diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b8570bbeb50faaacc43bf27abf07856ca94ca141
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,128 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Blessings",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המברך ברכה שאינה צריכה כו'.</b> בפרק אין עומדין ומוכח מדברי הריב\"ש סי' ת\"ח דלאו דוקא במזכיר שם בן ד' דה\"ה נמי אלהינו אסור לאומרו יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאכל ושכח ולא בירך וכו'.</b> משנה ס\"פ אלו דברים. וכתב הרא\"ש וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותם פירות יברך. ומ\"ש על זה מרן וז\"ל ותמיה לי מילתא אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע\"פ שאינו מתאוה לאותם פירות למה לא יברך ע\"כ. דברים אלו אינם מובנים ודברי הרא\"ש נמוקם עמם דמשוה שתיה לאכילה ואי אפשר ליישב דברי מרן כי אם בט\"ס ודו\"ק. (א\"ה וצ\"ל למה יברך וכונת מרן דהבין בדברי הרא\"ש דאו או קתני דאם אינו תאב אע\"ג דרעב וכן אם רעב אע\"ג דתאב יברך ואהא תמיהא ליה דהיכא דרעב מאי איכפת לן אם אינו תאב. אבל איכא לפרושי דה\"ק אם אינו רעב וגם אינו תאב יברך לאפוקי תאב אע\"ג דאינו רעב או איפכא דלא יברך וק\"ל. ודע דמכאן הביא ראיה הריב\"ש סימן פ\"ב דיש לברך ברכת אירוסין אחר הקידושין אם לא בירך קודם כיון דשם ארוסה עליה ועיין מ\"ש הרב המחבר סוף פ\"ג מהלכות אישות): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והשותה פחות מרביעית וכו'.</b> שמעתי באומרים לי שעל שתיית הקאוו\"י מברכין לאחריו ואע\"פ שיש מתחלת השתיה עד סוף השתיה יותר מכדי שתיית רביעית או יותר מכדי אכילת פרס למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שאני הכא משום דדרך שתייתו בכך ומצטרף אף שיש יותר מכשיעור מתחלת שתיה ראשונה ע\"ס שתיה אחרונה. ולי נראה דחילוק זה ליתיה וראיה ממ\"ש רבינו ז\"ל בספ\"ח מהלכות שאר אבות הטומאה וז\"ל אשה שהיא ראשון לטומאה ומניקה את בנה הרי הבן טהור ולא גזרו עליו טומאה שאפילו תאמר שינק רביעית אפשר שיש מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס שהרי אינו יונק בבת אחת והרי גבי יניקה שדרך שתייתו בכך ואפ\"ה אמרו שאם יש מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף וזה פשוט. (א\"ה עיין בספר שיורי כנה\"ג ובני חייא סי' ר\"ד והרמ\"ז מהר\"ם ן' חביב בחידושיו לפרק יום הכפורים (דף י\"ב:) האריך בזה ומסיק כדברי הרב המחבר שלא לברך יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו ספיקו טהור כו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר ז\"ל ריש פ\"ד מהלכות בכורות ופי\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות ע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גמרו מלאכול מסלקין את השלחן כו'.</b> כתב מהר\"י ויי\"ל בחדושיו שיש להסיר פת שלם מן השלחן כשמברכין ברהמ\"ז והרב באר שבע בחידושיו לפרק חלק דחה דברים אלו דליכא קפידא אלא להביא פת שלם אבל להניח לא ואדרבא ראוי הוא להניח פת שלם ושכ\"כ בספר הזוהר פרשת תרומה יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>הביאו להם מים לנטילה כו'.</b> בר\"פ שלשה שאכלו אמרינן מים אחרונים בזמן שהן ה' מתחילין מן הגדול. וכתב מרן הב\"י סימן קפ\"א בשם הרשב\"א דבשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה וש\"מ דהא דאמרינן תכף לנטילה ברכה לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה. ועיין במ\"ש מרן סי' קכ\"ח בשם התוס' בשיעור תכיפה ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביאו לפניו שמן והדס מברך על ההדס וכו'.</b> פלוגתא דב\"ש וב\"ה בפרק כיצד מברכין ופסק כב\"ה וכן פסק הרי\"ף. ובגמרא אמרינן אמר ר\"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו' א\"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע. וכתב מרן שלא רצה לפסוק כר\"ג משום דלאו מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי ב\"ש. ואני תמיה דלא היה צריך לטעם זה דאפילו את\"ל דר\"ג היה מכריע גמור מ\"מ לא היה הלכה כמותו משום דכלל זה לא נאמר כי אם במשנה ולא בברייתא. הן אמת שקושיא זו היא על הרא\"ש ג\"כ דבפרק כיצד מברכין כתב כדברי מרן דהכרעת ר\"ג לאו הכרעה היא אלא שנתן טעם לדברי ב\"ש והרא\"ש עצמו בפ\"ק דקידושין עלה דשן ועין כתב בפירוש דכלל זה דהלכה כדברי המכריע לא נאמר בברייתא. ואולי דקושטא דמילתא נקטו דאף אם היתה הכרעה זו דר\"ג במתני' לא היתה הכרעה לפי שלא בא כי אם לתת טעם לדברי ב\"ש. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"א מהלכות בית הבחירה דין ח' באורך):      סליק הלכות ברכות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..842cc565e414c8aa66a7a2909328d0fd02e5c421
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,127 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Blessings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Blessings",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המברך ברכה שאינה צריכה כו'.</b> בפרק אין עומדין ומוכח מדברי הריב\"ש סי' ת\"ח דלאו דוקא במזכיר שם בן ד' דה\"ה נמי אלהינו אסור לאומרו יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאכל ושכח ולא בירך וכו'.</b> משנה ס\"פ אלו דברים. וכתב הרא\"ש וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב לאותם פירות יברך. ומ\"ש על זה מרן וז\"ל ותמיה לי מילתא אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע\"פ שאינו מתאוה לאותם פירות למה לא יברך ע\"כ. דברים אלו אינם מובנים ודברי הרא\"ש נמוקם עמם דמשוה שתיה לאכילה ואי אפשר ליישב דברי מרן כי אם בט\"ס ודו\"ק. (א\"ה וצ\"ל למה יברך וכונת מרן דהבין בדברי הרא\"ש דאו או קתני דאם אינו תאב אע\"ג דרעב וכן אם רעב אע\"ג דתאב יברך ואהא תמיהא ליה דהיכא דרעב מאי איכפת לן אם אינו תאב. אבל איכא לפרושי דה\"ק אם אינו רעב וגם אינו תאב יברך לאפוקי תאב אע\"ג דאינו רעב או איפכא דלא יברך וק\"ל. ודע דמכאן הביא ראיה הריב\"ש סימן פ\"ב דיש לברך ברכת אירוסין אחר הקידושין אם לא בירך קודם כיון דשם ארוסה עליה ועיין מ\"ש הרב המחבר סוף פ\"ג מהלכות אישות): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והשותה פחות מרביעית וכו'.</b> שמעתי באומרים לי שעל שתיית הקאוו\"י מברכין לאחריו ואע\"פ שיש מתחלת השתיה עד סוף השתיה יותר מכדי שתיית רביעית או יותר מכדי אכילת פרס למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שאני הכא משום דדרך שתייתו בכך ומצטרף אף שיש יותר מכשיעור מתחלת שתיה ראשונה ע\"ס שתיה אחרונה. ולי נראה דחילוק זה ליתיה וראיה ממ\"ש רבינו ז\"ל בספ\"ח מהלכות שאר אבות הטומאה וז\"ל אשה שהיא ראשון לטומאה ומניקה את בנה הרי הבן טהור ולא גזרו עליו טומאה שאפילו תאמר שינק רביעית אפשר שיש מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס שהרי אינו יונק בבת אחת והרי גבי יניקה שדרך שתייתו בכך ואפ\"ה אמרו שאם יש מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף וזה פשוט. (א\"ה עיין בספר שיורי כנה\"ג ובני חייא סי' ר\"ד והרמ\"ז מהר\"ם ן' חביב בחידושיו לפרק יום הכפורים (דף י\"ב:) האריך בזה ומסיק כדברי הרב המחבר שלא לברך יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו ספיקו טהור כו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר ז\"ל ריש פ\"ד מהלכות בכורות ופי\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות ע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גמרו מלאכול מסלקין את השלחן כו'.</b> כתב מהר\"י ויי\"ל בחדושיו שיש להסיר פת שלם מן השלחן כשמברכין ברהמ\"ז והרב באר שבע בחידושיו לפרק חלק דחה דברים אלו דליכא קפידא אלא להביא פת שלם אבל להניח לא ואדרבא ראוי הוא להניח פת שלם ושכ\"כ בספר הזוהר פרשת תרומה יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>הביאו להם מים לנטילה כו'.</b> בר\"פ שלשה שאכלו אמרינן מים אחרונים בזמן שהן ה' מתחילין מן הגדול. וכתב מרן הב\"י סימן קפ\"א בשם הרשב\"א דבשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה וש\"מ דהא דאמרינן תכף לנטילה ברכה לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה. ועיין במ\"ש מרן סי' קכ\"ח בשם התוס' בשיעור תכיפה ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביאו לפניו שמן והדס מברך על ההדס וכו'.</b> פלוגתא דב\"ש וב\"ה בפרק כיצד מברכין ופסק כב\"ה וכן פסק הרי\"ף. ובגמרא אמרינן אמר ר\"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו' א\"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע. וכתב מרן שלא רצה לפסוק כר\"ג משום דלאו מכריע הוא אלא נותן טעם לדברי ב\"ש. ואני תמיה דלא היה צריך לטעם זה דאפילו את\"ל דר\"ג היה מכריע גמור מ\"מ לא היה הלכה כמותו משום דכלל זה לא נאמר כי אם במשנה ולא בברייתא. הן אמת שקושיא זו היא על הרא\"ש ג\"כ דבפרק כיצד מברכין כתב כדברי מרן דהכרעת ר\"ג לאו הכרעה היא אלא שנתן טעם לדברי ב\"ש והרא\"ש עצמו בפ\"ק דקידושין עלה דשן ועין כתב בפירוש דכלל זה דהלכה כדברי המכריע לא נאמר בברייתא. ואולי דקושטא דמילתא נקטו דאף אם היתה הכרעה זו דר\"ג במתני' לא היתה הכרעה לפי שלא בא כי אם לתת טעם לדברי ב\"ש. (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"א מהלכות בית הבחירה דין ח' באורך):      סליק הלכות ברכות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ברכות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..16cf91c521816919b0c04e0c05b32e15ad63157d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד שאם היתה בהרת בראש הערלה כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר רפ\"י מהלכות טומאת צרעת): "
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שמילת הבנים דוחה את השבת וכו'.</b> וכתב הטי\"ד סימן רס\"ו דישראל שהמיר ונשוי ישראלית מלין בנו בשבת. וז\"ל מרן בב\"ה ול\"נ דאפילו נשוי מומרת נמי מלין בשבת בן הנולד מהם שהרי הם חייבים בכל המצות וישראלית דנקט הטור אפשר דלאו לאפוקי מומרת אלא לאפוקי כותית ע\"כ ופשט דברי הטור אינן מורין כן שהרי סיים דבריו וכתב ואין אנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית משמע דבמומר שנשא מומרת אין מלין את בניהם משום דאנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה וכ\"כ הר\"ב ט\"ז והש\"ך וכ\"כ הטור א\"ח כלל ב' סימן ל\"א. ועיין עוד שם שכתב דמומר שנשא מומרת אין מלין בנו אפילו בחול ואין דבריו נראין בעיני: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5a15240a1bd9f20d94e8e50785fbbae0c2e33ed1
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Circumcision",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Circumcision",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד שאם היתה בהרת בראש הערלה כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר רפ\"י מהלכות טומאת צרעת): "
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שמילת הבנים דוחה את השבת וכו'.</b> וכתב הטי\"ד סימן רס\"ו דישראל שהמיר ונשוי ישראלית מלין בנו בשבת. וז\"ל מרן בב\"ה ול\"נ דאפילו נשוי מומרת נמי מלין בשבת בן הנולד מהם שהרי הם חייבים בכל המצות וישראלית דנקט הטור אפשר דלאו לאפוקי מומרת אלא לאפוקי כותית ע\"כ ופשט דברי הטור אינן מורין כן שהרי סיים דבריו וכתב ואין אנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה כיון שאמו ישראלית משמע דבמומר שנשא מומרת אין מלין את בניהם משום דאנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה וכ\"כ הר\"ב ט\"ז והש\"ך וכ\"כ הטור א\"ח כלל ב' סימן ל\"א. ועיין עוד שם שכתב דמומר שנשא מומרת אין מלין בנו אפילו בחול ואין דבריו נראין בעיני: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f9b4f83e1dda986fc78414c01d003e4b9c6bfe2b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fringes",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נתכוין להוסיף אע\"פ שחתך אחת מהן ה\"ז פסולה.</b> (א\"ה עיין מה שכתב בהלכות ממרים): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תכלת האמורה בתורה כו'.</b> (א\"ה עיין מה שכתב הרב המחבר ז\"ל בפרק ח' מהלכות כלי המקדש דין י\"ג): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהשעטנז מותר לענין ציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן.</b> בפ\"ק דיבמות (דף ד':) תנא דבי רבי ישמעאל כל בגדים צמר ופשתים הם ואמר רחמנא עביד להו תכלת ותכלת עמרא הוא וממאי דתכלת עמרא מדשש כיתנא תכל' עמרא הוא. וכתבו התוס' בד\"ה ואמר רחמנא וז\"ל אבל קשה דאכתי נימא דאמר רחמנא לעביד להו תכלת בלא קשירה דלא הוי כלאים דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור. ובמנחות דקדק דקשר העליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ושמעתי בשם ר\"י קלצון דע\"כ אמר רחמנא ליעבד להו תכלת בענין דליהוי כלאים דאי דוקא בלא כלאים א\"כ לשתוק קרא מיחדיו ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת ידעינן דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא ודאי בענין דהוי כלאים אמר רחמנא לעביד תכלת ולא שמעינן להו מהכא מידי אי תוכף תכיפה אחד הוי חיבור או לא להכי איצטריך יחדיו ע\"כ. והרואה יראה דתירוץ זה צריך ביאור דכיון דעיקר קושייתם לא הוי אלא משום דכתב רחמנא יחדיו דמשמע דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור ועל כן הקשו דאי לאו דכתב רחמנא צמר ופשתים הו\"א דכלאים בציצית אסר רחמנא והא דקאמר רחמנא עביד להו תכלת היינו בלא קשירה דלא הוי כלאים אבל אי לא כתב רחמנא יחדיו פשיטא דהו\"א דתוכף תכיפה אחת הוי חיבור ומדקאמר רחמנא עביד להו תכלת משמע דכלאים בציצית שרי רחמנא א\"כ איך תירץ ר\"י קלצון דאם דוקא בלא כלאים לישתוק קרא מיחדיו ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת ידעינן דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור. והלא אי לא כתב רחמנא יחדיו הו\"א דתוכף תכיפה אחת הוי חיבור ומדכתב רחמנא עביד להו תכלת משמע דכלאים בציצית שרי רחמנא. ונ\"ל דכוונת התוס' היא לומר דע\"כ הא דאמר רחמנא עביד להו תכלת הוי בענין דהוי כלאים דאם [לא] כן לישתוק קרא מיחדיו ולכתוב צמר ופשתים ובגדיהם ואנא אמינא אי אמרת בשלמא דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור משום הכי איצטריך קרא למימר צמר ופשתים למישרי כלאים בציצית דאי לא כתב רחמנא צמר ופשתים הו\"א דכלאים בציצית אסור והא דקאמר רחמנא עביד להו תכלת הוי בלא קשירה דלא הוי כלאים. אלא אי אמרת דתוכף תכיפה אחת הוי חיבור למה ליה למימר צמר ופשתים למישרי כלאים בציצית הא מדקאמר רחמנא עביד להו תכלת ש\"מ דכלאים הותר לגבי ציצית. ומעתה קושיית הגמרא היא בזה האופן שהמקשה זה ראה דאית כאן תלת קראי צמר ופשתים ויחדיו ובגדיהם והאי קרא דבגדיהם סובל שני פירושים דאפשר דהא דקאמר רחמנא עביד להו תכלת הוי בענין דהוי כלאים ואפשר שיהיה בענין דלא הוי כלאים. והמקשה הקשה לו דע\"כ סבירא לך דהאי דקאמר רחמנא עביד להו תכלת אי אפשר לפרשו אלא בענין דהוי כלאים ומש\"ה איצטריך קרא למימר יחדיו לאשמועינן דלא הוי כלאים אלא בקשירה. דאי סבירא לך דהאי דקאמר רחמנא עביד להו תכלת אפשר לפרשו בענין דלא הוי כלאים א\"כ לשתוק קרא מיחדיו ונימא צמר ופשתים ובגדיהם ומינה שמעינן דתוכף תכיפה אחת לא הוי חיבור כמ\"ש למעלה. וכיון דסבירא לך דהאי דקאמר רחמנא עביד להו תכלת אי אפשר לפרשו אלא בענין דהוי כלאים א\"כ למאי איצטריך קרא למימר צמר ופשתים למישרי כלאים בציצית הא מדכתב רחמנא בגדיהם וקאמר עביד להו תכלת שמעינן מינה דכלאים הותר לגבי ציצית דהא אי אפשר לפרשו בענין אחר:       סליקו להו הלכות ציצית "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f23d26aaeccc3bec7b4a61075f6413c82c4ba6f3
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fringes",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Fringes",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם נתכוין להוסיף אע\"פ שחתך אחת מהן ה\"ז פסולה.</b> (א\"ה עיין מה שכתב בהלכות ממרים): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תכלת האמורה בתורה כו'.</b> (א\"ה עיין מה שכתב הרב המחבר ז\"ל בפרק ח' מהלכות כלי המקדש דין י\"ג): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהשעטנז מותר לענין ציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן.</b> בפ\"ק דיבמות (דף ד':) תנא דבי רבי ישמעאל כל בגדים צמר ופשתים הם ואמר רחמנא עביד להו תכלת ותכלת עמרא הוא וממאי דתכלת עמרא מדשש כיתנא תכל' עמרא הוא. וכתבו התוס' בד\"ה ואמר רחמנא וז\"ל אבל קשה דאכתי נימא דאמר רחמנא לעביד להו תכלת בלא קשירה דלא הוי כלאים דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור. ובמנחות דקדק דקשר העליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ושמעתי בשם ר\"י קלצון דע\"כ אמר רחמנא ליעבד להו תכלת בענין דליהוי כלאים דאי דוקא בלא כלאים א\"כ לשתוק קרא מיחדיו ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת ידעינן דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא ודאי בענין דהוי כלאים אמר רחמנא לעביד תכלת ולא שמעינן להו מהכא מידי אי תוכף תכיפה אחד הוי חיבור או לא להכי איצטריך יחדיו ע\"כ. והרואה יראה דתירוץ זה צריך ביאור דכיון דעיקר קושייתם לא הוי אלא משום דכתב רחמנא יחדיו דמשמע דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור ועל כן הקשו דאי לאו דכתב רחמנא צמר ופשתים הו\"א דכלאים בציצית אסר רחמנא והא דקאמר רחמנא עביד להו תכלת היינו בלא קשירה דלא הוי כלאים אבל אי לא כתב רחמנא יחדיו פשיטא דהו\"א דתוכף תכיפה אחת הוי חיבור ומדקאמר רחמנא עביד להו תכלת משמע דכלאים בציצית שרי רחמנא א\"כ איך תירץ ר\"י קלצון דאם דוקא בלא כלאים לישתוק קרא מיחדיו ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת ידעינן דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור. והלא אי לא כתב רחמנא יחדיו הו\"א דתוכף תכיפה אחת הוי חיבור ומדכתב רחמנא עביד להו תכלת משמע דכלאים בציצית שרי רחמנא. ונ\"ל דכוונת התוס' היא לומר דע\"כ הא דאמר רחמנא עביד להו תכלת הוי בענין דהוי כלאים דאם [לא] כן לישתוק קרא מיחדיו ולכתוב צמר ופשתים ובגדיהם ואנא אמינא אי אמרת בשלמא דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור משום הכי איצטריך קרא למימר צמר ופשתים למישרי כלאים בציצית דאי לא כתב רחמנא צמר ופשתים הו\"א דכלאים בציצית אסור והא דקאמר רחמנא עביד להו תכלת הוי בלא קשירה דלא הוי כלאים. אלא אי אמרת דתוכף תכיפה אחת הוי חיבור למה ליה למימר צמר ופשתים למישרי כלאים בציצית הא מדקאמר רחמנא עביד להו תכלת ש\"מ דכלאים הותר לגבי ציצית. ומעתה קושיית הגמרא היא בזה האופן שהמקשה זה ראה דאית כאן תלת קראי צמר ופשתים ויחדיו ובגדיהם והאי קרא דבגדיהם סובל שני פירושים דאפשר דהא דקאמר רחמנא עביד להו תכלת הוי בענין דהוי כלאים ואפשר שיהיה בענין דלא הוי כלאים. והמקשה הקשה לו דע\"כ סבירא לך דהאי דקאמר רחמנא עביד להו תכלת אי אפשר לפרשו אלא בענין דהוי כלאים ומש\"ה איצטריך קרא למימר יחדיו לאשמועינן דלא הוי כלאים אלא בקשירה. דאי סבירא לך דהאי דקאמר רחמנא עביד להו תכלת אפשר לפרשו בענין דלא הוי כלאים א\"כ לשתוק קרא מיחדיו ונימא צמר ופשתים ובגדיהם ומינה שמעינן דתוכף תכיפה אחת לא הוי חיבור כמ\"ש למעלה. וכיון דסבירא לך דהאי דקאמר רחמנא עביד להו תכלת אי אפשר לפרשו אלא בענין דהוי כלאים א\"כ למאי איצטריך קרא למימר צמר ופשתים למישרי כלאים בציצית הא מדכתב רחמנא בגדיהם וקאמר עביד להו תכלת שמעינן מינה דכלאים הותר לגבי ציצית דהא אי אפשר לפרשו בענין אחר:       סליקו להו הלכות ציצית "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ציצית",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6ad7326f2b5d2ba808ff3fb4acfbdc8c5e68f13a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ברכת כהנים במקדש וכו'.</b> פלוגתא דר' יהודה ורבנן במתניתין פרק ואלו נאמרים (דף ל\"ח) ופסק כחכמים ודע דרש\"י ז\"ל בפרשת שמיני כתב וזה לשונו ויברכם ברכת כהנים יברכך יאר ישא. והרמב\"ן פירש שהברכה הזאת אינה ברכת כהנים רק היא כברכת שלמה שנאמר בו ויפרוש כפיו השמים ושם נאמר ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל. והקשה עליו הרא\"ם מדאמרינן בפרק ואלו נאמרים אמר ריב\"ל כל כהן שאינו עולה לעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה, ובפ\"ב דמגילה (י\"ח.) אמרו מה ראו לומר ברכת כהנים לאחר הודאה שנאמר וישא אהרן את ידיו ויברכם אלמא ברכה זו ברכת כהנים היא דאי סלקא דעתך ברכה אחרת היא היכי ילפי מינה לברכת כהנים ע\"כ. ויש לדקדק דאמאי לא הקשה ממתניתין (סוטה ל\"ח.) דתנן רבי יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם אלמא ברכה זו ברכת כהנים היא דאי סלקא דעתך ברכה אחרת היא היכי יליף מינה לברכת כהנים. וי\"ל דממתניתין ליכא תברא להרמב\"ן משום דטעמא דתנא קמא דקאמר דכהן גדול אינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ היינו משום דהשם כתוב על הציץ ואינו דרך כבוד להגביה ידיו למעלה מן השם ועל זה בא רבי יהודה לומר דאין זה הקפדה שהרי מצינו שאהרן הגביה ידיו למעלה מן הציץ ואף דהתם לא היה ברכת כהנים הרי למדנו שאין הקפדה בנשיאות כפיו למעלה מן השם ומשום הכי לא קשיא ליה ממתניתין. אך תמהני על הרא\"ם איך לא השגיח במאי דאיתא התם כה תברכו בנשיאות כפים אתה אומר בנשיאות כפים או אינו אלא שלא בנשיאות כפים נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאות כפים קשיא ליה לר' יונתן אי מה להלן כהן גדול ור\"ח ועבודת צבור אף כאן כהן גדול ור\"ח ועבודת צבור ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר הוא ובניו כל הימים מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים ואיתקש ברכה לשירות ע\"כ. והנה מפשטא דברייתא דקתני נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן כו' משמע דסבירא ליה דקרא דוישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם לאו בברכת כהנים מיירי אלא דעביד ג\"ש כה תברכו מויברכם וכי היכי דברכה דהתם היתה בנשיאות כפים הכי נמי ברכה דהכא בנשיאות כפים דומיא דמאי דתניא לעיל כה תברכו בלשון הקדש אתה אומר בלשון הקדש או אינו אלא בכל לשון נאמר כאן כו' דאי לא תימא הכי לא הול\"ל נאמר כאן אלא הול\"ל תלמוד לומר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. וכן כתב רש\"י בהדיא דמכח ג\"ש הוא דיליף נשיאות כפים. ורבי נתן נמי הכי סבירא ליה דקרא דוישא אהרן לאו בברכת כהנים מיירי אלא משום דפרכא ליה ג\"ש מייתי לה מהיקשא דהוא ובניו כל הימים דכי היכי דהוא היתה ברכתו בנשיאות כפים הכי נמי ברכת בניו דהיינו ברכת כהנים תהיה בנשיאות כפים. ואם כן מאי דקאמר ריב\"ל כל כהן שאינו עולה לעבודה שוב אינו עולה אפשר דסבירא ליה כת\"ק דברייתא דיליף נשיאות כפים מג\"ש ואיהו נמי יליף מג\"ש זו דכי היכי דויברכם היתה בעבודה ה\"נ כה תברכו בעבודה או כר' נתן דיליף בהיקשא. וכן נמי הא דפ\"ב דמגילה (י\"ח.) דמה ראו לומר ברכת כהנים לאחר הודאה הוי נמי מכח ג\"ש או היקשא אלא שקצרו במובן. ומיהו לרש\"י דס\"ל דקרא דויברכם בברכת כהנים קא מיירי אפשר לתרץ ולומר דלעולם דת\"ק דברייתא ס\"ל דקרא דויברכם בנשיאות כפים מיירי ומאי דאצטריך לג\"ש הוה משום קושיית דמה להלן כהן גדול ור\"ח ועבודת צבור ומש\"ה מייתי לה מג\"ש משום דס\"ל דג\"ש זו מופנה היא ואין משיבין עליה. ור' יונתן ס\"ל דאינה מופנה ומשום הכי הקשה דמה להלן שכן כהן גדול ור\"ח. א\"נ אפשר לומר דלעולם אי לאו ג\"ש ה\"א דקרא דויברכם לאו בברכת כהנים מיירי אלא ברכה דעלמא כעין ברכת שלמה אבל עכשיו דאית לן ג\"ש כי היכי דילפינן מינה נשיאות כפים ה\"נ ילפינן דקרא דויברכם בברכת כהנים מיירי. ור' יונתן נמי אפשר דמודה דמג\"ש זו ילפינן דקרא דויברכם בברכת כהנים מיירי אלא דסבירא ליה דלא ילפינן מינה נשיאות כפים משום דאיכא למיפרך מה להלן שכן כהן גדול כו'. ואף דנימא דלא סבירא ליה לרבי יונתן ג\"ש זו מ\"מ מהיקשא דקא יליף איהו נשיאות כפים איכא למימר נמי דקרא דויברכם בברכת כהנים מיירי דמה בניו ברכת כהנים אף הוא ברכת כהנים דאין היקש למחצה. ומכל מקום כל זה הוא לתרץ בעד רש\"י אבל לדעת הרמב\"ן אתו דברי הברייתא כפשטן דסבירא ליה דקרא דויברכם לאו בברכת כהנים מיירי:        סליקו להו הלכות נשיאת כפים "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a21d9f3b09847ffb0fe2a254f31adf9055a67c31
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ברכת כהנים במקדש וכו'.</b> פלוגתא דר' יהודה ורבנן במתניתין פרק ואלו נאמרים (דף ל\"ח) ופסק כחכמים ודע דרש\"י ז\"ל בפרשת שמיני כתב וזה לשונו ויברכם ברכת כהנים יברכך יאר ישא. והרמב\"ן פירש שהברכה הזאת אינה ברכת כהנים רק היא כברכת שלמה שנאמר בו ויפרוש כפיו השמים ושם נאמר ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל. והקשה עליו הרא\"ם מדאמרינן בפרק ואלו נאמרים אמר ריב\"ל כל כהן שאינו עולה לעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה, ובפ\"ב דמגילה (י\"ח.) אמרו מה ראו לומר ברכת כהנים לאחר הודאה שנאמר וישא אהרן את ידיו ויברכם אלמא ברכה זו ברכת כהנים היא דאי סלקא דעתך ברכה אחרת היא היכי ילפי מינה לברכת כהנים ע\"כ. ויש לדקדק דאמאי לא הקשה ממתניתין (סוטה ל\"ח.) דתנן רבי יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם אלמא ברכה זו ברכת כהנים היא דאי סלקא דעתך ברכה אחרת היא היכי יליף מינה לברכת כהנים. וי\"ל דממתניתין ליכא תברא להרמב\"ן משום דטעמא דתנא קמא דקאמר דכהן גדול אינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ היינו משום דהשם כתוב על הציץ ואינו דרך כבוד להגביה ידיו למעלה מן השם ועל זה בא רבי יהודה לומר דאין זה הקפדה שהרי מצינו שאהרן הגביה ידיו למעלה מן הציץ ואף דהתם לא היה ברכת כהנים הרי למדנו שאין הקפדה בנשיאות כפיו למעלה מן השם ומשום הכי לא קשיא ליה ממתניתין. אך תמהני על הרא\"ם איך לא השגיח במאי דאיתא התם כה תברכו בנשיאות כפים אתה אומר בנשיאות כפים או אינו אלא שלא בנשיאות כפים נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאות כפים קשיא ליה לר' יונתן אי מה להלן כהן גדול ור\"ח ועבודת צבור אף כאן כהן גדול ור\"ח ועבודת צבור ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר הוא ובניו כל הימים מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים ואיתקש ברכה לשירות ע\"כ. והנה מפשטא דברייתא דקתני נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן כו' משמע דסבירא ליה דקרא דוישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם לאו בברכת כהנים מיירי אלא דעביד ג\"ש כה תברכו מויברכם וכי היכי דברכה דהתם היתה בנשיאות כפים הכי נמי ברכה דהכא בנשיאות כפים דומיא דמאי דתניא לעיל כה תברכו בלשון הקדש אתה אומר בלשון הקדש או אינו אלא בכל לשון נאמר כאן כו' דאי לא תימא הכי לא הול\"ל נאמר כאן אלא הול\"ל תלמוד לומר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. וכן כתב רש\"י בהדיא דמכח ג\"ש הוא דיליף נשיאות כפים. ורבי נתן נמי הכי סבירא ליה דקרא דוישא אהרן לאו בברכת כהנים מיירי אלא משום דפרכא ליה ג\"ש מייתי לה מהיקשא דהוא ובניו כל הימים דכי היכי דהוא היתה ברכתו בנשיאות כפים הכי נמי ברכת בניו דהיינו ברכת כהנים תהיה בנשיאות כפים. ואם כן מאי דקאמר ריב\"ל כל כהן שאינו עולה לעבודה שוב אינו עולה אפשר דסבירא ליה כת\"ק דברייתא דיליף נשיאות כפים מג\"ש ואיהו נמי יליף מג\"ש זו דכי היכי דויברכם היתה בעבודה ה\"נ כה תברכו בעבודה או כר' נתן דיליף בהיקשא. וכן נמי הא דפ\"ב דמגילה (י\"ח.) דמה ראו לומר ברכת כהנים לאחר הודאה הוי נמי מכח ג\"ש או היקשא אלא שקצרו במובן. ומיהו לרש\"י דס\"ל דקרא דויברכם בברכת כהנים קא מיירי אפשר לתרץ ולומר דלעולם דת\"ק דברייתא ס\"ל דקרא דויברכם בנשיאות כפים מיירי ומאי דאצטריך לג\"ש הוה משום קושיית דמה להלן כהן גדול ור\"ח ועבודת צבור ומש\"ה מייתי לה מג\"ש משום דס\"ל דג\"ש זו מופנה היא ואין משיבין עליה. ור' יונתן ס\"ל דאינה מופנה ומשום הכי הקשה דמה להלן שכן כהן גדול ור\"ח. א\"נ אפשר לומר דלעולם אי לאו ג\"ש ה\"א דקרא דויברכם לאו בברכת כהנים מיירי אלא ברכה דעלמא כעין ברכת שלמה אבל עכשיו דאית לן ג\"ש כי היכי דילפינן מינה נשיאות כפים ה\"נ ילפינן דקרא דויברכם בברכת כהנים מיירי. ור' יונתן נמי אפשר דמודה דמג\"ש זו ילפינן דקרא דויברכם בברכת כהנים מיירי אלא דסבירא ליה דלא ילפינן מינה נשיאות כפים משום דאיכא למיפרך מה להלן שכן כהן גדול כו'. ואף דנימא דלא סבירא ליה לרבי יונתן ג\"ש זו מ\"מ מהיקשא דקא יליף איהו נשיאות כפים איכא למימר נמי דקרא דויברכם בברכת כהנים מיירי דמה בניו ברכת כהנים אף הוא ברכת כהנים דאין היקש למחצה. ומכל מקום כל זה הוא לתרץ בעד רש\"י אבל לדעת הרמב\"ן אתו דברי הברייתא כפשטן דסבירא ליה דקרא דויברכם לאו בברכת כהנים מיירי:        סליקו להו הלכות נשיאת כפים "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c715516201b3fd333be9df1dd23fa7b0ff1a14f6
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Reading the Shema",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות קריאת שמע",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>פעמים בכל יום קוראין ק\"ש כו'.</b> (א\"ה הנה מנה קריאות ג\"פ אלו למצוה אחת ועיין מ\"ש בזה ה' המחבר בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"א דף ס\"ג ע\"ב): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קראה סירוגין יצא כו'.</b> בפרק מי שמתו (כ\"ג.) אמרינן דכ\"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ובירושלמי פרק היה קורא נסתפקו בהא דאמרינן דאם שהה והפסיק בה כדי לגמור את כולה דלא יצא אם הוא ק\"ש וברכותיה או ברכותיה ולא היא או היא ולא ברכותיה. עוד נסתפק אם הפסיק שליש וחזר והפסיק שליש אם מצטרפין השהיות ושני בעיות אלו לא נפשטו שם. עוד נסתפקו אם בקורא משערין או בכל אדם ופשטוה דבקורא משערינן וע\"ש:       סליק הלכות קריאת שמע "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fb74404b8d3749694ddc0d94703610cec5264570
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Reading the Shema",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>פעמים בכל יום קוראין ק\"ש כו'.</b> (א\"ה הנה מנה קריאות ג\"פ אלו למצוה אחת ועיין מ\"ש בזה ה' המחבר בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"א דף ס\"ג ע\"ב): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קראה סירוגין יצא כו'.</b> בפרק מי שמתו (כ\"ג.) אמרינן דכ\"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ובירושלמי פרק היה קורא נסתפקו בהא דאמרינן דאם שהה והפסיק בה כדי לגמור את כולה דלא יצא אם הוא ק\"ש וברכותיה או ברכותיה ולא היא או היא ולא ברכותיה. עוד נסתפק אם הפסיק שליש וחזר והפסיק שליש אם מצטרפין השהיות ושני בעיות אלו לא נפשטו שם. עוד נסתפקו אם בקורא משערין או בכל אדם ופשטוה דבקורא משערינן וע\"ש:       סליק הלכות קריאת שמע "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות קריאת שמע",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1e2877bdd98e11d0969abe27ecb26df60524c04f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם למכור ס\"ת וכו'.</b> בפרק בני העיר אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה וכתב מרן הב\"י יו\"ד סימן ע\"ר ומשמע דכיון דאינו רואה סימן ברכה אסור למוכרו. והא דכתב מרן בא\"ח סי' תקפ\"א דהא דקאמר אינו רואה סימן ברכה משמע דליכא איסורא (א\"ה עיין פר\"ח א\"ח סי' תצ\"ה בדיני מנהגי איסור סי\"ח) שאני הכא דכיון דחלוקת ההיתר לא היתה אלא כדי שיהנה מאלו המעות א\"כ כיון דקאמר דאינו רואה סימן ברכה פשיטא דאסור. ואם היה טעות בס\"ת כתב מור\"ם סימן רפ\"ב סי\"ח דמותר למוכרו והוא מדברי הריב\"ש שהביא מרן בא\"ח סימן קכ\"ג. אך אני מסתפק לדעת הרא\"ש דאפילו חומשים אסור למכור כמ\"ש הטיו\"ד סי' ע\"ר וכי גרע ספר תורה שיש בו טעיות מחומשים ועיין בגו\"ר א\"ח כלל ב' סי' ל\"א:          סליקו להו הלכות ספר תורה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..02c9765654d40fef376cdb62ef3cb32bd4666b3b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Ahavah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם למכור ס\"ת וכו'.</b> בפרק בני העיר אמר רשב\"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או בתו אינו רואה סימן ברכה וכתב מרן הב\"י יו\"ד סימן ע\"ר ומשמע דכיון דאינו רואה סימן ברכה אסור למוכרו. והא דכתב מרן בא\"ח סי' תקפ\"א דהא דקאמר אינו רואה סימן ברכה משמע דליכא איסורא (א\"ה עיין פר\"ח א\"ח סי' תצ\"ה בדיני מנהגי איסור סי\"ח) שאני הכא דכיון דחלוקת ההיתר לא היתה אלא כדי שיהנה מאלו המעות א\"כ כיון דקאמר דאינו רואה סימן ברכה פשיטא דאסור. ואם היה טעות בס\"ת כתב מור\"ם סימן רפ\"ב סי\"ח דמותר למוכרו והוא מדברי הריב\"ש שהביא מרן בא\"ח סימן קכ\"ג. אך אני מסתפק לדעת הרא\"ש דאפילו חומשים אסור למכור כמ\"ש הטיו\"ד סי' ע\"ר וכי גרע ספר תורה שיש בו טעיות מחומשים ועיין בגו\"ר א\"ח כלל ב' סי' ל\"א:          סליקו להו הלכות ספר תורה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות ספר תורה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Ahavah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c0ccba8ff0ad54a352e6419effad91b4e54bf571
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,123 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בד\"א כשנאנס שלא בשעת מלאכה כו'.</b> כתב מרן בכ\"מ קשה לי בדברי רבינו וכו'. ואילו היה רואה הרב ז\"ל דברי ה\"ה לא היה מקשה זה דהא מאי דנקט רבינו ז\"ל או שרכב עליה או דש בה ומתה בשעת רכיבה כו' היינו לומר דאם שאלה לחרישה ודש בה או רכב עליה אע\"פ ששינה בה למלאכה קלה ומתה בשעת מלאכה חייב אע\"פ שאם לא שינה היה פטור: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה המקום ששאלה לילך בו מקום שבני אדם מצויים כו'.</b> מהרימ\"ט ח\"מ סימן פ\"ט כתב וז\"ל ועי\"ל דאפילו חשבת ליה מקום האונס יש רואה ואומר איני יודעם ואיני יכול לחזר אחריהם אבל באמת באונס נלקחו ממני נאמן במגו דאי בעי הוה טעין בתוך מבואות העיר נאנסתי דלא שכיחי רבים כו'. ודין זה צל\"ע ועיין במ\"ש הרז\"ה בפרק חזקת עלה דקריביה דרב אידי ודוק היטב בדבריו שנראה סותר דברי הרב וצ\"ע, (*א\"ה עיין לקמן פכ\"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השואל כלי מחבירו וכו'.</b> כתב ה\"ה אבל שאלה שהיא חוזרת בעין אין לה זמן ע\"כ. הרשב\"א ז\"ל כתב בסימן אלף דהאומר לחבירו דבר זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו ולא אמר לי שמחזירו כ\"ז שירצה המקבל ע\"כ. ואע\"ג דהדרא בעיניה דומיא דהשואל לחבירו סתם נראה דיש לחלק בין היכא דהתחיל להתנות ופסיק דבוריה כגון דאמר ע\"מ שתחזירהו ולא גמר לומר באיזה זמן מסתמא כל זמן שירצה קאמר אבל בסתם שאלה שלא פירש כלום כל שעתא לחזרה קיימא ודו\"ק: <b>ואם הניח להם אביהם נכסים ומתה.</b> נראה דגירסת רבינו היא הגירסא הנכונה שלא היה גורס ופליגא דרב פפא דלאו הא בהא תליא דאפילו נימא דאיסור גניבה ושבת באין כאחד מ\"מ אם הניח להם אביהם אחריות נכסים דין הוא שיהיו חייבים לשלם אפילו שהחיוב הוא אחר מותו מידי דהוי אנתחייב שאם יהיה כך וכך יתחייב ליתן לו כך וכך ומת בינתים שנשתעבדו נכסיו לאחר מותו אע\"פ שהחיוב בא אחר מותו שנעשה אז אותו דבר שבעבורו בא החיוב וה\"נ הכי הוי שנתחייב שאם יאנס יפרע הוא ובא החיוב אחר מותו חייב וכבר ביאר מוהריק\"א ז\"ל דבר זה אלא דנקטה בסגנון אחר. ועוד יש להכריח דבר זה דע\"כ אכולה מילתא קאי מה שאמרו בגמרא דאם הניח אחריות נכסים חייבים ולפי מי שפירשו דקאי לטבחוה ואכלוה קשה דמאיזה טעם חייבים ומה שפירשו קצת מפרשים מטעמא דפשע אביהן בשלא הודיעם קשה דמאי פשיעותא איכא הגע עצמך שמת פתאום או בדרך וכי היה לו לומר לבנו בעודו בריא דבר זה של פלוני הוא ואי לא אמר הכי פושע מיקרי וגם מה שפירש\"י אינו ברור ולשיטת רבינו ניחא דקאי אכולה מילתא בין בהניח להם פרה שאולה ומתה בין טבחוה ואכלוה וטעמא דהיכא דהניח אחריות נכסים נשתעבדו נכסיו מחיים למיתה וטביחה והו\"ל כאילו בשעת שאלה התנה שאם יארע אונס בדבר ההוא שמחוייב לשלם ולפיכך אם מתה או אכלוה היורשים חל חיובו למפרע מכח תנאו כשאר חיובין דעלמא ע\"ת ומת קודם שיבא החיוב שנשתעבדו נכסיו וה\"נ דכוותה ודו\"ק. והרב שלטי הגבורים כתב בפרק השואל דרבינו ז\"ל סובר דאם מתה באונס אין חייבין באונסיה כרב פפא דאמר איסור גנבה ושבת באים כאחד והיינו דכתב רבינו הניח להם פרה שאולה ומתה אין חייבין וכו' ומאי דכתב גבי הניח נכסים מתה היינו דמתה מחמת פשיעה ומטעמא דחייב בטבחוה בהניח אחריות נכסים משום דפשע אביהן בשלא הודיען מהאי טעמא גופיה חייב במתה בפשיעה דאילו הוו ידעי שאינה שלהן היו נזהרין ממיתתה בפשיעה: ומ\"מ <b>הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבים באונסיה</b> ואף ע\"ג דאם מת השואל משתמשים היורשים כל ימי שאלתה בע\"כ של המשאיל וא\"כ הוה לן למימר דאם מתה דחייבין באונסיה דמצי למימר לא השאלתיה אלא כדי שיתחייב השואל באונסיה. הא פירש הרא\"ש דלא אמרינן דאין חייבין באונסיה אלא בסתמא אבל אם המשאיל אמר ליתומים או קבלו עלייכו אונס או החזירו לי הפרה הדין עם המשאיל ודו\"ק. כתב מהר\"ר בצלאל בפרק אלו נערות דאפילו אמרינן סתם שאלה ל' יום ה\"מ לגבי דידיה אבל מת לא אמרינן הכי לגבי יורשיו יע\"ש. ויש להסתפק בשואל בסתם למ\"ד דהוי ל' יום דומיא דהלואה לאחר ל' יום מה דינו ועיין במ\"ש בעל בני יעקב בתשובה סי' י\"ב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו השאילני שוקת זו של מים כו'.</b> טעות מפורסם יש בדברי רבינו ז\"ל דבשוקת זו אם נהרסה אינו חוזר לבנותה דזו קאמר וכשנפל אזדא ליה וכן הוא מפורש בגמרא ומ\"מ קשיא דלמה השמיט חלוקת שוקת מים סתם דאי נפלה בני לה וכמו שמבואר בגמרא ואולי הסופר השמיטה והיתה כתובה בדברי רבינו וזה ברור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו אמר לחבירו השקני מים כו'.</b> כתב מהרי\"א בכתביו סי' ר' וז\"ל דכיון דהשאילה אשת ראובן לאשת שמעון העיגולים הטובים שוין ג' זקוקים אע\"פ שהיא היתה ג\"כ צריכה לעיגולים שהרי שאלה ממנה ג\"כ עיגולים פחותים נראין הדברים שהיתה כפופה לה ומשועבדת דלא גרע מאשקיין מיא וכה\"ג מיקרי שאלה בבעלים ע\"כ. ולא ידעתי כוונת הרב בזה ומה שייך לדמותו לההיא דאשקיין מיא דההיא הוי המשאיל עמו במלאכתו ממש וכן מ\"ש שהיתה כפופה ומשועבדת לעיגולים פחותים היינו ממש השאילני ואשאילך דלא קרי ליה רש\"י שאלה בבעלים ולכך פירש\"י דקאי אשמור לי ואשמור לך וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ביום שהוא יושב בו לעסוק במלאכתו. </b> מדקדוק דברי רבינו ז\"ל משמע דביום שמחוייב לעשות המלאכה נקרא שמירה בבעלים אע\"פ שעדיין לא נתעסק במלאכתם והריב\"ש בסימן תל\"ו כתב אם בעת שעושים המלאכה שנשכרו בה כו' משמע דבעי שיהיו עסוקים ממש במלאכה בשעת שאלה ועיין בהלכות אישות פכ\"א גבי האשה ששברה כלים כו' מ\"ש הראב\"ד וה\"ה בזה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן השותפים ששאלו וכו'.</b> דברי רבינו ז\"ל סתומים כי לא פירש בדבריו אי חשיב שאלה בבעלים ופטור מכל הפרה דאעפ\"י שלא נשאל השותף האחר מ\"מ שותפו במקומו עומד וקרינא ביה אם בעליו עמו ומאי דנסתפק בגמרא הוי לחלק שותפו דלחלק השותף שנשאל עמו פשיטא דקרי ביה בעליו עמו ונמוקי יוסף הכריח פי' זה בדברי רבינו מדכתב לפיכך אם מתה אינו משלם ומשמע דקאי נמי לשאל מן השותפים ונשאל לו אחד מהם ואי לענין חלק אותו שנשאל לו קיימינן אמאי פטור מחלק חבירו דכתב אינו משלם. ואולי דרבינו קאי למאי דסליק דהיינו שותפים ששאלו ואינו משלם קאי לשותף ששאל את בעליו ולפיכך פסיק ותני אינו משלם. והטור ז\"ל בסי' שמ\"ו פירש דדוקא בחלק אותו שנשאלו לו מספקינן אבל חבירו שלא נשאל פשיטא דמשלם דליכא אצלו שמירה בבעלים: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ומגלגלין עליו בתוך השבועה כו'.</b> כתוב בתה\"ד סי' של\"ג וז\"ל ואם יטעון שמעון מאן לימא לן דבההיא שעתא שחיפש לוי בחדרו היה הפקדון תחת המטה דלמא כבר נגנב ע\"י אחר ובההיא לא מחייבנא כי שמרתי כדרך השומרים נראה דטענת שמעון אינה טענה והטעם דכיון דכל שומר צריך לישבע שלא פשע היאך יוכל לישבע כאן בודאי שלא פשע כו'. ומהרש\"ך ח\"ג סי' פ\"ז תמה עליו דתיפוק ליה משום דשמעון הוי ברי בחיובא וספק בחזרה כו' יע\"ש. ונראה ברור שיש לחלק בין האומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך לההיא דמהר\"ר ישראל בענין הפקדון דאע\"ג דהוא ברי בחיובא וספק בחזרה מ\"מ השמא אינו גרוע דלא הו\"ל למידע אבל גבי איני יודע אם פרעתיך השמא הוא גרוע דהו\"ל למידע אם פרע אם לאו ומדלא ידע בבירור ודאי דלא פרע. (*א\"ה עיין בס' בני שמואל סי' ט\"ז שכתב בשם הרב מהרשד\"ם דהיינו דוקא היכא דהמלוה טוען ברי שלא פרעו אבל אם גם הוא מסופק פטור אפילו בבא לצאת ידי שמים והשיג עליו מדברי הרשב\"א בחידושיו פרק הזורק ומתוך דברי הרב המחבר משמע דאזיל בשיטת מוהרשד\"ם. ובבית מותבא רבה של הרב הכולל שר וגדול בישראל כמהר\"ח קמחי שמעתי מפי הרב כמוהר\"ר אפרים נבון דעל המלוה רמיא טפי למידק אם נפרע מחובו אם לא טפי מהלוה וכן נראה מדברי הטור סי' ע\"ה סכ\"ד וכיון שכן יפה דן הרב מוהרשד\"ם דהיכא דשניהם מסופקים בפרעון דפטור הנתבע מלשלם משום דהו\"ל למלוה למידק וכיון דלא דק איהו דאפסיד אנפשיה משא\"כ בההיא דהרשב\"א ודו\"ק ולכאורה יראה דהו\"מ מהרש\"ח לדחות דינו של מהרשד\"ם מסוגיית הגמרא בעצמה דלפי אוקימתא דרבה ור\"י דאיירי בב' כיתי עדים אמאי יחלוקו כיון דשניהם מסופקים קם דינא דפטור. אלא דהוצרך לאתויי דברי הרשב\"א משום דיש לדחות דרבה ור\"י מוקמי למתני' בדא\"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין וכיון שכן דינא הוא דיחלוקו כי היכי דבגט הויא ספק מגורשת דהא בזרקו לחוב קרוב למלוה נמי חייב הלוה כל שלא בא ליד המלוה אם לא משום דא\"ל בתורת גיטין כ\"ש שיועיל דבור זה לחייבו המחצית ואע\"ג דלא מוקמינן הכי אלא לר\"י דאמר לגיטין אמרו כו' כבר כתב הרשב\"א דכולהו אמוראי מפלגי בין גט לשאר דברים יע\"ש) ובהכי ניחא כל תיקו שבתלמוד דפסקינן קולא לנתבע אע\"פ שיש מהם טובא דהספק הוא אם נפטר מחיובו אם לאו משום דאין השמא גרוע וכ\"כ התוס' בפ\"ק דכתובות גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע והראנ\"ח בח\"ב סי' א' ובח\"א חילק כה\"ג יע\"ש (*א\"ה וכ\"כ הר\"ב התרומות שער ל\"ח ח\"ד ועיין בתשובת הראנ\"ח ח\"ב סי' י\"ט ופרח מטה אהרן ח\"א סי' ל\"א). וע\"ק לי דשאני הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דהמלוה טוען ברי שעדיין חייב לו והלה אינו יודע אם פרעו אבל הכא מי טוען ברי המפקיד שחייב לו הא המפקיד נמי אינו יודע אם פשע וחייב או לא פשע ופטור ואין זה טוען ברי כההיא דהלויתיך ולא פרעתני. ותדע לך שיסוד זה שעשה הרב דכל מפקיד הוא כאומר הלויתיך דאינו כמו שחשב הרב דהרי בפרק השואל גבי מתני' דשאלה היום ושכרה למחר ומתה זה אומר ביום שהיתה שאולה מתה וזה אומר איני יודע מייתי תלמודא לימא תיהוי תיובתא דר\"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומוקי לה בשיש עסק שבועה ביניהם ולדברי הרב כיון שזה אינו יודע אם ביום שהיתה שאולה או שכורה מתה הו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ומאי קושיא ויש בזה הרבה להאריך ואין כאן מקומו להאריך ודברי הרב צ\"ע [ועי' בלח\"מ פ\"ג ה\"ג]: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שהניח הפקדון וכו'.</b> עיין מוהרשד\"ם חה\"מ ר\"ס ע\"ו ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם ת\"ח הוא כו'.</b> מרן הב\"י סי' רצ\"א תמה על רבינו דאפילו אם אין המפקיד ת\"ח למה לא ישהה הנפקד עד שיבדיל. ולדעתי נראה דרבינו קאי לגבי מפקיד דאם הוא ת\"ח וידע הנפקד שעדיין לא הבדיל אינו חייב לקברם עד שיבדיל ולגבי דידיה הנפקד מיד חייב להבדיל כדי לקברם משא\"כ אם יודע שלא הבדיל המפקיד ודו\"ק. כתב המבי\"ט ח\"א סי' שמ\"א על ראובן ששלח לשמעון בגדי משי וכתב לו שישלחם ללוי דפקדון כזה שהוא צריך להיות מזומן בידו לעת מצוא חמר נאמן להוליכו לא היה חייב לטרוח להניחו תוך תיבה וע\"מ כן קבלו שיהיה מזומן בקרן זוית והביא ראיה מדין זה היכא דהמפקיד ת\"ח יע\"ש. ואין דבריו נראין אצלי ועיין במהריק\"ו שורש ו' הביא דבריו מרן סי' רצ\"ח ס\"ך ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>שהרי תחילתו בפשיעה וכו'.</b> דברי רבינו תמוהים הם דהא כיון שהאונס לא בא מחמת הפשיעה לא מיחייב משום דפשע בתחלה והכי כתב הוא ז\"ל בפ\"ג מהלכות שכירות דאם פשע בה ויצאה לאגם ומתה פטור שאין יציאתה גרמה לה שתבא לידי אונס וה\"נ כתב שם ברועה שהניח עדרו ובא לעיר אפילו בשעה שאין דרך הרועים ליכנס אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור וטעמא דאפילו שפשע שנכנס לעיר כיון דס\"ס לא היה יכול להציל פטור ואולי דכוונת רבינו לומר דאם נאנסה בעניין שאם היו בידו או על בטנו לא היה רואה אותם האנס ועכשיו שהיו צרורים מלאחריו ראה האנס אותם דהו\"ל אונס הבא מחמת הפשיעה ודוחק וצ\"ע: <br><b>כתב </b>הרב מהרי\"ט צהלון בס\"ס א' וז\"ל ואין לומר שפשעה במה שהתירה הצרור ונתנה הגרוש בידה שמחמת כן אפשר שנפלו הגרושים מידה שאם היו צרורין לא היו נופלין הא ליתא דכפי לשון השאלה נראה שלא נתנתם רחל ללאה צרורין אלא שלאה צררתם וא\"כ ליכא פשיעה כלל ע\"כ. והנה דבר ברור הוא שמ\"ש הרב שמחמת כן אפשר שנפלו מידה אין הכוונה על רחל המפקדת אלא על לאה הנפקדת דאפשר דבאותה שעה שהתירה הצרור נפלה מידה ועכ\"ז לא ברירא לי מילתא משום דאף דנימא שרחל נתנה הצרור צרור ביד לאה ולאה בשעת חזרה התירה הצרור ונתנה המעות. ביד רחל למה תתחייב לאה בשביל מה שהתירה ואמאי לא תשבע שלא נפלו מידה וכ\"ת דלא תוכל להשבע מפני שנפלו מידה ולאו אדעתה הנה מלבד שהסברא היא זרה בעיני שלא תוכל להשבע משום דדלמא נפלו מידה ולא הרגישה זאת ועוד דאמאי לא נאמר חששא זו גבי רחל שהרי לא מצא החסרון עד בואה באמצע הדרך וא\"כ אפשר דבהיותה מהלכת נפלו מידה והיא חששא יותר קרובה ממה שנאמר שנפלו מיד לאה בשעת חזרה ולא ידעתי למה לא צדד הרב חששא זו דאימר נפלו מיד רחל ומה גם דרגלים לדבר שרחל נטלה הנר והלכה לחפש בר\"ה פעם ושתים והשכימה בבקר לבקש בר\"ה וכמו שנזכר בשאלה שכל זה מורה שהיא חוששת אולי נפלו מידה בהיותה מהלכת והדבר צריך אצלי תלמוד. עוד כתב הרב באותה תשובה שאם היתה אומרת שימי בלבד אולי היה מקום לומר הרי אמרה בפירוש שמתרצית במה שתשים אותה בארגז בלבד אבל השתא דאמרה שמרי כו' ע\"כ. ולדידי אין ספק שאפילו אמרה שימי בלבד כוונתה היא שתשמור כדרך השומרים ואם לא נטלה הארגז פשעה לאה ומה שאמרה שימי בארגז לא באה אלא לומר שרצונה היא שהשמירה תהיה בארגז ונראה שאף הרב יודה בזה אלא משום דבנדון שלו אמרה שמרי לא הוצרך למ\"ש. עוד כתב הרב בסימן ב' על ראובן שהיה לו ולאחותו דינה בית בשותפות והוציאה שטר שכתוב בו ואחיה ר' שואל נתחייב לתת לאחותו מחלקו כשימכרנו עשרה גרושים ע\"כ וראובן לא מכר אלא הקדיש ונשאל הרב אם חייב לתת העשרה כיון שלא מכר והשיב שאם היא היתה תובעת ממנו איזו תביעה ולהפטר מתביעותיה נתחייב בזה אז חייב אפילו אם הקדיש ואם לא לא יתחייב ע\"כ. והנה דין זה צריך אצלי תלמוד ועוד אעמוד עליו בע\"ה (*א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המפקיד אצל בע\"ה וכו'.</b> כתב הטור סי' ע\"ב סכ\"ד וז\"ל ואם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם אע\"פ שראובן רגיל להפקיד אצל לוי שמעון חייב לשלם לראובן דינר וכו' שהרי שמעון הוא בעל דבר של ראובן ע\"כ וכתב על זה מרן דהרמב\"ם חלוק על זה בפ\"ד מהלכות שאלה ע\"כ. ולי נראה דשאני כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד דהו\"ל כאילו אמר המפקיד לנפקד שאם ירצה למוסרם לאשתו ובניו שימסרם שהרי אורחיה דנפקד הוא למימסריה לאשתו ובניו ומש\"ה אם פשעו אשתו ובניו ואין להם מה לשלם פטור הנפקד שהרי כשהפקיד בידו הו\"ל כאילו נתן לו רשות למוסרם ביד אשתו ובניו אבל היכא שמסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד פשיטא שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד שהרי לא הפקידם אצלו אדעתא שימסרם ביד מי שרגיל להפקיד שאין סתמיות הדבר שהנפקד מוסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד כמו אשתו ובניו דמסתמא הנפקד מוסר הפקדון לאשתו ובניו ולא אהני האי מילתא דרגיל אלא לשבועה דלא מצי המפקיד למימר את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה כיון שזה המפקיד היה מאמינו אבל לעולם שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד מפני ששמעון הוא בעל דבר של ראובן וכמ\"ש הטור. ובזה ניחא דברי מור\"ם בהג\"ה שבסי' רצ\"א גבי כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הביא מחלוקת רבינו והרא\"ש ולא הכריע ואילו הכא כתב כדברי הטור ולא הביא מחלוקת משמע דס\"ל דבהאי דינא כ\"ע לא פליגי שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד וכדכתיבנא. ומצינו כעין חילוק זה במרדכי פרק המפקיד דאפילו לר\"ת שפסק דהבעל חייב לשלם היכא שפשעו בו אשתו ובניו שאני ההיא דהכונס דמסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומוקי לה בגמרא משום דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה ומדקתני נכנס הרועה תחתיו מכלל דרועה ראשון פטור לגמרי וכדאמרינן התם ושומר קמא איפטר לגמרי משום דההיא דהכונס מיירי ברועה גדול שידוע לכל שאינו מרעה שום פעם בעצמו ואז אין המפקיד יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל הכא נהי דהמפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מ\"מ סבור הוא שהוא בעצמו ישמור וכ\"כ בהגהת הרא\"ש דהיכא שידע שהנפקד אין רגיל לשמור פקדון בעצמו אלא בברור שכל פקדון שמפקידין בידו הוא מוסר לשל תחתיו ואין משמרו בעצמו כלל הו\"ל כאילו המפקיד בעצמו מסר פקדונו ביד מי שרגיל הנפקד למסור ונסתלק הנפקד לגמרי ואם פשע מי שהפקדון בידו פטור הנפקד לגמרי. והנה מאי דפליגי רבינו והרא\"ש היכא שפשעו אשתו ובניו הוא דרבינו מדמי לה לרועה דמסר לברזיליה דהו\"ל כאילו המפקיד בעצמו מסר פקדונו ביד מי שרגיל הנפקד למסור והרא\"ש ס\"ל דלא דמי דשאני רועה שידוע לכל שאינו מרעה שום פעם בעצמו אבל גבי אשתו ובניו אינו מוכרח שבשום פעם לא ישמרם בעצמו אלא ימסרם לאשתו ובניו וסבור היה המפקיד שהוא בעצמו ישמור וכמ\"ש המרדכי אבל לעולם שאם ידוע שזה הנפקד אינו שומר לעולם שום פקדון אלא מוסר לאשר תחתיו אפילו הרא\"ש יודה דפטור הנפקד וכמ\"ש בהגהת אשירי והיכא שמסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד אפילו הרמב\"ם יודה שהנפקד הוא בעל דברים של מפקיד ולא הוי פלוגתייהו אלא היכא שמסר לאשתו ובניו ומאי דדמו להו. ואע\"ג דהרא\"ש בפרק המפקיד מוקי לההיא דרועה בגוונא אחרינא היינו משום דס\"ל דמתני' בסתם רועה מיירי ולאו דוקא ברועה גדול שאינו שומר לעולם שום פקדון שזה דוחק אבל לעולם דלענין דינא לא פליג ועוד היה נראה לכאורה לומר דע\"כ לא קאמר הרא\"ש דהבעל חייב אלא משום טעמא דאלת\"ה כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלוה אשתו ובניו ואין להם לשלם ויפטר גם הוא אבל היכא דלא שייך ה\"ט יודה הרא\"ש שנסתלק הנפקד ופטור לגמרי וכ\"כ רש\"ל בפ\"ק דבבא קמא סימן ל\"ב דשאני אשתו ובניו כשאין להם לשלם שצריך הראשון לשלם משום שלא ילך כל אחד וימסור פקדון לבני ביתו והם יאכלו אותו וכמו שכתבו ר\"ת והרא\"ש ע\"כ ומ\"ש הריב\"ה שאם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם ששמעון חייב אע\"ג דליכא טעמא דאשתו ובניו שאני התם דהסברא היתה נותנת שיפטר הבעל משום דכיון דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הו\"ל כאילו נתן לו רשות שימסרם לאשתו ובניו מש\"ה איצטריך לחיוביה מטעמא אחרינא אבל הכא בלאו ההוא טעמא פשיטא דשמעון חייב שהרי ראובן הוא בעל דבר דשמעון דלא עלה בדעת ראובן שימסרם שמעון ללוי אע\"פ שהיה רגיל אצלו, ומיהו כד מעיינינן שפיר נראה דהאי טעמא אינו מעלה ומוריד לענין דינא אלא שהתוספות והרא\"ש הכריחו שעל פי הדין הוא שהבעל חייב מדינא דאלת\"ה כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלוהו אשתו ובניו אבל לא משום ה\"ט מחייבינן לבעל וכן נראה מדברי בעה\"ת בשער מ\"ט ח\"ג סי' ג' שנסתפק בדין זה דהריב\"ה אם פשע לוי ואין לו מה לשלם והכריח הדין ממ\"ש ר\"ת דאע\"ג דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אם הבנים פשעו ואין להם לשלם לא יפטר הנפקד ע\"י טענה זו אלא דיינינן בה שומר שמסר לשומר חייב שאל\"כ כל פקדונות שיפקיד אדם לחבירו ימסרם לאשתו ובניו ותאכל אשתו וחדי והכא נמי דכוותה היא שאם אין לו לשלם ישלם שמעון תחתיו ע\"כ ואי איתא לדברי רש\"ל היכי יליף מהתם שאני התם דאיכא טעמא אחרינא א\"ו כדכתיבנא שטעם זה הוא להכריח הדין אבל לא שבסיבתו ישתנה הדין וכן נראה מדברי המרדכי שכתבנו לעיל שרצה ליישב דברי ר\"ת דלא תיקשי ליה מההיא דמסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומדלא חילק חילוק זה דרש\"ל משמע דס\"ל דטעם זה אינו מעלה ומוריד לענין דינא. ומ\"מ דינו של רש\"ל אמת הוא שהרי איהו קאי היכא שידוע שהנפקד זה אינו רגיל לשמור בעצמו אלא מוסר כל הפקדונות והמשכונות ביד אחר ובאופן זה כבר כתבנו לעיל שאפי' הרא\"ש מודה שנפטר הנפקד ולא דמי להיכא שמסר הפקדון ביד אשתו ובניו וכמו שחילק המרדכי. ובעל ש\"ך דחה דברי רש\"ל ולי נראה דהלכתא כוותיה ולא מטעמיה וכדכתיבנא. ובמ\"ש מרן שרבינו חולק בדין זה דהריב\"ה הסכימו הב\"ח ובעל ש\"ך כוותיה אך סמ\"ע כתב דבהאי דינא אפילו רבינו יודה ולא ביאר טעמו היטב ואפשר להעמיס מה שכתבנו בדבריו. ומדברי בעת\"ה שהכריח דינו מסברת ר\"ת ולא הביא דברי רבינו שחולק עליו משמע דס\"ל דאפשר שיודה בדינו והוא הכריח הדין במכ\"ש דסברת ר\"ת אבל מדברי רבינו ליכא לא סייעתא ולא תיובתא לדינו וכיון שכן פשיטא דלא מפשינן פלוגתא ודין זה דהריב\"ה ז\"ל הוא מוסכם לדברי הכל. אך ראיתי לה\"ה בפ\"א מהלכות שכירות שכתב עלה דרגיל שאפילו הלך לו השני ולא נשבע או שאין לו כלום להשתלם ממנו פטור הראשון ע\"כ וכ\"כ הרב הנמוקי בפרק המפקיד דבין היכא שמסר הנפקד לאשתו ובניו או למי שהיה רגיל המפקיד להפקיד אצלו בכולהו מיפטר השומר הראשון לגמרי ואפילו שאין לב' לשלם באופן שדין זה דרגיל לא נפקא מפלוגתא. עוד ראיתי בדברי הרב הנמוקי שכתב בסוף דבריו שר\"ת חולק בענין אשתו ובניו שאלו אין משתמרין לעולם לדעת בעלים אלא לדעת אביהן ע\"כ משמע דס\"ל דר\"ת יודה ברגיל שמיפטר שומר ראשון לגמרי אלא דשאני אשתו ובניו מהטעם שכתב וחילוק זה לא נמצא לראשונים שהרי בעל התרומות הוכיח הדין גבי רגיל מסברת ר\"ת גבי אשתו ובניו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהפקידו אצלו ממון של עניים.</b> (*א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות מלוה ולוה דין י\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל הפקדון אומר כך וכך היו כו'.</b> כתב הרשב\"א בתשובה הביאה מרן בטח\"מ סימן ע\"ב מחודשין כ\"ד (ובסימן ש\"מ) על השואל כלי מחבירו ונאבד המשאיל אומר סלע היה שוה והשואל אומר איני יודע ועד אחד מעידו שאינו שוה אלא שקל אילו לא היה כאן עד אחד היה המשאיל נוטל בלא שבועה משום דה\"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע אבל עכשיו שיש עד אחד המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו שבועת המשנה כענין עד אחד מעידה שהיא פרועה ואם רצה נותן לו סלע בפני עד זה ואח\"כ מביאו לידי שבועה דאורייתא וכההיא דפרק הכותב וזה לדברי הרי\"ף שכתב ששבועת עד אחד באה אפילו במקום שאינו תובע ברי אלא ע\"פ העד שאומר לו כן וכמו שכתב בפרק כל הנשבעין אבל יש מהגדולים שחלקו עליו ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה כענין עד אחד מעידה שהיא פרועה עכ\"ד ויש לדקדק בדברי הרשב\"א הלזו במ\"ש דהיכא דהשואל אומר איני יודע דהוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם דמשמע דרצה לדמותו לההיא דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם והרי הרב המגיד ז\"ל בפרקין כתב וז\"ל ומ\"מ יש לטענה האחרת מקום בשלא עירבן ונאבדו בפשיעה שישבע הלה ויטול ואפשר שכן הוא הדין וגם הרשב\"א כתב כן בהכונס שלא יכול הלה ליטול בלא שבועה כלל שלא היה לו לנתבע לידע כלל אע\"פ שהוא מודה מקצת ואינו יכול לישבע על השאר ע\"כ משמע מדבריו דלא אמרינן בשטוען איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא דוקא בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא או כשעירבן עם פירותיו דאז ודאי הו\"ל למידע ואמרינן אערומי קא מערים אבל כשלא עירבן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון דלא הוה ליה למידע וא\"כ איך כתב הרשב\"א דהיכא דהשואל אומר איני יודע דהו\"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם הא לא הו\"ל למידע: <br><b>ואפשר</b>לומר דעד כאן לא קאמר הרשב\"א דבשלא עירבן דלא הו\"ל למידע אלא דוקא בשומר חנם והטעם דכיון דכל חיובו לא הוי אלא בפשיעה ומצי לאסתלוקי מהאי חיובא מש\"ה כשאמר איני יודע לא אמרינן הו\"ל למידע ואערומי קא מערים אלא אמרינן דהאמת הוא שאינו יודע מפני שסמך על שמירתו ומש\"ה לא איכפת ליה למידע ערכו כיון דמצי לאיסתלוקי מחיוביה אבל בשומר שכר דחייב בגניבה ואבידה וכ\"ש השואל דחיובם לא אתי מצד עצמם ולא מצו לאיסתלוקי מחיובם א\"כ כשטוענים איני יודע אמרינן דהוה להו למידע ואיערומי קא מערים ודמי לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ובזה אתי שפיר מה שהביא מרן בסימן ע\"ב מחודשין י\"ד בשם הרשב\"א על המלוה את חבירו על טבעת שיש בו אבן כו' וכתב בסוף דבריו דאם המלוה טוען איני יודע דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואין אנו צריכים למה שכתב הרב ש\"ך בסימן ע\"ב ס\"ק מ\"ט בשם הרב המבי\"ט דשאני מלוה על המשכון דאמרינן הו\"ל למידע דסתם מלוה מדקדק כמה שוה בשביל הלואתו וכפי דבריו אלו בשואל דלא שייך האי טעמא לא הו\"ל להרשב\"א ז\"ל לומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא ודאי דטעמיה דהרשב\"א לא הוי אלא משום דמלוה על המשכון הוי שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה וא\"כ הו\"ל למידע כמו שכתבנו לעיל ונראה דלזה כיון מרן ז\"ל במ\"ש לאחר שהביא דברי הרשב\"א וז\"ל אע\"פ שזה נאמר לענין שאלה כתבתיו פה כדי ללמוד ממנו לענין משכון ע\"כ והכוונה היא לומר דכיון דבשאלה אמרינן הו\"ל למידע והטעם מפני דלא מצי לאיסתלוקי חיוביה הוא הדין במשכון דכיון דחייב בגניבה דאמרינן הו\"ל למידע והיכא דטען המלוה איני יודע דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. עוד יש לדקדק בדברי הרשב\"א הללו במ\"ש אבל עכשיו שיש עד אחד המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו כו' דלפי סברת התוספות דס\"ל דעד המסייע לנתבע פוטרו משבועה דלא מיעט קרא לעד אחד בין לחיוב שבועה בין להפטר ממנה וכמו שהביא מרן ז\"ל דבריהם סימן ע\"ה ס\"ג יע\"ש הכי נמי בנדון הרשב\"א כיון שיש עד אחד שאינו שוה אלא שקל ליפטריה משבועה וכ\"ת עד כאן לא קא אמרי רבוואתא דעד אחד המסייעו פוטרו מן השבועה אלא דוקא כשטוען ברי אבל כשטוען איני יודע אינו פוטרו להא אמינא דהרי מצינו להרי\"ף בפרק כל הנשבעין דהיכא דאינו טוען ברי אלא על פי עד אחד דמחייבו שבועה וכמו שהובאו דבריו בטור ח\"מ סימן ע\"ה סל\"ג א\"כ ה\"נ בעד אחד המסייע לנתבע אפילו שלא יטעון ברי אלא ע\"פ העד ליפטריה משבועה דהא מחד קרא גמרינן לה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה בנדון דהרשב\"א ז\"ל למה יטול הלה בשבועה כיון שיש עד אחד המסייע לשואל. ומדי חפשי באמתחות הפוסקים מצאתי להרשב\"א סימן אלף קס\"א דס\"ל דעד אחד אינו פוטר אלא משבועה דרבנן אבל משבועה דאורייתא אינו פוטרו וא\"כ מש\"ה פסק הכא דישבע הלה ויטול כיון דהשואל מחוייב שבועה דאורייתא ואינו פוטרו העד ואה\"נ דלמאן דס\"ל דעד אחד פוטר אפילו משבועה דאורייתא דיודה דאפילו בשטוען הנתבע איני יודע שיפטרנו משבועה: <br><b>עוד </b>נ\"ל דאף למאן דסבר דעד אחד פוטר אפילו משבועה דאורייתא הכא בנדון דהרשב\"א יודה דיטול הלה בשבועה משום דכיון דאי לא הוה העד היה נוטל המשאיל בלא שבועה משום דהוי מתוך שאינו יכול לישבע ומשלם א\"כ היכא דאיכא עד אחד דיינו שנאמר שלא יטול הלה אלא בשבועה דאי אמרינן שלא יטול הלה אפילו בשבועה נמצא דעד אחד קם לממון דעד עכשיו היה נוטל שלא בשבועה ועכשיו אפילו בשבועה אינו נוטל והתורה אמרה דעד אחד לא יקום אלא לשבועה וכיוצא בזה כתב הרא\"ש בריש מציעא יע\"ש: <br><b>ועוד </b>נראה דע\"כ לא קאמר הרי\"ף דאפילו בטענת איני יודע משביעו אלא דוקא בעד אחד המכחיש את הנתבע דכיון דטעמא דעד אחד דמחייב שבועה לא הוי בשביל שמסייע את התובע אלא בשביל שמכחיש את הנתבע מש\"ה אף כשטוען התובע איני יודע כיון דאיכא הכחשת הנתבע משביעו אף שאינו מסייע ממש לתובע אבל בעד אחד המסייע לנתבע דטעמא לא הוי בשביל שהוא מכחיש את התובע אלא בשביל שהוא מסייע לנתבע מש\"ה אמינא דדוקא כשטוען ברי הנתבע דאז מסייעו ממש פוטרו מן השבועה אבל כשטוען איני יודע דאז אינו מסייע ממש אינו פוטר אותו מן השבועה אף שהוא מכחיש ממש לתובע: <br><b>עוד </b>יש לדקדק בדברי הרשב\"א ז\"ל הללו במ\"ש בסוף לשונו ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה דהא למאן דאית ליה דבטענת ספק אינו משביעו שבועה דאורייתא הוא הדין בשבועת המשנה ויטול הלה בלא שבועה ונראה דהרשב\"א ספוקי מספקא ליה הלכתא כמאן (*א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה פ\"ג מהלכות טוען ונטען דין ו' בשם הרשב\"א) ומש\"ה היכא דנתן לו הסלע ומביאו לידי שבועה דאורייתא דאז הוי השואל מוציא מחבירו יכול למימר המשאיל קים לי כמ\"ד דבטענת ספק אינו יכול להשביעו אבל כשלא נתן לו הסלע דאז משביעו שבועת המשנה וא\"כ הוי המשאיל מוציא מחבירו מצי למימר השואל קים לי כמ\"ד דאף בטענת איני יודע עד אחד מביאו לידי שבועה ולא תטול אלא בשבועה ומש\"ה אחר שכתב ואם רצה מביא אותו לידי שבועה דאורייתא כו' כתב וכל זה אינו אלא לדברי הרי\"ף אבל יש מהגדולים שחלקו עליו וכיון דאיכא פלוגתא מצי למימר המשאיל קים לי ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה הכוונה לומר שאם זה לא נתן לו הסלע לא יטול אלא בשבועה דמצי למימר השואל קים לי כהרי\"ף ולא יטול אלא בשבועה וכ\"ת דאף דנתן לו הסלע לא מצי המשאיל לאיפטורי משבועה ולמימר קים לי וכמ\"ש מוהרש\"ך ז\"ל בתשובה דלא אמרינן קים לי לאפטורי משבועה להא אמינא דסברא הלזו דמוהרש\"ך חלקו עלה רובא דרבוותא וכמו שהביא דבריהם הרב כנה\"ג סימן כ\"ה בהגהת ב\"י אות ע\"ד ולפע\"ד יש סיוע לסברתם מתשובה הלזו של הרשב\"א ומ\"מ כפי סברת מהרש\"ך דס\"ל דלא אמרינן קים לי לאפטורי משבועה ע\"כ אית לן למימר דס\"ל להרשב\"א דעד כאן לא פליגי רבוותא אם בטענת איני יודע יכול להשביעו על פי העד אלא דוקא בשבועה דאורייתא אבל בשבועת המשנה דמצינו דבאה על הספק כגון שבועת השותפין הוא הדין כשטען אינו יודע דמשביעין ליה שבועת המשנה: <br><b>וראיתי </b>להרב הגדול בכ\"מ שכתב בפכ\"ה מהלכות אישות וז\"ל והא דתנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה התם כשהבעל טוען ברי עכ\"ד וזה היפך דברי הרשב\"א הללו ואי הוה ס\"ל לרבינו דבטענת איני יודע אינו יכול להשביעו וכסברת החולקים על הרי\"ף הוה מצינא לתרוצי דברי הרשב\"א הללו כמו שתירצנו מעיקרא ולא הוה קשיא ליה למהריק\"א מדברי הרשב\"א הללו אבל כבר כתב רבינו בפירוש בפ\"ד מהלכות גזילה ואבידה כסברת הרי\"ף דאף באיני יודע משביעו על פי העד וא\"כ לא מיבעיא לסברת מהרש\"ך דס\"ל דאף לחולקים על הרי\"ף בשבועת המשנה מודו דבאה אף על הספק דא\"כ דברי מהריק\"א הם מן הקצה אל הקצה האחר אלא אף שנאמר דאף שבועת המשנה במחלוקת הוא שנוי סוף סוף הא ס\"ל לרבינו כסברת הרי\"ף וא\"כ ה\"ה בשבועת המשנה כללו של דבר דברי מוהריק\"א הללו צריכים לי תלמוד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טען השומר שתנאי היה בינינו כו'.</b> מ\"ש מרן ואני אומר שלא דקדק ה\"ה בדבריו כו' לא ידעתי מה ראה לשווייה לה\"ה ז\"ל טועה בדבר פשוט שהרי הדבר ברור שלא הביא ה\"ה ההיא דהנח לפניך אלא לומר דיהא נאמן לומר תנאי היה בינינו במגו דאי בעי אמר הנח לפניך אמרתי לך וישבע היסת דאפילו טעין הכי היסת הוא דנשבע ואילו השתא למ\"ש רבינו דנאמן משום מגו דנאנסו צריך לישבע בנקיטת חפץ כשבועת נאנסו אם היה טוען וכל דברי ה\"ה סובבים על דרך זה וכבר חלק מהריק\"א על ה\"ה ז\"ל ופירש דרך זה בדברי רבינו בפ\"ב מהלכות שכירות יע\"ש. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ו מהלכות מכירה דין י'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה באחד שהפקיד שומשמין כו'.</b> (*א\"ה עיין פי\"ג מהלכות מלוה ולוה דין ג'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפקיד מעות אצל בע\"ה כו' ה\"ז לא ישתמש בהם כו'.</b> (*א\"ה כתב מור\"ם בספר המפה סימן רצ\"ב ס\"ז דאם הרויח במעות אפילו אין לו רשות להשתמש בהם זכה בשלו וא\"צ ליתן הריוח לבעל הפקדון מיהו אם בעל הפקדון א\"ל תן לי פקדוני ואני ארויח לעצמי כו' ועיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ז מהלכות מלוה ולוה דין י\"א): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפקדון והאבידה לא ניתנו ליתבע אלא במקומם כו'.</b> מ\"ש ה\"ה שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן כו' כתב בשה\"ג בפרק הגוזל ומאכיל (דף מ\"ז) ובפרק המפקיד (דף פ\"ו) שדברי ה\"ה הם כשבא להחזיר במדבר כו' ודברים הללו לא ניתנו ליכתב דאי במדבר מאי איריא הפקיד לזמן אפילו בסתם נמי כל שהפקיד בישוב אינו מחזיר במדבר. אלא טעמא דה\"ה ז\"ל הוא משום דזמן דפקדון לתועלת המפקיד הוא ונתחייב הנפקד לשמור כל אותו זמן, שוב ראיתי להר\"ב התרומות שער נ' ח\"א סימן ד' שכתב כן בשם הראב\"ד ואוקמוה לההיא דפ\"ק דקידושין (דף י\"ב) דאמרינן סברה אי שדינא להו מתברי ומתחייבנא כשקבלה הפקדון לזמן ומש\"ה אינה יכולה לכופו שיקבל הפקדון. וראיתי למהרח\"ש בספר תורת חיים ח\"א סימן פ\"ב שכתב שדין זה של ה\"ה לא מצאו בשום פוסק ואנו בעניותינו מצאנו לו לה\"ה חבר רב גדול ומוסמך. שוב ראיתי להריטב\"א בחידושיו לקידושין באותה סוגיא עצמה שכתב כן בשם הראב\"ד ומ\"ש בעה\"ת בשם הרמב\"ן וז\"ל ויש מחכמי הדור שהעמידוה בפקדון לזמן וכו' והוא שבוש כו' לאו למימרא דחולק בדינו של הראב\"ד אלא שיש לו שיטה אחרת בסוגיא וכמו שנתבאר שם ולפי פירושו אותה סוגיא מיירי אפילו שלא קבלה הפקדון לזמן. שוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו לקידושין שאחר שהביא דברי הראב\"ד כתב ואני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן ידוע על מה לא תוכל להחזיר תוך זמן דלא עדיף ש\"ח מפועל שיכול לחזור אפילו בחצי היום ע\"כ. והיא היא החקירה שעמד עליה מהרח\"ש יע\"ש:      נשלמו להו הלכות שאלה ופקדון "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e92e7fee051981eeb348e0abf5c8a86a26546176
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,122 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Borrowing_and_Deposit",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בד\"א כשנאנס שלא בשעת מלאכה כו'.</b> כתב מרן בכ\"מ קשה לי בדברי רבינו וכו'. ואילו היה רואה הרב ז\"ל דברי ה\"ה לא היה מקשה זה דהא מאי דנקט רבינו ז\"ל או שרכב עליה או דש בה ומתה בשעת רכיבה כו' היינו לומר דאם שאלה לחרישה ודש בה או רכב עליה אע\"פ ששינה בה למלאכה קלה ומתה בשעת מלאכה חייב אע\"פ שאם לא שינה היה פטור: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה המקום ששאלה לילך בו מקום שבני אדם מצויים כו'.</b> מהרימ\"ט ח\"מ סימן פ\"ט כתב וז\"ל ועי\"ל דאפילו חשבת ליה מקום האונס יש רואה ואומר איני יודעם ואיני יכול לחזר אחריהם אבל באמת באונס נלקחו ממני נאמן במגו דאי בעי הוה טעין בתוך מבואות העיר נאנסתי דלא שכיחי רבים כו'. ודין זה צל\"ע ועיין במ\"ש הרז\"ה בפרק חזקת עלה דקריביה דרב אידי ודוק היטב בדבריו שנראה סותר דברי הרב וצ\"ע, (*א\"ה עיין לקמן פכ\"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השואל כלי מחבירו וכו'.</b> כתב ה\"ה אבל שאלה שהיא חוזרת בעין אין לה זמן ע\"כ. הרשב\"א ז\"ל כתב בסימן אלף דהאומר לחבירו דבר זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו ולא אמר לי שמחזירו כ\"ז שירצה המקבל ע\"כ. ואע\"ג דהדרא בעיניה דומיא דהשואל לחבירו סתם נראה דיש לחלק בין היכא דהתחיל להתנות ופסיק דבוריה כגון דאמר ע\"מ שתחזירהו ולא גמר לומר באיזה זמן מסתמא כל זמן שירצה קאמר אבל בסתם שאלה שלא פירש כלום כל שעתא לחזרה קיימא ודו\"ק: <b>ואם הניח להם אביהם נכסים ומתה.</b> נראה דגירסת רבינו היא הגירסא הנכונה שלא היה גורס ופליגא דרב פפא דלאו הא בהא תליא דאפילו נימא דאיסור גניבה ושבת באין כאחד מ\"מ אם הניח להם אביהם אחריות נכסים דין הוא שיהיו חייבים לשלם אפילו שהחיוב הוא אחר מותו מידי דהוי אנתחייב שאם יהיה כך וכך יתחייב ליתן לו כך וכך ומת בינתים שנשתעבדו נכסיו לאחר מותו אע\"פ שהחיוב בא אחר מותו שנעשה אז אותו דבר שבעבורו בא החיוב וה\"נ הכי הוי שנתחייב שאם יאנס יפרע הוא ובא החיוב אחר מותו חייב וכבר ביאר מוהריק\"א ז\"ל דבר זה אלא דנקטה בסגנון אחר. ועוד יש להכריח דבר זה דע\"כ אכולה מילתא קאי מה שאמרו בגמרא דאם הניח אחריות נכסים חייבים ולפי מי שפירשו דקאי לטבחוה ואכלוה קשה דמאיזה טעם חייבים ומה שפירשו קצת מפרשים מטעמא דפשע אביהן בשלא הודיעם קשה דמאי פשיעותא איכא הגע עצמך שמת פתאום או בדרך וכי היה לו לומר לבנו בעודו בריא דבר זה של פלוני הוא ואי לא אמר הכי פושע מיקרי וגם מה שפירש\"י אינו ברור ולשיטת רבינו ניחא דקאי אכולה מילתא בין בהניח להם פרה שאולה ומתה בין טבחוה ואכלוה וטעמא דהיכא דהניח אחריות נכסים נשתעבדו נכסיו מחיים למיתה וטביחה והו\"ל כאילו בשעת שאלה התנה שאם יארע אונס בדבר ההוא שמחוייב לשלם ולפיכך אם מתה או אכלוה היורשים חל חיובו למפרע מכח תנאו כשאר חיובין דעלמא ע\"ת ומת קודם שיבא החיוב שנשתעבדו נכסיו וה\"נ דכוותה ודו\"ק. והרב שלטי הגבורים כתב בפרק השואל דרבינו ז\"ל סובר דאם מתה באונס אין חייבין באונסיה כרב פפא דאמר איסור גנבה ושבת באים כאחד והיינו דכתב רבינו הניח להם פרה שאולה ומתה אין חייבין וכו' ומאי דכתב גבי הניח נכסים מתה היינו דמתה מחמת פשיעה ומטעמא דחייב בטבחוה בהניח אחריות נכסים משום דפשע אביהן בשלא הודיען מהאי טעמא גופיה חייב במתה בפשיעה דאילו הוו ידעי שאינה שלהן היו נזהרין ממיתתה בפשיעה: ומ\"מ <b>הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבים באונסיה</b> ואף ע\"ג דאם מת השואל משתמשים היורשים כל ימי שאלתה בע\"כ של המשאיל וא\"כ הוה לן למימר דאם מתה דחייבין באונסיה דמצי למימר לא השאלתיה אלא כדי שיתחייב השואל באונסיה. הא פירש הרא\"ש דלא אמרינן דאין חייבין באונסיה אלא בסתמא אבל אם המשאיל אמר ליתומים או קבלו עלייכו אונס או החזירו לי הפרה הדין עם המשאיל ודו\"ק. כתב מהר\"ר בצלאל בפרק אלו נערות דאפילו אמרינן סתם שאלה ל' יום ה\"מ לגבי דידיה אבל מת לא אמרינן הכי לגבי יורשיו יע\"ש. ויש להסתפק בשואל בסתם למ\"ד דהוי ל' יום דומיא דהלואה לאחר ל' יום מה דינו ועיין במ\"ש בעל בני יעקב בתשובה סי' י\"ב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו השאילני שוקת זו של מים כו'.</b> טעות מפורסם יש בדברי רבינו ז\"ל דבשוקת זו אם נהרסה אינו חוזר לבנותה דזו קאמר וכשנפל אזדא ליה וכן הוא מפורש בגמרא ומ\"מ קשיא דלמה השמיט חלוקת שוקת מים סתם דאי נפלה בני לה וכמו שמבואר בגמרא ואולי הסופר השמיטה והיתה כתובה בדברי רבינו וזה ברור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו אמר לחבירו השקני מים כו'.</b> כתב מהרי\"א בכתביו סי' ר' וז\"ל דכיון דהשאילה אשת ראובן לאשת שמעון העיגולים הטובים שוין ג' זקוקים אע\"פ שהיא היתה ג\"כ צריכה לעיגולים שהרי שאלה ממנה ג\"כ עיגולים פחותים נראין הדברים שהיתה כפופה לה ומשועבדת דלא גרע מאשקיין מיא וכה\"ג מיקרי שאלה בבעלים ע\"כ. ולא ידעתי כוונת הרב בזה ומה שייך לדמותו לההיא דאשקיין מיא דההיא הוי המשאיל עמו במלאכתו ממש וכן מ\"ש שהיתה כפופה ומשועבדת לעיגולים פחותים היינו ממש השאילני ואשאילך דלא קרי ליה רש\"י שאלה בבעלים ולכך פירש\"י דקאי אשמור לי ואשמור לך וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ביום שהוא יושב בו לעסוק במלאכתו. </b> מדקדוק דברי רבינו ז\"ל משמע דביום שמחוייב לעשות המלאכה נקרא שמירה בבעלים אע\"פ שעדיין לא נתעסק במלאכתם והריב\"ש בסימן תל\"ו כתב אם בעת שעושים המלאכה שנשכרו בה כו' משמע דבעי שיהיו עסוקים ממש במלאכה בשעת שאלה ועיין בהלכות אישות פכ\"א גבי האשה ששברה כלים כו' מ\"ש הראב\"ד וה\"ה בזה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן השותפים ששאלו וכו'.</b> דברי רבינו ז\"ל סתומים כי לא פירש בדבריו אי חשיב שאלה בבעלים ופטור מכל הפרה דאעפ\"י שלא נשאל השותף האחר מ\"מ שותפו במקומו עומד וקרינא ביה אם בעליו עמו ומאי דנסתפק בגמרא הוי לחלק שותפו דלחלק השותף שנשאל עמו פשיטא דקרי ביה בעליו עמו ונמוקי יוסף הכריח פי' זה בדברי רבינו מדכתב לפיכך אם מתה אינו משלם ומשמע דקאי נמי לשאל מן השותפים ונשאל לו אחד מהם ואי לענין חלק אותו שנשאל לו קיימינן אמאי פטור מחלק חבירו דכתב אינו משלם. ואולי דרבינו קאי למאי דסליק דהיינו שותפים ששאלו ואינו משלם קאי לשותף ששאל את בעליו ולפיכך פסיק ותני אינו משלם. והטור ז\"ל בסי' שמ\"ו פירש דדוקא בחלק אותו שנשאלו לו מספקינן אבל חבירו שלא נשאל פשיטא דמשלם דליכא אצלו שמירה בבעלים: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ומגלגלין עליו בתוך השבועה כו'.</b> כתוב בתה\"ד סי' של\"ג וז\"ל ואם יטעון שמעון מאן לימא לן דבההיא שעתא שחיפש לוי בחדרו היה הפקדון תחת המטה דלמא כבר נגנב ע\"י אחר ובההיא לא מחייבנא כי שמרתי כדרך השומרים נראה דטענת שמעון אינה טענה והטעם דכיון דכל שומר צריך לישבע שלא פשע היאך יוכל לישבע כאן בודאי שלא פשע כו'. ומהרש\"ך ח\"ג סי' פ\"ז תמה עליו דתיפוק ליה משום דשמעון הוי ברי בחיובא וספק בחזרה כו' יע\"ש. ונראה ברור שיש לחלק בין האומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך לההיא דמהר\"ר ישראל בענין הפקדון דאע\"ג דהוא ברי בחיובא וספק בחזרה מ\"מ השמא אינו גרוע דלא הו\"ל למידע אבל גבי איני יודע אם פרעתיך השמא הוא גרוע דהו\"ל למידע אם פרע אם לאו ומדלא ידע בבירור ודאי דלא פרע. (*א\"ה עיין בס' בני שמואל סי' ט\"ז שכתב בשם הרב מהרשד\"ם דהיינו דוקא היכא דהמלוה טוען ברי שלא פרעו אבל אם גם הוא מסופק פטור אפילו בבא לצאת ידי שמים והשיג עליו מדברי הרשב\"א בחידושיו פרק הזורק ומתוך דברי הרב המחבר משמע דאזיל בשיטת מוהרשד\"ם. ובבית מותבא רבה של הרב הכולל שר וגדול בישראל כמהר\"ח קמחי שמעתי מפי הרב כמוהר\"ר אפרים נבון דעל המלוה רמיא טפי למידק אם נפרע מחובו אם לא טפי מהלוה וכן נראה מדברי הטור סי' ע\"ה סכ\"ד וכיון שכן יפה דן הרב מוהרשד\"ם דהיכא דשניהם מסופקים בפרעון דפטור הנתבע מלשלם משום דהו\"ל למלוה למידק וכיון דלא דק איהו דאפסיד אנפשיה משא\"כ בההיא דהרשב\"א ודו\"ק ולכאורה יראה דהו\"מ מהרש\"ח לדחות דינו של מהרשד\"ם מסוגיית הגמרא בעצמה דלפי אוקימתא דרבה ור\"י דאיירי בב' כיתי עדים אמאי יחלוקו כיון דשניהם מסופקים קם דינא דפטור. אלא דהוצרך לאתויי דברי הרשב\"א משום דיש לדחות דרבה ור\"י מוקמי למתני' בדא\"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין וכיון שכן דינא הוא דיחלוקו כי היכי דבגט הויא ספק מגורשת דהא בזרקו לחוב קרוב למלוה נמי חייב הלוה כל שלא בא ליד המלוה אם לא משום דא\"ל בתורת גיטין כ\"ש שיועיל דבור זה לחייבו המחצית ואע\"ג דלא מוקמינן הכי אלא לר\"י דאמר לגיטין אמרו כו' כבר כתב הרשב\"א דכולהו אמוראי מפלגי בין גט לשאר דברים יע\"ש) ובהכי ניחא כל תיקו שבתלמוד דפסקינן קולא לנתבע אע\"פ שיש מהם טובא דהספק הוא אם נפטר מחיובו אם לאו משום דאין השמא גרוע וכ\"כ התוס' בפ\"ק דכתובות גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע והראנ\"ח בח\"ב סי' א' ובח\"א חילק כה\"ג יע\"ש (*א\"ה וכ\"כ הר\"ב התרומות שער ל\"ח ח\"ד ועיין בתשובת הראנ\"ח ח\"ב סי' י\"ט ופרח מטה אהרן ח\"א סי' ל\"א). וע\"ק לי דשאני הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דהמלוה טוען ברי שעדיין חייב לו והלה אינו יודע אם פרעו אבל הכא מי טוען ברי המפקיד שחייב לו הא המפקיד נמי אינו יודע אם פשע וחייב או לא פשע ופטור ואין זה טוען ברי כההיא דהלויתיך ולא פרעתני. ותדע לך שיסוד זה שעשה הרב דכל מפקיד הוא כאומר הלויתיך דאינו כמו שחשב הרב דהרי בפרק השואל גבי מתני' דשאלה היום ושכרה למחר ומתה זה אומר ביום שהיתה שאולה מתה וזה אומר איני יודע מייתי תלמודא לימא תיהוי תיובתא דר\"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומוקי לה בשיש עסק שבועה ביניהם ולדברי הרב כיון שזה אינו יודע אם ביום שהיתה שאולה או שכורה מתה הו\"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ומאי קושיא ויש בזה הרבה להאריך ואין כאן מקומו להאריך ודברי הרב צ\"ע [ועי' בלח\"מ פ\"ג ה\"ג]: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שהניח הפקדון וכו'.</b> עיין מוהרשד\"ם חה\"מ ר\"ס ע\"ו ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם ת\"ח הוא כו'.</b> מרן הב\"י סי' רצ\"א תמה על רבינו דאפילו אם אין המפקיד ת\"ח למה לא ישהה הנפקד עד שיבדיל. ולדעתי נראה דרבינו קאי לגבי מפקיד דאם הוא ת\"ח וידע הנפקד שעדיין לא הבדיל אינו חייב לקברם עד שיבדיל ולגבי דידיה הנפקד מיד חייב להבדיל כדי לקברם משא\"כ אם יודע שלא הבדיל המפקיד ודו\"ק. כתב המבי\"ט ח\"א סי' שמ\"א על ראובן ששלח לשמעון בגדי משי וכתב לו שישלחם ללוי דפקדון כזה שהוא צריך להיות מזומן בידו לעת מצוא חמר נאמן להוליכו לא היה חייב לטרוח להניחו תוך תיבה וע\"מ כן קבלו שיהיה מזומן בקרן זוית והביא ראיה מדין זה היכא דהמפקיד ת\"ח יע\"ש. ואין דבריו נראין אצלי ועיין במהריק\"ו שורש ו' הביא דבריו מרן סי' רצ\"ח ס\"ך ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>שהרי תחילתו בפשיעה וכו'.</b> דברי רבינו תמוהים הם דהא כיון שהאונס לא בא מחמת הפשיעה לא מיחייב משום דפשע בתחלה והכי כתב הוא ז\"ל בפ\"ג מהלכות שכירות דאם פשע בה ויצאה לאגם ומתה פטור שאין יציאתה גרמה לה שתבא לידי אונס וה\"נ כתב שם ברועה שהניח עדרו ובא לעיר אפילו בשעה שאין דרך הרועים ליכנס אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור וטעמא דאפילו שפשע שנכנס לעיר כיון דס\"ס לא היה יכול להציל פטור ואולי דכוונת רבינו לומר דאם נאנסה בעניין שאם היו בידו או על בטנו לא היה רואה אותם האנס ועכשיו שהיו צרורים מלאחריו ראה האנס אותם דהו\"ל אונס הבא מחמת הפשיעה ודוחק וצ\"ע: <br><b>כתב </b>הרב מהרי\"ט צהלון בס\"ס א' וז\"ל ואין לומר שפשעה במה שהתירה הצרור ונתנה הגרוש בידה שמחמת כן אפשר שנפלו הגרושים מידה שאם היו צרורין לא היו נופלין הא ליתא דכפי לשון השאלה נראה שלא נתנתם רחל ללאה צרורין אלא שלאה צררתם וא\"כ ליכא פשיעה כלל ע\"כ. והנה דבר ברור הוא שמ\"ש הרב שמחמת כן אפשר שנפלו מידה אין הכוונה על רחל המפקדת אלא על לאה הנפקדת דאפשר דבאותה שעה שהתירה הצרור נפלה מידה ועכ\"ז לא ברירא לי מילתא משום דאף דנימא שרחל נתנה הצרור צרור ביד לאה ולאה בשעת חזרה התירה הצרור ונתנה המעות. ביד רחל למה תתחייב לאה בשביל מה שהתירה ואמאי לא תשבע שלא נפלו מידה וכ\"ת דלא תוכל להשבע מפני שנפלו מידה ולאו אדעתה הנה מלבד שהסברא היא זרה בעיני שלא תוכל להשבע משום דדלמא נפלו מידה ולא הרגישה זאת ועוד דאמאי לא נאמר חששא זו גבי רחל שהרי לא מצא החסרון עד בואה באמצע הדרך וא\"כ אפשר דבהיותה מהלכת נפלו מידה והיא חששא יותר קרובה ממה שנאמר שנפלו מיד לאה בשעת חזרה ולא ידעתי למה לא צדד הרב חששא זו דאימר נפלו מיד רחל ומה גם דרגלים לדבר שרחל נטלה הנר והלכה לחפש בר\"ה פעם ושתים והשכימה בבקר לבקש בר\"ה וכמו שנזכר בשאלה שכל זה מורה שהיא חוששת אולי נפלו מידה בהיותה מהלכת והדבר צריך אצלי תלמוד. עוד כתב הרב באותה תשובה שאם היתה אומרת שימי בלבד אולי היה מקום לומר הרי אמרה בפירוש שמתרצית במה שתשים אותה בארגז בלבד אבל השתא דאמרה שמרי כו' ע\"כ. ולדידי אין ספק שאפילו אמרה שימי בלבד כוונתה היא שתשמור כדרך השומרים ואם לא נטלה הארגז פשעה לאה ומה שאמרה שימי בארגז לא באה אלא לומר שרצונה היא שהשמירה תהיה בארגז ונראה שאף הרב יודה בזה אלא משום דבנדון שלו אמרה שמרי לא הוצרך למ\"ש. עוד כתב הרב בסימן ב' על ראובן שהיה לו ולאחותו דינה בית בשותפות והוציאה שטר שכתוב בו ואחיה ר' שואל נתחייב לתת לאחותו מחלקו כשימכרנו עשרה גרושים ע\"כ וראובן לא מכר אלא הקדיש ונשאל הרב אם חייב לתת העשרה כיון שלא מכר והשיב שאם היא היתה תובעת ממנו איזו תביעה ולהפטר מתביעותיה נתחייב בזה אז חייב אפילו אם הקדיש ואם לא לא יתחייב ע\"כ. והנה דין זה צריך אצלי תלמוד ועוד אעמוד עליו בע\"ה (*א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המפקיד אצל בע\"ה וכו'.