json/Responsa/Acharonim/Torat Netanel/Hebrew/merged.json

{
    "title": "Torat Netanel",
    "language": "he",
    "versionTitle": "merged",
    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Torat_Netanel",
    "text": {
        "Title Page": [
            "<big><strong>שאלות ותשובות</strong></big>",
            "<big><strong>תורת נתנאל</strong></big>",
            "חלק ראשון • שאלות ותשובות • ספונות וחשובות • נעימות וחביבות • בחריפות ובקיאות משולבות • ועל מרכז האמת חצובות\tאשר זיקק וליבן הגאון הגדול המפורסם <b>מוהר\"ר נתנאל ווייל זצ\"ל</b> בעל מחבר קרבן נתנאל ונתיב חיים, אשר היה אב\"ד ור\"מ בק\"ק קארלסרוא ומדינות באדין וטורלך ולפנים היה אב\"ד במדינות שווארץ וואלד ואפילאנד בק\"ק פראג הבירה",
            "הובא בראשונה על מזבח הדפוס ע\"י בנו התורני והרבני המופלא מוהר\"ר שמעון הירש זצ\"ל בפיורדא בשנת כי תקנה מיד עמיתך",
            "ועתה יוצא לאור מחדש בעזה\"י בתוספת תיקונים הערות ומראי מקומות"
        ],
        "Foreword": [
            "ספר שאלות ותשובות תורת נתנאל להגאון מורנו הרב נתנאל ווייל זללה\"ה הידוע בחיבורו על הרא\"ש \"קרבן נתנאל\", נדפס פעם אחת ויחידה, בשנת תקנ\"ה, 26 שנה אחר פטירת המחבר, ע\"י בנו הרב שמעון הירש, בפיורדא (לאחר שהדפיס שם בשנת תקל\"ט את הגהות נתיב חיים לשו\"ע אורח חיים מרבינו המחבר. הנ\"ל הדפיס שם גם את שו\"ת חכם צבי בשנת תקכ\"ז ואת שו\"ת זכרון יוסף בשנת תקל\"ג).",
            "הספר תורת נתנאל שהוא קצר הכמות ורב האיכות, נדפס כשני חלקים כאשר בחלק א' שו\"ת בעניני הלכה שונים, ובחלק ב' דרושים על התורה. הספר כנראה לא נדפס בהרבה עותקים, כפי שנראה מיוקר מציאותו בימינו, גם בספריות גדולות, וגם שכמעט לא מביאים אותו הפוסקים בדורות מאוחרים (מהפוסקים היחידים שמרבים להביאו, הם רבינו דניאל טירני בעיקרי הד\"ט, שמזכיר כמעט את כל תשובות רבינו. והמהרש\"ם מברעזאן בשו\"ת ובהגהות השו\"ע שלו). ולעומת החלק שעל התורה שנדפס במשך השנים בעוד שתי מהדורות, חלק השו\"ת לא ראה אור פעם נוספת, וכמעט שנעלם מעיני הלומדים, כאמור.",
            "רבינו דרכו לבא הרבה פעמים בקצרה, עיין מה שכתב בסוף סימן י\"ז, כי מאהבת הקיצור אני, וסמכתי על המבין, לולי זאת היה ספרי על הרא\"ש כפלי כפלים לתושיה, ולעולם ישנה דרך קצרה. ולכן לפעמים אף שנראה שאינו מחדש דבר, בכל זאת ניתן למצוא בין השיטין חידושים שגדולי דורו כיוונו להם. לדוגמא עיין סימן א' בענין הפסק טהרה וז' נקיים לבעלת מכה, וכן בסימן ל\"ג בענין מזוזה בחדר קטן מד\"א על ד\"א, ובהערות שם.",
            "אין ספק שכאשר הספר יעלה על שולחן מלכים, הוא יהיה לעזר ולסיוע לכלל הלומדים, וזכותו של רבינו תעמוד לנו ולכל ישראל לעד, אמן.",
            "המבלה\"ד",
            "אשר בן הרב עזריאל הלוי\n"
        ],
        "Introduction by the Author's Son": [
            "אמר בן המחבר • המדבר בלב נשבר • מילין אחבר • וחילים אגבר • לדבר דבר • אודה לה' אשר חסדו עלי גבר • חבלים נפלו לי בנעימים מן חבורי אאמ\"ו הגאון האמת מהור\"ר נתנאל ווייל זצ\"ל • ספר נתיב חיים אשר בדפוס הבאתי כבר • והנני נותן הודאה על העבר • ועוד שני ספרים שו\"ת ודרשות אשר חיבר • עלו בגורלי מלא דבר • מלתעות כפירים שבר • ועוד חיבר על גפ\"ת ופוסקים הניח אחריו לדור דורים • וכל דבר נעלם ונסתרים • היו לפניו גלוים ובהירים • צלל במים אדירים • והעלה מרגניתא לאורים • שמו נודע בשערים • כבר יצא מוניטין שלו בספרו קרבן נתנאל ונתיב חיים מפז יקרים • והרבנים המפורסמים אריות וכפירים • נתנו עדיהן בהדורים • שספריו כולם אהובים וברורים • כזוהר השמש מזהירים • והמה העירוני לקבעו תחת מכבוש הדפוס אלה הדברים • לזכות בהם תמימים וישרים • כאשר עיניכם תחזינה משרים • וזה איזה שנים נסגתי אחור על מזבח הדפוס להרים • מאיזה טעמים הכמוסים ונסתרים • אך כעת הזמן בוגד בי נשף וצהרים • וכמה הרפתקאות דעדו עלי בתדירים • ורעיוני על משכבי סליקו בהרהורים • הלא כתיב לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם מרורים • וסעיפי השיבני חטאים אילו תחת ידך צרורים • שאני מונע בר מן חכמים האדירים • ומה גם להיות שפתותיו דובבות בקברים • ובשנה העברה הייתי על קברו ונדרתי שלא אשקוט ולא ארגיע עד שאוציא אל הפועל את הספרים הנזכרים • ודלגתי אל ההרים • לקבץ חתימת אנשים יקרים • המסייעים לדבר מצוה בלבבות טהורים • וזכות אבות עמדה לי בתדירים • כל מקום אשר דרכתי לכבוד רב האי גאון על החתום באו במישרים • והמאיר לארץ ולדרים • ישמרם מכל צרים • וכל צרה וצוקה יהי' מהם נעדרים • וזה שמו אשר יקרא לו בתוארים • תורת נתנאל בשני הספרים • האחד שו\"ת נעימים ויקרים • מאירים ומזהירים • כנופך וספירים • והשני דרשות על התורה סדורים • מדבש ונופת צופים מובחרים • דבר בעתו מה טוב דובר משרים • כל חיך הטועם הלל גומרים • ומשבחים ומפארים • ועל קוטב האמת נגררים • והנני מפיל תחנתי להתמימים והישרים • עושו גושו חושו לקנות הספרים • להניח ברכה אל ביתו במתן מוהרים • וזכות המחבר יעמוד לו ולזרעו לדור דורים • והמאיר לארץ ולדרים • ינצרהו בתדירים • מכל מחלה וצערים • קלים וחמורים • ויזכה לראות בנין המקדש על ראש הרים • כה דברי בן המחבר הצעיר בצעירים • שמעון הירש בן הגאון האמת המפורסם מהור\"ר נתנאל ווייל בעל המחבר ספר קרבן נתנאל וספר נתיב חיים • אשר היה אב\"ד במדינות באדין וטורלך ובמדינות שווארץ וואלד • ואפילאנד בק\"ק פראג • בן הקדוש הר\"ר נפתלי יכונה הירש • בן התורני הר\"ר משה מאיר המכונה מהר\"ם משטילינגן • בן הר\"ר שמואל אורי שרגא • בן הגאון מהור\"ר יונה ווייל שהיה אב\"ד במדינות בורגא שוואבין שווייץ • בן הרב מופת הדור מהור\"ר יעקב ווייל שהיה אב\"ד במקום הגדול דונא ווערט וכל מדינות פייראן • בן הרב מהור\"ר מהר\"ם שהיה אב\"ד במדינות אולמא • בן הגאון הגדול מופת הדור מהור\"ר יעקב ווייל • שהיה אב\"ד בנירן בערג וכל הגלילות • שחיבר שו\"ב ושו\"ת • זכותם יעמוד לנו."
        ],
        "Approbations": [
            "הסכמת וגזירת וחרמת אדונינו מורינו ורבינו הרב הגאון המאור הגדול המפורסם בדורו כ\"ש מהור\"ר <b>משלם זלמן כ\"ץ</b> נר\"ו אב\"ד ור\"מ דקהלתינו המפוארה ק\"ק פיורדא יע\"א",
            "כבר נודע ביהודה את עטרת תפארת, הלכות חבילות הן הנה בחזקת בדקות שכבר חיבר הרב הגאון הגדול המנוח מוהר\"ר נתנאל ווייל זצ\"ל שם האחת קרבן נתנאל ושם השנית נתיב החיים שניהם כאחד טובים דברים אהובים וברורים, נעימים וישרים, זכים וברים, ועתה העיר ה' את רוח בנו התורני והרבני המופלא ר' שמעון הירש יצ\"ו להיות כחוט המשולש להעלות עוד על מכבש הדפוס דברים חדושים דרשות ושאלות ותשובות שונים, מסולאים בפז ויקרים מפנינים אשר חיבר אביו הרב הישיש זצ\"ל בימים הקדמונים, והיו באוצרותיו כמוסים וחתומים, לכן עניתי ואמרתי להיות ידי תכון עמו וזרועי תאמצנו לדבר בעדו אל שלומי אמוני בני ישראל להטיל מלאי לכיסו, להוציא מחשבתו, ולזאת אימר בה מילתא כי בבואו ברצות ה' לגמור מלאכתו מלאכת השמים, לא יבוא איש זר להשיג את גבולו ולהדפיס כמתכונתו משך עשר שנים בגזירת עירין פתגמא, והשומעים לדברי ישקטו בטח שאנן כזית רענן, עד כי תכונן עיר ציון, ועקב זאת באתי הלום על החתום פיורדא יום ה' כ\"ב שבט תקנ\"א לפ\"ק.",
            "הקטן משלם זלמן כהן חונה פה ק\"ק הנ\"ל ואגפי'",
            "הסכמת הרב הגאון המפורסם בדורו כ\"ש מהור\"ר <b>שאול</b> נר\"ו אב\"ד דק\"ק אמשטרדם יע\"א",
            "התורני המופלא מהור\"ר שמעון הירש מפיורדא בן לאותו צדיק הגאון הישיש מופלג בחכמה ובזקנה מוהר\"ר נתנאל ווייל זצ\"ל הנודע בשערים המצויינים בהלכה מתוך ספרו הנכבד קרבן נתנאל על הרא\"ש ז\"ל, הנה זה בא ותלמודו בידו ספר נחמד בכרך קטן מהגאון אביו ז\"ל שכתב על גליון ספר מגיני ארץ ואותם לקט בנו אחריו והביאם יחד לבית הדפוס, אשריו שזכה ועתיד לזכות בהם את הרבים כאשר החל כבר בכמה קהלות לחלקם בישראל, גם אני טעמתי דבשו ואקח מפריו כי טוב הוא למאכל נחמד להשכיל ותאוה לעינים, עוד הביא עמו מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות אבני מלאים זיו ומפיקים נוגה מזהירין מן הדין והוראת חקים ומשפטים אשר שם אביו הגאון ז\"ל בישראל והשיב לכל שואל די מחסורו וכמה הלכתא גבורתא שנשא ונתן בהם עם גדולי דורו קריתי ושניתי בהם וקורא אני עליו שפתים ישק משיב דברים נכוחים, ישמח לבי גם אני שבמקום אחד כוונתי לדעתו הרמה, ובהיותו פה אתנו זה כמה שנים ויהי אצלי אמון שעשועים יום יום זכיתי לישא וליתן עמו בהלכה ולדבר אתו פנים בפנים מסבירות הראני את ידו החזקה דברים רבים כהמה כתובים על ספר הישר במילי דשמעתתא בסוגיאו' הרבה ומחדדן טובא לחדד בהם את התלמידים, אבל הא ודאי מילתא דעדיפא טובא ספר שאלות ותשובות ופסקי דינים כי זה כל האדם לדעת את המעשה אשר יעשה האדם וחי חיי שעה וחיי עולם, ומורי הוראה יכולים לסמוך על הכרעתו, לכן לבי לחוקקי ישראל מי יתן איפה ויוחקו מלי מעליותא בבית הדפוס ישוטטו רבים בהם ותרבה הדעת, ואם מן השמים יסייעו להתורני הנ\"ל ויזכה לקבוע ספר זה בדפוס במקום אשר יוכשר מובטחני שלא יכנס אחר בתחומו ולא ירים ידו שום אדם לעשות כמתכונתו שלא ברשותו במשך עשר שנים מיום התחלת הדפוס בגזירת עירין פתגמא, אשרי אדם שומע ותבא עליו ברכת טוב כ\"ד יום ה' ז' אלול יחלקם ויפיצם בישראל <small>(תקמ\"ג)</small> לפ\"ק.",
            "הקטן שאול חונה בק\"ק אמשטרדם יע\"א",
            "הסכמה וחרמות מן הגאון הגדול המפורסם המונח אב\"ד פראג זצ\"ל",
            "כתוב זאת להיות לתפארת ולשם אדם גדול אשר כבר יצא לו שם ומוניטין בעלמא בעוד היותו בחיים אתנו בהאי עלמא הקריב קרבנו קרבן נתנאל שלו המונח הרב הגאון המופלג מהור\"ר נתנאל ווייל זצ\"ל יאר ממשפחת דין רפוש מבית אמי שהיא מזרע הגאון המפורסם מהור\"ר יעקב ווייל, וכבר נתקבל ספר קרבן נתנאל בעיני חכמי הדור לריח ניחוח, ועתה בא בנו התורני המופלא מהור\"ר שמעון הירש מק\"ק פיורדא ורוצה להעלות על מזבח הדפוס ספר שו\"ת מה שנשא כבוד הגאון המונח זצ\"ל מחכמי דורו ומה שהשיב להם בחכמתו, והגם שאין קיבוץ התשובות פה עמו בידו לראות ולעיין בהדברים, אבל אוקי גברא רבא אחזקתו, וגם כבר העיד ש\"ב הגאון המפורסם מהור\"ר שאול אב\"ד דק\"ק אמשטרדם שראה קצת התשובות וקצת שמע בעל פה מהגאון המונח הרבה מפה לפה ושבח המגיע לכתבים המה, וגם הלא חיבור שו\"ת הוא רק לחכמי הדור המובהקים והמה ג\"כ יבחנו הדברים ויראו גודל שבח המחבר ולכן אמרתי להסכים להביאו על מזבח הדפוס, ובגזירת עירין שלא ישיג אדם גבול התורני המופלא מהור\"ר שמעון הירש הנ\"ל משך עשר שנים מיום כלות הדפוס, וכמו כן ניתן רשות להביא דרושים ודברי אגדה מהגאון הנ\"ל תחת מכבש הדפוס ולמען היות למשמרת כתבתי בעט ברזל ועופרת.",
            "היום יום א' ז\"ך ניסן תקמ\"ד לפ\"ק פה פראג.",
            "הקטן יחזקאל סג\"ל לנדא",
            "הסכמה וחרמות מן הרבנים המאורים הגדולים ומפורסמים בית דין מו\"ש דק\"ק פראג יע\"א",
            "הנה אתא לקדמנא ה\"ה התורני והרבני המופלא מהור\"ר שמעון הירש מק\"ק פיורדא בן רב האי גאון המונח כבוד מהור\"ר נתנאל ווייל אשכנזי זצלל\"ה מחבר ספר קרבן נתנאל על הרא\"ש וספר נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים, ודעתו להדפיס שו\"ת מאביו הגאון זצ\"ל, חידושי דינים, בהלכות שונים, אשר הריץ תשובותיו עם חכמי הזמן הרבנים הגאונים, ודעתו להדפיס ג\"כ בחיבור הזה דרשות על ה' חומשי תורה מכבוד אביו הגאון זצ\"ל והוא חיבור נאה דורש דרושים לכל חפציהם על סדרי תורת משה יקרים הם מפנינים, והנה אין מן הצורך להפליג בשבח המחבר הזה, כי המפורסם א\"צ ראיה וחיזוק, וכבר יצאו מוניטון שלו בעולם, ומבדרן שמעתתיה בעלמא, וחיבוריו הראשונים יתנו עדותן והן עדיו הנאמנים, אמנם כדי להציל העוסק במצוה שלא יוזק בממונו, אמרנו וענינו אף ידינו תיכון עמו שלא להסיג אחר גבולו, ולהדפיס ספר תורת נתנאל הן כולו או מקצתו הן בעמו אי ע\"י גירא דיליה מיום כלות הדפוס תוך עשר שנים ובתנאי לבל יראה וימצא תוך החיבור הזה שום דבר המתנגד לאומות שאנו חוסים בצלם, גם מליצתנו בעדו לכבוד הגאון המחבר זצלל\"ה לסייעו להמדפיס הזה ולהיות לו עזר כנגדו וליקח ספריו במחיר כסף ולא נצרכה אלא להעדפה, וכל המוסיף שנות חיים יוסיפו לו וזכות המחבר הזה יגן עליו, גם אנחנו ב\"ד ח\"מ הבטחנוהו ליקח מחיבוריו הנ\"ל, והשומע לדברינו אלה, יזכה לרוב שלום עד בלי ירח, וממרום יערה עלינו רוח, להעלות מהרה בבית תפארתנו ריח ניחוח, אלה דברי הרבנים המאה\"ג בית דין מו\"ש העומדים על משמרת הקודש לתורה ולעבודה.",
            "פה פראג יע\"א יום הששי י\"ב אב תקנ\"ד לפ\"ק.",
            "הק' מיכאל בן האלוף מהור\"ר זנויל בכרך זלה\"ה",
            "הק' שמואל סג\"ל לנדא בן הגאון מהרר\"י ז\"ל אב\"ד דק\"ק פראג",
            "הק' אלעזר בלא\"א הר\"ר דוד פלעקלש\n"
        ],
        "": [
            [
                "<b>בענין אשה שיש לה שבר סמוך למקורה ואינה יכולה להטהר לבעלה</b>",
                "אשה אחת צעקה אלי בקול בכיה ומייללת שזה שנתיים שיושבת גלמודה, ע\"ד שיש לה שבר בגופה סמוך למקורה, ופעם יצאו בני מעים שלה עד שראתה המכה, ועי\"כ שופעת דם וכל פעם שנוגעת במכתה מוצאה דם הרבה, ולפעמים נופלת ממנה כמו חתיכת דם ולאחר שמשפשף בידים נשאר רק כמו חוטין דקים, ואין יום שתוכל למנות לשבעה נקיים אפילו חצי יום, ואף ראתה דם מחמת תשמיש כמה פעמים ומעולם לא אירע לה המקרה בלתי טהור כזה, כי אם אחר שנולדה בה מכתה. והרופאים עשו לה כמה רפואות לטהר אם שלה והמה רופאי אליל, ואומרים שדם זה אי אפשר להיות ממקורה כי אי אפשר לחיות ואין זה אלא דם מכתה. אך האשה תמימה וישרה ויראה לנפשה שמא דם נדה הוא אם לא כולה שמא מקצתה, ע\"כ גמולה מבעלה זה שנתיים. ושאלתי אותה אם מרגשת פעם אחת בשעת ראיה שנפתח מקורה, והשיבה בשום פעם אינה מרגשת אך הדם שופעת מגופה ואינה יודעת מאיזה מקום, והיא בת מ\"ז או מ\"ח ולא היה לה ווסת קבוע מקודם אך ווסת הגוף שאומרת כל פעם סמוך לווסת היה לה כאב דדים וזמן הזה אינה מרגשת כלל מכאב דדים, וזה להתאמת שפסקה מלראות דם נדה, וכל מה שהיא רואה אינו כי אם דם מכתה. על כל הדברים האלה באה נפשה בשאלתה אולי יש תקוה למצוא מרגוע לטהר אשה זו לבעלה, ושלא לבלות ימיה בכעס ומכאובים.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "וודאי אם אשה זו היא מרגשת פעם אחת שנפתח מקורה וראתה דם, יש למצוא היתר מאותה שעה לעונה בינונית ובנתיים טהורה. אמנם היא אומרת שאינה מרגשת בשום פנים שתדע וודאי שדם נדה הוא ע\"כ מאיזה שעה או מאיזה יום אנו נאמר שתתחיל העונה בינונית.",
                "או אם ידעינן שאשה זו וודאי פסקה מלראות, ומכתה מוצאה דם זה ג\"כ אין צריך לפנים דוודאי מותרת ולא צריכה לחשש על עונה בינונית, דבכה\"ג ליכא למימר דאל\"כ לא תטמא לעולם.",
                "איברא בנדון דידן דיש לנו ספק אם פסקה אם לא צריך לימוד, מ\"מ נראה לי להתיר אשה זו לבעלה דהא קי\"ל במס' נדה דף ט\"ז <small>(ע\"א)</small> דווסתות מדרבנן כמו שפסקו תוס' שם ד\"ה ורב נחמן וכן פסק הרא\"ש ריש מסכת נדה בשם שאלתות ור\"ח, ולהך מ\"ד תני בהדיא <small>(שם)</small> הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה היינו שעת עונתה או שעת ווסת טהורה ותלינן במכה שבאותו מקום, כך פירש\"י. איברא התוס' כתבו נראה דווקא במרגשת שבא דם זה מן המכה ואפ\"ה אם זמן ווסת הוא אי ווסת דאורייתא חיישינן שמא מן המקור בא הדם, אבל אם אינה מרגשת יציאת דם מן המכה טמאה לכ\"ע אם היא זמן ווסתה, דאי לאו הכי וכי לעולם לא תהא נדה, והלא קודם מכה הוי לה ווסתה, ע\"כ, וכ\"פ בסי' קפ\"ז סעיף ה'. מכל מקום בשעת ווסתה או מל' יום לל' יום אינה תולה במכתה דאל\"כ לא תטמא לעולם, ופי' הש\"ך אע\"פ שיודעת שמכתה מוציאה דם, אלא שהרשב\"א מקיל והוי יחיד לגבי הנך פוסקים <small>(עכ\"ד הש\"ך)</small>. אמנם בנדון דידן יש לנו לומר שמא פסקה ואין אנו מוכרחין לטמא אותה, כיון שהגיעה כבר לזמן שראויה לקרות אימא בפניה מזקנתה ואינה חוששת <small>(נדה ט ע\"ב)</small>, ויש לנו לומר שפוסקת מלראות ויש ראיה דהא אינה מרגשת כאב בדדיה שהיה לה מקודם ווסת הגוף.",
                "ועוד יש היתר מטעם ספק ספיקא, ספק מן הצדדים ספק מן המכה, וס\"ס זה הוזכר בשו\"ת פני יהושע <small>(יו\"ד ח\"א)</small> סי' א' וסי' ו', ומלבד ספק זה בנדון דידן עוד ס\"ס ספק שמא פסקה מלראות, ואת\"ל שלא פסקה שמא דם מכה הוא. וליכא למימר דשם ס\"ס חדא ספק היא, דהא בכל פעם צריך אתה לומר דדם מכה הוא, אמנם כיון דהספק הראשון מתיר טפי לאו שם אחד הוא, דהא אם נאמר דפסקה לראות לא צריכנא לחשש לעונה בינונית ולא <small>(לשם)</small> [לשעת]  ווסתה ואם הי' ידענו דלא פסקה דאע\"ג דנוכל לומר דם מכה הוא מ\"מ צריכה לחוש לווסתה או לעונה בינונית, וכמ\"ש הש\"ך בדיני ס\"ס סי' י\"ב בשם שו\"ת תרומת הדשן ע\"ש. וא\"ת דכה\"ג לא הוי ס\"ס דהא אינו תוכל להפכו י\"ל דהא לכתחילה אתה צריך לדון אם יש איסור כלל שמא פסקה לראות, וכמו שהאריך בזה הש\"ך בסימן ט\"ו בכמה ראיות.",
                "ועוד נ\"ל להתיר מטעם שכתב הרשב\"א לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת אפי' הגיע שעת ווסת, דווסת דרבנן ומספק אל תאסרנה לעולם, והביא ראיה דתלינן להקל, שאני אומר דם זה מן המכה, וא\"ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת, י\"ל דהתם דאיכא למיקם עלה דמילתא אבל הכא ליכא למיקם עלה דמילתא ואין דנין אפשר מאי אפשר, שא\"כ אף אתה אוסרה על בעלה לעולם, עכ\"ל. אע\"ג דיש סברא להיפך א\"כ לא תטמאה לעולם, י\"ל הכי עדיפא לומר סברא להתיר כדי שלא תתעגן על בעלה כי הרבה חשו על תקנות בנות ישראל.",
                "ואיירי הרשב\"א כגון שהיתה לה מכה במקור, שא\"א למיקם עלה דמילתא, ובכה\"ג אני אומר שהתוס' נמי מודה להרשב\"א דמותרת לבעלה כיון דאין לה ווסת, דא\"א למיקם עלה דמילתא, ומספק אי אתה אוסרה על בעלה לעולם.",
                "ומה שכתבו תוס' דאם אינה מרגשת יציאת דם מן המכה טמאה לכ\"ע אם הוא זמן ווסת, נ\"ל שלא כתבו כן אלא לדעת המקשן דאכתי לא אסיק אדעתיה שיש לה מכה במקור אך במקום אחר, ובכה\"ג אי אתה יכול לומר א\"כ אוסרתה לעולם דליכא למיקם עלה דמילתא, דהא בכה\"ג אית למיקם עלה דמילתא אם מרגשת שדם בא ממכה, אבל בשאינה מרגשת שדם בא מן המכה אסורה לכ\"ע מכח הך סברא אלימתא וכי לעולם לא תהא נדה, אבל בתר דמסיק במקור טמא קמפלגי ומוקי פלוגתייהו בשיש לה מכה במקור, התוס' נמי סובר כסברת הרשב\"א. ובית יוסף גם הש\"ך עשו מחלוקת בין הפוסקים, ואני אומר דלא פליגי, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וק\"ל.",
                "גם מה שכתב הש\"ך בסי' הנ\"ל ס\"ק כ\"ו וז\"ל ובית יוסף ודרכי משה והגהת דרישה כתבו דהרמב\"ם והרשב\"א חולקים, וזה אינו אע\"ג דהרשב\"א חולק ומתיר כו' מ\"מ הרמב\"ם לא העתיק אלא הש\"ס בפרק כל היד, וכמו שפירשו התוס' והפוסקים הש\"ס במרגשת שעתה בא דם זה מן המכה, כך יש לפרש דברי הרמב\"ם, אלא דרשב\"א חולק בביאור, ויחיד הוא נגד כל הני פוסקים, עכ\"ל. כל דבריו בזה אינו, וסכין מהירות פולטתו, כי זה הלשון הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות אסורי ביאה <small>(הלכה י\"ד)</small>, וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור כו' היא טהורה והדם טהור <small>(ע\"כ)</small>. והאיך תוכל לומר דאיירי במרגשת שעתה בא דם זה ממכה הלא מכתה במקור שלה וא\"א להרגיש אם דם מכתה הוא או דם מקורה. תו מה שמסיק שהרשב\"א יחיד נגד כל הפוסקים, ולפי מה שכתבתי לעיל כל הפוסקים מודים להרשב\"א ורמב\"ם כשיש מכה במקורה דהיא טהורה, ודו\"ק.",
                "א\"כ לפי דרכינו בנדון דידן אם אתה תחזיקה לטמאה א\"כ אתה אוסרה על בעלה לעולם, דהיא אינה מרגשת בשום פעם שיוצא דם ממקורה. א\"כ אי אפשר למיקם עלה דמילתא, ואשה זו בחזקת טהורה עומדת אפי' הגיע שעת ווסתה דווסת דרבנן ומספק אל תאסרנה לעולם כסברת הרשב\"א, ולפי [מה] שהצעתי כל הפוסקים שווים בדין זה.",
                "וראיתי בטור יורה דעה סי' קפ\"ח בבית יוסף, וז\"ל, דאע\"ג דתלינן במכה ה\"מ במכה שבצדדים אבל הכא שהמכה היתה במקור עצמו איכא למימר דמטמא לה, עכ\"ל. אזיל לשיטתו, וכבר השיגו רמ\"א בדרכי משה שם דאפילו ראתה דם כל זמן שהחתיכות בבית החיצון טהורה דתלינן הדם בחתיכה זו הואיל וידעינן וודאי שנעקר מקורה ומחמת מכה הוא, עכ\"ל, ש\"מ דס\"ל דתלינן במכה אם היתה במקור.",
                "אבל אי קשיא הא קשיא לה מהך דסוגיא פרק המפלת (נדה דף כ\"ב), הרואה דם בשפופרת, ובהרא\"ש שם סוף סימן ב' וכן עשה מעשה רבינו שמשון באשה שנעקר מקור שלה, וכמין חתיכות בשר היה נופל לה בבית החיצון וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך נשים לראות כך, עכ\"ל. לפי דבריו קשה מאי אריא משום דאין דרך נשים לראות כך תיפוק ליה בלא\"ה טהור דהא נעקר מקור שלה נמצא יש מכה במקור וכבר בררנו דכ\"ע ס\"ל דאם יש מכה במקור טהורה היא, וי\"ל ה\"מ כשידעינן דמכתה מוציאה דם כמו בנ\"ד, משא\"כ בעובדא דרבינו שמשון עם היות שיש מכה במקור, אבל לא ידעינן שמכתה מוציאה דם, מש\"ה הוצרך לטהרה מטעם דאין דרך נשים לראות כך.",
                "והילך לשון רמ\"א בדרכי משה, מה שכתב בית יוסף דאם המכה במקור עצמו איכא למימר דמטמאה כו', יש לתמוה דהא נתבאר לעיל סי' קפ\"ז דאף אם המכה במקור תלינן בה כשידוע שהמכה מוציאה דם, וא\"כ למה לא נתלה ג\"כ הדם בחתיכות כפשט משמעות דברי הטור ורבינו ירוחם, ואע\"ג דקאמר בגמרא ריש פרק המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה כו', נראה דשאני זו שהיה ידוע שנעקר מקורה [ואותן חתיכות היו מן עקירת המקור ולכן היתה] טהורה בכל ענין מאחר שאין דרך ראיה בכך, עכ\"ל. ביאור דבריו, מה שהוצרך תרתי טעמים לטהרה, חדא דתלינן במכה, ואידך טעמא דאין דרכה של אשה, דבחדא מנייהו לא סגי, דאי מטעם ראשון לחוד הוי טמאה דהא אין מכתה מוציאה דם, ואי מטעם ב' הא ניחא בחתיכות אבל אם ראתה דם ממש הוי מטמאינן לה דהא דרכה של אשה לראות בכך, אמנם מהך דאין דרכה של אשה לראות בכך חתיכות חתיכות ומסיבה זו נתוודע לנו שיש לה מכה במקור וזה גרמא, ולאחר שנתוודע לנו שיש לה מכה במקור, עם היות שראתה דם ממש כדם נדתה מ\"מ טהורה היא דתלינן במכתה כיון דמוציאה דם והיינו דם שבחתיכות, וק\"ל.",
                "והנה בשו\"ת פני יהושע סי' ו' על שאלה אשה שיש לה שבר בגופה ומכח זה ראתה דם, וטיהרה שאין דרכה של אשה לראות כך, ואפילו דם נדה טהורה היא, ע\"ד שפי' שם פי'  רבינו שמשון ע\"ש באריכות. ובנדון דידן ליכא נפקותא בין לפירוש הרמ\"א ובין לפירושו בין כך ובין כך האשה טהורה, ומה שסתר שם פי' הרמ\"א וחתר לפרש פי' ר\"ש על פי דרכו הוצרך באותו ענין שיש לה מכה בבני מעיה, וכתב שם שע\"פ דעת הרופאים אין דם בא מבני מעים א\"כ לפי' רמ\"א היתה טמאה דאין במה לתלות, אבל לפירושו אם שידעינן דדם נדה הוא מכל מקום טהורה היא דאין דרכה של אשה לראות כך.",
                "ואני אומר מאן חכים למשרי כה\"ג כי יש לנו לקיים פי' הב\"י או פי' רמ\"א כי מה שהקשה עליהם דמשמעות הרא\"ש והטור דהך עובדא דר\"ש תלוי בפירושו ולדבריהם אין ענינו כלל לפי' ר\"ש דאפילו לפי' רש\"י טהור כיון שהטעם דאמרינן דתלינן שהדם בא מחתיכות, וכיון שבשעה שנעקר לא היה דם אלא בחתיכה טהור, זה גם כן לפירש\"י דתלינן בחתיכות ואין זה דם נדה אלא דם חתיכה כיון שמהחתיכות בא שלא היה דם אלא בחתיכה, שהרי גם לדברי רש\"י אפילו החתיכה מלאה דם בבקעים טהורה דאמרינן דם חתיכה הוא ולא דם נדה וכמו כן לפי' רמ\"א רש\"י נמי מודה דתלינן במכה ואמרינן דם נדה הוא והיאך תלוי עובדא דר' שמשון בפירושו ומסיים דלית נגר בר נגר דיפריקינהו. ואני אלמד בו שיהיו דברי חכמים קיימים דאיירי הך עובדא דר\"ש שהחתיכות פלי פלוי ויש בהם דם, והנה מכח כל הני קושיות שהקשה הרא\"ש על פירש\"י ולולי פי' ר\"ש יהי' מוכרחין לפרש סוגיא ע\"פ פירוש התוספ' דף כ\"ב ד\"ה כי פליגי, ולפי' תוס' בפלי פלוי גם רבנן מטמאין וא\"כ תו ליכא למימר דתלינן שהדם בא מן החתיכות, דאף אם בא מן החתיכות טמאה, דבא מן הדם שבתוך פילוי חתיכות בשר, דהא מבשר אי אפשר לנבוע הדם כ\"א מאותו דם שבסדקין נובע, מש\"ה נאיד ר\"ש מפי' תוס', וכמו שהקשה מהרש\"א על פי' תוס' ומפרש ר\"ש הסוגיא באופן אחר ובפלי פלוי מטהרינן רבנן, ועל פי זה סומך ר\"ש ועבד עובדא וטיהר אותה לבעלה, וזה נכון. ודוגמא לזה מצאתי במהרש\"א בברכות דף כ\"ו בתוספות ד\"ה טעה.",
                "והנה למסקנא מכל הלין טעמים שהצעתי להתיר אשה זו לבעלה ותלך לדרוש את ה', ואחר הסכמת בעלי הוראה, הנני נגרר אחריהם ליטול שיבא מכשורא והשם יאיר עינינו בתורה הישרה.",
                "נתנאל אשכנזי ווייל מפראג",
                "הג\"ה.",
                "שאלה שלא כענין ראיתי שם בשו\"ת פני יהושע חלק יורה דעה סי' ג', וסמך הוראתו על סברא זו דלאו דלפני עור אפילו בז' מצות שלהן אינו אלא מדרבנן בזמן הזה לאחר מתן תורה שויתר להן הז' מצות, ע\"ש. ותמה אני על הגאון שנהירין ליה כל התלמוד ונעלם ממנו הסוגיא במקומו בבבא קמא דף ל\"ח <small>(ע\"א)</small> דפריך התלמודא איתגורי איתגור ומשני שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה אם מקיימין אבל אם עברו נענשין עליהן, וצ\"ע.\n"
            ],
            [
                "<b>תשובת הגאון מהור\"ר איצק שפירא אב\"ד דמדינות פיהם</b>",
                "שלמא רבה לגברא רבה, דחיל ופרישא, וחרבו שלופה ונטושה, בפילפול חריפתא, בתורה לנו משה מורשה, אב\"ד ור\"מ, נר ישראל עמוד ימיני פטיש החזק, ה\"ה הרב המופלא מהור\"ר נתנאל נר\"ו.",
                "הנה ראיתי במ\"ש מעכ\"ת בתקנת דאשה גלמודה זה שנתיים שנולד בה שבר ויצאו מעיה ושופעת תמיד מאז, ורצונו לחוות דעתי בזה. ובאשר טרידנא מאד, אך למלאות רצונו אציע דברי בקצרה מה דנלע\"ד, וזהו, מ\"ש מעכ\"ת להשוות דברי התוס' והפוסקים עם דברי הרשב\"א דהם מיירי שאין המכה במקור עצמו הוא דוחק גדול מסתימת דבריהן דה\"ל לפרש חידוש גדול כזה דצריכא רבה כמו הרשב\"א שהוכרח להמציא טעם חדש דהיינו חשש תקנות עגונות. איברא דאפשר לדקדק לכאורה מלשון התוס' שכתבו באינה מרגשת טמאה לכ\"ע אם הוא זמן ווסתה כנ\"ל, ומשמע אם אינו וודאי זמן הוסת כגון שאין ווסתה קבוע תלינן תמיד במכה למ\"ד ווסתות דרבנן אפילו אינה מרגשת <small>(ומטעם דכל יום ויום הוי ספק ספיקא גם משום דספק ווסת אינו מוציאו מידי ודאי, דמכתה ודאי מוציא דם, ודם וסתה בכל יום הוא רק ספק, ודומה לאשה שאין לה ווסת דס\"ל לשמואל דכל לבעלה ל\"צ בדיקה אפילו לכתחלה, אע\"ג דס\"ל וסתות דאורייתא וע\"כ משום דמוקמינן לה בחזקת טהורה כל יומא, וחזקה זו מוציאה מידי ספק ווסתה, וכ\"ש ודאי מכה שמוציאה מידי ספק וסתה למ\"ד דרבנן)</small>. אך מדסיימו דאל\"כ לא תטמא לעולם והרי הוי לה וסת קודם לכן משמע אפילו ה\"ל וסת שאינו קבוע שייך הוכחה זו, דמאחר שכבר היה לה וסת קודם שנולדה בה מכה הרי היא בחזקתה שיש לה דמים השייך לוסתה. גם בלא\"ה אין מקום לדקדק זה בלשון התוס', די\"ל כיון דשלא בזמן וסתה טהורה אפילו אינה מרגשת, לכך נקטו בלישנא אם הוא זמן וסתה.",
                "ומה שצידד מעכ\"ת ולצרף ספיקא דשמא פסקה וסתה לגמרי משום שאינה מרגשת כאב בדדיה כמקודם, לבי מהסס בזה דאולי ע\"י אסיפת דם וסתה טרם צאתו גרמו כאב הדדים, שורידי דם המקור משותפים עם ורידי הדדים ויניקה א' להם, וכמו שלפעמים גרמו צמרמורות ושאר וסת הגוף, ועתה בזו  שאין דמיה נעצרים ופתחה פתוח תמיד גם דמי המקור קלים לצאת חוצה ולכך אין גורמים לה כאב הדדים, ואף שהיא בת מ\"ז שנה אין דרך רוב הנשים להיות פוסקים ראייתם לפחות מן נ\"ה או ס' שנה, ורובא דרובא מקפידים אם אחרים קורין לה אימא קודם הזמן ההוא, דבת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא <small>(מועד קטן ט ע\"ב)</small>, ומעולם לא יצאת זו מחזקת בעלת וסת.",
                "אמנם הנראה להמציא לה תרופה שלא תתעגן כל ימיה שבאיזה יום ששופעת הרבה יותר משאר הימים תתחיל למנות ימי הנדה כמנין הימים שהיתה רגילות לראות בשהיה לה וסת לערך ה' או ו' או ז' ימים, ואח\"כ תספור ז' ימים אחרים במקום ימי לבונה ואח\"כ תוכל לטבול לבעלה, וכן תנהוג מאז והלאה כל חדש וחדש לעונה בינונית ומטבילתה עד זמן עונה בינונית כל הדמים שתראה תולה במכתה מספק ספיקא, ובזה אזדא טענתם של התוס' וגם טענות הרשב\"א, וכה\"ג קיימא לן <small>(נדה ד ע\"א)</small> לענין שאר איסורים דאמרינן בדרבנן שאני אומר כו'. ואע\"ג דהתם בענין דוקא דאיתרע ממילא ולא שיכוון לכתחלה לגרום שיוכל אח\"כ לומר שאני אומר, מ\"מ בנדון דידן נראה דאפילו לכתחילה מותר מטעמי' דהרשב\"א דחשו הרבה לתקנות עיגון. ואם אח\"כ בשום פעם תחזור ותרגיש בסימן כאב הדדים תחוש לה וגם לעונה בינונית הנ\"ל עד שתרגיש ג\"פ בכאב הדדים דאז תו אינה צריכה לחוש לעונה בינונית הנ\"ל.",
                "ומה שהוקשה למעכ\"ת מסוגיא דפרק המפלת ומהרא\"ש שם שכתב וכן עשה מעשה ר' שמשון באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר היה נופל לה בבית החיצון וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך נשים לראות כך, עכ\"ל, ולדעת הרשב\"א קשה דהא בלאו הכי טהורה דהא נעקר המקור שלה נמצא שיש מכה במקור, והאריך בפלפולו. ולא ידענא קושיא דהוצרך לטעם זה, דאז אפילו לא ראתה אלא ביום וסתה ולא בין וסת לוסת נמי טהורה, דאין דרך נשים לראות כך, אבל לטעמא דהרשב\"א היא טמאה דהא לא תתעגן כלל.",
                "ודי בזה בעת טרדתי לחכם אשר יחכם עוד לברר האוכל.",
                "כ\"ד איש אוהב תורתו וד\"ש, משה יצחק שפירא המצ\"פ ע\"מ פיהם יע\"א.\n"
            ],
            [
                "<b>תשובה מן בני הרב מהר\"ט אב\"ד באוטיץ וגליל ברוין וכעת הוא אב\"ד בקארלסרוא והמדינה</b>",
                "הנה מי אנכי חוח היער ליתן צמרתי בין עבותי' ארזי לבנון, מג' סיבות, השנים והשכל והלימוד, כי המה זקני החכמה והמדע ורוב שנים ידברו, ואם זקנה אין כאן חכמה יש כאן. אבירי בשן אשר להם מלתעות כפירים בשבילי ש\"ס ופוסקים, ובידם להכריע ולהשיג על הראשונים ועל האחרונים בראיות ברורות כאילי נביות קמו כמו נד, ועל כולם לימוד כזה אשר איסורו איסור עולם איסור חמור של כרת, אשר נתחבטו בו הראשונים והאחרונים, וכמה אנשי חיל לא מצאו ידיהם ורגליהם בבהמ\"ד בדינים אלו, כמ\"ש בשו\"ת אמונת שמואל בסי' כ\"ג, והיה ראוי לי לשום ידי למופי  ושתיקותי יפה מדיבורי ולהחביא אל הכלים, ובפרט באתרא דתלי מרי' זייני' וכו'. ובער אנכי מאיש בלי ספק, הן חסרון חכמה, ובין חסרון ידיעה, כי לא בדרדקי תבונה, ריק מכל דבר. אמנם אחרי שובי נחמתי והעזתי מצח כזונה, כי תורה היא וללמוד אני צריך להעמידני על קו האמת והישר, ולא באתי לפלפל בדבריו, זולת להבין הדבר על בוריו.",
                "ונתחיל באמצעותו, הנה מה שכתב אאמ\"ו להשוות דעת הפוסקים ולומר דהרשב\"א שמיקל בכל ענין אפילו רואה מחמת תשמיש ובשעת ווסתה ואינה מרגשת שמכתה מוציאה דם אפ\"ה תולה במכתה ומותרת לבעלה, מיירי כשיש לה מכה במקור, ואז א\"א לה לידע ולהרגיש אם דם מכתה היא או דם מקורה. והגמ\"י ושאר הפוסקים דס\"ל דוקא במרגשת ויודעת שמכתה מוציאה דם, אבל באינה מרגשת אסורה, ובשעת ווסתה אסורה אפילו יודעת שמכתה מוציאה דם אפ\"ה אסורה דא\"כ לא תטמא לעולם כמבואר דעתן בבית יוסף, מיירי שיש לה מכה במקום אחר, ובכה\"ג אי אתה יכול לומר א\"כ אתה אוסרתה על בעלה לעולם דליכא למיקם עלה דמילתא, דהא בכה\"ג איכא למיקם עלה דמילתא אם מרגשת שדם זה בא מן המכה, ואי אינה מרגשת שדם זה בא מן המכה אסורה לכ\"ע, וגם הרשב\"א מודה לזה משום הך סברא אלימתא וכי לא תטמא לעולם, עכ\"ד.",
