diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d2b5302c48e1472bd48dbe12d9ed4046a608b8c3 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,46 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד מה שפסק ז\"ל בהלכות ברכות דפת ויין בלבד הוא דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכולן אבל שאר אוכלין ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אע\"ג דלא הסיבה אחד מברך לכולן וקא מקשי ליה ר' יונתן ז\"ל למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהני להו אבל שאר דברים לא מהני וכל חד מברך לנפשיה ואע\"ג דהסיבה והשיב הרב ז\"ל על דבריו הדבר ידוע שהפת חשובה מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקין ומכל הפירות ולפיכך חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו לפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובין יתר מן הפת והיין שהפת והיין אחד מברך לכל אם נתועדו או הסיבו ושאר הפירות אע\"פ שנתועדו והסיבו לא יברך אחד לכל אלא כל אחד צריך לברך היפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולא הכי הוא פירוש הנהו תרי לישני אלא התרין לישני חד טעמא אית להו ואין שם חלוקה בענין אלא בשנוי המימרא ויש כמה מקומות בתלמוד כך שהוא מקפיד על נוסח המימרא היאך הוא אע\"פ שאין ביניהן הפרש בענין וזה הפירוש אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר הדברים לא בעי הסבה אלא אחד מברך לכל אע\"פ שלא הסיבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה שיהיה אחד מברך לכל הא לא היו מסובין כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת הוא בלבד אבל שאר הדברים אין בהן דין זה כדין שנאמר מהני בהו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כך הוא ור' יוחנן אמר אפילו יין כל אחד מברך לעצמו ואם הסיבו מהני להו הסבה שיברך אחד לכל עד כאן סוף דבריו של רבנו משה זצ\"ל.
ואני רואה סוגיא דגמרא לא כמר רהיטא ולא כמר רהיטא כר' יונתן ז\"ל ליכא למפסק מהנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמי דבר קפרא והביאו לפניהן כרוב ודורמסקינין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך קפץ וברך על הפרגיות וכו' הא אשכחן בפירוש שאחד מברך לכולן בשאר דברים חוץ מפת ויין ועוד ממעשה דרבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלום ונתן רבן גמליאל רשות לר' עקיבא לברך קפץ וברך ברכה אחת מעין שלש וכו' הרי כותבות דלאו פת ויין נינהו ואחד מברך לכולן הלכך לא אפשר למימר ששאר הדברים אפילו הסבו כל חד וחד מברך לנפשיה וכדברי הרב ז\"ל נמי ליכא למפסק דפירושא דקא פריש להנהו תרי לישני לא רהיט לן מכמה אנפי מה שאמר לפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו מנין לו דבר זה ואנן איפכא שמיע לן דתנו רבנן היו יושבין בבית המדרש והביאו לפניהם אור בית שמאי אומר אחד מברך לכולן משום שנאמר ברב עם הדרת מלך ובית הלל אומר כל אחד ואחד מברך לעצמו ואוקימנא טעמיה דבית הלל משום ביטול בית המדרש הא לאו הכי ברב עם הדרת מלך אית להו ועוד אי הכי פת ויין אמאי גרעי מחשיבותיהו בשעת הסכנה אדרבה כל שכן דמתוספי חשיבות בהסיבה וכן נמי שנים שאכלו מצוה לחלק שלשה אין נחלקין אלא אחד מברך לכולן וכי מקום שנעשו שלשה גרעי פת מחשיבותיה הכא ודאי איכא למימר יציבא בארעא וכו'.
ומה שפירוש דברי רב דהכי קאמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר דברים לא בעי הסיבה אלא אחד מברך לכל ואע\"ג שלא הסבו והא לא גרסי אבל שאר הדברים אלא הכי גרסינן בכל הספרים אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסיבה אבל יין וכו' מאי אפילו יין דקאמר ר' יוחנן אף יין בעי הסיבה מיבעי ליה ועוד כשהקשינו על לישנא קמא דרב מרישא דבריתא דקתני כל אחד ואחד מברך לעצמו מאי הא דקא מתריץ שאני אורחים דדעתיהו למעקר וכי משום דדעתיהו למיעקר אי חשיב ליה יין והוי כפת וללישנא בתרא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא לה הסיבה ולפי פירושו ששאר דברים אין בהם דין זה דמהני בהוא הסיבה שיהיה אחד מברך לכל אלא בלא הסיבה נמי כך הוא אם כן מאי האי דקא מותבינן אלישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא עלו והסבו אחד מברך לכולן הא סייעתיה דרב היא דהא הכי נמי קאמר רב דשאר דברים מכל מקום אחד מברך לכולן ומאי האי קא מתריץ מגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי ליין ולפי דעתו אין ליין צורך הסיבה בלא הסיבה נמי כן הוא דינו ולא מהני ביה פת לעולם ועוד לפי סברו שלפי החשיבות כל אחד ואחד מברך לעצמו לא הוה ליה לרב למימר לא שנו אלא פת דמהני ביה הסיבה אלא הכי מיבעי ליה למימר לא שנו אלא פת דמהני בה פיזור הלכך ליכא לפרש הכי דהא לא רהיטא סוגיא דגמרא כל עיקר ולפי פירוש שקבלנו ריהטא דלא כמר ולא כמר וכל מלי בין פת ובין יין ושאר דברים אם הסבו אחד מברך לכולן ואם לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו ואזלא כר' יוחנן ואין מקום להאריך בפירושא דשמעתא על אותה דרך ואי שמיעא ליה למר מילתא בפירושא דהא שמעתא לתקן בו את אותה הפיסקא ליבריר לן בטיבותיה וענותנותיה.
תשובה אפילו על ר' יהונתן ז\"ל ליכא קושיא ממעשה דרבן גמליאל וזקנים דלא איירו תנאי ואמוראי אלא בברכה ראשונה ומעשה דרבן גמליאל וזקנים בברכה אחרונה אבל מעשה דהנהו תלמידי יראה דהוא קשי על סברא דר' יהונתן ז\"ל ושהקשית על פירוש אבא מארי ז\"ל מפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דיהבי בית הלל טעמא ברב עם הדרת מלך אגב גררא קושיא יפה היא אבל כד מעיינית בדבריו זצ\"ל משכחת לה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה לא אמר ז\"ל שחשיבות הברכה שיברך כל אחד לעצמו כי היכי דיקשי עליה האי מימרא דבית הלל דהברכה ודאי חשיבותה שיהיה אחד מברך והכל עונין אמן משום ברב עם הדרת מלך אלא חשיבות הדבר שמברכין עליו אמר שאם הדבר שמברכין עליו חשוב צריכין הנהנין בו להרבות הודיה לשם עליו ולפיכך מברך כל אחד ואחד לעצמו מפני חשיבות ההנאה שהגיעה אליו ועוד משמעתא זו איכא סיועא רבה לפירושו ז\"ל דלא אמרי בית הלל ברב עם הדרת מלך אלא בשהיו אותן העם יושבין ומתקבצין לאותה הברכה דומיא דהסיבה דהכי היא הבריתא היו יושבין וכו' לא שנקרא הדבר מקרה דליכא ביה מהדרת מלך כלום הלכך לפי חשיבות הדבר צריכין ברכה כל אחד ואחד ואם הסבו סגי להו ברכת אחד שהיא ברכה חשובה ומהני מיפרקא לך הך קושיא אחריתי דאיתמהת בה אמאי גרעי חשיבותיה בשעת הסיבה וגם יש בקושיא זו פירוקא אחרינא והוא שכשהם בו נעשו בהסיבתם כאדם אחד ולפיכך סגי להו בברכת אחד מהם וראיתי בדבריך בית שמאי במקום בית הלל ובית הלל במקום בית שמאי ושמא היפך יש בספרים.
ושהקשית משלשה שאכלו אינן רשאין ליחלק ונשתדלת בקושיא זו והתמהת בדבריך כלפי ליא כבר פירשתי לך מתחלת התשובה לא זו הדרך ולא זו העיר אינן בברכה ראשונה שהיא המוציא או בורא פרי ואתה מקשה מברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש כולם בחדא מחתא מחתינהו ועוד אפילו נימא דבברכה אחרונה עסקינן ליכא קושיא דהיינו טעמא שאין השלשה רשאין ליחלק שאין ברכת השלשה ברכת האחד עד שנאמר חשיבות החילוק יתר מברכות האחד דהשלשה ברכה מתוספא להו והיא ברכת הזמון ומפני זה אינן רשאין ליחלק תדע דשנים שאין להם ברכת זמון מצוה ליחלק הלכך קושיא זו סיועא היא ושהקשית על פירושו שפירש בדברי רב אבל שאר דברים ולשון התלמוד אבל יין כמה תמיהא קושיא זו וכי לתינוקות של בית רבן השיב עד שיצטרך להעתיק לשון התלמוד מלה במלה וירחיב בפירוש כאשר ישיבו החכמים למקצת השואלים לא השיב ז\"ל ופירש אלא לחכמים גדולים ולפיכך הספיק לו עמהם ראשי הפרקים ודאי אין כתוב בתלמוד אלא אכל יין אלא מיהו אם יין חשוב לא בעי הסיבה קל וחומר שאר הדברים שהן פחותין ממנו דלא בעי הסיבה מתחלת דבריו תלמוד דאמר וכן היין חשוב מכל המשקין והפירות.
ושקשה לך אמאי אמר ר' יוחנן אפילו יין ולא אמר אף יין אין בו מקום קשה שהיין אע\"פ שהוא חשוב אין חשיבותו אלא לגבי משקין ופירות אבל לגבי הפת לא דהפת חשובה ממנו ואינה עמה במעלה אחת בחשיבותו ולפיכך אמר ר' יוחנן אפילו יין בעי הסיבה כלומר דמה דהפת שהיא חשובה מכל היא בעי הסבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל יין כשאר הדברים ולא בעי הסבה אלא אפילו יין דגרעי חשיבותיה מן הפת הואיל ויש לו חשיבות לגבי שאר המשקין והפירות בעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל ושקשה לך בתירוץ הגמרא וכן משום דדעתיהו למיעקר איחשיב ליה יין והוי כפת לאו הכי היא אלא כך ענין הדברים שאני אורחים דדעתיהו למיעקר כפרודין דמו ולא מצי אחד לברוכי לכולם ולפיכך כל אחד ואחד מברך לעצמו משום סלוק הקיבוץ בכוונתם לעקירה לא משום החשיבות ולולי דדעתיהו למיעקר היה אחד מברך לכל אע\"ג דלא הסיבו לטעמיה דרב ודאקשינן על לישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא והא קתני אחד מברך לכולם אלמא קא ממני ליה הסיבה פשיטא מילתא לחדא אפירושא דאנהר ביה ז\"ל לפי שאמר רב בלישנא בתרא לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה אבל יין לא דמשמע דהכי דיניה דאחד מברך לכל אפילו בלא הסיבה ולא אהני ביה הסיבה מידי אקשינן ליה מסיפא דבריתא דאמר בה עלו והסבו בא להם מים וכו' בא להם יין אע\"פ וכו' אחד מברך לכולן למימרא דהניא ליה הסיבה ולולי הסבה כדאמר עלו והסבו ולא היה אחד מברך לכולם אלא כל אחד ואחד מברך לעצמו על זה היין שבא להן כשהן מסובין ופריק רבא שאני התם דמיגו דהניא ליה הסיבא לפת אהניא ליה נמי ליין כלומר לא אמר התנא בבריתא עלו והסבו מפני היין שכך דין היין לטעמיה דרב אפילו לא הסבו אלא מפני הפת הוא דאמר עלו והסבו וזה הוא פירוש מיגו דמהניא ליה הסיבה לפת אהני ליה נמי ליין.
ושאמרת שלפי פירושו ז\"ל היה לרב לומר לא שנו אלא פת דאהני בה פירורים תראה מאלו הדברים שלא דקדקת הפירוש שאמר עד שתבין ענינו בטוב ואני ארחיב לך בדברים עד שיתבררו לך ענין דבריו ז\"ל משמע שהוסיפה ענין שלא היה בתחלה וכן אמר רב לא שנו אלא פת דמהני בה הסבה שקודם הסיבה היה כל אחד ואחד מברך לעצמו ומהני הסיבה לחדושי דין אחר שיהיה אחד מברך לכולן ואי בלא הסיבה כל אחד ואחד מברך לעצמו אבל יין וכל שכן שאר דברים לא מהני להו הסיבה מידי שלא נתוסף בהם כלום שדינם קודם הסיבה כדינם אחר הסיבה שבזמן שיהיו רבים אחד מברך לכל הילכך לא מהני להו הסיבה מידי אלא בין הסיבו או לא הסיבו הדין אחד כל אלו הפרוקים והפירושין אע\"פ שאינן מפורשין בתשובתו ז\"ל יוצאין הן מכח אותן הדברים המעוטין שהשיב לר' יונתן ז\"ל וזה ששתק מלהרחיב בפירוש לפי שתשובתו לחכמים גדולים היתה ואין מפרשין לחכם והפירוש החדש שאמרת שקבלתם שהשויתם בו היין והפת לשאר הדברים לא ידעתי אמאי קא סמכיתו ביה שאין לו ראיה ברורה מוכחת עליו ודברים שאין להם טעם הם אצלינו וכבר פירשנו כל הספיקות שהקשיתם בה על הפירוש שפירש הרב ז\"ל ויראה שהוא הפירוש הנכון." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..35c19b498e4e49842d6a9ca180805763b78545fa --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,43 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Blessings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Blessings", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד מה שפסק ז\"ל בהלכות ברכות דפת ויין בלבד הוא דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכולן אבל שאר אוכלין ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אע\"ג דלא הסיבה אחד מברך לכולן וקא מקשי ליה ר' יונתן ז\"ל למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהני להו אבל שאר דברים לא מהני וכל חד מברך לנפשיה ואע\"ג דהסיבה והשיב הרב ז\"ל על דבריו הדבר ידוע שהפת חשובה מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקין ומכל הפירות ולפיכך חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו לפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובין יתר מן הפת והיין שהפת והיין אחד מברך לכל אם נתועדו או הסיבו ושאר הפירות אע\"פ שנתועדו והסיבו לא יברך אחד לכל אלא כל אחד צריך לברך היפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולא הכי הוא פירוש הנהו תרי לישני אלא התרין לישני חד טעמא אית להו ואין שם חלוקה בענין אלא בשנוי המימרא ויש כמה מקומות בתלמוד כך שהוא מקפיד על נוסח המימרא היאך הוא אע\"פ שאין ביניהן הפרש בענין וזה הפירוש אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר הדברים לא בעי הסבה אלא אחד מברך לכל אע\"פ שלא הסיבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה שיהיה אחד מברך לכל הא לא היו מסובין כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת הוא בלבד אבל שאר הדברים אין בהן דין זה כדין שנאמר מהני בהו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כך הוא ור' יוחנן אמר אפילו יין כל אחד מברך לעצמו ואם הסיבו מהני להו הסבה שיברך אחד לכל עד כאן סוף דבריו של רבנו משה זצ\"ל.
ואני רואה סוגיא דגמרא לא כמר רהיטא ולא כמר רהיטא כר' יונתן ז\"ל ליכא למפסק מהנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמי דבר קפרא והביאו לפניהן כרוב ודורמסקינין ופרגיות נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך קפץ וברך על הפרגיות וכו' הא אשכחן בפירוש שאחד מברך לכולן בשאר דברים חוץ מפת ויין ועוד ממעשה דרבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלום ונתן רבן גמליאל רשות לר' עקיבא לברך קפץ וברך ברכה אחת מעין שלש וכו' הרי כותבות דלאו פת ויין נינהו ואחד מברך לכולן הלכך לא אפשר למימר ששאר הדברים אפילו הסבו כל חד וחד מברך לנפשיה וכדברי הרב ז\"ל נמי ליכא למפסק דפירושא דקא פריש להנהו תרי לישני לא רהיט לן מכמה אנפי מה שאמר לפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מצריכין לכל אחד ואחד ברכה בפני עצמו מנין לו דבר זה ואנן איפכא שמיע לן דתנו רבנן היו יושבין בבית המדרש והביאו לפניהם אור בית שמאי אומר אחד מברך לכולן משום שנאמר ברב עם הדרת מלך ובית הלל אומר כל אחד ואחד מברך לעצמו ואוקימנא טעמיה דבית הלל משום ביטול בית המדרש הא לאו הכי ברב עם הדרת מלך אית להו ועוד אי הכי פת ויין אמאי גרעי מחשיבותיהו בשעת הסכנה אדרבה כל שכן דמתוספי חשיבות בהסיבה וכן נמי שנים שאכלו מצוה לחלק שלשה אין נחלקין אלא אחד מברך לכולן וכי מקום שנעשו שלשה גרעי פת מחשיבותיה הכא ודאי איכא למימר יציבא בארעא וכו'.
ומה שפירוש דברי רב דהכי קאמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל שאר דברים לא בעי הסיבה אלא אחד מברך לכל ואע\"ג שלא הסבו והא לא גרסי אבל שאר הדברים אלא הכי גרסינן בכל הספרים אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסיבה אבל יין וכו' מאי אפילו יין דקאמר ר' יוחנן אף יין בעי הסיבה מיבעי ליה ועוד כשהקשינו על לישנא קמא דרב מרישא דבריתא דקתני כל אחד ואחד מברך לעצמו מאי הא דקא מתריץ שאני אורחים דדעתיהו למעקר וכי משום דדעתיהו למיעקר אי חשיב ליה יין והוי כפת וללישנא בתרא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא לה הסיבה ולפי פירושו ששאר דברים אין בהם דין זה דמהני בהוא הסיבה שיהיה אחד מברך לכל אלא בלא הסיבה נמי כך הוא אם כן מאי האי דקא מותבינן אלישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא עלו והסבו אחד מברך לכולן הא סייעתיה דרב היא דהא הכי נמי קאמר רב דשאר דברים מכל מקום אחד מברך לכולן ומאי האי קא מתריץ מגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי ליין ולפי דעתו אין ליין צורך הסיבה בלא הסיבה נמי כן הוא דינו ולא מהני ביה פת לעולם ועוד לפי סברו שלפי החשיבות כל אחד ואחד מברך לעצמו לא הוה ליה לרב למימר לא שנו אלא פת דמהני ביה הסיבה אלא הכי מיבעי ליה למימר לא שנו אלא פת דמהני בה פיזור הלכך ליכא לפרש הכי דהא לא רהיטא סוגיא דגמרא כל עיקר ולפי פירוש שקבלנו ריהטא דלא כמר ולא כמר וכל מלי בין פת ובין יין ושאר דברים אם הסבו אחד מברך לכולן ואם לא הסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו ואזלא כר' יוחנן ואין מקום להאריך בפירושא דשמעתא על אותה דרך ואי שמיעא ליה למר מילתא בפירושא דהא שמעתא לתקן בו את אותה הפיסקא ליבריר לן בטיבותיה וענותנותיה.
תשובה אפילו על ר' יהונתן ז\"ל ליכא קושיא ממעשה דרבן גמליאל וזקנים דלא איירו תנאי ואמוראי אלא בברכה ראשונה ומעשה דרבן גמליאל וזקנים בברכה אחרונה אבל מעשה דהנהו תלמידי יראה דהוא קשי על סברא דר' יהונתן ז\"ל ושהקשית על פירוש אבא מארי ז\"ל מפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דיהבי בית הלל טעמא ברב עם הדרת מלך אגב גררא קושיא יפה היא אבל כד מעיינית בדבריו זצ\"ל משכחת לה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה לא אמר ז\"ל שחשיבות הברכה שיברך כל אחד לעצמו כי היכי דיקשי עליה האי מימרא דבית הלל דהברכה ודאי חשיבותה שיהיה אחד מברך והכל עונין אמן משום ברב עם הדרת מלך אלא חשיבות הדבר שמברכין עליו אמר שאם הדבר שמברכין עליו חשוב צריכין הנהנין בו להרבות הודיה לשם עליו ולפיכך מברך כל אחד ואחד לעצמו מפני חשיבות ההנאה שהגיעה אליו ועוד משמעתא זו איכא סיועא רבה לפירושו ז\"ל דלא אמרי בית הלל ברב עם הדרת מלך אלא בשהיו אותן העם יושבין ומתקבצין לאותה הברכה דומיא דהסיבה דהכי היא הבריתא היו יושבין וכו' לא שנקרא הדבר מקרה דליכא ביה מהדרת מלך כלום הלכך לפי חשיבות הדבר צריכין ברכה כל אחד ואחד ואם הסבו סגי להו ברכת אחד שהיא ברכה חשובה ומהני מיפרקא לך הך קושיא אחריתי דאיתמהת בה אמאי גרעי חשיבותיה בשעת הסיבה וגם יש בקושיא זו פירוקא אחרינא והוא שכשהם בו נעשו בהסיבתם כאדם אחד ולפיכך סגי להו בברכת אחד מהם וראיתי בדבריך בית שמאי במקום בית הלל ובית הלל במקום בית שמאי ושמא היפך יש בספרים.
ושהקשית משלשה שאכלו אינן רשאין ליחלק ונשתדלת בקושיא זו והתמהת בדבריך כלפי ליא כבר פירשתי לך מתחלת התשובה לא זו הדרך ולא זו העיר אינן בברכה ראשונה שהיא המוציא או בורא פרי ואתה מקשה מברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש כולם בחדא מחתא מחתינהו ועוד אפילו נימא דבברכה אחרונה עסקינן ליכא קושיא דהיינו טעמא שאין השלשה רשאין ליחלק שאין ברכת השלשה ברכת האחד עד שנאמר חשיבות החילוק יתר מברכות האחד דהשלשה ברכה מתוספא להו והיא ברכת הזמון ומפני זה אינן רשאין ליחלק תדע דשנים שאין להם ברכת זמון מצוה ליחלק הלכך קושיא זו סיועא היא ושהקשית על פירושו שפירש בדברי רב אבל שאר דברים ולשון התלמוד אבל יין כמה תמיהא קושיא זו וכי לתינוקות של בית רבן השיב עד שיצטרך להעתיק לשון התלמוד מלה במלה וירחיב בפירוש כאשר ישיבו החכמים למקצת השואלים לא השיב ז\"ל ופירש אלא לחכמים גדולים ולפיכך הספיק לו עמהם ראשי הפרקים ודאי אין כתוב בתלמוד אלא אכל יין אלא מיהו אם יין חשוב לא בעי הסיבה קל וחומר שאר הדברים שהן פחותין ממנו דלא בעי הסיבה מתחלת דבריו תלמוד דאמר וכן היין חשוב מכל המשקין והפירות.
ושקשה לך אמאי אמר ר' יוחנן אפילו יין ולא אמר אף יין אין בו מקום קשה שהיין אע\"פ שהוא חשוב אין חשיבותו אלא לגבי משקין ופירות אבל לגבי הפת לא דהפת חשובה ממנו ואינה עמה במעלה אחת בחשיבותו ולפיכך אמר ר' יוחנן אפילו יין בעי הסיבה כלומר דמה דהפת שהיא חשובה מכל היא בעי הסבה ואחר כך יברך אחד לכל אבל יין כשאר הדברים ולא בעי הסבה אלא אפילו יין דגרעי חשיבותיה מן הפת הואיל ויש לו חשיבות לגבי שאר המשקין והפירות בעי הסיבה ואחר כך יברך אחד לכל ושקשה לך בתירוץ הגמרא וכן משום דדעתיהו למיעקר איחשיב ליה יין והוי כפת לאו הכי היא אלא כך ענין הדברים שאני אורחים דדעתיהו למיעקר כפרודין דמו ולא מצי אחד לברוכי לכולם ולפיכך כל אחד ואחד מברך לעצמו משום סלוק הקיבוץ בכוונתם לעקירה לא משום החשיבות ולולי דדעתיהו למיעקר היה אחד מברך לכל אע\"ג דלא הסיבו לטעמיה דרב ודאקשינן על לישנא בתרא דרב מסיפא דבריתא והא קתני אחד מברך לכולם אלמא קא ממני ליה הסיבה פשיטא מילתא לחדא אפירושא דאנהר ביה ז\"ל לפי שאמר רב בלישנא בתרא לא שנו אלא פת דמהני לה הסיבה אבל יין לא דמשמע דהכי דיניה דאחד מברך לכל אפילו בלא הסיבה ולא אהני ביה הסיבה מידי אקשינן ליה מסיפא דבריתא דאמר בה עלו והסבו בא להם מים וכו' בא להם יין אע\"פ וכו' אחד מברך לכולן למימרא דהניא ליה הסיבה ולולי הסבה כדאמר עלו והסבו ולא היה אחד מברך לכולם אלא כל אחד ואחד מברך לעצמו על זה היין שבא להן כשהן מסובין ופריק רבא שאני התם דמיגו דהניא ליה הסיבא לפת אהניא ליה נמי ליין כלומר לא אמר התנא בבריתא עלו והסבו מפני היין שכך דין היין לטעמיה דרב אפילו לא הסבו אלא מפני הפת הוא דאמר עלו והסבו וזה הוא פירוש מיגו דמהניא ליה הסיבה לפת אהני ליה נמי ליין.
ושאמרת שלפי פירושו ז\"ל היה לרב לומר לא שנו אלא פת דאהני בה פירורים תראה מאלו הדברים שלא דקדקת הפירוש שאמר עד שתבין ענינו בטוב ואני ארחיב לך בדברים עד שיתבררו לך ענין דבריו ז\"ל משמע שהוסיפה ענין שלא היה בתחלה וכן אמר רב לא שנו אלא פת דמהני בה הסבה שקודם הסיבה היה כל אחד ואחד מברך לעצמו ומהני הסיבה לחדושי דין אחר שיהיה אחד מברך לכולן ואי בלא הסיבה כל אחד ואחד מברך לעצמו אבל יין וכל שכן שאר דברים לא מהני להו הסיבה מידי שלא נתוסף בהם כלום שדינם קודם הסיבה כדינם אחר הסיבה שבזמן שיהיו רבים אחד מברך לכל הילכך לא מהני להו הסיבה מידי אלא בין הסיבו או לא הסיבו הדין אחד כל אלו הפרוקים והפירושין אע\"פ שאינן מפורשין בתשובתו ז\"ל יוצאין הן מכח אותן הדברים המעוטין שהשיב לר' יונתן ז\"ל וזה ששתק מלהרחיב בפירוש לפי שתשובתו לחכמים גדולים היתה ואין מפרשין לחכם והפירוש החדש שאמרת שקבלתם שהשויתם בו היין והפת לשאר הדברים לא ידעתי אמאי קא סמכיתו ביה שאין לו ראיה ברורה מוכחת עליו ודברים שאין להם טעם הם אצלינו וכבר פירשנו כל הספיקות שהקשיתם בה על הפירוש שפירש הרב ז\"ל ויראה שהוא הפירוש הנכון." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות ברכות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..efc7cd7da6debdc4c6bdec1a9f6842ee7fa50168 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,63 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קא פסיק הרב ז\"ל דמשבעה במרחשון שואלין את הגשמים בארץ ישראל כר' אלעזר דאמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וקשיא לי דאנן קא מוקמינן הא דר' אלעזר בזמן שבית המקדש קיים כיון דאקשינן דר' יהודה אדר' אלעזר דאמר הלכה כרבן גמליאל מתרצי תירוצא בטלו להו דברי ר' אלעזר לגמרי אין הלכה כתלמיד במקום הרב ותירוצא תנינא אי בעית אימא כאן לשאול כאן להזכיר ולא קם דהא אמר ר' יוחנן במקום ששואל מזכיר בין להתחלה בין להפסקה ותירוצא אחרינא הא לן דאית פירי בדברא משבעה במרחשון והא להו בזמן שאין בית המקדש קיים התחיל לשאול התחיל להזכיר ומסקינן דהא והא לדידהו ולא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים כדקתני רבן גמליאל טעמיה חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת ודברי ר' יוחנן דאמר הלכה כר' יהודה בזמן שאין בית המקדש קיים במקום שמזכיר שואל דליכא עולי רגלים וליכא פירא בדברא הלכך קשיא.
תשובה לא דחינן לתלמוד ערוך משקלא וטריא דגמרא דהא בתר הך שקלא וטריא אמרינן על פסקת בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים וכולי אמר ר' אלעזר הלכה כרבן גמליאל ועוד הך שקלא וטריא כוליה והך אוקימתא דאמרינן כאן בזמן שבית המקדש קיים וכו' לתרוצי דברי ר' יוחנן דתלה הזכירה בשאלה כדאמרינן התחיל לשאול התחיל להזכיר פסק מלהזכיר פסק מלשאול והאי סברא לא מתוקם דר' יוחנן אמורא הוא והא ברייתא פליגי עליה דתניא חנניה אומר בגולה עד ששים בתקופה ואפסיקא הלכתא בגמרא כחנניה הלכך אידחי ליה סברא דר' יוחנן דסבר דכל אימת דמזכיר שואל ובטלה לה הך אוקימתא ושנויא בעלמא היא ולא סמכינן עלה ופירוקא קמא דייק טפי דר' יוחנן ור' אלעזר תרי גברי וגברא אגברא לא רמינן וכר' אלעזר ור' יוחנן תרי גברא וגברא אגברא לא רמינן וליכא בה קושיא בתר האי פירוקא." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי האי דקא פסיק ז\"ל כיון \n שהגיע זמן תפלת מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפי' להזיע עד שיתפלל. וכל אותו ענין האמור במשנת שבת והא אנן לא קא מוקמינן לה סמוך למנחה גדולה אלא כי היכי דלא תהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל והכא קתני אם התחילו אין מפסיקין לפיכך דחקינן ומתרצינן לה אליביה כי היכי דלא תהוי תיובתא ודברי ר' יהושע בן לוי לאו הילכתא נינהו כדקא פסקינן בפירוש בברכות ולית הלכתא כר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע וכו' הלכך ליכא למדחק ולאוקומה במנחה גדולה אלא במנחה קטנה וכפשטה דמתני' והוא ז\"ל בשטת הרב אלפסי ז\"ל אמרה ואי אפשר שלא מצא בה טעם איתידע ליה למר לידען.
תשובה כד מעינית בגמרא דשבת יפה מתברר לך דמנחה גדולה עסקינן בודאי אע\"ג דמתחזי דלא אוקימנא מתניתין במנחה גדולה אלא כי היכי דלא תקשי לר' יהושע בן לוי אע\"פ כן מדחזינן לגמרא בתר הך אוקימתא דאוקמינן דמנחה גדולה עסקינן שקיל וטריא אליביה שמע מינה דדוקא היא דמאחר דאוקמינן לעולם במנחה גדולה ובתספורת בן אלעשה אמרינן רב אחא בר יעקב אמר לעולם בתספורת דידן לכתחלה מאי טעמא לא גזרה שמא ישבר הזוג וכו' הלכך פשיטא מילתא לגביהו דאמוראי דבמנחה גדולה עסקינן ולפיכך תרצו גזרה שמא ישבר הזוג וגזרה שמא יתעלפה וכו' כי היכי דתסתלק הך תמיהא דאתמהינן בתחלה אי לימא במנחה גדולה הא איכא שהות טובא ואע\"ג דלית הילכתא כר' יהושע בן לוי ליכא מהאי מתניתין דשבת תיובתא ולא מפני שאין הלכה כדבריו תהיה זו המשנה תיובתא עליה ואם יעלה על דעת אדם לומר אי מתניתין במנחה גדולה תהיה סיועא לר' יהושע בן לוי נאמר לא מפני שאינה תיובתא עליה תהיה סיועא ליה אלא הא מתניתין ליכא מינה לר' יהושע בן לוי סיועא ולא עליה מינה תיובתא ליכא מינה תיובתא דבמנחה גדולה עסקינן כדתריץ גמרא לעולם מנחה גדולה ולא סיועא דאכילה לחוד וטעימא לחוד וטעמא דאכילה דאסורה גזרה דילמא אתי לאמשוכי כדפריש גמרא וליכא למגזר הכי בטעימא דאין אדם נמשך בטעימא ואם תאמר גזרה טעימא אטו אכילה לא גזרינן גזרה לגזירה הלכך לית הלכתא כר' יהושע בן לוי כדאיפרש בגמרא דברכות ומתניתין דלא ישב במנחה גדולה כדאיפרש בגמרא דשבת ולא קשיא אהדדי והאי הוא דאתידע לן בהו וליכא למיזז מינה." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9f5450ff0665f895e7f9c27ef68e73ef21232646 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,60 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קא פסיק הרב ז\"ל דמשבעה במרחשון שואלין את הגשמים בארץ ישראל כר' אלעזר דאמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וקשיא לי דאנן קא מוקמינן הא דר' אלעזר בזמן שבית המקדש קיים כיון דאקשינן דר' יהודה אדר' אלעזר דאמר הלכה כרבן גמליאל מתרצי תירוצא בטלו להו דברי ר' אלעזר לגמרי אין הלכה כתלמיד במקום הרב ותירוצא תנינא אי בעית אימא כאן לשאול כאן להזכיר ולא קם דהא אמר ר' יוחנן במקום ששואל מזכיר בין להתחלה בין להפסקה ותירוצא אחרינא הא לן דאית פירי בדברא משבעה במרחשון והא להו בזמן שאין בית המקדש קיים התחיל לשאול התחיל להזכיר ומסקינן דהא והא לדידהו ולא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים כדקתני רבן גמליאל טעמיה חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת ודברי ר' יוחנן דאמר הלכה כר' יהודה בזמן שאין בית המקדש קיים במקום שמזכיר שואל דליכא עולי רגלים וליכא פירא בדברא הלכך קשיא.
תשובה לא דחינן לתלמוד ערוך משקלא וטריא דגמרא דהא בתר הך שקלא וטריא אמרינן על פסקת בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים וכולי אמר ר' אלעזר הלכה כרבן גמליאל ועוד הך שקלא וטריא כוליה והך אוקימתא דאמרינן כאן בזמן שבית המקדש קיים וכו' לתרוצי דברי ר' יוחנן דתלה הזכירה בשאלה כדאמרינן התחיל לשאול התחיל להזכיר פסק מלהזכיר פסק מלשאול והאי סברא לא מתוקם דר' יוחנן אמורא הוא והא ברייתא פליגי עליה דתניא חנניה אומר בגולה עד ששים בתקופה ואפסיקא הלכתא בגמרא כחנניה הלכך אידחי ליה סברא דר' יוחנן דסבר דכל אימת דמזכיר שואל ובטלה לה הך אוקימתא ושנויא בעלמא היא ולא סמכינן עלה ופירוקא קמא דייק טפי דר' יוחנן ור' אלעזר תרי גברי וגברא אגברא לא רמינן וכר' אלעזר ור' יוחנן תרי גברא וגברא אגברא לא רמינן וליכא בה קושיא בתר האי פירוקא." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי האי דקא פסיק ז\"ל כיון \n שהגיע זמן תפלת מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפי' להזיע עד שיתפלל. וכל אותו ענין האמור במשנת שבת והא אנן לא קא מוקמינן לה סמוך למנחה גדולה אלא כי היכי דלא תהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל והכא קתני אם התחילו אין מפסיקין לפיכך דחקינן ומתרצינן לה אליביה כי היכי דלא תהוי תיובתא ודברי ר' יהושע בן לוי לאו הילכתא נינהו כדקא פסקינן בפירוש בברכות ולית הלכתא כר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע וכו' הלכך ליכא למדחק ולאוקומה במנחה גדולה אלא במנחה קטנה וכפשטה דמתני' והוא ז\"ל בשטת הרב אלפסי ז\"ל אמרה ואי אפשר שלא מצא בה טעם איתידע ליה למר לידען.
תשובה כד מעינית בגמרא דשבת יפה מתברר לך דמנחה גדולה עסקינן בודאי אע\"ג דמתחזי דלא אוקימנא מתניתין במנחה גדולה אלא כי היכי דלא תקשי לר' יהושע בן לוי אע\"פ כן מדחזינן לגמרא בתר הך אוקימתא דאוקמינן דמנחה גדולה עסקינן שקיל וטריא אליביה שמע מינה דדוקא היא דמאחר דאוקמינן לעולם במנחה גדולה ובתספורת בן אלעשה אמרינן רב אחא בר יעקב אמר לעולם בתספורת דידן לכתחלה מאי טעמא לא גזרה שמא ישבר הזוג וכו' הלכך פשיטא מילתא לגביהו דאמוראי דבמנחה גדולה עסקינן ולפיכך תרצו גזרה שמא ישבר הזוג וגזרה שמא יתעלפה וכו' כי היכי דתסתלק הך תמיהא דאתמהינן בתחלה אי לימא במנחה גדולה הא איכא שהות טובא ואע\"ג דלית הילכתא כר' יהושע בן לוי ליכא מהאי מתניתין דשבת תיובתא ולא מפני שאין הלכה כדבריו תהיה זו המשנה תיובתא עליה ואם יעלה על דעת אדם לומר אי מתניתין במנחה גדולה תהיה סיועא לר' יהושע בן לוי נאמר לא מפני שאינה תיובתא עליה תהיה סיועא ליה אלא הא מתניתין ליכא מינה לר' יהושע בן לוי סיועא ולא עליה מינה תיובתא ליכא מינה תיובתא דבמנחה גדולה עסקינן כדתריץ גמרא לעולם מנחה גדולה ולא סיועא דאכילה לחוד וטעימא לחוד וטעמא דאכילה דאסורה גזרה דילמא אתי לאמשוכי כדפריש גמרא וליכא למגזר הכי בטעימא דאין אדם נמשך בטעימא ואם תאמר גזרה טעימא אטו אכילה לא גזרינן גזרה לגזירה הלכך לית הלכתא כר' יהושע בן לוי כדאיפרש בגמרא דברכות ומתניתין דלא ישב במנחה גדולה כדאיפרש בגמרא דשבת ולא קשיא אהדדי והאי הוא דאתידע לן בהו וליכא למיזז מינה." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ddf668d5bfbf06e29f6ba73c372d6de5c2424057 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,58 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בהלכות קריאת שמע אי \n זה הוא זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו. וקשיא לי בגוה דהא קא פסק שמואל הלכה כרבן גמליאל דקאמר עד שיעלה עמוד השחר ובהרחיקא גופיה קא מיפלגו רבן גמליאל ורבנן דרבנן אית להו האי הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה כדקא גרסי רבנן כמאן סבירא להו אי כר' אליעזר לימרו כר' אליעזר אי כרבן גמליאל לימרו כרבן גמליאל וקא מהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמר עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא וכו' מכלל דרבנן הוא דאית להו הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה ועוד הא רמינן הא דתנן רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר דעלמא כוליה ליליה זימניה הוא והדר תני ולא זו בלבד וכו' דעלמא עד חצות ותו לא ופרקינן דהכי קאמרי ליה בניו לרבן גמליאל לרבנן דפליגו עלך ואמרי עד חצות מצותה קאמרי או להרחיק מן העבירה קאמרי ואמר להו להרחיק מן העבירה קאמרי נפקא מינה דרבן גמליאל לית ליה האי הרחיקא דעד חצות ורבנן אית להו וקא פסק הילכתא בהדיא כרבן גמליאל ואם כן מאי טעמא שביק פסקא דגמרא ופסיק כרבנן.
תשובה מדקדוק לשון המשנה יתבאר דאפילו רבן גמליאל לא אמר אלא בדיעבד דתנן מעשה שבאו בניו וכו' אמר להם אם לא עלה עמוד השחר מותרין אתם לקרות ועוד כד מעיינית בגמרא משכחת דלא איפסיקא הילכתא כרבן גמליאל אלא לאפוקי מדר' אליעזר ורבן גמליאל ורבנן ליכא ביניהו פלוגתא בזמן החיוב עד שנאמר הלכה כרבן גמליאל לאפוקי מדרבנן דאמרינן חכמים כמאן סבירא להו וכו' ומהדרינן כמאן סבירא להו ואהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' והואיל ותניא מסייעא להו לחכמים דחישינן לפשיעה עבדינן הרחקה כוותיה וליכא למימר דהאי תניא דחויא היא דהא אידחו גמרא לפרושה ולתרוצה דאמרינן עלה ומאי שנא הכא דקתני כל העובר וכו' ואהדרינן הכא דאיכא אונס שינה וכו' ואין אני יודע אם ביד כבודך הלכות של רבינו יצחק ז\"ל או לאו דהאי סברא דאמר אבא מארי זצ\"ל הוא סברא דרבנו יצחק ז\"ל דהכי אמר בפירקא קמא דברכות הא דאמר רבן גמליאל ודאמר ר' שמעון בן יוחאי עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא ואפילו עבד הכי במזיד וקרא קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתיה ואע\"פ שאינו רשאי לעשות כן דתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' ואי קשיא לך אם כן אמאי לא אמרינן הלכה כחכמים ואנא ידענא דאין הלכה כר' אליעזר תשובתך אילו אמר הלכה כחכמים היה עולה על הדעת דאין זמנה עד חצות ותו לא כעין אכילת פסחים ושאר המנויים במשנה ואין הדבר כך אלא כדאמר הרב ז\"ל ומפני זה פסק התלמוד כרבן גמליאל דאמר עד שיעלה עמוד השחר בפירוש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי הא דאמר ז\"ל הקורא \n למפרע לא יצא במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אע\"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה. וקשיא דאמאי אם הקדים פרשה לפרשה לא קרינא ביה למפרע והא קא קפדינן אסדרא דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו' וקתני ר' שמעון בן יוחאי דין הוא שתקדים שמע לוהיה אם שמוע וכו' והויין להו כמאן דסמיכי אהדדי ותניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת ומצאן שקראו חציה וגמר עמהן לא יחזור ויקרא מראשה ועד אותו מקום אלא מתחיל מראשה וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה והאי דקתני ומצאן שקראו חציה אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אי נמי זמנין שתים והרי גמר עליהן וחזר וקרא הראשונים או ראשונה ושניה ואי סלקא דעתך יצא אמאי צריך לקרות עד סוף הא נפיק ליה חובה אחרונה או אחרונות שקראן שלימות הואיל ואין להן סדר חוזר וקורא מראש ועד אותה פרשה שקראה עמהן ודיו ומדמדמי לה להלל ולמגילה שמע מינה נמי דעבדינהו רבנן כמאן דסמיכי להדדי.
תשובה זה שהצריכוהו לקרות על סדר פרשיות לכתחלה הוא וליכא מאן דפליג בהא והוא ז\"ל בדיעבד קאמר ושהקשית מדתניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת וכו' שתי תשובות בדבר חדא דמי יימא לך דבין פרשה ופרשה עסקינן כי היכי דתקשי לן אימא לך על חצי פרשה כגון שנכנס ומצא הציבור בחצי פרשה ואין חציה האמור מחציתה דוקא כדי שתאמר אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אלא מקצתה ענין הדברים ומדבריך שאמרת אי נמי זמנין שתים תלמוד שחציה מקצתה לפיכך אימא לך אי נמי זמנין חצי פרשה נשתייר לפניו ולפיכך חוזר לראש ועוד אפילו נאמר חציה מחציתה דוקא ואי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה מי תניא בתוספתא אם חזר וקרא מראשה ועד אותו מקום לא יצא אפילו תנא הכי הוינא אמרי היינו טעמא דלא יצא משום דפוסק באותו מקום שהוא חצי פרשה כל שכן דלא תנא הכי לא יחזיר ויקרא וכו' אמר ובודאי אין ראוי לעשות כן לכתחלה אלא לקרות על סדר פרשיות והוא ז\"ל כבר דקדק בדבריו אע\"פ שאינו רשאי וכו' ועוד אני אומר ומי שמחמיר תבוא לו ברכה." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c654076fdb3c1fbe850e990028dc8152133f4c5d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,55 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Reading the Shema", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בהלכות קריאת שמע אי \n זה הוא זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו. וקשיא לי בגוה דהא קא פסק שמואל הלכה כרבן גמליאל דקאמר עד שיעלה עמוד השחר ובהרחיקא גופיה קא מיפלגו רבן גמליאל ורבנן דרבנן אית להו האי הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה כדקא גרסי רבנן כמאן סבירא להו אי כר' אליעזר לימרו כר' אליעזר אי כרבן גמליאל לימרו כרבן גמליאל וקא מהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמר עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא וכו' מכלל דרבנן הוא דאית להו הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה ועוד הא רמינן הא דתנן רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר דעלמא כוליה ליליה זימניה הוא והדר תני ולא זו בלבד וכו' דעלמא עד חצות ותו לא ופרקינן דהכי קאמרי ליה בניו לרבן גמליאל לרבנן דפליגו עלך ואמרי עד חצות מצותה קאמרי או להרחיק מן העבירה קאמרי ואמר להו להרחיק מן העבירה קאמרי נפקא מינה דרבן גמליאל לית ליה האי הרחיקא דעד חצות ורבנן אית להו וקא פסק הילכתא בהדיא כרבן גמליאל ואם כן מאי טעמא שביק פסקא דגמרא ופסיק כרבנן.
תשובה מדקדוק לשון המשנה יתבאר דאפילו רבן גמליאל לא אמר אלא בדיעבד דתנן מעשה שבאו בניו וכו' אמר להם אם לא עלה עמוד השחר מותרין אתם לקרות ועוד כד מעיינית בגמרא משכחת דלא איפסיקא הילכתא כרבן גמליאל אלא לאפוקי מדר' אליעזר ורבן גמליאל ורבנן ליכא ביניהו פלוגתא בזמן החיוב עד שנאמר הלכה כרבן גמליאל לאפוקי מדרבנן דאמרינן חכמים כמאן סבירא להו וכו' ומהדרינן כמאן סבירא להו ואהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' והואיל ותניא מסייעא להו לחכמים דחישינן לפשיעה עבדינן הרחקה כוותיה וליכא למימר דהאי תניא דחויא היא דהא אידחו גמרא לפרושה ולתרוצה דאמרינן עלה ומאי שנא הכא דקתני כל העובר וכו' ואהדרינן הכא דאיכא אונס שינה וכו' ואין אני יודע אם ביד כבודך הלכות של רבינו יצחק ז\"ל או לאו דהאי סברא דאמר אבא מארי זצ\"ל הוא סברא דרבנו יצחק ז\"ל דהכי אמר בפירקא קמא דברכות הא דאמר רבן גמליאל ודאמר ר' שמעון בן יוחאי עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא ואפילו עבד הכי במזיד וקרא קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתיה ואע\"פ שאינו רשאי לעשות כן דתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' ואי קשיא לך אם כן אמאי לא אמרינן הלכה כחכמים ואנא ידענא דאין הלכה כר' אליעזר תשובתך אילו אמר הלכה כחכמים היה עולה על הדעת דאין זמנה עד חצות ותו לא כעין אכילת פסחים ושאר המנויים במשנה ואין הדבר כך אלא כדאמר הרב ז\"ל ומפני זה פסק התלמוד כרבן גמליאל דאמר עד שיעלה עמוד השחר בפירוש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי הא דאמר ז\"ל הקורא \n למפרע לא יצא במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אע\"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה. וקשיא דאמאי אם הקדים פרשה לפרשה לא קרינא ביה למפרע והא קא קפדינן אסדרא דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו' וקתני ר' שמעון בן יוחאי דין הוא שתקדים שמע לוהיה אם שמוע וכו' והויין להו כמאן דסמיכי אהדדי ותניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת ומצאן שקראו חציה וגמר עמהן לא יחזור ויקרא מראשה ועד אותו מקום אלא מתחיל מראשה וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה והאי דקתני ומצאן שקראו חציה אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אי נמי זמנין שתים והרי גמר עליהן וחזר וקרא הראשונים או ראשונה ושניה ואי סלקא דעתך יצא אמאי צריך לקרות עד סוף הא נפיק ליה חובה אחרונה או אחרונות שקראן שלימות הואיל ואין להן סדר חוזר וקורא מראש ועד אותה פרשה שקראה עמהן ודיו ומדמדמי לה להלל ולמגילה שמע מינה נמי דעבדינהו רבנן כמאן דסמיכי להדדי.
תשובה זה שהצריכוהו לקרות על סדר פרשיות לכתחלה הוא וליכא מאן דפליג בהא והוא ז\"ל בדיעבד קאמר ושהקשית מדתניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת וכו' שתי תשובות בדבר חדא דמי יימא לך דבין פרשה ופרשה עסקינן כי היכי דתקשי לן אימא לך על חצי פרשה כגון שנכנס ומצא הציבור בחצי פרשה ואין חציה האמור מחציתה דוקא כדי שתאמר אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אלא מקצתה ענין הדברים ומדבריך שאמרת אי נמי זמנין שתים תלמוד שחציה מקצתה לפיכך אימא לך אי נמי זמנין חצי פרשה נשתייר לפניו ולפיכך חוזר לראש ועוד אפילו נאמר חציה מחציתה דוקא ואי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה מי תניא בתוספתא אם חזר וקרא מראשה ועד אותו מקום לא יצא אפילו תנא הכי הוינא אמרי היינו טעמא דלא יצא משום דפוסק באותו מקום שהוא חצי פרשה כל שכן דלא תנא הכי לא יחזיר ויקרא וכו' אמר ובודאי אין ראוי לעשות כן לכתחלה אלא לקרות על סדר פרשיות והוא ז\"ל כבר דקדק בדבריו אע\"פ שאינו רשאי וכו' ועוד אני אומר ומי שמחמיר תבוא לו ברכה." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות קריאת שמע", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..319b66b48949ae6565566430e9a29e361714b6cd --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,60 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה והא דקאמר ז\"ל ב(הלכות) מזוזה שאינה צריכה עיבוד לשמה ראיתי מה ששאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל מנין דבר זה והשיב לו שלא מצינו במזוזה עבודה לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר וטעמו של דבר שגוף התפלין וגוף ספר תורה הן המצוה אבל המזוזה עצמה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית החיוב ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפלין חובת הגוף התדירה וקשיא לי על תשובה זו וכי הבית עצמו חייב אלא אם כן יהא אדם דר בו אלולי אדם הדר בבית לא נתחייב שהרי בית התבן פטור מן המזוזה וכל כיוצא בו נמצאת גם היא חובת הגוף ולא עוד אלא הרי ציצית שחובת טלית היא ואפילו למאן דאמר חובת גברא אי איכא טלית מיחייבא ואם אין טלית אין ציצית ואפילו הכי בעינן טוויה לשמה ואי משום תדירות ופעמים שאדם דר בשדה ובאוהלים שאין בם חובת מזוזה הרי תפלין ודאי אינה תדירה כדקאמר לן דלילה לאו זמן תפלין הוא ועוד שבתות וימים טובים נמי לאו זמן תפלין ואם כן יותר מחציו של זמן אדם פטור מן התפלין ומזוזה היא חובה הנותנת בכל הזמן כולו ורוב בני אדם לעולם אין דרין בשדות אלא בבתים ויושבין בהם תמיד וצריכה לעמוד ימים רבים ולעולם גופה נמי מצוה ולעולם אימא לך פריש בתפלין וספר תורה והוא הדין למזוזה דכולהו תשמישי קדושה נינהו וצריכין עבודה לשמה ודילמא טעמא אחרינא אשכח.
תשובה עיקר התשובה היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר והמחמיר בדבר זה צריך להביא ראיה ואי משום תשמישי קדושה הרי מגילה תשמישי קדושה דכל כתבי הקודש תשמישי קדושה הן ואע\"פ כן אינה צריכה עבודה לשמה וזה שאמרת תשמישי קדושה לפי לשונך אלא כתבי הקודש הן בעצמן קודש ותשמיש תשמישי קדושה ושהבאת בקושיתך על הטעם שנתן ז\"ל שאין המזוזה מצוה אלא מפני הבית ואמרת וכי הבית עצמו חייב אין אלו אלא דברים שראוי לתמוה עליהם וכי בן דעה יאמר שהבית עצמו חייב וכי בר חיוב הוא אין בדבריו מקום ספק למבין שענין דבריו שאין אדם חייב במצוה זו אלא מפני הבית ואם אין בית אין חיוב למצוה זו ואין התפלין כך אלא חובה שהוא חייב בה על כל פנים וכבר פירש זה הענין בהלכות ברכות בספר אהבה שם אמר יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל בה ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפלין וסוכה ולולב וכו' ויש מצות שאינן חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה לגג שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה וכו'.
ושהקשית מן הציצית שהוא דומה למזוזה שאין אדם חייב בו אלא מפני הטלית ואע\"פ כן צריך טויה לשמה יראה שזה הקושיא על הטעם שנתן ז\"ל קושיא יפה ואע\"פ כן כשתדקדק לא תמצא הקושיא עומדת כלל שטעם הציצית שחייבנו אותו טויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי נגעו בו דהכי גרסינן בגמרא דסוכה אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הגרדין ומן הנימין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמא דשמואל אמר לי מן הסיסין נמי פסולה בעינן טוויה לשמה ובהדיא פרישנא לטעמיה דהאי מימרא דאמר קרא גדילים תעשה לך לשם חובך ותניא בפרשת ציצית בספרי גדילים לא מן החוטין תעשה לא מן העשויים וגרסינן נמי בגמרא דמנחות להאי גירסא דאיתינן לה בסוכה אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין וכו' אלמא בעינן טויה לשמה והואיל והטעם בטויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי כדאיפרש בגמרא דסוכה ובספרי ליכא למיגמר מציצית שלולי הכתוב לא חייבנו בו טויה לשמה הלכך אין עליו ז\"ל קושיא לפני מי שירד לעומק חכמתו ודקדוק סברתו כלל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "שאלה ועוד שאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל על מה שאמר זצ\"ל שהבית צריך דלתות ואחר כך יתחייב במזוזה והשיב מדכתיב וכתבתם על מזוזות אינו אלא לבית שיש לו דלתות אבל בית שאין לו דלתות פטור מדכתיב ובשעריך ואמר ז\"ל שהדבר ידוע שהשער הן הדלתות וכן אמרו חכמים אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וקשיא לי על דבר זה שהרי מצינו שער שאין לו דלתות ומיקרי שער דכתיב ומסך פתח שער החצר ואע\"פ שלא היה לו לחצר דלתות נקרא שער ובמתניתין תנן כל השערים שהיו שם היה להן דלתות חוץ משל אולם שמע מינה לאו בדלתות תליא מילתא דשער שהשער אינו אלא שם מקום הכניסה והיציאה והוא המקום שבין שתי המזוזות דהא כתיב וירמסו אותו העם בשער וכן נמי זה השער ליי צדיקים יבאו בו וכן שער ויצאו וכן עברו ושובו משער לשער במחנה ואע\"פ שאין במחנה דלתות הא קא מיקרי שער ויש פתח שיש לו דלתות ולא מיקרי שער אלא פתח שנא' ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח וכתיב ביה והדלת סגר אחריו ונאמר בפתחי שערים בעיר נמצאת למד שיש שער שיש לו דלתות ויש שער שאין לו דלתות ויש פתח שיש לו דלתות ויש פתח שאין לו דלתות מכלל דלאו דלתות הוא דקא גרמי ואם כן למה נאמר שער ונאמר פתח שהפתח שם הפתיחה שבכותל ושער הוא שם מסלול היציאה והביאה הבאים בשערים האלה ועל כן נגד הפתח נקרא פתח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד והוא כנגדו וכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וכמוהו רבים ומה שאמר וכדרישת סמוכים יש בתלמוד והלא קימא לן שאין מעשה נזכר אלא לאמת ממנו ההלכה ומה שאמר רב נחמן תלי רישא ברישא אינו אלא כדי לידע מקום דרך הביאה כדי לתן מזוזה על הימין אבל קודם הדלתות אינו יודע באי זה צד יניח.
תשובה זו הקושיא דקדוק בינה יש בה וראוי לשבחה אבל כשעיינתי בה מצאתי פירכא בעזרת הבורא שהקשית מדכתיב ומסך פתח שער החצר המסך כנגד הדלתות לפיכך איקרי שער ועוד הכתיב פתח ואינו כמו ובשעריך שאין בו זכרון פתח כלל וענין הכתוב פשוט ומסך שעל הפתח שהוא במקום שער החצר וסיועא איכא מינה ולענין מתניתין דתנן כל השערים וכו' מינה תלמוד שאין שער אלא בדלתות ואיידי דרוב יש להו דלתות קרי להו שערים ולא איכפת ליה לתנא בפתח אחד ואדרבה אילו אמר כל הפתחים היינו מקשים היכי תנא פתחים והרי כולהו בדלתות חוץ מאחד מהם ולענין וירמסו אותו העם בשער לאו למימרא שהרמיסה בדלתות דוקא ואפשר שלחצו אותו עם הדלתות שהן השער ולענין זה השער לד' ומאי דכתיב עברו ושובו משער לשער במחנה הדבר ידוע שאין במחנה לא שער ולא פתח שאין לשם מבואות ולא חצרות ולא בנין כלל וכן זה השער לי\"י כמו וזה שער השמים שאלת לשון לדמיון הענין הוא ולענין שער שיש לו דלתות דאיקרי פתח אמת וליכא עליה מהאי אנפא קושיא שלא אמר בדבריו שהשער לא איקרי פתח אלא הפתח הוא דלא איקרי שער ודבריו ברורים למבינים שכך אמר שכל פתח שאין לו דלתות פתח מקרי שער לא מקרי." + ], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד שאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל על מה שאמר זצ\"ל שהבית צריך דלתות ואחר כך יתחייב במזוזה והשיב מדכתיב וכתבתם על מזוזות אינו אלא לבית שיש לו דלתות אבל בית שאין לו דלתות פטור מדכתיב ובשעריך ואמר ז\"ל שהדבר ידוע שהשער הן הדלתות וכן אמרו חכמים אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וקשיא לי על דבר זה שהרי מצינו שער שאין לו דלתות ומיקרי שער דכתיב ומסך פתח שער החצר ואע\"פ שלא היה לו לחצר דלתות נקרא שער ובמתניתין תנן כל השערים שהיו שם היה להן דלתות חוץ משל אולם שמע מינה לאו בדלתות תליא מילתא דשער שהשער אינו אלא שם מקום הכניסה והיציאה והוא המקום שבין שתי המזוזות דהא כתיב וירמסו אותו העם בשער וכן נמי זה השער ליי צדיקים יבאו בו וכן שער ויצאו וכן עברו ושובו משער לשער במחנה ואע\"פ שאין במחנה דלתות הא קא מיקרי שער ויש פתח שיש לו דלתות ולא מיקרי שער אלא פתח שנא' ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח וכתיב ביה והדלת סגר אחריו ונאמר בפתחי שערים בעיר נמצאת למד שיש שער שיש לו דלתות ויש שער שאין לו דלתות ויש פתח שיש לו דלתות ויש פתח שאין לו דלתות מכלל דלאו דלתות הוא דקא גרמי ואם כן למה נאמר שער ונאמר פתח שהפתח שם הפתיחה שבכותל ושער הוא שם מסלול היציאה והביאה הבאים בשערים האלה ועל כן נגד הפתח נקרא פתח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד והוא כנגדו וכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וכמוהו רבים ומה שאמר וכדרישת סמוכים יש בתלמוד והלא קימא לן שאין מעשה נזכר אלא לאמת ממנו ההלכה ומה שאמר רב נחמן תלי רישא ברישא אינו אלא כדי לידע מקום דרך הביאה כדי לתן מזוזה על הימין אבל קודם הדלתות אינו יודע באי זה צד יניח.
תשובה זו הקושיא דקדוק בינה יש בה וראוי לשבחה אבל כשעיינתי בה מצאתי פירכא בעזרת הבורא שהקשית מדכתיב ומסך פתח שער החצר המסך כנגד הדלתות לפיכך איקרי שער ועוד הכתיב פתח ואינו כמו ובשעריך שאין בו זכרון פתח כלל וענין הכתוב פשוט ומסך שעל הפתח שהוא במקום שער החצר וסיועא איכא מינה ולענין מתניתין דתנן כל השערים וכו' מינה תלמוד שאין שער אלא בדלתות ואיידי דרוב יש להו דלתות קרי להו שערים ולא איכפת ליה לתנא בפתח אחד ואדרבה אילו אמר כל הפתחים היינו מקשים היכי תנא פתחים והרי כולהו בדלתות חוץ מאחד מהם ולענין וירמסו אותו העם בשער לאו למימרא שהרמיסה בדלתות דוקא ואפשר שלחצו אותו עם הדלתות שהן השער ולענין זה השער לד' ומאי דכתיב עברו ושובו משער לשער במחנה הדבר ידוע שאין במחנה לא שער ולא פתח שאין לשם מבואות ולא חצרות ולא בנין כלל וכן זה השער לי\"י כמו וזה שער השמים שאלת לשון לדמיון הענין הוא ולענין שער שיש לו דלתות דאיקרי פתח אמת וליכא עליה מהאי אנפא קושיא שלא אמר בדבריו שהשער לא איקרי פתח אלא הפתח הוא דלא איקרי שער ודבריו ברורים למבינים שכך אמר שכל פתח שאין לו דלתות פתח מקרי שער לא מקרי." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1f06af9f1ae0a2a91606f3be02b22e8c539e52af --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Ahavah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,57 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה והא דקאמר ז\"ל ב(הלכות) מזוזה שאינה צריכה עיבוד לשמה ראיתי מה ששאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל מנין דבר זה והשיב לו שלא מצינו במזוזה עבודה לשמה והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר וטעמו של דבר שגוף התפלין וגוף ספר תורה הן המצוה אבל המזוזה עצמה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית החיוב ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפלין חובת הגוף התדירה וקשיא לי על תשובה זו וכי הבית עצמו חייב אלא אם כן יהא אדם דר בו אלולי אדם הדר בבית לא נתחייב שהרי בית התבן פטור מן המזוזה וכל כיוצא בו נמצאת גם היא חובת הגוף ולא עוד אלא הרי ציצית שחובת טלית היא ואפילו למאן דאמר חובת גברא אי איכא טלית מיחייבא ואם אין טלית אין ציצית ואפילו הכי בעינן טוויה לשמה ואי משום תדירות ופעמים שאדם דר בשדה ובאוהלים שאין בם חובת מזוזה הרי תפלין ודאי אינה תדירה כדקאמר לן דלילה לאו זמן תפלין הוא ועוד שבתות וימים טובים נמי לאו זמן תפלין ואם כן יותר מחציו של זמן אדם פטור מן התפלין ומזוזה היא חובה הנותנת בכל הזמן כולו ורוב בני אדם לעולם אין דרין בשדות אלא בבתים ויושבין בהם תמיד וצריכה לעמוד ימים רבים ולעולם גופה נמי מצוה ולעולם אימא לך פריש בתפלין וספר תורה והוא הדין למזוזה דכולהו תשמישי קדושה נינהו וצריכין עבודה לשמה ודילמא טעמא אחרינא אשכח.
תשובה עיקר התשובה היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר והמחמיר בדבר זה צריך להביא ראיה ואי משום תשמישי קדושה הרי מגילה תשמישי קדושה דכל כתבי הקודש תשמישי קדושה הן ואע\"פ כן אינה צריכה עבודה לשמה וזה שאמרת תשמישי קדושה לפי לשונך אלא כתבי הקודש הן בעצמן קודש ותשמיש תשמישי קדושה ושהבאת בקושיתך על הטעם שנתן ז\"ל שאין המזוזה מצוה אלא מפני הבית ואמרת וכי הבית עצמו חייב אין אלו אלא דברים שראוי לתמוה עליהם וכי בן דעה יאמר שהבית עצמו חייב וכי בר חיוב הוא אין בדבריו מקום ספק למבין שענין דבריו שאין אדם חייב במצוה זו אלא מפני הבית ואם אין בית אין חיוב למצוה זו ואין התפלין כך אלא חובה שהוא חייב בה על כל פנים וכבר פירש זה הענין בהלכות ברכות בספר אהבה שם אמר יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל בה ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפלין וסוכה ולולב וכו' ויש מצות שאינן חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה לגג שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה וכו'.
ושהקשית מן הציצית שהוא דומה למזוזה שאין אדם חייב בו אלא מפני הטלית ואע\"פ כן צריך טויה לשמה יראה שזה הקושיא על הטעם שנתן ז\"ל קושיא יפה ואע\"פ כן כשתדקדק לא תמצא הקושיא עומדת כלל שטעם הציצית שחייבנו אותו טויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי נגעו בו דהכי גרסינן בגמרא דסוכה אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הגרדין ומן הנימין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתה קמא דשמואל אמר לי מן הסיסין נמי פסולה בעינן טוויה לשמה ובהדיא פרישנא לטעמיה דהאי מימרא דאמר קרא גדילים תעשה לך לשם חובך ותניא בפרשת ציצית בספרי גדילים לא מן החוטין תעשה לא מן העשויים וגרסינן נמי בגמרא דמנחות להאי גירסא דאיתינן לה בסוכה אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין וכו' אלמא בעינן טויה לשמה והואיל והטעם בטויה לשמה משום תעשה ולא מן העשוי כדאיפרש בגמרא דסוכה ובספרי ליכא למיגמר מציצית שלולי הכתוב לא חייבנו בו טויה לשמה הלכך אין עליו ז\"ל קושיא לפני מי שירד לעומק חכמתו ודקדוק סברתו כלל." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "שאלה ועוד שאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל על מה שאמר זצ\"ל שהבית צריך דלתות ואחר כך יתחייב במזוזה והשיב מדכתיב וכתבתם על מזוזות אינו אלא לבית שיש לו דלתות אבל בית שאין לו דלתות פטור מדכתיב ובשעריך ואמר ז\"ל שהדבר ידוע שהשער הן הדלתות וכן אמרו חכמים אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וקשיא לי על דבר זה שהרי מצינו שער שאין לו דלתות ומיקרי שער דכתיב ומסך פתח שער החצר ואע\"פ שלא היה לו לחצר דלתות נקרא שער ובמתניתין תנן כל השערים שהיו שם היה להן דלתות חוץ משל אולם שמע מינה לאו בדלתות תליא מילתא דשער שהשער אינו אלא שם מקום הכניסה והיציאה והוא המקום שבין שתי המזוזות דהא כתיב וירמסו אותו העם בשער וכן נמי זה השער ליי צדיקים יבאו בו וכן שער ויצאו וכן עברו ושובו משער לשער במחנה ואע\"פ שאין במחנה דלתות הא קא מיקרי שער ויש פתח שיש לו דלתות ולא מיקרי שער אלא פתח שנא' ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח וכתיב ביה והדלת סגר אחריו ונאמר בפתחי שערים בעיר נמצאת למד שיש שער שיש לו דלתות ויש שער שאין לו דלתות ויש פתח שיש לו דלתות ויש פתח שאין לו דלתות מכלל דלאו דלתות הוא דקא גרמי ואם כן למה נאמר שער ונאמר פתח שהפתח שם הפתיחה שבכותל ושער הוא שם מסלול היציאה והביאה הבאים בשערים האלה ועל כן נגד הפתח נקרא פתח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד והוא כנגדו וכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וכמוהו רבים ומה שאמר וכדרישת סמוכים יש בתלמוד והלא קימא לן שאין מעשה נזכר אלא לאמת ממנו ההלכה ומה שאמר רב נחמן תלי רישא ברישא אינו אלא כדי לידע מקום דרך הביאה כדי לתן מזוזה על הימין אבל קודם הדלתות אינו יודע באי זה צד יניח.
תשובה זו הקושיא דקדוק בינה יש בה וראוי לשבחה אבל כשעיינתי בה מצאתי פירכא בעזרת הבורא שהקשית מדכתיב ומסך פתח שער החצר המסך כנגד הדלתות לפיכך איקרי שער ועוד הכתיב פתח ואינו כמו ובשעריך שאין בו זכרון פתח כלל וענין הכתוב פשוט ומסך שעל הפתח שהוא במקום שער החצר וסיועא איכא מינה ולענין מתניתין דתנן כל השערים וכו' מינה תלמוד שאין שער אלא בדלתות ואיידי דרוב יש להו דלתות קרי להו שערים ולא איכפת ליה לתנא בפתח אחד ואדרבה אילו אמר כל הפתחים היינו מקשים היכי תנא פתחים והרי כולהו בדלתות חוץ מאחד מהם ולענין וירמסו אותו העם בשער לאו למימרא שהרמיסה בדלתות דוקא ואפשר שלחצו אותו עם הדלתות שהן השער ולענין זה השער לד' ומאי דכתיב עברו ושובו משער לשער במחנה הדבר ידוע שאין במחנה לא שער ולא פתח שאין לשם מבואות ולא חצרות ולא בנין כלל וכן זה השער לי\"י כמו וזה שער השמים שאלת לשון לדמיון הענין הוא ולענין שער שיש לו דלתות דאיקרי פתח אמת וליכא עליה מהאי אנפא קושיא שלא אמר בדבריו שהשער לא איקרי פתח אלא הפתח הוא דלא איקרי שער ודבריו ברורים למבינים שכך אמר שכל פתח שאין לו דלתות פתח מקרי שער לא מקרי." + ], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד שאל מלפניו ר' יונתן הכהן ז\"ל על מה שאמר זצ\"ל שהבית צריך דלתות ואחר כך יתחייב במזוזה והשיב מדכתיב וכתבתם על מזוזות אינו אלא לבית שיש לו דלתות אבל בית שאין לו דלתות פטור מדכתיב ובשעריך ואמר ז\"ל שהדבר ידוע שהשער הן הדלתות וכן אמרו חכמים אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ולא אמרו אחד פתחי בתים שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי וקשיא לי על דבר זה שהרי מצינו שער שאין לו דלתות ומיקרי שער דכתיב ומסך פתח שער החצר ואע\"פ שלא היה לו לחצר דלתות נקרא שער ובמתניתין תנן כל השערים שהיו שם היה להן דלתות חוץ משל אולם שמע מינה לאו בדלתות תליא מילתא דשער שהשער אינו אלא שם מקום הכניסה והיציאה והוא המקום שבין שתי המזוזות דהא כתיב וירמסו אותו העם בשער וכן נמי זה השער ליי צדיקים יבאו בו וכן שער ויצאו וכן עברו ושובו משער לשער במחנה ואע\"פ שאין במחנה דלתות הא קא מיקרי שער ויש פתח שיש לו דלתות ולא מיקרי שער אלא פתח שנא' ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח וכתיב ביה והדלת סגר אחריו ונאמר בפתחי שערים בעיר נמצאת למד שיש שער שיש לו דלתות ויש שער שאין לו דלתות ויש פתח שיש לו דלתות ויש פתח שאין לו דלתות מכלל דלאו דלתות הוא דקא גרמי ואם כן למה נאמר שער ונאמר פתח שהפתח שם הפתיחה שבכותל ושער הוא שם מסלול היציאה והביאה הבאים בשערים האלה ועל כן נגד הפתח נקרא פתח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו ושחטו פתח אהל מועד והוא כנגדו וכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וכמוהו רבים ומה שאמר וכדרישת סמוכים יש בתלמוד והלא קימא לן שאין מעשה נזכר אלא לאמת ממנו ההלכה ומה שאמר רב נחמן תלי רישא ברישא אינו אלא כדי לידע מקום דרך הביאה כדי לתן מזוזה על הימין אבל קודם הדלתות אינו יודע באי זה צד יניח.
תשובה זו הקושיא דקדוק בינה יש בה וראוי לשבחה אבל כשעיינתי בה מצאתי פירכא בעזרת הבורא שהקשית מדכתיב ומסך פתח שער החצר המסך כנגד הדלתות לפיכך איקרי שער ועוד הכתיב פתח ואינו כמו ובשעריך שאין בו זכרון פתח כלל וענין הכתוב פשוט ומסך שעל הפתח שהוא במקום שער החצר וסיועא איכא מינה ולענין מתניתין דתנן כל השערים וכו' מינה תלמוד שאין שער אלא בדלתות ואיידי דרוב יש להו דלתות קרי להו שערים ולא איכפת ליה לתנא בפתח אחד ואדרבה אילו אמר כל הפתחים היינו מקשים היכי תנא פתחים והרי כולהו בדלתות חוץ מאחד מהם ולענין וירמסו אותו העם בשער לאו למימרא שהרמיסה בדלתות דוקא ואפשר שלחצו אותו עם הדלתות שהן השער ולענין זה השער לד' ומאי דכתיב עברו ושובו משער לשער במחנה הדבר ידוע שאין במחנה לא שער ולא פתח שאין לשם מבואות ולא חצרות ולא בנין כלל וכן זה השער לי\"י כמו וזה שער השמים שאלת לשון לדמיון הענין הוא ולענין שער שיש לו דלתות דאיקרי פתח אמת וליכא עליה מהאי אנפא קושיא שלא אמר בדבריו שהשער לא איקרי פתח אלא הפתח הוא דלא איקרי שער ודבריו ברורים למבינים שכך אמר שכל פתח שאין לו דלתות פתח מקרי שער לא מקרי." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Ahavah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2c6b47ee9e081b1beb5b053f7fa8fa8bf41ae851 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,38 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [ + "שאלה ועוד אמר הרב ז\"ל בספר עבודה חטאת צבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אין ראויה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה. ואמאי והא תנן על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה אמר להן יקרבו אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין אמר להן כולן הן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ובאבודין ונמצאו אחר כפרה עסקינן ופירוש קריבין זה בזה שאע\"פ שהקדישן לשם חטאת ראש חדש יקריב אותו לשם חטאת הרגל כדתניא מודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל יקרב בראש חדש שלא קרב בראש חדש יקרב ביום הכפורים וכו' שאם תאמר דחכמים לא סבירא להו דקרבין זה בזה הא גרסינן אהא דאמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר' שמעון אינן נפדין תמידין לדברי חכמים נפדין תמידין ואמרינן... דמאן חכמים דאמרו לו ואקשינן וממאי דאמרו לו ר' יהודה היא ומשום לב בית דין מתנה עליהן והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא לב בית דין מתנה עליהם אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו ודלמא ר' מאיר היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמר כל השעירין כפרתן שווה אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו הרי תלמוד ערוך דכולהו סבירא להו דקרבין זה בזה והאי דקאמרי ליה לר' שמעון מה שיקרבו לפום סבריה הוא דקאמרי ליה משום דלא ס\"ל דכפרתן שוה ומודה הוא דאע\"ג דחלוקין הן בכפרתן קרבין כדתניא ומודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בראש חדש שתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון וודאי לא אמר הרב ז\"ל דבר זה אלא שהלך בסוגיא זו אחר פירושו של רבינו יוסף בן מגש ז\"ל שפירש קרבין זה בזה אם אירע מקרה או אונס ולא הקריבו שעיר החטאת ברגל שמקריבין אותו בראש חודש חוץ משעיר של ראש חודש.
ודבר זה של תימה היאך סליק אדעתין לאקריבי קרבן חוץ מיום חובתו הא קי\"ל לדברי הכל אם עבר היום בטל קרבנו מדכתיב דבר יום ביומו ונאמר עולת חדש בחדשו אם עולת התמיד לא קרבא מיום ליום אחד חטאת קריבה מחדש לחודש ותו הא דומיא דתמידין שלא הוצרכו לצבור נינהו דקאמרי מאן חכמים קסברי לב בית דין מתנה עליהן חכמים דאמרו לו דקסברי לב בית דין מתנה על השעירין אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יקרבו לשם רגל אחר או חודש אחר משום דלב בית דין מתנה עליהן ואע\"פ שאין כפרתן שוה למאי דסליק אדעתין דר' יהודה היא ואי אמרת דקרבין הן תשלומין לשעבר היכי נפיק מניה דסבר ר' יהודה לב בי\"ד מתנה עליהן וכי דבר שאין לו תשלומין מהניא ביה התנאות בי\"ד ואי סלקא דעתא מהניא אפילו ר' מאיר דסבר כפרתן שווה צריך תנאי בי\"ד דאי לא קרבי האידנא יקרבו ברגל אחר ולפי טעמו של ר' שמעון דמודה דקרבי זה בזה משום כולהו על מזבח החיצון קרבי אמאי עבר היום יבטל קרבנו הא כולהו על מזבח החיצון קרבי אלא לאו שמע מינה לא איירו תנאי ואמוראי אלא בשעיר שאבד והקריבו אחר תחתיו דהיינו לא הוצרכו לצבור ולדברי הכל קרב ברגל אחר או בראש חדש לשם חטאת אותו היום ומאי דקא פסיק הרב ז\"ל שתרעה עד שיפול בה מום לא נאמר דין זה אלא בפר ושעיר של יום הכפורים ושעירי ע\"ז דתניא פר ושעיר של יוה\"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וכן שעירי ע\"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר' יהודה ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה ואוקימנא טעמא דלא קרבי גופיה עולה גזרה לאחר כפרה וטעמא דמלתא משום דחטאות פנימיות נינהו וכדקא יהיב ר' שמעון טעמא דכולהו על מזבח החיצון קרבי והני לאו על מזבח החיצון ואי כדקסברי דר' יהודה סבר בשעירי הרגלים ירעו מאי שנא הני דימותו ולא ירעו כולהו חטאת צבור נינהו.
תשובה ר' שמעון דאמר קרבין זה בזה לית הלכתא כותיה דר' יהודה מפליג עליה וסבירא ליה אין קרבין זה בזה כדדייקינן מגמרא דמאן חכמים והתם ממאי דמאן אמרו לו ר' יהודה היא ומשום לב בית דין מתנה עליהם דילמא ר' מאיר היא כלומר מאין לך דהאי אמרו לו ר' יהודה דסברא ליה אין קרבין זה בזה ומשום דלב בי\"ד מתנה עליהם ופרים תמימין דלמא ר' מאיר היא וכו' זה הוא הפירוש הנכון דפריש רבינו יוסף הלוי זצ\"ל ולא מפני שטעה ז\"ל בפירוש ענין קרבין זה בזה לא סמכינן על שאר פירושו ואותה התוספת שהוספתה בלשון התלמוד בדבריך ואמרת והכי קא אמר ליה בשלמא לדידי לב בי\"ד מתנה עליהן אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו אין זו התוספת בתלמוד ואם היא בספרים שלכם הגיהו אותם שמא פירוש הוא למקצת המפרשים כמותכם ונכנס בתוך לשון ספרי התלמוד שלכם שהרבה מקומות בספרי הגמרא כך וכי עלה על דעת לומר דר' יהודה סבר קרבין זה בזה אילו היה ר' יהודה סובר שקרבין זה בזה היכי משכחת חטאת הצבור מתה כדאשכחן ליה בכל מקום דחטאת הצבור לדבריו מתה בההיא דתנן בתמורה חטאת היחיד וכו' ושל צבור אינה מתה ר' יהודה אומר תמות אלא לעולם לא סבירא ליה לר' יהודה דקרבין זה בזה והואיל דר' יהודה חולק על ר' שמעון וקי\"ל ר\"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה לית הלכתא כר' שמעון דאמר קרבין זה בזה.
ואם יש נפש אדם לומר הרי ר' מאיר גם הוא סבירא ליה קרבין זה בזה ואין דבריו של אחד במקום שנים נימא אע\"ג דאיכא למימר לא מצינו האי סברא לר' מאיר אלא בדילמא לא בפירוש אעפ\"כ הרי חכמים נמי פליגי על ר' שמעון דקא מדמינן פלוגתיהו בנפדין תמימין לפלוגתייהו בקרבין זה בזה לדברי חכמים תמידין נפדין תמידין דר' יוחנן גמרא גמיר לה וממילא שמעינן דרבנן נמי דאינהו רבים לא סבירא להו קרבין זה בזה והוו להו תנאי דסברי קרבין זה בזה מיעוט לגבי רבים ולית הלכתא כותיהו והאי דתניא ומודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בר\"ח וכו' לאו למימרא דר' יהודה או רבנן כך סבירא להו והאי הודאה לדבריהן היא אלא האי הודאה לר' מאיר היא כלומר אע\"ג דפליג ר' שמעון על ר' מאיר בכפרת שעירים ואמר אינה שוה מודה דקרבין זה בזה... כך סבירא ליה הואיל וכפרתן שוה וכך יתבאר מהתוספתא דשבועות וממנה יתבאר דר' מאיר סבירא ליה קריבין זה בזה בלא ספק לה מההיא דגרסינן דילמא ר' מאיר היא וכו' ולא עוד אלא אפילו ר' שמעון דסבר קריבין זה בזה לא איירי באבודין כלל אלא כשהיו בית דין שוגגין או אנוסין בלבד כדפריש רבינו יוסף הלוי זצ\"ל דתניא בתוספתא דמנחות קטרת שלא קרבה חציה בבקר תקרב כולה בין הערבים שעירי הרגל שלא נקרבו ברגל יקרבו בר\"ח לא קרבו בראש חודש יקרבו ביום הכפורים וכו' אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו בית דין אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין וכו' הלכך לא איירי באבודין כלל.
ואע\"ג דלא פליג ר' שמעון בין שוגגין או אנוסין ובין מזידים אלא בתמיד וקטורת אבל בשעירי רגלים וראשי חדשים ומוספין לא פליג בין אנוסין או שוגגין או מזידין מכל מקום שמעינן דלא איירי אלא במקרה של בי\"ד בלבד אבל באבודין לא איירי כלל כדפריש גאון התלמוד ז\"ל ולא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול די לך להבין פירושו אבל לעקור אותו כולו אין כל רב יכול להכניס עצמו בכך כל שכן אחרים אבל הך דאמר ז\"ל דאיירי ר' שמעון בתשלומין וענין הדברים שקרבין באחרין תשלומי ראשון כדאמר ז\"ל בכלל דבריו שכיון שלא הקריבו שעירים כלל לפיכך לדבר תשלומין קרבין זה בזה ודאי דברי שגגה הן ושגיאות מי יבין דקיימא לן עבר יום בטל קרבנו ובפירוש תניא בתוספתא מוספי שבת שלא קרבו בשבת זו יקרבו בשבת אחרת חובת השבת הבאה והוא הדין לשעירי חטאת ולפום חורפא שבשתא ואע\"ג דיכול אדם לדחוק ולהעמיד פירושו אליבא דר' שמעון ור' מאיר ולומר דעבר יום בטל קרבנו אליבא דהלכתא וזה הפירוש אליבא דר' מאיר ור' שמעון דסברי קרבין זה בזה וכן נמי האי דתניא יקרבו בשבת אחרת חובת השבת הבאה אינו הדין לשעירי חטאת שהן באין לכפרה האמת הוא דלא איירי תנאי בתשלומין כלל תדע דקא מתמהינן לר' שמעון הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין ומהדר להו כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ואילו היה סבירא ליה לר' שמעון דקרבין באחרין תשלומי ראשון לא הוה עליה תמיהא מכפרתן אינה שוה כלל.
ובפירוש חלק אבא מארי ז\"ל על רבינו יהוסף הלוי ז\"ל בפירוש המשנה בתשלומין ופירש כך ומעני קולהם שיקרבו זה בזה אן יקרב שעיר ראש חדש אבא תאכר תקריבה פי רגל מן אל רגלים ויכון שעיר רגל ושעיר רגל אדא תאכר תקריבה פי ראש חדש ויכון הו בעינה שעיר ראש חדש זה הוא נוסח פירושו במסכת שבועות בכתב ידו ודאתינן עלה מעיקרא אפילו לר' שמעון ליכא לאקשוי על דברי אבא מארי זצ\"ל דהוא ז\"ל בחטאת צבור שאבדה איירי ור' שמעון לא איירי באבודין כלל ואותה הנבואה שנתנבא כבודך ובאבודין ונמצאו אחר כפרה עסקינן לא עמדה לה מופת ולא אות כדי שנאמין בה וכבר פירשנו הראיות הברורות דלא אירינן באבודין ושפסק ז\"ל דחטאת צבור שנמצאת אחר כפרה תרעה עד שיפול בה מום כדאמר רבינו יוסף הלוי ז\"ל פסקא אליבא דהלכתא וסוגיא דגמרא הוא דמסוגיא דגמרא ביומא ובתמורה ובהוריות מתברר דכל דאמר ר' יהודה תמות אמרי רבנן רועה עד שיפול בה מום ומדתנן חטאות יחיד שכפרו הבעלים מתות ושל צבור אינן מתות דייקינן דרועות עד שיפול בהן מום דאילו הוי סבירא להו לרבנן דקרבין בעצמן לא תנן ושל צבור אינן מתות אלא ושל צבור קריבין בעצמן לחובות אחרים ומדלא תנן הכי שמעינן דרועות ומדתנן ביומא והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת הצבור מתה דיקינן שכל חטאת הצבור שנמנע הקרבתה לשם חובתה כך דינה שתהא רועה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה שהתנא נתן הטעם ירעה וכו' שאין חטאת הצבור מתה הא כל חטאת צבור שאינה קריבה לשם חובתה הואיל ואינה מתה כך דינה.
הנה נתברר לך דדבריו ז\"ל תרוצין ועומדין אליבא דהלכתא ודוקיא דמתניתין ובריתא וגמרא וליכא בהו ספיקא ולא עליהו קושיא וכבר הרוחנו בפירוש שמועה זו דקשה היא ועמוקה ואין כל דעת יכולה להבין סודותיה במהרה ונראה מדבריך שדמית דהאי דאמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו להן נפדין תמימין באבודין איירי וזו טעות שמהלשון תתבאר לך חדא דתמידין אמר והאי דמרמינן לה בגמרא לשעירי חטאת ושקלינן וטרינן בה על לב בית דין מתנה עליהם ולעולם לא איירי ר' יוחנן אלא בתמידין ועוד לא הוצרכו להן. אבא מארי לא איירי אלא בתמידין שהוכנו כההוא דתנן אין פוחתין מששה טלאים וכו' ולא נצרכו להן אלא אתותרו כדפריש רבנו יוסף ז\"ל וזו אינה צריכה לא לפנים ולא לפני ולפנים שלא הוצרכו להן." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..fbfc0f44e7bbc29a23efecefd8876a5fc7c50ee1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,35 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [ + "שאלה ועוד אמר הרב ז\"ל בספר עבודה חטאת צבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה בין ראויה בין אין ראויה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה. ואמאי והא תנן על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה אמר להן יקרבו אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין אמר להן כולן הן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ובאבודין ונמצאו אחר כפרה עסקינן ופירוש קריבין זה בזה שאע\"פ שהקדישן לשם חטאת ראש חדש יקריב אותו לשם חטאת הרגל כדתניא מודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל יקרב בראש חדש שלא קרב בראש חדש יקרב ביום הכפורים וכו' שאם תאמר דחכמים לא סבירא להו דקרבין זה בזה הא גרסינן אהא דאמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר' שמעון אינן נפדין תמידין לדברי חכמים נפדין תמידין ואמרינן... דמאן חכמים דאמרו לו ואקשינן וממאי דאמרו לו ר' יהודה היא ומשום לב בית דין מתנה עליהן והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא לב בית דין מתנה עליהם אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו ודלמא ר' מאיר היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמר כל השעירין כפרתן שווה אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו הרי תלמוד ערוך דכולהו סבירא להו דקרבין זה בזה והאי דקאמרי ליה לר' שמעון מה שיקרבו לפום סבריה הוא דקאמרי ליה משום דלא ס\"ל דכפרתן שוה ומודה הוא דאע\"ג דחלוקין הן בכפרתן קרבין כדתניא ומודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בראש חדש שתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון וודאי לא אמר הרב ז\"ל דבר זה אלא שהלך בסוגיא זו אחר פירושו של רבינו יוסף בן מגש ז\"ל שפירש קרבין זה בזה אם אירע מקרה או אונס ולא הקריבו שעיר החטאת ברגל שמקריבין אותו בראש חודש חוץ משעיר של ראש חודש.
ודבר זה של תימה היאך סליק אדעתין לאקריבי קרבן חוץ מיום חובתו הא קי\"ל לדברי הכל אם עבר היום בטל קרבנו מדכתיב דבר יום ביומו ונאמר עולת חדש בחדשו אם עולת התמיד לא קרבא מיום ליום אחד חטאת קריבה מחדש לחודש ותו הא דומיא דתמידין שלא הוצרכו לצבור נינהו דקאמרי מאן חכמים קסברי לב בית דין מתנה עליהן חכמים דאמרו לו דקסברי לב בית דין מתנה על השעירין אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יקרבו לשם רגל אחר או חודש אחר משום דלב בית דין מתנה עליהן ואע\"פ שאין כפרתן שוה למאי דסליק אדעתין דר' יהודה היא ואי אמרת דקרבין הן תשלומין לשעבר היכי נפיק מניה דסבר ר' יהודה לב בי\"ד מתנה עליהן וכי דבר שאין לו תשלומין מהניא ביה התנאות בי\"ד ואי סלקא דעתא מהניא אפילו ר' מאיר דסבר כפרתן שווה צריך תנאי בי\"ד דאי לא קרבי האידנא יקרבו ברגל אחר ולפי טעמו של ר' שמעון דמודה דקרבי זה בזה משום כולהו על מזבח החיצון קרבי אמאי עבר היום יבטל קרבנו הא כולהו על מזבח החיצון קרבי אלא לאו שמע מינה לא איירו תנאי ואמוראי אלא בשעיר שאבד והקריבו אחר תחתיו דהיינו לא הוצרכו לצבור ולדברי הכל קרב ברגל אחר או בראש חדש לשם חטאת אותו היום ומאי דקא פסיק הרב ז\"ל שתרעה עד שיפול בה מום לא נאמר דין זה אלא בפר ושעיר של יום הכפורים ושעירי ע\"ז דתניא פר ושעיר של יוה\"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וכן שעירי ע\"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר' יהודה ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה ואוקימנא טעמא דלא קרבי גופיה עולה גזרה לאחר כפרה וטעמא דמלתא משום דחטאות פנימיות נינהו וכדקא יהיב ר' שמעון טעמא דכולהו על מזבח החיצון קרבי והני לאו על מזבח החיצון ואי כדקסברי דר' יהודה סבר בשעירי הרגלים ירעו מאי שנא הני דימותו ולא ירעו כולהו חטאת צבור נינהו.
תשובה ר' שמעון דאמר קרבין זה בזה לית הלכתא כותיה דר' יהודה מפליג עליה וסבירא ליה אין קרבין זה בזה כדדייקינן מגמרא דמאן חכמים והתם ממאי דמאן אמרו לו ר' יהודה היא ומשום לב בית דין מתנה עליהם דילמא ר' מאיר היא כלומר מאין לך דהאי אמרו לו ר' יהודה דסברא ליה אין קרבין זה בזה ומשום דלב בי\"ד מתנה עליהם ופרים תמימין דלמא ר' מאיר היא וכו' זה הוא הפירוש הנכון דפריש רבינו יוסף הלוי זצ\"ל ולא מפני שטעה ז\"ל בפירוש ענין קרבין זה בזה לא סמכינן על שאר פירושו ואותה התוספת שהוספתה בלשון התלמוד בדבריך ואמרת והכי קא אמר ליה בשלמא לדידי לב בי\"ד מתנה עליהן אטו הכי קרבי אלא לדידך אמאי יקרבו אין זו התוספת בתלמוד ואם היא בספרים שלכם הגיהו אותם שמא פירוש הוא למקצת המפרשים כמותכם ונכנס בתוך לשון ספרי התלמוד שלכם שהרבה מקומות בספרי הגמרא כך וכי עלה על דעת לומר דר' יהודה סבר קרבין זה בזה אילו היה ר' יהודה סובר שקרבין זה בזה היכי משכחת חטאת הצבור מתה כדאשכחן ליה בכל מקום דחטאת הצבור לדבריו מתה בההיא דתנן בתמורה חטאת היחיד וכו' ושל צבור אינה מתה ר' יהודה אומר תמות אלא לעולם לא סבירא ליה לר' יהודה דקרבין זה בזה והואיל דר' יהודה חולק על ר' שמעון וקי\"ל ר\"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה לית הלכתא כר' שמעון דאמר קרבין זה בזה.
ואם יש נפש אדם לומר הרי ר' מאיר גם הוא סבירא ליה קרבין זה בזה ואין דבריו של אחד במקום שנים נימא אע\"ג דאיכא למימר לא מצינו האי סברא לר' מאיר אלא בדילמא לא בפירוש אעפ\"כ הרי חכמים נמי פליגי על ר' שמעון דקא מדמינן פלוגתיהו בנפדין תמימין לפלוגתייהו בקרבין זה בזה לדברי חכמים תמידין נפדין תמידין דר' יוחנן גמרא גמיר לה וממילא שמעינן דרבנן נמי דאינהו רבים לא סבירא להו קרבין זה בזה והוו להו תנאי דסברי קרבין זה בזה מיעוט לגבי רבים ולית הלכתא כותיהו והאי דתניא ומודה ר' שמעון בשעיר שלא קרב ברגל שיקרב בר\"ח וכו' לאו למימרא דר' יהודה או רבנן כך סבירא להו והאי הודאה לדבריהן היא אלא האי הודאה לר' מאיר היא כלומר אע\"ג דפליג ר' שמעון על ר' מאיר בכפרת שעירים ואמר אינה שוה מודה דקרבין זה בזה... כך סבירא ליה הואיל וכפרתן שוה וכך יתבאר מהתוספתא דשבועות וממנה יתבאר דר' מאיר סבירא ליה קריבין זה בזה בלא ספק לה מההיא דגרסינן דילמא ר' מאיר היא וכו' ולא עוד אלא אפילו ר' שמעון דסבר קריבין זה בזה לא איירי באבודין כלל אלא כשהיו בית דין שוגגין או אנוסין בלבד כדפריש רבינו יוסף הלוי זצ\"ל דתניא בתוספתא דמנחות קטרת שלא קרבה חציה בבקר תקרב כולה בין הערבים שעירי הרגל שלא נקרבו ברגל יקרבו בר\"ח לא קרבו בראש חודש יקרבו ביום הכפורים וכו' אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו בית דין אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין וכו' הלכך לא איירי באבודין כלל.
ואע\"ג דלא פליג ר' שמעון בין שוגגין או אנוסין ובין מזידים אלא בתמיד וקטורת אבל בשעירי רגלים וראשי חדשים ומוספין לא פליג בין אנוסין או שוגגין או מזידין מכל מקום שמעינן דלא איירי אלא במקרה של בי\"ד בלבד אבל באבודין לא איירי כלל כדפריש גאון התלמוד ז\"ל ולא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול די לך להבין פירושו אבל לעקור אותו כולו אין כל רב יכול להכניס עצמו בכך כל שכן אחרים אבל הך דאמר ז\"ל דאיירי ר' שמעון בתשלומין וענין הדברים שקרבין באחרין תשלומי ראשון כדאמר ז\"ל בכלל דבריו שכיון שלא הקריבו שעירים כלל לפיכך לדבר תשלומין קרבין זה בזה ודאי דברי שגגה הן ושגיאות מי יבין דקיימא לן עבר יום בטל קרבנו ובפירוש תניא בתוספתא מוספי שבת שלא קרבו בשבת זו יקרבו בשבת אחרת חובת השבת הבאה והוא הדין לשעירי חטאת ולפום חורפא שבשתא ואע\"ג דיכול אדם לדחוק ולהעמיד פירושו אליבא דר' שמעון ור' מאיר ולומר דעבר יום בטל קרבנו אליבא דהלכתא וזה הפירוש אליבא דר' מאיר ור' שמעון דסברי קרבין זה בזה וכן נמי האי דתניא יקרבו בשבת אחרת חובת השבת הבאה אינו הדין לשעירי חטאת שהן באין לכפרה האמת הוא דלא איירי תנאי בתשלומין כלל תדע דקא מתמהינן לר' שמעון הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין ומהדר להו כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ואילו היה סבירא ליה לר' שמעון דקרבין באחרין תשלומי ראשון לא הוה עליה תמיהא מכפרתן אינה שוה כלל.
ובפירוש חלק אבא מארי ז\"ל על רבינו יהוסף הלוי ז\"ל בפירוש המשנה בתשלומין ופירש כך ומעני קולהם שיקרבו זה בזה אן יקרב שעיר ראש חדש אבא תאכר תקריבה פי רגל מן אל רגלים ויכון שעיר רגל ושעיר רגל אדא תאכר תקריבה פי ראש חדש ויכון הו בעינה שעיר ראש חדש זה הוא נוסח פירושו במסכת שבועות בכתב ידו ודאתינן עלה מעיקרא אפילו לר' שמעון ליכא לאקשוי על דברי אבא מארי זצ\"ל דהוא ז\"ל בחטאת צבור שאבדה איירי ור' שמעון לא איירי באבודין כלל ואותה הנבואה שנתנבא כבודך ובאבודין ונמצאו אחר כפרה עסקינן לא עמדה לה מופת ולא אות כדי שנאמין בה וכבר פירשנו הראיות הברורות דלא אירינן באבודין ושפסק ז\"ל דחטאת צבור שנמצאת אחר כפרה תרעה עד שיפול בה מום כדאמר רבינו יוסף הלוי ז\"ל פסקא אליבא דהלכתא וסוגיא דגמרא הוא דמסוגיא דגמרא ביומא ובתמורה ובהוריות מתברר דכל דאמר ר' יהודה תמות אמרי רבנן רועה עד שיפול בה מום ומדתנן חטאות יחיד שכפרו הבעלים מתות ושל צבור אינן מתות דייקינן דרועות עד שיפול בהן מום דאילו הוי סבירא להו לרבנן דקרבין בעצמן לא תנן ושל צבור אינן מתות אלא ושל צבור קריבין בעצמן לחובות אחרים ומדלא תנן הכי שמעינן דרועות ומדתנן ביומא והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת הצבור מתה דיקינן שכל חטאת הצבור שנמנע הקרבתה לשם חובתה כך דינה שתהא רועה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה שהתנא נתן הטעם ירעה וכו' שאין חטאת הצבור מתה הא כל חטאת צבור שאינה קריבה לשם חובתה הואיל ואינה מתה כך דינה.
הנה נתברר לך דדבריו ז\"ל תרוצין ועומדין אליבא דהלכתא ודוקיא דמתניתין ובריתא וגמרא וליכא בהו ספיקא ולא עליהו קושיא וכבר הרוחנו בפירוש שמועה זו דקשה היא ועמוקה ואין כל דעת יכולה להבין סודותיה במהרה ונראה מדבריך שדמית דהאי דאמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו להן נפדין תמימין באבודין איירי וזו טעות שמהלשון תתבאר לך חדא דתמידין אמר והאי דמרמינן לה בגמרא לשעירי חטאת ושקלינן וטרינן בה על לב בית דין מתנה עליהם ולעולם לא איירי ר' יוחנן אלא בתמידין ועוד לא הוצרכו להן. אבא מארי לא איירי אלא בתמידין שהוכנו כההוא דתנן אין פוחתין מששה טלאים וכו' ולא נצרכו להן אלא אתותרו כדפריש רבנו יוסף ז\"ל וזו אינה צריכה לא לפנים ולא לפני ולפנים שלא הוצרכו להן." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0f505c12b9661d586b8d5fcc4fef49e1ef9b3e28 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,63 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר הרב ז\"ל בספר עבודה השוחט את הפסח בחוץ אפילו בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו חייב שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. וקשיא לי בה דהא קי\"ל דפסח קודם חצות אינו ראוי להקריבו בפנים וכל שאינו ראוי ליקרב בפנים אין חייבין עליו בחוץ כדתנן הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד וכו' שנא' לפני משכן י\"י כל שאינו ראוי לפני משכן ד' אין חייבין עליו ותדע דהא אמר רבה טעמיה דר' שמעון דסבר מחוסר זמן חייבין עליו בלא תעשה כדתניא ר' שמעון אומר מנין לזובח את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור במות שהוא בלא תעשה וכו' וקאמר עלה אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי ניחייב ואלא לאו קודם חצות דהוה ליה מחוסר זמן שאינו ראוי ליקרב עכשיו בפנים וקתני ר' שמעון שהוא בלא תעשה ורבנן פליגי עליה וסברי פטור לגמרי והיינו טעמיה דר' שמעון דתני במתניתין שהיה ר' שמעון אומר כל שהוא ראוי לבא לאחר זמן הרי זה בל\"ת ואין בו כרת וחכמים אומרין כל שאין בו כרת אינו בלא תעשה מכלל דמלתא פשיטתא היא דפסח קודם חצות כעין בעלי מומין עוברין וכעין תורין שלא הגיע זמנן וכעין מחוסר זמן ועד כאן לא דחינן ליה לרבה אלא דלאו מהאי טעמא מייתי ליה ר' שמעון דאפשר לאוקומה לברייתא זו בדרך אחרת אבל מעיקר האי סברא דפסח קודם חצות כמחוסר זמן ואינו ראוי ליקרב והוא הדין שנחלקו בו ר' שמעון וחכמים לא דחינן ליה הלכך קשיא לי מאי קאמר ז\"ל אפילו בשאר ימות השנה דמשמע אפילו קודם חצות לשמו חייב אם יש תשובה ישמחנו בתורתו ובחכמתו.
תשובה יש ויש ויראו ענוים וישמחו דורשי אלהים ויחי לבבכם כל זו הקושיא בנויה על זה שהבנת שמשמע שאר ימות השנה אפילו קודם חצות ואם כן אין זו קושיא על אבא מארי ז\"ל בלבד אלא אפילו על התלמוד דהכי גרסינן בפרק פרת חטאת מתקיף לה רב הונא וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ואתמהינן ולא והרי פסח בשאר ימות השנה דאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ודחינן פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא כלומר ואפילו שחטו לשמו שהוא לשם פסח כשר הואיל והוא שלמים הרי הוא כמו ששחט שלמים לשם פסח שהן כשרים והואיל והדבר כן לא יכילנן לתרוצי התלמוד דאמר שאר ימות השנה אלא כשאר ימות השנה שאחר זמנו דקודם זמנו מחוסר זמן הוא וכן תירוץ דבריו ז\"ל שאמר שאר ימות השנה והלא מן הלשון עצמו דייקינן דמשמע שאר ימות השנה חוץ מיום י\"ד והאיך ישמע אדם משאר ימות השנה יום ארבעה עשר שהוא יום הקרבתו לא קודם חצות ולא אחר חצות ובהלכות פסולי המוקדשין אמר בענין מצא זכר וכו' ומה יעשה בזה הנמצא וכו' ואם פסח אחר זמנו הוא הרי זה שלמים ובהלכות קרבן פסח אמר שחיטת הפסח אחר חצות ואם שחטו קודם חצות פסול הנה פירש ז\"ל דקודם חצות כמחוסר זמן הוא הילכך זה שאמר בשאר ימות השנה לא איירי ביום י\"ד כלל אלא הלך על לשון התלמוד ומשמעו שהוא לאחר זמנו כמו שבארנו." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0bf91327f0d84e87401a1a4c8bb4604c5eebbc9a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Avodah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,60 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר הרב ז\"ל בספר עבודה השוחט את הפסח בחוץ אפילו בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו חייב שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. וקשיא לי בה דהא קי\"ל דפסח קודם חצות אינו ראוי להקריבו בפנים וכל שאינו ראוי ליקרב בפנים אין חייבין עליו בחוץ כדתנן הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד וכו' שנא' לפני משכן י\"י כל שאינו ראוי לפני משכן ד' אין חייבין עליו ותדע דהא אמר רבה טעמיה דר' שמעון דסבר מחוסר זמן חייבין עליו בלא תעשה כדתניא ר' שמעון אומר מנין לזובח את הפסח בבמת יחיד בשעת איסור במות שהוא בלא תעשה וכו' וקאמר עלה אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי ניחייב ואלא לאו קודם חצות דהוה ליה מחוסר זמן שאינו ראוי ליקרב עכשיו בפנים וקתני ר' שמעון שהוא בלא תעשה ורבנן פליגי עליה וסברי פטור לגמרי והיינו טעמיה דר' שמעון דתני במתניתין שהיה ר' שמעון אומר כל שהוא ראוי לבא לאחר זמן הרי זה בל\"ת ואין בו כרת וחכמים אומרין כל שאין בו כרת אינו בלא תעשה מכלל דמלתא פשיטתא היא דפסח קודם חצות כעין בעלי מומין עוברין וכעין תורין שלא הגיע זמנן וכעין מחוסר זמן ועד כאן לא דחינן ליה לרבה אלא דלאו מהאי טעמא מייתי ליה ר' שמעון דאפשר לאוקומה לברייתא זו בדרך אחרת אבל מעיקר האי סברא דפסח קודם חצות כמחוסר זמן ואינו ראוי ליקרב והוא הדין שנחלקו בו ר' שמעון וחכמים לא דחינן ליה הלכך קשיא לי מאי קאמר ז\"ל אפילו בשאר ימות השנה דמשמע אפילו קודם חצות לשמו חייב אם יש תשובה ישמחנו בתורתו ובחכמתו.
תשובה יש ויש ויראו ענוים וישמחו דורשי אלהים ויחי לבבכם כל זו הקושיא בנויה על זה שהבנת שמשמע שאר ימות השנה אפילו קודם חצות ואם כן אין זו קושיא על אבא מארי ז\"ל בלבד אלא אפילו על התלמוד דהכי גרסינן בפרק פרת חטאת מתקיף לה רב הונא וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ואתמהינן ולא והרי פסח בשאר ימות השנה דאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו ודחינן פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא כלומר ואפילו שחטו לשמו שהוא לשם פסח כשר הואיל והוא שלמים הרי הוא כמו ששחט שלמים לשם פסח שהן כשרים והואיל והדבר כן לא יכילנן לתרוצי התלמוד דאמר שאר ימות השנה אלא כשאר ימות השנה שאחר זמנו דקודם זמנו מחוסר זמן הוא וכן תירוץ דבריו ז\"ל שאמר שאר ימות השנה והלא מן הלשון עצמו דייקינן דמשמע שאר ימות השנה חוץ מיום י\"ד והאיך ישמע אדם משאר ימות השנה יום ארבעה עשר שהוא יום הקרבתו לא קודם חצות ולא אחר חצות ובהלכות פסולי המוקדשין אמר בענין מצא זכר וכו' ומה יעשה בזה הנמצא וכו' ואם פסח אחר זמנו הוא הרי זה שלמים ובהלכות קרבן פסח אמר שחיטת הפסח אחר חצות ואם שחטו קודם חצות פסול הנה פירש ז\"ל דקודם חצות כמחוסר זמן הוא הילכך זה שאמר בשאר ימות השנה לא איירי ביום י\"ד כלל אלא הלך על לשון התלמוד ומשמעו שהוא לאחר זמנו כמו שבארנו." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6d980621e8ec9392c0ab2440fd2aa09657de4762 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,59 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות נדרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ואמר הרב זצ\"ל בספר הפלאה שלו האומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו (בידו) [בנדר] שנאמר לא יקדיש איש אותו. והא פלוגתא דר' יוסי ור' יעקב היא דתניא הרי עלי בכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר מיהו לאו מהאי קרא מייתי לה ר' יוסי דהכי אמרינן לקמן היינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ואוקמינן טעמיה דר' יעקב מדכתיב לד' לרבות דבר האסור וכיון דאקשינן עליה דר' יעקב והא בעינן דבר הנדור ופריק דבכור נמי דבר הנדור הוא כדתניא ר' מאיר מניין לנולד לו בכור בתוך עדרו שמצוה עליו להקדישו תלמוד לומר הזכר תקדיש ועד כאן לא פליג עליה ר' יוסי אלא משום דאי לא מקדיש ליה נמי הוי קדוש אבל מלא יקריב ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש וכולהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שלא ישנה אותה מקדושה לקדושה ולא עוד אלא כל הקדשים מכאן למדין שאין משנין אותן מקדושה לקדושה והכא תניא בספרא ר' ישמעאל אומר מנין שלא יקדיש אדם בכור תלמוד לומר בכור לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישנו הקדש עילוי תלמוד לומר הזכר תקדיש מה ראית וכו' אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה תלמוד לומר בבהמה לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישם הקדש עילוי תלמוד לומר בבקרך ובצאנך תקדיש וכן נמי ר' עקיבא ולא פליגי אלא במשמעות דורשין הא למדנו שאין הפרש בין בכור לשאר קדשים מה בכור אין משנין אותו מקדושה לקדושה אף שאר קדשים כך ומה בכור מקדישין אותו הקדש עילוי מדכתיב הזכר תקדיש אף שאר קדשים כן ואם כן ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר אלא אי סבירא ליה דהילכתא כר' יוסי נימא טעמיה דר' יוסי ועוד הא לא שמעינן ליה לר' יוסי דיש חילוק בבכור אלא בין אמר הרי עלי כבכור ובשרו מונח לפניו ובין אינו מונח ובין לפני זריקה ובין לאחר זריקה מותר דהכי מוקמינן ליה לעולם לפני זריקה והיינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור וכו' עד שידור בדבר הנדור ואם כן כל שכן לאחר זריקה דהתירא הוא והאי לפני זריקה בין מונח לפניו בין אינו מונח דעד כאן לא אצטריך תלמודא לאוקומי בעיא דר' אמי בר חמא בכגון שהיה מונח לפניו אלא בלאחר זריקה דספק (דענין) [דבעין דר'] אמי דילמא בעיקרו קא מתפיס אבל לפני זריקה מסתמא אתי והאי סתמיה דבכור סבר ר' יוסי דמותר משום דלאו דבר הנדור הוא ואם כן קשיא מה שאמר הרב ז\"ל לאחר כן היה לפניו בשר קודש אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי עלי כבש זה הרי אלו אסורין שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים הרי זה אסור ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר ויש לומר דהא בוכרא וכי מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה ומה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפניו ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ולעבודה זרה אי סבר ליה כר' יעקב שאסור אפילו סתמה אסור ואפילו לאחר זריקה נמי כשאר קדשים הוא או סבירא לן בבעיא דר' אמי בר חמא בעיקרא קא מתפיס אפילו בכור נמי ואי פשטינן לה בהתירה קא מתפיס אפילו בזבחי שלמים מותר הוא.
תשובה במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור בחייך אמור לי מאחר שדבריו מופלאים בעיניך עד שלא תבין בדקדוק עניניהם למה תמהר להקשות עליהם ותראה בדבריך כאילו אתה מתעתע בהם ואני אומר לך מי הכניסך לכך עד שנוקשת באמרי פיך דמית שאבא מארי זצ\"ל נעלמה ממנו אותה הבריתא שהבאת בקושיתך ושנגלה לך סוד שלא נגלה לו ואתה לא הבנת ענין דבריו ומפני זה נראה לך דאיכא קושיא עליו. קודם כל דבר נוסח דבריו אינו כמו שכתבת ואינו יכול להתפיסו בידו אלא ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ואתה דמית שענין אלו הדברים שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא הראיה על ענין זה מלא יקדיש איש שדהו אותו שאין ענין הכתוב אלא כמו שנאמר בספרא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ועלה בלבך שאותה הבריתא לא ידע אותה או שמא שכח אותה וראוי היה לך לעיין בדבריו בהלכות תמורה ותראה אם זה הטמון שנגלה לך מפורש בדבריו או לא ואם תמצא אותו מפורש בדבריו תתבונן אם חכם גדול כמותו יסתרו דבריו זה את זה והוא לא ידע או לא ואח\"כ אם לא יתבאר לך דקדוק דבריו תשאל על עניניהם או תקשה עליהם מהם ונפרש לך ומכל וכל נפרש לך הדברים בהלכות תמורה מפורשים המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בלא תעשה שנאמר בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה ולא שלמים והוא הדין לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה וכו' ולמה נתמה שלא התבוננת בהלכות תמורה שזה פילפול יתר שאין אתה מתבונן בדברי החבור אלא במקומות שהן בענין תלמודך ראיה לזה שזה שמלאת העולם בקושיות הקשים עליך אינן אלא בענין מסכתות שאתה מתעסק בהן הרבה לתמוה שלא התבוננת בדבריו בספר מצות שנתעסקת בקושיות עליו גם הוא הלא הדברים מפורשים בו.
ונוסח ספרא הפלא בעיניך כתוב בו במצות מאה ושבע ממצות לא תעשה אין זה אלא תמה גדול לבעלי החכמה ולעולם לא סתרו דבריו זה את זה מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמר בענין אותן הדברים המפורשים בהלכות תמורה וכך פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם פירוש כדברי ר' יוסי וכטעמיה שאינו דבר הנידר והנידב והרחיב ז\"ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יוסי לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע\"פ שאין קדושתו בידי אדם אלא בידי שמים ממעי אמו יש לנדר בו תעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור בדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו בנדר כמו שאמר בתמורה והביא הראיה שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ולפי זה הפירוש אין בדבריו מחלוקת ולא עליהם קושיא וכולם יוצאים על שורה אחת למבינים אין בהם נפתל ועקש ואין התפיסה שנתכוין לה היא אותה התפיסה האמורה בגמרא נדרים בענין דברי ר' יוסי כמו שדמית ותמהו בעלי התורה על זו הקושיא דאקשי לאבא מארי זצ\"ל דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש כאלו אין אבא מארי זצ\"ל הוא האומר בהלכות בכורות בפירוש מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קודש שנאמר תקדיש לד' אלהיך אין זו הקושיא אלא בושה.
ולענין הקושיא שהקשית בדבריו בבשר בכור ודאי אגב גררא קושיא היא אבל מי שיתבונן דבריו וידקדק בהם וירד לעומק התלמוד יראה שאין בדבריו ולא עליו הקושיא שההפרש גדול בין המתפיס בבכור ובין המתפיס בבשר בכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור התפיס בדבר שאינו נידר כר' יוסי שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיר חולין בכור ותהיה אותה הבהמה מותרת לכהן ואסורה להדיוט בידו אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתן לאוכלין אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר הוי ליה מתפיס לקרבן בעלמא שהוא אסור ולפיכך יהא אסור אבל אחר זריקת דמים מותר על כל פנים אי בתר דינו באותה שעה אזלינן בהתירא קא מתפיס ומותר ואי בעיקרו שהוא בכור מתפיס מותר דאין הבכור נידר.
וזה שעלה על לבך דהאי דאוקמינן בגמרא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן שרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו הוא ולפיכך קשיא וסוגיא דגמרא על אבא מארי זצ\"ל אינו כן שכך לשון התלמוד לימא כתנאי הרי הן עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר ואתמהינן היכי דמי אי לפני זריקת דמים מאי טעמיה דמאן דאסר ותרצינן אלא לאו דמחמת בשר זבחי שלמים בכור גביה וכו' ודחינן להאי תרוצא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן דשרי דאמר קרא וכו' הלכך להאי תרוצא דהוא סוגיא דגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תרוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר בכור שאין מונח לפניו איירי ר' יעקב ור' יוסי אבל במונח לפניו לא אפשיט ולחומרא נקטין ביה דאיסורא דאוריתא הוא וליכא בה קושיא אבל הדברים בתלמוד צריכין עיון וכבר פירשנו אותם כך ..." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר ז\"ל האומר לחבירו מודר אני ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו וכו' אבל אם אמר מודר אני ממך שלא אוכל לך או מופרשני ממך שלא אוכל לך וכו' הרי זה אסור לאכול לו. וקשיא לי בהאי פסקא דהא ליכא מאן דסבר דמתניתין חדא קתני אלא שמואל דאמר טעמיה דאמר ליה שאני אוכל לך הא מודרני ממך משמע דלא משתעינא בהדך ודחיק ומוקי לה למתניתין כר' יהודה ומתניתא דאיתותב מניהו לעיל דקתני אסור מוקי להו כדרבנן וליכא למימר דאיהו כר' יהודה סבירא ליה דהא לא אוקמה כר' יהודה אלא משום דמתניתין קשיתא כדאמרינן בסמוך ואביי ורבא דבתראי אינון לא אוקמי הא כר' יהודה ותרוייהו סבירא להו דמתניתין תרתי קתני מודרני ממך לחוד ושאני אוכל לך לחוד דהא קאמר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן דאמרי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם דעד כאן לא קאמרי רבנן דידים שאין מוכיחות הוין ידים אלא לגבי גט שאין אדם מגרש אשתו של חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואי פרכת ליה מהנך מתניתא דתניא מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה אסור מני לא רבנן ולא ר' יהודה ליכא לתרוצי אלא הכי קסבר מודרני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה לחוד כידים מוכיחות דמו ואם כן על כורחין לא מפריש מתניתין אלא תרי בבא מודרני ממך לחוד מופרשני ממך לחוד שהרי ידים מוכיחות נינהו ורבא ודאי הוא דמצי לשנויי הכי דמתניתין לדברי הכל אבל שמואל לא מצי דאי שני ליה למתניתין בדברי הכל אם כן הנך מתניתין מנו לא רבנן ולא ר' יהודה הלכך לא קמא ליה מתניתין אלא כר' יהודה וכל שכן דאביי מפריש מתניתין בתרתי ואע\"ג דסבר ידים שאינן מוכיחות ידים נינהו וכיון דפלוגתא דאביי ורבא היא הלכתא כרבא דקימא לן ואם כן קשיא אמאי לא פסיק כרבא דמתניתין תרי בבא היא ובריתא לפרושי מתניתין קאתי הרי כתבתי אל הדרת אדוני החכם מקצת דברים שנסתפקו לי ויש כמה דברים שלא היה לי פנאי להעתיקם ומכל מקום צריכין חזרה עליהן מפני שתלוין בעיקרים גדולים מעיקרי התורה ועוד הוקשה בעיני כמה מקומות מספר המצות והנני מזכיר מקצתם והנשארים יש מהן צריכין יישוב פעם אחת ויש מהן שאר שיהא מונח עד שיבוא אליהו ואלו שאני מזכיר בפעם הזאת.
תשובה אם קריתה לא שניתה ואם שניתה לא שלשתה ואם שלשתה לא פירשו לך מתורף קושיתך כשתתבונן בדברי התלמוד שהבאת להקשות מהם יתבאר לך שאתה מתרץ דבריו ז\"ל ואין אתה מרגיש דרבא תירץ דברי שמואל דאמר דילמא מודרני ממך לא משתעינא בהדך ולפיכך לא יהיה אסור לאכול לשמואל לימא מסבר סבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואמאי דחיק שמואל וכו' ותירץ רבא מתניתין אמאי תני וכו' שמע מינה בעינן ידים מוכיחות הוא דמודר אני ממך בלחוד ידים שאין מוכיחות ובתר הכי איפליגו אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דגרסינן בתר הכי האי תירוצא לדברי שמואל איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוין ידים רבא אמר לא הוין ידים ושקלינן וטרינן בפלוגתא דאביי ורבא טובא ואסיק רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט שאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים והאי הוא מסקנא דגמרא בהאי ענינא הלכך בין לרבא דמוקים ידים שאין מוכיחות בעלמא חוץ מגט לא הוין ידים כדברי הכל בין לשמואל דדחיק ומוקים מתניתין כר' יהודה משום דסבירא ליה דכשם דאפליגו ר' יהודה ורבנן בגט איפליגו בשאר מילי תרויהו סבירא להו רבא ושמואל דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים מיהו רבא מוקים לה כדברי הכל ושמואל מוקים לה כר' יהודה בלחוד ומדרבא כשמואל סבירא ליה דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים והלכתא כרבא כדאמרת הילכתא נמי כשמואל דחד ענינא הוא מיהו אע\"ג דהילכתא כשמואל דבעינן ידים מוכיחות בנדרים לית הילכתא כותיה דמוקים מתניתין כר' יהודה בלחוד אלא מתניתין דברי הכל היא כדמתחזי מתרוצא דרב דהוא מסקנא דשמעתא ולית בה קושיא כלל הנה פירשנו לחכם הנכבד והנבון שיחיה כל המקומות שנסתפקו לו שעמדנו עליהם ואותן שלא היה לו פנאי להעתיק אותן לא ידענו מה הם ואם ירצה לשגר אותן ישגר אבל אחר שיתישב בהן ויעיין בעניניהם וישאל מחכמים שיהיו עמו ודבר שלא ימצא לו מפרש ישגר אותו שהזמן דחוק עלינו בעונותינו הרבים מללמד פירוש התלמוד בלשון קל וחומר בכתב. וכבר השבנו גם על שאלות ספר מצות ואין שבח להרבות מניין הקושיות וכל תלמיד יוכל להקשות כמה קושיות אבל שבח החכמים לפרש ולברר ולפרק ולתרץ." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b776dce0ae3b2d632df2e820785d4dd703baea75 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Haflaah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,56 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Vows", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Vows", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ואמר הרב זצ\"ל בספר הפלאה שלו האומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו (בידו) [בנדר] שנאמר לא יקדיש איש אותו. והא פלוגתא דר' יוסי ור' יעקב היא דתניא הרי עלי בכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר מיהו לאו מהאי קרא מייתי לה ר' יוסי דהכי אמרינן לקמן היינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ואוקמינן טעמיה דר' יעקב מדכתיב לד' לרבות דבר האסור וכיון דאקשינן עליה דר' יעקב והא בעינן דבר הנדור ופריק דבכור נמי דבר הנדור הוא כדתניא ר' מאיר מניין לנולד לו בכור בתוך עדרו שמצוה עליו להקדישו תלמוד לומר הזכר תקדיש ועד כאן לא פליג עליה ר' יוסי אלא משום דאי לא מקדיש ליה נמי הוי קדוש אבל מלא יקריב ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש וכולהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שלא ישנה אותה מקדושה לקדושה ולא עוד אלא כל הקדשים מכאן למדין שאין משנין אותן מקדושה לקדושה והכא תניא בספרא ר' ישמעאל אומר מנין שלא יקדיש אדם בכור תלמוד לומר בכור לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישנו הקדש עילוי תלמוד לומר הזכר תקדיש מה ראית וכו' אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה תלמוד לומר בבהמה לא יקדיש איש אותו יכול לא יקדישם הקדש עילוי תלמוד לומר בבקרך ובצאנך תקדיש וכן נמי ר' עקיבא ולא פליגי אלא במשמעות דורשין הא למדנו שאין הפרש בין בכור לשאר קדשים מה בכור אין משנין אותו מקדושה לקדושה אף שאר קדשים כך ומה בכור מקדישין אותו הקדש עילוי מדכתיב הזכר תקדיש אף שאר קדשים כן ואם כן ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר אלא אי סבירא ליה דהילכתא כר' יוסי נימא טעמיה דר' יוסי ועוד הא לא שמעינן ליה לר' יוסי דיש חילוק בבכור אלא בין אמר הרי עלי כבכור ובשרו מונח לפניו ובין אינו מונח ובין לפני זריקה ובין לאחר זריקה מותר דהכי מוקמינן ליה לעולם לפני זריקה והיינו טעמיה דר' יוסי דשרי דאמר קרא כי ידור וכו' עד שידור בדבר הנדור ואם כן כל שכן לאחר זריקה דהתירא הוא והאי לפני זריקה בין מונח לפניו בין אינו מונח דעד כאן לא אצטריך תלמודא לאוקומי בעיא דר' אמי בר חמא בכגון שהיה מונח לפניו אלא בלאחר זריקה דספק (דענין) [דבעין דר'] אמי דילמא בעיקרו קא מתפיס אבל לפני זריקה מסתמא אתי והאי סתמיה דבכור סבר ר' יוסי דמותר משום דלאו דבר הנדור הוא ואם כן קשיא מה שאמר הרב ז\"ל לאחר כן היה לפניו בשר קודש אפילו היה בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי עלי כבש זה הרי אלו אסורין שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים הרי זה אסור ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר ויש לומר דהא בוכרא וכי מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה ומה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפניו ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ולעבודה זרה אי סבר ליה כר' יעקב שאסור אפילו סתמה אסור ואפילו לאחר זריקה נמי כשאר קדשים הוא או סבירא לן בבעיא דר' אמי בר חמא בעיקרא קא מתפיס אפילו בכור נמי ואי פשטינן לה בהתירה קא מתפיס אפילו בזבחי שלמים מותר הוא.
תשובה במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור בחייך אמור לי מאחר שדבריו מופלאים בעיניך עד שלא תבין בדקדוק עניניהם למה תמהר להקשות עליהם ותראה בדבריך כאילו אתה מתעתע בהם ואני אומר לך מי הכניסך לכך עד שנוקשת באמרי פיך דמית שאבא מארי זצ\"ל נעלמה ממנו אותה הבריתא שהבאת בקושיתך ושנגלה לך סוד שלא נגלה לו ואתה לא הבנת ענין דבריו ומפני זה נראה לך דאיכא קושיא עליו. קודם כל דבר נוסח דבריו אינו כמו שכתבת ואינו יכול להתפיסו בידו אלא ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ואתה דמית שענין אלו הדברים שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא הראיה על ענין זה מלא יקדיש איש שדהו אותו שאין ענין הכתוב אלא כמו שנאמר בספרא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ועלה בלבך שאותה הבריתא לא ידע אותה או שמא שכח אותה וראוי היה לך לעיין בדבריו בהלכות תמורה ותראה אם זה הטמון שנגלה לך מפורש בדבריו או לא ואם תמצא אותו מפורש בדבריו תתבונן אם חכם גדול כמותו יסתרו דבריו זה את זה והוא לא ידע או לא ואח\"כ אם לא יתבאר לך דקדוק דבריו תשאל על עניניהם או תקשה עליהם מהם ונפרש לך ומכל וכל נפרש לך הדברים בהלכות תמורה מפורשים המשנה את הקדשים מקדושה לקדושה עובר בלא תעשה שנאמר בבכור לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה ולא שלמים והוא הדין לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה וכו' ולמה נתמה שלא התבוננת בהלכות תמורה שזה פילפול יתר שאין אתה מתבונן בדברי החבור אלא במקומות שהן בענין תלמודך ראיה לזה שזה שמלאת העולם בקושיות הקשים עליך אינן אלא בענין מסכתות שאתה מתעסק בהן הרבה לתמוה שלא התבוננת בדבריו בספר מצות שנתעסקת בקושיות עליו גם הוא הלא הדברים מפורשים בו.
ונוסח ספרא הפלא בעיניך כתוב בו במצות מאה ושבע ממצות לא תעשה אין זה אלא תמה גדול לבעלי החכמה ולעולם לא סתרו דבריו זה את זה מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמר בענין אותן הדברים המפורשים בהלכות תמורה וכך פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם פירוש כדברי ר' יוסי וכטעמיה שאינו דבר הנידר והנידב והרחיב ז\"ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יוסי לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר בו לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע\"פ שאין קדושתו בידי אדם אלא בידי שמים ממעי אמו יש לנדר בו תעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור בדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו בנדר כמו שאמר בתמורה והביא הראיה שנאמר בו לא יקדיש איש אותו ולפי זה הפירוש אין בדבריו מחלוקת ולא עליהם קושיא וכולם יוצאים על שורה אחת למבינים אין בהם נפתל ועקש ואין התפיסה שנתכוין לה היא אותה התפיסה האמורה בגמרא נדרים בענין דברי ר' יוסי כמו שדמית ותמהו בעלי התורה על זו הקושיא דאקשי לאבא מארי זצ\"ל דהא מצוה להקדיש אותו מדכתיב הזכר תקדיש כאלו אין אבא מארי זצ\"ל הוא האומר בהלכות בכורות בפירוש מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קודש שנאמר תקדיש לד' אלהיך אין זו הקושיא אלא בושה.
ולענין הקושיא שהקשית בדבריו בבשר בכור ודאי אגב גררא קושיא היא אבל מי שיתבונן דבריו וידקדק בהם וירד לעומק התלמוד יראה שאין בדבריו ולא עליו הקושיא שההפרש גדול בין המתפיס בבכור ובין המתפיס בבשר בכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור התפיס בדבר שאינו נידר כר' יוסי שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיר חולין בכור ותהיה אותה הבהמה מותרת לכהן ואסורה להדיוט בידו אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתן לאוכלין אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר הוי ליה מתפיס לקרבן בעלמא שהוא אסור ולפיכך יהא אסור אבל אחר זריקת דמים מותר על כל פנים אי בתר דינו באותה שעה אזלינן בהתירא קא מתפיס ומותר ואי בעיקרו שהוא בכור מתפיס מותר דאין הבכור נידר.
וזה שעלה על לבך דהאי דאוקמינן בגמרא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן שרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו הוא ולפיכך קשיא וסוגיא דגמרא על אבא מארי זצ\"ל אינו כן שכך לשון התלמוד לימא כתנאי הרי הן עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר ואתמהינן היכי דמי אי לפני זריקת דמים מאי טעמיה דמאן דאסר ותרצינן אלא לאו דמחמת בשר זבחי שלמים בכור גביה וכו' ודחינן להאי תרוצא לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים ומאי טעמיה דמאן דשרי דאמר קרא וכו' הלכך להאי תרוצא דהוא סוגיא דגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תרוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר בכור שאין מונח לפניו איירי ר' יעקב ור' יוסי אבל במונח לפניו לא אפשיט ולחומרא נקטין ביה דאיסורא דאוריתא הוא וליכא בה קושיא אבל הדברים בתלמוד צריכין עיון וכבר פירשנו אותם כך ..." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר ז\"ל האומר לחבירו מודר אני ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו וכו' אבל אם אמר מודר אני ממך שלא אוכל לך או מופרשני ממך שלא אוכל לך וכו' הרי זה אסור לאכול לו. וקשיא לי בהאי פסקא דהא ליכא מאן דסבר דמתניתין חדא קתני אלא שמואל דאמר טעמיה דאמר ליה שאני אוכל לך הא מודרני ממך משמע דלא משתעינא בהדך ודחיק ומוקי לה למתניתין כר' יהודה ומתניתא דאיתותב מניהו לעיל דקתני אסור מוקי להו כדרבנן וליכא למימר דאיהו כר' יהודה סבירא ליה דהא לא אוקמה כר' יהודה אלא משום דמתניתין קשיתא כדאמרינן בסמוך ואביי ורבא דבתראי אינון לא אוקמי הא כר' יהודה ותרוייהו סבירא להו דמתניתין תרתי קתני מודרני ממך לחוד ושאני אוכל לך לחוד דהא קאמר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן דאמרי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם דעד כאן לא קאמרי רבנן דידים שאין מוכיחות הוין ידים אלא לגבי גט שאין אדם מגרש אשתו של חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואי פרכת ליה מהנך מתניתא דתניא מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה אסור מני לא רבנן ולא ר' יהודה ליכא לתרוצי אלא הכי קסבר מודרני ממך מרוחקני ממך הרי זה אסור שאני אוכל לך הרי זה לחוד כידים מוכיחות דמו ואם כן על כורחין לא מפריש מתניתין אלא תרי בבא מודרני ממך לחוד מופרשני ממך לחוד שהרי ידים מוכיחות נינהו ורבא ודאי הוא דמצי לשנויי הכי דמתניתין לדברי הכל אבל שמואל לא מצי דאי שני ליה למתניתין בדברי הכל אם כן הנך מתניתין מנו לא רבנן ולא ר' יהודה הלכך לא קמא ליה מתניתין אלא כר' יהודה וכל שכן דאביי מפריש מתניתין בתרתי ואע\"ג דסבר ידים שאינן מוכיחות ידים נינהו וכיון דפלוגתא דאביי ורבא היא הלכתא כרבא דקימא לן ואם כן קשיא אמאי לא פסיק כרבא דמתניתין תרי בבא היא ובריתא לפרושי מתניתין קאתי הרי כתבתי אל הדרת אדוני החכם מקצת דברים שנסתפקו לי ויש כמה דברים שלא היה לי פנאי להעתיקם ומכל מקום צריכין חזרה עליהן מפני שתלוין בעיקרים גדולים מעיקרי התורה ועוד הוקשה בעיני כמה מקומות מספר המצות והנני מזכיר מקצתם והנשארים יש מהן צריכין יישוב פעם אחת ויש מהן שאר שיהא מונח עד שיבוא אליהו ואלו שאני מזכיר בפעם הזאת.
תשובה אם קריתה לא שניתה ואם שניתה לא שלשתה ואם שלשתה לא פירשו לך מתורף קושיתך כשתתבונן בדברי התלמוד שהבאת להקשות מהם יתבאר לך שאתה מתרץ דבריו ז\"ל ואין אתה מרגיש דרבא תירץ דברי שמואל דאמר דילמא מודרני ממך לא משתעינא בהדך ולפיכך לא יהיה אסור לאכול לשמואל לימא מסבר סבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים ואמאי דחיק שמואל וכו' ותירץ רבא מתניתין אמאי תני וכו' שמע מינה בעינן ידים מוכיחות הוא דמודר אני ממך בלחוד ידים שאין מוכיחות ובתר הכי איפליגו אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דגרסינן בתר הכי האי תירוצא לדברי שמואל איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוין ידים רבא אמר לא הוין ידים ושקלינן וטרינן בפלוגתא דאביי ורבא טובא ואסיק רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט שאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים והאי הוא מסקנא דגמרא בהאי ענינא הלכך בין לרבא דמוקים ידים שאין מוכיחות בעלמא חוץ מגט לא הוין ידים כדברי הכל בין לשמואל דדחיק ומוקים מתניתין כר' יהודה משום דסבירא ליה דכשם דאפליגו ר' יהודה ורבנן בגט איפליגו בשאר מילי תרויהו סבירא להו רבא ושמואל דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים מיהו רבא מוקים לה כדברי הכל ושמואל מוקים לה כר' יהודה בלחוד ומדרבא כשמואל סבירא ליה דידים שאין מוכיחות בנדרים לא הוין ידים והלכתא כרבא כדאמרת הילכתא נמי כשמואל דחד ענינא הוא מיהו אע\"ג דהילכתא כשמואל דבעינן ידים מוכיחות בנדרים לית הילכתא כותיה דמוקים מתניתין כר' יהודה בלחוד אלא מתניתין דברי הכל היא כדמתחזי מתרוצא דרב דהוא מסקנא דשמעתא ולית בה קושיא כלל הנה פירשנו לחכם הנכבד והנבון שיחיה כל המקומות שנסתפקו לו שעמדנו עליהם ואותן שלא היה לו פנאי להעתיק אותן לא ידענו מה הם ואם ירצה לשגר אותן ישגר אבל אחר שיתישב בהן ויעיין בעניניהם וישאל מחכמים שיהיו עמו ודבר שלא ימצא לו מפרש ישגר אותו שהזמן דחוק עלינו בעונותינו הרבים מללמד פירוש התלמוד בלשון קל וחומר בכתב. וכבר השבנו גם על שאלות ספר מצות ואין שבח להרבות מניין הקושיות וכל תלמיד יוכל להקשות כמה קושיות אבל שבח החכמים לפרש ולברר ולפרק ולתרץ." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות נדרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e20e57fa68519d8e06db3abd0a6bf46cb53780d8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,50 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Kedushah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שאלה האי דקא פסיק הרב זצ\"ל שאין אדם הבא על חייבי לאוין לוקה אלא אם קידשה והקשה עליו ר' יונתן הכהן ז\"ל מהא דאקשי בפרק אלו נערות על רבה דסבר דלר' מאיר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס ואפילו במקום מיתה משלם מתניתין כמאן מוקמה לה אי כר' מאיר קשיא בתו אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק קשיא ממזרת דהא קימא לן דאין לוקה עליהן אע\"פ שלא קידשו והשיב לו ז\"ל שאין לסמוך על הקושיא זו שאין מניחין תלמוד ערוך ופוסקין הלכה ממשא ומתן שהרי עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראי נשאו ונתנו במשנה זו וקשיא לי אהאי מימרא טובא שהרי לא נחלקו עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראי בסבריהו אלא בתירוץ רמיא, רמינן חייבי כריתות אחייבי כריתות דהכא תנן יש להן קנס והתם תנן דלוקין עולא ור' יוחנן אוקימו מתניתין דהכא היכא דליכא מלקות עולא אוקמה בנערה וקא סבר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם וכו' ור' יוחנן אוקמה בשלא התרו בו וריש לקיש אוקמה כר' מאיר דקא סבר לוקה ומשלם ועל דברי שלשתן ממזרת מיתרצא וליכא לאקשויה בה ולא מידי אלא לרבה דקסבר אליבא דר' מאיר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע\"ג דמיקטיל משלם קשיא ליה בתו דפטרינן אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק דלית ליה מלקות בחייבי כריתות קשיא ממזרת דאית בה מלקות לדברי הכל הלכך לאו ממשא וממתן ילפינן דהא לאו דחיתא היא ולא דילמא היא אלא תלמוד ערוך ודאי. ועוד אמר ז\"ל שגם חכמי משנה חולקין הרבה בדבר זה ומעולם לא מצינו שום תנא שאמר דבר זה.
וגם אמר ז\"ל שיש לומר שר' יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל בועל חייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי ואינה הלכה וכי מחלוקת ר' יצחק בפרק ואלו הן הלוקין בדבר זה היא לא נחלק[ו] ר' עקיבא ור' יצחק אלא בחייבי כריתות רבי עקיבא סבר ישנן בכלל מלקות ארבעים ור' יצחק סבר אינן בכלל מלקות ארבעים אבל בחייבי (כריתות) [לאוין] ליכא מאן דפליג דחייבי ומאי דמקשי רב פפא אליבא דרבה אי כר' יצחק קשיא ממזרת לאו משום שיש לר' יצחק בממזרת סברא אחרינה אלא הכי קאמר אי ניחא ליה אליבא דר' יצחק מחייבי כריתות תיקשי ליה מחייבי לאוין כלומר בשלמא כולהו מתרצי חייבי לאוין כדמתרצי חייבי כריתות אלא לרבה אליבא דר' יצחק דלא קשיא ליה מחייבי כריתות היכי מיתריץ חייבי לאוין ולהכי מסיים בה הניחא אי סבר כר' יוחנן דהיכא דאיכא התראה פטור מן התשלומין והיכי דליכא התראה חייב בתשלומין מתריץ הכא בחייבי לאוין אליבא דר' יצחק כר' יוחנן אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר כיון דאלו אתרו ביה פטור היכא דלא אתרו ביה נמי פטור כמאן מתריץ לה וכו' ועוד אמר שיש לומר שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות באחותו בוגרת לא בנערה כדר' יצחק איפשר דהיכי סבירא ליה בממזרת. ואומר אני חדא דלא אפשר דהא קא מתריץ רבה אליבא דר' יצחק בממזרת כר' יוחנן באחותו לא קשיא הא דאתרו ביה הא דלא אתרו ביה ועוד מאי נפקא מינא אם סבירא בממזרת כסברא דעולא באחותו וכי עולא סבר דליכא חיוב מלקות עולא לא פטר מן המלקות אלא משום חיוב הממון והכי קאמרינן אלמא קסבר עולא כל היכי דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי ולאו משום דליכא דין מלקות ולפי דברי הרב בממזרת בלא קידושין ליכא דין מלקות כלל ואפי' היכא דליכא ממון כגון בעולה, ועוד הא תריצנא אליבא דעולא אפי' תימא אחותו נערה במפותה ושוטה ויתומה.
והתלמוד הערוך דאשכח שמוכיח שאין הבא על חייבי לאוין חייב אלא אם כן קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכו' הוא סבר מדקאמרינן במסקנא ומודה אביי במחזיר גרושתו וכו' ומודה רבא בכהן גדול באלמנה וכו' ושניהם מודים במחזיר גרושתו וכו' שבכל חייבי לאוין פליגי ולא נתן טעם למחלקותם ועד כאן לא פליגי התם אלא באיסורי כהונה דכתיב בהו קיחה וחלל ומשמע קיחה קידושין כדאמרינן בעלמא דקיחה לשון קנין אביי סבר קידש לוקה ואע\"פ שעדיין לא בעל משום לא יקח בעל לוקה שתים אחת משום לא יחלל רבא אמר אם בעל אחר קידושין לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל אבל קדושין גרידי אפילו אחת אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכיון דשמעינן ליה לאביי דמחייב באיסורי כהונה אקידושין גרידי ואינו תולה בטעם דלא יחלל איצטריך לאשמועינן במחזיר גרושתו דכתיבא בה נמי קיחה לשוב לקחתה שאם קידש אינו לוקה שהרי אמרה תורה להיות לו לאשה תלה הכתוב הקיחה בביאה ואם לא בא עליה אינו לוקה וכיון דשמעינן ליה לרבא באיסורי כהונה שתלה לא יקח בלא יחלל וסלקא אדעתין למימר שלא יחלל נמי תלו בלא יקח אצטריך לאשמעינן שאם בעל ולא קידש שלוקה לא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חלל וכיון דשמעינן לתרויהו דמחייבי הבועל באיסורי כהונה בלא קדושין ולא תלו לא יחלל בלא יקח וכו' וסלקא אדעתא למימר (הם) הכי נמי מחזיר גרושתו אע\"ג דכתיבא ביה קיחה אם בעל בלא קידושין לוקה ולא מהני קיחה אלא לחייבו שתים באיסורי כהונה אצטריך לאשמועינן דתרויהו מודים שאם בעל בלא קידושין אינו לוקה דדרך הוויה אסרה תורה דכתיב להיות לו לאשה הרי נתברר שלא נחלקו אלא בקדושי איסורי כהונה גרידי אבל בשאר חייבי לאוין לא איירו כלל ולא עוד אלא מהכא נמי ילפינן שהבועל בלא קדושין חייב מדקאמרינן ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה משום דדרך הוויה אסרה תורה מכלל דשאר חייבי לאוין שלא נאמר בהן הוויה חייב אע\"פ שלא קידש בלא מחלוקת אלא דברי הכל...
תשובה לא ידעתי מאין לך שלא הקשה התלמוד על מתניתין דאלו נערות אלא מחייבי כריתות והלא תורף הקשיא מאלו הן הלוקין וכו' שהוא בחייבי כריתות וחייבי לאוין ומה ענין הקושיא אלא אמאי תנא הכא באילו נערות דמשלמין ותנא התם באלו הן הלוקין דלוקין והא קיימא לן דאינו לוקה ומשלם ומי איכא מאן דסבירא ליה בחייבי לאוין דליכא מלקות עד שלא תהא הקושיא אלא מחייבי כריתות ועוד מאי האי דאמר דאמרינן אי ר' יצחק קשיא ממזרת הלכך אין רמיא דרמינן אלא לחייבי כריתות ולאוין אחייבי כריתות בלבד כשיראה מדבריך שאמרת דרמינן חייבי כריתות אחייבי כריתות וכמדומה לי שלא הביאך להאי סברא אלא מדחזית הקושיא בגמרא על פיסקת הבא על אחותו ולא ירדת לעומק הדבר שהתלמוד בא להקשות אפילו מחייבי כריתות דאית בהו מלקות וכל שכן חייבי לאוין ולפיכך אמרינן בסוף אי ר' יצחק קשיא ממזרת כלומר אי ר' יצחק היא האי מתניתין דפטר חייבי כריתות ממלקות קשיא ממזרת דליכא מאן דפליג דהיא במלקות ויראה מדבריך שדמית שאבא מארי זצ\"ל סובר שאין המשא והמתן דאלו נערות מוכח שחייבי לאוין לוקין בלא קידושין ולא היא אין זה ענין דבריו שעמוקים הם עניניהם הוא ז\"ל אומר אע\"פ שזו הלכה מוכחת שחייבי לאוין לוקין בלא קידושין הואיל וזו ההלכה יש בה משא ומתן וחלוקה בין התנאים ואמוראים בתירוץ המשנה וביאור עניניה אין ראוי לסמוך עליה בפסיקת ההלכה ולהניח תלמוד ערוך, ודמית שזה שאמר וגם חכמי משנה חולקין בדבר זה הרבה בדבר חייבי לאוין אם הם לוקין בלא קדושין או אינן לוקין ולפיכך נסתמו עליך הדברים ואמרת ומעולם לא מצינו שום תנא שאמר דבר זה ואין ענין דבריו (בבינתכם) [כבינתכם] אלא כך שעולא ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש נשאו ונתנו בענין זו המשנה וגם חכמי משנה חולקין בענינה וכן מצינו התלמוד הביא בתירוצו מחלוקת התנאים כגון רבי מאיר וחכמים ור' שמעון בן מנסיא ור' עקיבא ור' ישבב ור' נחוניא בן הקנה כל זה לברר שבזו המשנה וגמרא דיליה משא ומתן מרובה ומחלוקת רבות ולפיכך אין ראוי לסמוך על פסיקת ההלכה בענין מלקות של חייבי לאוין ממנה אבל ודאי התנאים לא מצינו להם חלוקה במלקות חייבי לאוין אם הוא בקדושין או בלא קידושין ואילו היה לתנאים מחלוקת בדבר זה לא היה התלמוד שותק מלהעמיד מחלוקות אביי ורבא בתנאי.
ולענין מה שאמר ז\"ל יש לומר שר' יצחק חולק וכו' ודאי מקום קשה ויפה הקשית בו שדבריו ז\"ל סתומים ולא מסר בהם אלא ראשי הפרקים מפני כבוד השואלים אבל אנחנו לפי שנסתפקו הדברים לכבודך נרחיב בהם ונאמר לפי שהקשה רב פפא לרבה מתניתין כמאן מוקים לה אי כר' מאיר קשיא בתו פירש דר' מאיר מחייב בתשלומין ובמתניתין פטר אי ר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו פירש דר' נחוניא פטר בתשלומין ובמתניתין מחייב אי כר' יצחק קשיא ממזרת פירש דר' יצחק אע\"ג דפטר אחותו ממלקות בממזרת מחייב ודבר ידוע הוא שר' מאיר סבר אדם לוקה ומשלם ולענין קנס חידוש הוא שחידשה תורה אע\"ג דמיקטיל משלם ור' נחוניא בן הקנה שהיה עושה חייבי כריתות כחייבי מיתות בית דין לתשלומין ופוטר חייבי כריתות שוגגין מתשלומין אין הלכה כדבריהם ור' יצחק דמחייב מלקות בממזרת ליכא דפליג עליה בהאי סברא כלל שהוא סובר דחייבי לאוין בלבד במלקות ור' עקיבא סבר כדאיפרש בגמרא דאילו הן הלוקין שגם חייבי כריתות לוקין כחייבי לאוין הלכך בחייבי לאוין ליכא מאן דפליג דלוקין והלכה שאין בה ספק היא שממזרת ושאר חייבי לאוין לוקין ולאו סברא דר' יצחק בלחוד היא בה מיהו בגמרא דאלו הן הלוקין דהוא עיקר דברי ר' יצחק ור' עקיבא לא יתבאר אם מלקות של חייבי לאוין בקדושין או בלא קדושין אבל יתבאר שכל תנא ואמורא ואפילו ר' יצחק בממזרת ושאר חייבי לאוין לוקה ולפיכך הקשה התלמוד אי ר' יצחק קשיא ממזרת כלומר אפילו לדברי ר' יצחק קשיא ממזרת הילכך אי מוקמינן להאי מתניתין כר' יצחק קשיא ממזרת ודחינן כר' יוחנן סבירא ליה והאי פירוקא ליכא למימר כולהו תנאי ואמוראי הוא אלא לדברי ר' יצחק בלבד כלומר האי מתניתין אי נימא לר' יצחק היא לא קשיא ממזרת דאקשינן, דר' יצחק כר' יוחנן סבירא ליה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו, הילכך האי אוקימתא דהיא מוכחת דבהתראה לוקה בחייבי לאוין על כל פנים לא מצינו אותה אלא לתרוצי דברי ר' יצחק כדאמרינן כר' יוחנן סבירא ליה לר' יצחק משמע, ולפיכך אמר ז\"ל בתשובתו ויש לומר שר' יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל בועל חייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי וכו' מפני זה התירוץ שבא לדבריו בגמרא דאלו הן הלוקין ולפיכך אין להקשות (והיא) [וכי] מחלוקת ר' יצחק בפרק ואלו הן הלוקין בדבר זה ואילו נמצא לו מחלוקת בדבר זה בפירוש היה אומר יש לומר הלא תדקדק ענין דבריו שלא אמר דרך חתך, וכן זה שאמר ז\"ל ויש לומר שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו וכו' זה הוא פירושו ויש לומר פירוק אחר אליבא דר' יצחק ר' יצחק סבר בממזרת כסברא דעולא באחותו וכשם שפרק עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת כך יאמר ר' יצחק כאן בממזרת נערה כאן בממזרת בוגרת וכשם שלא פירש עולא דאחותו בוגרת צריכא התראה ואחר כך ילקה ואע\"פ שכך הדין כך לא פירש ר' יצחק ולא פרשינן אליביה דממזרת צריכה קידושין ואחר כך ילקה אע\"פ שכך הדין, ודקא קשיא לך לא אפשר דהא קא מתריץ רבה אליבא דר' יצחק כר' יוחנן לא קשיא דיש לומר חדא מיגו תרי אמר רבה ויש לומר אמר ז\"ל וודאי יש לומר ויש לומר ליכא קושיא דוחה זו האמורה בפירוש.
והטעם הראשון דאמר ביה ז\"ל דיש לומר ר' יצחק כאביי סבירא ליה קרוב לדעת יותר מן האחרון ושהקשית על התלמוד הערוך שהביא ז\"ל תורף כל קושיתך שמחלוקת אביי ורבא אינה אלא באיסורי כהונה דכתיב בהו קיחה ומחזיר גרושתו דכתיב בה הויה אבל בשאר חייבי לאוין לא וגם כן ראינו בדברי ר' אברהם רבו של ר' יהונתן ז\"ל בקושיא שהקשה על אבא מארי ז\"ל ובין שראיתי דבריו בין שנראה לך מה שנראה לו ביומו וראו כמה תריצין דבריו ומדוקדקין פירושו, כשם שנאמר באיסורי כהונה קיחה, ובמחזיר גרושתו הויה, נאמר בשאר איסורי לאוין ביאה בקהל, וביאה בקהל לא הוי אלא בקדושין אבל זנות לעולם לא מיקרי ביאה בקהל, תדע דאמר הכתוב במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ד' ולא צוה הכתוב שיבוא דור שלישי בזנות אלא בקדושין והנה למדנו מפסוק זה שמצרי ואדומי דור ראשון ושני איסורן בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה וליכא למימר בזנות עשה אלא ודאי הלכך משמע ביאה בקהל בקידושין בלא ספק ואי קשיא לך מכלל חייבי לאוין יבמה לזר דלא (בקידושין) כתיב בה ביאה בקהל ולא קיחה לא קשיא מידי דהא כתיב הוויה לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דרך הוויה אסר רחמנא כדין מחזיר גרושתו משנשאת הלכך אי אתה יכול לחלוק בחייבי לאוין ולא באיסורי כהונה בלבד פליגי אלא בכל חייבי לאוין פליגי כדאמר ז\"ל והרי נתברר דליכא עליה קושיא מכל אלו הקושיות.
ואי איכא עליה קושיא בהאי ענינא [אינו] אלא מדבריו ז\"ל בלבד ולא ראיתי מי שדקדק אותה עליו והוא שאמר ז\"ל בהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה (מהלכות) [מחייבי] כריתות כגון אחותו ודודתו והנדה וכיוצא בהן או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה [ואם לא] היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הרי זה משלם דהלכה זו לדבריו ז\"ל קושיא שזו הבתולה שהיא מחייבי לאוין אם אינה מקודשת לו בין התרו בו בין לא התרו בו אינו לוקה עליה ואם מקודשת היא בין התרו בו בין לא התרו בו אינה בת קנס דליכא לא פתוי ולא אונס הלכך קשיא, ואני מתרץ בה דלעולם בלא קידושין היא ואם התרו בו משום קדשה לוקה משום קדשה ואפילו אינה מאיסורי לאוין כל שכן אם תהיה מאיסורי לאוין תדע שכך עניני דבריו ומפני זה אמר או שהיתה מחייבי לאוין ולא אמר או היתה מאיסורי לאוין שהפרש בין איסור לחיוב וכך אמר בתחלת הלכות אישות כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראין איסורי לאוין וכו' וקדשה ודאי מחייבי לאוין היא וזה שהצריך בסוף פרק שני שתכין עצמה לכך לענין חיובא היא במלקות לא לענין חיובא הוא אלא לעולם אם היה הוא בעדים והתראה לוקה ואע\"ג דאנוסה היא הנערה ולאו בן קנס הוא וכמה ברור הוא תירוץ זה למבינים, ומתוך דבריו למדנו אותו שהוא ז\"ל אע\"פ שהצריך בראיותיו החזקים לקידושין באיסורי לאוין ואחר כך ילקה עליהן לאו למימרא שאם בעל אחת מאיסורי לאוין בעדים והתראה והיא בלא קידושין לא שייך ביה מלקות כלל אלא לעולם לוקה אבל משום איסור קדשה לא משום איסורי לאוין, ותדע שכך אמר בהלכות ביאות אסורות כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה כלומר אלא משום (אחד) [אחר] והוא איסור הקדשה, וכך אמר בפרק חמשה עשר בעל ולא קידש אינו לוקה משום ממזרת כלומר אלא משום קדשה ואם יש נפש אדם לומר אם כן למה לנו זה הדקדוק כולו והואיל והוא לוקה מה לי משום קדשה מה לי משום איסורי לאוין נאמר לו כמה הועיל ז\"ל בזה הדקדוק שאם התרו בו משום איסורי לאוין אינו לוקה ואם התרו בו משום קדשה לוקה כגון כהן שבא על גרושה או ישראל שבא על ממזרת בלא קידושין אם יאמרו לו בעת ההתראה פרוש דגרושה היא או ממזרת היא וחייב אתה עליה מלקות ולא פירש אלא עבר אינו לוקה דהתראה זו כמאן דליתה דמיא שלא השם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו בו ואם יאמרו לו פרוש דקדשה היא הואיל ואין שם לא כתובה ולא קידושין ולא פירש חייב מלקות שהשם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו הנה הרחבנו בתשובה זו דהלכה חמורה היא וצריכה דעת רחבה מרובה ובינה יתירה ולא השארנו בה מקום קושיא עליו כלל בסייעתא דשמיא..." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..431bfad469413dff8665213308f2725970de0a06 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Kedushah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,47 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שאלה האי דקא פסיק הרב זצ\"ל שאין אדם הבא על חייבי לאוין לוקה אלא אם קידשה והקשה עליו ר' יונתן הכהן ז\"ל מהא דאקשי בפרק אלו נערות על רבה דסבר דלר' מאיר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס ואפילו במקום מיתה משלם מתניתין כמאן מוקמה לה אי כר' מאיר קשיא בתו אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק קשיא ממזרת דהא קימא לן דאין לוקה עליהן אע\"פ שלא קידשו והשיב לו ז\"ל שאין לסמוך על הקושיא זו שאין מניחין תלמוד ערוך ופוסקין הלכה ממשא ומתן שהרי עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראי נשאו ונתנו במשנה זו וקשיא לי אהאי מימרא טובא שהרי לא נחלקו עולא ור' יוחנן וריש לקיש וכמה אמוראי בסבריהו אלא בתירוץ רמיא, רמינן חייבי כריתות אחייבי כריתות דהכא תנן יש להן קנס והתם תנן דלוקין עולא ור' יוחנן אוקימו מתניתין דהכא היכא דליכא מלקות עולא אוקמה בנערה וקא סבר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם וכו' ור' יוחנן אוקמה בשלא התרו בו וריש לקיש אוקמה כר' מאיר דקא סבר לוקה ומשלם ועל דברי שלשתן ממזרת מיתרצא וליכא לאקשויה בה ולא מידי אלא לרבה דקסבר אליבא דר' מאיר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע\"ג דמיקטיל משלם קשיא ליה בתו דפטרינן אי כר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו אי כר' יצחק דלית ליה מלקות בחייבי כריתות קשיא ממזרת דאית בה מלקות לדברי הכל הלכך לאו ממשא וממתן ילפינן דהא לאו דחיתא היא ולא דילמא היא אלא תלמוד ערוך ודאי. ועוד אמר ז\"ל שגם חכמי משנה חולקין הרבה בדבר זה ומעולם לא מצינו שום תנא שאמר דבר זה.
וגם אמר ז\"ל שיש לומר שר' יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל בועל חייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי ואינה הלכה וכי מחלוקת ר' יצחק בפרק ואלו הן הלוקין בדבר זה היא לא נחלק[ו] ר' עקיבא ור' יצחק אלא בחייבי כריתות רבי עקיבא סבר ישנן בכלל מלקות ארבעים ור' יצחק סבר אינן בכלל מלקות ארבעים אבל בחייבי (כריתות) [לאוין] ליכא מאן דפליג דחייבי ומאי דמקשי רב פפא אליבא דרבה אי כר' יצחק קשיא ממזרת לאו משום שיש לר' יצחק בממזרת סברא אחרינה אלא הכי קאמר אי ניחא ליה אליבא דר' יצחק מחייבי כריתות תיקשי ליה מחייבי לאוין כלומר בשלמא כולהו מתרצי חייבי לאוין כדמתרצי חייבי כריתות אלא לרבה אליבא דר' יצחק דלא קשיא ליה מחייבי כריתות היכי מיתריץ חייבי לאוין ולהכי מסיים בה הניחא אי סבר כר' יוחנן דהיכא דאיכא התראה פטור מן התשלומין והיכי דליכא התראה חייב בתשלומין מתריץ הכא בחייבי לאוין אליבא דר' יצחק כר' יוחנן אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר כיון דאלו אתרו ביה פטור היכא דלא אתרו ביה נמי פטור כמאן מתריץ לה וכו' ועוד אמר שיש לומר שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו שהרי אמר עולא שהמלקות באחותו בוגרת לא בנערה כדר' יצחק איפשר דהיכי סבירא ליה בממזרת. ואומר אני חדא דלא אפשר דהא קא מתריץ רבה אליבא דר' יצחק בממזרת כר' יוחנן באחותו לא קשיא הא דאתרו ביה הא דלא אתרו ביה ועוד מאי נפקא מינא אם סבירא בממזרת כסברא דעולא באחותו וכי עולא סבר דליכא חיוב מלקות עולא לא פטר מן המלקות אלא משום חיוב הממון והכי קאמרינן אלמא קסבר עולא כל היכי דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי ולאו משום דליכא דין מלקות ולפי דברי הרב בממזרת בלא קידושין ליכא דין מלקות כלל ואפי' היכא דליכא ממון כגון בעולה, ועוד הא תריצנא אליבא דעולא אפי' תימא אחותו נערה במפותה ושוטה ויתומה.
והתלמוד הערוך דאשכח שמוכיח שאין הבא על חייבי לאוין חייב אלא אם כן קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכו' הוא סבר מדקאמרינן במסקנא ומודה אביי במחזיר גרושתו וכו' ומודה רבא בכהן גדול באלמנה וכו' ושניהם מודים במחזיר גרושתו וכו' שבכל חייבי לאוין פליגי ולא נתן טעם למחלקותם ועד כאן לא פליגי התם אלא באיסורי כהונה דכתיב בהו קיחה וחלל ומשמע קיחה קידושין כדאמרינן בעלמא דקיחה לשון קנין אביי סבר קידש לוקה ואע\"פ שעדיין לא בעל משום לא יקח בעל לוקה שתים אחת משום לא יחלל רבא אמר אם בעל אחר קידושין לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל אבל קדושין גרידי אפילו אחת אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכיון דשמעינן ליה לאביי דמחייב באיסורי כהונה אקידושין גרידי ואינו תולה בטעם דלא יחלל איצטריך לאשמועינן במחזיר גרושתו דכתיבא בה נמי קיחה לשוב לקחתה שאם קידש אינו לוקה שהרי אמרה תורה להיות לו לאשה תלה הכתוב הקיחה בביאה ואם לא בא עליה אינו לוקה וכיון דשמעינן ליה לרבא באיסורי כהונה שתלה לא יקח בלא יחלל וסלקא אדעתין למימר שלא יחלל נמי תלו בלא יקח אצטריך לאשמעינן שאם בעל ולא קידש שלוקה לא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חלל וכיון דשמעינן לתרויהו דמחייבי הבועל באיסורי כהונה בלא קדושין ולא תלו לא יחלל בלא יקח וכו' וסלקא אדעתא למימר (הם) הכי נמי מחזיר גרושתו אע\"ג דכתיבא ביה קיחה אם בעל בלא קידושין לוקה ולא מהני קיחה אלא לחייבו שתים באיסורי כהונה אצטריך לאשמועינן דתרויהו מודים שאם בעל בלא קידושין אינו לוקה דדרך הוויה אסרה תורה דכתיב להיות לו לאשה הרי נתברר שלא נחלקו אלא בקדושי איסורי כהונה גרידי אבל בשאר חייבי לאוין לא איירו כלל ולא עוד אלא מהכא נמי ילפינן שהבועל בלא קדושין חייב מדקאמרינן ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה משום דדרך הוויה אסרה תורה מכלל דשאר חייבי לאוין שלא נאמר בהן הוויה חייב אע\"פ שלא קידש בלא מחלוקת אלא דברי הכל...
תשובה לא ידעתי מאין לך שלא הקשה התלמוד על מתניתין דאלו נערות אלא מחייבי כריתות והלא תורף הקשיא מאלו הן הלוקין וכו' שהוא בחייבי כריתות וחייבי לאוין ומה ענין הקושיא אלא אמאי תנא הכא באילו נערות דמשלמין ותנא התם באלו הן הלוקין דלוקין והא קיימא לן דאינו לוקה ומשלם ומי איכא מאן דסבירא ליה בחייבי לאוין דליכא מלקות עד שלא תהא הקושיא אלא מחייבי כריתות ועוד מאי האי דאמר דאמרינן אי ר' יצחק קשיא ממזרת הלכך אין רמיא דרמינן אלא לחייבי כריתות ולאוין אחייבי כריתות בלבד כשיראה מדבריך שאמרת דרמינן חייבי כריתות אחייבי כריתות וכמדומה לי שלא הביאך להאי סברא אלא מדחזית הקושיא בגמרא על פיסקת הבא על אחותו ולא ירדת לעומק הדבר שהתלמוד בא להקשות אפילו מחייבי כריתות דאית בהו מלקות וכל שכן חייבי לאוין ולפיכך אמרינן בסוף אי ר' יצחק קשיא ממזרת כלומר אי ר' יצחק היא האי מתניתין דפטר חייבי כריתות ממלקות קשיא ממזרת דליכא מאן דפליג דהיא במלקות ויראה מדבריך שדמית שאבא מארי זצ\"ל סובר שאין המשא והמתן דאלו נערות מוכח שחייבי לאוין לוקין בלא קידושין ולא היא אין זה ענין דבריו שעמוקים הם עניניהם הוא ז\"ל אומר אע\"פ שזו הלכה מוכחת שחייבי לאוין לוקין בלא קידושין הואיל וזו ההלכה יש בה משא ומתן וחלוקה בין התנאים ואמוראים בתירוץ המשנה וביאור עניניה אין ראוי לסמוך עליה בפסיקת ההלכה ולהניח תלמוד ערוך, ודמית שזה שאמר וגם חכמי משנה חולקין בדבר זה הרבה בדבר חייבי לאוין אם הם לוקין בלא קדושין או אינן לוקין ולפיכך נסתמו עליך הדברים ואמרת ומעולם לא מצינו שום תנא שאמר דבר זה ואין ענין דבריו (בבינתכם) [כבינתכם] אלא כך שעולא ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש נשאו ונתנו בענין זו המשנה וגם חכמי משנה חולקין בענינה וכן מצינו התלמוד הביא בתירוצו מחלוקת התנאים כגון רבי מאיר וחכמים ור' שמעון בן מנסיא ור' עקיבא ור' ישבב ור' נחוניא בן הקנה כל זה לברר שבזו המשנה וגמרא דיליה משא ומתן מרובה ומחלוקת רבות ולפיכך אין ראוי לסמוך על פסיקת ההלכה בענין מלקות של חייבי לאוין ממנה אבל ודאי התנאים לא מצינו להם חלוקה במלקות חייבי לאוין אם הוא בקדושין או בלא קידושין ואילו היה לתנאים מחלוקת בדבר זה לא היה התלמוד שותק מלהעמיד מחלוקות אביי ורבא בתנאי.
ולענין מה שאמר ז\"ל יש לומר שר' יצחק חולק וכו' ודאי מקום קשה ויפה הקשית בו שדבריו ז\"ל סתומים ולא מסר בהם אלא ראשי הפרקים מפני כבוד השואלים אבל אנחנו לפי שנסתפקו הדברים לכבודך נרחיב בהם ונאמר לפי שהקשה רב פפא לרבה מתניתין כמאן מוקים לה אי כר' מאיר קשיא בתו פירש דר' מאיר מחייב בתשלומין ובמתניתין פטר אי ר' נחוניא בן הקנה קשיא אחותו פירש דר' נחוניא פטר בתשלומין ובמתניתין מחייב אי כר' יצחק קשיא ממזרת פירש דר' יצחק אע\"ג דפטר אחותו ממלקות בממזרת מחייב ודבר ידוע הוא שר' מאיר סבר אדם לוקה ומשלם ולענין קנס חידוש הוא שחידשה תורה אע\"ג דמיקטיל משלם ור' נחוניא בן הקנה שהיה עושה חייבי כריתות כחייבי מיתות בית דין לתשלומין ופוטר חייבי כריתות שוגגין מתשלומין אין הלכה כדבריהם ור' יצחק דמחייב מלקות בממזרת ליכא דפליג עליה בהאי סברא כלל שהוא סובר דחייבי לאוין בלבד במלקות ור' עקיבא סבר כדאיפרש בגמרא דאילו הן הלוקין שגם חייבי כריתות לוקין כחייבי לאוין הלכך בחייבי לאוין ליכא מאן דפליג דלוקין והלכה שאין בה ספק היא שממזרת ושאר חייבי לאוין לוקין ולאו סברא דר' יצחק בלחוד היא בה מיהו בגמרא דאלו הן הלוקין דהוא עיקר דברי ר' יצחק ור' עקיבא לא יתבאר אם מלקות של חייבי לאוין בקדושין או בלא קדושין אבל יתבאר שכל תנא ואמורא ואפילו ר' יצחק בממזרת ושאר חייבי לאוין לוקה ולפיכך הקשה התלמוד אי ר' יצחק קשיא ממזרת כלומר אפילו לדברי ר' יצחק קשיא ממזרת הילכך אי מוקמינן להאי מתניתין כר' יצחק קשיא ממזרת ודחינן כר' יוחנן סבירא ליה והאי פירוקא ליכא למימר כולהו תנאי ואמוראי הוא אלא לדברי ר' יצחק בלבד כלומר האי מתניתין אי נימא לר' יצחק היא לא קשיא ממזרת דאקשינן, דר' יצחק כר' יוחנן סבירא ליה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו, הילכך האי אוקימתא דהיא מוכחת דבהתראה לוקה בחייבי לאוין על כל פנים לא מצינו אותה אלא לתרוצי דברי ר' יצחק כדאמרינן כר' יוחנן סבירא ליה לר' יצחק משמע, ולפיכך אמר ז\"ל בתשובתו ויש לומר שר' יצחק חולק בדבר זה וסבירא ליה שכל בועל חייבי לאוין בהתראה לוקה כאביי וכו' מפני זה התירוץ שבא לדבריו בגמרא דאלו הן הלוקין ולפיכך אין להקשות (והיא) [וכי] מחלוקת ר' יצחק בפרק ואלו הן הלוקין בדבר זה ואילו נמצא לו מחלוקת בדבר זה בפירוש היה אומר יש לומר הלא תדקדק ענין דבריו שלא אמר דרך חתך, וכן זה שאמר ז\"ל ויש לומר שר' יצחק סבירא ליה בממזרת כסברא דעולא באחותו וכו' זה הוא פירושו ויש לומר פירוק אחר אליבא דר' יצחק ר' יצחק סבר בממזרת כסברא דעולא באחותו וכשם שפרק עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת כך יאמר ר' יצחק כאן בממזרת נערה כאן בממזרת בוגרת וכשם שלא פירש עולא דאחותו בוגרת צריכא התראה ואחר כך ילקה ואע\"פ שכך הדין כך לא פירש ר' יצחק ולא פרשינן אליביה דממזרת צריכה קידושין ואחר כך ילקה אע\"פ שכך הדין, ודקא קשיא לך לא אפשר דהא קא מתריץ רבה אליבא דר' יצחק כר' יוחנן לא קשיא דיש לומר חדא מיגו תרי אמר רבה ויש לומר אמר ז\"ל וודאי יש לומר ויש לומר ליכא קושיא דוחה זו האמורה בפירוש.
והטעם הראשון דאמר ביה ז\"ל דיש לומר ר' יצחק כאביי סבירא ליה קרוב לדעת יותר מן האחרון ושהקשית על התלמוד הערוך שהביא ז\"ל תורף כל קושיתך שמחלוקת אביי ורבא אינה אלא באיסורי כהונה דכתיב בהו קיחה ומחזיר גרושתו דכתיב בה הויה אבל בשאר חייבי לאוין לא וגם כן ראינו בדברי ר' אברהם רבו של ר' יהונתן ז\"ל בקושיא שהקשה על אבא מארי ז\"ל ובין שראיתי דבריו בין שנראה לך מה שנראה לו ביומו וראו כמה תריצין דבריו ומדוקדקין פירושו, כשם שנאמר באיסורי כהונה קיחה, ובמחזיר גרושתו הויה, נאמר בשאר איסורי לאוין ביאה בקהל, וביאה בקהל לא הוי אלא בקדושין אבל זנות לעולם לא מיקרי ביאה בקהל, תדע דאמר הכתוב במצרי ואדומי בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ד' ולא צוה הכתוב שיבוא דור שלישי בזנות אלא בקדושין והנה למדנו מפסוק זה שמצרי ואדומי דור ראשון ושני איסורן בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה וליכא למימר בזנות עשה אלא ודאי הלכך משמע ביאה בקהל בקידושין בלא ספק ואי קשיא לך מכלל חייבי לאוין יבמה לזר דלא (בקידושין) כתיב בה ביאה בקהל ולא קיחה לא קשיא מידי דהא כתיב הוויה לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דרך הוויה אסר רחמנא כדין מחזיר גרושתו משנשאת הלכך אי אתה יכול לחלוק בחייבי לאוין ולא באיסורי כהונה בלבד פליגי אלא בכל חייבי לאוין פליגי כדאמר ז\"ל והרי נתברר דליכא עליה קושיא מכל אלו הקושיות.
ואי איכא עליה קושיא בהאי ענינא [אינו] אלא מדבריו ז\"ל בלבד ולא ראיתי מי שדקדק אותה עליו והוא שאמר ז\"ל בהלכות נערה בתולה היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה (מהלכות) [מחייבי] כריתות כגון אחותו ודודתו והנדה וכיוצא בהן או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה [ואם לא] היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הרי זה משלם דהלכה זו לדבריו ז\"ל קושיא שזו הבתולה שהיא מחייבי לאוין אם אינה מקודשת לו בין התרו בו בין לא התרו בו אינו לוקה עליה ואם מקודשת היא בין התרו בו בין לא התרו בו אינה בת קנס דליכא לא פתוי ולא אונס הלכך קשיא, ואני מתרץ בה דלעולם בלא קידושין היא ואם התרו בו משום קדשה לוקה משום קדשה ואפילו אינה מאיסורי לאוין כל שכן אם תהיה מאיסורי לאוין תדע שכך עניני דבריו ומפני זה אמר או שהיתה מחייבי לאוין ולא אמר או היתה מאיסורי לאוין שהפרש בין איסור לחיוב וכך אמר בתחלת הלכות אישות כל שאסר ביאתו בתורה ולא חייב עליו כרת הן הנקראין איסורי לאוין וכו' וקדשה ודאי מחייבי לאוין היא וזה שהצריך בסוף פרק שני שתכין עצמה לכך לענין חיובא היא במלקות לא לענין חיובא הוא אלא לעולם אם היה הוא בעדים והתראה לוקה ואע\"ג דאנוסה היא הנערה ולאו בן קנס הוא וכמה ברור הוא תירוץ זה למבינים, ומתוך דבריו למדנו אותו שהוא ז\"ל אע\"פ שהצריך בראיותיו החזקים לקידושין באיסורי לאוין ואחר כך ילקה עליהן לאו למימרא שאם בעל אחת מאיסורי לאוין בעדים והתראה והיא בלא קידושין לא שייך ביה מלקות כלל אלא לעולם לוקה אבל משום איסור קדשה לא משום איסורי לאוין, ותדע שכך אמר בהלכות ביאות אסורות כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה כלומר אלא משום (אחד) [אחר] והוא איסור הקדשה, וכך אמר בפרק חמשה עשר בעל ולא קידש אינו לוקה משום ממזרת כלומר אלא משום קדשה ואם יש נפש אדם לומר אם כן למה לנו זה הדקדוק כולו והואיל והוא לוקה מה לי משום קדשה מה לי משום איסורי לאוין נאמר לו כמה הועיל ז\"ל בזה הדקדוק שאם התרו בו משום איסורי לאוין אינו לוקה ואם התרו בו משום קדשה לוקה כגון כהן שבא על גרושה או ישראל שבא על ממזרת בלא קידושין אם יאמרו לו בעת ההתראה פרוש דגרושה היא או ממזרת היא וחייב אתה עליה מלקות ולא פירש אלא עבר אינו לוקה דהתראה זו כמאן דליתה דמיא שלא השם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו בו ואם יאמרו לו פרוש דקדשה היא הואיל ואין שם לא כתובה ולא קידושין ולא פירש חייב מלקות שהשם שהתרו בו עליו הוא השם שחייבו הנה הרחבנו בתשובה זו דהלכה חמורה היא וצריכה דעת רחבה מרובה ובינה יתירה ולא השארנו בה מקום קושיא עליו כלל בסייעתא דשמיא..." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Kedushah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d55ef748dc350f5efb9f298388e85d57baf1ffde --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,43 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר ז\"ל בהלכות מחוסרי כפרה היולדת טומטום או אנדרוגינוס והפילה נפל אחר ארבעים יום מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון והרי הפילה אחר מלאת ואין חטאתה נאכלת שמא נקבה היא הראשונה ובתוך מלאת הפילה. מדקאמר אחר ארבעים מיום לידתו מכלל דסבירא ליה שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת קרבן כדין יולדת נקבה שהפילה אור שמונים ואחד והאי דקתני במתניתין המפלת לאור שמונים ואחד וכו' הוא הדין לזכר לאור ארבעים ואחד ולפי קוצר דעתי אומר דלעולם דוקא המפלת לאור שמונים ואחד לנקבה אבל ארבעים ואחד לזכר לא שהרי בפירוש שנינו בכריתות ואלו שאין מביאות וכו' והמפלת ליום ארבעים והאמרו יום ארבעים לעיבורה הוא שעדיין לא נשלמה צורת הולד כדתנן בהמפלת יום ארבעים אינה חוששת לילד ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה הלכך אחר ארבעים מיום לידת הזכר לא משכחת לה דשלימו ימי עבורה להשלים צורת הולד כי היכי דתחייב עליה קרבן שהרי טמאה היא אחר לידתה שבעה מן התורה ואינה ראויה לשמש ולא משכחת לה אלא לאחר ארבעים ושבעה וכל שכן טומטום ואנדרוגינוס שחייבת לישב ימי טומאה כנקבה ארבעה עשר יום ולא משכחת לה דשלמה ארבעים לעיבורה אלא לאחר ארבעה וחמשים ומשום הכי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא באור שמונים ואחד אבל באור ארבעים ואחד ליכא לאיפלוגי דלא משכחת לה שחייבת ולפי כן קשיא לי האי פסקא ובתוך שמונים הוי ליה למימר ודלמא חזא ז\"ל מאי דלא מיחזי לנא בתורתו וחכמתו וליהנן מר ממאי דאהניוהו.
תשובה ודאי הוא סבירא ז\"ל שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת בקרבן כמו מפלת לאור שמונים ואחד לנקבה שכך תניא בתוספתא המפלת לאחר מלאת וכו' מביאין קרבן וכו' אחר ארבעים לזכר אחר מלאת הוא והאי דתנן במתניתן לאור שמונים ואחד הוא הדין לאור ארבעים ואחד ודקא קשיא לך מדאין היולדת יכולה לשמש אלא לאחר ימי נדתה כך אמר אבא מארי ז\"ל בפירוש המשנה ואמר ומפני זה אמרו אור שמונים ואחד ולא אמרו אור ארבעים ואחד אבל בחבור לא הלך בזו הדרך כלל אלא על הנראה מן התוספתא ובאמת הן דבריו ז\"ל בחבור שאע\"פ שאי אפשר שתתעבר ותפיל אחר ארבעים מלידתה הראשונה בהתר אפשר שתתעבר באיסור ותפיל כגון שילדה ובא עליה באותו יום הלידה עצמו ונתעברה והפילה אור ארבעים ואחד ללידתה שהוא אחר ארבעים יום לעיבורה ואם תאמר ברשיעי עסקינן ודאי בכי הא ברשיעי עסקינן שהרי הכתוב נתעסק ברשעים דכתיב לא יבא ממזר וכתיב לא תביא אתנן זונה ואין אלו נמצאים אלא באיסור ואפשר שיהיה דבר זה בשגגה ומ\"מ אין קושיא מזה הצד כלל ודאי שאור שמונים ואחד אפשר בהתר וגם הוא קרוב ומצוי יותר ומפני זה דברו בו התנאים והוא הדין לארבעים ואחד שהוא באיסור מוחזק ואינו מצוי אלא מעט ותנא לא כי רוכלא נחשב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..297001661735da3037eb2d7254eaf8006940508e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,40 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Those_with_Incomplete_Atonement", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר ז\"ל בהלכות מחוסרי כפרה היולדת טומטום או אנדרוגינוס והפילה נפל אחר ארבעים יום מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון והרי הפילה אחר מלאת ואין חטאתה נאכלת שמא נקבה היא הראשונה ובתוך מלאת הפילה. מדקאמר אחר ארבעים מיום לידתו מכלל דסבירא ליה שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת קרבן כדין יולדת נקבה שהפילה אור שמונים ואחד והאי דקתני במתניתין המפלת לאור שמונים ואחד וכו' הוא הדין לזכר לאור ארבעים ואחד ולפי קוצר דעתי אומר דלעולם דוקא המפלת לאור שמונים ואחד לנקבה אבל ארבעים ואחד לזכר לא שהרי בפירוש שנינו בכריתות ואלו שאין מביאות וכו' והמפלת ליום ארבעים והאמרו יום ארבעים לעיבורה הוא שעדיין לא נשלמה צורת הולד כדתנן בהמפלת יום ארבעים אינה חוששת לילד ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה הלכך אחר ארבעים מיום לידת הזכר לא משכחת לה דשלימו ימי עבורה להשלים צורת הולד כי היכי דתחייב עליה קרבן שהרי טמאה היא אחר לידתה שבעה מן התורה ואינה ראויה לשמש ולא משכחת לה אלא לאחר ארבעים ושבעה וכל שכן טומטום ואנדרוגינוס שחייבת לישב ימי טומאה כנקבה ארבעה עשר יום ולא משכחת לה דשלמה ארבעים לעיבורה אלא לאחר ארבעה וחמשים ומשום הכי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא באור שמונים ואחד אבל באור ארבעים ואחד ליכא לאיפלוגי דלא משכחת לה שחייבת ולפי כן קשיא לי האי פסקא ובתוך שמונים הוי ליה למימר ודלמא חזא ז\"ל מאי דלא מיחזי לנא בתורתו וחכמתו וליהנן מר ממאי דאהניוהו.
תשובה ודאי הוא סבירא ז\"ל שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת בקרבן כמו מפלת לאור שמונים ואחד לנקבה שכך תניא בתוספתא המפלת לאחר מלאת וכו' מביאין קרבן וכו' אחר ארבעים לזכר אחר מלאת הוא והאי דתנן במתניתן לאור שמונים ואחד הוא הדין לאור ארבעים ואחד ודקא קשיא לך מדאין היולדת יכולה לשמש אלא לאחר ימי נדתה כך אמר אבא מארי ז\"ל בפירוש המשנה ואמר ומפני זה אמרו אור שמונים ואחד ולא אמרו אור ארבעים ואחד אבל בחבור לא הלך בזו הדרך כלל אלא על הנראה מן התוספתא ובאמת הן דבריו ז\"ל בחבור שאע\"פ שאי אפשר שתתעבר ותפיל אחר ארבעים מלידתה הראשונה בהתר אפשר שתתעבר באיסור ותפיל כגון שילדה ובא עליה באותו יום הלידה עצמו ונתעברה והפילה אור ארבעים ואחד ללידתה שהוא אחר ארבעים יום לעיבורה ואם תאמר ברשיעי עסקינן ודאי בכי הא ברשיעי עסקינן שהרי הכתוב נתעסק ברשעים דכתיב לא יבא ממזר וכתיב לא תביא אתנן זונה ואין אלו נמצאים אלא באיסור ואפשר שיהיה דבר זה בשגגה ומ\"מ אין קושיא מזה הצד כלל ודאי שאור שמונים ואחד אפשר בהתר וגם הוא קרוב ומצוי יותר ומפני זה דברו בו התנאים והוא הדין לארבעים ואחד שהוא באיסור מוחזק ואינו מצוי אלא מעט ותנא לא כי רוכלא נחשב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..61ec15769fdff63d13c1394f14ceeb20964ada6b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,59 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שגגות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר הרב ז\"ל בספר קרבנות מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או אחר השבת ושכח ומל שניהם בשבת פטור ולא שנא ליה בין שהקדים של שבת תחילה ובין שהקדים של חול ואחר כך של שבת וקשיא לי לפי עניות דעתי פסקא זו שהרי משנת תינוקות חלוקין האמוראין בסידורה רב הונא מתני לה כר' שמעון אליבא דר' יהושע דתנן בפסחים ושאר זבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואם ראויין הן רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ואמרינן מאן תנא דשאני ליה בין ראוין לשאינן ראוין רבי שמעון דתניא וכו' ואשכחן דלא פטר ר' שמעון אליבא דר' יהושע אלא טועה בדבר מצוה ונתכון לעשות מצוה באותה טעות שהרי זבחים אחרים ששחטן לשום פסח בערב הפסח לר' יהושע כשרין הן בגופן אלא בדבר שאין לו קצבה כגון הפסח אבל השוחט לשם אימורי ציבור חייב וכגון דקדם ושחטינהו ברישא ולא קא פטר אלא בדבר שדרכו לחלף בן זכר ובן שנה וכיון דסבר לה רב הונא אליבא דרבי שמעון סידרה על זה הסדר מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת וכו' חייב אחד למול ערב שבת וכו' ר' אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר ורבי יהודה מתני לה כרבי מאיר אליבא דרבי יהושע שפוטר אפילו בשאינן ראויין אפילו דבר שיש לו קצבה ואפילו מידי דלא מיחלף אע\"ג דלא טרוד ביה דהא קתני ר' מאיר אף השוחט לשם אימורי ציבור פטור וקתני בברייתא אחד זבחים הראויין ואחד זבחים שאינן ראויין ואמר ר' אלעזר פוטר היה ר' מאיר אפילו בעגל של זבחי שלמים ולא מחלף ואמר ר' נחמן פוטר היה ר' מאיר אפילו חולין לשם פסח אע\"ג דלא מיטרד בהו לשום מצוה ור' חייא תאני לה משום ר' מאיר בפירוש והוצרכו לתרצה כגון דקדים ומל של שבת מערב שבת דליכא בהילות מצוה וליכא למימר דהלכה כר' מאיר שהרי שנינו במשנתינו סתמא כר' שמעון דתנן ושאר כל הזבחים וכן השוחט לשם אימורי ציבור חייב ואוקימנה בדלא קדים ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא ורמינן מתניתין דתינוקות אמתניתין דפסחים דהא תינוקות אית להו קצבה וקא פטר היכא דטעה בדבר מצוה וטרוד במצוה וקא מסדרינן לה בגמרא ברמיא זו כסידורא דרב הונא על דעת רבי שמעון וכשהעמידה רב אמי בשקדם ומל את של ערב שבת וגבי אימורין כגון שקדם ושחטינהו ברישא ובעינן לאיתוביה מסיפא מדבריו של ר' מאיר השוחט לשם אימורי ציבור פטורין ורמינן עלה מתניתא דתינוקות לא תנינן לה אלא משמא דר' חייא מכלל דתוספתא דר' חייא היא כר' מאיר אבל מתניתין לא תנינן לה כר' מאיר אלמא כר' שמעון סבירא לן בטועה בדבר מצוה בין בתינוקות בין בזבחים.
וסוגיא אחריתא נמי מוכחא דכר' שמעון סבירא לן דהא אמרינן לקמן ור' יוחנן כמאן אי לימא כר' יהושע דתינוקות דילמא שאני התם דזמנו בהול ואין בהול אלא מי שלא נעשית מצותו שמע מינה דאינו פטור אלא אם הקדים את של חול ברישא ואי כר' מאיר סבירא לן לא היה לן לדחויי דלמא שאני התם דזמנו בהול דהא ר' מאיר פוטר ואפילו הקדים של שבת ברישא ובשעה שמל את של חול לא היה כרת לשום מצוה שהרי עשה המצוה אפילו הכי קא פטר וכן נמי יבמתו אע\"ג דלאו זמנו בהול פטור אלא שמע מינה כר' שמעון אזלה סוגיין הלכך ליכא למיפטר בתינוקות אלא מה שפטר ר' שמעון בשני תינוקות אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת ברישא מפני שהוא בהול בחובת היום כדאוקים ר' אמי והוא טרוד בדבר מצוה שהיא מילת את של חול ומתכוין לעשות מצוה את של שבת אבל אם קדם ומל את של שבת ואחר כך מל את של חול חייב וכן נמי באימורי צבור אם הקדים פטור ואם איחר חייב וכן פסק הוא ז\"ל בזבחים כר' שמעון שכך אמר למטה שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות אם ראויין הן לקרבן פסח פטור מקרבן חטאות מפני ששחט ברשות ואם אינם ראויין כגון שהיה נקבה או בן שתי שנים חייב חטאת שהרי אינו ראוי למצות הפסח והא לא מתוקמא כר' מאיר דהא ר' מאיר פוטר אפילו בעגל של זבחי שלמים כיון דטריד ואע\"ג דלא מיחלף ואפילו בחולין משום דמחלפי ואע\"ג דלא טרוד וכל שכן בנקבה וכן שתי נשים שהיה לו לפטור אלא שמע מינה כר' שמעון סבירה ליה ומאי שנא בתינוקות דפסק כר' מאיר ומאי שנא בזבחים דפסק כר' שמעון אם יכול מר לעמוד על סוף דעת הרב בדבר זה יבאר לנו היטב ולא עוד אלא גבי אימורי ציבור אמר וז\"ל וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספת וזה הדבר משמע ואפילו זבחים אחרים לשום אמורי ציבור ובין שקדם ושחט אמורי ציבור ברישא ובין שלא קדם וסברא זו אפילו כר' שמעון ליתא דהא קא מוקמי מתניתן דקתני אמורי ציבור יוכיחו וכו' בשקדם ושחט אמורי ציבור ברישא אבל שחט זבחים אחרים לשום אמורי ציבור פטור הוא וכל שכן אליבא דר' מאיר דאיכא לאקשויי בין הקדים בין לא הקדים שהרי בפירוש אמר ר' מאיר השוחט לשם אימורי ציבור פטור ומוקמנא לה כגון דקדם ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא ומאי שנא דפסק לא כמר ולא כמר.
תשובה תורף קושיא זו למה סמך בזבחים כר' שמעון ובתינוקות כר' מאיר וכד מעיינית בגמרא דהאי מתניתין דתינוקות בדוכתא בפ' ר' אליעזר מתברר לך דוקיא דמתניתין כדתני ר\"מ דגרסינן התם רב הונא מתני חייב ורב יהודה מתני פטור ואמרינן דטעמי דרב הונא דאמר ר' שמעון לא נחלקו וכו' וטעמא דר' יהודה דאמר ר' מאיר לא נחלקו ובתר הכי אמרינן תני ר' חייא אמר ר' מאיר וכו' ואקשינן אליבא דהאי לישנא השתא ר' יהושע וכו' ותרצינן אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון דקדם ומל של שבת בערב שבת דלא נתנה שבת לדחות וסיפא נתנה שבת לדחות ושמעינן מהאי תירוצא דלא חייב ר' יהושע ברישא אלא מפני דליכא לגביה דחיית שבת אלמא אם יש שם תינוק למולו בשבת פטור לדברי ר' יהושע אף של ערב שבת ואתמה רב אשי לרב כהנא אליבא דהאי תירוצא רישא נמי נתנה לדחות אצל תינוקות דעלמא ופריך ליה לגביה דהאי גברא לא נתנה שבת לדחות וקם ליה האי פירוקא ממסקנא דשמעתא הוא ושמעינן אליבא דהאי מסקנא דאם יש שם לגבי האי גברא דחיית שבת בשיש שם תינוק למול בשבת פטור לא שנא על שלאחר השבת ולא שנא על של ערב שבת ולא שנא הקדים של חול או של שבת.
והך אוקמתא דאוקי ר' אמי בפסחים שסמכת עלה אליבא דר' שמעון היא דאמר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שני תינוקות אחד למולו אחר שבת וכו' ועל האי לישנא דהוא מימרא דר' שמעון כדאיפרש בשבת אוקים ר' אמי בפסחים הכא במאי עסקינן וכו' ומימרא דר' שמעון בתינוקות לא סמכינן עליה דמדחזינן שקלא וטריא דגמרא אליבא האי דתני ר' מאיר שמעינן דדוקא הוא ועוד דמסקנא דשמעתא הוא דהא רב כהנא תירץ אליבא דר' יהושע בלישנא דר' מאיר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למולו ערב שבת ואחד למולו בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת שחייב וכו' ותירצו דמתניתין כדאמרי דבי ר' ינאי ורב כהנא ולפיכך הילכתא אם יש שם אצל האי גברא דחיית שבת פטור בין הקדים של חול ובין הקדים של שבת כדאמר ז\"ל ואע\"ג דלא סבירא לן בתינוקות כלישנא דתני ר' שמעון דמסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא כר' מאיר אזלי סבירא לן כותיה בזבחים דדיוקא דמתניתין כותיה אזלא ולא מפני שסבירא לן בענין זבחים כר' שמעון דקאמר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שאינן ראוין וכו' סברינן נמי כותיה בענין תינוקות דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה דמסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא במתניתין דתינוקות אליבא דר' מאיר כדפרשינן ולפיכך סמכינן אליבא איתריצו דבי ר' ינאי ורב כהנא דהילכתא כרבי יהושע ואוקמתא דמתניתן בענין זבחים כר' שמעון ולפיכך סמכינן עליה דאמרינן בגמרא מאן תנא דשני ליה בין ראויין לשאינן ראויין ר' שמעון היא דתניא זבחים וכו' וליכא מאן דפליג על האי אוקימתא והואיל וסתם לן התנא כר' שמעון ש\"מ דלית הילכתא כר' מאיר בהאי ענינא דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין.
ולענין אימורי ציבור לא ידעתי היאך בא משמע דבריו ז\"ל שאמר וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספות כשאמרת משמע בין שקדם ושחט אימורי צבור ברישא ובין שלא קדם היאך יביא יתר ותוספות אלא אחר העיקר אין משמע יתר על חובת היום אלא ששחט חובת היום והוסיף אחר כך ושחט זבחים אחרים ומפני זה אמר ז\"ל חייב חטאת על התוספות כדמוקמינן בדקדים ושחטינהו לאימורי צבור ברישא והאי אוקמתא בענין זבחים ליכא מאי קא דחי לה וליכא מאן דסליק אדעתיה דהילכתא כר' מאיר באימורי צבור דיחיד הוא לגבי רבים ולית הלכתא כותיה וכבר בררינא להא מלתא היטב." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שאלה ומצאתי עוד שאמר הרב ז\"ל בהלכות שגגות כל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת ועשה מלאכות הרבה חייב חטאת על כל אב מלאכה ומלאכה. בשלמא בבא דסיפא לא קא קשיא לי דהיינו זדון שבת ושגגת מלאכות אלא בבא דרישא דקאמר יודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות אם כן הא לא קא ידע לה לשבת אלא בעשה ואפילו הכי חייב על כל אחת ואחת ואנן לא אשכחן זדון שבת אלא בלאו מדאותבינן אריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת מיהא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי וכו' והיכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות בשלמא לר' יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו משכחת לה דידע לה בשבת בלאו אלא לריש לקיש דאמר בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ואוקימנא דידע לה בתחומין ואליבא דר' עקיבא ואי ידיעת עשה שמה ידיעה נוקמה כגון שידעה לשבת בעשה ואמאי איצטריך לתחומין אליבא דר' עקיבא אלא ש\"מ ידיעת עשה לא שמה ידיעה ולא תידוק מדקאמר ז\"ל ולא ידע שהמלאכות אלו אסורות אבל יודע הוא במלאכות אחרות שהרי חזר ואמר אפילו עשה בהעלם אחד חייב לתשע חטאות מכלל שידיעת עשה שמה ידיעה ובתחומין אליבא דרבי עקיבא ליכא לאוקמה דלית הילכתא כותיה ואי אמרת כגון שידע שיש בה מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הם האסורות אין זה אלא זדון מלאכות דאי לא תימא הכי אמאי לא משכחת לה אלא בתחומין ואליבא דר' עקיבא נוקמה לשגגת מלאכות כגון שלא ידע שאלו המלאכות הן האסורות אלא אחרות ומדלא קא משנינן הכי ש\"מ דלא שנא הכי ולא שנא הכי זדון שבת הוא ולא עוד אלא אפילו תימא דסבירא לן כר' עקיבא דאמר תחומין דאוריתא הא לא אזלא אלא כריש לקיש ובבא דסיפא דקאמר ז\"ל או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן... לר' יוחנן דאמר כגון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו דאי כריש לקיש הא אמר עד שישגוג בלאו וכרת ומייתי לה קרא מאשר לא תעשינה ואם כן הויא לה חדא כריש לקיש וחדא כר' יוחנן.
תשובה לעולם ידיעת עשה לא שמה ידיעה ולא פסק אלא כר' יוחנן ולא ס\"ד למפסק כר' שמעון בן לקיש דקי\"ל ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מהני תלתא ודקא קשיא לך בבא דרישא לא קשיא מידי שדבריו ז\"ל מדוקדקין ולא ידע מלאכות אלו אסורין ואפשר דידע במלאכות אחרות ודקא קשיא לך מדאמר בסוף אפילו עשה הארבעים חסר אחת וכו' אבבא דסיפא קאי דאמר או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת אי נמי ידע לה בתולדות ושגג באבות כולן כגון דידע דהצר בכלי צורה עובר על לא תעשה כל מלאכה שניכרה לו ענין מלאכה זו שהיא מלאכה ושגג באב עצמו ודמה שאין המכה בפטיש אסור ולא ניכר לו ענין המלאכה... כל כיוצא בזה ולפי זה הפירוק ליכא קושיא אפילו נאמר דאתרי בבי קאי כשאמר אפילו עשה בארבעים חסר אחת וכו' ואפשר לפרק פירוק אחר כשאמרת כגון שידע שיש בה מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הם התשעה ושלשים ודקא קשיא לך אם כן אמאי לא פריק אגמרא הכי אליבא דר' שמעון בן לקיש טעמא דמילתא משום דר' שמעון סבירא ליה עד שישגוג בלאו וכרת ולפיכך נסיב הגמרא אליביה מידי דלית ביה כרת כלל דהוא תחומין ואליבא דר' עקיבא אי נמי חדא מגו תרתי אשמעינן ולאו משום דלא פריק הגמרא הכי נימא דכי האי גונא זדון מלאכות כדאמרת דלעולם אי אפשר שיהיה זדון מלאכות שלפי זה הפירוק המלאכות שידע השבת בהם והם שעלו בדעתו אינן מלאכות כלל דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותו ליכא ואלו הארבעים חסר אחת שהן מלאכות הרי שגג בהן ולא ידע שהן אסורות לא הן ולא תולדותיהן." + ], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד תמיהא לי מה שאמר ז\"ל\n עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה לי שהוא חייב שתי חטאות. והלא תלמוד ערוך הוא בריש גמרא דנזיקין מאי קרי ליה אב ומאי קרי ליה תולדה נפקא מינה דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי או שתי תולדות בהדי הדדי מחייב תרתי ואם כן מאי יראה לי דקאמר.
תשובה לא אמר בתלמוד שתי תולדות של שני אבות ולפיכך אמר יראה לי שאפשר לומר דהאי דאמרינן בגמרא שתי תולדות של אב אחד ולאו אליבא דהלכתא ואפשר שנתעלם זה המקום ממנו ז\"ל בעת שכתב יראה לי ומכל מקום הדין דין אמת ואליבא דהלכתא." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d24a592c5092a6de8ce1241d4de171e9a749e474 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,56 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Unintentional_Transgressions", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמר הרב ז\"ל בספר קרבנות מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או אחר השבת ושכח ומל שניהם בשבת פטור ולא שנא ליה בין שהקדים של שבת תחילה ובין שהקדים של חול ואחר כך של שבת וקשיא לי לפי עניות דעתי פסקא זו שהרי משנת תינוקות חלוקין האמוראין בסידורה רב הונא מתני לה כר' שמעון אליבא דר' יהושע דתנן בפסחים ושאר זבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואם ראויין הן רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ואמרינן מאן תנא דשאני ליה בין ראוין לשאינן ראוין רבי שמעון דתניא וכו' ואשכחן דלא פטר ר' שמעון אליבא דר' יהושע אלא טועה בדבר מצוה ונתכון לעשות מצוה באותה טעות שהרי זבחים אחרים ששחטן לשום פסח בערב הפסח לר' יהושע כשרין הן בגופן אלא בדבר שאין לו קצבה כגון הפסח אבל השוחט לשם אימורי ציבור חייב וכגון דקדם ושחטינהו ברישא ולא קא פטר אלא בדבר שדרכו לחלף בן זכר ובן שנה וכיון דסבר לה רב הונא אליבא דרבי שמעון סידרה על זה הסדר מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת וכו' חייב אחד למול ערב שבת וכו' ר' אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר ורבי יהודה מתני לה כרבי מאיר אליבא דרבי יהושע שפוטר אפילו בשאינן ראויין אפילו דבר שיש לו קצבה ואפילו מידי דלא מיחלף אע\"ג דלא טרוד ביה דהא קתני ר' מאיר אף השוחט לשם אימורי ציבור פטור וקתני בברייתא אחד זבחים הראויין ואחד זבחים שאינן ראויין ואמר ר' אלעזר פוטר היה ר' מאיר אפילו בעגל של זבחי שלמים ולא מחלף ואמר ר' נחמן פוטר היה ר' מאיר אפילו חולין לשם פסח אע\"ג דלא מיטרד בהו לשום מצוה ור' חייא תאני לה משום ר' מאיר בפירוש והוצרכו לתרצה כגון דקדים ומל של שבת מערב שבת דליכא בהילות מצוה וליכא למימר דהלכה כר' מאיר שהרי שנינו במשנתינו סתמא כר' שמעון דתנן ושאר כל הזבחים וכן השוחט לשם אימורי ציבור חייב ואוקימנה בדלא קדים ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא ורמינן מתניתין דתינוקות אמתניתין דפסחים דהא תינוקות אית להו קצבה וקא פטר היכא דטעה בדבר מצוה וטרוד במצוה וקא מסדרינן לה בגמרא ברמיא זו כסידורא דרב הונא על דעת רבי שמעון וכשהעמידה רב אמי בשקדם ומל את של ערב שבת וגבי אימורין כגון שקדם ושחטינהו ברישא ובעינן לאיתוביה מסיפא מדבריו של ר' מאיר השוחט לשם אימורי ציבור פטורין ורמינן עלה מתניתא דתינוקות לא תנינן לה אלא משמא דר' חייא מכלל דתוספתא דר' חייא היא כר' מאיר אבל מתניתין לא תנינן לה כר' מאיר אלמא כר' שמעון סבירא לן בטועה בדבר מצוה בין בתינוקות בין בזבחים.
וסוגיא אחריתא נמי מוכחא דכר' שמעון סבירא לן דהא אמרינן לקמן ור' יוחנן כמאן אי לימא כר' יהושע דתינוקות דילמא שאני התם דזמנו בהול ואין בהול אלא מי שלא נעשית מצותו שמע מינה דאינו פטור אלא אם הקדים את של חול ברישא ואי כר' מאיר סבירא לן לא היה לן לדחויי דלמא שאני התם דזמנו בהול דהא ר' מאיר פוטר ואפילו הקדים של שבת ברישא ובשעה שמל את של חול לא היה כרת לשום מצוה שהרי עשה המצוה אפילו הכי קא פטר וכן נמי יבמתו אע\"ג דלאו זמנו בהול פטור אלא שמע מינה כר' שמעון אזלה סוגיין הלכך ליכא למיפטר בתינוקות אלא מה שפטר ר' שמעון בשני תינוקות אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת ברישא מפני שהוא בהול בחובת היום כדאוקים ר' אמי והוא טרוד בדבר מצוה שהיא מילת את של חול ומתכוין לעשות מצוה את של שבת אבל אם קדם ומל את של שבת ואחר כך מל את של חול חייב וכן נמי באימורי צבור אם הקדים פטור ואם איחר חייב וכן פסק הוא ז\"ל בזבחים כר' שמעון שכך אמר למטה שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות אם ראויין הן לקרבן פסח פטור מקרבן חטאות מפני ששחט ברשות ואם אינם ראויין כגון שהיה נקבה או בן שתי שנים חייב חטאת שהרי אינו ראוי למצות הפסח והא לא מתוקמא כר' מאיר דהא ר' מאיר פוטר אפילו בעגל של זבחי שלמים כיון דטריד ואע\"ג דלא מיחלף ואפילו בחולין משום דמחלפי ואע\"ג דלא טרוד וכל שכן בנקבה וכן שתי נשים שהיה לו לפטור אלא שמע מינה כר' שמעון סבירה ליה ומאי שנא בתינוקות דפסק כר' מאיר ומאי שנא בזבחים דפסק כר' שמעון אם יכול מר לעמוד על סוף דעת הרב בדבר זה יבאר לנו היטב ולא עוד אלא גבי אימורי ציבור אמר וז\"ל וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספת וזה הדבר משמע ואפילו זבחים אחרים לשום אמורי ציבור ובין שקדם ושחט אמורי ציבור ברישא ובין שלא קדם וסברא זו אפילו כר' שמעון ליתא דהא קא מוקמי מתניתן דקתני אמורי ציבור יוכיחו וכו' בשקדם ושחט אמורי ציבור ברישא אבל שחט זבחים אחרים לשום אמורי ציבור פטור הוא וכל שכן אליבא דר' מאיר דאיכא לאקשויי בין הקדים בין לא הקדים שהרי בפירוש אמר ר' מאיר השוחט לשם אימורי ציבור פטור ומוקמנא לה כגון דקדם ושחטינהו לאימורי ציבור ברישא ומאי שנא דפסק לא כמר ולא כמר.
תשובה תורף קושיא זו למה סמך בזבחים כר' שמעון ובתינוקות כר' מאיר וכד מעיינית בגמרא דהאי מתניתין דתינוקות בדוכתא בפ' ר' אליעזר מתברר לך דוקיא דמתניתין כדתני ר\"מ דגרסינן התם רב הונא מתני חייב ורב יהודה מתני פטור ואמרינן דטעמי דרב הונא דאמר ר' שמעון לא נחלקו וכו' וטעמא דר' יהודה דאמר ר' מאיר לא נחלקו ובתר הכי אמרינן תני ר' חייא אמר ר' מאיר וכו' ואקשינן אליבא דהאי לישנא השתא ר' יהושע וכו' ותרצינן אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון דקדם ומל של שבת בערב שבת דלא נתנה שבת לדחות וסיפא נתנה שבת לדחות ושמעינן מהאי תירוצא דלא חייב ר' יהושע ברישא אלא מפני דליכא לגביה דחיית שבת אלמא אם יש שם תינוק למולו בשבת פטור לדברי ר' יהושע אף של ערב שבת ואתמה רב אשי לרב כהנא אליבא דהאי תירוצא רישא נמי נתנה לדחות אצל תינוקות דעלמא ופריך ליה לגביה דהאי גברא לא נתנה שבת לדחות וקם ליה האי פירוקא ממסקנא דשמעתא הוא ושמעינן אליבא דהאי מסקנא דאם יש שם לגבי האי גברא דחיית שבת בשיש שם תינוק למול בשבת פטור לא שנא על שלאחר השבת ולא שנא על של ערב שבת ולא שנא הקדים של חול או של שבת.
והך אוקמתא דאוקי ר' אמי בפסחים שסמכת עלה אליבא דר' שמעון היא דאמר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שני תינוקות אחד למולו אחר שבת וכו' ועל האי לישנא דהוא מימרא דר' שמעון כדאיפרש בשבת אוקים ר' אמי בפסחים הכא במאי עסקינן וכו' ומימרא דר' שמעון בתינוקות לא סמכינן עליה דמדחזינן שקלא וטריא דגמרא אליבא האי דתני ר' מאיר שמעינן דדוקא הוא ועוד דמסקנא דשמעתא הוא דהא רב כהנא תירץ אליבא דר' יהושע בלישנא דר' מאיר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למולו ערב שבת ואחד למולו בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת שחייב וכו' ותירצו דמתניתין כדאמרי דבי ר' ינאי ורב כהנא ולפיכך הילכתא אם יש שם אצל האי גברא דחיית שבת פטור בין הקדים של חול ובין הקדים של שבת כדאמר ז\"ל ואע\"ג דלא סבירא לן בתינוקות כלישנא דתני ר' שמעון דמסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא כר' מאיר אזלי סבירא לן כותיה בזבחים דדיוקא דמתניתין כותיה אזלא ולא מפני שסבירא לן בענין זבחים כר' שמעון דקאמר לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שאינן ראוין וכו' סברינן נמי כותיה בענין תינוקות דהאי כדאיתיה והאי כדאיתיה דמסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא במתניתין דתינוקות אליבא דר' מאיר כדפרשינן ולפיכך סמכינן אליבא איתריצו דבי ר' ינאי ורב כהנא דהילכתא כרבי יהושע ואוקמתא דמתניתן בענין זבחים כר' שמעון ולפיכך סמכינן עליה דאמרינן בגמרא מאן תנא דשני ליה בין ראויין לשאינן ראויין ר' שמעון היא דתניא זבחים וכו' וליכא מאן דפליג על האי אוקימתא והואיל וסתם לן התנא כר' שמעון ש\"מ דלית הילכתא כר' מאיר בהאי ענינא דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין.
ולענין אימורי ציבור לא ידעתי היאך בא משמע דבריו ז\"ל שאמר וכן אם שחט יתר על חובת היום חייב חטאת על התוספות כשאמרת משמע בין שקדם ושחט אימורי צבור ברישא ובין שלא קדם היאך יביא יתר ותוספות אלא אחר העיקר אין משמע יתר על חובת היום אלא ששחט חובת היום והוסיף אחר כך ושחט זבחים אחרים ומפני זה אמר ז\"ל חייב חטאת על התוספות כדמוקמינן בדקדים ושחטינהו לאימורי צבור ברישא והאי אוקמתא בענין זבחים ליכא מאי קא דחי לה וליכא מאן דסליק אדעתיה דהילכתא כר' מאיר באימורי צבור דיחיד הוא לגבי רבים ולית הלכתא כותיה וכבר בררינא להא מלתא היטב." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שאלה ומצאתי עוד שאמר הרב ז\"ל בהלכות שגגות כל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת ועשה מלאכות הרבה חייב חטאת על כל אב מלאכה ומלאכה. בשלמא בבא דסיפא לא קא קשיא לי דהיינו זדון שבת ושגגת מלאכות אלא בבא דרישא דקאמר יודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות אם כן הא לא קא ידע לה לשבת אלא בעשה ואפילו הכי חייב על כל אחת ואחת ואנן לא אשכחן זדון שבת אלא בלאו מדאותבינן אריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת מיהא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי וכו' והיכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות בשלמא לר' יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו משכחת לה דידע לה בשבת בלאו אלא לריש לקיש דאמר בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ואוקימנא דידע לה בתחומין ואליבא דר' עקיבא ואי ידיעת עשה שמה ידיעה נוקמה כגון שידעה לשבת בעשה ואמאי איצטריך לתחומין אליבא דר' עקיבא אלא ש\"מ ידיעת עשה לא שמה ידיעה ולא תידוק מדקאמר ז\"ל ולא ידע שהמלאכות אלו אסורות אבל יודע הוא במלאכות אחרות שהרי חזר ואמר אפילו עשה בהעלם אחד חייב לתשע חטאות מכלל שידיעת עשה שמה ידיעה ובתחומין אליבא דרבי עקיבא ליכא לאוקמה דלית הילכתא כותיה ואי אמרת כגון שידע שיש בה מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הם האסורות אין זה אלא זדון מלאכות דאי לא תימא הכי אמאי לא משכחת לה אלא בתחומין ואליבא דר' עקיבא נוקמה לשגגת מלאכות כגון שלא ידע שאלו המלאכות הן האסורות אלא אחרות ומדלא קא משנינן הכי ש\"מ דלא שנא הכי ולא שנא הכי זדון שבת הוא ולא עוד אלא אפילו תימא דסבירא לן כר' עקיבא דאמר תחומין דאוריתא הא לא אזלא אלא כריש לקיש ובבא דסיפא דקאמר ז\"ל או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן... לר' יוחנן דאמר כגון ששגג בכרת אע\"פ שהזיד בלאו דאי כריש לקיש הא אמר עד שישגוג בלאו וכרת ומייתי לה קרא מאשר לא תעשינה ואם כן הויא לה חדא כריש לקיש וחדא כר' יוחנן.