</b> כתב הטור סי' ע\"ב סכ\"ד וז\"ל ואם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם אע\"פ שראובן רגיל להפקיד אצל לוי שמעון חייב לשלם לראובן דינר וכו' שהרי שמעון הוא בעל דבר של ראובן ע\"כ וכתב על זה מרן דהרמב\"ם חלוק על זה בפ\"ד מהלכות שאלה ע\"כ. ולי נראה דשאני כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד דהו\"ל כאילו אמר המפקיד לנפקד שאם ירצה למוסרם לאשתו ובניו שימסרם שהרי אורחיה דנפקד הוא למימסריה לאשתו ובניו ומש\"ה אם פשעו אשתו ובניו ואין להם מה לשלם פטור הנפקד שהרי כשהפקיד בידו הו\"ל כאילו נתן לו רשות למוסרם ביד אשתו ובניו אבל היכא שמסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד פשיטא שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד שהרי לא הפקידם אצלו אדעתא שימסרם ביד מי שרגיל להפקיד שאין סתמיות הדבר שהנפקד מוסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד כמו אשתו ובניו דמסתמא הנפקד מוסר הפקדון לאשתו ובניו ולא אהני האי מילתא דרגיל אלא לשבועה דלא מצי המפקיד למימר את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה כיון שזה המפקיד היה מאמינו אבל לעולם שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד מפני ששמעון הוא בעל דבר של ראובן וכמ\"ש הטור. ובזה ניחא דברי מור\"ם בהג\"ה שבסי' רצ\"א גבי כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הביא מחלוקת רבינו והרא\"ש ולא הכריע ואילו הכא כתב כדברי הטור ולא הביא מחלוקת משמע דס\"ל דבהאי דינא כ\"ע לא פליגי שדינו של מפקיד הוא עם הנפקד וכדכתיבנא. ומצינו כעין חילוק זה במרדכי פרק המפקיד דאפילו לר\"ת שפסק דהבעל חייב לשלם היכא שפשעו בו אשתו ובניו שאני ההיא דהכונס דמסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומוקי לה בגמרא משום דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה ומדקתני נכנס הרועה תחתיו מכלל דרועה ראשון פטור לגמרי וכדאמרינן התם ושומר קמא איפטר לגמרי משום דההיא דהכונס מיירי ברועה גדול שידוע לכל שאינו מרעה שום פעם בעצמו ואז אין המפקיד יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל הכא נהי דהמפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מ\"מ סבור הוא שהוא בעצמו ישמור וכ\"כ בהגהת הרא\"ש דהיכא שידע שהנפקד אין רגיל לשמור פקדון בעצמו אלא בברור שכל פקדון שמפקידין בידו הוא מוסר לשל תחתיו ואין משמרו בעצמו כלל הו\"ל כאילו המפקיד בעצמו מסר פקדונו ביד מי שרגיל הנפקד למסור ונסתלק הנפקד לגמרי ואם פשע מי שהפקדון בידו פטור הנפקד לגמרי. והנה מאי דפליגי רבינו והרא\"ש היכא שפשעו אשתו ובניו הוא דרבינו מדמי לה לרועה דמסר לברזיליה דהו\"ל כאילו המפקיד בעצמו מסר פקדונו ביד מי שרגיל הנפקד למסור והרא\"ש ס\"ל דלא דמי דשאני רועה שידוע לכל שאינו מרעה שום פעם בעצמו אבל גבי אשתו ובניו אינו מוכרח שבשום פעם לא ישמרם בעצמו אלא ימסרם לאשתו ובניו וסבור היה המפקיד שהוא בעצמו ישמור וכמ\"ש המרדכי אבל לעולם שאם ידוע שזה הנפקד אינו שומר לעולם שום פקדון אלא מוסר לאשר תחתיו אפילו הרא\"ש יודה דפטור הנפקד וכמ\"ש בהגהת אשירי והיכא שמסר הפקדון ליד מי שרגיל המפקיד להפקיד אפילו הרמב\"ם יודה שהנפקד הוא בעל דברים של מפקיד ולא הוי פלוגתייהו אלא היכא שמסר לאשתו ובניו ומאי דדמו להו. ואע\"ג דהרא\"ש בפרק המפקיד מוקי לההיא דרועה בגוונא אחרינא היינו משום דס\"ל דמתני' בסתם רועה מיירי ולאו דוקא ברועה גדול שאינו שומר לעולם שום פקדון שזה דוחק אבל לעולם דלענין דינא לא פליג ועוד היה נראה לכאורה לומר דע\"כ לא קאמר הרא\"ש דהבעל חייב אלא משום טעמא דאלת\"ה כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלוה אשתו ובניו ואין להם לשלם ויפטר גם הוא אבל היכא דלא שייך ה\"ט יודה הרא\"ש שנסתלק הנפקד ופטור לגמרי וכ\"כ רש\"ל בפ\"ק דבבא קמא סימן ל\"ב דשאני אשתו ובניו כשאין להם לשלם שצריך הראשון לשלם משום שלא ילך כל אחד וימסור פקדון לבני ביתו והם יאכלו אותו וכמו שכתבו ר\"ת והרא\"ש ע\"כ ומ\"ש הריב\"ה שאם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם ששמעון חייב אע\"ג דליכא טעמא דאשתו ובניו שאני התם דהסברא היתה נותנת שיפטר הבעל משום דכיון דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הו\"ל כאילו נתן לו רשות שימסרם לאשתו ובניו מש\"ה איצטריך לחיוביה מטעמא אחרינא אבל הכא בלאו ההוא טעמא פשיטא דשמעון חייב שהרי ראובן הוא בעל דבר דשמעון דלא עלה בדעת ראובן שימסרם שמעון ללוי אע\"פ שהיה רגיל אצלו, ומיהו כד מעיינינן שפיר נראה דהאי טעמא אינו מעלה ומוריד לענין דינא אלא שהתוספות והרא\"ש הכריחו שעל פי הדין הוא שהבעל חייב מדינא דאלת\"ה כל פקדון המופקד ביד אדם יאכלוהו אשתו ובניו אבל לא משום ה\"ט מחייבינן לבעל וכן נראה מדברי בעה\"ת בשער מ\"ט ח\"ג סי' ג' שנסתפק בדין זה דהריב\"ה אם פשע לוי ואין לו מה לשלם והכריח הדין ממ\"ש ר\"ת דאע\"ג דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אם הבנים פשעו ואין להם לשלם לא יפטר הנפקד ע\"י טענה זו אלא דיינינן בה שומר שמסר לשומר חייב שאל\"כ כל פקדונות שיפקיד אדם לחבירו ימסרם לאשתו ובניו ותאכל אשתו וחדי והכא נמי דכוותה היא שאם אין לו לשלם ישלם שמעון תחתיו ע\"כ ואי איתא לדברי רש\"ל היכי יליף מהתם שאני התם דאיכא טעמא אחרינא א\"ו כדכתיבנא שטעם זה הוא להכריח הדין אבל לא שבסיבתו ישתנה הדין וכן נראה מדברי המרדכי שכתבנו לעיל שרצה ליישב דברי ר\"ת דלא תיקשי ליה מההיא דמסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ומדלא חילק חילוק זה דרש\"ל משמע דס\"ל דטעם זה אינו מעלה ומוריד לענין דינא. ומ\"מ דינו של רש\"ל אמת הוא שהרי איהו קאי היכא שידוע שהנפקד זה אינו רגיל לשמור בעצמו אלא מוסר כל הפקדונות והמשכונות ביד אחר ובאופן זה כבר כתבנו לעיל שאפי' הרא\"ש מודה שנפטר הנפקד ולא דמי להיכא שמסר הפקדון ביד אשתו ובניו וכמו שחילק המרדכי. ובעל ש\"ך דחה דברי רש\"ל ולי נראה דהלכתא כוותיה ולא מטעמיה וכדכתיבנא. ובמ\"ש מרן שרבינו חולק בדין זה דהריב\"ה הסכימו הב\"ח ובעל ש\"ך כוותיה אך סמ\"ע כתב דבהאי דינא אפילו רבינו יודה ולא ביאר טעמו היטב ואפשר להעמיס מה שכתבנו בדבריו. ומדברי בעת\"ה שהכריח דינו מסברת ר\"ת ולא הביא דברי רבינו שחולק עליו משמע דס\"ל דאפשר שיודה בדינו והוא הכריח הדין במכ\"ש דסברת ר\"ת אבל מדברי רבינו ליכא לא סייעתא ולא תיובתא לדינו וכיון שכן פשיטא דלא מפשינן פלוגתא ודין זה דהריב\"ה ז\"ל הוא מוסכם לדברי הכל. אך ראיתי לה\"ה בפ\"א מהלכות שכירות שכתב עלה דרגיל שאפילו הלך לו השני ולא נשבע או שאין לו כלום להשתלם ממנו פטור הראשון ע\"כ וכ\"כ הרב הנמוקי בפרק המפקיד דבין היכא שמסר הנפקד לאשתו ובניו או למי שהיה רגיל המפקיד להפקיד אצלו בכולהו מיפטר השומר הראשון לגמרי ואפילו שאין לב' לשלם באופן שדין זה דרגיל לא נפקא מפלוגתא. עוד ראיתי בדברי הרב הנמוקי שכתב בסוף דבריו שר\"ת חולק בענין אשתו ובניו שאלו אין משתמרין לעולם לדעת בעלים אלא לדעת אביהן ע\"כ משמע דס\"ל דר\"ת יודה ברגיל שמיפטר שומר ראשון לגמרי אלא דשאני אשתו ובניו מהטעם שכתב וחילוק זה לא נמצא לראשונים שהרי בעל התרומות הוכיח הדין גבי רגיל מסברת ר\"ת גבי אשתו ובניו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהפקידו אצלו ממון של עניים.</b> (*א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות מלוה ולוה דין י\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל הפקדון אומר כך וכך היו כו'.</b> כתב הרשב\"א בתשובה הביאה מרן בטח\"מ סימן ע\"ב מחודשין כ\"ד (ובסימן ש\"מ) על השואל כלי מחבירו ונאבד המשאיל אומר סלע היה שוה והשואל אומר איני יודע ועד אחד מעידו שאינו שוה אלא שקל אילו לא היה כאן עד אחד היה המשאיל נוטל בלא שבועה משום דה\"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע אבל עכשיו שיש עד אחד המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו שבועת המשנה כענין עד אחד מעידה שהיא פרועה ואם רצה נותן לו סלע בפני עד זה ואח\"כ מביאו לידי שבועה דאורייתא וכההיא דפרק הכותב וזה לדברי הרי\"ף שכתב ששבועת עד אחד באה אפילו במקום שאינו תובע ברי אלא ע\"פ העד שאומר לו כן וכמו שכתב בפרק כל הנשבעין אבל יש מהגדולים שחלקו עליו ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה כענין עד אחד מעידה שהיא פרועה עכ\"ד ויש לדקדק בדברי הרשב\"א הלזו במ\"ש דהיכא דהשואל אומר איני יודע דהוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם דמשמע דרצה לדמותו לההיא דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם והרי הרב המגיד ז\"ל בפרקין כתב וז\"ל ומ\"מ יש לטענה האחרת מקום בשלא עירבן ונאבדו בפשיעה שישבע הלה ויטול ואפשר שכן הוא הדין וגם הרשב\"א כתב כן בהכונס שלא יכול הלה ליטול בלא שבועה כלל שלא היה לו לנתבע לידע כלל אע\"פ שהוא מודה מקצת ואינו יכול לישבע על השאר ע\"כ משמע מדבריו דלא אמרינן בשטוען איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא דוקא בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא או כשעירבן עם פירותיו דאז ודאי הו\"ל למידע ואמרינן אערומי קא מערים אבל כשלא עירבן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון דלא הוה ליה למידע וא\"כ איך כתב הרשב\"א דהיכא דהשואל אומר איני יודע דהו\"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם הא לא הו\"ל למידע: <br><b>ואפשר</b>לומר דעד כאן לא קאמר הרשב\"א דבשלא עירבן דלא הו\"ל למידע אלא דוקא בשומר חנם והטעם דכיון דכל חיובו לא הוי אלא בפשיעה ומצי לאסתלוקי מהאי חיובא מש\"ה כשאמר איני יודע לא אמרינן הו\"ל למידע ואערומי קא מערים אלא אמרינן דהאמת הוא שאינו יודע מפני שסמך על שמירתו ומש\"ה לא איכפת ליה למידע ערכו כיון דמצי לאיסתלוקי מחיוביה אבל בשומר שכר דחייב בגניבה ואבידה וכ\"ש השואל דחיובם לא אתי מצד עצמם ולא מצו לאיסתלוקי מחיובם א\"כ כשטוענים איני יודע אמרינן דהוה להו למידע ואיערומי קא מערים ודמי לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ובזה אתי שפיר מה שהביא מרן בסימן ע\"ב מחודשין י\"ד בשם הרשב\"א על המלוה את חבירו על טבעת שיש בו אבן כו' וכתב בסוף דבריו דאם המלוה טוען איני יודע דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואין אנו צריכים למה שכתב הרב ש\"ך בסימן ע\"ב ס\"ק מ\"ט בשם הרב המבי\"ט דשאני מלוה על המשכון דאמרינן הו\"ל למידע דסתם מלוה מדקדק כמה שוה בשביל הלואתו וכפי דבריו אלו בשואל דלא שייך האי טעמא לא הו\"ל להרשב\"א ז\"ל לומר מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא ודאי דטעמיה דהרשב\"א לא הוי אלא משום דמלוה על המשכון הוי שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה וא\"כ הו\"ל למידע כמו שכתבנו לעיל ונראה דלזה כיון מרן ז\"ל במ\"ש לאחר שהביא דברי הרשב\"א וז\"ל אע\"פ שזה נאמר לענין שאלה כתבתיו פה כדי ללמוד ממנו לענין משכון ע\"כ והכוונה היא לומר דכיון דבשאלה אמרינן הו\"ל למידע והטעם מפני דלא מצי לאיסתלוקי חיוביה הוא הדין במשכון דכיון דחייב בגניבה דאמרינן הו\"ל למידע והיכא דטען המלוה איני יודע דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. עוד יש לדקדק בדברי הרשב\"א הללו במ\"ש אבל עכשיו שיש עד אחד המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו כו' דלפי סברת התוספות דס\"ל דעד המסייע לנתבע פוטרו משבועה דלא מיעט קרא לעד אחד בין לחיוב שבועה בין להפטר ממנה וכמו שהביא מרן ז\"ל דבריהם סימן ע\"ה ס\"ג יע\"ש הכי נמי בנדון הרשב\"א כיון שיש עד אחד שאינו שוה אלא שקל ליפטריה משבועה וכ\"ת עד כאן לא קא אמרי רבוואתא דעד אחד המסייעו פוטרו מן השבועה אלא דוקא כשטוען ברי אבל כשטוען איני יודע אינו פוטרו להא אמינא דהרי מצינו להרי\"ף בפרק כל הנשבעין דהיכא דאינו טוען ברי אלא על פי עד אחד דמחייבו שבועה וכמו שהובאו דבריו בטור ח\"מ סימן ע\"ה סל\"ג א\"כ ה\"נ בעד אחד המסייע לנתבע אפילו שלא יטעון ברי אלא ע\"פ העד ליפטריה משבועה דהא מחד קרא גמרינן לה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה בנדון דהרשב\"א ז\"ל למה יטול הלה בשבועה כיון שיש עד אחד המסייע לשואל. ומדי חפשי באמתחות הפוסקים מצאתי להרשב\"א סימן אלף קס\"א דס\"ל דעד אחד אינו פוטר אלא משבועה דרבנן אבל משבועה דאורייתא אינו פוטרו וא\"כ מש\"ה פסק הכא דישבע הלה ויטול כיון דהשואל מחוייב שבועה דאורייתא ואינו פוטרו העד ואה\"נ דלמאן דס\"ל דעד אחד פוטר אפילו משבועה דאורייתא דיודה דאפילו בשטוען הנתבע איני יודע שיפטרנו משבועה: <br><b>עוד </b>נ\"ל דאף למאן דסבר דעד אחד פוטר אפילו משבועה דאורייתא הכא בנדון דהרשב\"א יודה דיטול הלה בשבועה משום דכיון דאי לא הוה העד היה נוטל המשאיל בלא שבועה משום דהוי מתוך שאינו יכול לישבע ומשלם א\"כ היכא דאיכא עד אחד דיינו שנאמר שלא יטול הלה אלא בשבועה דאי אמרינן שלא יטול הלה אפילו בשבועה נמצא דעד אחד קם לממון דעד עכשיו היה נוטל שלא בשבועה ועכשיו אפילו בשבועה אינו נוטל והתורה אמרה דעד אחד לא יקום אלא לשבועה וכיוצא בזה כתב הרא\"ש בריש מציעא יע\"ש: <br><b>ועוד </b>נראה דע\"כ לא קאמר הרי\"ף דאפילו בטענת איני יודע משביעו אלא דוקא בעד אחד המכחיש את הנתבע דכיון דטעמא דעד אחד דמחייב שבועה לא הוי בשביל שמסייע את התובע אלא בשביל שמכחיש את הנתבע מש\"ה אף כשטוען התובע איני יודע כיון דאיכא הכחשת הנתבע משביעו אף שאינו מסייע ממש לתובע אבל בעד אחד המסייע לנתבע דטעמא לא הוי בשביל שהוא מכחיש את התובע אלא בשביל שהוא מסייע לנתבע מש\"ה אמינא דדוקא כשטוען ברי הנתבע דאז מסייעו ממש פוטרו מן השבועה אבל כשטוען איני יודע דאז אינו מסייע ממש אינו פוטר אותו מן השבועה אף שהוא מכחיש ממש לתובע: <br><b>עוד </b>יש לדקדק בדברי הרשב\"א ז\"ל הללו במ\"ש בסוף לשונו ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה דהא למאן דאית ליה דבטענת ספק אינו משביעו שבועה דאורייתא הוא הדין בשבועת המשנה ויטול הלה בלא שבועה ונראה דהרשב\"א ספוקי מספקא ליה הלכתא כמאן (*א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה פ\"ג מהלכות טוען ונטען דין ו' בשם הרשב\"א) ומש\"ה היכא דנתן לו הסלע ומביאו לידי שבועה דאורייתא דאז הוי השואל מוציא מחבירו יכול למימר המשאיל קים לי כמ\"ד דבטענת ספק אינו יכול להשביעו אבל כשלא נתן לו הסלע דאז משביעו שבועת המשנה וא\"כ הוי המשאיל מוציא מחבירו מצי למימר השואל קים לי כמ\"ד דאף בטענת איני יודע עד אחד מביאו לידי שבועה ולא תטול אלא בשבועה ומש\"ה אחר שכתב ואם רצה מביא אותו לידי שבועה דאורייתא כו' כתב וכל זה אינו אלא לדברי הרי\"ף אבל יש מהגדולים שחלקו עליו וכיון דאיכא פלוגתא מצי למימר המשאיל קים לי ומ\"מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה הכוונה לומר שאם זה לא נתן לו הסלע לא יטול אלא בשבועה דמצי למימר השואל קים לי כהרי\"ף ולא יטול אלא בשבועה וכ\"ת דאף דנתן לו הסלע לא מצי המשאיל לאיפטורי משבועה ולמימר קים לי וכמ\"ש מוהרש\"ך ז\"ל בתשובה דלא אמרינן קים לי לאפטורי משבועה להא אמינא דסברא הלזו דמוהרש\"ך חלקו עלה רובא דרבוותא וכמו שהביא דבריהם הרב כנה\"ג סימן כ\"ה בהגהת ב\"י אות ע\"ד ולפע\"ד יש סיוע לסברתם מתשובה הלזו של הרשב\"א ומ\"מ כפי סברת מהרש\"ך דס\"ל דלא אמרינן קים לי לאפטורי משבועה ע\"כ אית לן למימר דס\"ל להרשב\"א דעד כאן לא פליגי רבוותא אם בטענת איני יודע יכול להשביעו על פי העד אלא דוקא בשבועה דאורייתא אבל בשבועת המשנה דמצינו דבאה על הספק כגון שבועת השותפין הוא הדין כשטען אינו יודע דמשביעין ליה שבועת המשנה: <br><b>וראיתי </b>להרב הגדול בכ\"מ שכתב בפכ\"ה מהלכות אישות וז\"ל והא דתנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה התם כשהבעל טוען ברי עכ\"ד וזה היפך דברי הרשב\"א הללו ואי הוה ס\"ל לרבינו דבטענת איני יודע אינו יכול להשביעו וכסברת החולקים על הרי\"ף הוה מצינא לתרוצי דברי הרשב\"א הללו כמו שתירצנו מעיקרא ולא הוה קשיא ליה למהריק\"א מדברי הרשב\"א הללו אבל כבר כתב רבינו בפירוש בפ\"ד מהלכות גזילה ואבידה כסברת הרי\"ף דאף באיני יודע משביעו על פי העד וא\"כ לא מיבעיא לסברת מהרש\"ך דס\"ל דאף לחולקים על הרי\"ף בשבועת המשנה מודו דבאה אף על הספק דא\"כ דברי מהריק\"א הם מן הקצה אל הקצה האחר אלא אף שנאמר דאף שבועת המשנה במחלוקת הוא שנוי סוף סוף הא ס\"ל לרבינו כסברת הרי\"ף וא\"כ ה\"ה בשבועת המשנה כללו של דבר דברי מוהריק\"א הללו צריכים לי תלמוד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טען השומר שתנאי היה בינינו כו'.</b> מ\"ש מרן ואני אומר שלא דקדק ה\"ה בדבריו כו' לא ידעתי מה ראה לשווייה לה\"ה ז\"ל טועה בדבר פשוט שהרי הדבר ברור שלא הביא ה\"ה ההיא דהנח לפניך אלא לומר דיהא נאמן לומר תנאי היה בינינו במגו דאי בעי אמר הנח לפניך אמרתי לך וישבע היסת דאפילו טעין הכי היסת הוא דנשבע ואילו השתא למ\"ש רבינו דנאמן משום מגו דנאנסו צריך לישבע בנקיטת חפץ כשבועת נאנסו אם היה טוען וכל דברי ה\"ה סובבים על דרך זה וכבר חלק מהריק\"א על ה\"ה ז\"ל ופירש דרך זה בדברי רבינו בפ\"ב מהלכות שכירות יע\"ש. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ו מהלכות מכירה דין י'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה באחד שהפקיד שומשמין כו'.</b> (*א\"ה עיין פי\"ג מהלכות מלוה ולוה דין ג'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המפקיד מעות אצל בע\"ה כו' ה\"ז לא ישתמש בהם כו'.</b> (*א\"ה כתב מור\"ם בספר המפה סימן רצ\"ב ס\"ז דאם הרויח במעות אפילו אין לו רשות להשתמש בהם זכה בשלו וא\"צ ליתן הריוח לבעל הפקדון מיהו אם בעל הפקדון א\"ל תן לי פקדוני ואני ארויח לעצמי כו' ועיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ז מהלכות מלוה ולוה דין י\"א): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפקדון והאבידה לא ניתנו ליתבע אלא במקומם כו'.</b> מ\"ש ה\"ה שאם הפקיד אצלו לזמן ידוע שאינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן כו' כתב בשה\"ג בפרק הגוזל ומאכיל (דף מ\"ז) ובפרק המפקיד (דף פ\"ו) שדברי ה\"ה הם כשבא להחזיר במדבר כו' ודברים הללו לא ניתנו ליכתב דאי במדבר מאי איריא הפקיד לזמן אפילו בסתם נמי כל שהפקיד בישוב אינו מחזיר במדבר. אלא טעמא דה\"ה ז\"ל הוא משום דזמן דפקדון לתועלת המפקיד הוא ונתחייב הנפקד לשמור כל אותו זמן, שוב ראיתי להר\"ב התרומות שער נ' ח\"א סימן ד' שכתב כן בשם הראב\"ד ואוקמוה לההיא דפ\"ק דקידושין (דף י\"ב) דאמרינן סברה אי שדינא להו מתברי ומתחייבנא כשקבלה הפקדון לזמן ומש\"ה אינה יכולה לכופו שיקבל הפקדון. וראיתי למהרח\"ש בספר תורת חיים ח\"א סימן פ\"ב שכתב שדין זה של ה\"ה לא מצאו בשום פוסק ואנו בעניותינו מצאנו לו לה\"ה חבר רב גדול ומוסמך. שוב ראיתי להריטב\"א בחידושיו לקידושין באותה סוגיא עצמה שכתב כן בשם הראב\"ד ומ\"ש בעה\"ת בשם הרמב\"ן וז\"ל ויש מחכמי הדור שהעמידוה בפקדון לזמן וכו' והוא שבוש כו' לאו למימרא דחולק בדינו של הראב\"ד אלא שיש לו שיטה אחרת בסוגיא וכמו שנתבאר שם ולפי פירושו אותה סוגיא מיירי אפילו שלא קבלה הפקדון לזמן. שוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו לקידושין שאחר שהביא דברי הראב\"ד כתב ואני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן ידוע על מה לא תוכל להחזיר תוך זמן דלא עדיף ש\"ח מפועל שיכול לחזור אפילו בחצי היום ע\"כ. והיא היא החקירה שעמד עליה מהרח\"ש יע\"ש:      נשלמו להו הלכות שאלה ופקדון "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dd8b8e753d419227ebbea4ebfdce16b32f3ace06
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,537 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינם שלי כו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ ול\"נ להביא ראיה לדין זה כו' כמה דיות משתפכות בזה לקיים דין זה של אמנה הוא אף דבאומר פרוע סברי דכיון שהשטר לפרעון קאי נאמן ואיכא נמי מ\"ד דאם הלוה של ראשון עומד בפנינו וטוען פרעתי אפי' באמנה נאמן כיון שמודה לו בעל השטר וטעם החולקים בזה הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי דמשום האי טעמא בעלמא אינו נאמן הלוה לומר פרעתי אבל הכא בטוען מטלטלין אלו שבידי אינן שלי אין שום חזקה סותרת לזה וחזקה דכל מה שיש ביד האדם הוא שלו לא נתפרשה בגמרא כלל ודו\"ק. ועיין בפ\"ד מהלכות זכייה ומתנה בדין מקבל מתנה שטען כו' וצ\"ע. ועיין בתשובת מהרימ\"ט חא\"ה י\"ג שכתב דברים סותרים לדין זה שכתב רבינו דאם טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אינו נאמן ועיין תשובת הרשב\"א שהביא מרן א\"ה סי' ק' ועוד תשובה אחרת להרשב\"א ז\"ל הביאה בח\"מ סי' מ\"ו ועוד לו תשובה אחרת בדפוס סי' אלף קמ\"ו ובכולם שפה אחת הם היפך דברי מהרימ\"ט ודבריו מרפסין איגרי וצ\"ע. כתוב בתשובת הריב\"ש סי' ס\"ג וז\"ל וגם ההודאה ההיא בלתי מבוארת שהרי לא הוציא ראובן הממון שבידו בפני שמעון ושיודה לו שמעון שאין בידו יותר כו' ואיכא למידק אמאי לא אתי הרב מטעם שההודאה במקום שחב לאחרים לא מהני אפילו במיגו מטעם חזקה וי\"ל דשאני הכא שהיו שותפין ואין כאן חזקה וכ\"כ מהראנ\"ח (א\"ה ח\"א סי' קכ\"ב) ועיין בתשובת הרשב\"א ח\"ב סימן רמ\"ה ובסי' שצ\"ט שהביא מרן סי' ר\"ן ובתשובת הרשב\"א שהביא מרן סי' מ\"ז וסי' צ\"ח ועיין בהרא\"ש בכלל ק\"ז סי' א' הביאה הטור ז\"ל סי' צ\"ט סי\"א. כתב מהר\"ם ריקנאטי בתשובה סי' ש\"ו תשובה להרי\"ף מה שטען שכל מה שבידו לאחר הוא ישבע אותו אחר שהם שלו ונותנים אותם לו ואם היה במקום אחר מעכבין הדבר עד שיבא ויתברר למי הוא ואם היו עליו שטרות של עכו\"ם מחובות מקח וממכר אין חוששין להם משום שיכניסוהו בבית הסוהר וכו' ואם השטרות של עכו\"ם היו עסקא ונתברר שאותו ממון בעצמו הוא של העכו\"ם מוציאין אותו לעכו\"ם ואם לא נודע בעדות ברורה אלא קול בעלמא אין מניחים אותו ליתנם לעכו\"ם אלא ישבע שבועת היסת שהוא לעכו\"ם ע\"כ. והנה תשובה זו היא תמוה בעיני כל רואיה והר\"ב התרומות שער ה' ח\"א סי' ד' דחה אותה מהלכה וכתב שהסופרים שבשוה. וראיתי מה שנדחק הר\"ב פ\"מ ח\"א סי' ס\"ג ליישבה ולפי דבריו בההיא דשטר אמנה אם נשבע הלוה על השטר שהוא אמנה מהימן המלוה דהא אית ליה מגו דמחיל וזו לא שמענו ולא נזכר לשום אחד מגדולי המורים: <br><b>כתב </b>בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ט סי' ב' וז\"ל וכיון שלקחה מיהודה אין לראובן עסק עם אותה שפחה ותחזור ללוי כו' והיינו דוקא שראובן מודה בכל מה שאומר לוי ולא אתי עלה אלא מטעם קדימת שיעבוד דאי לאו הכי כיון שהשפחה לקחה ראובן מיד שמעון אע\"פ שידענו שיהודה לקחה משמעון בחוב המס יכול שמעון לומר חזרתי ולקחתיה מיהודה ואם השפחה היא ביד ראובן אפילו הודה שמעון לדברי לוי אינו נאמן לחוב לראובן דכל מה שיש ביד האדם הוא בחזקת שהוא שלו ודברים ברורים הם. עוד כתב הרא\"ש בכלל הנזכר סי' י\"א וז\"ל והיחוד שיחד לו אינו כלום כו' ודברי תשובה זו מגומגמים בעיני שאם יחוד לאו מילתא היא מה שייך מגו מאחר שהטענה אינה כלום. וגם ענין המגו דמשמע דחוב לוי היה ברור בשטר או בעדים אלא שאנו חוששים דרוצה לדחות הב\"ח בטענה שיחדם ללוי דאז אין לך טענה אחרת כי אם מגו שהיה נותנם במתנה ולזה דייק שהיה צריך לפורעו פעם אחרת א\"כ קשה שיהא נאמן מגו שהיה מזכה לו השטרות בכתיבה ומסירה בחובו. ואפשר לומר כיון שאין לוי בפנינו שמא לא היה מתרצה לוי בקבלת השטרות בפרעון חובו משא\"כ בעסקא כיון שאנו יודעים שיש לו עסקא היה נותנן בפרעון חובו וכל זה צריך ביאור ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בכלי החול כו'.</b> ראיתי בספר נתיבת משפט נכ\"ג ח\"ט שרצה ליישב קושיית ה\"ה ז\"ל ודבריו אינם נשמעים שלקח הרב דרך סידור ודרך הקנאה וטרפם זה בזה והם דברים נפרדים וחלוקים זה מזה. גם ראיתי שהוקשה לו בדברי ה\"ה במה שרצה לקיים דברי מי שחילק בין אחים שחלקו דהתם דוקא הוא דבבגדי שבת ומועד הוא דשמין מה שעל בניהם ובנותיהם אבל גבי אשה אצל בעלה הכל מחל ואין ב\"ח גובה מהם דיש סיוע לזה משום שהורע כח האחים בצבע שצבעו כו' ועל זה תמה הרב הנזכר גם הביא משם הרב לח\"מ שהקשה לה\"ה ותירץ מה שתירץ ועל תירוצו פקפק הרב הנזכר. ואני אומר דהרבנים הנזכרים לא הבינו כוונת ואמיתות דברי ה\"ה מחמת קצורו כבודם במקומן מונח ולא ראו מקום המימרא דהאחים שחלקו כו' ופירש\"י והרא\"ש דרש\"י כתב מה שעל בניהם אין שמין דכיון דבנים ובנות לא אתו לב\"ד לא מבזינן להו למיתי. והרא\"ש בפסקיו הרחיב הביאור שכתב שמתביישים להביאם לב\"ד ומחלי אהדדי ומהאי טעמא דוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שיוכלו להביא הבגדים בב\"ד וא\"צ הם עצמם לבא שמין ע\"כ. מכל זה מוכרח דאפילו בגדי חול המונחים בקופסא שמין אלא אורחא דמלתא נקט א\"כ ע\"כ מצד הענין צריכין אנו לפרש דמה שעל בניהם אין שמין האמור בגמרא הוא דוקא עליהם ממש ומינה שהורע כחן בבגדים שצבען לשמן והיינו דכתב ה\"ה ז\"ל ומפני שלא יפשיטום ערומים שכיון לפירש\"י והרא\"ש. ועל פי זה ידוקדקו כל דברי ה\"ה והוצרכתי להאריך מפני שהרבנים הנזכרים לא עמדו בפירוש דבריו וצ\"ע. והרב מהרש\"ך בתשובה ח\"ב סי' ר\"י כתב ליישב תמיהת ה\"ה וז\"ל כי הנה הרמב\"ם ראה מה שבא בירושלמי לחלק גבי אחים מבגדי חול לבגדי שבת ולכן יראה דגבי ב\"ח נמי דין הוא לחלק דבתרוייהו איכא פסידא דממונא דהנה הב\"ח שנתן מעותיו ללוה דין הוא לעשות לו תקנה כל מה שנוכל שלא יפסיד מעותיו דגבי אחים נמי משום פסידא דאחים שלא יפסדו זכותן שהניח להם מורישן אפשר דמש\"ה חילקו בירושלמי מה שחילקו אבל גבי ערכין דליכא פסידא להקדש דלא חסרי' ממונא אמרינן בסתמא דאינו גובה מכסות אשתו כו' ודברים אלו אין להם על מה שיסמוכו ואחר המחילה רבה כד נאים ושכיב אמרם דהרי עלה דמתני' דאחד המקדיש ואחד המעריך כו' משם העתיק רבינו דין זה וכתב אין לו בכסות אשתו ולא חילק בין בגדי שבת לבגדי חול וע\"כ משום מחילת הבעל אתינן עלה שהרי בפירוש כתב וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלה ואי לאו מטעם מחילת הבעל הוה קאי עלה במעילה כדין הנהנה מההקדש. והא דכתב הרב דין הוא לעשות לב\"ח תקנה לא ידעתי מקום לתקנה בזה באיסור תורה ודין סידור כתבו רבינו אח\"כ סוף דבר אין חלות לדבריו וצ\"ע. נשאל מוהרש\"ך בתשובה ח\"ג סי' ס\"ז על ראובן שהיה עליו ב\"ח הרבה וכו' ועתה נפלו נכסים לאשתו בירושה שירשה מאחיה ושאל השואל אם יש לו זכות לב\"ח לגבות מאלו הנכסים. והשיב עיקרא דהאי מילתא תליא בפלוגתא דפליגי ר\"י ור\"ל בקנין פירות אי כקנין הגוף הוי או לא כו' יע\"ש וזה שתלה הרב הוראתו במאי דקי\"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי משמע דאילו הוה פסיקא לן מילתא כר\"י דכקנין הגוף דמי היו בעלי חובות גובים מנכסי מלוג וכ\"כ בפסקא דמילתא דאין זכות לב\"ח שכבר העלו כל הפוסקים דלכל מילתא אמרינן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולית דחש לההוא תירוצא כו' משמע דאי הוה חיישינן לההוא תירוצא ב\"ח של בעל היו גובין מנ\"מ. ואלו דברים בטלים חוץ מכבודו דמאי איריא זה לזה וכי נכסים שהם שלה יקחו אותם ב\"ח של בעלה משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי ולא איתמר אלא גבי בכורים וכיוצא בהם כדי לקרות שהם שלו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מסדרין לבעל חוב כו'.</b> כן פסקו הגאונים והרי\"ף ז\"ל וכתב הטור סי' צ\"ז סט\"ל דכך היא מסקנת הרא\"ש וכתב מרן הב\"י ולא ידענא מנ\"ל לרבינו שהרא\"ש הסכים לדברי הרי\"ף. ובפ\"ט דנדרים (דף ס\"ג) אמרינן ש\"מ אין מסדרין לב\"ח וכתב הרא\"ש שם משמע דהלכתא דמסדרין ודלא כר\"ת ז\"ל דפסק דאין מסדרין. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק ג' מהלכות שבועות): "
+            ],
+            [
+                "<b>מוציאין מידה ונותנין לב\"ח כו'.</b> כתב מרן סימן צ\"ז סמ\"ב וז\"ל ומ\"מ קשיא לי כיון שכתוב בכתובה ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושיעבודה דאורייתא כמו שיעבודא דמלוה ולמה יקדום לה מלוה בשטר ואפשר דטעמא משום דחיוב מזונות דמכאן ולהבא ודאי דמלוה בשטר קודמת משום דלא הגיע זמנם לגבות ומזונות שלותה ואכלה משום דאין לב\"ח על הבעל שום שיעבוד והיא אינה תובעת מן הבעל למזונות אלא לפרוע חוב הלכך מלוה בשטר קודמת כו' ועיין בתשובת הרשב\"א שהביא מרן סי' ק\"ד מחודשין ח' וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ושלא נתן מתנה ע\"מ להחזיר וכו'.</b> כתב בעה\"ת שער ב' ח\"ב וז\"ל אבל אי מסרי' ניהליה לההוא מדעם בידיה דמקבל מתנה חזינן אם לוה תחלה ואח\"כ זיכה לזה ע\"מ להחזיר והוא קרקע או מטלטל ששיעבד למלוה באגב ואקנה בזה ודאי לא יועיל כלום שהרי זכה בהם המלוה תחלה שהרי קדם חובו למתנתו אבל אם עשה מתנה זו קודם הלואתו ועשאה לזמן ידוע בזה ודאי קנה הזוכה מה שזכה לו עד שיגיע זמנו וכתב הר\"ב גידולי תרומה (דף י\"ב ע\"ב) וז\"ל נראה דבר פשוט דמיירי כשנשבע הלוה שלא עשה מתנה זו כדי להבריח מב\"ח ע\"כ, ולא ידעתי מה יתן ומה יוסיף שבועת הלוה במטלטלין שהם תחת יד המקבל מתנה דאטו אם הודה הלוה דמתנה זו כדי להבריח מב\"ח נתנה מי מהימנינן ליה וצ\"ע. ומ\"ש מרן בכ\"מ בד\"ה וכתב עוד כו' דהא חובו יוכיח שלא נתכוון אלא להבריח מב\"ח בלבד בתשובת הריב\"ש סי' ב' משמע דלא ס\"ל הכי גבי נותן מתנה ע\"מ להחזיר להבריח מן המכס וכתב דשפיר דמי יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>ותקנת אחרונים היא ואין מדקדקין בה וכו'.</b> אע\"ג דמשנה שלימה שנינו במי שהיה נשוי נשים רבות דהראשונה נשבעת לשניה ודקדקו בגמרא ואילו ראשונה לשלישית לא דשבועה לאחת שבועה לכולם וכאן הוצרך רבינו לטעם משום דתקנת אחרונים אין מדקדקים בה להחמיר היינו משום דהשבועה הראשונה היא שלא נפרעה מבעלה ובזה שייך טעמא דשבועה לאחד כו' אבל הכא יש שבועה להבא דכל מה שירויח יתן לב\"ח ויש בזה קפידא לכולם ולכך הוזקק לטעם תקנת אחרונים ואין מדקדקים בה ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם אין לראובן נכסים כו'.</b> נראה שכתב רבינו כן למעט סברת הראב\"ד הביאה בעה\"ת שער נ\"א ח\"ב עלה דהאי מימרא דהאומר שטר אמנה דאם בא לוי בפני ב\"ד וטען לראובן פרעתיך והודה לו ראובן אפילו שחב לאחרים נאמן לוי ומוקי מילתא דתלמודא באומר ראובן שטר אמנה או פרוע שלא בפני לוי יע\"ש. אמנם דקדקתי בסמוך לזה מ\"ש רבינו וכן כל מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחר מעצמו בחוב אחר וכו' דלמה נקט בכה\"ג לימא אפילו הודה לאחר ע\"י תביעה וכמ\"ש לעיל ודוחק לומר דדוקא גבי שטר שהוא בחזקת שאינו פרוע פליג אסברת הראב\"ד שכתבתי אבל כאן שאין כאן נגד חזקה מודה להראב\"ד ז\"ל אבל אין הדין כן לדעתי וצ\"ע. ומ\"ש ה\"ה ומתוך דברים אלו נראה בדעת הרב שמלוה בשטר מאוחרת כו' הכרח זה שכתב ה\"ה איני מכירו דכל מה שנחלקו אי מלוה בשטר קודמת או מלוה ע\"פ היינו בבא לגבות מקרקע שהיה ביד הלוה בשעה שנשתעבד לשניהם אבל במטלטלי לכ\"ע שניהם שוין דאין קדימה במטלטלין. ואף בשני ב\"ח בשטר ויש להם קדימה זה לזה כתב רבינו בפ\"ך שיד שניהם שוה וכ\"כ הר\"ן בפרק מי שהיה נשוי גבי פלוגתא אי מלוה ע\"פ קודמת או לא שכתב דזה דוקא כשבאו לגבות ממקרקעי אבל ממטלטלין חולקין. ואף למי שסובר דאף גבי מטלטלין יש קדימה כל שהם ביד הלוה עדיין יש מקום לומר דיחלוקו כל שקנה מטלטלין אחר שלוה משניהם בין שנאמר דמלוה ע\"פ מוקדמת קודמת או מלוה בשטר מאוחרת קודמת שהרי לא חל שיעבוד שניהם כלל ולכך הצריך רבינו לומר שאינו נאמן מחשש קנוניא ודברי ה\"ה צ\"ע. וראיתי מי שהקשה לה\"ה מההיא דכתב רבינו בפח\"י מהלכות אישות וז\"ל הניח נשים רבות אע\"פ שנשאם זו אחר זו ניזונות בשוה כמו שאין דין קדימה במטלטלין ע\"כ. וה\"ה פירש טעמו דאע\"פ שהניח קרקע ניזונות בשוה כיון שיכול להפקיע ע\"י מכירה או מתנה דהא אין מוציאים למזון האשה ממשעבדי יש לו דין מטלטלי דאין בהן קדימה מהאי טעמא א\"כ להאי טעמא איך יסבור רבינו דמע\"פ מוקדמת שקודמת למאוחרת הא יכול להפקיעו ע\"י מכירה. וחוץ מכבודו של השואל נראה דלא אמר ה\"ה ההוא טעמא אלא גבי מזונות דאשה אע\"פ שהוא מזו לזו אבל ב\"ח דעלמא לא אמרינן ומי שירצה לעמוד על עיקרן של דברים אלו יראה בעיניו דברי הר\"ב התרומות שער א' ח\"א סי' ד' יע\"ש: <br><b>כתב </b>מרן הב\"י סי' פ\"ו בשם הרשב\"א שנסתפק בלוה מעכו\"ם אם נאמר דינא דר' נתן. ומדברי הרא\"ש בפרק יש נוחלין מוכח דפשיטא ליה דגם גבי עכו\"ם שייך דינא דר' נתן שכתב שם דהאידנא דתקינו גאונים דב\"ח וכתובה גבי ממטלטלי דיתמי אם גבו מטלטלין בחובת אביהם ב\"ח וכתובת אשה גובה מהם ואפילו ממלוה דעכו\"ם והיינו טעמא וכו' משום דמשעבדא להו מדר' נתן יע\"ש ועיין בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' כ\"ג ודו\"ק. כתב הר\"ב פ\"מ ח\"א סי' צ\"ט וז\"ל גם אההיא דמרדכי דשכר פעולתו אפשר דהרמב\"ם פליג עליה דלהרמב\"ם אף בעל חוב ואשה גובין משכר פעולתו אע\"ג דעדיין לא בא לידו דשכיר דמשעה שנשתעבד בע\"ה לשכירו נשתעבד נמי לב\"ח דידיה מדרבי נתן יע\"ש. ואין דין זה מוסכם דאיכא מ\"ד דבשכירות ליתא לדר' נתן וכמו שהביא סברא זו בעה\"ת שער נ\"א יע\"ש. (*א\"ה עיין בפ\"ג מה' עבדים דין י\"ב מאי דשקיל וטרי הרב ז\"ל בהאי דינא דר' נתן): <br><b>כתוב </b>בתשובת הרא\"ש כלל ט\"ל סי' ו' וששאלת לאה שלותה ממון משמעון וכשהגיע זמן ההלואה תבע ממנה ממונו והשיבה שאין לה ממה לפרוע וטען שמעון שיגבו לו ב\"ד משטר מתנה שכתב לה בעלה מדר\"נ כו'. תשובה לא שייך להזכיר דר\"נ דההיא דר\"נ איירי וכו' אבל בנדון זה אם שטר המתנה היה נכתב כהלכתו כבר זכתה לאה בכל הקרקעות שנתן לה והם שלה כו'. הנה מ\"ש ואף פירות לא יאכל לעיל כלל ל\"ח סי' א' כתב היפך מזה וצ\"ע. ומ\"ש ומה שאמרה שתלה הבעל הגבייה ברצון האשה זו אינה טענה כו' יש לדקדק למה הוצרך לבטל טענה זו משום שהעדים הוא שהתנו כו' אפילו היה התנאי מפורש שאין חיובו אלא כשתתבע החוב ב\"ד כופין לה שתתבע כדי לפרוע ואם לא רצתה מוציאין מהלוה ונותנים למלוה וכ\"כ הרב עצמו בתשובה אחרת: <br><b>עוד </b>כתב הרא\"ש בכלל הנזכר סי' ד' וז\"ל ששאלת שט\"ח שיצא על אשת איש שלותה כשהיתה פנויה ויש לה שטר נדוניא על בעלה אם מגבין לב\"ח מאותו שטר נדוניא כן נראה ודאי דמגבין כו' אבל אין משביעין אשת איש כו'. וזה סותר למ\"ש לעיל סי' ג' דשטר נדוניא הוי נכסי מלוג ולא גבי מינייהו ב\"ח (*א\"ה עיין לעיל פ\"ג מהלכות שלוחין ושותפין דין ד').גם מ\"ש אבל אין משביעין אשת איש אין בו טעם דמה לי אשת איש או פנויה כולם שוים וצ\"ע ואין לחלק בין שטר שלותה כשהיא פנויה ובין שטר הנעשה אחר שנשאת דהא שטר נדוניא מיד שנשתעבד הבעל נעשה כנכסי מלוג והוי כגיטו וידו באים כאחד והמשכיל יבין ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם תודה לו תשלם כו'.</b> מ\"ש ה\"ה שלא אמרה תורה אלא שלא למשכן כו' גם הריב\"ש סי' תפ\"ז פירש כן ופירושם דחוק. ונראה דכתב רבינו כן משום דע\"כ מיירי במשכנו בעדים דאי לא לא לקי ע\"פ עצמו ומשום דהוצרך לאשמועינן דאם נשרף לוקה וזה לא שייך אלא במשכנו בעדים דליכא מגו כתב דוקא אם תודה אבל בכפרה נשבעת ואשמעינן בכאן שאף ע\"פ הודאתה מחייבתו מלקות דאם אין חוב אין כאן איסור חבלה לחייבו מלקות אעפ\"כ לוקה ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר וכו'.</b> אני תמיה בדין זה דאיך סתם דאינו לוקה משום דניתק לעשה דהא לא ניתק אלא לגבי עני כדכתיב ואם איש עני הוא וגו' ובלאו דלא תבא אל ביתו הוא כולל יחד עשיר ואביון וכמ\"ש רבינו ועשה דחזרה הוא בעני בעלי שמשכנו כסות יום או לילה והדומה אליו וא\"כ תינח היכא דמשכן עני דאינו לוקה משום דאית ביה עשה דחזרה אבל משכן עשיר אמאי אינו לוקה כיון דליכא ביה חזרה וסבור הייתי לומר דכיון דלאו זה הוא כולל עני ועשיר ומקצת הלאו ניתק לעשה דהיינו היכא דמשכן לעני מיקלש קליש לאו זה ואינו לוקה אף היכא דמשכן עשיר דליכא נתוק. שוב ראיתי שדבר זה לא ניתן ליאמר ואדרבא איפכא מסתברא וראיה לדבר ממ\"ש רבינו ר\"פ א' מהלכות תמורה וז\"ל ולמה לוקים על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה וכו' ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהצבור והשותפים אין עושין תמורה אע\"פ שהם מוזהרים שלא ימירו ע\"כ הרי לך מבואר דאם יש לאו אחד כולל והעשה הוא פרטי שלוקה על הלאו אף על הפרט שניתק לעשה כיון שיש בלאו פרט אחד שלא ניתק לעשה. ולפי זה היה נראה דהכא נמי ילקה אף הממשכן את העני אף שניתק לעשה לפי שאין הלאו שבה שוה לעשה שהממשכן את העשיר ליתיה בחזרה אף שמוזהר שלא למשכנו ולא די לנו זה הצער אלא דמסתמות דברי רבינו נראה דאף הממשכן את העשיר אינו לוקה לפי שהלאו ניתק לעשה גבי עני ודבר זה הוא תימה בעיני וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד ועיין במ\"ש התוס' ס\"פ אותו ואת בנו (דף פ\"ב) ד\"ה הזורע ודו\"ק. ועיין במ\"ש התוס' יומא (דף ל\"ו) ד\"ה לאו דטריפה אפילו לר\"י הגלילי לא חשיב ניתק כיון דלא ניתק כל מה שבלאו דבלאו הוי נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתם ואהנך לא קאי לכלב תשליכון ואעפ\"כ מצאתי בספר אחד לאו דנבילה וטריפה איכא בינייהו ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>עבר ולא השיב לו כלי היום ביום וכו'.</b> קשה דמנ\"ל דאם לא החזיר כלי היום ביום דעובר בלא תעשה דהא קרא לא מיירי אלא בכסות לילה דכתיב לא תשכב ועליה כתיב השב תשיב וגו' כבוא השמש ובכסות לילה הכתוב מדבר הלאו והעשה וכמ\"ש רבינו וא\"כ מנ\"ל דאיכא לאו בכסות יום: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נשך ומרבית אחד הוא שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך כו'. </b> משנה פברק בפרק איזהו נשך. וז\"ל הטי\"ד סי' קס\"א כל דבר אסור ללוות בתוספת בין כסף בכסף בין אוכל באוכל בין אוכל בכסף בין כסף באוכל אע\"ג דכתיב נשך כסף נשך אוכל מרבינן כל דבר בר\"פ א\"נ מנין לרבות כל דבר ת\"ל נשך כל דבר אשר ישך. וא\"ת הרי גבי קידושין דכתיב כסף ולא אמרינן דכסף דוקא אלא שוה כסף הרי הוא ככסף ואפילו בקרקע מתקדשת לרוב הפוסקים ואפילו מאן דפליג היינו משום דס\"ל דאיתקש הויה ליציאה אבל לא משום דכסף הוי דוקא והכא משמע דאי לאו דרבי קרא ה\"א כסף ואוכל דוקא. וי\"ל דשאני הכא דכתיבי תרי פרטי כסף ואוכל וה\"א דדוקא הוי דאלת\"ה אוכל למה לי אלא ודאי כסף דוקא הוי. א\"נ דאי לאו ריבויא הוה דרישנא לקרא בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט דוקא ותו לא דלהכי אהני הכלל שלא נרבה שום דבר חוץ מן הפרט וכמ\"ש הריב\"ש בסי' שע\"ה. ודברי הריב\"ה אינם מכוונים שכתב כל דבר כו' בין כסף בכסף כו' וזה לא צריך קרא לרבויי דמקרא מפורש הוא ואין חילוק בין כסף בכסף לכסף באוכל והיה לו לומר כל דבר אסור ללוות אפילו עצים ואבנים אע\"ג כו'. עוד כתב הטור וז\"ל ופר\"י חוץ מקרקע כגון שהלוה לו ה' גפנים טעונות בשש כ\"כ התוספות בפרק נערה ובר\"פ א\"נ ובפרק נערה כתבו דמשכחת לה רבית בקרקע כגון שלוה שדה שאם שטפה נהר יפרע לו שדה וחצי וס\"ל לתוספות דכיון שקיבל עליו אחריות הו\"ל כזוזי א\"נ שלוה י' גפנים טעונות פגין או בוסר בי\"א והריב\"ה נקט סתם גפנים טעונות נראה דאזיל לשיטתיה שפסק בח\"מ סימן צ\"ז וקצ\"ג דאפילו ענבים העומדים ליבצר חשיבי כקרקע אבל לרבינו דס\"ל דאם אינם צריכים לקרקע הוי כמטלטלים לקנין הוא הדין הכא גבי רבית ור' ירוחם כתב דקרקע אין בו רבית ופירש דמיירי כגון שהלוה לו עשר גפנים טעונות בי\"א וכתב על זה אבל הרשב\"א כתב דיש בהם רבית והב\"ח הבין בזה דהרשב\"א לא פליג אלא אמציאות דרבינו ירוחם משום דס\"ל דלא ממעטינן מכלל ופרט וכלל אלא הלואת קרקע שקרקע בקרקע ממש אבל י' גפנים בי\"א נשך אוכל מיקרי ע\"כ ודבריו אינם נכונים אלא שהרשב\"א חולק דלא דרשינן קרא בכלל ופרט וכלל כיון שלא הוזכר בגמרא וכ\"נ מדברי מרן ז\"ל שכתב בסתם דלהרשב\"א יש רבית בקרקע ולא מצינו בשום דוכתא שנתמעטו הקרקעות שלא נתמעט לה המחובר לקרקע ואי משום דכתיב אוכל אימא דמיירי באינו מחובר והא דנקט יש בהם רבית ולא נקט סתמא דבקרקע יש רבית היינו משום דס\"ל דלא משכחת לה רבית בקרקע אלא בענין זה שהרי כתבו הרא\"ש ורבינו ירוחם דבעבדים לא שייך בהו רבית ואי בקרקע משכחת לה רבית חוץ ממציאות הגפנים הא משכחת בעבדים דכוותיה, ואפשר לומר בעד הב\"ח דטעמא דהרשב\"א הוא שהוקשה לו קושיית בעל גידולי תרומה בח\"א סימן א' דלשתוק קרא מאוכל ומכסף ממעטינן קרקע שאינם מטלטלים ככסף וס\"ל דאוכל ריבויא הוא דאע\"ג שהוא מחובר לקרקע כל שהוא אוכל אסור וכבר כתבנו דמדברי מרן מוכח דהרשב\"א חולק בעיקר הדין וס\"ל דיש רבית בקרקע וההיא דפרק נערה דבעי ר' ירמיה שכרן בקרקע דמשמע דאין רבית בקרקע ומאי דאיבעיא ליה הוא אי ילפינן מוציא שם רע מרבית לגמרי או דילמא ילפינן מהתם דבעי שישכור בממון אבל לא בעינן שיהיה ממון לגמרי כאותו הממון וכמ\"ש הרא\"ש בר\"פ א\"נ י\"ל דלעולם דמריבויא דכל דבר אשר ישך מרבינן אפילו קרקעות ואפי' המלוה עובר מג\"ש דנשך נשך וכדאיתא בגמרא ומאי דאיבעיא לן בגמרא הוא דכיון דהאי ג\"ש דשימה שימה לא הוי מלוה דהא לא תשימון לא הוי אזהרה ללוה אלא למלוה וגבי מלוה לא הוזכר בפירוש אלא נשך כסף ונשך אוכל כי עבדינן ג\"ש ממוציא שם רע למלוה ברבית הוא דוקא ממאי דכתיב גבי מלוה אבל קרקעות דלא כתיבי גבי מלוה וצריך שילמוד אותם בג\"ש מלוה לא יליף מוציא שם רע או דילמא אף מאי דיליף המלוה מלוה בג\"ש הדר יליף מוציא שם רע ממלוה בג\"ש. וכה\"ג מיבעיא לן בפ' איזהו מקומן (דף נ\"א) דבר הלמד בג\"ש מהו שילמד בג\"ש ואע\"ג דהתם פשטינן לה מדתניא רבי אומר נאמר כאן עור ובשר ונאמר להלן עור ובשר מה להלן ע\"י ניתוח שלא בהפשט אף כאן ע\"י ניתוח שלא בהפשט התם שאני שהג\"ש נאמרה בפר כהן משיח ויליף ניתוח מג\"ש דעולת הצאן והדר יליף פר ושעיר של יה\"כ ניתוח מפר כהן משיח בג\"ש אבל הכא הג\"ש אינה גבי מלוה אלא גבי לוה כתיבי תרי נשך ושדינן חד אמלוה באם אינו ענין וכמ\"ש התוס' אפשר דכה\"ג דבר הלמד בג\"ש אינו חוזר ומלמד בג\"ש כיון דגבי מלמד לא כתיב שום דבר וכ\"ש שלדברי הכל האי ג\"ש לאו גמורה היא וכמ\"ש התוס' בפרק נערה. וא\"ת אכתי תיקשי להרשב\"א מאי דבעי רבא למה לי דכתב קרא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה ואם איתא דיש רבית בקרקע אימא דאיצטריך לאו ברבית לקרקע דלא אתי מגזל ואונאה דהא אין אונאה לקרקעות והנך נמי לא ילפינן מיניה דמה לרבית שכן ישנו בקרקע הא לא קשיא שהרי כתב הרמב\"ן ז\"ל בפירוש התורה בפרשת בהר סיני שהמאנה את חבירו עובר בלאו בין במטלטלים בין בקרקעות שבהם דבר הכתוב אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל אבל חכמים ז\"ל דרשו באונאה תשלומים בשתות המקח וביטול מקח ביתר משתות ומזה לבד מיעטו הקרקעות אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן ע\"כ וכן כתב הרא\"ה בספר החינוך וגזל נמי שייך בקרקעות וכמ\"ש רבינו בסוף פרק ז' מהלכות גניבה. ובזה ניחא מה שלא הכריחו התוס' ז\"ל דאין רבית בקרקע כלל ממאי דבעי רבא לאו ברבית למה לי וכמו שהכריחו מסוגיא זו דליכא רבית בפחות משוה פרוטה אלא ודאי דמהכא ליכא למשמע מידי דלעולם דיש רבית בקרקע ושפיר בעי רבא לאו ברבית למה לי דהא בקרקע נמי איכא לאו דגזל ואונאה. וא\"ת אכתי תיקשי לדברי התוס' דס\"ל דאין רבית בקרקע דמאי בעי רבא למה לי לאו בגזל לאו באונאה אימא דאיצטריך לקרקע דלא אתי מרבית ורבית נמי לא יליף מינייהו דמה להנך שכן ישנן בקרקע הא ל\"ק משום שאף אליבא דתוס' איכא רבית בקרקע כשהלוהו מעות וא\"כ א\"נ לא כתב קרא לאו בגזל ואונאה היינו אומרים דאיכא בקרקע לאו דגזל ואונאה והיינו לומדים אותו מרבית דהיכא שחסרו קרקע אסור, וכ\"ת אימא דאיצטריך להיכא דהחליף קרקע בקרקע שיש בו אונאה דלא אתי מרבית שהרי קרקע בקרקע ליכא רבית הא ל\"ק משום דאין אונאה לחליפים אלא במכר דממכר אמר קרא וכמ\"ש בח\"מ סימן רצ\"ז וא\"כ כיון דגבי רבית היכא שההלואה הוא מעות או שהרבית הוא מעות איכא איסור רבית ולא ממעטינן אלא קרקע בקרקע שפיר איכא למילף איסור גזל ואונאה אף בקרקע מרבית. אך קשה מדברי התוס' בריש פרק איזהו נשך בדיבור המתחיל אלא לאו דגזל למה לי שהקשו דלוקמה בגזל עבדים דלא אתי מרבית ואונאה דאין אונאה לעבדים משמע דסבירא להו דמאי דממעטינן קרקעות מאונאה היינו מאיסור לאו וכן נמי משמע מדבריהם דבקרקע ליכא לאו דגזל מדלא הקשו דאיצטריך לאו דגזל לקרקע וזה תימה וכמו שכתבנו לעיל בשם רבינו והיא ברייתא שנויה בספרי דבמסיג גבול איכא לאו דגזל וכ\"כ התוס' בריש מרובה בד\"ה יצאו קרקעות. ועוד קשה לדבריהם דאימא דלאו דרבית איצטריך להיכא דנתן לו קרקע ברבית דאליבא דכ\"ע איכא איסור וכמו שהכריחו התוס' דלא אתי מגזל ואונאה וצ\"ע. ובעבדים ושטרות כתבו הרא\"ש ורבינו ירוחם דליכא למעוטי דלא שייך רבית אלא בהלואה דבר שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומו אבל בשאלה לא שייך רבית אלא שכירות מיקרי ע\"כ ומרן ז\"ל תמה על זה דבעבדים נמי שייך הלואה שנותן לו עבד אחד כדי שאחר זמן יתן לו שנים אחרים ומיהו אף לדברי מרן ליכא איסור ריבית דכיון דנתמעטו קרקעות נתמעטו נמי עבדים שדומים לקרקע ושטרות נמי משום דלאו גופן ממון וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפרק נערה דעבדים ושטרות וקרקעות ממעטינן מכסף ואוכל. עוד נראה מדברי הר\"ן שם דאפילו שההלואה היא כסף כל שהרבית הוא קרקע שרי שכתב שהנותן קרקע ברבית מלוה אין בו משום רבית והא דאמרינן גבי בתי ערי חומה הרי זו רבית גמורה התם היינו טעמא משום דזוזי דזביני חשיבי כהלואה ופירי דאכיל הוא שכר מעותיו אבל נותן קרקע ברבית מלוה אינו רבית ע\"כ. ולכאורה נראה מדבריו דכל שהרבית הוא קרקע שרי ושאני בתי ערי חומה דלא הוי קרקע ממש דפירי דאכיל הוא שכר מעותיו אבל על כרחין אית לן למימר שדברי הר\"ן ז\"ל לאו דוקא שהרי דבריו הם משם התוס' ודברי התוס' ברור מללו בפ' נערה ובריש פרק איזהו נשך דכל היכא דלא הוי קרקע בקרקע אסור מן התורה וכ\"כ מרן בשם הר\"ן ז\"ל. ומה שחילק הר\"ן ז\"ל מההיא דבתי ערי חומה עיקר חילוקו הוא דשאני התם שהיתה ההלואה מעות וכמו שכתבו התוס'. והיכא דההלואה היתה קרקע והרבית כסף יש בו איסור רבית דלא מיעטו התוס' אלא קרקע בקרקע דוקא וכ\"כ הרב בעל גידולי תרומה, ודע דלדברי הכל אפילו קרקע בקרקע אסור מדרבנן וכמ\"ש מרן ז\"ל וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפרק נערה ודלא כהב\"ח שכתב דאפילו מדרבנן שרי: <br><b>ולענין </b>דינא כתב בעל גידולי תרומה דכיון דהוי מחלוקת אי קרקע בקרקע שרי מה\"ת אם לאו אם תפס הלוה משל מלוה בעבור הרבית שנטל ממנו דאין מוציאים מידו דיאמר קים לי כמ\"ד דהוי רבית דאורייתא ויוצאה בדיינים מיהו אם הוא ביד מלוה אין מוציאים מידו דדילמא לא הוי דאורייתא ע\"כ אך מהרשד\"ם ז\"ל כתב דהיכא דאיכא ספיקא אי הוי רבית מה\"ת או לא מפקינן מן המלוה משום דהוי איסורא וספק איסורא לחומרא: <br><b>גרסינן </b>בפ\"ק דקידושין (דף ד') מילתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא ויש להסתפק אם בג\"ש נמי אמרינן מילתא דאתיא בג\"ש טרח וכתב לה קרא ובר\"פ איזהו נשך (דף ס\"א) אמרינן אילו לא נאמר קרא הייתי אומר ג\"ש עכשיו שנאמר קרא ג\"ש לא צריך אלא ג\"ש למה לי לנשך כל דבר אשר ישך דלא כתיב במלוה. הרי דאע\"ג דלקושטא דמילתא איכא ג\"ש אפ\"ה רבי קרא גבי מלוה כסף ואוכל בנשך ומרבית וע\"כ טעמא הוא משום דמילתא דאתיא בג\"ש טרח וכתב לה קרא. אך מדברי התוס' שם נראה דלא ס\"ל הכי שכתבו וז\"ל וא\"ת קרא למה לי וי\"ל דאין שום אריכות לשון בפסוק אלא שסמך נשך ומרבית זה לזה ע\"כ משמע דס\"ל דגבי ג\"ש לא אמרי' מילתא דאתיא בג\"ש טרח וכתב לה קרא. וראיתי להר\"ן בנדרים (דף ג') עלה דההיא דלנדור נדר מאי עביד ליה שכתב דמילתא דאתיא בג\"ש טרח וכתב לה קרא ומייתי הך דאיזהו נשך ועוד הוסיף לומר דאף מילתא דאתיא בהיקשא טרח וכתב לה יע\"ש ויש להסתפק אם גבי בינייא אמרינן מילתא דאתי מבינייא טרח וכתב לה קרא. ונראה דיש להביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק השוחט והמעלה (דף ק\"ז) והא דתנן הקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור מנ\"ל ומהיכא תיתי דחייב תיתי משחיטה מה לשחיטה שכן נפסלה שלא לאוכלין בפסח תיתי מזריקה מה לזריקה שכן זר חייב עלה מיתה תיתי מבינייא א\"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבינייא כו' להכי כתיב קרא למימר דלא אתי מבינייא, ואי אמרת דמילתא דאתיא מבינייא טרח וכתב לה קרא א\"כ היכי אמרינן דקומץ ומקבל דמים לא דרשינן להו מבינייא משום דזורק אתי מבינייא ואפ\"ה רבי ליה קרא דכתיב דם יחשב או מדכתיב או זבח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אימא דזורק אע\"ג דאתי מבינייא טרח וכתב ליה קרא ולעולם קומץ ומקבל רבינן להו מבינייא דומיא דההיא דאיזהו נשך דדרשינן ג\"ש לרבות גבי מלוה כל דבר אע\"ג דרבי קרא גבי מלוה כסף ואוכל בנשך ומרבית ואע\"ג דאתי בג\"ש אמרינן דטרח וכתב לה קרא אלא ודאי דגבי בינייא לא אמרי' דטרח וכתב לה קרא ומש\"ה הכריחו מדרבי רחמנא זריקה ש\"מ דקרא אתא לומר דאע\"ג דאתא מבינייא לא תיתי מבינייא והדבר צריך תלמוד מה נשתנית מדה זו דבינייא דלא טרח וכתב לה קרא. כתב מרן הב\"י סי' ק\"ס סעיף כ\"ב מותר ללוות ברבית מפני פיקוח נפש ולא ידעתי מה בא ללמדנו והתוס' בפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ו:) לא חדשו דמשום פיקוח נפש שרי אלא דגבי עובדיה היה פיקוח נפש: "
+            ],
+            [
+                "<b>כדרך שאסור להלוות כך אסור ללוות ברבית כו'.</b> כתב הרב פ\"מ ח\"ב סימן ק\"ה דהיכא דהלוה הוה חזי דהמלוה הוה מוזיף ברבית הני דמים גופייהו לאינש אחרינא ליכא משום ולפני עור כההיא דאמרינן בפ\"ק דע\"ז דמושיט כוס יין לנזיר דלא מיחייב משום ולפני עור אלא אי קאי בתרי עברי דנהרא אבל אי לא קאי בתרי עברי דנהרא לא עבר המושיט אלפני עור ע\"כ ותימה דל\"ד כלל לנזיר דשאני התם דהאיסור דלפני עור לא היה נעשה אם לא היה מושיט זה הכוס ולפי זה אף אם הושיט אינו עובר אבל גבי רבית דאם לא היה לוה זה היה הלוה האחר עובר אלפני עור בשביל שלוה זה לא נפטר מלפני עור ודכוותה גבי נזיר נמי אם היה מושיט לו אחר כוס יין בתרי עברי ובא אחר והושיט לו פשיטא דעובר ועוד יש לחלק ולומר דלא הותר ללוה ללוות בשביל שלוה אחר רוצה ללוות משום דאפשר שהלוה יחזור בו ולא ילוה ונמצא דאיהו הוא דקא מכשיל למלוה ובשלמא גבי ערב ועדים ליכא למימר הכי שאם יחזור בו המלוה אף דאיכא ערב ועדים יחזור בו ואם אינו חוזר בו הרי בלאו הכי היה מלוה וגבי נזיר הוי דכוותיה ויש להביא ראיה לדין זה ממ\"ש התוס' בפרק אין דורשין (דף י\"ג) בד\"ה אין מוסרים ד\"ת לעכו\"ם דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עכו\"ם אחר שרוצה ללמדו וכו' ומדלא קאמרי דאיכא ישראל שרוצה ללמדו ש\"מ דאינו נפטר משום ולפני עור בשביל שיש ישראל אחר שעובר וגבי רבית נמי הוי דכוותיה וכדכתיבנא (*א\"ה עיין פר\"ח ובני חיי י\"ד סי' ס\"ב) וראיה לזה ממ\"ש התוס' בס\"פ הרבית עלה דערב ועדים אין עוברים אלא משום בל תשימון דזימנין דעברי נמי אלפני עור כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים וזימנין דלא עברי כגון שהיה מלוה לו בלא הני ומש\"ה לא קתני דעוברים אלפני עור כיון דלא פסיקא ליה ע\"כ ואם איתא דגבי לוה נמי זימנין דלא עבר אלפני עור היכי קתני דלוה עובר משום ולפני עור כיון דלא פסיקא ליה אלא ודאי כדכתיבנא דהלוה לעולם עובר אלפני עור ואפשר לומר דכוונת הרב היא דכי היכי דמשום לא תשיך לא מיפסיל הלוה משום דטעי דלא משמע לאינשי איסורא אלא למלוה דרווח ה\"נ טעי היכא דהמלוה הוה מוזיף הני דמי גופייהו לישראל אחרינא דליכא משום ולפני עור ומדמי ליה לנזיר אבל לעולם לפי האמת עובר דלא דמי וכדכתיבנא: <br><b>כתב </b>הרשב\"א בתשובה סי' תתקל\"ח דאבק רבית אינו עובר עליו הלוה אלא המלוה כדאמרינן רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי ואילו היה האיסור על הנותן הול\"ל גברא רבה הוא ולא עביד איסורא ע\"כ. וכ\"כ הרב הנ\"י בפרק זה בורר. אך הרא\"ש ז\"ל גבי ההיא דרב עיליש כתב דיש לדקדק דאבק ריבית כי האי אין איסור ללוה מדלא יהיב לדידיה טפי לא קרינן ביה לא תשיך הלכך ליכא איסורא ללוה אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול ע\"כ. ומדקאמר דאבק רבית כי האי משמע דהאי דוקא הוא דליכא איסורא ללוה אבל בשאר אבק רבית אף הלוה עובר משום לא תשיך וכ\"כ מהרלנ\"ח סי' ק\"ג והרב המבי\"ט ח\"א סי' נ\"א ובטעם הדבר כתב מהרלנ\"ח דכיון דאיסור הרבית אינו עובר הלוה אלא משעת נתינה דלאו דלא תשימון אינו עובר הלוה כי אם המלוה ופלגא באגר והפסד טעם הרבית הוא מצד שהשוו חלוקות השכר וההפסד שיקח בעל המעות בשתיהן החצי ושתי החלוקות א\"א שיצאו לפועל לעולם אלא האחד מהם ובערך אותה החלוקה לבדה אין רבית כלל שאם היה לוקח רב עיליש חצי הריוח לבד אינו רבית מצד אותה חלוקה שאם היו מתנים שיקח השליש בהפסד מותר היה גם כשיפרע חצי ההפסד אינו רבית מצד אותה חלוקה שאם היו מתנים שיקח שני שלישים בריוח מותר היה א\"כ אין שם רבית פועל לעולם והרבית הוא מטעם השימה וכבר אמרנו שאין הלוה עובר על לא תשימון ומש\"ה קאמר התם בדיוק לא הוה ספי ולא קאמר לא הוה עביד אבל בכל רבית דרבנן דיש רבית בפועל שנותן יותר מהראוי כמו שהמלוה עובר מדרבנן משום לא תשיך ה\"ה הלוה ע\"כ. ואע\"ג דלפי טעם זה היה נראה דגם המלוה אינו עובר משום את כספך ושרי בלקיחת רבית כי האי מ\"מ נראה דכיון שהמלוה הוזהר בשימה אע\"פ שלא לקח רבית כי הוזהר בלקיחה הוזהר מה שנאסר עליו בשימה שלא יקחנו אבל לוה שלא הוזהר בשימה לא הוזהר בנתינה אלא מאי שהוא רבית בפועל ובזה סרה קושיית המבי\"ט על מהרלנ\"ח ועיין בתשובת מהרא\"ש סי' קס\"ב שנסתפק בדין זה אם יש איסור ללוה קודם נתינה או דוקא בשעת נתינה והאריך בזה: <br><b>אך </b>קשה מהא דאמרינן בפרק זה בורר בר בניתוס אסהידו עליה תרי סהדי חד אמר קמי דידי אוזיף ברביתא וחד אמר לדידי אוזפן ברביתא ופסליה רבא ופריך והא רבא הוא דאמר לוה ברבית פסול והמרדכי מוקי לה להאי כשלא לקח הרבית עדיין דאל\"כ אינו נאמן משום דהוי נוגע בעדות הרי דאע\"פ שהלוה לא נתן רבית אפ\"ה פסול לעדות משום דלאו דלא תשיך עבר ליה משעת הלואה ואפשר לומר דמאי דפסליה רבא היינו משום דעובר אלפני עור וכן נראה מדברי הרב פ\"מ ח\"ב סי' ק\"ה דמשום ולפני עור מיפסל והא דאמרינן דערב ועדים כשרים לעדות משום דלא תשימון עליו נשך במלוה ולוה משמע ולפי מה שכתבנו תיקשי דאכתי ליפסלו משום דעברי אלפני עור י\"ל דמיירי כגון שהיה מלוה בלא הם דליכא איסור דלפני עור וכמ\"ש התוספות בס\"פ הרבית וכ\"כ בעל כנה\"ג בשם מהרא\"ש דהא דערב ועדים דכשרים מיירי כמו שכתבנו. וראיתי למהראנ\"ח ח\"ב סי' כ\"א שהשוה דעת הרא\"ש לדעת הרשב\"א והנ\"י וס\"ל דלהרא\"ש בכל אבק רבית ליכא איסורא דלא תשיך ללוה. ומלבד שדברי הרא\"ש לא דייקי כוותיה עוד קשה ממ\"ש הטח\"מ סי' ל\"ד דבאבק רבית פסולים מדרבנן. והוא עצמו הכריח מדברי רבינו שכתב שהלוה ברבית דרבנן פסול לעדות שחולק על הרשב\"א והנ\"י שכתבו דבאבק רבית ליכא איסורא ללוה ואי אמרת דהרא\"ש ז\"ל הוא כסברת הרשב\"א נמצא דהטור חולק על אביו וצ\"ע. ומ\"ש שמדברי רבינו נראה שחולק על הרשב\"א אפשר לדחות דמאי דפסליה רבינו ללוה הוא משום ולפני עור וכמ\"ש לעיל דמאן דעבר אלפני עור מיפסיל. גם מה שהכריח מדברי הר\"ן שכתב על מי שנשבע לתת רבית דרבנן שפטור מלקיים שבועתו כיון שהדבר אסור עליו מדרבנן גם זה אפשר לדחות דהיינו כדי שלא יעבור אלפני עור אבל לעולם דאיסורא דלא תשיך ליכא ללוה וכן כתב מהרלנ\"ח בתשובה הנזכרת: <br><b>עוד </b>כתב הרשב\"א וז\"ל וכיון שכן זה שנשבע ליתן חייב ליתן לו ואין זה כנשבע לבטל אפילו מצוה דרבנן ואע\"פ שהמקבל עובר וזה הנותן מושיט לו איסור דרבנן מוטב שיעשה איסורא זוטא משיעשה איסורא רבה ע\"כ. והנה בדין נשבע לבטל דברי סופרים בקום עשה כתב מהרלנ\"ח סי' ק\"ג שהוא מחלוקת בין הפוסקים מן הקצה אל הקצה דלהר\"ן לא חלה כלל וגרע מנשבע על דבר שאינו מפורש בתורה ששבועה חלה עליו אף שהוא בקום עשה כמו נשבע לחבול בעצמו שכתב הר\"ן דשבועה חלה עליו משום דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולהרשב\"א והרא\"ש שבועה חלה עליו כיון שהוא מד\"ס ואם לא התיר שבועתו יבטל איסור דרבנן בקום עשה ואל יבטל איסור דאורייתא בשב ואל תעשה והביא תשובת הרשב\"א הלזו יע\"ש ועיין במ\"ש התוס' פ\"ג דשבועות (דף כ\"ג) ד\"ה דמוקי וז\"ל וזה הפירוש נראה יותר דלפירוש קמא קשיא המ\"ל דלא אמר כר\"ל כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה לא משכחת לה הן ולאו דהיכי משתבע שאוכל חצי שיעור הא מושבע ועומד מהר סיני הוא ודוק היטב בדבריהם: <br><b>ואני </b>תמיה דלפי דבריו למאי איצטריך הרשב\"א ז\"ל לומר דבאבק רבית ליכא איסורא ללוה אפילו שיהיה איסור ללוה באבק רבית אפ\"ה שבועה חלה עליו וחייב לקיים שבועתו. ואפשר לדחוק ולומר דהיינו דוקא היכא דלא עבר אלא חד איסורא אבל היכא דבקיום שבועתו עובר על שני איסורים דהיינו לא תשיך ולפני עור אז מוטב שיעשה איסור אחד מדאורייתא ממה שיעשה שני איסורים מדרבנן בקום עשה מש\"ה איצטריך הרשב\"א לומר דאין כאן איסור דלא תשיך ללוה וכיון דאין כאן אלא איסורא דלפני עור חייב לקיים שבועתו. והא דאיצטריך לרשב\"א לומר שהוא איסורא זוטא לאיסורא דרבנן איסורא זוטא קרי ליה. אך אעיקרא דדינא דבריו הם תמוהים במה שכתב שהרשב\"א והר\"ן חולקים בדין זה דאי שבועה חלה על דברי סופרים או לא דלעולם דהר\"ן מודה דשבועה חלה על ביטול ד\"ס בקום עשה וצריך התרה לשבועתו ואם עבר על שבועתו חייב משום שבועת בטוי דפשיטא דלא גרע מנשבע לבטל דבר שאינו מפורש בתורה בקום עשה דסבר הר\"ן דשבועה חלה עליו וכמו שנראה ג\"כ משמעתא דמשכחת לה בלאו והן דשבועה חלה על ביטול ד\"ס בקום עשה אלא שאם לא התיר שבועתו ובהכרח הוא שיעשה איסור אחד בזה ס\"ל להר\"ן דמוטב שיעבור על שבועתו בשב ואל תעשה ויהא חייב משום שבועת ביטוי ממה שיעבור על ד\"ס בקום עשה ובזה מודו הרשב\"א והרא\"ש לפי שהם לא נשאלו אלא אי הוי כנשבע לבטל מצוה מן התורה או לקיים דלא חלה שבועה עליו כלל ועל זה השיבו דעל ד\"ס חלה וחייב להתיר את שבועתו ואם לא התיר עובר על שבועת בטוי אבל לעולם דמודו להר\"ן דאם לא נשאל על שבועתו דמוטב שיעבור על שבועתו בשב ואל תעשה ויהיה חייב משום שבועת ביטוי ממה שיעבור על ד\"ס בקום עשה. וכבר השיגו הרב המבי\"ט בסימן נ\"א בכל מ\"ש והביא ראיה מהרשב\"א גופיה שכתב על מי שנשבע לעבור על ד\"ס בקום עשה שיבטל שבועתו ומצוה דרבנן לא תתבטל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בתשובה סי' ק\"ע דהנשבע שיאכל שומנו של גיד או שישתה סתם יינם ולא שתה חייב משום שבועת ביטוי אלא שאומרים לו שב ואל תעשה כדרך שהעמידו דבריהם במקום כרת ע\"כ ואף שבסימן רמ\"ג אמרה כמסתפק היינו משום דלא היה כי אם איסור שבות ומצינו שחכמים דחו שבות משום מצוה בעלמא וכמ\"ש הרב ומש\"ה אפשר שידחה ג\"כ משום איסור דשבועה אבל בשאר איסורים דרבנן מודה הרשב\"א ז\"ל להר\"ן וכן נראה ממה שהביא מהרדב\"ז סי' רע\"ח בשם הריטב\"א ז\"ל דשבועה חלה ומתירין אותה אפילו שלא בפניו כיון שיש איסור בדבר אלא דהיכא דא\"א בשאלה מוטב שיעבור על שבועתו. ולפ\"ז יש לתמוה על הרדב\"ז שכתב שם שהרשב\"א חולק על הריטב\"א ממ\"ש דשבועה חלה לבטל דברי סופרים אפילו בקום עשה וכ\"כ בסי' קצ\"ה ולא ידעתי היכא רמיזא בדברי הרשב\"א ז\"ל שחולק על הריטב\"א שהוא לא כתב אלא ששבועה חלה אבל לא כתב שעכ\"פ יקיים שבועתו ויעבור על דברי סופרים בקום עשה. גם מה שהוקשה לו לסברת הריטב\"א מסוגיא דמשכחת לה בלאו והן ונדחק ביישובה כנראה שהבין בדברי הריטב\"א דלא חלה שבועה כלל וכמו שהבין מהרלנ\"ח בדברי הר\"ן דבריו תמוהים שהרי ממ\"ש בסי' רע\"ח בשם הריטב\"א נראה דס\"ל דשבועה חלה על ביטול ד\"ס בקום עשה מדהוצרך התרה וא\"כ אין קושיא כלל מסוגיית הגמרא דמשכחת לה בלאו והן גם מהרימ\"ט בי\"ד סימן מ' הבין בדברי הר\"ן כהרלנ\"ח ותימה הוא מאחר שאביו כתב בפירוש דלא כמהרלנ\"ח איך לא חש לסברתו מאחר שהוא בעצמו הביא תשובת אביו ומהראנ\"ח בח\"ב סי' ס\"ב כתב בפירוש דלהר\"ן שבועה חלה על ביטול דברי סופרים והסכים דברי הרשב\"א והרא\"ש לסברת הר\"ן וכ\"כ בסימן כ\"א שנמצא מפורש להרשב\"א כהר\"ן ולא ידעתי למה לא נסתייע הרב מתשובה זו בסימן ס\"ב כשכתב שהרשב\"א אמרה כמסתפק שבמקום אחר כתב בפירוש כדברי הר\"ן וכ\"כ מהר\"ש חיון סי' מ\"ה דהר\"ן והרא\"ש והרשב\"א לא פליגי ובזה אתו דברי הרשב\"א כפשטן דאיצטריך לומר דליכא איסורא ללוה דאם היה איסור ללוה אף דס\"ל דשבועה חלה על ביטול דברי סופרים מ\"מ אין מאכילין לאדם איסור בידים ומוטב שיעבור על שבועתו בשב וא\"ת ממה שיעבור ע\"ד סופרים בקום עשה וכדברי הר\"ן ואכתי הוקשה לו שאף שאינו עובר על לא תשיך דרבנן אכתי עובר על ולפני עור דרבנן בקום עשה וכתב דמוטב שיעשה איסורא זוטא ממה שיעשה רבה ואפשר שכוונתו לומר דדוקא באיסור דרבנן שהאיסור הוא מצד עצמו אז הוא דאמרינן מוטב שיעבור על שבועתו דחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה אבל באיסור דלפני עור אדרבה אמרינן מוטב שיושיט לחבירו איסור ממה שיעשה הוא איסור בעצמו ומש\"ה קרי ליה איסורא זוטא כיון שאינו האיסור מצד עצמו אך מהר\"ר יחיאל באסאן ז\"ל הובאו דבריו בתשובה להרימ\"ט סימן מ' כתב דס\"ל להרשב\"א דלא החמירו חז\"ל על הלוה אפילו בלאו דלפני עור שאינו עובר בו כמו שאינו עובר בלאו דלא תשיך אלא איסורא זוטא הוא דעביד דהיינו מסייע ידי עוברי עבירה ומש\"ה ס\"ל להרשב\"א דמוטב שיקיים שבועתו ובמה שהקשה הרב הנזכר על דברי הרשב\"א עיין בספר פ\"מ ח\"מ סי' ק\"ה מ\"ש על זה.(*א\"ה עיין מ\"ש הרמ\"ז בספר תוס' יוה\"כ בסוגיא דחצי שיעור): <br><b>ודע </b>שכתב מהרדב\"ז בסימן רע\"ח בשם הריטב\"א דמי שנשבע לתת רבית לחבירו דמתירין לו שלא מדעת חבירו כיון שיש איסור בדבר ומיהו היכא שכלל הקרן עם הרבית נסתפק הרב לפי שנמצא שאתה קונס אותו בקרן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ולא קנסינן היתרא אטו איסורא או דילמא קנסינן אבל התירוה מפני איסור רבית אע\"פ שהיה רבית דרבנן פשיטא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ע\"כ לכאורה היה נראה דטעמא דהריטב\"א הוא משום דס\"ל כר\"ת דאפילו נשבע לתועלת חבירו מתירין לדבר מצוה וכ\"ש שלא לעשות איסור אך קשה שסברא זו של ר\"ת לא הודו לו רוב הראשונים וכמ\"ש הריב\"ש בסי' קפ\"ו וא\"כ איך כתב הרב מהרדב\"ז דין זה בסתם. אשר ע\"כ נ\"ל דהכא טעמא אחרינא איכא דס\"ל להריטב\"א דאף שלא התירוהו יעבור על שבועתו ולא יתן רבית וא\"כ ליכא תועלת למלוה בקיום השבועה ולא אמרינן דהנשבע לתועלת חבירו דאין מתירין לו אלא מדעתו אלא כגון משה וצדקיהו שהיה תועלת ליתרו ולנבוכדנצר בקיום השבועה אבל הכא ליכא תועלת ודמי הא מילתא למ\"ש הר\"ן ז\"ל בתשובה סי' ס\"ה שמי שנשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלונית ועבר ויצא דמתירין לו שלא מדעתו כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר והביא ראיה מדברי התוס' דפרק השולח אהא דקאמר וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה יע\"ש ובזה ניחא מה שלא כתב הרשב\"א דין זה בתשובה זו משום דאיהו ס\"ל דחייב לקיים שבועתו וא\"כ איכא תועלת לשכנגדו בקיום שבועה זו. אך על הר\"ן קשה דכיון דס\"ל דאם לא נשאל שיעבור על שבועתו למה לא כתב שיתירוהו שלא בפניו: <br><b>ודע </b>דברבית של תורה אליבא דכ\"ע לא חיילא שבועה כלל וחייב משום שוא ואפילו שכלל הקרן עם הרבית לא אמרינן מיגו דחיילא אהיתר חיילא אאיסור משום דלא נאמר דין זה אלא בנשבע בכולל לבטל את המצוה בשב ואל תעשה אז חיילא בכולל דומיא דשבועה שלא אוכל מצה אבל לעבור על המצוה בקום עשה אפילו בכולל לא חיילא וזה מוסכם ומוכרח מסוגיא דשבועות שתים בתרא וכ\"כ מהרלנ\"ח בתשובה סי' ק\"ג אך המבי\"ט סי' נ\"א נתן טעם אחר דלא שייך כולל בכה\"ג דכלל הקרן עם הרבית דלא שייך דינא דכולל אלא כשכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אבל כשכולל דבר איסור עם דבר מצוה כי הכא לא הוי דינא דכולל דכי היכי דבדבר איסור לא חיילא שבועת ביטוי ה\"נ בדבר מצוה לא חיילא ומצוה דהכא היא פריעת בעל חוב דאמרינן בכמה דוכתי דהיא מצוה מן התורה וכתב בסוף דבריו דאם נשבע לפרוע לזמן פלוני דלא חיילא עליה שבועת ביטוי דהא כל זמן שיפרע עביד מצוה כנשבע לתת צדקה לעני ע\"כ ותמהני שהרי נחלקו הרשב\"א והרא\"ש בנשבע לפרוע לזמן פלוני ועבר אותו יום ולא פרע אם חייב עוד מכח שבועתו או לא דלהרשב\"א אינו חייב עוד מכח השבועה ולהרא\"ש הם ב' שבועות לפורעו ולפרוע לזמן הרי ששבועה חלה בנשבע לפרוע בסתם וכ\"ש לזמן הן אמת דבנשבע שלא לפרוע ראיתי להרא\"ש ז\"ל שכתב דלא חלה שבועה משום דהוי נשבע לבטל את המצוה וכעת צ\"ע (*א\"ה עיין כנה\"ג י\"ד סי' רל\"ו בהגהת הטור אות ע\"ו): <br><b>עוד </b>כתב הרשב\"א בתשובה הנזכרת ומיהו זה שנשבע שיתן עד יום פלוני ועבר הזמן ולא נתן הרי זה מעוות שלא יוכל לתקון ושוב אין כאן חיוב שבועה על מה שנשבע ועובר משום שבועת ביטוי ע\"כ ולכאורה קשה על מ\"ש הרב פ\"מ בח\"א סי' ה' דע\"כ לא קאמר הרשב\"א דכשעבר היום שאין לו עוד חיוב שבועה אלא כשנשבע לפורעו ביום פלוני בבי\"ת משום דשבועתו אינה אלא על עצמו של יום כי הבי\"ת מורה על כך אבל קובע הזמן ליום או לזמן בלמ\"ד אז הוא הוכחה שהם שני דברים ושתי חלוקות האחד הוא שבועת הענין מצד עצמו והאחר הוא לקביעות הזמן לזרז הפרעון וא\"כ אם קביעות הזמן עבר עדיין שבועת הפרעון מצד עצמו קיימת וא\"כ בתשובה הלזו של הרשב\"א שכתוב בשאלה שנשבע שיפרענו לזמן פלוני בלמ\"ד למה כתב הרב דשוב אין כאן חיוב שבועה כלל (*א\"ה עיין בספר בית יעקב סימן כ\"ג ובט\"ז י\"ד סי' רכ\"ח ס\"ק נ'): "
+            ],
+            [
+                "<b>שכל המלוה ברבית כו'.</b> זה פשוט וכתב הריב\"ש בסימן ש\"ה ותס\"ה בשם הרשב\"א דאין ב\"ד יורדים לנכסיו ומחזירים ללוה דהא איהו דמיחייב לאהדורי אבל שיעבוד נכסים ליכא כלל תדע דהא הניח להם אביהם מעות של רבית אע\"פ שיודעים שהם של רבית אינם חייבים להחזיר אלא בדבר מסויים מפני כבוד אביהם ואילו בגזל מחוייבים לאהדורי כל שהגזילה קיימת או שהניח להם אביהם אחריות נכסים אלא ודאי ליכא הכא אלא עשה דוחי אחיך עמך ע\"כ. ואע\"ג דטעמא דרבית מקרא ילפינן לה וכדאיתא בר\"פ הגוזל בתרא איכא למימר דהרשב\"א יהיב טעמא לקרא דמה טעם לא חייב הכתוב את הבנים גבי רבית כי היכי דחייבים גבי גזל וקאמר דהיינו טעמא משום דגבי רבית ליכא שיעבוד נכסים אך קשה דהתינח היכא דהרבית אינו בעין ואיכא אחריות נכסים דדכוותה גבי גזל חייבים אהני טעמא דגבי רבית ליכא שיעבוד נכסים למפסדינהו אבל היכא דהרבית הוא בעין דדכוותיה גבי גזל חייבים אפילו היכא דליכא אחריות נכסים דליכא שיעבוד מאי אהני טעמא דגבי רבית ליכא שיעבוד נכסים למפטרינהו הא גבי גזל אפילו דליכא שיעבוד נכסים חייב וא\"כ ע\"כ צ\"ל דגזירת הכתוב היא וא\"כ מנ\"ל דגבי רבית ליכא שיעבוד נכסים אימא דכולה מילתא גזירת הכתוב היא ואפשר לומר דטעמא דהיכא דהרבית הוא בעין דפטור הוא משום דשאני גזל דכל היכא שהוא בעין ברשותא דמריה איתיה ולא קנה אותו הגזלן אבל גבי רבית מכי פרע לוה למלוה קננהו לגמרי וממון גמור הם לו ומש\"ה אפילו היכא שהוא בעין הו\"ל כאילו אינו בעין ופטורים הבנים. וכ\"כ הריטב\"א בפ\"ק דקידושין דהמקדש במעות של רבית מקודשת משום דמעות דרביתא קננהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חובה להחזירם וב\"ד מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבים להחזיר אלא בדבר המסויים ע\"כ. ונראה דהא דמייתי הא דאם מת אין בניו חייבים אע\"פ שאינו ענין למאי דקאי בזה הוא להביא ראיה למ\"ש דמעות של רבית קננהו לגמרי והכריח זה מדקי\"ל דאם מת אינם חייבים אפילו ברבית קיים ואילו גבי גזל חייבים. אלא דאכתי הוקשה לו להרשב\"א דהתינח היכא דליכא אחריות נכסים דאז אפילו אם הרבית בעין פטירי הבנים משום דחשיב כאילו אינו בעין מאחר שקננהו המלוה אבל היכא דאיכא אחריות נכסים דגבי גזל אפילו אינו בעין חייבים א\"כ גבי רבית נמי ליחייבו ומזה הכריח דברבית ליכא שיעבוד נכסים ומש\"ה אפילו הניח אחריות נכסים הבנים פטורים ועיקר ראייתו של הרשב\"א אינו אלא מהיכא דאיכא אחריות נכסים והא דנקט הרשב\"א דאילו בגזל מיחייבי לאהדורי כל שהגזילה קיימת כדי נסבה וכן נראה מדברי הרב הנ\"י שהביא דברי הרשב\"א הללו ולא הכריח הדין אלא מדפטירי אפילו כשהניח אחריות נכסים אבל מאי דפטירי אפילו היכא שהרבית קיים הוא מטעמא אחרינא משום דהמלוה קנה הרבית והוי ממון שלו לגמרי וכדכתיבנא ואע\"ג דרמי בר חמא קאמר דטעמא דברייתא דהניח להם אביהם הוא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי משמע דאי לאו משום האי טעמא היו חייבים דומיא דגזל היינו לרמי בר חמא דלא דריש מיעוטא דקרא דאל תקח מאתו אבל לרבא דקי\"ל כוותיה דדריש מיעוטא דקרא אמרינן דטעמא דפטר קרא לבנים אפילו ברבית קיים ואיכא אחריות נכסים הוא משום דהמלוה קונה הרבית לגמרי וליכא שיעבוד נכסים גבי רבית וכ\"נ מדברי התוס' בר\"פ איזהו נשך ד\"ה יכין דטעמא דאפילו הניח אחריות נכסים פטורים ממיעוטא דקרא א\"נ אפשר לומר דהרשב\"א לא דריש טעמא דקרא אלא שהוקשה לו דמנא לן דכי מיעט קרא לבנים מהשבון הוא אפילו איכא אחריות נכסים אימא דלא מיעט קרא אלא היכא שהרבית הוא בעין וליכא אחריות נכסים דדכוותיה גבי גזל חייבים הכא מעטינהו קרא מהשבון אבל היכא דאיכא אחריות נכסים דגבי גזל אפילו אכלו הבנים הגזילה דליכא חיובא לדידהו חייבים משום דאשתעבוד נכסי דאבוהון מחיים מנא לן דפטר הכתוב את הבנים גבי רבית ומזה הכריח דע\"כ ליכא גבי רבית שיעבוד נכסים ולפי זה אחריות נכסים אינו מעלה ואינו מוריד לגבי רבית ולזה לא איצטריך קרא למעוטי ואפשר למימר נמי איפכא דקרא לא מיעט אלא היכא דהרבית אינו בעין ואיכא אחריות נכסים דגבי גזל חייבים אבל היכא דהרבית קיים דכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה דומיא דגזל מנא לן דמיעט קרא אלא ודאי דגבי רבית ליכא שיעבוד נכסים וע\"כ כי איצטריך קרא למעט הוא היכא דהרבית קיים דהיכא שאינו בעין אלא דאיכא אחריות נכסים בלאו קרא ידעינן דפטירי כיון דליכא שיעבוד נכסים ולפ\"ז ניחא מה שכתב הריב\"ש ז\"ל דאילו בגזל חייבים להחזיר כל שהגזילה קיימת או שהניח להם אחריות נכסים דמהני תרי מילי שמעינן דגבי רבית ליכא שיעבוד נכסים דכיון דאיכא תרי חיובי גבי גזל תיקשי דמנא לן דכי מיעט גבי רבית מיעט תרווייהו אימא דלא מיעט אלא חדא מינייהו אלא ודאי דלחדא לא איצטריך קרא וכי מיעט קרא הוא לאחרינא ולפי זה אפשר לומר דאף רמי בר חמא דלא דריש מיעוטא דקרא מודה דאפילו הניח אחריות נכסים פטורין הבנים מטעמא דליכא שיעבוד נכסים גבי ריבית דאלת\"ה תיקשי לרמי בר חמא אמאי לא תני בברייתא דהניח להם אביהם דאי איכא אחריות נכסים חייבים דהא איהו מודה גבי גזל דאי איכא אחריות נכסים חייבים ואע\"ג דאוקמה למתניתין בדבר המסויים היינו משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דקתני ואם היה דבר שיש בו אחריות דמשמע דקאי לגזילה אבל לדינא מודה דאי איכא אחריות נכסים חייבים וכדמוכח ברייתא דר' אושעיא דקתני הניח לפניהם אחריות נכסים חייבים ורמי בר חמא לא פליג אברייתא דהא קא מותיב בגמרא מינה לרמי בר חמא ופריק לה ואין חילוק בין קודם יאוש ואין הגזילה קיימת להיכא דהוי אחר יאוש והגזילה קיימת כיון דטעמא היא משום דאשתעבד נכסי דאבוהון מחיים ואפילו דאיכא יאוש ושינוי רשות ואין הגזילה קיימת אם הניח אחריות נכסים חייבים וכמ\"ש הפוסקים דאפילו מכרה האב או נתנה אם הניח אחריות נכסים חייבים וה\"ה לרמי בר חמא אף דס\"ל רשות יורש כרשות לוקח דמי דלא עדיף ממכרה האב וא\"כ תיקשי אמאי לא תני גבי ריבית דאם הניח אחריות נכסים חייבים אלא ודאי דאף רמי בר חמא מודה דגבי רבית אף אם הניח אחריות נכסים פטורים משום דליכא שיעבוד נכסים ברבית, ודע שבעל החינוך כתב שיש אומרים דברבית ב\"ד יורדין לנכסי מלוה ומוציאין ממנו כגזילות וחבלות ולסברא זו הא דאם מת דהבנים פטורים אפילו הניח אחריות נכסים גזירת הכתוב היא: "
+            ],
+            [
+                "<b>הניח להם אביהם מעות של ריבית אע\"פ שיודעין שהם של ריבית אינן חייבין להחזיר.</b> זה פשוט בר\"פ הגוזל בתרא ופסקו הפוסקים כטעמא דרבא דהיינו משום דכתיב אל תקח מאתו לדידיה קא מזהר רחמנא לבריה לא מזהר רחמנא והרב בג\"ת בח\"ד סי' א' תמה על רש\"י ז\"ל במה שפירש בהגוזל קמא דטעמא הוא משום דרשות יורש כרשות לוקח הוא דאמאי שבק טעמא דרבא שהוא אליבא דהלכתא ונקט טעמא דרמי בר חמא דהוא דלא כהלכתא ותירץ משום דהך סוגיא דהגוזל קאמר ר\"י דברייתא דגזלנין ומלוי ברבית כו' נשנית בימי רבי ועלה פריך מהניח להם אביהם כו' ובא\"נ פליג ר\"י ארבי אלעזר וס\"ל דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים וכיון שכן ע\"כ לר\"י לא מצי למימר דטעמא דיורשים פטורים הוא משום דלדידיה אזהר כו' דהא לא דריש קרא דוחי אחיך ומש\"ה כתב רש\"י טעמא דרשות יורש כרשות לוקח דמי כי היכי דליתי כר\"י דהוא מריה דהך שמעתא ודבריו הם תמוהים משום דלמ\"ד רבית קצוצה אינה יוצאה לא צריך טעמא לפטורא דבנים דמהיכא תיתי שיהיו חייבים ואף דנימא דהאב חייב בדיני שמים שהוא מוכרח לומר כן כפי סברתו דהך דהגוזל אתיא כמ\"ד רבית קצוצה אינה יוצאה מ\"מ הבנים פשיטא שהם פטורים כל היכא דליכא כבוד דהאב דבשלמא כשהאב חייב בדיני אדם אז צריך טעמא לפטורא דבנים אבל כל היכא דליכא חיובא בדיני אדם לא צריך טעמא לפטורא דבנים וההיא דהגוזל בתרא דאיפליגו רמי בר חמא ורבא בטעמא דפטורא דבנים אתיא כמ\"ד דרבית יוצאה בדיינין ועוד קשה אי הך סוגיא אתיא כמ\"ד רבית אינה יוצאה ולדידיה פריך מהך ברייתא דהניח להם אביהם היכי דייק מהך ברייתא לאותובי לברייתא דאין מקבלין הא בלאו הכי תיקשי האי דיוקא כיון דסבר רבית אינה יוצאה וכמו שהקשה בא\"נ אלא ודאי נראה כמ\"ש התוס' דהך סוגיא אתי כמ\"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינים ולא תיקשי לר\"י הך ברייתא דאין מקבלין דהא בא\"נ אמרינן דהוי פלוגתא דתנאי וברייתא דאין מקבלין סבר לה כתנא דקאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינים ולעיקר קושייתו נראה לומר דרש\"י הוקשה לו דמאי קא דייק בגמרא הא אביהם חייב אימא דלעולם האב פטור משום תקנה אלא דרבותא אשמעינן בבנים דאע\"ג דלא שייכא תקנה גבייהו שהרי דבר המסויים מחזירין הבנים ומקבלין מהם אע\"ג דמן האב אין מקבלין אפילו דבר המסויים והיינו טעמא משום דלא שייכא תקנה גבי בנים וכמ\"ש התוס' בד\"ה אי עביד תשובה לתירוצא קמא מש\"ה תני פטורא גבי בנים לחידושא אשר על כן נראה לומר דדיוק הגמרא מהכרח דלגופיה לא איצטריך דפשיטא הוא דהא תנינא לה גבי גזל הגוזל ומאכיל או שהניח לפניהם פטורים וכ\"ש רבית ובשלמא אי אתיא לדיוקא ניחא אלא לגופיה לא איצטריך וקושיא זו לא אתי אלא למ\"ד רשות יורש כרשות לוקח דמי ולפי זה אין חילוק בין גזל לרבית וע\"כ אתא לדיוקא אבל לרבא דממעט מקרא לא קשה ולא מידי דלעולם דלגופיה איצטריך דהא דכוותיה בגזל חייבין ואשמעינן דברבית אע\"ג דלא שייכא תקנה גבי בנים אפ\"ה פטורים מטעמא דקרא מיעט להו ולעולם דהאב פטור מטעם תקנה מש\"ה פירש\"י דמקשה זה דדייק הא אביהם חייב סבר לה כרמי בר חמא דקאמר רשות יורש כרשות לוקח ומש\"ה פריך: <br><b>ומ\"ש <b>[ואם הוא דבר מסויים כגון פרה וטלית צריכים להחזיר משום כבוד אביהם</b> בעל שלטי הגבורים הוקשה לו דין זה דהא גבי גזל קי\"ל דאפילו אינו דבר מסויים חייבים להחזיר והאריך בזה בר\"פ א\"נ ודבריו הם פשוטים בפרק הגוזל בתרא דרבא דמוקי מתני' דהגוזל כשאכלוה קאמר דטעמא דברייתא דרבית הוא משום מיעוטא דקרא ולא ידעתי מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. ויש להסתפק בדבר המסויים דאבק רבית מהו מי מיחייבי בנים או לא ונראה דחייבין וראיה מדאמרינן בריש א\"נ דאפילו למ\"ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים אפ\"ה הבנים חייבים משום כבוד אביהם ומדר\"י ברבית קצוצה נשמע לדידן באבק רבית וכעין זה דקדק הנמוקי והכריח דבאבק רבית חייב בדיני שמים ומיהו איכא למימר דליכא קלון דאב אם אינם מחזירים אלא ברבית קצוצה דעבד אדאורייתא אבל באבק רבית ליכא קלון ולא מיחייבי. שוב ראיתי למוהר\"א מונסין הובאו דבריו בתשובת מהרש\"ך ח\"ג סי' ב' שכתב בשם הריטב\"א דאפילו אבק רבית אם הוא דבר המסויים חייבין להחזיר משום כבוד אביהם והביא ראיה מסוגיא דא\"נ שכתבנו ויש להסתפק בדבר המסויים דצריכים להחזיר אם לא רצו להחזיר כפינן להו או לא ולכאורה נראה דכיון דליכא חיובא אלא משום כבוד אב אין כופין דהא קי\"ל דאין כופין על מצוה זו משום דהוי מ\"ע שמתן שכרה בצדה וכדאיתא בפרק כל הבשר והרי מטלטלי דיתמי דמדינא לא משתעבדי לב\"ח ומשום כבוד אביהם חייבים כתבו הראשונים דאין כופין מטעמא דכתיבנא וכמ\"ש הריב\"ה סימן ק\"ז ואף לרש\"י שכתב במי שהיה נשוי דטעמא דאין כופין הוא משום דהוי מצוה דרבנן הכי נמי הוי דכוותיה. אך קשה ממ\"ש בעה\"ת בח\"ב סי' ב' דדבר מסויים אפילו מבריה מפקינן דמשמע דב\"ד מוציאין ממנו ואפשר דס\"ל כמ\"ד דהא דאמרינן אין ב\"ד מוזהרין עליה היינו שאינם נענשים אבל אם רצו כופין ומ\"ש מפקינן היינו אם רצו. שוב ראיתי בפרק הכותב (דף פ\"ז) שכתבו התוס' דבדבר המסויים כופין וטעמא משום דאיכא קלון אביהם אם אינם מחזירים אבל היכא דליכא אלא כבוד אה\"נ דלא ולפי זה אתו דברי בעה\"ת כפשטן ובזה שכתבו התוס' דהכא איכא קלון ניחא דלא תיקשי דכיון שחייבים משום כבוד אפילו דלא הוי דבר המסויים ליחייבו דומיא דמטלטלי דיתמי דאע\"ג דליכא חיובא ואינו דבר המסויים איכא כבוד אביהן וכבר נתעורר על קושיא זו הרב ג\"ת בשער ס\"א ח\"א סי' ו' משום דלעולם אין הבנים חייבים משום כבוד אפילו עשה תשובה באותו דבר עצמו שהוא עבר עבירה וקרינן ביה יכין רשע וצדיק ילבש אלא דשאני דבר המסויים דאיכא קלון וכיון שעשה תשובה מוזהרין הם על קלונו וכן נמי גבי גזל לרמי בר חמא דס\"ל דאפילו הגזילה בעין אינם חייבים להחזיר אלא בדבר המסויים משום כבוד הוי נמי משום קלון דכבוד איכא אפילו בדבר שאינו מסויים ואינם מוזהרים על כבודו כי אם על קלונו ואע\"ג דעל קלונו הם מוזהרים אפילו הוא רשע ולא אמרינן בעושה מעשה עמך אלא לכבוד ואילו הכא מוקמינן לברייתא דדבר המסויים בדעבד תשובה לא דמי דהתם הוא שלא יעשה הקלון בידים אז הוא מוזהר אפילו אינו עושה מעשה עמך אבל היכא שהקלון הוא בשב ואל תעשה אז הוי דומיא דכבוד דדוקא בעושה מעשה עמך מוזהר אבל לענין כפייה יש חילוק דמשום כבוד לא כפינן ומשום קלון איכא כפייה וכמ\"ש התוס' אך מדברי הריב\"ה שכתב צריכין להחזיר ושינה לשון הגמרא דנקט חייבים להחזיר דמינה דייקו התוס' דאיכא כפייה משמע דס\"ל דליכא כפייה ול\"ד לישנא דחייבין והוי ככל כבוד דעלמא דאין ב\"ד של מטה מוזהרין עליה: כתב </b>הטור וז\"ל והיכא שבא לעשות תשובה להחזיר הרבית אם הוא דבר מסויים מקבלין ממנו ואם אין הרבית שלקח בעין כגון שאינו דבר מסויים אין מקבלין ממנו בפרק הגוזל בתרא ויש לתמוה דגבי גזל קי\"ל דכל שהגזילה בעין מקבלין ממנו וכמו שפסק הריב\"ה בח\"מ סי' שס\"א והיינו כשינויא בתרא דמוקמינן כאן בגזילה קיימת כאן בשאין הגזילה קיימת וא\"כ מנא לן דגבי רבית כל שאינו דבר המסויים אפילו שהוא בעין דאין מקבלין ממנו דבשלמא לעיל גבי פטורא דבנים איכא טעמא לחלק בין גזל לריבית משום דריבית פטר הכתוב בהדיא לבנים ואפילו דבר המסויים מדינא לא מיחייבי אלא משום כבוד אביהם אבל הכא דמדינא בין בגזל בין ברבית מדינא מקבלין אלא שחכמים חשו לנעילת דלת בפני בעלי תשובה והתקינו שלא יקבלו מהם ואעפ\"כ בגזילה קיימת לא חשו לנעילת דלת ומקבלין מהיכא תיתי דגבי רבית נחוש לנעילת דלת אפילו בריבית קיים ולא יקבלו ממנו ובעל פרישה ודרישה נתעורר בזה וכתב דדבר מסויים ל\"ד אלא כל דבר שהוא בעין כמו שגזלו שלא הוציא ונשתנה נקרא דבר מסויים ואין זה נכון והרי דברי רבינו שכתב ואם היתה גזילה קיימת והרבית דבר מסויים והרי הוא בעצמו מקבלין מהם הרי שיש חילוק בין גזל לרבית ומ\"ש והרי הוא בעצמו הכוונה הוא דתרתי בעינן מסויים ושיהיה בעין דלא תימא כיון שלקח דבר המסויים אפילו שאינו בעין מקבלין קמ\"ל אבל לעולם דאם אינו מסויים אף שהוא בעין ברבית אין מקבלין ובגזל מקבלין כ\"נ מדברי בעה\"ת ח\"ד סי' ד' וכ\"כ בפירוש בג\"ת שם. עוד כתב בעל פרישה ודרישה די\"ל משום דסתם גזילה הוא מטלטלין ומסתמא הן מסויימין וסתם רבית הוא מעות ומעות אינו מסויים מש\"ה כתב כאן אם הוא מסויים ע\"כ. ולפי תירוץ זה אף בגזל בעינן מסויים וכי חילק ר\"נ בין גזלה קיימת לשאינה קיימת היינו בין דבר המסויים לשאינו מסויים ולדבריו כל דבר חוץ ממעות הוי דבר המסויים והא ליתא דלעיל גבי חיובא דבנים בדבר המסויים אמרי' כגון פרה וטלית משמע דשאר מילי לא הוי דבר המסויים ועוד תיקשי לדבריו מ\"ש התוס' בד\"ה אי עבד תשובה דבדבר המסויים מקבלין ואי אמרת דלר\"נ בעינן דבר המסויים היכי כתבו התוס' כן בתחלת הסוגיא דאכתי לא ידעינן חילוק ר\"נ אלא ודאי דר\"נ חידש דכל שהוא בעין אף שאינו מסויים מקבלין ולפי הס\"ד אין מקבלין כי אם בדבר המסויים. ולעיקר הקושיא נראה לומר דס\"ל לפוסקים דע\"כ לא מחלקינן בין אם הוא בעין לאינו בעין אלא דוקא בגזל דאיכא טעמא לחלק משום דכל שהוא בעין לא קנאו הגזלן וברשותא דמריה איתיה ובזה לא תיקנו אלא בשכבר קנאה הגזלן כגון שאינו בעין אז תקנו שלא יקבל ממנו אבל גבי רבית דקי\"ל שאף שהוא בעין כבר קנאה המלוה וממון שלו הוא לגמרי והמקדש בו מקודשת וכמ\"ש לעיל בשם הריטב\"א אין טעם לחלק בין אם הוא בעין לאינו בעין דהא בין אם הוא קיים בין אם אינו קיים דינם שוה ולעולם קנאם המלוה ומטעם זה ס\"ל לפוסקים דחילוק ר\"נ לא קאי אלא אגזל אבל הרבית אין חילוק בין אם הוא קיים לאינו קיים והא דכתבו דבדבר המסויים מקבלין יצא להם דין זה ממאי דפריך בגמרא אי עבד תשובה מאי בעי גביה והוקשה להם דמאי פריך דאימא כגון שלא קבלו ממנו דאין מקבלין מהם אלא ודאי דבדבר המסויים מקבלים וכמ\"ש התוס' ולפי מ\"ש נראה דאי איכא בגזל שינוי השם דאין מקבלין שהרי קנאו בשינוי השם. ודע שרבינו ירוחם כתב בנ\"ח ח\"א דדוקא שאין הגזילה קיימת או כשאין הריבית קיים אבל אם הוא בעין כופין אותם להחזיר נראה דס\"ל דאף גבי רבית כל שהוא בעין אף שאינו מסויים מקבלין ממנו דומיא דגזל ולטעמיה אזיל שכתב בנכ\"ב ח\"א דאם קידש ברבית קצוצה אינה מקודשת משמע דס\"ל דאינו קונה הרבית אלא ברשותא דמריה קיימא דומיא דגזל דע\"כ מיירי בשכבר בא לידו הרבית דאי לא תיפוק ליה משום מלוה אלא ודאי אף שבא לידו אינה מקודשת דומיא דגזל וכמ\"ש הרב בעל עצמות יוסף ומכאן ראיה לטעמא שכתבנו לסברת המחלקים בין גזל לרבית. וכתב הטור ודוקא בבא לעשות תשובה מעצמו אז אין מקבלים ממנו שלא לנעול דלת בפני בעלי תשובה אבל עומד במרדו מוציאין ממנו בע\"כ וכו' וכ\"כ הרא\"ש בפרק הגוזל בתרא ורבינו בפ\"א מהלכות גזלה כתב רצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו כו' והיינו החילוק הראשון שכתב הרא\"ש וכמ\"ש ה\"ה שם אך בפירקין כתב סתם אין מקבלין מהם ואפשר שסמך על מ\"ש בהלכות גזלה. וכתב הטור ח\"מ סי' שס\"ז מיהו אם רצה לצאת ידי שמים ולהחזיר אין ב\"ד מוחים לנגזל ויכול לקבלו ע\"כ. ונראה דהכוונה שהנגזל לא רצה לקבלו וחזר הגזלן ואמר שיקבלנו לפי שרוצה לצאת ידי שמים אז יכול לקבל אבל בפעם אחת פשיטא דאין רוח חכמים נוחה הימנו אם מקבלו וכדאיתא בגמרא. אך קשה מ\"ש אין ב\"ד מוחין לנגזל והא אפילו בפעם אחת אין מוחין וכמ\"ש ה\"ה שאם רוצה לקבל ולכוף את הגזלן בב\"ד הם נזקקין לו ועיין בס' גדולי תרומה ח\"ד סימן ד', כתוב בס' חסידים סי' תתקפ\"ו דהא דאין מקבלין הגזל דוקא כשהנגזל אינו חייב לאחרים אבל אם הנגזל חייב לאחרים ואין לו מה לפרוע יש לו לקבל כדי שיפרע לב\"ח שלו ע\"כ וה\"ה גבי רבית ומ\"ש הטור אבל במי שעושה באקראי מוציאין ממנו בע\"כ אין הלשון מדוקדק דמשמע דמיירי בלא עשה תשובה מדכתב מוציאין ממנו בע\"כ וא\"כ אפילו אם רוב עסקו ומחייתו ברבית מוציאין ממנו ולא הול\"ל אלא שאם הוא באקראי מקבלין ממנו ועיין בפרישה שהאריך בזה. ולענין אבק רבית בדבר המסויים אם מקבלין ממנו נראה דממ\"ש לעיל בשם הריטב\"א דדבר המסויים דאבק רבית חייבים הבנים להחזיר משום כבוד אביהם ה\"ה הכא דמקבלין ממנו כיון דאיכא קלון. ודע שכתבו התוס' דאם החזיר ולא קבלו ממנו לא מיחייבי הבנים להחזיר משום כבוד אביהם דתו ליכא גנאי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר שכתוב בו רבית כו'.