                "אמנם מי כהחכם יודע פשר דבר ולבדות זאת מלבו אשר לא נזכר זאת בשום ספר, אדרבא מן הב\"י ודרכי משה ורמ\"א בסי' קפ\"ז מוכח בהדיא שעשו מחלוקת בזה בין הגהות מימוניות והפוסקים עם הרשב\"א, וכדבריהם נראה דאף במכה במקור יכולה להרגיש אם הדם בא מן המכה או לאו, דהא הגהות מימוניות כתב בזה דאשה שיש לה מכה וכו' דתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה הדם יוצא, משמע דוקא כשיודעת שיוצא דם מן המכה תולה בה אבל אם ספק לה אינה תולה, עכ\"ל, והתם במכה במקור מיירי כדאיתא בהדיא בגמרא דף ס\"ו <small>(ע\"א)</small> נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור כו', נמצא מוכח דאף אם המכה במקור נמי יכולה לידע אם יש דם במכה או לא.",
                "איברא מדברי הרשב\"א יש לנו ראיה לדבריו דבמקור אין יכולה להרגיש כלל, דכתב בתורת הבית סוף שער ד', ומסתברא דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם יורד ושותת מן המכה, חדא דאין עינה בין מכתה וא\"א לה לידע אלא בבדיקת שפופרת וכו', והתם ודאי משמע דברואה דם מחמת מכה א\"צ שפופרת כו', אלמא אף בלא בדיקה תולה במכתה, דאף ביש לה מכה א\"א לה לדעת אם הוא מן המכה אלא בבדיקה, אלמא מן הסתם היא תולה במכה וכו', והא דקתני נאמנת וכו' <small>(עכ\"ל הרשב\"א)</small>, עיין בב\"י שהביא כל דבריו. נמצא מוכח מדבריו בהדיא דא\"א לה לדעת כלל במקור אם הדם הוא מן המכה, כמ\"ש דא\"א לה לדעת אם הוא מן המכה אלא בבדיקה. ואין לומר דהרשב\"א איירי באינה מרגשת אבל אם מרגשת לא מיירי, דא\"כ קשה היאך מייתי ראיה מהתם דבאינה מרגשת ל\"צ בדיקה דלמא צריכה בדיקה והש\"ס מיריי במרגשת, ואין אנו צריכין לידי דוחק של הרשב\"א ולפרש שאני אומר שממנו הדם שותת ויורד ולאו מדברי האשה הוא, אלמא דהרשב\"א ס\"ל דאם יש לה מכה במקום המקור א\"א לה לידע אם הדם הוא מן מכה או מן המקור דהא אינה מרגשת רק זיבת דם ששותת ויורד בדופני רחמה בשעה שנגע הדם בדופני המקור אבל לא יודעת מאין תבא. וא\"כ לפ\"ז יכולין אנו לקיים דברי אאמ\"ו נר\"ו דהיכא שאין המכה במקור גם הרשב\"א מודה דבעינן דוקא מרגשת הואיל דאיכא למיקם עלה דמלתא, ולא יהיו תוס' חולקים על הרשב\"א, דא\"כ ה\"ל להרשב\"א להביא דבריהם כמו דרכו בכל מקום, אלא ודאי תוס' אזל למאי דס\"ד מעיקרא. ואע\"ג דבפסקי תוס' <small>(סימן ל')</small> כתב דוקא במרגשת וכו', י\"ל דבפסקי מיירי דליכא מכה במקור זולת במקום אחר.",
                "ונראה לפע\"ד ראיה לדבר, דהנה החכם צבי בתשובתו <small>(סימן מ\"ו)</small> הקשה בזה הלשון, והדבר תמוה מאד בעיני שהרי אף בכתמים קלים שנינו בסוף פרק הרואה כתם (נדה דף נ\"ח) <small>(ע\"ב)</small> אם יש בה מכה והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם הרי זו תולה בה, הרי דלא תלינן אפילו כתם אלא במכה שהיא יכולה להתגלע ולהוציא דם, וא\"כ היאך תסיק אדעתין למימר ברואה ממש שאף בסתם מכה [שאין אנו יודעים בה אם יכולה להגלע ולהוציא דם] תולה בה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, עכ\"ל. ובאמת מזה לק\"מ דהא רש\"י פירש אם יש בה מכה יבשה וראויה להתלחלח כו', וא\"כ י\"ל דאם ידעינן בוודאי ברואה דם שמכתה יבשה בשעת ראייתה לכ\"ע אין תולין, משא\"כ בכתם דאע\"ג דעכשיו היא יבשה אפ\"ה תולין בה. וכן כתב הרשב\"א בתורת הבית בשער ד' בית ז', וז\"ל, ואם יש בה מכה והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם אע\"פ שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת אפ\"ה תולה בה שמא גלעה שלא מדעת, עכ\"ל. משא\"כ ברואה דם ממש אין תולין אלא בספק יבשה אבל אם ידעינן דעכשיו היא יבשה לא שייך לתלות בה. ובשו\"ת שבות יעקב ח\"ב סי' ע\"ד מצאתי אחר כתבי זאת, וז\"ל, אחר עיון היטב ראיתי שאין כאן אפי' קצת תימה על הרשב\"א באשר שלא העתיק המשנה בצורתה, כי הא לך לשון המשנה, מעשה באשה אחת שבאתה לפני רבי עקיבא, אמרה לו ראיתי כתם, אמר לה שמא מכה יש בך, אמרה לו הן וחייתה, אמר לה שמא יכולה להגלע ולהוציא דם, אמרה לו הן, וטהרה. הרי משמע להדיא מדלא אמר לה מתחלה שמא מכה יש בך שהדם שותת ויורד ממנה, אלא ודאי כל שיש בה מכה תולה בה הכתם אלא כשאמרה חיתה המכה הוצרך לשאול לה שמא יכולה להתגלע, עכ\"ל, ר\"ל כשחייתה המכה א\"כ לא שייך תו לומר סברת הרשב\"א דא\"א למיקם עלה דמלתא ואתה בא לאוסרה לעולם, דהא השתא חייתה המכה ומותרת אח\"כ לבעלה. אך הא קשה לי קצת מה שהשיב ר\"ע לתלמידיו לא אמרו החכמים הדבר להחמיר אלא להקל כו', הא כיון דלהרשב\"א בין בשעת ווסתה ובין אינה מרגשת לעולם תולין באם יש לה מכה, א\"כ מה קולא יש בכתם מברואה דם. בשלמא לשיטת שאר פוסקים י\"ל דהקולא היא בכתם אפילו בשעת ווסתה ואינה מרגשת אפ\"ה בכתם מותר וברואה אסור, אבל לשיטת הרשב\"א קשה. ודוחק לומר דנפ\"מ לענין אם ידעינן בודאי בשעת ראיה דהמכה יבשה שאסורה, דזה פשיטא מהיכי תיתי יעלה על הדעת דממנה בא הדם, דהא ידעינן בודאי שחייתה המכה בשעת ראיה ואינה מטפטפת, ומאי אריא דאורייתא או דרבנן. אבל לדברי אאמ\"ו לק\"מ, דברואה דם אם יש לה מכה במקום אחר שלא במקום המקור גם הרשב\"א מודה דבעי שיודעת דמן המכה בא הדם הא לא\"ה אסור, אבל בכתם לעולם מותר, ולפ\"ז לק\"מ כל הקושיות על הרשב\"א שהרעישו האחרונים הנ\"ל.",
                "אמנם הש\"ך בס\"ק כ\"ד כתב דגם הרשב\"א ס\"ל דצריכה שתדע  שמכתה מוציאה דם אלא שאינה צריכה שתדע שמרגשת עתה שהדם הוא בא ממכתה, עכ\"ל וא\"כ לדבריו נמי לק\"מ כל הני קושיות הנ\"ל. ולכאורה יש ראיה לדברי הש\"ך, שהרי הרשב\"א כתב ונאמנת לומר מכה יש לה ששם יש דם ותולה במכתה שאני אומר ממנה הדם יורד ושותת, עכ\"ל, מדקאמר ששם יש דם משמע בהדיא שיודעת שמכתה מוציא דם. איברא דאמ\"ו הגאון מהר\"י נר\"ו <small>(פלתי סימן קפ\"ז ס\"ק ה')</small> הקשה עליו דהא בלאו הכי צריכים אנו להבין דברי הרשב\"א שסותר דברי הפוסקים דס\"ל דבעינן שיודעת שמכתה מוציאה דם דהא א\"א לה לידע אלא בבדיקת שפופרת, ובגמ' משמע דברואה דם ממכה א\"צ בדיקה כו', וקשה היאך שייך בדיקה, שאפילו אם תכניס שפופרת ונמצא דם על ראשו אכתי היאך ידעה שמכתה מוציא דם הזה או אם דם נדה הוא דהא מכתה על המקור, וצ\"ל דמכניסה השפופרת במקום הכאב דמסתמא היא יודעת מקום הכאב מקום שהוא המכה, דהמכה לא תולה באויר, וכך היא בודקת <small>(שלא במקום הכאב)</small>, אם נמצא על ראש המוך בידוע שהוא מן המקור, ואח\"כ תבדוק במקום הכאב במקום שהיא המכה אם דם על המוך בידוע שמן המכה הוא בא הדם, וא\"כ עולה דברי הרשב\"א שפיר. אבל לדברי הש\"ך קשה, דמפרש דאף הרשב\"א ס\"ל דצריך שתדע שהמכה מוציא דם, אלא דעיקר ראייתו שלא בעי שנדע שבשעת תשמיש המכה מוציא דם, א\"כ מה מקש' הרשב\"א הא צריך בדיקה, א\"כ קשה קושיא הנ\"ל היאך שייך בדיקה הא אפילו אם בדקה בשפופרת במקום הכאב המכה ונמצא דם על ראש המוך אכתי היאך ידעי אם המכה מוציא דם בשעת תשמיש או לא, אלא ודאי דלא כש\"ך אלא כשיטת הב\"י ושפיר קאמר הרשב\"א, וק\"ל ודפח\"ח. וגם הלשון שכתב הרשב\"א דאף שיש לה מכה א\"א לה לדעת אם הוא מן המכה אלא בבדיקה וכו', משמע דא\"א לה לדעת כלל אם מכתה מוציא דם או לא, ועוד קשה אמאי מפרש הרשב\"א בגמ' שממנה דם יוצא לאו שאשה אמרה כן אלא שאני אומר כו', ודחק עצמו, לימא דכל זה מדברי אשה הוא, והכי קאמר נאמנת אשה לומר מכה יש לה במקור שממנה דם יוצא, דהא צריכה שתדע האשה שמכתה מוציא דם, אלא ודאי כשיטת הב\"י ואמו\"ה וחכם צבי ושבות יעקב דלהרשב\"א ל\"צ שתדע שהמכה מוציא דם. והא דכתב מכה יש לה שיש שם דם, לא דצריכה לומר שמוציאה דם בוודאי, אלא לאפוקי מכה יבשה וכיוצא בה שאינו מוציא דם בוודאי ואנו אומרים ממנה דם יוצא.",
                "ונבא עכשיו להנדון, דהנה ודאי אם ידעינן דפסקה מלראות פשיטא דתולין במכתה, וכן אם הי' לה וסת קבוע מותרת שלא בשעת ווסתה אף דלא ידעינן בוודאי דמכתה מוציא דם, מכח ספק ספיקא שכתב הרמ\"א, ספק מן המקור או מן הצדדין ואת\"ל מן המקור דלמא מן המכה. ומה שמשיג הש\"ך <small>(ס\"ק כ\"ב)</small> דאין זה מקרי רק חדא ספיקא דומיא דכתובות דף ט' <small>(ע\"א, ושם בתוס' ד\"ה ואי)</small>, לפענ\"ד הדין עם הרמ\"א כיון דהספק הראשון מתיר טפי לאו שם אחד הוא, כמ\"ש הש\"ך לעיל סימן ק\"י <small>(כללי ס\"ס ס\"ק י\"ב)</small> בשם תרומת הדשן. והנה אם ידעינן שדם מכתה משונה מדם ראייתה אינו תולין במכתה כמבואר בגמ', ומכ\"ש לדעת הרמב\"ן שצריך לחקור על כך כמ\"ש בטור ורא\"ש, אבל אי תולין בצדדים אז תולין אע\"ג דאין דם מכתה דומה לדם ראייתה. ומכ\"ש לדעת הפרי חדש בכללי ספק ספיקא <small>(אות י\"ב)</small> דכתב דאם הספק השני הוא רק בתוספות מציאות נמי אמרינן כה\"ג ס\"ס, והנה צדדין יש לתלות בכל אשה אבל במכה אינו תולין אא\"כ ידוע שיש לה מכה, ודו\"ק.",
                "יען בנדון דידן דאין לה ווסת קבוע ולא ידעינן מאיזה יום נתחיל העונה, ולהיות אשה זו מותרת לעולם א\"א לומר כמ\"ש תוס' והב\"י דהא מוחזקת בדמים היא, וא\"כ לא תטמא לעולם. ומ\"ש אאמ\"ו להתירה מכח ס\"ס שמא פסקה מלראות [זה אינו], חדא כמ\"ש הרב אב\"ד הנ\"ל <small>(לעיל סימן ב' עמוד טז)</small> דרובא אינן פוסקת עד נ\"ה או ס', ואם קורין לה זקנה מתביישת, דאם אלמנה היא רצתה בקב ותיפלות. ועוד נ\"ל בר מן דין, ספק פסקה מקרי ספק חסרון ידיעה וחכמה, וצ\"ע קצת בפרטי  הס\"ס, ע\"ש. וגם מה שצדד אאמ\"ו ממה שאין לה כאב בדדיה מוכח דפסקה מלראות, נלע\"ד דהדין עם הרב אב\"ד דיניקה אחת להם, דהרי דם נעכר ונעשה חלב, ועוד הבט וראה במעשה טוביה ח\"ג פי\"ב בהפלגת הזלת דם נדות להשים כוס המציצה ע\"ג דדי אשה למשוך הדם למעלה, ע\"כ.",
                "ברם מ\"ש הרב אב\"ד שבאיזה יום ששופעת הרבה יותר משאר ימים תתחיל למנות ימי הנידה כמנין הימים שהיתה רגילה לראות כשהיתה לה ווסת, לערך ה' או ו' או ז' ימים, ואח\"כ תספור ז' ימים אחרים במקום ימי ליבונה ותוכל לטבול לבעלה, וכן תנהוג כל ימיה כל חדש וחדש לעונה בינונית, ומטבילה עד זמן עונה בינונית כל דמיה שתראה תולה במכתה מספק ספיקא, ובזה אזדא טענות של תוס' וטענות של הרשב\"א, עכ\"ל. <small>(ו)</small>השבתי לו, חדא דא\"כ ה\"ל לתוס' והרשב\"א לומר האי סברא, וכ\"ת דתוס' והרשב\"א מיירי שבכל פעם מוצאה דם בשוה לא יום יותר מחבירו ראשון, קשה מאוד להבין. ועוד מה הקשה הרשב\"א במשמרת הבית על הרא\"ה שהקשה א\"כ לא תטמא לעולם, וז\"ל, ואם זו קושיא בא ונקשה לתנא דברייתא רשב\"ג ורבי דמטהרין במכה וכו', עכ\"ל, ומה קושיא דלמא הברייתא מיירי שלפעמים מוצאת דם הרבה יותר, ועוד מי הוא זה ואיזה הוא דיכול לכוין ולשער ברבות הדם ולשער כל יום כמה ערך השעור של דם המכה, והדבר קשה מאוד. והשיב לי דמה נעשה כיון דאית לן להתיר אשה זו לבעלה וכדי שלא תתעגן, ובשביל הטעם שלא תטמא יש לנו להמציא יום אחד שתהא טמאה, ומש\"ה יש לנו לברר יום זה שמרובה בדמים, וה\"ה דתוכל לברור יום אחר כגון דיארע לה כאב דדים תתחיל למנות ממנו. ומתוס' אין ראיה דתוס' מיירי אם היה לה ווסת קבוע ותוכל לחוש לעונה של הווסת, עכ\"ד. ואף שסברא זו קלוש וחלוש, אפ\"ה כבר הורה זקן ונוכל לסמוך עליו.",
                "ואבא בחיל ורעדה, ולבי וקולמוסי מוד' שלא למעשה או להלכה הנני כותב ככה, זולת להורני אם טעיתי בדבר, להביר התבן מן הבר, ולהעמידני על האמת והישר, ולהסיר המתע' והמעוק' אל המישור. וזהו דהנראה לפי דעת הרשב\"א דהיכי דיש בה מכה תוכל לבדוק בשפופרת, והיינו מתחלה תבדוק שלא במקום הכאב <small>(דמסתמא היא יודעת מקום המכה ע\"י הכאב)</small>, ואם תמצא שם דם על ראש המוך א\"כ היא יודעת שמן המקור הוא וטמאה, ובזה תמתין ה' או ו' או ז' ימים ואח\"כ תוכל לספור ז' נקיים, וככה תנהוג מאז והלאה לעונה בינונית, ובנתיים תולה במכה. ועל בדיקת שפופרת במכה שכתב הרשב\"א, לא מצינו בשום מקום בהפוסקים שחולקים עליו, ועל בדיקה זו סומכין אפילו בזמן הזה, וזה עשרים שנה שהורה הרב אב\"ד פה דבר זה עם הסכמת כל חכמי האפלנ\"טין פה פראג, כן שמעתי ממגידי אמת. ואל יקשה בעיניו א\"כ אם תראה דם מחמת תשמיש אם תבדוק אח\"כ בשפופרת תהא אסורה לבעלה, והרבה חשו חכמים בדבר כנודע בכל הפוסקים. דבר זה ליתא, דאף אם תראה שלא בשעת ווסתה דם מחמת תשמיש, לא תבדוק בשפופרת בעת ההיא, דל\"צ בדיקת שפופרת אם יש לה מכה כמ\"ש הרשב\"א דבגמ' מוכח דתולין במכה בלא בדיקת שפופרת דלא אמרתי שתבדוק בשפופרת רק להקל כי היכי דלא נאמר וכי לא תהא טמאה לעולם, ועוד לעת תשמיש א\"א לה לבדוק בשפופרת כיון דמכתה ודאי מוציא דם, וכמו שהשיג אמ\"ו הגאון מהר\"י נר\"ו שכתבתי לעיל.",
                "ותו יש לנו תקנה אחרת מה שמצאתי בתשובת אמונת שמואל סי' נ\"ז ואעתיק לשונו דלמא לא ישנו תחת ידו, וז\"ל, ואבדיקת שפופרת אפילו בבעלה הראשון סמכינן גם בדורינו וכבר בא מעשה לידי ב' פעמים ועשינו שפופרת ופיה רצוף לתוכה כמדת אבר בינונית כי לא נתנה תורה למלאכי השרת, ואפילו אם יהיה עב או דק יותר מאבר הלא כתב הב\"י דהא דאמרינן לא כל האצבעות וכוחות שוין לא להחמיר אלא להקל, וכ\"ש לדעת הב\"ח סוף סעיף ב' ביישובו לקושית הב\"י כו'. והנה הראתי לגיסו ה\"ר מאיר י\"ץ תבנית השפופרת וישם כבוד תורתו עץ בתוכו ובראשו מוך וצוויתי לכתוב לכת\"ר, והנה שמעתי פה בשם הרב מהר\"י מוורידבורג ז\"ל שבתחלה בדק שלא שפופרת ע\"י מוך ועץ כעובי ואורך האבר אולי יהיה דם מן הצד, ואז א\"צ תו לבדוק בשפופרת, ובאם נמצא בראש המוך אזי לא מועיל הבדיקה לחומרא, וחזר ובדק בשפופרת, וישר בעיני והגון כדי שלא תאסור האשה הנ\"ל לעולם ח\"ו על ידי בדיקת שפופרת, עכ\"ל. נמצא דגם אשה זו תוכל לעשותו עד\"ז עץ כעובי ואורך אבר ולשום מוך בראשו ולבדוק שלא במקום הכאב, ואם לא נמצא שם דם מוכח דהוא מן המכה וכשרה ולאחר תשמיש לא תבדוק כלל.",
                "זהו נ\"ל בשריותא דהאי איתתא, ונפקין מכל ספקות שבעולם. וח\"ו הנני לא כותב זאת להלכה או למעשה שלא אכוה בגחלתו, וחס ליה לזרעא דאבא למיעב' ולחלוק על תורתו, זולת כוונתי להיות דולה ושואב ממעין חכמתו, כדי לרחוץ סכלות דעתי עם בורית תבונתו.",
                "בנו ותלמידו, השפל וזעיר, הקט מדעת אנושי, ענב באושי, ידידי' המכונה טיאה בן הרב הגדול מהור\"ר",
                "נתנאל ווייל מגזע מהרי\"ו ז\"ל."
            ],
            [
                "<b>אשה שמצאה קרטין אדומים וגם אם יש לסמוך ארופאים</b>",
                "מן מחותני הרב המופלא כהן צדק מחזיק בדק מהור\"ר איצק נר\"ו אב\"ד דק\"ק זולץ בורג",
                "<b>שאלה.</b>",
                "באשה אחת מעיר זולצבורג הנצבת פה עמדי והיא מר לה על נפשה האומללה זה ימים רבים שיש לה ארח ככל הנשים דהיינו פעמים לחמשה שבועות ופעמים לששה שבועות אבל לא פחות, ולא קבעה ווסת שלשה פעמים, רק לזמנים הנ\"ל הדמים שופכת ממנה כקיתון וממש הדם שותת והולך עד יום הששי ויכולו קצת ופוחת והולך עד שהלבן והאדום פתוך ומעורב זה בזה, ויהי ביום השביעי אזל סומקא ואתא חיוורא שתוכל להפסיק בטהרה יפה וברה, ואינה רואה בין ווסת לווסת שום דם צלול או מראה טמאה חוץ וזולת בעד שהיא בודקת בימי לבונה מצאה קרטין קטנים ומראיהן שחור, לפעמים בתוך ליחה לבונה ולפעמים לבד, פעמים הם קטנים בדוחק שעין שולטת בהן ופעמים הם גדולים כמין שעורים, גם לפעמים בתוך מי רגלים ופעמים לאחר הטלת מי רגלים זמן ארוך, ובעת ההיא רובא דרובא מרגשת כאב בגבה ובכריסה והיא מתנוונת והולכת לפעמים כל היום אבל אינה מרגשת שנפתח מקורה, גם לפי דבריה אינם נימוחים אפילו כשממעכה בצפורן. וקודם הלידה מיום נישואים שלה לא הרגישה כלום אותן קרטין ושעורים רק מיום לידתה ואילך, ובימים שעברו מצאה ג\"כ לפעמים טיפים קטנים אדומים כמו גלדי מכה אבל לא נמצא שום ליחה ודם כלל וגם היה לפעמים הקרטין הנ\"ל אדומים ועכשיו נשתנו מעליות' ולא מצאה רק בגוונים הנ\"ל. וזה ימים הרבה לערך שנה תמימה שאינה יכולה לטהר לבעלה, רק לערך רביעית שנה ויותר בתוך משך זמן הנ\"ל עסקה ברפואות ונתרפאה, ועכשיו חוזר הדבר ליושנה וחוזר ונוער כבתחילה דהיינו כמבואר לעיל, וכאשר עיניו יחזינה במישרים בתוך שני עדים המונחים בתוך הכתב הלז שמצאה בימים אחרונים בתוך הבדיקה כמה טיפים קטנים אדומים בתוך ליחה לבונה. ושאלה האשה לרופא שלא מבני עמינו דהיינו שלא בידיעתו וגם מילדת נכרית, והסכימו יחדיו שאותה מילדת שהיתה בעת קישוי לידתה שרטט בצפורנה הגיד שקורין בולסאדר וממנה באים הטיפים הנ\"ל, והמילדת בדקה אותה בגופה ומצאה שכדבריה כן הוא, והקרטין באים מן המכה שבגופה שקורין בלאסטן, והאשה בעצמה הגידה שהיא מרגשת אותו בלאסט בתוך בדיקתה ויכולה היא לדחו' אותו מלמעלה למטה וכן להיפך, ובתוך אותו בלאט בא לפעמים הזרע והיא נשרפת מרוב החמימה בתוכו וממנה באים הקרטין שחורים הנ\"ל. הנה האשה העלובה הזאת בקשה ממני להודיע צערה לרבים ולמצוא עזר ותרופה למכתה, עד כאן לשון השאלה.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "בדיני נפשות פותחין בזכות, וטרם כל מבורר אצלי שהאשה הזאת נחשבה אותה להאשה שיש לה ווסת, דהא עכ\"פ לא ראתה פחות מחמשה שבועות, שכ\"כ תרומת הדשן בשו\"ת סי' רמ\"ז, והובא בשלחן ערוך לפסק הלכה סי' קפ\"ו סעיף ג'. ואף גם זאת שהאשה הזאת יש לה מכה בגופה שהגידה שהיא מרגשת בלאסט בל\"א בתוך בדיקתה ומנתקת אותה מלמטה למעלה והיפוכו, ומצורף לזה שנשתנה בגופה אחר לידתה, שכן לתלות במכת הלידה, שנתחלשה והוכו הצדדים ונכאב, כמ\"ש בשערי דורא  בשם ר' יוחנן בן מתתי', ע\"ש. ואם שאל החכם אותה אם ידוע לה שמכתה מוציאה דם ואמרה הן, היתה שאלת חכם תשובה שלימה ולית דין צריך לפנים שאז יכולה לתלות שלא בשעת ווסתה במכתה כאשר ערוך על השולחן סי' קפ\"ז <small>(סעיפ' ה' ו')</small>, ומותרת לבעלה בין ווסת לווסת בלי שום פקפוק כלל, ועוד חזון למועד בשאלת פיה, ואם אומרת שידוע לה שמכתה מוציאה דם, מותרת לבעלה ולית דין צריך בשש. יען וביען צריכין אנו לדון אף שתשיב אמריה לו שאין ידוע לה את כל זאת שמכתה מוציא דם, מ\"מ אצבעותי מוכנים למצוא עזר ותרופה לטהר אשה לבעלה בעז\"ה, כי לפי דעת רמ\"א סי' קפ\"ז <small>(ס\"ה)</small> וב\"ח <small>(ד\"ה והמרדכי כתב)</small> מצדדים להתיר באשה שיש לה ווסת קבוע שיכולה לתלות שלא בשעת ווסתה במכתה אפילו שאינה יודעת בוודאי שמכתה הוציאה דם, גם בעל תרומת הדשן <small>(פסקי מהרא\"י סי' מ\"ז)</small> הבין כן, וכתב <small>(הש\"ך בס\"ק כ')</small> דאף הפוסקים החולקים אהמרדכי <small>(סי' תשל\"ה)</small> שלא תלינן שהוא דם טהור בין ווסת לווסת, מ\"מ מודים כאן דאיכא עוד צד היתר שיש לה מכה שתולין במכתה שלא בשעת ווסתה. גם הש\"ך שהשיג על הב\"ח וכתב שלא לסמוך אהמרדכי אלא שלא להחזיק ברואה מחמת תשמיש ולאסור על בעלה ומשום עגונה הקילו, אבל מ\"מ צריכה לישב שבעה נקיים, כל זה באשה שיכולה לספור שבעה נקיים, איברא האשה הזאת שא\"א לספור שבעה נקיים וצריך אתה לאסרה על בעלה כל ימיה, בזה הש\"ך ג\"כ מודה דראוי לסמוך על המרדכי, כמ\"ש הרב ב\"י סימן קפ\"ז בשם הר\"ש בר צמח אשה שיש לה מכות ופצעים יעשה לה תקנה כו' ואם א\"א בתקנה זו תצא מתחת בעלה כדי שלא יתבטל מפריה ורביה כדין אשה שרואה דם מחמת תשמיש שכתבו המפרשים שצריך לגרשה אם אין לו אשה אחרת, ע\"כ.",
                "ואחר כך ראיתי בשו\"ת שב יעקב סימן מ', וז\"ל, ואהני מה דיש לה וסת קבוע לסמוך שלא בשעת ווסתה על מכתה אפי' אין וודאי שמכתה מוציאה דם, וה\"ה בנדון דידן שהיה לה קצת כאב במקום הכליות ובמי רגלים נמצא הרבה חול, והרופא אמר שבאין הטיפות ע\"י היזק של חול יש לצדד להקל שלא בשעת ווסתה. גם בתשובת אמונת שמואל סי' א' היקל ברואה מחמת תשמיש אם יש לה ווסת קבוע אפילו אין לה מכה, רק בצירוף מה שאומרות הנשים הפקחות שלפעמים מחמת ארס דם ווסת מתקלקלין הצדדים, מכ\"ש שיש לסמוך בנדון דידן ע\"ד רופא מומחה כנזכר בשאלה. רק בש\"ך ס\"ק ך' החמיר וכתב שאין להקל בזה רק שלא להחזיק ברואה מחמת תשמיש שאין לה תקנה כלל דמשום עגונה הקילו אבל מ\"מ צריכה שבעה נקיים ובזה אין לסמוך אמרדכי. מיהו בנ\"ד אם באנו לטמא כל הטיפי דם שנמצאת הוי נמי א\"א לספור ז' נקיים והוי ממש א\"א לטהר, ובפרט הב\"ח מתיר בכל ענין כדהביא הש\"ך. גם הביא הב\"ח בשו\"ת סוף סימן פ\"ה, וז\"ל, ואצ\"ל היכא דלא אפשר בבדיקה כגון שאין רואה מחמת תשמיש אלא בלא תשמיש רואה בין ווסת לווסת דפשיטא וכו' אעפ\"י שאין מכתה מוציאה דם, וכן אנו עושים מעשים בכל יום פה ק\"ק קראקא ואין בזה נדנוד וספק כלל, עכ\"ל <small>(שב יעקב)</small>.",
                "הרי לפניך שגדולי ישראל פסקו כוותן בלי שום פיקפוק, גם המרדכי לדעת הש\"ך וב\"י, גם בשו\"ת פני יהושע <small>(חלק א', יורה דעה סימן א')</small> שחיבר הגאון מוהר\"ר יהושע מורו של הש\"ך, שתולה שלא בשעת ווסתה אפילו שלא הי' לה מכה כלל פשיטא דאשה זו מותרת דהרי יש לה ווסת קבוע. אלא שבשו\"ת שב יעקב סי' מ' שדי ביה נרגא מהמתני' פרק כל היד (נדה דף י\"ד) <small>(ע\"א)</small> נמצא על שלו או שלה, א\"כ לפי מרדכי הנ\"ל לדעת הש\"ך כיון שי\"ל דבא מן הצדדים מחמת מיעוך התשמיש למה יהי' טמא וחייב בקרבן, וליכא לאוקמיה המתניתין באין לה ווסת, ע\"ש שהאריך. וחלילה להשוות כל הני גדולי' פוסקים לטועה בדבר משנה, ברם לית כאן קושיא כלל, דמתני' כל היד מיירי בשמשה עמה סמוך לווסתה, וכמ\"ש הרמב\"ם להדיא בפ\"ה מהלכות שגגות <small>(ה\"ו)</small>, וז\"ל, ואם עבר ובא עליה סמוך לוסתה ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם וראתה בשעת תשמיש חייבים בקרבן, ע\"ש, ואדרבא מדברי הרמב\"ם מוכח כפי' הש\"ך, דווקא כששמשה סמוך לווסתה אז אמרינן חזקה אורח בזמנו בא ורוב דמים שאשה רואה מן המקור ולא תלינן במיעוך התשמיש אבל בין ווסת לווסת תולין במיעוך התשמיש, דאשה חזקת טהרה יש לה ורוב נשים אינם רואים בין ווסת לווסת כמ\"ש הרשב\"א. והא דפריך הש\"ס וניחוש דילמא מאכולת היא, הא מתני' בשימוש סמוך לווסתה, א\"כ נגד דם מאכולת יש רובא וחזקה, י\"ל כמ\"ש תוס' <small>(ד\"ה וליחוש)</small> בשם ר\"ח דפריך אנמצא על שלו, וכיון דלא נמצא על שלה אמאי מטמאין כיון דאיכא הוכחה דלא אתי מגופה, ומסתברא דר\"ח פי' בהברייתא אם יש לה ווסת כפי' המרדכי וע\"כ צריך לאוקמי לפי' זה המתני' דכל היד בשמשה סמוך לווסתה, משו\"ה נאיד מפי' רש\"י ומפרש דפריך אימא דם מאכולת קאי על עד שלו, אבל רש\"י פי' הברייתא אם יש לה ווסת כפי פירושו ומשו\"ה שפיר מפרש דפריך אפי' על עד שלה דלא איירי מתניתין ששמשה סמוך לווסתה להאי פירושא ונכון. כל צדדי התירים הללו אפילו רואה דם ממש בין ווסת לווסת, כיון שהאשה אומרת שיש לה מכה במעיה.",
                "ועתה נחפשה בחיפוש ונרות נר תורה לטהר אשה לבעלה, אף שהיא משנה שאינה צריכה לנדון דידן, מ\"מ נברר הדין זה כי היכי דנסמוך עלה למחר ע\"פ הגדת הרופא וחכמה שע\"י קורת הלידה והמילדת אירע לה מקרה זה. ודעתי נוטה להתיר אשה ע\"י רופאים אף שהמה אינם נימולים, כי סתמא קאמר תלמודא <small>(נדה כב ע\"ב)</small> וחכמים שאלו לרופאים, והלא הש\"ס מורה שצריך שני רופאים, ועובדא דידן הרי רופא וחכמה נחשבת ג\"כ לרופא ועדיפא מיניה כי אין חכם כבעל נסיון, כי היא יודעת ובקיאה טפי, מחמת שרגילה בה בכל יום ואינה בושה לבדוק היטב, ואינה דומה ראות עין השכל לרואה עין ממש. וזה יתד שלא תמוט ששאלת הרופאים יהיה ע\"י חקרי לב, כדקאמר וחכמים שאלו לרופאים.",
                "אלא שהרא\"ש הקשה להרשב\"א  מהא דנדה דף כ\"ב <small>(ע\"ב)</small> אשה זו מכה יש לה במעיה וממנה מפלת כמין קליפות ואמרו חכמים תטיל למים אם נמוחו טמאה, ואם יש נאמנות להרופאים, למה תטילו במים לבחון דבריהם אם אמת הוא. ומה שתירץ מר ע\"פ מה שכתב הש\"ך סימן קפ\"ז ס\"ק כ' דמ\"מ צריכה לישב שבעה נקיים, והא דקאמר אם נמוחו טמאה לענין שתשב שבעה נקיים. אשתבש כהנא, דעיקר קושית הרא\"ש אם יש נאמנות לרופא, דלא גרע עד א' מהיא גופא שנאמנת לומר מכה יש במעיה שממנה דם זה, כמו כן הרופא נאמן לומר אשה זו מכה יש במעיה שממנה מפלת כמין קליפות, ובהאי דינא שנאמנת אשה לומר מכה יש במעיה שממנה מוציאה דם כ\"ע מודים שטהורה לבעלה בלא ז' נקיים, וא\"כ למה אמרו חכמים תטיל למים.",
                "וקושית הרא\"ש יש לתרץ ע\"פ דרך זה, וודאי סמכינן אדברי רופאים, אמנם לא עדיף מחזקה דסמכינן עלה, ואם נוכל לברר לא סמכינן אחזקה כמ\"ש רמ\"א ביורה דעה סימן א', וכדאמרינן לענין חמץ <small>(פסחים ד ע\"א)</small> השוכר בית בי\"ד בחזקת בדוק, וכמה מקומות בש\"ס ופוסקים. ואח\"כ מצאתי כדברי בס' שו\"ת פנים מאירות <small>(סי' א')</small> [חלק א' סי' י\"ב]. והרופאים אמרו שאשה מן מכה שיש לה במעיה שממנה מפלת כמין קליפות ולאו דם הוא, ע\"כ בחנו וחקרו במים אם כדבריהם כן הוא דהלא אית להו לברורי.",
                "ובשו\"ת עטרת צבי  מסיק להלכה דאין לסמוך אפילו ארופא ישראל מהא דבכורות <small>(דף כח ע\"ב)</small> שאמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא כו'. ראיה זה איני מכיר, הלא לאמת דבריו אמר כן ומעשה רב.",
                "אמנם ראיה שניה שהביא בשו\"ת לכאורה מעלייתא הוא, מהא דאיתא בטור יורה דעה סימן מ\"ה בשם זקינו ראב\"ן באם ניקב השלפוחית כשרה לפי שלא מצינו טריפות זו בתלמוד, שמענו שיש בני אדם שמי רגלים שלהם יוצאין תמיד ואומרים כל הרופאים שהשלפוחית שלהם נקבה או נטלה, ואותן בני אדם חיו יחיו כמה שנים <small>(עכ\"ד הרא\"ש)</small>, והפוסקים הכריעו להטריף, ש\"מ דלא סמכינן ארופאים.",
                "ואין לומר דיש לחלק בין טריפות אדם דאית ליה מזלא, לבהמה דלית לה מזלא <small>(שבת נג ע\"ב)</small>, זה אינו דהא מסיק תוס' בפרק אלו טריפות (חולין דף מ\"ב) <small>(ע\"ב)</small> ד\"ה ואמר דליכא לחלק בין חיי' אדם לחיי' בהמה רק בנקיבת הגלגולת לחוד דבאדם הקרום התחתון קשה וחזק יותר מן הבהמה. והב\"ח בסימן מ\"ה מחלק בין טריפות אדם לבהמה דאדם אית ליה מזלא, סכין מהירות פולטתו, דהא תוס' בפרק אלו טריפות הוכיחו בראיות ברורות שא\"א לחלק בסברא זו. איברא נראה לקיים דברי חכמים שיהיו קיימים, דתוס' כתבו, וז\"ל, בדבר השוה בזה ובזה אין לחלק ביניהם כלל, רק בגלגולת יש סברא לחלק. כמו כן נאמר שיש סברא לחלק בניקב השלפוחית או ניטל, דבאדם שהולך בקומה זקופה המים מתמצין מן הגוף יוצאים מיד בהגיעם למקום השלפוחית ואינם חוזרים לתוך הגוף, כמו שמצינו שכמה בני אדם חיו כמה שנים בחולי זו שתמיד מטפטפים מי רגלים שלהן, משא\"כ בהמה שהולכת על ארבע אם ניקב השלפוחית או נטולה מכל זאת א\"א לצאת אלא חוזרים לתוך הגוף, וחריפי' מי רגלים מנקבים ומרקיבים הבני מעים. ורא\"ש וראב\"ן רוצים לדמות לנקבה החלחולת, ואינו דומה, דהתם יש לה שביל אחר, וכיון דכח המדחה דוחה לצאת א\"א להחזיר בשום פנים כשברכים מעמידים אותו ויש לו מקום לצאת, משא\"כ במי רגלים, לא די בזה דהא עינינו רואים כשמטילה גללים עומדת הבהמה על עומדה ונוח הגללים לצאת, אבל בהשתנת מי רגלים צריכה לכרוע ואינם יוצאים ממילא, וודאי אם אין לבהמה כלי הוצאת מי רגלים א\"א לצאת. ומעולם לא שמענו וראינו שיש לבהמה חולי זאת שתמיד מוציאה מי רגלים כמו באדם, וסברא זו נכונה וישרה למוצאי דעת.",
                "עולה מזה שבוודאי יש לסמוך על הרופאים, ועל דבר זה אני אומר כדברי רבי יהודה בן בבא <small>(יבמות קכ ע\"א)</small> לא כל האדם ולא כל השעות ולא כל המקומות שווים, דחכם צריך לשאול הרופאים ולא כל אדם שווין בזה. וכן לאו כל הרופאים שוים בזה, מה שנקראו בפי בני אדם רופאים כמו אצל עמי הארצים כולם נקרא בשם רבי בלימוד התורה, אף שאינו יודע צורתא דשמעתא, רק אם הוא חכם נקרא אצל לומדים ובעלי דעת אשר יאמר עליו כי הוא זה ובר סמכא הוא, כמו כן צריך להיות הרופא מומחה לרבים ויש לו דעת ישרה, ויש לו שם בחכמת הניתוח. כמו כן החכמה אם היא מלומדת אצלו מומחת יותר מרופא, כיון שיכולה למשמש ולראות בדיקת אשה ואינו בושה לראות. גם אין כל השעות שוות, אם רואת דם ממש צריך מתינות גדול להצטרף דעת רופא. יען וביען הנדון דידן אשר כל מי שיש לו מוח בקדקדו רואה שנשתנה ראיה זו, דבשעת ווסת שופכת כקיתון, ובין ווסת לווסת נולדים קרטין, זו וודאי קרוב לאמת שנולדים ממכה שיש לה בבני מעיה. ולא כל המקומות שווין באשה, שאם יאמר הרופא על אשה שיש לה מכה במקומות שא\"א לראות ממנה דם בפני' וכ\"ה אם לא ע\"י ידי גידי ועצבים של מקור ואם שלה, ג\"כ א\"א לטהרה דהא מקום מקור טמא, ומ\"ש דם זה משאר דם נדה. או אם יש לה מכה באם שע\"י חולשת האם אין מספקת להבשיל ולהחזיק דמה עם  עת פקודתה, בזה הענין ג\"כ טמאה היא. אמנם בנדון דידן הלא רגלים לדברי רופא, ע\"כ שאל ישאל מכ' הרופא בעצמו, גם לחכמה, ונראה לי שדי בזה אם הוא מומחה. וה' יצילני משגיאות לבל אכשל בהלכה לטהר את הטמא ולטמא את הטהור.",
                "נתנאל אשכנזי ווייל מפראג"
            ],
            [
                "<b>אשה שישבה על המשבר ולא ילדה אם טהורה לבעלה</b>",
                "מה שהכריע בשו\"ת נחלת שבעה בשאלה ט', לע\"ד לא כיון להלכה, דמה שכתב על מנהג אשכנזי אין נחשב נגד מנהג פולין, ע\"ש, עיין בספר ווכוח מים חיים שחיבר הגאון מוהר\"ר חיים  שהשיג על מנהגי פולין והאריך שם למעניתו שמנהגי אשכנז מיוסדים על אדני פז ומשובחים יותר ממנהגי פולין, ע\"ש. כמו שכתב מהרי\"ל בסימן ק' בשם הרא\"ש שאין לבטל מסורת אשכנז בשביל שאר מדינות כי התורה ירושה להם לאשכנזים מימות החורבן, ע\"ש. ומה שטען לא ראינו אין ראיה, זהו ראיה נכונה, הגאונים שהרביצו תורה בישראל כגון מהרי\"ל ומהרי\"ו הם קבעו לדורות כל חומרות ומנהגים אשר אנן בני אשכנזים נגררים אחריהם, ולא ראינו שהזכירו מחומרא זו, ואין פה ואין פוצה.",
                "ומה שכתב שמצא רמז קצת מפרק מפנין (שבת דף קכ\"ט) <small>(ע\"א)</small> דאמר אביי מאימתי פתיחת הקבר אביי אמר משתשב על המשבר, ואפי' להרי\"ף שבעי שתהא הדם שותת בצירוף על המשבר, היינו שמחמיר לענין חילול שבת, אבל בנדון דידן יושבת על המשבר לחודיה ס\"ל דהוי פתיחת קבר, ע\"כ. ונהפוך הוא דמה שהרמב\"ן  ס\"ל אפילו ביושבת על המשבר לחוד דמחללין עליה השבת, היינו משום דספק נפשות לקולא, וכן הוא בהרא\"ש אבל בעלמא לא הוי כפתיחת קבר.",
                "ותדע דהא משנה שלימה היא בפרק ז' דאהלות <small>(מ\"ד)</small>, אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שהיא נטלת בגפים, אבל אם היתה מהלכת, הראשון טהור, שמשנפתח הקבר אין לה פנאי להלך, וכן כתב הרמב\"ם בפרק כ\"ה מהלכות טומאת מת <small>(ה\"ט)</small>. א\"כ קשה מאי פריך בשבת מאימתי פתיחת הקבר ה\"ל למפשט ממתני' משנטלת בגפים. ואח\"כ ראיתי שמרגיש הר\"ש בזה, אלא צריך לומר דלענין פיקוח נפש בעי מאימתי פתיחת קבר, ופליגי הני אמוראי לענין פיקוח נפש, אבל לענין טומאת מת ויש בו כרת טומאת מקדש וקדשיו לא הוי פתיחת קבר כי אם משנטלת בגפים. אף כי לטמא לבעלה בא וראה כמה חשו חז\"ל לטהרה לבעלה ביורה דעה סי' קפ\"ו ושהאריך שם בש\"ך, ומה בכך אם ישבה על המשבר ואם גם ראתה בה החכמה עם כל זה אין פתיחת קבר. והאי דמקילין לחלל שבת כי רוב פעמים הוא תחילת הלידה, ופן ואולי יתרשלו בפיקוח נפש. ובאמת כשהיא יושבת על המשבר, אח\"כ צריכה בדיקה. וגם למנהג פולין אין זה אלא שצריך לפרוש יום או יומים, אבל מי שהולכת בריאה כמה שבועות ובדקה עצמה אין מי שיפסוק שם בפולין להפרישה מבעלה.",
                "נתנאל אשכנזי ווייל מפראג\n"
            ],
            [
                "<b>בשר יבש שנמצא עליו כמו מילבי\"ן</b>",
                "<b>שאלה.</b>",