תשובה לעולם ידיעת עשה לא שמה ידיעה ולא פסק אלא כר' יוחנן ולא ס\"ד למפסק כר' שמעון בן לקיש דקי\"ל ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מהני תלתא ודקא קשיא לך בבא דרישא לא קשיא מידי שדבריו ז\"ל מדוקדקין ולא ידע מלאכות אלו אסורין ואפשר דידע במלאכות אחרות ודקא קשיא לך מדאמר בסוף אפילו עשה הארבעים חסר אחת וכו' אבבא דסיפא קאי דאמר או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת אי נמי ידע לה בתולדות ושגג באבות כולן כגון דידע דהצר בכלי צורה עובר על לא תעשה כל מלאכה שניכרה לו ענין מלאכה זו שהיא מלאכה ושגג באב עצמו ודמה שאין המכה בפטיש אסור ולא ניכר לו ענין המלאכה... כל כיוצא בזה ולפי זה הפירוק ליכא קושיא אפילו נאמר דאתרי בבי קאי כשאמר אפילו עשה בארבעים חסר אחת וכו' ואפשר לפרק פירוק אחר כשאמרת כגון שידע שיש בה מלאכות אסורות ולא ידע שאלו הם התשעה ושלשים ודקא קשיא לך אם כן אמאי לא פריק אגמרא הכי אליבא דר' שמעון בן לקיש טעמא דמילתא משום דר' שמעון סבירא ליה עד שישגוג בלאו וכרת ולפיכך נסיב הגמרא אליביה מידי דלית ביה כרת כלל דהוא תחומין ואליבא דר' עקיבא אי נמי חדא מגו תרתי אשמעינן ולאו משום דלא פריק הגמרא הכי נימא דכי האי גונא זדון מלאכות כדאמרת דלעולם אי אפשר שיהיה זדון מלאכות שלפי זה הפירוק המלאכות שידע השבת בהם והם שעלו בדעתו אינן מלאכות כלל דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותו ליכא ואלו הארבעים חסר אחת שהן מלאכות הרי שגג בהן ולא ידע שהן אסורות לא הן ולא תולדותיהן." + ], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד תמיהא לי מה שאמר ז\"ל\n עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה לי שהוא חייב שתי חטאות. והלא תלמוד ערוך הוא בריש גמרא דנזיקין מאי קרי ליה אב ומאי קרי ליה תולדה נפקא מינה דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי או שתי תולדות בהדי הדדי מחייב תרתי ואם כן מאי יראה לי דקאמר.
תשובה לא אמר בתלמוד שתי תולדות של שני אבות ולפיכך אמר יראה לי שאפשר לומר דהאי דאמרינן בגמרא שתי תולדות של אב אחד ולאו אליבא דהלכתא ואפשר שנתעלם זה המקום ממנו ז\"ל בעת שכתב יראה לי ומכל מקום הדין דין אמת ואליבא דהלכתא." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שגגות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0a7a5ef5eca929a761113e7b36e52050d7bf5ccb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,89 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות קרבן פסח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי מה שאמר ז\"ל שהמקריב את הפסח (אף בשעת היתר הבמות) בבמת יחיד לוקה שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח וגו' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אף בשעת היתר במות. והא כרבנן ליתא שהרי כללו שנינו בפרק פרת חטאת וחכ\"א כל שאין בו כרת אינו בל\"ת וכר' שמעון נמי ליתא דר' שמעון לא נסיב מהאי קרא תלמודא אלא לשעת איסור הבמות שהוא בלא תעשה ובפרק פרת חטאת אמר רבה טעמיה דר' שמעון דקאמר במתניתין שמחוסר זמן חייב בלא תעשה מיהא מתניתא דתניא ר' שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמת יחיד אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי נחייבו אלא לאו קודם חצות דהוה ליה מחוסר זמן ודחינן ליה לא לעולם אחר חצות ובשעת היתר במות ומאי איסור במות איסור במה לו והתר במה לחבירו ועל הא דחיתא דרבא ודאי סמך ז\"ל והא כבר מוקמי לה בירושלמי כגון ששחטו משש שעות ולמעלה שלא לשמו בשעת התר במה ולמה שלא לשמו שלא תאמר שלמים הן והן כשרים ולא סגיא בלא תירוץ זה דתריצו בני מערבא דהא קי\"ל אין בין במת יחיד לבמת צבור אלא פסחים ותרצינן כעין פסחים וחובות הקבוע להן זמן ואם כן הא פסח אסור בבמת יחיד אפילו בשעת התר במות כשאר קרבנות צבור ומאי שנא פסח משאר זבחי צבור דלא מיחייב עליה כרת הלכך לא מתוקם אלא בששחטו שלא לשמו דראוי לשלמים דרבנן פטרי לגמרי ור' שמעון מחייב בלא תעשה אבל אם שחטו בבמת יחיד לשמו לאחר חצות אפילו בשעת היתר במות חייב כרת.
תשובה למה אבירנו תרבה הקושיות עלינו ותדבר כל אשר יעלה על לבך קודם שתתבונן בענין דבריך ותראה אם יש בהן ממש או לא קושיא כזו תשאל במדרש הרב ז\"ל קל וחומר שיקשה אותה אדם על חבירו אל תכניס עצמך בחייך בספיקות כאלו הסכן נא עמו ושלם לא פסק בפסח אלא כר' שמעון ור' שמעון לא אמר אלא בשעת התר במות כדתרצינן בזבחים ולא איכפת לן בירושלמי דאגמרא דילן סמכינן ואותם הדברים שאמרת להעמיד דברי הירושלמי שנראה מכללן ומפרטן שאתה סובר שקרבנות צבור שהקריבן בבמת יחיד בשעת התר במות חייב כרת ולפיכך מאי שנא פסח מהן עד שלא יהיה בו כרת כדאמרת טעות גדולה עד למאד בדברים אלו דבשעת התר במות אפילו שחט קרבנות צבור בשוק אין בו חיוב כרת כלל ולא גריעא במות יחיד משוק ובכי הא לא פליגי רבנן כלל דהך מתניתין דתנן אותו ואת בנו ומחוסר זמן וכו' לא איירו תנאי בה אלא בשעת איסור במות ולפיכך כדאיתינן לפרושי טעמיה דר' שמעון מברייתא דתניא ר' שמעון אומר מנין לזובח את הפסח לא איפשיט דתרצינן להאי ברייתא בשעת התיר במות והאי דתני איסור במות איסור במה לו והתר במה לחבירו קאמר והאי תירוצא לא אדחי ומסקנא דגמ' הוא ועליה סמכינן וליכא מאן דסליק אדעתיה דבשעת התר במות יש חיוב כרת על הקרבה בחוץ כל שכן בבמת יחיד כלל חוץ מכבודך דמשנה ערוכה היא דקדשים בשעת התר במות אין בהקרבתן בחוץ כרת כלל ואפילו הקדישן בשעת איסור במות דתנן כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור במות והקריבו בשעת התר במות הרי אלו בעשה ואין בהן לא תעשה ובהדיא איפרש בגמרא דאם הקדישן בשעת התר במות והקריבן בשעת התר במות פטור מכלום וכל הקדשים אמרינן לא שנא קרבנות צבור או קרבנות יחיד ולולי שכתב בפסח לא תוכל וכו' לא היה בו בשעת התר במות אפילו לאו והיינו דאתא ר' שמעון בברייתא לאשמועינן דפסח בלחוד חייב עליה ולא פליגי רבנן עליה בפסח כלל." + ] + ], + [ + [], + [ + "שאלה ועוד אמר ז\"ל בספר קרבנות יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו ומשתדלין שלא ישחוט לכתחלה על יחיד שנא' יעשו אותו. והאי סברא דאין שוחטין על היחיד כר' יהודה ור\"י לא נסיב תלמודיה לפסח ראשון אלא מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב ולפסח שני מיתי מיניה ראיה בפרק מי שהיה טמא ובפסח שני הוא דאמרינן כמה דאפשר להדור מהדרינן משום דמיעוט שחטי לה וכיון דהדרינן ולא אשכחן אחרים דמימנו בהדיה שחטינן עליה לכתחלה ועוד מנא ליה אליבא דר' יהודה שאם שחט כשר ואם תמצא לומר אם שחט כשר מנא ליה דאינו כשר אלא אם כן ראוי לאכול את כולו הא אין ראוי לאכול את כולו פסול ואנן לא שמעינן ראוי ושאינו ראוי אלא לר' יוסי ולכתחלה דקתני יחיד ויכול לאכול שוחטין עליו אבל לר' יהודה בין ראוי לאכל את כולו בין אין ראוי אין שוחטין עליו שמעינן ליה ואי אמרת לכתחלה הוא דלא אבל דאי עבד כשר מאי שנא ראוי ומאי שנא שאינו ראוי הא לא שאני ליה ואי אמרת אזלינן בתר טעמא דראוי לאכלו לא משייר מניה הלכך כשר ושאינו ראוי משייר מיניה ואתי ביה לידי פסול היכי אשכחן כי האי גונא דחייב וכי משום דמשייר מניה מיפסיל כוליה ועוד מקרא דקא מייתי לה לא תוכל לזבוח וקרא לא שאני ליה בין ראוי לשאינו ראוי ועוד אי כר' יהודה סבירא ליה דקא מיתי ראיה מלא תוכל לזבוח אם כן ליכא למילף מיניה שאין שוחטין את הפסח בבמת יחיד דליתא אלא לר' יוסי דת\"ר מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת\"ל לא תוכל ר' יוסי אומר יחיד ויכול לאוכלו וכו' ואמרינן ור' יוסי האי באחד מאי עביד ליה לכדתניא ר' שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמות יחיד ת\"ל לא תוכל וקשיא מאי דקאמר ז\"ל בפרק ראשון מהלכות אלו אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים וכו' עד שנא' לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך ואם כן הוי ליה חדא כר' יהודה וחדא כר' יוסי ממ\"נ אי כר\"י ס\"ל הא ר\"י לא סבר לה כר\"ש במדרש לא תוכל ואי כר\"י סבירא ליה ניפסיק כר' יוסי שמותר לשחוט על היחיד אפילו לכתחלה ליפרש לן מר מאי דסבירא ליה במלתא דא.
תשובה אע\"פ שיש לומר דהאי פסקא כר' יהודה דר' יהודה לכתחלה בלבד אסר דאין שוחטין בלבד קאמר דמשמע לכתחלה וגרסינן בירושלמי על האי מתניתין אמר ר' יוחנן מודה ר' יהודה שאם עבר וזרק את הדם שהורצה עבר ושחט מתירין לו לזרוק אעפ\"כ לא פסק אלא כר\"י ולפיכך התנה שיהיה ראוי לאכול את כולו כר' יוסי וכן אמר ז\"ל בפירוש המשנה והלכה כר' יוסי וכן קיי\"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ודקא קשיא לך אי כר' יוסי סבירא ליה אמאי אין שוחטין לכתחלה דר' יוסי בפירוש אמר בברייתא שוחטין דמשמע אפילו לכתחלה ודאי מקום עמידה הוא מיהו לא אמר ז\"ל אין שוחטין לכתחלה בפירוש כמו שדרכו לומר בכל אסור לכתחלה אלא דרך זרוז עד שהוא משובח יותר אמר ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד ולא סמך ז\"ל בזה הדבר אלא על הכתוב שהביא ממנו ראיה שנא' יעשו אותו לא על דברי ר' יהודה ולא על טעמיה דאין הלכה כמותו ודקא קשיא לך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב לא בקיאותו אפילו בקרא דאע\"ג דכתיב בפסח שני ככל חקות הפסח יעשו אותו קרא אחרינא כתיב בפסח ראשון כל עדת ישראל יעשו אותו ומנה אייתי ז\"ל הראיה וליכא עליה קושיא וכאשר פירשו לנו בתלמוד בפרק מי שהוא טמא בפסח שני ועשו אותו כמה דאפשר אין שוחטין את הפסח על היחיד הוא הדין ויעשו אותו הכתוב בפסח ראשון וראיה חזקה היא זו לו ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ותו הא דתנן בפסחים (פ\"ז.) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ודייק משל רבו הוא דלא הא משל עצמו יאכל ורמינן עלה הא דתניא לא משל רבו ולא משל עצמו ופרקינן לא קשיא הא במשנה ראשונה הא במשנה אחרונה וכן נמי הא דתנן הכל חייבין בראיה ואוקימנא לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין ודקאמר רבינא מי שחציו עבד יכול פטור מן הראיה וקשיא ליה מתניתין ופרקה כאן במשנה ראשונה וכאן במשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו וכו' ובתרינהו פסק ז\"ל דמתני במשנה ראשונה דהכי קאמר לענין פסח מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין ולענין ראיה אמר הרב ז\"ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה מפני צד עבדות שבו ומנין לו דהאי דקאמרי כאן במשנה ראשונה לחייב וכאן במשנה אחרונה לפטור את הטעם מפני צד עבדות שבו קשיא לי היכי מחייב על דעת משנה ראשונה הרי הטעם מצוי ועוד בפסח מה טעם לא הרי מי שכולו עבד חייב בפסח למה על דעת משנה אחרונה אינו אוכל והדעת מכרעת שבמשנה ראשונה מפני שהעבדים פטורין מן הראייה שכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ונשים פטורין מן הראיה אמר רבינא דפטור ובמשנה אחרונה שנתחייב רבו מן הדין לשחררו נמצא כמי שנשתחרר וחייב אמרינן הכל לאיתויי מי שחציו וכו' ובפסח אע\"פ שהעבד חייב באכילה על דעת משנה ראשונה לא יאכל מידי דהוה אעבד של שני שותפין דקפדי אהדדי דלא יאכל הכא ודאי קפדי אהדדי משום הכי לא יאכל אבל משנה אחרונה כיון דעל דעת בי\"ד עומד להשתחרר כמשתחרר דמי וראיה על זה שהרי התלמוד מדמי ליה למעוכב בגט שחרור דאיבעיא להו במסכת גטין מעוכב בגט שחרור יש לו או אין לו קנס ואתינן למפשטה מדתניא המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס וחצי קנס ליורשיו מאי לאו במשנה אחרונה דלא מחוסר אלא גט שחרור ודחינן לא במשנה ראשונה מכלל דלמשנה אחרונה בן חורין הוא ואינו מחוסר אלא גט בלבד מפני דעת בית דין אם נתברר לכבוד החכם הגדול שמרהו צורו טעם פסק הרב ז\"ל פסקא זו יברר לנו ושכרו כפול.
תשובה לדברי משנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע\"פ שזו היא תקנתו להוציאו מידי חובה שעבדים ובני חורין חייבין בפסח לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעכוב שחרורו ואנו צריכין לכוף את רבו לשחררו כדי שלא ימנע מן המצות ולפיכך לדברי משנה אחרונה לא עבדינן ליה תקנה כלל אלא אמרינן לרבו זה אינו אוכל לא משלך דלא קרינן ביה עבד ולא משל עצמו שאין לו קניה גמורה אלא מהר ישחררו בלבד כדי שלא ימנע מן המצוה ולפיכך נתקנו עד שיעשה כולו בן חורין אבל לדברי משנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות שהוא חייב בהן מספק כדעבדינן ליה תקנתא בשעובר ואוכל משל עצמו וכשם שאין קנייתו גמורה כך אין חיובו גמורה שכבר יצא מתורת עבדים ולא נכנס לתורת בן חורין ולפיכך יוצא בשל עצמו ודברים של טעם הן ולענין ראיה אין הדבר צריך ראיה דמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור ממנה דגרסינן בגמרא דחגיגה על פסקת ועבדים שאינן משוחררין אמר רבינא לא נצרכא אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין דיקא נמי דקתני ועבדים שאין משוחררין מאי שאין משוחררין אי לימא שאין משוחררין כלל ליתני עבדים סתמא אלא לאו ש\"מ שאין משוחררין לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין והואיל ודוקיא דמתניתין כרבינא ומסקנא דגמרא הוא הלכתא כותיה.
והך אוקימתא דאמרינן בתחלת המסכת דאמרינן הכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחייה היא דרבינא פליג עלה דאמרינן לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה פירושו דמשנה ראשונה לחייב מספק ולמשנה אחרונה פטור ועל אותו הדרך שפירשנו בתחלה וחיוב הספק מדברי סופרים הוא ולא חייבו בכאן אע\"פ שחייבו במקומות אחרים ודקאמרת דלמשנה אחרונה בן חורין הוא אלא שמעוכב גט שחרור לא יתכן לומר זה דמי שלא הגיע לידו גט שחרור אינו בן חורין שאין העבד קונה עצמו אלא או בכסף או בשטר שהוא גט שחרור אלא מי שחציו עבד וחציו בן חורין אין רבו יכול להשתעבד בו לדברי משנה אחרונה דרבנן אפקינהו לשעבודיה ויצא משעבוד העבדים ולעולם לא יכנס לתורת בן חורין לגמרי עד שיגיע גט שחרור לידו ולא נעשה חציו בן חורין אלא בשטר או בכסף וכן לא יעשה חציו האחר אלא בשטר או בכסף וכל מעוכב גט שחרור אע\"פ שיצא לחרות לענין שעבוד אינו נעשה בן חורין ליחוסין או למצות עד שיגיע גט שחרור לידו וכבר הארכנו בתשובה זו יתר ממה שהיא צריכה." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר הרב זצ\"ל בהלכות קרבן פסח פרק חמישי גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני. והוא לא אתיא כרבי דאמר שני לאו תשלומין דראשון הוא וכן אמר בספר המצות חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברירא וכו' ואמר לבסוף שהלכה כרבי וכשעיינתי נראה לי דקשיא דידיה אדידיה דהא רבי לא נפק ליה דשני רגל בפני עצמו הוא אלא מדדריש הכי וחדל לעשות הפסח ונכרתה בראשון אי נמי קרבן כי לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא כרת אחריתי וקא סבר מגדף היינו מברך את השם ומגדף כתיב ביה כרת וכתיב ביה במברך את השם ונשא חטאו וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דמברך את השם מה להלן כרת אף כאן כרת אשכחן בפירוש דקא סבר רבי מגדף היינו מברך את השם ור' נתן סבר מגדף עובד עבודה זרה הוא לכך מאן דפסק כרבי בפסח שני מיבעי ליה למפסק כותיה במגדף והוא ז\"ל פסק במגדף כר' נתן דהיינו עובד ע\"ז שכך אמר ז\"ל הלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף וכו' עד לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה אע\"פ שהוא חייב כרת ואם הזיד נסקל אם קבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה בעשיתה והמברך את השם לא חייב בו כרת מכלל דמגדף היינו עובד ע\"ז והאי סברא כר' נתן הוא ולא אפשר אלא או כרבי בפסח ומגדף או כר' נתן בזה ובזה ועוד הא קיי\"ל דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חולקין עליו בשני דתרויהו סברי תשלומין דראשון הוא ועד כאן לא פליגי נינהו אלא בתקנתא ר' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא אע\"פ שהזיד בראשון אינו חייב אלא אם לא עשה את השני במזיד ור' נתן סבר אפילו שגג בשני חייב על הראשון אבל בתשלומין שניהם שווין והוו להו רבי וחביריו ואין הלכה כרבי מחביריו ולפי סברא זו אין פסח שני מצוה בפני עצמו ליברר לן מר מאי דאחזיוה בהא מן שמיא.
תשובה למה נדחקת להקשות מגר שנתגייר וכו' הלא בפירוש אמר ז\"ל בתחלת פרק חמישי מי שהיה טמא וכו' שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת הנה בפירוש פסק כרבי ולענין מגדף נמי לא פסק אלא כרבי דמגדף היינו מחרף את השם שכך אמר ז\"ל בהלכות ע\"ז וכל המודה בע\"ז לפיכך תולין עובד ע\"ז כמו שתולין את המגדף ושניהן נסקלין ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות ע\"ז וכו' אין המגדף חייב וכו' הנה בפירוש אמר דמגדף מברך את השם הוא מיהו עובד ע\"ז כמגדף ולפיכך תולין אותו כמותו וכי עלה על דעת למידחי דרבי דאמר מגדף מברך את השם ולאו עובד עבודה זרה הוא והא מתניתין דיקא כותיה דתנן בסנהדרין כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר וחכ\"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע\"ז הנה בפירוש תנן דמגדף לאו עובד ע\"ז ועוד תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם וכו' הנה בפירוש תנן דמגדף היינו מברך את השם לא יסתפק זה לקטני תלמידי אבא מורי ז\"ל כל שכן לו.
ושאמרת והמברך את השם לא חייב בו כרת כלל היאך תאמר זה וכבר אמר ז\"ל בהלכות ע\"ז ואחד העובד ע\"ז ואחד המגדף את השם יכול מאחר שהשוה מגדף לעובד ע\"ז וע\"ז חייב בו כרת כך המגדף חייב כרת ובפירוש אמר בהלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח וכו' וכי משנה נתעלמה ממנו ז\"ל דתנן שלשים ושש כריתות בתורה הבא על האם וכו' והמגדף והעובד עבודה זרה ומהאי דאמר בהלכות שגגות נמי יתבאר שמגדף לאו עובד עבודה זרה דכל עובד ע\"ז חייב חטאת חוץ ממקבלה באלוה ואילו סבירא ליה דמגדף עובד ע\"ז לא הוה מייתי מגדף בכלל פטורין מן החטאת ודקא דיקת מדאמר בהלכות שגגות לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה וכו' מכלל דמגדף דאמר עובד ע\"ז לאו דוקיא היא דהכי פירוש דבריו ז\"ל לפי שפטר מגדף מקרבן אע\"פ שהוא בלאו שיש בו כרת כדאמר ונתן הטעם מפני שלא עשה מעשה שכך נוסח דבריו והמגדף מפני שאין בו מעשה ונאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה אמר אחר כך לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה וכו' כלומר לפי שנפטר מגדף מקרבן מפני שלא עשה מעשה כך יפטר מקבל ע\"ז באלוה מקרבן מפני שלא עשה מעשה וזה ברור מדבריו ז\"ל. הנה נתבאר לך דהאי קושיא לית בה מאי דקשי ליה דדבריו ז\"ל ברורים ותרוצים ועומדין שהולכין על שורה אחת ואין ביניהם חלוקה כלל.
ושאמרת ועוד הא קיימא לן דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חלוקין עליו בשני זו ודאי צריכה עיון וראוי לעמוד בה ולהקשות כמותה ופירוקה יתבאר מפירוש השמועה אלא נכנס הספק ובאה הקושיא אלא מזה שאמרת שבין לר' נתן ובין לר' חנניה בן עקביא שני תשלומין לראשון ולאו הכי הוא דהכי אמרינן במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא פירושו שאין השני תלוי בראשון אלא חיוב בעצמו כמו שאר הרגלים לפיכך אם הזיד לדבריו בראשון בשני חייב וכן אם שגג בראשון והזיד בשני כדאסיקנא לבסוף הילכך הזיד בזה ובזה וכו' הזיד ושגג בראשון והזיד בשני לרבי ור' נתן חייב וכו' שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב וכו' ור' נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא ותקוני לראשון לא מתקנינן ליה ולפיכך לדבריו אם הזיד בראשון ושגג בשני חייב שמשהזיד בראשון נראה לחיוב דתקוני לראשון לא מתקני ליה אליביא ואם לא ישלם התשלומין אפילו שגג בעת התשלומין חייב הוא לא מפני שלא עשה את השני ששגג בו אלא מפני שלא עשה את הראשון להזיד בו ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולדבריו אם שגג בראשון אפילו הזיד בשני או שגג בשני אפילו הזיד בראשון פטור כדאסקנה בסוף הזיד בראשון ושגג בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור שגג בראשון והזיד בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור וטעם הדבר שאם הזיד בראשון לא נראה לחיוב שכבר עשה לו הכתוב לדבריו תקנה בשני ואם שגג בשני פטור שבעת התקנה שוגג היה וכן אם שגג בראשון והזיד בשני פטור שהראשון שהוא עיקר החיוב פטור הוא עליו מפני ששגג בו ואין השני עיקר חיוב עד שנחייב אותו עליו אם הזיד בו ולא הזיד בראשון הלכך לדברי ר' חנניה בן עקביא אינו חייב אלא בשהזיד בזה ובזה כדאמרינן הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב נמצא עכשיו ר' נתן סבר שני תשלומין לראשון ולאו תקנתא הוא ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולאו תשלומין הוא שענין התשלומין אינו ענין התקנה כדפרשינן תדע דאם הזיד בראשון ושגג בשני לדברי ר' נתן שאומר שני תשלומין חייב ולדברי ר' חנניה בן עקביא שאומר שני תקנתא פטור.
הנה נתבאר לך דאין ר' נתן ור' חנניה שוין בשני תשלומין כשאמרת ורבי אומר שני רגל בפני עצמו הוא ואינו לא תשלומין ולא תקנתא והואיל והדבר כן לא דחינן דברי רבי בדברי ר' נתן ור' חנניה בן עקביא שאין חבריו שוין בדבריהם עד שנאמר אין הלכה כרבי מחביריו אלא גם הם נחלקין זה אומר תקנה וזה אומר תשלומין ואם יאמר אדם אין הלכה כרבי דר' נתן ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני רגל בפני עצמו כך יאמר לו אין הלכה כר' נתן מדרבי ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני תשלומין לראשון וכן נמי אין הלכה כר' חנניה מדרבי ור' נתן חלוקין עליו ואומרין אין שני תקנה לראשון הילכך ליכא למיגמר מזו הדרך הלכה לא כרבי ולא כר' נתן ולא כר' חנניה אבל מדרך אחרת נדע דהלכה כרבי שרבי תנא קמא דברייתא והוא ס\"ל שני רגל בפני עצמו בא ר' נתן וחלק עליו ואמר שני תשלומין שכך יצא מכלל דבריו כדאפרש בגמרא במאי קא מפלגי וכו' ובא ר' חנניה בן עקביא וחלק עליו חלוקה אחרת ואמר שני תקנה הוא הילכך הלכה כרבי דרבי ור' נתן הלכה כרבי מחבירו ור' חנניה בן עקביא נמי הלכה כרבי מזה הטעם עצמו שאין ר' נתן ור' חנניה שוים עד שידחו דברי רבי בדבריהם כשאמרת הרי נתברר לך דהלכה כרבי בלא ספק וכל שכן דסתם מתניתין לענין מגדף כרבי כדמפרשינן לעיל ולא אשתאר בקושיא זו ספיקא כלל בסייעתא דשמיא." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי שאמר זצ\"ל בספר קרבנות בד\"א שהאונן טובל ואוכל פסחו לערב שמת לו המת אחר חצות שכבר נתחייב בקרבן פסח אבל אם מת לו המת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לשני ואם שחטו וזרקו עליו הדם טובל ואוכל לערב. שמעינן מהא שאם מת לו המת קודם חצות ועבר עליו חצות ואע\"פ שלא ניטמא אינו מתחייב בפסח מפני שהוא אונן נמצא מה שאמרו חכמים באונן לא העמידו דבריהם במקום כרת אינו אלא לאחר חצות אבל קודם חצות העמידו ונדחה לפסח שני ואע\"פ שהלכה זו חמורה וצריכה לפנים ולפני ולפנים קשיא לי בה טובא חדא דמי שמת לו מת אחר חצות לאו אונן קרינן בה דהא מחייב קודם לכן ולא חל אנינות עלויה ואם כן מאי לא העמידו דבריהם ולא אשכחת לה אלא קודם חצות דחל עליה אנינות ואפילו הכי בלילה חייבו אותו באכילת פסח והיינו דתנן האונן והמפקח בגל וכו' שוחטין עליהן לכתחלה ועוד היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני והא תנו רבנן אלו שעושין את השני זבין והזבות ולא תנא אונן בהדיהו ועוד הא תנן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין בה כרת ואוקים רב ששת דמזיד (ואנן קתלי) [ואונן קתני] בהדייהו ועלה קיימי ואלו חייבין בה כרת מכלל דליכא פלוגתא באונן שלא עשה את הראשון חייב כרת ולמאן דשאני לה בין קודם חצות לאחר חצות ליכא לאוקמי אלא בקודם חצות דלאחר חצות לא חלה אנינות ולאו אונן הוא.
ואי אמרת הא אשכחן תרתי סוגיא דמוכחי דמת קודם חצות אינו מביא לאחר חצות מביא חדא בפרק מי שהיה טמא הא דת\"ר המפריש פסחו וכו' יביאנו לשם הפסח אין בנו וכו' יביאנו לשום שלמים ואמרינן בדמת האב אימת אי לימא דמת קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח הא קא חלה אנינות עלוהי ותירץ רבה לשם פסח שני מכלל דאם חלה אנינות עליה לא מייתי והשנית בפרק טבול יום בזבחים הא דמקשינן בר' שמעון אדר' שמעון דקתני ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים מיהא דתני ר' שמעון אומר שלמים כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן מנין לרבות את הפסח ותירץ אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות וכאן שמת לו מת אחר חצות קודם חצות דלא איחזי לפסח חלה עליה אנינות לאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה עליה אנינות דשמעת מינה דאם חלה עליה אנינות לא מייתי התשובה על זה האי דקאמרינן בפסחים בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח בתימה הא קא חלה עליה אנינות הכין הוא פירשא הא קא חלה אנינות עלוהי והיכי מייתי פסח לבדו דהא תנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן ואמאי תני יביאנו דמשמע הוא לבדו ותירץ רבה שלא נתכוין התנא אלא לתקן את כבש הפסח וללמד שראוי הוא שיביא פסח שני ואע\"פ שמתו מקצת בעליו אם נטמא הבן מביאנו בפסח שני מפני שהוא מצוה להטמא לאביו ולעולם אם לא נטמא ממנו עצמו עם אחרים ושוחטין עליו עמהן לא בא לתרץ התנא שאמר יביאנו.
והך דזבחים דאמר אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות דחלה עליה אנינות לכך שנינו לא יביא ומאי לא יביא בפני עצמו אבל עם אחרים מביא ואע\"ג דחלה עליה אנינות שלא העמידו דבריהם במקום כרת אבל לאחר חצות דלא חלה עליה אנינות יביא ואפילו בפני עצמו נמצאת קודם חצות דחלה עליה אנינות ויש לו להטמא לא יביא בפני עצמו אבל מביא עם אחרים ועלה אמרינן אבל אונן טובל ואוכל את פסחו משום דקסבר אנינות לילה מדרבנן אבל לאחר חצות מאחר שנתחייב בפסח אפילו אנינות יום דמאי דאוריתא לא חלה ואין לו רשות להיטמא שוחטין עליו ואפילו בפני עצמו ולא חיישינן שמא יטמא כדקאמרינן הא דתניא להיטמא לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' אהא דתניא ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו אמרת לא יטמא ופרקינן הא קודם חצות הא לאחר חצות יעיין מר בהא מלתא ואם יש ראיה לדברי הרב יאיר עינינו בה שאין בנו כח להשיג.
תשובה לא ידעתי מאי קושיא דהא תנן טובל ואוכל את פסחו לערב ושקלינן וטרינן בהאי מתניתין טובא בפ' טבול יום ואסיק אביי אידי ואידי כי מת לו מת קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה מת לו מת אחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכך מיפרש בפרק מי שהיה טמא משקלא וטריא דגמרא במפריש את פסחו ומת דקודם חצות אידחי ליה לפסח שני נמצא הא דתנן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב תרוצא בשמת לו מת אחר חצות דכבר איחייב ליה בפסח קודם האנינות ומפני זה לא חלה אנינות עליה ולא העמידו דבריהם במקום כרת והך שינויא דשנית להני שמעתתא בתשובתך ואמרת דלא אתא גמרא אלא לאשמעינן דקודם חצות אינו מביא קרבן פסח לבדו ולאחר חצות מביא אפילו לבדו לא ידעתי מנין לך תירוץ זה אי מגמ' לא ידענו ולא ראינו הודיענו באיזה מקום בא תירוץ זה ואי מסברא לא מנחינן תלמוד ערוך מוכיח דלאחר חצות מביא וקודם חצות נדחה והדרינן לשנויך דבכי האי שינויא אמרינן ואנן אשנויי ניקו וניסמך כל שכן שאינו שינוי מצוי בתלמוד אלא בסברא די לך.
ודאמרת דלא אירי גמרא אלא בענין הכבש עצמו אם ידחה לשני או לא ידחה אם תדחוק ותאמר כך שמעתא דפסחים דהיא בענין המפריש את פסחו מה תאמר בשמעתא דזבחים דהיא בפירוש באונן עצמו ואמרינן קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה ולאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכמה יש לתמוה על זה השבוש שאמרת דאונן דחלה אנינות עליה אע\"פ שאינן שוחטין עליו בפני עצמו שוחטין עליו עם אחרים דמאחר דחלה אנינות עליה ולא חזי לפסח מה לי בפני עצמו מה לי עם אחרים וכי יעלה על הדעת דאונן דתנן גבי מפקח בגל וחבריו אין אונן דלאחר חצות דהוא ראוי ומחוייב לקרבן ומן הדין היה לשחוט עליו אלא בפני עצמו אלא גזרה שמא מפני כאב לבו לא יאכל וישאר הבשר ויבא לידי שריפה והיינו דתנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שלא יביאו את הפסח לידי פסול ולדבריך אונן דקודם חצות כאב לבו הרבה ומפני זה אין שוחטין עליו בפני עצמו ושלאחר חצות לא חיישינן ביה שמא יביא את הפסח לידי פסול שכאב לבו מועט ואינו כראשון ומפני זה שוחטין עליו בפני עצמו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מי שימות לו מת קודם חצות אבלו מרובה יותר ממי שימות לו מת אחר חצות ואין בנו צורך להאריך בביאור הפסד זה הפירוש.
ושאמרת בכלל קושיתך היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני הא אשכחן ליה בענין המפריש פסחו ומת וכו' כדתריץ רבא ושאמרת הא תנו רבנן אלו עושין את השני הזבים והזבות ולא תנא אונן בהדיהו לא קשיא מידי דמידי דפסיק ליה לתנא כגון זבים וזבות תנא מידי דלא פסיק ליה כגון אונן דפעמים נדחה לשני ופעמים עושה בראשון בשמת לו מת אחר חצות לא תנא והא תנא בהדיהו טמא שהוא טמא מת ואונן שמת לו מת קודם חצות סתמיה דטמא הוא כדגרסינן בזבחים לסיועי לאביי ומנא תימרא דשאני לך בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' ואי בעית אימא תנא ושייר ודקא מקשית מאוקמתא דרב ששת דמזיד ואונן דקתני בהדיהו לא קשיא מידי דאנן דומיא דמזיד קאמר מזיד שהוא חייב בקרבן פסח בראשון כך אונן שהוא חייב בראשון ולא הקריב ואינו אלא באונן דאיחזי לפסח כגון שמת לו מת אחר חצות כדאמר אביי ולא דחינן גמרא בכי הני קשיא דמיפרקי מכמה אנפי שאמרת בתחלת דברך דמי שמת לו מת קודם חצות לאו אונן קרינן ביה טעות הוא דאע\"ג דלא חלה אנינות עליה לענין פסח חלה עליה לענין קדשים כדתנן בפירוש טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ולא עוד אלא שאפילו לענין פסח אקרי אונן דאמרינן אונן ומזיד קתני בהדיהו מלשון המשנה עצמה תדע דאונן קרינן ליה ואע\"ג דלא חלה אנינות עליה והמשכילים יבינו." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שאלה ועוד נשגבה ממני הא דפסק בספר קרבנות הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת והא כר' שמעון היא וחזר ז\"ל ואמר למטה שאסור לאוכל לאכל בשתי חבורות והא כר' יהודה היא דתניא (פסחים פ\"ו ע\"א) על הבתים אשר יאכל אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בב' חבורות יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות ת\"ל בבית אחד יאכל מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור וכו' דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהאוכל נאכל בשתי מקומות יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת\"ל בבית אחד יאכל וקשיא דאמאי קא פסיק חדא כר' שמעון וחדא כר' יהודה מכמה אנפי חדא דהא מתניתין כולה כר' יהודה היא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם הילך ואוכלין וכו' אלמא פסח אחד נאכל בשתי חבורות והדר תני כשהשמש עומד למזוג אלמא אין הפסח נאכל בשני מקומות ואמרי מתניתין מני ר' יהודה היא דתניא וכו' וליכא למימר דמתניתין דקתני שתי חבורות וכו' בשני פסחים ותנא דמתניתין סבר ליה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא סבר ליה כותיה דאין פסח נאכל בשני מקומות ופליג עליה בשתי חבורות ולא אשמעינן מתניתין אלא שאסור שיהא נראין כמעורבין.
תדע דלא אפשר לפרושי הכי דהא בחד טעמא פליגי ר' יהודה ור' שמעון מר סבר יש אם למקרא ומר סבר יש אם למסורת ותרי קראי דילפי מניהו כולי עלמא לא פליגי דחד להתירא וחד לאיסורא על הבתים אשר יאכלו להתירא בבית אחד יאכל לאיסורא מיהו ר' יהודה רמי קרא דהתירא אשתי חבורות ורמי קרא דאיסורא אשני מקומות וסבר יש אם למקרא ור' שמעון רמי דאיסורא אשתי חבורות ודהתירא אשני מקומות דקסבר יש אם למסורת או חילוף לפי דעת המפרשין ואי סלקא דעתא דאיכא תנא דסבירא ליה בתרויהו לאיסורא קרא דהתירא אמאי רמי ליה והואיל וקראי נינהו ליכא למימר אלא אי כר' יהודה כקוליה וכחומריה אי כר' שמעון כקוליה וכחומריה ומשנתנו דקתני אלו הופכין פניהם וכו' בפסח אחד ולהתירא וכולה ר' יהודה ועוד הא קימא לן דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה ומפורש בירושלמי נמי שאפילו ר' שמעון מודה שנחלקים קודם אכילה דאמר ר' אלעא ור' יוסי בר אלעזר בשם ר' הושעיה הכל מודים בתחלה שהן נחלקין ובסוף אינן נחלקין מה פליגי בשהיו יושבין ואוכלין ובקעה עליהן קורה וכד בעינן למפסק בגמרא דילן היכא דנפרשה מחצה ונסתלקה מחצה לא פסקי אלא לדברי האומר ולדברי האומר מכלל דליכא סברא אחריתא והכרעה שלישית ואפילו הכי אזדא רבינו ז\"ל לטעמיה וקא פסיק שאם נפרצה מחצה או נפרצה בין אכל ובין לא אכל לאיסורא ואע\"ג דאית בה תמיהא אחריתי דהא רב אשי מבעיא ליה סלוק מחיצה או עשית מחיצה מי הואי כשני מקומות או לא ועוד קשיא לי בראיה שהביא על פירושא דפריש לה למתניתין בשני פסחים ושצריך לעשות הקף לחבורה שנ' מן הבשר חוצה ואמר ז\"ל שמפי השמועה למדו שצריך ליתן חוצה במקום אכילתו והא לא ילפינן מיניה אלא למוציא מחבורה לחבורה דתניא לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה אין לי אלא מבית מחבורה לחבורה מנין ת\"ל מן הבשר חוצה תן חוצה לאכילתו כלומר לא תרמי חוצה אבית דהא כתיב לא תוציא מן הבית ולא כתיב ולא תוציא מן הבשר מן הבית חוצה אלא דמייתי ובשר דסמוך ליה ושמע מינה שהמוציא ממקום אכילתו עובר ולעולם האי תן דקאמרי אינו עשה למקום אכילתו חוץ ועוד שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף ובכולם לא מצאתי תירוץ ושמא זכות אבות גרמת לו לפרוק לנו אי נמי חכמה יתירה שאני.
תשובה ואנא לא מחכמה דאית בי אבל זכות אבות גרמה להן לתקן דבריהם ולא הניחו פתחון פה עליהם כבר תקן אבא מארי זצ\"ל הספר שלו בכתב ידו כך: כל אוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת והספרים שלכם לא הוגהו יפה ולפי זה התקון הדברים כולן הולכים על שורה אחת כר' יהודה דדוקא דמתניתין כותיה והלכתא כותיה לענין הלכה של שתי חבורות מתוקמא ואפילו על זה התקון שאמר בו כל אוכל מן הפסח וכו' שכך אמר ז\"ל שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן אינן אוכלין וכך אמרינן בגמרא היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות לא אכלי ושאמר ז\"ל אח\"כ וכן אם היתה חבורה אחת ונעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה אין משמע הדברים אלא בשהיו בני אותה החבורה אוכלין ונעשית המחיצה ביניהן וכדאמרינן בגמרא היו יושבין ונפרצה וכו' לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות אי לא אכול אכלי ואי אכול לא אכלי אבל זה שאמר ז\"ל שאין הפסח נאכל בשתי חבורות ודאי אהך סברא קמא אבל להאי סברא בתרא שתקן הספר עליו דהיא דוקא לא מתוקם כלל ומכל מקום ראוי לפי זה הפסק האחרון ומתוקן להיות נוסח ההלכה כך וכן אם היתה חבורה אחת והתחילו לאכל ואח\"כ נעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה שאין נעקרין מחבורה לחבורה וכבר פרשתי זה וכיוצא בו בכלל הענינים שפרשתי אותם בספר הבאור לעקרי החבור שאני מתעסק בחבורו.
ושתמהת לענין סלוק מחיצה ועשיית מחיצה דעלת בגמרא בתיקו לית בה תמיה כלל דתיקו דאיסורא לחומרא ולפיכך פסק ז\"ל לחומרא שעשיית מחיצה וסילוק מחיצה בשני מקומות ולענין צריך לעשות הקף חוץ לחבורה פשוט הוא דמה לשון דיקת להאי... תן חוצה לאכילתו ולא יעשה לחבורה פנים וחוצה אלא בדבר המבדיל בינה ובין חברתה שאי אפשר שתפרד חבורה מחבורה ויהיה מקומה מסוים אלא בהקף וכיוצא בו ועוד הא אמרינן בגמ' על הא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד וכו' היו יושבין ונפרסה מחיצה ביניהן היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן וכו' וממילא שמעינן דדבר ידוע הוא שצריך להיות בין חבורה וחבורה מה דפסיק בינייהו מחיצה וכיוצא בה ושאותו דאמרינן תן חוצה הוא בדבר שיעשה בו לחבורה פנים וחוצה ולא יהיה זה אלא במחיצה וכיוצא בה ואי קשיא לך אם כן אמאי צריכי להפוך את פניהם אלו מאלו והא נפרדו במחיצה התשובה שזה ההקף אינו במחיצת בנין וכיוצא בה אלא אפילו במחיצת כלים כגון כרים וכסתות ומאי דדמי להו אי נמי הקף באוכלין עצמן ולפיכך עבדינן להו היכר יתר באלו הופכין את פניהן הילך ואלו הופכין וכו' ולא עוד אלא מיהא שמעינן דצריכין לעשות הקף שהפיכת פני אלו הילך ואלו הילך תעשה לאלו הקף ולאלו הקף באוכלין ודקא קשיא לך שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף התשובה יוכלו למעבד הקף בכלים וכי אין הקף נעשה אלא באוכלין בלבד עד דקשיא לך היכי עבדי הקף הא לא קשיא מידי ובכולם איכא תירוץ." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..110d8192e7a1d15c287a89e0e47cf609b5e60b24 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Korbanot/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,86 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Paschal Offering", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Paschal_Offering", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי מה שאמר ז\"ל שהמקריב את הפסח (אף בשעת היתר הבמות) בבמת יחיד לוקה שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח וגו' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אף בשעת היתר במות. והא כרבנן ליתא שהרי כללו שנינו בפרק פרת חטאת וחכ\"א כל שאין בו כרת אינו בל\"ת וכר' שמעון נמי ליתא דר' שמעון לא נסיב מהאי קרא תלמודא אלא לשעת איסור הבמות שהוא בלא תעשה ובפרק פרת חטאת אמר רבה טעמיה דר' שמעון דקאמר במתניתין שמחוסר זמן חייב בלא תעשה מיהא מתניתא דתניא ר' שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמת יחיד אימת אי נימא אחר חצות כרת נמי נחייבו אלא לאו קודם חצות דהוה ליה מחוסר זמן ודחינן ליה לא לעולם אחר חצות ובשעת היתר במות ומאי איסור במות איסור במה לו והתר במה לחבירו ועל הא דחיתא דרבא ודאי סמך ז\"ל והא כבר מוקמי לה בירושלמי כגון ששחטו משש שעות ולמעלה שלא לשמו בשעת התר במה ולמה שלא לשמו שלא תאמר שלמים הן והן כשרים ולא סגיא בלא תירוץ זה דתריצו בני מערבא דהא קי\"ל אין בין במת יחיד לבמת צבור אלא פסחים ותרצינן כעין פסחים וחובות הקבוע להן זמן ואם כן הא פסח אסור בבמת יחיד אפילו בשעת התר במות כשאר קרבנות צבור ומאי שנא פסח משאר זבחי צבור דלא מיחייב עליה כרת הלכך לא מתוקם אלא בששחטו שלא לשמו דראוי לשלמים דרבנן פטרי לגמרי ור' שמעון מחייב בלא תעשה אבל אם שחטו בבמת יחיד לשמו לאחר חצות אפילו בשעת היתר במות חייב כרת.
תשובה למה אבירנו תרבה הקושיות עלינו ותדבר כל אשר יעלה על לבך קודם שתתבונן בענין דבריך ותראה אם יש בהן ממש או לא קושיא כזו תשאל במדרש הרב ז\"ל קל וחומר שיקשה אותה אדם על חבירו אל תכניס עצמך בחייך בספיקות כאלו הסכן נא עמו ושלם לא פסק בפסח אלא כר' שמעון ור' שמעון לא אמר אלא בשעת התר במות כדתרצינן בזבחים ולא איכפת לן בירושלמי דאגמרא דילן סמכינן ואותם הדברים שאמרת להעמיד דברי הירושלמי שנראה מכללן ומפרטן שאתה סובר שקרבנות צבור שהקריבן בבמת יחיד בשעת התר במות חייב כרת ולפיכך מאי שנא פסח מהן עד שלא יהיה בו כרת כדאמרת טעות גדולה עד למאד בדברים אלו דבשעת התר במות אפילו שחט קרבנות צבור בשוק אין בו חיוב כרת כלל ולא גריעא במות יחיד משוק ובכי הא לא פליגי רבנן כלל דהך מתניתין דתנן אותו ואת בנו ומחוסר זמן וכו' לא איירו תנאי בה אלא בשעת איסור במות ולפיכך כדאיתינן לפרושי טעמיה דר' שמעון מברייתא דתניא ר' שמעון אומר מנין לזובח את הפסח לא איפשיט דתרצינן להאי ברייתא בשעת התיר במות והאי דתני איסור במות איסור במה לו והתר במה לחבירו קאמר והאי תירוצא לא אדחי ומסקנא דגמ' הוא ועליה סמכינן וליכא מאן דסליק אדעתיה דבשעת התר במות יש חיוב כרת על הקרבה בחוץ כל שכן בבמת יחיד כלל חוץ מכבודך דמשנה ערוכה היא דקדשים בשעת התר במות אין בהקרבתן בחוץ כרת כלל ואפילו הקדישן בשעת איסור במות דתנן כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור במות והקריבו בשעת התר במות הרי אלו בעשה ואין בהן לא תעשה ובהדיא איפרש בגמרא דאם הקדישן בשעת התר במות והקריבן בשעת התר במות פטור מכלום וכל הקדשים אמרינן לא שנא קרבנות צבור או קרבנות יחיד ולולי שכתב בפסח לא תוכל וכו' לא היה בו בשעת התר במות אפילו לאו והיינו דאתא ר' שמעון בברייתא לאשמועינן דפסח בלחוד חייב עליה ולא פליגי רבנן עליה בפסח כלל." + ] + ], + [ + [], + [ + "שאלה ועוד אמר ז\"ל בספר קרבנות יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו ומשתדלין שלא ישחוט לכתחלה על יחיד שנא' יעשו אותו. והאי סברא דאין שוחטין על היחיד כר' יהודה ור\"י לא נסיב תלמודיה לפסח ראשון אלא מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב ולפסח שני מיתי מיניה ראיה בפרק מי שהיה טמא ובפסח שני הוא דאמרינן כמה דאפשר להדור מהדרינן משום דמיעוט שחטי לה וכיון דהדרינן ולא אשכחן אחרים דמימנו בהדיה שחטינן עליה לכתחלה ועוד מנא ליה אליבא דר' יהודה שאם שחט כשר ואם תמצא לומר אם שחט כשר מנא ליה דאינו כשר אלא אם כן ראוי לאכול את כולו הא אין ראוי לאכול את כולו פסול ואנן לא שמעינן ראוי ושאינו ראוי אלא לר' יוסי ולכתחלה דקתני יחיד ויכול לאכול שוחטין עליו אבל לר' יהודה בין ראוי לאכל את כולו בין אין ראוי אין שוחטין עליו שמעינן ליה ואי אמרת לכתחלה הוא דלא אבל דאי עבד כשר מאי שנא ראוי ומאי שנא שאינו ראוי הא לא שאני ליה ואי אמרת אזלינן בתר טעמא דראוי לאכלו לא משייר מניה הלכך כשר ושאינו ראוי משייר מיניה ואתי ביה לידי פסול היכי אשכחן כי האי גונא דחייב וכי משום דמשייר מניה מיפסיל כוליה ועוד מקרא דקא מייתי לה לא תוכל לזבוח וקרא לא שאני ליה בין ראוי לשאינו ראוי ועוד אי כר' יהודה סבירא ליה דקא מיתי ראיה מלא תוכל לזבוח אם כן ליכא למילף מיניה שאין שוחטין את הפסח בבמת יחיד דליתא אלא לר' יוסי דת\"ר מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת\"ל לא תוכל ר' יוסי אומר יחיד ויכול לאוכלו וכו' ואמרינן ור' יוסי האי באחד מאי עביד ליה לכדתניא ר' שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמות יחיד ת\"ל לא תוכל וקשיא מאי דקאמר ז\"ל בפרק ראשון מהלכות אלו אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים וכו' עד שנא' לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך ואם כן הוי ליה חדא כר' יהודה וחדא כר' יוסי ממ\"נ אי כר\"י ס\"ל הא ר\"י לא סבר לה כר\"ש במדרש לא תוכל ואי כר\"י סבירא ליה ניפסיק כר' יוסי שמותר לשחוט על היחיד אפילו לכתחלה ליפרש לן מר מאי דסבירא ליה במלתא דא.
תשובה אע\"פ שיש לומר דהאי פסקא כר' יהודה דר' יהודה לכתחלה בלבד אסר דאין שוחטין בלבד קאמר דמשמע לכתחלה וגרסינן בירושלמי על האי מתניתין אמר ר' יוחנן מודה ר' יהודה שאם עבר וזרק את הדם שהורצה עבר ושחט מתירין לו לזרוק אעפ\"כ לא פסק אלא כר\"י ולפיכך התנה שיהיה ראוי לאכול את כולו כר' יוסי וכן אמר ז\"ל בפירוש המשנה והלכה כר' יוסי וכן קיי\"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ודקא קשיא לך אי כר' יוסי סבירא ליה אמאי אין שוחטין לכתחלה דר' יוסי בפירוש אמר בברייתא שוחטין דמשמע אפילו לכתחלה ודאי מקום עמידה הוא מיהו לא אמר ז\"ל אין שוחטין לכתחלה בפירוש כמו שדרכו לומר בכל אסור לכתחלה אלא דרך זרוז עד שהוא משובח יותר אמר ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד ולא סמך ז\"ל בזה הדבר אלא על הכתוב שהביא ממנו ראיה שנא' יעשו אותו לא על דברי ר' יהודה ולא על טעמיה דאין הלכה כמותו ודקא קשיא לך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב לא בקיאותו אפילו בקרא דאע\"ג דכתיב בפסח שני ככל חקות הפסח יעשו אותו קרא אחרינא כתיב בפסח ראשון כל עדת ישראל יעשו אותו ומנה אייתי ז\"ל הראיה וליכא עליה קושיא וכאשר פירשו לנו בתלמוד בפרק מי שהוא טמא בפסח שני ועשו אותו כמה דאפשר אין שוחטין את הפסח על היחיד הוא הדין ויעשו אותו הכתוב בפסח ראשון וראיה חזקה היא זו לו ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ותו הא דתנן בפסחים (פ\"ז.) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ודייק משל רבו הוא דלא הא משל עצמו יאכל ורמינן עלה הא דתניא לא משל רבו ולא משל עצמו ופרקינן לא קשיא הא במשנה ראשונה הא במשנה אחרונה וכן נמי הא דתנן הכל חייבין בראיה ואוקימנא לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין ודקאמר רבינא מי שחציו עבד יכול פטור מן הראיה וקשיא ליה מתניתין ופרקה כאן במשנה ראשונה וכאן במשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו וכו' ובתרינהו פסק ז\"ל דמתני במשנה ראשונה דהכי קאמר לענין פסח מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין ולענין ראיה אמר הרב ז\"ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה מפני צד עבדות שבו ומנין לו דהאי דקאמרי כאן במשנה ראשונה לחייב וכאן במשנה אחרונה לפטור את הטעם מפני צד עבדות שבו קשיא לי היכי מחייב על דעת משנה ראשונה הרי הטעם מצוי ועוד בפסח מה טעם לא הרי מי שכולו עבד חייב בפסח למה על דעת משנה אחרונה אינו אוכל והדעת מכרעת שבמשנה ראשונה מפני שהעבדים פטורין מן הראייה שכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ונשים פטורין מן הראיה אמר רבינא דפטור ובמשנה אחרונה שנתחייב רבו מן הדין לשחררו נמצא כמי שנשתחרר וחייב אמרינן הכל לאיתויי מי שחציו וכו' ובפסח אע\"פ שהעבד חייב באכילה על דעת משנה ראשונה לא יאכל מידי דהוה אעבד של שני שותפין דקפדי אהדדי דלא יאכל הכא ודאי קפדי אהדדי משום הכי לא יאכל אבל משנה אחרונה כיון דעל דעת בי\"ד עומד להשתחרר כמשתחרר דמי וראיה על זה שהרי התלמוד מדמי ליה למעוכב בגט שחרור דאיבעיא להו במסכת גטין מעוכב בגט שחרור יש לו או אין לו קנס ואתינן למפשטה מדתניא המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס וחצי קנס ליורשיו מאי לאו במשנה אחרונה דלא מחוסר אלא גט שחרור ודחינן לא במשנה ראשונה מכלל דלמשנה אחרונה בן חורין הוא ואינו מחוסר אלא גט בלבד מפני דעת בית דין אם נתברר לכבוד החכם הגדול שמרהו צורו טעם פסק הרב ז\"ל פסקא זו יברר לנו ושכרו כפול.
תשובה לדברי משנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע\"פ שזו היא תקנתו להוציאו מידי חובה שעבדים ובני חורין חייבין בפסח לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעכוב שחרורו ואנו צריכין לכוף את רבו לשחררו כדי שלא ימנע מן המצות ולפיכך לדברי משנה אחרונה לא עבדינן ליה תקנה כלל אלא אמרינן לרבו זה אינו אוכל לא משלך דלא קרינן ביה עבד ולא משל עצמו שאין לו קניה גמורה אלא מהר ישחררו בלבד כדי שלא ימנע מן המצוה ולפיכך נתקנו עד שיעשה כולו בן חורין אבל לדברי משנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות שהוא חייב בהן מספק כדעבדינן ליה תקנתא בשעובר ואוכל משל עצמו וכשם שאין קנייתו גמורה כך אין חיובו גמורה שכבר יצא מתורת עבדים ולא נכנס לתורת בן חורין ולפיכך יוצא בשל עצמו ודברים של טעם הן ולענין ראיה אין הדבר צריך ראיה דמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור ממנה דגרסינן בגמרא דחגיגה על פסקת ועבדים שאינן משוחררין אמר רבינא לא נצרכא אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין דיקא נמי דקתני ועבדים שאין משוחררין מאי שאין משוחררין אי לימא שאין משוחררין כלל ליתני עבדים סתמא אלא לאו ש\"מ שאין משוחררין לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין והואיל ודוקיא דמתניתין כרבינא ומסקנא דגמרא הוא הלכתא כותיה.
והך אוקימתא דאמרינן בתחלת המסכת דאמרינן הכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחייה היא דרבינא פליג עלה דאמרינן לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה פירושו דמשנה ראשונה לחייב מספק ולמשנה אחרונה פטור ועל אותו הדרך שפירשנו בתחלה וחיוב הספק מדברי סופרים הוא ולא חייבו בכאן אע\"פ שחייבו במקומות אחרים ודקאמרת דלמשנה אחרונה בן חורין הוא אלא שמעוכב גט שחרור לא יתכן לומר זה דמי שלא הגיע לידו גט שחרור אינו בן חורין שאין העבד קונה עצמו אלא או בכסף או בשטר שהוא גט שחרור אלא מי שחציו עבד וחציו בן חורין אין רבו יכול להשתעבד בו לדברי משנה אחרונה דרבנן אפקינהו לשעבודיה ויצא משעבוד העבדים ולעולם לא יכנס לתורת בן חורין לגמרי עד שיגיע גט שחרור לידו ולא נעשה חציו בן חורין אלא בשטר או בכסף וכן לא יעשה חציו האחר אלא בשטר או בכסף וכל מעוכב גט שחרור אע\"פ שיצא לחרות לענין שעבוד אינו נעשה בן חורין ליחוסין או למצות עד שיגיע גט שחרור לידו וכבר הארכנו בתשובה זו יתר ממה שהיא צריכה." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד אמר הרב זצ\"ל בהלכות קרבן פסח פרק חמישי גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני. והוא לא אתיא כרבי דאמר שני לאו תשלומין דראשון הוא וכן אמר בספר המצות חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברירא וכו' ואמר לבסוף שהלכה כרבי וכשעיינתי נראה לי דקשיא דידיה אדידיה דהא רבי לא נפק ליה דשני רגל בפני עצמו הוא אלא מדדריש הכי וחדל לעשות הפסח ונכרתה בראשון אי נמי קרבן כי לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא כרת אחריתי וקא סבר מגדף היינו מברך את השם ומגדף כתיב ביה כרת וכתיב ביה במברך את השם ונשא חטאו וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דמברך את השם מה להלן כרת אף כאן כרת אשכחן בפירוש דקא סבר רבי מגדף היינו מברך את השם ור' נתן סבר מגדף עובד עבודה זרה הוא לכך מאן דפסק כרבי בפסח שני מיבעי ליה למפסק כותיה במגדף והוא ז\"ל פסק במגדף כר' נתן דהיינו עובד ע\"ז שכך אמר ז\"ל הלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף וכו' עד לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה אע\"פ שהוא חייב כרת ואם הזיד נסקל אם קבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה בעשיתה והמברך את השם לא חייב בו כרת מכלל דמגדף היינו עובד ע\"ז והאי סברא כר' נתן הוא ולא אפשר אלא או כרבי בפסח ומגדף או כר' נתן בזה ובזה ועוד הא קיי\"ל דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חולקין עליו בשני דתרויהו סברי תשלומין דראשון הוא ועד כאן לא פליגי נינהו אלא בתקנתא ר' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא אע\"פ שהזיד בראשון אינו חייב אלא אם לא עשה את השני במזיד ור' נתן סבר אפילו שגג בשני חייב על הראשון אבל בתשלומין שניהם שווין והוו להו רבי וחביריו ואין הלכה כרבי מחביריו ולפי סברא זו אין פסח שני מצוה בפני עצמו ליברר לן מר מאי דאחזיוה בהא מן שמיא.
תשובה למה נדחקת להקשות מגר שנתגייר וכו' הלא בפירוש אמר ז\"ל בתחלת פרק חמישי מי שהיה טמא וכו' שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת הנה בפירוש פסק כרבי ולענין מגדף נמי לא פסק אלא כרבי דמגדף היינו מחרף את השם שכך אמר ז\"ל בהלכות ע\"ז וכל המודה בע\"ז לפיכך תולין עובד ע\"ז כמו שתולין את המגדף ושניהן נסקלין ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות ע\"ז וכו' אין המגדף חייב וכו' הנה בפירוש אמר דמגדף מברך את השם הוא מיהו עובד ע\"ז כמגדף ולפיכך תולין אותו כמותו וכי עלה על דעת למידחי דרבי דאמר מגדף מברך את השם ולאו עובד עבודה זרה הוא והא מתניתין דיקא כותיה דתנן בסנהדרין כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר וחכ\"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע\"ז הנה בפירוש תנן דמגדף לאו עובד ע\"ז ועוד תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם וכו' הנה בפירוש תנן דמגדף היינו מברך את השם לא יסתפק זה לקטני תלמידי אבא מורי ז\"ל כל שכן לו.
ושאמרת והמברך את השם לא חייב בו כרת כלל היאך תאמר זה וכבר אמר ז\"ל בהלכות ע\"ז ואחד העובד ע\"ז ואחד המגדף את השם יכול מאחר שהשוה מגדף לעובד ע\"ז וע\"ז חייב בו כרת כך המגדף חייב כרת ובפירוש אמר בהלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח וכו' וכי משנה נתעלמה ממנו ז\"ל דתנן שלשים ושש כריתות בתורה הבא על האם וכו' והמגדף והעובד עבודה זרה ומהאי דאמר בהלכות שגגות נמי יתבאר שמגדף לאו עובד עבודה זרה דכל עובד ע\"ז חייב חטאת חוץ ממקבלה באלוה ואילו סבירא ליה דמגדף עובד ע\"ז לא הוה מייתי מגדף בכלל פטורין מן החטאת ודקא דיקת מדאמר בהלכות שגגות לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה וכו' מכלל דמגדף דאמר עובד ע\"ז לאו דוקיא היא דהכי פירוש דבריו ז\"ל לפי שפטר מגדף מקרבן אע\"פ שהוא בלאו שיש בו כרת כדאמר ונתן הטעם מפני שלא עשה מעשה שכך נוסח דבריו והמגדף מפני שאין בו מעשה ונאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה אמר אחר כך לפיכך המקבל עליו ע\"ז באלוה וכו' כלומר לפי שנפטר מגדף מקרבן מפני שלא עשה מעשה כך יפטר מקבל ע\"ז באלוה מקרבן מפני שלא עשה מעשה וזה ברור מדבריו ז\"ל. הנה נתבאר לך דהאי קושיא לית בה מאי דקשי ליה דדבריו ז\"ל ברורים ותרוצים ועומדין שהולכין על שורה אחת ואין ביניהם חלוקה כלל.
ושאמרת ועוד הא קיימא לן דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חלוקין עליו בשני זו ודאי צריכה עיון וראוי לעמוד בה ולהקשות כמותה ופירוקה יתבאר מפירוש השמועה אלא נכנס הספק ובאה הקושיא אלא מזה שאמרת שבין לר' נתן ובין לר' חנניה בן עקביא שני תשלומין לראשון ולאו הכי הוא דהכי אמרינן במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא פירושו שאין השני תלוי בראשון אלא חיוב בעצמו כמו שאר הרגלים לפיכך אם הזיד לדבריו בראשון בשני חייב וכן אם שגג בראשון והזיד בשני כדאסיקנא לבסוף הילכך הזיד בזה ובזה וכו' הזיד ושגג בראשון והזיד בשני לרבי ור' נתן חייב וכו' שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב וכו' ור' נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא ותקוני לראשון לא מתקנינן ליה ולפיכך לדבריו אם הזיד בראשון ושגג בשני חייב שמשהזיד בראשון נראה לחיוב דתקוני לראשון לא מתקני ליה אליביא ואם לא ישלם התשלומין אפילו שגג בעת התשלומין חייב הוא לא מפני שלא עשה את השני ששגג בו אלא מפני שלא עשה את הראשון להזיד בו ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולדבריו אם שגג בראשון אפילו הזיד בשני או שגג בשני אפילו הזיד בראשון פטור כדאסקנה בסוף הזיד בראשון ושגג בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור שגג בראשון והזיד בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור וטעם הדבר שאם הזיד בראשון לא נראה לחיוב שכבר עשה לו הכתוב לדבריו תקנה בשני ואם שגג בשני פטור שבעת התקנה שוגג היה וכן אם שגג בראשון והזיד בשני פטור שהראשון שהוא עיקר החיוב פטור הוא עליו מפני ששגג בו ואין השני עיקר חיוב עד שנחייב אותו עליו אם הזיד בו ולא הזיד בראשון הלכך לדברי ר' חנניה בן עקביא אינו חייב אלא בשהזיד בזה ובזה כדאמרינן הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב נמצא עכשיו ר' נתן סבר שני תשלומין לראשון ולאו תקנתא הוא ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולאו תשלומין הוא שענין התשלומין אינו ענין התקנה כדפרשינן תדע דאם הזיד בראשון ושגג בשני לדברי ר' נתן שאומר שני תשלומין חייב ולדברי ר' חנניה בן עקביא שאומר שני תקנתא פטור.
הנה נתבאר לך דאין ר' נתן ור' חנניה שוין בשני תשלומין כשאמרת ורבי אומר שני רגל בפני עצמו הוא ואינו לא תשלומין ולא תקנתא והואיל והדבר כן לא דחינן דברי רבי בדברי ר' נתן ור' חנניה בן עקביא שאין חבריו שוין בדבריהם עד שנאמר אין הלכה כרבי מחביריו אלא גם הם נחלקין זה אומר תקנה וזה אומר תשלומין ואם יאמר אדם אין הלכה כרבי דר' נתן ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני רגל בפני עצמו כך יאמר לו אין הלכה כר' נתן מדרבי ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני תשלומין לראשון וכן נמי אין הלכה כר' חנניה מדרבי ור' נתן חלוקין עליו ואומרין אין שני תקנה לראשון הילכך ליכא למיגמר מזו הדרך הלכה לא כרבי ולא כר' נתן ולא כר' חנניה אבל מדרך אחרת נדע דהלכה כרבי שרבי תנא קמא דברייתא והוא ס\"ל שני רגל בפני עצמו בא ר' נתן וחלק עליו ואמר שני תשלומין שכך יצא מכלל דבריו כדאפרש בגמרא במאי קא מפלגי וכו' ובא ר' חנניה בן עקביא וחלק עליו חלוקה אחרת ואמר שני תקנה הוא הילכך הלכה כרבי דרבי ור' נתן הלכה כרבי מחבירו ור' חנניה בן עקביא נמי הלכה כרבי מזה הטעם עצמו שאין ר' נתן ור' חנניה שוים עד שידחו דברי רבי בדבריהם כשאמרת הרי נתברר לך דהלכה כרבי בלא ספק וכל שכן דסתם מתניתין לענין מגדף כרבי כדמפרשינן לעיל ולא אשתאר בקושיא זו ספיקא כלל בסייעתא דשמיא." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה ועוד קשיא לי שאמר זצ\"ל בספר קרבנות בד\"א שהאונן טובל ואוכל פסחו לערב שמת לו המת אחר חצות שכבר נתחייב בקרבן פסח אבל אם מת לו המת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לשני ואם שחטו וזרקו עליו הדם טובל ואוכל לערב. שמעינן מהא שאם מת לו המת קודם חצות ועבר עליו חצות ואע\"פ שלא ניטמא אינו מתחייב בפסח מפני שהוא אונן נמצא מה שאמרו חכמים באונן לא העמידו דבריהם במקום כרת אינו אלא לאחר חצות אבל קודם חצות העמידו ונדחה לפסח שני ואע\"פ שהלכה זו חמורה וצריכה לפנים ולפני ולפנים קשיא לי בה טובא חדא דמי שמת לו מת אחר חצות לאו אונן קרינן בה דהא מחייב קודם לכן ולא חל אנינות עלויה ואם כן מאי לא העמידו דבריהם ולא אשכחת לה אלא קודם חצות דחל עליה אנינות ואפילו הכי בלילה חייבו אותו באכילת פסח והיינו דתנן האונן והמפקח בגל וכו' שוחטין עליהן לכתחלה ועוד היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני והא תנו רבנן אלו שעושין את השני זבין והזבות ולא תנא אונן בהדיהו ועוד הא תנן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין בה כרת ואוקים רב ששת דמזיד (ואנן קתלי) [ואונן קתני] בהדייהו ועלה קיימי ואלו חייבין בה כרת מכלל דליכא פלוגתא באונן שלא עשה את הראשון חייב כרת ולמאן דשאני לה בין קודם חצות לאחר חצות ליכא לאוקמי אלא בקודם חצות דלאחר חצות לא חלה אנינות ולאו אונן הוא.
ואי אמרת הא אשכחן תרתי סוגיא דמוכחי דמת קודם חצות אינו מביא לאחר חצות מביא חדא בפרק מי שהיה טמא הא דת\"ר המפריש פסחו וכו' יביאנו לשם הפסח אין בנו וכו' יביאנו לשום שלמים ואמרינן בדמת האב אימת אי לימא דמת קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח הא קא חלה אנינות עלוהי ותירץ רבה לשם פסח שני מכלל דאם חלה אנינות עליה לא מייתי והשנית בפרק טבול יום בזבחים הא דמקשינן בר' שמעון אדר' שמעון דקתני ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים מיהא דתני ר' שמעון אומר שלמים כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן מנין לרבות את הפסח ותירץ אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות וכאן שמת לו מת אחר חצות קודם חצות דלא איחזי לפסח חלה עליה אנינות לאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה עליה אנינות דשמעת מינה דאם חלה עליה אנינות לא מייתי התשובה על זה האי דקאמרינן בפסחים בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח בתימה הא קא חלה עליה אנינות הכין הוא פירשא הא קא חלה אנינות עלוהי והיכי מייתי פסח לבדו דהא תנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן ואמאי תני יביאנו דמשמע הוא לבדו ותירץ רבה שלא נתכוין התנא אלא לתקן את כבש הפסח וללמד שראוי הוא שיביא פסח שני ואע\"פ שמתו מקצת בעליו אם נטמא הבן מביאנו בפסח שני מפני שהוא מצוה להטמא לאביו ולעולם אם לא נטמא ממנו עצמו עם אחרים ושוחטין עליו עמהן לא בא לתרץ התנא שאמר יביאנו.
והך דזבחים דאמר אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות דחלה עליה אנינות לכך שנינו לא יביא ומאי לא יביא בפני עצמו אבל עם אחרים מביא ואע\"ג דחלה עליה אנינות שלא העמידו דבריהם במקום כרת אבל לאחר חצות דלא חלה עליה אנינות יביא ואפילו בפני עצמו נמצאת קודם חצות דחלה עליה אנינות ויש לו להטמא לא יביא בפני עצמו אבל מביא עם אחרים ועלה אמרינן אבל אונן טובל ואוכל את פסחו משום דקסבר אנינות לילה מדרבנן אבל לאחר חצות מאחר שנתחייב בפסח אפילו אנינות יום דמאי דאוריתא לא חלה ואין לו רשות להיטמא שוחטין עליו ואפילו בפני עצמו ולא חיישינן שמא יטמא כדקאמרינן הא דתניא להיטמא לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' אהא דתניא ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו אמרת לא יטמא ופרקינן הא קודם חצות הא לאחר חצות יעיין מר בהא מלתא ואם יש ראיה לדברי הרב יאיר עינינו בה שאין בנו כח להשיג.
תשובה לא ידעתי מאי קושיא דהא תנן טובל ואוכל את פסחו לערב ושקלינן וטרינן בהאי מתניתין טובא בפ' טבול יום ואסיק אביי אידי ואידי כי מת לו מת קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה מת לו מת אחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכך מיפרש בפרק מי שהיה טמא משקלא וטריא דגמרא במפריש את פסחו ומת דקודם חצות אידחי ליה לפסח שני נמצא הא דתנן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב תרוצא בשמת לו מת אחר חצות דכבר איחייב ליה בפסח קודם האנינות ומפני זה לא חלה אנינות עליה ולא העמידו דבריהם במקום כרת והך שינויא דשנית להני שמעתתא בתשובתך ואמרת דלא אתא גמרא אלא לאשמעינן דקודם חצות אינו מביא קרבן פסח לבדו ולאחר חצות מביא אפילו לבדו לא ידעתי מנין לך תירוץ זה אי מגמ' לא ידענו ולא ראינו הודיענו באיזה מקום בא תירוץ זה ואי מסברא לא מנחינן תלמוד ערוך מוכיח דלאחר חצות מביא וקודם חצות נדחה והדרינן לשנויך דבכי האי שינויא אמרינן ואנן אשנויי ניקו וניסמך כל שכן שאינו שינוי מצוי בתלמוד אלא בסברא די לך.
ודאמרת דלא אירי גמרא אלא בענין הכבש עצמו אם ידחה לשני או לא ידחה אם תדחוק ותאמר כך שמעתא דפסחים דהיא בענין המפריש את פסחו מה תאמר בשמעתא דזבחים דהיא בפירוש באונן עצמו ואמרינן קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה ולאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכמה יש לתמוה על זה השבוש שאמרת דאונן דחלה אנינות עליה אע\"פ שאינן שוחטין עליו בפני עצמו שוחטין עליו עם אחרים דמאחר דחלה אנינות עליה ולא חזי לפסח מה לי בפני עצמו מה לי עם אחרים וכי יעלה על הדעת דאונן דתנן גבי מפקח בגל וחבריו אין אונן דלאחר חצות דהוא ראוי ומחוייב לקרבן ומן הדין היה לשחוט עליו אלא בפני עצמו אלא גזרה שמא מפני כאב לבו לא יאכל וישאר הבשר ויבא לידי שריפה והיינו דתנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שלא יביאו את הפסח לידי פסול ולדבריך אונן דקודם חצות כאב לבו הרבה ומפני זה אין שוחטין עליו בפני עצמו ושלאחר חצות לא חיישינן ביה שמא יביא את הפסח לידי פסול שכאב לבו מועט ואינו כראשון ומפני זה שוחטין עליו בפני עצמו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מי שימות לו מת קודם חצות אבלו מרובה יותר ממי שימות לו מת אחר חצות ואין בנו צורך להאריך בביאור הפסד זה הפירוש.
ושאמרת בכלל קושיתך היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני הא אשכחן ליה בענין המפריש פסחו ומת וכו' כדתריץ רבא ושאמרת הא תנו רבנן אלו עושין את השני הזבים והזבות ולא תנא אונן בהדיהו לא קשיא מידי דמידי דפסיק ליה לתנא כגון זבים וזבות תנא מידי דלא פסיק ליה כגון אונן דפעמים נדחה לשני ופעמים עושה בראשון בשמת לו מת אחר חצות לא תנא והא תנא בהדיהו טמא שהוא טמא מת ואונן שמת לו מת קודם חצות סתמיה דטמא הוא כדגרסינן בזבחים לסיועי לאביי ומנא תימרא דשאני לך בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' ואי בעית אימא תנא ושייר ודקא מקשית מאוקמתא דרב ששת דמזיד ואונן דקתני בהדיהו לא קשיא מידי דאנן דומיא דמזיד קאמר מזיד שהוא חייב בקרבן פסח בראשון כך אונן שהוא חייב בראשון ולא הקריב ואינו אלא באונן דאיחזי לפסח כגון שמת לו מת אחר חצות כדאמר אביי ולא דחינן גמרא בכי הני קשיא דמיפרקי מכמה אנפי שאמרת בתחלת דברך דמי שמת לו מת קודם חצות לאו אונן קרינן ביה טעות הוא דאע\"ג דלא חלה אנינות עליה לענין פסח חלה עליה לענין קדשים כדתנן בפירוש טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ולא עוד אלא שאפילו לענין פסח אקרי אונן דאמרינן אונן ומזיד קתני בהדיהו מלשון המשנה עצמה תדע דאונן קרינן ליה ואע\"ג דלא חלה אנינות עליה והמשכילים יבינו." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שאלה ועוד נשגבה ממני הא דפסק בספר קרבנות הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת והא כר' שמעון היא וחזר ז\"ל ואמר למטה שאסור לאוכל לאכל בשתי חבורות והא כר' יהודה היא דתניא (פסחים פ\"ו ע\"א) על הבתים אשר יאכל אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בב' חבורות יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות ת\"ל בבית אחד יאכל מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור וכו' דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהאוכל נאכל בשתי מקומות יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת\"ל בבית אחד יאכל וקשיא דאמאי קא פסיק חדא כר' שמעון וחדא כר' יהודה מכמה אנפי חדא דהא מתניתין כולה כר' יהודה היא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם הילך ואוכלין וכו' אלמא פסח אחד נאכל בשתי חבורות והדר תני כשהשמש עומד למזוג אלמא אין הפסח נאכל בשני מקומות ואמרי מתניתין מני ר' יהודה היא דתניא וכו' וליכא למימר דמתניתין דקתני שתי חבורות וכו' בשני פסחים ותנא דמתניתין סבר ליה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא סבר ליה כותיה דאין פסח נאכל בשני מקומות ופליג עליה בשתי חבורות ולא אשמעינן מתניתין אלא שאסור שיהא נראין כמעורבין.
תדע דלא אפשר לפרושי הכי דהא בחד טעמא פליגי ר' יהודה ור' שמעון מר סבר יש אם למקרא ומר סבר יש אם למסורת ותרי קראי דילפי מניהו כולי עלמא לא פליגי דחד להתירא וחד לאיסורא על הבתים אשר יאכלו להתירא בבית אחד יאכל לאיסורא מיהו ר' יהודה רמי קרא דהתירא אשתי חבורות ורמי קרא דאיסורא אשני מקומות וסבר יש אם למקרא ור' שמעון רמי דאיסורא אשתי חבורות ודהתירא אשני מקומות דקסבר יש אם למסורת או חילוף לפי דעת המפרשין ואי סלקא דעתא דאיכא תנא דסבירא ליה בתרויהו לאיסורא קרא דהתירא אמאי רמי ליה והואיל וקראי נינהו ליכא למימר אלא אי כר' יהודה כקוליה וכחומריה אי כר' שמעון כקוליה וכחומריה ומשנתנו דקתני אלו הופכין פניהם וכו' בפסח אחד ולהתירא וכולה ר' יהודה ועוד הא קימא לן דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה ומפורש בירושלמי נמי שאפילו ר' שמעון מודה שנחלקים קודם אכילה דאמר ר' אלעא ור' יוסי בר אלעזר בשם ר' הושעיה הכל מודים בתחלה שהן נחלקין ובסוף אינן נחלקין מה פליגי בשהיו יושבין ואוכלין ובקעה עליהן קורה וכד בעינן למפסק בגמרא דילן היכא דנפרשה מחצה ונסתלקה מחצה לא פסקי אלא לדברי האומר ולדברי האומר מכלל דליכא סברא אחריתא והכרעה שלישית ואפילו הכי אזדא רבינו ז\"ל לטעמיה וקא פסיק שאם נפרצה מחצה או נפרצה בין אכל ובין לא אכל לאיסורא ואע\"ג דאית בה תמיהא אחריתי דהא רב אשי מבעיא ליה סלוק מחיצה או עשית מחיצה מי הואי כשני מקומות או לא ועוד קשיא לי בראיה שהביא על פירושא דפריש לה למתניתין בשני פסחים ושצריך לעשות הקף לחבורה שנ' מן הבשר חוצה ואמר ז\"ל שמפי השמועה למדו שצריך ליתן חוצה במקום אכילתו והא לא ילפינן מיניה אלא למוציא מחבורה לחבורה דתניא לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה אין לי אלא מבית מחבורה לחבורה מנין ת\"ל מן הבשר חוצה תן חוצה לאכילתו כלומר לא תרמי חוצה אבית דהא כתיב לא תוציא מן הבית ולא כתיב ולא תוציא מן הבשר מן הבית חוצה אלא דמייתי ובשר דסמוך ליה ושמע מינה שהמוציא ממקום אכילתו עובר ולעולם האי תן דקאמרי אינו עשה למקום אכילתו חוץ ועוד שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף ובכולם לא מצאתי תירוץ ושמא זכות אבות גרמת לו לפרוק לנו אי נמי חכמה יתירה שאני.
תשובה ואנא לא מחכמה דאית בי אבל זכות אבות גרמה להן לתקן דבריהם ולא הניחו פתחון פה עליהם כבר תקן אבא מארי זצ\"ל הספר שלו בכתב ידו כך: כל אוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת והספרים שלכם לא הוגהו יפה ולפי זה התקון הדברים כולן הולכים על שורה אחת כר' יהודה דדוקא דמתניתין כותיה והלכתא כותיה לענין הלכה של שתי חבורות מתוקמא ואפילו על זה התקון שאמר בו כל אוכל מן הפסח וכו' שכך אמר ז\"ל שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן אינן אוכלין וכך אמרינן בגמרא היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות לא אכלי ושאמר ז\"ל אח\"כ וכן אם היתה חבורה אחת ונעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה אין משמע הדברים אלא בשהיו בני אותה החבורה אוכלין ונעשית המחיצה ביניהן וכדאמרינן בגמרא היו יושבין ונפרצה וכו' לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות אי לא אכול אכלי ואי אכול לא אכלי אבל זה שאמר ז\"ל שאין הפסח נאכל בשתי חבורות ודאי אהך סברא קמא אבל להאי סברא בתרא שתקן הספר עליו דהיא דוקא לא מתוקם כלל ומכל מקום ראוי לפי זה הפסק האחרון ומתוקן להיות נוסח ההלכה כך וכן אם היתה חבורה אחת והתחילו לאכל ואח\"כ נעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה שאין נעקרין מחבורה לחבורה וכבר פרשתי זה וכיוצא בו בכלל הענינים שפרשתי אותם בספר הבאור לעקרי החבור שאני מתעסק בחבורו.
ושתמהת לענין סלוק מחיצה ועשיית מחיצה דעלת בגמרא בתיקו לית בה תמיה כלל דתיקו דאיסורא לחומרא ולפיכך פסק ז\"ל לחומרא שעשיית מחיצה וסילוק מחיצה בשני מקומות ולענין צריך לעשות הקף חוץ לחבורה פשוט הוא דמה לשון דיקת להאי... תן חוצה לאכילתו ולא יעשה לחבורה פנים וחוצה אלא בדבר המבדיל בינה ובין חברתה שאי אפשר שתפרד חבורה מחבורה ויהיה מקומה מסוים אלא בהקף וכיוצא בו ועוד הא אמרינן בגמ' על הא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד וכו' היו יושבין ונפרסה מחיצה ביניהן היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן וכו' וממילא שמעינן דדבר ידוע הוא שצריך להיות בין חבורה וחבורה מה דפסיק בינייהו מחיצה וכיוצא בה ושאותו דאמרינן תן חוצה הוא בדבר שיעשה בו לחבורה פנים וחוצה ולא יהיה זה אלא במחיצה וכיוצא בה ואי קשיא לך אם כן אמאי צריכי להפוך את פניהם אלו מאלו והא נפרדו במחיצה התשובה שזה ההקף אינו במחיצת בנין וכיוצא בה אלא אפילו במחיצת כלים כגון כרים וכסתות ומאי דדמי להו אי נמי הקף באוכלין עצמן ולפיכך עבדינן להו היכר יתר באלו הופכין את פניהן הילך ואלו הופכין וכו' ולא עוד אלא מיהא שמעינן דצריכין לעשות הקף שהפיכת פני אלו הילך ואלו הילך תעשה לאלו הקף ולאלו הקף באוכלין ודקא קשיא לך שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף התשובה יוכלו למעבד הקף בכלים וכי אין הקף נעשה אלא באוכלין בלבד עד דקשיא לך היכי עבדי הקף הא לא קשיא מידי ובכולם איכא תירוץ." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות קרבן פסח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d1f1ed2dc0d5f5e8dda5a6ddb8501c1c8ca39839 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,41 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מקואות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "שאלה ומצאתי שאמר ז\"ל בהלכות מקוה ואפילו שכח הכלים תחת הצנור פסולין גזרו על השוכח מפני המניח. וקשיא לי בגוה דהא גזרה זו מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי אליבא דבית הלל דתנן המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים וכו' עד אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי ובית הלל מטהרין בשכח אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ומודים בשכח בחצר שהוא טהור אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת הלכך לדברי ר' יוסי טהורין הן אליבא דבית הלל וקימא לן דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה וגזרה זו כדאתן לאוקמה משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. אקשינן הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבסר הוין ובטלה לה ונמנו ורבו ואוקימנא אחריתי למנינא ולא עוד אלא אפילו שכח כלים בחצר קא פסק ז\"ל שפסולין דהכי קאמר וכן גזרו על השוכח בחצר בשעת קישור עבים משום מניח ומכלל דבריו נראה לי דקא סבר לא נחלקו ר' מאיר ור' יוסי בשוכח תחת הצנור שנמנו ורבו ולא נחלקו אלא בשוכח בחצר דקאמר ר' מאיר הכל מודים שהוא טהור ואמר ליה ר' יוסי עדיין מחלוקת וכו'.
ומימרא דמשרשיא דבי ר' אמי דקאמר הכל מודים הניחן בשעת קישור עבים וכו' על השכח בחצר אתאמרה וליכא למימר הכי מתרי אנפי, חדא דאי ר' יוסי אסיפא פליג רישא לא פליג אמאי דחינן הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבסר הויין הא ר' יוסי מודה וליכא למימר משום סיפא דחינן ומשום רישא לא דחינן דאי לא דחינן משום רישא אמאי לא קמא לה השכח תחת הצנור ממנינא ואמאי אצטרכינן לאוקומי אחריתי באתריה הא בחדא סגיא לן, ועוד אי משרשיא דבי ר' אמי אשוכח בחצר אתא לאשמועינן הא בית הלל סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא בטלה וכו' ור' מאיר סבר כולהו סבירא להו בטלה מחשבתו מיבעי דאי אמרת בשלמא משרשיא דבי ר' אמי אשוכח תחת הצנור אתא לאשמועינן שפיר דהכי קאמר הכל מודים כלומר ר' מאיר ור' יוסי הניחן בשעת קישור עבים דברי הכל כלומר בית שמאי ובית הלל סברי טמאין ולאו בגזרה אלא משום שמעשיו מוכיחין על מחשבתו כדקאמרינן בעלמא גבי מעלה פרותיו לגג בשעת פיזור עבים דברי הכל טהורין דלא עבד ולא מידי ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל ונחלקו נמי ר' מאיר ור' יוסי בתרויהו ר' מאיר סבר נמנו ורבו ומשמונה עשר דבר הוא ור' יוסי סבר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואינה משמונה עשר דבר אלא שהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו בית הלל סבר בטלה מחשבתו כלומר שהיתה נכרת מתוך מעשיו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו וגזרינן עליהו דפוסלין את המקוה משום מניח בכוונה בכי האי גונא אלא אי אמרת משרשיא דבי ר' אמי אסיפא אתא לאשמועינן היכי מפרישת לה הא איכא קושין דלעיל הלכך בין שכח תחת הצנור בין שכח בחצר טהורין, בחצר טהורין הן משום דדברי הכל היא ותחת הצנור טהורין דמחלוקת ר' מאיר ור' יוסי היא והלכה כדברי ר' יוסי אליבא דבית הלל דקסבר מחלוקת במקומה עומדת.
תשובה כמה תמיהות באלו הקושיות. מן הלשון עצמו אתה למד שלא נחלקו תנא קמא ור' יוסי אלא בשוכח בחצר שכך אמר תנא קמא המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים וכו' פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי בית הלל מטהרין בשוכח אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל פירוש ולפיכך השוכח תחת הצנור פוסלין ולא פליג ר' יוסי על ר' מאיר בזה וחזר תנא קמא ואמר ומודים בית שמאי בשוכח בחצר שהן טהורין כלומר לא פליגי בית שמאי על בית הלל בשוכח בחצר ולא פליג ר' מאיר על תנא קמא בזה אבל פליג ר יוסי על תנא קמא בזו דאמר ומודים ואמר הוא עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכשם שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשוכח תחת הצנור כך נחלקו בשוכח בחצר ואילו היה הדבר כמו שעלה על לבך שר' יוסי חולק על ר' מאיר בנמנו ורבו בתחלה היה לו לחלוק וכך היה צריך לומר אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ור' יוסי אומר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואמאי שתיק התנא על מחלוקת ר' יוסי ולא שנאה אלא על פסקת ומודים דהוא ענין אחד. ושקשה לך על זה הפירוש מדאקשינן בגמרא הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי חסרון להו ודאי קושיא יפה היא אבל איכא לתרוצי ולא דחינן לשון המשנה ומשנינן צורת הענין בזו הקושיא דאיכא למימר הואיל ומילתא דכלים לר' מאיר פסיקא בצנור ובחצר חדא מדרבו וחדא מדהודו דר' מאיר לא פליג על תנא קמא במודים בית שמאי בשוכח בחצר ומדלא פליג עליה כותיה סבירא ליה ולפיכך חשבינן אליבא דר' מאיר האי מתניתין ממנינא אלא לר' יוסי דאמר דמילתא דכלים לא פסיקא דהא בחצר איכא מחלוקת לדבריו ולא יכול למימני מניח בכלים דלא פסיקא מלתיהו בצנור וחצר אליביה דידיה ולפיכך נפקא מילתא דכלים ממנינא לטעמיהו וחסרן להו.
ראיה לזה הפירוש הנכון הא דאקשינן בתר הכי הניחא לר' יוסי אלא לר' מאיר טפיא ליה כלומר לר' יוסי דמפיק מלתא דכלים ממנינא הואיל ויש בה מחלוקת וליכא לממניה ניחא ליה אי חשיב תינוק גוי מכלל המנין לא טפיין ליה אלא לר' מאיר דפסיקא מלתא דכלים ולפיכך אי אפשר לאפוקה ממנין אי חשיב תינוק גוי כשאמרת דהוא ממנינא הוא טפיין להו ופרקינן ר' מאיר אוכלין וכלים חדא חשיב להו ואי כדסליק אדעתיכו דפלגינן צנור מחצר כשנראה מקושיתך על פירוש הרב ז\"ל דאמרת בכללה אמאי לא קמא לה השוכח תחת הצנור ממנינא וכו' לו היה הדבר כן שהצנור והחצר מחולקין עד שיוכל החולק באחד מהם למנות השני היו שנים במנין ולעולם קשיא לר' מאיר וטפיין להו ואע\"ג דחשיב אוכלים וכלים שנטמאו במשקין בחדא הלכך ליכא לפרושי אלא כדפרשינן ושקשה לך מדגרסיתו בית הלל סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו התשובה שאין לשון התלמוד כך אלא בהרבה ספרים חקרנו וכתוב בהם מר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו ולעולם אימא לך מר דהוא תנא קמא ומר דהוא ר' יוסי כדפריש אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת מקווה ולא קשיא ליה מידי." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..37a2116d495f8951870f1d1dcc0a8ecffea02f8a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Taharah/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,38 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Immersion Pools", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "שאלה ומצאתי שאמר ז\"ל בהלכות מקוה ואפילו שכח הכלים תחת הצנור פסולין גזרו על השוכח מפני המניח. וקשיא לי בגוה דהא גזרה זו מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי אליבא דבית הלל דתנן המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים וכו' עד אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי ובית הלל מטהרין בשכח אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ומודים בשכח בחצר שהוא טהור אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת הלכך לדברי ר' יוסי טהורין הן אליבא דבית הלל וקימא לן דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי ובית שמאי במקום בית הלל אינה משנה וגזרה זו כדאתן לאוקמה משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. אקשינן הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבסר הוין ובטלה לה ונמנו ורבו ואוקימנא אחריתי למנינא ולא עוד אלא אפילו שכח כלים בחצר קא פסק ז\"ל שפסולין דהכי קאמר וכן גזרו על השוכח בחצר בשעת קישור עבים משום מניח ומכלל דבריו נראה לי דקא סבר לא נחלקו ר' מאיר ור' יוסי בשוכח תחת הצנור שנמנו ורבו ולא נחלקו אלא בשוכח בחצר דקאמר ר' מאיר הכל מודים שהוא טהור ואמר ליה ר' יוסי עדיין מחלוקת וכו'.
ומימרא דמשרשיא דבי ר' אמי דקאמר הכל מודים הניחן בשעת קישור עבים וכו' על השכח בחצר אתאמרה וליכא למימר הכי מתרי אנפי, חדא דאי ר' יוסי אסיפא פליג רישא לא פליג אמאי דחינן הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבסר הויין הא ר' יוסי מודה וליכא למימר משום סיפא דחינן ומשום רישא לא דחינן דאי לא דחינן משום רישא אמאי לא קמא לה השכח תחת הצנור ממנינא ואמאי אצטרכינן לאוקומי אחריתי באתריה הא בחדא סגיא לן, ועוד אי משרשיא דבי ר' אמי אשוכח בחצר אתא לאשמועינן הא בית הלל סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא בטלה וכו' ור' מאיר סבר כולהו סבירא להו בטלה מחשבתו מיבעי דאי אמרת בשלמא משרשיא דבי ר' אמי אשוכח תחת הצנור אתא לאשמועינן שפיר דהכי קאמר הכל מודים כלומר ר' מאיר ור' יוסי הניחן בשעת קישור עבים דברי הכל כלומר בית שמאי ובית הלל סברי טמאין ולאו בגזרה אלא משום שמעשיו מוכיחין על מחשבתו כדקאמרינן בעלמא גבי מעלה פרותיו לגג בשעת פיזור עבים דברי הכל טהורין דלא עבד ולא מידי ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל ונחלקו נמי ר' מאיר ור' יוסי בתרויהו ר' מאיר סבר נמנו ורבו ומשמונה עשר דבר הוא ור' יוסי סבר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואינה משמונה עשר דבר אלא שהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו בית הלל סבר בטלה מחשבתו כלומר שהיתה נכרת מתוך מעשיו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו וגזרינן עליהו דפוסלין את המקוה משום מניח בכוונה בכי האי גונא אלא אי אמרת משרשיא דבי ר' אמי אסיפא אתא לאשמועינן היכי מפרישת לה הא איכא קושין דלעיל הלכך בין שכח תחת הצנור בין שכח בחצר טהורין, בחצר טהורין הן משום דדברי הכל היא ותחת הצנור טהורין דמחלוקת ר' מאיר ור' יוסי היא והלכה כדברי ר' יוסי אליבא דבית הלל דקסבר מחלוקת במקומה עומדת.
תשובה כמה תמיהות באלו הקושיות. מן הלשון עצמו אתה למד שלא נחלקו תנא קמא ור' יוסי אלא בשוכח בחצר שכך אמר תנא קמא המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים וכו' פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי בית הלל מטהרין בשוכח אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל פירוש ולפיכך השוכח תחת הצנור פוסלין ולא פליג ר' יוסי על ר' מאיר בזה וחזר תנא קמא ואמר ומודים בית שמאי בשוכח בחצר שהן טהורין כלומר לא פליגי בית שמאי על בית הלל בשוכח בחצר ולא פליג ר' מאיר על תנא קמא בזה אבל פליג ר יוסי על תנא קמא בזו דאמר ומודים ואמר הוא עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכשם שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשוכח תחת הצנור כך נחלקו בשוכח בחצר ואילו היה הדבר כמו שעלה על לבך שר' יוסי חולק על ר' מאיר בנמנו ורבו בתחלה היה לו לחלוק וכך היה צריך לומר אמר ר' מאיר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ור' יוסי אומר עדיין מחלוקת במקומה עומדת ואמאי שתיק התנא על מחלוקת ר' יוסי ולא שנאה אלא על פסקת ומודים דהוא ענין אחד. ושקשה לך על זה הפירוש מדאקשינן בגמרא הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי חסרון להו ודאי קושיא יפה היא אבל איכא לתרוצי ולא דחינן לשון המשנה ומשנינן צורת הענין בזו הקושיא דאיכא למימר הואיל ומילתא דכלים לר' מאיר פסיקא בצנור ובחצר חדא מדרבו וחדא מדהודו דר' מאיר לא פליג על תנא קמא במודים בית שמאי בשוכח בחצר ומדלא פליג עליה כותיה סבירא ליה ולפיכך חשבינן אליבא דר' מאיר האי מתניתין ממנינא אלא לר' יוסי דאמר דמילתא דכלים לא פסיקא דהא בחצר איכא מחלוקת לדבריו ולא יכול למימני מניח בכלים דלא פסיקא מלתיהו בצנור וחצר אליביה דידיה ולפיכך נפקא מילתא דכלים ממנינא לטעמיהו וחסרן להו.
ראיה לזה הפירוש הנכון הא דאקשינן בתר הכי הניחא לר' יוסי אלא לר' מאיר טפיא ליה כלומר לר' יוסי דמפיק מלתא דכלים ממנינא הואיל ויש בה מחלוקת וליכא לממניה ניחא ליה אי חשיב תינוק גוי מכלל המנין לא טפיין ליה אלא לר' מאיר דפסיקא מלתא דכלים ולפיכך אי אפשר לאפוקה ממנין אי חשיב תינוק גוי כשאמרת דהוא ממנינא הוא טפיין להו ופרקינן ר' מאיר אוכלין וכלים חדא חשיב להו ואי כדסליק אדעתיכו דפלגינן צנור מחצר כשנראה מקושיתך על פירוש הרב ז\"ל דאמרת בכללה אמאי לא קמא לה השוכח תחת הצנור ממנינא וכו' לו היה הדבר כן שהצנור והחצר מחולקין עד שיוכל החולק באחד מהם למנות השני היו שנים במנין ולעולם קשיא לר' מאיר וטפיין להו ואע\"ג דחשיב אוכלים וכלים שנטמאו במשקין בחדא הלכך ליכא לפרושי אלא כדפרשינן ושקשה לך מדגרסיתו בית הלל סברי בטלה מחשבתו ובית שמאי סברי לא אמרינן בטלה מחשבתו התשובה שאין לשון התלמוד כך אלא בהרבה ספרים חקרנו וכתוב בהם מר סבר בטלה מחשבתו ומר סבר לא בטלה מחשבתו ולעולם אימא לך מר דהוא תנא קמא ומר דהוא ר' יוסי כדפריש אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת מקווה ולא קשיא ליה מידי." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות מקואות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a0765f6c655a754106efd58a9fe7d2f1ae72f5cc --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,64 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל אין \n חייבין כרת אלא על אכילת חמץ עצמו אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת בכדי אכילת פרס אע\"פ שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות. מכלל דבריו ניכר דקא מוקים פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא יותר מכזית כולי עלמא לא פליגי דתערובת חמץ בלאו גרידא היא בלא כרת וקשיא לי על דבר זה שאין דברי התלמוד מוכיחין שמחלוקת ר' אליעזר ורבנן אלא בפחות מכזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי וחביריו דלית בהן כזית בכדי אכילת פרס אבל בכזית כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת מידי דהוי אכל איסורין שבתורה מדאמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וכו' ויתיב רב דימי וקאמר ליה להא שמעתא אמר ליה אביי כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתו פסל את כולו המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליו בכזית לאו משום דהתר מצטרף לאיסור ופריק לא מאי כזית דקתני בכדי אכילת פרס שמע מינה דכל איסורין שבתורה כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא כאיסור בפני עצמו ומדתמהינן עלה ואכילת פרס דאוריתא היא ואמר ליה אין ואקשינן אי הכי אמאי קא פטרי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי כלומר אמאי קא פטרה רבנן הא דאוריתא היא שהוא כעיקר ומהדרינן הנח לכותח הבבלי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס (הא כזית הכל מודים) שמעינן דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן אינה [אלא] בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא כזית הכל מודים שהוא בכרת כשאר איסורין שבתורה
תדע דהא ר' אליעזר לא מחייב אתערובת בלאו אלא מדדריש כל כדגרסינן ור' אליעזר עירובו בלאו מנא ליה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו אי הכי כרת נמי נחייב דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ואוקימנא דהאי מחמצת מיבעי ליה לשנתחמץ על ידי דבר אחר בין בעונש בין באזהרה וטעמא דר' אליעזר מדכתיב כל שמעינן מינה מריבוי כל נפקא ליה ולאו מגופיה דקרא ובפירוש אמרינן לקמן ורבנן דלא מיחייבו על עירובו כל לא דרשי ונפקא לן מינה דפלוגתיהו אינה אלא בפחות מכזית ולהכי נקטי כותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס (ואין כאן) [ואם כן] לאו גרידא בלא כרת לא משכחת להו רבנן אלא או כזית בכדי אכילת פרס שהוא כעיקר וחייב כרת או פחות מכן ופטר מכל וכל שהרי כל לא דרשו ואי לא דרשי כל לאו גרידא מנא להו הא גופיה דקרא לשנתחמץ מחמת דבר אחר הוא דאתא בין בכרת בין בלאו ואי אמרת כר' אליעזר פסק ז\"ל הרי נתברר שלא חלק ר' אליעזר אלא בכותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס והוה ליה לחייב על הפחות מכזית והרי קא פטר ואי אמרת דר' אליעזר ורבנן לא פליגי בכותח וחביריו אלא בשאכל מהן כזית בכדי אכילת פרס דרבנן סברי בטלה דעתו אצל כל אדם ופטר ור' אליעזר סבר לא בטלה אם כן לר' אליעזר מאי שנא מכל איסורין שבתורה דחייב כרת ולא צריך קרא אלא לעולם בפחות הוא דפליגי ולא עוד אלא אפילו ר' אליעזר לא נסיב תלמודא אלא מרבוי כל והוא ז\"ל הביא ראיה מדכתיב מחמצת לא תאכלו הלכך קשיא וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס [ובדאיכא] אפילו לרבנן חייב...
תשובה כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס הן וזה שאמר התלמוד הנח לכותח הבבלי דלית בה כזית בכדי אכילת פרס בכותח לבדו לא בחביריו מפני שהכותח אין דרך בני אדם לאכול אותו לבדו אלא עם הפת הלכך אע\"פ שיש בעיקר עירובו כזית בכדי אכילת פרס האוכל אותו פטור לדברי רבנן דאי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם ואי אכיל ליה על ידי פת וכיוצא בה ומשטר קא שטיר ואכיל לא יבוא בשיעור שיאכל אותו כזית בכדי אכילת פרס וזה שהבנת שדברי התלמוד בכותח וחביריו לאו דוקא הוא אלא בכותח לבדו מהאי טעמא דאמר גמרא דפרשינן הכא הלכך כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס הן ולא אמרי רבנן דכותח אין בו כזית בכדי אכילת פרס אלא מהך טעמא ומהנה ראיה ברורה למבינים שהתערובת של כותח וחביריו יש בה כזית בכדי אכילת פרס והאי דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לאו למימרא שהתערובת כעיקר בכרת דהא בהדיא איפרש על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וליכא למימר דהאי עירובו בלאו, עירוב שיש בו פחות מכזית בכדי אכילת פרס הוא אבל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס בכרת כדאמרת דהא על חמץ דגן גמור אמרינן שהוא ענוש כרת למימרא דכל שאינו גמור אלא על ידי תערובת אין בו כרת הלכך אין ענין האי דסבירא לן בהאי ענינא דהיתר מצטרף לאיסור לאו, למימרא שאין התערובת מבטלת האיסור לאו למימרא שאין התערובת ממעטת העונש ולענין פסיקת ההלכה אסתם מתניתין סמכינן דקתני על כותח וחביריו דאית בהו כזית בכדי אכילת פרס כדפרשינן הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת דקימא לן דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין והראיה שהביא ז\"ל פשוטה שנאמר כל מחמצת לא תאכלו כל לרבות התערובת כדאיפרש בגמרא ולא לחייב המלקות ככל הלאוין שיש בהן מעשה ודברים ברורים הן דבריו ז\"ל ועומדין על תלם..." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה הוקשה על מה שאמר ז\"ל ישראל \n שהרהין את חמצו אצל הגוי אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות הגוי ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה זמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא אמר לו קנה מעכשיו נמצא אותו חמץ כאלו הוא פקדון אצל הגוי ואסור בהנאה לאחר הפסח. הא גופה קשיא אם הזמן שקבע לו קודם הפסח הוא מאי אצטריך מעכשיו הרי כבר הגיע זמן ולא החזיר לו מעותיו וקנה אותו הגוי במעותיו ובמשיכת החמץ ועוד כגון זה צריכא למימר הא ודאי חמץ של גוי הוא ולא נשתייר לישראל בו כלום והרי הוא כחמץ שנמכר לגוי מכר גמור וממתניתין נמי תיקשי דתנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר פסח מותר בהנאה ואם תאמר משנה זו לא התירה אלא כגון שהרהינו אצלו וקבעו לו זמן וכלה הזמן לפני הפסח ליכא למימר הכא דאי כדאמרת היכי מצינן לאותובי מינה על רבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ולמימר ליה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטול הכי מותר בהנאה דברשותא דגוי קאי כלומר משעת נתינת המעות נשתעבדו לו גוף הנכסים ואע\"פ שלא הגיע הזמן הקבוע אלא אי אמר מכאן ולהבא הוא גובה כלומר כל אותו הזמן שבין נתינת המעות לזמן הפרעון לא נשתעבדו לו גוף הנכסים אמאי מותר בהנאה ברשותא דישראל קאי כלומר והלא שבעת ימי הפסח בתוך הזמן וכבר עברו עליו וברשותא דישראל היה ואמאי מותר בהנאה ואוקמא רבא בשהרהינו אצלו ולפיכך קנאו ובמסקנא תריץ מתניתין בהדי ברייתא ואוקימנין מתניתין כדאמר ליה קני מעכשיו ולפיכך אם עבר הזמן ולא נתן לו מעותיו נמצא החמץ של גוי משעה שאמר לו קנה מעכשיו ואע\"פ שלא נגמרה קנייתו עד שעבר הפסח והגיע הזמן הואיל ולא קיים תנאו קנה למפרע ולפיכך מותר והברייתא שאמרה אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר בדלא אמר ליה מעכשיו נמצינו למידין מכאן אע\"פ שהגיע הוא ולא קנה משכון דלאו בר צדקה הוא כיון דאמר ליה קני מעכשיו קנה ולא מצינן לאוקמי מתניתין בשקבעו לו זמן והגיע הזמן קודם הפסח...
תשובה זו ודאי קושיא שראוי להקשות כמותה וכמה זמן נתקשת לי קושיא זו בחיי אבא מארי ז\"ל עד שפירש לי טעמא מסברא ואחר פטירתו לחיי העולם נתגלו לי ראיותיה וכתבתי אותן בפירוש מסכת פסחים שחברתי אותו וזה נוסח דברי שם צריכין לברורי בהא שמעתא סברא דסבירא ליה לאבא מארי ז\"ל בה סבר דתנן נכרי שהלוה את ישראל וכו' ואוקמה דלא הוי מותר בהנאה אלא עד דאמר ליה קני מעכשיו צריך שיהיה הזמן הקבוע לפריעת החוב קודם הפסח כגון שהלוהו בראש חודש ניסן ואמר ליה אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד עשרה ימים בניסן קני לחמץ זה מעכשיו ופירש זה אגב שיטפא קשה הרבה דאם הזמן הקבוע קודם הפסח למה הצריכוהו לקני מעכשיו אפילו לא אמר ליה קני מעכשיו כשיגיע אותו הזמן קנה ליה והוי ליה ברשות הגוי וכד מעיינת בהאי פירושא משכחת ליה דיקא וליכא לפרושא אלא הכין דאם הזמן הקבוע אחר הפסח מתי יקנה הגוי לחמץ מעכשיו שהוא עת המשכון כשיגיע אותו הזמן בודאי הילכך לא קנה הגוי לחמץ מעת המשכון אלא לאחר הפסח וליכא ליה בפסח קנייה ביה כלל דעדיין לא מטא הזמן הקבוע ביניהן ונמצא החמץ בפסח עדיין ברשות ישראל ועבר על בל יראה ובל ימצא ואי אפשר שיהיה זה מותר בהנאה הנה נתברר דצריך הזמן הקבוע שיהיה קודם הפסח בודאי ואחר כך יהיה מותר בהנאה ודקא קשיא לן אמאי צריך לקנוי מעכשיו אם הזמן קודם הפסח והוא כשיגיע הזמן קנה לא קשה מידי דלא הצריכוהו לקני מעכשיו אלא כדי שיגמור ישראל ויקנה לגוי דאי לא אמר הכי לא קני הגוי לחמץ ואפילו מטא הזמן הקבוע תדע דבקנית הגוי למשכון הוא דהצרכנו לקני מעכשיו דקא מקשינן נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרת גוי מישראל לא קני ופרקינן לא קשיא הא דאמר ליה קני מעכשיו הא דלא אמר ליה קני מעכשיו וכך יתבאר מתוספתא דהזמן הקבוע קודם הפסח דתניא בה נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אמר לו אם לא באתי קודם הפסח הרי מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה ישראל שהלוה את הנכרי וכו' אלו נוסח דברי שם בפירוש מסכת פסחים ואחר דברי התוספתא שכתבנו אותם אין בפירושו ז\"ל ודקדוקו ספק כל שכן שדבריו ז\"ל הדין אתם והדעת מכרעת אותן מהטעם שביארנו אותו למעלה ואחר זה הביאור אין הלכה זו צריכה תירוץ אחר למבינים." + ], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מן הנוקשא שנשנית במשנה ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתם המצרים וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ור' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים והאי עוברין דתנן משום לא יראה ולא ימצא וליכא מאן דפליג אמתניתין דהא הוא שעובר על הנוקשא שהמה זומן ועמילן וקולן והוא ז\"ל לא הזכיר איסור זה שהרי לא פרט אלא התערובת וכן אמר תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא כגון המוריס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותן מן הקמח וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלין וכן נמי לענין אכילה לא אסר אלא התערובת בלבד אבל הנוקשא לא וקשיא דהא תנן הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת דאלמא דין הנוקשא כדין התערובת ואמאי קא מחייב אתערובת בלאו כר' אליעזר ואנוקשא פטר והא בין רב יהודה דקא מוקים לה למתניתין כר' מאיר ובין רב נחמן דמוקים לה כר' אליעזר כולהו מודה דמאן דמחייב אתערובת מחייב אנוקשא ולא פליגי אלא בחומר תערובת מן הנוקשא דרב יהודה סבר כיון דר' מאיר מחייב אנוקשא בעיניה כל שכן אתערובת דמחייב שהתערובת דבר הנאכל הוא והנוקשא לאו בר אכילה הוא אלא אם כן על ידי הדחק ורב נחמן סבר ר' אליעזר היא וכיון דמחייב אתערובת שאינו חמץ בפני עצמו מחייב כל שכן הנוקשא שהוא חמץ בפני עצמו ולעולם כולהו לא ילפיה אלא מדכתיב כל ר' מאיר מרבי הנוקשא כל שכן התערובת ור' אליעזר מרבי התערובת וכל שכן הנוקשא ותניא כותיה דרב יהודה שלא ריבה ר' אליעזר מכל אלא התערובת בלבד אבל נוקשא לא הלכך הויא מתניתין כר' מאיר ולעולם בין לרב נחמן בין לרב יהודה אנוקשא חייב ואם תאמר לא אוקימנא מתניתין אליבא דיחיד אלא כדי לבטלה אם כן מאי שנא מתערובת שחייב עליה הוה ליה למיפטר נמי בתערובת ואי מדתניא במכילתא סתם כותיה דר' אליעזר באיסור תערובת ולא אמר את הנוקשא מי אלימא ממתניתין הא מתניתין כיון דאוקימנא בדברי יחיד בטלה בריתא נמי הא אוקימנא בפירוש כר' אליעזר כל שכן דלאו הלכתא היא...
תשובה האי נוקשא דהוא חמץ שאין בו תערובת כדאמרת היכי דמי אי ראוי לאכילה הוא כבר חייב על אכילתו כרת ואם אינו ראוי לאכילה פטור הוא על אכילתו ולענין קיומו בפסח אם צורת החמץ ניכרת עובר על קיומו ואם אין צורת החמץ ניכרת אלא נפסדה פטור הוא על קיומו כל אילו הדינין כבר פירש אותם אע\"פ שלא פירש לשון נוקשא שאין אנו יודעין מה הוא ביחוד ואם הנוקשא כמו שאמרת זומן ועמילן וקולן של סופרים כבר אמר בגדים וכו' ניירות שדבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין חמצו החמץ עומדת מכלל שהחמץ עצמו שדבקו בו אם הוא בפני עצמו אסור לקיימו..." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "שאלה קא פסק הרב ז\"ל דמאן דאכל מצה בלא כוונה יצא כגון שאנסוהו גוים. מכלל דקא סמך אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ופריש רב אשי שכפאוהו פרסיים אלמא דסבירא ליה דמצות לא בעי כוונה וקשיא מאי דקא פסיק לענין תקיעה שלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואי כשלחו ליה סבירא ליה אפילו התוקע לשיר יצא ואקשינן עלה פשיטא דהאי האי ופריק מהו דתימא התם תאכל מצות אמר רחמנא וקא אכיל כל דהוא אבל הכא מתעסק בעלמא הוא קא משמע לן דמצות לא בעי כוונה מכלל דהא בהא תליא וסברא דיליה כר' זירא היא דאמר ליה לשמעיה איכון ותקע לי ואתיא כי הא דאתיא שומע שומע לעצמו משמיע משמיע לפי דרכו אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואע\"פ שבפירוש פסק ז\"ל בקריאת שמע כרבה דלא בעינן כוונה וסמך אשינויא דשנינן דמתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא דבקורא להגיה עסקינן ובלשון הזה אמר ז\"ל בספר אהבה הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל וגו' לא יצא והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והאי שינויא לא שנינן ליה אלא אליבא דרבה דאמר מצות לא בעי כוונה כיון דאותיבניה ממתניתין דחה ואוקמה בקורא להגיה ופשטה דמתניתין כר' זירא אזלא בלא דוחקא ומאי שנא דבתקיעה סבירא ליה כר' זירא ובמצה ובקריאת שמע כרבה
ואי אמרת דבקריאת שמע סמך אהא דתנו רבנן שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד עד כאן כוונת הלב דברי ר' מאיר ואמר רבא הלכה כר' מאיר מכלל דבכולה לא בעינן כוונה הלכך בעל כרחין נפסוק כרבה בשאר קריאת שמע וכי כוונה זו למצות קריאת שמע היא ודומיא דכוונת תקיעה למצות תקיעה וכוונת אכילת מצה למצות אכילה הא כוונה דאיפליגו בה ר' אלעזר ור' עקיבא ותנא קמא דברייתא ור' אחא שאמר משום ר' יהודה ור' אלעזר ור' יאשיה נמי וברייתא דר' מאיר לא תניא רמיא אלא לכוונת תפלה דסברי הנו תנאי שמצוה לכוין לבו בשעת קריאה לקבל עול מלכות שמים ואם קרא קריאת שמע בלא כוונת הלב ואע\"פ שנתכוין בקריאתו לשם מצוה לא יצא הואיל ולא כיון לבו לקבל עול מלכות שמים תדע דבהא פליגי דהא בפירוש קאמרי עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ור' יאשיה סבר עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה דכותיה גבי תוקע ואוכל מצה היכי משכחת לה מתכוין למצות תקיעה בלא שמיעה ולמצות אכילה בלא אכילה ועוד אי בכוונת מצוה פליגי הני תנאי אמאי לא מוקמינן פלוגתא דרבה ור' זירא בתנאי מהני תנאי אלא לאו שמע מינה דמצות כוונה לחוד ומצות קריאה לחוד ומצות קריאה גופה פלוגתא דרבא ור' זירא אי בעינן בשעת קריאה כוונה לעשיית המצוה ולצאת ידי חובה או לא דומיא דטמא שטבל אם צריך לכוין דעתו ליטהר או אינו צריך אלא אע\"ג דלקרורי נפשיה קא מכוין עלתה לו טבילה ועוד אי אמרת בכוונה דעשית מצוה עסקינן איכא לאקשויי מאי קסברי הני תנאי אי נימא דקא סברי מצות צריכות כוונה מאי שנא פסוק ראשון ופרק ראשון או עד לבבך אפילו כולה נמי ואי קסברי מצות אין צריכות כוונה אפילו מקצתה נמי לא הלכך לאו בכוונה דעשית מצוה עסקינן ואם כן ליכא למילף מינה.
ולא עוד אלא אפילו בהלכה זו עצמה נראה לי דקשיא דידיה אדידיה שהרי בתחלה פסק ר' מאיר דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון וחזר ופסק כר' אחי שאמר משום ר' יהודה כיון שכיון את לבו בפרק ראשון יצא דהכי קאמר ז\"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה וכן נמי האומנין וכו' ונתן טעם הדבר שלא תהא קריאת עראי כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה ובעניות דעתנו לא מצינו טעם של דבר כך ולא מיפרשא לן אלא משום כוונה כדרמינן אמר ליה רב מרי בריה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קוראין וכו' אלמא לא בעינן כוונה ורמינהי ר' שמעון בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו בכולה וכו' שמע מינה משום כוונה הוא ובמסקנא אמרינן הכי אמר ר' יוחנן בטלין ממלאכתן וקוראין כי היכי דלא תיקשי כוונה אכוונה וכיון דקשיא לן אדבית הלל דאמרי עסיקנן במלאכתן וקוראין אוקימנה בפרק ראשון והינו סבריה דר' יוחנן בריש פרקין דאמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר' אחי שאמר משום ר' יהודה ובטיבותיה יעיין בהא מילתא טובא כי היכי דליגלי לן מאי דמכסי מינן בה...
תשובה זו השאלה ודאי ראוי לשאול כמותה וכמה דקדוקים יש בה והנה אני מפרש אותה בדרך ברורה בעזרת הבורא מדחזינן לגמרא במסכת ברכות בפרק הקורא דאסיק דבריו בתירוץ המשנה הקורא להגיה והאי מסקנא לאו בלשון רבא אמרינן ליה התם בברכות סמכינן על האי מסקנא דדוקא הוא ואע\"ג דמתחזי מגמרא דראש השנה דהאי מסקנא תירוצא אליבא דרבא הוא סמכינן עליה דאילו לא הוה דייק אליבא דהלכתא לא אסיק ביה הגמרא סתם בפרק הקורא דלא אסיק ביה אלא למימרא דתירוצא דוקא הוא שכך שילינן על מתניתין דהיה קורא בדוכתא מאי כיון את לבו אי לימא לצאת שמע מינה דמצות צריכות כוונה ודחינן לא מאי אם כיון כיון לקרות ואתמהינן לקרות הא קא קרי ופרקינן בקורא להגיה וקם ליה האי תירוצא ומסקנא דגמרא הוא ועליה סמכינן ולענין אכל מצה בלא כוונה ליכא בה ספיקא דמשלחו ליה לאבוה דשמואל ואוקמה רב אשי בשכפאו אותו פרסיים ואוקמתא דסמכא היא דלא אידחיא ליה ועוד דרב אשי בתרא הוא והלכתא כבתראי וסוגיא דגמרא בכל מקום מצות אינן צריכות כוונה וברייתא שנויה בפסחים בפרק ערבי פסחים אכל בלא מתכוין יצא ואע\"ג דאוקמה ר' שמעון בן לקיש כתנאי כי היכי דלא תיקשי ליה לא איכפת לן בדבריו דיחיד הוא וסוגיא דגמרא דמצות אינן צריכות כוונה ולענין תקיעה פשיטה מילתא דהלכתא כר' זירא הדא אקשינן עליה ופרקינן אליביה ולא אקשינן עליה אלא אמאי הצריך כוונת משמיע אבל בכונת שומע ליכא בה ספיקא דמתניתין דוקא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא והך שינויא דשנינן כסבור חמור בעלמא הוא שינויא בעלמא דמסיפא דמתניתין שמעינן דכוונה לצאת בעינן דהכי תנן ואע\"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון את לבו וזה לא כיון הלכך בשופר ומגילה צריכין כוונה לצאת כדיוקא דמתניתין ובקריאת שמע ואכילת מצה וטבילה במי מקוה וכיוצא בהן לא בעינן כוונה לצאת דמצות אינן צריכות כוונה כסוגיא דגמרא בכל דוכתא ודוכתא
ואי קשיא לך מאי שנא שופר ומגילה משאר מצות זו ודאי קושיא עמוקה היא והיא על הגמרא לא על אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא וכמה זמן נתקשית לי קושיא זו אחר פטירת אבא מארי ז\"ל עד דאשכחת בה טעמא והוא שהמצות דאמרינן בהו מצות אינן צריכות כוונה מצות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה העשייה היא המצוה כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן אבל שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא כי לא מיכוין מאי קא עביד מן המצוה אינו כאוכל מצה וטובל דאע\"פ שלא כיון לבו בעת העשיה כבר קיים המצוה בעת העשיה שגוף המצוה היא שיאכל או יטבול וכן נמי שומע מגילה כשומע שופר תדע דלא הצרכנו קורא מגלה לכוין לבו לצאת אלא שומע קריאת מגלה בלבד הוא שהצרכנו אותו כוונה אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מדין קורא קריאת שמע דאם כיון לבו לקרות אע\"פ שלא כיון לצאת יצא ואע\"פ שלא נתפרש הכי בגמרא מהקושיא גמרינן ליה ועוד שלא ראינו אותם הצריכו כוונה לצאת אלא בשומע בלבד וכמה טעם ברור הוא זה ודקדוק יפה למבינים וכבר גלינו אותו לכל התלמידים בבית המדרש מכמה שנים
ולענין מה שהארכת בענין כוונת קריאת שמע דהיא בכוונת התפלה לקבל מלכות שמים לא ידעתי באי זה מקום שהוא כוונת יציאה בעלמא ולא ידעתי מאי זה מקום נראה לך שאינו סובר כך והלא בפירוש אמר בסוף הלכה ראשונה מפרק שני בהלכות קריאת שמע והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו וכו' למימרא דבפסוק ראשון לא סגיא ליה בכוונת קריאה בעלמא וכבר פירש הכוונה בהלכות תפלה ואמר כיצד היא הכוונה שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה ולא יעלה על הדעת שלא פירש שם אלא כוונת תפלה בלבד שאילו היה הדבר כך היה אומר כיצד היא כוונת התפלה והואיל ולא אמר כך אלא היא הכוונה סתם משמע בין כוונת תפלה בין כוונת קריאת שמע ועוד ענין אחד הוא לקריאת שמע ולתפלה שהכל דבור לפני הקב\"ה וצריכין כוונה אחת ובפירוש אמר בפרק שני מהלכות קריאת שמע וצריך להאריך בדלת של אחד כדי שימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות ואין בדבריו בכוונה ספק כלל
ושהקשית מדפסק כר' מאיר וחזר ופסק כר' יוחנן דאמר בטלין בפרק ראשון תמיה וזו הקושיא להדא קושיא שכבר פירש ענינה הרב רבנו יצחק בעל ההלכות זצ\"ל במסכת ברכות וראוי לחכם להקשות אותה עיין במסכת ברכות בפרק היה קורא תמצא פירוק קושייתך ותירוץ דברי אבא מארי זצ\"ל דהכי אמר ז\"ל על פירוק הגמרא לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני האי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא דסבירא ליה וכו' אבל לרבא לאו משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לישוי לה עראי הוא כי הא דגרסינן ביומא בפירקא קמא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' ולפי זה הפירוש הנכון של רבינו יצחק ז\"ל הילכתא כר' יוחנן או כמאן דתריץ אליביה במתניתין דהאומנין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני ולא מטעמיה דהוא סבר בטילה משום כוונה וטעמא דהלכתא משום קריאת עראי הנה גלינו סתרי שאלה זו כולה ולא נשאר בה קושיא בסיעתא דשמיא." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..475d83d9cc41dd707d75c4e459bf6b3176dc2154 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,61 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל אין \n חייבין כרת אלא על אכילת חמץ עצמו אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת בכדי אכילת פרס אע\"פ שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות. מכלל דבריו ניכר דקא מוקים פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא יותר מכזית כולי עלמא לא פליגי דתערובת חמץ בלאו גרידא היא בלא כרת וקשיא לי על דבר זה שאין דברי התלמוד מוכיחין שמחלוקת ר' אליעזר ורבנן אלא בפחות מכזית בכדי אכילת פרס כגון כותח הבבלי וחביריו דלית בהן כזית בכדי אכילת פרס אבל בכזית כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת מידי דהוי אכל איסורין שבתורה מדאמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וכו' ויתיב רב דימי וקאמר ליה להא שמעתא אמר ליה אביי כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתו פסל את כולו המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליו בכזית לאו משום דהתר מצטרף לאיסור ופריק לא מאי כזית דקתני בכדי אכילת פרס שמע מינה דכל איסורין שבתורה כזית בכדי אכילת פרס הרי הוא כאיסור בפני עצמו ומדתמהינן עלה ואכילת פרס דאוריתא היא ואמר ליה אין ואקשינן אי הכי אמאי קא פטרי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי כלומר אמאי קא פטרה רבנן הא דאוריתא היא שהוא כעיקר ומהדרינן הנח לכותח הבבלי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס (הא כזית הכל מודים) שמעינן דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן אינה [אלא] בפחות מכזית בכדי אכילת פרס הא כזית הכל מודים שהוא בכרת כשאר איסורין שבתורה
תדע דהא ר' אליעזר לא מחייב אתערובת בלאו אלא מדדריש כל כדגרסינן ור' אליעזר עירובו בלאו מנא ליה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו אי הכי כרת נמי נחייב דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ואוקימנא דהאי מחמצת מיבעי ליה לשנתחמץ על ידי דבר אחר בין בעונש בין באזהרה וטעמא דר' אליעזר מדכתיב כל שמעינן מינה מריבוי כל נפקא ליה ולאו מגופיה דקרא ובפירוש אמרינן לקמן ורבנן דלא מיחייבו על עירובו כל לא דרשי ונפקא לן מינה דפלוגתיהו אינה אלא בפחות מכזית ולהכי נקטי כותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס (ואין כאן) [ואם כן] לאו גרידא בלא כרת לא משכחת להו רבנן אלא או כזית בכדי אכילת פרס שהוא כעיקר וחייב כרת או פחות מכן ופטר מכל וכל שהרי כל לא דרשו ואי לא דרשי כל לאו גרידא מנא להו הא גופיה דקרא לשנתחמץ מחמת דבר אחר הוא דאתא בין בכרת בין בלאו ואי אמרת כר' אליעזר פסק ז\"ל הרי נתברר שלא חלק ר' אליעזר אלא בכותח הבבלי וחביריו דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס והוה ליה לחייב על הפחות מכזית והרי קא פטר ואי אמרת דר' אליעזר ורבנן לא פליגי בכותח וחביריו אלא בשאכל מהן כזית בכדי אכילת פרס דרבנן סברי בטלה דעתו אצל כל אדם ופטר ור' אליעזר סבר לא בטלה אם כן לר' אליעזר מאי שנא מכל איסורין שבתורה דחייב כרת ולא צריך קרא אלא לעולם בפחות הוא דפליגי ולא עוד אלא אפילו ר' אליעזר לא נסיב תלמודא אלא מרבוי כל והוא ז\"ל הביא ראיה מדכתיב מחמצת לא תאכלו הלכך קשיא וכי אמרי רבנן נמי דלא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס [ובדאיכא] אפילו לרבנן חייב...
תשובה כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס הן וזה שאמר התלמוד הנח לכותח הבבלי דלית בה כזית בכדי אכילת פרס בכותח לבדו לא בחביריו מפני שהכותח אין דרך בני אדם לאכול אותו לבדו אלא עם הפת הלכך אע\"פ שיש בעיקר עירובו כזית בכדי אכילת פרס האוכל אותו פטור לדברי רבנן דאי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם ואי אכיל ליה על ידי פת וכיוצא בה ומשטר קא שטיר ואכיל לא יבוא בשיעור שיאכל אותו כזית בכדי אכילת פרס וזה שהבנת שדברי התלמוד בכותח וחביריו לאו דוקא הוא אלא בכותח לבדו מהאי טעמא דאמר גמרא דפרשינן הכא הלכך כותח הבבלי וחביריו תערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס הן ולא אמרי רבנן דכותח אין בו כזית בכדי אכילת פרס אלא מהך טעמא ומהנה ראיה ברורה למבינים שהתערובת של כותח וחביריו יש בה כזית בכדי אכילת פרס והאי דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לאו למימרא שהתערובת כעיקר בכרת דהא בהדיא איפרש על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו וליכא למימר דהאי עירובו בלאו, עירוב שיש בו פחות מכזית בכדי אכילת פרס הוא אבל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס בכרת כדאמרת דהא על חמץ דגן גמור אמרינן שהוא ענוש כרת למימרא דכל שאינו גמור אלא על ידי תערובת אין בו כרת הלכך אין ענין האי דסבירא לן בהאי ענינא דהיתר מצטרף לאיסור לאו, למימרא שאין התערובת מבטלת האיסור לאו למימרא שאין התערובת ממעטת העונש ולענין פסיקת ההלכה אסתם מתניתין סמכינן דקתני על כותח וחביריו דאית בהו כזית בכדי אכילת פרס כדפרשינן הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת דקימא לן דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם מתניתין והראיה שהביא ז\"ל פשוטה שנאמר כל מחמצת לא תאכלו כל לרבות התערובת כדאיפרש בגמרא ולא לחייב המלקות ככל הלאוין שיש בהן מעשה ודברים ברורים הן דבריו ז\"ל ועומדין על תלם..." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה הוקשה על מה שאמר ז\"ל ישראל \n שהרהין את חמצו אצל הגוי אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות הגוי ואותו החמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה זמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא אמר לו קנה מעכשיו נמצא אותו חמץ כאלו הוא פקדון אצל הגוי ואסור בהנאה לאחר הפסח. הא גופה קשיא אם הזמן שקבע לו קודם הפסח הוא מאי אצטריך מעכשיו הרי כבר הגיע זמן ולא החזיר לו מעותיו וקנה אותו הגוי במעותיו ובמשיכת החמץ ועוד כגון זה צריכא למימר הא ודאי חמץ של גוי הוא ולא נשתייר לישראל בו כלום והרי הוא כחמץ שנמכר לגוי מכר גמור וממתניתין נמי תיקשי דתנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר פסח מותר בהנאה ואם תאמר משנה זו לא התירה אלא כגון שהרהינו אצלו וקבעו לו זמן וכלה הזמן לפני הפסח ליכא למימר הכא דאי כדאמרת היכי מצינן לאותובי מינה על רבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ולמימר ליה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטול הכי מותר בהנאה דברשותא דגוי קאי כלומר משעת נתינת המעות נשתעבדו לו גוף הנכסים ואע\"פ שלא הגיע הזמן הקבוע אלא אי אמר מכאן ולהבא הוא גובה כלומר כל אותו הזמן שבין נתינת המעות לזמן הפרעון לא נשתעבדו לו גוף הנכסים אמאי מותר בהנאה ברשותא דישראל קאי כלומר והלא שבעת ימי הפסח בתוך הזמן וכבר עברו עליו וברשותא דישראל היה ואמאי מותר בהנאה ואוקמא רבא בשהרהינו אצלו ולפיכך קנאו ובמסקנא תריץ מתניתין בהדי ברייתא ואוקימנין מתניתין כדאמר ליה קני מעכשיו ולפיכך אם עבר הזמן ולא נתן לו מעותיו נמצא החמץ של גוי משעה שאמר לו קנה מעכשיו ואע\"פ שלא נגמרה קנייתו עד שעבר הפסח והגיע הזמן הואיל ולא קיים תנאו קנה למפרע ולפיכך מותר והברייתא שאמרה אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר בדלא אמר ליה מעכשיו נמצינו למידין מכאן אע\"פ שהגיע הוא ולא קנה משכון דלאו בר צדקה הוא כיון דאמר ליה קני מעכשיו קנה ולא מצינן לאוקמי מתניתין בשקבעו לו זמן והגיע הזמן קודם הפסח...
תשובה זו ודאי קושיא שראוי להקשות כמותה וכמה זמן נתקשת לי קושיא זו בחיי אבא מארי ז\"ל עד שפירש לי טעמא מסברא ואחר פטירתו לחיי העולם נתגלו לי ראיותיה וכתבתי אותן בפירוש מסכת פסחים שחברתי אותו וזה נוסח דברי שם צריכין לברורי בהא שמעתא סברא דסבירא ליה לאבא מארי ז\"ל בה סבר דתנן נכרי שהלוה את ישראל וכו' ואוקמה דלא הוי מותר בהנאה אלא עד דאמר ליה קני מעכשיו צריך שיהיה הזמן הקבוע לפריעת החוב קודם הפסח כגון שהלוהו בראש חודש ניסן ואמר ליה אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד עשרה ימים בניסן קני לחמץ זה מעכשיו ופירש זה אגב שיטפא קשה הרבה דאם הזמן הקבוע קודם הפסח למה הצריכוהו לקני מעכשיו אפילו לא אמר ליה קני מעכשיו כשיגיע אותו הזמן קנה ליה והוי ליה ברשות הגוי וכד מעיינת בהאי פירושא משכחת ליה דיקא וליכא לפרושא אלא הכין דאם הזמן הקבוע אחר הפסח מתי יקנה הגוי לחמץ מעכשיו שהוא עת המשכון כשיגיע אותו הזמן בודאי הילכך לא קנה הגוי לחמץ מעת המשכון אלא לאחר הפסח וליכא ליה בפסח קנייה ביה כלל דעדיין לא מטא הזמן הקבוע ביניהן ונמצא החמץ בפסח עדיין ברשות ישראל ועבר על בל יראה ובל ימצא ואי אפשר שיהיה זה מותר בהנאה הנה נתברר דצריך הזמן הקבוע שיהיה קודם הפסח בודאי ואחר כך יהיה מותר בהנאה ודקא קשיא לן אמאי צריך לקנוי מעכשיו אם הזמן קודם הפסח והוא כשיגיע הזמן קנה לא קשה מידי דלא הצריכוהו לקני מעכשיו אלא כדי שיגמור ישראל ויקנה לגוי דאי לא אמר הכי לא קני הגוי לחמץ ואפילו מטא הזמן הקבוע תדע דבקנית הגוי למשכון הוא דהצרכנו לקני מעכשיו דקא מקשינן נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרת גוי מישראל לא קני ופרקינן לא קשיא הא דאמר ליה קני מעכשיו הא דלא אמר ליה קני מעכשיו וכך יתבאר מתוספתא דהזמן הקבוע קודם הפסח דתניא בה נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אמר לו אם לא באתי קודם הפסח הרי מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה ישראל שהלוה את הנכרי וכו' אלו נוסח דברי שם בפירוש מסכת פסחים ואחר דברי התוספתא שכתבנו אותם אין בפירושו ז\"ל ודקדוקו ספק כל שכן שדבריו ז\"ל הדין אתם והדעת מכרעת אותן מהטעם שביארנו אותו למעלה ואחר זה הביאור אין הלכה זו צריכה תירוץ אחר למבינים." + ], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מן הנוקשא שנשנית במשנה ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתם המצרים וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ור' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים והאי עוברין דתנן משום לא יראה ולא ימצא וליכא מאן דפליג אמתניתין דהא הוא שעובר על הנוקשא שהמה זומן ועמילן וקולן והוא ז\"ל לא הזכיר איסור זה שהרי לא פרט אלא התערובת וכן אמר תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא כגון המוריס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותן מן הקמח וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלין וכן נמי לענין אכילה לא אסר אלא התערובת בלבד אבל הנוקשא לא וקשיא דהא תנן הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת דאלמא דין הנוקשא כדין התערובת ואמאי קא מחייב אתערובת בלאו כר' אליעזר ואנוקשא פטר והא בין רב יהודה דקא מוקים לה למתניתין כר' מאיר ובין רב נחמן דמוקים לה כר' אליעזר כולהו מודה דמאן דמחייב אתערובת מחייב אנוקשא ולא פליגי אלא בחומר תערובת מן הנוקשא דרב יהודה סבר כיון דר' מאיר מחייב אנוקשא בעיניה כל שכן אתערובת דמחייב שהתערובת דבר הנאכל הוא והנוקשא לאו בר אכילה הוא אלא אם כן על ידי הדחק ורב נחמן סבר ר' אליעזר היא וכיון דמחייב אתערובת שאינו חמץ בפני עצמו מחייב כל שכן הנוקשא שהוא חמץ בפני עצמו ולעולם כולהו לא ילפיה אלא מדכתיב כל ר' מאיר מרבי הנוקשא כל שכן התערובת ור' אליעזר מרבי התערובת וכל שכן הנוקשא ותניא כותיה דרב יהודה שלא ריבה ר' אליעזר מכל אלא התערובת בלבד אבל נוקשא לא הלכך הויא מתניתין כר' מאיר ולעולם בין לרב נחמן בין לרב יהודה אנוקשא חייב ואם תאמר לא אוקימנא מתניתין אליבא דיחיד אלא כדי לבטלה אם כן מאי שנא מתערובת שחייב עליה הוה ליה למיפטר נמי בתערובת ואי מדתניא במכילתא סתם כותיה דר' אליעזר באיסור תערובת ולא אמר את הנוקשא מי אלימא ממתניתין הא מתניתין כיון דאוקימנא בדברי יחיד בטלה בריתא נמי הא אוקימנא בפירוש כר' אליעזר כל שכן דלאו הלכתא היא...
תשובה האי נוקשא דהוא חמץ שאין בו תערובת כדאמרת היכי דמי אי ראוי לאכילה הוא כבר חייב על אכילתו כרת ואם אינו ראוי לאכילה פטור הוא על אכילתו ולענין קיומו בפסח אם צורת החמץ ניכרת עובר על קיומו ואם אין צורת החמץ ניכרת אלא נפסדה פטור הוא על קיומו כל אילו הדינין כבר פירש אותם אע\"פ שלא פירש לשון נוקשא שאין אנו יודעין מה הוא ביחוד ואם הנוקשא כמו שאמרת זומן ועמילן וקולן של סופרים כבר אמר בגדים וכו' ניירות שדבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין חמצו החמץ עומדת מכלל שהחמץ עצמו שדבקו בו אם הוא בפני עצמו אסור לקיימו..." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "שאלה קא פסק הרב ז\"ל דמאן דאכל מצה בלא כוונה יצא כגון שאנסוהו גוים. מכלל דקא סמך אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא ופריש רב אשי שכפאוהו פרסיים אלמא דסבירא ליה דמצות לא בעי כוונה וקשיא מאי דקא פסיק לענין תקיעה שלא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואי כשלחו ליה סבירא ליה אפילו התוקע לשיר יצא ואקשינן עלה פשיטא דהאי האי ופריק מהו דתימא התם תאכל מצות אמר רחמנא וקא אכיל כל דהוא אבל הכא מתעסק בעלמא הוא קא משמע לן דמצות לא בעי כוונה מכלל דהא בהא תליא וסברא דיליה כר' זירא היא דאמר ליה לשמעיה איכון ותקע לי ואתיא כי הא דאתיא שומע שומע לעצמו משמיע משמיע לפי דרכו אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואע\"פ שבפירוש פסק ז\"ל בקריאת שמע כרבה דלא בעינן כוונה וסמך אשינויא דשנינן דמתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא דבקורא להגיה עסקינן ובלשון הזה אמר ז\"ל בספר אהבה הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל וגו' לא יצא והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והאי שינויא לא שנינן ליה אלא אליבא דרבה דאמר מצות לא בעי כוונה כיון דאותיבניה ממתניתין דחה ואוקמה בקורא להגיה ופשטה דמתניתין כר' זירא אזלא בלא דוחקא ומאי שנא דבתקיעה סבירא ליה כר' זירא ובמצה ובקריאת שמע כרבה
ואי אמרת דבקריאת שמע סמך אהא דתנו רבנן שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד עד כאן כוונת הלב דברי ר' מאיר ואמר רבא הלכה כר' מאיר מכלל דבכולה לא בעינן כוונה הלכך בעל כרחין נפסוק כרבה בשאר קריאת שמע וכי כוונה זו למצות קריאת שמע היא ודומיא דכוונת תקיעה למצות תקיעה וכוונת אכילת מצה למצות אכילה הא כוונה דאיפליגו בה ר' אלעזר ור' עקיבא ותנא קמא דברייתא ור' אחא שאמר משום ר' יהודה ור' אלעזר ור' יאשיה נמי וברייתא דר' מאיר לא תניא רמיא אלא לכוונת תפלה דסברי הנו תנאי שמצוה לכוין לבו בשעת קריאה לקבל עול מלכות שמים ואם קרא קריאת שמע בלא כוונת הלב ואע\"פ שנתכוין בקריאתו לשם מצוה לא יצא הואיל ולא כיון לבו לקבל עול מלכות שמים תדע דבהא פליגי דהא בפירוש קאמרי עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה ור' יאשיה סבר עד כאן מצות קריאה וכוונה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה דכותיה גבי תוקע ואוכל מצה היכי משכחת לה מתכוין למצות תקיעה בלא שמיעה ולמצות אכילה בלא אכילה ועוד אי בכוונת מצוה פליגי הני תנאי אמאי לא מוקמינן פלוגתא דרבה ור' זירא בתנאי מהני תנאי אלא לאו שמע מינה דמצות כוונה לחוד ומצות קריאה לחוד ומצות קריאה גופה פלוגתא דרבא ור' זירא אי בעינן בשעת קריאה כוונה לעשיית המצוה ולצאת ידי חובה או לא דומיא דטמא שטבל אם צריך לכוין דעתו ליטהר או אינו צריך אלא אע\"ג דלקרורי נפשיה קא מכוין עלתה לו טבילה ועוד אי אמרת בכוונה דעשית מצוה עסקינן איכא לאקשויי מאי קסברי הני תנאי אי נימא דקא סברי מצות צריכות כוונה מאי שנא פסוק ראשון ופרק ראשון או עד לבבך אפילו כולה נמי ואי קסברי מצות אין צריכות כוונה אפילו מקצתה נמי לא הלכך לאו בכוונה דעשית מצוה עסקינן ואם כן ליכא למילף מינה.
ולא עוד אלא אפילו בהלכה זו עצמה נראה לי דקשיא דידיה אדידיה שהרי בתחלה פסק ר' מאיר דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון וחזר ופסק כר' אחי שאמר משום ר' יהודה כיון שכיון את לבו בפרק ראשון יצא דהכי קאמר ז\"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה וכן נמי האומנין וכו' ונתן טעם הדבר שלא תהא קריאת עראי כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה ובעניות דעתנו לא מצינו טעם של דבר כך ולא מיפרשא לן אלא משום כוונה כדרמינן אמר ליה רב מרי בריה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קוראין וכו' אלמא לא בעינן כוונה ורמינהי ר' שמעון בן יוחאי אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו בכולה וכו' שמע מינה משום כוונה הוא ובמסקנא אמרינן הכי אמר ר' יוחנן בטלין ממלאכתן וקוראין כי היכי דלא תיקשי כוונה אכוונה וכיון דקשיא לן אדבית הלל דאמרי עסיקנן במלאכתן וקוראין אוקימנה בפרק ראשון והינו סבריה דר' יוחנן בריש פרקין דאמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר' אחי שאמר משום ר' יהודה ובטיבותיה יעיין בהא מילתא טובא כי היכי דליגלי לן מאי דמכסי מינן בה...
תשובה זו השאלה ודאי ראוי לשאול כמותה וכמה דקדוקים יש בה והנה אני מפרש אותה בדרך ברורה בעזרת הבורא מדחזינן לגמרא במסכת ברכות בפרק הקורא דאסיק דבריו בתירוץ המשנה הקורא להגיה והאי מסקנא לאו בלשון רבא אמרינן ליה התם בברכות סמכינן על האי מסקנא דדוקא הוא ואע\"ג דמתחזי מגמרא דראש השנה דהאי מסקנא תירוצא אליבא דרבא הוא סמכינן עליה דאילו לא הוה דייק אליבא דהלכתא לא אסיק ביה הגמרא סתם בפרק הקורא דלא אסיק ביה אלא למימרא דתירוצא דוקא הוא שכך שילינן על מתניתין דהיה קורא בדוכתא מאי כיון את לבו אי לימא לצאת שמע מינה דמצות צריכות כוונה ודחינן לא מאי אם כיון כיון לקרות ואתמהינן לקרות הא קא קרי ופרקינן בקורא להגיה וקם ליה האי תירוצא ומסקנא דגמרא הוא ועליה סמכינן ולענין אכל מצה בלא כוונה ליכא בה ספיקא דמשלחו ליה לאבוה דשמואל ואוקמה רב אשי בשכפאו אותו פרסיים ואוקמתא דסמכא היא דלא אידחיא ליה ועוד דרב אשי בתרא הוא והלכתא כבתראי וסוגיא דגמרא בכל מקום מצות אינן צריכות כוונה וברייתא שנויה בפסחים בפרק ערבי פסחים אכל בלא מתכוין יצא ואע\"ג דאוקמה ר' שמעון בן לקיש כתנאי כי היכי דלא תיקשי ליה לא איכפת לן בדבריו דיחיד הוא וסוגיא דגמרא דמצות אינן צריכות כוונה ולענין תקיעה פשיטה מילתא דהלכתא כר' זירא הדא אקשינן עליה ופרקינן אליביה ולא אקשינן עליה אלא אמאי הצריך כוונת משמיע אבל בכונת שומע ליכא בה ספיקא דמתניתין דוקא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא והך שינויא דשנינן כסבור חמור בעלמא הוא שינויא בעלמא דמסיפא דמתניתין שמעינן דכוונה לצאת בעינן דהכי תנן ואע\"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון את לבו וזה לא כיון הלכך בשופר ומגילה צריכין כוונה לצאת כדיוקא דמתניתין ובקריאת שמע ואכילת מצה וטבילה במי מקוה וכיוצא בהן לא בעינן כוונה לצאת דמצות אינן צריכות כוונה כסוגיא דגמרא בכל דוכתא ודוכתא
ואי קשיא לך מאי שנא שופר ומגילה משאר מצות זו ודאי קושיא עמוקה היא והיא על הגמרא לא על אבא מארי זכרו לחיי העולם הבא וכמה זמן נתקשית לי קושיא זו אחר פטירת אבא מארי ז\"ל עד דאשכחת בה טעמא והוא שהמצות דאמרינן בהו מצות אינן צריכות כוונה מצות שקיומן בעשיית מעשה שגוף אותה העשייה היא המצוה כגון אכילה וטבילה וקריאה וכיוצא בהן אבל שופר הואיל וגוף המצוה שמיעת קול בעלמא היא כי לא מיכוין מאי קא עביד מן המצוה אינו כאוכל מצה וטובל דאע\"פ שלא כיון לבו בעת העשיה כבר קיים המצוה בעת העשיה שגוף המצוה היא שיאכל או יטבול וכן נמי שומע מגילה כשומע שופר תדע דלא הצרכנו קורא מגלה לכוין לבו לצאת אלא שומע קריאת מגלה בלבד הוא שהצרכנו אותו כוונה אבל הקורא עצמו אין דינו חמור מדין קורא קריאת שמע דאם כיון לבו לקרות אע\"פ שלא כיון לצאת יצא ואע\"פ שלא נתפרש הכי בגמרא מהקושיא גמרינן ליה ועוד שלא ראינו אותם הצריכו כוונה לצאת אלא בשומע בלבד וכמה טעם ברור הוא זה ודקדוק יפה למבינים וכבר גלינו אותו לכל התלמידים בבית המדרש מכמה שנים
ולענין מה שהארכת בענין כוונת קריאת שמע דהיא בכוונת התפלה לקבל מלכות שמים לא ידעתי באי זה מקום שהוא כוונת יציאה בעלמא ולא ידעתי מאי זה מקום נראה לך שאינו סובר כך והלא בפירוש אמר בסוף הלכה ראשונה מפרק שני בהלכות קריאת שמע והשאר אם לא כיון יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו וכו' למימרא דבפסוק ראשון לא סגיא ליה בכוונת קריאה בעלמא וכבר פירש הכוונה בהלכות תפלה ואמר כיצד היא הכוונה שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה ולא יעלה על הדעת שלא פירש שם אלא כוונת תפלה בלבד שאילו היה הדבר כך היה אומר כיצד היא כוונת התפלה והואיל ולא אמר כך אלא היא הכוונה סתם משמע בין כוונת תפלה בין כוונת קריאת שמע ועוד ענין אחד הוא לקריאת שמע ולתפלה שהכל דבור לפני הקב\"ה וצריכין כוונה אחת ובפירוש אמר בפרק שני מהלכות קריאת שמע וצריך להאריך בדלת של אחד כדי שימליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות ואין בדבריו בכוונה ספק כלל
ושהקשית מדפסק כר' מאיר וחזר ופסק כר' יוחנן דאמר בטלין בפרק ראשון תמיה וזו הקושיא להדא קושיא שכבר פירש ענינה הרב רבנו יצחק בעל ההלכות זצ\"ל במסכת ברכות וראוי לחכם להקשות אותה עיין במסכת ברכות בפרק היה קורא תמצא פירוק קושייתך ותירוץ דברי אבא מארי זצ\"ל דהכי אמר ז\"ל על פירוק הגמרא לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני האי פירוקא לדברי ר' יוחנן הוא דסבירא ליה וכו' אבל לרבא לאו משום דבעינן כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דבטלין ממלאכתן אלא משום דלא לישוי לה עראי הוא כי הא דגרסינן ביומא בפירקא קמא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' ולפי זה הפירוש הנכון של רבינו יצחק ז\"ל הילכתא כר' יוחנן או כמאן דתריץ אליביה במתניתין דהאומנין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני ולא מטעמיה דהוא סבר בטילה משום כוונה וטעמא דהלכתא משום קריאת עראי הנה גלינו סתרי שאלה זו כולה ולא נשאר בה קושיא בסיעתא דשמיא." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0061ae46faecf90971e647a93742083922f95d1f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,75 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה הא דקא סברי תרוייהו זצ\"ל בביצה שנולדה ביום טוב כדרבה דקא סבר טעם האיסור משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה וביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת אסורה משום דכתיב והכינו את אשר יביאו וחול מכין ליום טוב וחול מכין לשבת ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב ואפילו הכנה דבידי שמים ויום טוב לחודיה נמי אסירה גזירה משום יום טוב אחר שבת ולא שנא ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולא שנא מתרנגולת העומדת לאכילה וכד מעיינית בה שפיר לא משכחת דסבירא לן אלא כרב יוסף ורב יצחק דאמרי גזרה אי משום פירות שנשרו או משום משקין שזבו בשלמא כרב נחמן לא אמרינן כי קושין אדמפלגי בביצה ניפלגו בתרנגולת אלא כרב יוסף ורב יצחק אמאי לא והא ר' יוחנן כותיה סבירא ליה מדקא רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ומשני וקא מדמי לה למשקין שזבו מן הפירות שהכניסן לאוכלין וקאמר אלמא קסבר ר' יהודה כל האוכלין אוכלא דאיפרת הוא דשמעינן מינה דלא מוקים טעמא דמתניתין דביצה אלא משום גזירת משקין שזבו ותיובתא דקא מותבינן עליהו מדתניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב וכו' וספיקא אסור נתערבה באלף כולן אסורות הא רב פפא ורב אשי דבתראי נינהו מתרצי אליביהו רב פפא אוקמה כתנא דליטרא קציעות ורב אשי אוקמה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' מדרבנן לא בטיל
ועוד דהא סוגיא דגמרא כותיהו מקשי אהא דתניא אחרים אומרין משום ר' אליעזר ביצה תאכל היא ואמה מתמהינן עלה במאי עסקינן אי בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאיפרת הוא והיא ואמה שריא ואי סבירא לן כטעמיה דרבה אמאי קא פרכינן אוכלא דאיפרת הוא הא אסירא משום הכנה וסוגין בעלמא נמי דלא כרבה בפרק בכל מערבין גרסינן אהא דתנן וכו' ור' יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ראשון ואוכלה בשני וכן ביצה וכו' אצרכינן לה בגמרא דאי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר בה משום משקין שזבו ופירות שנשרו אבל ביצה דאיכא למגזר אי משום משקין שזבו אי משום פירות שנשרו אימא מודה להו לרבנן צריכא ואי סלקא דעתך דסבירא לן דטעמיהו דרבנן דקאסרי ביומה משום הכנה נימא הכי אבל ביצה דאית בה איסור הכנה אימא מודה להו לרבנן צריכא
ואי אמרת הא אשכחן דרב סבירא ליה כותיה דרבה דאיתמר שבת ויום טוב רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ואמרינן עלה לימא קסבר רב קדושה אחת היא והאמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן ופרקינן הכא בהכנה קא מיפלגו רב אמר אית ליה הכנה דרבה ור' יוחנן לית ליה הכנה דרבה ואמר רבא הילכתא כותיה דרב בהני תלת והא חדא מיניהו, אי מיהא ליכא למשמע מינה טעם איסור ביצה ביומה דלעולם אימא לך לא נחלקו רב ור' יוחנן בטעם איסור ביצה ביומה דגזרה דרבנן הוא אי משום משקין שזבו או משום פירות שנשרו אלא בלמחר נחלקו רב אמר אסורה למחר דיום טוב הוא ומשום דאין שבת מכין ליום טוב מדכתיב והכינו ור' יוחנן סבר הכנת שבת ליום טוב מותרת דלא דריש והכינו אבל הכנת ביצה אתמול במעי תרנגולת לא איירו בה כלל הלכך איסור ביצה שנולדה ביום טוב אינו אלא בגזרה דרבנן אבל שבת ויום טוב אם נולדה בשבת אסורה למחר משום הכנת לידה ולאו משום גמירתה בידי שמים מאתמול במעי תרנגולת ואי משכח מר בה טעמא או שמע טעמא לינהר לן עינן ביה...
תשובה לעולם הלכה כרבה דהא אותבינן עליה ופריק וקם פירוקיה ועוד מדסבר רב כותיה דרבה ופסק רבא הילכתא כותיה דרב שמע מינה דהילכתא כרבה ושאמרת אי מהא ליכא למשמע מינה הכא והכא ואותו השינוי ששניתה כדי שתעמוד הקושיא שלך לא יתכן ולא יעמוד שתורף כל מה שאמרת בפירוש דברי רב הוא דרב סבר כותיה דרבה בהכנה דלידה לא בהכנה דגמר ביצה במעי אמה וכמה שיבוש בזה הפירוש חדא דהיכא אמרינן רב אית ליה הכנה ומשמע כל דסבר רבה בהכנה סבר רב כותיה ורבה לא חלק בין הכנה דגמר ביצה במעי אמה שהיא בידי שמים ובין הכנה דעלמא ודאי אם קריתה וכו' לא פירשו לך ואני אפרש מה שפירש לנו והאיר עינינו אבא מארי זצ\"ל ליכא מאן דפליג בהכנה דעלמא דהיא משבת ליום טוב אסירא וכיוצא בזה והכנה זו הכנה בידי אדם היא כדאמר קרא בפירוש והכינו ושמע מינה שאין מכינין אלא מחול לקודש כגון ששי לשביעי ואתא רבה ואמר דאפילו הכנה בידי שמים אסורא כדאמר חול מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב ולפיכך (ברבה) [אמרו רב] אית ליה הכנה דרבה כלומר ההכנה שאינה בידי שמים שלא אסר אותה אלא רבה ומאן דסבר כותיה אבל הכנה דעלמא לא מיקרי הכנה דרבה וזה הפירוש הנכון דאיכא למימר ביה כי כן שמענו אותו אנחנו ורבים בבית המדרש מפי אבא זצ\"ל כמה פעמים ודברים של טעם הם ונראין מלשון התלמוד מדאמרינן הכנה דרבה דמשמע דאיכא הכנה אחרת חוץ מהכנה דרבה וכדמעינית בדבריך משכחת בהו תמיהא גדולה דהכא איתי בטעמיה דרב משום הכנת לידה ואנו לא ידענו מה היא הכנת לידה דתרנגולת דאמרינן בה עומדת לאכילה וביצתה מותרת על גבה ומאי אהני בהכנת הלידה וכי קודם לידתה לא היתה מוכנת במעי אמה אפילו לא נולדה כששוחט אמה ואפילו אכל ביצתה עמה לא ידעתי מאין לכם אלו הפירושים החדשים..." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר ז\"ל אבל \n היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד. אע\"פ שיש להקשות על סברא זו מכמה אנפי רואה אני עתה דקשיא דידיה אדידיה דהא איהו ז\"ל סבר שקריאת ההלל בראשי חדשים מנהג ולאו חיובא דרבנן וקאמר שאין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ואם כן אמאי קא מחייב לברוכי על יום טוב שני והוא אינו אלא מנהג ואי יליף לה מהא דאמר אביי התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הא אביי לא אמרה אלא כיון דעיקר תקנתו משום ספק היא שכך אמר למעלה ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ואקשינן ליה והא יום טוב שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברכה ופרק התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הלכך לא אמר אביי דבר זה אלא בזמן שהיה ספק לפי סברתו ז\"ל אבל בזמן הזה דקאמר דלאו ספק הוא לא קאמר שהרי מנהגא הוא ולא עוד אלא הוא ניהו ז\"ל פסק שהוא ספק שהרי אמר אם שכח ולא עירב מערב יום טוב שחל להיות בחמישי מערב עירובי חצרות בחמישי ובערב שבת ומתנה כיצד מתנה אומר בחמישי אם היום יום טוב אין בדברי כלום ואם לאו הרי זה עירוב ולמחר חוזר ומערב ואומר אם היום יום טוב כבר עירבתי מאמש ואין בדברי כלום ואם אמש היה יום טוב הרי זה עירוב מכלל דקא סבר שהוא משום ספק ואם כן על איזה מהם נסמוך אם לסמוך שהוא מנהג יש להקשות ואם נסמוך על דבר האחרון שהוא ספק ליכא לאקשויי...
תשובה כמה ראוי לתמוה על קושיא זו וכי יש מי שעלה על לבו שיש אצלינו היום ספק לא ביום טוב ולא בשאר עניני הקביעה ואם יום טוב שני אצלך היום מפני הספק למה תעשה יום הכפורים יום אחד והלא ספיקא דאורייתא לחומרא דבר שראוי לישראל להסתפק בו ובחסדך אל תתן פתחון פה למינים עלינו כי אין ספק במועדות אצלנו והלא בני ארץ ישראל הקרובים לירושלים עושין יום טוב אחד אפילו בימים אלו ודקא קשיא לך לענין הברכה שאותו הטעם שאמר אביי כי היכי דלא לזלזלו ביה בזמן הספק הוא אדרבה אם כשהוא ספק חישינן דילמא אתי לזלזולי בה ולפיכך תקנו בו ברכה כל שכן בזמן שהוא מנהג דחישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך מברכין עליו כדאמר ז\"ל ושקשה עליך בדבריו שאמר שכח ולא עירב מניח עירוב בשני הימים ומתנה ליכא בה קושיא דאותן הדברים בזמן הראיה אמורים דאיכא שני ימים טובים מפני הספק וכי יראה לך שחבורו לאלו הימים בלבד אילו היה כן לא היה מביא בו דין הקרבנות והטמאות והטהרות וכיוצא בהם אלא ודאי אותן הדברים בזמן הראיה אמורים כששמענו מפיו ז\"ל בבית המדרש בפירוש ואין בדבריו ספק ולא עליו קושיא שאין הקושיא והשבוש אלא למי שאומר שיום טוב שני באלו הימים מפני הספק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c885fe7c27b858335d69bf5c9c1b535157b1d528 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,72 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Rest on a Holiday", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה הא דקא סברי תרוייהו זצ\"ל בביצה שנולדה ביום טוב כדרבה דקא סבר טעם האיסור משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה וביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת אסורה משום דכתיב והכינו את אשר יביאו וחול מכין ליום טוב וחול מכין לשבת ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב ואפילו הכנה דבידי שמים ויום טוב לחודיה נמי אסירה גזירה משום יום טוב אחר שבת ולא שנא ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולא שנא מתרנגולת העומדת לאכילה וכד מעיינית בה שפיר לא משכחת דסבירא לן אלא כרב יוסף ורב יצחק דאמרי גזרה אי משום פירות שנשרו או משום משקין שזבו בשלמא כרב נחמן לא אמרינן כי קושין אדמפלגי בביצה ניפלגו בתרנגולת אלא כרב יוסף ורב יצחק אמאי לא והא ר' יוחנן כותיה סבירא ליה מדקא רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ומשני וקא מדמי לה למשקין שזבו מן הפירות שהכניסן לאוכלין וקאמר אלמא קסבר ר' יהודה כל האוכלין אוכלא דאיפרת הוא דשמעינן מינה דלא מוקים טעמא דמתניתין דביצה אלא משום גזירת משקין שזבו ותיובתא דקא מותבינן עליהו מדתניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב וכו' וספיקא אסור נתערבה באלף כולן אסורות הא רב פפא ורב אשי דבתראי נינהו מתרצי אליביהו רב פפא אוקמה כתנא דליטרא קציעות ורב אשי אוקמה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' מדרבנן לא בטיל
ועוד דהא סוגיא דגמרא כותיהו מקשי אהא דתניא אחרים אומרין משום ר' אליעזר ביצה תאכל היא ואמה מתמהינן עלה במאי עסקינן אי בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאיפרת הוא והיא ואמה שריא ואי סבירא לן כטעמיה דרבה אמאי קא פרכינן אוכלא דאיפרת הוא הא אסירא משום הכנה וסוגין בעלמא נמי דלא כרבה בפרק בכל מערבין גרסינן אהא דתנן וכו' ור' יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ראשון ואוכלה בשני וכן ביצה וכו' אצרכינן לה בגמרא דאי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר בה משום משקין שזבו ופירות שנשרו אבל ביצה דאיכא למגזר אי משום משקין שזבו אי משום פירות שנשרו אימא מודה להו לרבנן צריכא ואי סלקא דעתך דסבירא לן דטעמיהו דרבנן דקאסרי ביומה משום הכנה נימא הכי אבל ביצה דאית בה איסור הכנה אימא מודה להו לרבנן צריכא
ואי אמרת הא אשכחן דרב סבירא ליה כותיה דרבה דאיתמר שבת ויום טוב רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ואמרינן עלה לימא קסבר רב קדושה אחת היא והאמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן ופרקינן הכא בהכנה קא מיפלגו רב אמר אית ליה הכנה דרבה ור' יוחנן לית ליה הכנה דרבה ואמר רבא הילכתא כותיה דרב בהני תלת והא חדא מיניהו, אי מיהא ליכא למשמע מינה טעם איסור ביצה ביומה דלעולם אימא לך לא נחלקו רב ור' יוחנן בטעם איסור ביצה ביומה דגזרה דרבנן הוא אי משום משקין שזבו או משום פירות שנשרו אלא בלמחר נחלקו רב אמר אסורה למחר דיום טוב הוא ומשום דאין שבת מכין ליום טוב מדכתיב והכינו ור' יוחנן סבר הכנת שבת ליום טוב מותרת דלא דריש והכינו אבל הכנת ביצה אתמול במעי תרנגולת לא איירו בה כלל הלכך איסור ביצה שנולדה ביום טוב אינו אלא בגזרה דרבנן אבל שבת ויום טוב אם נולדה בשבת אסורה למחר משום הכנת לידה ולאו משום גמירתה בידי שמים מאתמול במעי תרנגולת ואי משכח מר בה טעמא או שמע טעמא לינהר לן עינן ביה...
תשובה לעולם הלכה כרבה דהא אותבינן עליה ופריק וקם פירוקיה ועוד מדסבר רב כותיה דרבה ופסק רבא הילכתא כותיה דרב שמע מינה דהילכתא כרבה ושאמרת אי מהא ליכא למשמע מינה הכא והכא ואותו השינוי ששניתה כדי שתעמוד הקושיא שלך לא יתכן ולא יעמוד שתורף כל מה שאמרת בפירוש דברי רב הוא דרב סבר כותיה דרבה בהכנה דלידה לא בהכנה דגמר ביצה במעי אמה וכמה שיבוש בזה הפירוש חדא דהיכא אמרינן רב אית ליה הכנה ומשמע כל דסבר רבה בהכנה סבר רב כותיה ורבה לא חלק בין הכנה דגמר ביצה במעי אמה שהיא בידי שמים ובין הכנה דעלמא ודאי אם קריתה וכו' לא פירשו לך ואני אפרש מה שפירש לנו והאיר עינינו אבא מארי זצ\"ל ליכא מאן דפליג בהכנה דעלמא דהיא משבת ליום טוב אסירא וכיוצא בזה והכנה זו הכנה בידי אדם היא כדאמר קרא בפירוש והכינו ושמע מינה שאין מכינין אלא מחול לקודש כגון ששי לשביעי ואתא רבה ואמר דאפילו הכנה בידי שמים אסורא כדאמר חול מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב ולפיכך (ברבה) [אמרו רב] אית ליה הכנה דרבה כלומר ההכנה שאינה בידי שמים שלא אסר אותה אלא רבה ומאן דסבר כותיה אבל הכנה דעלמא לא מיקרי הכנה דרבה וזה הפירוש הנכון דאיכא למימר ביה כי כן שמענו אותו אנחנו ורבים בבית המדרש מפי אבא זצ\"ל כמה פעמים ודברים של טעם הם ונראין מלשון התלמוד מדאמרינן הכנה דרבה דמשמע דאיכא הכנה אחרת חוץ מהכנה דרבה וכדמעינית בדבריך משכחת בהו תמיהא גדולה דהכא איתי בטעמיה דרב משום הכנת לידה ואנו לא ידענו מה היא הכנת לידה דתרנגולת דאמרינן בה עומדת לאכילה וביצתה מותרת על גבה ומאי אהני בהכנת הלידה וכי קודם לידתה לא היתה מוכנת במעי אמה אפילו לא נולדה כששוחט אמה ואפילו אכל ביצתה עמה לא ידעתי מאין לכם אלו הפירושים החדשים..." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר ז\"ל אבל \n היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד. אע\"פ שיש להקשות על סברא זו מכמה אנפי רואה אני עתה דקשיא דידיה אדידיה דהא איהו ז\"ל סבר שקריאת ההלל בראשי חדשים מנהג ולאו חיובא דרבנן וקאמר שאין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ואם כן אמאי קא מחייב לברוכי על יום טוב שני והוא אינו אלא מנהג ואי יליף לה מהא דאמר אביי התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הא אביי לא אמרה אלא כיון דעיקר תקנתו משום ספק היא שכך אמר למעלה ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ואקשינן ליה והא יום טוב שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברכה ופרק התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הלכך לא אמר אביי דבר זה אלא בזמן שהיה ספק לפי סברתו ז\"ל אבל בזמן הזה דקאמר דלאו ספק הוא לא קאמר שהרי מנהגא הוא ולא עוד אלא הוא ניהו ז\"ל פסק שהוא ספק שהרי אמר אם שכח ולא עירב מערב יום טוב שחל להיות בחמישי מערב עירובי חצרות בחמישי ובערב שבת ומתנה כיצד מתנה אומר בחמישי אם היום יום טוב אין בדברי כלום ואם לאו הרי זה עירוב ולמחר חוזר ומערב ואומר אם היום יום טוב כבר עירבתי מאמש ואין בדברי כלום ואם אמש היה יום טוב הרי זה עירוב מכלל דקא סבר שהוא משום ספק ואם כן על איזה מהם נסמוך אם לסמוך שהוא מנהג יש להקשות ואם נסמוך על דבר האחרון שהוא ספק ליכא לאקשויי...
תשובה כמה ראוי לתמוה על קושיא זו וכי יש מי שעלה על לבו שיש אצלינו היום ספק לא ביום טוב ולא בשאר עניני הקביעה ואם יום טוב שני אצלך היום מפני הספק למה תעשה יום הכפורים יום אחד והלא ספיקא דאורייתא לחומרא דבר שראוי לישראל להסתפק בו ובחסדך אל תתן פתחון פה למינים עלינו כי אין ספק במועדות אצלנו והלא בני ארץ ישראל הקרובים לירושלים עושין יום טוב אחד אפילו בימים אלו ודקא קשיא לך לענין הברכה שאותו הטעם שאמר אביי כי היכי דלא לזלזלו ביה בזמן הספק הוא אדרבה אם כשהוא ספק חישינן דילמא אתי לזלזולי בה ולפיכך תקנו בו ברכה כל שכן בזמן שהוא מנהג דחישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך מברכין עליו כדאמר ז\"ל ושקשה עליך בדבריו שאמר שכח ולא עירב מניח עירוב בשני הימים ומתנה ליכא בה קושיא דאותן הדברים בזמן הראיה אמורים דאיכא שני ימים טובים מפני הספק וכי יראה לך שחבורו לאלו הימים בלבד אילו היה כן לא היה מביא בו דין הקרבנות והטמאות והטהרות וכיוצא בהם אלא ודאי אותן הדברים בזמן הראיה אמורים כששמענו מפיו ז\"ל בבית המדרש בפירוש ואין בדבריו ספק ולא עליו קושיא שאין הקושיא והשבוש אלא למי שאומר שיום טוב שני באלו הימים מפני הספק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0d71fe696b308afef1ce8ca5f5bb146627e78fdc --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,137 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל דברים \n המותרין בעשייתן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת וכו'. נפקא מינה שלא התיר דבר שאין מתכוין אלא אם כן תהא עשיית המלאכה ספק אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה אבל אם אי אפשר שלא תעשה אסור ולפיכך חזר ואמר עשה מעשה ונעשתה בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע\"פ שלא נתכוין לה חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה המלאכה כיצד הרי שצריך לראש עוף וכו'. ורואה אני בעניות דעתי דמאי דקא קרי ליה פסיק רישיה ולא ימות נמי היינו דבר שאין מתכוין שמותר דהא כמה דוכתא אשכחן שודאי תעשה המלאכה והתיר ר' שמעון לכתחלה תא שמע מהא דתניא פורשין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת וכו' ובלבד שלא יתכון לצוד והא הכא דודאי מיתציד וקא קרי ליה דבר שאין מתכון והתיר ר' שמעון לכתחלה ולוקמא לה כר' יהודה אלא שדדחקינן ואוקימנה כגון דשביק רווחא כדי שלא תהא צודה כל עיקר שמע מינה דר' שמעון מתיר ואע\"ג דלא שביק רווחא וכן נמי מהא דאיתמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו בלישנא קמא אמרינן לא אפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי ובלישנא בתרא אמרינן אפשר ולא קא מיכוין היינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון לא אפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי והיינו דקא מותבינן על ר' ירמיה רבה בפרק במה מדליקין אימור דאמר ר' שמעון בגדולים דלא אפשר בקטנים דאפשר מי אמר ואותיבה רבא מהא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו וכו' והא הכא דאפשר למעבד כצנועין ואפילו הכי כיון דלא מיכוין קא שרי ר' שמעון לכתחלה שמעינן מינה דמלתא ודאית כגון לבישת כלאים ודכותה גרירת מטה שודאי קא לבוש כלאים ודאי עושה חריץ כיון שאין כוונתו לכך מותר ומינה תשמע שהנאה הבאה לו בעל כרחו דלאו ספיקא היא אלא ודאי יודע הוא שיהנה כיון דלא קא מיכוין שרי וכדאמרינן לענין המבריח מן המכס לא ילבש כלאים על גבי עשרה כלים ואפילו להבריח מן המכס ר' שמעון בן יהודה אמר משום ר' שמעון מותר להבריח מן המכס ואמרינן עלה בשלמא לענין כלאים בהא פליגי דמר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור והכא דליכא ספיקא אלא ודאי קא לביש וקא שרי ר' שמעון לכתחלה
ועוד נמי דתנן בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו את הדם דברי ר' יהודה וחכמים אומרים מקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ר' שמעון אומר יקיז אע\"פ שעושה בו מום ועוד מהא דתנן ר' יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ ותולש ואמר רב הלכה כר' יוסי בן המשולם וקיי\"ל דסבר ר' יוסי בן המשולם דתולש ואע\"פ שאסור בגיזה מותר משום דהוה ליה דבר שאין כוונתו אלא לגלות מקום לסכין וכנגדו ביום טוב מותר והכא דודאי גוזז הוא כיון דלא מיכוין לגזיזה מותר בין בבכור בין ביום טוב וכן נמי אע\"ג דקיי\"ל דפרת חטאת נפסלת בגיזה ועבודה תנן שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר' יוסי בן המשולם אומר גוזזן במספרים ואינו חושש ואוקימנא טעמא משום דקסבר דבר שאין מתכוין מותר והאי לאו לגיזה קא מיכוין ואע\"פ שגוזז ודאי מותר ועוד תנן הכניסה לרבקה ודשה כשרה כיון דלא נתכוין לדישה אע\"פ שאי אפשר שלא תדוש דבר שאין מתכוין הוא ומותר
ועוד קשיא מהא דתנן נזיר חופף ומפספס משום דדבר שאין מתכוין הוא וטעמא דאינו סורק שכל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין (ואוכל) [ואי כל] ודאי אסור הוא אע\"פ שאין מתכוין להשיר הנימין דהא אי אפשר שלא להשיר ואמאי קא מוקמי ליה במתכוין אלא שמע מינה סורק לא איתסר אלא משום כוונתו אבל חופף ומפספס אע\"פ שודאי משיר כיון שאין כוונתו לכך מותר ולא תיקשי לך דהא דאסר וברדא דשרי התם לאו משום נשירת שער קא נגעי בה אלא משום מוקצה כעיקר שמעתא דהתם וכן נמי מהא דתנו רבנן פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצת מותר לטלטלה ואם לאו אסור והא הכא דודאי מחתה בגחלים הוא וכיון דלא קא מכוין מותר לכתחלה ולא אסרינן היכא דאין מקצתה מגולה אלא משום טלטול מוקצה ור' אלעזר בן תדאי מתיר בכוש אע\"פ שהיא ננערת ולא חישינן משום חיתוי בגחלים דדבר שאין מתכוין הוא וכן נמי מהא דאמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת משום דיונק מן הקרקע הוא כדקא מדמינן ליה לקמן לפרפיסא ואמרינן בפרפיסא היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מחייב משום תולש וכיון שהמקנח בו אינו מתכוין לתלישתו אע\"פ שתולשו ודאי מותר וכן נמי מהא דתנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי ואם להסיק כדי לבשל ביצה קלה ואם ליפות את הקרקע כל שהוא ואקשינן אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ואסיקנה כגון דעבד בארעא דלאו דידיה כי היכא דלא ליהוי פסיק רישיה ואי בספק דיליה ואי בספק ודאי תליא מילתא מאי אהני בארעא דלאו דידיה הא ודאי נתיפת קרקע חבירו ועדיין לא נפקא מתורת וודאי דהוא פסיק רישיה ולא ימות לפי סברתו ז\"ל
אלא שמע מינה דלאו בספק ודאי תליא מלתא דדבר שאין מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות אלא אע\"ג דודאי תעשה המלאכה שלא נתכוין לכתחלה בכל היינו דאמרינן הלכך כל מה שפסק בו בודאי זה שהוא חייב חטאת מותר הוא לכתחלה ולא עוד אלא אפילו פסיק רישיה ולא ימות דקא קרינן ליה בגמרא לא אמרינן כן דחייב חטאת דעד כאן לא קאמרינן אלא דמודה ר' שמעון לר' יהודה שהוא אסור ואפילו ר' יהודה לא סבר לה דחייב שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת וזה לא נתכוין לאיסור הלכך בין לר' יהודה בין לר' שמעון איסורא דרבנן הוא וכן נמי דקאמרי גבי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה משום דפסיק רישיה ולא ימות הוא ואי איסורא דאורייתא הוא חייב חטאת מיבעי ליה וכן נמי מהא דקא מתיר (צונן) [לבעול בתחילה בשבת] בכתובות דרוב בקיאין בהטיה אע\"ג דפסיק רישיה ולא ימות הוא מותר לכתחלה ואי אמרת דר' שמעון מחייב חטאת אמאי שרי לכתחלה אפילו להני שאינן בקיאין אלא כיון דאיסור דרבנן הוא אזיל בתר רובה ושרי לכתחלה דאי לא תימא הכי אלא מעתה נר שאחורי הדלת ופתח ונעל כדרכו וכבתה הכי נמי דחייב חטאת ואע\"פ שלא נתכוין דהא קא לייט עלה רב ואמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי טעמא לייט עלה רב אי לימא משום דרב סבר לה כר' יהודה ותנא קתני כר' שמעון ומשום דרב סבר לה כר' יהודה דתני כר' שמעון לייט ליה מילט ואמר ליה בהא אפילו ר' שמעון מודה דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות והוא ז\"ל לא פסיק בה חייב חטאת
ולא משכחת חייב חטאת בפסיק רישיה ולא ימות אלא היכא דקא מיכוין לעשות מלאכה ואע\"פ שמתעסק הוא אצלה מלאכת מחשבת קרינן לה ולא דמיא למתעסק בלא כוונה כי הא דקא מקשי גבי הפוצע את החלזון ולחייב נמי משום נטילת נשמה ואמר ר' יוחנן כגון שפצעו ומת רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ואקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר אע\"פ שמתעסק הוא הא קא מכוין ליטול נשמה והיא עיקר מעשיו ונהנה ממנה ולפיכך תירץ שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה הלכך אין כוונתו לכך ואע\"פ שנטילת הנשמה אינו חייב שהרי אין רצונו בכך וכי נמי דקא מקשי גבי התולש עולשין וכו' ואם ליפות את הקרקע כל שהו אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע נינהו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שאני אביי אמר אפילו תימא בשדה דלאו אגם כגון דלא קא מכוין ליפות אלא מתכוין הוא ודאי לתלוש או לאכילה או לבהמה או להסיק והא אצל יפוי הקרקע מתעסק בעלמא והרי הוא נהנה מן היפוי ואע\"פ שלא תלש כשיעור לאכילה אפילו הכי מחשבת מקרי ולפיכך הקשינו והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה וכו' הלכך מוקמינן לה בארעא דחבריה דאע\"ג דקא מכוין לתלישה הרי לא תולש כשיעור ויפוי קרקע לא ניחא ליה ביה כל עיקר שהרי אינו נהנה ממנו ולא משכחת בכל התלמוד אלא שני מקומות אילו בלבד אבל שאר דוכתא כולהו פסיק רישיה בלא מתכוין הוא ולא אסר ר' שמעון אלא משום מראית העין בלבד
תדע דהא תנן גבי שחיטת בכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן התולש את השער לראות מקום מום ואיבעיא לן האי תולש לכתחלה או דיעבד ואמר ר' ירמיה תא שמע צמר המסובך באוזן ר' יוסי בן המשולם אומר תולשו ומראה את מומו שמע מינה לכתחלה ואמר ר' מאיר אף אנן נמי תנינן וכן התולש וכו' אהיא אי לימא לא יזיזנו השתא דיעבד דשחיטתו מוכחת עליו אמרת לא יזיזנו לראות מקום מום מבעיא מכאן אתה למד בפירוש דכל היכא דהוי דבר שאין מתכוין ואין שם דבר המוכיח עליו שלא נתכוין למלאכה אסור והוי פסיק רישיה ולא ימות וכל היכא דאיכא מילתא דמוכחא עליה דלא מכוין למלאכת איסור הוא פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ועל דרך זו פירשתי כל הסוגיות שבת לחוד דבדבר שאין מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות הנך סוגיות דשבת ודכתובות ודבכורות ודפסחים ושאר כל המקומות
ולפיכך קשיא לי לפי סברא זו כל מה שפסק בדבר שאין מתכוין בודאי שהוא חייב, ומותר לכתחלה מיבעי ליה וכל מה שפסק בפסיק רישיה ולא ימות נמי שהוא חייב ופטור אבל אסור מיבעי ליה ומה שאסר בכלל פסיק רישיה ולא ימות רחיצת ידים באוהל וכיוצא בו שמשיר את השיער ודאי אע\"פ שאין כוונתו לכך ופסקא זו דלא כר' שמעון דהא כדקא מוקימנא בפרק במה טומנין אתרתי מתניתא חדא כר' יהודה וחדא כר' שמעון אקשי במאי אוקמיתה להא דשרי כר' שמעון אימא סיפא אבל לא יחוף בהן שערו ואי ר' שמעון מישרי קא שרי דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק שמעינן השתא דאע\"ג דמשיר שער ודאי קא שרי ר' שמעון שהרי אינו מתכוין ועד כאן לא אסר לסרוק אלא כדאוקימנא טעמא מנזירות שכל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין ואי לאו כוונתו הוי שרי ר' שמעון הלכך ליכא לפרושי הא דאמר ר' נחמיה בריה דרב יוסף היכא דליכא רובא אוהל שפיר דאמר משום השרת שיער אלא משום מוקצה על עיקר סוגיתנו של מעלה וכן נמי עפר לבנתא ועפר פלפלי וכוספא דיסמון שהוא דבר רך ביותר כשמן אשמעינן דמסתמא מוכנים הן משום ריח טוב שבהן אבל אם הכינו מותר ואפילו כולה אוהלא
ועוד בר מן דין ובר מן דין כשהתיר ז\"ל דבר שאין מתכוין באותן כללות שכלל בראש הלכות שבת לא התיר אלא כדרב יוסף דאמר כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר' שמעון מדרבנן כל היכא דמכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר' שמעון לכתחלה כעין גרירת מטה כסא וספסל דאילו מכוין פטור הוא דחפירה כלאחר יד היא וכן אמר הרב ז\"ל כיצד גורר אדם מטה וכו' וכן מהלך אדם על גבי עשבים וכו' ותלישה ברגלו כלאחר יד היא וכן נמי הנכנס לפרצה דחוקה ומשיר צרורות אפילו נתכוין דסתירה כלאחר יד היא ורחיצת הידים בעפר הפירות שאמר לפי סברתו ז\"ל אפילו נתכוין נמי גזיזה כלאחר יד היא ובכולהו אפילו נתכוין איסורא דרבנן הוא מכלל דכל היכא דכי מכוין איסורא דאורייתא לא שרי בלא מתכוין כדרב יוסף והא אותיביה רבא לרב יוסף ממוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו' והא הכא דכי מכוין איסורא דאורייתא כי לא מכוין שרי ר' שמעון לכתחלה וסלקא בתיובתא ובטילו ליה תירוצה דרב יוסף ותריץ רבא לרב הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור ובטיבותיה דמר ניעיין בה טובא דילמא משכח בה טעמא ואע\"פ שגדול המפרשים רבנן שלמה מאיר עיני הגולה ז\"ל פירש פסיק רישיה ולא ימות על דרך הרב ז\"ל ולא נהירא לי סברא זו.
תשובה לא כל ספק שיולד לאדם יסתור שורת ההלכה ויהפוך פירוש השמועה מפניו דבכמה מקומות אמרינן בגמרא קשיא דרבי פלוני אדרבי פלוני ואסיקנה בקושיא ולא הפכנו שמועה משתי השמועות והוציאנו אותה ממשמעה עד שתלך הקושיא אבל הספק שיולד הוא שראוי להתבונן בו ולתרץ אותו עד שיחזור לשורת ההלכה ודוקיא דשמעתא ואם לא יתבאר תירוצו ישאר קשה עד שיודע ענינו ולפיכך אין ראוי להפך פירוש ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ולהוציא אותו ממשמעו שביארו אותו כל המפרשים והוא הפשוט הברור מענין הדברים מפני אילו הספיקות שנולדו לך כל שכן שאלו הספיקות אפשר לתרץ אותן והולכין על פי הפירוש הנכון לענין פורשין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת לא אוקימנה לר' יהודה בדשביק רווחא אלא כי היכי דלא ישאר דרך לצידה כלל דאם אפשר דהוי צידה אסור ליה דדבר שאין מתכוין לטעמיה דידיה אסור ודבר זה פשוט מן הגמרא דאמר לעולם ר' יהודה היא ומאי ובלבד שלא יתכוין לצוד נמי דלישבוק לפי רווחא כי היכי דלא ליתצדן ממילא ולא גמרינן מהאי מימרא דלר' שמעון אע\"ג דמיתצדן ודאי שרי אלא אע\"ג דמיתצדן ממילא שאין מעשיו גורמין הצידה ודאי שרי ואפשר כי האי גונא בששינה בפרישת המחצלת על גבי הכוורת שנוי שאפשר שיצודו הדבורים עמו ואפשר שלא יצודו שלא הניח ריוח שלא יתכן עמו צידה כלל כר' יהודה
ולענין הנאה הבאה לאדם בעל כרחו ומימרא דר' יהודה רבה דאמר אימור דשרי ר' שמעון בגדולים דלא אפשר אין ממנו ספק כלל שאין ענין אפשר ולא אפשר אפשר שיהיה האסור ואפשר שלא יהיה אלא אפשר לו לעשות כוונתו המותרת שלא באותה שדה דרך שיש בה חשש אסור או לא אפשר ליה אלא באותה הדרך דהכי אמר ר' ירמיה אימור דשרי ר' שמעון בגדולים דלא אפשר כלומר שלא התיר ר' שמעון הגרירה אלא בגדולים דלא אפשר ליה לטלטולי להו אלא בגרירה אבל הקטנים דאפשר להגביהן לא שרי ומפני הכי אותבינן עליה בתופרי כסות שאפשר להו לעשות כצנועין שאין בו חשש אסור כלל ואפילו הכי קא שרי ר' שמעון וסלקא ליה בתיובתא אבל עשיית חריץ לעולם בין בגדולים בין בקטנים אינו ודאי והאי אמרינן בהנאה הבאה לאדם על כרחו אפשר ולא קא מכוין דהיינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון פירושו כמו שהעתקנו מפי הרב זצ\"ל כגון שהיה לו שתי דרכים אחת על בית עבודה זרה ואחת אינה על בית ע\"ז ובית עבודה זרה מקטירין לפני ע\"ז בשמים שיהנה אדם בריחם כשיגיע לו הריח בכי הא אמרינן אע\"פ שאפשר לו להלך באותה הדרך שאינה על בית ע\"ז והלך בדרך שהיא על בית ע\"ז הואיל ואינו מתכוין להנות בריח הבשמים מותר לו להלך באותה הדרך אליבא דר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר שאפשר שיהיו הבשמים שמקטירין אותן מרובין ויגיע ריחם לו ויריח ויהנה ואפשר שיהיו הבשמים מעוטים ולא יגיע הריח לו כשיהלך בדרך ולא יהנה ואפילו יהיו מרובין אפשר שיהיה הרוח המנשב כשיהלך חזק ומפזר הריח ולא יגיע לו הנאה ואפשר שיהיה שם בדרך ריח רע כגון ריח נבלה וכיוצא בה ויתעלם הריח הטוב ולא יהנה הואיל והדבר כן ואין הלוכו באותה הדרך גורם לו להריח הריח הטוב ולהנות בודאי על כל פנים אפילו הריח הריח הטוב והגיעה לו הנאה ואינו מתכוין להנות אלא לעבור ולילך לדרכו בלבד הרי זה מותר אליבא דר' שמעון דסבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר וכן כל כיוצא בזה
ולענין לבישת כלאים דודאי הכלאים עולה עליו ואפילו הכי שרי ר' שמעון בשאינו מתכוין ודאי אגב גררא קושיא היא אבל כשתעיין בה מיפרקא לך במהרה שתופרי כסות ומוכרי כסות אינן לובשין הכלאים וכשאסר הכתוב הכלאים ואמר לא יעלה עליך לא אסר אלא דרך לבישה אבל עליה שאינה דרך לבישה לא אסר הכתוב הלכך תופרי כסות ומוכרי כסות אין בעליית הכלאים עליהם חשש לבישה אלא חשש הנאה תדע דלא תנן ובלבד שלא יתכוונו ללבישה אלא ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והנאה זו אינה ודאית אלא ספק היא שאפשר שתגיע לו הנאה זו ואפשר שלא תגיע כגון שהיו הגשמים מרובין או החום חזק ולענין לובש כלאים על גבי עשרה כלים ולהבריח מן המכס אין הלשון כמו שאמרת ר' שמעון בן יהודה אמר משום ר' שמעון מותר להבריח וכו' אלא הכי הוא לשון הגמרא בספרים שעמדנו עליהם ר' שמעון אמר משום ר' עקיבא מותר להבריח בה את המכס ואליבא דהאי לישנא ליכא קושיא דהאי מימרא דר' שמעון אליבא דר' עקיבא הוא לאו אליבא דידיה הוא דהוא מודה בפסיק רישיה ולא ימות ושמא ר' עקיבא חולק ואפילו בפסיק רישיה וסבירא ליה דאם אינו מתכוין מותר ואין הלכה כדבריו דהא ר' יהודה ור' שמעון חולקין עליו וחזינן לרבנו זצ\"ל דקא פסיק בדבר שאין מתכוין שהוא מותר כר' שמעון כדאיתיה מפירוש בפרק ראשון מהלכות שבת ובמקומות אחרים ופסיק בלובש כלאים להבריח מן המכס שהוא אסור כתנא קמא דבריתא דתנו לא ילבש כלאים על גבי עשרה כלים ואפילו להבריח מן המכס דהכי אמר ז\"ל בפרק עשירי מהלכות כלאים לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפילו לגנוב את המכס ואם לבוש כן לוקה זה נוסח דבריו ז\"ל ואי אפשר שיפסוק ז\"ל במקום כר' שמעון ובמקום אחר יתלונן עליו אלא ודאי דוקית הגרסא שלו כאשר מצאנו בספרים כמו שכתבנו
ולענין בכור שאחזו דם לית מינה קושיא וליכא בה ספיקא כלל דאין ההקזה עושה מום בודאי תדע דאמרי חכמים יקיז ובלבד שלא יעשה מום ור' שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך התיר ההקזה אע\"פ שהוא עושה מום שאין עשיית המום ודאית עד שאי אפשר שתהיה הקזה בלא מום ולענין השוחט את הבכור עושה מקום לקופיס כדתרצינן תני לקופיץ מסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא דתולש לאו היינו גוזז ואינו לוקה ואפילו נאמר תולש היינו גוזז איכא לפרוקי היינו טעמא דשרינן עשיית מקום לקופיס שאין כונתו בעשיית המקום לקופיס אלא בהטית השער לכאן ולכאן שאפשר שיתלוש השער ואפשר שלא יתלוש ומפני זה אפילו נתלש שרי דהוה ליה דבר שאין מתכוין אליבא דר' שמעון שרי וזה הדוחק אליבא דשקלא וטריא דגמרא דתולש היינו גוזז אבל אליבא דהילכתא דתולש לאו היינו גוזז לא צרכינן להאי תירוצא דליכא קושיא ולענין שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר אע\"ג דקשיא היא איכא לפרוקי כונת הגוזז לקוץ השער מעיקרו וזה הואיל ואין כונתו אלא לקוץ הראש המשחיר בלבד לא לגזוז השער מעיקרו מפני זה הוה ליה דבר שאין מתכוין ומותר שאפשר כשיגזוז אותן שיכרתו מעיקרן ואפשר שלא יכרת אלא ראשן בלבד ומפני זה גוזז אותן במספרים ואינו חושש ודילמא איכא תרוצא אחרינא דלא איגלי לן ולענין הכניסה לרבקה ודשה לית בה קושיא כלל שאפשר שלא תדוש ומי ימר שודאי דשה וזה שהקשית מנזיר לא ידעתי מאי קושיא דהא כמה בני אדם חופפין ומפספסין ואין השער נושר ואינו דומה לדבר שיעשה בו האיסור בודאי וסורק דאוקימנן במתכוין להשיר הנימין כי היכי דתיתסר הסריקה מפני שגם הסריקה ספק היא ואינה משרת השער בודאי ולפיכך אצטריכנו לאוקמה במתכוין להשיר הנימין שגם הספק אם יתכוין אדם בו לאסור אסור
ולענין פגה שטמנה בתבן וחררה בגחלים דודאי מחתה בגחלים כדאמרת ודאי נראה שקשיא היא שהענין צריך עיון מרובה וחכמה יתירה והנה אני מפרש לך העיקר שיתבאר לך ממנו פירוק קושיא זו דבר ידוע הוא שמחתה בגחלים לא נאסר אלא מפני שהחתוי בהם גורם להגביר הסיקן שהוא מלאכת ההבערה ולא כל מחתה בגחלים בודאי יגבר הסק אותן הגחלים אבל טלטול הגחלים כגון שהיתה מונחת בכלי וטלטל אותו הכלי ולא נגע בגחלת אין בו איסור מלאכה הלכך כשיטלטל החררה ואין כונתו אלא לטלטל החררה אע\"פ שהגחלים ננערים מאיליהן לא בודאי יגבר הסיקן ותוסיף אשן שהוא המלאכה כי היכי דתקשי לך דומיא דפסיק רישיה שהוא ודאי המלאכה אלא הדבר שיעשה בודאי הוא טלטול הגחלת בטלטול החררה וטלטול הגחלת אפשר שיעשה בשבילו תוספת הסיקה ואפשר שלא יתוסף הסקה לפיכך שרינן ליה דדבר שאין מתכוין הוא דומיא דגורר אדם מטה וכו' שהמלאכה שהיא ההבערה לא בודאי תעשה אלא ספק תעשה ספק לא תעשה וליכא בה קושיא גבן ופירושא דוקא הוא למבינים ולענין צרור שעלו בו עשבים לעולם אינו מקנח בו אלא בשהיה מובדל מן הקרקע והיינו דאתא לאשמועינן אע\"פ שהתולש ממנו חייב חטאת כתולש מעציץ לקנוח מותר לקנח בו ולא חישינן שמא יתלושו העשבים בעת הקנוח דדבר שאין מתכוין הוא ואין העשבין נתלשין בודאי ולענין תולש עולשין ומזרד זרדין תמיהא הקושיא לחדא דפשיטא מילתא ולית בה ספיקא דבשדה חבירו אע\"פ שנתיפתה הקרקע הואיל ואין מחשבתו לכך אין שיעורו בכל שהוא אלא כשיעור דבר שחישב עליו אם לאכילה כגרוגרת וכו' ומאי קושיא איכא מותר קאמרינן בעושה בשדה חבירו עד דתיקשי לך לעולם איסורא עבד בין בשדה חבירו בין בשדה שלו מיהו אין השיעור שוה
ודקא קשיא לך אמאי חייב חטאת והא מודה ר' שמעון אמרינן דמשמע מודה לר' יהודה דאסור אבל חטאת לא חייב ודאי כי הא איכא לאקשויי אבל כד מעיינת בגמרא בענין מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות מתברר לך שר' שמעון מחייב חטאת אם היתה שם מלאכה דר' שמעון אע\"ג דפליג על ר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה דמחייב בה ר' יהודה חטאת הודה לו בדבר שאין מתכוין בפסיק רישיה ולא ימות נמי שהוא חמור יותר והאי דלא אמר ר' יהודה בדבר שאין מתכוין חייב חטאת אלא אסור בלבד משם דעיקר דברי ר' יהודה ביום טוב וביום טוב ליכא חיוב חטאת דתנן ר' יהודה אומר אין מקרדין וכו' ואמרינן עלה בגמרא ור' יהודה סבר קירוד דקא עביד חבורה אסור דבר שאין מתכוין אסור ועוד אפילו בשבת לא סלקא דעתא לחיובי בדבר שאין מתכוין שהוא ספק אם תעשה המלאכה או לא תעשה חייב חטאת ואפילו לר' יהודה דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאמרת הלכך בדבר שאין מתכוין דהוא ספק לא אפשר דהוי חיובא אלא איסורא בלבד לדברי ר' יהודה אבל בפסיק רישיה ולא ימות חיובא איכא בין לדברי ר' יהודה בין לדברי ר' שמעון דמאחר שידע שהאיסור יעשה בודאי ושמחשבתו אינה נעשית אלא בעשיית המלאכה הרי חישב לעשות המלאכה ולפיכך חייב חטאת ומלאכת מחשבת קרינן ביה כגון האי דפסיק רישיה של עוף אע\"פ שאין סוף כוונתו למיתה הואיל והוא יודע שהמות בא בחתיכת ראש העוף וחישב לחתוך ראשו הרי חושב למיתה וחייב חטאת
ודקא מקשית מסוכרייא דנזייתא לית בה קושיא כלל דהא כדאיתא והא כדאיתא מידי דאית ביה מלאכה חייב מידי דלית ביה מלאכה אסור בלבד והאי דאמרינן בענין מסוכרייא דנזייתא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לאו למימרא דתרוייהו שוין באיסור בלחוד אלא למימרא דתרוייהו אסירי לר' שמעון דהאסור ודאי יעשה ולא אמר ר' שמעון בכי האי גונא דבר שאין מתכוין מותר ולענין בקי בהטיה פשיטא מילתא לחדא דלית ביה איסורא דאורייתא ואפילו עבד במזיד ובלא הטיה ומפני זה אזלינן בתר רובי וכבר איפסקא הילכתא בהיתר לגמרי ולענין נר שאחורי הדלת יראה שאפילו רב דלייט ואוקימנא בטעמיה דידיה דאפילו כר' שמעון משום דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לא פסק רב שודאי תכבה הנר אלא מקרב כבויה וברוב תכבה ודמי לפסיק רישיה ומפני זה הוציאו בלשון לייט עלה תדע דכמה פעמים יפתח אדם הדלת וינעול ותנשב הרוח בנר ולא יכבה ולעולם אי אפשר שיחתך ראש החי ולא ימות ומפני זה לא פסק ז\"ל בדבר אלא אסור בלחוד
ושאמרת ולא משכחת חייב חטאת בפסיק רישיה ולא ימות אלא היכא דקא מכוין לעשות המלאכה ואע\"פ שמתעסק הוא אצלה מלאכת מחשבת קרינן לה וכו' תמה גדול בדברים אלו אם ענין דבריך בשסוף מגמתו לאסור מאי אתא גמרא לאשמועינן במודה ר' שמעון בפסיק רישיה וכי יהיה עולה על דעת אדם בעולם שר' שמעון הואיל והתיר דבר שאין מתכוין כך נמי מתיר דבר שהתכוין בו לעשות המלאכה עד שנאמר ומודה ר' שמעון וכו' ואם בשאין סוף מגמתו לאסור אלא האסור יעשה בודאי בשביל כוונתו המתרת זה הוא שפירש אותו כל מבין שבאת לחלוק עליו ולא יתכן זה לפי דבריך שאמרת דקא מכוין לעשות המלאכה ועוד היאך יתכוין אדם לעשות המלאכה והוא מתעסק והאי דאמרינן בגמרא בפציעת חלזון מתעסק הוא אצל נטילת נשמה אין פירושו כמו שהבנת כלל פשוט שענין הדברים לחדא שהפציעה היא הריסוק והחתוך כמו פוצע אגוזים ולפיכך אקשינן לרבנן ולחייב נמי בפציעת החלזון משום נטילת נשמה ופריק רבא אפילו שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה כלומר אין כוונתו אלא לפציעתו בלבד לא לטול נשמתו ואע\"פ שנשמתו ניטלת מתעסק הוא אצל נטילת נשמה שאין כוונתו לה ואקשינן אהאי פירוקא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר מאחר שהוא מתכוין לפציעה שהנשמה ניטלת בגללה מה לי נתכוין ליטול הנשמה מה לי היה אצל נטילת הנשמה מתעסק לא מתכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון וכו' ודחינן לתרוצי פירוקא דרבא שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעיה כלומר לא דמי פציעת החלזון לפסיקת הראש שפסיקת הראש שהוא מתכוין לה לא תתכן אלא עם המות ופציעת החלזון שהוא מתכוין בה להוציא את הדם אין הנשמה ניטלת בה על כל פנים שאפשר שיפצע ויוציא הדם מאבר שאין הנשמה תלויה בו והוא יתכוין לזה אם יוכל כי היכי דליציל צבעיה והאי דחיתא שינויא היא ואפילו תימא דוקא ליכא מינה קושיא ואם ענין דבריך בשנתכוין למלאכה לעשותה לא להניח הידועה ממנה וזה הוא שאמרת דקא מכוין לעשות המלאכה שאינה צריכה לגופה וליכא למימר הכי דר' שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה והאיך יודה בדבר שהוא חולק בו הלכך זה הפירוש שפירשת בו כל הסוגיות כמו שאמרת שבוש שלא יעמוד ולא יתכן ודבריך סותרין זה את זה כמו שפירשנו
ולענין רחיצת ידים באהל פשיטא מילתא בגמרא דברייתא דנתר וחול הוא דאוקמינה כר' יהודה אבל עפר לבינתא וכסופא דיסמין וברדא ואוהלא לא איירו בהו תנאי כלל אלא אמוראי הם דאיירו בהו וליכא בהו פלוגתא ולפיכך הילכתא אינון ופשיטא מילתא בגמרא לחדא דמשום העברת שיער הוא דאיירו בהו אמוראי שמאחר דאוקימנא סוף ברייתא דנתר וחול דהיא בענין העברת השער אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי ואמר רב ששת בר אדא שרי וכו' ומוקצה הכא מאן דכר שמה עד שתאמר דהאי שרי בענין מוקצה אלא ודאי אלו הפירושים של כבודך שנוים בעלמא ושבושים לחכמה ולענין נזיר חופף ומפספס כבר פרשינן לעיל
ושאמרת שלא התיר ז\"ל באותן הכללות אלא איסורא דרבנן מדאמר כיצד גורר אדם וכו' היאך למדת מסוף ההלכה ולא למדת מתחלתה שהוא העיקר שאמר דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה וכו' איסורא דרבנן מלאכה קרי ליה ועוד למה אם נתכוין יהיה פטור כדאמרת וכי אין חפירה אלא בקרדום או בצרור או ברגל המטה וכיוצא בה והוא מתכוין לה אם יחפור בכוונה דרך חפירה בין בקרדום בין בכלי אחר הוא ולא אמרינן חפירה כלאחר יד אלא בההיא חפירה דאמרינן ביום טוב שיחפור בדקר ויכסה ואוקימנא בשהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום האיך אע\"ג דההיא חפירה בדקר שהוא הכלי הידוע לחפירה הואיל והיא שלא כדרך החופרין חפירה כלאחר יד היא וכן החפירה כדרך החופרין ברגל המטה או בכלי אחר חפירה מעליא היא ואם יש הנפש לומר אין דרך החופרין לחפור בגרירה הנה דבר ידוע ונראה בכל עת שהרבה מבני אדם חופרים בגרירת הברזל או הקורה על ידי צמד הבקר וליכא מהאי קושיא הנה הרחבנו בתשובה זו לפי הספיקות שנסתפקו לכבודך אע\"פ שהיא קרובה ואינה צריכה להרחיב כל כך אבל לפי שנסתפקה לך ונסתמה והארכת בה יותר מדאי הרחבנו בתשובה והאל יאר עינינו בתורתו." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מאי דאמר ז\"ל החובל \n בחי שיש לו עור חייב משום מפרק. ואע\"פ שאמר למעלה אין דישה אלא בגדולי קרקע והוא שאמרו חכמים בפרק כלל גדול אמרו בענין פציעת חלזון אמר רבא מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע וכי מה הפרש בין דש למפרק והלא הדש הוא המפרק והמפרק הוא הדש ואי משום מפרק הוא דמחייב דהיינו דש אמאי תלינן חיוב חבלה בעור דתנן שמונה שרצים הצדן והחובל בהן חייב ואמרי עלה מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית לה עור ואי מפרק הוא מאי איריא שיש להן עורות אפילו אין להן עורות נמי דהא כל קוצץ אוכל מפסולת המחוברת לו מפרק קרינן ליה והא לא אמרה אלא ר' יהודה דתנו רבנן הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה ואמר רבה מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע ועד כאן לא קא מחייב ר' יהודה בחלזון שאין לו עור משום עשיית חבורה אלא משום דישה דהיינו מפרק ואי כל חבורה בכלל דישה משום חובל או משום שוחט הוה ליה לר' יהודה למימר והויא ליה מתניתין דחובל בהן ר' יהודה בלחוד ואע\"ג דקשיא מאי איריא שמנה שרצים בלבד ועוד דאי משום מפרק קא מחייב מאי איריא בענין חבורה שאינה חוזרת אפילו תימא חוזרת מפרק הוא ומאי טעמא נצרר הדם אע\"פ שלא יצא חייב הא לא פירק ואם תאמר משום שנעקר מקומו הא ודאי אין דרך פרוקא בכך
וליכא למימר שחיבל אלא תולדת שוחט ושוחט דתנן במתניתן לא ילפינן ליה אלא מעורות אילים מאדמים דבחבורה מיקטלי ולא בשחיטה ומשום הכי איבעיא לן שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ואקימנא דאף משום צובע קאמר והיכא דניחא ליה דניקו בית השחיטה דמא והכי גרסינן בירושלמי גבי השוחטו ריש לקיש אמר לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא ולמה תניתה עמהם אלא כיון דתנינן סדר סעודה תניתה עמהם ונטילת נשמה עיקר מכלל דשוחט תולדה דנטילת נשמה הוא וחובל נמי תולדה דיליה היא שנוטל נשמה שבאותו מקום ולהכי בעינן חבורה שאינה חוזרת ולא משכחת לה אלא בחיה שיש לה עור אבל חיה שאין לה עור אינו חייב עד שימית את כולה והיינו דאקשינן גבי חלזון אע\"פ שאין לו עור כיון שהמיתו כולו ונחייב נמי משום נטילת נשמה ואוקימנא במתעסק ואי עביד ביה חבורה לא סלקא דעתא דמיחייב שהרי חוזרת היא לבריתה ואם כן לא נטלה נשמה שבאותו מקום וכן שאר שקצים ורמשים וגבי נצרר הדם ולא יצא לאו משום חבורה הוא דמחייב אלא משום צובע את העור ודברים אלו אע\"ג דסברא אינון מיפרשי בירושלמי גבי הצובעו גרסי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה ובעורות אילים מאדמים אמר ר' יוסי הדה אמרה נצרר הדם חייב המאדים אודם בשפה אחת חייב המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום וגרסינן נמי בפרק במה מדליקין אתפלגון ר' אלעזר ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה וחורנה מחלף הילכך אין לנו לשער החבורה בכדי שיצא ממנה דם כגרוגרת אלא בכדי כמה דלא הדרי בריא וצריכה עיונא ומי שיוכל לצלול במים אדירים להעלות מרגליות.