</b> ברייתא בפרק איזהו נשך פלוגתא דר\"מ וחכמים ופסקו כל הפוסקים כחכמים דשטר שכתוב בו רבית גובה הקרן והוקשה לראשונים ז\"ל דהיכי גובה את הקרן בשטר זה והלא עדים פסולים הם דעברו על לא תשימון עליו נשך, וכת מן הראשונים הסכימו לזה דהעדים פסולים הם ואוקמוה לברייתא באינו מפורש הרבית וכמו שנבאר לקמן, וכת אחרת כתבו דלא מיפסלי משום דלא משמע להו איסורא ויש לחקור בקושיא זו שהרי אין בלאו זה מלקות מדלא הביאו רבינו בפי\"ט מהלכות סנהדרין וכ\"כ הר\"ב החינוך סי' ע\"ד וכתב הטעם משום שאפילו המלוה אינו במלקות שהרי ניתן להשבון ואינו בדין דהני דאתי מחמתיה יתחייבו מלקות וכ\"כ מרן בפ\"י מהלכות עדות דהעדים לאו בני מלקות נינהו וכיון שכן לא מיפסלי לעדות שהרי כתב רבינו בפ\"י מהלכות עדות איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול. משמע דאם אינו חייב מלקות לא מיפסיל וכמ\"ש הריב\"ש. ומהרימ\"ט חא\"ה סי' מ\"ג ייחס סברא זו להרשב\"א וכ\"כ מרן בא\"ה סימן מ\"ב בשם חכמי טוליטולא. וכי תימא אכתי מיפסלי מדרבנן דלא גרע מאיסורין דרבנן דפסילי מדרבנן ואע\"ג דבפיסולין דרבנן בעינן חימוד ממון וכמ\"ש מרן בח\"מ סי' ל\"ד בשם הגאונים ובעל העיטור והכא גבי עדים ליכא חימוד ממון אכתי סברא זו אינה מוסכמת וכמ\"ש מהריב\"ל בח\"ד סי' י\"א וכ\"נ שפסק מרן. ועוד דע\"כ לא קאמרי הני רבוותא דבפסולין דרבנן בעינן חימוד ממון אלא דוקא בעבירה דרבנן אבל בעבירה דאורייתא אע\"ג דפסילי מדרבנן לא בעו חימוד ממון אליבא דכ\"ע וכמ\"ש מהרימ\"ט ועיין פ\"מ ח\"ב סי' ק\"ה. ומדברי רבינו ירוחם יש ללמוד כן שכתב ואם היא מן התורה ואין בה מלקות אינו פסול אלא מדרבנן ואי בעינן חימוד ממון מה\"ת מיפסיל משום רשע דחמס אע\"ג דליכא מלקות אלא ודאי דבדליכא חימוד ממון עסקינן ואיהו מהסוברים דבעבירה דרבנן בעינן חימוד ממון משמע דבעבירה דאורייתא אליבא דכ\"ע לא בעינן חימוד ממון אע\"ג דאין פיסולו כי אם מדרבנן. באופן שקושיית הראשונים היא במונח שאין פסולים מה\"ת אלא מדרבנן אלא דאכתי קשה דפסול דרבנן בעי הכרזה ואימא דהאי ברייתא מיירי בדלא הכריזו עליהם. ואפשר לומר דע\"כ לא בעינן הכרזה אלא בפסולי דרבנן מחמת עבירה דרבנן אבל פסולי דרבנן מחמת עבירה דאורייתא לא בעו הכרזה וכ\"כ מהרימ\"ט שם. הן אמת שמדברי מהרח\"ש (בסי' י\"ט) נראה דלא ס\"ל חילוק זה שהרי נדון שלו הוא על עד שהעידו עליו שבא על שפחה ארמית וכתב ז\"ל שאינו פסול משום דאין בהו מלקות ואף מדרבנן לא מיפסיל משום דלא הכריזו עליו. עוד אפשר לומר דלעולם קושיית הראשונים היא במונח שאין פסולים אלא מדרבנן ואפ\"ה לא בעו הכרזה משום דס\"ל כסברת הנ\"י שכתב בפרק זה בורר גבי עובדא דבר בניתוס דלא בעינן הכרזה אלא לשאר עדות אבל לאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלא הכרזה פסול. ונראה דיש להכריח חילוק זה מדברי התוס' שכתבו על ברייתא זו דשטר שכתוב בו רבית דמיירי בריבית דרבנן ולא מיפסלי באיסור דרבנן כיון שאינן מרויחים כלום שאפילו שהעבירה דאורייתא היו נפסלין ואם איתא דלא ס\"ל חילוק הנ\"י למה להו למימר משום דבאיסור דרבנן בעינן חימוד ממון תיפוק ליה משום דבעינן הכרזה וליכא אלא ודאי דלאותו עדות לא בעינן הכרזה. עוד אפשר לומר עם מ\"ש הנ\"י דטעמא דפסולי עדות דרבנן בעו הכרזה הוא משום תקנת לקוחות שלא יחתמו אותם בשטרותיהם וכ\"כ רבינו בפי\"א מהלכות עדות שהטעם הוא שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו בפיסול זה ואין פיסולו אלא מדבריהם והכא לא שייך לומר שחכמים תקנו הכרזה משום פסידא דמלוה מאחר שהוא היה סיבת פיסולם בעדות זה פשיטא דהכא לא תקנו ודמי האי למ\"ש קצת מן האחרונים דבמילתא דאיסורא לא בעינן הכרזה משום דלא שייך טעמא דתקנה וכמ\"ש הנ\"י גבי בר בניתוס ואפשר דאף מי שחולק על דין זה וכמ\"ש מהרשד\"ם חי\"ד סי' נ\"א וכ\"נ מדברי מהרח\"ש סי' י\"ט מ\"מ הכא בנ\"ד אפשר שיודה מאחר שהוא היה סיבת פיסול העדים בעדות זו שבאים להעיד. ואף דלא קי\"ל כר\"מ דקניס למלוה מ\"מ לא ניזיל לאידך גיסא לתקן תקנה לטובתו של מלוה ואדרבא איכא למימר שראוי לפוסלם כדי שלא יחתימם. ולפי חילוק זה אין להכריח מדברי התוס' דס\"ל כדעת הנ\"י. ועוד ראיתי למהרימ\"ט בתשובה הנזכרת שכתב דאף דנימא דבעינן הכרזה אפילו במילתא דלא שייך טעמא היינו דוקא באיסור דרבנן דהם אמרו והם אמרו אבל באיסור תורה שאין פיסולו אלא מדרבנן דוקא במילתא דשייך תקנה בעי הכרזה אבל בגיטין וקדושין דליכא טעמא לא בעינן הכרזה. ולפ\"ז בנדון דידן כיון דהוי איסור מה\"ת אף שאין פיסולו אלא מדרבנן לא בעי הכרזה כיון דלא שייך טעמא דתקנת לקוחות וכדכתיבנא אך מתשובת מהרח\"ש הנזכרת נראה שחולק אף על חילוק זה שכתב מהרימ\"ט. העולה ממ\"ש דאף דנימא שאין פסול העדים אלא מדרבנן אכתי לא בעו הכרזה מכמה טעמי חדא דאפשר דבאיסור תורה לא בעו הכרזה ואף דנימא דבעו אפשר דלאותו עדות לא בעינן ואף דנימא דבעי אפשר דבמילתא דלא שייך טעמא דלקוחות לא בעו ואף את\"ל דבעו אפשר דבאיסור תורה היכא דליכא טעמא דתקנת לקוחות לא בעו הכרזה. אך ראיתי להריב\"ש בסי' תק\"ב שכתב בשם המפרשים שלא נפסלו העדים משום דלא משמע לאינשי כו' ואפי' את\"ל דמיפסלי עדים לא מיפסלי אלא מדרבנן ופסולי דרבנן בעו הכרזה ע\"כ. ויש להסתפק במ\"ש דלא פסילי אלא מדרבנן אם הכוונה היא כפי המונח הראשון דלא משמע לאינשי והכוונה היא דאף דנימא דלא מהני ה\"ט דלא משמע לאינשי להכשירם מכל וכל מ\"מ מהני להכשירם מה\"ת ומדרבנן הוא דפסילי או אפשר לומר דכוונת דבריו היא שהכחיש המונח הראשון דלא משמע לאינשי וטעמא דלא פסילי מה\"ת הוא משום דס\"ל כהרמב\"ם דכל לאו שאין בו מלקות אינו פסול מה\"ת ועדי רבית אינם לוקין וכמ\"ש לעיל ואם כוונתו היא כדרך הב' שכתבנו קשה למ\"ש מהרימ\"ט בתשובה הנזכרת דכל שעבר איסור תורה אף שאין פיסולו אלא מדרבנן לא בעי הכרזה אך לפי הפירוש הראשון לא תיקשי למוהרימ\"ט משום דע\"כ לא קאמר מהרימ\"ט אלא בידוע ומה שאינו נפסל מה\"ת הוא לפי שאין בו מלקות אז הוא דכתב הרב דלא בעי הכרזה אבל היכא שאין האיסור ידוע ומטעם זה אינו נפסל אלא מדרבנן אף שהפיסול הוא משום דעשה איסור תורה בעי הכרזה וחילוק זה מוכרח הוא כפי הטעם שכתב שם מהרימ\"ט. והרב בעל פני משה ח\"ב סי' ק\"ה חולק כמ\"ש כי היכי דלא תיקשי למהרימ\"ט מ\"ש הרב הנמוקי גבי עובדא דבר בניתוס ומ\"מ לכל הפירושים חילק על מ\"ש לעיל בשם הנמוקי דלאותו עדות לא בעי הכרזה וכן מ\"ש דעדי רבית דמי למילתא דאיסורא שכתבו קצת מהפוסקים דלא בעינן הכרזה לפי דברי הריב\"ש הללו ליתנהו להני מילי אך מ\"ש בשם מוהרימ\"ט דבמילתא דאיסורא והעדים עברו איסור תורה דאף שאין פיסולם אלא דרבנן לא בעו הכרזה אם נפרש דברי הריב\"ש כפי הפירוש הראשון שכתבנו אפשר שלא יחלוק על זה ודו\"ק: <br><b>והנה </b>כל מ\"ש הוא במונח שתי חלוקות שעדי רבית אין לוקין וגם דכל מי שאינו לוקה אינו נפסל מן התורה אך הנמוקי בפ' א\"נ עלה דהאי ברייתא דשטר שכתוב בו רבית כתב שהעדים הם פסולים משום דקי\"ל דכל חייבי מלקות פסולין וכאביי דאמר לא בעינן רשע דחמס אלא כל היכא דאיכא ארבעין בכתפיה פסול ע\"כ נראה מדבריו דס\"ל דעדי רבית הם חייבי מלקות וכ\"כ בג\"ת בשער מ\"ו ח\"ב סי' א' דעדים לוקין דדוקא מלוה הוא בתורת השבון כיון שהוא הגובה וכו' אבל עדים כיון שאין להם שום צד תיקון בהשבון דלא שייך בהו השבת רבית הואיל ואינם לוקחים אותו מש\"ה נשאר להם לאו דשימה במקומו וחייבים כיון דמשעת שימה עשו לגמרי כל האיסור ע\"כ וכ\"ש לפי סברת ר\"י שהביא הסמ\"ג במל\"ת סי' ק\"ץ שהמלוה לוקה כשגובה שהרי נגמרה השימה דאפשר דעדים לוקין לאלתר משום דלא שייך בהו גבייה, הן אמת שהרב בג\"ת רצה לייחס סברא זו להרמב\"ם והא ליתא מדלא הביא במנין הלאוין. וראיתי להרב בעל בני שמואל בביאורו לח\"מ סי' ל\"ד שרצה להוכיח מדברי הנמוקי הללו דעדי רבית הם חייבי מלקות אלא שאח\"כ כתב דאין הדעת סובלתו דהיאך יתחייבו העדים והערב מלקות והא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו וכתב שדברי הנמוקי ל\"ד אלא כל שעוברים בל\"ת קרי ליה חייבי מלקות ודעתו דכל חייבי ל\"ת סתם פסולין מה\"ת ע\"כ ול\"נ דהכא כיון שחתמו בשטר הוי לאו שיש בו מעשה שהחתימה היא המעשה וכן ערב משכחת לה גוונא דאיכא בו מעשה שהרי בריש פרק א\"נ אמרינן דר\"א בן יעקב ורבי נחמיה פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה ולפי המסקנא מיירי בדלא גבה הרבית ואפ\"ה לא פטרינן לערב מפני שהוא לאו שאין בו מעשה משום דמשכחת לה מעשה כגון שנשא ונתן ביד או שחתם בשטר שהוא ערב וכ\"נ מדברי בעל החינוך שכתב שטעם פטור העדים ממלקות הוא משום דאפילו המלוה אינו במלקות ואינו בדין דהני דאתו מחמתיה יתחייבו מלקות ואם כדברי הרב ב\"ש תיפוק ליה משום דהוי לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו אלא ודאי דמשכחת לה ע\"י מעשה ומש\"ה איצטריך לטעמא אחרינא שהוא טעם כולל ועוד אני אומר דאף שלא חתמו בשטר אפשר שלוקין אע\"ג דהוי לאו שאין בו מעשה משום דכיון דמשכחת לאו זה ע\"י מעשה אף בדליכא מעשה לוקין וראיה ממ\"ש רבינו בפי\"ג מהלכות שכירות דאם חסמה בקול לוקה ותמה ה\"ה דהא לאו שאין בו מעשה הוא ותירץ דשאני חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הוא כמעשה ע\"כ והקשה עליו בעל ל\"מ דא\"כ מאי פריך בגמ' מעדים זוממין לחסימה הא בעדים זוממים לא משכחת מעשה ותירץ דלפי מ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות עדות משמע דאדם יכול להעיד בכתב ידו אם כן עדים זוממין נמי יכול להיות במעשה שיכתוב עדותו והוי כחסימה ע\"כ ואם כן גבי עדי רבית נמי כיון דמשכחת לה על ידי מעשה כגון בחתימה אף שלא חתמו לוקין דומיא דעדים זוממים אלא שאעיקרא דדינא יש להסתפק אם העדים עוברים בל\"ת במלוה על פה וכמו שנסתפק מהרא\"ש בתשובה סי' קס\"ב, הן אמת שחילוק זה שכתב ה\"ה הרב בעל החינוך אזיל לאידך גיסא שכתב במצות שמ\"ה ושמ\"ו דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע\"פ שנעשה בו שום מעשה לאו שאין בו מעשה נקרא ולפ\"ז קשה דאמאי איצטריך לבקש טעם לפטור העדים ממלקות תיפוק ליה דכיון דאפשר לעבור עליו מבלי מעשה לאו שאין בו מעשה נקרא ואפשר לומר דס\"ל דליכא לאו אלא בשטר וכמו שנסתפק מהרא\"ש וא\"כ לא משכחת לאו זה אלא ע\"י מעשה אך בעל כנסת הגדולה בח\"מ סי' נ\"ב בהגהת ב\"י אות ג' כתב דאפילו במלוה על פה פסילי ולפ\"ז לה\"ה לוקין אף שלא חתמו ולבעל החינוך אינם לוקין אף כשחתמו משום דהוי לאו שאין בו מעשה. נחזור למ\"ש דעדים החתומים בשטר לאו שיש בו מעשה הוא ואפשר שלוקין עליו ומה שרבינו לא מנאו במנין הלאוין הוא מטעם בעל החינוך והשתא אתו דברי הנמוקי כפשטן, עוד כתב בב\"ש שדעת הרמב\"ן שפסל עדים החתומים בשטר שכתוב בו רבית הוא משום דס\"ל דכל חייבי ל\"ת סתם פסולין מה\"ת ע\"כ ואין זה הכרח דאפשר דמדרבנן פסלינהו וכמ\"ש לעיל אך מדברי התוס' בפ' א\"נ נראה דס\"ל דעדי רבית פסולים הם מה\"ת וא\"כ על כרחין אית לן למימר או דס\"ל דחייבי מלקות הם או דכל שעברו על ל\"ת פסולים אע\"ג דליכא מלקות וכמו שדקדק בעל ב\"ש מדברי הנמוקי בפרק זה בורר. עוד ראיתי למוהר\"י אשקאפה בביאורו לח\"מ סי' נ\"ב שכתב פסול העדים הוא משום דהוי עבירתם בענין עדות עצמו והוי כמו עדים שהעידו שקר דפסולין הם לעדות ע\"כ ואין דמיונו עולה יפה דשאני התם דבמה שאנו חושדים את העדים שאפשר שהם מעידים שקר כבר עשו עבירה כזו אבל עדי רבית אף שעבירתם בענין עדות לא הוי דומיא דמה שאנו חושדים אותם וראיה לזה שהרי התוס' והנמוקי שרצו לפסול העדים הוצרכו לומר דקי\"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס ואי דמי לעדים שהעידו שקר אפילו לרבא פסילי דהא עד זומם פסול לכ\"ע אלא ודאי כדכתיבנא ועוד דשאני עד זומם דרע לשמים ורע לבריות הוא ומש\"ה פסול אפילו לרבא וכדאיתא בפרק זה בורר (דף כז) אבל עדי רבית אם הרבית מפורש לא תיבעי לך דפשיטא דלאו רע לבריות הוא אלא אפילו ברבית כלול לא הוי רע לבריות דהא ברצון הלוה היה ונהי שהתורה אסרה אפילו מדעתו מ\"מ לא הוי כי אם רע לשמים. הנה נא הארכנו מילין לבאר פסול עדי רבית אם הוא מה\"ת או מדרבנן אך התוס' וסיעתם כתבו דכשרים משום דלא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים ולכך כשרים כדאמרינן נמי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ע\"כ וי\"ל שהתוס' עצמם כתבו בפרק זה בורר עלה דההיא דהוסיפו עליהם הגזלנין והחמסנים משום דמעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כו' וליפסל מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי\"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכי יהיב דמי ליכא לאו דחמוד כלל וחזרו והקשו מהא דאמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשמע לאינשי דוקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוי אפילו בדיהיב דמי ע\"כ משמע דכוונתם הוא דאע\"פ שטועים היה ראוי לפסול אותם מדרבנן דומה למ\"ש התוס' עלה דמתני' דואלו הם הפסולים דמלוה ברבית קצוצה אינו פסול לעדות אלא מדרבנן משום דלא משמע ליה איסורא כיון דמדעתיה יהיב משמע מדבריהם דלא מהני ה\"ט דטועים אלא שלא לפסול אותם מה\"ת אבל מדרבנן מיהא פסולים ואילו הכא הכשירו העדים משום דטועים הם אפילו מדרבנן וי\"ל דשאני היכא שהם יודעים שיש איסור באותו מעשה כגון חמידה אלא שהם מחלקים מדעתם דהיינו דוקא בדלא יהיב דמי אז הוא דפסילי מיהא מדרבנן אבל היכא שהם טועים דמעולם לא נאסר להם איסור זה אז אפילו מדרבנן כשרים דומיא דעדי רבית וכעין חילוק זה חלק מהר\"ש הלוי ז\"ל הובאו דבריו בתשובת בעל פני משה ח\"ב סי' כ\"ח וההיא דהמלוה ברבית נמי יודה הוא שהרבית אסור אלא שטועה דהוי דוקא ע\"כ אבל מדעתיה לא ומש\"ה פסול מדרבנן דומיא דחמידה ואף שלא ביארו התוס' במאי מוקי המלוה קרא ע\"כ אית לן למימר דאית חד גוונא דמוקי לקרא בהכי דאלת\"ה א\"כ העובר על אחד מהחוקים לא יפסל משום דלא משמע ליה איסור וההיא דכתב רבינו בפי\"ב מהלכות עדות ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכין להודיעו שזה חילול שבת מפני שרוב העם אינם יודעים זה ומשמע מדברי האחרונים שאם לא הודיעוהו שהוא כשר התם נמי טועה בעיקר הדין שסובר שאין הקשר או ההיתר מלאכה ודמי לעדי רבית אבל אם היה יודע שהקשר או ההיתר אסור אלא שהיה טועה שאין מין קשר זה או היתר זה אסור אז היה פסול מיהא מדרבנן דומיא דחמידה או מלוה ברבית אבל כיון שטועה בעיקר הדין כשר כללו של דבר כל היכא שיודע שבזה המעשה שעושה היה בא לכלל איסור אלא שטעה שבאופן זה שעושה אותו ליכא איסור אז פסול מדרבנן אבל כשטועה שאין במעשה שום צד שיבא לכלל איסור אז כשר אפילו מדרבנן. אך קשה מעובדא דהנהו קבוראי דקבור נפשא ביו\"ט ואכשרינהו רב הונא משום דסברי מצוה קא עבדי ולפי מה שכתבנו היה לו לפסול אותם מדרבנן שהרי יודעים היו שחפירה אסורה ביו\"ט אלא שטעו דלגבי מת ליכא איסור ודמי לחמידה ומלוה ברבית ודוחק לומר דאכשרינהו רב הונא מה\"ת קאמר משום דרב פפא היה פוסל אותם מן התורה ואפשר לומר דשאני התם שטועים שעושים מצוה בדבר שאז אין ראוי לפסול אותם אפילו מדרבנן מאחר שכוונתם לש\"ש אבל היכא שהטעות הוא רשות אז יש חילוק בין הטעות וכדכתיבנא ובזה ניחא מ\"ש מהרי\"ל בתשובה שהמלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה כשר משום דסבר מצוה קא עביד אך קשה ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל דהמלוה מעות של עכו\"ם ברבית כשר משום דלא משמע לאינשי איסורא והא התם דליכא מצוה ואפ\"ה לא פסול אפילו מדרבנן. עוד נראה לחלק ולומר דכל היכא דליכא חמוד ממון אז תלינן שטעה וכשר הוא אפילו מדרבנן לפי שרחוק הוא שיעשה איסור בלתי תכלית אבל היכא דאיכא חמוד ממון אף דאיכא למימר שטעה דיינו לומר דמהני ה\"ט שלא לפוסלו מה\"ת אבל מדרבנן מיהא פסול משום דאיכא למימר דמחמת חמוד ממון עבר על מ\"ש בתורה במזיד ומש\"ה גבי חמידה ומלוה ברבית דאיכא חמוד ממון פסול מדרבנן אבל גבי עדי רבית דליכא חמוד ממון כשרים ועובדא דהנהו קבוראי איכא למימר דלא היה בשכר כפשטא דשמעתין וא\"נ כפירש\"י שהיה בשכר איכא למימר מצוה שאני וכמ\"ש לעיל ובזה ניחא מ\"ש מרן בח\"מ סי' נ\"ד על דברי הרב הנמוקי דלוה ברבית אינו פסול אלא מדרבנן ומכלל דבריו למדנו דערב ועדים כיון שלא נתנו כלום לא מיפסלי ע\"כ והקשו על מרן ז\"ל דאכתי דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דלוה מדרבנן מיהא פסול ה\"נ ערב ועדים ולפי מ\"ש ניחא דשאני לוה דאיכא חמוד ממון וכמ\"ש הרא\"ש בפרק זה בורר שאם לוה מחמת חימוד ממון שהוא צריך למעות לעשות בהם צרכיו הוא עובר על לאו דלא תשיך והתימה על מהרש\"ל בתשובה חי\"ד סי' י\"ד שהקשה לרבינו דהלוה למה יפסל דהא איכא מלקות ולא חמוד ונעלם ממנו דברי הרא\"ש הללו דבלוה נמי איכא חמוד ממון ומשום הכי פסל אותו הנמוקי מדרבנן אבל ערב ועדים כיון דליכא הנאה ואיכא למימר דטעו כשרים הם אפילו מדרבנן וכל עצמו של מרן לא בא ללמוד אלא דכי היכי דלהנמוקי הלוה טועה ה\"נ הערב והעדים טועים אבל לענין דינא חלוקים הם ומטעמא דכתיבנא והרב בעל פני משה ז\"ל בחלק ב' סי' ק\"ה נדחק בדברי מרן ז\"ל הללו וכתב דאזיל לשיטת הסוברים דבפסולי דרבנן בעינן רשע דחמס ולפי מ\"ש אין צורך דאף למאן דאמר דבפסולי דרבנן לא בעינן רשע דחמס מ\"מ כל היכא דאיכא למימר שטעו וליכא חימוד ממון כשרים הם אפילו מדרבנן ובזה ניחא דברי רבינו והרשב\"א ומהרי\"ל ז\"ל דכולהו מיירי בדליכא חימוד ממון ומש\"ה כשרים. אך מדברי הריב\"ש סי' תי\"ג משמע שחולק על חילוק זה דאף בדאיכא חימוד ממון ס\"ל דכל דאיכא למימר שטעה בדין כשר הוא אפילו מדרבנן וצ\"ע: <br><b>עוד </b>כתבו התוס' בשם ריב\"ם דעדים אינם פסולים דאינן עדי חמס דאינם מרויחים כלום בדבר והתוס' תמהו על זה דהא קי\"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס ואפשר לומר דמאי דקאמר אינם פסולים הוא מדאורייתא וס\"ל כרבינו דאינם נפסלין מן התורה אלא בלאו שיש בו מלקות או חימוד ממון וכל עצמו של ריב\"ם לא בא לומר אלא דלא דמו עדים למלוה דמלוה שאני דאיכא חימוד ומשום הכי פסול מה\"ת אבל עדים דליכא חימוד כשר מה\"ת ואע\"ג דאכתי פסול מדרבנן דלא גרע מאיסורי דרבנן מ\"מ ס\"ל דכיון דלא הכריחו עליהם כשרים הם וזה חולק על מה שכתבנו לעיל אי נמי אפשר לומר דס\"ל דאפילו מדרבנן לא מיפסל משום דס\"ל כמ\"ד דבפסולי דרבנן בעינן חימוד ממון ואע\"ג דלא נאמר דין זה אלא בעבירה דרבנן אבל בעבירה דאורייתא אע\"ג דליכא חימוד מיפסל מדרבנן ריב\"ם ס\"ל דלא שנא ולפי דבריו למדנו דלא משכחת לאו שאין בו מלקות שיהא נפסל מדרבנן דאי איכא חמוד מה\"ת מיפסל ואי ליכא כשר אף מדרבנן ועיין בפני משה ח\"ב סי' ק\"ה דמדבריו משמע דבפסולי דרבנן אף שהוא משום איסור תורה בעינן רשע דחמס. עוד ראיתי בהגהות מיימוניות בפ\"י מהלכות עדות שכתבו בשם חכם אחד דהלכה כרבא דרשע דחמס בעינן וכבר תמה עליו בעל ההגהות דבגמ' איפסיקא הלכתא בהדיא כאביי וצ\"ע: <br><b>עוד </b>איכא טעמא אחרינא להכשיר העדים הובא בהגהות מרדכי דפרק איזהו נשך דלא עברי עדים משום לא תשימון אלא היכא שאינו מפורש בשטר שהוא רבית דדלמא אתי לכלל גבייה אבל היכא שמפורש בהדיא דלא אתי לכלל גבייה לא חשיב לא תשימון ע\"כ והתוס' חולקים על זה מההיא דהמניח דאמרינן על ברייתא זו דשטר שכתוב בו רבית דמשעת כתיבה עבד שימה משמע דאף שמפורש הרבית קא עבר אלאו דלא תשימון ואין חילוק בזה בין מלוה לעדים ומדברי המרדכי יש ללמוד מה שנסתפק מהרא\"ש סי' קס\"ב אי במלוה על פה עוברים העדים משום לא תשימון דהא כיון דאפשר דלא אתי לכלל גבייה לא עברי: <br><b>כתב </b>הרב בעל כנסת הגדולה בח\"מ סי' ל\"ד בהגהת הטור אות ל\"ו בשם מהרא\"ש ז\"ל דהא דאמרינן דעדים כשרים משום דלא משמע להו איסורא כשהיה מלוהו בלא הם מיירי דאי לאו הכי תיפוק ליה דעברי אלפני עור ע\"כ משמע דס\"ל דמשום האי לא מיפסלי וכן כתבנו לעיל מההיא דכתב המרדכי עלה דההיא דבר בניתוס יע\"ש וכ\"כ מרן ז\"ל בסוף פרק י\"ב מהלכות עדות וכ\"כ הרב בעל פני משה בח\"ב סי' ק\"ה דמשום לאו דלפני עור נמי מיפסל ומיהו למאן דאמר דאינו פסול מה\"ת אלא בלאו שיש בו מלקות פשיטא שאינו פסול אלא מדרבנן דאליבא דכ\"ע ליכא מלקות בלאו דלפני עור משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכמ\"ש הרב בעל החינוך וכ\"כ מרן בהלכות עדות פי\"ב. אך ראיתי למוהרימ\"ט בחלק א\"ה סי' מ\"ג שכתב דמקלל אביו שלא בשם דאף דליכא מלקות פסול משום דהוי בכלל ארור מקלה וגו' ואמרינן ארור בו קללה בו שבועה בו נדוי וקי\"ל דעובר על החרם פסול מד\"ת ע\"כ. ולפי דבריו נראה דמשום לפני עור פסול מה\"ת דהא כתיב ארור משגה עור וגו' וזה תימה דהוא עצמו כתב בתשובה דמשום לפני עור לא מיפסל אלא מדרבנן ואפשר לומר דס\"ל דקרא דמשגה עור מיירי כפשוטו ולא במטעה את חבירו לאיסור ושאני קרא דלפני עור משום היקשא דחרש א\"נ משום דכתיב ויראת מאלהיך וכמו שכתבו המפרשים משום הכי לא דרשינן ליה כפשטיה אלא במטעה חבירו לאיסור א\"נ אפשר לומר דאף דנימא דמשגה עור הוי דומיא דלפני עור אכתי לא מיפסל מה\"ת משום דאף דקיימא לן דעובר על השבועה פסול מה\"ת היינו דוקא בעושה מעשה כגון נשבע על הככר שלא לאוכלה ואכלה אבל נשבע לאכול ולא אכל לא פסול דהא אין בו מלקות וזה פשוט וכמ\"ש הריב\"ש ז\"ל סימן שי\"א ולפי זה במקלל דקי\"ל דהדבור הוא כמעשה אע\"ג דבכל התורה כולה קי\"ל עקימת שפתים לא הוי מעשה משום הכי כיון דאיכא שבועה מיפסל דהא לאו שיש בו מעשה הוא אבל לאו דלפני עור דטעמא דאין בו חיוב מלקות הוא משום דהוי לאו שאין בו מעשה כי נמי איכא שבועה לא תוסיף תת כחה דהא לא עשה מעשה כשעבר על שבועתו דהא קי\"ל דעקימת שפתים לא הוי מעשה ומש\"ה לא מיפסל אלא מדרבנן: <br><b>וכתב </b>בעל כ\"ה שם בשם שלטי הגבורים אם העדים שחותמין יודעים שיש איסור בדבר פסולים הם אליבא דכולי עלמא ע\"כ וזה פשוט אך מאי דאיכא לספוקי הוא אם העדים הם נאמנים לומר ידענו שיש איסור ואע\"פ כן חתמנו מי נימא דאינם נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע או דלמא לא דמי דשאני היכא שהוא מהוה האיסור דאז אינו נאמן אבל היכא שהאיסור ראינו בעינינו ולא מפיו אנו חיים אלא שהיינו תולין שמא לא ידע שהמעשה הזה הוא איסור אז אפשר דנאמן הוא לומר שעשה האיסור בידיעה ולכאורה היה נראה שיש ללמוד דין זה ממ\"ש הרב הנמוקי בפרק זה בורר גבי עובדא דהנהו קבוראי דאיהו גריס והא שמתינהו ולא בעו שמתייהו ופי' מדלא באו לפני חכמים להתנצל לפניהם ולומר דלשם מצוה נתכוונו משמע דבמזיד עשו ע\"כ ואי אמרת דאינם נאמנים כי לא באו לפני חכמים מאי הוי אכתי אפשר שבתחלה שוגגים היו ואח\"כ חזרו בהם ואמרו שהם מזידים ומיהו יש לחלק בין היכא שאנו מכריחים הדבר מכח אומדנא ולא מפיהם של עדים להיכא שהעדים עצמם באים להעיד על עצמם שעשו האיסור במזיד דאז אינם נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע ועיין במשאת בנימין סי' כ\"א: <br><b>ודע </b>שהרמב\"ן חולק על דברי התוס' וסבירא ליה דעדים נפסלים משום דעברי אלאו דלא תשימון בין ברבית מפורש או כלול וכן היא סברת הרב הנמוקי בפרק איזהו נשך והתימה על מ\"ש מרן בח\"מ סי' ל\"ד דמדברי הרב הנמוקי יש ללמוד דעדי רבית הם כשרים והרב הנמוקי כתב בהיפך וכבר תמה על זה בעל בני שמואל ועיין בפני משה ח\"ב סי' ק\"ה וה\"ה נמי הוא מס' הרמב\"ן ומיהו אם השטר היה ממעות יתומים או שהיה אפוטרופוס של עכו\"ם בענין שאפשר לטעות אליבא דכ\"ע כשרים שהרי אפילו המלוה כתבו הראשונים שכשר משום דלא משמע ליה איסורא וכל שכן העדים. ומהרימ\"ט בחלק ח\"מ סימן כ' הוסיף לומר אפילו מעות אלמנה ומהרש\"ל בחלק יורה דעה סימן י\"ד כתב דבמעות אלמנה פסולים וחזר עוד וכתב דהרמב\"ן חולק אף במעות יתומים וס\"ל דהעדים פסולים ואין מדברי הרמב\"ן הכרח והרשב\"א כתב דהמלוה מעות יתומים ברבית קצוצה אינו נפסל וכ\"ש עדים וזה פשוט וכ\"כ מהרשד\"ם בח\"מ סי' ר\"ב: <br><b>ולענין </b>הלכה דלדברי התוס' העדים כשרים ולהרמב\"ן פסולים אם יכול הלוה לומר קים לי כהרמב\"ן ז\"ל דפסיל לעדים ומהימן לומר פרעתי או לא היו דברים מעולם נראה דזה תלוי בפירושא דההיא סוגיא דפ\"ב דכתובות דג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערער וכו' ופריך בגמרא אם ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו ופירש\"י דלא מתכשר כיון דהוו תרי ותרי וכן פירשו הרי\"ף והרא\"ש וכן פסק רבינו בפי\"ב מהלכות עדות ואך רבינו חננאל ובעל המאור כתבו דכיון דהוי תרי ותרי העדים כשרים משום דאזלינן בתר חזקה דגופה ומוקמינן להו אחזקתייהו ומוציאין ממון על פי עדותם ולא מהני חזקה דממון. ונראה דמחלוקת הפוסקים הוי כדין תרי ותרי וכ\"כ מהרש\"ח בתשובה סי' כ\"ד ולפ\"ז לרבינו חננאל ובעל המאור לא מצי הלוה לומר קים לי כהרמב\"ן דפסיל לעדים משום דאיכא למימר כיון דספק הוא אוקי גברא אחזקתיה ואפילו להוציא ומיהו אכתי יכול הלוה לומר קים לי כהרמב\"ן וקים לי כרש\"י וסייעתיה דסברי דחזקת ממון עדיף ואף דמוהריב\"ל כתב דבתרי ספיקי קים לי מפקינן מיד המוחזק מ\"מ הרואה יראה שרוב האחרונים חלקו עליו וסוברים דאפילו בספק ספיקא אין מוציאין מיד המוחזק ואף הרב עצמו לא עמד בשמועתו וכמו שנראה מתשובותיו ול\"נ ראיה לדבריהם מההיא דסוף פ\"ק דגיטין גבי הולך מנה לפלוני והלך ולא מצאו כו' דאמרינן התם וחכ\"א יחלוקו משום דמספקא להו ופירש\"י אי כזכי דמי אי לא ואי מצוה לקיים אי לא ע\"כ והרי התם דאיכא ס\"ס ספק אי הולך כזכי דמי אי לא ואף את\"ל דלא כזכי דמי אכתי אפשר דמצוה לקיים דברי המת ואפ\"ה אמרינן דיחלוקו ולא זכו יורשי מי שנשתלחו לו בכל המנה ואף שאפשר לומר דמ\"ש רש\"י ואי מצוה כו' הכוונה היא או כלומר דאפשר דמאי דמספקא להו לחכמים הוא אי הולך כזכי דמי אי לא אבל לעולם דס\"ל דאין מצוה לקיים דברי המת וכרבי נתן וכרבי יעקב או דלא מספקא להו אלא אי מצוה לקיים אי לא אבל לעולם דס\"ל דהולך לאו כזכי ולפי צד זה לא אמרו חכמים דיחלוקו אלא היכא דמת משלח דאיכא ספק אי מצוה לקיים אי לא אבל אם לא מת פשיטא לה דיחזרו למשלח משום דהולך לא כזכי ולפ\"ז ליכא אלא חד ספק ולעולם דאי איכא תרי ספיקא מוציאין מיד המוחזק וכמו שכתב מהריב\"ל. מ\"מ הרואה יראה שדברי רש\"י הם דחוקים לפי פירוש זה ועוד דפשטא דשמעתא משמע דמאי דאמרו חכמים יחלוקו קאי לכל מה שנשנה בברייתא בין היכא דלא מת משלח בין היכא דמת ולפי מה שפירשנו בדברי רש\"י לפי הצד הב' חלוקת חכמים לא קאי אלא להיכא דמת משלח אבל היכא דלא מת מודו לת\"ק וזה דוחק ומלבד זה הדבר בא מבואר בדברי רש\"י עלה דמאי דאוקמוה להאי ברייתא בשכיב מרע ופירש דמאי דמספקא לחכמים הוא אי כר\"א אי כרבנן והיכא דמת נמי מספקא להו אי מצוה לקיים דברי המת או לא ע\"כ הרי הדבר מבואר דס\"ל לרש\"י דחכמים תרי ספיקי מספקא להו ואפילו דמת משלח דאיכא ס\"ס ספק אי הלכה כרבנן ודברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמו ואף את\"ל דהלכה כר\"א ספק אי מצוה לקיים דברי המת אפ\"ה אמרינן דיחלוקו ולדידי הדברים ק\"ו אם במקום דאם היה ספק אחד היינו אומרים דיחלוקו אפ\"ה לא אהני הספק האחר ולא כלום לדידן דקי\"ל דכל דאיכא ספק אוקי ממונא בחזקת מריה לא כ\"ש שנאמר דלא מהני הספק האחר להוציא מן המוחזק. שוב ראיתי בתשובת הרב בעל פני משה ח\"א סי' י\"ט שכתב על קושיא אחרת שהקשו על האיך כללא דמהריב\"ל ג' חילוקים והראשון והשני אינם צודקים לקושייתנו אך הג' הוא דדוקא לדידן דאית לן בכל ספיקא דדינא חומרא לתובע וקולא לנתבע אז הוא דאמרינן דאי איכא תרי ספיקי מפקינן מיד המוחזק אך למ\"ד דכל ספיקא דדינא יחלוקו אין חילוק בין חד ספיקא לתרי ספיקי וחילוק זה הוא צודק לקושייתנו אך אעיקרא דדינא הסברא היא תמיהא בעיני דאדרבא הדברים הם ק\"ו וכמ\"ש בין הכי ובין הכי כבר הסכים הרב הנזכר שם דלא קי\"ל כהאיך כללא דמוהריב\"ל ועוד כיון דהתרי ספיקי הוו פלוגתא דרבוואתא כבר כתבו קצת מהאחרונים דכחד ספיקא דמי ומהריב\"ל גופיה מסתפק בכלל זה וכמו שנראה מתשובותיו וא\"כ הדרינן למאי דכתיבנא דיכול הלוה לומר קים לי כהרמב\"ן וקים לי כרש\"י וסייעתיה דסברי דחזקת ממון עדיף ועוד הייתי רוצה לומר דהכא אליבא דכ\"ע חזקת ממון עדיף משום דשאני התם דלדברי הכת האחת הם כשרים לגמרי שלא עשו איסור אבל הכא אף לדברי התוס' כבר עשו איסור אלא שמכשירים אותם משום דשמא לא ידעו שזה איסור אבל אינם בחזקת כשרים לשנאמר אוקמיה אחזקתיה ויש ללמוד דין זה ממ\"ש הרב בעל פני משה ח\"ב סימן ק\"ה דבעברו איסור דרבנן ויש מחלוקת מהפוסקים אי בעינן חמוד ממון לפסול אותם אי לא דאף ר\"ח יודה בזה דחזקת ממון עדיף משום דלכ\"ע רשע הוא דעבר על דברי חכמים וליכא למימר אוקמיה אחזקתיה אך רואה אני את דבריו שם שאחר שכתב דהריב\"ש חולק על הרשב\"א כתב דהוי מחלוקת הרי\"ף ור\"ח משום דלהריב\"ש כשרים הם כיון שאינם יודעים והוי ממש כרבית דלדברי התוס' כשרים הם כיון שאינם יודעים וא\"כ הוי מחלוקת הרי\"ף ור\"ח וכבר כתבנו דמצי הלוה למימר קים לי אך ראיתי למהר\"ם ז\"ל שכתב שם דהכא אפילו הרי\"ף יודה דחזקת כשרות עדיפא דשאני ב' כיתי עדים דאז אמרינן חזקת ממון עדיף לפי שאם נאמר חזקת כשרות עדיף נפסול את העדים המעידים שהוא גזלן ונוציא אותם מחזקתם אבל במחלוקת הפוסקים אליבא דכ\"ע חזקת כשרות עדיף. אך מדברי מהרש\"ח בסימן כ\"ד נראה דלא ס\"ל חילוק זה שהרי הוקשה לו מסברת הרי\"ף ותירץ דשאני נדון דידיה דליכא חזקת ממון ואם איתא לחילוק מהר\"ם א\"צ לזה כמבואר שם ומדברי הרשב\"א שהביא מרן בח\"מ סי' ל\"ד מחודשין ג' יש קצת הוכחה דלא כדברי מהר\"ם שכתב ואם יצא עליו קלא דלא פסיק כו' לא מפקינן ממונא אפומיה כו' ואי כדברי הרב התם קול בעלמא הוא ואת\"ל דמוקמינן גברא אחזקתיה לא נפסול לאדם אחר שהרי קול בעלמא הוא וא\"כ מן הדין היה לאוקומיה אחזקתיה אלא ודאי משמע דבכל גוונא דאיכא ספק פסלות חזקת ממון עדיף וא\"כ בפלוגתא דרבוותא נמי חזקת ממון עדיף: <br><b>ודע </b>שהרב בג\"ת כתב שיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב\"ן דפסיל לעדים וכ\"כ בעל הבית חדש וש\"ך בח\"מ סי' נ\"ב אך מוהרשד\"ם בח\"מ סי' כ\"ב כתב דכתוס' נקטינן וכבר תמה עליו מהרש\"ל חי\"ד סי' י\"ד ואם היה רבית דרבנן אפשר שלא יוכל הלוה לומר קים לי משום דהשתא איכא ג' ס\"ס אי הלכתא כדברי התוס' אי לא ואת\"ל דלא דילמא קי\"ל כמ\"ד דבעבירה דרבנן בעינן חמוד ממון וכבר הביא מרן מחלוקת זה בח\"מ ריש סימן ל\"ד ואף את\"ל דאף בעבירה דרבנן לא בעינן חמוד ממון דילמא בעינן הכרזה אף לאותה עדות וכמו שנראה מדברי הריב\"ש סי' תק\"ב וכבר כתבו קצת מהאחרונים דבדאיכא ג' ספיקי מוציאין מן המוחזק וכן פסק הרב בעל פ\"מ בח\"א סימן כ\"ד אך הרב בעל כנה\"ג בכללי הקי\"ל פסק שיכול המוחזק לומר ב' קים לי. ומיהו אפשר לומר דבנ\"ד אליבא דכ\"ע לא מצי הלוה לומר קים לי דע\"כ לא כתבו רבוואתא דמצי אלא היכא דאית ליה חזקת ממון דאלים וליכא חזקה כנגדה אבל הכא דאיכא חזקת כשרות נהי דלהרי\"ף חזקת ממון עדיף מ\"מ לא אלים כל כך חזקת ממון לומר ג' קי\"ל ואפשר דכל כי האי חזקת כשרות עדיף. וכתב בג\"ת בח\"ב סי' ג' דברבית דרבנן גם להרמב\"ן לא יפסלו העדים כיון דלא עברי אדאורייתא ואם הכוונה היא משום דליכא חמוד ממון או משום דליכא הכרזה כבר כתבנו דגם זה במחלוקת הוא שנוי ואפשר דס\"ל דברבית דרבנן אף הרמב\"ן יודה דלא משמע לאינשי איסורא משום דסברי העדים דדוקא למלוה ולוה דאיכא חמוד גזרו חכמים כי היכי דלא ליתו לאיסרוכי אבל גבי עדים דליכא חמוד לא גזרו חכמים: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים זה מוסכם ואם חייב לצאת ידי שמים ולהחזיר בזה יש מחלוקת דהנמוקי כתב בשם הר\"ן דבבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר ויש לתמוה שהנמוקי עצמו כתב בשם הר\"ן עלה דההיא דאכל שיעור זוזי אי מסלקינן ליה דאפילו בבא לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר וכן קשה בדברי הרשב\"א דמהתשובה שהביא מרן דרבית מאוחרת אינו ניתן לחזרה ואפילו בבא לצאת י\"ש משמע דאבק רבית ניתן לחזרה בבא לצאת ידי שמים אלא דשאני רבית מאוחרת דקיל טפי ודלא כבעל ג\"ת בחלק ג' סי' י\"ח שהבין מתשובת הרשב\"א הלזו דכל אבק רבית לא ניתן לחזרה אפילו בבא לצאת ידי שמים וכן כתב מרן סי' קס\"ו דלהרשב\"א באבק רבית בבא לצאת ידי שמים צריך להחזיר ואע\"ג דממ\"ש בשם הרשב\"א נראה בהיפך כבר כתב מהרא\"ש סי' רכ\"ו שיש חסרון לשון בדברי הרשב\"א וכן נראה ממ\"ש הרב הנמוקי בשם הרשב\"א ז\"ל עלה דמתני' דהמלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם דאם כבר דר בו אפילו בבא לצאת ידי שמים לא צריך כיון דלא מידי חסריה משמע דבשאר אבק רבית בבא לצאת ידי שמים חייב ואילו הריב\"ש כתב בסי' שצ\"ב בשם הרשב\"א דאין חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים וצ\"ע. ונראה דלדעת התוס' אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור שהרי מה שהכריחו להנמוקי לומר דחייב הוא משום דמדר\"י ברבית קצוצה נשמע לר\"א באבק רבית וכיון דלר\"י ברבית קצוצה בבא לצאת ידי שמים חייב מהכרח התוס' ה\"נ לר\"א באבק רבית ומהכרח זה הכריח הריב\"ש בסי' שצ\"ב דבבא לצאת ידי שמים חייב ואילו התוס' כתבו בפרק הגוזל קמא ובר\"פ א\"נ דלר\"י ברבית קצוצה אינו חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים ואין ספק דכ\"ש אבק רבית לר\"א דלא אלים מרבית קצוצה לר\"י. ודע שכתוב בתשובת מהרש\"ך ז\"ל ח\"ג סי' ב' בשם הריטב\"א דאבק רבית בדבר המסויים חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים ושמעינן לה מרבית קצוצה לר\"י שאינה יוצאה בדיינים ואפילו בבא לצאת ידי שמים והוא מודה שחייב הוא ובניו להחזיר בדבר מסויים וה\"ה לאבק רבית ע\"כ ויצא לו דין זה ממאי דפריך בריש פרק א\"נ לר\"י מברייתא דהניח להם אביהם כו' והדר פריך אי עשה תשובה מאי בעי גביה ומאי קשיא הא לר\"י אינו חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים אלא ודאי דבדבר מסויים מודה ר\"י דחייב וה\"ה לאבק רבית לר\"א ודברי התוס' בפרק א\"נ בד\"ה אי עביד תשובה אפשר להעמיסם בסברת הריטב\"א דמשום לעז ובושה חייב להחזיר אך ממ\"ש בפרק הגוזל קמא (דף צד) משמע דס\"ל דלר\"י אפילו רבית קצוצה ודבר מסויים אינו חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים וקושיית הגמרא אינה אלא דאי עבד תשובה מאי בעי גביה דאיבעי ליה למוכרו או להוציא מתחת ידו ומדלא חשש לכבודו א\"כ אמאי חייבים בנים אבל לעולם דלהחזיר אינו חייב אפילו בבא לצאת ידי שמים ומינה דלדידן באבק רבית הוי דינא הכי. כתב בעל התרומות בח\"ג דכל אבק דבשטר מוקי ליה ולא מגבינן דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכ\"ש האי דאיסורא הוא ולא ניתן ליכתב ע\"כ. דין זה מוסכם ואע\"ג דמהריק\"ו בשרש צ\"ב כתב דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והביא כן מדברי המרדכי כבר דחו דבריו מהרשד\"ם ומהרימ\"ט וכמ\"ש בעל כנה\"ג סי' כ\"ה וס\"ז ואף למהריק\"ו איכא הכא טעמא אחרינא דהוי איסורא ואפילו לב\"ש לאו כגבוי דמי ואע\"ג דבפרק איזהו נשך (דף ס\"ב) אמרינן מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו איסורייהו ואי לאו כגבוי דמי הא לא עבוד ולא כלום משמע דלמאן דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הוי אף באיסורא י\"ל דהכי קאמר אי קסבר דאף באיסורא שטר העומד לגבות כגבוי דמי או דילמא באיסורא מיהא מודה דלאו כגבוי דמי ומשני דבאיסורא מיהא מודה דלאו כגבוי דמי: <br><b>כתב </b>הרא\"ש כלל כ\"ח סי' ט\"ו ראובן שהלוה לשמעון חטין בשטר ובאו לדין לפני זקן אחד וחייב את שמעון והגבה לראובן שטר של ת\"ק משמעון שהיה לו על לוי חזר שמעון וטען שאינו רוצה ליתן לו חטים שהוא רבית והשיב שהדין עם שמעון ואם בשביל שהכריחו הדיין לא נדיננו כאבק רבית שאינה יוצאה בדיינים דהיינו דוקא היכא שפרע מדעתו ע\"כ: <br><b>ונראה </b>מדבריו שם שאע\"פ ששמעון לא טען בפני הזקן טענת רבית אלא שאחר כך אגמרוהו טענה זו מ\"מ לא מיקרי שפרע מדעתו כיון שלא היה רוצה לפרוע וזה הוא יותר חידוש ממ\"ש הרשב\"א דהתם איכא למימר שהלוה מוחה מטעם רבית אבל לדעת הרא\"ש כל שלא נתן הלוה למלוה מרצונו מאיזו סיבה שיהיה אף שהוא אבק רבית יוצאה בדיינים. והא דלא זיכה הרא\"ש לשמעון מטעמא דטעה בדבר משנה וחוזר וכמ\"ש הריב\"ש בסי' ש\"ה י\"ל דס\"ל להרא\"ש דע\"כ לא אמרינן דטעה בדבר משנה חוזר אלא דוקא במילתא דאפילו אי תפס מפקינן מיניה אבל במילתא דאי תפס לא מפקינן אז אינו חוזר הדין לפי שהתופס אינו זוכה מכח הדין אלא מכח התפיסה וכן נראה מדברי מהר\"ש יונה סימן מ\"ט ולפ\"ז אי הוה אמרינן דאף שנתן הלוה אבק רבית שלא מדעתו שאינה יוצאה אף אם נעשה ע\"פ הדיין אינו חוזר לפי שהמלוה זוכה במה שתפס מכח התפיסה ולא מכח הדין ולפ\"ז הוצרך הרא\"ש לומר דתפיסה זו לא מהניא כיון שהיתה שלא מרצונו ואבק רבית כזה יוצאה בדיינין ומיהו אכתי אנו צריכין לטעמא דטועה בדבר משנה חוזר דאי לא פשיטא דמה שעשה עשוי וישלם הזקן מביתו אלא שהרא\"ש ז\"ל לא כתבו לרוב פשיטותו. ומיהו הריב\"ש לא כתב טעמא דטועה בדבר משנה חוזר נראה דס\"ל דאף במילתא דאי תפס לא מפקינן אם טעה הדיין בדבר משנה והתפיסו חוזר משום דאין כאן דין כלל ותפיסה כמאן דליתיה דמי ומיהו בעיקר טעמו של הרא\"ש אפשר שאינו חולק הריב\"ש ונלמד ממ\"ש אחר זה היכא שהוציא המלוה מן הלוה בדיני האומות אלא דהיכא שהוציא ע\"י ב\"ד איכא טעמא אחרינא משום דטועה בדבר משנה חוזר. ועוד אפשר לומר דמ\"ש שאם הגבו ב\"ד אבק ריבית מן הלוה למלוה דלא עשו ולא כלום הוי מטעמא דכיון שלא נתן ברצונו יוצאה בדיינים וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ואיהו גופיה היכא שהוציא המלוה בדיני האומות וסמיך על מ\"ש אחר זה אלא שאכתי הוקשה לו דנימא מה שעשה עשוי וישלם מביתו הדיין לזה כתב דליכא למימר הכי דכיון שטעה בדבר משנה חוזר הדין דליכא דינא כלל אבל לעולם דאי לא הוה אלא טעמא דטועה בדבר משנה לחודיה לא היה חוזר הדין וכמו שכתבנו לדעת הרא\"ש: <br><b>כתב </b>הטור וז\"ל וכתב הראב\"ד נהי שאינה יוצאה אם תפס לוה משל מלוה לא מפקינן מיניה וא\"א הרא\"ש כתב אפילו תפס מפקינן מיניה דאחר שנתנו לוה למלוה הוא שלו. והרב הנמוקי כתב שהרשב\"א והר\"ן חלקו על הראב\"ד משום דא\"כ היכא שאכל שיעור זוזי אמאי לא מסלקינן ליה דהא תפס לוה וקרקע בחזקת בעליה עומדת אלא כל שאכל מדעת הלוה אפילו תפס מדעת הלוה מפקינן מיניה ע\"כ ולזה אפשר לומר דטעמא דמאי דאמרי דאי אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה הוא משום שהמלוה הוא מוחזק בקרקע ואי מסלקת ליה חשיב כאפוקי מיניה וכמ\"ש בעל המאור בשם רבינו אפרים וכ\"כ הרב בעה\"ת בשם הראב\"ד בח\"ג סי' ה' דטעמא דמשכנתא הוא משום דאמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום אבל בשאר אבק ריבית מסלקינן ליה בלא זוזי ואף שדין זה דהראב\"ד דאם תפס במשכנתא אמרה וכמ\"ש בעל התרומות בח\"ג סי' כ' אפשר לומר דמיירי לאחר שחזר הקרקע ללוה שאינו מוחזק המלוה בקרקע ואף דנימא שתפס בהיותה ממושכנת מ\"מ לא מיקרי מוחזק המלוה אלא כנגד מעותיו שהלוה על השדה ומש\"ה לא מסלקינן ליה אבל במה שתפס הלוה לא מיקרי המלוה מוחזק בשביל המשכנתא ומש\"ה מהניא תפיסה. אך מה שקשה לסברת הראב\"ד הלזו הוא משום דחזינן בגמרא דאפילו לרבא דאמר אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה מודה דלא מחשבינן משטרא לשטרא וא\"כ פשיטא דאף דנימא דהיכא דלא הוי משכנתא מסלקינן פשיטא שאין מחשבין משטר לשטר כי היכי דלרבא אף דמסלקים אינם מחשבים וכ\"כ הרב בעל פני משה בח\"א סי' כ\"א ואי אמרת דתפיסה מהני אמאי לא מחשבינן הרי תפס והכרח זה כתבו הריב\"ש בסי' ש\"ה ושצ\"ב. ואפשר לומר בדוחק דס\"ל להראב\"ד דשאני התם דמעיקרא כשבאו המעות לידו נתחייב לתתם למלוה וכיון שכן לאו כל כמיניה לחזור ולתופסם בעד אבק רבית אבל כל היכא שתפס מן המלוה בשביל הרבית שלא נתחייב לתתם לו מהני תפיסתו. וראיתי להרב בעל גדולי תרומה בח\"ג סי' ה' שהוקשה לו דברי הראב\"ד הללו מיניה וביה לפי שהרב בעל התרומות בסי' כ' כתב דע\"כ לא קאמר הראב\"ד ז\"ל דאי תפס תפס אלא במשכנתא אי נמי בזביני דמנפשיה קא אכיל להו לפירי אבל רבית מוקדמת ורבית מאוחרת דמדעתיה קא יהיב ליה מאי דיהיב יהיב ואי תפס מהדרינן ליה והראב\"ד כתב דע\"כ לא אמרינן דאין מנכין מן החוב מה שאכל אלא במשכנתא אבל בשאר אבק רבית מנכין מן החוב מה שאכל והשתא איכא לאתמוהי דממ\"ש גבי משכנתא ואין מנכין מן החוב אבל אם תפס תפס משמע דס\"ל דתפיסת החוב עצמו גרע ממאי דתפס בתר הכי מהמלוה ואילו בשאר אבק רבית כתב דמנכין אבל אי תפס בתר הכי לא מהני משמע דתפיסת החוב עצמו עדיפא ממאי דתפס בתר הכי וזהו היפך ממ\"ש גבי משכנתא זהו תורף קושייתו והאריך בזה יע\"ש ול\"נ דאין כאן קושיא כלל משום דתפיסת החוב עצמו פשיטא דעדיף ממה שתפס בתר הכי מהמלוה והטעם הוא כמו שפירש\"י דטעמא דמ\"ד דאכל שיעור זוזי מסלקינן ליה הוא משום דזה זריז הוא ואינו מניחו לאכול אלא כדי הקרן וכ\"כ הרב בעל גידולי תרומה שם טעם זה להרא\"ש ובדין היה דבמשכנתא יועיל תפיסת החוב עצמו מכ\"ש דתפיסה דבתר הכי אלא דאיכא טעמא לפי שהמלוה הוא מוחזק בקרקע ואמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום ואי מסלקת ליה בלא זוזי כאפוקי הוא אבל במה שתפס בתר הכי שאינו מוחזק המלוה בו וכמ\"ש לעיל מהני תפיסה ובשאר אבק רבית מהני תפיסת החוב עצמו כיון שאין המלוה מוחזק כי היכי דמהני תפיסה דבתר הכי גבי משכנתא אבל תפיסה דבתר הכי לא מהני בשאר אבק רבית כיון דמדעתיה קא יהיב וטעם זה אינו מועיל לתפיסת החוב עצמו משום דאיכא למימר דמה שהלוה נותן לו הוא מפני שהוא סומך על מה שיש בידו מחובו ולא גמר ויהיב אבל בתפיסה דבתר הכי דלא שייך ה\"ט לא מהני כיון דמדעתיה קא יהיב אבל במשכנתא דמנפשיה קא שקיל מהני תפיסה דבתר הכי והרב בג\"ת כתב מתוך קושייתו דע\"כ לא קאמר הראב\"ד דלא מהני תפיסה אלא ברבית מוקדמת ומאוחרת שהלוה נותן למלוה מבלי שום חיוב ותנאי ומש\"ה כי תפס מפקינן מיניה כיון דמדעתיה יהיב וה\"ה דאין מנכין מן החוב בשביל רבית מוקדמת אבל גבי עיסקא וכיוצא אע\"ג דהלוה נותן הרבית לא מיקרי יהיב מדעתיה שאינו נותנו לו מדעתו הגמור אלא מפני שנתחייב בכך מחמת התנאי וכאלו המלוה נוטלו דמי וכל כי האי גוונא מהני תפיסת החוב עצמו ותפיסה דבתר הכי ע\"כ: <br><b>והנה </b>הרב עשה עיקר מדוקיא דסיפא דדוקא רבית מוקדמת או מאוחרת לא מהני תפיסה אבל בשאר אבק רבית מהני תפיסה ולפי מה שכתבנו אין צורך לזה דרישא הוי דוקא וסיפא לאו דוקא אלא הוא הדין כל דדמי ליה שהלוה נתן מדעתו לא מהני תפיסה ועוד נ\"ל דלרבית מוקדמת או מאוחרת לא איצטריך טעמא דמדעתיה דבלאו הכי לא מהני תפיסה לפי שאני סבור דהראב\"ד הוא מן הסוברים דאבק רבית חייב בדיני שמים להחזיר ומש\"ה כתב דמהני תפיסה דאי אפילו בדיני שמים פטור מהיכא תיתי שיועיל תפיסה וא\"כ ברבית מוקדמת או מאוחרת דאליבא דכ\"ע קיל מאבק רבית ואפילו בדיני שמים פטור לא מהני תפיסה ומאי דנקט רבית מוקדמת או מאוחרת לאו דוקא אלא ה\"ה מאי דדמי ליה ומש\"ה איצטריך לטעמא דמדעתיה קא יהיב: <br><b>כתב </b>מהרשד\"ם בחלק י\"ד סי' ס\"ב על ראובן שמכר קרקע לשמעון ע\"מ שכל זמן שיחזיר ראובן מעותיו לשמעון שחייב שמעון להחזיר לו מה שלקח ממנו ועתה רצה ראובן לנכות מהחוב הפירות שאכל שמעון והשיב דאף לדעת הראב\"ד דהוי אבק רבית מ\"מ יכול לנכות מהחוב שהרי כתב דאם תפס לא מפקינן ונראה א\"כ לדעתו דכ\"ש שמנכה לו מחובו ע\"כ ודבריו הם תמוהים דהא קי\"ל כרב אשר דאמר אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה מאי טעמא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ואף למאן דאמר דדין זה לא נאמר אלא במשכנתא אבל בשאר אבק רבית מנכין מן החוב פשיטא דנדון דידיה לא גרע ממשכנתא דחשיב המלוה מוחזק וכ\"ש נדון דידיה דהוי מכירה דהמלוה נקרא מוחזק ואי מסלקת ליה בלא זוזי אפוקי הוא ואי משום שהתנה שכל זמן שיחזיר לו מעותיו שיחזיר לו הקרקע לא חשיב מוחזק הא ליתא שהרי מימרא דרב אשי על משכנתא באתרא דמסלקי נאמרה וכ\"ש מכירה בתנאי דחשיב המלוה מוחזק ואין מנכין גם מה שנסתייע מסברת רבינו אפרים כפי מה שכתב אינו ענין לנדון דידיה וצ\"ע. ולענין הלכתא בהאי דינא דהראב\"ד הנה כל הפוסקים חלקו עליו והגאונים ג\"כ ס\"ל דתפיסה לא מהני כמ\"ש בעל התרומות בשמם אך ראיתי להרא\"ה בס' החינוך מצוה שמ\"ד שכתב כדעת הראב\"ד בלא שום חולק ולא חילק בין משכנתא לשאר אבק רבית אלא כתב סתם דכל אבק רבית אי תפס לא מפקינן מיניה ומסתמיות הרא\"ש והריב\"ה נראה כן דלהראב\"ד בכל אבק רבית מהני תפיסה ומ\"מ נראה דאי תפס לא מצי למימר קים לי כהראב\"ד והרא\"ה דס\"ל דמהני תפיסה מאחר שהתפיסה עצמה במחלוקת היא שנויה אי מהני אי לא אין לומר קים לי וכמו שהשרישונו הרבנים האחרונים ז\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו כו'.</b> הרב בג\"ת שער מ\"ו ח\"ג סי' ד' כתב דליכא למימר שהאב הוא המלוה דא\"כ מאי דילמא אתי למיסרך אלא שהאב הוא הלוה והבנים הם מלוים וע\"פ דרך זה יישב דברי רבינו והרב בעל התרומות ולא ידעתי איך לא השגיח בדברי הטור (סימן ק\"ס) שכתב אפילו לבניו ולבני ביתו דמשמע שהאב הוא המלוה ואפ\"ה כתב ובודאי נותנו להם במתנה אלא ע\"כ אית לן למימר דהאי מתנה אהלואה גופיה קאי וכן נראה מדברי רבינו ירוחם שהאב הוא המלוה אך קשה דלמה לא פירשו דמאי דאמרינן בגמרא דלמא אתי למיסרך קאי אאב וכמו שפירש\"י בפרק הרבית (דף ע\"א) דאסור להלוות לעכו\"ם יותר מכדי חייו משום דילמא אתי למסרך ה\"נ דכוותיה ולפי פירוש זה הוה ניחא מה שהשמיטו הרי\"ף והרא\"ש דין זה שכבר כתבו דלעכו\"ם אסור להלוות ברבית משום דילמא אתי למיסרך וכמו שפירש\"י וה\"ה לבניו דאסור מהאי טעמא גופיה ועוד נ\"ל דטעמא דהשמיטוהו הוא משום שדין זה נלמד מהא דגרסינן בפ' שואל מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן ואמרינן בגמרא דלרב יהודה אמר רב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית אפילו מנה גדולה כנגד קטנה שרי וכן פסק רבינו בפ' כ\"ג מהלכות שבת וכתב ה\"ה דאע\"ג דאין הלכה כרב מ\"מ לא נדחית סברתו אלא גבי רבית שחוששין מן התורה אבל קוביא שאינה אסורה אלא מדבריהם לא גזרו. אבל הרי\"ף והרא\"ש לא הביאו אלא המשנה כצורתה ולא הביאו מאי דאתמר עלה בגמרא דבבניו אפילו מנה גדולה כנגד קטנה שרי משמע דאפילו בבניו מנה גדולה כנגד קטנה אסור וכמו שפסק הטא\"ח (סי' שכ\"ב) וכתב מרן שם דטעמא הוא משום דס\"ל דקושיית אי הכי אפילו מנה גדולה אינה אלא לרב אבל לדידן דגזרינן דילמא אתי למיסרך ה\"ה גבי איסור קוביא דאסור וכיון שגילו דעתם דאפילו באיסור קוביא איכא למיגזר דילמא אתי למסרך כ\"ש וק\"ו גבי איסור רבית שחוששין מן התורה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל, עוד כתב הרב בעל ג\"ת שמדברי הנ\"י הבין פירוש אחר באומרו כדי להטעימן דהיינו על דרך היתר ביאה ראשונה דיפת תואר כו' ולא ידעתי היכן מצא זה בדברי הנ\"י אדרבה ממ\"ש כדי שיטעמו צער הרבית ולא ירגילו מוכח שפירושו הוא כפרש\"י: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו ומצא הלוה יותר כו'.</b> (*א\"ה כתב ה\"ה ואולי שאפילו מלוה מוצא יותר מותר שאין תולין ברבית מאוחרת שלא יהיה הלוה מאכיל איסור למלוה ואחזוקי אינשי ברשיעי וכ\"ש לנזקו לא מחזקינן. ועיין במ\"ש ה\"ה פ\"א מהלכות אישות דין ד' וז\"ל ואם לא היתה הפנויה שאינה מופקרת באיסור מן התורה לא היו סומכין על חזקה זו דבאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי ביה כו' וצ\"ל דס\"ל דאיכא הכא איסורא דאורייתא עיין בדברי מרן הב\"י סי' ק\"ס ובמור\"ם סי' קס\"ו ס\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאין הוראה זו נכונה כו'.</b> הרב בעל ג\"ת שער מ\"ו ח\"ג סימן נ\"א וח\"ד סימן מ\"ו ומ\"ז הקשה מההיא דגרסינן בפרק הרבית (דף ע\"ג) אמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי פוקו הפוכו בבי דרי כי היכי דלא תשתלם שכירות דידכו עד ההיא שעתא משמע דאי לאו הכי אסור אפילו בסתם. וכן נמי מההיא דא\"ל רבנן לרבא קא אכיל מר רביתא וכו' משמע דבשעת הפרעון אפילו בסתם אסור ותירץ דדעת רבא למצוא להם היתר אפילו למתנה מרובה דאפילו בסתם אסור משום דמוכחא מילתא דעל ההמתנה נותן ע\"כ. וזה הוא דוחק בעיני דא\"כ דס\"ל לרבינו חילוק הסמ\"ג כשנותן יותר בשעת הפרעון הו\"ל לפרושי כשהביא ההיא דרבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דדוקא במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אסור ומדסתם משמע דבכל גוונא שרי. ונ\"ל דשאני גבי רבינא שפרע בזמנו ולא האריך לו זמן אז אם נתן לו יותר לא מוכחא מלתא דלשם רבית נתן אבל גבי נטרי באגי שהמתינו להם עד גמר מירוח הגורן ונתן להם בזול הפירות מוכחא מילתא שבשביל ההמתנה הוזיל לגבייהו ואפשר ג\"כ שכן היה המנהג שהממתינין נותנין להם פירות בזול שאז ודאי מוכחא מילתא דלשם רבית נתן. א\"נ דהתם מיירי כשהתנה מתחלה שאם ממתינין עד גמר מירוח שיתן להם פירות בזול וכן רבא נמי התנה עם אריסיו דנטר להו עד אייר ושקיל שיתא. וכן נראה מדברי הטור סי' קע\"ג דבהתנה מעיקרא איירי שכתב וז\"ל אסור להוסיף להן בשכרן כדי שימתינו וכמ\"ש בעל ג\"ת ומש\"ה הוה אסור אבל כל שלא התנה ונתן לו בסתם בשעת הפרעון אסור לרש\"י ורבינו. אך קשה מההיא דגרסינן בפרק מי שמת (דף קמה) גבי שושבינות ואין בה משום רבית מ\"ט דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה ובשלמא להרא\"ש והטור (סי' ק\"ס) דבסתם בשעת פרעון אסור איצטריך לאשמועינן גבי שושבינות דשרי משום דאיכא למימר משום שמחת מריעות הרבה בדורון וכמו שפירש רשב\"ם. אבל לרבינו ורש\"י דבעלמא בסתם שרי מאי איריא שושבינות וצ\"ע. ודע דה\"ה ז\"ל הבין בדברי רבינו דמעולם לא התיר אלא לאחר הפרעון ובסתם אבל בשעת הפרעון אפילו בסתם אסור וכן פסק מרן: <br><b>כתב </b>הרא\"ש בריש פרק הרבית עלה דההיא דאמרינן ואי כתב רחמנא אונאה משום דלא ידע דמחיל כו' וז\"ל יש מדקדקים מכאן מי שלקח רבית ומחל לו הלוה דלא מיפטר עד שיחזירנו המלוה ע\"כ. ויש לדקדק דלפי דבריהם גבי גזילה נמי לא תועיל מחילה שהרי סתם גזילה הוי מחילה מדלא נפיק מאונאה ובהדיא תנן בפרק הגוזל עצים דמחילה מועלת גבי גזל. וי\"ל דשאני גזל דהמחילה שאסרה תורה הוא משום דהוי בע\"כ של נגזל ומש\"ה אם הנגזל מוחל מדעתו מהני דל\"ד למחילה שאסרה תורה אבל גבי רבית דהוי מדעתיה ואפ\"ה אסרה תורה מחילה זו לא מהני מחילה לעולם אפילו לאחר שלקח הרבית דלא עדיפא מחילה זו ממחילה שאסרה תורה. וראיתי לה\"ה שכתב על הוראה זו דהגאונים שהיא מוסכמת במה שעתיד ליקח דודאי אין מחילה מועלת לעבור בשל תורה ואפילו בת\"ח דקדקנו למעלה ואמרנו דלאו במתנין ליקח רבית היא כ\"ש כל אדם. ונראה מדבריו דדוקא ברבית של תורה לא מהני מחילה במה שעתיד ליקח אבל ברבית של דבריהם מהני אף במה שעתיד ליקח ואפשר דטעמא הוי כמ\"ש בעה\"ת שער מ\"ו ח\"ד סי' ב' גבי היתרא דת\"ח ברבית מאוחרת דכיון שאינו אלא אבק רבית הם אסרו והם התירו להם אבל ע\"ה אינו יודע שהוא אסור ולא מחיל אבל כשמחל בפירוש מותר אף לע\"ה דהם אמרו והם אמרו אבל רבית קצוצה אין בו שום צד היתר. אבל מדברי רבינו נראה שלא חלק עליהם אלא במה שכבר לקח אבל במה שעתיד ליקח אפילו שאיסורו מדבריהם משמע דס\"ל דאסור וא\"ת לפי דעת רבינו דמחילה לא מהני גבי רבית תיקשי מ\"ש אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית אע\"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להם ה\"ז אסור שמא ירגילם בדבר זה ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה דמחילה לא מהני גבי רבית. וי\"ל דשאני כשמקפיד עמו ליתן לו יותר ממה שהלוהו אז אף שנותנו לשם מתנה או שמוחל אותם אסור. אבל גבי בניו ובני ביתו שאינו מקפיד ומסתמא מתנה בעלמא הוא דיהיב להו אי לאו טעמא דאתי למיסרך הוה שרי: "
+            ],
+            [
+                "<b>נכסי יתומים וכו'.</b> מימרא בפרק הרבית ופירש רש\"י עלה דמאי דאמרינן ויהבינן להו ניהליה בבי דינא שיש להם כח להפקיר נכסי היתומים אצל המקבל ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד. וכתב המרדכי משום דהפקר ב\"ד הפקר להפקיע ממון הואיל ולאו רבית דאורייתא הוא דאינה קצוצה אבל בלא ב\"ד הוי זוזי דיתמי כזוזי דעלמא ואסור להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כך דקדק רבינו דוד הלוי ע\"כ. ונראה דמאי דאתא לאשמועינן רבינו דוד הוא דלא נימא דמ\"ש רש\"י ז\"ל שיש להם כח להפקיר כו' הוא כדי שיקבלם בע\"כ קרוב לשכר ורחוק להפסד ולא להפקיע איסור רבית משום דביתומים לא גזור אלא שכוונת רש\"י היא להפקיע איסור רבית דאי כדי שיקבלם בע\"כ ליבעי ב\"ד חשוב וכן כתב הרב הנמוקי. ואף על גב דגבי פרוזבול פסק הטור סימן ס\"ז דכותבין אותו בכל ב\"ד ולא הזכיר דליבעי בית דין חשוב שאני התם משום דסבירא ליה להטור דכי תיקן הלל לכ\"ע תיקן ואם כן ליכא אפקעתא חדתא ומשום הכי כותבין אותו בכל ב\"ד אבל הכא רב אשי לא תיקן לכל הדורות שיכופו לאדם שיקבל נכסי יתומים קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד ואם כן כל ב\"ד וב\"ד איכא אפקעתא חדתא וצריך ב\"ד חשוב אבל כשהוא ברצונו כל ב\"ד וב\"ד יכולים להפקיר נכסיו כדי להפקיע האיסור. ומה שכתב המרדכי הואיל ולאו רבית דאורייתא הוא דמשמע דבאיסורא דאורייתא לא אמרינן הפקר ב\"ד הפקר קשה שאפילו באיסור תורה אמרינן הפקר ב\"ד הפקר ופרוזבול יוכיח דאף אי ס\"ל דשמיטה בזמן הזה מן התורה מהני והיינו מטעם הפקר ב\"ד וכמ\"ש רש\"י בפרק השולח וכבר הוקשה כן להר\"ב גידולי תרומה ח\"ד סי' ה' *ואפשר לומר דבשלמא באיסור דרבנן שאין האיסור בשעת הקציצה אלא בשעת הנתינה כמ\"ש מהרח\"ש סימן קס\"ב וא\"כ כיון דב\"ד מפקירין נכסיו אין כאן איסור שהרי אינו נותן משלו כלום אבל ברבית דאורייתא שהאיסור הוא בשעת קציצה אע\"פ שלא יתן לא מהני בזה הפקר ב\"ד שאף אם יפקירו נכסיו הרי עשה איסור בשביל הקציצה. ועוד אפשר לומר דאף דאמרינן הפקר ב\"ד הפקר אף באיסורא דאורייתא היינו היכא דאיכא מגדר מילתא כגון פרוזבול משום שהיו נמנעים מלהלוות זה לזה וכן גבי קידושין דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מינה היינו נמי משום מגדר מילתא וכדאמרינן בריש כתובות גבי אין אונס בגיטין וכן פירש\"י בפרק השולח גבי הפקר ב\"ד הפקר דהיינו דוקא היכא דאיכא מגדר מילתא אבל הכא גבי רבית דליכא מגדר מילתא אלא כדי שלא יתמו נכסי היתומים יהבינן להו ברבית דוקא איסור דרבנן מפקיעין בשביל זה אבל איסורא דאורייתא לא מפקעינן משום ה\"ט כיון דליכא מגדר מילתא: *עי' משנה ג' פ\"ו דשביעית בהרע\"ב ובתוי\"ט: <br><b>אך </b>קשה כפי מה שפירש המרדכי דברי רש\"י דטעם הב\"ד הוא להפקיע האיסור ממ\"ש רש\"י גבי רב ששת דאמר מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד משום דאינו אלא אבק רבית וביתמי לא גזור וא\"כ מה צורך לב\"ד כיון דאעיקרא דדינא כשאסרו אבק רבית לא גזרו בשל יתומים ולומר דס\"ל לרש\"י דרב ששת פליג וס\"ל דביתומים לא גזרו מדלא הזכיר ב\"ד אלא נקט סתמא מותר להלוותן זה הוא דוחק בעיני וכעת צ\"ע, והרא\"ש ז\"ל חולק על רש\"י שכתב דטעם הב\"ד הוא משום דהוי ללוה אימתא דב\"ד והרשב\"א כתב משום דאין האפוטרופוס רשאי להלוותן מעצמו אלא ברשות ב\"ד משמע דס\"ל דאיסורא דרבית ליכא אם נתנם האפוטרופוס בלא ב\"ד וכן נראה שהוא דעת הטור (סי' ק\"ס) שסתם כאן ולא הזכיר ב\"ד משמע דס\"ל דאין צורך הב\"ד להפקיע איסור רבית. אך יש לתמוה ממ\"ש בטח\"מ סי' ר\"צ סברת רש\"י בסתמא כנראה דס\"ל כוותיה. ומלבד שהוא חולק על דעת אביו שכתב שצורך הב\"ד אינו להפקיע האיסור עוד יש לתמוה דהכא לא הזכיר ב\"ד משמע דלא ס\"ל כרש\"י. ויותר יש לתמוה על מרן שם שכתב שהרא\"ש והרשב\"א חולקים על רש\"י ולא תמה על הטור איך הניח סברת אביו ותפס סברת רש\"י וכבר הוקשה כן למהריב\"ל ח\"א כלל ח' סי' כ\"ה ובח\"ב סי' כ\"ו והניח הדבר בצ\"ע. אך מה שנראה לי לומר הוא דהטור לא הביא שם סברת רש\"י אלא כדי לסתור סברת רבינו שכתב דמעות של יתומים א\"צ אפוטרופוס ובודאי דיצא לו דין זה ממאי דאמרינן בגמרא ויהבינן להו ניהליה בב\"ד והוכיח מכאן דאין ממנים אפוטרופוס למעות של יתומים והטור חולק על זה וס\"ל דלעולם דממנין אפוטרופוס ומאי דאמרינן בגמרא ויהבינן להו ניהליה בב\"ד היינו שהאפוטרופוס יתנם לו במעמד ב\"ד וטעם הב\"ד יהיה או כהרא\"ש או כהרשב\"א והביא ראיה לסברתו שאפילו במעות ממנין אפוטרופוס ממה שפירש\"י שטעם הב\"ד הוא להפקיע איסור רבית משמע דס\"ל דאפילו במעות מוקמינן אפוטרופוס ומש\"ה הוקשה לו דמה צורך יש לב\"ד ופירש כדי להפקיע האיסור וכן נראה שהוא דעת מרן שם שכתב ומה שהביא ראיה מדברי רש\"י וכו' משמע דס\"ל דלא הביא הטור פירש\"י לדינא אלא לראיה בעלמא לסתור סברת רבינו אבל לעולם דלדינא ס\"ל דא\"צ הב\"ד להפקיע איסור רבית ומש\"ה בהלכות רבית לא הזכיר ב\"ד כלל משום דאינו ענין לאיסור רבית. ונראה שהראב\"ד ג\"כ חולק על רש\"י והוא ממה שהביא הטח\"מ בהלכות אפוטרופוס בשם הראב\"ד כמו שהאפוטרופוס יכול ליתן המעות כך יכול ליקח אותם לעצמו לשם עסק ובלבד שיודיע הדבר לב\"ד ע\"כ משמע דס\"ל דכשהוא נותנם לאחר אין צורך לב\"ד להפקיע האיסור דאלת\"ה מהיכא תיתי דכשיקחם לעצמו שלא יהיה צורך לב\"ד להפקיע האיסורין ונראה שדעת רבינו גם כן הוא דלא כרש\"י דלדידיה דס\"ל דאין ממנין אפוטרופוס בנכסי יתומים אתו דברי הגמרא כפשטם דמה שהזכירו ב\"ד הוא לומר דאין ממנים אפוטרופא וכמו שכתבנו לעיל וכ\"כ הרב מהר\"א מונסון ז\"ל הובאו דבריו בתשובות מהרש\"ך ח\"ג סי' ב' דרבינו לא ס\"ל כרש\"י אלא שמ\"ש הרב הנזכר דלרבינו צורך הב\"ד הוא משום שיהיה לו אימת ב\"ד או כדי שיצא להם קול כו' כפי מה שכתבנו אין צורך לזה דלרבינו מה שהזכירו בגמרא ב\"ד הוא לומר דאין ממנין אפוטרופא במעות של יתומים וכמו שפסק בפרק י\"א מהלכות נחלות ואפשר שלזה כיון ה\"ה שכתב מעות של יתומים כו' פרק א\"נ ואף שפשט דבריו נראה דקאי על מ\"ש רבינו בודקים על מי שיש לו נכסים כו' מ\"מ מדנקט תחילת דבריו משמע דס\"ל דאף דין זה יצא לו מסוגיא זו דא\"נ. העולה ממה שכתבנו דסברת רש\"י הלזו היא יחידה וכך כתב מהריב\"ל בח\"ג סימן ס' שאין לחוש לסברא זו משום דלא חזינן האי סברא בספרי הפוסקים זולתי במרדכי וכ\"כ הרב בעל פ\"מ בח\"א סימן צ\"ב שאין לומר קים לי כרש\"י מאחר שהיא סברא דחוייה אך מה שיש לתמוה על מהריב\"ל הוא מ\"ש דלא חזינן האי סברא זולתי במרדכי והרי לדידיה הריב\"ה הוא מסברא זו וכמו שכתבנו לעיל משמו וכן כתב בח\"ג סימן קי\"ב. נשאר לנו לבאר אי אליבא דרש\"י היכא שנתנם האפוטרופא שלא בפני ב\"ד והלוה רוצה לתת מהריוח אי עבדי איסורא היתומים לקבלם אי לא והנה הרב בעל פני משה דקדק מדברי מהריב\"ל שכתב דלדעת רש\"י אינו מחוייב לתת חלק מהריוח כלל דמשמע דחיובא הוא דליכא הא אי בעי יהיב וליכא איסורא לקבלם ונראה דמהריב\"ל אזיל לשיטתיה שכתב לעיל ואם לחשך אדם כשם שב\"ד יכולין להפקיר ממון הלוה בשעה שמלוין לו המעות היכא דיהבינהו ניהליה בבי דינא הכי נמי יכולין להפקיר בשעת הפרעון שיתן ליתומים חלק מהריוח אע\"פ שלא נתנו המעות בשעת ההלואה בפני ב\"ד הא לאו מילתא היא דלאפקועי איסורא דאבק רבית אם ירצה הלוה לתת חלק מהריוח ליתומים יכולים ב\"ד להפקיר נכסיו אבל אם הלוה לא ירצה מרצונו לתת חלק מהריוח איך יחייבוהו ב\"ד לתת ריוח כיון שהוא קבלם שלא בב\"ד ויכול לומר דאדעתא שלא לתת ריוח קבלם ע\"כ ואע\"פ שבשעה שקבלם שלא בב\"ד קבלם אדעתא לתת ריוח מ\"מ יכול לומר שידע שאסור הוא ואדעתא שלא ליתן ריוח קבלתים וכ\"פ מהר\"א מונסון בתשובה הנזכרת נמצינו למדין כפי חילוק זה של מהריב\"ל שאם הלוה ירצה מרצונו לתת ריוח אף שלא קבלם בב\"ד יכול ליתן בפני ב\"ד וליכא איסורא כלל לפי שב\"ד מפקירין נכסיו ואין חילוק בזה בין כשלקחם בשעת הלואה בפני ב\"ד בין כשלקחם שלא בפני ב\"ד וזה רוצה לתת חלק מהריוח מרצונו ומש\"ה כתב דלדעת רש\"י אינו מחוייב לתת חלק מהריוח הא אי בעי יהיב וליכא איסורא כיון שנותנם בפני ב\"ד וב\"ד מפקירין נכסיו. ומה שהקשה הרב בעל פ\"מ על סברא זו דמהריב\"ל ז\"ל דמדברי המרדכי נראה דאף איסורא איכא היכא שנתנם שלא בב\"ד הא לא קשיא דאף מוהריב\"ל מודה שאסור לתת שלא בפני ב\"ד לדעת רש\"י ואם נתנו אינם יכולים לקחת הריוח אלא שאם הלוה ירצה לתת מהריוח יכול ליתן בפני ב\"ד וב\"ד מפקירים נכסיו עכשיו כי היכי שמפקירים נכסיו היכא שקבלם בתחלת ההלואה בפני ב\"ד אבל אם הלוה אינו רוצה לתת ריוח ליתומים אין ב\"ד יכולים לכופו ולהפקיר נכסיו ואף שחילוק זה שחילק הרב מהריב\"ל הוא אמת ויציב מ\"מ ההכרח שהביא לחילוק זה והוא מדאמרינן בגמרא דצריך למיהב להו בבי דינא אפשר לדחות דלעולם שאפילו שנתנם שלא בפני ב\"ד יכולים ב\"ד להפקיר נכסיו בעל כרחו שיתן ליתומים ריוח ומאי דאמרינן בגמרא דיהבינן ניהליה בבי דינא הוא כי היכי דלא ליעבדו האפוטרופסים איסורא אבל אם כבר נתנו שלא בפני ב\"ד יכולים ב\"ד לקחת ממנו הריוח. ונראה שלזה כיוון הרב בח\"א כלל י\"א סי' ס\"ג שכתב וכבר יש מקום לחולק לחלוק דאפילו לרש\"י אם נתנם שלא בפני ב\"ד שאפ\"ה צריך לתת חלק מהריוח אבל אם ברצונו רוצה לתת חלק מהריוח יכול ליתן בפני ב\"ד וליכא איסורא ולדעת הר\"ב פ\"מ אף אם מרצונו לתת חלק מהריוח אבל אין דעתי מסכמת בזה ע\"כ. העולה ממה שכתבנו דלדעת רש\"י אם נתנם האפוטרופא שלא בפני ב\"ד אין ב\"ד יכולים לכופו לתת חלק מהריוח אסור לתת ואפשר שהרב בעל פ\"מ הבין בדברי הרב מהריב\"ל שאפילו שקיבל שלא בפני ב\"ד וזה מרצונו רוצה לתת חלק מהריוח ונותן שלא בפני ב\"ד דשרי ומש\"ה הוקשה לו מדברי המרדכי אבל אה\"נ שאם נותן הריוח בפני ב\"ד דשרי לפי שב\"ד מפקירים נכסיו כי היכי שבתחלת ההלואה מפקירים נכסיו דאלת\"ה תיקשי ליה דמה חילוק יש בין כשקיבל המעות בפני ב\"ד לכשקיבל שלא בפני ב\"ד וברצונו נותן חלק מהריוח בפני ב\"ד ולפי זה אם ברצונו נותן חלק מהריוח בפני ב\"ד אפילו להרב בעל פ\"מ שרי אבל אם נותן שלא בפני ב\"ד לדעת מהריב\"ל כפי שהבין בפ\"מ שרי ולדעת הפ\"מ אסור: <br><b>כתב </b>מהר\"א מונסון הובאו דבריו בתשובות מהרש\"ך ח\"ג סימן ב' דאע\"פ שמותר ליתומים לתת מעות באבק רבית מ\"מ אם נתן אביהם באבק רבית ומת אינם יכולים היתומים לגבות האבק רבית אע\"פ שהם מותרים בו והביא ראיה לדבריו ממאי דאמרינן בגמ' עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש ע\"כ ותו לא כ\"ש אבק רבית שאין חייבים להשיב והוכיח מכאן דאין גובין דאי גובין היכי תיסק אדעתין דאבק רבית יחזירו אפילו בדרך תמיהה כו' ודבריו הם תמוהים דאימא בגמרא מיירי כשהיתומים הם גדולים שלא הותר להם אבק רבית אבל אה\"נ דבקטנים אפילו שלא גבה האב גובין הם ומ\"מ לענין דינא כבר הסכים הרב דאין גובין והביא ראיות לדבריו וכן הסכים מהרש\"ך שם לדבריו. ואם היתומים מן היתומים מותרים לקחת באבק רבית וכן אם יצא שט\"ח על היתומים שאביהם לוה באבק רבית מיתומים אחרים אי מפקינן מיתמי ליתמי כתב מהרימ\"ט ח\"א סי' קמ\"ד דמותר ליתומים ללוות באבק רבית מיתומים אחרים וכ\"ש אם נתחייב אביהם באבק רבית דמפקינן מיתמי ליתמי: <br><b>כתב </b>הרשב\"א הא דמעות יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כגון שהתנו שיעמדו כל המעות מיוחדים ושיקבלו היתומים מן הריוח הנמצא שם ממש אבל לא שיוציאם הלוה לצרכו ושיפרע לאחר מכאן כלום כי זה רבית גמורה היא ע\"כ. ונראה דאפילו אם מייחד סחורה לצורך היתומים ואומר שהריוח שימצא בזאת הסחורה יקחו היתומים חלקם אסור דאכתי אינו נותן להם ריוח מממונם וכיוצא לזה כתב מרן סי' קע\"ז בשם תשובות דשייכי לס' משפטים. אך במ\"ש הרשב\"א כי זה רבית גמורה היא איכא לעיוני ביה דהא קי\"ל דכל שלא קצץ בשעת מתן מעות ברבית לאו קצוצה היא אלא אבק רבית ואפילו אם תבע מעותיו והרויח לו זמן ע\"מ שידור בחצרו ס\"ל לרבינו דלא הוי אלא אבק רבית וכמ\"ש בפ\"ו. ואף הראב\"ד דפליג עליה היינו דוקא בהרויח לו זמן משום דס\"ל דהוי כשעת מתן מעות כיון דכבר הגיע זמן הפרעון אבל בלאו הכי אף הראב\"ד מודה דלא הוי קצוצה ואם כן איך כתב כי זה רבית גמורה כיון דלא אתני באיסורא, ואפשר היה לומר דמה שכתב אבל לא שיוציאם כו' קאי אכגון שהתנו שכתב בתחלת דבריו כלומר אבל לא שיתנו שיוציאם הלוה לצרכו וכו' ופשיטא דהא רבית קצוצה. אך מדברי הרב מהריב\"ל ח\"ב סימן כ\"ו וח\"ג סימן ס\"ה משמע דס\"ל דאפילו דאתנו בהיתרא אסור ללוה להוציאם לצרכו ולתת אחר כך ריוח ומטי עלה מתשובה הלזו דהרשב\"א נראה שהבין דמה שכתב הרשב\"א אבל לא שיוציאם מיירי אפילו דאתני בהיתרא וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה איך קאמר כי זה רבית גמורה היא. ואפשר לומר דהרשב\"א אזיל לשיטתיה דס\"ל דדוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד התירו דקיל טפי משאר איסורין דרבנן אבל שאר איסורין דרבנן לא וכמ\"ש מרן ומשום הכי אסר הרשב\"א הכא היכא שהוציאם הלוה לצרכו אף שאינו אלא אבק רבית משום דלא דמי לקרוב לשכר ורחוק להפסד וקרי ליה רבית גמור בערך קרוב לשכר ורחוק להפסד דקיל א\"נ אפשר לומר דס\"ל דאפילו בלא הרוחת זמן הוי קצוצה וכמו שכבר בא ספק זה בדברי הר\"ב ג\"ת ח\"ג סי' י\"ט וכתב שתלמידי הרשב\"א ס\"ל דהוי קצוצה ואף דהוי דוקא כשאמר הלוה בשכר מעותיך מ\"מ הכא שהתנה לתת לו ריוח אף שהוא בהיתר ואח\"כ נותן לו ריוח שלא הרויחו המעות בשביל מה שהתנה עמו ה\"ל כאילו פירש בהדיא בשביל מעותיך וכ\"ש לפי מה שנסתפק מרן ברבית מאוחרת אם מפרש אי הוי קצוצה ורצה לייחס להגהת אשירי דס\"ל דהוי קצוצה כ\"ש הכא דהוי קצוצה ולפי ב' התירוצים הללו ניחא לי מה שמרן בשלחנו הטהור לא הביא סברא הלזו דהרשב\"א וגם מור\"ם בהגהותיו לא הביאה דאם לפי תירוץ הראשון הרי פסק דכל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים ודחה סברת הרשב\"א ומש\"ה לא הביא דין דהרשב\"א דלדידיה שרי כיון דלא אסור אלא מדרבנן ולפי תירוץ שני נמי ניחא שהרי פסק מרן ז\"ל בשולחנו הטהור סימן קס\"ו דלא הוי קצוצה אלא כשיאמר כן בשעה שמרויח לו זמן. אך קשה ממ\"ש מוהריב\"ל ח\"ב סי' כ\"ו שלא מצינו מי שיחלוק עליו בפירוש אלא שלא כתבו בהדיא זה החילוק ולפי מה שכתבנו דין זה דהרשב\"א במחלוקת הוא שנוי וכמעט רוב הפוסקים חולקים עליו והנה מדבריו שם נראה דלא גריס בדברי הרשב\"א הרי זה רבית גמור אלא מיחזי כרבית גמור ונראה דסבירא ליה למהריב\"ל דלא אסר הרשב\"א הכא משום דאזיל לשיטתיה שלא התיר אלא קרוב לשכר ורחוק להפסד משום דהתם כמסתפק אמרה הרשב\"א ואילו הכא פשיטא ליה לאיסורא אלא הכא טעמא אחרינא איכא והוא דמיחזי כרבית גמור כיון שהתנה לתת לו ריוח וזה מוציאם לצרכו ונותן לו ריוח מיחזי כאילו התנו כן והוי רבית גמורה ואף שאינו אלא אבק רבית פשיטא ליה להרשב\"א דאסור משום דמיחזי כרבית גמור ומש\"ה כתב מהריב\"ל שלא מצינו מי שיחלוק עליו בפירוש שאע\"פ שכתבו שכל אבק רבית שרי במעות של יתומים אפ\"ה מודו הכא דאסור משום דמיחזי כרבית גמור כי היכי דלהרשב\"א בכל אבק רבית ספוקי מספקא ליה ואילו הכא פשיטא ליה לאיסורא אפשר דגם הפוסקים דפשיטא להו להיתרא בכל אבק רבית יודו הכא לאיסורא משום דמיחזי כרבית גמור, עוד היה נ\"ל לחלק ולומר שכל אבק רבית שאם היו נותנים אותו בתחלת ההלואה היה רבית קצוצה ואינו אבק אלא משום שלא הותנה לא הותר ליתומים שהרי כל עצמו של היתר דאבק רבית לגבי יתומים אינו אלא כי היכי דלא ניכלינהו זוזא זוזא ומש\"ה יהבינן להו באבק רבית אבל כל רבית שאין אנו יכולים להתנות עליו לפי שהוא קצוצה ולא הותר לגבי יתומים אף שלא התנו לא התירו לפי שאין בהיתר זה תקון ליתומים כי היכי דלא ניכלינהו זוזא זוזא שהרי אינם יכולים להתנות בזה ובזה ניחא מ\"ש מהריב\"ל בח\"א כלל ח' סימן כ\"ה בסוף התשובה. אך אמנם אם לא הרויח פשיטא דאליבא דכ\"ע אינו יכול לתת ריוח דמשמע דאפילו ברצונו אינו יכול לתת ומדברי השאלה משמע שלא קבלם באיסור וא\"כ אינו אלא אבק רבית וא\"כ למה אסרו ולפי מה שחילקנו ניחא דכיון שלא היה יכול לקבלם בתנאי זה לא הותר לגבי יתומים אף שלא הותנה ובזה ניחא ג\"כ מ\"ש בח\"ג סימן ס\"ה שנשאל אם רבית מאוחרת או הערמת רבית הם מותרים בנכסי יתומים והשיב על הערמת רבית דשרי ולא הזכיר רבית מאוחרת ולפי הטעם שכתב גבי הערמת רבית היה הדין שגם רבית מאוחרת יהא מותר שהרי רבית מאוחרת קיל מאבק רבית וכמ\"ש הרשב\"א בתשובה הביאה מרן לקמן סימן קס\"א ולפי מה שכתבנו ניחא: <br><b>עוד </b>כתב הטור וז\"ל וה\"ה נמי בכל אבק ריבית כן כתב הרא\"ש בשם הגאונים וכ\"כ הרמב\"ם בספ\"ד מהלכות מלוה אבל הרשב\"א כתב דמשכנתא בענין שהיא אבק רבית אפשר שהוא מותר כו' ומיהו מסתברא דלא כל רבית של דבריהם התירו לגבי יתומים אלא קרוב לשכר אבל שאר איסורין דרבנן לא התירו כו' אבל רבית דרבנן כחכירי נרשאי הרי הלוה פורע מכיסו אותו סך שהתנה בין שכרם המשכונא עושה פירות בין אינו עושה ולפיכך אסור ע\"כ. והנה מרן הבין דהרשב\"א הדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא דמשכנתא אפשר שהוא מותר וכתב ומיהו מסתברא כו' מש\"ה כתב לא שבקינן פשיטותא דגאונים והרמב\"ם והרא\"ש משום ספיקא דהרשב\"א אך מהרימ\"ט בח\"א סי' קמ\"ד כתב דהרשב\"א תרתי מילי קאמר דבתחילה כתב דלאו דוקא קרוב לשכר אלא ה\"ה נמי משכנתא דכמכירה לשעתה היא ומדידהו קא אכלי ודמי לקרוב לשכר ורחוק להפסד וחזר וכתב דלא תימא דכי היכי דהתירו משכנתא הוא הדין כל רבית דרבנן אלא שאר איסורין דרבנן לא התירו לפי שלא העמידו דבריהם במקום נכסי יתומים אלא כל שקרן היתומים מיוחד ואין המקבל נותן מכיסו כגון משכנתא דהוה ליה כמכירה ומדידהו קא אכלי אבל ההיא דחכירי נרשאי שהלוה מקבל עליו בדמים קצובים בין עבדה בין לא עבדה הא ודאי אסור והנה מ\"ש הרב הנזכר בכוונת דברי הרשב\"א הם דברים המתיישבים על הלב כי היכי דלא נימא דהרשב\"א חזר בו בתוך כדי דבור ממ\"ש מעיקרא אך מ\"ש שהגאונים לא אמרו שה\"ה בכל רבית דרבנן אלא כההוא דמפרש בגמרא דומיא דמקח וממכר וכגון שטרי מחוזנאי או טרשאי פפונאי שכשלוקח הסחורה בתוספת מאותה שעה מתרצה לקנותה בסכום זה וכמכר דמיא וכן כל כיוצא בזה ממיני המשכנתות כו' אבל כגון אותם שאסר הרשב\"א שהמקבל פורע מכיסו לא נחלק אדם עליו וכתב ג\"כ דהרמב\"ם אינו חולק על הרשב\"א ולא תהא שתיקתן של גאונים והרמב\"ם יפה מדבורו של הרשב\"א בהא אמינא אחרי בקשת המחילה הראויה דמלבד שסתמיות דברי הגאונים מורים כסברת מרן דאי כדבריו איבעי להו לפרושי דלא התירו בכל רבית דרבנן אלא דוקא קרוב לשכר ומאי דדמו ליה עוד יש להכריח סברת מרן ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל כתבו הגאונים דה\"ה לכל שאר רבית דרבנן והא דמייתי לעיל מההוא עובדא דההוא דודא הוה מצי למימר ליה אבק רבית שאני אלא האמת אמר לו דאפילו בדקנני שרי ע\"כ. והנראה מדבריו שקושיא זו נולדה לו מסברת הגאונים דאי אמרת בשלמא דדוקא קרוב לשכר התירו אבל שאר רבית דרבנן לא ניחא דלא הוה מצי למימר אבק רבית שאני משום דלא הותר אבק רבית אלא קרוב לשכר אבל לסברת הגאונים דה\"ה בכל אבק רבית תיקשי דאמאי לא קאמר אבק רבית שאני ואי כדברי מהרימ\"ט שהגאונים לא התירו אלא כל רבית דרבנן דדמי לקרוב לשכר איך נולדה קושיא זו להרא\"ש משום דברי הגאונים דאכתי לא הוה מצי למימר אבק רבית שאני משום דאי ההיא דודא הוה אסור משום רבית לא דמי לקרוב לשכר דכיון דשקיל פחתא הויא ליה מלוה גביה וכמו שפירש רש\"י גבי ספינה וא\"כ השכר שנותן הוי רבית ודמי לחכירי נרשאי דלדברי מהרימ\"ט אף הגאונים מודים דאסור ומדברי מהריב\"ל ח\"א כלל ח' סימן נ\"ג נראה שהבין בדברי הרשב\"א כסברת מרן שהרי נדון שלו היה על מכירת סחורות יותר מכדי שוויים בהמתנה וכתב דאפילו ביתומים אסור מטעם שכתבו קצת מהפוסקים דלא שרי ביתומים כל אבק רבית אלא קרוב לשכר: <br><b>כתב </b>מהריב\"ל בח\"ג סי' ס\"ה דאפילו להרשב\"א דס\"ל דדוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד התירו אבל שאר אבק רבית לא התירו הערמת רבית דגריע טפי כ\"ע מודו דמותר בנכסי יתומים ע\"כ, ודבריו הם תמוהים שהרי חכירי נרשאי ס\"ל להרשב\"א דאסור בנכסי יתומים וכמו שכתבנו דבריו לעיל ואילו חכירי נרשאי לא הוי אליבא דהרשב\"א אלא הערמת רבית וכמו שכתב ה\"ה בספ\"ה ומ\"מ מדברי הרשב\"א שהביא מרן סי' קס\"ד משמע דס\"ל דחכירי נרשאי היא אבק רבית ולפ\"ז יש לומר דמה שהשוה ה\"ה דעת הרשב\"א עם רבינו הוא לאפוקי רש\"י דס\"ל דהוי קצוצה אבל להרשב\"א חכירי נרשאי הוי אבק רבית ולפי זה אתי שפיר דינו של מהריב\"ל ועיין בג\"ת ח\"ג סי' י\"ו. כתב בעה\"ת בח\"ד סי' ה' דמעות מי שנשתטה יהבינן להו באבק רבית כיון דממנין ליה אפוטרופוס לפקח על נכסיו ה\"ה דיהבינן להו קרוב לשכר כי היכי דלא ניכלו ניכסי' כי היכי דאמרינן ביתום ולפי דבריו ה\"ה חרש וכמו שכתב רבינו בספ\"י מהלכות נחלות השוטה והחרש הרי הן כקטנים ומעמידין להם אפוטרופוס. ומ\"מ אעיקרא דדינא יש מקום לחולק לחלוק ולומר דאע\"ג דטעמא דיתום שייך בשוטה מ\"מ כיון דהוי מילתא דלא שכיח אפשר דלא תקנו בו רבנן וכדאמרינן בכמה דוכתין מילתא דשכיח גזרו ביה רבנן מילתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן. אך ראיתי בתשובות מהרדכ\"ץ בית ל\"ב ח\"ד דהא דמחלקינן בין מילתא דשכיח למילתא דלא שכיח היינו דוקא בגדרים וסייגות וטעמא דדי לנו במה שהחמירו וגזרו במילתא דשכיחא אבל במילתא דלא שכיחא לא גזרו דליכא למיטעי משום אקראי בעלמא אבל כשאין הענין משום גדר אלא מילתא באנפי נפשה שרצו לזכות את ישראל פשיטא שעל כל צד זכייה ותועלת תקנו ע\"כ ולפי דברי מהרדכ\"ץ יצא לנו הדין דשוטה הרי הוא כקטן ואין לחלק משום דהוי מילתא דלא שכיחא כיון שהיתר זה דאבק רבית היה כי היכי דלא ניכלו זוזא וקא כליא קרנא כל היכא דשייך טעם זה הוי דכוותיה אך למהר\"י טאיטאצאק הובא בספר שארית יהודה סי' כ\"ה דס\"ל דאף בתקנות איכא למימר מילתא דשכיח תקנו רבנן מילתא דלא שכיח לא תקנו אפשר דשוטה לא הותר אבק רבית לגביה כיון דהוי מילתא דלא שכיח ומ\"מ אני תמיה על דברי מהרדכ\"ץ ממ\"ש הרשב\"א דהא דאמרינן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה היינו דוקא בנכסי אביו אבל בנכסי שאר מורישים לא ואע\"ג דטעמא דנכסי אביו שייך בנכסי שאר מורישין מ\"מ כיון דהוי מילתא דלא שכיח לא תקנו רבנן והא התם לא הוי משום גדר אלא משום דבאו לו בירושה דלא טרח בהו וממילא אתי ליה לא קפיד עלייהו ומזבין להו לכולהו משום דתינוק מקרבא דעתיה לגבי זוזי וטעם זה שייך גם כן בנכסי שאר מורישין וכי תימא אכתי יש לחלק ולומר דשאני ההיא דהרשב\"א דלא הוי אלא משום ספק דילמא מקרבא דעתיה לגבי זוזי ומש\"ה אף שאינו משום גדר דיינו שנחוש לספק זה במילתא דשכיח אבל במילתא דלא שכיח לא אבל בנדון דהרדכ\"ץ דלא היה משום ספק אלא תקנה הוא שתקנו לתועלת ישראל אין לחלק בין מילתא דשכיח למילתא דלא שכיח הא ליתא משום דאי ס\"ל למהרדכ\"ץ חילוק זה למה ליה למימר דטעמא דמילתא דהוי משום גדר אמרינן מילתא דלא שכיח לא גזרו משום דליכא למטעי משום אקראי בעלמא אימא דטעמא דמילתא דגדר הוא משום שאינו אלא משום ספק דילמא יבא לאיסור תורה כיון שהוא מוכרח לחלק כן בין נדון שלו להרשב\"א אלא ודאי מדלא כתב כן משמע דלא ס\"ל חילוק זה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתיה מדברי הרשב\"א וצ\"ע. העולה ממה שכתבנו דדין זה דשוטה אם הותר לגביה אבק רבית הוא תלוי בפלוגתא דרבוותא. והא דאמרינן בנזיר פרק כהן גדול דהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור משום דהוי מילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן אע\"ג דלטעמא דמשום אוירא גזירה הוי גדר שלא יצא מהארץ לח\"ל וה\"ט שייך ג\"כ בנכנס בשידה תיבה ומגדל הא ל\"ק משום דרבי דמטמא דסבר דאע\"ג דלא שכיחא גזרו ביה רבנן הוי מטעמא דמהרדכ\"ץ דהכא לא שייך לחלק בין שכיחא ללא שכיחא כיון דטעמא שוה בתרוייהו ואדרבה מהכא הוי סייעתא משום דלא מצינו מחלוקת במילתא דלא שכיח אי גזרו ביה רבנן או לא אלא ודאי דשאני ההיא דארץ העמים דדמי לתקנה דהרדכ\"ץ ופליגי ר\"י ור\"ש בפלוגתא דמהרי\"ט ומהרדכ\"ץ. ועיין בפסקים וכתבים סי' רס\"ו שכתב דבתקנת ר\"ת אין לחלק בין מילתא דשכיח ללא שכיח והיינו משום דהתקנה היתה משום ותם לריק וכל היכא דשייך האי טעמא תקנו ואפילו בדבר דלא שכיח וכמ\"ש מהרדכ\"ץ (*א\"ה עיין בתשובת הרב המחבר לקמן פכ\"א מה' אלו): <br><b>ויש </b>להסתפק בנכסי יתומים שניתנו קרוב לשכר ורחוק להפסד ונתעסק בהם המקבל עד לאחר שהיה ליתום י\"ג שנה אם יקח היתום מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל כיון שהתנאי היה בשעת היתר א\"ד דבתר גוביינא אזלינן וכיון שעכשיו הוא גדול אסור ליקח מן הריוח שהרויחו הנכסים לאחר שהגדיל ונראה שיש ללמוד דין זה מהא דאמרינן בפרק א\"נ (דף ע\"ב) ישראל שלוה מעות מן העכו\"ם ברבית וזקפם עליו במלוה ונתגייר אם קודם שנתגייר זקפם עליו במלוה גובה את הקרן ואת הרבית ואם לאחר שנתגייר זקפן כו' גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית הרי שאע\"פ שהתנאי היה בשעת היתר אזלינן בתר גוביינא ואסור. וכ\"ת א\"כ דמדמינן להו אפי' הריוח שהרויח בעוד שהיה קטן לא יקח לאחר שהגדיל שהרי כתב הרא\"ש דאפילו הרבית שעלה קודם שנתגייר אסור הא ליתא דשאני ההיא דהרא\"ש דלא הוי אלא משום חומרא בעלמא שהחמירו חכמים וכמ\"ש ה\"ה פ\"ה מהלכות אלו ואיכא למימר דבקצוצה החמירו באבק לא החמירו א\"נ דגבי יתום לא החמירו אבל במה שהרויח לאחר שהגדיל דגבי עכו\"ם לא אסור משום חומרא אלא מהדין הגמור אין לחלק בין יתום לעכו\"ם ובין קצוצה לאבק, אך אפשר לומר דאם ניתנו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד שיקח אף מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל לפי דשאני שאר איסורי רבית שיש איסור בנתינה מצד עצמה אבל קרוב לשכר אין בזה איסור בשעת נתינה שאין האיסור אלא מב' החלוקות דהיינו שיהא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל בחלוקה אחת אין איסור שאם היה קרוב להפסד כדינו היה מותר להיות קרוב לשכר וכן בהיפך נמצא שאין כאן איסור אלא משום התנאי וכיון שהתנאי היה בשעת היתר שרי אבל בשאר איסורי רבית שאין האיסור מצד התנאי אלא מצד הנתינה לבדה אף שהתנאי היה שעת היתר בתר נתינה אזלינן וחילוק זה שחילקנו למדתי אותי ממהרלנ\"ח בס\"ס ק\"ג שחילק חילוק זה לענין אחר באופן דבשאר איסורי רבית כגון משכנתא או חכירי נרשאי אסור לאכול הפירות או לקחת השכירות לאחר שהגדיל. ונראה דלא מהני זקפן כי היכי דמהני גבי עכו\"ם אפילו לדברי התה\"ד דס\"ל דזקפן מהני אפי' למה שעלה לאחר שנתגייר משום דשאני התם דכל מה שזקף כשהיה עכו\"ם היה היתר גמור שהרי לא היה מוכח שיעלה וא\"כ אף שנתגייר גובה את הרבית לפי שבשעת הזקפה היה היתר גמור אבל גבי יתום אם זוקף אף מה שיעלה לאחר שיגדיל משעת זקיפה עביד ליה איסורא: <br><b>כתוב </b>במרדכי על אפוטרופוס שהלוה מעות היתומים בר\"ק שהשיב ר\"מ דאע\"ג דמעות של יתומים אסור להלוותן בר\"ק מ\"מ אי מטי ליה רווחא יהיב ליה כמו שהתנה עמו דכיון דהרויח כ\"כ או יותר איבעי ליה לקיומי תנאיה אע\"ג דתנאה דאתני בהדיה אפוטרופוס לאו כלום הוא ותנאו בטל אנן אבוהון דיתמי אנן והו\"ל כאילו ב\"ד אתנו בהדיה קרוב לשכר ורחוק להפסד כו' וכיון דאמור רבנן זוזי דיתמי יהבינן להו קרוב לשכר ורחוק להפסד ואפילו היכא דלא אתני כמאן דאתני דמי ע\"כ. ויש להסתפק היכא דהלוו מעות היתומים בסתם והרויח בהם אם חייב לתת מהריוח מי נימא אנן אבוהון דיתמי אנן והו\"ל כאילו ב\"ד אתנו בהדיה דמאי שנא בסתם מהיכא שהלוו בר\"ק דהא תנאה דאתני בהדי אפוטרופוס לאו כלום הוא וכן נראה ממ\"ש מהר\"ם בסוף דבריו ואפילו דלא אתני כמאן דאתני דמי או דילמא דדוקא היכא דנחית לתת ריוח ליתומים אז הוא דאמרינן דאע\"ג דתנאו לא היה כלום אנן אבוהון דיתמי והו\"ל כאילו התנו בהיתר ומתרצינן דבוריה שאותו הרבית שאמר ליתן הוא אם ירויח במעותיו אבל היכא דלא נחת ליתן ריוח אז לא אמרינן אנן אבוהון דיתמי לפי שיכול לומר דאדעתא שלא ליתן ריוח קיבל המעות והנה ממ\"ש מרן ר\"ס ר\"ץ אפוטרופוס שהלוה מעות יתומים בר\"ק או שהלוה לו סתם ולא אתני בהדיא עיין במרדכי פא\"נ ע\"כ ולא מצאתי בפא\"נ תשובה אחרת דשייכא לדין הרב אלא תשובה זו שכתבנו נראה דס\"ל דאין חילוק בין הלוה בר\"ק להלוה בסתם ואף שלא בא דין זה דהלוה בסתם בפירוש בדברי מהר\"ם אפשר דס\"ל למרן דמ\"ש ואפילו דלא אתני כמאן דאתני דמי הכוונה הוא ואפילו דלא אתני כלל ולפ\"ז באו בדברי מהר\"ם שני הדינין שכתב מרן וכ\"נ ממ\"ש מהריב\"ל ח\"א כלל ח' סי' כ\"ה שהרי נדון שלו היה שקיבל המעות בסתם ואפ\"ה כתב דאם הרויח חייב ומטי עלה מתשובת מהר\"ם הלזו וכן נראה ממה שכתב בכלל י\"ז סי' ס\"ג אך ממה שכתב בח\"ג סי' קי\"ב נראה דלא ס\"ל הכי שהרי נדון שלו היא במי שקיבל מעות היתומים להלביש אותם בסחורות וחזר וזקף עליו המעות במלוה ואינו רוצה לתת מריוח הסחורות וכתב דאע\"ג דלהרשב\"א ולקצת מהמורים אינו מחוייב לתת הריוח הכא שאני דהוו מעות של יתומים משום תשובה זו דמהר\"ם. והנראה מדקדוק דבריו שם יראה דלא רצה לדמות שאלתו להא דמהר\"ם אלא משום דבנדון דידיה קיבל המעות ע\"מ להלביש אותן ודמי לההיא דמהר\"ם שקיבל המעות ברבית קצוצה ומש\"ה כתב דיש מקום לדחות דאדרבה איפכא מסתברא ואם איתא דס\"ל דלמהר\"ם ז\"ל היכא שקיבל מעות היתומים בסתם שחייב לתת מהריוח איך עלה בדעת הרב לומר דמשום שקבלם מעיקרא להלביש שלא יהא חייב לתת מן הריוח לאחר שזקפן כיון שאפילו בסתם חייב ליתן מן הריוח א\"ו דס\"ל דדברי מהר\"ם הללו הם דוקא היכא שלוה ברבית קצוצה אבל בסתם לא והוא היפך ממ\"ש בח\"א וכעת צל\"ע. כתב מרן ונ\"ל דה\"ה אם הלוה הרויח כל כך כלומר שנטל לחלקו ריוח כל כך כמו שהתנה לתת להם אבל אין לומר דאם לא הרויח אלא כמו שהתנה לתת להם יטלו הם כל הריוח ע\"כ וכן פסק מהר\"ם מלובלין סי' ל\"ג אבל מהרא\"ש סי' קס\"ב כתב שמדברי המרדכי משמע שאפילו לא יטול הוא שום ריוח יתן הכל ליתומים ושכן נראה ממ\"ש מהרי\"ל. וראיתי להר\"ב פ\"מ בח\"א סי' צ\"ד שכתב שדברי מרן הללו קשיא דיוקא אדיוקא שמדיוק קצת דבריו נראה דצריך שהריוח שיגיע לחלק הלוה יהיה מחצה על מחצה הא פחות מכאן אסור ואילו מדיוק קצת דבריו נראה דע\"כ לא אסר אלא כשהלוה לא הרויח לחלקו כלל הא אם הותיר שיעור שהגיע קצת לחלק הלוה שפיר דמי ע\"כ. ואחר בקשת המחילה הראויה יראה שדברי מרן באו בדקדוק גמור שהרי דבריו הם על דברי המרדכי שכתב אם הלוה הרויח כ\"כ וזה סובל ב' פירושים או שהלוה הרויח כל כך לעצמו או שבכולל הרויח כל כך אבל החלוקה השלישית דהיינו שיש ריוח לעצמו אבל אינו כשיעור ריוח היתומים אין בה חלות ליישבה בדברי המרדכי וכיון שמרן שלל החלוקה ב' בהכרח הוא שצריך שירויח לחלקו כמו הסך שהתנה לתת ליתום דאל\"כ מאי אם הלוה הרויח כל כך וזה פשוט. ואם הלוה הרויח לחלקו יותר ממה שהתנה לתת ליתום כתב בעל הלבוש שאינו חייב ליתן לו מן היתרון ונראה דאף למאן דסבר דאפי' היכא שהלוה בסתם הו\"ל כאלו התנו מ\"מ מודה דהיכא דהתנה ברבית קצוצה שאינו נותן לו יותר מהתנאי דלהכי מהני תנאה. ויש להסתפק במי שהלוה לחבירו מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד ומת והמקבל נתעסק במעות אף לאחר שמת והרויח בהם אם יכולים היתומים לתבוע ממנו הריוח שהרויח לאחר שמת אביהם דאף שמהריוח שהרויח בעוד שהיה אביהם חי אין להם שום זכות בו לפי שאין אדם מוריש ממון שהוא לא היה יכול לקחתו וכמ\"ש מהרש\"ך בח\"ג סי' ב' מ\"מ מהני תנאי אביהם למה שהרויח לאחר שמת כיון דלדידהו שרי בכה\"ג או דילמא כיון דבשעת התנאי לא היה יכול להתנות משום דלדידיה אסור א\"כ הו\"ל תנאי זה כמאן דליתיה ונשארו בידו המעות בהלואה בסתם בלי שום תנאי ולפ\"ז אינו חייב לתת שום ריוח ליתומים אף במה שהרויח לאחר שמת אביהם ואף למאן דס\"ל דמי שקיבל מעות היתומים בסתם שחייב ליתן מן הריוח היינו דוקא היכא שקבלם מן היתומים משום דאמרינן מסתמא קבלם בתקנת חכמים שאמרו דנכסי דיתמי יהבינן להו קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל אם לוה מאביהם ומת פשיטא דאין לחייבו בריוח כיון שהוא לא קבלם אדעתא דהכי ולפי זה איכא למימר דאף כשקיבל בתנאי כיון דבשעת התנאי היה איסור הו\"ל התנאי כמאן דליתיה ונשארו המעות בידו בהלואה בסתם. ונראה שיש ללמוד דין זה ממה שכתב מהר\"א מונסין הובאו בתשובות מהרש\"ך ח\"ג סי' ב' בשם הרמ\"ה דכל הלואה שהיה בה איסור רבית בטלה ההלואה ובטל התנאי ונשארו המעות בתורת פקדון ומינה לנ\"ד דכיון שהיה התנאי באיסור בטל התנאי וההלואה ונשארו המעות בידו בתורת פקדון וא\"כ פשיטא שאינו חייב לתת ריוח ליתומים מהריוח שהרויח לאחר שמת אביהם: <br><b>ולענין </b>הלכה בהאי דינא דמהר\"ם הנה מוהריב\"ל ז\"ל לא מצא חולק על זאת הסברא אלא רש\"י והריב\"ה דס\"ל דאבק רבית לא הותר ליתומים אלא בפני ב\"ד וכבר כתבנו לעיל שהרבנים האחרונים הסכימו שאין לחוש לסברת רש\"י והעולם נהגו בהיפך וא\"כ דין זה דמהר\"ם הוא הלכה פסוקה וראיתי להר\"ב פני משה ח\"א סי' צ\"ד שכתב שאין המוחזק יכול לומר קים לי כרש\"י דלא ס\"ל להא דמהר\"ם משום דרש\"י יחידאה הוא ולא עבדינן כוותיה אלא כמהר\"ם נקטינן ודבריו הם תמוהים הרבה חדא שהרי מהריב\"ל כתב בח\"ג סי' קי\"ב דלית לן למעבד עובדא כסברת מהר\"ם דמאן לימא לן דאיהו אמרה ואי אמרה יחידאה הוא הרי שדחה הרב תשובה זו דמהר\"ם בשתי ידים ואף שבסי' ח' דחה סברת רש\"י ז\"ל היינו דוקא כשהלוה באבק רבית אבל כשמלוה ברבית קצוצה שלא מצינו מי שיאמר שיהא מחוייב לתת ריוח אלא מהר\"ם ורש\"י והריב\"ה חולקין עליו בפירוש פשיטא שאין לחוש לדמהר\"ם ועוד שהרב פ\"מ בח\"ב סי' כ\"ג כתב בפירוש דיכול המוחזק לומר קים לי כרש\"י דלא ס\"ל להא דמהר\"ם והוקשה לו ממהריב\"ל שדחה דברי רש\"י וכתב שיש לחלק כמו שחילקנו באופן שדבריו סותרים זה את זו וכעת צל\"ע. ודע שהרב בשולחנו הטהור פסק להא דמהר\"ם להלכה פסוקה ולא הביא שום חולק עליה וכן נראה דס\"ל להרב בעל המפה וכן פסק מהרא\"ש סי' קס\"ב ומהר\"ם מלובלין סי' ל\"ג וכן הוא דעת מהרי\"ל כמו שנראה ממה שהביא מרן בשמו ומדברי מהריב\"ל יש תשובות שמורות היפך מה שפסק בח\"ג סי' קי\"ב וכעת צל\"ע: <br><b>אפוטרופוס </b>שהלוה מעות היתומים ברבית קצוצה כתוב במרדכי פרק איזהו נשך ובהגהות מרדכי דקידושין שצריכין להחזיר ולא מצאנו בדין זה חולק ואפילו הרשב\"א מודה דכל שלא בא הרבית ליד היתומים שצריכים להחזיר וכן נראה מדברי הריב\"ש שכתב בסי' תס\"ה כל שבאו לידם מעות של רבית קצוצה אין כופין אותם להחזיר דמשמע דוקא שבאו לידם הא אם