                "על בשר יבש שנמצא על גביו כנימה עד למאוד כחצי אצבע, ורבים מבני מדינה היו נוהגין להבהב אותו באור או ליתן אותו לתנור, זאת הי' להם ע\"פ מורה א' ואסרתי להם תיקון זה עד שאדע לעשות אחר מפי אדמו\"ה ומפיו אנו חיים.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "יפה עשית שאסרת עליהם לעשות תיקון זה, דהא ע\"י חום האש נבלע בתוכה הכנימה. ומ\"ש שאחד מן הלומדים בפפ\"ד הורה להם לנקות הבשר ולרחוץ במים צוננים כפי יכולתם ואח\"כ לתת אותו במים רותחין, אין הוראה זו אני מכיר, דמה שהוזכר בשלחן ערוך סימן פ\"ד ס\"ח תיקון זה, אינו אלא באותן פירות שלא עלו למעלה, ויש לחוש שמא יש בהן תולעים ושמא יפרשו בשעת הבישול לכך נותנין אותן במים רותחים דאם ישאר בו תולעת יומת מיד. משא\"כ בנ\"ד חיישינן אותן הכנימות שנשארו בקמטין ובחורין כבר רחשו ע\"ג החתיכה, ולזה לא מהני רותחין.",
                "ואני אומר דאין בהן חשש, כי חקרתי ושאלתי לאיזה אנשים על אותן הכנימות מה הגרם שלהם ואמרו לי שהסיבה הוא מחמת שומן, או אם יש חתיכות עם עצמות וסביב עצמות הבשר לא נתייבש היטב ומכח סרחון נולדו אלו. וכבר העלה מהרש\"ל פרק אלו טריפות  כהשערים  שכתב בשם האור זרוע וראבי\"ה דדגים ובשר המותלע אפילו פירשו לגמרי רבים נוהגים היתר לאוכלן בהדיא אע\"פ שקופצין בקערה הנה והנה, מסברא ישרה דלא שייך לומר שרץ השורץ כ\"א בפירות שבא מגידול הארץ או מעניני' שתי' שדומה לשרץ המים, אבל מה שבא במאכלות מרוב שומנו מסרחון אין שם שרץ הארץ ולא שרץ המים עליו כלל, אך מה שבא מסרחון הבשר מ\"מ אסור משום בל תשקצו.",
                "ע\"כ די לנו לבדוק ולנקות היטב במים או בשאר דברים גם בחורין וסדקין לחטט אחריהן בסכין עד שיד מגעת, ומה שלא נראה לעין מותר מכח ספק ספיקא. ספק אם נשארו שם כלל מהם, ואת\"ל שנשארו מהם שמא מכח שומן נתהוו. וגם מה שלא נראה מדברים המאוסים אין בהם משום בל תשקצו. ואפילו בספק א' מותר, דהא בל תשקצו אינו אלא מדרבנן ולוקין עליו מכת מרדות, וספיקא דרבנן לקולא. אפילו לדעת פרי חדש <small>(סימן פ\"ד ס\"ק נ\"ג ד\"ה וראיתי)</small> שמחמיר באלו התולעים, ע\"ש, מ\"מ מסכים אם פרשו ע\"ג חתיכה דשרי להפוסקים המתירים, עיין שם באריכות. מכל הלין טעמא נראה להתיר בשר זה ע\"י בדיקה נכונה, גם בחורין וסדקין, והשאר בשר מותר בלי שום תיקון אחר.",
                "נתנאל אשכנזי ווייל מפראג\n"
            ],
            [
                "<b>סופר שאמר שכתב חק תוכות בספר תורה</b>",
                "<b>שאלה.</b>",
                "מאחי האלוף כהר\"ר ליזר ווייל מקיפנה. וז\"ל, הייתי אצל אחי בק\"ק זולצבארג, והוא נתן ספר תורה לבית הכנסת שכתב סופר אחד ממדינת עלזוס, וראיתי בתוכו עמק שאינו שוה, דהיינו האות קו\"ף נגע רגל הקו\"ף בפנים, והוא חק תוכות לפי דעתי, ואמרתי לקרוא הסופר ויתקן האות, וכשבא הסופר לתקן האות ולקח סכין ורצה לגרור הדבוק בין הרגל ובין גוף האות, ואמרתי לו שהוא אינו עושה כדין, אך צריך לגרור כל הרגל ואח\"כ יחזור ויכתבנו. והוא אינו רוצה לגרור כל הרגל, ואמר לי בפירוש אם הוא צריך לגרור רגל הקו\"ף וכאשר אני אומר יהי עליו מלאכה גדולה לתקן הכל בעצמו, ואמר בפירוש שהיה כותב יותר ממאה אותיות בדרך זה באותו ספר תורה, ואינו רוצה לגרור כל הרגל מהקו\"ף ואח\"כ יחזור ויכתבנו, ואמר שמימיו לא ראה ולא שמע ולא עשה כן, ויהיה אות מה שיהיה הן קו\"ף או שי\"ן או אל\"ף אם נגע רגל האל\"ף או פני האל\"ף בפנים בגג שתחתיה או מ\"ם פתוחה שנדבקו פתיחתה היה גורר הדיבוק, ואמרתי לו ח\"ו אם עשה כן כל ימיו לא בכשרות. ע\"כ יודיעני ממנו מה לעשות בזאת התורה ובשארי ס\"ת שכתב כל ימיו שלא בכשרות, עכ\"ל.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "גרסינן בגיטין דף נ\"ד ע\"ב ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי, א\"ל ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמן, א\"ל ספר תורה ביד מי, א\"ל ביד לוקח, א\"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס\"ת, עכ\"ל. והנה וודאי אי ידע הך סופר מהלכות חק תוכות ואתא מדנפשיה ואמר ס\"ת שכתבתי לפלוני כמה פסולי חק תוכות כתבתי בתוכו, אמינא כמו כן כיון דס\"ת ביד לוקח נאמן להפסיד שכרו ואינו נאמן להפסיד ס\"ת, דאיכא למימר דמשקר ונתכוון להקניט, וסבר נמי שלא יפסיד אלא שכר אותן תיבות ואותיות כדאמרינן בהאי עובדא דר' אמי דטעה בדר' ירמיה.",
                "אמנם בנדון דידן שלא להקניט נתכווין כי אם מחמת חסרון ידיעה שנשכח ממנו או לא למד כלל הך פיסקא, והראיה שעשה מעשה בורות ולקח סכין ורוצה לגרור הדיבוק, ואיכא לדמוי להך שכתב הרמ\"א ביורה דעה סימן א' בשם הרשב\"א, אם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע, אם נטל פעם אחת קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט דאמרינן השתא הוא דאתרע, אבל אם לא נטל קבלה מעולם כל מה ששחט טריפה, גם הכלים שבשלו מבשר שחיטה שלו צריכים הכשר, עכ\"ל. וא\"כ בנדון דידן אם הסופר היה לו כתב ראיה מאיזה גדול שהוא ספרא דיוקנא איתמחי גברא ואוקי אחזקתיה ואין פוסלין למפרע סת\"ם שכתב, כי אמרינן השתא הוא דאיתרע, חוץ מאותו ס\"ת שפיו ענה בו שהיה כותב יותר ממאה אותיות בדרך זה באותו ס\"ת. ואם לא נטל קבלה מעולם, כל מה שכתב בספק פסול הוא, דמאי שנא סופר משוחט, כמו זה כן זה. ברם סגיא באש עלוהי  לפסול כל סת\"ם בכל מקום שימצא בבל יראה, ממש דבר שאין הצבור יוכל לעמוד, ע\"כ חפשתי בנרות להראות באצבע אור תורה, ושמתי כל מגמותי להצילו, ויגעתי ומצאתי און לי למעתיק בתכלית הקצר מה שמגיע בשרשי הדין הזה.",
                "גרסינן בגיטין דף כ' <small>(ע\"א)</small> ת\"ר וכתב ולא וחקק, למימרא דחקיקה לאו כתיבה, ורמינהו עבד שיצא בכתב שע\"ג טבלא ופנקס יצא לחירות, אמר רבי אלעזר ל\"ק הא דחק תוכות הא דחק יריכות. והנה רוב פוסקים קדמאי ובתראי הלא המה רא\"ש <small>(בשו\"ת כלל ג' סימן ט\"ז)</small> וראב\"ן, בעל התרומה <small>(סימן ר\"ה)</small> ורשב\"א <small>(בשו\"ת סימן תרי\"א)</small>, אור זרוע, האגור  ומהר\"מ, ומהאחרונים בעל תרומת הדשן <small>(סימן מ\"ח)</small>, מהר\"י קלון  ל\"ב  ורד\"ק, ובבית יוסף סי' <small>(ל\"ו)</small> [ל\"ב] בארוך וקצר <small>(סע' י\"ח)</small> חושבים מ\"ם פתוח שעשאה כסתומה או יודי\"ן שבאל\"ף אם נגעו בקו האמצע ואפילו ההי\"ן וקופי\"ן אם נגעו בגגו שעליהם לדעת מהרי\"ו <small>(דינין והלכות)</small> סימן ס\"ד ותה\"ד לחק תוכות ממש ואוסרים לחוק הנגיעה ופוסלים אפילו בדיעבד.",
                "אכן המרדכי בהלכות ס\"ת <small>(סימן תתקנ\"ב)</small> כתב שם ז\"ל בשם ר\"ץ אם כתב ודבקה שלא יוכל להפרידה אח\"כ דהוי חק תוכות, ואין נראה אלא ה\"ל כשאר טעות ויוכל לתקן. וראיה דאמרינן בהבונה דף ק\"ד ע\"ב שקליה לגג דחי\"ת ועשאו שני זייני\"ן חייב, רבא אמר כגון שנטלו לתגו של דלי\"ת ועשאו רי\"ש חייב, ולדבריו היינו חק תוכות והיאך חשיב ליה כתב גבי שבת, אלא נראה כיון שהוא מתעסק בהפרדת האותיות אינו חק תוכות. וכתב תו באותו הלכות <small>(סימן תתקנ\"ג)</small>, וז\"ל, ואם הודבקו ה' וקו\"ף ברגליהן לגגיהן לא ידע אם יכול להפרידן בסכין ולעיל פי' דהוי כחק יריכות ושרי, וכן מצאתי שחזר בו ר\"ץ מה שפירש לעיל דהוי חק תוכות, עכ\"ל. והנה לשיטת מרדכי ור\"ץ אחר חזרה ס\"ל דלא הוי חק תוכות כי אם כשכל האות נעשית ע\"י חקיקה כמו שפירשתי הא דחק תוכות של אותיות וצדיהן והאותיות בולטות אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהם והעץ כמות שהי' בדפוס האותיות מאליו, ע\"כ, אבל אם כתב כל האות אלא שנסתם קצת במקום מן הראוי להיות פתוח כיון שהוא מתעסק בהפרדת האותיות חק יריכות מקרו.",
                "ובאמת ראיות מרדכי ראי' אלימתא היא, וליכא למימר דהתם בהבונה איירי בכתב בעלמא ולא בס\"ת. וכמו כן צריכין לומר לדברי ר\"ת שהביא האגור <small>(סימן ס\"ג)</small> אם לא זיין שעטנ\"ז ג\"ץ פסולים, וקשה מהאי דשקלי' לגגי' דחי\"ת ועשאו שני זייני\"ן, אע\"ג דלא זיינן בתגין, אלא דר\"ת מוקמא לה בכתב בעלמא ולא בס\"ת, והא דמשני התם הא דבעי זיונא והא דלא בעי זיונא, ה\"ק הא בס\"ת דבעי זיונא דהילכתא גמירי להו וכל זמן שלא זיינן לא נגמרה מלאכתן, הא בפנקס בעלמא דלא בעי זיונא, מש\"ה אם נתכוין לכתוב חי\"ת וכתב שני זייני\"ן חייב. דמ\"מ אנן משום חיוב כתיבה מחייבינן ליה דהוי במשכן, ואצל משכן מלאכת כתיבה מצינו ולא חקיקה, ואם פרידת האות מיקרי חק תוכות אם נטל לגגיה דחי\"ת לא להוי ככתיבת שתי אותיות דהא לא כתב אלא חקק וכדאמרינן, ובכתב ע\"ג כתב כשאין כתב העליון מתקן כלום לכ\"ע לא הוי כתב דאין זה מקרי כתיבה אפילו כותב כן כל היום כולו. ולא דמיא למ\"ש הרב בעל מגן אברהם סימן ש\"מ <small>(ס\"ק י')</small> דכתב גלחות הוי כתב וחייב בכותב שתי אותיות, התם כיון דהוי כתב שלהם למה לא יתחייב, אבל כאן אי נימא דחקיקה תוכות הוי לא יתחייב משום כתיבה. וגדולה מזו כתב הרב מגן אברהם שם דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות לאו כתב הוא כיון דהוא נלקח מכתב אשורית, וא\"כ פשיטא וק\"ו הוא אם נטל לגגיה דחי\"ת ועשאו שני זייני\"ן דכיון דכתב אשורית הוא וכתב אשורית זה מיקרי חקיקה ולא כתיבה דאינו חייב אלא, ש\"מ דחק יריכות מקרי וכתיבה הוי, ודו\"ק.",
                "עוד יש ראיה להתיר מהירושלמי <small>(ברכות פ\"ב ה\"ג)</small> שהביא הסמ\"ק ורשב\"א, והכי איתא התם עירב אותיות אית תני כשר ואית תני פסול, מאן דאמר כשר מלמטה, מ\"ד פסול מלמעלה, כגון ארצינו ותפארתינו, אבל ארצך צריכא, עכ\"ל. ופי' רשב\"א בתשובה <small>(ח\"א סימן תרי\"א)</small> דה\"ק מלמעלה פסול לפי שעד שלא נעשית האות נפסלה צורתה, הילכך אם בא לגרור הוי כחק תוכות שלא נעשה האות מעולם עד עכשיו שהוא גוררו, אבל כשנדבקו מלמטה אחר שנגמר צורת אות ומתחלתה כשרה היתה ואם בא עכשיו לגררו לא הוי כחק תוכות, ע\"כ. וא\"כ נוכל לומר מה שאמר הסופר שכתב כן למאות אותיות שנגעו הקוצין וסתם במקומות שהיה מן הראוי להיות פתוח אנו אומרים שנעשה הדיבוק אחר שנגמרה צורת האות וזה כשר לדעת הירושלמי. הגם שבתלמודינו לא מפליג בין נוגע למטה או למעלה, וגם רוב הפוסקים קדמאי ובתראי לא נראה להם פסק מרדכי וחשבי דיבוק האותיות לחק תוכות, מ\"מ כדאי הירושלמי והרב מרדכי שהיה מגדולי בעלי הוראה אשכנזי לסמוך עליהם בשעת הדחק שלא לגנוז ס\"ת ות\"מ למאות ולאלפים. כדאמרינן בשבת דף מ\"ה ע\"א, א\"ל רב כהנא ורב אסי לרב הכי הילכתא א\"ל כדאי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. א\"כ אנו אומרים בכל ס\"ת שכתב זה הסופר אנו שרינן מכח ספק ספיקא, חדא שמא ידע וגמר ועשה כהלכתו עד עכשיו והשתא הוא דאתרע, ואת\"ל שלא למד וידע כלל הך דינא דחק תוכות עדיין ספיקא דדינא שמא קיי\"ל כמרדכי וכהירושלמי. אמנם תורת משה אחינו שפיו ענה בו וגם עשה הסופר מעשה, מ\"מ ראוי לסמוך על המרדכי ור\"ץ והירושלמי בשעת הדחק, וכדפרשתי.",
                "איברא מה שנוכל לתקן עד שידינו מגעת, באופן שמתחילת ס\"ת עד סופו צריך בדיקה איו איפו מצינו ראינו הגהות אות שהי' דבוק כרעיהן לגגיהן או יודי\"ן שבאל\"ף או שי\"ן וצדי\"ק ורשומו ניכר יגרור אותו אות ויכתוב מחדש כהלכתה, ובזה אנו יוצאים ידי חובותינו. וגם על הסופר מצד הדין אני מקיל עליו שלא להפסיד שכרו שיכול לומר קים לי כהמרדכי, אמנם הוראות שעה למגדר מילתא ומצד הקנס ועצלות במלאכה מלאכת שמים ראוי לקנסו לשלם שכר הגה\"ה, ומאז והלאה לא יבא למלאכת הקודש כ\"א שילך אצל חכם וילמוד סדר העבודה עד שפומי' מחכים עליו, כי בטוח אני באותו איש אם יקח אותו בכור הבחינה ימצא חסר בכמה דינים והלכות וילמד סתום מן המפורש, אך בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות נגעו, אמנם יגעל מן הכהונה עבודת הקודש עד עמוד אותו אצל הרב מורה צדק ויקבל כתב ראיה שמומחה לרבים. והשם יצילנו משגיאות.",
                "נתנאל אשכנזי ווייל מפראג"
            ],
            [
                "<b>אם חולה שאין בו סכנה מותר לשתות סתם יינם</b>",
                "<b>שאלה.</b>",
                "אשר שאל בני הרב מהר\"ט שיחיה לאורך ימים תורה, אשיב לו כיד ה' הטובה עלי, וזה יצא ראשונה, אשר העולם סומכין לשתות סתם יינם בחולה שאין בו סכנה על דברי מגן אברהם בסימן שכ\"ח <small>(ס\"ק ט')</small>. הדין עמך שאין לסמוך עליו, שהוא נגד הרמ\"א אשר מימיו אנו שותים, ביורה דעה סימן קנ\"ה <small>(ס\"ג)</small>. ואותו תשובה שהביא מ\"א נעלם ממנו והוא פלאי, ואין בידינו לסמוך על תשובה זו מבלי טעם, ואינו בר סמכא הוא להורות נגד מה שחרות בשלחן ערוך. איברא שהספר מגן אברהם מבחר מפנינים מלא תורה, אמנם צ\"ע רב לפעמים כי הוא קצרן גדול, ונדפס בלא סידור ומלא טעות. הרי לך לפניך מה שכתב בשם דרכי משה, אמת כן הוא בדרכי משה, יען קאי שם אחולה שיש בו סכנה, וזה שחולק על הבית יוסף, כי הוא סבר שהגה' מרדכי קאי אחולה שיש בו סכנה, ומגן אברהם נותן טעמו לשבח בחולה שאין בו סכנה. ובשו\"ת רמ\"א לא זכר מזה שום רמז בכל השו\"ת כמו שכתבתי, ע\"כ אין בזה לסמוך אדבריו.",
                "אמנם מה שכתב <small>(המגן אברהם)</small> עיין ביורה דעה סימן קכ\"ה, שאלת חכם חצי תשובה, יפה עשית שהגהת ועיין ביורה דעה סימן קנ\"ה, והקשה משם דרמ\"א אוסר לשתות סתם יינם בחולה שאין בו סכנה, ולפי פי' ב\"י מתיר הגה' מרדכי אפילו בחולה שאין בו סכנה להחם הגוי יין, ועל זה מתרץ דאפשר בלא ניסוך, ר\"ל דלא דמי להתם, דהכא אפשר בלא ניסוך דישראל יוכל למלאות כלי מלא יין ויתן לגוי ויחממנו דחמרא משרי שרי כל שלא נגע בו. ושכתב הגה' מוטב שיתנסך היין שהוא קרוב להתנסך, אע\"פ שישראל עומד ע\"ג אפשר דנגע ביה כל דהו ולא אדעתיה דישראל. עיין בית יוסף שכתב כל זה, וק\"ל."
            ],
            [
                "<b>אם חייב לקיים שילוח הקן בקן שבחצירו</b>",
                "עוד שאלוני, אחד יש לו בחצירו קן של עופות, וביורה דעה סימן רצ\"ב <small>(סעיף ב')</small> אם הוגבהה האם פעם אחת מעל הבנים קנה חצירו הבצים והוי מזומן, אם נחוש לזה שהגביה חדא זימנא, וא\"כ אי אפשר לקיים מצות שלוח הקן שבחצירו.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "נראה דהך דינא דהגבהת האם אינו אלא בגוונא שידעינן בוודאי שהיה כך, אבל כל זמן שלא נתוודע לנו שהיתה כזאת לית דחש בה. ותדע דהא קיימא לן <small>(חולין קמ ע\"ב)</small> בביצים מוזרות או עופות מפריחין אינו חייב בשילוח, א\"כ כל פעם ניחוש לזה, ונפל מצות שלוח הקן בבירא, אלא ש\"מ כל שלא ידעינן בוודאי קיים מצות שילוח.",
                "ומזה אנו נותנין טעם מה שלא הזכיר בטור והבאים אחריו ראשונים ואחרונים שצריך לברך ברכה על מצות שילוח, ולא די בזה דהא בכמה דברים שנשאר בתיקו ופסקו לחומרא, הל\"ל מכל מקום לא יעשה ברכה מספק, אלא ש\"מ דלא מברכין על מצוה זו. וצריך טעם מה נשתנה מצות עשה זו מעשיית מזוזה, ולפי דברינו היינו טעמיה איך יברך שמא יהיו ביצים מוזרות ודומיהן."
            ],
            [
                "<b>התפלל תפילת מוסף עם הציבור ומסופק אם התפלל שחרית או מוסף</b>",
                "<b>שאלה.</b>",
                "התפלל תפילת מוסף עם הצבור, ואחר התפלה מסופק אם התפלל שחרית או מוסף.",
                "נראה דלא יחזור, דהא פסק באורח חיים סימן רס\"ח <small>(סעיף ו')</small> אם טעה זו בזו אין צריך לחזור, לדעה זו אי אפשר להתפלל עוד דהא כבר יצא. וא\"א למיחש לדעת י\"א שם, כיון דלדיעה ראשונה אפילו בתפלת מוסף יצא, וכיון שיצא א\"א להתפלל עוד. וכי תימא יתפלל בתורת נדבה, זה אינו דתפלת מוסף אין מתפלל  בתורת נדבה, כדאיתא סימן ק\"ז <small>(סעיף א')</small>. וסניף לזה, כיון דבתחילת התפילה דעתו היתה על תפילת מוסף אמרינן מסתמא שלא חזר מדעת הראשון, כמו שכתב הט\"ז סימן תכ\"ב <small>(ס\"ק א')</small> לענין יעלה ויבא, ע\"ש ודו\"ק.\n"
            ],
            [
                "<b>אם מותר להניח מקום השמות פנוי ואחר כך לכתוב על פי סוד</b>",
                "<b>שאלה.</b>",
                "ירא דבר ה' מרבים שרוצה לכתוב ספר תורה כתיקונה וכהלכתה ובכתיבת השם ע\"פ הסוד וכוונת האר\"י, באשר שרשב\"י בפרשת ויקרא <small>(דף ב' ע\"א וי' ע\"ב)</small> החמיר מאוד בכוונת כתיבת השם. ועדיין לא עלתה תאוותו בידו שנהירין לו שבילי דרקיע כשבילי דנהר דעה ובינה להשכיל במחשבותיו, ובאוונתא דליביה כל הכוונות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כל פרטים ודקדוקים על כל קוץ וקוץ כרשום בכתב אמת. בכן נשאלה שאלה זו אם לכתוב כל הספר תורה ויניח חלק כל מקום השמות עד שיבא לכלל הדעת וילמד סדר הקבלה על נכון, או פסול לעשות כן דמחזי כמנומר, דהכתב ס\"ת יהיה מיושן מכתב האזכרות. ואם תאמר שאין פסול בדיעבד, אם לכתחלה שרי לכתוב ס\"ת על דרך זה, או עדיפא מיניה לכתוב הס\"ת עם השמות עם כוונות דרך כלל אף שאינו יודע הכוונות על בוריים בכל פרטיהם וחלקיהם.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "אשיב על ראשון ראשון, מהא דגרסינן בגמ' דגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ\"ד ע\"ב), ההוא דאתא לקמיה דר' אמי, א\"ל ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמן, אמר ליה ספר תורה ביד מי, א\"ל ביד לוקח, א\"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס\"ת כו', ופריך וליעבר עליה קולמוס ולקדשיה, כמאן דלא כרבי יהודה, אפילו תימא רבי יהודה עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא בחדא אזכרה אבל דכולי ס\"ת לא משום דמחזי כמנומר. וכתב ר\"ח דהך עובדא כפירוקא דרבא, מדאמר ספר תורה ביד מי, דאילו לאביי אפילו היה ס\"ת ביד מוכר לא היה נאמן דאזכרות שבו כבר היו כתובים ושוב לא היה יכול לכתוב שלא לשמן. והרשב\"א בחידושיו השיג עליו דאתיא כפירוקא דאביי, והא דבעי מיניה ס\"ת ביד מי, דאילו היה ביד מוכר היה בידו לאסור שיכול ליטול האזכרות ולגרור ולחזור ולכתוב, והלכך אי לאו דס\"ת ביד לוקח אפילו לאביי נאמן, דמה לי אם יכול לפסול ולכתוב שלא לשמן מתחילה או שיכול לגרור ולכתוב שלא לשמן. ע\"כ דאפילו כל האזכרות נכתבו בזמן אחר כתיבת התורה לא מיקרי מנומר, דאי לא תימא הכי אין זה מיגו, דהא לפי מה דמסיק שם דאינו נאמן האיכא למימר דמשקר ונתכוון להקניטו וטעה בדר' ירמיה שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כר' ירמיה אבל אם יגרור האזכרות ויכתוב על נייר מחדש מנומר הוא ויודע הוא שיפסיד כל שכרו.",
                "אבל אין זה ראיה כלל, דהא לפי טעותו שטעה בדרבי ירמיה וסבר שלא יפסיד אלא שכר האזכרות, תיפוק ליה שלא נכתבו אזכרות לשמן כל הספר פסול. וצריך לומר שטעה שיכול להעביר האזכרות בהעברות קולמוס ולקדשם ואותו שכר הכתיבה יפסיד, תיפוק ליה דהוי מנומר. וע\"כ צריך לומר דטעה בזה וסבר מנומר כשר א\"כ שפיר יש לו מיגו, אבל לפי מה דקיימא לן מנומר פסול איכא למימר דזה גם כן מנומר מקרי, ודו\"ק.\n"
            ],
            [
                "<b>סופר שכתב אות י' משם הוי\"ה ולא הניח כמלא אות קטנה</b>",
                "<b>שאלה.</b>",
                "נשאלתי מסופר אחד שהתחיל לכתוב שם קדושה, ולא כתב אלא אות ראשונה ובראותו שכתב היו\"ד מהשם סמוך לתיבה הקודמת עד שלא היה ריוח ביניהן כמלא אות קטנה, אם מותר למחוק היו\"ד אם לא.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "גרסינן בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל\"ה) <small>(ע\"ב)</small> כתב אל\"ף למ\"ד מאלקים, י' ה', משם הויה הרי זה אינו נמחק. ופירש רש\"י אע\"ג שלא גמר את השם, שהרי שתי אותיות הללו שם בפני עצמו, ע\"כ. משמע הא אם כתב יו\"ד לחוד נמחק כיון דלא גמר את השם. ולא עדיף משכתב ש\"ד או א\"ד משם, אע\"ג דהם שתי אותיות, כיון דלאו שם בפני עצמו, א\"כ לא נגמר השם ונמחקין, אף כי שלא כתב אלא יו\"ד, ודו\"ק.\n"
            ],
            [
                "<b>אם יש קפידא במשודכת שמתו שני חתניה</b>",
                "<b>שאלה.</b>",
                "בתולת ישראל שעשה אביה שידוכין עמה ומתו לה ב' חתנים אם יש קפידא שאסורה לשלישי.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "נראה בעיני דלית ביה חששא וקפידא כלל, דגרסינן ביבמות דף ס\"ד <small>(ע\"ב)</small> נישאת לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי לא תנשא דברי רבי, ופסק שם דבנישואין הלכה כרבי דבתרי זימנא הוי חזקה, וקאמר בנישואין מאי טעמא, רב הונא אמר מעין גורם, ורב אשי אמר מזל גורם, מאי בינייהו איכא בינייהו דאירסה ומת, אי נמי דנפל מדיקולא ומת.",
                "ופסקו הפוסקים כרב אשי דמזל גורם אפילו אירסה ומת, ופי' הרא\"ש בשו\"ת כלל נ\"ג <small>(סי' ח')</small> פי' מזל גורם, נ\"ל דהאשה מזלה רע גורם שאנשיה מתים, ודבר זה תלוי במזל כי חיי האדם ופרנסתן תלוי במזל, אם נולד בשעה שיש לו להיות עשיר או עני, והאשה כלואה בבית ואינה יכולה להתפרנס ע\"י עצמה אם לא שהבעל מפרנסה ונגזר על אשה זו שימותו בעליה כדי שתחיה כל ימיה בעוני ואין מי שיפרנסה. אבל אין לפרש שנולדה באותו מזל שימותו בעליה, דלא מצינו בתלמוד שיהיה תלוי במזל אלא או עשיר או עני או אורך ימים וכיוצא בזה, אבל דברים אחרים אינו תלוי במזל, ע\"כ. ולפי טעם זה, בקישור תנאים בעלמא דלא שייך טעם זה, אין בו חששא כלל לשום מאן דאמר.",
                "אמנם ראיתי בשו\"ת חוות יאיר סי' קצ\"ז שכתב על הרא\"ש, וז\"ל, אבל אין זה מספיק דא\"כ ארוסה דידהו בימי חכמי הש\"ס דקי\"ל ג\"כ שאין לה מזונות מן הארוס נמי לא ניחוש, והרי לא קיי\"ל הכי, רק גם בארוסה יש לה דין קטלנית כמ\"ש באבן העזר סימן ט', ע\"כ. ותמהני עליו, וכי מה ענין חיתון לאירוסין, דהא בארוסה קיי\"ל ריש כתובות ובש\"ע סימן נ\"ו <small>(סעיף ג')</small> הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלת בתרומה, וא\"כ בארוסה וודאי שייך נמי טעמי' דהרא\"ש, משא\"כ בקישור תנאים בעלמא שאין ב\"ד שפוסקים לה מזונות מהחתן אפילו כשהגיע זמן ולא נישאו, ועיין בבית שמואל שם ס\"ק ד'.",
                "גם מה שכתב בשו\"ת טעם בהזוהר זהו לדעת רב הונא שאמר מעין גורם, אבל לא לרב אשי דקיי\"ל כוותיה דסבר מזל גורם.",
                "והרמב\"ם כתב בפרק כ\"א מהלכות איסורי ביאה <small>(הלכה ל\"א)</small> שאם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס, וכתב הרב המגיד שטעמו לפי שאין להוסיף על גזרות של דבריהם, ומשמע לא תנשא לכתחילה אבל דיעבד לא, וסובר שהקידושין ככניסה. נמצא לפי זה אין לנו להוסיף על גזירות של דבריהם ודי לנו מה שאמרו חז\"ל בנשואין כרבי, וכולל ארוסה דהיא ככנוסה ולא יותר. גם בשו\"ת הנזכר כתב אילו אירע הדבר בבני שנדבר לו שידוך כזה לא נמנעתי, ודו\"ק."
            ],
            [
                "<b>חתן שקיבל עליו להשתדל חזקת יישוב  וטוען שאין ביכלתו מאחר שציוה שלא לפרסם השידוך</b>",
                "<b>שאלה.</b>",
                "נשאלתי על חתן ואבי הכלה התקשרו יחד בראשי פרקים בלי קנס, אך בנוסחא שכל זה נעשה דלא כאסמכתא בח\"ח בש\"ד, ותנאי א' היה שהחתן ישתדל חזקה על הוצאתו. וטען החתן שאינו יכול להשתדל שצוה שלא לפרסם הדבר, ועכשיו יצא קול ויש לו שונאים המעכבים על ידו. ואח\"ז התפשרו ועשאו כ' מחדש שכל אחד ישליש חילוף כתב על שני מאות לקיים הדבר, והחתן ברח משם ולא הניח  עד עתה ח\"כ שלו. ובא הרב שם בשאלתו, אם החתן יש עליו  עונש חרם, ושמחויב ליתן קנס, או לא.",
                "אני אומר שמ' הפשר כל זמן שלא נעשה קנין על הפשר יוכל לחזור בו, ובגין התקשרות ראשי פרקים אין לחייבו, עם היות לענין קנס בושת אין שייך אסמכתא וקנין אתן  דא\"כ בטלת כל קישור התנאים, ואלמוהו רבנן מילתא דא לאשר ולקיים, כי חשו מפני בושה חתן או כלה. אמנם כן אם א' רוצה לנתק הקשר ביד רמה מבלי שום טענה. יען בנדון דידן אותו דבר שקיבל עליו החתן להשתדל חזקות ישוב, וא\"א לו כי כבר נשמע בין החיים, מה יעשה עוד אונס רחמנא פטריה. ואת אשר אומר שצריך להשתדל בתרקבי דדינרא, לא כן בני, כמו שהביא שו\"ת חוות יאיר סי' קכ\"ח בשם תרומת הדשן <small>(פסקי מהרא\"י)</small> סימן רנ\"ד. בא וראה בשו\"ת דרכי נועם, בא' ששידוך את בתו וקבל בשבועה ע\"מ להכניסה לחופה, ואומר אח\"כ שהבת אינה מתרצה להכנס לחופה, עם זה המקושר מחויב לרצותה בכל יכלתו, ואם האמת לא תתרצה אונס הוא בשבועה.",
                "וכן בשו\"ת לחם רב סימן נ\"ט בנידון זה, שפטור משבועה ומקנס מאחר שבגרה ומה בידו לעשות. ואם הוא לא יערים ויסבב ויגרום שבתו תמאן בו, דא\"כ וודאי נכשל בשבועה, ודבר זה מסור ללב, שעליו נאמר ויראת מאלקיך, אני ה' בוחן כליות ולב.",
                "וסניף לזה, כי בהתקשרות ר\"פ לא נזכר סכום להוצאת השתדלות חזקת ישוב, והוי דבר שאין לו קצבה, ויוכל לומר קים לי כהרמב\"ם <small>(הלכות מכירה פי\"א הט\"ז)</small> והובא בש\"ע <small>(י\"ז)</small>. אך הש\"ך <small>(סימן ס' ס\"ק י\"ב)</small> אמר שאין יכול לומר קים לי בהך דינא שכל רבותיו חולקים עליו. יען בספר כנסת הגדולה סימן ס' <small>(בהגהות הב\"י)</small> ס\"ק למ\"ד יראה יראה חבילות פוסקים גדולי חקרי לב שפוסקים שיכול לומר קים לו, וכ\"מ בשו\"ת כרם שלמה בדיני אסמכתא סימן נ\"ח, לכן החתן הוא מוחזק ויוכל לומר קים לי כרמב\"ם וכהני פוסקים.",
                "מכל הלין החתן פטור מכל וכל, אך על כל זה מחויב החתן להשתדל בכל כחו חזקת ישוב, גם להזיל זהב מכיסו איזה הגריים להוצאת שלא כסדרן לצאת ידי שמים. ואם רהיט בגפא ותובלא ולא מצי לאמטוי', אזי הוא יוצא ידי שמים, כי מה יעשה עוד לחרמ\"ו ופטור ומותר, כנלענ\"ד.",
                "נתנאל אשכנזי ווייל מפראג"
            ],
            [
                "<b>אשה שמצאה דם במי רגליה ולא לפניו ולא לאחריו</b>",
                "שאלה מחתני המופלא מוהר\"ר שלמה נר\"ו מ\"ץ בק\"ק שמיעה והסביבות",
                "על דבר אשה בת חמשים שנה שפסקה מלראות זה שתי שנים, ועתה נתקלקלה בהטלת מ\"ר בעומדת ומקלחת לתוך הספל או יושבת באמצע הספל מי רגלים המה אדומים כדם ממש, ובשעת בדיקה לא נמצא כלל על העד, ואין מרגשת כאב כלל בכל חדרי בטנה, גם בדקה עצמה ע\"י מוך ג' פעמים ומצאתה טהורה ולא ראתה זה עידנין כלום בשום פעם ונמצאת טהורה בכל הבדיקות, ובא בשאלתו אם טמאה היא או טהורה ע\"כ.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "להרמב\"ם <small>(הלכות איסורי ביאה פ\"ה הי\"ז)</small> והרמב\"ן <small>(בהלכותיו פ\"ג ה\"ח)</small> והרשב\"א דמתירין בין עומדת ומקלחת בין שותתת מכ\"ש כשיושבת, לדידה האשה כשירה ומותרת לבעלה אף באשה ילדה. גם לדעת הרא\"ש <small>(פ\"ט סימן א')</small> דס\"ל בעומדת ושותתת חיישינן לה, מ\"מ בנדון דידן בעומדת ומקלחת מודה דטהורה, ואין לנו לאסור כי אם לדעת רבי מאיר <small>(נדה נט ע\"ב)</small> דבעומדת בכל ענין טמאה אפילו מקלחת לתוך הספל, גם ביושבת באמצע הספל טמאה לשיטתו לדעת הש\"ך בסי' קצ\"א ס\"ק ד' וח'.",
                "והש\"ך שם ס\"ק ג' החזיק במסמורת דברי רבינו חננאל, עם כל זה האשה טהורה לבעלה גם לדעת ר\"ח. שזה לשון ר\"ח, דאפילו בנמצא דם על המים דמטהר רבי יוסי לא טהורה לגמרי קאמר אלא טהורה משום נדה וטמאה משום כתם, עכ\"ל, נמצא לדעת ר\"ח בראתה דם במי רגלים דיינינן לה כבעלת כתם. ובאשה כזאת שפסקה מלראות שתי שנים והיא בת חמישים שנה אין שייך בה דין כתם כמבואר בש\"ע, כך למדתי מדעתי ואח\"כ הראה לי בני כ\"ה שמעון הירש שי' בשו\"ת פנים מאירות סי' <small>(י\"א)</small> [י\"ב] שהוא ג\"כ כתב סברא זו להלכה פשוטה.",
                "אמנם אין להתירה מטעם אחר, דא\"כ לא תטהר לעולם דוסתות מדרבנן, וכמ\"ש הרשב\"א סברא זו בסימן קפ\"ז והובא בבית יוסף שם. וכי תימא מטונך נאמר להיפך אם תטהר אותה א\"כ לא תטמאה לעולם, זה אינו, דבאמת אין לטמאה דהא פסקה מלראות. אך מהאי טעמא אין להתירה, דהא אית לן לטהרה שתהא כל פעם להטיל מ\"ר להיות יושבת על שפת הספל, ואז אם לא תראה מאומה על שפת הספל טהורה היא, ואימתי היא טהורה כשלא נמצא כלל בשעת בדיקה לאחר הטלת מ\"ר, אבל אם בודקת ונמצא דם על העד אף שנמצא ג\"כ בתוך מי רגלים היא טמאה.",
                "ומה שהקשית על הש\"ך סק\"ח דלא כ\"ש הוא, בשלמא כשנמצא בשפת ותוך הספל איכא למימר מה שנמצא תוך הספל הוא בא מן שפת הספל שוב לתוך הספל, משא\"כ שייך בנמצא על העד, ע\"כ לשונך. אין בזה שום השגה, חדא מי לא עסקינן דלא נמצא על שפת הספל כ\"א טיפה אחת ונראה לעין שלא זב מאומה לתוך הספל מ\"מ מחמרינן בה, א\"כ וודאי דק\"ו הוא. ועיין בדרכי משה שהביא בשם מהר\"ם אפילו במאן דמטהר אפילו בעומדת, היינו דווקא שהדם נמצא בתוך מ\"ר ואינה רואה אח\"כ, אבל בכה\"ג בתר דתמו מים היא רואה דם טמאה לכ\"ע, וא\"כ צדקו דברי הש\"ך.",
                "ומן הסברא הוא דאם חיישינן לה בנמצא על שפת הספל אינו  אלא צחצוחי מ\"ר, והבא עם מ\"ר וודאי לאו מן המקור הוא, עם כל זה אסרינן לה על בעלה דאמרינן בתר דתמו מיא אתא דם וזהו קרוב להטלת מ\"ר, אף כי שהרחיקה ראיותיה שמצאתו על העד דאמרינן דם מקור הוא ולא צחצוחי מי רגלים, מיהו אין צריכה לבדוק אחר זה, כיון דבדקה ג' פעמים ומצאה טהורה.",
                "ומצורף לזה לבשו\"ת שב יעקב סי' ל\"ט חולק על מה שכתב הש\"ך בסק\"ד, גם בשו\"ת פנים מאירות משיג על הש\"ך שפוסק להלכה דברי ר\"ח. ובאמת אין לי להכריע במילתא דא אם האמת אתו, כי צריך עיון רב בלימוד הלכה. מ\"מ אין לפקפק בטהרת אשה זו, ולסמוך על הראשונים והאחרונים דבר טוב וקיים לעד.",
                "הנראה לע\"ד כתבתי, וה' יצילני משגיאות ויתן לנו חיים ובריאות.",
                "כ\"ד א\"ה חמיך נתנאל אשכנזי ווייל מפראג\n"
            ],
            [
                "<b>קושיא אחת בחושן משפט סימן קצ\"ה וגם על נוסח השבעת כתובה</b>",
                "מהרב המופלא החרוץ מהור\"ר זעליג אב\"ד דק\"ק עדיקהובין והמדינה ",
                "<b>שאלה.</b>",
                "פרי צדיק, עץ חיים נצחיים, נודע בשערים, רמי דיקולא דמיא, וזקיף לבינה, החרש והמסגר, לשון זהב סגור, ופותח ויורד כוון לאמת ואמונה, אמון פדגוג, אמון מופלא, הפלא ופלא, בקופא דמחטא מעייל פילא, ה\"ה הרב הגאון הגדול המאיר לארץ ולדרים, זקן ויושב בישיבה, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, כש\"ת כמהור\"ר נתנאל נר\"ו יאיר לנצח, ורוב גיל ושלום עד בלי ירח.",
                "אמרתי אעלה אל במתי אב בחכמה רמה, אפלה במסילה קנה העולה בית אל, שר וגאון ישראל בעמק שאלה הגבה למעלה. אם כי מהראוי היה לשפל ברך כמוני למשוך ידי אחור, ומי אנכי תולעת, בער מדעת לבא הלום, איך יעלה שועל ופורץ גדר בין אריות גברו, שה אובד תועה בשדה איך ידלג שור ירוץ גדוד, וגם לא מייתבי דעתאי בכותבו\"ת הגס\"ה, בעיטור לשון של זהורית, לאחוז בשב\"ח קרני הוד פ\"מ, לאמן ידי לאמונה כראוי לכמותו י\"ב. וסעיפי הערוני לא אחשה עוד מלהציע לפני גדול הכנפים וארך האבר מהדברים אשר עלה במצודתי בים הגדול ורחב ידים אשר הקשיתי עצמי לדעת הדברים על בוריין, אמרתי לשאול ממנו, מזיו הודו יאצל עלי, עיני בדבר שאלתי להאירה, ומי כמוהו ישרה, נתיבות המשפט ודרך ישרה, וזו תורה וזו שכרה, להוציא תעלומה לאורה. בעברי על לימודי בטור חושן משפט סימן קצ\"ה נשתוממתי על הדבר.",
                "בסימן קצ\"ה ס\"ג בהג\"ה, והא דנקנה המקח שלא בפני הקונה היינו במתנה וכיוצא בו דוודאי ניחא ליה, אבל במקח שאפשר שאינו חפץ לקנות לא קנה ושניהם חוזרים, עכ\"ל. ומקור דין זה ממהרי\"ו <small>(סימן ד')</small>, וז\"ל, אבל מכר דצריך הקונה ליתן מעות דלמא לא ניחא ליה לקנות ולהוציא מעות, אע\"ג לכשיודע לו אומר ניחא ליה, מ\"מ כיון שבשעת הקנין לא איתבריר לו הקנין לאו כלום הוא, ודמיא למשך עד שלא פסק לא קנה <small>(בבא בתרא פה ע\"ב)</small> משום דלא סמכה דעתו, ה\"נ לא סמכה דעתו של המוכר דאמר מי יימר דניחא ליה לקונה לקנות <small>(בעד)</small> [בהני] מעות, אע\"ג דבתר הכי שמעינן מן הקונה דניחא ליה, מכל מקום כבר הדרא סודרא למרא ולא מהני, ואם נפשך לומר דהכא כבר שמעינן מן הקונה דניחא ליה לקנות בעד מעות זו וא\"כ המקנה גמר ומקנה, מ\"מ כיון דביד הקונה למיהדר ביה לא עדיף מאסמכתא כיון דהקונה יכול לחזור, ובוודאי שדעת המקנה לא היה רק אם ירצה הקונה, א\"כ לא גמר ומקנה אלא כשיתרצה הקונה, וכשיתרצה כבר הדרא סודרא למרא, עכ\"ל מהרי\"ו.",