תשובה זו הקושיא ודאי ראוי להקשותה וחכם הוא שיסתפק בה אבל זה שהקשיתה בתחלתה מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע אין ראוי למי שיבין ענין האב ומעינו ותולדתו להקשותה כלל שהתולדה אע\"פ שהיא דומה לאב אינה לא האב ולא מעין האב אלא הפרש יש ביניהם ושאמרת והמפרק הוא הדש אינו כן אלא מפרק תולדה דדש שאין לומר שהסחיטה לענבים או החליבה לעזים דישה ולא עלה זה על דעת אדם אע\"פ שהחיוב בהן משום מפרק והואיל ומפרק תולדה דדש אין להקשות מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע הדישה שהוא האב (ועין) [ומעין] האב אינה אלא בגדולי קרקע והמפרק שהוא תולדה דדש ישנו בגדולי קרקע ושלא בגדולי קרקע תדע דגרסינן בפרק אע\"פ תני ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש מאי יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן הנה בפירוש דמפרק ישנו בבעלי חיים ועוד לא איירי תנאי ואמוראי בסוחט דג לצירו ובחלות דבש שריסקן אלא בענין מפרק דקא מתני לה גבי סוחט פירות דהיינו מפרק הילכך ליכא לאקשויי מהאי אסיפא כלל ודקא מקשית ואי משום מפרק אמאי תלינן חבלה בעור וכו' יש להשיב בשיש להן עורות הוא שהדם מבליע בבשר ולא בעור ולפיכך אם חבל עד שיצא הדם או עד שיצרור בעור הוא דקרינן ליה מפרק שפירק הדם מן הבשר כמו משקה המובלע בזית או בעינב לא בקליפתו והקליפה של אוכל עליו כמו העור על הבשר אבל בשאין להן עורות שהדם או הליחה מצוי בגוף כולו אפילו חבל ויצא הדם או הליחה לחוץ לא קרינן ביה מפרק שאין לאותו הדם או הליחה בזה הגוף מקום מסוים עד שנאמר אם הוציאו ממנו פירק אותן
ועוד דבשאין להן עורות לא מצית חבורה שאינה חוזרת שכבר נודע בספרי הרפואות שיש בגוף החי איברים שאם ילכו או יחסרו אינן חוזרין לעולם כמו העצמות והגידין והעור וכיוצא בהן וזה שיראה לעין במקצת אילו האיברים שצמחו אחר שנחתכו כמו העור והעצם אינו אמת אלא דבר הדומה להן הוא שיצמח במקומן ויש בגוף איברים שאם ילכו יחזור כמותן כמו הבשר ולפיכך העור כשיקרע לא יחזור לבריתו לעולם אלא קליפה במקומו דומה לו תעלה ויראה זה למי שיתבונן בו ויסתכל טוב אפילו למראית העין שאותה הקליפה אין מראה כמראה שאר עור הבשר השלם ולפיכך הפריש הכתוב בין דין בהרת עור בשר ובין דין צרעת השחין והמכוה והבשר אפילו יכרת וילך לו יצמח בשר כיוצא בו במקומו ויחזור לבריתו כל זה ידוע אצל החכמים ומפורש בספרי הרפואות ומפני זה שמונה שרצים שיש להם עורות יש בהם חבורה שאינה חוזרת ושאין להם עורות אלא קליפה מן הבשר דומה לעור לא אפשר בה חבורה שאינה חוזרת דכל חבורה בבשר חוזרת ובעור אינה חוזרת והיינו דאמרינן מנין לחבורה שאינה חוזרת דכתיב היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו ודקא קשיא אי משום מפרק מאי טעמא בעינן חבורה שאינה חוזרת יש להשיב מפני שהתולדה צריכה שתהיה דומה לאב והואיל והאב שהוא הדש אין הנידוש חוזר לכמות שהיה כך המפרק צריך להיות אותו דבר שנתפרק אינו חוזר לכמות שהיה ואע\"פ שיש להקשות הא איכא חולב
אבל הקושיא שהקשית מן הירושלמי דקא פירש שהחבורה תולדה דשוחט ומשום נטילת נשמה באותו מקום הוא שחייב ודאי קושיא יפה היא אבל מצאתי בגמרא דילן ראיה לדחות האי סברא דבני מערבא דהא דגרסינן בגמרא בפרק ר' אליעזר אומר האורג תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ומתרצינן בתר הכי חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו ואי משום נטילת נשמה מה לי צריך לכלבו או אינו צריך מי איכא מאן דסבירא ליה נוטל נשמה שלא לצורך פטור אפילו ר' שמעון מודה בכי האי גונא ואפשר שימצא ז\"ל ראיה אחרת וזה ששיער ז\"ל הדם בגרוגרת כדין האב שהוא הדש (ואין) [וכדין] כל מפרק וקי\"ל ששיעורי שבת כגרוגרת כדפרשינן בארץ חטה ולפיכך כל דבר שלא נתפרש שעורו ולא נאמר שהוא בכל שהוא הדרינן ביה לגרוגרת ששיעור שבת בה היא." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שאלה קשיא לי האי דקא מחייב המצרף את המתכת ואמר שהיא תולדת מכבה דאלמא קסבר האי דקא מתריץ רב אדא בר מתנה מתני' מיחם שפינהו אליבא דר' שמעון אע\"ג דמצריף מותר דדבר שאין מתכוין הוא ואביי מתריץ לה אליבא דר' יהודה דאמר דבר שאין מתכון אסור מכלל שמצריף איסורא דאורייתא הוא והא בפירוש מוקימנא בפרק אמר להם הממונה דצורף דרבנן הוא ואפילו מסוגין דפרק כירה נפקא לן דלאו דאורייתא היא דאמר רב לא שנו אלא שהפשיר אבל לצרף אסור ושמואל אמר אפילו לצרף נמי מותר וסלקא אדעתין בלכתחלה פליגי ובמתכוין הילכך מתמהא ושמואל לצרף לכתחלה מי שרי מתמיהא זו נפקא לן דאיסורא דרבנן הוא דאי איסורא דאורייתא לרב נמי תקשי האי אסור חייב מיבעי ליה ומדתמהא אשמואל ולא אדרב שמעינן מדרבנן הוא ומדשמואל נמי מדאמרי לכתחלה מי שרי מכלל דאי עבד במתכוין פטור ואי מדאורייתא מי שאני לן בין לכתחלה בין דיעבד ועוד דהא בתר דאוקימנא דרב ושמואל בפלוגתא דר\"י ור' שמעון פליגי ואקשינן מהא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ דאי סלקא דעתא כר' שמעון אפילו של עץ נמי משום דר' שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ומדרבנן הוא דאסר ובמקום היזק רבים שרי לכתחלה כלומר ואי סבר כר' שמעון מאי שנא מתכת מדעץ אפילו גחלת של עץ איסורא דרבנן הוא ומותר מבעי ליה ואוקימנא דבמלאכה שאינו צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה ומשום הכי אסר גחלת של עץ והתיר של מתכת משום הזיק רבים ואי סלקא דעתך גחלת של מתכת דאורייתא מאי שנא לר' יהודה מתכת מדעץ ואי אמרת שלא התיר המתכת אלא משום שאינו מתכוין וכר' שמעון אם כן מהיכן קא יליף רבינא דאיסור שבת במקום הזיק רבים מותר אלא לאו דסברינן דצירוף מתכת איסורא דרבנן וכיבוי במתכוין זה הוא צרופו ואע\"ג דקא סבר כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הני מילי במידי דאורייתא ובמידי דרבנן אוסר והכא דהיזק רבים הוא שרי לכתחלה ואי סבר כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואסור מדרבנן הוי ליה למישרי אפילו גחלת של עץ הילכך יליף מינה רבינא דכל איסורי דרבנן דחוין הן במקום היזק רבים.
תשובה קושיא זו נראה מכללה שלא הפרשת בין כבוי לצירוף דקאמרת כיבוי זה הוא צירופו ודבר זה לא יתכן לאומרו אלא בשני תנאים שאין מצוי מהם לא אחד התנאי הראשון שלא יהיה כבוי אלא במים שהוא מצרף ואין הדבר כן אלא הכיבוי אפשר שיהיה במים או בעפר או בחול וכיוצא בזה ואין העפר ולא החול מצרף והשני שנאמר שכל מתכת שנכבת במים תגיע לצירוף ואין הדבר כן אלא אפשר שיהיה כיבויה צירוף לה ואפשר שלא יגיע לצירוף והכין פריק רב ביבי בענין עששיות של ברזל שמחמין אותן לכהן גדול ביום הכפורים ומטילין לתוכן צוננין דאקשינן והלא מצרף הוא ופריק רב ביבי בר אביי שלא הגיע לצירוף ופריק אביי פירוק אחר אפילו תימא הגיע לצירוף ר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ומפני שאפשר שיגיע לצירוף ואפשר שלא יגיע אמר אביי ר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר שאילו היה כיבוי המתכת צירוף על כל פנים היה אסור ואפילו לר' שמעון דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות הנה נתבאר לך שהצירוף אינו תלוי בכיבוי עד שלא ימצא כבוי אלא בצירוף וכיבוי גחלת של מתכת שאין בו צירוף דרבנן וכיבוי גחלת של עץ דאורייתא ומפני זה שרו רבנן לכבות של מתכת כדי שלא יוזקו בה רבים אבל של עץ דאיסורא דאורייתא לא שרו וצרוף המתכת דאורייתא כדגמרינן ממתניתן דמיחם ושקלא וטריא דגמרא בה ומתניתן דאם היה כהן גדול זקן או אסתניס ותירוצא דגמרא דלעולם לא אשכחן תנא דאמר מתכוין ושאינו מתכוין או מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא באיסורא דאורייתא
ודקאמרת והא בפירוש מוקימנא בפרק אמר להם הממונה דצירוף דרבנן הוא ולא ידענו אנה הוא אוקימתא זו לא בפירש ולא בסתם שאין בפרק אמר להם הממונה אלא מה שאמרנו והקושיא דאקשינן על אביי ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' ופרקינן הני מילי בכל התורה כולה וכו' ולא יצאה מזה אלא שצירוף דאורייתא כדאמרי אבל זה הפירוש שאמרת בפירוש מוקימנא דצירוף דרבנן לא ידעתי ולא שמעתי בלתי היום ואפשר שיש בספרים שלכם גרסות משונות כמו שיש באילו הפרושים שלכם ודקא קשיא לך אמאי אמרינן בשקלא וטריא דמתניתין דמיחם אסור ולא אמרינן חייב לא קשיא מידי דלא אמר רב איסורא אלא בנתינת המים שיש בהם שיעור לצרף לא במי שנתכוין לצרף עד שיאמר חייב." + ] + ], + [], + [ + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל איזו \n היא רשות הרבים מדברות ויערים ושדות ובכולהו קא קשיא לי בין מדברות בין יערים בין שדות מדברות מיהא קא מקשינן אתנא ונחשוב נמי מדבר דהא תניא והמדבר ופריק אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל במדבר וכאן בזמן הזה ומפרשי עלמא דבזמן שהיו ישראל במדבר היה ליה רשות הרבים מתוך שהיו מחנותיהם סדורות בו ומהלכין ביניהם לצרכיהם הוי ליה רשות הרבים אבל בזמן הזה הואיל ואין צורך הרבים להשתמש בו ולא דרך הוא להלוך הרי הוא כרמלית וטעמא דמסתבר הוא ולא ידענא אמאי קא מפליג אפירושא והפכיה וכן נמי יערים מפרשי עלמא יער מקום צמיחת עצים וקיני חיות דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וכתיב יכרסמנה חזיר מיער וכתיב יער צומח עצים וכתיב כל עצי היער וכתיב ירננו עצי היער הילכך אינו אלא כרמלית דמסתמא אין דרך רבים עוברת בתוכו ואין רבים נכנסים לשם אלא לצורך חטיבת עצים או צידת חיות ואי אמרת יליף מהא דתניא ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם יצא חצר בעל הבית דאלמא יער רשות לכנס בו והיינו רשות הרבים אי משום הא לא איריא והלא כרמלית רשות לכל היא כגון ים ובקעה וסרטיא וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים כולהו יש רשות לרבים ליכנס לתוכן ואפילו הכי כרמלית קרינא להו משום דאין דרך הרבים עוברת בתוכם הכי נמי יער כיון דלאו מיוחד למזיק קרי ליה רשות של שניהם ואע\"פ שהיא כרמלית לענין שבת מידי דהוה אסימטא שהוא רשות למוכר וללוקח ואינה רשות הרבים לשבת ומשכחת לה בפונדקאות ומקומות המיוחדין למכירה תדע שהרי לא מיעט אלא חצר בעל הבית ולא שמעינן מכאן שהיער רשות הרבים.
וכן נמי שדות קשיא לי בגוה דהא בקעה מקרי שדה שהיא מיוחדת לזריעה ואין דרך הרבים עוברת בתוכה כדתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים טומאה בשדה פלונית ואמר נכנסתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לשדה זו ואם לאו ותנן נמי הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ובימות הגשמים רשות היחיד לכך ולכך ואוקמה רב אשי בדאית לה מחיצות להכי קרי לה רשות היחיד הא לאו הכי כרמלית הוי ועולא אמר מאי רשות היחיד שאינה רשות הרבים שמעינן מכולה דשדה כרמלית היא ואי אמרת האי דקאמר הרב ז\"ל שהשדות רשות הרבים לא נתכוין לבקעה ולא אמר שדות אלא על הדרכים הסלולות מעיר לעיר במדבר ולעולם שדה שבבקעה כרמלית חשיב לה חדא דהא לא כלל בקעה בכלל כרמלית שלו ועוד אם שדות שאמר הם הדרכים שבמדבר הרי מדבר כולו קא קרי ליה רשות הרבים מאי שנא דרכים ואי אמרת לא אמר ז\"ל אלא על דרכים העוברות בתוך השדות הא לא צריך שהרי חזר ואמר ודרכים המפולשין מכלל שהשדות שאמר כבר לאו דרכים נינהו.
תשובה דקא קשיא לך לענין מדברות מדקא מפרשי עלמא בזמן שהיו ישראל במדבר היה המדבר רשות הרבים איכא עלמא אחריני דמפרשי בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורין בו והוא מקום דירתן היה לגבן כמו בקעה ושדה וממאי דדמי להו ובזמן הזה שאין ישראל דרין בו אלא כל מי שירצה מהלך ועובר בתוכו בלבד הוא רשות הרבים וטעמא דמיסתבר הוא וזה שאמרת בדברך על המדבר ולאו דרך הוא לא ידעתי סוף דעתך בדבר זה אם כונתך שכל מדבר לאו דרך הוא אינו אמת שהרי כמה מדברות כמו מדברות שבארץ ישראל יש בארץ מצרים ושברוב העולם השיירות מהלכות בהן תמיד ואם כונתך לאותו מדבר שהיו ישראל מהלכין בו לאו כולו אינו דרך שהרי מקצת המסעות האמורות בתורה מקומן ידועות ושיירות של ישמעאלים מהלכין בהן ואם כוונתך לקצת המדבר שהיו ישראל בו ומאי דדמי ליה מן המדברות הרחוקים מן הישוב הרי נתתה דבריך לשיעורין ואפילו לפי פירושך מקצת המדברות והן כל המדברות שמהלכין בהן בני אדם רשות הרבים וליכא עליה קושיא שלא אמר ז\"ל כל המדברות אלא מדברות אמר ולפי הפירוש הראשון כל המדברות רשות הרבים ומכל מקום בין לפי הפירוש שביארנו בין לפי זה הפירוש שאמרת דמפרשי ליה עלמא רוב המדברות שבין הישוב רשות הרבים והפירוש שביארנו הוא המדוקדק יתר כדי שלא נתן דברינו לשיעורין ולענין יערים לא דמי יער לים ובקעה דהים אין תשמישו נוח כיער שאין אדם יכול להלוך בו אלא על ידי ספינה תדע דתנן הזורק בים ארבע אמות פטור אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב ומפרשינן בגמ' דתשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש והלוך על ידי הדחק שמיה הלוך והיער תשמישו והילוכו אינו על ידי הדחק והים תשמישו אינו אלא על ידי הדחק הילכך אינו לא על ידי הדחק ולא שלא על ידי הדחק הילכך לא דמי ים ליער כלל והבקעה והאסטרטיא וקרן זווית אע\"פ שיש רשות לרבים להכנס לתוכן אין להם צורך בהם כיער שהכל צריכים ליערים ולא דרך עליהם כמדבר הילכך לא דמי יער לכרמלית כלל אלא למדבר שהוא רשות הרבים ולענין שדות טעות בספרים שלכם שכך נוסח החבור מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשים להם והן הן השווקים הן הן הדרכים אלא שהרחיב ז\"ל בדברים." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מה שאמר ז\"ל בענין קרפף שהוקף שלא לדירה אם הרחיק מן הכותל שלשה ועשה מחיצה ה\"ז מיעוט פחות משלשה לא עשה כלום והאי פסקא כלישנא קמא ודלא כרבה בר שימי דגרסינן הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה הועיל פחות משלשה לא הועיל משלשה ועד ארבעה רבה אמר הועיל רבא אמר לא הועיל וכו' רבה בר שימי מתני לה לקולא טחו בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו הועיל אין יכול לעמוד בפני עצמו רבה אמר הועיל רבא אמר לא הועיל וכו' ואפילו הכי חזר ז\"ל ופסק כרבה בר שימי שהרי חזר ואמר (שם הל' ט') טח את הכותל בטיט אע\"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו הוי מיעוט ולא קל וחומר הוא ומה שיש טיט שאינו יכול לעמוד בפני עצמו הוי מיעוט והואיל ועשאו לשום דירה מחיצה גמורה בפחות משלשה לא כל שכן דהוי מיעוט ואי סלקא דעתך דתרי מילי נינהו ואע\"ג דלא מפרשי מאי האי דקאמרינן מתני לקולא ואולי ראה בה טעם אחר שאין דעתינו יכולה להשיג...
תשובה יש להתקשות בה והקל וחומר שאמרת לאו קל וחומר הוא שיש לומר הטיט על הכותל הישן חמור מן הבנין החדש דהטיט הואיל והוא סמוך ולא נשאר בין כתלי הקרפף ריוח יתר מבית סאתים הוי מיעוט ואע\"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו אבל כותל אחר רחוק מן הכותל הראשון הואיל ובין שני הכתלים ריוח לעולם לא הוי מיעוט עד דנפיק ליה מתורת לבוד ודקא קשיא לך מאחר שפסק כרבה בר שימי דאמר לקולא אמאי לא פסק כוותיה בכולה מילתא מי ימא לן דרבה בר שימי מפליג בענין הרחיק מן הכותל וכי אמרינן רבה בר שימי מתני לה לקולא פחות משלשה רבה אמר הועיל רבא אמר אינו מועיל מילתא אחרינא קאמר והאי דאמרי לה לקולא פירושו הכי לפי שאמרנו בענין הרחיק מן הכותל ובענין בנה עמוד פחות משלשה אינו מועיל פירושו לדברי הכל בין לרבה בין לרבא משלשה ועד ארבעה מחלוקת רבה אמר הועיל ורבא אמר אינו מועיל ודיקינן דלהחמיר בפחות משלשה ליכא פלוגתא ולהקל משלשה ועד ד' איכא פלוגתא בין רבא ובין רבה אתא רבה בר שימי מתני לה פלוגתא דרבא ורבה במילתא אחריתי לקולא דלהקל ליכא פלוגתא ולהחמיר איכא פלוגתא ואמר טחו בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו הועיל פירוש לדברי הכל בין לרבה בין לרבא אין יכול לעמוד בפני עצמו רבה אמר הועיל רבא אמר אינו מועיל ודיקינן להאי מימרא דבהועיל בהאי ענינא לא איפליגו ובאינו מועיל דהוא להחמיר הוא דאיפליגו והיינו דאמרינן רבה בר שימי מתני לה לקולא ולעולם תרי מילי נינהו וכולהו דיקי לענין עמוד ולענין הרחיק מן הכותל ולענין טחו בטיט ובכולהו הלכה כדברי רבה דהא מיקל ודאי מקום עמוק הוא וצריך דקדוק בינה כדי להשיג אותו שדברי רבה בר שימי אגב שיטפא יראה שהוא חלוק ודקדוק ענין דבריו כפי הנראה לנו כאשר כתבנו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב זצ\"ל מבוי \n שהכשרו בקורה אע\"פ שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו פטור שהקורה משום היכר היא עשויה אבל אם הכשירו בלחי הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו חייב. שמע מינה דסבירא ליה שתקנת עירוב שתקנו חכמים במבוי תקנת כרמלית היא ולהתירה ואע\"פ שלא נעשית רשות היחיד מותר לטלטל בה יותר מארבע ולהוציא ולהכניס מתוכה לרשות היחיד ורשות הרבים ובפירש אמר ז\"ל ששלש מחיצות כגון מבוי שאין לו אלא לחי או קורה ברוח רביעית הרי הוא כרמלית והא בפירש תנן דשלש מחיצות אין להו רה\"ר דאורייתא ורבנן הוא דלא התירו לטלטל עד דאיכא קורה להיכר דתנן הכשר מבוי בית שמאי אומר לחי וקורה ובית הלל אומר או לחי או קורה ואוקימנה במבוי סתם ושאלינן עלה לימא קא סברי בית שמאי ארבע מחיצות דאורייתא ודחינן לזרוק משלש הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא ארבע וכן נמי אליבא דבית הלל לימא קא סברי בית הלל שלש מחיצות דאורייתא ודחינן לזרוק משתים הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא שלש ואע\"ג דשינוי נינהו מיהו אליבא דבית הלל שמעינן מינה להו דבעי שלש מחיצות וליכא מאן דפליג בין תנאי ובין אמוראי ומצריך ארבע ושמעינן מינה דלא התירו טלטול אלא היכא דאיכא חיוב זריקה בין לבית שמאי בין לבית הלל וכי הא דשאלינן מאי רשות היחיד גמורה ומהדרינן מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה הני מילי לטלטל בתוכו דלקולא אבל לזרוק לחומרא אימא מודה ליה קא משמע לן דחיוב זריקה קודם להתיר טלטול על ידי עירוב ולעולם עירוב בכרמלית לא מהני וחצרות של רבים ומבואות שאין מפולשין רשות היחיד נינהו ועד שלא עירבו ככרמלית דמי לאסור טלטול ומשערבו הותרו וכן נמי שלש מחיצות רשות יחיד היא תא שמע נמי מהא נמי דגרסינן בפירקא קמא דסוכה אהא דתנו ב' כהלכתן וג' אפילו טפח אמר רבה וכן לשבת מיגו דהויה מחיצה לענין סוכה הוי נמי לענין שבת למאי אי למיהוי כרמלית בעי מחיצה הא בקעה כרמלית היא ובית שאין בו גובה עשרה כרמלית הוא אלא שמע מינה דשתים כהלכתן ושלישית טפח רשות יחיד לשבת ואפילו לטלטול וכל שכן לחייב ולא אצטריכא ליה לרבה אלא להתיר טלטול דרבנן באותה שבת ואע\"פ שהוא אסור בשבת אחרת אבל חיובא דאורייתא איכא וכן נמי מהא דאמר רבה סיכך על גבי מבוי שתי מחיצות ולחי כשר והא מבוי אינו אלא שתי מחיצות ולחי דאי אית שלש צריכה למימר שכשרה הסוכה ואין לו מרוח שלישית אלא לחי בלבד ולחי פחות מטפח הוא וקאמר מיגו דהוי מחיצה לענין שבת הוי נמי לענין סוכה ואע\"פ שאין בלחי טפח וקאמר רבה עליה דלא צריכא למימר השתא מקילתא לחמירתא אמרינן מחמירתא לקילתא לא כל שכן וסוכה קילתא דקאמרינן מחיצות הא דאורייתא שבת חמירתא נמי לענין מחיצות דאורייתא קאמרינן שמע מינה שתי מחיצות ולחי דאורייתא ועוד אמר רבה סיכך על גבי ארבעה פסי ביראות וכו' ואמרינן עלה וצריכה דאי אשמעינן בהך משום דאיכא שתי מחיצות מעלייתא אבל פסי ביראות אימא לא וכו' והא קא מדמי להו להדדי ופסי ביראות אמרינן בפירוש שהזורק לתוכן חייב ולא עוד אלא הא קאמרינן דהוה סליק אדעתין דמבוי הוא דהוי מחיצה לענין סוכה משום שתי מחיצות השלימות אבל פסי ביראות ואף על גב דמדאורייתא נינהו לא הוי כשרות לענין סוכה שמע מינה דרבה דקאמרי אלימא מילתיה ומפסי ביראות והא סוגיא דגמרא מוכחא דשתי מחיצות ולחי דאורייתא ואפילו לבית שמאי ליכא למימר דבעי ארבע מחיצות ולענין זריקה ולא קא מצרכי לחי וקורה אלא לענין טלטול בלבד וכן נמי ר' אליעזר לא קא מצריך לחין אלא לענין טלטול בלבד...
תשובה כמה תמה יש לתמוה על קושיא זו וכי מסברא אמר הלכה זו כשעלה על לבך עד שנצטרך לתרץ אותה או תוכל להקשות עליה הלא בפירוש גרסינן בפירקא קמא דעירובין אמר רב יהודה מבוי שלא נשתתפו בו הכשרו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשרו בקורה הזורק לתוכו פטור ומתקיף רב ששת טעמא דלא נשתתפו בו הא נשתתפו אפילו בקורה חייב וכי ככר עושה רשות הרבים ועושה רשות היחיד והתניא חצירות וכו' ותירץ אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה מבוי הראוי לשיתוף הכשרו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשרו בקורה הזורק לתוכו פטור אלמא קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר וכן אמר רבה לחי משום מחיצה וקורה משום היכר וכו' והילכתא כרבה וכדומה לי ששכחת שמועה זו בעת שהקשית והארכת להעמיד קושיתך שאין בה צורך להאריך בתשובה מאחר שביארנו סתירתה או שמא יש לכם בשמועה זו דעת שלא ידענו אותה..." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בענין הוצאה בשבת אבל \n האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהיא תכשיט ואין דרכו להראות ועוד אמר ז\"ל אשה \n שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה וקשיא לי על טבעת שיש עליה חותם דאיש שהתיר ועל מחט נקובה דאיש שפטר ועל מחט שאינה נקובה שחייב ואע\"פ שבשיטת רבינו יצחק פאסי ז\"ל אמרה וקא מפרש הא דתנן לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת ואמר עולא וחילופיהן באיש פריש וחילופיהן אטבעת ומחט כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואיכא לאקשויי האי מחט שאינה נקובה באיש דקאמר עולא היכי דמי אי דאפקה בידו דכותה גבי אשה מי מיפטרא היא חייבת והוא חייב ואי על מצחו הא אין דרכו בכך ועד כאן לא קא מחייב גבי טבעת שאין עליה חותם אלא שפעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן ומניחה באצבעו שנמצאת דרך הוצאתו בכך אבל הכא לאו דרך הוצאתו בכך והוי לה הוצאה כלאחר יד ופטור הוא תדע שהוצאה כלאחר יד היא דהא גבי אשה במחט שאינה נקובה שאלינן למאי חזיא כלומר לאיזה שום תכשיט ולא קאמרי והא הוצאה היא לשון קושיא אלא לשון בעיא לגלוי מילתא ואע\"ג דהוצאה כלאחר יד היא ופטור עליה מעיקרא הלכך ליכא למימר וחילופיהן באיש על המחט שאינה נקובה לחייב איש עליה דומיא דהוצאת אשה ולעולם לא קאמר עולא וחילופיהן באיש אלא על הטבעת כיון ששנינו למעלה אין האשה יוצאת בטבעת שאין עליה חותם ואם יצאת אינה חייבת חטאת והדר תני לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת אתא עולא וקאמר וחילופיהן באיש כלומר חילוף הטבעות בשיש עליה חותם פטור ובשאין עליה חותם חייב מפני שהיא משא לו ודרך הוצאה בכך שפעמים האשה נותנת לבעלה ועוד למאי דסליק אדעתין שחילופיהן דקאמר עולא אמחט וטבעת מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי אי דאפקא בידיה בין איש בין אשה חייבין נינהו ואי שתחבה בבגדו ואומן הוא בין איש ובין אשה אומנת חייבין נינהו ואי לאו אומנין פטורין נינהו דאין דרך הוצאה בכך ועל כרחנו מתניתן דקתני לא תצא אשה במחט נקובה אינה אלא באשה אומנת והוא הדין לאיש והאי דקתני אשה משום דתני רישא לא תצא אשה במחט נקובה שרגילה היא בכך להכי תני סיפא מחט נקובה באשה ומה שאמר ז\"ל האיש מותר מפני שאין דרכו להראות וכי כל התכשיטין שנאסרו מפני שדרכן להראות הוא והא שרין וקסדא ומגפים שאסורין לאו משום להראות אלא שמא נראה כהולך לקרב הכי נמי בטבעת שיש עליה חותם מפני שנראה כדרך החול שדרכו לחתום דהא לא מיקרי תכשיט דאיש אלא משום שהוא חותם בה ליעיין חכימא רבא במילתא ויודע לן טעמיה ודעתיה יסגי יקריה.
תשובה מלשון הגמרא יתבאר לך אמת פירוש רבינו זצ\"ל ולעולם אין אדם יכול לחלוק על אותו הפירוש שאלו היה הדבר כמו שנראה לך דעולא אטבעת בלחוד אמר הכי הוי ליה למימר וחילופה באיש ומדלא אמר הכי אלא וחילופיהן באיש שמע מינה דאטבעת ומחט אמר ולהך שינויא דאמרת וחילופיהן חילוף הטבעות מאי האי כללא דאמרינן בגמרא אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש ולא חזי לאשה כל מידי דלא חזי לאשה לא חזי לאיש אי כדשנית הכי הוה ליה למימר אלמא סבר עולא מידי דחזי לאיש וכו' אלא ודאי פירושא דוקא הוא דפרישו ואותן הקושיות שהקשית כולן דחויות הן
דקשיא לך לענין מחט שאינה נקובה היכי דמי אי דאפקה לא קשיא באשה שהוציאה אותה במצחה דרך תכשיט ובאיש שהוציאה תחובה בבגדו שדרכו להוציא מחט כך והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ודקשיא לך מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי בשהוציאה בבגדו ואינו אומן דלא חזיא ליה ובאשה חייבת ואפילו אינה אומנת שסתם נשים כולן תופרות ודרכן לצאת במחט כך ואינה תכשיט להן ושאמרת ועל כרחינו וכו' אינה אלא באשה אומנת אין אלו אלא דברי נביאות היכי תני התנא סתם לא תצא האשה במחט נקובה וכו' ואם יצאת חייבת חטאת ונבוא אנו ונחלוק בדבר בין אומנת לשאינה אומנת ואילו היה כן היכי הוה שתיק גמרא מלפרושי כך ועוד הא דומיא דטבעת קתני שאין בה חלוקה ואם יש נפש אדם להקשות עלי אם כן למה חלקת באיש בין אומן לשאינו אומן ועולא סתם אמר וחלופיהן באיש נאמר לו לא חלקנו באיש מדעתינו אלא מפני שנתברר לנו בפירוש דאומן דרך אומנתו הוא שחייב אבל שאינו אומן פטור כדתניא לא יצא החייט במחטו וכו' והלכתא כר' יהודה דר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה אבל באשה לא מצאנו חלוקה דכל הנשים תופרות בין אומנות בין שאינן אומנות ודרכן בכך
ודקא קשיא לך בענין האיש מותר בטבעת שיש עליה חותם קושיא שלך בנויה על פירושך דשרין וקסדא ומגפים תכשיטין הן ואינו כן דלא אשכחן מאן דאמר בכלי המלחמה שהן תכשיט אלא ר' אליעזר ואין הלכה כמותו אלא טעמא דהא מילתא מפני שהוצאת כלים אלו דרך מלבוש לא דרך משוי ומפני זה אינו חייב עליהן אלא פטור אבל אסור אבל חותם תכשיט הוא כדגרסינן רבינא אמר לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש אין עליה חותם תכשיטין דאשה וכל תכשיטין של אשה לא נאסרו אלא משום דשלפא ומחויא אי נמי נפול ואתיא לאיתוי חותם אין דרכו ליפול ואין דרך האיש להראות ולפיכך האיש מותר כדאמר ז\"ל לצאת בה אליבא דהלכתא." + ], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בענין הוצאה בשבת אבל \n האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהיא תכשיט ואין דרכו להראות ועוד אמר ז\"ל אשה \n שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה וקשיא לי על טבעת שיש עליה חותם דאיש שהתיר ועל מחט נקובה דאיש שפטר ועל מחט שאינה נקובה שחייב ואע\"פ שבשיטת רבינו יצחק פאסי ז\"ל אמרה וקא מפרש הא דתנן לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת ואמר עולא וחילופיהן באיש פריש וחילופיהן אטבעת ומחט כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואיכא לאקשויי האי מחט שאינה נקובה באיש דקאמר עולא היכי דמי אי דאפקה בידו דכותה גבי אשה מי מיפטרא היא חייבת והוא חייב ואי על מצחו הא אין דרכו בכך ועד כאן לא קא מחייב גבי טבעת שאין עליה חותם אלא שפעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן ומניחה באצבעו שנמצאת דרך הוצאתו בכך אבל הכא לאו דרך הוצאתו בכך והוי לה הוצאה כלאחר יד ופטור הוא תדע שהוצאה כלאחר יד היא דהא גבי אשה במחט שאינה נקובה שאלינן למאי חזיא כלומר לאיזה שום תכשיט ולא קאמרי והא הוצאה היא לשון קושיא אלא לשון בעיא לגלוי מילתא ואע\"ג דהוצאה כלאחר יד היא ופטור עליה מעיקרא הלכך ליכא למימר וחילופיהן באיש על המחט שאינה נקובה לחייב איש עליה דומיא דהוצאת אשה ולעולם לא קאמר עולא וחילופיהן באיש אלא על הטבעת כיון ששנינו למעלה אין האשה יוצאת בטבעת שאין עליה חותם ואם יצאת אינה חייבת חטאת והדר תני לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת אתא עולא וקאמר וחילופיהן באיש כלומר חילוף הטבעות בשיש עליה חותם פטור ובשאין עליה חותם חייב מפני שהיא משא לו ודרך הוצאה בכך שפעמים האשה נותנת לבעלה ועוד למאי דסליק אדעתין שחילופיהן דקאמר עולא אמחט וטבעת מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי אי דאפקא בידיה בין איש בין אשה חייבין נינהו ואי שתחבה בבגדו ואומן הוא בין איש ובין אשה אומנת חייבין נינהו ואי לאו אומנין פטורין נינהו דאין דרך הוצאה בכך ועל כרחנו מתניתן דקתני לא תצא אשה במחט נקובה אינה אלא באשה אומנת והוא הדין לאיש והאי דקתני אשה משום דתני רישא לא תצא אשה במחט נקובה שרגילה היא בכך להכי תני סיפא מחט נקובה באשה ומה שאמר ז\"ל האיש מותר מפני שאין דרכו להראות וכי כל התכשיטין שנאסרו מפני שדרכן להראות הוא והא שרין וקסדא ומגפים שאסורין לאו משום להראות אלא שמא נראה כהולך לקרב הכי נמי בטבעת שיש עליה חותם מפני שנראה כדרך החול שדרכו לחתום דהא לא מיקרי תכשיט דאיש אלא משום שהוא חותם בה ליעיין חכימא רבא במילתא ויודע לן טעמיה ודעתיה יסגי יקריה.
תשובה מלשון הגמרא יתבאר לך אמת פירוש רבינו זצ\"ל ולעולם אין אדם יכול לחלוק על אותו הפירוש שאלו היה הדבר כמו שנראה לך דעולא אטבעת בלחוד אמר הכי הוי ליה למימר וחילופה באיש ומדלא אמר הכי אלא וחילופיהן באיש שמע מינה דאטבעת ומחט אמר ולהך שינויא דאמרת וחילופיהן חילוף הטבעות מאי האי כללא דאמרינן בגמרא אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש ולא חזי לאשה כל מידי דלא חזי לאשה לא חזי לאיש אי כדשנית הכי הוה ליה למימר אלמא סבר עולא מידי דחזי לאיש וכו' אלא ודאי פירושא דוקא הוא דפרישו ואותן הקושיות שהקשית כולן דחויות הן
דקשיא לך לענין מחט שאינה נקובה היכי דמי אי דאפקה לא קשיא באשה שהוציאה אותה במצחה דרך תכשיט ובאיש שהוציאה תחובה בבגדו שדרכו להוציא מחט כך והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ודקשיא לך מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי בשהוציאה בבגדו ואינו אומן דלא חזיא ליה ובאשה חייבת ואפילו אינה אומנת שסתם נשים כולן תופרות ודרכן לצאת במחט כך ואינה תכשיט להן ושאמרת ועל כרחינו וכו' אינה אלא באשה אומנת אין אלו אלא דברי נביאות היכי תני התנא סתם לא תצא האשה במחט נקובה וכו' ואם יצאת חייבת חטאת ונבוא אנו ונחלוק בדבר בין אומנת לשאינה אומנת ואילו היה כן היכי הוה שתיק גמרא מלפרושי כך ועוד הא דומיא דטבעת קתני שאין בה חלוקה ואם יש נפש אדם להקשות עלי אם כן למה חלקת באיש בין אומן לשאינו אומן ועולא סתם אמר וחלופיהן באיש נאמר לו לא חלקנו באיש מדעתינו אלא מפני שנתברר לנו בפירוש דאומן דרך אומנתו הוא שחייב אבל שאינו אומן פטור כדתניא לא יצא החייט במחטו וכו' והלכתא כר' יהודה דר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה אבל באשה לא מצאנו חלוקה דכל הנשים תופרות בין אומנות בין שאינן אומנות ודרכן בכך
ודקא קשיא לך בענין האיש מותר בטבעת שיש עליה חותם קושיא שלך בנויה על פירושך דשרין וקסדא ומגפים תכשיטין הן ואינו כן דלא אשכחן מאן דאמר בכלי המלחמה שהן תכשיט אלא ר' אליעזר ואין הלכה כמותו אלא טעמא דהא מילתא מפני שהוצאת כלים אלו דרך מלבוש לא דרך משוי ומפני זה אינו חייב עליהן אלא פטור אבל אסור אבל חותם תכשיט הוא כדגרסינן רבינא אמר לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש אין עליה חותם תכשיטין דאשה וכל תכשיטין של אשה לא נאסרו אלא משום דשלפא ומחויא אי נמי נפול ואתיא לאיתוי חותם אין דרכו ליפול ואין דרך האיש להראות ולפיכך האיש מותר כדאמר ז\"ל לצאת בה אליבא דהלכתא." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה חזינא ליה ז\"ל דקא פסק כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון דקא קשיא ליה הא דתנן ספק חשיכה ספק לא חשיכה אין מעשרין את הודאי וכו' קא מוקים לה להא דרבי בשבות דמצוה או דוחק וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי הוא מותר אבל אם לא היה שם דוחק או מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות וקשיא לי בה טובא חדא דכל דבר שהוא משום שבות קאמר רבי דמשמע בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות ואי אמרת לא אשכחן עיקר דברי רבי אלא לדבר מצוה כדמתנינן לה בעירובין מאי רבי ומאי רבנן ופשטינן לה מהא דתניא נתנו באילן וכו' וקימא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה הילכך לא שרינן אלא דומיא דעירוב אם כן אמאי קא שרי ז\"ל אם היה טרוד ונחפז שלא במקום מצוה ועוד האי דקאמר זצ\"ל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי קשיא דמי לא משכחת... ודאי במקום דוחק ומצוה אפשר שיהא טרוד בסעודתו וצריך מה שיאכל ואתי לעשורי ודאי כדי לאכלו בשבת והרי זה דחוק וצריך לו למצות עונג שבת בבת אחת ועוד עיקר עישור ודאי מצוה דאורייתא הוא ושבות שבה שבות של מצוה קרינן לה דרבנן ואילו משום מצוה לא מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין ולא מגביהין תרומה ומעשרות ותני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנן לכהן בו ביום ואמר ר' יצחק לא מיבעיא קאמר לא מבעיא שבות גרידתא ולא מיבעיא שבות של רשות אלא אפילו שבות של מצוה אסור ומי לא עסקינן שיהא כהן צריך לה ועונג שבת דהוי ליה שתי מצות ואפילו הכי קתני אין מעשרין את הודאי בין השמשות
ועוד אי סבירא לן דליכא מחלוקת בדבר ומתניתין דאין מעשרין את הודאי לא פליגא אדרבי כדקא מתרצינן הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית ור' היא דאמר כל שהוא משום שבות וכו' הכי הוי מיבעי ליה למימר הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית וכדר' דאמר כל שהוא משום שבות וכו' ולפי לשון זה נמצא רבי מפרש דברי חכמים אבל לפי לשון התלמוד שאמר ור' היא ש\"מ מחלוקת ר' ורבנן היא ומתניתן דלא כר' ולפי כן הקשינו והא קא משתמש באילן וקושיא זו מכח המשנה היא דתני אין מעשרין את הודאי ניעיין מר בהלכה זו ויבאר לנו מחכמתו ספיקות אילו.
תשובה בתחלה היה סובר ז\"ל בכל דבר שהוא משום שבות לא גזרי עליו בין השמשות ועל זה היה פירושו במשנה וחזר ותקן במקום מצוה דעיקר דברי רבי בעירוב שאין מניחין אותו אלא לדבר מצוה כשאמרת וזה שדק ז\"ל ואמר בחבור או שהיה שם דוחק או טרוד או נחפז כמדומה לי דדוקיא זו יוצא מהא דתנן ספק חשיכה ספק אינו חשיכה וכו' מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין ואוקימנה בערובי חצרות שאין בהנחתן מצוה ואינו אלא בשנדחק ונחפז ולא הניח מבעוד יום ודיקינן מינה לכל טרוד ונחפז בדבר שהוא משום שבות ועוד עירובי תחומין עצמן מי לא קימא לן דמניחין אותן ליראה ודוחק כשמניחין אותן לדבר מצוה אם באו גוים וכו' ושמא יש ראיה מוכחת יותר מזו ולא נתבארה לנו
וכל מה שהקשית לענין אין מעשרין את הודאי שאפשר שיהיה בעישורו מצוה לא קשיא כלל דסתם הדברים בשאין בו מצוה ולא מפני שאפשר שיהיה בדבר מצוה בקצת העתים נפסוק ונתני שמעשרין דמידי דפסיק ליה לתנא כדמאי תני מידי דלא פסיק ליה לא תני ואם יהיה בעישור הודאי מצוה מעשרין שעור מה שהן צריכין לאותה מצוה מידי דהוי אתשמיש במחובר וכיוצא בו ממילי דשבות דלא תנן שאין מעשרין אלא למילי דידוע שמעשר כדי לתקן אוצרו שמוכר ממנו או שאוכל ממנו לחול ולשבת ועוד דקא מקשית ועוד עיקר עשור ודאי מצוה דאורייתא הואי האי מצוה שאינה חובה היא כמצות עירוב חצרות שאין אדם חייב לעשר פירותיו אלא אם ירצה אדם להניח פירותיו טבולים כל הימים ויאכל מפירות אחרים מתוקנים הרשות בידו ואינו מבטל מצוה ודאמרינן בהאי ענינא לדבר מצוה למצוה שהוא חובה אמרינן בעירוב תחומין שמניחין אותו כדי לילך לבית האבל או לבית המשתה שהוא חובה משום גמילות חסדים ודקא אמרינן לא נצרכה אלא ליתן לכהן בו ביום ואמר ר' יצחק לא מבעיא וכו' כל זה ביום טוב עצמו או בשבת עצמה אבל בין השמשות אימא לך לעולם מעשרין אם יהיה שם מצוה ושהיקשית אי סבירא לן דליכא מחלוקת בדבר וכו' ודאי מחלוקת בדבר בין רבי ובין רבנן כדגרסינן בגמרא בפירוש מאי רבי ומאי רבנן דתניא וכו' אבל לענין אין מעשרין את הודאי לית בה חלוקה על רבי דאילו הוי ביה חלוקה לא הוה גמרא שתיק מלאיתוביה לרבי מהאי מתניתן ולדחוי מימריה דסתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתניתין ומדלא חזינן לגמרא דאותיב לרבי מהאי מתניתין שמע מינה שאינה חלוקה עליו כלל וליכא בזו ההלכה קושיא כלל לענין מצוה שהדבר פשוט אבל לענין דוחק ודאי דחוק הוא וכבר אמרתי מה שנראה לי בו ואפשר שיש לו ז\"ל ראיה ברורה יותר מן הראיות שאמרתי והאל ברוך הוא יודע." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שאלה קשיא לי מה שפסק הרב ז\"ל שתחומין של שנים עשר מיל אסורין מדאורייתא ואפילו לרבנן אל יצא איש ממקומו בכלל תרי\"ג מצות הנוהגות לדורות והיוצא חוץ לשנים עשר מיל לוקה מן התורה ובאמת לא סמך אלא על דברי הרב רבינו יצחק פאסי ז\"ל שהקשה אהא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דאורייתא מהא דקי\"ל דליתא לר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא ופרקה ממאי דגרסינן בני מערבא אין לך מחוור מכולן אלא י\"ב מיל כנגד מחנה ישראל ואוקמא לדברי ר' חייא בשנים עשר מיל כדגרסי בירושלמי ומאי דאמרינן בשאר דוכתא תחומין דרבנן אלפים אמה והיא מחלוקת ר' עקיבא ורבנן וקשיא לי אליבא דהאי תירוצא טובא דהא תינח דיכול לפרוקי מאי דגרסי בגמרא מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן אלא הא דתנן בפרק ארבע מיתות המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה ואמרי עלה מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי היא תחומין אליבא דר' עקיבא והעברה אליבא דר' יוסי ואי אמרת דסברי רבנן משנים עשר מיל ולמעלה איסורא דאורייתא אמאי לא קיימא לן מתניתין אלא אליבא דר' עקיבא ואפילו רבנן נמי משנים עשר מיל ולמעלה הרי הוא דבר שיש בו חלול שבת ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה כר' יוסי בהעברה ומדלא אוקימנא אלא כר' עקיבא ש\"מ דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כל עיקר
וכן מהא נמי דקא מקשינן דר' יוסי אדר' יוסי בפרק בכל מערבין בגמ' ר' יוסי ור' שמעון אומרין ספק העריב כשר מיהא דתנן טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר טמא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי ופריק רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ואקשי לה שבת נמי דאורייתא ופריק קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן מכלל דלית לה עיקר מן התורה כלל ולא דמיא לטומאה דאית בה טומאה חמורה מדאורייתא וטומאה קלה מדרבנן אלא עיקר איסור תחומין מדרבנן אלמא מאן דסבר תחומין דאורייתא אכולה תחומין קא אמר אפילו אלפים אמה ומאן דקסבר דרבנן אכולהו קאמר ואפילו של י\"ב מיל וכן נמי מהא דגרסינן בפ' כלל גדול אבעיא דרבא מדרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אתינן לאפשיטה ממתניתין דקתני אבות מלאכות וכו' ואסיקא אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ומהדרי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וכן נמי בכמה דוכתא לא מתוקמי לן תחומין דאורייתא אלא אליבא דר' עקיבא ואי סברי רבנן דשנים עשר מיל דאורייתא מאי איריא ר' עקיבא אפילו רבנן ואם כן נימא הכי כגון שידע לה לשבת בתחומין ואנא ידענא דכל חד וחד כדאית ליה לר' עקיבא אלפים אמה ולרבנן י\"ב מיל ומדלא קא משנין הכי שמע מינה דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כלל.
ובלא הא נמי היכי מצינן לאוקמא הא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בשנים עשר מיל הא בי ר' ינאי לא מייתי מינה ראיה אלא יוצאין למלחמת הרשות שאינן פטורין מלערב אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר' חייא וכו' והנחת הערוב לא משכחת לה אלא באלפים אמה וליכא עירוב בשנים עשר מיל ואם כן היכי מחייב יוצאין למלחמה בעירוב אלפים אמה מדתני ר' חייא ואנן מוקמי בי\"ב מיל הילכך הדרי קושיא לדוכתיה ואי אמרת האי דקא מיתינן מדר' חייא טעמא שמערבין עירובי תחומין לאו משום דר' חייא אאלפים אמה קאמר אלא לאשמועינן שעיקר איסור תחומין דאורייתא אע\"פ שהוא בשנים עשר מיל והילכך חייבין לערב באלפים אמה דאע\"ג שהן מדרבנן אמינא לך אם כן עירובי חצרות נמי מדרבנן עיקר תקנתא משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוא ואמאי פטרינן להו מעירובי חצרות וקא מחייבינן בעירובי תחומין מדתני ר' חייא הא לא שנא עירובי חצרות ולא שנא עירובי תחומין והא מילתא עדיין צריכה תירוץ וכגון הא מילתא ודאי לא פסקה ז\"ל אלא לבתר עיינא ותליה באישלי רברבי וצריכין אנו למימיו.
תשובה זו הקושיא קשיא לי מכמה שנים ועמדתי בה הרבה ואינה קושיא על אבא מארי ז\"ל דכל רבותינו הגאונים והמפרשים כך סבירא להו ששנים עשר מיל דאורייתא וכך נראה מגמרא דערובין בבלי וירושלמי ויראה מדברי אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת סוטה דהאי דאמרינן בכל דוכתא בגמ' תחומין דרבנן שיעור תחומין דרבנן לפי שאינו בפירוש בתורה ויעלה בדעתי אני שאין קרוי תחום סתם אלא אלפים אמה וליכא מאן דסבירא ליה דאלפים דאורייתא אלא ר' עקיבא ולפיכך אמרינן בכל מקום תחומין ואליבא דר' עקיבא ולא דחינן תלמוד ערוך דלוקין על התחומין דבר תורה ושעל יציאה בשבת אמר קרא אל יצא איש ממקומו בקושיא שאפשר שיהיה בה פירוק דלא ידעינן ליה ואע\"פ שקושיא יפה היא וראוי לעמוד בה ולא נתגלה לי בקושיא זו פירוק ברור והאל יפקח עינינו כולנו לראות המים ולרוות צמאוננו." + ], + [ + "שאלה קשיא לי מה שפסק הרב ז\"ל שתחומין של שנים עשר מיל אסורין מדאורייתא ואפילו לרבנן אל יצא איש ממקומו בכלל תרי\"ג מצות הנוהגות לדורות והיוצא חוץ לשנים עשר מיל לוקה מן התורה ובאמת לא סמך אלא על דברי הרב רבינו יצחק פאסי ז\"ל שהקשה אהא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דאורייתא מהא דקי\"ל דליתא לר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא ופרקה ממאי דגרסינן בני מערבא אין לך מחוור מכולן אלא י\"ב מיל כנגד מחנה ישראל ואוקמא לדברי ר' חייא בשנים עשר מיל כדגרסי בירושלמי ומאי דאמרינן בשאר דוכתא תחומין דרבנן אלפים אמה והיא מחלוקת ר' עקיבא ורבנן וקשיא לי אליבא דהאי תירוצא טובא דהא תינח דיכול לפרוקי מאי דגרסי בגמרא מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן אלא הא דתנן בפרק ארבע מיתות המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה ואמרי עלה מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי היא תחומין אליבא דר' עקיבא והעברה אליבא דר' יוסי ואי אמרת דסברי רבנן משנים עשר מיל ולמעלה איסורא דאורייתא אמאי לא קיימא לן מתניתין אלא אליבא דר' עקיבא ואפילו רבנן נמי משנים עשר מיל ולמעלה הרי הוא דבר שיש בו חלול שבת ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה כר' יוסי בהעברה ומדלא אוקימנא אלא כר' עקיבא ש\"מ דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כל עיקר
וכן מהא נמי דקא מקשינן דר' יוסי אדר' יוסי בפרק בכל מערבין בגמ' ר' יוסי ור' שמעון אומרין ספק העריב כשר מיהא דתנן טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר טמא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי ופריק רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ואקשי לה שבת נמי דאורייתא ופריק קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן מכלל דלית לה עיקר מן התורה כלל ולא דמיא לטומאה דאית בה טומאה חמורה מדאורייתא וטומאה קלה מדרבנן אלא עיקר איסור תחומין מדרבנן אלמא מאן דסבר תחומין דאורייתא אכולה תחומין קא אמר אפילו אלפים אמה ומאן דקסבר דרבנן אכולהו קאמר ואפילו של י\"ב מיל וכן נמי מהא דגרסינן בפ' כלל גדול אבעיא דרבא מדרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אתינן לאפשיטה ממתניתין דקתני אבות מלאכות וכו' ואסיקא אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ומהדרי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וכן נמי בכמה דוכתא לא מתוקמי לן תחומין דאורייתא אלא אליבא דר' עקיבא ואי סברי רבנן דשנים עשר מיל דאורייתא מאי איריא ר' עקיבא אפילו רבנן ואם כן נימא הכי כגון שידע לה לשבת בתחומין ואנא ידענא דכל חד וחד כדאית ליה לר' עקיבא אלפים אמה ולרבנן י\"ב מיל ומדלא קא משנין הכי שמע מינה דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כלל.
ובלא הא נמי היכי מצינן לאוקמא הא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בשנים עשר מיל הא בי ר' ינאי לא מייתי מינה ראיה אלא יוצאין למלחמת הרשות שאינן פטורין מלערב אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר' חייא וכו' והנחת הערוב לא משכחת לה אלא באלפים אמה וליכא עירוב בשנים עשר מיל ואם כן היכי מחייב יוצאין למלחמה בעירוב אלפים אמה מדתני ר' חייא ואנן מוקמי בי\"ב מיל הילכך הדרי קושיא לדוכתיה ואי אמרת האי דקא מיתינן מדר' חייא טעמא שמערבין עירובי תחומין לאו משום דר' חייא אאלפים אמה קאמר אלא לאשמועינן שעיקר איסור תחומין דאורייתא אע\"פ שהוא בשנים עשר מיל והילכך חייבין לערב באלפים אמה דאע\"ג שהן מדרבנן אמינא לך אם כן עירובי חצרות נמי מדרבנן עיקר תקנתא משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוא ואמאי פטרינן להו מעירובי חצרות וקא מחייבינן בעירובי תחומין מדתני ר' חייא הא לא שנא עירובי חצרות ולא שנא עירובי תחומין והא מילתא עדיין צריכה תירוץ וכגון הא מילתא ודאי לא פסקה ז\"ל אלא לבתר עיינא ותליה באישלי רברבי וצריכין אנו למימיו.
תשובה זו הקושיא קשיא לי מכמה שנים ועמדתי בה הרבה ואינה קושיא על אבא מארי ז\"ל דכל רבותינו הגאונים והמפרשים כך סבירא להו ששנים עשר מיל דאורייתא וכך נראה מגמרא דערובין בבלי וירושלמי ויראה מדברי אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת סוטה דהאי דאמרינן בכל דוכתא בגמ' תחומין דרבנן שיעור תחומין דרבנן לפי שאינו בפירוש בתורה ויעלה בדעתי אני שאין קרוי תחום סתם אלא אלפים אמה וליכא מאן דסבירא ליה דאלפים דאורייתא אלא ר' עקיבא ולפיכך אמרינן בכל מקום תחומין ואליבא דר' עקיבא ולא דחינן תלמוד ערוך דלוקין על התחומין דבר תורה ושעל יציאה בשבת אמר קרא אל יצא איש ממקומו בקושיא שאפשר שיהיה בה פירוק דלא ידעינן ליה ואע\"פ שקושיא יפה היא וראוי לעמוד בה ולא נתגלה לי בקושיא זו פירוק ברור והאל יפקח עינינו כולנו לראות המים ולרוות צמאוננו." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bec9fae5f7f92a7f5cbcd311d7a91b61da2b7a8f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,134 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Sabbath", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Sabbath", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל דברים \n המותרין בעשייתן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת וכו'. נפקא מינה שלא התיר דבר שאין מתכוין אלא אם כן תהא עשיית המלאכה ספק אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה אבל אם אי אפשר שלא תעשה אסור ולפיכך חזר ואמר עשה מעשה ונעשתה בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע\"פ שלא נתכוין לה חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה המלאכה כיצד הרי שצריך לראש עוף וכו'. ורואה אני בעניות דעתי דמאי דקא קרי ליה פסיק רישיה ולא ימות נמי היינו דבר שאין מתכוין שמותר דהא כמה דוכתא אשכחן שודאי תעשה המלאכה והתיר ר' שמעון לכתחלה תא שמע מהא דתניא פורשין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת וכו' ובלבד שלא יתכון לצוד והא הכא דודאי מיתציד וקא קרי ליה דבר שאין מתכון והתיר ר' שמעון לכתחלה ולוקמא לה כר' יהודה אלא שדדחקינן ואוקימנה כגון דשביק רווחא כדי שלא תהא צודה כל עיקר שמע מינה דר' שמעון מתיר ואע\"ג דלא שביק רווחא וכן נמי מהא דאיתמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו בלישנא קמא אמרינן לא אפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי ובלישנא בתרא אמרינן אפשר ולא קא מיכוין היינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון לא אפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי והיינו דקא מותבינן על ר' ירמיה רבה בפרק במה מדליקין אימור דאמר ר' שמעון בגדולים דלא אפשר בקטנים דאפשר מי אמר ואותיבה רבא מהא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו וכו' והא הכא דאפשר למעבד כצנועין ואפילו הכי כיון דלא מיכוין קא שרי ר' שמעון לכתחלה שמעינן מינה דמלתא ודאית כגון לבישת כלאים ודכותה גרירת מטה שודאי קא לבוש כלאים ודאי עושה חריץ כיון שאין כוונתו לכך מותר ומינה תשמע שהנאה הבאה לו בעל כרחו דלאו ספיקא היא אלא ודאי יודע הוא שיהנה כיון דלא קא מיכוין שרי וכדאמרינן לענין המבריח מן המכס לא ילבש כלאים על גבי עשרה כלים ואפילו להבריח מן המכס ר' שמעון בן יהודה אמר משום ר' שמעון מותר להבריח מן המכס ואמרינן עלה בשלמא לענין כלאים בהא פליגי דמר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור והכא דליכא ספיקא אלא ודאי קא לביש וקא שרי ר' שמעון לכתחלה
ועוד נמי דתנן בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו את הדם דברי ר' יהודה וחכמים אומרים מקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ר' שמעון אומר יקיז אע\"פ שעושה בו מום ועוד מהא דתנן ר' יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ ותולש ואמר רב הלכה כר' יוסי בן המשולם וקיי\"ל דסבר ר' יוסי בן המשולם דתולש ואע\"פ שאסור בגיזה מותר משום דהוה ליה דבר שאין כוונתו אלא לגלות מקום לסכין וכנגדו ביום טוב מותר והכא דודאי גוזז הוא כיון דלא מיכוין לגזיזה מותר בין בבכור בין ביום טוב וכן נמי אע\"ג דקיי\"ל דפרת חטאת נפסלת בגיזה ועבודה תנן שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר' יוסי בן המשולם אומר גוזזן במספרים ואינו חושש ואוקימנא טעמא משום דקסבר דבר שאין מתכוין מותר והאי לאו לגיזה קא מיכוין ואע\"פ שגוזז ודאי מותר ועוד תנן הכניסה לרבקה ודשה כשרה כיון דלא נתכוין לדישה אע\"פ שאי אפשר שלא תדוש דבר שאין מתכוין הוא ומותר
ועוד קשיא מהא דתנן נזיר חופף ומפספס משום דדבר שאין מתכוין הוא וטעמא דאינו סורק שכל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין (ואוכל) [ואי כל] ודאי אסור הוא אע\"פ שאין מתכוין להשיר הנימין דהא אי אפשר שלא להשיר ואמאי קא מוקמי ליה במתכוין אלא שמע מינה סורק לא איתסר אלא משום כוונתו אבל חופף ומפספס אע\"פ שודאי משיר כיון שאין כוונתו לכך מותר ולא תיקשי לך דהא דאסר וברדא דשרי התם לאו משום נשירת שער קא נגעי בה אלא משום מוקצה כעיקר שמעתא דהתם וכן נמי מהא דתנו רבנן פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצת מותר לטלטלה ואם לאו אסור והא הכא דודאי מחתה בגחלים הוא וכיון דלא קא מכוין מותר לכתחלה ולא אסרינן היכא דאין מקצתה מגולה אלא משום טלטול מוקצה ור' אלעזר בן תדאי מתיר בכוש אע\"פ שהיא ננערת ולא חישינן משום חיתוי בגחלים דדבר שאין מתכוין הוא וכן נמי מהא דאמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת משום דיונק מן הקרקע הוא כדקא מדמינן ליה לקמן לפרפיסא ואמרינן בפרפיסא היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מחייב משום תולש וכיון שהמקנח בו אינו מתכוין לתלישתו אע\"פ שתולשו ודאי מותר וכן נמי מהא דתנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי גדי ואם להסיק כדי לבשל ביצה קלה ואם ליפות את הקרקע כל שהוא ואקשינן אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו ואסיקנה כגון דעבד בארעא דלאו דידיה כי היכא דלא ליהוי פסיק רישיה ואי בספק דיליה ואי בספק ודאי תליא מילתא מאי אהני בארעא דלאו דידיה הא ודאי נתיפת קרקע חבירו ועדיין לא נפקא מתורת וודאי דהוא פסיק רישיה ולא ימות לפי סברתו ז\"ל
אלא שמע מינה דלאו בספק ודאי תליא מלתא דדבר שאין מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות אלא אע\"ג דודאי תעשה המלאכה שלא נתכוין לכתחלה בכל היינו דאמרינן הלכך כל מה שפסק בו בודאי זה שהוא חייב חטאת מותר הוא לכתחלה ולא עוד אלא אפילו פסיק רישיה ולא ימות דקא קרינן ליה בגמרא לא אמרינן כן דחייב חטאת דעד כאן לא קאמרינן אלא דמודה ר' שמעון לר' יהודה שהוא אסור ואפילו ר' יהודה לא סבר לה דחייב שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת וזה לא נתכוין לאיסור הלכך בין לר' יהודה בין לר' שמעון איסורא דרבנן הוא וכן נמי דקאמרי גבי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה משום דפסיק רישיה ולא ימות הוא ואי איסורא דאורייתא הוא חייב חטאת מיבעי ליה וכן נמי מהא דקא מתיר (צונן) [לבעול בתחילה בשבת] בכתובות דרוב בקיאין בהטיה אע\"ג דפסיק רישיה ולא ימות הוא מותר לכתחלה ואי אמרת דר' שמעון מחייב חטאת אמאי שרי לכתחלה אפילו להני שאינן בקיאין אלא כיון דאיסור דרבנן הוא אזיל בתר רובה ושרי לכתחלה דאי לא תימא הכי אלא מעתה נר שאחורי הדלת ופתח ונעל כדרכו וכבתה הכי נמי דחייב חטאת ואע\"פ שלא נתכוין דהא קא לייט עלה רב ואמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי טעמא לייט עלה רב אי לימא משום דרב סבר לה כר' יהודה ותנא קתני כר' שמעון ומשום דרב סבר לה כר' יהודה דתני כר' שמעון לייט ליה מילט ואמר ליה בהא אפילו ר' שמעון מודה דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות והוא ז\"ל לא פסיק בה חייב חטאת
ולא משכחת חייב חטאת בפסיק רישיה ולא ימות אלא היכא דקא מיכוין לעשות מלאכה ואע\"פ שמתעסק הוא אצלה מלאכת מחשבת קרינן לה ולא דמיא למתעסק בלא כוונה כי הא דקא מקשי גבי הפוצע את החלזון ולחייב נמי משום נטילת נשמה ואמר ר' יוחנן כגון שפצעו ומת רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ואקשינן והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר אע\"פ שמתעסק הוא הא קא מכוין ליטול נשמה והיא עיקר מעשיו ונהנה ממנה ולפיכך תירץ שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה הלכך אין כוונתו לכך ואע\"פ שנטילת הנשמה אינו חייב שהרי אין רצונו בכך וכי נמי דקא מקשי גבי התולש עולשין וכו' ואם ליפות את הקרקע כל שהו אטו כלהו לאו ליפות את הקרקע נינהו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שאני אביי אמר אפילו תימא בשדה דלאו אגם כגון דלא קא מכוין ליפות אלא מתכוין הוא ודאי לתלוש או לאכילה או לבהמה או להסיק והא אצל יפוי הקרקע מתעסק בעלמא והרי הוא נהנה מן היפוי ואע\"פ שלא תלש כשיעור לאכילה אפילו הכי מחשבת מקרי ולפיכך הקשינו והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה וכו' הלכך מוקמינן לה בארעא דחבריה דאע\"ג דקא מכוין לתלישה הרי לא תולש כשיעור ויפוי קרקע לא ניחא ליה ביה כל עיקר שהרי אינו נהנה ממנו ולא משכחת בכל התלמוד אלא שני מקומות אילו בלבד אבל שאר דוכתא כולהו פסיק רישיה בלא מתכוין הוא ולא אסר ר' שמעון אלא משום מראית העין בלבד
תדע דהא תנן גבי שחיטת בכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן התולש את השער לראות מקום מום ואיבעיא לן האי תולש לכתחלה או דיעבד ואמר ר' ירמיה תא שמע צמר המסובך באוזן ר' יוסי בן המשולם אומר תולשו ומראה את מומו שמע מינה לכתחלה ואמר ר' מאיר אף אנן נמי תנינן וכן התולש וכו' אהיא אי לימא לא יזיזנו השתא דיעבד דשחיטתו מוכחת עליו אמרת לא יזיזנו לראות מקום מום מבעיא מכאן אתה למד בפירוש דכל היכא דהוי דבר שאין מתכוין ואין שם דבר המוכיח עליו שלא נתכוין למלאכה אסור והוי פסיק רישיה ולא ימות וכל היכא דאיכא מילתא דמוכחא עליה דלא מכוין למלאכת איסור הוא פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ועל דרך זו פירשתי כל הסוגיות שבת לחוד דבדבר שאין מתכוין ופסיק רישיה ולא ימות הנך סוגיות דשבת ודכתובות ודבכורות ודפסחים ושאר כל המקומות
ולפיכך קשיא לי לפי סברא זו כל מה שפסק בדבר שאין מתכוין בודאי שהוא חייב, ומותר לכתחלה מיבעי ליה וכל מה שפסק בפסיק רישיה ולא ימות נמי שהוא חייב ופטור אבל אסור מיבעי ליה ומה שאסר בכלל פסיק רישיה ולא ימות רחיצת ידים באוהל וכיוצא בו שמשיר את השיער ודאי אע\"פ שאין כוונתו לכך ופסקא זו דלא כר' שמעון דהא כדקא מוקימנא בפרק במה טומנין אתרתי מתניתא חדא כר' יהודה וחדא כר' שמעון אקשי במאי אוקמיתה להא דשרי כר' שמעון אימא סיפא אבל לא יחוף בהן שערו ואי ר' שמעון מישרי קא שרי דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק שמעינן השתא דאע\"ג דמשיר שער ודאי קא שרי ר' שמעון שהרי אינו מתכוין ועד כאן לא אסר לסרוק אלא כדאוקימנא טעמא מנזירות שכל הסורק להשיר נימין המדולדלין הוא מתכוין ואי לאו כוונתו הוי שרי ר' שמעון הלכך ליכא לפרושי הא דאמר ר' נחמיה בריה דרב יוסף היכא דליכא רובא אוהל שפיר דאמר משום השרת שיער אלא משום מוקצה על עיקר סוגיתנו של מעלה וכן נמי עפר לבנתא ועפר פלפלי וכוספא דיסמון שהוא דבר רך ביותר כשמן אשמעינן דמסתמא מוכנים הן משום ריח טוב שבהן אבל אם הכינו מותר ואפילו כולה אוהלא
ועוד בר מן דין ובר מן דין כשהתיר ז\"ל דבר שאין מתכוין באותן כללות שכלל בראש הלכות שבת לא התיר אלא כדרב יוסף דאמר כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר' שמעון מדרבנן כל היכא דמכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר' שמעון לכתחלה כעין גרירת מטה כסא וספסל דאילו מכוין פטור הוא דחפירה כלאחר יד היא וכן אמר הרב ז\"ל כיצד גורר אדם מטה וכו' וכן מהלך אדם על גבי עשבים וכו' ותלישה ברגלו כלאחר יד היא וכן נמי הנכנס לפרצה דחוקה ומשיר צרורות אפילו נתכוין דסתירה כלאחר יד היא ורחיצת הידים בעפר הפירות שאמר לפי סברתו ז\"ל אפילו נתכוין נמי גזיזה כלאחר יד היא ובכולהו אפילו נתכוין איסורא דרבנן הוא מכלל דכל היכא דכי מכוין איסורא דאורייתא לא שרי בלא מתכוין כדרב יוסף והא אותיביה רבא לרב יוסף ממוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו' והא הכא דכי מכוין איסורא דאורייתא כי לא מכוין שרי ר' שמעון לכתחלה וסלקא בתיובתא ובטילו ליה תירוצה דרב יוסף ותריץ רבא לרב הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור ובטיבותיה דמר ניעיין בה טובא דילמא משכח בה טעמא ואע\"פ שגדול המפרשים רבנן שלמה מאיר עיני הגולה ז\"ל פירש פסיק רישיה ולא ימות על דרך הרב ז\"ל ולא נהירא לי סברא זו.
תשובה לא כל ספק שיולד לאדם יסתור שורת ההלכה ויהפוך פירוש השמועה מפניו דבכמה מקומות אמרינן בגמרא קשיא דרבי פלוני אדרבי פלוני ואסיקנה בקושיא ולא הפכנו שמועה משתי השמועות והוציאנו אותה ממשמעה עד שתלך הקושיא אבל הספק שיולד הוא שראוי להתבונן בו ולתרץ אותו עד שיחזור לשורת ההלכה ודוקיא דשמעתא ואם לא יתבאר תירוצו ישאר קשה עד שיודע ענינו ולפיכך אין ראוי להפך פירוש ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ולהוציא אותו ממשמעו שביארו אותו כל המפרשים והוא הפשוט הברור מענין הדברים מפני אילו הספיקות שנולדו לך כל שכן שאלו הספיקות אפשר לתרץ אותן והולכין על פי הפירוש הנכון לענין פורשין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת לא אוקימנה לר' יהודה בדשביק רווחא אלא כי היכי דלא ישאר דרך לצידה כלל דאם אפשר דהוי צידה אסור ליה דדבר שאין מתכוין לטעמיה דידיה אסור ודבר זה פשוט מן הגמרא דאמר לעולם ר' יהודה היא ומאי ובלבד שלא יתכוין לצוד נמי דלישבוק לפי רווחא כי היכי דלא ליתצדן ממילא ולא גמרינן מהאי מימרא דלר' שמעון אע\"ג דמיתצדן ודאי שרי אלא אע\"ג דמיתצדן ממילא שאין מעשיו גורמין הצידה ודאי שרי ואפשר כי האי גונא בששינה בפרישת המחצלת על גבי הכוורת שנוי שאפשר שיצודו הדבורים עמו ואפשר שלא יצודו שלא הניח ריוח שלא יתכן עמו צידה כלל כר' יהודה
ולענין הנאה הבאה לאדם בעל כרחו ומימרא דר' יהודה רבה דאמר אימור דשרי ר' שמעון בגדולים דלא אפשר אין ממנו ספק כלל שאין ענין אפשר ולא אפשר אפשר שיהיה האסור ואפשר שלא יהיה אלא אפשר לו לעשות כוונתו המותרת שלא באותה שדה דרך שיש בה חשש אסור או לא אפשר ליה אלא באותה הדרך דהכי אמר ר' ירמיה אימור דשרי ר' שמעון בגדולים דלא אפשר כלומר שלא התיר ר' שמעון הגרירה אלא בגדולים דלא אפשר ליה לטלטולי להו אלא בגרירה אבל הקטנים דאפשר להגביהן לא שרי ומפני הכי אותבינן עליה בתופרי כסות שאפשר להו לעשות כצנועין שאין בו חשש אסור כלל ואפילו הכי קא שרי ר' שמעון וסלקא ליה בתיובתא אבל עשיית חריץ לעולם בין בגדולים בין בקטנים אינו ודאי והאי אמרינן בהנאה הבאה לאדם על כרחו אפשר ולא קא מכוין דהיינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון פירושו כמו שהעתקנו מפי הרב זצ\"ל כגון שהיה לו שתי דרכים אחת על בית עבודה זרה ואחת אינה על בית ע\"ז ובית עבודה זרה מקטירין לפני ע\"ז בשמים שיהנה אדם בריחם כשיגיע לו הריח בכי הא אמרינן אע\"פ שאפשר לו להלך באותה הדרך שאינה על בית ע\"ז והלך בדרך שהיא על בית ע\"ז הואיל ואינו מתכוין להנות בריח הבשמים מותר לו להלך באותה הדרך אליבא דר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר שאפשר שיהיו הבשמים שמקטירין אותן מרובין ויגיע ריחם לו ויריח ויהנה ואפשר שיהיו הבשמים מעוטים ולא יגיע הריח לו כשיהלך בדרך ולא יהנה ואפילו יהיו מרובין אפשר שיהיה הרוח המנשב כשיהלך חזק ומפזר הריח ולא יגיע לו הנאה ואפשר שיהיה שם בדרך ריח רע כגון ריח נבלה וכיוצא בה ויתעלם הריח הטוב ולא יהנה הואיל והדבר כן ואין הלוכו באותה הדרך גורם לו להריח הריח הטוב ולהנות בודאי על כל פנים אפילו הריח הריח הטוב והגיעה לו הנאה ואינו מתכוין להנות אלא לעבור ולילך לדרכו בלבד הרי זה מותר אליבא דר' שמעון דסבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר וכן כל כיוצא בזה
ולענין לבישת כלאים דודאי הכלאים עולה עליו ואפילו הכי שרי ר' שמעון בשאינו מתכוין ודאי אגב גררא קושיא היא אבל כשתעיין בה מיפרקא לך במהרה שתופרי כסות ומוכרי כסות אינן לובשין הכלאים וכשאסר הכתוב הכלאים ואמר לא יעלה עליך לא אסר אלא דרך לבישה אבל עליה שאינה דרך לבישה לא אסר הכתוב הלכך תופרי כסות ומוכרי כסות אין בעליית הכלאים עליהם חשש לבישה אלא חשש הנאה תדע דלא תנן ובלבד שלא יתכוונו ללבישה אלא ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והנאה זו אינה ודאית אלא ספק היא שאפשר שתגיע לו הנאה זו ואפשר שלא תגיע כגון שהיו הגשמים מרובין או החום חזק ולענין לובש כלאים על גבי עשרה כלים ולהבריח מן המכס אין הלשון כמו שאמרת ר' שמעון בן יהודה אמר משום ר' שמעון מותר להבריח וכו' אלא הכי הוא לשון הגמרא בספרים שעמדנו עליהם ר' שמעון אמר משום ר' עקיבא מותר להבריח בה את המכס ואליבא דהאי לישנא ליכא קושיא דהאי מימרא דר' שמעון אליבא דר' עקיבא הוא לאו אליבא דידיה הוא דהוא מודה בפסיק רישיה ולא ימות ושמא ר' עקיבא חולק ואפילו בפסיק רישיה וסבירא ליה דאם אינו מתכוין מותר ואין הלכה כדבריו דהא ר' יהודה ור' שמעון חולקין עליו וחזינן לרבנו זצ\"ל דקא פסיק בדבר שאין מתכוין שהוא מותר כר' שמעון כדאיתיה מפירוש בפרק ראשון מהלכות שבת ובמקומות אחרים ופסיק בלובש כלאים להבריח מן המכס שהוא אסור כתנא קמא דבריתא דתנו לא ילבש כלאים על גבי עשרה כלים ואפילו להבריח מן המכס דהכי אמר ז\"ל בפרק עשירי מהלכות כלאים לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפילו לגנוב את המכס ואם לבוש כן לוקה זה נוסח דבריו ז\"ל ואי אפשר שיפסוק ז\"ל במקום כר' שמעון ובמקום אחר יתלונן עליו אלא ודאי דוקית הגרסא שלו כאשר מצאנו בספרים כמו שכתבנו
ולענין בכור שאחזו דם לית מינה קושיא וליכא בה ספיקא כלל דאין ההקזה עושה מום בודאי תדע דאמרי חכמים יקיז ובלבד שלא יעשה מום ור' שמעון לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך התיר ההקזה אע\"פ שהוא עושה מום שאין עשיית המום ודאית עד שאי אפשר שתהיה הקזה בלא מום ולענין השוחט את הבכור עושה מקום לקופיס כדתרצינן תני לקופיץ מסקנא דגמרא וסוגיא דשמעתא דתולש לאו היינו גוזז ואינו לוקה ואפילו נאמר תולש היינו גוזז איכא לפרוקי היינו טעמא דשרינן עשיית מקום לקופיס שאין כונתו בעשיית המקום לקופיס אלא בהטית השער לכאן ולכאן שאפשר שיתלוש השער ואפשר שלא יתלוש ומפני זה אפילו נתלש שרי דהוה ליה דבר שאין מתכוין אליבא דר' שמעון שרי וזה הדוחק אליבא דשקלא וטריא דגמרא דתולש היינו גוזז אבל אליבא דהילכתא דתולש לאו היינו גוזז לא צרכינן להאי תירוצא דליכא קושיא ולענין שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר אע\"ג דקשיא היא איכא לפרוקי כונת הגוזז לקוץ השער מעיקרו וזה הואיל ואין כונתו אלא לקוץ הראש המשחיר בלבד לא לגזוז השער מעיקרו מפני זה הוה ליה דבר שאין מתכוין ומותר שאפשר כשיגזוז אותן שיכרתו מעיקרן ואפשר שלא יכרת אלא ראשן בלבד ומפני זה גוזז אותן במספרים ואינו חושש ודילמא איכא תרוצא אחרינא דלא איגלי לן ולענין הכניסה לרבקה ודשה לית בה קושיא כלל שאפשר שלא תדוש ומי ימר שודאי דשה וזה שהקשית מנזיר לא ידעתי מאי קושיא דהא כמה בני אדם חופפין ומפספסין ואין השער נושר ואינו דומה לדבר שיעשה בו האיסור בודאי וסורק דאוקימנן במתכוין להשיר הנימין כי היכי דתיתסר הסריקה מפני שגם הסריקה ספק היא ואינה משרת השער בודאי ולפיכך אצטריכנו לאוקמה במתכוין להשיר הנימין שגם הספק אם יתכוין אדם בו לאסור אסור
ולענין פגה שטמנה בתבן וחררה בגחלים דודאי מחתה בגחלים כדאמרת ודאי נראה שקשיא היא שהענין צריך עיון מרובה וחכמה יתירה והנה אני מפרש לך העיקר שיתבאר לך ממנו פירוק קושיא זו דבר ידוע הוא שמחתה בגחלים לא נאסר אלא מפני שהחתוי בהם גורם להגביר הסיקן שהוא מלאכת ההבערה ולא כל מחתה בגחלים בודאי יגבר הסק אותן הגחלים אבל טלטול הגחלים כגון שהיתה מונחת בכלי וטלטל אותו הכלי ולא נגע בגחלת אין בו איסור מלאכה הלכך כשיטלטל החררה ואין כונתו אלא לטלטל החררה אע\"פ שהגחלים ננערים מאיליהן לא בודאי יגבר הסיקן ותוסיף אשן שהוא המלאכה כי היכי דתקשי לך דומיא דפסיק רישיה שהוא ודאי המלאכה אלא הדבר שיעשה בודאי הוא טלטול הגחלת בטלטול החררה וטלטול הגחלת אפשר שיעשה בשבילו תוספת הסיקה ואפשר שלא יתוסף הסקה לפיכך שרינן ליה דדבר שאין מתכוין הוא דומיא דגורר אדם מטה וכו' שהמלאכה שהיא ההבערה לא בודאי תעשה אלא ספק תעשה ספק לא תעשה וליכא בה קושיא גבן ופירושא דוקא הוא למבינים ולענין צרור שעלו בו עשבים לעולם אינו מקנח בו אלא בשהיה מובדל מן הקרקע והיינו דאתא לאשמועינן אע\"פ שהתולש ממנו חייב חטאת כתולש מעציץ לקנוח מותר לקנח בו ולא חישינן שמא יתלושו העשבים בעת הקנוח דדבר שאין מתכוין הוא ואין העשבין נתלשין בודאי ולענין תולש עולשין ומזרד זרדין תמיהא הקושיא לחדא דפשיטא מילתא ולית בה ספיקא דבשדה חבירו אע\"פ שנתיפתה הקרקע הואיל ואין מחשבתו לכך אין שיעורו בכל שהוא אלא כשיעור דבר שחישב עליו אם לאכילה כגרוגרת וכו' ומאי קושיא איכא מותר קאמרינן בעושה בשדה חבירו עד דתיקשי לך לעולם איסורא עבד בין בשדה חבירו בין בשדה שלו מיהו אין השיעור שוה
ודקא קשיא לך אמאי חייב חטאת והא מודה ר' שמעון אמרינן דמשמע מודה לר' יהודה דאסור אבל חטאת לא חייב ודאי כי הא איכא לאקשויי אבל כד מעיינת בגמרא בענין מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות מתברר לך שר' שמעון מחייב חטאת אם היתה שם מלאכה דר' שמעון אע\"ג דפליג על ר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה דמחייב בה ר' יהודה חטאת הודה לו בדבר שאין מתכוין בפסיק רישיה ולא ימות נמי שהוא חמור יותר והאי דלא אמר ר' יהודה בדבר שאין מתכוין חייב חטאת אלא אסור בלבד משם דעיקר דברי ר' יהודה ביום טוב וביום טוב ליכא חיוב חטאת דתנן ר' יהודה אומר אין מקרדין וכו' ואמרינן עלה בגמרא ור' יהודה סבר קירוד דקא עביד חבורה אסור דבר שאין מתכוין אסור ועוד אפילו בשבת לא סלקא דעתא לחיובי בדבר שאין מתכוין שהוא ספק אם תעשה המלאכה או לא תעשה חייב חטאת ואפילו לר' יהודה דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאמרת הלכך בדבר שאין מתכוין דהוא ספק לא אפשר דהוי חיובא אלא איסורא בלבד לדברי ר' יהודה אבל בפסיק רישיה ולא ימות חיובא איכא בין לדברי ר' יהודה בין לדברי ר' שמעון דמאחר שידע שהאיסור יעשה בודאי ושמחשבתו אינה נעשית אלא בעשיית המלאכה הרי חישב לעשות המלאכה ולפיכך חייב חטאת ומלאכת מחשבת קרינן ביה כגון האי דפסיק רישיה של עוף אע\"פ שאין סוף כוונתו למיתה הואיל והוא יודע שהמות בא בחתיכת ראש העוף וחישב לחתוך ראשו הרי חושב למיתה וחייב חטאת
ודקא מקשית מסוכרייא דנזייתא לית בה קושיא כלל דהא כדאיתא והא כדאיתא מידי דאית ביה מלאכה חייב מידי דלית ביה מלאכה אסור בלבד והאי דאמרינן בענין מסוכרייא דנזייתא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לאו למימרא דתרוייהו שוין באיסור בלחוד אלא למימרא דתרוייהו אסירי לר' שמעון דהאסור ודאי יעשה ולא אמר ר' שמעון בכי האי גונא דבר שאין מתכוין מותר ולענין בקי בהטיה פשיטא מילתא לחדא דלית ביה איסורא דאורייתא ואפילו עבד במזיד ובלא הטיה ומפני זה אזלינן בתר רובי וכבר איפסקא הילכתא בהיתר לגמרי ולענין נר שאחורי הדלת יראה שאפילו רב דלייט ואוקימנא בטעמיה דידיה דאפילו כר' שמעון משום דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לא פסק רב שודאי תכבה הנר אלא מקרב כבויה וברוב תכבה ודמי לפסיק רישיה ומפני זה הוציאו בלשון לייט עלה תדע דכמה פעמים יפתח אדם הדלת וינעול ותנשב הרוח בנר ולא יכבה ולעולם אי אפשר שיחתך ראש החי ולא ימות ומפני זה לא פסק ז\"ל בדבר אלא אסור בלחוד
ושאמרת ולא משכחת חייב חטאת בפסיק רישיה ולא ימות אלא היכא דקא מכוין לעשות המלאכה ואע\"פ שמתעסק הוא אצלה מלאכת מחשבת קרינן לה וכו' תמה גדול בדברים אלו אם ענין דבריך בשסוף מגמתו לאסור מאי אתא גמרא לאשמועינן במודה ר' שמעון בפסיק רישיה וכי יהיה עולה על דעת אדם בעולם שר' שמעון הואיל והתיר דבר שאין מתכוין כך נמי מתיר דבר שהתכוין בו לעשות המלאכה עד שנאמר ומודה ר' שמעון וכו' ואם בשאין סוף מגמתו לאסור אלא האסור יעשה בודאי בשביל כוונתו המתרת זה הוא שפירש אותו כל מבין שבאת לחלוק עליו ולא יתכן זה לפי דבריך שאמרת דקא מכוין לעשות המלאכה ועוד היאך יתכוין אדם לעשות המלאכה והוא מתעסק והאי דאמרינן בגמרא בפציעת חלזון מתעסק הוא אצל נטילת נשמה אין פירושו כמו שהבנת כלל פשוט שענין הדברים לחדא שהפציעה היא הריסוק והחתוך כמו פוצע אגוזים ולפיכך אקשינן לרבנן ולחייב נמי בפציעת החלזון משום נטילת נשמה ופריק רבא אפילו שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה כלומר אין כוונתו אלא לפציעתו בלבד לא לטול נשמתו ואע\"פ שנשמתו ניטלת מתעסק הוא אצל נטילת נשמה שאין כוונתו לה ואקשינן אהאי פירוקא והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר מאחר שהוא מתכוין לפציעה שהנשמה ניטלת בגללה מה לי נתכוין ליטול הנשמה מה לי היה אצל נטילת הנשמה מתעסק לא מתכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון וכו' ודחינן לתרוצי פירוקא דרבא שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל צבעיה כלומר לא דמי פציעת החלזון לפסיקת הראש שפסיקת הראש שהוא מתכוין לה לא תתכן אלא עם המות ופציעת החלזון שהוא מתכוין בה להוציא את הדם אין הנשמה ניטלת בה על כל פנים שאפשר שיפצע ויוציא הדם מאבר שאין הנשמה תלויה בו והוא יתכוין לזה אם יוכל כי היכי דליציל צבעיה והאי דחיתא שינויא היא ואפילו תימא דוקא ליכא מינה קושיא ואם ענין דבריך בשנתכוין למלאכה לעשותה לא להניח הידועה ממנה וזה הוא שאמרת דקא מכוין לעשות המלאכה שאינה צריכה לגופה וליכא למימר הכי דר' שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה והאיך יודה בדבר שהוא חולק בו הלכך זה הפירוש שפירשת בו כל הסוגיות כמו שאמרת שבוש שלא יעמוד ולא יתכן ודבריך סותרין זה את זה כמו שפירשנו
ולענין רחיצת ידים באהל פשיטא מילתא בגמרא דברייתא דנתר וחול הוא דאוקמינה כר' יהודה אבל עפר לבינתא וכסופא דיסמין וברדא ואוהלא לא איירו בהו תנאי כלל אלא אמוראי הם דאיירו בהו וליכא בהו פלוגתא ולפיכך הילכתא אינון ופשיטא מילתא בגמרא לחדא דמשום העברת שיער הוא דאיירו בהו אמוראי שמאחר דאוקימנא סוף ברייתא דנתר וחול דהיא בענין העברת השער אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי ואמר רב ששת בר אדא שרי וכו' ומוקצה הכא מאן דכר שמה עד שתאמר דהאי שרי בענין מוקצה אלא ודאי אלו הפירושים של כבודך שנוים בעלמא ושבושים לחכמה ולענין נזיר חופף ומפספס כבר פרשינן לעיל
ושאמרת שלא התיר ז\"ל באותן הכללות אלא איסורא דרבנן מדאמר כיצד גורר אדם וכו' היאך למדת מסוף ההלכה ולא למדת מתחלתה שהוא העיקר שאמר דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה וכו' איסורא דרבנן מלאכה קרי ליה ועוד למה אם נתכוין יהיה פטור כדאמרת וכי אין חפירה אלא בקרדום או בצרור או ברגל המטה וכיוצא בה והוא מתכוין לה אם יחפור בכוונה דרך חפירה בין בקרדום בין בכלי אחר הוא ולא אמרינן חפירה כלאחר יד אלא בההיא חפירה דאמרינן ביום טוב שיחפור בדקר ויכסה ואוקימנא בשהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום האיך אע\"ג דההיא חפירה בדקר שהוא הכלי הידוע לחפירה הואיל והיא שלא כדרך החופרין חפירה כלאחר יד היא וכן החפירה כדרך החופרין ברגל המטה או בכלי אחר חפירה מעליא היא ואם יש הנפש לומר אין דרך החופרין לחפור בגרירה הנה דבר ידוע ונראה בכל עת שהרבה מבני אדם חופרים בגרירת הברזל או הקורה על ידי צמד הבקר וליכא מהאי קושיא הנה הרחבנו בתשובה זו לפי הספיקות שנסתפקו לכבודך אע\"פ שהיא קרובה ואינה צריכה להרחיב כל כך אבל לפי שנסתפקה לך ונסתמה והארכת בה יותר מדאי הרחבנו בתשובה והאל יאר עינינו בתורתו." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מאי דאמר ז\"ל החובל \n בחי שיש לו עור חייב משום מפרק. ואע\"פ שאמר למעלה אין דישה אלא בגדולי קרקע והוא שאמרו חכמים בפרק כלל גדול אמרו בענין פציעת חלזון אמר רבא מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע וכי מה הפרש בין דש למפרק והלא הדש הוא המפרק והמפרק הוא הדש ואי משום מפרק הוא דמחייב דהיינו דש אמאי תלינן חיוב חבלה בעור דתנן שמונה שרצים הצדן והחובל בהן חייב ואמרי עלה מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית לה עור ואי מפרק הוא מאי איריא שיש להן עורות אפילו אין להן עורות נמי דהא כל קוצץ אוכל מפסולת המחוברת לו מפרק קרינן ליה והא לא אמרה אלא ר' יהודה דתנו רבנן הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה ואמר רבה מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע ועד כאן לא קא מחייב ר' יהודה בחלזון שאין לו עור משום עשיית חבורה אלא משום דישה דהיינו מפרק ואי כל חבורה בכלל דישה משום חובל או משום שוחט הוה ליה לר' יהודה למימר והויא ליה מתניתין דחובל בהן ר' יהודה בלחוד ואע\"ג דקשיא מאי איריא שמנה שרצים בלבד ועוד דאי משום מפרק קא מחייב מאי איריא בענין חבורה שאינה חוזרת אפילו תימא חוזרת מפרק הוא ומאי טעמא נצרר הדם אע\"פ שלא יצא חייב הא לא פירק ואם תאמר משום שנעקר מקומו הא ודאי אין דרך פרוקא בכך
וליכא למימר שחיבל אלא תולדת שוחט ושוחט דתנן במתניתן לא ילפינן ליה אלא מעורות אילים מאדמים דבחבורה מיקטלי ולא בשחיטה ומשום הכי איבעיא לן שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ואקימנא דאף משום צובע קאמר והיכא דניחא ליה דניקו בית השחיטה דמא והכי גרסינן בירושלמי גבי השוחטו ריש לקיש אמר לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא ולמה תניתה עמהם אלא כיון דתנינן סדר סעודה תניתה עמהם ונטילת נשמה עיקר מכלל דשוחט תולדה דנטילת נשמה הוא וחובל נמי תולדה דיליה היא שנוטל נשמה שבאותו מקום ולהכי בעינן חבורה שאינה חוזרת ולא משכחת לה אלא בחיה שיש לה עור אבל חיה שאין לה עור אינו חייב עד שימית את כולה והיינו דאקשינן גבי חלזון אע\"פ שאין לו עור כיון שהמיתו כולו ונחייב נמי משום נטילת נשמה ואוקימנא במתעסק ואי עביד ביה חבורה לא סלקא דעתא דמיחייב שהרי חוזרת היא לבריתה ואם כן לא נטלה נשמה שבאותו מקום וכן שאר שקצים ורמשים וגבי נצרר הדם ולא יצא לאו משום חבורה הוא דמחייב אלא משום צובע את העור ודברים אלו אע\"ג דסברא אינון מיפרשי בירושלמי גבי הצובעו גרסי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה ובעורות אילים מאדמים אמר ר' יוסי הדה אמרה נצרר הדם חייב המאדים אודם בשפה אחת חייב המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום וגרסינן נמי בפרק במה מדליקין אתפלגון ר' אלעזר ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה וחורנה מחלף הילכך אין לנו לשער החבורה בכדי שיצא ממנה דם כגרוגרת אלא בכדי כמה דלא הדרי בריא וצריכה עיונא ומי שיוכל לצלול במים אדירים להעלות מרגליות.
תשובה זו הקושיא ודאי ראוי להקשותה וחכם הוא שיסתפק בה אבל זה שהקשיתה בתחלתה מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע אין ראוי למי שיבין ענין האב ומעינו ותולדתו להקשותה כלל שהתולדה אע\"פ שהיא דומה לאב אינה לא האב ולא מעין האב אלא הפרש יש ביניהם ושאמרת והמפרק הוא הדש אינו כן אלא מפרק תולדה דדש שאין לומר שהסחיטה לענבים או החליבה לעזים דישה ולא עלה זה על דעת אדם אע\"פ שהחיוב בהן משום מפרק והואיל ומפרק תולדה דדש אין להקשות מדקימא לן אין דישה אלא בגדולי קרקע הדישה שהוא האב (ועין) [ומעין] האב אינה אלא בגדולי קרקע והמפרק שהוא תולדה דדש ישנו בגדולי קרקע ושלא בגדולי קרקע תדע דגרסינן בפרק אע\"פ תני ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש מאי יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן הנה בפירוש דמפרק ישנו בבעלי חיים ועוד לא איירי תנאי ואמוראי בסוחט דג לצירו ובחלות דבש שריסקן אלא בענין מפרק דקא מתני לה גבי סוחט פירות דהיינו מפרק הילכך ליכא לאקשויי מהאי אסיפא כלל ודקא מקשית ואי משום מפרק אמאי תלינן חבלה בעור וכו' יש להשיב בשיש להן עורות הוא שהדם מבליע בבשר ולא בעור ולפיכך אם חבל עד שיצא הדם או עד שיצרור בעור הוא דקרינן ליה מפרק שפירק הדם מן הבשר כמו משקה המובלע בזית או בעינב לא בקליפתו והקליפה של אוכל עליו כמו העור על הבשר אבל בשאין להן עורות שהדם או הליחה מצוי בגוף כולו אפילו חבל ויצא הדם או הליחה לחוץ לא קרינן ביה מפרק שאין לאותו הדם או הליחה בזה הגוף מקום מסוים עד שנאמר אם הוציאו ממנו פירק אותן
ועוד דבשאין להן עורות לא מצית חבורה שאינה חוזרת שכבר נודע בספרי הרפואות שיש בגוף החי איברים שאם ילכו או יחסרו אינן חוזרין לעולם כמו העצמות והגידין והעור וכיוצא בהן וזה שיראה לעין במקצת אילו האיברים שצמחו אחר שנחתכו כמו העור והעצם אינו אמת אלא דבר הדומה להן הוא שיצמח במקומן ויש בגוף איברים שאם ילכו יחזור כמותן כמו הבשר ולפיכך העור כשיקרע לא יחזור לבריתו לעולם אלא קליפה במקומו דומה לו תעלה ויראה זה למי שיתבונן בו ויסתכל טוב אפילו למראית העין שאותה הקליפה אין מראה כמראה שאר עור הבשר השלם ולפיכך הפריש הכתוב בין דין בהרת עור בשר ובין דין צרעת השחין והמכוה והבשר אפילו יכרת וילך לו יצמח בשר כיוצא בו במקומו ויחזור לבריתו כל זה ידוע אצל החכמים ומפורש בספרי הרפואות ומפני זה שמונה שרצים שיש להם עורות יש בהם חבורה שאינה חוזרת ושאין להם עורות אלא קליפה מן הבשר דומה לעור לא אפשר בה חבורה שאינה חוזרת דכל חבורה בבשר חוזרת ובעור אינה חוזרת והיינו דאמרינן מנין לחבורה שאינה חוזרת דכתיב היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו ודקא קשיא אי משום מפרק מאי טעמא בעינן חבורה שאינה חוזרת יש להשיב מפני שהתולדה צריכה שתהיה דומה לאב והואיל והאב שהוא הדש אין הנידוש חוזר לכמות שהיה כך המפרק צריך להיות אותו דבר שנתפרק אינו חוזר לכמות שהיה ואע\"פ שיש להקשות הא איכא חולב
אבל הקושיא שהקשית מן הירושלמי דקא פירש שהחבורה תולדה דשוחט ומשום נטילת נשמה באותו מקום הוא שחייב ודאי קושיא יפה היא אבל מצאתי בגמרא דילן ראיה לדחות האי סברא דבני מערבא דהא דגרסינן בגמרא בפרק ר' אליעזר אומר האורג תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ומתרצינן בתר הכי חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו ואי משום נטילת נשמה מה לי צריך לכלבו או אינו צריך מי איכא מאן דסבירא ליה נוטל נשמה שלא לצורך פטור אפילו ר' שמעון מודה בכי האי גונא ואפשר שימצא ז\"ל ראיה אחרת וזה ששיער ז\"ל הדם בגרוגרת כדין האב שהוא הדש (ואין) [וכדין] כל מפרק וקי\"ל ששיעורי שבת כגרוגרת כדפרשינן בארץ חטה ולפיכך כל דבר שלא נתפרש שעורו ולא נאמר שהוא בכל שהוא הדרינן ביה לגרוגרת ששיעור שבת בה היא." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שאלה קשיא לי האי דקא מחייב המצרף את המתכת ואמר שהיא תולדת מכבה דאלמא קסבר האי דקא מתריץ רב אדא בר מתנה מתני' מיחם שפינהו אליבא דר' שמעון אע\"ג דמצריף מותר דדבר שאין מתכוין הוא ואביי מתריץ לה אליבא דר' יהודה דאמר דבר שאין מתכון אסור מכלל שמצריף איסורא דאורייתא הוא והא בפירוש מוקימנא בפרק אמר להם הממונה דצורף דרבנן הוא ואפילו מסוגין דפרק כירה נפקא לן דלאו דאורייתא היא דאמר רב לא שנו אלא שהפשיר אבל לצרף אסור ושמואל אמר אפילו לצרף נמי מותר וסלקא אדעתין בלכתחלה פליגי ובמתכוין הילכך מתמהא ושמואל לצרף לכתחלה מי שרי מתמיהא זו נפקא לן דאיסורא דרבנן הוא דאי איסורא דאורייתא לרב נמי תקשי האי אסור חייב מיבעי ליה ומדתמהא אשמואל ולא אדרב שמעינן מדרבנן הוא ומדשמואל נמי מדאמרי לכתחלה מי שרי מכלל דאי עבד במתכוין פטור ואי מדאורייתא מי שאני לן בין לכתחלה בין דיעבד ועוד דהא בתר דאוקימנא דרב ושמואל בפלוגתא דר\"י ור' שמעון פליגי ואקשינן מהא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ דאי סלקא דעתא כר' שמעון אפילו של עץ נמי משום דר' שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה ומדרבנן הוא דאסר ובמקום היזק רבים שרי לכתחלה כלומר ואי סבר כר' שמעון מאי שנא מתכת מדעץ אפילו גחלת של עץ איסורא דרבנן הוא ומותר מבעי ליה ואוקימנא דבמלאכה שאינו צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה ומשום הכי אסר גחלת של עץ והתיר של מתכת משום הזיק רבים ואי סלקא דעתך גחלת של מתכת דאורייתא מאי שנא לר' יהודה מתכת מדעץ ואי אמרת שלא התיר המתכת אלא משום שאינו מתכוין וכר' שמעון אם כן מהיכן קא יליף רבינא דאיסור שבת במקום הזיק רבים מותר אלא לאו דסברינן דצירוף מתכת איסורא דרבנן וכיבוי במתכוין זה הוא צרופו ואע\"ג דקא סבר כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הני מילי במידי דאורייתא ובמידי דרבנן אוסר והכא דהיזק רבים הוא שרי לכתחלה ואי סבר כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואסור מדרבנן הוי ליה למישרי אפילו גחלת של עץ הילכך יליף מינה רבינא דכל איסורי דרבנן דחוין הן במקום היזק רבים.
תשובה קושיא זו נראה מכללה שלא הפרשת בין כבוי לצירוף דקאמרת כיבוי זה הוא צירופו ודבר זה לא יתכן לאומרו אלא בשני תנאים שאין מצוי מהם לא אחד התנאי הראשון שלא יהיה כבוי אלא במים שהוא מצרף ואין הדבר כן אלא הכיבוי אפשר שיהיה במים או בעפר או בחול וכיוצא בזה ואין העפר ולא החול מצרף והשני שנאמר שכל מתכת שנכבת במים תגיע לצירוף ואין הדבר כן אלא אפשר שיהיה כיבויה צירוף לה ואפשר שלא יגיע לצירוף והכין פריק רב ביבי בענין עששיות של ברזל שמחמין אותן לכהן גדול ביום הכפורים ומטילין לתוכן צוננין דאקשינן והלא מצרף הוא ופריק רב ביבי בר אביי שלא הגיע לצירוף ופריק אביי פירוק אחר אפילו תימא הגיע לצירוף ר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ומפני שאפשר שיגיע לצירוף ואפשר שלא יגיע אמר אביי ר' שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר שאילו היה כיבוי המתכת צירוף על כל פנים היה אסור ואפילו לר' שמעון דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות הנה נתבאר לך שהצירוף אינו תלוי בכיבוי עד שלא ימצא כבוי אלא בצירוף וכיבוי גחלת של מתכת שאין בו צירוף דרבנן וכיבוי גחלת של עץ דאורייתא ומפני זה שרו רבנן לכבות של מתכת כדי שלא יוזקו בה רבים אבל של עץ דאיסורא דאורייתא לא שרו וצרוף המתכת דאורייתא כדגמרינן ממתניתן דמיחם ושקלא וטריא דגמרא בה ומתניתן דאם היה כהן גדול זקן או אסתניס ותירוצא דגמרא דלעולם לא אשכחן תנא דאמר מתכוין ושאינו מתכוין או מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא באיסורא דאורייתא
ודקאמרת והא בפירוש מוקימנא בפרק אמר להם הממונה דצירוף דרבנן הוא ולא ידענו אנה הוא אוקימתא זו לא בפירש ולא בסתם שאין בפרק אמר להם הממונה אלא מה שאמרנו והקושיא דאקשינן על אביי ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' ופרקינן הני מילי בכל התורה כולה וכו' ולא יצאה מזה אלא שצירוף דאורייתא כדאמרי אבל זה הפירוש שאמרת בפירוש מוקימנא דצירוף דרבנן לא ידעתי ולא שמעתי בלתי היום ואפשר שיש בספרים שלכם גרסות משונות כמו שיש באילו הפרושים שלכם ודקא קשיא לך אמאי אמרינן בשקלא וטריא דמתניתין דמיחם אסור ולא אמרינן חייב לא קשיא מידי דלא אמר רב איסורא אלא בנתינת המים שיש בהם שיעור לצרף לא במי שנתכוין לצרף עד שיאמר חייב." + ] + ], + [], + [ + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל איזו \n היא רשות הרבים מדברות ויערים ושדות ובכולהו קא קשיא לי בין מדברות בין יערים בין שדות מדברות מיהא קא מקשינן אתנא ונחשוב נמי מדבר דהא תניא והמדבר ופריק אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל במדבר וכאן בזמן הזה ומפרשי עלמא דבזמן שהיו ישראל במדבר היה ליה רשות הרבים מתוך שהיו מחנותיהם סדורות בו ומהלכין ביניהם לצרכיהם הוי ליה רשות הרבים אבל בזמן הזה הואיל ואין צורך הרבים להשתמש בו ולא דרך הוא להלוך הרי הוא כרמלית וטעמא דמסתבר הוא ולא ידענא אמאי קא מפליג אפירושא והפכיה וכן נמי יערים מפרשי עלמא יער מקום צמיחת עצים וקיני חיות דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וכתיב יכרסמנה חזיר מיער וכתיב יער צומח עצים וכתיב כל עצי היער וכתיב ירננו עצי היער הילכך אינו אלא כרמלית דמסתמא אין דרך רבים עוברת בתוכו ואין רבים נכנסים לשם אלא לצורך חטיבת עצים או צידת חיות ואי אמרת יליף מהא דתניא ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם יצא חצר בעל הבית דאלמא יער רשות לכנס בו והיינו רשות הרבים אי משום הא לא איריא והלא כרמלית רשות לכל היא כגון ים ובקעה וסרטיא וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים כולהו יש רשות לרבים ליכנס לתוכן ואפילו הכי כרמלית קרינא להו משום דאין דרך הרבים עוברת בתוכם הכי נמי יער כיון דלאו מיוחד למזיק קרי ליה רשות של שניהם ואע\"פ שהיא כרמלית לענין שבת מידי דהוה אסימטא שהוא רשות למוכר וללוקח ואינה רשות הרבים לשבת ומשכחת לה בפונדקאות ומקומות המיוחדין למכירה תדע שהרי לא מיעט אלא חצר בעל הבית ולא שמעינן מכאן שהיער רשות הרבים.
וכן נמי שדות קשיא לי בגוה דהא בקעה מקרי שדה שהיא מיוחדת לזריעה ואין דרך הרבים עוברת בתוכה כדתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים טומאה בשדה פלונית ואמר נכנסתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לשדה זו ואם לאו ותנן נמי הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ובימות הגשמים רשות היחיד לכך ולכך ואוקמה רב אשי בדאית לה מחיצות להכי קרי לה רשות היחיד הא לאו הכי כרמלית הוי ועולא אמר מאי רשות היחיד שאינה רשות הרבים שמעינן מכולה דשדה כרמלית היא ואי אמרת האי דקאמר הרב ז\"ל שהשדות רשות הרבים לא נתכוין לבקעה ולא אמר שדות אלא על הדרכים הסלולות מעיר לעיר במדבר ולעולם שדה שבבקעה כרמלית חשיב לה חדא דהא לא כלל בקעה בכלל כרמלית שלו ועוד אם שדות שאמר הם הדרכים שבמדבר הרי מדבר כולו קא קרי ליה רשות הרבים מאי שנא דרכים ואי אמרת לא אמר ז\"ל אלא על דרכים העוברות בתוך השדות הא לא צריך שהרי חזר ואמר ודרכים המפולשין מכלל שהשדות שאמר כבר לאו דרכים נינהו.
תשובה דקא קשיא לך לענין מדברות מדקא מפרשי עלמא בזמן שהיו ישראל במדבר היה המדבר רשות הרבים איכא עלמא אחריני דמפרשי בזמן שישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורין בו והוא מקום דירתן היה לגבן כמו בקעה ושדה וממאי דדמי להו ובזמן הזה שאין ישראל דרין בו אלא כל מי שירצה מהלך ועובר בתוכו בלבד הוא רשות הרבים וטעמא דמיסתבר הוא וזה שאמרת בדברך על המדבר ולאו דרך הוא לא ידעתי סוף דעתך בדבר זה אם כונתך שכל מדבר לאו דרך הוא אינו אמת שהרי כמה מדברות כמו מדברות שבארץ ישראל יש בארץ מצרים ושברוב העולם השיירות מהלכות בהן תמיד ואם כונתך לאותו מדבר שהיו ישראל מהלכין בו לאו כולו אינו דרך שהרי מקצת המסעות האמורות בתורה מקומן ידועות ושיירות של ישמעאלים מהלכין בהן ואם כוונתך לקצת המדבר שהיו ישראל בו ומאי דדמי ליה מן המדברות הרחוקים מן הישוב הרי נתתה דבריך לשיעורין ואפילו לפי פירושך מקצת המדברות והן כל המדברות שמהלכין בהן בני אדם רשות הרבים וליכא עליה קושיא שלא אמר ז\"ל כל המדברות אלא מדברות אמר ולפי הפירוש הראשון כל המדברות רשות הרבים ומכל מקום בין לפי הפירוש שביארנו בין לפי זה הפירוש שאמרת דמפרשי ליה עלמא רוב המדברות שבין הישוב רשות הרבים והפירוש שביארנו הוא המדוקדק יתר כדי שלא נתן דברינו לשיעורין ולענין יערים לא דמי יער לים ובקעה דהים אין תשמישו נוח כיער שאין אדם יכול להלוך בו אלא על ידי ספינה תדע דתנן הזורק בים ארבע אמות פטור אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב ומפרשינן בגמ' דתשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש והלוך על ידי הדחק שמיה הלוך והיער תשמישו והילוכו אינו על ידי הדחק והים תשמישו אינו אלא על ידי הדחק הילכך אינו לא על ידי הדחק ולא שלא על ידי הדחק הילכך לא דמי ים ליער כלל והבקעה והאסטרטיא וקרן זווית אע\"פ שיש רשות לרבים להכנס לתוכן אין להם צורך בהם כיער שהכל צריכים ליערים ולא דרך עליהם כמדבר הילכך לא דמי יער לכרמלית כלל אלא למדבר שהוא רשות הרבים ולענין שדות טעות בספרים שלכם שכך נוסח החבור מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשים להם והן הן השווקים הן הן הדרכים אלא שהרחיב ז\"ל בדברים." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מה שאמר ז\"ל בענין קרפף שהוקף שלא לדירה אם הרחיק מן הכותל שלשה ועשה מחיצה ה\"ז מיעוט פחות משלשה לא עשה כלום והאי פסקא כלישנא קמא ודלא כרבה בר שימי דגרסינן הרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה הועיל פחות משלשה לא הועיל משלשה ועד ארבעה רבה אמר הועיל רבא אמר לא הועיל וכו' רבה בר שימי מתני לה לקולא טחו בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו הועיל אין יכול לעמוד בפני עצמו רבה אמר הועיל רבא אמר לא הועיל וכו' ואפילו הכי חזר ז\"ל ופסק כרבה בר שימי שהרי חזר ואמר (שם הל' ט') טח את הכותל בטיט אע\"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו הוי מיעוט ולא קל וחומר הוא ומה שיש טיט שאינו יכול לעמוד בפני עצמו הוי מיעוט והואיל ועשאו לשום דירה מחיצה גמורה בפחות משלשה לא כל שכן דהוי מיעוט ואי סלקא דעתך דתרי מילי נינהו ואע\"ג דלא מפרשי מאי האי דקאמרינן מתני לקולא ואולי ראה בה טעם אחר שאין דעתינו יכולה להשיג...
תשובה יש להתקשות בה והקל וחומר שאמרת לאו קל וחומר הוא שיש לומר הטיט על הכותל הישן חמור מן הבנין החדש דהטיט הואיל והוא סמוך ולא נשאר בין כתלי הקרפף ריוח יתר מבית סאתים הוי מיעוט ואע\"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו אבל כותל אחר רחוק מן הכותל הראשון הואיל ובין שני הכתלים ריוח לעולם לא הוי מיעוט עד דנפיק ליה מתורת לבוד ודקא קשיא לך מאחר שפסק כרבה בר שימי דאמר לקולא אמאי לא פסק כוותיה בכולה מילתא מי ימא לן דרבה בר שימי מפליג בענין הרחיק מן הכותל וכי אמרינן רבה בר שימי מתני לה לקולא פחות משלשה רבה אמר הועיל רבא אמר אינו מועיל מילתא אחרינא קאמר והאי דאמרי לה לקולא פירושו הכי לפי שאמרנו בענין הרחיק מן הכותל ובענין בנה עמוד פחות משלשה אינו מועיל פירושו לדברי הכל בין לרבה בין לרבא משלשה ועד ארבעה מחלוקת רבה אמר הועיל ורבא אמר אינו מועיל ודיקינן דלהחמיר בפחות משלשה ליכא פלוגתא ולהקל משלשה ועד ד' איכא פלוגתא בין רבא ובין רבה אתא רבה בר שימי מתני לה פלוגתא דרבא ורבה במילתא אחריתי לקולא דלהקל ליכא פלוגתא ולהחמיר איכא פלוגתא ואמר טחו בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו הועיל פירוש לדברי הכל בין לרבה בין לרבא אין יכול לעמוד בפני עצמו רבה אמר הועיל רבא אמר אינו מועיל ודיקינן להאי מימרא דבהועיל בהאי ענינא לא איפליגו ובאינו מועיל דהוא להחמיר הוא דאיפליגו והיינו דאמרינן רבה בר שימי מתני לה לקולא ולעולם תרי מילי נינהו וכולהו דיקי לענין עמוד ולענין הרחיק מן הכותל ולענין טחו בטיט ובכולהו הלכה כדברי רבה דהא מיקל ודאי מקום עמוק הוא וצריך דקדוק בינה כדי להשיג אותו שדברי רבה בר שימי אגב שיטפא יראה שהוא חלוק ודקדוק ענין דבריו כפי הנראה לנו כאשר כתבנו." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב זצ\"ל מבוי \n שהכשרו בקורה אע\"פ שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו פטור שהקורה משום היכר היא עשויה אבל אם הכשירו בלחי הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו חייב. שמע מינה דסבירא ליה שתקנת עירוב שתקנו חכמים במבוי תקנת כרמלית היא ולהתירה ואע\"פ שלא נעשית רשות היחיד מותר לטלטל בה יותר מארבע ולהוציא ולהכניס מתוכה לרשות היחיד ורשות הרבים ובפירש אמר ז\"ל ששלש מחיצות כגון מבוי שאין לו אלא לחי או קורה ברוח רביעית הרי הוא כרמלית והא בפירש תנן דשלש מחיצות אין להו רה\"ר דאורייתא ורבנן הוא דלא התירו לטלטל עד דאיכא קורה להיכר דתנן הכשר מבוי בית שמאי אומר לחי וקורה ובית הלל אומר או לחי או קורה ואוקימנה במבוי סתם ושאלינן עלה לימא קא סברי בית שמאי ארבע מחיצות דאורייתא ודחינן לזרוק משלש הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא ארבע וכן נמי אליבא דבית הלל לימא קא סברי בית הלל שלש מחיצות דאורייתא ודחינן לזרוק משתים הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא שלש ואע\"ג דשינוי נינהו מיהו אליבא דבית הלל שמעינן מינה להו דבעי שלש מחיצות וליכא מאן דפליג בין תנאי ובין אמוראי ומצריך ארבע ושמעינן מינה דלא התירו טלטול אלא היכא דאיכא חיוב זריקה בין לבית שמאי בין לבית הלל וכי הא דשאלינן מאי רשות היחיד גמורה ומהדרינן מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה הני מילי לטלטל בתוכו דלקולא אבל לזרוק לחומרא אימא מודה ליה קא משמע לן דחיוב זריקה קודם להתיר טלטול על ידי עירוב ולעולם עירוב בכרמלית לא מהני וחצרות של רבים ומבואות שאין מפולשין רשות היחיד נינהו ועד שלא עירבו ככרמלית דמי לאסור טלטול ומשערבו הותרו וכן נמי שלש מחיצות רשות יחיד היא תא שמע נמי מהא נמי דגרסינן בפירקא קמא דסוכה אהא דתנו ב' כהלכתן וג' אפילו טפח אמר רבה וכן לשבת מיגו דהויה מחיצה לענין סוכה הוי נמי לענין שבת למאי אי למיהוי כרמלית בעי מחיצה הא בקעה כרמלית היא ובית שאין בו גובה עשרה כרמלית הוא אלא שמע מינה דשתים כהלכתן ושלישית טפח רשות יחיד לשבת ואפילו לטלטול וכל שכן לחייב ולא אצטריכא ליה לרבה אלא להתיר טלטול דרבנן באותה שבת ואע\"פ שהוא אסור בשבת אחרת אבל חיובא דאורייתא איכא וכן נמי מהא דאמר רבה סיכך על גבי מבוי שתי מחיצות ולחי כשר והא מבוי אינו אלא שתי מחיצות ולחי דאי אית שלש צריכה למימר שכשרה הסוכה ואין לו מרוח שלישית אלא לחי בלבד ולחי פחות מטפח הוא וקאמר מיגו דהוי מחיצה לענין שבת הוי נמי לענין סוכה ואע\"פ שאין בלחי טפח וקאמר רבה עליה דלא צריכא למימר השתא מקילתא לחמירתא אמרינן מחמירתא לקילתא לא כל שכן וסוכה קילתא דקאמרינן מחיצות הא דאורייתא שבת חמירתא נמי לענין מחיצות דאורייתא קאמרינן שמע מינה שתי מחיצות ולחי דאורייתא ועוד אמר רבה סיכך על גבי ארבעה פסי ביראות וכו' ואמרינן עלה וצריכה דאי אשמעינן בהך משום דאיכא שתי מחיצות מעלייתא אבל פסי ביראות אימא לא וכו' והא קא מדמי להו להדדי ופסי ביראות אמרינן בפירוש שהזורק לתוכן חייב ולא עוד אלא הא קאמרינן דהוה סליק אדעתין דמבוי הוא דהוי מחיצה לענין סוכה משום שתי מחיצות השלימות אבל פסי ביראות ואף על גב דמדאורייתא נינהו לא הוי כשרות לענין סוכה שמע מינה דרבה דקאמרי אלימא מילתיה ומפסי ביראות והא סוגיא דגמרא מוכחא דשתי מחיצות ולחי דאורייתא ואפילו לבית שמאי ליכא למימר דבעי ארבע מחיצות ולענין זריקה ולא קא מצרכי לחי וקורה אלא לענין טלטול בלבד וכן נמי ר' אליעזר לא קא מצריך לחין אלא לענין טלטול בלבד...
תשובה כמה תמה יש לתמוה על קושיא זו וכי מסברא אמר הלכה זו כשעלה על לבך עד שנצטרך לתרץ אותה או תוכל להקשות עליה הלא בפירוש גרסינן בפירקא קמא דעירובין אמר רב יהודה מבוי שלא נשתתפו בו הכשרו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשרו בקורה הזורק לתוכו פטור ומתקיף רב ששת טעמא דלא נשתתפו בו הא נשתתפו אפילו בקורה חייב וכי ככר עושה רשות הרבים ועושה רשות היחיד והתניא חצירות וכו' ותירץ אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה מבוי הראוי לשיתוף הכשרו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשרו בקורה הזורק לתוכו פטור אלמא קסבר לחי משום מחיצה וקורה משום היכר וכן אמר רבה לחי משום מחיצה וקורה משום היכר וכו' והילכתא כרבה וכדומה לי ששכחת שמועה זו בעת שהקשית והארכת להעמיד קושיתך שאין בה צורך להאריך בתשובה מאחר שביארנו סתירתה או שמא יש לכם בשמועה זו דעת שלא ידענו אותה..." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בענין הוצאה בשבת אבל \n האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהיא תכשיט ואין דרכו להראות ועוד אמר ז\"ל אשה \n שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה וקשיא לי על טבעת שיש עליה חותם דאיש שהתיר ועל מחט נקובה דאיש שפטר ועל מחט שאינה נקובה שחייב ואע\"פ שבשיטת רבינו יצחק פאסי ז\"ל אמרה וקא מפרש הא דתנן לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת ואמר עולא וחילופיהן באיש פריש וחילופיהן אטבעת ומחט כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואיכא לאקשויי האי מחט שאינה נקובה באיש דקאמר עולא היכי דמי אי דאפקה בידו דכותה גבי אשה מי מיפטרא היא חייבת והוא חייב ואי על מצחו הא אין דרכו בכך ועד כאן לא קא מחייב גבי טבעת שאין עליה חותם אלא שפעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן ומניחה באצבעו שנמצאת דרך הוצאתו בכך אבל הכא לאו דרך הוצאתו בכך והוי לה הוצאה כלאחר יד ופטור הוא תדע שהוצאה כלאחר יד היא דהא גבי אשה במחט שאינה נקובה שאלינן למאי חזיא כלומר לאיזה שום תכשיט ולא קאמרי והא הוצאה היא לשון קושיא אלא לשון בעיא לגלוי מילתא ואע\"ג דהוצאה כלאחר יד היא ופטור עליה מעיקרא הלכך ליכא למימר וחילופיהן באיש על המחט שאינה נקובה לחייב איש עליה דומיא דהוצאת אשה ולעולם לא קאמר עולא וחילופיהן באיש אלא על הטבעת כיון ששנינו למעלה אין האשה יוצאת בטבעת שאין עליה חותם ואם יצאת אינה חייבת חטאת והדר תני לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת אתא עולא וקאמר וחילופיהן באיש כלומר חילוף הטבעות בשיש עליה חותם פטור ובשאין עליה חותם חייב מפני שהיא משא לו ודרך הוצאה בכך שפעמים האשה נותנת לבעלה ועוד למאי דסליק אדעתין שחילופיהן דקאמר עולא אמחט וטבעת מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי אי דאפקא בידיה בין איש בין אשה חייבין נינהו ואי שתחבה בבגדו ואומן הוא בין איש ובין אשה אומנת חייבין נינהו ואי לאו אומנין פטורין נינהו דאין דרך הוצאה בכך ועל כרחנו מתניתן דקתני לא תצא אשה במחט נקובה אינה אלא באשה אומנת והוא הדין לאיש והאי דקתני אשה משום דתני רישא לא תצא אשה במחט נקובה שרגילה היא בכך להכי תני סיפא מחט נקובה באשה ומה שאמר ז\"ל האיש מותר מפני שאין דרכו להראות וכי כל התכשיטין שנאסרו מפני שדרכן להראות הוא והא שרין וקסדא ומגפים שאסורין לאו משום להראות אלא שמא נראה כהולך לקרב הכי נמי בטבעת שיש עליה חותם מפני שנראה כדרך החול שדרכו לחתום דהא לא מיקרי תכשיט דאיש אלא משום שהוא חותם בה ליעיין חכימא רבא במילתא ויודע לן טעמיה ודעתיה יסגי יקריה.
תשובה מלשון הגמרא יתבאר לך אמת פירוש רבינו זצ\"ל ולעולם אין אדם יכול לחלוק על אותו הפירוש שאלו היה הדבר כמו שנראה לך דעולא אטבעת בלחוד אמר הכי הוי ליה למימר וחילופה באיש ומדלא אמר הכי אלא וחילופיהן באיש שמע מינה דאטבעת ומחט אמר ולהך שינויא דאמרת וחילופיהן חילוף הטבעות מאי האי כללא דאמרינן בגמרא אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש ולא חזי לאשה כל מידי דלא חזי לאשה לא חזי לאיש אי כדשנית הכי הוה ליה למימר אלמא סבר עולא מידי דחזי לאיש וכו' אלא ודאי פירושא דוקא הוא דפרישו ואותן הקושיות שהקשית כולן דחויות הן
דקשיא לך לענין מחט שאינה נקובה היכי דמי אי דאפקה לא קשיא באשה שהוציאה אותה במצחה דרך תכשיט ובאיש שהוציאה תחובה בבגדו שדרכו להוציא מחט כך והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ודקשיא לך מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי בשהוציאה בבגדו ואינו אומן דלא חזיא ליה ובאשה חייבת ואפילו אינה אומנת שסתם נשים כולן תופרות ודרכן לצאת במחט כך ואינה תכשיט להן ושאמרת ועל כרחינו וכו' אינה אלא באשה אומנת אין אלו אלא דברי נביאות היכי תני התנא סתם לא תצא האשה במחט נקובה וכו' ואם יצאת חייבת חטאת ונבוא אנו ונחלוק בדבר בין אומנת לשאינה אומנת ואילו היה כן היכי הוה שתיק גמרא מלפרושי כך ועוד הא דומיא דטבעת קתני שאין בה חלוקה ואם יש נפש אדם להקשות עלי אם כן למה חלקת באיש בין אומן לשאינו אומן ועולא סתם אמר וחלופיהן באיש נאמר לו לא חלקנו באיש מדעתינו אלא מפני שנתברר לנו בפירוש דאומן דרך אומנתו הוא שחייב אבל שאינו אומן פטור כדתניא לא יצא החייט במחטו וכו' והלכתא כר' יהודה דר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה אבל באשה לא מצאנו חלוקה דכל הנשים תופרות בין אומנות בין שאינן אומנות ודרכן בכך
ודקא קשיא לך בענין האיש מותר בטבעת שיש עליה חותם קושיא שלך בנויה על פירושך דשרין וקסדא ומגפים תכשיטין הן ואינו כן דלא אשכחן מאן דאמר בכלי המלחמה שהן תכשיט אלא ר' אליעזר ואין הלכה כמותו אלא טעמא דהא מילתא מפני שהוצאת כלים אלו דרך מלבוש לא דרך משוי ומפני זה אינו חייב עליהן אלא פטור אבל אסור אבל חותם תכשיט הוא כדגרסינן רבינא אמר לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש אין עליה חותם תכשיטין דאשה וכל תכשיטין של אשה לא נאסרו אלא משום דשלפא ומחויא אי נמי נפול ואתיא לאיתוי חותם אין דרכו ליפול ואין דרך האיש להראות ולפיכך האיש מותר כדאמר ז\"ל לצאת בה אליבא דהלכתא." + ], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל בענין הוצאה בשבת אבל \n האיש מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם מפני שהיא תכשיט ואין דרכו להראות ועוד אמר ז\"ל אשה \n שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה וקשיא לי על טבעת שיש עליה חותם דאיש שהתיר ועל מחט נקובה דאיש שפטר ועל מחט שאינה נקובה שחייב ואע\"פ שבשיטת רבינו יצחק פאסי ז\"ל אמרה וקא מפרש הא דתנן לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת ואמר עולא וחילופיהן באיש פריש וחילופיהן אטבעת ומחט כלומר אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואיכא לאקשויי האי מחט שאינה נקובה באיש דקאמר עולא היכי דמי אי דאפקה בידו דכותה גבי אשה מי מיפטרא היא חייבת והוא חייב ואי על מצחו הא אין דרכו בכך ועד כאן לא קא מחייב גבי טבעת שאין עליה חותם אלא שפעמים שהאשה נותנת לבעלה בחול טבעת שאין עליה חותם להוליכה אצל אומן ומניחה באצבעו שנמצאת דרך הוצאתו בכך אבל הכא לאו דרך הוצאתו בכך והוי לה הוצאה כלאחר יד ופטור הוא תדע שהוצאה כלאחר יד היא דהא גבי אשה במחט שאינה נקובה שאלינן למאי חזיא כלומר לאיזה שום תכשיט ולא קאמרי והא הוצאה היא לשון קושיא אלא לשון בעיא לגלוי מילתא ואע\"ג דהוצאה כלאחר יד היא ופטור עליה מעיקרא הלכך ליכא למימר וחילופיהן באיש על המחט שאינה נקובה לחייב איש עליה דומיא דהוצאת אשה ולעולם לא קאמר עולא וחילופיהן באיש אלא על הטבעת כיון ששנינו למעלה אין האשה יוצאת בטבעת שאין עליה חותם ואם יצאת אינה חייבת חטאת והדר תני לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת חטאת אתא עולא וקאמר וחילופיהן באיש כלומר חילוף הטבעות בשיש עליה חותם פטור ובשאין עליה חותם חייב מפני שהיא משא לו ודרך הוצאה בכך שפעמים האשה נותנת לבעלה ועוד למאי דסליק אדעתין שחילופיהן דקאמר עולא אמחט וטבעת מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי אי דאפקא בידיה בין איש בין אשה חייבין נינהו ואי שתחבה בבגדו ואומן הוא בין איש ובין אשה אומנת חייבין נינהו ואי לאו אומנין פטורין נינהו דאין דרך הוצאה בכך ועל כרחנו מתניתן דקתני לא תצא אשה במחט נקובה אינה אלא באשה אומנת והוא הדין לאיש והאי דקתני אשה משום דתני רישא לא תצא אשה במחט נקובה שרגילה היא בכך להכי תני סיפא מחט נקובה באשה ומה שאמר ז\"ל האיש מותר מפני שאין דרכו להראות וכי כל התכשיטין שנאסרו מפני שדרכן להראות הוא והא שרין וקסדא ומגפים שאסורין לאו משום להראות אלא שמא נראה כהולך לקרב הכי נמי בטבעת שיש עליה חותם מפני שנראה כדרך החול שדרכו לחתום דהא לא מיקרי תכשיט דאיש אלא משום שהוא חותם בה ליעיין חכימא רבא במילתא ויודע לן טעמיה ודעתיה יסגי יקריה.
תשובה מלשון הגמרא יתבאר לך אמת פירוש רבינו זצ\"ל ולעולם אין אדם יכול לחלוק על אותו הפירוש שאלו היה הדבר כמו שנראה לך דעולא אטבעת בלחוד אמר הכי הוי ליה למימר וחילופה באיש ומדלא אמר הכי אלא וחילופיהן באיש שמע מינה דאטבעת ומחט אמר ולהך שינויא דאמרת וחילופיהן חילוף הטבעות מאי האי כללא דאמרינן בגמרא אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש ולא חזי לאשה כל מידי דלא חזי לאשה לא חזי לאיש אי כדשנית הכי הוה ליה למימר אלמא סבר עולא מידי דחזי לאיש וכו' אלא ודאי פירושא דוקא הוא דפרישו ואותן הקושיות שהקשית כולן דחויות הן
דקשיא לך לענין מחט שאינה נקובה היכי דמי אי דאפקה לא קשיא באשה שהוציאה אותה במצחה דרך תכשיט ובאיש שהוציאה תחובה בבגדו שדרכו להוציא מחט כך והאי כדאיתיה והאי כדאיתיה ודקשיא לך מחט נקובה באיש דפטור היכי דמי בשהוציאה בבגדו ואינו אומן דלא חזיא ליה ובאשה חייבת ואפילו אינה אומנת שסתם נשים כולן תופרות ודרכן לצאת במחט כך ואינה תכשיט להן ושאמרת ועל כרחינו וכו' אינה אלא באשה אומנת אין אלו אלא דברי נביאות היכי תני התנא סתם לא תצא האשה במחט נקובה וכו' ואם יצאת חייבת חטאת ונבוא אנו ונחלוק בדבר בין אומנת לשאינה אומנת ואילו היה כן היכי הוה שתיק גמרא מלפרושי כך ועוד הא דומיא דטבעת קתני שאין בה חלוקה ואם יש נפש אדם להקשות עלי אם כן למה חלקת באיש בין אומן לשאינו אומן ועולא סתם אמר וחלופיהן באיש נאמר לו לא חלקנו באיש מדעתינו אלא מפני שנתברר לנו בפירוש דאומן דרך אומנתו הוא שחייב אבל שאינו אומן פטור כדתניא לא יצא החייט במחטו וכו' והלכתא כר' יהודה דר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה אבל באשה לא מצאנו חלוקה דכל הנשים תופרות בין אומנות בין שאינן אומנות ודרכן בכך
ודקא קשיא לך בענין האיש מותר בטבעת שיש עליה חותם קושיא שלך בנויה על פירושך דשרין וקסדא ומגפים תכשיטין הן ואינו כן דלא אשכחן מאן דאמר בכלי המלחמה שהן תכשיט אלא ר' אליעזר ואין הלכה כמותו אלא טעמא דהא מילתא מפני שהוצאת כלים אלו דרך מלבוש לא דרך משוי ומפני זה אינו חייב עליהן אלא פטור אבל אסור אבל חותם תכשיט הוא כדגרסינן רבינא אמר לצדדין קתני יש עליה חותם תכשיטין דאיש אין עליה חותם תכשיטין דאשה וכל תכשיטין של אשה לא נאסרו אלא משום דשלפא ומחויא אי נמי נפול ואתיא לאיתוי חותם אין דרכו ליפול ואין דרך האיש להראות ולפיכך האיש מותר כדאמר ז\"ל לצאת בה אליבא דהלכתא." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה חזינא ליה ז\"ל דקא פסק כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון דקא קשיא ליה הא דתנן ספק חשיכה ספק לא חשיכה אין מעשרין את הודאי וכו' קא מוקים לה להא דרבי בשבות דמצוה או דוחק וכן אם היה טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי הוא מותר אבל אם לא היה שם דוחק או מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות וקשיא לי בה טובא חדא דכל דבר שהוא משום שבות קאמר רבי דמשמע בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות ואי אמרת לא אשכחן עיקר דברי רבי אלא לדבר מצוה כדמתנינן לה בעירובין מאי רבי ומאי רבנן ופשטינן לה מהא דתניא נתנו באילן וכו' וקימא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה הילכך לא שרינן אלא דומיא דעירוב אם כן אמאי קא שרי ז\"ל אם היה טרוד ונחפז שלא במקום מצוה ועוד האי דקאמר זצ\"ל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי קשיא דמי לא משכחת... ודאי במקום דוחק ומצוה אפשר שיהא טרוד בסעודתו וצריך מה שיאכל ואתי לעשורי ודאי כדי לאכלו בשבת והרי זה דחוק וצריך לו למצות עונג שבת בבת אחת ועוד עיקר עישור ודאי מצוה דאורייתא הוא ושבות שבה שבות של מצוה קרינן לה דרבנן ואילו משום מצוה לא מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין ולא מגביהין תרומה ומעשרות ותני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנן לכהן בו ביום ואמר ר' יצחק לא מיבעיא קאמר לא מבעיא שבות גרידתא ולא מיבעיא שבות של רשות אלא אפילו שבות של מצוה אסור ומי לא עסקינן שיהא כהן צריך לה ועונג שבת דהוי ליה שתי מצות ואפילו הכי קתני אין מעשרין את הודאי בין השמשות
ועוד אי סבירא לן דליכא מחלוקת בדבר ומתניתין דאין מעשרין את הודאי לא פליגא אדרבי כדקא מתרצינן הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית ור' היא דאמר כל שהוא משום שבות וכו' הכי הוי מיבעי ליה למימר הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית וכדר' דאמר כל שהוא משום שבות וכו' ולפי לשון זה נמצא רבי מפרש דברי חכמים אבל לפי לשון התלמוד שאמר ור' היא ש\"מ מחלוקת ר' ורבנן היא ומתניתן דלא כר' ולפי כן הקשינו והא קא משתמש באילן וקושיא זו מכח המשנה היא דתני אין מעשרין את הודאי ניעיין מר בהלכה זו ויבאר לנו מחכמתו ספיקות אילו.
תשובה בתחלה היה סובר ז\"ל בכל דבר שהוא משום שבות לא גזרי עליו בין השמשות ועל זה היה פירושו במשנה וחזר ותקן במקום מצוה דעיקר דברי רבי בעירוב שאין מניחין אותו אלא לדבר מצוה כשאמרת וזה שדק ז\"ל ואמר בחבור או שהיה שם דוחק או טרוד או נחפז כמדומה לי דדוקיא זו יוצא מהא דתנן ספק חשיכה ספק אינו חשיכה וכו' מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין ואוקימנה בערובי חצרות שאין בהנחתן מצוה ואינו אלא בשנדחק ונחפז ולא הניח מבעוד יום ודיקינן מינה לכל טרוד ונחפז בדבר שהוא משום שבות ועוד עירובי תחומין עצמן מי לא קימא לן דמניחין אותן ליראה ודוחק כשמניחין אותן לדבר מצוה אם באו גוים וכו' ושמא יש ראיה מוכחת יותר מזו ולא נתבארה לנו
וכל מה שהקשית לענין אין מעשרין את הודאי שאפשר שיהיה בעישורו מצוה לא קשיא כלל דסתם הדברים בשאין בו מצוה ולא מפני שאפשר שיהיה בדבר מצוה בקצת העתים נפסוק ונתני שמעשרין דמידי דפסיק ליה לתנא כדמאי תני מידי דלא פסיק ליה לא תני ואם יהיה בעישור הודאי מצוה מעשרין שעור מה שהן צריכין לאותה מצוה מידי דהוי אתשמיש במחובר וכיוצא בו ממילי דשבות דלא תנן שאין מעשרין אלא למילי דידוע שמעשר כדי לתקן אוצרו שמוכר ממנו או שאוכל ממנו לחול ולשבת ועוד דקא מקשית ועוד עיקר עשור ודאי מצוה דאורייתא הואי האי מצוה שאינה חובה היא כמצות עירוב חצרות שאין אדם חייב לעשר פירותיו אלא אם ירצה אדם להניח פירותיו טבולים כל הימים ויאכל מפירות אחרים מתוקנים הרשות בידו ואינו מבטל מצוה ודאמרינן בהאי ענינא לדבר מצוה למצוה שהוא חובה אמרינן בעירוב תחומין שמניחין אותו כדי לילך לבית האבל או לבית המשתה שהוא חובה משום גמילות חסדים ודקא אמרינן לא נצרכה אלא ליתן לכהן בו ביום ואמר ר' יצחק לא מבעיא וכו' כל זה ביום טוב עצמו או בשבת עצמה אבל בין השמשות אימא לך לעולם מעשרין אם יהיה שם מצוה ושהיקשית אי סבירא לן דליכא מחלוקת בדבר וכו' ודאי מחלוקת בדבר בין רבי ובין רבנן כדגרסינן בגמרא בפירוש מאי רבי ומאי רבנן דתניא וכו' אבל לענין אין מעשרין את הודאי לית בה חלוקה על רבי דאילו הוי ביה חלוקה לא הוה גמרא שתיק מלאיתוביה לרבי מהאי מתניתן ולדחוי מימריה דסתם מתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתניתין ומדלא חזינן לגמרא דאותיב לרבי מהאי מתניתין שמע מינה שאינה חלוקה עליו כלל וליכא בזו ההלכה קושיא כלל לענין מצוה שהדבר פשוט אבל לענין דוחק ודאי דחוק הוא וכבר אמרתי מה שנראה לי בו ואפשר שיש לו ז\"ל ראיה ברורה יותר מן הראיות שאמרתי והאל ברוך הוא יודע." + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "שאלה קשיא לי מה שפסק הרב ז\"ל שתחומין של שנים עשר מיל אסורין מדאורייתא ואפילו לרבנן אל יצא איש ממקומו בכלל תרי\"ג מצות הנוהגות לדורות והיוצא חוץ לשנים עשר מיל לוקה מן התורה ובאמת לא סמך אלא על דברי הרב רבינו יצחק פאסי ז\"ל שהקשה אהא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דאורייתא מהא דקי\"ל דליתא לר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא ופרקה ממאי דגרסינן בני מערבא אין לך מחוור מכולן אלא י\"ב מיל כנגד מחנה ישראל ואוקמא לדברי ר' חייא בשנים עשר מיל כדגרסי בירושלמי ומאי דאמרינן בשאר דוכתא תחומין דרבנן אלפים אמה והיא מחלוקת ר' עקיבא ורבנן וקשיא לי אליבא דהאי תירוצא טובא דהא תינח דיכול לפרוקי מאי דגרסי בגמרא מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן אלא הא דתנן בפרק ארבע מיתות המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה ואמרי עלה מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי היא תחומין אליבא דר' עקיבא והעברה אליבא דר' יוסי ואי אמרת דסברי רבנן משנים עשר מיל ולמעלה איסורא דאורייתא אמאי לא קיימא לן מתניתין אלא אליבא דר' עקיבא ואפילו רבנן נמי משנים עשר מיל ולמעלה הרי הוא דבר שיש בו חלול שבת ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה כר' יוסי בהעברה ומדלא אוקימנא אלא כר' עקיבא ש\"מ דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כל עיקר
וכן מהא נמי דקא מקשינן דר' יוסי אדר' יוסי בפרק בכל מערבין בגמ' ר' יוסי ור' שמעון אומרין ספק העריב כשר מיהא דתנן טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר טמא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי ופריק רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ואקשי לה שבת נמי דאורייתא ופריק קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן מכלל דלית לה עיקר מן התורה כלל ולא דמיא לטומאה דאית בה טומאה חמורה מדאורייתא וטומאה קלה מדרבנן אלא עיקר איסור תחומין מדרבנן אלמא מאן דסבר תחומין דאורייתא אכולה תחומין קא אמר אפילו אלפים אמה ומאן דקסבר דרבנן אכולהו קאמר ואפילו של י\"ב מיל וכן נמי מהא דגרסינן בפ' כלל גדול אבעיא דרבא מדרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אתינן לאפשיטה ממתניתין דקתני אבות מלאכות וכו' ואסיקא אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ומהדרי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וכן נמי בכמה דוכתא לא מתוקמי לן תחומין דאורייתא אלא אליבא דר' עקיבא ואי סברי רבנן דשנים עשר מיל דאורייתא מאי איריא ר' עקיבא אפילו רבנן ואם כן נימא הכי כגון שידע לה לשבת בתחומין ואנא ידענא דכל חד וחד כדאית ליה לר' עקיבא אלפים אמה ולרבנן י\"ב מיל ומדלא קא משנין הכי שמע מינה דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כלל.
ובלא הא נמי היכי מצינן לאוקמא הא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בשנים עשר מיל הא בי ר' ינאי לא מייתי מינה ראיה אלא יוצאין למלחמת הרשות שאינן פטורין מלערב אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר' חייא וכו' והנחת הערוב לא משכחת לה אלא באלפים אמה וליכא עירוב בשנים עשר מיל ואם כן היכי מחייב יוצאין למלחמה בעירוב אלפים אמה מדתני ר' חייא ואנן מוקמי בי\"ב מיל הילכך הדרי קושיא לדוכתיה ואי אמרת האי דקא מיתינן מדר' חייא טעמא שמערבין עירובי תחומין לאו משום דר' חייא אאלפים אמה קאמר אלא לאשמועינן שעיקר איסור תחומין דאורייתא אע\"פ שהוא בשנים עשר מיל והילכך חייבין לערב באלפים אמה דאע\"ג שהן מדרבנן אמינא לך אם כן עירובי חצרות נמי מדרבנן עיקר תקנתא משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוא ואמאי פטרינן להו מעירובי חצרות וקא מחייבינן בעירובי תחומין מדתני ר' חייא הא לא שנא עירובי חצרות ולא שנא עירובי תחומין והא מילתא עדיין צריכה תירוץ וכגון הא מילתא ודאי לא פסקה ז\"ל אלא לבתר עיינא ותליה באישלי רברבי וצריכין אנו למימיו.
תשובה זו הקושיא קשיא לי מכמה שנים ועמדתי בה הרבה ואינה קושיא על אבא מארי ז\"ל דכל רבותינו הגאונים והמפרשים כך סבירא להו ששנים עשר מיל דאורייתא וכך נראה מגמרא דערובין בבלי וירושלמי ויראה מדברי אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת סוטה דהאי דאמרינן בכל דוכתא בגמ' תחומין דרבנן שיעור תחומין דרבנן לפי שאינו בפירוש בתורה ויעלה בדעתי אני שאין קרוי תחום סתם אלא אלפים אמה וליכא מאן דסבירא ליה דאלפים דאורייתא אלא ר' עקיבא ולפיכך אמרינן בכל מקום תחומין ואליבא דר' עקיבא ולא דחינן תלמוד ערוך דלוקין על התחומין דבר תורה ושעל יציאה בשבת אמר קרא אל יצא איש ממקומו בקושיא שאפשר שיהיה בה פירוק דלא ידעינן ליה ואע\"פ שקושיא יפה היא וראוי לעמוד בה ולא נתגלה לי בקושיא זו פירוק ברור והאל יפקח עינינו כולנו לראות המים ולרוות צמאוננו." + ], + [ + "שאלה קשיא לי מה שפסק הרב ז\"ל שתחומין של שנים עשר מיל אסורין מדאורייתא ואפילו לרבנן אל יצא איש ממקומו בכלל תרי\"ג מצות הנוהגות לדורות והיוצא חוץ לשנים עשר מיל לוקה מן התורה ובאמת לא סמך אלא על דברי הרב רבינו יצחק פאסי ז\"ל שהקשה אהא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דאורייתא מהא דקי\"ל דליתא לר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא ופרקה ממאי דגרסינן בני מערבא אין לך מחוור מכולן אלא י\"ב מיל כנגד מחנה ישראל ואוקמא לדברי ר' חייא בשנים עשר מיל כדגרסי בירושלמי ומאי דאמרינן בשאר דוכתא תחומין דרבנן אלפים אמה והיא מחלוקת ר' עקיבא ורבנן וקשיא לי אליבא דהאי תירוצא טובא דהא תינח דיכול לפרוקי מאי דגרסי בגמרא מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן אלא הא דתנן בפרק ארבע מיתות המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה ואמרי עלה מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי היא תחומין אליבא דר' עקיבא והעברה אליבא דר' יוסי ואי אמרת דסברי רבנן משנים עשר מיל ולמעלה איסורא דאורייתא אמאי לא קיימא לן מתניתין אלא אליבא דר' עקיבא ואפילו רבנן נמי משנים עשר מיל ולמעלה הרי הוא דבר שיש בו חלול שבת ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה כר' יוסי בהעברה ומדלא אוקימנא אלא כר' עקיבא ש\"מ דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כל עיקר
וכן מהא נמי דקא מקשינן דר' יוסי אדר' יוסי בפרק בכל מערבין בגמ' ר' יוסי ור' שמעון אומרין ספק העריב כשר מיהא דתנן טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכו' ספיקו טהור דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר טמא קשיא דר' יוסי אדר' יוסי ופריק רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה ואקשי לה שבת נמי דאורייתא ופריק קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן מכלל דלית לה עיקר מן התורה כלל ולא דמיא לטומאה דאית בה טומאה חמורה מדאורייתא וטומאה קלה מדרבנן אלא עיקר איסור תחומין מדרבנן אלמא מאן דסבר תחומין דאורייתא אכולה תחומין קא אמר אפילו אלפים אמה ומאן דקסבר דרבנן אכולהו קאמר ואפילו של י\"ב מיל וכן נמי מהא דגרסינן בפ' כלל גדול אבעיא דרבא מדרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו אתינן לאפשיטה ממתניתין דקתני אבות מלאכות וכו' ואסיקא אלא אי סבר לה כריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לה לשבת במאי ומהדרי בתחומין ואליבא דר' עקיבא וכן נמי בכמה דוכתא לא מתוקמי לן תחומין דאורייתא אלא אליבא דר' עקיבא ואי סברי רבנן דשנים עשר מיל דאורייתא מאי איריא ר' עקיבא אפילו רבנן ואם כן נימא הכי כגון שידע לה לשבת בתחומין ואנא ידענא דכל חד וחד כדאית ליה לר' עקיבא אלפים אמה ולרבנן י\"ב מיל ומדלא קא משנין הכי שמע מינה דלית להו לרבנן איסור תחומין דאורייתא כלל.
ובלא הא נמי היכי מצינן לאוקמא הא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה בשנים עשר מיל הא בי ר' ינאי לא מייתי מינה ראיה אלא יוצאין למלחמת הרשות שאינן פטורין מלערב אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין דתני ר' חייא וכו' והנחת הערוב לא משכחת לה אלא באלפים אמה וליכא עירוב בשנים עשר מיל ואם כן היכי מחייב יוצאין למלחמה בעירוב אלפים אמה מדתני ר' חייא ואנן מוקמי בי\"ב מיל הילכך הדרי קושיא לדוכתיה ואי אמרת האי דקא מיתינן מדר' חייא טעמא שמערבין עירובי תחומין לאו משום דר' חייא אאלפים אמה קאמר אלא לאשמועינן שעיקר איסור תחומין דאורייתא אע\"פ שהוא בשנים עשר מיל והילכך חייבין לערב באלפים אמה דאע\"ג שהן מדרבנן אמינא לך אם כן עירובי חצרות נמי מדרבנן עיקר תקנתא משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוא ואמאי פטרינן להו מעירובי חצרות וקא מחייבינן בעירובי תחומין מדתני ר' חייא הא לא שנא עירובי חצרות ולא שנא עירובי תחומין והא מילתא עדיין צריכה תירוץ וכגון הא מילתא ודאי לא פסקה ז\"ל אלא לבתר עיינא ותליה באישלי רברבי וצריכין אנו למימיו.
תשובה זו הקושיא קשיא לי מכמה שנים ועמדתי בה הרבה ואינה קושיא על אבא מארי ז\"ל דכל רבותינו הגאונים והמפרשים כך סבירא להו ששנים עשר מיל דאורייתא וכך נראה מגמרא דערובין בבלי וירושלמי ויראה מדברי אבא מארי זצ\"ל בפירוש המשנה במסכת סוטה דהאי דאמרינן בכל דוכתא בגמ' תחומין דרבנן שיעור תחומין דרבנן לפי שאינו בפירוש בתורה ויעלה בדעתי אני שאין קרוי תחום סתם אלא אלפים אמה וליכא מאן דסבירא ליה דאלפים דאורייתא אלא ר' עקיבא ולפיכך אמרינן בכל מקום תחומין ואליבא דר' עקיבא ולא דחינן תלמוד ערוך דלוקין על התחומין דבר תורה ושעל יציאה בשבת אמר קרא אל יצא איש ממקומו בקושיא שאפשר שיהיה בה פירוק דלא ידעינן ליה ואע\"פ שקושיא יפה היא וראוי לעמוד בה ולא נתגלה לי בקושיא זו פירוק ברור והאל יפקח עינינו כולנו לראות המים ולרוות צמאוננו." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שבת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1c9ca325e9f7dab4db02fa85f54f0577b408e921 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,95 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה האי דקא פסק ז\"ל נעץ ארבעה קונדסין בארבע זויות הגג וסיכך על גבן הואיל וסיכך על שפת הגג כשרה ורואין וכו'. מנא ליה הא הא לא איפשיט במחלוקת ר' יעקב ורבנן באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה ולא מיבעיא לרב הונא דאמר מחלוקת על שפת הגג אבל באמצע הגג דברי הכל פסולה ואיתותב באמצע הגג ובשפת הגג לא איתותב אלא אפילו לרב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת לא איפשיט דעל שפת הגג דברי הכל כשרה ואם כן קא קשיא לי אמאי קא סמיך ופסק.
תשובה לא ידעתי מאי קושיא דבפירוש אמרינן בגמרא ורב נחמן אמר באמצע הגג מחלוקת אבל בשפת הגג דברי הכל כשרה והילכתא כרב נחמן דרב הונא דאמר מחלוקת על שפת הגג אבל באמצע הגג דברי הכל פסולה כבר איתותב וסלקא ליה בתיובתא דארץ כאמצע הגג דמי והאי דאמרת לא איפשיט דמחלוקת רבי עקיבא ורבנן באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה כבר איפשיט בדברי רב נחמן וזה שאמרת אפילו לרב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת לא איפשיט דעל שפת הגג דברי הכל כשרה לא ידעתי האיך יתכן דבר זה עם נוסח דברי רב נחמן שכתבנו לן בגמרא ושמא בספריכם חסרון בדברי רב נחמן והאי דאבעיא לן בגמרא שמא בין זו ובזו מחלוקת לא איכפת לן בה מדאמר רב נחמן דמחלוקת באמצע הגג בלבד ולא אתותב כדאתותב רב הונא שמע מינה שתירוץ הבריתא כדבריו דמחלוקת באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל נתן \n עליה נסר אחד שיש ברחבו ארבעה טפחים כשרה ואינו ישן תחתיו והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו. והא כרב היא דאמר בין באמצע בין מן הצד לא מיפסלא אלא בארבע אמות דאי כשמואל האמר שמואל באמצע בארבעה טפחים ומוקים לה למתניתין דנסר מן הצד וחזר ואמר ז\"ל בסוכה גדולה סכך פסול באמצע בארבעה טפחים פחות מיכן כשרה ומן הצד פסול בארבע אמות והא כשמואל היא וליכא למימר דנסר לאו סכך פסול הוא דהא קא מותבינן מינה תיובתא לשמואל אלא לשמואל דאמר באמצע בארבעה אמאי כשרה שמע מינה דנסר סכך פסול הוא ואע\"ג דגזרה דרבנן הוא הילכך קשיא...
תשובה זו הקושיא אינה על אבא מארי ז\"ל כלל דמתניתין היא נתן עליה נסר וכו' ולשמואל ניחא הא מתניתין כדגרסינן בגמרא בשלמא לשמואל דאמר וכו' משום הכי לא יישן תחתיו אלא לרב דאמר וכו' אמאי לא יישן וכו' הנה בפירוש שמשנה זו לשמואל ניחא מדתנן ואין ישנין תחתיו הלכך אין על אבא מארי ז\"ל קושיא דלא אמר אלא כשמואל בנסר ובסכך פסול והך אוקימתא דאוקמינן בגמרא דנסר דתנן מן הצד כי היכי דלא תיקשי לשמואל מתחזי דשינויא (דחיקא) הוא ולפיכך לא אפיק ז\"ל מתניתין מפשטה ונסרין שיש בהן ארבעה אע\"ג דסכך פסול נינהו לא פסלינן להו אלא משום גזירת תקרה וגזירת תקרה בנסר אחד [לא שייכא] דהא דלא עביד איניש תקרה רוחב ארבעה ולפיכך דייק ז\"ל בדבריו נסר אחד ואע\"פ כן לא נדחה הגזרה בנסר אחד לגמרי דהא אין ישנין תחתיו תנן למימרא דאינו סכך כשר ואם יעמוד המקשה ויאמר דאוקימתא דאוקים גמרא לשמואל מן הצד דוקא היא מדלא אדחי בגמרא תהא אוקימתא גם לדברי אבא מארי ז\"ל שלא פירש בדבריו לא באמצע ולא מן הצד אלא נתן עליה סתם אמר כלשון המשנה וליכא בה קושיא..." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר ז\"ל העושה \n סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. ולא חלק בין אילן שחמתו מרובה מצלתו בין אילן שצלתו מרובה מחמתו וקשיא לי בה דהא רבא קא מפריש מתניתין באילן שצלתו מרובה מחמתו מדמדמי לה לבית ולא קא תני פסול מה בית צלתו מרובה מחמתו פסול אף אילן וכו' ומוקמינן אילן שחמתו מרובה מצלתו כשר בשחבטן כי היכי דלא לצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ונפקא לן מינא מדהדר תני הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וכו' אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה ובשחבטן וקא משמע לן דאפילו לכתחלה עבדינן וכשרה...
שאלה אמר ז\"ל הדלה \n עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן אם יהיה הסיכוך הרבה מהן כשרה. וקשיא לי אמאי לא הכשיר אלא בקציצה והא לא תנינן הכי אלא אם היה הסיכוך הרבה או שקצצן כשרה אלמא דאם היה הסיכוך הרבה אינו צריך קציצה ובחבטה סגיא לן דקא מקשינן עלה והא קא מצטרף סכך כשר בהדי סכך פסול ומוקמינא לה בשחבטן..." + ], + [ + "אמר הרב ז\"ל \n עירב \n דבר שמסככין בו עם דבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע\"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה. ותמיהא לי מילתא טובא דהא איפכא ילפינן דתנן החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה ורמינן עלה הא דתניא הרי זו סוכה ואמר רב הונא לא קשיא כאן שיש חלל טפח במשך שבעה וכאן בשאין וכו' והאי גדיש סכך כשר מעורב עם הפרי שהוא סכך פסול וכן נמי הא דאמר רב מנשיא בר גדא אמר רב הונא הקוצר לסיכוך אין לו ידות ותניא סיכי תאנים פרכילין ובהם ענבים מכבדות ובהן תמרים כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרין והא הכא דמעורב הפירי עם הפסולת כיון דכשר מרובה על הפסול כשר משום בטול ברובא ועיקר הא מילתא נפלא בעיני פלא גדול עד שחפשתי ודקדקתי ונתגלה לי מי הביאו ז\"ל לומר דבר זה כיון שמצא מה שהקשינו על דברי רבא שאמר לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצלתו כשר אקשינן ליה והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר וכן נמי הא דתנן הדלה עליה את הגפן וכו' אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה וקא מקשינן והא קא מצטרף סכך פסול וכו' לא מיתרצא לן אלא בשחבטן והוא ז\"ל סבר שחבטה זו כעין קציצה ותלישה מן הקרקע וקאמר לן דאם סכך כשר מרובה על הפסול אם קצץ אינו צריך לנענע והוא מה שאמר ז\"ל הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה אלמא חבטה דקאמרי היינו קציצה ולפיכך הוקשה עליו הא דתנן תקרה שאין עליה מעזיבה ר' יהודא אומר משום בית הלל או מפקפק או נוטל אחת מבנתים וכו' וכן נמי הא דתנן המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה ולא קא מקשי עליה והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואומר אני שתירץ ז\"ל דשאני לן בין עירוב הסכך הפסול עם הסכך הכשר כגון האילנות עם הסוכה ובין שיהיה זה לעצמו וזה לעצמו בלא עירבוב כגון התקרה שניטל אחת מבנתים והשפודין או ארוכות המטה שמניח הפסול ביניהן ויהיה זה לעצמו ולפיכך אמר ז\"ל לאחר כך סכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה בצד זה אם יש בסכך פסול שלשה טפחים וכו' עד פחות מיכן כשרה
וקשיא בעיני לתרוצי הכי מכמה אנפי חדא משום קושיין דאדכרית לעיל החוטט בגדיש והקוצר לסכוך דרב הונא ותניא דסיכי תאנים וכו' דכולהו סכך פסול מעורב עם סכך כשר נינהו ועוד לאו קל וחומר הוא ומה במקום שמפוזר ומעורבב עם הכשר לא קאמרינן בטל ברובה מקום שהוא מיוחד ונראה שהוא פסול לא כל שכן דלא בטיל ועוד אי חבטה קציצה היא אמאי קתני אם היה הסכוך הרבה מהן אם כן ניתנינהו חד בבא אם קצצן כשרה בין היה הסיכוך הרבה ובין מועט ואלא מתניתין גופה תיקשה קתני רישא אם היה הסיכוך הרבה מהן וקא מוקמינן לה בקציצה והדר תני או שקצצן מכלל דרישא מחוברין נינהו ומכלל דאם היה הסיכוך הרבה מהן ולא בעי קציצה ואי אמרת דקציצה לא מהניא אלא בנענוע חדא דאם כן נפקא לה מתניתין כולה מפשטה ועוד הניחא לשמואל דקאמר צריך לנענע אלא לרב דאכשורי מכשר בלא נענוע מאי איכא למימר ועוד אי חבטה לשון קציצה אמאי קא משני תלמודא בלישנא לימא הכא והכא בלשון קציצה או הכא והכא חבטה ועוד הא דקתני המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה וכו' וקא מוקמינן לה אם היו נתונין שתי נותנן ערב ואם נתונין ערב נותנן שתי וקתני כשרה והא אינו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אלא ודאי השפודין עם הסכך מעורבין הלכך קשיא לפי תירוץ זה אבל הני הלכתא דקא מסיק הוא מינה לעיין מר בה טובא דילמא מסייעין ליה מן שמיא ומתריץ אליביה וכן יהי רצון...
תשובה אלו השלש שאלות בענין אחד הן תלויין והוא פירוש ז\"ל חבטה קציצה ומאן חכים לפרושי כי האי פירושא הלא גברא רבא דנחית לעומקא דגמרא כותיה ז\"ל דהא אקשינן על מתניתין דהדלה עליה את הגפן וכו' בגמרא דהעושה סוכתו תחת אילן היכי דמי אי נימא בשלא חבטן אמאי כשרה ופרקינן אלא לאו שחבטן וכו' ואתמהינן נמי על הברייתא בגמרא דהדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה היכי דמי אי נימא בשלא קצצן מאי אריא משום תעשה ולא מן העשוי תיפוק ליה במחוברין נינהו אלא לאו שקצצן וכו' וענין שתי הקושיות אחד הוא וכן הפירוק אחד הוא אלא מיהו חבטן לשון הגמרא וקצצן לשון המשנה ובכמה מקומות יביא התלמוד בשקלא וטריא דיליה פעמים לשון משנה ופעמים לשון תלמוד וזו הראיה עמוקה היא והקושיא שלך יש להתקשות בה ואבא מארי ז\"ל בתחלת ימיו לא היה מפרש חבטן קצצן והפירוש שלו על גמרא מסכת סוכה פירש בו חבטן פירושא אחרינא כדעת מקצת המפרשין ואני תיקנתי אותו על החיבור בצואתו ז\"ל ופרשתי חבטן קצצן והוצאתי זו הראיה ואע\"פ שיוכל המקשה לומר האי ברייתא דאקשי גמרא עליה תפוק לי דמחוברין נינהו בשרוב הסיכוך מחובר וליכא מאן דפליג בכי הא דבעי קציצה איכא למפרך לא פליג בבריתא כדפליג במתניתין ואם היה הסיכוך הרבה מהן אלא סתם תניא בלא חלוקה דפסולה ושמעתי שהרב רבנו שלמה הצרפתי ז\"ל כך פירש חבטן קצצן אבל לא ראיתי דבריו בזה הענין ותמה אני על מי שלא יפרש חבטן הינו קצצן היכי מיפרקא ליה קושיא דאקשינן על מתניתין דהדלה עליה הא קא מצטרף סכך פסול לסכך כשר כל זמן שהן מחוברין סכך פסול נינהו ואם החביטה של אותן המפרשין מפקא למחובר מלהיות סכך פסול אפילו ברובא נמי מסתייע חביטה אלא לעולם ליכא פירושא דמסתבר אלא שחבטן הינו קצצן מיהו זה לשון הגמרא וזה לשון המשנה כששמענו מפי הרב זצ\"ל בפירוש
ודקא קשיא לך מסיכי תאנים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים ומכבדות של תמרה דכולהו סכך פסול דהוא האוכל מעורב עם סכך כשר דהוא הפסולת ודאי קושיא יפה היא ואנחנו תמיד מתקשין בה אבל אינה קושיא על אבא מארי ז\"ל אלא על התלמוד עצמו אפילו לדעת מי שמפרש חבטן ריסק עיקרן או פיזרן לכאן ולכאן או פירוש אחר הקושיא עדיין במקומה עומדת דאוכלין לית להו תקנה להכשירן לסיכוך ואם יש הנפש לומר סכך פסול בטיל ברובו (נמצא) [נימא] ליה אם כן אמאי הצריכוהו בהדלה עליה לחביטה אפילו לא חבטן נמי ולא סלקא דעתך לומר אינו צריך חביטה אלא בדהוי רובה דסכך מחובר דהאי תירוצה דתרצינן אלא לאו שחבטן וכו' תירוצא לסיפא דמתניתין דתנן אם היה הסיכוך הרבה מהן וכו' הנה נתבאר דמחובר לית בזה תקנה והסוכה פסולה ואפילו הוי מיעוט ודאי פרכילי ענבים ובהם ענבים ומאי דדמי להו שניין מצורת ההלכה ויראה שלא הקלו בהם אלא מפני שאותו האוכל נראה (כלאי') [כנוי] סוכה ודעתו בסיכוך על הפסולת בלבד ואינו דומה לסכך מחובר וכיוצא בו דדעתו בו לסכוך כך יראה ואפשר שיהיה שם פריקא אחרת שלא נתגלה לנו ודקא קשיא לך ממתניתין דגופה תקשי ודאי תקשי לרב ולא לשמואל וכבר סלקא לה קושיא דאקשינן על רב בקושיא ומשום דסלקא ליה לרב מבריתא בקושיא לא אצטריכינן לאותובי עליה מתירץ המשנה שאינו מבואר בלשונה ודקא מקשית מדקתני המקרה סוכתו בשפודין וכו' וקא מוקמינן לה אם היו נתונין שתי נותנין ערב וכו' ליתא קושיא כלל דאע\"ג דסכך פסול שתי וכשר ערב או בהפך אינו ערבוב שסכך כשר יש לו מקום מסויים ניכר לעין וכן הפסול ובין שהיה מקום הסכך הפסול קטן או גדול רחב או צר אינו ערבוב שאין הערבוב אלא שיהיו שניהן הכשר והפסול מעורבין זה בזה ואין ביניהן בדילה הנכרת ומן שמיא מסייען לנא לתרוצא אליביה ואליבא דהילכתא..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מה שהתיר לאכול פירות חוץ לסוכה אפילו דרך קבע והא סוגיא דגמרא הוא דקא מותבינן ממתניתן דקתני (סוכה כו:) ומעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולר\"ג שתי כותבות ודלי של מים וכו' ואי סלקא דעתך ככותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה השתא שתי כותבות בלא גרעינין לא הוי כביצה כותבת אחת בגרעינתה יתירה מכביצה מכלל דסברינן לן דפירות בעי סוכה ור' ירמיה קבלה ותירץ דשתי כותבות בלא גרעיני לא הוי כביצה וכו' ואע\"ג דשני רבא לא מפני שהלכה כך אלא משום דהוי להו פירי ופירי לא בעי סוכה הא איתותב רבא מהא דאמר כשהיו למדין תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע והביאו לנו תאנים וענבים ואכלנום עראי חוץ לסוכה אכילת עראי אין אכילת קבע לא ואע\"ג דדחי ושני ואכלנום כאכילת עראי לא סמכינן אשנוייא דהא הדרינן למימר נימא כתנאי לפיכך אם השלים במיני תרגימא יצא ואי סלקא דעתך פירי בעי סוכה לישלים בפירי מדדיקינן דתניא דמתניתין דמיני תרגימא קא סבר דפירי לא בעי סוכה מכלל סבירא לן דרבי סבר בעי סוכה ולא סמכינן אשנויא דרבא והלכך הויא לה כתנאי ואפילו הכי קא מוקמינן דמתני' דמיני תרגימא בדליכא פירי ואי בעית אימא מאי מיני תרגימא דקתני פירי הלכך לדברי הכל פירי בעי סוכה ואידחי ליה תרוצא דרבא ובטיל...
תשובה לא באה לך זו הקושיא כולה אלא מהני תנאי דכתיבי בספרי גמרא שבידך שכך נראה מדבריך שכתוב בספריכם נימא כתנאי ואין לשון התלמוד כך אלא נימא מסייעא ליה ובמקצת הספרים תניא דמסייעא ליה לפיכך אם השלים וכו' וליכא בה קושיא כלל דכבר אוקי רבא מתניתין דסוכה משום דהוי להו פירי ופירי לא בעי סוכה ואותבי עליה דרבא מברייתא ופריק תרי פירוקי וקם פירוקיה ומשום דאקשינן עליה מברייתא ותריץ אטעמיה ולא קמא עליה קושיא בקשנו לסיועיה ואמרינן בגמרא נימא מסייעא ליה לפיכך אם השלים במיני תרגימא יצא ודחינן להאי סיועא מאי מיני תרגימא וכו' כלומר מהא סיועא הלכך ליכא מינה סיועא ולא תיובתא ולא מפני שלא נמצא בהאי תניא סיועא לרבא ודחי דבריו שכבר תירץ אותם וקם תירוציה דהאי ברייתא ליכא בה משמעא לטעמיה דרבא לא תיובתא ולא סיועא ולפיכך סמכינן אפרוקיה דרבא דלא אידחי ולעולם הלכתא פירי לא בעי סוכה וליכא בדבריו ז\"ל קושיא..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשה לי האי דקא סבר ז\"ל לרבות בערבה שבלולב אמר אם הוסיף על שתי ערבות הרי זה פסול ומאי שנא מן הדס שאם הוסיף כשר הא כשם ששנינן שלשה הדסין ואפיקנה מענף עץ עבות שלשה הכי נמי שנינו בערבה שתים ואפיקנה מערבי נחל ואי הני שלשה הדסין לאו דוקא ולא קתני שלשה אלא דלא נפיק בבציר מינה הכי נמי ערבה שתי ערבות ולא פחות הא יותר שפיר דמי ואי אמרת מקשינן ערבה ללולב ולאתרוג כשם שהלולב והאתרוג אחד ולא יותר הכי נמי ערבה שתים ולא יותר חדא דמאי חזית דמקשית לאתרוג וללולב אקיש להדס ועוד אתרוג ולולב גופייהו מנא לך דחד חד ולא יותר אי מדקתני כשם שלולב אחד ואתרוג אחד הא ליכא למשמע מינה דהכי קאמר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד יספיק ונפיק ביה הכי נמי הדס וערבה ולעולם אימא לך אם הוסיף כשר ואי מהא דקא מקשי ואימא פלפלין דתניא היה ר' מאיר אומר וכו' ומהדרינן משום דלא אפשר היכי נעביד ניתי חדא לא מנכרא לקיחתה תרתי תלת פירי חדא אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות אמינא לך הא ליכא למשמע מינה דהכי קאמר או לא מתעבדי מצוה אלא בתרתי תלת פלפלי הא פירי חדא אמר רחמנא מספיק למצוה ולא הצריכנו הכתוב לשנים ושלשה דהא כתיב פרי עץ אחד וכיון שבפרי אחד נפקינן ליכא למימר דפלפלין חדא משום דלא מינכרא לקיחה מפלפלין אלא בתרתי תלת והכתוב לא הצריך לכך ואם כן מאי שנא הדס דקא מכשר לרבויי ומאי שנא שאר המינין דקאמר ז\"ל אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסל והא אפילו לר' יהודה דקסבר לולב שצריך אגד התיר לאגדו בסיב ובעיקרא דדיקלא כיון שהוא מינו לא פסיל ביה בין סבירא לן דצריך אגד בין לא סבירא ולפיכך נהגו העולם לרבות בהדס ובערבה כדי לנאות את ההושענא ועוד נהגו להקיפו בהוצין מלולב אחר משום נוי ולא איכפת להו והראשונים אומרין שמרבה בהדס עד ס\"ח בדין כמנין לולב ומרבין בערבה עד ע' כנגד שבעים אומות והדין נותן...
תשובה תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ז\"ל ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמעתי מפיו ז\"ל ראיה חזקה להאי סברא בתרא מגמרא דסנהדרין בפרק ואילו הן הנחנקים התם הא איכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף וכו' ואין מפרשין לחכם..." + ] + ], + [ + [ + "שאלה קשיא לי הא דקא סמך ז\"ל אהא דתניא (סוכה לא.) מעשה באנשי כרכים שהיו מורישין את לולביהן לבניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה מכלל דאפילו רבנן מודו בשעת הדחק אם כן אפילו כולהו נמי יבשין כשרין ואי אמרת הא דחינן לה דאמרינן מאי לאו אכולהו ודחינן לא אלולב אי משום הא לא תדחיה דהא קא מיתינן תניא בפירוש שר' יהודה מתיר אפילו באתרוג יבש ובטלה לה הך דחיתא דשנינו לעיל לא אלולב ואיתותב רבא ושמעינן מינה שר' יהודה בכולהו לא בעי הדר ומאי דקאמרי ליה רבנן אין שעת הדחק ראיה בכולהו קאמרי הלכך לא שנא לולב ולא שנא שאר מינין ועוד ממאי דהאי דקאמרי רבנן אין שעת הדחק ראיה דבשעת הדחק יבש כשר דילמא אין שעת הדחק ראיה והאי דקא נטלו יבש שלא תשתכח תורת לולב מישראל כדקאמרינן גבי אתרוג מהו דתימא אם לא מצא אתרוג יביא פרי או רמון דלא תשתכח תורת אתרוג ודוקא מין אחד הוא דלא יביא הא יבש יביא שלא תשתכח תורת לולב ולעולם אינו כשר דאי אמרת בשעת הדחק כשר הוא לרבנן לא הוי להו למיתנא פסול דמשמע בין לכתחלה ובין דיעבד אלא לא יטול ואם נטל כשר כדקתני גבי לולב של עבודה זרה ומדקתני פסול שמע מינה דאין אדם יוצא בו ידי חובתו ובשעת הדחק זכרון בעלמא הוא.
תשובה נכלם אני מלפרש לך אלו הפירושים הקרובים אבל הצרכתני באלו הקושיות לבאר דברים המבוארים ודאי ר' יהודה סבר בכולהו יבשים כשרים ולא סמך ז\"ל על אוקימתא דאוקמינן לא אלולב דמשמע לא הכשיר ר' יהודה אלא בלולב יבש דהוא ז\"ל כרבנן סבירא ליה לא כר' יהודה דיחיד הוא ויחיד ורבים הלכה כרבים ודרך ההלכה כך הוא ר' יהודה סבר בכולהו יבשים כשרים כפשטה דברייתא ר' יהודה אמר יבשים כשרים דהך אוקמיתא דאוקמינא דברי ר' יהודה בלולב בלבד דחויה היא מדתניא אחר כך אתרוג יבש פסול ור' יהודה מכשיר כדאמרת מיהו אע\"ג דפליגי רבנן על ר' יהודה הא מיתי ר' יהודה מאנשי כרכים שהיו מורישין את לולביהם והודו לו מיהו בשעת הסכנה ולפיכך ליכא מהאי מעשה ראיה שלא בשעת הסכנה וכן ליכא מיניה ראיה לשאר המינין דלולביהן בלבד קאמר והואיל ומעשה שהודו בו רבנן לר' יהודה ליתא אלא [אלולב] בלבד ואנן לא סמכינן אלא על רבנן ליכא יבש כשר אלא לולב בלבד ובשעת הדחק או הסכנה בלבד כדאמרי ושהקשית דילמא בשעת הדחק זכרון בעלמא ליתא קושיא כלל דאם כן לא הוה מהדרי לר' יהודה אין שעת הסכנה ראיה דמשמע באותה העת יוצא בו אלא הכי הוה להו לאהדורי לר' יהודה ההוא זכרון בעלמא הוא ועוד לזכרון לא איכפת לאנשי כרכים להוריש לבניהם אלא לקיום המצוה ודקא קשיא לך אמאי לא תנינן לא יטול ואם נטל כשר היכי תני הכי ושלא בשעת הסכנה או הדחק אפילו דיעבד אינו כשר דלא הכשירו אלא בשעת הסכנה בלבד ועוד ליכא מתניתין דאוסיפו עלה ותירצו לה בגמרא אלא האי מתניתין בלבד כפשטה דמתניתין פסיקא מילתא דלולב יבש פסול לגמרי ובפירוש הבריתא והגמרא אינה פסיקא דבשעת הסכנה כשר..." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c862fcfb805619f9dd9e7c32a6e8740d0f8a3382 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Birkat Avraham/Sefer Zemanim/Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,92 @@ +{ + "title": "Birkat Avraham on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Birkat_Avraham_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה האי דקא פסק ז\"ל נעץ ארבעה קונדסין בארבע זויות הגג וסיכך על גבן הואיל וסיכך על שפת הגג כשרה ורואין וכו'. מנא ליה הא הא לא איפשיט במחלוקת ר' יעקב ורבנן באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה ולא מיבעיא לרב הונא דאמר מחלוקת על שפת הגג אבל באמצע הגג דברי הכל פסולה ואיתותב באמצע הגג ובשפת הגג לא איתותב אלא אפילו לרב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת לא איפשיט דעל שפת הגג דברי הכל כשרה ואם כן קא קשיא לי אמאי קא סמיך ופסק.
תשובה לא ידעתי מאי קושיא דבפירוש אמרינן בגמרא ורב נחמן אמר באמצע הגג מחלוקת אבל בשפת הגג דברי הכל כשרה והילכתא כרב נחמן דרב הונא דאמר מחלוקת על שפת הגג אבל באמצע הגג דברי הכל פסולה כבר איתותב וסלקא ליה בתיובתא דארץ כאמצע הגג דמי והאי דאמרת לא איפשיט דמחלוקת רבי עקיבא ורבנן באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה כבר איפשיט בדברי רב נחמן וזה שאמרת אפילו לרב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת לא איפשיט דעל שפת הגג דברי הכל כשרה לא ידעתי האיך יתכן דבר זה עם נוסח דברי רב נחמן שכתבנו לן בגמרא ושמא בספריכם חסרון בדברי רב נחמן והאי דאבעיא לן בגמרא שמא בין זו ובזו מחלוקת לא איכפת לן בה מדאמר רב נחמן דמחלוקת באמצע הגג בלבד ולא אתותב כדאתותב רב הונא שמע מינה שתירוץ הבריתא כדבריו דמחלוקת באמצע הגג אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר הרב ז\"ל נתן \n עליה נסר אחד שיש ברחבו ארבעה טפחים כשרה ואינו ישן תחתיו והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו. והא כרב היא דאמר בין באמצע בין מן הצד לא מיפסלא אלא בארבע אמות דאי כשמואל האמר שמואל באמצע בארבעה טפחים ומוקים לה למתניתין דנסר מן הצד וחזר ואמר ז\"ל בסוכה גדולה סכך פסול באמצע בארבעה טפחים פחות מיכן כשרה ומן הצד פסול בארבע אמות והא כשמואל היא וליכא למימר דנסר לאו סכך פסול הוא דהא קא מותבינן מינה תיובתא לשמואל אלא לשמואל דאמר באמצע בארבעה אמאי כשרה שמע מינה דנסר סכך פסול הוא ואע\"ג דגזרה דרבנן הוא הילכך קשיא...
תשובה זו הקושיא אינה על אבא מארי ז\"ל כלל דמתניתין היא נתן עליה נסר וכו' ולשמואל ניחא הא מתניתין כדגרסינן בגמרא בשלמא לשמואל דאמר וכו' משום הכי לא יישן תחתיו אלא לרב דאמר וכו' אמאי לא יישן וכו' הנה בפירוש שמשנה זו לשמואל ניחא מדתנן ואין ישנין תחתיו הלכך אין על אבא מארי ז\"ל קושיא דלא אמר אלא כשמואל בנסר ובסכך פסול והך אוקימתא דאוקמינן בגמרא דנסר דתנן מן הצד כי היכי דלא תיקשי לשמואל מתחזי דשינויא (דחיקא) הוא ולפיכך לא אפיק ז\"ל מתניתין מפשטה ונסרין שיש בהן ארבעה אע\"ג דסכך פסול נינהו לא פסלינן להו אלא משום גזירת תקרה וגזירת תקרה בנסר אחד [לא שייכא] דהא דלא עביד איניש תקרה רוחב ארבעה ולפיכך דייק ז\"ל בדבריו נסר אחד ואע\"פ כן לא נדחה הגזרה בנסר אחד לגמרי דהא אין ישנין תחתיו תנן למימרא דאינו סכך כשר ואם יעמוד המקשה ויאמר דאוקימתא דאוקים גמרא לשמואל מן הצד דוקא היא מדלא אדחי בגמרא תהא אוקימתא גם לדברי אבא מארי ז\"ל שלא פירש בדבריו לא באמצע ולא מן הצד אלא נתן עליה סתם אמר כלשון המשנה וליכא בה קושיא..." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה אמר ז\"ל העושה \n סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. ולא חלק בין אילן שחמתו מרובה מצלתו בין אילן שצלתו מרובה מחמתו וקשיא לי בה דהא רבא קא מפריש מתניתין באילן שצלתו מרובה מחמתו מדמדמי לה לבית ולא קא תני פסול מה בית צלתו מרובה מחמתו פסול אף אילן וכו' ומוקמינן אילן שחמתו מרובה מצלתו כשר בשחבטן כי היכי דלא לצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ונפקא לן מינא מדהדר תני הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וכו' אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה ובשחבטן וקא משמע לן דאפילו לכתחלה עבדינן וכשרה...
שאלה אמר ז\"ל הדלה \n עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן אם יהיה הסיכוך הרבה מהן כשרה. וקשיא לי אמאי לא הכשיר אלא בקציצה והא לא תנינן הכי אלא אם היה הסיכוך הרבה או שקצצן כשרה אלמא דאם היה הסיכוך הרבה אינו צריך קציצה ובחבטה סגיא לן דקא מקשינן עלה והא קא מצטרף סכך כשר בהדי סכך פסול ומוקמינא לה בשחבטן..." + ], + [ + "אמר הרב ז\"ל \n עירב \n דבר שמסככין בו עם דבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע\"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה. ותמיהא לי מילתא טובא דהא איפכא ילפינן דתנן החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה ורמינן עלה הא דתניא הרי זו סוכה ואמר רב הונא לא קשיא כאן שיש חלל טפח במשך שבעה וכאן בשאין וכו' והאי גדיש סכך כשר מעורב עם הפרי שהוא סכך פסול וכן נמי הא דאמר רב מנשיא בר גדא אמר רב הונא הקוצר לסיכוך אין לו ידות ותניא סיכי תאנים פרכילין ובהם ענבים מכבדות ובהן תמרים כולן אם פסולת מרובה על האוכלין כשרין והא הכא דמעורב הפירי עם הפסולת כיון דכשר מרובה על הפסול כשר משום בטול ברובא ועיקר הא מילתא נפלא בעיני פלא גדול עד שחפשתי ודקדקתי ונתגלה לי מי הביאו ז\"ל לומר דבר זה כיון שמצא מה שהקשינו על דברי רבא שאמר לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצלתו כשר אקשינן ליה והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר וכן נמי הא דתנן הדלה עליה את הגפן וכו' אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה וקא מקשינן והא קא מצטרף סכך פסול וכו' לא מיתרצא לן אלא בשחבטן והוא ז\"ל סבר שחבטה זו כעין קציצה ותלישה מן הקרקע וקאמר לן דאם סכך כשר מרובה על הפסול אם קצץ אינו צריך לנענע והוא מה שאמר ז\"ל הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה אלמא חבטה דקאמרי היינו קציצה ולפיכך הוקשה עליו הא דתנן תקרה שאין עליה מעזיבה ר' יהודא אומר משום בית הלל או מפקפק או נוטל אחת מבנתים וכו' וכן נמי הא דתנן המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה ולא קא מקשי עליה והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואומר אני שתירץ ז\"ל דשאני לן בין עירוב הסכך הפסול עם הסכך הכשר כגון האילנות עם הסוכה ובין שיהיה זה לעצמו וזה לעצמו בלא עירבוב כגון התקרה שניטל אחת מבנתים והשפודין או ארוכות המטה שמניח הפסול ביניהן ויהיה זה לעצמו ולפיכך אמר ז\"ל לאחר כך סכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה בצד זה אם יש בסכך פסול שלשה טפחים וכו' עד פחות מיכן כשרה
וקשיא בעיני לתרוצי הכי מכמה אנפי חדא משום קושיין דאדכרית לעיל החוטט בגדיש והקוצר לסכוך דרב הונא ותניא דסיכי תאנים וכו' דכולהו סכך פסול מעורב עם סכך כשר נינהו ועוד לאו קל וחומר הוא ומה במקום שמפוזר ומעורבב עם הכשר לא קאמרינן בטל ברובה מקום שהוא מיוחד ונראה שהוא פסול לא כל שכן דלא בטיל ועוד אי חבטה קציצה היא אמאי קתני אם היה הסכוך הרבה מהן אם כן ניתנינהו חד בבא אם קצצן כשרה בין היה הסיכוך הרבה ובין מועט ואלא מתניתין גופה תיקשה קתני רישא אם היה הסיכוך הרבה מהן וקא מוקמינן לה בקציצה והדר תני או שקצצן מכלל דרישא מחוברין נינהו ומכלל דאם היה הסיכוך הרבה מהן ולא בעי קציצה ואי אמרת דקציצה לא מהניא אלא בנענוע חדא דאם כן נפקא לה מתניתין כולה מפשטה ועוד הניחא לשמואל דקאמר צריך לנענע אלא לרב דאכשורי מכשר בלא נענוע מאי איכא למימר ועוד אי חבטה לשון קציצה אמאי קא משני תלמודא בלישנא לימא הכא והכא בלשון קציצה או הכא והכא חבטה ועוד הא דקתני המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה וכו' וקא מוקמינן לה אם היו נתונין שתי נותנן ערב ואם נתונין ערב נותנן שתי וקתני כשרה והא אינו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אלא ודאי השפודין עם הסכך מעורבין הלכך קשיא לפי תירוץ זה אבל הני הלכתא דקא מסיק הוא מינה לעיין מר בה טובא דילמא מסייעין ליה מן שמיא ומתריץ אליביה וכן יהי רצון...
תשובה אלו השלש שאלות בענין אחד הן תלויין והוא פירוש ז\"ל חבטה קציצה ומאן חכים לפרושי כי האי פירושא הלא גברא רבא דנחית לעומקא דגמרא כותיה ז\"ל דהא אקשינן על מתניתין דהדלה עליה את הגפן וכו' בגמרא דהעושה סוכתו תחת אילן היכי דמי אי נימא בשלא חבטן אמאי כשרה ופרקינן אלא לאו שחבטן וכו' ואתמהינן נמי על הברייתא בגמרא דהדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה היכי דמי אי נימא בשלא קצצן מאי אריא משום תעשה ולא מן העשוי תיפוק ליה במחוברין נינהו אלא לאו שקצצן וכו' וענין שתי הקושיות אחד הוא וכן הפירוק אחד הוא אלא מיהו חבטן לשון הגמרא וקצצן לשון המשנה ובכמה מקומות יביא התלמוד בשקלא וטריא דיליה פעמים לשון משנה ופעמים לשון תלמוד וזו הראיה עמוקה היא והקושיא שלך יש להתקשות בה ואבא מארי ז\"ל בתחלת ימיו לא היה מפרש חבטן קצצן והפירוש שלו על גמרא מסכת סוכה פירש בו חבטן פירושא אחרינא כדעת מקצת המפרשין ואני תיקנתי אותו על החיבור בצואתו ז\"ל ופרשתי חבטן קצצן והוצאתי זו הראיה ואע\"פ שיוכל המקשה לומר האי ברייתא דאקשי גמרא עליה תפוק לי דמחוברין נינהו בשרוב הסיכוך מחובר וליכא מאן דפליג בכי הא דבעי קציצה איכא למפרך לא פליג בבריתא כדפליג במתניתין ואם היה הסיכוך הרבה מהן אלא סתם תניא בלא חלוקה דפסולה ושמעתי שהרב רבנו שלמה הצרפתי ז\"ל כך פירש חבטן קצצן אבל לא ראיתי דבריו בזה הענין ותמה אני על מי שלא יפרש חבטן הינו קצצן היכי מיפרקא ליה קושיא דאקשינן על מתניתין דהדלה עליה הא קא מצטרף סכך פסול לסכך כשר כל זמן שהן מחוברין סכך פסול נינהו ואם החביטה של אותן המפרשין מפקא למחובר מלהיות סכך פסול אפילו ברובא נמי מסתייע חביטה אלא לעולם ליכא פירושא דמסתבר אלא שחבטן הינו קצצן מיהו זה לשון הגמרא וזה לשון המשנה כששמענו מפי הרב זצ\"ל בפירוש
ודקא קשיא לך מסיכי תאנים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים ומכבדות של תמרה דכולהו סכך פסול דהוא האוכל מעורב עם סכך כשר דהוא הפסולת ודאי קושיא יפה היא ואנחנו תמיד מתקשין בה אבל אינה קושיא על אבא מארי ז\"ל אלא על התלמוד עצמו אפילו לדעת מי שמפרש חבטן ריסק עיקרן או פיזרן לכאן ולכאן או פירוש אחר הקושיא עדיין במקומה עומדת דאוכלין לית להו תקנה להכשירן לסיכוך ואם יש הנפש לומר סכך פסול בטיל ברובו (נמצא) [נימא] ליה אם כן אמאי הצריכוהו בהדלה עליה לחביטה אפילו לא חבטן נמי ולא סלקא דעתך לומר אינו צריך חביטה אלא בדהוי רובה דסכך מחובר דהאי תירוצה דתרצינן אלא לאו שחבטן וכו' תירוצא לסיפא דמתניתין דתנן אם היה הסיכוך הרבה מהן וכו' הנה נתבאר דמחובר לית בזה תקנה והסוכה פסולה ואפילו הוי מיעוט ודאי פרכילי ענבים ובהם ענבים ומאי דדמי להו שניין מצורת ההלכה ויראה שלא הקלו בהם אלא מפני שאותו האוכל נראה (כלאי') [כנוי] סוכה ודעתו בסיכוך על הפסולת בלבד ואינו דומה לסכך מחובר וכיוצא בו דדעתו בו לסכוך כך יראה ואפשר שיהיה שם פריקא אחרת שלא נתגלה לנו ודקא קשיא לך ממתניתין דגופה תקשי ודאי תקשי לרב ולא לשמואל וכבר סלקא לה קושיא דאקשינן על רב בקושיא ומשום דסלקא ליה לרב מבריתא בקושיא לא אצטריכינן לאותובי עליה מתירץ המשנה שאינו מבואר בלשונה ודקא מקשית מדקתני המקרה סוכתו בשפודין וכו' וקא מוקמינן לה אם היו נתונין שתי נותנין ערב וכו' ליתא קושיא כלל דאע\"ג דסכך פסול שתי וכשר ערב או בהפך אינו ערבוב שסכך כשר יש לו מקום מסויים ניכר לעין וכן הפסול ובין שהיה מקום הסכך הפסול קטן או גדול רחב או צר אינו ערבוב שאין הערבוב אלא שיהיו שניהן הכשר והפסול מעורבין זה בזה ואין ביניהן בדילה הנכרת ומן שמיא מסייען לנא לתרוצא אליביה ואליבא דהילכתא..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשיא לי מה שהתיר לאכול פירות חוץ לסוכה אפילו דרך קבע והא סוגיא דגמרא הוא דקא מותבינן ממתניתן דקתני (סוכה כו:) ומעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולר\"ג שתי כותבות ודלי של מים וכו' ואי סלקא דעתך ככותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה השתא שתי כותבות בלא גרעינין לא הוי כביצה כותבת אחת בגרעינתה יתירה מכביצה מכלל דסברינן לן דפירות בעי סוכה ור' ירמיה קבלה ותירץ דשתי כותבות בלא גרעיני לא הוי כביצה וכו' ואע\"ג דשני רבא לא מפני שהלכה כך אלא משום דהוי להו פירי ופירי לא בעי סוכה הא איתותב רבא מהא דאמר כשהיו למדין תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע והביאו לנו תאנים וענבים ואכלנום עראי חוץ לסוכה אכילת עראי אין אכילת קבע לא ואע\"ג דדחי ושני ואכלנום כאכילת עראי לא סמכינן אשנוייא דהא הדרינן למימר נימא כתנאי לפיכך אם השלים במיני תרגימא יצא ואי סלקא דעתך פירי בעי סוכה לישלים בפירי מדדיקינן דתניא דמתניתין דמיני תרגימא קא סבר דפירי לא בעי סוכה מכלל סבירא לן דרבי סבר בעי סוכה ולא סמכינן אשנויא דרבא והלכך הויא לה כתנאי ואפילו הכי קא מוקמינן דמתני' דמיני תרגימא בדליכא פירי ואי בעית אימא מאי מיני תרגימא דקתני פירי הלכך לדברי הכל פירי בעי סוכה ואידחי ליה תרוצא דרבא ובטיל...
תשובה לא באה לך זו הקושיא כולה אלא מהני תנאי דכתיבי בספרי גמרא שבידך שכך נראה מדבריך שכתוב בספריכם נימא כתנאי ואין לשון התלמוד כך אלא נימא מסייעא ליה ובמקצת הספרים תניא דמסייעא ליה לפיכך אם השלים וכו' וליכא בה קושיא כלל דכבר אוקי רבא מתניתין דסוכה משום דהוי להו פירי ופירי לא בעי סוכה ואותבי עליה דרבא מברייתא ופריק תרי פירוקי וקם פירוקיה ומשום דאקשינן עליה מברייתא ותריץ אטעמיה ולא קמא עליה קושיא בקשנו לסיועיה ואמרינן בגמרא נימא מסייעא ליה לפיכך אם השלים במיני תרגימא יצא ודחינן להאי סיועא מאי מיני תרגימא וכו' כלומר מהא סיועא הלכך ליכא מינה סיועא ולא תיובתא ולא מפני שלא נמצא בהאי תניא סיועא לרבא ודחי דבריו שכבר תירץ אותם וקם תירוציה דהאי ברייתא ליכא בה משמעא לטעמיה דרבא לא תיובתא ולא סיועא ולפיכך סמכינן אפרוקיה דרבא דלא אידחי ולעולם הלכתא פירי לא בעי סוכה וליכא בדבריו ז\"ל קושיא..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שאלה קשה לי האי דקא סבר ז\"ל לרבות בערבה שבלולב אמר אם הוסיף על שתי ערבות הרי זה פסול ומאי שנא מן הדס שאם הוסיף כשר הא כשם ששנינן שלשה הדסין ואפיקנה מענף עץ עבות שלשה הכי נמי שנינו בערבה שתים ואפיקנה מערבי נחל ואי הני שלשה הדסין לאו דוקא ולא קתני שלשה אלא דלא נפיק בבציר מינה הכי נמי ערבה שתי ערבות ולא פחות הא יותר שפיר דמי ואי אמרת מקשינן ערבה ללולב ולאתרוג כשם שהלולב והאתרוג אחד ולא יותר הכי נמי ערבה שתים ולא יותר חדא דמאי חזית דמקשית לאתרוג וללולב אקיש להדס ועוד אתרוג ולולב גופייהו מנא לך דחד חד ולא יותר אי מדקתני כשם שלולב אחד ואתרוג אחד הא ליכא למשמע מינה דהכי קאמר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד יספיק ונפיק ביה הכי נמי הדס וערבה ולעולם אימא לך אם הוסיף כשר ואי מהא דקא מקשי ואימא פלפלין דתניא היה ר' מאיר אומר וכו' ומהדרינן משום דלא אפשר היכי נעביד ניתי חדא לא מנכרא לקיחתה תרתי תלת פירי חדא אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות אמינא לך הא ליכא למשמע מינה דהכי קאמר או לא מתעבדי מצוה אלא בתרתי תלת פלפלי הא פירי חדא אמר רחמנא מספיק למצוה ולא הצריכנו הכתוב לשנים ושלשה דהא כתיב פרי עץ אחד וכיון שבפרי אחד נפקינן ליכא למימר דפלפלין חדא משום דלא מינכרא לקיחה מפלפלין אלא בתרתי תלת והכתוב לא הצריך לכך ואם כן מאי שנא הדס דקא מכשר לרבויי ומאי שנא שאר המינין דקאמר ז\"ל אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסל והא אפילו לר' יהודה דקסבר לולב שצריך אגד התיר לאגדו בסיב ובעיקרא דדיקלא כיון שהוא מינו לא פסיל ביה בין סבירא לן דצריך אגד בין לא סבירא ולפיכך נהגו העולם לרבות בהדס ובערבה כדי לנאות את ההושענא ועוד נהגו להקיפו בהוצין מלולב אחר משום נוי ולא איכפת להו והראשונים אומרין שמרבה בהדס עד ס\"ח בדין כמנין לולב ומרבין בערבה עד ע' כנגד שבעים אומות והדין נותן...
תשובה תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ז\"ל ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמעתי מפיו ז\"ל ראיה חזקה להאי סברא בתרא מגמרא דסנהדרין בפרק ואילו הן הנחנקים התם הא איכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף וכו' ואין מפרשין לחכם..." + ] + ], + [ + [ + "שאלה קשיא לי הא דקא סמך ז\"ל אהא דתניא (סוכה לא.) מעשה באנשי כרכים שהיו מורישין את לולביהן לבניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה מכלל דאפילו רבנן מודו בשעת הדחק אם כן אפילו כולהו נמי יבשין כשרין ואי אמרת הא דחינן לה דאמרינן מאי לאו אכולהו ודחינן לא אלולב אי משום הא לא תדחיה דהא קא מיתינן תניא בפירוש שר' יהודה מתיר אפילו באתרוג יבש ובטלה לה הך דחיתא דשנינו לעיל לא אלולב ואיתותב רבא ושמעינן מינה שר' יהודה בכולהו לא בעי הדר ומאי דקאמרי ליה רבנן אין שעת הדחק ראיה בכולהו קאמרי הלכך לא שנא לולב ולא שנא שאר מינין ועוד ממאי דהאי דקאמרי רבנן אין שעת הדחק ראיה דבשעת הדחק יבש כשר דילמא אין שעת הדחק ראיה והאי דקא נטלו יבש שלא תשתכח תורת לולב מישראל כדקאמרינן גבי אתרוג מהו דתימא אם לא מצא אתרוג יביא פרי או רמון דלא תשתכח תורת אתרוג ודוקא מין אחד הוא דלא יביא הא יבש יביא שלא תשתכח תורת לולב ולעולם אינו כשר דאי אמרת בשעת הדחק כשר הוא לרבנן לא הוי להו למיתנא פסול דמשמע בין לכתחלה ובין דיעבד אלא לא יטול ואם נטל כשר כדקתני גבי לולב של עבודה זרה ומדקתני פסול שמע מינה דאין אדם יוצא בו ידי חובתו ובשעת הדחק זכרון בעלמא הוא.