לא באו עדיין לידם כופין לאפוטרופוס להחזיר ואע\"ג דמדבריו שם נראה דס\"ל דבהקדש כל שבא הרבית ליד הגבאי אע\"פ שלא חלקו לעניים אינו חייב להחזיר שאני הקדש דמאותה שעה שבא הרבית ליד הגבאי הרי זכו בו העניים והוה ליה כאילו בא לידם ומש\"ה אינו חייב להחזיר אע\"פ שעדיין לא חלק אבל גבי יתומים דליכא למימר הכי כל שלא בא לידם הרבית חייב להחזיר וכן נראה מדבריו שם שכתב ודכוותה בהקדש עניים כיון שזכו בהם עניים כו' אין צריך לומר אם כבר חלקו הפירות הרי שאף שלא חלק הפירות קרי ליה זכו בהם עניים וזה לא שייך אלא בהקדש אבל גבי יתומים לא וכ\"כ מהרימ\"ט בחי\"ד סי' ט\"ל דאף לרבינו תם דס\"ל דתן לאו כזכי דמי גבי צדקה מודה דתן כזכי דמי משום דאמרינן בפיך זו צדקה. והרב בעל ג\"ת דימה מעות של הקדש למעות של יתומים וכתב שלדעת הריב\"ש אף שלא בא הרבית ליד היתומים אינם חייבים להחזיר ונדחק הרבה בדברי הריב\"ש לאין צורך. ולענין אם גבה האפוטרופוס הרבית ונתנו להם כתב מרן בשם בעל התרומות שחוזר הלוה ומוציא ממנו והוא מוציא מהיתום ונראה שמרן למד דין זה שלא יוציא הלוה הרבית מיד היתומים אלא מיד האפוטרופוס ממה שהביא בעל התרומות ראיה לדבריו משומר דיתמי דאם פשע ולא נטר תורא דידהו משלם מעליית אפוטרופוס והדר גבי איהו מנכסי יתמי וס\"ל למרן דהוא הדין הכא גבי רבית ונראה שבעל התרומות חולק על רש\"י במה שפירש דטעמא דר' יוסי בר חנינא דאמר דחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי הוא משום דאי לא מימנעי ולא עבדי דהאי טעמא לא שייך הכא גבי רבית דשאני התם דזימנין דמשתלי ואינו שומר הבהמה כראוי ויוצאה ומזקת אבל הכא לא יהיה אפוטרופוס ולא ילוה ברבית אלא ס\"ל דטעמא דר' יוסי דקאמר דחוזרין ונפרעין מן היתומים הוא מדינא כיון שמחמת היתומים בא להם הפסד צריכים לפרוע לאפוטרופוס אלא שממתינין להם עד דגדלי משום דאין נזקקין לנכסי יתומים ולפי פירוש זה לימד הרב דהוא הדין הכא גבי רבית שחוזרין ונפרעין מן היתומים כיון שמחמת ממונם בא להם הפסד. ויש לתמוה דמנא ליה פירוש זה מאחר שר' יוחנן דאמר מעליית יתומים הוא משום דאי לא מימנעי ולא עבדי אימא דר' יוסי נמי ס\"ל האי טעמא ולא פליגי אלא דר' יוחנן סבר דמזיק שאני דנפרעין מנכסי יתומים ומש\"ה אמר מעליית יתומים ור' יוסי לא ס\"ל הכי אלא דבמזיק נמי אין נזקקין לנכסי יתומים ומשום הכי אמר מעליית אפוטרופוס אבל לעולם דמה שחוזרין ונפרעין מן היתומים הוא משום דאי לא מימנעי ולא עבדי. וכ\"ת אי רבי יוסי חייש לדלמא מימנעי ולא עבדי היה לו לומר מעליית יתומים משום האי חששא גופא דדלמא מימנעי אע\"ג דבעלמא אין נזקקין לנכסי יתומים הא ליתא משום דא\"כ תיקשי דלמה לן למימר דלר' יוחנן מזיק שאני אימא דטעמא משום דאי לא מימנעי אלא ודאי דהאי חששא לא מהני להזקק לנכסי יתומים קטנים אלא משום דס\"ל דמזיק שאני. ושמא יש לומר דס\"ל לבעל התרומות דאי ר' יוסי חייש לדילמא מימנעי היה לו לומר שהניזק ימתין עד דגדלי יתמי ויפרע מעליית יתומים ומדקאמר מעליית אפוטרופוס שמעת מינה דלא חייש לדילמא מימנעי אלא שנפרעין מן האפוטרופוס לפי שהוא פשע שלא שמר כראוי וחוזרין ונפרעין מן היתומים מדינא כיון שמחמת ממונם בא להם הפסד והוא הדין הכא גבי רבית שמוציא מן האפוטרופוס וחוזר ומוציא מן היתומים ואף למאן דפסק כר' יוחנן וכמו שפסק הריב\"ה סי' ת\"ו הכא מודה דשאני התם דדילמא מימנעי אבל הכא דלא שייך האי טעמא מודה דנפרעין מן האפוטרופוס וחוזר ומוציא מן היתומים. ואכתי איכא לעיוני בדברי בעל התרומות שמדבריו שם נראה שהלוה מוציא מן היתומים שכתב אבל יתומים דמממונייהו עבד אפוטרופוס איסורא ולצרכייהו קא עסיק עלייהו דידהו רמי לאהדורי ומינייהו אית ללוה למיתבעיה דבדידהו קא משתכח רביתא וכן חזר וכתב אחר זה ואינהו קא מהדרי ליה אלמא ס\"ל שהלוה מוציא מן היתומים וא\"כ יש לתמוה איך חזר בו בתוך כדי דיבור ממה שכתב והביא ראיה להיפך. אשר על כן נראה לומר דלעולם דס\"ל לבעל התרומות שהלוה מוציא מן היתומים ומה שהביא ראיה לדבריו משומר דיתמי אינו אלא לומר דלא תימא כיון דאינהו לא עבוד איסורא אע\"ג דממונייהו עביד איסורא אינם חייבים להחזיר לזה הביא ראיה משומר דיתמי דאע\"ג דלא פשעו בזה כיון דמחמת ממונם בא לו הפסד חייבים לשלם הכא נמי כיון דמחמת ממונם איתעביד איסורא חייבים להחזיר אבל לעולם דהאפוטרופוס אינו חייב להחזיר לפי שהלוה לאו לאפוטרופא הוא נותן ע\"ד שיעכב לעצמו ואינו אלא סרסורא דחטאה וכמ\"ש הרשב\"א ובזה אינו חולק בעל התרומות עם הרשב\"א ושאני התם שהאפוטרופוס הוא הפושע שלא שמר כראוי ומשום הכי מוציא מן האפוטרופוס אבל הכא גבי רבית אין דינו של הלוה עם האפוטרופוס לפי שאינו אלא שליח בעלמא וכמ\"ש הרשב\"א: <br><b>ויש </b>להסתפק לפי זה היכא שאכלו היתומים הרבית אם חייבים לשלם מי נימא דוקא כשהוא בעין חייבים להחזיר כמו גזל דאם גזלו והגזילה קיימת חייבים להחזיר אבל אם אכלו הרבית אפשר דפטירי משום דאכילת קטנים לאו כלום היא וכמ\"ש הרשב\"א וכל עצמו של בעל התרומות לא בא לחייבם אלא כשהרבית קיים דלא נימא כיון דאינהו לא עבוד איסורא אינם חייבים להחזיר אלא דהוה ליה כאילו הם עצמם הלוו וחייבים להחזיר אבל כשנאכל הרבית דאפי' הם עצמם שהלוו פטורים משום דאכילת קטנים לאו כלום הוא לא יתחייבו בזה בשביל שבא הרבית לידם על יד האפוטרופוס. ובשלמא לדברי מרן דס\"ל שהלוה מוציא מן האפוטרופוס והוא חוזר ומוציא מן היתומים בזה אין חילוק בין נאכל הרבית לרבית קיים שכיון שהלוה מוציא מן האפוטרופוס אפילו אם נאכל הרבית משום דחשיב כאילו לעצמו קיבל הרבית משום הכי האפוטרופוס חוזר ומוציא מן היתומים אפילו נאכל כיון שמחמת ממונם בא לו הפסד כי היכי דאמרינן גבי שומר דיתמי. אבל לפי מה שכתבנו שאין דינו של הלוה עם האפוטרופוס לפי שאינו אלא שליח בעלמא אלא דינו של הלוה הוא עם היתומים והו\"ל כאילו הם עצמם הלוו ברבית אפשר לחלק בין רבית קיים לרבית שנאכל וכמו שמחלקים גבי גזל וכמ\"ש הרשב\"א: <br><b>כתב </b>מרן שהרשב\"א חולק על כל זה שכתב על אפוטרופא של אלמנה ויורש גדול שהלוה ברבית שאין היורש והאלמנה חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו באותו רבית ולא לקחוהו מיד הלוים אלא הלוה נתן לאותו אפוטרופא שהתנה עליו עמו והאפוטרופא נתן לאלמנה ואפילו בגזל גמור בכל כי הא אין חייבין להחזיר וכדתנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם כ\"ש הרבית שאינו גזל גמור שהרי נתן הוא המעות מדעת ע\"כ. והנה מ\"ש מרן שהרשב\"א חולק על כל זה לא קאי על מ\"ש בשם הגהות מרדכי דכשהרבית הוא ביד האפוטרופוס שצריכים להחזיר שבזה אינו חולק הרשב\"א וכמו שכתבנו לעיל אלא דלפי מ\"ש בשם בעל התרומות שחוזר הלוה ומוציא ממנו והוא מוציא מהיתומים לזה כתב שהרשב\"א חולק על כל זה בין על חיוב האפוטרופא בין על חיוב היתומים אבל ודאי שהרשב\"א לא מיירי אלא כשבא הרבית ליד היתומים אבל כשהוא ביד האפוטרופוס אליבא דכ\"ע חוזר הלוה ומוציא ממנו דלא שייכי בזה טעמא דהרשב\"א, והנה ממה שהביא ראיה לדבריו מההיא דהגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם שפטורים מלשלם נראה דמיירי דוקא כשאכלו היתומים הרבית אבל אם הוא בעין חייבים להחזיר שהרי מתני' דהגוזל מוקי לה רבא כשאכלום דוקא אבל אם הוא בעין חייבים להחזיר ואפילו לאביי דמוקי לה בגזילה קיימת היינו משום דס\"ל רשות יורש כרשות לוקח דמי ואיכא יאוש ושינוי רשות אבל הכא גבי רבית ליכא שינוי רשות שהרי הלוה נותן לאפוטרופא כדי שיתן לאלמנה או ליורש והאפוטרופא ג\"כ לוקח על דעת זה דאלת\"ה תיקשי דלמה לן מההיא דהגוזל תיפוק ליה דהא איכא יאוש ושינוי רשות דס\"ל להרשב\"א דסתם רבית איכא יאוש דאי לא ליכא ראיה כלל מההיא דהגוזל וכמו שמוכיח שם בריש הגוזל דאי ליכא יאוש רצה מזה גובה רצה מזה גובה אלא ודאי דס\"ל להרשב\"א דהכא ליכא שינוי רשות ומש\"ה מטי עלה מההיא דהגוזל ומאכיל ולפי זה הוי דוקא כשנאכל הרבית אבל אם הוא בעין חייבים להחזיר דומיא דההיא דהגוזל ובזה ניחא מ\"ש הריב\"ש סי' תס\"ה בשם הרשב\"א דמעות של יתומים ברבית קצוצה יוצאה בדיינים ולכאורה דברי הרשב\"א סתרי אהדדי ובמה שכתבנו ניחא דהריב\"ש מיירי ברבית קיים דלטעם הריב\"ש שהוא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אין חילוק בין רבית קיים לאינו קיים אבל להרשב\"א דוקא כשנאכל הרבית פטורים אבל ברבית קיים חייבים להחזיר. ולפי זה אני תמיה על הרשב\"א מההיא דגרסינן בפרק הגוזל הניח להם אביהם מעות של רבית אע\"פ שיודעין שהם של רבית אין חייבים להחזיר והתם מיירי אפילו ברבית קיים. וליכא למימר דשאני התם דממונא דאבוהון הוה בההיא שעתא דאוזפה ברבית ולנפשיה עבד איסורא וקרינן ביה יכין רשע וצדיק ילבש אבל יתומים דמממונייהו עבד אפוטרופוס איסורא ולצרכייהו קא עסיק עלייהו דידהו רמי לאהדורי וכמו שחלק חילוק זה בעה\"ת ח\"ד סי' ז' דא\"כ מה ראיה מביא מההיא דהגוזל אימא דשאני התם דאבוהון הוא דעבד איסורא ומשום הכי כשאכלו בניו הגזילה פטורים אבל הכא דמממונייהו עבד אפוטרופא איסורא ולצרכייהו קא עסיק אפילו כשאכלו הרבית יהיו חייבים להחזיר אלא ודאי דלא ס\"ל חילוק זה וא\"כ היה לו להביא ההיא דהניח להם אביהם מעות של רבית כדמוכח מינה דאפילו ברבית קיים אינם חייבים להחזיר. ושמעתי אומרים דלעולם דס\"ל דאפילו ברבית קיים אינם חייבים להחזיר מההיא דהניח להם אביהם אלא שהרשב\"א נשאל כשנאכל הרבית ועל זה השיב דהא לא תיבעי דאפילו בגזל גמור בכל כי הא אין חייבים להחזיר אבל לעולם דלדינא ס\"ל דאפי' ברבית קיים אין חייבים להחזיר ומ\"מ תירוץ זה הוא דוחק בדברי הרשב\"א וכעת צל\"ע. ויש להסתפק לדברי הרשב\"א ברבית ע\"י שליח היכי לידיינוה דייני אי דמיא לאפוטרופא של אלמנה או לא. ובעל ג\"ת ז\"ל כתב דלהרשב\"א כל רבית ע\"י אחר אינה יוצאה בדיינים ואין דבריו נראין לי משום דדוקא כשבעל הממון אינו אומר שילוה האפוטרופוס ברבית אלא שהאפוטרופוס מדעתיה מלוה ברבית בזה הוא דקאמר הרשב\"א שאין האלמנה והיורש חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו באותו רבית והאפוטרופוס הוא דעביד איסורא ודמי לגוזל ומניח לפניהם שפטורים מלשלם אבל באומר שילוה מעותיו ברבית והשליח עשה שליחותו אפשר דגבי גזל בכל כי האי גוונא מוציאין ממנו ואפילו את\"ל דגבי גזל אפי' אם אמר לו לגזול והלך וגזל ונתן למשלח ואכל שאינו חייב לשלם מ\"מ גבי רבית שאמר לו שילוה מעותיו ברבית ובממוניה עבד שליח איסורא הו\"ל כאילו המשלח הלוה ופשיטא שחייב להחזיר ולא דמי כלל לגוזל ומניח לפניהם שפטורים מלשלם. ומ\"ש הרב בעל גידולי תרומה דכל רבית ע\"י אמצעי ושליח אינו חייב להחזיר דהא איכא יאוש ושינוי רשות הא ליתא דשינוי רשות לא שייך הכא לפי שהלוה אינו נותן הרבית על דעת שיעכב השליח לעצמו אלא כדי שיתן לבעל המעות וכן השליח על דעת זה מקבל נמצא שאין כאן שינוי רשות וכמו שהכרחנו לעיל מדברי הרשב\"א: <br><b>כתב </b>מרן עלה דתשובה דהרשב\"א הלזו וכן דעת הריב\"ש ע\"כ ודבריו תמוהים שהרי טעמא דהריב\"ש הוא משום דהחזרת רבית היא מצות עשה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו והאי טעמא לא שייך אלא בקטנים אבל בגדולים או באלמנה פשיטא שחייבים להחזיר דבני מיעבד מצוה נינהו וא\"כ כיון דהרשב\"א מיירי בגדולים איך כתב וכן דעת הריב\"ש ואפשר לומר דמרן קאי על מ\"ש והרשב\"א חלוק על כל זה ועל זה כתב שכן הוא דעת הריב\"ש שהוא חולק על הרב בעל התרומות אבל לעולם דהרשב\"א והריב\"ש אינם שוים בדינם דלהרשב\"א בין בגדולים בין בקטנים אינם חייבים להחזיר אבל להריב\"ש דוקא בקטנים אבל בגדולים חייבים להחזיר וכן יש חילוק ביניהם דלהרשב\"א הוא דוקא היכא שהאפוטרופוס הלוה מדעתו אבל אם אמרו לו היתומים שילוה ברבית והלוה האפוטרופוס והרבית קיים חייבים להחזיר ולהריב\"ש אינם חיבים להחזיר משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו: <br><b>והיכא </b>שהקטנים עצמם הלוו ברבית בזה כתב הרשב\"א ז\"ל דאפילו הם עצמם שהלוו ואכלו פטורים דאכילת קטנים לאו כלום היא כדאיתא בפרק הגוזל ומאכיל (דף קיב) דפריך קטנים מי מיחייבי לא יהא אלא דאזקו אזוקי ותנן חש\"ו פגיעתן רעה וכו' ומיהו היכא שהרבית קיים חייבים להחזיר שהרי קטן שגנב מוציאין ממנו הגניבה וכמו שפסק רבינו בפ\"ט מהלכות גניבה וראיתי בהגהות אשירי דפרק החובל דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל ולפי זה ה\"ה גבי גזל ורבית דחייבים לשלם מה שאכלו כשיגדילו ויש לתמוה ע\"ז דא\"כ מאי פריך בגמ' קטנים מי מיחייבי לא יהא אלא דאזקו אימא דחיובא דקטנים הוא לכשיגדילו ואשמעינן דלא נימא אכילת קטנים לאו כלום היא ופטירי אפילו כשיגדלו קמ\"ל דאפילו שאכלו כשהם קטנים חייבים לכשיגדלו ומה שהביא ראיה ממה שפרש\"י בפרק הגוזל (דף צח) דאכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו כבר דחה ראיה זו מהר\"ם מפדוואה סימן צ' שאין כוונת רש\"י לומר ששרף השטר בקטנותו אלא לומר שלא עשה זה המעשה בהיותו חשוב גם מה שהביא מההיא דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה כבר כתב שם הר\"ן דאפשר לאפוטרופא למיקם בנטירותא דשור ומש\"ה משלמים אבל בהזיקן פטירי משום דאי אפשר לאפוטרופוס למיקם בנטירותייהו ואי מוקמינן למגבא מממונייהו מכלינן להו לממונייהו באופן שהגהת אשירי הלזו תמוה היא וסברא יחידאה היא שהרי כל הפוסקים הסכימו שקטן שהזיק פטור אפילו לכשיגדיל וכבר תמה על הגהה הלזו הרב בעל ג\"ת שער ל\"ו ח\"ב סי' ו': <br><b>ולענין </b>הלכה רבית ע\"י שליח אליבא דכ\"ע חייב המשלח להחזיר אפילו שאכלו והיכא שהוא אפוטרופוס בין דגדולים בין דקטנים והלוה ברבית מדעתו להרשב\"א אינם חייבים להחזיר משום דדמי לגוזל ומניח לפניהם שפטורים מלשלם אלא שיש להסתפק ברבית קיים מהו דעתו ולהריב\"ש באפוטרופוס דגדולים חייבים להחזיר אפילו כשנאכל הרבית ובאפוטרופוס דקטנים אינם חייבים להחזיר אפילו ברבית קיים משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ויש להסתפק היכא שנתן הרבית ליתומים ולא נתן הקרן מנכין ליה הרבית או דלמא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא ולהרי\"ף ז\"ל אפילו בלא משכנתא הוי דינא הכי וכמו שבא זה מבואר בסימן קס\"ו וא\"כ הכא נמי כיון דפטירי מטעמא דלאו בני מיעבד מצוה נינהו א\"כ אף מן הקרן אין מנכין משום דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא והרב בעל פ\"מ בח\"א סי' צ\"ד כתב דבהקדש עניים אין מנכין מן הקרן מטעמא דכתיבנא ואף שדבריו שם תמוהים הם וכמו שנבאר לקמן מ\"מ גבי יתומים יש להסתפק והיכא שהקטנים עצמם הלוו ברבית להרשב\"א אם אכלו הרבית פטורים אפילו לכשיגדילו ואם הרבית קיים מוציאין ממנו דומיא דגזל ולהריב\"ש אפילו ברבית קיים פטירי משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואפשר שמ\"ש הריב\"ש בשם הרשב\"א מיירי כשהיתומים עצמם הלוו והרבית קיים דלטעמיה דהריב\"ש פטירי ולהרשב\"א חייבים וע\"כ אית לן למימר הכי אי אמרינן דרבית ע\"י אפוטרופוס להרשב\"א אינם חייבים לשלם אפילו ברבית קיים ומיהו ממה שפסק מרן בשלחנו הטהור נראה דס\"ל דרבית ע\"י אפוטרופוס לא פטירי להרשב\"א אלא כשאכלו היתומים ולפי זה ניחא טפי שמ\"ש הריב\"ש בשם הרשב\"א מיירי ברבית ע\"י אפוטרופוס אלא שהרבית קיים דלהרשב\"א חייב להחזיר ולהריב\"ש פטירי: <br><b>ונראה </b>דהא דאמרינן דקטנים שהלוו ברבית והרבית בעין שחייבים להחזיר היינו דוקא כשהגיעו לעונת הפעוטות דכיון דתקון רבנן דהוי מתנתם מתנה במטלטלים הכי נמי הלואתם הלואה אבל מקמי הכי כיון דאי איתניס ביד הלוה אחר שמשכו אינו חייב באונסין והרי זה דומה לפקדון וכמ\"ש הריב\"ה בח\"מ סי' צ\"ו בשם הרמ\"ה וא\"כ כיון שאין כאן הלואה אין כאן רבית כלל: <br><b>מי </b>יש בידו מעות יתומים וטוען קבלתים פלגא באגרא ופלגא בהפסד כתב המרדכי שלראב\"ן עליו להביא ראיה ולראבי\"ה ורבינו ברוך נאמן במגו דלהד\"ם או החזרתים ואע\"ג דבטוען תמורת המנהג קי\"ל דאפילו במגו אינו נאמן כבר כתב הרב בעל משא מלך בחלק מנהגי ממון שרש י\"ג דשאני טוען היפך המנהג משום דמנהג העיר הוא דבר ידוע לכל אבל הטוען היפך הדין ואית ליה מגו נאמן משום דלאו כ\"ע דינא גמירי: <br><b>עוד </b>כתב הטור וז\"ל וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לת\"ת או לצורך ב\"ה אבל אסור להלוותן ברבית דאורייתא. והנה בדין זה יש מחלוקת בין הראשונים יש מי שמתיר הקדש עניים אפילו בר\"ק ויש מי שאסרו אפילו באבק רבית ויש מי שמכריע ביניהם שברבית קצוצה אסור ובאבק רבית מותר וכבר הובא מחלוקת זה בהגהות ובמרדכי פרק המפקיד וכתבו שראבי\"ה אסר להלוות מעות של צדקה ברבית משום דדינו כהדיוט והביא ראיה מדאמרינן בפרק החובל עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ ולשמור הוא ואם היה דינו כהקדש הא תנן שומר חנם אינו נשבע ש\"ש אינו משלם ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק בתרא דכתובות אין משתכרין בשל עניים ולא בשל הקדש ומפרש התם טעמא לכל חד וחד ומדפלגינהו לתרי טעמי ש\"מ דאין דינם שוה ומדברים אלו מוכח שראבי\"ה לא נחית אלא לאוסרו ברבית דאורייתא דלא נימא דדינו כהקדש גבוה ולא קרינן ביה אחיך לזה כתב שאין דינו כהקדש אלא כהדיוט וקרינן ביה אחיך אבל באבק רבית לעולם דמודה ראבי\"ה דשרי משום דלא גזרו בו רבנן כי היכי דלא גזרו במעות יתומים אע\"ג דקרינן ביה אחיך וכמ\"ש בעה\"ת. ולפ\"ז אני תמיה על מרן שכתב בשם ההגהות שראבי\"ה אוסר מעות של צדקה אפילו באבק רבית ולא ידעתי היכן מצא הרב זה וצ\"ע וה\"ר שמואל היה מתיר להלוותם ברבית מדאמרינן בירושלמי דמ\"ק לווין ברבית לחבורת מצוה ולקדוש החדש ורבית סתמא משמע ר\"ק מדלא קאמר לווין קרוב לשכר ורחוק להפסד כדאמרינן גבי מעות של יתומים והנה הרב בעל יפה מראה דחה ראיה זו דהתם לאו להתיר קאי אלא לומר דאע\"פ שהם דחוקים שצריכין ללוות ברבית לווין לקיים המצוה ומיירי דוקא ברבית המותר וכגון מעכו\"ם וכן איכא לאוקומי ברבית דרבנן ולא תיקשי דלא קאמר לווין ברבית דרבנן משום דהכא לא אתא לאשמועינן היתר רבית דרבנן גבי מצוה אלא חיוב שלוין ברבית לקיים המצוה ולעולם דמיירי ברבית המותר. והפ\"מ בח\"א סי' צ\"ד מוקי להך ירושלמי ברבית דרבנן ומיתומים דשרי לכ\"ע. עוד הקשה הרב בעל יפה מראה דאפילו לפי פירושם דהירושלמי קאי להיתרא אין ראיה להלוות מעות של צדקה והוקשה להרב ר' שמואל מהיא דהחובל דחייב רב יוסף ואם איתא דהקדש עניים הוי כהקדש גמור אין חילוק בזה בין קייץ להו בין לא קייץ להו ותירץ דכיון דקייץ להו הוי כמי שהפקידו עניים בעצמם כלומר דבשלמא היכא דלא קייץ להו א\"כ אין לממון הזה בעלים ושפיר קרינן ביה הקדש גבוה אבל היכא דקייץ להו כיון שיש למעות הללו בעלים לא מיקרי הקדש גבוה והוי כמי שהפקידו עניים בעצמם. למדנו מזה דאפילו לה\"ר שמואל דמתיר רבית במעות הקדש עניים היינו דוקא בדלא קייץ להו אבל אי קייץ להו אסור. ונראה דאין חילוק זה אמור אלא דוקא ברבית דאורייתא דבעינן להתירו משום דלא קרינן ביה אחיך אז הוא דאמרינן דכי קייץ להו קרינן ביה אחיך אבל ברבית דרבנן דטעמא דהיתרא הוא משום דלא גזרו ביה רבנן כי היכי דלא גזור בשל יתומים בזה אין חילוק בין קייץ בין לא קייץ וכ\"פ בג\"ת בח\"ד סי' ח' דאפילו הקדש של עניים ידועים שרי בא\"ר ולפ\"ז יש לתמוה על מרן שכתב שמדברי ההגהות ומתשובת הרמב\"ן סימן רכ\"ב משמע דהקדש לעניים מיוחדים וקצוב חלקו של כל אחד אסור להלוותם אפילו בא\"ר ואין מדבריהם הכרח כלל משום דאינהו קיימי ברבית דאורייתא ועל זה הוא שמחלקים בין כשיש להקדש בעלים ידועים ובין אין לו בעלים ידועים אבל בא\"ר לא חלקו כלל ובזה בכל גוונא שרי ולא ידעתי מנ\"ל למרן להשוות רבית דאורייתא לא\"ר וצ\"ע. וכן נראה מדברי מהרא\"ש סי' קס\"ב שכתב שכל א\"ר מותר בהקדש עניים ואע\"פ שיש מי שאוסר כבר נדחו דבריו ובפרט היכא שאין ההקדש מיוחד לעניים מיוחדים ע\"כ משמע דס\"ל שאפילו בהקדש עניים מיוחדים א\"ר שרי והאוסר הוא סברא אחת שהביא בעה\"ת ודחאה יע\"ש. ויש להקשות לה\"ר שמואל דס\"ל דמעות של הקדש עניים דלא קייץ להו הוי כהקדש גבוה איך יתיישב לו הא דגרסינן בפ' החובל לשמור ולא לחלק לעניים ומיירי בדלא קייץ ולמה לן קרא דלשמור תיפוק ליה מרעהו דממעטינן מיניה הקדש גבוה ואפשר לומר דקרא דלשמור לאו להכי הוא דאתא אלא לדרשא אחריתי לומר לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לאבד והברייתא סדרה כל המיעוטים שיש למעט מקרא דלשמור אבל אין הכי נמי דקרא לא אתא לאשמועינן ולא לחלק לעניים דהא מרעהו נפקא. עוד נ\"ל דלעולם קרא דלשמור איצטריך לדרשא דולא לחלק לעניים משום דאי מקרא דרעהו לא ממעטינן אלא מדין השומרים אבל מזיק בידים אליבא דכ\"ע חייב אבל אי ממעטינן ליה מקרא דלשמור משום דהוי ממון שאין לו תובעים אפילו מזיק בידים פטור וכדגרסינן בפ' הזרוע המזיק מתנות כהונה פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין וראיה ממה שהוקשה לרב הנמוקי בפרק הגוזל ומאכיל עלה דההיא דגרסינן התם ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון שבויין סליקו גנבי עילויה שקלה יהבה ניהלייהו אתא לקמיה דרבא פטריה א\"ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א\"ל אין לך פדיון שבויים גדול מזה ע\"כ. דתיפוק ליה משום לשמור ולא לחלק לעניים והרי התם מזיק בידים הוא ואפ\"ה הוקשה לו מקרא דלשמור אלמא ודאי דס\"ל דמקרא דלשמור ממעטינן אפילו מזיק בידים כיון דטעמא דקרא הוי משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכן נראה ממה שפסק רבינו בפ\"ה מהלכות שאלה ופקדון דאפילו פשע בהם פטור ואילו איהו ס\"ל דפושע מזיק הוא וכמו שכתב בפ\"ב מהלכות שכירות א\"ו דשאני הכא דהוי ממון שאין לו תובעין דאפילו מזיק בידים פטור וזהו שדקדק רבינו לומר והרי הוא ממון שאין לו תובעין למיהב טעמא לפטור הפשיעה דאילו מקרא לחודיה לא מימעיט פשיעה כי היכי דלא נתמעט פשיעה גבי עבדים ושטרות והקדשות וכמ\"ש מהריק\"ו בשורש ו'. וכן כתב הרב ל\"מ בפי' וכן כתב מהר\"א לפפא בביאורו להלכות פקדון סי' רצ\"ב בשם הרשב\"א דכל שלא הופקד אצלו לעניים ידועים פטור מן הפשיעה ואפילו מן הנזק אם הזיק וקרע או אבד בידים ומה שהקשה אביי לרב יוסף מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים אע\"ג דההוא גברא לא הזיק בידים והיה יכול להקשות לו מקרא דרעהו עדיפא מיניה קא פריך דאפילו אם היה מזיק בידים היה פטור משום קרא דלשמור ולא הוקשה לו לה\"ר שמואל אלא משינויא דרב יוסף דאמר עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא דהא תינח אם היה מזיק בידים שפטורו הוא משום דהוי ממון שאין לו תובעין יש לחלק בין קיץ בין לא קיץ אבל פשיעה שפטורו הוא משום קרא דרעהו דס\"ל לה\"ר שמואל כהראב\"ד דפושע לאו מזיק הוא ופטור גבי הקדש גבוה אין לחלק בזה בין קיץ בין לא קיץ ועל זה תירץ דאפ\"ה כיון שיש למעות הללו בעלים ידועים נפיק מתורת הקדש ולפי זה חילוק זה דבין קיץ ללא קיץ יש לחלק בין אי ממעטינן מקרא דרעהו בין אי ממעטינן מקרא דלשמור. ובמה שכתבנו יתיישב מה שיש לדקדק במ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל י\"ג סי' ח' בשם מהר\"ם דמעות של עניים דינם כהדיוט והביא ראיה לזה ממה שהקשה אביי לרב יוסף מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים ולא הקשה מקרא דרעהו א\"ו עניים בכלל רעהו הם ויש להקשות דאמאי לא הביא ראיה לדבריו מגופה דברייתא דתנן לשמור ולא לחלק לעניים והביא ראיה מקושיית אביי אלא דמגופה דברייתא ליכא הוכחה משום דקרא איצטריך למזיק בידים ומה שהוכיח אינו אלא מקושיית אביי דכיון דעובדא דרב יוסף לא היה מזיק אלא פושע היה לו להקשות ממתני' דממעט הקדש מרעהו ולא מברייתא וכבר יישבנו קושיא זו לדעת ה\"ר שמואל. הן אמת שבמרדכי הובא ראיית מהר\"ם הלזו מגופה דברייתא ואפשר דהמרדכי אזיל לשיטתיה דס\"ל דאפי' הקדש עניים לא מיפטר במזיק בידים וכמו שנראה מדבריו בפרק שבועת הדיינין עלה דההיא דשומר חנם אינו נשבע שכתב דה\"ה אם פשע אינו משלם והביא ראיה מס\"פ החובל דאפילו שפשע פטר ליה משום דכתיב לשמור ולא לחלק אלמא הנהו דממעט קרא אפילו מפשיעה ממעט אלמא ס\"ל דמזיק בידים לא מיפטר. ולפ\"ז הביא ראיית מהר\"ם בסתם מגופה דברייתא אבל מהר\"ם בתשובותיו סי' ע\"ה הביא ראיה זו מקושיית אביי וכמ\"ש בתשובת הרא\"ש וכי תימא א\"כ דפטרינן ליה אפילו אם הזיק בידים משום דחשבינן ליה ממון שאין לו תובעין א\"כ למה לן קרא דלשמור תיפוק ליה דהוי ממון שאין לו תובעין. הא לא קשיא ולא מידי משום דהיא גופה אשמעינן קרא דהאי מיקרי ממון שאין לו תובעין משום דהוה אמינא כיון שהגזבר מסרו בידו לחלק ממון שיש לו תובעין הוא שהגזבר תובע מן הנפקד שכל זמן שלא עשה שליח שליחותו ברשותא דגזבר קיימי ולא דמי ללקט שכחה ופאה דאמרינן בפרק הזרוע דהוי ממון שאין לו תובעים דהתם אין לו בעלים כלל וכן תירץ רבינו שמשון הביאו המרדכי פ\"ק דבתרא וכ\"כ מהרימ\"ט בחי\"ד סי' ט\"ל יע\"ש. עוד כתב ה\"ר שמואל וההיא דפרק בתרא דכתובות מיירי בצדקה העומדת לחלק לעניים כלומר שהוקשה לו דתיפוק ליה שאין משתכרין בשל הקדש ומאי נ\"מ אי שרי להלוות ברבית אי לא לזה כתב דהתם מיירי בצדקה העומדת לחלק לעניים דעניים סמכי נפשייהו עלייהו אבל צדקה שנותנים שיהא הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים משתכרין בהם וכגון זה הוא שהתרנו להלוות ברבית והמרדכי חולק על ה\"ר שמואל ומביא ראיה מדאמרינן בפרק הזהב היכי דמי רבית בהקדש ודחק לאוקומי בשקיבל עליו לספק סלתות וכו' ומדלא מוקי בהקדש עניים שמעת מינה שאין דינו כהקדש גבוה וכן הוא דעת מהר\"ם והרא\"ש והריב\"ה וראבי\"ה וכ\"כ נ\"י בשם הריטב\"א בס\"פ א\"נ כמו שכתבנו לעיל אבל ה\"ר שמואל ור\"י כמו שהובא בהגמ\"י מתירים וכ\"כ הרב מהרי\"ל סי' ל\"ו בשם רבותיו וכן כתב רבינו ירוחם בשם רבותיו דדינו כהקדש אלא שלא הורה כן למעשה וכן נראה שהוא דעת רבינו האי שפסק גבי אונאה שבהקדש עניים ליכא אונאה כמו הקדש גבוה וכמ\"ש רבינו ירוחם בשמו נ\"ט ח\"ג הביאו מרן בח\"מ סי' רכ\"ז ומיהו כל זה הוא דוקא ברבית קצוצה אבל באבק רבית אליבא דכ\"ע שרי משום דלא גזרו רבנן בהקדש עניים כי היכי דלא גזרו ביתומים דממון עניים וממון יתומים אחד הוא לכל דבר וכמו שהכריחו בעל התרומות והריב\"ש סי' תס\"ה מההיא דאמרינן בפרק שור שנגח אנן יד עניים אנן דא\"ר יהודה יתומים א\"צ פרוזבול ר\"ג וב\"ד אביהם של יתומים ולא מצאתי מי שיחלוק על זה אלא סברא אחת שהביא בעה\"ת שיש מי שרצה לאסרו אפי' קרוב לשכר ורחוק להפסד מטעם שבני העיר העשירים נהנין מאותו רבית דניחא להו כיון דקייצי עלייהו או אע\"ג דלא קייצי כיון דרווח רווח ובאמת שסברא זו היא תמוהה משום דכיון דהמלוה והלוה הם מותרים באותו רבית מה איכפת לן אם נהנים ממנו העשירים וכבר תמה עליה בעל ג\"ת והרב בעה\"ת דחאה בשתי ידים באופן שסברא הלזו היא בטלה במיעוטה ולא חיישינן לה וכ\"פ מרן בשלחנו הטהור דמעות של הקדש עניים מותר ברבית דרבנן ולא חילק בין עניים ידועים לאינם ידועים וכן פסק בעל ג\"ת: <br><b>כתוב </b>בהגהות ב' דמרדכי דמציעא נשאלתי אם מותר להלוות מעות של הקדש או של מאור או של בית הקברות ברבית לישראל ונראה דאין להתיר מדאמרינן בפרק כל שעה האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ופ\"ה משום דהקדש הוי מצי מזבין ליה לעכו\"ם ואע\"ג דחמץ אסור בהנאה הקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא עכ\"ל מצאתי. ונראה דהמשך הלשון הוא כך דאין להביא ראיה להיתר מההיא דכל שעה ולומר דכי היכי דהתם מצי מזבין לעכו\"ם משום דהקדש לאו בר מיעבד מצוה ה\"נ שרי להלוות ברבית מהאי טעמא משום דשנא ושנא והחילוק לא הוזכר בדברי החכם. ואפשר שהוא דשאני התם שהוא הקדש גבוה אבל הכא דהוי הקדש עניים כהדיוט דמי. אך אני תמיה למה לא הביא זה החכם ההיא דפרק הזהב דאמרינן רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש וידחהו במה שדחה ההיא דפרק כל שעה: <br><b>כתב </b>הרשב\"א על מה שסמכו עכשיו להלוות מעות ת\"ת ברבית לישראל ואפשר לדון ולהתיר כיון דאין הרבית בא מלוה למלוה שאין לממון זה בעלים ידועים אלא שאין ראוי לעשות כן פן יפרצו גדר במקום אחר ע\"כ ובתשובה אחרת ביאר עוד דכיון שאין למעות הללו בשעת הלואה בעלים מי נאסר ולא מחמת שהגזבר מלוה אותם נאסר שכל שהממון אינו שלו אלא שנעשה עליו אפוטרופוס או גזבר מותר ובלבד שלא יהא בעל הממון אסור ברבית וכדתניא בתוספתא דמציעא ישראל שנעשה לעכו\"ם אפוטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית וכן כתוב בתשובת הרמב\"ן סימן רכ\"ב. והנה מוהרימ\"ט בתשובותיו חי\"ד סימן ט\"ל הבין דטעמא דהרשב\"א הוא משום דכיון דאין לממון הזה בעלים ידועים לאו אחיך מיקרי וגבי רבית אחיך כתיב ולפי זה הוקשה לו מההיא דתניא בשלהי החובל לשמור ולא לחלק לעניים ואי כדברי הרשב\"א ז\"ל למה לן דרשא דלשמור נימא רעהו דוקא דומיא דרבית דאמרינן אחיך דוקא. ובסי' מ\"ה תמה על הרא\"ש שכתב בשם מהר\"ם שהקדש עניים אחיך מיקרי הביא ראיה מהא דסוף פרק החובל וכתב עלה הרא\"ש ז\"ל דמלתא דפשיטא היא ואף ראיה אין צריך שמאד אנו צריכין לראיה זו דאף בעניי דלא קייץ להו דקי\"ל ממון שאין לו תובעין רעהו מיקרי ולאפוקי מדברי הרשב\"א דכל שאין בעלים מיוחדים שרי רבית לגבייהו משום דלאו אחיך מיקרי ושם תירץ בעד הרשב\"א ז\"ל דהיא גופא שמעינן מהתם דקתני לשמור ולא לחלק לעניים ובהני עניים לא קרינן בהו לשמור וכדפירש\"י דמאן קתבע ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי א\"ל לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני אלמא לאו ממון דידהו מיקרי אף לענין רבית לאו ממון בעלים מיקרי ולא הוי רבית הבאה מלוה למלוה. ולכאורה נראה שזה סותר למה שכתב בסי' ט\"ל דמשומר לא ילפינן דשאני התם דכתיב לשמור ופטריה רחמנא לשומר כי היכי דפטר פשיעה בבעלים ושם תירץ לזה דלעולם דממון שאין לו תובעין לא מיקרי ממון כלל וכדמוכח בפרק הזרוע דאמרינן המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דהוי משאל\"ת והא דאיצטריך קרא דלשמור לפטור שומר מפשיעה ודאי במידי דאין לו בעלים כלל כגון פאה ומתנות עניים דפשע בה לא צריך קרא למיפטריה אלא באדם שנותן משלו לחלק לעניים ומפקידו ביד ב\"ד דאי לאו דמעטיה קרא הוה אמינא כיון דמפקיד מיוחד הוא איהו חשיב בעל דבר לתובעו דכל דלא עביד שליח שליחותיה אכתי ברשותא דמריה איתיה קמ\"ל לשמור ולא לחלק וכ\"כ המרדכי בפ\"ק דבתרא בשם ר\"ש דמאי דאיצטריך קרא הוא דלא נימא דכיון דהמפקיד הוי מיוחד ליחייב קמ\"ל והכא גבי רבית אע\"ג שהמלוה הוא מיוחד שרי כיון שמצד בעל הממון שרי דלא קרינן ביה את כספך דומיא דמעותיו של עכו\"ם המופקדות ביד ישראל דשרי להלוותן ברבית ודוקא גבי שומר איצטריך קרא ולפי זה אע\"ג דהתם גבי שומר לא מיפטר אלא בשנתנו לחלק לעניים אבל אם הפקידו בידו להחזירו לו חייב וכמ\"ש הנמוקי בפרק הגוזל ומאכיל התם לאו משום דעניים תבעי ליה אלא המפקיד תובעו שהוא בעל מיוחד אבל הכא גבי רבית כל שאין איסור מצד הבעלים אין בו איסור מצד המלוה. ולפ\"ז היה נראה דאפילו שלא באו המעות ליד הגזבר אלא שהקדיש מעות אלו לעניים שרי להלוותן ברבית משום דכבר זכו בהם עניים ואין להם בעלים ידועים אלא שנראה שכל שלא יצאו מרשותן עדיין לא זכו בהם עניים שאין אדם יכול לזכות בשלו לאחרים ואע\"ג דמיחייב ליתן לעניים היינו משום בפיך זו צדקה אבל באלו המעות לא זכו עניים וממון דידיה מיקרי ואסור להלוותן ברבית אבל אם באו ליד הגזבר וזכה בהם בשביל עניים אע\"פ שלא אמר לו לחלקם שרי להלוותם ברבית שהרי כבר זכו בהם עניים וממון שאין לו תובעין הוא ובשביל המלוה לא אסור וכמ\"ש הרשב\"א ואע\"פ שכתבו התוס' בפרק הזרוע דהמזיק מתנות כהונה בדיני שמים חייב לאו משום דמיקרי ממון אלא דבדיני שמים חייב משום שהפסיד לעניים אבל הכא גבי איסור רבית כיון דלא מיקרי ממון בדיני אדם שרי. ועוד היה נ\"ל דאפילו את\"ל דבדיני אדם חייב לשלם אע\"ג דהוי ממון שאין ל\"ת הכא גבי רבית שרי משום דשאני מזיק דאע\"ג דהוי מעות שאל\"ת מ\"מ הרי הפסיד את העניים ומש\"ה חייב אבל הכא כיון שאין בשעת הלואה מלוה ידוע על מי חל האיסור ולא קרינן ביה את כספך לא תתן לו בנשך וכמ\"ש הרשב\"א. עוד הקשה מהרימ\"ט בסי' ט\"ל מההיא דגרסינן בפא\"נ למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו באונאה לאו ברבית ועביד צריכותא לכולהו ומסיק דלאו בגזל לא איצטריך דמרבית ואונאה אתי אלא לכובש שכר שכיר ולעבור עליו בב' לאוין ואי ס\"ד דלא אסרה תורה רבית אלא בבעלים ידועים ומיוחדים הא איצטריך לאו בגזל לחייב אף שאינן ידועים דגזל דרבים גזל הוי וחייב להחזיר והנה קושיא זו אינה להרשב\"א לבד שהרי הקדש גבוה לכ\"ע שרי ברבית וכדתניא בפרק הזהב וא\"כ תיקשי דלאו דגזל איצטריך לגוזל הקדש גבוה דלא אתי מדרבית ואונאה וכדתנן בפרק הזהב והתוספות הקשו מעין קושיא זו דלוקמה בגזל עבדים דלא אתי מאונאה דאין אונאה לעבדים דהא דהקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר לזוזה אבל עבדים דניידי אף על גב דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול ואע\"ג דבפרק הגוזל עצים (דף צ\"ז) אמרינן דלמ\"ד עבדא כמקרקעי דמי התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה חייב משום דהוי כקרקע דאינה נגזלת וברשותיה דמריה קאי וכמו שכתבו התוס' שם היינו לפי האמת דלא מוקמינן קרא דלא תגזול בגזל עבדים אבל התוס' הוקשה להם דמנא לן האי אימא דקרא אתא לגזל עבדים דלא דמי לקרקע. ומוהרימ\"ט תירץ בעד הרשב\"א דממון שאין לו תובעין לא חשיבי ממון לענין רבית ואף לא לענין גזל וכדמוכח בפרק הזרוע דאמרינן המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ובהכי ניחא דליכא צריכותא בין גזל לרבית דממון שאין לו תובעין לא חשיב ממון לא לענין רבית ולא לענין גזל ע\"כ. ולא ירדתי לסוף דעת הרב משום דאע\"ג דאמרינן דהמזיק מתנות כהונה פטור היינו דוקא לאחר שהזיק שאינו בתורת תשלומין משום דהוי ממון שאין לו תובעין וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ולכל חד וחד יאמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני אבל איך יעלה על הדעת שבשביל זה יהא מותר לו להזיק או לגזול משום דהוי ממון שאל\"ת וראיה ממה שכתבו התוס' דבדיני שמים חייב ועוד דגבי שומר איצטריך קרא למיפטריה אע\"ג דהוי משאל\"ת משום דמפקיד מיוחד ואף אם תימצי לומר דממון שאין לו תובעין לא מיקרי ממון לענין גזל היינו דוקא במידי שאין לו בעלים כלל כגון פאה ומתנות עניים אבל הגוזל מאדם מיוחד אע\"פ שאין לממון זה בעלים ידועים מנ\"ל דפטור כיון דנגזל מיוחד ומשומר ליכא למילף דאיכא למימר דשאני התם דכתיב לשמור אבל גבי גזל חייב. ועוד דאפילו גבי שומר היכא שהפקדון הוא בעין מוציאין ממנו וכמ\"ש מהריק\"ו בשורש ו' וכ\"כ מהרימ\"ט בסימן מ\"ה וא\"כ איך ס\"ד למימר דמשום דהוי ממון שאין לו תובעין לא חשיב ממון לענין גזל כיון שאפילו לאחר שגזלה אם היא כעין שגזלה חייב להחזיר. ועוד כתב הרב דמי שלוה מעות של עניים אינו חייב לשלם כי אם בדיני שמים משום דהוי ממון שאין לו תובעין ובזה יישב דלא תיקשי להרשב\"א ההיא דשום היתומים ל' יום בשרבית אוכלת בהם וכגון שלוה מעות עניים משום דאפילו כי גדלי אינם חייבים לשלם כי אם בדיני שמים והנה קושיא זו הקשו הגהות מיימוניות על מי שכתב דמעות של עניים דין הקדש גבוה יש להם ושרי להלוותן ברבית ותירצו דאה\"נ דהוה מצי לתרוצי הכי אלא דחדא מינייהו נקט משמע דס\"ל דמוציאין ממנו והתם מיירי בעניים דלא קיץ להו וכמבואר שם וטעמא דמילתא הוי משום שאף שאין לממון זה בעלים ידועים מ\"מ המלוה הוא ידוע והמלוה תובע ממנו מה שהלוהו ודוקא היכא דאתו לידו בתורת שמירה פטר רחמנא משום דהוי משאל\"ת אע\"פ שהמפקיד הוא מיוחד אבל היכא שבאו לידו בתורת הלואה כיון שהמלוה מיוחד איהו קא תבע מיניה ומהרימ\"ט גופיה בתשובותיו ח\"א סימן קמ\"ד הקשה קושיא זו להרשב\"א ותירץ דקי\"ל כר\"ע דאמר בפ\"ד דשקלים אין משתכרין בשל עניים משום דחיישינן לפסידא ואפילו על הקרקע דילמא משתדף הילכך לא שרי להלוות מעות עניים אלא שיהיו בטוחים במשכון וכגון דהבא פריכא דלית בה סימן ובהא לא שייך שום היתומים למכור קרקע לפדות המשכונות אלא שיש לתמוה על הרב במ\"ש דטעמא דאין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים הוא משום דחיישינן לפסידא ובפ' שני דייני גזירות (דף ק\"ו) אמרינן דטעמא דהקדש הוא משום דאין עניות במקום עשירות ושל עניים דילמא מיתרמי להו עניא וליכא למיתבה ליה ולפי זה אפילו על משכון של דהבא פריכא אין משתכרין בשל עניים ובעל התרומות כתב בשער מ\"ו ח\"ד סי' ח' שאם נמצא אדם שיהיו נכסיו משופין ומהימן ושמע דינא ולא מקבל שמתא דרבנן ומשתכר בהם בדבר המצוי בעין כגון אלו השולחנים שמחליפים את המטבע מטבע מדינה זו במטבע מדינה אחרת כל זה דבר מצוי בכל עת ובענין זה מותר להתעסק בם ולפי זה קשה להרשב\"א דלוקמה בכי האי גוונא ההיא דשום היתומים וצ\"ע. וכבר הוקשה זה להרב בעל פני משה בח\"א סימן ס' והניחו בצ\"ע ועיין בח\"ב סימן קל\"א. ולענין הלכה כתב מהרימ\"ט שאין לעשות מעשה כהך תשובה דהרשב\"א דפלוגתא דרבוותא היא ובשל תורה הלך אחר המחמיר ועוד דהרשב\"א לא למעשה אמרה כ\"א להלכה ולא ידעתי למה לא הזכיר הרב סברת ה\"ר שמואל שמביא המרדכי בפרק המפקיד שמתיר מעות עניים ברבית קצוצה משום דהוי כהקדש גבוה וכן כתבו הגהות מיימוניות בפ\"ה ובשם רבינו ברוך כו' וכן הרב בעל פני משה בח\"א סי' צ\"ד לא הזכיר כ\"א תשובה דהרשב\"א הלזו ודחה דברי מהרי\"ל שכתב שמעות של עניים מותר להלוותן ברבית וכתב שאין למדין מתשובה זו. ותימה הוא איך דחה דברי הרבנים הללו שכתבו כדברי מהרי\"ל. ומיהו בהקדש עניים מיוחדים אליבא דכ\"ע אסור להלוותן ברבית וכמ\"ש בתשובות הרמב\"ן סימן רכ\"ב שאם הקדיש מעות לעניים ידועים אסור. ויש להסתפק אי תרתי בעינן שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כל אחד ידוע או דילמא כל שהוא מיוחד להם אע\"פ שאין חלק כל אחד ידוע אסור. וה\"ה בפ\"ה מהלכות שאלה כתב דמדברי רבינו נראה דתרתי בעינן וכן פירש\"י וכן נראה מדברי הריב\"ה בסי' ש\"א. אך מרן בכסף משנה כתב דאפילו לא קיץ להו כיון שהוא מיוחד להם שלא יהא רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו לצורך עניים אחרים הוי ממון שיש לו תובעין והיה אפשר לחלק ולומר דאפילו לסברת מרן מודה הכא גבי רבית דתרתי בעינן אך מדברי הרמב\"ן שלא כתב אלא עניים ידועים משמע דס\"ל ברבית כסברת מרן בפקדון ומדברי מהרימ\"ט משמע דס\"ל דגבי רבית תרתי בעינן בעלים ידועים ושיהיה קצוץ חלק כל אחד ואחד. וכתב מהרימ\"ט בח\"א סי' קי\"ו שלענין פרס המלמדים בת\"ת שנוטלים שכרם מכיס ת\"ת דלא זכו דאי אישתכח לן דדייק טפי מוקמינן ליה ואי פשע מעברינן ליה ועוד דאפילו לא מסלקינן להו לא זכו בנכסים דכבעל חוב דמו וקיי\"ל דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה והו\"ל ממון שאין לו בעלים ומדבריו בחלק י\"ד סימן ט\"ל נראה דפרס המלמדים הוי ממון שיש לו תובעין. עוד כתב הרשב\"א שיש מלוים כזה להתיר כדי לפרנס הקטנים והתלמידים שבמקומם לפי שעליהם להתעסק בפרנסתם ולימודם ואין זה רבית אלא שזנין ומפרנסין הלומדין שהחיוב עליהם לזונם ולפרנסם ע\"כ וכבר ביאר מוהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו שאין כוונת הרשב\"א לומר דכדי לזונם ולפרנסם התירו להלוות לכל אדם ברבית קצוצה דאילו עני שהוצרך ללוות מתוך לחצו עליו היה חיוב עליו לזון ולפרנס ועוד עשיר שנצטרך למעות ועלה עליו ריוח סכום מרובה וכי כל אותו הסכום היה מחוייב ליתן אלא הכוונה שבין קצת אנשים שעליהם מוטל לפרנסם מחלקים מעותיהם ביניהם וכל אחד נותן חלקו לצורך פרנסתם דאפי' אם לא היו המעות עלייהו דידהו רמי לפרנסם ולכאורה נראה שבשעת חילוק המעות מתנים ביניהם כל אחד כמה יתן ואפ\"ה שרי כיון שבלאו הכי היו נותנים וקשה ממ\"ש המרדכי בפרק א\"נ בשם מהר\"ם בתשובה המתחלת על הבחור שהלוה לך וכו' שאע\"פ שהיה נותן הוצאה בשכר שהוא חוזר עם בנו מ\"מ כיון שהיה התנאי כך שילוה לך המעות אסור וכתב שם דהוי רבית קצוצה ויש לומר דשאני התם שעכשיו מתחייב בהוצאה ואע\"פ שבלאו הכי היה נותן בשכר שהוא חוזר עם בנו מ\"מ כיון שהתנה שילונו ויתחייב אסור אבל בנדון הרשב\"א שמקודם ההלואה היה החיוב עליהם שעליהם מוטל לזונם ולפרנסם אע\"פ שכשלוה התנה שרי: <br><b>ודע </b>שאפילו לדברי האוסרים רבית קצוצה בהקדש עניים ידועים שאסור אליבא דכ\"ע אם עבר הגזבר והלוה ברבית קצוצה אם הרויח הלוה כ\"כ כמו שהתנה חייב לקיים תנאו ולתת כמו שהתנה וראיה ממ\"ש המרדכי בפרק א\"נ בשם מהר\"ם על מעות של יתומים שהלוו ברבית קצוצה דלא מטי ליה רווחא ללוה יהיב ליה כמו שהתנה דאע\"ג דתנאה דאתני בהדיה האפוטרופוס לאו כלום הוא ותנאו בטל אנן אבוהון דיתמי אנן והו\"ל כאילו ב\"ד אתנו בהדיה קרוב לשכר ורחוק להפסד וכדאמרינן בפ' השולח יתומים אין צריכין פרוזבול ר\"ג וב\"ד אביהם של יתומים ע\"כ ופשיטא שהקדש עניים לא גרע ממעות של יתומים וכי היכי דביתומים אמרינן ר\"ג וב\"ד אביהם ה\"נ בהקדש עניים אמרינן אנן יד עניים אנן וכדאיתא בשור שנגח ד' וה' ומזה הטעם כתב מרן בטח\"מ סי' ס\"ז בשם הרשב\"א דדין עניים כדין הצדקה ומי שחייב מעות לקופת צדקה אינו משמט וכ\"כ מהרא\"ש סי' קס\"ב שדין הקדש עניים שוה ליתומים במה שפסק מהר\"ם וכ\"כ הרב בעל פני משה בח\"א סי' צ\"ד ומזה הטעם נ\"ל לומר דלדברי האומר שלא הותר הקדש עניים אלא באבק רבית אליבא דרש\"י דס\"ל שלא הותר ביתומים אלא בב\"ד משום דהפקר ב\"ד הפקר וכמ\"ש המרדכי ה\"נ בהקדש עניים לא שרי אלא בפני ב\"ד ובמעות שהוקדשו על מנת שיהא הקרן קיים לעולם ומהפירות יעשו מהם צדקה בזה כתב מוהרימ\"ט חי\"ד סי' מ\"ה דאליבא דכ\"ע מותר להלוותן ברבית משום דהני עניים לאו בעלי הממון מיקרו כיון שאין להם בגוף הקרן כלום ואינם זוכים אלא בפירות העתידים לבא אחר שיבואו לעולם והפקיד שהופקד להשגיח בזה לאו שלוחו של בעל המעות אלא לזכות העניים הוא משגיח ואילו אמר ללוה אני נותן לך מנה של פלוני שילוה לך ותתן לי כ' דינרים היה מותר כי הא דאמרינן גבי בריה דרב פפא כל כי הא לשקול לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה אף כשאמר תנהו לעניים ש\"ד דהא עניים לאו בעלים מיקרו ואפילו בהדיוט כה\"ג שרי שהמעות לאחד והפירות לאחר ע\"כ ויש לדון בהיתר זה משום דאיכא למימר דשאני בריה דרב פפא שלא היו מלוים אלא שהיה אומר לאביו שילוום ומש\"ה שרי דליכא אלא שכר אמירה אבל אם היה לוקח המעות מאביו ומלוה אותה בשביל אביו מנא לן דשרי ואף את\"ל דאפי' כה\"ג שרי אכתי לא דמי לנדון דידיה משום דאיכא למימר דשאני התם דלא היה מקפיד רב פפא אם היה לוקח בנו רבית אם לאו ומש\"ה שרי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה אבל הכא בהקדש שלא נתן רשות בעל המעות להתעסק במעותיו אלא ע\"מ שהריוח יתנו לעניים נמצא שזה הגזבר כשמלוה ברבית ליתן לעניים הו\"ל כאילו בעל המעות קיבל הרבית וגדולה מזו כתב ה\"ה שאסור למקבל הדינר לתת ממנו למלוה כדי שלא יבואו להערים: <br><b>עוד </b>כתב מוהרימ\"ט בסי' הנזכר שאם היו עניים מיוחדים וקייץ להו יש לחוש לההיא פלוגתא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי למ\"ד דלא איפסיקא הלכתא כר\"ל דלאו כקנין הגוף דמי אלא התם דוקא משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל אבל בעלמא כקנין הגוף דמי כלומר שיש להם קנין בגוף הנכסים לענין הפירות ומ\"מ היכא דאין העניים מיוחדים דזה זוכה היום וזה למחר וכ\"ש היכא דלא קייץ להו מידי אין כאן אדם מיוחד שיזכה בגוף המעות לפירות ולאו בעלים מיקרו ע\"כ. הן אמת שהתוספות בס\"פ השולח כתבו דאע\"ג דפסקינן הלכתא כר\"ל בריש פרק החולץ היינו דוקא בההיא דהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה אבל בעלמא קיי\"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי אבל רוב הפוסקים חולקים על ר\"ת וס\"ל דבעלמא נמי קיי\"ל דלאו כקנין הגוף דמי וכן פסק רבינו בפ\"ד מהלכות בכורים. והתוס' עצמם תירצו תירוץ אחר ולפי אותו התירוץ בעלמא נמי קיי\"ל דלאו כקנין הגוף דמי. ולפ\"ז היה נראה דלרוב הפוסקים אפילו דאיכא עניים מיוחדים שרי משום דלא מיקרו בעלים כיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולפ\"ז קשה על מה שפסק בח\"א סי' קי\"ו דאף בממון שהוקדש לשם עניים ע\"מ שיהא הקרן קיים אינהו מיקרו בעלים מיוחדים ולפי מה שכתבנו דין זה לא הוי אלא לר\"ת אבל לשאר הפוסקים לאו בעלים מיקרו וא\"כ איך פסק בסתמא דאינהו מיקרו בעלים מאחר שלא מצינו סברא זו אלא לר\"ת ומיהו נראה דהכא אליבא דכ\"ע קנין פירות כקנין הגוף דמי וע\"כ לא פליגי ר' יוחנן ור\"ל אלא דוקא היכא שהפירות הם לשעה כגון ההיא דהמוכר שדהו לפירות דהוי לזמן וכמו שפירש רש\"י ובתשלום הזמן יחזירו הפירות לבעלים וכן ההיא דהכותב לבנו שאין לו פירות אלא בעודנו חי ולאחר מותו הוי הכל לבנו בהא הוא דקאמר ר\"ל קנין פירות שהם לזמן לאו כקנין הגוף דמי אבל בנדון דמוהרימ\"ט שלעולם פירות מעות אלו הם לעניים ואין לו שום תועלת בשום זמן באלו המעות פשיטא דאליבא דכ\"ע בכי האי גוונא קנין פירות כקנין הגוף דמי דכל אחד זכה בקרן הריוח שצריך ליתן לו דקרנא לרווחא משתעבד וכמו שפסק בח\"א סי' קי\"ו: <br><b>עוד </b>כתב הרב שאין לומר שאע\"פ שהתנו ואמרו שלא יתנו לעניים אלא מהפירות מ\"מ אם אין הפירות מספיקים נותנים להם מהקרן כההיא דאמרינן בפרק מציאת האשה האומר תנו שקל לבני בשבת וראויין לתת להם סלע נותנים להם סלע משום דלזרוזינהו הוא דעבד ה\"נ רצה לזרז את הגזברים וחילק לזה ב' חילוקים ולפי חילוק הראשון משמע שאם הקדיש לעניים ידועים אם אין הפירות מספיקים נותנים להם מהקרן אבל כפי החילוק השני דלא אמרינן לזרוזינהו הוא דעבד אלא בממון של בניו שאין באותו תנאי כלום שאמר שלא יתנו אלא שקל דסוף סוף כוליה ממונא דידיה הוי אלא משום לקיים דברי המת הוא דאמרינן הכי דלא אמר דברים בהקפדה אלא לזרזם אבל מי שלא זיכה להם מתחלה אלא פירות היאך ניתן להם מהקרן מה שלא זכה להם מעולם לפ\"ז אף בעניים מיוחדים אין להם בקרן כלום. ולפ\"ז יש לתמוה על מה שפסק בח\"א סימן קי\"ו שאם לא הספיק להם תנאם מוסיפים להם מן הקרן כיון שהבעלים סלקו עצמם מן הקרן אע\"פ שאמרו שיתנו מהריוח לזרוזינהו הוא דעבד ולא קפיד שלא יתנו להם אם יצטרכו והביא ההיא דתנו שקל לראיה לדבריו ומלבד שהחילוק הוא ברור דבריו סותרים זה את זה וצ\"ע: <br><b>ובמעות </b>שהוקדשו על מנת שכל ימי חייו יהיו הפירות שלו אי שרי להלוותן ברבית כיון שהקרן הוא של הקדש בזה כתב מהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו דלדברי המתירים רבית בהקדש עניים הכא נמי שרי מאחר שהמעות הראשונות לטבועין ניתנו וכבר הקדישן וזכו בהם עניים עכשיו מה שנותנים בהלואה לא מעות של ראובן נותנים אלא של הקדש ונכסי העניים הם שהרויחו ואע\"פ שר\"ת ז\"ל פסק דבעלמא קיי\"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ולפי זה היה נראה דאסור משום דקרינן ביה את כספך כי היכי דגבי בכורים קרינן ביה האדמה אשר נתת לי מ\"מ שאני הכא שאומר על מנת וכל האומר על מנת לא שייר במתנתו כלום ולגמרי סליק נפשיה מגוף ופירות וסמך על התנאי ע\"כ. והנראה מדבריו הוא דס\"ל דאפילו האומר על מנת שהפירות שלי הוי תנאה ולא שיורא ודבר זה במחלוקת הוא שנוי שרבים מן הראשונים סוברים דעד כאן לא אמרינן דעל מנת תנאה הוי אלא באומר על מנת שתתן לי הפירות אבל באומר על מנת שהפירות שלי אז שיורא הוי ולא תנאה והיינו ההיא דאמרינן בפרק המוכר את הבית בן לוי שמכר קרקע לישראל על מנת שמעשר ראשון שלו דאמרינן שיורי שייר למקום מעשר אע\"פ שאמר על מנת משום שלא אמר על מנת שתתן לי מעשר ראשון אלא על מנת שמעשר ראשון שלי ומשום הכי הוי שיור ולא תנאי וכבר הביא מרן סברא זו בח\"מ סוף סימן ר\"ט ולפי זה המקדיש ע\"מ שיתנו לו הפירות מותר להלוותן ברבית למאן דאית ליה דאין רבית בהקדש עניים אבל המקדיש על מנת שהפירות שלו תלוי בפלוגתא דרבוואתא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לא וכבר כתבנו לעיל דלרוב הפוסקים קנין פירות לאו כקנין הגוף זולת ר\"ת שהביאו התוס' בסוף פרק השולח דס\"ל דבעלמא קנין פירות כקנין הגוף הוי: <br><b>והא </b>דהקדש גמור שהוקדש לבדק הבית מותר להלוותו אפילו ברבית דאורייתא פשוט בפ' הזהב (ד' נ\"ז) ומוכח התם דלא משכחת רבית דאורייתא בהקדש גבוה אלא באבני בנין המסורות לגזבר דליכא מעילה אבל מעות של הקדש בהלואה כיון שמעל הגזבר יצאו מעותיו לחולין והוי ליה כהדיוט ולא ידעתי למאי איצטריך מרן ז\"ל להביא דין זה בשם המרדכי מאחר שהוא מבואר בגמרא והמרדכי לא הביא דין זה אלא ללמוד ממנו דין הקדש עניים שאסור להלוותו ברבית. ודע שהתוס' הוקשה להם באוקימתא קמייתא דלספק סלתות והאריכו בזה וסוף דבריהם באו סתומים והרוצה לעמוד על בוריין של דברים יעיין במ\"ש התוס' בפרק שתי מדות (דף צ') ששם באו דבריהם בהרחבה יע\"ש וא\"ת היכי משכחת לה רבית בהקדש גבוה הא תנן בפ\"ד דשקלים אין משתכרין בשל הקדש ובפ' שני דייני גזירות אמרינן דטעמא הוא משום דאין עניות במקום עשירות וא\"כ היכי משכחת לה רבית כיון שאסור להשתכר במעות הקדש גבוה כבר הקשה זה הראב\"ד בפ\"ז מהלכות כלי המקדש ותירץ דלא אמרינן אין משתכרין בשל הקדש אלא בדבר שאין בו צורך למזבח כגון פירות אבל נסכים שהם צרכי צבור לוקחין וא\"כ אבנים ג\"כ מותר להשתכר בהם כיון שיש צורך מהם ודמי לנסכים: <br><b>ולענין </b>אם הלוה הגזבר מעות של הקדש עניים ברבית קצוצה וגבה הרבית אי שייך בה דין חזרה אי לא בזה כתב הריב\"ש בסי' תס\"ה דאפילו לדברי האוסרים רבית קצוצה בהקדש עניים לא אסרו אלא לכתחלה דומיא דמעות של יתומים כו' ודכוותה בהקדש עניים כיון שזכו בהם עניים על מי תחול מצוה זו דוחי אחיך עמך שנכוף להחזיר אצ\"ל אם כבר חלקו הפירות לעניים שאי אפשר להחזיר אותם וכוונת דבריו נראה דדוקא לכתחלה אסור להלוות ברבית אע\"ג דליכא בעלים ידועים משום דסוף סוף הא איכא בעלים אבל לענין החזרה כיון דליכא בעלים ידועים על מי תחול מצוה זו דוחי אחיך שנכוף להחזיר ומוכח מדבריו דאפילו שלא חלק הרבית לעניים לא שייך חזרה ואע\"ג דלגבי יתומים כל שלא בא ליד היתומים האפוטרופוס חייב להחזיר כבר כתבנו לעיל דשאני הקדש דמאותה שעה שבא ליד הגזבר הוי כאילו זכו בהם עניים ובא לידם משא\"כ ביתומים וראיתי להרב בעל פ\"מ בח\"א סימן צ\"ד שכתב שהרשב\"א חולק על הריב\"ש היכא שלא נתחלקו עדיין לעניים ולא ידעתי מנין לו זה דאע\"ג דגבי יתומים פליג הרשב\"א אהריב\"ש מכל מקום אפשר דגבי הקדש מודה דמאותה שעה שבא ליד הגיזבר הרבית הוי כאילו בא ליד העניים ולא שייך בזה חזרה משום דעל מי תחול מצוה זו דוחי אחיך ולא מצינו מי שיחלוק על הריב\"ש אלא הגהות מרדכי דקידושין שכתבו דגבאי צדקה שהלוו ברבית קצוצה שצריכין להחזיר ומיהו היכא שחלקו הפירות לעניים בזה אליבא דכ\"ע לא שייך חזרה וכמו שכתב הרב בעל פ\"מ בסימן הנזכר, ומיהו בהקדש עניים ידועים נראה דלהריב\"ש שייך בה חזרה דהא לא שייך טעמא דעל מי תחול מצוה זו כיון שיש כאן בעלים ידועים אבל להרשב\"א נראה דאפילו בבעלים ידועים אין מחזירין וכמ\"ש גבי אפוטרופא של אלמנה ויורש גדול שהלוה ברבית שאין היורש והאלמנה חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו באותו רבית ולא לקחוהו מיד הלוים אלא הלוה נותן לאותו אפוטרופא שהתנה עמו ואפוטרופא נותן לאלמנה ע\"כ. דון מינה ואוקי באתרין ואפשר דאפילו שלא חלק הפירות לעניים אפ\"ה אין מחזירין משום דכבר זכו בהם עניים וכמ\"ש הריב\"ש: <br><b>עוד </b>כתב הריב\"ש וא\"כ אם היו המעות מהקדש עניים מותר אלא שאם המוכר החזיר מעותיו כו'. ונראה בעיני דלא הותר אבק רבית ביתמי אלא דוקא כשהוא אבק רבית מתחלתו ועד סופו אבל אבק רבית דאפשר שיעשה רבית קצוצה לכ\"ע אסור ואין צריך לומר למאן דסבר שלא הותר אלא קרוב לשכר דלא יהיב מידי הלוה משלו. ועוד אני תמיה איך יכופו ב\"ד ללוה לשלם האבק רבית שאפשר לחזור רבית קצוצה ואז פטורים להחזיר לסברת הרב זו אינה תורה וצ\"ע: <br><b>עוד </b>כתב הריב\"ש בסימן הנזכר וז\"ל גם אין מחזירין מן הקרן הנשאר מה שאכלו כבר עניים אחרים כו'. והקשה הרב בעל פ\"מ ח\"א סי' צ\"ד דלמה ליה להריב\"ש האי טעמא תיפוק ליה כיון דסבר דרבית קצוצה בשל הקדש עניים אינה יוצאה בדיינין ודאי דשורת הדין נותנת דאף מן הקרן אין מנכין דהא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ואפילו לנכות זוז מן הקרן סלוקי בלא זוזי מיקרי לדעת כמה מרבוותא. ותירץ דלא הוצרך הריב\"ש לההוא טעמא שכתב אלא למ\"ד דרבית קצוצה בשל עניים יוצאה בדיינים אבל לעולם דלדידיה דאית ליה דמשזכו עניים דאינה יוצאה בדיינים ודאי דאין מנכין מן הקרן אף מטעמא אחרינא והוא דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי ממונא הוא ע\"כ. ודבריו הם תמוהים בעיני מכמה אנפי חדא דאפשר דהריב\"ש הוא מסברת רבינו אפרים והרז\"ה שחלקו על הרי\"ף שכתב בההיא דהלוהו ודר בחצרו דאפילו דקא תבע ליה מקמי דליפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי שיעור אגר ביתא משום דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא משום דלא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא כיון דשכונה הויא גביה בתורת זבינא ולא מסלקינן ליה בלא זוזי משום דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל בלא משכנתא מחשבינן ליה ומסלקינן ליה וכן היא סברת הרא\"ש וכ\"כ הטור סי' קס\"ז (*א\"ה עיין בתשובת הריב\"ש סימן של\"ה ובמ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ה מהלכות אלו דין ט\"ז יע\"ש).ואף דהוה ס\"ל להריב\"ש כהרי\"ף לא הו\"מ למימר האי טעמא כיון שהרבה מן הראשונים חולקים עליו כ\"ש שאפשר שגם הריב\"ש הוא מסברת החולקים על הרי\"ף. עוד ראיתי בתשובת מהר\"י לבית הלוי שכתב דע\"כ לא קאמר הרי\"ף אלא בהלוהו ודר בחצרו בסתם או שנתן לו אח\"כ מתנה בסתם אבל היכא דא\"ל בפירוש שאינו נותנה לו במתנה רק בעבור ביטול מעותיו אצלו גם הרי\"ף יודה דמחשבינן ליה והכריח זה מתוך דברי הרמב\"ן בס' המלחמות יע\"ש וא\"כ בנדון הריב\"ש שהיה רבית קצוצה לא הו\"מ מטי בה משום דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ועוד דדל מהכא הני טעמי נראה דבנדון הריב\"ש לא שייך טעמא דכל סלוקי כו' משום דלא נאמר דין זה אלא באבק רבית משום דאעיקרא דדינא לא גזרו אלא לכתחלה אבל להחזיר לא חייבו ובזה הוא דאמרינן כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל בנדון דהריב\"ש דהוי רבית קצוצה ומדינא היו חייבים להחזיר אלא משום דלא אפשר דעל מי תחול המצוה כיון דהוו עניים שאינם ידועים אמרינן דליתא בחזרה בהא הו\"א דמנכה לו מן הקרן דלא שייך טעמא דעל מי תחול מצוה זו לזה איצטריך הריב\"ש לטעמא שאפשר שזה יהיה לעניים אחרים סוף דבר שדברי הרב בעל פ\"מ צל\"ע: <br><b>עוד </b>כתב הריב\"ש וז\"ל גם אין צ\"ל לדעת הרשב\"א שהתיר רבית קצוצה בהקדש עניים משורת הדין שאין ספק דאינה יוצאה בדיינים ע\"כ. ולכאורה קשה דמאי אתא לאשמועינן דפשיטא דהא דסלקינן ונחתינן הוא אליבא דהרא\"ש דאסר רבית קצוצה בהקדש עניים אבל להרשב\"א אף לכתחלה שרי. ונראה שכוונת דבריו היא דאף דנימא דלהרא\"ש שאסר רבית קצוצה בהקדש עניים ה\"נ חייבים להחזיר מ\"מ כיון דלהרשב\"א שרי לכתחלה אף שלא נעשה מעשה כדבריו לכתחלה כיון דהרא\"ש חולק עליו מ\"מ פשיטא דאין מחזירין משום דיכול למימר קי\"ל כהרשב\"א שהתיר אפילו לכתחלה וזהו שכתב הריב\"ש אין ספק שאינה יוצאה בדיינים והוי מטעמא דכתיבנא ומכאן קשה על מה שפסקו האחרונים דאין לומר קי\"ל ברבית כיון דהוי מילתא דאיסורא ומדברי הריב\"ש הללו נראה דס\"ל דיכלי העניים למימר קים לן כהרשב\"א. עוד כתב הריב\"ש שם אמנם זהו כשיתברר שהיו המעות מהקדש עניים אבל מה שבא בשאלה אם יטעון ישראל הקונה שהמעות הם הקדש לעניים אין ספק שאינו נאמן בדבורו בזה ועיין בש\"ך ס\"ק ל\"ב שהאריך בדין זה: <br><b>עוד </b>כתב הריב\"ש וז\"ל וגם אם יתברר שהוא של הקדש אע\"פ כן עשה איסור כשלא כתב בפירוש בשטר הקנייה שהוא של הקדש משום דזימנין דנפל שטרא קמי יתמי וסברי דאבוהון הוא ושקלי רבית כדאמרינן גבי שטרי מחוזנאי ע\"כ. ודברים אלו הם תמוהים דשאני התם דזקפי רווחא אקרנא וכתבי ליה בשטרא התם הוא דאיכא למיחש משום רבית אבל בנדון הריב\"ש ז\"ל שהיה מבואר הרבית בשטר אי סברי דשל אבוהון הוא לא שקלי רבית. ועוד דכיון דהקרן הוא של הקדש אין כאן רבית ולא הו\"ל למיחש אלא משום גזל העניים דסברי דאבוהון הוא ושקלא קרנא לדידהו אבל משום רבית אין כאן חששא כמו שביארנו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העכו\"ם וגר תושב לווין מהם ומלוין אותם ברבית כו'.</b> משנה בפרק הרבית וז\"ל הטור סימן קנ\"ט דבר תורה מותר להלוות לעכו\"ם ברבית דטעמא דרבית דכתיב וחי אחיך עמך ועכו\"ם אין מצווין להחיותו. והא דלא הביא מקרא דלנכרי תשיך הוא משום דמהאי קרא לא שמעינן אלא היתר דללוות מן העכו\"ם ברבית אבל להלוות לא שמעינן ואע\"ג דללוות לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי למיסר כבר אמרו בגמרא דקרא לדיוקא אתא לאפוקי אחיך דלא ולעבור עליו בעשה ולא תעשה ומשום האי טעמא לא הביא קרא דלאחיך לא תשיך דמשמע אחיך ולא עכו\"ם וכמ\"ש רבינו משום דהאי קרא אלוה הוא דקא מזהר וקרא דאחיך דמשמע אחיך ולא עכו\"ם איצטריך לומר דאע\"ג דהוזהרו על הרבית זה מזה שרי ליה לעכו\"ם להלוות לישראל ברבית דאם היה אסור א\"כ היה עובר הישראל משום ולפני עור וכמ\"ש התוס' נמצא דאין מכל המקראות הללו ראיה להתיר להלוות ברבית לעכו\"ם אם לא מקרא דוחי אחיך וכ\"ת אכתי תיקשי דאמאי לא הקשה רבא לר\"נ דקאמר לא נצרכה אלא דאפילו רבית דנכרי מקרא דוחי אחיך דמשמע מינה דרבית דעכו\"ם שרי וי\"ל דס\"ל להריב\"ה דלעולם לא עלה בדעתו דרבא דכי קאמר ר\"נ לא נצרכה אלא דאפילו רבית דעכו\"ם דאסור מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דאסרו ואסמכו מלתייהו אקרא ואפ\"ה פריך מקרא דלנכרי תשיך דכיון דע\"כ קרא למצוה הוא דאתא כדי לחסרם דאילו להתיר מקרא דוחי אחיך שמעינן לה א\"כ לא היה להם לחכמים לאסור כיון דמן התורה הוא מצוה כדי לחסרם אבל מקרא דוחי אחיך ליכא קושיא לר\"נ דאף דמן התורה שרי חכמים אסרוהו מידי דהוי אכל התקנות והגדרים שעשו חכמים אך קשה מהא דאמר בפ' הרבית (דף סב) גבי פלוגתא אי רבית קצוצה יוצאה בדיינים אי לא ור' יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה מיבעי ליה וכו' אמאי לא תירץ דאיצטריך למעט עכו\"ם וכמ\"ש הריב\"ה וכן תיקשי לר\"א דקאמר דר\"ק יוצא בדיינים ויליף לה מקרא דוחי אחיך מנא ליה הא אימא דקרא אתא למעט עכו\"ם. וי\"ל דאי אמרינן דקרא דוחי אחיך הוא מקושר עם שלמעלה הימנו דהוי טעמא דרבית תרתי שמעינן מיניה דכיון דרחמנא אמר אל תקח מאתו נשך כדי שיחיה אחיך שמעינן מיניה דיוצאה בדיינים כי היכי דיחיה ושמעינן מיניה דרבית דעכו\"ם שרי לפי שאין אנו מצווין להחיותו דהא שני דינים הללו חד טעמא אית להו ולפ\"ז הקשו לר' יוחנן האי וחי אחיך מאי עביד ליה דליכא למימר דאתא למעט עכו\"ם דא\"כ ס\"ל דהוי טעמא דרבית וא\"כ שמעינן מינה דרבית קצוצה יוצאה בדיינים והשיב דקרא דוחי אחיך לא הוי טעמא דרבית אלא אתא למילתא אחריתי לשנים שהיו מהלכים בדרך כו' ולפ\"ז יצא לנו תירוץ אחר למה שהקשינו לעיל דאמאי לא הקשה רבא לר\"נ מקרא דוחי אחיך משום דרבא ס\"ל כר' יוחנן דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים וכמ\"ש התוס' שם וא\"כ ס\"ל דקרא דוחי אחיך לא הוי טעמא דרבית אלא דקרא אתא לשנים שהיו מהלכים בדרך וא\"כ לא אימעיט עכו\"ם מהאי קרא אבל הריב\"ה שפסק כר\"א שפיר ממעט עכו\"ם מקרא דוחי אחיך כיון דהוי טעמא דרבית. וראיתי להרב בעל ג\"ת בשער מ\"ו ח\"ו סימן ט' דברים קשים בעיני שהקשה דאמאי לא מותיב רבא לר\"נ מקרא דוחי אחיך ובשלמא להרמב\"ם כו' ניחא אבל להריב\"ה דלא הוי אלא רשות קשה ואני תמיה על זה משום דלהריב\"ה ג\"כ ס\"ל דרבא הוה ס\"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא מצוה ומש\"ה הקשה לר\"נ ומה שפסק שהוא רשות הוא משום דס\"ל כדחיית הגמרא לא תשיך ולעבור עליו בעשה ולא תעשה אבל לרבא דס\"ל תשוך פשיטא דהוי מצות עשה דלרשות לא איצטריך קרא דמוחי אחיך נפקא וכמו שכתבנו לעיל. עוד אני תמיה במה שתירץ משום דהאי וחי אחיך ומייתי ליה רב נחמן לענין החזרת רבית והוה מצי לדחויי דמאי דאתמעט עכו\"ם מאחיך היינו שאם נטל רבית אינו חייב להחזיר אבל לא להלוות ברבית דא\"כ להריב\"ה דפסק כרב נחמן בר יצחק תיקשי דמנא ליה מהאי קרא היתר להלוות אימא דקרא לא מיעט אלא חזרה דלעכו\"ם אינו חייב להחזיר וצ\"ע. עוד אני תמיה במ\"ש דלהרמב\"ם דס\"ל דרבית לעכו\"ם מצוה ניחא כו' דהא לדעת רבינו ע\"כ צריכים אנו לומר דרבא הוה ס\"ל דכי קאמר ר\"נ לא נצרכה אלא דאפילו רבית דעכו\"ם דהוא מדאורייתא וכמ\"ש הר\"ן הביאו הרב בעל כ\"מ וכ\"כ הרב בעל לב שמח שורש ס\"ו וא\"כ שפיר היה יכול להקשות ממצוה כמו מרשות כיון דר\"נ היה אוסרו מן התורה אלא נראה כמו שכתבנו לעיל דרבא ס\"ל דקרא דוחי אחיך לא הוי טעמא דרבית ומה שלא הביא רבינו מקרא דוחי אחיך כיון דפסק כמ\"ד דרבית קצוצה יוצאה בדיינים היינו משום דרצה למעט גר תושב ג\"כ ומקרא דוחי אחיך לא אימעיט משום דגר תושב מצווין אנו להחיותו וכדכתיב בקרא בהדיא אבל מקרא דלא תשיך לאחיך שפיר מימעיט גר תושב דהא לאו אחיך הוא. אך קשה דהא בגמ' (דף ע\"א) לא ממעטינן גר תושב אלא מדכתיב מאתו ולא מאתם משמע דאי לאו האי קרא אחיך קרינן ביה וי\"ל דלעולם דגר תושב לא מיקרי אחיך אלא דהמקשה הוה קס\"ד דקרא רבייה בהדיא ואע\"ג דבעלמא גר תושב לא מיקרי אחיך הכא שאני לזה השיב ר\"נ בר יצחק מי כתיב מאתם מאתו כתיב ואין הכוונה דמאתו הוי מיעוטא דהא פעמים רבות מדבר הכתוב בלשון יחיד כמו וחי עמך דע\"כ קאי גם לגר תושב אלא הכוונה הוא מי כתיב מאתם דנימא ע\"כ דקאי גם לגר תושב ולא נמעט אותו מאחיך מאתו כתיב ואפשר דלא קאי אלא אישראל וא\"כ הדרינן לכללין דאחיך ולא גר תושב ואה\"נ דאי לאו קרא דאחיך לא הוה ממעטינן לגר תושב מקרא דמאתו משום דה\"א דהכתוב דבר בלשון יחיד כמו וחי עמך. ודע שמ\"ש רבינו העכו\"ם וגר תושב לווין מהם ומלוין אותם ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר אין ראייתו להתיר ללוות מן העכו\"ם דהא פשיטא דמותר אלא מה שהוצרך להביא ראיה אינו אלא להתיר להלוותם ברבית וכן נראה מדברי בעה\"ת שלא הזכיר היתר דללוות אלא היתר דלהלוות והביא מקרא דלאחיך הא לאחריני מותר ונראה דלא גרסינן לא תשיך לאחיך דהא האי קרא אלוה הוא דקא מזהר וכמ\"ש רבינו ז\"ל אלא ולאחיך לא תשיך גרסינן דכיון דס\"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא תשוך וכמ\"ש אחר זה הכי נמי קרא דולאחיך לא תשיך נמי הוא לא תשוך אבל הרב בעל ל\"מ נראה שהבין שראיית רבינו הוא להתיר ללוות מהעכו\"ם ברבית ולפ\"ז הוקשה לו דלהכי לא הוה צריך קרא דמהיכא תיתי למיסר וכמ\"ש רש\"י אבל מדברי בעה\"ת נראה דמקרא דלאחיך נפקא לן היתר דלהלוותם ולפ\"ז יבואו דברי רבינו על נכון דלא הוצרך להביא ראיה אלא להתיר להלוותם ואין להקשות דאפ\"ה תיקשי פשיטא דמהיכא תיתי למיסר וכמו שהקשה הרב בעל ג\"ת לפירש\"י משום דבשלמא אי הוה אמינא דקרא איצטריך להתיר ללוות מן העכו\"ם ברבית שייך למימר פשיטא משום דאזהרת לא תשיך הכוונה הוא לא תגרום למלוה שישוך וכמ\"ש בעה\"ת בח\"ב סי' ה' וזה לא שייך גבי עכו\"ם דהוא אינו מוזהר שלא לשוך ומש\"ה כתב רש\"י דהוי מילתא דפשיטא אבל להלוות ברבית ה\"א דאפילו לעכו\"ם אסור להכי אתא קרא למשרייה וכ\"ת התינח לדעת רבינו דס\"ל דקרא דלנכרי תשיך היא מ\"ע למלוה איכא למימר דקרא דולאחיך לא תשיך נמי היא אזהרה למלוה וקרי ביה לא תשוך אבל לבעה\"ת דפליג ארבינו וס\"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא כפשוטו ולעבור עליו בעשה ול\"ת א\"כ קרא דולאחיך לא תשיך נמי אלוה הוא דקא מזהר וא\"כ היכי שמעינן מיניה היתר דלהלוות לעכו\"ם ברבית הא לא קשיא משום דלבעה\"ת נמי קרא דלנכרי תשיך הוא תשיך וכסברת רבא וע\"כ לא פליג ארבינו אלא דלרבינו היא מ\"ע להלוותו ברבית ולבעה\"ת ליכא מצוה ומאי דאמרי' בספרי זו מ\"ע הכוונה דמי שמלוה לישראל ברבית עובר בעשה ול\"ת דומיא דמ\"ש בגמרא בדחייה גבי לא תשיך והראיה על זה שכשבא לדחות דברי רבינו פי' דרבא לא היה ס\"ד דלנכרי תשיך היא מ\"ע אלא רשות ואם איתא דלפי האמת לא ס\"ל כרבא מאי דוחקיה לומר דרבא לא הוה ס\"ל מצוה הא בלאו הכי אידחייא ליה סברת רבינו כיון דקי\"ל כדחיית הגמרא לא תשיך אלא ודאי דלבעה\"ת נמי קי\"ל לפי המסקנא כסברת רבא משום דעד כאן לא נדחקו בגמרא לומר לא תשיך אלא משום דהוה ס\"ד דר\"נ אסריה מן התורה וכמ\"ש הר\"ן לדעת רבינו וע\"כ אנו צריכים לומר כן לדעת בעה\"ת דאל\"כ תיקשי מאי פריך רבא לר\"נ הא ר\"נ לא אסריה אלא מדרבנן אלא ודאי דהוה ס\"ל דר\"נ מן התורה אסריה ולפי זה הוא שנדחקו לומר לא תשיך אבל לפי המסקנא דר\"נ לא אסרו אלא מדרבנן הדרינן למאי דס\"ד דרבא מאי לאו תשוך ומש\"ה הוצרך לומר כדי לדחות סברת רבינו דרבא לא ס\"ד מצוה אלא רשות. ודע דהא דלא כתב הריב\"ה היתרא דגר תושב דלא שמעינן ליה מקרא דוחי אחיך כיון דגר תושב מצווין אנו להחיותו היינו משום דאין גר תושב נוהג בזמן הזה וכמ\"ש רבינו בפי\"ד מה' איסורי ביאה ואי להראב\"ד דפליג עליה וס\"ל דבזמן הזה נמי נוהג אלא שאין דיניו נוהגים הרי כתב שבזמן הזה אין אנו מצווים להחיותו וא\"כ מימעיט מקרא דוחי אחיך כי היכי דמיעט עכו\"ם: <br><b>ומ\"ש </b>הטור וחכמים אסרוהו משום גזירה שמא ילמוד ממעשיו שם (דף עא) אמר רב חייא בריה דרב הונא לא נצרכה אלא בכדי חייו רבינא אמר הכא בת\"ח עסקינן טעמא מאי גזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו וכו' ופירש\"י דרב חייא לא ס\"ל טעמא דרבינא אלא דטעמא דגזור הוא דלמא אתי למיסרך ולהלוות לישראל וכמ\"ש בדברי רבינא דלמא אתי למיסרך אבל הפוסקים לא הזכירו טעמא דדלמא אתי למיסרך והתירו בכדי חייו ובת\"ח. ואפשר דס\"ל דרב חייא פליג ארבינא בהיתר ת\"ח אבל רבינא לא פליג ארב חייא ולפי טעמא דידיה בין כדי חייו ובין ת\"ח שרי ופסקו כרבינא שהוא מיקל דבשל סופרים הלך אחר המיקל אבל מדברי רבינו משמע דס\"ל דרב חייא ורבינא לא פליגי בטעמא דגזירה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אסרו חכמים שיהא ישראל מלוה את העכו\"ם בר\"ק אלא בכדי חייו כו'. </b> דע שהמרדכי כתב בפרק הניזקין בשם ראבי\"ה דאף ביותר מכדי חייו שרי דכיון שהתירו משום כדי חייו לא פלוג וכדאמרינן גבי פעוטות וכמ\"ש הריב\"ה בשם הרמב\"ן בח\"מ סי' רל\"ה אבל מדברי הפוסקים שכתבו גבי מה שתעלה מצודתי היום דמשום כדי חייו התירו דדוקא כדי חייו אבל ביותר מכדי חייו לא ולא דמי לפעוטות נראה דה\"ה גבי רבית וכ\"נ מדקדוק דברי רש\"י שכתב בכדי חייו התירו ויותר מכאן אסור: <br><b>ובטור </b>כתב והאידנא נהגו היתר כו'. דע שהר\"ן בתשובותיו סי' נ\"ז כתב שלא ידע טעם של מנהג שאנו נוהגים להלוותן ברבית דמנין לו זה ותימה הוא איך נעלם ממנו דברי כל הפוסקים שכתבו לזה ג' טעמים. ודע דלגר תושב לא אסרו חכמים דהא ליכא טעמא דשמא ילמוד ממעשיו כיון שאינו עובד ע\"ז דלא חמיר האי איסורא מאיסורא דלא ישבו בארצך וכ\"כ הרב ג\"ת בשער מ\"ו ח\"ג ס\"ג אבל לטעמא דדלמא אתי למיסרך אסור אפילו לגר תושב וכן ללוות מן העכו\"ם ברבית מותר וכ\"כ רבינו ובעה\"ת ונראה דהריב\"ה לרוב פשיטותו לא כתבו. מומר שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית כיון שאין אנו מצווין להחיותו והנה לענין הלכה רובא דרבוותא הסכימו דמותר להלוות למומר ברבית אבל בטעמא דמילתא איפליגו בה והרב בעל הנמוקי יוסף כתב שנשאל ר\"ת על בן מומרת אחת אם מותר להלוות לו ברבית והתיר משום דקי\"ל דכופרים מורידין ולא מעלין וכיון דגופו מותר ממונו לא כ\"ש וכ\"ת הרי מוסר דגופו שרי וממונו אסור לא דמי דהתם הוא דחיישינן דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא אבל במומר לע\"ז ליכא למימר הכי כיון שנטמע בין העכו\"ם וכ\"כ בעה\"ת שער מ\"ז ח\"א סימן ה' בשם הרמב\"ן דטעמא דהיתרא הוא מק\"ו דגופו וגבי מומרין שנטמעו בע\"ז ליכא זרעא מעליא וכ\"כ המרדכי בשם ר\"י בפרק א\"נ וא\"כ לפי טעם זה במומר להכעיס או מחלל שבת בפרהסיא אף שהם מן המורידין לא הותר ממונו משום ק\"ו דגופו דחיישינן לזרעא מעליא אבל במומר לע\"ז הותר ממונו משום דליכא זרעא מעליא אבל הראב\"ד בפ\"ב מהלכות ע\"ז כתב שישראל שעבד ע\"ז אסור לאבד ממונו מידי דהוי אמסור כו' משמע דאף בעובד ע\"ז חיישינן לזרעא מעליא ואפשר לומר דלא פליגי דהראב\"ד מיירי בעודנו ישראל עובד ע\"ז ולא נעתק לדת אחרת אז הוא דחיישינן דילמא הו\"ל זרעא מעליא שלא יעבוד ע\"ז כמו אביו כמו שאין אנו חוששים גבי מוסר דלמא בנו ג\"כ יהיה מוסר אבל במי שנעתק מדת ישראל לדת אחרת אז מסתמא הבן מקיים דת אביו אך ממ\"ש המרדכי בפ\"ק דקידושין בשם תשובת רש\"י הביאו מרן בטור ח\"מ סי' רפ\"ג מחודשין ב' במומר לע\"ז שהפקיד פקדון ביד ישראל כו' נראה בעיני שאין כח ביד הדיינין להוציאו דאיתמר ממון מסור כו' וכיון דלא נפסק הלכתא לא כמר ולא כמר ה\"ז זכה מן ההפקר נראה דס\"ל דאף במומר לע\"ז חיישינן לזרעא מעליא ואסור לאבד ממונו ונראה דלדעת ר\"ת ור\"י והרמב\"ן שכתב אף לדידן דקי\"ל כמ\"ד אסור לאבדו ביד דאיפסיקא הלכתא כוותיה וכמו שהכריח הרי\"ף אפ\"ה זכה הנפקד אם שלח יד בפקדון בעודנו המומר חי משום דמותר היה לאבד ממונו בעודנו חי מק\"ו דגופו ולא הוה חיישינן לזרעא מעליא ובזה ניחא מה שהקשו על הרב בעל המפה שכתב דין זה דרש\"י לפסק הלכה שהרי טעמא דרש\"י הוא משום דמספקא לן הלכתא כמאן אבל לדידן דאיפסקא הלכתא כמ\"ד אסור לאבדו לא זכה הנפקד וא\"כ נראה כמזכי שטרא לבי תרי משום דהרב בעל המפה פסק כהלכתיה ולא מטעמיה אלא משום דס\"ל כר\"ת והרמב\"ן ור\"י במומר לע\"ז ליכא מ\"ד דאסור לאבדו משום דליכא זרעא מעליא וא\"כ זכה הנפקד במה ששלח יד בעודנו המומר חי. אך קשה ממ\"ש הרא\"ש בתשובותיו כלל ל\"ב סימן ד' עלה דסבתא ותרתי בנתא דאשתביאו דטעמא דאסור לאבד ממון מסור הוא משום דממון המוסר מוכן ומזומן לבא אחריו ליורשו ואין לך אדם שבעולם שאין לו יורשים ואסור לאבד ממון מהם והאי דקאמר תלמודא זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא לאו דוקא זרעא ומה לי בנו ומה לי קרוב שהיה ראוי ליורשו ע\"כ וא\"כ שמעינן מיניה דאף במומר לע\"ז אסור לאבד ממונו משום דילמא יירש אותו אחד משאר היורשים הישראלים היפך ממה שכתבנו בשם ר\"ת והרמב\"ן ור\"י ואפשר לומר דלא פליגי דשאני נדון דהרא\"ש שלא היו יורשים כי אם ישראלים משום דאף שנולדו להם בנים מן העכו\"ם מ\"מ לא היו באים לקחת ירושת אמם כיון שכבר נטמעו שם וגרירי בתר אביהם ומדינא לא ירתי למ\"ד משום דינא ולמ\"ד מתקנת חכמים ועל זה נסתפק השואל דחכמים לא אסרו ממון המוסר אלא דוקא משום בנו אבל הכא דליכא בן לא נמנע מלאבד משום שאר יורשים ועל זה השיב דליתא להאי מילתא דכי היכי דאסרו לאבד משום בנו ה\"ה משום שאר יורשים אבל אם הבנים היו כאן ולא היה כח בידינו לסלקו מן הירושה פשיטא דהיה מותר לאבד ממונו כיון שזה הממון מעותד ליפול קמיה דבן דליכא למיחש ביה דילמא הוי מעליא וכ\"נ ממ\"ש הרא\"ש כשבא ליתן טעם למה בגמרא לא אמרה אלא זרעא מעליא דלא תימא מכלבא בישא גוריא טבא לא נפיק משרש נחש יצא צפע וכמו שהוא רשע כך בניו יהיו רשעים קמ\"ל דלא אמרינן הכי ואם איתא דאף במומר לע\"ז דאיכא למימר משרש נחש יצא צפע אפ\"ה אסור לאבד ממונו א\"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלמאי איצטריך לומר דה\"ל זרעא מעליא הא בלאו ה\"ט נמי אסור לאבד ממונו אלא ודאי כדכתיבנא דכל היכא דאיכא למימר דהבן יהיה דומה לאביו אז מותר לאבד ממונו ומש\"ה איצטריכו בגמרא לומר דילמא ה\"ל זרעא מעליא אבל כל היכא דליכא למיחש שיבוא הבן לירש אז ודאי אסור לאבד ממונו משום שאר יורשים דמה לי בן מה לי קרוב. נחזור לענייננו דלדעת כל הני רבוואתא מומר אוכל נבלות להכעיס אסור לאבד ממונו משום דילמא הוה ליה זרעא מעליא וקשה מהא דאמרינן בפרק אין מעמידין (דף כו) א\"ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר ופריך ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס ומשני קסבר מומר אוכל נבילות להכעיס מין הוא נראה מכאן דבמומר אוכל נבילות להכעיס אין מחזירין אבידתו וכן פסקו כל הפוסקים ואע\"ג דאיכא טעמא דזרעא מעליא וי\"ל דע\"כ לא אהני לן טעמא דזרעא מעליא אלא שלא לאבד ממונו בידים אבל אינו מחוייב להציל ממונו ולהחזיר אבידתו משום טעמא דזרעא מעליא וכן חילק הרא\"ש בתשובה הנזכרת לענין אחר וכן דקדק הראב\"ד שכתב אסור לאבד ממונו בידים ובזה ניצלנו מקושיית התוס' שהקשו תימה מאי פריך דלעולם אימא לך דמורידין ואפ\"ה משיבין לו אבידתו דהא במסור כו' ולפי מ\"ש ניחא דשאני גבי מסור שהוא לאבד ממונו אהני טעמא דזרעא מעליא אבל להחזיר לו אבידתו לא מהני וא\"כ כיון דרבייה קרא למומר אף להחזרת אבידה וש\"מ דאחיך הוא וא\"כ סמי מכאן מומר אבל גבי רבית דדמי למאבד ממון חבירו בידים מהני טעמא דזרעא מעליא ומומר אוכל נבילות להכעיס אסור להלוותו ברבית משום זרעיה ולפ\"ז מוסר אסור להלוותו ברבית ואבידתו מותרת א\"נ אפשר לומר דכל היכא דקרא מיעט בהדיא כגון דכתב אחוה אז ודאי לא אהני לן טעמא דזרעא מעליא כיון דקרא מיעטיה ולפ\"ז גבי אבידה דכתב אחיך מומר אוכל נבילות להכעיס אין מחזירין על אבידתו אבל כל היכא דלא מיעטיה קרא אלא שאנו ממעטין אותו משום ק\"ו דגופו אז אהני לן טעמא דזרעא מעליא ולפ\"ז גבי רבית דלא ממעטינן ליה אלא משום ק\"ו דגופו משום דהאי לא תשיך לאחיך אלוה הוא דקא מזהר קרא וכמ\"ש לעיל מש\"ה אהני לן טעמא דזרעא מעליא ולפ\"ז אפשר דמוסר אבידתו אסורה משום דאחיך מיקרי וכמ\"ש הרמב\"ן ולא מימעיט אלא משום ק\"ו דגופו וחיישינן לזרעיה והרא\"ש כתב בפרק איזהו נשך ישראל שיצא מן הכלל וכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית דאין מצווין להחיותו ולא קרינא ביה וחי אחיך עמך וטעם זה כתב הריב\"ה ור\"י הביאו המרדכי והרמב\"ן הביאו בעה\"ת וכ\"כ התוס' בפרק אין מעמידין וכפי טעם זה אף במומר אוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית וכמ\"ש התוס' בהדיא והנה על הרא\"ש והריב\"ה קשה דלמה לא כתבו הדין במומר אוכל נבילות להכעיס והוה נפיק מכ\"ש מומר שכפר בעיקר ומרן נדחק בזה ואמר דמילתא פסיקתא נקטי דסתם מומר שכפר בעיקר הוי להכעיס אבל ה\"ה דאפילו לא כפר בעיקר אלא שאוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית ומלבד שהתירוץ זה הוא דחוק מצד עצמו נסבול אותו כמ\"ש הרא\"ש בפ' א\"נ שלא הזכיר כלל דין מומר להכעיס אבל בפרק אין מעמידין דקא עסיק בדין מומר אוכל נבילות להכעיס גבי אבידה וכשבא לדבר בענין רבית קאמר נראה דמומר שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית כו' קשה דלא היה לו לומר אלא וכן מותר להלוותו ברבית אשר ע\"כ נ\"ל לומר דהרא\"ש ס\"ל כסברת ר\"ת שכתבנו לעיל דמומר לע\"ז ליכא זרעא מעליא ומש\"ה כתב הדין בדוקא במומר שכפר בעיקר משום דאז ליכא למיחש לזרעא מעליא אבל במומר אוכל נבילות להכעיס אסור להלוותו משום זרעיה וזהו דוקא גבי רבית משום דדמי למאבד ממון חבירו בידים אבל גבי אבידה לא חיישינן לזרעיה וכמ\"ש לעיל לדעת ר\"ת ומש\"ה כתב הדין גבי אבידה במומר אוכל נבילות להכעיס אבל החילוק הב' שכתבנו לדעת ר\"ת בין אבידה לרבית לא יצדק להרא\"ש משום דכי היכי דאחיך דאבידה ממעט מומר אוכל נבילות להכעיס ה\"נ וחי אחיך ממעט מומר אוכל נבילות להכעיס וכ\"ת א\"כ למה ליה להרא\"ש להביא קרא דוחי אחיך תיפוק ליה מק\"ו דגופו כיון דלא מיירי אלא במומר לע\"ז דליכא זרעא מעליא י\"ל דהרא\"ש אזיל לשיטתיה שכתב בתשובה כלל ל\"ב סי' ד' דהא דפליגי בממון מסור אי מותר לאבדו בידים היינו בשעה שהולך לעשות המסירה שאז מותר להורגו משום דהוי רודף אבל אחר שעשה המסירה שוב אין הורגין אותו אלא בב\"ד וה\"ה לממונו והא דאמרינן המינין כו' לא להורגן בידים קאמר אלא להורידן לבור כו' ולפ\"ז ליכא ק\"ו גבי מומר להלוותו ברבית דדמי למאבד ממונו משום דמומר לא הותר להורגו בידים וא\"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכמ\"ש הרא\"ש, מ\"מ בעיקר דינו של הרא\"ש שכתב דהא דתניא המינים והמומרים מורידין דוקא מורידין אבל להורגן בידים לא רבינו חולק על זה וכמ\"ש בפירוש פ\"ד מהלכות רוצח ותימה הוא איך לא הביא הרא\"ש סברתו ויותר יש לתמוה על הריב\"ה שכתב בטח\"מ סי' תכ\"ה כסברת רבינו ולא חשש לסברת אביו וצ\"ע ומיהו לסברת הריב\"ה דס\"ל דמורידין לאו דוקא נוכל לומר דמאי דנקט קרא דוחי אחיך ולא מייתי לה בק\"ו דגופו כיון דלא מיירי אלא במומר לע\"ז היינו משום דלמעלה הביא כתוב זה למעט עכו\"ם דלא מימעיט מק\"ו כדתניא העכו\"ם לא מעלין ולא מורידין מש\"ה גבי מומר נמי מייתי להאי קרא א\"כ נמצינו למדין כפי שיטה זו דהרא\"ש והריב\"ה נמי אזלי בשיטת ר\"ת שכתבנו לעיל אבל דעת התוס' הוא דאף למומר אוכל נבלות להכעיס מותר להלוותו ברבית ומייתי לה מקרא דוחי אחיך ולא חיישינן לזרעא מעליא והיינו טעמא דכיון דמיעטיה קרא בהדיא לא חיישינן לזרעיה ואע\"ג דגבי אבידה כתבו דאבידת מוסר אסורה משום זרעיה שאני מוסר דאחיך מיקרי ולא מימעיט מקרא דאחיך וכמ\"ש הרמב\"ן אבל להלוותו ברבית נראה דמותר משום דמימעיט מקרא דוחי אחיך כי היכי דנתמעט אוכל נבילות להכעיס ודעת הרמב\"ן הוא ג\"כ במומר אוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית אלא שבטעם הדבר כתב שהוא משום דגבי רבית אחוה כתיב וקי\"ל בפ' אין מעמידין דכל שמורידין לא מיקרי אחיך וכתוב בתשובות הרא\"ם ח\"ב סי' ל\"ב דמומר אחוה אית ליה כמו שביאר הרמב\"ן בחידושיו לענין רבית וזה תימה דמדבריו כאן נראה בהיפך וצ\"ע. ונראה דס\"ל דהאי לא תשיך לאחיך אמלוה הוא דקא מזהר קרא וכמ\"ש לעיל לדעת רבינו ובעה\"ת א\"נ מקרא דכי ימוך אחיך אל תקח מאתו וכמ\"ש בתשובות דשייכי לספר משפטים סימן ל\"ו בשם רא\"ם. ונ\"מ בין טעמא דתוס' לטעמא דהרמב\"ן מוסר דלטעמא דתוס' מותר להלוותו ולטעמא דהרמב\"ן אסור משום דאחיך מיקרי. כתוב בתשובות דשייכי בסימן הנזכר הני מומרים היתר גמור הוא להלוותם ברבית כדאמרינן וחי אחיך עמך כו' אבל ראבי\"ה כתב יש שאוסרים להלוות ברבית למומר דאע\"פ שחטא ישראל הוא ויש להחזיק דבריו מדגרסינן אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואם מחזירין על אבידתו להשיב כ\"ש שלא נקח ממנו רבית. אך בירושלמי גרסינן הלין כותאי וכו' ולפ\"ז אני מפרש הך דפ\"ב דע\"ז במומר לתיאבון ולא במומר להכעיס כי ראוי לקונסו כו' ע\"כ. ותימה דאיך עלה בדעתו של ראבי\"ה להחזיק דברי האוסרים ממאי דגרסינן אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר שהרי מבואר הוא בגמרא דלא מיירי אלא במומר לתיאבון אבל במומר להכעיס לא שהרי הקשו בגמרא ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס. וראיתי בשה\"ג אשר סביבות הרי\"ף עלה דההיא דפרק אין מעמידין ישראל שהמיר לע\"ז הרי הוא כמין ומורידין אותו כו' ואם אינו עובד ע\"ז אע\"פ שהוא מומר לאכול נבילות להכעיס אינו כמין ואין מורידין אותו לבור אלא חייבין להשיב אבידתו שנאמר לכל אבידת אחיך לרבות המומר שאינו מין ע\"כ ונראה דס\"ל דלמ\"ד מומר להכעיס מומר מיקרי ברייתא דקתני אבידת אחיך לרבות את המומר מרבה אפילו מומר להכעיס דהכל נכלל במלת מומר ואפשר דלמ\"ד דלהכעיס מומר מיקרי לתיאבון לא מיקרי מומר אלא הרי הוא ישראל ולפ\"ז כי רבה הכתוב את המומר לא איצטריך לרבויי אלא לאוכל נבילות להכעיס ופסק כמ\"ד להכעיס נמי מומר הוי ולא מין אבל בעובד ע\"ז אליבא דכ\"ע הרי הוא כמין וכדאמרינן בגמרא אלא איזהו מין זה העובד ע\"ז ואין מחזירין לו אבידתו ומורידין אותו. והנה אם האוסרים הללו שהחזיק דבריהם ראבי\"ה היו מדברים במומר אוכל נבילות להכעיס הוה ניחא מה שהחזיק דבריהם ראבי\"ה דהוה ס\"ל כסברת שלטי הגבורים דלמ\"ד להכעיס נמי מומר הוי מוקי לברייתא בכל מיני מומר אלא מההיא דירושלמי הדר ביה ופירש דאף למ\"ד דלהכעיס הוי מומר לא מוקמינן ברייתא אלא באוכל נבילות לתיאבון אבל מריהטא דלישנא דההיא תשובה משמע דבמומר לע\"ז מיירי וא\"כ הוא תימה דהא אליבא דכ\"ע מין הוי ואין מחזירין אבידתו ואיך רצה להחזיק דבריהם ואפשר לדחוק ולומר דבמומרים באונס מיירי וכן נראה ממ\"ש שם והו\"ל מומר להכעיס ואי מיירי בשהמירו לרצונם פשיטא דהוי להכעיס אלא כמ\"ש מרן על דברי התוס' דאף שהמירו באונס כיון שיש בידם לברוח כשבקי היתרא ואכלי איסורא דמי ואפשר דלהכי לא יהבינן להו דין מין אלא דין מומר אוכל נבילות להכעיס אבל מתשובות רש\"י שהביא בעה\"ת שאוסר לתת רבית למומר משום דלא נפיק מכלל אחיך וכ\"כ בפרק החולץ גבי יבום דמומר לא נפיק מכלל אחוה משמע דבכל מומר מיירי וזה תימה דבמומר לע\"ז כ\"ע לא פליגי דנפיק מכלל אחוה וצ\"ע: <br><b>כתב </b>מרן דמומר שיצא מן הכלל שלא הוזכר אע\"פ שתחלת יציאתו מן הכלל לא היה להכעיס אלא כגון שהעלילו עליו וכיוצא אפ\"ה מיקרי מומר להכעיס מאחר שבידו לברוח ולהמלט ואינו עושה הייכו שביק היתרא ואכיל איסורא ע\"כ ונראה דס\"ל למרן דהא דמחלקינן בין להכעיס בין לתיאבון היינו דוקא בשאר עבירה חוץ מע\"ז אבל בע\"ז כל שאינו עובד ע\"ז מחמת סכנת נפשות מין הוא ולפ\"ז מי שיש בידו לברוח אע\"פ שיאבד ממונו ולא ברח הרי מומר להכעיס וכ\"כ מהרד\"ך בית י\"ב אבל בבית י\"א כתב דכל שעומדין שם מפני הנאתם אית להו דין מומר לתיאבון אף שיש בידם לברוח ונסתייע מתשובת הרא\"ש וצ\"ע. שוב ראיתי להרב עצמו בתשובה בית נ\"ז שחזר בו ממה שפסק בבית י\"א ויישב ההיא תשובה דהרא\"ש וכתב דגבי ע\"ז אין חילוק בין עובד לתיאבון לעובד להכעיס וכמ\"ש מרן וכ\"פ הריב\"ש: <br><b>עוד </b>כתב מרן ולעניין הכותיים בהדיא אמרו בירושלמי שמותר להלוותן ברבית דלפי שקלקלו מעשיהם חשיב להו כישראל מומר ע\"כ. משמע מדבריו דללוות מהם ברבית אסור כמו מומר וזה תימה שהרי בעה\"ת הביא ברייתא דקתני מלוין אותם ולוין מהם ברבית וא\"כ הא דקתני בירו' כותאי דקסרין מותר להלוותן ברבית לאו דוקא להלוותן דה\"ה דללוות מהן נמי שרי. א\"נ דאפשר דההיא דירושלמי מיירי קודם שגזרו עליהם לעשותם עכו\"ם גמורים אלא שיש להם דין מומרים ואידך ברייתא דכותיים מיירי לאחר הגזירה שעשאום כעכו\"ם גמורים וכדאיתא בפ\"ק דחולין ולפי זה מותר ללוות מהם ברבית וצ\"ע: <br><b>עוד </b>כתב ולענין הקראים נ\"ל דלהרמב\"ם בפי' מתני' קמייתא דחולין דחשיב להו כתינוק שנשבה בין העכו\"ם אין להם דין מומרים ואסור להלוותם ברבית ע\"כ וזה תימה שהרי מדברי רבינו שם נראה שיש להם דין אפיקורסין גמורים ומותר להרגן היום בזמן הגלות אע\"פ שאין בו ד\"נ אשר ע\"כ נ\"ל שטעות הוא שנפל בספרים ועיקר ראיית מרן הוא ממ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכות ממרים ז\"ל אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו כו' כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ע\"כ הרי בפירוש דיהבינן להו דין תינוק שנשבה לבין העכו\"ם ואסור להרגן ומ\"ש במסכת חולין מיירי בישראל שנעשה קראי דומיא דצדוק ובייתוס דאז ודאי מותר להורגו. ודע שבדפוס הרמב\"ם עם מגדל עוז סיים בלשונו ולא ימהר אדם להרגן דמשמע דאם לא רצו לחזור לאיתן התורה דאז מותר להרגן וכ\"כ מהר\"ם מטראני ח\"א סי' ל\"ז והרדב\"ז הובאו דבריו בתשובת מהר\"ר בצלאל סימן ב' ולפ\"ז אתו דברי רבינו דבמס' חולין כפשטן דהתם מיירי כשלא רצו לחזור לאיתן התורה ומש\"ה מותר להרגן ולפ\"ז מותר להלוותן ברבית וכ\"פ הרדב\"ז בתשובותיו סימן י\"ב: <br><b>עוד </b>כתב הטור וז\"ל ואסור ללוות ממנו ברבית דאע\"פ שחטא ישראל הוא והנותנו לו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. והא דלא אסר להלוותו מטעם ולפני עור כבר כתב הרמב\"ן משום דלאו דלא תשיך משום אזהרתיה דמלוה קא מזהר רחמנא ללוה וכיון שאין אנו מצווין מלהלוותו אף הוא אינו מצווה מללוות אבל ללוות מן המומר אסור שהרי הם מוזהרים להלוות ואיכא משום ולפני עור והרא\"ש בפ\"ב דע\"ז הוסיף דעובר ג\"כ משום לא תשיך לאחיך וכ\"כ התוס' שם וכתב הרב בעל ג\"ת דהריב\"ה סובר דמומר נפיק מכלל אחיך ומש\"ה אינו עובר הלוה מן המומר משום דלא תשיך לאחיך אבל הרא\"ש סובר דלעולם מומר לא נפיק מכלל אחיך ומש\"ה כתב דהלוה עובר משום דלא תשיך לאחיך וכ\"כ מהר\"י הלוי כלל ו' סי' כ\"ב וק\"ל על דבריהם שהרי לגבי אבידה כתב הרא\"ש דאבידת מומר להכעיס מותרת דכתיב אבידת אחיך והאי לאו אחיך הוא וכ\"ש מומר ומה שלא כתב גבי היתרא דלהלוותם מטעמא דאחיך הוא משום דליכא אחוה גבי אזהרה דמלוה אבל גבי לוה קשה דמנ\"ל דעובר משום לא תשיך כיון דהאי מומר לאו אחיך הוא ונ\"מ היכא דהלוה הוה חזי דהמלוה הוה מוזיף ברביתא הני דמים גופייהו לישראל אחרינא דאז ליכא משום ולפני עור כמ\"ש הר\"ב פ\"מ ח\"ב סי' ק\"ה. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פרק ד' מהלכות אלו דין ב' שחולק על הרב בזה יע\"ש): <br><b>ודע </b>דיש מי שכתב דאף להלוותו אסור משום ולפני עור הביאו בעה\"ת שער מ\"ו ח\"א סימן ה' וכ\"כ הגה\"מ וראיתי בתשובת מהר\"י הלוי סי' כ\"ב שנשאל על מומר אחד שהלוה ברבית וחכם אחד היה אומר שאינו חייב להחזיר הרבית משום דטעמא דרבית חוזרת היינו משום וחי אחיך וא\"כ זה המומר כיון שאינו אחיך אינו מוזהר על זה ואינו חייב להחזיר ומהרי\"ל כתב דלעולם מיקרי אחיך דלעולם לא יצא מכלל האחוה ולא הותר להלוותו אלא משום שאין אנו מצווין להחיותו עד כאן ותימה הוא שהרי המרדכי והרמב\"ן והסמ\"ג כתבו דטעמא דרבית הוא משום דאחוה כתיב ביה ומומר לאו אחיך הוא ומכל מקום בעיקר הדין נראה דהדין עמו משום דדוקא המומר לגבי דידן לאו אחינו הוא כיון שאינו נזהר במצות כמונו אבל לגבי דידיה פשיטא שאנחנו נחשבים כאחים לו וחייב במצות וחי אחיך וראיה לזה שהרי הרמב\"ן התיר להלוות למומר מטעם אחוה ואפ\"ה כתב דללוות ממנו אסור כיון שהוא מוזהר מלהלוות ואם כדברי זה החכם אף המומר לא היה עובר על ההלואה כיון שאינו אח והלוה ג\"כ היה מותר אלא ודאי כדכתיבנא דלגבי מומר אנו נחשבים כאח לו והוא מוזהר על הכל (*א\"ה עיין בתה\"ד סי' רכ\"ג): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ישראל שלוה מעות מן הכותי ברבית כו'.</b> ברייתא בפרק איזהו נשך. וכתב מהריק\"ו שורש קל\"ו וז\"ל ואע\"ג דמשמע מתוך דברי הרא\"ש דאפילו זקפן עד שלא נתגייר דאין גובה אלא הרבית שעולה עד שעת הגירות אבל לא מה שעלה משעת הגירות ואילך כו' ועוד שגם בזה שכתב הרא\"ש נחלק ר\"מ כדמוכח מתוך תשובתו שהביא המרדכי כו'. והדבר תמוה דהיאך משמע מתשובת מהר\"ם היפך דברי הרא\"ש דאי לפי מה שפירש דיודה הרא\"ש במי שאינו יכול לפרוע בתוך הזמן פחות ממה שקצב ואינו לפי מיעוט הזמן אלא דבר קצוב ובהא מיירי הרא\"ש א\"כ מהר\"ם ז\"ל מיירי בשאינו יכול להפטר מכל אותו הרבית כלל כמ\"ש. ואם יפרש מ\"ש מהר\"ם ואפילו את\"ל רבית שכבר עלה ופירושו דאפילו דנימא דאם היה העכו\"ם פורעו בתוך הזמן היה פורע הרבית לפי הזמן שעבר וממה שנשאר מ\"מ לא חייבם מהר\"ם אלא מטעם אחר משום שעל ידם פטרו לעכו\"ם כו'. איברא דפירוש דברי מהר\"ם שכתב ואפילו אם תמצא לומר כו' אינו אלא לומר אפילו את\"ל דאפילו דהעכו\"ם אינו יכול לפרוע הרבית לפי חשבון הימים אלא כבר נתחייב בכל מ\"מ רבית שכבר עלה דוקא חייבים הקהל כו' וכן פירש דברי מהר\"ם מהרי\"א בסימן ש\"ג יע\"ש. ועכ\"פ אף אם נאמר דהרא\"ש בכל ענין קאמר שאינו גובה הרבית שעלה משעת הגירות ואילך אין סתירה ממהר\"ם. ואעיקרא דמילתא צ\"ע דמנ\"ל האי בדברי הרא\"ש ז\"ל ומדקדוק מ\"ש בפסקיו משמע בהיפך וכ\"כ מהרי\"א שם דאם זקפן קודם שנתגייר להרא\"ש גובה אפילו רבית שעלה בגירות ולפירושו אין סמך בהרא\"ש וצ\"ע. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ד דין י\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור להקדים הרבית או לאחר אותו וכו'.</b> משנה בפרק הרבית. וז\"ל הטור סי' ק\"ס ולא רבית שבשעת הלואה לבד אסור אלא אפילו רבית מוקדמת ורבית מאוחרת נמי אסור ויראה שאינו אסור אלא במפרש שבשביל זה משלח לו אבל בסתם מותר והרמב\"ם אסר אפילו בסתם עכ\"ל. ודברי הטור הם תמוהים שהרי לעיל כתב בשם רבינו שאם נותן לו יותר בשעת הפרעון בסתם שרי ונראה דכ\"ש הוא היכא ששלח בסתם לאחר פרעון וכבר הוקשה זה למהריב\"ל ח\"ג סי' ס\"ה וכתב בשם רבני פרובינצא דלאחר פרעון גרע טפי מבשעת פרעון דבשעת הפרעון לא מינכרא מילתא דמשום ביטול מעותיו מוסיף לו אלא ברצונו אבל אם כשהחזיר לו מעותיו לא הוסיף לו ואח\"כ משגר לו מינכרא מילתא ודאי דמשום ביטול מעותיו כגון דחזא למלוה דלא מיפייס מיניה ולהכי שדר ליה ואסור וכ\"כ הרב בעל גידולי תרומה ח\"ג סי' י\"א דלאחר הפרעון גרע טפי משום דאפשר דאערומי קא מערים ומש\"ה המתין עד לאחר הפרעון כדי שלא יחשדוהו שנותן רבית עוד חילק מהריב\"ל שם דשאני ההיא דהיתרון שהוסיף לו היינו מהסחורה עצמה ומהחיטין שגר לו והנה חילוק זה יבא היטב בדברי רבינו משום דאיכא למימר כשמוסיף לו מהחיטים אוזולי הוא דקא מוזיל גביה אבל כששולח לו דורון דליכא למימר מוזיל גביה אף שהוא לאחר הפרעון אסור. אבל להטור שהבין בדעת רבינו שאפילו שהלוה לו מעות ופרע לו מעות והוסיף לו בשעת הפרעון דשרי לא ידעתי מה חילוק יש בין זה להיכא דשלח דורון לאחר הפרעון וע\"ק לי דלפי מה שהבין הטור בדעת רבינו דמ\"ש בשביל מעותיו שיהיו בטלות אצלו לא שאמר כן בפירוש אלא קאי על הכוונה למאי איצטריך לומר שכוונתו היתה בשביל זה. אשר ע\"כ נ\"ל דהכא מיירי גבי איסורא דלוה דקאמר דאם נתכוון לרבית אפילו שהוא לאחר פרעון אסור אבל לעולם דהמלוה מותר ללוקחו משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכמ\"ש ה\"ה לעיל בפ\"ד דין י' אבל הלוה כל שהוא מתכוין לרבית אסור אפילו לאחר פרעון וכמ\"ש בעה\"ת חלק ג' סי' י\"ז ומ\"ש הטור לעיל בשם רבינו דבסתם שרי אפילו בשעת פרעון היינו למלוה ומשום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן והשתא אשמעינן רבינו דלמלוה כל שהוא בסתם ואפילו בשעת הפרעון שרי וללוה כל שהוא מתכוין לרבית אפילו לאחר הפרעון אסור ולהריב\"ה כל שהוא לאחר הפרעון ובסתם אפילו שמתכוין לרבית שרי וטעמא דכיון דכל שלא קצץ אינו אסור אלא מדבריהם לא גזרו לאחר הפרעון כל שאינו מפרש ומ\"ש בשם הסמ\"ג דמתנה מרובה אסור אע\"ג דלדידיה אפילו במתכוין שרי אפשר דטעמא דכל שהוא מתנה מרובה הו\"ל כמפרש ותירוץ זה שכתבנו ראיתי שכתבו מהר\"א ששון סי' קס\"ב אלא שכתב וההיא דפ\"ח מיירי כשאינו מכוין כלל לרבית במציאות. ולפי מ\"ש אין צורך לזה דההיא דפ\"ח מיירי גבי מלוה אם מותר ליקח מה שנותן לו יותר וכתב דשרי ומטעם זה שכתבנו בשם המגיד וההיא דפ\"ג מיירי גבי לוה ובמתכוין דיקא נמי דקתני אסור להקדים הרבית או לאחר אותו. ומדברי בעה\"ת נראה דס\"ל דרבית מאוחרת אסור אפילו בסתם וכמו שהכריח מרן ממה שחילק בין רגיל לשאינו רגיל ואי לא אסור אלא במפרש אפילו ברגיל אסור כל שהוא מפרש ומהתימה על מהר\"ד ן' נחמיא\"ש הובאו דבריו בתשובות מהרא\"ש סי' קס\"א שכתב דמדברי בעה\"ת אין הכרח לומר שסובר כהרמב\"ם דאפשר דמיירי דשלח בעוד שחייב לו ומש\"ה אפילו בסתם אסור ותמה על מרן בזה והנה דברי בעה\"ת ברור מללו דקאי על רבית מאוחרת שכתב דהיינו לאחר הפרעון ומה שהביא ראיה מההיא דאסור להקדים שלום למלוה אם אינו רגיל דמיירי בעוד שמעותיו בידו מכ\"ש בעי למילף דלאחר הפרעון לא אסור ברגיל בסתם באופן דמדברי בעה\"ת מוכח כדברי הרמב\"ם וכ\"כ בג\"ת ומהרא\"ש אלא שהוקשה למהרא\"ש מ\"ש בעה\"ת ואמר דמשמע דטעמא דאיסורא הוא משום דמפרש ואפשר לומר דלעולם אפילו בסתם אסור ומ\"ש ואמר היינו לומר דאפילו בכה\"ג לא הוי אלא אבק רבית וכמ\"ש ואם עבר ועשה זהו אבק רבית שאינה יוצאה בדיינים והביא ראיה מדברי הרי\"ף איברא דמדבריו נראה דהאי איסורא דרבית מאוחרת הוא למלוה ג\"כ ממ\"ש והוא שלא יתכוין לכך משמע דבאינו רגיל אף בלא מתכוין אסור וא\"כ אף למלוה אסור באופן שחולק עם הרמב\"ם דלפי דרכנו להרמב\"ם אינו אסור אלא ללוה ובמתכוין ולבעה\"ת אפילו בלא מתכוין אסור וא\"ת לבעה\"ת תיקשי ההיא דרבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא כו' וי\"ל דס\"ל כמ\"ש תלמידי הרשב\"א והנמוקי דשאני התם דהוה מכר ומש\"ה כל שלא הזכיר בשכר מעותיו שרי אבל בהלואה אפילו לאחר הפרעון ובסתם אסור. והנה מרן השוה לבעה\"ת עם הרמב\"ם משמע דס\"ל דלהרמב\"ם ג\"כ אסור אפילו בלא מתכוין וא\"כ הדרא קושיא לדוכתה וצ\"ל כמ\"ש רבני פרובינצא ובג\"ת. ודע שגם בזה חלוק ה\"ה עם הריב\"ה בסברת הרמב\"ם שכתב בפ\"ה דמה שאסר הרמב\"ם רבית מאוחרת הוא דוקא במפרש: <br><b>כתב </b>מרן ויש לדקדק לדברי האוסרים אפילו בסתם היכא שפירש ואמר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי אי הוי אבק רבית או רבית קצוצה ומצאתי בהגהות אשירי על רבית מאוחרת ודוקא כשלא פירש לשם רבית נראה מדבריו דהיכא דפירש רבית קצוצה הוי ע\"כ. והקשה מהרא\"ש בסימן קס\"ב שהרי נוסחת הרא\"ש במתני' היא לנוכח בשביל מעותיך וא\"כ היאך יתישבו דברי ההגה\"א הזאת האומרת דוקא כשלא פירש לשם רבית ע\"כ. אשר ע\"כ נ\"ל לומר דההג\"א הלזו לא קאי על מתניתין דרבית מאוחרת אלא על מלתיה דרשב\"י דקאמר מנין לנושה בחבירו מנה ואין רגיל להקדים לו שלום שלא יקדים לו שלום שנאמר נשך כל דבר דמשמע דברגיל שרי על זה כתבו ההגהות ודוקא כשלא פירש אבל אם פירש אפילו ברגיל אסור ולאפוקי מהגהות מרדכי שכתבו דלא מיתסר להקדים לו שלום אלא דוקא באומר לו בשכר מעותיך ובספיקו של מרן כבר הסכימו מהרא\"ש ובג\"ת שאינו אלא אבק רבית אף לסברת החולקים עם הרמב\"ם בההיא דהרויח לו זמן וכ\"כ מוהריב\"ל ח\"ג סי' ס\"ה דאפילו דבשעת פרעון אמר לו בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי אני נותן לך הדורונות לא הוי אלא אבק רבית אלא שהרב נסתפק היכא שאומר לו בעוד שהוא חייב לו אי הוי רבית קצוצה וכתב שמדברי הרמב\"ם בפ\"ה משמע דלא הוי רבית קצוצה וחזר ודחה ראיה זו כמו שיע\"ש. ואני תמיה דאיך נסתפק בדעת רבינו שהרי כתב בפ\"ו הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך ה\"ז אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת ההלואה ע\"כ הרי לך מפורש דס\"ל דכל שלא קצץ בתחלת ההלואה לא הוי רבית קצוצה וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלוה מחבירו כו'.</b> כתב הטור וז\"ל וצריך המלוה ליזהר שלא ליהנות מן הלוה שום דבר כ\"ז שמעותיו בידו כו'. שני החילוקים הללו שכתב הריב\"ה שהם או בפרהסיא או שלא ברשות דאסור כתבום התוס' והרא\"ש בפרק הגוזל קמא ובפרק הרבית והרא\"ש בתשובותיו כלל ק\"ס סי' י\"ז כתב חילוק אחר דכל היכא דקודם הלואה היו אוהבין זה את זה כל כך שהיו משאילין חצר זה לזה אם היו צריכין מותר גם לאחר הלואה ומתני' בסתם בני אדם ונראה דלפ\"ז אין חילוק בין דבר של פרהסיא לדבר של צנעא וליכא למימר דאתא לפרושי החילוק הראשון דע\"כ לא אסרינן בפרהסיא אלא בסתם בני אדם אבל באוהבין שרי שהרי מדברי הרא\"ש בפ' הגוזל משמע דבפרהסיא אפילו באוהבין אסור שהרי כתב מתחלה א\"כ אפילו היה אוהב כל כך שהיה רגיל להשאיל בהמתו וכליו אסור ועל זה הביא חילוק התוס' שמחלקים בין מלתא של פרהסיא לדבר שאינו של פרהסיא. והנה הרב בעל ג\"ת בשער מ\"ו ח\"ג סי' א' השיב על מרן שהבין בדברי הריב\"ה דדבר של פרהסיא אפילו ברגיל אסור וכתב דע\"כ לא קאמר דבדבר שהיה עושה אפילו לא הלוהו דבפרהסיא אסור אלא דוקא שלא היה רגיל מקודם להשאילו אלא שאנו אומדין דעת הלוה שאילו שאלו ממנו המלוה היה עושה אותו אף אם לא הלוהו אבל אם הוא רגיל אפילו דבר של פרסום מותר ע\"כ והנה כבר כתבנו לעיל שמדברי הרא\"ש בפ' הגוזל קמא מוכח דאפילו ברגיל כל שהוא דבר של פרסום אסור וכן היא סברת הריב\"ה מדסתם דבריו ומה שהכריח הרב ממ\"ש רבינו שאסור ללמוד למלוה כל זמן שמעותיו בידו אם אינו רגיל דמשמע אם הוא רגיל מותר אף שהוא דבר של פרסום ליכא תברא דאפשר שלא יחלק בין דבר של פרהסיא אלא יחלק החילוק הב' שכתבו התוס' דהיינו שלא מדעתו וכמו שנראה מדבריו בפ\"ו המלוה את חבירו לא ימשוך את עבדיו אבל מדברי מרן שפסק בשלחנו הטהור כב' התירוצים ואח\"כ הביא דברי הרמב\"ם קשה וע\"כ צריכים אנו לומר לדברי מרן דללמדו תורה לא מיקרי דבר של פרהסיא: <br><b>כתב </b>מרן בשם בעה\"ת דאפילו בנו של מלוה אסור ללמד כיון שהאב חייב ללמד את בנו תורה אפילו בשכר וכפי מ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות ת\"ת אינו אסור ללמד בנו של מלוה אלא תורה שבכתב ע\"כ וקשה מדברי בעה\"ת שכתב אסור ללמדו הלוה מקרא או גמרא וליכא למימר דמשום המנהג שנותנים שכר גם על תורה שבע\"פ נקט או גמרא שהרי יהיב טעמא כיון שהאב חייב משמע דמטעם חיובא אתי עלה ואפשר דס\"ל כסברת הרמ\"ה שהביא הריב\"ה בסי' רמ\"ה דה\"מ דלא אפשר ליה דדחיקא ליה שעתא אבל אם אפשר ליה חייב לאגמוריה משנה ותלמוד הלכות ואגדות. אך ק' דאמאי לא כתב דאפילו לבן בנו של מלוה אסור ללמדו שהרי חייב ללמדו אפילו בשכר וכמ\"ש מרן בפ\"א מהלכות ת\"ת. ואע\"ג דבמודר הנאה קי\"ל דמותר ללמדו תלמוד כיון דאסור למישקל עליה שכר ולימוד גופיה לאו הנאה היא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכמ\"ש הר\"ן בפ' אין בין המודר וכן מותר ללמד לבניו אפי' מקרא הכא שאני דכיון שלא היה נוטל מיחזי כעושה בשביל מה שהלוהו ואף דליכא הנאה אסור כיון שעושה אותו בשביל ההלואה: "