                "וקשיא לי טובא על זה, דבבבא מציעא דף י\"ג פריך על הך דכותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו, וליחוש דלמא כתב ליתן בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין, אמר רב אסי בשטרי הקנאה דמשעת כתיבה שיעבד נפשיה, ופירש רש\"י בין ילוה ובין לא ילוה, והרי\"ף חולק על פי' רש\"י ומפרש בשטר הקנאה שטר שיש בו קנין, עיי\"ש, ולכך כיון שיש בו קנין נשתעבדו נכסי לוה למלוה. וקשה דהא הך קנין הוא שלא בפני המלוה דהא תנן כותבין שטר למלוה אע\"פ שאין מלוה עמו, וא\"כ בשעה שנעשה הקנין לא איתבריר ללוה דדלמא לא ניחא למלוה לקנות שיעבוד נכסים ולהלות לו מעות, ואע\"ג דבתר הכי שמעינן מן המלוה דניחא ליה, מ\"מ כשיתרצה כבר הדרא סודרא למרא והקנין אינו כלום. בשלמא אי אמרינן כשיטת רש\"י ניחא, דמפרש בשטר הקנאה בין ילוה ובין לא ילוה, וא\"כ כיון דהלוה מחייב ומשעבד נכסיו אף בלא ילוה לו כלל הוי כמו מתנה ובמתנה בוודאי ניחא ליה וחל הקנין אף שלא בפני המלוה, אבל שיטת הרי\"ף דמפרש בשטר הקנאה בשטר שיש בו קנין ולא כשיטת רש\"י, הדרא הקושיא הנ\"ל לדוכתי.",
                "ואין לומר דמתניתין דכותבין שטר ללוה איירי כגון דידעינן בשעת הקנין דניחא ליה למלוה, כמ\"ש הסמ\"ע בסימן קצ\"ה <small>(ס\"ק י\"א)</small> ששלחו העדים למלוה להודיעו להקנות, עיי\"ש, זה אינו דמתני' קתני אעפ\"י שאין מלוה עמו, ומבואר בש\"ע סימן מ\"ט <small>(ס\"ב)</small> דפירושו אע\"ג שאין העדים מכירין כלל המלוה מי הוא רק שהלוה אומר שפלוני המלוה רוצה להלוות לו, וכן מוכח מן הרשב\"א הביאו בית יוסף <small>(סי' ל\"ט)</small> בסעיף י\"ט במה שהקשה על הרמב\"ן דא\"כ איך כותבין שטר ללוה אע\"ג שאין מלוה עמו הלא לזה מחייבין המלוה להלוות ע\"ש, מבואר להדיא דכותבין שטר ללוה אע\"ג שלא ידענו מעולם אם מלוה זה רוצה להלוות לו כלל. ולפ\"ז הדרא קושיא הנ\"ל למקומה איך יחול הקנין כיון שיש ספק אז שמא לא ירצה בקנין שיעבוד נכסי' ולהלוות מעותיו חוצה. ועפ\"ז הי' שיטת רש\"י נכון וברור, אבל לשיטת הרי\"ף הדרא הקושיא לדוכתי'. ואין ליישב כי אם בשנימא דהרי\"ף סבירא ליה ג\"כ כרש\"י, וכמ\"ש הש\"ך בסי' ל\"ט ס\"ק ל\"ט דהרי\"ף ס\"ל כיון שיש בו קנין מקנה לו בקנין שיעבוד נכסיו היום בין ילוה או לא ילוה, וא\"כ דמקנה לו בין ילוה או לא ילוה ה\"ל מתנה ובמתנה בוודאי ניחא ליה לכן מהני הקנין שלא בפני המלוה.",
                "אבל עדיין אינו מיושב כל צרכו, דהא מ\"ש <small>(הרמ\"א בסימן קצ\"ה שם)</small> דבמתנה ודאי ניחא ליה וקנה, כתב הסמ\"ע <small>(שם ס\"ק י\"א)</small> דקאי לאותו דיעה דס\"ל דניחא ליה לזכות המתנה, והוא דעת הרא\"ש, אבל הרי\"ף והרמב\"ם פסקו לעיל בסימן קע\"א סעיף י' כרשב\"ג דלא ניחא ליה לזכות ביה משום שונא מתנות יחיה, וא\"כ אף הכא לא קנה במתנה, וכמ\"ש הסמ\"ע בשם מהרי\"ו, וא\"כ קושיא הנ\"ל במקומה עומדת איך מהני שטרי הקנאה שלא בפני הקונה, וצ\"ע.",
                "ובאמת מה שכתב הסמ\"ע דהא דאמרינן דבמתנה ניחא ליה דקנה היינו לאותו דיעה בסימן קע\"א דניחא ליה במתנה אבל להרי\"ף והרמב\"ם דפסקו כרשב\"ג גם הכא אינו קונה, דבריו לקוחין מדרכי משה שכתב כן להדיא. ולולי פה קדוש הנ\"ל אמרתי דאין לדמות להדדי, דדוקא בסימן קע\"א דקאי התם על חצר שאין בו דין חלוקה דקיי\"ל דאינו יכול לכופו לחלוק, ולהכי אם רוצה ליתן לחבירו ב' חלקים במתנה והוא לא יטול רק חלק א' כדי שיהיה לחבירו שיעור חלוקה, אין שומעין לו בזה, כי אף שהוא זכות לחבירו, מ\"מ כיון שחבירו עומד לפנינו ומוחה להדיא וצווח מעיקרא שאין חפץ במתנה פשיטא שאינו יכול לכופו שיזכה במתנה, רק שלא נימא כיון דיש לו שיעור חלוקה למה לא יחלוק החצר דה\"ל מדת סדום וכופין על כך, לכן אמרינן שם דיכול לטעון שונא מתנות יחיה ולא ה\"ל מדת סדום כשאינו רוצה לזכות במתנה, והיינו כשעומד וצווח שאינו חפץ במתנה. אבל הכא בנדון דידן פשיטא שאם מזכה לו מתנה ע\"י אחר אף בלי ידיעת המקבל דזכה לו, דזכות הוא לו לקבל מתנה. וראיה, דקיימא לן בסימן רמ\"ג <small>(סעיף י\"ח)</small> דזכין לקטן, נימא נמי דלמא כשיגדיל לא ירצה לקבל מתנה משום שונא מתנות יחיה, אלא ודאי ליתיה לדברי הסמ\"ע ודרכי משה הנ\"ל.",
                "ועוד ראיה דבגיטין דף מ' ע\"ב גרסינן, כתבתי ונתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתת לי, הולכין אחר דברי הנותן, דאיכא למימר זיכה לו ע\"י אחר, ואין בעל חוב של הנותן גובה ממנו. וכתב הסמ\"ע <small>(סימן רמ\"ה ס\"ק ז')</small> הטעם, דמיירי דהמקבל רוצה עכשיו במתנה אלא שאומר האמת שלא נתן לו, וזכה בהודאתו של הנותן ואין הנותן יכול לחזור בו, והא דאזלינן בתר דברי הנותן ולא בתר דברי המקבל משום דאיכא לומר דברי שניהם אמת שזה זיכה לו ע\"י אחר ולא נודע להמקבל עד עתה, עכ\"ל, הרי להדיא דאף שלא ידע כלל מ\"מ קנה לו המתנה. וכן בפרק השולח <small>(גיטין לז ע\"א)</small> גבי פרוזבול, אמרו דאין כותבין פרוזבול אלא ע\"ג קרקע, ואם אין ללוה קרקע מזכהו בתוך שדהו כל שהוא. וכתב הר\"ן, וז\"ל, ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו [בשדהו] כל שהוא שאם היה שם וצווח לא מהני, שאין אדם זוכה בעל כרחו, ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני, עכ\"ל. מכל הלין נראה לכאורה דלא כדרכי משה והסמ\"ע הנ\"ל, דלדבריהם דזה תליא בפלוגתא בסימן קע\"א הוה ספיקא דדינא, ולפי מ\"ש הדברים ברורים לכ\"ע ולית כאן ספיקא.",
                "עוד אחת אמרתי לשאול, דבר הנהוג ומתרחיש בכל עידן ועידן וכן ראיתי מורין ונוהגין, להשביע האשה על כתובתה בנוסח זה הנדפס בנחלת שבעה <small>(סימן י\"ז)</small>, שלא מחלה כתובתה לא כולה ולא קצתה ושלא מכרה כתובתה כו' ושלא תפסה צררי ושלא גנבה כו' ושלא אתפיסה בעלה צררי כו'. וקשה לי טובא דבסימן צ\"ו <small>(סי\"ט)</small> מבואר דאין להשביע לאלמנה אלא חוץ לבית דין, שאינה בשם ולא בנקיטת חפץ, והאידנא דמשביעין האלמנה בבית דין מפני שמשביעים אותה שתאמר אח\"כ האמת ואם תשקר אח\"כ אין עונשה כ\"כ מרובה, וזו הלכה פסוקה בשלחן ערוך <small>(שם סעיף כ\"א)</small>. ונוסחא הנ\"ל של הנחלת שבעה היא שבועה שמשביעין אותה על לשעבר, ואינה נכונה דאין להשביעה כי אם שתאמר האמת, ואם אח\"כ לא תודה ותשקר אין העונש מרובה כל כך. והבית יוסף הביא ממש נוסחא זו כאשר אכתוב לקמן ע\"ש, וכתב על נוסחא זו דצריך לדקדק שלא להשביע אלא באופן שכשתצא השבועה מפיה לא תהיה לשקר, וכמ\"ש בסעיף זה.",
                "ועוד קשה דהבית שמואל בס\"ק ל\"ח כתב בשם הט\"ז דאין צריך נקיטת חפץ בשבועה זו שמשביעין אותה על להבא שתאמר אח\"כ האמת, ובחושן משפט סימן פ\"ז כתב בהג\"ה דאשה נשבעת על כתובתה בספר תורה, והגאון מהר\"צ אשכנזי זצ\"ל <small>(בהגהת הט\"ז שם)</small> השביע בתפילין, הלא בשבועה זו שמשביעין אותה על להבא א\"צ נקיטת חפץ.",
                "ועוד קשה לי על הנוסחא של הנחלת שבעה הנ\"ל, שמשביעין האשה שלא תפסה צררי ואח\"כ שלא אתפסה בעלה צררי, הלא עיקר השבועה היא לרוב הפוסקים שלא אתפסה בעלה צררי, אבל שלא תפסה היא צררי איננה חייבת רק מצד גלגול, כמ\"ש בסימן צ\"ו בחלקת מחוקק בס\"ק י', והבית שמואל בסימן צ\"ז <small>(סק\"א)</small> האריך בזה. וזה ידוע כל היכי שחייב ב' שבועות חייב לישבע על החמורה תחילה, ובפרט היכי דשניה איננה רק ע\"י גלגול, כמבואר בטור חושן משפט סימן ע\"ב, והבית חדש שם בסימן ס\"ד האריך בזה, וא\"כ עיקר שבועה מתחילה היא שלא אתפסה בעלה צררי ואח\"כ שלא תפסה היא צררי. ומטעם זה קשה לי גם על נוסחה של הנחלת שבעה הנ\"ל שתשבע היא מתחילה שלא מחלה כתובתה או מכרה כתובתה כו', הלא חששא דשמא מכרה או מחלה הכתובה איננה חייבת לישבע עליהם רק מצד גלגול שבועה נגעו בה, כמ\"ש בסימן צ\"ו בחלקת מחוקק ס\"ק י\"א, וא\"כ מתחילה תשבע היא על שלא אתפסה בעלה צררי, ואח\"כ על מכרה או מחלה כתובתה. שוב עיינתי בסוף סימן צ\"ו בבית יוסף כתב וז\"ל מצאתי כתב נוסח שבועת אלמנה כו' שלא גבתה כתובתה ושלא התפיסה בעלה צררי בכתובתה ושלא גנבה משל בעלה ולא תפסה בכתובתה לא כולה לא קצתה כו' ושלא מכרה ושלא נתנה כו', עכ\"ל, הרי להדיא כי בעל נוסחא זו כיוון לכל דברי הנ\"ל, ולכן כתב שתשבע תחילה שלא אתפסה בעלה צררי שזו העיקר שבועה ואח\"כ תשבע היא מצד גלגול שלא תפסה היא צררי ושלא מכרה או נתנה מכתובתה כו' וכנ\"ל, אבל לנוסחא של הבעל נחלת שבעה צריך עיון טובא לכמוני.",
                "נא אל יהיה לו לטורח דברי אלה, קמי שמיא גליא כי זה ימים כביר נדון בי רוחי אם לנסוג אחור ואם לקרוב הלום, אין הלום אלא כו', כי עלו במזלג עיוני דברים הרבה אשר עמדתי בהם משתומם ומשומם, ואין פותח כו', ולא מצאתי לבי לבא מול הדרת פניו אפי רברבי ולהטריחו בדברים אשר נעלמו מנגד עיני, מהם העלמת טעם על ראשונים נ\"נ, מהם דברים חדשים אשר לא עמדו עליהן והאיר ד' עיני לדרוך על אדני פז כפי אשר עלתה בכח התחכמוני, כאשר המה בכתובים באוצרי ולבי, וסעיפי לזה הערוני מה לך נרדם קום קרא אל האיש הבינים, בונה עולם עושה ציצין ופרחים לתורה פרח שושן עמק עומקא של הלכה, חד חד מרפס איגרן עליות ותחתיות אשר נהירין ליה שבילי דנהר דעה, דין גליא רזיא מבאר תורה לעמו כמין חומרתא דקטיפתא בכל משלח ידו הרחבה והמלאה, במקום גדולתו שם ענותנותו, יטה אוזן לדבר הנ\"ל. האמנם אצלו יהיו הדברים הנ\"ל בדוין וסתורין, אבל מפחיתות ערכי אצלי המה נעלמין וטמירין, לא מתבררין ומתחוורין, אף לא ברירין וצהירין. לכן יהיו נא אמרי לפניו לרצון, להשיבני דבר להעמידני על האמת, יגלה לי סתריו, להביאני את חדריו, להודיעני דבריו, והיה כי יקרב אלי דבריו הנחמדים רביד לראשי אענדנו. ואם יעלה על לבו הטהור לפקדני בדברי התשובה, יוכל למסור הכתב ליד מחו' הקצין ר' ליב עטלינגי, והוא ישלחנו על ידי ציר מיוחד ההולך כל שבוע ושבוע משם עד סמוך לעדקהובין לכפר ראהט. או אם ישלחנו על הבי דואר, יוכל לכתוב האדרעס שלי, הערין זעליג לאנד ראבינור אין עדיקהובין בייא נייאשט אן דער הארט, ויגיע לנכון לידי בלי כושל. ואסיים מעין הפתיחה, נפשי בבקשתי, להוציאני ממחשכי, להאיר עיני בספיקי, לחלוק מכבודו על שפל ערך כמוני, וכל ימי חלדי יהיה חקוק על לוח לבי. אני אני המדבר אל אלקים אשים דברתי, יהוי ארכא לשלוותי' כחמרא דיתיב על דורדייא, מן קדם מרא דארעא ודשמיא.",
                "כנפשו הרמה החסידה הזכה והטהורה, וכנפש אהובו ידידו הכותב מרחוק מול הדרת קדשו, ויוצא דרך אחוריו באמירת שים שלום מאדון העולם, הלא כה דברי יונק ועולל מארץ ציה, בן גפן פוריה הצעיר והדל בישראל.",
                "אבי עזרי זעליג פה עדיקהובין ומצ\"פ אל ק\"ק ברושווייליר והמדינות יע\"א"
            ],
            [
                "<b>תשובה להרב המופלא הנ\"ל</b>",
                "קרנו ירום למעלה, יזכה לשם ולתהילה, ה\"ה וכו' מהור\"ר זעליג נר\"ו. מכתבו הנחמד קבלתי, גלילי זהב על עמודי כסף, נכספתי והנאני. ועתה באתי להשיב על דבריו.",
                "וזה יצא ראשונה, מה שהקשה אדברי רמ\"א בחושן משפט סימן קצ\"ה סעיף ג' מדברי הרי\"ף בבבא מציעא פ\"ק דף י\"ג דאוקמי' רב אסי בשטרי הקנאה, אין בו ריח קושיא, דהא בלא\"ה צריכין לתרץ על הרי\"ף קושית הרא\"ש שם בסי' ל\"ו. וע\"כ צ\"ל דע\"י שנעשה השטר בקנין, העדים מפקיעין לקלא, ומסתמא ביום שנכתב נמסר, דכל שטרי לא ריעי, ע\"כ העדים מפקיעין לקלא אותיום, נמצא דהלקוחות אינהו אפסידו אנפשיהו דה\"ל להזדהר שלא ליקח שעבודיה.",
                "ומה שהשיג על הסמ\"ע, כנים דבריו וזה פשוט, אך איזה תלמיד טועה כתב זה בגליון, ואח\"כ נדפס מסובב בשני חצי לבנה. ותדע, דהא כתב בגליון זה לא אשכחן במתנה אלא למ\"ד דס\"ל הכי, והסמ\"ע בעצמו כתב שם סימן קע\"א ס\"ק כ\"ד דחולקין בזו דווקא שהוא לטובת הנותן שרוצה בחלוקה, אבל בעלמא החולקין ג\"כ ס\"ל סברת הקרא שונא מתנות יחיה, א\"כ מי הוא זה שאין סובר מקרא מלא. ואביא ראיה דמסתמא אמרינן דניחא ליה לקבל מתנה, וקנין מהני לכ\"ע, מהא דבבא בתרא דף קמ\"ט <small>(ע\"א)</small> אי בחליפין וכו', ואם נאמר דבמקבל מתנה הקנין שלא בפניו לא מהני, א\"כ הדר זכה רבא בנכסי הגר. וכן משמע שם דף קנ\"ו <small>(ע\"ב)</small> במעשה במרוני. אע\"כ דווקא בעומד וצווח ואמר לא ניחא לי, טענתיה טענה.",
                "ואשר האריך למעניתו על נוסח נחלת שבעה, אין בו השגה, כי נוסחא להשביע על העבר מצא בבית יוסף, אך מה שפסק הב\"י ובש\"ע כדעת הר\"י היינו דמשביע אותה בבית דין, ובבי\"ד שבועה היא בשם כפרש\"י <small>(גיטין לה ע\"א ד\"ה חוץ לבי\"ד)</small>, ועונשו מרובה, לכך הקילו קצת מעליה להשביע על להבא, משא\"כ עכשיו אין משביעין בשם כדאיתא בחושן משפט סימן פ\"ז סעיף י\"ט. ועל פי הנחה זו, נוסחא שמצא ב\"י ודברי ר\"י לא פליגי, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ודלא כב\"י שהשיג על נוסחה זו.",
                "תו השיג על נחלת שבעה שמתחלה תשבע שלא מחלה ושלא מכרה, והלא שבועה זו דאתי עליה מצד גלגול, ומן הראוי להשביע על עיקר שבועה, ע\"כ. מי הגיד לו שזה לאו עיקר שבועה היא, הלא הרמב\"ם פרק ט\"ז מהלכות אישות דין ד' מונה שבועה זו לעיקר שבועה ולא הביא שום גלגול שבועה, וזה שכתב בעל חלקת מחוקק סימן צ\"ו שהיא גלגול שבועה אינו אלא לדעת הטור.",
                "עוד השיג על הנזכר, שמן הראוי להשביעה שלא התפיס לה הבעל צררי ואח\"כ שלא התפיסה בעצמה, שזה גלגול שבועה. אני אומר כל זה אינו אלא באשה  שעוסקת בפלכה ובעיסתה אבל באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית הבעל בעצמו יוכל להשביע אותה בטענת ברי לכ\"ע, וכל מה שאביהם יכול לטעון אנן טענינן בשביל היתומים, ורוב נשים דידן נושאות ונותנות. אח\"כ מצאתי סברא זו בבית שמואל סימן צ\"ז. נמצא מזה שכולם עיקרי שבועה הן ולא מצד גלגול, וע\"פ הנחה זו זה סדר הנכון בנוסח הנחלת שבעה, כי חששות הללו מחלה ומכרה והתפסת צררי בעצמה זה בזמן הקודם בחיי בעלה, אמנם שהתפיס לה צררי חששא זאת מאוחר היא סמוך למיתה. ע\"כ אין לחדש נוסחה אחרת, ומנהג של ישראל תורה, בפרט מנהג שנקבע ע\"י גדולי ישראל, ומעולם נהיגן כך כל הרבנים וגדולי ישראל. על כל זה היתה דבריו בעסק זה לנחת, שנתעורר בזה מה שלא הרגיש א' מאחרונים, וכגון זה צריך לפנים. וידקדק היטב בדברי כי מאהבת הקיצור אני, וסמכתי על המבין, לולי זאת היה ספרי על הרא\"ש כפלי כפלים לתושיה, ולעולם ישנה דרך קצרה, וה' יאריך ימינו.",
                "אגב ארחיה אזכיר במה שכתב ש\"ך שם <small>(סימן קע\"א)</small> ס\"ק ט', מה שהוכיח מדברי תוס' פרק איזה נשך, שגה ברואה דף ס\"ט ע\"ב שם ומשנה ערוכה היא, וכבר חרות הוא בספרי בכללי הרא\"ש."
            ],
            [
                "<b>חזר השואל וחיזק דבריו ועוד קושיא על אבן העזר סימן פ\"ו שסותר לחושן משפט סימן צ\"ט</b>",
                "ב\"ה",
                "יום א' כ\"ג שבט תקט\"ז לפ\"ק עדקהובין.",
                "טוביינא דחכימי, מרגניתא דלית בה טימי, תמים דעים אף נעים במעשיו, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים מספרים כבודו בגדולים יושבי אהלים הרב הגאון הגדול בענקים החכם השלם החריף והבקי פטיש החזק גדול שמו בישראל נשא ורב ורם נר ישראל עמוד הימיני כש\"ת מפארים כמהור\"ר נתנאל נר\"ו יזרח לעד וקרסולו לא ימעד.",
                "גי\"ה מן י' שבט העבר הגיע לידי בשבוע העברה ביום ג' ח\"י העבר, ראיתי ויאורו עיני מדברי דודים חכו ממתקים וכולו מחמדים, על אדני פז השכל כראי חזקים ומוצקים, שבעתיים מזוקקים, חסדאי הוא וחסדאין מיליו, ובשפתיו חן הוצק, דולה מים מבארות עמוקים, משקה מתורתו לקרובים ורחוקים, שתיתי ורויתי בדשן נפשי מדבריו הנעימים, המיוסדים על דבר אמת וענוה צדק. ואני בעניי להיותי משתוקק לשתות בצמא את דבריו עם רוב צמאוני לא מיותבא דעתאי עדיין לקוצר השגתי, אם אמרתי שלא להטריח את הצדיק בקרית הרבה דברים, אך אמנם ראיתי ענותנותו הגדולה מקדם אמרתי בי יטה שנית אוזן שומעת לדברי ויורני דרך ישרה ומד' יהיה שכרו.",
                "א. מה שרצה לתרץ על קושייתי על הרי\"ף, וז\"ל, אין בו ריח קושיא דבלא\"ה צריכין לתרץ קושית הרא\"ש על הרי\"ף, וע\"כ צ\"ל דס\"ל דע\"י שנעשה השטר בקנין, העדים מפקיעין לקלא, עכ\"ל. הן אמת שיש לתרץ הרי\"ף על פי ב' סברות שכתב הרא\"ש גופא, דבלי קנין אין דעתו לשעבד נכסיו מיד עד שיבא המעות לידו, או דאף שדעתו לשעבד נכסיו מיד מ\"מ אין העדים מוציאין קול אא\"כ נעשה בקנין אז העדים מפקיע לקלא. אך לשון האלפסי מורה כפירוש ראשון הנ\"ל, דזה לשון הרי\"ף, בשטרי הקנאה פי' שטר שיש בו קנין שמשעה שקנו מידו של לוה שיש בידו למלוה כך שיעבד ליה למלוה נפשיה וכדין טרף, אבל שטר שאין בו קנין דלא שיעבד ליה נפשיה עדיין אין כותבין ללוה כו', עכ\"ל, וכ\"כ בחידושי מהר\"ם שיף ז\"ל דדעת הרי\"ף ז\"ל דוודאי עדים החתומים מפקיעין לקלא רק דאין דעת המלוה לשעבד לו נכסיו מהיום רק ע\"י קנין מקנה לו נכסיו מעכשיו אף אם ילוה לו לאחר זמן מרובה, וכדדייק לשון הרי\"ף ז\"ל שמשעה שקנו כו' שיעבד ליה למלוה נפשיה אבל שאין בו קנין דלא שיעבד ליה נפשיה כו', ועל זה היה סובב והולך קושיתי מסימן קצ\"ה. עכ\"פ צהבו פני מגיל כי ראיתי שנענע לי ראשו הטהור בהשגותי על הסמ\"ע כי כנים דברי.",
                "ב. ומ\"ש רום ה\"מ כי איזה תלמיד טועה כתב זה בגליון ואח\"כ נדפס מסובב בשני חצי לבנה כו', אך מקור הדברים הן מדרכי משה שכתב כן, וז\"ל דרכי משה, ואפשר דגם במתנה לא קנה דדלמא לא ניחא ליה במתנה משום שונא מתנות יחיה ולכן אין לחלק בין מתנה למכר ולא קנה בשניהם אא\"כ ידיעינן דניחא ליה לקונה, עכ\"ל.",
                "ג. ומה שתירץ על נוסח השבעת כתובה, וז\"ל, אך מה שפסק הב\"י ובש\"ע כדעת הר\"י היינו דמשביעין אותה בבי\"ד, ובבי\"ד שבועה היא בשם משא\"כ עכשיו אין משביעין בשם, ע\"כ עבור הך קולא משביעין אותה על העבר, עכ\"ל, ועפ\"ז העלה בשכלו הזך דהנוסחא שמצא ב\"י שריר וקים וא\"צ להגיה על נוסח זו ולא כבית יוסף שהגיה עליו. דבריו נכונים ואמיתיים דיש לקיים הנוסחא בזה, אך שורש קושייתי היתה מתחילה על מה שמשביעין אותה בנקיטת חפץ כפי עדות רמ\"א בסי' פ\"ז בחו\"מ, הלא אמרו במשנה <small>(גיטין לד ע\"ב)</small> התקינו שתהא נודרת ליתומים, ופירש רש\"י דשבועת הדיינים הוא בשם ובנקיטת חפץ וענשו מרובה ע\"כ התקינו שתהא נודרת בבי\"ד או תשבע חוץ לבי\"ד דבלי שם ובלי נקיטת חפץ, הרי דעקרו גם השבועה בנקיטת חפץ אע\"ג דכבר עקרו שלא תשבע בשם. וכן מוכח מלשון הרשב\"א  דעיקר הקפידא היה גם על נקיטת חפץ לחודיה, הביאו הבית יוסף ריש סימן צ\"ו, וז\"ל הרשב\"א, ומה ששאלת איזו נוסח שבועת אלמנה כו', ושבועה בנקיטת חפץ בבי\"ד ליכא באלמנה שהרי שנינו בפרק השולח נמנעו מלהשביע כו', משביעין אותה חוץ לבי\"ד שלא בנק\"ח כו', אדרה בבי\"ד אם ירצו היתומים או אשבעה חוץ לב\"ד ושלא בנקיטת חפץ, עכ\"ל הרשב\"א, וכן מוכח מלשון הר\"ן שם בגיטין יע\"ש. ולפי זה איך משביעין אותה עכשיו בנקיטת חפץ, דאם תשבע על להבא הלא כתב הבית שמואל <small>(ס\"ק ל\"ח)</small> בשם הט\"ז דבזה אין צריך נק\"ח, ואם על לשעבר כבר גזרו חכמי המשנה שלא להשביע בנק\"ח, וא\"כ מי התיר לנו זאת להשביעה בנק\"ח מבלי מצוא היתר לזה בשום ראשון ואחרון.",
                "עוד השיג בהשגת ידו הגדולה והרמה על קושייתי שהקשיתי על נוסח נחלת שבעה, שמתחילה תשבע שלא מכרה ולא מחלה, הא שבועה זו דאתי עליה מצד גלגול שבועה הוא, ומהראוי היה להשביע על עיקר. ותירץ וז\"ל, מי הגיד לו שזה לאו עיקר שבועה הוא הלא הרמב\"ם פט\"ז מונה שבועה זו לעיקר כי לא הביא שם עוד גלגול שבועה ונחשבת שבועה זו לעיקר כמו צררי, ומ\"ש בחלקת מחוקק אינו רק לדעת הטור, עכ\"ל. עיינתי ברמב\"ם פט\"ז מהלכות אישות, וז\"ל, וכן התקינו כשתבא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה, עכ\"ל רמב\"ם, הרי להדיא דמתחילה תשבע שלא הניח אצלה כלום, והיינו שלא אתפסה הבעל צררי, ואח\"כ נשבעת על שלא מכרה ולא מחלה כתובתה. ועד נאמן לדברי, הנוסחא שהביא הבית יוסף סוף סימן צ\"ו, מבואר להדיא דמתחילה נשבעת על שלא התפיסה בעלה צררי ועל שלא תפסה ואח\"כ שלא מכרה או מחלה כתובתה. ועוד, דהחלקת מחוקק הקשה אם איתא דמחלה או מכרה ה\"ל ליתן הכתובה לידו, ועל זה תירוץ דמדין גלגול נגעו בה, וקושיא זו קשה גם להרמב\"ם, וצריכין ג\"כ לתירוצו אף להרמב\"ם דאינו רק מצד גלגול. ועוד, הא לדעת הטור בלא\"ה א\"צ לישבע כלל על שלא מחלה או מכרה אף מצד גלגול כמבואר בטור, רק הרמב\"ם הוא דס\"ל כן, וזה שכתב הש\"ע ויש מי שאומר שצריכה לישבע שלא מחלה כו' הוא דעת הרמב\"ם לחוד, וא\"כ בע\"כ דדברי חלקת מחוקק אליבי' דרמב\"ם הן אמורין.",
                "ד. עוד כתב מר, וז\"ל, אני אומר שכל זה אינו רק באשה העוסקת בפלכה ועיסתה, אבל באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית הבעל בעצמו יוכל להשביע אותה בטענת ברי אליבא דכ\"ע, וכל מה שאביהן יוכל לטעון אנן טענינן בשביל יתומים, ורוב נשים דידן נושאות ונותנות בתוך הבית, עכ\"ל. סוף דבריו נכונים וברורים דרוב נשים דידן נושאות ונותנות בתוך הבית, וכבר העיד רמ\"א על זה בח\"מ סימן ס\"ב בהג\"ה. אבל לא זכיתי להבין כללא דמר דכייל ותני כל שהבעל יוכל להשביע אותה בטענת ברי טענינן ליתמי להשביע אותה בטענת שמא בשביל היורשים, הא בטענת ברי הבעל בעצמו יוכל להשביע אותה אף על פלכה ועיסתה, וכמ\"ש הטור והב\"ח להדיא בסימן צ\"ז דבטענת ברי ליכא פלוגתא וכ\"ע מודים דיכול הבעל להשביע אף על פלכה ועיסתה, וא\"כ נימא ג\"כ כיון דהבעל בעצמו יוכל להשביע בטענת ברי על פלכה ועיסתה טענינן ליתמי, ואף היורשים יהיו יכולים להשביע על זה, אף שאינה חנונית וזו וודאי ליתא. ועוד, דהא רבי שמעון אמר <small>(כתובות פז ע\"ב)</small> אינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה אף שהיתה חנונית, וזה וודאי דהבעל עצמו היה יוכל להשביע אותה בטענת ברי בהושיבה חנונית וכמו שמבואר מלשון הטור גופא בסי' צ\"ז יע\"ש, ואפ\"ה אין היורשים יכולים להשביעה בטענת שמא אם לא בתובעת כתובתה. ועוד, דהא לשיטת הרבינו תם ור\"ח והרא\"ש והרשב\"א הלכה כרבי שמעון באם אינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעים אותה אפילו הושיבה חנונית. ויש בזה ב' שיטות, ולשיטה א' פירושו דווקא כשמשביעין את האלמנה מספק שמא אתפסה צררי דאז יכול להשביעה על שמא תפסה מעצמה וכן על אפטרופסות שמינה אותה בחייו, אבל כשאינה צריכה לישבע על התפסת צררי אין משביעין אותה על טענת אפטרופסות כמבואר בב\"ח ובאחרונים שם. ודעה זו דהלכה כרבי שמעון נזכר בש\"ע סימן צ\"ז ס\"ב, ואף שכתב אח\"כ וי\"א שמשביעה כל זמן שירצה מ\"מ הלכה כדעה קמייתא, בכלל שמסר לנו הרמ\"ע זצ\"ל <small>(בשו\"ת סימן צ\"ז)</small> היכי שמביא בש\"ע י\"א דעתו להלכה כדיעה קמייתא. והאחרונים מחולקים בזה, הט\"ז פוסק כל שתובעת הכתובה חייבת לישבע אף בלי גלגול התפסת צררי, והבית שמואל הכריע דהיורשים א\"י להשביע רק ע\"י גלגול התפסת צררי, וא\"כ למה לנו להכניס ראשינו בין פלוגתת הראשונים והאחרונים, הלא טוב לנו ליצא כל הדיעות להשביעה אותה תחילה על התפסת צררי ואח\"כ על שלא תפסה, וכמ\"ש באמת בנוסחא שהביא הבית יוסף סוף סימן צ\"ו והעתקתיו לעיל בקוצר.",
                "ה. ומה דבדק לן מר בקושייתו על הש\"ך סי' קע\"א ס\"ק ט' דמשנה ערוכה היא, היא קושיא נפלאה ונשגבה. ובפרט דבבא בתרא דף קל\"ח ע\"א כתב הרשב\"ם דמ\"ש כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אינו רק במשנה ולא בברייתא, וכבר העיר בכלל זה בזה בשו\"ת חות יאיר <small>(סימן צ\"ד)</small>. וראיה ג\"כ דאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו מוכח דדווקא במשנה ולא בברייתא, שכן כתבו התוספות בפרק כירה (שבת דף מ' ע\"א) דלשון במשנתינו ממעט לברייתא. האמנם שלא לשויי' להרב ש\"ך טועה בדבר משנה יהי עולה על רוחי לפרש דבריו, דשם בבבא מציעא דף ס\"ח ע\"ב ת\"ר מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות בהמה מעלין, רשב\"ג אומר שמין עגל עם אמו וסיח עם אמו, ואפילו במקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות, ורשב\"ג לא בעי שכר עמל ומזון, פי' תוספות דאף עם אמו צריך הרבה פעמים שכר כתף, איכא גללים. מוכח דת\"ק ורשב\"ג פליגי דוקא במקום שנהגו לתת שכר כתף, אבל במקום שלא נהגו לתת שכר כתף להמקבל בוודאי דאף ת\"ק מודה לרשב\"ג. ומה שהקשה מהר\"ם מלובלין זצ\"ל דאף בלי מנהג צריך לתת לו שכר עמלו ומזונו, מתורץ על פי מ\"ש באסיפת זקנים בדף קנ\"ב ע\"ב בשם הראב\"ד בפירוש ברייתא זו, ובזה ניחא דמקשה הש\"ס ורשב\"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו על הברייתא ולא על המשנה, וכמדומה ראיתי קושיא זו בחידושי ריטב\"א, ולפי מ\"ש ניחא דמשנה איירי מן הסתם שלא נהגו לתת שכר כתף אבל על הברייתא מקשה שפיר, ולפ\"ז ליכא לפרש כוונת ר\"ת דהלכה כרשב\"ג דברייתא דסגי בגללים בדבר מועט משום דכללא כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו, דמנ\"ל הא דסתם לן התנא כרשב\"ג במשנתינו היינו מן הסתם במקום שלא נהגו לתת שכר כתף ולא צריכין אז להיתרא דגללים, ובע\"כ דכוונת רבינו תם דכ\"מ ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הוא במשמע אף בברייתא, וזו היתה כוונת הש\"ך. אבל לדינא צ\"ע כי הדברים סותרין לדברי הרשב\"ם הנ\"ל, והדין עם רום הפ\"מ הרמה נר\"ו.",
                "ו. הנה נא הואלתי לדבר, אמרתי להעלות על הספר ולהציע לפניו ברוב ענותנותו וחסידותו ימחול להעמידני על אמיתיות התורה. אשר קשה לי טובא, דבאבן העזר סימן  פ\"ו <small>(ס\"ב)</small> פסק הרב בהג\"ה שנאמנת לומר של פלוני הם או שלי הם, ובחושן משפט סימן צ\"ט <small>(ס\"א)</small> פסק בלוה שהשביע שבועת אין לו ואח\"כ נמצאו בידו מעות או מטלטלין ואומר אלו של אחרים הם אינו נאמן, ואע\"ג שיש לו מגו דלהד\"ם או החזרתי אינו נאמן, דהוי מגו במקום חזקה דחזקה כל מה שהוא ביד אדם בחזקת שהוא שלו, וכ\"כ הרמב\"ם והמגיד והרבה פוסקים. ולפי זה למה תהא האשה נאמנת לומר של פלוני הם ולהפקיע מבעל הפירות והירושה, ואף כשיהיה לה מגו דהא ה\"ל מגו במקום חזקה, דחזקה כל מה שהוא ביד אדם בחזקת שהוא שלו, וה\"נ הוא בחזקה שלה, וכיון שהוא שלה יש לבעל פירות וכשמתה יורש אותה, ודוחק לחלק בין אשה לאחרים. וצל\"ע לקוצר השגתי ומיעוט שכלי.",
                "ואצפה כי ישקיף ממעון קדשו על דל ומך ערך כמוני להציגני על גחלי רשפי אמתיים כי נבוכים עשתונותיי בהרבה דברים בפוסקים אשר שאלתי להרבה ואין פותר, והמה בכתובים כמוסים אצלי. אשר החל להראות את עני בדעת כמוני את גדלו ואת ידו החזקה, יעבור נא על כבודו להטעימני נופת צוף אמרותיו ואל ימעט מלשום עיני פניניו בדברי המגומגמים, הם יעלו לרצון לפניו ושפיר קדמי' דמר להחויה כי עמו עוז ותושיה וכסא כבוד תהלתו וחכמתו יעמוד לעד, ירום וגבה בשובע שמחות לו ולזרעו אחריו עד עולם. נאם הצעיר צמא למי ישעו ופרי שפתיו מתוקים מדבש, מתרפק על דלתי אהבתו כי רבה היא באהלי קירות מורשי לבבי.",
                "אבי עזרי זעליג מצ\"פ אל ק\"ק ברשווייליד והמדינות יע\"א",
                "ע\"ש מחפש ספרי הרמב\"ם, יש אתי ספר הרמב\"ם דפוס אמסטרדם, אבל ב\"ב אחד מכאן רוצה לקנותם, ימחול ע\"כ הרמה להודיענו כמה דמי מכירתם.\n"
            ],
            [
                "<b>השגות על תשובתו</b>",
                "רב ברכות, שובע שמחות, בלי יגון ואנחות, יגיע לאהל ידידי הרב המופלא החריף ובקי כמהור\"ר זעליג נר\"ו. מכתבו מן כ\"ג שבט הגיעני, והאריך שוב למעניתו, והזמן בוגד בי, ע\"כ עתה באתי להשיב לו על ראשון ואחרון.",
                "א. מה שעומד לנגדי לחזק קושיתו על הרי\"ף מסימן קצ\"ה, אין רואה בזה תועלת. דע\"כ הרי\"ף ס\"ל דע\"י קנין משעבד נפשיה אף אם לא ילוה והעדים מפקיע לקלא, א\"כ לקוחות אינהו אפסדי אנפשייהו, ותו לא מידי.",
                "ב. מה שהוא אומר לאו תלמיד טועה כתב בסמ\"ע כי מדברי דרכי משה הן, הלא הרב בהג\"ה אחר העיון בעצמו חזר בו, א\"כ מתלמיד טועה הוגה דברים אלו בסמ\"ע, דאל\"כ קשיא דברי סמ\"ע אהדדי, והדברים ברורים למשכיל.",
                "ג. מה שכתב שעיקר קושיתו על נחלת שבעה גם על הגה\"ה בח\"מ סימן פ\"ז על מה שמשביעין עכשיו האלמנה בנקיטת חפץ, לא עליהם תלונתו כי אם על פסקי מהרא\"י <small>(סימן ל\"ו)</small> שמבטנו יצאו הדברים, שהוא בעל הוראה אחרון שרבים מעידים עליו שהיה גדול בתורה עד למאוד. וע\"כ נ\"ל דהיינו טעמ', דס\"ל כדעת הרא\"ש וטור כשהיא חנוונית ותובעת כתובתה משביעין אותה שלא תפסה מעצמה ושלא התפיס לה בעלה צררי, ושניהם שבועות עיקרים הן ולאו משום גלגול, כמו שכתב בית שמואל סימן צ\"ז, ושבועת חנוונית שבועות הדיינין הן וצריך נק\"ח, ומה\"ט הקדים בעל נחלת שבעה שבועה זו שלא תפסה היא מקודם שבועות צררי, באשר שמשביעין אותה בנק\"ח בגין שבועה זו, ודלא מכרה או מחלה כתובתה נמי עיקר שבועתה היא כמו שכתבתי בשם רמב\"ם שלא הביא רק עיקרי שבועות ולא ג\"ש. ומה שכתב חלקת מחוקק בסימן צ\"ו ס\"ק י\"א דהוי גלגול שבועה אינו מוכרח. ומה שהקשה <small>(החלקת מחוקק)</small> אע\"ג דהכתובה בידה, הלא הבית יוסף גם הב\"ח כ\"א לפי דרכו מתרצים היטב. גם סדר השבועות לפי נחלת שבעה המה מסודרים יפה כפי המשך הזמן, דתפיסת צררי אינו אלא סמוך למיתה, ואינך שבועות שייכים אפילו בחיי בעלה. בכן אין לזוז מנוסחת בעל נחלת שבעה, וכל מה שאנו יכולים לקיים המנהג צריך לימוד, כדי שלא יאמרו ההמון שהוא כשני תורות וכל אחד בונה במה לעצמו וזהו חילול השם.",
                "ד. ואשר טען עלי א\"כ אפילו על פלכה ועל עיסתה נמי תשבע. אברר דברי, בוודאי כשבאה האשה לגבות כתובתה משביעין אותה על הכל אפילו על פלכה ועל עיסתה, אך כשאינה תובעת כתובתה אינו יכול להשביעה אפילו על חנוונית, דהא יש פלוגתא בזה אם יכולים היורשים להשביע אותה, ומאחר שלא תבעה כתובתה אומרת קים לי לפטור משבועה כדאיתא בכללי קים לי.",
                "ה. ואשר עמד במגינו להגן בעד השגתי על הש\"ך בסימן קע\"א ס\"ק ט', צלל מים אדירים והעלה כו', דלדבריו חכמים דברייתא מודים במקום שלא נהגו. א\"כ במתניתין דאמרי רבנן אין שמין עגלין וסייחין למחצה אא\"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו ע\"כ איירי במקום שנהגו, ועלי' פליג רשב\"ג בסיפא ואמר שמין עגל עם אמו, ש\"מ דפליג רשב\"ג אפילו במקום שנהגו, א\"כ כוונו תוס' על רשב\"ג דמשנתנו. והא דפריך תלמודא על הברייתא ורשב\"ג כו' ולא פריך על המתניתין, משום הא לא אריא דחשיב התם תלתא תנא זה אחר זה דקיימו בחד שיטה, ומדרך הש\"ס להקשות מקודם ולא נטר להקשות על המאוחר בדף שאחר זה.",
                "ו. עתה אשיב לו על מה שנתקשה לו דברי שלחן ערוך בסימן פ\"ו באבן העזר, שהוא סותר מה שפסק בחושן משפט סימן צ\"ט. אני אומר לו דהא דאומרת שלי הוא היינו באינו נושאת ונותנת בתוך הבית, וטוענת ששלי הוא שנתנה לה אחד באופן שאין לבעלה רשות בה, ובכה\"ג אין הבעל אוכל פירות ואינו יורשה, ולכך אם אומרת של אחרים הם נאמנת במיגו שהיתה אומרת שלי הוא. ומעתה אין להקשות דהוי מיגו במקום חזקה, אדרבה חזקה מסייע לה. אבל כשנושאת ונותנת בתוך הבית, כל מה שיש לה המה בחזקת נכסי מלוג, וכך מוכיח הבית שמואל <small>(סימן פ\"ה ס\"ק כ\"ז)</small> כדי שלא תקשה תשובת הרשב\"א אהדדי. אבל בשבועות אין לי, ודאי אם טוען שניתן לו על מנת שאין לב\"ח רשות בה נאמן, כמו שכתב הש\"ך שם <small>(סוף ס\"ק ו')</small>, אבל כל זמן שאין טוען כך אין לו מגו, דהוא עדיף טפי מאשה נושאת ונותנת בתוך הבית, ואמרינן דהוי מיגו במקום חזקה דכל מה שנמצא ביד אדם בחזקת שהוא שלו שהרוויח על ידי משא ומתן, וק\"ל."