תשובה נכלם אני מלפרש לך אלו הפירושים הקרובים אבל הצרכתני באלו הקושיות לבאר דברים המבוארים ודאי ר' יהודה סבר בכולהו יבשים כשרים ולא סמך ז\"ל על אוקימתא דאוקמינן לא אלולב דמשמע לא הכשיר ר' יהודה אלא בלולב יבש דהוא ז\"ל כרבנן סבירא ליה לא כר' יהודה דיחיד הוא ויחיד ורבים הלכה כרבים ודרך ההלכה כך הוא ר' יהודה סבר בכולהו יבשים כשרים כפשטה דברייתא ר' יהודה אמר יבשים כשרים דהך אוקמיתא דאוקמינא דברי ר' יהודה בלולב בלבד דחויה היא מדתניא אחר כך אתרוג יבש פסול ור' יהודה מכשיר כדאמרת מיהו אע\"ג דפליגי רבנן על ר' יהודה הא מיתי ר' יהודה מאנשי כרכים שהיו מורישין את לולביהם והודו לו מיהו בשעת הסכנה ולפיכך ליכא מהאי מעשה ראיה שלא בשעת הסכנה וכן ליכא מיניה ראיה לשאר המינין דלולביהן בלבד קאמר והואיל ומעשה שהודו בו רבנן לר' יהודה ליתא אלא [אלולב] בלבד ואנן לא סמכינן אלא על רבנן ליכא יבש כשר אלא לולב בלבד ובשעת הדחק או הסכנה בלבד כדאמרי ושהקשית דילמא בשעת הדחק זכרון בעלמא ליתא קושיא כלל דאם כן לא הוה מהדרי לר' יהודה אין שעת הסכנה ראיה דמשמע באותה העת יוצא בו אלא הכי הוה להו לאהדורי לר' יהודה ההוא זכרון בעלמא הוא ועוד לזכרון לא איכפת לאנשי כרכים להוריש לבניהם אלא לקיום המצוה ודקא קשיא לך אמאי לא תנינן לא יטול ואם נטל כשר היכי תני הכי ושלא בשעת הסכנה או הדחק אפילו דיעבד אינו כשר דלא הכשירו אלא בשעת הסכנה בלבד ועוד ליכא מתניתין דאוסיפו עלה ותירצו לה בגמרא אלא האי מתניתין בלבד כפשטה דמתניתין פסיקא מילתא דלולב יבש פסול לגמרי ובפירוש הבריתא והגמרא אינה פסיקא דבשעת הסכנה כשר..." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "ברכת אברהם על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Birkat Avraham", + "Sefer Zemanim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ed66ec9e0908d12daf75e0371b6b99ef1af05f47 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,68 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "", + "", + "", + "", + "", + "And nevertheless the matter needs a solution, as it is impossible that these righteous ones would be divining. And so it appears to me that the divining that the Torah forbade is when one makes his actions depend upon a sign that logic does not suggest will cause benefit or injury to the thing, such as \"bread fell from his mouth,\" or \"a deer blocks him on the way.\" As these [signs] and those similar to them are from the 'ways of the Amorite.' But if one accepts signs that logically indicate a benefit to the thing or its injury; this is not divining. For all business of the world is like that. As behold, the one who says, \"If it rains, I will not go out on the road; but if not, I will go out,\" is not [practicing] divination. Rather it is the way of the world. And Eliezer and Jonathan were making their actions dependent on things similar to this... And when the Gemara cites [them] regarding the prohibition, this is what it is saying: Any divination of the things the Torah forbids, that logically has no impact - anyone who does not rely upon them like these two relied upon something that was permissible, is not [practicing] divination, and it is not forbidden..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Within this prohibition: At the end of the first chapter of Yevamot (13b), if you will ask how can Rambam decide like Abaye against Rava, perhaps you can answer that we only say (as a rule) that halacha is like Rava where they argue according to their own logic, but not where they argue about what someone else said or his logic. See there. And Rav David Cohen in a responsum has difficulty with the words of Our Rabbi (Rambam), because when there is in one city a difference of customs, where some have a certain custom and others have a different custom, this creates a situation of two courts. But they are not truly two courts in every matter and instance. And it is possible that for this reason he was exacting in his language. He did not say that two courts in one city should not each practice its own custom, rather he wrote that there should not be two courts in one city, because once they each practice different customs, they are akin to two courts. It is also possible that there is an error in the text, and it should read 'it should not be _like_ there are two courts', and copyists left out the 'like'." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..45f6b38432afb198e09e1ba1728700cb45510f8a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/English/merged.json @@ -0,0 +1,68 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "", + "", + "", + "", + "", + "And nevertheless the matter needs a solution, as it is impossible that these righteous ones would be divining. And so it appears to me that the divining that the Torah forbade is when one makes his actions depend upon a sign that logic does not suggest will cause benefit or injury to the thing, such as \"bread fell from his mouth,\" or \"a deer blocks him on the way.\" As these [signs] and those similar to them are from the 'ways of the Amorite.' But if one accepts signs that logically indicate a benefit to the thing or its injury; this is not divining. For all business of the world is like that. As behold, the one who says, \"If it rains, I will not go out on the road; but if not, I will go out,\" is not [practicing] divination. Rather it is the way of the world. And Eliezer and Jonathan were making their actions dependent on things similar to this... And when the Gemara cites [them] regarding the prohibition, this is what it is saying: Any divination of the things the Torah forbids, that logically has no impact - anyone who does not rely upon them like these two relied upon something that was permissible, is not [practicing] divination, and it is not forbidden..." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Within this prohibition: At the end of the first chapter of Yevamot (13b), if you will ask how can Rambam decide like Abaye against Rava, perhaps you can answer that we only say (as a rule) that halacha is like Rava where they argue according to their own logic, but not where they argue about what someone else said or his logic. See there. And Rav David Cohen in a responsum has difficulty with the words of Our Rabbi (Rambam), because when there is in one city a difference of customs, where some have a certain custom and others have a different custom, this creates a situation of two courts. But they are not truly two courts in every matter and instance. And it is possible that for this reason he was exacting in his language. He did not say that two courts in one city should not each practice its own custom, rather he wrote that there should not be two courts in one city, because once they each practice different customs, they are akin to two courts. It is also possible that there is an error in the text, and it should read 'it should not be _like_ there are two courts', and copyists left out the 'like'." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3b6e9ed53a8c1749ab5fd9a0aad85558d1c5118c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,706 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כתב הראב\"ד א\"א יש אגדה וכו' מנין עק\"ב עכ\"ל. ואגדה זו היא ספ\"ג דנדרים [ל\"ב.] והגהות כתבו בשם הרמ\"ך שאפשר לקיים זה וזה דבן שלש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר בוראו אבל כשהיה בן ארבעים השלים להכירו. ורבינו כתב העיקר שהוא גמר ההיכרא דהיינו כשהיה בן ארבעים. וצ\"ל שהיה גורס ר' יוחנן ורבי חנינא דאמרי תרוייהו בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו ולא בן מ\"ח כמו שהוא בספרים: \n", + "והיה מהלך וקורא וכו' עד שהגיע לארץ כנען. כתב הראב\"ד ותמה אני וכו' עד שבא אברהם ושיבר צלמי אביו עכ\"ל. מ\"ש לפי שהיו מתחבאים מהם אינה טענה שהרי נמרוד וכל מלכותו בפרהסיא היו עובדים הצלמים ובני אדם היו מוכרים צלמים בחניות כמ\"ש חז\"ל שהיה תרח מוכר צלמים. ולענין התימה שתמה יש לומר דמעיקרא ליתא שאברהם היה בבבל ושם ועבר היו בארץ כנען ושם לא שיבר אברהם הצלמים אלא שהיה קורא ומכריז אמונת היחוד ושם ועבר היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם ועל כן גדלה מעלתו ביותר: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור. שבת פרק שואל (שבת דף קמ״ט) ת״ר כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים ומפרש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים הן, ואם תאמר הא אמרינן עלה מאי משמע אמר ר' חנן אל תפנו אל מדעתכם ואי כפירוש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים מאי בעי מאי משמע הא פשטיה דקרא הכי משמע שלא יפנה ויביט אל האלילים. ונ״ל דמשמע ליה דאל תפנו היינו שלא יפנה ללכת בדרכיהם ולא לאסור להסתכל בצורה אתא ולהכי בעי מאי משמע ומהדר ליה דנדרוש ביה אל תפנו אל מדעתכם דהיינו בהסתכלם בצורת העבודת כוכבים: \n\n" + ], + [ + "ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור לפנות אחריה וכו'. חגיגה (דף י\"א) פ' אין דורשין כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ויתר דבריו הם מבוארים: \n", + "כך אמרו חכמים אחרי לבבכם וכו'. בסוף פ\"ק דברכות (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש שאין בו מלקות, על הכלל שבידינו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: \n\n" + ], + [ + "מצות עבודת כוכבים כנגד כל המצות וכו'. בפרק שני דהוריות (דף ח') ובספרי פרשת שלח: \n\n" + ], + [ + "ישראל שעבד עבודת כוכבים וכו'. פ\"ק דחולין (דף ד') אסיקנא דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה. וישוב לשון רבינו כך הוא ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו כענין שנמצא שמומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה. והוצרך לכתוב זה אע\"פ שמתחלת דבריו למדנו כן כדי לתפוס לשון האמור בגמרא מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה: \n", + "כתב הראב\"ד ישראל כו' א\"א אף על פי כן וכו' או ליטלו מעצמו, עכ\"ל. ורבינו לא נזקק לכתוב חילוק זה מפני שאינו כתוב בגמרא: \n", + "וכן האפיקורסים מישראל. כלומר אע\"פ שאינן עובדים כוכבים אינן כישראל לכל דבר. \n", + "ומ\"ש ואין מקבלין אותם בתשובה. נלמד מדאמר אלישע אחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע שיודע רבו ומתכוין למרוד בו. ואמרינן נמי בפ\"ק דחולין דאין מקבלין קרבן ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: \n", + "ומ\"ש והאפיקורוסים הם התרים וכו'. מפני שכפי מה שכתב בהלכות תשובה אלו אינן נקראים אפיקורוסים לכך אמר והאפיקורוסים שאני מזכיר כאן אינם האפיקורוסים הנזכרים בהלכות תשובה שאותם כופרים באלהות והיינו מומר לעבודת כוכבים ואותם מקבלים אותם בתשובה כמו שנתבאר בהלכות תשובה סוף פ' שלישי אבל האפיקורוסים הנזכרים כאן הם התרים וכו': \n", + "כתב הרמ\"ך תימה הוא זה דהא מפורש בגמרא בהדיא דמקבלין אבל אינו מאריך ימים דכל דפריש ממינות מת מיד ורב חסדא היה מקבלן בתשובה ואמר להו טרחו לה בזוודתא והכי פירושא דקרא אע\"פ שישובון לא ישיגו ומי יוכל לומר שלא נקבל לכל בעלי תשובה וצ\"ע עכ\"ל. וזה שכתב הרמ\"ך הוא בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ז) ולא קאמר התם שקבלם רב חסדא: \n", + "ומ\"ש אסור לספר עמהם וכו'. הכי אמרינן (סנהדרין ל\"ח:) דהא דכתיב אל תען כסיל כאולתו היינו באפיקורוס ישראל דפקר טפי: \n\n" + ], + [ + "כל המודה וכו'. כריתות (דף ג'): \n", + "לפיכך תולין וכו' ושניהם נסקלין. כך פשוט במשנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה): \n\n" + ], + [ + "אין המגדף חייב וכו'. בסנהדרין פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ה נ״ו) תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ובברייתא בגמרא יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות כל הכנויין ת״ל איש כי יקלל אלהיו מ״מ דברי ר״מ וחכמים אומרים על שם המיוחד בסקילה ועל הכנויין באזהרה וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש ויברך אותו בשם מן השמות וכו'. שם תנא עד שיברך שם בשם מה\"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם יומת ופירש\"י להכי הדריה בהאי קרא לומר עד שיקוב שם בשם. אך ק\"ל דתנן בההוא פרקא גבי מקלל אביו ואמו קללם בכינוי ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ואמרינן בגמרא דטעמא דרבנן משום דכתיב בנקבו שם יומת מה ת\"ל שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקלל בשם ופירש\"י אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו והא ודאי חכמים לית להו לשמואל דאל\"כ היכי מצו ילפי מהאי קרא למקלל אביו ואמו הא לגופיה איצטריך וכ\"כ רש\"י דחכמים לא ס\"ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם דאפי' לא ברך שם בשם מחייבי רבנן ומאחר שפסק רבנו כאן כההיא דשמואל היאך פסק בפ\"ה מהל' ממרים כחכמים שאם קלל אביו ואמו בכנוי פטור. ואפשר לומר שרבינו פוסק גבי מקלל אביו ואמו כחכמים וגבי מגדף כסתם ברייתא דתנא אינו חייב עד שיברך שם בשם דנהי דחכמים לא סבירא להו טעמא דשמואל מ\"מ כיון דחזינן דההיא ברייתא סתמא אתנייא וליכא מאן דפליג עלה כוותה נקטינן דאפשר דמקרא אחרינא מפיק לה ולא מקרא דאמר שמואל כנ\"ל. ומ\"מ צ\"ע מנ\"ל שרבינו שאם בירך שם המיוחד באחד מן הכנויים שחייב דילמא בעינן שיברך בשם המיוחד. והרמ\"ה כתב על דברי רבינו דשם אדנות אינו אלא כנוי ואינו נסקל אלא על שם ההויה והביא כמה ראיות לדבריו והשיבו לו דמשמע ליה לרבינו דכי קאמר בגמ' ש\"מ שם בן ארבע נמי שם הוא בשם אדנות קאמר ולא בעי לפרושי דהיינו שם ההוי\"ה דההוא שם העצם. וכתב עוד דמה שכתב ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים אינו כן דכי היכי דבעינן שם המתברך שם המיוחד הכי נמי בעינן שם שמברך בו שם המיוחד והביא ראיות לדבריו וחכמי לוניל טענו בעד רבינו: \n\n" + ], + [ + "אזהרה של מגדף מנין. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ו) גבי המקלל אביו ואמו ראב״י אומר אזהרה למברך את השם מנין ת״ל אלהים לא תקלל ואמרינן התם דאפילו למ״ד דהאי אלהים חול הוא ולאזהרת דיין אתא אפילו הכי יליף אזהרה לברכת השם מהכא דגמר קדש מחול: \n", + "בכל יום ויום וכו' עד אף אני כמותו שמעתי. משנה שם סנהדרין (דף נ\"ו) כלשון רבינו, ובסוף אמרו והשלישי אומר אף אני כמוהו וזהו שאמר רבינו ואם היו עדים רבים וכו'. ופירוש המשנה כך בכל יום כל זמן שהיו נושאים ונותנין בבדיקות העדים דנין עמהם ובודקין אותו בכנוי היאך אמר כך אמר יכה יוסי את יוסי ולהכי נקט יוסי את יוסי דארבע אותיות איכא בשם המיוחד ואינו חייב עד שיברך שם המיוחד כמו שנתבאר ולהכי נקט יכה יוסי דאינו חייב עד שיברך שם בשם כמו שקדם. ואהא דתנן אומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש פריך בירושלמי ואמרינן ליה גדף ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל ובו קלל כלומר מזכיר שם בן ארבע אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתבו רבינו זה: \n\n" + ], + [ + "מגדף שחזר בו בתוך וכו'. בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ו). ובמה שכתב \n", + "רבינו אלא כיון שגדף בעדים נסקל כלל דין אחר והוא דמגדף לא בעי התראה וצ\"ע בפ' הנשרפין גבי הא דאמרינן ורבנן מגדף הוראת שעה היתה ובפ\"ק דסנהדרין (דף ח') גבי הא דתניא ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותם. וממ\"ש רבינו בהלכות עדות ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין להם מעשה לפיכך אין צריכין התראה משמע דכל היכא דליכא מעשה ליכא התראה. וא\"ת כיון דאמרינן דמגדף אינו יכול לחזור בו פשיטא דלא שייך התראה. וי\"ל דשייך להתרות בו כשאמר שרוצה לברך ואם אחר אותה התראה ברך אפילו שחזר בו בתוך כדי דיבור נסקל אבל אם לא התרו בו ובירך בפני עדים אע\"פ שלא חזר בו אי הוה אמרינן דבעי התראה אינו נסקל: \n", + "מי שגדף כו'. משנה פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ״א) המקלל בקוסם קנאים פוגעים בו ומפרש רבינו דהיינו מגדף את השם בשם עבודת כוכבים ומשמע שאם לא פגעו בו קנאים שאינו נסקל כדאיתא התם גבי בועל ארמית קנאים פוגעים בו ובעי לא פגעו בו קנאים מאי יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו' אלמא כל היכא דאמרינן קנאים פוגעין בו אם לא פגעו בו אין ב״ד ממיתין אותו: \n", + "ומ\"ש רבינו עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים. עניינו השמות שאינן נמחקים. ומיוחדים דנקט היינו המיוחדים שלא להמחק: \n\n" + ], + [ + "כל השומע ברכת השם וכו'. שם (דף ס') אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע וא\"ת רבשקה ישראל מומר היה. ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעים אלא על שם המיוחד לאפוקי כנוי דלא ופליגא דר' חייא בתרווייהו דא\"ר חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן יתמלא כל הבגדים קרעים ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מעובד כוכבים ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכנוי וש\"מ בזמן הזה הוא דלא הא מעיקרא חייב ש\"מ. ופוסק רבינו בשומע מן העובד כוכבים כשמואל ובברכת כנוי כר' חייא. וצ\"ע למה, וכבר נשאל מהר\"י קולון על זה והשיב דהיכא דלא היה לרבינו ראיה לפסוק כשמואל פוסק כר' חייא דהא קי\"ל דעד אביי ורבא הלכה כרב נגד התלמיד וכ\"ש הכא דרבי חייא רביה דרב הוה ורב הוא גדול משמואל וא\"כ מן הראוי שיפסוק לענין ברכת כנוי כרבי חייא. ועוד שהרי הירושלמי מוכיח כן שקורעין על הכנויין דקאמר התם ר\"ש בן לוי הוה מהלך באסרטיא אזדמן ליה חד כותאי והוה מגדף והוה קורע וכו' עד הדא אמרת שקורעים על הכנויין ושקורעין בזמן הזה. ומה שפסק כשמואל בענין העובד כוכבים המברך משום דס\"ל לרבינו דסוגיא דגמרא ע\"כ כשמואל אזלא דאמר התם העדים אין חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוי הא קא שמעי השתא לא ס\"ד דכתיב ויהי כשמוע המלך חזקיהו וכו' ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו והקשו בתוס' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום דנין את העדים בכנוי ולא תירצו דבר. אבל בשיטה אחת שמצאתי תירץ דרבשקה ישראל מומר היה ובאותה אמירה גמרו דינו לכשימצאוהו למדנו מתוך תירוץ זה דתלמודא סבר דרבשקה ישראל מומר הוה וא\"כ ממילא שמעינן דהלכתא כשמואל דאמר אין קורעים על ברכת העובד כוכבים דסברא הוא דאפילו רבי חייא לא דחק לומר שקורעין על ברכת העובד כוכבים אלא משום דיליף לה מההוא דרבשקה וכן משמע בהדיא מתוך הירושלמי דגרסינן התם מהו לקרוע על קללת עובד כוכבים מ\"ד רבשקה עובד כוכבים היה קורעין ומ\"ד רבשקה ישראל מומר היה אין קורעים הרי בהדיא דבההיא דרבשקה תליא מילתא וא\"כ מדחזינן דסבר תלמודא דידן דישראל מומר היה ממילא שמעינן דאידחיא ההיא דרבי חייא ואין קורעין ע\"כ תשובתו: \n", + "ול\"נ דאפשר לדחות ולומר דאדרבה דעת רבינו היתה לפסוק דלא כרבי חייא בתרוייהו משום דר' חייא ה\"ל יחיד לגבי רב יהודה ושמואל. ומה שרצה הרב לומר דהלכה כר' חייא לגבי שמואל משום דרביה דרב הוה ורב גדול משמואל הא לא מכרעא שמאחר שלא היה רבו של שמואל לא שייך למימר ביה אין הלכה כתלמיד במקום הרב דהא רב גדול מרבי יוחנן הוה דאמרינן עליה דרב תנא הוא ופליג וברבי יוחנן לא אמרינן הכי כמו שכתבו התוספות פרק קמא דכתובות ופרק כיצד צולין ואפילו הכי הלכה כר' יוחנן לגבי דרב ואם כן כבר אפשר דאפילו הוה שמואל לחודיה בהדי רבי חייא שהיה פוסק רבינו כשמואל כ\"ש השתא דאיכא נמי רב יהודה בהדיה דלא סבירא ליה כר' חייא אלא משום דאשכח רבינו ההיא דירושלמי שקורעין על הכנויים דאתיא כרבי חייא הוכרח לפסוק כר' חייא: \n", + "ומ\"ש רבינו אחד השומע מפיו ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע. ברייתא שם כלשון הזה בעצמו וא\"ת הא תניא בגמ' והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו ולמה לא כתבה רבינו. וי\"ל שסמך על מה שכתב לשון המשנה דקתני והדיינים קורעין ומדלא מדכר עדים משמע דאין חייבים לקרוע. ואמרינן בירושלמי דדוקא שמעו מפי שומע אבל שומע ששמע מאדם אחר ששמע מהשומע כיון שהוא יוצא לשלישי אינו חייב לקרוע. ואמר עוד ואומר זה השם הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי וכבר כתבתי זה למעלה: \n", + "כל העדים וכו'. בספרא פ' אמור וסמכו השומעים את ידיהם אלו העדים כל השומעים אלו הדיינים את ידיהם יד כל יחיד ויחיד ידיהם על ראשו סומכים ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לכך עכ\"ל: \n", + "ומשמע שכל היחידים הנמצאין בשעת סקילה סומכים ידיהם עליו וצריך טעם למה השמיטו רבינו. וי\"ל משום דמשמע לרבינו דאין סברא לומר כן דהא רחמנא לא אמר אלא כל השומעים דהיינו עדים ודיינים בלבד ומאי דקאמר יד כל יחיד ויחיד היינו כדי שלא תאמר דביד אחד שיסמוך בעד כל אחד מהשומעים סגי כדאשכחן בתנופה שאחד מניף בעד כל החברים אלא צריך שכל אחד מהשומעים יסמוך שתי ידיו ודייק לה מדקאמר את ידיהם ולא קאמר את ידם: \n", + "ומ\"ש ואין בכל הרוגי ב\"ד וכו'. פשוט כיון דלא אשכחן הכי לא בקרא ולא בגמ'. \n", + "ומ\"ש שנאמר קאי אריש מילתיה כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל העובד וכו'. בריש כריתות תנן ל\"ו כריתות הן ומני בהדייהו עובד כוכבים וקתני בתר הכי על אלו חייבין על זדונם כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו מפני שהוא בעולה ויורד כלומר שאין חייבין על לא הודע טומאת מקדש וקדשיו אשם תלוי לפי שאינו חייב על שגגתו חטאת קבועה אלמא דכל אינך הוי בחטאת קבועה וקרא נמי בהדיא כתב חטאת בשגגת עבודת כוכבים ולא כתב ואם דל הוא: \n", + "ומ״ש ואם היו שם עדים והתראה נסקל. משנה בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס' וס״א) אלו הן הנסקלין ומני בהדייהו עובד כוכבים: \n\n" + ], + [ + "לפיכך הפוער עצמו למרקוליס וכו'. פרק ארבע מיתות (שם) אמרינן דאיכה יעבדו אתא למעוטי פוער עצמו למרקוליס וזורק אבן לפעור: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בשאר עבודות וכו'. משנה שם אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואמרינן בגמרא דהכי קאמר אחד העובד כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואפילו שלא כדרכה ולחשוב נמי זורק אמר אביי זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם כלומר דזריקת דם קרייה ניסוך. ותניא נמי התם זובח לאלהים יחרם בזובח לעבודת כוכבים הכתוב מדבר אין לי אלא בזובח מקטר ומנסך מנין ת\"ל בלתי לה' לבדו כל העבודות כולם לשם המיוחד לפי שיצתה זביחה לידון בעבודות פנים מנין לרבות השתחואה ת\"ל וילך ויעבוד וישתחו להם וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת\"ל כי לא תשתחוה לאל אחר יכול שאני מרבה המגפף והמנשק ת\"ל זובח זביחה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים חייבים עליה מיתה יצתה השתחויה לדון בעצמה יצתה זביחה לידון על הכלל כולו, ופירש\"י זובח לאלהים כל אלהים במשמע ואפילו שלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה עובד לאלהים בזביחה יחרם ש\"מ אפילו אינה עבודה שלו קאמר. בלתי לה' לבדו ונטל כל העבודות מלעבדה בהם ונתנם לשם המיוחד ומשמע דאכל עבודות הראויות לה' קאמר. לפי שיצתה זביחה ללמד על הכלל כולו ואין הכלל הזה מחייב אלא עבודה הדומה לזיבוח שהיא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דליחייב אהשתחואה שלא כדרכה דלאו עבודה היא בפנים מנין לרבות השתחואה ת\"ל וכו' יכול שאני מרבה דנימא השתחואה שיצתה מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה דמה השתחואה מיוחדת שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף שלא כדרכה אף כל שהיא שהיא דרך כבוד כגון אלו חייב ת\"ל זובח ואם השתחואה ללמד על הכלל באת למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד היא ומהשתחואה נפקא אלא זביחה באה ללמד על כל הנכללות עמה ומה זביחה מיוחדת עבודת פנים ומשום דהשתחואה לא נפקא לן מהכא לחיובא הוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע\"פ שאין חייבים על כיוצא בה. וביאור לשון רבינו כך הוא הרי שנסך לפעור וכו' חייב שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' וכו' משמע דאכל עבודה הראויה לה' מיחייב אם עבד בה לכוכבים אע\"פ שאינה מיוחדת לה ואין אנו דורשין מבלתי לה' לחייב על כל עבודה שהיא דרך כבוד מדלא כתב עובד לאלהים יחרם וכתב זובח לומר דוקא דומיא דזביחה שהיא עבודת פנים נמצא דממלת זובח מרבינן שאר עבודות פנים וממעטינן שאינן עבודת פנים אע\"פ שהם דרך כבוד וה\"ק מכיון שלא נתרבו הזובח לאלהים אלא עבודות שהם מיוחדין להשי\"ת מנין לרבות השתחואה שאינה מעבודת פנים לכך נאמר לא תשתחוה להם וכו' וגמר מלכתוב זביחה והשתחואה היוצאות מהכלל זביחה ללמד על כל הכלל והשתחואה ללמד על עצמה וחזר ופירש הכלל הלמד מזביחה וזה שאמר וה\"ה למקטיר ומנסך ולא תקשה לך למה אינו מונה גם זורק דבכלל מנסך הוא. זה יישוב לשון רבינו וכבר נתבאר כן בגמרא שכתבתי. ודע שיש טעות בנוסחתנו שכתוב בהם וזורק ומזבח אחד הוא וטעות הוא שנפל בספרים אלא כך צריך לגרוס וזורק ומנסך אחד הוא כמו שאמרו בגמרא, וכן מצאתי בנוסחא מדוייקת. וא\"ת אמאי לא מני נמי מקבל ומולק שהם עבודות פנים י\"ל דמולק היינו זובח ומקבל לאו עבודה היא אלא אם זרק דכי מקבל הדם לא מוכח מילתא דפלח לה וזורק הא אמרינן דבכלל ניסוך הוא: \n\n" + ], + [ + "ספת לה צואה וכו'. פ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ' נ״א) אמר רב יהודה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב זרק מקל בפניה פטור א״ל אביי לרבא מ״ש שבר דה״ל כעין זביחה זרק נמי ה״ל כעין זריקה א״ל בעינא זריקה משתברת וליכא איתיביה ספת לה צואה או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים חייב צואה מאי זריקה משתברת איכא בצואה לחה לימא כתנאי שחט לה חגב רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים לא דכ״ע לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים בעינן ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לבהמה וא״כ מן הראוי היה לרבינו לפסוק דלא כרב דאמר שבר מקל לפניה חייב דהא בעינן עבודה כעין פנים וליכא אלא דבתר הכי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת א״ל רבא לר״נ מ״ש שבר וכו' א״ל בעינן זריקה משתברת וליכא אלא מעתה אבני בית מרקוליס במה יאסרו אף לדידי קשיא לי ושאלתיה לרבה בר אבוה ורבה בר אבוה לחייא בר רב וחייא בר רב לרב וא״ל נעשה כמגדל לעבודת כוכבים. וכיון דחזינן דכל הני אמוראי שקלי וטרי אליבא דרב בהא שמעתתא ולא פליג חד מנייהו עליה ש״מ כוותיה ס״ל ושפיר מצי רב למיתי ככולי עלמא דההיא דחגב מיירי בשאין עובדין אותה בחגב ומשום הכי פטרי רבנן ורב דמחייב בשבר מקל לפניה דוקא היכא דעבודתה במקל ובהא אפילו רבנן מודו ובדין הוא דכי אמר לימא כתנאי דהוה מצי למימר לא דכ״ע כרב וכמו שכתבתי אלא משום דמאן דאמר לימא כתנאי לא אסיק אדעתיה לאיפלוגי בין דרך עבודתה במקל וחגב או לאין דרך עבודתה בהן ורצה לדחוק לאוקומי לרב הא מיהא כר' יהודה ואהדר ליה לפום מאי דס״ד דכ״ע לא ס״ל כוותיה אבל לפום קושטא דמלתא אתי ככולי עלמא וכדפרישית. וא״ת בשבר מקל לפניה בשאין דרך עבודתה בכך עסקינן ומיחייב משום זובח וא״כ היכי אמרת שעובדין אותה במקל דא״כ תיפוק ליה משום דרך עבודתה בכך כבר נזהר רש״י מזה ופירש שמקשקשין לפניה במקל. ופוסק רבינו בשחיטת חגב כרבנן דפטרי ואיתא נמי התם א״ר אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שהוא פטור שנאמר בלתי לה' לבדו לא אסרה תורה אלא כעין פנים ומוקי לה התם דוקא במחוסר אבר. וספת לה צואה פירש״י האכילה צואה מלשון מי ספו לך מאליה וצריך לומר לדעתו שזרקה לתוך פיה דאי לא היכי מדמה לה לזריקה והתוספות פירשו דהיינו שליכלכה בצואה לשון טבול כמו לא יספות במלח ויאכל בפ' הפועלים וזריקה המשתברת היינו דבעינן כגון זריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתבר ונופל טיפין טיפין. והרמ״ך כתב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל וכו' ה״ל לפרש והוא שעובדין אותה בזריקת מקל אבל אי חובטין לפניה במקל וזרק לפניה במקל פטור כי היכי דלא תקשי דרב אדרב ולא נוקי לה כאמוראי אליבא דרב: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אין הדעת מקבלת כל זה וכו' הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת, עכ\"ל: \n", + "וכבר ביארתי דעת רבינו. ומ\"ש שאין הדעת מקבלת ששחיטת חגב וכו' אפשר לומר שיותר נראה עבודה בספיתת צואה וניסוך מי רגלים כיון שאינו דבר הנזרק בפנים משחיטת חגב ובהמה מחוסרת אבר דכיוצא בהם נשחטים בפנים ואלו מוחלקים מהן הא ודאי מוכחא מילתא דלאו כעין פנים הוא: ומ\"ש מי שפטר במחוסרת אבר וכו' אבל רב יהודה וכו' וכן הלכתא וכו'. תימה אמאי פסק כר' יהודה הא ודאי דכחכמים קי\"ל ועוד אמאי דחי ההיא דמחוסרת אבר דאמר ר' יוחנן ופסק כרב יהודה ורב נחמן אליבא דרב הא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן: ומ\"ש וכשאמר רב יהודה כו', נתכוין לומר דרבותא דרב היינו כשזרק מקל לפניה פטור אבל לדעת רבינו רבותיה בשבר דחייב וי\"ל דסבר רבינו דעדיף טפי למימר דרבותא ברישא דמלתא דהיינו שבר מלמימר דרבותא בסיפא דמלתא וכדברי הראב\"ד: \n", + "ומ\"ש רבינו זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת. מבואר שהוא כרב נחמן אמר רב והוא ז\"ל מפרש דרב יהודה ור\"נ בזרק מקל לפניה ה\"ל תרי אמוראי ואליבא דרב פסק כרב נחמן משום דאמוראי טובא שקלו וטרו אליביה. ואפשר היה לומר דרבינו סבר דרב יהודה ורב נחמן לא פליגי ורב נחמן דמחייב בזרק מקל לפניה היינו דוקא כשעובדין אותה בזריקת מקל וכדפרישית ואשמעינן דאפילו הכי אינה נאסרת אלא דק\"ל דאם כן דלא פליגי נצטרך לפרש שעובדין אותה במקל שכתב רבינו בזריקת מקל ואם איתא ה\"ל לכתוב בהדיא שעובדין אותה בזריקת מקל: \n", + "כתב הרמ\"ך ספת לה צואה וכו'. תימה היאך פריש לה למילתה כפשטה וה\"ל לפרשה ששוחטין לפניה בהמה ועכשיו כששחט לה חגב גרעה לעבודתה אבל אם עבודתה בגפוף ונישוק ושחט לה חגב חייב דאם בשיבר מקל לפניה חייב דחשבינן ליה כעין פנים כ\"ש בשחט חגב ובהמה בעלת מום ותירץ על זה יפה פירש הרב דשחט לה חגב פטור ואדרבא כ\"ש דפטור היכא דאין דרכה בשחיטה כלל ולא איצטריך לטעם גרועי גרעה כמו שפירשו המפרשים אלא משום דבגמרא הוה מוקמינן הא דשיבר מקל בפניה כתנאי ומשום הכי אמרינן דרבנן דפטרי בשחט לה חגב לא ס\"ל הא דשיבר מקל לפניה חייב ומשום הכי דחה בגמרא, עכ\"ל: \n", + "המקבל עליו אחד מכל מיני וכו'. משנה באלו הן הנסקלין (סנהדרין ס') ומני בהדייהו העובד עבודת כוכבים וקאמר אחד העובד ואחד הזובח וכו' והמקבלו עליו באלוה והאומר אלי אתה. \n", + "ומ״ש ואפילו הגביה לבנה: ומ״ש ואפילו חזר בו תוך כדי דבור. הכי אמרינן בבתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ט:) ופ' בתרא דנדרים (דף פ״ז) דעבודת כוכבים תוך כדי דבור דלא מהני מידי: \n\n" + ], + [ + "העובד עבודת כוכבים כדרכה וכו'. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף ס') תנן הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ובגמרא הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו אף על גב דמכוין לבזויה והזורק אבן למרקוליס אע״ג דמכוין למרגמיה. ומפרש רבינו למתני' בשוגג ולענין חיוב חטאת דאילו במזיד ולענין סקילה א״א דהא מוטעה הוא. \n", + "ומ\"ש ומביא קרבן על שגגתו אע\"פ שהוא דבר פשוט כתב כן משום דהוזכר כן בגמ' (ס\"ד.) מדאמרינן התם רב מנשה הוה קאי אזיל לבי תורתא אמר ליה עבודת כוכבים היא דקאי הכא שקל פיסא שדא ביה אמר ליה מרקוליס היא א\"ל הזורק אבן למרקוליס תנן, כלומר הזורק לפניו לכבדו ואני זרקתי להכות בגופו ואתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה הזורק אבן למרקוליס תנן אע\"ג דמכוין למרגמיה. וכיון דרב מנשה שוגג הוה ומייתי מדתנן הזורק אבן למרקוליס ודאי לענין חיוב חטאת קבעי: \n\n" + ], + [ + "העובד עבודת כוכבים מאהבה וכו'. שם (סנהדרין ס\"א) אתמר העובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה ורבא אמר פטור אי קבליה עליה באלוה אין ואי לא לא. וידוע דהלכה כרבא דפטר ואפילו הכי בקבליה עליה באלוה אפילו מאהבה ומיראה חייב דהא מודה רבא בהא וכדקאמר בהדיא אי קבליה עליה באלוה אין: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א דומה שהוא וכו' מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה עכ\"ל. איני מבין דבריו דהא רבינו לא השמיט מיראה שהרי כתב או שעבדה מיראתו לה. ומה שכתב ואנו מפרשים מאהבת אדם וכו' רבינו נראה לו שלא לפרש כן משום דמיראת אדם היינו באונס ואונס רחמנא פטריה והיכי אמר אביי חייב אפילו לא קבלו עליו באלוה אלא מאהבה ומיראה היינו מאהבת עבודת כוכבים ומיראתו ממנה וכמו שכתב רבינו. כתב הרמ\"ך תימה שהוא כתב בסמוך שאם זרק אבן למרקוליס חייב אף על גב דלא קבליה עליה עכ\"ל. ואין זו השגה שרבינו בזורק אבן למרקוליס לבזותו לענין חיוב חטאת קאמר ולא לענין חיוב סקילה כמו שכתבתי. וכתב עוד הרמ\"ך גבי הפירוש שפירש בעבודת כוכבים מאהבה ומיראה לא נהיר. והריב\"ש כתב השגת הרמ\"ך וכתב עוד ומה שהוקשה לך על מה שהוסיף הרמב\"ם ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה ומיראה פטור ואמרת דמה שכתב דרך עבודתה שפיר אבל מה שהוסיף ואם עבדה באחת מארבע עבודות וכו', אני אומר אדרבא איפכא הוא דאם כתב באחת מארבע עבודות לא קשיא מידי מפעור ומרקוליס דשאני התם דדרך עבודתה באותו ביזוי כמו שכתב הוא ז\"ל הואיל ועבודתה בכך חייב אבל בארבע עבודות שלא כדרכה כיון שאינו עובד אלא מאהבה ומיראה פטור אבל עתה שכתב הרב ואם עבדה דרך עבודתה או בארבע עבודות קשה מפעור ומרקוליס מדבריו לדבריו. ומה שנראה לי בזה לדעת הרמב\"ם דפלוגתא דאביי ורבא לאו במי שרואה צורה שאינה נעבדת והוא חושק בה ליפיה או שירא ממנה שמא תרע לו ומתחיל עתה לעבדה באחת מארבע עבודות דבהא לכ\"ע פטור כיון דלא קבליה עליה באלוה ואפילו לאביי כדאמרינן בסוגיא (דף ס\"א ס\"ב) אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה אי קבלה עליה מזיד הוא ואי דלא קבלה עליה לאו כלום הוא אלא מאהבה ויראה הניחא לאביי וכו' אלמא דלכ\"ע אפילו בארבע עבודות כגון השתחואה לאו כלום הוא אלא פלוגתייהו במי שעובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה דומיא דהמן ובהא ס\"ל לרבא דפטור כיון דלא קבלה עליה אפילו עבדה בארבע עבודות כגון המן שהיו משתחוים לו והשתחואה היא מארבע עבודות וה\"ה אם היו עובדים אותה בעבודה אחרת מאהבה ומיראה וזה עבדה ג\"כ באותה עבודה, ומעתה אין קושיא מפעור ומרקוליס שהיתה עבודתה באותו בזוי והיתה עבודת כוכבים גמורה שעובדיה היו עובדים אותה בקבלת אלהות אפילו אם היא עבודה בזויה חייב לרבא עכ\"ל: \n", + "וכתב עוד וז\"ל עוד אפשר לדחוק לדעת הרמב\"ם דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות משום דדמי לאנוס אע\"פ שעבדה דרך עבודתה ממי שעובד ומכוין לבזות כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו ביזוי אלא שעובדיה חושבים שהעבודת כוכבים ההיא חושקת באותו ביזוי וזה טועה בזה ומכוין לבזויי ולזה כתב הרב חייב ומביא קרבן על שגגתו ור\"ל שאינו מזיד ואינו בר סקילה וכרת אלא חייב חטאת בשוגג עכ\"ל, ודרך אחרון הוא הנכון בעיני לדעת רבינו: \n", + "וכתב עוד הריב\"ש ומ\"מ כבר הסכימו האחרונים שאין פירוש הרמב\"ם במאהבה ומיראה נכון שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כח להרע או להטיב אע\"פ שאינו מקבלה באלוה חייב ובהא לא הוה פטר רבא דרוב עובדי כוכבים שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעלה מהם אלא שהם חושבים שיש כח להם להרע או להטיב או שרצון הבורא בכך ומתוך כך עובדים אותה ועל זה הזהירה תורה כי פליג רבא כגון שהוא מודה שאין בה ממש אלא שמאהבת אדם או מיראתו הוא עובדה ולא מיראתו שמא יהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי אלא מיראת אדם שיזיקהו קאמר ובכי הא אמר אביי שהוא חייב שהרי הוא כאילו עובדה ברצונו ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינה עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור, עכ\"ל: \n", + "המגפף וכו'. משנה שם (סנהדרין ס\"ג) אבל המגפף והמנשק וכו' המלביש והמנעיל עובר בל\"ת ומפרש רבינו דהיינו לא תעבדם וכן פירש\"י: \n", + "ומ\"ש אעפ\"כ אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש, כלומר דלא כתיב בהדיא לא תגפף ולא תנשק וכך אמרו דעל כל אלו אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות כלומר דכלהו משתמעי מחד קרא: \n", + "ומ\"ש ואם היתה דרך עבודתה וכו'. פשוט וכבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "ישב לו קוץ ברגלו לפני וכו' עד מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים. ברייתא פרקא קמא דע\"ז (דף י\"ב) כלשון רבינו ובנוסחאות שלנו כתוב עוד מעין המושך לפני עבודת כוכבים לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ולא כתבה רבינו וגם הרי\"ף ונראה שלא היה בנוסחאות שלהם. ודע דבישב לו קוץ ונתפזרו לו מעות קתני בגמרא ואם אינו נראה כלומר שאינו נראה כמשתחוה כגון שפנה אחוריו או צדו לעבודת כוכבים מותר ולא חשש רבינו לכתבו דמילתא דפשיטא היא: \n\n" + ], + [], + [ + "העושה עבודת כוכבים לעצמו וכו': כתב הראב\"ד א\"א קשיא לי אמאי לוקה וכו' וכל תמונת עבודת כוכבים אחת היא עכ\"ל. והתירוץ שכתב לראשונה מבואר, ומה שכתב ותו קשיא לי וכו'. יש לתמוה שמאחר שאותה תוספתא לא הוזכרה בגמרא משמע דלאו דסמכא היא ולישנא דמתני' הכי דייקא אבל המגפף וכו' עובר בל\"ת. ואם איתא הל\"ל אבל המגפף וכו' לוקה, ועי\"ל דלוקין דקתני בתוספתא היינו מכת מרדות: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) אסור לעשות צורות לנוי וכו'. בר״ה פרק שני (דף כ״ד) תנן דמות צורות לבנות היו לר״ג בעלייתו בטבלא ובכותל שבהם מראה את ההדיוטות כלומר העדים הבאים להעיד על קידוש החדש ואומר להם כזה ראיתם או כזה ראיתם כדי לבדקם אם היו דבריהם מכוונים ופריך התם ובפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) ומי שרי והא כתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומשני שאני ר״ג דאחרים כלומר עובדי כוכבים עשו לו והא רב יהודה דאחרים עשו לו ואסר ליה שמואל ומפרקינן התם בחותמו בולט ומשום חשדא אי הכי דר״ג נמי ניחוש לחשדא רבים שאני וכיון דר״ג נשיא הוה שכיחי רבים גביה ואי בעית אימא דפרקים הוה כלומר של חוליות ולא היה מחברם אלא בשעת בדיקת העדים וכולי יומא לא חזו וליכא חשדא. ואי בעית אימא להתלמד שאני דתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. וסובר רבינו דקושטא דמילתא היא דלהבין ולהורות שרי מעתה לית לן למימר בדר״ג דאחרים עשו לו ומדחיין הנהו אוקימתי דאחרים עשו לו ודפרקים ולפיכך לא הזכיר רבינו חלוקים אלו. וכן נראה שהוא דעת הרי״ף ז״ל שלא כתב אלא להתלמד שאני ומיהו קשה למה לא הזכיר רבינו להתלמד שרי וצ״ע. ותניא תו התם לא תעשון אתי לא תעשו כדמות שמשי שמשמשים לפני במרום כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת. ותו תניא כל הפרצופות מותרים חוץ מפרצוף אדם. ותניא תו התם טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה. ודעת רבינו שדמות שמשי מרום אסורים בין בולטים ובין שוקעים וזהו שכתב דאפילו על הלוח אסור ושאר כל הצורות חוץ מצורת אדם מותרים בין בולטות בין שוקעות וזה שחלקו בטבעת בין בולט לשוקע היינו דוקא בצורת אדם: \n", + "כתב הראב\"ד וכן אסור לצור צורת חמה וכו'. א\"א דומה שהוא מחלק וכו' ואחת צורת אדם וצורת שמשים שבמרום דינם שוה וכן עיקר, עכ\"ל. והר\"ן כתב בפרק כל הצלמים על דברי רבינו ולא ירדתי לסוף דעתו מנין לו לחלק בין צורת אדם לשמשי מרום וכלהו מלא תעשון אתי נפקא כדאיתא בגמ' ואף הראב\"ד ז\"ל השיב עליו אולי סובר דמלאכי השרת מפני שאינן בעלי גוף וכן חמה ולבנה כוכבים ומזלות מפני שאינם נראים בולטים ואף בגלגל אינן בולטים אלא משוקעים בתוכו ליכא לאפלוגי בהן בין בולט לשוקע אבל דמות אדם מפני שאינו נראה אלא בולט לא מיתסר אלא בכה\"ג. ואיני יודע למה כתב הר\"ן טענה זו כמסופק בה שהרי בעלי התוס' סוברים כן דבחמה ולבנה כוכבים ומזלות אין חילוק בין בולטין לשוקעין ומטעם שכתב הר\"ן וכן כתב הרא\"ש בפסקיו: \n", + "הרמ\"ך כתב שקשה על האומרים דכל שאין חותמו בולט מותר אמאי צריך לתרץ דפרקים הוה לימא על הלוח היה שלא היה בולט ומה שתירץ לעיל בשמעתא חותמו בולט הוי אינו עיקר מדמקשינן בסיפא דשמעתא והא ר\"ג יחיד הוה וצ\"ע. אי משום הא לא איריא דאפילו נימא דעיקר הוא לא קשה מידי דעיקר תירוצא דשני ליה בין שוקע לבולט לא איירי אלא לענין שמותר לקיימם אבל לעשותם אסור וזה הרב בלעשות איירי, עכ\"ל: \n", + "צורות הבהמות. כתב הרמ\"ך דהא דמות ארבע פנים בהדי הדדי אסור כדאמר אביי והא ארבע פנים הם כדמות חיות ועופות וא\"ת א\"כ תיפוק לי משום צורת אדם י\"ל שאם עשה אדם ושור בצורה אחת גריע מאדם לבדו דלא חזינן ליה מקרא דלא תעשון אתי ותימה למה לא פסק כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה, עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נ') תנן אלו הן הנסקלין ומני בהדייהו המדיח ובסוף הנחנקין תניא מדיחי עיר הנדחת בסקילה ר\"ש אומר בחנק וידוע דהלכה כת\"ק: \n", + "ומה שכתב אע\"פ שלא עבדו. פשוט הוא דמשום מדיחין ממיתין אותם לא משום עובדים ועוד דאי בשעבדו עבודת כוכבים תיפוק ליה דאפילו לא הדיחו נמי נסקלין: \n", + "ואנשי העיר המודחין כו'. פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ו) ואלו הן הנהרגין כלומר בסייף הרוצח ואנשי עיר הנדחת. \n", + "ומ\"ש והוא שעבדו עבודת כוכבים או שקבלו עליהם באלוה ודאי פשיטא דבלא שום אחד מאלו אינן נהרגין וכן נמי פשיטא דסגי להיות מודחין בשקבלו עליהם באלוה דהא עבודת כוכבים איקרי וכמו שבארנו בפרק שקודם זה: \n", + "ומה שכתב ואזהרה למדיח מנין וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ג) לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות עוד אלא אזהרה למדיח: \n\n" + ], + [ + "אין העיר נעשית עיר הנדחת וכו' עד ועד שידיחו רובה. משנה וברייתא בסנהדרין סוף פרק חלק (סנהדרין דף קי״א): \n", + "ויהיו המודחין וכו'. פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן פ\"ק דסנהדרין (דף ט\"ו) ופסק כרבי יונתן וטעמו משום דבירושלמי פרק חלק איפליגו ר\"מ ור' יהודה במילתא ור' יהודה כרבי יונתן. ונראה שמה שכתוב בנוסחאות ספרי רבינו אבל אם לא הודח רובו של שבט דנים אותם כיחידים שהוא טעות וצריך להגיה אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותם כיחידים וכן נמצא בספר ישן: \n", + "וכן אם הדיחוה נשים וכו' עד כשאר הרוגי בית דין. הכל בסוף פרק חלק (סנהדרין דף קי״ב): \n", + "ומה שכתב או שהדיחה יחיד. ברייתא שם יצאו אנשים אין אנשים פחות משנים: \n", + "ומ\"ש או שהודחו מאליהם. שם איבעיא להו הודחו מאליהן מהו ת\"ש הדיחוה נשים וקטנים אמאי להוו כהודחו מאליהן הנך בתר נפשייהו גרירי הני בתר נשים וקטנים גרירי כלומר דכי גרירי בתר נפשייהו הואיל ומעצמן נדחין אדוקין ביותר אבל כי גרירי בתר נשים וקטנים אין אדוקים כ\"כ. ואע\"ג דמשמע דדחויה היא פסק רבינו כוותה משום דטעמא דמסתבר הוא. וכל יתר דברי הבבא משנה שם: \n\n" + ], + [ + "אין דנין עיר הנדחת וכו'. משנה וגמרא פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) לשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "אין אחת מערי מקלט וכו'. כתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי וכו' השבטים נתנו אותם מחלקיהם עכ\"ל. ודעת רבינו שמאחר שנתנו אותם מחלקיהם ואינם מיוחדים לנותנים לא קרינן בהו שעריך: \n", + "ולא ירושלים וכו'. בבא קמא פ' מרובה (בבא קמא דף פ״ב): \n", + "ואין עושין עיר הנדחת בספר. פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז). ופי' ספר כרך המבדיל בין ישראל לעובדי כוכבים. ודע שאמרו שם בגמרא מ\"ט אמר רחמנא מקרבך ולא מן הספר, ובברייתא תני טעמא שמא ישמעו עובדי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל. ופריך ותיפוק ליה דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר ר\"ש היא דדריש טעמא דקרא. ומאחר שרבינו לא ס\"ל כר\"ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנין אותה לא ה\"ל למכתב האי טעמא אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומר דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק ראה רבינו לכותבו: \n", + "ואין ב\"ד אחד עושה שלש עיירות וכו'. משנה פ\"ק דסנהדרין (דף ב') אין עושין עיר הנדחת בספר ולא שלש אבל עושין אחת או שתים, ובגמ' (דף ט\"ז:) זמנין אמר רב בב\"ד אחד הוא דאין עושין הא בשנים ושלשה ב\"ד עושין וזמנין אמר רב אפילו בשנים ושלשה בתי דינים לעולם אין עושין מ\"ט דרב משום קרחה אמר ריש לקיש לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות עושין ור' יוחנן אמר אין עושין משום קרחה תניא כותיה דר\"י אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל אבל עושין אותן שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין. ולכאורה משמע שרבינו פוסק כר\"ל דאמר אבל בשנים ושלשה מקומות עושין ומן הדין כר\"י ה\"ל למפסק אי משום דהלכה כוותיה לגבי ר\"ל ואי משום דתניא כוותיה גם נראה שרבינו פסק כזמנין אמר רב דבשנים ושלשה בתי דינין עושין ומן הדין כאידך לישנא דאפילו בשנים ושלשה ב\"ד אין עושין ה\"ל למפסק דכיון דלרב מספקא ליה אית לן למתפס לקולא שלא לעשות שלש אפילו בשלשה בתי דינים וכבר השיג עליו הראב\"ד וכתב א\"א כל זה שבוש וכו' אלא יהודה וגליל עכ\"ל. וכבר נשאל על זה הגאון מהר\"י קולון והשיב שדעת רבינו הוא דלא פליגי ר\"י ור\"ל במרוחקות אלא במקורבות דר\"ל סובר דאע\"ג שהן מקורבות כיון שאינם במקום אחד כגון שלשתם ביהודה או בגליל עושין דיהודה וגליל חלוקין הם זה מזה לכל דבר כדמוכח בכמה מקומות והיינו דאמר ר\"ל ל\"ש אלא במקום אחד כלומר שהן כלם ביהודה או בגליל אבל בשתים כלומר שתים ביהודה ואחת בגליל או בשלשה מקומות כגון יהודה וגליל ועבר הירדן עושין ועלה קאתי ר\"י לפלוגי ואמר דלעולם אין עושין משום קרחה כלומר במקום דשייך לומר קרחה כגון שאינן מרוחקות ואע\"ג שאינן במקום אחד אלא עומדות על הספר שבין יהודה וגליל והאחת ביהודה והשתים בגליל או בהפך כיון שהן מקורבות אין חילוק המדינות מועיל בזה ומכל מקום יש לחוש משום קרחה אבל כשהן מרוחקות דאז לא שייך למיחש לקרחה עושין דר' יוחנן אדריש לקיש קאי ור\"ל לא דבר במרוחקות אלא בשינוי המקומות דבר וכן פירש\"י דמלתא דר\"ל דשנים או שלשה מקומות דהיינו יהודה וגליל והיינו כדפרישית. וא\"ת מי דחקו לרבינו לחלק בכך ומנ\"ל דמרוחקות עושין י\"ל דלישנא דברייתא קשיתיה דקתני אין עושין שלש עיירות מנודחות וכו' אבל עושין שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל משמע הא שתים ביהודה או בגליל אין עושין וכ\"ש שתים ביהודה ושתים בגליל והדר קתני סיפא אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין דמשמע הא שתים ביהודה ואחת בגליל עושין וכ\"ש שתים ביהודה או שתים בגליל וא\"כ קשיא רישא אסיפא אלא ע\"כ צ\"ל דהכי פירושו אין עושין שלש עיירות מקורבות מנודחות וכו' אבל עושין שתים שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל ואפילו שאין מרוחקות אלא מקורבות כגון אחת על הספר מכאן ביהודה ואחת על הספר מכאן בגליל ולעולם במקורבות ודוקא שתים אבל ג' במקורבות לא אבל במרוחקות כגון אחת בדרום יהודה ואחת בצפון יהודה ואחת בצפון גליל עושין אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין אפילו מרוחקות והיינו שכתב רבינו דאין בית דין אחד לכל הפירושים עושין שלש עיירות מנודחות ואפילו חלוקות למקומות כגון יהודה וגליל כר\"י כיון שאין מרוחקות זו מזו אבל שתים עושין אם חלוקות למקומות אבל כשהן מפוזרות דאז לא שייך משום קרחה עושין אפילו שלש מדיוקא דברייתא כדפרישית לעיל. ואין להקשות דסוף סוף מנ\"ל לרבינו דב\"ד אחד עושה שלש עיירות מנודחות במרוחקות נימא דהא דקתני בברייתא אבל אין עושין שתים ביהודה ושתים בגליל דמשמע הא ג' עושין דהיינו דוקא בשלשה בתי דינין כדמספקא ליה לרב דהא מדאמר וזמנין אמר רב דאפילו בשלשה בתי דינין אין עושין משום קרחה משמע דאי לאו טעמא דקרחה בג' ב\"ד אפילו טובא נמי, ומאחר דס\"ל לרבינו דבשלשה לא שייך קרחה אם כן ברייתא דקתני אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין ע\"כ בב\"ד אחד קא מיירי דאי דבשלשה ב\"ד עושין אפילו טובא נמי במרוחקות כדפרישית לעיל: \n\n" + ], + [ + "אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים. משנה פ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ז) שם דקתני באלו הן הנסקלין המסית והמדיח וקתני במסית האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד אזבח אלך ואזבח וכו' והדר קתני בסמוך המדיח זה האומר נלך ונעבוד עבודת כוכבים אלמא דמדיח אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים: \n", + "עיר הנדחת שלא נתקיימו וכו'. משנה בפרק חלק (סנהדרין דף קי\"א:): \n\n" + ], + [ + "והיאך דין עיר הנדחת וכו' שולחין להם שני תלמידי חכמים וכו'. כתב הראב\"ד א\"א טוב הדבר וכו' אחר התראה ומעשה עכ\"ל: \n", + "וי\"ל שמ\"ש רבינו ששולחים להם שני ת\"ח להזהירם וכו' אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל אחד בפרט. ומ\"מ צ\"ע מנין לרבינו ששולחים להם שני ת\"ח להזהירם. ואפשר שלמד כן רבינו מדאמרינן בפרק היו בודקין עדים זוממין לא דמו לעיר הנדחת ויחיד העובד עבודת כוכבים שכן אלו צריכין התראה ועדים זוממין אין צריכין התראה שאעפ\"י שאינה התראה גמורה כמו שכתבתי מ\"מ שם התראה איכא: \n", + "מיד מרבין להם בתי דינין וכו'. בפרק חלק (סנהדרין קי״ב) אהא דתנן עד שיודח רובה בעי בגמרא היכי עבדינן כלומר שאם אתה אומר דנין אותן וסוקלין אותן כדין היחיד היאך תמצא שיודח רובה וידונו בדין עיר הנדחת וכן אין לומר שדנין וחובשין שא״כ אתה מענה דינם של אלו ואסיקנא מרבין להם בתי דינין כלומר כדי שתתקבל עדות כלם ביום אחד ואם נמצאו העובדים רובה מעלין אותם לבית דין הגדול שבירושלים והורגים אותם. כתב הרמ״ה שיש לתמוה על זה דקי״ל כר״י דאמר דנין וסוקלין ואחד משלים והא דאמר לבסוף מרבין להם בתי דינין ומעיינינן בדינייהו ומסקינן להו לב״ד הגדול וגמרינן לדינייהו וקטלינן להו לטעמיה דר״ל קאמר דקס״ד דהאי דאמר ר״ל מרבים להם בתי דינין למגמרא דינייהו לאלתר קאמרינן ואקשי עליה איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך ומפרקינן דר״ל לא קאמר דגמרינן לדינייהו לאלתר אלא דמעיינינן בדינייהו ואי משתכחי עובדים רובה מסקין להו לב״ד הגדול וכו' אבל לרבי יוחנן ל״ק מידי דכי קא ממעט קרא מרובין קא ממעט והני לר״י יחידים נינהו דהא קמא קמא דמטי לידן גמרינן לדיניה כיחיד דאכתי הנך בחזקת כשרים נינהו אבל ההוא חד דמשלים לרוב מודה ר״י דמסקינן ליה לב״ד הגדול וקטלינן ליה התם וליכא למימר דגמרא דמסקינן ליה הכי דלא כר״י דהא קי״ל ר״י ור״ל הלכה כר״י בר מהנך תלת, והשיב לו הר' אהרן ב״ר משולם בכל ספרינו לא נמצא כתוב ולא נזכר שם ר' יוחנן בכולה שמעתא אלא עולא הוא דמקשה לרב יהודה דאמר דנין וחובשין א״כ נמצאת מענה את דינן אלא דנין וסוקלין ור״ל פליג עלייהו ואמר מרבין להם בתי דינין ומקשינן ליה מהא דאמרינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך וכו' ומתרץ ליה אליבא דריש לקיש וקסבר רבינו כיון דשקיל וטרי בגמרא ומסיק לה אליבא דריש לקיש ש״מ הלכתא כוותיה ומסתבר טעמיה. \n", + "ומ\"ש כל מי שבאו עליו שני עדים וכו'. פשוט הוא דבעינן שני עדים והתראה לכל אחד וכך אמרו בפירוש המשנה שם. ודע שמומכין כל נפש אדם מתחיל ענין ואומר שאם הודח כלה מכין כל נפש אדם שבה לפי חרב ואם הודח רובה ולא כלה מכין טף ונשים של עובדים. ומ\"מ צ\"ע מנ\"ל שמכין טף ונשים דאי מדכתיב הכה תכה את יושבי העיר הא אצטריך לכמה ישהה בעיר ויצטרף עמהם ואפשר דמהחרם אותה ואת כל אשר בה נפקא, ובעל מ\"ע כתב שחכמי לוניל השיבוה לר\"מ הלוי שראיה לדברי רבינו מדגרסינן בספרי הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו חכמים וכו' (עיין במגדל עוז בד\"ה וכבר תמה ר\"מ הלוי וכו') וקצת דברים אלו אינן נ\"ל: \n", + "ובין שהודחה כולה וכו'. זה פשוט דכיון שנדונית כדין עיר הנדחת מדיחיה הם בסקילה אלא שק\"ל דמשמע דאי לא הודח רובה אין סוקלין את מדיחיה ואמאי וגם בפרק שאחר זה כתב ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל אלמא דאם לא הודחו אינו נסקל ואמאי מי גריעי ממסית ומדיח דהוו בסקילה כיון שהורה לעבוד כמו שיתבאר בפרק שאחר זה. וצ\"ל לדעת רבינו כשאינו מתכוין אלא להסית אז מתחייב באותה שעה שהסית אבל המתכוין להדיח אינו חייב עד שתעשה כוונתו והיינו שתודח רוב העיר וכל שלא נעשה כן לא מיחייב. ומ\"ש בפרק שאחר זה ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל היינו לומר שאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל משום מדיח אבל נסקל משום מתנבא לעבודת כוכבים: \n", + "ומקבצים את כל שללה וכו' עד שנאמר אל תוך רחובה. משנה פרק חלק (סנהדרין דף קי״ב): \n", + "והורגים כל נפש חיה אשר בה. מקרא מלא הוא ואת כל בהמתה וה\"ה לשאר נפש חיה ואפשר דמכל נפקא: \n\n" + ], + [ + "נכסי הצדיקים שבתוכה וכו'. משנה פרק חלק (שם) נכסי צדיקים שבתוכה אבודים ובברייתא בגמרא מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד וזה שאמר רבינו הואיל וישבו שם ממונם אבד: \n\n" + ], + [ + "ועיר הנדחת שהוזמו עדיה וכו'. ר\"פ בתרא דכריתות (דף צ\"ו [כ\"ד:]) עיר הנדחת שהוזמו עדיה כל המחזיק בה זכה בה וטעמא דמשנגמר דינה כל חד מפקיר ממוניה: \n", + "ואינה נבנית לעולם וכו'. משנה פ' חלק (סנהדרין דף קי״ב): \n", + "ומ\"ש ומותר לעשותה גנות ופרדסים. שם במשנה לא תבנה עוד לא תעשה אותה גנות ופרדסים דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר לא תבנה עוד לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים ופסק כר\"ע דהלכה כר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "שיירא העוברת וכו'. ברייתא שם ולא ידעתי למה לא כתב רבינו מה ששנינו שם החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום הרי אלו מצילין אותה ופירש\"י שיירא חמרים וגמלים שנשתהו בעיר ל' יום כדמפרש בברייתא הרי אלו מצילין אותה אם רוב אנשי העיר הודחו וחמרים וגמלים משלימים המיעוט ועושין אותם רוב מצילין עליהם שאין ממונם אבד אלא נידונין כיחידים: \n\n" + ], + [ + "נכסי אנשי מדינה וכו'. מימרא דרב חסדא שם: \n", + "נכסי הרשעים וכו'. ברייתא שם ואת כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה. ונראה שרבינו מפרש דרב חסדא הכי קאמר הא דאמרן דנשרפים וא\"כ הרי הן אסורין בהנאה ה\"מ כשנקבצו לתוכה אבל אם לא נקבצו לתוכה אלא נשארו חוץ לעיר ולא נשרפו עם השאר מותרים בהנאה ולא תימא דאסירי משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי ומאבדין אותו אלא ינתנו ליורשיהן, ולענין ליהנות מהן קודם שישרף שלל העיר וקודם קביצת הנכסים האלו לתוכה נראה דאסורים בהנאה דהא עומדים לישרף הם אבל כיון שנשרף שלל העיר שוב אין נכסים אלו עומדים לישרף כנ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת שהיתה בתוכה הרי זו אסורה ועיסה וכו'. מימרא דרב חסדא שם ואמרו שם מאי טעמא בהמה כמאן דלא פליגא דמיא עיסה כמאן דפליגא דמיא כלומר א\"א לכזית בשר בלא שחיטה והאי לאו לשחיטה קיימא אלא למיתה וכל זית וזית מעורב בו איסור עיר הנדחת ואפילו ששחטה אחר כך שכבר אפשר לחלקה אסורה לפי שכבר נאסרה בעודה בחיים ושוב לא יצתה מידי אותו איסור אבל עיסה משעה ראשונה כמאן דפליגא דמיא לפי שמאותה שעה היה אפשר לחלקה ולא היה חלק של עיר הנדחת מעורב בה: \n\n" + ], + [ + "בהמה של עיר הנדחת שנשחטה. שם (סנהדרין קי\"ב) בעי רב חסדא בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנא ל\"ש שחטה מישחט ל\"ש קטלה מיקטל או דילמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה מאי תיקו, ומשמע שאם היתה מותרת אחר שחיטה פשיטא דלא מטמאה ואין לומר דמותרת בהנאה ואסורה באכילה דהא כיון דאישתרא בהנאה אלמא פקע מעלה איסור עיר הנדחת ואפילו באכילה שריא אלא ודאי דאסורה בהנאה אפילו לאחר שחיטה ומבעיא ליה אי מטמאה או לא: \n", + "שער הראש וכו'. שם בעי רב יוסף שער נשים צדקניות מהו אמר רבא הא דרשעניות אסור תקבוץ ושרפת כתיב מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה אלא אמר רבא בפאה נכרית כלומר גידול של שערות דעלמא שעושין לנוי קא מבעי לרב יוסף אם הוא של צדקניות ואסיקנא בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא: \n\n" + ], + [ + "פירות המחוברין וכו'. שם ת\"ר היו בה אילנות תלושין אסורים מחוברים מותרים ומפרש רבינו הטעם משום דתקבוץ ושרפת אמר רחמנא וכן פירש\"י וכיון דמהאי טעמא הוא פירות נמי הוא הדין והוא הטעם. וא\"ת מאי קאמר רבינו וה\"ה לשער הראש והרי כבר ביאר דין זה בסמוך ועוד למה בדין השער שהוזכר בגמרא תקבוץ ושרפת לא הזכירו רבינו וכאן שלא הוזכר בגמרא הזכירו רבינו. וי\"ל לפי שרבינו רצה ללמוד לפירות מאילנות כתב דין הפירות וכתב בו הטעם כלומר זיל בתר טעמא ותראה דאילנות לאו דוקא ותדע דהא שער הראש דשרייה לעיל הוא מהאי טעמא ואין חילוק בין שער לפירות וא\"כ מ\"ש וה\"ה לשער הראש פירושו וה\"ה דמתקבוץ ושרפת נפיק היתרא לשער הראש: \n", + "ההקדשות שבתוכה תמימים הרי הם קדשי מזבח וימותו זבח רשעים תועבה וכו'. שם ת\"ר היו בה קדשי קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו ר\"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר אמר מר קדשי מזבח ימותו ואמאי ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה רבי יוחנן אמר זבח רשעים תועבה ריש לקיש אמר ממון בעלים הוא הכא בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי וידוע דהלכה כר\"י ואמרינן תו ר\"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור במאי עסקינן אילימא בתמימים שלל שמים הוא אלא בבעלי מומין שללה היא אמר רבינא לעולם בבעלי מומין ומי שנאכל בתורת בהמתה יצאו אלו שאין נאכלין בתורת בהמתה אלא בתורת בכור ומעשר דשלל שמים נינהו ופליגא דשמואל דאמר שמואל כל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום משללה אימעיט וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום מבהמתה נפקא: \n", + "והראב\"ד ז\"ל כתב א\"א דומה שהוא סבר דר\"ש חולק וקא פסק הוא כת\"ק. ולי נראה דר\"ש אינו חולק וקי\"ל כוותיה וכלהו אמוראי מפרשי למלתיה ורב פפא דהוא בתרא מפרש למלתיה אפילו בבעל מום ויותנו לכהן אחר ואין כאן זבח רשעים תועבה שאינן דורון כשאר זבחים ולא מכפרים שום כפרה עכ\"ל. ורבינו נראה דמפרש דר\"ש אתא לאפלוגי את\"ק כדמוכח לישנא דר\"ש אומר דאי לפרושי אתא הל\"ל א\"ר שמעון ואליבא דרבינא תנא קמא תני קדשי מזבח ימותו לא שנא תמימים ל\"ש בעלי מומין והבין רבי שמעון בת\"ק דהיינו באותן שאינן נאכלין במומן אבל בכור ומעשר שהם נאכלין במומן שללה נינהו ובכלל בהמתה הוו ואתא ר\"ש למימר דבכור ומעשר בעלי מומין אימעיטו מבהמתה דדרשינן לקרא הכי בהמתה מי שנאכל לבעלים בתורת בהמתה יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין נאכלין בתורת בהמתה שאין אומרים בהמת עיר הנדחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת ופליגא הא דרשא דרבינא לדרשא דשמואל דרבינא מבהמתה דריש אליבא דר\"ש דבעלי מומין דבכור ומעשר של שמים הן ושמואל דריש דבכלל בהמתה נינהו דאמר שמואל כל שהוא קרב לגבוה כשהוא תם וכשהוא בעל מום צריך פדייה כגון שאר קדשים קלים חוץ מבכור ומעשר משללה ולא שלל שמים אימעיטו דאין מחרימין אותם עמה וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל במומו כגון בכור ומעשר כשהוא בעל מום מבהמתה נפקא דכיון דהשתא נאכל לבעלים בהמתה קרינן ביה ופסק רבינו כת\"ק, ודרך זה נראה שהבין הראב\"ד ברבינו. ומ\"ש דר\"ש אינו חולק כבר כתבתי דחולק הוא והבאתי ראיה לזה מדקתני ר\"ש אומר ולא קתני אר\"ש ואע\"ג דכלהו אמוראי מפרשי למלתיה משום הכי ליתא למידחי סברא דת\"ק דהני אמוראי שקלי וטרו להבין דבריו לא לפסוק הלכה כמותו ואילו הוו בעו בעיי אליביה הוה אפשר לומר דסבירא להו כוותיה אי נמי שקלי וטרו למשמע מדבריו לת\"ק. ועוד י\"ל דאפילו אם תמצא לומר דסבר רבינו דר\"ש לא פליג ופליגא הא דרבינא דאמר לר\"ש בעלי מומין לאו בכלל בהמתה נינהו אדשמואל דאמר כל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל במומו כגון בכור ומעשר כשהן תמימים לאו שלל שמים מיקרו כיון שאם יארע בהם מום יאכלו לבעלים והילכך אצטריך בהמתה למעוטי בכור ומעשר תמימים דמשללה ליכא למעוטינהו אבל כשהן בעלי מומין בהמתה קרינן ביה ובסייף ואע\"ג דרבינא דבתרא הוא מפרש דברי ר\"ש דאפילו בעלי מומין לאו שללה נינהו מ\"מ כיון דשמואל פליג עלויה ותלמודא נמי מקשה בפשיטות אלא בבעלי מומין שללה נינהו סבר רבינו דהכי נקטינן: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואח\"כ שורפין אותם. כתב הראב\"ד לא ידעתי למה שורפין אותם שלל שמים היה ולא חל עליו איסור עכ\"ל. וי\"ל דסבירא ליה לרבינו דבהמת עיר הנדחת מיקרו ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליו מיד איסור עיר הנדחת ולפי זה לא קאי ואחר כך שורפין אלא אקדשי בדק הבית. ומכל מקום נשאר מקום עיון אמאי שורפין אותם ואין נהרגין כדין בהמת עיר הנדחת. ונראה לי דאין הכי נמי דבהמת קדשי בדק הבית אחר שנפדית נהרגת אלא לפי שקדשי בדק הבית שם כולל לכל הדברים המוקדשים לבדק הבית ועוד שעל הרוב אין מקדשין לבדק הבית בעלי חיים אלא דברים אחרים משום הכי נקט שורפין. \n", + "ומ\"ש שנאמר שללה לא קאי על מה שכתב בסמוך שורפין אותן אלא אמאי דקתני ימותו או יפדו: \n\n" + ], + [ + "התרומות שבתוכה אם הגיעו ליד כהן וכו'. משנה שם (סנהדרין קי\"א) תרומות ירקבו ובגמ' אמר רב חסדא לא שנו אלא תרומה ביד כהן אבל ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. ופירש\"י טעמא דירקבו ולא בשריפה דאע\"ג דממון כהן הוא מ\"מ קדש איקרו ולא מזלזלינן ביה כולי האי: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני וכסף מעשר שני וכתבי הקדש וכו'. משנה שם מעשר וכתבי הקדש יגנזו ופי' רש\"י מעשר שני אע\"פ שהוא נאכל לישראל הואיל וקדש איקרי לא אמרינן ישרף אלא יגנז. ובברייתא בגמרא אל רחובה את כל שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר. ונראה שלא היתה בנוסחת רבינו כסף הקדש אלא פרט לכסף מעשר ומינה נשמע לכסף הקדש: \n\n" + ], + [ + "כל העושה דין בעיר הנדחת הרי זה כמקריב עולה כליל עד סוף הפרק. משנה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המסית אחד מישראל בין איש בין אשה וכו' אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת וכו'. פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס\"ו) תנן גבי מסית אמר לשנים הם עדיו ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו, והא ודאי אותם שנים לא עבדו ולא קבלו לעבוד ואפילו הכי סוקלין אותו מפני שהורה לעבוד לבד: \n", + "בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה וכו'. בסוף הנחנקין (סנהדרין פ״ט) נביא שהדיח כלומר שמתנבא בשם הקדוש ברוך הוא לעבוד כוכבים בסקילה ר״ש אומר בחנק ופסק כתנא קמא: \n", + "בין שהיה המסית יחיד איש או אשה וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס״א) אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים ואף על גב דפשטא דברייתא מיירי לענין דין הניסתים ה״ה לענין המסית ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח וכו'. משנה (שם ס\"ז) המדיח זה האומר נלך ונעבוד כוכבים ובגמרא מדיחי עיר הנדחת שנו כלומר ואשמעינן דמדיח לא מקרי אלא מדיח עיר הנדחת ומדיח עיר הנדחת לא מקרי מסית: \n", + "היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הם כיחידים וכו'. כלומר אע\"פ שהיה נביא זה שהדיח רוב העיר לא נשתנה דינם מאילו היה הדיוט וכיון שאינו אלא אחד דינם כיחידים וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה: \n", + "ואם הודחו רוב אנשי העיר וכו'. כבר פירשתיו בפרק שקודם זה: \n", + "המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד וכו' עד העומדים שם ברחוק מביאין אותו לב\"ד וסוקלים אותו. הכל משנה בפרק ד' מיתות שם. וא\"ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר אליו תעבוד או נעבוד. ונ\"ל שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי, או שאמר אלך ואעבוד שמחוסר הליכה אע\"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה, או שאומר בלשון רבים נלך ונעבוד בכל ענין מקרי מסית: \n\n" + ], + [], + [ + "מצוה ביד המוסת להורגו שנאמר ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה עד לא תכסה עליו. בספרי פרשת ראה: \n", + "ואזהרה להדיוט המסית. כלומר דנביא בהדיא כתיב ביה: \n", + "ומה שכתב שנאמר ישמעו וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס\"ג) לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו וייראו אלא אזהרה למדיח. ופירש רש\"י דוכל ישראל ישמעו לאו דוקא דמסיפיה דקרא דכתיב ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה נפקא וכן כתב רבינו בספר המצוות אשר לו וגם במנין המצות כתב כן והכא לישנא דגמרא נקט: \n\n" + ], + [ + "המסית אחרים לעובדו וכו'. שם (ס\"א) האומר בואו ועבדוני ר\"מ מחייב ר' יהודה פוטר ואמרו שם היכא דפלחו כ\"ע לא פליגי דכתיב לא תעשה לך פסל כי פליגי בדיבורא בעלמא מר סבר מסית לעצמו שמעי ליה ואין דקאמר ליה קושטא הוא ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה מימר אמרי מאי שנא איהו מינן ואין דקאמרי אחוכי קא מחכי ליה וידוע דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י: \n", + "אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני וכו'. ברייתא שם לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב: \n\n" + ], + [ + "נביא המתנבא בשם עבודת כוכבים כיצד זה האומר אמר לי כוכב ומזל שמצוה לעשות כך וכך וכו' אפילו כיון את ההלכה וכו'. משנה פרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ט). \n", + "ומ\"ש ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו: \n\n" + ], + [ + "ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם וכו' וכן נביא השקר וכו' עד ומיתתו בחנק. משנה סוף פרק הנחנקין (שם): \n\n" + ], + [], + [ + "כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר וכו'. בספרי פרשת שופטים: \n", + "ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד וכו'. משנה פרק קמא דסנהדרין (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [ + "הנודר בשם עבודת כוכבים והנשבע בה לוקה וכו'. משנה פרק ד' מיתות (סנהדרין ס\"ג) הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה ובגמ' מנ\"ל דתניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית ולא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים כלומר לעובדי כוכבים שידרו בשמו ויקיימו בשמו. דבר אחר לא ישמע על פיך אצטריך לאזהרת מדיח כלהו אינך נפקי מלא תזכירו. וכן הכריחו שם התוס' שכתבו קשה דלא ישמע הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין וי\"ל דמש\"ה קאמר דבר אחר לאוקומי לא ישמע למדיח ומעיקרא לא פלגינהו בתרי קראי אלא לאסמוכינהו בעלמא דעיקר מלתא דכלהו מלא תזכירו נפקא: \n", + "ומ\"ש לוקה. יתבאר בסמוך בעז\"ה: \n\n" + ], + [ + "וכל עבודת כוכבים הכתובה בכתבי הקדש מותר להזכיר וכו'. מימרא דר\"י שם: \n", + "ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו וכו'. כלומר אע\"פ שאסור לגרום מ\"מ אינו לוקה אלא הנודר והמקיים ומקיים הוא נשבע וכן תרגם אונקלוס שבועה קיים. ועל מ\"ש \n", + "רבינו שהנודר ומקיים בשם עבודת כוכבים לוקה. כתב הראב״ד ז״ל זה לא אמרו בגמ' וכו' חוץ מנשבע ומימר עכ״ל. ביאור הדברים בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס' וס״ג) תנן המגפף ומנשק המכבד המרבץ המרחיץ הסך המלביש המנעיל עובר בלא תעשה הנודר בשמה והמקיים בשמה עובר בלא תעשה ובגמרא כי אתא רב דימי א״ר אלעזר על כולם לוקה חוץ מהנודר בשמה והמקיים בשמה מ״ש הנודר והמקיים דלא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה הני נמי לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו אלא כי אתא רבין אמר ר' אלעזר על כלן אינו לוקה חוץ מהנודר והמקיים מאי שנא אהנך דלא לקי משום דהוי ליה לאו שבכללות הני נמי לאו שאין בו מעשה הוא ההוא כר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו עכ״ל הגמרא. ופשטיה כדברי הראב״ד ולדעת רבינו י״ל דכיון דבין לרב דימי בין לרבין ואליבא דר״א מגפף ומנשק לא דמו לנודר ומקיים דבחד לקי ובחד לא לקי אלא דפליגי בהי מנייהו הוא דלקי והיינו דמגפף ונודר ומקיים לא ערבינהו תנא ותננהו אלא פלגינהו בתרי בבי לגלויי לן דאע״ג דמן הדין לא לקי הכא קים ליה לתנא דלקי ורב דימי סבר דהאי דלקי היינו מגפף ומנשק דכיון שיש בהם מעשה אע״ג שהם לאו שבכללות ראוי יותר לענוש מבלאו מפורש ואין בו מעשה ואקשו עליה כיון דלאו שבכללות ליכא למ״ד בעלמא דלוקין עליו ליתא למימרא דסבר תנא דבהא לוקין ואסיקנא כרבין דאמר דהאי דלקי היינו נודר ומקיים כיון שהם מפורשים בכתוב אע״פ שאין בו מעשה ראוי לומר דבהא קאמר תנא דלוקין יותר מלאו שבכללות אע״פ שיש בו מעשה משום דלאו שבכללות לא אשכחן בעלמא מאן דפליג ואמר דלוקין עליו אלמא אין שום סברא ללקות על לאו שבכללות אבל לאו שאין בו מעשה אשכחן ר״י דאמר לוקין עליו וא״כ הרי יש מקום לומר דסבר תנא דידן בהאי לאו כר״י בעלמא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אבל לעולם תנא דידן סבר בעלמא דלא כר' יהודה והכא דוקא אמר הכי אי משום חומר עבודת כוכבים או מטעמא אחרינא. ואפשר דטעמא דתנא משום דכיון דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה אע״פ שאין בו מעשה הוא הדין בנשבע לשם עבודת כוכבים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "העושה אוב וכו'. בריש כריתות מני כל הנהו דחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ומני אוב בהדייהו ואמר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס\"ה) מ\"ט לא תנא התם ידעוני כי היכי דתנא אוב, ואמר ר' יוחנן לפי ששניהם בלאו אחד נאמרו כלומר דתרוייהו מחד קרא נפקי ואם עשה שניהם בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וא\"כ אליבא דר' יוחנן ידעוני נמי חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ריש לקיש אמר דהיינו טעמא דלא תני ידעוני משום דאינו חייב חטאת. וידוע דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש. ומה שכתב נסקל מפורש בתורה: \n", + "וכן הלוקח גולגולת המת וכו'. בפרק ארבע מיתות שם שנינו בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו ופירש רש\"י פיתום שם המכשף. ובברייתא בגמרא אמרו שבעל אוב הוא הנשאל בגולגולת: \n", + "כיצד הוא מעשה האוב זה שהוא עומד ומקטיר קטורת וכו': כתב הראב\"ד כיצד מעשה האוב וכו' א\"א בבית הקברות וכו'. משחיו של מת עכ\"ל. ואיני יודע מהיכן למד הראב\"ד כן ובעלת אוב דשאול יוכיח שלא היתה בבית הקברות: \n\n" + ], + [ + "ואזהרה שלהן מנין שנאמר אל תפנו אל האובות וכו'. בתורת כהנים פרשת קדושים: \n\n" + ], + [ + "הנותן מזרעו וכו'. בריש כריתות (דף ב') מני לה בהדי הנהו שחייב על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה: \n", + "ומ\"ש נסקל. בהדיא כתיב בקרא עם הארץ ירגמוהו וכו': \n", + "ואזהרה שלו מנין שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר וכו'. בסה\"מ שלו כתב וכבר נכפלה האזהרה מהמעשה הזה באומרו לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. וכוונת רבינו במה שכתב כאן דמקרא דלא ימצא בך ילפינן פירושא דמולך כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס\"ד) מסר והעביר למולך ולא באש יכול יהא חייב נאמר כאן להעביר ונאמר להלן לא ימצא בך מעביר בנו מה להלן באש אף כאן באש ומה כאן מולך אף להלן מולך, ומה שכתב בסה\"מ שנכפלה היינו בתר דידעינן פירוש דמולך שייך למימר נכפלה: \n", + "כיצד היו עושין מדליק אש גדולה ולוקח וכו'. מתבאר והולך: \n", + "ומ\"ש ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. זה דעת רבינו ואפשר דמפיק לה מדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אלמא שהוא עצמו מעביר אותו, אבל אין כן דעת רש\"י בפרק ארבע מיתות אלא שכהניהם היו מעבירים אותו: \n", + "ומעבירו ברגליו מצד זה לצד זה בתוך וכו'. בפרק ארבע מיתות (שם) אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה היכי דמי אמר אביי שרגא דליבני במיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא רבא אמר כמשוורתא דפורייא, תניא כוותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגל פטור. ופירש\"י שרגא דליבני שורת לבנים גבוה לבנה ע\"ג לבנה והאש מכאן ומכאן. כמשוורתא דפורייא אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצים בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה. העבירו ברגל פטור אלמא דרך עבודתו בקפיצה עכ\"ל. ויש לתמוה היאך כתב רבינו דאינו חייב עד שיעבירנו ברגליו דאדרבא בגמרא אמרינן דהעבירו ברגל פטור, ונשאל הגאון מהר\"י קולון על זה והשיב דרבינו מפרש האי שרגא דליבני שאומר אביי היינו משום דדרך העברה היינו שהאב נושא את בנו על כתיפו ועובר עם בנו בתוך האש ואע\"ג דקרא לא משמע שיהא האב עובר בתוך האש עצמו שהרי בנו באש כתיב ולא עובר עם בנו באש מ\"מ כיון דשרגא דליבני ובמיצעי פירוש גדר לבנים מזה וגדר לבנים מזה גובהן עד כנגד גובהו של אב והאב עובר בין הגדרים האלה ואין האש נוגעת בו כלל אלא שהוא מעביר בנו על כתיפו למעלה ממחיצת הלבנים עד שהשלהבת מגעת אל הבן המורכב על כתיפו של אביו קרינן בו מעביר בנו באש ועל זה פליג רבא וס\"ל דאם העבירו האב ברגל כלומר ברגל של אב שהאב עצמו עובר בתוך האש שהוא פטור אלא צריך שיעבירנו ברגלו של בן והיינו דקאמר רבא כמשוורתא דפורייא שכן רגילות שעוברים על האש מצד לצד כמ\"ש רבינו והיינו דמייתי סיעתא לרבא מברייתא דקתני העבירו ברגל פטור כלומר ברגל של מעביר לאפוקי מדאביי. ודיקא נמי כדפרישית שרבינו כתב ומעבירו ברגלו ולקמן נמי כתב ויעבירנו באש וברגלו ובברייתא קתני העבירהו ברגל ולא קתני העבירהו ברגלו אלא ודאי דברגל משמע ברגל המעביר וברגלו משמע ברגלו של עובר עצמו כדפרישית ע\"כ. ול\"נ שרבינו מפרש דאביי דאמר שרגא דליבני היינו שהאש מכאן ומכאן ושורות הלבנים באמצע ומעביר בנו על שורות הלבנים אבל לא בתוך השלהבת ורבא פליג עליה ואמר כמשוורתא דפורייא ולא לענין הקפיצה הוא שאמר כן וכמו שפירש\"י אלא כשם שהעושים אותה משוורתא עוברים בתוך השלהבת כך זה צריך שיעבור בתוך השלהבת ולאפוקי מדאביי ותניא כותיה דרבא העבירו ברגל דהיינו שרגא דלבני שהוא עובר ברגלו כמי שמהלך בשוק פטור עד שיעבור בתוך השלהבת דאז אורחא דמילתא דאינו עובר ברגלו משום דרגליו תכוינה ולא שתחויב הקפיצה עכ\"פ וכדברי רש\"י אלא הכוונה לרבא ולברייתא העברה בתוך השלהבת לבד. וזהו שכתב רבינו ומעבירו וכו' בתוך השלהבת. \n", + "ומ\"ש רבינו ומעבירו ברגליו. ענינו שלא יעבירנו מראשו או מצדדיו כמו שעושין כשמחרכין התרנגולת אלא העברה מצד רגליו בעינן. ואפשר דס\"ל דאיתיה בכלל מאי דאמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה ואין דרך העברה אלא מצד רגליו: \n", + "לא שהוא שורפו וכו'. רש\"י כתב כן שם ודייק לה מדתניא המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה חי הוא והא דאמרינן גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא לאו למולך היה אלא לאלהי ספרוים דהתם שריפה כתיב: \n", + "לפיכך העושה וכו'. שם באלו הן הנסקלין (סנהדרין ס\"ד) תנן העובד עבודת כוכבים והנותן מזרעו למולך ובגמרא קתני עבודת כוכבים וקתני מולך כלומר דמדפלגינהו בתרתי אלמא מולך לאו בכלל עבודת כוכבים הוא תנן כמ\"ד מולך לאו עבודת כוכבים הוא דתניא אחד למולך ואחד לשאר עבודת כוכבים חייב כלומר דקסבר מולך עבודת כוכבים הוא ולא איצטריך לאזהורי עליה בכדרכה דמאיכה יעבדו נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב ר\"א בר\"ש אומר למולך חייב שלא למולך פטור ובודאי דכסתם מתניתין קי\"ל. אבל ק\"ל מאי לפיכך שנראה שאין דין זה נמשך מדין של מעלה. ונ\"ל שהוא מקושר עם מ\"ש לא שהוא שורפו וכו' וקאמר השתא כיון שאינו שורפו יכולין אנו לומר דהעושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת פטור אבל אילו היינו אומרים דשורפים את בניהם אפילו לעבודת כוכבים אחרת היה חייב דתיפוק ליה משום מקטר כנ\"ל. ונראה מדברי רבינו שכתב לעבודת כוכבים אחרת דמולך עבודת כוכבים הוא והעושה אחד מארבע עבודות לפניו חייב ודלא כרש\"י שכתב דפטור: \n\n" + ], + [ + "אינו חייב וכו'. משנה (שם) אינו חייב עד שימסור למולך ויעבור באש מסר למולך ולא העביר באש העביר באש ולא מסר למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעבור באש: \n", + "ומ\"ש או שמסר והעביר שלא כדרך העברה פטור. מימרא דרב יהודה וברייתא שם כתבתים בסמוך: \n", + "ואינו חייב עד שימסור וכו'. שם מימרא דרב אחא בריה דרבא וכתבו התוס' וא\"ת מקמא איחייב ליה וי\"ל כגון שאין לו אלא בן אחד או שהעבירו בבת אחת. ול\"נ דכי עבר קמא חיובו תלוי ועומד אם לא העביר יותר חייב ואם העביר יותר נפטר מחיובו: \n\n" + ], + [ + "אחד זרע כשר עד ובנותיו בניהם ובני בניהם וכו'. ברייתא שם: \n", + "אחד בניו וכו'. ברייתא שם ודריש מכי מזרעו נתן למולך בן בנו ובן בתו דכולהו זרעו נינהו וממילא שמעינן שמי שאינו זרעו פטור עליו, ועוד שם ברייתא מפורשת אינו חייב אלא על יוצאי ירכו אביו ואמו אחיו ואחותו פטור: \n", + "או שהעביר עצמו. ברייתא שם. העביר עצמו פטור ורבי אלעזר בר\"ש מחייב ופסק כת\"ק: \n", + "העביר אחד מזרעו וכו'. שם בעיא דלא איפשטא ופסק בדיני נפשות להקל: \n\n" + ], + [ + "(ו-ח) מצבה שאסרה תורה וכו' אפילו לעבוד את ה'. כן משמע בספרי פרשת שופטים דקאמר מצבה אהובה לאבות ושנואה לבנים ומצבה דאבות לה' היתה ואפ\"ה קאמר שהיא שנואה לבנים: ", + "וכן אבן משכית וכו' אע\"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה. הכי משמע פ' בהר סיני ובפ' הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"ב) תניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד ופירש\"י לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבה\"כ דוגמא של מקדש, עכ\"ל. כלומר לא אסרה תורה כאן אבן משכית לעבודת כוכבים דא\"כ לא שייך למידק הא במקדש מותר אלא לאסור רצפת אבנים להשתחות לה' הוא דאתא. ורבינו מפרש דענינא דהכא לא משמע דאתא לאסור אבן משכית מפני שהוא דוגמת המקדש אלא מפני שהוא מנהג עובדי כוכבים אסרתו תורה להשתחוות עליה לשם ומייתי שם האי ברייתא על האי דקאמר התם רב איקלע לבבל בתענית צבור נפול כ\"ע אאנפייהו והוא לא נפל על אנפיה מאי טעמא רצפה של אבנים היתה ותניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אין אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים א\"ה מאי איריא רב אפילו כלהו נמי קמי דרב הואי ואי בעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד פירוש דמעיקרא שני ליה שרצפת אבנים היתה קמיה דרב ולכך היה אסור לו שיפול אבל לפני הצבור לא היתה ולכך הותר להם ליפול על פניהם ואי בעית אימא דלפני ההיכל היתה רצפת אבנים ולאינך הוא שרי שלא היו פושטים ידיהם ורגליהם אבל לרב שמנהגו לפשוט ידיו ורגליו היה אסור. וסובר רבינו כמו שכתבו התוס' והרא\"ש דללישנא קמא אפילו בלא פישוט ידים ורגלים אסור מדרבנן ופסק כההוא לישנא מהטעם שיתבאר בסמוך ולכן כתב רבינו שבלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכת מרדות דהיינו מדרבנן. ", + "ומה שכתב או שוחה על צדו למדו מדאמרינן אמר רב חייא בר אבין חזינא לאביי ורבא דמצלי אצלויי כלומר שהיו מטין עצמם על צדיהן ולא נופלים על פניהם ממש מפני הרצפה וכן פירשו התוס' והרא\"ש בשם רבינו האי גאון. ומדחזינן דאביי ורבא הוו מצלי אצלויי משמע דסבירא להו כלישנא קמא דאסור אפילו בלא פישוט ידים ורגלים ומשום הכי פסק רבינו כההוא לישנא אע\"ג דלישנא קמא הוי. ונ\"ל דאינו אסור אלא נפילת אפים על הרצפה שקצת דמיון השתחואה יש בה אבל להתפלל על הרצפה מותר אע\"פ ששוחה במקומות שחייבו חכמים דהא רב דאמרינן שרצפת אבנים היתה לפניו ונפילת אפים הוא דלא עבד אבל צלותא מיהא צלי דאי לא התפלל היכי הוה בעי דלינפול אאנפוי ועוד דהל\"ל רב לא צלי אלא משמע דצלי ולא נפיל אאנפוי. ", + "והכי דייק לשון רבינו שכתב כל המשתחוה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות ומדנקט בלא פישוט ידים ורגלים משמע שאינו חסר מהשתחואה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד אבל פניו דבוקות כמו שהוא בהשתחואה. וכן כתב ריב\"ש בתשובתו וז\"ל מדברי רש\"י והרמב\"ם נראה דאין לחוש לאבן משכית אפילו מדרבנן אלא כשפניו דבוקות בארץ אע\"פ שאין בו פישוט ידים ורגלים אבל שוחה לבד אין לחוש על זה, עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "הנוטע אילן וכו'. בספרי פ' שופטים מנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שעובר בל\"ת ת\"ל כל עץ אצל מזבח ה' וכו' ראב\"י אומר מנין [שאין עושין אכסדרה בעזרה וכו' ומדלא נקט] שהעושה אכסדרה בעזרה עובר בל\"ת וכו' כדקתני גבי נוטע אילן משמע לרבינו דלא לקי עליה ומשמע דמדרבנן הוא דמיתסר וקרא אסמכתא בעלמא. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו למה כתב גבי נוטע אילן בעזרה דמשמע דחוץ לעזרה שרי ובספרי אסר גם בהר הבית ואין לומר דהר הבית לא קאי אלא לבונה בית אבל נוטע אילן לא מתסר אלא בעזרה דמהי תיתי לן ועוד דנוטע חמור מבונה וכיון דבונה אסור בהר הבית כ\"ש נוטע. ואפשר דסבר רבינו דראב\"י פליג את\"ק וסבר דליכא איסורא אלא בעזרה בלבד ופסק כמותו משום דמשנתו קב ונקי ותו דבספ\"ק דתמיד (דף [כח:]) מקשה מיניה. ויש לתמוה עוד על רבינו למה השמיט דבונה בית בלא תעשה ואפשר דס\"ל דבהא נמי פליג דהאי בונה בית דקאמר ת\"ק של עץ הוא כעין אכסדרה ואתא ראב\"י למימר דאינו בלא תעשה אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא. ומדברי הראב\"ד שכתב לשכת העץ בית היתה משמע דסבר דלראב\"י לא מיתסר אלא אכסדרה אבל בית אפילו כולו של עץ שרי דלא דמי לאלו כלל. ומה שהקשה מגזוזטרא שהקיפו בעזרת הנשים בשמחת בית השואבה ותירץ לשעתה היתה, בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה תירץ בענין אחר: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה לאבד וכו' ובארץ ישראל וכו' אבל בח\"ל וכו': עבודת כוכבים ומשמשיה וכו'. (מכות כ\"ב) פרק אלו הן הלוקין אוקימנא הא דתניא המבשל גדי בחלב ואכלו לוקה חמש דהיינו בשבשלו בעצי אשרה ואזהרתיה מולא ידבק בידך א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך וא\"כ שלוקה שש מבעי ליה הרי דנהנה מאשרה לוקה שתים מלא ידבק ולא תביא והוא הדין לנהנה מכל מילי דעבודת כוכבים: \n\n" + ], + [ + "בהמה שהקריבוה וכו'. מדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ד) המקדש בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת וכ״ש הוא לשאר דברים שהזכיר רבינו. \n", + "ומה שכתב שהקריבוה כולה נראה דהיינו לומר שאם הקריבוה לעבודת כוכבים ופירשו ואמרו חוץ מפרשה או מעצמותיה או קרניה וטלפיה ועורה אותם דברים ששיירו לא נאסרו: \n", + "לפיכך אם היה בעור סימן וכו'. משנה (שם כ\"ט) אלו דברים של עבודת כוכבים אסורים ואיסורן איסור הנאה ומני בהדייהו עורות לבובין ומסיים בה רשב\"ג אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור ומשוך מותר כלומר לפי שאין דרכן לעשות לעבודת כוכבים משוך ואסיקנא הלכתא בגמרא כרשב\"ג: \n\n" + ], + [ + "מה בין עבודת כוכבים וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״א נ״ב) תנן עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל משתיעבד ומייתי לה בגמרא מהני קראי דמייתי לה רבינו: \n", + "ומשמשי עבודת כוכבים וכו'. שם אבד תאבדון בכלים שנשתמש בהם לעבודת כוכבים הכתוב מדבר הביאום ולא נשתמשו בהם יכול יהו אסורין ת\"ל אשר עבדו שם שאין אסורין עד שיעבדו מכאן עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד דברי ר' ישמעאל. ר\"ע אומר חילוף הדברים עבודת כובבים של עובד כוכבים אסורה מיד של ישראל משתיעבד ואמרינן בגמרא דמשמשי עבודת כוכבים דעובד כוכבים לכ\"ע אין אסורין עד שיעבדו דר\"ע בעבודת כוכבים פליג אבל בכלים לא פליג. ומשמשי עבודת כוכבים של ישראל לר\"ע דקי\"ל כותיה אינם אסורים עד שתיעבד מק\"ו דהשתא היא גופא לא מיתסרא עד שתיעבד משמשיה מיבעיא: \n\n" + ], + [ + "העושה וכו'. פ' לפני אידיהן (עבודה זרה דף י״ט) מימרא דרבי אלעזר א״ר יוחנן ומפורש שם דאפילו עשה לעובד כוכבים שכרו מותר ומטעם שהזכיר רבינו: \n", + "הלוקח גרוטאות וכו'. בפרק בתרא (דף ע\"א) אמרינן דמשיכה בעובד כוכבים קונה מתיבי הלוקח גרוטאות כלומר שברי כספים מן העובד כוכבים ומצא בהם עבודת כוכבים אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות יוליך לים המלח כיון דלא מצי לאהדורי ולמשקל דמי ואי ס\"ד משיכה בעובד כוכבים קונה אמאי יחזיר אמר אביי משום דמחזי כמקח טעות כלומר דמשיכה בטעות הואי דלאו אדעתא דעבודת כוכבים זבן אמר רבא רישא מקח טעות סיפא לאו מקח טעות אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות ורישא דלא יהיב זוזי לא מתחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מתחזי כעבודת כוכבי' ביד ישראל כלומר דלכי הדר שקיל זוזי מתחזי כמאן דמזבן עבודת כוכבים ואסיקנא התם דמשיכה בעובד כוכבים קונה וכיון שכן טעמא דרישא דברייתא דלא קנה היינו משום דמקח טעות הואי שאם לא כן כיון שמשך דידיה היא ויוליך לים המלח ובסיפא נמי מן הדין לא קנה דמקח טעות הוא והיינו טעמא דיוליך לים המלח משום דמחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל וכיון דאפילו במשך אם לא נתן מעות יחזיר והרי הוא נותן העבודת כוכבים מידו ליד עובד כוכבים כ\"ש היכא שלא משך אע\"פ שנתן מעות דיחזיר. וכתב רבינו טעם דכשמשך ולא נתן מעות דיחזיר דהוי משום מקח טעות משום דאי לא כתב הכי הוה קשיא ליה דהא משיכה בעובד כוכבים קונה אבל בנתן מעות ומשך דלא קשיא עליה מידי לא חשש לכתוב הטעם: \n", + "וכן עובד כוכבים וגר כו'. משנה פ\"ו דדמאי: \n\n" + ], + [ + "צורות שעשאום וכו'. משנה בע\"ז (דף מ') ריש פ\"ג כל האלילים אסורים מפני שהן נעבדים פעם אחת בשנה דר\"מ וחכ\"א אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור ובגמרא אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן בעומדים על פתח המדינה שנינו כלומר דאי לאו הכי לא אסור לר\"מ כל האלילים ולרבנן כל שיש בידו מקל או צפור וכו'. ובגמרא עוד אמר רב מחלוקת בשל כרכים אבל בשל כפרים דברי הכל אסורים כלומר דבני כפר לא עבדי לנוי. ואמאי דתנן אינו אוסר אלא כל שיש בידו מקל וכו' אמרו בגמרא תנא הוסיפו עליהם סייף עטרה וטבעת. והוי יודע דקודם למימרא דר' יוחנן בעומדין על פתח המדינה שנינו איתא בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו ופירש\"י כשהמלך מת עושין צורתו בפתח השער לזכרון והתם קאמר ר\"מ דאגב חביבותא פלחי ליה. ובעומדין על פתח המדינה פירש\"י ג\"כ בהנהו קאסר ר\"מ דחשיבי להו וכתב הר\"ן נראה מדבריו דהני אוקימתי אליבא דר\"מ נינהו אבל לרבנן בין עומדין על פתח המדינה בין אין עומדין הכל תלוי כשיש בידו מקל או צפור או כדור. אבל הרמב\"ם כתב והנמצאות במדינה אם היו עומדין על פתח המדינה וכו'. מכלל דס\"ל דר\"י דאמר בעומדין על פתח המדינה בין לר\"מ בין לרבנן קאמר ולא קאי אדרב יהודה אמר שמואל דאוקמה באנדרטי של מלכים אלא אוקימתא באפי נפשא היא ופסק הרב ז\"ל כר\"י עכ\"ל. ודבריו צ\"ע שמתחלת דבריו נראה שאין חילוק בין רבינו ורש\"י במימרא דר\"י דלר\"מ אתמר וא\"כ לא שייך למימר ופסק כר\"י דהא רב יהודה לא אשתעי אליבא דרבנן דקי\"ל כותייהו אלא לפרש דברי רבי מאיר אתי. ולי נראה לומר דרבינו מפרש דרב יהודה ור\"י בין לר\"מ בין לרבנן וה\"ק רב יהודה אפילו באנדרטי של מלכים דחזקתו אינו אלא לנוי לר\"מ אסור בכל ענין ולרבנן אם יש בידו מקל וכו' ואמר ר' יוחנן כי אסרי רבנן ור\"מ היינו בעומדין על פתח המדינה ושמואל ור\"י מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ורבינו רמז דברי רב יהודה בשלא חילק בין אנדרטי לשאר צורות אלא תלה הכל בעומדין על פתח המדינה ויש בידו מקל וכו': \n", + "כתב רבינו ירוחם כל הצלמים שהם כאנדרטי של מלכים ובפתח מדינה מותרים והוא שאין ידוע אם נעבדו שאם נעבדו עבודת כוכבים מיקרו פירוש אנדרטי כשימות המלך ועושים צורתו בפתח העיר פשוט פרק כל האלילים (דף מ\"א). והרמב\"ם כתב שאליל אחר אינו אסור אפילו שיהיה בידם אבל אנדרטי אם היה בידם שום דבר אסור ואם לאו מותר שאינם עשויין אלא לנוי עכ\"ל. נראה שסובר רבינו ירוחם שאע\"פ שלא הזכיר אנדרטי בכלל ועומד על פתח המדינה הוא דסתם עומד על פתח המדינה אינו אלא אנדרטי ובהני הוא דמפליג בין יש בידם לאין בידם אבל כשאינן אנדרטי בכל גוונא שרי וזה שאמר צורות שעשאום עובדי כוכבים לנוי מותרים בהנאה ולא חילק כלל: \n\n" + ], + [ + "אלילים הנמצאים וכו'. משנה (שם) המוצא שברי אלילים הרי אלו מותרים מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד ובגמרא אמר שמואל אפילו שברי עבודת כוכבים והא אנן תנן שברי אלילים ה\"ה דאפילו שברי עבודת כוכבים והא דקתני שברי אלילים משום דקא בעי למתני סיפא מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד אמאי והא שברים נינהו תרגמא שמואל בעומד על בסיסו. וה\"פ לדעת רבינו אפילו שברי עבודת כוכבים מותרין ולא תימא דוקא שברי אלילים שאע\"פ שהיו עומדין על פתח המדינה והיה בידם מקל וכו' מ\"מ איכא לספוקי שמא לא עבדום ואת\"ל עבדום כיון שהושלכו אימור בטלום אבל שברי עבודת כוכבים שראינו שעבדוהו דליכא אלא חד ספיקא לא קמ\"ל שמואל דשרו. משום דקא בעי למתני סיפא דאי תני עבודת כוכבים ה\"א דוקא עבודת כוכבים מצא תבנית יד או רגל אסורה אבל אלילים אפילו תבנית יד שרי להכי תנא ברישא אלילים למימר דאע\"ג דשמא לא עבדום אפילו הכי לשבר חשוב כגון תבנית יד חיישינן וכשעומדין על בסיסן כדמוקי לה לקמן. ולא רצה רבינו לפסוק כשמואל משום דאמרינן תו בגמרא אתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה ר' יוחנן אמר אסורה וריש לקיש אמר מותרת ופסק רבינו בפ\"ח כר\"י ומשמע ליה דשמואל דשרי שברי עבודת כוכבים ס\"ל דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה מותרת כר\"ל ולא קיי\"ל כוותיה ולא נימא דאפשר דמודה שמואל בעבודת כוכבים שנשתברה שאסורה ולא שרי אלא במוצא מושלך דכיון דהושלך מוכח שביטלוהו דא\"כ כי אותביה ר' יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני המוצא שברי אלילים מותרים הא שברי עבודת כוכבים אסורים לישני ליה דשאני. ומכיון דלא קי\"ל כשמואל צריכין אנו ליישב המשנה דקתני רישא שברי אלילים מותרים ובסיפא אסר תבנית יד. וי\"ל דרישא מיירי בשברי אלילים ומשום דהוו ספק ספיקא מותרים וסיפא דמצא תבנית יד מיירי בשברי עבודת כוכבים דליכא אלא חד ספיקא וכן כתבו התוס'. \n", + "ומ\"ש רבינו שאלילים הנמצאים מותרים אע\"ג דמתניתין לא תנן אלא שברי אלילים נראה שלמד כן מדמקשה בגמרא לר\"י דאמר שברי עבודת כוכבים [אסורים דכיון דלר\"מ צלמים אסורים שברי צלמים] מותרים לרבנן עבודת כוכבים נמי היא אסורה ושבריה מותרים. ומשני הכי השתא התם אימור עבדום אימור לא עבדום ואת\"ל עבדום אימור בטלום עבודת כוכבים ודאי עבדום מי יימר דבטלום הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואיכא למידק דלמה ליה למפרך דמדר\"מ נשמע לרבנן לפרוך דמדרבנן גופייהו נשמע דאלילים הנמצאים אסורים ושברים מותרים ה\"נ עבודת כוכבים אסורים ושבריה מותרים ומדלא פריך הכי אלמא דלרבנן אפילו אלילים עצמם מותרים דהא הוא ספק ספיקא ספק עבדום ספק לא עבדום ואת\"ל עבדום מכיון שמצאן מושלכין אימור בטלום ובדין הוה דהוה ליה למנקט המוצא אלילים הרי אלו מותרים אלא איידי דבעי למתני סיפא בשברי עבודת כוכבים אסורים תנא רישא בשברי אלילים מותרים והני אלילים דאמרינן דלרבנן כי מצאן מושלכים שרו משום ספק ספיקא היינו בעומדים על פתח המדינה ובידם מקל וכו' דאל\"כ מאי איריא מצאן מושלכים אפילו עומדין במקומם שרי שחזקתן לנוי וכמו שנתבאר לעיל בסמוך וה\"פ דמתניתין המוצא שברי אלילים מושלכים הרי אלו מותרים משום דהוו ספק ספקא וכיון דהוי משום ספק ספקא ה\"ה למוצא אלילים עצמם אבל מצא תבנית יד תבנית רגל דהיינו שברי עבודת כוכבים הרי אלו אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד כלומר מפני שכשהיו אלו האברים מחוברים במקומם ודאי היו נעבדים וא\"כ אין כאן אלא ספק אחד. וזה שאמר בפ\"ח עבודת כוכבים שנשתברה מאליה שבריה אסורין בהנאה עד שיבטלוה לפיכך המוצא שברי עבודת כוכבים הרי אלו אסורין בהנאה שמא לא ביטלוה העובדי כוכבים, עכ\"ל: \n", + "כתב הרמ\"ך אלילים הנמצאים מושלכין וכו' עד שהעובדי כוכבים בטלוה מאי איריא יד עבודת כוכבים או רגלה אפילו של אלילים נמי כדקתני בגמרא ה\"ה דאפילו שברי עבודת כוכבים נמי אלא משום דבעי למתני סיפא תבנית יד ורגל דאפילו באלילים אסור ואי אמרת ה\"מ בשעומדין על בסיסן מ\"מ מאי איריא יד עבודת כוכבים או רגלה אפילו שאר שברים נמי דהא איהו גופיה פסק כר\"י וליכא חילוק בין מוצא לנשתברה מאליה וחזינן לר\"י דאפילו שאר אברים אסר דהא מקשה לר\"ל מהא דמוצא שברי צלמים מותרין הא שברי עבודת כוכבים אסורין ודאי שברי עבודת כוכבים דומיא דשברי אלילים ושברי אלילים ודאי משאר שברים קאמר מדקתני סיפא תבנית יד ורגל הרי אלו אסורין מכלל דרישא דשרי בשאר שברים מיירי, עכ\"ל. ובמה שכתבתי לדעת רבינו לא קשה מידי: \n\n" + ], + [ + "המוצא כלים וכו'. משנה שם (דף מ\"ב) המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת הדרקון יוליכם לים המלח רשב\"ג אומר שעל המכובדים אסורין שעל המבוזים מותרים ובגמרא פריך דאשכחן דלטובא אחריני פלחי ומשני אביי מיפלח לכל מאי דמשכחי פלחי מיצר ומיפלח הני תלתא דשכיחי ציירי להו ופלחי להו למידי אחרינא לנוי בעלמא עבדי להו ובעינן אי זה הן כלים מכובדים ואי זה הם מבוזים ואמר שמואל אלו הן מכובדים שעל השיראין ושעל הנזמים ושעל הטבעות כלומר הני דוקא דחשיבי שהן עשויים לתכשיט אבל כל שאר כלים מבוזים נינהו. ותניא כותיה ומפרש רבינו שיראין בגדי שני וה\"ה לכל מלבוש יקר דמיקרו מכובדין: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים ומשמשיה וכו'. משנה פרק השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע״ד) אלו אסורים ואוסרים בכל שהן יין נסך ועבודת כוכבים ועורות לבובין. ופי' רש״י בכל שהן דאפילו חד באלף לא בטיל עבודת כוכבים צורה אחת שעבדוה שנתערבה באלף צורות שאינן עבודת כוכבים. ורבינו מפרש דבכלל עבודת כוכבים דמדכר מתניתין איתא נמי משמשיה דכשם שהיא אינה בטלה אפילו באלף ה״ה משמשיה וכן משמע מדין כוס של עבודת כוכבים שנתערב בריבוא שיבא בסמוך. ותקרובת שלה יליף מעורות לבובין דתניא בהדיא ואיסורן משום תקרובת כמו שקדם בפרק זה: \n", + "עבר ומכר וכו'. כך אמרו סוף פרק שני דקידושין (דף נ\"ח) וילפינן לה מדכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים או אשרה שנשרפה אפרה אסור בהנאה. ברייתא בסוף תמורה (דף ל\"ד:): \n", + "וגחלת של וכו'. ברייתא פ' בתרא דיו\"ט (דף ל\"ט): \n", + "ספק אסור ספק ספיקה מותר. ברייתא בפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף ע״ד) ואע״ג דאוקימנא לה כר״ש ור' יהודה פליג עליה פסק כר״ש משום דרב ס״ל כוותיה ואע״ג דשמואל פליג הא קי״ל הלכה כרב באיסורי: \n", + "כיצד כוס של וכו'. בברייתא הנזכרת (זבחים ע\"ד). \n", + "ומ\"ש פירש כוס אחד מן התערובת וכו'. גם זה בברייתא הנזכרת פירש אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא כלם מותרים ובתר הכי תניא ר' יהודה אומר רמוני בדן אסורין בכל שהן כיצד נפל אחד מהם לתוך רבוא ומרבוא לרבוא אסורין ר\"ש בר' יהודה אומר משום ר\"ש לרבוא אסורים ומרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר ואוקימנא ברייתא דשריא ספק ספיקא בעבודת כוכבים כר\"ש. ופירש\"י לרבוא אסורים רבוא הראשון שהאיסור עצמו נפל שם אסור אבל פירש אחד מאותו רבוא לשלשה רמונים ומהשלשה פירש אחד למקום אחר מותר אפילו השלשה אמצעיים דספק ספיקא מותר. וכבר נתבאר שרבינו פסק כר\"ש ואע\"פ שבברייתא שנו פירש אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא דמשמע דכשפירש כוס אחד מהתערובת ונתערב עם אחרים עדיין כלם אסורין ולא שרי אלא כשפירש אחד מהתערובת שניה ונתערב עם אחרים דאז תערובת שלישית זו מותרת ושתי התערובות הראשונות עדיין הן אסורות וכן משמע מברייתא דרמוני בדן כתב רבינו דכשפירש אחד מהתערובת ראשונה ונתערב עם אחרים מותרת תערובת שניה משום דכיון דתלי ברייתא טעמא דהיתרא בספק ספיקא הרי בתערובת שניה יש ספק ספיקא ספק אם כוס שפירש מהראשונים של עבודת כוכבים היה או לאו ואת\"ל של עבודת כוכבים היה שמא זה שהוא נהנה בו אינו אותו שנפל וכן י\"ל בכל כוס וכוס של תערובת שניה וא\"כ ע\"כ דמאי דתני שלש תערובות היינו משום דלר\"י אפי' תערובת שלישית אסורה אבל לר\"ש ודאי תערובת שניה שרי דכל כוס מהם ספק ספיקא הוא וכדפרישית וכן כתבו שם התוספות ואע\"פ שבברייתא דרמוני בדן תני ומרבוא לשלשה כבר העמידוה בגמרא דבנפל לשנים סגי דאיכא רובא ומאי לשלשה דקתני תרתי והוא ולפיכך כתב רבינו ונפל לכוסות שנים. אבל קשה שכתב בפ' ט\"ז מהלכות מאכלות אסורות נפל רמון אחד מן התערובת הזאת לשנים רמונים אחרים וכו' ואם נפל מן התערובת הראשונה אחד לאלף וכו' הרי כלם אסורים הרי שהוא מצריך שלש תערובות בפשט הברייתא וגבי עבודת כוכבים למה הספיק בשתי תערובות שלא כפשט הברייתא. ועוד קשה דאטו עבודת כוכבים מיגרע גרע מרמוני בדן. ואפשר שהוא ז\"ל לא היה גורס בברייתא דכוס של עבודת כוכבים ומרבוא לרבוא ובברייתא דרמוני בדן היה גורס בדברי ר\"ש מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר, טעמא דמלתא משום דאע\"ג דמדינא בשתי תערובות סגי כברייתא דעבודת כוכבים ברמוני בדן החמירו להצריכן שלש תערובות מפני שהוא דבר שאפשר שיהיו לו מתירין אם יתפררו הרמונים ואע\"ג דלהרשב\"א לא חשיב בכי האי גונא דבר שיש לו מתירין כדמשמע בטור יורה דעה סימן ק\"כ לרבינו חשיב. א\"נ דברמוני בדן חיישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך החמירו יותר אבל בעבודת כוכבים דכולי עלמא פרשי מינה לא גזור כולי האי. אבל מדבריו בפרק ט\"ז גבי רמוני בדן משמע דשורת הדין כן וצ\"ע: \n", + "טבעת של וכו'. גם זה שם (זבחים ע\"ד) אמר רבה בר אבוה אמר רב נחמן טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כלן דאמר הך דנפל היינו דאיסורא ואוקימנא כר' אליעזר ואקשינן והאמר ר\"א לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל אחת אחת לא א\"ל אנא תרתי קא אמינא. ורבינו מפרש שנים דהיינו שהקריב שנים מהמעורבים שחל הספק בשניהם יחד והנשארים כשרים וכן פירש בפ' הנזכר על משנת איברים באברי בעלי מומין ר' אליעזר אומר אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים ודלא כרש\"י שפירש כאן בעבודת כוכבים. ופסק רבינו כרב נחמן דסבר הכי וכן רבה בר אבוה דאמרו לה משמיה הכי ס\"ל וגם ר\"ל הכי ס\"ל דאמרינן התם בסמוך דכדר\"ל דאמר חבית תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהם לים המלח הותרו כלן ואמרינן הך דנפל דאיסורא נפל וכיון דכל הני אמוראי ס\"ל הכי נקטינן כוותייהו אע\"ג דאוקימנא להא דר\"נ כר' אליעזר ולא קי\"ל כוותיה וכמו שפסק בפ\"ו מהלכות פסולי המוקדשין משום דחכמים פליגי עליה ס\"ל לרבינו דהני אמוראי ס\"ל דע\"כ לא פליגי חכמים אר' אליעזר אלא בתערובת קדשים משום דס\"ל דשחוטין נדחין ור' אליעזר סבר אינן נדחין וכמו שאמרו בגמרא אבל אי הוה ס\"ל דשחוטין אינן נדחין משום תערובת לא הוו פליגי אר' אליעזר ואע\"ג דסתם מתני' דקתני אחד בריבוא ימותו כלן פליג אר' אליעזר בדין התערובת בלאו טעמא דשחוטין נדחין לענין זה כיון דס\"ל להנך אמוראי כוותיה נקטינן כוותיה אבל לענין קדשים שחוטין אינן נדחין דלא אשכחן מאן דסבר כוותיה ואדרבא לכולי עלמא נדחין כדמשמע בדף הנזכר לא קיי\"ל כוותיה והיינו דפסקה רבינו לדרב נחמן בפרק זה ולדריש לקיש בפרק ט\"ו מהלכות תרומה ובפרק ו' מהלכות פסולי המוקדשין פסק דלא כר' אליעזר. ומכל מקום איכא למידק למה בפ' ט\"ו מהלכות תרומה התיר בנפלה אחת ולא הצריך שיפלו שתים כמו בטבעת ואפשר דסבר דבטבעת דאתמר אתמר אבל בחבית תרומה דלא אתמר באחת סגי. ומיהו קשה דכי מצריך בגמרא דרב נחמן ודר\"ל ה\"ל לשנויי דלא דמו דהאי דחביות שרו בנפילת אחד ובטבעות בעינן שתים ושמא י\"ל דה\"מ לשנויי הכי אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו אם היו שוים צריכי, אי נמי אע\"ג דמשמע ודאי דאפילו בנפל אחד שרי גם אטבעות אלא משום חומרא דעבודת כוכבים בעינן שתים דאע\"ג דלא שרי ר' אליעזר אלא בשתים מדר\"ל משמע דאפילו באחד שנפלה שרי וכן משמע מפשטא דמימרא דר\"נ וע\"כ צ\"ל דס\"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דאיהו בעי שיפלו שתים ואינהו סגי להו בחדא ומכל מקום משום חומרא דעבודת כוכבים לא רצה רבינו להתיר ואע\"ג דאמר אנא נמי תרתי אמרי לאו למימרא דס\"ל הכי דהא נפלה אחת מהם קאמר אלא לפי דבריו השיב לו אי מקשת לי מר' אליעזר הרי אפשר לפרש דבריו דמאי אחד מהם זוג אחד אבל ודאי דאיהו אפי' בנפל אחד שרי אלא דמשום חומרא דעבודת כוכבים לא רצה רבינו לסמוך על פירוש זה ולפיכך לא רצה להתיר אלא בנפלו שתים. ומ\"מ יש לתמוה שפסק בפ' ט\"ו מהלכות תרומות כרבא דאמר שם בזבחים לא התיר ריש לקיש אלא בחבית הואיל ונפילתה נכרת אבל תאנה לא ולפי זה חמירא תרומה מעבודת כוכבים דטבעת אין נפילתה נכרת כדאמרינן בהדיא בגמרא ואפילו הכי הותרו ע\"י נפילתה וה\"ל למיפסק כרב יוסף דאמר אפילו תאנה נמי דאע\"ג דרבה ורב יוסף הלכה כרבה שאני הכא דכמה אמוראי מסייעי לרב יוסף ושרו בטבעת. ואפשר לומר דדוקא גבי תרומה בעי רבה מקומה ניכר כי היכי דלא ליתו לזלזולי בה ולהתירה בלא נפילה אבל גבי עבודת כוכבים דכ\"ע פרשי מינה משום חומרא דידה מודה דאע\"ג דלא מינכרא נפילתה שרי כדשרו אינך אמוראי, ועי\"ל דרבה נמי לא אסר אלא בתאנה אחת אבל בשתי תאנות שרי דמינכר נפילתייהו והנך אמוראי דשרו בטבעת לא שרו אלא בנפלו שתים כדאמרינן אנא תרתי קאמינא. והא דאמרינן ואי מדר\"ל ה\"א חבית דמינכרא נפילתה אבל טבעת דלא מינכרא נפילתה לא מאחר דבנפלו שתי טבעות קאמר ה\"ק דלא מינכרא נפילתייהו כמו נפילת חבית אבל מ\"מ מינכרא נפילתייהו ודאי. והשתא דאתינן להכי נתיישב למה גבי תרומה פסק רבינו בחבית אחת שנפלה הותרו כלן ובטבעת הצריך שתים דחבית אחת נפילתה ניכרת ובטבעת אחת לא מינכרא נפילתה כלל ולכך לא הותרו השאר אבל כשנפלו שתי טבעות דמינכרא נפילתן קצת הותר השאר. ומדברי רבינו נראה דג\"כ זה מטעם ספק ספיקא הוא ספק אם של איסור נפל לים ספק לא נפל ואת\"ל לא נפל ספק אם טבעת זאת שמשתמש בה עכשיו של איסור הוא או של היתר וכן י\"ל בכל אחת ואחת כדלעיל ולפי זה יש יותר ראיה לפסוק כדר\"נ אע\"ג דאוקימנא כרבי אליעזר משום דר\"ש שרי בהכי וגם רב נמי פסק הכי כמו שאמר בסמוך: \n", + "נתערבה במאה וכו'. גם זה שם (זבחים ע\"ד) אמר רב טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ופירשו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחר כו' פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסרות ששים למקום אחר אוסרות ואע\"ג דשמואל פליג עליה הלכה כרב באיסורי ופירש\"י דכי נתערבו למקום אחד ה\"ל ספק ספיקא אם טבעת של עבודת כוכבים היתה בתוך הארבעים אם לאו ואת\"ל היתה בתוך הארבעים ספק אם היא זו אם לאו וכן י\"ל בכל אחת ואחת מהם ואע\"ג דכשנפלו הששים באחרות איכא למימר הכי לא חשיב אלא ספק אחד משום דחזקה דאיסורא ברובא איתיה והא דלא שרינן הכא הארבעים אא\"כ נתערבו עם אחרות ובבבא דכוסות שרינן כלהו בנפלו שתים כבר תירץ רש\"י דשאני התם דנפלו לים ונאבדו אבל הכא כיון דלא נאבד שום אחת לא אמרינן איסורא ברובא איתיה להתיר את הארבעים וה\"ל חד ספק הילכך אסירי. ונ\"ל דהיינו דנקט רב נחמן לים הגדול ור\"ל לים המלח לומר דסתמן אבודין הם וה\"ה לכל מקום שהוא אבוד כגון נהר עמוק וכיוצא בו אבל אם נפלו למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר: \n", + "כתב הראב\"ד טבעת של וכו'. א\"א לפי הסוגיא וכו' שהם נקראים ספק ספיקא. וכתב עוד שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא. א\"א כל זו הסוגיא אינה כהלכה וכו' דשמואל ורב יהודה פליגי אדרב דס\"ל הכי עכ\"ל. ומתוך דברי הגמרא שכתבתי יתבאר לך טעמו של הראב\"ד בשתי השגות אלו וכבר כתבתי לתת טוב טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "האשרה. פרק כל האלילים (דף מ\"ח) תנן דאילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים וכן אם העמיד תחתיה עבודת כוכבים אשרה מיקרי ובתר הכי תנן אי זו היא אשרה כלומר שנחלקו בה ר\"ש ורבנן כל שיש תחתיה עבודת כוכבים דלר\"ש מותרת ולרבנן אסורה וידוע דהלכה כרבנן: \n", + "ומ\"ש אסור לישב בצל קומתה. משנה שם לא ישב בצלה ואם ישב טהור ובגמרא לא ישב פשיטא אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל צלה ואיכא דמתני לה אסיפא ואם ישב טהור פשיטא אמר רבה בב\"ח אר\"י לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דלצל צלה אפילו לכתחילה ישב לא הא קמ\"ל דאפילו לצל קומתה אם ישב טהור. וצלה וצל צלה פירש\"י שכל שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן היינו צלה דהצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיינו צל צלה וכתב הר\"ן שכן מצא בירושלמי תמן אמרי בשם רב חסדא צלה אסור וצל צלה מותר איזהו צלה ואיזהו צל צלה תמן אמרי כל שאילו תפול והיא נוגעת בו זהו צלה וכל שתפול ואינה נוגעת בו זהו צל צלה ואע\"פ שזה הירושלמי חולק עם גמרתנו דשרי צל צלה ואנן אסרינן ליה מ\"מ למדנו ממנו פירוש צל וצל צלה ותימה על רבינו שאין פירושו זו בצל וצל צלה מסכים עם הירושלמי וראוי לסמוך על הירושלמי בזה. ועוד דפסק בצל צלה דמותר ובסוגיין משמע דאסור [דאפילו בלישנא בתרא מסקינן דאפילו בצל צלה לא ישב והא קמ\"ל] דאפילו בצל קומתה אם ישב טהור וכתב שנראה שרבינו היה גורס בלישנא בתרא אמר רבב\"ח א\"ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דבצל צלה ישב ותו לא מידי וכתב שכן נראה דעת הרי\"ף ושכן מצא להרמ\"ה ז\"ל אבל עם כל זה הוקשה להר\"ן שלא מצא כן באחת מהנוסחאות וכתב שאם גירסתם היתה כגירסא שלנו ע\"כ צריכין אנו לומר דבלא מכוין עסקינן דלא מתסר אלא מדרבנן וכיון דבלישנא בתרא מספקא לן הם פוסקים בזה לקולא. ועדיין אין זה מחוור דאפילו הוי איסור דרבנן כיון דבלישנא קמא פשיטא לן לאיסורא ובלישנא בתרא מספקא לן לית לן לדחויי פשיטא דלישנא קמא משום ספיקא דלישנא בתרא. ועוד דמשמע דאפילו בלישנא בתרא לא מספקא לן הכי אדרבה מתמיה ואמרינן מכלל דבצל צלה לכתחילה ישב ודחי דלא והניח הר\"ן הדבר בצ\"ע: \n", + "ועל מה שכתב רבינו מותר לישב בצל השריגים והעלים שלה כתב הרמ\"ך תימה הוא זה דהא חזינן בגמרא המשתחוה לאילן תוספתו אסורה ואי משום דחשיב ליה צל צלה אכתי קשיא דלכולהו לישני דאתמרו בגמרא משמע דאסור לישב לכתחילה בצל צלה. וי\"ל דאע\"ג דתוספתו אסורה ה\"מ לשרוף או ליהנות מגופו אבל צלו מותר משום דדבר שאין בו ממש הוא מ\"מ צ\"ע איך לא הזכיר אלא צל קומתו דצל צלה נמי אסור לכתחלה עכ\"ל: \n", + "ואם יש לו דרך אחרת וכו'. ג\"ז משנה שם (דף מ\"ח) לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור ובגמרא איבעיא להו עבר או עובר ריב\"א משמיה דחזקיה אמר עובר ור' יוחנן אמר עבר ולא פליגי הא דאיכא דרכא אחרינא הא דליכא דרכא אחרינא א\"ל רב ששת לשמעיה כלומר לאותו שהיה מוליכו דרב ששת סגי נהור הוה כי מטית להתם ארהיטני כלומר כי מטית תחת האשרה מושכני במרוצה ופריך ה\"ד אי דליכא דירכא אחרינא למה לי ארהיטני מישרא שרי ואי דאיכא דירכא אחרינא כי אמר ארהיטני מי שרי לעולם דליכא דירכא אחרינא ואדם חשוב שאני. ועשה רבינו כל אדם כאדם חשוב וכן נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש ומ\"מ כבר תמה הר\"ן על הרי\"ף גם על רבינו דדוקא באדם חשוב הוא דאתמר הכי אבל בשאר אינשי כי ליכא דירכא אחריתי מישרא שרי ולא בעי למירהט. ונראה לי דכיון דאין בדבר טורח ראו הרי\"ף ורבינו לעשות כל אדם כאדם חשוב: \n\n" + ], + [ + "אפרוחים שקננו וכו'. משנה במעילה פ' ולד חטאת (מעילה דף י״ג:) קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין שבאשרה יתיז בקנה ומייתי בפ' כל האלילים (דף מ״ב) לאותוביה לר״י דאמר שברי עבודת כוכבים אסורים וקס״ד הב״ע כגון ששיברה עצים מהאשרה וקננה בהם וקתני יתיז בקנה ומשני הכי במאי עסקינן כגון דאייתי עצים מעלמא וקננה בהם ולפיכך כתב הראב״ד ז״ל על דברי רבינו דוקא שהביא ממקום אחר עכ״ל. כלומר דכגון דאייתי עצים משמע ליה דהיינו לומר דבעינן שנדע דאייתי מעלמא אבל מן הסתם חיישינן שמא מאותו אילן הם ורבינו משמע ליה דכיון דדרך רוב העופות להביא עצי קניהם מעלמא הילכך מסתמא לא חיישינן שהביאם מאותו אילן. ואמרינן בתר הכי ורבי אבהו אמר ר״י מאי יתיז יתיז באפרוחים כלומר מהדר ר״י לתרוצי תיובתיה בשנוייא אחרינא לעולם לא תוקמה דאייתי עצים מעלמא ואפ״ה לא תילף מינה היתר שברי עבודת כוכבים דהאי דקתני יתיז בקנה אאפרוחים קאי ולא אעצים ואמרינן בתר הכי א״ר יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברה לך כלומר מתניתין אליבא דהאי שנוייא דר״י באפרוחים כאן וכאן כלומר בין בהקדש בין באשרה מותרים בביצים כאן וכאן אסורים אמר רב אשי ואפרוחין שצריכין לאמן כביצים דמו. \n", + "וכתב רבינו שהרי האשרה כמו בסיס להם ואפשר שכוונתו לומר שכיון שהיא כבסיס להם גזור רבנן דאי שרית לאיתהנויי מינייהו אתי לאיתהנויי מינה. וכתב הראב\"ד הל\"ל מפני שהם כגידולי אשרה עכ\"ל, וי\"ל לדעת רבינו שאילו היה טעם איסורם מפני שהם כגידולי אשרה אטו משום שגדלו ואינן צריכין לאמן פקע מינייהו איסור גידולי אשרה: \n\n" + ], + [ + "נטל ממנה עצים וכו'. משנה שם (דף מ\"ט) נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כלן אסורות בהנאה ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח א\"ל אין פדיון לעבודת כוכבים ואיפסקא הלכתא בגמרא כר' אליעזר. ופירוש יוליך הנאה יתבאר בבבא שאחר זו. ואמאי דתנן חדש יותץ אמרינן בפ' כל שעה (פסחים כ\"ז) דהיינו למאן דאמר זה וזה גורם אסור אבל למאן דאמר זה וזה גורם מותר חדש נמי יוצן והכא זה וזה גורם הוא דתנור שנגמר באיסור ועצים דהיתר הוא שגורמים אפיית הפת. ואסיקנא בפ' כל האלילים כמאן דאמר זה וזה גורם מותר ולפיכך לא חילק רבינו בין חדש לישן דאפילו חדש בצינון סגי ליה: \n", + "ואיכא למידק בדברי רבינו דמדכתב יוצן סתם משמע דאפילו בחדש קאמר והיינו כמ\"ד זה וזה גורם מותר דאילו למ\"ד אסור לא סגי לחדש בצינון אלא נתיצה בעי וכן פסק בסמוך גבי נטיעת ירקות תחת האשרה וכן גבי שדה שזבלה בזבל של עבודת כוכבים דזה וזה גורם מותר וא\"כ למה סתם וכתב אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסורה בהנאה דמשמע דבין בחדש בין בישן מיירי ובישן אמאי הא זה וזה גורם הוא. וי\"ל דהתם מיירי כשאבוקה כנגדו הא לאו הכי מותר ולא חשש להאריך בכך מפני שסמך על מה שאמר בפ\"י מהל' מאכלות אסורות גבי תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם שאם גרף כל האש ואח\"כ בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר שהרי עצי איסור הלכו להם, פת שבשלה על גבי גחלים של עצי ערלה מותרת כיון שנעשו גחלים הלך איסורן אע\"פ שהם בוערות. ומה שכתב כן גבי ערלה וכלאי הכרם ולא כתבו גבי עצי אשרה היינו משום דלגבי ערלה וכלאי הכרם אתמר בגמרא ומשם נלמוד לעצי אשרה. והרמ\"ך כתב דדילמא שאני עצי אשרה דכיון שהוא עצמו נטל העצים ה\"ל עבודת כוכבים של ישראל ואין בטלה עולמית בשום דבר בעולם עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "נטל ממנו כרכר וכו'. גם זה משנה שם ופסק כר' אליעזר ביוליך הנאה לים המלח וכמו שקדם ומפרש רבינו דכי א\"ר אליעזר יוליך הנאה לים המלח היינו שאם נתערבה באחרות יוליך דמי כל הפת או דמי הבגד ולא סגי ליה בהולכת דמי עצים או דמי כרכר וכן דעת הרי\"ף והרמב\"ן והכריע הרמב\"ן דעת זה ויש שיטות חלוקות למפרשים בפירוש יוליך הנאה לים המלח דר' אליעזר האריך בהם הר\"ן ז\"ל: \n", + "ומותר ליטע וכו'. משנה שם (דף מ\"ח) וזורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה כלומר שבימות הגשמים האילן קשה להם שמעכב החמה לבא ובימות החמה הצל יפה להם ר' יוסי אומר אף לא בימות הגשמים מפני שהנביה נושרת והוה להם לזבל ופירוש נביה העלים שנושרים ואמרינן בגמרא דלר' יוסי זה וזה גורם מותר ולדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי זה וזה גורם מותר לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור אודו לי ירקות בימות הגשמים והכא הוי זה וזה גורם נביה דאיסור וקרקע עולם דהיתר ואסיקנא דזה וזה גורם מותר הילכך בין בימות החמה בין בימות הגשמים מותר לזרוע תחתיה ירקות וכן פסק הרי\"ף: \n", + "ומ\"ש לפיכך שדה וכו'. שם ההיא גנתא דאזדבלא בזבל דעבודת כוכבים ואסיקו דזה וזה גורם מותר: \n", + "כתב הרמ\"ך ומותר לזרוע תחתיה וכו'. תימה דהא חזינן בגמרא דאפילו למ\"ד זה וזה גורם מותר אסור לזרוע תחתיה בימות החמה דכחד גורם הוא והכי אית לן למימר בגמרא דהוה ס\"ד למימר (דכמו דהוה ס\"ד) [דסברי] רבנן זה וזה גורם מותר ואפ\"ה אסרי לזרוע תחתיה בימות החמה ושמא דבמסקנא דסבירא לן דר' יוסי אית ליה זה וזה גורם מותר ולטעמייהו דרבנן קאמר להו דלמא דמותר לזרוע אפילו בימות החמה וצ\"ע עכ\"ל. ובמה שכתבתי נתיישבה תמיהתו: \n\n" + ], + [ + "בשר או יין וכו'. משנה פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ט) בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר והיוצא אסור מפני שהם זבחי מתים. ומפרש רבינו בשר הנכנס לבית עבודת כוכבים להקריבה לפניה ולא הקריבוה כבר אע״פ שהוציאוה אסור: \n", + "וכל הנמצא בבית עבודת כוכבים וכו'. יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "המוצא כסות וכו'. משנה בפרק רבי ישמעאל (ע\"ז דף נ\"א) מצא בראש עבודת כוכבים מעות כסות או כלים הרי אלו מותרים ואמרו בגמרא דטעמא לפי שאינן דברים של נוי ופריך דהא דברים של נוי נינהו ומשני מעות בכיס קשור תלוי לה בצוארה וכסות דקתני כשהיא מקופלת ומונחת לו על ראשו וכלי קתני בשכפוי לו על ראשו אבל אילו היו מונחים דרך כבוד אסורים הם: \n", + "מצא בראשו וכו'. סיפא דההיא מתני' (שם) פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור ובגמרא אמר רב אסי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפילו מים ומלח אסור חוץ לקילקלין דבר של נוי כלומר של כבוד אסור שאינו של נוי מותר א\"ר יוסי ב\"ח נקטינן אין קילקלין לא לפעור ולא למרקוליס ומפרש רבינו קילקלין מקום מיוחד לעבודתו. ופירש\"י אין להם תורת קילקלין דאפילו חוץ כפנים דמי. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דהא דתנן פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי מזבח אסור ארישא דקתני מצא בראשו מעות וכו' קאי לומר דהא דאסר בפרכילי ענבים וכו' היינו כשמצא בראשה דמוכח דשלה הם אבל אם לא היו בראשה אע\"פ שמונחים אצלה מותרים ורב אסי בר חייא דאמר כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפילו מים ומלח אסור אתא למימר דמתניתין דשריא במצא עליה מעות וכסות וכלים דרך בזיון כדמוקי לה בגמרא וכן שריא במצא אפילו דבר הקרב ע\"ג המזבח אצלה ולא עליה מדיוקי דלא אסרה בדבר הקרב ע\"ג המזבח אלא במצא בראשה ומשמע דאם מצא אצלה כיון דלאו בראשה הוא מותר היינו דוקא במצא חוץ לקילקלין דהיינו מקום עבודתה אבל במצא לפנים מן הקילקלין אפי' מים ומלח שאין דרך נוי ולא דרך הקרבה דאין דרך להביאם לבדם בלי דבר אחר דמלח פשיטא שאינו קרב בפנים לבדו ומים שהיו מנסכים בחג לא היו באים לבדם אלא עם ניסוך היין וכדתנן בפ' החליל שני ספלים של כסף היו שם אחד של מים ואחד של יין ואפילו הכי אסורים דכל שנמצא לפנים מן הקילקלין שהוא מקום עבודתה ודאי שלא הכניסוהו שם אלא לתקרובת או לתשמישם ואע\"פ שמצאן עליה דרך בזיון איכא למימר דאיניש אחרינא אתא ואנחינהו הכא מ\"מ תקרובת או תשמיש הם ולא פרח איסורא מנייהו בהכי וכיון דטעמא משום הכי הוא משמע דאפילו לא נמצא בראשה נמי אסור דכל שמכניסין למקום עבודתה אינו אלא לתקרובת או לתשמיש דידה ואתא רבי יוסי בר חנינא למימר דהא דשרא מתניתין מצא חוץ למקום עבודתה כל שאינו מונח בראשה אע\"פ שהוא דבר הקרב ע\"ג מזבח או שהוא מונח בראשה אלא שהוא דרך בזיון היינו דוקא בשאר עבודת כוכבים דסתמן אין מניחין חוץ למקום עבודתה דבר מתקרובתם או תשמישם אא\"כ מונחין עליה דרך כבוד אבל פעור ומרקוליס מתוך שעבודתה בדרך זלזול לא קפדי בהו שלא להקריב להן או שלא להקריב דבר מתקרובתם או תשמישן חוץ למקום עבודתן ולפיכך כל הנמצא עמהם כלומר אע\"פ שאינו עליהן וכן הנמצא עליהן אפילו דרך בזיון אע\"פ שהם חוץ למקום עבודתן אסור דחוץ למקום עבודה דהני כלפנים ממקום עבודה דאחריני דמי, כך נראה לי ליישב דברי רבינו: \n", + "כתב הרמ\"ך מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח הרי זה אסור תימא דאפילו דבר שאין כיוצא בו קרב אסור כגון פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ובלבד שיהא משתבר כדמקשינן אלא עטרות של שבלים לאו כעין פנים איכא וכו' ומשני כגון שבצרן תחלה לכך. ואע\"ג דאינו כעין פנים ממש מ\"מ משתבר לשם עבודת כוכבים והוה כשיבר מקל לפניה דדמי לזביחה טפי. כתב עוד ופעור ומרקוליס אסורין בהנאה תימה דהא מצא מעות אמרקוליס קאי וכן פירש\"י ואינו אסור כיון שאינו של נוי ואינו כעין פנים מיהו אי הוה כעין פנים או דבר של נוי מיתסר אפילו בחוץ למרקוליס דכפנים דמי ומיתסר אפילו אינו של נוי אי הוי כעין פנים משא\"כ בשאר עבודת כוכבים דחוץ לקילקלין דבר שאינו של נוי מותר אפילו כעין פנים והרב הזה סבור דאי כעין פנים אפילו בחוץ מיתסר בכולהו וצריך עיון וישוב הדעת בפירוש כל זה: \n", + "וכן אבני מרקוליס וכו'. משנה שם (מ\"ט נ') ופסק כחכמים דאמרי גבי אבני מרקוליס את שהוא נראה עמו אסור: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים שהיה לה מרחץ. משנה שם (דף נ\"א) עבודת כוכבים שהיה לה גנה או מרחץ נהנין מהם שלא בטובה ואין נהנין מהם בטובה היה שלה ושל אחרים נהנין בהם בין בטובה בין שלא בטובה. ובגמרא אמר אביי בטובה בטובת כהניהם שלא בטובה שלא בטובת כהניהם לאפוקי טובת עובדיה דשרי איכא דמתני לה אסיפא היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בין בטובה בין שלא בטובה אמר אביי בטובה בטובת אחרים שלא בטובה שלא בטובת כהניהם מאן דמתני אסיפא כל שכן ארישא ומאן דמתני ארישא אבל סיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כהניהם שפיר דמי. ומשמע מדברי רבינו שמפרש דהאי טובה היינו טובת דברים וטעמא דאסור בטובת דברים היינו כדי שלא ימשך אחריהם ופסק רבינו כלישנא קמא וטעמא כדכתב הר\"ן דכיון דטובת דברים מדרבנן בעלמא הוא נקטינן לקולא: \n\n" + ], + [ + "מרחץ שיש בה עבודת כוכבים וכו'. משנה פרק כל האלילים (דף מ\"ד) שאל פרקולוס בן פילוסופס את ר\"ג בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי כלומר של עבודת כוכבים א\"ל מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי ואחת מהתשובות שהשיב היא שאמר ליה אם נותנין לך כל ממון שבעולם אי אתה נכנס לבית עבודת כוכבים שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה לא נאמר אלא אלהיהם את שהוא נוהג בו משום אלוה אסור ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר: \n", + "ומה שאמר ואם היתה דרך עבודתה וכו'. כך מפורש בגמרא ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "סכין של וכו'. פ\"ק דחולין (דף ח') אמר רב נחמן סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בו דמקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר דמתקן הוא אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומחתך מותר באטמי דקיימי לקורבנא. ופירש רש\"י מפני שהוא מקלקל כלומר שאין זו הנאה שבחייה היו מרובין דמיה מלאחר שחיטה שבחייה היתה עומדת לשלשה דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה. ואע\"ג דאמרינן מותר דמשמע לכתחלה מפרש רבינו במותר לאו לכתחלה אלא דיעבד ואסור לחתוך בה בשר ואפילו אם חתך אסורה בהנאה דקא מתהני בעבודת כוכבים. ונראה שדעת רבינו לאסור כל הבהמה ואזדא לטעמיה בנטל כרכר מהאשרה וארג בו בגד דכל הבגד אסור בהנאה: \n", + "ומשמע דהא דקאמר אסור לחתוך בה בשר היינו לומר שאם חותך בה חתיכת בשר שחתך בה נאסרה וכן משמע מדסיים ואם חתך דרך הפסד והשחתה מותר כלומר הבשר הנחתך בה מותר משמע דכל שאינו דרך הפסד והשחתה אסור וכן כתב הרשב\"א והר\"ן שאם חתך בה בשר הבשר אסור דהא מתהני מעבודת כוכבים ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקי\"ל כר' אליעזר דאמר הכי בפרק כל האלילים אבל הרא\"ש חולק בכל זה וכתב דבין מחתך בה בשר בין שוחט בהמה מסוכנת לא מתסר בהנאה והביא ראיה לדבר וכן כתב הטור בסי' קמ\"ב: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל שאין תפיסת יד אדם וכו'. משנה פרק כל האלילים (דף מ\"ה) עובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים כלומר ההרים מותרים ומה שעליהם אסור ר\"י הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם מפני מה אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור ואמרינן בגמרא ר\"י הגלילי היינו ת\"ק ואוקי רב ששת דבאילן שנטעו ולבסוף עבדו פליגי דלת\"ק מותר ולר\"י הגלילי אסור ופסק רבינו כת\"ק ולכן כתב שאילנות הנטועים מתחלתן לפירות מותרים. \n", + "ומ\"ש ואת המעיינות, שם (דף מ\"ו) אמר ר' יוחנן משום ר\"ש בן יהוצדק מים של רבים אינן אסורים. \n", + "ומ״ש ואצ״ל הבהמה. מפורש במשנה במסכת תמורה פ' כל האסורין ובפ' כל האלילים אמרו בהמה תוכיח שאע״פ שעבדוה אינה נאסרת, ובפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) א״ר יוחנן אע״פ שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן: \n", + "וכתב רבינו ומותר לאכול אותם הפירות. דלא תימא דוקא אילנות לא נאסרו לפי שאין עומדים ליתלש אבל הפירות שהם עומדים ליתלש כתלושין דמו ובהמה לא שנאה אלא לסמוך לה ואצ\"ל הבהמה שהוקצה אבל להתירה לאכילה לא היה צריך דכיון דאשמעינן דלא מתסרי משום עבודת כוכבים פשיטא שדברים הראויים לאכילה מותרים באכילה. \n", + "ומ\"ש כל שאין בו תפיסת ידי אדם ולא עשאו אדם. כיון לומר שלא הגביהו אדם וגם לא עשאו אדם, ומים של רבים הרי לא הגביהן אדם ואילן שנטעו לפירות לא מיקרי עשאו אדם שהקרקע והמים הם שמגדלים אותו: \n", + "בד\"א שאין הבהמה נאסרת וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "עשאה חליפין וכו'. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) א״ר יוחנן אע״פ שאמרו המשתחוה לבע״ח לא אסרן עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן כי אתא רבין אמר פליגי בה ר' ישמעאל ברבי יוסי ורבנן חד אמר חליפין אסורין חליפי חליפין מותרים וח״א אפי' חליפי חליפין נמי אסורים ופסק רבינו לחומרא משום דהוי ספיקא דאורייתא. ומ״מ ק״ל דאמרינן התם מ״ט דמ״ד אסורים דאמר קרא והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו ואידך אמר קרא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מבעי למעוטי ערלה וכלאי הכרם ואידך ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא דה״ל עבודת כוכבים ושביעית שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואידך קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ואצטריך הוא למעוטינהו וא״כ קם ליה מ״ד אסורין כמ״ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין וסוגיא דעלמא דאין מלמדין וא״כ היאך פסק רבינו כמ״ד אסורין וצ״ע: \n", + "בד\"א בבהמת עצמו אבל אם שחט וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אינו כן וכו' לצעורי קא מכוין עכ\"ל. כוונתו ז\"ל מדגרסינן בס\"פ השוחט (חולין מ\"א) אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא א\"ר יוחנן אע\"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בו מעשה אסרה רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ת\"ש שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה הב\"ע דאית ליה שותפות בגוה כתנאי עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל וכו'. ורב נחמן ורב עמרם ור' יצחק אמרי אפילו למ\"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה\"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעוריה קא מכווין ובפ' ר' ישמעאל רמי תרי מתנייתא אהדדי ומתרץ לה דחד מנייהו בשעשה בו מעשה וכי הא דכי אתא עולא אמר ר' יוחנן אע\"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה א\"ל רב נחמן פוקו אמרו לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה בפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה ומייתי לה התם מקרא וסובר הראב\"ד דכיון דחזינן כל הני אמוראי דסברי הכי ולא מייתי הא דר\"נ ורב עמרם ור' יצחק דפליגי עלייהו ועוד דמייתי לה מקרא אלמא הלכתא הכי. ומ\"ש מיהו דוקא בעובד כוכבים וכו'. הוא מה שכתבתי דאיתא בחולין פ' השוחט אלא שקשה שאותם חלוקים לא לדעת רב הונא נאמרו אלא לדעת ר\"נ ורב עמרם ורב יצחק וצ\"ע. אכן דעת רבינו דלית הלכתא כרב הונא מדאותבינן עליה בהשוחט מברייתא ואצטריך לדחוקי ולשנויי אליביה ואמרינן בתר הכי ר\"נ ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע\"כ אית לן למימר דהא דאמרינן בפ' ר' ישמעאל דא\"ל ר\"נ לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל לאו משום דס\"ל כוותיה אלא כלומר לא הודעתנו שום חדוש שכבר השמיענו זה רב הונא וכן כתבו התוס' וא\"כ גם חזקיה ורב אדא כי אוקמוה לההיא ברייתא בשעשה בה מעשה אליבא דרב הונא אוקמוה ולהו לא סבירא להו דלדידהו מתרצי לה בגווני אחריני דאיתמר התם וכיון דר\"נ ורב עמרם ור' יצחק חזו מלתייהו דקמאי ודחו לה כוותייהו קי\"ל וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן ז\"ל. אבל קשיא לי דאמרינן התם כתנאי עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל שלא בפני עבודת כוכבים ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין מפני שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים ועוד שהוא יכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור את ייני ור\"נ ור' עמרם אמרי אפילו למ\"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה\"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעוריה קא מכוין ואמרינן התם דישראל מומר דינו כעובד כוכבים. ופירש\"י ור\"נ ורב עמרם ור' יצחק אמרי לך הא דר' הונא תוקים כתנאי אבל מלתא דידן לא תוקים כתנאי דאנן אמרינן שפיר אפילו לת\"ק דאפילו לדידיה דאדם אוסר הני מילי עובד כוכבים וכו'. משמע דלא מיירי ר\"נ אלא בעובד כוכבים אבל לא בישראל והיה לו לרבינו לפרש כן ולא לסתום דבריו שזו היא שכיון הראב\"ד להקשות בסוף דבריו. וכן יש לתמוה למה לא חילק בישראל בין אית ליה שותפות בגוה ללית ליה כדמפליג בפרק השוחט אליבא דר\"נ ורב עמרם ור' יצחק. וצריך לומר שרבינו קצר כאן וסמך על מה שכתב בפרק ב' מהלכות שחיטה לחלק בין ישראל לעובד כוכבים ובין אית ליה שותפות בגויה ללית ליה: \n", + "המשתחוה לקרקע עולם וכו' עד אסרה. פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) מימרא דר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "מים שעקרן הגל וכו': אבני הר שנדלדלו כלומר ולא נעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם מותרות. בפ' כל האלילים (דף מ\"ו) פלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן ולא מסיימי התם מאן אסר ומאן שרי וכיון שכן ה\"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ\"כ הר\"ן בשם הרמ\"ה ותמה על דברי רבינו. וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד שכתב א\"א ואם מים של רבים הם אינם נאסרים ואם של יחיד הם אע\"פ שעקרן הגל אסורים דבפלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן לא ידעינן בני ר' חייא מאי ס\"ל וספיקא לחומרא עכ\"ל. ואפשר שרבינו היתה לו גירסא דמסיימי דבני ר' חייא שרו והלכתא כוותייהו לגבי ר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "ישראל שזקף לבינה וכו'. שם מימרא דרב יהודה: \n", + "זקף ביצה וכו'. אבעיא שם ואסיקנא בתיקו ולחומרא: \n", + "חתך דלעת וכו'. בחולין פ' העור והרוטב (דף קי\"א) אמר ר' ירמיה הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה בעי ר' ירמיה מהו שתעשה יד לחברתה תיקו. ומפרש רבינו בעיא זו לענין איסור ולחומרא דספיקא דאורייתא הוא: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא אמרו זה היד אלא לענין וכו' שאין איסור משום יד עכ\"ל. ואע\"פ שרש\"י מפרש כדברי הראב\"ד יש מקום לפירוש רבינו: \n", + "אילן שנטעו וכו'. משנה שם פרק כל האלילים (דף מ\"ח) אילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים אסור גדעו ופסלו לשם עבודת כוכבים והחליף נוטל מה שהחליף ובגמרא אמרי דבי ר' ינאי אע\"ג דהבריך והרכיב בגופו של אילן לא הוי כאילן שנטעו מתחלה ליאסר כולו אלא נוטל מה שהחליף והשאר מותר: \n", + "וכן המשתחוה לאילן וכו'. כבר פסק רבינו בראש הפרק כרבנן דאמרי נטעו ולבסוף עבדו מותר ואמרינן בפרק כל הצלמים (שם) אמר שמואל המשתחוה לאילן תוספתו אסור ואותבינן עליה מדתנן גדעו ופסלו וכו' דמשמע כי לא גדעו ופסלו תוספתו שרי ואסיקנא דשמואל כרבנן ס\"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר אבל תוספתו אסור והא דקתני גדעו ופסלו היינו לאשמועינן דאע\"ג דעבד ליה מעשה בגופיה אין עיקר האילן נאסר: \n", + "אילן שהיה וכו'. שם אי זו היא אשרה ואמר שמואל אפילו אמרו הני תמרי לבית נצרפו אסור דרמו ביה שיכרא ושתו ליה ביום אידם ואמרינן התם דהלכתא כוותיה. ופירש\"י אי זו היא אשרה סתם אילן שלא הוברר לנו שהיא אשרה באי זו סימן נכיר אם היא אשרה אם לאו. בי נצרפו שם עבודת כוכבים שלהם: \n\n" + ], + [ + "אילן שמעמידים וכו'. משנה שם העמיד תחתיה עבודת כוכבים וביטלה הרי זה מותר כך הגירסא בספרים שלנו. אבל רבינו נראה שגורס ונטלה וא\"ת הרי רבינו פסק בראש פרק זה כרבנן דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר והיאך כתב כאן דבשביל שהעמידו תחתיו עבודת כוכבים שאסור אטו מי חמיר העמידו תחתיו עבודת כוכבים מנעבד גופיה. וי\"ל דהכא באילן שנטעוהו מתחילה להעמיד תחתיו עבודת כוכבים עסקינן ואפ\"ה שרי לפי שאין האילן נעבד ודייק קצת הכי לישנא דקתני אילן שמעמידים תחתיו עבודת כוכבים דמשמע שרגילות הוא להעמיד מתחלת ברייתו. א\"נ אשמועינן דשרי אפילו מה שהוסיף בעוד העבודת כוכבים תחתיו ומיהו בעוד העבודת כוכבים תחתיו אסור אפילו עיקרו דמנכר מילתא טפי מכשהוא נעבד דההוא אין שנוי בין אותו אילן לאחר: \n", + "בית שבנאו וכו'. משנה (שם דף מ\"ז): \n", + "וכן המשתחוה לבית. שם מימרא דרב: \n", + "וכן אבן וכו'. משנה שם שלש אבנים הם אבן שחצבה מתחלה לבימוס אסורה ציירה וכיירה לשם עבודת כוכבים וחידש נוטל מה שחידש העמיד עליה עבודת כוכבים וסילקה הרי זה מותר ובגמרא אמר רבי אמי אע\"ג דצייר וכייר בגופה של אבן נוטל מה שחידש ושפיר דמי: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה ביתו וכו'. משנה שם מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודת כוכבים ונפל אסור לבנותו כלומר לפי שבונה כותל לעבודת כוכבים כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד\"א ובונה והקשו בגמרא והא קא מרווח לעבודת כוכבים ותירצו דעביד ליה בית הכסא לתינוקות כלומר דאילו לגדולים צניעותא בעי אי נמי דגדר ליה בהיזמי והיגי. ופירש\"י דהכא במאי עסקינן כשהבית עצמו נעבד: \n", + "היה הכותל וכו'. שם סוף המשנה הנזכרת היה שלו ושל עבודת כוכבים ידין מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ומפרש רבינו כמה שכתב בירושלמי ידון מחצה על מחצה דהיינו שיחלקו הכותל לחצאין וכל חלק עבודת כוכבים אסור ומטמא. אבל רש\"י פירש בענין אחר. ומיהו כתב הר\"ן דכי שרי בירושלמי ליקח הישראל חצי הכותל ה\"מ במכיר אבנים שכנגדו אבל אם אינו מכירם אסור דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כיצד מאבד וכו'. משנה שם (דף מ״ג) ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים א״ל אף הוא נעשה זבל ונאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כלומר שאם יזרנה לרוח יעשה זבל לגנות והרי הוא נהנה ואיפסקא הלכתא בפרקין כר' יוסי דזה וזה גורם מותר והכא הוי גורם זבל דאיסור וקרקע דהיתר מיהו מבעיא לן בפ' כל שעה (פסחים כ״ח.) היכי קאמר שוחק וזורה לרוח או שוחק ומטיל לים או דילמא שוחק וזורה אבל מטיל לים בעיניה. וכה״ג איבעיא לן גבי חמץ דקתני מפרר וזורה לרוח או מטיל לים אמר רבה מסתברא עבודת כוכבים דלים המלח אזלא לא בעיא שחיקה חמץ דלשאר נהרות אזיל בעי פירור א״ל רב יוסף אדרבא עבודת כוכבים דלא ממאיס בעי שחיקה חמץ דממאיס לא בעי פירור: \n", + "וכתב הרמ\"ך תימה היכי פסק כרב יוסף לגבי רבה ואע\"ג דתניא כוותיה דרב יוסף הא דחי ליה רבה עכ\"ל. ובהא איכא למימר דרבינו ס\"ל כמו שכתבו התוס' דליכא בין רבה ורב יוסף אלא חמץ בשאר נהרות אבל בעבודת כוכבים ליכא בינייהו מידי לענין דינא דגם לרב יוסף לא בעי שחיקה אלא בשאר נהרות כמו לרבה. ומ\"מ דברי רבינו תמוהים דאי בעי למיפסק כרבה דלים המלח לא בעי שחיקה למה כתב שורף דשריפה זו למה ואי בעי למיפסק כרב יוסף למה החליף שחיקה בשריפה ואם מפרש כפירוש התוספות יקשה למה כתב שורף כדקשיא אי בעי למיפסק כרבה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "דבר שאין בו תפיסת יד אדם וכו'. משנה (דף מ\"ה.) העכו\"ם העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים כלומר ההרים ומה שעליהם אסורים שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתב רש\"י דאע\"ג דאינהו לא מתסרי גזירת הכתוב היא שהרים וגבעות שהם קרקע עולם אין בהם כח לאוסרן אבל עבודת כוכבים מיהא הוי ותלוש שעליהם כתלוש של שאר עבודת כוכבים שנאמר לא תחמוד עליהם על כל שהם נעבדים משמע: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים של וכו'. בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ב:) עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו וישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים. \n", + "ומ\"ש קודם שתבא ליד ישראל. בפרק בתרא (דף ס\"ד:) ישראל שמצא עבודת כוכבים בשוק עד שלא באת לידו אומר לעובד כוכבים ומבטלה משבאת לידו אינו אומר לעובד כוכבים ומבטלה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש עבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה לעולם אפילו היה לעובד כוכבים בה שותפות. מבואר בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ג.) דיכול לבטל חלקו ולא חלקו של ישראל דלא אמרינן ישראל אדעתא דעובד כוכבים פלח וכיון דמבטל עובד כוכבים דנפשיה דישראל נמי מצי מבטל אלא אמרינן ישראל אדעתא דנפשיה פלח וכי מבטל עובד כוכבים דנפשיה אבל דישראל לא מצי מבטל: \n", + "ומ\"ש וטעונה גניזה. (שם נ\"ב:) מנין לעבודת כוכבים שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר ואיכא מאן דנפקא ליה מדכתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח וכו' מה מזבח ה' טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה. ומ\"מ איני יודע גניזה זו למה ה\"ל לשרפה או לאבדה וצ\"ע: \n", + "וכן עבודת כוכבים וכו'. ברייתא בפרק רבי ישמעאל (שם) כתבתיה בסמוך: \n", + "ואין ישראל וכו'. משנה פרק ר' ישמעאל ישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים והיינו אפילו נתן לו העובד כוכבים רשות ופירש\"י משום דעובד כוכבים פוסל אלהיו ולא ישראל: \n", + "עובד כוכבים קטן וכו'. בפרק כל האלילים (דף מ\"ג.) אמר ריב\"ל פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי אלעזר הקפר ברבי בדרך ומצא שם טבעת ועליה צורת דרקון ומצא עובד כוכבים קטן ולא א\"ל כלום מצא עובד כוכבים גדול וא\"ל בטלה ולא בטלה סטרו ובטלה ש\"מ תלת ש\"מ עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו וש\"מ יודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה מבטל ושאינו יודע אינו מבטל וש\"מ עובד כוכבים מבטל בע\"כ. \n", + "ומ\"ש רבינו עובד כוכבים שוטה, דכיון דשוטה הוא לא מקרי יודע בטיב עבודת כוכבים וכן כשאינו עובד עבודת כוכבים הא ודאי אינו יודע בטיב עבודת כוכבים. ומלשון רבינו שלא שלל אלא בשאינו עובד עבודת כוכבים משמע דהא דעובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים של חבירו אפילו זה לפעור וזה למרקוליס וכדאמרינן בהדיא בפ' השוכר את הפועל (ס\"ד): \n", + "המבטל וכו'. משנה בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נ״ב:) בלשון הזה: \n", + "ותקרובת וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נ'.) מימרא דרב גידל א״ר חייא בר יוסף א״ר: \n", + "כתב הרמ\"ך תימה איך סתם ואמר דתקרובת אינה בטלה לעולם דהא יש תקרובת דיש לה ביטול היכא דלא הוה משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שביטלן עובד כוכבים דשרו ומפרש בגמרא טעמא משום דבעינן כעין פנים וליכא דבזרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת אע\"פ שעבודתה בכך ש\"מ דליאסר בעינן כעין פנים עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כיצד מבטלה וכו'. משנה שם (דף נ\"ג.) כיצד מבטלה קוטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אע\"פ שלא חסרה בטלה. ופירש רש\"י פחסה מיעכה בקורנס ובגמרא פחסה כי לא חסרה אמאי בטלה א\"ר זירא כשפחסה בפניה ופירש\"י וקלקל צורתה: \n", + "או שמכרה לצורף וכו'. סוף משנה זו שהזכרתי מכרה או משכנה רבי (ר' מאיר) אומר בטל וחכ\"א לא בטל ובגמרא זעירי אמר רבי יוחנן ור' ירמיה בר אבא אמר רב חד אמר מחלוקת בצורף עובד כוכבים אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל וחד אמר בצורף ישראל מחלוקת וכיון דלא ידעינן מאן אמר הכי ומאן אמר הכי כיון דספיקא דסברא היא ה\"ל למינקט לחומרא כמ\"ד בצורף ישראל מחלוקת וכרבנן דאסרי. ונראה שזה דעת הרי\"ף וכן פסק הרא\"ש בהדיא אבל רבינו פוסק כמ\"ד בצורף עובד כוכבים מחלוקת אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל. וכתב הר\"ן שטעמו דאמרינן התם ת\"ר לוה עליה או שנפלה עליה מפולת או שגנבוה לסטים אינה בטלה וצריכא דאי תנא לוה עליה מדלא זבנה לא בטלה ובודאי לא משמע דסתמא דשקלא וטריא דגמרא סלקא דלא כרבנן ולכן תופס רבינו דמחלוקת בצורף עובד כוכבים אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל וה\"ק אי תנא לוה עליה ה\"א אפילו בצורף ישראל לא ביטלה דכיון דלא זבנה לא מבטל לה מכלל דאי זבנה בטל ואילו למ\"ד דאפילו בצורף ישראל מחלוקת היכי אמרינן מדלא זבנה לא בטלה הא לרבנן אפילו זבנה לא בטלה אלא כדאמרן. ודעת רבינו דדוקא צורף אמרו וכתב הר\"ן שכן דעת הראב\"ד והרמב\"ן ז\"ל ולא כדברי רש\"י שכתב צורף לאו דוקא: \n", + "אבל אם מכרה וכו'. כבר כתבתי בסמוך (שם) פלוגתא דרבי ורבנן ובודאי דהלכה כרבנן. ודע דהאי משכנה לדעת רבינו היינו אפילו הרהינה אצלו וא\"ל אם לא באתי מכאן עד יום פלוני הרי היא שלך והגיע הזמן ולא פדאה ואפ\"ה לרבנן לא בטיל דכיון דס\"ל דצורף דוקא מפני שעתיד לשברה אי לא משכנה כה\"ג מאי רבותיה דצורף לרבי דאמר בטל וכן כתב הר\"ן ז\"ל: \n", + "או שנפלה עליה וכו' גנבוה לסטים וכו'. ברייתא (שם) כתבתיה בסמוך: \n", + "רקק בפניה וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים שנשתברה וכו'. בפרק כל האלילים (דף מ\"א:) פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י: \n", + "לפיכך המוצא שברי וכו'. פסק דלא כשמואל דאמר פרק כל האלילים דשברי עבודת כוכבים מותרים וכבר כתבתי בפרק שקודם זה מאי טעמא פסק דלא כוותיה: \n", + "כתב הרמ\"ך הרי\"ף לא פסק כן דהא מייתי מילתיה דשמואל דאמר המוצא שברי אלילים מותרים ופסק נמי כר\"י דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה ולכאורה נראה לפום ריהטא דודאי איכא לאפלוגי בין מוצא לנשתברה דהא שמואל גופיה אמר בפרק כל האלילים [מ\"ט:] דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה ואפילו הכי שרי במוצא וזה הרב נראה דפסק לגמרי כר\"י במוצא שברי עבודת כוכבים נמי אסורים עכ\"ל: \n", + "ואם היתה של פרקים וכו'. שם בס\"פ אתמר עבודת כוכבים שנשתברה רב אמר צריך לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין עבודת כוכבים צריכא ליבטל אלא דרך גדילתה כלומר דוקא כשהיא דרך גדילתה צריכה ליבטל אבל זו שנשתברה בטלה מעצמה דמימר אמר איהי נפשה לא מצלא לההוא גברא מצלא ליה ואוקימו התם פלוגתייהו בתרי תלת אוקמתי ואוקימתא בתרייתא אוקמה בעבודת כוכבים של חוליות והדיוט יכול להחזירה דרב סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה אינה בטלה ושמואל סבר דכיון דלאו אורחא ליפול ולהתפרק בטלה והלכה כרב באיסורי: \n", + "וכתבו הרי\"ף והרא\"ש אוקימתא זו והקשה הר\"ן על הרי\"ף דבריש פרקין פסק כר\"י דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה והיאך פסק בסוף הפרק כאוקמתא בתרייתא דפלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה דמשמע בהדיא דאי אין הדיוט יכול להחזירה אפילו לרב מותרת ונדחק בתירוץ קושיא זו. ומתוך דברי רבינו למדנו תירוץ יפה בדבר דהא דאוקימנא פלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה לאו למימרא דאי אין הדיוט יכול להחזירה מותרת בלא ביטול כלל לדברי הכל אלא היינו לומר דכשהדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל קיסם וקיסם לרב וכשאין הדיוט יכול להחזירה אינו צריך לבטל כל קיסם וקיסם מ\"מ אינה מותרת בלא ביטול כלל דהא קי\"ל כר\"י דאסר אלא דמפרשי דהא דאסר ר\"י אינו אלא בלא ביטול אבל אם ביטל מותר אפילו ע\"י ביטול כל דהוא דכיון שביטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים דכיון דאין הדיוט יכול להחזירה בביטול כל דהו סגי ליה ומ\"מ ביטול בעיא ואי לא בטיל כלל אסור והיינו דר\"י: \n", + "והראב\"ד כתב ואם אינו יכול להחזירה וכו' א\"א לא מחוורא הא מילתא וכו'. וצריך לבטל כל קיסם וקיסם עכ\"ל. וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מזבח עבודת כוכבים שנפגם וכו'. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ג:) תניא בימוס שנפגם מותר מזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו. ה״ד בימוס וה״ד מזבח אר״י בימוס אבן אחת מזבח אבנים הרבה. ומפרש רבינו דהאי שינתץ רובו היינו ע״י עובדי כוכבים דאי לאו הכי אסור כדין עבודת כוכבים שנשתברה מאליה: \n", + "וכיצד מבטלין וכו'. שם [נ'.] מייתי עובדא שחיפו עובדי כוכבים דרכים באבני מרקוליס ואיכא רבנן דפרשי מלילך עליהם ואיכא דלא פרשי וא\"ר יוחנן רבי מנחם ברבי סימאי בנן של קדושים מהלך עליהם ואנו נפרוש מהם ורבא בר ירמיה אייתי מתניתא בידיה עובדי כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהם דרכים מותרים ורב ששת נמי משמע התם דהכי ס\"ל והשתא כי נוקי רבנן דפרשי בהדי רבנן דלא פרשי הא ר' יוחנן ורב ירמיה ורב ששת בהדייהו וה\"ל דלא פרשי רובא ועוד דהא מעשה דרבי מנחם ברבי סימאי ומתניתא מסייע להו והכי נקטינן: \n", + "כיצד מבטלין את האשרה וכו'. משנה בסוף כל האלילים (דף מ\"ט:) כיצד מבטלה כלומר לאשרה קירסם וזירד נטל ממנה מקל או שרביט אפילו עלה ה\"ז ביטלה שיפה לצורכה אסורה ושלא לצורכה מותרת. ופירש רש\"י קירסם קסמין יבשים שבאילן, נטל לצורכו לישרוף, זירד זרדין לחים שבה לצורכה ליפותה עכ\"ל. ובגמ' [שם] תניא עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים לצורכו היא ושפאיה מותרים לצורכה היא אסורה ושפאיה מותרים וישראל ששיפה עבודת כוכבים בין לצורכה בין לצורכו היא ושפאיה אסורים. כתב הרמ\"ך היתה של ישראל וכו' תימה מאי איריא של ישראל אפילו של עובד כוכבים נמי ישראל ששפה אותה בין היא בין שפאיה אסורים כדאמרינן בגמ' [שם מ\"ב.] גזירה דילמא מגבה להו והויא לה עבודת כוכבים של ישראל ואין לה ביטול לעולם, עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלשה ימים וכו'. משנה בריש מסכתא (דף ב'.) שלשה ימים לפני אידיהן של עובדי כוכבים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולשאול מהם להלוותם וללוות מהן לפרען וליפרע מהן. בגמ' שם (ו':) תניא כשאסרו לשאת ולתת עמהם לא אסרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאין מתקיים לא תני רב זביד בר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחין מהם. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דמתניתין בין מקח בין ממכר אסרה וברייתא דלא אסרה אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא ה\"פ לא אסרו לגמרי בין למכור בין ליקח אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא אסרו לגמרי שאע\"פ שאסרו ליקח לא אסרו למכור והא דתניא דבר שאינן מתקיים מוכרים להם אבל לא לוקחין מהם לפרושי מאי דקתני בהאי ברייתא אבל בדבר שאינו מתקיים לא אתיא. וטעמא דמותר למכור להם דבר שאינו מתקיים ואסור ליקח מהם אפילו דבר המתקיים היינו משום דכשמוכר לו דבר שאינו מתקיים ביום חגו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליהם וליזיל ומודה מקמי יום חגו לא חיישינן אבל כשלוקח מהם בין דבר המתקיים בין דבר שאינו מתקיים הרי המעות בידו ביום חגו ומודה עליהם אע\"פ שאין בידו החפץ וכתב הר\"ן שזו היא שיטת הגאונים וכתב שדבריהם עיקר. ואהא דתנן ליפרע מהם אמרינן בגמ' [שם] מתני' דלא כריב\"ק דתניא ריב\"ק אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהם מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם אמר רב יוסף הלכה כריב\"ק וכתב רבינו ירוחם דמשמע בירושלמי דמלוה על המשכון הוי כמלוה בשטר: \n", + "בד\"א בארץ ישראל וכו'. שם [י\"א:] מימרא דשמואל. \n", + "עבר ונשא וכו'. שם [ו':] איבעיא להו עבר ונשא ונתן מאי ר\"י אמר אסור ור\"ל אמר מותר ותניא כוותיה דריש לקיש ומשמע התם דע\"כ לא שרי ר\"ל אלא בשנשא ונתן באותן שלשה ימים אבל ביום חגיהם אסור אפילו לר\"ל: \n\n" + ], + [ + "ואסור לשלוח דורון וכו'. שם ההוא אפיקורוס דשדר ליה דינרא לרבי יהודה נשיאה ביום חגו יתיב ר\"ל קמיה אמר היכי אעביד אשקליה דילמא אזיל ומודה לא אשקליה הוה ליה איבה אמר ליה ריש לקיש טול וזרוק לבור בפניו אמר כ\"ש דהויא ליה איבה טפי אמר כלאחר יד הוא דקאמינא ופירש\"י כלאחר יד שלא יבין שמדעת השלכתו וכיון שרואה שאבד ממך לא ישמח. ואמרינן תו בגמרא רב יהודה משדר קורבנא לאבי דרנא ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עבודת כוכבים. בפרק בתרא (דף ס\"ה.) רבא אמטי קורבנא לבר שישך ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עכו\"ם הא אי פלח עכו\"ם אסור לשלוח להם דורון וא\"כ שליחות דורון וקבלתו שוין דבעובד כוכבים שניהם אסורים וכשאינו עובד כוכבים שניהם מותרים. ומשמע דזריקה כלאחר יד דקאמר בפניו צריך לזרוק דהא פירושה דמאי דא\"ל טול וזרוק בפניו הוא ועוד דאי לא בפניו למה ליה לזורקו כלאחר יד יזרקנו להדיא ועוד דאי שלא בפניו מה הועיל בזריקה זו דכיון דלא ידע בה אזיל ומודה דאין לומר שאח\"כ יודיענו דקודם שיודיענו אזיל ומודה ועוד דא\"כ הוה ליה לפרושי אלא ודאי כדאמרן וכן הם דברי רש\"י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שלא יהנה בו ולא פירש שצריך לאבדו בפניו: \n\n" + ], + [ + "היה אידן וכו'. יליף לה רבינו מדתנן לפני אידיהם של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור מלשאת ולתת וכו' ותנן בסמוך (שם דף ח'.) ואלו הם אידיהן קלנדיא וסנטריא ומשמע דה\"ק ואלו אידיהן שאסורין שלשה ימים לפניהם וכן פירש\"י ואמרינן בגמרא דקלנדיא וסנטריא כל אחד מהם היו שמונה ימים הרי בהדיא דאפילו היה חגם ימים רבים אסור גם בשלשה שלפניהם: \n\n" + ], + [], + [ + "יום שמתכנסין וכו'. משנה שם ואלו אידיהן של עובדי כוכבים ומני בהדייהו יום גנוסיא של מלכים ומפרש בגמרא דהיינו יום שמעמידין בו מלך ופריך עלה מדתניא יום גינוסיא של מלכים ויום שמעמידין בו את המלך ומשני לא קשיא הא דידיה הא דבריה כלומר שמעמידין את בן המלך בחיי האב והאב שמח וזובחים זבחים. ורבינו כתב סתם יום שמתכנסין להעמיד להם מלך דל\"ש לן בין דידיה לבריה. ומפרש רבינו גינוסיא כמו כינוסיא ואפשר שכך היתה גירסתו ז\"ל: \n", + "אבל עובד כוכבים וכו': כתב הראב\"ד לפי סוגיא דגמרא וכו' ואכלהו קאי, עכ\"ל. ודין זה משנה פרק לפני אידיהן [שם] ואלו אידיהן וכו' ויום קלנדיא וסנטריא ויום הלידה ויום המיתה דר\"מ וחכ\"א כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים ושאין בה שריפה אין בה עבודת כוכבים. יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופירש בגמרא דאותו היום לאפוקי לפניו ואותו האיש לאפוקי משועבדיו. ומפרש הראב\"ד ז\"ל יום הלידה יום לידת המלך הויא חג ממש דבעינן שלשה ימים לפניהם אבל יום תגלחת זקנו אפילו דמלך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו דלא חשיבי הני מילי ליאסר לפניו וכן אינו אסור אלא אותו האיש אבל לא משועבדיו אם אינם עובדים אותה עבודה, זהו מה שנראה מתוך דברי הראב\"ד ז\"ל: \n", + "ולדעת רבינו נ\"ל ששיעור המשנה כך היא ואלו אידיהם של עובדי כוכבים קלנדיא וסנטוריא וקרטיסים ויום גינוסיא של מלכים ובכאן נשלמו אידיהם של כלל עובדי כוכבים והשתא מתחיל למנות יום חג פרטי דהיינו יום הלידה כלומר יום שנולד בו ויום המיתה כל מיתה שתהיה לדעת ר\"מ ולדעת חכמים דוקא מיתה שיש בה שריפה ויום תגלחת זקנו וכו' אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופסק כחכמים דדוקא מיתה שיש בה שריפה. ודין משועבדיו כתבו רבינו בסמוך \n", + "שכתב אין יום החג אסור וכו' או מפני כבוד המלך וכו' ודין המשועבדין לאיש כדין המשועבדים למלך דקרחא בביתיה פרדשכא הוי וה\"נ משמע בגמרא וא\"כ כי קתני אינו אסור אלא אותו האיש כלומר ולא משועבדיו היינו כשמשועבדיו אין מודים באותו יום אלא שומרים אותו מפני כבוד אדוניהם: \n", + "אין יום החג אסור וכו'. שם (דף ח':) עיר שעשתה קלנדא כל העיירות הסמוכות משתעבדות לה מותרות או אסורות ריב\"ל אמר קלנדא לכל אסורה ור\"י אמר אינה אסורה אלא לעובדיה ותניא כוותיה ואמר רב אשי אף אנן תנינן אינו אסור אלא אותו האיש לאפוקי משועבדיו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) דברים שהן מיוחדין וכו'. משנה שם (עבודת כוכבים דף י\"ג) אלו דברים אסור למכור לעכו\"ם אצטרובלין וכו' ותרנגול לבן ר' יהודה אומר מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולים ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכר שאין מקריבין חסר לעבודת כוכבים ושאר כל הדברים כלומר שאין דרכן להקריבן לעבודת כוכבים סתמן מותר ופירושן אסור ואע\"ג דפשטא דמתני' משמע דרבי יהודה לפלוגי אתא ואם כן ה\"ל למיפסק כת\"ק דאסר אפילו בין התרנגולים, נראה שטעמו של רבינו שפסק כר\"י דהיינו משום דבעי רב אשי תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן וכתב רש\"י דאליבא דר' יהודה בעי ולא אליבא דרבנן. ומשמע לרבינו דכיון דרב אשי בעי אליביה סבר דהלכתא כוותיה דאי לאו הכי לא הוה בעי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא סבר כוותיה הכי נקטינן ועוד דמשמע בברייתא בגמ' דלא לחלוק בא אלא לפרש דברי תנא קמא דקתני בברייתא א\"ר יהודה אימתי וכל מקום שא\"ר יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים. \n", + "ומ\"ש שאם היו מעורבים דברים המיוחדים וכו' שמוכר הכל סתם הטעם משום דהיינו תרנגול בין התרנגולים ולא ידעתי למה לא כתב רבינו הא דאמרינן בגמ' שמותר למכור לו חבילה דהיינו שלשה מינים או יותר דמוכחא מילתא דלסחורה קא מכוין: \n", + "כתב הרמ\"ך דברים שהם מיוחדים וכו' תימא דבגמ' [שם מ\"ד] חזינן דאפילו דבר המיוחד לעבודת כוכבים מותר למכור דהא תרנגול לבן מיוחד לתקרובת עבודת כוכבים הוא ומסיק בגמרא דלכולי עלמא היכא דאמר תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן ואפילו לא יהא בין התרנגולים וכ\"פ הרי\"ף, עכ\"ל: \n", + "ואיני רואה טעם בדבריו שמ\"ש רבינו דברים שהן מיוחדים לעבודת כוכבים אסור למכור להם מתני' היא וכתבתי בסמוך. ומה שהוקשה לו מתרנגול לבן אדקשיא ליה על דברי רבינו ליקשי ליה על הגמרא. אבל לפי האמת קושיא ליתא כלל דהא ודאי חילוק יש בין שואל תרנגול סתם לשואל דבר המיוחד לעבודת כוכבים דסתם תרנגול אינו מיוחד לעכו\"ם וזה פשוט ביותר: \n\n" + ], + [ + "כשם שאין מוכרים וכו' עד ואין משחיזין להם את הזיין. הכל משנה וברייתא שם (דף ט\"ו וט\"ז): \n", + "וכל שאסור למוכרו וכו'. שם מימרא דרב נחמן: \n", + "וכן אסור למכור וכו'. שם מימרא דרב דימי ומפרש שאפילו אינו מועד להרוג אלא לגזול אין מוכרין לו כלי זיין לפי שכשרודפין אחריו נלחם ומציל עצמו ומאבד זה את ממונו: \n\n" + ], + [ + "היו ישראל שוכנים וכו'. שם והאידנא דמזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עלן: \n", + "עיר שיש בה וכו'. משנה שם (דף י\"א:) עיר שיש בה עבודת כוכבים חוצה לה מותר היתה חוצה לה תוכה לה מותר מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ואם יכול לילך בה למקום אחר מותר. ומפרש רבינו שעיר שיש בה עבודת כוכבים אסור להכנס בה ומהו לילך לשם כלומר לעבור דרך שם וקאמר דבזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום דרך העיר ההיא ואין שם דרך אחרת אסור שהרי הוא נראה כנהנה מאותו העיר שיש בה עבודת כוכבים שאלמלא הוא לא היה יכול לילך למחוז חפצו אבל כשיש דרך אחרת לא מחזי כנהנה מאותה העיר שהרי יש דרך אחרת: \n", + "כתב הראב\"ד מותר להלך חוצה לה. א\"א בתוספתא וכו' מפני חשש משא ומתן, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + " וכתב עוד הראב\"ד אבל אם יש דרך אחרת וכו'. א\"א אין דבריו מיושבים כלל וכו' שאין כאן חשד עכ\"ל. נראה שהוא ז\"ל מדקדק מלשון רבינו שכתב ונקרה והלך בזו דדוקא בשקרה מקרה שהלך בזו אבל לכתחלה לא ילך בזו ולפיכך כתב אין דבריו מיושבים וכו'. ואני אומר שגם רבינו סבר כן שמותר לכתחלה ולא כתב ונקרה לומר דדוקא בשקרה מקרה שרי ולא לכתחלה אלא אורחא דמלתא נקט: \n", + "כתב הרמ\"ך עיר שיש בה עבודת כוכבים וכו'. תימה דבגמ' [שם י\"ג.] משמע דאפילו לשאת ולתת עמהם מותר ולכאורה משמע היכא דהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ללכת אפילו חוצה לה דלא שרי לשאת ולתת אלא היכא דעבר והלך לשם מ\"מ בזה אין ספק שמותר לשאת ולתת עמהם וכן פירש\"י וכן נראה מעיקר הגמרא, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אסור לבנות עם וכו' עד שיש בה אותה כיפה. משנה שם (דף ט\"ז). \n", + "ומ\"ש ואם בנה שכרו מותר. פשוט (שם דף י\"ט:) בגמרא: \n\n" + ], + [ + "עיר שיש בה עכו\"ם וכו'. משנה (שם דף י\"ב): \n", + "חנויות של עכו\"ם וכו'. בירו' ובתוספתא פרק ר' ישמעאל: \n\n" + ], + [ + "המוכר ביתו וכו'. בפ' השולח (גיטין דף מ״ד) המוכר ביתו לכותי דמיו אסורים וכותי שאנס ביתו של ישראל ואין בעליו יכולים להוציאו לא בדיני ישראל ולא בערכאות מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות מפני שהוא כמציל מידם. ומפרש רבינו דמוכר לכותי היינו לעבודת כוכבים דאם לא כן לא היו דמיו אסורים כדפירש״י: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א ואם הקדימו לו דמיו קודם שיעבדוה מותרים, עכ\"ל. ונראה דהיינו לומר שאם מכר ביתו לכותי והקדים דמיו ואחר כך נתנה הכותי לעבודת כוכבים מותר וא\"כ הוא איני יודע מה הוצרך להשמיענו שדבר פשוט הוא ועוד דמוכר לעבודת כוכבים אמר רבינו ולא מוכר לכותי שלא לעבודת כוכבים, ועוד ק\"ל דמה צורך שיקדים דמיו אפילו לא הקדימם כיון שזקפם עליו במלוה הרי הם חוב אצלו ומותר אפילו אחר שנתן הכותי הבית לעבודת כוכבים. וצ\"ל דמיירי בשמכרה לכותי לצורך עבודת כוכבים וקאמר דלא נאסרו דמים אלא בשעבדוה קודם שיתנו לו דמיה אבל אם נתנו לו דמים קודם שעבדוה מותרים וה\"ה אם זקפם עליו במלוה קודם שנתנוה: \n\n" + ], + [ + "וחלילין של וכו'. ירושלמי ותוספתא פרק רבי ישמעאל: \n", + "הולכין ליריד של וכו'. ברייתא פ\"ק (י\"ג.) ופירש\"י וכותב שטרו ומעלה שטרותיו לערכאות שלהם לחתום ואע\"פ שכבוד הוא להם ואיכא למימר דאזיל ומודה מותר מפני שהוא כמציל מידם שמתוך כך יהיו לו עדים שמסייעין אותו להציל מן העוררין עכ\"ל. וא\"כ מפני שהוא כמציל לא קאי אלא אכותב ומעלה בערכאות שלהם: \n", + "בד\"א בלוקח וכו'. שם מימרא דר' אבא בריה דר' חייא בר אבא: \n", + "עבר ולקח וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "עובד כוכבים שעשה משתה וכו'. שם (ח'.) ברייתא דרבי ישמעאל: \n", + "ומאימתי אסור לאכול וכו'. שם ומעיקרא אימת מכי רמו שערי באסינתי כלומר לעשות שכר ליום המשתה: \n", + "וכל ימי המשתה וכו'. שם כל תלתין יומין בין א\"ל מחמת הילולא ובין לא אמר אסור מכאן ואילך אי א\"ל מחמת הילולא אסור ואי לא אמר ליה מחמת הילולא שרי. וכי א\"ל מחמת הילולא עד אימת אמר רב פפא עד י\"ב ירחי שתא: \n\n" + ], + [ + "בת ישראל לא תיניק וכו'. משנה בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו.) בת ישראל לא תילד את העובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל בת ישראל לא תיניק בנה של עובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מינקת בנה של בת ישראל ברשותה כלומר ברשות הישראלית אבל לא ברשות העובדת כוכבים שמא תהרגנו ובגמ' בברייתא מפורש הטעם שלא תילד ולא תיניק בת ישראל את העובדת כוכבים מפני שמילדת או מגדלת בן לעבודת כוכבים: \n", + "ומ\"ש שמילדת בשכר משום איבה. שם מימרא דרב יוסף ושם אמרו דמניקה אפילו בשכר לא דאי פנויה היא אמרה בעינא לאינסובי ואם אשת איש היא אמרה לה קא מזדהמנא באפי גבראי ושם אמרו עוד דבשבת אפילו בשכר אסור לילד וליכא למיחש לאיבה דיכלה למימר לה ישראלית דמינטרא שבת מחללין עלה אתון דלא מנטריתו שבת לא מחללין עלייכו ותמהני למה לא כתבו רבינו: \n\n" + ], + [ + "ההולכים לתרפות וכו'. משנה שם (דף כ\"ט:) ההולכים לתרפות שלהם אסור מלשאת ולתת עמהם והבאים מותרים ובגמרא [ל\"ג ע\"א] ארשב\"ל לא שנו אלא שאין קשורים זה בזה אבל קשורים זה בזה אסורים אימא דעתו לחזור: \n", + "ישראל ההולך וכו'. (שם ל\"ב: ל\"ג.) מימרא דשמואל: \n", + "ישראל מומר וכו'. ברייתא שם ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזירה אסור ואוקמוה בישראל מומר: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהלך ליריד וכו'. ברייתא שם ואמרו שם הטעם משום דעכו״ם אימור חמרא זבין גלימא זבין ישראל אי איתא דה״ל הכא לדידן הוה מזבין ליה אלא אמרינן עכו״ם זבין ודמי עכו״ם איכא בהדיה. וכתב הרי״ף ז״ל והא דאמרינן הכא עכו״ם אימור חמרא זבין גלימא זבין לא צריכנא ליה דהא אסיקנא בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה ס״ד.) דדמי עכו״ם ביד עכו״ם מותר לכן כתב רבינו טעם זה: \n", + "ומפני זה נושאין וכו'. אע\"פ דבגמרא [ל\"ב:] לא יהבינן האי טעמא אלא הכי אמרינן עכו\"ם בהליכה אסור דאתי ומודה בחזירה מותר מאי דהוה הוה ישראל בחזרה אסור דאביק בה מהדר הדר ואזיל וישראל מומר בין בהליכה בין בחזרה אסור דודאי אזיל. אבל כיון שכתב הרי\"ף דלא צריכין לההוא טעמא ממילא למדנו דטעמא דכל הני משום דעכו\"ם ביד ישראל היא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין כורתין ברית וכו': לפיכך אם ראה וכו'. בפרק אין מעמידין (ע\"ז דף כ\"ו.) תני רבי אבהו קמיה דר\"י העכו\"ם לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורסין והמסורות והמומרין מורידין ולא מעלין: \n\n" + ], + [ + "מכאן אתה למד וכו'. פשוט הוא דרפואה היינו מעלין ובפירוש אמרו בגמרא דאסור להעלותן אפילו בשכר: \n", + "ומ\"ש ואם היה מתירא מהם וכו'. נלמד מדין ישראלית שמילדת את הנכרית ואע\"פ שאמרו שאסור להעלותם אפי' בשכר הרי שם אמרו שיבקש תואנה משמע הא אם אינו יכול לבקש תואנה המתירא מהם מעלין אותם וה\"ה שמרפאין אותם. ומדברי רבינו שהזכיר בכל זה עכו\"ם משמע שאם אינו עכו\"ם מותר לרפאתו בשכר וכן להעלותו מהבור: \n", + "ומ״ש וגר תושב וכו'. פשוט הוא שהרי אמרו בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ס״ה:) דגר תושב אתה מצווה להחיותו: \n\n" + ], + [ + "אין מוכרין להם בתים וכו'. משנה פ' לפני אידיהן (עבודה זרה דף כ': כ״א.) אין משכירין להם בתים בא״י ואין צ״ל שדות ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות ובחוצה לארץ מוכרים בתים ומשכירין שדות דברי ר' מאיר ר״י אומר בא״י משכירין להם בתים ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות ובח״ל מוכרין אלו ואלו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר״י אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשנה שכונה וכמה שכונה תנא אין שכונה פחות משלשה בני אדם: \n", + "ומ\"ש מפני מה אמרו וכו'. כך אמרו שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "אף במקום שהתירו וכו'. משנה שם ואמרו בגמרא אף במקום שאמרו להשכיר מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי ואע\"פ שהלכה כר\"י לא נמנע רבינו מלכתוב משנה זו להשמיענו דין זה ורצה לתפוס לשון המשנה דהא ליכא למיחש דנימא הלכה כר\"מ שהרי הוא ז\"ל פסק בסמוך כר\"י: \n", + "ומ\"ש אבל משכיר להם לעשותן אוצר. כלומר שאם שלא לבית דירה אמרו א\"כ במה אמרו משכירין להם לכך כתב דהאי משכירין להם היינו אוצר: \n", + "כתב הראב\"ד אבל משכיר להם בתים לעשותן אוצר א\"א ובלבד שלא יהא אוצר של יין ואם עשה שכרו אסור עכ\"ל. ורבינו כתב אוצר ולא פירש ופשיטא דאינו יכול לעשותו אוצר דיין נסך ואם עשאו שזה אסור כדברי הראב\"ד ולא הוצרך רבינו לכתוב זה שכבר נתבאר בהלכות מאכלות אסורות שכל הנאת יין נסך אסור: \n", + "ואין מוכרין להם פירות ותבואה וכו'. משנה (דף י\"ט:) אין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ ר\"י אומר מוכר הוא לו ע\"מ לקוץ ובגמרא (שם דף כ':) ת\"ר מוכר לו אילן ע\"מ לקוץ וקוצץ דברי ר\"י ור\"מ אומר אין מוכר לו אלא קוצץ. וכתב הרמ\"ך הרי\"ף פסק כר\"מ משום דסתם מתניתין כוותיה ועוד דקי\"ל הלכה כר\"מ בגזרותיו ע\"כ. וי\"ל שפסק רבינו כר\"י משום דמוכח בברייתא בגמרא דמאן דפליג עליה דר\"י היינו ר\"מ ואע\"ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דמוכח דתלמודא סבר דהלכה כר\"י דבעי בעיא אליביה. דהכי אמרינן התם איבעיא להו בהמה ע\"מ לשחוט מהו התם טעמא מאי שרי רבי יהודה דלאו ברשותיה קיימי ולא מצי משהי להו אבל בהמה כיון דברשותיה דעובד כוכבים קיימא משהי לה או דלמא ל\"ש. וז\"ל הרא\"ש תמיהא לי על הרי\"ף למה הביא בהלכותיו הך בעיא שהיא אליביה דר' יהודה והיה נראה דמדבעי סתמא דתלמודא אליבא דרבי יהודה אלמא הלכתא כוותיה והא דקתני במתני' אבל מוכר הוא משיקוץ לאו סתמא הוא כר\"מ אלא דרבי יהודה ור\"מ פליגי בדברי ת\"ק דרבי יהודה מפרש דבריו אבל מותר הוא משיתנה עמו לקוץ דלא משמע ליה דקאמר ת\"ק משיקצץ דמה חידוש הוא זה וכי בשביל שהיה מחובר לקרקע לא ימכרנו לו אחר שנקצץ ורבי מאיר פירש בברייתא משיקצוץ ממש והרמב\"ם ז\"ל פסק בחבוריו כר\"י עכ\"ל: \n", + "ומפני מה אין מוכרין להם וכו' עד ולא בנתינה. הכל ברייתא (שם דף כ'.) ומוכח בגמרא דאע\"ג דאסור לספר בשבחן אם ראה עובד כוכבים נאה יכול להודות ולומר מה רבו מעשיך ה' או ברוך שככה לו בעולמו: \n\n" + ], + [ + "מפרנסין עניי וכו'. ברייתא בגיטין פ' הנזקין (גיטין דף ס״א:): \n", + "ואין ממחין וכו'. משנה שם [נ\"ט:]: \n", + "ושואלין בשלומם וכו'. משנה שם (ס\"א). ושואלין בשלומם מפני דרכי שלום והיינו בשפה רפה ובכובד ראש וכמו שכתב רבינו בסמוך ואפ\"ה טובא אשמועינן דלא חיישינן דילמא אזיל ומודה: \n", + "ואין כופלין וכו'. שם [ס\"ב] מימרא דרב דימי בר שישנא משמיה דרב ולעולם פירושו אפילו שלא ביום חגו וכו': \n", + "לא יכנס עד ובכובד ראש. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "אין כל הדברים האלו אמורים וכו'. כתב הראב\"ד ואפילו יושב ישיבת עראי וכו'. א\"א זאת לא מצאנו וכו' ולא העברה עכ\"ל. ורבינו משמע ליה דכיון דטעמא משום פן יחטיאו אותך לי אפילו בישיבת עראי או בעובר ממקום למקום איכא למיחש להכי הילכך על כרחך לומר דישיבה דכתיבא בהו אפילו כל דהו קאסר ומשבע אומות ילפינן לשאר עובדי כוכבים דהא בהו נמי שייך פן יחטיאו: \n", + "ואין מקבלין גר תושב וכו'. בערכין פרק המקדיש (ערכין דף כ״ט): \n", + "כתב הראב\"ד אבל שלא בזמן היובל וכו'. א\"א איני משוה לו בישיבת הארץ עכ\"ל. טעמו לומר שאע\"פ שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג אם קבל שבע מצות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ הא ליכא למיחש ביה פן יחטיאו. ולדעת רבינו נראה לומר דאין ה\"נ שאם מעצמו קיבל עליו שבע מצות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא שאין בית דין מקבלין אותו: \n", + "ודין גר תושב נתבאר בפרק י\"ד מהלכות איסורי ביאה ופרק שביעי מהלכות בית הבחירה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין הולכין בחוקות וכו'. מ\"כ דאיתא בספרא פרשת אחרי מות. ומשמע דרבינו כתב בתחלה דרך כלל אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים וכו' עד ואבדיל אתכם מן העמים והדר מפרש. לא ילבש במלבוש המיוחד להם לפרש מ\"ש לא במלבוש. לא יגדל ציצית ראשו וכו' לפרש מה שכתוב ולא בשערו. ולא יבנה מקומות לפרש מ\"ש וכיוצא בהם: \n", + "ולא ילבש במלבושים וכו'. כתב מהר\"י קולון סימן פ\"ח דאיתא בספרא שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו' הואיל ויוצאין בקילוסין אף אני וכו'. וכתב הוא ז\"ל שלא נתכוון רבינו לאסור אלא מלבוש המיוחד להם ופירשו הישראלים ממנו משום צניעות או מפני ד\"א שכיון שנתייחד להם מפני פריצות ופירשו הישראלים ממנו מפני יהדותן אז כשלובשים הישראלים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם אבל כשאינו מלבוש המיוחד להם על דרך זו אין הישראל חייב להשתנות מן העובדי כוכבים כלל ועיקר: \n", + "ולא יגדל וכו'. נ\"ל שכך צריך לגרוס ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם ולא יגלח וכו' ותני והדר מפרש לא יגדל ציצית ראשו וכו' והא כיצד באחד משני ענינים שהם עושים לא יגלח מן הצדדים וכו' ולא יגלח השער וכו'. \n", + "ומ״ש אסור לגדל בלורית. מדתני' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה כ״ט.) וכתבה רבינו בסמוך עובד כוכבים שהיה מסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שלש אצבעות לכל רוח שומט ידו וטעמא משום דלשם עבודת כוכבים הוא מגדלה אסור הישראל להדמות להם בה: \n", + "ומ״ש ולא יגלח השער מכנגד פניו וכו'. בב״ק סוף פ' מרובה (בבא קמא דף פ״ג.) ובסוטה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ט:) תניא המספר קומי ה״ז מדרכי האמורי. ומפרש רבינו מספר קומי לצד הפנים ומניח הפרע מאחריו וכן פירשו רש״י והערוך: \n", + "ולא יבנה מקומות וכו': כתב הראב\"ד ולא יבנה מקומות וכו' א\"א לא ידעתי מה הוא זה וכו' כמו שהם עושים עכ\"ל. ונ\"ל דהיינו לומר שלא יבנה כתבנית אותם היכלות: \n", + "וכל העושה אחד מאלו לוקה. וא\"ת והא הוי לאו שבכללות והיאך לוקים עליו. וי\"ל דלאו שבכללות היינו כגון לא תאכלו על הדם שהוא כולל ענינים שונים לא תאכלו ביום שתהרגו נפש לא תאכלו אכילת בן סורר ומורה וכגון לא תעבדם שכולל עבודות שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב אבל כל הנכללים בלאו זה כלם אסורים משם אחד דהיינו הולך בחקות העובדי כוכבים ועונשן שוה דהיינו מלקות. ומכאן תלמוד לכל הנזכר בפרק זה כיוצא בזה שאיסורים רבים נכללים בלאו אחד משם אחד ולוקים עליהם: \n\n" + ], + [ + "עובד כוכבים שהיה מסתפר וכו'. ברייתא פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ט.) עובד כוכבים המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו וכמה אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה שלש אצבעות לכל רוח: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהיה קרוב למלכות וכו'. בסוף פ' מרובה (ב\"ק פ\"ג) ובפ' עגלה ערופה (סוטה מ\"ט) אבטולס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שקרוב למלכות היה ומשם למד רבינו להתיר המלבושין וכ\"ש הוא. ועוד דאשכחן דאי אבטולס בר ראובן היה מתנכר שהוא יהודי כדאיתא במעילה [י\"ז.] וע\"י כן הציל את ישראל ודאי שלא היו מלבושיו כשל ישראל דא\"כ היו מכירים אותו. וא\"ת כיון שכתב רבינו שלוקה על כל אחד מאלו היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות. ויש לומר משום הצלת ישראל הוא דשרו וכשישראלים עומדים לפני המלכים הם מצילים את ישראל והני ת' ילדים שהיו לדוד נמי הצלת ישראל הוה דהוו מבעתים את האויבים. אי נמי שהתורה לא פרטה דבר אלא אמרה ובחקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם ראו שאין לגזור על הקרובים למלכות: \n\n" + ], + [ + "כיצד הוא הנחש. סנהדרין פ' ד' מיתות (ס\"ה ס\"ו) ת\"ר מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו או מקלו נפלה לו מידו בנו קורא לו מאחוריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו שועל משמאלו. ורבינו נקט תרי ותלתא מנייהו לדוגמא בעלמא ולא חש למנות את כולם. \n", + "ומה שכתב וכן אלו ששומעים צפצוף העוף וכו'. גם זה שם ת\"ר לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובדגים: \n", + "וכן אלו שאומרים שחוט וכו'. ברייתא בשבת (דף ס\"ז) ס\"פ במה אשה יוצאה. ופירוש שקרא ערבית כתוב רש\"י איחר יותר משאר חביריו ולי נראה שקרא כעורב, עכ\"ל. כתב הרמ\"ך תימה דבמסכת שבת אמרינן דמותר לשוחטה לכתחלה ואין בו משום דרכי האמורי עכ\"ל. וספר מוטעה נזדמן לו דבנוסחי דידן כתוב כדברי רבינו וכך הם דברי רש\"י: \n", + "וכן המשים סימנים לעצמו. בפרק גיד הנשה (חולין צ\"ה:) אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה שיבוש גדול וכו' מפקי פולסי דנורא לאפיה, עכ\"ל: \n", + "נראה מדבריו ז\"ל שהניחוש אסור לבני נח דהא אליעזר עבד אברהם בן נח היה גם ההגהות כתבו והלא אסור לנחש אפילו לבן נח. ואני אומר דהיינו למאן דאמר בפ' ארבע מיתות דבן נח מוזהר על הכישוף אבל לפום קושטא לא קיי\"ל הכי דהא סוגיין דעלמא שבע מצוות שנצטוו בני נח וכ\"כ רבינו בפ\"ט מהל' מלכים. ולענין יונתן בן שאול רבינו לא הזכירו ואפשר שלא היה בגירסתו ואפילו את\"ל שהיה בגירסתו אפשר לומר שהוא ז\"ל מפרש המאמר באופן דלא תקשי לן הא דיונתן וה\"ק כל המנחש ואינו סומך עליו כמו שסמכו אליעזר ויונתן על סימניהם. ומיהו לא דמו דשל אליעזר ודאי הוה נחוש שמיד נתן הצמידים קודם ששאל בת מי את ולדידיה לית ביה איסור דבן נח היה, אבל יונתן בן שאול יש לנו לומר דלא הוה ניחוש דצדיק גמור היה דמסתמא לא היה מנחש ומה שעשה סימן זה היינו כדי לזרז נערו ובלא\"ה נמי היה עולה ומכל מקום הרי סמך על התשובה שהשיבוהו וסמך בכך דפשטיה דקרא הכי מוכח וכיון שהוא עצמו לא לניחוש נתכוון לא רצה רבינו לכתוב וכיונתן בן שאול. והר\"ן כתב בפ' גיד הנשה כל נחש שאינו כאליעזר וכו' כתב הרמב\"ם וכן המשים לעצמו סימנים וכו' כגון אליעזר עבד אברהם כו' הכל אסור. וכתב עליו הראב\"ד זה שבוש גדול הוא וכו' ודברי הראב\"ד תמוהים בעיני שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר. ומ\"מ הדבר צריך תירוץ שא\"א שהצדיקים הללו יהיו מנחשים. וכך נ\"ל בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו לפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאיני נא מעט מים תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יהונתן שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח סימן זה שאם יאמרו אליו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בו בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים ואם יאמרו דומו עד הגיענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליהונתן שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתי לה בגמרא לענין איסור ה\"ק שכל נחש שהוא מהדברים שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אע\"פ שהוא מדרכי הנחשים האסורים, ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזי מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא בישרא, ואי קשיא לך והא רבי יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהיה תולה מעשיו בו דהא בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל וכי א\"ל ושמואל מת נמנע ולא הלך, י\"ל שעניינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כעין נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ\"ק דב\"ב [י\"ב:] ניתנה נבואה לתינוקות. ולפי זה כי אמרינן רב בדיק במברא לא שיהא תולה מעשיו עליה אלא שהיה לוקח בה קצת סימן לעצמו. אלא שאין דברי רש\"י כך שהוא כתב בדיק במברא אם מזדמנה לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל. ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר וכיהונתן שתלו עליו כל מעשיהם לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית תינוק ואשה אע\"פ שאין נחש יש סימן וכתב רש\"י אע\"פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אח\"כ אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. זה דעתי בדברים הללו ואפשר שאף הרמב\"ם לכך נתכוון שהמשים סימנים בדבר אסור ותולה עליו מעשיו לגמרי כמו שעשה אליעזר בדבר מותר, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מי שאמר דירה זו וכו'. שם חולין (דף צ\"ה:) תניא רשב\"א אומר בית תינוק ואשה אע\"פ שאין נחש יש סימן. והנך רואה פירוש רבינו בתינוק ורש\"י פירש תינוק היינו בן שנולד לו אע\"פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן סימנא בעלמא הוי דאי מצלח בסחורה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא האשה סימן הוא שהולך ומצליח ואם לאו אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח, עכ\"ל. וכך הם דברי הראב\"ד שכתב אף זאת שאמרו וכו' אחר שהוחזקו שלש פעמים, עכ\"ל: \n", + "ורבינו מפרש דסימנים אלו אינם אלא על מה שעבר לא על דבר עתיד וק״ל שפסוק לי פסוקיך נראה שהיו נמנעים לעשות מעשיהם על פיהם כדאשכחן בההוא פירקא [חולין צ״ה:] דר״י הוה בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל לבבל וא״ל ההוא ינוקא ושמואל מת ונמנע ר״י ולא הלך לבבל, ואין לומר שכוונת רבינו שכל שאינו תולה כל הסימן בדבר שכולו עתיד כגון הנערה אשר אומר אליה וכו' אותה הוכחת אלא שלוקח ראיה מהעבר אל העתיד וכגון ההוא דפסוק לי פסוקיך דשמואל מת עבר היה וע״י כן נמנע מלילך לבבל שהרי כתב הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות ובההוא עובדא היה ר״י רוצה לירד לבבל ונמנע ע״י התינוק. וצ״ל דהתם לא היה ר״י שואל לתינוק אם ירד לבבל אם לאו אלא הוי כשואל לו לדעת אם מת שמואל שהוא דבר עבר. אך קשה מדגרסינן בר״פ מי שאחזו (גיטין ס״ח.) דרב ששת נמנע מלעשות מעשה מפני שהתינוק אמר לו נטה לך על ימינך או על שמאלך. ויש לומר דשאני התם שלא סמך על פסוק התינוק לבד אלא דנחר ליה רב חסדא ועוד דהוו חשידי עבדי דלא מעלו וכדאיתא התם דאמר איהו גופיה. זהו לדעת רבינו אבל סמ״ג כתב מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקיך ועושים מעשה ע״פ הפסוק וחושבים זה כענין נבואה עכ״ל, כלומר זה לא היה מין נחש אלא מין נבואה ומש״ה שרי ודבריו כדברי הר״ן שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "איזהו קוסם וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ח-ט) איזהו מעונן וכו'. פ' ארבע מיתות סנהדרין (דף ס״ה:) ת״ר איזהו מעונן ר' שמעון אומר זה במעביר שבעה מיני זכור על העין וחכמים אומרים זה האוחז את העינים ר״ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת מחר יפה לצאת למודי ערב שביעיות חיטין יפות ופירש״י למודי ערב שביעית כלומר ערב שביעית למדים ורגילים חיטים להיות יפות. ומפרש רבינו דר״ע לא פליג אחכמים אלא לאוסופי אתא ופסק כמותו דבין נותנים עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני יפה וכו' בין אוחז את העינים הוא בכלל מעונן, נ״ל שהוא מפרש דההיא דר״ע כ״ע מודו בה דלישנא דמעונן הכי משמע מלשון עונה אלא דחכמים מוסיפין אוחז את העינים דהוי בכלל מעונן ופסק כוותייהו והכי דייק מ״ש איזהו מעונן אלו שנותנים עתים וכו' וכן האוחז את העינים הרי זה בכלל מעונן וכו' וסובר רבינו שזה שאומר היום יפה לצאת וכו' היינו ע״פ האצטגנינות וכמו שאמרו פרק ערבי פסחים (פסחים קי״ג:) מנין שאין שואלים בכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך וכלדיים היינו חוזים בכוכבים כדמשמע בסוף מי שהחשיך, זהו דעת רבינו ויש חולקים בזה כמה שכתבתי בספרי ב״י שעל יורה דעה בסימן \n", + "קע\"ט ומ\"ש שאוחז את העינים לוקה, יתבאר בסוף הפרק: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שנשכו נחש וכו'. ברייתא בפרק חלק (סנהדרין ק\"א.) לוחשים לחישת נחשים ועקרבים בשבת ואיתא בירושלמי פרק שמונה שרצים. ומפרש רבינו דהיינו מי שנשכו עקרב או נחש שמותר ללחוש לו כדי שלא תטרף דעתו. \n", + "ומ\"ש אפילו בשבת. היינו משום דאסור להרבות בשיחה בטילה וכמ\"ש רבינו בפ' כ\"ד מהלכות שבת ואפ\"ה לחש זה שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו: \n\n" + ], + [ + "הלוחש על המכה וכו'. בפרק חלק (סנהדרין צ'.) אלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו' ר״ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ואתמר עלה בגמ' [שם ק״א.] וברוקק בה לפי שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה אתמר רב אמר אפילו בנגע צרעת ורבי חנינא אמר אפילו ויקרא אל משה. ומדלא הזכיר רבינו רוקק נראה דמשמע ליה דרב ורבי חנינא פליגי ארבי יוחנן דיהיב טעמא משום דאין מזכירין ש״ש על הרקיקה וקאמר רב דאפילו בנגע צרעת דלית בההוא קרא שם שמים אסור ורבי חנינא אומר דאפילו באין בתיבות הללו שם שמים וגם אין עניינם רפואת נגע ומכה אעפ״כ אסור וממילא משמע דאפילו שאינו רוקק נמי אסור. אבל קשה מדגרסינן בפ״ב דשבועות (דף ט״ו:) ריב״ל הוה אמר להנהו קראי וגני היכי עביד הכי והאמר ריב״ל אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעוה״ב הא אתמר עלה א״ר יוחנן ברוקק שנו שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה משמע דאוקימתא דר' יוחנן ברוקק לריב״ל נמי איתא ועוד דאפילו את״ל דרב ור' חנינא פליגי עלייהו ה״ל למפסק כריב״ל ור' יוחנן לגבייהו ועוד מדקאמר הא אתמר עלה א״ר יוחנן ברוקק שנו משמע דליכא מאן דפליג עליה בהא דאל״כ הל״ל סבר לה כר' יוחנן דאמר ברוקק שנו ועוד דבתוספתא דסנהדרין פ' י״ב מוקי לה ברוקק ועוד דבירושלמי פ' חלק משמע דלכ״ע בעינן רוקק וצ״ע: \n", + "ומ\"ש וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או מניח ס\"ת או תפילין על הקטן וכו'. טעמו מדאמרינן בההיא דפ\"ב דשבועות (שם) שכתבתי בסמוך שאסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני וסובר רבינו דכיון דקטנים מצויים להתבעת או שלא לישן ה\"ל כחולים לענין זה ואסור להצילן מרעתם בדברי תורה וסובר ג\"כ שהמניחים ס\"ת או תפילין על החולה בכלל אסור להתרפאות בדברי תורה הוא, אבל קשה למה כלל קורא על התינוק שלא יבעת ומניח ס\"ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן עם לוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וגזר אומר בכלם שהם בכלל הכופרים שהרי ריב\"ל אסור להתרפאות בדברי תורה אמר בלבד ולא אמר שהם בכלל הכופרים. ולכן נראה לומר שרבינו סובר דריב\"ל לטעמיה דסבר דמתניתין דלוחש על המכה ברוקק דוקא היא אבל לדידיה שפסק דאפילו בשאינו רוקק מתוקמא להתרפאות בדברי תורה היינו לוחש על המכה ואע\"ג דקי\"ל כריב\"ל במאי דשרי להגן כיון דלא חזינן מאן דפליג עליה מ\"מ במאי דאמר דלהתרפאות בד\"ת ליכא אלא איסור בעלמא לא קי\"ל כוותיה אלא הוא בכלל הכופרים וכדתנן אלו שאין להם חלק לעוה\"ב וכו' ר\"ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה וכו' ולפי זה מ\"ש וכן הקורא על התינוק והמניח ס\"ת או תפילין וכו' לאו מדריב\"ל יליף לה אלא ממתני' דלוחש על המכה משמע ליה דמכה לאו דוקא דכל חולי בכלל מכה הוא. אחר שכתבתי זה מצאתי בירושלמי דשבת פ' במה אשה יוצאה אין קורין פסוק על המכה והדין דקרי על יברוחא אסור בוא וקרא את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעית תן עליו ספר תן עליו תפילין בשביל שיישן אסור והא תני היו אומרים שיר של פגעים בירושלים א\"ר יודן כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע משמע דאתן עליו ספר תן עליו תפילין נמי קאי ואם הדבר כן נצטרך לומר שמ\"ש רבינו לאסור להניח ס\"ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן בשנפגע דוקא הוא כלומר שאינו יכול לישן הא לאו הכי לית לן בה והכי מסתברא ודאי דבהכי עסיק דאל\"כ למה להם להניח עליו ס\"ת או תפילין כדי לישן ורבינו קצר במובן: \n\n" + ], + [ + "איזהו דורש אל המתים וכו'. ברייתא פ' ד' מיתות (סנהדרין ס\"ה:) ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה: \n", + "ומה שכתב ויש אחרים וכו': \n\n" + ], + [ + "אסור לשאול בעל אוב וכו'. משנה (שם.) פ' ד' מיתות גבי אוב וידעוני הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. ומפרש רבינו דהיינו אזהרה דלא ימצא בך וכו' ושואל אוב. וכן כתבו התוס': \n\n" + ], + [ + "המכשף חייב סקילה וכו'. משנה שם (נ\"ג. וס\"ז.) דמני מכשף בהדי נסקלין וקאמר בתר הכי המכשף זה העושה מעשה לא האוחז את העינים ר\"ע אומר משום רבי יהושע שנים לוקטים קשואים אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור. ופי' רבינו הטעם משום דליכא אזהרה למכשף אלא מלא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף ולאו שנתן לאזהרת מיתת ב\"ד הוא שנאמר מכשפה לא תחיה ולא מצינו אזהרה אחרת אלא לא ימצא: \n", + "ואיכא למידק על מה שאמר רבינו כאן אבל האוחז את העינים וכו' ואין לוקין עליו שזה הפך מ\"ש לעיל בפרק זה האוחז את העינים לוקה. ועוד שלפי מ\"ש \n", + "רבינו שיראה שעשה והוא לא עשה נראה שהוא לאו שאין בו מעשה וא\"כ קשה למה בתחלה חייבו מלקות הא לאו שאין בו מעשה הוא ועוד כשבא בסוף דבריו למעטו ממלקות למה הוצרך לבא עליו מטעם שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד תיפוק ליה משום שהוא לאו שאין בו מעשה. ונ\"ל דכל אוחז העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז העינים. \n", + "ומ\"ש והוא שיראה שעשה והוא לא עשה מעשה כלל, לאו למימר שלא עשה מעשה אלא היינו לומר שאותו מעשה תמהון שנראה לבני אדם שעשה לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך אבל ודאי שהוא עושה שום מעשה עד שאחז עיניהם להדמות להם כך ומאחר שיש בו מעשה בדין היה ללקות עליו שתים אחת משום מעונן ואחת משום מכשף דתרווייהו איתנהו ביה דהא שנו חכמים בברייתא מעונן זה האוחז את העינים ובמתני' דס\"פ ארבע מיתות משמע שהוא מכשף אלא שנפטר ממלקות דמכשף מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד. ואין לומר דליפטר מעונן גופיה ממלקות משום דהוי לאו שבכללות דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף דכיון דאהדרינהו קרא דכתיב לא תנחשו ולא תעוננו לומר שכל אחד מהם לאו בפני עצמו ואינו לאו שבכללות וכ\"כ רבינו בפי\"ח מהלכות סנהדרין וא\"כ לוקה משום לאו דמעונן ואינו לוקה משום לאו דמכשף ונמצאו דברי רבינו במ\"ש לוקה ובמה שכתב שאינו לוקה קיימים: \n", + "ועוד י\"ל דתרי גווני אוחז העינים הם, אחד שהוא מראה שעשה מעשה זר ותמוה חוץ מטבעו של עולם שלוקה אבל האוחז העינים שהוא טבעו של עולם כגון שמראה שנוטע קישואין וכיוצא בו מדברים שהם טבעו של עולם זה אינו לוקה. ודייק לשון רבינו שלעיל גבי לוקה כתב שמדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון וכאן גבי אינו לוקה לא כתב מעשה תמהון, ודרך זה כתב מהר\"י קולון בשורש ע\"ז ליישב לשונות אלו אבל קשיא לי מנין לו לחלק בכך. וה\"ר יהושע מבני בניו של רבינו תירץ דאחיזת עינים דמעשה תמהון לחוד ואחיזת עינים דמכשף לחוד וזה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם. ועוד תירץ תירוץ שני שאם התרו בו משום מעונן לוקה ואם התרו בו משום מכשף אינו לוקה וזה קרוב למה שכתבתי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "לפיכך המגלח וכו' עד הואיל וגילח הפאות. בפ' שני נזירים (נזיר דף נ\"ז:) אמרינן דקסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה וקאמר בתר הכי [נ\"ח.] למימרא הקפת כל הראש תנאי היא ואסיק רבא דכ\"ע הקפת כל הראש שמה הקפה ואמרינן התם דבין רב הונא בין רב אדא בר אהבה ס\"ל הקפת כל הראש שמה הקפה: \n", + "בד\"א באיש המגלח וכו'. [מכות כ':] תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה ואוקמה רב אשי במסייע דוקא דאם אינו מסייע פטור משום דלאו שאין בו מעשה הוא. ומסייע פירש\"י מזמין השערות למקיף: \n", + "כתב הראב\"ד אבל המתגלח אינו לוקה, א\"א אע\"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו, עכ\"ל. ויותר נ\"ל דלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עבד מעשה כלל ואפילו אם א\"ל להקיף לו פאת ראשו אין שליח לדבר עבירה: \n", + "והמגלח את הקטן לוקה. פלוגתא דאמוראי פרק שני נזירין (שם) [נ\"ז:] ופסק כרב הונא דמחייב וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בסוף מכות: \n\n" + ], + [ + "האשה שגלחה וכו'. בקדושין פ\"ק (דף ל\"ה:) תנן נשים פטורות מבל תקיף ובגמ' מנ\"ל דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ומנא לן דליתנהו בהשחתה איבעית אימא סברא דהא לית להו זקן איבע\"א קרא ולא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך מדשני קרא בדיבוריה דא\"כ נכתוב רחמנא פאת זקנכם מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך ולא והתניא זקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הוא כזקן לכל דבריהם מאי לאו להשחתה אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות, ורבינו תפס פה הטעם דאמר מסברא ואע\"פ שאין לסברא זו העמדה כי אם ע\"י הג\"ש דיליף פאת פאת מבני אהרן קיצר רבינו ולא הזכירה. \n", + "ומ\"ש רבינו דאשה שנתגלחה פטורה, לאו דוקא דמותרת נמי היא וכ\"כ בסמוך אלא משום דעריב ותני בהדיה האי בבא האשה שגלחה פאת ראש האיש דפטורה היא אבל אינה מותרת תנא נמי בהא פטורה: \n", + "לפיכך העבדים וכו'. כלומר דאע\"ג דכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן בהא עדיף מאשה משום דאשה לא אימעיטה אלא מלא תשחית את פאת זקנך הלכך עבדים כיון דאית להו זקן ליתנהו בכלל היקש זה: \n\n" + ], + [ + "כל מצות לא תעשה וכו'. משנה (שם כ\"ט:): \n", + "וכל מצות עשה וכו'. משנה שם כל מ״ע שהזמן גרמא הנשים פטורות ופריך בגמרא (דף ל״ד.) וכללא הוא והרי מצה שמחה והקהל דמ״ע שהזמן גרמא הן ונשים חייבות א״ר יוחנן אין למדים מן הכללות ופרק מי שמתו (ברכות כ':) אמרו נשים חייבות בקידוש היום ד״ת. \n", + "ומ\"ש ואכילת הפסח ושחיטתו. הכי משמע בפסחים בפרק האשה: \n\n" + ], + [ + "טומטום וכו'. פשוט בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהאשה וכו'. בפרק שני נזירים (נזיר דף נ\"ז:) אמר ר\"ה המקיף את הקטן חייב א\"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא ודידך מאן מגלח להו א\"ל חובה א\"ל תקברינהו חובה לבניה, כולהו שני דרב אדא לא איקיים זרעא לר\"ה. ופסק הרי\"ף בסוף מכות כרב הונא: \n", + "וכתב הראב\"ד האיסור הזה וכו' אלמא איסורא אית בהו, עכ\"ל. ולא ידעתי מה צורך היה לו לכתוב כן והלא רבינו לא הזכיר לוקה אלא אסור ובהדיא אמר האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה ואולי לא נתכוון לחדש אלא דאיסורא דרבנן הוא ולא איסורא דאורייתא. וא\"ת מנ\"ל דאיסורא דרבנן הוא דאיכא ולא איסורא דאורייתא דההוא עובדא לא מוכחא אי הוי דאורייתא או דרבנן. וי\"ל דאי הוה ביה איסורא דאורייתא מלקות נמי הוה ביה א\"נ אם היה אסור מן התורה לא היה רב הונא טועה בכך: \n\n" + ], + [ + "ופאה זו וכו'. ושמענו מזקנינו שאינו פחות מארבעים שערות. הטור כתב בשם רבינו ארבע במקום ארבעים נראה שכך היה כתוב בנוסחתו לשון רבינו. וסמ\"ג כתב על דברי רבינו שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף. ואיני יודע מה הוקשה לסמ\"ג דהא רבינו איירי בשיעור הנחת הפאה כמה שערות חייב להניח והתוספתא איירי בתולש שערות מהפאה כמה שערות יתלוש ויתחייב וקאמר דבתלישת שתי שערות חייב ואין זה ענין לדברי רבינו: \n", + "ומותר ללקט וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ'.) פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן ופסק כרבנן: \n\n" + ], + [ + "וחמש פאות וכו'. משנה שם וחייב על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן חמש שתים מכאן ושתים מכאן ואחד מלמטה ר\"א אומר אם נטלן כלם כאחד אינו חייב אלא אחת ומשמע דת\"ק סבר שאפילו נטלם כלם כאחד חייב על כל אחד ואחד: \n", + "ואינו חייב עד שיגלחנו וכו' עד ואם השחיתה זקן האיש פטורה. הטעם להיות דין פאת הזקן שוה לדין פאת הראש וכבר ביארתי דינים הללו בפאת הראש ומ\"מ איכא למידק במ\"ש אם גלח זקנו במספריים פטור דמשמע איסורא איכא דמותר מבעי ליה דומיא דהקפת הראש. ונראה לומר דסירכא דלישנא דמתניתין נקט ולאו דוקא דלכתחלה נמי שרי: \n\n" + ], + [], + [ + "והעברת השיער. בפרק שני נזירים (נזיר נ\"ט.) וכתבו הרי\"ף סוף מכות אמר רב מקיף אדם כל גופו בתער מתיבי המעביר שער בית השחי ובית הערוה ה\"ז לוקה כי קאמר רב בשאר אברים ומסיק התם דאפילו העברת שער שאר הגוף דוקא במספריים שרי ורב דקאמר תער היינו במספריים כעין תער: \n", + "ומ\"ש אינו אסור מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ברייתא שם. ואע\"ג דלחד לישנא פליג ר' יוחנן עלה פסק הרי\"ף כלישנא דאתי כההיא ברייתא וכן דעת רבינו. ויש עוד טעם לדבר דלראב\"י שמשנתו קב ונקי לא מפרש קרא אלא לענין שלא תלבש האשה כלי זיין והאיש בגד אשה וכמו שאכתוב בסמוך אבל העברת שער בית השחי משמע דלית ליה: \n", + "ומ\"ש בד\"א במקום שאין מעבירים וכו'. כ\"כ נימוקי יוסף בשם רב שרירא והרי\"ף וכ\"כ הר\"ן בפרק אין מעמידין בשם הגאונים וכתב מהיכן למדו לומר כן: \n\n" + ], + [ + "לא תעדה אשה וכו'. בפ' ב' נזירים (נזיר נ״ט.) תניא לא ילבש גבר שמלת אשה מה ת״ל אם שלא ילבש איש שמלת אשה וכו' הרי נאמר תועבה היא ואין כאן תועבה אלא שלא ילבש גבר שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים ראב״י אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת״ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתיקוני אשה ופסק רבינו כראב״י שמשנתו קב ונקי וכן תירגם אונקלוס לא יהא תיקון דגבר וכו' ולא הצריך שישב איש בין הנשים או האשה בין האנשים. ואע״פ שכתב רבינו שהעברת שער בית השחי ובית הערוה לאיש אינו אלא מד״ס כתב שתגלחת ראש האשה כאיש הוי עדי האיש וכתב שאם עדתה האשה עדי האיש לוקה. ונראה שטעמו מפני שתגלחת ראש אשה כאיש הוי דבר הניכר טובא ודמי ללובשת מלבוש האיש משא״כ בבית השחי ובבית הערוה שהם במקום מכוסה: \n", + "המלקט שערות וכו'. ברייתא פרק בתרא דמכות (כ') ושבת (צ\"ד:) פ' המצניע הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לר\"א במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא והא לא מינכרא מילתא כלל עכ\"ל. ורבינו סובר דאפילו בחול אסור ולוקה נמי דכיון דמקרא יליף לה מהי תיתי לן למימר דלא ילקה עליה. ומ\"ש ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא וכו' יש לתמוה דהא חזינן דבגמ' [מכות כ':] דעל אפילו אחת קאמר ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר וכו'. וי\"ל דהראב\"ד סובר דיש לפרש דכשאמרו ודבר זה אפי' בחול אסור על מלקט לבנות מתוך שחורות קאי לא על אפילו אחת וכך פירוש דבריו ולא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ולא אמרו חייב ועוד דאפשר לפרש דלא קאי אסור על אפילו אחת דמאי עדי אשה איכא בחדא וכו'. ולדעת רבינו יש לומר דבחדא נמי מינכרא מילתא ולמד רבינו לצובע בהוא הדין ואפשר דבשום דוכתא איתיה: \n", + "טומטום ואנדרוגינוס וכו'. בתוספתא דבכורים: \n\n" + ], + [ + "כתב ולא רשם וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ\"א.): \n", + "ומ\"ש בד\"א וכו'. לא ידעתי לו מקום מפורש ואפשר שלמדה מדין הקפת הראש שכתבתי למעלה: \n\n" + ], + [ + "אחד כהן וכו'. בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ז) יליף לה בגזירה שוה: \n", + "שרט שריטה אחת על חמשה מתים וכו'. משנה פ\"ב דמכות (דף כ'.): \n\n" + ], + [ + "גדידה ושריטה אחת היא. גם זה שם [כ\"א.] מימרא דשמואל דסבר לה כר' יוסי דאמר התם הכי. וכוונת רבינו דלא תימא דשריטה לא שייכא אלא ביד וגדידה לא שייכא אלא בכלי ואי עשה ביד והתרו עליו משום לא תתגודדו או בכלי והתרו בו משום משרט לא ליחייב קמ\"ל. א\"נ דלא תתגודדו משמע לרבינו דלא קאי אלמת אלא לחודיה והיינו לעבודת כוכבים וקמ\"ל דאע\"ג דלא כתיב במת אלא שריטה אם גדד חייב: \n", + "גם זה וכו' אלא שעל מת וכו'. בפרק בתרא דמכות (שם) תני תנא קמיה דרבי יוחנן ומשמע לי טעמא משום דאשכחן שאין דרכן לעכו\"ם אלא בכלי דכתיב ויתגודדו כמשפטם בחרבות וכו'. וכתב רבינו שהמשרט עצמו לעכו\"ם חייב מלקות, ותמיהא לי מילתא הא עבודתה בכך וסקילה נמי ליחייב, וי\"ל שלא היו עובדים אותה בכך אלא שהיו עושים כך כדי שתתעורר לענות אותם כפי מחשבתם המשובשת: \n\n" + ], + [ + "ובכלל אזהרה זו וכו'. סוף פ\"ק דיבמות (דף י\"ג:). ואם תאמר היאך פסק כאביי ודלא כרבא, ושמא י\"ל דלא אמרו הלכה כרבא אלא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא היכא דפליגי אליבא דמ\"ד עיין שם ודו\"ק. וה\"ר דוד כהן בתשובה נדחק בפירוש לשון רבינו שר\"ל שכשיש בעיר חילוק מנהגים שחלק מהם נוהגים מנהג זה וחלק מהם נוהגים מנהג אחר שבזה הדבר נעשים שני בתי דינים אבל אינם שתי בתי דינים ממש בכל דבר ובכל ענין. ואפשר שלזה דקדק בלשונו ולא כתב ששני בתי דינין בעיר אחת לא יהיו נוהגים זה שלא כמנהג זה אלא כתב שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, פירוש שכמה שנוהגים שני מנהגים הם שני בתי דינין, ואפשר נמי שנפל טעות בספרים והגירסא הנכונה היא שלא יהיו כשני בתי דינין והסופרים חסרו הכ\"ף, עכ\"ל. וא\"ת היאך לוקה המגדד עצמו דהא לאו שבכללות הוא כמו לאו דלא תאכלו על הדם. וי\"ל דלא דמי דהכא עיקר הלאו ידענו שהוא שלא נגדד עצמנו אלא שרבה הכתוב גם שלא להעשות אגודות אגודות אבל דלא תאכלו על הדם עיקר הלאו לא נודע איזהו ולהכי הוי לאו שבכללות. כך נראה לי: \n\n" + ], + [ + "אחד ישראל וכו'. כלומר דלא תימא כהן לילקי תרי משום לא יקרחו ומשום לא תשימו קרחה בין עיניכם למת וטעמא משום דבסוף פ\"ק דקידושין (דף ל\"ו:) יליף בג\"ש כמה דברים מלא יקרחו קרחה ללא תשימו קרחה וא\"כ לאו לטפויי לאו לכהן אתא לא יקרחו אלא לגלות על לא תשימו קרחה כנ\"ל: \n", + "הקורח ארבע וכו'. פ' בתרא דמכות (דף כ'.) ת\"ר לא יקרחו קרחה יכול אפילו ד' וה' קריחות לא יהא חייב אלא אחת ת\"ל קרחה ליחייב על כל קרחה וקרחה הני ד' וה' קריחות היכי דמי בזה אחר זה ובחמש התראות פשיטא אלא בבת אחת ובחדא התראה מי מיחייב לא צריכא דסך חמש אצבעותיו נשא כלומר סם המשיר את השיער ואותבינהו בבת אחת כלומר והתרו בו התראה אחת ואפ\"ה מיחייב חמש: \n", + "וחייב על כל הראש וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"ו) יליף בג\"ש דחייב על הראש כבין העינים כלומר דבין שקרח בין עיניו מן השער הנולד בפדחת בין שקרח בראש חייב: \n", + "וכמה שיעור הקרחה. בפרק בתרא דמכות (דף כ':) פלוגתא דרב הונא ור\"י ופסק כר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "הקורח ראשו וכו'. ברייתא שם: \n", + "הקורח קרחה בראש חבירו וכו'. בתוספתא דמכות: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a5b70cbcaaf716a1de2ce17a108754f1535bda13 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,703 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כתב הראב\"ד א\"א יש אגדה וכו' מנין עק\"ב עכ\"ל. ואגדה זו היא ספ\"ג דנדרים [ל\"ב.] והגהות כתבו בשם הרמ\"ך שאפשר לקיים זה וזה דבן שלש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר בוראו אבל כשהיה בן ארבעים השלים להכירו. ורבינו כתב העיקר שהוא גמר ההיכרא דהיינו כשהיה בן ארבעים. וצ\"ל שהיה גורס ר' יוחנן ורבי חנינא דאמרי תרוייהו בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו ולא בן מ\"ח כמו שהוא בספרים: \n", + "והיה מהלך וקורא וכו' עד שהגיע לארץ כנען. כתב הראב\"ד ותמה אני וכו' עד שבא אברהם ושיבר צלמי אביו עכ\"ל. מ\"ש לפי שהיו מתחבאים מהם אינה טענה שהרי נמרוד וכל מלכותו בפרהסיא היו עובדים הצלמים ובני אדם היו מוכרים צלמים בחניות כמ\"ש חז\"ל שהיה תרח מוכר צלמים. ולענין התימה שתמה יש לומר דמעיקרא ליתא שאברהם היה בבבל ושם ועבר היו בארץ כנען ושם לא שיבר אברהם הצלמים אלא שהיה קורא ומכריז אמונת היחוד ושם ועבר היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם ועל כן גדלה מעלתו ביותר: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור. שבת פרק שואל (שבת דף קמ״ט) ת״ר כתב המהלך תחת הצורות ותחת הדיוקנות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים ומפרש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים הן, ואם תאמר הא אמרינן עלה מאי משמע אמר ר' חנן אל תפנו אל מדעתכם ואי כפירוש רבינו דהני דיוקנות של עבודת כוכבים מאי בעי מאי משמע הא פשטיה דקרא הכי משמע שלא יפנה ויביט אל האלילים. ונ״ל דמשמע ליה דאל תפנו היינו שלא יפנה ללכת בדרכיהם ולא לאסור להסתכל בצורה אתא ולהכי בעי מאי משמע ומהדר ליה דנדרוש ביה אל תפנו אל מדעתכם דהיינו בהסתכלם בצורת העבודת כוכבים: \n\n" + ], + [ + "ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור לפנות אחריה וכו'. חגיגה (דף י\"א) פ' אין דורשין כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ויתר דבריו הם מבוארים: \n", + "כך אמרו חכמים אחרי לבבכם וכו'. בסוף פ\"ק דברכות (דף י\"ג). \n", + "ומ\"ש שאין בו מלקות, על הכלל שבידינו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: \n\n" + ], + [ + "מצות עבודת כוכבים כנגד כל המצות וכו'. בפרק שני דהוריות (דף ח') ובספרי פרשת שלח: \n\n" + ], + [ + "ישראל שעבד עבודת כוכבים וכו'. פ\"ק דחולין (דף ד') אסיקנא דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה. וישוב לשון רבינו כך הוא ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו כענין שנמצא שמומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה. והוצרך לכתוב זה אע\"פ שמתחלת דבריו למדנו כן כדי לתפוס לשון האמור בגמרא מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה: \n", + "כתב הראב\"ד ישראל כו' א\"א אף על פי כן וכו' או ליטלו מעצמו, עכ\"ל. ורבינו לא נזקק לכתוב חילוק זה מפני שאינו כתוב בגמרא: \n", + "וכן האפיקורסים מישראל. כלומר אע\"פ שאינן עובדים כוכבים אינן כישראל לכל דבר. \n", + "ומ\"ש ואין מקבלין אותם בתשובה. נלמד מדאמר אלישע אחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע שיודע רבו ומתכוין למרוד בו. ואמרינן נמי בפ\"ק דחולין דאין מקבלין קרבן ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא: \n", + "ומ\"ש והאפיקורוסים הם התרים וכו'. מפני שכפי מה שכתב בהלכות תשובה אלו אינן נקראים אפיקורוסים לכך אמר והאפיקורוסים שאני מזכיר כאן אינם האפיקורוסים הנזכרים בהלכות תשובה שאותם כופרים באלהות והיינו מומר לעבודת כוכבים ואותם מקבלים אותם בתשובה כמו שנתבאר בהלכות תשובה סוף פ' שלישי אבל האפיקורוסים הנזכרים כאן הם התרים וכו': \n", + "כתב הרמ\"ך תימה הוא זה דהא מפורש בגמרא בהדיא דמקבלין אבל אינו מאריך ימים דכל דפריש ממינות מת מיד ורב חסדא היה מקבלן בתשובה ואמר להו טרחו לה בזוודתא והכי פירושא דקרא אע\"פ שישובון לא ישיגו ומי יוכל לומר שלא נקבל לכל בעלי תשובה וצ\"ע עכ\"ל. וזה שכתב הרמ\"ך הוא בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ז) ולא קאמר התם שקבלם רב חסדא: \n", + "ומ\"ש אסור לספר עמהם וכו'. הכי אמרינן (סנהדרין ל\"ח:) דהא דכתיב אל תען כסיל כאולתו היינו באפיקורוס ישראל דפקר טפי: \n\n" + ], + [ + "כל המודה וכו'. כריתות (דף ג'): \n", + "לפיכך תולין וכו' ושניהם נסקלין. כך פשוט במשנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה): \n\n" + ], + [ + "אין המגדף חייב וכו'. בסנהדרין פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ה נ״ו) תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ובברייתא בגמרא יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות כל הכנויין ת״ל איש כי יקלל אלהיו מ״מ דברי ר״מ וחכמים אומרים על שם המיוחד בסקילה ועל הכנויין באזהרה וידוע דהלכה כחכמים. \n", + "ומ\"ש ויברך אותו בשם מן השמות וכו'. שם תנא עד שיברך שם בשם מה\"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם יומת ופירש\"י להכי הדריה בהאי קרא לומר עד שיקוב שם בשם. אך ק\"ל דתנן בההוא פרקא גבי מקלל אביו ואמו קללם בכינוי ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ואמרינן בגמרא דטעמא דרבנן משום דכתיב בנקבו שם יומת מה ת\"ל שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקלל בשם ופירש\"י אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו והא ודאי חכמים לית להו לשמואל דאל\"כ היכי מצו ילפי מהאי קרא למקלל אביו ואמו הא לגופיה איצטריך וכ\"כ רש\"י דחכמים לא ס\"ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם דאפי' לא ברך שם בשם מחייבי רבנן ומאחר שפסק רבנו כאן כההיא דשמואל היאך פסק בפ\"ה מהל' ממרים כחכמים שאם קלל אביו ואמו בכנוי פטור. ואפשר לומר שרבינו פוסק גבי מקלל אביו ואמו כחכמים וגבי מגדף כסתם ברייתא דתנא אינו חייב עד שיברך שם בשם דנהי דחכמים לא סבירא להו טעמא דשמואל מ\"מ כיון דחזינן דההיא ברייתא סתמא אתנייא וליכא מאן דפליג עלה כוותה נקטינן דאפשר דמקרא אחרינא מפיק לה ולא מקרא דאמר שמואל כנ\"ל. ומ\"מ צ\"ע מנ\"ל שרבינו שאם בירך שם המיוחד באחד מן הכנויים שחייב דילמא בעינן שיברך בשם המיוחד. והרמ\"ה כתב על דברי רבינו דשם אדנות אינו אלא כנוי ואינו נסקל אלא על שם ההויה והביא כמה ראיות לדבריו והשיבו לו דמשמע ליה לרבינו דכי קאמר בגמ' ש\"מ שם בן ארבע נמי שם הוא בשם אדנות קאמר ולא בעי לפרושי דהיינו שם ההוי\"ה דההוא שם העצם. וכתב עוד דמה שכתב ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים אינו כן דכי היכי דבעינן שם המתברך שם המיוחד הכי נמי בעינן שם שמברך בו שם המיוחד והביא ראיות לדבריו וחכמי לוניל טענו בעד רבינו: \n\n" + ], + [ + "אזהרה של מגדף מנין. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ו) גבי המקלל אביו ואמו ראב״י אומר אזהרה למברך את השם מנין ת״ל אלהים לא תקלל ואמרינן התם דאפילו למ״ד דהאי אלהים חול הוא ולאזהרת דיין אתא אפילו הכי יליף אזהרה לברכת השם מהכא דגמר קדש מחול: \n", + "בכל יום ויום וכו' עד אף אני כמותו שמעתי. משנה שם סנהדרין (דף נ\"ו) כלשון רבינו, ובסוף אמרו והשלישי אומר אף אני כמוהו וזהו שאמר רבינו ואם היו עדים רבים וכו'. ופירוש המשנה כך בכל יום כל זמן שהיו נושאים ונותנין בבדיקות העדים דנין עמהם ובודקין אותו בכנוי היאך אמר כך אמר יכה יוסי את יוסי ולהכי נקט יוסי את יוסי דארבע אותיות איכא בשם המיוחד ואינו חייב עד שיברך שם המיוחד כמו שנתבאר ולהכי נקט יכה יוסי דאינו חייב עד שיברך שם בשם כמו שקדם. ואהא דתנן אומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש פריך בירושלמי ואמרינן ליה גדף ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל ובו קלל כלומר מזכיר שם בן ארבע אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתבו רבינו זה: \n\n" + ], + [ + "מגדף שחזר בו בתוך וכו'. בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ו). ובמה שכתב \n", + "רבינו אלא כיון שגדף בעדים נסקל כלל דין אחר והוא דמגדף לא בעי התראה וצ\"ע בפ' הנשרפין גבי הא דאמרינן ורבנן מגדף הוראת שעה היתה ובפ\"ק דסנהדרין (דף ח') גבי הא דתניא ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותם. וממ\"ש רבינו בהלכות עדות ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין להם מעשה לפיכך אין צריכין התראה משמע דכל היכא דליכא מעשה ליכא התראה. וא\"ת כיון דאמרינן דמגדף אינו יכול לחזור בו פשיטא דלא שייך התראה. וי\"ל דשייך להתרות בו כשאמר שרוצה לברך ואם אחר אותה התראה ברך אפילו שחזר בו בתוך כדי דיבור נסקל אבל אם לא התרו בו ובירך בפני עדים אע\"פ שלא חזר בו אי הוה אמרינן דבעי התראה אינו נסקל: \n", + "מי שגדף כו'. משנה פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ״א) המקלל בקוסם קנאים פוגעים בו ומפרש רבינו דהיינו מגדף את השם בשם עבודת כוכבים ומשמע שאם לא פגעו בו קנאים שאינו נסקל כדאיתא התם גבי בועל ארמית קנאים פוגעים בו ובעי לא פגעו בו קנאים מאי יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו' אלמא כל היכא דאמרינן קנאים פוגעין בו אם לא פגעו בו אין ב״ד ממיתין אותו: \n", + "ומ\"ש רבינו עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים. עניינו השמות שאינן נמחקים. ומיוחדים דנקט היינו המיוחדים שלא להמחק: \n\n" + ], + [ + "כל השומע ברכת השם וכו'. שם (דף ס') אמר רב יהודה אמר שמואל השומע אזכרה מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע וא\"ת רבשקה ישראל מומר היה. ואמר רב יהודה אמר שמואל אין קורעים אלא על שם המיוחד לאפוקי כנוי דלא ופליגא דר' חייא בתרווייהו דא\"ר חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן יתמלא כל הבגדים קרעים ממאן אילימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מעובד כוכבים ואי שם המיוחד מי גמירי אלא לאו בכנוי וש\"מ בזמן הזה הוא דלא הא מעיקרא חייב ש\"מ. ופוסק רבינו בשומע מן העובד כוכבים כשמואל ובברכת כנוי כר' חייא. וצ\"ע למה, וכבר נשאל מהר\"י קולון על זה והשיב דהיכא דלא היה לרבינו ראיה לפסוק כשמואל פוסק כר' חייא דהא קי\"ל דעד אביי ורבא הלכה כרב נגד התלמיד וכ\"ש הכא דרבי חייא רביה דרב הוה ורב הוא גדול משמואל וא\"כ מן הראוי שיפסוק לענין ברכת כנוי כרבי חייא. ועוד שהרי הירושלמי מוכיח כן שקורעין על הכנויין דקאמר התם ר\"ש בן לוי הוה מהלך באסרטיא אזדמן ליה חד כותאי והוה מגדף והוה קורע וכו' עד הדא אמרת שקורעים על הכנויין ושקורעין בזמן הזה. ומה שפסק כשמואל בענין העובד כוכבים המברך משום דס\"ל לרבינו דסוגיא דגמרא ע\"כ כשמואל אזלא דאמר התם העדים אין חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוי הא קא שמעי השתא לא ס\"ד דכתיב ויהי כשמוע המלך חזקיהו וכו' ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו והקשו בתוס' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום דנין את העדים בכנוי ולא תירצו דבר. אבל בשיטה אחת שמצאתי תירץ דרבשקה ישראל מומר היה ובאותה אמירה גמרו דינו לכשימצאוהו למדנו מתוך תירוץ זה דתלמודא סבר דרבשקה ישראל מומר הוה וא\"כ ממילא שמעינן דהלכתא כשמואל דאמר אין קורעים על ברכת העובד כוכבים דסברא הוא דאפילו רבי חייא לא דחק לומר שקורעין על ברכת העובד כוכבים אלא משום דיליף לה מההוא דרבשקה וכן משמע בהדיא מתוך הירושלמי דגרסינן התם מהו לקרוע על קללת עובד כוכבים מ\"ד רבשקה עובד כוכבים היה קורעין ומ\"ד רבשקה ישראל מומר היה אין קורעים הרי בהדיא דבההיא דרבשקה תליא מילתא וא\"כ מדחזינן דסבר תלמודא דידן דישראל מומר היה ממילא שמעינן דאידחיא ההיא דרבי חייא ואין קורעין ע\"כ תשובתו: \n", + "ול\"נ דאפשר לדחות ולומר דאדרבה דעת רבינו היתה לפסוק דלא כרבי חייא בתרוייהו משום דר' חייא ה\"ל יחיד לגבי רב יהודה ושמואל. ומה שרצה הרב לומר דהלכה כר' חייא לגבי שמואל משום דרביה דרב הוה ורב גדול משמואל הא לא מכרעא שמאחר שלא היה רבו של שמואל לא שייך למימר ביה אין הלכה כתלמיד במקום הרב דהא רב גדול מרבי יוחנן הוה דאמרינן עליה דרב תנא הוא ופליג וברבי יוחנן לא אמרינן הכי כמו שכתבו התוספות פרק קמא דכתובות ופרק כיצד צולין ואפילו הכי הלכה כר' יוחנן לגבי דרב ואם כן כבר אפשר דאפילו הוה שמואל לחודיה בהדי רבי חייא שהיה פוסק רבינו כשמואל כ\"ש השתא דאיכא נמי רב יהודה בהדיה דלא סבירא ליה כר' חייא אלא משום דאשכח רבינו ההיא דירושלמי שקורעין על הכנויים דאתיא כרבי חייא הוכרח לפסוק כר' חייא: \n", + "ומ\"ש רבינו אחד השומע מפיו ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע. ברייתא שם כלשון הזה בעצמו וא\"ת הא תניא בגמ' והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו ולמה לא כתבה רבינו. וי\"ל שסמך על מה שכתב לשון המשנה דקתני והדיינים קורעין ומדלא מדכר עדים משמע דאין חייבים לקרוע. ואמרינן בירושלמי דדוקא שמעו מפי שומע אבל שומע ששמע מאדם אחר ששמע מהשומע כיון שהוא יוצא לשלישי אינו חייב לקרוע. ואמר עוד ואומר זה השם הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו כלומר יכה יוסי את יוסי וכבר כתבתי זה למעלה: \n", + "כל העדים וכו'. בספרא פ' אמור וסמכו השומעים את ידיהם אלו העדים כל השומעים אלו הדיינים את ידיהם יד כל יחיד ויחיד ידיהם על ראשו סומכים ידיהם עליו ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לכך עכ\"ל: \n", + "ומשמע שכל היחידים הנמצאין בשעת סקילה סומכים ידיהם עליו וצריך טעם למה השמיטו רבינו. וי\"ל משום דמשמע לרבינו דאין סברא לומר כן דהא רחמנא לא אמר אלא כל השומעים דהיינו עדים ודיינים בלבד ומאי דקאמר יד כל יחיד ויחיד היינו כדי שלא תאמר דביד אחד שיסמוך בעד כל אחד מהשומעים סגי כדאשכחן בתנופה שאחד מניף בעד כל החברים אלא צריך שכל אחד מהשומעים יסמוך שתי ידיו ודייק לה מדקאמר את ידיהם ולא קאמר את ידם: \n", + "ומ\"ש ואין בכל הרוגי ב\"ד וכו'. פשוט כיון דלא אשכחן הכי לא בקרא ולא בגמ'. \n", + "ומ\"ש שנאמר קאי אריש מילתיה כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל העובד וכו'. בריש כריתות תנן ל\"ו כריתות הן ומני בהדייהו עובד כוכבים וקתני בתר הכי על אלו חייבין על זדונם כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו מפני שהוא בעולה ויורד כלומר שאין חייבין על לא הודע טומאת מקדש וקדשיו אשם תלוי לפי שאינו חייב על שגגתו חטאת קבועה אלמא דכל אינך הוי בחטאת קבועה וקרא נמי בהדיא כתב חטאת בשגגת עבודת כוכבים ולא כתב ואם דל הוא: \n", + "ומ״ש ואם היו שם עדים והתראה נסקל. משנה בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס' וס״א) אלו הן הנסקלין ומני בהדייהו עובד כוכבים: \n\n" + ], + [ + "לפיכך הפוער עצמו למרקוליס וכו'. פרק ארבע מיתות (שם) אמרינן דאיכה יעבדו אתא למעוטי פוער עצמו למרקוליס וזורק אבן לפעור: \n\n" + ], + [ + "בד\"א בשאר עבודות וכו'. משנה שם אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואמרינן בגמרא דהכי קאמר אחד העובד כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואפילו שלא כדרכה ולחשוב נמי זורק אמר אביי זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם כלומר דזריקת דם קרייה ניסוך. ותניא נמי התם זובח לאלהים יחרם בזובח לעבודת כוכבים הכתוב מדבר אין לי אלא בזובח מקטר ומנסך מנין ת\"ל בלתי לה' לבדו כל העבודות כולם לשם המיוחד לפי שיצתה זביחה לידון בעבודות פנים מנין לרבות השתחואה ת\"ל וילך ויעבוד וישתחו להם וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת\"ל כי לא תשתחוה לאל אחר יכול שאני מרבה המגפף והמנשק ת\"ל זובח זביחה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים חייבים עליה מיתה יצתה השתחויה לדון בעצמה יצתה זביחה לידון על הכלל כולו, ופירש\"י זובח לאלהים כל אלהים במשמע ואפילו שלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה עובד לאלהים בזביחה יחרם ש\"מ אפילו אינה עבודה שלו קאמר. בלתי לה' לבדו ונטל כל העבודות מלעבדה בהם ונתנם לשם המיוחד ומשמע דאכל עבודות הראויות לה' קאמר. לפי שיצתה זביחה ללמד על הכלל כולו ואין הכלל הזה מחייב אלא עבודה הדומה לזיבוח שהיא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דליחייב אהשתחואה שלא כדרכה דלאו עבודה היא בפנים מנין לרבות השתחואה ת\"ל וכו' יכול שאני מרבה דנימא השתחואה שיצתה מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה דמה השתחואה מיוחדת שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף שלא כדרכה אף כל שהיא שהיא דרך כבוד כגון אלו חייב ת\"ל זובח ואם השתחואה ללמד על הכלל באת למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד היא ומהשתחואה נפקא אלא זביחה באה ללמד על כל הנכללות עמה ומה זביחה מיוחדת עבודת פנים ומשום דהשתחואה לא נפקא לן מהכא לחיובא הוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע\"פ שאין חייבים על כיוצא בה. וביאור לשון רבינו כך הוא הרי שנסך לפעור וכו' חייב שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' וכו' משמע דאכל עבודה הראויה לה' מיחייב אם עבד בה לכוכבים אע\"פ שאינה מיוחדת לה ואין אנו דורשין מבלתי לה' לחייב על כל עבודה שהיא דרך כבוד מדלא כתב עובד לאלהים יחרם וכתב זובח לומר דוקא דומיא דזביחה שהיא עבודת פנים נמצא דממלת זובח מרבינן שאר עבודות פנים וממעטינן שאינן עבודת פנים אע\"פ שהם דרך כבוד וה\"ק מכיון שלא נתרבו הזובח לאלהים אלא עבודות שהם מיוחדין להשי\"ת מנין לרבות השתחואה שאינה מעבודת פנים לכך נאמר לא תשתחוה להם וכו' וגמר מלכתוב זביחה והשתחואה היוצאות מהכלל זביחה ללמד על כל הכלל והשתחואה ללמד על עצמה וחזר ופירש הכלל הלמד מזביחה וזה שאמר וה\"ה למקטיר ומנסך ולא תקשה לך למה אינו מונה גם זורק דבכלל מנסך הוא. זה יישוב לשון רבינו וכבר נתבאר כן בגמרא שכתבתי. ודע שיש טעות בנוסחתנו שכתוב בהם וזורק ומזבח אחד הוא וטעות הוא שנפל בספרים אלא כך צריך לגרוס וזורק ומנסך אחד הוא כמו שאמרו בגמרא, וכן מצאתי בנוסחא מדוייקת. וא\"ת אמאי לא מני נמי מקבל ומולק שהם עבודות פנים י\"ל דמולק היינו זובח ומקבל לאו עבודה היא אלא אם זרק דכי מקבל הדם לא מוכח מילתא דפלח לה וזורק הא אמרינן דבכלל ניסוך הוא: \n\n" + ], + [ + "ספת לה צואה וכו'. פ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ' נ״א) אמר רב יהודה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב זרק מקל בפניה פטור א״ל אביי לרבא מ״ש שבר דה״ל כעין זביחה זרק נמי ה״ל כעין זריקה א״ל בעינא זריקה משתברת וליכא איתיביה ספת לה צואה או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים חייב צואה מאי זריקה משתברת איכא בצואה לחה לימא כתנאי שחט לה חגב רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים לא דכ״ע לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים בעינן ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לבהמה וא״כ מן הראוי היה לרבינו לפסוק דלא כרב דאמר שבר מקל לפניה חייב דהא בעינן עבודה כעין פנים וליכא אלא דבתר הכי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת א״ל רבא לר״נ מ״ש שבר וכו' א״ל בעינן זריקה משתברת וליכא אלא מעתה אבני בית מרקוליס במה יאסרו אף לדידי קשיא לי ושאלתיה לרבה בר אבוה ורבה בר אבוה לחייא בר רב וחייא בר רב לרב וא״ל נעשה כמגדל לעבודת כוכבים. וכיון דחזינן דכל הני אמוראי שקלי וטרי אליבא דרב בהא שמעתתא ולא פליג חד מנייהו עליה ש״מ כוותיה ס״ל ושפיר מצי רב למיתי ככולי עלמא דההיא דחגב מיירי בשאין עובדין אותה בחגב ומשום הכי פטרי רבנן ורב דמחייב בשבר מקל לפניה דוקא היכא דעבודתה במקל ובהא אפילו רבנן מודו ובדין הוא דכי אמר לימא כתנאי דהוה מצי למימר לא דכ״ע כרב וכמו שכתבתי אלא משום דמאן דאמר לימא כתנאי לא אסיק אדעתיה לאיפלוגי בין דרך עבודתה במקל וחגב או לאין דרך עבודתה בהן ורצה לדחוק לאוקומי לרב הא מיהא כר' יהודה ואהדר ליה לפום מאי דס״ד דכ״ע לא ס״ל כוותיה אבל לפום קושטא דמלתא אתי ככולי עלמא וכדפרישית. וא״ת בשבר מקל לפניה בשאין דרך עבודתה בכך עסקינן ומיחייב משום זובח וא״כ היכי אמרת שעובדין אותה במקל דא״כ תיפוק ליה משום דרך עבודתה בכך כבר נזהר רש״י מזה ופירש שמקשקשין לפניה במקל. ופוסק רבינו בשחיטת חגב כרבנן דפטרי ואיתא נמי התם א״ר אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שהוא פטור שנאמר בלתי לה' לבדו לא אסרה תורה אלא כעין פנים ומוקי לה התם דוקא במחוסר אבר. וספת לה צואה פירש״י האכילה צואה מלשון מי ספו לך מאליה וצריך לומר לדעתו שזרקה לתוך פיה דאי לא היכי מדמה לה לזריקה והתוספות פירשו דהיינו שליכלכה בצואה לשון טבול כמו לא יספות במלח ויאכל בפ' הפועלים וזריקה המשתברת היינו דבעינן כגון זריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתבר ונופל טיפין טיפין. והרמ״ך כתב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל וכו' ה״ל לפרש והוא שעובדין אותה בזריקת מקל אבל אי חובטין לפניה במקל וזרק לפניה במקל פטור כי היכי דלא תקשי דרב אדרב ולא נוקי לה כאמוראי אליבא דרב: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א אין הדעת מקבלת כל זה וכו' הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת, עכ\"ל: \n", + "וכבר ביארתי דעת רבינו. ומ\"ש שאין הדעת מקבלת ששחיטת חגב וכו' אפשר לומר שיותר נראה עבודה בספיתת צואה וניסוך מי רגלים כיון שאינו דבר הנזרק בפנים משחיטת חגב ובהמה מחוסרת אבר דכיוצא בהם נשחטים בפנים ואלו מוחלקים מהן הא ודאי מוכחא מילתא דלאו כעין פנים הוא: ומ\"ש מי שפטר במחוסרת אבר וכו' אבל רב יהודה וכו' וכן הלכתא וכו'. תימה אמאי פסק כר' יהודה הא ודאי דכחכמים קי\"ל ועוד אמאי דחי ההיא דמחוסרת אבר דאמר ר' יוחנן ופסק כרב יהודה ורב נחמן אליבא דרב הא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן: ומ\"ש וכשאמר רב יהודה כו', נתכוין לומר דרבותא דרב היינו כשזרק מקל לפניה פטור אבל לדעת רבינו רבותיה בשבר דחייב וי\"ל דסבר רבינו דעדיף טפי למימר דרבותא ברישא דמלתא דהיינו שבר מלמימר דרבותא בסיפא דמלתא וכדברי הראב\"ד: \n", + "ומ\"ש רבינו זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת. מבואר שהוא כרב נחמן אמר רב והוא ז\"ל מפרש דרב יהודה ור\"נ בזרק מקל לפניה ה\"ל תרי אמוראי ואליבא דרב פסק כרב נחמן משום דאמוראי טובא שקלו וטרו אליביה. ואפשר היה לומר דרבינו סבר דרב יהודה ורב נחמן לא פליגי ורב נחמן דמחייב בזרק מקל לפניה היינו דוקא כשעובדין אותה בזריקת מקל וכדפרישית ואשמעינן דאפילו הכי אינה נאסרת אלא דק\"ל דאם כן דלא פליגי נצטרך לפרש שעובדין אותה במקל שכתב רבינו בזריקת מקל ואם איתא ה\"ל לכתוב בהדיא שעובדין אותה בזריקת מקל: \n", + "כתב הרמ\"ך ספת לה צואה וכו'. תימה היאך פריש לה למילתה כפשטה וה\"ל לפרשה ששוחטין לפניה בהמה ועכשיו כששחט לה חגב גרעה לעבודתה אבל אם עבודתה בגפוף ונישוק ושחט לה חגב חייב דאם בשיבר מקל לפניה חייב דחשבינן ליה כעין פנים כ\"ש בשחט חגב ובהמה בעלת מום ותירץ על זה יפה פירש הרב דשחט לה חגב פטור ואדרבא כ\"ש דפטור היכא דאין דרכה בשחיטה כלל ולא איצטריך לטעם גרועי גרעה כמו שפירשו המפרשים אלא משום דבגמרא הוה מוקמינן הא דשיבר מקל בפניה כתנאי ומשום הכי אמרינן דרבנן דפטרי בשחט לה חגב לא ס\"ל הא דשיבר מקל לפניה חייב ומשום הכי דחה בגמרא, עכ\"ל: \n", + "המקבל עליו אחד מכל מיני וכו'. משנה באלו הן הנסקלין (סנהדרין ס') ומני בהדייהו העובד עבודת כוכבים וקאמר אחד העובד ואחד הזובח וכו' והמקבלו עליו באלוה והאומר אלי אתה. \n", + "ומ״ש ואפילו הגביה לבנה: ומ״ש ואפילו חזר בו תוך כדי דבור. הכי אמרינן בבתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ט:) ופ' בתרא דנדרים (דף פ״ז) דעבודת כוכבים תוך כדי דבור דלא מהני מידי: \n\n" + ], + [ + "העובד עבודת כוכבים כדרכה וכו'. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף ס') תנן הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ובגמרא הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו אף על גב דמכוין לבזויה והזורק אבן למרקוליס אע״ג דמכוין למרגמיה. ומפרש רבינו למתני' בשוגג ולענין חיוב חטאת דאילו במזיד ולענין סקילה א״א דהא מוטעה הוא. \n", + "ומ\"ש ומביא קרבן על שגגתו אע\"פ שהוא דבר פשוט כתב כן משום דהוזכר כן בגמ' (ס\"ד.) מדאמרינן התם רב מנשה הוה קאי אזיל לבי תורתא אמר ליה עבודת כוכבים היא דקאי הכא שקל פיסא שדא ביה אמר ליה מרקוליס היא א\"ל הזורק אבן למרקוליס תנן, כלומר הזורק לפניו לכבדו ואני זרקתי להכות בגופו ואתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה הזורק אבן למרקוליס תנן אע\"ג דמכוין למרגמיה. וכיון דרב מנשה שוגג הוה ומייתי מדתנן הזורק אבן למרקוליס ודאי לענין חיוב חטאת קבעי: \n\n" + ], + [ + "העובד עבודת כוכבים מאהבה וכו'. שם (סנהדרין ס\"א) אתמר העובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה ורבא אמר פטור אי קבליה עליה באלוה אין ואי לא לא. וידוע דהלכה כרבא דפטר ואפילו הכי בקבליה עליה באלוה אפילו מאהבה ומיראה חייב דהא מודה רבא בהא וכדקאמר בהדיא אי קבליה עליה באלוה אין: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א דומה שהוא וכו' מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה עכ\"ל. איני מבין דבריו דהא רבינו לא השמיט מיראה שהרי כתב או שעבדה מיראתו לה. ומה שכתב ואנו מפרשים מאהבת אדם וכו' רבינו נראה לו שלא לפרש כן משום דמיראת אדם היינו באונס ואונס רחמנא פטריה והיכי אמר אביי חייב אפילו לא קבלו עליו באלוה אלא מאהבה ומיראה היינו מאהבת עבודת כוכבים ומיראתו ממנה וכמו שכתב רבינו. כתב הרמ\"ך תימה שהוא כתב בסמוך שאם זרק אבן למרקוליס חייב אף על גב דלא קבליה עליה עכ\"ל. ואין זו השגה שרבינו בזורק אבן למרקוליס לבזותו לענין חיוב חטאת קאמר ולא לענין חיוב סקילה כמו שכתבתי. וכתב עוד הרמ\"ך גבי הפירוש שפירש בעבודת כוכבים מאהבה ומיראה לא נהיר. והריב\"ש כתב השגת הרמ\"ך וכתב עוד ומה שהוקשה לך על מה שהוסיף הרמב\"ם ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה ומיראה פטור ואמרת דמה שכתב דרך עבודתה שפיר אבל מה שהוסיף ואם עבדה באחת מארבע עבודות וכו', אני אומר אדרבא איפכא הוא דאם כתב באחת מארבע עבודות לא קשיא מידי מפעור ומרקוליס דשאני התם דדרך עבודתה באותו ביזוי כמו שכתב הוא ז\"ל הואיל ועבודתה בכך חייב אבל בארבע עבודות שלא כדרכה כיון שאינו עובד אלא מאהבה ומיראה פטור אבל עתה שכתב הרב ואם עבדה דרך עבודתה או בארבע עבודות קשה מפעור ומרקוליס מדבריו לדבריו. ומה שנראה לי בזה לדעת הרמב\"ם דפלוגתא דאביי ורבא לאו במי שרואה צורה שאינה נעבדת והוא חושק בה ליפיה או שירא ממנה שמא תרע לו ומתחיל עתה לעבדה באחת מארבע עבודות דבהא לכ\"ע פטור כיון דלא קבליה עליה באלוה ואפילו לאביי כדאמרינן בסוגיא (דף ס\"א ס\"ב) אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה אי קבלה עליה מזיד הוא ואי דלא קבלה עליה לאו כלום הוא אלא מאהבה ויראה הניחא לאביי וכו' אלמא דלכ\"ע אפילו בארבע עבודות כגון השתחואה לאו כלום הוא אלא פלוגתייהו במי שעובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה דומיא דהמן ובהא ס\"ל לרבא דפטור כיון דלא קבלה עליה אפילו עבדה בארבע עבודות כגון המן שהיו משתחוים לו והשתחואה היא מארבע עבודות וה\"ה אם היו עובדים אותה בעבודה אחרת מאהבה ומיראה וזה עבדה ג\"כ באותה עבודה, ומעתה אין קושיא מפעור ומרקוליס שהיתה עבודתה באותו בזוי והיתה עבודת כוכבים גמורה שעובדיה היו עובדים אותה בקבלת אלהות אפילו אם היא עבודה בזויה חייב לרבא עכ\"ל: \n", + "וכתב עוד וז\"ל עוד אפשר לדחוק לדעת הרמב\"ם דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות משום דדמי לאנוס אע\"פ שעבדה דרך עבודתה ממי שעובד ומכוין לבזות כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו ביזוי אלא שעובדיה חושבים שהעבודת כוכבים ההיא חושקת באותו ביזוי וזה טועה בזה ומכוין לבזויי ולזה כתב הרב חייב ומביא קרבן על שגגתו ור\"ל שאינו מזיד ואינו בר סקילה וכרת אלא חייב חטאת בשוגג עכ\"ל, ודרך אחרון הוא הנכון בעיני לדעת רבינו: \n", + "וכתב עוד הריב\"ש ומ\"מ כבר הסכימו האחרונים שאין פירוש הרמב\"ם במאהבה ומיראה נכון שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כח להרע או להטיב אע\"פ שאינו מקבלה באלוה חייב ובהא לא הוה פטר רבא דרוב עובדי כוכבים שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעלה מהם אלא שהם חושבים שיש כח להם להרע או להטיב או שרצון הבורא בכך ומתוך כך עובדים אותה ועל זה הזהירה תורה כי פליג רבא כגון שהוא מודה שאין בה ממש אלא שמאהבת אדם או מיראתו הוא עובדה ולא מיראתו שמא יהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי אלא מיראת אדם שיזיקהו קאמר ובכי הא אמר אביי שהוא חייב שהרי הוא כאילו עובדה ברצונו ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינה עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור, עכ\"ל: \n", + "המגפף וכו'. משנה שם (סנהדרין ס\"ג) אבל המגפף והמנשק וכו' המלביש והמנעיל עובר בל\"ת ומפרש רבינו דהיינו לא תעבדם וכן פירש\"י: \n", + "ומ\"ש אעפ\"כ אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש, כלומר דלא כתיב בהדיא לא תגפף ולא תנשק וכך אמרו דעל כל אלו אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות כלומר דכלהו משתמעי מחד קרא: \n", + "ומ\"ש ואם היתה דרך עבודתה וכו'. פשוט וכבר נתבאר: \n\n" + ], + [ + "ישב לו קוץ ברגלו לפני וכו' עד מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים. ברייתא פרקא קמא דע\"ז (דף י\"ב) כלשון רבינו ובנוסחאות שלנו כתוב עוד מעין המושך לפני עבודת כוכבים לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ולא כתבה רבינו וגם הרי\"ף ונראה שלא היה בנוסחאות שלהם. ודע דבישב לו קוץ ונתפזרו לו מעות קתני בגמרא ואם אינו נראה כלומר שאינו נראה כמשתחוה כגון שפנה אחוריו או צדו לעבודת כוכבים מותר ולא חשש רבינו לכתבו דמילתא דפשיטא היא: \n\n" + ], + [], + [ + "העושה עבודת כוכבים לעצמו וכו': כתב הראב\"ד א\"א קשיא לי אמאי לוקה וכו' וכל תמונת עבודת כוכבים אחת היא עכ\"ל. והתירוץ שכתב לראשונה מבואר, ומה שכתב ותו קשיא לי וכו'. יש לתמוה שמאחר שאותה תוספתא לא הוזכרה בגמרא משמע דלאו דסמכא היא ולישנא דמתני' הכי דייקא אבל המגפף וכו' עובר בל\"ת. ואם איתא הל\"ל אבל המגפף וכו' לוקה, ועי\"ל דלוקין דקתני בתוספתא היינו מכת מרדות: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) אסור לעשות צורות לנוי וכו'. בר״ה פרק שני (דף כ״ד) תנן דמות צורות לבנות היו לר״ג בעלייתו בטבלא ובכותל שבהם מראה את ההדיוטות כלומר העדים הבאים להעיד על קידוש החדש ואומר להם כזה ראיתם או כזה ראיתם כדי לבדקם אם היו דבריהם מכוונים ופריך התם ובפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) ומי שרי והא כתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומשני שאני ר״ג דאחרים כלומר עובדי כוכבים עשו לו והא רב יהודה דאחרים עשו לו ואסר ליה שמואל ומפרקינן התם בחותמו בולט ומשום חשדא אי הכי דר״ג נמי ניחוש לחשדא רבים שאני וכיון דר״ג נשיא הוה שכיחי רבים גביה ואי בעית אימא דפרקים הוה כלומר של חוליות ולא היה מחברם אלא בשעת בדיקת העדים וכולי יומא לא חזו וליכא חשדא. ואי בעית אימא להתלמד שאני דתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. וסובר רבינו דקושטא דמילתא היא דלהבין ולהורות שרי מעתה לית לן למימר בדר״ג דאחרים עשו לו ומדחיין הנהו אוקימתי דאחרים עשו לו ודפרקים ולפיכך לא הזכיר רבינו חלוקים אלו. וכן נראה שהוא דעת הרי״ף ז״ל שלא כתב אלא להתלמד שאני ומיהו קשה למה לא הזכיר רבינו להתלמד שרי וצ״ע. ותניא תו התם לא תעשון אתי לא תעשו כדמות שמשי שמשמשים לפני במרום כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת. ותו תניא כל הפרצופות מותרים חוץ מפרצוף אדם. ותניא תו התם טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה. ודעת רבינו שדמות שמשי מרום אסורים בין בולטים ובין שוקעים וזהו שכתב דאפילו על הלוח אסור ושאר כל הצורות חוץ מצורת אדם מותרים בין בולטות בין שוקעות וזה שחלקו בטבעת בין בולט לשוקע היינו דוקא בצורת אדם: \n", + "כתב הראב\"ד וכן אסור לצור צורת חמה וכו'. א\"א דומה שהוא מחלק וכו' ואחת צורת אדם וצורת שמשים שבמרום דינם שוה וכן עיקר, עכ\"ל. והר\"ן כתב בפרק כל הצלמים על דברי רבינו ולא ירדתי לסוף דעתו מנין לו לחלק בין צורת אדם לשמשי מרום וכלהו מלא תעשון אתי נפקא כדאיתא בגמ' ואף הראב\"ד ז\"ל השיב עליו אולי סובר דמלאכי השרת מפני שאינן בעלי גוף וכן חמה ולבנה כוכבים ומזלות מפני שאינם נראים בולטים ואף בגלגל אינן בולטים אלא משוקעים בתוכו ליכא לאפלוגי בהן בין בולט לשוקע אבל דמות אדם מפני שאינו נראה אלא בולט לא מיתסר אלא בכה\"ג. ואיני יודע למה כתב הר\"ן טענה זו כמסופק בה שהרי בעלי התוס' סוברים כן דבחמה ולבנה כוכבים ומזלות אין חילוק בין בולטין לשוקעין ומטעם שכתב הר\"ן וכן כתב הרא\"ש בפסקיו: \n", + "הרמ\"ך כתב שקשה על האומרים דכל שאין חותמו בולט מותר אמאי צריך לתרץ דפרקים הוה לימא על הלוח היה שלא היה בולט ומה שתירץ לעיל בשמעתא חותמו בולט הוי אינו עיקר מדמקשינן בסיפא דשמעתא והא ר\"ג יחיד הוה וצ\"ע. אי משום הא לא איריא דאפילו נימא דעיקר הוא לא קשה מידי דעיקר תירוצא דשני ליה בין שוקע לבולט לא איירי אלא לענין שמותר לקיימם אבל לעשותם אסור וזה הרב בלעשות איירי, עכ\"ל: \n", + "צורות הבהמות. כתב הרמ\"ך דהא דמות ארבע פנים בהדי הדדי אסור כדאמר אביי והא ארבע פנים הם כדמות חיות ועופות וא\"ת א\"כ תיפוק לי משום צורת אדם י\"ל שאם עשה אדם ושור בצורה אחת גריע מאדם לבדו דלא חזינן ליה מקרא דלא תעשון אתי ותימה למה לא פסק כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה, עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נ') תנן אלו הן הנסקלין ומני בהדייהו המדיח ובסוף הנחנקין תניא מדיחי עיר הנדחת בסקילה ר\"ש אומר בחנק וידוע דהלכה כת\"ק: \n", + "ומה שכתב אע\"פ שלא עבדו. פשוט הוא דמשום מדיחין ממיתין אותם לא משום עובדים ועוד דאי בשעבדו עבודת כוכבים תיפוק ליה דאפילו לא הדיחו נמי נסקלין: \n", + "ואנשי העיר המודחין כו'. פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ו) ואלו הן הנהרגין כלומר בסייף הרוצח ואנשי עיר הנדחת. \n", + "ומ\"ש והוא שעבדו עבודת כוכבים או שקבלו עליהם באלוה ודאי פשיטא דבלא שום אחד מאלו אינן נהרגין וכן נמי פשיטא דסגי להיות מודחין בשקבלו עליהם באלוה דהא עבודת כוכבים איקרי וכמו שבארנו בפרק שקודם זה: \n", + "ומה שכתב ואזהרה למדיח מנין וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ג) לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות עוד אלא אזהרה למדיח: \n\n" + ], + [ + "אין העיר נעשית עיר הנדחת וכו' עד ועד שידיחו רובה. משנה וברייתא בסנהדרין סוף פרק חלק (סנהדרין דף קי״א): \n", + "ויהיו המודחין וכו'. פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן פ\"ק דסנהדרין (דף ט\"ו) ופסק כרבי יונתן וטעמו משום דבירושלמי פרק חלק איפליגו ר\"מ ור' יהודה במילתא ור' יהודה כרבי יונתן. ונראה שמה שכתוב בנוסחאות ספרי רבינו אבל אם לא הודח רובו של שבט דנים אותם כיחידים שהוא טעות וצריך להגיה אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותם כיחידים וכן נמצא בספר ישן: \n", + "וכן אם הדיחוה נשים וכו' עד כשאר הרוגי בית דין. הכל בסוף פרק חלק (סנהדרין דף קי״ב): \n", + "ומה שכתב או שהדיחה יחיד. ברייתא שם יצאו אנשים אין אנשים פחות משנים: \n", + "ומ\"ש או שהודחו מאליהם. שם איבעיא להו הודחו מאליהן מהו ת\"ש הדיחוה נשים וקטנים אמאי להוו כהודחו מאליהן הנך בתר נפשייהו גרירי הני בתר נשים וקטנים גרירי כלומר דכי גרירי בתר נפשייהו הואיל ומעצמן נדחין אדוקין ביותר אבל כי גרירי בתר נשים וקטנים אין אדוקים כ\"כ. ואע\"ג דמשמע דדחויה היא פסק רבינו כוותה משום דטעמא דמסתבר הוא. וכל יתר דברי הבבא משנה שם: \n\n" + ], + [ + "אין דנין עיר הנדחת וכו'. משנה וגמרא פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) לשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "אין אחת מערי מקלט וכו'. כתב הראב\"ד א\"א לא ידעתי וכו' השבטים נתנו אותם מחלקיהם עכ\"ל. ודעת רבינו שמאחר שנתנו אותם מחלקיהם ואינם מיוחדים לנותנים לא קרינן בהו שעריך: \n", + "ולא ירושלים וכו'. בבא קמא פ' מרובה (בבא קמא דף פ״ב): \n", + "ואין עושין עיר הנדחת בספר. פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז). ופי' ספר כרך המבדיל בין ישראל לעובדי כוכבים. ודע שאמרו שם בגמרא מ\"ט אמר רחמנא מקרבך ולא מן הספר, ובברייתא תני טעמא שמא ישמעו עובדי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל. ופריך ותיפוק ליה דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר ר\"ש היא דדריש טעמא דקרא. ומאחר שרבינו לא ס\"ל כר\"ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנין אותה לא ה\"ל למכתב האי טעמא אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומר דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק ראה רבינו לכותבו: \n", + "ואין ב\"ד אחד עושה שלש עיירות וכו'. משנה פ\"ק דסנהדרין (דף ב') אין עושין עיר הנדחת בספר ולא שלש אבל עושין אחת או שתים, ובגמ' (דף ט\"ז:) זמנין אמר רב בב\"ד אחד הוא דאין עושין הא בשנים ושלשה ב\"ד עושין וזמנין אמר רב אפילו בשנים ושלשה בתי דינים לעולם אין עושין מ\"ט דרב משום קרחה אמר ריש לקיש לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות עושין ור' יוחנן אמר אין עושין משום קרחה תניא כותיה דר\"י אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל אבל עושין אותן שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין. ולכאורה משמע שרבינו פוסק כר\"ל דאמר אבל בשנים ושלשה מקומות עושין ומן הדין כר\"י ה\"ל למפסק אי משום דהלכה כוותיה לגבי ר\"ל ואי משום דתניא כוותיה גם נראה שרבינו פסק כזמנין אמר רב דבשנים ושלשה בתי דינין עושין ומן הדין כאידך לישנא דאפילו בשנים ושלשה ב\"ד אין עושין ה\"ל למפסק דכיון דלרב מספקא ליה אית לן למתפס לקולא שלא לעשות שלש אפילו בשלשה בתי דינים וכבר השיג עליו הראב\"ד וכתב א\"א כל זה שבוש וכו' אלא יהודה וגליל עכ\"ל. וכבר נשאל על זה הגאון מהר\"י קולון והשיב שדעת רבינו הוא דלא פליגי ר\"י ור\"ל במרוחקות אלא במקורבות דר\"ל סובר דאע\"ג שהן מקורבות כיון שאינם במקום אחד כגון שלשתם ביהודה או בגליל עושין דיהודה וגליל חלוקין הם זה מזה לכל דבר כדמוכח בכמה מקומות והיינו דאמר ר\"ל ל\"ש אלא במקום אחד כלומר שהן כלם ביהודה או בגליל אבל בשתים כלומר שתים ביהודה ואחת בגליל או בשלשה מקומות כגון יהודה וגליל ועבר הירדן עושין ועלה קאתי ר\"י לפלוגי ואמר דלעולם אין עושין משום קרחה כלומר במקום דשייך לומר קרחה כגון שאינן מרוחקות ואע\"ג שאינן במקום אחד אלא עומדות על הספר שבין יהודה וגליל והאחת ביהודה והשתים בגליל או בהפך כיון שהן מקורבות אין חילוק המדינות מועיל בזה ומכל מקום יש לחוש משום קרחה אבל כשהן מרוחקות דאז לא שייך למיחש לקרחה עושין דר' יוחנן אדריש לקיש קאי ור\"ל לא דבר במרוחקות אלא בשינוי המקומות דבר וכן פירש\"י דמלתא דר\"ל דשנים או שלשה מקומות דהיינו יהודה וגליל והיינו כדפרישית. וא\"ת מי דחקו לרבינו לחלק בכך ומנ\"ל דמרוחקות עושין י\"ל דלישנא דברייתא קשיתיה דקתני אין עושין שלש עיירות מנודחות וכו' אבל עושין שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל משמע הא שתים ביהודה או בגליל אין עושין וכ\"ש שתים ביהודה ושתים בגליל והדר קתני סיפא אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין דמשמע הא שתים ביהודה ואחת בגליל עושין וכ\"ש שתים ביהודה או שתים בגליל וא\"כ קשיא רישא אסיפא אלא ע\"כ צ\"ל דהכי פירושו אין עושין שלש עיירות מקורבות מנודחות וכו' אבל עושין שתים שתים כגון אחת ביהודה ואחת בגליל ואפילו שאין מרוחקות אלא מקורבות כגון אחת על הספר מכאן ביהודה ואחת על הספר מכאן בגליל ולעולם במקורבות ודוקא שתים אבל ג' במקורבות לא אבל במרוחקות כגון אחת בדרום יהודה ואחת בצפון יהודה ואחת בצפון גליל עושין אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין אפילו מרוחקות והיינו שכתב רבינו דאין בית דין אחד לכל הפירושים עושין שלש עיירות מנודחות ואפילו חלוקות למקומות כגון יהודה וגליל כר\"י כיון שאין מרוחקות זו מזו אבל שתים עושין אם חלוקות למקומות אבל כשהן מפוזרות דאז לא שייך משום קרחה עושין אפילו שלש מדיוקא דברייתא כדפרישית לעיל. ואין להקשות דסוף סוף מנ\"ל לרבינו דב\"ד אחד עושה שלש עיירות מנודחות במרוחקות נימא דהא דקתני בברייתא אבל אין עושין שתים ביהודה ושתים בגליל דמשמע הא ג' עושין דהיינו דוקא בשלשה בתי דינין כדמספקא ליה לרב דהא מדאמר וזמנין אמר רב דאפילו בשלשה בתי דינין אין עושין משום קרחה משמע דאי לאו טעמא דקרחה בג' ב\"ד אפילו טובא נמי, ומאחר דס\"ל לרבינו דבשלשה לא שייך קרחה אם כן ברייתא דקתני אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין ע\"כ בב\"ד אחד קא מיירי דאי דבשלשה ב\"ד עושין אפילו טובא נמי במרוחקות כדפרישית לעיל: \n\n" + ], + [ + "אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים. משנה פ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ז) שם דקתני באלו הן הנסקלין המסית והמדיח וקתני במסית האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד אזבח אלך ואזבח וכו' והדר קתני בסמוך המדיח זה האומר נלך ונעבוד עבודת כוכבים אלמא דמדיח אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים: \n", + "עיר הנדחת שלא נתקיימו וכו'. משנה בפרק חלק (סנהדרין דף קי\"א:): \n\n" + ], + [ + "והיאך דין עיר הנדחת וכו' שולחין להם שני תלמידי חכמים וכו'. כתב הראב\"ד א\"א טוב הדבר וכו' אחר התראה ומעשה עכ\"ל: \n", + "וי\"ל שמ\"ש רבינו ששולחים להם שני ת\"ח להזהירם וכו' אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל אחד בפרט. ומ\"מ צ\"ע מנין לרבינו ששולחים להם שני ת\"ח להזהירם. ואפשר שלמד כן רבינו מדאמרינן בפרק היו בודקין עדים זוממין לא דמו לעיר הנדחת ויחיד העובד עבודת כוכבים שכן אלו צריכין התראה ועדים זוממין אין צריכין התראה שאעפ\"י שאינה התראה גמורה כמו שכתבתי מ\"מ שם התראה איכא: \n", + "מיד מרבין להם בתי דינין וכו'. בפרק חלק (סנהדרין קי״ב) אהא דתנן עד שיודח רובה בעי בגמרא היכי עבדינן כלומר שאם אתה אומר דנין אותן וסוקלין אותן כדין היחיד היאך תמצא שיודח רובה וידונו בדין עיר הנדחת וכן אין לומר שדנין וחובשין שא״כ אתה מענה דינם של אלו ואסיקנא מרבין להם בתי דינין כלומר כדי שתתקבל עדות כלם ביום אחד ואם נמצאו העובדים רובה מעלין אותם לבית דין הגדול שבירושלים והורגים אותם. כתב הרמ״ה שיש לתמוה על זה דקי״ל כר״י דאמר דנין וסוקלין ואחד משלים והא דאמר לבסוף מרבין להם בתי דינין ומעיינינן בדינייהו ומסקינן להו לב״ד הגדול וגמרינן לדינייהו וקטלינן להו לטעמיה דר״ל קאמר דקס״ד דהאי דאמר ר״ל מרבים להם בתי דינין למגמרא דינייהו לאלתר קאמרינן ואקשי עליה איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך ומפרקינן דר״ל לא קאמר דגמרינן לדינייהו לאלתר אלא דמעיינינן בדינייהו ואי משתכחי עובדים רובה מסקין להו לב״ד הגדול וכו' אבל לרבי יוחנן ל״ק מידי דכי קא ממעט קרא מרובין קא ממעט והני לר״י יחידים נינהו דהא קמא קמא דמטי לידן גמרינן לדיניה כיחיד דאכתי הנך בחזקת כשרים נינהו אבל ההוא חד דמשלים לרוב מודה ר״י דמסקינן ליה לב״ד הגדול וקטלינן ליה התם וליכא למימר דגמרא דמסקינן ליה הכי דלא כר״י דהא קי״ל ר״י ור״ל הלכה כר״י בר מהנך תלת, והשיב לו הר' אהרן ב״ר משולם בכל ספרינו לא נמצא כתוב ולא נזכר שם ר' יוחנן בכולה שמעתא אלא עולא הוא דמקשה לרב יהודה דאמר דנין וחובשין א״כ נמצאת מענה את דינן אלא דנין וסוקלין ור״ל פליג עלייהו ואמר מרבין להם בתי דינין ומקשינן ליה מהא דאמרינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך וכו' ומתרץ ליה אליבא דריש לקיש וקסבר רבינו כיון דשקיל וטרי בגמרא ומסיק לה אליבא דריש לקיש ש״מ הלכתא כוותיה ומסתבר טעמיה. \n", + "ומ\"ש כל מי שבאו עליו שני עדים וכו'. פשוט הוא דבעינן שני עדים והתראה לכל אחד וכך אמרו בפירוש המשנה שם. ודע שמומכין כל נפש אדם מתחיל ענין ואומר שאם הודח כלה מכין כל נפש אדם שבה לפי חרב ואם הודח רובה ולא כלה מכין טף ונשים של עובדים. ומ\"מ צ\"ע מנ\"ל שמכין טף ונשים דאי מדכתיב הכה תכה את יושבי העיר הא אצטריך לכמה ישהה בעיר ויצטרף עמהם ואפשר דמהחרם אותה ואת כל אשר בה נפקא, ובעל מ\"ע כתב שחכמי לוניל השיבוה לר\"מ הלוי שראיה לדברי רבינו מדגרסינן בספרי הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו חכמים וכו' (עיין במגדל עוז בד\"ה וכבר תמה ר\"מ הלוי וכו') וקצת דברים אלו אינן נ\"ל: \n", + "ובין שהודחה כולה וכו'. זה פשוט דכיון שנדונית כדין עיר הנדחת מדיחיה הם בסקילה אלא שק\"ל דמשמע דאי לא הודח רובה אין סוקלין את מדיחיה ואמאי וגם בפרק שאחר זה כתב ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל אלמא דאם לא הודחו אינו נסקל ואמאי מי גריעי ממסית ומדיח דהוו בסקילה כיון שהורה לעבוד כמו שיתבאר בפרק שאחר זה. וצ\"ל לדעת רבינו כשאינו מתכוין אלא להסית אז מתחייב באותה שעה שהסית אבל המתכוין להדיח אינו חייב עד שתעשה כוונתו והיינו שתודח רוב העיר וכל שלא נעשה כן לא מיחייב. ומ\"ש בפרק שאחר זה ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל היינו לומר שאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל משום מדיח אבל נסקל משום מתנבא לעבודת כוכבים: \n", + "ומקבצים את כל שללה וכו' עד שנאמר אל תוך רחובה. משנה פרק חלק (סנהדרין דף קי״ב): \n", + "והורגים כל נפש חיה אשר בה. מקרא מלא הוא ואת כל בהמתה וה\"ה לשאר נפש חיה ואפשר דמכל נפקא: \n\n" + ], + [ + "נכסי הצדיקים שבתוכה וכו'. משנה פרק חלק (שם) נכסי צדיקים שבתוכה אבודים ובברייתא בגמרא מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד וזה שאמר רבינו הואיל וישבו שם ממונם אבד: \n\n" + ], + [ + "ועיר הנדחת שהוזמו עדיה וכו'. ר\"פ בתרא דכריתות (דף צ\"ו [כ\"ד:]) עיר הנדחת שהוזמו עדיה כל המחזיק בה זכה בה וטעמא דמשנגמר דינה כל חד מפקיר ממוניה: \n", + "ואינה נבנית לעולם וכו'. משנה פ' חלק (סנהדרין דף קי״ב): \n", + "ומ\"ש ומותר לעשותה גנות ופרדסים. שם במשנה לא תבנה עוד לא תעשה אותה גנות ופרדסים דברי ר\"י הגלילי ר\"ע אומר לא תבנה עוד לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים ופסק כר\"ע דהלכה כר\"ע מחבירו: \n\n" + ], + [ + "שיירא העוברת וכו'. ברייתא שם ולא ידעתי למה לא כתב רבינו מה ששנינו שם החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום הרי אלו מצילין אותה ופירש\"י שיירא חמרים וגמלים שנשתהו בעיר ל' יום כדמפרש בברייתא הרי אלו מצילין אותה אם רוב אנשי העיר הודחו וחמרים וגמלים משלימים המיעוט ועושין אותם רוב מצילין עליהם שאין ממונם אבד אלא נידונין כיחידים: \n\n" + ], + [ + "נכסי אנשי מדינה וכו'. מימרא דרב חסדא שם: \n", + "נכסי הרשעים וכו'. ברייתא שם ואת כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה. ונראה שרבינו מפרש דרב חסדא הכי קאמר הא דאמרן דנשרפים וא\"כ הרי הן אסורין בהנאה ה\"מ כשנקבצו לתוכה אבל אם לא נקבצו לתוכה אלא נשארו חוץ לעיר ולא נשרפו עם השאר מותרים בהנאה ולא תימא דאסירי משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי ומאבדין אותו אלא ינתנו ליורשיהן, ולענין ליהנות מהן קודם שישרף שלל העיר וקודם קביצת הנכסים האלו לתוכה נראה דאסורים בהנאה דהא עומדים לישרף הם אבל כיון שנשרף שלל העיר שוב אין נכסים אלו עומדים לישרף כנ\"ל: \n\n" + ], + [ + "בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת שהיתה בתוכה הרי זו אסורה ועיסה וכו'. מימרא דרב חסדא שם ואמרו שם מאי טעמא בהמה כמאן דלא פליגא דמיא עיסה כמאן דפליגא דמיא כלומר א\"א לכזית בשר בלא שחיטה והאי לאו לשחיטה קיימא אלא למיתה וכל זית וזית מעורב בו איסור עיר הנדחת ואפילו ששחטה אחר כך שכבר אפשר לחלקה אסורה לפי שכבר נאסרה בעודה בחיים ושוב לא יצתה מידי אותו איסור אבל עיסה משעה ראשונה כמאן דפליגא דמיא לפי שמאותה שעה היה אפשר לחלקה ולא היה חלק של עיר הנדחת מעורב בה: \n\n" + ], + [ + "בהמה של עיר הנדחת שנשחטה. שם (סנהדרין קי\"ב) בעי רב חסדא בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנא ל\"ש שחטה מישחט ל\"ש קטלה מיקטל או דילמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה מאי תיקו, ומשמע שאם היתה מותרת אחר שחיטה פשיטא דלא מטמאה ואין לומר דמותרת בהנאה ואסורה באכילה דהא כיון דאישתרא בהנאה אלמא פקע מעלה איסור עיר הנדחת ואפילו באכילה שריא אלא ודאי דאסורה בהנאה אפילו לאחר שחיטה ומבעיא ליה אי מטמאה או לא: \n", + "שער הראש וכו'. שם בעי רב יוסף שער נשים צדקניות מהו אמר רבא הא דרשעניות אסור תקבוץ ושרפת כתיב מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה אלא אמר רבא בפאה נכרית כלומר גידול של שערות דעלמא שעושין לנוי קא מבעי לרב יוסף אם הוא של צדקניות ואסיקנא בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא: \n\n" + ], + [ + "פירות המחוברין וכו'. שם ת\"ר היו בה אילנות תלושין אסורים מחוברים מותרים ומפרש רבינו הטעם משום דתקבוץ ושרפת אמר רחמנא וכן פירש\"י וכיון דמהאי טעמא הוא פירות נמי הוא הדין והוא הטעם. וא\"ת מאי קאמר רבינו וה\"ה לשער הראש והרי כבר ביאר דין זה בסמוך ועוד למה בדין השער שהוזכר בגמרא תקבוץ ושרפת לא הזכירו רבינו וכאן שלא הוזכר בגמרא הזכירו רבינו. וי\"ל לפי שרבינו רצה ללמוד לפירות מאילנות כתב דין הפירות וכתב בו הטעם כלומר זיל בתר טעמא ותראה דאילנות לאו דוקא ותדע דהא שער הראש דשרייה לעיל הוא מהאי טעמא ואין חילוק בין שער לפירות וא\"כ מ\"ש וה\"ה לשער הראש פירושו וה\"ה דמתקבוץ ושרפת נפיק היתרא לשער הראש: \n", + "ההקדשות שבתוכה תמימים הרי הם קדשי מזבח וימותו זבח רשעים תועבה וכו'. שם ת\"ר היו בה קדשי קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו ר\"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר אמר מר קדשי מזבח ימותו ואמאי ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה רבי יוחנן אמר זבח רשעים תועבה ריש לקיש אמר ממון בעלים הוא הכא בקדשים קלים ואליבא דר\"י הגלילי וידוע דהלכה כר\"י ואמרינן תו ר\"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור במאי עסקינן אילימא בתמימים שלל שמים הוא אלא בבעלי מומין שללה היא אמר רבינא לעולם בבעלי מומין ומי שנאכל בתורת בהמתה יצאו אלו שאין נאכלין בתורת בהמתה אלא בתורת בכור ומעשר דשלל שמים נינהו ופליגא דשמואל דאמר שמואל כל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום משללה אימעיט וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום מבהמתה נפקא: \n", + "והראב\"ד ז\"ל כתב א\"א דומה שהוא סבר דר\"ש חולק וקא פסק הוא כת\"ק. ולי נראה דר\"ש אינו חולק וקי\"ל כוותיה וכלהו אמוראי מפרשי למלתיה ורב פפא דהוא בתרא מפרש למלתיה אפילו בבעל מום ויותנו לכהן אחר ואין כאן זבח רשעים תועבה שאינן דורון כשאר זבחים ולא מכפרים שום כפרה עכ\"ל. ורבינו נראה דמפרש דר\"ש אתא לאפלוגי את\"ק כדמוכח לישנא דר\"ש אומר דאי לפרושי אתא הל\"ל א\"ר שמעון ואליבא דרבינא תנא קמא תני קדשי מזבח ימותו לא שנא תמימים ל\"ש בעלי מומין והבין רבי שמעון בת\"ק דהיינו באותן שאינן נאכלין במומן אבל בכור ומעשר שהם נאכלין במומן שללה נינהו ובכלל בהמתה הוו ואתא ר\"ש למימר דבכור ומעשר בעלי מומין אימעיטו מבהמתה דדרשינן לקרא הכי בהמתה מי שנאכל לבעלים בתורת בהמתה יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין נאכלין בתורת בהמתה שאין אומרים בהמת עיר הנדחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת ופליגא הא דרשא דרבינא לדרשא דשמואל דרבינא מבהמתה דריש אליבא דר\"ש דבעלי מומין דבכור ומעשר של שמים הן ושמואל דריש דבכלל בהמתה נינהו דאמר שמואל כל שהוא קרב לגבוה כשהוא תם וכשהוא בעל מום צריך פדייה כגון שאר קדשים קלים חוץ מבכור ומעשר משללה ולא שלל שמים אימעיטו דאין מחרימין אותם עמה וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל במומו כגון בכור ומעשר כשהוא בעל מום מבהמתה נפקא דכיון דהשתא נאכל לבעלים בהמתה קרינן ביה ופסק רבינו כת\"ק, ודרך זה נראה שהבין הראב\"ד ברבינו. ומ\"ש דר\"ש אינו חולק כבר כתבתי דחולק הוא והבאתי ראיה לזה מדקתני ר\"ש אומר ולא קתני אר\"ש ואע\"ג דכלהו אמוראי מפרשי למלתיה משום הכי ליתא למידחי סברא דת\"ק דהני אמוראי שקלי וטרו להבין דבריו לא לפסוק הלכה כמותו ואילו הוו בעו בעיי אליביה הוה אפשר לומר דסבירא להו כוותיה אי נמי שקלי וטרו למשמע מדבריו לת\"ק. ועוד י\"ל דאפילו אם תמצא לומר דסבר רבינו דר\"ש לא פליג ופליגא הא דרבינא דאמר לר\"ש בעלי מומין לאו בכלל בהמתה נינהו אדשמואל דאמר כל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל במומו כגון בכור ומעשר כשהן תמימים לאו שלל שמים מיקרו כיון שאם יארע בהם מום יאכלו לבעלים והילכך אצטריך בהמתה למעוטי בכור ומעשר תמימים דמשללה ליכא למעוטינהו אבל כשהן בעלי מומין בהמתה קרינן ביה ובסייף ואע\"ג דרבינא דבתרא הוא מפרש דברי ר\"ש דאפילו בעלי מומין לאו שללה נינהו מ\"מ כיון דשמואל פליג עלויה ותלמודא נמי מקשה בפשיטות אלא בבעלי מומין שללה נינהו סבר רבינו דהכי נקטינן: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואח\"כ שורפין אותם. כתב הראב\"ד לא ידעתי למה שורפין אותם שלל שמים היה ולא חל עליו איסור עכ\"ל. וי\"ל דסבירא ליה לרבינו דבהמת עיר הנדחת מיקרו ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליו מיד איסור עיר הנדחת ולפי זה לא קאי ואחר כך שורפין אלא אקדשי בדק הבית. ומכל מקום נשאר מקום עיון אמאי שורפין אותם ואין נהרגין כדין בהמת עיר הנדחת. ונראה לי דאין הכי נמי דבהמת קדשי בדק הבית אחר שנפדית נהרגת אלא לפי שקדשי בדק הבית שם כולל לכל הדברים המוקדשים לבדק הבית ועוד שעל הרוב אין מקדשין לבדק הבית בעלי חיים אלא דברים אחרים משום הכי נקט שורפין. \n", + "ומ\"ש שנאמר שללה לא קאי על מה שכתב בסמוך שורפין אותן אלא אמאי דקתני ימותו או יפדו: \n\n" + ], + [ + "התרומות שבתוכה אם הגיעו ליד כהן וכו'. משנה שם (סנהדרין קי\"א) תרומות ירקבו ובגמ' אמר רב חסדא לא שנו אלא תרומה ביד כהן אבל ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. ופירש\"י טעמא דירקבו ולא בשריפה דאע\"ג דממון כהן הוא מ\"מ קדש איקרו ולא מזלזלינן ביה כולי האי: \n\n" + ], + [ + "מעשר שני וכסף מעשר שני וכתבי הקדש וכו'. משנה שם מעשר וכתבי הקדש יגנזו ופי' רש\"י מעשר שני אע\"פ שהוא נאכל לישראל הואיל וקדש איקרי לא אמרינן ישרף אלא יגנז. ובברייתא בגמרא אל רחובה את כל שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר. ונראה שלא היתה בנוסחת רבינו כסף הקדש אלא פרט לכסף מעשר ומינה נשמע לכסף הקדש: \n\n" + ], + [ + "כל העושה דין בעיר הנדחת הרי זה כמקריב עולה כליל עד סוף הפרק. משנה שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המסית אחד מישראל בין איש בין אשה וכו' אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת וכו'. פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס\"ו) תנן גבי מסית אמר לשנים הם עדיו ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו, והא ודאי אותם שנים לא עבדו ולא קבלו לעבוד ואפילו הכי סוקלין אותו מפני שהורה לעבוד לבד: \n", + "בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה וכו'. בסוף הנחנקין (סנהדרין פ״ט) נביא שהדיח כלומר שמתנבא בשם הקדוש ברוך הוא לעבוד כוכבים בסקילה ר״ש אומר בחנק ופסק כתנא קמא: \n", + "בין שהיה המסית יחיד איש או אשה וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס״א) אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים ואף על גב דפשטא דברייתא מיירי לענין דין הניסתים ה״ה לענין המסית ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח וכו'. משנה (שם ס\"ז) המדיח זה האומר נלך ונעבוד כוכבים ובגמרא מדיחי עיר הנדחת שנו כלומר ואשמעינן דמדיח לא מקרי אלא מדיח עיר הנדחת ומדיח עיר הנדחת לא מקרי מסית: \n", + "היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הם כיחידים וכו'. כלומר אע\"פ שהיה נביא זה שהדיח רוב העיר לא נשתנה דינם מאילו היה הדיוט וכיון שאינו אלא אחד דינם כיחידים וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה: \n", + "ואם הודחו רוב אנשי העיר וכו'. כבר פירשתיו בפרק שקודם זה: \n", + "המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד וכו' עד העומדים שם ברחוק מביאין אותו לב\"ד וסוקלים אותו. הכל משנה בפרק ד' מיתות שם. וא\"ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר אליו תעבוד או נעבוד. ונ\"ל שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי, או שאמר אלך ואעבוד שמחוסר הליכה אע\"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה, או שאומר בלשון רבים נלך ונעבוד בכל ענין מקרי מסית: \n\n" + ], + [], + [ + "מצוה ביד המוסת להורגו שנאמר ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה עד לא תכסה עליו. בספרי פרשת ראה: \n", + "ואזהרה להדיוט המסית. כלומר דנביא בהדיא כתיב ביה: \n", + "ומה שכתב שנאמר ישמעו וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס\"ג) לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו וייראו אלא אזהרה למדיח. ופירש רש\"י דוכל ישראל ישמעו לאו דוקא דמסיפיה דקרא דכתיב ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה נפקא וכן כתב רבינו בספר המצוות אשר לו וגם במנין המצות כתב כן והכא לישנא דגמרא נקט: \n\n" + ], + [ + "המסית אחרים לעובדו וכו'. שם (ס\"א) האומר בואו ועבדוני ר\"מ מחייב ר' יהודה פוטר ואמרו שם היכא דפלחו כ\"ע לא פליגי דכתיב לא תעשה לך פסל כי פליגי בדיבורא בעלמא מר סבר מסית לעצמו שמעי ליה ואין דקאמר ליה קושטא הוא ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה מימר אמרי מאי שנא איהו מינן ואין דקאמרי אחוכי קא מחכי ליה וידוע דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י: \n", + "אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני וכו'. ברייתא שם לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב: \n\n" + ], + [ + "נביא המתנבא בשם עבודת כוכבים כיצד זה האומר אמר לי כוכב ומזל שמצוה לעשות כך וכך וכו' אפילו כיון את ההלכה וכו'. משנה פרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ט). \n", + "ומ\"ש ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו: \n\n" + ], + [ + "ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם וכו' וכן נביא השקר וכו' עד ומיתתו בחנק. משנה סוף פרק הנחנקין (שם): \n\n" + ], + [], + [ + "כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר וכו'. בספרי פרשת שופטים: \n", + "ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד וכו'. משנה פרק קמא דסנהדרין (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [ + "הנודר בשם עבודת כוכבים והנשבע בה לוקה וכו'. משנה פרק ד' מיתות (סנהדרין ס\"ג) הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה ובגמ' מנ\"ל דתניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית ולא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים כלומר לעובדי כוכבים שידרו בשמו ויקיימו בשמו. דבר אחר לא ישמע על פיך אצטריך לאזהרת מדיח כלהו אינך נפקי מלא תזכירו. וכן הכריחו שם התוס' שכתבו קשה דלא ישמע הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין וי\"ל דמש\"ה קאמר דבר אחר לאוקומי לא ישמע למדיח ומעיקרא לא פלגינהו בתרי קראי אלא לאסמוכינהו בעלמא דעיקר מלתא דכלהו מלא תזכירו נפקא: \n", + "ומ\"ש לוקה. יתבאר בסמוך בעז\"ה: \n\n" + ], + [ + "וכל עבודת כוכבים הכתובה בכתבי הקדש מותר להזכיר וכו'. מימרא דר\"י שם: \n", + "ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו וכו'. כלומר אע\"פ שאסור לגרום מ\"מ אינו לוקה אלא הנודר והמקיים ומקיים הוא נשבע וכן תרגם אונקלוס שבועה קיים. ועל מ\"ש \n", + "רבינו שהנודר ומקיים בשם עבודת כוכבים לוקה. כתב הראב״ד ז״ל זה לא אמרו בגמ' וכו' חוץ מנשבע ומימר עכ״ל. ביאור הדברים בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס' וס״ג) תנן המגפף ומנשק המכבד המרבץ המרחיץ הסך המלביש המנעיל עובר בלא תעשה הנודר בשמה והמקיים בשמה עובר בלא תעשה ובגמרא כי אתא רב דימי א״ר אלעזר על כולם לוקה חוץ מהנודר בשמה והמקיים בשמה מ״ש הנודר והמקיים דלא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה הני נמי לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו אלא כי אתא רבין אמר ר' אלעזר על כלן אינו לוקה חוץ מהנודר והמקיים מאי שנא אהנך דלא לקי משום דהוי ליה לאו שבכללות הני נמי לאו שאין בו מעשה הוא ההוא כר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו עכ״ל הגמרא. ופשטיה כדברי הראב״ד ולדעת רבינו י״ל דכיון דבין לרב דימי בין לרבין ואליבא דר״א מגפף ומנשק לא דמו לנודר ומקיים דבחד לקי ובחד לא לקי אלא דפליגי בהי מנייהו הוא דלקי והיינו דמגפף ונודר ומקיים לא ערבינהו תנא ותננהו אלא פלגינהו בתרי בבי לגלויי לן דאע״ג דמן הדין לא לקי הכא קים ליה לתנא דלקי ורב דימי סבר דהאי דלקי היינו מגפף ומנשק דכיון שיש בהם מעשה אע״ג שהם לאו שבכללות ראוי יותר לענוש מבלאו מפורש ואין בו מעשה ואקשו עליה כיון דלאו שבכללות ליכא למ״ד בעלמא דלוקין עליו ליתא למימרא דסבר תנא דבהא לוקין ואסיקנא כרבין דאמר דהאי דלקי היינו נודר ומקיים כיון שהם מפורשים בכתוב אע״פ שאין בו מעשה ראוי לומר דבהא קאמר תנא דלוקין יותר מלאו שבכללות אע״פ שיש בו מעשה משום דלאו שבכללות לא אשכחן בעלמא מאן דפליג ואמר דלוקין עליו אלמא אין שום סברא ללקות על לאו שבכללות אבל לאו שאין בו מעשה אשכחן ר״י דאמר לוקין עליו וא״כ הרי יש מקום לומר דסבר תנא דידן בהאי לאו כר״י בעלמא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אבל לעולם תנא דידן סבר בעלמא דלא כר' יהודה והכא דוקא אמר הכי אי משום חומר עבודת כוכבים או מטעמא אחרינא. ואפשר דטעמא דתנא משום דכיון דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה אע״פ שאין בו מעשה הוא הדין בנשבע לשם עבודת כוכבים: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "העושה אוב וכו'. בריש כריתות מני כל הנהו דחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ומני אוב בהדייהו ואמר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס\"ה) מ\"ט לא תנא התם ידעוני כי היכי דתנא אוב, ואמר ר' יוחנן לפי ששניהם בלאו אחד נאמרו כלומר דתרוייהו מחד קרא נפקי ואם עשה שניהם בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וא\"כ אליבא דר' יוחנן ידעוני נמי חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ריש לקיש אמר דהיינו טעמא דלא תני ידעוני משום דאינו חייב חטאת. וידוע דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש. ומה שכתב נסקל מפורש בתורה: \n", + "וכן הלוקח גולגולת המת וכו'. בפרק ארבע מיתות שם שנינו בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו ופירש רש\"י פיתום שם המכשף. ובברייתא בגמרא אמרו שבעל אוב הוא הנשאל בגולגולת: \n", + "כיצד הוא מעשה האוב זה שהוא עומד ומקטיר קטורת וכו': כתב הראב\"ד כיצד מעשה האוב וכו' א\"א בבית הקברות וכו'. משחיו של מת עכ\"ל. ואיני יודע מהיכן למד הראב\"ד כן ובעלת אוב דשאול יוכיח שלא היתה בבית הקברות: \n\n" + ], + [ + "ואזהרה שלהן מנין שנאמר אל תפנו אל האובות וכו'. בתורת כהנים פרשת קדושים: \n\n" + ], + [ + "הנותן מזרעו וכו'. בריש כריתות (דף ב') מני לה בהדי הנהו שחייב על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה: \n", + "ומ\"ש נסקל. בהדיא כתיב בקרא עם הארץ ירגמוהו וכו': \n", + "ואזהרה שלו מנין שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר וכו'. בסה\"מ שלו כתב וכבר נכפלה האזהרה מהמעשה הזה באומרו לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. וכוונת רבינו במה שכתב כאן דמקרא דלא ימצא בך ילפינן פירושא דמולך כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס\"ד) מסר והעביר למולך ולא באש יכול יהא חייב נאמר כאן להעביר ונאמר להלן לא ימצא בך מעביר בנו מה להלן באש אף כאן באש ומה כאן מולך אף להלן מולך, ומה שכתב בסה\"מ שנכפלה היינו בתר דידעינן פירוש דמולך שייך למימר נכפלה: \n", + "כיצד היו עושין מדליק אש גדולה ולוקח וכו'. מתבאר והולך: \n", + "ומ\"ש ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. זה דעת רבינו ואפשר דמפיק לה מדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אלמא שהוא עצמו מעביר אותו, אבל אין כן דעת רש\"י בפרק ארבע מיתות אלא שכהניהם היו מעבירים אותו: \n", + "ומעבירו ברגליו מצד זה לצד זה בתוך וכו'. בפרק ארבע מיתות (שם) אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה היכי דמי אמר אביי שרגא דליבני במיצעי נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא רבא אמר כמשוורתא דפורייא, תניא כוותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגל פטור. ופירש\"י שרגא דליבני שורת לבנים גבוה לבנה ע\"ג לבנה והאש מכאן ומכאן. כמשוורתא דפורייא אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצים בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה. העבירו ברגל פטור אלמא דרך עבודתו בקפיצה עכ\"ל. ויש לתמוה היאך כתב רבינו דאינו חייב עד שיעבירנו ברגליו דאדרבא בגמרא אמרינן דהעבירו ברגל פטור, ונשאל הגאון מהר\"י קולון על זה והשיב דרבינו מפרש האי שרגא דליבני שאומר אביי היינו משום דדרך העברה היינו שהאב נושא את בנו על כתיפו ועובר עם בנו בתוך האש ואע\"ג דקרא לא משמע שיהא האב עובר בתוך האש עצמו שהרי בנו באש כתיב ולא עובר עם בנו באש מ\"מ כיון דשרגא דליבני ובמיצעי פירוש גדר לבנים מזה וגדר לבנים מזה גובהן עד כנגד גובהו של אב והאב עובר בין הגדרים האלה ואין האש נוגעת בו כלל אלא שהוא מעביר בנו על כתיפו למעלה ממחיצת הלבנים עד שהשלהבת מגעת אל הבן המורכב על כתיפו של אביו קרינן בו מעביר בנו באש ועל זה פליג רבא וס\"ל דאם העבירו האב ברגל כלומר ברגל של אב שהאב עצמו עובר בתוך האש שהוא פטור אלא צריך שיעבירנו ברגלו של בן והיינו דקאמר רבא כמשוורתא דפורייא שכן רגילות שעוברים על האש מצד לצד כמ\"ש רבינו והיינו דמייתי סיעתא לרבא מברייתא דקתני העבירו ברגל פטור כלומר ברגל של מעביר לאפוקי מדאביי. ודיקא נמי כדפרישית שרבינו כתב ומעבירו ברגלו ולקמן נמי כתב ויעבירנו באש וברגלו ובברייתא קתני העבירהו ברגל ולא קתני העבירהו ברגלו אלא ודאי דברגל משמע ברגל המעביר וברגלו משמע ברגלו של עובר עצמו כדפרישית ע\"כ. ול\"נ שרבינו מפרש דאביי דאמר שרגא דליבני היינו שהאש מכאן ומכאן ושורות הלבנים באמצע ומעביר בנו על שורות הלבנים אבל לא בתוך השלהבת ורבא פליג עליה ואמר כמשוורתא דפורייא ולא לענין הקפיצה הוא שאמר כן וכמו שפירש\"י אלא כשם שהעושים אותה משוורתא עוברים בתוך השלהבת כך זה צריך שיעבור בתוך השלהבת ולאפוקי מדאביי ותניא כותיה דרבא העבירו ברגל דהיינו שרגא דלבני שהוא עובר ברגלו כמי שמהלך בשוק פטור עד שיעבור בתוך השלהבת דאז אורחא דמילתא דאינו עובר ברגלו משום דרגליו תכוינה ולא שתחויב הקפיצה עכ\"פ וכדברי רש\"י אלא הכוונה לרבא ולברייתא העברה בתוך השלהבת לבד. וזהו שכתב רבינו ומעבירו וכו' בתוך השלהבת. \n", + "ומ\"ש רבינו ומעבירו ברגליו. ענינו שלא יעבירנו מראשו או מצדדיו כמו שעושין כשמחרכין התרנגולת אלא העברה מצד רגליו בעינן. ואפשר דס\"ל דאיתיה בכלל מאי דאמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה ואין דרך העברה אלא מצד רגליו: \n", + "לא שהוא שורפו וכו'. רש\"י כתב כן שם ודייק לה מדתניא המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה חי הוא והא דאמרינן גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא לאו למולך היה אלא לאלהי ספרוים דהתם שריפה כתיב: \n", + "לפיכך העושה וכו'. שם באלו הן הנסקלין (סנהדרין ס\"ד) תנן העובד עבודת כוכבים והנותן מזרעו למולך ובגמרא קתני עבודת כוכבים וקתני מולך כלומר דמדפלגינהו בתרתי אלמא מולך לאו בכלל עבודת כוכבים הוא תנן כמ\"ד מולך לאו עבודת כוכבים הוא דתניא אחד למולך ואחד לשאר עבודת כוכבים חייב כלומר דקסבר מולך עבודת כוכבים הוא ולא איצטריך לאזהורי עליה בכדרכה דמאיכה יעבדו נפקא אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב ר\"א בר\"ש אומר למולך חייב שלא למולך פטור ובודאי דכסתם מתניתין קי\"ל. אבל ק\"ל מאי לפיכך שנראה שאין דין זה נמשך מדין של מעלה. ונ\"ל שהוא מקושר עם מ\"ש לא שהוא שורפו וכו' וקאמר השתא כיון שאינו שורפו יכולין אנו לומר דהעושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת פטור אבל אילו היינו אומרים דשורפים את בניהם אפילו לעבודת כוכבים אחרת היה חייב דתיפוק ליה משום מקטר כנ\"ל. ונראה מדברי רבינו שכתב לעבודת כוכבים אחרת דמולך עבודת כוכבים הוא והעושה אחד מארבע עבודות לפניו חייב ודלא כרש\"י שכתב דפטור: \n\n" + ], + [ + "אינו חייב וכו'. משנה (שם) אינו חייב עד שימסור למולך ויעבור באש מסר למולך ולא העביר באש העביר באש ולא מסר למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעבור באש: \n", + "ומ\"ש או שמסר והעביר שלא כדרך העברה פטור. מימרא דרב יהודה וברייתא שם כתבתים בסמוך: \n", + "ואינו חייב עד שימסור וכו'. שם מימרא דרב אחא בריה דרבא וכתבו התוס' וא\"ת מקמא איחייב ליה וי\"ל כגון שאין לו אלא בן אחד או שהעבירו בבת אחת. ול\"נ דכי עבר קמא חיובו תלוי ועומד אם לא העביר יותר חייב ואם העביר יותר נפטר מחיובו: \n\n" + ], + [ + "אחד זרע כשר עד ובנותיו בניהם ובני בניהם וכו'. ברייתא שם: \n", + "אחד בניו וכו'. ברייתא שם ודריש מכי מזרעו נתן למולך בן בנו ובן בתו דכולהו זרעו נינהו וממילא שמעינן שמי שאינו זרעו פטור עליו, ועוד שם ברייתא מפורשת אינו חייב אלא על יוצאי ירכו אביו ואמו אחיו ואחותו פטור: \n", + "או שהעביר עצמו. ברייתא שם. העביר עצמו פטור ורבי אלעזר בר\"ש מחייב ופסק כת\"ק: \n", + "העביר אחד מזרעו וכו'. שם בעיא דלא איפשטא ופסק בדיני נפשות להקל: \n\n" + ], + [ + "(ו-ח) מצבה שאסרה תורה וכו' אפילו לעבוד את ה'. כן משמע בספרי פרשת שופטים דקאמר מצבה אהובה לאבות ושנואה לבנים ומצבה דאבות לה' היתה ואפ\"ה קאמר שהיא שנואה לבנים: ", + "וכן אבן משכית וכו' אע\"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה. הכי משמע פ' בהר סיני ובפ' הקורא את המגילה עומד (מגילה כ\"ב) תניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד ופירש\"י לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבה\"כ דוגמא של מקדש, עכ\"ל. כלומר לא אסרה תורה כאן אבן משכית לעבודת כוכבים דא\"כ לא שייך למידק הא במקדש מותר אלא לאסור רצפת אבנים להשתחות לה' הוא דאתא. ורבינו מפרש דענינא דהכא לא משמע דאתא לאסור אבן משכית מפני שהוא דוגמת המקדש אלא מפני שהוא מנהג עובדי כוכבים אסרתו תורה להשתחוות עליה לשם ומייתי שם האי ברייתא על האי דקאמר התם רב איקלע לבבל בתענית צבור נפול כ\"ע אאנפייהו והוא לא נפל על אנפיה מאי טעמא רצפה של אבנים היתה ותניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אין אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים א\"ה מאי איריא רב אפילו כלהו נמי קמי דרב הואי ואי בעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד פירוש דמעיקרא שני ליה שרצפת אבנים היתה קמיה דרב ולכך היה אסור לו שיפול אבל לפני הצבור לא היתה ולכך הותר להם ליפול על פניהם ואי בעית אימא דלפני ההיכל היתה רצפת אבנים ולאינך הוא שרי שלא היו פושטים ידיהם ורגליהם אבל לרב שמנהגו לפשוט ידיו ורגליו היה אסור. וסובר רבינו כמו שכתבו התוס' והרא\"ש דללישנא קמא אפילו בלא פישוט ידים ורגלים אסור מדרבנן ופסק כההוא לישנא מהטעם שיתבאר בסמוך ולכן כתב רבינו שבלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכת מרדות דהיינו מדרבנן. ", + "ומה שכתב או שוחה על צדו למדו מדאמרינן אמר רב חייא בר אבין חזינא לאביי ורבא דמצלי אצלויי כלומר שהיו מטין עצמם על צדיהן ולא נופלים על פניהם ממש מפני הרצפה וכן פירשו התוס' והרא\"ש בשם רבינו האי גאון. ומדחזינן דאביי ורבא הוו מצלי אצלויי משמע דסבירא להו כלישנא קמא דאסור אפילו בלא פישוט ידים ורגלים ומשום הכי פסק רבינו כההוא לישנא אע\"ג דלישנא קמא הוי. ונ\"ל דאינו אסור אלא נפילת אפים על הרצפה שקצת דמיון השתחואה יש בה אבל להתפלל על הרצפה מותר אע\"פ ששוחה במקומות שחייבו חכמים דהא רב דאמרינן שרצפת אבנים היתה לפניו ונפילת אפים הוא דלא עבד אבל צלותא מיהא צלי דאי לא התפלל היכי הוה בעי דלינפול אאנפוי ועוד דהל\"ל רב לא צלי אלא משמע דצלי ולא נפיל אאנפוי. ", + "והכי דייק לשון רבינו שכתב כל המשתחוה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות ומדנקט בלא פישוט ידים ורגלים משמע שאינו חסר מהשתחואה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד אבל פניו דבוקות כמו שהוא בהשתחואה. וכן כתב ריב\"ש בתשובתו וז\"ל מדברי רש\"י והרמב\"ם נראה דאין לחוש לאבן משכית אפילו מדרבנן אלא כשפניו דבוקות בארץ אע\"פ שאין בו פישוט ידים ורגלים אבל שוחה לבד אין לחוש על זה, עכ\"ל: " + ], + [], + [], + [ + "הנוטע אילן וכו'. בספרי פ' שופטים מנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שעובר בל\"ת ת\"ל כל עץ אצל מזבח ה' וכו' ראב\"י אומר מנין [שאין עושין אכסדרה בעזרה וכו' ומדלא נקט] שהעושה אכסדרה בעזרה עובר בל\"ת וכו' כדקתני גבי נוטע אילן משמע לרבינו דלא לקי עליה ומשמע דמדרבנן הוא דמיתסר וקרא אסמכתא בעלמא. ומ\"מ יש לתמוה על רבינו למה כתב גבי נוטע אילן בעזרה דמשמע דחוץ לעזרה שרי ובספרי אסר גם בהר הבית ואין לומר דהר הבית לא קאי אלא לבונה בית אבל נוטע אילן לא מתסר אלא בעזרה דמהי תיתי לן ועוד דנוטע חמור מבונה וכיון דבונה אסור בהר הבית כ\"ש נוטע. ואפשר דסבר רבינו דראב\"י פליג את\"ק וסבר דליכא איסורא אלא בעזרה בלבד ופסק כמותו משום דמשנתו קב ונקי ותו דבספ\"ק דתמיד (דף [כח:]) מקשה מיניה. ויש לתמוה עוד על רבינו למה השמיט דבונה בית בלא תעשה ואפשר דס\"ל דבהא נמי פליג דהאי בונה בית דקאמר ת\"ק של עץ הוא כעין אכסדרה ואתא ראב\"י למימר דאינו בלא תעשה אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא. ומדברי הראב\"ד שכתב לשכת העץ בית היתה משמע דסבר דלראב\"י לא מיתסר אלא אכסדרה אבל בית אפילו כולו של עץ שרי דלא דמי לאלו כלל. ומה שהקשה מגזוזטרא שהקיפו בעזרת הנשים בשמחת בית השואבה ותירץ לשעתה היתה, בפרק ראשון מהלכות בית הבחירה תירץ בענין אחר: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "(א-ב) מצות עשה לאבד וכו' ובארץ ישראל וכו' אבל בח\"ל וכו': עבודת כוכבים ומשמשיה וכו'. (מכות כ\"ב) פרק אלו הן הלוקין אוקימנא הא דתניא המבשל גדי בחלב ואכלו לוקה חמש דהיינו בשבשלו בעצי אשרה ואזהרתיה מולא ידבק בידך א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך וא\"כ שלוקה שש מבעי ליה הרי דנהנה מאשרה לוקה שתים מלא ידבק ולא תביא והוא הדין לנהנה מכל מילי דעבודת כוכבים: \n\n" + ], + [ + "בהמה שהקריבוה וכו'. מדאמרינן בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ד) המקדש בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת וכ״ש הוא לשאר דברים שהזכיר רבינו. \n", + "ומה שכתב שהקריבוה כולה נראה דהיינו לומר שאם הקריבוה לעבודת כוכבים ופירשו ואמרו חוץ מפרשה או מעצמותיה או קרניה וטלפיה ועורה אותם דברים ששיירו לא נאסרו: \n", + "לפיכך אם היה בעור סימן וכו'. משנה (שם כ\"ט) אלו דברים של עבודת כוכבים אסורים ואיסורן איסור הנאה ומני בהדייהו עורות לבובין ומסיים בה רשב\"ג אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור ומשוך מותר כלומר לפי שאין דרכן לעשות לעבודת כוכבים משוך ואסיקנא הלכתא בגמרא כרשב\"ג: \n\n" + ], + [ + "מה בין עבודת כוכבים וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״א נ״ב) תנן עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל משתיעבד ומייתי לה בגמרא מהני קראי דמייתי לה רבינו: \n", + "ומשמשי עבודת כוכבים וכו'. שם אבד תאבדון בכלים שנשתמש בהם לעבודת כוכבים הכתוב מדבר הביאום ולא נשתמשו בהם יכול יהו אסורין ת\"ל אשר עבדו שם שאין אסורין עד שיעבדו מכאן עבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד דברי ר' ישמעאל. ר\"ע אומר חילוף הדברים עבודת כובבים של עובד כוכבים אסורה מיד של ישראל משתיעבד ואמרינן בגמרא דמשמשי עבודת כוכבים דעובד כוכבים לכ\"ע אין אסורין עד שיעבדו דר\"ע בעבודת כוכבים פליג אבל בכלים לא פליג. ומשמשי עבודת כוכבים של ישראל לר\"ע דקי\"ל כותיה אינם אסורים עד שתיעבד מק\"ו דהשתא היא גופא לא מיתסרא עד שתיעבד משמשיה מיבעיא: \n\n" + ], + [ + "העושה וכו'. פ' לפני אידיהן (עבודה זרה דף י״ט) מימרא דרבי אלעזר א״ר יוחנן ומפורש שם דאפילו עשה לעובד כוכבים שכרו מותר ומטעם שהזכיר רבינו: \n", + "הלוקח גרוטאות וכו'. בפרק בתרא (דף ע\"א) אמרינן דמשיכה בעובד כוכבים קונה מתיבי הלוקח גרוטאות כלומר שברי כספים מן העובד כוכבים ומצא בהם עבודת כוכבים אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות יוליך לים המלח כיון דלא מצי לאהדורי ולמשקל דמי ואי ס\"ד משיכה בעובד כוכבים קונה אמאי יחזיר אמר אביי משום דמחזי כמקח טעות כלומר דמשיכה בטעות הואי דלאו אדעתא דעבודת כוכבים זבן אמר רבא רישא מקח טעות סיפא לאו מקח טעות אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות ורישא דלא יהיב זוזי לא מתחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מתחזי כעבודת כוכבי' ביד ישראל כלומר דלכי הדר שקיל זוזי מתחזי כמאן דמזבן עבודת כוכבים ואסיקנא התם דמשיכה בעובד כוכבים קונה וכיון שכן טעמא דרישא דברייתא דלא קנה היינו משום דמקח טעות הואי שאם לא כן כיון שמשך דידיה היא ויוליך לים המלח ובסיפא נמי מן הדין לא קנה דמקח טעות הוא והיינו טעמא דיוליך לים המלח משום דמחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל וכיון דאפילו במשך אם לא נתן מעות יחזיר והרי הוא נותן העבודת כוכבים מידו ליד עובד כוכבים כ\"ש היכא שלא משך אע\"פ שנתן מעות דיחזיר. וכתב רבינו טעם דכשמשך ולא נתן מעות דיחזיר דהוי משום מקח טעות משום דאי לא כתב הכי הוה קשיא ליה דהא משיכה בעובד כוכבים קונה אבל בנתן מעות ומשך דלא קשיא עליה מידי לא חשש לכתוב הטעם: \n", + "וכן עובד כוכבים וגר כו'. משנה פ\"ו דדמאי: \n\n" + ], + [ + "צורות שעשאום וכו'. משנה בע\"ז (דף מ') ריש פ\"ג כל האלילים אסורים מפני שהן נעבדים פעם אחת בשנה דר\"מ וחכ\"א אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור ובגמרא אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן בעומדים על פתח המדינה שנינו כלומר דאי לאו הכי לא אסור לר\"מ כל האלילים ולרבנן כל שיש בידו מקל או צפור וכו'. ובגמרא עוד אמר רב מחלוקת בשל כרכים אבל בשל כפרים דברי הכל אסורים כלומר דבני כפר לא עבדי לנוי. ואמאי דתנן אינו אוסר אלא כל שיש בידו מקל וכו' אמרו בגמרא תנא הוסיפו עליהם סייף עטרה וטבעת. והוי יודע דקודם למימרא דר' יוחנן בעומדין על פתח המדינה שנינו איתא בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו ופירש\"י כשהמלך מת עושין צורתו בפתח השער לזכרון והתם קאמר ר\"מ דאגב חביבותא פלחי ליה. ובעומדין על פתח המדינה פירש\"י ג\"כ בהנהו קאסר ר\"מ דחשיבי להו וכתב הר\"ן נראה מדבריו דהני אוקימתי אליבא דר\"מ נינהו אבל לרבנן בין עומדין על פתח המדינה בין אין עומדין הכל תלוי כשיש בידו מקל או צפור או כדור. אבל הרמב\"ם כתב והנמצאות במדינה אם היו עומדין על פתח המדינה וכו'. מכלל דס\"ל דר\"י דאמר בעומדין על פתח המדינה בין לר\"מ בין לרבנן קאמר ולא קאי אדרב יהודה אמר שמואל דאוקמה באנדרטי של מלכים אלא אוקימתא באפי נפשא היא ופסק הרב ז\"ל כר\"י עכ\"ל. ודבריו צ\"ע שמתחלת דבריו נראה שאין חילוק בין רבינו ורש\"י במימרא דר\"י דלר\"מ אתמר וא\"כ לא שייך למימר ופסק כר\"י דהא רב יהודה לא אשתעי אליבא דרבנן דקי\"ל כותייהו אלא לפרש דברי רבי מאיר אתי. ולי נראה לומר דרבינו מפרש דרב יהודה ור\"י בין לר\"מ בין לרבנן וה\"ק רב יהודה אפילו באנדרטי של מלכים דחזקתו אינו אלא לנוי לר\"מ אסור בכל ענין ולרבנן אם יש בידו מקל וכו' ואמר ר' יוחנן כי אסרי רבנן ור\"מ היינו בעומדין על פתח המדינה ושמואל ור\"י מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ורבינו רמז דברי רב יהודה בשלא חילק בין אנדרטי לשאר צורות אלא תלה הכל בעומדין על פתח המדינה ויש בידו מקל וכו': \n", + "כתב רבינו ירוחם כל הצלמים שהם כאנדרטי של מלכים ובפתח מדינה מותרים והוא שאין ידוע אם נעבדו שאם נעבדו עבודת כוכבים מיקרו פירוש אנדרטי כשימות המלך ועושים צורתו בפתח העיר פשוט פרק כל האלילים (דף מ\"א). והרמב\"ם כתב שאליל אחר אינו אסור אפילו שיהיה בידם אבל אנדרטי אם היה בידם שום דבר אסור ואם לאו מותר שאינם עשויין אלא לנוי עכ\"ל. נראה שסובר רבינו ירוחם שאע\"פ שלא הזכיר אנדרטי בכלל ועומד על פתח המדינה הוא דסתם עומד על פתח המדינה אינו אלא אנדרטי ובהני הוא דמפליג בין יש בידם לאין בידם אבל כשאינן אנדרטי בכל גוונא שרי וזה שאמר צורות שעשאום עובדי כוכבים לנוי מותרים בהנאה ולא חילק כלל: \n\n" + ], + [ + "אלילים הנמצאים וכו'. משנה (שם) המוצא שברי אלילים הרי אלו מותרים מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד ובגמרא אמר שמואל אפילו שברי עבודת כוכבים והא אנן תנן שברי אלילים ה\"ה דאפילו שברי עבודת כוכבים והא דקתני שברי אלילים משום דקא בעי למתני סיפא מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד אמאי והא שברים נינהו תרגמא שמואל בעומד על בסיסו. וה\"פ לדעת רבינו אפילו שברי עבודת כוכבים מותרין ולא תימא דוקא שברי אלילים שאע\"פ שהיו עומדין על פתח המדינה והיה בידם מקל וכו' מ\"מ איכא לספוקי שמא לא עבדום ואת\"ל עבדום כיון שהושלכו אימור בטלום אבל שברי עבודת כוכבים שראינו שעבדוהו דליכא אלא חד ספיקא לא קמ\"ל שמואל דשרו. משום דקא בעי למתני סיפא דאי תני עבודת כוכבים ה\"א דוקא עבודת כוכבים מצא תבנית יד או רגל אסורה אבל אלילים אפילו תבנית יד שרי להכי תנא ברישא אלילים למימר דאע\"ג דשמא לא עבדום אפילו הכי לשבר חשוב כגון תבנית יד חיישינן וכשעומדין על בסיסן כדמוקי לה לקמן. ולא רצה רבינו לפסוק כשמואל משום דאמרינן תו בגמרא אתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה ר' יוחנן אמר אסורה וריש לקיש אמר מותרת ופסק רבינו בפ\"ח כר\"י ומשמע ליה דשמואל דשרי שברי עבודת כוכבים ס\"ל דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה מותרת כר\"ל ולא קיי\"ל כוותיה ולא נימא דאפשר דמודה שמואל בעבודת כוכבים שנשתברה שאסורה ולא שרי אלא במוצא מושלך דכיון דהושלך מוכח שביטלוהו דא\"כ כי אותביה ר' יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני המוצא שברי אלילים מותרים הא שברי עבודת כוכבים אסורים לישני ליה דשאני. ומכיון דלא קי\"ל כשמואל צריכין אנו ליישב המשנה דקתני רישא שברי אלילים מותרים ובסיפא אסר תבנית יד. וי\"ל דרישא מיירי בשברי אלילים ומשום דהוו ספק ספיקא מותרים וסיפא דמצא תבנית יד מיירי בשברי עבודת כוכבים דליכא אלא חד ספיקא וכן כתבו התוס'. \n", + "ומ\"ש רבינו שאלילים הנמצאים מותרים אע\"ג דמתניתין לא תנן אלא שברי אלילים נראה שלמד כן מדמקשה בגמרא לר\"י דאמר שברי עבודת כוכבים [אסורים דכיון דלר\"מ צלמים אסורים שברי צלמים] מותרים לרבנן עבודת כוכבים נמי היא אסורה ושבריה מותרים. ומשני הכי השתא התם אימור עבדום אימור לא עבדום ואת\"ל עבדום אימור בטלום עבודת כוכבים ודאי עבדום מי יימר דבטלום הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואיכא למידק דלמה ליה למפרך דמדר\"מ נשמע לרבנן לפרוך דמדרבנן גופייהו נשמע דאלילים הנמצאים אסורים ושברים מותרים ה\"נ עבודת כוכבים אסורים ושבריה מותרים ומדלא פריך הכי אלמא דלרבנן אפילו אלילים עצמם מותרים דהא הוא ספק ספיקא ספק עבדום ספק לא עבדום ואת\"ל עבדום מכיון שמצאן מושלכין אימור בטלום ובדין הוה דהוה ליה למנקט המוצא אלילים הרי אלו מותרים אלא איידי דבעי למתני סיפא בשברי עבודת כוכבים אסורים תנא רישא בשברי אלילים מותרים והני אלילים דאמרינן דלרבנן כי מצאן מושלכים שרו משום ספק ספיקא היינו בעומדים על פתח המדינה ובידם מקל וכו' דאל\"כ מאי איריא מצאן מושלכים אפילו עומדין במקומם שרי שחזקתן לנוי וכמו שנתבאר לעיל בסמוך וה\"פ דמתניתין המוצא שברי אלילים מושלכים הרי אלו מותרים משום דהוו ספק ספקא וכיון דהוי משום ספק ספקא ה\"ה למוצא אלילים עצמם אבל מצא תבנית יד תבנית רגל דהיינו שברי עבודת כוכבים הרי אלו אסורים מפני שכיוצא בהם נעבד כלומר מפני שכשהיו אלו האברים מחוברים במקומם ודאי היו נעבדים וא\"כ אין כאן אלא ספק אחד. וזה שאמר בפ\"ח עבודת כוכבים שנשתברה מאליה שבריה אסורין בהנאה עד שיבטלוה לפיכך המוצא שברי עבודת כוכבים הרי אלו אסורין בהנאה שמא לא ביטלוה העובדי כוכבים, עכ\"ל: \n", + "כתב הרמ\"ך אלילים הנמצאים מושלכין וכו' עד שהעובדי כוכבים בטלוה מאי איריא יד עבודת כוכבים או רגלה אפילו של אלילים נמי כדקתני בגמרא ה\"ה דאפילו שברי עבודת כוכבים נמי אלא משום דבעי למתני סיפא תבנית יד ורגל דאפילו באלילים אסור ואי אמרת ה\"מ בשעומדין על בסיסן מ\"מ מאי איריא יד עבודת כוכבים או רגלה אפילו שאר שברים נמי דהא איהו גופיה פסק כר\"י וליכא חילוק בין מוצא לנשתברה מאליה וחזינן לר\"י דאפילו שאר אברים אסר דהא מקשה לר\"ל מהא דמוצא שברי צלמים מותרין הא שברי עבודת כוכבים אסורין ודאי שברי עבודת כוכבים דומיא דשברי אלילים ושברי אלילים ודאי משאר שברים קאמר מדקתני סיפא תבנית יד ורגל הרי אלו אסורין מכלל דרישא דשרי בשאר שברים מיירי, עכ\"ל. ובמה שכתבתי לדעת רבינו לא קשה מידי: \n\n" + ], + [ + "המוצא כלים וכו'. משנה שם (דף מ\"ב) המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת הדרקון יוליכם לים המלח רשב\"ג אומר שעל המכובדים אסורין שעל המבוזים מותרים ובגמרא פריך דאשכחן דלטובא אחריני פלחי ומשני אביי מיפלח לכל מאי דמשכחי פלחי מיצר ומיפלח הני תלתא דשכיחי ציירי להו ופלחי להו למידי אחרינא לנוי בעלמא עבדי להו ובעינן אי זה הן כלים מכובדים ואי זה הם מבוזים ואמר שמואל אלו הן מכובדים שעל השיראין ושעל הנזמים ושעל הטבעות כלומר הני דוקא דחשיבי שהן עשויים לתכשיט אבל כל שאר כלים מבוזים נינהו. ותניא כותיה ומפרש רבינו שיראין בגדי שני וה\"ה לכל מלבוש יקר דמיקרו מכובדין: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים ומשמשיה וכו'. משנה פרק השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע״ד) אלו אסורים ואוסרים בכל שהן יין נסך ועבודת כוכבים ועורות לבובין. ופי' רש״י בכל שהן דאפילו חד באלף לא בטיל עבודת כוכבים צורה אחת שעבדוה שנתערבה באלף צורות שאינן עבודת כוכבים. ורבינו מפרש דבכלל עבודת כוכבים דמדכר מתניתין איתא נמי משמשיה דכשם שהיא אינה בטלה אפילו באלף ה״ה משמשיה וכן משמע מדין כוס של עבודת כוכבים שנתערב בריבוא שיבא בסמוך. ותקרובת שלה יליף מעורות לבובין דתניא בהדיא ואיסורן משום תקרובת כמו שקדם בפרק זה: \n", + "עבר ומכר וכו'. כך אמרו סוף פרק שני דקידושין (דף נ\"ח) וילפינן לה מדכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים או אשרה שנשרפה אפרה אסור בהנאה. ברייתא בסוף תמורה (דף ל\"ד:): \n", + "וגחלת של וכו'. ברייתא פ' בתרא דיו\"ט (דף ל\"ט): \n", + "ספק אסור ספק ספיקה מותר. ברייתא בפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף ע״ד) ואע״ג דאוקימנא לה כר״ש ור' יהודה פליג עליה פסק כר״ש משום דרב ס״ל כוותיה ואע״ג דשמואל פליג הא קי״ל הלכה כרב באיסורי: \n", + "כיצד כוס של וכו'. בברייתא הנזכרת (זבחים ע\"ד). \n", + "ומ\"ש פירש כוס אחד מן התערובת וכו'. גם זה בברייתא הנזכרת פירש אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא כלם מותרים ובתר הכי תניא ר' יהודה אומר רמוני בדן אסורין בכל שהן כיצד נפל אחד מהם לתוך רבוא ומרבוא לרבוא אסורין ר\"ש בר' יהודה אומר משום ר\"ש לרבוא אסורים ומרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר ואוקימנא ברייתא דשריא ספק ספיקא בעבודת כוכבים כר\"ש. ופירש\"י לרבוא אסורים רבוא הראשון שהאיסור עצמו נפל שם אסור אבל פירש אחד מאותו רבוא לשלשה רמונים ומהשלשה פירש אחד למקום אחר מותר אפילו השלשה אמצעיים דספק ספיקא מותר. וכבר נתבאר שרבינו פסק כר\"ש ואע\"פ שבברייתא שנו פירש אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא דמשמע דכשפירש כוס אחד מהתערובת ונתערב עם אחרים עדיין כלם אסורין ולא שרי אלא כשפירש אחד מהתערובת שניה ונתערב עם אחרים דאז תערובת שלישית זו מותרת ושתי התערובות הראשונות עדיין הן אסורות וכן משמע מברייתא דרמוני בדן כתב רבינו דכשפירש אחד מהתערובת ראשונה ונתערב עם אחרים מותרת תערובת שניה משום דכיון דתלי ברייתא טעמא דהיתרא בספק ספיקא הרי בתערובת שניה יש ספק ספיקא ספק אם כוס שפירש מהראשונים של עבודת כוכבים היה או לאו ואת\"ל של עבודת כוכבים היה שמא זה שהוא נהנה בו אינו אותו שנפל וכן י\"ל בכל כוס וכוס של תערובת שניה וא\"כ ע\"כ דמאי דתני שלש תערובות היינו משום דלר\"י אפי' תערובת שלישית אסורה אבל לר\"ש ודאי תערובת שניה שרי דכל כוס מהם ספק ספיקא הוא וכדפרישית וכן כתבו שם התוספות ואע\"פ שבברייתא דרמוני בדן תני ומרבוא לשלשה כבר העמידוה בגמרא דבנפל לשנים סגי דאיכא רובא ומאי לשלשה דקתני תרתי והוא ולפיכך כתב רבינו ונפל לכוסות שנים. אבל קשה שכתב בפ' ט\"ז מהלכות מאכלות אסורות נפל רמון אחד מן התערובת הזאת לשנים רמונים אחרים וכו' ואם נפל מן התערובת הראשונה אחד לאלף וכו' הרי כלם אסורים הרי שהוא מצריך שלש תערובות בפשט הברייתא וגבי עבודת כוכבים למה הספיק בשתי תערובות שלא כפשט הברייתא. ועוד קשה דאטו עבודת כוכבים מיגרע גרע מרמוני בדן. ואפשר שהוא ז\"ל לא היה גורס בברייתא דכוס של עבודת כוכבים ומרבוא לרבוא ובברייתא דרמוני בדן היה גורס בדברי ר\"ש מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר, טעמא דמלתא משום דאע\"ג דמדינא בשתי תערובות סגי כברייתא דעבודת כוכבים ברמוני בדן החמירו להצריכן שלש תערובות מפני שהוא דבר שאפשר שיהיו לו מתירין אם יתפררו הרמונים ואע\"ג דלהרשב\"א לא חשיב בכי האי גונא דבר שיש לו מתירין כדמשמע בטור יורה דעה סימן ק\"כ לרבינו חשיב. א\"נ דברמוני בדן חיישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך החמירו יותר אבל בעבודת כוכבים דכולי עלמא פרשי מינה לא גזור כולי האי. אבל מדבריו בפרק ט\"ז גבי רמוני בדן משמע דשורת הדין כן וצ\"ע: \n", + "טבעת של וכו'. גם זה שם (זבחים ע\"ד) אמר רבה בר אבוה אמר רב נחמן טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כלן דאמר הך דנפל היינו דאיסורא ואוקימנא כר' אליעזר ואקשינן והאמר ר\"א לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל אחת אחת לא א\"ל אנא תרתי קא אמינא. ורבינו מפרש שנים דהיינו שהקריב שנים מהמעורבים שחל הספק בשניהם יחד והנשארים כשרים וכן פירש בפ' הנזכר על משנת איברים באברי בעלי מומין ר' אליעזר אומר אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים ודלא כרש\"י שפירש כאן בעבודת כוכבים. ופסק רבינו כרב נחמן דסבר הכי וכן רבה בר אבוה דאמרו לה משמיה הכי ס\"ל וגם ר\"ל הכי ס\"ל דאמרינן התם בסמוך דכדר\"ל דאמר חבית תרומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהם לים המלח הותרו כלן ואמרינן הך דנפל דאיסורא נפל וכיון דכל הני אמוראי ס\"ל הכי נקטינן כוותייהו אע\"ג דאוקימנא להא דר\"נ כר' אליעזר ולא קי\"ל כוותיה וכמו שפסק בפ\"ו מהלכות פסולי המוקדשין משום דחכמים פליגי עליה ס\"ל לרבינו דהני אמוראי ס\"ל דע\"כ לא פליגי חכמים אר' אליעזר אלא בתערובת קדשים משום דס\"ל דשחוטין נדחין ור' אליעזר סבר אינן נדחין וכמו שאמרו בגמרא אבל אי הוה ס\"ל דשחוטין אינן נדחין משום תערובת לא הוו פליגי אר' אליעזר ואע\"ג דסתם מתני' דקתני אחד בריבוא ימותו כלן פליג אר' אליעזר בדין התערובת בלאו טעמא דשחוטין נדחין לענין זה כיון דס\"ל להנך אמוראי כוותיה נקטינן כוותיה אבל לענין קדשים שחוטין אינן נדחין דלא אשכחן מאן דסבר כוותיה ואדרבא לכולי עלמא נדחין כדמשמע בדף הנזכר לא קיי\"ל כוותיה והיינו דפסקה רבינו לדרב נחמן בפרק זה ולדריש לקיש בפרק ט\"ו מהלכות תרומה ובפרק ו' מהלכות פסולי המוקדשין פסק דלא כר' אליעזר. ומכל מקום איכא למידק למה בפ' ט\"ו מהלכות תרומה התיר בנפלה אחת ולא הצריך שיפלו שתים כמו בטבעת ואפשר דסבר דבטבעת דאתמר אתמר אבל בחבית תרומה דלא אתמר באחת סגי. ומיהו קשה דכי מצריך בגמרא דרב נחמן ודר\"ל ה\"ל לשנויי דלא דמו דהאי דחביות שרו בנפילת אחד ובטבעות בעינן שתים ושמא י\"ל דה\"מ לשנויי הכי אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו אם היו שוים צריכי, אי נמי אע\"ג דמשמע ודאי דאפילו בנפל אחד שרי גם אטבעות אלא משום חומרא דעבודת כוכבים בעינן שתים דאע\"ג דלא שרי ר' אליעזר אלא בשתים מדר\"ל משמע דאפילו באחד שנפלה שרי וכן משמע מפשטא דמימרא דר\"נ וע\"כ צ\"ל דס\"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דאיהו בעי שיפלו שתים ואינהו סגי להו בחדא ומכל מקום משום חומרא דעבודת כוכבים לא רצה רבינו להתיר ואע\"ג דאמר אנא נמי תרתי אמרי לאו למימרא דס\"ל הכי דהא נפלה אחת מהם קאמר אלא לפי דבריו השיב לו אי מקשת לי מר' אליעזר הרי אפשר לפרש דבריו דמאי אחד מהם זוג אחד אבל ודאי דאיהו אפי' בנפל אחד שרי אלא דמשום חומרא דעבודת כוכבים לא רצה רבינו לסמוך על פירוש זה ולפיכך לא רצה להתיר אלא בנפלו שתים. ומ\"מ יש לתמוה שפסק בפ' ט\"ו מהלכות תרומות כרבא דאמר שם בזבחים לא התיר ריש לקיש אלא בחבית הואיל ונפילתה נכרת אבל תאנה לא ולפי זה חמירא תרומה מעבודת כוכבים דטבעת אין נפילתה נכרת כדאמרינן בהדיא בגמרא ואפילו הכי הותרו ע\"י נפילתה וה\"ל למיפסק כרב יוסף דאמר אפילו תאנה נמי דאע\"ג דרבה ורב יוסף הלכה כרבה שאני הכא דכמה אמוראי מסייעי לרב יוסף ושרו בטבעת. ואפשר לומר דדוקא גבי תרומה בעי רבה מקומה ניכר כי היכי דלא ליתו לזלזולי בה ולהתירה בלא נפילה אבל גבי עבודת כוכבים דכ\"ע פרשי מינה משום חומרא דידה מודה דאע\"ג דלא מינכרא נפילתה שרי כדשרו אינך אמוראי, ועי\"ל דרבה נמי לא אסר אלא בתאנה אחת אבל בשתי תאנות שרי דמינכר נפילתייהו והנך אמוראי דשרו בטבעת לא שרו אלא בנפלו שתים כדאמרינן אנא תרתי קאמינא. והא דאמרינן ואי מדר\"ל ה\"א חבית דמינכרא נפילתה אבל טבעת דלא מינכרא נפילתה לא מאחר דבנפלו שתי טבעות קאמר ה\"ק דלא מינכרא נפילתייהו כמו נפילת חבית אבל מ\"מ מינכרא נפילתייהו ודאי. והשתא דאתינן להכי נתיישב למה גבי תרומה פסק רבינו בחבית אחת שנפלה הותרו כלן ובטבעת הצריך שתים דחבית אחת נפילתה ניכרת ובטבעת אחת לא מינכרא נפילתה כלל ולכך לא הותרו השאר אבל כשנפלו שתי טבעות דמינכרא נפילתן קצת הותר השאר. ומדברי רבינו נראה דג\"כ זה מטעם ספק ספיקא הוא ספק אם של איסור נפל לים ספק לא נפל ואת\"ל לא נפל ספק אם טבעת זאת שמשתמש בה עכשיו של איסור הוא או של היתר וכן י\"ל בכל אחת ואחת כדלעיל ולפי זה יש יותר ראיה לפסוק כדר\"נ אע\"ג דאוקימנא כרבי אליעזר משום דר\"ש שרי בהכי וגם רב נמי פסק הכי כמו שאמר בסמוך: \n", + "נתערבה במאה וכו'. גם זה שם (זבחים ע\"ד) אמר רב טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ופירשו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחר כו' פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסרות ששים למקום אחר אוסרות ואע\"ג דשמואל פליג עליה הלכה כרב באיסורי ופירש\"י דכי נתערבו למקום אחד ה\"ל ספק ספיקא אם טבעת של עבודת כוכבים היתה בתוך הארבעים אם לאו ואת\"ל היתה בתוך הארבעים ספק אם היא זו אם לאו וכן י\"ל בכל אחת ואחת מהם ואע\"ג דכשנפלו הששים באחרות איכא למימר הכי לא חשיב אלא ספק אחד משום דחזקה דאיסורא ברובא איתיה והא דלא שרינן הכא הארבעים אא\"כ נתערבו עם אחרות ובבבא דכוסות שרינן כלהו בנפלו שתים כבר תירץ רש\"י דשאני התם דנפלו לים ונאבדו אבל הכא כיון דלא נאבד שום אחת לא אמרינן איסורא ברובא איתיה להתיר את הארבעים וה\"ל חד ספק הילכך אסירי. ונ\"ל דהיינו דנקט רב נחמן לים הגדול ור\"ל לים המלח לומר דסתמן אבודין הם וה\"ה לכל מקום שהוא אבוד כגון נהר עמוק וכיוצא בו אבל אם נפלו למקום שאפשר להמצא לא הותרו השאר: \n", + "כתב הראב\"ד טבעת של וכו'. א\"א לפי הסוגיא וכו' שהם נקראים ספק ספיקא. וכתב עוד שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא. א\"א כל זו הסוגיא אינה כהלכה וכו' דשמואל ורב יהודה פליגי אדרב דס\"ל הכי עכ\"ל. ומתוך דברי הגמרא שכתבתי יתבאר לך טעמו של הראב\"ד בשתי השגות אלו וכבר כתבתי לתת טוב טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "האשרה. פרק כל האלילים (דף מ\"ח) תנן דאילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים וכן אם העמיד תחתיה עבודת כוכבים אשרה מיקרי ובתר הכי תנן אי זו היא אשרה כלומר שנחלקו בה ר\"ש ורבנן כל שיש תחתיה עבודת כוכבים דלר\"ש מותרת ולרבנן אסורה וידוע דהלכה כרבנן: \n", + "ומ\"ש אסור לישב בצל קומתה. משנה שם לא ישב בצלה ואם ישב טהור ובגמרא לא ישב פשיטא אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל צלה ואיכא דמתני לה אסיפא ואם ישב טהור פשיטא אמר רבה בב\"ח אר\"י לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דלצל צלה אפילו לכתחילה ישב לא הא קמ\"ל דאפילו לצל קומתה אם ישב טהור. וצלה וצל צלה פירש\"י שכל שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן היינו צלה דהצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיינו צל צלה וכתב הר\"ן שכן מצא בירושלמי תמן אמרי בשם רב חסדא צלה אסור וצל צלה מותר איזהו צלה ואיזהו צל צלה תמן אמרי כל שאילו תפול והיא נוגעת בו זהו צלה וכל שתפול ואינה נוגעת בו זהו צל צלה ואע\"פ שזה הירושלמי חולק עם גמרתנו דשרי צל צלה ואנן אסרינן ליה מ\"מ למדנו ממנו פירוש צל וצל צלה ותימה על רבינו שאין פירושו זו בצל וצל צלה מסכים עם הירושלמי וראוי לסמוך על הירושלמי בזה. ועוד דפסק בצל צלה דמותר ובסוגיין משמע דאסור [דאפילו בלישנא בתרא מסקינן דאפילו בצל צלה לא ישב והא קמ\"ל] דאפילו בצל קומתה אם ישב טהור וכתב שנראה שרבינו היה גורס בלישנא בתרא אמר רבב\"ח א\"ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דבצל צלה ישב ותו לא מידי וכתב שכן נראה דעת הרי\"ף ושכן מצא להרמ\"ה ז\"ל אבל עם כל זה הוקשה להר\"ן שלא מצא כן באחת מהנוסחאות וכתב שאם גירסתם היתה כגירסא שלנו ע\"כ צריכין אנו לומר דבלא מכוין עסקינן דלא מתסר אלא מדרבנן וכיון דבלישנא בתרא מספקא לן הם פוסקים בזה לקולא. ועדיין אין זה מחוור דאפילו הוי איסור דרבנן כיון דבלישנא קמא פשיטא לן לאיסורא ובלישנא בתרא מספקא לן לית לן לדחויי פשיטא דלישנא קמא משום ספיקא דלישנא בתרא. ועוד דמשמע דאפילו בלישנא בתרא לא מספקא לן הכי אדרבה מתמיה ואמרינן מכלל דבצל צלה לכתחילה ישב ודחי דלא והניח הר\"ן הדבר בצ\"ע: \n", + "ועל מה שכתב רבינו מותר לישב בצל השריגים והעלים שלה כתב הרמ\"ך תימה הוא זה דהא חזינן בגמרא המשתחוה לאילן תוספתו אסורה ואי משום דחשיב ליה צל צלה אכתי קשיא דלכולהו לישני דאתמרו בגמרא משמע דאסור לישב לכתחילה בצל צלה. וי\"ל דאע\"ג דתוספתו אסורה ה\"מ לשרוף או ליהנות מגופו אבל צלו מותר משום דדבר שאין בו ממש הוא מ\"מ צ\"ע איך לא הזכיר אלא צל קומתו דצל צלה נמי אסור לכתחלה עכ\"ל: \n", + "ואם יש לו דרך אחרת וכו'. ג\"ז משנה שם (דף מ\"ח) לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור ובגמרא איבעיא להו עבר או עובר ריב\"א משמיה דחזקיה אמר עובר ור' יוחנן אמר עבר ולא פליגי הא דאיכא דרכא אחרינא הא דליכא דרכא אחרינא א\"ל רב ששת לשמעיה כלומר לאותו שהיה מוליכו דרב ששת סגי נהור הוה כי מטית להתם ארהיטני כלומר כי מטית תחת האשרה מושכני במרוצה ופריך ה\"ד אי דליכא דירכא אחרינא למה לי ארהיטני מישרא שרי ואי דאיכא דירכא אחרינא כי אמר ארהיטני מי שרי לעולם דליכא דירכא אחרינא ואדם חשוב שאני. ועשה רבינו כל אדם כאדם חשוב וכן נראה דעת הרי\"ף והרא\"ש ומ\"מ כבר תמה הר\"ן על הרי\"ף גם על רבינו דדוקא באדם חשוב הוא דאתמר הכי אבל בשאר אינשי כי ליכא דירכא אחריתי מישרא שרי ולא בעי למירהט. ונראה לי דכיון דאין בדבר טורח ראו הרי\"ף ורבינו לעשות כל אדם כאדם חשוב: \n\n" + ], + [ + "אפרוחים שקננו וכו'. משנה במעילה פ' ולד חטאת (מעילה דף י״ג:) קן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין שבאשרה יתיז בקנה ומייתי בפ' כל האלילים (דף מ״ב) לאותוביה לר״י דאמר שברי עבודת כוכבים אסורים וקס״ד הב״ע כגון ששיברה עצים מהאשרה וקננה בהם וקתני יתיז בקנה ומשני הכי במאי עסקינן כגון דאייתי עצים מעלמא וקננה בהם ולפיכך כתב הראב״ד ז״ל על דברי רבינו דוקא שהביא ממקום אחר עכ״ל. כלומר דכגון דאייתי עצים משמע ליה דהיינו לומר דבעינן שנדע דאייתי מעלמא אבל מן הסתם חיישינן שמא מאותו אילן הם ורבינו משמע ליה דכיון דדרך רוב העופות להביא עצי קניהם מעלמא הילכך מסתמא לא חיישינן שהביאם מאותו אילן. ואמרינן בתר הכי ורבי אבהו אמר ר״י מאי יתיז יתיז באפרוחים כלומר מהדר ר״י לתרוצי תיובתיה בשנוייא אחרינא לעולם לא תוקמה דאייתי עצים מעלמא ואפ״ה לא תילף מינה היתר שברי עבודת כוכבים דהאי דקתני יתיז בקנה אאפרוחים קאי ולא אעצים ואמרינן בתר הכי א״ר יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברה לך כלומר מתניתין אליבא דהאי שנוייא דר״י באפרוחים כאן וכאן כלומר בין בהקדש בין באשרה מותרים בביצים כאן וכאן אסורים אמר רב אשי ואפרוחין שצריכין לאמן כביצים דמו. \n", + "וכתב רבינו שהרי האשרה כמו בסיס להם ואפשר שכוונתו לומר שכיון שהיא כבסיס להם גזור רבנן דאי שרית לאיתהנויי מינייהו אתי לאיתהנויי מינה. וכתב הראב\"ד הל\"ל מפני שהם כגידולי אשרה עכ\"ל, וי\"ל לדעת רבינו שאילו היה טעם איסורם מפני שהם כגידולי אשרה אטו משום שגדלו ואינן צריכין לאמן פקע מינייהו איסור גידולי אשרה: \n\n" + ], + [ + "נטל ממנה עצים וכו'. משנה שם (דף מ\"ט) נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כלן אסורות בהנאה ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח א\"ל אין פדיון לעבודת כוכבים ואיפסקא הלכתא בגמרא כר' אליעזר. ופירוש יוליך הנאה יתבאר בבבא שאחר זו. ואמאי דתנן חדש יותץ אמרינן בפ' כל שעה (פסחים כ\"ז) דהיינו למאן דאמר זה וזה גורם אסור אבל למאן דאמר זה וזה גורם מותר חדש נמי יוצן והכא זה וזה גורם הוא דתנור שנגמר באיסור ועצים דהיתר הוא שגורמים אפיית הפת. ואסיקנא בפ' כל האלילים כמאן דאמר זה וזה גורם מותר ולפיכך לא חילק רבינו בין חדש לישן דאפילו חדש בצינון סגי ליה: \n", + "ואיכא למידק בדברי רבינו דמדכתב יוצן סתם משמע דאפילו בחדש קאמר והיינו כמ\"ד זה וזה גורם מותר דאילו למ\"ד אסור לא סגי לחדש בצינון אלא נתיצה בעי וכן פסק בסמוך גבי נטיעת ירקות תחת האשרה וכן גבי שדה שזבלה בזבל של עבודת כוכבים דזה וזה גורם מותר וא\"כ למה סתם וכתב אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסורה בהנאה דמשמע דבין בחדש בין בישן מיירי ובישן אמאי הא זה וזה גורם הוא. וי\"ל דהתם מיירי כשאבוקה כנגדו הא לאו הכי מותר ולא חשש להאריך בכך מפני שסמך על מה שאמר בפ\"י מהל' מאכלות אסורות גבי תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם שאם גרף כל האש ואח\"כ בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר שהרי עצי איסור הלכו להם, פת שבשלה על גבי גחלים של עצי ערלה מותרת כיון שנעשו גחלים הלך איסורן אע\"פ שהם בוערות. ומה שכתב כן גבי ערלה וכלאי הכרם ולא כתבו גבי עצי אשרה היינו משום דלגבי ערלה וכלאי הכרם אתמר בגמרא ומשם נלמוד לעצי אשרה. והרמ\"ך כתב דדילמא שאני עצי אשרה דכיון שהוא עצמו נטל העצים ה\"ל עבודת כוכבים של ישראל ואין בטלה עולמית בשום דבר בעולם עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "נטל ממנו כרכר וכו'. גם זה משנה שם ופסק כר' אליעזר ביוליך הנאה לים המלח וכמו שקדם ומפרש רבינו דכי א\"ר אליעזר יוליך הנאה לים המלח היינו שאם נתערבה באחרות יוליך דמי כל הפת או דמי הבגד ולא סגי ליה בהולכת דמי עצים או דמי כרכר וכן דעת הרי\"ף והרמב\"ן והכריע הרמב\"ן דעת זה ויש שיטות חלוקות למפרשים בפירוש יוליך הנאה לים המלח דר' אליעזר האריך בהם הר\"ן ז\"ל: \n", + "ומותר ליטע וכו'. משנה שם (דף מ\"ח) וזורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה כלומר שבימות הגשמים האילן קשה להם שמעכב החמה לבא ובימות החמה הצל יפה להם ר' יוסי אומר אף לא בימות הגשמים מפני שהנביה נושרת והוה להם לזבל ופירוש נביה העלים שנושרים ואמרינן בגמרא דלר' יוסי זה וזה גורם מותר ולדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי זה וזה גורם מותר לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור אודו לי ירקות בימות הגשמים והכא הוי זה וזה גורם נביה דאיסור וקרקע עולם דהיתר ואסיקנא דזה וזה גורם מותר הילכך בין בימות החמה בין בימות הגשמים מותר לזרוע תחתיה ירקות וכן פסק הרי\"ף: \n", + "ומ\"ש לפיכך שדה וכו'. שם ההיא גנתא דאזדבלא בזבל דעבודת כוכבים ואסיקו דזה וזה גורם מותר: \n", + "כתב הרמ\"ך ומותר לזרוע תחתיה וכו'. תימה דהא חזינן בגמרא דאפילו למ\"ד זה וזה גורם מותר אסור לזרוע תחתיה בימות החמה דכחד גורם הוא והכי אית לן למימר בגמרא דהוה ס\"ד למימר (דכמו דהוה ס\"ד) [דסברי] רבנן זה וזה גורם מותר ואפ\"ה אסרי לזרוע תחתיה בימות החמה ושמא דבמסקנא דסבירא לן דר' יוסי אית ליה זה וזה גורם מותר ולטעמייהו דרבנן קאמר להו דלמא דמותר לזרוע אפילו בימות החמה וצ\"ע עכ\"ל. ובמה שכתבתי נתיישבה תמיהתו: \n\n" + ], + [ + "בשר או יין וכו'. משנה פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ט) בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר והיוצא אסור מפני שהם זבחי מתים. ומפרש רבינו בשר הנכנס לבית עבודת כוכבים להקריבה לפניה ולא הקריבוה כבר אע״פ שהוציאוה אסור: \n", + "וכל הנמצא בבית עבודת כוכבים וכו'. יתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "המוצא כסות וכו'. משנה בפרק רבי ישמעאל (ע\"ז דף נ\"א) מצא בראש עבודת כוכבים מעות כסות או כלים הרי אלו מותרים ואמרו בגמרא דטעמא לפי שאינן דברים של נוי ופריך דהא דברים של נוי נינהו ומשני מעות בכיס קשור תלוי לה בצוארה וכסות דקתני כשהיא מקופלת ומונחת לו על ראשו וכלי קתני בשכפוי לו על ראשו אבל אילו היו מונחים דרך כבוד אסורים הם: \n", + "מצא בראשו וכו'. סיפא דההיא מתני' (שם) פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור ובגמרא אמר רב אסי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפילו מים ומלח אסור חוץ לקילקלין דבר של נוי כלומר של כבוד אסור שאינו של נוי מותר א\"ר יוסי ב\"ח נקטינן אין קילקלין לא לפעור ולא למרקוליס ומפרש רבינו קילקלין מקום מיוחד לעבודתו. ופירש\"י אין להם תורת קילקלין דאפילו חוץ כפנים דמי. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דהא דתנן פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי מזבח אסור ארישא דקתני מצא בראשו מעות וכו' קאי לומר דהא דאסר בפרכילי ענבים וכו' היינו כשמצא בראשה דמוכח דשלה הם אבל אם לא היו בראשה אע\"פ שמונחים אצלה מותרים ורב אסי בר חייא דאמר כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפילו מים ומלח אסור אתא למימר דמתניתין דשריא במצא עליה מעות וכסות וכלים דרך בזיון כדמוקי לה בגמרא וכן שריא במצא אפילו דבר הקרב ע\"ג המזבח אצלה ולא עליה מדיוקי דלא אסרה בדבר הקרב ע\"ג המזבח אלא במצא בראשה ומשמע דאם מצא אצלה כיון דלאו בראשה הוא מותר היינו דוקא במצא חוץ לקילקלין דהיינו מקום עבודתה אבל במצא לפנים מן הקילקלין אפי' מים ומלח שאין דרך נוי ולא דרך הקרבה דאין דרך להביאם לבדם בלי דבר אחר דמלח פשיטא שאינו קרב בפנים לבדו ומים שהיו מנסכים בחג לא היו באים לבדם אלא עם ניסוך היין וכדתנן בפ' החליל שני ספלים של כסף היו שם אחד של מים ואחד של יין ואפילו הכי אסורים דכל שנמצא לפנים מן הקילקלין שהוא מקום עבודתה ודאי שלא הכניסוהו שם אלא לתקרובת או לתשמישם ואע\"פ שמצאן עליה דרך בזיון איכא למימר דאיניש אחרינא אתא ואנחינהו הכא מ\"מ תקרובת או תשמיש הם ולא פרח איסורא מנייהו בהכי וכיון דטעמא משום הכי הוא משמע דאפילו לא נמצא בראשה נמי אסור דכל שמכניסין למקום עבודתה אינו אלא לתקרובת או לתשמיש דידה ואתא רבי יוסי בר חנינא למימר דהא דשרא מתניתין מצא חוץ למקום עבודתה כל שאינו מונח בראשה אע\"פ שהוא דבר הקרב ע\"ג מזבח או שהוא מונח בראשה אלא שהוא דרך בזיון היינו דוקא בשאר עבודת כוכבים דסתמן אין מניחין חוץ למקום עבודתה דבר מתקרובתם או תשמישם אא\"כ מונחין עליה דרך כבוד אבל פעור ומרקוליס מתוך שעבודתה בדרך זלזול לא קפדי בהו שלא להקריב להן או שלא להקריב דבר מתקרובתם או תשמישן חוץ למקום עבודתן ולפיכך כל הנמצא עמהם כלומר אע\"פ שאינו עליהן וכן הנמצא עליהן אפילו דרך בזיון אע\"פ שהם חוץ למקום עבודתן אסור דחוץ למקום עבודה דהני כלפנים ממקום עבודה דאחריני דמי, כך נראה לי ליישב דברי רבינו: \n", + "כתב הרמ\"ך מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח הרי זה אסור תימא דאפילו דבר שאין כיוצא בו קרב אסור כגון פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ובלבד שיהא משתבר כדמקשינן אלא עטרות של שבלים לאו כעין פנים איכא וכו' ומשני כגון שבצרן תחלה לכך. ואע\"ג דאינו כעין פנים ממש מ\"מ משתבר לשם עבודת כוכבים והוה כשיבר מקל לפניה דדמי לזביחה טפי. כתב עוד ופעור ומרקוליס אסורין בהנאה תימה דהא מצא מעות אמרקוליס קאי וכן פירש\"י ואינו אסור כיון שאינו של נוי ואינו כעין פנים מיהו אי הוה כעין פנים או דבר של נוי מיתסר אפילו בחוץ למרקוליס דכפנים דמי ומיתסר אפילו אינו של נוי אי הוי כעין פנים משא\"כ בשאר עבודת כוכבים דחוץ לקילקלין דבר שאינו של נוי מותר אפילו כעין פנים והרב הזה סבור דאי כעין פנים אפילו בחוץ מיתסר בכולהו וצריך עיון וישוב הדעת בפירוש כל זה: \n", + "וכן אבני מרקוליס וכו'. משנה שם (מ\"ט נ') ופסק כחכמים דאמרי גבי אבני מרקוליס את שהוא נראה עמו אסור: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים שהיה לה מרחץ. משנה שם (דף נ\"א) עבודת כוכבים שהיה לה גנה או מרחץ נהנין מהם שלא בטובה ואין נהנין מהם בטובה היה שלה ושל אחרים נהנין בהם בין בטובה בין שלא בטובה. ובגמרא אמר אביי בטובה בטובת כהניהם שלא בטובה שלא בטובת כהניהם לאפוקי טובת עובדיה דשרי איכא דמתני לה אסיפא היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בין בטובה בין שלא בטובה אמר אביי בטובה בטובת אחרים שלא בטובה שלא בטובת כהניהם מאן דמתני אסיפא כל שכן ארישא ומאן דמתני ארישא אבל סיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כהניהם שפיר דמי. ומשמע מדברי רבינו שמפרש דהאי טובה היינו טובת דברים וטעמא דאסור בטובת דברים היינו כדי שלא ימשך אחריהם ופסק רבינו כלישנא קמא וטעמא כדכתב הר\"ן דכיון דטובת דברים מדרבנן בעלמא הוא נקטינן לקולא: \n\n" + ], + [ + "מרחץ שיש בה עבודת כוכבים וכו'. משנה פרק כל האלילים (דף מ\"ד) שאל פרקולוס בן פילוסופס את ר\"ג בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי כלומר של עבודת כוכבים א\"ל מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי ואחת מהתשובות שהשיב היא שאמר ליה אם נותנין לך כל ממון שבעולם אי אתה נכנס לבית עבודת כוכבים שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה לא נאמר אלא אלהיהם את שהוא נוהג בו משום אלוה אסור ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר: \n", + "ומה שאמר ואם היתה דרך עבודתה וכו'. כך מפורש בגמרא ופשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "סכין של וכו'. פ\"ק דחולין (דף ח') אמר רב נחמן סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בו דמקלקל הוא ואסור לחתוך בה בשר דמתקן הוא אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת ומחתך מותר באטמי דקיימי לקורבנא. ופירש רש\"י מפני שהוא מקלקל כלומר שאין זו הנאה שבחייה היו מרובין דמיה מלאחר שחיטה שבחייה היתה עומדת לשלשה דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה. ואע\"ג דאמרינן מותר דמשמע לכתחלה מפרש רבינו במותר לאו לכתחלה אלא דיעבד ואסור לחתוך בה בשר ואפילו אם חתך אסורה בהנאה דקא מתהני בעבודת כוכבים. ונראה שדעת רבינו לאסור כל הבהמה ואזדא לטעמיה בנטל כרכר מהאשרה וארג בו בגד דכל הבגד אסור בהנאה: \n", + "ומשמע דהא דקאמר אסור לחתוך בה בשר היינו לומר שאם חותך בה חתיכת בשר שחתך בה נאסרה וכן משמע מדסיים ואם חתך דרך הפסד והשחתה מותר כלומר הבשר הנחתך בה מותר משמע דכל שאינו דרך הפסד והשחתה אסור וכן כתב הרשב\"א והר\"ן שאם חתך בה בשר הבשר אסור דהא מתהני מעבודת כוכבים ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקי\"ל כר' אליעזר דאמר הכי בפרק כל האלילים אבל הרא\"ש חולק בכל זה וכתב דבין מחתך בה בשר בין שוחט בהמה מסוכנת לא מתסר בהנאה והביא ראיה לדבר וכן כתב הטור בסי' קמ\"ב: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל שאין תפיסת יד אדם וכו'. משנה פרק כל האלילים (דף מ\"ה) עובדי כוכבים העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים כלומר ההרים מותרים ומה שעליהם אסור ר\"י הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם מפני מה אשרה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור ואמרינן בגמרא ר\"י הגלילי היינו ת\"ק ואוקי רב ששת דבאילן שנטעו ולבסוף עבדו פליגי דלת\"ק מותר ולר\"י הגלילי אסור ופסק רבינו כת\"ק ולכן כתב שאילנות הנטועים מתחלתן לפירות מותרים. \n", + "ומ\"ש ואת המעיינות, שם (דף מ\"ו) אמר ר' יוחנן משום ר\"ש בן יהוצדק מים של רבים אינן אסורים. \n", + "ומ״ש ואצ״ל הבהמה. מפורש במשנה במסכת תמורה פ' כל האסורין ובפ' כל האלילים אמרו בהמה תוכיח שאע״פ שעבדוה אינה נאסרת, ובפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) א״ר יוחנן אע״פ שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן: \n", + "וכתב רבינו ומותר לאכול אותם הפירות. דלא תימא דוקא אילנות לא נאסרו לפי שאין עומדים ליתלש אבל הפירות שהם עומדים ליתלש כתלושין דמו ובהמה לא שנאה אלא לסמוך לה ואצ\"ל הבהמה שהוקצה אבל להתירה לאכילה לא היה צריך דכיון דאשמעינן דלא מתסרי משום עבודת כוכבים פשיטא שדברים הראויים לאכילה מותרים באכילה. \n", + "ומ\"ש כל שאין בו תפיסת ידי אדם ולא עשאו אדם. כיון לומר שלא הגביהו אדם וגם לא עשאו אדם, ומים של רבים הרי לא הגביהן אדם ואילן שנטעו לפירות לא מיקרי עשאו אדם שהקרקע והמים הם שמגדלים אותו: \n", + "בד\"א שאין הבהמה נאסרת וכו'. יתבאר בסמוך: \n", + "עשאה חליפין וכו'. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) א״ר יוחנן אע״פ שאמרו המשתחוה לבע״ח לא אסרן עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן כי אתא רבין אמר פליגי בה ר' ישמעאל ברבי יוסי ורבנן חד אמר חליפין אסורין חליפי חליפין מותרים וח״א אפי' חליפי חליפין נמי אסורים ופסק רבינו לחומרא משום דהוי ספיקא דאורייתא. ומ״מ ק״ל דאמרינן התם מ״ט דמ״ד אסורים דאמר קרא והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו ואידך אמר קרא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מבעי למעוטי ערלה וכלאי הכרם ואידך ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא דה״ל עבודת כוכבים ושביעית שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואידך קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ואצטריך הוא למעוטינהו וא״כ קם ליה מ״ד אסורין כמ״ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין וסוגיא דעלמא דאין מלמדין וא״כ היאך פסק רבינו כמ״ד אסורין וצ״ע: \n", + "בד\"א בבהמת עצמו אבל אם שחט וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אינו כן וכו' לצעורי קא מכוין עכ\"ל. כוונתו ז\"ל מדגרסינן בס\"פ השוחט (חולין מ\"א) אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא א\"ר יוחנן אע\"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בו מעשה אסרה רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ת\"ש שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה הב\"ע דאית ליה שותפות בגוה כתנאי עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל וכו'. ורב נחמן ורב עמרם ור' יצחק אמרי אפילו למ\"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה\"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעוריה קא מכווין ובפ' ר' ישמעאל רמי תרי מתנייתא אהדדי ומתרץ לה דחד מנייהו בשעשה בו מעשה וכי הא דכי אתא עולא אמר ר' יוחנן אע\"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה א\"ל רב נחמן פוקו אמרו לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה בפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה ומייתי לה התם מקרא וסובר הראב\"ד דכיון דחזינן כל הני אמוראי דסברי הכי ולא מייתי הא דר\"נ ורב עמרם ור' יצחק דפליגי עלייהו ועוד דמייתי לה מקרא אלמא הלכתא הכי. ומ\"ש מיהו דוקא בעובד כוכבים וכו'. הוא מה שכתבתי דאיתא בחולין פ' השוחט אלא שקשה שאותם חלוקים לא לדעת רב הונא נאמרו אלא לדעת ר\"נ ורב עמרם ורב יצחק וצ\"ע. אכן דעת רבינו דלית הלכתא כרב הונא מדאותבינן עליה בהשוחט מברייתא ואצטריך לדחוקי ולשנויי אליביה ואמרינן בתר הכי ר\"נ ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע\"כ אית לן למימר דהא דאמרינן בפ' ר' ישמעאל דא\"ל ר\"נ לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל לאו משום דס\"ל כוותיה אלא כלומר לא הודעתנו שום חדוש שכבר השמיענו זה רב הונא וכן כתבו התוס' וא\"כ גם חזקיה ורב אדא כי אוקמוה לההיא ברייתא בשעשה בה מעשה אליבא דרב הונא אוקמוה ולהו לא סבירא להו דלדידהו מתרצי לה בגווני אחריני דאיתמר התם וכיון דר\"נ ורב עמרם ור' יצחק חזו מלתייהו דקמאי ודחו לה כוותייהו קי\"ל וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן ז\"ל. אבל קשיא לי דאמרינן התם כתנאי עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל שלא בפני עבודת כוכבים ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין מפני שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים ועוד שהוא יכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור את ייני ור\"נ ור' עמרם אמרי אפילו למ\"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה\"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעוריה קא מכוין ואמרינן התם דישראל מומר דינו כעובד כוכבים. ופירש\"י ור\"נ ורב עמרם ור' יצחק אמרי לך הא דר' הונא תוקים כתנאי אבל מלתא דידן לא תוקים כתנאי דאנן אמרינן שפיר אפילו לת\"ק דאפילו לדידיה דאדם אוסר הני מילי עובד כוכבים וכו'. משמע דלא מיירי ר\"נ אלא בעובד כוכבים אבל לא בישראל והיה לו לרבינו לפרש כן ולא לסתום דבריו שזו היא שכיון הראב\"ד להקשות בסוף דבריו. וכן יש לתמוה למה לא חילק בישראל בין אית ליה שותפות בגוה ללית ליה כדמפליג בפרק השוחט אליבא דר\"נ ורב עמרם ור' יצחק. וצריך לומר שרבינו קצר כאן וסמך על מה שכתב בפרק ב' מהלכות שחיטה לחלק בין ישראל לעובד כוכבים ובין אית ליה שותפות בגויה ללית ליה: \n", + "המשתחוה לקרקע עולם וכו' עד אסרה. פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ד) מימרא דר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "מים שעקרן הגל וכו': אבני הר שנדלדלו כלומר ולא נעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם מותרות. בפ' כל האלילים (דף מ\"ו) פלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן ולא מסיימי התם מאן אסר ומאן שרי וכיון שכן ה\"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ\"כ הר\"ן בשם הרמ\"ה ותמה על דברי רבינו. וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד שכתב א\"א ואם מים של רבים הם אינם נאסרים ואם של יחיד הם אע\"פ שעקרן הגל אסורים דבפלוגתא דבני ר' חייא ור' יוחנן לא ידעינן בני ר' חייא מאי ס\"ל וספיקא לחומרא עכ\"ל. ואפשר שרבינו היתה לו גירסא דמסיימי דבני ר' חייא שרו והלכתא כוותייהו לגבי ר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "ישראל שזקף לבינה וכו'. שם מימרא דרב יהודה: \n", + "זקף ביצה וכו'. אבעיא שם ואסיקנא בתיקו ולחומרא: \n", + "חתך דלעת וכו'. בחולין פ' העור והרוטב (דף קי\"א) אמר ר' ירמיה הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה בעי ר' ירמיה מהו שתעשה יד לחברתה תיקו. ומפרש רבינו בעיא זו לענין איסור ולחומרא דספיקא דאורייתא הוא: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא אמרו זה היד אלא לענין וכו' שאין איסור משום יד עכ\"ל. ואע\"פ שרש\"י מפרש כדברי הראב\"ד יש מקום לפירוש רבינו: \n", + "אילן שנטעו וכו'. משנה שם פרק כל האלילים (דף מ\"ח) אילן שנטעו מתחלה לשם עבודת כוכבים אסור גדעו ופסלו לשם עבודת כוכבים והחליף נוטל מה שהחליף ובגמרא אמרי דבי ר' ינאי אע\"ג דהבריך והרכיב בגופו של אילן לא הוי כאילן שנטעו מתחלה ליאסר כולו אלא נוטל מה שהחליף והשאר מותר: \n", + "וכן המשתחוה לאילן וכו'. כבר פסק רבינו בראש הפרק כרבנן דאמרי נטעו ולבסוף עבדו מותר ואמרינן בפרק כל הצלמים (שם) אמר שמואל המשתחוה לאילן תוספתו אסור ואותבינן עליה מדתנן גדעו ופסלו וכו' דמשמע כי לא גדעו ופסלו תוספתו שרי ואסיקנא דשמואל כרבנן ס\"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר אבל תוספתו אסור והא דקתני גדעו ופסלו היינו לאשמועינן דאע\"ג דעבד ליה מעשה בגופיה אין עיקר האילן נאסר: \n", + "אילן שהיה וכו'. שם אי זו היא אשרה ואמר שמואל אפילו אמרו הני תמרי לבית נצרפו אסור דרמו ביה שיכרא ושתו ליה ביום אידם ואמרינן התם דהלכתא כוותיה. ופירש\"י אי זו היא אשרה סתם אילן שלא הוברר לנו שהיא אשרה באי זו סימן נכיר אם היא אשרה אם לאו. בי נצרפו שם עבודת כוכבים שלהם: \n\n" + ], + [ + "אילן שמעמידים וכו'. משנה שם העמיד תחתיה עבודת כוכבים וביטלה הרי זה מותר כך הגירסא בספרים שלנו. אבל רבינו נראה שגורס ונטלה וא\"ת הרי רבינו פסק בראש פרק זה כרבנן דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר והיאך כתב כאן דבשביל שהעמידו תחתיו עבודת כוכבים שאסור אטו מי חמיר העמידו תחתיו עבודת כוכבים מנעבד גופיה. וי\"ל דהכא באילן שנטעוהו מתחילה להעמיד תחתיו עבודת כוכבים עסקינן ואפ\"ה שרי לפי שאין האילן נעבד ודייק קצת הכי לישנא דקתני אילן שמעמידים תחתיו עבודת כוכבים דמשמע שרגילות הוא להעמיד מתחלת ברייתו. א\"נ אשמועינן דשרי אפילו מה שהוסיף בעוד העבודת כוכבים תחתיו ומיהו בעוד העבודת כוכבים תחתיו אסור אפילו עיקרו דמנכר מילתא טפי מכשהוא נעבד דההוא אין שנוי בין אותו אילן לאחר: \n", + "בית שבנאו וכו'. משנה (שם דף מ\"ז): \n", + "וכן המשתחוה לבית. שם מימרא דרב: \n", + "וכן אבן וכו'. משנה שם שלש אבנים הם אבן שחצבה מתחלה לבימוס אסורה ציירה וכיירה לשם עבודת כוכבים וחידש נוטל מה שחידש העמיד עליה עבודת כוכבים וסילקה הרי זה מותר ובגמרא אמר רבי אמי אע\"ג דצייר וכייר בגופה של אבן נוטל מה שחידש ושפיר דמי: \n\n" + ], + [ + "מי שהיה ביתו וכו'. משנה שם מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודת כוכבים ונפל אסור לבנותו כלומר לפי שבונה כותל לעבודת כוכבים כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד\"א ובונה והקשו בגמרא והא קא מרווח לעבודת כוכבים ותירצו דעביד ליה בית הכסא לתינוקות כלומר דאילו לגדולים צניעותא בעי אי נמי דגדר ליה בהיזמי והיגי. ופירש\"י דהכא במאי עסקינן כשהבית עצמו נעבד: \n", + "היה הכותל וכו'. שם סוף המשנה הנזכרת היה שלו ושל עבודת כוכבים ידין מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ומפרש רבינו כמה שכתב בירושלמי ידון מחצה על מחצה דהיינו שיחלקו הכותל לחצאין וכל חלק עבודת כוכבים אסור ומטמא. אבל רש\"י פירש בענין אחר. ומיהו כתב הר\"ן דכי שרי בירושלמי ליקח הישראל חצי הכותל ה\"מ במכיר אבנים שכנגדו אבל אם אינו מכירם אסור דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כיצד מאבד וכו'. משנה שם (דף מ״ג) ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים א״ל אף הוא נעשה זבל ונאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כלומר שאם יזרנה לרוח יעשה זבל לגנות והרי הוא נהנה ואיפסקא הלכתא בפרקין כר' יוסי דזה וזה גורם מותר והכא הוי גורם זבל דאיסור וקרקע דהיתר מיהו מבעיא לן בפ' כל שעה (פסחים כ״ח.) היכי קאמר שוחק וזורה לרוח או שוחק ומטיל לים או דילמא שוחק וזורה אבל מטיל לים בעיניה. וכה״ג איבעיא לן גבי חמץ דקתני מפרר וזורה לרוח או מטיל לים אמר רבה מסתברא עבודת כוכבים דלים המלח אזלא לא בעיא שחיקה חמץ דלשאר נהרות אזיל בעי פירור א״ל רב יוסף אדרבא עבודת כוכבים דלא ממאיס בעי שחיקה חמץ דממאיס לא בעי פירור: \n", + "וכתב הרמ\"ך תימה היכי פסק כרב יוסף לגבי רבה ואע\"ג דתניא כוותיה דרב יוסף הא דחי ליה רבה עכ\"ל. ובהא איכא למימר דרבינו ס\"ל כמו שכתבו התוס' דליכא בין רבה ורב יוסף אלא חמץ בשאר נהרות אבל בעבודת כוכבים ליכא בינייהו מידי לענין דינא דגם לרב יוסף לא בעי שחיקה אלא בשאר נהרות כמו לרבה. ומ\"מ דברי רבינו תמוהים דאי בעי למיפסק כרבה דלים המלח לא בעי שחיקה למה כתב שורף דשריפה זו למה ואי בעי למיפסק כרב יוסף למה החליף שחיקה בשריפה ואם מפרש כפירוש התוספות יקשה למה כתב שורף כדקשיא אי בעי למיפסק כרבה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "דבר שאין בו תפיסת יד אדם וכו'. משנה (דף מ\"ה.) העכו\"ם העובדים את ההרים ואת הגבעות הם מותרים כלומר ההרים ומה שעליהם אסורים שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכתב רש\"י דאע\"ג דאינהו לא מתסרי גזירת הכתוב היא שהרים וגבעות שהם קרקע עולם אין בהם כח לאוסרן אבל עבודת כוכבים מיהא הוי ותלוש שעליהם כתלוש של שאר עבודת כוכבים שנאמר לא תחמוד עליהם על כל שהם נעבדים משמע: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים של וכו'. בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ב:) עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו וישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים. \n", + "ומ\"ש קודם שתבא ליד ישראל. בפרק בתרא (דף ס\"ד:) ישראל שמצא עבודת כוכבים בשוק עד שלא באת לידו אומר לעובד כוכבים ומבטלה משבאת לידו אינו אומר לעובד כוכבים ומבטלה: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש עבודת כוכבים של ישראל אינה בטלה לעולם אפילו היה לעובד כוכבים בה שותפות. מבואר בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ג.) דיכול לבטל חלקו ולא חלקו של ישראל דלא אמרינן ישראל אדעתא דעובד כוכבים פלח וכיון דמבטל עובד כוכבים דנפשיה דישראל נמי מצי מבטל אלא אמרינן ישראל אדעתא דנפשיה פלח וכי מבטל עובד כוכבים דנפשיה אבל דישראל לא מצי מבטל: \n", + "ומ\"ש וטעונה גניזה. (שם נ\"ב:) מנין לעבודת כוכבים שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר ואיכא מאן דנפקא ליה מדכתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח וכו' מה מזבח ה' טעון גניזה אף אשרה טעונה גניזה. ומ\"מ איני יודע גניזה זו למה ה\"ל לשרפה או לאבדה וצ\"ע: \n", + "וכן עבודת כוכבים וכו'. ברייתא בפרק רבי ישמעאל (שם) כתבתיה בסמוך: \n", + "ואין ישראל וכו'. משנה פרק ר' ישמעאל ישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים והיינו אפילו נתן לו העובד כוכבים רשות ופירש\"י משום דעובד כוכבים פוסל אלהיו ולא ישראל: \n", + "עובד כוכבים קטן וכו'. בפרק כל האלילים (דף מ\"ג.) אמר ריב\"ל פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי אלעזר הקפר ברבי בדרך ומצא שם טבעת ועליה צורת דרקון ומצא עובד כוכבים קטן ולא א\"ל כלום מצא עובד כוכבים גדול וא\"ל בטלה ולא בטלה סטרו ובטלה ש\"מ תלת ש\"מ עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו וש\"מ יודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה מבטל ושאינו יודע אינו מבטל וש\"מ עובד כוכבים מבטל בע\"כ. \n", + "ומ\"ש רבינו עובד כוכבים שוטה, דכיון דשוטה הוא לא מקרי יודע בטיב עבודת כוכבים וכן כשאינו עובד עבודת כוכבים הא ודאי אינו יודע בטיב עבודת כוכבים. ומלשון רבינו שלא שלל אלא בשאינו עובד עבודת כוכבים משמע דהא דעובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים של חבירו אפילו זה לפעור וזה למרקוליס וכדאמרינן בהדיא בפ' השוכר את הפועל (ס\"ד): \n", + "המבטל וכו'. משנה בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה נ״ב:) בלשון הזה: \n", + "ותקרובת וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נ'.) מימרא דרב גידל א״ר חייא בר יוסף א״ר: \n", + "כתב הרמ\"ך תימה איך סתם ואמר דתקרובת אינה בטלה לעולם דהא יש תקרובת דיש לה ביטול היכא דלא הוה משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שביטלן עובד כוכבים דשרו ומפרש בגמרא טעמא משום דבעינן כעין פנים וליכא דבזרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת אע\"פ שעבודתה בכך ש\"מ דליאסר בעינן כעין פנים עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "כיצד מבטלה וכו'. משנה שם (דף נ\"ג.) כיצד מבטלה קוטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אע\"פ שלא חסרה בטלה. ופירש רש\"י פחסה מיעכה בקורנס ובגמרא פחסה כי לא חסרה אמאי בטלה א\"ר זירא כשפחסה בפניה ופירש\"י וקלקל צורתה: \n", + "או שמכרה לצורף וכו'. סוף משנה זו שהזכרתי מכרה או משכנה רבי (ר' מאיר) אומר בטל וחכ\"א לא בטל ובגמרא זעירי אמר רבי יוחנן ור' ירמיה בר אבא אמר רב חד אמר מחלוקת בצורף עובד כוכבים אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל וחד אמר בצורף ישראל מחלוקת וכיון דלא ידעינן מאן אמר הכי ומאן אמר הכי כיון דספיקא דסברא היא ה\"ל למינקט לחומרא כמ\"ד בצורף ישראל מחלוקת וכרבנן דאסרי. ונראה שזה דעת הרי\"ף וכן פסק הרא\"ש בהדיא אבל רבינו פוסק כמ\"ד בצורף עובד כוכבים מחלוקת אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל. וכתב הר\"ן שטעמו דאמרינן התם ת\"ר לוה עליה או שנפלה עליה מפולת או שגנבוה לסטים אינה בטלה וצריכא דאי תנא לוה עליה מדלא זבנה לא בטלה ובודאי לא משמע דסתמא דשקלא וטריא דגמרא סלקא דלא כרבנן ולכן תופס רבינו דמחלוקת בצורף עובד כוכבים אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל וה\"ק אי תנא לוה עליה ה\"א אפילו בצורף ישראל לא ביטלה דכיון דלא זבנה לא מבטל לה מכלל דאי זבנה בטל ואילו למ\"ד דאפילו בצורף ישראל מחלוקת היכי אמרינן מדלא זבנה לא בטלה הא לרבנן אפילו זבנה לא בטלה אלא כדאמרן. ודעת רבינו דדוקא צורף אמרו וכתב הר\"ן שכן דעת הראב\"ד והרמב\"ן ז\"ל ולא כדברי רש\"י שכתב צורף לאו דוקא: \n", + "אבל אם מכרה וכו'. כבר כתבתי בסמוך (שם) פלוגתא דרבי ורבנן ובודאי דהלכה כרבנן. ודע דהאי משכנה לדעת רבינו היינו אפילו הרהינה אצלו וא\"ל אם לא באתי מכאן עד יום פלוני הרי היא שלך והגיע הזמן ולא פדאה ואפ\"ה לרבנן לא בטיל דכיון דס\"ל דצורף דוקא מפני שעתיד לשברה אי לא משכנה כה\"ג מאי רבותיה דצורף לרבי דאמר בטל וכן כתב הר\"ן ז\"ל: \n", + "או שנפלה עליה וכו' גנבוה לסטים וכו'. ברייתא (שם) כתבתיה בסמוך: \n", + "רקק בפניה וכו'. משנה שם: \n\n" + ], + [ + "עבודת כוכבים שנשתברה וכו'. בפרק כל האלילים (דף מ\"א:) פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י: \n", + "לפיכך המוצא שברי וכו'. פסק דלא כשמואל דאמר פרק כל האלילים דשברי עבודת כוכבים מותרים וכבר כתבתי בפרק שקודם זה מאי טעמא פסק דלא כוותיה: \n", + "כתב הרמ\"ך הרי\"ף לא פסק כן דהא מייתי מילתיה דשמואל דאמר המוצא שברי אלילים מותרים ופסק נמי כר\"י דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה ולכאורה נראה לפום ריהטא דודאי איכא לאפלוגי בין מוצא לנשתברה דהא שמואל גופיה אמר בפרק כל האלילים [מ\"ט:] דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה ואפילו הכי שרי במוצא וזה הרב נראה דפסק לגמרי כר\"י במוצא שברי עבודת כוכבים נמי אסורים עכ\"ל: \n", + "ואם היתה של פרקים וכו'. שם בס\"פ אתמר עבודת כוכבים שנשתברה רב אמר צריך לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין עבודת כוכבים צריכא ליבטל אלא דרך גדילתה כלומר דוקא כשהיא דרך גדילתה צריכה ליבטל אבל זו שנשתברה בטלה מעצמה דמימר אמר איהי נפשה לא מצלא לההוא גברא מצלא ליה ואוקימו התם פלוגתייהו בתרי תלת אוקמתי ואוקימתא בתרייתא אוקמה בעבודת כוכבים של חוליות והדיוט יכול להחזירה דרב סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה אינה בטלה ושמואל סבר דכיון דלאו אורחא ליפול ולהתפרק בטלה והלכה כרב באיסורי: \n", + "וכתבו הרי\"ף והרא\"ש אוקימתא זו והקשה הר\"ן על הרי\"ף דבריש פרקין פסק כר\"י דעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה והיאך פסק בסוף הפרק כאוקמתא בתרייתא דפלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה דמשמע בהדיא דאי אין הדיוט יכול להחזירה אפילו לרב מותרת ונדחק בתירוץ קושיא זו. ומתוך דברי רבינו למדנו תירוץ יפה בדבר דהא דאוקימנא פלוגתא דרב ושמואל בהדיוט יכול להחזירה לאו למימרא דאי אין הדיוט יכול להחזירה מותרת בלא ביטול כלל לדברי הכל אלא היינו לומר דכשהדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל קיסם וקיסם לרב וכשאין הדיוט יכול להחזירה אינו צריך לבטל כל קיסם וקיסם מ\"מ אינה מותרת בלא ביטול כלל דהא קי\"ל כר\"י דאסר אלא דמפרשי דהא דאסר ר\"י אינו אלא בלא ביטול אבל אם ביטל מותר אפילו ע\"י ביטול כל דהוא דכיון שביטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים דכיון דאין הדיוט יכול להחזירה בביטול כל דהו סגי ליה ומ\"מ ביטול בעיא ואי לא בטיל כלל אסור והיינו דר\"י: \n", + "והראב\"ד כתב ואם אינו יכול להחזירה וכו' א\"א לא מחוורא הא מילתא וכו'. וצריך לבטל כל קיסם וקיסם עכ\"ל. וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו: \n\n" + ], + [ + "מזבח עבודת כוכבים שנפגם וכו'. פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ג:) תניא בימוס שנפגם מותר מזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו. ה״ד בימוס וה״ד מזבח אר״י בימוס אבן אחת מזבח אבנים הרבה. ומפרש רבינו דהאי שינתץ רובו היינו ע״י עובדי כוכבים דאי לאו הכי אסור כדין עבודת כוכבים שנשתברה מאליה: \n", + "וכיצד מבטלין וכו'. שם [נ'.] מייתי עובדא שחיפו עובדי כוכבים דרכים באבני מרקוליס ואיכא רבנן דפרשי מלילך עליהם ואיכא דלא פרשי וא\"ר יוחנן רבי מנחם ברבי סימאי בנן של קדושים מהלך עליהם ואנו נפרוש מהם ורבא בר ירמיה אייתי מתניתא בידיה עובדי כוכבים שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהם דרכים מותרים ורב ששת נמי משמע התם דהכי ס\"ל והשתא כי נוקי רבנן דפרשי בהדי רבנן דלא פרשי הא ר' יוחנן ורב ירמיה ורב ששת בהדייהו וה\"ל דלא פרשי רובא ועוד דהא מעשה דרבי מנחם ברבי סימאי ומתניתא מסייע להו והכי נקטינן: \n", + "כיצד מבטלין את האשרה וכו'. משנה בסוף כל האלילים (דף מ\"ט:) כיצד מבטלה כלומר לאשרה קירסם וזירד נטל ממנה מקל או שרביט אפילו עלה ה\"ז ביטלה שיפה לצורכה אסורה ושלא לצורכה מותרת. ופירש רש\"י קירסם קסמין יבשים שבאילן, נטל לצורכו לישרוף, זירד זרדין לחים שבה לצורכה ליפותה עכ\"ל. ובגמ' [שם] תניא עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים לצורכו היא ושפאיה מותרים לצורכה היא אסורה ושפאיה מותרים וישראל ששיפה עבודת כוכבים בין לצורכה בין לצורכו היא ושפאיה אסורים. כתב הרמ\"ך היתה של ישראל וכו' תימה מאי איריא של ישראל אפילו של עובד כוכבים נמי ישראל ששפה אותה בין היא בין שפאיה אסורים כדאמרינן בגמ' [שם מ\"ב.] גזירה דילמא מגבה להו והויא לה עבודת כוכבים של ישראל ואין לה ביטול לעולם, עכ\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שלשה ימים וכו'. משנה בריש מסכתא (דף ב'.) שלשה ימים לפני אידיהן של עובדי כוכבים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולשאול מהם להלוותם וללוות מהן לפרען וליפרע מהן. בגמ' שם (ו':) תניא כשאסרו לשאת ולתת עמהם לא אסרו אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאין מתקיים לא תני רב זביד בר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל אין לוקחין מהם. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דמתניתין בין מקח בין ממכר אסרה וברייתא דלא אסרה אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא ה\"פ לא אסרו לגמרי בין למכור בין ליקח אלא בדבר המתקיים אבל בדבר שאינו מתקיים לא אסרו לגמרי שאע\"פ שאסרו ליקח לא אסרו למכור והא דתניא דבר שאינן מתקיים מוכרים להם אבל לא לוקחין מהם לפרושי מאי דקתני בהאי ברייתא אבל בדבר שאינו מתקיים לא אתיא. וטעמא דמותר למכור להם דבר שאינו מתקיים ואסור ליקח מהם אפילו דבר המתקיים היינו משום דכשמוכר לו דבר שאינו מתקיים ביום חגו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליהם וליזיל ומודה מקמי יום חגו לא חיישינן אבל כשלוקח מהם בין דבר המתקיים בין דבר שאינו מתקיים הרי המעות בידו ביום חגו ומודה עליהם אע\"פ שאין בידו החפץ וכתב הר\"ן שזו היא שיטת הגאונים וכתב שדבריהם עיקר. ואהא דתנן ליפרע מהם אמרינן בגמ' [שם] מתני' דלא כריב\"ק דתניא ריב\"ק אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהם מלוה על פה נפרעין מהם מפני שהוא כמציל מידם אמר רב יוסף הלכה כריב\"ק וכתב רבינו ירוחם דמשמע בירושלמי דמלוה על המשכון הוי כמלוה בשטר: \n", + "בד\"א בארץ ישראל וכו'. שם [י\"א:] מימרא דשמואל. \n", + "עבר ונשא וכו'. שם [ו':] איבעיא להו עבר ונשא ונתן מאי ר\"י אמר אסור ור\"ל אמר מותר ותניא כוותיה דריש לקיש ומשמע התם דע\"כ לא שרי ר\"ל אלא בשנשא ונתן באותן שלשה ימים אבל ביום חגיהם אסור אפילו לר\"ל: \n\n" + ], + [ + "ואסור לשלוח דורון וכו'. שם ההוא אפיקורוס דשדר ליה דינרא לרבי יהודה נשיאה ביום חגו יתיב ר\"ל קמיה אמר היכי אעביד אשקליה דילמא אזיל ומודה לא אשקליה הוה ליה איבה אמר ליה ריש לקיש טול וזרוק לבור בפניו אמר כ\"ש דהויא ליה איבה טפי אמר כלאחר יד הוא דקאמינא ופירש\"י כלאחר יד שלא יבין שמדעת השלכתו וכיון שרואה שאבד ממך לא ישמח. ואמרינן תו בגמרא רב יהודה משדר קורבנא לאבי דרנא ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עבודת כוכבים. בפרק בתרא (דף ס\"ה.) רבא אמטי קורבנא לבר שישך ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח עכו\"ם הא אי פלח עכו\"ם אסור לשלוח להם דורון וא\"כ שליחות דורון וקבלתו שוין דבעובד כוכבים שניהם אסורים וכשאינו עובד כוכבים שניהם מותרים. ומשמע דזריקה כלאחר יד דקאמר בפניו צריך לזרוק דהא פירושה דמאי דא\"ל טול וזרוק בפניו הוא ועוד דאי לא בפניו למה ליה לזורקו כלאחר יד יזרקנו להדיא ועוד דאי שלא בפניו מה הועיל בזריקה זו דכיון דלא ידע בה אזיל ומודה דאין לומר שאח\"כ יודיענו דקודם שיודיענו אזיל ומודה ועוד דא\"כ הוה ליה לפרושי אלא ודאי כדאמרן וכן הם דברי רש\"י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שלא יהנה בו ולא פירש שצריך לאבדו בפניו: \n\n" + ], + [ + "היה אידן וכו'. יליף לה רבינו מדתנן לפני אידיהם של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור מלשאת ולתת וכו' ותנן בסמוך (שם דף ח'.) ואלו הם אידיהן קלנדיא וסנטריא ומשמע דה\"ק ואלו אידיהן שאסורין שלשה ימים לפניהם וכן פירש\"י ואמרינן בגמרא דקלנדיא וסנטריא כל אחד מהם היו שמונה ימים הרי בהדיא דאפילו היה חגם ימים רבים אסור גם בשלשה שלפניהם: \n\n" + ], + [], + [ + "יום שמתכנסין וכו'. משנה שם ואלו אידיהן של עובדי כוכבים ומני בהדייהו יום גנוסיא של מלכים ומפרש בגמרא דהיינו יום שמעמידין בו מלך ופריך עלה מדתניא יום גינוסיא של מלכים ויום שמעמידין בו את המלך ומשני לא קשיא הא דידיה הא דבריה כלומר שמעמידין את בן המלך בחיי האב והאב שמח וזובחים זבחים. ורבינו כתב סתם יום שמתכנסין להעמיד להם מלך דל\"ש לן בין דידיה לבריה. ומפרש רבינו גינוסיא כמו כינוסיא ואפשר שכך היתה גירסתו ז\"ל: \n", + "אבל עובד כוכבים וכו': כתב הראב\"ד לפי סוגיא דגמרא וכו' ואכלהו קאי, עכ\"ל. ודין זה משנה פרק לפני אידיהן [שם] ואלו אידיהן וכו' ויום קלנדיא וסנטריא ויום הלידה ויום המיתה דר\"מ וחכ\"א כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים ושאין בה שריפה אין בה עבודת כוכבים. יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורים אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופירש בגמרא דאותו היום לאפוקי לפניו ואותו האיש לאפוקי משועבדיו. ומפרש הראב\"ד ז\"ל יום הלידה יום לידת המלך הויא חג ממש דבעינן שלשה ימים לפניהם אבל יום תגלחת זקנו אפילו דמלך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו דלא חשיבי הני מילי ליאסר לפניו וכן אינו אסור אלא אותו האיש אבל לא משועבדיו אם אינם עובדים אותה עבודה, זהו מה שנראה מתוך דברי הראב\"ד ז\"ל: \n", + "ולדעת רבינו נ\"ל ששיעור המשנה כך היא ואלו אידיהם של עובדי כוכבים קלנדיא וסנטוריא וקרטיסים ויום גינוסיא של מלכים ובכאן נשלמו אידיהם של כלל עובדי כוכבים והשתא מתחיל למנות יום חג פרטי דהיינו יום הלידה כלומר יום שנולד בו ויום המיתה כל מיתה שתהיה לדעת ר\"מ ולדעת חכמים דוקא מיתה שיש בה שריפה ויום תגלחת זקנו וכו' אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ופסק כחכמים דדוקא מיתה שיש בה שריפה. ודין משועבדיו כתבו רבינו בסמוך \n", + "שכתב אין יום החג אסור וכו' או מפני כבוד המלך וכו' ודין המשועבדין לאיש כדין המשועבדים למלך דקרחא בביתיה פרדשכא הוי וה\"נ משמע בגמרא וא\"כ כי קתני אינו אסור אלא אותו האיש כלומר ולא משועבדיו היינו כשמשועבדיו אין מודים באותו יום אלא שומרים אותו מפני כבוד אדוניהם: \n", + "אין יום החג אסור וכו'. שם (דף ח':) עיר שעשתה קלנדא כל העיירות הסמוכות משתעבדות לה מותרות או אסורות ריב\"ל אמר קלנדא לכל אסורה ור\"י אמר אינה אסורה אלא לעובדיה ותניא כוותיה ואמר רב אשי אף אנן תנינן אינו אסור אלא אותו האיש לאפוקי משועבדיו: \n\n" + ], + [], + [ + "(ו-ז) דברים שהן מיוחדין וכו'. משנה שם (עבודת כוכבים דף י\"ג) אלו דברים אסור למכור לעכו\"ם אצטרובלין וכו' ותרנגול לבן ר' יהודה אומר מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולים ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכר שאין מקריבין חסר לעבודת כוכבים ושאר כל הדברים כלומר שאין דרכן להקריבן לעבודת כוכבים סתמן מותר ופירושן אסור ואע\"ג דפשטא דמתני' משמע דרבי יהודה לפלוגי אתא ואם כן ה\"ל למיפסק כת\"ק דאסר אפילו בין התרנגולים, נראה שטעמו של רבינו שפסק כר\"י דהיינו משום דבעי רב אשי תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן וכתב רש\"י דאליבא דר' יהודה בעי ולא אליבא דרבנן. ומשמע לרבינו דכיון דרב אשי בעי אליביה סבר דהלכתא כוותיה דאי לאו הכי לא הוה בעי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא סבר כוותיה הכי נקטינן ועוד דמשמע בברייתא בגמ' דלא לחלוק בא אלא לפרש דברי תנא קמא דקתני בברייתא א\"ר יהודה אימתי וכל מקום שא\"ר יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים. \n", + "ומ\"ש שאם היו מעורבים דברים המיוחדים וכו' שמוכר הכל סתם הטעם משום דהיינו תרנגול בין התרנגולים ולא ידעתי למה לא כתב רבינו הא דאמרינן בגמ' שמותר למכור לו חבילה דהיינו שלשה מינים או יותר דמוכחא מילתא דלסחורה קא מכוין: \n", + "כתב הרמ\"ך דברים שהם מיוחדים וכו' תימא דבגמ' [שם מ\"ד] חזינן דאפילו דבר המיוחד לעבודת כוכבים מותר למכור דהא תרנגול לבן מיוחד לתקרובת עבודת כוכבים הוא ומסיק בגמרא דלכולי עלמא היכא דאמר תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן ואפילו לא יהא בין התרנגולים וכ\"פ הרי\"ף, עכ\"ל: \n", + "ואיני רואה טעם בדבריו שמ\"ש רבינו דברים שהן מיוחדים לעבודת כוכבים אסור למכור להם מתני' היא וכתבתי בסמוך. ומה שהוקשה לו מתרנגול לבן אדקשיא ליה על דברי רבינו ליקשי ליה על הגמרא. אבל לפי האמת קושיא ליתא כלל דהא ודאי חילוק יש בין שואל תרנגול סתם לשואל דבר המיוחד לעבודת כוכבים דסתם תרנגול אינו מיוחד לעכו\"ם וזה פשוט ביותר: \n\n" + ], + [ + "כשם שאין מוכרים וכו' עד ואין משחיזין להם את הזיין. הכל משנה וברייתא שם (דף ט\"ו וט\"ז): \n", + "וכל שאסור למוכרו וכו'. שם מימרא דרב נחמן: \n", + "וכן אסור למכור וכו'. שם מימרא דרב דימי ומפרש שאפילו אינו מועד להרוג אלא לגזול אין מוכרין לו כלי זיין לפי שכשרודפין אחריו נלחם ומציל עצמו ומאבד זה את ממונו: \n\n" + ], + [ + "היו ישראל שוכנים וכו'. שם והאידנא דמזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עלן: \n", + "עיר שיש בה וכו'. משנה שם (דף י\"א:) עיר שיש בה עבודת כוכבים חוצה לה מותר היתה חוצה לה תוכה לה מותר מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ואם יכול לילך בה למקום אחר מותר. ומפרש רבינו שעיר שיש בה עבודת כוכבים אסור להכנס בה ומהו לילך לשם כלומר לעבור דרך שם וקאמר דבזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום דרך העיר ההיא ואין שם דרך אחרת אסור שהרי הוא נראה כנהנה מאותו העיר שיש בה עבודת כוכבים שאלמלא הוא לא היה יכול לילך למחוז חפצו אבל כשיש דרך אחרת לא מחזי כנהנה מאותה העיר שהרי יש דרך אחרת: \n", + "כתב הראב\"ד מותר להלך חוצה לה. א\"א בתוספתא וכו' מפני חשש משא ומתן, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + " וכתב עוד הראב\"ד אבל אם יש דרך אחרת וכו'. א\"א אין דבריו מיושבים כלל וכו' שאין כאן חשד עכ\"ל. נראה שהוא ז\"ל מדקדק מלשון רבינו שכתב ונקרה והלך בזו דדוקא בשקרה מקרה שהלך בזו אבל לכתחלה לא ילך בזו ולפיכך כתב אין דבריו מיושבים וכו'. ואני אומר שגם רבינו סבר כן שמותר לכתחלה ולא כתב ונקרה לומר דדוקא בשקרה מקרה שרי ולא לכתחלה אלא אורחא דמלתא נקט: \n", + "כתב הרמ\"ך עיר שיש בה עבודת כוכבים וכו'. תימה דבגמ' [שם י\"ג.] משמע דאפילו לשאת ולתת עמהם מותר ולכאורה משמע היכא דהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ללכת אפילו חוצה לה דלא שרי לשאת ולתת אלא היכא דעבר והלך לשם מ\"מ בזה אין ספק שמותר לשאת ולתת עמהם וכן פירש\"י וכן נראה מעיקר הגמרא, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אסור לבנות עם וכו' עד שיש בה אותה כיפה. משנה שם (דף ט\"ז). \n", + "ומ\"ש ואם בנה שכרו מותר. פשוט (שם דף י\"ט:) בגמרא: \n\n" + ], + [ + "עיר שיש בה עכו\"ם וכו'. משנה (שם דף י\"ב): \n", + "חנויות של עכו\"ם וכו'. בירו' ובתוספתא פרק ר' ישמעאל: \n\n" + ], + [ + "המוכר ביתו וכו'. בפ' השולח (גיטין דף מ״ד) המוכר ביתו לכותי דמיו אסורים וכותי שאנס ביתו של ישראל ואין בעליו יכולים להוציאו לא בדיני ישראל ולא בערכאות מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות מפני שהוא כמציל מידם. ומפרש רבינו דמוכר לכותי היינו לעבודת כוכבים דאם לא כן לא היו דמיו אסורים כדפירש״י: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א ואם הקדימו לו דמיו קודם שיעבדוה מותרים, עכ\"ל. ונראה דהיינו לומר שאם מכר ביתו לכותי והקדים דמיו ואחר כך נתנה הכותי לעבודת כוכבים מותר וא\"כ הוא איני יודע מה הוצרך להשמיענו שדבר פשוט הוא ועוד דמוכר לעבודת כוכבים אמר רבינו ולא מוכר לכותי שלא לעבודת כוכבים, ועוד ק\"ל דמה צורך שיקדים דמיו אפילו לא הקדימם כיון שזקפם עליו במלוה הרי הם חוב אצלו ומותר אפילו אחר שנתן הכותי הבית לעבודת כוכבים. וצ\"ל דמיירי בשמכרה לכותי לצורך עבודת כוכבים וקאמר דלא נאסרו דמים אלא בשעבדוה קודם שיתנו לו דמיה אבל אם נתנו לו דמים קודם שעבדוה מותרים וה\"ה אם זקפם עליו במלוה קודם שנתנוה: \n\n" + ], + [ + "וחלילין של וכו'. ירושלמי ותוספתא פרק רבי ישמעאל: \n", + "הולכין ליריד של וכו'. ברייתא פ\"ק (י\"ג.) ופירש\"י וכותב שטרו ומעלה שטרותיו לערכאות שלהם לחתום ואע\"פ שכבוד הוא להם ואיכא למימר דאזיל ומודה מותר מפני שהוא כמציל מידם שמתוך כך יהיו לו עדים שמסייעין אותו להציל מן העוררין עכ\"ל. וא\"כ מפני שהוא כמציל לא קאי אלא אכותב ומעלה בערכאות שלהם: \n", + "בד\"א בלוקח וכו'. שם מימרא דר' אבא בריה דר' חייא בר אבא: \n", + "עבר ולקח וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "עובד כוכבים שעשה משתה וכו'. שם (ח'.) ברייתא דרבי ישמעאל: \n", + "ומאימתי אסור לאכול וכו'. שם ומעיקרא אימת מכי רמו שערי באסינתי כלומר לעשות שכר ליום המשתה: \n", + "וכל ימי המשתה וכו'. שם כל תלתין יומין בין א\"ל מחמת הילולא ובין לא אמר אסור מכאן ואילך אי א\"ל מחמת הילולא אסור ואי לא אמר ליה מחמת הילולא שרי. וכי א\"ל מחמת הילולא עד אימת אמר רב פפא עד י\"ב ירחי שתא: \n\n" + ], + [ + "בת ישראל לא תיניק וכו'. משנה בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו.) בת ישראל לא תילד את העובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מילדת בת ישראל בת ישראל לא תיניק בנה של עובדת כוכבים אבל עובדת כוכבים מינקת בנה של בת ישראל ברשותה כלומר ברשות הישראלית אבל לא ברשות העובדת כוכבים שמא תהרגנו ובגמ' בברייתא מפורש הטעם שלא תילד ולא תיניק בת ישראל את העובדת כוכבים מפני שמילדת או מגדלת בן לעבודת כוכבים: \n", + "ומ\"ש שמילדת בשכר משום איבה. שם מימרא דרב יוסף ושם אמרו דמניקה אפילו בשכר לא דאי פנויה היא אמרה בעינא לאינסובי ואם אשת איש היא אמרה לה קא מזדהמנא באפי גבראי ושם אמרו עוד דבשבת אפילו בשכר אסור לילד וליכא למיחש לאיבה דיכלה למימר לה ישראלית דמינטרא שבת מחללין עלה אתון דלא מנטריתו שבת לא מחללין עלייכו ותמהני למה לא כתבו רבינו: \n\n" + ], + [ + "ההולכים לתרפות וכו'. משנה שם (דף כ\"ט:) ההולכים לתרפות שלהם אסור מלשאת ולתת עמהם והבאים מותרים ובגמרא [ל\"ג ע\"א] ארשב\"ל לא שנו אלא שאין קשורים זה בזה אבל קשורים זה בזה אסורים אימא דעתו לחזור: \n", + "ישראל ההולך וכו'. (שם ל\"ב: ל\"ג.) מימרא דשמואל: \n", + "ישראל מומר וכו'. ברייתא שם ישראל ההולך לתרפות בין בהליכה בין בחזירה אסור ואוקמוה בישראל מומר: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהלך ליריד וכו'. ברייתא שם ואמרו שם הטעם משום דעכו״ם אימור חמרא זבין גלימא זבין ישראל אי איתא דה״ל הכא לדידן הוה מזבין ליה אלא אמרינן עכו״ם זבין ודמי עכו״ם איכא בהדיה. וכתב הרי״ף ז״ל והא דאמרינן הכא עכו״ם אימור חמרא זבין גלימא זבין לא צריכנא ליה דהא אסיקנא בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה ס״ד.) דדמי עכו״ם ביד עכו״ם מותר לכן כתב רבינו טעם זה: \n", + "ומפני זה נושאין וכו'. אע\"פ דבגמרא [ל\"ב:] לא יהבינן האי טעמא אלא הכי אמרינן עכו\"ם בהליכה אסור דאתי ומודה בחזירה מותר מאי דהוה הוה ישראל בחזרה אסור דאביק בה מהדר הדר ואזיל וישראל מומר בין בהליכה בין בחזרה אסור דודאי אזיל. אבל כיון שכתב הרי\"ף דלא צריכין לההוא טעמא ממילא למדנו דטעמא דכל הני משום דעכו\"ם ביד ישראל היא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין כורתין ברית וכו': לפיכך אם ראה וכו'. בפרק אין מעמידין (ע\"ז דף כ\"ו.) תני רבי אבהו קמיה דר\"י העכו\"ם לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורסין והמסורות והמומרין מורידין ולא מעלין: \n\n" + ], + [ + "מכאן אתה למד וכו'. פשוט הוא דרפואה היינו מעלין ובפירוש אמרו בגמרא דאסור להעלותן אפילו בשכר: \n", + "ומ\"ש ואם היה מתירא מהם וכו'. נלמד מדין ישראלית שמילדת את הנכרית ואע\"פ שאמרו שאסור להעלותם אפי' בשכר הרי שם אמרו שיבקש תואנה משמע הא אם אינו יכול לבקש תואנה המתירא מהם מעלין אותם וה\"ה שמרפאין אותם. ומדברי רבינו שהזכיר בכל זה עכו\"ם משמע שאם אינו עכו\"ם מותר לרפאתו בשכר וכן להעלותו מהבור: \n", + "ומ״ש וגר תושב וכו'. פשוט הוא שהרי אמרו בפרק השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ס״ה:) דגר תושב אתה מצווה להחיותו: \n\n" + ], + [ + "אין מוכרין להם בתים וכו'. משנה פ' לפני אידיהן (עבודה זרה דף כ': כ״א.) אין משכירין להם בתים בא״י ואין צ״ל שדות ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות ובחוצה לארץ מוכרים בתים ומשכירין שדות דברי ר' מאיר ר״י אומר בא״י משכירין להם בתים ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות ובח״ל מוכרין אלו ואלו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר״י אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשנה שכונה וכמה שכונה תנא אין שכונה פחות משלשה בני אדם: \n", + "ומ\"ש מפני מה אמרו וכו'. כך אמרו שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "אף במקום שהתירו וכו'. משנה שם ואמרו בגמרא אף במקום שאמרו להשכיר מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי ואע\"פ שהלכה כר\"י לא נמנע רבינו מלכתוב משנה זו להשמיענו דין זה ורצה לתפוס לשון המשנה דהא ליכא למיחש דנימא הלכה כר\"מ שהרי הוא ז\"ל פסק בסמוך כר\"י: \n", + "ומ\"ש אבל משכיר להם לעשותן אוצר. כלומר שאם שלא לבית דירה אמרו א\"כ במה אמרו משכירין להם לכך כתב דהאי משכירין להם היינו אוצר: \n", + "כתב הראב\"ד אבל משכיר להם בתים לעשותן אוצר א\"א ובלבד שלא יהא אוצר של יין ואם עשה שכרו אסור עכ\"ל. ורבינו כתב אוצר ולא פירש ופשיטא דאינו יכול לעשותו אוצר דיין נסך ואם עשאו שזה אסור כדברי הראב\"ד ולא הוצרך רבינו לכתוב זה שכבר נתבאר בהלכות מאכלות אסורות שכל הנאת יין נסך אסור: \n", + "ואין מוכרין להם פירות ותבואה וכו'. משנה (דף י\"ט:) אין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ ר\"י אומר מוכר הוא לו ע\"מ לקוץ ובגמרא (שם דף כ':) ת\"ר מוכר לו אילן ע\"מ לקוץ וקוצץ דברי ר\"י ור\"מ אומר אין מוכר לו אלא קוצץ. וכתב הרמ\"ך הרי\"ף פסק כר\"מ משום דסתם מתניתין כוותיה ועוד דקי\"ל הלכה כר\"מ בגזרותיו ע\"כ. וי\"ל שפסק רבינו כר\"י משום דמוכח בברייתא בגמרא דמאן דפליג עליה דר\"י היינו ר\"מ ואע\"ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דמוכח דתלמודא סבר דהלכה כר\"י דבעי בעיא אליביה. דהכי אמרינן התם איבעיא להו בהמה ע\"מ לשחוט מהו התם טעמא מאי שרי רבי יהודה דלאו ברשותיה קיימי ולא מצי משהי להו אבל בהמה כיון דברשותיה דעובד כוכבים קיימא משהי לה או דלמא ל\"ש. וז\"ל הרא\"ש תמיהא לי על הרי\"ף למה הביא בהלכותיו הך בעיא שהיא אליביה דר' יהודה והיה נראה דמדבעי סתמא דתלמודא אליבא דרבי יהודה אלמא הלכתא כוותיה והא דקתני במתני' אבל מוכר הוא משיקוץ לאו סתמא הוא כר\"מ אלא דרבי יהודה ור\"מ פליגי בדברי ת\"ק דרבי יהודה מפרש דבריו אבל מותר הוא משיתנה עמו לקוץ דלא משמע ליה דקאמר ת\"ק משיקצץ דמה חידוש הוא זה וכי בשביל שהיה מחובר לקרקע לא ימכרנו לו אחר שנקצץ ורבי מאיר פירש בברייתא משיקצוץ ממש והרמב\"ם ז\"ל פסק בחבוריו כר\"י עכ\"ל: \n", + "ומפני מה אין מוכרין להם וכו' עד ולא בנתינה. הכל ברייתא (שם דף כ'.) ומוכח בגמרא דאע\"ג דאסור לספר בשבחן אם ראה עובד כוכבים נאה יכול להודות ולומר מה רבו מעשיך ה' או ברוך שככה לו בעולמו: \n\n" + ], + [ + "מפרנסין עניי וכו'. ברייתא בגיטין פ' הנזקין (גיטין דף ס״א:): \n", + "ואין ממחין וכו'. משנה שם [נ\"ט:]: \n", + "ושואלין בשלומם וכו'. משנה שם (ס\"א). ושואלין בשלומם מפני דרכי שלום והיינו בשפה רפה ובכובד ראש וכמו שכתב רבינו בסמוך ואפ\"ה טובא אשמועינן דלא חיישינן דילמא אזיל ומודה: \n", + "ואין כופלין וכו'. שם [ס\"ב] מימרא דרב דימי בר שישנא משמיה דרב ולעולם פירושו אפילו שלא ביום חגו וכו': \n", + "לא יכנס עד ובכובד ראש. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "אין כל הדברים האלו אמורים וכו'. כתב הראב\"ד ואפילו יושב ישיבת עראי וכו'. א\"א זאת לא מצאנו וכו' ולא העברה עכ\"ל. ורבינו משמע ליה דכיון דטעמא משום פן יחטיאו אותך לי אפילו בישיבת עראי או בעובר ממקום למקום איכא למיחש להכי הילכך על כרחך לומר דישיבה דכתיבא בהו אפילו כל דהו קאסר ומשבע אומות ילפינן לשאר עובדי כוכבים דהא בהו נמי שייך פן יחטיאו: \n", + "ואין מקבלין גר תושב וכו'. בערכין פרק המקדיש (ערכין דף כ״ט): \n", + "כתב הראב\"ד אבל שלא בזמן היובל וכו'. א\"א איני משוה לו בישיבת הארץ עכ\"ל. טעמו לומר שאע\"פ שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג אם קבל שבע מצות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ הא ליכא למיחש ביה פן יחטיאו. ולדעת רבינו נראה לומר דאין ה\"נ שאם מעצמו קיבל עליו שבע מצות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא שאין בית דין מקבלין אותו: \n", + "ודין גר תושב נתבאר בפרק י\"ד מהלכות איסורי ביאה ופרק שביעי מהלכות בית הבחירה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין הולכין בחוקות וכו'. מ\"כ דאיתא בספרא פרשת אחרי מות. ומשמע דרבינו כתב בתחלה דרך כלל אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים וכו' עד ואבדיל אתכם מן העמים והדר מפרש. לא ילבש במלבוש המיוחד להם לפרש מ\"ש לא במלבוש. לא יגדל ציצית ראשו וכו' לפרש מה שכתוב ולא בשערו. ולא יבנה מקומות לפרש מ\"ש וכיוצא בהם: \n", + "ולא ילבש במלבושים וכו'. כתב מהר\"י קולון סימן פ\"ח דאיתא בספרא שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן וכו' הואיל ויוצאין בקילוסין אף אני וכו'. וכתב הוא ז\"ל שלא נתכוון רבינו לאסור אלא מלבוש המיוחד להם ופירשו הישראלים ממנו משום צניעות או מפני ד\"א שכיון שנתייחד להם מפני פריצות ופירשו הישראלים ממנו מפני יהדותן אז כשלובשים הישראלים נראה כמודה להם ונמשך אחריהם אבל כשאינו מלבוש המיוחד להם על דרך זו אין הישראל חייב להשתנות מן העובדי כוכבים כלל ועיקר: \n", + "ולא יגדל וכו'. נ\"ל שכך צריך לגרוס ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם ולא יגלח וכו' ותני והדר מפרש לא יגדל ציצית ראשו וכו' והא כיצד באחד משני ענינים שהם עושים לא יגלח מן הצדדים וכו' ולא יגלח השער וכו'. \n", + "ומ״ש אסור לגדל בלורית. מדתני' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה כ״ט.) וכתבה רבינו בסמוך עובד כוכבים שהיה מסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שלש אצבעות לכל רוח שומט ידו וטעמא משום דלשם עבודת כוכבים הוא מגדלה אסור הישראל להדמות להם בה: \n", + "ומ״ש ולא יגלח השער מכנגד פניו וכו'. בב״ק סוף פ' מרובה (בבא קמא דף פ״ג.) ובסוטה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ט:) תניא המספר קומי ה״ז מדרכי האמורי. ומפרש רבינו מספר קומי לצד הפנים ומניח הפרע מאחריו וכן פירשו רש״י והערוך: \n", + "ולא יבנה מקומות וכו': כתב הראב\"ד ולא יבנה מקומות וכו' א\"א לא ידעתי מה הוא זה וכו' כמו שהם עושים עכ\"ל. ונ\"ל דהיינו לומר שלא יבנה כתבנית אותם היכלות: \n", + "וכל העושה אחד מאלו לוקה. וא\"ת והא הוי לאו שבכללות והיאך לוקים עליו. וי\"ל דלאו שבכללות היינו כגון לא תאכלו על הדם שהוא כולל ענינים שונים לא תאכלו ביום שתהרגו נפש לא תאכלו אכילת בן סורר ומורה וכגון לא תעבדם שכולל עבודות שחייב עליהם סקילה ושאינו חייב אבל כל הנכללים בלאו זה כלם אסורים משם אחד דהיינו הולך בחקות העובדי כוכבים ועונשן שוה דהיינו מלקות. ומכאן תלמוד לכל הנזכר בפרק זה כיוצא בזה שאיסורים רבים נכללים בלאו אחד משם אחד ולוקים עליהם: \n\n" + ], + [ + "עובד כוכבים שהיה מסתפר וכו'. ברייתא פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ט.) עובד כוכבים המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו וכמה אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה שלש אצבעות לכל רוח: \n\n" + ], + [ + "ישראל שהיה קרוב למלכות וכו'. בסוף פ' מרובה (ב\"ק פ\"ג) ובפ' עגלה ערופה (סוטה מ\"ט) אבטולס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שקרוב למלכות היה ומשם למד רבינו להתיר המלבושין וכ\"ש הוא. ועוד דאשכחן דאי אבטולס בר ראובן היה מתנכר שהוא יהודי כדאיתא במעילה [י\"ז.] וע\"י כן הציל את ישראל ודאי שלא היו מלבושיו כשל ישראל דא\"כ היו מכירים אותו. וא\"ת כיון שכתב רבינו שלוקה על כל אחד מאלו היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות. ויש לומר משום הצלת ישראל הוא דשרו וכשישראלים עומדים לפני המלכים הם מצילים את ישראל והני ת' ילדים שהיו לדוד נמי הצלת ישראל הוה דהוו מבעתים את האויבים. אי נמי שהתורה לא פרטה דבר אלא אמרה ובחקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם ראו שאין לגזור על הקרובים למלכות: \n\n" + ], + [ + "כיצד הוא הנחש. סנהדרין פ' ד' מיתות (ס\"ה ס\"ו) ת\"ר מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו או מקלו נפלה לו מידו בנו קורא לו מאחוריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו שועל משמאלו. ורבינו נקט תרי ותלתא מנייהו לדוגמא בעלמא ולא חש למנות את כולם. \n", + "ומה שכתב וכן אלו ששומעים צפצוף העוף וכו'. גם זה שם ת\"ר לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובדגים: \n", + "וכן אלו שאומרים שחוט וכו'. ברייתא בשבת (דף ס\"ז) ס\"פ במה אשה יוצאה. ופירוש שקרא ערבית כתוב רש\"י איחר יותר משאר חביריו ולי נראה שקרא כעורב, עכ\"ל. כתב הרמ\"ך תימה דבמסכת שבת אמרינן דמותר לשוחטה לכתחלה ואין בו משום דרכי האמורי עכ\"ל. וספר מוטעה נזדמן לו דבנוסחי דידן כתוב כדברי רבינו וכך הם דברי רש\"י: \n", + "וכן המשים סימנים לעצמו. בפרק גיד הנשה (חולין צ\"ה:) אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה שיבוש גדול וכו' מפקי פולסי דנורא לאפיה, עכ\"ל: \n", + "נראה מדבריו ז\"ל שהניחוש אסור לבני נח דהא אליעזר עבד אברהם בן נח היה גם ההגהות כתבו והלא אסור לנחש אפילו לבן נח. ואני אומר דהיינו למאן דאמר בפ' ארבע מיתות דבן נח מוזהר על הכישוף אבל לפום קושטא לא קיי\"ל הכי דהא סוגיין דעלמא שבע מצוות שנצטוו בני נח וכ\"כ רבינו בפ\"ט מהל' מלכים. ולענין יונתן בן שאול רבינו לא הזכירו ואפשר שלא היה בגירסתו ואפילו את\"ל שהיה בגירסתו אפשר לומר שהוא ז\"ל מפרש המאמר באופן דלא תקשי לן הא דיונתן וה\"ק כל המנחש ואינו סומך עליו כמו שסמכו אליעזר ויונתן על סימניהם. ומיהו לא דמו דשל אליעזר ודאי הוה נחוש שמיד נתן הצמידים קודם ששאל בת מי את ולדידיה לית ביה איסור דבן נח היה, אבל יונתן בן שאול יש לנו לומר דלא הוה ניחוש דצדיק גמור היה דמסתמא לא היה מנחש ומה שעשה סימן זה היינו כדי לזרז נערו ובלא\"ה נמי היה עולה ומכל מקום הרי סמך על התשובה שהשיבוהו וסמך בכך דפשטיה דקרא הכי מוכח וכיון שהוא עצמו לא לניחוש נתכוון לא רצה רבינו לכתוב וכיונתן בן שאול. והר\"ן כתב בפ' גיד הנשה כל נחש שאינו כאליעזר וכו' כתב הרמב\"ם וכן המשים לעצמו סימנים וכו' כגון אליעזר עבד אברהם כו' הכל אסור. וכתב עליו הראב\"ד זה שבוש גדול הוא וכו' ודברי הראב\"ד תמוהים בעיני שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר. ומ\"מ הדבר צריך תירוץ שא\"א שהצדיקים הללו יהיו מנחשים. וכך נ\"ל בתירוצן של דברים שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו לפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאיני נא מעט מים תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יהונתן שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח סימן זה שאם יאמרו אליו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בו בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים ואם יאמרו דומו עד הגיענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליהונתן שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא. וכי מייתי לה בגמרא לענין איסור ה\"ק שכל נחש שהוא מהדברים שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אע\"פ שהוא מדרכי הנחשים האסורים, ורב לא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזי מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגו וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא בישרא, ואי קשיא לך והא רבי יוחנן בדיק בינוקא ונראה שהיה תולה מעשיו בו דהא בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל וכי א\"ל ושמואל מת נמנע ולא הלך, י\"ל שעניינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כעין נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ\"ק דב\"ב [י\"ב:] ניתנה נבואה לתינוקות. ולפי זה כי אמרינן רב בדיק במברא לא שיהא תולה מעשיו עליה אלא שהיה לוקח בה קצת סימן לעצמו. אלא שאין דברי רש\"י כך שהוא כתב בדיק במברא אם מזדמנה לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל. ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר וכיהונתן שתלו עליו כל מעשיהם לגמרי אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית תינוק ואשה אע\"פ שאין נחש יש סימן וכתב רש\"י אע\"פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן שאם אינו מצליח אח\"כ אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח. זה דעתי בדברים הללו ואפשר שאף הרמב\"ם לכך נתכוון שהמשים סימנים בדבר אסור ותולה עליו מעשיו לגמרי כמו שעשה אליעזר בדבר מותר, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "מי שאמר דירה זו וכו'. שם חולין (דף צ\"ה:) תניא רשב\"א אומר בית תינוק ואשה אע\"פ שאין נחש יש סימן. והנך רואה פירוש רבינו בתינוק ורש\"י פירש תינוק היינו בן שנולד לו אע\"פ שאין נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש יש סימן סימנא בעלמא הוי דאי מצלח בסחורה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא האשה סימן הוא שהולך ומצליח ואם לאו אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח, עכ\"ל. וכך הם דברי הראב\"ד שכתב אף זאת שאמרו וכו' אחר שהוחזקו שלש פעמים, עכ\"ל: \n", + "ורבינו מפרש דסימנים אלו אינם אלא על מה שעבר לא על דבר עתיד וק״ל שפסוק לי פסוקיך נראה שהיו נמנעים לעשות מעשיהם על פיהם כדאשכחן בההוא פירקא [חולין צ״ה:] דר״י הוה בעי למיזל לאקבולי אפי שמואל לבבל וא״ל ההוא ינוקא ושמואל מת ונמנע ר״י ולא הלך לבבל, ואין לומר שכוונת רבינו שכל שאינו תולה כל הסימן בדבר שכולו עתיד כגון הנערה אשר אומר אליה וכו' אותה הוכחת אלא שלוקח ראיה מהעבר אל העתיד וכגון ההוא דפסוק לי פסוקיך דשמואל מת עבר היה וע״י כן נמנע מלילך לבבל שהרי כתב הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות ובההוא עובדא היה ר״י רוצה לירד לבבל ונמנע ע״י התינוק. וצ״ל דהתם לא היה ר״י שואל לתינוק אם ירד לבבל אם לאו אלא הוי כשואל לו לדעת אם מת שמואל שהוא דבר עבר. אך קשה מדגרסינן בר״פ מי שאחזו (גיטין ס״ח.) דרב ששת נמנע מלעשות מעשה מפני שהתינוק אמר לו נטה לך על ימינך או על שמאלך. ויש לומר דשאני התם שלא סמך על פסוק התינוק לבד אלא דנחר ליה רב חסדא ועוד דהוו חשידי עבדי דלא מעלו וכדאיתא התם דאמר איהו גופיה. זהו לדעת רבינו אבל סמ״ג כתב מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקיך ועושים מעשה ע״פ הפסוק וחושבים זה כענין נבואה עכ״ל, כלומר זה לא היה מין נחש אלא מין נבואה ומש״ה שרי ודבריו כדברי הר״ן שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "איזהו קוסם וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "(ח-ט) איזהו מעונן וכו'. פ' ארבע מיתות סנהדרין (דף ס״ה:) ת״ר איזהו מעונן ר' שמעון אומר זה במעביר שבעה מיני זכור על העין וחכמים אומרים זה האוחז את העינים ר״ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת מחר יפה לצאת למודי ערב שביעיות חיטין יפות ופירש״י למודי ערב שביעית כלומר ערב שביעית למדים ורגילים חיטים להיות יפות. ומפרש רבינו דר״ע לא פליג אחכמים אלא לאוסופי אתא ופסק כמותו דבין נותנים עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני יפה וכו' בין אוחז את העינים הוא בכלל מעונן, נ״ל שהוא מפרש דההיא דר״ע כ״ע מודו בה דלישנא דמעונן הכי משמע מלשון עונה אלא דחכמים מוסיפין אוחז את העינים דהוי בכלל מעונן ופסק כוותייהו והכי דייק מ״ש איזהו מעונן אלו שנותנים עתים וכו' וכן האוחז את העינים הרי זה בכלל מעונן וכו' וסובר רבינו שזה שאומר היום יפה לצאת וכו' היינו ע״פ האצטגנינות וכמו שאמרו פרק ערבי פסחים (פסחים קי״ג:) מנין שאין שואלים בכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך וכלדיים היינו חוזים בכוכבים כדמשמע בסוף מי שהחשיך, זהו דעת רבינו ויש חולקים בזה כמה שכתבתי בספרי ב״י שעל יורה דעה בסימן \n", + "קע\"ט ומ\"ש שאוחז את העינים לוקה, יתבאר בסוף הפרק: \n\n" + ], + [], + [ + "מי שנשכו נחש וכו'. ברייתא בפרק חלק (סנהדרין ק\"א.) לוחשים לחישת נחשים ועקרבים בשבת ואיתא בירושלמי פרק שמונה שרצים. ומפרש רבינו דהיינו מי שנשכו עקרב או נחש שמותר ללחוש לו כדי שלא תטרף דעתו. \n", + "ומ\"ש אפילו בשבת. היינו משום דאסור להרבות בשיחה בטילה וכמ\"ש רבינו בפ' כ\"ד מהלכות שבת ואפ\"ה לחש זה שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו: \n\n" + ], + [ + "הלוחש על המכה וכו'. בפרק חלק (סנהדרין צ'.) אלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו' ר״ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ואתמר עלה בגמ' [שם ק״א.] וברוקק בה לפי שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה אתמר רב אמר אפילו בנגע צרעת ורבי חנינא אמר אפילו ויקרא אל משה. ומדלא הזכיר רבינו רוקק נראה דמשמע ליה דרב ורבי חנינא פליגי ארבי יוחנן דיהיב טעמא משום דאין מזכירין ש״ש על הרקיקה וקאמר רב דאפילו בנגע צרעת דלית בההוא קרא שם שמים אסור ורבי חנינא אומר דאפילו באין בתיבות הללו שם שמים וגם אין עניינם רפואת נגע ומכה אעפ״כ אסור וממילא משמע דאפילו שאינו רוקק נמי אסור. אבל קשה מדגרסינן בפ״ב דשבועות (דף ט״ו:) ריב״ל הוה אמר להנהו קראי וגני היכי עביד הכי והאמר ריב״ל אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעוה״ב הא אתמר עלה א״ר יוחנן ברוקק שנו שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה משמע דאוקימתא דר' יוחנן ברוקק לריב״ל נמי איתא ועוד דאפילו את״ל דרב ור' חנינא פליגי עלייהו ה״ל למפסק כריב״ל ור' יוחנן לגבייהו ועוד מדקאמר הא אתמר עלה א״ר יוחנן ברוקק שנו משמע דליכא מאן דפליג עליה בהא דאל״כ הל״ל סבר לה כר' יוחנן דאמר ברוקק שנו ועוד דבתוספתא דסנהדרין פ' י״ב מוקי לה ברוקק ועוד דבירושלמי פ' חלק משמע דלכ״ע בעינן רוקק וצ״ע: \n", + "ומ\"ש וכן הקורא על התינוק שלא יבעת או מניח ס\"ת או תפילין על הקטן וכו'. טעמו מדאמרינן בההיא דפ\"ב דשבועות (שם) שכתבתי בסמוך שאסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני וסובר רבינו דכיון דקטנים מצויים להתבעת או שלא לישן ה\"ל כחולים לענין זה ואסור להצילן מרעתם בדברי תורה וסובר ג\"כ שהמניחים ס\"ת או תפילין על החולה בכלל אסור להתרפאות בדברי תורה הוא, אבל קשה למה כלל קורא על התינוק שלא יבעת ומניח ס\"ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן עם לוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וגזר אומר בכלם שהם בכלל הכופרים שהרי ריב\"ל אסור להתרפאות בדברי תורה אמר בלבד ולא אמר שהם בכלל הכופרים. ולכן נראה לומר שרבינו סובר דריב\"ל לטעמיה דסבר דמתניתין דלוחש על המכה ברוקק דוקא היא אבל לדידיה שפסק דאפילו בשאינו רוקק מתוקמא להתרפאות בדברי תורה היינו לוחש על המכה ואע\"ג דקי\"ל כריב\"ל במאי דשרי להגן כיון דלא חזינן מאן דפליג עליה מ\"מ במאי דאמר דלהתרפאות בד\"ת ליכא אלא איסור בעלמא לא קי\"ל כוותיה אלא הוא בכלל הכופרים וכדתנן אלו שאין להם חלק לעוה\"ב וכו' ר\"ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה וכו' ולפי זה מ\"ש וכן הקורא על התינוק והמניח ס\"ת או תפילין וכו' לאו מדריב\"ל יליף לה אלא ממתני' דלוחש על המכה משמע ליה דמכה לאו דוקא דכל חולי בכלל מכה הוא. אחר שכתבתי זה מצאתי בירושלמי דשבת פ' במה אשה יוצאה אין קורין פסוק על המכה והדין דקרי על יברוחא אסור בוא וקרא את הפסוק הזה על בני שהוא מתבעית תן עליו ספר תן עליו תפילין בשביל שיישן אסור והא תני היו אומרים שיר של פגעים בירושלים א\"ר יודן כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע משמע דאתן עליו ספר תן עליו תפילין נמי קאי ואם הדבר כן נצטרך לומר שמ\"ש רבינו לאסור להניח ס\"ת או תפילין על הקטן בשביל שיישן בשנפגע דוקא הוא כלומר שאינו יכול לישן הא לאו הכי לית לן בה והכי מסתברא ודאי דבהכי עסיק דאל\"כ למה להם להניח עליו ס\"ת או תפילין כדי לישן ורבינו קצר במובן: \n\n" + ], + [ + "איזהו דורש אל המתים וכו'. ברייתא פ' ד' מיתות (סנהדרין ס\"ה:) ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה: \n", + "ומה שכתב ויש אחרים וכו': \n\n" + ], + [ + "אסור לשאול בעל אוב וכו'. משנה (שם.) פ' ד' מיתות גבי אוב וידעוני הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה. ומפרש רבינו דהיינו אזהרה דלא ימצא בך וכו' ושואל אוב. וכן כתבו התוס': \n\n" + ], + [ + "המכשף חייב סקילה וכו'. משנה שם (נ\"ג. וס\"ז.) דמני מכשף בהדי נסקלין וקאמר בתר הכי המכשף זה העושה מעשה לא האוחז את העינים ר\"ע אומר משום רבי יהושע שנים לוקטים קשואים אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור. ופי' רבינו הטעם משום דליכא אזהרה למכשף אלא מלא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף ולאו שנתן לאזהרת מיתת ב\"ד הוא שנאמר מכשפה לא תחיה ולא מצינו אזהרה אחרת אלא לא ימצא: \n", + "ואיכא למידק על מה שאמר רבינו כאן אבל האוחז את העינים וכו' ואין לוקין עליו שזה הפך מ\"ש לעיל בפרק זה האוחז את העינים לוקה. ועוד שלפי מ\"ש \n", + "רבינו שיראה שעשה והוא לא עשה נראה שהוא לאו שאין בו מעשה וא\"כ קשה למה בתחלה חייבו מלקות הא לאו שאין בו מעשה הוא ועוד כשבא בסוף דבריו למעטו ממלקות למה הוצרך לבא עליו מטעם שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד תיפוק ליה משום שהוא לאו שאין בו מעשה. ונ\"ל דכל אוחז העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז העינים. \n", + "ומ\"ש והוא שיראה שעשה והוא לא עשה מעשה כלל, לאו למימר שלא עשה מעשה אלא היינו לומר שאותו מעשה תמהון שנראה לבני אדם שעשה לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך אבל ודאי שהוא עושה שום מעשה עד שאחז עיניהם להדמות להם כך ומאחר שיש בו מעשה בדין היה ללקות עליו שתים אחת משום מעונן ואחת משום מכשף דתרווייהו איתנהו ביה דהא שנו חכמים בברייתא מעונן זה האוחז את העינים ובמתני' דס\"פ ארבע מיתות משמע שהוא מכשף אלא שנפטר ממלקות דמכשף מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד. ואין לומר דליפטר מעונן גופיה ממלקות משום דהוי לאו שבכללות דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף דכיון דאהדרינהו קרא דכתיב לא תנחשו ולא תעוננו לומר שכל אחד מהם לאו בפני עצמו ואינו לאו שבכללות וכ\"כ רבינו בפי\"ח מהלכות סנהדרין וא\"כ לוקה משום לאו דמעונן ואינו לוקה משום לאו דמכשף ונמצאו דברי רבינו במ\"ש לוקה ובמה שכתב שאינו לוקה קיימים: \n", + "ועוד י\"ל דתרי גווני אוחז העינים הם, אחד שהוא מראה שעשה מעשה זר ותמוה חוץ מטבעו של עולם שלוקה אבל האוחז העינים שהוא טבעו של עולם כגון שמראה שנוטע קישואין וכיוצא בו מדברים שהם טבעו של עולם זה אינו לוקה. ודייק לשון רבינו שלעיל גבי לוקה כתב שמדמה בפני הרואים שעשה מעשה תמהון וכאן גבי אינו לוקה לא כתב מעשה תמהון, ודרך זה כתב מהר\"י קולון בשורש ע\"ז ליישב לשונות אלו אבל קשיא לי מנין לו לחלק בכך. וה\"ר יהושע מבני בניו של רבינו תירץ דאחיזת עינים דמעשה תמהון לחוד ואחיזת עינים דמכשף לחוד וזה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם. ועוד תירץ תירוץ שני שאם התרו בו משום מעונן לוקה ואם התרו בו משום מכשף אינו לוקה וזה קרוב למה שכתבתי: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "לפיכך המגלח וכו' עד הואיל וגילח הפאות. בפ' שני נזירים (נזיר דף נ\"ז:) אמרינן דקסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה וקאמר בתר הכי [נ\"ח.] למימרא הקפת כל הראש תנאי היא ואסיק רבא דכ\"ע הקפת כל הראש שמה הקפה ואמרינן התם דבין רב הונא בין רב אדא בר אהבה ס\"ל הקפת כל הראש שמה הקפה: \n", + "בד\"א באיש המגלח וכו'. [מכות כ':] תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה ואוקמה רב אשי במסייע דוקא דאם אינו מסייע פטור משום דלאו שאין בו מעשה הוא. ומסייע פירש\"י מזמין השערות למקיף: \n", + "כתב הראב\"ד אבל המתגלח אינו לוקה, א\"א אע\"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו, עכ\"ל. ויותר נ\"ל דלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עבד מעשה כלל ואפילו אם א\"ל להקיף לו פאת ראשו אין שליח לדבר עבירה: \n", + "והמגלח את הקטן לוקה. פלוגתא דאמוראי פרק שני נזירין (שם) [נ\"ז:] ופסק כרב הונא דמחייב וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בסוף מכות: \n\n" + ], + [ + "האשה שגלחה וכו'. בקדושין פ\"ק (דף ל\"ה:) תנן נשים פטורות מבל תקיף ובגמ' מנ\"ל דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ומנא לן דליתנהו בהשחתה איבעית אימא סברא דהא לית להו זקן איבע\"א קרא ולא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך מדשני קרא בדיבוריה דא\"כ נכתוב רחמנא פאת זקנכם מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך ולא והתניא זקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הוא כזקן לכל דבריהם מאי לאו להשחתה אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות, ורבינו תפס פה הטעם דאמר מסברא ואע\"פ שאין לסברא זו העמדה כי אם ע\"י הג\"ש דיליף פאת פאת מבני אהרן קיצר רבינו ולא הזכירה. \n", + "ומ\"ש רבינו דאשה שנתגלחה פטורה, לאו דוקא דמותרת נמי היא וכ\"כ בסמוך אלא משום דעריב ותני בהדיה האי בבא האשה שגלחה פאת ראש האיש דפטורה היא אבל אינה מותרת תנא נמי בהא פטורה: \n", + "לפיכך העבדים וכו'. כלומר דאע\"ג דכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן בהא עדיף מאשה משום דאשה לא אימעיטה אלא מלא תשחית את פאת זקנך הלכך עבדים כיון דאית להו זקן ליתנהו בכלל היקש זה: \n\n" + ], + [ + "כל מצות לא תעשה וכו'. משנה (שם כ\"ט:): \n", + "וכל מצות עשה וכו'. משנה שם כל מ״ע שהזמן גרמא הנשים פטורות ופריך בגמרא (דף ל״ד.) וכללא הוא והרי מצה שמחה והקהל דמ״ע שהזמן גרמא הן ונשים חייבות א״ר יוחנן אין למדים מן הכללות ופרק מי שמתו (ברכות כ':) אמרו נשים חייבות בקידוש היום ד״ת. \n", + "ומ\"ש ואכילת הפסח ושחיטתו. הכי משמע בפסחים בפרק האשה: \n\n" + ], + [ + "טומטום וכו'. פשוט בתוספתא: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהאשה וכו'. בפרק שני נזירים (נזיר דף נ\"ז:) אמר ר\"ה המקיף את הקטן חייב א\"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא ודידך מאן מגלח להו א\"ל חובה א\"ל תקברינהו חובה לבניה, כולהו שני דרב אדא לא איקיים זרעא לר\"ה. ופסק הרי\"ף בסוף מכות כרב הונא: \n", + "וכתב הראב\"ד האיסור הזה וכו' אלמא איסורא אית בהו, עכ\"ל. ולא ידעתי מה צורך היה לו לכתוב כן והלא רבינו לא הזכיר לוקה אלא אסור ובהדיא אמר האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה ואולי לא נתכוון לחדש אלא דאיסורא דרבנן הוא ולא איסורא דאורייתא. וא\"ת מנ\"ל דאיסורא דרבנן הוא דאיכא ולא איסורא דאורייתא דההוא עובדא לא מוכחא אי הוי דאורייתא או דרבנן. וי\"ל דאי הוה ביה איסורא דאורייתא מלקות נמי הוה ביה א\"נ אם היה אסור מן התורה לא היה רב הונא טועה בכך: \n\n" + ], + [ + "ופאה זו וכו'. ושמענו מזקנינו שאינו פחות מארבעים שערות. הטור כתב בשם רבינו ארבע במקום ארבעים נראה שכך היה כתוב בנוסחתו לשון רבינו. וסמ\"ג כתב על דברי רבינו שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף. ואיני יודע מה הוקשה לסמ\"ג דהא רבינו איירי בשיעור הנחת הפאה כמה שערות חייב להניח והתוספתא איירי בתולש שערות מהפאה כמה שערות יתלוש ויתחייב וקאמר דבתלישת שתי שערות חייב ואין זה ענין לדברי רבינו: \n", + "ומותר ללקט וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ'.) פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן ופסק כרבנן: \n\n" + ], + [ + "וחמש פאות וכו'. משנה שם וחייב על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן ועל הזקן חמש שתים מכאן ושתים מכאן ואחד מלמטה ר\"א אומר אם נטלן כלם כאחד אינו חייב אלא אחת ומשמע דת\"ק סבר שאפילו נטלם כלם כאחד חייב על כל אחד ואחד: \n", + "ואינו חייב עד שיגלחנו וכו' עד ואם השחיתה זקן האיש פטורה. הטעם להיות דין פאת הזקן שוה לדין פאת הראש וכבר ביארתי דינים הללו בפאת הראש ומ\"מ איכא למידק במ\"ש אם גלח זקנו במספריים פטור דמשמע איסורא איכא דמותר מבעי ליה דומיא דהקפת הראש. ונראה לומר דסירכא דלישנא דמתניתין נקט ולאו דוקא דלכתחלה נמי שרי: \n\n" + ], + [], + [ + "והעברת השיער. בפרק שני נזירים (נזיר נ\"ט.) וכתבו הרי\"ף סוף מכות אמר רב מקיף אדם כל גופו בתער מתיבי המעביר שער בית השחי ובית הערוה ה\"ז לוקה כי קאמר רב בשאר אברים ומסיק התם דאפילו העברת שער שאר הגוף דוקא במספריים שרי ורב דקאמר תער היינו במספריים כעין תער: \n", + "ומ\"ש אינו אסור מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ברייתא שם. ואע\"ג דלחד לישנא פליג ר' יוחנן עלה פסק הרי\"ף כלישנא דאתי כההיא ברייתא וכן דעת רבינו. ויש עוד טעם לדבר דלראב\"י שמשנתו קב ונקי לא מפרש קרא אלא לענין שלא תלבש האשה כלי זיין והאיש בגד אשה וכמו שאכתוב בסמוך אבל העברת שער בית השחי משמע דלית ליה: \n", + "ומ\"ש בד\"א במקום שאין מעבירים וכו'. כ\"כ נימוקי יוסף בשם רב שרירא והרי\"ף וכ\"כ הר\"ן בפרק אין מעמידין בשם הגאונים וכתב מהיכן למדו לומר כן: \n\n" + ], + [ + "לא תעדה אשה וכו'. בפ' ב' נזירים (נזיר נ״ט.) תניא לא ילבש גבר שמלת אשה מה ת״ל אם שלא ילבש איש שמלת אשה וכו' הרי נאמר תועבה היא ואין כאן תועבה אלא שלא ילבש גבר שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים ראב״י אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת״ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתיקוני אשה ופסק רבינו כראב״י שמשנתו קב ונקי וכן תירגם אונקלוס לא יהא תיקון דגבר וכו' ולא הצריך שישב איש בין הנשים או האשה בין האנשים. ואע״פ שכתב רבינו שהעברת שער בית השחי ובית הערוה לאיש אינו אלא מד״ס כתב שתגלחת ראש האשה כאיש הוי עדי האיש וכתב שאם עדתה האשה עדי האיש לוקה. ונראה שטעמו מפני שתגלחת ראש אשה כאיש הוי דבר הניכר טובא ודמי ללובשת מלבוש האיש משא״כ בבית השחי ובבית הערוה שהם במקום מכוסה: \n", + "המלקט שערות וכו'. ברייתא פרק בתרא דמכות (כ') ושבת (צ\"ד:) פ' המצניע הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לר\"א במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א לא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא והא לא מינכרא מילתא כלל עכ\"ל. ורבינו סובר דאפילו בחול אסור ולוקה נמי דכיון דמקרא יליף לה מהי תיתי לן למימר דלא ילקה עליה. ומ\"ש ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא וכו' יש לתמוה דהא חזינן דבגמ' [מכות כ':] דעל אפילו אחת קאמר ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר וכו'. וי\"ל דהראב\"ד סובר דיש לפרש דכשאמרו ודבר זה אפי' בחול אסור על מלקט לבנות מתוך שחורות קאי לא על אפילו אחת וכך פירוש דבריו ולא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ולא אמרו חייב ועוד דאפשר לפרש דלא קאי אסור על אפילו אחת דמאי עדי אשה איכא בחדא וכו'. ולדעת רבינו יש לומר דבחדא נמי מינכרא מילתא ולמד רבינו לצובע בהוא הדין ואפשר דבשום דוכתא איתיה: \n", + "טומטום ואנדרוגינוס וכו'. בתוספתא דבכורים: \n\n" + ], + [ + "כתב ולא רשם וכו'. משנה פרק בתרא דמכות (דף כ\"א.): \n", + "ומ\"ש בד\"א וכו'. לא ידעתי לו מקום מפורש ואפשר שלמדה מדין הקפת הראש שכתבתי למעלה: \n\n" + ], + [ + "אחד כהן וכו'. בפ\"ק דקידושין (דף ל\"ז) יליף לה בגזירה שוה: \n", + "שרט שריטה אחת על חמשה מתים וכו'. משנה פ\"ב דמכות (דף כ'.): \n\n" + ], + [ + "גדידה ושריטה אחת היא. גם זה שם [כ\"א.] מימרא דשמואל דסבר לה כר' יוסי דאמר התם הכי. וכוונת רבינו דלא תימא דשריטה לא שייכא אלא ביד וגדידה לא שייכא אלא בכלי ואי עשה ביד והתרו עליו משום לא תתגודדו או בכלי והתרו בו משום משרט לא ליחייב קמ\"ל. א\"נ דלא תתגודדו משמע לרבינו דלא קאי אלמת אלא לחודיה והיינו לעבודת כוכבים וקמ\"ל דאע\"ג דלא כתיב במת אלא שריטה אם גדד חייב: \n", + "גם זה וכו' אלא שעל מת וכו'. בפרק בתרא דמכות (שם) תני תנא קמיה דרבי יוחנן ומשמע לי טעמא משום דאשכחן שאין דרכן לעכו\"ם אלא בכלי דכתיב ויתגודדו כמשפטם בחרבות וכו'. וכתב רבינו שהמשרט עצמו לעכו\"ם חייב מלקות, ותמיהא לי מילתא הא עבודתה בכך וסקילה נמי ליחייב, וי\"ל שלא היו עובדים אותה בכך אלא שהיו עושים כך כדי שתתעורר לענות אותם כפי מחשבתם המשובשת: \n\n" + ], + [ + "ובכלל אזהרה זו וכו'. סוף פ\"ק דיבמות (דף י\"ג:). ואם תאמר היאך פסק כאביי ודלא כרבא, ושמא י\"ל דלא אמרו הלכה כרבא אלא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא היכא דפליגי אליבא דמ\"ד עיין שם ודו\"ק. וה\"ר דוד כהן בתשובה נדחק בפירוש לשון רבינו שר\"ל שכשיש בעיר חילוק מנהגים שחלק מהם נוהגים מנהג זה וחלק מהם נוהגים מנהג אחר שבזה הדבר נעשים שני בתי דינים אבל אינם שתי בתי דינים ממש בכל דבר ובכל ענין. ואפשר שלזה דקדק בלשונו ולא כתב ששני בתי דינין בעיר אחת לא יהיו נוהגים זה שלא כמנהג זה אלא כתב שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, פירוש שכמה שנוהגים שני מנהגים הם שני בתי דינין, ואפשר נמי שנפל טעות בספרים והגירסא הנכונה היא שלא יהיו כשני בתי דינין והסופרים חסרו הכ\"ף, עכ\"ל. וא\"ת היאך לוקה המגדד עצמו דהא לאו שבכללות הוא כמו לאו דלא תאכלו על הדם. וי\"ל דלא דמי דהכא עיקר הלאו ידענו שהוא שלא נגדד עצמנו אלא שרבה הכתוב גם שלא להעשות אגודות אגודות אבל דלא תאכלו על הדם עיקר הלאו לא נודע איזהו ולהכי הוי לאו שבכללות. כך נראה לי: \n\n" + ], + [ + "אחד ישראל וכו'. כלומר דלא תימא כהן לילקי תרי משום לא יקרחו ומשום לא תשימו קרחה בין עיניכם למת וטעמא משום דבסוף פ\"ק דקידושין (דף ל\"ו:) יליף בג\"ש כמה דברים מלא יקרחו קרחה ללא תשימו קרחה וא\"כ לאו לטפויי לאו לכהן אתא לא יקרחו אלא לגלות על לא תשימו קרחה כנ\"ל: \n", + "הקורח ארבע וכו'. פ' בתרא דמכות (דף כ'.) ת\"ר לא יקרחו קרחה יכול אפילו ד' וה' קריחות לא יהא חייב אלא אחת ת\"ל קרחה ליחייב על כל קרחה וקרחה הני ד' וה' קריחות היכי דמי בזה אחר זה ובחמש התראות פשיטא אלא בבת אחת ובחדא התראה מי מיחייב לא צריכא דסך חמש אצבעותיו נשא כלומר סם המשיר את השיער ואותבינהו בבת אחת כלומר והתרו בו התראה אחת ואפ\"ה מיחייב חמש: \n", + "וחייב על כל הראש וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"ו) יליף בג\"ש דחייב על הראש כבין העינים כלומר דבין שקרח בין עיניו מן השער הנולד בפדחת בין שקרח בראש חייב: \n", + "וכמה שיעור הקרחה. בפרק בתרא דמכות (דף כ':) פלוגתא דרב הונא ור\"י ופסק כר' יוחנן: \n\n" + ], + [ + "הקורח ראשו וכו'. ברייתא שם: \n", + "הקורח קרחה בראש חבירו וכו'. בתוספתא דמכות: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..47d8949909d6c479cf94a90d5a1ad34a0334ef18 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,39 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "He wished to know G-d’s true existence - the Ra’avad wrote: “this does not sit well in my mind, because A. Moses indeed witnessed on Mount Sinai, (during the forty days of leading up to his receiving the tablets), things which no prophet has ever seen, and even the angels were jealous of him, (to the point where they wished to push him away, causing him to hold on to the heavenly throne!)and B. if this is what he was requesting, then why did G-d need to mention in his response: “And I shall show favor to whom I wish to show favor etc.”? It therefore appears to me, that being that G-d had previously stated: “I shall no longer travel in your midst!” to which Moses responded: “If your countenance does not accompany us etc.”, to which G-d consented and responded: “This too I shall fulfill”, however regarding the people who angered me - “I shall [only] show favor to whom I choose to show favor” - and not [necessarily] to everyone”. Now in response to the Ra’avad’s first argument: The fact that the angels became jealous of Moses, is because he wished to bring the Torah down to this world, (and he therefore needed to hold on to the heavenly throne, so that he would have the power to respond), and that was the cause of their jealousy - not because he was able to grasp what they could not. And in response to the second argument , which was based on the context of G-d’s response to Moses, it would seem that according to the Rambam, it can be explained that what G-d was telling Moses was that this knowledge which he wishes to grasp, is not within the power of a human being to understand, rather I will grant it to you as a unconditional gift…" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0908c3786b4e93b7c0fa1458a22f0ce9886a84f3 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/English/merged.json @@ -0,0 +1,41 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "He wished to know G-d’s true existence - the Ra’avad wrote: “this does not sit well in my mind, because A. Moses indeed witnessed on Mount Sinai, (during the forty days of leading up to his receiving the tablets), things which no prophet has ever seen, and even the angels were jealous of him, (to the point where they wished to push him away, causing him to hold on to the heavenly throne!)and B. if this is what he was requesting, then why did G-d need to mention in his response: “And I shall show favor to whom I wish to show favor etc.”? It therefore appears to me, that being that G-d had previously stated: “I shall no longer travel in your midst!” to which Moses responded: “If your countenance does not accompany us etc.”, to which G-d consented and responded: “This too I shall fulfill”, however regarding the people who angered me - “I shall [only] show favor to whom I choose to show favor” - and not [necessarily] to everyone”. Now in response to the Ra’avad’s first argument: The fact that the angels became jealous of Moses, is because he wished to bring the Torah down to this world, (and he therefore needed to hold on to the heavenly throne, so that he would have the power to respond), and that was the cause of their jealousy - not because he was able to grasp what they could not. And in response to the second argument , which was based on the context of G-d’s response to Moses, it would seem that according to the Rambam, it can be explained that what G-d was telling Moses was that this knowledge which he wishes to grasp, is not within the power of a human being to understand, rather I will grant it to you as a unconditional gift…" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1770a7d76876f7abc861232109d46e06e3928d99 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,204 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [ + "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. מלת שם שכתב כאן רבינו אינו מורה על מקום שהוא יתעלה אין לו מקום אבל מלת שם פה היא כפ\"א רפה בלשון ישמעאל. ודומה לזה מ\"ש בפרק ג' מהלכות תשובה. שלשה הם הנקראים אפיקורוסים האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע. ובפרק ה' מהלכות תעניות יש שם ימים וכו'. ועוד יש לפרש פה מלת שם לומר שהוא יתעלה נמצא בכל מקום כדכתיב מלא כל הארץ כבודו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בקש לדעת אמתת המצאו וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אין דעתי מיושבת על זה שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם עד שקנאו המלאכים בו ובקשו לדוחפו עד שאחז בכסא ומה הוצרך עוד. ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צריך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון. ולכן נ\"ל לפי שהקב\"ה אמר לו לא אעלה בקרבך וכו' ובקש משה שישוב וא\"ל הודיעני נא את דרכיך וא\"ל פני ילכו וגו' ומשה אמר אם אין פניך הולכים וגו' אל תאמר כשנכנס לארץ אז תלך עמנו כי לא נזוז מכאן עד שתלך עמנו וא\"ל הקב\"ה גם את הדבר הזה אעשה ויאמר הראני את כבודך כלומר אני רוצה לראות ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וכו' ואודיעך בעברי, והעם אשר הכעיס אותי יהיה מי שאחון עליו ולא על כלם. ופנים ואחור סוד גדול הוא ואין ראוי לגלותו לכל אדם ואולי בעל הדברים הזה לא ידעהו עכ\"ל. וי\"ל שמה שקנאו בו הוא מפני שהיה רוצה להוריד את התורה לארץ ולכן הוצרך לאחוז בכסא להשיב להם תשובה ואין משם הכרח שהשיג אז ההשגה הגדולה הזאת. ומ\"ש ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צורך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון י\"ל שלדעת רבינו יתפרש דהכי נאמר ליה. השגה זו שאתה שואל אין כח בבן אדם להשיגה אלא בתורת מתנת חנם אתן לך ושתשיג מה שלא ידע איש לפניך ולא ידע לאחריך: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש ברבים בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד וכו'. ריש פרק אין דורשין: \n\n" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ\"כ ראוי להקדימם וכו'. בסוכה סוף פ' הישן אמרו על ריב\"ז שלא הניח מקרא ומשנה וכו' דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא: \n", + "וכתב הר\"ן דבר קטן הוויות דאביי ורבא פי' משום דמעיקרא אמר שלא הניח מקרא ומשנה וכו' קרי להוויות דאביי ורבא דבר קטן. לפי שאין ספק שהתנאים הראשונים היו יודעים המשנה על בוריה הוויות דהוו בתר הכי אביי ורבא לדבר קטן חשבינן להו, והרמב\"ם כתב מה שרצה והלואי שלא נכתב. וכן פירש הריטב\"א וסיים אבל דבר גדול הוא מכל חכמות העולם. וזה הפירוש אמת הוא ולא כמו שפירשו אחרים והאלהים יכפר בעד עכ\"ל: \n", + "ובשם הרב אליהו מזרחי ז\"ל מצאתי כתוב וז\"ל מן המבואר ששם גדול נאמר על שני פנים. אם בכמות. אם באיכות. ושהגדול באיכות יחלק עוד לשנים. האחד מהם על גודל הדרוש ומעלתו. וזה עוד יחלק לשני פנים אם מצד גודל נושא הדרוש ואם מצד עומק מושגו. והשני על גודל שכרו. ומעתה אין טענה משם גדול הנאמר על מעשה מרכבה. כי מעשה מרכבה אם נקרא גדול מהחכמה התלמודית הנה הוא גדול מצד גודל הדרוש ומעלתו בשני האופנים יחד שהם גודל נושא הדרוש ועומק מושגו. ואולם החכמה התלמודית אע\"פ שאינה חוקרת על נושא גדול כגודל חכמת מעשה מרכבה שהרי הדרוש של מעשה מרכבה הוא הבורא יתעלה בין לדעת חכמי הקבלה בין לדעת חכמי המחקר ונושא החכמה התלמודית הם מעשה מצותיו יתברך. מ\"מ כאשר לא יודע הענין בה מצד גודל נושא הדרוש וקשיו רק מצד גודל השכר ומיעוטו הנה בלי ספק שהחכמה התלמודית היא השורש והעיקר אשר בה נזכה לחיי העוה\"ב משאר מיני החכמות והיא החכמה היותר גדולה מזה הצד מכל מה שזולתה והביא ראיות על זה: \n", + "ואני אומר שע\"פ דרך זה יתבאר הא דתנן ר\"א (בן) חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן גופי הלכות וכו' לומר שאע\"פ שתקופות וגימטריאות עסקם בדברים מעולים שהם הגרמים השמימיים וקינים הם דבר קל הערך. ופתחי נדה נושאם דבר מכוער. אעפ\"כ אלו הן גופי הלכות כלומר עיקרי תורה מצד השכר הגדול הצפון לעוסקים בהם. ותקופות וגימטריאות אע\"פ שנושאם דברים מעולים מאד אינם עיקרים אלא כמו פרפראות לחכמה התלמודית שהיא ראויה להקרא חכמה סתם להיות עסקה בפירוש מצותיו יתברך ולגודל השכר הניתן לעוסקים בה ומקיימין מצותיה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם וכו' עד בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין העובדי כוכבים. הכל בסנהדרין (דף ע\"ד) א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בר יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת ההמרה אבל בשעת ההמרה אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפי' שלא בשעת ההמרה לא אמרו אלא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור. אמר רב יעקב אמר ר' יוחנן אין בפרהסיא פחות מעשרה בני אדם ואמרו שם דבעינן שיהיו ישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. והקשו שם והא אסתר בפרהסיא הואי כלומר ונבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה. אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה כלומר היא אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה. רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא לטעמיה דאמר רבא עובד כוכבים דאמר לישראל קטול אספסתא פי' קצור עשב בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, לקטול ולא לקטליה. שדי לנהרא לקטליה ולא לקטול מ\"ט לעבורי מילתא הוא דבעי. ופסק רבינו כרבא ונראה דסבירא ליה כהרמב\"ן דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל ג\"ע הוא דא\"כ לרבא דאמר הנאת עצמן שאני כלומר אפילו עבדה מעשה הא אמרינן דבשלש עבירות יהרג ואל יעבור אפילו מתכוין להנאת עצמו. והיינו טעמא דלא הוי בכלל ג\"ע דאי בזנות גזירת בית דין של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות הוא ולית ליה דרשה דאל תקרי לבת לומר דהיתה אשת איש. ואפשר שלזה כיון רש\"י שכתב על מה שהקשו והא אסתר פרהסיא הואי ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה. נשמר דלא נימא דפריך דאשת איש הואי ולא מסרה נפשה דא\"כ לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג\"ע היא אפי' מתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור. ועל מה שכתב הגמרא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור שאלו מאי מצוה קלה אמר רבא ב\"ר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש\"י שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפי' שינוי שאין בו מצוה אלא מנהג בעלמא. והתימא על רבינו שכתב אפי' על מצוה משאר מצות דמשמע דדוקא מצוה אבל לא מנהג. ואפשר שרבינו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפי' הרי\"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מל\"ת היא כמ\"ש בפי\"א מהלכות עובדי כוכבים שאין מתדמין לעובדי כוכבים לא במלבוש ולא בשיער שנאמר ולא תלכו בחוקות וגו' וכתוב בנימוקי יוסף דהא דאמרינן עובד כוכבים הבא על בת ישראל לא הוי בכלל ג\"ע דוקא הוא אבל ישראל הבא [על] העובדת כוכבים בכלל עריות חמורות היא דהא זמנין דמיחייב מיתה עלה דקנאים פוגעים בו ואם לא פגעו בו קנאים חייב כרת. וכתב עוד שכל דבר שבידם להעבירו בעל כרחו אין לנו למסור נפשנו למיתה בשב ואל תעשה וכדאשכחן באסתר דקרקע עולם היתה ואפי' בשעת ההמרה כדאשכחן באלישע בעל כנפים שנטל תפילין מראשו כשראה קסדור. וכתב הר\"ן בפ' במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מצות ל\"ת אבל לא דגזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטלה ממנו על כרחו שיניחוהו בבית האסורין ותבטל מאליה עכ\"ל. וקשיא לי שהרי רב חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה וכן ר' יהודה בן בבא כדי לסמוך זקנים ובמדרש מה לך יוצא ליסקל על שנטלתי לולב מה לך יוצא ליצלב על שמלתי את בני ואין לומר מדת חסידות שנו כאן אלא משמע שעל פי הדין היו עושים כן וההיא דאלישע בעל כנפים לא מכרעא דכבר קיים באותו היום מצות תפילין וגם לא אמר לקסדור שמקיים גזירתם שלא להניח תפילין אבל השיב למה ששאלו מה זה בידך ואמר כנפי יונה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. סובר רבינו שכשאמרו בגמרא יעבור ואל יהרג פירוש צריך לעבור כדי שלא יהרג. אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם: \n", + "ואעפ\"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'. כ\"כ ג\"כ התוס' בר\"פ הבא על יבמתו (יבמות נ\"ד) והביאו ראיה דקאמר בפ' רבי ישמעאל (ע\"ז נ\"ד) דנעבד באונס אסור וכו'. ודע דהא דאמרן שמפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו היינו בשאר עבירות חוץ ממי שאנסוהו לבא על הערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת כמבואר בדברי רבינו פ\"א מהלכות איסורי ביאה: \n", + "כתב הרמ\"ך מכיון שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין וכו'. תמיהא לי דתנן ריש פרק ארבע מיתות דפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ומפרש בגמ' אע\"ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע\"פ שקיבל עליו התראה דסבור דהתראתם בטל ואפ\"ה חייב וה\"נ אם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה, עכ\"ל. ואין תלונתו על רבינו אלא על חז\"ל שדרשו ההוא ולא אנוס. ומ\"ש שאם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה דברים תמוהים הם שהם שני הפכים בנושא אחד שאם קיבל עליו התראה הרי זה מרוצה ולא אנוס ואם אומר שאעפ\"כ הוא רוצה לעבדה מפני שאונסים אותו ה\"ז אנוס לא מרוצה. ולענין מה שהקשה מפוער עצמו לבעל פעור לאו קושיא היא שרבינו מפרש דלאו לענין חיוב סקילה אמרינן דזו היא עבודתה אלא לענין חיוב חטאת וכך מבואר בדברי רבינו פרק ג' מהלכות עבודת כוכבים שכתב וז\"ל העובד כוכבים כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו, עכ\"ל: \n", + "ומה אם עבודת כוכבים שחמורה מן הכל וכו' אין חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין. כתב הרמ\"ך נראה כי זה ק\"ו פריכא הוא דכרת לא מיחייב דרחמנא לבא בעי ואי לא מקבלה עליה באלוה לאו כלום הוא אבל מיתת ב\"ד שהיא בעדים והתראה כיון שעבר אחר שהתרו בו חייב כדאמרינן הפוער עצמו לפעור זהו עבודתו ואע\"ג דמכוין לבזוייה, עכ\"ל. ואיני רואה טעם בדברים אלו דכיון שאינו עובד אלא באונס מה התראה שייך בזה וכמו שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "נשים שאמרו להם וכו'. משנה פ\"ח דתרומות כלשון רבינו. כתב הרשב\"א בתשובה בסיעה של נשים עוברת ואמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאים את כלכן אפילו היתה אחת מהן מחוללת יטמאו את כולן ואל ימסרו אותה להם. ולא דמי למה שאמרו שם שאם היתה ככר של תרומה טמאה ימסרו אותה ולא יטמאו את כל הככרות של תרומה דככר תרומה טמאה שאני דטמא הוא לגמרי ומה יוסיף עוד זה אבל אשה אם חללה עצמה פעם אחת ונטמאת בעבירה כל שתעבור ותטמא את עצמה תוסיף על חטאתה פשע ובפעם הזאת אין בינה לבין הטהורה והכשרה שבהן ולא כלום ולמה יאנסוה למסרה להם שלא מדעתה ועוד שמא כבר הרהרה תשובה ושבה מדרכה הרעה: \n", + "וכן אם אמרו להם וכו'. בירושלמי על אותה משנה דבסמוך תניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם עובדי כוכבים ואמרו להם תנו לנו אחד מהם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כלם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ולא יהרגו אמר ר\"ל והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אפילו שאינו חייב מיתה ומייתי התם עובדא בהאי בר נש תבעתיה מלכותא וערק ללוד לגבי ריב\"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה ותו לא איתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה א\"ל לדילטור אנא מתגלי א\"ל ולא משנה עשיתי א\"ל וזו משנת חסידים היא. ופסק רבינו כר\"ל אף על גב דמן הסתם לא קיי\"ל כוותיה לגבי דר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר דלא ימסרוהו בידים ביד העובדי כוכבים ועוד דמתניתא מסייעא ליה דקתני כשבע בן בכרי משמע כשחייב מיתה כמותו דוקא ומקרא איכא למידק הכי שאל\"כ למה ליה ליואב למימר נשא יד במלך בדוד כלומר והרי הוא חייב מיתה משמע דאי לאו הכי לא היו רשאים למוסרו לו וסובר רבינו דההוא בר נש דריב\"ל היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ואפ\"ה לא איתגלי ליה אליהו מפני שמסרו וא\"ל וזו משנת חסידים היא אלמא דלכתחילה אין מורים כן: \n", + "כתב הרמ\"ך אף על פי שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא (פסחים כ\"ה) דמש\"ה אמרינן בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני שיחדו לו וא\"ל קטול לפלניא ומש\"ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע\"פ טענה זו א\"א להם למסור שום אחד מהם אבל אי קשיא על ר\"ל קשיא דאמר שאע\"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס\"ל לר\"ל שמ\"ש דבש\"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש\"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה\"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור: \n\n" + ], + [ + "כענין שאמרו באונסין וכו' ומתרפאין בכל איסורין שבתורה וכו'. פסחים פרק כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״א) כי אתא רבין א״ר יוחנן בכל מתרפאין פירוש במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים: \n\n" + ], + [ + "ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו וכו'. מבואר שם קרוב ללשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורין וכו'. פסחים שם (דף כ\"ה ע\"ב) מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה פירוש בוסר זיתים קטנים א\"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א\"ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא כלומר שכיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאורייתא. ופוסק רבינו כשתי הלשונות דלענין דינא תרווייהו איתנהו ובאיסורין דרבנן י\"א דכיון דלא מתסרי אלא דרבנן שרו אפילו דרך הנאתן וי\"א דאפשר דקיל טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן: \n", + "כתוב באורחות חיים על מ\"ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה י\"א דלא התיר אלא בחמץ דנכרי וכ\"כ הרשב\"א דחמץ דנכרי הוא והשאילה לישראל או הניחה ע\"ג מכתו ואין אחריותה על ישראל ואם אין מלוגמא לנכרי מקנה לו ישראל קמח ועושה הנכרי ממנה מלוגמא ונותנה ע\"ג מכת ישראל, עכ\"ל: \n", + "חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב וכו'. כך מתבאר שם (כ\"ד:) בגמ' דלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה וממילא שמעינן דאין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה אפילו שלא כדרך הנאתן דדוקא בשאר איסורין דשלא כדרך הנאתן שרי מדאורייתא הוא דשריא שלא במקום הסכנה: \n\n" + ], + [ + "מי שנתן עיניו באשה וכו'. מעשה בסנהדרין סוף פרק בן סורר (סנהדרין דף ע״ה) ואיכא מ״ד התם דאשת איש היתה ואיכא מ״ד דפנויה היתה ושקלו וטרו אליביה מ״ט אסרו לו לספר עמה ואמר רב אחא כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ושם הקשו ולינסבה ותירצו דלא מייתבא דעתיה דכתיב מים גנובים ימתקו: \n\n" + ], + [], + [ + "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם וכו'. בסוף יומא (דף פ\"ו) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה. זו היא גירסת רש\"י. אבל גירסת רבינו נראה שהיא בהפך לא שנו אלא באתרא דתבעי אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה כלומר שאם תובעו והוא מקיף אז איכא חילול השם אבל אם אינו תובעו ליכא חילול השם. ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וזהו שכתב רבינו הכל לפי גודלו של חכם וכו'. \n", + "ומ\"ש או שירבה בשחוק, למדו מדתנן פ\"ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר כלומר להיות נאמן על המעשרות מה דברים יקבל עליו וא\"ר יהודה שצריך לקבל עליו שלא ירבה בשחוק ואע\"ג דרבנן פליגי עליה ואמרו דאינו צריך ע\"כ לא פליגי אלא במקבל להיות נאמן על המעשרות אבל ת\"ח אין ה\"נ שצריך שלא ירבה בשחוק. \n", + "ומ\"ש או באכילה ושתיה וכו'. ברייתא בפסחים (דף מ\"ט) סוף פרק אלו עוברין תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום מחלל שם שמים. וממה שכתב אצל ע\"ה וביניהם נראה לדקדק דדוקא כשאוכל עמהם ובביתם אבל אם הם אוכלים עמו בביתו או הוא אוכל בביתם ולא עמהם כדרך האכסנאין שרי: \n", + "או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת עד סוף הפרק. ברייתא בסוף יומא (דף פ\"ו) קרובה ללשון רבינו. ושיעור הלשון כך הוא ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין בתנאי שלא יתרחק הרבה משורת הדין לצד הטוב עד שיראה שאינו מן היישוב או עד שישתומם אלא יעשה לפנים משורת הדין באופן ממוצע עד שבעשייתו כל המעשים טובים שזכרנו ימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המאבד וכו'. כך פשוט פרק הקומץ רבה (מנחות דף ל') ובסוף מכות (דף כ\"ב) ובספרי פרשת ראה: \n\n" + ], + [ + "ושבעה שמות הם וכו'. ברייתא סוף פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) אלו הן שמות שאין נמחקין כגון א״ל אלהי״ך אלהי״ם אלהיכ״ם אהי״ה אשר אהי״ה אדנ״י וי״ה שד״י צבאו״ת הרי אלו אין נמחקין, ונראה שגירסת רבינו א״ל אלו״ה אלה״י אלהי״ם וגירסא נכונה היא דאשמעינן דו״ה דאלו״ה וה״י דאלה״י והי״ם דאלהי״ם הוו מעצם השם ולא דמו לכ״ם דאלהיכ״ם דאינו מעצם השם אלא דהשם קדשו. ואע״ג דאשמעינן דהי״ם מאלהי״ם הוי מעצם השם מכל מקום איצטריך לאשמועינן בה״י דאלה״י דאיכא למימר כיון דאלה״י הוא סמוך לעולם הוה ה״י דידיה ככ״ם דאלהיכ״ם. וטעמא דלא דמי לכ״ם דאלהיכ״ם היינו משום דכיון דאשכחן ה״י שהוא מעצם השם באלהי״ם כל היכא דאשכחן אלה״י הוי קדוש מעצמו משא״כ בכ״ם דאלהיכ״ם. ונראה שלא היה בגירסת רבינו אהי״ה אשר אהי״ה. \n", + "ומ\"ש רבינו שהם שבעה שמות ובפרטן אתה מוצא שמונה היינו משום דאדנ\"י וי\"ה שם אחד ולא דמו לא\"ל אלו\"ה דהכא אדנ\"י הוא נקרא אף כשהוא נכתב יהו\"ה. ובנוסחא אחרת מספרי רבינו מצאתי שלא היה כתוב אלהי ולפי אותה גירסא הוו שפיר שבעה שמות אף אם נמנה שם הוי\"ה ושם אדנות בשנים. ובנוסחא שנדפסה בווניציאה כתוב ושבעה שמות הם, שהם הנכתב יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א והוא השם המפורש או הנכתב אדנ\"י ואלו\"ה ואלהי\"ם ואהי\"ה ושד\"י וצבאו\"ת. ונוסחא נכונה היא דמני שם אהי\"ה בכלל השבעה שמות ואין אנו צריכים לידחק למנות שם ההויה ושם אדנות באחד. ושפיר עבד דלא מני אל ולא אלהי משום דבכלל אלו\"ה ואלהי\"ם הוו אלא דאכתי קשה אמאי איצטריך למנות אלוה הא בכלל אלהי\"ם הוא: \n\n" + ], + [ + "כל הנטפל לשם מלפניו וכו'. שם בברייתא (שבועות ל\"ה) פלוגתא דתנאי דאיכא מ\"ד בין מלפניו בין מלאחריו נמחק ואחרים אומרים לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם אמר רב הונא הלכה כאחרים: \n", + "ואע\"פ שנתקדשו ואסור למוחקם וכו'. הוא אשר דברתי דשאני לן בין האותיות שהם קדושות לפי שהם מעצם השם לאותיות שאינם מעצם השם רק שהשם קדשם: \n\n" + ], + [ + "כתב אל\"ף למ\"ד מאלהי\"ם וכו'. ברייתא שם כתב א\"ל מאלהי\"ם י\"ה מיהו\"ה אינו נמחק ש\"ד משד\"י צ\"ב מצבאות הרי זה נמחק ופסק שם שמואל הלכה כן: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה אינו כלום וכו' הרי אלו נמחקין עכ\"ל. ויש לתמוה שדברי הראב\"ד הם דברי רבינו אות באות והיאך כתב עליו זה אינו כלום. וי\"ל שכוונת הראב\"ד לומר שלא הוזכר בגמרא אלא י\"ה מיהו\"ה, כלומר דוקא כשנתכוין לכתוב השם שלם וכתב י\"ה למעלת שם המיוחד אבל כשלא נתכוין רק לכתוב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו לא אמרו שאינו נמחק. וא\"ל מאלהי\"ם דאינו נמחק היינו משום שאף אם נתכוין לכתבו שם בפני עצמו אינו נמחק ולא גרע מפני שנתכוין לכתוב אלהי\"ם משא\"כ בשם י\"ה והביא כל לשון הברייתא כלומר אין עוד מלבדו וא\"כ מהיכא תיתי לן. והמדקדק בלשון רבינו יראה שאין מקום להשגתו שדעתו ז\"ל לומר די\"ה הוא מקצת שם המפורש ומצד זה חלה עליו הקדושה ולכן לא מנו אותו בשמות שאינן נמחקים משא\"כ באל ואלהים דאל הוי שם בפני עצמו ולא מפני שהוא מקצת שם אלהים וכיון שהכותב מקצת שם המפורש אינו נמחק כל שכן הכותב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו שיש לו שתי קדושות קדושת שם המפורש וקדושתו שהוא שם בפני עצמו. וכן מפורש במסכת סופרים ובירושלמי פ\"ק דמגילה הכותב א\"ל מד' אותיות י\"ה מד' אותיות אינם נמחקין מפני שיש שמות כיוצא בהם, עכ\"ל. וזה מבואר בדברי רבינו שהכותב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו אינו נמחק ודלא כדמשמע מהראב\"ד שהוא נמחק. ואפשר שנזדמנה להראב\"ד בדברי רבינו נוסחא זו ענינה. כתב אל\"ף למ\"ד מאלהי\"ם ו\"ה מיהו\"ה אינו נמחק. וכך נראה שהיתה נוסחת ההגהות שכתבו י\"ה מיהו\"ה לא דמי וכו'. ועל זה אומר דלא אמרו אלא י\"ה אבל צ\"ב וש\"ד נמחקין והוא הדין לו\"ה כיון שאינו שם בפני עצמו: \n", + "והרב הר\"ם אלשקאר ז\"ל כתב בתשובה שכוונת הראב\"ד להשיג על רבינו במ\"ש שאם כתב ש\"ד משד\"י וצ\"ב מצבאות ולא השלים השם הרי זה נמחק דמשמע שאם היה כתוב השם כולו אינו יכול למחוק ממנו לא ש\"ד ולא צ\"ב שהרי לא אמרו בברייתא כתב אלא בא\"ל מאלהי\"ם י\"ה מיהו\"ה בהני הוא שאמרו כתב ואפילו שלא היה כל השם כתוב אבל גבי ש\"ד משד\"י וצ\"ב מצבאות לא אמרו כתב אלא אפילו שיהא כל השם כתוב יכול למחוק ממנו ש\"ד וצ\"ב עכ\"ל. ודבר תימה הוא להעלות על הדעת שאחר שיהא כל השם כתוב יהיה מותר למחוק ממנו אפילו אות אחת כ\"ש רוב אותיותיו. ומה שרצה להכריע מדלא קתני בברייתא גבי ש\"ד וצ\"ב כתב אינו הכרע דהא פשיטא דאכתב דקתני ברישא קאי. ועוד שא\"א לומר שיהא זו כוונת הראב\"ד שא\"כ כך ה\"ל לכתוב לא אמרו אלא כתב א\"ל מאלהי\"ם ולא ה\"ל להשמיט תיבת כתב מהשגתו מאחר שהיא עיקר השגתו: \n\n" + ], + [ + "שאר הכנויים שמשבחים בהם את הקב\"ה וכו'. שם בברייתא: \n\n" + ], + [ + "כלי שהיה שם כתוב עליו וכו'. פ\"ק דערכין (דף ו'): \n", + "וכן אם היה שם כתוב וכו'. ברייתא פרק כל כתבי (שבת ק\"כ) הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ופסק כתנא קמא ושם אמרו האי גמי היכי דמי אי מיהדק הוי חציצה ואי לא מיהדק עיילי ביה מיא. חציצה תיפוק ליה משום דיו בלחה מ\"מ קשיא אלא אמר רבה בר שילא היינו טעמייהו דרבנן דקא סברי אסור לעמוד לפני השם ערום כלומר דמטעם מחיקת השם אינו אסור דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי ולא חש רבינו לכתוב דדוקא בדיו לחה לפי שזה אינו מענין הלכות אלו אלא מענין הלכות מקואות. ומה שאמר ואם לא מצא גמי וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הסותר אפילו אבן אחת וכו'. בספרי פרשת ראה אנכי: \n", + "וכן השורף עצי הקדש וכו'. הכי מפורש בסוף מכות (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן וכו'. כך פשוט בריש פרק כל כתבי (שבת דף קט\"ז): \n", + "והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות. ככל עובר על דברי חכמים: \n", + "אבל אפיקורוס שכתב ספר תורה וכו'. גיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ה ע״ב) אמר רב נחמן נקטינן ס״ת שכתב אפיקורוס ישרף ובפ' כל כתבי (שבת שם) אמרינן אספרים שכתבם אפיקורוס א״ר טרפון אקפח את בני שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהם ור' ישמעאל אמר ק״ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילים איבה בין ישראל לאביהם שבשמים עאכ״ו: \n", + "אבל עובד כוכבים שכתב את השם וכו'. פרק השולח (גיטין מ\"ה) ס\"ת שכתבו עובד כוכבים יגנז: \n\n" + ], + [ + "כל השמות האמורים באברהם וכו'. עד סוף הפרק. הכל סוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) \n", + "ומ\"ש אף זה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך לפי יש אומרים שהוא חול שהיה מדבר עם המלאכים ואיפסקא הלכתא דאף זה קודש דכתיב לעיל מיניה וירא אליו ה' ואמר להקב\"ה אל נא תעבור מעל עבדך המתן לי כאן עד שאכניס האורחים: \n", + "כל השמות האמורים בלוט וכו' חוץ מזה וכו'. ונתנו טעם בגמרא משום להחיות את נפשי מי שיש בידו להמית ולהחיות זה הקב\"ה. וכתב הריטב\"א הא ודאי ליכא אלא אחד שהוא חול הנה נא אדני סורו נא והא דנקט כל שמות אגב ריהטיה נקט הכי. וכתב עוד מי שיש בידו להמית ולהחיות והא דכתיב ויאמר אליהם פירוש בפניהם: \n", + "כל השמות האמורים בגבעת בנימין וכו'. פלוגתא דר\"א ורבי יהושע ופסק כר' יהושע. \n", + "ומ\"ש האמורים במיכה חול וכו' אע\"ג דפליג התם ר\"א את\"ק דיהו\"ה קדש פסק כת\"ק. ומה שכתב בנבות קדש מוסכם: \n", + "כל שלמה האמור בשיר השירים וכו'. בגמרא הכי איתא כל שלמה האמור בשה\"ש קדש. שיר למי שהשלום שלו חוץ מזה כרמי שלי לפני האלף לך שלמה כלומר לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן. כלומר הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם. וי\"א אף זה הנה מטתו שלשלמה שהיה נבעת מאשמדאי כדאמרינן בגיטין. וי\"א אף זה ולא מיבעיא האיך אלא הא דאמר שמואל כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא כלומר באנגריא לא מיענשה שנאמר האלף לך מלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו מלכותא דארעא כמאן לא כת\"ק ולא כי\"א אלא ה\"ק אף זה קודש וזהו חול דמטתו ושמואל דאמר כיש אומרים וכיון דשמואל כי\"א משמע דהכי אית לן למפסק. והר\"ן תמה על רבינו שפסק כת\"ק. ולי נראה דהיינו טעמא דכיון דלשמואל אנו צריכין להגיה לשון וי\"א לא נקטינן כותיה אלא נקטינן במאי דמשמע פשט לשון י\"א אף זה חול דמשמע ולא מיבעיא האיך וכיון שאנו תופשים הברייתא כפשטה פסקינן כת\"ק: \n", + "והרי הוא כשאר הכנויים. דעת רבינו לומר דכשאמרו דשלמה האמור בשה\"ש ומלך מלכיא שבדניאל הם קודש לא אמרו לענין שאין נמחקים אלא הרי הם כשאר הכנויין לכל דבריהם ונאמר דהוו קדש שאם השביע את העדים בהם וכפרו חייבים וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן ז\"ל. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בתשובות סוף כלל ג' וז\"ל ומ\"ש רבי מצליח דשלמה האמור בשה\"ש אינו נמחק לפי שהוא קדש לא כיון יפה וכו' עד וכ\"ש שלמה שאינו קדוש אלא בשביל שהשלום שלו והוא נמחק: \n", + "כל מלכיא האמור בדניאל וכו'. ברייתא שם כלשון רבינו (שם בשבועות) ואי אפשר לומר שהכוונה כל מקום שכתוב מלכיא שבדקו בספר דניאל ולא מצאו (כי) אלא תרי מלכיא אנת מלכא מלך מלכיא ועוד אחר וביומיהון די מלכיא אינון ולא יצדק לומר כל על שנים בלבד. ועוד שמלכיא שבאנת מלכא אינו קדוש אלא ודאי על מלך האמור במלך מלכים אמרו שהוא קדוש וכן פירש\"י כל מקום שנאמר שם מלך. ואפ\"ה קשה דהא אשכחן מלך שהוא קדש לבד מזה והוא שכתוב כען אנא נבוכדנצר משבח וכו' למלך שמיא. ולכן אני אומר דמאי דקאמר כל מלכיא האמור בדניאל אין הכוונה על ספר דניאל אלא הכונה על דברי דניאל שכל מלך שהזכיר דניאל הוא חול חוץ מזה שהוא קודש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ואין הנבואה חלה אלא על חכם וכו'. בפ\"ד דנדרים (דף ל\"ח) אמר ר' יונתן אין הקב\"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר. ומפרש רבינו גבור במדותיו כההיא דתנן איזהו גבור הכובש את יצרו. וכן אפשר לפרש עשיר השמח בחלקו אלא ששם משמע בגמרא דגבור כפשוטו שיהא בעל כח וכן עשיר כפשוטו שיהיה לו ממון הרבה. לכך נראה דרבינו סברא דנפשיה קאמר ולא מהא דר' יונתן. ומ\"מ צ\"ע למה לא כתב שיהא גבור בכח ועשיר ועניו וכהא דר' יונתן. וי\"ל שהרא\"ש פירש אהא דר' יונתן אין הקב\"ה משרה שכינתו בקביעות ומשמע מדבריו דשלא בקביעות אפשר שיתנבא אע\"פ שלא יהיה בו כל המדות הללו. ורבינו לא נחת הכא לפרש אלא תנאי הנביא להתנבאות ואפילו שלא יהא בקביעות: " + ], + [], + [], + [ + "שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף ל'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו'. בספר העיקרים מאמר ראשון פי\"ח ביאר יפה דברי רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ונאמר לא בשמים היא. בפ' הזהב (ב\"מ נ\"ט) גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אמרינן עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לבת קול שיצאת ופסקה הלכה כר\"א לא בשמים היא ואמרינן התם מאי לא בשמים היא אמר ר' ירמיה אין משגיחין בבת קול וכל שכן דאין משגיחין בנביא המתנבא: \n", + "הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. זה לשון ת\"כ על פסוק אלה המצות אשר צוה ה' את משה ואיתיה בריש מגילה: \n", + "לפיכך אם יעמוד איש וכו'. זה פשוט דמאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כי דבר סרה על ה': \n\n" + ], + [ + "וכן אם צונו בדברי הרשות וכו'. משנה סוף פרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ט) הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא כלומר המפקירם שלא חשש לדבריו ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים שנאמר אנכי אדרוש מעמו ואמרו בגמרא דכלהו נפקי מהאיש אשר לא ישמע דפשטיה קאי למוותר על דברי הנביא שאינו שומע לדבריו וכן משמע מיניה נביא שהוא עצמו אינו שומע והיינו עובר על דברי עצמו וקרי ביה לא ישמיע והיינו כובש נבואתו ואכולהו קאמר אנכי אדרוש מעמו: \n\n" + ], + [ + "וכן אם יאמר לנו הנביא וכו'. יבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ':) ובספרי אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. \n", + "ומ\"ש שנודע לנו שהוא נביא לומר שאם עד שלא נודע לנו מדברים אחרים שהוא נביא וזה החלו לעשות אין שומעין לו ואפילו העובר על דבריו בדברי הרשות אינו נענש עד שיוחזק וכך אמרו בפ' הנחנקין שהטעם ששמעו ישראל לאליהו בהר הכרמל לפי שהיה מוחזק בנבואה שאילו לא היה מוחזק לא היו שומעין לו: \n", + "וכן למדנו מהחכמים הראשונים וכו'. בסוף הנחנקין (סנהדרין צ') א\"ר אבהו א\"ר יוחנן אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו כלומר לפי שעה חוץ מעבודת כוכבים: \n", + "ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם וכו'. וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה כיון שתורתנו נצחית ולמדנו שלא יבא עוד נביא לחדש דבר ואמרו חז\"ל בכמה מקומות (חולין קכ\"ד.) אילו אמר לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתנא ליה. גם אמרו (תמורה ט\"ז. וע\"ש) על אותם הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה לא רצה הקב\"ה ללמדם ליהושע וא\"ל אין נביא רשאי לחדש דבר א\"כ כשזה מתנבא בדבר תורה נתברר לנו שדבר סרה. אבל קשה לי דאמרו פ\"ק דיבמות דיצתה בת קול לומר דהלכה כב\"ה וקיי\"ל הכי בכל דוכתא והתוס' שם ובפרק הזהב נתנו טעם לדבר ואינו עולה כפי דעת רבינו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך וכו'. וא\"ת שנראה מדבריו כאן שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור יחנק ומדבריו בראש הפרק נראה דדוקא כשבא להוסיף או לגרוע או לשנות הרי זה נביא שקר ויחנק הא כשבא לומר הלכה כדברי פלוני כיון שאינו מוסיף ולא גורע ולא משנה אינו נביא שקר. ונ\"ל דבראש הפרק לא נתכוין אלא להוציא מלבן של בעלי הכתות אשר קצתם אומרים שבא להוסיף וקצתם אומרים שבא לגרוע ולשנות לפי שאין התורה נצחית ובסוף הפרק אמר הדין הנופל במתנבא שהלכה כדברי פלוני: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בשאר מצות אבל וכו'. למעלה כשאמר אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים הזכיר שם עבודת כוכבים אגב דשאר מצות שכוונתו שם היתה לומר דבשאר מצות שומעים לנביא וכאן נתכוין לדבר בעבודת כוכבים בייחוד דאין שומעין לו אפילו לפי שעה ולמד כן ממה שאמרו אם יאמר לך הנביא עבור על ד\"ת שמע והיינו דוקא לפי שעה וכמו שכתבתי למעלה וקאמר חוץ מעבודת כוכבים אלמא דבעבודת כוכבים אפילו לפי שעה אין שומעין לו: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d360df307600192f99ebd24260d402ccdaf2e7b4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,201 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah", + "text": [ + [ + [ + "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. מלת שם שכתב כאן רבינו אינו מורה על מקום שהוא יתעלה אין לו מקום אבל מלת שם פה היא כפ\"א רפה בלשון ישמעאל. ודומה לזה מ\"ש בפרק ג' מהלכות תשובה. שלשה הם הנקראים אפיקורוסים האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע. ובפרק ה' מהלכות תעניות יש שם ימים וכו'. ועוד יש לפרש פה מלת שם לומר שהוא יתעלה נמצא בכל מקום כדכתיב מלא כל הארץ כבודו: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בקש לדעת אמתת המצאו וכו'. כתב הראב\"ד א\"א אין דעתי מיושבת על זה שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם עד שקנאו המלאכים בו ובקשו לדוחפו עד שאחז בכסא ומה הוצרך עוד. ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צריך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון. ולכן נ\"ל לפי שהקב\"ה אמר לו לא אעלה בקרבך וכו' ובקש משה שישוב וא\"ל הודיעני נא את דרכיך וא\"ל פני ילכו וגו' ומשה אמר אם אין פניך הולכים וגו' אל תאמר כשנכנס לארץ אז תלך עמנו כי לא נזוז מכאן עד שתלך עמנו וא\"ל הקב\"ה גם את הדבר הזה אעשה ויאמר הראני את כבודך כלומר אני רוצה לראות ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וכו' ואודיעך בעברי, והעם אשר הכעיס אותי יהיה מי שאחון עליו ולא על כלם. ופנים ואחור סוד גדול הוא ואין ראוי לגלותו לכל אדם ואולי בעל הדברים הזה לא ידעהו עכ\"ל. וי\"ל שמה שקנאו בו הוא מפני שהיה רוצה להוריד את התורה לארץ ולכן הוצרך לאחוז בכסא להשיב להם תשובה ואין משם הכרח שהשיג אז ההשגה הגדולה הזאת. ומ\"ש ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צורך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון י\"ל שלדעת רבינו יתפרש דהכי נאמר ליה. השגה זו שאתה שואל אין כח בבן אדם להשיגה אלא בתורת מתנת חנם אתן לך ושתשיג מה שלא ידע איש לפניך ולא ידע לאחריך: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש ברבים בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד וכו'. ריש פרק אין דורשין: \n\n" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ\"כ ראוי להקדימם וכו'. בסוכה סוף פ' הישן אמרו על ריב\"ז שלא הניח מקרא ומשנה וכו' דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא: \n", + "וכתב הר\"ן דבר קטן הוויות דאביי ורבא פי' משום דמעיקרא אמר שלא הניח מקרא ומשנה וכו' קרי להוויות דאביי ורבא דבר קטן. לפי שאין ספק שהתנאים הראשונים היו יודעים המשנה על בוריה הוויות דהוו בתר הכי אביי ורבא לדבר קטן חשבינן להו, והרמב\"ם כתב מה שרצה והלואי שלא נכתב. וכן פירש הריטב\"א וסיים אבל דבר גדול הוא מכל חכמות העולם. וזה הפירוש אמת הוא ולא כמו שפירשו אחרים והאלהים יכפר בעד עכ\"ל: \n", + "ובשם הרב אליהו מזרחי ז\"ל מצאתי כתוב וז\"ל מן המבואר ששם גדול נאמר על שני פנים. אם בכמות. אם באיכות. ושהגדול באיכות יחלק עוד לשנים. האחד מהם על גודל הדרוש ומעלתו. וזה עוד יחלק לשני פנים אם מצד גודל נושא הדרוש ואם מצד עומק מושגו. והשני על גודל שכרו. ומעתה אין טענה משם גדול הנאמר על מעשה מרכבה. כי מעשה מרכבה אם נקרא גדול מהחכמה התלמודית הנה הוא גדול מצד גודל הדרוש ומעלתו בשני האופנים יחד שהם גודל נושא הדרוש ועומק מושגו. ואולם החכמה התלמודית אע\"פ שאינה חוקרת על נושא גדול כגודל חכמת מעשה מרכבה שהרי הדרוש של מעשה מרכבה הוא הבורא יתעלה בין לדעת חכמי הקבלה בין לדעת חכמי המחקר ונושא החכמה התלמודית הם מעשה מצותיו יתברך. מ\"מ כאשר לא יודע הענין בה מצד גודל נושא הדרוש וקשיו רק מצד גודל השכר ומיעוטו הנה בלי ספק שהחכמה התלמודית היא השורש והעיקר אשר בה נזכה לחיי העוה\"ב משאר מיני החכמות והיא החכמה היותר גדולה מזה הצד מכל מה שזולתה והביא ראיות על זה: \n", + "ואני אומר שע\"פ דרך זה יתבאר הא דתנן ר\"א (בן) חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן גופי הלכות וכו' לומר שאע\"פ שתקופות וגימטריאות עסקם בדברים מעולים שהם הגרמים השמימיים וקינים הם דבר קל הערך. ופתחי נדה נושאם דבר מכוער. אעפ\"כ אלו הן גופי הלכות כלומר עיקרי תורה מצד השכר הגדול הצפון לעוסקים בהם. ותקופות וגימטריאות אע\"פ שנושאם דברים מעולים מאד אינם עיקרים אלא כמו פרפראות לחכמה התלמודית שהיא ראויה להקרא חכמה סתם להיות עסקה בפירוש מצותיו יתברך ולגודל השכר הניתן לעוסקים בה ומקיימין מצותיה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם וכו' עד בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין העובדי כוכבים. הכל בסנהדרין (דף ע\"ד) א\"ר יוחנן משום ר' שמעון בר יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת ההמרה אבל בשעת ההמרה אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפי' שלא בשעת ההמרה לא אמרו אלא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור. אמר רב יעקב אמר ר' יוחנן אין בפרהסיא פחות מעשרה בני אדם ואמרו שם דבעינן שיהיו ישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. והקשו שם והא אסתר בפרהסיא הואי כלומר ונבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה. אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה כלומר היא אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה. רבא אמר הנאת עצמן שאני ואזדא לטעמיה דאמר רבא עובד כוכבים דאמר לישראל קטול אספסתא פי' קצור עשב בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך, לקטול ולא לקטליה. שדי לנהרא לקטליה ולא לקטול מ\"ט לעבורי מילתא הוא דבעי. ופסק רבינו כרבא ונראה דסבירא ליה כהרמב\"ן דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל ג\"ע הוא דא\"כ לרבא דאמר הנאת עצמן שאני כלומר אפילו עבדה מעשה הא אמרינן דבשלש עבירות יהרג ואל יעבור אפילו מתכוין להנאת עצמו. והיינו טעמא דלא הוי בכלל ג\"ע דאי בזנות גזירת בית דין של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות הוא ולית ליה דרשה דאל תקרי לבת לומר דהיתה אשת איש. ואפשר שלזה כיון רש\"י שכתב על מה שהקשו והא אסתר פרהסיא הואי ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה. נשמר דלא נימא דפריך דאשת איש הואי ולא מסרה נפשה דא\"כ לא הוה מתרץ רבא מידי דכיון דג\"ע היא אפי' מתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור. ועל מה שכתב הגמרא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור שאלו מאי מצוה קלה אמר רבא ב\"ר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש\"י שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפי' שינוי שאין בו מצוה אלא מנהג בעלמא. והתימא על רבינו שכתב אפי' על מצוה משאר מצות דמשמע דדוקא מצוה אבל לא מנהג. ואפשר שרבינו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפי' הרי\"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מל\"ת היא כמ\"ש בפי\"א מהלכות עובדי כוכבים שאין מתדמין לעובדי כוכבים לא במלבוש ולא בשיער שנאמר ולא תלכו בחוקות וגו' וכתוב בנימוקי יוסף דהא דאמרינן עובד כוכבים הבא על בת ישראל לא הוי בכלל ג\"ע דוקא הוא אבל ישראל הבא [על] העובדת כוכבים בכלל עריות חמורות היא דהא זמנין דמיחייב מיתה עלה דקנאים פוגעים בו ואם לא פגעו בו קנאים חייב כרת. וכתב עוד שכל דבר שבידם להעבירו בעל כרחו אין לנו למסור נפשנו למיתה בשב ואל תעשה וכדאשכחן באסתר דקרקע עולם היתה ואפי' בשעת ההמרה כדאשכחן באלישע בעל כנפים שנטל תפילין מראשו כשראה קסדור. וכתב הר\"ן בפ' במה טומנין דלא אמרו יהרג ואל יעבור אלא לעבור על מצות ל\"ת אבל לא דגזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים ועוד שהם יכולים לבטלה ממנו על כרחו שיניחוהו בבית האסורין ותבטל מאליה עכ\"ל. וקשיא לי שהרי רב חנינא בן תרדיון מסר נפשו כדי לעסוק בתורה וכן ר' יהודה בן בבא כדי לסמוך זקנים ובמדרש מה לך יוצא ליסקל על שנטלתי לולב מה לך יוצא ליצלב על שמלתי את בני ואין לומר מדת חסידות שנו כאן אלא משמע שעל פי הדין היו עושים כן וההיא דאלישע בעל כנפים לא מכרעא דכבר קיים באותו היום מצות תפילין וגם לא אמר לקסדור שמקיים גזירתם שלא להניח תפילין אבל השיב למה ששאלו מה זה בידך ואמר כנפי יונה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. סובר רבינו שכשאמרו בגמרא יעבור ואל יהרג פירוש צריך לעבור כדי שלא יהרג. אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם: \n", + "ואעפ\"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'. כ\"כ ג\"כ התוס' בר\"פ הבא על יבמתו (יבמות נ\"ד) והביאו ראיה דקאמר בפ' רבי ישמעאל (ע\"ז נ\"ד) דנעבד באונס אסור וכו'. ודע דהא דאמרן שמפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו היינו בשאר עבירות חוץ ממי שאנסוהו לבא על הערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת כמבואר בדברי רבינו פ\"א מהלכות איסורי ביאה: \n", + "כתב הרמ\"ך מכיון שעבר באונס אין מלקין אותו ואין ממיתין וכו'. תמיהא לי דתנן ריש פרק ארבע מיתות דפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ומפרש בגמ' אע\"ג דמכוין לבזוייה וההוא ודאי מוטעה הוא אע\"פ שקיבל עליו התראה דסבור דהתראתם בטל ואפ\"ה חייב וה\"נ אם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה, עכ\"ל. ואין תלונתו על רבינו אלא על חז\"ל שדרשו ההוא ולא אנוס. ומ\"ש שאם עבד כוכבים באונס והתרו בו חייב מיתה דברים תמוהים הם שהם שני הפכים בנושא אחד שאם קיבל עליו התראה הרי זה מרוצה ולא אנוס ואם אומר שאעפ\"כ הוא רוצה לעבדה מפני שאונסים אותו ה\"ז אנוס לא מרוצה. ולענין מה שהקשה מפוער עצמו לבעל פעור לאו קושיא היא שרבינו מפרש דלאו לענין חיוב סקילה אמרינן דזו היא עבודתה אלא לענין חיוב חטאת וכך מבואר בדברי רבינו פרק ג' מהלכות עבודת כוכבים שכתב וז\"ל העובד כוכבים כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו, עכ\"ל: \n", + "ומה אם עבודת כוכבים שחמורה מן הכל וכו' אין חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין. כתב הרמ\"ך נראה כי זה ק\"ו פריכא הוא דכרת לא מיחייב דרחמנא לבא בעי ואי לא מקבלה עליה באלוה לאו כלום הוא אבל מיתת ב\"ד שהיא בעדים והתראה כיון שעבר אחר שהתרו בו חייב כדאמרינן הפוער עצמו לפעור זהו עבודתו ואע\"ג דמכוין לבזוייה, עכ\"ל. ואיני רואה טעם בדברים אלו דכיון שאינו עובד אלא באונס מה התראה שייך בזה וכמו שכתבתי בסמוך: \n\n" + ], + [ + "נשים שאמרו להם וכו'. משנה פ\"ח דתרומות כלשון רבינו. כתב הרשב\"א בתשובה בסיעה של נשים עוברת ואמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמאה ואם לאו הרי אנו מטמאים את כלכן אפילו היתה אחת מהן מחוללת יטמאו את כולן ואל ימסרו אותה להם. ולא דמי למה שאמרו שם שאם היתה ככר של תרומה טמאה ימסרו אותה ולא יטמאו את כל הככרות של תרומה דככר תרומה טמאה שאני דטמא הוא לגמרי ומה יוסיף עוד זה אבל אשה אם חללה עצמה פעם אחת ונטמאת בעבירה כל שתעבור ותטמא את עצמה תוסיף על חטאתה פשע ובפעם הזאת אין בינה לבין הטהורה והכשרה שבהן ולא כלום ולמה יאנסוה למסרה להם שלא מדעתה ועוד שמא כבר הרהרה תשובה ושבה מדרכה הרעה: \n", + "וכן אם אמרו להם וכו'. בירושלמי על אותה משנה דבסמוך תניא סיעת בני אדם המהלכים בדרך ופגעו בהם עובדי כוכבים ואמרו להם תנו לנו אחד מהם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג כולכם אפילו כלם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ולא יהרגו אמר ר\"ל והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אפילו שאינו חייב מיתה ומייתי התם עובדא בהאי בר נש תבעתיה מלכותא וערק ללוד לגבי ריב\"ל ואקיף מלכא מדינתא ויהב להו והוה אליהו רגיל דמתגלי ליה ותו לא איתגלי ליה וצם כמה צומין עד דאיתגלי ליה א\"ל לדילטור אנא מתגלי א\"ל ולא משנה עשיתי א\"ל וזו משנת חסידים היא. ופסק רבינו כר\"ל אף על גב דמן הסתם לא קיי\"ל כוותיה לגבי דר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר דלא ימסרוהו בידים ביד העובדי כוכבים ועוד דמתניתא מסייעא ליה דקתני כשבע בן בכרי משמע כשחייב מיתה כמותו דוקא ומקרא איכא למידק הכי שאל\"כ למה ליה ליואב למימר נשא יד במלך בדוד כלומר והרי הוא חייב מיתה משמע דאי לאו הכי לא היו רשאים למוסרו לו וסובר רבינו דההוא בר נש דריב\"ל היה חייב מיתה כשבע בן בכרי ואפ\"ה לא איתגלי ליה אליהו מפני שמסרו וא\"ל וזו משנת חסידים היא אלמא דלכתחילה אין מורים כן: \n", + "כתב הרמ\"ך אף על פי שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא (פסחים כ\"ה) דמש\"ה אמרינן בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני שיחדו לו וא\"ל קטול לפלניא ומש\"ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע\"פ טענה זו א\"א להם למסור שום אחד מהם אבל אי קשיא על ר\"ל קשיא דאמר שאע\"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס\"ל לר\"ל שמ\"ש דבש\"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש\"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה\"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור: \n\n" + ], + [ + "כענין שאמרו באונסין וכו' ומתרפאין בכל איסורין שבתורה וכו'. פסחים פרק כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״א) כי אתא רבין א״ר יוחנן בכל מתרפאין פירוש במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים: \n\n" + ], + [ + "ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו וכו'. מבואר שם קרוב ללשון רבינו: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורין וכו'. פסחים שם (דף כ\"ה ע\"ב) מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה פירוש בוסר זיתים קטנים א\"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור א\"ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא כלומר שכיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאורייתא. ופוסק רבינו כשתי הלשונות דלענין דינא תרווייהו איתנהו ובאיסורין דרבנן י\"א דכיון דלא מתסרי אלא דרבנן שרו אפילו דרך הנאתן וי\"א דאפשר דקיל טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן: \n", + "כתוב באורחות חיים על מ\"ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה י\"א דלא התיר אלא בחמץ דנכרי וכ\"כ הרשב\"א דחמץ דנכרי הוא והשאילה לישראל או הניחה ע\"ג מכתו ואין אחריותה על ישראל ואם אין מלוגמא לנכרי מקנה לו ישראל קמח ועושה הנכרי ממנה מלוגמא ונותנה ע\"ג מכת ישראל, עכ\"ל: \n", + "חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב וכו'. כך מתבאר שם (כ\"ד:) בגמ' דלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה וממילא שמעינן דאין מתרפאין בהם שלא במקום סכנה אפילו שלא כדרך הנאתן דדוקא בשאר איסורין דשלא כדרך הנאתן שרי מדאורייתא הוא דשריא שלא במקום הסכנה: \n\n" + ], + [ + "מי שנתן עיניו באשה וכו'. מעשה בסנהדרין סוף פרק בן סורר (סנהדרין דף ע״ה) ואיכא מ״ד התם דאשת איש היתה ואיכא מ״ד דפנויה היתה ושקלו וטרו אליביה מ״ט אסרו לו לספר עמה ואמר רב אחא כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ושם הקשו ולינסבה ותירצו דלא מייתבא דעתיה דכתיב מים גנובים ימתקו: \n\n" + ], + [], + [ + "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם וכו'. בסוף יומא (דף פ\"ו) היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה. זו היא גירסת רש\"י. אבל גירסת רבינו נראה שהיא בהפך לא שנו אלא באתרא דתבעי אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה כלומר שאם תובעו והוא מקיף אז איכא חילול השם אבל אם אינו תובעו ליכא חילול השם. ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וזהו שכתב רבינו הכל לפי גודלו של חכם וכו'. \n", + "ומ\"ש או שירבה בשחוק, למדו מדתנן פ\"ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר כלומר להיות נאמן על המעשרות מה דברים יקבל עליו וא\"ר יהודה שצריך לקבל עליו שלא ירבה בשחוק ואע\"ג דרבנן פליגי עליה ואמרו דאינו צריך ע\"כ לא פליגי אלא במקבל להיות נאמן על המעשרות אבל ת\"ח אין ה\"נ שצריך שלא ירבה בשחוק. \n", + "ומ\"ש או באכילה ושתיה וכו'. ברייתא בפסחים (דף מ\"ט) סוף פרק אלו עוברין תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום מחלל שם שמים. וממה שכתב אצל ע\"ה וביניהם נראה לדקדק דדוקא כשאוכל עמהם ובביתם אבל אם הם אוכלים עמו בביתו או הוא אוכל בביתם ולא עמהם כדרך האכסנאין שרי: \n", + "או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת עד סוף הפרק. ברייתא בסוף יומא (דף פ\"ו) קרובה ללשון רבינו. ושיעור הלשון כך הוא ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין בתנאי שלא יתרחק הרבה משורת הדין לצד הטוב עד שיראה שאינו מן היישוב או עד שישתומם אלא יעשה לפנים משורת הדין באופן ממוצע עד שבעשייתו כל המעשים טובים שזכרנו ימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל המאבד וכו'. כך פשוט פרק הקומץ רבה (מנחות דף ל') ובסוף מכות (דף כ\"ב) ובספרי פרשת ראה: \n\n" + ], + [ + "ושבעה שמות הם וכו'. ברייתא סוף פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) אלו הן שמות שאין נמחקין כגון א״ל אלהי״ך אלהי״ם אלהיכ״ם אהי״ה אשר אהי״ה אדנ״י וי״ה שד״י צבאו״ת הרי אלו אין נמחקין, ונראה שגירסת רבינו א״ל אלו״ה אלה״י אלהי״ם וגירסא נכונה היא דאשמעינן דו״ה דאלו״ה וה״י דאלה״י והי״ם דאלהי״ם הוו מעצם השם ולא דמו לכ״ם דאלהיכ״ם דאינו מעצם השם אלא דהשם קדשו. ואע״ג דאשמעינן דהי״ם מאלהי״ם הוי מעצם השם מכל מקום איצטריך לאשמועינן בה״י דאלה״י דאיכא למימר כיון דאלה״י הוא סמוך לעולם הוה ה״י דידיה ככ״ם דאלהיכ״ם. וטעמא דלא דמי לכ״ם דאלהיכ״ם היינו משום דכיון דאשכחן ה״י שהוא מעצם השם באלהי״ם כל היכא דאשכחן אלה״י הוי קדוש מעצמו משא״כ בכ״ם דאלהיכ״ם. ונראה שלא היה בגירסת רבינו אהי״ה אשר אהי״ה. \n", + "ומ\"ש רבינו שהם שבעה שמות ובפרטן אתה מוצא שמונה היינו משום דאדנ\"י וי\"ה שם אחד ולא דמו לא\"ל אלו\"ה דהכא אדנ\"י הוא נקרא אף כשהוא נכתב יהו\"ה. ובנוסחא אחרת מספרי רבינו מצאתי שלא היה כתוב אלהי ולפי אותה גירסא הוו שפיר שבעה שמות אף אם נמנה שם הוי\"ה ושם אדנות בשנים. ובנוסחא שנדפסה בווניציאה כתוב ושבעה שמות הם, שהם הנכתב יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א והוא השם המפורש או הנכתב אדנ\"י ואלו\"ה ואלהי\"ם ואהי\"ה ושד\"י וצבאו\"ת. ונוסחא נכונה היא דמני שם אהי\"ה בכלל השבעה שמות ואין אנו צריכים לידחק למנות שם ההויה ושם אדנות באחד. ושפיר עבד דלא מני אל ולא אלהי משום דבכלל אלו\"ה ואלהי\"ם הוו אלא דאכתי קשה אמאי איצטריך למנות אלוה הא בכלל אלהי\"ם הוא: \n\n" + ], + [ + "כל הנטפל לשם מלפניו וכו'. שם בברייתא (שבועות ל\"ה) פלוגתא דתנאי דאיכא מ\"ד בין מלפניו בין מלאחריו נמחק ואחרים אומרים לאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם אמר רב הונא הלכה כאחרים: \n", + "ואע\"פ שנתקדשו ואסור למוחקם וכו'. הוא אשר דברתי דשאני לן בין האותיות שהם קדושות לפי שהם מעצם השם לאותיות שאינם מעצם השם רק שהשם קדשם: \n\n" + ], + [ + "כתב אל\"ף למ\"ד מאלהי\"ם וכו'. ברייתא שם כתב א\"ל מאלהי\"ם י\"ה מיהו\"ה אינו נמחק ש\"ד משד\"י צ\"ב מצבאות הרי זה נמחק ופסק שם שמואל הלכה כן: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א זה אינו כלום וכו' הרי אלו נמחקין עכ\"ל. ויש לתמוה שדברי הראב\"ד הם דברי רבינו אות באות והיאך כתב עליו זה אינו כלום. וי\"ל שכוונת הראב\"ד לומר שלא הוזכר בגמרא אלא י\"ה מיהו\"ה, כלומר דוקא כשנתכוין לכתוב השם שלם וכתב י\"ה למעלת שם המיוחד אבל כשלא נתכוין רק לכתוב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו לא אמרו שאינו נמחק. וא\"ל מאלהי\"ם דאינו נמחק היינו משום שאף אם נתכוין לכתבו שם בפני עצמו אינו נמחק ולא גרע מפני שנתכוין לכתוב אלהי\"ם משא\"כ בשם י\"ה והביא כל לשון הברייתא כלומר אין עוד מלבדו וא\"כ מהיכא תיתי לן. והמדקדק בלשון רבינו יראה שאין מקום להשגתו שדעתו ז\"ל לומר די\"ה הוא מקצת שם המפורש ומצד זה חלה עליו הקדושה ולכן לא מנו אותו בשמות שאינן נמחקים משא\"כ באל ואלהים דאל הוי שם בפני עצמו ולא מפני שהוא מקצת שם אלהים וכיון שהכותב מקצת שם המפורש אינו נמחק כל שכן הכותב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו שיש לו שתי קדושות קדושת שם המפורש וקדושתו שהוא שם בפני עצמו. וכן מפורש במסכת סופרים ובירושלמי פ\"ק דמגילה הכותב א\"ל מד' אותיות י\"ה מד' אותיות אינם נמחקין מפני שיש שמות כיוצא בהם, עכ\"ל. וזה מבואר בדברי רבינו שהכותב י\"ה לכוונת שם בפני עצמו אינו נמחק ודלא כדמשמע מהראב\"ד שהוא נמחק. ואפשר שנזדמנה להראב\"ד בדברי רבינו נוסחא זו ענינה. כתב אל\"ף למ\"ד מאלהי\"ם ו\"ה מיהו\"ה אינו נמחק. וכך נראה שהיתה נוסחת ההגהות שכתבו י\"ה מיהו\"ה לא דמי וכו'. ועל זה אומר דלא אמרו אלא י\"ה אבל צ\"ב וש\"ד נמחקין והוא הדין לו\"ה כיון שאינו שם בפני עצמו: \n", + "והרב הר\"ם אלשקאר ז\"ל כתב בתשובה שכוונת הראב\"ד להשיג על רבינו במ\"ש שאם כתב ש\"ד משד\"י וצ\"ב מצבאות ולא השלים השם הרי זה נמחק דמשמע שאם היה כתוב השם כולו אינו יכול למחוק ממנו לא ש\"ד ולא צ\"ב שהרי לא אמרו בברייתא כתב אלא בא\"ל מאלהי\"ם י\"ה מיהו\"ה בהני הוא שאמרו כתב ואפילו שלא היה כל השם כתוב אבל גבי ש\"ד משד\"י וצ\"ב מצבאות לא אמרו כתב אלא אפילו שיהא כל השם כתוב יכול למחוק ממנו ש\"ד וצ\"ב עכ\"ל. ודבר תימה הוא להעלות על הדעת שאחר שיהא כל השם כתוב יהיה מותר למחוק ממנו אפילו אות אחת כ\"ש רוב אותיותיו. ומה שרצה להכריע מדלא קתני בברייתא גבי ש\"ד וצ\"ב כתב אינו הכרע דהא פשיטא דאכתב דקתני ברישא קאי. ועוד שא\"א לומר שיהא זו כוונת הראב\"ד שא\"כ כך ה\"ל לכתוב לא אמרו אלא כתב א\"ל מאלהי\"ם ולא ה\"ל להשמיט תיבת כתב מהשגתו מאחר שהיא עיקר השגתו: \n\n" + ], + [ + "שאר הכנויים שמשבחים בהם את הקב\"ה וכו'. שם בברייתא: \n\n" + ], + [ + "כלי שהיה שם כתוב עליו וכו'. פ\"ק דערכין (דף ו'): \n", + "וכן אם היה שם כתוב וכו'. ברייתא פרק כל כתבי (שבת ק\"כ) הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ופסק כתנא קמא ושם אמרו האי גמי היכי דמי אי מיהדק הוי חציצה ואי לא מיהדק עיילי ביה מיא. חציצה תיפוק ליה משום דיו בלחה מ\"מ קשיא אלא אמר רבה בר שילא היינו טעמייהו דרבנן דקא סברי אסור לעמוד לפני השם ערום כלומר דמטעם מחיקת השם אינו אסור דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי ולא חש רבינו לכתוב דדוקא בדיו לחה לפי שזה אינו מענין הלכות אלו אלא מענין הלכות מקואות. ומה שאמר ואם לא מצא גמי וכו'. פשוט הוא: \n\n" + ], + [ + "הסותר אפילו אבן אחת וכו'. בספרי פרשת ראה אנכי: \n", + "וכן השורף עצי הקדש וכו'. הכי מפורש בסוף מכות (דף כ\"ב): \n\n" + ], + [ + "כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן וכו'. כך פשוט בריש פרק כל כתבי (שבת דף קט\"ז): \n", + "והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות. ככל עובר על דברי חכמים: \n", + "אבל אפיקורוס שכתב ספר תורה וכו'. גיטין פרק השולח (גיטין דף מ״ה ע״ב) אמר רב נחמן נקטינן ס״ת שכתב אפיקורוס ישרף ובפ' כל כתבי (שבת שם) אמרינן אספרים שכתבם אפיקורוס א״ר טרפון אקפח את בני שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהם ור' ישמעאל אמר ק״ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילים איבה בין ישראל לאביהם שבשמים עאכ״ו: \n", + "אבל עובד כוכבים שכתב את השם וכו'. פרק השולח (גיטין מ\"ה) ס\"ת שכתבו עובד כוכבים יגנז: \n\n" + ], + [ + "כל השמות האמורים באברהם וכו'. עד סוף הפרק. הכל סוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) \n", + "ומ\"ש אף זה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך לפי יש אומרים שהוא חול שהיה מדבר עם המלאכים ואיפסקא הלכתא דאף זה קודש דכתיב לעיל מיניה וירא אליו ה' ואמר להקב\"ה אל נא תעבור מעל עבדך המתן לי כאן עד שאכניס האורחים: \n", + "כל השמות האמורים בלוט וכו' חוץ מזה וכו'. ונתנו טעם בגמרא משום להחיות את נפשי מי שיש בידו להמית ולהחיות זה הקב\"ה. וכתב הריטב\"א הא ודאי ליכא אלא אחד שהוא חול הנה נא אדני סורו נא והא דנקט כל שמות אגב ריהטיה נקט הכי. וכתב עוד מי שיש בידו להמית ולהחיות והא דכתיב ויאמר אליהם פירוש בפניהם: \n", + "כל השמות האמורים בגבעת בנימין וכו'. פלוגתא דר\"א ורבי יהושע ופסק כר' יהושע. \n", + "ומ\"ש האמורים במיכה חול וכו' אע\"ג דפליג התם ר\"א את\"ק דיהו\"ה קדש פסק כת\"ק. ומה שכתב בנבות קדש מוסכם: \n", + "כל שלמה האמור בשיר השירים וכו'. בגמרא הכי איתא כל שלמה האמור בשה\"ש קדש. שיר למי שהשלום שלו חוץ מזה כרמי שלי לפני האלף לך שלמה כלומר לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן. כלומר הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם. וי\"א אף זה הנה מטתו שלשלמה שהיה נבעת מאשמדאי כדאמרינן בגיטין. וי\"א אף זה ולא מיבעיא האיך אלא הא דאמר שמואל כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא כלומר באנגריא לא מיענשה שנאמר האלף לך מלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו מלכותא דארעא כמאן לא כת\"ק ולא כי\"א אלא ה\"ק אף זה קודש וזהו חול דמטתו ושמואל דאמר כיש אומרים וכיון דשמואל כי\"א משמע דהכי אית לן למפסק. והר\"ן תמה על רבינו שפסק כת\"ק. ולי נראה דהיינו טעמא דכיון דלשמואל אנו צריכין להגיה לשון וי\"א לא נקטינן כותיה אלא נקטינן במאי דמשמע פשט לשון י\"א אף זה חול דמשמע ולא מיבעיא האיך וכיון שאנו תופשים הברייתא כפשטה פסקינן כת\"ק: \n", + "והרי הוא כשאר הכנויים. דעת רבינו לומר דכשאמרו דשלמה האמור בשה\"ש ומלך מלכיא שבדניאל הם קודש לא אמרו לענין שאין נמחקים אלא הרי הם כשאר הכנויין לכל דבריהם ונאמר דהוו קדש שאם השביע את העדים בהם וכפרו חייבים וכ\"כ הריטב\"א והר\"ן ז\"ל. וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בתשובות סוף כלל ג' וז\"ל ומ\"ש רבי מצליח דשלמה האמור בשה\"ש אינו נמחק לפי שהוא קדש לא כיון יפה וכו' עד וכ\"ש שלמה שאינו קדוש אלא בשביל שהשלום שלו והוא נמחק: \n", + "כל מלכיא האמור בדניאל וכו'. ברייתא שם כלשון רבינו (שם בשבועות) ואי אפשר לומר שהכוונה כל מקום שכתוב מלכיא שבדקו בספר דניאל ולא מצאו (כי) אלא תרי מלכיא אנת מלכא מלך מלכיא ועוד אחר וביומיהון די מלכיא אינון ולא יצדק לומר כל על שנים בלבד. ועוד שמלכיא שבאנת מלכא אינו קדוש אלא ודאי על מלך האמור במלך מלכים אמרו שהוא קדוש וכן פירש\"י כל מקום שנאמר שם מלך. ואפ\"ה קשה דהא אשכחן מלך שהוא קדש לבד מזה והוא שכתוב כען אנא נבוכדנצר משבח וכו' למלך שמיא. ולכן אני אומר דמאי דקאמר כל מלכיא האמור בדניאל אין הכוונה על ספר דניאל אלא הכונה על דברי דניאל שכל מלך שהזכיר דניאל הוא חול חוץ מזה שהוא קודש: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ואין הנבואה חלה אלא על חכם וכו'. בפ\"ד דנדרים (דף ל\"ח) אמר ר' יונתן אין הקב\"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר. ומפרש רבינו גבור במדותיו כההיא דתנן איזהו גבור הכובש את יצרו. וכן אפשר לפרש עשיר השמח בחלקו אלא ששם משמע בגמרא דגבור כפשוטו שיהא בעל כח וכן עשיר כפשוטו שיהיה לו ממון הרבה. לכך נראה דרבינו סברא דנפשיה קאמר ולא מהא דר' יונתן. ומ\"מ צ\"ע למה לא כתב שיהא גבור בכח ועשיר ועניו וכהא דר' יונתן. וי\"ל שהרא\"ש פירש אהא דר' יונתן אין הקב\"ה משרה שכינתו בקביעות ומשמע מדבריו דשלא בקביעות אפשר שיתנבא אע\"פ שלא יהיה בו כל המדות הללו. ורבינו לא נחת הכא לפרש אלא תנאי הנביא להתנבאות ואפילו שלא יהא בקביעות: " + ], + [], + [], + [ + "שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת דף ל'): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה וכו'. בספר העיקרים מאמר ראשון פי\"ח ביאר יפה דברי רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ונאמר לא בשמים היא. בפ' הזהב (ב\"מ נ\"ט) גבי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן אמרינן עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לבת קול שיצאת ופסקה הלכה כר\"א לא בשמים היא ואמרינן התם מאי לא בשמים היא אמר ר' ירמיה אין משגיחין בבת קול וכל שכן דאין משגיחין בנביא המתנבא: \n", + "הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. זה לשון ת\"כ על פסוק אלה המצות אשר צוה ה' את משה ואיתיה בריש מגילה: \n", + "לפיכך אם יעמוד איש וכו'. זה פשוט דמאחר שקבלנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה הא ודאי משקר הוא ועליו נאמר ומת הנביא ההוא כי דבר סרה על ה': \n\n" + ], + [ + "וכן אם צונו בדברי הרשות וכו'. משנה סוף פרק הנחנקין (סנהדרין פ\"ט) הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא כלומר המפקירם שלא חשש לדבריו ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים שנאמר אנכי אדרוש מעמו ואמרו בגמרא דכלהו נפקי מהאיש אשר לא ישמע דפשטיה קאי למוותר על דברי הנביא שאינו שומע לדבריו וכן משמע מיניה נביא שהוא עצמו אינו שומע והיינו עובר על דברי עצמו וקרי ביה לא ישמיע והיינו כובש נבואתו ואכולהו קאמר אנכי אדרוש מעמו: \n\n" + ], + [ + "וכן אם יאמר לנו הנביא וכו'. יבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ':) ובספרי אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. \n", + "ומ\"ש שנודע לנו שהוא נביא לומר שאם עד שלא נודע לנו מדברים אחרים שהוא נביא וזה החלו לעשות אין שומעין לו ואפילו העובר על דבריו בדברי הרשות אינו נענש עד שיוחזק וכך אמרו בפ' הנחנקין שהטעם ששמעו ישראל לאליהו בהר הכרמל לפי שהיה מוחזק בנבואה שאילו לא היה מוחזק לא היו שומעין לו: \n", + "וכן למדנו מהחכמים הראשונים וכו'. בסוף הנחנקין (סנהדרין צ') א\"ר אבהו א\"ר יוחנן אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו כלומר לפי שעה חוץ מעבודת כוכבים: \n", + "ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם וכו'. וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה כיון שתורתנו נצחית ולמדנו שלא יבא עוד נביא לחדש דבר ואמרו חז\"ל בכמה מקומות (חולין קכ\"ד.) אילו אמר לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתנא ליה. גם אמרו (תמורה ט\"ז. וע\"ש) על אותם הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה לא רצה הקב\"ה ללמדם ליהושע וא\"ל אין נביא רשאי לחדש דבר א\"כ כשזה מתנבא בדבר תורה נתברר לנו שדבר סרה. אבל קשה לי דאמרו פ\"ק דיבמות דיצתה בת קול לומר דהלכה כב\"ה וקיי\"ל הכי בכל דוכתא והתוס' שם ובפרק הזהב נתנו טעם לדבר ואינו עולה כפי דעת רבינו וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך וכו'. וא\"ת שנראה מדבריו כאן שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור יחנק ומדבריו בראש הפרק נראה דדוקא כשבא להוסיף או לגרוע או לשנות הרי זה נביא שקר ויחנק הא כשבא לומר הלכה כדברי פלוני כיון שאינו מוסיף ולא גורע ולא משנה אינו נביא שקר. ונ\"ל דבראש הפרק לא נתכוין אלא להוציא מלבן של בעלי הכתות אשר קצתם אומרים שבא להוסיף וקצתם אומרים שבא לגרוע ולשנות לפי שאין התורה נצחית ובסוף הפרק אמר הדין הנופל במתנבא שהלכה כדברי פלוני: \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בשאר מצות אבל וכו'. למעלה כשאמר אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת כוכבים הזכיר שם עבודת כוכבים אגב דשאר מצות שכוונתו שם היתה לומר דבשאר מצות שומעים לנביא וכאן נתכוין לדבר בעבודת כוכבים בייחוד דאין שומעין לו אפילו לפי שעה ולמד כן ממה שאמרו אם יאמר לך הנביא עבור על ד\"ת שמע והיינו דוקא לפי שעה וכמו שכתבתי למעלה וקאמר חוץ מעבודת כוכבים אלמא דבעבודת כוכבים אפילו לפי שעה אין שומעין לו: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..aee3d7ca6a9f51d79c9ce8b5d8c79e596707df6e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,221 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות דעות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד וכו'. בפרק קמא דסוטה (דף ה'): \n\n" + ], + [], + [ + "כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון וכו'. (שבת קל\"ג:) (ספ\"ק דסוטה): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר וכו' ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה. בריש סוטה (דף ה'): \n", + "וכן הכעס מדה רעה וכו' ואם רצה להטיל אימה וכו'. פ' ר\"א דאורג (שבת ק\"ה): \n", + "ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא וכו'. בפסחים ריש אלו דברים (פסחים דף ס״ו). \n", + "ומ\"ש ובעלי כעס אין חייהם חיים. [פסחים קי\"ג:]: \n", + "ודרך הצדיקים הם עלובים וכו'. בפ' השולח (גיטין דף ל\"ו) ובפ\"ב דיומא (דף כ\"ג): \n\n" + ], + [ + "אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח וכו'. בפרק הישן (סוכה כ\"ח) מצאתי כן על ריב\"ז אבל על רב איני יודע כעת מקומו: \n", + "אמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. בריש פסחים (דף ג'): \n\n" + ], + [], + [ + "ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב וכו' ואסור לגנוב דעת הבריות וכו' עד אלא שפת אמת וכו'. הכל פ' גיד הנשה (חולין צ\"ד) ושם אמרו שאם היה עושה לחבירו כבודות אלו כדי להראות לבריות שחברו חשוב וחביב בעיניו מותר. ותמהני שלא הזכירו רבינו: \n\n" + ], + [ + "אלא מקבל את כל האדם בספר פנים יפות. בפ\"ק דאבות: \n", + "כך אמרו חכמים הקנאה והתאוה וכו'. בפ\"ד דאבות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המהלך בדרך זו נקרא חוטא הרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר וכו'. בפ\"ק דתעניות (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "צריך האדם שיכוין לבו ומעשיו כולם לידע את השם וכו' עד סוף הפרק. כלל כל זה באבות דרבי נתן ואומר שם שכל העושה כן נקרא קדוש: \n", + "ועל מה שאמר רבינו וכן כשיבעול וכו'. כתב הראב\"ד אמר אברהם וכן למצות העונה אם היא מקפדת, עכ\"ל. ולא חשש רבינו להזכיר כאן העונה שהוא חייב בה ועוד יתבאר דינם בהלכות אישות וכאן לא דיבר אלא בדברים שעושה ברצונו בלא חיוב: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא יקיז לא בימות החמה וכו'. כתבו הגהות ענייני הקזה בפרק מפנין (שבת קכ\"ט) וכו' עד ולא כרבינו המחבר. ואין מדברים אלו קושיא על דברי רבינו שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי הגמרא משונה משאר ארצות כדאשכחן שאמרו בסוף פירקא קמא דמועד קטן (דף י\"א ע\"ש בתוס') שרפואת הדג לשתות עליו מים ובשאר ארצות דרך הרפואה שלא לשתות עליו מים: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל עיר שאין בה עשרה דברים אלו וכו'. ברייתא סוף פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "ולא ירבה סעודתו בכל מקום וכו'. בסוף פ' אלו עוברין (פסחים מ\"ט): \n", + "ואין ראוי לו לאכול וכו'. נראה שזהו דרך מוסר דאילו בסוף אלו עוברין לא אמרו אלא כל סעודה שאינה של מצוה אין ת\"ח רשאי ליהנות ממנה כגון מאי א\"ר יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת ת\"ח לעם הארץ, דמשמע דוקא הני לפי שיורדים מגדולתם אבל שוים שרי: \n", + "והצדיקים והחסידים וכו'. בפ\"ק דחולין (דף ז':) אמרו על ר' פנחס בן יאיר שמיום שעמד על דעתו לא בצע על פרוסה שאינה שלו: \n\n" + ], + [ + "כשחכם שותה יין וכו' ואסור לשתות יין בצהרים וכו'. בפרק רביעי דמסכת אבות. ומה שאמר שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת בפרק ערבי פסחים ירושלמי אמתניתין דבין שלישי לרביעי לא ישתה: \n\n" + ], + [ + "אע״פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד וכו' לא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול. בפ' מי שמתו (ברכות דף כ״ב) שתקנו טבילה לבעלי קריין כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. ומה שאמר אלא מלילי שבת ללילי שבת. בפרק אע״פ (כתובות ס״ב): \n", + "וכשהוא מספר עמה וכו'. בפרק אלו מותרים (נדרים כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהטעם שבניה יפיפין ביותר לפי שלא היה מספר עמה לא בתחילת הלילה ולא בסופה. וסובר רבינו שהטעם הוא לפי שבתחילת הלילה הוא שבע והולד יהיה נוצר מזרע הבא ממותרים עבים ויהיה עב השכל אטום הלב, ובסוף הלילה הוא רעב ויהיה הולד חלוש ביותר, מלבד שבדרך רפואה גם על הרעב גם על השבע יזיק לבועל: \n", + "ולא ינבל את פיו וכו'. אמרו חכמים ואפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו וכו'. בפ\"ק דחגיגה (דף ה'): \n", + "ולא יהיו שניהם לא שכורים וכו'. בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ':) וברותי מכם המורדים והפושעים אמר ר' לוי אלו בני שכרות בני אנוסה. ומה שאמר אלא יספר וישחק מעט עמה. בפרק הרואה (ברכות ס\"ב) ובפ\"ק דחגיגה (דף ה'). וכתב הטור דהא דיספר דוקא בעניני תשמיש. ומה שאמר ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד, כן כתב הטור בשם הראב\"ד על הא דאיתא בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד: \n\n" + ], + [], + [ + "צניעות גדולה נוהגים ת\"ח וכו'. סוף פ' הרואה. ומה שכתב ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק וכו' ואם נפנה בבקעה ירחיק וכו'. שם אמר עולא אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה כל שמתעטש ואין חבירו שומע. ופירש\"י דבעיטוש של מטה קאמר. איסי בר נתן מתני הכי אחורי הגדר כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע ובבקעה כל זמן שאין חבירו רואהו. ואותבינן עליה דאיסי בר נתן מדמשמע לברייתא שאע\"פ שחבירו רואהו רשאי להפנות. ושני רב אשי מאי כל זמן שאין חבירו רואהו דקאמר איסי בר נתן כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו אבל לדידיה רואהו. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש בבקעה כאיסי בר נתן וכדשני רב אשי כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו. ובאחורי הגדר פסקו כעולא משום דמאריה דתלמודא הוא טפי מאיסי בר נתן. ואע\"ג דרב אשי משני מילתיה וא\"כ משמע דסבר כוותיה במאי דגלי דעתיה פסקי כוותיה אבל באחורי הגדר דלא גלי דעתיה רב אשי כמאן סבירא ליה נקטינן כעולא לגבי איסי בר נתן. אבל רבינו פסק גם באחורי הגדר כאיסי בר נתן משמע דסבירא ליה דמאחר דחזינן דסבר רב אשי כוותיה בחדא מסתמא באידך נמי סבר כוותיה. \n", + "ומ\"ש ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית, שם (ברכות ס\"ב) ובסוף הוריות (דף י\"ג) ובריש תמיד (דף כ\"ז). ומה שאמר כדי שלא יתרחק, היינו בעיר שאין בה בתי כסאות כמו בבבל שהיו שם חכמי הגמרא וצריך להתרחק מבני אדם ליפנות ולכך קאמר שילמד עצמו ליפנות בתחלת הלילה כדי שלא יצטרך להתרחק באמצע הלילה כדי ליפנות, וכן ילמד עצמו ליפנות בתחלת היום בהשכמה שאין בני אדם מצויים כדי שלא יצטרך ליפנות ביום ויצטרך להרחיק מן הדרך שלא יהיו אחרים רואים אותו: \n\n" + ], + [ + "ת״ח לא יהא צועק וכו' אלא דיבורו בנחת עם הבריות. בסוף יומא (דף פ״ו.). ומה שאמר ומקדים שלום לכל אדם. פ״ד דאבות. ומה שאמר ודן את כל אדם לכף זכות, בפ״ק דאבות. ומה שאמר מספר בשבח חבירו. פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע'). ומה שאמר אוהב שלום ורודף שלום. בפ״ק דאבות. ומה שכתב אם ראה שדבריו מועילים ונשמעים יאמר ואם לאו ישתוק. בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס״ה): \n", + "כיצד לא ירצה את חבירו וכו'. במסכת אבות פרק ד': \n", + "ולא ישנה בדבורו וכו' אלא בדברי שלום וכו'. בס\"פ הבע\"י שם: \n", + "ולא יספר עם אשה וכו' ולא ילך בקומה זקופה וכו'. פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ״ג): \n\n" + ], + [], + [ + "ואסור לו שימצא בבגדו כתם וכו'. שבת פרק אלו קשרים (שבת קי״ד.). ", + "ומ\"ש ולא יהא בשרו נראה מתחת בגדיו וכו'. פרק חזקת הבתים (דף נ\"ז) ודלא כפירוש רשב\"ם: ", + "ולא ישלשל טליתו. פ' אלו קשרים (שם): ", + "ולא ינעול מנעלים המטולאים וכו'. שם ופרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ג): ", + "ולא יצא מבושם לשוק וכו' עד לצאת בו לתלמודו. פ' כיצד מברכין (שם). ואמרו שם לא אמרן דאסור לצאת מבושם אלא בגדו אבל גופו זיעא מעברא. ומספקא לן בשערו ופסק רבינו דדמי לבגדו ואסור כדי להתרחק מן החשד. ", + "ומ\"ש רבינו ולא יצא מבושם ולא בבגדים מבושמים. אפשר דתנא והדר מפרש כיצד לא יצא מבושם בבגדיו. או שכוונתו שלא יצא בבושם ממש אפילו בגופו דבושם ממש לא מעבר ליה זיעה ולא אמרו דמעברא אלא שמן הטוב וכיוצא בו: " + ], + [ + "צוו חכמים בדרך ארץ וכו' עד יותר מן הראוי לו. פרק כסוי הדם (חולין דף פ\"ד) ואמרינן התם דהני מילי למי שמזגו בריא וחזק אבל מי שאינו כן לוה ואוכל כפי הצריך להעמדת טבעו שלא יחלה: \n\n" + ], + [ + "דרך בעלי דעה וכו'. יש לתמוה על מ\"ש שנאמר מי האיש אשר נטע כרם מי האיש אשר בנה בית דקרא איפכא כתיב מי האיש אשר בנה בית חדש מי האיש אשר נטע כרם. ואפשר דמדנקט מי האיש אשר ארש אשה לבסוף יליף דלא יקח אשה תחלה כדכתיב בקללה ומינה ילפינן דאית לן ג\"כ למיעבד בבית וכרם הפך מה שכתוב בקללות, ועוד דכיון דגלי לן לאחר לקיחת אשה ממילא משמע דאית לן לאחר בנין בית לנטיעת כרם דמילתא דסברא הוא. והכי איתא בפרק משוח מלחמה (סוטה מ\"ד.) ת\"ר אשר בנה אשר נטע אשר ארש למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה כרם אחר ובנית ביתך זו אשה. ומדלא נקט ואח\"כ אלא גבי ישא אשה משמע דכרם בתר בית לאו דוקא והכי איכא למידק בדברי שלמה דלא נקט אחר אלא גבי ובנית ביתך: " + ], + [ + "ואסור לאדם להפקיר או להקדיש וכו'. בפרק ח' דערכין (דף כ\"ח) תנן מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ואם החרים את כלם אינם מוחרמים דברי רבי אליעזר אמר ראב\"ע אם לגבוה אין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו. \n", + "ומ\"ש ולא ימכור שדה ויקנה בית וכו': \n\n" + ], + [ + "משא ומתן של ת\"ח באמונה. בסוף יומא (דף פ\"ו): \n", + "מדקדק על עצמו בחשבון וכו' ונותן דמי המקח לאלתר. סוף יומא (שם) היכי דמי חילול השם כגון דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר: \n", + "ואינו נעשה לא ערב וכו' ולא יבא בהרשאה. דאמרינן פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״א) ואשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה. וכבר נתבאר בפ״ג מהלכות שלוחין אימתי שפיר דמי למיתי בהרשאה: \n", + "מחייב עצמו בדברי מקח וממכר וכו'. מצאתי כתוב שיש נוסחא אחרת שכתוב בה אינו מחייב עצמו והיא יותר נכונה: \n", + "ולא ירד לתוך אומנות חבירו. דאמרינן בסוף הנשרפין (סנהדרין פ\"א) דהא דאמר יחזקאל ואת אשת רעהו לא טמא היינו שלא ירד לתוך אומנות חבירו: \n", + "כללו של דבר יהיה מן הנרדפים וכו'. [בסוף החובל (בבא קמא צ\"ג): \n", + "מן הנעלבים וכו']. ברייתא בפרק שני דיומא (דף כ') ופרק השולח (גיטין ל\"ו): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "מצות עשה להדבק בחכמים וכו' עד בכל מיני חבור. בסוף כתובות (דף קי\"א): \n\n" + ], + [ + "מצוה על כל אדם לאהוב וכו' והמתכבד בקלון חבירו וכו'. בפרק ב' דאבות: \n\n" + ], + [], + [ + "אבל המכה את חבירו אף על פי שאינו רשאי. מפני שהוא עובר משום לא יוסיף. וכן המחרפו אף על פי שאינו רשאי מאחר שאינו מכהו ומחרפו משנאתו אותו אינו עובר משום לא תשנא. וכתב רבינו כן מדתנא בתורת כהנים ולא תשנא אחיך יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו תלמוד לומר בלבבך לא אמרתי כי אם שנאה בלב: \n\n" + ], + [ + "כשיחטא איש לאיש וכו' ולא יהא המוחל אכזרי. משנה סוף פרק החובל (בבא קמא צ\"ב): \n\n" + ], + [ + "הרואה חבירו שחטא וכו' עד ויאמר לו איני שומע. ברייתא פ\"ג דערכין (דף י\"ז) וכתבה הרי\"ף סוף אלו מציאות ונחלקו שם עד היכן חייב להוכיחו רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. וסמ\"ג תמה על רבינו שפסק כרב במקום רבי יוחנן. ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו משום דאיתא התם בגמרא כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה ובן עזאי אומר עד נזיפה. ופסק רבינו כרבי אליעזר משום דפשיטא דאין הלכה כבן עזאי לגבי רבי אליעזר ורבי יהושע ואם כן דל מהכא רבי יוחנן דקאי כוותיה והלכה כרב לגבי שמואל באיסורי והאי מילתא איסורא הוא ואפילו תימא דהו\"ל למפסק כרבי יוחנן מנקט לחומרא עדיף בכל מידי דספיקא וצריך להוכיחו עד שיכנו: \n", + "וכל שאפשר בידו למחות וכו'. שבת פרק במה בהמה יוצאה (שבת דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות וכו'. פ\"ג דערכין (דף י\"ז): \n", + "המלבין פני חבירו ברבים וכו'. בפ\"ד דאבות: \n", + "ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. פשוט פרק הזהב (בבא מציעא נ\"ט): \n", + "במה דברים אמורים וכו'. פשוט: \n\n" + ], + [ + "מי שחטא עליו חבירו וכו'. גם זה פשוט: \n\n" + ], + [ + "חייב אדם להזהר ביתומים וכו' אפילו אלמנתו של מלך וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המרגל בחבירו וכו'. דעת רבינו שרכיל היינו האומר פלוני אמר עליך כך וכך או עשה לך כך אע\"פ שאותו דבר אינו גנות למי שנאמר כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד ואילו נשאל לאחימלך לא היה מכחיש שאין בזה גנות לו דאדרבה חשב שעושה עבודה לשאול כמו שהתנצל בדבריו. זה אע\"פ שאין בו גנות לחבירו כיון שטוען דברים מזה והולך לזה רכיל מקרי דכשמו כן הוא שהוא כרוכל המחזר בעיירות. אבל לשון הרע היינו המספר בגנות חבירו, וזה נחלק לשנים. אם הגנות שמספר עליו הוא שקר נקרא מוציא שם רע ואם הוא אמת נקרא מספר לשון הרע. \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכו'. יש לדקדק מאי אבל דקאמר והלא זהו מה שכתב שלשון הרע הוא המספר בגנות חבירו. ויש לומר דה\"ק אע\"פ שיספר אדם בגנות חבירו לא יקרא בעל לשון הרע מפני שאפשר שלא סיפר כן אלא במקרה אבל מי שמורגל תמיד לספר לשון הרע ההוא יקרא בעל לשון הרע. וזהו שכתב שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני כלומר שהוא קבוע ומורגל לדבר דברים אלו. נמצא שפרט כאן ארבעה שמות. רכיל. מספר לשון הרע. מוציא שם רע. ובעל לשון הרע: \n", + "וכתב הראב\"ד אבל בעל לשון הרע וכו' א\"א לא אלא קשה וכו' בינה זאת, עכ\"ל. כוונתו ז\"ל שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת היינו כשהוא ברכילות שע\"י כן השומע מה שחבירו רוצה לעשות לו קם עליו והורגו וגואלי הדם הורגים להורג ודורשי דמי שניהם הורגים לאומר שגרם מיתת קרוביהם. אבל כשמספר בגנות חבירו אין השומע נענש כי הוא לא יתפעל מגנות האחר ואין שם חשש שהנאמר עליו יהרוג למקבל. וז\"ש שהראשון הוא תליתאי כלומר אותו שהזכיר תחלה דהיינו רכיל הוא תליתאי כי גם לשלשתם תגע הרעה כמו שכתבתי והשני דהיינו בעל לשון הרע תניין כלומר לא תגע הרעה אלא בינו לאותו שנאמר עליו ואינו הורג אלא עצמו כלומר ואינו הורג לשלישי כמו הראשון. וזה הפך דברי רבינו ששם בעל לשון הרע עון גדול מרכיל. ודעת רבינו שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת לא אמרו על הרכילות דרכילות לחוד ולשון הרע לחוד אלא על לשון הרע אמרו ולכן הזכירו בסמוך בענין לשון הרע דבלשון הרע שייך שימותו שלשתן שהנאמר עליו יהרוג לאומר וגואלי הדם יהרגו להורג וגואלי דם שניהם יהרגו למקבלו שעל ידי שגילה הוא הדבר מתו אלו: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים על שלש עבירות וכו' ג' לשון הרע הורגת וכו'. בפרק יש בערכין (ערכין דף ט״ז.): \n\n" + ], + [ + "ויש דברים שהם אבק לשון הרע וכו'. וכל המספר בטובת חבירו וכו'. פ' שלישי דערכין (שם) וכתבה הרי\"ף פרק במה מדליקין לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו יבא לידי גנותו. ומפרש רבינו דהיינו בפני שונאיו וה\"ק שמתוך שבחו בא לידי גנותו ששונאיו אומרים אינו כן אבל מדה פלונית יש בו אבל בפני אוהביו משמע מדברי רבינו שמותר. \n", + "ומה שכתב וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק וכו' וכן המספר לשון הרע דרך רמאות וכו'. בירושלמי פ\"ק דפאה: \n\n" + ], + [ + "[ה] ומה שכתב אחד המספר לשון הרע בפני חבירו וכו'. בפ\"ג דערכין (שם) אמר רבא כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא. א\"ל [אביי] כל שכן חוצפא ולישנא בישא. א\"ל כר' יוסי דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ויש לתמוה על רבינו למה כתב דלא כרבא. \n", + "ומה שכתב והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש וכו'. בעובדא דיהודא בן גרים בפ' במה מדליקין (שבת ל\"ג): \n", + "(ה) ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה וכו'. בפרק ג' דערכין (דף י\"ז) וכתבה הרי\"ף פרק במה מדליקין כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מ\"ט חברך חברא אית ליה. וכתב \n", + "רבינו והוא שלא יתכוין וכו', כלומר שזה שהתרנו היינו שאם יבא במקרה לדבר בענין אינו אסור לאומרו אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר, ולא הוצרך רבינו לפרש שאם האומר הזהירם מלגלותו שהם אסורים לגלותו דהא אין שם טענת חברך וכו' שכל אחד יזהר מלגלות סודו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ולא נחתם גזר דין וכו'. משנה בסוף פ\"ג דערכין (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) הנוקם מחבירו וכו' כיצד היא אמר לו חבירו השאילני קרדומך וכו' עד סוף הפרק. בת\"כ פ' קדושים ובריש פרק שני דיומא (דף כ\"ג.): \n", + "ומה שכתב אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו. בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ז): \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9044b19a69f822e55fec3d2d0a62e6956b38a863 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,218 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Human Dispositions", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Human_Dispositions", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד וכו'. בפרק קמא דסוטה (דף ה'): \n\n" + ], + [], + [ + "כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון וכו'. (שבת קל\"ג:) (ספ\"ק דסוטה): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר וכו' ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה. בריש סוטה (דף ה'): \n", + "וכן הכעס מדה רעה וכו' ואם רצה להטיל אימה וכו'. פ' ר\"א דאורג (שבת ק\"ה): \n", + "ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא וכו'. בפסחים ריש אלו דברים (פסחים דף ס״ו). \n", + "ומ\"ש ובעלי כעס אין חייהם חיים. [פסחים קי\"ג:]: \n", + "ודרך הצדיקים הם עלובים וכו'. בפ' השולח (גיטין דף ל\"ו) ובפ\"ב דיומא (דף כ\"ג): \n\n" + ], + [ + "אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח וכו'. בפרק הישן (סוכה כ\"ח) מצאתי כן על ריב\"ז אבל על רב איני יודע כעת מקומו: \n", + "אמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. בריש פסחים (דף ג'): \n\n" + ], + [], + [ + "ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב וכו' ואסור לגנוב דעת הבריות וכו' עד אלא שפת אמת וכו'. הכל פ' גיד הנשה (חולין צ\"ד) ושם אמרו שאם היה עושה לחבירו כבודות אלו כדי להראות לבריות שחברו חשוב וחביב בעיניו מותר. ותמהני שלא הזכירו רבינו: \n\n" + ], + [ + "אלא מקבל את כל האדם בספר פנים יפות. בפ\"ק דאבות: \n", + "כך אמרו חכמים הקנאה והתאוה וכו'. בפ\"ד דאבות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המהלך בדרך זו נקרא חוטא הרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר וכו'. בפ\"ק דתעניות (דף י\"א): \n\n" + ], + [ + "צריך האדם שיכוין לבו ומעשיו כולם לידע את השם וכו' עד סוף הפרק. כלל כל זה באבות דרבי נתן ואומר שם שכל העושה כן נקרא קדוש: \n", + "ועל מה שאמר רבינו וכן כשיבעול וכו'. כתב הראב\"ד אמר אברהם וכן למצות העונה אם היא מקפדת, עכ\"ל. ולא חשש רבינו להזכיר כאן העונה שהוא חייב בה ועוד יתבאר דינם בהלכות אישות וכאן לא דיבר אלא בדברים שעושה ברצונו בלא חיוב: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ולא יקיז לא בימות החמה וכו'. כתבו הגהות ענייני הקזה בפרק מפנין (שבת קכ\"ט) וכו' עד ולא כרבינו המחבר. ואין מדברים אלו קושיא על דברי רבינו שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי הגמרא משונה משאר ארצות כדאשכחן שאמרו בסוף פירקא קמא דמועד קטן (דף י\"א ע\"ש בתוס') שרפואת הדג לשתות עליו מים ובשאר ארצות דרך הרפואה שלא לשתות עליו מים: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל עיר שאין בה עשרה דברים אלו וכו'. ברייתא סוף פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "ולא ירבה סעודתו בכל מקום וכו'. בסוף פ' אלו עוברין (פסחים מ\"ט): \n", + "ואין ראוי לו לאכול וכו'. נראה שזהו דרך מוסר דאילו בסוף אלו עוברין לא אמרו אלא כל סעודה שאינה של מצוה אין ת\"ח רשאי ליהנות ממנה כגון מאי א\"ר יוחנן כגון בת כהן לישראל ובת ת\"ח לעם הארץ, דמשמע דוקא הני לפי שיורדים מגדולתם אבל שוים שרי: \n", + "והצדיקים והחסידים וכו'. בפ\"ק דחולין (דף ז':) אמרו על ר' פנחס בן יאיר שמיום שעמד על דעתו לא בצע על פרוסה שאינה שלו: \n\n" + ], + [ + "כשחכם שותה יין וכו' ואסור לשתות יין בצהרים וכו'. בפרק רביעי דמסכת אבות. ומה שאמר שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת בפרק ערבי פסחים ירושלמי אמתניתין דבין שלישי לרביעי לא ישתה: \n\n" + ], + [ + "אע״פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד וכו' לא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול. בפ' מי שמתו (ברכות דף כ״ב) שתקנו טבילה לבעלי קריין כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. ומה שאמר אלא מלילי שבת ללילי שבת. בפרק אע״פ (כתובות ס״ב): \n", + "וכשהוא מספר עמה וכו'. בפרק אלו מותרים (נדרים כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהטעם שבניה יפיפין ביותר לפי שלא היה מספר עמה לא בתחילת הלילה ולא בסופה. וסובר רבינו שהטעם הוא לפי שבתחילת הלילה הוא שבע והולד יהיה נוצר מזרע הבא ממותרים עבים ויהיה עב השכל אטום הלב, ובסוף הלילה הוא רעב ויהיה הולד חלוש ביותר, מלבד שבדרך רפואה גם על הרעב גם על השבע יזיק לבועל: \n", + "ולא ינבל את פיו וכו'. אמרו חכמים ואפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו וכו'. בפ\"ק דחגיגה (דף ה'): \n", + "ולא יהיו שניהם לא שכורים וכו'. בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ':) וברותי מכם המורדים והפושעים אמר ר' לוי אלו בני שכרות בני אנוסה. ומה שאמר אלא יספר וישחק מעט עמה. בפרק הרואה (ברכות ס\"ב) ובפ\"ק דחגיגה (דף ה'). וכתב הטור דהא דיספר דוקא בעניני תשמיש. ומה שאמר ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד, כן כתב הטור בשם הראב\"ד על הא דאיתא בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ':) שאמרה אשתו של רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד: \n\n" + ], + [], + [ + "צניעות גדולה נוהגים ת\"ח וכו'. סוף פ' הרואה. ומה שכתב ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק וכו' ואם נפנה בבקעה ירחיק וכו'. שם אמר עולא אחורי הגדר יפנה מיד ובבקעה כל שמתעטש ואין חבירו שומע. ופירש\"י דבעיטוש של מטה קאמר. איסי בר נתן מתני הכי אחורי הגדר כל זמן שמתעטש ואין חבירו שומע ובבקעה כל זמן שאין חבירו רואהו. ואותבינן עליה דאיסי בר נתן מדמשמע לברייתא שאע\"פ שחבירו רואהו רשאי להפנות. ושני רב אשי מאי כל זמן שאין חבירו רואהו דקאמר איסי בר נתן כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו אבל לדידיה רואהו. ופסקו הרי\"ף והרא\"ש בבקעה כאיסי בר נתן וכדשני רב אשי כל זמן שאין חבירו רואה את פירועו. ובאחורי הגדר פסקו כעולא משום דמאריה דתלמודא הוא טפי מאיסי בר נתן. ואע\"ג דרב אשי משני מילתיה וא\"כ משמע דסבר כוותיה במאי דגלי דעתיה פסקי כוותיה אבל באחורי הגדר דלא גלי דעתיה רב אשי כמאן סבירא ליה נקטינן כעולא לגבי איסי בר נתן. אבל רבינו פסק גם באחורי הגדר כאיסי בר נתן משמע דסבירא ליה דמאחר דחזינן דסבר רב אשי כוותיה בחדא מסתמא באידך נמי סבר כוותיה. \n", + "ומ\"ש ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית, שם (ברכות ס\"ב) ובסוף הוריות (דף י\"ג) ובריש תמיד (דף כ\"ז). ומה שאמר כדי שלא יתרחק, היינו בעיר שאין בה בתי כסאות כמו בבבל שהיו שם חכמי הגמרא וצריך להתרחק מבני אדם ליפנות ולכך קאמר שילמד עצמו ליפנות בתחלת הלילה כדי שלא יצטרך להתרחק באמצע הלילה כדי ליפנות, וכן ילמד עצמו ליפנות בתחלת היום בהשכמה שאין בני אדם מצויים כדי שלא יצטרך ליפנות ביום ויצטרך להרחיק מן הדרך שלא יהיו אחרים רואים אותו: \n\n" + ], + [ + "ת״ח לא יהא צועק וכו' אלא דיבורו בנחת עם הבריות. בסוף יומא (דף פ״ו.). ומה שאמר ומקדים שלום לכל אדם. פ״ד דאבות. ומה שאמר ודן את כל אדם לכף זכות, בפ״ק דאבות. ומה שאמר מספר בשבח חבירו. פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע'). ומה שאמר אוהב שלום ורודף שלום. בפ״ק דאבות. ומה שכתב אם ראה שדבריו מועילים ונשמעים יאמר ואם לאו ישתוק. בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס״ה): \n", + "כיצד לא ירצה את חבירו וכו'. במסכת אבות פרק ד': \n", + "ולא ישנה בדבורו וכו' אלא בדברי שלום וכו'. בס\"פ הבע\"י שם: \n", + "ולא יספר עם אשה וכו' ולא ילך בקומה זקופה וכו'. פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ״ג): \n\n" + ], + [], + [ + "ואסור לו שימצא בבגדו כתם וכו'. שבת פרק אלו קשרים (שבת קי״ד.). ", + "ומ\"ש ולא יהא בשרו נראה מתחת בגדיו וכו'. פרק חזקת הבתים (דף נ\"ז) ודלא כפירוש רשב\"ם: ", + "ולא ישלשל טליתו. פ' אלו קשרים (שם): ", + "ולא ינעול מנעלים המטולאים וכו'. שם ופרק כיצד מברכין (ברכות מ\"ג): ", + "ולא יצא מבושם לשוק וכו' עד לצאת בו לתלמודו. פ' כיצד מברכין (שם). ואמרו שם לא אמרן דאסור לצאת מבושם אלא בגדו אבל גופו זיעא מעברא. ומספקא לן בשערו ופסק רבינו דדמי לבגדו ואסור כדי להתרחק מן החשד. ", + "ומ\"ש רבינו ולא יצא מבושם ולא בבגדים מבושמים. אפשר דתנא והדר מפרש כיצד לא יצא מבושם בבגדיו. או שכוונתו שלא יצא בבושם ממש אפילו בגופו דבושם ממש לא מעבר ליה זיעה ולא אמרו דמעברא אלא שמן הטוב וכיוצא בו: " + ], + [ + "צוו חכמים בדרך ארץ וכו' עד יותר מן הראוי לו. פרק כסוי הדם (חולין דף פ\"ד) ואמרינן התם דהני מילי למי שמזגו בריא וחזק אבל מי שאינו כן לוה ואוכל כפי הצריך להעמדת טבעו שלא יחלה: \n\n" + ], + [ + "דרך בעלי דעה וכו'. יש לתמוה על מ\"ש שנאמר מי האיש אשר נטע כרם מי האיש אשר בנה בית דקרא איפכא כתיב מי האיש אשר בנה בית חדש מי האיש אשר נטע כרם. ואפשר דמדנקט מי האיש אשר ארש אשה לבסוף יליף דלא יקח אשה תחלה כדכתיב בקללה ומינה ילפינן דאית לן ג\"כ למיעבד בבית וכרם הפך מה שכתוב בקללות, ועוד דכיון דגלי לן לאחר לקיחת אשה ממילא משמע דאית לן לאחר בנין בית לנטיעת כרם דמילתא דסברא הוא. והכי איתא בפרק משוח מלחמה (סוטה מ\"ד.) ת\"ר אשר בנה אשר נטע אשר ארש למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה כרם אחר ובנית ביתך זו אשה. ומדלא נקט ואח\"כ אלא גבי ישא אשה משמע דכרם בתר בית לאו דוקא והכי איכא למידק בדברי שלמה דלא נקט אחר אלא גבי ובנית ביתך: " + ], + [ + "ואסור לאדם להפקיר או להקדיש וכו'. בפרק ח' דערכין (דף כ\"ח) תנן מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ואם החרים את כלם אינם מוחרמים דברי רבי אליעזר אמר ראב\"ע אם לגבוה אין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו. \n", + "ומ\"ש ולא ימכור שדה ויקנה בית וכו': \n\n" + ], + [ + "משא ומתן של ת\"ח באמונה. בסוף יומא (דף פ\"ו): \n", + "מדקדק על עצמו בחשבון וכו' ונותן דמי המקח לאלתר. סוף יומא (שם) היכי דמי חילול השם כגון דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר: \n", + "ואינו נעשה לא ערב וכו' ולא יבא בהרשאה. דאמרינן פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״א) ואשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה. וכבר נתבאר בפ״ג מהלכות שלוחין אימתי שפיר דמי למיתי בהרשאה: \n", + "מחייב עצמו בדברי מקח וממכר וכו'. מצאתי כתוב שיש נוסחא אחרת שכתוב בה אינו מחייב עצמו והיא יותר נכונה: \n", + "ולא ירד לתוך אומנות חבירו. דאמרינן בסוף הנשרפין (סנהדרין פ\"א) דהא דאמר יחזקאל ואת אשת רעהו לא טמא היינו שלא ירד לתוך אומנות חבירו: \n", + "כללו של דבר יהיה מן הנרדפים וכו'. [בסוף החובל (בבא קמא צ\"ג): \n", + "מן הנעלבים וכו']. ברייתא בפרק שני דיומא (דף כ') ופרק השולח (גיטין ל\"ו): \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "מצות עשה להדבק בחכמים וכו' עד בכל מיני חבור. בסוף כתובות (דף קי\"א): \n\n" + ], + [ + "מצוה על כל אדם לאהוב וכו' והמתכבד בקלון חבירו וכו'. בפרק ב' דאבות: \n\n" + ], + [], + [ + "אבל המכה את חבירו אף על פי שאינו רשאי. מפני שהוא עובר משום לא יוסיף. וכן המחרפו אף על פי שאינו רשאי מאחר שאינו מכהו ומחרפו משנאתו אותו אינו עובר משום לא תשנא. וכתב רבינו כן מדתנא בתורת כהנים ולא תשנא אחיך יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו תלמוד לומר בלבבך לא אמרתי כי אם שנאה בלב: \n\n" + ], + [ + "כשיחטא איש לאיש וכו' ולא יהא המוחל אכזרי. משנה סוף פרק החובל (בבא קמא צ\"ב): \n\n" + ], + [ + "הרואה חבירו שחטא וכו' עד ויאמר לו איני שומע. ברייתא פ\"ג דערכין (דף י\"ז) וכתבה הרי\"ף סוף אלו מציאות ונחלקו שם עד היכן חייב להוכיחו רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. וסמ\"ג תמה על רבינו שפסק כרב במקום רבי יוחנן. ואפשר לדחוק ולומר שטעם רבינו משום דאיתא התם בגמרא כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה ובן עזאי אומר עד נזיפה. ופסק רבינו כרבי אליעזר משום דפשיטא דאין הלכה כבן עזאי לגבי רבי אליעזר ורבי יהושע ואם כן דל מהכא רבי יוחנן דקאי כוותיה והלכה כרב לגבי שמואל באיסורי והאי מילתא איסורא הוא ואפילו תימא דהו\"ל למפסק כרבי יוחנן מנקט לחומרא עדיף בכל מידי דספיקא וצריך להוכיחו עד שיכנו: \n", + "וכל שאפשר בידו למחות וכו'. שבת פרק במה בהמה יוצאה (שבת דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות וכו'. פ\"ג דערכין (דף י\"ז): \n", + "המלבין פני חבירו ברבים וכו'. בפ\"ד דאבות: \n", + "ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. פשוט פרק הזהב (בבא מציעא נ\"ט): \n", + "במה דברים אמורים וכו'. פשוט: \n\n" + ], + [ + "מי שחטא עליו חבירו וכו'. גם זה פשוט: \n\n" + ], + [ + "חייב אדם להזהר ביתומים וכו' אפילו אלמנתו של מלך וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [ + "המרגל בחבירו וכו'. דעת רבינו שרכיל היינו האומר פלוני אמר עליך כך וכך או עשה לך כך אע\"פ שאותו דבר אינו גנות למי שנאמר כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד ואילו נשאל לאחימלך לא היה מכחיש שאין בזה גנות לו דאדרבה חשב שעושה עבודה לשאול כמו שהתנצל בדבריו. זה אע\"פ שאין בו גנות לחבירו כיון שטוען דברים מזה והולך לזה רכיל מקרי דכשמו כן הוא שהוא כרוכל המחזר בעיירות. אבל לשון הרע היינו המספר בגנות חבירו, וזה נחלק לשנים. אם הגנות שמספר עליו הוא שקר נקרא מוציא שם רע ואם הוא אמת נקרא מספר לשון הרע. \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש רבינו אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכו'. יש לדקדק מאי אבל דקאמר והלא זהו מה שכתב שלשון הרע הוא המספר בגנות חבירו. ויש לומר דה\"ק אע\"פ שיספר אדם בגנות חבירו לא יקרא בעל לשון הרע מפני שאפשר שלא סיפר כן אלא במקרה אבל מי שמורגל תמיד לספר לשון הרע ההוא יקרא בעל לשון הרע. וזהו שכתב שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני כלומר שהוא קבוע ומורגל לדבר דברים אלו. נמצא שפרט כאן ארבעה שמות. רכיל. מספר לשון הרע. מוציא שם רע. ובעל לשון הרע: \n", + "וכתב הראב\"ד אבל בעל לשון הרע וכו' א\"א לא אלא קשה וכו' בינה זאת, עכ\"ל. כוונתו ז\"ל שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת היינו כשהוא ברכילות שע\"י כן השומע מה שחבירו רוצה לעשות לו קם עליו והורגו וגואלי הדם הורגים להורג ודורשי דמי שניהם הורגים לאומר שגרם מיתת קרוביהם. אבל כשמספר בגנות חבירו אין השומע נענש כי הוא לא יתפעל מגנות האחר ואין שם חשש שהנאמר עליו יהרוג למקבל. וז\"ש שהראשון הוא תליתאי כלומר אותו שהזכיר תחלה דהיינו רכיל הוא תליתאי כי גם לשלשתם תגע הרעה כמו שכתבתי והשני דהיינו בעל לשון הרע תניין כלומר לא תגע הרעה אלא בינו לאותו שנאמר עליו ואינו הורג אלא עצמו כלומר ואינו הורג לשלישי כמו הראשון. וזה הפך דברי רבינו ששם בעל לשון הרע עון גדול מרכיל. ודעת רבינו שכשאמרו שלשה לשון הרע הורגת לא אמרו על הרכילות דרכילות לחוד ולשון הרע לחוד אלא על לשון הרע אמרו ולכן הזכירו בסמוך בענין לשון הרע דבלשון הרע שייך שימותו שלשתן שהנאמר עליו יהרוג לאומר וגואלי הדם יהרגו להורג וגואלי דם שניהם יהרגו למקבלו שעל ידי שגילה הוא הדבר מתו אלו: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים על שלש עבירות וכו' ג' לשון הרע הורגת וכו'. בפרק יש בערכין (ערכין דף ט״ז.): \n\n" + ], + [ + "ויש דברים שהם אבק לשון הרע וכו'. וכל המספר בטובת חבירו וכו'. פ' שלישי דערכין (שם) וכתבה הרי\"ף פרק במה מדליקין לעולם אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו יבא לידי גנותו. ומפרש רבינו דהיינו בפני שונאיו וה\"ק שמתוך שבחו בא לידי גנותו ששונאיו אומרים אינו כן אבל מדה פלונית יש בו אבל בפני אוהביו משמע מדברי רבינו שמותר. \n", + "ומה שכתב וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק וכו' וכן המספר לשון הרע דרך רמאות וכו'. בירושלמי פ\"ק דפאה: \n\n" + ], + [ + "[ה] ומה שכתב אחד המספר לשון הרע בפני חבירו וכו'. בפ\"ג דערכין (שם) אמר רבא כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא. א\"ל [אביי] כל שכן חוצפא ולישנא בישא. א\"ל כר' יוסי דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. ויש לתמוה על רבינו למה כתב דלא כרבא. \n", + "ומה שכתב והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש וכו'. בעובדא דיהודא בן גרים בפ' במה מדליקין (שבת ל\"ג): \n", + "(ה) ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה וכו'. בפרק ג' דערכין (דף י\"ז) וכתבה הרי\"ף פרק במה מדליקין כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא מ\"ט חברך חברא אית ליה. וכתב \n", + "רבינו והוא שלא יתכוין וכו', כלומר שזה שהתרנו היינו שאם יבא במקרה לדבר בענין אינו אסור לאומרו אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר, ולא הוצרך רבינו לפרש שאם האומר הזהירם מלגלותו שהם אסורים לגלותו דהא אין שם טענת חברך וכו' שכל אחד יזהר מלגלות סודו: \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ולא נחתם גזר דין וכו'. משנה בסוף פ\"ג דערכין (דף ט\"ז): \n\n" + ], + [], + [ + "(ז-ח) הנוקם מחבירו וכו' כיצד היא אמר לו חבירו השאילני קרדומך וכו' עד סוף הפרק. בת\"כ פ' קדושים ובריש פרק שני דיומא (דף כ\"ג.): \n", + "ומה שכתב אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו. בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ז): \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות דעות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3e9e0bf5756279ed5349c5802e0f865216289ead --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,234 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תשובה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [ + "איש או אשה וכו'. והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים: מצאתי כתוב דאיתא בספרא פ' אחרי מות: כיצד מתודין וכו'. יומא פ' אמר להם הממונה (יומא ל״ו:) ת״ר כיצד מתודה עויתי פשעתי חטאתי וכו' וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר״מ וחכ״א עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים חטאים אלו השגגות ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות אלא כך היה מתודה חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו וכן בשלמה הוא אומר חטאנו והרשענו ומרדנו וכן בדניאל הוא אומר חטאנו והעוינו והרשענו ומרדנו אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים: \n", + "וכן בעלי חטאות וכו'. זה פשוט שהרי מביא ראיה מהכתוב ובהדיא אמרו בפ\"ק דשבועות (דף י\"ג.) שחטאת ואשם אין אין מכפרים אלא על השבים: \n", + "וכן כל מחוייבי מיתות וכו'. משנה בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) כל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעוה״ב שכן מצינו בעכן שהתודה שא״ל יהושע יעכרך ה' היום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעתיד לבא: \n", + "וכן החובל כו'. משנה בב״ק סוף החובל (בבא קמא דף צ״ב.). אע״פ שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ומ״מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאות האדם צ״ע היכא מייתי לה [בילקוט פ' נשא איתא הכי בשם ספרי זוטא]: \n\n" + ], + [ + "שעיר המשתלח מכפר וכו'. משנה פ\"ק דשבועות (דף ב'.) ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות והזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות ב\"ד שעיר המשתלח מכפר. ובגמ' (י\"ב:) היינו קלות היינו עשה ול\"ת היינו חמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג אמר רב יהודה הכי קאמר על שאר עבירות שבתורה בין קלות בין חמורות בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד אותן שעשאן בשוגג בין שנודע לו ספיקן בין שלא נודע לו ספיקן ואלו הן קלות עשה ולא תעשה אלו הן חמורות כריתות ומיתות ב\"ד ואמרינן דאליבא דרבי אפילו לא עשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אליבא דרבנן דוקא בשעשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אם לא עשה תשובה אין מכפר, וידוע דאין הלכה כרבי מחביריו ולכך כתב רבינו והוא שעשה תשובה: \n", + "ומ\"ש אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. ק\"ל דהתם משמע דלרבנן אפילו עבר אעשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר ולרבי אפילו על החמורות מכפר בלא תשובה חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר בריתו בבשר וצ\"ע: \n", + "ומה הן הקלות וכו'. כבר נתבאר במימרא דרב יהודה שכתבתי דחמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד וקלות היינו עשה ולא תעשה. ובפ' בתרא דיומא (דף פ\"ה:) תניא אלו הן קלות עשה ול\"ת חוץ מלא תשא ואע\"ג דדחי התם ואוקי דכל ל\"ת שלא ניתק לעשה מהחמורות וכי קאמר חוץ מלא תשא וכל דדמי ליה הא אסיקנא תנאי היא וכיון דר' יהודה אמר בשבועות פ\"ק [י\"ב:] דחמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד ולא הזכיר ל\"ת שלא ניתק לעשה אלמא ס\"ל דכל לא תעשה הוי בכלל קלות ולא קיימא לן כסתם מתני' דיומא דסברה דלא תעשה שלא ניתק לעשה חמורות הן דהא ר' יהודה בפ\"ק דשבועות [שם] אליביה דנפשיה הוא דקאמר אלו הן קלות ואלו הן חמורות ולא מפליג בין ניתק לעשה ללא ניתק. וא\"ת גם לא מפליג התם בין שאר לאוין ללא תשא ולמה כתב רבינו שיש חילוק ביניהם יש לומר דמלא תשא ליכא הוכחה מהתם דכיון דאינה אלא מצוה אחת לא חש לאפוקה אבל כל מצות לא תעשה שלא ניתק לעשה דטובא נינהו אם איתא דליתנהו בכלל קלות ה\"ל לפרושי ותדע דלרב יהודה לא תשא בכלל חמורות היא דאלת\"ה רב יהודה דלא כמאן דאי כסתם מתניתין דיומא כל ל\"ת שלא ניתק לעשה בכלל חמורות היא ואי כאידך תנא הא לא תשא בכלל חמורות היא אלא ודאי כדאמרן: \n\n" + ], + [ + "בזמן שאין בית המקדש קיים התשובה מכפרת. כלומר דרך כלל וכמו שביאר הוא ז\"ל בסמוך: \n", + "ומ\"ש אפילו רשע כל ימיו וכו'. פ\"ק דקידושין (דף מ':) ברייתא דרשב\"י. ופ\"ק דר\"ה (דף י\"ח): [לא מצאתי שם]: \n", + "ועצמו של יוה\"כ מכפר וכו'. משנה פרק בתרא דיומא (דף פ\"ה:) מיתה ויוה\"כ מכפרים עם התשובה ובגמ' נימא דלא כרבי דאמר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה\"כ מכפר ואע\"פ דדחי התם ואמר אפילו תימא רבי מ\"מ רבנן פליגי עליה כדמשמע בפ\"ק דשבועות ולא קי\"ל כרבי מחביריו לכן כתב רבינו ועצמו של יוה\"כ מכפר לשבים כלומר אבל לא לשאינם שבים: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהתשובה מכפרת וכו' עד סוף הפרק. ברייתא שם שאל רבי מתיא בן חרש את ראב\"ע ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש אמר לי' שלשה הן ותשובה עם כל אחד מהן כלומר שלשה הם הנחלקים שיש עבירה שהיא נצרכה לכלם עבר על עשה כו' ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו' ומסיים בה כלשון רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אי זו היא תשובה גמורה וכו'. בפרק בתרא דיומא (שם) [דף פ\"ו:] מימרא דרב יהודה: \n", + "אפילו עבר כל ימיו וכו'. כבר כתבתי בפרק שקודם זה דאיתא בפרק קמא דקדושין (דף מ':). אבל הא \n", + "דקאמר אפילו ביום מיתתו שנאמר עד אשר לא תחשך וכו'. (שבת פרק כ\"ג דף קנ\"א.): \n\n" + ], + [ + "ומה היא התשובה וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'. וא\"ת מה ראיה מביא מולא נאמר עוד אלהינו וכו'. ויש לומר דהכי קאמר יקח לעד להשי\"ת עליו שלא ישוב לחטוא עוד שנאמר ולא נאמר עוד וכו' כלומר שתחלת הפסוק הוא קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ומה תאמרו לא נאמר אלהינו למעשה ידינו שהיא עבודת כוכבים הרי פשטיה דקרא שלוקח לשם יתברך לעד עליו שלא ישוב עוד לאותו עון: \n\n" + ], + [ + "כל המתודה בדברים וכו'. ריש פרק ב' דתעניות (דף ט\"ז.) אמר רב אדא בר אהבה אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאע\"פ שטובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו כיון שטבל במ' סאה עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם. ומפרש רבינו האי שאינו חוזר בה שאינו גומר בלבו לשוב: \n", + "וצריך לפרט החטא וכו'. ברייתא בפ' בתרא דיומא (דף פ\"ו:) וצריך לפרוט החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא ר\"ע אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מה זה שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כר' ינאי דא\"ר ינאי אמר משה לפני הקב\"ה רבש\"ע כסף וזהב שהרבית לישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו להם אלהי זהב. ואע\"ג דהלכה כר\"ע מחבירו לא פסק רבינו כוותיה משום דאמר התם רב יהודה רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל\"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. והא כר' יהודה בן בבא אזלא דאילו לר\"ע אפילו מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוה ואפלו הכי אמר עליה אשרי נשוי פשע ודריש לויעשו להם לדרשא אחריתי אלא ודאי כר' יהודה בן בבא אתיא וכיון דסבר רב כוותיה הכי נקטינן ואע\"ג דרב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן משני האי רמיא דרמי רב כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו והאי שינויא מצי אתי כר\"ע ופסקה רבינו לההיא שנוייא סובר דמ\"מ הלכה כר' יהודה בן בבא כדמשמע מדרב יהודה אמר רב. ומיהו אין נראה כן מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ויש ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליהם ביוה\"כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביוה\"כ אחר אם לאו וע\"כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליהם צריך לפרטם: \n\n" + ], + [ + "מדרכי התשובה וכו'. פרק קמא דראש השנה (דף ט\"ז:) אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם ואלו הן צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה ויש אומרים אף שנוי מקום, ואל חמשה דברים אלו רמז רבינו בדבריו אלה: \n\n" + ], + [ + "ושבח גדול לשב וכו'. פרק בתרא דיומא (דף פ\"ו:) אמר רב יהודה רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל\"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א וכן עבירות המפורסמות וכו' ויתבייש ברבים, עכ\"ל. כוונתו לומר דהיינו דאמר כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. ומדקדק בלשון רבינו ימצא דלא קאמר דעבירות שבינו למקום אינו צריך לפרסמם אלא כשאינם מפורסמים שכך כתב ועזות פנים היא לו אם גילם ואילו היו מפורסמים לא הוה שייך לומר אם גילם דהא גלויים ועומדים הם וג\"כ בסוף דבריו יוכיח דקאמר וטובה היא לו שלא נתגלה עונו ואי במפורסמים הרי אע\"פ שהוא לא גילם כבר נתגלו אלא ודאי כדאמרן. וסובר רבינו דחטא מפורסם שבינו למקום לא דמי לעבירות שבין אדם לחבירו דבעבירות שבין אדם לחבירו מצוה לפרסמם כדי שימחול לו חבירו אבל בעבירות שבינו למקום נהי דאין לו להעלימם כשיאמרו לו עברת עבירה פלונית לא יאמר לא עברתי כיון שנתפרסם אלא יאמר עברתי ואני שב בתשובה שלימה לפני המקום מ\"מ אינו מצווה לפרסמם שאולי יהיה שם אדם שלא ידע בדבר ועכשיו ידע ואיכא חילול השם ולכך לא כתב רבינו שבעבירות שבינו לבין המקום מצוה לפרסמן: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהתשובה וכו'. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ח.) א\"ר שמואל בר אוניא משמיה דרב מנין לגזר דין של ציבור שאפילו שנחתם מתקרע שנאמר מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו והא כתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד ויחיד אימת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אלו עשרה ימים שבין ר\"ה ליוה\"כ: \n\n" + ], + [ + "ומצות וידוי וכו' עד בברכה רביעית. הכל ברייתא פרק בתרא דיומא (דף פ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "הוידוי שנהגו בו וכו'. שם נחלקו אמוראי מה אומר ובסוף כלם אמר בר המדורי הוה קאימנא קמיה דמר שמואל והוה יתיב כי מטא שליח ציבור לאבל חטאנו קם אכרעיה אמינא ש\"מ עיקר וידויא האי הוא: \n", + "עבירות שהתודה עליהם וכו'. ברייתא שם [פ\"ו:] פלוגתא דרבי אליעזר בן יעקב ות\"ק ופסק כרבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי: \n\n" + ], + [ + "אין התשובה וכו'. משנה שם [פ\"ה:]: \n", + "אע״פ שהחזיר לו וכו'. משנה בב״ק סוף החובל (בבא קמא דף צ״ב.): \n", + "אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים וכו' עד מניחו והולך לו. מימרא דר' יצחק פרק בתרא דיומא (דף פ\"ז:): \n", + "ואם היה רבו וכו'. כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש, ונראה שטעמם מדגרסינן בגמ' (שם) דרב הלך י\"ג פעמים לבקש מחילה מרבי חנינא והיכי עביד הכי והאמר ר\"י בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר מג' פעמים רב שאני. ומפרשים דה\"ק דר' חנינא הוה רבו וכשהוא רבו שאני משאר בני אדם שצריך לבקש ממנו אפילו כמה פעמים. ורש\"י לא פירש כן: \n\n" + ], + [ + "אסור לאדם להיות אכזרי וכו'. שם בההיא עובדא דר' חנינא היכי עבד הכי והאמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ובסוף החובל (בבא קמא צ״ב.) תנן מנין שלא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים: \n\n" + ], + [ + "החוטא לחבירו וכו'. פ' בתרא דיומא [פ\"ו.] מימרא דר\"י בר חנינא: \n", + "ומה שאמר ואם היה חייב לו ממון. בב\"ק ק\"ג במשנה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אדם שעונותיו מרובים וכו': כתב הראב\"ד א\"א לא כמו שהוא סובר וכו' ועיקר דבר זה ביבמות [דף נ'.] עכ\"ל. וי\"ל שטעם רבינו וראיתו מדאמרינן בסוף פ\"ק דקידושין [מ':] וכתבו רבינו בסמוך לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן יראה לכל המדינה ולכל העולם עשה מצוה אחת אשריו שהכריע לו ולכל העולם ולכל המדינה לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו וכל המדינה וכל העולם לכף חובה ולמאי אמר אם הכריע עצמו ומדינתו וכל העולם לכף חובה אלא לומר שכיון שהוכרעו לכף חובה מיד הם אובדים וכמו שהביא רבינו ראיה מסדום ועמורה. ומה שהקש' הראב\"ד כי יש רשעים חיים הרבה כבר תירץ זה רבינו במה שכתב ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות וכו' ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות. הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצוה שבעבורה ראוי שיזכה כענין שנאמר באביה יען נמצא בו דבר טוב: \n\n" + ], + [ + "כל מי שניחם וכו'. סוף פ\"ק דקידושין (דף מ':) רשב\"י אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו ופריך ונהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות כלומר ולמה איבד את הראשונות אמר ר\"ל בתוהא על הראשונות: \n", + "וכשם ששוקלים וכו'. פ\"ק דראש השנה (דף ט\"ז:) מימרא דרבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו וכו' עד זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו. ברייתא ספ\"ק דקידושין (דף מ':.): \n\n" + ], + [ + "בשעה ששוקלים עונות אדם וכו'. פרק בתרא דיומא (דף פ\"ו:) תניא ר\"י בר יהודה אומר עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה מוחלין לו שלישית אין מוחלין לו שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר והתניא שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו הא ביחיד הא בצבור, זו היא גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו והראב\"ד לא היה גורס כן ולפיכך כתב ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו, ודע דגרסינן בפ\"ק דר\"ה ב\"ש אומרים שלש כיתות ליום הדין צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפים ועולים וב\"ה אומרים רב חסד מטה כלפי חסד. תנא דבי ר\"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. וא\"ת כיון שכתב ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר משלישי ואילך מעבירין על כל עונותיו ראשון ראשון א\"כ מיד הוא נחתם לחיים והיאך כתב למעלה שהבנוניים תולים אותם עד יוה\"כ ואם לא עשו תשובה נחתמים למיתה. וי\"ל דלעיל מיירי בר\"ה ואז אין מעבירין ראשון ראשון אלא מונין כל עונותיו גם את הראשון גם את השני והכא מיירי בשעת מיתתו לדעת אם ילך לגן עדן או לגיהנם. וא\"ת א\"כ דבשעת מיתה מיירי היכי קאמר בד\"א ביחיד אבל בצבור תולין וכו' דהא בצבור לא שייך בשעת המיתה שכל הצבור אין מתים ביום אחד לשנאמר שנידון כאחד אם ילכו לגן עדן או לגיהנם, ועוד שאמר תולין להן ובשעת המיתה לא שייך תולין. וי\"ל דשייך לומר שהצבור נדונים כאחד אם ילכו לג\"ע או לגיהנם והא כיצד אם כל אחד מהצבור לא עשה עון בפני עצמו לשילך לגיהנם אבל הוא ראוי לילך לג\"ע והצבור בכלל חטאו חטאים הראויים בעדם ללכת לגיהנם ילכו כל אחד ואחד כשימות לגיהנם שהרי מצינו דור הפלגה אין להם חלק לעוה\"ב ולא אשכחן שמתו כלם כאחת אלא ודאי כדאמרן: \n", + "ומ\"ש תולין עניינו שתולין להם שלש עונות אלו ואין מניחין אותן במשקל עד שישקלו כל עונותיהם כיון שנשקלו עונותיהם אם נמצאו מרביעי ואילך מרובין על זכיותיהם אותם ג' עונות מצטרפין ודנים אותם על הכל ואם נמצאו זכיותיהם כנגד עונותיהם מרביעי ואילך מעבירין כל עונותיהם ראשון ראשון, מעתה לא יקשה על רבינו מה שהקשה עליו הראב\"ד וז\"ל זה מן הערבוב וכו' זו היא הצעת הדברים ועיקר עכ\"ל הראב\"ד. ולדעת רבינו ההיא דר\"י בר יהודה בשנדון אם ילך לגן עדן או לגיהנם דומיא דההיא דר' ישמעאל: \n", + "הבינונים אם היה בכלל מחצה וכו'. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ו.) אמרינן דבינונים דאמרי ב\"ה רב חסד מטה כלפי חסד דוקא שאין בכלל עוונותיהם עון פושעי ישראל בגופן ומאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם. וכתב הר\"ן דה\"ה לשאר מצות עשה שלא קיימם מעולם כגון שלא קרא ק\"ש ולא בירך על המזון אחריו מעולם. וכתב ר\"ת ז\"ל דדוקא כשנמנע מלהניחם מחמת שהמצוה בזויה בעיניו אבל אם אינו נמנע מלהניחם אלא מפני שהם צריכין גוף נקי והוא ירא שמא לא יוכל ליזהר בהם אין זה בכלל פושעי ישראל בגופן עכ\"ל. ומפורש שם בגמרא דבינונים שיש בכלל עונותיהם עון פושעי ישראל בגופן מצפצפין ועולים ואם עונותיו מרובין מזכיותיו ובכלל עונותיו עון פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש ולאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר וזכות הוא להם שהם תחת רגלי הצדיקים דעל כ\"פ הצדיקים יבקשו עליהם רחמים. ומסיים בברייתא אבל האפיקורוסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי הצבור ושנתנו חתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט יורדים לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וגיהנם כלה והם אינם כלים ופריש רב חסדא דשנתנו חתיתם בארץ החיים היינו פרנס שמטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. והשאר שכתב רבינו צ\"ע היכא מייתי להו: \n", + "ומ״ש וכן חסידי אומות העולם וכו'. פלוגתא דר' אליעזר ור״י בפ' חלק (סנהדרין דף ק״ב:) ופסק כר״י. וכתב רבינו בפירוש המשנה דהכי משמע מתני' דמני לבלעם בהדי ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא: \n\n" + ], + [], + [ + "חמשה הם הנקראים מינים. בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו:) אמרינן דמין זה העובד כוכבים וסובר רבינו דכל הני מינים מיקרו: \n", + "והאומר שיש שם רבון אחד וכו'. כתב הראב\"ד ולמה קרא לזה מין וכו' המשבשות את הדיעות, עכ\"ל. ויש לתמוה על פה קדוש איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה גדולים וטובים ממנו. ואפשר שעיקר הנוסחא כמו שכתוב בספר העיקרים פ\"ב ממ\"א וז\"ל. א\"א אע\"פ שעיקר האמונה כן הוא המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין, עכ\"ל. וגם לפי נוסחתנו זאת היתה כוונתו. וכבר הרחיב הדיבור בזה בעל ספר העיקרים בפרק הנזכר: \n", + "וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל. כלומר האומר אמת שיש אלוה יחיד ואינו בעל גוף ותמונה אבל אינו לבדו ראשון שיש חומר ראשון קדום וממנו ברא העולם אם כן אינו ראשון ויוצר הכל שהרי החומר לא בראו שהיה קדום: \n", + "כתב הראב\"ד וכן האומר שאינו לבדו ראשון א\"א כאותו שאמר וכו' ובהם עשה מה שעשה, עכ\"ל. כתב כן להבדיל בין זה לאותו שכתב תחלה האומר שאין שם אלוה: \n\n" + ], + [ + "שלשה הם הנקראים אפיקורסין. מדתנן בפרק חלק (סנהדרין דף צ') האומר אין תורה מן השמים ואפיקורוס אלמא אפיקורוס לאו היינו האומר אין תורה מן השמים. ומכל מקום ק\"ל דאמרינן התם [דף צ\"ט:] מאי אפיקורוס רב ור' חנינא אמרי זה המבזה תלמיד חכם רבי יוחנן וריב\"ל אמרי זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם וצריך טעם למה השמיטם רבינו וכתב במקומם מה שכתב: \n", + "האומר שאין תורה מן השמים אפילו פסוק אחד. בפרק חלק (סנהדרין צ':) תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ומפרש בגמרא [צ״ט:] שאפילו אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה ואפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק״ו זה מג״ש זו זהו כי דבר ה' בזה ומדאמר הכא ק״ו וג״ש אלמא לא שנא כופר בתורה שבכתב לא שנא כופר בתורה שבעל פה בכלל האומר אין תורה מן השמים הוא וכל שכן האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת שהרי זה מכחיש כמה כתובים המורים שהתורה נצחית: \n\n" + ], + [ + "שנים הם המומרים וכו'. מבואר בכמה מקומות בתלמוד מהם פ\"ק דחולין (דף ה'.): \n", + "ומ״ש הוא שיעשה להכעיס. גם זה מבואר שם דמומר אוכל נבלות לתיאבון דינו כישראל. ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו:) מומר פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אבל איזהו אפיקורוס העובד עבודת כוכבים ובפלוגתא דרב אחא ורבינא ק״ל לקולא ולכך פסק רבינו דלהכעיס הוי מומר ולא אפיקורוס: \n", + "המומר לכל התורה וכו'. כלומר אפילו שגזרו גזירה כיון שמעצמו הלך וחזר לדתם באומרו מה בצע לי להדבק בישראל וכו' וכ\"ש אם לא היה שם גזרה וברצון נפשו הלך וחזר וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד והמומר לכל התורה כולה כגון החוזר לדת העובדי כוכבים א\"א ומי שחוזר לדת עבודת כוכבים הנה הוא מודה באלהיהם. טעמו להשיג על רבינו שה\"ל לקרותו מין כיון שמודה בעבודת כוכבים והוא כתב למעלה שהאומר שהוא גוף ובעל תמונה הוא מין ועוד שהם אומרים שהם הרבה והוא כתב למעלה שהאומר שיש שם מנהיג אבל הם הרבה הוא מין והיאך קראו מומר. ואני אומר אילו לא היתה אומה אחרת בעולם אלא עובדי כוכבים היה לו להשיג כן אבל כיון שיש אמונות אחרות שאינן עובדים כוכבים היאך יקרא מין לחוזר לדתם. ועוד י\"ל שהחוזר לדת ההיא שני שמות רעים נקראו לו מין ומומר. ועוד י\"ל שמין נקרא המאמין באחד מחמשה דברים הנזכרים למעלה והחוזר לדת העובדי כוכבים אע\"פ שלא יאמין בדתם אלא שחוזר לדתם כדי שלא להיות שפל ונרדף ישראל מומר מיקרי אבל מין לא מיקרי שהרי אינו מאמין בלבו שיש צור זולתי אלהינו. ובפ\"ב מהלכות עבודת כוכבים כתב רבינו ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה ומומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ויש עבירות שהם קלות וכו'. במסכת אבות פרק שלישי [משנה י\"א] רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אע\"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. וק\"ל למה לא מנה רבינו מפר בריתו של אברהם אבינו, ועוד מנ\"ל שאלו קלות מהראשונות דמי חמיר בעל לשון הרע ממבזה מועדות. ואפשר לומר שמפר בריתו של אברהם היינו מושך בערלתו שמנה בהדי הנך דלעיל. אבל קשה למה לא מנה גם מגלה פנים בתורה, וי\"ל דבפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ט:) אמרינן דמגלה פנים בתורה היינו מבזה תלמיד חכם או מבזה חבירו בפני תלמיד חכם וכבר מנה רבינו מבזה תלמיד חכם דפסק כרב ורבי חנינא דאמרי התם הכי ולא כר' יוחנן וריב\"ל דאמרי דהיינו מבזה חבירו בפני תלמיד חכם דאע\"ג דהלכה כר' יוחנן לגבי רב מכל מקום ר' חנינא אפשר דעדיף מר' יוחנן וריב\"ל כיון דאיכא רב נמי בהדיה וכיון דהוא מידי דספיקא פסק לקולא: \n", + "ומכנה שם רע לחבירו. תניא בפרק הזהב [ב\"מ דף נ\"ח:] דאין לו חלק לעולם הבא ואמרו שם דאפילו דש ביה בשמיה ופירש\"י כבר הורגל בכך שמכנים אותו בכך ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין עכ\"ל. נראה מדבריו דאי דש ביה בשמיה וזה אינו מתכוין להכלימו דשרי ובוחן לבבות הוא יודע. ורבינו כתב דמכנה שם ולא כתב שם רע. ונ\"ל שכתב כן לרבות הא דדש ביה בשמיה שכבר אין נראה בעיניו שם רע ואפ\"ה אסור. ומה שמנה רבינו קורא לחבירו בכינוי ומתכבד בקלון חבירו לא ידעתי מקום שבו יאמרו שאין להם חלק לעולם הבא רק בפרק בני העיר (מגילה דף כ\"ח.) אמרו שאמר רבי נחוניא בן הקנה אחד מהדברים שבשבילם האריך ימים בעבורם הוא שלא נתכבד בקלון חבירו ורבי זירא אמר מהדברים שבשבילם האריך ימים הוא שלא קרא לחבירו בכינויו. וי\"ל לדעת רבינו היינו קורא לחבירו בכינויו היינו מכנה שם לחבירו כיון דאמרו דאפילו דש ביה בשמיה א\"כ אינו המכנה הראשון. ואפשר שמשמעות מכנה היינו המכנה הראשון. וממה שאמרו אע\"ג דדש ביה בשמיה למד רבינו לקורא לחבירו בכנוי בהוא הדין וצ\"ע: \n", + "במה דברים אמורים שכל אחד מאלו וכו'. כן כתב הרי\"ף בפרק קמא דר\"ה וכן כתבו התוס' וראיה מהא דתניא פרק קמא דקידושין [דף מ':] אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו: \n", + "כל הרשעים וכו'. פרק לפני אידיהן (ע\"ז דף ז'.) וכלן שחזרו בהם אין מקבלין אותם עולמית דברי ר\"מ ר\"י אומר חזרו בהם במטמוניות אין מקבלין אותם בפרהסיא מקבלין אותם. א\"ד עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן ר\"ש ור' יהושע בן קרחה אומרין בין כך ובין כך מקבלין שנאמר שובו בנים שובבים אמר ר' יצחק איש כפר עכו א\"ר יוחנן הלכה כאותו הזוג. ומפרש רבינו דהאי וכלן קאי אכל רשעים ופושעים וכיוצא בהם. ונראה דקאי לכל הנך שכתב בפ' זה גם לאפיקורוסין ואע\"פ שכתב בפרק ב' דעכו\"ם שהאפיקורוסין אין מקבלין אותם בתשובה לעולם כבר כתב שם והאפיקורוסין הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון משמע דבהנך אפיקורסים דוקא הוא דקאמר שאין מקבלין אותם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה וכו'. ברייתא כתבה הרי\"ף בפ' בתרא דיומא. וכתב הר\"ן לא ידעתי היכן היא שנויה. ומצאתי כתוב יגענו וחפשנו ולא מצאנו בברייתות הנמצאות אצלנו שהוא הנקרא תוספתא משני חבורי רבי חייא ורבי אושעיא וזולתו אבל נמצאת במסכתות קטנות לעצמה: \n\n" + ], + [], + [ + "והאוכל שור עניים וכו': כתב הראב\"ד דומה שהוא שונה ברי\"ש וכו' ואומר שלי אני נוטל, עכ\"ל. ואני אומר שאין הכרע לגירסא זו יותר מזו. ועוד שאפשר שגם רבינו גורס שוד בדלי\"ת והיינו נכסי יתומים דלישנא דקרא נקט משוד עניים ונתן טעם רבינו למה ייחדו עניים יותר משאר בני אדם מפני שאלו אמללים הם ויוכל לאכול השוד שלהן מה שאין כן בשאר בני אדם ועוד טעם שני מפני שאינן ידועים ומפורסמים: \n", + "והמקבל שוחד וכו' שהדבר יש לו רגלים. כלומר שלא ישיב אל לבו לאמר שלא כדין דנתי שהדין תלוי בשיקול הדעת ויש לו רגלים לומר יפה דנתי וכיון שקבל השוחד לעולם לבו ודעתו נוטים לצד זכותו ולא לצד חובתו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "על מה שכתב רבינו אלא כל אדם ראוי להיות צדיק וכו' או חכם או סכל. כתבו הגהות תימא דאמרינן בפרק כל היד [נדה דף ט\"ז.] המלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל הטפה וכו' או גבור או חלש או טפש או חכם. הרי בפירוש משמע שגם דבר זה הוא בידי שמים. ואולי יש חלוק בין סכל לטפש וסכל הוא לענין יראת שמים. ומורי הר\"ם תירץ דהכא ה\"פ לאחוז בחכמה או בסכלות וההוא דפרק כל היד ר\"ל לעשות לו לב חכם או לב טפש עד כאן לשון הרמ\"ך. ומ\"ש דסכל הוא לענין יראת שמים אין לו טעם דאין ענין סכל לענין יראת שמים ועוד דאין זה מקביל לחכם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע איך ידע הקב\"ה וכו': כתב הראב\"ד א\"א לא נהג זה המחבר וכו'. וכל זה איננו שוה עכ\"ל. וי\"ל שרבינו נתכוון שאם אי זה אדם יקשה בעיניו קושיא זו יתבלבל דעתו ולכן הציע לפניו דברים אלו כדי שישוב וידע שאין מטבע שאלה זו ליישבה אלא כאמור שאין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים ומעשיהם וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "והלא כתוב בתורה ועבדום וכו'. חוזר למה שכתב למעלה שפרעה לא גזר עליו הש\"י שיחטא אלא שחטאו חייבו למנוע ממנו התשובה ועל זה מקשה והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי שגזר על המצריים שירעו לישראל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "לעולם יראה אדם עצמו וכו'. פרק שני ממסכת אבות שוב יום אחד לפני מיתתך. ובשבת פ' שואל (שבת דף קנ״ג.) פירשו שכל יום יראה כאילו הוא יום אחד לפני מיתתו נמצאו כל ימיו בתשובה: \n\n" + ], + [], + [ + "אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים וכו'. מימרא דר' אבהו פ' אין עומדין (ברכות ל\"ד:): \n\n" + ], + [ + "ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. בפ' יוה\"כ (דף פ\"ז:) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וחטא גמור הוא וכו'. משנה בסוף הזהב (מציעא נ\"ח: נ\"ט:) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מה היו מעשיך הראשונים ובגמרא מאן דזקיף ליה זקיפא בדיוקתיה לא לימא ליה לחבריה זקוף לי בניתא, כלומר מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לו תלה לי דג זה שכל לשון תליה גנאי הוא לו, ולמד מכאן רבינו דלבעל תשובה נמי כל שמזכיר לפניו דברים וענינים הדומים למעשיו כיון שזה מתבייש בכך אסור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מפי השמועה למדו למען ייטב לך וכו'. בסוף פ\"ק דקידושין (דף ל\"ט: מ'. ובסוף חולין קמ\"ב.) מימרא דר' יעקב: \n", + "ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו וכו'. ממ\"ש רבינו כאן וגם ממה שכתב להלן הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה וכו' נראה שאין שום עונש וצער אחר לרשע אלא הכרת הזה בלבד. ודבר זה אינו לא כפי דברי תורה ולא כפי דברי רז\"ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת ואין התורה מחייבת כרת לכל אדם. ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש. ועוד לדעת זו עשית את העובר על כרת אחת ואפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים שוים בדיניהם וזה דבר הפך הדעת והפך התורה. וכתב הרמב\"ן ז\"ל שח\"ו לא עלה דבר זה על דעת רבינו ז\"ל אלא דבריו ז\"ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורין גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד המלאכים או למעלה מהם שהוא זכות הצדיקים ומעלתם. וכן כתב לעיל פרק ג' כל הרשעים שעונותיהם מרובים דנין אותם כפי חטאם ויש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו', הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנידון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חילוק יש אלא דעתו כדפרישית, עכ\"ל: \n", + "מפי השמועה למדו הכרת בעוה\"ז וכו'. בפרק ד' מיתות (סנהדרין ס\"ד:): \n\n" + ], + [ + "העולם הבא אין בו גוף וכו': כתב הראב\"ד דברי האיש הזה בעיני וכו'. ויהיו העטרות כמשמען ולא יהיה משל, עכ\"ל: \n", + "ול\"נ שאין חילוק בין רבינו להראב\"ד אלא בשמות בלבד. דלרבינו העולם שלאחר המות נקרא העוה\"ב וכמ\"ש בסוף פרק זה ז\"ל זה שקראו אותו חכמים עוה\"ב לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואח\"כ יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך ולא קראוהו עוה\"ב אלא מפני שאותם החיים באים לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה, עכ\"ל. וכל אותם המאמרים שהביא הראב\"ד הם לעולם התחיה והראב\"ד ז\"ל קורא לעולם התחייה עוה\"ב ובכך עלו דברי שניהם כהוגן ואלו ואלו דברי אלהים חיים: \n", + "כך אמרו חכמים הראשונים העוה\"ב וכו'. מימרא דרב סוף פרק היה קורא (ברכות י\"ז.): \n\n" + ], + [], + [ + "וחכמים קראו לה וכו': כתב הראב\"ד ואם זו היא הסעודה וכו'. כלומר דאמרינן סוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי\"ט:) שלעתיד לבא סעודה שהקב\"ה עושה לצדיקים נוטל כוס של ברכה ומחזר על כל האבות עד שמגיע לדוד והוא נוטל ומברך. ורבינו יסבור דהיינו לעולם התחייה אבל מה ששנינו והכל מתוקן לסעודה היינו העולם הבא אחר המות. וצריך לי יישוב לדעת הראב\"ד דעולם הבא היינו עולם שאחר התחייה היאך יתיישב מימרא דרב העוה\"ב אין בו לא אכילה וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אמרו חכמים כל הנביאים וכו'. מימרא דרבי חייא בר אבא פרק במה אשה יוצאה (שבת דף ס\"ג.) ודע דמשמע התם דהא דרבי חייא בר אבא פליגא אדשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, ורבינו כתב כאן הא דרבי חייא בר אבא בפרק שאחר זה וגם בפרק י\"ב מהלכות מלכים כתב לדשמואל וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "זה שקראו אותם חכמים העולם הבא וכו': כתב הראב\"ד נראה כמכחיש וכו' וחד חרוב נמצא שהוא עולם חדש, עכ\"ל. וכבר כתבתי שדעת רבינו שעוה\"ב הוא עוה\"ב אחר המות והקבלה שהקב\"ה יחריב את עולמו בסוף שיתא אלפי שנים כמוזכר בפרק חלק גם רבינו לא יכחיש זה ואינו ענין למ\"ש רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אין בין העולם הזה וכו'. מימרא דשמואל פ' במה אשה יוצאה (שבת דף ס\"ג.) כתבתי בפרק קודם זה מה שיש לספק בלשון זה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר וכו' במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו. פרק לפני אידיהן (ע\"ז דף י\"ט.) מימרא דר' אלעזר: \n", + "אל תהיו כעבדים וכו'. פ\"ק דאבות [משנה ג']. ולפי שנמשך ממאמר זה ענין צדוק ובייתוס כתב שהיו מצוים תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד, כלומר ולא לכלם: \n\n" + ], + [], + [ + "דבר ידוע וכו'. עד שישגה בה תמיד כראוי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א זה השגיון וכו' שלא תשית עליהם לב, עכ\"ל. מ\"ש לשון שיר נראה דהיינו לומר שישמח באהבת ה' כמו שאדם שמח בשיר. השי\"ת ישים חלקנו מאוהבי שמו אמן וכן יהי רצון: \n", + "נשלם ספר המדע \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9ffbc5e5e854380669d7723ce09273146c84a7c2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,231 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Repentance", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Repentance", + "text": [ + [ + [ + "איש או אשה וכו'. והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים: מצאתי כתוב דאיתא בספרא פ' אחרי מות: כיצד מתודין וכו'. יומא פ' אמר להם הממונה (יומא ל״ו:) ת״ר כיצד מתודה עויתי פשעתי חטאתי וכו' וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי ר״מ וחכ״א עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים חטאים אלו השגגות ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות אלא כך היה מתודה חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד הוא אומר חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו וכן בשלמה הוא אומר חטאנו והרשענו ומרדנו וכן בדניאל הוא אומר חטאנו והעוינו והרשענו ומרדנו אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע בשעה שישראל חוטאים לפניך ועושים תשובה עשה להם זדונות כשגגות אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים: \n", + "וכן בעלי חטאות וכו'. זה פשוט שהרי מביא ראיה מהכתוב ובהדיא אמרו בפ\"ק דשבועות (דף י\"ג.) שחטאת ואשם אין אין מכפרים אלא על השבים: \n", + "וכן כל מחוייבי מיתות וכו'. משנה בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) כל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעוה״ב שכן מצינו בעכן שהתודה שא״ל יהושע יעכרך ה' היום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעתיד לבא: \n", + "וכן החובל כו'. משנה בב״ק סוף החובל (בבא קמא דף צ״ב.). אע״פ שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ומ״מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאות האדם צ״ע היכא מייתי לה [בילקוט פ' נשא איתא הכי בשם ספרי זוטא]: \n\n" + ], + [ + "שעיר המשתלח מכפר וכו'. משנה פ\"ק דשבועות (דף ב'.) ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות והזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות ב\"ד שעיר המשתלח מכפר. ובגמ' (י\"ב:) היינו קלות היינו עשה ול\"ת היינו חמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד הודע היינו מזיד לא הודע היינו שוגג אמר רב יהודה הכי קאמר על שאר עבירות שבתורה בין קלות בין חמורות בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד אותן שעשאן בשוגג בין שנודע לו ספיקן בין שלא נודע לו ספיקן ואלו הן קלות עשה ולא תעשה אלו הן חמורות כריתות ומיתות ב\"ד ואמרינן דאליבא דרבי אפילו לא עשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אליבא דרבנן דוקא בשעשה תשובה שעיר המשתלח מכפר אבל אם לא עשה תשובה אין מכפר, וידוע דאין הלכה כרבי מחביריו ולכך כתב רבינו והוא שעשה תשובה: \n", + "ומ\"ש אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. ק\"ל דהתם משמע דלרבנן אפילו עבר אעשה אם לא עשה תשובה אין שעיר מכפר ולרבי אפילו על החמורות מכפר בלא תשובה חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר בריתו בבשר וצ\"ע: \n", + "ומה הן הקלות וכו'. כבר נתבאר במימרא דרב יהודה שכתבתי דחמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד וקלות היינו עשה ולא תעשה. ובפ' בתרא דיומא (דף פ\"ה:) תניא אלו הן קלות עשה ול\"ת חוץ מלא תשא ואע\"ג דדחי התם ואוקי דכל ל\"ת שלא ניתק לעשה מהחמורות וכי קאמר חוץ מלא תשא וכל דדמי ליה הא אסיקנא תנאי היא וכיון דר' יהודה אמר בשבועות פ\"ק [י\"ב:] דחמורות היינו כריתות ומיתות ב\"ד ולא הזכיר ל\"ת שלא ניתק לעשה אלמא ס\"ל דכל לא תעשה הוי בכלל קלות ולא קיימא לן כסתם מתני' דיומא דסברה דלא תעשה שלא ניתק לעשה חמורות הן דהא ר' יהודה בפ\"ק דשבועות [שם] אליביה דנפשיה הוא דקאמר אלו הן קלות ואלו הן חמורות ולא מפליג בין ניתק לעשה ללא ניתק. וא\"ת גם לא מפליג התם בין שאר לאוין ללא תשא ולמה כתב רבינו שיש חילוק ביניהם יש לומר דמלא תשא ליכא הוכחה מהתם דכיון דאינה אלא מצוה אחת לא חש לאפוקה אבל כל מצות לא תעשה שלא ניתק לעשה דטובא נינהו אם איתא דליתנהו בכלל קלות ה\"ל לפרושי ותדע דלרב יהודה לא תשא בכלל חמורות היא דאלת\"ה רב יהודה דלא כמאן דאי כסתם מתניתין דיומא כל ל\"ת שלא ניתק לעשה בכלל חמורות היא ואי כאידך תנא הא לא תשא בכלל חמורות היא אלא ודאי כדאמרן: \n\n" + ], + [ + "בזמן שאין בית המקדש קיים התשובה מכפרת. כלומר דרך כלל וכמו שביאר הוא ז\"ל בסמוך: \n", + "ומ\"ש אפילו רשע כל ימיו וכו'. פ\"ק דקידושין (דף מ':) ברייתא דרשב\"י. ופ\"ק דר\"ה (דף י\"ח): [לא מצאתי שם]: \n", + "ועצמו של יוה\"כ מכפר וכו'. משנה פרק בתרא דיומא (דף פ\"ה:) מיתה ויוה\"כ מכפרים עם התשובה ובגמ' נימא דלא כרבי דאמר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה\"כ מכפר ואע\"פ דדחי התם ואמר אפילו תימא רבי מ\"מ רבנן פליגי עליה כדמשמע בפ\"ק דשבועות ולא קי\"ל כרבי מחביריו לכן כתב רבינו ועצמו של יוה\"כ מכפר לשבים כלומר אבל לא לשאינם שבים: \n\n" + ], + [ + "אע\"פ שהתשובה מכפרת וכו' עד סוף הפרק. ברייתא שם שאל רבי מתיא בן חרש את ראב\"ע ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש אמר לי' שלשה הן ותשובה עם כל אחד מהן כלומר שלשה הם הנחלקים שיש עבירה שהיא נצרכה לכלם עבר על עשה כו' ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו' ומסיים בה כלשון רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אי זו היא תשובה גמורה וכו'. בפרק בתרא דיומא (שם) [דף פ\"ו:] מימרא דרב יהודה: \n", + "אפילו עבר כל ימיו וכו'. כבר כתבתי בפרק שקודם זה דאיתא בפרק קמא דקדושין (דף מ':). אבל הא \n", + "דקאמר אפילו ביום מיתתו שנאמר עד אשר לא תחשך וכו'. (שבת פרק כ\"ג דף קנ\"א.): \n\n" + ], + [ + "ומה היא התשובה וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות וכו'. וא\"ת מה ראיה מביא מולא נאמר עוד אלהינו וכו'. ויש לומר דהכי קאמר יקח לעד להשי\"ת עליו שלא ישוב לחטוא עוד שנאמר ולא נאמר עוד וכו' כלומר שתחלת הפסוק הוא קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ומה תאמרו לא נאמר אלהינו למעשה ידינו שהיא עבודת כוכבים הרי פשטיה דקרא שלוקח לשם יתברך לעד עליו שלא ישוב עוד לאותו עון: \n\n" + ], + [ + "כל המתודה בדברים וכו'. ריש פרק ב' דתעניות (דף ט\"ז.) אמר רב אדא בר אהבה אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאע\"פ שטובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו כיון שטבל במ' סאה עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם. ומפרש רבינו האי שאינו חוזר בה שאינו גומר בלבו לשוב: \n", + "וצריך לפרט החטא וכו'. ברייתא בפ' בתרא דיומא (דף פ\"ו:) וצריך לפרוט החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא ר\"ע אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מה זה שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כר' ינאי דא\"ר ינאי אמר משה לפני הקב\"ה רבש\"ע כסף וזהב שהרבית לישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו להם אלהי זהב. ואע\"ג דהלכה כר\"ע מחבירו לא פסק רבינו כוותיה משום דאמר התם רב יהודה רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל\"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. והא כר' יהודה בן בבא אזלא דאילו לר\"ע אפילו מפורסם נמי לא דהא חטא העגל מפורסם הוה ואפלו הכי אמר עליה אשרי נשוי פשע ודריש לויעשו להם לדרשא אחריתי אלא ודאי כר' יהודה בן בבא אתיא וכיון דסבר רב כוותיה הכי נקטינן ואע\"ג דרב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן משני האי רמיא דרמי רב כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו והאי שינויא מצי אתי כר\"ע ופסקה רבינו לההיא שנוייא סובר דמ\"מ הלכה כר' יהודה בן בבא כדמשמע מדרב יהודה אמר רב. ומיהו אין נראה כן מדברי הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ויש ראיה לדברי רבינו מדאיפליגו התם על עבירות שהתודה עליהם ביוה\"כ שעבר אם יכול להתודות עליהם ביוה\"כ אחר אם לאו וע\"כ במפרש חטאיו מיירי אלמא דלדברי הכל כל שלא התודה עדיין עליהם צריך לפרטם: \n\n" + ], + [ + "מדרכי התשובה וכו'. פרק קמא דראש השנה (דף ט\"ז:) אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם ואלו הן צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה ויש אומרים אף שנוי מקום, ואל חמשה דברים אלו רמז רבינו בדבריו אלה: \n\n" + ], + [ + "ושבח גדול לשב וכו'. פרק בתרא דיומא (דף פ\"ו:) אמר רב יהודה רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח ל\"ק כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א וכן עבירות המפורסמות וכו' ויתבייש ברבים, עכ\"ל. כוונתו לומר דהיינו דאמר כאן בחטא מפורסם כאן בחטא שאינו מפורסם. ומדקדק בלשון רבינו ימצא דלא קאמר דעבירות שבינו למקום אינו צריך לפרסמם אלא כשאינם מפורסמים שכך כתב ועזות פנים היא לו אם גילם ואילו היו מפורסמים לא הוה שייך לומר אם גילם דהא גלויים ועומדים הם וג\"כ בסוף דבריו יוכיח דקאמר וטובה היא לו שלא נתגלה עונו ואי במפורסמים הרי אע\"פ שהוא לא גילם כבר נתגלו אלא ודאי כדאמרן. וסובר רבינו דחטא מפורסם שבינו למקום לא דמי לעבירות שבין אדם לחבירו דבעבירות שבין אדם לחבירו מצוה לפרסמם כדי שימחול לו חבירו אבל בעבירות שבינו למקום נהי דאין לו להעלימם כשיאמרו לו עברת עבירה פלונית לא יאמר לא עברתי כיון שנתפרסם אלא יאמר עברתי ואני שב בתשובה שלימה לפני המקום מ\"מ אינו מצווה לפרסמם שאולי יהיה שם אדם שלא ידע בדבר ועכשיו ידע ואיכא חילול השם ולכך לא כתב רבינו שבעבירות שבינו לבין המקום מצוה לפרסמן: \n\n" + ], + [ + "אף על פי שהתשובה וכו'. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ח.) א\"ר שמואל בר אוניא משמיה דרב מנין לגזר דין של ציבור שאפילו שנחתם מתקרע שנאמר מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו והא כתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד ויחיד אימת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו אלו עשרה ימים שבין ר\"ה ליוה\"כ: \n\n" + ], + [ + "ומצות וידוי וכו' עד בברכה רביעית. הכל ברייתא פרק בתרא דיומא (דף פ\"ז:): \n\n" + ], + [ + "הוידוי שנהגו בו וכו'. שם נחלקו אמוראי מה אומר ובסוף כלם אמר בר המדורי הוה קאימנא קמיה דמר שמואל והוה יתיב כי מטא שליח ציבור לאבל חטאנו קם אכרעיה אמינא ש\"מ עיקר וידויא האי הוא: \n", + "עבירות שהתודה עליהם וכו'. ברייתא שם [פ\"ו:] פלוגתא דרבי אליעזר בן יעקב ות\"ק ופסק כרבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי: \n\n" + ], + [ + "אין התשובה וכו'. משנה שם [פ\"ה:]: \n", + "אע״פ שהחזיר לו וכו'. משנה בב״ק סוף החובל (בבא קמא דף צ״ב.): \n", + "אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים וכו' עד מניחו והולך לו. מימרא דר' יצחק פרק בתרא דיומא (דף פ\"ז:): \n", + "ואם היה רבו וכו'. כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש, ונראה שטעמם מדגרסינן בגמ' (שם) דרב הלך י\"ג פעמים לבקש מחילה מרבי חנינא והיכי עביד הכי והאמר ר\"י בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר מג' פעמים רב שאני. ומפרשים דה\"ק דר' חנינא הוה רבו וכשהוא רבו שאני משאר בני אדם שצריך לבקש ממנו אפילו כמה פעמים. ורש\"י לא פירש כן: \n\n" + ], + [ + "אסור לאדם להיות אכזרי וכו'. שם בההיא עובדא דר' חנינא היכי עבד הכי והאמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ובסוף החובל (בבא קמא צ״ב.) תנן מנין שלא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים: \n\n" + ], + [ + "החוטא לחבירו וכו'. פ' בתרא דיומא [פ\"ו.] מימרא דר\"י בר חנינא: \n", + "ומה שאמר ואם היה חייב לו ממון. בב\"ק ק\"ג במשנה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אדם שעונותיו מרובים וכו': כתב הראב\"ד א\"א לא כמו שהוא סובר וכו' ועיקר דבר זה ביבמות [דף נ'.] עכ\"ל. וי\"ל שטעם רבינו וראיתו מדאמרינן בסוף פ\"ק דקידושין [מ':] וכתבו רבינו בסמוך לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן יראה לכל המדינה ולכל העולם עשה מצוה אחת אשריו שהכריע לו ולכל העולם ולכל המדינה לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו וכל המדינה וכל העולם לכף חובה ולמאי אמר אם הכריע עצמו ומדינתו וכל העולם לכף חובה אלא לומר שכיון שהוכרעו לכף חובה מיד הם אובדים וכמו שהביא רבינו ראיה מסדום ועמורה. ומה שהקש' הראב\"ד כי יש רשעים חיים הרבה כבר תירץ זה רבינו במה שכתב ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות וכו' ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות. הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצוה שבעבורה ראוי שיזכה כענין שנאמר באביה יען נמצא בו דבר טוב: \n\n" + ], + [ + "כל מי שניחם וכו'. סוף פ\"ק דקידושין (דף מ':) רשב\"י אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו ופריך ונהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות כלומר ולמה איבד את הראשונות אמר ר\"ל בתוהא על הראשונות: \n", + "וכשם ששוקלים וכו'. פ\"ק דראש השנה (דף ט\"ז:) מימרא דרבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: \n\n" + ], + [ + "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו וכו' עד זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו. ברייתא ספ\"ק דקידושין (דף מ':.): \n\n" + ], + [ + "בשעה ששוקלים עונות אדם וכו'. פרק בתרא דיומא (דף פ\"ו:) תניא ר\"י בר יהודה אומר עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה מוחלין לו שלישית אין מוחלין לו שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר והתניא שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו הא ביחיד הא בצבור, זו היא גירסת הרי\"ף והיא גירסת רבינו והראב\"ד לא היה גורס כן ולפיכך כתב ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו, ודע דגרסינן בפ\"ק דר\"ה ב\"ש אומרים שלש כיתות ליום הדין צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפים ועולים וב\"ה אומרים רב חסד מטה כלפי חסד. תנא דבי ר\"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מיחשב בהדייהו. וא\"ת כיון שכתב ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר משלישי ואילך מעבירין על כל עונותיו ראשון ראשון א\"כ מיד הוא נחתם לחיים והיאך כתב למעלה שהבנוניים תולים אותם עד יוה\"כ ואם לא עשו תשובה נחתמים למיתה. וי\"ל דלעיל מיירי בר\"ה ואז אין מעבירין ראשון ראשון אלא מונין כל עונותיו גם את הראשון גם את השני והכא מיירי בשעת מיתתו לדעת אם ילך לגן עדן או לגיהנם. וא\"ת א\"כ דבשעת מיתה מיירי היכי קאמר בד\"א ביחיד אבל בצבור תולין וכו' דהא בצבור לא שייך בשעת המיתה שכל הצבור אין מתים ביום אחד לשנאמר שנידון כאחד אם ילכו לגן עדן או לגיהנם, ועוד שאמר תולין להן ובשעת המיתה לא שייך תולין. וי\"ל דשייך לומר שהצבור נדונים כאחד אם ילכו לג\"ע או לגיהנם והא כיצד אם כל אחד מהצבור לא עשה עון בפני עצמו לשילך לגיהנם אבל הוא ראוי לילך לג\"ע והצבור בכלל חטאו חטאים הראויים בעדם ללכת לגיהנם ילכו כל אחד ואחד כשימות לגיהנם שהרי מצינו דור הפלגה אין להם חלק לעוה\"ב ולא אשכחן שמתו כלם כאחת אלא ודאי כדאמרן: \n", + "ומ\"ש תולין עניינו שתולין להם שלש עונות אלו ואין מניחין אותן במשקל עד שישקלו כל עונותיהם כיון שנשקלו עונותיהם אם נמצאו מרביעי ואילך מרובין על זכיותיהם אותם ג' עונות מצטרפין ודנים אותם על הכל ואם נמצאו זכיותיהם כנגד עונותיהם מרביעי ואילך מעבירין כל עונותיהם ראשון ראשון, מעתה לא יקשה על רבינו מה שהקשה עליו הראב\"ד וז\"ל זה מן הערבוב וכו' זו היא הצעת הדברים ועיקר עכ\"ל הראב\"ד. ולדעת רבינו ההיא דר\"י בר יהודה בשנדון אם ילך לגן עדן או לגיהנם דומיא דההיא דר' ישמעאל: \n", + "הבינונים אם היה בכלל מחצה וכו'. פ\"ק דר\"ה (דף י\"ו.) אמרינן דבינונים דאמרי ב\"ה רב חסד מטה כלפי חסד דוקא שאין בכלל עוונותיהם עון פושעי ישראל בגופן ומאי ניהו קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם. וכתב הר\"ן דה\"ה לשאר מצות עשה שלא קיימם מעולם כגון שלא קרא ק\"ש ולא בירך על המזון אחריו מעולם. וכתב ר\"ת ז\"ל דדוקא כשנמנע מלהניחם מחמת שהמצוה בזויה בעיניו אבל אם אינו נמנע מלהניחם אלא מפני שהם צריכין גוף נקי והוא ירא שמא לא יוכל ליזהר בהם אין זה בכלל פושעי ישראל בגופן עכ\"ל. ומפורש שם בגמרא דבינונים שיש בכלל עונותיהם עון פושעי ישראל בגופן מצפצפין ועולים ואם עונותיו מרובין מזכיותיו ובכלל עונותיו עון פושעי ישראל בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש ולאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר וזכות הוא להם שהם תחת רגלי הצדיקים דעל כ\"פ הצדיקים יבקשו עליהם רחמים. ומסיים בברייתא אבל האפיקורוסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי הצבור ושנתנו חתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט יורדים לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וגיהנם כלה והם אינם כלים ופריש רב חסדא דשנתנו חתיתם בארץ החיים היינו פרנס שמטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. והשאר שכתב רבינו צ\"ע היכא מייתי להו: \n", + "ומ״ש וכן חסידי אומות העולם וכו'. פלוגתא דר' אליעזר ור״י בפ' חלק (סנהדרין דף ק״ב:) ופסק כר״י. וכתב רבינו בפירוש המשנה דהכי משמע מתני' דמני לבלעם בהדי ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא: \n\n" + ], + [], + [ + "חמשה הם הנקראים מינים. בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו:) אמרינן דמין זה העובד כוכבים וסובר רבינו דכל הני מינים מיקרו: \n", + "והאומר שיש שם רבון אחד וכו'. כתב הראב\"ד ולמה קרא לזה מין וכו' המשבשות את הדיעות, עכ\"ל. ויש לתמוה על פה קדוש איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה גדולים וטובים ממנו. ואפשר שעיקר הנוסחא כמו שכתוב בספר העיקרים פ\"ב ממ\"א וז\"ל. א\"א אע\"פ שעיקר האמונה כן הוא המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין, עכ\"ל. וגם לפי נוסחתנו זאת היתה כוונתו. וכבר הרחיב הדיבור בזה בעל ספר העיקרים בפרק הנזכר: \n", + "וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל. כלומר האומר אמת שיש אלוה יחיד ואינו בעל גוף ותמונה אבל אינו לבדו ראשון שיש חומר ראשון קדום וממנו ברא העולם אם כן אינו ראשון ויוצר הכל שהרי החומר לא בראו שהיה קדום: \n", + "כתב הראב\"ד וכן האומר שאינו לבדו ראשון א\"א כאותו שאמר וכו' ובהם עשה מה שעשה, עכ\"ל. כתב כן להבדיל בין זה לאותו שכתב תחלה האומר שאין שם אלוה: \n\n" + ], + [ + "שלשה הם הנקראים אפיקורסין. מדתנן בפרק חלק (סנהדרין דף צ') האומר אין תורה מן השמים ואפיקורוס אלמא אפיקורוס לאו היינו האומר אין תורה מן השמים. ומכל מקום ק\"ל דאמרינן התם [דף צ\"ט:] מאי אפיקורוס רב ור' חנינא אמרי זה המבזה תלמיד חכם רבי יוחנן וריב\"ל אמרי זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם וצריך טעם למה השמיטם רבינו וכתב במקומם מה שכתב: \n", + "האומר שאין תורה מן השמים אפילו פסוק אחד. בפרק חלק (סנהדרין צ':) תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ומפרש בגמרא [צ״ט:] שאפילו אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה ואפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק״ו זה מג״ש זו זהו כי דבר ה' בזה ומדאמר הכא ק״ו וג״ש אלמא לא שנא כופר בתורה שבכתב לא שנא כופר בתורה שבעל פה בכלל האומר אין תורה מן השמים הוא וכל שכן האומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת שהרי זה מכחיש כמה כתובים המורים שהתורה נצחית: \n\n" + ], + [ + "שנים הם המומרים וכו'. מבואר בכמה מקומות בתלמוד מהם פ\"ק דחולין (דף ה'.): \n", + "ומ״ש הוא שיעשה להכעיס. גם זה מבואר שם דמומר אוכל נבלות לתיאבון דינו כישראל. ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו:) מומר פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אבל איזהו אפיקורוס העובד עבודת כוכבים ובפלוגתא דרב אחא ורבינא ק״ל לקולא ולכך פסק רבינו דלהכעיס הוי מומר ולא אפיקורוס: \n", + "המומר לכל התורה וכו'. כלומר אפילו שגזרו גזירה כיון שמעצמו הלך וחזר לדתם באומרו מה בצע לי להדבק בישראל וכו' וכ\"ש אם לא היה שם גזרה וברצון נפשו הלך וחזר וכו': \n", + "וכתב הראב\"ד והמומר לכל התורה כולה כגון החוזר לדת העובדי כוכבים א\"א ומי שחוזר לדת עבודת כוכבים הנה הוא מודה באלהיהם. טעמו להשיג על רבינו שה\"ל לקרותו מין כיון שמודה בעבודת כוכבים והוא כתב למעלה שהאומר שהוא גוף ובעל תמונה הוא מין ועוד שהם אומרים שהם הרבה והוא כתב למעלה שהאומר שיש שם מנהיג אבל הם הרבה הוא מין והיאך קראו מומר. ואני אומר אילו לא היתה אומה אחרת בעולם אלא עובדי כוכבים היה לו להשיג כן אבל כיון שיש אמונות אחרות שאינן עובדים כוכבים היאך יקרא מין לחוזר לדתם. ועוד י\"ל שהחוזר לדת ההיא שני שמות רעים נקראו לו מין ומומר. ועוד י\"ל שמין נקרא המאמין באחד מחמשה דברים הנזכרים למעלה והחוזר לדת העובדי כוכבים אע\"פ שלא יאמין בדתם אלא שחוזר לדתם כדי שלא להיות שפל ונרדף ישראל מומר מיקרי אבל מין לא מיקרי שהרי אינו מאמין בלבו שיש צור זולתי אלהינו. ובפ\"ב מהלכות עבודת כוכבים כתב רבינו ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה ומומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ויש עבירות שהם קלות וכו'. במסכת אבות פרק שלישי [משנה י\"א] רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אע\"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. וק\"ל למה לא מנה רבינו מפר בריתו של אברהם אבינו, ועוד מנ\"ל שאלו קלות מהראשונות דמי חמיר בעל לשון הרע ממבזה מועדות. ואפשר לומר שמפר בריתו של אברהם היינו מושך בערלתו שמנה בהדי הנך דלעיל. אבל קשה למה לא מנה גם מגלה פנים בתורה, וי\"ל דבפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ט:) אמרינן דמגלה פנים בתורה היינו מבזה תלמיד חכם או מבזה חבירו בפני תלמיד חכם וכבר מנה רבינו מבזה תלמיד חכם דפסק כרב ורבי חנינא דאמרי התם הכי ולא כר' יוחנן וריב\"ל דאמרי דהיינו מבזה חבירו בפני תלמיד חכם דאע\"ג דהלכה כר' יוחנן לגבי רב מכל מקום ר' חנינא אפשר דעדיף מר' יוחנן וריב\"ל כיון דאיכא רב נמי בהדיה וכיון דהוא מידי דספיקא פסק לקולא: \n", + "ומכנה שם רע לחבירו. תניא בפרק הזהב [ב\"מ דף נ\"ח:] דאין לו חלק לעולם הבא ואמרו שם דאפילו דש ביה בשמיה ופירש\"י כבר הורגל בכך שמכנים אותו בכך ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין עכ\"ל. נראה מדבריו דאי דש ביה בשמיה וזה אינו מתכוין להכלימו דשרי ובוחן לבבות הוא יודע. ורבינו כתב דמכנה שם ולא כתב שם רע. ונ\"ל שכתב כן לרבות הא דדש ביה בשמיה שכבר אין נראה בעיניו שם רע ואפ\"ה אסור. ומה שמנה רבינו קורא לחבירו בכינוי ומתכבד בקלון חבירו לא ידעתי מקום שבו יאמרו שאין להם חלק לעולם הבא רק בפרק בני העיר (מגילה דף כ\"ח.) אמרו שאמר רבי נחוניא בן הקנה אחד מהדברים שבשבילם האריך ימים בעבורם הוא שלא נתכבד בקלון חבירו ורבי זירא אמר מהדברים שבשבילם האריך ימים הוא שלא קרא לחבירו בכינויו. וי\"ל לדעת רבינו היינו קורא לחבירו בכינויו היינו מכנה שם לחבירו כיון דאמרו דאפילו דש ביה בשמיה א\"כ אינו המכנה הראשון. ואפשר שמשמעות מכנה היינו המכנה הראשון. וממה שאמרו אע\"ג דדש ביה בשמיה למד רבינו לקורא לחבירו בכנוי בהוא הדין וצ\"ע: \n", + "במה דברים אמורים שכל אחד מאלו וכו'. כן כתב הרי\"ף בפרק קמא דר\"ה וכן כתבו התוס' וראיה מהא דתניא פרק קמא דקידושין [דף מ':] אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו: \n", + "כל הרשעים וכו'. פרק לפני אידיהן (ע\"ז דף ז'.) וכלן שחזרו בהם אין מקבלין אותם עולמית דברי ר\"מ ר\"י אומר חזרו בהם במטמוניות אין מקבלין אותם בפרהסיא מקבלין אותם. א\"ד עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן ר\"ש ור' יהושע בן קרחה אומרין בין כך ובין כך מקבלין שנאמר שובו בנים שובבים אמר ר' יצחק איש כפר עכו א\"ר יוחנן הלכה כאותו הזוג. ומפרש רבינו דהאי וכלן קאי אכל רשעים ופושעים וכיוצא בהם. ונראה דקאי לכל הנך שכתב בפ' זה גם לאפיקורוסין ואע\"פ שכתב בפרק ב' דעכו\"ם שהאפיקורוסין אין מקבלין אותם בתשובה לעולם כבר כתב שם והאפיקורוסין הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון משמע דבהנך אפיקורסים דוקא הוא דקאמר שאין מקבלין אותם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה וכו'. ברייתא כתבה הרי\"ף בפ' בתרא דיומא. וכתב הר\"ן לא ידעתי היכן היא שנויה. ומצאתי כתוב יגענו וחפשנו ולא מצאנו בברייתות הנמצאות אצלנו שהוא הנקרא תוספתא משני חבורי רבי חייא ורבי אושעיא וזולתו אבל נמצאת במסכתות קטנות לעצמה: \n\n" + ], + [], + [ + "והאוכל שור עניים וכו': כתב הראב\"ד דומה שהוא שונה ברי\"ש וכו' ואומר שלי אני נוטל, עכ\"ל. ואני אומר שאין הכרע לגירסא זו יותר מזו. ועוד שאפשר שגם רבינו גורס שוד בדלי\"ת והיינו נכסי יתומים דלישנא דקרא נקט משוד עניים ונתן טעם רבינו למה ייחדו עניים יותר משאר בני אדם מפני שאלו אמללים הם ויוכל לאכול השוד שלהן מה שאין כן בשאר בני אדם ועוד טעם שני מפני שאינן ידועים ומפורסמים: \n", + "והמקבל שוחד וכו' שהדבר יש לו רגלים. כלומר שלא ישיב אל לבו לאמר שלא כדין דנתי שהדין תלוי בשיקול הדעת ויש לו רגלים לומר יפה דנתי וכיון שקבל השוחד לעולם לבו ודעתו נוטים לצד זכותו ולא לצד חובתו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "על מה שכתב רבינו אלא כל אדם ראוי להיות צדיק וכו' או חכם או סכל. כתבו הגהות תימא דאמרינן בפרק כל היד [נדה דף ט\"ז.] המלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל הטפה וכו' או גבור או חלש או טפש או חכם. הרי בפירוש משמע שגם דבר זה הוא בידי שמים. ואולי יש חלוק בין סכל לטפש וסכל הוא לענין יראת שמים. ומורי הר\"ם תירץ דהכא ה\"פ לאחוז בחכמה או בסכלות וההוא דפרק כל היד ר\"ל לעשות לו לב חכם או לב טפש עד כאן לשון הרמ\"ך. ומ\"ש דסכל הוא לענין יראת שמים אין לו טעם דאין ענין סכל לענין יראת שמים ועוד דאין זה מקביל לחכם: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע איך ידע הקב\"ה וכו': כתב הראב\"ד א\"א לא נהג זה המחבר וכו'. וכל זה איננו שוה עכ\"ל. וי\"ל שרבינו נתכוון שאם אי זה אדם יקשה בעיניו קושיא זו יתבלבל דעתו ולכן הציע לפניו דברים אלו כדי שישוב וידע שאין מטבע שאלה זו ליישבה אלא כאמור שאין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים ומעשיהם וכו': \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "והלא כתוב בתורה ועבדום וכו'. חוזר למה שכתב למעלה שפרעה לא גזר עליו הש\"י שיחטא אלא שחטאו חייבו למנוע ממנו התשובה ועל זה מקשה והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי שגזר על המצריים שירעו לישראל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "לעולם יראה אדם עצמו וכו'. פרק שני ממסכת אבות שוב יום אחד לפני מיתתך. ובשבת פ' שואל (שבת דף קנ״ג.) פירשו שכל יום יראה כאילו הוא יום אחד לפני מיתתו נמצאו כל ימיו בתשובה: \n\n" + ], + [], + [ + "אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים וכו'. מימרא דר' אבהו פ' אין עומדין (ברכות ל\"ד:): \n\n" + ], + [ + "ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. בפ' יוה\"כ (דף פ\"ז:) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "וחטא גמור הוא וכו'. משנה בסוף הזהב (מציעא נ\"ח: נ\"ט:) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מה היו מעשיך הראשונים ובגמרא מאן דזקיף ליה זקיפא בדיוקתיה לא לימא ליה לחבריה זקוף לי בניתא, כלומר מי שיש לו תלוי במשפחתו לא יאמר לו תלה לי דג זה שכל לשון תליה גנאי הוא לו, ולמד מכאן רבינו דלבעל תשובה נמי כל שמזכיר לפניו דברים וענינים הדומים למעשיו כיון שזה מתבייש בכך אסור: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מפי השמועה למדו למען ייטב לך וכו'. בסוף פ\"ק דקידושין (דף ל\"ט: מ'. ובסוף חולין קמ\"ב.) מימרא דר' יעקב: \n", + "ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו וכו'. ממ\"ש רבינו כאן וגם ממה שכתב להלן הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה וכו' נראה שאין שום עונש וצער אחר לרשע אלא הכרת הזה בלבד. ודבר זה אינו לא כפי דברי תורה ולא כפי דברי רז\"ל שהרי לדברים אלו אין עונש האדם אלא כרת ואין התורה מחייבת כרת לכל אדם. ונמצאת פוטר בטענה זו את כל החוטאים מן העונש. ועוד לדעת זו עשית את העובר על כרת אחת ואפיקורוס הכופר בעיקר ושופך דמים שוים בדיניהם וזה דבר הפך הדעת והפך התורה. וכתב הרמב\"ן ז\"ל שח\"ו לא עלה דבר זה על דעת רבינו ז\"ל אלא דבריו ז\"ל על סוף האבדון וכליון החרוץ שאין אחריו עונש ונקמה שהוא הכרת שהוא ביטול הנפש וכלל בה שביטול זה הוא מלבד מה שנתייסרה תחלה בעונש גיהנם ביסורין גדולים והוא עונש גדול ואבדון חמור שאבדה הנפש הנועם הגדול שהיתה ראויה לו מצד שהיתה זכה שלוקחה ממקום כבוד המלאכים או למעלה מהם שהוא זכות הצדיקים ומעלתם. וכן כתב לעיל פרק ג' כל הרשעים שעונותיהם מרובים דנין אותם כפי חטאם ויש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונדונין כפי גודל רשעם וכו', הרי שהפריש בין חייבי כריתות גמור ובין הנידון כפי רשעו ואם אין שם יסורין מה חילוק יש אלא דעתו כדפרישית, עכ\"ל: \n", + "מפי השמועה למדו הכרת בעוה\"ז וכו'. בפרק ד' מיתות (סנהדרין ס\"ד:): \n\n" + ], + [ + "העולם הבא אין בו גוף וכו': כתב הראב\"ד דברי האיש הזה בעיני וכו'. ויהיו העטרות כמשמען ולא יהיה משל, עכ\"ל: \n", + "ול\"נ שאין חילוק בין רבינו להראב\"ד אלא בשמות בלבד. דלרבינו העולם שלאחר המות נקרא העוה\"ב וכמ\"ש בסוף פרק זה ז\"ל זה שקראו אותו חכמים עוה\"ב לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואח\"כ יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך ולא קראוהו עוה\"ב אלא מפני שאותם החיים באים לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה, עכ\"ל. וכל אותם המאמרים שהביא הראב\"ד הם לעולם התחיה והראב\"ד ז\"ל קורא לעולם התחייה עוה\"ב ובכך עלו דברי שניהם כהוגן ואלו ואלו דברי אלהים חיים: \n", + "כך אמרו חכמים הראשונים העוה\"ב וכו'. מימרא דרב סוף פרק היה קורא (ברכות י\"ז.): \n\n" + ], + [], + [ + "וחכמים קראו לה וכו': כתב הראב\"ד ואם זו היא הסעודה וכו'. כלומר דאמרינן סוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קי\"ט:) שלעתיד לבא סעודה שהקב\"ה עושה לצדיקים נוטל כוס של ברכה ומחזר על כל האבות עד שמגיע לדוד והוא נוטל ומברך. ורבינו יסבור דהיינו לעולם התחייה אבל מה ששנינו והכל מתוקן לסעודה היינו העולם הבא אחר המות. וצריך לי יישוב לדעת הראב\"ד דעולם הבא היינו עולם שאחר התחייה היאך יתיישב מימרא דרב העוה\"ב אין בו לא אכילה וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "אמרו חכמים כל הנביאים וכו'. מימרא דרבי חייא בר אבא פרק במה אשה יוצאה (שבת דף ס\"ג.) ודע דמשמע התם דהא דרבי חייא בר אבא פליגא אדשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, ורבינו כתב כאן הא דרבי חייא בר אבא בפרק שאחר זה וגם בפרק י\"ב מהלכות מלכים כתב לדשמואל וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "זה שקראו אותם חכמים העולם הבא וכו': כתב הראב\"ד נראה כמכחיש וכו' וחד חרוב נמצא שהוא עולם חדש, עכ\"ל. וכבר כתבתי שדעת רבינו שעוה\"ב הוא עוה\"ב אחר המות והקבלה שהקב\"ה יחריב את עולמו בסוף שיתא אלפי שנים כמוזכר בפרק חלק גם רבינו לא יכחיש זה ואינו ענין למ\"ש רבינו: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [ + "אין בין העולם הזה וכו'. מימרא דשמואל פ' במה אשה יוצאה (שבת דף ס\"ג.) כתבתי בפרק קודם זה מה שיש לספק בלשון זה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר וכו' במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו. פרק לפני אידיהן (ע\"ז דף י\"ט.) מימרא דר' אלעזר: \n", + "אל תהיו כעבדים וכו'. פ\"ק דאבות [משנה ג']. ולפי שנמשך ממאמר זה ענין צדוק ובייתוס כתב שהיו מצוים תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד, כלומר ולא לכלם: \n\n" + ], + [], + [ + "דבר ידוע וכו'. עד שישגה בה תמיד כראוי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א זה השגיון וכו' שלא תשית עליהם לב, עכ\"ל. מ\"ש לשון שיר נראה דהיינו לומר שישמח באהבת ה' כמו שאדם שמח בשיר. השי\"ת ישים חלקנו מאוהבי שמו אמן וכן יהי רצון: \n", + "נשלם ספר המדע \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תשובה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d55820fa0e2a339bd5eb975534360eca3158751e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,50 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "versionTitleInHebrew": "תרגום קהילת ספריא", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(10) Anyone who believes in his mind ... Our master, z\"l, opened his mouth and his tongue in commenting on the Mishna, Avot chapter 4, regarding subsidies given to students and teachers, and even though it seems from his words that most of the great Torah sages of that time, or all of them, did that. And here also he follows his same reasoning. And there he cites a proof from Hillel the Elder (Yoma 35b), who was a wood-cutter and studied. But there is no proof from that example, because that was specifically at the beginning of his studies; because in their times there were thousands and myriads of students, perhaps they gave [subsidies] only to the famous [prominent] among them, or that anyone who was able [to get along] without benefiting [from study] did so. However, when he [Hillel] achieved wisdom and taught knowledge to the people, would you imagine that he [still] chopped wood? Likewise the example that he cited of R' Hanina ben Dosa (Ber. 17b) is no proof, for if he had wanted to become wealthy, he would not have needed to ask people, but rather Heaven would have provided for him, as is mentioned in Ta'anit (25a). But rather he, z\"l, did not want to benefit from this world, and our words apply only to those who do want to benefit from this world except not in a prohibited way. And Karna (Ket. 105a) who received compensation [for adjudicating cases], for he was an aroma-tester in a wine storage facility, determining which [barrels] were fit to maintain. That work was good and entailed little effort. And there is no doubt that one whom God, may He be blessed, has graced with the ability to sustain himself from his work is prohibited from taking compensation. And Rav Huna, who was a water drawer, Rashi z\"l has already explained that he drew water to irrigate his fields. There is no disgrace in this, and also, according to this, he had real estate and did not need to take compensation.... Even if that is not the view of our master, but rather it is as his words appear to say in his explanation of the mishnah,\nstill, we know that when the law is uncertain to you, you should follow the minhag. We have seen all sages of Israel,\nfrom before the time of our master and afterward, accept payment from the community. Even if we must admit that the\nlaw follows our master‟s words in his explantion of the mishnah, it is possible that all of the sages of the generations\nagreed to this practice, due to „It is a time to act for Gd; they have annulled Your Torah.‟ Without the available\nsupport of students and teachers, they could not work in Torah appropriately, and Torah would - Gd forbid! - be\nforgotten. When support is available, they can involve themselves in study, and Torah will grow and be strengthened.", + "(11) ... And corresponding to the intent to gain wealth it says [Avot 1:13] \"one who makes use of the crown passes away,\" and here are included all sorts of benefiting from words of Torah. This applies to one who devotes his study from the beginning to these ends, or if he can sustain himself without taking compensation for his study. But if he studies for the sake of heaven but ultimately cannot sustain himself without accepting compensation, it is permitted.... The principle that emerges is that anyone who lacks a means of sustaining himself may accept his compensation for teaching, whether from the students themselves or from the community. And it is likewise permitted to take compensation from the public for judging, or from the litigants, after observing the conditions mentioned in the laws of Sanhedrin. And since God has made all this known to us, one might say that our Master's intent here is that one must not cast off the yoke of work in order to sustain oneself from other people in order to study, but rather one should learn a trade that sustains him; if it suffices for him, well and good, and if not, he may take sufficient from the community, and there is no problem. This is why he wrote, \"Anyone who takes it into his mind, etc,\" and he cited several mishnayot showing that is proper to study a trade. And even if we do not say that this is our Master's view, but rather what appears from his words in his Mishna Commentary, we still have the principle that wherever the halacha is weak [uncertain] in your hands, go according to the practice. And we have seen that all the sages of Israel, before our Master's time and after him were accustomed to take compensation from the public, and even if we affirm that the halacha is according to our Master in the Mishna Commentary, it is possible that all the sages of the generations agreed, based on \"A time to act for God, they have overturned Your Torah\" (Ps. 119:126), for if sustenance for students and teachers were not available, they could not labor in Torah appropriately, and the Torah would be forgotten, God forbid, and it [sustenance] being available, they can engage, and \"He will magnify and glorify Torah.\" (Isa. 42:21) " + ] + ], + [], + [ + [ + "Just as a person is commanded...and afterward he returns the lost object of his teacher.: In [Bava] Metzia 43a, at the end of the 2nd chapter - It was taught: His father's lost object and his teacher's lost object - his teacher's takes precedence, since his father brings him to life in this world, but his teacher who taught him wisdom brings him to life in the world to come. And if his father is equal to his teacher [in wisdom] - his father's takes precedence. His father and his teacher were [each] carrying a burden - he lays down his teacher's, and afterward lays down his father's. His father and his teacher were in captivity - he redeems his teacher, and afterward redeems his father. But if his father is a Sage - he redeems his father, and afterward redeems his teacher. (Bava Metzia 43a) And the words of our Teacher (Rashi) who wrote here that: if his father is a Sage, even though he is not equal [in wisdom] to his teacher, he returns his [father's] lost object, and afterward returns his teacher's. It is surprising that this was taught explicitly in our Mishnah that if his father was equal [in wisdom] to his teacher, his father's [lost object] takes precedence. Therefore clearly if he is not equal, his teacher's takes precedence. Yet our Teacher himself wrote in Chapter 12 of the Laws of Robbery and Lost Property, \"If he chanced upon [both] the lost object of his teacher and the lost object of his father - if his father was equal to his teacher [in wisdom], his father's takes precedence, but if not his teacher's takes precedence. And this is characteristic of his teacher, that he learned the majority of his Torah wisdom from him.\" " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b6263e5abf5501aa5a8639e82a864036c5ba2a06 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/English/merged.json @@ -0,0 +1,50 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "(10) Anyone who believes in his mind ... Our master, z\"l, opened his mouth and his tongue in commenting on the Mishna, Avot chapter 4, regarding subsidies given to students and teachers, and even though it seems from his words that most of the great Torah sages of that time, or all of them, did that. And here also he follows his same reasoning. And there he cites a proof from Hillel the Elder (Yoma 35b), who was a wood-cutter and studied. But there is no proof from that example, because that was specifically at the beginning of his studies; because in their times there were thousands and myriads of students, perhaps they gave [subsidies] only to the famous [prominent] among them, or that anyone who was able [to get along] without benefiting [from study] did so. However, when he [Hillel] achieved wisdom and taught knowledge to the people, would you imagine that he [still] chopped wood? Likewise the example that he cited of R' Hanina ben Dosa (Ber. 17b) is no proof, for if he had wanted to become wealthy, he would not have needed to ask people, but rather Heaven would have provided for him, as is mentioned in Ta'anit (25a). But rather he, z\"l, did not want to benefit from this world, and our words apply only to those who do want to benefit from this world except not in a prohibited way. And Karna (Ket. 105a) who received compensation [for adjudicating cases], for he was an aroma-tester in a wine storage facility, determining which [barrels] were fit to maintain. That work was good and entailed little effort. And there is no doubt that one whom God, may He be blessed, has graced with the ability to sustain himself from his work is prohibited from taking compensation. And Rav Huna, who was a water drawer, Rashi z\"l has already explained that he drew water to irrigate his fields. There is no disgrace in this, and also, according to this, he had real estate and did not need to take compensation.... Even if that is not the view of our master, but rather it is as his words appear to say in his explanation of the mishnah,\nstill, we know that when the law is uncertain to you, you should follow the minhag. We have seen all sages of Israel,\nfrom before the time of our master and afterward, accept payment from the community. Even if we must admit that the\nlaw follows our master‟s words in his explantion of the mishnah, it is possible that all of the sages of the generations\nagreed to this practice, due to „It is a time to act for Gd; they have annulled Your Torah.‟ Without the available\nsupport of students and teachers, they could not work in Torah appropriately, and Torah would - Gd forbid! - be\nforgotten. When support is available, they can involve themselves in study, and Torah will grow and be strengthened.", + "(11) ... And corresponding to the intent to gain wealth it says [Avot 1:13] \"one who makes use of the crown passes away,\" and here are included all sorts of benefiting from words of Torah. This applies to one who devotes his study from the beginning to these ends, or if he can sustain himself without taking compensation for his study. But if he studies for the sake of heaven but ultimately cannot sustain himself without accepting compensation, it is permitted.... The principle that emerges is that anyone who lacks a means of sustaining himself may accept his compensation for teaching, whether from the students themselves or from the community. And it is likewise permitted to take compensation from the public for judging, or from the litigants, after observing the conditions mentioned in the laws of Sanhedrin. And since God has made all this known to us, one might say that our Master's intent here is that one must not cast off the yoke of work in order to sustain oneself from other people in order to study, but rather one should learn a trade that sustains him; if it suffices for him, well and good, and if not, he may take sufficient from the community, and there is no problem. This is why he wrote, \"Anyone who takes it into his mind, etc,\" and he cited several mishnayot showing that is proper to study a trade. And even if we do not say that this is our Master's view, but rather what appears from his words in his Mishna Commentary, we still have the principle that wherever the halacha is weak [uncertain] in your hands, go according to the practice. And we have seen that all the sages of Israel, before our Master's time and after him were accustomed to take compensation from the public, and even if we affirm that the halacha is according to our Master in the Mishna Commentary, it is possible that all the sages of the generations agreed, based on \"A time to act for God, they have overturned Your Torah\" (Ps. 119:126), for if sustenance for students and teachers were not available, they could not labor in Torah appropriately, and the Torah would be forgotten, God forbid, and it [sustenance] being available, they can engage, and \"He will magnify and glorify Torah.\" (Isa. 42:21) " + ] + ], + [], + [ + [ + "Just as a person is commanded...and afterward he returns the lost object of his teacher.: In [Bava] Metzia 43a, at the end of the 2nd chapter - It was taught: His father's lost object and his teacher's lost object - his teacher's takes precedence, since his father brings him to life in this world, but his teacher who taught him wisdom brings him to life in the world to come. And if his father is equal to his teacher [in wisdom] - his father's takes precedence. His father and his teacher were [each] carrying a burden - he lays down his teacher's, and afterward lays down his father's. His father and his teacher were in captivity - he redeems his teacher, and afterward redeems his father. But if his father is a Sage - he redeems his father, and afterward redeems his teacher. (Bava Metzia 43a) And the words of our Teacher (Rashi) who wrote here that: if his father is a Sage, even though he is not equal [in wisdom] to his teacher, he returns his [father's] lost object, and afterward returns his teacher's. It is surprising that this was taught explicitly in our Mishnah that if his father was equal [in wisdom] to his teacher, his father's [lost object] takes precedence. Therefore clearly if he is not equal, his teacher's takes precedence. Yet our Teacher himself wrote in Chapter 12 of the Laws of Robbery and Lost Property, \"If he chanced upon [both] the lost object of his teacher and the lost object of his father - if his father was equal to his teacher [in wisdom], his father's takes precedence, but if not his teacher's takes precedence. And this is characteristic of his teacher, that he learned the majority of his Torah wisdom from him.\" " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4565de7415cd7c2bd7bf205ae74b739500064412 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,413 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [ + "נשים ועבדים וכו'. פ\"ק דקידושין [כ\"ט] אמרינן דאין אדם חייב ללמד את בתו תורה מדכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. ובסוף פרק שני דכתובות [כ\"ח.] אמרינן דאסור שילמד עבדו תורה. ואמרינן תו בפ\"ק דקדושין דמדכתיב ולמדתם אותם את בניכם וכתיב בדוכתא אחרינא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם ילפינן שכל שאחרים מצווים ללמדו מצווה ללמד עצמו וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אינו מצווה ללמד עצמו: \n", + "ואין האשה חייבת וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כשם שחייב אדם ללמד את בנו וכו'. שם ברייתא ומימרא דריב\"ל ודלא כאידך ברייתא דפטרה מללמד את בן בנו: \n", + "ולא בנו ובן בנו בלבד וכו' מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך וכו'. בספרי: \n", + "אם כן למה נצטוה וכו'. כוונת רבינו לתת שני הבדלים בין בנו לבן חבירו, אחד דבנו קודם, שני דבנו חייב לשכור לו מלמד אם הוא אינו יכול אבל בן חבירו אינו חייב לשכור לו מלמד דדוקא בטורח גופו נתחייב אבל לא בהוצאת ממונו. ואפשר דלדעת רבינו גם לבן בנו חייב לשכור לו מלמד. ובן בן בנו נ\"ל פשוט דקודם לבן חבירו דנקט בן בנו וה\"ה לבן בן בנו ולא ה\"מ למכתב והודעתם לזרעך דהו\"א בנות בכלל. אבל הא מספקא לי אי בן בתו קודם לבן חבירו דאפשר דאין קודם לבן חבירו אלא היכא דנתחייב באביו אבל גבי בת דליכא למימר הכי לא: \n\n" + ], + [ + "מי שלא למדו אביו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף כ\"ט:): \n", + "וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם וכו'. בסוף פ\"ק דקידושין. ותיבת וכן אינה נוחה לי ויש ליישב דה\"ק אע\"פ שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו. ותדע שהוא מצווה בכך שהרי מצינו בכל מקום קודם התלמוד למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ומאחר שהוא חייב לעשות חייב הוא ללמוד: \n\n" + ], + [ + "היה רוצה ללמוד ויש לו בן וכו'. פ\"ק דקדושין (דף כ\"ט) ת\"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר אם בנו למודו מתקיים בידו בנו קודמו כי הא דר' יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי כי אתא חזייה דלא מחדדן שמעתתיה אמר ליה אנא עדיפנא מינך תיב את ואיזיל אנא כלומר דהכא עסקינן בשצריך אחד מהם לטרוח אחר מזונות שניהם. ופסק רבינו כר' יהודה דהא עבד רב אחא עובדא כוותיה והקדים בנו לו אי לאו דחזא דלא מחדדן שמעתתיה. וטעמא דעבד כוותיה אי משום דס\"ל דהלכה כמותו או דס\"ל דלא בא אלא לפרש דברי ת\"ק. וכתב רבינו ואע\"פ שבנו קודם לא יבטל הוא כי היכי דלא נימא הרי עוסק לפרנס בנו הלומד וליפטר איהו מת\"ת לגמרי קמ\"ל דלא כיון דתרי מצוות נינהו: \n\n" + ], + [ + "לעולם ילמוד אדם תורה וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה וכו'. ברייתא סוף לולב הגזול (סוכה מ\"ג): \n", + "ומ\"ש עד שיהיה בן שש וכו'. יתבאר בפרק שאח\"ז: \n\n" + ], + [ + "היה מנהג המדינה וכו'. (פ\"ק דקדושין) [פ\"ד דנדרים דף ל\"ז] ומשמע לי דמכאן ואילך אין חייב ללמדו אפילו בחנם: \n", + "מקום שנהגו ללמוד תורה שבכתב בשכר וכו'. פ' אין בין המודר (נדרים ל\"ו) ופרק עד כמה: \n", + "ומ\"ש לא מצא מי שילמדנו בשכר וכו'. פ' עד כמה (בכורות כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "כל איש מישראל חיב בת\"ת וכו'. מצינו בגמרא כמה חכמים שהיו חולים ועניים כמו ר' אלעזר בר\"ש בהפועלים [פ\"ד.] שהיה חולה ור' חנינא בן דוסא בתעניות [כ\"ז:] והלל בפרק אמר להם הממונה (יומא ל\"ה) שהיו עניים וכולם עוסקים בתורה: \n\n" + ], + [ + "גדולי ישראל היו מהם חוטבי עצים. כגון הלל: \n", + "ומהם שואבי מים. כגון רב הונא בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק\"ה): \n", + "ומהם סומין. כגון רב יוסף: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) עד אימתי חייב ללמוד תורה וכו' וחייב לשלש זמן למידתו. מימרא דרב ספרא פרק קמא דקדושין (דף כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בתחלת תלמודו וכו'. זה דבר פשוט דלגמרא צריך זמן רב מה שאין צריך להמקרא ולמשנה ואהא סומכין העולם שאין משלשין: \n\n" + ], + [ + "האשה שלמדה תורה וכו'. כן משמע בפ' היה נוטל (סוטה כ\"א) דאהא דתנן אם יש זכות תולה לה ואמרינן בגמרא זכות דמאי אילימא זכות תורה הא אינה מצווה כלומר וכיון שכן אין שכרה גדול כמצווה ועושה כדאמר רבי חנינא בריש ע\"ז (דף ג') ובפ\"ק דקדושין (דף ל\"א). וכתבו התוספות דהיינו טעמא שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו: \n", + "ואע\"פ שיש לה שכר צוו חכמים וכו'. סוטה פרק היה נוטל פלוגתא דבן עזאי ורבי אליעזר ופסק כר\"א: \n", + "ומ\"ש בד\"א בתורה שבע\"פ וכו'. הטור כתב בשם רבינו בהפך ונראה שנוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו ונוסחא דידן עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מושיבין מלמדי תינוקות וכו'. בתרא פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ״א) התקין יהושע בן גמלא שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר: \n", + "וכל עיר שאין בה תינוקות וכו'. שבת פרק כל כתבי (שבת דף קי״ט) אמר ר״ל משום ר' יהודה נשיאה כך מקובל אני מאבותי כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה ואמרי לה מחרימין אותה. ורבינו קיים שתי הלשונות דברישא מחרימין אנשיה והדר מחרימין אותה כלומר מחריבין אותה. \n", + "ומ\"ש שאין העולם מתקיים וכו', שם: \n\n" + ], + [ + "מכניסין את התינוקות להתלמד וכו'. פרק לא יחפור (בתרא כ\"א) גבי תקנת יהושע בן גמלא תניא שיהיו מכניסים אותם כבן שש כבן שבע ומשמע ליה לרבינו דהא בבריא הא בכחוש וכ\"כ התוס': \n", + "ומ\"ש ובפחות מבן שש אין מכניסין. בפ' לא יחפור ובפרק נערה (כתובות נ') דא\"ל רב לרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות בציר מבר שית לא תקבל בר שית תקבל וספי ליה כתורא כלומר הלעיטהו תורה. והא דתנן בפ\"ה דאבות בן חמש למקרא איכא למימר דמשמע לרבינו דהיינו בן חמש שלימות שנכנס בשנת שש: \n", + "ומכה אותם המלמד וכו'. פ' לא יחפור (בתרא שם) א\"ל רב לרב שמואל בר שילת כי מחית לינוקי לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא: \n", + "ויושב ומלמדן כל היום וכו' ולא יבטלו התינוקות וכו'. ומ\"ש אבל בשבת אין קורין בתחילה וכו'. ברייתא פרק אין בין המודר (נדרים ל\"ז) תינוקות לא קורין בתחילה בשבת אלא שונין בראשון. ופי' הר\"ן לא קוראין בתחילה מה שלא קראו בימיהם אלא שונין בראשון אם קראו כלום ראשונה לפני השבת שונין אותו בשבת אע\"פ שהיא חזרה ראשונה עכ\"ל. וכן פירשו התוספות והריב\"ש: \n", + "ואין מבטלין התינוקות ואפילו לבניין בית המקדש. מימרא כל כתבי (שבת דף קי\"ט:): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב מלמד התינוקות וכו'. למד כן מדאמרינן פ' לא יחפור דמשום דרביה דיואב לא דק בשיבושא חד דטעה יואב נאמר עליו ארור עושה מלאכת ה' רמיה וממילא שמעינן דה\"ה לכל הגורם לטעות התינוקות: \n\n" + ], + [ + "ומי שאין לו אשה וכו'. משנה בסוף קדושין (דף פ\"ב) לא ילמד רווק סופרים ולא תלמד אשה סופרים רבי אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים ואמרינן בגמ' דה\"ק אפילו יש לו ואינה שרויה אצלו. ונראה מדברי רבינו שפוסק כר\"א וכן נראה עוד מדבריו פ' כ\"ב מהלכות איסורי ביאה. וטעמו משום דשקלו וטרו בגמרא אליביה. והרב המגיד דחה שם טעם זה וכתב שנראה מדברי הרי\"ף דהלכה כת\"ק ושכן נראה לו עיקר. \n", + "ומה שכתב וכל אשה, כלומר ואפילו נשואה דבשלמא גבי איש כיון שאשתו עמו היא משמרתו לפי שדרכה להיות תמיד בבית אבל אין דרך האיש להיות תמיד בביתו. וטעם האבות והאמהות מפורש שם בגמ': \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) כ\"ה תינוקות. מימרא דרבא פרק לא יחפור (בתרא כ\"א): \n", + "ומ\"ש מוליכין את הקטן וכו'. שם פלוגתא דאמוראי הי עדיף גריס ולא דייק כלומר שלמד הרבה ולא דייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו או דייק ולא גריס. ולא ראה רבינו להכריע משום דחדא מימרא דרבא ולא מייתי ראיה ורב דימי בר פלוגתא מייתי ראיה וכיון דרבא הוא מאריה דתלמודא טפי מרב דימי ה\"ל שקולים ויבאו שניהם ולכן תלה בדעת אביו של תינוק. או נימא דסובר ז\"ל דכיון דלא איפסיקא הלכתא אין משנין התינוק אלא למאן דגריס ודייק. ושיעור דבריו כך הם למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק כלומר בשניהם. וזה נראה עיקר: \n", + "במה דברים אמורים כשהיו שניהם. מימרא דרבא שם (בתרא בתרא דף כ\"א): \n\n" + ], + [ + "אחד מבני מבוי וכו'. עד סוף הפרק הכל פשוט שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בשלשה כתרים וכו'. פרק בא לו כהן גדול (יומא דף ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים ממזר תלמיד חכם וכו'. משנה סוף הוריות (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "אין לך מצוה בכל המצות וכו'. בריש פאה ותלמוד תורה כנגד כלם: \n", + "שהתלמוד מביא לידי מעשה וכו'. סוף פירקא קמא דקידושין (דף מ'): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב היה לפניו עשיית מצוה וכו'. ירושלמי פרק אלו עוברין ובריש חגיגה רבי אבהו שלח בריה לטבריה וכו' המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריה נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד התלמוד קודם למעשה רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה מעשה קודם: \n\n" + ], + [ + "תחלת דינו של אדם וכו'. סוף פרק קמא דקדושין (דף מ') ופרק קמא דסנהדרין (דף ז'): \n", + "לעולם יעסוק אדם בתורה וכו'. ריש פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ':): \n\n" + ], + [ + "כך היא דרכה של תורה וכו' עד שמא לא תפנה. במסכת אבות בברייתא דשנו חכמים וקצתו בפ\"ה וקצתו בפ\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "כתוב בתורה לא בשמים היא וכו'. עירובין פ' כיצד מעברין (עירובין נ״ה:) ויתר הדברים במס' אבות: \n\n" + ], + [ + "דברי תורה נמשלו למים וכו'. פ\"ק דתעניות (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "כל המשים על לבו וכו'. רבינו ז\"ל הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ\"ד דמסכת אבות על ההספקות שנותנין גם לתלמידים גם לרבנים. וגם כי נראה מדבריו שרוב חכמי התורה הגדולים שבאותו זמן או כלם היו עושים כן וגם פה אזדא לטעמיה. והנה הוא ז\"ל הביא שם ראיה מהלל הזקן [יומא ל\"ה:] שהיה חוטב עצים ולומד. ואין משם ראיה שזה היה דוקא בתחילת למודו ולפי שהיה בזמנם אלפים ורבבות תלמידים אולי לא היו נותנין אלא למפורסמים שבהם או שכל מי שהיה אפשר לו שלא ליהנות היה עושה אבל כשזכה לחכמה ולמד דעת את העם התעלה על דעתך שהיה חוטב עצים. גם מה שהביא מר' חנינא בן דוסא [ברכות י\"ז:] אינה ראיה שאם היה רוצה להתעשר לא היה צריך לשאול מבני אדם רק מן השמים היו נותנים לו כמוזכר בתעניות [כ\"ה.] אבל הוא ז\"ל לא רצה ליהנות מן העולם הזה ואין דברינו אלא ברוצים ליהנות מן העולם הזה אבל שלא באיסור. וקרנא [כתובות ק\"ה.] שהיה מרויח שהיה בודק באוצרות יין איזה ראוי להתקיים אותה אומנות יפה היא ובלא טורח גדול. ואין ספק שמי שחננו השם יתברך להתפרנס ממלאכתו אסור לו ליטול ורב הונא דהוה דלי דוולא כבר פירש\"י ז\"ל שהיה דולה להשקות שדותיו ובזה אין גנאי גם כי כפי זה כבר היו לו קרקעות ולא היה צריך ליטול. והביא עוד ראיה ממה שאמרו במי שאחזו [ס\"ז:] רב יוסף איעסק בריחייא רב ששת בכשורי אמר כמה גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. וכבר נזהר רש\"י ז\"ל מזה וכתב דלרפואה היו עושים כן בימות השלג להתחמם ולהזיע. ואיני מבין כוונת רבינו הלא נערים בעץ כשלו אף כי סומים כי רב ששת סומא היה כנראה באותה סוגיא ואיך היה נושא קורות וא\"כ ע\"כ י\"ל כרש\"י שהיה נושא משא בתוך ביתו ממקום למקום. ודחה שם רבינו ראית אמרם היתה כאניות סוחר לומר דהיינו דוקא כשהיו חולים. ואמת הדבר שר' אלעזר בר\"ש אמרו [ב\"מ פ\"ד:] שהיה חולה אבל מ\"מ אם כוונת הכתוב לכך מה משבח התורה הרי כל בעלי מומין אע\"פ שלא יהיו בני תורה ממרחק יביאו לחמם כי הרואה עצמו בצער נודר כך לצדקה ונותנין אותו לעניים החולים וגם שר' אלעזר בידו היה לסלק היסורים מעליו כמוזכר בהפועלים וכיון שכן היה גורם לעצמו ליהנות מד\"ת וא\"כ מהו שטוען רבינו ואומר והמעשים אשר ימצאו בגמרא מאנשים בעלי מומין בגופן שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון אחרים ואם לא מה יעשו הימותו זה לא צותה תורה אינה טענה דאיכא למימר שיסלקו יסוריהם מעליהם ולא ימותו. גם שמצינו בדברי חז\"ל [כתובות ק\"ה:] שלתת דורון לת\"ח שהוא כאילו מקריב ביכורים והביאו ראיה מאלישע כמוזכר פ' שני דייני גזירות וכן מצינו כשהיו הולכים לשאול לנביא היו נותנין לו דורון. ולפי פשט דברי רבינו גם דורון אסור לו לקבל דאל\"כ למה נדחק באותו פסוק דהיתה כאניות סוחר לימא התם בתורת דורון הוה. ומצינו בר' יוחנן שהיה מפרנסו הנשיא כדאיתא בסוטה (פרק היה נוטל דף כ\"א) גם בדברי קבלה מצינו גם ליושבים לפני ה' יהיה לאכול לשבעה וכו'. ובסוף הזרוע (חולין קל\"ד:) אמרינן ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא קדם ר' אמי וזכה בהם ופריך והיכי עביד הכי והא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ומשני לעניים זכה בהם ואי בעית אימא אדם חשוב שאני כלומר ממונה ראש ישיבה דתניא והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו. ופירש\"י שקא דדינרי דינרי זהב שלחו ממקום אחר לבני הישיבה וודאי דר' אמי לא היה חולה דאי לא לשני הכי אלא בריא הוה ואפילו הכי זכה בהם ולא הוקשה להם למה נטלו אלא מפני שנטלו מעצמו הא לאו הכי שפיר דמי. ועוד דמשמע בפירוש דאדם חשוב אפילו ליטול מעצמו שרי. ומה שהביא להשתיק החולקין ממעשה דר' טרפון [נדרים ס\"ב] ודיונתן בן עמרם [ב\"ב ח'.] אדרבה משם ראיה דאמר רבינו הקדוש שלא יכנס להתפרנס משלו אלא ת\"ח ואם איתא שאסור היאך היה מכשילן לת\"ח לתת להם מה שהוא אסור ועוד דלא מן השם הוא זה דודאי כל היכא שיש לו אסור לו ליהנות מדברי תורה וגם יש לו למעבד כל טצדקי דאפשר שאם יהנה יהיה בתורת עני וכההיא דיונתן בן עמרם. ויותר נראה לומר דכל שאין לו משרא שרי ליהנות ויונתן בן עמרם לפנים משורת הדין הוא דעבד וכמו שאמרו שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה דמשמע דוקא יונתן הוא דלא הוי מתהני הא אינך הוו מתהנו דאי לאו הכי הל\"ל שמא שום בן תורה הוא שאינו נהנה בכבוד תורה. ועוד דאם איתא דאסור היאך לא נמצא שום אחד שיעמיד דבריו על דין תורה אלא יונתן בן עמרם לבדו: \n", + "ופירוש המשניות שם באבות כך הם לדעתי ר' ישמעאל אומר הלומד על מנת ללמד כלומר שאין כוונת למידתו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמו שאמרו בפ' קונם [ס\"ב.] לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי או שאהיה זקן ויושב בישיבה, או שכוונתו ע\"מ ללמד וליטול שכר כמי שלומד איזה אומנות מספיקים בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר אבל הלומד ע\"מ לעשות הוי לומד לשמה ומספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כי כל אלה בכלל כוונתו כי לימוד התלמידים גם השמרו ממצות ל\"ת ועשותו מצות עשה מעשה יאמר לו. בא ר' צדוק ואמר אל תטעה לומר כיון שאני רואה שגם ללומד ע\"מ ללמד מספיקין בידו כפי כוונתו שאין בו עון אשר חטא אל תכוין לשום אחת מהכוונות הרמוזות בעל מנת ללמד. ובבחינת המכוין השגת הכבוד אמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ובבחינת המכוין ללמוד כדי להתפרנס כמי שלומד אומנות אמר ולא קורדום לחפור בהם. ותדע ששתי הכוונות אסורות שכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף וכיון שהלל סתם דבריו הא למדת שכל הנהנה מדברי תורה איזה מין של הנאה שיהיה כלומר שלומד על מנת השגת כבוד או השגת פרנסתו נוטל חייו מן העולם. גם משנת הלל שהזכיר הכתובה בפ\"א כך פירושו לדעתי הוא אמר תחלה הוי מתלמידיו של אהרן ומדרך העולם שההולכים בדרכים ישרים כאלה כונתם לקנות שם או להרויח, כנגד מי שמכוין לקנות שם אמר נגד שמיה וכו'. וא\"ת מי הכניסני בתגר זה אם למדתי לא אוסיף עוד כי אם אלמוד אולי אתכוין לקנות שם ואובד שמי וכשלא אוסיף לא אענש או אם שמעתי מאמר זה קודם שאלמוד לא אלמוד אמר ודלא מוסיף יסוף אע\"פ שלמד כיון ששנה ופירש ה\"ז קשה מכולם ודאי יסוף אבל אותו שלא רצה ללמוד חייב מיתה הוא ומ\"מ אם יש לו זכות תולה לו ולכך שינה לומר בראשון יסוף ובשני חייב מיתה. וכנגד כוונת הרוחת הממון אמר ודאשתמש בתגא חלף וכאן נכללות כל הנאות ד\"ת. וה\"מ המכוין בהתחלת למודו לכוונות האלה או שאפשר לו להתפרנס בלא שיטול שכר תלמודו אבל אם למד לשם שמים ואח\"כ אי אפשר לו להתפרנס אם לא יטול שכר מותר. וזה נחלק לשלשה חלקים אם שיטול מאבות הבנים שכר ללמד בניו או ללמדו. ואם שיושב ולומד וכל הבא לקרבה אל המלאכה יקרבהו לתורה ולמצות. ואם שיושב ודן דין אמת לאמתו. וכל אלו החלקים למדנו היתרם מפרק שני דייני גזירות דאמרינן התם ת\"ח המלמדין הלכות שחיטה והלכות קמיצה לכהנים נוטלים שכרם מתרומת הלשכה וכתבו התוספות דאע\"ג דאמרינן בפ' אין בין המודר דשכר תלמוד אסור הכא שאני דכל שעה היו יושבים ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסם. מדבריהם למדנו שלא אסרו שכר התלמוד אלא כשיש לו ממקום אחר כדי פרנסתו. ומכאן יש ללמוד לשני החלקים הראשונים שלפיכך היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים לפי שהרי הם מהנים בזה לישראל עצמם שאם הכהנים לא ידעו היאך יקריבו קרבנות ישראל ה\"נ אם אין גדיים אין תיישים ומי יורה שמועה ונמצאת ח\"ו תורה בטלה מאליה וא\"כ עליהם מוטל לפרנסם דה\"ל כאילו מלמדים אותם בעצמם ושרי כמ\"ש בשם התוספות. גם החלק השלישי נלמד ממה שאמרו בפ' הנזכר גוזרי גזירות כלומר דיינין שגוזרים גזירות שבירושלים נוטלים שכרם תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה. גם שם כתבו התוספות דטעמא לפי שלא היה להם ממה להתפרנס וכשם שהיו מגבין השקלים אפילו בע\"כ כ\"ש שמגבין בזמן הגליות כל מה שצריך להעמדת ציבור ואלמלא כן ח\"ו היינו כאובדים בעניינו ואין לך צורך ציבור גדול ממה שצריכין להעמיד ביניהם מורה צדק גם תלמידים ימלאו מקומו בהפרדו מן העוה\"ז וכופין אלו לאלו על החקים הקבועים על כך. ואמרינן תו בגמרא אהא דגוזרי גזירות לא רצו מוסיפין להם לא רצו אטו ברשיעי עסקינן ומפרש רש\"י ברשיעי שנוטלים שכר לדון יותר מכדי חייהם אלא לא ספקו אע\"פ שלא רצו ליטול מוסיפין להם. הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד בין מהתלמידים עצמן בין מן הצבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהצבור לדון או מהבעלי דינין אחר שמירת התנאים הנזכרים בהלכות סנהדרין. ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב כל המשים על לבו וכו'. והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה קי\"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח\"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר: \n\n" + ], + [], + [ + "אדם כי ימות באהל וכו'. בסוף ברכות (ס\"ג:) ובפ' ר\"ע (שבת פ\"ג): \n", + "שכל היגע בתורה בבה\"מ וכו'. בירושלמי ריש פ' אין עומדין: \n", + "וכל היגע בתלמודו בצנעה וכו'. ג\"ז שם: \n", + "וכל המשמיע קולו וכו' אבל הקורא בלחש וכו'. עירובין פרק כיצד מעברין (עירובין דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "אין רנה של תורה אלא בלילה וכו'. [במדרש רבה שיר השירים על פסוק קווצותיו תלתלים]: \n", + "חוט של חסד נמשך עליו וכו'. בריש ע\"ז (דף ג':) \n", + "וכל בית שאין נשמעין בו דברי תורה וכו'. בריש פרק חלק (סנהדרין צב.) מימרא דרבי אלעזר. ובספרי רבינו כתוב שנאמר כי דבר ה' בזה וכו' והוא טעות סופר דהא בגמרא לא מפיק ליה אלא מדכתיב תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו ואין שריד אלא תלמיד חכם דכתיב ובשרידים אשר ה' קורא. לפיכך יש למחוק בדברי רבינו שנאמר ולא מייתי קרא דיליף מיניה ר' אלעזר הכי. ובספר מוגה מצאתי שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח, ומ\"ש כי דבר ה' בזה רישא דמילתא היא, ומה שכתב זה שלא השגיח על דברי תורה וכו' גריר בתריה. והכי איתא בהגדת חלק (סנהדרין צ\"ט) גמרא האומר אין תורה מן השמים תניא כי דבר ה' בזה ר' נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה רבי נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ריב\"ק אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. ובסוף פ\"ק דחגיגה (דף ט') תנן איזהו מעוות שאינו יכול לתקון זה ת\"ח שפירש מן התורה: \n", + "כל המבטל את התורה מעושר וכו'. במס' אבות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין מלמדין וכו' או לתם. כלומר שאין ברור לנו אם הוא טוב אם לאו. ולמד כן מדאמרינן פרק תפלת השחר (ברכות כ\"ח) שהיה ר\"ג מכריז כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש ואסיקנא התם שלא הסכימו על ידו: \n", + "כל השונה לתלמיד שאינו הגון וכו'. מימרא דרבי זירא בחולין פ' הזרוע (חולין דף קל״ג): \n", + "אם הרב דומה למלאך וכו'. פרק אלו מגלחין (מ\"ק ט\"ז) גבי ההוא צורבא מרבנן דהוו צריכי ליה רבנן והוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה: \n\n" + ], + [ + "כיצד מלמדין וכו' ולא ישב הרב וכו'. פרק אלו מגלחין (שם) דוד הוה יתיב אארעא ומתני להו לרבנן, ר\"פ הקורא עומד (מגילה כא) אמר רב יהודה אמר רב מנין לרב שלא ישב ע\"ג מטה וישנה לתלמידיו ע\"ג קרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי. וכתב הר\"ן ומקשו הכא והא אמרינן בפ' השוכר את הפועלים (ב\"מ פ\"ד:) דר\"ג וריב\"ק הוו יתבי אספסלי ורבי אלעזר בר\"ש ורבי הוו יתבי קמייהו אארעא. ובפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) נמי אמרינן ביבנה הוו ארבעה ושמעון התימני היה דן לפניהם בקרקע ואף בימי דוד אמרינן במ\"ק (דף ט\"ז:) עירא היאירי הוה מתני לישראל ע\"ג כרים וכסתות ודוד לא קביל עליה אלא אארעא. יש לומר כי היכי דמתרצינן בגמרא רכות מעומד קשות מיושב ה\"נ בשמועות קשות היו יושבין אספסלי שאם היו יושבים בקרקע עם תלמידיהם לא היו יכולין לעיין בהם היטב. אי נמי כאן קודם שהגיעו לכלל סמיכה כאן לאחר שנסמכו דהתם ראוי לרב לחלוק להם כבוד עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ולא יגביה הרב קולו וכו' ולא יגביה המתרגם קולו וכו'. ברייתא ר\"פ שלשה שאכלו (ברכות מ\"ה) אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא. ומה שכתב ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב דמשמע דבעת שהוא מדבר לעם הרשות בידו להגביהו, למד כן מדאמרינן קודם הך ברייתא מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה ומשמע לרבינו דמדקאמר יעננו משמע שהיה שואל להשי\"ת והשי\"ת היה משיבו ואז דוקא קאמר שלא יגביה קולו יותר מן הקורא אבל כשהוא אומר הדברים לעם יגביה קולו כל מה שירצה כדי להשמיעם: \n", + "אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף וכו' אלא אם כן היה אביו או רבו. כתב הראב\"ד ז\"ל דבר זה מקרה חדש היה והוא רב שעמד תורגמן לר' שילא במסכת יומא ושינה והוסיף שהיה גדול ממנו, עכ\"ל. ואני אומר שאם רבינו הביא ראיה משם אין זו השגה שרבינו צריך לכתוב כל מה שיקרה בין חדש בין שאינו חדש, אלא אי קשיא הא קשיא לפי שאין שם מוזכר אביו ואיכא למימר דוקא מי שהוא גדול ממנו בחכמה אפשר שיפחות ויוסיף אבל אם אינו גדול ממנו בחכמה אף אם הוא אביו למה יפחות או יוסיף. ועוד קשה לי דמשמע מדברי רבינו דדוקא רבו אבל אם אינו רבו אף אם הוא גדול ממנו בחכמה אינו יכול לפחות או להוסיף ובאותו מעשה רב לא היה רבו דרבי שילא ואפי' הכי שינה. ועוד דמשמע מהתם שלא הכיר רבי שילא את רב שאילו הכירו לא היה מעמידו למתורגמן ומדברי רבינו נראה שאפילו מכירו יכול להעמידו שהרי אביו או רבו ודאי ניכרים לו הם. אבל רבינו הוציא דברים אלו מהירושלמי בפרק הקורא את המגילה עומד דהכי איתא התם תורגמן שהוא עומד לפני חכם אינו רשאי לא לשנות ולא להוסיף אלא א\"כ היה אביו או רבו. והכי איתא בתוספתא כתבה הרי\"ף בסוף מגילה ואע\"פ שממה שכתב הר\"ן שם נראה שהוא מפרש אלא א\"כ היה החכם אביו של מתורגמן או רבו משום דאין אדם מתקנא בבנו ותלמידו, רבינו לא משמע ליה הכי אלא היה המתורגמן אביו או רבו של חכם קאמר. והראב\"ד נראה שהיה מפרש הירושלמי והתוספתא כפירוש הר\"ן ולפיכך השיג על רבינו שזה מקרה חדש שהגדול יתרגם לקטן ולא נמצא אלא פעם אחת בההיא דרבי שילא ואף גם שם לא היה אביו ולא רבו אלא גדול ממנו וא\"כ לא הוה ליה להרמב\"ם לכתוב אם היה המתורגמן אביו או רבו ואפילו גדול ממנו לא הוה ליה לכתוב כיון שלא נמצא אלא פעם אחת במקרה שלא הכירוהו. ורבינו תשובתו בצדו שהוא מפרש הירושלמי והתוספתא דאם היה המתורגמן אביו או רבו של חכם קאמר: \n", + "ומה שכתב רבינו אומר הרב למתורגמן כך אמר לי רבי וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף ל\"א): \n\n" + ], + [ + "הרב שלמד וכו' אלא חוזר ושונה. ברייתא כיצד מעברין (עירובין נ\"ד:): \n\n" + ], + [ + "אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד. פרק שני דמסכת אבות: \n", + "במה דברים אמורים וכו' עד במהרה. פשוט הוא: \n", + "ומה שכתב זרוק מרה בתלמידים. בפרק הנושא (כתובות דף ק\"ג:): \n\n" + ], + [ + "אין שואלים את הרב כשיכנס וכו'. תוספתא דסנהדרין פרק שביעי: \n", + "ואין שואלים את הרב מענין אחר. בריש שבת (דף ג') דאמר ליה ר' חייא לרב כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתא דלמא לאו אדעתיה דאי לאו דרבי גברא רבה הוא כסיפתיה דמשני לך שנויא דלאו שנויא כלומר והיית מקשה לו והוה מכסיף: \n", + "ויש לרב להטעות וכו'. בכמה מקומות בגמרא ורבה לחדודי לאביי הוא דעבד: \n\n" + ], + [ + "אין שואלים מעומד וכו'. [כ\"ז עד ולא ישאל בענין יותר מג' הלכות, בתוספתא דסנהדרין פ\"ז]: \n", + "ואין שואלים את הרב אלא בענין שהם קורין בו. כלומר דלעיל אמר שלא ישאל את הרב רק באותו נושא שלומדים שאם לומדים דיני שבת אל ישאלנו בדיני יו\"ט והשתא קאמר שאפילו באותו נושא עצמו אין שואלים אלא בענין שהם לומדים כלומר שאם עסוקים בדיני הוצאה מרשות לרשות אל ישאלנו חבית שנשברה מה תקנה יעשו בשבת אף אם הכל מדיני שבת: \n\n" + ], + [ + "על מה שאמר רבינו או בשתי תשובות כתוב בספר הבתים הרב לא הזכיר בתחלה תשובות ויראה לי שחסר מן הספר. ולשון ההלכות אחד שואל ואחד אומר שלא לשאול נזקקין לשואל והשואל מעשה צריך שיאמר מעשה אני שואל. ויראה שזה שאומר שלא לשאול רצונו שלא ישאלו אלא שרוצה להשיב במה שהם עסוקים, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין ישנים בבית המדרש. במגלה פרק בני העיר (מגילה דף כ״ח.) שאלו את ר' זירא במה הארכת ימים ואחד מהדברים שאמר להם שלא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי: \n", + "וכל המתנמנם וכו'. מימרא דרבי זירא פרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע\"א:): \n", + "אין מסיחין וכו'. אפילו מי שנתעטש וכו'. ברכות סוף פרק אלו דברים: \n", + "וקדושת בית המדרש וכו'. פשוט פרק בני העיר (מגילה דף כ\"ו): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כשם שאדם מצווה וכו' עד ואח\"כ משיב אבידת רבו. במציעא (דף ל\"ג) סוף אלו מציאות תנן אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת היה אביו ורבו נושאים משאוי מניח של רבו ואח\"כ מניח של אביו היה אביו ורבו עומדים בבית השביה פודה את רבו ואח\"כ פודה את אביו ואם היה אביו ת\"ח פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו. ודברי רבינו שכתב כאן דאם היה אביו ת\"ח אע\"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואח\"כ משיב אבידת רבו תמוהים דהא במתני' קתני בהדיא ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת משמע בהדיא שאם אינו שקול אבידת רבו קודמת. ועוד שרבינו עצמו כתב פרק י\"ב מהלכות גזילה פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה ממנו למד. ונשאל אחד מבני בניו של רבינו על יישוב שתי לשונות הללו של רבינו שסותרים זה את זה. והשיב דכשאינו רבו מובהק אע\"פ שאין אביו שקול כיון שהוא ת\"ח אביו קודם והיינו הא דהכא וכשהוא רבו מובהק בעינן שיהיה אביו שקול ואם לאו של רבו קודם וכמבואר בדברי רבינו שם דברבו מובהק דוקא קאמר וכעולא שפסק כן בגמרא, עכ\"ל. וקשה לי על זה שבכל זה הפרק מדבר ברבו מובהק שכן אמר בסוף בד\"א ברבו מובהק וכו' אבל אם לא למד רוב חכמתו וכו' הרי מפורש דעד השתא לא איירי כלל בדיני רבו שאינו מובהק. ועוד שלא מצינו לא במשנה ולא בגמרא שיהא לרבו שאינו מובהק שום קדימה על אביו דהא במתניתין סתם רבו אמרו והיינו ודאי רבו מובהק דאילו שאינו מובהק אינו נקרא בשם רבו סתם. ועוד דמותיב בגמרא לר' יוחנן שפסק כרבי יהודה מדתנן רבו שלמדו חכמה ושני מאי חכמה רוב חכמה. ועוד דהא על ההיא מתניתין דאבידת אביו ואבידת רבו מייתי תלמודא תנו רבנן רבו שאמרו שלמדו חכמה וכו' והיינו ודאי רבו מובהק. ועוד דגרסינן התם אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעים זה על זה ולענין אבידה במקום אביו אינם חוזרין אלא לרבו מובהק ומשמע דאביו אע\"פ שאינו חכם קודם בכל דבר לרבו שאינו מובהק. וההגהות כתבו דט\"ס יש כאן ומה שכתב בהלכות גזילה עיקר שהוא מסכים לדין הגמרא. וכדבריהם נראה לי עיקר. וטעם דין זה השנוי במשנה דבפדיון שגופם בסכנה כיון שאביו ת\"ח אף אם אינו שקול יתחייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבידתו שאינו אלא הפסד ממון כל שאינו שקול אף אם יעבור על דעת אביו מעט אין רע, ובמשא משמע לי דמדלא מפליג תלמודא דאפילו אביו שקול רבו קודם דכיון שאין שם אבידת גוף ולא אבידת ממון רק להניח לו מעצבו הוה ליה ככבוד לחוד וחייב הוא בכבוד רבו יותר מכבוד אביו. וכל דינים הללו ברבו מובהק אבל רבו שאינו מובהק אפילו אין אביו תלמיד חכם אבידת אביו קודמת דיותר חייב בכבוד אביו מכבודו דלא מקרי הביאו לחיי העולם הבא כל שלא למד ממנו רוב חכמתו: \n", + "מורא רבך וכו'. במסכת אבות: \n", + "כל החולק על רבו וכו'. פרק חלק (סנהדרין ק\"ט): \n\n" + ], + [ + "איזהו חולק על רבו. בפ״ק דסנהדרין (דף ה':) תנא תלמיד אל יורה אלא א״כ נטל רשות מרבו ותניא תו התם תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל, ואמרינן בעירובין פ' הדר (עירובין דף ס״ב ס״ג) בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה ואמרינן נמי התם דרב המנונא אורי בחדתא דארגיז בשני רב חסדא ואמר רבינא אתמר אורי ואתמר לא אורי בשניה דרב הונא רביה הוא דלא אורי ואורי בשני רב חסדא דתלמיד חבר דיליה הוה. ומשמע לרבינו דחדתא דארגיז היה רחוק מפומבדיתא מקומו של רב הונא יותר משלש פרסאות ואפילו הכי אסור להורות בחיי רבו ומשמע נמי התם מתוך הסוגיא דכל תוך שלש פרסאות חשיב כבפניו וחוץ לשלש כשלא בפניו וכן כתבו התוספות. וכדי ליישב זה עם מה שאמרו התלמיד אל יורה אלא א״כ היה רחוק ממנו שלש פרסאות דמשמע בין נטל רשות בין לא נטל רשות חוץ לשלש פרסאות שרי אנו צריכין למימר דהא דמשמע דאפילו חוץ לשלש פרסאות אסור היינו בקובע עצמו ללמד ולהורות והיינו דקאמר לא אורי בחדתא דארגיז דמשמע להיות שם ראש ללמד ולהורות והא דמשמע דחוץ לשלש פרסאות מותר היינו באקראי בעלמא. ומשמע מדברי התוספות דפ״ק דסנהדרין (דף ה') דאפילו נטל רשות מרבו תוך שלש פרסאות אסור וכן משמע מדאמרינן בפרק אע״פ (כתובות ס':) דאריסיה דאביי שאל ממנו דין אחד והורה לו ובא לפני רב יוסף ונמצא דהורה שלא כדין ואמר אז אביי הא מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לאו משום דמחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא כלומר להורות כהלכה דהא אנא הוה גמירנא אותו דין ואפ״ה לא אסתייעא לי מילתא למימרא. נראה משום שאביי היה במקום רבו וכיון שהורה אותו דין אין ספק שנטל רשות דאם לא כן היאך היה מורה הרי אסור וחייב מיתה ואפ״ה אסיק דהא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא וכו' הוי טעמא משום אפקירותא ומשנטל רשות ליכא אפקירותא והשתא אסיק דלא הוי טעמא אלא משום דלא מיסתייעא מילתא ואם כן אפילו בנטל רשות אסור אלמא דאפילו נטל רשות בפניו דהיינו תוך שלש פרסאות אסור וכך הם דברי התוס' שם ג״כ. ושיעור לשון רבינו כך הוא בד״א דביש בינו ובין רבו שנים עשר מיל מותר להשיב בדבר שנקרא מקרה וכו': \n", + "כתב הרמ\"ך על דברי רבינו אפילו יהיה כדבריו שאסור להורות אפילו נתרחק ממנו שלש פרסאות מאין לו שאסור לו לקבוע מדרש בחיי רבו בעיר רבו כל שכן אם נתרחק ממנו שלש פרסאות וצ\"ע, עכ\"ל. ונראה לי שמה שאמר רבינו שאסור לו לקבוע מדרש וכו' היינו דוקא בשקובע עצמו להורות הוראות וכמ\"ש בסוף לשונו אבל לקבוע עצמו להוראה וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ולהפריש מן האיסור. פרק הדר (עירובין ס\"ג) ההוא גברא דהוה קטר חמרא בצינתא פי' בדקל בשבתא הוה יתיב רבינא קמיה דרב אשי רמא ביה קלא לא אשגח אמר להוי ההוא גברא בשמתא א\"ל כהאי גוונא מי מחזי כאפקירותא א\"ל אין חכמה וכו' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. וכאן היו שני עניינים בראשונה חשב שעשה כן מפני שלא היה יודע רמא ביה קלא ואחר כך נדהו מפני רשעו וזהו שכתב מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו: \n\n" + ], + [ + "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה וכו' ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וכו' וכן חכם שהגיע וכו'. פ\"ק דע\"ז (דף כ\"ב) אמר ר' אבא כי רבים חללים זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה כלומר דהוי כנפל דעדיין לא נגמר ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להורות ואינו מורה כלומר דהוי מלשון ועוצם עיניו והכי קאמר המתעצמים ומחרישים מלהורות הורגים אנשי דורם: \n", + "ודע דבגמרא אמרינן על האי מימרא ועד כמה עד ארבעין שנין והא רבא אורי בשוין, ופירש\"י ועד כמה הוי ראוי להוראה עד ארבעין שנין משנולד והא רבא אורי וכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה, התם בשוין כשאין בעירו גדול ממנו. וכתב הר\"ן וש\"מ שאין ת\"ח רשאי להורות כל זמן שיש בעיר גדול ממנו אם לא הגיע לארבעים שנה אבל אם אין בעיר גדול ממנו מורה כרבא דאורי אע\"פ שלא הגיע לארבעים. ותמהני מהרמב\"ם שכתבה לזו בפ\"ה מהלכות ת\"ת ולא חלק בין ארבעים לפחות מהם ובין שוין ליש גדול ממנו. וכן יש לתמוה על הרי\"ף שלא כתב בהלכות והא רבא אורי התם בשוין עכ\"ל. כלומר שהרי\"ף כתב ועד כמה עד ארבעין שנין והשמיט הא דפריך והא רבא אורי ושני התם בשוין ורבינו לא כתב לא זה ולא אותו ועל שניהם תמה. וליישב זה יש לומר שרבינו והרי\"ף מפרשים דעד כמה אהגיע להוראה קאי עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות וקאמר דעד ארבעים רשאי לעכב ומשם ואילך אינו רשאי ופריך והא רבא אורי קודם ארבעים שנה ואם איתא שהיה רשאי לעכב עצמו מלהורות הוה ליה לנהוג מנהג חסידות ולמשוך ידו מלהורות כל זמן שהוא רשאי לעכב ושני בשוין אבל רבא לא היה שם גדול ממנו ולפיכך לא היה רשאי לעכב עצמו מלהורות. והרי\"ף כתב עד כמה עד ארבעין שנין לומר דאותו זמן הוא רשאי לעכב עצמו מלהורות ולא יותר מכאן ולא חש לכתוב הא דרבא דאורי ואוקימנא ליה בשוין משום דבמדת חסידות הוא דקאמר שראוי לו להתעכב כל זמן שהוא רשאי ובדורות הללו לא שכיח כל כך מדת חסידות ומטעם זה לא הוצרך ללמדנו שכל שאין גדול ממנו אפילו לא הגיע לארבעים שנה אינו רשאי לעכב עצמו מלהורות דבדורות הללו אין צורך להזהיר על כך. ורבינו מפני שבדורו רבו הקופצים להורות קודם זמן כמו שקרא עליהם תגר לא הוצרך לכתוב עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות משהגיע להוראה דהלואי שלא יקדימו להורות קודם שיגיעו להוראה כל שכן שלא יתעכבו מלהורות אחר שיגיעו. אי נמי משום דבזמן דורו שרבו הקופצים להורות קודם זמנן מי שהגיע להוראה אינו רשאי לעכב עצמו כלל מלהורות פן יקדימנו מי שלא הגיע להוראה: \n\n" + ], + [ + "ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו. פ' חלק (סנהדרין ק\"ט) היכי דמי אפיקורוס אמר רב נחמן זה הקורא לרבו בשמו דאמר ר' יוחנן מפני מה נענש גיחזי מפני שקרא לרבו בשמו שנאמר זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע. וכתב רש\"י בשמו שאומר פלוני ואינו אומר מרי ורבי פלוני ומקרא מסייעו דקאמר יהושע אדוני משה: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה השם וכו'. זו היא סברת רבינו וכן כתב בפ' ששי מהלכות ממרים ולא יקרא בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מארי היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם, יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו אבל השמות שקוראין בהם את העם כגון אברהם יצחק ויעקב וכיוצא בכל לשון ובכל זמן קורא בהם לאחרים שלא בפניו עכ\"ל. אבל קשה דהתם משמע דדוקא לאחרים מותר בשאין השם פלא אבל להם אסור וגם לאחרים דמותר ה\"מ שלא בפניו אבל בפניו לא והכא משמע דאפילו להם שרי בפניהם וכל שכן לאחרים וצ\"ע. וכשהשם פלא משמע התם דאפילו שלא בפניו אסור שהרי כתב שכשאין השם פלא קורא לאחרים שלא בפניו הא שאם הוא פלא אפילו שלא בפניו אסור וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו גם צריך תלמוד מנ\"ל דצריך לשנות שם האחרים: \n", + "ולא יתן שלום לרבו וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ\"ח) אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. ופירש\"י כנגד רבו אצל רבו ומראה כאלו הם שוים. אחורי רבו נמי יוהרא הוא. שלום לרבו כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר ליה שלום עליך רבי: \n\n" + ], + [ + "ולא יחלוץ תפיליו וכו'. הכי איתא בפרק חלק (סנהדרין ק\"א:) אמר ר' יוחנן וירם יד במלך היינו שחלץ תפיליו בפניו ופירש\"י שהיה לו ליפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו. וכתב עוד דטעמא מפני שהוא מגלה הראש והוא זלזול לפני המלך: \n", + "ומה שכתב ולא יכנס עם רבו למרחץ. בפסחים פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ״א) תנא תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם רבו צריך לו כלומר לשמשו מותר ולא חשש רבינו לכתבו כאן לפי שסמך על מה שכתב להלן הרב המובהק שרצה למחול על כבודו וכו' הרשות בידו: \n", + "ומ\"ש ולא ישב במקום רבו וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"א) אי זהו מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כלומר לא ישב במקום מיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים לעצה. ולא מכריעו אם היה אביו ואחר חלוקים בדבר הלכה לא יכריע כדברי האחר לומר נראים דברי פלוני: \n", + "ולא ישב וכו'. במדרש רות ויאמר שבו פה וישבו מכאן שאין רשות לקטן לישב עד שיתן לו הגדול רשות: \n", + "ומ״ש ולא יעמוד וכו' ומ״ש וכשיפטר וכו'. פשוט ביומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ״ג): \n\n" + ], + [ + "וחייב לעמוד מפני רבו וכו'. פשוט פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב): \n", + "חייב אדם להקביל פני רבו וכו'. סוכה פרק הישן (סוכה כ״ז:) מימרא דר' יצחק ואמרינן התם שר' אליעזר היה אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל דכתיב ושמחת אתה וביתך. ואמרו שהתלמיד אחד בא להקביל פניו ברגל ואמר לו שלא יפה עשה והקשו עליו מהא דרבי יצחק ותירצו לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומיה כגון שהם בתוך התחום או על ידי עירוב הא דלא אזיל ואתי ביומיה. ורבינו לא כתב זה משום דמשמע התם דדוקא ר״א הוה סבירא ליה הכי ולכך כתב לדר' יצחק סתם ולא חילק: \n\n" + ], + [ + "אין חולקין כבוד לתלמיד וכו'. בבתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי״ט) וכתבו הרי״ף פ״ק דקדושין: \n", + "וכל מלאכות וכו' עד ופורק ממנו יראת שמים. הכל בכתובות פרק אלמנה נזונת (כתובות דף צ״ו): \n", + "וכל תלמיד שמזלזל וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ\"ו:) ר' אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו וכו' והחולק על ישיבתו של רבו וכו' גורם לשכינה שתסתלק מישראל: \n\n" + ], + [ + "ראה רבו עובר על ד\"ת וכו'. דתניא פ\"ק דקדושין (דף ל\"ב) הרי שהיה אביו עובר על ד\"ת לא יאמר לו אבא עברת על ד\"ת אלא אומר לו מקרא כתוב בתורה כך. ולמד משם רבינו לרבו וכל שכן הוא: \n", + "וכל זמן שמזכיר שמועה וכו'. ואל יאמר דבר שלא שמע וכו'. מימרא דר' אליעזר (ברכות כ\"ז:) פרק תפלת השחר ומשמע דשמועה ששמע מרבו רשאי לאומרה סתם אע\"פ שלא יזכיר שם אומרה והטעם משום דכל מה שהוא אומר מן הסתם מרבו שמע כדאיתא בפרק הישן (סוכה כ\"ז): \n", + "וכשימות רבו קורע וכו' ואינו מאחה לעולם. טעמו מדתניא בסוף מועד קטן (דף כ״ז) אלו קרעים שאינן מתאחים הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה ועל נשיא ועל אב בית דין. ומשמע לרבינו דכשם שהם שוים לענין איחוי כך הם שוים בשעור הקריעה דכשם ששיעור קריעה דאביו ואמו עד שיגלה לבו כך באלו השנויים עמהם שיעור קריעה עד שיגלה את לבו. והרמב״ן ז״ל בספר תורת האדם הקשה על רבינו מדגרסינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלם מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ אמר רב חסדא וכן לנשיא מתיבי לא הושוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד מאי לאו אפילו לנשיא לא לבר מנשיא. ופירש״י לא הושוו רבו ואב בית דין ונשיא וכל הנך דתניא במתניתין לאביו ולאמו אלא לאיחוי ש״מ נשיא בשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו תורה אינו אלא כשאר כל המתים ואפילו בקריעה מבחוץ. ועוד שגילוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ובאמו רמז שבטלה ממנו מצות כבוד כדאיתא בירושלמי והרי אמרו בגמ' בקריעה טפח מאי קראה דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח והא דוד קרע על נשיא ועל אב ב״ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח, עכ״ל. וליישב דעת רבינו י״ל שהוא סובר דעד שיגלה לבו בכלל אינו מתאחה הוא דהא דאינן מתאחין נפקא לן בגמ' מדכתיב באלישע ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהן שנים אלא מלמד שקרועים ועומדים שנים לעולם ומהתם איכא למשמע דעד שיגלה לבו קרע דבהכי מינכר שהם קרועים לשנים דאי לא קרע אלא טפח לא הוה מינכר שהם קרועים לשנים. והא דקאמר בירושלמי שגילוי הלב באביו ובאמו מפני שבטלה מצות כבוד ההוא טעמא שייך נמי בנשיא ורבו ואב ב״ד והא דגמרינן בגמ' טפח מויחזק דוד בבגדיו אסמכתא בעלמא היא ללמד על אחרים ולא על עצמו ותדע דהא אע״ג דלא כתיב בקרא דדוד שנים קרעים ואמרינן דקורע על נשיא ועל אב ב״ד אינו מתאחה משום דגמרינן מאלישע א״כ ה״ה נמי דלענין גלוי הלב ילפינן מיניה כדפרישית. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא לי למה לא כתב דעל הנשיא קורע מבחוץ דהא ליכא מאן דפליג עליה דרב חסדא דאמר וכן לנשיא. ועוד יש לדקדק בדבריו שכתב בפ״ט מהלכות אבל חכם שמת הכל קורעין עליו עד שמגלים את לבם ומשמע אפילו לא למד ממנו כלום וזו מנין לו וצ״ע: \n", + "ומה שכתב רבינו בד״א ברבו מובהק וכו'. במציעתא סוף אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ג) אמר עולא ת״ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה כלומר מפני שלומדין זה מזה. ובפ״ק דקדושין (דף ל״ד) תנא אי זו היא קימה שיש בה הידור הוי אומר זה ארבע אמות אמר אביי לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק מלא עיניו: \n", + "ומה שכתב רבינו אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד וכו'. בסוף פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ג) שמואל קרע מאניה על ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון: \n\n" + ], + [ + "וכל ת\"ח וכו'. באבות פ\"ה חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה: \n\n" + ], + [ + "הרב המובהק שרצה למחול וכו'. פ\"ק דקדושין (דף ל\"ב) פליגי רב חסדא ורב יוסף אי רב שמחל על כבודו כבודו מחול או לא ורב יוסף אמר דמחול ומייתי לה מוה' הולך לפניהם וכיון דיליף מהאי קרא אלמא דאפילו ברבו מובהק עסקינן ורבא ס\"ל התם כרב יוסף והוו להו תרי לגבי חד ועוד דרבא בתרא הוא לכך פסק רבינו דכבודו מחול וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: \n", + "ומה שכתב דאפילו שמחל על כבודו הידור מיהא בעי למעבד. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "יהי כבוד תלמידך וכו'. באבות פרק ד': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב הרבה חכמה למדתי מחברי וכו'. מימרא דרבי חנינא פרק קמא דתעניות ופרק שני דמכות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל תלמיד חכם מצוה להדרו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף ל\"ב) ת\"ר מפני שיבה תקום יכול אפילו זקן אשמאי ת\"ל זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא זה שקנה חכמה. ומפרש בגמרא דאיכא בינייהו יניק וחכים דלרבי יוסי חייב לעמוד מפניו ולתנא קמא לא. ופסק רבינו כר' יוסי משום דאיסי בן יהודה דאמר התם מפני שיבה תקום אפילו כל שיבה במשמע קאי כוותיה דכיון דדריש שיבה לרבות אפילו זקן אשמאי אלמא זקן באפי נפשיה מידרש ולא קאי אשיבה וליניק וחכים אתא דאי זקן וחכם קאמר למה לי משום חכמה תיפוק לי משום זקנה ואמר התם אביי הלכה כאיסי בן יהודה. וכתב הר\"ן שכן נראה מפירוש רש\"י ואף על פי שמדברי הרי\"ף נראה דסובר דהלכה כתנא קמא: \n", + "ומאימתי חייבין וכו'. שם אי זו היא קימה שיש בה הידור זה ארבע אמות וגרסינן תו התם חכם עובר עומד מלפניו ארבע אמות וכיון שעבר יושב: \n\n" + ], + [ + "אין עומדין מפניו וכו'. שם (קידושין ל\"ב) באותה ברייתא ואמרינן בגמרא דהני מילי דבמרחץ לא בבתי גוואי אבל במקום שמותר להרהר בד\"ת חייב לעמוד. ורבינו כתב בית המרחץ דומיא דבית הכסא ולכך לא חשש לפרש יותר: \n", + "ואין בעלי אומניות וכו'. שם אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת\"ח בשעה שעוסקין במלאכתן. ודעת רבינו לומר שרשאין פירוש חייבין כמו לא תהיה לו כנושה דמתרגמינן לא תהא ליה כרשיא וכן כתבו התוספות: \n", + "ומנין שלא יעצים עיניו. שם בברייתא יכול יעצים עיניו כלומר כמי שלא ראהו ת\"ל ויראת מאלהיך והקשו בגמרא אטו ברשיעי עסקינן ומשני דהכי קאמר יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא דכי מטי זמן חיובא הא לא חזי ליה. וזהו שכתב רבינו ומנין שלא יעצים עיניו מן החכם כדי שלא יראהו: \n\n" + ], + [ + "אין ראוי לחכם שיטריח וכו'. שם בברייתא ובגמרא: \n\n" + ], + [ + "רוכב הרי הוא כמהלך וכו'. ג\"ז פשוט שם: \n\n" + ], + [ + "שלשה שהיו מהלכין וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל״ז). ודע דבגמרא הכי איתא אמר רב יהודה המהלך לימין רבו הרי זה בור. תנן הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. ועוד תניא שלשה שהיו מהלכים בדרך הרב באמצע גדול מימינו קטן משמאלו. תרגמה רב שמואל בר פפא כדי שיתכסה בו רבו והתניא המהלך כנגד רבו ה״ז מגסי הרוח דמצדד אצדודי. ומפרש״י הרי זה בור אפילו בדרך ארץ אינו בקי. כדי שיתכסה בו רבו הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו ומיהו גדול לימין וקטן לצד שמאל אצל גדול ושניהם אחורי הרב. דמצדד אצדודי לא אצל ממש ולא אחורי ממש אלא שיתכסה בו רבו מקצת צד רבו עכ״ל: \n", + "ורבינו כתב הא דשלשה שהיו מהלכים בדרך וכו' והשמיט מאי דאתמר עלה בגמרא ונראה שהטעם מפני שהם דברים פשוטים וכל אדם זהיר בכך מחמת דרך ארץ אבל הא דבשלשה מהלכין בדרך אצטריכא ליה לאשמועינן שלא ילכו זה אחר זה אלא בשורה אחת. ויותר נראה לומר שסמך על מה שכתב פ\"ה ולא יתפלל לפני רבו וכו' ואצ\"ל שאסור לו להלך בצדו אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחוריו ואחר כך יתפלל וס\"ל דההיא דלא יתפלל אחרי רבו מדין דרך ארץ נגעו בה ואם כן מינה נשמע למהלך: \n\n" + ], + [ + "הרואה חכם וכו'. מימרא דרבי אבהו פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב): \n", + "והנשיא שמחל וכו'. שם ופ\"ב דכתובות (דף י\"ז): \n", + "כשהנשיא נכנס וכו' עד הופכין פניהם כלפי העם. ברייתא בהוריות פרק בתרא (דף י\"ג) וכתבה הרי\"ף פ\"ק דקידושין. וכתבו התוספות דהאי ברייתא מיירי בבית המדרש ודרבי אבהו דלעיל מיירי בשוק והלשון מוכיח כן דהכא אמרינן כשהנשיא נכנס לבית המדרש ובדר' אבהו אמרינן הרואה חכם עובר דמשמע שהוא בשוק ואע\"ג דאמרינן בגמרא דהא דיצא לצורך חוזר למקומו ה\"מ לקטנים אבל לגדולים לא דה\"ל למבדק נפשיה לא כתבו רבינו משום דבתר הכי אמר רבא האידנא דחלשא עלמא אפילו לגדולים נמי: \n\n" + ], + [], + [ + "תלמיד שהוא יושב וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"ג) מימרא דרבי איבו אמר ר' ינאי וכו' שלא יהא כבודו וכו' שאינו מקבל עול מלכות שמים אלא שחרית וערבית. וכתבו התוספות דה\"מ בבית המדרש אבל בחוץ חייב לעמוד אפילו כמה פעמים כדי שלא יראה כמזלזל בכבוד רבו: \n\n" + ], + [ + "מי שהוא זקן מופלג בזקנה וכו'. שם (דף ל\"ג) אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה דאמר כל שיבה במשמע ואמרינן תו בגמרא ר' יוחנן הוה קאים מקמי סבי ארמאי רבא מיקם לא קאים הידור עביד להו אביי הוה יהיב ידא לסבי. וסובר רבינו דקימה דר' יוחנן לא מלא קומתו אלא הידור הוה עביד להו וא\"כ הידור דרבא היינו בדברים ופסק כאביי ורבא דבתראי נינהו. \n", + "ומ\"ש שנאמר מפני שיבה וכו' היינו כאיסי בן יהודה וכמו שכתבתי. אבל קשה שכיון שרבינו סובר דכל שיבה ואפילו זקן אשמאי מרבה ואפילו כותי מאן פלג ליה לחלק בין זקן כותי לזקני ישראל וי\"ל דכיון דחייב אדם בכבוד ישראל יותר מכבוד הכותי כשאמרה תורה תקום אין להשוותם אלא לישראל לקום מפניו ולכותי להידור דברים וליתן יד אבל לא לקום מפניו ואפילו ר' יוחנן הוה מפליג בין סבי ארמאי לסבי יהודאי וכמו שכתבתי בסמוך דלסבי ארמאי לא היה עומד מלא קומתו ולסבי יהודאי היה עומד ואביי ורבא ס\"ל דאין להשוותם כ\"כ אלא תקום דארמאי היינו להקימם בדברים ובנתינת יד: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו כתב הטור ואיני יודע למה כתב שאינו חייב לקום מפני הזקן כדי קומתו דהא מהך קרא ילפינן זקן וחכם וכמו שצריך לקום מפני חכם מלא קומתו כך צריך מפני הזקן מלא קומתו. ואפשר שלא אמר שאין צריך לעמוד מפני הזקן מלא קומתו אלא ילד חכם שכיון שצריכין לנהוג בו ג\"כ כבוד אין לו להתבזות לקום מפני הזקן אלא יעשה לו הידור אבל כל אדם צריך לקום מפני הזקן מלא קומתו, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "תלמידי חכמים אינם יוצאים וכו'. פרק קמא דבתרא (דף י\"ח) רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו פירוש לצאת הם בעצמם לחפור ולבנות עם המון העם, שכלוזא ר\"ל המון: \n", + "ואין גובין מהם וכו'. שם רבנן לא צריכי נטירותא כלומר שתורתן משמרתן: \n", + "ולא לתשורת המלך ואין מחייבין אותם וכו'. שם רב חנן רמא כרגא ארבנן א\"ל רב נחמן בר יצחק עברת אדאורייתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידיך דהיינו תלמידי חכמים שלא יפרעו מס, ואדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם כלומר אם כלם ישנו בין הגוים מיד אקבצם ואם מעט יחלו וכו', אדכתיבי דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למירמי עליהון כלומר לפי שהיו עסוקים בבנין בית המקדש שהיא מלאכת שמים וה\"ה לת\"ח ואמר רב יהודא מנדא זו מנת המלך בלו זה כסף גולגלתא והלך זו ארנונא וכתב הרי\"ף דהיינו תשורת המלך: \n", + "וכן אם היתה סחורה וכו'. פ' לא יחפור (ב\"ב כ\"ב) אי צורבא מדרבנן הוא נקיט ליה שוקא: \n", + "וכן אם היה לו דין וכו'. פ' שבועת העדות (שבועות כ\"ט) רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות ואמרי' התם דלהכי שלח ליה למשרי תגרא כלו' לפסוק דינו קודם שאר בעלי דינין: \n", + "ומושיבין אותו. כלומר אע\"פ שדינו בעמידה מושיבין אותו כדאיתא בשבועת העדות (שם) האי עשה כלומר ועמדו שני האנשים והאי עשה כלומר את ה' אלהיך תירא לרבות ת\"ח עשה דכבוד תורה עדיף. \n\n" + ], + [ + "עון גדול הוא וכו' לא חרבה ירושלים וכו'. שבת פרק כל כתבי (שבת דף קי״ט): \n", + "וכל המבזה את החכמים וכו'. פרק חלק (סנהדרין צ') ואלו שאין להם חלק לעוה\"ב וכו' ואפיקורוס. ובגמרא אפיקורוס רב ור' חנינא דאמרי תרוויהו זה המבזה ת\"ח. \n", + "ומ\"ש והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה גם זה שם כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס: \n", + "ומ\"ש אם בחקותי תמאסו וכו'. כך יש ללמוד ממה שכתוב בספרא: \n\n" + ], + [ + "אם באו עדים שביזהו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מ\"ק ט\"ו) אמרינן דשמתוהו אביי ורבא לההוא טבחא דאתפקר ברב טובי, ובפ\"ה דעדיות (דף י\"א) תנן שנידו את עקביא מפני שאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה ומינה מייתי בפרק מי שמתו לומר שמנדין למי שמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים. ובירושלמי פ' אלו מגלחין מייתי נמי האי מתני' וקאמר עלה הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נדוי. וכתב הריב\"ש שנראה שגדול עונש המבזהו בחייו מהמבזהו לאחר מותו וזהו שצריך ריבוי מהכתוב למקלל אביו ואמו לאחר מיתה שיהיה חייב כמוזכר בפרק הנחנקים עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו: \n", + "וקונסין אותו וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף בקמא פ' החובל חד בר נש אפקר לר' יהודה בר חנינא אתא עובדא קמיה ריש לקיש וקנסיה ליטרא דדהבא: \n", + "והמבזה את החכם וכו' ואפילו לאחר מיתה וכו'. מפורש בירושלמי פ' אלו מגלחין ובגמרא דידן מונה בכלל דברים שב\"ד מנדין עליהם ברכות פ' מי שמתו (שם) המספר אחר מטתו של ת\"ח: \n", + "ומ״ש רבינו אבל אם היה החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו. נראה דשירצה גרסינן היו״ד בשב״א והרי״ש בפתח, כלומר עד שיפייס החכם שנידוהו בשבילו. והכי משמע קצת בפ' אלו מגלחין (מ״ק י״ז) בההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנא אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו לסוף אזל ופייסיה לבעל דיניה משמע דאי לאו דפייסיה לא הוו שרו ליה. ותניא בסוף פ' החובל (בבא קמא דף צב) כל אלו שאמרו דמי בשתו אבל צערו כלומר שדואג על בשתו אפי' הביא כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ולא גרסינן עד שירצה היו״ד בחיר״ק והרי״ש בשו״א דמשמע שאפילו בקש ממנו מחילה כמה פעמים ולא נתרצה לו אין מתירין לו שזה דבר תמוה מאד שמאחר שעשה מה שמוטל עליו למה לא יתירו לו. ואע״ג דבפ' בתרא דיומא (דף פ״ז) משמע דלרבו הולך לשאול מחילה אפילו אלף פעמים עד שירצה לו וכתבו רבינו בפ״ב מהלכות תשובה היינו לענין שהוא צריך לפייסו אבל לא לענין שלא יתירו לו נדויו עד שיתפייס: \n", + "וכן החכם עצמו מנדה לכבודו וכו'. במ״ק פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי. \n", + "ומ\"ש שאין צריך עדים אם הע\"ה מכחיש אפשר שלמד כן מדאמרינן בר\"פ הגוזל בתרא (ב\"ק קי\"ב) דשליחא דבי דינא מהימן כבי תרי לשמתא א\"כ ק\"ו לחכם עצמו שהוא נאמן כבי תרי. אבל יש לחלק דשאני התם שהשליח בית דין אינו נוגע בדבר אבל הכא שהחכם נוגע בדבר מנ\"ל שיהא נאמן בלא עדים. ובתשובות הריב\"ש כתב שהטעם מדאמרינן בפ' אלו מגלחין (מ\"ק דף טז) אמר רב יוסף האי צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה, ופי' בראב\"ד לנדותו כלומר כל היכא דידע החכם שע\"ה ביזהו אע\"פ שאין שם עדים רשאי החכם לעשות הדין לנפשו ולנדותו עכ\"ל: \n", + "ומשמע מדקדוק דברי רבינו דאין חכם מנדה לכבודו אלא לעם הארץ אבל לחכם אחר לא ואפילו אינו גדול כמוהו ואפילו אינו אלא תלמיד כיון שאינו ע\"ה ואע\"פ שנידו את עקביא מפני כבוד שמעיה ואבטליון י\"ל דכשב\"ד הם המנדים אפילו לחכם מנדים מפני כבוד חכם גדול ממנו ולא אמר רבינו שאינו מנדה אלא לע\"ה אלא כשהחכם עצמו הוא המנדה. ואע\"פ שאפשר לומר דשמעיה ואבטליון שאני שהיו נשיא ואב ב\"ד ועוד שהיו קדמונים ונמצאו כל הבאים אחריהם תלמידיהם מ\"מ התירוץ הראשון דייק לישנא דרבינו דלעיל בסמוך סתם וכתב שהמבזה את החכם מנדין אותו ולא התנה שהמבזה יהיה ע\"ה אלא גבי חכם המנדה לכבוד עצמו. ועי\"ל דגם לחכם המבזה חכם גדול ממנו יכול לנדותו וכדאיתא בירושלמי פ' אלו מגלחין גבי ר' ירמיה כו' ונדון אלין לאלין ולא הצריך רבינו שיהיה המבזה ע\"ה אלא לענין מ\"ש שאינו צריך עדים ומ\"מ אם החכם העלוב הוא גדול הדור והמבזה הוא הדיוט בערכו נראה דפשיטא דמודה רבינו שיכול לנדותו לכבודו דכיון דגדול הדור הוא ה\"ל כרבו וכמו שכתבו התוס' בפרק אין עומדין והרב פשיטא שמנדה לתלמידו אם הפקיר בו: \n", + "ומ\"ש ואם מת החכם וכו'. [מ\"ק ט\"ז.]: \n", + "ומ\"ש ואם רצה החכם וכו'. יתבאר סוף פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "הרב שנידה לכבודו וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז) מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה דברים אמורים במי שנידה וכו'. שם מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב הא לכולי עלמא מנודה במאי אי במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה וכו' לנגד ה' אלא לאו לכבוד עצמו: \n", + "על כ\"ד דברים מנדין את האדם וכו'. מימרא דריב\"ל בפרק מי שמתו (ברכות י\"ט) ובירושלמי פרק אלו מגלחין: \n", + "המבזה את החכם וכו'. מימרא כלשונה בירושלמי פרק אלו מגלחין והכי אמרינן בגמרא דידן בפרק מי שמתו (ברכות י\"ט) וכמו שכתבתי למעלה: \n", + "המבזה שליח בית דין. בההוא עובדא דרב יהודה בסוף קדושין (דף ע') אמר מאי טעמא שמתיה מר אמר ליה משום דציער שליחא דרבנן: \n", + "הקורא לחבירו עבד. פ\"ק דקדושין (דף כ\"ח) הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי כלומר שב\"ד מנדין אותו: \n", + "מי ששלחו לו ב״ד וכו'. בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ב:) ובירושלמי פ' אלו מגלחין ואי אמר נקוטו לי זמנא נקיטינן ליה ואי לא אתא כתבינן פתיחא עליה פי' שטר שמתא: \n", + "המזלזל בדבר אחד וכו'. פ\"ה דעדיות (דף י\"א) שנידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים ומייתי לה פ' מי שמתו (ברכות י\"ט) ובפ' הדר (עירובין ס\"ג) רבינא שמית לההוא גברא דקטר חמרא בציניתא בשבת. והקשה הר\"ן בר\"פ מקום שנהגו דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובמקצת דוכתין אמרינן דלקי משמע אבל שמותי לא. ותירץ דבמילתא דעיקרה דרבנן דכי עקר לה קא עקר לכולא מצוה משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות. וקשיא לי [xעי' מל\"מ] דהא לנטילת ידים אין עיקר מן התורה אם לא על דרך אסמכתא. לכך נ\"ל דמפקפק בדבר מדברי סופרים חמור טפי מעובר על דבר מדבריהם ולפיכך אע\"פ שהעובר אינו חייב אלא מכת מרדות המפקפק או המזלזל חייב נידוי. וההיא דרבינא בפרק הדר לא נידהו אלא מפני שזלזל דרמא ביה קלא ולא אשגח ביה וזהו שדקדק רבינו וכתב המזלזל ולא כתב העובר: \n", + "מי שלא קיבל עליו את הדין. בפ' הגוזל ומאכיל (ב\"ק קי\"ב קי\"ג) האי מאן דכתבי עליה פתיחא על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתנא קרעינן. ויש לתמוה על רבינו שכתב מנדין אותו עד שיתן ולא הוה ליה לכתוב אלא עד שיקבל עליו את הדין והוא עצמו כתב כן בפכ\"ה מהלכות סנהדרין. וי\"ל שמפני שאין כאן מקום דין זה לא חש למידק וסמך על מה שכתב שם. ואפשר שהשמיענו כאן שאם אחר שאמר צייתנא דינא ראינוהו נשמט מלפרוע מנדין אותו עד שיתן: \n", + "מי שיש ברשותו דבר המזיק וכו'. ספ״ק דב״ק (דף ט״ו) וכתובות ס״פ אלו נערות (כתובות דף מ״א) משמתינן ליה עד דמסלק הזיקא: \n", + "המוכר קרקע שלו וכו'. מימרא דרב אשי פ' הגוזל ומאכיל (ב\"ק קי\"ד). וכתבו התוספות דה\"מ כשישראל קונה ממנו בסך שקונה העובד כוכבים אבל אם העובד כוכבים נותן לו יותר אין לו להפסיד: \n", + "המעיד על ישראל וכו'. ג\"ז שם מימרא דרבא ואמרינן התם שאם דיניהם כדינינו להשביע על פי עד אחד מותר להעיד ואם הוא אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי אם מותר להעיד או לא סליק בתיקו ולחומרא ולכך סתם רבינו וכתב והוציא ממנו ממון שלא כדין ישראל: \n", + "טבח כהן וכו'. בחולין פ' הזרוע (חולין דף קל״ב) אמר רב חסדא האי כהנא דלא מפריש מתנתא להוי בשמתא אמר רבא בר שילא הני טבחי דהוצל קיימין בשמתא עשרין ותרתין שנין ואמרינן עלה למאי הלכתא כלומר למאי הלכתא אמר עשרין ותרתין שנין אילימא דתו לא משמתין להו והא תניא דבמצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו אלא לקנסן בלא התראה: \n", + "המחלל י״ט שני וכו'. פסחים פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב) רב ושמואל דאמרי תרוייהו מנדין על יו״ט שני של גליות: \n", + "העושה מלאכה וכו'. פשוט שם: \n", + "המזכיר שם שמים וכו'. פ\"ק דנדרים (דף ז') וכתבו הרי\"ף באלו מגלחין: \n", + "המביא את הרבים לידי חלול השם. ירושלמי פ' אלו מגלחין קאמר אעובדא דחוני המעגל דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי תמן תנינן שלח לו שמעון בן שטח אמר לו צריך אתה להתנדות שאילו נגזרה גזרה כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם וכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי: \n", + "המביא את הרבים לידי אכילת קדשים וכו'. פ' מי שמתו ברכות (דף כ') ובספ\"ב די\"ט ופ' מקום שנהגו תודוס איש רומי הנהיג לאכול גדיים מקולסים כלומר בליל פסח כעין הקרבן שלחו לו אילמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ כלומר שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח: \n", + "המחשב שנים וכו'. בסוף ברכות (דף ס\"ג) אמרינן ששלחו לו לחנינא אחי רבי יהושע שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח\"ל שיחזור בו ואם לאו יהא בנידוי ומפרשין התם טעמא משום כי מציון תצא תורה: \n", + "המכשיל את העור. כתב הראב\"ד כגון המכה את בנו הגדול, עכ\"ל. והוא בפ' אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) אמתא דרבי חזיתיה לההוא גברא דמחי בנו גדול אמרה להוי ההוא גברא בשמתא דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול כלומר שמא יבעט באביו מתוך שהוא גדול ונמצא הוא מכשילו ואמרינן התם שלא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה. ויש לתמוה על הראב\"ד שפירש דבר זה יותר מכל הדברים המוזכרים כאן. ואפשר שטעמו לומר אע\"פ שבגמרא לא נזכר אלא המכה את בנו גדול יפה כיון רבינו לכתוב המכשיל את העור ללמדנו דמכה בנו הגדול לאו דוקא וזהו שכתב הראב\"ד כגון: \n", + "המעכב את הרבים וכו'. ירושלמי פרק אלו מגלחין תמן תנינן שלח לו ר\"ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה שכל המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נידוי: \n", + "טבח שיצאת טרפה וכו'. סנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ההוא טבחא דנפק טרפה מתותי ידיה שמתיה רב נחמן: \n", + "טבח שלא בדק וכו'. פ\"ק דחולין (דף י\"ח) ההוא טבחא דלא סר סכינא קמיה דרבא בר חנינא שמתיה. וכבר כתב הטור ביורה דעה סימן י\"ח שדין זה אינו נוהג עכשיו: \n", + "המקשה עצמו לדעת. מימרא דרב בנדה פ' כל היד (נדה דף י״ג): \n", + "מי שגירש את אשתו וכו'. פ\"ב דכתובות (דף כ\"ח) לוה ממנה כלומר מגרושתו בנכסי אביה כלומר בנכסי מלוג אינה נפרעת אלא על ידי אחר כלומר ולא ע\"י עצמה שלא יקרבו בדברים ואי אתו לקמן לדינא משמתינן להו: \n", + "חכם ששמועתו רעה. באלו מגלחין (דף י\"ז) ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה: \n", + "המנדה מי שאינו חייב נידוי. שם. שר\"ל נידה את מי שלא היה חייב נדוי וא\"ל אידך אדרבה ואמרו דנדוי האחר הוי נדוי: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א דבר זה הוציא ממעשה דר\"ל וכו', עכ\"ל. וי\"ל שסובר רבינו שאם לא היה הוא מנדה אותו אלא היה בא לב\"ד הם היו מנדין אותו דאל\"כ היאך חל נדויו. והר\"ש בר צמח בתשובה תירץ בשם ה\"ר שם טוב שרבינו מיירי במי שרגיל בכך שב\"ד נזקקין לנדותו: \n", + "כתב הרמ\"ך ובלבד שיהא זה שאינו חייב נדוי ת\"ח אבל אם אינו ת\"ח למה יהיה חייב נידוי המנדה הלא אם בזה הת\"ח לע\"ה בכל בזיונות שבעולם אין מנדין אותו. ומההיא דר\"ל אין להביא ראיה דשמא נידה ת\"ח גדול ממנו תדע שהצריכוהו ללכת לפני נשיא ואם לא היו מספקין אותו באדם גדול למה ילכו לפני נשיא יתיר אותו פחות שבהם. כן נראה עיקר וכן שמעתי שמורים חכמים לתלמידים אבל לא דרשינן ליה בפרקא, עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד ויש אחרים הרבה וכו' ואיכא טובא, עכ\"ל. ההיא דחכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף היא בסוף יבמות (דף קכא.) וכתבה רבינו בסוף הלכות גירושין. וההיא דבית דין שנזקק לשאלה למי שעבר על נדרו היא בספ\"ב דנדרים (דף כ'.) וכתבה רבינו בפרק שני מהלכות נזירות. והטעם שלא מנאם כאן רבינו מפני שלא מנה כאן אלא הדברים שמנדים עליהם בין איש בין אשה והנך אינם אלא באיש חכם. ומצאתי כתוב בשם בעל הבתים וז\"ל נ\"ל שהרב לא הביא אלא אותם שמנדים עליהם עכ\"פ ומפני זה לא הביא חכם שהורה במים שאין להם סוף ולא בית דין שנזקקין לשאלה שסתם אלו חכמים ואין מנדין חכמים אלא נשמטים שלא לנדותם אע\"פ שחייבים נידוי ואע\"פ שהביא חכם ששמועתו רעה מפני שכיון ששמועתו רעה יצא מכלל חכם. ומפני זה הטעם שכתבנו לא הביא המארס בתוך תשעים יום שהרי אם ברח פטור מן הנדוי, עכ\"ל: \n", + "ועוד אחרת כתב רבינו ירוחם בשם הראב\"ד בני אדם העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדיין לא נקבר חייבין נידוי אלא א\"כ יש חבורות בעיר כדאיתא בפ' אלו מגלחין (מ\"ק כ\"ז:) וי\"ל שזו בכלל מה שכתב המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ותשובה זו שייכא גם באותה שכתבתי בסמוך בהשגה: \n", + "כתב בקונדריסין ומלבד אלו הכ״ד מצינו במקומות אחרים והם מי שעושה קלים וחמורים או ג״ש לעקור דבר מן התורה או ששואל דבר שא״א והיא בהקומץ רבה [ל״ז.] והמגיס דעתו כלפי שמים מעובדא דחוני המעגל וכן מי שיש לו ערעור עם חבירו בדבר אחד ומסר אותו דבר לשלטון או לשופט דמשמתינן ליה עד דמייתי ליה וקיימי בבי דינא והוא בהגוזל זוטא (ב״ק קי״ג:). וכן ת״ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים שמנדין אותו כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל ומייתי לה פ' הזהב (מציעא נ״ט). ובספ״ק דשבת (דף י״ט:) איכא אחרינא ההוא תלמידא דאורי בחדתא דארגיז כר״ש שמתיה רב המנונא משום דבאתריה דרב הונא לא איבעי ליה למעבד הכי. ובסוף מציאת האשה (כתובות ס״ט.) איכא אחרינא בשמתא להוי מאן דלא יימר ליה ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי. ובפ״ק דקידושין (כ״ה) איכא אחרינא סבי דניזוניא לא אתו לפרקא דרב חסדא א״ל לרב המנונא זיל צנעינהו. ובפ' ר' אליעזר דמילה (שבת ק״ל) איכא אחרינא קריבו ליה רישא דטווסא בחלבא א״ל אמאי לא תשמתינהו. והמזלזל בנטילת ידים והיא במס' עדיות (דף י״א). ובירושלמי העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי וכן בבבל שאין דנין דיני קנסות כתב הרי״ף מנהג בשתי ישיבות שמנדין אותו עד דמפייס לבעל דינו. והגאונים כתבו אחרת אומן המכוין מלאכתו במועד דאמרינן שתאבד ואין המלאכה שלו וממון אין לו לקונסו בכדי שוויה שקונסין אותו בשמתא ונידוי, עכ״ל. ואין מכל אלו תפיסה על רבינו דכלהו כי דייקת בהו הוו בכלל כ״ד דברים אלו שכתב רבינו. שהמגיס דעתו כלפי שמים היינו ההיא דמביא רבים לידי חילול השם. ומי שיש לו ערעור עם חבירו ומסר אותו דבר לשלטון הוי בכלל מי שלא קבל עליו את הדין. ות״ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים הוא בכלל המבזה את החכם דרבים לגבי יחיד ה״ל כרב אצל תלמיד. וההיא דסוף פרק קמא דשבת וההיא דפ״ק דקידושין הוו נמי בכלל המבזה את החכם. וההיא דפרק מציאת האשה אינה ענין לכאן דהכא לא מני אלא מי שעושה דבר שב״ד מנדין אותו עליו ושם לא היה אלא שגזר עליו שמתא שילך ויאמר אותו שליחות. וההיא דפרק ר' אליעזר דמילה והמזלזל בנטילת ידים ואומן המכוין מלאכתו במועד הם בכלל מזלזל בדבר אחד מד״ס. ומי שעושה קלים וחמורים או גזרה שוה לעקור דבר אחד מן התורה או שואל דבר שאי אפשר הם בכלל מזלזל בדברי תורה או המבזה את החכם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חכם זקן בחכמה וכו'. פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף יז) אמר רב אויא באושא התקינו אב ב״ד שסרח אין מנדין אותו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חלול השם ופליגא דר״ל דאמר כל חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה ופסק כר״ל משום דאיהו מארי דגמרא טפי מרב אויא ועוד דבירושלמי שאכתוב בסמוך משמע כוותיה. וז״ש אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם כלומר אפילו חזר וסרח כמה פעמים. \n", + "ומ\"ש אא\"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו בירושלמי פ' אלו מגלחין ר' יעקב בר אידי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן ואתיא כי הא דא\"ר שמואל בשם ר' אבהו זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך ביומוי דר' ירמיה אתא עקא על טבריה שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר' יעקב בר בון שלח א\"ל עדיין לא שב ירמיה מרעתו ובקש לנדותו והוה ר' חייא בריה דר' יצחק עטושיא יתיב תמן א\"ל שמעתי שאין מנדין זקן אא\"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו. ומיהו קשה דמסיק התם א\"ל דוגמא השקוה וכירבעם בן נבט עשה ונדון אלין לאלין וצרכון משתריא אלין מן אלין. ואפשר לומר שרבינו ז\"ל סובר דשלא כהלכה עשו דס\"ל כרב אויא ולא קי\"ל כותיה אלא כר\"ל וההיא דדוגמא השקוה לא קשיא דאיכא למימר בצנעה נידוהו ומינה איכא למשמע דהא דאין מנדין דוקא בפרהסיא אבל בצנעה מנדין ועובדא דר' אליעזר שברכוהו נמי איכא למימר דבצנעה ברכוהו. ועוד י\"ל דההיא דר' אליעזר מפני שלא ירבו מחלוקת בישראל שאני: \n", + "ומ\"ש אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה. בירושלמי פרק בתרא דהוריות ר' אחא בשם ר\"ל כהן משיח שחטא מלקין אותו בב\"ד של כ\"ג אין תימר בב\"ד של כ\"ג עלייתו ירידה היא לו כלומר שהוא בפרהסיא. רשב\"ל אומר נשיא שחטא מלקין אותו בב\"ד של שלשה. ומשמע לרבינו דדין נשיא ואב ב\"ד וחכם זקן שוה דהא בכל חד מנייהו איכא חילול השם כשמזלזלין אותו בפרהסיא והכי משמע קצת מדאמרינן על מאי דקאמר רב אויא אב ב\"ד שסרח אין מנדין אותו וכו' ופליגא דר\"ל דאמר ת\"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא: \n", + "ומ\"ש ואומרין לו הכבד ושב בביתך. מפורש בירושלמי שהבאתי וגם בתלמודא דידן אמר הכי רב אויא ולא פליג עליה ר\"ל אלא במאי דאמר חזר וסרח מנדין אותו אבל לא במאי דאמר אומרים לו הכבד ושב בביתך והכי איכא לפרושי לישנא דר\"ל אין מנדין אותו בפרהסיא דהיינו לומר שאין אומרים פלוני יהא בנידוי אבל בצנעא מנדין אותו והיינו שאומרים לו הכבד ושב בביתך שמלת פרהסיא אפשר לפרשה שיש בכללה גם כן כאילו אמר בפירוש כלומר שאין מנדין אותו בפירוש אלא בצנעה כלומר בהעלם שאומרים לו הכבד ושב בביתך: \n", + "ומ\"ש וכן כל ת\"ח שנתחייב נידוי אסור לב\"ד לקפוץ ולנדותו וכו'. בפ' אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) מר זוטרא חסידא כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא משמית נפשיה והדר משמית לדידיה הרי שלפעמים היה מנדה לצורבא מרבנן. ורב יהודה נמי שמית לההוא צורבא מרבנן דסנו שומעניה כדאיתא בפ' אלו מגלחין (שם) , וכי היכי דלא ליפלוג אריש לקיש דאמר תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו ואמאי דאמרינן בירושלמי אין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו צריך לומר דההיא דר\"ל ודירושלמי בחכם זקן בחכמה כלומר שהוא מופלג בחכמה וההיא דמר זוטרא בחכם שאינו מופלג בחכמה דההוא מנדין אותו אלא שאין לקפוץ לנדותו מהרה כדאשכחן במר זוטרא שהיה מצטער על שהיה צריך לנדותו והיה מנדה עצמו תחלה להראות שהיה מצטער בצערו. ולא כתב רבינו שינדה עצמו תחלה כדמר זוטרא משום דההיא מדת חסידות הוה ומ\"מ יש ללמוד שאין לקפוץ ולנדותו מהרה: \n", + "ומ\"ש וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו לעולם לנדות ת\"ח אע\"פ שנמנין עליו להלקותו. בפרק אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) אמר רב פפא תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא: \n", + "ומ\"ש ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו. כלומר אפילו לא עבר אלא על דברי חכמים נמנין עליו להכותו מכת מרדות. וזה מבואר בפ' מקום שנהגו (פסחים נ\"ב) בעובדא דמר נתן אסיא אתא מבי רב לפומבדיתא ביו\"ט של עצרת: \n", + "כתב הרמ\"ך תימה א\"כ שאין מנדין בפרהסיא וכו' אמאי היה ר\"ל מנודה בשביל שנידה אדם הלא לא עשה כירבעם ואע\"פ שהירושלמי מפרש כדבריו אינו עיקר כי חולק על הגמרא שלנו ממעשה דר\"ל וממעשה דרבי אליעזר שנידוהו וצ\"ע רב פפא אמאי היה משתבח בעצמו כשלא היה מנדה תלמיד והלא נידו חכמי ישראל את רבי אליעזר בן הורקנוס שהוא מכריע את כלם, עכ\"ל. ומה שהקשה אמאי היה ר\"ל מנודה בשביל שנידה אדם אחד וכו' לא ידענא מאי קאמר שב\"ד לא נידוהו. ועוד דהתם לאו בפרהסיא היה. ועוד דלא אמרו אלא דאין מנדין לכתחלה אבל אם נידוהו מנודה הוא. ומה שהקשה מרבי אליעזר שברכוהו כבר כתבתי טעם לדבר: \n\n" + ], + [ + "וכיצד הוא הנידוי וכו'. ומה שכתוב וארור בו אלה וכו'. פרק שבועת העדות (שבועות ל\"ו): \n\n" + ], + [], + [ + "מנודה אסור לספר ולכבס. ברייתא פ' אלו מגלחין (מ\"ק ט\"ו): \n", + "כתב הרמ\"ך תימה אמאי לא הזכיר נעילת הסנדל כדאשכחן בר' אליעזר (ב\"מ נ\"ט) שחלץ מנעליו ובירושלמי מפרש בהדיא שאסור בנעילת הסנדל. ומכל מקום צ\"ע בגמרא דידן מאי טעמא לא פשט מדרבי אליעזר דמנודה אסור בנעילת הסנדל ושמא י\"ל דר' אליעזר מלתא יתירא עבד כשחלץ מנעליו תדע דהא ישב לו על גבי קרקע. ומנהג בכל ארץ ספרד שהמנודה חולץ מנעליו עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו וכו'. כתבו ההגהות בשם הרוקח שהטעם דכיון שנידוהו מאחר שיבדל מקהל הגולה אם צרפוהו עמם היכן היא קללתן ומה הועילו בתקנתן אינו ראוי לצרפו שכבר הבדילוהו מאגודתן עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו ולא יושבין עמו בד' אמות. נלמד מעובדא דר' אליעזר בפ' הזהב (ב\"מ שם) שברכוהו וישב לו ר\"ע ברחוק ד' אמות ממנו: \n", + "ומ\"ש אבל שונה וכו'. עד ושוכר. ברייתא פרק אלו מגלחין (מ\"ק דף טז.): \n", + "ומ\"ש ואם מת בנידויו. פ' אלו מגלחין (שם) ובפ\"ה דעדיות: \n\n" + ], + [ + "יותר עליו המוחרם וכו' עד כדי פרנסתו. ברייתא פרק אלו מגלחין: \n\n" + ], + [ + "ומי שישב וכו'. שם מימרא דרבי יהודה בר שמואל בר שילת: \n\n" + ], + [ + "בכמה מתירין וכו' ויחיד מומחה וכו'. בפרק קמא דנדרים (דף ח') יחיד מומחה שרי שמתא וסובר ז\"ל דהיכא דאין יחיד מומחה מתירין שלשה הדיוטות כמו בנדר דהא נידוי נדר הוא דאמרינן בס\"פ ד' מיתות (סנהדרין סח) בעובדא דרבי אליעזר הותר הנדר: \n", + "כתב הראב\"ד בכמה מתירין הנידוי וכו' א\"א זה אינו כן וכו' או יחיד מומחה, עכ\"ל: \n", + "ויש לתלמיד וכו'. בפ״ק דנדרים (דף ח') שמע מיניה לא שרי למשרא נדרא באתרא דרביה ושמתא אפילו באתרא דרביה. כתב הרמ״ך צ״ע למה לא הזכיר דלאפקירותא אינו יכול להתיר עד לאחר שלשים יום אפילו יפייס לבעל דיניה והיה לו להזכיר נמי כי נידוי שלנו כנזיפה שלהם, עכ״ל. ויש לומר שסובר רבינו שאם פייס לבעל דינו מתירין לו מיד והכי משמע בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז.) גבי ההוא טבחא דאתפקר בר' טובי בר מתנא: \n\n" + ], + [], + [ + "שלשה שנידו וכו'. פרק אלו מגלחין (מועד קטן ט\"ז) אמר אמימר הלכתא הני תלתא דמשמתו אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה כלומר והוא שחזר בו מאותו דבר שנידוהו בשבילו דאם לא כן אין התרתם כלום: \n\n" + ], + [ + "מי שלא ידע וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "נידוי על תנאי וכו'. מימרא פ\"ק דמכות (דף י\"א): \n", + "תלמיד חכם שנידה וכו'. פ' אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) ת\"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו ואיתא נמי בפ\"ק דנדרים (דף ז':) וכתב הר\"ן וז\"ל כתב הרשב\"א דוקא היכא דלא הוי בר נידוי כי ההיא דאיתא התם דמר זוטרא חסידא כי הוה מיחייב בר בי רב שמתא משמית נפשיה ברישא משום יקרא דבר בי רב אבל כשנידה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נידוי לאו כל כמיניה להתיר עצמו והקשו עליו אם כן היכי מקשה תלמודא פשיטא מקמי דאמר כי הא דמר זוטרא אדרבא הל\"ל אמאי, לפיכך אמרו דבכל ענין שנידה לעצמו מופר לעצמו וכן דעת הרמב\"ם, וראיתי לקצת המפרשים דל\"ג פשיטא אלא ה\"ג ומיפר לעצמו כי ההיא דמר זוטרא ולמי שגורס כן דברי הרשב\"א נכונים בטעמם עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד ת\"ח שנידה עצמו א\"א זה אינו מחוור וכו' יעקב למה לא התירו עכ\"ל. נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדעת הרשב\"א דבסמוך דלא אמרו ת\"ח מיפר לעצמו אלא כי שמית נפשיה כי ההיא דמר זוטרא דוקא ומשום הכי מקשה לרבינו. ומה שהקשה יהודה למה לא התיר לעצמו י\"ל דע\"כ לא אמר רבינו אלא כשנידה עצמו סתם לא כשנידה עצמו לעשות דבר פלוני לפלוני כההיא דיהודה דההיא אין מתירין לו אלא מדעת אותו פלוני וצריך התרת חכם כמו בשאר כל אדם: ומ\"ש ועל כל זה ק\"ל למה לא התירו יעקב. י\"ל שמאחר שקיים מה שנדר שהעלה עמו את בנימין והציגו לפני יעקב כמו שכתב רבינו בחיי היה סבור שלא היה צריך התרה: \n\n" + ], + [ + "מי שנידוהו בחלום וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף ח') אמר ר' יוסף נידוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו והוא דתנו הלכתא אבל מתנו ולא תנו לא ואי ליכא דתנו הלכתא אפילו מתנו ולא תנו ואי ליכא ליזיל וליתיב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא א\"ל רבינא לרב אשי ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה א\"ל לשמותיה שויוה שליח למשרי ליה לא שויוה שליח א\"ל רב אחא לרב אשי שמתוה ושרו ליה בחלמיה מאי א\"ל כשם שא\"א לבר בלא תבן כך א\"א לחלום בלא דברים בטלים. פי' והוא דתנו הלכתא כלומר גמרא אבל מתנו משנה לא, ויש בנוסחת רבינו בספרים דידן חסרון וכן צריך להגיה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה ששונים משנה לא מצא מתירין לו עשרה שיודעים לקרוא בתורה וכן מצאתי בספר מוגה שכך כתב הטור בסימן של\"ד בשם רבינו ואף על פי שלא אמרו בגמ' שמתירים לו היודעים לקרות בתורה אפשר דמסברא אמר רבינו כן ויותר נראה שהיה כתוב כן בנוסחא שלו בגמרא, ואין לתמוה למה השמיט רבינו הא דאמר בגמרא ליתיב בפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה דהיינו שרבינו מפרש לומר שעל ידי כך יקבץ עשרה דמתנו כדי שיתירו לו ולאו למימרא שנתינת השלום מעלה ומורדת כמו שפירשו המפרשים. \n", + "ומ\"ש טורח אחריהם עד פרסא צ\"ע מנין לו ואפשר דמדקאמר ליתיב אפרשת דרכים משמע ליה דסתם פרשת דרכים לא הוי עד פרסא דתוך פרסא הוא כרמים וכיוצא בו ויש הוכחה לדבר מדאמרינן [ברכות כ\"ט:] גבי תפלת הדרך ועד כמה עד פרסא וכפי מה שפירשו בו המפרשים: \n\n" + ], + [ + "מי שנידוהו בפניו וכו'. מימרא דר' אילא פרק א' דנדרים (דף ז' ע\"ב) כתבה הרי\"ף באלו מגלחין: \n", + "ואין בין נידוי להפרה כלום וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש כשיחזור המנודה למוטב פשוט הוא: \n", + "ואם ראו בית דין וכו'. זה פשוט שב\"ד רשאין לעשות סייג לתורה: \n", + "אע\"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו וכו' ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וכו'. בפ' בני העיר (מגילה כ\"ח) מימי לא עלתה קללת אדם על מטתי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק לפורייה הוה שרי ומחיל לכל דמצער ליה: \n", + "ומ\"ש וחכמים גדולים וכו'. בירושלמי פ' אלו מגלחין ריב\"ל שלח בתר חד בר נש תלתא זמנין ולא אתא שלח א\"ל אילולי דלא חרמי בר נש מן יומאי הוינא מחרם לההוא גברא שעל כ\"ד דברים מנדים וזה אחד מהם: \n", + "ומ\"ש בד\"א כשביזהו וכו'. לפי שממה שכתבתי בסמוך משמע שצריך למחול אף על גב דלא מפייסי ליה וביומא (דף כ\"ב כ\"ג) אמרינן דכל היכא דלא פייסיה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לאו תלמיד חכם הוא תירץ רבינו דהא בצנעה הא בפרהסיא. משום כבוד התורה: \n", + "כתב הריב\"ש בשם הראב\"ד אף על פי שאמרו בפרק קמא דקידושין (דף ל\"ב) הרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו מידי דלית ביה בזיון אלא שבאותם הדברים שאדם חייב לנהוג בו כבוד מחמת תורתו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבא אסור לו למחול שהתורה מתבזית בכך ודמי למאי דאמרינן התם האב שמחל על כבודו כבודו מחול דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן שיאמר לו דברי חרופין וגדופין והיינו דאמרינן בפרק שני דיומא שהתלמיד חכם צריך שיהא נוקם ונוטר כנחש, עכ\"ל: \n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..83594000ae1292fd67ce758b98be21514e7c49d1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Madda/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,410 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Torah Study", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study", + "text": [ + [ + [ + "נשים ועבדים וכו'. פ\"ק דקידושין [כ\"ט] אמרינן דאין אדם חייב ללמד את בתו תורה מדכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. ובסוף פרק שני דכתובות [כ\"ח.] אמרינן דאסור שילמד עבדו תורה. ואמרינן תו בפ\"ק דקדושין דמדכתיב ולמדתם אותם את בניכם וכתיב בדוכתא אחרינא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם ילפינן שכל שאחרים מצווים ללמדו מצווה ללמד עצמו וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אינו מצווה ללמד עצמו: \n", + "ואין האשה חייבת וכו'. נתבאר בסמוך: \n\n" + ], + [ + "כשם שחייב אדם ללמד את בנו וכו'. שם ברייתא ומימרא דריב\"ל ודלא כאידך ברייתא דפטרה מללמד את בן בנו: \n", + "ולא בנו ובן בנו בלבד וכו' מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך וכו'. בספרי: \n", + "אם כן למה נצטוה וכו'. כוונת רבינו לתת שני הבדלים בין בנו לבן חבירו, אחד דבנו קודם, שני דבנו חייב לשכור לו מלמד אם הוא אינו יכול אבל בן חבירו אינו חייב לשכור לו מלמד דדוקא בטורח גופו נתחייב אבל לא בהוצאת ממונו. ואפשר דלדעת רבינו גם לבן בנו חייב לשכור לו מלמד. ובן בן בנו נ\"ל פשוט דקודם לבן חבירו דנקט בן בנו וה\"ה לבן בן בנו ולא ה\"מ למכתב והודעתם לזרעך דהו\"א בנות בכלל. אבל הא מספקא לי אי בן בתו קודם לבן חבירו דאפשר דאין קודם לבן חבירו אלא היכא דנתחייב באביו אבל גבי בת דליכא למימר הכי לא: \n\n" + ], + [ + "מי שלא למדו אביו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף כ\"ט:): \n", + "וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם וכו'. בסוף פ\"ק דקידושין. ותיבת וכן אינה נוחה לי ויש ליישב דה\"ק אע\"פ שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו. ותדע שהוא מצווה בכך שהרי מצינו בכל מקום קודם התלמוד למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ומאחר שהוא חייב לעשות חייב הוא ללמוד: \n\n" + ], + [ + "היה רוצה ללמוד ויש לו בן וכו'. פ\"ק דקדושין (דף כ\"ט) ת\"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר אם בנו למודו מתקיים בידו בנו קודמו כי הא דר' יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי כי אתא חזייה דלא מחדדן שמעתתיה אמר ליה אנא עדיפנא מינך תיב את ואיזיל אנא כלומר דהכא עסקינן בשצריך אחד מהם לטרוח אחר מזונות שניהם. ופסק רבינו כר' יהודה דהא עבד רב אחא עובדא כוותיה והקדים בנו לו אי לאו דחזא דלא מחדדן שמעתתיה. וטעמא דעבד כוותיה אי משום דס\"ל דהלכה כמותו או דס\"ל דלא בא אלא לפרש דברי ת\"ק. וכתב רבינו ואע\"פ שבנו קודם לא יבטל הוא כי היכי דלא נימא הרי עוסק לפרנס בנו הלומד וליפטר איהו מת\"ת לגמרי קמ\"ל דלא כיון דתרי מצוות נינהו: \n\n" + ], + [ + "לעולם ילמוד אדם תורה וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה וכו'. ברייתא סוף לולב הגזול (סוכה מ\"ג): \n", + "ומ\"ש עד שיהיה בן שש וכו'. יתבאר בפרק שאח\"ז: \n\n" + ], + [ + "היה מנהג המדינה וכו'. (פ\"ק דקדושין) [פ\"ד דנדרים דף ל\"ז] ומשמע לי דמכאן ואילך אין חייב ללמדו אפילו בחנם: \n", + "מקום שנהגו ללמוד תורה שבכתב בשכר וכו'. פ' אין בין המודר (נדרים ל\"ו) ופרק עד כמה: \n", + "ומ\"ש לא מצא מי שילמדנו בשכר וכו'. פ' עד כמה (בכורות כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "כל איש מישראל חיב בת\"ת וכו'. מצינו בגמרא כמה חכמים שהיו חולים ועניים כמו ר' אלעזר בר\"ש בהפועלים [פ\"ד.] שהיה חולה ור' חנינא בן דוסא בתעניות [כ\"ז:] והלל בפרק אמר להם הממונה (יומא ל\"ה) שהיו עניים וכולם עוסקים בתורה: \n\n" + ], + [ + "גדולי ישראל היו מהם חוטבי עצים. כגון הלל: \n", + "ומהם שואבי מים. כגון רב הונא בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק\"ה): \n", + "ומהם סומין. כגון רב יוסף: \n\n" + ], + [], + [ + "(י-יא) עד אימתי חייב ללמוד תורה וכו' וחייב לשלש זמן למידתו. מימרא דרב ספרא פרק קמא דקדושין (דף כ\"ט): \n\n" + ], + [ + "במה דברים אמורים בתחלת תלמודו וכו'. זה דבר פשוט דלגמרא צריך זמן רב מה שאין צריך להמקרא ולמשנה ואהא סומכין העולם שאין משלשין: \n\n" + ], + [ + "האשה שלמדה תורה וכו'. כן משמע בפ' היה נוטל (סוטה כ\"א) דאהא דתנן אם יש זכות תולה לה ואמרינן בגמרא זכות דמאי אילימא זכות תורה הא אינה מצווה כלומר וכיון שכן אין שכרה גדול כמצווה ועושה כדאמר רבי חנינא בריש ע\"ז (דף ג') ובפ\"ק דקדושין (דף ל\"א). וכתבו התוספות דהיינו טעמא שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו: \n", + "ואע\"פ שיש לה שכר צוו חכמים וכו'. סוטה פרק היה נוטל פלוגתא דבן עזאי ורבי אליעזר ופסק כר\"א: \n", + "ומ\"ש בד\"א בתורה שבע\"פ וכו'. הטור כתב בשם רבינו בהפך ונראה שנוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו ונוסחא דידן עיקר: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "מושיבין מלמדי תינוקות וכו'. בתרא פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ״א) התקין יהושע בן גמלא שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר: \n", + "וכל עיר שאין בה תינוקות וכו'. שבת פרק כל כתבי (שבת דף קי״ט) אמר ר״ל משום ר' יהודה נשיאה כך מקובל אני מאבותי כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה ואמרי לה מחרימין אותה. ורבינו קיים שתי הלשונות דברישא מחרימין אנשיה והדר מחרימין אותה כלומר מחריבין אותה. \n", + "ומ\"ש שאין העולם מתקיים וכו', שם: \n\n" + ], + [ + "מכניסין את התינוקות להתלמד וכו'. פרק לא יחפור (בתרא כ\"א) גבי תקנת יהושע בן גמלא תניא שיהיו מכניסים אותם כבן שש כבן שבע ומשמע ליה לרבינו דהא בבריא הא בכחוש וכ\"כ התוס': \n", + "ומ\"ש ובפחות מבן שש אין מכניסין. בפ' לא יחפור ובפרק נערה (כתובות נ') דא\"ל רב לרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות בציר מבר שית לא תקבל בר שית תקבל וספי ליה כתורא כלומר הלעיטהו תורה. והא דתנן בפ\"ה דאבות בן חמש למקרא איכא למימר דמשמע לרבינו דהיינו בן חמש שלימות שנכנס בשנת שש: \n", + "ומכה אותם המלמד וכו'. פ' לא יחפור (בתרא שם) א\"ל רב לרב שמואל בר שילת כי מחית לינוקי לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא: \n", + "ויושב ומלמדן כל היום וכו' ולא יבטלו התינוקות וכו'. ומ\"ש אבל בשבת אין קורין בתחילה וכו'. ברייתא פרק אין בין המודר (נדרים ל\"ז) תינוקות לא קורין בתחילה בשבת אלא שונין בראשון. ופי' הר\"ן לא קוראין בתחילה מה שלא קראו בימיהם אלא שונין בראשון אם קראו כלום ראשונה לפני השבת שונין אותו בשבת אע\"פ שהיא חזרה ראשונה עכ\"ל. וכן פירשו התוספות והריב\"ש: \n", + "ואין מבטלין התינוקות ואפילו לבניין בית המקדש. מימרא כל כתבי (שבת דף קי\"ט:): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב מלמד התינוקות וכו'. למד כן מדאמרינן פ' לא יחפור דמשום דרביה דיואב לא דק בשיבושא חד דטעה יואב נאמר עליו ארור עושה מלאכת ה' רמיה וממילא שמעינן דה\"ה לכל הגורם לטעות התינוקות: \n\n" + ], + [ + "ומי שאין לו אשה וכו'. משנה בסוף קדושין (דף פ\"ב) לא ילמד רווק סופרים ולא תלמד אשה סופרים רבי אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה לא ילמד סופרים ואמרינן בגמ' דה\"ק אפילו יש לו ואינה שרויה אצלו. ונראה מדברי רבינו שפוסק כר\"א וכן נראה עוד מדבריו פ' כ\"ב מהלכות איסורי ביאה. וטעמו משום דשקלו וטרו בגמרא אליביה. והרב המגיד דחה שם טעם זה וכתב שנראה מדברי הרי\"ף דהלכה כת\"ק ושכן נראה לו עיקר. \n", + "ומה שכתב וכל אשה, כלומר ואפילו נשואה דבשלמא גבי איש כיון שאשתו עמו היא משמרתו לפי שדרכה להיות תמיד בבית אבל אין דרך האיש להיות תמיד בביתו. וטעם האבות והאמהות מפורש שם בגמ': \n\n" + ], + [], + [ + "(ה-ו) כ\"ה תינוקות. מימרא דרבא פרק לא יחפור (בתרא כ\"א): \n", + "ומ\"ש מוליכין את הקטן וכו'. שם פלוגתא דאמוראי הי עדיף גריס ולא דייק כלומר שלמד הרבה ולא דייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו או דייק ולא גריס. ולא ראה רבינו להכריע משום דחדא מימרא דרבא ולא מייתי ראיה ורב דימי בר פלוגתא מייתי ראיה וכיון דרבא הוא מאריה דתלמודא טפי מרב דימי ה\"ל שקולים ויבאו שניהם ולכן תלה בדעת אביו של תינוק. או נימא דסובר ז\"ל דכיון דלא איפסיקא הלכתא אין משנין התינוק אלא למאן דגריס ודייק. ושיעור דבריו כך הם למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק כלומר בשניהם. וזה נראה עיקר: \n", + "במה דברים אמורים כשהיו שניהם. מימרא דרבא שם (בתרא בתרא דף כ\"א): \n\n" + ], + [ + "אחד מבני מבוי וכו'. עד סוף הפרק הכל פשוט שם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בשלשה כתרים וכו'. פרק בא לו כהן גדול (יומא דף ע\"ב): \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים ממזר תלמיד חכם וכו'. משנה סוף הוריות (דף י\"ג): \n\n" + ], + [ + "אין לך מצוה בכל המצות וכו'. בריש פאה ותלמוד תורה כנגד כלם: \n", + "שהתלמוד מביא לידי מעשה וכו'. סוף פירקא קמא דקידושין (דף מ'): \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב היה לפניו עשיית מצוה וכו'. ירושלמי פרק אלו עוברין ובריש חגיגה רבי אבהו שלח בריה לטבריה וכו' המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך לטבריה נמנו וגמרו בעליית בית נתזא בלוד התלמוד קודם למעשה רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה מעשה קודם: \n\n" + ], + [ + "תחלת דינו של אדם וכו'. סוף פרק קמא דקדושין (דף מ') ופרק קמא דסנהדרין (דף ז'): \n", + "לעולם יעסוק אדם בתורה וכו'. ריש פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ':): \n\n" + ], + [ + "כך היא דרכה של תורה וכו' עד שמא לא תפנה. במסכת אבות בברייתא דשנו חכמים וקצתו בפ\"ה וקצתו בפ\"ב: \n\n" + ], + [], + [ + "כתוב בתורה לא בשמים היא וכו'. עירובין פ' כיצד מעברין (עירובין נ״ה:) ויתר הדברים במס' אבות: \n\n" + ], + [ + "דברי תורה נמשלו למים וכו'. פ\"ק דתעניות (דף ז'): \n\n" + ], + [ + "כל המשים על לבו וכו'. רבינו ז\"ל הרחיב פיו ולשונו בפירוש המשנה פ\"ד דמסכת אבות על ההספקות שנותנין גם לתלמידים גם לרבנים. וגם כי נראה מדבריו שרוב חכמי התורה הגדולים שבאותו זמן או כלם היו עושים כן וגם פה אזדא לטעמיה. והנה הוא ז\"ל הביא שם ראיה מהלל הזקן [יומא ל\"ה:] שהיה חוטב עצים ולומד. ואין משם ראיה שזה היה דוקא בתחילת למודו ולפי שהיה בזמנם אלפים ורבבות תלמידים אולי לא היו נותנין אלא למפורסמים שבהם או שכל מי שהיה אפשר לו שלא ליהנות היה עושה אבל כשזכה לחכמה ולמד דעת את העם התעלה על דעתך שהיה חוטב עצים. גם מה שהביא מר' חנינא בן דוסא [ברכות י\"ז:] אינה ראיה שאם היה רוצה להתעשר לא היה צריך לשאול מבני אדם רק מן השמים היו נותנים לו כמוזכר בתעניות [כ\"ה.] אבל הוא ז\"ל לא רצה ליהנות מן העולם הזה ואין דברינו אלא ברוצים ליהנות מן העולם הזה אבל שלא באיסור. וקרנא [כתובות ק\"ה.] שהיה מרויח שהיה בודק באוצרות יין איזה ראוי להתקיים אותה אומנות יפה היא ובלא טורח גדול. ואין ספק שמי שחננו השם יתברך להתפרנס ממלאכתו אסור לו ליטול ורב הונא דהוה דלי דוולא כבר פירש\"י ז\"ל שהיה דולה להשקות שדותיו ובזה אין גנאי גם כי כפי זה כבר היו לו קרקעות ולא היה צריך ליטול. והביא עוד ראיה ממה שאמרו במי שאחזו [ס\"ז:] רב יוסף איעסק בריחייא רב ששת בכשורי אמר כמה גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. וכבר נזהר רש\"י ז\"ל מזה וכתב דלרפואה היו עושים כן בימות השלג להתחמם ולהזיע. ואיני מבין כוונת רבינו הלא נערים בעץ כשלו אף כי סומים כי רב ששת סומא היה כנראה באותה סוגיא ואיך היה נושא קורות וא\"כ ע\"כ י\"ל כרש\"י שהיה נושא משא בתוך ביתו ממקום למקום. ודחה שם רבינו ראית אמרם היתה כאניות סוחר לומר דהיינו דוקא כשהיו חולים. ואמת הדבר שר' אלעזר בר\"ש אמרו [ב\"מ פ\"ד:] שהיה חולה אבל מ\"מ אם כוונת הכתוב לכך מה משבח התורה הרי כל בעלי מומין אע\"פ שלא יהיו בני תורה ממרחק יביאו לחמם כי הרואה עצמו בצער נודר כך לצדקה ונותנין אותו לעניים החולים וגם שר' אלעזר בידו היה לסלק היסורים מעליו כמוזכר בהפועלים וכיון שכן היה גורם לעצמו ליהנות מד\"ת וא\"כ מהו שטוען רבינו ואומר והמעשים אשר ימצאו בגמרא מאנשים בעלי מומין בגופן שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון אחרים ואם לא מה יעשו הימותו זה לא צותה תורה אינה טענה דאיכא למימר שיסלקו יסוריהם מעליהם ולא ימותו. גם שמצינו בדברי חז\"ל [כתובות ק\"ה:] שלתת דורון לת\"ח שהוא כאילו מקריב ביכורים והביאו ראיה מאלישע כמוזכר פ' שני דייני גזירות וכן מצינו כשהיו הולכים לשאול לנביא היו נותנין לו דורון. ולפי פשט דברי רבינו גם דורון אסור לו לקבל דאל\"כ למה נדחק באותו פסוק דהיתה כאניות סוחר לימא התם בתורת דורון הוה. ומצינו בר' יוחנן שהיה מפרנסו הנשיא כדאיתא בסוטה (פרק היה נוטל דף כ\"א) גם בדברי קבלה מצינו גם ליושבים לפני ה' יהיה לאכול לשבעה וכו'. ובסוף הזרוע (חולין קל\"ד:) אמרינן ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא קדם ר' אמי וזכה בהם ופריך והיכי עביד הכי והא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ומשני לעניים זכה בהם ואי בעית אימא אדם חשוב שאני כלומר ממונה ראש ישיבה דתניא והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו. ופירש\"י שקא דדינרי דינרי זהב שלחו ממקום אחר לבני הישיבה וודאי דר' אמי לא היה חולה דאי לא לשני הכי אלא בריא הוה ואפילו הכי זכה בהם ולא הוקשה להם למה נטלו אלא מפני שנטלו מעצמו הא לאו הכי שפיר דמי. ועוד דמשמע בפירוש דאדם חשוב אפילו ליטול מעצמו שרי. ומה שהביא להשתיק החולקין ממעשה דר' טרפון [נדרים ס\"ב] ודיונתן בן עמרם [ב\"ב ח'.] אדרבה משם ראיה דאמר רבינו הקדוש שלא יכנס להתפרנס משלו אלא ת\"ח ואם איתא שאסור היאך היה מכשילן לת\"ח לתת להם מה שהוא אסור ועוד דלא מן השם הוא זה דודאי כל היכא שיש לו אסור לו ליהנות מדברי תורה וגם יש לו למעבד כל טצדקי דאפשר שאם יהנה יהיה בתורת עני וכההיא דיונתן בן עמרם. ויותר נראה לומר דכל שאין לו משרא שרי ליהנות ויונתן בן עמרם לפנים משורת הדין הוא דעבד וכמו שאמרו שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה דמשמע דוקא יונתן הוא דלא הוי מתהני הא אינך הוו מתהנו דאי לאו הכי הל\"ל שמא שום בן תורה הוא שאינו נהנה בכבוד תורה. ועוד דאם איתא דאסור היאך לא נמצא שום אחד שיעמיד דבריו על דין תורה אלא יונתן בן עמרם לבדו: \n", + "ופירוש המשניות שם באבות כך הם לדעתי ר' ישמעאל אומר הלומד על מנת ללמד כלומר שאין כוונת למידתו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמו שאמרו בפ' קונם [ס\"ב.] לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי או שאהיה זקן ויושב בישיבה, או שכוונתו ע\"מ ללמד וליטול שכר כמי שלומד איזה אומנות מספיקים בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר אבל הלומד ע\"מ לעשות הוי לומד לשמה ומספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כי כל אלה בכלל כוונתו כי לימוד התלמידים גם השמרו ממצות ל\"ת ועשותו מצות עשה מעשה יאמר לו. בא ר' צדוק ואמר אל תטעה לומר כיון שאני רואה שגם ללומד ע\"מ ללמד מספיקין בידו כפי כוונתו שאין בו עון אשר חטא אל תכוין לשום אחת מהכוונות הרמוזות בעל מנת ללמד. ובבחינת המכוין השגת הכבוד אמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ובבחינת המכוין ללמוד כדי להתפרנס כמי שלומד אומנות אמר ולא קורדום לחפור בהם. ותדע ששתי הכוונות אסורות שכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף וכיון שהלל סתם דבריו הא למדת שכל הנהנה מדברי תורה איזה מין של הנאה שיהיה כלומר שלומד על מנת השגת כבוד או השגת פרנסתו נוטל חייו מן העולם. גם משנת הלל שהזכיר הכתובה בפ\"א כך פירושו לדעתי הוא אמר תחלה הוי מתלמידיו של אהרן ומדרך העולם שההולכים בדרכים ישרים כאלה כונתם לקנות שם או להרויח, כנגד מי שמכוין לקנות שם אמר נגד שמיה וכו'. וא\"ת מי הכניסני בתגר זה אם למדתי לא אוסיף עוד כי אם אלמוד אולי אתכוין לקנות שם ואובד שמי וכשלא אוסיף לא אענש או אם שמעתי מאמר זה קודם שאלמוד לא אלמוד אמר ודלא מוסיף יסוף אע\"פ שלמד כיון ששנה ופירש ה\"ז קשה מכולם ודאי יסוף אבל אותו שלא רצה ללמוד חייב מיתה הוא ומ\"מ אם יש לו זכות תולה לו ולכך שינה לומר בראשון יסוף ובשני חייב מיתה. וכנגד כוונת הרוחת הממון אמר ודאשתמש בתגא חלף וכאן נכללות כל הנאות ד\"ת. וה\"מ המכוין בהתחלת למודו לכוונות האלה או שאפשר לו להתפרנס בלא שיטול שכר תלמודו אבל אם למד לשם שמים ואח\"כ אי אפשר לו להתפרנס אם לא יטול שכר מותר. וזה נחלק לשלשה חלקים אם שיטול מאבות הבנים שכר ללמד בניו או ללמדו. ואם שיושב ולומד וכל הבא לקרבה אל המלאכה יקרבהו לתורה ולמצות. ואם שיושב ודן דין אמת לאמתו. וכל אלו החלקים למדנו היתרם מפרק שני דייני גזירות דאמרינן התם ת\"ח המלמדין הלכות שחיטה והלכות קמיצה לכהנים נוטלים שכרם מתרומת הלשכה וכתבו התוספות דאע\"ג דאמרינן בפ' אין בין המודר דשכר תלמוד אסור הכא שאני דכל שעה היו יושבים ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסם. מדבריהם למדנו שלא אסרו שכר התלמוד אלא כשיש לו ממקום אחר כדי פרנסתו. ומכאן יש ללמוד לשני החלקים הראשונים שלפיכך היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה מלמדי הלכות שחיטה וקמיצה לכהנים לפי שהרי הם מהנים בזה לישראל עצמם שאם הכהנים לא ידעו היאך יקריבו קרבנות ישראל ה\"נ אם אין גדיים אין תיישים ומי יורה שמועה ונמצאת ח\"ו תורה בטלה מאליה וא\"כ עליהם מוטל לפרנסם דה\"ל כאילו מלמדים אותם בעצמם ושרי כמ\"ש בשם התוספות. גם החלק השלישי נלמד ממה שאמרו בפ' הנזכר גוזרי גזירות כלומר דיינין שגוזרים גזירות שבירושלים נוטלים שכרם תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה. גם שם כתבו התוספות דטעמא לפי שלא היה להם ממה להתפרנס וכשם שהיו מגבין השקלים אפילו בע\"כ כ\"ש שמגבין בזמן הגליות כל מה שצריך להעמדת ציבור ואלמלא כן ח\"ו היינו כאובדים בעניינו ואין לך צורך ציבור גדול ממה שצריכין להעמיד ביניהם מורה צדק גם תלמידים ימלאו מקומו בהפרדו מן העוה\"ז וכופין אלו לאלו על החקים הקבועים על כך. ואמרינן תו בגמרא אהא דגוזרי גזירות לא רצו מוסיפין להם לא רצו אטו ברשיעי עסקינן ומפרש רש\"י ברשיעי שנוטלים שכר לדון יותר מכדי חייהם אלא לא ספקו אע\"פ שלא רצו ליטול מוסיפין להם. הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד בין מהתלמידים עצמן בין מן הצבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהצבור לדון או מהבעלי דינין אחר שמירת התנאים הנזכרים בהלכות סנהדרין. ואחרי הודיע ה' אותנו כל זאת אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום. וזהו שכתב כל המשים על לבו וכו'. והביא כמה משניות מורות על שראוי ללמוד מלאכה ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה קי\"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח\"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר: \n\n" + ], + [], + [ + "אדם כי ימות באהל וכו'. בסוף ברכות (ס\"ג:) ובפ' ר\"ע (שבת פ\"ג): \n", + "שכל היגע בתורה בבה\"מ וכו'. בירושלמי ריש פ' אין עומדין: \n", + "וכל היגע בתלמודו בצנעה וכו'. ג\"ז שם: \n", + "וכל המשמיע קולו וכו' אבל הקורא בלחש וכו'. עירובין פרק כיצד מעברין (עירובין דף נ״ד): \n\n" + ], + [ + "אין רנה של תורה אלא בלילה וכו'. [במדרש רבה שיר השירים על פסוק קווצותיו תלתלים]: \n", + "חוט של חסד נמשך עליו וכו'. בריש ע\"ז (דף ג':) \n", + "וכל בית שאין נשמעין בו דברי תורה וכו'. בריש פרק חלק (סנהדרין צב.) מימרא דרבי אלעזר. ובספרי רבינו כתוב שנאמר כי דבר ה' בזה וכו' והוא טעות סופר דהא בגמרא לא מפיק ליה אלא מדכתיב תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו ואין שריד אלא תלמיד חכם דכתיב ובשרידים אשר ה' קורא. לפיכך יש למחוק בדברי רבינו שנאמר ולא מייתי קרא דיליף מיניה ר' אלעזר הכי. ובספר מוגה מצאתי שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח, ומ\"ש כי דבר ה' בזה רישא דמילתא היא, ומה שכתב זה שלא השגיח על דברי תורה וכו' גריר בתריה. והכי איתא בהגדת חלק (סנהדרין צ\"ט) גמרא האומר אין תורה מן השמים תניא כי דבר ה' בזה ר' נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה רבי נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ריב\"ק אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. ובסוף פ\"ק דחגיגה (דף ט') תנן איזהו מעוות שאינו יכול לתקון זה ת\"ח שפירש מן התורה: \n", + "כל המבטל את התורה מעושר וכו'. במס' אבות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אין מלמדין וכו' או לתם. כלומר שאין ברור לנו אם הוא טוב אם לאו. ולמד כן מדאמרינן פרק תפלת השחר (ברכות כ\"ח) שהיה ר\"ג מכריז כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש ואסיקנא התם שלא הסכימו על ידו: \n", + "כל השונה לתלמיד שאינו הגון וכו'. מימרא דרבי זירא בחולין פ' הזרוע (חולין דף קל״ג): \n", + "אם הרב דומה למלאך וכו'. פרק אלו מגלחין (מ\"ק ט\"ז) גבי ההוא צורבא מרבנן דהוו צריכי ליה רבנן והוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה: \n\n" + ], + [ + "כיצד מלמדין וכו' ולא ישב הרב וכו'. פרק אלו מגלחין (שם) דוד הוה יתיב אארעא ומתני להו לרבנן, ר\"פ הקורא עומד (מגילה כא) אמר רב יהודה אמר רב מנין לרב שלא ישב ע\"ג מטה וישנה לתלמידיו ע\"ג קרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי. וכתב הר\"ן ומקשו הכא והא אמרינן בפ' השוכר את הפועלים (ב\"מ פ\"ד:) דר\"ג וריב\"ק הוו יתבי אספסלי ורבי אלעזר בר\"ש ורבי הוו יתבי קמייהו אארעא. ובפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) נמי אמרינן ביבנה הוו ארבעה ושמעון התימני היה דן לפניהם בקרקע ואף בימי דוד אמרינן במ\"ק (דף ט\"ז:) עירא היאירי הוה מתני לישראל ע\"ג כרים וכסתות ודוד לא קביל עליה אלא אארעא. יש לומר כי היכי דמתרצינן בגמרא רכות מעומד קשות מיושב ה\"נ בשמועות קשות היו יושבין אספסלי שאם היו יושבים בקרקע עם תלמידיהם לא היו יכולין לעיין בהם היטב. אי נמי כאן קודם שהגיעו לכלל סמיכה כאן לאחר שנסמכו דהתם ראוי לרב לחלוק להם כבוד עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "ולא יגביה הרב קולו וכו' ולא יגביה המתרגם קולו וכו'. ברייתא ר\"פ שלשה שאכלו (ברכות מ\"ה) אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא. ומה שכתב ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב דמשמע דבעת שהוא מדבר לעם הרשות בידו להגביהו, למד כן מדאמרינן קודם הך ברייתא מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקולו של משה ומשמע לרבינו דמדקאמר יעננו משמע שהיה שואל להשי\"ת והשי\"ת היה משיבו ואז דוקא קאמר שלא יגביה קולו יותר מן הקורא אבל כשהוא אומר הדברים לעם יגביה קולו כל מה שירצה כדי להשמיעם: \n", + "אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף וכו' אלא אם כן היה אביו או רבו. כתב הראב\"ד ז\"ל דבר זה מקרה חדש היה והוא רב שעמד תורגמן לר' שילא במסכת יומא ושינה והוסיף שהיה גדול ממנו, עכ\"ל. ואני אומר שאם רבינו הביא ראיה משם אין זו השגה שרבינו צריך לכתוב כל מה שיקרה בין חדש בין שאינו חדש, אלא אי קשיא הא קשיא לפי שאין שם מוזכר אביו ואיכא למימר דוקא מי שהוא גדול ממנו בחכמה אפשר שיפחות ויוסיף אבל אם אינו גדול ממנו בחכמה אף אם הוא אביו למה יפחות או יוסיף. ועוד קשה לי דמשמע מדברי רבינו דדוקא רבו אבל אם אינו רבו אף אם הוא גדול ממנו בחכמה אינו יכול לפחות או להוסיף ובאותו מעשה רב לא היה רבו דרבי שילא ואפי' הכי שינה. ועוד דמשמע מהתם שלא הכיר רבי שילא את רב שאילו הכירו לא היה מעמידו למתורגמן ומדברי רבינו נראה שאפילו מכירו יכול להעמידו שהרי אביו או רבו ודאי ניכרים לו הם. אבל רבינו הוציא דברים אלו מהירושלמי בפרק הקורא את המגילה עומד דהכי איתא התם תורגמן שהוא עומד לפני חכם אינו רשאי לא לשנות ולא להוסיף אלא א\"כ היה אביו או רבו. והכי איתא בתוספתא כתבה הרי\"ף בסוף מגילה ואע\"פ שממה שכתב הר\"ן שם נראה שהוא מפרש אלא א\"כ היה החכם אביו של מתורגמן או רבו משום דאין אדם מתקנא בבנו ותלמידו, רבינו לא משמע ליה הכי אלא היה המתורגמן אביו או רבו של חכם קאמר. והראב\"ד נראה שהיה מפרש הירושלמי והתוספתא כפירוש הר\"ן ולפיכך השיג על רבינו שזה מקרה חדש שהגדול יתרגם לקטן ולא נמצא אלא פעם אחת בההיא דרבי שילא ואף גם שם לא היה אביו ולא רבו אלא גדול ממנו וא\"כ לא הוה ליה להרמב\"ם לכתוב אם היה המתורגמן אביו או רבו ואפילו גדול ממנו לא הוה ליה לכתוב כיון שלא נמצא אלא פעם אחת במקרה שלא הכירוהו. ורבינו תשובתו בצדו שהוא מפרש הירושלמי והתוספתא דאם היה המתורגמן אביו או רבו של חכם קאמר: \n", + "ומה שכתב רבינו אומר הרב למתורגמן כך אמר לי רבי וכו'. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף ל\"א): \n\n" + ], + [ + "הרב שלמד וכו' אלא חוזר ושונה. ברייתא כיצד מעברין (עירובין נ\"ד:): \n\n" + ], + [ + "אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד. פרק שני דמסכת אבות: \n", + "במה דברים אמורים וכו' עד במהרה. פשוט הוא: \n", + "ומה שכתב זרוק מרה בתלמידים. בפרק הנושא (כתובות דף ק\"ג:): \n\n" + ], + [ + "אין שואלים את הרב כשיכנס וכו'. תוספתא דסנהדרין פרק שביעי: \n", + "ואין שואלים את הרב מענין אחר. בריש שבת (דף ג') דאמר ליה ר' חייא לרב כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתא דלמא לאו אדעתיה דאי לאו דרבי גברא רבה הוא כסיפתיה דמשני לך שנויא דלאו שנויא כלומר והיית מקשה לו והוה מכסיף: \n", + "ויש לרב להטעות וכו'. בכמה מקומות בגמרא ורבה לחדודי לאביי הוא דעבד: \n\n" + ], + [ + "אין שואלים מעומד וכו'. [כ\"ז עד ולא ישאל בענין יותר מג' הלכות, בתוספתא דסנהדרין פ\"ז]: \n", + "ואין שואלים את הרב אלא בענין שהם קורין בו. כלומר דלעיל אמר שלא ישאל את הרב רק באותו נושא שלומדים שאם לומדים דיני שבת אל ישאלנו בדיני יו\"ט והשתא קאמר שאפילו באותו נושא עצמו אין שואלים אלא בענין שהם לומדים כלומר שאם עסוקים בדיני הוצאה מרשות לרשות אל ישאלנו חבית שנשברה מה תקנה יעשו בשבת אף אם הכל מדיני שבת: \n\n" + ], + [ + "על מה שאמר רבינו או בשתי תשובות כתוב בספר הבתים הרב לא הזכיר בתחלה תשובות ויראה לי שחסר מן הספר. ולשון ההלכות אחד שואל ואחד אומר שלא לשאול נזקקין לשואל והשואל מעשה צריך שיאמר מעשה אני שואל. ויראה שזה שאומר שלא לשאול רצונו שלא ישאלו אלא שרוצה להשיב במה שהם עסוקים, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "אין ישנים בבית המדרש. במגלה פרק בני העיר (מגילה דף כ״ח.) שאלו את ר' זירא במה הארכת ימים ואחד מהדברים שאמר להם שלא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי: \n", + "וכל המתנמנם וכו'. מימרא דרבי זירא פרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע\"א:): \n", + "אין מסיחין וכו'. אפילו מי שנתעטש וכו'. ברכות סוף פרק אלו דברים: \n", + "וקדושת בית המדרש וכו'. פשוט פרק בני העיר (מגילה דף כ\"ו): \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כשם שאדם מצווה וכו' עד ואח\"כ משיב אבידת רבו. במציעא (דף ל\"ג) סוף אלו מציאות תנן אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת היה אביו ורבו נושאים משאוי מניח של רבו ואח\"כ מניח של אביו היה אביו ורבו עומדים בבית השביה פודה את רבו ואח\"כ פודה את אביו ואם היה אביו ת\"ח פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו. ודברי רבינו שכתב כאן דאם היה אביו ת\"ח אע\"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואח\"כ משיב אבידת רבו תמוהים דהא במתני' קתני בהדיא ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת משמע בהדיא שאם אינו שקול אבידת רבו קודמת. ועוד שרבינו עצמו כתב פרק י\"ב מהלכות גזילה פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה ממנו למד. ונשאל אחד מבני בניו של רבינו על יישוב שתי לשונות הללו של רבינו שסותרים זה את זה. והשיב דכשאינו רבו מובהק אע\"פ שאין אביו שקול כיון שהוא ת\"ח אביו קודם והיינו הא דהכא וכשהוא רבו מובהק בעינן שיהיה אביו שקול ואם לאו של רבו קודם וכמבואר בדברי רבינו שם דברבו מובהק דוקא קאמר וכעולא שפסק כן בגמרא, עכ\"ל. וקשה לי על זה שבכל זה הפרק מדבר ברבו מובהק שכן אמר בסוף בד\"א ברבו מובהק וכו' אבל אם לא למד רוב חכמתו וכו' הרי מפורש דעד השתא לא איירי כלל בדיני רבו שאינו מובהק. ועוד שלא מצינו לא במשנה ולא בגמרא שיהא לרבו שאינו מובהק שום קדימה על אביו דהא במתניתין סתם רבו אמרו והיינו ודאי רבו מובהק דאילו שאינו מובהק אינו נקרא בשם רבו סתם. ועוד דמותיב בגמרא לר' יוחנן שפסק כרבי יהודה מדתנן רבו שלמדו חכמה ושני מאי חכמה רוב חכמה. ועוד דהא על ההיא מתניתין דאבידת אביו ואבידת רבו מייתי תלמודא תנו רבנן רבו שאמרו שלמדו חכמה וכו' והיינו ודאי רבו מובהק. ועוד דגרסינן התם אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעים זה על זה ולענין אבידה במקום אביו אינם חוזרין אלא לרבו מובהק ומשמע דאביו אע\"פ שאינו חכם קודם בכל דבר לרבו שאינו מובהק. וההגהות כתבו דט\"ס יש כאן ומה שכתב בהלכות גזילה עיקר שהוא מסכים לדין הגמרא. וכדבריהם נראה לי עיקר. וטעם דין זה השנוי במשנה דבפדיון שגופם בסכנה כיון שאביו ת\"ח אף אם אינו שקול יתחייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבידתו שאינו אלא הפסד ממון כל שאינו שקול אף אם יעבור על דעת אביו מעט אין רע, ובמשא משמע לי דמדלא מפליג תלמודא דאפילו אביו שקול רבו קודם דכיון שאין שם אבידת גוף ולא אבידת ממון רק להניח לו מעצבו הוה ליה ככבוד לחוד וחייב הוא בכבוד רבו יותר מכבוד אביו. וכל דינים הללו ברבו מובהק אבל רבו שאינו מובהק אפילו אין אביו תלמיד חכם אבידת אביו קודמת דיותר חייב בכבוד אביו מכבודו דלא מקרי הביאו לחיי העולם הבא כל שלא למד ממנו רוב חכמתו: \n", + "מורא רבך וכו'. במסכת אבות: \n", + "כל החולק על רבו וכו'. פרק חלק (סנהדרין ק\"ט): \n\n" + ], + [ + "איזהו חולק על רבו. בפ״ק דסנהדרין (דף ה':) תנא תלמיד אל יורה אלא א״כ נטל רשות מרבו ותניא תו התם תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל, ואמרינן בעירובין פ' הדר (עירובין דף ס״ב ס״ג) בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה ואמרינן נמי התם דרב המנונא אורי בחדתא דארגיז בשני רב חסדא ואמר רבינא אתמר אורי ואתמר לא אורי בשניה דרב הונא רביה הוא דלא אורי ואורי בשני רב חסדא דתלמיד חבר דיליה הוה. ומשמע לרבינו דחדתא דארגיז היה רחוק מפומבדיתא מקומו של רב הונא יותר משלש פרסאות ואפילו הכי אסור להורות בחיי רבו ומשמע נמי התם מתוך הסוגיא דכל תוך שלש פרסאות חשיב כבפניו וחוץ לשלש כשלא בפניו וכן כתבו התוספות. וכדי ליישב זה עם מה שאמרו התלמיד אל יורה אלא א״כ היה רחוק ממנו שלש פרסאות דמשמע בין נטל רשות בין לא נטל רשות חוץ לשלש פרסאות שרי אנו צריכין למימר דהא דמשמע דאפילו חוץ לשלש פרסאות אסור היינו בקובע עצמו ללמד ולהורות והיינו דקאמר לא אורי בחדתא דארגיז דמשמע להיות שם ראש ללמד ולהורות והא דמשמע דחוץ לשלש פרסאות מותר היינו באקראי בעלמא. ומשמע מדברי התוספות דפ״ק דסנהדרין (דף ה') דאפילו נטל רשות מרבו תוך שלש פרסאות אסור וכן משמע מדאמרינן בפרק אע״פ (כתובות ס':) דאריסיה דאביי שאל ממנו דין אחד והורה לו ובא לפני רב יוסף ונמצא דהורה שלא כדין ואמר אז אביי הא מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לאו משום דמחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא כלומר להורות כהלכה דהא אנא הוה גמירנא אותו דין ואפ״ה לא אסתייעא לי מילתא למימרא. נראה משום שאביי היה במקום רבו וכיון שהורה אותו דין אין ספק שנטל רשות דאם לא כן היאך היה מורה הרי אסור וחייב מיתה ואפ״ה אסיק דהא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא וכו' הוי טעמא משום אפקירותא ומשנטל רשות ליכא אפקירותא והשתא אסיק דלא הוי טעמא אלא משום דלא מיסתייעא מילתא ואם כן אפילו בנטל רשות אסור אלמא דאפילו נטל רשות בפניו דהיינו תוך שלש פרסאות אסור וכך הם דברי התוס' שם ג״כ. ושיעור לשון רבינו כך הוא בד״א דביש בינו ובין רבו שנים עשר מיל מותר להשיב בדבר שנקרא מקרה וכו': \n", + "כתב הרמ\"ך על דברי רבינו אפילו יהיה כדבריו שאסור להורות אפילו נתרחק ממנו שלש פרסאות מאין לו שאסור לו לקבוע מדרש בחיי רבו בעיר רבו כל שכן אם נתרחק ממנו שלש פרסאות וצ\"ע, עכ\"ל. ונראה לי שמה שאמר רבינו שאסור לו לקבוע מדרש וכו' היינו דוקא בשקובע עצמו להורות הוראות וכמ\"ש בסוף לשונו אבל לקבוע עצמו להוראה וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ולהפריש מן האיסור. פרק הדר (עירובין ס\"ג) ההוא גברא דהוה קטר חמרא בצינתא פי' בדקל בשבתא הוה יתיב רבינא קמיה דרב אשי רמא ביה קלא לא אשגח אמר להוי ההוא גברא בשמתא א\"ל כהאי גוונא מי מחזי כאפקירותא א\"ל אין חכמה וכו' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. וכאן היו שני עניינים בראשונה חשב שעשה כן מפני שלא היה יודע רמא ביה קלא ואחר כך נדהו מפני רשעו וזהו שכתב מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו: \n\n" + ], + [ + "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה וכו' ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וכו' וכן חכם שהגיע וכו'. פ\"ק דע\"ז (דף כ\"ב) אמר ר' אבא כי רבים חללים זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה כלומר דהוי כנפל דעדיין לא נגמר ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להורות ואינו מורה כלומר דהוי מלשון ועוצם עיניו והכי קאמר המתעצמים ומחרישים מלהורות הורגים אנשי דורם: \n", + "ודע דבגמרא אמרינן על האי מימרא ועד כמה עד ארבעין שנין והא רבא אורי בשוין, ופירש\"י ועד כמה הוי ראוי להוראה עד ארבעין שנין משנולד והא רבא אורי וכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה, התם בשוין כשאין בעירו גדול ממנו. וכתב הר\"ן וש\"מ שאין ת\"ח רשאי להורות כל זמן שיש בעיר גדול ממנו אם לא הגיע לארבעים שנה אבל אם אין בעיר גדול ממנו מורה כרבא דאורי אע\"פ שלא הגיע לארבעים. ותמהני מהרמב\"ם שכתבה לזו בפ\"ה מהלכות ת\"ת ולא חלק בין ארבעים לפחות מהם ובין שוין ליש גדול ממנו. וכן יש לתמוה על הרי\"ף שלא כתב בהלכות והא רבא אורי התם בשוין עכ\"ל. כלומר שהרי\"ף כתב ועד כמה עד ארבעין שנין והשמיט הא דפריך והא רבא אורי ושני התם בשוין ורבינו לא כתב לא זה ולא אותו ועל שניהם תמה. וליישב זה יש לומר שרבינו והרי\"ף מפרשים דעד כמה אהגיע להוראה קאי עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות וקאמר דעד ארבעים רשאי לעכב ומשם ואילך אינו רשאי ופריך והא רבא אורי קודם ארבעים שנה ואם איתא שהיה רשאי לעכב עצמו מלהורות הוה ליה לנהוג מנהג חסידות ולמשוך ידו מלהורות כל זמן שהוא רשאי לעכב ושני בשוין אבל רבא לא היה שם גדול ממנו ולפיכך לא היה רשאי לעכב עצמו מלהורות. והרי\"ף כתב עד כמה עד ארבעין שנין לומר דאותו זמן הוא רשאי לעכב עצמו מלהורות ולא יותר מכאן ולא חש לכתוב הא דרבא דאורי ואוקימנא ליה בשוין משום דבמדת חסידות הוא דקאמר שראוי לו להתעכב כל זמן שהוא רשאי ובדורות הללו לא שכיח כל כך מדת חסידות ומטעם זה לא הוצרך ללמדנו שכל שאין גדול ממנו אפילו לא הגיע לארבעים שנה אינו רשאי לעכב עצמו מלהורות דבדורות הללו אין צורך להזהיר על כך. ורבינו מפני שבדורו רבו הקופצים להורות קודם זמן כמו שקרא עליהם תגר לא הוצרך לכתוב עד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות משהגיע להוראה דהלואי שלא יקדימו להורות קודם שיגיעו להוראה כל שכן שלא יתעכבו מלהורות אחר שיגיעו. אי נמי משום דבזמן דורו שרבו הקופצים להורות קודם זמנן מי שהגיע להוראה אינו רשאי לעכב עצמו כלל מלהורות פן יקדימנו מי שלא הגיע להוראה: \n\n" + ], + [ + "ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו. פ' חלק (סנהדרין ק\"ט) היכי דמי אפיקורוס אמר רב נחמן זה הקורא לרבו בשמו דאמר ר' יוחנן מפני מה נענש גיחזי מפני שקרא לרבו בשמו שנאמר זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע. וכתב רש\"י בשמו שאומר פלוני ואינו אומר מרי ורבי פלוני ומקרא מסייעו דקאמר יהושע אדוני משה: \n", + "ומ\"ש והוא שיהיה השם וכו'. זו היא סברת רבינו וכן כתב בפ' ששי מהלכות ממרים ולא יקרא בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מארי היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם, יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו אבל השמות שקוראין בהם את העם כגון אברהם יצחק ויעקב וכיוצא בכל לשון ובכל זמן קורא בהם לאחרים שלא בפניו עכ\"ל. אבל קשה דהתם משמע דדוקא לאחרים מותר בשאין השם פלא אבל להם אסור וגם לאחרים דמותר ה\"מ שלא בפניו אבל בפניו לא והכא משמע דאפילו להם שרי בפניהם וכל שכן לאחרים וצ\"ע. וכשהשם פלא משמע התם דאפילו שלא בפניו אסור שהרי כתב שכשאין השם פלא קורא לאחרים שלא בפניו הא שאם הוא פלא אפילו שלא בפניו אסור וכאן כתב ולא יזכיר שמו בפניו גם צריך תלמוד מנ\"ל דצריך לשנות שם האחרים: \n", + "ולא יתן שלום לרבו וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ\"ח) אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. ופירש\"י כנגד רבו אצל רבו ומראה כאלו הם שוים. אחורי רבו נמי יוהרא הוא. שלום לרבו כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר ליה שלום עליך רבי: \n\n" + ], + [ + "ולא יחלוץ תפיליו וכו'. הכי איתא בפרק חלק (סנהדרין ק\"א:) אמר ר' יוחנן וירם יד במלך היינו שחלץ תפיליו בפניו ופירש\"י שהיה לו ליפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו. וכתב עוד דטעמא מפני שהוא מגלה הראש והוא זלזול לפני המלך: \n", + "ומה שכתב ולא יכנס עם רבו למרחץ. בפסחים פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ״א) תנא תלמיד לא ירחץ עם רבו ואם רבו צריך לו כלומר לשמשו מותר ולא חשש רבינו לכתבו כאן לפי שסמך על מה שכתב להלן הרב המובהק שרצה למחול על כבודו וכו' הרשות בידו: \n", + "ומ\"ש ולא ישב במקום רבו וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"א) אי זהו מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כלומר לא ישב במקום מיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים לעצה. ולא מכריעו אם היה אביו ואחר חלוקים בדבר הלכה לא יכריע כדברי האחר לומר נראים דברי פלוני: \n", + "ולא ישב וכו'. במדרש רות ויאמר שבו פה וישבו מכאן שאין רשות לקטן לישב עד שיתן לו הגדול רשות: \n", + "ומ״ש ולא יעמוד וכו' ומ״ש וכשיפטר וכו'. פשוט ביומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ״ג): \n\n" + ], + [ + "וחייב לעמוד מפני רבו וכו'. פשוט פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב): \n", + "חייב אדם להקביל פני רבו וכו'. סוכה פרק הישן (סוכה כ״ז:) מימרא דר' יצחק ואמרינן התם שר' אליעזר היה אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל דכתיב ושמחת אתה וביתך. ואמרו שהתלמיד אחד בא להקביל פניו ברגל ואמר לו שלא יפה עשה והקשו עליו מהא דרבי יצחק ותירצו לא קשיא הא דאזיל ואתי ביומיה כגון שהם בתוך התחום או על ידי עירוב הא דלא אזיל ואתי ביומיה. ורבינו לא כתב זה משום דמשמע התם דדוקא ר״א הוה סבירא ליה הכי ולכך כתב לדר' יצחק סתם ולא חילק: \n\n" + ], + [ + "אין חולקין כבוד לתלמיד וכו'. בבתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי״ט) וכתבו הרי״ף פ״ק דקדושין: \n", + "וכל מלאכות וכו' עד ופורק ממנו יראת שמים. הכל בכתובות פרק אלמנה נזונת (כתובות דף צ״ו): \n", + "וכל תלמיד שמזלזל וכו'. פרק תפלת השחר (ברכות כ\"ו:) ר' אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו וכו' והחולק על ישיבתו של רבו וכו' גורם לשכינה שתסתלק מישראל: \n\n" + ], + [ + "ראה רבו עובר על ד\"ת וכו'. דתניא פ\"ק דקדושין (דף ל\"ב) הרי שהיה אביו עובר על ד\"ת לא יאמר לו אבא עברת על ד\"ת אלא אומר לו מקרא כתוב בתורה כך. ולמד משם רבינו לרבו וכל שכן הוא: \n", + "וכל זמן שמזכיר שמועה וכו'. ואל יאמר דבר שלא שמע וכו'. מימרא דר' אליעזר (ברכות כ\"ז:) פרק תפלת השחר ומשמע דשמועה ששמע מרבו רשאי לאומרה סתם אע\"פ שלא יזכיר שם אומרה והטעם משום דכל מה שהוא אומר מן הסתם מרבו שמע כדאיתא בפרק הישן (סוכה כ\"ז): \n", + "וכשימות רבו קורע וכו' ואינו מאחה לעולם. טעמו מדתניא בסוף מועד קטן (דף כ״ז) אלו קרעים שאינן מתאחים הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה ועל נשיא ועל אב בית דין. ומשמע לרבינו דכשם שהם שוים לענין איחוי כך הם שוים בשעור הקריעה דכשם ששיעור קריעה דאביו ואמו עד שיגלה לבו כך באלו השנויים עמהם שיעור קריעה עד שיגלה את לבו. והרמב״ן ז״ל בספר תורת האדם הקשה על רבינו מדגרסינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלם מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ אמר רב חסדא וכן לנשיא מתיבי לא הושוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד מאי לאו אפילו לנשיא לא לבר מנשיא. ופירש״י לא הושוו רבו ואב בית דין ונשיא וכל הנך דתניא במתניתין לאביו ולאמו אלא לאיחוי ש״מ נשיא בשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו תורה אינו אלא כשאר כל המתים ואפילו בקריעה מבחוץ. ועוד שגילוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ובאמו רמז שבטלה ממנו מצות כבוד כדאיתא בירושלמי והרי אמרו בגמ' בקריעה טפח מאי קראה דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח והא דוד קרע על נשיא ועל אב ב״ד ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח, עכ״ל. וליישב דעת רבינו י״ל שהוא סובר דעד שיגלה לבו בכלל אינו מתאחה הוא דהא דאינן מתאחין נפקא לן בגמ' מדכתיב באלישע ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהן שנים אלא מלמד שקרועים ועומדים שנים לעולם ומהתם איכא למשמע דעד שיגלה לבו קרע דבהכי מינכר שהם קרועים לשנים דאי לא קרע אלא טפח לא הוה מינכר שהם קרועים לשנים. והא דקאמר בירושלמי שגילוי הלב באביו ובאמו מפני שבטלה מצות כבוד ההוא טעמא שייך נמי בנשיא ורבו ואב ב״ד והא דגמרינן בגמ' טפח מויחזק דוד בבגדיו אסמכתא בעלמא היא ללמד על אחרים ולא על עצמו ותדע דהא אע״ג דלא כתיב בקרא דדוד שנים קרעים ואמרינן דקורע על נשיא ועל אב ב״ד אינו מתאחה משום דגמרינן מאלישע א״כ ה״ה נמי דלענין גלוי הלב ילפינן מיניה כדפרישית. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא לי למה לא כתב דעל הנשיא קורע מבחוץ דהא ליכא מאן דפליג עליה דרב חסדא דאמר וכן לנשיא. ועוד יש לדקדק בדבריו שכתב בפ״ט מהלכות אבל חכם שמת הכל קורעין עליו עד שמגלים את לבם ומשמע אפילו לא למד ממנו כלום וזו מנין לו וצ״ע: \n", + "ומה שכתב רבינו בד״א ברבו מובהק וכו'. במציעתא סוף אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ג) אמר עולא ת״ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה כלומר מפני שלומדין זה מזה. ובפ״ק דקדושין (דף ל״ד) תנא אי זו היא קימה שיש בה הידור הוי אומר זה ארבע אמות אמר אביי לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק מלא עיניו: \n", + "ומה שכתב רבינו אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד וכו'. בסוף פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ג) שמואל קרע מאניה על ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון: \n\n" + ], + [ + "וכל ת\"ח וכו'. באבות פ\"ה חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה: \n\n" + ], + [ + "הרב המובהק שרצה למחול וכו'. פ\"ק דקדושין (דף ל\"ב) פליגי רב חסדא ורב יוסף אי רב שמחל על כבודו כבודו מחול או לא ורב יוסף אמר דמחול ומייתי לה מוה' הולך לפניהם וכיון דיליף מהאי קרא אלמא דאפילו ברבו מובהק עסקינן ורבא ס\"ל התם כרב יוסף והוו להו תרי לגבי חד ועוד דרבא בתרא הוא לכך פסק רבינו דכבודו מחול וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: \n", + "ומה שכתב דאפילו שמחל על כבודו הידור מיהא בעי למעבד. גם זה שם: \n\n" + ], + [ + "יהי כבוד תלמידך וכו'. באבות פרק ד': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב הרבה חכמה למדתי מחברי וכו'. מימרא דרבי חנינא פרק קמא דתעניות ופרק שני דמכות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כל תלמיד חכם מצוה להדרו וכו'. פרק קמא דקידושין (דף ל\"ב) ת\"ר מפני שיבה תקום יכול אפילו זקן אשמאי ת\"ל זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא זה שקנה חכמה. ומפרש בגמרא דאיכא בינייהו יניק וחכים דלרבי יוסי חייב לעמוד מפניו ולתנא קמא לא. ופסק רבינו כר' יוסי משום דאיסי בן יהודה דאמר התם מפני שיבה תקום אפילו כל שיבה במשמע קאי כוותיה דכיון דדריש שיבה לרבות אפילו זקן אשמאי אלמא זקן באפי נפשיה מידרש ולא קאי אשיבה וליניק וחכים אתא דאי זקן וחכם קאמר למה לי משום חכמה תיפוק לי משום זקנה ואמר התם אביי הלכה כאיסי בן יהודה. וכתב הר\"ן שכן נראה מפירוש רש\"י ואף על פי שמדברי הרי\"ף נראה דסובר דהלכה כתנא קמא: \n", + "ומאימתי חייבין וכו'. שם אי זו היא קימה שיש בה הידור זה ארבע אמות וגרסינן תו התם חכם עובר עומד מלפניו ארבע אמות וכיון שעבר יושב: \n\n" + ], + [ + "אין עומדין מפניו וכו'. שם (קידושין ל\"ב) באותה ברייתא ואמרינן בגמרא דהני מילי דבמרחץ לא בבתי גוואי אבל במקום שמותר להרהר בד\"ת חייב לעמוד. ורבינו כתב בית המרחץ דומיא דבית הכסא ולכך לא חשש לפרש יותר: \n", + "ואין בעלי אומניות וכו'. שם אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת\"ח בשעה שעוסקין במלאכתן. ודעת רבינו לומר שרשאין פירוש חייבין כמו לא תהיה לו כנושה דמתרגמינן לא תהא ליה כרשיא וכן כתבו התוספות: \n", + "ומנין שלא יעצים עיניו. שם בברייתא יכול יעצים עיניו כלומר כמי שלא ראהו ת\"ל ויראת מאלהיך והקשו בגמרא אטו ברשיעי עסקינן ומשני דהכי קאמר יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא דכי מטי זמן חיובא הא לא חזי ליה. וזהו שכתב רבינו ומנין שלא יעצים עיניו מן החכם כדי שלא יראהו: \n\n" + ], + [ + "אין ראוי לחכם שיטריח וכו'. שם בברייתא ובגמרא: \n\n" + ], + [ + "רוכב הרי הוא כמהלך וכו'. ג\"ז פשוט שם: \n\n" + ], + [ + "שלשה שהיו מהלכין וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל״ז). ודע דבגמרא הכי איתא אמר רב יהודה המהלך לימין רבו הרי זה בור. תנן הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. ועוד תניא שלשה שהיו מהלכים בדרך הרב באמצע גדול מימינו קטן משמאלו. תרגמה רב שמואל בר פפא כדי שיתכסה בו רבו והתניא המהלך כנגד רבו ה״ז מגסי הרוח דמצדד אצדודי. ומפרש״י הרי זה בור אפילו בדרך ארץ אינו בקי. כדי שיתכסה בו רבו הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו ומיהו גדול לימין וקטן לצד שמאל אצל גדול ושניהם אחורי הרב. דמצדד אצדודי לא אצל ממש ולא אחורי ממש אלא שיתכסה בו רבו מקצת צד רבו עכ״ל: \n", + "ורבינו כתב הא דשלשה שהיו מהלכים בדרך וכו' והשמיט מאי דאתמר עלה בגמרא ונראה שהטעם מפני שהם דברים פשוטים וכל אדם זהיר בכך מחמת דרך ארץ אבל הא דבשלשה מהלכין בדרך אצטריכא ליה לאשמועינן שלא ילכו זה אחר זה אלא בשורה אחת. ויותר נראה לומר שסמך על מה שכתב פ\"ה ולא יתפלל לפני רבו וכו' ואצ\"ל שאסור לו להלך בצדו אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחוריו ואחר כך יתפלל וס\"ל דההיא דלא יתפלל אחרי רבו מדין דרך ארץ נגעו בה ואם כן מינה נשמע למהלך: \n\n" + ], + [ + "הרואה חכם וכו'. מימרא דרבי אבהו פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב): \n", + "והנשיא שמחל וכו'. שם ופ\"ב דכתובות (דף י\"ז): \n", + "כשהנשיא נכנס וכו' עד הופכין פניהם כלפי העם. ברייתא בהוריות פרק בתרא (דף י\"ג) וכתבה הרי\"ף פ\"ק דקידושין. וכתבו התוספות דהאי ברייתא מיירי בבית המדרש ודרבי אבהו דלעיל מיירי בשוק והלשון מוכיח כן דהכא אמרינן כשהנשיא נכנס לבית המדרש ובדר' אבהו אמרינן הרואה חכם עובר דמשמע שהוא בשוק ואע\"ג דאמרינן בגמרא דהא דיצא לצורך חוזר למקומו ה\"מ לקטנים אבל לגדולים לא דה\"ל למבדק נפשיה לא כתבו רבינו משום דבתר הכי אמר רבא האידנא דחלשא עלמא אפילו לגדולים נמי: \n\n" + ], + [], + [ + "תלמיד שהוא יושב וכו'. פ\"ק דקידושין (דף ל\"ג) מימרא דרבי איבו אמר ר' ינאי וכו' שלא יהא כבודו וכו' שאינו מקבל עול מלכות שמים אלא שחרית וערבית. וכתבו התוספות דה\"מ בבית המדרש אבל בחוץ חייב לעמוד אפילו כמה פעמים כדי שלא יראה כמזלזל בכבוד רבו: \n\n" + ], + [ + "מי שהוא זקן מופלג בזקנה וכו'. שם (דף ל\"ג) אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה דאמר כל שיבה במשמע ואמרינן תו בגמרא ר' יוחנן הוה קאים מקמי סבי ארמאי רבא מיקם לא קאים הידור עביד להו אביי הוה יהיב ידא לסבי. וסובר רבינו דקימה דר' יוחנן לא מלא קומתו אלא הידור הוה עביד להו וא\"כ הידור דרבא היינו בדברים ופסק כאביי ורבא דבתראי נינהו. \n", + "ומ\"ש שנאמר מפני שיבה וכו' היינו כאיסי בן יהודה וכמו שכתבתי. אבל קשה שכיון שרבינו סובר דכל שיבה ואפילו זקן אשמאי מרבה ואפילו כותי מאן פלג ליה לחלק בין זקן כותי לזקני ישראל וי\"ל דכיון דחייב אדם בכבוד ישראל יותר מכבוד הכותי כשאמרה תורה תקום אין להשוותם אלא לישראל לקום מפניו ולכותי להידור דברים וליתן יד אבל לא לקום מפניו ואפילו ר' יוחנן הוה מפליג בין סבי ארמאי לסבי יהודאי וכמו שכתבתי בסמוך דלסבי ארמאי לא היה עומד מלא קומתו ולסבי יהודאי היה עומד ואביי ורבא ס\"ל דאין להשוותם כ\"כ אלא תקום דארמאי היינו להקימם בדברים ובנתינת יד: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו כתב הטור ואיני יודע למה כתב שאינו חייב לקום מפני הזקן כדי קומתו דהא מהך קרא ילפינן זקן וחכם וכמו שצריך לקום מפני חכם מלא קומתו כך צריך מפני הזקן מלא קומתו. ואפשר שלא אמר שאין צריך לעמוד מפני הזקן מלא קומתו אלא ילד חכם שכיון שצריכין לנהוג בו ג\"כ כבוד אין לו להתבזות לקום מפני הזקן אלא יעשה לו הידור אבל כל אדם צריך לקום מפני הזקן מלא קומתו, עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "תלמידי חכמים אינם יוצאים וכו'. פרק קמא דבתרא (דף י\"ח) רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו פירוש לצאת הם בעצמם לחפור ולבנות עם המון העם, שכלוזא ר\"ל המון: \n", + "ואין גובין מהם וכו'. שם רבנן לא צריכי נטירותא כלומר שתורתן משמרתן: \n", + "ולא לתשורת המלך ואין מחייבין אותם וכו'. שם רב חנן רמא כרגא ארבנן א\"ל רב נחמן בר יצחק עברת אדאורייתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידיך דהיינו תלמידי חכמים שלא יפרעו מס, ואדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם כלומר אם כלם ישנו בין הגוים מיד אקבצם ואם מעט יחלו וכו', אדכתיבי דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למירמי עליהון כלומר לפי שהיו עסוקים בבנין בית המקדש שהיא מלאכת שמים וה\"ה לת\"ח ואמר רב יהודא מנדא זו מנת המלך בלו זה כסף גולגלתא והלך זו ארנונא וכתב הרי\"ף דהיינו תשורת המלך: \n", + "וכן אם היתה סחורה וכו'. פ' לא יחפור (ב\"ב כ\"ב) אי צורבא מדרבנן הוא נקיט ליה שוקא: \n", + "וכן אם היה לו דין וכו'. פ' שבועת העדות (שבועות כ\"ט) רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות ואמרי' התם דלהכי שלח ליה למשרי תגרא כלו' לפסוק דינו קודם שאר בעלי דינין: \n", + "ומושיבין אותו. כלומר אע\"פ שדינו בעמידה מושיבין אותו כדאיתא בשבועת העדות (שם) האי עשה כלומר ועמדו שני האנשים והאי עשה כלומר את ה' אלהיך תירא לרבות ת\"ח עשה דכבוד תורה עדיף. \n\n" + ], + [ + "עון גדול הוא וכו' לא חרבה ירושלים וכו'. שבת פרק כל כתבי (שבת דף קי״ט): \n", + "וכל המבזה את החכמים וכו'. פרק חלק (סנהדרין צ') ואלו שאין להם חלק לעוה\"ב וכו' ואפיקורוס. ובגמרא אפיקורוס רב ור' חנינא דאמרי תרוויהו זה המבזה ת\"ח. \n", + "ומ\"ש והרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה גם זה שם כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס: \n", + "ומ\"ש אם בחקותי תמאסו וכו'. כך יש ללמוד ממה שכתוב בספרא: \n\n" + ], + [ + "אם באו עדים שביזהו וכו'. בפרק אלו מגלחין (מ\"ק ט\"ו) אמרינן דשמתוהו אביי ורבא לההוא טבחא דאתפקר ברב טובי, ובפ\"ה דעדיות (דף י\"א) תנן שנידו את עקביא מפני שאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה ומינה מייתי בפרק מי שמתו לומר שמנדין למי שמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים. ובירושלמי פ' אלו מגלחין מייתי נמי האי מתני' וקאמר עלה הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נדוי. וכתב הריב\"ש שנראה שגדול עונש המבזהו בחייו מהמבזהו לאחר מותו וזהו שצריך ריבוי מהכתוב למקלל אביו ואמו לאחר מיתה שיהיה חייב כמוזכר בפרק הנחנקים עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו: \n", + "וקונסין אותו וכו'. ירושלמי כתבו הרי\"ף בקמא פ' החובל חד בר נש אפקר לר' יהודה בר חנינא אתא עובדא קמיה ריש לקיש וקנסיה ליטרא דדהבא: \n", + "והמבזה את החכם וכו' ואפילו לאחר מיתה וכו'. מפורש בירושלמי פ' אלו מגלחין ובגמרא דידן מונה בכלל דברים שב\"ד מנדין עליהם ברכות פ' מי שמתו (שם) המספר אחר מטתו של ת\"ח: \n", + "ומ״ש רבינו אבל אם היה החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו. נראה דשירצה גרסינן היו״ד בשב״א והרי״ש בפתח, כלומר עד שיפייס החכם שנידוהו בשבילו. והכי משמע קצת בפ' אלו מגלחין (מ״ק י״ז) בההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנא אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו לסוף אזל ופייסיה לבעל דיניה משמע דאי לאו דפייסיה לא הוו שרו ליה. ותניא בסוף פ' החובל (בבא קמא דף צב) כל אלו שאמרו דמי בשתו אבל צערו כלומר שדואג על בשתו אפי' הביא כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ולא גרסינן עד שירצה היו״ד בחיר״ק והרי״ש בשו״א דמשמע שאפילו בקש ממנו מחילה כמה פעמים ולא נתרצה לו אין מתירין לו שזה דבר תמוה מאד שמאחר שעשה מה שמוטל עליו למה לא יתירו לו. ואע״ג דבפ' בתרא דיומא (דף פ״ז) משמע דלרבו הולך לשאול מחילה אפילו אלף פעמים עד שירצה לו וכתבו רבינו בפ״ב מהלכות תשובה היינו לענין שהוא צריך לפייסו אבל לא לענין שלא יתירו לו נדויו עד שיתפייס: \n", + "וכן החכם עצמו מנדה לכבודו וכו'. במ״ק פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי. \n", + "ומ\"ש שאין צריך עדים אם הע\"ה מכחיש אפשר שלמד כן מדאמרינן בר\"פ הגוזל בתרא (ב\"ק קי\"ב) דשליחא דבי דינא מהימן כבי תרי לשמתא א\"כ ק\"ו לחכם עצמו שהוא נאמן כבי תרי. אבל יש לחלק דשאני התם שהשליח בית דין אינו נוגע בדבר אבל הכא שהחכם נוגע בדבר מנ\"ל שיהא נאמן בלא עדים. ובתשובות הריב\"ש כתב שהטעם מדאמרינן בפ' אלו מגלחין (מ\"ק דף טז) אמר רב יוסף האי צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה, ופי' בראב\"ד לנדותו כלומר כל היכא דידע החכם שע\"ה ביזהו אע\"פ שאין שם עדים רשאי החכם לעשות הדין לנפשו ולנדותו עכ\"ל: \n", + "ומשמע מדקדוק דברי רבינו דאין חכם מנדה לכבודו אלא לעם הארץ אבל לחכם אחר לא ואפילו אינו גדול כמוהו ואפילו אינו אלא תלמיד כיון שאינו ע\"ה ואע\"פ שנידו את עקביא מפני כבוד שמעיה ואבטליון י\"ל דכשב\"ד הם המנדים אפילו לחכם מנדים מפני כבוד חכם גדול ממנו ולא אמר רבינו שאינו מנדה אלא לע\"ה אלא כשהחכם עצמו הוא המנדה. ואע\"פ שאפשר לומר דשמעיה ואבטליון שאני שהיו נשיא ואב ב\"ד ועוד שהיו קדמונים ונמצאו כל הבאים אחריהם תלמידיהם מ\"מ התירוץ הראשון דייק לישנא דרבינו דלעיל בסמוך סתם וכתב שהמבזה את החכם מנדין אותו ולא התנה שהמבזה יהיה ע\"ה אלא גבי חכם המנדה לכבוד עצמו. ועי\"ל דגם לחכם המבזה חכם גדול ממנו יכול לנדותו וכדאיתא בירושלמי פ' אלו מגלחין גבי ר' ירמיה כו' ונדון אלין לאלין ולא הצריך רבינו שיהיה המבזה ע\"ה אלא לענין מ\"ש שאינו צריך עדים ומ\"מ אם החכם העלוב הוא גדול הדור והמבזה הוא הדיוט בערכו נראה דפשיטא דמודה רבינו שיכול לנדותו לכבודו דכיון דגדול הדור הוא ה\"ל כרבו וכמו שכתבו התוס' בפרק אין עומדין והרב פשיטא שמנדה לתלמידו אם הפקיר בו: \n", + "ומ\"ש ואם מת החכם וכו'. [מ\"ק ט\"ז.]: \n", + "ומ\"ש ואם רצה החכם וכו'. יתבאר סוף פ\"ז: \n\n" + ], + [ + "הרב שנידה לכבודו וכו'. ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז) מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא: \n\n" + ], + [ + "ומ\"ש במה דברים אמורים במי שנידה וכו'. שם מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב הא לכולי עלמא מנודה במאי אי במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה וכו' לנגד ה' אלא לאו לכבוד עצמו: \n", + "על כ\"ד דברים מנדין את האדם וכו'. מימרא דריב\"ל בפרק מי שמתו (ברכות י\"ט) ובירושלמי פרק אלו מגלחין: \n", + "המבזה את החכם וכו'. מימרא כלשונה בירושלמי פרק אלו מגלחין והכי אמרינן בגמרא דידן בפרק מי שמתו (ברכות י\"ט) וכמו שכתבתי למעלה: \n", + "המבזה שליח בית דין. בההוא עובדא דרב יהודה בסוף קדושין (דף ע') אמר מאי טעמא שמתיה מר אמר ליה משום דציער שליחא דרבנן: \n", + "הקורא לחבירו עבד. פ\"ק דקדושין (דף כ\"ח) הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי כלומר שב\"ד מנדין אותו: \n", + "מי ששלחו לו ב״ד וכו'. בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ב:) ובירושלמי פ' אלו מגלחין ואי אמר נקוטו לי זמנא נקיטינן ליה ואי לא אתא כתבינן פתיחא עליה פי' שטר שמתא: \n", + "המזלזל בדבר אחד וכו'. פ\"ה דעדיות (דף י\"א) שנידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים ומייתי לה פ' מי שמתו (ברכות י\"ט) ובפ' הדר (עירובין ס\"ג) רבינא שמית לההוא גברא דקטר חמרא בציניתא בשבת. והקשה הר\"ן בר\"פ מקום שנהגו דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה ובמקצת דוכתין אמרינן דלקי משמע אבל שמותי לא. ותירץ דבמילתא דעיקרה דרבנן דכי עקר לה קא עקר לכולא מצוה משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכת מרדות. וקשיא לי [xעי' מל\"מ] דהא לנטילת ידים אין עיקר מן התורה אם לא על דרך אסמכתא. לכך נ\"ל דמפקפק בדבר מדברי סופרים חמור טפי מעובר על דבר מדבריהם ולפיכך אע\"פ שהעובר אינו חייב אלא מכת מרדות המפקפק או המזלזל חייב נידוי. וההיא דרבינא בפרק הדר לא נידהו אלא מפני שזלזל דרמא ביה קלא ולא אשגח ביה וזהו שדקדק רבינו וכתב המזלזל ולא כתב העובר: \n", + "מי שלא קיבל עליו את הדין. בפ' הגוזל ומאכיל (ב\"ק קי\"ב קי\"ג) האי מאן דכתבי עליה פתיחא על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתנא קרעינן. ויש לתמוה על רבינו שכתב מנדין אותו עד שיתן ולא הוה ליה לכתוב אלא עד שיקבל עליו את הדין והוא עצמו כתב כן בפכ\"ה מהלכות סנהדרין. וי\"ל שמפני שאין כאן מקום דין זה לא חש למידק וסמך על מה שכתב שם. ואפשר שהשמיענו כאן שאם אחר שאמר צייתנא דינא ראינוהו נשמט מלפרוע מנדין אותו עד שיתן: \n", + "מי שיש ברשותו דבר המזיק וכו'. ספ״ק דב״ק (דף ט״ו) וכתובות ס״פ אלו נערות (כתובות דף מ״א) משמתינן ליה עד דמסלק הזיקא: \n", + "המוכר קרקע שלו וכו'. מימרא דרב אשי פ' הגוזל ומאכיל (ב\"ק קי\"ד). וכתבו התוספות דה\"מ כשישראל קונה ממנו בסך שקונה העובד כוכבים אבל אם העובד כוכבים נותן לו יותר אין לו להפסיד: \n", + "המעיד על ישראל וכו'. ג\"ז שם מימרא דרבא ואמרינן התם שאם דיניהם כדינינו להשביע על פי עד אחד מותר להעיד ואם הוא אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי אם מותר להעיד או לא סליק בתיקו ולחומרא ולכך סתם רבינו וכתב והוציא ממנו ממון שלא כדין ישראל: \n", + "טבח כהן וכו'. בחולין פ' הזרוע (חולין דף קל״ב) אמר רב חסדא האי כהנא דלא מפריש מתנתא להוי בשמתא אמר רבא בר שילא הני טבחי דהוצל קיימין בשמתא עשרין ותרתין שנין ואמרינן עלה למאי הלכתא כלומר למאי הלכתא אמר עשרין ותרתין שנין אילימא דתו לא משמתין להו והא תניא דבמצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו אלא לקנסן בלא התראה: \n", + "המחלל י״ט שני וכו'. פסחים פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ב) רב ושמואל דאמרי תרוייהו מנדין על יו״ט שני של גליות: \n", + "העושה מלאכה וכו'. פשוט שם: \n", + "המזכיר שם שמים וכו'. פ\"ק דנדרים (דף ז') וכתבו הרי\"ף באלו מגלחין: \n", + "המביא את הרבים לידי חלול השם. ירושלמי פ' אלו מגלחין קאמר אעובדא דחוני המעגל דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי תמן תנינן שלח לו שמעון בן שטח אמר לו צריך אתה להתנדות שאילו נגזרה גזרה כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם וכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי: \n", + "המביא את הרבים לידי אכילת קדשים וכו'. פ' מי שמתו ברכות (דף כ') ובספ\"ב די\"ט ופ' מקום שנהגו תודוס איש רומי הנהיג לאכול גדיים מקולסים כלומר בליל פסח כעין הקרבן שלחו לו אילמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נידוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ כלומר שהרואה סבור שהקדישו לשם פסח: \n", + "המחשב שנים וכו'. בסוף ברכות (דף ס\"ג) אמרינן ששלחו לו לחנינא אחי רבי יהושע שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח\"ל שיחזור בו ואם לאו יהא בנידוי ומפרשין התם טעמא משום כי מציון תצא תורה: \n", + "המכשיל את העור. כתב הראב\"ד כגון המכה את בנו הגדול, עכ\"ל. והוא בפ' אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) אמתא דרבי חזיתיה לההוא גברא דמחי בנו גדול אמרה להוי ההוא גברא בשמתא דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול כלומר שמא יבעט באביו מתוך שהוא גדול ונמצא הוא מכשילו ואמרינן התם שלא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה. ויש לתמוה על הראב\"ד שפירש דבר זה יותר מכל הדברים המוזכרים כאן. ואפשר שטעמו לומר אע\"פ שבגמרא לא נזכר אלא המכה את בנו גדול יפה כיון רבינו לכתוב המכשיל את העור ללמדנו דמכה בנו הגדול לאו דוקא וזהו שכתב הראב\"ד כגון: \n", + "המעכב את הרבים וכו'. ירושלמי פרק אלו מגלחין תמן תנינן שלח לו ר\"ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה שכל המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נידוי: \n", + "טבח שיצאת טרפה וכו'. סנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ההוא טבחא דנפק טרפה מתותי ידיה שמתיה רב נחמן: \n", + "טבח שלא בדק וכו'. פ\"ק דחולין (דף י\"ח) ההוא טבחא דלא סר סכינא קמיה דרבא בר חנינא שמתיה. וכבר כתב הטור ביורה דעה סימן י\"ח שדין זה אינו נוהג עכשיו: \n", + "המקשה עצמו לדעת. מימרא דרב בנדה פ' כל היד (נדה דף י״ג): \n", + "מי שגירש את אשתו וכו'. פ\"ב דכתובות (דף כ\"ח) לוה ממנה כלומר מגרושתו בנכסי אביה כלומר בנכסי מלוג אינה נפרעת אלא על ידי אחר כלומר ולא ע\"י עצמה שלא יקרבו בדברים ואי אתו לקמן לדינא משמתינן להו: \n", + "חכם ששמועתו רעה. באלו מגלחין (דף י\"ז) ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה ושמתיה רב יהודה: \n", + "המנדה מי שאינו חייב נידוי. שם. שר\"ל נידה את מי שלא היה חייב נדוי וא\"ל אידך אדרבה ואמרו דנדוי האחר הוי נדוי: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א דבר זה הוציא ממעשה דר\"ל וכו', עכ\"ל. וי\"ל שסובר רבינו שאם לא היה הוא מנדה אותו אלא היה בא לב\"ד הם היו מנדין אותו דאל\"כ היאך חל נדויו. והר\"ש בר צמח בתשובה תירץ בשם ה\"ר שם טוב שרבינו מיירי במי שרגיל בכך שב\"ד נזקקין לנדותו: \n", + "כתב הרמ\"ך ובלבד שיהא זה שאינו חייב נדוי ת\"ח אבל אם אינו ת\"ח למה יהיה חייב נידוי המנדה הלא אם בזה הת\"ח לע\"ה בכל בזיונות שבעולם אין מנדין אותו. ומההיא דר\"ל אין להביא ראיה דשמא נידה ת\"ח גדול ממנו תדע שהצריכוהו ללכת לפני נשיא ואם לא היו מספקין אותו באדם גדול למה ילכו לפני נשיא יתיר אותו פחות שבהם. כן נראה עיקר וכן שמעתי שמורים חכמים לתלמידים אבל לא דרשינן ליה בפרקא, עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד ויש אחרים הרבה וכו' ואיכא טובא, עכ\"ל. ההיא דחכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף היא בסוף יבמות (דף קכא.) וכתבה רבינו בסוף הלכות גירושין. וההיא דבית דין שנזקק לשאלה למי שעבר על נדרו היא בספ\"ב דנדרים (דף כ'.) וכתבה רבינו בפרק שני מהלכות נזירות. והטעם שלא מנאם כאן רבינו מפני שלא מנה כאן אלא הדברים שמנדים עליהם בין איש בין אשה והנך אינם אלא באיש חכם. ומצאתי כתוב בשם בעל הבתים וז\"ל נ\"ל שהרב לא הביא אלא אותם שמנדים עליהם עכ\"פ ומפני זה לא הביא חכם שהורה במים שאין להם סוף ולא בית דין שנזקקין לשאלה שסתם אלו חכמים ואין מנדין חכמים אלא נשמטים שלא לנדותם אע\"פ שחייבים נידוי ואע\"פ שהביא חכם ששמועתו רעה מפני שכיון ששמועתו רעה יצא מכלל חכם. ומפני זה הטעם שכתבנו לא הביא המארס בתוך תשעים יום שהרי אם ברח פטור מן הנדוי, עכ\"ל: \n", + "ועוד אחרת כתב רבינו ירוחם בשם הראב\"ד בני אדם העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדיין לא נקבר חייבין נידוי אלא א\"כ יש חבורות בעיר כדאיתא בפ' אלו מגלחין (מ\"ק כ\"ז:) וי\"ל שזו בכלל מה שכתב המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ותשובה זו שייכא גם באותה שכתבתי בסמוך בהשגה: \n", + "כתב בקונדריסין ומלבד אלו הכ״ד מצינו במקומות אחרים והם מי שעושה קלים וחמורים או ג״ש לעקור דבר מן התורה או ששואל דבר שא״א והיא בהקומץ רבה [ל״ז.] והמגיס דעתו כלפי שמים מעובדא דחוני המעגל וכן מי שיש לו ערעור עם חבירו בדבר אחד ומסר אותו דבר לשלטון או לשופט דמשמתינן ליה עד דמייתי ליה וקיימי בבי דינא והוא בהגוזל זוטא (ב״ק קי״ג:). וכן ת״ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים שמנדין אותו כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל ומייתי לה פ' הזהב (מציעא נ״ט). ובספ״ק דשבת (דף י״ט:) איכא אחרינא ההוא תלמידא דאורי בחדתא דארגיז כר״ש שמתיה רב המנונא משום דבאתריה דרב הונא לא איבעי ליה למעבד הכי. ובסוף מציאת האשה (כתובות ס״ט.) איכא אחרינא בשמתא להוי מאן דלא יימר ליה ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי. ובפ״ק דקידושין (כ״ה) איכא אחרינא סבי דניזוניא לא אתו לפרקא דרב חסדא א״ל לרב המנונא זיל צנעינהו. ובפ' ר' אליעזר דמילה (שבת ק״ל) איכא אחרינא קריבו ליה רישא דטווסא בחלבא א״ל אמאי לא תשמתינהו. והמזלזל בנטילת ידים והיא במס' עדיות (דף י״א). ובירושלמי העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי וכן בבבל שאין דנין דיני קנסות כתב הרי״ף מנהג בשתי ישיבות שמנדין אותו עד דמפייס לבעל דינו. והגאונים כתבו אחרת אומן המכוין מלאכתו במועד דאמרינן שתאבד ואין המלאכה שלו וממון אין לו לקונסו בכדי שוויה שקונסין אותו בשמתא ונידוי, עכ״ל. ואין מכל אלו תפיסה על רבינו דכלהו כי דייקת בהו הוו בכלל כ״ד דברים אלו שכתב רבינו. שהמגיס דעתו כלפי שמים היינו ההיא דמביא רבים לידי חילול השם. ומי שיש לו ערעור עם חבירו ומסר אותו דבר לשלטון הוי בכלל מי שלא קבל עליו את הדין. ות״ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים הוא בכלל המבזה את החכם דרבים לגבי יחיד ה״ל כרב אצל תלמיד. וההיא דסוף פרק קמא דשבת וההיא דפ״ק דקידושין הוו נמי בכלל המבזה את החכם. וההיא דפרק מציאת האשה אינה ענין לכאן דהכא לא מני אלא מי שעושה דבר שב״ד מנדין אותו עליו ושם לא היה אלא שגזר עליו שמתא שילך ויאמר אותו שליחות. וההיא דפרק ר' אליעזר דמילה והמזלזל בנטילת ידים ואומן המכוין מלאכתו במועד הם בכלל מזלזל בדבר אחד מד״ס. ומי שעושה קלים וחמורים או גזרה שוה לעקור דבר אחד מן התורה או שואל דבר שאי אפשר הם בכלל מזלזל בדברי תורה או המבזה את החכם: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חכם זקן בחכמה וכו'. פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף יז) אמר רב אויא באושא התקינו אב ב״ד שסרח אין מנדין אותו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חלול השם ופליגא דר״ל דאמר כל חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה ופסק כר״ל משום דאיהו מארי דגמרא טפי מרב אויא ועוד דבירושלמי שאכתוב בסמוך משמע כוותיה. וז״ש אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם כלומר אפילו חזר וסרח כמה פעמים. \n", + "ומ\"ש אא\"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו בירושלמי פ' אלו מגלחין ר' יעקב בר אידי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן ואתיא כי הא דא\"ר שמואל בשם ר' אבהו זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך ביומוי דר' ירמיה אתא עקא על טבריה שלח בעי מנרתא דכספא גבי ר' יעקב בר בון שלח א\"ל עדיין לא שב ירמיה מרעתו ובקש לנדותו והוה ר' חייא בריה דר' יצחק עטושיא יתיב תמן א\"ל שמעתי שאין מנדין זקן אא\"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו. ומיהו קשה דמסיק התם א\"ל דוגמא השקוה וכירבעם בן נבט עשה ונדון אלין לאלין וצרכון משתריא אלין מן אלין. ואפשר לומר שרבינו ז\"ל סובר דשלא כהלכה עשו דס\"ל כרב אויא ולא קי\"ל כותיה אלא כר\"ל וההיא דדוגמא השקוה לא קשיא דאיכא למימר בצנעה נידוהו ומינה איכא למשמע דהא דאין מנדין דוקא בפרהסיא אבל בצנעה מנדין ועובדא דר' אליעזר שברכוהו נמי איכא למימר דבצנעה ברכוהו. ועוד י\"ל דההיא דר' אליעזר מפני שלא ירבו מחלוקת בישראל שאני: \n", + "ומ\"ש אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה. בירושלמי פרק בתרא דהוריות ר' אחא בשם ר\"ל כהן משיח שחטא מלקין אותו בב\"ד של כ\"ג אין תימר בב\"ד של כ\"ג עלייתו ירידה היא לו כלומר שהוא בפרהסיא. רשב\"ל אומר נשיא שחטא מלקין אותו בב\"ד של שלשה. ומשמע לרבינו דדין נשיא ואב ב\"ד וחכם זקן שוה דהא בכל חד מנייהו איכא חילול השם כשמזלזלין אותו בפרהסיא והכי משמע קצת מדאמרינן על מאי דקאמר רב אויא אב ב\"ד שסרח אין מנדין אותו וכו' ופליגא דר\"ל דאמר ת\"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא: \n", + "ומ\"ש ואומרין לו הכבד ושב בביתך. מפורש בירושלמי שהבאתי וגם בתלמודא דידן אמר הכי רב אויא ולא פליג עליה ר\"ל אלא במאי דאמר חזר וסרח מנדין אותו אבל לא במאי דאמר אומרים לו הכבד ושב בביתך והכי איכא לפרושי לישנא דר\"ל אין מנדין אותו בפרהסיא דהיינו לומר שאין אומרים פלוני יהא בנידוי אבל בצנעא מנדין אותו והיינו שאומרים לו הכבד ושב בביתך שמלת פרהסיא אפשר לפרשה שיש בכללה גם כן כאילו אמר בפירוש כלומר שאין מנדין אותו בפירוש אלא בצנעה כלומר בהעלם שאומרים לו הכבד ושב בביתך: \n", + "ומ\"ש וכן כל ת\"ח שנתחייב נידוי אסור לב\"ד לקפוץ ולנדותו וכו'. בפ' אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) מר זוטרא חסידא כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא משמית נפשיה והדר משמית לדידיה הרי שלפעמים היה מנדה לצורבא מרבנן. ורב יהודה נמי שמית לההוא צורבא מרבנן דסנו שומעניה כדאיתא בפ' אלו מגלחין (שם) , וכי היכי דלא ליפלוג אריש לקיש דאמר תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו ואמאי דאמרינן בירושלמי אין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו צריך לומר דההיא דר\"ל ודירושלמי בחכם זקן בחכמה כלומר שהוא מופלג בחכמה וההיא דמר זוטרא בחכם שאינו מופלג בחכמה דההוא מנדין אותו אלא שאין לקפוץ לנדותו מהרה כדאשכחן במר זוטרא שהיה מצטער על שהיה צריך לנדותו והיה מנדה עצמו תחלה להראות שהיה מצטער בצערו. ולא כתב רבינו שינדה עצמו תחלה כדמר זוטרא משום דההיא מדת חסידות הוה ומ\"מ יש ללמוד שאין לקפוץ ולנדותו מהרה: \n", + "ומ\"ש וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו לעולם לנדות ת\"ח אע\"פ שנמנין עליו להלקותו. בפרק אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) אמר רב פפא תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא: \n", + "ומ\"ש ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו. כלומר אפילו לא עבר אלא על דברי חכמים נמנין עליו להכותו מכת מרדות. וזה מבואר בפ' מקום שנהגו (פסחים נ\"ב) בעובדא דמר נתן אסיא אתא מבי רב לפומבדיתא ביו\"ט של עצרת: \n", + "כתב הרמ\"ך תימה א\"כ שאין מנדין בפרהסיא וכו' אמאי היה ר\"ל מנודה בשביל שנידה אדם הלא לא עשה כירבעם ואע\"פ שהירושלמי מפרש כדבריו אינו עיקר כי חולק על הגמרא שלנו ממעשה דר\"ל וממעשה דרבי אליעזר שנידוהו וצ\"ע רב פפא אמאי היה משתבח בעצמו כשלא היה מנדה תלמיד והלא נידו חכמי ישראל את רבי אליעזר בן הורקנוס שהוא מכריע את כלם, עכ\"ל. ומה שהקשה אמאי היה ר\"ל מנודה בשביל שנידה אדם אחד וכו' לא ידענא מאי קאמר שב\"ד לא נידוהו. ועוד דהתם לאו בפרהסיא היה. ועוד דלא אמרו אלא דאין מנדין לכתחלה אבל אם נידוהו מנודה הוא. ומה שהקשה מרבי אליעזר שברכוהו כבר כתבתי טעם לדבר: \n\n" + ], + [ + "וכיצד הוא הנידוי וכו'. ומה שכתוב וארור בו אלה וכו'. פרק שבועת העדות (שבועות ל\"ו): \n\n" + ], + [], + [ + "מנודה אסור לספר ולכבס. ברייתא פ' אלו מגלחין (מ\"ק ט\"ו): \n", + "כתב הרמ\"ך תימה אמאי לא הזכיר נעילת הסנדל כדאשכחן בר' אליעזר (ב\"מ נ\"ט) שחלץ מנעליו ובירושלמי מפרש בהדיא שאסור בנעילת הסנדל. ומכל מקום צ\"ע בגמרא דידן מאי טעמא לא פשט מדרבי אליעזר דמנודה אסור בנעילת הסנדל ושמא י\"ל דר' אליעזר מלתא יתירא עבד כשחלץ מנעליו תדע דהא ישב לו על גבי קרקע. ומנהג בכל ארץ ספרד שהמנודה חולץ מנעליו עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו וכו'. כתבו ההגהות בשם הרוקח שהטעם דכיון שנידוהו מאחר שיבדל מקהל הגולה אם צרפוהו עמם היכן היא קללתן ומה הועילו בתקנתן אינו ראוי לצרפו שכבר הבדילוהו מאגודתן עכ\"ל: \n", + "ומ\"ש רבינו ולא יושבין עמו בד' אמות. נלמד מעובדא דר' אליעזר בפ' הזהב (ב\"מ שם) שברכוהו וישב לו ר\"ע ברחוק ד' אמות ממנו: \n", + "ומ\"ש אבל שונה וכו'. עד ושוכר. ברייתא פרק אלו מגלחין (מ\"ק דף טז.): \n", + "ומ\"ש ואם מת בנידויו. פ' אלו מגלחין (שם) ובפ\"ה דעדיות: \n\n" + ], + [ + "יותר עליו המוחרם וכו' עד כדי פרנסתו. ברייתא פרק אלו מגלחין: \n\n" + ], + [ + "ומי שישב וכו'. שם מימרא דרבי יהודה בר שמואל בר שילת: \n\n" + ], + [ + "בכמה מתירין וכו' ויחיד מומחה וכו'. בפרק קמא דנדרים (דף ח') יחיד מומחה שרי שמתא וסובר ז\"ל דהיכא דאין יחיד מומחה מתירין שלשה הדיוטות כמו בנדר דהא נידוי נדר הוא דאמרינן בס\"פ ד' מיתות (סנהדרין סח) בעובדא דרבי אליעזר הותר הנדר: \n", + "כתב הראב\"ד בכמה מתירין הנידוי וכו' א\"א זה אינו כן וכו' או יחיד מומחה, עכ\"ל: \n", + "ויש לתלמיד וכו'. בפ״ק דנדרים (דף ח') שמע מיניה לא שרי למשרא נדרא באתרא דרביה ושמתא אפילו באתרא דרביה. כתב הרמ״ך צ״ע למה לא הזכיר דלאפקירותא אינו יכול להתיר עד לאחר שלשים יום אפילו יפייס לבעל דיניה והיה לו להזכיר נמי כי נידוי שלנו כנזיפה שלהם, עכ״ל. ויש לומר שסובר רבינו שאם פייס לבעל דינו מתירין לו מיד והכי משמע בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז.) גבי ההוא טבחא דאתפקר בר' טובי בר מתנא: \n\n" + ], + [], + [ + "שלשה שנידו וכו'. פרק אלו מגלחין (מועד קטן ט\"ז) אמר אמימר הלכתא הני תלתא דמשמתו אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה כלומר והוא שחזר בו מאותו דבר שנידוהו בשבילו דאם לא כן אין התרתם כלום: \n\n" + ], + [ + "מי שלא ידע וכו'. ברייתא שם: \n\n" + ], + [ + "נידוי על תנאי וכו'. מימרא פ\"ק דמכות (דף י\"א): \n", + "תלמיד חכם שנידה וכו'. פ' אלו מגלחין (מ\"ק י\"ז) ת\"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו ואיתא נמי בפ\"ק דנדרים (דף ז':) וכתב הר\"ן וז\"ל כתב הרשב\"א דוקא היכא דלא הוי בר נידוי כי ההיא דאיתא התם דמר זוטרא חסידא כי הוה מיחייב בר בי רב שמתא משמית נפשיה ברישא משום יקרא דבר בי רב אבל כשנידה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נידוי לאו כל כמיניה להתיר עצמו והקשו עליו אם כן היכי מקשה תלמודא פשיטא מקמי דאמר כי הא דמר זוטרא אדרבא הל\"ל אמאי, לפיכך אמרו דבכל ענין שנידה לעצמו מופר לעצמו וכן דעת הרמב\"ם, וראיתי לקצת המפרשים דל\"ג פשיטא אלא ה\"ג ומיפר לעצמו כי ההיא דמר זוטרא ולמי שגורס כן דברי הרשב\"א נכונים בטעמם עכ\"ל: \n", + "כתב הראב\"ד ת\"ח שנידה עצמו א\"א זה אינו מחוור וכו' יעקב למה לא התירו עכ\"ל. נראה שטעמו מפני שהוא סובר כדעת הרשב\"א דבסמוך דלא אמרו ת\"ח מיפר לעצמו אלא כי שמית נפשיה כי ההיא דמר זוטרא דוקא ומשום הכי מקשה לרבינו. ומה שהקשה יהודה למה לא התיר לעצמו י\"ל דע\"כ לא אמר רבינו אלא כשנידה עצמו סתם לא כשנידה עצמו לעשות דבר פלוני לפלוני כההיא דיהודה דההיא אין מתירין לו אלא מדעת אותו פלוני וצריך התרת חכם כמו בשאר כל אדם: ומ\"ש ועל כל זה ק\"ל למה לא התירו יעקב. י\"ל שמאחר שקיים מה שנדר שהעלה עמו את בנימין והציגו לפני יעקב כמו שכתב רבינו בחיי היה סבור שלא היה צריך התרה: \n\n" + ], + [ + "מי שנידוהו בחלום וכו'. בפ\"ק דנדרים (דף ח') אמר ר' יוסף נידוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו והוא דתנו הלכתא אבל מתנו ולא תנו לא ואי ליכא דתנו הלכתא אפילו מתנו ולא תנו ואי ליכא ליזיל וליתיב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא א\"ל רבינא לרב אשי ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה א\"ל לשמותיה שויוה שליח למשרי ליה לא שויוה שליח א\"ל רב אחא לרב אשי שמתוה ושרו ליה בחלמיה מאי א\"ל כשם שא\"א לבר בלא תבן כך א\"א לחלום בלא דברים בטלים. פי' והוא דתנו הלכתא כלומר גמרא אבל מתנו משנה לא, ויש בנוסחת רבינו בספרים דידן חסרון וכן צריך להגיה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה ששונים משנה לא מצא מתירין לו עשרה שיודעים לקרוא בתורה וכן מצאתי בספר מוגה שכך כתב הטור בסימן של\"ד בשם רבינו ואף על פי שלא אמרו בגמ' שמתירים לו היודעים לקרות בתורה אפשר דמסברא אמר רבינו כן ויותר נראה שהיה כתוב כן בנוסחא שלו בגמרא, ואין לתמוה למה השמיט רבינו הא דאמר בגמרא ליתיב בפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה דהיינו שרבינו מפרש לומר שעל ידי כך יקבץ עשרה דמתנו כדי שיתירו לו ולאו למימרא שנתינת השלום מעלה ומורדת כמו שפירשו המפרשים. \n", + "ומ\"ש טורח אחריהם עד פרסא צ\"ע מנין לו ואפשר דמדקאמר ליתיב אפרשת דרכים משמע ליה דסתם פרשת דרכים לא הוי עד פרסא דתוך פרסא הוא כרמים וכיוצא בו ויש הוכחה לדבר מדאמרינן [ברכות כ\"ט:] גבי תפלת הדרך ועד כמה עד פרסא וכפי מה שפירשו בו המפרשים: \n\n" + ], + [ + "מי שנידוהו בפניו וכו'. מימרא דר' אילא פרק א' דנדרים (דף ז' ע\"ב) כתבה הרי\"ף באלו מגלחין: \n", + "ואין בין נידוי להפרה כלום וכו'. שם. \n", + "ומ\"ש כשיחזור המנודה למוטב פשוט הוא: \n", + "ואם ראו בית דין וכו'. זה פשוט שב\"ד רשאין לעשות סייג לתורה: \n", + "אע\"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו וכו' ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וכו'. בפ' בני העיר (מגילה כ\"ח) מימי לא עלתה קללת אדם על מטתי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק לפורייה הוה שרי ומחיל לכל דמצער ליה: \n", + "ומ\"ש וחכמים גדולים וכו'. בירושלמי פ' אלו מגלחין ריב\"ל שלח בתר חד בר נש תלתא זמנין ולא אתא שלח א\"ל אילולי דלא חרמי בר נש מן יומאי הוינא מחרם לההוא גברא שעל כ\"ד דברים מנדים וזה אחד מהם: \n", + "ומ\"ש בד\"א כשביזהו וכו'. לפי שממה שכתבתי בסמוך משמע שצריך למחול אף על גב דלא מפייסי ליה וביומא (דף כ\"ב כ\"ג) אמרינן דכל היכא דלא פייסיה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לאו תלמיד חכם הוא תירץ רבינו דהא בצנעה הא בפרהסיא. משום כבוד התורה: \n", + "כתב הריב\"ש בשם הראב\"ד אף על פי שאמרו בפרק קמא דקידושין (דף ל\"ב) הרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו מידי דלית ביה בזיון אלא שבאותם הדברים שאדם חייב לנהוג בו כבוד מחמת תורתו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבא אסור לו למחול שהתורה מתבזית בכך ודמי למאי דאמרינן התם האב שמחל על כבודו כבודו מחול דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן שיאמר לו דברי חרופין וגדופין והיינו דאמרינן בפרק שני דיומא שהתלמיד חכם צריך שיהא נוקם ונוטר כנחש, עכ\"ל: \n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Torat Emet 363.