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני כו'.</b> כתב מרן סי' ק\"ס ואע\"פ שכתב בהגהות מרדכי דלא מיתסר להקדים לו שלום אלא דוקא בשכר מעותיו לא משמע הכי מדברי שאר המפרשים אלא בכל גוונא אסור ע\"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני דמנא ליה שההגהות פליגי עם שאר הפוסקים שהרי דברי ההגהות אינם אלא אליבא דמאן דס\"ל דהלוהו ודר בחצרו לא אסור כיון דלאו אדעתא דהכי אוזפיה והחצר אינו עשוי לשכר ועל זה הקשו מאיסור השלום דהוי אפילו בלא תנאי ולית בה הנאה ותירצו דמיירי באומר לו בפירוש בשכר מעותיך אבל לדידן דקי\"ל כלישנא קמא דאפילו הלוהו אסור אתיא ברייתא כפשטה דאפילו בסתם אסור להקדים לו שלום וזהו סברת הפוסקים שכתבו דין זה בסתם וגם ההגהות יודו בזה. וגירסתנו במשנה היא דע כי בא איש פלוני ולפ\"ז הם דברי הלוה למלוה וטעם האיסור הוא דומיא דמה ששנינו בברייתא מנין לנושה בחבירו מנה וכו' אבל יש גירסאות שגורסין דע אם בא איש פלוני וזו היתה גירסת הריב\"ה ורבינו כתב המלוה את חבירו לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני כלומר שתכבדו ותאכילהו ותשקהו כראוי ואין ספק שאין כוונת רבנו שאומר לו בפירוש שיכבדו ויאכילו וישקהו כראוי דא\"כ מאי כלומר דקאמר אלא הכוונה היא שהמלוה אינו אומר ללוה הודיעני אם בא איש פלוני אלא דע אם בא איש פלוני כנראה שאין תכליתו אלא על ידיעת הלוה לא על ידיעתו וכוונתו היא שיאכילהו וישקהו ואפשר שזהו פירוש דברי ה\"ה שכתב ומ\"ש כלומר שתאכילו הוא פירוש הרב שבא למעוטי דלא נימא שהם דברי המלוה אלא הם פירוש הרב בדברי המלוה ול\"ל שכוונת הרב הוא לומר שאינו שנוי זה במשנה אלא הוא פירוש הרב בדברי המשנה ולעולם שאומר לו בפירוש שיאכילהו וישקהו דא\"כ העיקר חסר מדברי המשנה אלא ודאי כמ\"ש ומרן אפ\"ה הוקשה לו שזה רבית ממון הוא ולא רבית דברים לפי שאין הפרש בין אומר בפירוש שיתן לו רבית לאומר ברמז וכיון שכוונת המלוה היתה שיאכילהו וישקהו פשיטא דהוי רבית ממון: "
+            ],
+            [
+                "<b>שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה כו'.</b> כתב המרדכי בשם רש\"י דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפלוני ישראל וגם תביא לו הרבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד הלוה ליד המלוה וגם השליח לא עשה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא ואי משום שלוחו של אדם כמותו הא קי\"ל דאין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו ואין לפרסם הדבר ע\"כ וכתב מרן שאין דעת שום אחד מהפוסקים שוה לדעת רש\"י דלכ\"ע רבית הוי כדמשמע מתוך מה שאמר רבינו בסמוך וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה וכתבו כן הרבה פוסקים והרב בעל דרכי משה השיב על מרן בזה וכתב דמ\"ש הפוסקים וגם לא יחזור ויקחנו הם לא דברו אלא כשהמשלח בעצמו לוה מן המלוה אלא שהשליח נותן הרבית ובזה פשיטא דאסור כמ\"ש המרדכי גופיה דאם לוה מעצמו מהמלוה אלא ששולח הרבית ע\"י שליח אסור וכ\"כ הב\"ח סימן קס\"ט ובעל גדולת מרדכי ונראה דודאי לא נעלם ממרן דאפילו לדעת רש\"י היכא שלוה בעצמו מן המלוה ושלח הרבית ע\"י שליח דפשיטא דאסור וכמ\"ש המרדכי בפ' א\"נ דאל\"כ למה לא הקשה לרש\"י ממ\"ש הריב\"ה והוא שאומר כן מרצונו בלא דעת הלוה וע\"כ לא פליגי הפוסקים אלא היכא שהלוה פייס לשליח והוא אינו נותן כלום לשליח אבל אם אומר תן ואני אתן לך כ\"ע מודו דאסור אלא שקושיית מרן היא דאף דלא נחשביה שליח משום דאין שליח לדבר עבירה אפ\"ה אסור ממ\"ש הפוסקים וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה הרי שאע\"פ שזה השליח לא היה שלוחו של לוה כשנתן הרבית למלוה אפ\"ה אסור לחזור ליקח אותו מן הלוה והרב בג\"ת בשער מ\"ו ח\"ד סי' י\"ד הקשה על רש\"י מההיא דאבא מר בריה דרב פפא הוה שקיל אוגנא דקירא מקיראי וא\"ל אוזפינהו זוזי כו' ובמ\"ש נתבאר דליכא תברא לרש\"י מהתם דאפילו רש\"י מודה היכא שהלוה בעצמו לוה ושולח הרבית ע\"י שליח דאסור והנה הרב בעל ש\"ך רצה להכריח דאף לרש\"י היכא שלוה בעצמו ושלח הרבית ע\"י שליח דאסור ממתני' דתנן נתן עיניו ללוות הימנו והוא משלח לו ואומר בשביל שתלויני כו' אלמא דאפילו ע\"י שליח אסור ע\"כ והנה הדין דין אמת דרבית ע\"י שליח היכא שלוה בעצמו אסור אבל ממתני' ליכא ראיה דאפשר דשאני התם שהוא רבית דרבנן ובמילתא דרבנן אפשר שיש שליח לדבר עבירה וכבר נסתפק בזה מהרימ\"ט בח\"א סי' קי\"ו אי במילתא דרבנן אמרינן אין שליח לדבר עבירה (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות רוצח דין ב') אבל מ\"מ הדין הוא אמת דשולח הרבית ע\"י שליח אסור ולא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה וכמ\"ש המרדכי גופיה וכן מתבאר מדברי כל הפוסקים שאסרו אפילו פיוס כ\"ש היכא שאומר תן ואני אתן לך דבטעמא דמילתא היה נראה לכאורה לומר דטעמא דאיסורא הוא משום דע\"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא היכא דשליח בר חיובא אבל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכדאיתא בפ\"ק דמציעא וא\"כ בשלמא היכא שלוה ע\"י שליח שייך לומר אין שליח לדבר עבירה כיון שאילו היה לוה לעצמו היה עושה איסור ה\"ז דומה לכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה שכתבו התוס' שם דמיקרי השליח בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב ה\"נ היכא שלוה ברבית ע\"י שליח מיקרי שליח בר חיובא כיון שאילו לעצמו לוה עביד איסורא אבל היכא שלוה בעצמו ושלח הרבית ע\"י שליח בהא לא מיקרי שליח בר חיובא שהרי אם היה נותן הרבית מעצמו ליכא שום איסור ה\"ז דומה לכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דמיחייב שולחו משום דשליח לאו בר חיובא הוא ה\"נ דכוותיה. אבל כד מעיינינן ביה שפיר נראה דה\"ט ליתיה משום דהא תינח לרבינא אבל לרב סמא דאמר כל היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אפילו דשליח לאו בר חיובא אין שליח לדבר עבירה מאי איכא למימר והנמוקי כתב בשם הרמ\"ה והרנב\"ר דקי\"ל כרב סמא וכ\"פ הרא\"ש וכ\"נ מדברי המרדכי ועוד דאפשר לומר דע\"כ לא קאמר רבינא אלא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי דישראל אינו מוזהר בזה האיסור בשום צד אבל גבי רבית כיון שהוא מוזהר בזה האיסור אף שעכשיו הוא לא לוה כיון שאילו לוה היה מוזהר מיקרי בר חיובא ואין שליח לדבר עבירה אבל עיקר טעם הדבר נראה דכיון שהתורה אסרה שלא יהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה וזה שולח לו הרבית ע\"י שליח פשיטא דאסור משום דאף דאין שליח לדבר עבירה הרי נהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה ואפילו ששלח הרבית ע\"י עכו\"ם דלאו בר שליחות הוא או אפילו ע\"י קוף בעלמא אסור שהרי באו מנכסי הלוה למלוה בשכר ההלואה וע\"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא היכא שהמשלח אינו עושה האיסור כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שעיקר האיסור הוא הדבור שאומר השליח הרי את מקודשת ובזה לא עשה המשלח שום איסור שהרי הוא לא קדשה וכן איש שאומר לאשה אקפי לי קטן דבמעשה האיסור אין לו שום שייכות למשלח אבל הכא גבי רבית שהאיסור בעצמו עושה המשלח פשיטא שאסור ואפילו שאינו שולח לו הרבית אלא שאומר לשליח תן לו ואני אתן לך כיון שמתחייב לפרוע לו ה\"ז כאילו זה הרבית שנותן השליח הוא מנכסי המשלח וראיה לדין זה מדאמרינן בר\"פ המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ומקשינן ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ומאי מקשה אימא אין שליח לדבר עבירה וליכא למימר שקושיית הגמרא אינה אלא לרבינא דסבר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה אבל לרב סמא לא מוקמינן למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד שהרי כל הפוסקים אוקמוה למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד אפילו הפוסקים כרב סמא. ועוד דמשנה ערוכה שנינו המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני כו' דמשמע דלומר שיתן לו והוא יפרע אסור ולא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה כיון שכבר נהנה מנכסיו ואפילו ששולח לעכו\"ם דלאו בר שליחות הוא שיתן לו אסור שהרי נהנה מנכסיו ה\"נ גבי רבית הוה דכוותה והתימה מהחושבים שלדעת רש\"י רבית ע\"י שליח שרי משום דאין שליח לדבר עבירה איך לא הוקשה להם ממודר הנאה דאין הפרש בין זה לזה כלל אלא ודאי כדכתיבנא דאפילו לדעת רש\"י רבית ע\"י שליח אסור משום דלא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה אבל היכא שלוה ע\"י שליח שרי משום דחשבינן ליה כאילו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה והוא לא לקח הרבית אלא בחושבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הרבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו שזה מותר גמור וכדאמרינן שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלניא זוזא לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכשהשליח נותן הרבית אע\"פ שהוא הלוה אינו עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא וכמ\"ש רש\"י, עוד הקשה מרן לסברת רש\"י הלזו מדין ישראל הלוה ברבית ע\"י עכו\"ם ועכו\"ם הלוה ע\"י ישראל דאפילו למאן דס\"ל דיש שליחות לעכו\"ם לחומרא אכתי שרי משום דאין שליח לדבר עבירה וגם בזה השיב עליו בעל ד\"מ בסי' קס\"ט וז\"ל ודע דכל זה לא איירי אלא בישראל ששלח לעכו\"ם דזהו אסור לרש\"י דס\"ל יש שליחות לעכו\"ם ולא שייך לומר אין שליחות לדבר עבירה הואיל דאין העכו\"ם עובר בשליחותו כי אין איסור לבני נח ברבית אבל אם ישראל שלח לישראל חבירו שרי הואיל ואין שליח לדבר עבירה ע\"כ וכ\"כ הב\"ח בסי' קס\"ט וכ\"כ הש\"ך בסי' ק\"ס דקי\"ל כמ\"ד דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכמו שפסק הרב בעל המפה ח\"מ ר\"ס קפ\"ב ודוחק הוא בעיני תירוץ זה שיהיו כל הדינים המפורשים בסי' קס\"ט אליבא דרבינא דאמר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה ואילו לרב סמא דאמר דאפילו היכא דאין שליח בר חיובא אין שליח לדבר עבירה יהא מותר לומר לעכו\"ם צא ולוה לי מעות ברבית מישראל אפילו לרש\"י ז\"ל דס\"ל דיש שליחות לחומרא משום דאין שליח לדבר עבירה והרי כבר כתבנו לעיל דהנמוקי והרמ\"א והר\"ן והרא\"ש והמרדכי כולם פסקו כרב סמא דאפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אין שליח לדבר עבירה וכן קשה מדאמרינן בפא\"נ (דף ע\"א) מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי כו' ומקשינן בשלמא סיפא לחומרא ואכתי הו\"ל לאקשויי לרב סמא מסיפא דאף דנימא דיש שליחות לעכו\"ם לחומרא אכתי תיקשי דאין שליח לדבר עבירה ונראה דבעכו\"ם לא שייך שליח לדבר עבירה אליבא דכ\"ע משום דע\"כ לא קאמר רב סמא אלא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה או איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דאף שאין השליח בר חיובא הרי הם יודעים שמשלחם מוזהר בזה וסבור המשלח שלא יעשה השליח משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומש\"ה אין שליח לדבר עבירה אבל גבי עכו\"ם לא שייך האי טעמא שהרי אינו יודע שהישראל עושה איסור ולא שייך בזה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וגדולה מזו כתבו התוס' בפרק מרובה (דף עט) דהיכא דהשליח הוא שוגג יש שליח לדבר עבירה אליבא דכ\"ע ואף לסברת החולקים על התוס' וס\"ל דאפילו היכא שהשליח הוא שוגג אמרינן אין שליח לדבר עבירה מודו הכא גבי עכו\"ם דשאני שוגג דשייך ביה דברי הרב ודברי התלמיד אבל גבי עכו\"ם לא שייך ביה דברי הרב וה\"ז דומה לחצר דבעל כרחיה מותיב ביה ולא אמרינן אין שליח לדבר עבירה ומש\"ה אי אמרינן דיש שליחות לעכו\"ם לחומרא אסור לומר לעכו\"ם צא ולוה לי מעות ברבית מישראל דלא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה וכדכתיבנא: <br><b>העולה </b>מן המקובץ שסברת רש\"י הלזו אין בה נפתל ועקש וכל מה שהקשה מרן עלה ליכא מיניה תברא ודברי רש\"י הם אליבא דכ\"ע אפילו אליבא דרבינא דס\"ל דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה משום דנדון דרש\"י דומה לכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה שכתבו התוס' דהשליח מיקרי בר חיובא כיון שאילו מקדשה לעצמה חייב ה\"נ דכוותיה כיון שאילו לוה לעצמו הוה עביד איסורא מיקרי בר חיובא. אבל ראיתי בחידושי הריטב\"א למציעא דאפילו כהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה דלרבינא מיחייב שולחו דלגבי השליחות ליכא איסור טפי בכהן מישראל דכהן אינו מוזהר אלא שלא יקדש דלא יקח כתיב אבל לא שלא להיות שליח לכהן אחר ואי משום לפני עור בישראל נמי הוא אלא אורחא דמלתא נקט משום דישראל נפישי א\"נ אפשר דרבותא אתא לאשמועינן דאפילו כהן שאמר לישראל פטור השולח לרב סמא ע\"כ א\"כ נראה דלפי סברא זו אליבא דמאן דפסק כרבינא אסור ללוות ברבית ע\"י שליח משום דלא מיקרי שליח בר חיובא כיון שאינו עושה איסור השליח דומיא דכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה דלרבינא מיחייב שולחו ה\"נ דכוותיה ודע שהרב בעל המפה פסק בח\"מ סי' קפ\"ב כרבינא וכן פסק מהר\"ם בתשובותיו סי' קצ\"ג. ודע שרבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשובת רש\"י הלזו דשרי לעשותו ע\"י שליח דאפשר דע\"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן אפשר שיש שליח לדבר עבירה ומוהרימ\"ט נסתפק בזה בח\"א סי' קי\"ו ולא הכריע. ודע שהחכם בעל הלבוש כתב עלה דתשובת רש\"י הלזו דברים שאינם צודקים כלל ותמה על הרב בעל המפה איך פסק להתיר בלוה ברבית ע\"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה דהא טעמא דאין שלד\"ע אינו אלא משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואין למשלח עבירה במעשה זה אבל חייב השליח דהא נעשית העבירה בידו כגון האומר לשלוחו צא ואכול חזיר ה\"נ דכוותיה והאריך בקושיא זו. והנה שותא דמרן רש\"י לא גמר דשאני התם שנעשה איסור שהרי נאכל החזיר ואף דנימא דהמשלח פטור השליח חייב שהרי אכל החזיר אבל הכא אי אמרינן דאין שלד\"ע אין כאן איסור רבית כלל לפי שהשליח אינו נותן ממעותיו אלא ממעות המשלח וזה לא הלוה למשלח אלא השליח הלוה למשלח וזה בא מבואר בדברי רש\"י יותר מביעתא בכותחא. והנה לענין הלכה מרן דחה תשובה זו בשתי ידים וכ\"ה דעת בעל הלבוש ג\"כ אבל הרב בעל המפה ובעל פרישה ודרישה והב\"ח והש\"ך ובעל גדולות מרדכי פסקו כסברת רש\"י וכ\"נ שהוא דעת מוהריק\"ו שהוצרך לחלק בין תשובתו לתשובת רש\"י דמשמע דהלכתא היא דאי לא היה לו לדחותה ולא לחלק בין תשובתו לנדון דרש\"י ז\"ל: <br><b>כתב </b>הטור סי' ק\"ס וז\"ל יכול אדם לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרין לפלוני ודוקא שאומר כך מעצמו בלא דעת הלוה וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי אבל אם יש בו צד אחד מאלו אסור ע\"כ. והנה ג' חלוקות הללו כתבם הרא\"ש בפסקיו ובחלוקה הא' איכא פלוגתא דרבוואתא דלהרמב\"ן והרשב\"א שרי כיון שאין הלוה נותן משלו כלום אין זה שלוחו אבל הב' נראה דאף הרמב\"ן והרשב\"א מודו דאסור וכ\"נ מדברי מהרשד\"ם ח' ח\"מ סי' רל\"ב שכתב בסוף דבריו ובנדון דידן כו' ואפילו תימא דלא נעשה מאחר שהלוה חזר והבטיח ליעקב וליוסף לכ\"ע אסור ע\"כ וכ\"כ מרן עלה דמ\"ש הריב\"ה וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה וכ\"כ הרשב\"א הרי שאף להרשב\"א דמתיר בחלוקה הא' אוסר בזה וה\"ה לכל שאר הפוסקים שיודו בזה דאסור כיון שלא מצינו מחלוקת בזה ומהתימה על הרב בעל ג\"ת בח\"ד סי' י\"ד שנסתפק אם החולקים בחלוקה הא' פליגי נמי בחלוקה הב' או לא שדברי מרן ברור מללו שהרשב\"א מודה בחלוקה הב' דאסור דאם איתא דהרשב\"א אינו אוסר אלא בדאיכא תרתי לריעותא דהיינו החלוקה הא' והב' לא היה לו לומר וכ\"כ הרשב\"א אך אי איכא לספוקי הוא בחלוקה הג' מה יסברו הרמב\"ן והרשב\"א ונראה דשרי דכיון שאין הלוה נותן כלום ומה לי שיפייס הלוה לאדם אחד שיתן בשבילו מה לי שיאמר למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי דכיון שאין הלוה נותן כלום שרי וגדולה מזו מצאתי בתשובות הרשב\"א ח\"ב סי' רי\"ג דמי שאומר לחבירו הלויני מנה וטול אתה דינר מיד ראובן שאמר שיתן לי דשרי כיון שלא זכה בו עדיין לאו ממונו הוא וכ\"ש הכא שלא אמר הנותן ליתן ללוה שום דבר דשרי למימר למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך לאהבתי, ולומר כל הנותן אינו מפסיד בזה כתב הרב הנמוקי בשם הרמב\"ן דאסור דאע\"ג דבמודר הנאה שרי לומר כל הנותן אינו מפסיד שאני התם משום דאין לו מה יאכל ע\"כ והנה האיסור הוא אפילו האמירה אף שלא יתן כלום הלוה שאילו נותן אף בלא אמירה אסור וכמ\"ש לעיל ובמה שחילק בין זה לההיא דמודר הנאה דוקא משום דאין לו מה יאכל אין הפוסקים שוים לו בזה שהרי כתב הרא\"ש בסוף פרק אין בין המודר גבי המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני כו' דאין לו מה יאכל ל\"ד וכ\"כ התוס' שם וכ\"פ הריב\"ה בסימן רכ\"א ז\"ל וה\"ה נמי אם יש לשמעון הרבה לאכול דשרי וליכא למימר דשאני גבי חנוני אבל באומר כל הזן אינו מפסיד דוקא אם אין לו מה יאכל הא לאו הכי אסור שהרי בריש פרק המדיר הקשו ממתני' דחנוני על אוקימתא דכל הזן אינו מפסיד ותירצו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל הכא כיון דרגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה כמאן דאמר ליה זיל הב ליה דמי קמ\"ל הרי דיותר חלוקה מחודשת היא היתר החנוני מהיתר לומר כל הזן אינו מפסיד וכיון דבחנוני אמרו דלאו דוקא אין לו מה יאכל כ\"ש לומר כל הזן אינו מפסיד דשרי אפי' יש לו מה יאכל וא\"כ לפי סברת הרא\"ש והתוס' והריב\"ה אפשר דלגבי רבית נמי שרי לומר כל הנותן אינו מפסיד וי\"ל לסברת הנמוקי הלזו דבמודר הנאה לא שרינן לומר כל הזן אינו מפסיד אלא באין לו מה יאכל שהרי בריש פ' המדיר מוקמינן למתני' דהמדיר את אשתו מליהנות לו באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים דרגילה בהו בבית נשא וקא מגלגלא בהדיה כו' ואפ\"ה אמרינן דהא דלאחר ל' יום יעמיד פרנס היינו באומר כל הזן אינו מפסיד הרי שאפילו יש לה מה תאכל התירו לומר כל הזן אינו מפסיד ודוחק הוא בעיני לומר שבשביל דברים קטנים יחשב כאילו אין לה מה תאכל אבל עוד י\"ל דמקשינן התם והא אמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד בדליקה למעוטי מאי לאו למעוטי כי האי גוונא ומשני לא למעוטי שאר איסורים דשבת ואי כדברי הנמוקי מאי דוחקיה אימא דבדליקה ממעט שאר איסורין והיינו דוקא היכא שיש לו מה יאכל אבל אם אין לו מה יאכל אף במודר הנאה שרי דהא כי ממעטינן שאר איסורים בשבת לאו בכל גוונא אימעיטו אלא אי איכא למיחש לאדם בהול שרי לומר בשאר איסורין בשבת כל המתקן אינו מפסיד וכמו שפסק הריב\"ה בא\"ח סי' של\"ד ואפשר לומר דהנמוקי ס\"ל כרבינו דדוקא בדליקה התירו אבל בשאר איסורין דשבת בכל גוונא אסור ומש\"ה ניחא ליה לאוקומי מיעוטא דבדליקה למעט שאר איסורין דשבת דאימעיטו לגמרי ולא למעט שאר איסורין שבתורה שלא נתמעטו לגמרי שהרי באין לו מה יאכל שרי גבי מודר הנאה א\"נ דאפילו כפי סברת הריב\"ה ניחא משום דע\"כ אית לן למימר לסברת הריב\"ה שהמיעוט אינו אלא בטעם הדבר דמשום שאדם בהול על ממונו התירו אבל בלאו ה\"ט לא התירו ועל זה הקשו מאי לאו למעוטי כי האי גוונא דליכא טעמא דאדם בהול דאסור ומשני לא למעוטי איסורי דשבת דדוקא משום טעמא דבהול התירו אבל מטעם אחר לא אבל בשאר איסורים אפילו מטעם אחר דהיינו משום דאין לו מה יאכל שרי לומר כל הזן אינו מפסיד. ודע דאליבא דכ\"ע אם אמר אם תתן לא תפסיד אסור שהרי גבי מודר הנאה אם אמר אם תזון לא תפסיד אסור וכמ\"ש התוס' בריש פרק המדיר והריב\"ה בי\"ד סי' רכ\"א ואף שהרב בעל שלטי הגבורים בריש פרק המדיר נראה כמסתפק אם במודר הנאה שרי בלשון יחיד מודה איהו דבשאר איסורין אסור בלשון יחיד וכמו שנראה מדבריו שם. עוד קשה לסברת הנמוקי הלזו מהא דאמרינן בפ' אין בין המודר (דף לו) עלה דמתני' ותורם את תרומותיו דמוקמינן ליה באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דאף על גב דאסור לעשות שליחותו והאי לישנא חשיב שליחות לגבי תרומה דבעינן שליחות אפ\"ה לגבי מודר הנאה שרי דלא חשיב כשלוחו והתם לא שייך לומר אין לו מה יאכל שהתרומה אינה לעצמו אלא לכהן ואפ\"ה שרינן לומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום כ\"ש כל הזן אינו מפסיד דגריע טפי דאפילו לתרומה לא מהני וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם דשרי במודר הנאה אפילו יש לו מה יאכל ואפשר לומר דשאני התם שהמודר אינו מהנה כלל למדיר שהרי הוא תורם משל בעל הכרי על בעל הכרי ובדין הוא שיהיה מותר שהרי מצוה קעביד אלא משום דצריך שליחות לתרומה אסור דשליחותיה קא עביד ומש\"ה כל היכא דלא אמר לישנא מעליא דשליחות שרי דלא מיחזי כשלוחו אבל לומר כל הזן אינו מפסיד שהמדיר מהנה למודר מנכסיו אפילו דלא אמר לישנא מעליא בשליחות אלא שאמר כל הזן אינו מפסיד אסור שהרי בשליחותו הולך ומפרנסה השליח וראיה לחילוק זה שהרי התוס' הקשו התם מדאמרינן בפרק המדיר דאי אמר כל השומע קולי יזון אסור משום דשליחותיה קא עביד וס\"ל דלישנא דכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום שוה לכל השומע קולי יזון ותירץ ר\"י דשאני התם דמתסר אם אמר יזון דשליחותיה קעביד דקא מהני ליה שזן אשתו אבל בשמעתין דתורם משל בעל הכרי כיון דרבנן מפקעי השליחות שפיר עבד וכתבו עוד דאם היה תורם משלו על בעל הכרי אפילו אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אסור משום דמהנה ליה מנכסיו ע\"כ אף אנו נאמר חילוק זה לכל הזן אינו מפסיד דאסור במודר הנאה ולכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום דשרי במודר הנאה: <br><b>כתב </b>מרן הב\"י סי' ק\"ס שנשאל הרשב\"א על קהל שהם צריכים למעות מפני דוחק המסים אם יכולים ללוות מעות מישראל מקהלתם אלפים דינרים והקהל יפטרו את המלוה מה שנתחייב למס על אותם אלפים דינרים והשיב רואה אני שהוא רבית קצוצה מפני שהוא אינו חייב להם כלום אלא למלך והרי הם אומרים הלוינו מעות אלו ואנו נותנים מנה לפלוני שאתה חייב לו ע\"כ. ואע\"ג שבתשובותיו ח\"ב סי' קע\"ד הביאה מרן סי' קע\"ז כתב דהיכא דקיבל עליו הלוה בשעת הלואה לסלק מעל הממון ההוא כל מס שיוטל דלא הוי אלא אבק רבית שאני התם שעדיין לא נתחייב למלך באותו מס וכמ\"ש שם הרשב\"א אבל הכא מיירי במס שכבר נתחייב ומש\"ה הוי רבית קצוצה וזה פשוט אך מאי דאיכא לעיוני הוא במ\"ש מפני שהוא אינו חייב להם כלום דמשמע שאם חיובו היה להם לא היה רבית קצוצה ומינה שהמלוה את חבירו על מנת שימחול לו את חובו לא הוי רבית קצוצה וכן למד הרב בג\"ת בח\"ד סי' י\"ז וכתב דטעמא דמילתא דכיון דלא מידי יהבי ליה בעין ואינם מוציאים עתה כלום מידם דמי לרבית מוקדמת כו' ודבריו תמוהים דשאני הכא דעד שעת ההלואה היו ביד המלוה בתורת הלואה ולא דמי כלל לרבית מוקדמת ויש מי שכתב דמחילת מלוה לא הוי רבית קצוצה משום דליכא הנאה למלוה וכדאמרינן גבי מודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו משום דלא חשיבא הנאה ואפשר דמודר הנאה ג\"כ מוחל לו את חובו ואע\"ג דלטעמא דהוה מפייסנא ליה היכא שהמודר הנאה מוחל לו חובו לא שייך ה\"ט שהרי הפיוס אסור לו מ\"מ הרי כתבו התוס' בפרק הכונס דאפילו ב\"ח דוחק הניח מעותיו על קרן הצבי ואע\"ג דלא שייך טעמא דפיוס לפי שיכול לומר לו הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעים עבורי כו' וא\"כ לפי טעם זה אף המודר עצמו מוחל לו חובו משום דמצי למימר לא אהנית לי כלום דבלא\"ה הייתי מוצא אוהבים ואף דנימא דהמודר עצמו אסור למחול חובו משום דמ\"מ מהנהו שא\"צ לשלם חובו ואע\"ג דגבי פורע לו חובו לא חשיב הנאה התם היינו טעמא שאינו אלא גרמא בעלמא שע\"י שפורע זה לבעל חובו מיפטר וכמ\"ש התוס' בפרק שני דייני (דף קח) אבל היכא שהמודר מוחל לו את חובו אסור לפי שמהנהו שא\"צ לשלם חובו ולא שייך כאן לומר גרמא בעלמא הוא ויש קצת ראיה לדין זה מדאמרינן בריש פרק אין בין המודר מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש וכתב שם הר\"ן וז\"ל שאילו היה מוחל לו נמצא מהנהו ומ\"מ לא מיקרי משום האי הנאה פורתא רבית קצוצה כיון שהמחילה לא חשיב כנותן לו מעות שהרי קי\"ל דמודר הנאה פורע לו חובו או משום טעמא דפיוס או משום טעמא דהייתי מוצא אוהבים ה\"ה דגבי רבית נמי מחילת חוב לא חשיב רבית קצוצה משום הני טעמי אך קשה לי לטעם זה דלעולם במחילת חוב איכא הנאה אלא דלגבי מודר הנאה כיון דשלא ברשות פרע לא אסור משום דמצי למימר זאת ההנאה שעשית לי בלאו את נמי הייתי נהנה דמפייסנא ליה או שהייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעים בשבילי נמצא שלא הגיע לי מצדך הנאה אבל היכא שהתנה ואמר ע\"מ שתמחול לי חובך פשיטא דאיכא הנאה טובא במחילת החוב שהרי גילה דעתו שאותה ההנאה שהיה יכול לקבל בין ע\"י פיוס או ע\"י אוהבים רוצה לקבלה בשביל ההלואה וזהו רבית קצוצה ולא מהני לן טעמא דפיוס ואוהבים והרי אפילו במילתא דליכא הנאה כלל כגון בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כתב רבינו דאם התנה בשעת ההלואה דהוי רבית קצוצה כ\"ש הכא ואפילו לחולקים על רבינו בדין החצר יודו הכא שהוא רבית קצוצה דשאני התם דליכא הנאה כלל אבל הכא הנאה איכא אלא שהיה יכול לקבלה ע\"י אחר וכיון שהתנה עמו הרי קיבל ההנאה ממנו דומיא דמודר שאם אמר לו לפרוע לו חובו אסור ולא אמרינן דלא חשיב הנאה כיון שהיה יכול למצוא זאת ההנאה ע\"י אחר וכן נמי אם הלוהו על מנת שיפרע בשבילו לאחר חשיב ר\"ק אליבא דכ\"ע וא\"כ ה\"ה נמי אם התנה שימחול לו את חובו דחשיב רבית קצוצה וראיה לדין זה ממאי דאמרינן בגמרא המקדש במלוה אינה מקודשת מ\"ט מלוה להוצאה ניתנה ואם איתא דמחילת חוב לא הוי רבית קצוצה משום דלא חשיב הנאה דומיא דמודר למה לי לטעמא דמלוה להוצאה ניתנה תיפוק ליה דליכא הנאה כגון שהיתה יכולה להפטר מן החוב בלא הקידושין אלא ודאי כיון שקדשה על מנת כן והיא קבלה הקידושין על מנת כן אי לאו טעמא דמלוה להוצאה ניתנה היתה מקודשת הכי נמי גבי רבית דכוותיה. וכ\"ת אכתי נילף מקידושין דכי היכי דהתם אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה ואם כן ליכא הנאה ה\"נ גבי רבית לא הוי רבית קצוצה כיון דמלוה להוצאה ניתנה הא ליתא ולא מיבעיא למ\"ד דאם קדשה בהנאת מחילת מלוה דהויא מקודשת דעל כורחין אית לן למימר דטעמא דמקדש במלוה דאינה מקודשת אע\"ג דאיכא הנאת מחילת מלוה משום דכיון דקדשה במלוה דעתיה אזוזי דמלוה ואינו כלום משום דמלוה להוצאה ניתנה אבל אם פירש לה בהנאת המלוה שאני מוחל לך דעתה אהנאה ולאו אעיקר ממון והויא מקודשת אבל גבי רבית כיון דאיכא הנאת מחילת מלוה פשיטא דהויא רבית קצוצה דומיא דהמקדש בהנאת מחילת מלוה דהויא מקודשת שהרי כמה דינים למדנו מקידושין לרבית וא\"כ אף שלא אמר אלא בסתם על מחילת המלוה ולא פירש ההנאה הוי רבית קצוצה דלא שייך הכא לומר דעתיה אזוזי כמו בקידושין אלא אף למ\"ד דאפילו המקדש בהנאת מחילת מלוה או בהרוחת זמן ההלואה דאינה מקודשת וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות אישות מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שהרי הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו אפ\"ה מודו דלגבי רבית הוי קצוצה דשאני קידושין דבעינן שבשעת הקידושין יתן לה איזה דבר משלו או שיהנה אותה הנאה השוה פרוטה וא\"כ כי מקדש לה במלוה אינה מקודשת משום דבאותה שעה המעות אינם שלו אלא שלה והנאה ליכא שכבר עברה הנאת הדינר ואע\"ג שאם לא היתה מתקדשת לו היתה חייבת לפרוע לו ועכשיו אינה נותנת לו כלום מ\"מ בשעת הקידושין לא יהיב לה מידי וכן נמי גבי מקח וממכר דקי\"ל דאם קנה שדה במלוה שהיה חייב לו המוכר אינו כלום וטעמא משום דבעינן שבשעת הקנייה יתן לו איזה דבר מיוחד אבל גבי רבית כיון דהכתוב תלה האיסור בנשך והרבית אם הלוהו על מנת שימחול לו חובו הרי איכא נשך ותרבית ומה לי אם בשעת ההלואה נתן לו או לא הרי זה דומה לאומר הלויני ואתן לך לבסוף זוז בשביל רבית ה\"נ זה הלוה על מנת שאותו חוב שהיה חייב לו שימחלו והרי איכא נשך ותרבית והוי רבית קצוצה וא\"ת הרי כתב רש\"י גבי ההיא דאסור לעשות כן מפני הערמת רבית דרבית גמור לא הוי דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה והוקשה לרש\"י דא\"כ רבית קצוצה הוא ותירץ דאגר נטר לא מיתסר אלא כשנותן הלוה למלוה וזו אינה נותנת לו כלום שאע\"פ שזה היה מחויב לתת זוז הקידושין לא חשיב רבית קצוצה הכא נמי גבי מחילת חוב נימא הכי. לא קשיא משום דשאני התם שזה לא היה מחוייב לקדשה והוא רוצה להתחייב בפרוטה ואומר שתקבל זו הפרוטה שהוא רוצה להתחייב בעד מה שמרויח לה זמן ומשום הכי לא חשיב רבית קצוצה דלאו מידי שקיל מינה אבל היכא שהמלוה הוא חייב ללוה ואומר אלוך על מנת שתמחול לי החוב פשיטא דהוי רבית קצוצה ולכאורה היה נראה להביא ראיה ממה שהקשו התוס' לפירש\"י דכיון שהיה נותן לה זה פרוטה בקידושין ולא נתן לה כלום הוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש והרי רבית גמור הרי שבשביל הפרוטה שהיה מחוייב לתת לה חשיב ליה רבית אך כד מעיינינן ביה שפיר נראה דליתא שקושיית התוס' אינה בעד הפרוטה אלא כיון שהקידושין שוין פרוטה שהרי היה מחויב לתת הפרוטה וזה מקדשה בעד ההרוחה נמצא שהוא רבית גמור שלוקח דבר ששוה פרוטה בעד הרוחת זמן באופן שאין מדברי התוס' הללו ראיה לנ\"ד. אך כיון שלא מצינו לשום אחד מהפוסקים שכתבו דין זה דמחילת חוב לא הוי רבית קצוצה אין לנו לדקדק ממ\"ש הרשב\"א מפני שהוא אינו חייב להם כלום דין מחודש כזה ובפרט להרשב\"א דסבר כרש\"י דבהרוחת זמן מקודשת וה\"ה בהנאת מחילת מלוה דפשיטא דגבי רבית הוי קצוצה דלא שייך הכא לומר דעתיה אזוזי וכמ\"ש לעיל אשר ע\"כ נ\"ל לומר שמ\"ש הרשב\"א והוא אינו חייב להם כלום היינו ע\"פ מ\"ש הרב בעל ג\"ת בח\"ד סי' י\"ז מכח ב' תשובות מהרשב\"א דסתרי אהדדי בענין חיוב המס אם הוא למלוה כיון שהוא בעל הממון או ללוה שכל ההנאה שלו ותירץ שיש ב' מיני מסים הא' כשהמלך מטיל על כל אחד ואחד דבר קצוב ואז אין עין המלך אלא על בעל הממון והב' שהמלך מטיל מס כללי על הקהל בלי קצבה ואז מחלקים אותו בין היחידים וכשהקהל מטיל לכל אחד ואחד דין הוא שהממון יפרע ביד מי שהוא נמצא אצלו כיון שהוא מתעסק בו ומרויח ע\"כ וכ\"נ ממ\"ש הרשב\"א בתשובה סי' תשצ\"א שמנהגם היה לתת מס בעד מה שמרויח לא משום שהוא בעל הממון ועפ\"ז כתב הרשב\"א והוא אינו חייב כו' דבשלמא כשחיובו למלך אז הוא רבית קצוצה לפי שהמלך היה לוקח ממנו המס בשביל הממון בין ילוה בין לא ילוה אבל אם היה חיובו לקהל אין כאן רבית כלל שהרי מדינא הכי הוא שאין עליו חיוב מס מאחר שהלוה מעותיו אבל לעולם אם פטרוהו ממס של שנה שעברה שלא גבו ממנו פשיטא דהוי רבית קצוצה שהרי כבר היה חייב לשלם אותו המס וה\"ה גבי מחילת חוב והנה שמעתי בשם הרב מהר\"ם סאגיס ז\"ל שכתב בכוונת דברי הרשב\"א הללו כמ\"ש. כתב הרשב\"א סי' תשצ\"ח שאם קדם הלוה ופרע למלך על מעות הללו אפשר שזה מותר מפני שאני רואה את המלוה כו' והנה מרן כתב לעיל בשם המרדכי דלוה המבריח ארי מנכסי חבירו צריך לשלם לו ואי לא הוי אבק רבית והוא היפך מדברי הרשב\"א הללו שכתב שמבריח ארי מנכסי חבירו שרי ואפשר לומר דשאני נדון המרדכי שהתנה עם הלוה שיבריח הארי ומש\"ה אסור אבל אם לא התנה ומעצמו הבריח הארי אפשר דשרי אך המעיין שם בדברי המרדכי יראה דס\"ל דאפילו בסתם אסור אם לא יתן לו שכר טורחו ומה שהביא הרשב\"א ראיה ממודר הנאה דפורע לו חובו אפשר לומר דשאני התם דלא אסור אלא הנאה וכיון דמבריח ארי לא חשיב הנאה שרי אבל הכא גבי רבית כל דבר שנראה שעושה בשביל ההלואה אף שאינו הנאה אסור שהרי חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כתבו התוס' דשרי ואפ\"ה כתבו דאם דר בו שלא מדעת הלוה אסור משום שנראה שסומך בשביל מעותיו שהלוהו והתם ליכא הנאה כלל שהרי אף אם לא הלוהו היה דר בו אלא שכיון שנראה שבשביל מעותיו שהלוהו דר בו אסור כ\"ש הכא שאין אדם רגיל לפרוע חוב חבירו דפשיטא שנראה שבשביל מעותיו שהלוהו פרע שאסור והנה בעה\"ת בח\"ב סימן י\"ב כתב דאסור ללמד את בן המלוה אע\"ג דבמודר הנאה שרי אלא ודאי כדכתיבנא שיש לחלק בין מודר הנאה לאיסור רבית: <br><b>ואם </b>המלוה אומר ללוה אני מלוה לך ע\"מ שתתן זוז לפלוני פשיטא שהוא אסור אע\"פ שאינו חייב לו כיון שבשליחותו נתנו לו כ\"כ כל הפוסקים וקשה ממ\"ש הרא\"ש עלה דההיא דמלוה לישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי וכו' וה\"ה נמי אם אמר אני אעלה לנכרי אסור דכיון דלא נפטר ישראל הראשון מן הנכרי ונמצא ישראל הב' נותן לנכרי הרבית שישראל הראשון חייב לו ע\"כ. ולמה ליה להרא\"ש לומר שישראל השני נתן לעכו\"ם הרבית שישראל הראשון חייב אף שהישראל הראשון אינו חייב לעכו\"ם אפילו הכי אסור כיון שבשבילו נותן לעכו\"ם וכדילפינן מקידושין ואפשר לומר דלעולם כל היכא שהמלוה מתנה ואומר ע\"מ שתתן זוז לפלוני פשיטא שהוא אסור אלא דשאני ההיא דהרא\"ש שהלוה היה המתנה ובשלמא כשאומר הלוה הלויני ואני אתן לך זוז או אתן לפלוני שאתה חייב לו אז פשיטא שהוא רבית קצוצה ואין חילוק בזה בין התנה הלוה להתנה המלוה וכמו שנראה מתשובת הרשב\"א שהביא מרן על ענין הקהל שלוו אבל אם הלוה אומר הלויני ואני אתן זוז לפלוני אין כאן רבית דמאן אמר לן דהמלוה אחשביה כאלו קיבל הוא הזוז שנאמר שהוא רבית דבשלמא כשהתנה הרי אית ליה הנאה כיון שעפ\"י דבורו נותן הלוה אבל כל היכא שלא התנה אין כאן רבית ומש\"ה איצטריך הרא\"ש לומר שישראל הראשון חייב ולפ\"ז אפילו אם לא התנה המלוה כי אם הלוה אסור וזהו שכתב הריב\"ה בסי' קס\"ט אפילו אין המלוה חייב לעכו\"ם כלום כיון דבשכר ההלואה נותן לעכו\"ם כו' ודקדק לומר ע\"פ המלוה בחלוקה זו לומר שאינו אסור אא\"כ התנה המלוה עוד אפשר לומר דשאני ההיא דהרא\"ש דכיון שהעכו\"ם מלוה מעותיו ברבית ומה שישראל השני נותן לנכרי הרבית שישראל הראשון חייב אלא שאם לא היה נותן לו הרבית לא היה מניח לו המעות נמצא שזה הישראל השני נותן לנכרי מה שחייב ומש\"ה לא אסרינן ליה אלא משום דכיון דישראל הראשון חייב לעכו\"ם נמצא נותן ישראל שני הרבית שהיה חייב ישראל הראשון ואי לאו משום ה\"ט לא הוה אסור אבל בעלמא כשאומר הלויני ואני אתן לפלוני פשיטא שאסור לפי שאינו נותן אלא בשביל המלוה נמצא לפ\"ז שאם הישראל ראשון חייב לעכו\"ם אסרינן ליה לפי שישראל שני נותן מה שישראל ראשון חייב אבל אם ישראל ראשון אינו חייב כגון שלוה מעותיו שלא ברבית וזה אומר הלויני ואני אתן לעכו\"ם רבית אז אסור לפי שישראל שני נותן לעכו\"ם ע\"פ המלוה והרי יש לו הנאה כמו תן מנה לפלוני ואלוך שהוא רבית קצוצה. ויש להסתפק אליבא דמ\"ד בקידושין אם אמרה זרוק מנה לים ואקדש אני לך דמקודשת וכמו שהובא מחלוקת זה בטא\"ה סימן ל' אם גבי רבית אמרינן נמי דכוותיה שאם אמר אלוך על מנת שתזרוק מנה לים אי הוי רבית קצוצה מדין ערב או לא וצ\"ע: <br><b>כתב </b>רבינו ירוחם אם אמר לחבירו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות נראה שאסור ע\"כ. וכתב הרב בעל ב\"ח שט\"ס הוא וצ\"ל שיתן לי ואע\"פ שכתב ר\"י שאפילו פיוס אסור ואפילו שאינו מדעת המלוה הכא שאני שאין הלוה אומר תן לפלוני כדי שילויני וגם כשנותן אותו פלוני למלוה אינו אומר כדי שתלוה לפלוני ואפ\"ה אסור כיון שהמלוה אומר אמור לפלוני שיתן לי אבל מרן הבין דברי ר\"י כפשטן וכתב דטעמא הוא דכיון דקי\"ל בקידושין דתן מנה לפלוני מקודשת מדין ערב וכן נמי הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואע\"פ שאין המקדש נותן כלום ואמרינן נמי שאף בהצטרף ב' החלוקות שהיא אינה לוקחת והמקדש אינו נותן כגון שאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם ה\"נ גבי רבית הוי דכוותיה כיון דקי\"ל דתן מנה לפלוני ואלוך אסור ואע\"פ שאין המלוה לוקח כלום וכן נמי אם הלוה אומר תן מנה לפלוני כדי שילויני אסור וכמ\"ש ר\"י שאפילו פיוס אסור דחשוב כשלוחו א\"כ בהצטרף הב' חלוקות ג\"כ אסור וכגון שאומר המלוה ללוה אמור לראובן שיתן לשמעון מנה ואלוך דחשבינן לקבלת שמעון כאילו קבלם המלוה ונתינת ראובן כאילו נתנם הלוה כיון שהיה בשליחותו דכיון דכל חדא וחדא באנפי נפשה אסור ה\"ה בהצטרפם נמי אסור וכדילפינן מקידושין דמקודשת מדין שניהם וא\"כ כי אמר אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך אסור דחשבינן לקבלת הלוה כאילו קבלם המלוה ונתינת אותו פלוני כאילו נתנם הלוה. והנה החכם בעל הלבוש כתב שאסור לומר לחבירו תן ד' דינרים לפלוני ואני אלוה לו מנה או שיאמר כן ללוה עצמו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואני אלוה לך מנה ע\"כ והאריך בטעם הדינים האלו ובמחילה מכבוד תורתו הדין הראשון ליתא לפי שאין כאן נשך כלל ובשלמא בחלוקה הב' כיון שהלוה אמר שיתן לו חשיב כאילו הוא נתן וקבלתו חשיב כקבלת המלוה אבל בחלוקה הראשונה אף דחשיב קבלת הלוה כקבלת המלוה מ\"מ הלוה לא נתן כלום וכנראה שלא הבין דברי מרן על מתכונתם: ’…ד כתב הטור וכן מותר לאדם שיאמר לחבירו ואפילו לבן המלוה כו'. כתב הרא\"ש דבנו קטן המוטל עליו לפרנסו לא כדחזינן בפרק הפועלים גבי סירוס דבנו קטן כגופו דמי וקשה דבפרק הפועלים פסק דמותר למוכרו לבנו קטן דלאו כגופו דמי וא\"כ איך הביא ראיה גבי רבית לאסור מסירוס כיון דהתם שרי ושמא י\"ל דשאני התם שהוא גזירה דרבנן למכור ואזלינן בתר המיקל אבל הכא גבי רבית אזלינן לחומרא ולא הביא ראיה אלא דאיכא מ\"ד כגופו דמי ואף דלא קי\"ל התם כוותיה הכא גבי רבית אזלינן לחומרא. כתב ה\"ה שאסור למקבל הדינר לתת ממנו למלוה שלא יבאו להערים ומדברי התוס' בפ\"ק דקידושין (דף ו') ד\"ה דארווח לה זימנא נראה דס\"ל דאסור משום דנראה כשלוחו כי היכי דאמרינן גבי הילך זוז והלוה לפלוני שלא יחזור ויקחנו מן הלוה משום דמיחזי כשלוחו ה\"נ דכוותיה ויש לחלק ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>יש דברים שהם מותרים ואסור לעשות מפני הערמת רבית כו'.</b> כתב בתשובת הריב\"ש סימן של\"ה בשם הרשב\"א וז\"ל אבל מה שכבר נטל אינו חייב להחזיר דאינו רבית גמורה ולא אפילו אבק רבית אלא שאסור לעשות כן לכתחלה מפני הערמת רבית ואפילו מאן דאמר בעלמא אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה הכא מודה וכ\"ש לרב אשי דאמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ע\"כ. ונ\"מ לסברת רבינו אפרים והראב\"ד דאית להו דלא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא אלא דוקא במשכנתא אבל בחוב בעלמא לא הכא בהערמת רבית אפילו בחוב אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא ודו\"ק (*א\"ה עיין לעיל פ\"ד מהלכות אלו דין י\"ד ד\"ה עוד כתב הריב\"ש בסימן הנזכר כו' יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להשכיר הדינרין כו'.</b> כתב מרן הב\"י ר\"ס קע\"ו וז\"ל וכתב בתה\"ד סימן ש\"ב בשם גליון התוס' שאם המשכיר מקבל עליו כל האחריות מותר וגם רצה לומר דאפילו התוספות וסמ\"ג לא אסרו אלא כשאינו מקבל עליו אלא אחריות אונסין ולא אחריות גניבה ואבידה ומכל מקום נראה מדבריו שאין לעשות מעשה להתיר ע\"כ. ועיין מ\"ש המבי\"ט ח\"א סימן ו' שדבריו הם תמוהים בעיני: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כללו של דבר כו'.</b> כתב הטור וז\"ל וחוץ מפחות משוה פרוטה והרמ\"ה כתב דאפילו פחות משוה פרוטה אסור מן התורה אבל אין מוציאין אותו בדיינים עד שיהא בו שוה פרוטה וכ\"כ התוס' והרא\"ש והנמוקי והר\"ן וכתב בעל ג\"ת דכי היכי דמיעוטא דקרקע הוי בגוף ההלואה שיהא קרקע דהלואת כסף ורבית קרקע אסור כשאר רבית ה\"נ בפחות מש\"פ היינו שההלואה עצמה כל שהיא פחות מש\"פ אין בה איסור רבית לסברת התוס' ועל זה קאמר הרמ\"ה דמ\"מ אסור אלא שאין מוציאין בדיינים אבל ההלואה פרוטה והרבית פחות מש\"פ אסור כשאר רבית לכ\"ע ע\"כ ולפי דבריו דמדמה מיעוטא דפחות מש\"פ לקרקע צ\"ל דמאי דמיעטו פחות מש\"פ היינו שההלואה היא פחות מש\"פ והרבית ג\"כ הוא פחות מש\"פ שהרי הלואת קרקע ורבית כסף אסור לכ\"ע וכמ\"ש לעיל ודבר זה לא הוזכר בשום מקום. ואני תמיה על פירוש זה שהרי הראיה שהביאו על שאין רבית בפחות מש\"פ הוא ממאי דבעי רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו באונאה לאו ברבית ואם איתא דיש רבית בפחות מש\"פ אימא דאיצטריך לאו ברבית לפחות מש\"פ. ואם איתא דכל שההלואה היא פרוטה אף שהרבית הוא פחות מש\"פ איכא איסור אכתי תיקשי דאימא דאיצטריך לאו ברבית להיכא שההלואה היא פרוטה והרבית פחות מש\"פ דלא אתי מגזל ואונאה אלא ודאי דכי מיעטו התוס' פמ\"פ היינו אפילו שההלואה היא פרוטה וכ\"נ מדברי הל\"מ על דברי רבינו שכתב כל הלואה בתוספת כל שהוא הרי זו רבית של תורה ויוצאה בדיינים אי דייקינן מלת כל שהוא והוי אפילו פחות מש\"פ דעתו כדעת הרמ\"ה ואפשר דלא דייקינן ומאי כל שהוא פרוטה ודעתו כדעת ר\"י ע\"כ משמע דס\"ל דלדעת ר\"י כל שהרבית הוא פמ\"פ אף שההלואה היא פרוטה שרי שהרי בדברי רבינו לא הוזכר שיעור ההלואה ואפ\"ה כתב דכל שהוא לאו דוקא ואפשר לומר דכל שההלואה היא פמ\"פ שרי לכ\"ע שהרי אין כאן הלואה כל שהיא פמ\"פ וקרא כתיב אם כסף תלוה לא תשימון עליו נשך וסתם כסף הוא ש\"פ דומיא דקידושין דכתיב כסף ובעינן ש\"פ א\"כ כי אתי כלל ופרט וכלל למעט פמ\"פ ע\"כ לא אתי אלא להרבית שלא יהיה פמ\"פ אבל גבי קרקע דהלואת קרקע חשיב הלואה אמרינן דכי מעט קרא היינו הלואת קרקע ורבית קרקע. ובדעת הרמ\"ה איכא לספוקי מאי דעתיה בקרקע ומדמייתי הריב\"ה מחלוקת דהרמ\"ה בפמ\"פ ולא בקרקע משמע דבקרקע מודה לר\"י. וכבר עמד על זה הרב בעל ג\"ת וכתב דהרמ\"ה פליג נמי אקרקע והיינו דקאמר אפילו פמ\"פ אסור כלומר ל\"מ קרקע שהוא ממון גמור אלא אפילו פמ\"פ אסור ונקט פמ\"פ לאשמועינן דאינו יוצא בדיינים ולעולם דקרקע אסור ויוצא בדיינים. ול\"נ דהרמ\"ה לא פליג אקרקע דאיהו נמי דריש כלל ופרט וכלל וממעט קרקע פמ\"פ אלא דס\"ל דפמ\"פ הוי כדין חצי שיעור דאיסורין דקי\"ל דאסור מן התורה וגבי ממון הוי דכוותיה וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות גניבה אסור לגנוב כל שהוא דין תורה וכתב ה\"ה שהוא כדין חצי שיעור באיסורין ה\"נ גבי רבית הוי דכוותיה ומ\"מ אינה יוצאה בדיינים דומיא דגזל שכתב רבינו בפ\"א דגזילה דהגוזל פמ\"פ אע\"פ שעבר אינו בתורת השב גזילה אבל גבי קרקע דלא שייך דין דחצי שיעור לעולם דס\"ל דשרי מן התורה וכי דייקינן בדברי התוס' והרא\"ש לא מצינו שחולקים על דברי הרמ\"ה הללו דדוקא גבי קרקע כתבו התוס' דשרי מן התורה אבל פחות מש\"פ אפשר דמודו להרמ\"ה דאסור מן התורה כדין חצי שיעור. אך הר\"ן בפ' נערה כתב דפמ\"פ אסור מדרבנן דלא גרע מרבית דברים משמע דמן התורה שרי וכ\"נ מדברי הריב\"ה שכתב שהרמ\"ה חולק על ר\"י ולא ידעתי מנ\"ל. ודעת רבינו דאפילו פחות מש\"פ הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים ונראה דאיהו לא דריש כלל ופרט וכלל כיון שלא הוזכר בגמרא ואע\"ג דבעלמא פמ\"פ לא חשיב ממון שאני הכא דכתיב כל דבר אשר ישך ומרבינן אפילו פמ\"פ דומה למ\"ש התוס' בפרק אלו מציאות גבי אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה ש\"פ דס\"ד דחייב מכלל דכל אבידת אחיך ה\"נ מכל דבר מרבינן אפילו פחות מש\"פ וכיון שהוזהר בפירוש אף על פחות מש\"פ כי כתיב וחי אחיך קאי אף על פמ\"פ ואפשר לומר דשאני גזל דאינו בתורת השב משום דמהני מחילה ופמ\"פ לא קפדי אינשי ומחלי להדדי וכדאיתא בפ' ד' מיתות אבל גבי רבית דלא מהני מחילה משום דכל רבית שבעולם הוא מחילה ואפ\"ה התורה אסרה מחילה זו וכמ\"ש רבינו בפ\"ד כי הוי נמי פמ\"פ יוצאה בדיינים דאין חילוק גבי רבית בין ש\"פ לפמ\"פ דכולהו הוי מחילה ואפ\"ה אסרה תורה וחייבה להחזיר. וא\"ת היכי ממעטינן מכסף פמ\"פ דוקא הא תנן הטענה שתי כסף וילפינן לה מדכתיב כי יתן איש כסף או כלים ואמרינן דכסף הוא מעה ומדכתיב כלים משמע ב' דהיינו שתי כסף וא\"כ הכא גבי רבית נימא דפחות ממעה לא הוי רבית כיון דכתיב כסף. ובשלמא לתוס' לא תיקשי שהם כתבו דמיתורא דכלים שמעינן תרתי דבר חשוב ושנים ומש\"ה אמרינן דהוי שתי כסף דכיון דאפקת מפרוטה אוקמה אמעה ואי לא הוה כתיב אלא כספים לא הוה אמינא דצריך אלא שתי פרוטות אבל לרש\"י דס\"ל דכי נמי הוה כתיב כספים הוה שמעינן שתי כסף וכ\"כ הר\"ן שם דטעמא דבעינן שתי כסף הוא דכיון שאמרה תורה כסף ואי אתה מוצא כסף מוזכר בתורה פחות ממעה אין לך לחייב בפחות ממטבע זה וא\"כ ה\"נ גבי רבית נימא כיון דכתיב כסף אין לך לחייב בפחות ממעה. וי\"ל דסברי כהריטב\"א שהקשה בפ\"ק דקידושין דמ\"ש דבקידושין סגי בפרוטה ובטענה בעינן שתי מעין נימא שתי פרוטות ותירץ דכיון דגבי טענה כתב רחמנא מנין שיהיו שנים הא גלי לן דכסף בהאי דוכתא אינו ממון סתם אלא מטבע כסף הוא וכיון שכן אוקמוה אמעין שהוא סוף מטבע אבל בעלמא שלא ירדה תורה למנין משמע כסף כל שהוא ממון ואפילו בפרוטה וא\"כ הכא גבי רבית הוי דומיא דקידושין וכל שהוא פרוטה הוי כסף ולא ממעטינן אלא פחות משוה פרוטה והיכא שהרבית הוא יותר מפרוטה והחזיר לו פרוטה ונשאר בידו פחות משוה פרוטה או שהחזיר פחות מש\"פ שלא קיים מצות השבה עיין בטח\"מ סימן ש\"ס ומשם נלמוד לרבית דרבית וגזל שוים הם לענין זה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו רבותי שהמלוה את חבירו כו'.</b> עיין ל\"מ פ\"ב מהלכות אישות מהדורא ב' ועיין בהגהות מרדכי דקידושין הביאה מרן הב\"י סי' קע\"ז ועיין מהריק\"ו שרש קי\"ט ועיין מה שחילק בדין זה המבי\"ט ח\"א סי' נ\"ג ודברים הם תמוהים בעיני: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר בית או שדה לחבירו כו'.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"א מהלכות מכירה דין י\"א).כתב מרן ס\"ס ע' וז\"ל כתב הרשב\"א ז\"ל שנשאל על אחד שמכר קרקע לחבירו במנה וכתב לו שטר מכירה ומסרו בידו אבל לא החזיק בקרקע והקונה עשה שטר הודאה בעדים למוכר שכל זמן שיפרענו שהוא חייב להחזיר לו אותו שטר מכירה כו'. ותשובה זו חזר ושנאה מרן בסימן ר\"ז מחודשין ל\"ד ועיין בל\"ר סימן קמ\"ט ובמה שכתב מרן סימן קי\"א מ\"ח בשם רי\"ו והתשובה מרשב\"א שהביא מרן סימן רל\"ה מ\"ג בקטן פחות מבן עשרים שמכר ועיין בבעה\"ת שער מ\"ז שנראה למדקדק בדבריו שחולק בזה ועיין פ\"מ ח\"ב סימן ל\"ה ודו\"ק. ועיין ש\"ך סימן ס\"ו סק\"ח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם התנה המלוה שכל זמן שירצה וכו'.</b> כנראה דה\"ה ז\"ל לא היה גורס בדברי רבינו חלוקה שניה שכתב בנוסחתנו וכן אם התנה המלוה כו' והראב\"ד אפשר שהיתה כתובה לפניו ולכך הקשה מה שהקשה. ומיהו מהריק\"א גורס וכן אם התנה הלוה אלא שהקשה דלמה כפל רבינו דבריו דהיינו רישא ותירץ דבא ללמד דאפילו בבית שפירותיו מצויים תדיר שרי. ולי אפשר לקיים גירסת ספרינו שהיא וכן אם התנה המלוה כו'. ומ\"ש <b>שכל זמן שירצה מחשב כו'</b> קאי אלוה שכל זמן שירצה הלוה לחשוב עמו מה שדר ויטול שאר מעותיו שיהא רשאי הלוה לסלקו ואע\"פ שאין המלוה מצי לסלקו הוה אמינא כיון שהזכיר תנאי הלוה מעצמו ע\"ד חזרה יהיב דעתיה שהרי הוא פתח בחזרת דמים ליהוי אסור קמ\"ל כיון דמצד המלוה אינו יכול לכופו להחזיר דמיו שרי ודו\"ק. ומ\"ש ה\"ה וז\"ל ואף הרמב\"ן מודה לו בזה ואמר שהטעם שאינו דומה לשאר משכונות בניכוי הוא מפני שאין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום וכו'. מדברי רש\"י ס\"פ מי שהיה נשוי גבי עובדא דההוא גברא דמשכן שדהו וקם שאין לו פירות וכתבו ליה טירפא דמוקי לה רש\"י במשכנתא דסורא משמע שלא כדברי הרמב\"ן דכתב דשטפה נהר אין אחריותו על המלוה. ואין לומר דיבשו האילנות שאני והדבר צריך הכרע ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המשכונא במקום שנהגו לסלק כו'.</b> מ\"ש ה\"ה בשם הרשב\"א למה זה דומה למלוה את חבירו לעשר שנים כו' הבעת\"ה שער מ\"ה ח\"א הביא פירוש אחר בענין משכנתא באתרא דמסלקי גם בשער מ\"ט ח\"ה כתב דברי הרמב\"ן בזה ומדבריהם יש חילוק לדברי הרשב\"א לענין דינא יע\"ש. כתב מהרש\"ך ח\"ג ס\"ס ל' דכיון שהמקום מצד עצמו הוי אתרא דמסלקי לאו כל כמיניה לעשות תנאי שלא יסלקנו לסלק איסור הרבית דאיסור הרבית כדקאי קאי ע\"כ ודברים תמוהים הם דמה לנו אם המקום הוי אתרא דמסלקי כיון דזה המשכיר לא מצו לסלקו הו\"ל לדידיה כאתרא דלא מסלקי ומ\"ש הרב דאין בידו לעשותו אתרא דלא מסלקי לסלק האיסור אין טעם לדברים אלו כלל ומה אשיב על תוכחתו בדברים (א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לומר לחבירו נכש עמי היום כו'.</b> משנה בפ' הרבית וכתוב בתשובות דשייכי לספר משפטים סימן צ\"ו מעשה בראובן ששכר מלמד לבנו והתנה עם המלמד ליתן המעות לזמן פלוני ולא נתן ותבעו המלמד מה שהיה יכול להרויח במעותיו מאותו זמן ודן ה\"ר אליעזר מטוך דחייב ליתן לו הריוח ואין בו רבית דתנן בפ\"ק דמכות מעידנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז ע\"מ ליתן לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד י' שנים ונמצאו זוממין אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין נותנן מכאן ועד ל' יום בין נותנן מכאן ועד י' שנים ועתה אם שייך בשכירות רבית אמאי משלמי ליה עדים כמו שאדם רוצה וכו' וע\"כ מיירי שמעידים לו שחייב שכירות דאת\"ל שהוא הלואה אז לא היה נותן כלום משום רבית והרב אחיו הקשה לו דאמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי פוקו וסייעו בבי דרי וכו' אלמא יש רבית בשכירות ע\"כ. וא\"ת א\"כ דמיירי האי מתני' דמכות בשכירות מאי אותיב רב כהנא לרב אמר שמואל דאמר המלוה את חבירו לי' שנים שביעית משמטתו ממתניתין דמכות דקתני אומדין ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעי שלומי ליה הא תנא במסכת שביעית פ\"י שכר שכיר אינו משתמט ואם עשאו מלוה משמט ומנא ליה דמתני' איירי בשעשאו מלוה ויקשה ממנה לשמואל ויצטרך להדחק ולאוקומי מתניתין במלוה על המשכון או במוסר שטרותיו לב\"ד. הא לא קשיא ולא מידי משום דתניא בפ' ב' דגיטין (דף יח) אונס וקנס ופתוי וכתובת אשה שזקפן עליו במלוה משמטין ואם לאו אין משמטין מאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין וא\"כ גבי שכר שכיר נמי משעת העמדה בדין הוי זקפן עליו במלוה ומשמטין וכ\"נ מדברי רבינו פ\"ט מהלכות שמיטה ויובל וא\"כ מתני' דמכות אף דאיירי בשכירות מ\"מ נוהג בו דין שמיטה משום דודאי העדים בב\"ד העידו שתבע השכיר למשכיר שכירותו בב\"ד והעיד עליו עדים ומאותה שעה היה נשמט אם היו העדים מעידים שהיה לעשר שנים ומש\"ה פריך מיניה לשמואל דסבר דהמלוה לי' שנים דשביעית משמט ואצ\"ל לדברי הרא\"ש שכתב בפרק השולח דש\"ש משעה שקבע זמן לפורעו לזמן פלוני מאותה שעה הוי זקפן עליו במלוה ומשמט דפשיטא דפריך שפיר ממתניתין לשמואל שהרי לדברי הכל קבע זמן לפורעו אלא שהם מחולקים בכמות הזמן ומ\"מ דברי ה\"ר אליעזר תמוהים הם בעצמם דודאי אין ראיה כלל ממתני' דמכות וכמ\"ש מרן ז\"ל והקושיא שהקשה לו הרב אחיו לא ידעתי מה יאמר בה ה\"ר אליעזר. וראיתי להרב בעל ג\"ת שער מ\"ו ח\"ג סי' כ\"ד שהקשה על דברי ה\"ר אליעזר הללו ממתני' דתנן בס\"פ א\"נ לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך עדור עמי ואנכש עמך והטעם דכל הני הוי כדפירש\"י דיש כאן אגר נטר דבשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו אלמא דגם בשכירות איכא איסור רבית ותירץ הרב ז\"ל שם דשמא הם מפרשים כל מה שנאמר במשנה זו דלאו לענין איסור אבק רבית ממש איתמר אלא לענין הרחקה והו\"ל כדין הערמת רבית דאע\"ג דראוי להתרחק ממנו מ\"מ להרמב\"ם מוציא המלוה מן הלוה משום דאפילו אבק רבית אינו וא\"כ ה\"ה גבי שכירות ולפ\"ז גם ההיא דרבא דאמר הפוכו בבי דרי לאו לאפוקי מאבק אמר כן אלא כדי שיהיה הדבר בהיתר גמור שאפילו צד הרחקה לא יהיה בו ע\"כ. ולא ידעתי כוונתו שאף שנודה לדבריו שבשכירות ליכא אלא הערמת רבית אכתי תיקשי איך דן ה\"ר אליעזר שחייב ליתן לו הריוח דבשלמא אילו היה מתנה ליתן לו הריוח היה מחוייב ליתן לו כיון שאינו אבק רבית אלא הערמה כמ\"ש רבינו אבל מאחר שלא התנה היכי מחייבינן ליה לעשות איסור ועוד דהכרח שהכריח ה\"ר אליעזר דלא מיירי בהלואה הוא משום דאז לא היה נותן כלום משום רבית ואי אמרת דבשכירות איכא איסור הרחקה אכתי תיקשי דאמאי משלמי עדים דאפשר שהלוה לא היה מתנה ליתן לו ריוח כלל משום איסור הרחקה. עוד כתב הרב אך אמנם תמיה מילתא טובא איך אפשר לומר דליכא רבית בשכירות דהא אהא דתנן מרבין על השכר קאמר בגמרא דטעמא דהיתר הוא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הא אי לא הוה משתלמת בסוף היה אסור אלמא גם בשכירות איכא אגר נטר ע\"כ. ולא ידעתי מה נתחדש לו במשנה זו ממתני' דלא יאמר עדור עמי ואנכש עמך דכיון דההיא אוקמיה משום הרחקה הכא נמי אימא דאי דאיצטריך בגמרא לטעמא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הוא כדי שיהיה הדבר בהיתר גמור שאפילו צד הרחקה לא יהיה בו והרב בעל ב\"ח כתב דההיא דרבא להכי הוי רבית אי לא הוו מהפכי בארעא משום דמסתמא הוה זוקפה עליו במלוה מיד כדי שלא יעבור עליו בבל תלין וא\"כ הרי הוא אגר נטר גמור אי לא הוו מהפכי בארעא גם ההיא דתנן מרבין על השכר ומפרש בגמרא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כיון דקאמר אם אתה נותן לי מעכשיו הרי הוא לך בעשר סלעים השתא ה\"ל כאילו זקפה עליו במלוה ובשביל שממתין לו שכירותו עד זמן פלוני נותן לו י\"ב סלעים אבל במלמד ושאר שכיר דלא זקיף עליה במלוה לית ביה משום רבית ע\"כ. ואיני יודע מה הוא סח דאיך משום דקאמר משכיר לשוכר אם מעכשיו הרי הוא בעשר סלעים יתחייב לומר שהשוכר זקפן עליו במלוה ויהיה בו איסור רבית גם ההיא דלא יאמר עדור עמי הוי תיובתיה. עוד קשה לי בדברי ה\"ר אליעזר הללו דמנא ליה דמה שמשלמים העדים הוא מה שהיה נותן הלוה שיהיו בידו אלף זוז עשר שנים ויכריח מזה דין מחודש דבשכירות ליכא רבית משום דאי בהלואה מיירי מתני' אז לא היה נותן כלום משום רבית אימא דמה שמשלמים העדים הוא מה שהיה נותן המלוה ללוה אם היתה ההלואה לעשר שנים כדי ליפרע לשלשים יום וזה מותר גמור וכדתנן בתוספתא לוקח אדם שטרותיו של חבירו בפחות ואין בו משום רבית וכמו שיכול למוכרו לאחר בפחות כך יכול למוכרו ללוה עצמו וכמ\"ש הריב\"ה בסי' קע\"ג. ולענין הלכה מרן דחה דברי ה\"ר אליעזר הללו וכן כתוב בהגהות אשיר\"י דפא\"נ עלה דמתני' דמרבין על השכר אך הרב בעל ב\"ח כתב בסימן שאחר זה דמהר\"ם ורבינו ירוחם וה\"ר אליעזר סברי דלא הוי רבית היכא דקיימי זוזי לוקמי ואי תפיס השכר לא מפקינן מיניה: <br><b>ועוד </b>יש לדון בדברי ה\"ר אליעזר הללו במה שחייב ליתן הריוח דאף שנודה לדבריו דאין כאן איסור רבית הא קי\"ל המבטל כיסו של חבירו פטור וא\"כ למה חייבו מה שהיה יכול להרויח ושמא יש לומר דסבר דהא דאמרינן המבטל כיסו של חבירו פטור היינו כשלא הרויח בו אבל אם הרויח חייב ליתן וכבר הובא סברא זו במרדכי פרק הגוזל קמא. אך קשה דהתם דחו זה ואמרו דעד כאן לא אמרינן דאם הרויח חייב אלא כשבאו מתחלה בידו לקנות בו דבר להרויח וחזר ואמר לא הרוחתי אלא לעצמי אבל בתורת פקדון לא והכא גבי שכיר הוי דומיא דפקדון דלא באו מתחלה בידו לקנות בו דבר להרויח וכן פסק בעל המפה בח\"ה סי' רצ\"ב ס\"ז דבפקדון א\"צ ליתן מן הריוח. ואפשר דנדון דה\"ר אליעזר הוה שהשכיר תבע מעותיו בתשלום הזמן והמשכיר לא רצה ליתנם לו דאז ודאי חייב וכמ\"ש בעל המפה שם דאם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח בהם לעצמי והלה מעכב חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא ומה שחייב ה\"ר אליעזר לא היה מה שהיה יכול להרויח כמו שתבע השכיר אלא מה שהרויח בהם המשכיר. והואיל דאתא לידן דברי בעל המפה הללו אמרתי להזכיר מ\"ש שם אחר זה דאם אומר הנפקד הוצאתים בעסק אם תרצה קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד הדין עם הנפקד ותמה עליו בעל אגודת אזוב (דף קג) דלמה תפס דברי המרדכי הראשונים ולא האחרונים דאע\"ג דמעיקרא כתב המרדכי שקרוב הדבר בעיניו שאפילו אם תבע פקדונו מפני שזה אומר אני רוצה להלוותו וזה אומר הלויתיו או הקפתיו כדי להרויח אם תקבל להיות קרוב להפסד ולשכר אתן לך חלקך וזה אומר לא אך שלי תתן לי בידי להלוותו על משכון טוב שהדין עם הנפקד הרי אחר זה כתב על דברי רב האיי שאם זה תובע להחזיר לו פקדונו ששלח בו יד כדי להרויח ואינו רוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד דהתם ודאי אי מסרב ודחי ליה מיחייב בריוח למיפלג בהדיה הרי שהמרדכי חזר בו ממה שכתב בתחלה ופשיטא שדבריו האחרונים הם עיקר לפי שדבריו הראשונים לא כתבם במושלם אלא בלשון וקרוב הדבר בעיני משמע דלא פשיטא ליה ותיכף ומיד חזר בו ומוקי דברי רב האיי בכהאי גוונא. ולי נראה דברי המרדכי ברור מללו ואין כאן חזרה דמה שכתב בתחלה דהדין עם הנפקד היינו כשהפקדון אינו בידו אלא שכבר הלוהו וכמו שכתוב שם שטען הנפקד הלויתיו או הקפתיו ומש\"ה אם הנפקד אומר שרוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד והמפקיד אינו רוצה הדין עם הנפקד כיון שהפקדון אינו בידו ומ\"ש אחר זה היינו שהפקדון הוא ביד הנפקד והיינו דלאחר ששלח יד חזרו המעות ובאו לידו והמפקיד תובע מעותיו דאז ודאי אפילו אם הנפקד אומר שרוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד והמפקיד אינו רוצה כי אם פקדונו פשיטא שהדין עם המפקיד מאחר שהמעות הם בעין ביד הנפקד והוי דומיא דמ\"ש בתחלה ונראה דגבי פקדון נמי אם תובע פקדונו מפני שאמר אני רוצה להרויח בו או להלוות והלה מעכב ומרויח בו אם ידוע שמרויח בו חייב לתת לו מכאן ולהבא והא מיירי בשהפקדון הוא בעין שעדיין לא שלח יד ומש\"ה לא מחלק בין אם רוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד לאינו רוצה דאפילו אינו רוצה חייב ליתן לו הריוח כיון שהפקדון הוא בעין והלה מסרב ואין חילוק בין כשהפקדון הוא בעין שעדיין לא שלח בו יד בין כששלח בו יד וחזרו המעות בידו. ומעתה דברי הרב בעל המפה אתו שפיר שכתב אם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח בהן לעצמי והלה מעכב בידו חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא אבל אם אומר הנפקד הוצאתים בעסק אם תרצה קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד הדין עם הנפקד ודבריו הם ברורים כפי מה שכתבנו ועיין בים של שלמה פרק הגוזל קמא סימן ל' ודבריו אינם נראים: <br><b>כתב </b>מרן המלוה את חבירו ע\"מ שכל מלאכה שתבא לידו יתן אותה למלוה לעשות דלמ\"ד טובת הנאה ממון הוי רבית קצוצה ולמ\"ד אינה ממון לא מפקינן מיניה אבל מ\"מ איסורא איכא ע\"כ. והנה דין זה במחלוקת הוא שנוי דרבינו בפ\"ה מה' אישות ובפ\"ב מהלכות גניבה פסק דטובת הנאה אינה ממון ומה שקשה ממה שפסק בהלכות נדרים כבר יישב שם מרן. אך הרא\"ש בסוף פ\"ק דקידושין פסק כמ\"ד טובת הנאה ממון. ולפי זה יש לתמוה על מה שפסק הריב\"ה בי\"ד סימן של\"א דאם לקחן שלא מדעת בעלים זכה בהם שאין לבעלים בהם אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון ועיין בש\"ך בח\"מ סי' ש\"ן שעמד על מבוכה זו ואם לא התנה בשעת הלואה ובתוך הזמן רוצה לתת לו מלאכה נראה דלמ\"ד טובת הנאה ממון אם אינו רגיל אסור ולמ\"ד דאינה ממון שרי: <br><b>כתב </b>הרשב\"א (*א\"ה בתשובה סימן תתקל\"ח) ומ\"מ נראה שאם רצה ליתן מה שהרויח כולו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר ליה. והרב בעל בני אהרן (דף קנב) כתב דדברי הרשב\"א הללו הם מגומגמים דבתחלה כתב דאין כאן רבית דמשמע לשום אחד מהם ואחר זה כתב ואע\"פ שהמקבל עובר ומשמע דבנדון זה שנשבע קאמר דלא היה מתחלה הלואה ע\"כ. ונראה שלא ראה דברי הרשב\"א במקומם שנשאל גם כן שאם היה הלואה מה יהיה דינו ועל זה השיב דאפילו אם היה הלואה חייב לקיים שבועתו מטעמא דיהיב אבל לעולם דגבי פקדון אין אנו צריכים להנהו טעמי דתיפוק ליה דאין כאן רבית כלל מאחר שבתורת פקדון באו לידו. עוד כתב מהר\"א לפפא שהמרדכי בפרק הגוזל קמא חולק על דברי הרשב\"א הללו שכתב על המקבל עסקא שיש לו להתנות שאם יצטרך המקבל מן המעות להוציא לצרכו וכו' ואם לא לקח רשות להוציא הרי שלח יד בפקדון והרי הם מלוה עליו ואינם בחזקת הבעלים וא\"כ רבית הוא ע\"כ הרי שאפי' גבי פקדון שייך רבית ולפי דבריו מלבד שהרשב\"א חולק על המרדכי דברי המרדכי חולקים להדדי שהרי בסוף פרק המפקיד כתב המרדכי שאם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו לראובן דאין בו משום רבית. ולי נראה דלא דמי כלל ההיא דהמרדכי דפ' הגוזל להך דהרשב\"א דשאני התם שהיה עסקא וקי\"ל דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון והריוח שנותן לו המתעסק אינו אלא מה שהרויח בפלגא דפקדון ואם נותן לו יותר ממה שהרויח בפלגא דפקדון אסור משום דנותן לו רבית בשביל ההלואה וגדולה מזו שצריך שיתן למתעסק שכר טורחו משום דמיחזי שמתעסק בפלגא דפקדון משום פלגא דמלוה ומש\"ה אם לא לקח רשות להוציא הרי שלח יד בפקדון ונעשו מלוה אצלו והריוח שנותן לו הוא רבית דמיחזי דמשוה פלגא דמלוה נותן לו רבית כיון שאין כאן פקדון דנימא שמעותיו הם שהרויחו אבל לעולם דאם לא היה כאן מלוה היה מותר גמור דאין כאן אגר נטר מאחר שבתורת פקדון באו לידו והיינו ההיא שכתב המרדכי בס\"פ המפקיד דמיירי בפקדון וכנדון הרשב\"א. ובחילוק זה שכתבנו יתיישב מה שהקשה מהריב\"ל בח\"ב סי' כ\"ו על דברי הרשב\"א הללו ממ\"ש הרשב\"א גבי מעות של יתומים שאם הוציאם הלוה לצרכו שהוא רבית וכוונת קושייתו היא דכיון דס\"ל להרשב\"א דאם שלח יד בפקדון ונעשה מלוה עליו שיכול ליתן לו ריוח דאין כאן משום רבית א\"כ גבי יתומים אם הוציאם הלוה לצרכו הרי שלח יד בפקדון ואין כאן רבית ותירץ הרב על זה דהך דהרשב\"א מיירי שהמעות הם מיוחדים ומתעסק בהם בפני עצמן ואע\"ג דבאו לידו בתורת פקדון ונעשה עליהם כגזלן ואמר בפני עדים לעצמי אני מרויח אפ\"ה אם רצה ליתן לו כל מה שהרויח או מקצתו נותן אבל היכא דפרע חובותיו באותם המעות מיחזי כרבית גמור ע\"כ. ולפי דברי מהריב\"ל הללו יתיישב קושיית מהר\"א לפפא דההיא שכתב המרדכי בפרק הגוזל מיירי כשמתעסק הוציאם לצרכו ואינם המעות בעין ומש\"ה הוי רבית אבל אם הם בעין אף שאמר בפני עדים לעצמי אני מרויח יכול ליתן לו מן הריוח שהרויח במעותיו. ולפי מה שכתבנו אין צורך לחילוק הרב מהריב\"ל דשאני ההיא דיתומים דבתורת הלואה באו לידו וחכמים לא התירו אלא כשהמקבל נותן ריוח מן המעות בעצמם ומדידהו קא זכו אבל כשזה פורע חובותיו נותן לו רבית מכיס המקבל וזה אסור אבל היכא שבאו לידו בתורת פקדון והנפקד שלח יד ופרע בהם חובותיו ורוצה ליתן לו ריוח אין כאן רבית מאחר שבתורת פקדון באו לידו, ודין זה דהיכא דבאו לידו בתורת פקדון אם יש בו משום רבית כתבו מרן בטור זה סי' קע\"ז סי' י\"ט ולא הגיה עליו בעל המפה אע\"ג שבאותו הסימן הביא בעל המפה דברי המרדכי דפ' הגוזל משמע דס\"ל דלא פליגי דברי המרדכי אהדדי וכדכתיבנא (א\"ה עיין לעיל פי\"ב מהלכות גזילה ואבידה דין ח' מ\"ש הרב המחבר ע\"ד הרשב\"א בתשובה הנזכרת): "