            ],
            [
                "<b>אם מותר לקרות שם ילד על שם אחיו שמת</b>",
                "מי שעלה בדעתו לקרוא ילד חדש בשם ידוע, ולא זכה לשם עדיין שמת תוך שמונה ללידתה, אם יזכהו ה' עוד לבן זכר אם מותר לקרות בשם זה.",
                "תשובה. אני אומר לו אפילו הילד הראשון זכה לשם ונתגדל איזה שנים ואחר כך מת, מותר לקרות שוב בשמו את הנולד לו אחריו, ומצאתי און לי בדברי הימים סימן ג' <small>(פסוקים ו' ח')</small>, עיין שם בפירוש  רש\"י.\n"
            ],
            [
                "<b>אם מת המלך אם כל ישראל מחוייבין להתעסק עמו</b>",
                "הא דאמרינן בפסחים דף ע' ע\"ב דמית נשיא, ופירש רש\"י ומצוה לכל ישראל להתעסק בו. סכין למה  לי דמטבלי, פירש\"י הרי עתיד  ליטמא כו'. אם נקיש מנשיא, אם מת המלך ג\"כ מצוה לכל ישראל להתעסק וליטמא לו, או דוקא בנשיא. גם ברמב\"ם <small>(הלכות אבל פ\"ג הלכה י')</small> לא כתב דין זה במלך כי אם בנשיא.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "אמרינן בירושלמי פרק אין דורשין הלכה ג' אמר ר' יוסא בר' בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר, כדתנן במתני' דף י\"ז ומודים שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח אחר שבת, ופירש\"י קרבנות ראייה וחגיגה של יום טוב. ואם נאמר דלמלך גם כן מצוה לכל ישראל להתעסק עמו וליטמא לו א\"כ היו כל ישראל טמאי מתים וחגיגת חמשה עשר אינו בא בטומאה, וא\"כ אי אפשר להקריבו באחד בשבת, כדתנן בפסחים דף ע\"ו <small>(ע\"ב)</small> חמשה דברים באים בטומאה, וקאמר עלה חמשה למעוטי מאי, למעוטי חגיגת חמשה עשר. ומכל מקום דבר תימא, להנשיא מחויבים כל ישראל לטמא לו, ולמלך משיח ה' לא, ולדוד שהיה תלמיד חכם גדול ראש סנהדרין, וצ\"ע."
            ],
            [
                "<b>בענין עגונה שנשרף בעלה</b>",
                "יהודי אחד בשמו קוסיל הלך לכפר בארץ קיהל אצל כפרי אחד עם סחורות על רעפטיל בל\"א כדרך רוכלים המחזירים בעיירות, והיה שם עם עול משאו לערך חצי שעה ששכב שם על הספסל מלובש במלבושים ומנעלים ברגליו, ואכל שם חתיכת לחם שנחתך עם הסכין של יהודי אונ' איזט אויך איין וויניג איין גישלאפן, אין דעמי הכפרי גיוואלט ליגן גיהן רופט הנער קטן בפתח השטוב אריין פויאר פויאר גיהט דאך הינט נויז איך ווייש ניט וואש הינטר דען הויז איזט עז גראכט אונ' שנאלט הינדר דען הויז איך שברינגן הינדר אן שטאל אזו שלאגט דז פייאר שוהן קיגן איהם אריין, אזו האט ער גשריאן מיין ווייב זאל זעהן דש זיא מיט דיא קינדר היא נויז קומט עש ברענט, אבר אן קוסיל האבי ער ניט גידאכט, נוהן בייא דען שטאל האט מאן גיפונדן שטיקר פון דען רעפיל גם קצת שטיקר סחורה גם בריב גם חצי חותם, דהיינו הטבעת החצי נשרף וגוף החותם עם האותיות לא נשרף ויכול לקרות האותיות, גם כיס גם בית נרתק של תפילין, גם קצת ממלבושים שלו שנכרים בטביעות עין גם כנף אחד מארבע כנפות שלו עם הציצה, גם סכין הנ\"ל מצאו אלזו איזט ניט אנדרשט דער קוסיל איזט פון דיא שטובין צום שטאל גילאפן עם הרעכלי סחורה צו רעטורירין אבר מחמת אש שגבר עליו מוז ער שם אצל השטאל פר ברענט ווארדן מוז גיפאלן זיין אלז דז פייאר אויף אלי זייטן אן גגריפן אונד פעליג פר ברענט אבר קיין גוף האט מן ניט גיפונדן רק עצמות מאן קאן אבר ניט דער קענין אם המה מאדם או מבהמה. כל זה סיפר הכפרי מסיח לפי תומו, ומתאנח על חטאתו על שלא צעק ג\"כ על היהודי אך התנצל מרוב הבהלות לא זכר אותו. גם החופרים גל של שריפה אומרים שמצאו בתוך עפר שריפה גולגולת של אדם, אבל לא נתנו אל לבם שזה גלגולת של היהודי. אבל כשמצאו קצת ממלבושים ומסחורה של היהודי אז עלתה על דעתם בוודאי זה גלגולת היתה של קוסיל שנשרף באש השריפה, גם לא לן יהודי אחר שם באותו כפר כי אם הקוסיל הנ\"ל.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "גרסינן ביבמות דף קט\"ו <small>(ע\"א)</small> ההוא גברא דבשילהי הלולי איתלי נורא בי גנני, אמרה להו דביתהו חזו גבראי חזו גבראי, אתו חזו גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדי, סבר רב חייא בר אבין למימר היינו עישינו עלינו בית, אמר רבא מי דמי התם לא קאמר חזו גבראי, ועוד גברא חרוכא דשדיא ופסתא דידא דשדיא, ורב חייא בר אבין גברא חרוכא דשדיא אימא אינש אחרינא אתא לאצולי ואכילתיה נורא ופסתא ידא דשדיא נורא איתליא ואתילד ביה מומא ומחמת כסופא ערק ואזל לעלמא, ע\"כ. ופסק הרשב\"א כרבא, גם המהרש\"ל סימן ו' כתב, וז\"ל, וכן נראה עיקר כרבא, דלא מחמרינן כולי האי בהיתר נשים עגונות בפרט חששא רחוקה כאלו והיא אומרת להדיא דלא הכי הוי, ע\"כ. והנה בנדון דידן גם הכפרי אומר להדיא נשרף ולא ערק לעלמא, ומתאונן עליו אשר לא צעק עליו להציל נפשו.",
                "אך הרי\"ף והרא\"ש ונמוקי יוסף פסקו כרב חייא בר אבין, אמנם ראיתי ברבינו ירוחם חלק שלישי מנתיב כ\"ג, וז\"ל, אם נמצא דליקה במטתו או בביתו ואמרה אשתו ראו פלוני בעלי מת וראו אדם חרוך מושלך ופס ידא מושלכת לא אמרינן זהו בעלה אלא אמרינן שמא אדם חרוך אחר מעלמא הוא שבא להציל וזה פס ידא מבעלה היה ומתוך שנפל בו מום ברח מחמת בושה, ודינו כמו שאמרנו בעישינו עלינו בית שאמרנו שאינה נאמנת אע\"פ שתאמר היא שהוא זה בעלה. וכתב הרמ\"ה  ודוקא שאותו פס ידא אינו מאיש החרוך כאן דאז אמרינן דשמא מבעלה הוא הפס וברח מבושת, אבל אם לא היה שם פס ידא אלא האיש החרוך או שיש פס ידא ואינו אלא מאיש החרוך ולא מצאו לו כי אם יד אחת אמרינן דוודאי האי פס ידא מהאיש החרוך הוא, וכיון שהיא אומרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרה מתחילה ראו בעלה נאמנת, וכן עיקר <small>(עכ\"ל הרבינו ירוחם)</small>. רצונו, דלא חיישינן הך חששא רחוקה שבעלה ניצול וגוף אחר הוא שבא להציל, כ\"א כשראינו אומדנא דמוכח שנשרף עוד א', דפס ידא ממאן אתיא. א\"כ בנדון דידן לא נמצא כ\"א גלגולת אחת ואיזה עצמות בוודאי לא מחמירינן למימר שערק לעלמא.",
                "אלקים יודע עד אחר כותבי זאת מצאתי ראיתי בשו\"ת ב\"ח סימן נ\"ה מסיק להתירא, וממש כותב ככל דברי. אך מה שמסיק שם להתיר דאין הלכה כר\"ח בר אבין שהוא תלמיד דרבא ואין הלכה כתלמיד במקום רב, ע\"ש שהאריך, ולא כן עמדי כי האמת שהרא\"ש מסופק בזה הכלל ופוסק כל פעם לחומרא, עיין בספרי בכללים  סימן כ\"ו שכן כתב הרא\"ש להדיא בנדרים, ע\"ש.",
                "והנראה בזה להלכה כרבא, דעישינו עלינו בית הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת, כשם שנעשה לה נס כך נעשה לו, כך מסיק בפרק האשה שלום, א\"כ הוי כמים שאין לו סוף שאין להציל כ\"א ע\"י נס, ומדאורייתא מותרת לינשא רק מדרבנן החמירו ובפלוגתא כזאת קיי\"ל לקולא, אבל במילי דאורייתא אם יש פלוגתא בהא קיי\"ל לחומרא, כ\"כ בית שמואל <small>(סי' י\"ז)</small> ס\"ק ק\"ס, ודברי טעם המה וכן ראוי להורות, דקיי\"ל ספיקא דרבנן לקולא בפרט במקום עיגון. ונוסיף לזה שמצאנו ראינו קצת סחורה וגלגולת גם חותמו וכיס וכתבים ובית של תפילין וכנף טליתו עם ציצית, ידים מוכיחות שנשרף, כי טבעת וכיס ותפילין ובגד של ציצית לא משאלי אינשי, וכל זה סימני מובהקים המה. גם בשעת השריפה לא חיישינן דפשוט בגדיו, חשש רחוק כזה לא חיישינן, כמ\"ש חלקת מחוקק ס\"ק ס'. ומצורף לזה שלא נמצא שם בכפר יהודי חוץ מזה הנשרף, ומעולם לא שכב זה האיש במטה רק אותו יום שעדיין הקוסיל היה שוכב על הספסל גבר הדליקה שערק הכפרי לחוץ וצעק על אשתו ובניו להצילם, ומאין באו המלבושים ומטלטלים שנשרפו ומצאו קצתם, אין זה כ\"א הגוף נשרף ונשתיירו קצת מבגדיו כדי למצוא היתר עגונה על ידי כך. בכן דעתי להתיר אשתו דתלקח לגוברי', בתנאי שיסכימו עמי עוד ב' רבנים מובהקים ומפורסמים בדור הזה."
            ],
            [
                "<b>בענין עגונה שנטבע בעלה מן הרב דק\"ק ווירמיישא</b>",
                "מי כמוהו מורה צדק לעדתו, בקהל קדושים תהלתו, דולה ומשקה לאחרים מתורתו, אין חקר לתבונתו, החכמה והמדע עשר כלולים במדתו, ה\"ה הרב המאור הגדול כשם הגדולים אשר בארץ, יודע בק\"ן טעמים לטהר השרץ, יפה נוף, בקי וחריף, נר ישראל עמוד ימיני פטיש החזק, כבוד שמו מפארים, מהור\"ר נתנאל ווייל נר\"ו יאיר ויצהר, ויבקע אורו כשחר וכצמר לבן וצחר, וכאל\"ש ר\"ד י\"א.",
                "אין ערוך לבוא אליו ברחבת ידים עסקניות, הן במלאכת הקודש המוטל עלי על התורה ועל העבודה קשה שבמקדש מעט בבית מדרשינו בשיעורין דרבנן דבר יום ביומו כסדרן וכהלכתן, גלל כן לא יכולתי להאריך ולסיים בשבחים דמר, אך ידעתי לשעבר ענוותנותו תסמכני, ובימין צדקו תשיבני ונוראות בצדק תענני. על המעשה שנתהוו בסמוך ונראה לקהלתינו בישוב א' כפר נארדע בא קול צווחה ע\"י ספן אחד בא אצל יהודים הדרים שם בנארדע, ואמר להם מצאתי יהודי א' בנהר רייניש והבאתיו לשפת נהר, ויצאו היהודים לראות מי הוא זה, ומצאוהו שהיה ראשו וגופו עדיין מושלכים במים ורגליו קצת חוץ למים, והבגדים שעליו נסחבים ובלוים ונרקבים וצורתו נשחתה מן הדגים שבמים אכלו את חוטמו ופרצופו ובגופו לא מצאו סימן, רק הספן מצא אצל הנטבע חפיסה ודלוסקמא ובתוכו תכריך של שטרות חובות, כולם היו נכתבים על שם מלוה אחד מרדכי בר חיים כ\"ץ מאונטיר קרומבאך, ושט\"ח אלו עולים על כמה מאות ר\"ט, וגם היו בתוך הכתבים הליווער צעטיל מן סילוק נדן של מרדכי בר חיים כ\"ץ, ושם נאמר הסך הנדן מה שהכניס לו אביו חיים כ\"ץ וגם סך נדן של כלה שלו העבלה תי' מה שהכניס לה אביה זקינה הקצין כ' משה עטלינגה מקרלסרוא, וגם נמצאים בתוך הכתבים הקיומים מן ההגמון שצייאר יר\"ה להזוג מרדכי עם הכלה העבלה תי', וכל הנ\"ל מסר הספן להשופט בנארדע, ובשבועה לפני הערכאות שלהם, וכשמעו השררה יר\"ה את הדברים האלה גזרו שלא לקברו עד שיביאוהו הנטבע לבית העצה מקום המשפט שלהם לבדוק אותו מתחלה בנימוסים שלהם, ויהי בחפשם בחיפוש אחר חיפוש ומצאו עוד בבתי מכנסיים שלו י\"ב דובלוין, י\"ב דוקאטין, ד' אלטי דובלוין, ב' חצי קרלינר, וגם עוד מטבע של זהב מצאו שאינו בהוצאה, עם שארי מעות קטנים, וגם זאק אויער של כסף ובו קבועה שלשלת של שטאל, וגם חותם של נחושת גלל וחקק עליו שם מרדכי בר חיים כ\"ץ, וגם טבעת של זהב וקארמיאל וחקוק עליו גלחות חותם, ובתוך מנעלים שלו היו שנאלין של כסף, וגם במכנסיים שלו היה שנאלין של כסף א' שטרייך שטיין, ב' מפתחות, כל הנ\"ל מצאו אצלו בבית העצה, מלבד מה שמצא הספן אצלו כנ\"ל. ואח\"כ צוה השררה יר\"ה לקוברו, והמתעסקים בקבורתו לא היו יכולים לבדוק בסימני גופו מפני שנתמסמס הבשר במים ימים רבים ולא היו יכולין לעמוד מפני ריחו נודף, וקברוהו במלבושיו. והשמועה בא אל אביו פ\"ו כ' חיים קרומבאך כ\"ץ ע\"י מלמד אחד ושמו ר' עזרא באוישטהובין, ויהי כשמעו אביו ואמו ויתעצבו אל לבם היה דוה כל היום אל בנם מרדכי הנאבד להם, ימים רבים התאבלו עליו ובאו לכאן כ' חיים כ\"ץ ואשתו תי'.",
                "ובמותב תלתא בי' דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא כ' חיים כ\"ץ מקרומבאך ודרשנו וחקרנו לו היטיב שיגיד בחרם ובעונש אליו\"ע וכו' שיגיד באיזה זמן ועת שנאבד בנו מרדכי כ\"ץ, וגם יגיד לנו בעונש הנ\"ל אם הוא יודע בבירור גמור שהכתבים האלו ושט\"ח ושארי דברים הנמצאים אצל הנטבע הנ\"ל שהם של בנו מרדכי כ\"ץ. ולאחר ששמע החרם והאיום שנתאיימנו עליו אמר לנו בזה\"ל, בני מרדכי הלך מבית ביום א' כ\"א טבת תקח\"י, והלך לנגד נהר ריינש בייא גנודינו, ואני ואשתי רבקה תי' זענין ניט דער היים גיוועזין, אבר משרת שלי איזט איהם פום נאך גאנגין עד שעה אחת פון נהר ריין מעהר קיין שפוהר האבין קענין, אזו האבן איבראל לאזן זוכין סביב שפת נהר ריינש וגם אין אלי אורטין קיין שפוהר ממנו קענין האבן, והשררה האט לאזין בכל המקומות שרי בן אבר קייני נאך ריכט ממנו קענין ביקומן עד ח\"ה של פסח האט איין ספן איהם גיפונדן אונ' אויף דער נארדר איהם גלינט, וביום ש\"ק שביעי של פסח העבר האבן מיר בריב ביקומן על בי' דואר מן המלמד ושמו ר' עזרא באוישטהובין שרייבט מיר מאחר אלז יהודי אחד איזט בנארדע בתוך המים גיפונדן ווארדן, אונ' אצלו איזט גיפונדן כתיבות ידות מן חובות גם איין חותם אך אנדרי זאכין וואו רויש ער זעהן איזט אלז דער איזט בני מרדכי כ\"ץ, אלזו האב איך ערשטיש רונדר גש קט לאשתי רבקה תי' מיט איין רשימ' פון כלתי העבלי תי' ווטש זיא לבני מרדכי מיט געבין האט ביציאתו מביתו, ובתוך הרשימ' הנ\"ל איזט הכל גימעלט גיוועזן כל המעות במנינו וסכום כל מטבע ומטבע בפרוטרוט כנזכר לעיל, וגם איזט בתוך הרשימ' גימעלט גיוועזן כל הכתבים ושט\"ח וואש אצלו גיפונדן ווארדן כנ\"ל וגם זאק אויער והחותם שלו והטבעת עם קרמיאל ושארי דברים הכל בתוך הרשימה גימעלד גיוועזן, והרשימה הנ\"ל הי' מונחת פה אצל ב\"ד נר\"ו. וגם אני מעיד בת\"ק בעונש הנ\"ל, שאני מכיר ויודע בוודאי שזו היא חתימה של בני מרדכי כ\"ץ, וגם הכתבים האלו הן שט\"ח והן הליווער צעטל והקיומים של בני מרדכי ז\"ל, וגם אני מכיר ויודע שהטבעת עם הקרמיאל הנ\"ל נתנה לו כלתו העבלה תי' בשעת הקנס לבני מרדכי פר איין מתנה. כל הנ\"ל העיד כ' חיים כ\"ץ מקרומבאך בת\"ק בעונש אליו\"ע ובעונש חרם כו' נעשה פה ווירמש ביום ג' אייר תקחי\"ל.",
                "והנה גם רבקה באה אשת כ' חיים הנ\"ל להעיד כנ\"ל, ולא קבלנו עדותה שהיא אחת מחמש נשים שאינן מעידות חמותה וכו' <small>(יבמות קיז ע\"א)</small>, משא\"כ חמיו כ' חיים כ\"ץ יכול להעיד, כמו שכתב בשלטי גבורים פרק האשה שלום <small>(דף מג ע\"ב אות ד')</small>, נשים אינן מעידות אבל הזכרים הדומין לנשים חמיה ובן חמיה נאמנים כו'.",
                "שוב בא לפנינו כ' מרדכי בר נפתלי מנארדע, והעיד בת\"ק בעונש חרם ובאיו\"ע כו', בזה הלשון, דער ספן איזט אצלי קומן מיר גיזאגט איך האב גיפונדן איין יהודי בתוך המים הט מיר זיין תפילין גיבראכט בין מיט אונזר מלמד לנהר ריינש גיגאנגין איהם גיזעהן ליגן והגוף בתוך המים ורגליו קצת חוץ למים וכו', הספן הט אונז גיוויזן דיא כתבים וואש בייא איהם גיפונדן הט מיר אבר בתחלה ניט לייאנן קענין מחמת פייכטיקייט, אח\"כ וויא די כתבי' גטרוקנט ווארדן הבין מיר גלייאנט זענין גיוועזן כתיבת ידות די גשריבן זענין גיוועזן אויף נאמין מרדכי בר חיים כ\"ץ מקרומבאך, אך הבין מיר גלייאנט זיין ליווער צעטיל מן נדוניא שלו בשעת החתנה וגם זייני קיומים מן ההגמון שפייאר יר\"ה אך זיין פפעלצש תיור אך זיין מעסינג חותם דרויף גישטאנדין מרדכי בר חיים כ\"ץ, ואח\"כ איזט אונז אהן ביפולין ווארדן מן השופט מיר זאלין איהם לקבור' טוהן סמוך לשפת נהר ריינש, הב איך עמו מתעסק גיוועזן בקבורתו אבר קיין סימן בגופו או שארי סימנים ממנו נעמן קענין. כל הנ\"ל העיד כ' מרדכי בר נפתלי, לאחר האיום העונש הנ\"ל.",
                "כל הנ\"ל קבלנו כדת וכהלכתו פה קהלתינו ווירמשא וחתמנו ביום ב' י\"ג סיון תקחי\"ל.",
                "הקטן צבי יכונה הירש מאויערבך מבראנט החונה בקלויס פהנ\"ל.",
                "הקטן בנימן וואלף מווירמשא.",
                "הקטן יעקב אליעזר טורליך.",
                "העתקתי מגוף העדות להראות לפני יודעי דת ודין להחיש למו נבאות.",
                "והנה בשריותא דאתתא זו קשה למצוא להתירה, שלא תהא קשורות בחבלי עבותות כאלמנות צרורות, אך לשקוד על תקנות בנות, אראה פנים מסבירות לכאן ולכאן בראיות ברורות ולא לקבוע להלכה להורות, ולשעה או לדורות, רק להבין אמרי בינה אמרות טהורות, ובקטן כמוני הוחל ונסתיים הדבר בגדולי ישראל חקרי לב כמותו י\"ב יש לו דעת נבחרות, להמציא סברות, נכונות וישרות, וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.",
                "ריש פרק בתרא דיבמות <small>(קכ ע\"ב)</small> תנן, אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אע\"פ שיש לו סימנים בגופו ובכליו כו'. ורמינהו מצאו קשור בכיס וארנקי וטבעת או שמצאו בין כליו כשר, אלמא סימנים דאורייתא כו'. ואיכא תרי לישנא בגמרא, לחד לישנא אמר רבא דכולי עלמא סימנין דרבנן, ולחד לישנא אמר רבא דכ\"ע סימנין דאורייתא כו'. ופריך להך לישנא דכ\"ע סימנין דאורייתא, הא קתני אע\"פ שיש לו סימנים בגופו ובכליו, ומשני גופו דאריך וגוץ וכליו בכוורי וסומקי, איבעית אימא כליו ה\"ט דחיישינן לשאלה וכו'. וכתב נמוקי יוסף והכי הלכתא דלא חיישינן ומעידין בסימנין מובהקים בין בגופו ובין בכליו, ומתני' דהכא איירי בסימנים שאינם מובהקים כלל בגופו אריך וגוץ וסומקי וכו'. וגם הר\"ן כתב בבבא מציעא, וז\"ל, למסקנא דכי משני בכליו בחוורי וסומקי מעידין בסימנים מובהקים בכליו ולא חיישינן לשאלה כו', ואפילו להך לישנא דסימנין דרבנן מ\"מ סימנים מובהקים ביותר מעידים שלא חיישינן לשאלה, עכ\"ל.",
                "ובסימן י\"ז כתב בית יוסף על נ\"י והר\"ן, וז\"ל, דברים אלו לאו דסמכא נינהו, כיון שהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ובעל העיטור חולקין עליהם כו'. וע\"פ הדברים האלה כתב ב\"י ומפרש לדברי הטור שכתב אם אין מכירין בטביעות עין אפילו אם יש להם סימנים בגופו וכליו אין סומכין עליהם אם אין מובהקים וכו', האי אם אינם מובהקים שכתב הטור אסימנים דבגופו קאי, אבל בכליו אפילו בסימנים מובהקים לא כלום דחיישינן לשאלה, עכ\"ל בית יוסף. וכן בשלחן ערוך סימן י\"ז סעיף כ\"ד כתב, וז\"ל, אע\"פ שיש לו סימנים מובהקים ביותר בכליו אינם כלום דחיישינן לשאלה, ואם היה להם סימנים מובהקים בגופו אין מעידים עליו, ואם היה להם סימנים מובהקים ביותר מעידין כו'. הרי מדכתב על סימנים דגופו אין מעידין עליו, ש\"מ דס\"ל סימנין דרבנן, ואפ\"ה גבי סימנים דכליו כתב דחיישינן לשאלה, ש\"מ אפילו למ\"ד סימנין דרבנן נמי חיישינן לשאלה כו', ולא כדברי נ\"י והר\"ן. ובבית שמואל ס\"ק ס\"ט נתן טעם לדבר, משום דאין חיישי' לשתי אוקימת' בש\"ס לתרץ, ראשון חיישינן לשאלה, וגם לתירוץ סימנים דרבנן וכו', והאריך שם.",
                "והש\"ך בחושן משפט סימן ס\"ה ס\"ק כ\"ו חלק על הבית יוסף וכתב דאין הכרע מדברי הרי\"ף והרמב\"ם דסבירא להו חיישינן לשאלה אפילו בסימנים מובהקים, די\"ל דאינהו מיירי בסימנים שאינם מובקים ביותר מש\"ה אין סומכין, אבל בסימנים מובהקים ביותר גם הרי\"ף והרמב\"ם מודים דסומכין עליהם ולא חיישינן לשאלה, והאריך שם בראיות ברורות, ע\"ש. ולפי דברי הש\"ך א\"צ לדחוק ולפרש דהאי אם אין מובהקים קאי אגופו לחודיה, אלא יש לפרש כפשוטו דקאי אתרווייהו אגופו וכליו, דאם יש להם סימנים מובקים בגופו או בכליו סומכין עליהם ולא חיישינן לשאלה. ולזה בנדון דידן כיון שידוע לנו ע\"פ הרשימה של האשה העבלי הנ\"ל מה שלקח בעלה מרדכי לעצמו קודם צאתו מביתו, ואביו חיים כ\"ץ הנ\"ל הכיר בטביעות עין ויודע בסימנים את כל הנמצאים אצלו, שהוא מכיר חותמו של בנו מרדכי ויודע בסימנים של שטרי חובות שלו ומכירי' הקיומים מן השררה יר\"ה וגם הליווער צעטיל שלו, ומכיר ויודע את ב' המפתחות שהם של בנו מרדכי, וגם מכיר שארי דברים הנמצאים אצלו, יש לצדד להיתרא.",
                "אמנם מי יקיל ראשו נגד בית יוסף בש\"ע שלו, וגם הב\"ח ושארי אחרונים כולם נמשכו אחר הב\"י, ומפרשים לדעת הרי\"ף והרמב\"ם דס\"ל אפילו להך לישנא סימנין דרבנן נמי חיישינן לשאלה וכו'. וגם בפשט הלכה אמרתי דאין ראיה והוכחה לדברי הנ\"י והר\"ן מדברי שכתבו בד\"ה חיוורי וסומקי השתא לא חיישינן לשאלה וכו', דגם להך לישנא סימנים דרבנן נמי לא חיישינן לשאלה וכו', די\"ל דוקא להך שינוי' בחוורי וסומקי מוכרח תוס' לפרש דהשתא לא חיישינן לשאלה, משא\"כ ללישנא סימנים דרבנן מוכח איפכא חיישינן לשאלה, ואין כאן מקומו בפני גדול כמותו שהאריך בדברים האלה.",
                "אמנם מטעם אחר יש לצדד להיתרא דאיתת דא, משום שהנך כלים שנמצאו אצל הנטבע הנ\"ל אין דרכן להשאיל, והוי כמו כיס וארנקי וטבעת דלא מושלי אינשי משום זיופא וכו', והחותם שלו לא מושלי אינשי משום זיופא, וגם כ\"י מן החובות נמי לא מושלי אינשי, כמ\"ש בתשובות שב יעקב סימן י\"א, דלענין מאי ישאילום, אם לגבותם כל זמן שלא נתן לו כתיבה ומסירה אינו יכול לגבותם, וכן החובות על אינם נימולים אינו יכול לגבותם בלא אורדרע של בעל השטר הנכתב על שמו, וכן הליווער צעטל אין דרכו להשאילו, ומה הנאה יש לשואל בו. וגם הקיומים מן השררה יר\"ה לא מושלי אינשי לאחרים מפני כמה חששות פן יוודע להשררה, ולאחרים אין בהם צורך כלל. ובתשובת הב\"ח סי' פ\"ח כתב שמצא המפתח אצל הנטבע במים, והתיר מטעם שאין דרכו של אדם להשאיל המפתח לאחרים כו', ובנדון דידן נמי הכירו שני מפתחות שהן של מרדכי כ\"ץ הנ\"ל.",
                "הגם שלא נעלם מנגד עיני מה שכתב החלקת מחוקק <small>(ס\"ק מ\"ב)</small> ומסתפק גם בדבר הזה, וז\"ל, מדסתם הש\"ע וכתב סתם דחיישינן לשאלה משמע אפילו בכיס וארנקי דלא מושלי אינשי נמי חיישינן לשאלה וכו'. וגם בית שמואל סי' י\"ז ס\"ק ס\"ט כתב בשם תשובת בית יוסף <small>(דיני מסל\"ת סי' ז')</small> אפילו בהנך כלים דלא מושלי אינשי מ\"מ חיישינן דלפעמים משאיל אותם וכו', והא דאיתא בש\"ס דבהנך כלים דלא מושלי אינשי לא חיישינן לשאלה, היינו דווקא להך אוקימתא סימנים דאורייתא, ולזה מתני' דקתני מצאו בכיס וארנקי בע\"כ הטעם משום דבכיס וארנקי דלא מושלי לא חיישינן לשאלה, אבל לאוקימתא סימנין דרבנן אפילו בהנך כלים נמי חיישינן לשאלה כו'. מ\"מ לפענ\"ד משום ספיקא דידהו לא נניח לפרש דבר הפשוט לכל הפוסקים, דהרי בסימן קל\"ב בש\"ע סעיף ד' כתב בהדיא או שמצאו הגט קשור בכיס וארנקי שחזקתם של כלים האלו שאינם משאילם וכו', ומש\"ה סתם הש\"ע כאן וכתב סתם דחיישינן לשאלה וסמך עצמו על מ\"ש לקמן בסי' קל\"ב. ומה שכתב בית שמואל לחלק התם מיירי שבעל הגט עצמו מצאו להגט ויודע שלא השאילן לאחרים, אבל הכא חיישינן שמא לפעמים השאילן לאחרים וכו'. אין דבריו מובנים לי, דאי מיירי התם שהוא עצמו מצאו ויודע שלא השאילן מאי אריא שמצאו בכיס וארנקי אפילו בכלים אחרים נמי אם אמר שלא השאילן נאמן במגו דאי בעי אמר לא אבדתי כו', כמ\"ש תוס' הכא בד\"ה אמר רבא כו'. וגם הב\"ש בעצמו מסיק לבסוף דנ\"ל עיקר כמשמעות סוגיא דהכא בכיס וארנקי דלא מושלי אינשי לא חיישינן לשאלה וכו', וכן בתשובה סימן פ\"ו כתב <small>(הב\"ח, בד\"ה ועוד נראה עיקר)</small>, וז\"ל, אע\"ג דנראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש דהאידנא חיישינן לחומרא ואפילו בהנך כלים נמי חיישינן לשאלה דאיכא מאן דרגיל לאושלינהו, אפ\"ה אנו אין לנו להחמיר בדבר המפורש בתלמוד להדיא לקולא, ע\"ש.",
                "וכן בתשובת חוט השני <small>(סימן ע\"ד)</small> ובתשובת פנים מאירות סימן צ\"ה גבי הרוג שנמצא אצלו שטר קיבוץ, דלא חיישינן לשאלה. ובתשובת הרי\"ף דסבירא להו דכ\"ע סימנים דרבנן נמי חיישינן לשאלה, מ\"מ בהנך כלים מודה דלא חיישינן לשאלה, דאל\"כ קש' קושית תוס' בד\"ה אמר רבא דכ\"ע סימנים דרבנן, וא\"ת בברייתא דמצאו בכיס וארנקי כמאן מיתוקמא וכו', ולא מצ\"ל כתרוצים של תוס' שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בט\"ע וכו', או כתי' ב' דכיס וארנקי חשיבי סימן מובהק כו', דא\"כ למה נקיט כיס וארנקי דמה לי ט\"ע וסימן מובהק בגט עצמו או ט\"ע וסימן מובהק בכיס וארנקי, ועוד מה אהני סימן מובהק כיון דלדידי' אפילו למ\"ד סימנים דרבנן נמי חיישינן לשאלה, אלא וודאי להכי נקיט כיס וארנקי משום דלא מושלי אינשי להו ולא חיישינן לשאלה כו', וה\"ה דלא חיישינן בהנך כלים לשמא נאבדו ממנו ומצאו אחר או שמא הפקיד אצל אחרים בפיקדון והאיש אחר בא לכאן וטבע במים או נהרג וכו', דאל\"כ ה\"נ בכיס וארנקי נמי ליחוש לאבידה או לפיקדון שהפקיד אצל אחרים. ודבר זה מבואר נמי בפרק האשה שלום <small>(דף קטו ע\"ב)</small> גבי עובדא יצחק בר קורטוב וכו', אמר רבא מנא אמינא לה דלא חיישינן לתרי יצחק בר קורטוב, דהני תרי שטרי דנפקי במחוזא וכתב בי' חבי בר ננאי וננאי בר חבי, ואגבי ביה רבה בה אבוה, והא חבי בר ננאי וננאי בר חבי במחוזא שכיח טפי ואפ\"ה מגבי' ביה, ואביי אמר למאי ניחוש לה, אי לנפילה מזהר זהיר ביה, אי לפיקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת דלמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה כו'. וכתבו שם תוס' בד\"ה אותיות נקנות במסירה דגם רבא ס\"ל לנפילה לא חיישינן אלא ס\"ל דאין אותיות נקנות במסירה כו', הרי דלכ\"ע לא חיישינן לנפילה ומצאו אחר וכו'. ועיין בתשובת צ\"צ סימן <small>(ק\"ל)</small> [ק\"ו], ובתשובת ב\"ח סימן פ\"א. וא\"ל האיך ילפינן איסורא מממונא, קושיא זו הקשו תוס' שם ביבמות בד\"ה והא חבי בר ננאי וכו', וא\"ת היכי פשיט רבא איסורא מממונא, וי\"ל דרבא מדמי ממונא היכי דהוחזקו לאיסורא שלא הוחזקו וכו'. וה\"ה בנדון דידן, שם בקרונבאך לא הוחזקו תרי מרדכי בר חיים כ\"ץ, וידוע לנו שאשתו העבלי תי' מסרה לו כל הדברים הנזכרים ברשימה שלה, לא חיישינן לנפילה שמא בעלה מרדכי אבד כל הדברים ומצאן אחר ואותו איש אחר טבע בנהר ריינש.",
                "אמנם גם בזה אין דעתי נוחה להתיר איתתא דא, וגם כל האחרונים לא סמכו דעתם להתיר מטעם זה לחודיה אם לא בצירוף טעמים אחרים להיתרא וכו'. ואפשר בנדון דידן נמי איכא עוד טעם להיתר, דבמרדכי סוף יבמות כתב בזה באשה אחת שאמר הנכרי במסיח לפי תומו שהוא הרג ליהודי אחד בין שקולא לאוריך, שהיה מוליך י' ליטרין מה ששלחה מרת יהודית לאחיה בשקולא וכו', ושאלוה למרת יהודית ואמרה כן הוא ששלחה ע\"י זה לאחיה י' ליטרין וכו', והתירוה לאשת השליח ההרוג מטעם משום דבסימן מובהק מעידין אפילו למ\"ד סימנים דרבנן וכו'. וכתב ב\"י בתשובת <small>(סימן ל\"ז)</small> [דיני מסל\"ת סי' ז'], הדין זה אמת, אבל לאו מטעם דמרדכי, דמ\"מ חיישינן לשאלה, אלא מטעם אחר יש להתירה, כיון שמרת יהודית אמרה ששלחה י' ליטרין ע\"י בעלה של זו, והנכרי אמר שהיה מוליך י' ליטרין, אין אנו אומרים כל י' ליטרין מה שמסרה יהודית לו מסר הוא לאחר שנהרג, אלא אומרים אותו האיש שמסרה לו הוא זה שנהרג ואיתתא שריא, עכ\"ל. וה\"ה בנדון דידן כיון שאשתו של הנטבע מרת העבלי אמרה וכתבה ברשימה מה שלקח בעלה מרדכי כ\"ץ לעצמו קודם צאתו מתוך ביתו, כך וכך מעות וכך וכך שט\"ח, והזכירה בתוך גם אויער והטבעת עם קארמיאל מה שנתנה לו במתנה, וגם החותם שלו וקיומים מן השררה יר\"ה, אין חוששים שמא מסר בעלה מרדכי כ\"ץ לאחר והאיש אחר הוא שנטבע במים, אלא וודאי אמרינן הוא בעלה של העבלי מרדכי כ\"ץ הוא שטבע במים.",
                "ועוד י\"ל, כיון שאשתו העבלה כיוונה למנין ומספר של כל מטבע ומטבע בפרוטרוט, י\"ב דוקאטין י\"ב דובלין ד' אלטי דובלין ב' חצי קרלינר, י\"ל דהוי מנין סימן. וכמו שכתב חלקת מחוקק ס\"ק ל\"ז, לפי רש\"י ביבמות <small>(קכב ע\"א)</small> קולר חבורה משמע, א\"כ משמע דמנין הוי סימן. ואף דלא קיימא לן כהך פירושו, אלא כפי' הרמב\"ם ור\"ח בקולר היינו שהיו חבושים בבית האסורים בקולר של ברזל כו', וכמ\"ש בש\"ע סימן י\"ז <small>(סי\"ז)</small>, וז\"ל, וכן אם מצאו י' אנשים והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכו', משמע דווקא שהם אסורים בקולר הוא דמהני הא לאו הכי חיישינן דלמא הני י' כולהו אזלי וכו'. מ\"מ בח\"מ סימן <small>(רמ\"ד)</small> [רס\"ב ס\"ג] גבי אבידה פוסקים מדה ומשקל ומנין הוי סימן להחזיר אבידה וכו', ואע\"פ די\"ל דוקא לגבי [ממון] הוי מנין סימן ולא בעדות אשה דמנין לאו סימן מובהק הוא ביותר וכו', מ\"מ הב\"ש סעיף קטן ע\"ב הביא בשם מהר\"י בן לב ומהר\"א מזרחי ומשאת בנימן דמנין הוי סימן מובהק להתיר את האשה, וכמ\"ש חלקת מחוקק וכו'. אע\"ג דיש לחלק דלא הוי מנין סימן מובהק אלא במנין של אנשים כמו התם י' אנשים יצאו בקולר בחבורה וכו', דהא חששא רחוקה לומר דהנך י' אנשים אזלי לעלמא והנך י' אנשים אחרים נינהו, אבל במנין המעות של איש אחד איכא למיחש שמא זה נתן או השאיל מנין מעות שלו לאיש אחר והוא אזיל לעלמא וכו'. אבל המעיין בתשובת ב\"י סי' ז' מבואר בהדיא דלאו דווקא מנין דהוי סימן, דה\"ה מנין מעות או דברים אחרים נמי הוי סימן. ואפילו את\"ל דמנין לא הוי סימן מובהק וכדעת קצת פוסקים, מ\"מ יש להצטרף לטעמים אחרים שכתבתי, וכמ\"ש בהג\"ה סעיף כ\"ד ובב\"ש ס\"ק ע\"ג <small>(ד\"ה)</small> סימנים אמצעים מצטרפין וה\"ל סימן מובהק, ע\"ש.",
                "מ\"מ בכל הדברים אלה אל בינתי אל תשען אם לא ע\"י התרתו שהוא זקן ויושב בשבת תחכמוני, ואז אהיה בגרמייז' הבאה בשיטה אחרונה, מנאי אוהבו לנצח כל הימים דש\"ת.",
                "הק' צבי יכונהירש אויערבאך מבראנד החו' פה\"נ\n"
            ],
            [
                "<b>תשובה להרב הנ\"ל</b>",
                "ריש בתרביצא, משוטט בים התלמוד בקשקושי ובציצא, בציצת ראשו דהאי תנא, עושה פרחים לתורה וציצא ה\"ה מאהבי הרב המאור הגדול החריף ובקי נר ישראל פטיש החזק עמוד הימיני כבוד מהו' הירש נר\"ו יאיר אתנו סלה, ולכל סיעת מרחמוהי חובשי בית המדרש שלום.",
                "דבריו הנחמדים מעולפת ספירים נמסרו לידי ח' כסלו, ובאותו יום הייתי חד כרעא אעגלה, כי נקרא נקראתי לק\"ק קיפנא לאפריון פ\"ו הקצין כ\"ה מענדיל שי', שהוא בן אחי, גם יש שם חלוקת עזבון, וע\"פ הכרח גדול נתעכבתי שם חמשה שבועות ובחזירתי לביתי עמוס עלי כמה עסקים ולא היה לי פנאי לברר השאלה הזאת, אך זה שבוע העברה פרשת וארא פניתי מכל עמלי ונתתי על לבי להשיב שולחי דבר. הנה אין מן הצורך להעתיק גביות העדות, כי בלי ספק מקום שישלח דברי ישלח דברו ע\"כ עת לקצר.",
                "בעזרת חונן דעת, אכתוב דעת מכרעת. הצורך לענינינו, עיין סוגיא ביבמות דף ק\"ך בענין אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו', עד איבעית אימא בכליו חיוורי וסומקי, ובבא מציעא דף כ\"ז איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן. והעלה הגאון מהר\"ל מפראג בשו\"ת עגונה, לפי מה דמסיק רבא דכולי עלמא סימנים דרבנן, ואי ס\"ד דחיישינן לשאלה אדתני אין מעידין אפילו יש סימנים בגופו ובכליו ה\"ל למיתני רבותא יותר דבכליו אפילו ט\"ע שהוא מדאורייתא אין מעידין דחיישינן לשאלה, אלא ש\"מ דט\"ע מעידין דלא חיישינן לשאלה. וגם למ\"ד סימנים דאורייתא לשינויא בתרא ואיבעית אימא בכליו חוורי וסומקי לא צריך למימר דחיישינן לשאלה, כמו שכתבו תוס' ד\"ה כליו, ולמסקנא ניחא דלא חיישינן לשאלה. והתיר הגאון הנ\"ל עגונה הלכה למעשה, גם הגאון מהור\"ר יעקב פאלק הסכים עמו בזה דלא חיישינן לשאלה.",