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c39fe0f0c354194a8d1f76e002384b4f3747c2a0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Torat Emet 363.json @@ -0,0 +1,467 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars", + "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads", + "versionTitle": "Torat Emet 363", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [ + [ + "שלש מצות נצטוו ישראל וכו'. בסנהדרין פרק כה״ג (סנהדרין דף כ':) תניא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה ואיני יודע אי זה מהם תחלה כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחלה ואין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה או להכרית זרעו של עמלק תחלה כשהוא אומר והיה בהניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה וכן בדוד הוא אומר ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב וכתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים. ופירש״י שלש מצות שהם תלויות זו בזו לעשותן כסדרן כדמפרש לקמן. בכניסתן לארץ דבכולהו כתיב ירושה וישיבה וירשת וישבת ואמרת אשימה עלי מלך בעמלק כתיב והיה בהניח ה' וגו' ובבנין בית הבחירה כתיב וישבתם בארץ. ומ״מ צ״ע בדברי רבינו למינוי מלך קודם למלחמת עמלק לא מייתי לה מקרא דמייתי בגמרא ועוד דלהכרתת זרע עמלק קודם לבנין הבית מייתי מקרא בתרא ולא מייתי מקרא קמא דמייתי בגמרא והיה בהניח לכם וכו': \n\n" + ], + [ + "מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה וכו': \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין מלך בתחלה אלא וכו': \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין מלך מקהל גרים וכו'. ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ה:) רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל כלומר גבאים ממונים על ישראל ואע״ג דאמר מר שום תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ובפרק י' יוחסין (קידושין דף ע״ו:) אמר רב יוסף תנינא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך א״ל רב אדא בר אהבה ואפילו אמו מישראל וכו' מקרב אחיך קרינן ביה וכו' במערבא אפילו ריש כורי כלומר ממונה על המדות לשון לתך וכור לא מוקמי מינייהו כלומר מגרים שאין אמם מישראל בנהרדעא אפילו ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו כלומר להשקות בית השלחין ופעמים שהם של רבים וממנים שוטר עליו שלא ישקה איש ביומו של חבירו וכתבו התוספות בפרק אלו נאמרים דאיתא בירושלמי דפ' י' יוחסין שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין מכין ברצועות ת״ל מקרב אחיך תשים עליך כל שתשימהו עליך לא יהא אלא מן הברורים שבאחיך ומשמע לי דלרבותא נקט אמו ומכ״ש אם היה אביו מישראל אע״פ שאין אמו מישראל כשר וכן כתבו התוספות בפרק מצות חליצה ובהכי ניחא לי היאך מלך רחבעם דלא הוה אמו מישראל דהא בן נעמה העמונית הוה: \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין אשה וכו'. בסיפרי: \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין מלך וכו'. בסוף קידושין (דף פ\"ב) ת\"ר כל שעסקו עם הנשים סורו רע הצורפין והסריקין והנקורות והרוכלים והגרדין והספרים והכובסים והגרע והבלן והבורסקי אין מעמידין מהם לא מלך ולא כ\"ג מ\"ט לא משום דפסילי אלא משום דזיל אומנותייהו. וסובר רבינו דהא דכל שעסקו עם הנשים לא שייך אלא עד הגרדיים ומספרים ואילך מיירי לענין שאין מעמידין מלך ולא כ\"ג ובמקום כובסין גריס קצבים ולא גריס גרע ומשמע ליה נמי שכיון שלא נתנו קצבה ביום אחד שיעשה במלאכה מאלו נפסל ונ\"ל דה\"מ כשעשה כן דרך אומנות אבל אם עשה דרך שחוק כדרך הבחורים שמספרים זה את זה אין בכך כלום והיינו דקאמ' משום דזיל אומנתייהו אלמא מתורת אומנות נגעו בה: \n\n" + ], + [ + "כשמעמידין המלך וכו'. ירושל' בשקלים פרק י\"ג שופרות: \n", + "ומאחר שמושחין המלך וכו': הניח בן קטן וכו': וכל הקודם בנחלה וכו'. דאמרינן בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק״ג:) שאמר אף על פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא לפי שהיה הגדול וגם ביהושפט כתוב ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור הרי דבן גדול קודם לקטן: \n", + "ולא המלכות בלבד וכו'. בספרי שנינו הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדין תחתיהן תלמוד לומר בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו. ובתורת כהנים תניא ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים הם היו קודמים אע\"פ שלא היו שקולים כאלעזר ואיתמר ובפסיקתא והוא שיהא נוהג כמנהג אבותיו: \n", + "היה ממלא וכו'. בפרק הנושא (כתובות דף ק״ג:) אמרו שר״ג לא היה ממלא מקום אבותיו ואפ״ה מינהו תחתיו ופריך התם ורבי מ״ט עביד הכי נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה ביראת חטא ממלא מקום אבותיו היה: \n", + "וכל מי שאין בו וכו': כיון שנמשח דוד וכו': \n\n" + ], + [ + "נביא שהעמיד וכו': \n\n" + ], + [ + "מלכי בית דוד וכו'. וכתב הראב\"ד א\"א זה סותר מה שאמר למעלה וכו'. ואני אומר שאין כאן סתירה שלמעלה אמר שאי זה מינוי שיהיה ירושה לבני בניו ואין ב\"ד ממנין אחר תחתיו וכאן אמר שהקב\"ה מעמיד מלכי בית דוד לעולם אבל מלך משאר ישראל לא כרת לו ברית שיעמידנו לעולם: \n\n" + ], + [ + "אין מושחין מלכי וכו'. פ' בתרא דהוריות (דף י\"א:) מתרץ ברייתא דה\"ק מלכי בית דוד מושחין מלכי ישראל אין מושחין: \n", + "ומ\"ש אלא בשמן אפרסמון. מפרש בגמרא דהיינו דוקא היכא דאיכא מחלוקת כגון יהוא בן נמשי שמשחוהו מפני מחלוקתו של יורם אבל כשאין מחלוקת אפי' מלך שהוא ראשון אין מושחין אותו וכדתניא מלכי ישראל אין מושחין. אך ק\"ל שהרי שאול נמשח אע\"פ שלא היה שם מחלוקת דאמרינן התם לקמן רמה קרני ולא רמה פכי שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן הרי שאול לא נמשח מפני מחלוקת. וי\"ל שיש לחלק בין מלך ראשון בערך עצמו לראשון בערך כל ישראל כשאול שלא קדם לו מלך על ישראל: \n\n" + ], + [ + "כשמושחין וכו'. פרק בתרא דהוריות (דף י\"ב) ובירושלמי דשקלים תנו רבנן אין מושחין מלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותן ומפרש רבינו מלכי בית דוד דוקא דבהנהו בעינן שתמשך מלכותן ולא במלכי אחריני כמבואר לעיל בדבריו: \n\n" + ], + [ + "ואין מושחין מלך בן מלך וכו' עד סוף הפרק. ברייתא שם בשני המקומות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבוד גדול נוהגין במלך וכו' שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. פ\"ב דכתובות (דף י\"ז) ופ\"ב דסנהדרין (דף י\"ט:). [וכן בסוטה מ\"א ובקדושין ל\"ב]: \n", + "אין רוכבין וכו'. משנה פ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב): \n", + "וכשהוא מת כולן נשרפין וכו'. ברייתא פ״ק דע״ז (דף י״א) ופרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב:) שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי וכו' ומה הן שורפין על המלכים מטתן (וכל) כלי תשמישיהן. והוי יודע שמה שכתב רבינו כולן נשרפין על מטתו לא קאי אסוסו דסוסו אין שורפין אותו אלא עוקרין אותו כלומר הגידין שעל פרסותיו עוקר וחותך ושוב אין ראוי לרכיבה וכך נתבאר בפ״ק דע״ז: \n", + "וכן לא ישתמש וכו' לפיכך אבישג וכו'. ספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב) אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן אבישג מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה מותרת לשלמה דמלך היה ומלך משתמש בשרביטו של מלך כלומר שלא בעל דוד את אבישג וכמבואר שם בגמרא ואסורה לאדוניה דהדיוט הוא וכיון דאבישג לא היה לדוד תורת אישות בה מדקאמר מותרת לשלמה שאם היה לו בה שום תורת אישות אסורה היתה לו אי משום דאבוה הוה אי משום דמלך הוה ואשתו אסורה אפילו למלך אחר וכמו שיתבאר בסמוך וא\"כ לא היתה אבישג לדוד אלא משרתת וקאמר דאסורה לאדוניה דהדיוט הוא אלמא דעבדיו ושפחותיו ושמשיו לא ישתמש בהם אלא מלך אחר: \n\n" + ], + [ + "אבל אשתו של מלך וכו'. משנה שם (דף י\"ח) ואין נושאין את אלמנתו (של מלך) ר' יהודה אומר נושא המלך אלמנתו של מלך שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך ובגמרא (דף י\"ט:) תני אמרו לו לר' יהודה נשים הראויות לו מבית המלך ומאי ניהו מירב ומיכל ופירש רש\"י הראויות המותרות לו אבל נשי שאול לא וכיון דמשום כבוד המלך הוא פשיטא דאלמנתו דתנן לאו דוקא דה\"ה גרושתו: \n\n" + ], + [ + "ואסור לראותו כשהוא ערום וכו'. משנה שם (דף כ\"ב): \n", + "ואינו חולץ וכו'. משנה שם (דף י\"ח) המלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא מייבם ולא מייבמין את אשתו ר' יהודה אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב אמרו לו (אם רצה) אין שומעין לו. ומפרש רבינו שטעם שאינו חולץ משום בזיון דידיה וכיון שאינו חולץ אינו מייבם ואין מייבמין את אשתו לפי שהיא אסורה להם גם אין חולצין לה כיון שאפילו יחלצו לה היא אסורה להנשא משום דגנאי הוא למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל. ורש\"י (דף י\"ט:) פירש הטעם שאסור הוא לייבם בזיון הוא לו לקום על שם אחיו: \n\n" + ], + [ + "מת לו מת וכו' עד על הדרגש. משנה שם כלשון הזה ושנינו עוד שם (דף כ') ר' יהודה אומר אם רצה לצאת לאחר המטה יוצא שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר והמלך דוד הולך אחר המטה אמרו לו לא היה הדבר אלא לפייס את העם כלומר להסיר מלבם שהיו חושבין שדוד צוה להרוג את אבנר כלומר וצורך שעה היה מפני שלום המלכות אבל בלא טענה זו אם רצה אין שומעין לו וודאי דהלכה כתנא קמא וא\"כ היה לרבינו לכתוב כאן ואם רצה אין שומעין לו כמו שכתב למעלה גבי אם רצה לחלוץ ולייבם ויש לומר דרבינו העתיק גבי חליצה וייבום לישנא דתנא קמא דאמר אם רצה אין שומעין לו וכאן שלא הזכיר תנא קמא לשון זה גם הוא לא הזכירו וממילא משמע דכל שכן הוא כיון דליכא מצוה כל כך. ודרגש פירש בגמ' שהיה מטה של עור שהיו נוהגין באותו זמן: \n", + "שאין ישיבה בעזרה וכו'. בפרק חלק (סנהדרין דף ק״א:) וביומא פ״ב: \n\n" + ], + [ + "המלך מסתפר בכל יום. ספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב) תנו רבנן מלך מסתפר בכל יום שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. \n", + "ומ״ש ומתקן עצמו ומתנאה וכו': וכן מצוה על המלך לכבד וכו'. בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק״ג:) אמרינן שצוה רבי לר״ג בנו נהוג נשיאותך בדמים וזרוק מורא בתלמידים כלומר שתהא אימתו מוטלת עליהם איני והא כתיב ואת יראי ה' יכבד ואמר מר זה יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה ת״ח עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסיא ופירש״י בצנעא מכבד את כל אחד ואחד בפרהסיא מטיל אימה להודיע נשיאותו. \n", + "ומ\"ש ולא ידבר רכות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בעת שישב על כסא מלכותו וכו'. פ\"ב דסנהדרין (דף כ\"א:) תנן שהמלך כותב ס\"ת לשמו ובגמ' תנא ובלבד שלא יתגאה בשל אבותיו כלומר שלא יאמר די לי בשל אבותי אלא צריך לכתוב אחר לשמו אמר רבא אע\"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה איתיביה אביי וכותב לו ס\"ת לשמו שלא יתגאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא לא צריכא לשתי תורות וכדתניא וכתב לו את משנה וכו' כותב לשמו שתי תורות אחת שהיא יוצאת ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאת ונכנסת עמו עושה אותו כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנאמר והיתה עמו וקרא מקום הראוי לקרות בו. וצ\"ע למה לא כתב רבינו שאותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרוע כדאיתא בברייתא שכתבתי: \n", + "ומ\"ש ומגיהו מספר העזרה על פי ב\"ד של ע\"א. בירושלמי: \n", + "ומ\"ש בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס\"ת לעצמו. כלומר ס\"ת שני שהמלך חייב בו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ואפילו הניח לו אביו שני ס\"ת. ויש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שאם הניח לו אביו ס\"ת אינו חייב לכתוב אלא ס\"ת אחד והא אף ההדיוט אינו סומך על ס\"ת שהניח לו אביו וא\"כ המלך אע\"פ שהניח לו אביו כמה ספרי תורה חייב לכתוב לו שני ספרי תורה וכן נראה מפשט דברי הגמרא. ויש לדחוק ולומר שרבינו מפרש דכי שני לא צריכא לשתי תורות הכי קאמר הא דקתני גבי מלך שלא יתגאה בשל אחרים דמשמע דבר זה מיוחד במלך היינו דוקא בס\"ת שחייב המלך לכתוב נוסף על ההדיוט שלא יסמוך על של אביו אבל ס\"ת שהוא חייב בו מדין ההדיוט סומך הוא על של אביו ואע\"פ שהדיוט אינו סומך על של אביו הדיוט שאני שאם היה סומך על של אביו נמצא שלא היה כותב הוא ס\"ת כלל אבל המלך אע\"פ שיסמוך על של אביו בס\"ת שחייב בו מדין הדיוט כיון שבס\"ת שהוא חייב בו מדין מלך אינו סומך על של אביו הרי הוא כותב ס\"ת וסגי בהכי: \n", + "יוצא למלחמה וכו' עד וקרא בו כל ימי חייו. משנה שם בלשון הזה ומייתי לה מוקרא בו כל ימי חייו דמשמע כל עת שהוא חי וא\"כ יוצא ונכנס והיא עמו: \n\n" + ], + [ + "לא ירבה לו נשים וכו'. משנה שם (דף כ\"א) לא ירבה לו נשים אלא י\"ח. וכתב הראב\"ד א\"א זה א\"א וכו'. טעמו להקשות על רבינו שבגמרא הביאו ראיה לשאין לו להוסיף על י\"ח מדכתיב ויולדו לדוד בנים בחברון וכו' ומונה שם שש נשים וקאמר ליה נביא בעובדא דבת שבע ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה שהם י\"ח ואם כדברי רבינו שבין נשים ופלגשים הכל שמנה עשרה הרי היו לו שם בחברון שש נשים ואחר כך כתוב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים בירושלים אחרי בואו מחברון ואחר כך היה מעשה בת שבע דקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה וכיון שהיו לו שש נשים ועוד פלגשים אם כן כהנה וכהנה הוו טפי מי\"ח. ואני אומר ולהראב\"ד מי ניחא דהא בקרא דכתיב שלקח פלגשים כתיב נמי שלקח נשים וא\"כ היה לו שש נשים ואותן שהוסיף וכהנה וכהנה טפי מי\"ח הוו אלא ודאי ההוא קרא דויקח עוד דוד פלגשים ונשים לא משתעי קרא שבאותו פרק לקחם אלא קרא משתעי מה שנשא דוד אחרי בואו לירושלים ומ\"מ מעשה דבת שבע קודם לו תדע דמני התם בשמות הילודים לו שלמה וודאי בתר עובדא דבת שבע ומאי דקאמר נביא ואוסיף לך כהנה וכהנה הוה אלא ודאי מעשה בת שבע קודם לקרא דויקח עוד דוד פלגשים ונשים וכך אמרו שם בגמרא והא כתיב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים כלומר אלמא טובא נשים הוו ליה והיכי אמרת שמנה עשרה ותו לא ומשני למלויי י\"ח וע\"כ היינו בתר דא\"ל נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה שאם קודם לכן נסיב למלויי י\"ח היכי אמר ליה ואוסיפה לך וא\"כ מההוא קרא ל\"ק מידי לא לרבינו ולא להראב\"ד ואם נאמר דפשיטא דהראב\"ד הוה מפרש קרא דויקח עוד דוד כמו שפירשתי אלא שאומר שהיו לו פלגשים מדכתיב ויקח דוד עוד פלגשים משמע שכבר היו לו פלגשים אלא שלא הזכירם הכתוב וה\"ק ויקח דוד עוד פלגשים ונשים נוספות על פלגשים ונשים שהיו לו בחברון אין זה כדי להקשות לרבינו שכבר אפשר לפרש שלקח דוד עוד פלגשים ונשים נוספות על הנשים שהיו לו בחברון. ולדברי רבינו מצאתי ראיה מדאמרינן בההוא פירקא בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש ופירש רש\"י ליחד עם אבישג ואע\"פ שנאסר ייחוד של פנויה ולא התירו לו לגרש אחת מי\"ח וישאנה ואם כדברי הראב\"ד ז\"ל שפלגשים יכול לישא יותר מי\"ח למה להו למשרי ייחוד נינסבה לפלגש אלא ודאי אף פלגשים אינו יכול להוסיף יתר על י\"ח וכדברי רבינו: \n", + "ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה. ק\"ל מנא לן שצריך שיבעלנה דילמא כשקדשה לבד מיקרי מרבה ואדרבה סבירא ליה לרבינו פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין כמבואר בפרק שאחר זה אם כן מכיון דקדיש אע\"פ שלא בעל מיקריא אשה וצ\"ע אי איתיה בשום דוכתא: \n", + "ויש לו לגרש וכו'. מהא דאמרינן פרק שני דסנהדרין וכתבתיו למעלה בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש אחת מנשיו וישא את אבישג טעמא משום דקשים גירושין לא התירו לו הא לאו הכי מותר היה לו לגרש אחת לישא את אבישג. וזהו שכתב רבינו ויש לו לגרש כלומר אם ירצה יגרש וישא אחרת תחתיה: \n\n" + ], + [ + "ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. משנה שם (דף כ\"א) ובגמרא ת\"ר לא ירבה לו סוסים יכול אפי' כדי מרכבתו ופרשיו ת\"ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו הא מה אני מקיים סוסים סוסים הבטלנים מנין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה תלמוד לומר למען הרבות סוס וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלא ירבה סוסים למה לי לעבור בל\"ת על כל סוס וסוס. וזהו שכתב \n", + "רבינו אפילו סוס אחד פנוי דהיינו סוסים הבטלנים ומ\"מ הו\"ל לפרש שלוקה על כל סוס וסוס כמוזכר בברייתא שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "ולא ירבה לו כסף וכו'. משנה שם וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי ליתן לאכסניא שלו כלומר לחיילותיו ולעבדיו ושמשיו. \n", + "ומ\"ש רבינו וכל כסף וזהב שירבה וכו'. בדברי הימים מצינו שהכין דוד לבנין הבית שלשה אלפים ככרי זהב ושבעת אלפים ככר כסף: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כבר ביארנו וכו'. משנה פ\"ב דסנהדרין (דף י\"ח) המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ובגמרא (דף י\"ט) אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותן שנאמר בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט ואי לא דיינינן להו אינהו היכי דייני והכתיב התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשט עצמך ואח\"כ קשט את אחרים ומפרש התם דטעמא דמלכי ישראל לא משום מעשה דינאי שאמר לו שמעון בן שטח עמוד על רגליך ויעידו בך ואמר לו ינאי לא כשתאמר אתה אלא כשיאמרו חביריך נפנה שמעון בן שטח לחביריו וכבשו פניהם בקרקע לפי שהיו יראים ממנו ובא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו וקשה דהא לא תליא מילתא בבית דוד או בבית ישראל אלא בצדיקי ורשיעי תליא מילתא דהא עד זמן ינאי דנין ודנין אותם דאם לא כן היאך דנוהו ולמה הוצרכו לגזור שהמלך לא דן ולא דנין אותו ועוד מאי מייתי מקרא דבית דוד דינו לבקר משפט דמי נימא דדוקא לבית דוד דדנין דאילו לבית ישראל אין דנין ואם כן קשיא היאך דנוהו לינאי וכמו שכתב ועוד מאי האי דקאמר אבל מלכי בית דוד וכו' הא מזמן שמעון בן שטח לא מצינו מלך לבית דוד. לכך אני אומר שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל וכו' כך פירושם כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב שם דינו לבקר משפט אע\"פ שאירע תקלה על ידו לא היו גוזרים המלך לא דן ולא דנין אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידן יש לנו רשות לגזור שלא דן ולא דנין אותו והכי קאמר כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם. ומה שאמר רבינו כבר בארנוהו בפ\"א מהל' סנהדרין וכתב רבינו במלכי בית \n", + "דוד ומעידין עליהם ולא כתב שהם יעידו משום דלא גרעו מכהן גדול שאינו מעיד לשום אדם אלא למלך ואני מסתפק אם מה שאינו מעיד הוא דוקא כשאינו עדות שמפריש בה מן האיסור או בעדות נפשות וכדאמרינן גבי צורבא מרבנן או אפילו בהני ומדברי רבינו פ\"א מהלכות עדות משמע דבכ\"ג לא שני לן בין עדות ממון לשאר עדויות דבכולהו אינו מעיד בשאינו למלך וכמ\"ש שם וא\"כ כ\"ש למלך: \n\n" + ], + [], + [ + "המבטל גזירת המלך וכו'. בסנהדרין סוף פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ט) על מה שכתוב וילך עמשא להזעיק את יהודה ויותר וגו' אמרו עמשא אכין ורקין דרש אשכחינהו דפתיח להו במסכתא אמר כתיב כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יכול אפי' ד״ת ת״ל רק חזק ואמץ ופירש״י רקין מעוטין שאם בא המלך לבטל ד״ת אין שומעין לו: \n", + "ומה שכתב אפילו במצוה קלה. מהכא נמי נפיק דממעט ת\"ת כל ד\"ת במשמע אפי' מצוה קלה ואפשר דבשום דוכתא מייתי ליה בהדיא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שכל האמור בפרשת מלך וכו'. פ\"ב דסנהדרין (דף כ':) אמר רב יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רב אמר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם כתנאי ר' יוסי אומר כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רבי יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם ופירש\"י בפרשת מלך בספר שמואל בניכם ובנותיכם יקח וכיוצא בהם. רב אמר לא נאמרה פרשה דשמואל אלא לאיים עליהם שתהא אימת מלכם עליהם אבל אינו מותר לעשות. ופסק רבינו שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו משום דהלכה כשמואל בדיני וכן בפלוגתא דתנאי ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נשים בכתובה וכו'. בפ\"ב דסנהדרין (דף כ\"א.) מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה ובקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין זו היא גירסת רבינו והיא גירסת ספרים שבידינו ואע\"פ שרש\"י כתב בפירוש התורה על פסוק ולבני הפלגשים שפלגש היא בקידושין בלא כתובה כבר חלק עליו שם הרמב\"ן וכתב שהגירסא האמתית היא פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ורבינו כתב בראש הלכות אישות שקודם מתן תורה היה פוגע אדם אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה וזו היא הנקראת קדשה משנתנה תורה נאסרה הקדשה וכתב עליו הראב\"ד אין זו קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת אבל המתיחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא פלגש הכתובה בפסוק וכתב שם ה\"ה ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פלגשים קידושין בלא כתובה עכ\"ל. ולא עלה בלבו לעיין בפרק זה דה\"ק רבינו בהדיא דפלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ומאחר שרבינו סובר שהבא על פנויה שלא לשם קידושין לוקה כמ\"ש א\"כ הדיוט אסור בפלגש: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל הרוגי המלך וכו'. בסנהדרין סוף פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח ע״ב) תנו רבנן הרוגי המלכות נכסיהם למלך הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין רבי יהודה אומר אף הרוגי מלכות נכסיהם ליורשים ופסק כת״ק: \n", + "וכל הממלכות וכו'. פרק שני דסנהדרין (דף כ':) תנו רבנן אוצרות מלכים למלך ושאר ביזה שבוזזין מחצה מלך מחצה לעם ועוד שם במשנה כל העם בוזזים ונותנין לפני המלך ונוטל חלק בראש ופירש\"י חלק בראש חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ואי זו היא מלחמת מצוה וכו'. סוף פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ד ע״ב) תנן במה דברים אמורים (שחוזרין מן המערכה אותם שהזכיר) במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה ובגמ' אמר רבא מלחמת יהושע לכבש ד״ה חובה מלחמות בית דוד לרווחא ד״ה רשות כי פליגי למעוטי עכו״ם דלא ליתו עלייהו מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות. ויש לתמוה על רבינו שקרא למלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק מצוה ולא קראה חובה: \n\n" + ], + [ + "מלחמת מצוה אינו צריך וכו'. בפ\"ק דסנהדרין (דף ב') תנן אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א ובפ\"ב (דף כ':) נמי תנן גבי מעלות המלך ומוציא למלחמת הרשות ע\"פ ב\"ד של ע\"א משמע אבל למלחמת מצוה אינו צריך רשות בית דין: \n\n" + ], + [ + "ופורץ לעשות לו דרך וכו'. משנה בפ\"ב דסנהדרין גבי מעלות המלך ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחה בידו דרך המלך אין לה שיעור ומפרש רבינו שפורץ לעשות לו דרך היינו שאינו מעקם הדרכים וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל הארצות שכובשין וכו' והוא שכבשן אחר כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה. בספרי סוף פרשת והיה עקב: \n\n" + ], + [ + "ואלכסנדריא בכלל האיסור. בפרק בתרא דסוכה (דף נ\"א:) אמרי אאינשי אלכסנדריא דקטלינהו אלכסנדר מוקדון מ\"ט איענוש משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור אתו הרי בהדיא דאלכסנדריא בכלל האיסור: \n\n" + ], + [ + "מותר לחזור לארץ מצרים וכו'. כתב סמ\"ג דגרסינן בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטי' ולכבש הארץ: \n\n" + ], + [ + "אסור לצאת מארץ ישראל לחו\"ל. יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש אלא ללמוד תורה וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ג) תניא ואם היה כהן מיטמא בחו\"ל לדון ולערער עם העכו\"ם וכו' וללמוד תורה ולישא אשה ונתבאר שם שאפילו יש בא\"י מי שילמדהו יוצא אחר רבו לחו\"ל שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד: \n", + "ומה שכתב ולהציל מן העכו\"ם. הוא לדון ולערער עם עכו\"ם שכתבתי בסמוך: \n", + "ומה שכתב ויחזור לארץ. כלומר אבל אפילו לשום אחד מאלו הדברים לא יצא לח\"ל להשתקע שם ולמד כן מדאמרינן בסוף כתובות (דף קי\"א) ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דרבי חנינא א\"ל מהו למיחת וליבמה אמר ליה אחיו נשא עכו\"ם ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו ומשמע מהאי עובדא דאפילו לישא אשה אינו יכול לצאת וקשה אהא דפ\"ק דע\"ז דיוצא לישא אשה ומתרץ רבינו דהא דשרינן בפ\"ק דע\"ז היינו כשדעתו לחזור והא דאמרינן בסוף כתובות דאסור דהיינו כשאין דעתו לחזור וכן תירצו התוספות בפ\"ק דע\"ז. \n", + "ומ\"ש אבל יוצא הוא לסחורה נתבאר בסמוך: \n", + "אבל לשכון בחו״ל וכו'. בבתרא ס״פ הספינה (בבא בתרא דף צ״א) ת״ר אין יוצאין מא״י לח״ל אא״כ עמדו סאתים בסלע ומשמע ליה לרבינו דהיינו שוה דינר חטים בשני דינרים מדאמרינן בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב:) רבי יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע: \n", + "במה ד\"א כשהיו המעות מצויות וכו'. שם על הברייתא שכתבתי בסמוך אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר אפילו עמדו ד' סאין בסלע יוצאין דאמר ר' יוחנן נהירנא כלומר זכורני כד הוו קיימן ד' סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריה מדלית איסר פרשב\"ם אבל מעות ביוקר שהפרקמטיא זלה מאד. והוי יודע דבברייתא שכתבתי בסמוך מסיים בה אמר רשב\"א x אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדו סאה בסלע לא יצא וכיון דלא תני רשב\"א אומר משמע דלפרושי מילתיה דת\"ק אתא וא\"כ צריך טעם למה לא כתב רבינו חילוק זה ונראה לי דמדאמר רבי יוחנן לא שנו אלא מעות בזול וכו' משמע דס\"ל דליתא לדרשב\"א דאם איתא הכי הל\"ל לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר אפילו עמדו ד' סאין בסלע ואפילו מוצא ליקח יוצאין ומדלא תנא הכי שמע מינה ליתא לדרשב\"א: \n", + "ואף על פי שמותר לצאת וכו'. שם בסוף הברייתא שכתבתי בסמוך וכן היה רשב\"י אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מא\"י לח\"ל ומשמע לרבינו דכיון דגדולי הדור היו מסתמא לא יצאו אלא כשחזק הרעב באופן שהיו יכולין לצאת כפי הדין ואפילו הכי נענשו וה\"נ אמרינן בתר הכי אמר ריב\"ק ח\"ו שאפילו מצאו סובין לא יצאו ואלא מפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו: \n\n" + ], + [ + "גדולי החכמים וכו'. בסוף כתובות (דף קי\"ב) רבי אבא מנשק כיפי דעכו כלומר סלעים שבעכו שחצי העיר היתה בתחום א\"י כמו שכתבו שם התוספות וז\"ש רבינו מנשקין על תחומי א\"י היינו עכו שהיתה סוף תחום א\"י ואיתא תו התם ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרא שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים וכו'. שם (דף קי\"א) מימרא דר\"א ופירש\"י בל יאמר שכן חליתי כלומר אל יתרעם לומר צר לי כי כולם נשואי עון: \n", + "אפילו הלך בה וכו'. שם מימרא דר' ירמיה ברבי אבא א\"ר יוחנן: \n", + "וכן הקבור בה וכו'. שם מימרא דרב ענן: \n", + "ואינו דומה וכו'. שם עולא הוה רגיל דהוה סליק לא\"י נח נפשיה בחוצה לארץ אתו אמרו ליה לר\"א אמר אנת עולא על אדמה טמאה תמות אמרו לו ארונו בא פירוש לקברו בא\"י אמר להם אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה: \n", + "ואעפ\"כ גדולי החכמים וכו'. וכן מצינו בימי חכמי הגמרא כדאיתא בפרק ואלו מגלחין: \n\n" + ], + [ + "לעולם ידור וכו'. ברייתא כלשון רבינו שם (דף ק\"י:) ומסיים בה מי אמר ליה לדוד לך עבוד אלהים אחרים אלא לומר לך כל הדר בחו\"ל כאילו עובד ע\"ז ופירש\"י וכי מי אמר לו לדוד כן אלא מפני שהיה צריך לברוח ולצאת מארץ ישראל אל מלך מואב ואל אכיש: \n", + "ומ\"ש ובפורענות הוא אומר וכו'. איתא התם נמי דר\"א כי סליק לא\"י אמר פלטי לי מחדא כלומר מקללה אחת דכתיב והיתה ידי על הנביאים החוזים שוא וכו' ואל אדמת ישראל לא יבאו: \n", + "כשם שאסור וכו'. שם (דף קי\"א) אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מא\"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות ולעיל מהא (דף ק\"י:) אמרינן דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא\"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם ורבינו כתב המימרא דאסור לצאת מבבל לשאר ארצות ואף א\"י בכלל ומשמע התם בגמרא דאמוראי בתראי נמי הכי ס\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אבל שבעה עממין ועמלק וכו'. כתב הראב\"ד זה שיבוש אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות עכ\"ל. טעמו לומר שבעה עממין ועמלק אף ע\"פ שהשלימו ורצו לקבל עליהם מס ועבדות הורגין אותם. אלא שאפשר לטעון בעד רבינו ולומר שבכלל השלימו הוא קבלת שבע מצות שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים: \n\n" + ], + [ + "שלשה כתבים שלח יהושע וכו'. בירושלמי בפ\"ו דשביעית שלשה פרסטגיות שלח יהושע לא\"י עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה וכו': \n", + "אם כן מפני מה הערימו וכו'. ולשון רבינו אינו מבואר יפה בנוסחת ספרינו ובסמ\"ג מצאתי ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום והיא נוסחא נכונה שחשבו שמי שלא בא להשלים בפעם ראשונה כששלח לכל השבעה עממין לא יקבלו אח\"כ שום עם מהם: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א כל זה שבוש שלא שלח להם יהושע וכו'. טעמו מפני שהוא ז\"ל סובר שמה שאמרו שלח יהושע עד שלא יכנסו לארץ היינו לומר שמשיכנסו לארץ שוב אין מקבלין אותם ורבינו סובר דלא אמרו עד שלא יכנסו לארץ אלא לומר אימתי שלח להם אבל לאו למימרא שאחר שיכנסו לארץ לא יקבלו אותם דאין טעם למה ימנעו מלקבלם אחר שיכנסו לארץ: \n", + "כתב הראב\"ד [לעיל ה\"א] א\"א אין שואלין למלחמת הרשות אלא שיהיו למס עכ\"ל. כלומר ואין צורך שיקבלו עליהם שבע מצות: \n", + "והואיל ובטעות נשבעו וכו'. הכי אמרינן בגיטין פ' השולח (גיטין דף מ״ו) דכיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עילווייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם ופירש״י שלא יאמרו העכו״ם עברו על שבועתן: \n\n" + ], + [ + "לפי שנאמר עמך ישב וכו'. כתבו הגהות מיימון שנאמר לא תדרוש וכו' כתב רא\"ם בד\"א בדרישת שלום דאסור אבל תשלומי שלום מותר כגון אם עשו עמך חסד מותר לפקדם לשלום שנאמר וימת מלך בני עמון וימלוך חנון בנו תחתיו ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח דוד לנחמו עכ\"ל. ויש לתמוה על זה שאמרו חז\"ל במדרש [שלא כהוגן עשה דוד בזה]: \n\n" + ], + [ + "כשצרין על עיר וכו'. כתב סמ\"ג דאיתא בספרי: \n\n" + ], + [ + "ולא במצור בלבד וכו'. בקמא פרק החובל (בבא קמא דף צ״א:) אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצציה ושקיל וטרי אהא ומייתי ראיה מקרא דרק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אלמא דמשמע ליה לגמרא דההוא קרא אפילו שלא במצור משתעי ואמרינן נמי פירקא קמא דקידושין (דף ל״ב) רב הונא קרע שיראי באפי רבה בריה למחזי אי קפיד אי לא קפיד ומקשה התם והא עבר משום בל תשחית ובשבת פרק מפנין (שבת דף קכ״ט) אהא דאמרינן התם דאמוראי היו שורפים כסאות מעולות ביום הקזה לחממם ופריך והא עבר משום בל תשחית אלמא דשלא במצור נמי איכא לאו דבל תשחית: \n", + "אבל קוצצין אותו וכו'. שם (דף צ\"ב) שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי אכיל טעים בהו טעמא דחמרא א\"ל מאי האי א\"ל ביני גופני קיימי אמר מכחשי בגופני כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו ופירש\"י מקור שלהם ועיקרן כלומר קצוץ אותם ומייתי נמי התם דרב חסדא נמי עבד כה\"ג: \n", + "ומה שכתב או מפני שמזיק בשדה אחרים. בפרק ב' דבתרא (דף כ\"ה:) תנן מרחיקין את האילן מן הבור חמשה ועשרים אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה וכו' אם הבור קדמה קוצץ ונותן הדמים הרי דקתני קוצץ וליכא לאוקומה באילני סרק דוקא דהא חרוב ושקמה לאו אילני סרק נינהו ואע\"ג דאמרינן בההוא פירקא (דף כ\"ו) דרבה בר רב חנן הוו להו הנהו דיקלי אמיצרא דפרדסא דרב יוסף וכו' והוו מזקי ליה וא\"ל זיל קוץ א\"ל והא ארחיקי לי וא\"ל הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן א\"ל הני מילי אילן לאילן וגפנים לגפנים אבל אילן לגפנים בעינן טפי א\"ל אנא לא קאיצנא דאמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסיר למקצייה וכו' מר אי ניחא ליה ליקוץ דמשמע דאיסורא דרב אפילו במזיק בשדה אחרים הוא ל\"ק דהכי קאמר ליה לדידי דס\"ל דסגי בהאי הרחקה לא מיקרי מזיק ואסיר למקצייה מר דס\"ל דבעי הרחקה טפי שרי למקצייה ואי ניחא ליה ליקוץ: \n", + "ומה שכתב או מפני שדמיו יקרים. בפרק החובל (ב\"ק דף צ\"א:) אהא דאסרינן התם למיקץ אילן עושה פירות אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר: \n\n" + ], + [ + "כל אילן סרק וכו'. ברייתא בפרק החובל רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כגון שהזקין וכמו שיתבאר בסמוך כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק כלומר דדריש מייתורא דהוה ליה למכתב רק עץ אשר לא עץ מאכל הוא: \n", + "וכן אילן וכו'. כבר כתבתי בסמוך הברייתא דתניא בהחובל רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל ומפרש רבינו אילן שידעת שהיה עץ מאכל מתחלה ועתה הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט ואמרינן נמי התם אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצציה מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצנו רובע שאני זיתים דחשיבי: \n\n" + ], + [ + "ולא האילנות בלבד וכו'. שבת פרק רבי אליעזר דאורג (דף ק\"ה:) המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו עבוד עבודה זרה ועובד. \n", + "ומה שכתב ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם: \n\n" + ], + [ + "צרין על עיירות של עכו\"ם וכו'. בפ\"ק דשבת (דף י\"ט) ת\"ר אין צרין על עיירות של עכו\"ם פחות מג' ימים קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומר עד רדתה אפילו בשבת ועכ\"פ יש כאן טעות סופר וכן צריך להגיה כמו שכתב הוא עצמו ז\"ל בספ\"ב מהלכות שבת צרין על עיירות של עכו\"ם שלשה ימים קודם לשבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת. \n", + "ומה שכתב בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות. כתב שם ה\"ה שכך מפורש בספרי: \n\n" + ], + [ + "כשחונים חונים וכו'. ברייתא ספ\"ק דעירובין (דף י\"ז) ר\"י בן תימא אומר אף חונים בכל מקום ובמקום שנהרגו שם נקברים ומפרש בגמ' דהיינו אע\"ג דאית ליה קוברים דלאו מת מצוה הוא: \n\n" + ], + [ + "ארבעה דברים פטרו במחנה וכו'. משנה שם ד' דברים פטרו במחנה מביאים עצים מכל מקום ופטורים מרחיצת הידים ומדמאי ומלערב ובגמ' פריך אהא דמביאים עצים דמתקנת יהושע היא ומאי רבותיה דמחנה ומשני התם בהיזמי והיגי הכא בשאר עצים אי נמי התם במחוברים הכא בתלושים אי נמי התם בלחים הכא ביבשים וסובר רבינו דהכי פירושיה שלשה חילוקין יש בין תקנת יהושע למה שפטרו במחנה דאילו תקנת יהושע לא היתה אלא בהיזמי והיגי ומחוברים ולחים כדאיתא פרק מרובה (בבא קמא דף פ':) אבל במחנה פטרו אפילו בשאר עצים ואפילו תלושים ואפילו יבשים. ועל מה ששנינו פטורים מרחיצת ידים אמרו בגמרא לא שנו אלא מים ראשונים אבל האחרונים חובה ופירש שם הטעם לפי שמים אחרונים הם משום סכנת מלח סדומית. ועל מה ששנינו שפטורים מלערב אמרו דבי רבי ינאי לא שנו אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין לפי שהם דבר תורה ואין כח ביד חכמים לפוטרן. \n", + "ומה שכתב וכשם שפטורים וכו'. אפשר שלמדו ממאי דתנן פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ד:) כל היוצאין להציל חוזרין למקומן ואמרינן בגמרא שחוזרין בכלי זיינן למקומן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד מלחמת מצוה וכו' ממנין כהן לדבר וכו': כתב הראב\"ד א\"א אפשר להיות זה וכו'. ולא ידענא מאי אתא לאשמועינן דהא משנה שלימה היא וכתב רבינו בפרק זה בד\"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה: \n", + "ומ\"ש ומושחין אותו בשמן המשחה: \n\n" + ], + [ + "שתי פעמים מדבר וכו'. בסוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ב) ת״ר פעמיים מדבר עמהם אחת בספר פירש״י כשיוצאין מארצם ואחת במלחמה בספר מה הוא אומר שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו במלחמה מה הוא אומר אל ירך לבבכם וכו' ומפרש רבינו דמאי דקאמר בספר מה הוא אומר וכו' היינו שאומר להם מי האיש אשר נטע כרם וכו' שיהו מוכנים כשישמעו דבריו שנית במלחמה יחזרו להם: \n\n" + ], + [ + "עת שעורכין המערכות וכו' עד ושוטר אחר משמיע לכל העם. שם (דף מ\"ג) ת\"ר ודברו השוטרים יכול דברים של עצמן כלו' שלא יהא כהן אומרם אלא השוטרים כשהוא אומר ויספו השוטרים דמשמע שדבר זה הם מוסיפים משלהם הרי דבר של עצמן אמור כלומר שהדבר הזה לבדו הן מוסיפין על של כהן הא מה אני מקיים ודברו השוטרים בדברי משוח מלחמה הכתוב מדבר הא כיצד כהן מדבר ושוטר משמיע ומסיק בגמרא מונגש עד ודברו כהן מדבר וכהן משמיע מודברו עד ויספו כהן מדבר ושוטר משמיע מויספו ואילך שוטר מדבר ושוטר משמיע ומפרש רבינו כהן מדבר וכהן משמיע שמשוח מלחמה מדבר וכהן אחר משמיע וכן מפרש שוטר מדבר ושוטר משמיע ששוטר אחד מדבר ושוטר אחר משמיע: \n\n" + ], + [ + "ואחר שחוזרין וכו' עד מחופתה. משנה שם (דף מ\"ד). ודע ששם במשנה אומר מעמידין זקיפין מלפניהם ואחרים מאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם ופירש\"י מעמידין זקיפין מלפניהם בראשם של צד המלחמה מעמידין בני אדם גבורים מזומנין לכך שאם יפול אחד מן הנלחמים יעמידוהו ויזקיפוהו ויגבירו את אנשי הצבא בדברים ואם היה רבינו מפרש כן היה כותב שמעמידין אלו הזקיפין כמו בפירש\"י אלא היה מפרש זקיפין אנשים גבורים עומדים על עמדם זקיפים מצד זה ומצד זה וכשילין של ברזל בידיהם או שלא היה גורס אלא מעמידין זקיפין מאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם ומפרש זקיפין כמ\"ש לדעתו: \n\n" + ], + [ + "אחד הבונה בית לישיבתו וכו' עד ומרפסת. משנה שם אלא שחסר בלשון רבינו בית התבן שחוזר עליה ואפשר שטעות סופר הוא: \n", + "ומה שכתב בית שאין בו ארבע אמות על ארבע. ברייתא בריש סוכה (דף ג'): \n", + "ומה שכתב או הגוזל בית. ברייתא פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג:): \n\n" + ], + [ + "אחד הנוטע כרם וכו' עד או חמשה אילני סרק. משנה שם. ודע שמה שכתב ואחד המבריך ואחד המרכיב הברכה והרכבה שהיא חייבת בערלה המשנה לא הזכירה אלא המבריך והמרכיב סתם אלא שבגמרא רמו אמתני' מדתניא שמבריך ומרכיב פטורין ותירצו כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ומפרש רבינו דמתני' בהרכבת והברכת איסור כלומר שחייבת בערלה ואי זו חייבת ואי זו פטורה נתבאר בדברי רבינו פ\"י מהלכות מעשר שני ונטע רבעי וטעם הדבר שכיון שחייבת בערלה הוה ליה כנוטע אילן מחדש: \n", + "ומ\"ש או גזל כרם. נראה שלמד כן מהברייתא שהזכרתי בסמוך האומרת שהגוזל את הבית אינו חוזר וכן ראוי להיות הדין בכרם: \n", + "ומ\"ש וכן כרם של שני שותפין. שם מימרא דרב פפא. וא\"ת למה לא כתב רבינו שבית של שני שותפין אין חוזרין עליו וילמוד מדין כרם של שני שותפין שהזכירו בגמרא כשם שלמד דין הגוזל כרם מדין הגוזל בית. וי\"ל שנים שאמרו בגמרא דהיינו טעמא דכרם של שני שותפין אין חוזרין עליהם משום דכל חד וחד לא קרינן ביה כרמו המיוחד לו כלומר שאין לך בה גפן שאין לשנים חלק בה אבל בית של שני שותפין לא שייך ביה האי טעמא דמסתמא יש לכל אחד מקום מיוחד להשתמש בו ושפיר קרינן ביה ביתו אי נמי דעד כאן לא גמר רבינו דין גוזל כרם מדין גוזל בית אלא משום דראב\"י דייק לה מדכתיב ולא חנכו שהוא מיעוטא חנכו לזה ולא לאחר פרט לגוזל בית והדר דריש ולא חללו פרט למבריך ומרכיב כשאינו חייב בערלה ומשמע לרבינו דכיון דראב\"י מהדר למעוטי מחללו מבריך ומרכיב ולא חש למעוטי גוזל כרם דהא גלי לן דממעטינן ליה מחנכו והרי מחללו וה\"ק ראב\"י אומר חללו לזה ולא לאחר ומלבד דאית לן למעוטי שפיר גוזל כרם אית לן נמי למעוטי מבריך ומרכיב ולכך השוה רבינו דין גוזל כרם לדין גוזל בית: \n\n" + ], + [ + "אחד המארס את הבתולה וכו' עד כולן חוזרין. משנה וברייתא שם. והוי יודע שמה \n", + "שכתב ומת אחד מהם ענינו אפילו מת במלחמה וכך הוא בברייתא בנסחאות שבידינו ועכ\"פ כך היא דעת רבינו שהרי משנה שלימה שנינו אפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו: \n", + "קדש אשה מעכשיו וכו'. טעם הדבר פשוט דכיון דאמר מעכשיו איגלאי מילתא דקודם בואו במלחמה אירס אשה ולא לקחה אבל אם לא אמר מעכשיו הוה ליה כאילו עכשיו אירסה ולא כל הימנו שאחר שהוא במלחמה יארס אשה לפטור עצמו ולא דמי למת אחיו במלחמה דתנן התם שחוזר ובא לו דהתם לא עשה מעשה לפטור עצמו מהמלחמה: \n\n" + ], + [ + "המחזיר את גרושתו וכו' עד אינו חוזר. משנה וברייתא שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) כל אלו שחוזרין וכו' עד ושמח את אשתו אשר לקח. משניות שם: \n\n" + ], + [ + "ולעבור עליו בשני לאוין. בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ד) ומאחר דכתיב לא יעבור לא יצא בצבא למה לי לעבור עליו בשני לאוין: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "מי האיש וכו'. משנה שם ר\"ע אומר הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה ר\"י הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה שמתירא מן העבירות שבידו וכו' ר' יוסי אומר אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' זהו הירא ורך הלבב ואמרו בגמרא דאיכא בין ר' יוסי לר\"י הגלילי עבירה דרבנן דלר\"י הגלילי חוזר עליה ולר\"י אינו חוזר ומ\"מ לדברי שניהם עבירה דאורייתא חוזר עליה ופסק רבינו כר\"ע ואמרינן נמי בגמרא דמודה ליה ר\"י הגלילי בההיא משום דכתיב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו אלא דס\"ל דאיש הירא היינו ירא מעבירות שבידו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חלוצי צבא וכו'. בפ\"ק דחולין (דף י\"ז) ובתים מלאים כל טוב א\"ר ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי וגירסת רבינו נראה שהיא קדלי דחזירי והם ערפי החזירים כלומר וסיפיה דקרא ואכלת ושבעת. וסובר רבינו היינו דוקא היכא דלא שכיח ליה היתרא באותה שעה אבל אי שכיח קמיה היתרא לית ליה למישבק היתרא ולמיכל איסורא ולכן \n", + "כתב אם ירעב ולא ימצא מה יאכל. ואין כוונתו במי שהוא מסוכן מחמת רעבון דהא פשיטא ואפילו אינו מחלוצי צבא נמי אלא כשתאב לאכול ולא שכיח ליה היתרא וכמו שכתבתי וסובר ג\"כ שקדלי דחזירי לאו דוקא אלא ה\"ה לכל איסור מאכלות: \n\n" + ], + [ + "וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו וכו'. כתבו התוספות בקידושין (דף כ\"ב) ד\"ה שלא ילחצנה דפלוגתא דרב ושמואל היא בירושלמי דלרב מותרת בביאה ראשונה מיד ואסורה בביאה שניה עד אחר כל המעשים ולשמואל אפילו בביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל אבל כתב סמ\"ג דבירושלמי דשבת איפליגו רב ור' יוחנן דלרב יפת תאר מותרת בביאה ראשונה מיד ובביאה שנייה עד אחר כל המעשים ולר\"י אפילו ביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים וכיון שכן ה\"ל לרבינו לפסוק כר\"י דקי\"ל כוותיה לגבי רב. וי\"ל דפסק רבינו דביאה ראשונה מותרת משום דגמ' דידן סבר הכי דאמרינן בפ\"ב דסנהדרין תמר בת יפת תאר היתה שנאמר ועתה דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס\"ד בת נשואין הואי אחתיה מי הות שריא ליה אלא ש\"מ בת יפת תואר היתה ואי ס\"ל לגמרא דיפת תואר אסורה עד לאחר כל המעשים היאך היתה תמר מותרת לאמנון והרי אחותו מאביו היתה שהרי אחר כל המעשים חשיבא גיורת וליקוחין יש לו בה אלא ודאי ס\"ל לגמרא דביאה ראשונה מותרת מיד ודוד בא על מעכה קודם עשיית המעשים ונתעברה מיד מתמר ולכך לא היתה חשובה בת דוד והיתה מותרת לאמנון דבנך הבא מן העכו\"ם אינו קרוי בנך וכיון דסתם גמרא דידן סבר הכי כוותיה פסקינן: \n", + "ומ\"ש אם תקפו יצרו. הכי תניא בפ\"ק דקידושין (דף כ\"א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע: \n", + "ומ\"ש שנאמר וראית בשביה. אריש מילתיה דשרי יפת תואר מביא ראיה מוראית בשביה: \n", + "ומ\"ש ואסור לבעול אותה ביאה שנייה. כבר נתבאר דאפילו מאן דשרי ביאה ראשונה אוסר ביאה שניה עד אחר כל המעשים: \n\n" + ], + [ + "אין אשת יפת תואר וכו' עד שנאמר והבאתה אל תוך ביתך. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ומפרש רבינו שלא ילחצנה במלחמה היינו לבא עליה מיד אלא יכניסנה לעיר ואחר כך יבעול: \n\n" + ], + [ + "הכהן מותר וכו'. שם (דף כ\"א:) איבעיא להו כהן מהו ביפת תאר וכו' רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה כולי עלמא לא פליגי דשרי וכו' כי פליגי בביאה שנייה וכו' איכא דאמרי בביאה שנייה כ\"ע לא פליגי דאסיר וכו' כי פליגי בביאה ראשונה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. \n", + "ומ\"ש מפני שהיא גיורת. כך אמרו שם: \n\n" + ], + [ + "וכיצד דין ישראל וכו'. ברייתא ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ז:) ובכתה את אביה ואת אמה במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד ורבינו שלא כתב כן נראה שלא היתה נסחא שלו כן ועל כל פנים אפילו לפי נסחאותינו אין פירוש הברייתא שמותר לבא עליה מיד דהא בעינן להמתין שלשה חדשים וכמו שיתבאר בסמוך: \n", + "וכן בוכה על דתה. שם (דף מ\"ח) תנו רבנן ובכתה את אביה ואת אמה ר' אליעזר אומר אביה אביה ממש אמה אמה ממש כלומר ולא ע\"ז ר' עקיבא אומר אביה ואמה זו ע\"ז וכן הוא אומר אומרים לעץ אבי אתה ופסק רבינו כרבי עקיבא: \n", + "ומגדלת את צפרניה. שם פלוגתא דר' אליעזר ורבי עקיבא בועשתה את צפרניה אם פירושו תקוץ או תגדל ופסק כר' עקיבא שמפרש דהיינו תגדיל: \n\n" + ], + [ + "וצריכה להמתין וכו'. שם ירח ימים ירח שלשים יום רשב\"א אומר צ' יום ירח ל' ימים ל' ואח\"כ ל' מתקיף לה רבינא אימא ירח ל' ימים ל' ואח\"כ כי הני קשיא ואע\"ג דלא פסקינן כרבינא משום דשום חד מהני תנאי לא ס\"ל כוותיה מכל מקום מאחר דלדידיה בעי ק\"כ יום פסקינן כרשב\"א דאמר צ' יום דהא רבינא מודה דבעינן צ' והבו דלא להוסיף עלייהו ובר מן דין שלשה חדשים צריכה להמתין כדי להבחין בין זרע קדוש לשאינו קדוש. וא\"ת הא שרינן ליה ביאה ראשונה מיד בלא הבחנה י\"ל דאותו זרע נמי אינו קדוש דבנך הבא מן העכו\"ם אינו קרוי בנך: \n\n" + ], + [ + "לא רצתה להתגייר וכו'. דימה רבינו דינה לדין העבד כדאיתא פרק החולץ (יבמות דף מ״ח:) ונתבאר בדברי רבינו פרק חמישי מהלכות עבדים: \n\n" + ], + [ + "נתעברה מביאה ראשונה וכו'. זה פשוט וכבר הזכרתיו בפרק זה. \n", + "ומ\"ש אלא ב\"ד מטבילין אותו. הוא כדאיתא פ\"ק דכתובות (דף י\"א) גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין ופירש\"י אם אין לו אב ואמו מביאתו להתגייר והא נמי הכי הוא דאין ולד זה בן הישראל כלל דבנך הבא מן העכו\"ם אינו קרוי בנך ועוד יתבאר דין זה בתשלום פ\"י מהלכות אלו בעזרת שוכן שמים: \n", + "ומה שכתב ותמר וכו'. כך אמרו בפרק שני דסנהדרין (דף כ\"א) וכתבתי המאמר בארוכה פרק זה: \n\n" + ], + [ + "יפת תואר שלא וכו' וכן עיר שהשלימה וכו' שכל עכו״ם וכו'. בסנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ז) רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרו על שבע מצות בן נח נהרג. וצ״ע מנא ליה לרבינו דכל י״ב חדש מקיימין אותה ועודנה עובדת עבודה זרה דכי אמרינן בהחולץ דעבד שלא רצה למול מגלגלין עמו י״ב חדש היינו כשקבל עליו שבע מצות כנראה מדברי רבינו פ״א מהל' מילה: \n\n" + ], + [ + "משה רבינו לא הנחיל וכו'. בסנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ט) א״ר יוחנן עכו״ם שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה ולא להם. \n", + "ומ\"ש אבל אם לא רצה וכו'. הוא מאי דאמרי' בכמה דוכתי שהיו מקיימין גר תושב: \n", + "וכן צוה וכו'. כבר כתבתי בסמוך דכולהו תלמידי דרב אמרי על ז' מצות בן נח נהרג: \n", + "והמקבל אותם וכו'. ברייתא פרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ד:) אי זהו גר תושב כל שקבל עליו ז' מצות שקבלו עליהם בני נח ופסק רבינו כחכמים ומשמע ליה דע\"כ ל\"פ רבנן ור\"מ אלא אי בעי שיקבל עליו ז' מצות או סגי בשלא לעבוד ע\"ז אבל לכ\"ע צריך שיקבל בפני ג' חברים: \n", + "וכל המקבל עליו וכו'. שם (דף ס\"ג) אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן גר תושב שעברו עליו י\"ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות לומר דהרי הוא כשאר עכו\"ם דלא מעלין ולא מורידין כדאיתא פ\"ב דע\"ז ונתבאר בדברי רבינו בפרק [ד' מהל' רוצח וריש פ\"י מהל' ע\"ז] וזה כיון שקבל עליו למול ולא מל הרי הוא כמין האומות: \n\n" + ], + [ + "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן וכו'. פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בפרק חלק (סנהדרין דף ק\"ה) דלרבי אליעזר אומות העולם אין להם חלק לעולם הבא ולרבי יהושע אית להו ופסק כרבי יהושע. \n", + "ומה שכתב והוא שיקבל וכו'. נראה לי שרבינו אומר כך מסברא דנפשיה ונכוחה היא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "על ששה דברים וכו'. פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) ת״ר על שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם ע״ז וג״ע וש״ד וגזל ואבר מן החי ודריש להו התם מקרא דויצו ה' אלהים על האדם ואמרינן בתר הכי (דף נ״ט:) אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו ת״ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע מהכא שאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי שמי שמצווה על אבר מן החי משמע דכשאינו מן החי מותר לו וכיון דלאדם הראשון לא הותר לו בשר כלל לא היה צריך לצוותו על אבר מן החי וזהו שכתב \n", + "רבינו על ששה דברים נצטוה אדם וכו' הוסיף לנח אבר מן החי ואע\"ג דמייתי סתם כולהו שבע מצות מויצו ה' אלהים וההוא קרא באדם כתיב הא משמע מדברי רבינו דההוא קרא אסמכתא בעלמא ולא שבקינן מימרא דרב יהודה דמשמע מינה דאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי משום אסמכתא בעלמא והא דלא מני רבינו שנצטוה אדם שלא לאכול בשר משום דמצות נוהגות לדורות קא מני שאינה נוהגת לדורות לא קא מני: \n", + "והוא התפלל שחרית וכו'. כתב הראב״ד א״א כן היה ראוי לומר וכו'. טעם הראב״ד משום דכתיב באברהם ויתן לו מעשר מכל ואפשר לומר לדעת רבינו דבאברהם לא אשכחן שעישר ממונו והתם דוקא עישר השלל הבא לידו ולא בתורת מעשר אלא לפי שכבדו מלכי צדק בהוצאת לחם ויין וברכו ורצה לתת לו מעשר השלל אבל יצחק הוא הראשון שעישר ממונו לשם מעשר כפי דרשת חכמים ז״ל בויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים. ודעת רבינו שכל אלו המצות מעצמם עשאום ולכן לא הזכיר נצטוה רק במילה. וענין התפלות האלו שתקנו האבות כך מפורש בברייתא ר״פ תפלת השחר (ברכות דף כ״ו:). אמנם \n", + "מ\"ש ובמצרים נצטוה עמרם צ\"ע היכי מייתי לה: \n\n" + ], + [ + "בן נח שעבד ע״ז וכו'. ברייתא בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) בע״ז דברים שב״ד של ישראל ממיתין עליהם בן נח מוזהר עליהן אין ב״ד של ישראל ממיתין עליהם אין בן נח מוזהר עליהם וא״ר פפא דאתא למעוטי גיפוף ונישוק ופריך עלה גיפוף ונישוק דמאי אילימא כדרכה בר קטלא הוא אלא למעוטי שלא כדרכה: \n\n" + ], + [ + "בן נח שברך וכו'. בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ו) ת״ר איש מה ת״ל איש לרבות את העכו״ם וכו' והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם זו ברכת השם א״ר יצחק נפחא לא נצרכה אלא לרבות הכינויין ואליבא דר״מ דתניא וכו' יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות כל הכינויין ת״ל איש כי יקלל אלהיו מ״מ דברי ר״מ וחכ״א על שם המיוחד במיתה ועל הכינויים באזהרה ופליגא דר' מיאשא דאמר רבי מיאשא בן נח שברך את השם בכינוי לרבנן חייב. ופירש״י ואליבא דר״מ מתוקמא דמחייב ישראל על הכינויין מהאי קרא ואתי איש איש להשוות עכו״ם וישראלים בכך. ופליגא דרבי מיאשא הא דאמר ר' יצחק נפחא לרבות את הכינויין ואליבא דר״מ דמשמע הא לרבנן פטור בן נח על הכינויין פליגא דר' מיאשא דאיהו סבר אע״ג דאמרי רבנן על הכינויין באזהרה בישראל מיהו עכו״ם חייב מיתה. ופסק רבינו כר' מיאשא לגבי ר' יצחק נפחא וצ״ע למה: \n\n" + ], + [ + "בן נח שהרג וכו'. שם (דף נ\"ז:) משום רבי ישמעאל אמרו (בן נח נהרג) אף על העוברים וכו' דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזה אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו ופסק רבינו כרבי ישמעאל משום דתנא דפליג עליה דריש מהאי קרא שמיתת בני נח בחנק ורבינו סובר שהוא בסייף וכמו שיתבאר בהלכות וממילא קם הלכתא כרבי ישמעאל: \n", + "וכן אם הרג טריפה וכו': וכן אם הרג רודף וכו'. שם (דף נ\"ז) אהא דתניא גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהם כלומר שאינו ממש גזל אלא דומה להן עכו\"ם בעכו\"ם ועכו\"ם בישראל אסור וישראל בעכו\"ם מותר אמרינן כיוצא בו דש\"ד לא תני פירש\"י משום דאין שפיכות דמים שאינו חייב לגמרי או מותר לגמרי וכו' אמר אביי אי משכחת דתניא ר' יונתן בן שאול היא דתניא ר' יונתן בן שאול אומר רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו כלומר באחד מאיבריו של רודף כגון נקטע ידו או רגלו ולא הציל אלא הרגו נהרג עליו ומשמע לרבינו דליכא מאן דפליג על ר\"י ואביי ה\"ק אי משכחת מאן דתני כיוצא בו דשפיכת דמים רבי יונתן היא דאשכחנא ליה דאיירי בהא אבל אה\"נ דליכא מאן דפליג עליה. ועל מה שכתב \n", + "רבינו מה שאין כן בישראל כתב הראב״ד קשיא ליה אבנר. והענין הוא דאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ט) ויטהו יואב אל תוך השער אמר ר״י שדנו דין סנהדרין אמר ליה מ״ט קטלתיה לעשאל עשאל רודף הוה היה לך להצילו באחד מאיבריו לא יכילי ליה ופשטו של מאמר זה מורה כדברי הראב״ד אבל רבינו נראה שסובר דלאו דין גמור קאמר ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לאו דין גמור קאמר אלא מלשון שער קא דייק כמו אל שער מקומו ואסמכתא בעלמא הוא ותדע דהא לא קאמר התם דקבלו עדים בדבר ותו התראה לא אשכחן דהות ותו אטו משום אומד הדעת דבדופן חמישית כוונת ליקום בי דינא ולקטליה לאבנר אלא ע״כ לא היה מחוייב מיתה מן הדין ואע״ג דאמרינן התם דכי דייניה ליואב וטעין הני טענתא א״ל ליזיל אבנר מאי טעמא קטלתיה לעמשא לא משום שנתפייסו באותה טענה על הריגת אבנר אלא מפני שהיה להם טענות אחרות כנגדו אמרו לו כן ותדע דהא אמר קרא אשר פגע בשני אנשים צדיקים ואם אבנר היה חייב מיתה כפי הדין היכי קרי ליה צדיק. ולפי דעתי גם הראב״ד לא נעלם ממנו כל זה אלא שתפס פשט המאמר ואמר דקשיא ליה אבנר ולא אמר זה אינו שהרי אבנר נהרג מפני שהיה לו להציל ולא הציל אלא ודאי הרגיש דיכול לתרוצי כדתריצנא. ומ״מ תמהני על הראב״ד למה בפ״א מהלכות רוצח שכתב רבינו אבל אין ב״ד ממיתין אותו לא כתב הא דקשיא ליה מאבנר. וי״ל שסמך על מ״ש כאן: \n\n" + ], + [ + "שש עריות וכו'. שם (דף נ\"ח) תניא על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ר' אליעזר אומר אביו אחות אביו אמו אחות אמו כלומר וכ\"ש אחותו מאביו או מאמו ר\"ע אומר אביו אשת אביו אמו אמו ממש ודבק ולא בזכר באשתו ולא באשת חבירו והיו לבשר אחד וגו' יצאו בהמה וחיה שאין נעשים בשר אחד ושקלי וטרו בגמרא אביו זו אשת אביו ואימא אביו ממש היינו ודבק ולא בזכר אימא אשת אביו היינו באשתו ולא באשת חבירו אימא לאחר מיתה וכו' אמו אמו ממש היינו באשתו ולא באשת חבירו כלומר וליכא לאוקומה לאחר מיתת אביו דהיינו אשת אביו ומשני אמו מאנוסתו וסובר רבינו דכי אמרינן ודבק ולא בזכר לאו מודבק לחוד מפיק לה אלא מודבק באשתו כלומר מדמדבר באשה משמע דוקא אשה ולא בזכר ומדלא קאמר ודבק באשה אלא באשתו מפקינן אשתו ולא אשת חבירו ובתר הכי אמרינן לאקשויי לר' עקיבא תא שמע וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי מכלל דבת האם אסורה ותסברא אחותו הויא בת אחיו הואי וכיון דהכי הוא לא שנא מן האב ולא שנא מן האם שריא אלא התם הכי קאמר ליה קורבא דאחוה אית לי בהדה מאבא ולא מאימא ואעפ\"כ פוסק רבינו בהא כר' אליעזר משום דפשטיה דקרא מסייע ליה ואע\"ג דשני ר' עקיבא לא ניקום ונסמוך אשינויא דחיקא. ועם כל זה נשאר לי מקום עיון והוא שברייתא זו הובאה שם אהא דתני ר' מאיר התם כל ערוה שב\"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה וסבר ר\"מ הכי והתניא וכו' ופירש\"י וכן התוס' דפריך מדתניא באותה ברייתא שבן נח מוזהר על אשת אביו וחמותו ומשני לא קשיא הא ר\"מ אליבא דרבי אליעזר הא רבי מאיר אליבא דר' עקיבא דתניא על כן יעזוב איש וגו' וכמו שכתבתי למעלה ופירש\"י דהא דקתני דכל ערוה שב\"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה אתיא כר' עקיבא דכל מאי דיליף מהאי קרא היינו חייבי מיתות ומינייהו יליף לכל חייבי מיתות ומעתה ה\"ל לרבינו לפסוק כר\"מ אליבא דר' עקיבא דכל ערוה שב\"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליהם כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה דר\"מ למימר דלא סבר ר' עקיבא הכי וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "וחייב על הזכור וכו'. שם (דף נ\"ד:) ת\"ר זכור לא עשו בו קטן כגדול בהמה עשו בה קטנה כגדולה ופירש רב ותניא כוותיה דהכי קאמר זכור לא עשו ביאה פחות מבן תשע כבן תשע שאינו חייב עליו עד שיהא בן ט' ואפשר לומר שכוונת רבינו להשוות בן נח לישראל בדין הזכור כשם שהשוה אותו בדין הבהמה. \n", + "ומה שכתב וחייב על הזכור בין קטן בין גדול כלומר קטן מבן י\"ג גדול בן י\"ג או שאע\"פ שבבהמה דינו שוה לשל ישראל בזכור דינו חלוק משל ישראל ואפילו על פחות מבן תשע חייב ואם זאת כוונתו צ\"ע מהיכא מפיק לה: \n", + "ואין הורגין הבהמה וכו'. שם (דף נ\"ה:) בעיא דלא איפשיטא ופוסק רבינו דלא קטלינן לה מספיקא: \n\n" + ], + [ + "אין בן נח חייב וכו'. שם (דף נ\"ח:) מימרא דרבי אליעזר ומתרץ לה רבא דהכי קאמר עכו\"ם שהערה באשת חבירו פטור ואיתא בההוא פירקא (דף נ\"ז:) ת\"ר איש איש לרבות את עכו\"ם שמוזהרים על העריות כישראל והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר זה ג\"ע התם בעריות דידהו והכא בעריות דידן דקתני סיפא בא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל וכו' למאי הלכתא אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנערה המאורסה כלומר ישראלית לדידהו לית להו דדיינינן כדינא דידן ופריך אבל אשת איש בדינא דידהו דיינינן להו והתניא בא על נערה מאורסה נדון בסקילה על אשת איש נדון בחנק ואי בדינא דידהו סייף הוא אמר רב נחמן בר יצחק מאי א\"א דקתני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה דלדידהו לית להו דיינינן להו בדינא דידן דתני ר' חנינא בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ופירש\"י בעולת בעל יש להם דכתיב והיא בעולת בעל ולא כתיב והיא אשת איש אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קידושין וחופתו וסובר רבינו דכיון דבא על עריות ישראל מאיש איש דכתיב גבי ישראל הוא דנפקא לן הרי הוא כישראל להתחייב על ערות ישראל ולישנא דרבא נמי דיקא דאמר בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור ולא קאמר שבא על הערוה דלשתמע אפי' ערות ישראל. אלא דקשה לי כשאמרו למאי הלכתא אמרת דאם בא על עריות ישראל נדון בדיני ישראל לישני שלא כדרכה. ויש לומר דעדיף טפי למימר דאתא להוסיף ערוה כגון נערה המאורסה או נכנסה לחופה ולא נבעלה מלאוקומי בשלא כדרכה. והוי יודע דלפום מאי דסבירא לי אין לך ערוה שלא יתחייב עליה בן נח שלא כדרכה אלא אשת חבירו לחוד והיינו דלא נקט בן נח שבא על עריות דידיה שלא כדרכה פטור אלא ודאי אשת חבירו דוקא ועוד אדמייתי התם באשתו ולא באשת חבירו ודבק ולא שלא כדרכה כלומר דכיון שאינה נהנית לא אתיא לאידבוקי ביה והשתא אינך עריות דלא סמיכי לודבק לא דרשינן בהו האי דרשא וממילא מחייב עלייהו שלא כדרכה נמי: \n\n" + ], + [ + "בן נח שייחד שפחה לעבדו וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה מאימת אמר רב נחמן מדקרי לה דביתא דפלניא אימת התרתה אמר רב הונא משפרעה ראשה בשוק. ופירש רש\"י מאימת חשיב מיוחדת לו מדרגיל למקרייה ליה בנות העיר. רביתא דפלניא ילדתו של פלוני עבד, מאימתי התרתה שלא תקרא מיוחדת לו אם תבא להפקיר עצמה. משתפרע ראשה בשוק שהיו רגילות אף העכו\"ם הנשואות שלא לצאת בראש פרוע: \n\n" + ], + [ + "בן נח חייב על הגזל וכו'. ברייתא שם (דף נ\"ז) על הגזל גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן עכו\"ם בעכו\"ם ועכו\"ם בישראל אסור וישראל בעכו\"ם מותר ואמרו שם בגמרא דבדין הוא דליתני חייב אלא משום דבעי למיתני סיפא ישראל בעכו\"ם מותר תנא רישא אסור. ופירש\"י על הגזל כך הוא מצות בני נח גנב וגזל וכן יפת תואר דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה וכן כיוצא בהם שאינן ממש גזל אלא דומין להם עכ\"ל. ומדקתני הכא וכן יפת תואר דמשמע דכי אזהר להו על הגזל אכולהו גווני אזהר בין דממון בין דנפשות בין בגזל בין גניבה ואע\"פ שכתב רבינו או גונב נפש לאו למימרא דדוקא גונב אבל לא גוזל נפש אלא לרבותא נקטה דיפת תואר מסתמא גזל היא וכמו שפירש\"י וגם שם איסור שבהם הוא גזל ולכך כתב רבינו או גונב נפש: \n", + "ומ\"ש או הכובש שכר שכיר וכו'. שם אהא דתניא וכן כיוצא בהם דבעי גמרא כיוצא בו דגזל מאי היא ואמרו דהיינו פועל בכרם ודחי אימת אי בשעת גמר מלאכה היתרא הוא אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא כלומר וגזל הא תנא ליה רישא אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה ודחי עכו\"ם בעכו\"ם כיוצא בהן כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא. ופירש\"י עכו\"ם בעכו\"ם כיוצא בו בתמיה וגבי עכו\"ם בעכו\"ם מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה וקרי כיוצא בו בגזל ולאו גזל ממש עכ\"ל. אלא אמר רב לא נצרכה אלא בכובש שכר שכיר. ופירש\"י דגזל לא הוי אלא כחוטף דבר מיד חבירו כלומר ולהכי קרי להא כיוצא בו: \n", + "ומ\"ש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו. כלומר שהוא הדין אם כבש שכר בהמתו או כליו דשכר שכיר לאו דוקא אלא כל כובש ממון שחייב גזל מיקרי בבני נח: \n", + "ומ\"ש רבינו מה שאין כן בישראל. נ\"ל דהיינו שאין חיובם משום גזלן אלא כובש שכר שכיר איכא ביה לאו דלא תעשוק שכר וגו' ופועל שלא בשעת מלאכה מוחרמש לא תניף נפקא וכמבואר בדברי רבינו פרק י\"ב מהלכות שכירות: \n", + "ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה וכו'. מימרא דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"א:): \n\n" + ], + [ + "ומותר הוא בדם מן החי. פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ט) תנו רבנן אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי רבי חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי מ״ט דר' חנינא בן גמליאל קרי ביה בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ורבנן ההוא למישרא אבר מן החי דשרצים הוא דאתא ומפרש לקמן מאי תלמודא כלומר היכי משמע מהאי קרא דממעט שרצים אמר רב הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן כלומר דדם שרצים לא הוזהרו ישראל עליו משום דם אלא משום שרץ כדאיתא בכריתות ופוסק רבינו הלכה כת״ק דאינו חייב על דם מן החי וכיון דההוא דמו איצטריך למישרי שרצים ובן נח לא נאסר בדם ממילא מותר אפילו לכתחלה בדם מן החי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א ומן העוף. ועל מ\"ש \n", + "רבינו אבל העוף יראה לי וכו' כתב הראב״ד נראה לי שזה טעות סופר וראוי להיות אבל השרץ. ושתי ההשגות ענין אחד הם והוא שהראב״ד סבר דלא שני לן באבר מן החי בין בהמה וחיה ועוף בבני נח כי היכי דלא שאני לן בישראל כדאיתא בפרק גיד הנשה וכמו שאבאר אבל השרץ אין חייבים על אבר מן החי ממנו כמבואר בפרק ד' מיתות וכמו שכתבתי בבבא שקודם זו ולכן לדעת הראב״ד צריך להגיה בדברי רבינו אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה או מן העוף אבל השרץ יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו ולפי הגהת הראב״ד קשה על דברי רבינו איך כתב אבל השרץ יראה לי דהא גמרא ערוכה היא בפרק ד' מיתות וכמו שכתבתי בבבא שקודם זו ונ״ל טעם דברי רבינו גרסינן בפרק גיד הנשה (חולין דף ק״א:) ת״ר אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין ובין טהורים דברי רבי יהודה ורבי אלעזר וחכ״א אינו נוהג אלא בטהורים רבי מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ואמרינן בתר הכי אמר רב גידל אמר רב מחלוקת בישראל אבל בבן נח ד״ה מוזהר על הטמאים כטהורים תניא נמי הכי אבר מן החי בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורים בלבד וכו' אמר רב שיזבי אף אנן נמי תנינא אכל אבר מן החי ממנה אינו סופג ארבעים ואין שחיטתה מטהרתה במאי אילימא בישראל פשיטא דאין שחיטה מטהרתה אלא לאו בבני נח מכלל דאסיר. ופירש״י אף אנן נמי תנינא במס' טהרות דבן נח מוזהר [על הטמאים] דהתם קאמר י״ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וכך וכך בנבלת עוף טמא וזו היא אחת מהן. אכל אבר מן החי מעוף טמא קמיירי אינו סופג. ודעת רבינו דרב שיזבי הכי מפרש למתני' דכולה בבן נח משתעי וה״ק אכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעים כלומר אין עונשין אותו ב״ד אבל איסורא מיהא איכא ואם שחטה ועדיין היא מפרכסת לא יצאה עדיין מידי אבר מן החי עד שתמות ואע״ג דבבן נח ליכא ספיגת ארבעים האי אינו סופג את הארבעים דנקט אשגרת לישן הוא כלומר אין ב״ד עונשין אותו וכיון דאוקמוה למתני' דטהרות דקתני אכל אבר מן החי אינו סופג את הארבעים בבן נח משמע ליה לרבינו דבן נח בעוף איסורא הוא דאיכא אבל מיתה ליכא כדקתני אינו סופג את הארבעים כמו שכתבתי וליכא למימר דהיינו דוקא בעוף דהא לגבי בן נח לא שנא לן בין עוף טמא לטהור ומשום דר' מני בר פטיש אוקי התם מתני' דטהרות רישא דקתני אינו סופג את הארבעים בישראל וסיפא דקתני אין שחיטתה מטהרתה בבן נח ולדידיה נשאר דין העוף בבני נח על דין בהמה וחיה וכיון דליכא הכרע כמאן הלכתא לכך לא מלאו לבו של רבינו לפסוק סתם שאין בן נח נהרג על העוף אבל כתב יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו כך נ״ל להעמיד דברי רבינו. ואם תאמר והא בפרק ד' מיתות מיעטו שרצים מקרא ואם איתא עוף נמי הוה ליה למעוטי. ויש לומר דכי ממעטינן התם שרצים היינו לומר דמותרים אפילו לכתחלה אבל עופות נהי דאינו נהרג על אבר מן החי דידהו מכל מקום איסורא איכא כיון דלא אימעיטו מקרא: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה וכו'. יתבאר בסמוך מהיכא נפקא ליה ומ״מ ק״ל דבפ' גיד הנשה (חולין דף ק״ב:) איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש דאר״י בשר מן החי אינו חייב עליו משום אבר אלא משום בשר בשדה טריפה ולריש לקיש חייב עליו משום אבר מן החי ורבינו בפרק ד' ופרק ה' מהלכות מאכלות אסורות פוסק כר״י דאינו חייב על בשר מן החי אלא משום טריפה והא ודאי בני נח לא הוזהרו על הטריפה והיאך כתב כאן דבן נח נהרג עליו וצ״ע: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הבהמה וכו'. בחולין פרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א) תני רב אושעיא ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח ואפשר שעל ברייתא זו סמך רבינו כשכתב בבא שקודם זו שבשר הפורש מן החי אסור לבני נח ומכל מקום צריך עיון במה שכתבתי שם: \n\n" + ], + [ + "כל שאסור וכו'. כוונת רבינו לומר דשני דברים אסורים לבני נח ומותרים לישראל, אחד שישראל אין חייבין משום אבר מן החי אלא בטהורים ובני נח בין טהורים בין טמאים, שני שישראל כיון שנשחטה בבהמה רוב שנים אין בה משום אבר מן החי ואילו לבני נח כל זמן שהיא מפרכסת יש בה משום אבר מן החי וכבר כתבתי בפרק זה פלוגתא דתנאי באם אבר מן החי נוהג אף בטמאים ורבינו פסק בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות כרבנן דאינו נוהג אלא בטהורים והיינו לישראל אבל לבני נח כבר כתבתי בזה הפרק מימרא דרב גידל אמר רב דאמר דלבני נח כ״ע מודו דמוזהר על הטמאים כטהורים והדין השני ג״כ כבר כתבתי בבבא שקודם זו תני רב אושעיא שאבר ובשר הפורשים ממפרכסת ששחט בה רוב שנים שאסור לבני נח משום אבר מן החי. אך ק״ל שרבינו כותב דין זה סתם ולא מפליג בין בהמה טהורה לטמאה ואילו בהעור והרוטב אמרינן בהדיא שחותך בשר מבהמה טהורה קודם שתצא נפשה שאחד עכו״ם ואחד ישראל אינו אסור עליהם משום אבר מן החי ובפרק השוחט (חולין דף ל״ג:) איכא מ״ד שכל זמן שבהמה טהורה מפרכסת אסורה לבני נח משום אבר מן החי ואסיקנא התם תניא דלא כוותיה אחד עכו״ם ואחד ישראל מותרים בו ואם כן הוה ליה לרבינו לפרש חילוק זה וצ״ע: \n", + "אחר כך מצאתי להרשב\"א שכתב בתורת הבית וז\"ל לזמן עכו\"ם על בני מעים אי נמי על בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אם בהמה טהורה דבת שחיטה היא ונשחטה על ידי ישראל דבן שחיטה הוא מותר אבל בבהמה טמאה ואפילו על ידי ישראל ואי נמי בבהמה טהורה ועל ידי עכו\"ם בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אסור לזמן עליו את העכו\"ם ואפילו לאחר שתצא נפשה של בהמה ואע\"פ שהרמב\"ם לא כתב כן שהוא פסק בספר שופטים דלישראל שרי ולעכו\"ם אסור ולא ידעתי טעם לדבריו שבאותה ברייתא מפורש כן כדאיתא בפרק העור והרוטב עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "וכיצד מצווין הן על הדינין וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח ומפרש רבינו שאין מצות דינין בבני נח אלא להושיב דיינים לדון בשש מצות שלהם. אבל הרמב״ן בפירוש התורה בפרשת וישלח כתב שהדיינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינה להושיב דיינים בלבד אבל צוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהם בענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהם אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או הדליק גדישו וחבל בו ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינים גם בכל עיר ועיר בישראל ואם לא עשו כן אינם נהרגין שזו מצות עשה בהם ולא אמרו אלא אזהרה שלהם זו היא מיתתן ולא תקרא אזהרה אלא המניעה וכך דרך הגמרא בסנהדרין עכ״ל. ולשון הגמרא יש בו פנים גם לרבינו ואין להאריך: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם וכו' השיג הרמב\"ן בפרשה עיין שם: \n", + "ובן נח שעבר וכו'. שם (דף נ\"ז) רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרו על שבע מצות בן נח נהרג: \n", + "ומ\"ש בסייף. הוא שם פלוגתא דתנאי שברייתא אחת אומרת בסייף וברייתא אחרת אומרת בחנק ופסק רבינו כמ\"ד בסייף משום דסוגיין דגמרא כוותיה ריהטא דכי שקלינן וטרינן אבן נח שבא על עריות ישראל אמרינן אבל א\"א בדינא דידהו דיינינן להו והתניא בא על א\"א נדון בחנק ואי בדינא דידהו סייף הוא אמר רב נחמן בר יצחק מאי א\"א דקתני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא דבין סתם גמרא בין רב נחמן בר יצחק סבירא ליה כמ\"ד בסייף ופרק ארבע מיתות בדוכתי אחריני ובפרק בן סורר נמי אוקימנא לרבי שמעון כמ\"ד בחנק ולרבנן כמ\"ד בסייף והא ודאי כדרבנן נקטינן: \n", + "ובן נח וכו'. שם אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב ופירש\"י מפי איש ע\"י דיין איש או עד איש עכ\"ל. ושיעור לשון הברייתא כך הוא בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד ואפילו קרוב: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בן נח ששגג וכו'. דברי רבינו תמוהים בעיני טובא \n", + "במ\"ש רוצח בשגגה אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואין לו עיר מקלט אבל ב\"ד אין ממיתין אותו דאי כשהרג ישראל מיירי הרי נהרג הוא עליו כמבואר בדברי רבינו פ\"ה מהלכות רוצח ואי כשהרג את בן נח גולה הוא לערי מקלט כמבואר בפרק הנזכר וכדמשמע מאלו הן הגולין (דף ט') וצ\"ע: \n", + "במה דברים אמורים בשגג וכו' אבל אם ידע וכו'. מכות פרק אלו הן הגולין (מכות דף ט') אמר רבא דהא דתניא גר ועכו״ם שהרגו נהרגין כלומר ואין גולין היינו באומר בלבו מותר להרוג ולא נאסר מעולם וחשיב ליה רבא קרוב למזיד. ורבינו פוסק כוותיה אע״ג דרב חסדא ואביי פליגי עליה ואמרי דאומר מותר אנוס הוא אי משום דרבא בתרא הוא לגבי רב חסדא ולגבי אביי נמי הא קיימא לן כרבא ואי משום דר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן ס״ל כוותיה דאמר שבן נח נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד: \n\n" + ], + [ + "בן נח שאנסו וכו'. סנהדרין ס״פ בן סורר (סנהדרין דף ע״ד) בעו מיניה מרבי אמי בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם וכו' מאי הוי עלה אמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדוני בית רמון והוא נשען על ידי בהשתחויתי וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא. כך נראה שהיה גירסת רבינו וגם התוס' כתבו שהיא גירסא נכונה הענין שמאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד עבודה זרה א״ל לאלישע לדבר הזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי וכתיב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו ואם איתא דמוזהר הוה ליה למימר בצנעא מותר ובפרהסיא אסור אלא אמר ליה סתם לך לשלום אלמא דאפילו בפרהסיא אינו מוזהר: \n\n" + ], + [ + "בן נח שנתגייר וכו'. ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ז:) תני גבי גר טבל ועלה הרי הוא כישראל למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר קרינן ביה וקדושיו קדושין וכיון דכישראל מומר הוא ודאי אם ישנו תחת ידינו או יהיה ישראל לכל דבריו או יהרג: \n", + "ואם היה קטן וכו'. בפ\"ק דכתובות (דף י\"א) אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב\"ד וכו' אמר רב יוסף הגדילו יכולים למחות ואסיקנא התם אליביה דכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות כלומר ואם מיחה הרי הוא כישראל מומר או יהיה ישראל לכל דבר וכמו שנתבאר בסמוך. וכתבו המפרשים דרב הונא לא קאמר שיהו ב\"ד מצווים לחזר ולמול את העכו\"ם מעצמם אלא שאם בא התינוק מעצמו או שהביאתו אמו או שעשו כן ב\"ד מעצמן מהני. ועל דעת ב\"ד היינו שיהיו ג' בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריך ג' והם נעשים לו כאב והרי הוא גר על ידם ומגעו ביין כשר. ומ\"ש רב יוסף שאם הגדילו יכולים למחות היינו אפילו נתגיירו עם אביהם יכולים למחות ולומר אי אפשנו להיות גרים וחוזרין לסורן ואין לב\"ד לענשן ואפילו ידנו תקיפה ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר. והקשה הר\"ן דמדאמרינן אם הגדילו יכולין למחות אלמא מחאה דקטנות לאו מחאה היא וכיון דאמרינן שאם הגדיל שעה אחת שוב אינו יכול למחות היאך אפשר לצמצם שימחה מיד שיגדיל, ותירץ דנהי דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצה אחר כך אין מחאתו כלום אפילו הכי מהני לענין דלאחר שיגדיל אם עמד במחאתו מהני אי נמי דכי אמרינן דכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות היינו כשגדל בדת משה ויהודית. והוי יודע דהתם בגמרא אביי ורבא אותבוה לרב יוסף ואעפ\"כ פסק רבינו כוותיה משום דהא דאותבוה לאו משום דלא סבירא להו כוותיה אלא לברורי מתניתין דלא תקשי ליה ועוד דלאביי קושיא דרבא לאו כלום היא ולרבא קושיא דאביי לאו כלום היא כדאיתא התם בגמרא וכיון שכן נקטינן כרב יוסף: \n", + "ומ\"ש רבינו לפיכך אם בא ישראל על קטנה וכו'. כך אמרו שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "בן נח שבירך את השם. סנהדרין פ' בן סורר (סנהדרין דף ע״א:) אמר רבי חנינא בן נח שבירך את השם ואח״כ נתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו ותניא נמי התם בן נח שהכה את חבירו ובא על אשת חבירו ונתגייר פטור עשה כן בישראל ונתגייר חייב ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני דינו ומיתתו בעינן והאי דינו אשתני מיתתו לא אשתני בשלמא רוצח מעיקרא סייף והשתא סייף אלא א״א מעיקרא סייף והשתא חנק וכו' קלה בחמורה מישך שייכא. ופירש״י הואיל ונשתנה דינו דאילו מעיקרא נידון בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה ואילו עביד השתא בעינן סנהדרין של כ״ג והתראה ועדים. נשתנית מיתתו דכל מיתת בני נח בסייף ואילו עביד השתא בעי למדייניה בסקילה והוא לא איחייב בהא מיתה הילכך פטור. שהכה את חבירו הרג דהוי בסייף וכן בא על אשת חבירו פטור משום דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא. עשה כן בגיותו לישראל כגון שהרג את ישראל או בא על א״א ישראל ונתגייר חייב דאי עבד השתא בר קטלא הוא ואע״ג דנשתנה דינו לדון בעדה ובעדים והתראה אי הוה עביד השתא מיתתו לא אשתני דרוצח נמי השתא בסייף וכו'. קלה בחמורה מישך שייכא כלומר וכו' אין כאן שינוי מיתה דיש בכלל מיתה חמורה מיתה קלה וכיון דמעיקרא הוי סייף דחמירא והשתא מיתת חנק קלה בכלל מיתה זהו הוה ויותר היה ראוי לו מתחלה אבל ברכת השם מעיקרא הוה סייף דקל והשתא סקילה דחמירא עכ״ל: \n", + "ומה שכתב רבינו שהרי נשתנה דינו. אילו היה אפשר לפרשו דלא קאי אלא אבן נח שבירך את השם פטור וכדאמרינן בגמרא הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו הוה אתי שפיר אבל כיון שכתבו בבבא שהרג בן ישראל קשה לומר דקאי אבבא דרישא וגם א\"א לומר דקאי אבבא דהרג בן ישראל וכו' שהטעם שהוא חייב אינו מפני שנשתנה דינו אלא מפני שלא נשתנית מיתתו למיתה חמורה ממנה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו'. כל זה נתבאר בפרק הקודם ושם כתבתי מקומו בגמרא ולא שנאו רבינו אלא לחתום במחוייבי מיתה שבבני נח: \n\n" + ], + [ + "מפי הקבלה וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) גבי הא דמני ז' מצות שנצטוו בני נח רבי אליעזר אומר אף על הכלאים מותרים בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורים אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן ומפרש טעמא דידיה וסובר רבינו דאף ע״ג דלית הלכתא כרבי אליעזר משום דא״כ הוו להו שמונה מצות בני נח שהוא נהרג עליהם ואנן על שבע מצות בן נח נהרג אשכחן וכמ״ש בפרקים הקודמים אבל על שמונה מצות נהרג לא אשכחן מכל מקום כיון דשמואל מפרש (שם ס'.) למילתיה אלמא ס״ל דאסורין הן בכלאים אע״פ שאין נהרגין עליהם: \n", + "ועכו\"ם שהכה את ישראל וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר ר' חנינא עכו\"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וכו' וסובר רבינו שאע\"פ שחייב מיתה לשמים אינו נהרג וראיה מדשקלינן וטרינן באלו הן הגולין אם גר תושב שהרג את ישראל גולה או נהרג ואם איתא לשקול וליטרי בחובל בישראל אלא ודאי אע\"פ שחייב מיתה אינו נהרג וקרא דויפן כה וכה אסמכתא בעלמא הוא: \n\n" + ], + [ + "(ז-ח) המילה נצטוה בה אברהם וכו'. שם (דף נ\"ט:) מפורש דמילה לישראל נאמרה ולא לבני נח משום דמעיקרא לאברהם הוא דמזהר רחמנא ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם אתה וזרעך אין איניש אחרינא לא אלא מעתה בני ישמעאל ליחייבו כי ביצחק יקרא לך זרע בני עשו ליחייבו ביצחק ולא כל יצחק וכו' אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו האמר ר' יוסי בר אבין ואי תימא ר\"י בר חנינא את בריתי הפר לרבות בני קטורה ומפרש דהיינו בני קטורה וזרעם ולפיכך \n", + "כתב שהואיל ונתערבו היום וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואין נהרגין עליה. משום דאשבע מצות אשכחן שנהרגין וכמו שקדם, אשמונה לא אשכחן: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שעסק בתורה וכו'. שם (דף נ\"ט) אמר רבי יוחנן עכו\"ם שעסק בתורה חייב מיתה ואותבינן עליה מדתניא שאפילו עכו\"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככ\"ג ומשני התם בשבע מצות דידהו: \n", + "וכן עכו\"ם ששבת וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר ריש לקיש עכו\"ם ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אמר רבינא אפילו שני בשבת ופירש\"י עכו\"ם ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי וכו' אמר רבינא אפילו שני בשבת לא תימא שביתה לשום חובה קאמר ריש לקיש דלא ליכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או בע\"ש ששובתים בו הישמעאלים אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה אפילו יום שאינו בר שביתה וכו'. \n", + "ומ\"ש אבל אינו נהרג הוא משום דסבירא ליה דאינו נהרג אלא על שבע מצות ואע\"ג דבגמרא אמרו שעוסק בתורה הוא בכלל גזל דכתיב לנו מורשה ולא להם ולמ\"ד דדריש מורשה כמו מאורשה הוי בכלל עריות סובר רבינו שהן אסמכתות בעלמא וכן גבי עכו\"ם ששבת מקשה הגמרא ולחשבה גבי שבע מצות ומשני כי חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קא חשיב דאלמא דהוה בעי דנימנינהי בשבע מצות ואי הוה מני לה ודאי הוה מיקטל עלה כמו באינך סובר רבינו דה\"ק לימנייה בהדייהו למימר דאסורין בה קאמר אבל לא לענין קטלא דאינו נהרג אלא על שבע מצות ואפילו בהנהו איכא מ\"ד אינו נהרג על כולם כדאיתא בפ' ד' מיתות ומסתיין דנימא דהלכה כמ\"ד על שבע מצות נהרג ולא נוסיף עלייהו אלא כל אינך דאמרינן בהו חייב מיתה היינו חיוב מיתה לשמים בעלמא אבל אינו נהרג. כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "נתן צדקה וכו'. למד רבינו שמקבלין אותה ממנו מק\"ו מהעכו\"ם שמקבלין אותה מהם כמ\"ש רבינו בסמוך. \n", + "ומ\"ש הואיל והוא נזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו. פרק שני דפסחים (דף כ\"א:) אמרינן דבין ר\"מ ובין רבי יהודה סברי דיש להקדים נתינת נבילה לגר למכירת העכו\"ם אלא דלר\"מ אתא קרא דלגר אשר בשעריך להכי ולר\"י להא לא צריך קרא דכיון דגר אתה מצווה להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך והאי גר בגר תושב קאמר שקבל עליו שלא לעבוד ע\"ז ואוכל נבילות ובפירקא בתרא דע\"ז (דף ס\"ד ס\"ה) אמרינן רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבדרנא ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח לע\"ז א\"ל רב יוסף והתניא אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד ע\"ז כי תניא ההוא להחיותו כלומר לזונו ולפרנסו כעניי ישראל ולהצילו מכל צרה: \n", + "אבל העכו\"ם וכו'. בבתרא פ\"ק (דף י':) אמרינן דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקי דדינרי לקמיה דר' אמי ולא קבלינהו שדרתינהו לקמיה דרבא וקבלינהו [משום שלום מלכות] שמע ר' אמי איקפד וכו' ורבא משום שלום מלכות ור' אמי נמי משום שלום מלכות דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי אוה\"ע ורבא נמי לעניי אומות העולם יהבינהו ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה דלעניי אוה\"ע יהבינהו ומ\"מ משמע מהכא דאפילו למפלגינהו לעניי אוה\"ע לא שרי לקבל אלא משום שלום מלכות והתימה מרבינו שסתם את דבריו ואין לומר דיליף דאפילו שלא מפני השלום מותר לקבל מעובדא אחרינא דאיתא התם (דף ח') דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף א\"ל למצוה רבה ויהבינהו לפדיון שבויים שאע\"פ שהגמרא לא פירשה שם דמשום שלום מלכות קבלינהו כיון דבהאי עובדא דר' אמי פירשו דדוקא משום שלום מלכות ורב יוסף נמי לא אשכחן דקבל אלא מאימיה דשבור מלכא ודאי דמשום שלום מלכות הוא דקביל וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "היה ישראל ועכו\"ם וכו'. ברייתא פרק בתרא דב\"ק (דף קי\"ג) ישראל ועכו\"ם שבאו לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו בדיני אומות העולם זכהו ואמור לו כך דיניכם: \n", + "שהרי מצווין אנו להחיותן וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n", + "וזה שאמרו חכמים וכו'. כך אמרו בסוף הניזקין (גיטין דף ס״ב) משמיה דרב וסובר רבינו דההוא לא איירי בגר תושב אלא בעכו״ם שלא קבל עליו שבע מצות: \n", + "אפילו עכו\"ם וכו'. ברייתא שם (דף ס\"א) ופירש\"י עם מתי ישראל לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל וכתב הר\"ן דלישנא לאו דוקא דה\"ה כשמצאו מתי עכו\"ם לבד שמתעסקים בהם מפני השלום וכן לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם וכתב דהכי משמע בתוספתא ובירושלמי וכתב עוד ומ\"מ לא שיהו קוברין אותם אצל ישראל דהא אין קוברין רשע אצל צדיק אלא לומר שמתעסקין עמהם: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) המלך וכו'. הפרק הזה ושאחריו אמונות טובות בביאת משיחנו ואין לי לפרש בהם דבר רק במה שכתב \n", + "רבינו אל יעלה בדעתך וכו' עד שנהרג בעונות וכו'. וכתב הראב״ד א״א והלא בן כוזיבא היה אומר וכו'. ודברי הראב״ד אמת והכי איתא בפרק חלק (סנהדרין דף צ״ג:) אבל באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל אומר שנהרג על ידי א״ה וסובר רבינו דהא דאמרו פרק חלק אתיא דלא כשמואל דאמר אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות ורבינו סובר כשמואל וכמבואר בפרק שאחר זה ולכן כתב סברת המדרש. ומ״מ מה שכתב שר״ע היה נושא כליו צ״ע היכא מייתי לה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(ב-ג) אין בין העולם הזה לימות המשיח וכו'. מימרא דשמואל בפרק חלק (סנהדרין דף צ\"א:): \n", + "ואינו בא לא לטמא וכו'. בסוף עדיות איפליגו תנאי אם אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב או לא ופוסק רבינו כחכמים שאומרים שם שאינו בא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום ביניהם: \n", + "אמרו חכמים תיפח רוחם של מחשבי קצים. כך אמרו בפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ז:): \n", + "ובני לוי מטהר תחלה וכו'. פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע\"א) מימרא דרבי חמא בר חנינא: \n", + "הרי הוא אומר ויאמר התרשתא וכו'. בתוספתא דפ\"ק דכתובות אמרו עד עמוד כהן לאורים ולתומים כאדם שאומר לחבירו עד שיבוא משיח: \n", + "סליקו הלכות מלכים בס\"ד\n\n" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..dd11c510c56038f16d8a48f59ed0c04c6deb5677 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,464 @@ +{ + "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Kings_and_Wars", + "text": [ + [ + [ + "שלש מצות נצטוו ישראל וכו'. בסנהדרין פרק כה״ג (סנהדרין דף כ':) תניא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה ואיני יודע אי זה מהם תחלה כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחלה ואין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה או להכרית זרעו של עמלק תחלה כשהוא אומר והיה בהניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה וכן בדוד הוא אומר ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב וכתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים. ופירש״י שלש מצות שהם תלויות זו בזו לעשותן כסדרן כדמפרש לקמן. בכניסתן לארץ דבכולהו כתיב ירושה וישיבה וירשת וישבת ואמרת אשימה עלי מלך בעמלק כתיב והיה בהניח ה' וגו' ובבנין בית הבחירה כתיב וישבתם בארץ. ומ״מ צ״ע בדברי רבינו למינוי מלך קודם למלחמת עמלק לא מייתי לה מקרא דמייתי בגמרא ועוד דלהכרתת זרע עמלק קודם לבנין הבית מייתי מקרא בתרא ולא מייתי מקרא קמא דמייתי בגמרא והיה בהניח לכם וכו': \n\n" + ], + [ + "מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה וכו': \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין מלך בתחלה אלא וכו': \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין מלך מקהל גרים וכו'. ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ה:) רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל כלומר גבאים ממונים על ישראל ואע״ג דאמר מר שום תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ובפרק י' יוחסין (קידושין דף ע״ו:) אמר רב יוסף תנינא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך א״ל רב אדא בר אהבה ואפילו אמו מישראל וכו' מקרב אחיך קרינן ביה וכו' במערבא אפילו ריש כורי כלומר ממונה על המדות לשון לתך וכור לא מוקמי מינייהו כלומר מגרים שאין אמם מישראל בנהרדעא אפילו ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו כלומר להשקות בית השלחין ופעמים שהם של רבים וממנים שוטר עליו שלא ישקה איש ביומו של חבירו וכתבו התוספות בפרק אלו נאמרים דאיתא בירושלמי דפ' י' יוחסין שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין מכין ברצועות ת״ל מקרב אחיך תשים עליך כל שתשימהו עליך לא יהא אלא מן הברורים שבאחיך ומשמע לי דלרבותא נקט אמו ומכ״ש אם היה אביו מישראל אע״פ שאין אמו מישראל כשר וכן כתבו התוספות בפרק מצות חליצה ובהכי ניחא לי היאך מלך רחבעם דלא הוה אמו מישראל דהא בן נעמה העמונית הוה: \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין אשה וכו'. בסיפרי: \n\n" + ], + [ + "אין מעמידין מלך וכו'. בסוף קידושין (דף פ\"ב) ת\"ר כל שעסקו עם הנשים סורו רע הצורפין והסריקין והנקורות והרוכלים והגרדין והספרים והכובסים והגרע והבלן והבורסקי אין מעמידין מהם לא מלך ולא כ\"ג מ\"ט לא משום דפסילי אלא משום דזיל אומנותייהו. וסובר רבינו דהא דכל שעסקו עם הנשים לא שייך אלא עד הגרדיים ומספרים ואילך מיירי לענין שאין מעמידין מלך ולא כ\"ג ובמקום כובסין גריס קצבים ולא גריס גרע ומשמע ליה נמי שכיון שלא נתנו קצבה ביום אחד שיעשה במלאכה מאלו נפסל ונ\"ל דה\"מ כשעשה כן דרך אומנות אבל אם עשה דרך שחוק כדרך הבחורים שמספרים זה את זה אין בכך כלום והיינו דקאמ' משום דזיל אומנתייהו אלמא מתורת אומנות נגעו בה: \n\n" + ], + [ + "כשמעמידין המלך וכו'. ירושל' בשקלים פרק י\"ג שופרות: \n", + "ומאחר שמושחין המלך וכו': הניח בן קטן וכו': וכל הקודם בנחלה וכו'. דאמרינן בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק״ג:) שאמר אף על פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא לפי שהיה הגדול וגם ביהושפט כתוב ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור הרי דבן גדול קודם לקטן: \n", + "ולא המלכות בלבד וכו'. בספרי שנינו הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדין תחתיהן תלמוד לומר בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו. ובתורת כהנים תניא ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים הם היו קודמים אע\"פ שלא היו שקולים כאלעזר ואיתמר ובפסיקתא והוא שיהא נוהג כמנהג אבותיו: \n", + "היה ממלא וכו'. בפרק הנושא (כתובות דף ק״ג:) אמרו שר״ג לא היה ממלא מקום אבותיו ואפ״ה מינהו תחתיו ופריך התם ורבי מ״ט עביד הכי נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה ביראת חטא ממלא מקום אבותיו היה: \n", + "וכל מי שאין בו וכו': כיון שנמשח דוד וכו': \n\n" + ], + [ + "נביא שהעמיד וכו': \n\n" + ], + [ + "מלכי בית דוד וכו'. וכתב הראב\"ד א\"א זה סותר מה שאמר למעלה וכו'. ואני אומר שאין כאן סתירה שלמעלה אמר שאי זה מינוי שיהיה ירושה לבני בניו ואין ב\"ד ממנין אחר תחתיו וכאן אמר שהקב\"ה מעמיד מלכי בית דוד לעולם אבל מלך משאר ישראל לא כרת לו ברית שיעמידנו לעולם: \n\n" + ], + [ + "אין מושחין מלכי וכו'. פ' בתרא דהוריות (דף י\"א:) מתרץ ברייתא דה\"ק מלכי בית דוד מושחין מלכי ישראל אין מושחין: \n", + "ומ\"ש אלא בשמן אפרסמון. מפרש בגמרא דהיינו דוקא היכא דאיכא מחלוקת כגון יהוא בן נמשי שמשחוהו מפני מחלוקתו של יורם אבל כשאין מחלוקת אפי' מלך שהוא ראשון אין מושחין אותו וכדתניא מלכי ישראל אין מושחין. אך ק\"ל שהרי שאול נמשח אע\"פ שלא היה שם מחלוקת דאמרינן התם לקמן רמה קרני ולא רמה פכי שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן הרי שאול לא נמשח מפני מחלוקת. וי\"ל שיש לחלק בין מלך ראשון בערך עצמו לראשון בערך כל ישראל כשאול שלא קדם לו מלך על ישראל: \n\n" + ], + [ + "כשמושחין וכו'. פרק בתרא דהוריות (דף י\"ב) ובירושלמי דשקלים תנו רבנן אין מושחין מלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותן ומפרש רבינו מלכי בית דוד דוקא דבהנהו בעינן שתמשך מלכותן ולא במלכי אחריני כמבואר לעיל בדבריו: \n\n" + ], + [ + "ואין מושחין מלך בן מלך וכו' עד סוף הפרק. ברייתא שם בשני המקומות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "כבוד גדול נוהגין במלך וכו' שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. פ\"ב דכתובות (דף י\"ז) ופ\"ב דסנהדרין (דף י\"ט:). [וכן בסוטה מ\"א ובקדושין ל\"ב]: \n", + "אין רוכבין וכו'. משנה פ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב): \n", + "וכשהוא מת כולן נשרפין וכו'. ברייתא פ״ק דע״ז (דף י״א) ופרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב:) שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי וכו' ומה הן שורפין על המלכים מטתן (וכל) כלי תשמישיהן. והוי יודע שמה שכתב רבינו כולן נשרפין על מטתו לא קאי אסוסו דסוסו אין שורפין אותו אלא עוקרין אותו כלומר הגידין שעל פרסותיו עוקר וחותך ושוב אין ראוי לרכיבה וכך נתבאר בפ״ק דע״ז: \n", + "וכן לא ישתמש וכו' לפיכך אבישג וכו'. ספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב) אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן אבישג מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה מותרת לשלמה דמלך היה ומלך משתמש בשרביטו של מלך כלומר שלא בעל דוד את אבישג וכמבואר שם בגמרא ואסורה לאדוניה דהדיוט הוא וכיון דאבישג לא היה לדוד תורת אישות בה מדקאמר מותרת לשלמה שאם היה לו בה שום תורת אישות אסורה היתה לו אי משום דאבוה הוה אי משום דמלך הוה ואשתו אסורה אפילו למלך אחר וכמו שיתבאר בסמוך וא\"כ לא היתה אבישג לדוד אלא משרתת וקאמר דאסורה לאדוניה דהדיוט הוא אלמא דעבדיו ושפחותיו ושמשיו לא ישתמש בהם אלא מלך אחר: \n\n" + ], + [ + "אבל אשתו של מלך וכו'. משנה שם (דף י\"ח) ואין נושאין את אלמנתו (של מלך) ר' יהודה אומר נושא המלך אלמנתו של מלך שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך ובגמרא (דף י\"ט:) תני אמרו לו לר' יהודה נשים הראויות לו מבית המלך ומאי ניהו מירב ומיכל ופירש רש\"י הראויות המותרות לו אבל נשי שאול לא וכיון דמשום כבוד המלך הוא פשיטא דאלמנתו דתנן לאו דוקא דה\"ה גרושתו: \n\n" + ], + [ + "ואסור לראותו כשהוא ערום וכו'. משנה שם (דף כ\"ב): \n", + "ואינו חולץ וכו'. משנה שם (דף י\"ח) המלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא מייבם ולא מייבמין את אשתו ר' יהודה אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב אמרו לו (אם רצה) אין שומעין לו. ומפרש רבינו שטעם שאינו חולץ משום בזיון דידיה וכיון שאינו חולץ אינו מייבם ואין מייבמין את אשתו לפי שהיא אסורה להם גם אין חולצין לה כיון שאפילו יחלצו לה היא אסורה להנשא משום דגנאי הוא למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל. ורש\"י (דף י\"ט:) פירש הטעם שאסור הוא לייבם בזיון הוא לו לקום על שם אחיו: \n\n" + ], + [ + "מת לו מת וכו' עד על הדרגש. משנה שם כלשון הזה ושנינו עוד שם (דף כ') ר' יהודה אומר אם רצה לצאת לאחר המטה יוצא שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר והמלך דוד הולך אחר המטה אמרו לו לא היה הדבר אלא לפייס את העם כלומר להסיר מלבם שהיו חושבין שדוד צוה להרוג את אבנר כלומר וצורך שעה היה מפני שלום המלכות אבל בלא טענה זו אם רצה אין שומעין לו וודאי דהלכה כתנא קמא וא\"כ היה לרבינו לכתוב כאן ואם רצה אין שומעין לו כמו שכתב למעלה גבי אם רצה לחלוץ ולייבם ויש לומר דרבינו העתיק גבי חליצה וייבום לישנא דתנא קמא דאמר אם רצה אין שומעין לו וכאן שלא הזכיר תנא קמא לשון זה גם הוא לא הזכירו וממילא משמע דכל שכן הוא כיון דליכא מצוה כל כך. ודרגש פירש בגמ' שהיה מטה של עור שהיו נוהגין באותו זמן: \n", + "שאין ישיבה בעזרה וכו'. בפרק חלק (סנהדרין דף ק״א:) וביומא פ״ב: \n\n" + ], + [ + "המלך מסתפר בכל יום. ספ\"ב דסנהדרין (דף כ\"ב) תנו רבנן מלך מסתפר בכל יום שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. \n", + "ומ״ש ומתקן עצמו ומתנאה וכו': וכן מצוה על המלך לכבד וכו'. בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק״ג:) אמרינן שצוה רבי לר״ג בנו נהוג נשיאותך בדמים וזרוק מורא בתלמידים כלומר שתהא אימתו מוטלת עליהם איני והא כתיב ואת יראי ה' יכבד ואמר מר זה יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה ת״ח עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסיא ופירש״י בצנעא מכבד את כל אחד ואחד בפרהסיא מטיל אימה להודיע נשיאותו. \n", + "ומ\"ש ולא ידבר רכות: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בעת שישב על כסא מלכותו וכו'. פ\"ב דסנהדרין (דף כ\"א:) תנן שהמלך כותב ס\"ת לשמו ובגמ' תנא ובלבד שלא יתגאה בשל אבותיו כלומר שלא יאמר די לי בשל אבותי אלא צריך לכתוב אחר לשמו אמר רבא אע\"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה איתיביה אביי וכותב לו ס\"ת לשמו שלא יתגאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא לא צריכא לשתי תורות וכדתניא וכתב לו את משנה וכו' כותב לשמו שתי תורות אחת שהיא יוצאת ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאת ונכנסת עמו עושה אותו כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנאמר והיתה עמו וקרא מקום הראוי לקרות בו. וצ\"ע למה לא כתב רבינו שאותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרוע כדאיתא בברייתא שכתבתי: \n", + "ומ\"ש ומגיהו מספר העזרה על פי ב\"ד של ע\"א. בירושלמי: \n", + "ומ\"ש בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ס\"ת לעצמו. כלומר ס\"ת שני שהמלך חייב בו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ואפילו הניח לו אביו שני ס\"ת. ויש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שאם הניח לו אביו ס\"ת אינו חייב לכתוב אלא ס\"ת אחד והא אף ההדיוט אינו סומך על ס\"ת שהניח לו אביו וא\"כ המלך אע\"פ שהניח לו אביו כמה ספרי תורה חייב לכתוב לו שני ספרי תורה וכן נראה מפשט דברי הגמרא. ויש לדחוק ולומר שרבינו מפרש דכי שני לא צריכא לשתי תורות הכי קאמר הא דקתני גבי מלך שלא יתגאה בשל אחרים דמשמע דבר זה מיוחד במלך היינו דוקא בס\"ת שחייב המלך לכתוב נוסף על ההדיוט שלא יסמוך על של אביו אבל ס\"ת שהוא חייב בו מדין ההדיוט סומך הוא על של אביו ואע\"פ שהדיוט אינו סומך על של אביו הדיוט שאני שאם היה סומך על של אביו נמצא שלא היה כותב הוא ס\"ת כלל אבל המלך אע\"פ שיסמוך על של אביו בס\"ת שחייב בו מדין הדיוט כיון שבס\"ת שהוא חייב בו מדין מלך אינו סומך על של אביו הרי הוא כותב ס\"ת וסגי בהכי: \n", + "יוצא למלחמה וכו' עד וקרא בו כל ימי חייו. משנה שם בלשון הזה ומייתי לה מוקרא בו כל ימי חייו דמשמע כל עת שהוא חי וא\"כ יוצא ונכנס והיא עמו: \n\n" + ], + [ + "לא ירבה לו נשים וכו'. משנה שם (דף כ\"א) לא ירבה לו נשים אלא י\"ח. וכתב הראב\"ד א\"א זה א\"א וכו'. טעמו להקשות על רבינו שבגמרא הביאו ראיה לשאין לו להוסיף על י\"ח מדכתיב ויולדו לדוד בנים בחברון וכו' ומונה שם שש נשים וקאמר ליה נביא בעובדא דבת שבע ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה שהם י\"ח ואם כדברי רבינו שבין נשים ופלגשים הכל שמנה עשרה הרי היו לו שם בחברון שש נשים ואחר כך כתוב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים בירושלים אחרי בואו מחברון ואחר כך היה מעשה בת שבע דקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה וכיון שהיו לו שש נשים ועוד פלגשים אם כן כהנה וכהנה הוו טפי מי\"ח. ואני אומר ולהראב\"ד מי ניחא דהא בקרא דכתיב שלקח פלגשים כתיב נמי שלקח נשים וא\"כ היה לו שש נשים ואותן שהוסיף וכהנה וכהנה טפי מי\"ח הוו אלא ודאי ההוא קרא דויקח עוד דוד פלגשים ונשים לא משתעי קרא שבאותו פרק לקחם אלא קרא משתעי מה שנשא דוד אחרי בואו לירושלים ומ\"מ מעשה דבת שבע קודם לו תדע דמני התם בשמות הילודים לו שלמה וודאי בתר עובדא דבת שבע ומאי דקאמר נביא ואוסיף לך כהנה וכהנה הוה אלא ודאי מעשה בת שבע קודם לקרא דויקח עוד דוד פלגשים ונשים וכך אמרו שם בגמרא והא כתיב ויקח דוד עוד פלגשים ונשים כלומר אלמא טובא נשים הוו ליה והיכי אמרת שמנה עשרה ותו לא ומשני למלויי י\"ח וע\"כ היינו בתר דא\"ל נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה שאם קודם לכן נסיב למלויי י\"ח היכי אמר ליה ואוסיפה לך וא\"כ מההוא קרא ל\"ק מידי לא לרבינו ולא להראב\"ד ואם נאמר דפשיטא דהראב\"ד הוה מפרש קרא דויקח עוד דוד כמו שפירשתי אלא שאומר שהיו לו פלגשים מדכתיב ויקח דוד עוד פלגשים משמע שכבר היו לו פלגשים אלא שלא הזכירם הכתוב וה\"ק ויקח דוד עוד פלגשים ונשים נוספות על פלגשים ונשים שהיו לו בחברון אין זה כדי להקשות לרבינו שכבר אפשר לפרש שלקח דוד עוד פלגשים ונשים נוספות על הנשים שהיו לו בחברון. ולדברי רבינו מצאתי ראיה מדאמרינן בההוא פירקא בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש ופירש רש\"י ליחד עם אבישג ואע\"פ שנאסר ייחוד של פנויה ולא התירו לו לגרש אחת מי\"ח וישאנה ואם כדברי הראב\"ד ז\"ל שפלגשים יכול לישא יותר מי\"ח למה להו למשרי ייחוד נינסבה לפלגש אלא ודאי אף פלגשים אינו יכול להוסיף יתר על י\"ח וכדברי רבינו: \n", + "ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה. ק\"ל מנא לן שצריך שיבעלנה דילמא כשקדשה לבד מיקרי מרבה ואדרבה סבירא ליה לרבינו פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין כמבואר בפרק שאחר זה אם כן מכיון דקדיש אע\"פ שלא בעל מיקריא אשה וצ\"ע אי איתיה בשום דוכתא: \n", + "ויש לו לגרש וכו'. מהא דאמרינן פרק שני דסנהדרין וכתבתיו למעלה בוא וראה כמה קשין גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש אחת מנשיו וישא את אבישג טעמא משום דקשים גירושין לא התירו לו הא לאו הכי מותר היה לו לגרש אחת לישא את אבישג. וזהו שכתב רבינו ויש לו לגרש כלומר אם ירצה יגרש וישא אחרת תחתיה: \n\n" + ], + [ + "ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. משנה שם (דף כ\"א) ובגמרא ת\"ר לא ירבה לו סוסים יכול אפי' כדי מרכבתו ופרשיו ת\"ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו הא מה אני מקיים סוסים סוסים הבטלנים מנין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה תלמוד לומר למען הרבות סוס וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלא ירבה סוסים למה לי לעבור בל\"ת על כל סוס וסוס. וזהו שכתב \n", + "רבינו אפילו סוס אחד פנוי דהיינו סוסים הבטלנים ומ\"מ הו\"ל לפרש שלוקה על כל סוס וסוס כמוזכר בברייתא שכתבתי: \n\n" + ], + [ + "ולא ירבה לו כסף וכו'. משנה שם וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי ליתן לאכסניא שלו כלומר לחיילותיו ולעבדיו ושמשיו. \n", + "ומ\"ש רבינו וכל כסף וזהב שירבה וכו'. בדברי הימים מצינו שהכין דוד לבנין הבית שלשה אלפים ככרי זהב ושבעת אלפים ככר כסף: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כבר ביארנו וכו'. משנה פ\"ב דסנהדרין (דף י\"ח) המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו ובגמרא (דף י\"ט) אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותן שנאמר בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט ואי לא דיינינן להו אינהו היכי דייני והכתיב התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשט עצמך ואח\"כ קשט את אחרים ומפרש התם דטעמא דמלכי ישראל לא משום מעשה דינאי שאמר לו שמעון בן שטח עמוד על רגליך ויעידו בך ואמר לו ינאי לא כשתאמר אתה אלא כשיאמרו חביריך נפנה שמעון בן שטח לחביריו וכבשו פניהם בקרקע לפי שהיו יראים ממנו ובא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו וקשה דהא לא תליא מילתא בבית דוד או בבית ישראל אלא בצדיקי ורשיעי תליא מילתא דהא עד זמן ינאי דנין ודנין אותם דאם לא כן היאך דנוהו ולמה הוצרכו לגזור שהמלך לא דן ולא דנין אותו ועוד מאי מייתי מקרא דבית דוד דינו לבקר משפט דמי נימא דדוקא לבית דוד דדנין דאילו לבית ישראל אין דנין ואם כן קשיא היאך דנוהו לינאי וכמו שכתב ועוד מאי האי דקאמר אבל מלכי בית דוד וכו' הא מזמן שמעון בן שטח לא מצינו מלך לבית דוד. לכך אני אומר שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל וכו' כך פירושם כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב שם דינו לבקר משפט אע\"פ שאירע תקלה על ידו לא היו גוזרים המלך לא דן ולא דנין אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידן יש לנו רשות לגזור שלא דן ולא דנין אותו והכי קאמר כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם. ומה שאמר רבינו כבר בארנוהו בפ\"א מהל' סנהדרין וכתב רבינו במלכי בית \n", + "דוד ומעידין עליהם ולא כתב שהם יעידו משום דלא גרעו מכהן גדול שאינו מעיד לשום אדם אלא למלך ואני מסתפק אם מה שאינו מעיד הוא דוקא כשאינו עדות שמפריש בה מן האיסור או בעדות נפשות וכדאמרינן גבי צורבא מרבנן או אפילו בהני ומדברי רבינו פ\"א מהלכות עדות משמע דבכ\"ג לא שני לן בין עדות ממון לשאר עדויות דבכולהו אינו מעיד בשאינו למלך וכמ\"ש שם וא\"כ כ\"ש למלך: \n\n" + ], + [], + [ + "המבטל גזירת המלך וכו'. בסנהדרין סוף פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ט) על מה שכתוב וילך עמשא להזעיק את יהודה ויותר וגו' אמרו עמשא אכין ורקין דרש אשכחינהו דפתיח להו במסכתא אמר כתיב כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יכול אפי' ד״ת ת״ל רק חזק ואמץ ופירש״י רקין מעוטין שאם בא המלך לבטל ד״ת אין שומעין לו: \n", + "ומה שכתב אפילו במצוה קלה. מהכא נמי נפיק דממעט ת\"ת כל ד\"ת במשמע אפי' מצוה קלה ואפשר דבשום דוכתא מייתי ליה בהדיא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "שכל האמור בפרשת מלך וכו'. פ\"ב דסנהדרין (דף כ':) אמר רב יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רב אמר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם כתנאי ר' יוסי אומר כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רבי יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם ופירש\"י בפרשת מלך בספר שמואל בניכם ובנותיכם יקח וכיוצא בהם. רב אמר לא נאמרה פרשה דשמואל אלא לאיים עליהם שתהא אימת מלכם עליהם אבל אינו מותר לעשות. ופסק רבינו שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו משום דהלכה כשמואל בדיני וכן בפלוגתא דתנאי ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי: \n\n" + ], + [], + [], + [ + "נשים בכתובה וכו'. בפ\"ב דסנהדרין (דף כ\"א.) מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה ובקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין זו היא גירסת רבינו והיא גירסת ספרים שבידינו ואע\"פ שרש\"י כתב בפירוש התורה על פסוק ולבני הפלגשים שפלגש היא בקידושין בלא כתובה כבר חלק עליו שם הרמב\"ן וכתב שהגירסא האמתית היא פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ורבינו כתב בראש הלכות אישות שקודם מתן תורה היה פוגע אדם אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה וזו היא הנקראת קדשה משנתנה תורה נאסרה הקדשה וכתב עליו הראב\"ד אין זו קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת אבל המתיחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא פלגש הכתובה בפסוק וכתב שם ה\"ה ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פלגשים קידושין בלא כתובה עכ\"ל. ולא עלה בלבו לעיין בפרק זה דה\"ק רבינו בהדיא דפלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ומאחר שרבינו סובר שהבא על פנויה שלא לשם קידושין לוקה כמ\"ש א\"כ הדיוט אסור בפלגש: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל הרוגי המלך וכו'. בסנהדרין סוף פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח ע״ב) תנו רבנן הרוגי המלכות נכסיהם למלך הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין רבי יהודה אומר אף הרוגי מלכות נכסיהם ליורשים ופסק כת״ק: \n", + "וכל הממלכות וכו'. פרק שני דסנהדרין (דף כ':) תנו רבנן אוצרות מלכים למלך ושאר ביזה שבוזזין מחצה מלך מחצה לעם ועוד שם במשנה כל העם בוזזים ונותנין לפני המלך ונוטל חלק בראש ופירש\"י חלק בראש חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "ואי זו היא מלחמת מצוה וכו'. סוף פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ד ע״ב) תנן במה דברים אמורים (שחוזרין מן המערכה אותם שהזכיר) במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה ובגמ' אמר רבא מלחמת יהושע לכבש ד״ה חובה מלחמות בית דוד לרווחא ד״ה רשות כי פליגי למעוטי עכו״ם דלא ליתו עלייהו מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות. ויש לתמוה על רבינו שקרא למלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק מצוה ולא קראה חובה: \n\n" + ], + [ + "מלחמת מצוה אינו צריך וכו'. בפ\"ק דסנהדרין (דף ב') תנן אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א ובפ\"ב (דף כ':) נמי תנן גבי מעלות המלך ומוציא למלחמת הרשות ע\"פ ב\"ד של ע\"א משמע אבל למלחמת מצוה אינו צריך רשות בית דין: \n\n" + ], + [ + "ופורץ לעשות לו דרך וכו'. משנה בפ\"ב דסנהדרין גבי מעלות המלך ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחה בידו דרך המלך אין לה שיעור ומפרש רבינו שפורץ לעשות לו דרך היינו שאינו מעקם הדרכים וכו': \n\n" + ], + [], + [], + [ + "כל הארצות שכובשין וכו' והוא שכבשן אחר כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה. בספרי סוף פרשת והיה עקב: \n\n" + ], + [ + "ואלכסנדריא בכלל האיסור. בפרק בתרא דסוכה (דף נ\"א:) אמרי אאינשי אלכסנדריא דקטלינהו אלכסנדר מוקדון מ\"ט איענוש משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור אתו הרי בהדיא דאלכסנדריא בכלל האיסור: \n\n" + ], + [ + "מותר לחזור לארץ מצרים וכו'. כתב סמ\"ג דגרסינן בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטי' ולכבש הארץ: \n\n" + ], + [ + "אסור לצאת מארץ ישראל לחו\"ל. יתבאר בסמוך. \n", + "ומ\"ש אלא ללמוד תורה וכו'. בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ג) תניא ואם היה כהן מיטמא בחו\"ל לדון ולערער עם העכו\"ם וכו' וללמוד תורה ולישא אשה ונתבאר שם שאפילו יש בא\"י מי שילמדהו יוצא אחר רבו לחו\"ל שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד: \n", + "ומה שכתב ולהציל מן העכו\"ם. הוא לדון ולערער עם עכו\"ם שכתבתי בסמוך: \n", + "ומה שכתב ויחזור לארץ. כלומר אבל אפילו לשום אחד מאלו הדברים לא יצא לח\"ל להשתקע שם ולמד כן מדאמרינן בסוף כתובות (דף קי\"א) ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דרבי חנינא א\"ל מהו למיחת וליבמה אמר ליה אחיו נשא עכו\"ם ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו ומשמע מהאי עובדא דאפילו לישא אשה אינו יכול לצאת וקשה אהא דפ\"ק דע\"ז דיוצא לישא אשה ומתרץ רבינו דהא דשרינן בפ\"ק דע\"ז היינו כשדעתו לחזור והא דאמרינן בסוף כתובות דאסור דהיינו כשאין דעתו לחזור וכן תירצו התוספות בפ\"ק דע\"ז. \n", + "ומ\"ש אבל יוצא הוא לסחורה נתבאר בסמוך: \n", + "אבל לשכון בחו״ל וכו'. בבתרא ס״פ הספינה (בבא בתרא דף צ״א) ת״ר אין יוצאין מא״י לח״ל אא״כ עמדו סאתים בסלע ומשמע ליה לרבינו דהיינו שוה דינר חטים בשני דינרים מדאמרינן בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ״ב:) רבי יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע: \n", + "במה ד\"א כשהיו המעות מצויות וכו'. שם על הברייתא שכתבתי בסמוך אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר אפילו עמדו ד' סאין בסלע יוצאין דאמר ר' יוחנן נהירנא כלומר זכורני כד הוו קיימן ד' סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריה מדלית איסר פרשב\"ם אבל מעות ביוקר שהפרקמטיא זלה מאד. והוי יודע דבברייתא שכתבתי בסמוך מסיים בה אמר רשב\"א x אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדו סאה בסלע לא יצא וכיון דלא תני רשב\"א אומר משמע דלפרושי מילתיה דת\"ק אתא וא\"כ צריך טעם למה לא כתב רבינו חילוק זה ונראה לי דמדאמר רבי יוחנן לא שנו אלא מעות בזול וכו' משמע דס\"ל דליתא לדרשב\"א דאם איתא הכי הל\"ל לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר אפילו עמדו ד' סאין בסלע ואפילו מוצא ליקח יוצאין ומדלא תנא הכי שמע מינה ליתא לדרשב\"א: \n", + "ואף על פי שמותר לצאת וכו'. שם בסוף הברייתא שכתבתי בסמוך וכן היה רשב\"י אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מא\"י לח\"ל ומשמע לרבינו דכיון דגדולי הדור היו מסתמא לא יצאו אלא כשחזק הרעב באופן שהיו יכולין לצאת כפי הדין ואפילו הכי נענשו וה\"נ אמרינן בתר הכי אמר ריב\"ק ח\"ו שאפילו מצאו סובין לא יצאו ואלא מפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו: \n\n" + ], + [ + "גדולי החכמים וכו'. בסוף כתובות (דף קי\"ב) רבי אבא מנשק כיפי דעכו כלומר סלעים שבעכו שחצי העיר היתה בתחום א\"י כמו שכתבו שם התוספות וז\"ש רבינו מנשקין על תחומי א\"י היינו עכו שהיתה סוף תחום א\"י ואיתא תו התם ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרא שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו: \n\n" + ], + [ + "אמרו חכמים וכו'. שם (דף קי\"א) מימרא דר\"א ופירש\"י בל יאמר שכן חליתי כלומר אל יתרעם לומר צר לי כי כולם נשואי עון: \n", + "אפילו הלך בה וכו'. שם מימרא דר' ירמיה ברבי אבא א\"ר יוחנן: \n", + "וכן הקבור בה וכו'. שם מימרא דרב ענן: \n", + "ואינו דומה וכו'. שם עולא הוה רגיל דהוה סליק לא\"י נח נפשיה בחוצה לארץ אתו אמרו ליה לר\"א אמר אנת עולא על אדמה טמאה תמות אמרו לו ארונו בא פירוש לקברו בא\"י אמר להם אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה: \n", + "ואעפ\"כ גדולי החכמים וכו'. וכן מצינו בימי חכמי הגמרא כדאיתא בפרק ואלו מגלחין: \n\n" + ], + [ + "לעולם ידור וכו'. ברייתא כלשון רבינו שם (דף ק\"י:) ומסיים בה מי אמר ליה לדוד לך עבוד אלהים אחרים אלא לומר לך כל הדר בחו\"ל כאילו עובד ע\"ז ופירש\"י וכי מי אמר לו לדוד כן אלא מפני שהיה צריך לברוח ולצאת מארץ ישראל אל מלך מואב ואל אכיש: \n", + "ומ\"ש ובפורענות הוא אומר וכו'. איתא התם נמי דר\"א כי סליק לא\"י אמר פלטי לי מחדא כלומר מקללה אחת דכתיב והיתה ידי על הנביאים החוזים שוא וכו' ואל אדמת ישראל לא יבאו: \n", + "כשם שאסור וכו'. שם (דף קי\"א) אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מא\"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות ולעיל מהא (דף ק\"י:) אמרינן דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא\"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם ורבינו כתב המימרא דאסור לצאת מבבל לשאר ארצות ואף א\"י בכלל ומשמע התם בגמרא דאמוראי בתראי נמי הכי ס\"ל: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אבל שבעה עממין ועמלק וכו'. כתב הראב\"ד זה שיבוש אלא שיכול לומר השלימו לקבל המצות עכ\"ל. טעמו לומר שבעה עממין ועמלק אף ע\"פ שהשלימו ורצו לקבל עליהם מס ועבדות הורגין אותם. אלא שאפשר לטעון בעד רבינו ולומר שבכלל השלימו הוא קבלת שבע מצות שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים: \n\n" + ], + [ + "שלשה כתבים שלח יהושע וכו'. בירושלמי בפ\"ו דשביעית שלשה פרסטגיות שלח יהושע לא\"י עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה וכו': \n", + "אם כן מפני מה הערימו וכו'. ולשון רבינו אינו מבואר יפה בנוסחת ספרינו ובסמ\"ג מצאתי ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום והיא נוסחא נכונה שחשבו שמי שלא בא להשלים בפעם ראשונה כששלח לכל השבעה עממין לא יקבלו אח\"כ שום עם מהם: \n", + "וכתב הראב\"ד א\"א כל זה שבוש שלא שלח להם יהושע וכו'. טעמו מפני שהוא ז\"ל סובר שמה שאמרו שלח יהושע עד שלא יכנסו לארץ היינו לומר שמשיכנסו לארץ שוב אין מקבלין אותם ורבינו סובר דלא אמרו עד שלא יכנסו לארץ אלא לומר אימתי שלח להם אבל לאו למימרא שאחר שיכנסו לארץ לא יקבלו אותם דאין טעם למה ימנעו מלקבלם אחר שיכנסו לארץ: \n", + "כתב הראב\"ד [לעיל ה\"א] א\"א אין שואלין למלחמת הרשות אלא שיהיו למס עכ\"ל. כלומר ואין צורך שיקבלו עליהם שבע מצות: \n", + "והואיל ובטעות נשבעו וכו'. הכי אמרינן בגיטין פ' השולח (גיטין דף מ״ו) דכיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עילווייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם ופירש״י שלא יאמרו העכו״ם עברו על שבועתן: \n\n" + ], + [ + "לפי שנאמר עמך ישב וכו'. כתבו הגהות מיימון שנאמר לא תדרוש וכו' כתב רא\"ם בד\"א בדרישת שלום דאסור אבל תשלומי שלום מותר כגון אם עשו עמך חסד מותר לפקדם לשלום שנאמר וימת מלך בני עמון וימלוך חנון בנו תחתיו ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש כאשר עשה אביו עמדי חסד וישלח דוד לנחמו עכ\"ל. ויש לתמוה על זה שאמרו חז\"ל במדרש [שלא כהוגן עשה דוד בזה]: \n\n" + ], + [ + "כשצרין על עיר וכו'. כתב סמ\"ג דאיתא בספרי: \n\n" + ], + [ + "ולא במצור בלבד וכו'. בקמא פרק החובל (בבא קמא דף צ״א:) אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצציה ושקיל וטרי אהא ומייתי ראיה מקרא דרק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אלמא דמשמע ליה לגמרא דההוא קרא אפילו שלא במצור משתעי ואמרינן נמי פירקא קמא דקידושין (דף ל״ב) רב הונא קרע שיראי באפי רבה בריה למחזי אי קפיד אי לא קפיד ומקשה התם והא עבר משום בל תשחית ובשבת פרק מפנין (שבת דף קכ״ט) אהא דאמרינן התם דאמוראי היו שורפים כסאות מעולות ביום הקזה לחממם ופריך והא עבר משום בל תשחית אלמא דשלא במצור נמי איכא לאו דבל תשחית: \n", + "אבל קוצצין אותו וכו'. שם (דף צ\"ב) שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי אכיל טעים בהו טעמא דחמרא א\"ל מאי האי א\"ל ביני גופני קיימי אמר מכחשי בגופני כולי האי למחר אייתי לי מקורייהו ופירש\"י מקור שלהם ועיקרן כלומר קצוץ אותם ומייתי נמי התם דרב חסדא נמי עבד כה\"ג: \n", + "ומה שכתב או מפני שמזיק בשדה אחרים. בפרק ב' דבתרא (דף כ\"ה:) תנן מרחיקין את האילן מן הבור חמשה ועשרים אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה וכו' אם הבור קדמה קוצץ ונותן הדמים הרי דקתני קוצץ וליכא לאוקומה באילני סרק דוקא דהא חרוב ושקמה לאו אילני סרק נינהו ואע\"ג דאמרינן בההוא פירקא (דף כ\"ו) דרבה בר רב חנן הוו להו הנהו דיקלי אמיצרא דפרדסא דרב יוסף וכו' והוו מזקי ליה וא\"ל זיל קוץ א\"ל והא ארחיקי לי וא\"ל הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן א\"ל הני מילי אילן לאילן וגפנים לגפנים אבל אילן לגפנים בעינן טפי א\"ל אנא לא קאיצנא דאמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסיר למקצייה וכו' מר אי ניחא ליה ליקוץ דמשמע דאיסורא דרב אפילו במזיק בשדה אחרים הוא ל\"ק דהכי קאמר ליה לדידי דס\"ל דסגי בהאי הרחקה לא מיקרי מזיק ואסיר למקצייה מר דס\"ל דבעי הרחקה טפי שרי למקצייה ואי ניחא ליה ליקוץ: \n", + "ומה שכתב או מפני שדמיו יקרים. בפרק החובל (ב\"ק דף צ\"א:) אהא דאסרינן התם למיקץ אילן עושה פירות אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר: \n\n" + ], + [ + "כל אילן סרק וכו'. ברייתא בפרק החובל רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כגון שהזקין וכמו שיתבאר בסמוך כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק כלומר דדריש מייתורא דהוה ליה למכתב רק עץ אשר לא עץ מאכל הוא: \n", + "וכן אילן וכו'. כבר כתבתי בסמוך הברייתא דתניא בהחובל רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל ומפרש רבינו אילן שידעת שהיה עץ מאכל מתחלה ועתה הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט ואמרינן נמי התם אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצציה מיתיבי כמה יהא בזית ולא יקצצנו רובע שאני זיתים דחשיבי: \n\n" + ], + [ + "ולא האילנות בלבד וכו'. שבת פרק רבי אליעזר דאורג (דף ק\"ה:) המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שכך אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו עבוד עבודה זרה ועובד. \n", + "ומה שכתב ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם: \n\n" + ], + [ + "צרין על עיירות של עכו\"ם וכו'. בפ\"ק דשבת (דף י\"ט) ת\"ר אין צרין על עיירות של עכו\"ם פחות מג' ימים קודם השבת ואם התחילו אין מפסיקין וכן היה שמאי אומר עד רדתה אפילו בשבת ועכ\"פ יש כאן טעות סופר וכן צריך להגיה כמו שכתב הוא עצמו ז\"ל בספ\"ב מהלכות שבת צרין על עיירות של עכו\"ם שלשה ימים קודם לשבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת. \n", + "ומה שכתב בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות. כתב שם ה\"ה שכך מפורש בספרי: \n\n" + ], + [ + "כשחונים חונים וכו'. ברייתא ספ\"ק דעירובין (דף י\"ז) ר\"י בן תימא אומר אף חונים בכל מקום ובמקום שנהרגו שם נקברים ומפרש בגמ' דהיינו אע\"ג דאית ליה קוברים דלאו מת מצוה הוא: \n\n" + ], + [ + "ארבעה דברים פטרו במחנה וכו'. משנה שם ד' דברים פטרו במחנה מביאים עצים מכל מקום ופטורים מרחיצת הידים ומדמאי ומלערב ובגמ' פריך אהא דמביאים עצים דמתקנת יהושע היא ומאי רבותיה דמחנה ומשני התם בהיזמי והיגי הכא בשאר עצים אי נמי התם במחוברים הכא בתלושים אי נמי התם בלחים הכא ביבשים וסובר רבינו דהכי פירושיה שלשה חילוקין יש בין תקנת יהושע למה שפטרו במחנה דאילו תקנת יהושע לא היתה אלא בהיזמי והיגי ומחוברים ולחים כדאיתא פרק מרובה (בבא קמא דף פ':) אבל במחנה פטרו אפילו בשאר עצים ואפילו תלושים ואפילו יבשים. ועל מה ששנינו פטורים מרחיצת ידים אמרו בגמרא לא שנו אלא מים ראשונים אבל האחרונים חובה ופירש שם הטעם לפי שמים אחרונים הם משום סכנת מלח סדומית. ועל מה ששנינו שפטורים מלערב אמרו דבי רבי ינאי לא שנו אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבין לפי שהם דבר תורה ואין כח ביד חכמים לפוטרן. \n", + "ומה שכתב וכשם שפטורים וכו'. אפשר שלמדו ממאי דתנן פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ד:) כל היוצאין להציל חוזרין למקומן ואמרינן בגמרא שחוזרין בכלי זיינן למקומן: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "אחד מלחמת מצוה וכו' ממנין כהן לדבר וכו': כתב הראב\"ד א\"א אפשר להיות זה וכו'. ולא ידענא מאי אתא לאשמועינן דהא משנה שלימה היא וכתב רבינו בפרק זה בד\"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה: \n", + "ומ\"ש ומושחין אותו בשמן המשחה: \n\n" + ], + [ + "שתי פעמים מדבר וכו'. בסוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ב) ת״ר פעמיים מדבר עמהם אחת בספר פירש״י כשיוצאין מארצם ואחת במלחמה בספר מה הוא אומר שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו במלחמה מה הוא אומר אל ירך לבבכם וכו' ומפרש רבינו דמאי דקאמר בספר מה הוא אומר וכו' היינו שאומר להם מי האיש אשר נטע כרם וכו' שיהו מוכנים כשישמעו דבריו שנית במלחמה יחזרו להם: \n\n" + ], + [ + "עת שעורכין המערכות וכו' עד ושוטר אחר משמיע לכל העם. שם (דף מ\"ג) ת\"ר ודברו השוטרים יכול דברים של עצמן כלו' שלא יהא כהן אומרם אלא השוטרים כשהוא אומר ויספו השוטרים דמשמע שדבר זה הם מוסיפים משלהם הרי דבר של עצמן אמור כלומר שהדבר הזה לבדו הן מוסיפין על של כהן הא מה אני מקיים ודברו השוטרים בדברי משוח מלחמה הכתוב מדבר הא כיצד כהן מדבר ושוטר משמיע ומסיק בגמרא מונגש עד ודברו כהן מדבר וכהן משמיע מודברו עד ויספו כהן מדבר ושוטר משמיע מויספו ואילך שוטר מדבר ושוטר משמיע ומפרש רבינו כהן מדבר וכהן משמיע שמשוח מלחמה מדבר וכהן אחר משמיע וכן מפרש שוטר מדבר ושוטר משמיע ששוטר אחד מדבר ושוטר אחר משמיע: \n\n" + ], + [ + "ואחר שחוזרין וכו' עד מחופתה. משנה שם (דף מ\"ד). ודע ששם במשנה אומר מעמידין זקיפין מלפניהם ואחרים מאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם ופירש\"י מעמידין זקיפין מלפניהם בראשם של צד המלחמה מעמידין בני אדם גבורים מזומנין לכך שאם יפול אחד מן הנלחמים יעמידוהו ויזקיפוהו ויגבירו את אנשי הצבא בדברים ואם היה רבינו מפרש כן היה כותב שמעמידין אלו הזקיפין כמו בפירש\"י אלא היה מפרש זקיפין אנשים גבורים עומדים על עמדם זקיפים מצד זה ומצד זה וכשילין של ברזל בידיהם או שלא היה גורס אלא מעמידין זקיפין מאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם ומפרש זקיפין כמ\"ש לדעתו: \n\n" + ], + [ + "אחד הבונה בית לישיבתו וכו' עד ומרפסת. משנה שם אלא שחסר בלשון רבינו בית התבן שחוזר עליה ואפשר שטעות סופר הוא: \n", + "ומה שכתב בית שאין בו ארבע אמות על ארבע. ברייתא בריש סוכה (דף ג'): \n", + "ומה שכתב או הגוזל בית. ברייתא פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג:): \n\n" + ], + [ + "אחד הנוטע כרם וכו' עד או חמשה אילני סרק. משנה שם. ודע שמה שכתב ואחד המבריך ואחד המרכיב הברכה והרכבה שהיא חייבת בערלה המשנה לא הזכירה אלא המבריך והמרכיב סתם אלא שבגמרא רמו אמתני' מדתניא שמבריך ומרכיב פטורין ותירצו כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ומפרש רבינו דמתני' בהרכבת והברכת איסור כלומר שחייבת בערלה ואי זו חייבת ואי זו פטורה נתבאר בדברי רבינו פ\"י מהלכות מעשר שני ונטע רבעי וטעם הדבר שכיון שחייבת בערלה הוה ליה כנוטע אילן מחדש: \n", + "ומ\"ש או גזל כרם. נראה שלמד כן מהברייתא שהזכרתי בסמוך האומרת שהגוזל את הבית אינו חוזר וכן ראוי להיות הדין בכרם: \n", + "ומ\"ש וכן כרם של שני שותפין. שם מימרא דרב פפא. וא\"ת למה לא כתב רבינו שבית של שני שותפין אין חוזרין עליו וילמוד מדין כרם של שני שותפין שהזכירו בגמרא כשם שלמד דין הגוזל כרם מדין הגוזל בית. וי\"ל שנים שאמרו בגמרא דהיינו טעמא דכרם של שני שותפין אין חוזרין עליהם משום דכל חד וחד לא קרינן ביה כרמו המיוחד לו כלומר שאין לך בה גפן שאין לשנים חלק בה אבל בית של שני שותפין לא שייך ביה האי טעמא דמסתמא יש לכל אחד מקום מיוחד להשתמש בו ושפיר קרינן ביה ביתו אי נמי דעד כאן לא גמר רבינו דין גוזל כרם מדין גוזל בית אלא משום דראב\"י דייק לה מדכתיב ולא חנכו שהוא מיעוטא חנכו לזה ולא לאחר פרט לגוזל בית והדר דריש ולא חללו פרט למבריך ומרכיב כשאינו חייב בערלה ומשמע לרבינו דכיון דראב\"י מהדר למעוטי מחללו מבריך ומרכיב ולא חש למעוטי גוזל כרם דהא גלי לן דממעטינן ליה מחנכו והרי מחללו וה\"ק ראב\"י אומר חללו לזה ולא לאחר ומלבד דאית לן למעוטי שפיר גוזל כרם אית לן נמי למעוטי מבריך ומרכיב ולכך השוה רבינו דין גוזל כרם לדין גוזל בית: \n\n" + ], + [ + "אחד המארס את הבתולה וכו' עד כולן חוזרין. משנה וברייתא שם. והוי יודע שמה \n", + "שכתב ומת אחד מהם ענינו אפילו מת במלחמה וכך הוא בברייתא בנסחאות שבידינו ועכ\"פ כך היא דעת רבינו שהרי משנה שלימה שנינו אפילו שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו: \n", + "קדש אשה מעכשיו וכו'. טעם הדבר פשוט דכיון דאמר מעכשיו איגלאי מילתא דקודם בואו במלחמה אירס אשה ולא לקחה אבל אם לא אמר מעכשיו הוה ליה כאילו עכשיו אירסה ולא כל הימנו שאחר שהוא במלחמה יארס אשה לפטור עצמו ולא דמי למת אחיו במלחמה דתנן התם שחוזר ובא לו דהתם לא עשה מעשה לפטור עצמו מהמלחמה: \n\n" + ], + [ + "המחזיר את גרושתו וכו' עד אינו חוזר. משנה וברייתא שם: \n\n" + ], + [], + [ + "(ט-י) כל אלו שחוזרין וכו' עד ושמח את אשתו אשר לקח. משניות שם: \n\n" + ], + [ + "ולעבור עליו בשני לאוין. בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ד) ומאחר דכתיב לא יעבור לא יצא בצבא למה לי לעבור עליו בשני לאוין: \n\n" + ], + [], + [], + [], + [ + "מי האיש וכו'. משנה שם ר\"ע אומר הירא ורך הלבב כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה ר\"י הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה שמתירא מן העבירות שבידו וכו' ר' יוסי אומר אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' זהו הירא ורך הלבב ואמרו בגמרא דאיכא בין ר' יוסי לר\"י הגלילי עבירה דרבנן דלר\"י הגלילי חוזר עליה ולר\"י אינו חוזר ומ\"מ לדברי שניהם עבירה דאורייתא חוזר עליה ופסק רבינו כר\"ע ואמרינן נמי בגמרא דמודה ליה ר\"י הגלילי בההיא משום דכתיב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו אלא דס\"ל דאיש הירא היינו ירא מעבירות שבידו: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "חלוצי צבא וכו'. בפ\"ק דחולין (דף י\"ז) ובתים מלאים כל טוב א\"ר ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי וגירסת רבינו נראה שהיא קדלי דחזירי והם ערפי החזירים כלומר וסיפיה דקרא ואכלת ושבעת. וסובר רבינו היינו דוקא היכא דלא שכיח ליה היתרא באותה שעה אבל אי שכיח קמיה היתרא לית ליה למישבק היתרא ולמיכל איסורא ולכן \n", + "כתב אם ירעב ולא ימצא מה יאכל. ואין כוונתו במי שהוא מסוכן מחמת רעבון דהא פשיטא ואפילו אינו מחלוצי צבא נמי אלא כשתאב לאכול ולא שכיח ליה היתרא וכמו שכתבתי וסובר ג\"כ שקדלי דחזירי לאו דוקא אלא ה\"ה לכל איסור מאכלות: \n\n" + ], + [ + "וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו וכו'. כתבו התוספות בקידושין (דף כ\"ב) ד\"ה שלא ילחצנה דפלוגתא דרב ושמואל היא בירושלמי דלרב מותרת בביאה ראשונה מיד ואסורה בביאה שניה עד אחר כל המעשים ולשמואל אפילו בביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים ופסק רבינו כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל אבל כתב סמ\"ג דבירושלמי דשבת איפליגו רב ור' יוחנן דלרב יפת תאר מותרת בביאה ראשונה מיד ובביאה שנייה עד אחר כל המעשים ולר\"י אפילו ביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים וכיון שכן ה\"ל לרבינו לפסוק כר\"י דקי\"ל כוותיה לגבי רב. וי\"ל דפסק רבינו דביאה ראשונה מותרת משום דגמ' דידן סבר הכי דאמרינן בפ\"ב דסנהדרין תמר בת יפת תאר היתה שנאמר ועתה דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס\"ד בת נשואין הואי אחתיה מי הות שריא ליה אלא ש\"מ בת יפת תואר היתה ואי ס\"ל לגמרא דיפת תואר אסורה עד לאחר כל המעשים היאך היתה תמר מותרת לאמנון והרי אחותו מאביו היתה שהרי אחר כל המעשים חשיבא גיורת וליקוחין יש לו בה אלא ודאי ס\"ל לגמרא דביאה ראשונה מותרת מיד ודוד בא על מעכה קודם עשיית המעשים ונתעברה מיד מתמר ולכך לא היתה חשובה בת דוד והיתה מותרת לאמנון דבנך הבא מן העכו\"ם אינו קרוי בנך וכיון דסתם גמרא דידן סבר הכי כוותיה פסקינן: \n", + "ומ\"ש אם תקפו יצרו. הכי תניא בפ\"ק דקידושין (דף כ\"א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע: \n", + "ומ\"ש שנאמר וראית בשביה. אריש מילתיה דשרי יפת תואר מביא ראיה מוראית בשביה: \n", + "ומ\"ש ואסור לבעול אותה ביאה שנייה. כבר נתבאר דאפילו מאן דשרי ביאה ראשונה אוסר ביאה שניה עד אחר כל המעשים: \n\n" + ], + [ + "אין אשת יפת תואר וכו' עד שנאמר והבאתה אל תוך ביתך. ברייתא פ\"ק דקידושין (דף כ\"ב) ומפרש רבינו שלא ילחצנה במלחמה היינו לבא עליה מיד אלא יכניסנה לעיר ואחר כך יבעול: \n\n" + ], + [ + "הכהן מותר וכו'. שם (דף כ\"א:) איבעיא להו כהן מהו ביפת תאר וכו' רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה כולי עלמא לא פליגי דשרי וכו' כי פליגי בביאה שנייה וכו' איכא דאמרי בביאה שנייה כ\"ע לא פליגי דאסיר וכו' כי פליגי בביאה ראשונה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. \n", + "ומ\"ש מפני שהיא גיורת. כך אמרו שם: \n\n" + ], + [ + "וכיצד דין ישראל וכו'. ברייתא ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ז:) ובכתה את אביה ואת אמה במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד ורבינו שלא כתב כן נראה שלא היתה נסחא שלו כן ועל כל פנים אפילו לפי נסחאותינו אין פירוש הברייתא שמותר לבא עליה מיד דהא בעינן להמתין שלשה חדשים וכמו שיתבאר בסמוך: \n", + "וכן בוכה על דתה. שם (דף מ\"ח) תנו רבנן ובכתה את אביה ואת אמה ר' אליעזר אומר אביה אביה ממש אמה אמה ממש כלומר ולא ע\"ז ר' עקיבא אומר אביה ואמה זו ע\"ז וכן הוא אומר אומרים לעץ אבי אתה ופסק רבינו כרבי עקיבא: \n", + "ומגדלת את צפרניה. שם פלוגתא דר' אליעזר ורבי עקיבא בועשתה את צפרניה אם פירושו תקוץ או תגדל ופסק כר' עקיבא שמפרש דהיינו תגדיל: \n\n" + ], + [ + "וצריכה להמתין וכו'. שם ירח ימים ירח שלשים יום רשב\"א אומר צ' יום ירח ל' ימים ל' ואח\"כ ל' מתקיף לה רבינא אימא ירח ל' ימים ל' ואח\"כ כי הני קשיא ואע\"ג דלא פסקינן כרבינא משום דשום חד מהני תנאי לא ס\"ל כוותיה מכל מקום מאחר דלדידיה בעי ק\"כ יום פסקינן כרשב\"א דאמר צ' יום דהא רבינא מודה דבעינן צ' והבו דלא להוסיף עלייהו ובר מן דין שלשה חדשים צריכה להמתין כדי להבחין בין זרע קדוש לשאינו קדוש. וא\"ת הא שרינן ליה ביאה ראשונה מיד בלא הבחנה י\"ל דאותו זרע נמי אינו קדוש דבנך הבא מן העכו\"ם אינו קרוי בנך: \n\n" + ], + [ + "לא רצתה להתגייר וכו'. דימה רבינו דינה לדין העבד כדאיתא פרק החולץ (יבמות דף מ״ח:) ונתבאר בדברי רבינו פרק חמישי מהלכות עבדים: \n\n" + ], + [ + "נתעברה מביאה ראשונה וכו'. זה פשוט וכבר הזכרתיו בפרק זה. \n", + "ומ\"ש אלא ב\"ד מטבילין אותו. הוא כדאיתא פ\"ק דכתובות (דף י\"א) גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין ופירש\"י אם אין לו אב ואמו מביאתו להתגייר והא נמי הכי הוא דאין ולד זה בן הישראל כלל דבנך הבא מן העכו\"ם אינו קרוי בנך ועוד יתבאר דין זה בתשלום פ\"י מהלכות אלו בעזרת שוכן שמים: \n", + "ומה שכתב ותמר וכו'. כך אמרו בפרק שני דסנהדרין (דף כ\"א) וכתבתי המאמר בארוכה פרק זה: \n\n" + ], + [ + "יפת תואר שלא וכו' וכן עיר שהשלימה וכו' שכל עכו״ם וכו'. בסנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ז) רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרו על שבע מצות בן נח נהרג. וצ״ע מנא ליה לרבינו דכל י״ב חדש מקיימין אותה ועודנה עובדת עבודה זרה דכי אמרינן בהחולץ דעבד שלא רצה למול מגלגלין עמו י״ב חדש היינו כשקבל עליו שבע מצות כנראה מדברי רבינו פ״א מהל' מילה: \n\n" + ], + [ + "משה רבינו לא הנחיל וכו'. בסנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ט) א״ר יוחנן עכו״ם שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה ולא להם. \n", + "ומ\"ש אבל אם לא רצה וכו'. הוא מאי דאמרי' בכמה דוכתי שהיו מקיימין גר תושב: \n", + "וכן צוה וכו'. כבר כתבתי בסמוך דכולהו תלמידי דרב אמרי על ז' מצות בן נח נהרג: \n", + "והמקבל אותם וכו'. ברייתא פרק בתרא דע\"ז (דף ס\"ד:) אי זהו גר תושב כל שקבל עליו ז' מצות שקבלו עליהם בני נח ופסק רבינו כחכמים ומשמע ליה דע\"כ ל\"פ רבנן ור\"מ אלא אי בעי שיקבל עליו ז' מצות או סגי בשלא לעבוד ע\"ז אבל לכ\"ע צריך שיקבל בפני ג' חברים: \n", + "וכל המקבל עליו וכו'. שם (דף ס\"ג) אמר רבה בר בר חנה א\"ר יוחנן גר תושב שעברו עליו י\"ב חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות לומר דהרי הוא כשאר עכו\"ם דלא מעלין ולא מורידין כדאיתא פ\"ב דע\"ז ונתבאר בדברי רבינו בפרק [ד' מהל' רוצח וריש פ\"י מהל' ע\"ז] וזה כיון שקבל עליו למול ולא מל הרי הוא כמין האומות: \n\n" + ], + [ + "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן וכו'. פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בפרק חלק (סנהדרין דף ק\"ה) דלרבי אליעזר אומות העולם אין להם חלק לעולם הבא ולרבי יהושע אית להו ופסק כרבי יהושע. \n", + "ומה שכתב והוא שיקבל וכו'. נראה לי שרבינו אומר כך מסברא דנפשיה ונכוחה היא: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "על ששה דברים וכו'. פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) ת״ר על שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם ע״ז וג״ע וש״ד וגזל ואבר מן החי ודריש להו התם מקרא דויצו ה' אלהים על האדם ואמרינן בתר הכי (דף נ״ט:) אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו ת״ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע מהכא שאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי שמי שמצווה על אבר מן החי משמע דכשאינו מן החי מותר לו וכיון דלאדם הראשון לא הותר לו בשר כלל לא היה צריך לצוותו על אבר מן החי וזהו שכתב \n", + "רבינו על ששה דברים נצטוה אדם וכו' הוסיף לנח אבר מן החי ואע\"ג דמייתי סתם כולהו שבע מצות מויצו ה' אלהים וההוא קרא באדם כתיב הא משמע מדברי רבינו דההוא קרא אסמכתא בעלמא ולא שבקינן מימרא דרב יהודה דמשמע מינה דאדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי משום אסמכתא בעלמא והא דלא מני רבינו שנצטוה אדם שלא לאכול בשר משום דמצות נוהגות לדורות קא מני שאינה נוהגת לדורות לא קא מני: \n", + "והוא התפלל שחרית וכו'. כתב הראב״ד א״א כן היה ראוי לומר וכו'. טעם הראב״ד משום דכתיב באברהם ויתן לו מעשר מכל ואפשר לומר לדעת רבינו דבאברהם לא אשכחן שעישר ממונו והתם דוקא עישר השלל הבא לידו ולא בתורת מעשר אלא לפי שכבדו מלכי צדק בהוצאת לחם ויין וברכו ורצה לתת לו מעשר השלל אבל יצחק הוא הראשון שעישר ממונו לשם מעשר כפי דרשת חכמים ז״ל בויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים. ודעת רבינו שכל אלו המצות מעצמם עשאום ולכן לא הזכיר נצטוה רק במילה. וענין התפלות האלו שתקנו האבות כך מפורש בברייתא ר״פ תפלת השחר (ברכות דף כ״ו:). אמנם \n", + "מ\"ש ובמצרים נצטוה עמרם צ\"ע היכי מייתי לה: \n\n" + ], + [ + "בן נח שעבד ע״ז וכו'. ברייתא בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) בע״ז דברים שב״ד של ישראל ממיתין עליהם בן נח מוזהר עליהן אין ב״ד של ישראל ממיתין עליהם אין בן נח מוזהר עליהם וא״ר פפא דאתא למעוטי גיפוף ונישוק ופריך עלה גיפוף ונישוק דמאי אילימא כדרכה בר קטלא הוא אלא למעוטי שלא כדרכה: \n\n" + ], + [ + "בן נח שברך וכו'. בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ו) ת״ר איש מה ת״ל איש לרבות את העכו״ם וכו' והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם זו ברכת השם א״ר יצחק נפחא לא נצרכה אלא לרבות הכינויין ואליבא דר״מ דתניא וכו' יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות כל הכינויין ת״ל איש כי יקלל אלהיו מ״מ דברי ר״מ וחכ״א על שם המיוחד במיתה ועל הכינויים באזהרה ופליגא דר' מיאשא דאמר רבי מיאשא בן נח שברך את השם בכינוי לרבנן חייב. ופירש״י ואליבא דר״מ מתוקמא דמחייב ישראל על הכינויין מהאי קרא ואתי איש איש להשוות עכו״ם וישראלים בכך. ופליגא דרבי מיאשא הא דאמר ר' יצחק נפחא לרבות את הכינויין ואליבא דר״מ דמשמע הא לרבנן פטור בן נח על הכינויין פליגא דר' מיאשא דאיהו סבר אע״ג דאמרי רבנן על הכינויין באזהרה בישראל מיהו עכו״ם חייב מיתה. ופסק רבינו כר' מיאשא לגבי ר' יצחק נפחא וצ״ע למה: \n\n" + ], + [ + "בן נח שהרג וכו'. שם (דף נ\"ז:) משום רבי ישמעאל אמרו (בן נח נהרג) אף על העוברים וכו' דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזה אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו ופסק רבינו כרבי ישמעאל משום דתנא דפליג עליה דריש מהאי קרא שמיתת בני נח בחנק ורבינו סובר שהוא בסייף וכמו שיתבאר בהלכות וממילא קם הלכתא כרבי ישמעאל: \n", + "וכן אם הרג טריפה וכו': וכן אם הרג רודף וכו'. שם (דף נ\"ז) אהא דתניא גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהם כלומר שאינו ממש גזל אלא דומה להן עכו\"ם בעכו\"ם ועכו\"ם בישראל אסור וישראל בעכו\"ם מותר אמרינן כיוצא בו דש\"ד לא תני פירש\"י משום דאין שפיכות דמים שאינו חייב לגמרי או מותר לגמרי וכו' אמר אביי אי משכחת דתניא ר' יונתן בן שאול היא דתניא ר' יונתן בן שאול אומר רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו כלומר באחד מאיבריו של רודף כגון נקטע ידו או רגלו ולא הציל אלא הרגו נהרג עליו ומשמע לרבינו דליכא מאן דפליג על ר\"י ואביי ה\"ק אי משכחת מאן דתני כיוצא בו דשפיכת דמים רבי יונתן היא דאשכחנא ליה דאיירי בהא אבל אה\"נ דליכא מאן דפליג עליה. ועל מה שכתב \n", + "רבינו מה שאין כן בישראל כתב הראב״ד קשיא ליה אבנר. והענין הוא דאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ט) ויטהו יואב אל תוך השער אמר ר״י שדנו דין סנהדרין אמר ליה מ״ט קטלתיה לעשאל עשאל רודף הוה היה לך להצילו באחד מאיבריו לא יכילי ליה ופשטו של מאמר זה מורה כדברי הראב״ד אבל רבינו נראה שסובר דלאו דין גמור קאמר ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לאו דין גמור קאמר אלא מלשון שער קא דייק כמו אל שער מקומו ואסמכתא בעלמא הוא ותדע דהא לא קאמר התם דקבלו עדים בדבר ותו התראה לא אשכחן דהות ותו אטו משום אומד הדעת דבדופן חמישית כוונת ליקום בי דינא ולקטליה לאבנר אלא ע״כ לא היה מחוייב מיתה מן הדין ואע״ג דאמרינן התם דכי דייניה ליואב וטעין הני טענתא א״ל ליזיל אבנר מאי טעמא קטלתיה לעמשא לא משום שנתפייסו באותה טענה על הריגת אבנר אלא מפני שהיה להם טענות אחרות כנגדו אמרו לו כן ותדע דהא אמר קרא אשר פגע בשני אנשים צדיקים ואם אבנר היה חייב מיתה כפי הדין היכי קרי ליה צדיק. ולפי דעתי גם הראב״ד לא נעלם ממנו כל זה אלא שתפס פשט המאמר ואמר דקשיא ליה אבנר ולא אמר זה אינו שהרי אבנר נהרג מפני שהיה לו להציל ולא הציל אלא ודאי הרגיש דיכול לתרוצי כדתריצנא. ומ״מ תמהני על הראב״ד למה בפ״א מהלכות רוצח שכתב רבינו אבל אין ב״ד ממיתין אותו לא כתב הא דקשיא ליה מאבנר. וי״ל שסמך על מ״ש כאן: \n\n" + ], + [ + "שש עריות וכו'. שם (דף נ\"ח) תניא על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ר' אליעזר אומר אביו אחות אביו אמו אחות אמו כלומר וכ\"ש אחותו מאביו או מאמו ר\"ע אומר אביו אשת אביו אמו אמו ממש ודבק ולא בזכר באשתו ולא באשת חבירו והיו לבשר אחד וגו' יצאו בהמה וחיה שאין נעשים בשר אחד ושקלי וטרו בגמרא אביו זו אשת אביו ואימא אביו ממש היינו ודבק ולא בזכר אימא אשת אביו היינו באשתו ולא באשת חבירו אימא לאחר מיתה וכו' אמו אמו ממש היינו באשתו ולא באשת חבירו כלומר וליכא לאוקומה לאחר מיתת אביו דהיינו אשת אביו ומשני אמו מאנוסתו וסובר רבינו דכי אמרינן ודבק ולא בזכר לאו מודבק לחוד מפיק לה אלא מודבק באשתו כלומר מדמדבר באשה משמע דוקא אשה ולא בזכר ומדלא קאמר ודבק באשה אלא באשתו מפקינן אשתו ולא אשת חבירו ובתר הכי אמרינן לאקשויי לר' עקיבא תא שמע וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי מכלל דבת האם אסורה ותסברא אחותו הויא בת אחיו הואי וכיון דהכי הוא לא שנא מן האב ולא שנא מן האם שריא אלא התם הכי קאמר ליה קורבא דאחוה אית לי בהדה מאבא ולא מאימא ואעפ\"כ פוסק רבינו בהא כר' אליעזר משום דפשטיה דקרא מסייע ליה ואע\"ג דשני ר' עקיבא לא ניקום ונסמוך אשינויא דחיקא. ועם כל זה נשאר לי מקום עיון והוא שברייתא זו הובאה שם אהא דתני ר' מאיר התם כל ערוה שב\"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה וסבר ר\"מ הכי והתניא וכו' ופירש\"י וכן התוס' דפריך מדתניא באותה ברייתא שבן נח מוזהר על אשת אביו וחמותו ומשני לא קשיא הא ר\"מ אליבא דרבי אליעזר הא רבי מאיר אליבא דר' עקיבא דתניא על כן יעזוב איש וגו' וכמו שכתבתי למעלה ופירש\"י דהא דקתני דכל ערוה שב\"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה אתיא כר' עקיבא דכל מאי דיליף מהאי קרא היינו חייבי מיתות ומינייהו יליף לכל חייבי מיתות ומעתה ה\"ל לרבינו לפסוק כר\"מ אליבא דר' עקיבא דכל ערוה שב\"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליהם כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה דר\"מ למימר דלא סבר ר' עקיבא הכי וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "וחייב על הזכור וכו'. שם (דף נ\"ד:) ת\"ר זכור לא עשו בו קטן כגדול בהמה עשו בה קטנה כגדולה ופירש רב ותניא כוותיה דהכי קאמר זכור לא עשו ביאה פחות מבן תשע כבן תשע שאינו חייב עליו עד שיהא בן ט' ואפשר לומר שכוונת רבינו להשוות בן נח לישראל בדין הזכור כשם שהשוה אותו בדין הבהמה. \n", + "ומה שכתב וחייב על הזכור בין קטן בין גדול כלומר קטן מבן י\"ג גדול בן י\"ג או שאע\"פ שבבהמה דינו שוה לשל ישראל בזכור דינו חלוק משל ישראל ואפילו על פחות מבן תשע חייב ואם זאת כוונתו צ\"ע מהיכא מפיק לה: \n", + "ואין הורגין הבהמה וכו'. שם (דף נ\"ה:) בעיא דלא איפשיטא ופוסק רבינו דלא קטלינן לה מספיקא: \n\n" + ], + [ + "אין בן נח חייב וכו'. שם (דף נ\"ח:) מימרא דרבי אליעזר ומתרץ לה רבא דהכי קאמר עכו\"ם שהערה באשת חבירו פטור ואיתא בההוא פירקא (דף נ\"ז:) ת\"ר איש איש לרבות את עכו\"ם שמוזהרים על העריות כישראל והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר זה ג\"ע התם בעריות דידהו והכא בעריות דידן דקתני סיפא בא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל וכו' למאי הלכתא אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנערה המאורסה כלומר ישראלית לדידהו לית להו דדיינינן כדינא דידן ופריך אבל אשת איש בדינא דידהו דיינינן להו והתניא בא על נערה מאורסה נדון בסקילה על אשת איש נדון בחנק ואי בדינא דידהו סייף הוא אמר רב נחמן בר יצחק מאי א\"א דקתני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה דלדידהו לית להו דיינינן להו בדינא דידן דתני ר' חנינא בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ופירש\"י בעולת בעל יש להם דכתיב והיא בעולת בעל ולא כתיב והיא אשת איש אלמא הנך מת משום בעילתו של בעל ולא מפני קידושין וחופתו וסובר רבינו דכיון דבא על עריות ישראל מאיש איש דכתיב גבי ישראל הוא דנפקא לן הרי הוא כישראל להתחייב על ערות ישראל ולישנא דרבא נמי דיקא דאמר בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור ולא קאמר שבא על הערוה דלשתמע אפי' ערות ישראל. אלא דקשה לי כשאמרו למאי הלכתא אמרת דאם בא על עריות ישראל נדון בדיני ישראל לישני שלא כדרכה. ויש לומר דעדיף טפי למימר דאתא להוסיף ערוה כגון נערה המאורסה או נכנסה לחופה ולא נבעלה מלאוקומי בשלא כדרכה. והוי יודע דלפום מאי דסבירא לי אין לך ערוה שלא יתחייב עליה בן נח שלא כדרכה אלא אשת חבירו לחוד והיינו דלא נקט בן נח שבא על עריות דידיה שלא כדרכה פטור אלא ודאי אשת חבירו דוקא ועוד אדמייתי התם באשתו ולא באשת חבירו ודבק ולא שלא כדרכה כלומר דכיון שאינה נהנית לא אתיא לאידבוקי ביה והשתא אינך עריות דלא סמיכי לודבק לא דרשינן בהו האי דרשא וממילא מחייב עלייהו שלא כדרכה נמי: \n\n" + ], + [ + "בן נח שייחד שפחה לעבדו וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה מאימת אמר רב נחמן מדקרי לה דביתא דפלניא אימת התרתה אמר רב הונא משפרעה ראשה בשוק. ופירש רש\"י מאימת חשיב מיוחדת לו מדרגיל למקרייה ליה בנות העיר. רביתא דפלניא ילדתו של פלוני עבד, מאימתי התרתה שלא תקרא מיוחדת לו אם תבא להפקיר עצמה. משתפרע ראשה בשוק שהיו רגילות אף העכו\"ם הנשואות שלא לצאת בראש פרוע: \n\n" + ], + [ + "בן נח חייב על הגזל וכו'. ברייתא שם (דף נ\"ז) על הגזל גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן עכו\"ם בעכו\"ם ועכו\"ם בישראל אסור וישראל בעכו\"ם מותר ואמרו שם בגמרא דבדין הוא דליתני חייב אלא משום דבעי למיתני סיפא ישראל בעכו\"ם מותר תנא רישא אסור. ופירש\"י על הגזל כך הוא מצות בני נח גנב וגזל וכן יפת תואר דהוי נמי גזל שגוזלין את אשתו במלחמה וכן כיוצא בהם שאינן ממש גזל אלא דומין להם עכ\"ל. ומדקתני הכא וכן יפת תואר דמשמע דכי אזהר להו על הגזל אכולהו גווני אזהר בין דממון בין דנפשות בין בגזל בין גניבה ואע\"פ שכתב רבינו או גונב נפש לאו למימרא דדוקא גונב אבל לא גוזל נפש אלא לרבותא נקטה דיפת תואר מסתמא גזל היא וכמו שפירש\"י וגם שם איסור שבהם הוא גזל ולכך כתב רבינו או גונב נפש: \n", + "ומ\"ש או הכובש שכר שכיר וכו'. שם אהא דתניא וכן כיוצא בהם דבעי גמרא כיוצא בו דגזל מאי היא ואמרו דהיינו פועל בכרם ודחי אימת אי בשעת גמר מלאכה היתרא הוא אי לאו בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא כלומר וגזל הא תנא ליה רישא אלא אמר רב פפא לא נצרכה אלא לפחות משוה פרוטה ודחי עכו\"ם בעכו\"ם כיוצא בהן כיון דלאו בני מחילה נינהו גזל מעליא הוא. ופירש\"י עכו\"ם בעכו\"ם כיוצא בו בתמיה וגבי עכו\"ם בעכו\"ם מוציא פחות משוה פרוטה מכלל פרוטה וקרי כיוצא בו בגזל ולאו גזל ממש עכ\"ל. אלא אמר רב לא נצרכה אלא בכובש שכר שכיר. ופירש\"י דגזל לא הוי אלא כחוטף דבר מיד חבירו כלומר ולהכי קרי להא כיוצא בו: \n", + "ומ\"ש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו. כלומר שהוא הדין אם כבש שכר בהמתו או כליו דשכר שכיר לאו דוקא אלא כל כובש ממון שחייב גזל מיקרי בבני נח: \n", + "ומ\"ש רבינו מה שאין כן בישראל. נ\"ל דהיינו שאין חיובם משום גזלן אלא כובש שכר שכיר איכא ביה לאו דלא תעשוק שכר וגו' ופועל שלא בשעת מלאכה מוחרמש לא תניף נפקא וכמבואר בדברי רבינו פרק י\"ב מהלכות שכירות: \n", + "ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה וכו'. מימרא דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בפרק בתרא דע\"ז (דף ע\"א:): \n\n" + ], + [ + "ומותר הוא בדם מן החי. פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ט) תנו רבנן אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי רבי חנינא בן גמליאל אומר אף הדם מן החי מ״ט דר' חנינא בן גמליאל קרי ביה בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ורבנן ההוא למישרא אבר מן החי דשרצים הוא דאתא ומפרש לקמן מאי תלמודא כלומר היכי משמע מהאי קרא דממעט שרצים אמר רב הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן כלומר דדם שרצים לא הוזהרו ישראל עליו משום דם אלא משום שרץ כדאיתא בכריתות ופוסק רבינו הלכה כת״ק דאינו חייב על דם מן החי וכיון דההוא דמו איצטריך למישרי שרצים ובן נח לא נאסר בדם ממילא מותר אפילו לכתחלה בדם מן החי: \n", + "כתב הראב\"ד א\"א ומן העוף. ועל מ\"ש \n", + "רבינו אבל העוף יראה לי וכו' כתב הראב״ד נראה לי שזה טעות סופר וראוי להיות אבל השרץ. ושתי ההשגות ענין אחד הם והוא שהראב״ד סבר דלא שני לן באבר מן החי בין בהמה וחיה ועוף בבני נח כי היכי דלא שאני לן בישראל כדאיתא בפרק גיד הנשה וכמו שאבאר אבל השרץ אין חייבים על אבר מן החי ממנו כמבואר בפרק ד' מיתות וכמו שכתבתי בבבא שקודם זו ולכן לדעת הראב״ד צריך להגיה בדברי רבינו אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה או מן העוף אבל השרץ יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו ולפי הגהת הראב״ד קשה על דברי רבינו איך כתב אבל השרץ יראה לי דהא גמרא ערוכה היא בפרק ד' מיתות וכמו שכתבתי בבבא שקודם זו ונ״ל טעם דברי רבינו גרסינן בפרק גיד הנשה (חולין דף ק״א:) ת״ר אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין ובין טהורים דברי רבי יהודה ורבי אלעזר וחכ״א אינו נוהג אלא בטהורים רבי מאיר אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ואמרינן בתר הכי אמר רב גידל אמר רב מחלוקת בישראל אבל בבן נח ד״ה מוזהר על הטמאים כטהורים תניא נמי הכי אבר מן החי בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורים בלבד וכו' אמר רב שיזבי אף אנן נמי תנינא אכל אבר מן החי ממנה אינו סופג ארבעים ואין שחיטתה מטהרתה במאי אילימא בישראל פשיטא דאין שחיטה מטהרתה אלא לאו בבני נח מכלל דאסיר. ופירש״י אף אנן נמי תנינא במס' טהרות דבן נח מוזהר [על הטמאים] דהתם קאמר י״ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וכך וכך בנבלת עוף טמא וזו היא אחת מהן. אכל אבר מן החי מעוף טמא קמיירי אינו סופג. ודעת רבינו דרב שיזבי הכי מפרש למתני' דכולה בבן נח משתעי וה״ק אכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעים כלומר אין עונשין אותו ב״ד אבל איסורא מיהא איכא ואם שחטה ועדיין היא מפרכסת לא יצאה עדיין מידי אבר מן החי עד שתמות ואע״ג דבבן נח ליכא ספיגת ארבעים האי אינו סופג את הארבעים דנקט אשגרת לישן הוא כלומר אין ב״ד עונשין אותו וכיון דאוקמוה למתני' דטהרות דקתני אכל אבר מן החי אינו סופג את הארבעים בבן נח משמע ליה לרבינו דבן נח בעוף איסורא הוא דאיכא אבל מיתה ליכא כדקתני אינו סופג את הארבעים כמו שכתבתי וליכא למימר דהיינו דוקא בעוף דהא לגבי בן נח לא שנא לן בין עוף טמא לטהור ומשום דר' מני בר פטיש אוקי התם מתני' דטהרות רישא דקתני אינו סופג את הארבעים בישראל וסיפא דקתני אין שחיטתה מטהרתה בבן נח ולדידיה נשאר דין העוף בבני נח על דין בהמה וחיה וכיון דליכא הכרע כמאן הלכתא לכך לא מלאו לבו של רבינו לפסוק סתם שאין בן נח נהרג על העוף אבל כתב יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו כך נ״ל להעמיד דברי רבינו. ואם תאמר והא בפרק ד' מיתות מיעטו שרצים מקרא ואם איתא עוף נמי הוה ליה למעוטי. ויש לומר דכי ממעטינן התם שרצים היינו לומר דמותרים אפילו לכתחלה אבל עופות נהי דאינו נהרג על אבר מן החי דידהו מכל מקום איסורא איכא כיון דלא אימעיטו מקרא: \n\n" + ], + [ + "ומ״ש אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה וכו'. יתבאר בסמוך מהיכא נפקא ליה ומ״מ ק״ל דבפ' גיד הנשה (חולין דף ק״ב:) איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש דאר״י בשר מן החי אינו חייב עליו משום אבר אלא משום בשר בשדה טריפה ולריש לקיש חייב עליו משום אבר מן החי ורבינו בפרק ד' ופרק ה' מהלכות מאכלות אסורות פוסק כר״י דאינו חייב על בשר מן החי אלא משום טריפה והא ודאי בני נח לא הוזהרו על הטריפה והיאך כתב כאן דבן נח נהרג עליו וצ״ע: \n\n" + ], + [ + "השוחט את הבהמה וכו'. בחולין פרק העור והרוטב (חולין דף קכ״א) תני רב אושעיא ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח ואפשר שעל ברייתא זו סמך רבינו כשכתב בבא שקודם זו שבשר הפורש מן החי אסור לבני נח ומכל מקום צריך עיון במה שכתבתי שם: \n\n" + ], + [ + "כל שאסור וכו'. כוונת רבינו לומר דשני דברים אסורים לבני נח ומותרים לישראל, אחד שישראל אין חייבין משום אבר מן החי אלא בטהורים ובני נח בין טהורים בין טמאים, שני שישראל כיון שנשחטה בבהמה רוב שנים אין בה משום אבר מן החי ואילו לבני נח כל זמן שהיא מפרכסת יש בה משום אבר מן החי וכבר כתבתי בפרק זה פלוגתא דתנאי באם אבר מן החי נוהג אף בטמאים ורבינו פסק בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות כרבנן דאינו נוהג אלא בטהורים והיינו לישראל אבל לבני נח כבר כתבתי בזה הפרק מימרא דרב גידל אמר רב דאמר דלבני נח כ״ע מודו דמוזהר על הטמאים כטהורים והדין השני ג״כ כבר כתבתי בבבא שקודם זו תני רב אושעיא שאבר ובשר הפורשים ממפרכסת ששחט בה רוב שנים שאסור לבני נח משום אבר מן החי. אך ק״ל שרבינו כותב דין זה סתם ולא מפליג בין בהמה טהורה לטמאה ואילו בהעור והרוטב אמרינן בהדיא שחותך בשר מבהמה טהורה קודם שתצא נפשה שאחד עכו״ם ואחד ישראל אינו אסור עליהם משום אבר מן החי ובפרק השוחט (חולין דף ל״ג:) איכא מ״ד שכל זמן שבהמה טהורה מפרכסת אסורה לבני נח משום אבר מן החי ואסיקנא התם תניא דלא כוותיה אחד עכו״ם ואחד ישראל מותרים בו ואם כן הוה ליה לרבינו לפרש חילוק זה וצ״ע: \n", + "אחר כך מצאתי להרשב\"א שכתב בתורת הבית וז\"ל לזמן עכו\"ם על בני מעים אי נמי על בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אם בהמה טהורה דבת שחיטה היא ונשחטה על ידי ישראל דבן שחיטה הוא מותר אבל בבהמה טמאה ואפילו על ידי ישראל ואי נמי בבהמה טהורה ועל ידי עכו\"ם בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אסור לזמן עליו את העכו\"ם ואפילו לאחר שתצא נפשה של בהמה ואע\"פ שהרמב\"ם לא כתב כן שהוא פסק בספר שופטים דלישראל שרי ולעכו\"ם אסור ולא ידעתי טעם לדבריו שבאותה ברייתא מפורש כן כדאיתא בפרק העור והרוטב עכ\"ל: \n\n" + ], + [ + "וכיצד מצווין הן על הדינין וכו'. ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כך נצטוו בני נח ומפרש רבינו שאין מצות דינין בבני נח אלא להושיב דיינים לדון בשש מצות שלהם. אבל הרמב״ן בפירוש התורה בפרשת וישלח כתב שהדיינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינה להושיב דיינים בלבד אבל צוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהם בענין הדינין שנצטוו ישראל ונהרג עליהם אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או הדליק גדישו וחבל בו ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינים גם בכל עיר ועיר בישראל ואם לא עשו כן אינם נהרגין שזו מצות עשה בהם ולא אמרו אלא אזהרה שלהם זו היא מיתתן ולא תקרא אזהרה אלא המניעה וכך דרך הגמרא בסנהדרין עכ״ל. ולשון הגמרא יש בו פנים גם לרבינו ואין להאריך: \n", + "ועל מ\"ש רבינו ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם וכו' השיג הרמב\"ן בפרשה עיין שם: \n", + "ובן נח שעבר וכו'. שם (דף נ\"ז) רב הונא ורב יהודה וכולהו תלמידי דרב אמרו על שבע מצות בן נח נהרג: \n", + "ומ\"ש בסייף. הוא שם פלוגתא דתנאי שברייתא אחת אומרת בסייף וברייתא אחרת אומרת בחנק ופסק רבינו כמ\"ד בסייף משום דסוגיין דגמרא כוותיה ריהטא דכי שקלינן וטרינן אבן נח שבא על עריות ישראל אמרינן אבל א\"א בדינא דידהו דיינינן להו והתניא בא על א\"א נדון בחנק ואי בדינא דידהו סייף הוא אמר רב נחמן בר יצחק מאי א\"א דקתני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא דבין סתם גמרא בין רב נחמן בר יצחק סבירא ליה כמ\"ד בסייף ופרק ארבע מיתות בדוכתי אחריני ובפרק בן סורר נמי אוקימנא לרבי שמעון כמ\"ד בחנק ולרבנן כמ\"ד בסייף והא ודאי כדרבנן נקטינן: \n", + "ובן נח וכו'. שם אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב ופירש\"י מפי איש ע\"י דיין איש או עד איש עכ\"ל. ושיעור לשון הברייתא כך הוא בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד ואפילו קרוב: \n\n" + ] + ], + [ + [ + "בן נח ששגג וכו'. דברי רבינו תמוהים בעיני טובא \n", + "במ\"ש רוצח בשגגה אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואין לו עיר מקלט אבל ב\"ד אין ממיתין אותו דאי כשהרג ישראל מיירי הרי נהרג הוא עליו כמבואר בדברי רבינו פ\"ה מהלכות רוצח ואי כשהרג את בן נח גולה הוא לערי מקלט כמבואר בפרק הנזכר וכדמשמע מאלו הן הגולין (דף ט') וצ\"ע: \n", + "במה דברים אמורים בשגג וכו' אבל אם ידע וכו'. מכות פרק אלו הן הגולין (מכות דף ט') אמר רבא דהא דתניא גר ועכו״ם שהרגו נהרגין כלומר ואין גולין היינו באומר בלבו מותר להרוג ולא נאסר מעולם וחשיב ליה רבא קרוב למזיד. ורבינו פוסק כוותיה אע״ג דרב חסדא ואביי פליגי עליה ואמרי דאומר מותר אנוס הוא אי משום דרבא בתרא הוא לגבי רב חסדא ולגבי אביי נמי הא קיימא לן כרבא ואי משום דר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן ס״ל כוותיה דאמר שבן נח נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד: \n\n" + ], + [ + "בן נח שאנסו וכו'. סנהדרין ס״פ בן סורר (סנהדרין דף ע״ד) בעו מיניה מרבי אמי בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם וכו' מאי הוי עלה אמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדוני בית רמון והוא נשען על ידי בהשתחויתי וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא. כך נראה שהיה גירסת רבינו וגם התוס' כתבו שהיא גירסא נכונה הענין שמאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד עבודה זרה א״ל לאלישע לדבר הזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי וכתיב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו ואם איתא דמוזהר הוה ליה למימר בצנעא מותר ובפרהסיא אסור אלא אמר ליה סתם לך לשלום אלמא דאפילו בפרהסיא אינו מוזהר: \n\n" + ], + [ + "בן נח שנתגייר וכו'. ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ״ז:) תני גבי גר טבל ועלה הרי הוא כישראל למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר קרינן ביה וקדושיו קדושין וכיון דכישראל מומר הוא ודאי אם ישנו תחת ידינו או יהיה ישראל לכל דבריו או יהרג: \n", + "ואם היה קטן וכו'. בפ\"ק דכתובות (דף י\"א) אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב\"ד וכו' אמר רב יוסף הגדילו יכולים למחות ואסיקנא התם אליביה דכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות כלומר ואם מיחה הרי הוא כישראל מומר או יהיה ישראל לכל דבר וכמו שנתבאר בסמוך. וכתבו המפרשים דרב הונא לא קאמר שיהו ב\"ד מצווים לחזר ולמול את העכו\"ם מעצמם אלא שאם בא התינוק מעצמו או שהביאתו אמו או שעשו כן ב\"ד מעצמן מהני. ועל דעת ב\"ד היינו שיהיו ג' בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריך ג' והם נעשים לו כאב והרי הוא גר על ידם ומגעו ביין כשר. ומ\"ש רב יוסף שאם הגדילו יכולים למחות היינו אפילו נתגיירו עם אביהם יכולים למחות ולומר אי אפשנו להיות גרים וחוזרין לסורן ואין לב\"ד לענשן ואפילו ידנו תקיפה ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר. והקשה הר\"ן דמדאמרינן אם הגדילו יכולין למחות אלמא מחאה דקטנות לאו מחאה היא וכיון דאמרינן שאם הגדיל שעה אחת שוב אינו יכול למחות היאך אפשר לצמצם שימחה מיד שיגדיל, ותירץ דנהי דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצה אחר כך אין מחאתו כלום אפילו הכי מהני לענין דלאחר שיגדיל אם עמד במחאתו מהני אי נמי דכי אמרינן דכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות היינו כשגדל בדת משה ויהודית. והוי יודע דהתם בגמרא אביי ורבא אותבוה לרב יוסף ואעפ\"כ פסק רבינו כוותיה משום דהא דאותבוה לאו משום דלא סבירא להו כוותיה אלא לברורי מתניתין דלא תקשי ליה ועוד דלאביי קושיא דרבא לאו כלום היא ולרבא קושיא דאביי לאו כלום היא כדאיתא התם בגמרא וכיון שכן נקטינן כרב יוסף: \n", + "ומ\"ש רבינו לפיכך אם בא ישראל על קטנה וכו'. כך אמרו שם בגמרא: \n\n" + ], + [ + "בן נח שבירך את השם. סנהדרין פ' בן סורר (סנהדרין דף ע״א:) אמר רבי חנינא בן נח שבירך את השם ואח״כ נתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו ותניא נמי התם בן נח שהכה את חבירו ובא על אשת חבירו ונתגייר פטור עשה כן בישראל ונתגייר חייב ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני דינו ומיתתו בעינן והאי דינו אשתני מיתתו לא אשתני בשלמא רוצח מעיקרא סייף והשתא סייף אלא א״א מעיקרא סייף והשתא חנק וכו' קלה בחמורה מישך שייכא. ופירש״י הואיל ונשתנה דינו דאילו מעיקרא נידון בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה ואילו עביד השתא בעינן סנהדרין של כ״ג והתראה ועדים. נשתנית מיתתו דכל מיתת בני נח בסייף ואילו עביד השתא בעי למדייניה בסקילה והוא לא איחייב בהא מיתה הילכך פטור. שהכה את חבירו הרג דהוי בסייף וכן בא על אשת חבירו פטור משום דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא. עשה כן בגיותו לישראל כגון שהרג את ישראל או בא על א״א ישראל ונתגייר חייב דאי עבד השתא בר קטלא הוא ואע״ג דנשתנה דינו לדון בעדה ובעדים והתראה אי הוה עביד השתא מיתתו לא אשתני דרוצח נמי השתא בסייף וכו'. קלה בחמורה מישך שייכא כלומר וכו' אין כאן שינוי מיתה דיש בכלל מיתה חמורה מיתה קלה וכיון דמעיקרא הוי סייף דחמירא והשתא מיתת חנק קלה בכלל מיתה זהו הוה ויותר היה ראוי לו מתחלה אבל ברכת השם מעיקרא הוה סייף דקל והשתא סקילה דחמירא עכ״ל: \n", + "ומה שכתב רבינו שהרי נשתנה דינו. אילו היה אפשר לפרשו דלא קאי אלא אבן נח שבירך את השם פטור וכדאמרינן בגמרא הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו הוה אתי שפיר אבל כיון שכתבו בבבא שהרג בן ישראל קשה לומר דקאי אבבא דרישא וגם א\"א לומר דקאי אבבא דהרג בן ישראל וכו' שהטעם שהוא חייב אינו מפני שנשתנה דינו אלא מפני שלא נשתנית מיתתו למיתה חמורה ממנה וצ\"ע: \n\n" + ], + [ + "כבר ביארנו וכו'. כל זה נתבאר בפרק הקודם ושם כתבתי מקומו בגמרא ולא שנאו רבינו אלא לחתום במחוייבי מיתה שבבני נח: \n\n" + ], + [ + "מפי הקבלה וכו'. בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ו:) גבי הא דמני ז' מצות שנצטוו בני נח רבי אליעזר אומר אף על הכלאים מותרים בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורים אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן ומפרש טעמא דידיה וסובר רבינו דאף ע״ג דלית הלכתא כרבי אליעזר משום דא״כ הוו להו שמונה מצות בני נח שהוא נהרג עליהם ואנן על שבע מצות בן נח נהרג אשכחן וכמ״ש בפרקים הקודמים אבל על שמונה מצות נהרג לא אשכחן מכל מקום כיון דשמואל מפרש (שם ס'.) למילתיה אלמא ס״ל דאסורין הן בכלאים אע״פ שאין נהרגין עליהם: \n", + "ועכו\"ם שהכה את ישראל וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר ר' חנינא עכו\"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וכו' וסובר רבינו שאע\"פ שחייב מיתה לשמים אינו נהרג וראיה מדשקלינן וטרינן באלו הן הגולין אם גר תושב שהרג את ישראל גולה או נהרג ואם איתא לשקול וליטרי בחובל בישראל אלא ודאי אע\"פ שחייב מיתה אינו נהרג וקרא דויפן כה וכה אסמכתא בעלמא הוא: \n\n" + ], + [ + "(ז-ח) המילה נצטוה בה אברהם וכו'. שם (דף נ\"ט:) מפורש דמילה לישראל נאמרה ולא לבני נח משום דמעיקרא לאברהם הוא דמזהר רחמנא ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם אתה וזרעך אין איניש אחרינא לא אלא מעתה בני ישמעאל ליחייבו כי ביצחק יקרא לך זרע בני עשו ליחייבו ביצחק ולא כל יצחק וכו' אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו האמר ר' יוסי בר אבין ואי תימא ר\"י בר חנינא את בריתי הפר לרבות בני קטורה ומפרש דהיינו בני קטורה וזרעם ולפיכך \n", + "כתב שהואיל ונתערבו היום וכו': \n\n" + ], + [ + "ומה שכתב ואין נהרגין עליה. משום דאשבע מצות אשכחן שנהרגין וכמו שקדם, אשמונה לא אשכחן: \n\n" + ], + [ + "עכו\"ם שעסק בתורה וכו'. שם (דף נ\"ט) אמר רבי יוחנן עכו\"ם שעסק בתורה חייב מיתה ואותבינן עליה מדתניא שאפילו עכו\"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככ\"ג ומשני התם בשבע מצות דידהו: \n", + "וכן עכו\"ם ששבת וכו'. שם (דף נ\"ח:) אמר ריש לקיש עכו\"ם ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אמר רבינא אפילו שני בשבת ופירש\"י עכו\"ם ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי וכו' אמר רבינא אפילו שני בשבת לא תימא שביתה לשום חובה קאמר ריש לקיש דלא ליכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או בע\"ש ששובתים בו הישמעאלים אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה אפילו יום שאינו בר שביתה וכו'. \n", + "ומ\"ש אבל אינו נהרג הוא משום דסבירא ליה דאינו נהרג אלא על שבע מצות ואע\"ג דבגמרא אמרו שעוסק בתורה הוא בכלל גזל דכתיב לנו מורשה ולא להם ולמ\"ד דדריש מורשה כמו מאורשה הוי בכלל עריות סובר רבינו שהן אסמכתות בעלמא וכן גבי עכו\"ם ששבת מקשה הגמרא ולחשבה גבי שבע מצות ומשני כי חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קא חשיב דאלמא דהוה בעי דנימנינהי בשבע מצות ואי הוה מני לה ודאי הוה מיקטל עלה כמו באינך סובר רבינו דה\"ק לימנייה בהדייהו למימר דאסורין בה קאמר אבל לא לענין קטלא דאינו נהרג אלא על שבע מצות ואפילו בהנהו איכא מ\"ד אינו נהרג על כולם כדאיתא בפ' ד' מיתות ומסתיין דנימא דהלכה כמ\"ד על שבע מצות נהרג ולא נוסיף עלייהו אלא כל אינך דאמרינן בהו חייב מיתה היינו חיוב מיתה לשמים בעלמא אבל אינו נהרג. כנ\"ל לדעת רבינו: \n\n" + ], + [ + "נתן צדקה וכו'. למד רבינו שמקבלין אותה ממנו מק\"ו מהעכו\"ם שמקבלין אותה מהם כמ\"ש רבינו בסמוך. \n", + "ומ\"ש הואיל והוא נזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו. פרק שני דפסחים (דף כ\"א:) אמרינן דבין ר\"מ ובין רבי יהודה סברי דיש להקדים נתינת נבילה לגר למכירת העכו\"ם אלא דלר\"מ אתא קרא דלגר אשר בשעריך להכי ולר\"י להא לא צריך קרא דכיון דגר אתה מצווה להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך והאי גר בגר תושב קאמר שקבל עליו שלא לעבוד ע\"ז ואוכל נבילות ובפירקא בתרא דע\"ז (דף ס\"ד ס\"ה) אמרינן רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבדרנא ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח לע\"ז א\"ל רב יוסף והתניא אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד ע\"ז כי תניא ההוא להחיותו כלומר לזונו ולפרנסו כעניי ישראל ולהצילו מכל צרה: \n", + "אבל העכו\"ם וכו'. בבתרא פ\"ק (דף י':) אמרינן דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקי דדינרי לקמיה דר' אמי ולא קבלינהו שדרתינהו לקמיה דרבא וקבלינהו [משום שלום מלכות] שמע ר' אמי איקפד וכו' ורבא משום שלום מלכות ור' אמי נמי משום שלום מלכות דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי אוה\"ע ורבא נמי לעניי אומות העולם יהבינהו ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה דלעניי אוה\"ע יהבינהו ומ\"מ משמע מהכא דאפילו למפלגינהו לעניי אוה\"ע לא שרי לקבל אלא משום שלום מלכות והתימה מרבינו שסתם את דבריו ואין לומר דיליף דאפילו שלא מפני השלום מותר לקבל מעובדא אחרינא דאיתא התם (דף ח') דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף א\"ל למצוה רבה ויהבינהו לפדיון שבויים שאע\"פ שהגמרא לא פירשה שם דמשום שלום מלכות קבלינהו כיון דבהאי עובדא דר' אמי פירשו דדוקא משום שלום מלכות ורב יוסף נמי לא אשכחן דקבל אלא מאימיה דשבור מלכא ודאי דמשום שלום מלכות הוא דקביל וצ\"ע: \n\n" + ], + [], + [ + "היה ישראל ועכו\"ם וכו'. ברייתא פרק בתרא דב\"ק (דף קי\"ג) ישראל ועכו\"ם שבאו לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו בדיני אומות העולם זכהו ואמור לו כך דיניכם: \n", + "שהרי מצווין אנו להחיותן וכו'. כבר נתבאר בסמוך: \n", + "וזה שאמרו חכמים וכו'. כך אמרו בסוף הניזקין (גיטין דף ס״ב) משמיה דרב וסובר רבינו דההוא לא איירי בגר תושב אלא בעכו״ם שלא קבל עליו שבע מצות: \n", + "אפילו עכו\"ם וכו'. ברייתא שם (דף ס\"א) ופירש\"י עם מתי ישראל לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל וכתב הר\"ן דלישנא לאו דוקא דה\"ה כשמצאו מתי עכו\"ם לבד שמתעסקים בהם מפני השלום וכן לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם וכתב דהכי משמע בתוספתא ובירושלמי וכתב עוד ומ\"מ לא שיהו קוברין אותם אצל ישראל דהא אין קוברין רשע אצל צדיק אלא לומר שמתעסקין עמהם: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(א-ג) המלך וכו'. הפרק הזה ושאחריו אמונות טובות בביאת משיחנו ואין לי לפרש בהם דבר רק במה שכתב \n", + "רבינו אל יעלה בדעתך וכו' עד שנהרג בעונות וכו'. וכתב הראב״ד א״א והלא בן כוזיבא היה אומר וכו'. ודברי הראב״ד אמת והכי איתא בפרק חלק (סנהדרין דף צ״ג:) אבל באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל אומר שנהרג על ידי א״ה וסובר רבינו דהא דאמרו פרק חלק אתיא דלא כשמואל דאמר אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות ורבינו סובר כשמואל וכמבואר בפרק שאחר זה ולכן כתב סברת המדרש. ומ״מ מה שכתב שר״ע היה נושא כליו צ״ע היכא מייתי לה: \n\n" + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "(ב-ג) אין בין העולם הזה לימות המשיח וכו'. מימרא דשמואל בפרק חלק (סנהדרין דף צ\"א:): \n", + "ואינו בא לא לטמא וכו'. בסוף עדיות איפליגו תנאי אם אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב או לא ופוסק רבינו כחכמים שאומרים שם שאינו בא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום ביניהם: \n", + "אמרו חכמים תיפח רוחם של מחשבי קצים. כך אמרו בפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ז:): \n", + "ובני לוי מטהר תחלה וכו'. פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע\"א) מימרא דרבי חמא בר חנינא: \n", + "הרי הוא אומר ויאמר התרשתא וכו'. בתוספתא דפ\"ק דכתובות אמרו עד עמוד כהן לאורים ולתומים כאדם שאומר לחבירו עד שיבוא משיח: \n", + "סליקו הלכות מלכים בס\"ד\n\n" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Torat Emet 363", + "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads" + ] + ], + "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Kessef Mishneh", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file