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל בימי החורף כו'.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה בשם הרשב\"א ובמ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ט מהלכות שכירות דין ד' יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסור להרבות על המכר וכו'.</b> דברי ה\"ה אינם מובנים במ\"ש ופירוש והוא אבק רבית ומפני כך כתב רבינו וכשיתבענו בדין כו' וכבר חזרתי על כל הצדדין ולא נתקררה דעתי כלל. ומ\"ש מהריק\"א אינו מתיישב והנכון בעיני שלא היה בגירסתו ה\"ז אבק רבית ובא למעט שאינו רבית קצוצה זהו כוונת ה\"ה. ומ\"ש רבינו וכשיתבענו בדין אינו חייב ליתן אלא מה שהיה שוה כו' נראה דכתב כן למעוטי שלא יאמר הלוקח הרי קבע עמי זמן עד הגורן המתן עד הזמן ואתן לך מאה דהשאר אבק רבית אלא מיד כשיתבענו בדין חייב ליתן מעותיו שלא קבע זמן אלא אדעתא ליטול מאה ועשרים עכשיו שזה נותן מאה חייב לפרוע מיד ודו\"ק. זה נראה בעיני דקדוק נכון בדברי רבינו דאי לאו הכי למאי איצטריך רבינו לומר וכשיתבענו בדין כו' מה שלא כתב בשום מקום אלא האיסור וההיתר ובודאי במסרב במשפט יבא ודו\"ק: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו אינו חייב ליתן אלא מה שהיה שוה בשעת המכר כו'. נראה דלא בא למעט דאם היה שוה ק\"ך אף שאמר לו אם מעכשיו במנה ואם לאחר זמן בק\"ך שיהא מותר ליקח ק\"ך דזה אינו דכיון דפירש הו\"ל אותו התוספת רבית. אבל בא למעט דאם לא היה שוה אלא צ' אע\"פ שאמר אם מעכשיו במנה כו' מ\"מ כיון שאינו שוה אלא צ' אינו חייב ליתן יותר דהא אינו פוסק רבינו כטרשא דרב נחמן כמו שמוכרח מדבריו ודו\"ק. <br><b>ומ\"ש </b>רבינו או יחזיר ממכרו אם היה קיים כו'. נראה דלא קאי אלא לגבי המוכר כיון שהוא מכר אדעתא דיוקרא ומצי למימר תן לי ממכרי אבל הלוקח כיון דנחית אדעתא דיוקרא לא מצי לבטל המכר ויתן כשעת ההיתר בע\"גכ אם רוצה המוכר לקיים המקח דהא מקח שנעשה באיסור לא נתבטל המקח לגמרי וכן משמע מדברי ה\"ה בסוף הפרק. אלא שנמצא לראשונים ז\"ל דחילקו בין מוכר ללוקח כמ\"ש מהריק\"א בחה\"מ סימן ר\"ח אף אנו יכולים לומר שזה דעת רבינו. אבל לומר דיחזיר ממכרו שכתב רבינו היינו לומר דשניהם יכולים לבטלו אי אפשר בשום פנים כאשר כתבתי דמפשטא דתלמודא הוכיחו כל המפרשים ז\"ל דהמקח קיים ודו\"ק. ובמה שכתבתי למעלה דיכול המוכר שמכר לזמן לתבוע חובו קודם זמנו כיון שאינו נוטל אלא כשעת ההיתר גם הלוקח מחזיר ממכרו ע\"כ של מוכר מאחר דאין המוכר ממתין לזמן שקבע ודו\"ק: <br><b>מי </b>שהיה לו ליתן לחבירו דינר של רבית ונתן לו בשבילו ה' מדות של חטים והיה נמכרים ד' בדינר כשבא מלוה להחזירו לו צריך להחזיר לו ה' מדות ומיהו אם רוצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע רשאי שהמקח קיים אע\"פ שנעשה באיסור כן כתב הרא\"ש (*א\"ה עיין תשובת הרא\"ש כלל ס\"ט סי' ז' ובמ\"ש עליו הרב המחבר לקמן פ\"ט דין א') והכריח מדאמרינן גלימא מפקינן דלא לימא קמכסי בגלימא דרביתא משמע דוקא משום דלא לימא מכסי בגלימא דרביתא הוא דמהדרינן ליה הא לאו הכי המקח קיים ולא אמרינן כיון שנעשה באיסור נתבטל המקח וכן בעובדא קמא דיהיב ליה ה' וכן בעובדא דשכירות ע\"כ והרב בג\"ת בח\"ב סי' י\"ב הקשה על ראיות הרא\"ש הללו דאי מעובדא דגלימא אימא דאתא לאשמועינן דאפילו שניהם מתרצים במכר ואין אחד מהם חפץ לבטלו אפילו הכי מפקינן גלימא מטעמא דלא לימרו ולעולם נימא דאם רוצה לבטל המקח מפני שנעשה באיסור שהוא מבוטל ולזה אפשר לומר דס\"ל דע\"כ לא אמרינן דגלימא מפקינן כי היכי דלא לימרו אלא כשהוא רוצה לזכות מכח הפסיקה הראשונה אז הוא דאמרינן דאע\"ג שמחזיר לו מעות הרבית אפ\"ה איכא לזות שפתים בקנין הגלימא כיון שמחמת הרבית בא לו קנין זה אבל אי הוה אמרינן שהמקח הוא בטל אלא שהלוה נתרצה בקיומו תו ליכא לזות שפתים שהרי זה כמוכרה לו בשביל המעות שקיבל ממנו דאטו לפי שפעם אחת בא לו באיסור לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ומש\"ה הכריח הרא\"ש דע\"כ דמיירי בשלא נתרצה הלוה ואפ\"ה טעמא משום לזות שפתים הא לאו הכי המקח קיים. ובג\"ת תירץ דעיקר ההכרח הוא מאביי דקאמר ד' מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה ופשיטא דמיירי בשאינו מתרצה הלוה וקמ\"ל דאין האיסור מבטל המקח דאי בשניהם מתרצים מאי קמ\"ל דהא טעמא דרבא לא אסיק אדעתיה אביי ומדפליג עליה רבא משום דלא לימרו משמע דאפילו באינו מתרצה טעמא משום דלא לימרו הא לאו הכי המקח קיים. וכדבריו נראה מדברי הנמוקי דעיקר ההכרח הוא מאביי ומאביי נשמע לרבא. עוד הקשה הרב בעל ג\"ת על מ\"ש הרא\"ש וכן בעובדא קמא דיהיב ליה ה' דמנ\"ל דשוה ה' קאמר דלמא ה' ממש מפני כו'. ונראה דהכרח הרא\"ש הוא מדאמרינן ד' מפקינן דבתורת רביתא אתא לידיה דמשמע דוקא משום האי טעמא הא לאו הכי ד' מפקינן מיניה וכאביי ואי אמרת בשלמא דמקח שנעשה באיסור המקח קיים תינח דאי לאו טעמא דברבית אתא לידיה ד' דוקא מפקינן מיניה משום דאידך אוזולי קא מוזיל גביה ואותו המקח קיים הוא אלא אי אמרת דמקח שנעשה באיסור הוא בטל למה לי טעמא דברבית אתא לידיה בלאו הכי פשיטא דה' מפקינן דאע\"ג דמעיקרא אוזיל גביה כיון שאותה הפסיקה היא בטלה לגמרי נמצא שאין כאן מקח ולא מוזיל גביה והמלוה חייב ללוה ה' מדות של חטים שלקח ממנו בלא שום קנין דחלוקה זו דמוזיל גביה לא שייך אלא אי אמרינן דהמקח הוא קיים אבל אם אין כאן מקח מה שייך מוזיל גביה כיון דלא זכה הלוקח במקח אלא ודאי מדאיצטריך רבא לטעמא דברבית אתא לידיה משמע דהמקח קיים. והכרח זה הוי דומיא דהכרח דעובדא דגלימא וכן עובדא דשכירות אי לאו משום דקי\"ל דהמקח קיים ואפילו אם לא דר בו עדיין היה דר בו לא היה חייב המלוה תריסר אף על פי שמתחלה נתרצה בתריסר שכיון שאותה הפסיקה היא בטלה מחמת האיסור הרי זה כאילו דר בחצר חבירו בלא קציצה שאינו משלם אלא מה ששוה. כללו של דבר כל מקח שהוא בטל והמוכר נתנה בזול או ביוקר אותה הפסיקה אינו מעלה ומוריד והוה ליה כאילו היא פקדון ביד הלוקח ואם אין המקח בעין ישלם לו מה שהיה שוה ולא כפי הפסיקה. ויש להסתפק בעלמא במי שתבע מחבירו דינר והודה לו ונתן לו חפץ בשביל הדינר ושוב טען ואמר שטעה בחשבונו במה שהודה שחייב לו ובירר הדבר ותובע החפץ והלוקח טוען שאף שטעה בחשבונו מ\"מ המקח קיים ויתן לו דינר. ולכאורה נראה דהדין עם הלוקח וראיה מסוגיין דאע\"פ שהמוכר לא היה חייב ללוקח אפילו הכי המקח קיים והוא הדין הכא ולפ\"ז אם המקח אינו בעין משלם כמו שפסק בין לזולא בין ליוקרא דהא לא שייך טעמא דרבא בעובדא דחיטי. ומיהו נראה דלא דמי לסוגיין דשאני מוכר חפץ בשביל רבית שזה הרבית חוב הוא שנתחייב הלוה וחייב הוא לשלם אלא שהתורה גזרה שאף שנתחייב שלא יתן ולפי זה אם מכר בדמי הרבית המכר קיים הוא שהרי זה מכר בשביל מה שנתחייב ואף שזה צריך להחזיר הרבית כדי לקיים גזירת התורה לא בשביל זה נאמר שהלוה לא היה חייב אלא שאף שחייב נצטוה שלא יקח ומש\"ה המקח קיים דהא ליכא איסורא גבי מכר אבל בעלמא שכשנתברר שטעה בחשבונו הורה למפרע שלא היה חייב לו וזה לא מכר אלא בשביל החוב וכיון שנתבטלה הסיבה נתבטל המסובב ואין כאן מקח כלל שהרי הכל היה בטעות ולפי זה אם המקח אינו בעין אינו משלם כמו שפסק אלא כמו ששוה שכבר כתבנו דכל שהמקח הוא בטל הפסיקה אינו מעלה ומוריד והוה ליה כמאן דליתא וטעמא דרבית דהפסיקה קיימת הוא משום דהמקח קיים וכמ\"ש הרא\"ש דאע\"ג שנעשה באיסור המקח קיים. וא\"ת היכי אמרינן הכא שמקח שנעשה באיסור המקח קיים והלא בפ\"ק דתמורה איפליגו אביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני ורבא ס\"ל דלא מהני ופשיטא דהלכה כרבא לגבי אביי ואף שראיתי למהר\"ש יפה שכתב דהלכה כאביי והכריח הדין מדברי רש\"י גבי פלוגתא דאביי ורבא עלה דהאי דאמרינן אלא בשינוי קונה פליגי וכן ממה שכתב רבינו סוף פ\"ג מהלכות גירושין מ\"מ מדברי הרא\"ש בתשובה כלל ח' סי' י\"ד מוכח דס\"ל דהלכה כרבא וכן היא סברת ה\"ה בפ\"א מהלכות גזילה וההיא דרבינו שהכריח מהר\"ש יפה דהלכתא כאביי יש לדחות ולפי שאינו מענינינו לא נאריך בזה ואף שנודה למהר\"ש יפה אכתי קשה דרבא ארבא דהא הרא\"ש הכריח דהמקח קיים מדברי רבא ונראה דל\"ד כלל לההיא דתמורה דהתם שאני שקיום הדבר הוא האיסור ואי אפשר להתקיים הדבר אלא בעבור האיסור כגון תמורה ודכוותיה דמייתי התם אבל הכא גבי רבית כיון שזה מחזיר לו הרבית ליכא איסורא בקיום המקח שהמקח אינו אסור מצד עצמו ולפי חילוק זה יש לתמוה על מה שכתב מרן בח\"מ סי' ר\"ח על מה שכתב המרדכי דמי שנשבע או קיבל בחרם שלא ליתן דבר או לא ימכור ועבר שבועה ומכר ונתן אין במעשיו כלום וממה שנתבאר בסמוך נדחו דברים הללו ע\"כ ולפי מה שכתבנו לא דמי כלל דנדון המרדכי הוי דומיא דההיא דתמורה דאי אפשר בקיום הדבר אם לא בעבור האיסור ולא דמי למקח שנעשה באיסור ולמרן דלא ניחא ליה בחילוק זה תיקשי לדידיה מה שהקשינו וצ\"ע. שוב ראיתי למוהרש\"ך בח\"א סי' קנ\"ז שתפס על מרן בחילוק זה שכתבנו ועיין במהר\"ם אלשיך סי' ע\"ה דאזיל בשיטת מרן ז\"ל: <br><b>ודע </b>שאף שכתבנו לעיל שמקח שנעשה באיסור המקח קיים היינו דוקא היכא שנותן לו כמו שפסק אבל בעובדא דחיטי שאם בא לקיים המקח צריך לתת דינר ורביע הברירה היא ביד הלוקח אם ירצה יתן לו חמש מדות או דינר ורביע וכמו שכתב הריב\"ה ולא מטעמא דכיון שנעשה באיסור הוא בטל אלא משום דהלוקח לא ירד לכך ולא לקח אלא לפי שהיה סבור שלוקח בזול וכן כתב מרן בח\"מ סי' ר\"ח בשם תלמידי הרשב\"א דאע\"ג דהפוסק עד שלא יצא השער המקח קיים ויתן כשער ההיתר מיהו הלוקח יכול לחזור בו שלא ליתן כשער היוקר שהרי לא לכך ירד שמתחלה כשער הזול פסק עמו ע\"כ וכן נראה מדברי רבינו שכתב או יחזיר ממכרו מידו אם היה קיים וטעמא הוא לפי שהמוכר לא מכר לו ע\"ד כן וכסברת תלמידי הרשב\"א ואף שבסוף הפרק כתב כשמוציאין ממנו מוציאין ממנו ה' לאו למימרא דבע\"כ יוציאו חמש ולא החפץ אלא מיירי כשהלוקח רוצה בקיום המקח וקאמר דצריך ליתן חמש ומילתא אגב אורחיה קמ\"ל דמקח שנעשה באיסור המקח קיים אלא שצריך לתת חמשה הואיל ובתורת רבית בא לידו אבל לעולם דאם אינו רוצה בקיום המקח הרשות בידו משום דלאו אדעתא דהכי קנה אך ראיתי למרן שכתב דהריב\"ה חולק על תלמידי הרשב\"א וסבירא ליה דאף הלוקח אינו יכול לחזור בו וע\"כ יקח כשער היוקר ולפי זה הוא הדין הכא דאם המוכר רוצה בקיום המקח הלוקח יתן דינר ורביע וכן נראה מדברי הנימוקי שכתב חמש מפקינן הפירות עצמם אם שניהם מסכימים בו או אם האחד רוצה יתן שוה החמש במעות ע\"כ. משמע שאיזה משניהם שירצה בקיום המקח צריך שיתן שוה החמש וכן נראה מתחלת דבריו שכתב אין האיסור מבטל הקנייה אם האחד רוצה כי גם באבק רבית כו' כך היא הגירסא הנכונה וכן הובא במהר\"ם אלשיך סימן ע\"ה. אך המבי\"ט בח\"א סי' רע\"ג לא גריס הכי ופירש פירוש אחר יע\"ש. ומדברי הריב\"ה הכא נראה שהברירה היא ביד הלוקח אם ירצה לקיים המקח או לבטלו וזה סותר למה שכתב מרן ז\"ל שהריב\"ה חולק על תלמידי הרשב\"א ומיהו אפשר לדחוק ולומר דלאו דוקא אם רוצה הלוקח אלא הוא הדין אם רצה המוכר המקח קיים וכמו שביאר בח\"מ סי' ר\"ח והכא לא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא שיהא המקח בטל משום דאם הוא קיים משום דהמלוה רוצה בקיומו נמצא שנהנה מאיסור רבית קמ\"ל דלא אלא המקח קיים והוא הדין אם הלוקח אינו רוצה והמוכר רוצה בקיום המקח דהמקח קיים ויתן שוה חמש וכסברת הנמוקי. אך אעיקרא דדינא במה שהכריח מרן שהריב\"ה חולק על תלמידי הרשב\"א יש לדון ביה דאי ממה שכתב דאין אחד מהם יכול לומר המקח בטל כיון שנעשה באיסור איכא למימר דהכא מיירי בשהלוקח רוצה לחזור בו מטעם איסור ולא משום דבר אחר וכגון דלא נתייקר השער והלוקח רוצה לבטל המקח מעיקרו כיון שנעשה באיסור או המוכר על זה הוא דקאמר הריב\"ה דאין אחד מהם יכול לבטל המקח מטעם איסור אלא המקח קיים אע\"פ שנעשה באיסור אבל היכא דנתייקר השער דהלוקח רוצה לבטל המקח משום דלאו אדעתא דהכי ירד בהא לא מיירי הריב\"ה ואפשר דמודה לתלמידי הרשב\"א ובזה ניחא מה שכתב הרא\"ש ולא נתייקר השער שכתב מרן דלאו דווקא אלא הוא הדין נתייקר השער ולפי מה שכתבנו בדוקא נקט ולא נתייקר השער דאז אין שום אחד מהם יכול לבטל המקח כיון שטעם הביטול הוא מפני האיסור שנעשה במקח אבל בנתייקר השער יכול הלוקח לבטל המקח ולפי זה אין צורך למה שכתב מרן דהרא\"ש לא קאי אלא אמוכר דלעולם דקאי אף אלוקח אלא דמיירי בלא נתייקר השער ואם הכרח מרן הוא ממה שהריב\"ה הביא בתחלת דבריו כגון שהוסיף בשווי המקח בשביל המתנת המעות ועלה קאי ואין אחד מהם יכול לבטל המקח וה\"ז דומה לנתייקר השער לפי שיכול המוכר לומר דלא אדעתא דהכי ירד ומהכא הכריח מרן דהריב\"ה חולק על תלמידי הרשב\"א אם כן תיקשי לתלמידי הרשב\"א שכתבו דהיכא דאית ביה איסורא והוסיף בדמים משום אגר נטר ליה לא בטלי זביני אלא קיימא בין על לוקח בין על מוכר ע\"כ ובשלמא על לוקח תינח אלא על מוכר למה לא יכול לבטל המקח הא לאו אדעתא דהכי ירד אלא ע\"כ אית לן למימר דשאני הוסיף בדמים משום אגר נטר שכיון שאמר לו אם מעכשיו הרי היא במנה ואם לאחר זמן הרי היא במאתים הרי נתרצה למוכרה במנה ומשום הכי אמרי' דהמקח קיים במנה אף לאחר זמן כיון שזה כבר נתרצה למוכרה במנה ואף שלאחר זמן לא נתרצה מ\"מ כיון שכבר נתרצה למכור במנה השתא נמי יהבינן ליה מנה בע\"כ אבל בנתייקר השער שהלוקח טוען שהוא לא רצה לקנות אלא כשער הזול וכשער היוקר אינו רוצה לקנות כלל מהיכא תיתי שנכוף את הלוקח שיקנה כשער היוקר דבר שלא עלה בדעתו כלל לפי חילוק זה נראה דהיכא דלא אמר מעכשיו אלא שמכר לו מטלטלין עד זמן פלוני במאה והיו שוין בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעים אליבא דמ\"ד דאסור יכול המוכר לבטל המקח שהרי יכול לומר שלעולם לא נתרצה למכור בתשעים אלא במאה והרי זה דומה לנתייקר השער שחוזר הלוקח. וראיתי להרב בעל מאירת עינים שכתב בסי' ר\"ח דשאני הוסיף בשביל המתנת המעות דצריך המוכר ליתנו כשער הזול ואינו יכול לחזור בו דשם היה השער ידוע אלא שהוסיף עליו בזה אמרו דל ההוספה מפסיקתם וישאר המקח מאליו כמו שהיה אז בשער שבשוק מה שאין כן בפסק בשעה שלא היה לו שער ידוע שכשאתה דל פסיקתן לא נשאר שער לגמרי משום הכי יכול לחזור בו הלוקח ע\"כ. ולפי דבריו אף בדליכא מעכשיו אין שום אחד מהם יכול לחזור בו וכל שכן בדאיכא מעכשיו דאז אף דליכא שער אין המוכר יכול לחזור משום דאיכא למימר דל ההוספה ותשאר הפסיקה הראשונה והיכא דליכא מעכשיו וליכא שער והעלהו הרבה דאסור וכמו שכתב הריב\"ה סימן קע\"ה הכי נמי דהמוכר חוזר בו. ולפי דבריו ניחא דנקטי בסתם היכא שהוסיף בשווי המקח דאין שום אחד מהם יכול לחזור בו ומיירי בכל גוונא דאיכא איסור. אך רבינו מוכח מדבריו דאף בהוסיף בדמים משום אגר נטר יכול המוכר לבטל המקח בין דאיכא מעכשיו בין דליכא מעכשיו. העולה ממה שכתבנו שאין מדברי הריב\"ה ז\"ל הכרח שיחלוק על תלמידי הרשב\"א ז\"ל ולעולם דמודה דאם נתייקר השער יכול הלוקח לומר שאינו רוצה לקבל כשער היוקר. ולפי זה אתו דברי הריב\"ה שכתב ומיהו אם רוצה להחזיר לו דמיהם כפשטן שהמקח תלוי בלוקח אם רוצה לבטל או לא: <br><b>עוד </b>נראה לי לחלק בין הוסיף בדמים לנתייקר השער דשאני הוסיף בדמים שהטענה שטוען המוכר דהיינו אני לא הייתי מוכרה אלא במאתים הוא האיסור ולאו כל כמיניה לומר אני לא מכרתי אלא אדעתא שנעשה איסור ומשום הכי אמרינן דהמקח קיים ולא יתן אלא מנה אבל בנתייקר השער בשעת הפסיקה לא היה אסור דהיה אפשר שלא יתייקר השער והשתא דנתייקר השער טוען שלא נתרצה לקנות אלא אם לא יתייקר השער שהיה היתר ולוקח בזול אבל כיון שנתייקר השער שאינו יכול לקנות כמו שפסקו מטעם איסור בזה לא היה דעתו לקנות משום הכי טענתיה טענה. ובזה ניחא מה שפסק הרב מהר\"ם אלשיך ז\"ל סימן ע\"ה על קהל שגזרו בחרם שלא ימכר היין ביותר על חמשה דינרים ומכר אחד בשבעה דינרים שהמקח קיים ויחזיר השני דינרים דמשמע מדבריו אפילו בעל כרחו של מוכר ולא יכול למימר אדעתא דשבעה מכרתי כיון שמכירה בשבעה היא באיסור לא כל כמיניה לומר דאדעתא דאיסורא מכרתי. ולפי מה שכתבנו אפשר לומר דהרב הנמוקי מודה לתלמידי הרשב\"א ז\"ל דבנתייקר השער הלוקח יכול לחזור בו. ואף שכתבנו לעיל דמדברי הרב הנמוקי נראה דאם נתן הלוה חמש מדות בשביל דינר של רבית שאם ירצה הלוה יקח מהמלוה דינר ורביע ואינו יכול לבטל המקח התם שאני שהלקיחה בדינר חמש מדות היא באיסור שנמצא שנהנה מן הרבית מלבד הרבית עצמו וכדאמר דבתורת רבית אתא לידיה ומשום הכי אינו יכול לומר אדעתא דדינר לקחתי או אדעתא שלא אתן המעות לקחתי אבל בנתייקר השער דטוען אדעתא דהיתרא לקחתי טענתיה טענה ומהאי טעמא אמרינן בעובדא דשכירות דתריסר מפקינן אע\"ג דלכאורה נראין דברי השוכר דמשום דמשתרשי ליה זוזי אוגרה בתריסר דכיון דטוען אדעתא דאיסורא לא משגחינן ביה. ובזה ניחא הא דקיימא לן גבי אונאה דעד שתות הוי מקח אלא שמחזיר אונאה ולא יכול המאנה לומר אדעתא שלא אחזיר אונאה מכרתי או לקחתי כי היכי דאמרינן גבי נתייקר השער משום דשאני אונאה שטוען אדעתא דאיסורא אבל בנתייקר השער טוען אדעתא דהיתרא ומשום הכי הלוקח חוזר בו אבל המוכר אינו חוזר בו ואע\"ג דגבי אונאה איכא מאן דאמר דהיכא דהאונאה היא יותר משתות דאף המאנה יכול לבטל המקח שכל זמן שהמתאנה יכול לחזור המאנה גם כן יכול לחזור התם שאני דכיון שהאונאה היא יותר משתות אין כאן מקח כלל כמו שכתב הריב\"ה ז\"ל סימן רכ\"ז ומשום הכי שניהם יכולים לחזור בהם אבל הכא המקח הוא מקח אלא שהלוקח חוזר משום דלאו אדעתא דהכי ירד: <br><b>נשאל </b>מהרשד\"ם בח' י\"ד סי' ס\"ט על ראובן שמכר סחורה ללוי לזמן בתנאי שחייב לוי לחתוך הדיט\"ה תוך ב' חדשים בכך למאה ועתה בהגיע זמן ב' חדשים בא ראובן לתבוע מלוי לחתוך הדיט\"ה וטוען שאין לו מעות לחתוך הדיט\"ה אם המקח קיים או לא כיון שלא קיים לוי תנאו או אם לא יחתוך הדיט\"ה בתוך הזמן מה יפרע לוי והשיב דאע\"ג דקי\"ל דמקח שנעשה באיסור המקח קיים כו' שאני הכא שהיה בלשון תנאי וכיון שלא קיים תנאו המקח בטל וא\"כ מחוייב לוי לחתוך הדיט\"ה או יחזיר המקח שלקח ע\"כ ונראה דאף אם לא היה בלשון תנאי כל שתלה הדבר בבחירתו שאם ירצה יקח לזמן ראשון בדמים מועטים יכול לכוף את הלוקח שיפרע לזמן ראשון בדמים מועטים דבהא ליכא שום איסורא ודוקא היכא שתלה הדבר בבחירת הלוקח אז לא יוכל לכופו שיפרע לזמן ראשון ובזמן השני לא יפרע אלא כפי הפסיקה של זמן ראשון מטעם רבית ונראה שאף הרב מודה בזה ולא הוצרך לטעמא דתנאי אלא לומר שאם לא חתך הדיט\"ה המקח בטל ויכול הלוקח לתת בזמן הב' ואין בזה משום רבית דכיון דאיכא תנאי והמקח בטל נמצא שעתה מחדש קונה הלוקח והמוכר יכול ליקח י\"ב כמו שמוכר בסתם וכמ\"ש בסוף דבריו. עוד כתב הרב מ\"ז וכי תימא תנאי זה אי אפשר לקיימו וא\"כ התנאי בטל והמקח קיים ע\"כ ודבריו הם תמוהים הרבה בעיני לפי שהתנאי אין בו איסור כלל שהרי אם לא היה מתנה אלא שלאחר שנגמר המקח היה אומר לו תן לי מיד ואקח פחות הרי זה מותר גמור אלא שכל שהתנה קודם שיגמר המקח הורה שמה שפסק לזמן ב' היה משום אגר נטר ואסור אבל בעיקר התנאי מצד עצמו ליכא איסורא ולא שייך בזה תנאי בטל ומעשה קיים וצ\"ע (*א\"ה עיין מ\"ש מהר\"א רוזאניס הובאו דבריו בס' מוצל מאש סי' ד' ועיין שם סו' ה' באורך): <br><b>עוד </b>כתב הרב דלא אמרי' מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא באיסור תורה אבל מתנה בדבר שהוא אסור מדרבנן תנאו קיים ע\"כ והכי אמרינן בפרק הכותב בפירוש דבדרבנן תנאו קיים וטעמא דרב דקאמר דלא מהני תנאי בירושה אע\"ג דירושת הבעל ס\"ל שהיא מדרבנן היינו משום שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ודוקא התם אבל בעלמא מהני תנאה וכמבואר שם אך קשה דקי\"ל דהמלוה את חבירו ע\"מ שלא תשמטנו שביעית תנאו בטל ואע\"ג דשביעית בזמן הזה מדרבנן ואי אמרת דבדרבנן תנאו קיים הרי נתבטל ההלואה והמעות הם פקדון ואין שביעית משמטת פקדון ואפשר לומר דאע\"ג דאמרינן דבדרבנן חל התנאי היינו כשהנמשך מחלות התנאי אינו מה שחכמים הקפידו בו כגון גבי רבית שהנמשך מחלות התנאי הוא בטול המקח וחכמים לא איכפת להו אם יתקיים המקח או לא ואף שאחר כך ימכרנה בי\"ב שהוא מה שהקפידו חכמים לא היה מוכרח מכח חלות התנאי שאפשר שימכרנה לאחר אבל גבי שמטה שהנמשך מחלות התנאי הוא שהלוה יחזיר המעות למלוה שהוא מה שאסרו חכמים בלא תנאי אף שהתנה לא מהני לבטל דברי חכמים דאלת\"ה מה הועילו חכמים במה שאסרו וההיא דהכותב שאני דהוי תנאי שבממון וליכא איסורא ויכול לקיים תנאו אבל במילתא דאיסורא שאינו יכול לקיים תנאו גם התנאי אינו חל כל היכא שהנמשך מחלות התנאי הוא בטול דברי חכמים. עוד אפשר לומר דשאני שביעית שעיקרו מן התורה ומש\"ה לא מהני תנאה וכן כתבו התוס' בפרק אעפ\"י (דף נ\"ו:) דלר' מאיר דאמר כל הפוחת וכו' משום דסבר כתובה דאורייתא אע\"ג דכתובת אלמנה דרבנן מ\"מ עיקר כתובה דאורייתא. וכי תימא א\"כ גבי רבית נמי נימא דלא מהני תנאה משום דעיקרו מן התורה הא לא קשיא משום דלא דמי רבית דרבנן לרבית מן התורה ובשלמא שמטה אין חילוק בין מדרבנן למן התורה אלא בזמן ודמי לכתובה אבל רבית יש חילוק בעצם הדבר וכן כתבו התוס' שם דירושת הבעל מהני תנאה אע\"ג דעיקר ירושה היא מן התורה משום דלא דמיא ירושת הבעל לשאר ירושות שבאות מחמת קורבה ועיין במהר\"ם אלשקר סי' ל\"א: <br><b>עוד </b>כתב הרב בח\"מ סי' רל\"ב על ראובן שקנה בית משמעון וקיבל שמעון אחריות דשריפה וזולא שאסור לפי שאין כאן מכר כיון שקיבל עליו אחריות ונמצא שהמעות היו הלואה ומה שנהנה מן הבית הוא רבית אפ\"ה המקח קיים אלא שמסלקין האיסור וכן כתב בסי' ש\"ף על מי שמכר חוב לחבירו וקיבל המוכר אחריות החוב עליו שהמקח קיים ומטי בה ממה שפסק הריב\"ה בסי' ר\"ח ולא ידעתי איך יתכן בזה שיהיה המקח קיים והאיסור מסולק לפי שהאיסור בזה הוא מהצטרפות שני דברים דהיינו קבלת האחריות ומה שנהנה וכל חדא באפי נפשה שרי וא\"כ איזה דבר מסלקים אם תאמר האחריות שלא יהיה האחריות על המוכר אלא על הלוקח והוי מכר וכן נראה מדברי הרב בסי' רל\"ב שהאחריות הוא דמסלקים שכתב אפילו את\"ל שהמקח קיים השכירות לא יקח כו' ואי אמרת שהאחריות אינו מסולק מאי אתא לאשמועינן פשיטא שלא יקח שכירות אלא ודאי דס\"ל שהאחריות מסלקים ואפ\"ה קמ\"ל דכל שלא סלקוהו בפירוש לא יקח שכירות וזה הוא תימה לפי שהאחריות אין בו איסור מצד עצמו אלא שהאחריות עושה המעות הלואה וא\"כ איך נקנוס היתרא משום איסורא וכן כתב בעל התרומות בח\"ד סי' י\"ג דמי שמכר חוב וקיבל עליו אחריות אע\"פ שעשה איסור האחריות קיים ומחזיר לו שטרו וגובה מעותיו ממנו וא\"ת שהאחריות קיים אלא שהשכירות לא יקח הא נמי ליתא דהא אף שלא יקח שכירות מן המוכר אכתי אסור הלוקח ליהנות מן הבית וא\"ת שאף ההנאה מסלקים אם כן אין כאן מקח כלל. ובשלמא בההיא דסי' ש\"ף איכא למימר דהמקח קיים והאיסור מסלקים דהיינו הריוח שיהיה בחוב וכמו שכתב בעל התרומות שאם יש ריוח הוא למוכר ואינו יכול הקונה לומר קח שטרך והחזיר מעותי אלא המקח קיים אבל בההיא דסי' רל\"ב קשה. עוד נראה לומר דהכא לא שייך לומר המקח קיים משום דע\"כ לא אמרינן הכי אלא כשאין אנו מחדשים קנין כגון הוסיף בדמים שבין כפי ההיתר או כפי האיסור יש כאן קנין אלא שההוספה היא אסור בזה הוא דאמרינן דל האיסור וישאר המקח כמו שהיה אבל בנדון מהרשד\"ם שכפי האיסור אין כאן מכר אלא הלואה לא שייך בזה לומר המקח קיים והאיסור מסולק שנמצא שאנו עושים עיקר הקנין שלא היה קודם לכן. ואפשר לומר דמהרשד\"ם איירי כשהלוקח מתרצה לוותר על האחריות שקיבל המוכר ורוצה לקבלו על עצמו והמוכר רוצה לבטל המקח מטעם שנעשה באיסור בזה הוא דקאמר הרב ז\"ל דהמקח קיים אבל אה\"נ שאם לא ירצה הלוקח המכר בטל וזהו שכתב בסוף דבריו אפילו את\"ל שהמקח קיים לא יקח השכירות עד שיעשה שטר עליהם לאחריותו ומ\"ש בעל התרומות שאם יש ריוח הוא למוכר היינו כשלא נתרצה הקונה לקבל עליו האחריות אבל אם נתרצה הריוח הוא שלו וכן כתב הרב המבי\"ט בח\"א סי' רע\"ג דכל משכנתא שיש בה איסור מצד התנאים אם ירצה בעל התנאי לוותר המשכנתא קיימת ואינו יכול שכנגדו לבטלה מטעם שנעשה באיסור אבל אם אינו רוצה בעל התנאי לוותר תנאו יכול לבטל המשכנתא דלאו אדעתא דהכי ירד והא דכתב הרמב\"ן דמשכנתא באתרא דלא מסלקי מסלקינן ליה מלמיכל פירי בתורת פירי ולסלוקי לגמרי א\"א דהא מיקנא ליה הלכך אכיל לפירי בשומא ומנכי ליה דמי כולהו פירי כמה דשיימי להו ב\"ד ע\"כ היינו דוקא ברצון המלוה ואינו יכול הלוה לסלקו לגמרי מטעם איסור אבל אם המלוה רוצה לבטל המשכנתא מטעם דלאו אדעתא דהכי ירד הדין עם המלוה ויכול לכוף את הלוה שיחזיר לו מעותיו ואינו יכול הלוה לומר כיון שהוא אתרא דלא מסלקי המשכנתא קיימת אלא שיאכל הפירות בתורת קרן המשכונא כיון שהמלוה לאו אדעתא דהכי ירד וכן המוכר קרקע לחבירו והתנה המוכר שיחזירנה לו כשיהיו לו מעות דקי\"ל דאסור הלוקח לאכול פירות הכי נמי יכול הלוקח לכוף את המוכר שיחזיר לו מעותיו דהא לאו אדעתא דשלא לאכול פירות ירד ומיהו אם המוכר רוצה לוותר התנאי מכאן והלאה ממכרו ממכר ואין הלוקח יכול לחזור בו וכמו שכתב המבי\"ט וכי תימא הרי הוסיף בדמי שכתבנו לעיל שאין המוכר יכול לבטל המקח וכל שכן לסברת מרן דלהריב\"ה אף בנתייקר השער אין הלוקח חוזר בו אלא המקח קיים ויקח כשער של היתר וא\"כ גבי משכונא או מכר נאמר ג\"כ המקח קיים אלא שהפירות ישלם לבעליו הא לא דמי דשאני משכונא או מכר שאנו רוצים לבטל הדבר לגמרי שזה נתן מעותיו בשביל שהפירות יהיו שלו וחכמים אומרים שלא יהיו שלו אבל הוסיף בדמי או נתייקר השער אין אנו מבטלים הדבר לגמרי אלא שזה היה רוצה לקנות בזול או למכור ביוקר ואנו אומרים המקח קיים שהרי דעתם היה לקנייה אבל הערך יהיה כפי ערך ההיתר, וראיתי למרן שכתב בתשובה הובאו דבריו בתשובת המבי\"ט ח\"א סי' רנ\"ט כל משכונא שהתנה המלוה שיוכל לתבוע מעותיו ויהיה הלוה חייב לפורעו שתנאי זה אסור שא\"כ המשכונא קיימת והתנאי בטל מידי דהוי אמקח שנעשה באיסור ואע\"פ שכתבו הפוסקים שהלוקח יכול לחזור בו שלא יתן בהם כשער היוקר שהרי לא לכך ירד וא\"כ ה\"נ יאמר בעל המעות לא נתתי מעותי אלא ע\"ת זה שבסוף ד' שנים אוכל לגבות וכיון שאסור להתנות כן חוזרני בי מהמשכנתא דהתם שאני ליקח כשער הזול או כשער היוקר הוא עצם אופן המקח ואם התנה ליקח כשער הזול איך נחייבנו ליקח כשער היוקר אבל הכא התנאי אינו עצם המשכונא וא\"כ שפיר אמרינן תהיה המשכונא קיימת והתנאי בטל ע\"כ וכבר כתבנו לעיל שכיון שהתנאי אין בו איסור מצד עצמו אין אנו יכולים לבטלו וכמו שכתב בעל התרומות על מי שמכר חובו וקיבל עליו אחריות שהאחריות קיים ולומר שהתנאי יהיה קיים אלא שיתן שכירות הבית כמו ששוה ולא כמו שהתנה א\"כ הרי זה שינוי בעצם אופן המקח וצ\"ע ועיין במה שהקשה המבי\"ט על דבריו ודבריו באו סתומים ועיין עוד בסימן רע\"ה ועיין במ\"ש מהרש\"ך ח\"ג סי' ב' בשם הרמ\"ה דמשכונא באיסור שלא קנה המלוה זכות זו שהקנה במשכונא ומתוך שלא קנה המלוה זכות שהקנהו הלוה בחצירו לא קנה הלוה זכות שהקנהו המלוה במעותיו דה\"ל הלואה בטעות שהלוהו ע\"מ שיזכה שבטלה הקנאת המשכונא מן המלוה כך בטלה ההלואה מן הלוה ע\"כ ונראה דה\"ה המלוה את חבירו לזמן בתנאי שיתן לו הלוה דינר בחדש שיכול המלוה לתבוע מעותיו לפי שהיתה הלואה בטעות: <br><b>ודע </b>שהב\"ח כתב שמה שכתבו תלמידי הרשב\"א שהלוקח יכול לחזור בו שלא יתן כשער של היוקר לאו למימרא שהלוקח טוען שרוצה ליקח כפי הפסיקה שבזה ודאי לא כל כמיניה אלא שהלוקח רוצה ליקח כפי השער שיצא לאחר שפסקו ביניהם והמוכר אינו רוצה למכור אלא כפי שער היוקר שיהיה בזמן ז' חדשים שקבע עמו שיעמיד לו הפירות באותו זמן בזה הוא שכתבו תלמידי הרשב\"א שיכול לחזור בו הלוקח שהרי לא לכך ירד אבל אם אינו רוצה לקבל אלא כפי הפסיקה פשיטא שאינו יכול לחזור ותמה על מרן שלא הבין כן ודבריו הם תמוהים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה נושה בחבירו ארבעה דינרים של רבית ונתן לו בהם חפץ כו'. </b> נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא כשקצץ עמו בדמים ואח\"כ נתן לו חפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזור הדמים אבל כשלא קצץ צריך להחזיר לו החפץ בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו ולענין יוקרא וזולא כגון שבשעה שנתן לו החפץ היה שוה יותר מעכשיו יראה שיש ללמוד דין זה מגזל דקיימא לן שמשלם כשעת הגזילה. והא דאמרינן דדבר המסויים צריך להחזירה משום קלון כתב בעל ג\"ת שאם נשתמש בו ועכשיו אינו שוה ד' זוזי שמחזיר לו הגלימא וישלם הפחת במעות ואם מחל הלוה הגלימא מספקא ליה אי מהני המחילה או לא דאכתי איכא קלון דלאו כ\"ע ידעי במחילה זו וכבר כתבנו לעיל דע\"כ לא אמרינן דאיכא לזות שפתים אם אינו מחזיר הגלימא אלא כשהוא רוצה לזכות בה בע\"כ של לוה מכח הפסיקה שנמצא שמחמת איסור בא לו קנין זה אבל אם אח\"כ רצה הלוה למחול או שנתרצה לקבל המעות אז ליכא לזות שפתים שהרי קנין זה בהיתר הוא: <br><b>וכתב </b>מהרשד\"ם בח\"מ סי' רל\"ב על מי שקנה בית וקיבל המוכר אחריות שאסור שצריך המוכר להחזיר הבית כיון שהוא דבר המסויים ואע\"ג שיש לחלק דהתם הגלימא כולה רבית והכא לא הוו רבית הבתים מ\"מ איכא נמי למימר הנה אלו הבתים שנעשה בהם איסור רבית ע\"כ. ויש להסתפק במי ששכר דבר המסויים ועדיין לא נשתמש אם צריך להחזיר משום לזות שפתים או דילמא לא שייך לזות שפתים כיון שעתיד לחזור לבעליו. ולפי סברת מוהרשד\"ם שכתבתי יש להסתפק אם אמר דוקא ברבית קצוצה כנדון דידיה דס\"ל דהוי רבית קצוצה אבל באבק רבית לא או דילמא אף באבק רבית איכא לזות שפתים שהרי כתבנו לעיל בשם הריטב\"א דבדבר המסויים שחייבים הבנים להחזיר ומקבלין ממנו אין חילוק בין רבית קצוצה לאבק רבית ומיהו נראה דאף דנימא דבאבק רבית איכא לזות שפתים היכא שהוסיף בדמים משום המתנת המעות הלוקח זוכה בחפץ אף שהוא דבר המסויים דדוקא גבי מלוה איכא לזות שפתים שלקח ממון חבירו שלא כדין אבל לוה שמפסיד ליכא לזות שפתים ועוד דבאבק רבית ליכא איסורא גבי הלוה וכמו שכתבו הראשונים: <br><b>וכתב </b>מרן אהא דאמרינן דכשלקח הדבר ביותר משוויו דאמרינן ליה סברת וקבילת דלאו דוקא בשכירות דה\"ה אם קנה חפץ וכן עובדא דחיטי ה\"ה בשכירות וכתב בעל ג\"ת שאם נתן כלי מסויים ביותר כי מפקינן מיניה לא מסתבר שיוציאו ממנו גלימא ועוד דינר דמסתייה ללוה דלשקול מאי דיהיב ותו לא ומצי אמר ליה או טול מעות או הכלי כמו שנתת לי משמע מדבריו דכשאינו מסויים אף שהוא בעין חייב ליתן לו דמיו ואינו יכול לומר אני אדעתא דקא משתרשי לי זוזי לקחתי ועכשיו שמוציאין ממנו הרבית טול החפץ אבל בעל פרישה כתב שאפילו סתם חפץ יכול להחזיר לו ואע\"פ שהמקח שנעשה באיסור המקח קיים היינו כשרוצה המלוה ודברי מרן אינם מכריעים דאפשר דמיירי כשאין החפץ בעין בזה הוא דאמרינן ליה סברת וקבילת אבל אם הוא בעין יכול להחזירו ומיהו נראה דע\"כ לא קאמר בעל פרישה אלא שאנו רוצים להוציא ממנו יותר ממה שקיבל אבל אם לקח החפץ בדמיו אינו יכול להחזיר החפץ מטעם שלא לקחה אלא על דעת שלא יתבע ממנו מעות עליה אך המבי\"ט כתב בסי' רע\"ג שגם בזה טענתו טענה ועיין לעיל. וכן נראה מדברי הלח\"מ ריש פירקין ורבינו ירוחם נ\"ח כתב בשם רב האי דדבר שאינו מסויים אין מוציאין ממנו אלא נותן כמו ששוה החפץ אם ירצה לעכב בידו החפץ משמע דבידו הבחירה ואפשר דמיירי כשלוקח בזול וצריך ליתן שוה משום דבתורת רבית בא לידו ובזה יכול להחזיר החפץ משום דאדעתא דזול ירד דומה למ\"ש תלמידי הרשב\"א דיקא נמי דבהכי מיירי דקאמר כמו ששוה החפץ משמע שבזול לקח החפץ: <br><b>ומה </b>שכתב מרן בשם הרשב\"א שאילו אמר לו אתן לך י\"ב זוזי ברביתא וע\"ת שחצרי שאינה נשכרת אלא בי' שתשכור אותה בי\"ב דכי מפקינן מיניה לא מפקינן אלא י' הכוונה מבוארת דכיון שהלוה לא נתחייב בי\"ב קצובים ואדרבה אמר לו ע\"ת שחצרי שאינה נשכרת אלא בי' שתשכור אותה בי\"ב איכא למימר שהמלוה לא נתרצה אלא בי' וכ\"כ מהר\"א ששון סי' קס\"ה ונראה דלאו דוקא בשלא נתחייב מתחלה בי\"ב אלא אפילו נתחייב בי\"ב ואחר כך לא רצה לשלם הי\"ב ואמר לו איני משלם אלא בתנאי שתשכור חצרי שאינה שוה י\"ב בי\"ב דכיון שלא היה יכול להוציא ממנו בע\"כ איכא למימר שנתרצה בי' ודין הגמרא לא נאמר אלא כשברצון שניהם שכר הבית בי\"ב דאיכא למימר סברת וקבילת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בד\"א בשלא היה לו כלום מאותו המין כו'.</b> לאו למימרא שמותר לפסוק על יותר ממה שיש לו אלא כלפי שאם מחוסר שתים פוסק כתב דאם יש לו כלום דהיינו מחוסר שתים פוסק אבל לעולם דצריך שיהיה לו כמות הדבר שפוסק עליו. והכי דייקי סוף דברי רבינו ז\"ל דגבי מחוסר שלש שאינו פוסק כתב דכיון שהוא מחוסר שלש הרי הוא כמי שאין לו מאותו המין כלום דמורה דתיבת כלום על חיסור המלאכות נקיט לה ולא על כמות הדבר וכן דעת ה\"ה. ומהריק\"א בי\"ד אגב שיטפיה לא דק בדברי רבינו ודו\"ק: <br><b>כתב </b>הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל ס\"ט סי' ז' ראובן קנה משמעון תבואה בממון ידוע כו' וא\"ל שמעון הרי יהודה יתננה לך כו'. והשיב על זה וז\"ל אבל אם לא יצא שער מפורסם לתבואה שבשוק וגם לא היתה תבואה לשמעון אז אינם חייבים לא שמעון ולא יהודה ליתן לראובן אלא המעות שנתחייב ראובן בשטר לתתם לשמעון ואם יתנו לו תבואה הוי רבית ע\"כ. ואע\"ג דמקח שנעשה באיסור לא בטל המקח אלא מסלקין האיסור והמקח קיים, הכא שאני שלא קנו מיד שמעון על חיוב התבואה ואין ב\"ד מחייבים לא למוכר ולא לערב אלא כדי הדמים שלקח ואילו קנו מן המוכר ומן הערב היו חייבים תבואה ממש ואם נתייקרה מסלקים את האיסור ומקח התבואה קיים ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החמרים שנכנסו לעיר כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ועוד קשה לי למה אנו צריכים כו'. אי משום הא לא קשיא דהתם שאני דבשעת לקיחת הדמים מכרו מה ששוה ממש בארבע ודרך מכר כל שיש לו מותר אבל הכא בתורת הלואה נטלו החמרין המעות לפרעם אחר שימכרו ויקחו מעות ולבסוף נתנו להם בפרעון המעות של ההלואה חטים שוה ה' בד' ולכך הוצרך רבינו ז\"ל לטעמא שמודיעין השער. והכי דייק לישניה שכתב שאין אלו מוכרים בזול מפני שנתנו מעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן ואי בשעת לקיחת המעות דרך מקח היה ליתן ה' בסלע לא שייך למיתני הכי. אבל אי קשיא הא קשיא שהרי הטור כתב בסי' קס\"א שאם הלוה בשעת פרעון הוסיף ליתן למלוה יותר מחובו שלא התנה עמו דהתיר רבינו ומפיק לה ממ\"ש בפ\"ח הלוקח חטים וכו' ובשעת פרעון הוסיף במדה ה\"ז מותר שהרי ברצונו הוסיף. איברא דכבר תמהתי אני במקום אחר (*א\"ה עיין לעיל פ\"ה מהל' אלו דין י\"א) דמנ\"ל להטור לומר בשם רבינו דאפילו בהלואה התיר דדלמא התם דדרך ממכר הוא שרי. ומגופיה הוא מוכרח דהטור נחלק עם רבינו בהלואה. וכבר הראיתי פנים לומר דע\"כ אף בהלואה התיר רבינו ממ\"ש פ\"ח מהלכות זכיה ומתנה השולח סבלונות והחזיר לו יותר מותר שלא ע\"מ כן שלח וממקומות אחרים אין זה מקומו להאריך סוף דבר מזה קשיא לי דברי רבינו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>היה מוליך סחורה ממקום למקום כו'.</b> ברייתא בפרק הרבית. ונשאל מהרימ\"ט ח\"א סי' פ' על ראובן שנתן לשמעון בצידון סך מעות ואמר לו שמעון אני מוכר לך במעות אלו כ\"כ צמר לערך שאמכור שארית הצמר שיש לי וכו' ואפחות לך גרוש אחד ורביע בכל ככר ממה שאמכור את שארית הצמר. והשיב לכאורה נראה שדבר זה רבית גמור הוא שהואיל ואחריות הצמר על המוכר נמצא שלא קנה הלוקח אלא בהיותה בצפת ת\"ו וכיון דלא קני זוזי הלואה נינהו וכשהוא פוחת לו מן השער נמצא ששכר מעותיו הוא נותן לו ודמיא האי מילתא להא דתניא בפרק איזהו נשך המוליך חבילה ממקום למקום כו'. ותמיה אני על ראיה זו דהתם הוא דמקבלה לפרעו כמו ששוה במקום היוקר ואח\"כ מקבל המעות בהלואה ומשתמש בהם עד בואו למקום המוכר ומשלם במקום היוקר הלכך דוקא כשהיא ברשות מוכר מותר דעד מקום היוקר פקדון היא גביה ואע\"פ שחזרו אח\"כ המעות הלואה מותר אבל בנדון זה מתחלתו ועד סופו לשם מקח נעשה ואי משום האחריות כל לוקח בהקדמת מעות דמכילתין האחריות הוא על המוכר ושנינו כולן אם יש לו מותר ולא קפדינן אאחריות וכבר כתבו התוס' (דף ס\"ד) טעם לדבר בההיא מימרא דאביי דקא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא יע\"ש ודברי הרב ז\"ל צריכים תלמוד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה לו מאותו המין שלוה כו'.</b> נשאל הרא\"ש בתשובות כלל ק\"ח סימן ל' על ראובן שנתן לשמעון מדות של חטה לתת לו בהן קמח ונתן לו עם החטה המעות כפי שהיה מנהג העיר להחליף חטה בקמח כו' ולאחר זמן נתייקר השער מפני שיבש הנהר וכו'. והשיב יובש הנהר מכת מדינה היא ואין חייב ליתן לו עתה אלא חטה כו' ומהרש\"ך בח\"א סי' פ\"ט הוקשה לו תשובה זו והניחה בצ\"ע. ונראה שיובן עם מ\"ש הרא\"ש עצמו לעיל בכלל זה סי' ט\"ו דיש מקום לדברי רבינו דאסר הלואת סאה בקביעת זמן אלא שחילק דהיינו דוקא בלוה על סמך שער שבשוק אבל ביש לו סאה שמותר ללוותו כמה סאין לא מסתבר דינו של הרמב\"ם ומותר ללוות אף בקביעות זמן יע\"ש וכאן היינו קובע זמן ויובן דברי הרב ז\"ל על נכון ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מלוהו סתם על שער שבשוק.</b> דברי ה\"ה סתומים ותמוהים במ\"ש דלדברי הכל אם יש לו לאריס מותר דאי בשקבע זמן דנקט תחלה דנחלקו המפרשים עם רבינו קאמר זה אינו כלל דבהדיא כתב רבינו בפירקין דכל שקבע זמן אפילו יש לו אסור ואי בשלא קבע זמן מאי איריא יש לו אפילו פוסק על שער שבשוק מותר לד\"ה. ונראה לומר בדוחק דה\"ק מאי דאוקי רבינו מתני' דמלוה אדם את אריסיו אפילו ביצא השער היינו משום שכן דרכם לקבוע זמן לגורן ולפיכך חילקו המפרשים ואומרים דבשלא יצא השער מיירי מתני' ולהכי אפילו ביצא השער כיון שאין לו חטים לאריס וע\"כ קובע זמן לגורן אבל בשיש לו לאריס שכיון שיש לו אינו קובע זמן לגורן מאחר שיש לו מקום ליפרע תו לא שייך פלוגתא בין רבינו ושאר מפרשים דמותר הוא כל שיש לו ואינו בקובע זמן והא בהא תליא דכשיש לו אין כאן קביעות זמן ודו\"ק וזה נראה דחוק בכוונת ה\"ה. עוד אפשר לפרש דאע\"ג דרבינו אסר כשיש לו קבוע זמן מיהו כשיצא השער דמותר אע\"פ שאין לו אם המצא תמצא דיצא השער ויש לו מצטרפין שניהם להתיר אף בקובע זמן וזהו שכתב מיהו אם יש לו לאריס וביצא השער דמיירי בה תחלה קאמר ויש סמך לזה בתשובת הרשב\"א שהביא מרן בי\"ד סי' קס\"א ד\"ה שאלת צבור שהוצרכו למעות כו' וסיים וז\"ל ואף למאן דאסר בקובע זמן הכא שרי דהא יש לו. ומשמע דבא הרב לצאת י\"ח רבינו שהוא בעל סברא זו לאסור בקובע זמן ואיך אפשר לו לומר לסברת רבינו דשרי ביש לו דהא בפירוש אסר בקובע זמן אפילו ביש לו אם לא שנאמר כמ\"ש דכיון דיצא השער ויש לו מותר ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו בעדים כו'.</b> כתב בעה\"ת שער כ\"ה ח\"א סי' ג' וז\"ל ויש לעיין לפי פסק רבינו שמואל דאוקמה לההיא דגט פשוט דקאמרינן אי ידעיתו יומא דקנו מיניה כתובו ליה דוקא בשטרי מכר והלואה שאין בהם אחריות נכסים הנהו דכתבי ביומא דקנו מיניה אבל אי כתיב ביה אחריות נכסים לא כתבינן אלא מיומא דקאי ביה ואי לא הו\"ל שטר פסול דס\"ל דכמלוה על פה היא עד דמיכתיב דלית ליה קלא ולפי פירושו משמע דיכול לומר פרעתי כל זמן שלא נכתב כו'. ודברי הרב תמוהים הם בעיני דמנ\"ל דאית ליה לרשב\"ם דיכול לומר פרעתי דרשב\"ם ז\"ל לא קאמר אלא דעדי קנין לא מפקי קלא ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ומש\"ה אוקמה בשטרי מכר משום דקי\"ל המוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי אבל בשטרי הלואה דמאן דיזיף בצנעה יזיף אינם יכולים לכתוב אלא מיומא דקיימי ביה וה\"ה דמצי לאוקמי בשטרי הלואה ובמפרש דלית בהו אחריות וכמ\"ש הרב המחבר והדין עמו דכיון דליכא טירפא כותבים אבל לענין טענת פרעתי מודה רשב\"ם דלא מצי למטען וכהסכמת רובא דרבוותא ז\"ל ולדברי הרב המחבר צ\"ע: <br><b>כתב </b>מהריק\"ו שורש פ\"ט וז\"ל גם מה שטענו היורשים מ\"ש בשטר השיעבוד שכל זמן ששטר זה יוצא קיים מתחת יד שמעון או יורשיו שלא נקרע קרע ב\"ד כו' ואומרים ששטר זה אינו קרוע קרע ב\"ד וגם לא כתוב עליו תברא אין בטענה זו ממש חדא דפשיטא שלא היתה הכוונה אלא לענין שלא יהיה ראובן נאמן לומר פרעתי אפילו יהיה השטר ביד ראובן דלא שייך למימר שטרך בידי מאי בעי אפ\"ה מועיל תנאי דלא מצי ראובן למטען פרוע כו'. וזה לכאורה דבר תמוה דלמה לא יהיה ראובן נאמן לומר פרעתי אם השטר בידו אטו עלה ע\"ד המתחייב שאם נפרע ויקח שטרו שיהיה צריך להביא ראיה על זה ופשיטא דכל התנאים אינם אלא כשהיו ביד המלוה וצ\"ע ומה שהביא ראיה דנאמנין לומר היורשים שמחלו כשהם קטנים שלא ידעו בשיעבוד ראובן מההיא דרב נחמן נראה דלא דמי דהתם הראיה שהי\"ל לקטן ולא ידע ממנה אלא מפי העדים שאמרו לו שהם היו יודעים ואיכא למימר קטן במילי דאבוה לא ידע אבל בדבר דע\"כ ידעו הקטנים שהיה חייב ראובן זה לאביהן דהא פטרוהו מכל שיעבוד איכא למימר מדידעו הכל ידעו וחקרו וידעו היטב ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציא עליו כתב ידו כו'.</b> בתשובת הרא\"ש כלל ס\"ז סי' א' מייתי פלוגתא אי בכתב יד נאמן לומר פרעתי וכתב וז\"ל ואם שמעון תופס מטלטלי ושטרות משל ראובן בחיי ראובן על המטלטלין נאמן בשבועתו עד כדי דמיהם כו'. ויש לדקדק למה נקט תפיסתו למטלטלין שיהיו בחיי ראובן דאחר מיתת הלוה נמי איתא להאי דינא דלא מפקינן מיד המלוה כיון דמספקא לן מילתא דאפילו תפס בפני עדים דליכא מגו דינא הכי בתשובת הריב\"ש ס\"ס תע\"ח חילק לדעת הגאונים בין כתב יד שאין כאן שטר אהני טעמא דאינו גובה ממשעבדי לענין שנאמן לומר פרעתי מה שאין כן בשטר גמור דאע\"פ שאינו גובה ממשעבדי גבי בני חרי אינו נאמן לומר פרעתי ומביא ראיה משטר עשוי בעש\"ג יע\"ש ואילו בסי' תנ\"ד הביא הרב דברי הרשב\"א ז\"ל שהוא מכת הסוברים דבכתב יד אינו נאמן לומר פרעתי וראייתו מההיא דפרק המוכר את הבית בשטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה משום דאביהן היה נאמן לומר פרעתי מגו דנאנסו ואם איתא דכתב יד כיון שאינו גובה ממשעבדי נאמן לומר פרעתי אמאי איצטריך טעמא דמגו תיפוק ליה כיון דשטר כיס אינו גובה ממשעבדי ליהוי לוה נאמן לומר פרעתי זהו אופן ראייתם. ואם איתא לדברי הרב שבכאן הרי ראיית הרשב\"א אינה כלום דשאני שטר כיס שהוא שטר גמור בשני עדים ולכך צריך לטעמא דמגו משא\"כ בכתב יד דאין תורת שטר עליו וכעת צ\"ע. כתוב בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' כ\"ב וז\"ל עוד אני סבור כי מלוה בחתם ידו יכול לטעון פרעתי כו' ועיין בתשובת מהרימ\"ט חה\"מ סי' ל\"ז שנראה שלא ראה דברי המחבר ז\"ל ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל מלוה בשטר קול יש לה כו'.</b> כתב בתשובת הרא\"ש כלל ס\"ז סי' ג' על שמעון שכתב שטר לראובן עליו באחד בניסן שנתחייב לו בסך ממון עד אלף דינרין שיודה שמעון אחר זמנו של שטר זה שיש לו לראובן עליו והוציא ראובן כתב ידו של שמעון וזמנו בכ\"ז בניסן ונתקיימה חתימתו באייר ונסתפקתי מאימתי גובה ראובן מזמן שטרו או מזמן שנתקיים חתימת יד שמעון בב\"ד. והשיב יראה שראובן גובה מזמן שטרו דאז יצא הקול שנתחזק שטר על שמעון והיה ללקוחות לחוש שמא לאלתר ימסור שמעון לראובן כתב ידו. ודברים תמוהים הם דהיאך יתחייב הלוה במה שלא לוה אלא בכ\"ז ניסן ואולי בשקנו מידו איירי דמשעת קנין שעבד נפשיה אע\"פ שלא נזכר בדברי השואל שמא תאמר ע\"כ בשטר קנין איירי דאי לאו הכי במה נתחייב באותו חיוב לכשיוציא המלוה כתב ידו בחתימתו מאוחר בשטר הראשון. הא ליתא דמצינו דמתחייב אדם במה שאינו חייב ע\"י מסירת שטר של חיוב כדמוכח בפרק הנושא בפלוגתא דר\"י ור\"ל באומר חייב אני לך מנה בשטר ודו\"ק מיהו נראה דלענין שיתחייב האדם אע\"פ שעדיין לא לוה שישתעבד למפרע דוקא ע\"י קנין הוא לא בשטר לחוד דודאי לא מהני למפרע והמשכיל יבין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין ההלואה שעל פה נגבית מן היורשין וכו'.</b> כתב מרן הב\"י סי' ק\"ז מ\"ז וז\"ל כתב הרשב\"א בתשובות ראובן שמת ונמצא בפנקסו כתוב בכתב ידו שהוא חייב לשמעון מנה היורשים פטורים דמלוה על פה אפילו בעדים אינו גובה מן היורשים כו'. ועיין במ\"ש מרן בב\"ה סי' ס\"ט בשם הרשב\"ץ דפליג אתשובה זו דהרשב\"א ועיין בתשובות המבי\"ט ח\"א סי' ע\"ד. בדין מלוה תוך זמנה אם גובים מיתומים קטנים עיין מהרשד\"ם סי' קצ\"ו ועיין בסי' ר\"ח שדבריו סותרים זה לזה ועיין בתורת חיים סי' מ\"ז: <b>וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו.</b> כתוב בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ז סי' ג' ז\"ל ואע\"ג דסתם הלואה ל' יום לא אמרינן לא עביד איניש דפרע בגו זימניה אלא בקובע זמן שידע שלא היה יכול לפרעו קודם הזמן אבל בסתם הלואה זמנין דמתרמי ליה זוזי ופרע בו ביום. וקשה דאי נמי קבע זמן דלא עביד דפרע בגו זימניה מאי הוה הא איכא שובר המבטלו. ואפשר דהכוונה לומר דתלינן שנכתב השובר קודם שטר החוב כיון שלא נתברר איזה מהם מוקדם. כתוב בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' מ\"ו אההיא דאמרינן האחים שמכרו או שמשכנו הבנות מוציאות לפרנסה דטעמא דכל שלא נשאת תוך זמן הוא ולא עביד דפרע וכו' ואלא מיהו כשהיא מוציאה ממשעבדי צריכה שבועה וכדאמרינן התם דרבינא אפיק מבריה דרב סמא בריה דרב אשי מן הזיבורית ובשבועה כו' יע\"ש. ובאמת שמעתא דא צריכא רבא דהא קי\"ל כר\"ל דהקובע זמן ואמר פרעתי אינו נאמן ואפילו מיתמי נוטל בלא שבועה והאי עובדא דרבינא היכי מיתוקמא לפי מימרא דר\"ל שהיא הלכה פסוקה לדעת כל פוסקי הלכות הא רב סמא מת בחיי רב אשי ואין לחוש כלל לצררי בחיי אביו כמבואר והיאך אפיק רבינא מבריה דרב סמא מן הזיבורית ובשבועה. וכתב רש\"י דטעם שבועתו היא משום דאין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה הרי דבתוך זמן ובחיי רב אשי אין לחוש כלל שפרע רב סמא משמע מסוגיא זו דמילתא פסיקתא היא שאין נפרעין מן היורשים בלא שבועה. וא\"א לי לכוון הני תרתי דיני אהדדי וכעת צ\"ע. וכל זה לדברי רש\"י דרב סמא מת בחיי רב אשי. אבל ראיתי בחידושי הראשונים מכ\"י דאחר מיתת רב אשי מת רב סמא ובודאי בשום מקום מצא רש\"י לפרש כן דבגופא דשמעתתא לא מוכחא מידי. כתוב בתשובות להרמב\"ן סימן כ\"ו וז\"ל אותה בעיא דבשלהי יש נוחלין כשיש נכסים ידועים שהכניסה לבעל היא ובשלוותה ע\"פ דאילו בשטר ממ\"נ היא גובה מן הבעל כו' פירוש במלוה בתוך זמנו דאי לאו הכי הרי כתב הרב לקמן דאינו גובה מלוקח כלום דחיישינן לפרעון ואפילו חייב מודה במקום שחב לאחרים אינו נאמן. כתוב בתשובת מהרש\"ך ח\"ב בנוספות סי' כ\"א ז\"ל ותמהתי על מהריב\"ל שכתב דנזקקין לנכסי יתומים קטנים במת אביהן תוך זמנו ונתן טעם לדבריו דהנך רבוותא דס\"ל דאין נזקקין הוו מיעוטא לגבי רבוותא דס\"ל דנזקקין כו' ופליאה דעת ממני כי הנה שגור בפי הכל מ\"ש מהריק\"ו ז\"ל דאין המוחזק יכול לומר קים לי כפירוש גאון היכא שכל חכמי ישראל חולקים עליו כו' משמע מהאי כללא דהיכא דאיכא תלתא או תרי רבוותא דמסייעי למוחזק מצי למימר קים לי כו' יע\"ש ואפשר דטעמא דמילתא הוא מ\"ש מהרשד\"ם בקצת מתשובותיו דכל ספק שאינו בגוף הממון ואם הוא של ראובן או של שמעון בהא שייך לומר קים לי להחזיק אבל כשהספק הוא אם נפרעין מהיורשים עכשיו או עד שיגדילו סוף סוף חייבים לכשיגדילו ולא שייך לומר קים לי אע\"ג דאין דברי מהרשד\"ם כ\"כ ברורים דמצי בעל דין לחלוק ולומר שיאמרו קים לי דאין אנו חייבים עכשיו וכשנגדיל ג\"כ אפשר שימצא שובר המבטל את השטר מיהו לגבי מ\"ש מהריב\"ל דמפקינן מן היתומים קטנים בתוך זמן כיון דרובא דרבוותא סברי דנזקקין לגבי מיעוטא דס\"ל דאין נזקקין סמך על ה\"ט דמהרשד\"ם ז\"ל להוציא מידם כיון שאינו ספק שקול זהו הנלע\"ד: <br><b>כתב </b>מהרש\"ך ח\"ג סי' מ\"א דכתובה שחתום בה הבעל בלא עדים גובה מן היורשים כל שהוחזק כתב ידו מטעמא דלא טענינן ליתמי פרעון דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו והרב ז\"ל גייז ליה כאילו קבלה מהר סיני ולדעתי יש לדון בדבר הרבה שהרי התוס' הקשו על מתני' דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה דאמאי צריכה שבועה דהא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ובגו זימניה אפילו שבועה א\"צ ותירצו כיון שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין סמוך למיתה מתפיס לה צררי וכיון דלענין שבועה פקעה חזקה דר\"ל גבי כתובת אשה ה\"ה לפרעון ונשאר ככתב יד דעלמא ויש אתי אריכות דברים בזה וצ\"ע (*א\"ה חבל על דאבדין ועיין בהלכות אישות): "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל הבא ליפרע מן היורש כו'.</b> נסתפקתי לפי דינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח מי שמת והניח קרקעות ומטלטלין ובא אחד ותפס מטלטלין וליכא לא עדים ולא ראיה וכשבא היורש לתבוע המטלטלין טען התופס מנה לי ביד אביך ואני נאמן לטעון עד כדי דמי מה שתפסתי וה\"ל כאילו באו עדים והעידו שאביך חייב לי ולא נפרעתי ותשלם לי המנה מן הקרקע או דילמא כי אמרינן דתפיסה מהניא היינו היכא דיכול לתפוס הדבר התפוס בעד חובו אבל הכא שאינו יכול לתפוס הדבר התפוס בעד חובו משום מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח א\"כ לא מהניא ליה תפיסה וכ\"ת הרי היורשים חייבים בידי שמים לשלם חוב אביהם אף מן המטלטלין וכדמוכח בפרק מי שהיה נשוי בעובדא דקטינא והרשב\"א הוסיף לומר דכופין ליורשים על מצוה זו לשלם אף מהמטלטלין וא\"כ זה שתפס מטלטלין הרי הוא כתובע ליורש ליפרע לו מהמטלטלין הא ליתא משום דכל דבר שאינו חייב בדיני אדם לא מהני תפיסה וכמ\"ש הרמב\"ן באומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דאי תפס בעדים לא מהני וכן גבי אבק רבית דקי\"ל דבבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר כתבו הראשונים ז\"ל דאי תפס מפקינן מיניה. ואף דבמטלטלי דיתמי איכא עדיפות מהנהו דחייב לצאת ידי שמים דהכא אליבא דרשב\"א ז\"ל כופין אותם ואילו באבק רבית ודכוותיה פשיטא דליכא כפייה דאי איכא כפייה מאי איכא בין רבית קצוצה לאבק רבית הא אף ברבית קצוצה ליכא שיעבוד נכסים כי אם כפייה שיקיים מצות דוחי אחיך וא\"כ נאמר דהכא אם תפס מטלטלין אין מוציאין מידו הא ליתא משום דא\"כ אף שלא הניח קרקע ובא ותפס בעדים מטלטלין והיתה הלואה בשטר נאמר שתועיל לו התפיסה כיון שב\"ד כופין היורשים לשלם חוב אביהם ובפרק הכותב מוכח דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אלא ודאי ע\"כ אית לן למימר דכל דליכא שיעבוד בדבר התפיסה אף שכופין אותו מ\"מ תפיסה לא מהני וגזל הוא ביד התופס אלא שכופין היורשים שישלמו חוב אביהם מדעתם ומכאן קשה לי למה שרשום בזכרוני דאיכא מאן דסבר דמי שחייב בידי שמים, *דתפיסה מהני דהא הכא אמרינן דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אף שהיתומים חייבים בידי שמים לשלם חוב אביהם ולסברת הרשב\"א דאית ליה דכופין היורשין אני תמיה כפי דעתו למה לא תועיל תפיסה אי משום דכיון דליכא שיעבוד ואין יורדין לנכסיהם מש\"ה לא מהני תפיסה א\"כ ברבית קצוצה דאית ליה להרשב\"א דליכא שיעבוד נכסים ואין ב\"ד יורדין לנכסיו וכמ\"ש הריב\"ש בשמו בסי' ש\"ה נאמר שלא תועיל לו תפיסה וזו לא אמרה אדם מעולם דפשיטא דאי תפס לא מפקינן מיניה וע\"כ לא נחלקו הראשונים ז\"ל אלא באבק רבית אבל ברבית קצוצה כולהו מודו דתפיסה מהני וא\"כ מה הפרש יש בין מטלטלי דיתמי לרבית קצוצה והדבר אצלי צריך תלמוד. (*א\"ה עיין לקמן פכ\"א בתשובת הרב המחבר).נחזור לענייננו דנהי דמוכח דתפיסה לא מהני למטלטלי דיתמי מ\"מ היכא דהניח קרקע מספקא לי אי מהני תפיסת המטלטלין לטעון עליהם עד כדי דמיהם וליפרע מהקרקע וסבור הייתי להביא ראיה על זה מההיא דפרק המקבל מההוא דחבל סכינא דאשכבתא שהוא כלי שעושין בו אוכל נפש ואמרינן התם אע\"ג דחייב להחזיר מ\"מ יכול לטעון עד כדי דמיהם הרי שאף בדבר שאינו יכול לעכבו מצי טעין עד כדי דמיו א\"כ ה\"ה הכא דאף דלא מצי לעכב המטלטלין מצי טעין עד כדי דמיהם אך הרואה יראה שיש לדחות ראיה זו משום דשאני סכינא דיש לו שיעבוד עליו ולא אמרה תורה אלא שלא למשכן אבל אם בא ליפרע חובו גובה אף מדברים שעושין בהם אוכל נפש וכמ\"ש גדולי המורים וא\"כ אף שזה בא למשכן טוען עליו עד כדי דמיו אבל במטלטלין שאין לו שיעבוד עליו אפשר דלא מהני ליה תפיסה כלל כדי לטעון עד כדי דמיהם. שוב ראיתי שיש להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בפ\"ב דכתובות זימנין דתפסה מאתים ופירשה הראב\"ד דתפיסה זו היא שלא בעדים וטוענת שבתולה היתה וכתובתה מאתים במגו דלא היו דברים מעולם ואע\"ג דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו בחייו וכמו שנראה מדברי רבינו בהלכות אישות וכ\"כ התוס' בקצת מקומות מ\"מ מהני תפיסה דמטלטלי לטעון עליהם עד כדי דמיו וליפרע מהקרקע וא\"כ כך הוא מטלטלי דיתמי לגבי ב\"ח כמו מטלטלי דבעל לגבי כתובה וכי היכי דלגבי כתובה מהני תפיסה ה\"נ לגבי יתמי ומיהו גם ראיה זו יש לדחות משום דשאני תופס לחייב עצמו משום דהחייב יש לו שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד ממונו וכמ\"ש הראשונים ז\"ל דמה\"ט המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול לפי ששני שיעבודים יש לו למלוה על הלוה וכשמכר מכר לו שיעבוד ממונו וכשמחל שהפקיע ממנו שיעבוד הגוף ממילא פקע שיעבוד ממונו וא\"כ האשה שתפסה מטלטלין מבעלה דין הוא שתועיל תפיסה אף שמה שתפסה אינו משועבד לה כיון שהבעל משועבד לה לפרוע כתובתה אך בתופס מן היורשים שהיורשים אין להם שיעבוד הגוף ואין להם לפרוע אלא מהקרקע שנשתעבד לחוב זה כל היכא שתפס מטלטלין לא מהני ליה תפיסתו לפי שמטלטלין אלו לא נשתעבדו באופן שגם מראיה זו אין להוכיח מה שנסתפקנו. וראיתי להריב\"ש בסי' שצ\"ב שכתב במי שתפס מהיורש כוס אחד וטען עליו שאביו חייב לו שצריך שיטעון בודאי שידע שזה הכוס היה מהמוריש הא לאו הכי לא מהני תפיסה ואף שמתבאר שם שהמוריש הניח עושר ונכסים מ\"מ ס\"ל לרב ז\"ל דלא מהני תפיסה כיון שמה שתפס אינו ידוע לעדים משום שהם נכסי היורש וא\"כ דון מינה ואוקי באתרין דכך הם מטלטלין דיורש בתר תקנת הגאונים כמטלטלי דמוריש כפי דין הגמרא וכי היכי דתפיסה דמטלטלי דיורש לא מהני ה\"נ תפיסה דמטלטלי דמוריש לא מהני כפי דינא דגמרא. וכ\"ת עדיין יש לחלק דשאני מטלטלי דמוריש לפי דינא דגמ' דנהי דליכא שיעבוד עלייהו מדינא אבל מ\"מ בדיני שמים איכא חיובא ומש\"ה מהני תפיסה דאף דלא מהני טעם זה בדיני שמים היינו היכא דלא הניח קרקעות אמרינן דלא מהני תפיסה דמטלטלין כדי ליפרע ממטלטלין אבל בבא ליפרע מהקרקע מהני תפיסה דמטלטלין אבל בנדון הריב\"ש שהוא בתופס מנכסי היורש דליכא חיובא גבי יורש לשלם משלו מש\"ה לא מהני תפיסה משום דבנכסים אלו אין לו שום שייכות לתופס לא בדיני אדם ולא בדיני שמים הא ליתא דהא הרשב\"א אית ליה דאף דלא הניח נכסים איכא מצוה לגבי יורשים וכמו שהביא מרן משמו סי' ק\"ו וא\"כ תיקשי להריב\"ש אמאי לא מהני תפיסה דמטלטלי דיורש כדי ליפרע מהקרקע וכ\"ת דהריב\"ש קאי אסברת החולקים דבלא הניח נכסים אפילו מצוה ליכא אם איתא להאי מילתא היה לו להביא סברת הרשב\"א ולומר דלסברת הרשב\"א הדין משתנה דהא כל יומא ויומא שמעתתיה בפומיה אלא ודאי דס\"ל דאף לסברת הרשב\"א אין הדין משתנה ולכ\"ע אינו יכול לתפוס מנכסי היורש כדי לטעון עליהם וליפרע מהקרקע וא\"כ בנ\"ד נמי אינו יכול לתפוס כדי לטעון: (*עי' ב\"מ דף צ\"א רש\"י ד\"ה רבא אמר): "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם תפס ב\"ח מחיים גובה מהם כו'.</b> בפרק הכותב (דף פ\"ד ע\"ב) ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה ב\"ח אמר מחיים תפיסנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסיה כו'. וכתב הרא\"ש וז\"ל והאידנא דמשתעבדי מטלטלי לב\"ח אי אית ליה לב\"ח ראיה ברורה דיכול לפרוע ביה ההוא חובא מיתמי לא מיחייב בקרא מידי ואי לית ליה לב\"ח ראיה שמחמת תפיסה הוא זוכה מיסייב בקרא לשלומי ועיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"א ס\"ס ע\"ב דשקיל וטרי טובא בדברי הרא\"ש ובסוף דבריו כתב וז\"ל ונראה דהלשון דקאמר שמחמת תפיסה הוא זוכה ל\"ד אלא ה\"ה דמחמת תפיסה בא לזכות מיחייב בקרא לשלומי וכיון דמיחייב בקרא הדר בקרא ומפיק מב\"ח ע\"כ. ובאמת אין לנו דוחק גדול מזה לפרש דברי הרא\"ש שבפסקיו על דרך זו. אבל החילוק הוא בין אם הפקידו המפקיד תחלה לשם פקדון שכיון שקיבלו הנפקד לשם שמירה כיון שחייב המפקיד לשלם הרי הוא כאילו תפס נכסי המפקיד שאינו חייב לו וצריך להחזירו אבל כשתפס הב\"ח מרשות הנפקד כיון שלא קיבל שמירתו אף אם חייב המפקיד לשלם לא משגחינן בזה ותפיסתו מעליא דוק ותמצא שהרא\"ש חולק עם הרשב\"א במקצת: <br><b>כתב </b>הרב בעל פ\"מ ח\"א סימן צ\"ג (דף רל\"ו ע\"א) ולא מיבעיא בנ\"ד דנכסי ביד ב\"ד קיימי ואין האלמנה תפוסה בהם דהא פשיטא דנכסי בחזקת יורשי קיימי וכדכתב הריב\"ש שכל התופס בטענת ספק בחזקת היורשים דלאו תפיסה מיקרי כו' ועיין לעיל בסי' צ\"א (דף רכ\"ח ע\"ג) ודוק. עוד כתב הרב הנזכר שם בסי' צ\"ה וז\"ל וכן ימצא המעיין הדבר הזה מבורר בבירור דתפיסת הערב הוה ליה כתפיסת הב\"ח בעצמו כו' ועיין בתשובת מהרח\"ש סי' נ' דמשמע היפך כל זה יע\"ש. עוד כתב הרב הנזכר שם בסי' צ\"ט וז\"ל כל הרשום בכתב הוא לענין התוספת אבל אם תפסה לחשבון הנדוניא בההיא מודינא דאם תפיסתה היא תפיסה מעלייתא וקודם שנולד הספק דלא מפקינן מינה כו' ולא ירדתי לסוף דעת הרב בזה דמה חילוק יש בין תוספת לנדוניא דאי בתפסה קודם שנולד הספק אף תוספת גביא ואף דצריכה לומר תלת קים לי וכמ\"ש בשם הרב בעל כנה\"ג וכ\"כ לעיל סי' צ\"ב. ואי בתפסה לאחר שנולד הספק אף בנדוניא לא מהני תפיסה כיון שהתפיסה עצמה היא במחלוקת אי מהני לאחר שנולד הספק וכ\"נ מדבריו דלא מהני בנדוניא תפיסה אלא קודם שנולד הספק וכ\"כ הרב עצמו לעיל סי' צ\"א וא\"כ לא מצאתי חילוק בין נדוניא לתוספת וצ\"ע: <br><b>כתב </b>הרב בעל פ\"מ ח\"ב סי' צ\"ט וז\"ל ולא מיבעיא אם הנכסים נכסי האלמנה הלזו יד כל בנים שוים בם ויד בנה הגדול מבעלה הראשון שולט בנכסים כשאר בניה מבעלה השני או שהנכסים הם ביד שליש דודאי שורת הדין מחייבת כדכתב אלא אף במונח שנכסי האלמנה אחרי מותה נשארו ביד ג' מבניה מבעלה השני אם תפיסתם בנכסים היתה אחרי מות אמם וכו' בכי הא דתפיסתה היתה אחר שנולד הספק ולא ברשות ואין להם טענת ברי כו' א\"כ איך יאמר התופס קים לי דתפיסתי מהניא כיון שנפל המחלוקת בגופה של תפיסה ע\"כ. ודברי הרב נר\"ו תמוהים הם בעיני דמה שייך כאן תפיסה אחר שנולד הספק דהא נכסים הללו של אביהן הם אלא שחייבים לפרוע חוב אביהן דהיינו כתובת אמן ויכולים לסלקה בזוזי א\"כ מה שתפסו ברשות תפסו ואם נפל הספק אם יש חיוב כתובה או לא פשיטא שיכולים לומר קים לי כמ\"ד דאין כאן חוב כיון שהם תפוסים ולא מיקרי תפיסה אחר שנולד הספק אלא בדבר שאין לו שייכות באותו ממון אלא מחמת הספק שנפל אם הוא שלו אבל כאן לא שייך זה והוא ברור בעיני וצ\"ע: <br><b>כתב </b>מהרש\"ך ח\"ב סי' קע\"ו וז\"ל וכל מ\"ש הוא אם היורשים הם גדולים אבל אם הם קטנים אינו יכול לעכב ואינו יכול לטעון עליהם עד שיגדילו ולא מיבעיא בתפיסה כה\"ג דנ\"ד דלא מהני דליכא מיגו אלא אפילו היכא דאיכא מיגו אפ\"ה לא מהני טענת מיגו נגד יתומים קטנים כו' יע\"ש. ורואה אני להרב דסרכיה נקיט ואזיל שכתב בכמה תשובות דתפיסה לאחר מיתה אף דאיכא מיגו לא מהני ביתומים קטנים וכבר הרחיב בזה ח\"א סי' ה' והוכיח כן מדברי הרמב\"ן בעובדא דרבה בר שרשום ואני כתבתי במקום אחר ברחבה (*א\"ה תמצאנה בתשובת הרב המחבר לקמן פכ\"א מהל' אלו וע\"ש שכמדומה דברים הללו מיסודו של מהר\"א רוזאניס ז\"ל הם) שאין להוכיח מדברי הרמב\"ן וכמו שסבור הרב אלא לעולם כל שתפס בענין שיש לו מגו מהניא תפיסתו אפילו גבי עדים ודברי הרמב\"ן הוא דוקא בקרקע דלא שייך ביה תפיסה אבל במטלטלין לא אמרה ועכ\"ז אפילו במונח הרב ז\"ל קשיא לי שהרי באותה תשובה דח\"א סי' ד' כתב בהדיא דאם יש לו שטר על יתומים קטנים שחייב אביהם בשטר ומשום חשש צררי הוא דאין נזקקין אם הוא בענין שתפס שלא בעדים כיון שיש מיגו מהניא כיון דעיקר החוב הוא מבורר ואם יש עדים שצוה בחוליו או נדוהו שהוא מן הדרכים שמוציאים מידי חשש צררי עדים כאלו מקבלים אפילו ביתומים קטנים א\"כ קשה לי כיון דבנדון זה מחשיב כתב חליפין זה כשטר אמאי לא מהניא תפיסתו גבי יתומים קטנים כיון שיש לו מגו הא לדעתו עדים נמי מקבלים ומגו לשיטתו הוי כעדים וצ\"ע: <br><b>כתב </b>מהרש\"ך ח\"ג סי' כ\"ו על אודות ראובן שמסר ביד אחיו נכסים בתורת פקדון ואחר מות אחיו תפסם בטענה שאחיו היה חייב לו דלאו כל כמיניה לתפוס כיון שכבר נשתעבדו הנכסים לאלמנת אחיו לגבות מהם סכי כתובתה ואע\"פ שבאו הנכסים לידו בעוד אחיו קיים מ\"מ לא באו בידו אז אלא בתורת פקדון ומה שתפס אחר מותו ליפרע מהחוב שהיה חייב לו אחיו לאו כל כמיניה וכמ\"ש בעה\"ת סי' שכ\"א כו' יע\"ש. איברא דמהרי\"א לא כתב דהוי תפיסה לאחר שנולד הספק אלא גבי ספיקא דדינא מש\"ה לא מהני אבל בטוען טענת ברי לא שמענו מהרב הנזכר אלא שהרב המחבר לדוגמא הביאו לומר שאפילו נמסרו בידו מחיים לא חשבינן ליה תפיסה כיון דבאותה שעה בתורת פקדון באו לידו מיהו עיקר דינו לא מחוור דאף שתפס אחר מיתה כיון דליכא עדים וראיה לא מפקינן מיניה וזה שכתב הרב נשתעבדו הנכסים לכתובתה אין קדימה במטלטלין ואפילו כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי כבר כתבו רבוותא דמשום תקנת השוק לא מפקינן מיד הלוקח. (*א\"ה מיהו ב\"ח מוקדם שלא הגיע זמנו וב\"ח מאוחר שהגיע זמנו ובא לגבות יכול הראשון לעכב מאחר שכתב לו מטלטלי אגב מקרקעי כמו שיתבאר בדברי הרב המחבר לקמן פ\"כ מהלכות אלו דין ב' ועיין בס' מוצל מאש סי' מ\"ה) וה\"ה גבי תופס דב\"ח מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה ותופס נמי כגבה חשבינן ליה ודוק איברא דמהריק\"א ז\"ל סובר דגבי ב\"ח מאוחר שתפס ליכא תקנת השוק והמבי\"ט ומהרשד\"ם חלוקים עליו ויש אתי אריכות דברים אין כאן מקומם ומ\"ש הוא העיקר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כבר תקנו גאונים האחרונים כו'.</b> כתב הריב\"ש סי' שצ\"ב בשם הרמב\"ן שהתקנה היא דוקא במטלטלין שהיו לו בשעה שלוה אבל במטלטלין שקנה לאחר מכן לא דלא עדיף מקרקעות יע\"ש. (*א\"ה עיין בתשובת הרב המחבר לקמן פכ\"א מהלכות אלו באורך): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין נפרעין מן היורשים אא\"כ היו גדולים כו'.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש ה' המחבר לעיל פי\"א מהלכות אלו דין ו'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם קפצה האשה ונשאת כו'.</b> יש לדקדק בדברי רבינו כיון דהוא ז\"ל ס\"ל דטעמא דמזוני נמי עיקר כי נשאת נמי אמאי אינן נזקקין שהרי לר\"י דתלה טעמא דכתובת אשה משום מזוני אמרו בגמרא דאפילו תבעה כתובתה בב\"ד שאין לה מזוני נזקקין ומטעמא דאי אמרת דאי תבעה דאין נזקקין כל אשה לא תתבע כתובתה כיון שידעה שאין נזקקין ומפסדי יתומים מזוני וה\"נ דאמרת דאי קדמה ונשאת אין לה מזונות אי אין נזקקין לה לא תנשא כדי שלא תפסיד מזונות ועוד דאין נזקקין ומפסדי היתומים ולכאורה י\"ל דלגבי נשואין לא חיישינן להכי דאי נתנה דעתה להנשא משום האי אינה מונעת עצמה. אבל עיקרן של דברים הם דגבי תובעת כתובתה אי אמרינן דאין נזקקין תו לא תבעה כדי שלא להפסיד מזונות כיון שיודעת דתביעתה לאו כלום היא ומפסדי היתומים. אבל היכא שבאה להנשא ומעשיה גרמו להפסיד מזונותיה ואין דעתה לתבוע כתובה מאיזה טעם נחיש לומר שלא תנשא כדי שלא תפסיד המזונות. כתב הטור ס\"ס ק\"י בשם הרמב\"ן שאם לוו ב\"ד או אפוטרופא של יתומים לצרכם נזקקין לנכסיהם ומוכרים בלא הכרזה ועיין ש\"ך סי' קנ\"ז ס\"ק ד' ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשנזקקין ב\"ד לנכסי יתומים למכור כו'.</b> משנה בפרק שום היתומים. וכתב בתשובות להרמב\"ן סי' נ\"ד וז\"ל אבל בארץ ההיא שנמנעין מלהכריז כשמגבין לאלמנה בלא טעם טועים בדבר משנה הם וחוזרים ע\"כ ולכאורה תשובה זו סותרת מאי דכתב לעיל סי' נ\"א דהתם כתב דלא בחנם נהגו כן אלא דחזו בה טעמא וכאן כתב בהיפך. ונראה לחלק דהתם היה המנהג כולל שלא להכריז בין לב\"ח בין לאלמנה אבל הכא המנהג היה דוקא שלא להכריז לאלמנה אבל לב\"ח היו מכריזין והלכך מנהג בטעות הוא דאין טעם לחלק ביניהם ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלוה שבא ליפרע כו'.</b> פלוגתא דאמוראי בפרק הכותב ולדידן דקי\"ל כר\"נ אף אם מת הלוה נפרע שלא בפני יורשיו כל שנפרע מנכסי הלוה כן מתבאר מתשובת הריב\"ש סי' שנ\"ג וכ\"כ המבי\"ט ח\"ב סי' ר\"ח. אך הרב בג\"ת שער ס' ח\"א דף של\"ו ע\"א הכריח מדברי הטור סי' רע\"ח ס\"י דאם מת הלוה אינו נפרע שלא בפני יורשיו ועיין בספר מורה צדק סי' ק\"ו בשם הריטב\"א ועיין בתשובת הרשב\"א שהביא מרן ר\"ס קי\"ז ודו\"ק היטב. ועיין בתשובת הרשב\"א ח\"ב סי' שנ\"ט ובתשובת הרשב\"א שהביא מרן ס\"ס של\"ה ובתשובת הרשב\"א סי' אלף ע\"ד הביאה מרן סי' ק\"ב מ\"ג ובח\"ב סי' רפ\"ט למבי\"ט ח\"א סי' רכ\"ט מהרש\"ך ח\"ב סי' ק\"ף וח\"ג סי' מ\"ט. ומדברי הרב בעל התרומות שהביא מרן ס\"ס קי\"ז משמע קצת שלא כדברי הריב\"ש ועיין בתורת חיים ח\"ב סי' ב': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומפני מה אינו נשבע היסת כו'.</b> יש מן התימה בדברי רבינו במ\"ש שאם יש עדים שאינו נוטל אלא בשבועה דבמאי עסקינן אי בדליכא ראיה כדמשמע מפשט דבריו הא מהימן במגו דאי בעי אמר החזרתי ואי דאיכא ראיה אפילו בשבועה אינו נוטל כיון דלית ליה מגו דהא כיון דאיכא עדים וראיה לא יכול למימר לא היה דברים מעולם ולא החזרתי. ונראה דרבינו ז\"ל אזיל לשיטתיה דס\"ל דבטענת החזרתי צריך לישבע בנקיטת חפץ וכמ\"ש בפ\"ו מהלכות שאלה ופקדון מעשה באחד שהפקיד שומשמין כו' וכתב בסוף דבריו ישבע השומר בנקיטת חפץ. וכבר ביאר הטעם הרב בעל כ\"מ בפ\"ב מהלכות שכירות וכתב דכיון שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר כגון שטוען החזרתי צריך לישבע כעין דאורייתא ואף דה\"ה פליג אהא וס\"ל דבטענת החזרתי ישבע היסת לאו אליבא דרבינו קאמר לה דהא רבינו כתב בפירוש בפ\"ו מהלכות שאלה ופקדון דבטענת החזרתי צריך לישבע בנקיטת חפץ אלא אליבא דידיה קאמר לה דאיהו פליג על רבינו וס\"ל כהראב\"ד שהשיג עליו כמו שיע\"ש. ועל כן כתב רבינו דכיון שאם יש עדים שבא לידו בתורת משכון שאז אינו יכול לטעון לא היו דברים מעולם ולא לקוח הוא בידי אלא החזרתי א\"כ צריך לישבע בנקיטת חפץ אף בדליכא עדים דאז יכול למימר לא היו דברים מעולם או לקוח שאינו נשבע אלא היסת לא מהימנינן ליה במגו דלא היו דברים מעולם ולא במגו דלקוח אלא במגו דהחזרתי וצריך לישבע בנקיטת חפץ דמגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן: "
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו על המשכון כו'.</b> ז\"ל מרן הב\"י סי' ע\"ב מחודשין ח\"י ובתשובה אחרת כתב על ראובן שמסר משכון לשמעון שימשכן אותו בסלע ואחר זמן כשתבע ראובן משכונו משמעון השיב שמשכונו ביד עכו\"ם ואותו עכו\"ם משכנו (*א\"ה נ\"ב צ\"ל מכרו) שלא ברשות ששמעון פטור כו' ובסי' קפ\"ה מ\"ד הובאה תשובה זו ועיין במ\"ש הרב הנ\"י פ' המפקיד בשם הרי\"ף עלה דההוא גברא דאפקיד כיפי ודו\"ק היטב: "
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו כו'.</b> מי שנשבע לפרוע לחבירו ליום נועד ולא תבעו המלוה אם עבר על שבועתו לכאורה נראה שדין זה הוא מחלוקת בין הרשב\"א והרא\"ש (*א\"ה בתשובה שהביא מרן הב\"י ח\"מ סי' ע\"ג) ועיין במהרלנ\"ח סי' קל\"ו סמ\"ע סי' ע\"ג מהרשד\"ם י\"ד סי' ע\"ט פ\"מ ח\"א סי' ע\"ז ועיין בב\"ח שכתב בפשיטות שכל שלא תבעו אינו עובר. מי שנשבע לפרוע בשוה כסף ורוצה לפרוע כסף עיין בתשובת מהרשד\"ם חה\"מ סי' תכ\"ב ודבריו הם מגומגמים בעיני: "
+            ],
+            [
+                "<b>טען המלוה ואמר היום סוף הזמן כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פט\"ו מה' טוען ונטען דין י\"א): <b>וישבע היסת שנשאר עוד ה' ימים.</b> מ\"ש בכ\"מ בטח\"מ סי' ע\"ג העתיק כו' נראה דט\"ס יש כאן דלא קאי הרב ברישא אלא בסיפא בהיתה המלוה בשטר וכו' יראה לי שישבע ב\"ח היסת עלה קאי הרב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפוגם את שטרו וכו' ואומר לו כשיתבע השבע ואח\"כ תטול. </b> צ\"ל ואומרים ואב\"ד קאי דבהני אי לא טעין אנן טענינן ליה. מ\"ש ה\"ה ז\"ל אבל אני חוכך בדין פוגם שטרו כו' אם פסקו של ה\"ה לחייב שבועה למלוה ניחא ואם לפטרו במלוה ע\"פ ללוה בשבועתו קשיא ליה פוגם שטרו אמאי נשבע ונוטל הא איבטיל חזקה דשטרך בידי מאי בעי דהא כי היכי דאיבטיל חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ה\"נ איבטיל שטרך בידי מאי בעי דהא פרע ולא כתב ואפשר לדחות דהתם גוף הפרעון מבטל החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו דהא פרע אבל גבי פוגם אפשר דפרע אדעתא לכתוב מיד שובר ונטרפה השעה מאיזו סיבה ולא כתב והמשכיל יבין ודו\"ק. ומ\"ש בכ\"מ ואני אומר שאין נראה כן מפשט דברי רבינו גם ה\"ה כתב אבל דעת הרמב\"ן כו' להודיע שאין כן דעת רבינו. כתב הרא\"ש בתשובה כלל פ\"ז סי' ה' והא דתנן הפוגם את שטרו לא יפרע אלא בשבועה היינו שטר שאין בו נאמנות כו' ועוד אני אומר דאפילו בשטר שאין בו נאמנות אם הפרעון כתב ביני שיטי אין זה נקרא פוגם שטרו כו' יע\"ש. ומדברי בעה\"ת שער נ\"א ח\"ד נראה שחולק על זה וס\"ל דאפי' שיש ללוה שובר בפרעון השטר קרינן ביה פוגם ומהראיה שהביא שם נראה דאין לחלק בין פרעון ביני שיטי לשובר שביד הלוה יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציא עליו שטר מקויים וכו'.</b> כתוב בהשגות הרב ז\"ל כתב זה בתשובה כו'. פירוש שהרב כתב בתשובה שחייב לישבע על טענת הלוה והיתה השאלה שהיה טוען הלוה שהוסיף על הפירות יותר מדאי והוי אבק רבית ולא תלמוד מדברי הרב שבכל הטענות חייב לישבע דדוקא בנ\"ד שהמלוה סבר דאין כאן רבית דטרשא שרי ויש גוונים הרבה דיש מהם היתר ויש מהם איסור ובני אדם מתפרצין בזה להקל אבל בשאר גווני כגון בטוען רבית בהדיא או באבק רבית בדרך מפורסם וכן אמנה ומזוייף שכל אלו לא הוחזקו ישראל על כך לעבור באיסורא אף הרב מודה דאין משביעין למלוה כסברת רבותיו של רבינו. כתב הרא\"ש בתשובה כלל צ\"ו סי' ב' וז\"ל ומה ששאלת אם יטעון שמעון לישבע שאין השטר מזוייף וישבע אותה שבועה איני רואה בכאן שום שבועה אם השטר מקויים כו' ואין כן דעת רבינו שכתב בפרקין הוציא עליו שטר מקויים ואמר הלוה שטר מזוייף הוא כו' דיש מי שהורה שחייב לישבע בעל השטר דבטענת מזוייף נמי חייבו הגאונים שבועה ואין לומר דטעם הרא\"ש ז\"ל משום דס\"ל כהכרעת רבינו דדוקא בזה הוא דחייב המלוה לישבע דשטרא לפרעון קיימא לא בשאר הטענות דא\"כ לא הו\"ל להרא\"ש למיתלי טעמא משום דהשטר הוא מקויים ודו\"ק. כתוב בתשובת מהרש\"ך ח\"ג סי' ל' ראובן ששכר בית משמעון ויש לראובן שטר על שמעון איך נתחייב להעמיד הבית שלו ביד ראובן עד ג' שנים בשכבר קיבל השכירות מהג' שנים ועתה טוען שמעון איך לא קיבל שכירות מיד ראובן ומ\"ש בשטר פטומי מילי בעלמא נינהו ועוד טען שאם כדברי שמעון דבעי להטיל חרם או שבועה לראובן אם מסר או נתן שכירות לשמעון לא שבקת חיי לכל הפרעונות והשוברות הנעשות בין אדם לחבירו ועל זה השיב הרב ז\"ל גם זאת הטענה מהבל ימעט ואין בה ממש דהנה בהוציא עליו שטר מקויים והלוה אומר שטר מזוייף הוא וכו' כתב הרמב\"ם פי\"ד מהלכות מלוה כללו של דבר טוען טענה שאם הודה בעל השטר היה השטר בטל והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה שקר טוען ואומר הלוה ישבע לי ויטול ה\"ז מחלוקת בין הגאונים כו' יע\"ש. וטענת ראובן אינו כמו שחשב הרב שדחאה באמת הבנין שבידו אבל היא טענה טובה ובריאה שאחר שכתב שקיבל כל השכירות של ג' שנים מה טוען ראובן שלא קיבל אלא שתנאם היה שידור בחנם והוי סתירה גמורה לשטר ראובן ואין שומעין לשמעון למסור לו שבועה נגד עדות העדים שהודה שקיבל כל השכירות. ומה דמות מצא הרב לההיא דרבית ואמנה שכתב רבינו דחייב המלוה לישבע דהתם יש מקום לעדים לשבועה אי משום רבית או אמנה שהאמינו ומסר לו השטר אבל בנדון זה לא דמי. ועוד דבלאו הכי כבר כתב רבינו משביעין ליה למלוה היינו להוציא מן הלוה אבל להחזיק ביד המוחזק שבועה נמי לא בעי וזה ברור וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל פרעתיו או אמנה הוא כו'.</b> כתב הטור ס\"ז מ\"ז ואם לאחר שאמר אמנה פרע לב\"ח ובא לגבות מן הלוה רואין אם כשבא ב\"ח לגבות השטר אמר ששטר אמנה הוא אז ודאי לא היתה כוונתו אלא לדחות ב\"ח כו'. ועיין בהרשב\"א ח\"ב סי' ש\"ז הביאה מרן הב\"י א\"ה סי' צ' ועיין פ\"מ ח\"ב סי' ק\"א ודו\"ק היטב בדבריו שהם מגומגמים בעיני ודוק. כתב הטור סי' פ\"ב אם הודה המלוה שנעשה על תנאי אלא שאומר שעדיין לא קיימו הלוה על המלוה להביא ראיה ואינו נאמן במגו שאין אומרי' מגו להוציא ממון כו' וכתב עליו מהרש\"ך ח\"ב ס\"ס רכ\"ח וז\"ל ואומר דיראה דאיכא למידק עליה כי הנה כתבו התוספות דאפילו למאן דס\"ל דלא אמרינן מגו להוציא היינו היכא דליכא שטר אבל היכא דאיכא שטר אמרינן מיגו להוציא כו'. ונראה שנעלם מהמחבר שדברי הטור הן הם דברי בעה\"ת שער נ\"א ושם ביאר דדמי האי שטרא לההוא דאמר שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הו\"ל ואירכס דאע\"ג דאית ליה מיגו למלוה לא מהניא דאמרינן האי שטרא חספא בעלמא הוא ולא דמי לאומר סטראי נינהו דמהימן המלוה היכא דאית ליה מיגו גם בשער י\"ז ח\"ב הרחיב הרב בזה ומה נעשה להמחבר ז\"ל שאינו מדקדק בתלמודו וכותב לפום ריהטא וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו וכו'.</b> אם נמחל מקצת השטר שלוה מנה ופרע מחצה וחזר הלוה ולוה אותו מחצה על סמך השטר גובה המלוה שארית חובו שלא נמחל שעבודו אפילו ממשעבדי כן מצאתי בתשובה כ\"י להרדב\"ז סי' קע\"א: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציא עליו שטר מקויים כו'.</b> נראה דאם לא זכרו העדים זמן הפרעון ואפשר לומר שקדם לחוב השטר והיה ממלוה אחרת עכ\"ז איתרע שטרא דלא גריעי עדים אלו משובר שנכתב בלא זמן דכתבו רבוותא ז\"ל דאיתרע כל השטר היוצא מיד המלוה. (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ו מה' אלו דין ט' ובפכ\"ג דין י\"ז יע\"ש) מיהו מספקא לי אם יברר המלוה שהיתה לו מלוה ע\"פ אחרת אצל הלוה וטוען הלוה שכבר פרע אותו החוב דקי\"ל דא\"צ לפורעו בעדים וזה שהעידו העדים שפרע בפניהם הוא מאותה מלוה בשטר מהו. ומסתברא דבכי האי אוקי שטר בחזקת שלא נפרע וגובה ודו\"ק: <br><b>עוד </b>נסתפקתי בדין זה אם השטר עדיין הוא בתוך זמנו אי אמרינן חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו ובודאי מחוב אחר הוא כדברי המלוה. ומי שידקדק בתשובת הרא\"ש כלל מ\"ז סימן ג' יראה משם דבכה\"ג נאמן המלוה לומר סיטראי נינהו. ועוד נסתפקתי אם חיוב השטר הוא מנה והעדים מעידים שנתן לו בתורת פקדון מאה ונ' אם נאמן בכי האי לומר סטראי נינהו ויש צדדין ופנים לזה והעיקר דנאמן המלוה בכי האי. כתב בעה\"ת והביאו מרן ר\"ס נ\"ח וז\"ל אע\"פ שהודיעוהו שחוב בשטר היה לו עליו כל זמן שלא אמר לו שקול שטרא פטור השליח דמצי למימר סבור הייתי שהיית סומך על אמונתו. ועיין בתשובת הריטב\"א שהביא מרן סי' פ\"ג מחודשין א' וצ\"ע. אהא דאמרי' דאם נתנו בפני עדים איתרע שטרא כתב הסמ\"ע סי' ס\"ק ל' ל\"א וצ\"ע אם ידוע בעדים שהיה חייב לו חוב אחר בע\"פ או בשטר והחזיר לו את השטר אם בכה\"ג אמרינן שאינו נאמן לומר על אותו חוב קבלתי ובפרישה כתבתי דנראה דאפילו בכה\"ג אינו נאמן ע\"כ. ול\"נ שדין זה תלוי באותו מחלוקת שהביא בעה\"ת שער ך' ח\"ב סי' ב' והטור סי' פ\"ג ס\"ד ועיין בעה\"ת ריש שער י\"ט ובגדולי תרומה שם וצ\"ע. כתב בעה\"ת שער ס\"ו ויש לעיין אי לא אמר סטראי נינהו אלא אמר המלוה ממה שפרעני בפניכם החזרתי לו את השטר בזה נראה דכיון דליכא מיגו כיון דאיכא סהדי דפרעיה באפייהו לא מצי טעין החזרתי כו' והביא מרן ס\"ס נ\"ח. ולא יכולתי להלום צדדי הספק ועיין בש\"ך ס\"ק י\"א וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הורו רבותי כו'.</b> קשה לפירוש מהריק\"א בכסף משנה דאי כפירושו למה ישבע הלוה ונפטר דהא דינו הוא שיהא מונח עד שיבא אליהו כמ\"ש רבינו בס\"פ ט' וז\"ל מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו כו' וצ\"ע. כתב מהרש\"ך ח\"ג סי' פ' וז\"ל ומה שדעתי נוטה לדון בזה הענין הוא שאם יש עדים ללאה שהכניסה הבתים בנדוניא לבעלה יש לה זכות בחזקת הבתים כו' ונמשך מזה שאם אבדה שטר כתובתה או נשרפה שאין לה שום הפסד להפסיד הבתים הנזכרים דמילתא דפשיטא היא מ\"ש הרמב\"ם פי\"ח מה' אישות והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותם בלא שבועה כו' וע\"ש וזה שכתב הרב שאם אבדה שטר כתובתה אין לה שום הפסד ממ\"ש רבינו שהנכסים שהם מנדונייתה נוטלתן בלא שבועה נראה בעיני דליתא ואגב שיטפיה לא דק הרב ז\"ל דלא אמר רבינו אלא כששטר כתובתה יוצא מתחת ידה ומהני לפוטרה משבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואם מתה לא דיינינן בה מת לוה בחיי מלוה דאין אדם מוריש שבועה לבניו דכיון שהנכסים אלו שלה הו\"ל כייחד לה ארעא. אבל כשאין שטר כתובתה בידה איתרע מילתא וחיישינן שמא נתפרעה כתובתה ממקום אחר ואפילו בשבועה לא שקלה דלא עדיף ממלוה לזמן ואינו נאמן הלוה לומר פרעתי בתוך זמני דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ושקיל בלא שבועה ואפ\"ה כתב רבינו (*א\"ה הכא בדין שלפנינו) דאם כתב לו שטר ואיננו ביד המלוה דאתרע החזקה וחיישינן לפרעון ולא שקיל כלום המלוה אף בגו זמניה. ובטוען אחר מעשה ב\"ד דלא אמר כלום רובא דרבוותא ז\"ל כתבו דאם כתב לה כתובה ואינו יוצא מתחת ידה דנאמן לומר פרעתי אע\"פ שהיא תקנת חכמים קבועה ואפילו לפי סברת החולקים היינו משום דמעיקרא תקנו ז\"ל מנה מאתים בין יכתוב בין לא יכתוב משום דכתבה לא מיעקרא תקנתא. וכבר עלה בדעתי לומר שלא כתב הרב כן אלא שכשיש עדים שנאבדה או נשרפה ואחר זמן בא לגבות מנכסיה דלא טענינן שנפרעה אחר האבדה או השריפה ממקום אחר אלא נוטלת נכסיה הקיימים ואילו גבי חוב דעלמא כיון דלא שייכא שטרך בידי מאי בעי חיישינן. (*א\"ה חבל על דאבדין ועיין במ\"ש הרב המחבר בפרק ח\"י מהלכות אישות דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו בעדים וכו'.</b> כתב הר\"ן ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ\"ל שאין הענין מטעם שיעבוד אלא משום דכשא\"ל אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים כו' כמ\"ש בכ\"מ. ויש להשיב על זה דאי טעמא הוי הכי כי א\"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואמר פרעתיך בפני שנים אחרים והלכו או מתו יהא נאמן כיון דלא שייך אנן סהדי ואי מטעם שיעבוד ניחא. ועוד יש ללמוד מדברי הר\"ן דאם א\"ל אל תפרעני אלא בעדים ופרע מקצתו בינו לבינו והמלוה מודה דלפי טעם זה אם נחלקו בשארית המלוה וטען הלוה דפרע אח\"כ כל החוב בינו לבינו נאמן שכבר נתבטל הטעם דאין עשוי הלוה לפרעו שלא בעדים ובכה\"ג כתבו רבוותא ז\"ל בקובע זמן לחבירו ונתברר שפרע קצתו בגו זמניה אע\"פ שתבע המלוה השאר בגו זמניה נאמן הלוה לומר פרעתי שכבר איבטיל החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו שהרי פרע מקצתו בגו זמניה. האומר לחבירו בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים והלוה מיחה ואמר לא אפרע אלא שלא בעדים לדעת רבינו ז\"ל צריך לפורעו בעדים וכן הוא דעת הר\"י ן' מיגאש והרמב\"ן והרשב\"א והרמ\"ה והר\"ן אך להרא\"ש כל שהלוה מוחה אפילו בשעת הלואה מחאתו מחאה כנ\"ל מוכרח מדבריו בפרק שבועת הדיינין והיכא דשתיק בשעת הלואה אליבא דכ\"ע תנאו קיים ואין בזה חולק. והיכא דהתנה לאחר הלואה ומיחה הלוה דעת רבינו שאין מחאתו כלום וכן הוא דעת הר\"י ן' מיגאש והרשב\"א והרמ\"ה והר\"ן אך הרמב\"ן כתב שמחאתו מחאה וכן הוא דעת הרא\"ש מכ\"ש דחלוקה ראשונה. והיכא דהתנה לאחר הלואה ושתק הלוה אליבא דכ\"ע תנאו קיים חוץ מהרא\"ש דס\"ל דשתיקה דלאחר הלואה לא הוי כקבלה. והיכא דנתחייב לחבירו בב\"ד והתרה בו אל תפרעני אלא בעדים והלוה מיחה כתב הרא\"ש שהתראתו התראה ונ\"ל שסברא זאת מוסכמת מהכל ואף הרמב\"ן יודה בזה. ולפי מה שכתבנו נ\"ל דבחלוקה הראשונה והד' אין הלוה יכול לומר קים לי כיון שהוא יחיד אך בחלוקה הג' יכול לומר קים לי כהרמב\"ן והרא\"ש שוב ראיתי לר' ירוחם נ\"ג ח\"ב שכתב בשם התוס' כסברת הרא\"ש ז\"ל ולפי זה בכל החלוקות יכול לומר קים לי עוד דקדקתי בדברי ר' ירוחם שלא הבין בדברי רבינו כסברת ה\"ה דה\"ה ז\"ל הבין דאפילו במיחה הלוה ואפילו שהתנה לאחר הלואה אין במחאתו כלום ואילו מדברי רי\"ו נראה דרבינו בשתק הלוה מיירי שהרי אחר שהביא דבריו כתב והרשב\"א כתב אפילו לאחר ההלואה יכול להתנות כך אפילו שלא ירצה הלוה לשעבד עצמו לכך משום עבד לוה ע\"כ ולפי זה אפשר דבחלוקה הראשונה ס\"ל לרבינו כהרא\"ש שהרי רבינו לא מיירי אלא בשתק הלוה אבל כל שמיחה אפשר דס\"ל דמחאתו מחאה ואפילו בשעת הלואה כסברת הרא\"ש והרב בעל ש\"ך כתב דמפשט דברי רבינו לא משמע דמיירי אפילו במיחה הלוה אלא בשתק ולא ידעתי למה לא נסתייע מדברי רי\"ו שגם הוא הבין בדברי רבינו דמיירי בשתק שוב ראיתי להבעה\"ת בשער נ\"ה ח\"ב סי' א' כתב בסתם שתנאי זה מהני בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה ולא ביאר לנו אם אפילו כשמיחה הלוה אי מהני התנאי ואי איתא דהכי ס\"ל הוה ליה לפרושי ומדכתב בסתם משמע דלא אתא לאשמועינן אלא דהתנאי מהני אפי' לאחר הלואה ואפילו שתק הלוה נגד סברת הרא\"ש אבל כשמיחה הלוה ובפרט לאחר הלואה אפשר דס\"ל כהרמב\"ן ואם הרב היה חולק על הרמב\"ן היה לו להביא סברת הרמב\"ן כמנהגו בכל המקומות שמביא סברת הרמב\"ן ולפי זה אף הר\"י ן' מיגאש הכי ס\"ל שהרי כתב שם בסוף הסי' וכן היא סברת ן' מיגאש וכ\"כ הש\"ך שאפשר שהר\"י ן' מיגאש לא כתב אלא כדברי רבינו ולפי מ\"ש שרי\"ו הבין בדברי רבינו דמיירי בשתק ה\"ה שיסבור כן בסברת הר\"י ן' מיגאש ולדעתי גם בעה\"ת הוא מסברא זו וראיתי למהרש\"ך ח\"ב סי' י\"א שכתב שרוב המפרשים כתבו שבין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו לאחר הלואה ואפילו לא קיבל עליו הלוה צריך לפרוע לו בעדים ולפי מ\"ש הרמב\"ן והרא\"ש והטור הם חולקים על סברא זו ולפי סברת רי\"ו ובעה\"ת אף רבינו והר\"י ן' מיגאש ס\"ל כהרמב\"ן ולפי זה רוב המפרשים ס\"ל דמהני מחאה כשהתנה לאחר הלואה. ודע שכל מה שטרחנו למצוא חבר לסברת הרא\"ש בחלוקה הא' והד' הוא לסברת מרן שכתב בסימן ע\"ז דהרא\"ש ורבינו יעקב כת אחת הם דלעולם רבינו יעקב ז\"ל אזיל בשיטת אביו אך לפי מה שעלתה הסכמת אחרוני זמנינו דהרא\"ש והטור חשיבי תרי כתות פשיטא דבכל החלוקות יכול לומר קים לי כהרא\"ש והטור שהסכים לסברת אביו וכ\"כ הר\"ב כנה\"ג בסימן ע' בהגהת ב\"י אות י\"א ונראה מדבריו שלא ראה דברי רי\"ו שכתב בשם התוס' כסברת הרא\"ש ולפי זה פשיטא שבכל החלוקות יכול לומר קים לי ועיין בספר ראש יוסף שכתב דמדברי רבינו אין הכרח שיחלוק על הרמב\"ן דאפשר דמיירי בשתק הלוה וכבר כתבנו לעיל שגם ר' ירוחם הכי ס\"ל בדעת רבינו עוד נראה מדברי מהר\"י איסקאפה שאין בין הרמב\"ן והרא\"ש מחלוקת אלא בשתק לאחר הלואה. ולדידי עוד נחלקו בהתנה בשעת הלואה והלוה מיחה דלהרמב\"ן אין מחאתו כלום ולהרא\"ש מחאתו מחאה ולדידי מחלוקת זה הוא מוכרח מדבריהם ולמאן דס\"ל דרבינו מיירי בשתק הלוה אפשר דבמיחה יסבור כהרא\"ש דאפילו התנה בשעת הלואה כל שמיחה הלוה מחאתו מחאה ואין בין רבינו והרא\"ש אלא כשהתנה לאחר הלואה ושתק הלוה ומ\"מ אליבא דכ\"ע הרמב\"ן והרא\"ש בתרתי פליגי בהתנה בשעת הלואה ומיחה הלוה ובהתנה לאחר הלואה ושתק הלוה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה המלוה על הלוה שיהיה נאמן כו'.</b> מ\"ש ה\"ה וכן עיקר דסתם נאמנות בלא שבועה משמע כו' יש לדקדק דמה בין נאמנות המלוה לנאמנות הלוה שהרי כתב רבינו בסמוך דאם האמין המלוה ללוה במלוה בשטר וטען פרעתי דנאמן בשבועה וגבי לוה שהאמין למלוה כתב כאן שנוטל המלוה בלא שבועה דהרי כמו שבלא נאמנותו לא היה נוטל אפילו בשבועה כן הלוה לא היה נאמן אפילו בשבועה ויש לתרץ וקל להבין ועיין בבעה\"ת שער נ\"ז ח\"א עיין בתשובת הרא\"ש כלל ע\"א סי' ה' במ\"ש אבל אם טוען שמעון על יהודה נתתי לך ו' זהובים כו' שדברים מגומגמים הם גם מ\"ש למעלה בענין סטראי וגם מ\"ש לעיל אפי' הודה יהודה אינם מובנים בעיני: "
+            ],
+            [
+                "<b>התנה עליו שיהיה המלוה נאמן כו'.</b> לא ידעתי מה זה שכתב רבינו או יעיד על עצמו שלא בפני הלוה כו' דמאי איריא שלא בפני הלוה או בפני הלוה דכל עצמו לא בא אלא לומר דהודאה מילתא אחריתי היא ולא נכנס בתנאי הנאמנות ודו\"ק. ויש ליישב בדוחק שהכוונה אפילו שלא בפני הלוה ולא אמרינן שלא להשביע את עצמו הודה שלא נאמר אלא גבי נתבע אבל לא גבי תובע ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שפרעו וטען המלוה כו'.</b> עיין בפ\"ו מהלכות טוען בבא המתחלת מנה הלויתיך וכפר כו' ובמ\"ש שם ה\"ה שנראה שיש סתירה לדבריו ממ\"ש רבינו כאן ושם יישבתי דבריו ודו\"ק. ומ\"ש ה\"ה זה דעת רבינו וכן עיקר דאי לא הפוכי מטרתא למה לי פירוש דבריו הוא דאיכא מ\"ד דחוזר אחר שפרעו ותובעו הלוה בעדים אלו ונפרע מן המלוה והכריח ה\"ה כדברי רבינו דאין כאן אלא עסק שבועה דאי מהני עדותם להוציא מן המלוה אח\"כ הוי הפוכי מטרתא ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם בא לגבות מיורשיו ישבע כו'.</b> עיין בתשובות הריב\"ש סי' תצ\"ד במ\"ש וזאת תשובתי בענין נאמנות אם מועיל מן היורשים כו' ועיין בסי' קס\"ט ותצ\"א דמשמע דלא הכריח דלא מהני נאמנות גבי יורשים אלא היכא דמת לוה בחיי מלוה ואח\"כ מת מלוה דלא דיינינן תרי קולי וכסברת חכמי נרבונא שהביא הרז\"ה אבל היכא שהמלוה חי פטר אותו משבועה מטעם דרוב הפוסקים ס\"ל דנאמנות מועיל לגבי יורשים וצ\"ע: <b>בא לגבות מן הלוקח כו'.</b> בתשובת הרא\"ש כלל ע\"א סי' ח' כתב דבשבועת לקוחות לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו והבו דלא לוסיף עלה וע\"ש בסי' ו' דסותר דבריו אלו וצ\"ע והרמב\"ן ז\"ל כפי מ\"ש ה\"ה סובר בדעת רבינו דאין נאמנות מועילה לגבי לקוחות אפילו קדם הנאמנות לשיעבוד וקשה דמה בין זה למ\"ש ה\"ה בשמו בהלכות אישות גבי שליח שהביא גט ואמר בנו\"נ שגובה כתובתה דמספר כתובתה נלמוד שכתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך והרי תנאי זה דומה לנאמנות וגבי נאמנות אינו מועיל ואמאי מועיל לגבי כתובה אצל לקוחות תנאי לכשתנשאי כיון דבלאו הכי לא היתה גובה בעדות השליח וי\"ל דשאני תנאי דלכשתנשאי לאחר דהתם משום קביעות זמן הוא שהבעל קבע זמן הפרעון דכשיבא השליח ויאמר שגירשה בעלה או יבא עד אחד ויאמר שמת אותו זמן קבע לפרעון והו\"ל כאילו התנה בכתובתה שכל זמן שרוצה לגבות כתובה בחיי הבעל שתגבה דגביא ממשעבדי משא\"כ גבי נאמנות דלא שייך ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר לו המלוה זרוק לי חובי והפטר כו'.</b> כתב ה\"ה והקשה הרשב\"א ז\"ל לאוקימתא דזרוק לי חובי והפטר א\"כ קרוב ללוה אמאי חייב ותירץ דכי קאמר ליה זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר כו'. והתוס' שם חולקים בדין זה שכתבו דלאוקימתא זו ברייתא דקתני קרוב ללוה חייב מיירי במפרש שיזרוק למקום שיוכל לשומרו יע\"ש. ולדידי רבינו והטור (*א\"ה סי' ק\"כ) אזלי בשיטת התוס' ודו\"ק. כתב במרדכי ס\"פ החובל ראובן שהיה חייב לשמעון וכשהגיע זמן הפרעון אמר לראובן שיתעסק בהם למחצית שכר ונאנסו אח\"כ ביד הלוה חייב בכל האונסין כמו בתחלה וע\"ש שכתב שני טעמים והביא דין זה מור\"ם סי' ק\"כ ובר\"ס קע\"ו ס\"א ומרן בסי' קע\"ו סל\"ה וסי' קפ\"ג ס\"ו ועיין בחידושי מהרש\"ל ס\"פ החובל ובתשובת בני יעקב סי' י\"ב והדבר צריך תלמוד. (א\"ה עיין לקמן בסמוך): <br><b>הא </b>דאמרינן דבזרוק לי חובי והפטר דנפטר הזורק נ\"ל דלסברת רבינו ישעיה שהביא הטור ס\"ס י\"ב דבמלוה בשטר מחילה בעיא קנין הכא מיירי במלוה על פה דאילו בשטר בדברים לא מיפטר דהכא מדין מחילה נגעו בה כן יש ללמוד מדברי התוס' בפ\"ק דסנהדרין (דף ו' ד\"ה) אינה צריכה ומדברי הרא\"ש פרק המקבל שרצו להוכיח מהך סוגיא דמחילה א\"צ קנין ודו\"ק. כתב מהרש\"ך ח\"ב סי' י\"א דאפשר דמטעם עבד לוה לאיש מלוה הוא דאמרינן דהלוה מעות מחבירו הן באחריותו עד שיגיעו לידו ואם זרקן בפניו ונאבדו חייב באחריותן והפריז על המדה הרב בזה דאין לו ענין עם עבד לוה לאיש מלוה כמבואר וזה ברור: <br><b>ראובן </b>שהיה לו חוב על שמעון ואומר ראובן ללוי שימחול החוב שיש לו על שמעון והלך לוי ומחל את החוב נראה לי דמחילתו מחילה משום דשלוחו של אדם כמותו והו\"ל כאילו המלוה עצמו מחלו אך מה שיש להסתפק הוא אם חייב לוי אי מדמינן ליה לאומר קרע כסותי דאמרינן דחייב כל שלא אמר והפטר ואע\"ג דלא אמרינן דחייב אלא היכא דאתו לידיה בתורת שמירה מ\"מ הא איכא הרמ\"ה דאית ליה דאפילו דלא אתא לידיה בתורת שמירה כל שלא אמר לו והפטר א\"נ נפקא מינה היכא דהכתיב הנכסים על שמו דאפשר דחשיב כבאו לידו בתורת שמירה וכל שלא א\"ל והפטר חייב ולכאורה נראה דלא דמי דשאני שבור כדי וקרע כסותי דמסתמא אין אדם מוחל על נזקין ומסתמא שבור והתחייב אמר אבל באומר לחבירו לך ומחול חובי לפלוני אפשר דפטור דאימור איזה טובה עשה הלוה עם המלוה ומש\"ה אמר לשליח שילך וימחול ומההיא דכתב הרשב\"א בתשובה דהאומר לחבירו מה שתעשה בשלך עשה בשלי והלך ומחל החוב לעכו\"ם דחייב השליח משום דאין בלשון זה רשות דמחילה אין להכריח מכאן דאם היה לשון מחילה היה פטור דאפשר דטעמיה דהרשב\"א הוא משום דלא אתו לידיה בתורת שמירה ואית ליה דכל דלא אתו לידיה בתורת שמירה אף שלא אמר לו והפטר אם קרע את כסותו פטור אך למ\"ד דאף דלא אתו לידיה בתורת שמירה חייב וכן אם הכתיב עליו דחשיב כאילו באו לידו בתורת שמירה אפשר דמודה הרשב\"א דאפילו אמר לו לשון מחילה דחייב כל שלא אמר והפטר ומה שחילקנו לעיל י\"ל מההיא דכתב בעת\"ה בשם מוהרי\"ח דבאומר לחבירו בא ואכול עמי ואכל חייב משום דדמי לקרע כסותי כו' ע\"כ. והנה אין ספק דמהרי\"ח אזיל בשיטת הרמ\"ה דאפילו לא אתו לידיה בתורת שמירה בעינא דלימא והפטר והנה אם איתא למה שחילקנו איך דימה אומה בוא ואכול עמי לאומר קרע כסותי אימא דשאני אומר לחבירו בוא ואכול עמי דאפשר דבתורת מתנה נותן דאפשר דקדם לו איזה דבר ומש\"ה רוצה לתת לו מתנה אלא ודאי דמשמע דאית ליה דאין לחלק כמו שחילקנו ומיהו אפשר לומר דס\"ל להרי\"ח דכל שיש הנאה לשליח בדבר פשיטא דחייב ולא הביא אותה ראיה אלא לומר דאיך יתכן לומר שיתחייב האוכל מאחר שאכל ברשות המאכיל לזה הביא ראיה מקרע את כסותי ושבור את כדי דאע\"ג דהשליח שבר ברשות המשלח כל שלא אמר לו והפטר חייב משום דאיכא אומדנא ואמרינן דכוונתו היא קרע ותשלם ה\"נ באומר בא ואכול עמי שיש לו תועלת לשליח בדבר זה אמרינן דכוונתו היא אכול ותשלם ולפ\"ז אין צורך למה שנדחק מהר\"ח אלגאזי לומר דהרי\"ח אית ליה כסברת הרז\"ה דהא סברא הלזו היא סברא יחידית וכמבואר בדברי הפוסקים אלא שכוונת הרי\"ח נראה דס\"ל דבאומר בוא ואכול עמי כיון שיש לו הנאה באכילה לא פטרו אלא שהוקשה לו דהיכא מצינו שהשליח יעשה שליחות המשלח ויתחייב לזה השיב דמצינו דבאומר קרע כסותי חייב השליח ואף דהתם מיירי בבאו לידו בתורת שליחות מ\"מ למדנו מיהא דמצינו שיעשה השליח שליחות המשלח ויתחייב ה\"נ באומר בא ואכול עמי שיש הנאה לשליח אף שלא בא לידו בתורת שמירה חייב ואמרינן דכוונתו היא בוא ואכול ושלם באופן שעדיין יש מקום למ\"ש דבאומר מחול לפרש דליכא הנאה לשליח ואיכא למימר דהמשלח ניחא ליה בהכי משום איזו טובה שקיבל מהב\"ח דהשליח פטור, אך קשה מאותה שכתבו הגהות דשייכי לספר נזיקין סימן י\"ב בשם מהר\"ם דמי שהלך ופטר את הב\"ח בשליחות המלוה והמלוה מכחישו דאין הלוה נאמן אפילו שיש לו מגו משום דהוי כמגו במקום עדים ומדמה לה לאומר אתה אמרת לקצץ דקי\"ל דאינו נאמן אפילו במקום מגו ואי איתא למה שחילקנו לא דמי כלל דשאני בקוצץ נטיעותיו דמסתמא לא אמר לו לקצץ דמש\"ה אמרינן דאינו נאמן הקוצץ אפילו במקום מגו אבל במוחל דאפשר דניחא ליה במחילה משום דשמא קיבל טובת הנאה ממנו אימא דמהימן היכא דיש לו מגו וכיוצא בתשובה זו כתב הרא\"ש בתשובה כלל נ'. שוב זכורני שכתב המרדכי בפרק החובל בשם מהר\"ם מה שתעשה בשלך עשה בשלי ומטי עלה דכיון דהכתיבו על שמו הוי כבאו לידו בתורת שמירה דבעינן דלימא והפטר ולבסוף כתב דאין בלשון זה לשון מחילה וכמ\"ש הרשב\"א ונראה דלא פליגי מהר\"ם והרשב\"א מיירי בשלא הכתיבו וא\"כ לא בא לידו בתורת שמירה וס\"ל דכל שלא בא לידו בתורת שמירה לא בעינן דלימא והפטר ומש\"ה לא מטי עלה אלא מטעמא דאין בלשון זה לשון מחילה אך מהר\"ם ז\"ל דמיירי שהכתיבו עליו החוב ומטי עלה מתרי טעמי וכדכתיבנא. עוד זכורני במרדכי בשם מהר\"ם דמי שהיו בידו מעות בתורת הלואה ושוב אמר המלוה שיהיו למחצית שכר ונאנסו דחייב הלוה בכל ומטי בה מהך דקרע כסותי דאמרינן דכל שבאו לידו בתורת שמירה אינו מסתלק מחיובו עד דנימא והפטר ולפי מה שחילקנו היה מן הדין דבאומר יהיו למחצית שכר שלא יהיה באחריות הלוה פלגא פקדון דניחא ליה למלוה בהכי כי היכי דליהוי ליה חלק בשכר אלמא דס\"ל דכל דאיכא איזה צד (*א\"ה חבל על דאבדין ועיין לעיל בסמוך): "
+            ],
+            [