                "אך רבים קמים עליו לסתור שני עמודי תוך שסומך עליו, באמרם למ\"ד סימנים דרבנן איכא למימר דלעולם חיישינן לשאלה, והא דלא תני טביעות עין דסימני כליו איירי אפילו בסימן מובהק דמובהק אין מעידין דחיישינן לשאלה. וזה אין סתירה, דטפי ה\"ל לתנא למתני ט\"ע דנשמע דחיישינן לשאלה, אבל בסימני כליו לא נשמע דחיישינן לשאלה, דהא איכא לאוקמי מתני' בסימנים בינונים והיינו טעמא דאין מעידין עליו דסימנים לאו דאורייתא אבל סימן מובהק דמובהק מעידין, אלא ש\"מ דהתנא באמת לא חייש לשאלה ולהכי תני כליו לדיוקא סימנים הוא דלא מהני אבל ט\"ע מהני. וליכא למימר כסברתו דזה פשיטא לתנא דחיישינן לשאלה ולא צריך לאשמועינן דכך הוא סברת המקשה אפילו בכליו דלא מושאלי, זה אינו, דא\"כ מאי פריך ביבמות אלמא סימנים לאו דאורייתא ורמינהו, אימא סימנים דאורייתא והאי דאין מעידין דחיישינן לשאלה, ובלא מתני' דפרצוף פנים ה\"ל למפרך אברייתא דמצא קשור בכיס ניחוש לשאלה. ומה שאומרים שחששא זו מצד סברא דהא חזינא בכל יום דבני אדם משאילין זה אל זה, זה אינו ענין למתני' שניחוש שזה השאיל כליו לאחר וזה השואל נהרג או נטבע והמשאיל ערק לעלמא זה דבר לא שכיח, ואי לא אשמועינן התנא דאף בגוונא דא ניחוש משום איסור א\"א זה לא הוי ידעינן מסברא.",
                "ויש דוחין דבכליו איירי כגון כיס וטבעת דלא משאלי, ומשום הכי סימנים לא מהני דסימנים לאו דאורייתא אבל ט\"ע מהני, אבל בכלים דמושאלי אפילו ט\"ע לא מהני דחיישינן לשאלה. הלא הגאון מהר\"ל מפראג עצמו אומר זה בדרך אין לומר כך, דא\"כ ה\"ל למתנא לתנא בהדיא בכליו אפילו טבעת באצבעו, ותו מה אשמועינן בכליו אפילו גופו לא מהני סימני כליו מבעיא, אלא לדיוקא סימנים כלים הוא דלא מהני אבל ט\"ע מעידין דלא חיישינן לשאלה.",
                "וראיתי מי שדוחה הוכחתו, לפי מה דאמר בחולין דף צ\"ו מעיקרא הוה אמינא סימנים עדיפים כו', משום הכי אשמועינן התנא דאפילו אסימנין לא מעידין. מה זה דהא מסיק שם דטביעת עין עדיפא, ועוד אפילו למה דס\"ד מעיקרא מקשה תוס' שם מהא דט\"ע לא מהדרינן אבידה משום דמשקר, ותו דאיירי בט\"ע כל דהו דאפילו לצורבא מדרבנן לא מהדרינן, אבל ט\"ע גמור, אפילו למה דס\"ד, ט\"ע עדיף, וא\"כ ה\"ל למתני אפילו ט\"ע גמור אין מעידין.",
                "ובשו\"ת שב יעקב חלק אבן העזר סימן י\"א סותר זה, דהתנא אשמועינן אפילו ע\"י צירוף סימנים גוף וכלים אין מעידין, ע\"ש. גם מזה אין סתירה, דמ\"מ ה\"ל לתנא לאשמועינן דסימני מובהק דמובהק אין מעידין דחיישינן לשאלה. ומה שאמר שזה סברא חוץ, זה אינו, כמו שכתבתי למעלה. אלא ש\"מ דלסימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה, ותני כלים דומיא דגופו בסימנים בינונים, אבל בסימ' מובהק דמובהק מעידין דלא חיישינן לשאלה בכה\"ג שנאמר שזה שאיל כליו לאחר וזה נהרג או נטבע והמשאיל ערק לעלמא דלא מחמרינן כל כך בעיגונא. א\"כ מכל הלין ראי' של הגאון מהר\"ל כראי מוצק למ\"ד סימנים דרבנן.",
                "ולמ\"ד סימנים דאורייתא, לשינויא בתרא לא צריך למימר דחיישינן לשאלה, וכ\"כ תוס' ביבמות <small>(קכ ע\"ב ד\"ה איבעית אימא)</small>. ויש רוצין לדחות באמרם דבסוגיא דבבא מציעא אחר שתי' כליו בחוורי וסומקי, וקשה אלא הא דתניא מצאו קשור כו', הרי להדיא אף בתי' דמשני הש\"ס בחוורי וסומקי לא נאיד מהך סברא דחיישינן לשאלה. וזה דבר שאין לו שחר, אי ס\"ל לשינויא בתרא דחיישינן לשאלה אמאי נאיד משנוי קמא, וליכא למימר דס\"ל לסברא דחיישינן לשאלה אפילו בכלים דלא משאלי א\"כ תקשי ליה מאוכף, אלא ודאי דלהך שינויא לא חיישינן כלל לשאלה, ועוד לדבריהם אמאי נדייק כן בסוגיא דב\"מ ניזל להיפך מסוגיא דיבמות דבתר דמשני וא\"א בחוורי וסומקי תו לא מקשה מידי והתם בדוכתא עיקר, וצ\"ל דסוגיא מהופכת, וכן בספר תורת חיים רוצה להגיה דהך שינוי איבעית אימא מקומו קודם לימא כתנאי.",
                "יען אני אומר שאין צריך להגיה, והסוגיא אינה מהופכת, דצריך לדקדק מה זה הלשון ואי ס\"ד חיישינן לשאלה כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר ניחוש לשאלה, הכי הוה ליה למימר אלא הא דתניא כו' אמאי כשר ניחוש לשאלה. אלא האמת יורה דרכו שזה מדברי המתרצים שמשני ואי בעית אימא בחוורי וסומקי, מה הביאו לזה שנאיד משינויא קמא ומייתי ראיה אלא הא דתניא כו' ואי ס\"ד דחיישינן לשאלה אלא ודאי לא חיישינן לשאלה וכליו בחוורי וסומקא, ודו\"ק.",
                "ונראה לי עוד ראיה דלשנויא בתרא לא חיישינן לשאלה, והוא עיקר, דאם נאמר דהך איבעית אימא חייש לשאלה טפי, א\"כ דאמר רבא את\"ל סימנים לאו דאורייתא היכי מהדרינן אבידה בסימנים, עדיפא מיניה הוה ליה למימר, אפילו את\"ל סימנים דאורייתא היכי מהדרינן אבידה בסימנים ניחוש לשאלה, אלא ודאי דנ\"ל כשנויא בתרא דלמ\"ד סימנים דאורייתא לא חיישינן לשאלה, וק\"ל.",
                "עוד כתב הבית יוסף על בעל נימוקי יוסף והר\"ן שכתבו כך, לאו דסמכא נינהו כיון שהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש והטור והעיטור חולקין עליהם, ע\"כ. וכתב עליו הגאון מהר\"ל מפראג לא מצינו בכל דבריהם שהוא כנגד זה, ואדרבה מדברי הטור משמע בפירוש כך, שכתב ז\"ל, ואם אין מכירין אותו בטביעת עין אפילו יש סימנין בכליו ובגופו אין סומכין אם אין מובהקין, ע\"כ. ומשמע בהדיא אם יש סימנים מובהקים סומכים עליהם אפילו בכלים, דאל\"כ לא ה\"ל למימרינהו בחדא, אלא פשיטא דסומכין בסימנים מובהקים אפילו בכלים, ומכ\"ש בט\"ע. דמה שכתב הב\"י דקאי הא דקאמר אינם מובהקים ומשמע הא מובהקים מעידין קאי אגופו ולא אכלים, דבר זה לא יתכן, דאפילו במשנה אין לתרץ כך, וכ\"ש דלא הוי למה לכתוב כן, עכ\"ל.",
                "הנה לכאורה עלה על דעתי דהטור ספרא דיוקנא הוא, דפתח ואם אין מכירין אותו בטביעת עין, ומסיים בגופו אם אין מובהקים, וסימני כלים באמצע, ולמה שינה לשון המשנה, אלא משום לדייק מיניה בגופו הוא סימנים שאינם מובהקים אין סומכין עליהם הא מובהקים סומכין עליהם, משא\"כ בכלים אפילו מובהקי' מובהקים אין סומכין עליהם, דחיישינן לשאלה. ודומה לזה מצינו בכריתות, דתני המפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך את שמן המשחה, ודייק שם בדף ג' <small>(ע\"א)</small> למה לי דתני המפטם את הקטורת במיצעא, אלא קמ\"ל הא דאם מפטם וסך חייב כל אחד בפני עצמו.",
                "אמנם מדלא מפרש הטור דבכליו אפילו סימנים מובהקים לא מהני, דחיישינן לשאלה, כמו שכתב בסי' קל\"ב גבי גט. לכן נראה דגבי עגונה ס\"ל דלא חיישינן לשאלה, דחששא בעלמא היא, דווקא גבי גט שאבד חיישינן לשאלה. והיינו טעמא, כמ\"ש הרא\"ש בפרק כל הגט סוף סי' ג', וז\"ל, ואפשר דהכא פסק רב אלפס לחומרא במילתא דאיסורא ולא מהדרינן גט לבעל לגרש בו כיון דאפשר שיכתוב גט אחר, אבל בעובדא דיצחק ריש גלותא אי חיישינן לתרי יצחק צריכה להתעגן כל ימיה פסק לקולא, כמו שמצינו שהקילו הרבה קולות בעדות אשה, שהתירו עד מפי עד ואשה מפי אשה מפי עבד ושפחה, ונכרי מסיח לפי תומו, ומשיאין על פי בת קול, ועל חומר שהחמירו בסופה סמכו והקילו בתחילתה, ומשום דאשה דייקא ומינסבא, עכ\"ל.",
                "אך קשה, דהא הרא\"ש פ\"ק דבבא מציעא סימן נ' כתב, וז\"ל, אע\"ג דמשמע בפרק בתרא דיבמות דחיישינן לשאלה, ה\"מ לענין איסורא, דאין מתירין אשת איש ע\"י סימן בגדי המת דשמא השאיל כליו לאחר, אבל לענין ממון לא חיישינן לשאלה, <small>(עכ\"ל הרא\"ש)</small>. ומזה משמע אפילו חששא שאלה מדרבנן, מ\"מ אין מתירין ע\"י סי' בגדי המת דשמא השאיל כליו לאחר. אמנם דברי הרא\"ש תמוהים בזה, א\"כ מאי פריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן, ע\"כ נראה שיש חסרון בהרא\"ש קושיה זו, ומש\"ה חזר וכתב ואפילו אי חיישינן לשאלה מדאורייתא וכו'. דברי הרא\"ש המה לקוחים מדברי תוס' ביבמות דף ק\"כ ד\"ה כליו, עיי\"ש, א\"כ מדברי אלו ש\"מ דהרא\"ש אזיל לשיטת' בפרק כל הגט כמו שאכתוב בסמוך.",
                "ובשו\"ת חוט השני סי' צ\"ו מחלק, דהתם בגט בכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה, דמסייע' ליה הגט, משא\"כ בהיתר עגונה לא שרינן אפילו בסימנים מובהקים. זה ליתא, דא\"כ מאי פריך מכיס וארנקי אמתני' דעגונא אימא שאני התם דמסייע' ליה הגט, אבל בסימני כליו להתיר עגונא לא. אע\"כ סברת הרא\"ש הוא אמת, ונהפוך הוא דלגבי גט חששא בעלמא לחומרא חיישינן לשאלה, דבקל יכול לכתוב גט אחר, משא\"כ בעיגונא, וק\"ל.",
                "ואביא ראיה נכונה לסברת הרא\"ש והטור דאם חששא בעלמא הוא לא מחמרינן בעיגונא, מהא שכתבו תוס' ביבמות ד\"ה כליו דחיישינן לשאלה כו' עד וי\"ל דלא חיישינן לשאלה אלא בדבר איסור אבל בדבר ממון לא חיישינן לשאלה, וא\"ת א\"כ מאי פריך הכא כו' וי\"ל דפשיטא ליה אפילו חיישינן לשאלה מן התורה אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה להחזיר אבידה כו', עכ\"ל. וקשה הא עדיין קושי' תוס' במקומו עומדות, מנ\"ל להמקשן דחיישינן לשאלה מדאורייתא, אימא חששא בעלמא הוא, א\"כ מאי פריך מאוכף אימא באיסורא חששא לשאלה אבל לא בממון, אע\"כ ש\"מ דס\"ל להתלמודא אם אין חששא דשאלה מדאורייתא לא הוי חיישי בעיגונא, דהרבה מקילין בהו רבנן מפני תקנות עגונות, ובאבד הגט לחוד הוא דחיישינן כסברת הרא\"ש דבקל יכול לכתוב גט אחר, ודו\"ק.",
                "ובהרי\"ף והרא\"ש לא מצינו להדיא שכתבו דחיישינן לשאלה, אדרבה מדהביאו דסימנים דרבנן וכבר בררנו דלמ\"ד סימנים דרבנן ע\"כ לא חיישינן לשאלה, וכן מוכח לשון הרא\"ש פ\"ק דבבא מציעא סימן נ', וז\"ל, אע\"ג דמשמע בפ\"ב דיבמות דחיישינן לשאלה, ע\"כ, ולא כתב אע\"ג דקי\"ל דחיישינן לשאלה, אלא ש\"מ אליבא דהלכתא לא קי\"ל הכי, אך כתב כן לתרוצי המתני' אפילו אליבא דמ\"ד דס\"ל דחיישינן לשאלה. וכ\"מ מזה בשו\"ת ב\"ח. וגם בהרי\"ף לא מצינו בשום מקום דחיישינן לשאלה, ולפי מה שכתבתי בשם הרא\"ש לתרץ הרי\"ף ש\"מ דלא חיישינן לשאלה בעיגונא.",
                "וכיון שזכינו לדין, שבררנו והוכחנו דלמ\"ד סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה, ולמ\"ד סימנים דאורייתא לשינויא בתרא כמו כן ע\"כ לא חיישינן לשאלה. ובנדון דידן נמצא בכיס הנטבע מפתחות וחותם, גם ליווער צעטיל וחריות חזקה מדוכס יר\"ה, גם כמה וכמה חובות על שמו, וכל אלו הדברים לא משאלי אינשי, טבעת חיישי' לזיופא כדאיתא להדיא בשמעתא דיבמות ובבא מציעא, ומפתחות אין דרכן להשאילן כמו שכתב הב\"ח בשו\"ת סי' פ\"ח, והחובות ג\"כ אין דרכן להשאיל כדאיתא בשו\"ת שב יעקב סי' י\"א, גם הליווער צעטיל וחריות לפי השכל אין דרכן להשאיל, איתתא דא ודאי מותרת לכל אדם.",
                "לבד ראה זה מצאתי וראיתי בשו\"ת חוט השני סימן צ\"ו בשם הגאון מהור\"ר נפתלי כ\"ץ שאומר שאין לומר בשום כלי דלא משאלי אינשי כ\"א מה שהוזכר בהתלמוד, והביא כן בשם פסקי מהרא\"י סימן קס\"א. זהו חומרא גדולה, ואביא ראיה שאין לומר כך, דהתוס' כתבו ביבמות דף ק\"כ <small>(ע\"ב)</small> ד\"ה כליו, והא דמצא קשור דלא חיישינן לשאלה, איכא למימר בכלים שאין דרכן להשאיל כמו שפירש ריב\"ן דלא חיישינן לשאלה, ע\"כ. נשמע מן הדין דבכל כלים שיש סברא שאין דרכן להשאיל לא חיישינן לשאלה, דא\"כ ה\"ל להש\"ס לפרוש לן אותן כלים שאין דרכן להשאיל מאן נינהו, אע\"כ דסמך הש\"ס בזה דכיון דגלי לן באוכף וכיס וטבעת יש סברא דלא משאלי הוא הדין והוא הטעם למילף מיניה דבכל כלים שיש לצדד מסברא דלא משאלי נקיש לכל הכלים, וסמך על המכוין כי מה נשתנה אלו מאלו, אטו תנא כרוכלא. וכ\"מ מפסקי הרא\"ש פ\"ק דב\"מ סימן נ', וז\"ל, ותדע מדלא אייתי בפרק בתרא דיבמות דחיישינן לשאלה, ולדברי הגאון הזה עדיפא מיניה ה\"ל להוכיח, שאין מתורץ בהך דאוכף וכיס וארנקי דלא משאלי, אבל שאר כלים משאלי, אע\"כ דבשאר נמי איכא לאוקמ' בכלים דלא משאלי, ואין מביא ראיה אלא מן המקשן. ומה שהביא ראיה מפסקי מהרא\"י, אינו, דהתם קאי על מלבושין ובגדים דדרכן להשאיל, וכן דייק הרא\"ש בסי' הנ\"ל בגדי המת, אבל דברים שאין דרכן להשאיל מתירין א\"א, ודו\"ק. וכבר הבאתי כמה תשובות, גם בשו\"ת פני יהושע חלק אבן העזר סימן ח' דמתירין בכלים דלא משאלי.",
                "וכמו כן לא ניחוש לפקדון או לגזילה כל מה שנמצא אצל הנטבע, והמרדכי בר חיים ערק לעלמא. בוודאי אין להעלות הדעת להחמיר, וכן ראיתי בשו\"ת פני יהושע סימן הנ\"ל, וכתב, וזכיתי ששמעתי כי הגאון המופלג מהר\"ל מפראג זלה\"ה האריך ג\"כ בזה דלא חיישינן לשאלה, אלא אפילו לדעת חולקים עליו כה\"ג וודאי ל\"ח שהן דברים שאין דרכן להשאיל בלא ספק כגון סחורות וכן סוס ועגלה בדרך לפי דעתי לא יעלה ע\"ד שום חכם לומר שהשאילן את הכל, ובלתי ספק המחמיר בסברא כזו עתיד ליתן את הדין, כמ\"ש הרמב\"ם בתשובתו  שכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין רוח חכמים נוחה הימנו, דבעיגונא הקילו. גם למכירה לא ניחוש כמו שהוכיח שם. ע\"כ גם כל המטבעות שנמצאו אצלו הניח בעלה טרם צאתו מביתו הכל רשום ברשימה, והיא הגידה כל סך מטבע ומטבע ונמצא הכל אצל הנטבע כך במנין הרשימה, הלא אמרו חז\"ל פרק מי שמת <small>(בבא בתרא קמו ע\"ב)</small> שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אם עמד חוזר, דמסתמא לא שביק אינש נפשיה ערטילאי, אלא מחמת מיתה, ולהכי אם עמד חוזר. והיאך יעלה על הדעת שנתן או השאיל כל אשר לו לאחר ושביק נפשיה ערטלאי. בכן לדעתי הקלושה מכל מה שכתבתי איתתא דא העבלה מותרת היא לכל גבר, אמנם שיסכימו עמי עוד רבני קשישאי מפורסמים בדורינו ואהיה נטפל לעושי מצוה.",
                "ולהראות למר שעיינתי בדבריו והמה נכונים, אך לזה יצאתי מה שהאריך לצד היתר מכח סימן מנין, מה מהני סימן מנין אי חיישינן לשאלה. תו מה שהשיג על הבית שמואל  שרוצה לפרש סי' קל\"ב במצאו הוא עצמו, א\"כ כיס וארנקי למה לי. לא על ב\"ש תלונתו, כמדומה יכול להקשות על תוס' <small>(יבמות קכ ע\"א ד\"ה אמר)</small> דמוקי הברייתא דמצאו קשור במצאו הוא עצמו, א\"כ כיס וארנקי ל\"ל. וצ\"ל כמו שכתבו המפרשים דע\"י כיס וארנקי מכירו בט\"ע, כמ\"ש הרא\"ש פרק אלו מציאות סימן י\"ג דע\"י סימן כל דהו מכירו בטביעות עינא, א\"כ על בית שמואל נמי לק\"מ.",
                "ונא לעיין בדברי, ואם נראה לכם השגה או שגגה יודיעני, ואשים עטרה לראשי, ושלום על ישראל, ובמהרה יבוא הגואל.",
                "מנאי אהובכם לנצח, נתנאל אשכנזי ווייל מפראג"
            ],
            [
                "<b>תשובת הגאון המפורסם מהור\"ר יחזקאל אב\"ד דק\"ק פראג יע\"א בעסק הנ\"ל</b>",
                "<b>שאלה.</b>",
                "נתנאל בן צוהר, נהיר ומצהיר, מאיר ומנהיר, בשחקים אור בהיר, ה\"ה כבוד אהובי א\"נ ידידי וידיד עליון, הרב המאור שגדלוהו בשם, שמו נודע בחכמה ובמדע ככלכל ודרדע, החכם השלם במעלות ומדות, איש חמודות, נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק, כבוד ק\"ש מוהר\"ר נתנאל נר\"ו.",
                "למאן דלא קחזינא קמברכינא, ברכתי תעלה לראשו, ברכת החיים והשלום יחדיו יהיו תמים כל הימים, עד עמוד הכהן לאורים ותומים, אמן.",
                "והנה קודם ר\"ה העבר מסר לידי כבוד בנו ידיד נפשי הרב המופלא מהור\"ר טיאה, שאלה אחת בנדון אשה עגונה אשת מרדכי בר חיים כ\"ץ מקרומבאך, ואת אשר נגזר עליה מהאלוף הרב מהור\"ר הירש מווירמיישא, ואת הנאמר מכבוד רום פאר מעלת כבודו הרמה, ושניהם כאחד להתיר עגונה מכבלי העיגון. ובאו רום מעלתו במכתבו לבקש גם הסכמתי להתיר, והנה מרוב הטרדות אשר היו עלי לא היה לי פנאי לבלוע רוקי, ודבר זה יעיד כבוד בנו הרב הנ\"ל, ועתה כאשר פניתי מעט מטרדות הלכה תו עיינתי בדבריו.",
                "והנה אין בעדים הללו רק סימני כלים וט\"ע של כלים והגוף כלו חבול נחבל, ואי חיישינן לשאלה אין מקום להתיר, והרב בית יוסף העיד על הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש שהמה ס\"ל שחוששין לשאלה, ומי ירים ראשו להקל במה שהחמירו שלשה חמורי עולם ראשי ההוראה, ובפרט שכתב הרב\"י שגם בעל העיטור עמהם. ועם כי לא מצינו בדברי הרי\"ף והרמב\"ם בפירוש דבר זה, מ\"מ כוונת הרב\"י שכיון שלא כתבו בפירוש שאין חוששין לשאלה ושסומכין על ט\"ע של כליו מכלל דלא ס\"ל להקל. ודברי הרא\"ש מפורשים להדיא בסוף פ\"ק דב\"מ דחיישינן לשאלה, וגם דברי הרמב\"ם מוכיחים להדיא דחיישינן לשאלה, שכתב בפ\"ג מהלכות גירושין הלכה ט' או שמצאו בכלי שהניחו בו, ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט כו', הרי שבעינן דוקא ט\"ע בגט עצמו אבל ט\"ע בכלי לא מהני והיינו משום דחיישינן לשאלה, דלא כפירוש התוס' <small>(גיטין כח ע\"ב ד\"ה מצאו)</small> שפירשו ומכירו היינו דלוסקמא. ודע שמשלשה עמודי עולם הנ\"ל מוכח דאפילו בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאלה, שהרי השמיטו הברייתא דמצאו קשור בכיס וטבעת כו'. והרב\"י בסימן קל\"ב כתב ולא ידעתי למה השמיטו הרי\"ף והרא\"ש ברייתא זו, וגם הרמב\"ם לא הזכירה, עכ\"ל הרב\"י. ולדידי פשוט, משום דאינהו סברי דאפילו בכלים הללו חיישינן לשאלה.",
                "אלא דקשיא וכי על ברייתא זו יחלוקו הפוסקים, ולא אשכחן בש\"ס מחלוקת בזה. ואם נימא כסברת מהר\"ל מפראג דאי סימנים דרבנן מוכח ממתניתין דלא חיישינן לשאלה, מדתנן אע\"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ולא נקט רבותא יותר דאפילו ט\"ע דמהני בגופו לא מהני בכליו. אלא שאפילו אי יהיבנא למהר\"ל סברא זו, עם כל זה אין כאן הוכחה רק בכלים דלא מושלי אינשי. ומה שכתב מוהר\"ל מדתנן סתם כלים כו', אין זה ראיה דתנא כללא כייל דסימנים לא מהני בשום כלי, אבל ט\"ע איכא מיני כלים דמהני, והיינו הנך כלים דלא מושלי. ומה שכתב מוהר\"ל מדלא קתני ואע\"פ שחותמו באצבעו כו', גם כן אין ראיה, דאי הוי נקט הכי הוה אמינא דוקא חותם שיש בו קפידא רבה לא חיישינן לשאלה, אבל שאר כלים דניחוש בעלמא הוא אימא ניחוש, ותנא אטו כי רוכלא לחשב. אבל עכ\"פ מוכח דאיכא כלים דמהני בהו ט\"ע, והיינו הנך דלא משאלי. ועכ\"פ אם נימא דעכ\"פ מוכח ממתניתין דאיכא כלים דלא משאלי שוב דעת הרי\"ף נכון, כיון שהרי\"ף החליט דסימנין דרבנן בשילהי יבמות, אם כן תו לא אצטריך להביא ברייתא דמצאו קשור בכיס, כיון שכבר הביא המשנה אע\"פ שיש סימנים בגופו ובכליו, דמוכח הא ט\"ע מהני. ובזה גם דעת הרא\"ש אפשר לתרץ כן, אבל לדעת מהר\"ל דאי סימנים דרבנן מוכח ממשנה זו דבשום כלי לא חיישינן לשאלה, אם כן א\"א לפרש דעת הרא\"ש כן, שהרי הרא\"ש הביא בהדיא בשלהי פ\"ק דב\"מ דחיישינן לשאלה באיסור אשת איש, לפ\"ז שוב מדהשמיט ברייתא דמצאו קשור בכיס מוכח דס\"ל בכל הכלים חיישינן לשאלה, אבל לדידי דממשנה זו אין הוכחה רק עכ\"פ דאיכא כלים דלא חיישינן בהו לשאלה שוב לא הוצרך הרא\"ש להביא ברייתא זו, וגם דעת הרמב\"ם אפשר לכוין כן.",
                "והנה בתשובות בית יוסף פסק דאפילו בכלים דלא מושלי אינשי גם כן חיישינן לשאלה, ותשובת בית יוסף אינה בידי עתה. והבית שמואל תמה דלקמן בסימן קל\"ב פסק להתיר בכלים דלא מושלי, והב\"ש כתב לחלק, דשם הבעל דבר לפנינו ואינו אומר שהשאילן כו'.",
                "וראיתי להאלוף מהור\"ר הירש מווירמשא הנ\"ל שתמה על דבריו, דאי מיירי שהוא עצמו מצאן ויודע שלא השאילן אפילו בכלים אחרים נאמן במגו כו'. והנה לא עיין בדברי הש\"ע בסימן קל\"ב ס\"ד מבואר בהדיא שהוא עצמו מצאן, והחילוק הוא שבשאר כלים צריך שיזכור בבירור שלא השאילם, ובכלים הנ\"ל מן הסתם לא השאילם. ובזה שוב שפיר כתב הב\"ש כיון שהוא לפנינו ואינו אומר שהשאילם אין צריכין אנו למיחוש שהשאילם ושכח, בזה אין לחוש בכלים הללו.",
                "אלא שכתב הב\"ש שהסוגיא אינה מיושבת, ולי נראה דהסוגיא יש ליישב גם לדעת הב\"י, דהרי לכאורה קשה לדעת הבית יוסף אם כן חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן מדאורייתא, ונלענ\"ד דסברת הב\"י מה שכתב אפילו בכלים דלא מושלי הוא חומרא דרבנן. ואם תאמר אם כן מאי מקשה בגמרא חמור בסימני אוכף, דלמא חומרא דרבנן הוא באשת איש, וכבר ראיתי לרם מעלתו שנתקשה בזה. ונלענ\"ד דשם הסוגיא דסימנים מדאורייתא, ואם כן אפילו רבנן לא החמירו בסימנים, ואם כן גם בשאלה למה יחמירו, אלא ודאי דשאלה הוא חששא דאורייתא אם כן  חמור בסימני אוכף כו', וכן קושיא שניה דמצאו קשור בכיס הוא גם כן להך סברא דסימנים דאורייתא, ואם כן מסתמא מיירי ברייתא שמצאו אחר ומחזירו ע\"י סימנים ושפיר מקשה וניחוש לשאלה, אבל אי אמרינן סימנין דרבנן אם כן אמרינן דחכמים החמירו לחוש לשאלה, ושוב לא קשיא מחמור בסימני אוכף, וכן לא קשיא מברייתא דמצאו קשור בכיס, משום דכיון דסימנים דרבנן על כרחך מיירי שמצאו הוא בעצמו, זהו הנלע\"ד בסברת הבית יוסף. ובאמת לא התרתי מעולם ע\"פ כלים לחוד, אם לא בהצטרפות עוד שאר היתרים.",
                "והנה עכ\"פ כיון שיצא לנו שאפילו המחמיר בזה הוא חומרא דרבנן, אבל חששא דאורייתא ליכא, אם כן ראוי לחפש כל הקולות. ובגוף החשש דשאלה קשה לי מאד דהרי זו חזקה אלימתא דכל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו, וחזקה זו מהני אפילו נגד מגו, וכמבואר בחושן משפט סימן צ\"ט ס\"א בהג\"ה, ולדעת הש\"ך  ס\"ק ו' כל הפוסקים מודים בזה, ואם כן למה ניחוש לשאלה. וכן קשה להיפך מאי מקשה הגמרא מחמור בסימני אוכף, דלמא שאני הכא דסמוך מיעוטא דשאלה לחזקה שיש לאשה זו חזקת אשת איש, משא\"כ בחמור לא שייך שום חזקה, דהמוצא אבידה לא מקרי מוחזק כמבואר בתוס' בפרק קמא דכתובות <small>(טו ע\"ב)</small> בד\"ה להחזיר לו אבידה.",
                "ונראה דקושיא אחת מתורצת בירך חבירתה, דנגד חזקת אשת איש מוקמינן חזקה כל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו, והוה כאילו אין כאן חזקה כלל, ובחמור בסימני אוכף גם כן לא שייך שום חזקה. ומעתה מצד הסברא יש לומר דחזקה זו דכל מה שנמצא אצל אדם אלים טפי מחזקת אשת איש, שהרי חזקה זו עדיף ממגו, וכמבואר בחושן משפט סימן צ\"ט כו', וחזקת אשת איש לא מהני במקום מגו, וכמבואר בגיטין דף ס\"ד <small>(ע\"א)</small> שאם אמרה קמי דידי יהביה ניהלה לגירושין נאמנת מגו דבעית אמרה לדידי יהביה ניהלה, והרי מוציאה עצמה מחזקת א\"א ע\"י מגו. ואם כן היה ראוי שלא לחוש לשאלה, אלא דלדעת הפוסקים בסימן ע\"ב סי\"ט דכל הדברים עשוים להשאיל ולהשכיר חוץ מכלים שמקפידין עליו, אם כן שוב ראוי לחוש לשאלה חוץ מכלים דלא מושלי אינשי, והוא עצמו מסקנת הגמרא דבכלים דלא מושלי אינשי ל\"ח לשאלה. ולמכירה ל\"ח כלל, דמוקמינן הכלים בחזקת מרא קמא, רק לשאלה חיישינן, ובדברים העשוים להשאיל. ובדברים שאינם עשוים להשאיל, חזקה מה שנמצא הוא אלים מחזקת א\"א, והיה מקום להקל. אמנם לדעת רמ\"א בסימן צ\"ט שהביא יש חולקים שגם חזקת מה שנמצא אצל אדם לא מהני במקום מגו, אם כן יש מקום להחמיר שאז שוה חזקה זו לחזקת א\"א, אלא שעל כרחך  במקום שחזקת א\"א איתרע קצת ודאי חזקה זו עדיפא.",
                "ולכן נלע\"ד שמי שעזב אשתו עגונה והלך למדינת הים ואחר כך נמצא אחד מת ומכירים אותו ע\"י כלים, יש להחמיר אפילו בכלים דלא מושלי אינשי, אבל במי שיושב לבטח עם אשתו והלך לסחורה על דעת לחזור ולא חזר שעכ\"פ איתרע חזקת אשת איש, שתיכף נולד לנו ספק מיתה על האיש הזה, ודאי יש להקל בכלים דלא מושלי. וביחוד שכאן נמצא דברים רבים במספרם, הכל כפי הרשימה שביד אשתו לא נפל דבר, וחותם שלו ביניהם, וגם קצת שטרות דלא שייך בהו שאלה ומכירה כלל, ודאי נלע\"ד להתיר אשת מרדכי בר חיים כ\"ץ. אמנם עדות הגוי לפי המתבאר בלשון העדות הספן הוה מסיח לפי תומו, אבל אח\"כ מה שמצאו הטבעת והמטבעות לא ידעתי אם היה לפי תומו, אלא שודאי נראים הדברים, דאטו מדידהו יהבי. ולכן נלע\"ד להצטרף עמכם להתיר, רק שישבו בית דין של שלשה יחד להתירה, כדין הנשאת על פי עד אחד שצריכה בית דין.",
                "ולמען הראותו אהבתי אמרתי להודיע לו מה שחדשתי כבר זה זמן רב על שינוי הנוסחאות ביבמות ובבא מציעא, וראיתי שגם רם מעלתו פלפל בזה, ואודיע סברתי בזה. ומתחלה  אבאר הסוגיא דב\"מ, ואומר אני שיש שינוי גדול בין קושיית חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן, ובין קושית הא דתניא מצאו קשור בכיס כו', והשינוי הוא שקושית חמור בסימני אוכף הוא סובבת על צירה ואדלעיל קאי, להחזיק מה שרצה לפשוט לו הבעיא דסימנים דרבנן. והוא כיון דמהדרינן חמור ע\"י אוכף אם כן מכלל דלא חיישינן לשאלה, ואם כן מדוע לא מהני סימני כליו, אלא ודאי דסימנין דרבנן, ואז באמת לא דרשינן קרא בסימני אוכף כ\"א בעידי אוכף, אבל אי חיישינן לשאלה גם עידי אוכף לא מהני. אבל קושיא שניה דמקשה מהא דתניא מצאו קשור בכיס היא קושיא בפנ\"ע, דמצאו קשור מאי הוה ניחוש לשאלה, אבל ודאי לא תשוב על צירה עליון להוכיח על ידי זה דסימנים דרבנן, דודאי מהך ברייתא גופא כי היכא דמוכח דלא חיישינן לשאלה ה\"נ מוכח דסימנים דאורייתא, דהרי התוספות ד\"ה מצאו וכו' וא\"ת ולוכח מהכא דסימנין דאורייתא וכו', וי\"ל דמצי לאוקמי כגון שאותו עצמו שאבדו מצאו ומכיר הכיס בטביעות עין כו'. וכתב מהרש\"א ז\"ל על דבריהם דהיינו לפום הסברא דסימנין לאו דאורייתא, אבל לפום סוגיא דשמעתין דפריך וניחוש לשאלה היינו על כרחך לפום מה דס\"ד דסימנין דאורייתא, ואית לן לפרושי כפשטא שמצאו אחר ויחזירנו לבעל או לשליח, אבל אי מצאו אותו שאבדו לא הוה קשיא ליה נמי ניחוש לשאלה, דאיהו ודאי נאמן שלא השאילו לאחר במגו דלא אבדתיו, עכ\"ל מהרש\"א. וא\"כ שהמקשה הזה שהקשה ניחוש לשאלה על כרחך לא אסיק אדעתיה דמיירי שהוא עצמו מצאו אלא היה סבור כיון דסתמא תניא מיירי במצאו אחר. ואם כן לפי סברתו זאת ממילא מוכח דסימנים דאורייתא, ואיך נוכל לומר סובבת אדלעיל להוכיח דסימנין דרבנן, אלא ודאי קושיא בפנ\"ע היא ואין לה שייכות להבעיא דלעיל, ולכך לא ערבינהו עם הקושיא דלעיל קודם ואיבעית אימא, אלא גמרה קושיא הראשונה עם כל תירוצם קודם שהקשה הקושיא שניה, כדי לתת פירוד ביניהם.",
                "וכל זה במסכת בבא מציעא, אבל כאן ביבמות שם ליכא בעיא כלל אי סימנים דאורייתא או דרבנן, רק ב' לשונות אליביה דרבא, ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא פסקי' למילתא בלי שום ספק, וקאמר שם להך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא הא דקתני אע\"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דחיישינן לשאלה, ועל זה מקשה ואי חיישינן וכו' חמור וכו', בודאי אין כוונתו להוכיח מזה דסימנין דרבנן שהרי על זה לא נסתפק כלל רק פשוט אצלו שהם דאורייתא, ואם כן קושית חמור וכו' הוא גם כן רק על חששת השאלה ואין לה ענין לסימנין כלל, ואם כן קושיא זו עם קושיא שניה דמצאו קשור ענין אחד להם ולכך ערבינהו ומתרץ ואבע\"א על שניהם יחד שהוא תירוץ כולל לכל הקושיות.",
                "ולולי שאני עמוס התלאות וביחוד דעתי אינה צלולה דנפישי וכו' דמצערי רבנן, וגם צערי על חילול השם מבחוץ שאני שומע ממרחקים ואין בידי ללחום ולעמוד נגד הכת הארורה המאמינים בש\"ץ שם רשעים ירקב, מחמת שאין רצוני לעשות נגד רצון השר בכאן שהוא שר של חסד, ואין מן הראוי לעשות שלא בעצתו. ולכן אין דעתי צלולה, רק למען אהבתו אשר שמעתי צדקתו מנעוריו לא פנה א' שטי כזב ונתקעה אהבתו בלבי ונתתי פנאי מעט להשיב לכבודו, ובזה שלום וישע רב דברי הד\"ש א\"נ כל הימים.",
                "הקטן יחזקאל מפראג \n"
            ],
            [
                "<b>השגות על דברי הגאון אב\"ד דק\"ק פראג בקצרה</b>",
                "א. מה שמתמה על הרא\"ש שלא הביא הך ברייתא דמצאו קשור בכיס כו' ש\"מ דס\"ל אפילו בדבר שאינו דרכו להשאיל חיישינן לשאלה, זה אינו, כאשר ביארתי בתשובתי <small>(לעיל סימן כד עמוד פו ד\"ה ובהרי\"ף והרא\"ש)</small> דבפרק קמא דבבא מציעא אינו ליישב הסוגיא למאן דחיישינן לשאלה, ותדע דהא לא אמר למאי דקיימא לן דחיישינן לשאלה. ועוד איכא למימר היינו טעמא דהרא\"ש דס\"ל סימנין דרבנן, ואם כן על כרחך הך ברייתא איירי בעצמו מצאו, והך דינא כבר ביאר בפרק כל הגט סימן ג' מצא בחפיסה או בדלוסקמא.",
                "ב. ומה שרוצה לתרץ קושייתי <small>(לעיל עמוד צא ד\"ה אלא שכתב)</small> דפריך הש\"ס למ\"ד סימנין דאורייתא ומאי שנא דהחמירו לשאלה ולא החמירו בסימנין כו', אומר אני לדבריו עדיין הקושיא במקומו עומדת. גם למאי דקי\"ל סימנים דרבנן דניחוש לשאלה אמאי לא החמירו בסימנין, דהא סימני מובהקים אפילו למאן דאמר סימנים דרבנן מהני, וק\"ל.",
                "ג. תו מה שהקשה דחזקה אלימתא כל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו, כמבואר בחושן משפט סימן צ\"ט סעיף א' בהגה. לדעתי אין הנדון דומה, דהתם כיון דהוא לפנינו ואין יכול לברר של מי הוא חיישינן לקנוניא אבל הכא חיישינן לשאלה.",
                "ד. ועוד הקשה מאי מקשה הגמ' מחמור בסימני אוכף, דלמא שאני הכא דסמוך מיעוטא דשאלה לחזקת אשת איש, משא\"כ בחמור לא שייך שום חזקה דהמוצא אבידה לא מקרי מוחזק במבואר בתוס' כתובות סוף פ\"ק בד\"ה להחזיר לו אבידה, עכ\"ל.",
                "כי נביאהו בכור הבחינה וודאי יש שהמוצא חמור שאין בו סימן חזקה דהתורה זכתה לו מהפקר, כדיליף בבבא מציעא מהקרא אשר תאבד ממנו ומצאתה, ובסימני אוכף לא יכול להוציא מחזקתו דחיישינן לשאלה. ובזה ניחא דפריך מחמור בסימני אוכף ולא פריך מכל אבידה שיש בו סימן היאך מהדרינן ניחוש לשאלה. ומה שכתבו תוס' בסוף פ\"ק דכתובות, אין ראיה כלל, דה\"פ שבהיתר בא המעות לידו ומדעתו נתנם לו הלוקח, כיון דיש לו חזקת ממון אומר לו שהוא מן המיעוט, מדלא אמר הלוקח לרדיא אני קונה ולא איכפת ליה ולשחיטה לקח, אבל הכא מודה דאזלינן בתר רובא דלא שייך טעמא דה\"ל להתנות. ועוד, דעיקר רבותא דתני להחזיר לו אבידה ולא אמר להחיותו, דאפילו אם הוא רוצה להחזיר לו אבידה, שגברא יקירנא הוא, מ\"מ הוה אמינא דלא להחזירו לו דעובר על לאו לא יאבה ה' לסלוח לו, וקמ\"ל דסמכינן על הרוב.",
                "ה. ומה שכתב על שינוי הנוסחאות בבבא מציעא ויבמות הוא דבר נאה ומתקבל."
            ],
            [
                "<b>מן בני הגאון מהור\"ר טיאה על ענין הנ\"ל</b>",
                "הנה לא באתי להורות ח\"ו במקום רבי, וביותר שהוא מורי ואבי אפילו ביעתא בכותכא אסורה, מכ\"ש דבר קשה וחמורה, שהפליגו באזהרה. רק ללמוד אני צריך והיא תורה, להבין ולחקרה, להורות לי הדרך אמת והי' לי למאורה.",
                "בדבר אי חיישינן לשאלה למ\"ד סימנין דרבנן, דעת הבית יוסף והב\"ח והרמ\"א דחיישינן לשאלה אפילו בכלים דלא מושלי, וסמכו על הרא\"ש בתשובה <small>(כלל נ\"א סימן ו')</small> והטור. אבל דעת מהר\"ל מפראג ומהו' יעקב פאלק סמכו עצמם על דברי הנ\"י והר\"ן דלא חיישינן לשאלה. שוב ראיתי בספר אסיפת זקנים בבבא מציעא, וז\"ל בשם הרשב\"א, מהא דאמרינן כיס וארנקי לא מושלי אינשי שמעינן דמעידים עליהם אפילו למאן דאמר סימנין לאו דאורייתא דהא מהדרי עלייהו גיטא ולא חיישי כלל לשאלה וכו' וה\"ה לעידי מיתה, עכ\"ל, הרי למ\"ד סימנין לאו דאורייתא מהני ט\"ע בכלים דלא מושלי. ונ\"ל דכן הוא דעת רש\"י, דביבמות דף קכ\"ב ע\"א כתב רש\"י בד\"ה לכשתהא הפונדקית וכו', שהרי לא עליה סמכו אלא לפי תומה וכו', ס\"א כלומר באותו ענין שהאמינו הפונדקית וכו' שהרי הפונדקית הוציאה להן ועל הסימנים סמכו, עכ\"ל. וקשה למ\"ד סימנין לאו דאורייתא האיך סמכו על הסימנין הללו, וכי תימא דהאי לישנא ס\"ל כפירוש ראשון של רש\"י דמסיחה לפי תומה היא, א\"כ מי דחק רש\"י לפרש לאידך לישנא דהטעם משום סימנים, אלא ש\"מ דהיו מכירין מקלו ותרמילו וספר תורה בט\"ע ולא חיישינן לשאלה. ואפשר בשאר כלים דדרכן להשאיל גם ללישנא דסימנין דרבנן חיישינן.",
                "ועיין בשו\"ת שבות יעקב ח\"א סימן צ\"ט, וגם הש\"ך חושן משפט סימן ס\"ה <small>(ס\"ק כ\"ו)</small> חולק על הבית יוסף, וגם בשו\"ת חוט השני סימן צ\"ה, ובשו\"ת פנים מאירות ח\"ב סימן ל\"ב, כולם כתבו דלכלים דאין דרכן להשאיל לא חיישינן לשאלה. ומהר\"ל מקור לדין זה הביא ראיו', דא\"כ אמאי תני אעפ\"י שיש סימנים בגופו ובכליו, אמאי לא תני רבותא יותר דאפילו ט\"ע לא מהני והוי כ\"ש דסימנים לא מהני. ומה שרוצה לדחות בעל שב יעקב הדין עם אאמ\"ו הגאון שאין זה סברא חיצונה, והוא עומד על הימין הארי'.",
                "אבל לענ\"ד אף שאין משיבין הארי וכו', אפ\"ה יש להציל הרא\"ש מראייתו, דהב\"ח בתשובה סימן פ\"ו הקשה במתניתן ל\"ל למיתני אע\"פ שיש סימנין בגופו ובכליו, השתא בגופו לא מהני סימני' כלים לא כ\"ש דלא מהני, אלא ש\"מ בגופו דווקא סימן שאינו מובהק הוא דלא מהני, אבל סימן מובהק מהני, אבל בכלים אפילו סימן מובהק לא מהני משום דחיישינן לשאלה. אע\"ג דתני תרווייהו גופו וכלים בחד בבא, אפילו הכי כל חד כדינא, הא כדאיתא והא כדאיתא, והתנא סמך אהא השתא גופו כלים מבעיא, וא\"כ אין מקום לראיה של מהר\"ל דע\"כ מוכח ממתניתן דט\"ע לא מהני בכלים, דהא אפילו סימן מובהק לא מהני דחיישינו לשאלה ה\"ה דט\"ע לא מהני, וזה פשוט.",
                "אמנם לשנוי בכלים בחוורי וסומקי, משמע אבל סימנין מובהקין מהני, א\"כ תקשי השתא גופו כלים מבעיא, והב\"ח כתב דהתנא נחית לדיוקא דומיא דגופו הוי נמי כלים, ולאשמועינן הא ביש סימן מובהק גם בכלים מהני דלא חיישינן לשאלה. ולענ\"ד י\"ל כמ\"ש מהריב\"ל בח\"א <small>(סימן ז')</small> דאי איכא סימן בגופו וסימן בכלי נמי אין מצרפין שניהם יחד, וזהו הטעם שכולל התנא גופו וכלי' בחד בבא, אעפ\"י שיש סימנים בגופו וכו'. וקצת ראיה נ\"ל, דיש להבין בהא דמשני גופו אריך וגוץ וכלים חוורי וסומקי, אמאי לא משני נמי בכלים אריך וגוץ, וכ\"ת <small>(אחת)</small> [תרתי] ל\"ל ר\"ל גופו וכלים, אלא ש\"מ סימן בגופו אינו סימן דכלי, זה אינו, דהתנא לדיוקא נחית הא ביש סימן מובהק שניהן שווין, אבל אי נאמר דאפילו בהצטרפת סימני דכלים וגופו יחד נמי לא מהני, וזה אתי התנא לאשמועינן, וא\"כ אי אומר הסימן דגוף ארוך או גוץ ליכא כאן סימן דכלי' כלל רק בגופו, ומש\"ה מתרץ בכלי' איכא סימן אחר חוורי וסומקי.",
                "ומיהו לתירוץ ראשון דחיישינן לשאלה ס\"ל דהצטרפת הסימנים גופו וכלים יחד זה לא אצטריך לאשמועינן התנא, דמילתא פשיטא הוא, כיון דכמה סימנין שאינו מובהקין לא מהני בגוף, ה\"ה גם בהצטרפות הכלים נמי לא מהני, רק התנא נחית לאשמועינן דבכלים אפילו סימן מובהק לא מהני דחיישינן לשאלה, ומיושב קושית מהר\"ל וברור.",
                "וראיתי בתשובת חכם צבי סימן קל\"ד דדעת אחרת עמו, וז\"ל, דאף הסוברים דחיישינן לשאלה היינו לשאלה דרבים, רצוני שזה הנעלם השאיל כליו למי שהוא מבני אדם, אבל לשאלה דיחיד, רצוני שזה שיש לו פצע השאיל כליו לאיש מיוחד שיש לו פצע כמותו לא חיישינן, עכ\"ד. משמע דאם יש סימן שאינו מובהק בגופו וסימן מובהק בבגדים לא חיישינן לשאלה, ומצרפים שניהם יחד. וזה כנגד מהריב\"ל הנ\"ל, כמבואר בתשובה סימן ז'. וראיה ברורה דלא כחכם צבי, דקשה מה פריך הש\"ס אי חיישינן א\"כ מצאו קשור בכיס וארנקי היכי מהדרינן ניחוש לשאלה, זה אינו, כיון דהגט מסייע, ר\"ל דלא חיישינן שיתרמי שישאל בגדים למי ששמו כשמו ושמה כשמה, ודעתו לגרש אשתו. וצ\"ל דהגמרא פריך הא במתניתן קתני אעפ\"י שיש סימנים בגופו ובכליו וא\"כ מסייע סימני גוף לסימני כלים, אפילו הכי אין מעידין עליו, ובזה קאמר הש\"ס דאפ\"ה חיישינן לשאלה ודלא כחכם צבי נ\"ל ברור.",
                "עיינתי בשו\"ת שב יעקב שרוצה להוכיח דלמסקנא לא חיישינן לשאלה דא\"כ למה תני כלים במתניתן דהא ידעינן מגופו, והעלים עינו שהוא הוכחת הב\"ח וכבר דחיתי דבריו. והעלה בשו\"ת דע\"כ למ\"ד סימנין דרבנן חיישינן לשאלה, דא\"כ קשה על התוס' ד\"ה אמר רבא כו' דאף דהוא מצאו וכו', א\"כ למה נקט כיס וארנקי, אלא ודאי דאתי לאשמועינן דלא מכיר הגט רק ע\"י כיס וכו', וקמ\"ל דוקא כיס דלא מושלי אבל בשאר כלים חיישינן לשאלה, עכ\"ד. באמת ראיה זו מצאתי כתוב בשם דודי הגאון מהר\"א ברודא זצ\"ל, ובזה מיישב א\"ד הגאון זצ\"ל דברי הגמרא דפריך ולהך לישנא וכו', מקשה אמאי לא פריך מיד אהאי לישנא קודם שאמר רבא סימנין דרבנן אלא דהכי סגנון הש\"ס אמר רבא סימנין דרבנן וכו', רק על זה קשה א\"כ ברייתא דמצאו קשור וכ\"ת דמצאו בעצמו א\"כ למה נקט כיס וארנקי, על זה אמר ולהך לישנא דאורייתא קשה מחמור וכו', וצ\"ל דכיס וארנקי לא מושלי אינשי, א\"כ גם לדידי לא ק\"מ דמתניתן אתי לאשמועינן דלא חיישינן לשאלה בכיס וארנקי, עכ\"ל שר השכל. אבל לענ\"ד אין מזה הכרע, די\"ל דעולם י\"ל כשיטת מהר\"ל דלמאן דאמר סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה, ולהאי לישנא לא ס\"ל האי סברא דכיס וארנקי לא מושלי, אלא דס\"ל דכיס וארנקי שוה לשאר כלים דג\"כ מושלי אינשי, וא\"כ מש\"ה נקט ברייתא כיס וארנקי ולא קאמר שהוא בעצמו מצאו הגט ומכירו בט\"ע, דקמ\"ל דאף על פי שלא מכיר הגט רק הכלים בט\"ע מהני ולא חיישינן לשאלה, ר\"ל כמ\"ש בסימן קל\"ב ס\"ד דלא בעינן שיודע בבירור שלא השאילום לשום אדם כלי זה ע\"ש.",
                "יען המחמיר שבכל הפוסקים הוא דעת הרב בית יוסף בתשובה, דפסק אפילו בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה. ותמוהין דבריו, א\"כ חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ונלע\"ד  דעוד יש להבין אמאי לא פריך נמי למ\"ד סימנין דרבנן האיך מהדרינן חמור כו', וליכא למימר דבסימן מובהק לכו\"ע הוי דאורייתא וא\"כ איכא לאוקמי חמור בסימן מובהק, זה אינו, דא\"כ האיך רצה הש\"ס בבבא מציעא לפשוט מהאי דחמור דסימנין דאורייתא דלמא מיירי בסימן מובהק, אלא ודאי הש\"ס ס\"ל דסתמא מיירי קרא בסימני אמצעים, דאי בסימנים מובהק פשיטא. וכ\"ת דלא חיישי לשאלה, זה אכתי לא אסיק אדעתיה הש\"ס עד בסמוך. והנראה בזה, דלהאי מ\"ד איכא לדחוי' דוודאי לענין ממון הוי סימנין דאורייתא לכ\"ע, ולא ילפינן איסורא מממונא אפילו מדאורייתא, כדאיתא בריש קידושין דף ג' <small>(ע\"ב)</small> ובכתובות דף מ\"ו <small>(ע\"ב)</small>, וכן הקשה גליון תוס' בספר אסיפות זקנים בבבא מציעא על הא דקאמר נפ\"מ לאהדורי גט אשה, ע\"ש. אמנם די\"ל דמ\"ד סימנין דאורייתא ס\"ל ילפינן איסורא מממונא דהא יליף לה מה דמהדרינן חמור בסימני אוכף, והיינו דלא קמשני הכא לא בעידי אוכף, משום דהכא קאי למ\"ד סימנין. דאורייתא והוא יליף מהא דסימנין דאורייתא מהאי דחמור בסימני אוכף, אבל למ\"ד סימנין דרבנן מודה דגבי ממון הוי סימנין דאורייתא, ומפני זה לא יכול לפרוך מחמור בסימני אוכף, והאבעיא בב\"מ קאי נמי לענין ממון ופשיט שפיר.",
                "ובזה ניחא הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות גירושין <small>(הי\"א)</small> פסק דסימנין דרבנן, והקשה הלחם משנה הא בהלכות גזילה ואבידה פרק י\"ד <small>(ה\"א)</small> פסק כמ\"ד סימנין דאורייתא. ולדברינו לק\"מ דפסק כמ\"ד סימנין דרבנן, ואליבי' לא יליף איסורא מממונא, דגבי ממון מודה דסימנין דאורייתא, ונכון. ויובן בזה דברי הרב\"י בתשובה דהא דמהדרינן חמור בסימני אוכף ולא חיישינן לשאלה, היינו דוקא גבי ממון הקילו דלא חיישי לשאלה, אבל במלתא דאיסורא לעולם חיישינן לשאלה. והא דפריך הש\"ס מחמור בסימני אוכף היינו למ\"ד סימנין דאורייתא דיליף לה מחזרת חמור, ש\"מ דלא מחלק בין איסור לממון, אבל הרב\"י פסק כמ\"ד דסימנין דרבנן ושפיר יש לחלק בין ממון לאיסור דיותר החמירו באיסור, וק\"ל.",
                "מיהו הבית שמואל <small>(ס\"ק ס\"ט)</small> השיג על הרב ב\"י, דהא בסימן קל\"ב פסק גבי גט מחזירן אם הוא בכיס וארנקי דלא חיישינן לשאלה בהני כלים, וצ\"ל דשאני גט דהוי הבעל דבר לפנינו ולא אמר דהשאיל לא חיישינן לשאלה, אבל גבי מיתה חיישינן לשאלה. אבל קשה א\"כ מאי פריך הש\"ס מגט על האי דיבמות, והניחו בצ\"ע. ולפענ\"ד יש ליישב דבריו, דבאמת אף אם הבעל דבר לפנינו ואמר שלא השאיל אין הוא נאמן רק מטעם מיגו שלא אבדתיו, וזהו למאן דאמר סימנין דרבנן דמוקי הברייתא מצאו קשור היינו מצאו בעצמו, אבל למאן דאמר סימנין דאורייתא מפרש הברייתא במצאו אחר, וא\"כ אין כאן מיגו ולא נאמן לומר שלא השאיל, ושפיר פריך. וכ\"כ מהרש\"א בהדיא בבבא מציעא בד\"ה מצאו גט, וז\"ל, לפום סוגיא דשמעתין דפריך מיניה ניחוש לשאלה, היינו למאי דס\"ד סימנין דאורייתא, ואית לן לפרושי כפשטה דאפילו במצאו אחר יחזיר לשליח או לבעל, אבל אי הוי אותו שאבדו מצאו לא הוי קשיא ליה נמי ליחוש לשאלה דהוי נאמן לומר שלא השאילו לאחר במגו דלא אבדתיו, עכ\"ל. וכבר כתבתי דהב\"י בתשובה פסק כמ\"ד סימנין דרבנן. ואפשר מפני זה לא הביאו הרי\"ף והרמב\"ם הברייתא דמצא הגט קשור בכיס וכו', משום דאינהו פסקו כמ\"ד סימנין דרבנן, וע\"כ מיירי הברייתא במצאו עצמו ואומר שלא השאילן דנאמן במיגו דלא אבדתיו, וזה דבר פשיטות דא\"צ לכתבם דכלל גדול בתורה דנאמן במיגו.",
                "והנה המורם מדברינו דיותר מסתבר אפילו מדאורייתא להקל גבי ממון דסמכינן אסימנים, אבל באיסורא לא סמכינן אסימנים למ\"ד סימנין דאורייתא. יען אאמ\"ו הגאון נר\"ו דעתו נוטה דיותר יש להקל גבי עגונה <small>(לעיל עמוד פד ד\"ה אמנם)</small>, והביא ראיה לדבריו <small>(שם ד\"ה ואביא ראיה)</small> דא\"כ קשה לפמ\"ש תוס' ד\"ה כליו דחיישינן לשאלה וכו', וי\"ל דפשיטא ליה אפילו חיישינן לשאלה מן התורה אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה להחזיר אבידה, עכ\"ל. עדיין קשה מנ\"ל להמקשן להקשות, דלמא הא דחיישינן לשאלה הוא חשש בעלמא ובאיסור חששא אבל לא בממון, אלא ש\"מ דאי חשש בעלמא לא החמירו בעגונה, עכ\"ד. אבל לדידי אין ראיה מהא מלתא, דהא כתב הריב\"ש בסימן <small>(ס\"ג)</small> [שע\"ט] דבסימנים בגופו ובכליו בלא פרצוף פנים אם נשאת תצא, עכ\"ל, ועיין בבית שמואל סימן י\"ז ס\"ק ע', ואי אמרת דחשש לשאלה הוא דרבנן לא אמרינן תצא. ודברי הריב\"ש משמע במתניתין דדין סימני בגופו וכלים הוא כמו עדות לאחר ג' ימים ואינך, דתנא במשנה דאפילו נשאת תצא. ואין לדחות דהא מים שאין להם סוף הוא דרבנן, דמדאורייתא אזיל בתר רובא, כמ\"ש תוס' בבא מציעא דף כ' ע\"ב בד\"ה איסורא וכו', דמים שאין להם סוף לא תנשא לכתחילה אף על פי שרובם מתים, עכ\"ל, ואפילו הכי אם נשאת שלא על פי בית דין תצא, כמ\"ש בסימן י\"ז סל\"ד. מיהו בהרא\"ש בפרק כל הגט סוף סימן ג' כתב דנכרי מסיח לפי תומו נאמן מטעם חומר שהחמירו בסופה וכו', תיפוק ליה דמסל\"ת נאמן בכל איסורים דרבנן <small>(בבא קמא קיד ע\"ב)</small>, ויש ליישב דנפ\"מ לענין שאר דברים. ואין זה דחיה, בשלמא מים שאין להם סוף מצינו בהדיא בגמרא דהחמירו בהו רבנן, משא\"כ בחשש שאלה דלא מצינו בשום מקום דנאמר שהוא מדרבנן ואפ\"ה אם נשאת תצא, דחומרא זו ה\"ל לש\"ס לפרש. ועוד י\"ל דגם במים שאין להם סוף הוא דוקא אם נשאת בעבריינות, כמ\"ש בסימן י\"ז סעיף ל\"ד, אבל זולת זאת לא תצא כיון שהוא מדרבנן, ופריך שפיר מהאי דחמור. וכל זה למאן דאמר סימנין דאורייתא וטעמא דמתניתין בכלים משום חשש שאלה ע\"כ מדאורייתא דאל\"כ למה אם נשאת תצא, אבל למ\"ד סימנין דרבנן וזהו טעם דמתניתין שפיר י\"ל אם נותן סימן מובהק לא הוי חשש דשאלה רק מדרבנן, ולפי זה אזלינן בספקו להקל כמו כל ספק דרבנן לקולא. וגם מורי הגאון אב\"ד נר\"ו סלל במסלול זה <small>(לעיל עמוד צא ד\"ה אלא שכתב)</small>, דלהאי מאן דאמר סימנין דרבנן לא חיישינן לשאלה רק מדרבנן, ולפ\"ז אפשר אפילו בספק אם הם כלים שמושלים או לא אזלינן לקולא.",
                "ונחזור לנדון דידן, דהא מצאו סכום הרשימה מה שהניח מרדכי בר חיים כ\"ץ אצל האשה העבלה, וגם חותם וטבעת וחריות ליווער צעטיל, דכולי האי ודאי לא חיישינן לשאלה, דלא גרע ממקלו וספר תורה ותרמילו לדעת רש\"י. וגם לגזילה למכירה ולפקדון לא חיישינן כדמוכח בגמרא גבי הני דלא מושלי, אפ\"ה הוי לן למיחש להני, אלא ודאי גזילה הוא מילתא דלא שכיח, והני דברים דלא מושלי ה\"ה דלא יפקידו ולא ימכרו. וכן מוכח מתשובת הב\"ח שהתיר ע\"י שמצא אצלו מפתח. וכבר הוכחתי לעיל שדעת הרשב\"א ורש\"י מסכימים לדעת נ\"י והר\"ן, וכל אחרונים וגם הב\"ש והש\"ך כולם כאחד עונים דאין להחמיר בדברים דלא מושלי, אם כן יפה הסכים מור' הגאון אב\"ד נר\"ו עם הגאון נר\"ו עם אמ\"ו הגאון נר\"ו, ואתתא דא שריא לכל גבר. והצעתי דברי לפני הגאון הנ\"ל והסכים עמדי, ומפני טרדות חובת הגוף וחובת גברא לתורה ולתעודה לשמרה ולעבדה אקצר.",
                "דברי בנו ותלמידו ידידו ידידי' המכונה טיאה ווייל"
            ],
            [
                "<b>תשובה והשגה לבני הרב הנ\"ל</b>",
                "מה שרוצה להביא ראיה משלהי יבמות דלא חיישינן לשאלה. כשעסקתי בדין זה עלה ברעיוני לפשוט מעובדא דא, אבל אחר העיון אין דומה, דלאו דסמכי אסימנין, אלא ר\"ל ניכרים דברי אמת דאם שקרה עדיפא לה לומר שחזר על בוריו והלך לדרכו ולקח עמו את שלו, ולמה לה למסר' כלים הללו. ועוד מ\"ש בדרך אין לומר דרש\"י פי' סמכו על הסימנים להך לישנא דסבר סימנין דאורייתא, מה מהניא ליה אכתי ניחוש לשאלה. אך איכא למימר דפירש כן להך שינויא דלא חיישינן לשאלה, וה\"ט דנאיד מפירוש ראשון דלא חשבינן למסל\"ת כיון ששאלו אי' חברינו.",
                "ומה שבנית בנין לסתור ראיות מהר\"ל במ\"ש הב\"ח בתשובה לדייק דבכלים אפילו סימני מובהקים לא מהני דחיישינן לשאלה. על כל זה קשה, דה\"ל לתנא לאשמועינן רבותא יותר דסימני גוף וט\"ע בכלים לא מהני דחיישינן לשאלה, אלא ש\"מ דלא חיישינן לשאלה, וראיות מהר\"ל כראי מוצק. אמנם מה שכתבת לשנוי בכלים וחוורי וסומקי אמאי לא מוקי בכלים ארוך וגוץ, סייעתא לשו\"ת מהר\"י בן לב, דבר נאה ומתקבל הוא.",
                "ומה שהשגת על שו\"ת חכם צבי לכאורה תשובה נצחת, אמנם יש לתרץ דבריו שהוא אזיל בסברתי, דדווקא בעיגונא כתב כן אבל לא בגט, דבקל יכול לכתוב גט אחר, וק\"ל.",
                "ומה שהארכת וצללת במים אדירים מפני קושיא זו, אמאי לא פריך נמי למאן דאמר דסימנין לאו דאורייתא אם כן חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. איני יודע שנעלם ממך סוגיא דב\"מ דלדידיה מתרצינן בעידי אוכף וס\"ל דל\"ח לשאלה, אבל למאן דאמר דאורייתא לדידיה על כרחך צ\"ל דחיישינן לשאלה, אם כן אף בעידי אוכף נמי ניחוש לשאלה שהשאיל חמור לבעל האוכף.",
                "תו מה שכתבת לתרץ קושיית' מאי פריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן, אימא חששא בעלמא מדרבנן היא דחיישינן לשאלה, ע\"פ הריב\"ש שכתב אם נשאת בלא פרצוף פנים תצא, ואי חששא היא מדרבנן אמאי תצא. שפיר סתרת בעצמך דס\"ל כמו מים שאין להם סוף, ומה תאמר דבמשל\"ס מצינו שהחמירו בו חכמים, משא\"כ בחשש שאלה דלא מצינו בשום מקום דנאמר שהוא מדרבנן, מה זה לפי דברי הא דמשני חיישינן לשאלה מדרבנן ומש\"ה תצא ומצינו שהחמירו רבנן בו. ועוד, לתירץ ב' דאיכא למימר הא דבמשל\"ס תצא היינו אם נשאת בעבריינות כו', אם כן כך יש לנו לומר דהא דפסק הריב\"ש נמי אם נשאת בעבריינות תצא. וה' האיר עיני בזה שהאמת אתי, דווקא בגט מחמרינן מפני חששא דרבנן ולא בעיגונא כמו דחזינן שהקילו הרבה חז\"ל בענינא דעיגונא. וה' יצילינו משגיאות."
            ],
            [
                "<b>הורה תשובה לאשה שנמצא בנה מת אצלה במטה</b>",
                "<b>שאלה.</b>",
                "אשה בפפארצה  היתה מניקה את בנה בן ז' שבועות במטה ותקפה עליה השינה, ובהקיצה נמצא את הילד מת, ולבה נקפה אולי המיתה או הדד בא אל החוטם ונחנק, ובאת להורת לה תשובה.",
                "הנה בשו\"ת מהרי\"ל סימן מ\"ה לא עמס עליה שום תענית באשר שהיתה מעוברת, עם היות בנדון דידן לא היתה מעוברת מ\"מ ילדה היא, וכמה חשו חז\"ל שלא לנוולה בפני בעלה, ועוד שהיא עשתה לטובת הוולד להניק אותו. אך האיש אין בביתו, ובאת בעשרת ימי תשובה, צוויתי עליה להתענה הפסקה אחד שני ימים ושתי לילות, ואח\"כ תתענה חצי שנה בה\"ב, ואם יבא בעלה לא תתענה. ולהדליק נר יותר בכל ערב שבת, היא כבתה נרו כו' <small>(ירושלמי שבת פ\"ב ה\"ו)</small>. ותקבל עליה שמעתה ועד עולמה תינק את הילד בעריסה ולא במטה, ותדלק בכל יארצייט נר לנשמת הילד שהומת. וה' יכפר בעדינו, כי לכל העם בשגגה."
            ],
            [
                "<b>קושיא על הרא\"ש בפסחים ובחולין בענין פלוגתא דחזקיה ורבי אבהו</b>",
                "<b>שאלה.</b>",
                "מתלמידי הוותיק הרב מהור\"ר זלמן עמריך דמ\"ש בפראג. וז\"ל, נקשיתי על הרא\"ש בפסחים בפרק כל שעה סימן ב' ד\"ה אמר חזקיה וכו' ובפרק גיד הנשה סימן <small>(ז')</small> [י\"ז], וצל\"ע מאוד, דמה שרצה לפסוק כחזקיה משום שהוא רבו דרבי אבהו, קשה מאוד, דהא בפרק כל הבשר (חולין דף קי\"ד) <small>(ע\"ב)</small> אמר רב אשי סבר לה כרבי אבהו, וצריך לפסוק כוותיה דהוא בתרא. וגם האי דרשא דכל שתעבתי לך פסקו הפוסקים. וכיון שכן, אף ראייתו השני מחולין שנשחטו בעזרה אין ראיה כלל, דאף אי הוה כל התנאים והאמוראים הקודמים לבר מרבי יהודה ס\"ל דאורייתא, כיון דלרבי יהודה אליבא דרבי אבהו לאו דאורייתא ראוי לפסוק כוותיה.",
                "אלא דמעיקרא קשיא נמי איכא, דיעיין מר ברש\"י במקומו <small>(פסחים)</small> דף כ\"ג ע\"ב ד\"ה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משמע דרבי אבהו ס\"ל כרבי מאיר, מדקאמר דלא יאכל בין איסור אכילה בין איסור הנאה משמע, עיין שם. ולר\"מ גופא ס\"ל דאותו למעוטי חולין בעזרה, ול\"ק הגמ' אלא אליבא דרבי יהודה, ע\"ש ברש\"י ד\"ה איכא בינייהו. ומעתה כל התנאים דקאמר הגמרא דסברי כר\"א ס\"ל נמי כר\"מ, ובפרט ר\"ש כדקאמר הגמ' ורבי יוסי הגלילי, וכן רבי עקיבא לפי תירץ הגמרא, ואם כן כלהו ס\"ל שפיר דגם חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. וצ\"ע מאוד על הרא\"ש ועל מעדני מלך, ועל מעלות אדמ\"ו נר\"ו בספרו קרבן נתנאל, ועל כל הפוסקים שהביאו דברי הרא\"ש בסימן ס\"ה <small>(סעיף י')</small> ביורה דעה ולא הרגישו בזה. ונא אם יעיין בה ויעשה מלאכתו בכתביו ורוצה לחקוק על הספר לתרץ, יכתוב ויפרש בשמי.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "מה שהקשה על הרא\"ש, זה אין צריך לפנים הלא מסדר הש\"ס שדברי רב אשי באים באחרונה שכן מסיק להלכה. איברא בסוגיא דכל הבשר רב אשי הוא הראש המדברים, וזה אינו רק כאלו אומר לר' אבהו יש לנו לימוד מרווח על בשר בחלב אך מסדר אח\"כ הסוגיא שכל האמוראים ותנאים אשר יחשב כולהון ימאנו ויטריחו למצוא מבוא אחר משום דלית הלכתא כרבי אבהו, וק\"ל.",
                "אבל על הרמב\"ם יש לו להשיב שהוא פסק בפ\"ח מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט\"ו כרבי אבהו, ובפ\"ט <small>(ה\"ב)</small> שם פסק דבשר וחלב אסור באכילה מטעם אחר ושבק ילפותא דרב אשי. גם בספר המצות מצוה קפ\"ו מייתי דרשה דרבי ישמעאל, וצ\"ע.",
                "ומה שהקשה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא לרבי מאיר, הרא\"ש כתב דלא קי\"ל כר\"י נגד ר\"מ, ולר\"י צ\"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, וקי\"ל חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, ואפי' ריח קושיא אין כאן. ובענין זה עיין שו\"ת יד אליהו סימן נ\"ו,  ע\"ש.\n"
            ],
            [
                "<b>בשם א-לקים נדבקה יו\"ד תחתונה ונראה כחק תוכות</b>",
                "שאלה משטוקארט. אשר שאל ממני שבפרשת יתרו מצא וראה שהשם הקדוש אלקיך שהאל\"ף נכתבת כחק תוכות כזה {א}, להורות להם הדרך ואת המעשה אשר יעשון.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "אם הדביקות שאם ירחיב היו\"ד התחתונה נראת כאל\"ף, אזי ירחיב הקצר, וכדי שתהא ב' יודים שווים אזי יעבה וירחיב קצת יוד העליונה כמו כן. ואם נראה בעיניו שיתקלקל האות ע\"י עבותו, אזי יגרד יוד התחתונה, ויתקן היוד בכתיבה נאה. ומ\"ש מגן אברהם סימן ל\"ב ס\"ק ל\"ה דאם נגע רגל האל\"ף בגג שצריך לגרר כולה כמ\"ש סעיף י\"ח טעות המדפיס הוא, וצריך לציין, על פני האל\"ף בפנים בגג שתחתיה שאז נעשה כל האות בפסלות ולכך צריך לגרד כל האות שנעשה בפיסול כמ\"ש סעיף י\"ח, אבל כשנגע רגל הא' בגג אינו נעשה בפיסול רק היו\"ד התחתונה, ע\"כ א\"צ לגרר יותר כ\"א יוד התחתונה שהיא לחוד נעשה בפיסול.\n"
            ],
            [
                "<b>בשם קודש נכתבה אות אחת חציה על המטלית וחציה על היריעה</b>",
                "עוד שאל, שבפרשת כי תבא שם הקודש נכתב אות אחת חצי על המטלית וחצי על גוף היריעה.",
                "הנה הב\"ח בסימן ר\"פ גם הש\"ך <small>(ס\"ק ז')</small> שהעתיק דבריו ס\"ל דפסול. אבל לי נראה הלכה למעשה להחמיר לעצמו ולהקל לאחרים, ואין לפסול היריעה משום זה אפילו כשנכתב האות חצי על היריעה וחצי על המטלית. דהק\"ו שלמד מעצמו הב\"ח, דהלא אפילו היכא שנקרע האות באמצע אע\"פ שהדבק מחזיקו פסול כיון שאין מוקף גויל אע\"פ שכל האות כתוב על היריעה, כ\"ש כשמקצת האות כתוב על היריעה ומקצתו על המטלית, דכשתלקח  את הטלאי נמצא חצי אות כאן וחצי אות כאן כב' חתיכות, ע\"כ <small>(ונראה שיש ט\"ס בדבריו, וכצ\"ל ואע\"פ שהדבק מחזיקו פסול, ולא עוד אלא אפילו כל האות שלם אך נקרע סמוך לאות עד שאין האות מוק' גויל והדבק מחזיקו פסול כיון שאינו מוקף גויל, ועיין בב\"י ותמצא כדברי)</small>. ק\"ו פריכא הוא, דכמו שאם נכתב האות בכשרות ואח\"כ נשתנה האות ע\"י שנפל עליו טפת דיו, שאין רשאי לתקן האות ע\"י גרירה וחקיקה, דכתיב וכתב ולא וחקק <small>(גיטין כ ע\"א)</small>, כמו כן אם נפסל האות ע\"י קריעה איך שתהיה, אסור לתקן האות ע\"י דיבוק מטלית, אף שהדבק טוב ומחזיק האות כמסמרות נטועים, מ\"מ פסול, דכמו כן דרשינן וכתב ולא ודבק, דמאי שנא. אבל אם בתחילה קודם הכתיבה דיבק לכל הנקב מטלית, וודאי אומרים לדבק טוב, וכן הט\"ז <small>(ס\"ק ד')</small> הזכיר קצת מזה וחולק על הב\"ח.",
                "וכל זה אני מכשיר בטלאי שחיבר עליו העושה גויל בתחלה בשעת עיבוד, שבזה אין לחוש שתחלק לאחר זמן, כי המעשה אומן הוא כאלו הוא חבור בידי שמים. אבל הטלאי שטולה עליו הסופר, וודאי יש לפסול כי מעשה הדיוט הוא, ועתיד עורר לויתן. ועל פי סברא זו יש להשוות הירושלמי בפ\"ק דמגילה <small>(ה\"ט)</small> שאמר דובקין בדבק, ובמסכת סופרים <small>(פ\"ב הי\"א)</small> סובר דאין דובקין. דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דירושלמי מיירי בטולה מטלית ודובק בדבק בשעת עיבוד, כי מעשה אומן הוא, ומסכת סופרים מיירי בטולה מטלית מעשה הדיוט אחר העיבוד, כי תתחלק לשנים לאחר הזמן."
            ],
            [
                "<b>בענין קניית רשות מן השררה ואם לעשות מזוזה בקאפנעט</b>\t",
                "<b>שאלה.</b>",
                "מלאנרשטאט שנתק\"ז לפ\"ק, אבי אבי רכב ישראל וכו'. ועוד יש לי לשאול אבל אינו שאלות חכם, זה הוא שנתים ימים שהיה הגאון אדמ\"ו הרב נר\"ו אצלי במחיצתי, ושאלוני על ההיתר צורת הפתח כאן אם קנה מקדמת דנא הרשיות מן אינו נימולים. ומשמעות הכתב שמתוקן עם אינו נימולים כך הוא, באשר שבא אלינו היהודים ואמרו לנו לעשות שלאק באם  ובעד ההוצאות רצה היהודים ליתן לנו עשרה ר\"ט, ע\"כ רצונינו יחד ועשו שלאק באם והוצאות מכאן והלאה עלינו יחד לשלם. ממילא מתוך הכתב לא נראה ומשמע כל עיקור, ובשביל זאת עד עתה נזהרתי בהוצאה מרשות לרשות, ובכל ערב שבת חפשתי בגדי שלא להוציא אפילו דבר קטן, אבל על בני ביתי ועל שאר המון עם לא מחיתי.",
                "ושאלתי וחקרתי היטב אחר תחילת המעשה היתר צורת הפתח כאן, ואמרה לי אם שכך היה המעשה, שזה ל' שנה בזמן שהיה הרב דמדינתנו הרב כמהור\"ר מענדל ז\"ל, ובא לכאן בעל דרשון ומוכיח כל בני מדינה, והיה נתארח אצל אבי המנוח, ואמר לאבי המנוח למה לא אתם עושים היתר הוצאה מרשות לרשות בצורת הפתח, על זאת הלך אבי המנוח אצל ראשים כאן כמו שהם בכל כפר וכפר הנקראים בלשון אשכנז בורגיר מיינשטר, וכאן הם ד' ראשים שררות שממשלתם כאן כי דרים פה אינו נימולים תחת חמשה רשיות, דהיינו באם בערג ווירצבורג ברייט נירן בורג וגראף וויזן טאט, והדרים תחת האחרון ג' אינו נימולים אין להם ראש בפני עצמו רק הראש שלהם הוא הפקיד של הדרים תחת ב\"ב <small>(באם בערג)</small>, ומדינות ב\"ב יש לו רשות לבוא בכל מקום ובכל הבתים אפילו תחת ממשלת שאר שררות יר\"ה ליקח מהם גנב או רוצח היישט בל\"א ב\"ב האט דיא צאהנדי, ושאר שררות אין להם רשות זה, אבל אין רשות למדינות ב\"ב להשתמש להניח אפילו כלי מלחמתו שלא מדעת' בשאר בתי בני עיר שאינם דרים תחת ממשלתו אפילו הדרים תחת ממשלת גראף וויזן טאט אין להם רשות זה. והראשים הנ\"ל הנקראים בורגר מיינשטר עשו הפישור עם היהודים וגם חתמו בתוך הכתב, ועכ\"פ יש להם דין שכירו ולקיטו, ובוודאי אמר להם אבי המנוח לעשות שלאק באם כדי שמותר להוציא מרשות לרשות, אבל זה לא ידעתי אם בפירוש הותנו עמהם שיהיו רשויותיהם ניקנות לנו עם המעות הנ\"ל, אפשר יוכל לומר אוקמא גברא מוכיח הנ\"ל על אחזקתי' דאמר לאבי המנוח לקנות כל הרשויות מהם, ולקנות עכשיו רשויותיהם מהם הוא דבר שאי אפשר כי מידי יום ביום מתגבר השנאה עלינו, חוץ מאדונינו שררה יר\"ה מדינות ב\"ב הוא שררה של חסד אפשר לקנות הרשיות. ועכשיו נשברו באיזה מקומות צורת הפתח, ואמרתי לקהל יצ\"ו שימתינו מלתקן אותו עד אשר יעבור מכתבו הקוד' והטהו' עלי כדת מה לעשות. ע\"כ באתי בנא ובקידה אפיים לפני הגאון אדמ\"ו הרב נר\"ו שימחול על כבודו הרמה א\"פ ויודיעני היאך ומה לעשות, וגם באיזה אופן צריכין לתקון. ואם באפשרות אפילו בדוחק להקל עלינו שיהיה מותר צורת הפתח בלי קנין חדש מה טוב ומה נעים, כי א\"א לקנות מחדש כנ\"ל בקיצור בכל מדינות אשכנז עושים צורת הפתח בלי ידיעת אינו נימולים ובלי קנין רשות אפילו מן השררה יר\"ה, ומנין להם ההיתר.",
                "ותו יש לי לשאול, שעשיתי כמין לישכה קטנה בתוך החדר גדול שקורין קאפינעט, ובתוכו פתח, ומזוזות ומשקוף שנפל עליו הפתח אין בעוביו טפח, רק פי התקרה של בית שמגיעים שם הנסרים למעלה עוביו טפח, יודיעני אם חייב במזוזה.",
                "גם אם תיקן אדמ\"ו הגאון נר\"ו זיי\"ן ונוני\"ן בתוך ס\"ת שלו, ואם טוב וישר הוא להקדישו קודם מיתה, יודיעני ועל פיו אנו חיין.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "ועל דבר שאלתו בגין מ' תקון עירוב שמה, מאחר שאביו המנוח ז\"ל עסק במצות תיקוני העיר ונתן לפקידי העיר עשרה ר\"ט, והמה ידעו שכל כוונתו כדי להתיר טלטול היהודים בשבת, א\"כ השכירו ליהודים היושבים שמה רשותם, ושכירות סתם מועיל אעפ\"י שלא פירוש לו שהוא להתיר טלטול, אף כי בנדון זה, ופקידי העיר המה כשכירו ולקיטו של הדוכסים והשרים והגמונים. גם יש לי סברא וקושיא אלימתא למה צריכין אנחנו למכור רשות בזמן הזה, הלא דירת נכרי אינו אוסר אלא מטעם שמא ילמדו ממעשיו <small>(עירובין סב ע\"א)</small>, וכמו שהתירו חז\"ל עכשיו ריבית דנכרי מאחר שטעם הוא שמא ילמוד ממעשיו, ועכשיו שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנתן ונשא עמהן א\"כ לא שייך שמא ילמוד ממעשיו טפי משאר משא ומתן <small>(תוס' בבא מציעא דף ע ע\"ב ד\"ה תשיך)</small>, וכמו כן בנדון דידן דלא שייך בזה ילמוד ממעשיו יותר משאר מו\"מ. אך אם יוכל לשכור מן השררה מוטב, אבל אם יש לתלות שכבר נשכר הרשות מן השררה, או לפ\"ד אם הוא דבר שא\"א, נוכל לסמוך ע\"י סניף הנזכר, אם נעשה הצורת הפתח בכל פרצה ופרצה, אם לא שאותו פרצה הוא פתוח לגינה או לחצר שהא מוקף מחיצה. ועוד אחרת ראיתי בשו\"ת חכם צבי <small>(סימן ו')</small> כגון אם מת גזבר המלך שהשכירו ממנו ואח\"כ בא גזבר אחר שצריך לשכור ממנו שוב שנית, אמנם שאר מחברי שו\"ת  השיגו עליו, והלכה כדברי המיקל בעירוב. עם היות בהך טעמא שמא ילמוד ממעשיו לא להלכה למעשה, כי מה לי לחדש דבר חדש שמתמי' העולם בו. עכ\"פ את עצמו תקנתי שמותר לו לטלטל בעירוב, אך יראה לתקן כתיקון ישר כל מקום שפתוח אפילו בין הבתים, אם פתוח במקום שלא מוקף מחיצות, ודי בזה.",
                "וע\"ד לעשות מזוזה בקאפעניט שלו, אינני יודע מקור דין שהזכיר שצריך להיות רוחב טפח המזוזות והמשקוף. ע\"כ בגין דא צריך  לעשות מזוזה. יען מפני כך פטור, שלא היה בו ד' אמות על ד' אמות, להרמב\"ם  פטור אפילו אית לרבע בו ד' על ד', צריך לקבוע המזוזה בלי ברכה.",
                "ודברי תוס' במועד קטן דף י\"ט <small>(ע\"ב ד\"ה והתניא)</small> דברי פשוטים המה ואין צריך לפנים, כי כל כוחו דרב ששת מדקתני במתניתין בטלו ממנו גזירת שלשים משמע שבטלו מכל וכל, ורב ס\"ל דמלשון בטלו לא משמע אלא הגזרה בטלו ולא הימים, וע\"ז מייתי ראיה מתנא קמא דברייתא קתני כלשון המשנה ומ\"מ ס\"ל דימים לא בטלי.",
                "הזיי\"ן ונוני\"ן עדיין לא תקנתי. והס\"ת יקדיש כלשון הזה, שעה א' קודם המיתה תהיה קדושה לשמים, דהיינו שיכתוב ע\"ד אחיו המונח כהר\"ר יעקב ז\"ל. "
            ],
            [
                "<b>סופר שהאריך במזוזה ד' של אחד וע\"י כן נכנסה ל' מן שורה שניה לתוך חלל הד'</b>",
                "מעשה שהאריך הסופר במזוזה הד' של אחד, וע\"י כן בשורה שתחתיה היה נכנס ראש ל' של תיבת ובכל לתוך חלל הד'. והורתי לו שיגרר ויקצר רגל הד', ולא הוי כחק תוכות, כיון קודם שהאריך היה צורת ד', ע\"כ מה שהאריך תו הוי שלא לצורך, ע\"כ בכה\"ג רשאי לקצר. כמו שהתיר מגן אברהם בסימן ל\"ב ס\"ק כ\"ז אם האריך הך' בשיטה התחתונה עד שלא נשאר שום קלף להקיף גוויל, לקצר הך' עד שתהיה מוקף גוויל. וכמו שהתיר בסימן ל\"ו ס\"ק ג' כשעשה צורת ח' בז' וד', לגרור הד' ולעשות ז'.",
                "ואגב ארשום, מה שכתב המגן אברהם בסימן ל\"ב ס\"ק מ', וז\"ל, ואם נכנס בענין שהפסיד צורת האות כגון שנכנס לתוך ד' ונראית כה' פסול <small>(רמ\"א באבן העזר סימן קכ\"ה סי\"ח)</small>, וכתב בכנסת הגדולה שיש מכשירים לגמרי, עכ\"ד. ונראה שאגב שיטפי' כתב כן, דהא בשו\"ת הריב\"ש סי' קמ\"ו הביא דעת המכשירין בשם הרמב\"ן כדאיתא בכנסת הגדולה, והרמב\"ן  כתב להדיא כמו שהביא ב\"י בשמו דאם נכנס ראש הלמ\"ד לתוך הד' שפסולה, א\"כ לדבריו קשה דברי הרמב\"ן אהדדי. אמנם האמת יורה דרכו שזה שהכשיר הרמב\"ן אם נכנס אות לתוך אחרת אם לא נגע, היינו אם נכנס משורה העליונה לתוך חלל אות התחתונה כגון שנכנס נו\"ן פשוטה לתוך ט' או שמגיע ו' לכ' כפופה או לרי\"ש, דאז צריך דווקא לנגע בגוף הטי\"ת כדי שנראה כשי\"ן או ו' לראש הבי\"ת ורי\"ש דנראה כלמ\"ד, משא\"כ אם נכנס ראש למ\"ד בתוך ד' פוסל הרמב\"ן בלא נגיעה, וק\"ל.\n"
            ],
            [
                "<b>לברר הדין אם כתב וחתם ונתן הגט בלילה אם יש להכשיר</b>",
                "<b>תשובה.</b>",
                "ודאי דין זה לא מצאנו לאסור בכל הש\"ס ובהלכות, אלא בספר תרומת הדשן סימן רמ\"ח הביא בשם אור זרוע לאסור, וכך פסק רמ\"א בהג\"ה סימן קכ\"ג <small>(ס\"ה)</small>. וטעמם משום דהוי דומיא דחליצה, וכי היכי דפסקינן <small>(יבמות קד ע\"ב, ובנמוקי יוסף שם)</small> דבלילה פסולה מטעם דהוי תחילת דין דבחליצה גובה כתובתה, וא\"כ ה\"ה לענין גט יש לפסול מהאי טעמא. אלא דכמה פוסקים חולקים בזה והוכיחו דגבי גט לא הוי דין, דהא מותר ליקח שכר מסידור הגט משום דלאו דין הוא. ועוד גבי משפט פסקינן <small>(סמ\"ע סימן ה' ס\"ק ז')</small> אם קבלו בעלי דינים לדון דינם בלילה רשאי, וה\"ה ה\"נ אם קבלו לתת הגט בלילה יהיה כשר.",
                "שוב ראיתי תשובות רדב\"ז <small>(חלק ד' סימן פ\"ד)</small> שהביא ראיה להכשיר ליתן גט בלילה, מדקתני במתניתין דגיטין דף י\"ז ע\"א נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, משום דנכתב ביום ונחתם בלילה והלילה הולך אחר היום, וקשה לתני אפילו נכתב ונחתם בלילה נמי פסול משום שנתן בלילה. וכ\"ת ה\"ק נכתב ביום ונחתם בלילה פסול אפילו נתן אח\"כ ביום, אבל נתן בלילה בלאו הכי פסול, איכא למימר מדרבי שמעון נשמע לרבנן דאמר נכתב ביום ונחתם בלילה כשר, ואמרי' עלה בגמרא <small>(דף יח)</small> אמר ריש לקיש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר, ומשמע לאחר שנכתב ביום ונחתם בלילה ונתן מיד בלילה כשר, אבל נכתב ביום ונחתם לאחר עשרה ימים או נכתב ונחתם ביום ונתן לאחר עשרה ימים לא, חיישינן לשמא פייס, דכי היכי דחיישינן לשמא פייס בין כתיבה לחתימה ה\"ה בין חתימה לנתינה. והכי משמע בפרק כל הגט <small>(דף כט ע\"ב)</small> האי דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין, ופריך עליה ליחוש שמא פייס. ורבי יוחנן אמר הכשיר רבי שמעון אפילו לאחר עשרה ימים דאם איתא דפייס קלא אית ליה למילתא, ופשוט דאפילו לרבי יוחנן אם נתנו לאלתר עדיף טפי, וע\"כ לא פליגי רבנן עליה דר\"ש מפני שנכתב ביום ונחתם בלילה אבל בנתנה לאלתר כשר, וכגון שנכתב ונחתם בלילה ונתן לאלתר, דלא מצינו למימר דלאלתר דר\"ש היינו למחר, דכיון דטעמא שמא פייס איכא למימר דבאותו לילה פייס, עכ\"ד.",