+                "<b>היה ראובן חייב לשמעון מנה כו'.</b> כבר כתב רבינו דין זה בפ\"א מהלכות שכירות גבי פקדון דאם בא לחזור חוזר מטעם דאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר וכתב שם ה\"ה דאם היה רגיל בעל הפקדון להפקיד אצל השליח שנפטר הנפקד אם בא לחזור אפילו בפקדון אינו חוזר ודברים תמוהים הם בעיני הרבה דמה ענין רגיל להפקיד בזה דהא פשע לשלוח פקדון של אחרים בדרכים דכל הדרכים בחזקת סכנה הם ואיהו גופיה הנפקד אם הוליך הפקדון ונאנס בדרך חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס מחמת הפשיעה חייב לכ\"ע. אחר זמן רב מצאתי להרא\"ם בתשובות ח\"ב סימן ו' מסכים לדברי וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>טען לוי שהיה ראובן עני כו'.</b> ראיתי בתשובת שאלה באחד מגדולי הדור שלפנינו (*א\"ה הוא מהריט\"ץ בתשובה סימן י\"ט יע\"ש) שכתב שאם הדבר ספק בין למלוה בין ללוה אם היה עשיר והעני או עני מעיקרו כיון שהוא מלוה בשטר כמ\"ש ה\"ה עליו דלוה לברר שהיה עשיר והעני ואם לא בירר משלם. ודייק דברי ה\"ה שכתב ואם יש ספק בדבר על שמעון להביא ראיה ופירש שכוונתו שיש ספק לב\"ד מחמת עצמו של דבר לא מחמת טענת הלוה והמלוה וטען לוי שכתב רבינו ל\"ד. עוד הכריח פירוש זה דאי בטען לוי הוי טענת ברי בדוקא למה לא חייב שבועה ללוי ליטול וניחא ליה דאפילו בטענת שמא נוטל לוי ולכך בטענת ברי אינו זקוק לשבועה אבל דינו לדעתי אינו לדעת רבינו ז\"ל שהרי סיים לא יהא אלא שובר כו' וגבי שובר ע\"כ הלוה והמלוה טוענין ברי. ודיוקו של ה\"ה אינו כלום שהרב לא חידש בדברי רבינו אלא שהחוב הוא בשטר ודו\"ק. ומה שהכריח מדלא כתב ישבע לוי יש לדחות שלא בא רבינו ללמד אלא על מי מוטל הראיה אבל לענין שבועה אין אנו צריכים למודעי דה\"ז כאומר פרעתיך השטר וזה אומר לא פרעתני דחייב המלוה לישבע וכבר כתבו רבינו במקומו בפי\"ד מהלכות אלו דין ב' גם מה שלמד מזה דאם לא נתקיים כתב השליח אף שיש ביד הלוה כתב המלוה מקויים שכתב שלח ע\"י פלוני חייב הלוה לשלם לדעתי אין דינו אמת ואין כאן מקום להאריך ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון וכו'.</b> דברי מהריק\"א ז\"ל תמוהים דנשבע היסת ונפטר קאי ללוי שטענו ראובן שמכרו לו בכתיבה ומסירה וכן פירש ה\"ה ז\"ל והרב השיאו לשמעון עם לוי ואין טעם וענין לפירוש זה והמשכיל יבין ודו\"ק. ומ\"ש עוד איני מבין הכרע זה כו' באמת שדברי מהריק\"א מרפסן איגרי ואחר המחילה רבה לא נתכוון בכוונת דברי ה\"ה דמה שדייק הוא ממאי דכתב רבינו טען לוי שלא מכר ולא נתן מכלל דעד השתא קאי רבינו בטען לוי שמכר ונתן ומשום האי הוא שכתב הרב הודה לוי שפרע ישלם לוי לראובן ואי מהני טענתו לומר שנפרע קודם שמכר או נתן למה גבי טוען שנתן משלם כלום שהרי נתן מה שאינו שלו זה מה שדייק ה\"ה ודברי מהריק\"א תמוהים הם וצ\"ע ואי לדידי צייתי לאו הרב חתים עלה ואיזה תלמיד כתבו גם את הראשון גם את השני. ומ\"ש ה\"ה ומיגו דאי בעי מצי מחיל כו' י\"לד בדברי ה\"ה דאמאי איצטריך טעמא דמגו דאי בעי מחיל דהא סברת רבינו היא דאם טען הלוה ישבע לי המלוה שלא נפרע צריך לישבע ואם לאו אינו גובה הלוקח וכיון שכן בלא טעם מגו ישלם ואפשר לומר דלשיטת ה\"ה ז\"ל ניחא דסובר דכיון דמשום מגו דאי בעי מחיל נאמן א\"כ אינו נאמן לומר שנפרע קודם דהא אי בעי מחיל השתא הוי וכיון שכן חייב בכל דמי השטר אבל כל שלא טען שנפרע אלא דאינו רוצה לישבע אינו חייב אלא בדמים שנתן דהא אינו מודה שנפרע אלא דאינו רוצה לישבע ולפיכך יחזיר מה שנטל ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו עדים על הכתב כו'.</b> כתוב בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ו סי' א' וז\"ל השובר כשר אע\"פ שלא הוזכר בו לא עדי השטר ולא זמנו כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוים. ומ\"ש הר\"ב כיון שסכום השטר והשובר שוים נתבטל השטר לאו למימרא שצריך להזכיר סכום החוב בשובר אלא למעוטי שלא יהיה סכום השובר יותר על חוב השטר והראיה שהביא הכי מוכחא שבאומר שט\"ח של יוסף בן שמעון פרוע דיו. וכן מצאתי בתשובה כ\"י למהר\"ר יחיאל באסאן ז\"ל שפירש כן דברי הרא\"ש אלא שמצאתי להר\"ב התרומות שער כ\"ו ח\"א סימן ג' היפך מזה דהצריך הרב שסכום המעות שיהיו שוין בשטר ובשובר ואי לא לא מהני שטרא יע\"ש. שוב דקדקתי עוד בדברי השואל ומשמע דבשובר נמי לא הוזכר זמנו. אמרתי אפשר דכיון דאיכא לספוקי בשובר עצמו אם נכתב קודם זמן השטר ואת\"ל אחר זמן השטר נכתב שמא על שטר אחר נכתב בהא הוא שהצריך הרב שיהא סכום השובר והשטר שוים אלא שראייתו מההיא דשני יוסף בן שמעון לא סלקא כהוגן ויש לדחותה דמש\"ה לא איצטריך התם זמן השטר ושם העדים משום דזמן השובר מוכיח שנעשה אחר שלוה משניהם סוף דבר הרב ז\"ל הכניס לנו מבוכה גדולה בלבנו בכוונת דבריו ומצאתי לו ז\"ל בכלל ס\"ח סי' י\"ט שכתב בענין כיוצא בזה וז\"ל הלכך כל שטר היוצא בשם ראובן עליהם מחזיקנן ליה לפרוע ע\"כ. משמע דקפיד הרב שיהא השובר מוכיח שנכתב אחר שטר ההלואה ואין כאן מקום להאריך עוד ובמקום אחר הארכתי ודו\"ק. (*א\"ה חבל על דאבדין רק את זה מצאתי להרב המחבר שכתב על דברי הרא\"ש בכלל ס\"ח וז\"ל) נראה מדברי הרב ז\"ל שצריך שיעידו העדים בבירור שזמן העדאתם הוא אחר זמן השטר הא אם לא זכרו העדים זמן הודאת המלוה תלינן שהשטר נכתב אחר השובר משום דאיכא תרי ספיקי ספק אם קדם השובר לשטר ואת\"ל שנכתב אחר השטר שמא ההודאה היא על חוב אחר וזה השטר לא נפרע וחשיב שפיר תרי ספיקי כההיא דאמרינן באומר פ\"פ מצאתי דאם אשת ישראל היא מותרת דאיכא ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואת\"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון עכ\"ל (ועיין לעיל פי\"ד מהלכות אלו דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מת הלוה תחלה וכו' ואין אדם מוריש שבועה לבניו.</b> מימרא דרב ושמואל בפרק כל הנשבעין וכתב הרא\"ש בתשובה כלל פ\"ו סימן י\"ב על יתומים שהוציאו שט\"ח על ראובן שמת ולא מצאו לו אלא נכסים שמכר בחיי אביהם לשמעון מהו מי אמרינן כבר נתחייב אביהם שבועה לשמעון הלוקח כיון שבחייו לקח ואין אדם מוריש שבועה לבניו או נאמר שלא נאמר זה אלא דוקא לגבי יתומים מן היתומים והבו דלא לוסיף עלה והשיב דדמיא להא דאתמר בפרק כל הנשבעין ההוא דשכיב ושביק ערבא כו'. וקשיא לי טובא בהא מילתא במאי קא מיירי אי נדון זה הוי שמת לוה בחיי מלוה היינו דרב ושמואל ממש ואי אמרינן כיון שאין לו נכסים ללוה נמצא דאין זה בא ליפרע מנכסי יתומים כיון שלא ירשו כלום א\"כ איך חזר וכתב דדמי לערבא דהא כיון שלא ירשו כלום איך יחזור הלוקח אצל יתמי ואי בדירשו איך מצי ב\"ח לחזור על הלוקח דאין נפרעין ממשועבדים במקום בני חורין. וגם במת מלוה בחיי לוה לא מיתוקמא נדון זה וצ\"ע. אחר ימים חזרתי לדקדק בדברי הרב ומצאתי להריב\"ש בתשובה סימן תפ\"ג שכתב בסגנון זה של הרא\"ש ושם ביארתי בארוכה דרך הגדולים ובכאן אכתוב בקיצור דהכא במת מלוה בחיי הלוה היא וכיון שהשבועה נוגעת היום לגבות מן היתומים אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ומאי דמיעטו בגמרא פוגם שטרו ומת היינו בחיי הלוה אבל אם מת הלוה אחר מיתת המלוה ועדיין לא נשבע שבועת היורשים לגבות כיון שבשעת השבועה היא להוציא מהיורשים של הלוה חזר הדין דאין אדם מוריש שבועה לבניו ובזה יתיישבו דברי הרא\"ש ז\"ל ודו\"ק. (*א\"ה הא לכם מ\"ש הרב המחבר ע\"ד הריב\"ש הנזכר): <br><b>כתב </b>הריב\"ש בסימן תפ\"ג וז\"ל ואע\"פ שבנדון זה ג\"כ הלוה שהוא הבעל מת והלקוחות חוזרים על יורשיו והו\"ל כבא ליפרע מן היורשים כו'. ודברי הרב תמוהים הרבה שהרי בנדון זה מת המלוה תחלה ואח\"כ מת הלוה ומה לנו אם הלקוחות חוזרים על היתומים אפילו מיתומים עצמן נפרעין כשלא נתחייב המלוה שבועה והיינו מתני' וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ואוקמוה בגמרא אליבא דרב ושמואל ביתומים מן היתומים ובמת מלוה ואח\"כ מת לוה ומה שהביא הרב נמי סברת האומרים דבערב נמי אין נפרעין מן הערב משום דערב בתר יתמי קא אזיל אפילו שלא הניח הלוה נכסים ומה שחילק הרב בין ערב ללוקח היינו במת לוה בחיי מלוה דכבר נתחייב מלוה שבועה כבא ליפרע מן היתומים ובהא הוא שחילקו כמ\"ש כל זה הבעה\"ת בשער י\"ד אבל במת מלוה תחלה לא הוזקקו לזה ודברי הרב צ\"ע. שוב דקדקתי למצוא טעם לדבריו כי לא נאה לרב כמותו להוציאו חלק ונראה שדעת הרב ז\"ל שכל שהשבועה שייך ליתמי שייך לומר אין אדם מוריש כו' אע\"פ שמת מלוה בחיי לוה ומאי דאתמר בגמרא הבו דלא לוסיף עלה גבי פוגם שטרו ומת היינו דוקא שהלוה קיים שנשבעין שבועת היורשים ונוטלין מהלוה אבל אם מת הלוה בינתים אחר מיתת המלוה כיון שלא נשבעו בחיי הלוה היינו דרב ושמואל דאין אדם מוריש כו' לגבות מהיתומים ולכך בנדון זה שמת הלוה בסוף ובאים לגבות מהיורשים כיון שהיא שבועת המשנה דהבא ליפרע מנכסים משועבדין ולוקח בתר יתמי אזיל כההיא דשכיב ושביק ערבא הוזקק הרב ז\"ל לכל הני חילוקי שלא הניח הלוה כלום ולחלק בין ערב ללוקח ומה שחילק תחלה הרב בין שבועת פוגם ועד אחד מעידה שהיא פרועה לשבועת הבא ליפרע ממשועבדים היינו לגבי הלוה כשהוא חי למ\"ד דבכולהו שבועת המשנה אמרי' אין אדם מוריש כו' שהיא שבועת הלקוחות ונפרעין מן הלוה עצמו בשבועת היורשין אבל לגבי יורשי לוה כיון שהשבועה היא ללקוחות דאזלי בתר יתמי לא מהני ואין ספק אצלי שזו היא כוונת הרב בפירוש האי שמעתתא ודו\"ק ועל דרך זו מתפרשים אצלי דברי הרא\"ש (*א\"ה בתשובה הנזכרת) שהולכים דבריו כעין דברי המחבר וסגנון אחד עולה לשניהם על הדרך שכתבתי ודו\"ק: <br><b>כתב </b>הרא\"ש בתשובה כלל פ\"ו סי' ד' וז\"ל אבל ממון שאדם מוחזק בו וחייב עליו שבועה כדי שלא לשלם אותו הממון ומת קודם שנשבעו עליו היורשין מחזיקין מה שבידם בלא שבועה וראיה משטר כיס היוצא על היתומים כו' ולא ידעתי מה ראיה מייתי הרב מההיא דשטר כיס להוכיח דבבאים היורשים להחזיק במה שבידם שנפטרים בלא שבועה דההיא היא בשבועת המלוה הבא להוציא וכן הראיה האחרת דיפה כח הבן הוי דכוותה שבאים היורשים להוציא וצ\"ע: <br><b>כתב </b>מהריט\"ץ בתשובה סימן ל\"ד וז\"ל ואע\"ג דכתב הטור סימן ק\"ח וכגון שהלוה קיים אבל מת לוה בחיי מלוה היינו יתומים מן היתומים דאין אדם מוריש שבועה לבניו הרי משמע דגם פוגם שטרו ומת אמרינן ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו כו' ולא אדע שאול לפי שלא ידעתי מה ראה הרב בדברי הטור שבא לידי מדה זו לכתוב שני דפים על קו תהו ואבני בהו ואולי אין אלו מדברי המחבר ואיזה תלמיד טועה כתבו והיותר מתמיה היא מ\"ש דאיכא נפקותא היכא דהימניה עליו ועל יורשיו ולא כתב בין בכולו בין במקצתו דלדעת י\"א שכתב בעה\"ת לא מהני אלא בטוען לא נפרעתי כלום אבל בפוגם לא הימניה ובהכי כתב לקמיה ושמא תאמר כו'. ובאמת קשה מאד איך יצא מפיו דברים זרים כאלו דסוף סוף מה מועיל דכתב נאמנות מיורשיו דלא הימניה אלא דוקא בכולו ולא בפוגם ואי פגם ומת לוה בחיי מלוה חזר הדבר לשטר שאין בו נאמנות כיון דלא הימניה במקצתו ואין אדם מוריש שבועה לבניו והיינו דינא דרב ושמואל ממש ובודאי לא דקדק במה שהוציא בשפתיו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יורש קטן שהיה שטר חוב לאביו וכו'.</b> נראה בעיני דאם השובר הוא על מקצת החוב אף לסברת הר\"י ן' מיגאש חוששין לשובר זה וקורעין שטרא דאפילו היה בא לב\"ד היו כותבין לו שובר. אבל כשהשובר הוא על כל החוב ע\"כ פרעו בין דיליה לדיליה ונקיט שובר והיה לו לתובעו אח\"כ כדי לקרוע את השטר אי טען שנאבד ויחרימו ב\"ד על מי שיש לו שטר ואינו מוציאו מה שאין לומר כן כשפרע מקצת חובו ודברים ברורים הם. ועל מ\"ש ה\"ה ועוד כתב אפילו מתקיים בחותמים ואפילו מפי העדים כו' באמת יש לדון הרבה בדברי הרשב\"א דכתב דמפי עדי השטר נמי לא מהני מטעמא דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ויש לשאול אי סבר כמ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות עדות דעדי השטר כשבאים לקיים חתימתן צריך ע\"כ שיהיו זוכרין ענין השטר או ע\"י עצמם או ע\"י אחרים שהזכירוהו אחרים אבל אם אינו זוכר העדות אסור לו להעיד על חתימתו א\"כ מפי העדים אמאי אין מקבלין כיון דקי\"ל מקיימים את השטר שלא בפני בעל דין הרי כשבאים לקיים חתימתן עכ\"פ זוכרים מעשה השובר שנעשה בפניהם וכבר בטל חשש זיוף משובר זה. אלא ע\"כ לומר דלא סבר כרבינו אלא יכולים להעיד על כתב ידם אפילו אינן זוכרים כלל ולכך לא יצאנו מידי חשש זיוף אלא כשאומרים אנו חתמנוהו כו' ויצא מזה שאין דינו מוסכם שהרי יש הרבה סוברים כרבינו. ואפשר דאפילו ס\"ל כרבינו משכחת לה כשנתקיים תחלה ע\"י אחרים ואח\"כ באו עדי השטר עצמם וקיימוהו ואמרו זה כתב ידינו כיון שנתקיים תחלה וא\"צ עוד לעדותם הו\"ל כעדות על פה ואין מקבלים עדותם. ויש ראיה לזה ממ\"ש הנ\"י בפרק חזקת בשם הריטב\"א עלה דמתני' דשלשה אחים ואחד מצטרפים לעדות חזקה עיין עליו. אלא דאם זו כוונת הרשב\"א סתם מאד דבריו והיה לו לברר ולא נעלם ממני כי הוא דחוק בלשון וצ\"ע. שוב דקדקתי במה שכתבתי דמשכחת לה שנתקיים ע\"י אחרים ושוב באו עדי השטר והעידו כו' ואין מקום לזה דכיון דכל שנתקיים ע\"י אחרים לא מהני דאימור ציורי צייריה כי באו עדי השטר עצמם ודאי עדותם דוקא הוא שמקיים בשובר כיון שזוכרים ההלואה והראשונים כלא חשיבין ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרי זה גובה מכל הקרקעות כו'.</b> כתב הטור ר\"ס קי\"א אבל אם קנה קרקע והתנה עמו המוכר ע\"מ שלא יחול עליו שום שיעבוד אינו מועיל וב\"ח גובה ממנו. וכתב הר\"ב ג\"ת שער ו' (דף מ\"ד ע\"א) וז\"ל ולדידי קשיא לי מאי דמסיק הטור דאם קנה קרקע בתנאי זה אינו מועיל ולא ידענא למה ישתנה דין המוכר מדין המתנה בענין קיום התנאי כו' ואשתמיט ליה תשובת ה\"ר יהודה בן הרא\"ש ואחיו ה\"ר יעקב שהביא מרן ס\"ס צ\"ט דחלקו בהדיא בין מכר למתנה ונתנו טעם לדבר יע\"ש. כתב המבי\"ט ח\"א סי' צ\"ה וק\"ו דהמוכר שדהו וזקף הלוקח דמי המקח עליו לפורעם לזמן דגובה המוכר דמי המקח מלקוחות אף שהוא על פה ומטי בה מההיא דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואין דבריו נראים בעיני כלל: <br><b>כתב </b>הרא\"ש בתשובה סוף כלל ע\"ד וז\"ל וממנה תבין שאלתך שיכול ליתן לבן ללאה בתו נכסיו במתנה באיזה תנאי שירצה והמתנה תהיה בלשון זה שנותן כל נכסיו ללאה בתו הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה ויהיו שלה לכל דבר חוץ מדבר שלא ישתעבדו לב\"ח כו'. וכפי הצעתן של דברים נראה שבת לבן היא יורשת אביה וכן משמע ממרוצת השואל שכתב שחושש לבן שכשילך לבית עולמו יפלו הנכסים לפני בתו כו' וא\"כ קשה דאין תנאי הזקן תנאי דכשיבא הב\"ח לגבות נתבטלה המתנה למפרע ותזכה הבת מחמת ירושה ובעל חוב טריף מירושתה וכ\"כ בפירוש בתשובה להרמב\"ן והרב עצמו לעיל כתב כן ודו\"ק: <br><b>כתב </b>הריב\"ש סימן תי\"ג וז\"ל ומכל מקום בהטפסה זו עם האחריות נתנה לכתוב וגובין בו אף ממשעבדי לפי שמוכיח מתוך המתנה שנתקיימה על דעת ליתן ממנה הטפסה לאשת המקבל כו'. ואני מהסס בזה דאף שדעתו כן הוא אין בידו להפסיד הלקוחות שלא כדין וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל המטלטלין אין עליהם אחריות כו'.</b> כתב הר\"ב פ\"מ ח\"א ס\"ס י\"ד וז\"ל ולא עוד אלא דמטעמא אחרינא נמי ליתא לע\"ד תקנת השוק בנ\"ד דהרי כתב הרא\"ש כו' דבמילתא דלא שכיחא כגון מכירת שטרות לא תקנו תקנת השוק כו' יע\"ש וגדולה מזו כתב מהר\"ם אלשיך בתשובה סימן קנ\"ד דלא תקנו תקנת השוק אלא כשיצאו המטלטלין מרשות נותן ובאו ליד הלוקח או מקבל מתנה אבל כשהם עדיין ביד הנותן לא. אך הרב ש\"ך סי' קכ\"ו לא ס\"ל חילוק זה וכן נראה שהוא דעת הר\"ב תורת חיים ח\"ב סי' ז' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה שורו אפותיקי כו'.</b> בפרק חזקת מימרא דרבה וכתבו התוספות בפרק בתרא (דף מ\"ט) ד\"ה הוא ואשתו דדוקא מכרו אבל נתנו ב\"ח גובה ממנו אך הרשב\"א סי' תרי\"ח כתב דה\"ה דאם נתנו אין ב\"ח גובה ממנו ועיין בב\"ח סי' קי\"ז מ\"ש בשם המרדכי הארוך יע\"ש ועיין בתשובות להרמב\"ן סי' נ\"ו במ\"ש שאם אי אתה אומר כן אף העושה שורו אפותיקי ומכר יהא הלוקח וכו' כי לא ירדתי לסוף דעתו בראיה זו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם הקדישו שהחמץ והשחרור וההקדש מפקיעין מידי שיעבוד.</b> גרסינן גמרא אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד. והנה במימרת רבא הלזו נתחבטו בה הראשונים ז\"ל ומקשו בה מההיא דתנן בפרק שום היתומים המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר\"א אומר כשיגרשנה ידיר הנאה אלמא אין ההקדש מפקיע מידי שיעבוד וכן הוקשה להם מהאי דאמרינן בפרק גט פשוט שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכן הוקשה להם מההיא דאמרינן בפרק שבועת הדיינים אבל נשבעין לקטן ולהקדש ומפרש בגמרא מאי להקדש להפרע מנכסי הקדש ומכח קושיות הללו כתב בעל התרומות בשער מ\"ג ח\"ג סימן א' דיש מי שתירץ כי לא נאמרו דברי רבא אלא כשהקדיש הקדש שיש לו קדושת הגוף כגון שור או בהמה הראויה ליקרב על גבי המזבח אבל קרקעות ומטלטלין ומעות שיש לב\"ח ולאשה עליהן שיעבוד ואין ראוי לחול עליהם אלא קדושת דמים לא אלים כח הקדש לאפקועי ממונייהו והקשה בעה\"ת א\"כ דמילתא דרבא בקדושת הגוף איתמר כגון שור או בהמה בלבד מאי רבותא אתא לאשמועינן טפי ממאי דאמרה חדא זימנא דאמר עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב\"ח גובה הימנו מה לי מכרו ומה לי הקדישו וכי יעלה על הדעת שלא יהא כח הקדש חמור מכח הדיוט ומשום הא מוקמי למילתיה דרבא בכל ענין ולזה יש תירוץ דהא אשמעינן טפי דאע\"ג דבהדיוט אי אקני ליה שור אגב קרקע אמרינן דאית ליה קלא וגבי ליה מיניה דלוקח אי אקדשה קדושת הגוף אין ב\"ח גובה ממנו ע\"כ. ויש להסתפק במ\"ש דהקדש דמי למכר וכי היכי דאין ב\"ח גובה ממטלטלין שמכר הכי נמי אין גובה ממטלטלין שהקדיש אם הוא דוקא בהקדש דקדושת הגוף אבל הקדש דמים לא דמי למכר כיון שאין גופו קנוי להקדש והיינו דכתב בעה\"ת ומשום הא מוקמי למילתיה דרבא בכל ענין כלומר דכיון דרבא מיירי בהקדש דמים אשמעינן רבותא דאע\"ג דלא דמי למכר מ\"מ מפקיע מידי שיעבוד אבל למאן דמוקי לרבא בקדושת הגוף קשה דפשיטא דלא גרע ממכר או דילמא דאף קדושת דמים דמי למכר אלא דלמאן דמוקי למילתיה דרבא אף בקדושת דמים ניחא דאפשר דמיירי בהקדיש קרקע ואשמעינן דאע\"ג דאם מכרו אתי ב\"ח וטריף ליה אפילו הכי אלים כח ההקדש ומפקיעו מידי שיעבוד אבל למאן דמוקי למילתיה דרבא דוקא בקדושת הגוף קשה כיון דע\"כ לא מיירי רבא אלא בהקדיש שור או בהמה הראויה ליקרב על גבי המזבח וא\"כ מאי אתא לאשמועינן פשיטא דלא גרע ממכר. אך כד מעיינינן שפיר נראה דמילתא דפשיטא היא דאף הקדש דמים דמי למכר וכ\"כ מרן סימן קי\"ז על מ\"ש הריב\"ה כגון ששיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי כלומר שאם לא שיעבדן לו אגב קרקע הא קי\"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב\"ח גובה ממנו וה\"ה להקדישו קדושת דמים דאין ב\"ח גובה ממנו וכ\"כ הב\"ח שם וכ\"כ מוהרימ\"ט בחי\"ד סי' נ\"ד וכן נראה מדברי בעה\"ת יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם א\"ל אלו המאה דמי השדה שטרפת כו'.</b> עיין במ\"ש ה\"ה ומוהרש\"ך בח\"א סי' קכ\"ד כתב בענין קרוב לזה אלא שהפריז על המדה וכתב דברים שאין ראוי לשומעם יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והניזקין טורפין מן העידית כו'.</b> אם ניזקין יש להם קול לטרוף ממשעבדי עיין במ\"ש התוס' פ\"ק דב\"ק [דף ח'] ד\"ה כולן ובנ\"י שם באותה סוגיא ובמ\"ש ה\"ה בפירקין והביאו מרן סימן קי\"ט ס\"ט ועיין בסוגיית הגמרא ס\"פ גט פשוט [דף קע\"ה] דמוקמינן לברייתא דהחופר בור בר\"ה דוקא בשעמד בדין הא אם לא עמד אינו גובה אפילו מיורשין ולכאורה קשה למ\"ד דניזקין קול יש להם וגובה אפילו ממשעבדי. אך המעיין היטב במ\"ש התוס' פ\"ק דב\"ק [דף י\"ד] ד\"ה שמע מינה יתיישב לו ועיין במ\"ש מרן סימן ס\"א סל\"ז ועיין ברבינו ירוחם נתיב ל\"א הביאו מרן ס\"ס קי\"ט יע\"ש. ועיין בהג\"ה עלה דהך ברייתא. (*א\"ה בפ\"ק דב\"ק ת\"ר מכר לאחד או לשלשה בני אדם כאחד כו' יע\"ש) ועיין בנ\"י שם ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שלוה מאחד ואח\"כ מכר הלוה נכסיו וכו'.</b> ה\"ה ז\"ל פירש דברי רבינו כשביאר דבריו ואמר כל זמן שהוא בידך וקשה דא\"כ כשטרף המלוה מלוקח שני היאך יכול לוקח ראשון להוציאה מתחת יד הב\"ח אי משום דין ודברים אין לי שכתב לו הא מכרה ראשון לשני ותנאו לא היה אלא כל זמן שהוא בידו ואי משום אחריות לוקח שני מן הראשון א\"כ אפילו בתחלה לא יטרוף הב\"ח מהשני דמה מכר ראשון לשני כו'. וגדולה מזו כתב הרשב\"א ז\"ל גבי הפקחים היו כותבים כל זמן שאת עמי דאם גרשה והחזירה אין לה עליו כלום דלא התנה אלא מנשואין אלו והביא ראיה מבן לוי וכעת צ\"ע: <br><b>ומ\"ש </b>עוד ה\"ה וז\"ל ועוד אני מוסיף לומר שאין אנו צריכים לטענה זו כו' והאי דלא אמרינן הכי גבי מי שאבדה לו דרך שדהו לדעת ה\"ה דחשיב ליה שתי טענות היינו דבכל חד וחד איכא לספוקי אי דרכו אצלו ומשום ספיקא לא מפקינן מיניה ולכך לא שייך לומר מה מכר ראשון לשני. ואף דרבינו ז\"ל תפס שתי הטענות בפט\"ו מהלכות טוען ונטען גבי מי שאבדה לו דרך שדהו אין דעת ה\"ה ז\"ל כן ומה שנ\"ל בדעת רבינו הוא דב\"ח האומר ללוקח דין ודברים אין לי עמך אין כוונתו אלא כל שהוא בידו דוקא וזה כלל בדיני ממונות כל דמסתלק מדבר שהוא תחת שיעבודו מרצונו ומדעתו תפסינן פחות ממה שיש במשמעות דבריו. ומהאי טעמא הוא דאמרינן גבי הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך דיינינן לשונו למעט הסילוק כל מה שנוכל ואמרינן דלא סילק אלא אם מכרה ונתנה ואם סילק מפירות יש לו פירי פירות וזהו שאמרו בגמרא ואימא מכל מילי סילק והיתה התשובה יד בעל השטר על התחתונה ואף רב אשי שתירץ בנכסייך ולא בפירותיהן כבר כתבו דאינם חולקים בענין דינא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לוה וכתב לו שאני עתיד לקנות כו' אין דין קדימה במטלטלין. </b> כתוב בתשובת הריב\"ש סי' רס\"ט וז\"ל בדין תורתנו אין בעל חוב בחובו כו' צריכין לתת ערבים ממה שמגבין להם ב\"ד אלא ב\"ד יורדין לנכסי הלוה או הבעל ופורעין אותם מנכסיהם ואם יבאו ב\"ח קודמין הרי אם פרעו לראשונים ממטלטלין מה שגבו גבו וכו' והרב לא חייש דלמא כתב לראשון מטלטלי אגב מקרקעי דלקמא משתעביד ולא לב\"ח מאוחר משום דכיון דאין כאן בפנינו ב\"ח מוקדם שמעכב גביית ב\"ח מאוחר אין לחוש לזה לעכב גביית השני. אבל אם יש בפנינו ב\"ח מוקדם שלא הגיע זמנו וב\"ח מאוחר שהגיע זמנו אם כתב לראשון מטלטלי אגב מקרקעי אז יכול הראשון לעכב דלמא שמיט ואכיל ולא מצי ראשון לגבות כשיגיע זמנו. (*א\"ה עיין טח\"מ סימן ע\"ג ס\"י) ובהכי מתפרשין לי דברי הרשב\"א בתשובה סימן אלף קי\"א. והרב המחבר לא דקדק בזה כיון שבנ\"ד לא שייך דעכשיו אין כאן תובע ראשון ובסתמא לא חיישינן ודו\"ק: <br><b>מי </b>שהיו לו קרקעות ולוה וחזר ולוה והיו ב' הלואות בשטר הדין פשוט שהקודם בזמן קודם לגבייה. ואם היה הקודם מלוה על פה בזה איכא פלוגתא דרב האיי סבר דמלוה על פה מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת ורב אלפס חולק בזה משום דס\"ל דשיעבוד דינו כמכר ומש\"ה כתב דמלוה בשטר מאוחרת קודמת למלוה על פה מוקדמת ואם לאחר שלוה משניהם בשטר קנה קרקעות בין אם כתב לשניהם דאיקני בין לא כתב לשום אחד דאיקני הדין פשוט שיחלוקו. ואם המלוה האחת היא מלוה על פה אם במלוה בשטר לא כתב דאיקני נראה דהדין פשוט שיחלוקו ואפילו לרב אלפס דס\"ל דשיעבוד דינה כמכר משום דכל היכא דלא כתב דאיקני וקנה קרקע אח\"כ חשבינן ליה לההיא מלוה בשטר כמלוה על פה וכמבואר בפרק מי שמת (דף קנ\"ז) דמקשינן מלוה על פה הוא ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. ואם כתב למלוה בשטר דאיקני נראה דתלוי בפלוגתא דרב האיי ורב אלפס דלרב האיי דלא ס\"ל דשיעבוד דינו כמכר נראה דיחלוקו ולרב אלפס דס\"ל דשיעבוד דינו כמכר זכה בעל השטר. ואם לוה משניהם בשטר אלא שלאחד כתב דאיקני ולשני לא כתב דאיקני וחזר וקנה כתב הר\"ב כ\"מ דיש מחלוקת בזה דאיכא מ\"ד דיחלוקו ואיכא מ\"ד דלמאן דכתב דאיקני משתעבד ונראה שגם זה תלוי במחלוקת רב האיי ורב אלפס דמ\"ד דיחלוקו סבר כרב האיי ובר פלוגתיה ס\"ל כרב אלפס. ואם לוה מאחד בשטר וכתב לו דאיקני וקנה וחזר ולוה הדין פשוט שהראשון קנה. ואם לוה מאחד בשטר ולא כתב לו דאיקני וקנה וחזר ולוה נראה דלרב האיי הראשון זכה ולרב אלפס השני זכה. ואם היה לו קרקעות ולוה וחזר ולוה וכולם היו על פה בזה גם כן יש מחלוקת דאיכא מ\"ד דיחלוקו ואיכא מ\"ד דהקודם בזמן זכה ומ\"ד יחלוקו ע\"כ ס\"ל כרב אלפס דאי כרב האיי תיקשי דהשתא למלוה בשטר קודמת למלוה ע\"פ לכ\"ש: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו לוה וכתב לו שאני עתיד לקנות משועבד לך ואח\"כ קנה שדה וחזר ולוה מאחר הרי השדה משועבד לראשון והוא קודם לגבות. מדבריו אלו נראה דס\"ל כרב אלפס ומש\"ה דוקא אם כתב לראשון דאיקני זכה אבל אם לא כתב דאיקני זכה השני וכמו שכתבנו לעיל דאי ס\"ל כרב האיי אפילו אם לא כתב לראשון דאיקני זכה הראשון לפי זה קשה על ה\"ה שכתב שדעת רבינו כרב האיי אשר על כן נראה דס\"ל לה\"ה דעד כאן לא קאמר רב האיי דמלוה על פה מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת אלא בקרקעות שהיו לו קודם שלוה דכיון דשיעבודא דאורייתא הרי הקרקעות נשתעבדו תחלה למלוה על פה ואף שאם מכרם לא היה טורף מן הלקוחות היינו משום פסידא דלקוחות אבל כשבאו לגבות מיניה פשיטא דקודמת דלגבי מלוה בשטר ליכא טעמא דפסידא דלקוחות אבל בקרקעות שקנה אחר שלוה דלא נשתעבדו למלוה על פה פשיטא דמלוה בשטר קודמת כיון דמלוה בשטר נשתעבדו ולמלוה על פה לא נשתעבדו ולפיכך כתב רבינו לוה וכתב לו שאני עתיד לקנות דאי לאו הכי השני זוכה משום דלראשון לא נשתעבדו משום דלא כתב דאיקני ולשני נשתעבדו כיון שהיו בידו כשלוה וכן נראה מדברי הרב בעל התרומות בשער ס\"א ח\"ב דטעמא דרב האיי הוא משום דס\"ל דשיעבודא דאורייתא ולא ס\"ל דשיעבוד דינו כמכר אבל היכא דליכא שיעבוד פשיטא דהמלוה שיש בה שיעבוד קודמת ולא משום טעמא דשיעבוד דינו כמכר ולפי זה היכא דלוה מאחד בעל פה או בשטר ולא כתב דאיקני ומאחד לוה בשטר וכתב לו דאיקני וחזר וקנה דכתבנו לעיל דלרב האיי יחלוקו ליתא אלא אף רב האיי יודה בזה דלמלוה בשטר יהבינן כיון דמשועבד ליה. וכן נמי אם לוה מאחד בשטר ולא כתב דאיקני וקנה וחזר ולוה דכתבנו לעיל דלרב האיי הראשון זכה ליתא אלא אף רב האיי יודה בזה דהשני זכה כיון דמשועבד לו ולראשון אינו משועבד: <br><b>ולפי </b>זה קשה על מ\"ש הר\"ב כ\"מ שמדברי רבינו נראה שאם לוה וכתב לו דאיקני וחזר ולוה מאחר ולא כתב לו דאיקני ואחר כך קנה נכסים שיחלוקו וכ\"כ בספר צרור הכסף שזה דעת רבינו ולפי זה נראה דהיכא דלוה ולא כתב לו דאיקני וקנה וחזר ולוה דלראשון משתעבד וכמו שכתבנו לעיל דכי היכי דלא מהני טעמא דלזה משועבד ולזה אינו משועבד להיכא שקנה אחר שתי ההלואות ה\"ה דלא מהני להיכא שקנה בין שתי ההלואות וזה תימה שמדברי רבינו נראה שאם לא כתב לראשון דאיקני וקנה וחזר ולוה שלא זכה הראשון: <br><b>ונראה </b>לומר דהאי טעמא דשיעבוד שכתבנו לא מהני אלא לענין קדימה כגון אם לא כתב לראשון דאיקני וקנה וחזר ולוה דלא נימא דהראשון זכה משום דזמנו מוקדם כיון דלא נשתעבד לו וטעמא דמסתבר הוא משום דטעמא דהקודם בזמן קודם בגבייה הוא משום דאומר הראשון לשני אתה כשהלוית כבר היו הקרקעות משועבדים לי אבל כשלא כתב לראשון דאיקני שהקרקעות אינם משועבדים לו אף שקודם בזמן אינו קודם בגבייה אבל לא שנאמר בשביל זה דהשני זכה משום דהקרקע משועבד לו ולראשון אינו משועבד אלא הדין הוא דשניהם שוים בו ויחלוקו משום דלא מצינו דין דקדימה אלא משום קדימת זמן לא משום דבר אחר ולפי זה היכא דלוה וכתב דאיקני וחזר ולוה ולא כתב דאיקני וחזר וקנה הדין הוא שיחלוקו משום דטעמא דקדימת זמן לא מהני כיון שקנה הנכסים אחר שתי ההלואות ומטעמא דשיעבוד לא מהני כדכתיבנא. א\"כ חזרנו למה שכתבנו לעיל דהיכא דלוה בשטר וכתב דאיקני וחזר ולוה על פה או בשטר ולא כתב דאיקני ואח\"כ קנה שיחלוקו וכמו שכתבנו אלא שמה שכתבנו שאם לוה מאחד בשטר ולא כתב דאיקני וקנה וחזר ולוה דלרב האיי הראשון זכה ליתא אלא הדין הוא דיחלוקו דלא מהני טעמא דקדימת זמן כיון דלא נשתעבד לו השדה ועד כאן לא קאמר רב האיי דמלוה על פה מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת אלא בקרקעות שהיה לו בשעה שלוה שאז נשתעבדו למלוה על פה זהו סברת הרב בעל צרור הכסף ומרן. אבל הרא\"ש ובעל התרומות ס\"ל שאם לוה וכתב לו דאיקני וחזר ולוה ולא כתב דאיקני ואחר כך קנה דלקמא משתעבד. ויש להסתפק לסברתם אי הוי דוקא היכא דכתב לראשון דאיקני דאיכא תרתי לטיבותא קדימת זמן ושיעבוד ואע\"ג דהני נכסים קנה אותם לאחר שלוה מ\"מ מהני טעמא דקדימת זמן משום דאמרינן דלמפרע נשתעבדו לו מאותה שעה וכ\"ת א\"כ לוה ולוה ואא\"כ קנה נימא דלקמא משתעבד אם איתא דאמרינן דלמפרע נשתעבדו הא ליתא משום דשאני התם דכיון דלשני יש לו שיעבוד א\"כ באותה שעה שקנה הרי זכה הב' בחלקו ומש\"ה לא אמרינן דלמפרע נשתעבדו אבל היכא דלשני ליכא שיעבוד אמרינן דלמפרע נשתעבדו לראשון. אי נמי שאני התם דחשבינן ליה כאלו חזר בו מהראשון במקצת דהא יכול לחזור בו כל זמן שלא קנה וכמו שכתב הרשב\"א אבל היכא שלשני לא כתב דאיקני פשיטא דהשיעבוד חל למפרע משעה ראשונה. או דילמא עיקר טעמא לא הוי אלא משום דכיון דלאחד יש שיעבוד ולאחר אין לו שיעבוד זה שיש לו שיעבוד קודם ונפקא מינה היכא דלא כתב לראשון דאיקני ולשני כתב דאיקני וחזר וקנה אי נמי היכא שלוה ולא כתב דאיקני וקנה וחזר ולוה דאי אמרת דטעמייהו הוא משום דאיכא תרתי לטיבותא בהני תרי גווני הדין הוא שיחלוקו ואי אמרת דעיקר טעמייהו הוא משום דלזה יש שיעבוד ולזה אין שיעבוד בהני גווני נמי השני זכה: <br><b>ודע </b>שאין כל החילוקים הללו אמורים אלא לרב האיי אבל לרב אלפס הדין פשוט שאם לוה מאחד על פה או בשטר ולא כתב דאיקני וחזר ולוה בשטר וכתב דאיקני ואח\"כ קנה או שלא כתב לשני דאיקני וקנה בין שתי ההלואות שהשני זכה משום דחשבינן ליה כאלו מכרן לשני וכשם שלא היה יכול הראשון להוציא מן הלקוחות כך אינו גובה מבני חרי שנשתעבדו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן ושמעון לכל אחד משניהם שט\"ח על לוי כו'.</b> קשה לי לרבינו ז\"ל דכתב בהדיא דמדין הגמרא אין כותבין הרשאה על מלוה בין בשטר בין בע\"פ דמלוה להוצאה ניתנה (*א\"ה כמבואר פ\"ג מהלכות שלוחין ושותפין דין ז' יע\"ש) היאך מוקי האי עובדא דהנהו תרי שטרי בשטרי הלואה והיאך מיתוקמא שיטת התלמוד דקאמר מאי תקנתיה ליכתבו הרשאה זה לזה דהא לדידיה מדינא לא מצו למיכתב שטר הרשאה על הלואה. ואפשר לומר דהרשאה לאו דוקא אלא יקנהו לו בכתיבה ומסירה: <br><b>ומ\"ש </b>הרב לפיכך אם כתבו הרשאה היינו בתר תקנת הגאונים דהרשאה מהניא למלוה ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעל חוב גובה את השבח וכו' וחוזר הלוקח וגובה הקרן מנכסי שמעון.</b> מ\"ש ה\"ה משכחת לה בשלא היו לו המשועבדין המאוחרים בעת שלוה כו'.דברי ה\"ה בזה הם תמוהים הרבה דהא אין ב\"ח גובה את השבח מהלוקח אלא בשכתב דאקנה למלוה כמ\"ש ה\"ה עצמו: <br><b>וממ\"ש </b>רבינו כאן אבל השבח אינו גובהו לוי אלא מנכסים בני חורין ע\"כ כשכתב לו דאקנה למלוה מיירי וא\"כ חזרה הקושיא לאיתנה הראשון דלימא ליה לוקח למלוה הנחתי לך מקום לגבות. וראיתי בספר פ\"מ ח\"ב סי' ל\"א דברי מהרי\"ט ן' יע\"ש ז\"ל שרצה לתרץ זה ודבריו אינם מובנים כלל ואחר המחילה לא צייר הענין יע\"ש. ועוד אני צווח על ה\"ה בתירוץ ראשון דאיירי שלא כתב למלוה דאקנה דהא ברייתא זו שנויה בס\"פ מי שמת כמו שרמזה ה\"ה והתם מספקא ליה לתלמודא דאקנה מאי משתעבד או אינו משתעבד ואם ת\"ל משתעבד לוה משנים וכתב להו דאקנה והדר קנה לקמא משתעבד או לבתרא ופליגי אמוראי ואיכא מ\"ד חולקים ואותיבו ליה מברייתא זו דקתני הרי שלקח שדה מחבירו והשביחה ובא ב\"ח וטרפה כשהוא גובה גובה את הקרן ממשעבדי ואת השבח מבני חרי ואם איתא חצי שבח מיבעי ליה ודחי מאי שבח חצי שבח הרי הדבר מבואר דכשכתב למלוה דאקני מיתוקמא ועלה דברייתא זו קבע ה\"ה קושייתו אחר שיש מאוחרים משועבדים ללוקח היאך טריף ב\"ח מלוקח זה לימא הנחתי לך מקום וצ\"ע. עוד כתב ה\"ה א\"נ בשכתב דאיקני ללוקח ולא כתב למלוה כו' ואין צורך דאפי' כת' דאיקני למלו' הא בשעה שטרף מן הלוקח לא מצא מקום לטרוף דהא לא קנה עדיין: <br><b>כתב </b>הטו' בסי' קט\"ז אם מכר לחבירו שדה בת\"ק והוקרה ושוה אלף וטרפוה ממנו כותבין לו טירפא מאלף והנה למ\"ד דבשבחא דממילא ב\"ח טורף כל השבח הדברים כפשטן אך למ\"ד דאף בשבחא דממילא אין ב\"ח נוטל אלא חצי השבח צ\"ל דמיירי בדשוייה לוה למלוה אפותיקי דאז גובה המלוה כל השבח א\"נ בדכתב למלוה דאיקני וללוקח פירש בהדיא שלא יגבה מדאיקני דאז גובה ב\"ח כל השבח וכמו שכתב מור\"ם ר\"ס קט\"ו יע\"ש א\"נ הכי קאמר שהוקרה והיתה שוה אלף ות\"ק דינרים ושנמצא הקרן עם חצי השבח שוה אלף: <br><b>עוד </b>יש חלוקה אחרת הביאה בעה\"ת ש\"ג סוף ח\"ו והיינו היכא דלקחה באלף ואינה שוה כי אם ת\"ק דכותבין לו טירפא מאלף והנה חלוקה זו סובלת שני פירושים האחד הוא דמ\"ש ואינה שוה כי אם ת\"ק היינו בתחלת המקח כשלקחה באלף לא היתה שוה כי אם ת\"ק ועוד אפשר לפרש דמעיקרא כשלקחה באלף היתה שוה אלף ואח\"כ הוזלה ואינה שוה כי אם ת\"ק וחילוק גדול יש ביניהם דאפשר דדוקא כשלא היתה שוה בעת המקח כי אם ת\"ק ולקחה באלף אז כותבין לו טירפא מאלף משום דיאמר הלוקח החזר לי השדה או תן לי אלף שהרי אתה רואה לדידי היתה שוה אלף מתחלה שהרי לקחתיה ממך באלף אע\"פ שלא היתה שוה כי אם ת\"ק ומש\"ה כותבין לו טירפא מאלף אבל אם כשלקחה באלף היתה שוה אלף ואחר כך הוזלה ועמדה על ת\"ק למה ישלם יותר משוויה דיאמר לו מאי הפסדתיך שהרי במזלא דידך הוזלה הקרקע ובזה ניחא מ\"ש ה\"ה פרק כ\"ה דין ז' וז\"ל ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזלה וטרפה בעל חוב דמוכר מגבין ללוקח כפי מה שהיא שוה בשעת טריפה לא כפי הדמים שקנאה ע\"כ הרי שכתב דאם הוזלה אין כותבין לו טירפא כי אם מה שהיא שוה בשעת הטריפה ולפי מה שחילקנו אינו חולק ה\"ה עם מ\"ש בעה\"ת בשם הראב\"ד דהראב\"ד מיירי דבשעת המקח שלקחה באלף לא היתה שוה כי אם ת\"ק ומש\"ה כותבין לו טירפא מאלף וה\"ה מיירי בהוזלה אח\"כ ומש\"ה אין כותבין לו טירפא כי אם כפי מה ששוה בשעת הטירפא. אך הריב\"ה ר\"ס קי\"ו כתב וכן אם היתה שוה אלף בשעה שלקחה ובשעת טירפא לא היתה שוה כי אם ת\"ק כותבין לו טירפא מאלף וא\"כ הריב\"ה וה\"ה הם חלוקים בדין: <br><b>עוד </b>יש חלוקה אחרת דהיינו דבשעת המקח היתה שוה אלף ולקחה בת\"ק וגם בזה כתב דכותבין לו טירפא מאלף והנה גם חלוקה זו סובלת שני פירושים האחד הוא דבשעת המקח היתה שוה אלף ולקחה בת\"ק ובשעת הטירפא שוה אלף כמו שהיתה שוה בשעת המקח ואפשר נמי לפרש דבשעת הטירפא הוזלה ואינה שוה כי אם ת\"ק והנה כפי סברת ה\"ה לא תיבעי לך דפשיטא דאין כותבין לו טירפא כי אם מת\"ק וק\"ו הדברים ומה היכא דלקחה באלף והוזלה אין כותבין לו טירפא כי אם מת\"ק ונמצא מפסיד מהדמים שנתן ת\"ק היכא שלא נתן כ\"א ת\"ק ועכשיו אינה שוה כי אם ת\"ק לא כ\"ש שאין כותבין לו טירפא כ\"א מת\"ק כי תיבעי לך לדעת הריב\"ה שכתב דבהוזלה כותבין לו טירפא מאלף. ונראה דאף הריב\"ה מודה בזה דע\"כ לא קאמר דבהוזלה כותבין לו טירפא מאלף אלא כשלקחה באלף דאז אזלינן בתר הדמים שנתן אבל היכא שלקחה בת\"ק אף שהיתה שוה אלף כל שבשעת הטירפא אינה שוה כי אם ת\"ק אין כותבין לו טירפא כי אם מת\"ק דלעולם לא אזלינן אלא או בתר הדמים שנתן או בתר מה שהיא שוה בשעת הטירפא ואזלינן בתרוייהו בתר תועלת הלוקח בנתייקרה אזלינן בתר שעת הטירפא ובהוזלה בתר שעת הדמים שנתן אבל שנלך בתר מה שהיתה שוה בשעת המקח זו לא שמענו ולפי זה חלוקה השלישית מיירי דוקא היכא דבשעת הטירפא שוה אלף. (*א\"ה מצאתי בתוך כתבי הקדש תשובה אחת לרבני אינדירני ומהר\"ר אליעזר ן' שנג\"י ז\"ל בענין ב\"ח אם גובה מהראוי ומה שהשיב על זה הרב המחבר ז\"ל וראיתי להדפיסם פה יען דין שבח וראוי בחדא מחתא שנו חכמים בלשון המשנה וזה נוסחם): <br><b>שאלה </b>מעשה שהיה כך היה שה\"ר משה גבאי יצא מעיר קארלוב\"ה ונעלם בסביבות העיר הנזכרת על כן ה\"ר יצחק ברוך תושב העיר הנזכרת יצא לחפש אחריו יען כי היה חייב לו מאה גרוש מכ\"כ רופאש שנתן לו ובלכתו לחפש אמרו לו בני כפר אחד מה אתה מבקש אמר להם לפלוני אני מבקש שהוא חייב לי מאה גרוש מרופאש שנתתי לו אמרו לו אל תערער אחריו אנו פורעים לך מה שהיה חייב לך ואמרו לתת לו עד מאה וחמשים גרוש כדי שלא יערער עליהם את הדבר ויהי כראות ה\"ר יצחק הנזכר את הדבר הבין מדבריהם הריגת ה\"ר משה הנזכר ולא רצה ליקח מידם מאומה ותיכף ומיד שלח לעיר סופיא ששם היו קרובי ה\"ר משה הנזכר לאמר להם המעשה הלזו שיבאו לחפש אחריו אולי ימצאו הרצחן והנה לה\"ר משה הנזכר יש לו ארבע אחיות שלהן משפט הירושה ויהי כשמעו הדברים הלכו כולם ועשו מורשה בערכאות ש\"ג בחוגי\"ט לבעל אחד מהם ובא המורשה הנזכר לעיר קארלוב\"ה ועל ידי עש\"ג תבע לבני הכפרים ובאו כולם במשמר שהמורשה היה תובע מהם הדם וה\"ר יצחק היה תובע מהם ממונו וכאשר לא נמצא ההורג דנו בעש\"ג ששלש מאות גרוש יתנו בני הכפר להמורשה הנזכר לגואלי הדם בעד קא\"ן פאס\"י כפי דינם ומאה גרוש יתנו לה\"ר יצחק בעד ממונו שהיה ביד ההרוג הנזכר וכן עשו בני הכפר נתנו למורשה מגואלי הדם הנזכר ג' מאות גרוש ומאה גרוש נתנו לה\"ר יצחק בעד ממונו ולקחו בני הכפר חוגי\"ט בעש\"ג מיד המורשה שאין לגואל הדם עליהם עוד שום תביעה על הדם וגם לקחו חוגי\"ט מה\"ר יצחק הנזכר שאין לו עליהם שום תביעה בעד ממונו אח\"כ בא המורשה הנזכר ותבע מה\"ר יצחק הנזכר על אודות המאה גרוש שלקח באומרו שיביא ראיה איך היה חייב לו הנפטר הנזכר מאה גרוש וה\"ר יצחק הנזכר כדי להשקיט המריבות נתן לו ארבעים גרוש ונשארו בידו ששים גרוש וגם מהששים גרוש הוציא כמה הוצאות כדי להביא בני הכפר למדה זו, זהו מעשה שהיה. הן היום קמו היורשות הנזכרות ותובעות בדין מה\"ר יצחק הנזכר מה שלקח מבני הכפר הנזכר באמרן שאף אלו יצוייר שמורישן היה חייב לו אין להן לפרוע לו כלום יען שמורישן הנזכר לא הניח להן כלום שלא היו לו נכסים ואלו הדמים שנתנו בני הכפר הוא שלהן שהוא קא\"ן פאס\"י ואין כתובת אשה וב\"ח גובה מהם על כן תובעין ממנו שיחזיר להן כל מה שלקח וה\"ר יצחק טוען שהקא\"ן פאס\"י היו שלש מאות גרוש בלבד אבל אלו המאה גרוש נתנו לו לפרעון חובו כדי שלא יתבע מהם כפי דינם והא ראיה שהוצרכו בני הכפר ליקח ממנו חוגי\"ט ואם הוא דמי קא\"ן פאס\"י מה להם ליקח ממנו חוגי\"ט הוא אינו גואל הדם על זה יורנו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים: <br><b>תשובה </b>ראיתי את השאלה והיא ארוכה מאר\"ש ומה שנוגע לענין דינא הוא מה שטוענות היורשות שאלו הדמים שנתנו בני הכפר הוא קא\"ן פאס\"י ואין כתובה וב\"ח גובה מהם הן אמת שכך הם דברי מהרי\"ט בתשובותיו חא\"ה סי' ד' וכ\"כ מהר\"ם מלובלין ז\"ל סי' פ\"ו שדמי קא\"ן פאס\"י אין אשה וב\"ח גובה מהם הגם שלא נמצא בידי ספר מהר\"ם מלובלין אך ראיתי דברי מהרי\"ט ז\"ל דמטעם שאין ב\"ח גובה מן הראוי קאתי עלה שהרי הביא ראיה מדברי הרמב\"ם שכתב בפי\"א מהלכות נ\"מ שאם המית את האשה אין הבעל יורש את הכופר משום דחשיב ראוי וכו' ודמי הקא\"ן פאס\"י הלז ראוי מיקרי כאשר האריך הוא ז\"ל יע\"ש. והן אמת דמהרי\"ט טעמו ונימוקו עמו דהוא ז\"ל לשיטתיה אזיל דס\"ל שאין ב\"ח גובה מן הראוי כאשר כתב בתשובותיו ח\"מ סי' ל\"ה וסי' ל\"ט יע\"ש וכיון שהוא מן הסוברים שאין ב\"ח גובה מן הראוי דמי קא\"ן פאס\"י אלו ראוי הם ואין ב\"ח גובה מהם אך כד מעיינינן במילתא אשכחן דדבר זה במחלוקת היא שנויה ופלוגתא דרבוואתא היא דהא הבעה\"ת ש' מ\"ג ח\"ד הביא סברת הרא\"ש מלוניל דב\"ח גובה בראוי וגם הביא סברת רבינו אפרים דב\"ח גובה בראוי והראנ\"ח בתשובותיו סי' ק\"ו האריך ג\"כ ולא הכריע אי ב\"ח גובה מן הראוי אם לאו כאשר הרב בעל ש\"ך ח\"מ סי' ק\"ד קיבץ כל הדעות והאריך למעניתו כאשר יראה המעיין שם וגם הר\"ב כנה\"ג בח\"מ סי' ק\"ז הביא כל הסברות וכתב דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא המע\"ה יע\"ש האמנם בדבר כזה צריכה לפנים ולפני ולפנים והיה לי מקום כאן לשאת ולתת בדברי הפוסקים איש על דגלו אך אין הפנאי מסכים נקטינן מהכא שענין זה אי ב\"ח גובה מן הראוי אם לאו במחלוקת היא שנויה ודמי קא\"ן פאס\"י אלו שאין ב\"ח גובה מטעם שהוא ראוי קאתי עלה אם כן בנ\"ד שה\"ר יצחק כבר לקח הדמים מיד בני הכפר והוא מוחזק בהם אין היורשים יכולים להוציא מידו דמצי לומר קים לי כמ\"ד ב\"ח גובה והמע\"ה וגם מהרי\"ט ז\"ל שכתב שאין ב\"ח גובה מדמי קא\"ן פאס\"י הוא מפני שהב\"ח אתי לאפוקי מיד היורשין אבל בנ\"ד שכבר גבה אפשר שגם מהרי\"ט יודה דמספיקא לא מפקינן ממונא מיד המוחזק וזה פשוט. כל זה כתבתי אפילו אם יהיה הדבר שכל הדמים שנתנו בני הכפר הם קא\"ן פאס\"י אפ\"ה אינם יכולים להוציא מידו על פי הדין אבל לפי מה שבא בשאלה שה\"ר יצחק לקח אלו המאה גרוש בעבור שהיה תובע מהן ממונו ובעד חובו נתנו לו ולקחו ממנו חוגי\"ט לית דינא ולית דיינא שאין היורשות יכולות לתבוע ממנו כלום שממונו גבה ואם יטענו שלא היה חייב לו מורישן כלום ה\"ר יצחק נאמן בשבועתו שישבע על מה שהיה חייב לו מורישן ויעמוד בשלו במה שהוא תחת ידו על הדין ועל האמת ומעתה על חכמי שלומי אמוני ישראל שבעיר סופיא ה\"י ועל שריה וכהניה יהיה לשבר מתלעות עול אם ירצו היורשים לבא על ה\"ר יצחק ע\"י עש\"ג שלא כדת ליקח מידו כלום ולא תהיה תורת ה' נעדרת ח\"ו ושלום לדייני ישראל נאם הצעיר: <br><b>אח\"כ </b>באו לידי תשובת מהר\"ם מלובלין וראיתי דארכביה בתרי טעמי חדא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח אלא מתקנת הגאונים וכתב הוא ז\"ל דעל דמים אלו לא שייכא בהן תקנת הגאונים דלאו עלייהו סמכי וכו' ועוד טעמא אחרינא דדבר פשוט הוא לכ\"ע שאין ב\"ח גובה מאלו הדמים שזהו ראוי גמור יותר מירושה כו' יע\"ש הגם שדבריו אין להם ראיה והכרח משום מקום דמנ\"ל דבזה לא תקנו הגאונים אי משום דב\"ח לאו עלייהו סמכי הא אשכחן דמאן דס\"ל שב\"ח גובה מן הראוי גובה מן היתומים השבח שהשביחו הנכסים אחר מיתת אביהם שבחא דממילא כו' אע\"פ שהוא ראוי ולא באו אלא אחר מיתתו ומאי אולמיה דהאי מהאי לומר דבזה סמכי הב\"ח ובזה לא סמכי ואף אם נודה לדברי הרב ז\"ל הוא דוקא לאחזוקי ממונא שביד היורשים שאינו יכול הב\"ח להוציאם מהם כנדון דידיה אבל בנ\"ד שהב\"ח כבר החזיק בנכסים שלקח מבני הכפר מאן לימא לן דמפקינן ממונא מיד המוחזק בסברות אלו בזה לא דיבר הרב ולא מפקינן ממונא אלא בראיה ברורה. איך שיהיה כבר כתבתי דבנ\"ד שבני הכפר נתנו לה\"ר יצחק המאה גרוש בעד ממונו לית דינא ולית דיינא שאינם יכולים להוציא מידו. ואף שהדברים אינם צריכים חיזוק שהוא פשוט כבר מצאתי בתשובת מהר\"א ששון סימן ק\"מ שכתב על כיוצא בנ\"ד בתוך התשובה וז\"ל ואע\"ג שלבסוף בשעת עשיית השיגי\"ל פטר אותו גם מהנכסים הנזכרים לא מפני זה נתחייב בן הנהרג לתת להם חלק במה שנתן לו התוגר הנזכר כי הנה עינינו הרואות שעיקר התביעה היה הדם וענין הנכסים נגרר אחר ענין הדם וא\"כ העיקר הוא הדם כו' יע\"ש. הא קמן דדוקא בשביל שהתביעה לא היו הנכסים אין לשותף חלק בהם הא לאו הכי שבתוך התביעה היו הנכסים השותף היה יכול להוציא מיד היורשים מכ\"ש וק\"ו בנ\"ד שמה שגבה ה\"ר יצחק הנזכר אין יכולים היורשים להוציא מידו על הדין ועל האמת ושלום: <br><b>אנכי </b>הרואה את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת הרב הגדול עטרת תפארתנו נר\"ו ודבריו חזקים כראי מוצק ואינם צריכים לסעד לתומכם וכ\"ש בדבר פשוט כזה אע\"פ שיש לדון ולומר דדבר כזה לא מיקרי ראוי וגרע מראוי דאינו מיקרי ראוי אלא כגון דבר שראוי לבא כגון ההוא דנפל הבית עליו ועל מורישיו כו' וכיוצא דראוי לבא לעולם אבל בענין זה דתלוי בדעת היורשים דאם לא ירצו היורשים דמים אלא נפש תחת נפש הדין עמהם וגם אם לא ירצה הרוצח לתת דמים אלא נפשו תחת נפש הנהרג אין מוציאין דמים בע\"כ א\"כ דבר כזה לא מצינו שיקרא ראוי וכמו שצדד מהרי\"ט בסוף דבריו א\"כ מעכשיו זכו היורשים בדמי קא\"ן פאס\"י הללו ואפילו תפס הב\"ח היינו מוציאין מידו אמנם כבר מצינו שמהרי\"ט צדד לדמותו לדין כופר גם מהר\"ם מלובלין סי' פ\"ו מדין כופר אתי עלה והוי ראוי א\"כ מצי הב\"ח המוחזק לומר קים לי כמ\"ד דב\"ח גובה בראוי כבמוחזק וכמ\"ש הרב הגדול ה\"י ועוד מטעמא אחרינא דאתי עלה דדמים הללו שלקח הב\"ח לא לקחם בעד דמי קא\"ן פאס\"י אלא בעד חובו ודאי דזכה בדינא ועוד אמינא דב\"ח זה זכה מן ההפקר בזה מאן לימא לן דהרוצח היה חייב לתת לו דמים מה שהיה חייב לו הנרצח ואפילו אם ת\"ל דהיה חייב לתת לו כפי דתם ונימוסם היה צריך להביא עדים שעדיין חייב לו בעת הרציחה וכמה היו דמי החוב ומאין היה מוצא עדים על זה אלא שנראה שמה שנתנו לו בני הכפרים בעד חובו היה מיראתו א\"כ נראה שזכה מן ההפקר וכמ\"ש מהר\"א ששון בתשובותיו ס\"ס ק\"מ וז\"ל ולפי מה שנראה מתוך השאלה כמו שכתבתי הנה התוגר אדון הרוצחים לא היה ברציחה רק מפני אימת היות משרתיו נתן מה שנתן לבן הנהרג וא\"כ הוא מעולם התוגר לא נתחייב חיוב ברור וא\"כ בן הנהרג הו\"ל כזכה מן ההפקר ע\"כ. הא קמן דבדבר שלא נתחייב חיוב ברור ה\"ל כזכה מן ההפקר ע\"כ. וא\"כ נראה שזכה ב\"ח זה בדינו אע\"פ שדברי אלה הם ללא צורך כיון שכבר נגזר מפי הרב הגדול ה\"י שהדין עמו (תשובת מהר\"ר אליעזר ן' שנג\"י ז\"ל): <br><b>תשובה </b>עיני ראו את כל דברי השאלה שלחו מתם מעיר סופיאה יע\"א ואת אשר נגזר עליה מפי אריות רבני אינדירני יע\"א ה\"ה החכם השלם הרב מר קשישא אחד היה אברהם שיחיה ועל צבאו החכם השלם כמהר\"ר מנחם יצ\"ו שניהם לדבר הלכה נתכוונו לזכות לבע\"ח במאה גסים אשר לקח מאת הרוצחים בעד חובו שאומר שחייב לו הנרצח כרשום בכתבם ואנכי הרואה כי כל פינות שהם פונים להרחיב לשון הוא דלא נימא דכיון דהמעות האלו באו לעולם אחרי מות החייב בעד קא\"ן פאס\"י שלו הוה ליה ראוי ואין ב\"ח נוטל בראוי כבמוחזק וכמו שהשרישונו מוהרימ\"ט ומהר\"ם מלובלין ז\"ל הלא בספרתם דזה לא הוה אלא כפי שיטתם דפסקי דאין הבע\"ח נוטל בראוי ואפילו בתר תקנה דתקינו רבנן דמטלטלי משתעבדי לב\"ח בראוי לא תקנו וכמו דס\"ל לכת מהפוסקים אך כיון דדבר זה במחלוקת הוא שנוי דהא איכא כמה מרבוותא ז\"ל דס\"ל דבע\"ח נוטל בראוי ומה גם אחר התקנה והב\"ח הוא המוחזק בשלו חזר לקים לי דיוכל לומר קים לי דבע\"ח נוטל בראוי ואין מוציאין מידו זהו כוונתם ככתוב בדברי קדשם ואנא מוסיפנא לבאר דבריהם דאף דנאמר דהוי תפיסה אחר שנולד הספק ובטענת שמא דהא לדעת רובא דרובא דרבוותא לא מהני טענת קים לי אלא למשוייא מילתא בספיקא ויצטרך לכמה קים לי אפ\"ה אין מוציאין מידו: <br><b>ואנא </b>אמינא דאף דיהיבנא להו כל זה עיקר ושורש דין שלפנינו לא תליא בהא דכל זה לא הוי אלא כשהחוב הוא מבורר שחייב לו המת ואתינא למיפטר הנכסים האלו מטעם ראוי אך בנ\"ד אעיקרא דדינא לא ידעינן שחייב לו כי אם על פי דבורו שרוצה להחזיק במה שתפס בטענה שחייב לו הנרצח והויא תפיסה אחר מיתה נלע\"ד דלא כל כמיניה לא מיבעיא לדעת מהר\"ם מינץ ז\"ל ורבים אשר אתו דס\"ל דאפילו אי אית ליה מגו לתופס כיון דליכא עדים וראיה דאפ\"ה לא מהני ליה תפיסה דלאחר מיתה אלא אפילו לדעת החולקים על זה דס\"ל דמהניא היינו דוקא היכא דליכא עדים וראיה ויש לו מגו טוב הוא דאמרינן דיהא נאמן בשבועה במגו דמצי אמר לא תפסתי כלום אבל היכא דליכא מגו כגון בנ\"ד לא אמרה אדם מעולם שיהא נאמן לתפוס אחר מיתה. ומגו דהחזרתי ונאנסו מלבד דבנ\"ד לא שייכא דהנה החזרתי ליורש הוה מגו דהעזה ואפשר דלא ליהנייא ליה ומה גם כיון דהוא תפסן בשביל חובו מה לו להחזיר דמי יימר דמחייבו ליה רבנן וגם נאנסו הוי מילתא דלא שכיחא ואי הוי במקום רואים היה צריך להביא ראיה כמוזכר בדברי הפוסקים ועיין בהרדב\"ז ח\"א סי' קע\"ז וסימן רכ\"ב באופן דלפי קצורי אין ספק דהעומד על הענין הלז באמת וביושר לבב עיניו ישפוטו דכפי המחלוקת אשר יש והקים לי אשר יצטרך למימר הבע\"ח יורה יורה ידין ידין דמפקינן מיניה: <br><b>ואותה </b>טענה אשר הזכירו החכמים השלמים עליונים למעלה שיחיו דהו\"ל כזוכה מן ההפקר לדידי לא שמיעא לי ואינה טענה כלל לפי קצורי דעד כאן לא גזר הדיין מה שגזר אלא מפני ההריגה מחמת אימת המציק הוא המורשה של היורשים אשר בא לתבוע דדם והגע עצמך אם המורשה היה מוחל מחילתו מחילה וכל דברי הב\"ח כלא חשיבין אלא שהמורשה שם יד לפה ויהי כמחריש כדי שב\"ח יקח ג\"כ המאה גסים ואח\"כ יתבענו לדין וכתורה יעשה ונזכיר גם השיגי\"ל מחילת הב\"ח לתוספת טובה א\"כ לא שייכא בכאן זוכה מן ההפקר כל עוד שהדין של רציחה תלוי ביורשי הנרצח ואם מחלו מחלו ואין כחו של ב\"ח יפה לקחת דבר מה אם לא בסיוע היורשים או מורשה שלהם הבאים לנקום דם השפוך ולא דמי לההיא דמהר\"א ששון דהתם אדרבה הזוכה מן ההפקר הוא ניהו בן הנהרג אשר עליו תלוי כל דינו של רוצח להמיתו ולהחיותו ברצי כסף אשר יטול. באופן דלפי קצורי שורת הדין גוזר דלא זכה הב\"ח במאה גסים אשר לקח כל עוד שלא יברר בבירור שהנרצח חייב לו ומפקינן מיניה מה שלקח ויהבינן ליורשים זה דעתי הצעיר: <br><b>ראה </b>ראיתי את כל דברי השאלה אשר שלחו מתם מעיר סופיאה ואת אשר נגזר עליה מאת רבני אינדירני לזכות לב\"ח במאה גסים אשר לקח מאת הרוצחים באומרם דהן לו יהי שמאה גסים הללו הם בעד קא\"ן פאס\"י והוי ראוי מ\"מ מידי פלוגתא לא נפיק דאיכא מ\"ד דב\"ח נוטל בראוי כבמוחזק וא\"כ יכול הב\"ח שתפס המאה גרוש לומר כמ\"ד דב\"ח נוטל בראוי כבמוחזק זהו ת\"ד רבני אינדריני. וכתבו עוד בסוף דבריהם וז\"ל וגם הרב מהרימ\"ט שכתב שאין ב\"ח גובה מדמי קא\"ן פאס\"י הוא מפני שהב\"ח אתי לאפוקי מיד היורשים אבל בנ\"ד שכבר גבה אפשר שגם הרב מהרימ\"ט יודה דמספיקא לא מפקינן ממונא ע\"כ ותמהני שהרי מוהרימ\"ט ח\"מ סימן ל\"ה כשהביא סברת הרא\"ם דאית ליה דב\"ח גובה מהראוי כתב דיחידאה היא וכו' ולא סמכינן אפילו להעמיד ממון כ\"ש להוציא ממון ע\"כ הרי דדעת שפתיו ברור מללו דס\"ל דאפילו תפס מפקינן מיניה. הן אמת שדברי מוהרימ\"ט הללו הם תמוהים בעיני דאיך כתב דסברת הר\"י ן' מיגאש דאית ליה דבע\"ח גובה מן הראוי יחידאה היא דהא בס\"פ יש בכור כתב הרא\"ש בשם רבינו אפרים דב\"ח גובה מן הראוי והר\"ב נתיבות משפט בנתיב ו' ח\"ג כתב דגם מהרי\"ח הובאו דבריו בהגהת אשירי ס\"פ מי שמת הוא מסברא זו דב\"ח גובה מהראוי ונראה שגירסתו היתה באותה ההגהה דב\"ח נוטל בראוי וכן היא גירסת מהרח\"ש סי' ס\"ח אך גירסתנו היא אי ב\"ח נוטל בראוי כנראה דמספקא ליה מילתא וכמו שנסתפקו ר\"ח ור\"י והתוס' וזו היא ג\"כ גירסת מהראנ\"ח בסי' קט\"ו יע\"ש. אך מדברי הגהת אשירי בפרק הכותב מוכח בהדיא דאית ליה למהרי\"ח דב\"ח גובה מהראוי דכתב דשאני אשה דמן הדין היה לה ליטול בראוי אלא דמקולי כתובה שנו כאן עכ\"ל וא\"כ יש לתמוה על מוהרימ\"ט דאיך כתב דסברת האומר דבע\"ח גובה מהראוי היא יחידית מאחר שגדולי עולם אית להו הכי ובמרדכי פרק מציאת האשה מוכח דרבינו ברוך ס\"ל דב\"ח גובה מהראוי שכתב דאף כתובה היה מן הדין לגבות מהראוי דיש לה דין ב\"ח וכבר הביא סברת רבינו ברוך הלזו בהגהת אשירי בפרק מציאת האשה יע\"ש. וכך היא הסכמת כל גדולי האחרונים ז\"ל שדין זה אי ב\"ח נוטל בראוי או לא במחלוקת היא שנויה ויכול המוחזק לומר קים לי כמ\"ד דב\"ח נוטל בראוי ולפי זה זכה הב\"ח במאה גסים אשר לקח מאת הרוצחים: <br><b>אך </b>עדיין יש להסתפק בנדון זה שלא תועיל לו תפיסתו משום דאפשר דאף מאן דאית ליה דב\"ח גובה מן הראוי הוא דוקא בדכתב לו דאיקני אבל לא כתב דאיקני אינו גובה מהראוי ודל מהכא ראוי דלוה ואח\"כ קנה ומת איכא מ\"ד דאין בע\"ח גובה מאותם נכסים כל שלא כתב לו דאיקני וכמו שהביא מחלוקת זה הרב בעה\"ת בשער מ\"ג ח\"ד סי' ג' דאיכא מ\"ד דשטרא דלא כתיב ביה דאיקני לא גבי ממאי דקני אחר שלוה אא\"כ מצאו ביד הלוה כו' אך אחר שיצאו מיד הלוה בין שהורישן בין שמכרן לא גבי מינייהו דהא בגמ' מכר והוריש בחדא מחתא מחתינהו ע\"כ וכבר הביא מחלוקת זה מרן בשלחנו סי' קי\"א וז\"ל אע\"ג דלא כתב דאקנה אם קנה והוריש גובה ויש חולקין ע\"כ ומ\"מ עדיין לא הורע כחו של תופס זה דכיון דהדבר במחלוקת היא שנויה יכול לומר קים לי כמ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד לב\"ח אף דלא כתב לו דאקנה אלא שיש להסתפק ולומר דאף מאן דאית ליה דלוה וקנה ואחר כך הוריש דמשתעבד לבעל חוב אף שלא כתב דאיקני הוא דוקא בנכסים שבאו ליד המוריש בחייו ואף שקנאם אחר שלוה מכל מקום כיון שנשתעבדו לו בחייו אף שנפלו קמי דיורשים גובה אותם ב\"ח דברא במקום אבוה קאי ומיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה אבל בנכסים שלא באו ליד המוריש מעולם אף דנימא דב\"ח גובה מהראוי הוא דוקא בדכתב דאיקני דאי לא אינו גובה מהם ב\"ח דמעולם לא נשתעבדו לו ומה שהביאני לזה הוא שראיתי להבעה\"ת שער מ\"ג ח\"ד סי' ט\"ז כשהביא מחלוקת זה דאי ב\"ח גובה מהראוי או לא כתב דלוה שלוה וכתב בשטרו דאיקני ומת הלוה אך לימים מתו מורישיו כתב ה\"ר אשר שב\"ח גובה מאותם נכסים מן הבן כו' הרי דאף לסברתו דבע\"ח גובה מהראוי הוא דוקא בדכתב דאיקני וכן כשהביא סברת איכא מ\"ד דאין ב\"ח גובה מהראוי כתב אע\"פ שכתב דאיקני משמע דאית ליה דאי לא כתב דאיקני פשיטא דאין ב\"ח גובה מהראוי וכן הביא שם משם הרמב\"ן דאין ב\"ח נוטל מנכסים שנפלו ללוה אחר מיתתו משום דראוי הוא ואע\"ג דכתב דאיקני משמע דפשיטא ליה דבלא כתב דאיקני אין ב\"ח גובה מהראוי. וכן כתב הרא\"ש בס\"פ יש בכור ב\"ח לא גבי ראוי ואע\"ג דכתב ליה דאיקני ולומר דכל הני רבוותא דנקטי פלוגתייהו בכתב לו דאיקני לאו משום דס\"ל דאשתני דין דראוי לענין זה דבעינן דאיקני אלא משום דס\"ל בעלמא דמי שלוה וקנה והוריש לא משתעבד ומש\"ה מאן דאית ליה דב\"ח אינו גובה מהראוי כתב אפילו כתב דאיקני משום דאם לא כתב דאיקני דל מהכא ראוי אפילו בלא ראוי נמי לא משתעבד משום דאית ליה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד ומאן דאית ליה דגובה מהראוי כתב נמי דדוקא בדכתב לו דאיקני דאי לא נהי דב\"ח גובה מהראוי אך כל שלא כתב דאיקני לוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד זה הוא קצת דוחק בעיני דא\"כ רבים הם הסוברים דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד הלא הם הר\"ש ואיכא מ\"ד שהביא הבעה\"ת והרמב\"ן והרא\"ש ואילו בסי' ג' כשהביא מחלוקת זה דלוה ואח\"כ קנה והוריש אי משתעבד כתב בשם גאון והראב\"ד דמשתעבד וסברת החולק על זה כתב בסתם ואיכא מ\"ד דשטרא דלא כתיב בה דאיקני לא גבי ממאי דקני אחר שלוה מהיורשין משמע דסברא יחידאה היא. וראיתי למהריב\"ל בח\"א כלל י\"ב שהביא דברי בעה\"ת הללו וכתב ואע\"פ שכתב הרב דאיכא מ\"ד דשטרא דלא כתיב ביה דאיקני לא גבי ממאי דקנה אחר שלוה מהיורשין מ\"מ לגאון ולהראב\"ד אנו שומעין וכן הסכימו גדולי האחרונים לסברתם עכ\"ד. ואי איתא כפי הצד אשר צדדנו דטעמא דהני רבוותא דנחלקו בדין ראוי דנקטי פלוגתייהו בדכתב דאיקני הוא משום דס\"ל בעלמא דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד איך כתב דלגאון והראב\"ד אנו שומעין מאחר שגדולי עולם חולקים עליהם ועוד שכתב שכך הסכימו גדולי האחרונים ולפי צד זה אדרבה גדולי האחרונים הם חולקים על סברת הגאון והראב\"ד א\"ו דס\"ל למוהריב\"ל ז\"ל דדוקא גבי ראוי הוא שהצריכו לומר דמיירי דבדכתב דאיקני דאי לא לכ\"ע אינו גובה מהראוי ודוקא בנכסים שקנה בחייו אף שקנאן אחר שלוה לא בעינן דאיקני אבל בנכסים שנפלו לו אחר שמת לכ\"ע לא משתעבדי לב\"ח ומש\"ה כשהביא סברת מ\"ד דלוה ואח\"כ קנה והוריש דלא משתעבד דחאה וכתב דלגאון והראב\"ד אנו שומעין ושכן הסכימו גדולי האחרונים. וכן נראה שהוא דעת הר\"ב ש\"ך שכתב בסי' קי\"א ס\"ק י\"ג אם קנה והוריש גובה וכן מוכח בש\"ס וכן עיקר ותימה על המחבר שכתב דעת היש חולקין ע\"כ. ואי איתא דכל הני רבוותא דנקטי פלוגתייהו בראוי בדכתב לו דאיקני הוא משום דס\"ל בעלמא דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא קנה א\"כ תימה על הש\"ך מי הכניסו בתגר זה במקום שגדולי עולם סוברים כדעת היש חולקין א\"ו דס\"ל כמאי דכתיבנא דכל הני רבוותא אף דאית להו בעלמא לוה וקנה ואח\"כ הוריש משתעבד בראוי לכ\"ע בעינן דאיקני. לפי זה בנדון שלנו לא מהני תפיסתו כיון דהוי ראוי ולא כתב לו דאיקני לא מצינו מי שיאמר דב\"ח יגבה מהראוי כשלא כתב לו דאיקני. אך ראיתי להרב בעל נתיבות משפט נתיב ו' שכתב חילוק זה שכתבנו ונסתייע מדברי הראב\"ד ולבסוף חזר בו מחילוק זה ממ\"ש בעה\"ת בשער מ\"ז ח\"ג בדין נפל הבית עליו ועל אביו כו' וז\"ל והא מילתא ע\"כ בדכתוב בשטר חובו דאיקני קא מיירי דאלת\"ה אמאי ליגבי מיורשיו למאן דס\"ל דלוה והוריש לא משתעבד בלא דאיקני ע\"כ וכתב הרב ז\"ל הרי דדוקא למאן דסבירא ליה דלוה והוריש לא משתעבד בלתי דאיקני הוא דבעינן הכא דאיקני אבל למאן דס\"ל דלוה והוריש משתעבד בלתי דאיקני גם הכא לא בעינן דאיקני ואע\"פ שנפלו לו הנכסים אחרי מותו עכ\"ד. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז\"ל דאמאי חזר בו ממה שחילק מחמת דברי בעה\"ת הללו דמדבריו ליכא תברא כלל למה שחילק דבעה\"ת הכריח דמטענת הב\"ח וכתובת אשה שאומרים האב מת ראשון ואח\"כ מת הבן ורוצים לגבות חובם מנכסי הבן דע\"כ מיירי בדכתב לו דאיקני למאן דאית ליה דלוה והוריש לא משתעבד דאי לא כתב דאיקני הן לו יהי כדברי הב\"ח וכתובת אשה דהאב מת תחלה ואח\"כ הבן וזכה הבן בנכסי אביו בחייו מ\"מ כיון שמת הו\"ל לוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד אך למ\"ד דלוה והוריש משתעבד אף בלא דאיקני א\"ש טענת הב\"ח וכתובת אשה שאומרים האב מת ראשון ואח\"כ מת הבן וזכה הבן בנכסי אביו בחייו ואף שמת אח\"כ מ\"מ לוה וקנה ואח\"כ הוריש משתעבד ומטענת היורשים שאומרים הבן מת ראשון ואח\"כ מת האב אין ראיה כלל דמיירי בדכתב דאיקני דהן לו יהי דמיירי בדלא כתב דאיקני ובנכסים שנפלו לו בקבר לכ\"ע לא משתעבדי בלתי דאיקני אימא דזו היא עצמה טענת היורשים שאומרים הבן מת ראשון וכיון שנפלו הנכסים לאחר מותו לא משתעבדי בלתי דאיקני באופן שטענת היורשים היא בין דכתב דאיקני בין אי לא כתב דאי לא כתב אתו מטעם דלא כתב דאיקני ובראוי לכ\"ע לא משתעבד בלתי דאיקני ואי כתב דאיקני אכתי אתו היורשים מטעם ראוי למ\"ד דאין ב\"ח גובה מהראוי ולמ\"ד דב\"ח גובה מהראוי אתו היורשים מטעם אנא מכח אבא דאבא קאתינא באופן דטענת היורשים לעולם היא צודקת בין דכתב דאיקני בין דלא כתב דאיקני אך טענת הב\"ח וכתובת אשה לא מיתוקמא למ\"ד דלוה וקנה ואחר כך הוריש דלא משתעבד אא\"כ כתב לו דאיקני וכדכתיבנא ודברי בעה\"ת הם גמרא ערוכה בסוף מי שמת כשנסתפקו אי דאיקני מהני והביאו משנה זו דנפל הבית והוכיחו דדאיקני מהני דאי לא משתעבד נהי דאב מת ברישא דאיקני הוא והן הן דברי בעה\"ת למאן דאית ליה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד בלתי דאיקני באופן דליכא תברא מדברי בעה\"ת הללו למה שחילקנו דאף למ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד בלתי דאיקני בראוי דלא זכה בו בחייו לא משתעבד בלתי דאיקני אף למ\"ד דב\"ח גובה מהראוי ודברי הרב ז\"ל צריכים אצלי תלמוד. אך ראיתי למהראנ\"ח בסי' ק' שכתב מסברת עצמו דכיון דקי\"ל דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד בלתי דאיקני בראוי נמי כך דינו דאפילו לא כתב דאיקני גובה לדעת הסוברים דבע\"ח גובה מהראוי ודין הראוי כבמוחזק עכ\"ד הרי דהרב ז\"ל לא ניחא ליה בחילוק זה שכתבנו. הן אמת שדברי מהראנ\"ח תמוהים בעיני דאחר שכתב מחלוקת של ראשונים אי ב\"ח גובה מהראוי נסתפק בנדון דידיה שלא היה שם דאיקני וחזר וכתב מיהו הא דנכסים משתעבדי לב\"ח לא משתעבדי בלתי דאיקני היינו דוקא לענין לוה וקנה ומכר אבל בלוה וקנה והוריש אפילו בלאו דאיקני ב\"ח גובה וכמ\"ש רשב\"ם בפ' מי שמת כו' ע\"כ ומאחר שהרב לא ניחא ליה לחלק לענין דאיקני בין נפלו הנכסים בחייו לנפלו אחרי מותו וכמו שחילקנו איך נחה דעתו במה שמצא לרשב\"ם דס\"ל דלוה וקנה ואח\"כ הוריש בלא דאיקני משתעבד והלא רבים הם הלוחמים עם רשב\"ם בזה והם הר\"ש מלוניל ואיכא מ\"ד שהביא בעת\"ה והרמב\"ן והרא\"ש ורי\"ו וכמ\"ש ומלבד הדקדוקים שכתבנו דמדנקטו פלוגתייהו דראוי בדכתב דאיקני משמע דס\"ל דאי לא כתב דאיקני אינו גובה בלאו טעמא דראוי משום דס\"ל דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד. עוד ראיתי להריב\"ש בסי' שצ\"ב שכתב בשם הרמב\"ן דאית ליה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד אם לא כתב דאיקני ומעתה דברי מהראנ\"ח שהחליט המאמר דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד כסברת רשב\"ם הם תמוהים בעיני וכבר תמה על זה הרב בעל נתיבות משפט יע\"ש מעתה בנדון שלפנינו כיון דלדעת מוהראנ\"ח ומהרח\"א דסבירא ליה דלמאן דאית ליה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד בלתי דאיקני הוא הדין נמי בראוי א\"כ חזר הדין בנדון שלפנינו שיכול התופס לומר קים לי כמ\"ד דב\"ח גובה בראוי וקים לי כמ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד אף שלא כתב דאיקני: <br><b>עוד </b>אחרת יש בנ\"ד לזכות את התופס אף למ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד והוא מתורתו של הרב מהראנ\"ח בסי' ק' שכתב דאחר תקנת הגאונים נכסי היורשים משתעבדי לב\"ח בין כתב דאיקני בין לא כתב דאיקני והביא ראיה לדבריו ממ\"ש הטור בסי' ק\"ה דאף במלוה על פה גובין מהם ואפילו קנאם הלוה אחר שלוה ולא כתב דאיקני דיורש במקום אביו קאי ע\"כ ומוהרח\"א תמה על דברי מוהראנ\"ח הללו דמה ענין תקנת הגאונים לזה שהגאונים לא תקנו אלא שיגבה ממטלטלי כמו ממקרקעי אבל אם בזמן התלמוד לא היה גובה מקרקעות שקנה אחר שלוה כל זמן שלא כתב דאיקני גם עתה אחר תקנת הגאונים לא יגבה ממטלטלין שקנה אחר שלוה בלתי דאיקני דלא אלימי מטלטלי אחר תקנת הגאונים ממקרקעי בזמן התלמוד וגם על הראיה שהביא מהראנ\"ח מדברי הטור שדי בה נרגא מוהרח\"א דאין כוונת הטור לומר דאע\"ג דמדינא לוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד בלתי דאיקני מתקנת הגאונים משתעבד בלתי דאיקני אלא דהטור ס\"ל דמדינא לוה וקנה ואח\"כ הוריש משתעבד בלתי דאיקני ואם כן הוא הדין מטלטלין בתר תקנת הגאונים דמשתעבדי אף בלתי דאיקני ולעולם דלמ\"ד דלוה וקנה והוריש דלא משתעבדי בלתי דאיקני אף בתר תקנת הגאונים הדין כך במטלטלין עכ\"ד. והנה מדברי הריב\"ש בסי' שצ\"ב נראה שהבין בכוונת הטור כהראנ\"ח שהרי הריב\"ש הביא בתחלה סברת הרמב\"ן דאית ליה שהתקנה דוקא במטלטלין שהיו לו בשעה שלוה אבל במטלטלין שקנה לאחר מכן לא דלא עדיף מקרקעות שאין ב\"ח גובה מיתומים אלא בדכתב דאקנה ולפי זה הצריך הרב שם שיטעון התופס שהכוס היה ליעקב בשעה שנתחייב יעקב ואח\"כ כתב אלא שמצאתי בספר ח\"מ וכו' והביא דברי הטור הללו דגובין מהיתומים אפילו קנאם אחר שלוה ולא כתב דאיקני ולפי זה כתב שם הרב דאין התופס צריך לטעון כלום אלא שהכוס היה ליעקב כו' יע\"ש ומפשט דברי הריב\"ש הללו נראה שהבין בדעת הטור דאית ליה שהגאונים תקנו שיגבה ממטלטלין שקנה אחר שלוה אף דמדין התלמוד אפילו מקרקעי שקנה אחר שלוה לא היו משתעבדין הגאונים יפו כח המטלטלין בתקנתם יותר מן הקרקעות לדין התלמוד ולומר שמה שהביא הריב\"ש דברי הטור הוא לומר דמדברי הטור מוכח דאית ליה דמדינא לוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד בלתי דאקנה נגד סברת הרמב\"ן ומש\"ה כתב הטור דלאחר תקנת הגאונים נמי משתעבדי מטלטלי אפילו שלוה ואח\"כ קנאה זה אינו מתיישב לדעתי דא\"כ למה לא הביא הריב\"ש ז\"ל עיקר המחלוקת לדינא דגמרא אם לוה וקנה ואח\"כ הוריש אם משתעבד בלתי דאקנה אי לא ומשם ילמוד למטלטלין בתר תקנת הגאונים אלא שהנראה אצלי בדעת הריב\"ש דאיהו ס\"ל דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד מדינא דגמרא אלא דנסתפק בתר תקנת הגאונים אם יפו כח המטלטלין בתקנתם יותר מן הקרקעות לדינא דגמרא ובתחלה הביא סברת הרמב\"ן דלא יפו ואח\"כ הביא סברת הטור דאית ליה דייפו הגאונים תקנתם במטלטלי יותר מקרקעי לדין התלמוד ומלבד שפשט דברי הטור מוכיחים כמוהראנ\"ח עוד אני תמיה על מוהרח\"א שהרי הריב\"ה ר\"ס ס' כתב וז\"ל לוה שכתב למלוה דקנינא ודאנא עתיד למיקני וקנה ומכר או הוריש משתעבד וב\"ח גובה מן הלקוחות ומהיורשין ע\"כ הרי דבפירוש אית ליה להריב\"ה דמדינא דגמרא לוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד בלתי דאיקני וא\"כ מוכרחים אנו לומר דמ\"ש בסי' ק\"ז הוא משום דס\"ל דייפו הגאונים תקנתם במטלטלי יותר מקרקעי ונראה שגם מרן הכי ס\"ל שהרי בסי' קי\"א הביא דין זה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש במחלוקת שהרי כתב אע\"ג דלא כתב דאקנה אם קנה והוריש גובה ויש חולקין ואילו בריש סימן ק\"ז כתב כדברי הטור דגובין אף מהמטלטלים שהניח אביהם אפילו קנאם הלוה אחר שלוה ולא כתב דאיקני ע\"כ ולא הביא בזה שום מחלוקת אלא ודאי דשאני הכא דמיירי בתר תקנת הגאונים וס\"ל דלכ\"ע הגאונים ייפו כחם בתקנתם במטלטלין יותר ממקרקעי לדין התלמוד ומ\"ש הריב\"ה בס\"ס קי\"א סי\"ז דאפילו מת הלוה ונפלו השטרות לפני היורשים גובה מהם אפילו נעשו אחרי כן ואפילו קנו בעלי חוביו של לוה מהנכסים אחר שלוה הלוה מהמלוה כו' וכן פסק מרן מיירי לאחר התקנה ומש\"ה גובה אף מהנכסים שקנה אחר שלוה וממ\"ש הריב\"ה ס\"ס קי\"ב נראה דס\"ל דמדינא דגמרא לוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד שהרי כתב אף למ\"ד לוה והוריש משתעבד הכא לא גבי דבעל בנכסי אשתו חשוב כלוקח ע\"כ ואי איתא דהריב\"ה ס\"ל בעלמא דלוה והוריש משתעבד לא הו\"ל למימר אפילו למ\"ד וכו' אלא הכי הו\"ל למימר אף דקי\"ל לוה והוריש משתעבד הכא לא כו' א\"ו דלדינא ס\"ל דלוה והוריש לא משתעבד אלא שרצה ללמדנו אפילו לסברת החולקים דסבירא להו דמשתעבד הכא לא גבי משום דבעל חשיב לוקח. וכי תימא לפי מה שכתבנו דאף דאית ליה להריב\"ה דמדינא לוה והוריש לא משתעבד מ\"מ מתקנת הגאונים משתעבד א\"כ תיקשי לן מדברי הריב\"ה הללו שכתב אפילו למ\"ד לוה והוריש משתעבד כלומר דלא מיבעיא למ\"ד לא משתעבד דאין אנו צריכים לטעמא דבעל לוקח הוי דאפילו יורש הוי הא לא משתעבד ולפי מה שכתבנו הא איצטריך טעם זה דבעל לוקח הוי אפילו למ\"ד לוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד לאחר תקנת הגאונים דמשתעבד דאפ\"ה לא גבי מבעל משום דחשיב לוקח הא לא קשיא כלל דרבותא אשמעינן דאף למ\"ד דמדינא משתעבד הכא לא וכ\"ש למ\"ד דמתקנת הגאונים משתעבד דהכא לא משתעבד וראיתי לסמ\"ע בסי' קי\"א על מ\"ש מרן דאם קנה והוריש דיש חולקין דכתב ומ\"ש ויש חולקין הטור והמחבר סתמו וכתבו בר\"ס ק\"ז ובסי' זה בסעיף שאחר זה וגם בס\"ס קי\"ב דבן במקום אביו קאי כו' וכבר כתבתי דמה שסתמו הטור ומרן בסי' ק\"ז היינו מתקנת הגאונים וכן מה שכתבו בסי' קי\"א הוא ג\"כ מתקנת הגאונים וכן מה שהביא מדברי הטור ס\"ס קי\"ב כבר כתבתי דמהתם מוכח דס\"ל להריב\"ה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד ומ\"ש בהגהת מור\"ם בס\"ס קי\"ב אבל אם לא נשאת גובה מן היורש הוא מתקנת הגאונים דנכסי דיתמי משתעבדי אפילו קנאם אחר שלוה ומ\"ש עוד הסמ\"ע ועיין לעיל סי' ל\"ז ולקמן סי' של\"ג ושס\"א ע\"כ וכוונתו לומר דמהנהו דוכתי מוכח דלא הוי רשות יורש כרשות לוקח לענין יאוש ושינוי רשות ובא לחלוק על מרן שכתב ויש חולקין דמהני דוכתי מוכח דלא הוי רשות יורש כרשות לוקח תמהני מה ענין זה אצל זה למאן דסבר דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד יאמר דרשות יורש כרשות לוקח ממש והלא דין זה דרשות יורש אי הוי כרשות לוקח הוא מחלוקת בגמרא בר\"פ הגוזל בתרא וקי\"ל כרבא דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח והיא הלכה פסוקה לא נחלק אדם עליה ועוד דאי מ\"ד דלא משתעבד הוא משום דאית ליה דרשות יורש כרשות לוקח א\"כ אפילו בנכסים שהיו לו בשעה שלוה לא יגבה מהיורשים במלוה ע\"פ דומיא דלוקח ואנן קי\"ל דמלוה ע\"פ גובה מהיורשים ע\"פ דרכים ידועים אלא לא אמרו אלא בנכסים שלא היו לו בשעה שלוה דלא נשתעבדו לב\"ח ואפילו מיניה הוה ס\"ד דרב יוסף דלא יגבה מנכסים שלא היו לו בשעה שלוה וכדאיתא בסוף פרק מי שמת אלא שהקשה לו רבא מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה והוצרך הריב\"ה להשמיענו דין זה בסי' קי\"ב שכתב ומיהו בעודם ביד הלוה גובה מהם אע\"פ שקנאם אחר שלוה ובעה\"ת בשער מ\"ג ח\"ד סי' ח' וס\"ל להני רבוותא דדוקא מיניה גובה מנכסים שקנה אחר שלוה אע\"פ שלא נשתעבדו לו משום שהרי גופו הוא משועבד לפרוע החוב ונכסיו נמי הם משועבדים דומיא דמטלטלין דמיניה הם משועבדים מן התורה וכמ\"ש בעה\"ת שם אבל כל שמת דליכא שיעבוד על היורשים חזרו להיות הקרקעות שקנה אחר שלוה כמטלטלין ולא משתעבדי לב\"ח אבל לענין גזילה קיימת דקי\"ל דיאוש כדי לא מהני ובעינן שינוי רשות פשיטא דלכ\"ע רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ואלו הם דברים פשוטים והאריכות בזה אך למחסור. הכלל העולה ממה שכתבנו דלדעתי הריב\"ה אף שהוא מהסוברים דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד מ\"מ אית ליה דלבתר תקנת הגאונים משתעבד וכסברת מהראנ\"ח. אך מה שאני תמיה על מוהראנ\"ח דסברא הלזו דהריב\"ה אינה מוסכמת דהא איכא סברת הרמב\"ן הביאה הריב\"ש דאית ליה דתקנת הגאונים לא היתה אלא במטלטלין שהיו לו בשעה שלוה וכן הוא דעת בעה\"ת בשער מ\"ג ח\"ד סי' ח' שהביא תקנת הגאונים שגובה ממטלטלי דיתמי אפילו שקנאם אחר שלוה וכתב אחר זה ואיכא דפליג ביורש וכדלעיל ע\"כ וכוונתו לומר דכפי אותה סברא שהביא בסי' ג' דאיכא מ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד תקנת הגאונים לא מהני אלא למטלטלין שהיו לו בשעה שלוה וא\"כ יש לתמוה על מהראנ\"ח איך סתם דבריו על סברת הריב\"ה ז\"ל כאילו היא הלכה פסוקה, ולענין נדון שלפנינו פשיטא דיכול לומר התופס קים לי כהריב\"ה דאית ליה דאף למ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד מתקנת הגאונים משתעבד וכמו שכתבנו. וראיתי לבעה\"ת בשער מ\"ג כשהביא דין זה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש כתב בשם גאון דשטרא דלא כתיב ביה דאיקני ולוה וקנה והוריש דמשתעבד דומיא דמטלטלי דיתמי דלית בהו שיעבודא והאידנא תיקנו דמשתעבדי ע\"כ. והנה פשטן של דברים אלו הן הן הדברים אשר כתבנו לדעת הריב\"ה דאע\"ג דמן הדין לוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד מתקנת הגאונים משתעבד אלא שאח\"כ כתב וכי קא מיבעיא ליה לשמואל דאקנה קנה והוריש מהו לא תידוק את דבלא דאקנה פשיטא ליה דלא משתעבד אליבא דידיה דסבר מלוה ע\"פ אינה גובה מהיורשים והנה מדברים אלו מוכח דס\"ל דמדינא לוה וקנה ואח\"כ הוריש משתעבד ואלו הם דברים סותרים זה לזה. והנראה אצלי דט\"ס יש כאן והגאון תרי טעמי יהיב למלתיה חדא משום תקנת הגאונים דומיא דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי והאידנא תקנו דמשתעבדי ועוד אעיקרא דדינא כי קא מיבעיא ליה לשמואל וכו' וא\"כ מדינא נמי לוה וקנה ואח\"כ הוריש משתעבד. וטרם אכלה אמרתי לעורר במה שנתקשיתי בסברת הרמב\"ן ודעמיה דאית להו דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד בלתי דאקנה איך יתיישב להם אותו הירושלמי שהביאו הרמב\"ן והרא\"ש להוכיח דב\"ח אינו נוטל בראוי דקתני בריש פרק הניזקין כרמו פרט לראוי ר' אליעזר אומר כשחפר אביו והזיק בחיי אביו ונפלו נכסים לאחר מיתת אביו הייתי אומר ישתעבדו נכסים לאותו הניזק לפום כן צ\"ל כרמו פרט לראוי ע\"כ דלמה לי מטעמא דראוי תיפוק ליה דאפילו באו לו אותם נכסים בחייו לאחר שהזיק ומת לא משתעבדי הני נכסי דקי\"ל דלוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד ולומר דקרא איצטריך להיכא דעמד בדין ושיעבד לו כל נכסיו שקנה ושיקנה הוא דוחק בעיני ועוד דבגמרא ס\"פ מי שמת כשנסתפקו אי דאקנה מהני אליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אמאי לא פשטוה מברייתא זו דאיצטריך קרא למעט ראוי גבי ניזקין ואולי דהיינו אומרים הא מני ר' מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד: <br><b>והנה </b>כל מה שכתבנו הוא במונח דמעות אלו שתפס התופס הם משועבדים לב\"ח מתקנת הגאונים אך ראיתי למהר\"ם מלובלין בתשובה סי' פ\"ו שכתב על נדון כזה דמי קא\"ן פאס\"י וז\"ל אבל על דמים כאלו דבר פשוט הוא דלאו עלייהו סמכי הב\"ח ולא שייכא בהו תקנת הגאונים כלל וכלל עכ\"ל ויש להביא קצת סמך לסברא זו מההיא דכתב הרא\"ש ספ\"ק דקמא בשם רבינו אפרים דבנזיקין לא תיקנו הגאונים דמטלטלי משתעבדי לניזקין משום דנזיקין לא שכיחי אף אנו נאמר דלא תקנו הגאונים אלא במטלטלין דשכיחי אבל קא\"ן פאס\"י לא שכיח ולא תיקנו (*א\"ה עיין מ\"ש לעיל פ\"ד מהלכות אלו דין י\"ד בשם מהרד\"ך). ואף הרא\"ש שנחלק על רבינו אפרים הוא מטעם דבדורות אלו מטלטלי כמקרקעי דעלייהו סמכי דומיא דגמליא דערביא וכו' וטעם זה לא שייך גבי קא\"ן פאס\"י דכיון דלא שכיחי ודאי דלאו עלייהו סמכי אינשי וכמ\"ש מהר\"ם מלובלין ומה שמוהרימ\"ט בתשובתו לא נסתייע מטעם זה הוא משום דהתם מיירי בכתובה ומסתמא איכא שיעבוד דמטלטלי וב\"ח דקאמר היינו בשטר דומיא דכתובה דאין צורך לתקנת הגאונים אבל לעולם דאם היתה מלוה על פה הוה אתי עלה נמי מהאי טעמא דבמטלטלין כאילו לא תיקנו הגאונים. וראיתי לרבני אינדירני שדחו סברא זו מטעם דהא קי\"ל דב\"ח גובה מהיתומים השבח שהשביחו הנכסים אחר מיתת אביהם שבחא דממילא ומאי אולמיה דהאי מהאי לומר דבהאי סמכי ובהאי לא סמכי ע\"כ. ולא מצאתי טעם בדבריהם אלו דודאי שנא ושנא שבחא דממילא מדמי קא\"ן פאס\"י ועוד דהתם מדינא נוטל הב\"ח שבחא דממילא ולא שייך שם טעמא דאי סמיך עלייהו או לא סמיך אבל הכא שאנו באים מכח תקנה אנו אומרים שלא תקנו הגאונים אלא במטלטלין דסמכי עלייהו ב\"ח אבל במטלטלין כאלו לא תקנו וזה פשוט. ומ\"מ נראה לי דאף דנימא דבמטלטלין כאילו לא תקנו הגאונים ושבקוה אדינא דתלמודא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח מ\"מ הכא שתפס לא מפקינן מיניה דהא הרשב\"א כתב בתשובה הביאה מרן בריש סי' ק\"ז דאית ליה דאף דלא משתעבדי מ\"מ מצוה איכא וכופין אותם בכך וכן היא סברת ר\"ח שהביא הר\"ן בפ' הכותב וז\"ל וכתב ר\"ח וכן דין היתומים שירשו מטלטלין דקי\"ל מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ע\"כ וכבר הביא ג\"כ הרב בעל התרומות בשער ס\"א ח\"א סי' ו' סברת ר\"ח הלזו ומה שכתב מרן דאפשר שדברי ר\"ח הם בתר תקנת בתראי דתקון לגבות מטלטלי אחרי בקשת המחילה מתוך דברי הר\"ן ובעל התרומות מוכח שדברי ר\"ח הם לדינא דגמ' וכמבואר וכ\"כ הריב\"ש בפירוש בסי' שצ\"ב שדברי ר\"ח הם לדינא דגמ' יע\"ש. וכבר תמה על זה הרב ג\"ת שם יע\"ש. וכן מבואר במרדכי בפרק הכותב סי' רכ\"ב שדברי ר\"ח הם לדינא דתלמודא וכסברת הרשב\"א ואמרו דלסברא זו מאי דאמרינן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי מיירי בקטנים וכמ\"ש הרשב\"א וכתוב עוד שם במרדכי שרא\"ם וריב\"ק הכי ס\"ל כסברת ר\"ח וא\"כ זכינו לדין דאף דנימא דבמטלטלין כאלו לא תקנו הגאונים ושבקוה לדינא דגמ' מ\"מ יכול התופס לומר קים לי כר\"ח והרשב\"א ורא\"ם וריב\"ק דאית להו דאף לדינא דגמ' איכא מצוה במטלטלי דיתומים גדולים וכופין אותם, עוד אפשר לומר דאף למאן דפליג אסברת רבי' חננאל הלזו וס\"ל דבמטלטלין מצוה איכא אבל כפיי' ליכא מ\"מ אפשר דמהני תפיסה דכיון דאיכא מצוה וחיוב בדיני שמים אי תפס לא מפקינן מיניה ואף שהריב\"ש בסי' שצ\"ב כתב בשם הרמב\"ן דכל שאינו חייב כי אם בדיני שמים אי תפס מפקינן מיניה (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"א מה' אלו דין ו') מ\"מ הא איכא מאן דפליג וס\"ל דאי תפס לא מפקינן מיניה והוא סברת רש\"י בפרק השוכר את הפועלים (דף צא) גבי אין אדם מת ומשלם דכיון דבדיני שמים חייב אי תפס לא מפקינן מיניה וכן היא סברת הראב\"ד ז\"ל גבי אבק רבית כיון דבדיני שמים חייב אי תפס לא מפקינן מיניה ובספר החינוך מצוה שד\"מ כתב בסתם כסברת הראב\"ד ז\"ל דאי תפס לא מפקינן מיניה וא\"כ יכול המוחזק לומר קים לי כמ\"ד דכל שחייב בד\"ש אי תפס לא מפקינן מיניה וכ\"ת א\"כ תיקשי הא דאמרינן במי שהיה נשוי אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו במלוה ומת ראובן ואתא ב\"ח דראובן וקטריף לה משמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח ואי אמרת דכל שחייב בדיני שמים אי תפס לא מפקינן מיניה הרי שמעון היה תפוס במטלטלין והיכי מצו בני ראובן לאפוקי מיניה וכן בר\"פ הכותב מוכח דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני ולפי מה שכתבנו מהני די\"ל דהתם מיירי בקטנים דליכא מצוה עלייהו. וא\"ת והרי הרשב\"א ודעמיה דאוקמוה להא דהכותב ופרק מי שהיה נשוי בקטנים הוא משום דס\"ל דמלבד דאיכא מצוה איכא נמי כפייה ומש\"ה הוקשה להם הך דהכותב ודמי שהיה נשוי ואוקמוה בקטנים וכדמוכח במרדכי פ' הכותב אבל אי הוה אמינא דמצוה איכא וכפייה ליכא הוו מוקמי להני אף בגדולים לזה יש לומר דהרשב\"א ס\"ל כסברת הרמב\"ן דכל שאינו חייב כי אם בדיני שמים אי תפס מפקינן מיניה ומשום הכי אי לאו דס\"ל דכפיי' נמי איכא במטלטלין לא הוה קשיא ליה מהני דהכותב ודמי שהיה נשוי אבל לעולם דלסברת האומר דכל שחייב בדיני שמים אי תפס לא מפקינן מיניה אף דס\"ל דבמטלטלין מצוה איכא וכפייה ליכא מ\"מ צריך לאוקומי להני דהכותב ומי שהיה נשוי בקטנים דכיון דאיכא מצוה וחייב בדיני שמים אם היו גדולים אי תפס לא מפקינן מיניה וכן יש להוכיח מדברי הריב\"ש ז\"ל בסי' שצ\"ב שבנדון דידיה תפס מטלטלין והיו לו ללוה קרקעות וס\"ל לרב ז\"ל דכל היכא דאיכא קרקעות לא תקנו הגאונים ומש\"ה אית ליה שאם ירצה הלוה להגבותו קרקע מנכסיו ואח\"כ כתב ואע\"פ שמטעם מצוה על היתומים חל חיובם בדיני שמים אף על המטלטלין מ\"מ לא מהני ליה תפיסה כיון שאין חיובו כי אם מדיני שמים והביא ראיה ממה שכתב הרמב\"ן ז\"ל דכל שאין חיובו כי אם בדיני שמים אי תפס מפקינן מיניה עכ\"ד וא\"כ לדידן דמספקא לן מילתא אם מי שחייב בדיני שמים אי תפס אי מפקינן מיניה י\"ל דמצי למימר התופס קים לי כמ\"ד דאי תפס לא מפקינן מיניה ועדיין צריך אני להתיישב בדין זה: <br><b>עוד </b>אני אומר במה שכתבנו לעיל דיכול התופס לומר קים לי כמ\"ד דב\"ח גובה מהראוי דאפשר דהשתא לדידן בתר תקנת הגאונים לכ\"ע ב\"ח גובה מהראוי והוא ממ\"ש רבינו בפירוש המשנה בפרק יש בכור הביא דבריו מרן בכ\"מ פ' ט\"ז מהלכות אישות דהשתא דגבי ממטלטלי גובות האשה והבנות משבח ששבחו נכסים אחר מיתת הבעל וגם נוטלות בראוי כבמוחזק ע\"כ וא\"כ ה\"ה בכל ב\"ח דאף דנימא דאין ב\"ח נוטל בראוי זהו לדינא דגמרא אך לאחר תקנת הגאונים גובה הב\"ח בראוי כבמוחזק ע\"כ. וראיתי להרא\"ש בפ' מי שמת שכתב דאין אשה גובה כתובתה משבח אע\"פ שגובה עכשיו ממטלטלין היינו בתקנת הגאונים שגובה ממטלטלי כמו ממקרקעי אבל שבח אפילו ממקרקעי לא גבי ע\"כ וכן כתב רבינו ירוחם נכ\"ג חי\"א בשם התוס' דאינה גובה כתובתה משבח אפילו אחר תקנת הגאונים ואין ספק דלסברת התוס' והרא\"ש הלזו אם הוא מן הראוי דאינה גובה אפילו בתר תקנת הגאונים שהרי רבינו שבח וראוי בחדא מחתא מחתינהו וקאמר דבתר תקנת הגאונים גובה אשה כתובתה משבח וראוי וא\"כ למ\"ד דאף לבתר תקנת הגאונים אין האשה גובה כתובתה מן השבח הוא הדין דמן הראוי נמי אינה גובה והנה מהריב\"ל ח\"ד סי' ה' תמה על דברי רבינו הללו דמה ענין זה לזה דהרי לדינא דגמרא אין האשה גובה כתובתה מן הראוי אפי' ממקרקעי ואם כפי תקנת הגאונים אשה גובה כתובתה מהמטלטלין היינו במה שהיתה גובה כתובתה קודם התקנה דהיינו במה שאינו ראוי עכ\"ד וכן תמה הרב בעל נתיבות משפט. הן אמת דכפי ס' הרמב\"ן שכתבנו למעלה דאף בתר תקנת הגאונים אינו גובה מן המטלטלין אלא במטלטלין שהיו לו אחר שלוה אבל במטלטלין שקנה לאחר מכן לא דלא עדיפי מקרקעות הנה כפי סברא זו אין ספק שיגדל התימה על רבינו דאיך יתכן שייפו הגאונים כחם בתקנתם יותר ממה שהיה מדין התלמוד בקרקעות אך כפי הסברא האחרת שכתבנו למעלה דאף למאן דאית ליה דלוה וקנה ואחר כך הוריש דלא משתעבד מ\"מ בתר תקנת הגאונים משתעבד וכתבנו דהטור הכי ס\"ל וכמו שהארכנו בזה לעיל הנה כפי סברא זו אין כל כך מן התימה דהכא נמי גבי ראוי איכא למימר דהגאונים ייפו כחם בתקנתם יותר ממה שהיה גובה לדינא דגמרא מן הקרקעות. וראיתי למהראנ\"ח בסי' ק' שכתב שמדברי הטור בא\"ה סי' ק' שכתב מדינא דגמרא אין הכתובה נגבית אלא ממקרקעי ומן הזיבורית שבנכסי ולא משבח ולא מהראוי כו' ומתקנת הגאונים נגבית אפילו ממטלטלין מפשטן של דברים אלו הכריח הרב דס\"ל להריב\"ה דהא דאין כתובה נגבית מהשבח ומהראוי הוא דוקא לדינא דגמרא אבל לאחר תקנת הגאונים גובה אף מן השבח ומן הראוי ע\"כ. וראיתי למוהריב\"ל שהביא דברי הטור הללו ונסתפק בהם ואח\"כ הסכימה דעתו דממה שכתב הטור מתקנת הגאונים נגבית ממטלטלי נראה מדבריו דלא הועילה תקנת הגאונים אלא כדי שתגבה האשה ממטלטלין ולא לדבר אחר והביא ראיה עצומה לדבריו ממה שכתב הרא\"ש בפ' יש נוחלין דהאידנא דתיקנו הגאונים דב\"ח וכתובה גבי ממטלטלי דיתמי אם גבו מטלטלין בחובת אביהן הרי הן כקרקע וב\"ח וכתובת אשה גובה מהן וכן עמא דבר ואפילו ממלוה דעכו\"ם והיינו טעמא דלענין ב\"ח וכתובת אשה לא חשיבא מלוה ראוי ע\"כ. ומדברים אלו מוכח דאי הוה אמינא דמלוה חשיבא ראוי לא הוה מהני תקנת גאונים לראוי והן הן הדברים שכתבנו לעיל בשם התוס' והרא\"ש לענין שבח דאף בתר תקנת הגאונים אין האשה גובה כתובתה מהשבח. עוד כתב מהראנ\"ח דמדברי בעל התרומות מוכח כדברי הרמב\"ם שאחר שכתב דין הראוי כתב והרב בעל העיטור ז\"ל כתב לענין כתובה מלוה מוחזקת היא משום דר' נתן וכו' וכן דעת הרב ן' מיגאש ופליג על ר\"ח ורב אלפס דאמרי ראוי הוא לכל מילי והאידנא בתר דתקון רבנן בתראי כתובה ממטלטלי ליכא משום ראוי לא שנא גבו יתומים קרקע בחובת אביהם לא שנו גבו מעות דהוה להו מטלטלין שגבו כאילו גבאם אביו בחייו ע\"כ. נראה דאפילו כשת\"ל דמלוה שייך ביה ראוי ולא אתינן עלה מדר' נתן מ\"מ בתר דתקון רבנן דכתובה נגבית ממטלטלין ליכא משום ראוי והוה ליה כאילו גבאם אביו בחייו שכל זה בכלל התקנה דאלמוה לשיעבודיה דב\"ח לגבות אפילו ממה שאינו מוחזק כל כך ביד הלוה ואינו סומך עליו וזה דברי הרמב\"ם בפירוש המשנה ע\"כ דברי מהראנ\"ח. ומוהרח\"א תמה וכתב ובעיני יפלא שדברי בעה\"ת ברור מללו דלא קאי אלא אמלוה דמיירי לעיל מיניה וכמ\"ש בפי' לא שנא גבו מעות כו' וכוונתו לומר מ\"ש קודם זה דמלוה לא איקרי ראוי לגבי ב\"ח אלא שאם גבו מעות לדין התלמוד הוו ליה מטלטלי דיתמי דלא משתעבד לב\"ח אלא דאחר תקנת הגאונים אפילו גבו מעות הו\"ל כאילו גבאם אביהם בחייו וגובה ב\"ח וכתובה מהם עכ\"ד. ואחרי המחילה הראנ\"ח דקדק הרבה בדבריו ולא הביא ראיה ממה שכתב שם בעה\"ת בשם הרמב\"ן דקא עסיק בדין מלוה אי חשיבא ראוי וכתב דלא חשיב והטעם דאם גבו מעות דאין לו הוא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב וחזר וכתב דלפי תקנת הגאונים דמטלטלי דידהו משתעבדי אפילו גבו מעות חוזר וגובה מהם דודאי דמדברים אלו ליכא סייעתא כלל לסברת הרמב\"ם דלעולם דלענין ראוי לא מהני תקנת הגאונים אלא דשאני הכא דבמלוה ליכא ראוי אלא דאם גבו מעות אינו גובה מהם משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח והשתא לבתר תקנת הגאונים דאמרו דמשתעבדי אפילו גבו מעות חוזר וגובה מהם. אלא ראייתו היא מדברי הרב בעל העיטור שכתב מלוה מוחזקת היא לענין כתובה וכתב שכן הוא דעת הרב נ' מיגאש ופליג על ר\"ח והרי\"ף דאמרי ראוי הוא וכתב והאידנא בתר דתקון רבנן בתראי כתובה ממטלטלי ליכא משום ראוי וכו' ופשטן של דברים הם דקאי על סברת ר\"ח והרי\"ף ז\"ל דכתבו דמלוה ראוי הוא כתבו דבתר תקנת הגאונים ליכא משום ראוי ומוכרח הוא זה דלדידהו אף קודם תקנת הגאונים במלוה ליכא משום ראוי והיכי קאמר דבתר תקנת הגאונים ליכא משום ראוי במלוה א\"ו דעל דברי ר\"ח והרי\"ף דאית להו דמלוה אית בה משום ראוי כתבו דהאידנא ליכא משום ראוי וזה כדברי הרמב\"ם. וכן כתב הרב בעל כנה\"ג דהאי ומיהו בתר תקנת הגאונים הוא אפילו לר\"ח ולהרי\"ף דסוברים דמלוה איקרי ראוי דלסברת הרמב\"ן והרא\"ש מלוה נקרא ראוי לגבי אשה והכריח מכאן דר\"ח והרי\"ף סוברים כסברת הרמב\"ם דבתר תקנת הגאונים אשה גובה מהראוי ומ\"מ אף כפי הנחה הלזו שכתבנו דמ\"ש הר\"ב העיטור והאידנא שתקנו כו' שהוא אף לסברת ר\"ח והרי\"ף דאית להו דמלוה חשיב ראוי לכתובה נראה שאין להכריח מכאן כסברת הרמב\"ם