                "ותמיה גדולה קחזינא הכא, איך נעלמו ממנו דברי תוס' מהך שמעתין שהוא הביא ראיה ממנו, שכתבו תוס' דף י\"ח ע\"ב ד\"ה חיישינן שמא פייס, וז\"ל, ואין להקשות בגיטין הבאים ממדינת הים ובמשליש גט לאשתו אמאי לא חיישינן לשמא פייס, דהכא הוא דחיישינן טפי לשמא פייס לפי שלא נחתם וכי מתפייס נמי ליכא קלא, אבל כשכבר כתבו וחתמו העדים בגט ומזומן ליתנו אין רגיל להתפייס וכי מתפייס איכא קלא והכל מרגישין, עכ\"ל. הרי להדיא שכתבו תוס' לאחר חתימה ליכא למיחוש לפייס, וא\"כ ודאי לאלתר לריש לקיש היינו שניתן למחר ביום וליכא למיחוש לשמא פייס בלילה כיון דכבר מחתים אית ליה קלא. והא דהביא ראיה מפרק כל הגט דפריך וליחוש שמא פייס אף שהוא אחר חתימה, כבר תירץ ר\"ת כיון שהוא אינו בעיר שהלך משם מסתמא לטובתה נתכוון שלא תתעגן וקובע זמן חיישינן שמא יבוא בתוך כך ויתפייס, ובמשליש גט לאשתו כיון שהוא בעיר מסתמא מחמת קטטה מגרשה ומה שקובע זמן בנתינת הגט לצעורה קמכווין ולא להתפייס, אבל ריש לקיש חיישינן שמא פייס כיון דלא קובע זמן ליכא ראיה דמחמת קטטה קמגרשה, וגיטין הבאים ממדינת הים אע\"ג קבע זמן ומסתמא כדי שלא תתעגן, והא דחייש ריש לקיש שמא פייס היינו כיון דכבר לא חתם הגט וכי מתפייס ליכא קלא אבל במדינת הים כבר חתמו הגט ואי איתא דפייס קלא אית להו, כך צריך לפרש כוונת תוס'. ויש מפרשים דלר\"ת דמדינת הים ליכא למיחוש לפיוס, כמו שתי' רש\"י <small>(דף כט ע\"ב ד\"ה ליחוש שמא פייס)</small> דמספיקא לא עקיר נפשיה דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע הגט לידה. זה ליכא למימר לפי מה שפירש ר\"ת בתוס' ד\"ה שמא פייס דהאי שמפייס היינו שמא פייס וביטל הגט בדיבור, ובזה לא שייך מספיקא לא עקיר נפשיה דהא תיכף יכול לבטל אחר צאת השליח לדרך, וגם לפי פי' זה למה ריש לקיש חייש לפיוס הא מחמת קטטה מגרשה, וע\"כ צ\"ל כיון דעדיין לא חתים חיישינן לפיוס במשליש גט לאשתו דליכא למיחוש שמא פייס כיון דמחמת קטטה מגרשה וכבר חתם הגט וכי מתפייס קלא אית ליה, וא\"כ פשיטא איכא לפרש לאלתר היינו ליתן למחר ביום ולא חיישינן לפיוס בלילה כיון דמחמת קטטה מגרשה וכבר חתם הגט וכי מתפייס קלא אית ליה בזה מודה ריש לקיש, וזה ברור, ובעיני יפלא מאוד לגברא דכוות' איך נעלמו דברי תוס' אלו ממנו.",
                "עוד יש להביא ראיה דמה שאמר ריש לקיש ל\"ש לאלתר ולאחר עשרה ימים קאי אחתימה ולא אנתינה, ממה שכתבו תוס' בד\"ה שמא פייס, ואסקי שמא פייס דהכא ודפרק כל הגט שמא פייס וביטל ואמר גט שנתתי בטל, ואיירי הכא כגון שאמר לחתום מכאן עד עשרה ימים או לאלתר והם לא חתמו עד עשרה ימים ובשעת החתימה לא היה הבעל שם ולהכי חיישינן שמא פייס וביטל שליחתם דשלא מדעתו חתמו, אבל אם צוה לחתום לאחר עשרה ימים כשר דאפילו ביטל הא קייל\"ן כרב נחמן דאמר בריש השולח חוזר ומגרש בו, עכ\"ל. והנה עדיין חל עלינו לבאר, דלכאורה הקושיא במקומה עומדת, דמלשון משמע החתימה לבד צוה לעדים אבל באחר עשרה הוא בעצמו נתן, וא\"כ אף דביטל הגט הא קייל\"ן דחוזר ומגרש בו. ואין לומר דאיירי דצוה ליתן ע\"י שליח ולא הוא בעצמו נתן אף שהלשון אינו משמע כן מתוס', הא ליתא, חדא שתוס' בעצמם כתבו לעיל דף י\"ז <small>(ע\"ב)</small> ד\"ה עד שעת נתינה וכו' בסוף דבריהם וא\"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא אית ליה קלא, וי\"ל דלא שייך קלא אית ליה אלא כשמגרש ע\"י שליח אבל נכתב ביום ונחתם בלילה יש לחוש שימסור לה בעצמו בצנעה לחפות עליה כו', וא\"כ אי מתני' איירי ע\"י שליח הא אית ליה קלא ואמאי פסול לרבנן. ועוד דלקמן גבי האי דאמר לעשרה כתבו גט לאשתי וכו' ואתא לקמיה ריב\"ל ואמר כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ומקשינן עלי' והאמר ריש לקיש לא הכשיר ר\"ש אלא לאלתר אבל מכאן עד עשרה ימים לא, ואי איתא דר\"ל איירי במצוה לעדים והם עכבוהו ונתנו לה שלא מדעתו ואקשינן עליה והאמר ריש לקיש, דלמא עובדא כי הוי בשנתנו לה מדעת הבעל דסתמא דמלתא הכי הוי, אם לא תדחה דהקושיא היה בשנתנוהו שלא מדעת הבעל ונודע אצל המקשן, וזה דוחק, וכך הקשה בחידושי הרשב\"א על פי' זה.",
                "אלא דהוצעת התוס' היא דאיירי דלא חתמו לאלתר אלא דחתמו לאחר עשרה ולכך חיישינן שמא פייס ובטלו, אע\"ג דנתן הוא בעצמו לאחר עשרה ימים לא מהני, דכיון דביטל הוא הגט קודם החתימה אתא דיבור ומבטל הדיבור, וקודם החתימה דיבור גרידא מקרי דהא מתלי תלי עד דחתמי ליה סהדי, אבל אי חתמו לאלתר אלא שצוה ליתן עד עשרה ימים והוא בעצמו נותן לאחר עשרה חוזר ומגרש בו, דליכא למיחוש שמא פייס ובטיל דהא לא אתי' דיבור גרידא ומבטל דיבור שיש בו קצת מעשה. וזה ברור בפשט תוס', וא\"כ ע\"כ האי <small>(לאלתר)</small> [לאחר] עשרה ימים קאי אחתימה ולא אנתינה.",
                "תו הביא ראיה להכשיר, מדברי תוס' פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מד ע\"א) ד\"ה חיישינן שמא שד וכו', דאלת\"ה היאך אדם נותן שלום לחבירו בלילה, והיאך אשה מתגרשת בלילה, עכ\"ל, משמע בהדיא דמגרשין בלילה. גם זה ליתא, למי שמעיין דברי תוס' בגיטין דף ס\"ו ע\"א ד\"ה וליחוש כו' עד לאומר לעדים ליתן הגט בלילה, עכ\"ל, הרי פי' תוס' כאן מה שסתמו בסנהדרין, וכוונת תוס' שם דהיאך מתגרשת בלילה ר\"ל היאך אומר לעדים בלילה לגרש את אשתו.",
                "וא\"כ הרי בעינינו ראינו אשר כל דבריו דחוים, ויש לכאורה לפסול הגירושין בלילה משום דהוי התחלת דין. אך לפי מה שפסק הרשב\"ם  בפרק מי שמת במעשה דתותרנית דהלכה יש לבעל פירות עד שעת כתיבה, ואם כן אם הגט נכתב ביום ונחתם וניתן בלילה יש להכשיר דלא מקרי התחלת דין כיון דגובה הכתובה מנתינת הגט, דהא משעת כתיבה היא גובה פירות מלקוחות מקרי הנתינה גמר דין. ויש להכשיר אם כתב הגט ביום ונחתם וניתן בלילה, ואינו פסול אלא אי נכתב ונחתם וניתן בלילה. אך שבטלו דעתו נגד כל הפוסקים  שפסקו הלכה כרבי יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה.",
                "אך בשעת הדחק, אם היה המעשה כך דנכתב ביום ונחתם וניתן בלילה או נחתם ביום וניתן בלילה יש להכשיר, דכדאי הרשב\"ם לסמוך עליו בשעת הדחק. גם יש בלאו הכי עוד מאן דס\"ל דיש לבעל פירות עד שעת כתיבה כמו שהביא הרי\"ף והרא\"ש בפרק המביא תנין, איכא מ\"ד דס\"ל הלכה כר\"ל דאמר משעת כתיבה כדקי\"ל לענין ג' חדשים. אף שנדחו דבריו דהתם ביחוד תליא מילתא כו', מ\"מ יש להצטרף לסמוך עליהם בשעת הדחק.",
                "ונוסף על זה, דהא להדיא אמר רבי יהושע בן לוי בעובדא דחתם בי תרי מנייהו ביומי' ואינך עד עשרה ימים, כדאי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ופירש\"י שהלך זה לדרכו או ניסת בגט זה. ואליבא דר\"ש אמר רבי יוחנן אליבי' דרבי שמעון לא קאמינא, דס\"ל כיון שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות. ואם כן ודאי אי אירע מעשה שנכתב ביום ונחתם וניתן בלילה יש להכשיר הגט, דהוי כגמר דין דמשעת כתיבה יש לה פירות, כן נלע\"ד.",
                "ובר מן דין, כבר הביא ראיה נכונה לכאורה בספר פרי חדש א\"ח בסוף הספר בחידושיו על אבן העזר סימן קכ\"ג ס\"ק י\"א, מהא דגרסינן סוף פרק מי שאחזו <small>(גיטין עו ע\"ב)</small> הכל מודים היכי דאמר לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר לה ולא הוי גט, <small>(או דילמ')</small> על מנת שתצא חמה מנרתקה מעכשיו קא\"ל. ופירש רש\"י, הכל מודים באומר לאשתו בלילה ה\"ז גיטך כשתצא חמה מנרתקה, עכ\"ל. אלמא דמצי שפיר למיהב גיטא בלילה. ולפיכך אין ספק להתיר בשעת הדחק, וכן פסק מהרח\"ש סימן ל\"ב, וכן בסימן קנ\"ד <small>(סדר הגט סעיף פ\"ט)</small> פסק הרב וז\"ל ובשעת הדחק אפילו בלילה ממש ינתן. אך ראוי להחמיר לכתחילה לדחות הנתינת גט על מחרתו, והכי נקטינן. וה' יצילנו משגיאות.\n"
            ],
            [
                "<b>מי שנסע אחיו ולא נודע איה איפה הוא האיך לתקן שלא תהיה אשתו זקוקה ליבום</b>",
                "על דבר שאלתו במי שנסעו אחיו מזה ולא נודע איו איפה המה, מה נעשה לאח זה הנשאר פה, לישא אשה אינו יכול פן תזקקה ליבום ותיזול ותיעגן כל ימיה.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "מה טבותא עבד לן מהר\"י ברין שתיקן להנך מרגניתא דבי רב להתנות בתנאי, כמו שהובא בשלחן ערוך אבן העזר סימן קנ\"ז ס\"ד, וכפי מה שהאריך בזה במהדורא בתרא של נחלת שבעה בדיני חליצה סימן כ\"ב ס\"ק ז' ח'. ושפתו ברור מללו, ודלא כשו\"ת שבות יעקב סימן קכ\"ז שמשוה לו כטועה שלא ראה אלא ראיה אחת, ואותו תשובת מהרא\"י בכתיבת יד שהביא הב\"ח לא שלטה בו <small>(עיני)</small> [עינו]. היאך עלה על דעת חכם כזה שחיבר חיבור בדינים אלו וחיפש בכל מקום בחורים ובסדקים שידו מגעת, יראה את אשר לפניו מה שכתב הב\"ח בנדון זה ולא יהפוך הדף לראות סוף הענין באותו הסעיף, אין זה דרך להמתחילים כי הכל הולך אחר החיתום. יען וביען החכם הזה ראה הב\"ח מתחלה ועד סוף תשובת כ\"י, כמו כן לדברי נחלת שבעה סובב והולך כמו כן על קוטב תנאי זה כשמתנה שלא יפול לפניו ליבום, ותנאי זה יש לספק בו, כיון דלהירושלמי <small>(בבא מציעא פ\"ז ה\"ז)</small> הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה, אלא שבתשובת כ\"י מוסיף והולך אפילו את\"ל שאין שייך בתנאי זה מתנה על מה שכתוב בתורה וכתלמודא דידן, מ\"מ תינח בשעת קידושין אבל צריך תנאי בכל ביאה וביאה, משם אין אני רואה שום תפיסה על הנחלת שבעה.",
                "אך אם תאמר על תנאי דמהר\"י ברין כמו כן יש לפקפק דצריך תנאי בכל ביאה וביאה ודבר זה שא\"א, הלא הב\"ח מסיק על הך תשובת כ\"י דלא צריך תנאי בכל ביאה ומ\"מ לא הוי בעילת זנות, כי אמנם אמרו חכמים שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אמנם היא אינה רוצתה בכך כדי שלא תפול לפני יבם ותתעגן, ואנן סהדי דאדעתא דהכי נבעלת היא לו, ומה לי להאריך מה שכתב בס' הב\"ח באריכות, עמוד עליו. גם בספר בית שמואל <small>(סימן קנ\"ז ס\"ק ו')</small> דוחה סברא זו בשתי ידים, ע\"כ בלי פקפוק יכול להתנות בתנאי שכתב מהר\"י ברין. ובמקום שיש בית דין הנוסחת השטר באו לפנינו ב\"ד ח\"מ וכו', יען במקום שאין בית דין נוסח השטר זכרון עדות, והמ\"ץ מקיים חתימת עדים.",
                "הא לך טופס השטר",
                "זכרון עדות שהיתה בפנינו ח\"מ, ביום פלוני כך וכך לחדש פלוני, שנת חמשת אלפים וחמשה מאות ושש לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן, בכפר או בכרך פלוני, איך שבא לפנינו פב\"פ, ואמר לנו מאחר שאחיי מאבי הלכו ונסעו מזה ולא ידעתי איו איפו המה, וגם לא ידעתי אם המה בחיים או לא, ולא ידענו מה היה להם או אם החליפו את דתם, וזה היום הגיע יום חתונתי ושמחת לבי לקדש הדא בתולתא פב\"פ לי לאינתו כדת משה וישראל. מדאגה בדבר באם שאעדר ח\"ו בלי ז\"ק אזי תבא זוגתי הנ\"ל לכלל עגונה כי תהיה זקוקה ליבם, בכן אתם תהיו עדים כעת בשעת הקידושין תחת החופה שאני מקדש את איתתא פב\"פ באופן ובתנאי זה בפניכם עדים אם לא מתי בלי ז\"ק יהיו הקידושין תופסין בה כדת משה וישראל, ואם ח\"ו מתי בלי ז\"ק אזי יהיו הקידושין בטילין ומבוטלין ולא יהיו תופסין כלל בשום ענין, וכסף הקידושין תהיה לה למתנה. ומ\"מ תגבה היא כתובתה ותוספת כתובה, ולא יהיה התנאי הנ\"ל להיזק ולא לגרוע כח כתובתה כלל. ואם אזכה לז\"ק ולא מתי בלי ז\"ק אזי יהיו הקידושין תופסין מעכשיו. וע\"ד תנאי זה אני מקדש אותה בתנאי גמור ככל דיני תנאי בני גד ובני ראובן, וע\"ד תנאי זה אני בועל אותה כל זמן שאהיה עמה, ועל תנאי זה אני נוהג עמה מנהג אישות. ואמר לנו החתן פב\"פ אף כתבו ותנו שטר עדות זה להיות לעד ולראיה ביד כלתי שאם ח\"ו אמות בלי ז\"ק ולא יהיה נודע אם אחיי המה בחיים או לא ויהיו בחזקת אבודים כמו היום או שהחליפו דתם, שתוכל להנשא לאשר ראות לה כי אדעתי' דהכי לא קדשתי אותה. וכן ראינו ושמענו באזנינו שבשעת הקידושין תחת החופה הזכיר פב\"פ התנאי הנ\"ל בפנינו עדים, וכלתו קיבלה הקידושין אדעתא דהכי, ואחר הקידושין חזר ופירש התנאי בפנינו, בכן חתמנו לעדות ולראיה.\n"
            ],
            [
                "<b>בירור הדין מה שאמרו אם נשאת לא תצא, אם נשאת ולא נבעלה מה דינו</b>",
                "בספר תרומת הדשן בפסקים ובכתבים סימן ר\"ן הביא על אחד ששאל אי מיקרי דיעבד אחרי שנשאת קודם שנבעלה אי לא, והכריע שם דפשיטא בכל מקום דקתני אם נשאת לא תצא היינו אפילו אין לה בנים ממנו, עכ\"ל.",
                "ולע\"ד נראה להביא ראיה לדבריו מדברי תוס' דגיטין דף ד' ע\"ב ד\"ה אי מההיא וכו' עד סוף הדיבור, ועוד נראה לר\"י דהכי פירושא וה\"מ דיעבד שלא ראה כתיבת הגט וחתימתו דיכול ליתנו בא\"י, אבל לכתחילה צריך שיראה כתיבת הגט וחתימתו כדי שיכול לומר בפ\"נ ופ\"נ, קמשל\"ן דלא צריך, ובמדינות הים אי לא ראה כתיבת הגט וחתימתו אין יכול להביאו וליתנו לה ואם הביאו ונתנו הוה אמינא דכשר אי לא מתני' דפ\"ב וכו', ע\"ש.",
                "והנה לכאורה דברי תוס' אלו תמוהים, איך אסיק אדעתי' למימר הכי דבמדינות הים אי לא ראה כתיבת הגט לכתחילה אסור ליתנו אבל אם נתנו כשר, ל\"ל בבא מציעתא המביא ממדינה למדינה במדינת הים, אי לדיוקא דבארץ ישראל ממדינה למדינה מותר ה\"ל למיתני בהדיא ממדינה למדינה בא\"י אין צריך, דלמדינת הים בבא שאינו צריכא הוא, דאין לומר דאי לא תני בבא יתירא ה\"א דאינו אסור אלא לכתחילה צריך שיראה כתיבת הגט, דכבר כתבו ותירצו לעיל דף ג' ע\"ב ד\"ה דתנן אין כותבין לכתחילה, וז\"ל, וי\"ל דכיון דאינו אסור לכתחילה לא מתקנינן לומר בפ\"נ ובפ\"נ, רק בא\"ד מתרצים תוס' בע\"א מדתנן בפ\"ב אי לא אמר בפ\"נ ובפ\"נ פסול משמע דאפילו בדיעבד, וא\"כ מה שתירץ ר\"י כאן להך תי' מדקתני בפ\"ב פסול, וא\"כ מתרצין תוס' שפיר דאי לא תני מתני' בפ\"ב דפסול ה\"א דבמדינת הים דבדיעבד אם נתנו הגט כשר, וכ\"ת בבא מציעתא ל\"ל דאי לא תני הך סברא דמפני איסור לכתחילה לא היו מתקנין לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ודו\"ק.",
                "ועם דברי אלו מיושב היטב מה שמקשין העולם בתוס' דף ג' <small>(ע\"ב)</small> ד\"ה דתנן וכו', כיון דבדיעבד כשר לא היו מתקנים לומר בפ\"נ וכו', ע\"כ, לפי מה שכתבו תוס' ד\"ה אי מההיא בשם ר\"י דתרי מיני דיעבד הם, א\"כ מאי פריך מר\"א שם בשמעתי' דאמר כשר דילמא היינו בדיעבד אם נתן הגט אף שעדיין לא ניסת כשר, ומתני' דתקנו לומר בפ\"נ היינו אפילו בדיעבד שלא ראה הכתיבה אפ\"ה פסול ליתן. אבל לפי מה שכתבתי לק\"מ, דלפי הך תי' של תוס' דכיון דדיעבד כשר לא היו מתקנים לומר בפ\"נ ופ\"נ א\"א לומר הך תי' של ר\"י דתרי מיני דיעבד, דע\"כ במדינת הים אסור בדיעבד אפילו אם נתן הגט, דאלת\"ה ל\"ל משנה יתירא בבא מציעתא דמביא גט ממדינה למדינה במדינת הים וכו'. וא\"ל דה\"א אם בדיעבד לא ראה כתיבת הגט כשר לכתחילה ליתן, אלא לכתחילה צריך לראות כתיבת הגט, הא כיון דדיעבד כשר לא היו מתקנין לומר בפ\"נ, ודו\"ק.",
                "וא\"כ מעתה ודאי מוכח כסברת תרומת הדשן, דדיעבד אחרי שנשאת אע\"ג שלא נבעלה ואין לה בנים. דאלת\"ה הדרה קשיא לדוכתא, מאי פריך מר\"א, דילמא ר\"א מתיר בדיעבד היינו אם נשאת אפילו יש לה בנים, ות\"ק קתני אם נשאת הולד כשר היינו דוקא אם יש לה ולד <small>(ומה שכתבו תוס' שם  והביא ראיה מפ\"ק מדקתני אין כותבין וכו' ע\"ש, ה\"ל לש\"ס להביא דברי תוס' אלו)</small>. אלא ודאי כל מקום דקתני אם נשאת בדיעבד היינו אע\"ג דליכא בנים ולא נבעלה, ודו\"ק.",
                "ועם דברי אלו נראה להצדיק דברי הט\"ז ביורה דעה סימן רע\"ד ס\"ק ה', שהקשה שם על דברי הרא\"ש דסבר כל מקום צריך משמע אפילו בדיעבד צריך, מהא דגרסינן פרק המביא ב' דף ט\"ו <small>(ע\"א)</small> מ\"ד צריך ואי לא אמר כשר קמל\"ן בבא יתירא דפסול משמע, דלישנא דצריך אינו מורה אלא לכתחילה, עכ\"ל ע\"ש. והקשה עליו אדמ\"ו הגאון זצ\"ל דנעלמו מט\"ז דברי תוס' פ\"ק דגיטין דף ד', שכתבו תוס' דתרי דיעבד הם, והאי דאמר ה\"א לכתחילה היינו נמי דיעבד הוא, היינו בלא ראה כתיבת הגט, וא\"כ ודאי האי צריך נמי דיעבד הוא. אבל לפי מה שכתבתי, ודאי מוכח דצריך אינו אלא לכתחילה, דאלת\"ה קשה ל\"ל מתני' דפ\"ב, וכ\"ת דה\"א בדיעבד אם נתן הגט כשר ואינו אסור אלא לכתחילה ליתן אם לא  ראה כתיבת הגט, א\"כ ל\"ל בבא מציעתא במתני' דריש פירקן המביא ממדינה למדינה וכו', וכ\"ת דה\"א דאפילו אם לא ראה כתיבת הגט בדיעבד נמי מותר ליתן הגט ואינו אסור אלא לכתחילה צריך לראות כתיבת הגט, איך נוכל לומר כך, הא תני ברישא המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, וכל צריך לדעת הרא\"ש דיעבד הוא, ועל כרחך צריך לומר דצריך לכתחילה משמע, וצריך עיון על הרא\"ש, וק\"ל."
            ],
            [
                "<b>היתר לאכול גריני קערנר שנמצאו בהם תולעים</b>",
                "נשאלתי אודות גריני קערנר שנעשו בגליל העליון במדינות מגענצא, ומשם נשלחו לכל מדינות באשכנז. וכך מעשהו, בהיותם הכוסמים כרמל נקצרים ונתיבשו בתנור, אח\"כ טוחנים ברחים להסיר הקליפות כדרך הכוסמים. אך בהיות התבואה בקמה נמצאו בשבלים תולעים קטנים רוחשים ורצים הנה והנה מצוים מאוד עד ממש יותר מרוב השבלים שנמצאו בהם התולעים הללו, קצת מהם אדומים ככרכום וקצתם קטנים מאוד לבנים ושחורים, ונתיבשו תולעים אלו עם הגרעין ונשארו דבוקים בבקועים ובצירייהו, וא\"כ יש חשש שפוגע באיסור דאורייתא שאוכלים שרץ הארץ, ע\"כ.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "אם שאלתו על התולעים שרוחשים ורצים על השיבולת חוצה, הנה תולעים אלו נופלים עם המוץ בשעת הטחינה. ואם שאלתו שניחוש שמא תולעים אלו כמו כן בין הקליפה לפרי, והעד לזה שנמצאו דבוקים קצתם בבקועים ובצירייהו, כבר הורה זקן רב הרבנים מוהר\"ם מרוטנבורג שהביא הגהות מימוני פרק שני דמאכלות אסורות <small>(אות ד')</small>, וז\"ל, התולעים שהם בקלח הירקות ודחוקים מבפנים שאין חלל במקומן שיוכלו לרחוש ולילך כאשר הם שם, אין בהם משום שרץ השורץ על הארץ, וכן פירש רש\"י בפרק אלו טרפות, וכן הורתי על מבשלי קליות חטים ואומרים שמצויין בהם תולעים בין הקליפות לחטה והתרתי מטעם זה, עכ\"ל. ומי מלאו לבו לחלוק עליו, עד שגדול ממנו בחכמה ובמנין. עם היות שהרמב\"ם והרשב\"א והר\"ן וה\"ה והרמב\"ן סוברים אעפ\"י שאין מקום לרחוש מ\"מ אסור משום שרץ השורץ על הארץ, מ\"מ אנן בני אשכנזים גרירן אחר חכמי אשכנזים ה\"ה הר\"מ והרא\"ש, ועיין בחולין דף <small>(מ\"ד)</small> [מו ע\"ב] בתוס' ד\"ה היינו בסוף הדיבור שכתבו כדברי, ע\"ש. אם נלך בדרך הזה לפסוק כהרמב\"ם, ע\"כ בכל ארבע ש\"ע מחולקים הבית יוסף ורמ\"א, שהרב ב\"י פוסק כנר מערבי, ורמ\"א פוסק כדעת הרא\"ש ותוס', אף בכמה מקומות שמקיל, ומי יעמוד לחלוק עליו ונאמר לפסוק כפסק הרמב\"ם. והגאון מהר\"ם היה איתן מושבו במדינות הללו והרביץ תורה שם כבר פשט הוראתו להתיר הגריני קערנר במדינות הללו, ועדיין מחזיקים בתורתו ובהוראתו, כמו הדין בריינשי פאנצין.",
                "בא וראה בבא בתרא דף קנ\"ג <small>(ע\"א)</small>, אף דהלכתא כוותי' דרב על כל זה אמר רב ירמיה בר אבא הכא אתרי' דשמואל היכי נעבד כרב. וכמו שכתב הבית יוסף באורח חיים סימן רנ\"א, וז\"ל, והעולם נוהגין היתר אף במעשה אומן וכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג, עכ\"ל. גם מהרש\"ל פסק בספרו ים של שלמה <small>(חולין פ\"ג)</small> סימן ק\"א שאין לאסור הפרי אם התולעת אין יכול לרחוש, ודרכו להחמיר, עם כל זה הקיל בזה.",
                "ומה שאמר מעלתו שמהר\"ם לא ראה התולעים רוחשים בין חטה לקליפה, אבל הוא ראה, ולא ראינו אין ראיה. חלילה, אפילו בהמתן של צדיקין אין הקב\"ה מביא תקלה על ידם מכ\"ש לצדיק כזה להתיר איסור דאורייתא, והוא נאמן יותר, שיש צד שהקליפה דבוק בהכוסמת מאוד שאין יכול להסירו בדישה כי אם ע\"י פעולת הרחיים, כמו להסיר קליפת החיצונה מגוף התבואה.",
                "אך הפרי חדש סימן פ\"ד ס\"ק י\"ח <small>(השני)</small> חולק על הבית יוסף באומרו שהרב ב\"י סובר שרבו המתירין, אבל אישתמטתי' שמלבד הרשב\"א והר\"ן שהביא בית יוסף שחולקים בזה, נלוה עמהם הרמב\"ם והרמב\"ן והרב המגיד בפ\"ב דהלכות מאכלות אסורות א\"כ רבו האוסרים, ע\"כ. אומר אני רבותא למחשב גברי, אם נצרף דעת הנך פוסקים דלא כשמואל, רש\"י ור\"ח ורבינו נתנאל וריב\"א ורבינו יעבץ ואור זרוע וראב\"י, עם דעת הפוסקים שאם לא פירש מותר, הלא המה מהר\"ם והרא\"ש ותוס' מהרש\"ל ומרדכי, רבו המתירים.",
                "תו באותו ס\"ק כתב הפרי חדש שלדעתו דעת תוס' והרא\"ש והר\"ם לא כיוונו יפה בעיקר הדין, מדפי' רש\"י בד\"ה מהו או דלמא לא בעינן שריצה, ע\"ש באורך. מה האי שרוצה לדחות בגילא דחיטתא כל הני רבוותא, דה\"פ ברש\"י, לא בעינן שריצה חוץ לאויר כיון דשרץ בפירי, וכיון דיצא לאויר העולם די, או דלמא דצריך שריצה על הארץ, וק\"ל.",
                "ושכתב מכ\"ת עם היות שנניח סברא זו שלא ריחש התולעים של גריני קערנר בעודו מחובר, מ\"מ אפילו להמתירין אסורים מאחר שמונחים בין הקליפת המוץ ובין הכוסמת, והמוץ הוי כמו עץ, כמו שכתבו הפוסקים בשרביטין. זה אינו, דהני תולעים גדילין מן שמנונית ומתיקות הכוסמת ולא מן המוץ, משא\"כ בשרביטין גופא דרך גדילתן ויניקתן, ומ\"ה דווקא בשרביטין אסרו ולא בכה\"ג. ותדע דהא אמרינן בסוף פרק אלו טריפות דרני דבישרא אסירי <small>(ופירש\"י וכל המפרשים שהם תולעים הגדילים בין עור לבשר)</small>, דכוורי שריין, ופריך מאי שנא, ומאי פריך אימא מ\"ה אסירין דתלינן שמא מעור הבהמה אתו וזה וודאי שרץ הוא, אלא ש\"מ שהמה יונקים וגדילים מלחלוחות ושמנונית דבישרא שדינן שמבשרא הם גדילים אף שמונחים בין עור לבשר, וק\"ל.",
                "ולפי הנחה זו, אף אם יעלה על לבו לחשש שמא ריחשו, מ\"מ יש להתיר מכח ספק ספיקא, חדא שמא לא ריחשו, ואת\"ל שריחשו, שמא נתרסקו או נימוחו בחמימות החום, ואח\"ל שלא נימוחו שמא פרשו כשטוחנין ברחיים להסיר המוץ מכת נדנוד וקול הרחיים, כאשר באמת ענינו רואות שאין מוצאין לאחר הטחינה שום תולעת בא' מהנה באלף אלפים, וסמכינן ארובא, כמו שאין אנו בודקין אחר שמונה עשר טריפות. ומה תאמר, שהוחזקו בהן התולעים והוי ספק הרגיל, הלא כבר אמרנו וענינו לאחר הטחינה אין מצוי בהן אלא אם ימצא א' מאלף, וטירחה גדולה לברור כל גרעין וגרעין בהא סמכינן ארובא. ",
                "נמצינו למידין, אפילו לדעת הרשב\"א ודעימיה, יש ספק ספיקא שמא נימוחו ונתרסקו, ואת\"ל שלא נימוחו, שמא נפלו כולם מחמת נדנוד וקול הרחיים. ומה שכתב ע\"ז מכ\"ת שלא התיר רשב\"א מכח ספק נימוח אלא מדברים שאין דרכן להתליע במחובר, אבל לא מחטה המתולעת, ויש לו מקום עיון על הט\"ז ס\"ק י\"ז. ליתא, כי הוא לא ראה רק דברי הש\"ך ס\"ק כ\"ט, אבל המעיין בתורת הבית בית ג' שער ג' יראה בעין שהרשב\"א מתיר בספק שמא נימוח אפילו במיני פירות שדרכן להתליע במחובר, ע\"ש. אך הש\"ך הביא דעת האיסור והיתר שהחמיר שלדעתו אינו אלא בדבר שאינו הוחזקו וכו', אבל דעת הרשב\"א אינו כן. ובאמת האיסור והיתר אינו אלא מן המחמירין, דהא בס\"ס מתירין אפילו איסור דאורייתא, כמ\"ש הרשב\"א.",
                "ואת אשר השיג עלי באומרו הא דשרינן מכח ספק ספיקא אינו אלא בדיעבד שנתבשלו, אבל לא לכתחלה. אומר אני, מאחר שבא לאסור על עם ישראל כל המין מאכל מגריני קערניר הוי כדיעבד. ונסייע להדין, מהא דפסקינן באורח חיים ס\"ס ר\"ד ואם מסופק בדבר המאכל אם הוא עיקר הפרי מברך שהכל דהוי כדיעבד, ואם כדבריו לא לתהני ולא לברך, אלא ע\"כ תאמר אם באנו לאסור המאכל שלא לאכול כלל הוי כדיעבד.",
                "עוד ראיתי בספר בית לחם יהודה סימן פ\"ד ס\"ק כ\"ז במאליץ שנתלעו ואחר כך נתייבשו, והתיר גדול אחד שאמרי' נשרפה התולעים ונעשו כעפר, אם כן בנדון דידן פשיטא וק\"ו דאמרינן שנשרפה ונעשו כעפר.",
                "ואשר הטיח עלי במאליץ שאני שנשרפו התולעים, אך בנדון דידן נתייבשו עם המוץ עליהם ובהוציאם מתנור אפילו המוץ נשאר בלבלניתו ולא יהובהב, ומכ\"ש הגרעין שתחתיתו באופן שנתייבשו ולא שלט בהם שום חום יותר, ע\"כ. מדבריו ניכר שאין בקי במלאכת המאליץ שמניחין המאליץ בעליי' מנוקב ובתחתיתו מסיקין התנור, ואם מכח החום הזה תלינן שנשרפו התולעים אף כי בחום התנור, ומה שאין נשרף הקליפה ה\"ט דאין בתנור שום שלהבת או אור רק החום האש ובהבל החום הזה מה לעשות בהמוץ אבל התולעים נבקעין מהחום ונעשו כעפר.",
                "ואשר חתר למצוא היתר לעשותם קמחא דאובשנא, לפי דעתו, מוחזק לתולעים אין מבטלין אסור לכתחילה. ותו אי כוונתו המוכר יטחן אותם וימכר אחת לאחת, אם כן אנחתת לן חדא ואתקפת לן חדא, דא\"א אח\"כ לרקד ע\"י נפה מפני הכנימה. ואם כוונתו שהלוקח' ינפה אותן בנפה מפני הנימה ואחר כך סמוך לבישולו יטחנו אותן, אם כן נתת תורת כל אחד בידו, אם לאחד ממאה שיש להם רחים של יד, ואם דכו אותם במדוכה א\"א לכתשם כי מחמת חום התנור מיובשים מאד, ואם תכתוש אותם במכתש לא יתחלקו עבור היבשות, והנח לישראל במה שהחזיקו מכמה מאות שנה, מי איכא הוראה לחומרא.",
                "ולא אוכל להתאפק מלהעתיק לו לשמו מה שהעלנו בפירוש רש\"י דף נ\"ח ע\"א ד\"ה אסורה כו', אבל התליע בתלוש לאו שורץ הוא עד דנפק מיניה ומהלך ע\"ג קרקע כדמפרש בשלהי פרקין, ע\"כ. ודבר תימה דהלא רש\"י גופי' פירש לקמן <small>(דף סז ע\"ב)</small> האיבעיות לאויר העולם מאי או מתמרה לתמרה מהו לגג גרעינתי' מהו, כולהו בתלוש, וקאי בתיקו ולחומרא, א\"כ כיון דנפק מיניה אין צריך שריצה ע\"ג קרקע.",
                "ואמינא דרש\"י פירש לקמן בתלוש היינו לשמואל, אבל למאי דלא קי\"ל כשמואל האיבעיות הללו קאי במחובר אבל בתלוש דווקא ע\"ג קרקע, וכ\"מ בשערי דורא הלכות תולעים, ע\"ש. והנה בשם רש\"י הביאו <small>(מרדכי סימן תרמ\"ג)</small> דקים ליה דלא כשמואל, אם כן קשה ליה הך דרב פפא. ועוד קשה, נהי לבתר תריסר ירחי שתא מוכרח לומר שהותלעו בתלוש, עדיין אסורים שמא פרשו לגג הגרעיני, וכמ\"ש מהרש\"ל סי' ק\"א וק\"ב. מש\"ה פירש\"י דרב פפא ס\"ל ה\"נ דלא כשמואל, ובתלוש אינו אסור אלא עד דנפק מיני' והולך ע\"ג קרקע, והא דאמר רב פפא ש\"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל כו', עם כל זה דלא קי\"ל כשמואל מ\"מ לאחר תריסר ירחי שתא שרי. ומדברי אלו מוכח שרש\"י פוסק דלא כשמואל, והפוסקים הביאו שבתשבותיו נמצא, ולפי דברי אף בפירושיו מוכרח כן. גם להנך פוסקים דפסקו דלא כשמואל לא תקשי עלייהו מהך דרב פפא, דהוא אמורא בתרא וס\"ל כשמואל, ודו\"ק. הנה נערתי חצני, וה' במעגלי צדק ינחיני."
            ],
            [
                "<b>מי שמת בתוך החג אם שמיני עצרת עולה לז' ימים למנין שלשים</b>",
                "<b>שאלה.</b>",
                "על אחד שמת לו מת בחול המועד של סוכות, אם שמיני עצרת עולה למנין שבעה ימים במספר השלשים כשאר הרגל, דהא שמיני רגל בפני עצמו. או לא עולה שמיני עצרת לשלשים, אך יום אחד כמו אחד מימי חול המועד.",
                "<b>תשובה.</b>",
                "בדין זה נתחבטו גדולי הוראה הראשונים והאחרונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה ואין הלכה ברורה, על כן מצוה לברר מלתא בטעמא כדי שלא יהי' כשתי תורות, ויהי' הלכה ברורה.",
                "הנה במועד קטן דף כ\"ד <small>(ע\"ב)</small> בתוספות ד\"ה דרבי אלעזר כתבו על דין זה שאיני יודע הבירור, ודלא כשו\"ת פרח מטה אהרן סימן י\"ט בחלק שני, שכל זה מדברי הרב, שהרי מסיים כך פי' הרב. גם במרדכי <small>(סימן תתק\"ז)</small> אין ראיה שמחליט דין זה, כי איכא למימר שהמה מדברי ריב\"ם.",
                "כמו כן מה שהביא בית יוסף סימן שצ\"ט, וז\"ל, וכתבו הגהות מיימון בפרק עשירי, דשמיני עצרת אינו עולה לו כי אם יום אחד כשקברו ברגל. והבאים אחריו האמינו בו והביאו בשמו, אמנם יגעתי ולא מצאתי דבר מזה בפרק עשירי בהלכות אבילות, רק כוונתו על שו\"ת מהגמי\"י השייך לפרק עשירי הנדפסים בסוף חלק ד' סימן ע\"ז, שהעתיק שם דברי בעל המאור <small>(דף טז ע\"א)</small> לענין שמועה רחוקה במאן דשכיב שיכבא בערב החג וחג  ושמיני של חג דהוי ך\"א יום שצריך למנות עוד ט' ימים, והוא שמע ביום עשירי אם יהי' שמועה רחוקה או לא, ומסיק דלא נחשבים הני רגלים לכ\"א יום כיון דלא שמע. ונקיש מיניה אם מת ברגל נמי שמיני אין עולה לז' ימים, ע\"ש. ובאמת אין ראיה מדברי בעל המאור, כמ\"ש מהרש\"ל בשו\"ת סימן ה' והש\"ך סימן שצ\"ט <small>(בנקודות הכסף לט\"ז ס\"ק ד')</small>.",
                "אמנם לבד ראה זה מצאתי מה שלא ראה הב\"י והאחרונים, בהרוקח בהלכות אבילות <small>(סימן שי\"ג)</small>, וז\"ל, וכן החג ושמיני שלו הרי עשרים ואחד יום, וישב אחר החג תשעה ימים הרי למ\"ד יום. ודוקא כשישב יום אחד לפני החג לאבילתו אז יום שמיני חשוב שבעה ימים, אבל אם קברו בתוך הרגל אין עולה שמיני שלו לז' ימים, מאחר שלא בטלו גזירת שבעה קודם הרגל, שלא התחיל באבילות, רק למנין שלשים עולה הרגל והוי יום שמיני כיום אחד, עכ\"ל שכתב להלכה ברורה שאין עולה יום שמיני לשבעה ימים למאן דשכיב שכבא ברגל.",
                "אך ברית הן הן הדברים שנאמרים למשה בסיני לאו טעמא בעי, אין זה טעם כעיקר, עם היות שלא נהג אבילות שבעה מכל מקום אבילות שלשים נהג, וכי היכי שאם קבר יום אחד לפני רגל נחשב רגל ראשון לשבעה, ה\"נ נהג דין שלשים בחג קודם חג שמיני, אם כן יחשב לז' חג השמיני דהא רגל בפני עצמו. ואי משום שלא יחשב החג שמיני לז' ימים, כיון דעדיין לא נהג שבעה ימי אבילות, אם כן לא יעלו ימי החג כלל לשלשים, דשלשים קודם שבעה ימי אבילות לא מקדימין.",
                "ויגעתי ומצאתי בהרא\"ש שכתב מלתא בטעמא, וז\"ל בסימן ע\"ה דפוס ש\"ס דר' בערמן ז\"ל, וא\"ת א\"כ בחג נמי יבטל ממנו שמיני עצרת גזירת שלשים, שאני התם שלא נהג כלל דין שלשים, אע\"ג שגיהוץ ותספורת אסורים במועד מ\"מ מטעם אבילות מיהו לא נאסר.",
                "ומעתה לפי הנחה זו צדקו דברי רוקח, בשלמא כשנהג אבילות קודם הרגל א\"כ עדיין אסור בגיהוץ ותספורת עי\"ט מתורת אבילות שלשים ניכר שעושה מעשה אבל בעי\"ט, וכיון שנהג מנהג אבילות שלשים, נחשב שמיני עצרת לשבעה, משא\"כ אם קברו המת ברגל לא ניכר אבילות שלשים עבור הגיהוץ ותספורת ברגל כי מתורת מועד נהג כן.",
                "ובהיות כן כל זה ניחא לדעת הרא\"ש דאין נוהג מנהג אבילות ברגל חוץ מגיהוץ ותספורת, וזה ברגל ג\"כ אסור. משא\"כ להרמב\"ן  והכי קיימא לן להלכתא, כמו שפסק בשלחן ערוך סי' שצ\"ט סעיף א', גיהוץ ותספורת לא מתורת הרגל הוא אסור אלא אף מתורת אבל, שהרי מתורת הרגל מותר ללבוש כלים מגוהצים ולבנים ונוטל צפרניו במספרים ושמח שמחת מריעות, והבא ממדינת הים ומבית השביה והשאר שמנו חכמים מותרין לספר ולכבס, ומדין אבילות אסור בכולם כמו בחול, עכ\"ל. א\"כ כיון דנהג דין שלשים ברגל וודאי נחשב שמיני עצרת לשבעה ימים כיום דנהג קצת אבילות, כך הוא הדין והוא הסברא לענין שלשים, ודו\"ק.",
                "ואין להקשות א\"כ לדידן החג שמיני יבטל כל שלשים, כיון דנהג כבר אבילות שלשים קודם החג, י\"ל דלענין זה הניחו חז\"ל, דהא לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא, וכיון דלענין פז\"ר קש\"ב רגל בפני עצמו הוא נחשב לשבעה ימים, כמו שהזכיר בעל נחלת שבעה <small>(סימן י\"ח)</small> מסברא זו. אי נמי דהוי כחוכא ואטלולי בעיני הבריות, כבר בטל השלשים ונוהג שבעה ימי אבילות אחר החג. א\"כ נראה לי לפסוק להלכה ברורה אף בשמת בתוך הרגל לדידן, ימנה חג שמיני לשבעה ימים לשלשים.",
                "והמגן אברהם באורח חיים סי' תקמ\"ח <small>(ס\"ק א)</small> מסכים עם הט\"ז  דלא למנות שמיני לז' ימים דדמי לשגג ולא נהג אבילות קודם הרגל שאין שמיני עצרת נחשב לז', עכ\"ל. תמהני אם יצאו דברים מפיו, שגם כתבו כל הפוסקים הטעם שלא יהיה חוטא נשכר, אבל מה שאין נוהג אבילות ברגל דרבנן הוא דאסרי ליה, כמ\"ש תוס' בשבת דף ד' <small>(ע\"א)</small> סברא זה בד\"ה קודם, וכמ\"ש תוס' בפסחים דף כ\"ט <small>(ע\"ב)</small> ד\"ה רב אשי במשהה חמץ ודעתו לבערו.",
                "ומה שהט\"ז בסי' שצ\"ט רוצה להביא ראיה משמעתין <small>(מועד קטן יט ע\"ב)</small> דבעי אביי מרבה, יעו\"ש, ראיה זו איני מכיר, דהכי קא מבעי ליה, כיון דנהגא מצות שלשים ברגל לענין גיהוץ ותספורת עולין לו למנין שלשים אעפ\"י שאין עולין למנין שבעה, או דלמא אמרינן דאין שלשים קודמת לשבעה ימי אבילות <small>(וכן מצאתי אח\"כ פי' זה במרדכי (סי' תתק\"ו)</small> ג\"כ). א\"כ כיון דפשט התלמודא דעולין ימי החג למנין שלשים אף שקדמו לשבעה ימי אבילות, א\"כ למה לא יחשב החג שמיני לז' אף שקדמו לאבילות שבעה.",
                "לע\"ד כתבתי דברי יושר והצעות נאות, וה' יצילינו משגיאות.",
                "נתנאל אשכנזי ווייל מפראג",
                "ת ו ש ל ב ע\n"
            ]
        ]
    },
    "versions": [
        [
            "Torat Netanel, Modiin Illit, 2009",
            "https://books.google.co.il/books?id=eh68DAEACAAJ"
        ]
    ],
    "heTitle": "תורת נתנאל",
    "categories": [
        "Responsa",
        "Acharonim"
    ],
    "schema": {
        "heTitle": "תורת נתנאל",
        "enTitle": "Torat Netanel",
        "key": "Torat Netanel",
        "nodes": [
            {
                "heTitle": "שער",
                "enTitle": "Title Page"
            },
            {
                "heTitle": "פתח דבר",
                "enTitle": "Foreword"
            },
            {
                "heTitle": "הקדמת בן המחבר",
                "enTitle": "Introduction by the Author's Son"
            },
            {
                "heTitle": "הסכמות",
                "enTitle": "Approbations"
            },
            {
                "heTitle": "",
                "enTitle": ""
            }
        ]
    }
}