בפירוש המשנה דלבתר תקנת הגאונים אשה גובה כתובתה מהראוי משום דר\"ח והרי\"ף שכתבו דמלוה חשיב ראוי הוא דוקא לכתובה ולא לב\"ח דלב\"ח אף הרי\"ף מודה דלא חשיב ראוי ואם גבו קרקע חוזר וגובה אלא דלכתובה הוא דפליגי וס\"ל דחשיב ראוי וכן כל דברי הרב בעל העיטור בכתובה הם כמבואר בדבריו וכן כתב וכן נהגו להגבות כתובה. ויש לחקור דלמה גבי כתובה חשיב מלוה ראוי ולא גבי ב\"ח וליכא למימר דטעמייהו משום דס\"ל דדוקא כתובה אינה נגבית מהראוי משום דמקולי כתובה שנו כאן אבל ב\"ח גובה מהראוי שהרי בעה\"ת הביא בתחלת דבריו בשם ה\"ר אשר שב\"ח גובה מהראוי כבמוחזק וסיים בדבריו וכן הוא הפסק שלא כדברי הרי\"ף הרי דהרי\"ף אית ליה דאין ב\"ח גובה מהראוי והרמב\"ן כתב שהוא מקובל מפירושי ר' חננאל שכשם שאין כתובה נגבית מהראוי כך ב\"ח אינו נוטל בראוי ומכאן אני תמיה על מ\"ש בעל התרומות בסוף דבריו וז\"ל ועל סברת ר\"ח ורי\"ף ז\"ל כתב ה\"ר אשר דאף למ\"ד דכתובה אינה גובה מהראוי ומן המלוה ושאר קולי כתובה ה\"מ במנה מאתים אבל במה שהביאה לבעלה דינו כמלוה שגובה מן השבח ומן הראוי ע\"כ. ותמהני דהא ר\"ח ורי\"ף כתבו בפירוש דאין ב\"ח נוטל בראוי ורבינו אשר כתב בפירוש סברת הרי\"ף דאית ליה דב\"ח אינו גובה בראוי וכ\"כ הרמב\"ן בשם ר\"ח ונראה לי דיש כאן ט\"ס ואעיקרא דמילתא מה שכתוב בספרים דאפילו למ\"ד דכתובה אינה גובה מהראוי דברים הללו אין להם מובן דהא הא דאין כתובה גובה מהראוי היא הלכה פסוקה ומשנה שלימה היא בפ' יש בכור והיכי קאמר דאפילו למ\"ד דכתובה אינה נגבית מהראוי ומ\"ש שם הר\"ב ג\"ת דאשגרת לישן הוא דוחק גדול בעיני. ולדעתי עיקר הנוסחא כך הוא דאפילו למ\"ד דכתובה אינה גובה ממלוה ושאר קולי כתובה כלומר שבח ה\"מ במנה מאתים אבל במה שהביאה לבעלה דינו כמלוה שגובה מן השבח ומן המלוה ע\"כ והן הן הדברים שכתבנו והטעם דמלוה חשיב ראוי לגבי כתובה ולא לגבי ב\"ח הוא מטעמא דכתב הרמב\"ן בחידושיו פ' יש נוחלין שכתב הטעם לדברי האומרים דמלוה ראוי לכתובה ולא לב\"ח ואפילו גבו קרקע אין לה זהו הטעם משום דכל מלוה מטלטלין הם כדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי ומפורש בפסחים דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם אין ב\"ח חוזר וגובה אותם אלא משום דר' נתן והאי טעמא דר' נתן ליתיה אלא בב\"ח ששיעבודו מחיים אף על המטלטלין דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ואיכא למימר ביה כי היכי דמשתעבדנא לאבוהון משתעבדנא לב\"ח מדר' נתן אבל כתובה דאפילו מיניה מטלטלי לא משתעבדי לכתובה וכיון שכן אזדא לה דר' נתן מיהא דליכא למימר מוציאין מזה ונותנין לזה דהא מטלטלי אית ליה למלוה בידא דלוה ולכתובה לא משתעבדי אפי' מחיים הילכך גבו קרקע נמי השתא הוא דקנו כרבא דאמר בע\"ח מכאן ולהבא הוא גובה ונכסי דקנו דיתמי היה ולב\"ח לא משתעבדי כדאמרינן התם בפרק כל שעה מקמי דתיתי דר' נתן ע\"כ. נמצא לפ\"ז דטעמייהו דר\"ח והרי\"ף דאית להו דמלוה חשיב ראוי לכתובה הוא משום דאינה נגבית מטלטלי מיניה וכיון שכן לא שייך דר' נתן וכיון שכן אם גבו אח\"כ קרקע חשיב ראוי לפי שלא נשתעבד מלוה זו בחייו לכתובה דכל היכא דלא שייך דר' נתן חשיב ראוי. וכ\"כ הרב בעה\"ת בשם הרמב\"ן וז\"ל והטעם שאין מלוה ראוי לגבי ב\"ח משום דאמר ליה כי היכי דמשתעבדנא לאבוהון משתעבדנא לב\"ח דאבוהון מדר' נתן כו' ומינה דגבי כתובה דלא שייך הך דר' נתן חשיב ראוי. ונראה דמטעם זה כתב המרדכי ר\"פ יש נוחלין דשכר פעולה שמעולם לא בא לידו ולא גבה נראה דהוי ראוי לב\"ח כו' ע\"כ ויש לדקדק דמאחר דהוא פסק דמלוה לא חשיב ראוי למה שכר פעולה חשיב ראוי ונראה דהמרדכי ס\"ל כסברת איכא מ\"ד שהביא בעל התרומות בשער כ\"א ח\"א סי' ה' דהאי דינא דר' נתן אינו אלא בחוב שהלוה לו או שנתחייב לו מצד דבר שבא מידו לידו שבשעה שהגיע ממונו לידו זכה בו זה כבר אבל בחוב דשכירות ודהענקה אין נכנס לוה שני תחת שיעבוד לוה א' מדר' נתן ע\"כ ומש\"ה פסק המרדכי דשכר פעולה חשיב ראוי משום דלא שייך בה דר' נתן ולזה כתב הרב בעל העיטור ז\"ל דאף לסברת ר\"ח והרי\"ף ז\"ל דמלוה חשיב ראוי לענין כתובה השתא דתקון רבנן כתובה ממטלטלי ליכא משום ראוי דכיון דאפילו מיתמי תקנו שתגבה כתובתה כ\"ש מיניה וא\"כ לא שייך ראוי משום דמשתעבד חוב זה לכתובה מדר' נתן והוה ליה כב\"ח דעלמא דלא שייך לגביה לומר דמלוה חשיב ראוי משום דר' נתן הוא הדין לכתובה נמי בתר תקנת הגאונים לא חשיב מלוה ראוי משום דר' נתן וכ\"כ הרמב\"ן שם בחדושיו דלפי טעם זה בתר דתקון רבנן דמטלטלי משתעבדי לכתובה הדרינן להלכתא דר\"מ וגביא ממלוה אלא שאחר כך חזר וכתב דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה. וא\"כ אין הוכחה כלל מהכא לסברת הרמב\"ם דאית ליה דלבתר תקנת הגאונים אשה גובה כתובתה מהשבח ומהראוי וכמבואר. ולענין הלכה בדין זה דהרמב\"ם מתוך דברי מהריב\"ל בתשובה הנזכרת נראה דלא חש לדברי הרמב\"ם הללו שכל הפוסקים חלוקים עליו ממה שכתבו סתם דאין האשה גובה מן השבח ומן הראוי ולא הזכירו דאחר התקנה אשה גובה מן השבח ומן הראוי ומדברי הרמב\"ן שכתב הרב בעל התרומות יש להוכיח כן שהרי הביא שני דינים זה בצד זה האחד הוא דבע\"ח אינו גובה מהראוי והשני דמלוה לא חשיבא ראוי אלא דאם גבו מטלטלין אין ב\"ח גובה מהם ולזה כתב דהשתא בתר תקנת הגאונים אף אם גבו מעות ב\"ח חוזר וגובה מהם אבל בדין הראשון דראוי לא הזכיר כלל תקנת הגאונים וכן מוהרח\"ש בסי' כ\"ט דחה דברי הרמב\"ם הללו שכל הפוסקים חלוקים עליו וגם מהראנ\"ח בסי' קט\"ו כתב דסוגיא דעלמא שלא כהרמב\"ם שכל הפוסקים כותבים דין השבח והראוי בלתי שום חילוק וכתב בסוף דבריו ומתוך כל זה נ\"ל ודאי דאין להוציא הנכסים מחזקת היתומים מכח תקנה זו כיון שאין תקנה זו מבוררת ומעמידין הדבר על דין תורה ע\"כ והרב בעל פני משה בח\"א סי' צ\"ט כתב דמדברי מהראנ\"ח הללו משמע דאפילו אם האשה היא תפוסה אינה יכולה לומר קים לי כהרמב\"ם וכתב עוד דמה שכתב מהראנ\"ח אין להוציא הנכסים מחזקת היתומים לאו דוקא אלא קושטא דמילתא הכי הוה בנדון דידיה דנכסי בחזקת היתום הוו קיימי אבל אה\"נ דאף אם האשה היתה מוחזקת בהם היה אומר דאין האשה גובה כתובתה מהם עכ\"ד. וקשה לזה שהרי מהראנ\"ח עצמו בסי' ק' חשש לדברי הרמב\"ם ואילו היינו אומרים דעד כאן לא דחה הרב מהראנ\"ח בסי' קט\"ו סברת הרמב\"ם אלא להוציא מן היתומים וכפשט דבריו דקאמר אין להוציא מן היתומים מכח תקנה זו ניחא הא דסי' קט\"ו דהתם מיירי שהב\"ח היה מוחזק ומשום הכי חשש לס' הרמב\"ם אך לדברי הרב בעל פני משה קשה וראיתי לרב ז\"ל שכתב שהראנ\"ח בסי' קט\"ו חזר ממה שכתב בסי' ק' ולא ידעתי מנא ליה דההיא דסי' קט\"ו כתבה באחרונה אימא דההיא דסי' ק' כתבה באחרונה וחזר בו ממה שכתב בסי' קט\"ו והדברים נראים כן דבסי' ק' ראה שמדברי הטור ומדברי בעה\"ת נראה דס\"ל כסברת הרמב\"ם ומש\"ה חזר בו ממה שכתב בסי' קט\"ו ולסברת הרב בעל פ\"מ היה לו למהראנ\"ח בסי' קט\"ו להביא אותם ההכרחיות שכתב בסי' ק' להכריח דס\"ל כסברת הרמב\"ם ולדחותם אלא ודאי דפשטן של דברים נראה דההיא דסי' ק' כתבה באחרונה וכדכתיבנא והנה הסכמת הרב בעל פ\"מ דאין לחוש לסברת הרמב\"ם הלזו אפילו להחזיק. אך הרב בעל כנה\"ג כתב ולענין הלכה כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא המע\"ה וא\"כ יכול המוחזק לזכות גם מטעם זה דהרמב\"ם. (*א\"ה עיין עוד לקמן פ\"ה מהלכות נחלות דין ח'): <br><b>עוד </b>יש לי לחקור חקירה אחת דהא דנחלקו הראשונים אי ב\"ח גובה מהראוי דמאי טעמייהו דמאן דאמר דאינו גובה מהראוי דבשלמא היכא דמצי למימר אנא מכח אבא דאבא קאתינא ניחא משום דטוענים היורשים אנחנו אין אנו יורשים את אבינו הלוה אלא מכח דאבא דאבא קא אתינא אבל במקום שאינם באים מטענה זו או למ\"ד דתחת אבותיך יהיו בניך לברכה הוא ולא לדינא מה טעם אין ב\"ח גובה מהראוי. והנראה הוא משום דנכסוהי דאיניש לא משתעבדי אלא מה שזכה בחייו אבל מה שזוכה בקבר לא משתעבדי דלאו אדעתייהו סמיך מלוה ואפילו במה שזכה בחייו כל שקנאם אחר שלוה לא חל שיעבוד עליהם כל שלא כתב דאיקני ואיכא מ\"ד דאף אם הורישם לא משתעבדי וכמו שכתבנו למעלה ואף דבדאיקני משתעבדי ס\"ל דדאיקני לא מהני אלא למה שזוכה בחייו אבל למה שזוכה בקבר אין זה במשמעות דאיקני ואפשר שאם פירש בפירוש דאף מה שיזכה בקבר שמשעבדו דמהני. וראיתי למהרי\"ו ז\"ל בסי' ע\"ד וז\"ל ואע\"ג שכתב גם כן באותה תשובה וז\"ל ועוד אני סבור לכך אנו כותבין בחיי ובמותי כדי לגבות מהראוי ופירוש דעתיד אנא למיקני בחיי ובמותי והיינו הראוי לבא לאחר מותו כגון נכסי דאבא דאבא כו' בהא לא צייתנא ליה לגבות מן הראוי גמור דלא גבו להו רבותינו ומנהג פשוט הוא דלא גביא מנכסי דאבא דאבא הבא לאחר מותו ע\"כ. והנה אותה תשובה ס\"ל בפירוש דאם שעבדם בפירוש דגובה מהראוי ומהר\"י שחולק עליו אפשר דדוקא בנכסי דאבא דאבא דבהו מיירי משום דהתם איכא טעמא אחרינא דמכח אבוה דאבא קא אתינא ומש\"ה ס\"ל דלא מהני מה שכתב בחיי ובמותי אך בשאר אפשר דיודה מהרי\"ו דמהני. ויש קצת ראיה לזה מההיא דכתב הנמוקי בפ\"ק דמציעא עלה דההיא דאמר שמואל ב\"ח גובה את השבח וז\"ל ומיהו הא דאמרינן שגובה ב\"ח בשבח ה\"מ במאי דאשבח לוקח בחיי מוכר אבל במה שהשביח לאחר מיתת המוכר לא גבי מידי דכיון דמשום דאקנה אתינן על מה שהשביח לאחר שמת לא קנאו מוכר מעולם ע\"כ והוה ליה למימר בקיצור דכיון דמשום דאיקני הוא אינו יכול לשעבד אלא מה שיזכה בחייו לא מה שזוכה לאחר מיתה אלא דס\"ל דאף מה שזוכה לאחר מיתה יכול לשעבד אלא דשאני שבח דמאי דאמרינן דמשתעבד הוא משום דחשיב כאילו קנאו המוכר מהלוקח וכמו שכתב שם הרב הנמוקי ואם כן בשבח דלאחר מיתת המוכר לא שייך האי טעמא. ומ\"מ בין דנימא דיכול לשעבד מה שיזכה לאחר מיתה או שאינו יכול לשעבד מה שיזכה לאחר מיתה מ\"מ נראה דמה שאינו משתעבד הוא משום דלא חל השיעבוד אלא במה שיזכה בו בחייו שעל זה הוא שדעת המלוה סומך עליו וא\"כ הראוי חשוב כמטלטלין דלא משתעבדי לב\"ח משום דאין דעתו של מלוה סומכת עליהן. ואפשר דמטעם זה כתב הרמב\"ם דהאידנא בתר תקנת הגאונים ב\"ח גובה מהראוי דהכוונה היא דכי היכי דמטלטלי אף דאין דעת המלוה סומך עליהם ולא משתעבדי תקנו הגאונים שישתעבדו הכי נמי ראוי אף שאין דעת המלוה סומך עליהם ולא משתעבדי בתר תקנת הגאונים משתעבדי והחולקים עליהם ס\"ל דלא דמי דבשלמא מטלטלין ראו הגאונים שנשתנה זמנם מזמן התלמוד שלא היה עסקיהם כי אם בקרקע ומש\"ה תקנו דמטלטלי משתעבדי אבל בראוי לא נשתנה זמן הגאונים מזמן הגמרא בין הכי ובין הכי דין הראוי כדין מטלטלין דטעם אחד להם דלא משתעבדי מטעמא דאין דעת המלוה סומך עליהם. וא\"כ באנו למחלוקתם של ראשונים דלהרשב\"א ודעמיה ז\"ל כופין ליתומים בראוי כדין המטלטלין אלא שאין יורדין לנכסיהם ולסברת החולקים נהי דכפייה ליכא מצוה מיהא איכא בדין המטלטלין אלא שלא ראיתי לשום אחד מגדולי האחרונים שעמדו בדין זה דראוי ובפרט מוהראנ\"ח ומוהרח\"ש שיאמרו דין זה דאף שיהיה ראוי הא איכא סברת הרשב\"א ודעמיה דס\"ל דכופין אותם בשוטים. ואפשר לומר דדוקא במטלטלין דכיון דזכה בהם הלוה בחייו ומיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה כי מת כפינן להו ליורשים אפי' בשוטים אבל בראוי דמעולם לא נתחייב הלוה בהם כי זכה בהו בקבר לא כפינן ליורשים וכן למ\"ד דנהי דכפייה ליכא מצוה מיהא איכא יש לחלק כמו שכתבנו ומ\"מ עדיין צריך אני להתלמד בדין זה ממקום אחר: <br><b>ועוד </b>יש לחקור במה שכתבנו למעלה בקצת דברים דמצי התופס לומר קים לי האחד הוא באותה שכתבנו במה שנחלקו הראשונים אי תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי הוא אפילו דלוה וקנה ואח\"כ הוריש אף למ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש מדינא דגמרא אף בקרקע אינו גובה מהיורשין וכתבנו דמצי התופס לומר קים לי כמ\"ד דאף למ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד בתר תקנת הגאונים משתעבד דהיכי מצי למימר קים לי דהא מדינא מטלטלי לא משתעבדי אפילו מה שהיה לו בשעה שלוה ומן התקנה משתעבדי וכיון שיש ספק בתקנה הוה לן למיזל בתר דינא ואפילו תפס לא מהני (*א\"ה עיין לקמן פ\"א מהלכות נחלות דין ח') ובפירוש כתב הרא\"ש בתשובה כלל צ\"ה סי' ז' וז\"ל אחר שאין דבר זה מפורש בנוסח תקנתכם ידי התקנה על התחתונה כי התקנה באה להוציא מכח דין תורה שהדין נותן שתטול האלמנה כל כתובתה ע\"כ. ומכאן יתבאר דליתנהו להנהו מילי דכתב מהרא\"ש בתשובה סימן י\"ט דדוקא בתנאי שמתנה האיש עם אשתו ואינו מכח התקנה משום הכי אמרינן יד הבעל על העליונה אבל בתקנה לא אמרינן יד הבעל על העליונה אף שמדין תורה הבעל יורש את אשתו שהרי מתשובה זו מתבאר דאף בתקנה אמרינן ידי התקנה על התחתונה ורבינו בפ\"ד מהלכות גזילה כתב היה שם לקיטו ושכירו של בעל הבית אינם נשבעין ונוטלין כו' ע\"כ וכתב שם הרב המגיד וז\"ל ולא פסק שאם תפס הנגזל אין מוציאין מידו כדרכו ברוב התיק\"ו האמורין בגמרא לפי שכל זה מן התקנה ובמה שלא התקינו בפירוש אפילו תפס מוציאין מידו ע\"כ ומדברי הרמב\"ם הללו יש לתמוה גם כן על מ\"ש הרב בעל פ\"מ בח\"א סי' נ\"ד על מי שנתן עיניו באשתו לגרשה דאיכא מ\"ד דאין הבעל יורשה וכתב הרב ז\"ל דכיון דמן התורה הבעל יורש את אשתו ומ\"ד דהיכא דנתן עיניו לגרשה שאין הבעל יורש אותה הוא מהתקנה ויש מחלוקת בתקנה לא אתי ספק תקנה ומפיק מידי ודאי דאורייתא ואף שאין הבעל מוחזק מוציא מיד יורשים והוקשה לו דבבת יבמה אם ניזונת מנכסי היבם וכן בבת שניה עלו בתיקו ופסקו הפוסקים דאינם ניזונות ואפ\"ה כתב רי\"ו שאם תפסו בנות לא מפקינן מינייהו והא מזונות הבנות אינם מן התורה ויש ספק בתקנה ואפ\"ה כתב רי\"ו דמועיל להן תפיסה משמע דאתי ספק תקנת בנות ומפקא ודאי דאורייתא היכא דתפסו ותירץ דשאני התם בבת שניה דתלמודא גופיה מסתפק בה ולפיכך אם תפסה הבת לא מפקינן מינה משא\"כ בפלוגתא דרבוותא עכ\"ד. והנה מלבד מה שיש לגמגם בעיקר דינו דהיינו במי שנתן עיניו לגרשה דהתינח למ\"ד ירושת הבעל מן התורה אך הן רבים הם הסוברים דירושת הבעל מדרבנן ולסברתם כיון שיש ספק בתקנה אם תקנו שהבעל יורש את אשתו אף שנתן עיניו לגרשה א\"כ יורשי האשה חשיבי מוחזקים ומפקי מיד הבעל מלבד כל זה בעיקר החילוק שכתב ליישב דברי רבינו ירוחם ולחלק בין ספיקא דתלמודא לפלוגתא דרבוותא מלבד דעיקר החילוק אינו מתיישב דברי הרמב\"ם הם סותרים דבריו שהרי לקיטו ושכירו הוי בעיא דלא איפשיטא ואפ\"ה הכריח ה\"ה לדעת הרמב\"ם דאפילו תפס מוציאין מידו לפי שהוא מן התקנה באופן שדברי רי\"ו אכתי מוקשים ועומדים הם שהרי בעיקר הדין דכל ספק בתקנה דאפילו תפס דמוציאין ממנו נראה שהוא מוסכם מהכל וא\"כ חזרנו למה שכתבנו דאיך יתכן לומר שיוכל המוחזק לומר קים לי כמ\"ד דתקנת הגאונים היתה דאפילו מטלטלין שקנה אחר שלוה שיהיו משועבדים לב\"ח, לזה אומר דבזמן הזה לאו מכח קים לי אתינא אלא מטעם מנהג שהרי לא ראינו מי שפקפק בזה כשבאים לגבות מן היתומים מטלטלים שיהיו חוקרים ודורשים אם מטלטלים אלו היו ביד הלוה כשלוה או לא ודמי למה שכתב הר\"ר שלמה בן אדרת בתשובה הביאה מרן בטור א\"ה ס\"ס קי\"א דאף דאית ליה דמדינא כתובת בנין דכרין אינה נגבית מהמטלטלין אף לאחר תקנת הגאונים לפי שלא תקנו הגאונים שום תקנה בכתובת בנין דכרין מ\"מ כתב בסוף תשובתו ומ\"מ אני רואה שפשט המנהג ביניהם לגבות אותם גם עכשיו ואפילו מהמטלטלין וכל כיוצא בדברים אלו הכל הולך אחר המנהג ע\"כ גם בזה המנהג הוא פשוט לגבות ממטלטלין דיתמי ואינם חוקרים ודורשים אם מטלטלין אלו היו ביד הלוה בשעה שלוה ונראה שזו היא כוונת הטור במה שכתב ולא נהגו כן אלא אף במלוה על פה גובין מהם ואפילו קנאם הלוה אחר שלוה ולא כתב דאיקני ע\"כ והנה בסברא הלזו שכתב הריב\"ה בשם י\"א שתקנת הגאונים לא היתה כי אם במלוה בשטר לא במלוה על פה והיא כסברת ר\"ח ור' אפרים וכמ\"ש הרב בעה\"ת בשער ס\"א לא ראיתי לשום אחד מהאחרונים שהביאו לסברא הלזו אפילו לסניף זולת להרב בעל כנה\"ג שכתב וז\"ל ומ\"מ נ\"ל שיכול המוחזק לומר קים לי כר\"ח ור' אפרים ע\"כ ותמהני דאיך לא הוקשה לו מכמה תשובות לגדולי האחרונים שהסכימו דגם במלוה ע\"פ גובין מטלטלי דיתמי ולפי סברתו שהדבר הוא במחלוקת אפילו אם תפס היה לנו לומר דמוציאין ממנו כיון שהוא ספק בתקנה אלא ודאי דהכא מטעם מנהג הוא וכן כתב הוא ז\"ל דסוגיא דעלמא הכי אזלא וזהו שהטור כתב ולא נהגו כן דהטור לא בא לחלוק על היש אומרים בעיקר תקנת הגאונים אם תקנו אף במלוה על פה או לא אלא שכתב ולא נהגו כן כלומר דהן לו יהי כסברת היש אומרים מאחר דלא נהגו כן המנהג הוא עיקר וכמו שכתבנו בשם הרשב\"א גבי כתובת בנין דכרין והרב בעל גדולי תרומה נסתפק בזה אם יש לחוש לסברת ר\"ח ורבינו אפרים וכתב בסוף דבריו או שמא הכרעת המנהג גוברת ע\"כ. ולדידי הדבר פשוט דמה שאין אנו חוששין לסברת ר\"ח ורבינו אפרים הוא מטעם מנהג וכמ\"ש הריב\"ה וסמוך לזה כתב ואפילו קנאם הלוה אחר שלוה כו' דגם זה מכח מנהג הוא דאף דמדינא סברת הרמב\"ן אלימתא היא דדוקא במטלטלי שהיו בשעה שלוה תקנו אבל לא במטלטלין שקנה אחר שלוה דלא עדיפי מקרקעי מ\"מ מטעם מנהג גובה אף ממטלטלי שקנה אחר שלוה וזהו שכללם הטור להני תרי מילי דהיינו מה שגובים אף במלוה על פה ואפילו קנאם אחר שלוה משום דס\"ל דטעם אחד הוא לכולם דהיינו מתורת מנהג ומ\"ש אחר זה וכן גובים ממלוה כו' ההוא הוי מדינא ובזה ניחא מ\"ש הריב\"ש בסי' שצ\"ב שאחר שהביא סברת הרמב\"ן דכתב דהגאונים לא תקנו אלא במטלטלי שהיו לו בשעה שלוה כתב אלא שמצאתי בספר חשן משפט כו' והביא דברי הריב\"ה הללו והנראה ממרוצת דבריו שדעתו מסכמת לסברת הריב\"ה וקשה דאיך לא חשש לסברת הרמב\"ן דכל יומא ויומא שמעתתיה בפומיה ואי משום דהב\"ח היה תפוס מ\"מ כיון דאיכא מחלוקת בתקנה היה לו להוציא מהמוחזק אלא ודאי שהריב\"ש אף שהביא סברת הרמב\"ן מ\"מ כיון שראה עדותו של הריב\"ה ז\"ל שהמנהג הוא לגבות אף ממטלטלין שקנה אחר שלוה נטה אחר דברי הריב\"ה מטעם שהמנהג הוא עיקר בדברים אלו ובזה ניחא מה שתמהנו לעיל על מהראנ\"ח דאיך סתם דבריו כסברת הריב\"ה ולא חשב לסברת כמה גדולי עולם דפליגי דהיינו הרמב\"ן ובעה\"ת ז\"ל דאית להו דאף בתר תקנת הגאונים מטלטלי לא משתעבדי אלא מה שהיו לו בשעה שלוה ומה גם בספק בתקנה דמדינא הוה לן לאוקומי אדינא דאורייתא אלא שהרב לא חשש לסברת החולקים מאחר שהריב\"ה העיד שכך הוא המנהג בתר המנהג אזלינן וכדכתיבנא. אך הדבר הקשה הוא ממה שכתבנו לעיל דמצי למימר המוחזק קים לי כהרמב\"ם דאית ליה דב\"ח גובה מהראוי בתר תקנת הגאונים ז\"ל דמאחר דיש מחלוקת בדבר הוה לן לאוקומי אדינא דאורייתא דאין ב\"ח גובה מהראוי ולא ראיתי לשום אחד מגדולי המורים שהביאו סברת הרמב\"ם הלזו שדחו אותה מטעם זה שהוא ספק בתקנה. והרב בעל פני משה בח\"א סי' צ\"ט כתב דאין לומר קים לי כהרמב\"ם מאחר שהוא יחיד בסברא זו ואין לומר קים לי כפלוני גאון היכא דכל חכמי ישראל חלוקין עליו ול\"ל מהאי טעמא תיפוק ליה דהן לו יהי דאיכא מאן דסבר כהרמב\"ם וכמו דס\"ל להראנ\"ח בסי' ק' מ\"מ כיון דהוא מחלוקת בתקנה מוקמינן לה אדינא דאורייתא ומוציאין מן המוחזק וכמו שפסק הוא ז\"ל בח\"א סי' נ\"ד שכתבנו דבריו למעלה והנראה אצלי דע\"כ לא אמרינן דכל דאיכא ספק בתקנה מוקמינן ליה אדינא ואפילו תפס מוציאין מידו אלא במילתא דמדינא אין לו שום זכות בנכסים כגון תקנת ההשבון דמדינא הבעל יורש ואין ליורשי האשה שום זכות כלל בנכסים כי אם מכח התקנה וכיון שיש ספק בתקנה מוקמינן ליה אדינא וכן נדון של הרב בעל פ\"מ ז\"ל דסי' נ\"ד הוי כה\"ג ממש אבל בנדון זה דאף דמדינא אין ב\"ח גובה מהראוי מ\"מ מצוה איכא לפרוע חוב מורישין דומיא דמטלטלי דאף דמדינא אין משתעבדים לב\"ח מ\"מ מצוה איכא לכ\"ע ואין בזה מחלוקת ואפילו שלא הניח נכסים כלל איכא מ\"ד דאיכא מצוה לפרוע חוב אביהם וא\"כ כיון דבהניח איכא מצוה נמצא דאף מדינא יש לו זכייה בנכסים אלו ואף דמדינא לא משתעבדי ואין כופין אותו מ\"מ אם תפס מצי למימר קים לי כמ\"ד דהשתא בתר תקנת הגאונים משתעבדי וכופין אותם לפרוע מהראוי כיון דמדינא נמי אית ליה זכייה בנכסים אלו דהא איכא מצוה ובזה ניחא מ\"ש הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות חובל גבי ניזק דנשבע ונוטל שאם חטף חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפן וטען הניזק שמרגליות היו בתוכם שאינו נאמן כו' ואם תפס אין מוציאין מידו ע\"כ והנה הרמב\"ם ז\"ל סובר שדין זה דאין דרכן להניח בכלי זה הוא בעיא דלא איפשיטא וכמ\"ש ה\"ה א\"כ כיון דמה שהניזק הוא נשבע ונוטל הוא מהתקנה וכמבואר א\"כ כיון דיש ספק אם תקנו היכא דאין דרכן להניח בכלי זה הול\"ל דאפילו תפס מוציאין מידו משום דהוי ספק בתקנה ומוקמינן לה אדינא וכמו שפסק גבי בעיא דשכירו ולקיטו שכתבנו למעלה ובפ\"ח מהלכות חובל פסק גבי מסור דאם תפס הנמסר אין מוציאין מידו ודין זה הוא בעיא דלא איפשיטא אם עשו תקנת הנגזל במסור וא\"כ אמאי מהני ליה תפיסה אלא שנראה דשאני הך דהלכות חובל דלפי דברי התופס חייב שכנגדו אף מדינא שהרי אומר שמסרו וכן טוען שבאותם הכלים היו מרגליות ולפי דבריו חייב שכנגדו לשלם כל מה שטען אף מדינא אלא דמדינא לא היה נשבע ונוטל עכשיו שהוא תפוס נשבע ונוטל אף שהוא ספק בתקנה מטעמא דלפי דבריו זוכה במה שתפס מדינא אך ההיא דשכירו ולקיטו לא מהניא ליה תפיסה דהוא אינו יודע אם נגזל ממנו אם לאו והוא רוצה לזכות על פי שכירו ולקיטו נמצא שאף לפי דבריו רוצה לזכות מהתקנה וכיון שהוא ספק בתקנה מוקמינן ליה אדינא ומוציאים מידו. ובמה שכתבנו אין אנו צריכין לההוא טעמא שכתבנו דמה שאנו גובין ממטלטלי דיתמי אפילו אם קנאם אחר שלוה שהוא מטעם מנהג דאף דנימא דליכא מנהג אלא שיש מחלוקת אם הגאונים תקנו אף במטלטלין שקנה אחר שלוה או לא מ\"מ מצי התופס לומר קים לי כמ\"ד דהגאונים תקנו אף במטלטלין שקנאם אחר שלוה אף שהוא ספק בתקנה כיון דמדינא נמי יש לו זכייה במטלטלין אלו דהא מצוה איכא לכ\"ע ואף דמדינא אין כופין במצוה זו מצי למימר קים לי כמ\"ד דהגאונים תקנו אף במטלטלין שקנאם אחר שלוה וכופין אותם וכמו שכתבנו גבי ראוי לאחר תקנת הגאונים: <br><b>ועל </b>דברי רבני אינדירני ראיתי לאחד המיוחד שבעדה הלא הוא החכם השלם הדיין המצויין אחי וראש כמהר\"ר אליעזר נר\"ו שנחלק עליהם וז\"ל דעיקר הדין שלפנינו לא תליא בהאי פלוגתא אי ב\"ח נוטל בראוי או לא דכל זה לא נאמר אלא כשהחוב הוא מבורר שחייב לו המת ואתינא למיפטר נכסים אלו מטעם ראוי אך בנ\"ד כי אעיקרא דדינא לא ידעינן שחייב לו כ\"א על פי דבורו שרוצה להחזיק במה שתפס בטענה שחייב לו הרוצח והויא תפיסה דלאחר מיתה נראה דלאו כל כמיניה לא מיבעיא לדעת הר\"ם מינץ ורבים אשר אתו דס\"ל דאפילו אית ליה מגו לתופס כגון דליכא עדים וראיה דאפ\"ה לא מהניא ליה תפיסה דלאחר מיתה כו' ע\"כ דברי מעכ\"ת. והנה סברא זו שכתב מעכ\"ת דרבים הם הסוברים דתפיסה דלאחר מיתה לא מהניא אפילו דאית ליה מגו באמת סברא זו היא תמוה בעיני כל רואה ולא ידעתי מאיזה טעם הוא דס\"ל דלא מהני תפיסה היכא דאיכא מגו גם לא ידעתי מי הם אלו אשר כתב מעכ\"ת ורבים אשר אתו ולא הזכיר שמותם לידע מאיזה טעם כתבו דלא מהניא תפיסה דלאחר מיתה ואם מעכ\"ת רוצה לרמוז על אותם החכמים שכתב המבי\"ט בשמם בסימן קמ\"א ורפ\"ט דאית להו דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אפילו היכא דאיכא מגו לא ידעתי מי הם החכמים הללו אם ראוי לסמוך עליהם ואפשר דלאו בני סמכא אינון ומנא לן לתלות סברות זרות שדופות קדים באשלי רברבי ואף שהמבי\"ט כתב עליהם דאשכח טעמא לגברי רברבי אפשר דמרוב ענותנותו כתב כן זאת ועוד דהמבי\"ט כתב דמעולם לא אמרו אותם החכמים דין זה דלא מהני תפיסה דלאחר מיתה אלא ביתומים קטנים אבל בגדולים מודו אותם החכמים דמהני תפיסה וא\"כ בנדון זה שהיורשים הם גדולים ליכא סייעתא מאותם החכמים הן אמת שאני תמיה על המבי\"ט דמאחר שכתב שטעם אותם החכמים הוא מטעם היש אומרים שהביא הריב\"ה בסי' ק\"ח דאית להו דתקנת הגאונים לא היתה אלא במלוה בשטר אבל במלוה על פה לא תקנו כו' ואף שרבים הם החולקים על סברא זו מ\"מ כיון דאיכא פלוגתא אוקמוה אדאורייתא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח זהו ת\"ד. והנה כפי טעם זה לא יכולתי להלום מה הפרש יש בין תפיסה דקטנים לתפיסה דגדולים ואם היינו אומרים שטעמם של אותם חכמים הוא משום דמגו כעדים ואין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין וכמו שנעמוד עוד בטעם זה הנה כפי טעם זה פשיטא דיש לחלק בין גדולים לקטנים משום דשאני קטנים דאפילו בפניהם כשלא בפניהם דמי ומש\"ה לא מהני תפיסה אבל לטעמו של המבי\"ט לא יכולתי להלום מה הפרש יש בין קטנים לגדולים ומ\"מ אם באנו לדון אחר עדותו של המבי\"ט שכנה אותם בשם גברי רברבי ולחוש לדבריהם אף הוא ז\"ל כתב דמעולם לא אמרו אותם החכמים דלא מהני תפיסה אלא בקטנים אבל בגדולים מהני תפיסה דלאחר מיתה באופן דלא הורע כחו של זה התופס דנדון דידן מחמת סברת אותם החכמים. ומ\"ש מעכ\"ת בשם מהר\"מ מינץ דאית ליה דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אפילו היכא דאיכא מגו ידיע ליהוי למר שספר זה אינו נמצא אצלי ולא ידעתי מאיזה טעם כתב דין זה שלא נמצא לשום אחד מגדולי המורים ז\"ל שיאמרו כן ואדרבה סברת כל הפוסקים היא דמהניא תפיסה דלאחר מיתה היכא דאיכא מגו וכמ\"ש מרן בסימן ק\"ז בפשיטות דאפילו בתר תקנת הגאונים מהני ליה תפיסה דלאחר מיתה כגון אם אין לו עדים או שטר שזה חייב לו כך וכך שאם לא תפס לא הוה מגבינן ביה ובסי' ק\"י תמה מרן על מ\"ש בעה\"ת שאם תפס מטלטלין בחיי אביהם דמהני תפיסתו דכיון דליכא עדים וראיה אפילו תפס לאחר מיתה מהני ונדחק ליישב דברי בעה\"ת יע\"ש. ואם כוונת מעכ\"ת באומרו ורבים אשר אתו הוא על סברת מהרש\"ך ומהרש\"ל שכתבו דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני משום דלא עדיף מגו מעדים ובעדים הא קי\"ל דאין מקבלים עדות שלא בפניו כו'. הנה על סברא הלזו כל ימינו צווחנו עליה ככרוכיא והרב הגדול מר דודי זלה\"ה הוה מקהי בה מקהייתא דלא שייך כאן אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין דהתם הוא להוציא אבל להחזיק מקבלין וכמ\"ש הר\"ן בפרק אלמנה ניזונת יע\"ש וגם הראיה שמביא מהרש\"ך מדברי הרמב\"ן בעובדא דרבא בר שרשום היה אומר הרב ז\"ל דליכא ראיה מהתם כלל דשאני התם שהוא קרקע ולא שייך בה תפיסה אף ע\"ג דאית ליה מגו אבל במטלטלי אליבא דכ\"ע מהני תפיסה (*א\"ה עיין לעיל פי\"א מהלכות אלו דין ח' במ\"ש הרב המחבר ע\"ד מהרש\"ך יע\"ש) ומלבד כל זה אף מהרש\"ך ומהרש\"ל לא אמרוה אלא בקטנים אבל בגדולים דמקבלין עדות בפניהם פשיטא דמהני תפיסה לאחר מיתה כל היכא דאיכא מגו. הכלל העולה דביתומים גדולים לכ\"ע מהני תפיסה כל היכא דאיכא מגו ואף שהרב בעה\"ת כתב דאיכא מ\"ד דכל מידי דתפיס איניש בטענת מלוה על פה כיון שדין חתוך הוא שמלוה ע\"פ אינו גובה מן היתומים אלא על הדרכים הידועים כיון שמת ראובן פקע חובו של שמעון מעל בניו ומעל נכסיהם ע\"כ מ\"מ כבר דחה בעה\"ת ז\"ל סברא זו וכתב ולדידן מסתברא דהאי סברא ליתא כו' יע\"ש. וידיע ליהוי למר שהרב מר דודי היה מלמדנו שקיבל מרבותיו דסברא הלזו דמהרש\"ך לא הוזכרה בבית המדרש ולא היו עושים אותה אפילו סניף לפי שהיא דחויה עד מאד וכל גדולי המורים ראשונים ואחרונים חולקים עליו. ופוק חזי להרב הגדול מאריה דאתרין מהר\"ם בנבנשתי זלה\"ה שדרכו להביא כל הסברות אפילו היכא דבאותה הסברא רבים לוחמים עליו ומ\"מ בח\"ב סי' קנ\"ד כתב בפשיטות וז\"ל אם התפיסה היתה שלא בעדים בכל כי הא אין לנו עסק אם תפס אחר שנולד הספק דמדין מגו נאמן ואפילו היתה מלוה על פה עכ\"ד, ונדון דידיה היתה התפיסה מיתומים קטנים ואפ\"ה כתב בפשיטות דמהני ליה תפיסתו ולא הביא שום חולק על זה, הכלל העולה דמצד היות תפיסה אחר מיתה ולא היה החוב מבורר לא הורעה תפיסתו כלל ובעמדה תעמוד כיון דאית ליה מגו ובתשובת הרא\"ש ריש כלל ק\"ו נשאל על זה אי מהניא תפיסה דלאחר מיתה היכא דאין זה החוב מבורר והשיב בפשיטות דמהני ליה תפיסתו ועיין בהריב\"ש סי' שצ\"ב שכתב בפשיטות ככל אשר כתבנו יע\"ש: <br><b>ואבא </b>היום אל הטעם האחר שכתב מר ניהו רבה דהכא בנדון זה לא מהניא ליה תפיסתו משום דלית ליה מגו דהא מגו דהחזרתי ליורש הוי מגו דהעזה ואפשר דלא ליהניא ליה ע\"כ. ואני תמיה על זה דמעולם לא שמענו דמגו דהעזה לא ליהניא ליה להחזיק במה שבידו ומה יענה מעכ\"ת בהנהו עיזי דאכלי חושלא ואתא מריה דחושלא ותפסינהו והוה קא טעין טובא ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחות הן בידי והא התם מגו דהעזה הוא דהא בעל העזים לא ידע אם אכלו או לא וא\"כ אינו מעיז פניו מריה דחושלא אבל בטענת לקוח הוא בידי חבירו יודע בשקרו והוא מעיז פניו ואפ\"ה מהניא ליה מגו להחזיק בעזים וכ\"ת דהתם מיירי דמריה עיזי קא טעין ודאי דלא אכלו חושלא ומש\"ה מהני ליה מגו משום דהוי ממעיז למעיז חילוק זה לא שמענו ולא ראיתי לשום אחד מגדולי המורים שחילקו בכך והתוס' ז\"ל בפרק חזקת עלה נ\"ב הכריחו דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר נאמן לומר שנגנבו ממנו במגו דאי בעי אמר השאלתים לך וכתבו דאף דהוי מגו דהעזה מהני והביאו ראיה לזה מדאמרינן בפרק חזקת דנאמן לומר של אבותי היא שלקחוה מאבותיך במגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה אע\"פ שהוא יודע דלאו מיניה זבנה וכן הביאו ראיה מדתנן בפ\"ב דכתובות דנאמן לומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם אע\"פ שהבן יודע שהיתה של אביו ע\"כ, הרי דס\"ל דאמרינן מגו דהעזה ומ\"ש הרא\"ש בפרק כל הנשבעין דשבועת השומרים היא אפילו כשהפקידו אצלם שלא בעדים ולא מהניא ליה מגו דלהד\"ם משום דהוי מגו דהעזה לא נאמר טעם זה אלא לענין שבועה דלענין שבועה לא אמרינן מגו להפטר מן השבועה במגו דהעזה אבל לענין ממון אמרינן מגו דהעזה להחזיק במה שבידו (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר ז\"ל פרק י\"א מהלכות אישות ובמה שרמזתי שם) תדע שהרי הרא\"ש כתב בריש כלל ק\"ו דנאמן לומר חייב היה לי כך וכך במגו דהחזרתי לפקיד וכתב ואין לומר דהוי מגו דהעזה והביא ראיה מהנהו עיזי דאכלי חושלא כו' יע\"ש הרי דהרא\"ש ז\"ל עצמו שכתב דלא מהני מגו דהעזה לגבי שבועה לגבי ממונא כתב דמהני. ועוד ראיתי להרשב\"א בתשובה ח\"ב סימן רע\"ג באותה שנחלקו הראשונים בהא דאמרי' דטוענין ליורש וללוקח דאיכא מ\"ד דצריך שיביאו עדים שלקחה או שירשה אך דעת הרמב\"ן והרא\"ש הוא דכל שהחזיק זה שלש שנים נאמן לומר שהוא היורש או הלוקח מגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה וכן הוא דעת הרשב\"א בתשובה הנזכרת וכתב ואף ע\"פ שיש לבעל דין לחלוק על טעם זה ולומר דאין כאן מגו משום דטענה זו יפה לו יותר דאין כאן מי שיכחישנו עליה ויכול להעיז פניו משא\"כ בטוען מינך זבינתיה דאין אדם מעיז פניו בפני מי שיודע האמת כמוהו כו' מ\"מ כל שבא להחזיק בדבר הידוע לחבירו אם אתה חושדו דשלא כדין בא להחזיק בו כל שמעיז פניו בכך יעיז ויעיז בכל טענה ואף בטענת מינך זבינתיה והביא ראיה לדבריו מהנהו עיזי דאכלי חושלא כו' יע\"ש והן הן דברי הנמוקי בפרק חזקת גבי הנהו עיזי דקאמר דנאמן עד כדי דמיהן ונשבע בנקיטת חפץ וכתב ואע\"ג דאיכא מגו דמצי אמר לקוחין הם בידי מ\"מ לאו מגו גמור הוא שהרי השתא כשאמר דאכלי לחושליה אינו מעיז ואילו אמר לקוחין הם בידי היה מעיז וממעיז לשאינו מעיז לא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה ע\"כ. הרי שכתב ככל אשר כתבנו דדוקא לאיפטורי משבועה לא אמרינן מגו דהעזה אבל לממונא אמרינן מגו דהעזה דומיא דהנהו עיזי. וכי תאמר אלי הרב הנמוקי בפרק הגוזל בתרא תמה על הרמב\"ם והרא\"ש דאית להו דבדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דאפילו לא יצא לו שם גניבה דנאמן לומר דנגנבו ממנו במגו דהשאלתים לך דאמאי מהני מגו זה דהוי מגו דמעיז ע\"כ הרי דס\"ל דאף לגבי ממונא לא אמרינן מגו דהעזה, לזה אשיב מילין דמלבד דסברא זו דכתב הנמוקי היא דחויה דכולהו אית להו דבדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אף דלא יצא לו שם גניבה נאמן לומר שנגנבו ממנו במגו דהשאלתים אף דהוי מיגו דהעזה זאת ועוד אחרת דעד כאן לא קאמר הרב הנמוקי ז\"ל דלא מהני מגו דהשאלתים משום דהוי מגו דהעזה אלא התם שזה רוצה להוציא כליו מיד אחר בטענה שנגנבו ממנו לזה ס\"ל להרב הנמוקי דאין בידו להוציא כליו מתחת יד אחר במגו גרוע דהיינו מגו דהעזה אבל להחזיק במה שבידו כעין נ\"ד אף הנמוקי יודה דאמרינן מגו דהעזה ומוכרחים אנו לומר כן לדעת הנמוקי דהא מדבריו בפרק חזקת מוכח דס\"ל דעובדא דהנהו עיזי בעל העזים לא היה יודע שאכלו חושלא ומש\"ה לא מהני ליה מגו דהעזה לאיפטורי משבועה וחייב לישבע בנקיטת חפץ ואפ\"ה נאמן עד כדי דמיהם במגו דלקוחים הם בידי אף דהוי מגו דהעזה הרי דלענין ממון מהני מגו דהעזה וזה הוא היפך ממה שכתב בפרק הגוזל בתרא אלא ודאי דשאני ליה להרב הנמוקי בין בא להחזיק במה שבידו דהתם מהני מגו דהעזה אבל להוציא מתחת יד חבירו לא מהני מגו דהעזה. הכלל העולה דאף להוציא מתחת יד חבירו רובא דרבוותא אית להו דמהני מגו דהעזה ואף לסברת החולק בזה בבא להחזיק לא ראיתי לשום אחד מגדולי המורים שיאמר דלא מהני ליה מגו דהעזה וכ\"כ בפשיטות מוהרימ\"ט בח\"מ סי' פ\"ב יע\"ש: <br><b>עוד </b>ראיתי למעכ\"ת שכתב דלית ליה מגו דנאנסו וכתב בזה שני טעמים. הטעם האחד הוא משום דנאנסו הוי מילתא דלא שכיח עכ\"ד, ואני תמיה בזה דהא קי\"ל המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזקתי החזרתי במגו דנאנסו ודין זה הוא מוסכם מכל פוסקי הלכות ושומר שכר שהציל בשכר נשבע ונוטל במגו דנאנסו וכאלה רבות בתלמוד ובספרי הפוסקים דאמרינן מגו דנאנסו ואפילו גבי יתומים דלא טענינן בשבילם מילתא דלא שכיח אפ\"ה קי\"ל דשטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה והמחצית האחר טענינן בשבילם דשמא החזיר והיה נאמן במגו דנאנסו אלא דהיכא דלא מצי למימר החזרתי הוא דנחלקו הראשונים ז\"ל אם טענינן בשבילם נאנסו דאיכא מ\"ד דלא טענינן בשבילם נאנסו אך החזרתי במגו דנאנסו בזה לא אמרה אדם מעולם ולכ\"ע חשיב מגו: <br><b>והטעם </b>השני שכתב מעכ\"ת דלא מהני ליה מגו דנאנסו דאם הוי במקום רואים היה צריך להביא ראיה כמוזכר בדברי הפוסקים עכ\"ד, גם בזה אני תמוה שדין זה דבמקום רואים אינו נאמן הוא באומר במקום פלוני נאנסו ואותו המקום יש רואים מש\"ה אינו נאמן עד שיביא ראיה אבל כשאנו מאמינים אותו בטענה אחרת במגו דנאנסו אנו אומרים מגו דאי בעי אמר נאנסו במקום דליכא רואים וגדולה מזו כתב מהרימ\"ט בסי' פ\"ט דאפילו אם מקום האונס יש רואים נאמן לומר נאנסו מגו דאי בעי אמר בתוך מבואות האפלים נאנסתי (*א\"ה עיין לעיל פ\"א מהלכות שאלה ופקדון דין ב' שהניח דין זה בצ\"ע).וההיא דכתב הרמב\"ם בפ\"ב דשכירות בד\"א בשהיה השומר יכול לטעון ולומר נאנסו ולא נצריך להביא ראיה על טענתו אבל אם היה חייב להביא ראיה על טענתו אינו נאמן לומר החזרתי כו' ע\"כ. שומר שאני דאינו יכול להוליכם ממקום למקום ומסתמא בביתו שמרם כל דבר ודבר כפי הראוי לשמירתו או במקום אחר הראוי לשמירה ומש\"ה כתב הר\"ם שאם אותם מקומות היה חייב להביא ראיה אינו נאמן אבל בנדון זה שלא נעשה שומר נאמן בכל טענותיו במגו דאי בעי הוה אמר נאנסו במבואות האפלים וזהו דגבי עסקא כתב סתם הר\"ם בפ\"ז מהלכות שלוחין דנשבע וגובה מחצה ולא כתב התנאי שכתב בהלכות שכירות ואף הפקדון בכלי או חפץ שאין לו קול כתב מהרימ\"ט ח\"א סי' ק\"ב דחשיב אין רואים ולא חייב בנדון שלו דלא מהניא ליה מגו אלא משום שהיו נכסים מרובים וקלא אית ליה למלתא וכמו שיע\"ש וא\"כ בנדון זה שלקח מאה גרוש אפשר שאחר שלקחם נאנסו ממנו ולא שייך בזה יש רואים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד כותבין האדרכתא כו'.</b> כתב בעה\"ת שער ס\"ב סי' ז' וז\"ל ועל זה נראה דהיכא דתבע ליה בחצר בדיני העכו\"ם ואמרי ליה עמוד שלם חובך עד זמן פלוני והפטר ואם לא תשלים לפורעו עד אותו זמן אתה תתן למלך חק הידוע לעומד במרדו וזה עמד במרד ולא השלים מצות המלך פסידא דאייתי ליה איהו דאפסיד אנפשיה כו'. ודברי הרב צ\"ע דמתשובת הרמב\"ן ז\"ל שהביא בסמוך נראה דאפילו בלאו האי טעמא מיפטר המלוה ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ד ששמו לטורף וכו'.</b> כתוב בהשגות אפשר בשלא הכריזו קאמרי. הכוונה הוא להקשות דדוקא בשלא אכרוז דהיינו במקום שאין מכריזין הוא דקא אמרי המורים דאם טעו בכל שהוא מכרם בטל בין בלוקח בין בנכסי לוה אבל במקום שמכריזין דאפילו בנכסי יתמי כיון שהכריזו כדינם אפילו טעו שוה מאתים במנה מכרם קיים אין לתפוס הסברות מן הקצה אל הקצה ולומר דאם טעו בשומת הלוקח ולוה יהיה חזרתם בכל שהוא ועיין בעה\"ת שער ג' ח\"ג סי' ב' ומשם יתברר כל זה. ועל מ\"ש ה\"ה וכל זה איננו שוה ועדיין צ\"ע הרב מהריק\"א תלה כיפי לתירוץ ה\"ה אע\"פ שלא השוה. וכבר עלה בדעתי לבאר זה יותר כיון דמצוה לפרוע חובות אביהם כו'. אבל גם בעיני אין דעתי נוחה הימנו מפני שראיתי לרבינו ז\"ל בפ\"י מהלכות נחלות וז\"ל מי שהניח יתומים מקצת גדולים ומקצת קטנים ורצו לחלוק בנכסי אביהם כדי שיטלו הגדולים חלקם מעמידים אפוטרופוס וכו' ואם טעו ב\"ד בשומא ופחתו שתות יכולין למחות כו' משמע דפחות משתות אם טעו חלוקתם קיימת כל שהם ב\"ד הרי דאפילו בדבר דלא שייכי היתומים בה דכל זמן שהיו קטנים אין צורך להם לחלק אלא משום הגדולים שרוצים חלקם והנאת הגדולים הוא אפ\"ה אם טעו לנזק היתומים פחות משתות כיון דב\"ד הם מעשיהם קיימים ודמיא ממש לשומת לקוחות דאין חייבים לפרוע חוב הלוה כמו היורשים ה\"נ אין חייבים לחלק כל זמן שהם קטנים להנאת הגדולים ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>שהשומא חוזרת לבעלים כו'.</b> נ\"ל דדוקא במעות אדרא אבל בקרקע אחרת או במטלטלין לא הדרא ולפי זה אזדא ליה ראיית מהרש\"ל ז\"ל שכתב בתשובה סי' ב' דדוקא בחוב שומא הדרא אבל בכתובה לא הדרא והביא ראיה ממאי דאמרינן בפרק אלמנה ניזונת (דף צח) מאן שם ליך דתיפוק ליה דשומא הדרא אלא ודאי דבכתובה לא הדרא. ולפי מה שכתבנו איצטריך לומר מאן שם ליך שרוצים לשלם לה בקרקע אחרת או במטלטלין ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שטרי חוב המוקדמין פסולין וכו'.</b> הריב\"ש בסי' שפ\"ב הביא דברי ר\"י דכתב דלא גבי נמי מבני חרי וכתב ונראה לי ראיה לדעת ר\"י ז\"ל מדאקשינן בפרק קמא דמציעא גבי שטר שלוה כו' ובסי' רס\"ד כתב דשטרי חוב המוקדמין לא גבי בהו ממשעבדי אבל מבני חרי גבי וכאן הביא ראיה לפסוק כר\"י מההיא דנמחל שיעבודו ונראה ליישב דהתם לא הוה נפקא ליה מידי לענין בני חרי דנדון שלו היה לענין גביית משעבדי ונקט חד מהסברות דגבי מבני חרי כיון דכ\"ע מודים דלא גבי ממשעבדי כי סברא זו היא הצריכה לעניינו אבל בכאן שהוזקק לענין אי מהני שטר מוקדם או לא דקדק וכתב תמצית הדין וזה פשוט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו כו'</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר ז\"ל פח\"י מהלכות גזילה ואבידה דין א'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אין כותבין שני שטרות מכר על שדה אחת וכו'.</b> כתב הריב\"ש בתשובה סי' תי\"ג וז\"ל אף דנימא דבהתפסה נמי צריך שיאמרו בפירוש בלא אחריות ואם היה ברצון המתחייב כותבין ולדבריו הא דאמרינן דמכר אין כותבין וחוזרין וכותבין הוא שלא מדעת המתחייב אבל מדעתו כותבים ואף דאיכא למיחש לפסידא דלקוחות דטריף והדר טריף. ודין זה הוא פלא בעיני שיהיה בידו להזיק ללקוחות שלא כדין והרי גבי נאמנות אצל לקוחות כמה דיות נשתפכו אי מהני וצ\"ע. עוד כתב בסי' הנזכר דמטעם מנהג מתפיסים אותו עם האחריות ואין לחוש אי טריף והדר טריף דלקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו יע\"ש וגם בזה אני מהסס: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שבלה שטר חובו כו'.</b> כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ח סי' ל\"א וז\"ל ולא מיבעיא זה שנכתב בטעות אלא אפילו נכתב כדין ובא ליד המלוה וידעו העדים שנקרע או נשרף ולא נפרע כותבין למלוה שטר אחר כדאיתא בפרק גט פשוט ת\"ר מי שבא ואמר אבד שטר חובי כו'. ומהרא\"ש סי' ס\"ו הקשה על זה מההיא דאמרינן בפרק גט פשוט עדים שעשו שליחותן אינם חוזרים ועושים שליחותם והניח הדבר בקושיא. ותו איכא למידק בדברי הרא\"ש הללו דהן לו יהא שנאמר דעדים שעשו שליחותן דחוזרים ועושים שליחותם איך הביא ראיה לדין זה מההיא דפ' גט פשוט דמהתם ליכא למילף דכשידוע לעדים שנאבד דעדים כותבים לו אחר דמסתמיות הברייתא משמע דבין כשידוע לעדים ובין כשאינו ידוע לעדים בכל גוונא אין כותבין ונותנין לו ואם הדין פשיטא ליה להרא\"ש מסברא דנפשיה לא הול\"ל אלא וכי תימא הא אמרינן בגט פשוט מי שבא ואמר כו' ואז הו\"ל לחלק ולמימר דהתם מיירי כשאינו ידוע לעדים וכו'. ונ\"ל דהרא\"ש מיירי בדליכא אחריות מש\"ה יכולים העדים לכתוב לו אחר כדאמרינן בפרק גט פשוט עלה דההיא דעדים שעשו שליחותם וחוזרים ועושים שליחותם והקשו בגמרא ולא והא אמר רב עדים כותבין אפילו י' שטרות על שדה אחת ותירצו רב יוסף אמר בשטר מתנה ורבה אמר בשטר שאין בו אחריות משמע דהיכא דליכא אחריות לא אמרינן עדים שעשו שליחותם אינם חוזרים ועושים שליחותם והרא\"ש הכריע זה הדין מההיא דתניא הרי שבא כו' אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות דמשמע דהיכא דליכא אחריות כותבין לו אחר ועל זה הוקשה לו דהא בשטרי הלואה אין כותבין אפילו בדליכא אחריות ולזה תירץ דהתם בשאין ידוע לעדים ומש\"ה אפילו בלא אחריות אין כותבין לו משום דנפיק מיניה חורבה דלמא יגבה ויחזור ויגבה אבל כשידוע לעדים שאבד כותבין לו אחר כמו בשטרי מקח וממכר כלומר כי היכי דבשטרי מקח וממכר יכולין לכתוב לו אחר בלא אחריות ה\"נ כשידוע לעדים שאבד כותבין לו אחר בלא אחריות ולא אמרינן עדים שעשו שליחותם אינם חוזרין ועושין שליחותם. והא דלא מייתי ראיה מתירוצא דרבה דאמר בשטר שאין בו אחריות משום דאלימא ליה הברייתא. שוב ראיתי למרן ז\"ל סי' מ\"א עלה דההיא שכתב הטור אבל עדים בלא ב\"ד לא שכתב בשם הראב\"ד דהטעם משום דעדים שעשו שליחותם אינם חוזרין ועושים שליחותם וכתב וזה שלא כדברי הרא\"ש כו' ולפי מ\"ש בכוונת דברי הרא\"ש דמיירי בדליכא אחריות א\"כ לא פליג אהראב\"ד ז\"ל: <br><b>ודע </b>דהא דכתב הטור סי' מ\"א ס\"ב אבל עדים בלא ב\"ד לא יעשו שטר אפי' מזמן שנמחק ואילו בסי' נ\"ד ס\"א כתב אבל עדי השטר אינן יכולין לעשות לו שטר מזמן ראשון דמשמע דמזמן שני יכולים לעשות לו שטר, הטעם הוא דבשלמא בנמחק שטר חובו שכותבין אותו שלא בפני הלוה אינם יכולים העדים לכתוב אפילו מזמן שני אבל מי שפרע מקצת חובו דכתבו מדעת שניהם דוקא מזמן ראשון אינם יכולים לכתוב משום דאינו בידו לשעבד הלקוחות למפרע אבל מזמן שני יכולים לכתוב ועיין במ\"ש התוס' עלה דההיא דמי שפרע מקצת חובו יע\"ש בד\"ה אין הלכה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא לפרוע חובו וכו'.</b> כשכותבין שובר אם זוכרין זמן השטר יכתבו שובר על שטר שזמנו כך וכך כ\"כ הטור סי' נ\"ד, וכתב הרשב\"א ח\"ב סי' שמ\"ב ואפילו אם באו עדים והעידו על זמן השובר ונמצא שהוא קודם זמן השטר לא מהני משום דחיישינן דשטר מאוחר הוא ומש\"ה כתבו השובר סתם (*א\"ה עיין לעיל פי\"ד מהלכות אלו דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צריכין שיהיו העדים מכירין השמות שבשטר כו'.</b> כתב מרן סי' רל\"ח וז\"ל כתב המרדכי בס\"פ המוכר פירות מאן דאתא קמי סהדי וא\"ל בית יש לי במקום פלוני כתבו שאני נותנו לפלוני פשיטא דלית להו לסהדי לידע אי קושטא קאמר כו' ועיין במ\"ש מרן סי' שע\"ו בשם ה\"ר יהודא בן הרא\"ש ז\"ל ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שהיו בעיר שם כל אחד מהם יוסף בן שמעון כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פט\"ז מהלכות אלו דין ט'): "
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא עליו שטר כו'.</b> עיין בתשובת הרא\"ש כלל ס\"ח סי' ט' במ\"ש הרי לך הראיה הראשונה מההיא דמשתעבדנא לך וכו' קשה מאחר שכבר דחה הרב הראיה הראשונה איך חזר וכתבה ובנה אשר הרס: "
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהוציאו כל אחד משניהם שט\"ח על חבירו כו'.</b> בפרק בתרא דכתובות. ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ע' סימן א' במ\"ש יראה לי דלכ\"ע יצא שטר זה בזה כו' והרמב\"ן חולק בזה וסובר דהלוקח גובה מהלוה וחוזר הלוקח וגובה מב\"ח שלו דהיינו מהמוכר הביא דבריו הרב בעה\"ת שער ל\"ד ח\"ב. ותמיה אני ששניהם הביאו סוגיא זו דשנים שלוו זה מזה דזה גובה וזה גובה להכריח דינו. האמת דברי הרמב\"ן מוכרחים מסוגיא זו דאי לאו הכי מה טעם בדבר יש בין שיש לזה עידית ומרווח בגביה כיון שזה חייב לזה וזה לזה יוציאו חוב זה בחוב זה ע\"כ של זה שרוצה להרויח וצ\"ע. ומ\"ש עוד הרא\"ש אמנם בזה צריך לדקדק כיון שמת ראובן הרי נתחייב יהודה מלוה של ראובן שבועה אם אין בשטר נאמנות כו' גם זה שכתב הרב אינו מוסכם דאם מכר חובו ואח\"כ מת המלוה נתרוקן כל החוב אצל הלוקח ובעל דברים של לוה הוא ואם אחר זה מת המלוה לוקח נשבע שלא פקדנו וגובה וכ\"כ הר\"ן בתשובה: <br><b>כתב </b>הרב בעל לחם רב סי' ר\"ל איברא דשם כתב הטור בשם הרמ\"ה דהיכא דמטא זמניה לא שנא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי לא שנא דיהבי זוזי וכתבי שטרא יכול לומר לו היה לך ליפרע כו'. ונראה דלא נאמרו דינים אלו אלא כשהמלוה היתה בשטר דאז איכא למימר אילו הייתי חייב לך למה לא גבית את חובך אבל במלוה על פה לא שייך טעם זה כיון דהוה מצי למימר פרעתי או טענה אחרת לא היה רוצה למיקם עליה בדינא דינא ודיינא ויש לנו ראיות על זה וכבר כתוב כל זה אצלי בהרחבה. (*א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו בשעת מתן מעות כו'.</b> כתב המרדכי בפרק גט פשוט אם על פיו החזיר השטר או משכון הוה ליה ערב בשעת מתן מעות הביאו מרן סימן קכ\"ט ועיין בתשובת מור\"ם סי' ע\"ב ודו\"ק. יש מי שאומר דקבלן אפילו שלא בשעת מתן מעות משתעבד ועיין במהר\"ש יונה בביאורו שכתב שאם תפס המלוה יכול לומר קים לי דמשתעבד אפילו בלא קנין יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו ע\"י ערב כו'.</b> נראה דע\"כ לא אמרינן דלא יתבע את הערב תחלה אלא משום דיכול למיטען הערב אני לא נתחייבתי לפרוע לך אלא כשאינך יכול להתפרע מן הלוה אבל כשאתה יכול להתפרע מן הלוה לא נתחייבתי לך נמצא דחיובו היה על תנאי ויש ראיה לדין זה ממ\"ש הרשב\"א בתשובה סי' אלף ן' על ראובן שהשאיל חפץ לשמעון והתנה עמו תנאי שהוא אסמכתא ונתן לו ערב שאע\"פ שאינו יכול לתבוע מהשואל לפי שהוא אסמכתא תובע את הערב. הא קמן דחל חיוב הערב אע\"ג דלא חל חיוב הלוה ולא מצי לומר הערב אני לא נתחייבתי לך אלא כשאתה יכול לגבות מן הלוה מצד הדין אלא שאם לא יפרע לך תתפרע ממני אבל בכאן שאין אתה יכול לגבות מן הלוה מצד הדין לא תוכל לתבוע ממני וכמו שאמרו גבי שני יוסף בן שמעון והביאו הטור סי' מ\"ט סי\"ו. וטעמא הוי משום דבנדון הרשב\"א מעולם לא חל החיוב על הלוה וא\"כ אינו יכול הערב לפטור עצמו מטעמא דהערב אינו משתעבד אלא במקום שיכול לתבוע הלוה עצמו משום דאעיקרא דדינא לא חל החיוב על הלוה ואעפ\"כ נתערב אבל בנדון הטור החיוב חל על שניהם מעיקרא אלא שאח\"כ אינו יכול לתבוע מן הלוה משום דזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה ומן הערב ג\"כ אינו יכול לתבוע משום דיכול למימר אני לא נתערבתי אלא כשאתה יכול לגבות מן הלוה וכיון שאין אתה יכול לגבות מן הלוה ממני ג\"כ לא תוכל לתבוע ועיין בכנה\"ג סי' מ\"ט בהגהת הטור אות כ\"ב. (*א\"ה את זו דרש הרב המחבר ז\"ל במ\"ש במדרש חזית בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה א\"ל הקב\"ה הביאו לי ערבים טובים כו' אמרו הרי בנינו ערבים אותנו. והדבר קשה דלמאי מועיל ערבות הבנים דהא לעולם יכול הקב\"ה להתפרע מן החוטאים עצמם ואם כן לא יוכל לתבוע לבנים שהם ערבים. וניחא ליה על פי הדין האמור לעיל דהכא נמי אע\"פ שיכול ליפרע מן האבות יכול ליפרע מן הבנים משום דכיון דלעולם יכול להתפרע מן האבות ואף על פי כן נתערבו פשיטא דערבותם היה אף על פי שיכול לתבוע מן החוטאים עצמן ודוק אלו דבריו ז\"ל ועיין לקמן פרק כ\"ו מהלכות אלו דין ה'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היה האב ערב כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ז\"ל והרי זה האב ערב דאחר מתן מעות כו'. טעם זה אינו מחוור לפי מאי דפריש לעיל לדעת רבינו דשאני קנין דאחר מתן מעות שכבר היתה שם הלואה וחסרון כיס. ועוד דבגמ' העריכו שיעבוד האב משום דאבא לגבי ברא משתעבד יותר משאר אינשי א\"כ קנין זה למה. וראיתי בספר נתיבות משפט נתיב כ\"ג ח\"ג השיב על דברי ה\"ה מקבלן דלדעת רבינו לא בעי קנין וזו דרך עקומה שלקח הקושיא שלא כדרכה והמשכיל יבין וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שמכר לשמעון כו'.</b> (*א\"ה כתב הרב המגיד ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזלה וטרפה בעל חוב דהמוכר מגבין ללוקח כפי מה שהיא שוה וכו'. ועיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פרק כ\"א מהלכות אלו): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שלוו בשטר אחד כו'.</b> כתוב בתשובת הריב\"ש סי' ר\"ז וז\"ל הגע עצמך ששמעון ולוי נתחייבו בשטר אחד ליהודה וכל אחד פורט תנאים מיוחדים בחיובו ובסוף כתבו ולקיים כל הכתוב לעיל קנינו משמעון ולוי היספק שום אדם שיהיה קנין שמעון חל על חיובו של לוי כו' ועיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סי' ט\"ל שכתב היפך זה כמדומה שלא נזכר הרב ז\"ל מדברי הריב\"ש אלו וצ\"ע. כתב מרן הב\"י סי' ע\"ז וז\"ל כתב מורי הרב הגדול ר\"י בירב ז\"ל בתשובה אך אם הרא\"ש נראה שחלק על הרמב\"ם יראה דבנדון שלפנינו יודה דדוקא כשלוה סתם לא ישתעבד חבירו על פיו מפני שאפשר שלא לקחו אלא לצרכו כו'. וכתב על זה מוהרש\"ך ח\"ב סי' ר\"י דיש לתמוה על זה כי הנה מדברי הרמב\"ם יראה שמה שהשותף מתחייב הוא באחד משני תנאים כו' יע\"ש. ונראה שהרב מביא סייעתא למהר\"י בירב דכיון שרבינו לא נקט אלא שהודה השותף שלצורך השותפות לוה או שיתברר בעדים ועל זה חלק הרא\"ש א\"כ דבר שהוא ידוע בעת ההלואה שהוא לצורך השותפות לא דברו בזה לא רבינו ולא הרא\"ש א\"כ אפשר שיודה הרא\"ש. ואם מכח סברא לא ניחא ליה להמחבר לחילוק זה נימא בהדיא דלא מסתבר ליה אבל להקשות עליו מדברי רבינו והרא\"ש לא מצאתי קושיא ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שלא פירש קצב הדבר שערב כו'.</b> כתב הרב בעל ל\"ר ס\"ס ק\"ע וז\"ל ולענין דינא אני מסכים עמו משום דיצא ערב בדבר שאין לו קצבה ודעת הרמב\"ם ורבותיו דאינו מועיל כו' וזה סותר למ\"ש הרב סי' קע\"ו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב כו'.</b> כתב הטור סי' קכ\"ט סעי' י\"ב וז\"ל כתב רב נחשון אמר הערב תנו לי זמן ואביאנו לב\"ד אי ידיע היכן הוא יהבינן ליה זמן כו' הביאו ע\"ש בין השמשות ובמוצאי שבת ברח לא נפטר הערב וכו'. וכתב עליו מרן הב\"י וז\"ל כ\"כ בעה\"ת בשער הנזכר בשם תשובת הרי\"ף והביאו ה\"ה בפכ\"ה מהלכות מלוה וכתב דהיינו דוקא כשערב לגופו של לוה. ודברי מהריק\"א קשים שהביא על דברי הטור שכ\"כ בעה\"ת וכתב עליו מ\"ש ה\"ה דהיינו דוקא כשערב לגופו של לוה. ובעיני קשה לזווגם להטור עם ה\"ה בפירוש דברי רב נחשון דכפי הנראה הטור מוקי לרב נחשון דמיירי בערב דעלמא שהרי סיים דמשיביאנו לב\"ד יפטר הערב עד שישבע הלוה שאין לו מה לפרוע ובערב לגופו לא שייך זה דמשמסרו נפטר הערב לגמרי וה\"ה ז\"ל מוקי לה בערב לגופו וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו כו'.</b> ה\"ה כתב והרשב\"א מסכים לדברי רבינו עיין בתשובת הרשב\"א סי' תתקע\"ג שדעתו אינו כן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה חייב לחבירו במלוה על פה כו'.</b> כתוב בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ג סי' ז' על אודות שר אחד שהיה רגיל ליתן פרס קבוע לשנה לראובן וחזר שמעון להיות גובה בשביל השר כל מעותיו וא\"ל ראובן לשמעון תן לי הפרס שהשר רגיל ליתן לי כיון שאתה גובה בשבילו א\"ל השר אמר לי שלא יכניסהו בחשבון תן לי ערב שאם לא יכניסהו שתפרע לי ואני אתן נתן לו לוי ערב עכשיו נפטר ראובן וטוען שמעון שלא הכניסם לו השר בחשבון ושיפרעם לו כאשר נתערב השיב לוי אפשר שראובן פרעך ועוד איני מאמינך במה שאתה אומר שלא קבלם השר בחשבון וכתב הרא\"ש דטענה מעלייתא היא ולא מהימנינן ליה לאפוקי ממונא מלוי. וזו היא שקשה בדיני ממונות שזה המלוה גמל חסד עם הלוה וכבר גילה אזנו שהשר אמר לו שלא יכניסהו בחשבון ועם כל זה נראה שאם בא לדין ראובן ושמעון היה הרב מחייב לראובן כאומר מנה לי בידך וזה אומר איני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם אע\"פ שהשמא אינו גרוע ולא כתב הרב זה אלא לגבי הערב והדבר צריך הכרע בכוונת הרב. וכ\"ת היכן מצינו שהלוה חייב והערב פטור. יש לנו כיוצא בו המתחייב באסמכתא ונתן לו ערב שכתב הרשב\"א בתשובה דהלוה פטור והערב חייב ומינה דיש מקום שהלוה חייב והערב פטור ואין כאן מקום להאריך עוד. (*א\"ה עיין לעיל פכ\"ה דין ג'):         סליקו להו הלכות מלוה ולוה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..432e04005c53168a137e8516c0bb1e9ffb85dd2b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,536 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Creditor and Debtor",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Creditor_and_Debtor",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינם שלי כו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ ול\"נ להביא ראיה לדין זה כו' כמה דיות משתפכות בזה לקיים דין זה של אמנה הוא אף דבאומר פרוע סברי דכיון שהשטר לפרעון קאי נאמן ואיכא נמי מ\"ד דאם הלוה של ראשון עומד בפנינו וטוען פרעתי אפי' באמנה נאמן כיון שמודה לו בעל השטר וטעם החולקים בזה הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי דמשום האי טעמא בעלמא אינו נאמן הלוה לומר פרעתי אבל הכא בטוען מטלטלין אלו שבידי אינן שלי אין שום חזקה סותרת לזה וחזקה דכל מה שיש ביד האדם הוא שלו לא נתפרשה בגמרא כלל ודו\"ק. ועיין בפ\"ד מהלכות זכייה ומתנה בדין מקבל מתנה שטען כו' וצ\"ע. ועיין בתשובת מהרימ\"ט חא\"ה י\"ג שכתב דברים סותרים לדין זה שכתב רבינו דאם טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אינו נאמן ועיין תשובת הרשב\"א שהביא מרן א\"ה סי' ק' ועוד תשובה אחרת להרשב\"א ז\"ל הביאה בח\"מ סי' מ\"ו ועוד לו תשובה אחרת בדפוס סי' אלף קמ\"ו ובכולם שפה אחת הם היפך דברי מהרימ\"ט ודבריו מרפסין איגרי וצ\"ע. כתוב בתשובת הריב\"ש סי' ס\"ג וז\"ל וגם ההודאה ההיא בלתי מבוארת שהרי לא הוציא ראובן הממון שבידו בפני שמעון ושיודה לו שמעון שאין בידו יותר כו' ואיכא למידק אמאי לא אתי הרב מטעם שההודאה במקום שחב לאחרים לא מהני אפילו במיגו מטעם חזקה וי\"ל דשאני הכא שהיו שותפין ואין כאן חזקה וכ\"כ מהראנ\"ח (א\"ה ח\"א סי' קכ\"ב) ועיין בתשובת הרשב\"א ח\"ב סימן רמ\"ה ובסי' שצ\"ט שהביא מרן סי' ר\"ן ובתשובת הרשב\"א שהביא מרן סי' מ\"ז וסי' צ\"ח ועיין בהרא\"ש בכלל ק\"ז סי' א' הביאה הטור ז\"ל סי' צ\"ט סי\"א. כתב מהר\"ם ריקנאטי בתשובה סי' ש\"ו תשובה להרי\"ף מה שטען שכל מה שבידו לאחר הוא ישבע אותו אחר שהם שלו ונותנים אותם לו ואם היה במקום אחר מעכבין הדבר עד שיבא ויתברר למי הוא ואם היו עליו שטרות של עכו\"ם מחובות מקח וממכר אין חוששין להם משום שיכניסוהו בבית הסוהר וכו' ואם השטרות של עכו\"ם היו עסקא ונתברר שאותו ממון בעצמו הוא של העכו\"ם מוציאין אותו לעכו\"ם ואם לא נודע בעדות ברורה אלא קול בעלמא אין מניחים אותו ליתנם לעכו\"ם אלא ישבע שבועת היסת שהוא לעכו\"ם ע\"כ. והנה תשובה זו היא תמוה בעיני כל רואיה והר\"ב התרומות שער ה' ח\"א סי' ד' דחה אותה מהלכה וכתב שהסופרים שבשוה. וראיתי מה שנדחק הר\"ב פ\"מ ח\"א סי' ס\"ג ליישבה ולפי דבריו בההיא דשטר אמנה אם נשבע הלוה על השטר שהוא אמנה מהימן המלוה דהא אית ליה מגו דמחיל וזו לא שמענו ולא נזכר לשום אחד מגדולי המורים: <br><b>כתב </b>בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ט סי' ב' וז\"ל וכיון שלקחה מיהודה אין לראובן עסק עם אותה שפחה ותחזור ללוי כו' והיינו דוקא שראובן מודה בכל מה שאומר לוי ולא אתי עלה אלא מטעם קדימת שיעבוד דאי לאו הכי כיון שהשפחה לקחה ראובן מיד שמעון אע\"פ שידענו שיהודה לקחה משמעון בחוב המס יכול שמעון לומר חזרתי ולקחתיה מיהודה ואם השפחה היא ביד ראובן אפילו הודה שמעון לדברי לוי אינו נאמן לחוב לראובן דכל מה שיש ביד האדם הוא בחזקת שהוא שלו ודברים ברורים הם. עוד כתב הרא\"ש בכלל הנזכר סי' י\"א וז\"ל והיחוד שיחד לו אינו כלום כו' ודברי תשובה זו מגומגמים בעיני שאם יחוד לאו מילתא היא מה שייך מגו מאחר שהטענה אינה כלום. וגם ענין המגו דמשמע דחוב לוי היה ברור בשטר או בעדים אלא שאנו חוששים דרוצה לדחות הב\"ח בטענה שיחדם ללוי דאז אין לך טענה אחרת כי אם מגו שהיה נותנם במתנה ולזה דייק שהיה צריך לפורעו פעם אחרת א\"כ קשה שיהא נאמן מגו שהיה מזכה לו השטרות בכתיבה ומסירה בחובו. ואפשר לומר כיון שאין לוי בפנינו שמא לא היה מתרצה לוי בקבלת השטרות בפרעון חובו משא\"כ בעסקא כיון שאנו יודעים שיש לו עסקא היה נותנן בפרעון חובו וכל זה צריך ביאור ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בכלי החול כו'.</b> ראיתי בספר נתיבת משפט נכ\"ג ח\"ט שרצה ליישב קושיית ה\"ה ז\"ל ודבריו אינם נשמעים שלקח הרב דרך סידור ודרך הקנאה וטרפם זה בזה והם דברים נפרדים וחלוקים זה מזה. גם ראיתי שהוקשה לו בדברי ה\"ה במה שרצה לקיים דברי מי שחילק בין אחים שחלקו דהתם דוקא הוא דבבגדי שבת ומועד הוא דשמין מה שעל בניהם ובנותיהם אבל גבי אשה אצל בעלה הכל מחל ואין ב\"ח גובה מהם דיש סיוע לזה משום שהורע כח האחים בצבע שצבעו כו' ועל זה תמה הרב הנזכר גם הביא משם הרב לח\"מ שהקשה לה\"ה ותירץ מה שתירץ ועל תירוצו פקפק הרב הנזכר. ואני אומר דהרבנים הנזכרים לא הבינו כוונת ואמיתות דברי ה\"ה מחמת קצורו כבודם במקומן מונח ולא ראו מקום המימרא דהאחים שחלקו כו' ופירש\"י והרא\"ש דרש\"י כתב מה שעל בניהם אין שמין דכיון דבנים ובנות לא אתו לב\"ד לא מבזינן להו למיתי. והרא\"ש בפסקיו הרחיב הביאור שכתב שמתביישים להביאם לב\"ד ומחלי אהדדי ומהאי טעמא דוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שיוכלו להביא הבגדים בב\"ד וא\"צ הם עצמם לבא שמין ע\"כ. מכל זה מוכרח דאפילו בגדי חול המונחים בקופסא שמין אלא אורחא דמלתא נקט א\"כ ע\"כ מצד הענין צריכין אנו לפרש דמה שעל בניהם אין שמין האמור בגמרא הוא דוקא עליהם ממש ומינה שהורע כחן בבגדים שצבען לשמן והיינו דכתב ה\"ה ז\"ל ומפני שלא יפשיטום ערומים שכיון לפירש\"י והרא\"ש. ועל פי זה ידוקדקו כל דברי ה\"ה והוצרכתי להאריך מפני שהרבנים הנזכרים לא עמדו בפירוש דבריו וצ\"ע. והרב מהרש\"ך בתשובה ח\"ב סי' ר\"י כתב ליישב תמיהת ה\"ה וז\"ל כי הנה הרמב\"ם ראה מה שבא בירושלמי לחלק גבי אחים מבגדי חול לבגדי שבת ולכן יראה דגבי ב\"ח נמי דין הוא לחלק דבתרוייהו איכא פסידא דממונא דהנה הב\"ח שנתן מעותיו ללוה דין הוא לעשות לו תקנה כל מה שנוכל שלא יפסיד מעותיו דגבי אחים נמי משום פסידא דאחים שלא יפסדו זכותן שהניח להם מורישן אפשר דמש\"ה חילקו בירושלמי מה שחילקו אבל גבי ערכין דליכא פסידא להקדש דלא חסרי' ממונא אמרינן בסתמא דאינו גובה מכסות אשתו כו' ודברים אלו אין להם על מה שיסמוכו ואחר המחילה רבה כד נאים ושכיב אמרם דהרי עלה דמתני' דאחד המקדיש ואחד המעריך כו' משם העתיק רבינו דין זה וכתב אין לו בכסות אשתו ולא חילק בין בגדי שבת לבגדי חול וע\"כ משום מחילת הבעל אתינן עלה שהרי בפירוש כתב וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלה ואי לאו מטעם מחילת הבעל הוה קאי עלה במעילה כדין הנהנה מההקדש. והא דכתב הרב דין הוא לעשות לב\"ח תקנה לא ידעתי מקום לתקנה בזה באיסור תורה ודין סידור כתבו רבינו אח\"כ סוף דבר אין חלות לדבריו וצ\"ע. נשאל מוהרש\"ך בתשובה ח\"ג סי' ס\"ז על ראובן שהיה עליו ב\"ח הרבה וכו' ועתה נפלו נכסים לאשתו בירושה שירשה מאחיה ושאל השואל אם יש לו זכות לב\"ח לגבות מאלו הנכסים. והשיב עיקרא דהאי מילתא תליא בפלוגתא דפליגי ר\"י ור\"ל בקנין פירות אי כקנין הגוף הוי או לא כו' יע\"ש וזה שתלה הרב הוראתו במאי דקי\"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי משמע דאילו הוה פסיקא לן מילתא כר\"י דכקנין הגוף דמי היו בעלי חובות גובים מנכסי מלוג וכ\"כ בפסקא דמילתא דאין זכות לב\"ח שכבר העלו כל הפוסקים דלכל מילתא אמרינן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולית דחש לההוא תירוצא כו' משמע דאי הוה חיישינן לההוא תירוצא ב\"ח של בעל היו גובין מנ\"מ. ואלו דברים בטלים חוץ מכבודו דמאי איריא זה לזה וכי נכסים שהם שלה יקחו אותם ב\"ח של בעלה משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי ולא איתמר אלא גבי בכורים וכיוצא בהם כדי לקרות שהם שלו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מסדרין לבעל חוב כו'.</b> כן פסקו הגאונים והרי\"ף ז\"ל וכתב הטור סי' צ\"ז סט\"ל דכך היא מסקנת הרא\"ש וכתב מרן הב\"י ולא ידענא מנ\"ל לרבינו שהרא\"ש הסכים לדברי הרי\"ף. ובפ\"ט דנדרים (דף ס\"ג) אמרינן ש\"מ אין מסדרין לב\"ח וכתב הרא\"ש שם משמע דהלכתא דמסדרין ודלא כר\"ת ז\"ל דפסק דאין מסדרין. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק ג' מהלכות שבועות): "
+            ],
+            [
+                "<b>מוציאין מידה ונותנין לב\"ח כו'.</b> כתב מרן סימן צ\"ז סמ\"ב וז\"ל ומ\"מ קשיא לי כיון שכתוב בכתובה ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושיעבודה דאורייתא כמו שיעבודא דמלוה ולמה יקדום לה מלוה בשטר ואפשר דטעמא משום דחיוב מזונות דמכאן ולהבא ודאי דמלוה בשטר קודמת משום דלא הגיע זמנם לגבות ומזונות שלותה ואכלה משום דאין לב\"ח על הבעל שום שיעבוד והיא אינה תובעת מן הבעל למזונות אלא לפרוע חוב הלכך מלוה בשטר קודמת כו' ועיין בתשובת הרשב\"א שהביא מרן סי' ק\"ד מחודשין ח' וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ושלא נתן מתנה ע\"מ להחזיר וכו'.</b> כתב בעה\"ת שער ב' ח\"ב וז\"ל אבל אי מסרי' ניהליה לההוא מדעם בידיה דמקבל מתנה חזינן אם לוה תחלה ואח\"כ זיכה לזה ע\"מ להחזיר והוא קרקע או מטלטל ששיעבד למלוה באגב ואקנה בזה ודאי לא יועיל כלום שהרי זכה בהם המלוה תחלה שהרי קדם חובו למתנתו אבל אם עשה מתנה זו קודם הלואתו ועשאה לזמן ידוע בזה ודאי קנה הזוכה מה שזכה לו עד שיגיע זמנו וכתב הר\"ב גידולי תרומה (דף י\"ב ע\"ב) וז\"ל נראה דבר פשוט דמיירי כשנשבע הלוה שלא עשה מתנה זו כדי להבריח מב\"ח ע\"כ, ולא ידעתי מה יתן ומה יוסיף שבועת הלוה במטלטלין שהם תחת יד המקבל מתנה דאטו אם הודה הלוה דמתנה זו כדי להבריח מב\"ח נתנה מי מהימנינן ליה וצ\"ע. ומ\"ש מרן בכ\"מ בד\"ה וכתב עוד כו' דהא חובו יוכיח שלא נתכוון אלא להבריח מב\"ח בלבד בתשובת הריב\"ש סי' ב' משמע דלא ס\"ל הכי גבי נותן מתנה ע\"מ להחזיר להבריח מן המכס וכתב דשפיר דמי יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>ותקנת אחרונים היא ואין מדקדקין בה וכו'.</b> אע\"ג דמשנה שלימה שנינו במי שהיה נשוי נשים רבות דהראשונה נשבעת לשניה ודקדקו בגמרא ואילו ראשונה לשלישית לא דשבועה לאחת שבועה לכולם וכאן הוצרך רבינו לטעם משום דתקנת אחרונים אין מדקדקים בה להחמיר היינו משום דהשבועה הראשונה היא שלא נפרעה מבעלה ובזה שייך טעמא דשבועה לאחד כו' אבל הכא יש שבועה להבא דכל מה שירויח יתן לב\"ח ויש בזה קפידא לכולם ולכך הוזקק לטעם תקנת אחרונים ואין מדקדקים בה ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם אין לראובן נכסים כו'.</b> נראה שכתב רבינו כן למעט סברת הראב\"ד הביאה בעה\"ת שער נ\"א ח\"ב עלה דהאי מימרא דהאומר שטר אמנה דאם בא לוי בפני ב\"ד וטען לראובן פרעתיך והודה לו ראובן אפילו שחב לאחרים נאמן לוי ומוקי מילתא דתלמודא באומר ראובן שטר אמנה או פרוע שלא בפני לוי יע\"ש. אמנם דקדקתי בסמוך לזה מ\"ש רבינו וכן כל מי שיש עליו שט\"ח והודה לאחר מעצמו בחוב אחר וכו' דלמה נקט בכה\"ג לימא אפילו הודה לאחר ע\"י תביעה וכמ\"ש לעיל ודוחק לומר דדוקא גבי שטר שהוא בחזקת שאינו פרוע פליג אסברת הראב\"ד שכתבתי אבל כאן שאין כאן נגד חזקה מודה להראב\"ד ז\"ל אבל אין הדין כן לדעתי וצ\"ע. ומ\"ש ה\"ה ומתוך דברים אלו נראה בדעת הרב שמלוה בשטר מאוחרת כו' הכרח זה שכתב ה\"ה איני מכירו דכל מה שנחלקו אי מלוה בשטר קודמת או מלוה ע\"פ היינו בבא לגבות מקרקע שהיה ביד הלוה בשעה שנשתעבד לשניהם אבל במטלטלי לכ\"ע שניהם שוין דאין קדימה במטלטלין. ואף בשני ב\"ח בשטר ויש להם קדימה זה לזה כתב רבינו בפ\"ך שיד שניהם שוה וכ\"כ הר\"ן בפרק מי שהיה נשוי גבי פלוגתא אי מלוה ע\"פ קודמת או לא שכתב דזה דוקא כשבאו לגבות ממקרקעי אבל ממטלטלין חולקין. ואף למי שסובר דאף גבי מטלטלין יש קדימה כל שהם ביד הלוה עדיין יש מקום לומר דיחלוקו כל שקנה מטלטלין אחר שלוה משניהם בין שנאמר דמלוה ע\"פ מוקדמת קודמת או מלוה בשטר מאוחרת קודמת שהרי לא חל שיעבוד שניהם כלל ולכך הצריך רבינו לומר שאינו נאמן מחשש קנוניא ודברי ה\"ה צ\"ע. וראיתי מי שהקשה לה\"ה מההיא דכתב רבינו בפח\"י מהלכות אישות וז\"ל הניח נשים רבות אע\"פ שנשאם זו אחר זו ניזונות בשוה כמו שאין דין קדימה במטלטלין ע\"כ. וה\"ה פירש טעמו דאע\"פ שהניח קרקע ניזונות בשוה כיון שיכול להפקיע ע\"י מכירה או מתנה דהא אין מוציאים למזון האשה ממשעבדי יש לו דין מטלטלי דאין בהן קדימה מהאי טעמא א\"כ להאי טעמא איך יסבור רבינו דמע\"פ מוקדמת שקודמת למאוחרת הא יכול להפקיעו ע\"י מכירה. וחוץ מכבודו של השואל נראה דלא אמר ה\"ה ההוא טעמא אלא גבי מזונות דאשה אע\"פ שהוא מזו לזו אבל ב\"ח דעלמא לא אמרינן ומי שירצה לעמוד על עיקרן של דברים אלו יראה בעיניו דברי הר\"ב התרומות שער א' ח\"א סי' ד' יע\"ש: <br><b>כתב </b>מרן הב\"י סי' פ\"ו בשם הרשב\"א שנסתפק בלוה מעכו\"ם אם נאמר דינא דר' נתן. ומדברי הרא\"ש בפרק יש נוחלין מוכח דפשיטא ליה דגם גבי עכו\"ם שייך דינא דר' נתן שכתב שם דהאידנא דתקינו גאונים דב\"ח וכתובה גבי ממטלטלי דיתמי אם גבו מטלטלין בחובת אביהם ב\"ח וכתובת אשה גובה מהם ואפילו ממלוה דעכו\"ם והיינו טעמא וכו' משום דמשעבדא להו מדר' נתן יע\"ש ועיין בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' כ\"ג ודו\"ק. כתב הר\"ב פ\"מ ח\"א סי' צ\"ט וז\"ל גם אההיא דמרדכי דשכר פעולתו אפשר דהרמב\"ם פליג עליה דלהרמב\"ם אף בעל חוב ואשה גובין משכר פעולתו אע\"ג דעדיין לא בא לידו דשכיר דמשעה שנשתעבד בע\"ה לשכירו נשתעבד נמי לב\"ח דידיה מדרבי נתן יע\"ש. ואין דין זה מוסכם דאיכא מ\"ד דבשכירות ליתא לדר' נתן וכמו שהביא סברא זו בעה\"ת שער נ\"א יע\"ש. (*א\"ה עיין בפ\"ג מה' עבדים דין י\"ב מאי דשקיל וטרי הרב ז\"ל בהאי דינא דר' נתן): <br><b>כתוב </b>בתשובת הרא\"ש כלל ט\"ל סי' ו' וששאלת לאה שלותה ממון משמעון וכשהגיע זמן ההלואה תבע ממנה ממונו והשיבה שאין לה ממה לפרוע וטען שמעון שיגבו לו ב\"ד משטר מתנה שכתב לה בעלה מדר\"נ כו'. תשובה לא שייך להזכיר דר\"נ דההיא דר\"נ איירי וכו' אבל בנדון זה אם שטר המתנה היה נכתב כהלכתו כבר זכתה לאה בכל הקרקעות שנתן לה והם שלה כו'. הנה מ\"ש ואף פירות לא יאכל לעיל כלל ל\"ח סי' א' כתב היפך מזה וצ\"ע. ומ\"ש ומה שאמרה שתלה הבעל הגבייה ברצון האשה זו אינה טענה כו' יש לדקדק למה הוצרך לבטל טענה זו משום שהעדים הוא שהתנו כו' אפילו היה התנאי מפורש שאין חיובו אלא כשתתבע החוב ב\"ד כופין לה שתתבע כדי לפרוע ואם לא רצתה מוציאין מהלוה ונותנים למלוה וכ\"כ הרב עצמו בתשובה אחרת: <br><b>עוד </b>כתב הרא\"ש בכלל הנזכר סי' ד' וז\"ל ששאלת שט\"ח שיצא על אשת איש שלותה כשהיתה פנויה ויש לה שטר נדוניא על בעלה אם מגבין לב\"ח מאותו שטר נדוניא כן נראה ודאי דמגבין כו' אבל אין משביעין אשת איש כו'. וזה סותר למ\"ש לעיל סי' ג' דשטר נדוניא הוי נכסי מלוג ולא גבי מינייהו ב\"ח (*א\"ה עיין לעיל פ\"ג מהלכות שלוחין ושותפין דין ד').גם מ\"ש אבל אין משביעין אשת איש אין בו טעם דמה לי אשת איש או פנויה כולם שוים וצ\"ע ואין לחלק בין שטר שלותה כשהיא פנויה ובין שטר הנעשה אחר שנשאת דהא שטר נדוניא מיד שנשתעבד הבעל נעשה כנכסי מלוג והוי כגיטו וידו באים כאחד והמשכיל יבין ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם תודה לו תשלם כו'.</b> מ\"ש ה\"ה שלא אמרה תורה אלא שלא למשכן כו' גם הריב\"ש סי' תפ\"ז פירש כן ופירושם דחוק. ונראה דכתב רבינו כן משום דע\"כ מיירי במשכנו בעדים דאי לא לא לקי ע\"פ עצמו ומשום דהוצרך לאשמועינן דאם נשרף לוקה וזה לא שייך אלא במשכנו בעדים דליכא מגו כתב דוקא אם תודה אבל בכפרה נשבעת ואשמעינן בכאן שאף ע\"פ הודאתה מחייבתו מלקות דאם אין חוב אין כאן איסור חבלה לחייבו מלקות אעפ\"כ לוקה ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר וכו'.</b> אני תמיה בדין זה דאיך סתם דאינו לוקה משום דניתק לעשה דהא לא ניתק אלא לגבי עני כדכתיב ואם איש עני הוא וגו' ובלאו דלא תבא אל ביתו הוא כולל יחד עשיר ואביון וכמ\"ש רבינו ועשה דחזרה הוא בעני בעלי שמשכנו כסות יום או לילה והדומה אליו וא\"כ תינח היכא דמשכן עני דאינו לוקה משום דאית ביה עשה דחזרה אבל משכן עשיר אמאי אינו לוקה כיון דליכא ביה חזרה וסבור הייתי לומר דכיון דלאו זה הוא כולל עני ועשיר ומקצת הלאו ניתק לעשה דהיינו היכא דמשכן לעני מיקלש קליש לאו זה ואינו לוקה אף היכא דמשכן עשיר דליכא נתוק. שוב ראיתי שדבר זה לא ניתן ליאמר ואדרבא איפכא מסתברא וראיה לדבר ממ\"ש רבינו ר\"פ א' מהלכות תמורה וז\"ל ולמה לוקים על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה וכו' ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהצבור והשותפים אין עושין תמורה אע\"פ שהם מוזהרים שלא ימירו ע\"כ הרי לך מבואר דאם יש לאו אחד כולל והעשה הוא פרטי שלוקה על הלאו אף על הפרט שניתק לעשה כיון שיש בלאו פרט אחד שלא ניתק לעשה. ולפי זה היה נראה דהכא נמי ילקה אף הממשכן את העני אף שניתק לעשה לפי שאין הלאו שבה שוה לעשה שהממשכן את העשיר ליתיה בחזרה אף שמוזהר שלא למשכנו ולא די לנו זה הצער אלא דמסתמות דברי רבינו נראה דאף הממשכן את העשיר אינו לוקה לפי שהלאו ניתק לעשה גבי עני ודבר זה הוא תימה בעיני וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד ועיין במ\"ש התוס' ס\"פ אותו ואת בנו (דף פ\"ב) ד\"ה הזורע ודו\"ק. ועיין במ\"ש התוס' יומא (דף ל\"ו) ד\"ה לאו דטריפה אפילו לר\"י הגלילי לא חשיב ניתק כיון דלא ניתק כל מה שבלאו דבלאו הוי נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתם ואהנך לא קאי לכלב תשליכון ואעפ\"כ מצאתי בספר אחד לאו דנבילה וטריפה איכא בינייהו ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>עבר ולא השיב לו כלי היום ביום וכו'.</b> קשה דמנ\"ל דאם לא החזיר כלי היום ביום דעובר בלא תעשה דהא קרא לא מיירי אלא בכסות לילה דכתיב לא תשכב ועליה כתיב השב תשיב וגו' כבוא השמש ובכסות לילה הכתוב מדבר הלאו והעשה וכמ\"ש רבינו וא\"כ מנ\"ל דאיכא לאו בכסות יום: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נשך ומרבית אחד הוא שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך כו'. </b> משנה פברק בפרק איזהו נשך. וז\"ל הטי\"ד סי' קס\"א כל דבר אסור ללוות בתוספת בין כסף בכסף בין אוכל באוכל בין אוכל בכסף בין כסף באוכל אע\"ג דכתיב נשך כסף נשך אוכל מרבינן כל דבר בר\"פ א\"נ מנין לרבות כל דבר ת\"ל נשך כל דבר אשר ישך. וא\"ת הרי גבי קידושין דכתיב כסף ולא אמרינן דכסף דוקא אלא שוה כסף הרי הוא ככסף ואפילו בקרקע מתקדשת לרוב הפוסקים ואפילו מאן דפליג היינו משום דס\"ל דאיתקש הויה ליציאה אבל לא משום דכסף הוי דוקא והכא משמע דאי לאו דרבי קרא ה\"א כסף ואוכל דוקא. וי\"ל דשאני הכא דכתיבי תרי פרטי כסף ואוכל וה\"א דדוקא הוי דאלת\"ה אוכל למה לי אלא ודאי כסף דוקא הוי. א\"נ דאי לאו ריבויא הוה דרישנא לקרא בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט דוקא ותו לא דלהכי אהני הכלל שלא נרבה שום דבר חוץ מן הפרט וכמ\"ש הריב\"ש בסי' שע\"ה. ודברי הריב\"ה אינם מכוונים שכתב כל דבר כו' בין כסף בכסף כו' וזה לא צריך קרא לרבויי דמקרא מפורש הוא ואין חילוק בין כסף בכסף לכסף באוכל והיה לו לומר כל דבר אסור ללוות אפילו עצים ואבנים אע\"ג כו'. עוד כתב הטור וז\"ל ופר\"י חוץ מקרקע כגון שהלוה לו ה' גפנים טעונות בשש כ\"כ התוספות בפרק נערה ובר\"פ א\"נ ובפרק נערה כתבו דמשכחת לה רבית בקרקע כגון שלוה שדה שאם שטפה נהר יפרע לו שדה וחצי וס\"ל לתוספות דכיון שקיבל עליו אחריות הו\"ל כזוזי א\"נ שלוה י' גפנים טעונות פגין או בוסר בי\"א והריב\"ה נקט סתם גפנים טעונות נראה דאזיל לשיטתיה שפסק בח\"מ סימן צ\"ז וקצ\"ג דאפילו ענבים העומדים ליבצר חשיבי כקרקע אבל לרבינו דס\"ל דאם אינם צריכים לקרקע הוי כמטלטלים לקנין הוא הדין הכא גבי רבית ור' ירוחם כתב דקרקע אין בו רבית ופירש דמיירי כגון שהלוה לו עשר גפנים טעונות בי\"א וכתב על זה אבל הרשב\"א כתב דיש בהם רבית והב\"ח הבין בזה דהרשב\"א לא פליג אלא אמציאות דרבינו ירוחם משום דס\"ל דלא ממעטינן מכלל ופרט וכלל אלא הלואת קרקע שקרקע בקרקע ממש אבל י' גפנים בי\"א נשך אוכל מיקרי ע\"כ ודבריו אינם נכונים אלא שהרשב\"א חולק דלא דרשינן קרא בכלל ופרט וכלל כיון שלא הוזכר בגמרא וכ\"נ מדברי מרן ז\"ל שכתב בסתם דלהרשב\"א יש רבית בקרקע ולא מצינו בשום דוכתא שנתמעטו הקרקעות שלא נתמעט לה המחובר לקרקע ואי משום דכתיב אוכל אימא דמיירי באינו מחובר והא דנקט יש בהם רבית ולא נקט סתמא דבקרקע יש רבית היינו משום דס\"ל דלא משכחת לה רבית בקרקע אלא בענין זה שהרי כתבו הרא\"ש ורבינו ירוחם דבעבדים לא שייך בהו רבית ואי בקרקע משכחת לה רבית חוץ ממציאות הגפנים הא משכחת בעבדים דכוותיה, ואפשר לומר בעד הב\"ח דטעמא דהרשב\"א הוא שהוקשה לו קושיית בעל גידולי תרומה בח\"א סימן א' דלשתוק קרא מאוכל ומכסף ממעטינן קרקע שאינם מטלטלים ככסף וס\"ל דאוכל ריבויא הוא דאע\"ג שהוא מחובר לקרקע כל שהוא אוכל אסור וכבר כתבנו דמדברי מרן מוכח דהרשב\"א חולק בעיקר הדין וס\"ל דיש רבית בקרקע וההיא דפרק נערה דבעי ר' ירמיה שכרן בקרקע דמשמע דאין רבית בקרקע ומאי דאיבעיא ליה הוא אי ילפינן מוציא שם רע מרבית לגמרי או דילמא ילפינן מהתם דבעי שישכור בממון אבל לא בעינן שיהיה ממון לגמרי כאותו הממון וכמ\"ש הרא\"ש בר\"פ א\"נ י\"ל דלעולם דמריבויא דכל דבר אשר ישך מרבינן אפילו קרקעות ואפי' המלוה עובר מג\"ש דנשך נשך וכדאיתא בגמרא ומאי דאיבעיא לן בגמרא הוא דכיון דהאי ג\"ש דשימה שימה לא הוי מלוה דהא לא תשימון לא הוי אזהרה ללוה אלא למלוה וגבי מלוה לא הוזכר בפירוש אלא נשך כסף ונשך אוכל כי עבדינן ג\"ש ממוציא שם רע למלוה ברבית הוא דוקא ממאי דכתיב גבי מלוה אבל קרקעות דלא כתיבי גבי מלוה וצריך שילמוד אותם בג\"ש מלוה לא יליף מוציא שם רע או דילמא אף מאי דיליף המלוה מלוה בג\"ש הדר יליף מוציא שם רע ממלוה בג\"ש. וכה\"ג מיבעיא לן בפ' איזהו מקומן (דף נ\"א) דבר הלמד בג\"ש מהו שילמד בג\"ש ואע\"ג דהתם פשטינן לה מדתניא רבי אומר נאמר כאן עור ובשר ונאמר להלן עור ובשר מה להלן ע\"י ניתוח שלא בהפשט אף כאן ע\"י ניתוח שלא בהפשט התם שאני שהג\"ש נאמרה בפר כהן משיח ויליף ניתוח מג\"ש דעולת הצאן והדר יליף פר ושעיר של יה\"כ ניתוח מפר כהן משיח בג\"ש אבל הכא הג\"ש אינה גבי מלוה אלא גבי לוה כתיבי תרי נשך ושדינן חד אמלוה באם אינו ענין וכמ\"ש התוס' אפשר דכה\"ג דבר הלמד בג\"ש אינו חוזר ומלמד בג\"ש כיון דגבי מלמד לא כתיב שום דבר וכ\"ש שלדברי הכל האי ג\"ש לאו גמורה היא וכמ\"ש התוס' בפרק נערה. וא\"ת אכתי תיקשי להרשב\"א מאי דבעי רבא למה לי דכתב קרא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה ואם איתא דיש רבית בקרקע אימא דאיצטריך לאו ברבית לקרקע דלא אתי מגזל ואונאה דהא אין אונאה לקרקעות והנך נמי לא ילפינן מיניה דמה לרבית שכן ישנו בקרקע הא לא קשיא שהרי כתב הרמב\"ן ז\"ל בפירוש התורה בפרשת בהר סיני שהמאנה את חבירו עובר בלאו בין במטלטלים בין בקרקעות שבהם דבר הכתוב אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל אבל חכמים ז\"ל דרשו באונאה תשלומים בשתות המקח וביטול מקח ביתר משתות ומזה לבד מיעטו הקרקעות אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן ע\"כ וכן כתב הרא\"ה בספר החינוך וגזל נמי שייך בקרקעות וכמ\"ש רבינו בסוף פרק ז' מהלכות גניבה. ובזה ניחא מה שלא הכריחו התוס' ז\"ל דאין רבית בקרקע כלל ממאי דבעי רבא לאו ברבית למה לי וכמו שהכריחו מסוגיא זו דליכא רבית בפחות משוה פרוטה אלא ודאי דמהכא ליכא למשמע מידי דלעולם דיש רבית בקרקע ושפיר בעי רבא לאו ברבית למה לי דהא בקרקע נמי איכא לאו דגזל ואונאה. וא\"ת אכתי תיקשי לדברי התוס' דס\"ל דאין רבית בקרקע דמאי בעי רבא למה לי לאו בגזל לאו באונאה אימא דאיצטריך לקרקע דלא אתי מרבית ורבית נמי לא יליף מינייהו דמה להנך שכן ישנן בקרקע הא ל\"ק משום שאף אליבא דתוס' איכא רבית בקרקע כשהלוהו מעות וא\"כ א\"נ לא כתב קרא לאו בגזל ואונאה היינו אומרים דאיכא בקרקע לאו דגזל ואונאה והיינו לומדים אותו מרבית דהיכא שחסרו קרקע אסור, וכ\"ת אימא דאיצטריך להיכא דהחליף קרקע בקרקע שיש בו אונאה דלא אתי מרבית שהרי קרקע בקרקע ליכא רבית הא ל\"ק משום דאין אונאה לחליפים אלא במכר דממכר אמר קרא וכמ\"ש בח\"מ סימן רצ\"ז וא\"כ כיון דגבי רבית היכא שההלואה הוא מעות או שהרבית הוא מעות איכא איסור רבית ולא ממעטינן אלא קרקע בקרקע שפיר איכא למילף איסור גזל ואונאה אף בקרקע מרבית. אך קשה מדברי התוס' בריש פרק איזהו נשך בדיבור המתחיל אלא לאו דגזל למה לי שהקשו דלוקמה בגזל עבדים דלא אתי מרבית ואונאה דאין אונאה לעבדים משמע דסבירא להו דמאי דממעטינן קרקעות מאונאה היינו מאיסור לאו וכן נמי משמע מדבריהם דבקרקע ליכא לאו דגזל מדלא הקשו דאיצטריך לאו דגזל לקרקע וזה תימה וכמו שכתבנו לעיל בשם רבינו והיא ברייתא שנויה בספרי דבמסיג גבול איכא לאו דגזל וכ\"כ התוס' בריש מרובה בד\"ה יצאו קרקעות. ועוד קשה לדבריהם דאימא דלאו דרבית איצטריך להיכא דנתן לו קרקע ברבית דאליבא דכ\"ע איכא איסור וכמו שהכריחו התוס' דלא אתי מגזל ואונאה וצ\"ע. ובעבדים ושטרות כתבו הרא\"ש ורבינו ירוחם דליכא למעוטי דלא שייך רבית אלא בהלואה דבר שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומו אבל בשאלה לא שייך רבית אלא שכירות מיקרי ע\"כ ומרן ז\"ל תמה על זה דבעבדים נמי שייך הלואה שנותן לו עבד אחד כדי שאחר זמן יתן לו שנים אחרים ומיהו אף לדברי מרן ליכא איסור ריבית דכיון דנתמעטו קרקעות נתמעטו נמי עבדים שדומים לקרקע ושטרות נמי משום דלאו גופן ממון וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפרק נערה דעבדים ושטרות וקרקעות ממעטינן מכסף ואוכל. עוד נראה מדברי הר\"ן שם דאפילו שההלואה היא כסף כל שהרבית הוא קרקע שרי שכתב שהנותן קרקע ברבית מלוה אין בו משום רבית והא דאמרינן גבי בתי ערי חומה הרי זו רבית גמורה התם היינו טעמא משום דזוזי דזביני חשיבי כהלואה ופירי דאכיל הוא שכר מעותיו אבל נותן קרקע ברבית מלוה אינו רבית ע\"כ. ולכאורה נראה מדבריו דכל שהרבית הוא קרקע שרי ושאני בתי ערי חומה דלא הוי קרקע ממש דפירי דאכיל הוא שכר מעותיו אבל על כרחין אית לן למימר שדברי הר\"ן ז\"ל לאו דוקא שהרי דבריו הם משם התוס' ודברי התוס' ברור מללו בפ' נערה ובריש פרק איזהו נשך דכל היכא דלא הוי קרקע בקרקע אסור מן התורה וכ\"כ מרן בשם הר\"ן ז\"ל. ומה שחילק הר\"ן ז\"ל מההיא דבתי ערי חומה עיקר חילוקו הוא דשאני התם שהיתה ההלואה מעות וכמו שכתבו התוס'. והיכא דההלואה היתה קרקע והרבית כסף יש בו איסור רבית דלא מיעטו התוס' אלא קרקע בקרקע דוקא וכ\"כ הרב בעל גידולי תרומה, ודע דלדברי הכל אפילו קרקע בקרקע אסור מדרבנן וכמ\"ש מרן ז\"ל וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפרק נערה ודלא כהב\"ח שכתב דאפילו מדרבנן שרי: <br><b>ולענין </b>דינא כתב בעל גידולי תרומה דכיון דהוי מחלוקת אי קרקע בקרקע שרי מה\"ת אם לאו אם תפס הלוה משל מלוה בעבור הרבית שנטל ממנו דאין מוציאים מידו דיאמר קים לי כמ\"ד דהוי רבית דאורייתא ויוצאה בדיינים מיהו אם הוא ביד מלוה אין מוציאים מידו דדילמא לא הוי דאורייתא ע\"כ אך מהרשד\"ם ז\"ל כתב דהיכא דאיכא ספיקא אי הוי רבית מה\"ת או לא מפקינן מן המלוה משום דהוי איסורא וספק איסורא לחומרא: <br><b>גרסינן </b>בפ\"ק דקידושין (דף ד') מילתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא ויש להסתפק אם בג\"ש נמי אמרינן מילתא דאתיא בג\"ש טרח וכתב לה קרא ובר\"פ איזהו נשך (דף ס\"א) אמרינן אילו לא נאמר קרא הייתי אומר ג\"ש עכשיו שנאמר קרא ג\"ש לא צריך אלא ג\"ש למה לי לנשך כל דבר אשר ישך דלא כתיב במלוה. הרי דאע\"ג דלקושטא דמילתא איכא ג\"ש אפ\"ה רבי קרא גבי מלוה כסף ואוכל בנשך ומרבית וע\"כ טעמא הוא משום דמילתא דאתיא בג\"ש טרח וכתב לה קרא. אך מדברי התוס' שם נראה דלא ס\"ל הכי שכתבו וז\"ל וא\"ת קרא למה לי וי\"ל דאין שום אריכות לשון בפסוק אלא שסמך נשך ומרבית זה לזה ע\"כ משמע דס\"ל דגבי ג\"ש לא אמרי' מילתא דאתיא בג\"ש טרח וכתב לה קרא. וראיתי להר\"ן בנדרים (דף ג') עלה דההיא דלנדור נדר מאי עביד ליה שכתב דמילתא דאתיא בג\"ש טרח וכתב לה קרא ומייתי הך דאיזהו נשך ועוד הוסיף לומר דאף מילתא דאתיא בהיקשא טרח וכתב לה יע\"ש ויש להסתפק אם גבי בינייא אמרינן מילתא דאתי מבינייא טרח וכתב לה קרא. ונראה דיש להביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק השוחט והמעלה (דף ק\"ז) והא דתנן הקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור מנ\"ל ומהיכא תיתי דחייב תיתי משחיטה מה לשחיטה שכן נפסלה שלא לאוכלין בפסח תיתי מזריקה מה לזריקה שכן זר חייב עלה מיתה תיתי מבינייא א\"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבינייא כו' להכי כתיב קרא למימר דלא אתי מבינייא, ואי אמרת דמילתא דאתיא מבינייא טרח וכתב לה קרא א\"כ היכי אמרינן דקומץ ומקבל דמים לא דרשינן להו מבינייא משום דזורק אתי מבינייא ואפ\"ה רבי ליה קרא דכתיב דם יחשב או מדכתיב או זבח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אימא דזורק אע\"ג דאתי מבינייא טרח וכתב ליה קרא ולעולם קומץ ומקבל רבינן להו מבינייא דומיא דההיא דאיזהו נשך דדרשינן ג\"ש לרבות גבי מלוה כל דבר אע\"ג דרבי קרא גבי מלוה כסף ואוכל בנשך ומרבית ואע\"ג דאתי בג\"ש אמרינן דטרח וכתב לה קרא אלא ודאי דגבי בינייא לא אמרי' דטרח וכתב לה קרא ומש\"ה הכריחו מדרבי רחמנא זריקה ש\"מ דקרא אתא לומר דאע\"ג דאתא מבינייא לא תיתי מבינייא והדבר צריך תלמוד מה נשתנית מדה זו דבינייא דלא טרח וכתב לה קרא. כתב מרן הב\"י סי' ק\"ס סעיף כ\"ב מותר ללוות ברבית מפני פיקוח נפש ולא ידעתי מה בא ללמדנו והתוס' בפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ו:) לא חדשו דמשום פיקוח נפש שרי אלא דגבי עובדיה היה פיקוח נפש: "
+            ],
+            [
+                "<b>כדרך שאסור להלוות כך אסור ללוות ברבית כו'.</b> כתב הרב פ\"מ ח\"ב סימן ק\"ה דהיכא דהלוה הוה חזי דהמלוה הוה מוזיף ברבית הני דמים גופייהו לאינש אחרינא ליכא משום ולפני עור כההיא דאמרינן בפ\"ק דע\"ז דמושיט כוס יין לנזיר דלא מיחייב משום ולפני עור אלא אי קאי בתרי עברי דנהרא אבל אי לא קאי בתרי עברי דנהרא לא עבר המושיט אלפני עור ע\"כ ותימה דל\"ד כלל לנזיר דשאני התם דהאיסור דלפני עור לא היה נעשה אם לא היה מושיט זה הכוס ולפי זה אף אם הושיט אינו עובר אבל גבי רבית דאם לא היה לוה זה היה הלוה האחר עובר אלפני עור בשביל שלוה זה לא נפטר מלפני עור ודכוותה גבי נזיר נמי אם היה מושיט לו אחר כוס יין בתרי עברי ובא אחר והושיט לו פשיטא דעובר ועוד יש לחלק ולומר דלא הותר ללוה ללוות בשביל שלוה אחר רוצה ללוות משום דאפשר שהלוה יחזור בו ולא ילוה ונמצא דאיהו הוא דקא מכשיל למלוה ובשלמא גבי ערב ועדים ליכא למימר הכי שאם יחזור בו המלוה אף דאיכא ערב ועדים יחזור בו ואם אינו חוזר בו הרי בלאו הכי היה מלוה וגבי נזיר הוי דכוותיה ויש להביא ראיה לדין זה ממ\"ש התוס' בפרק אין דורשין (דף י\"ג) בד\"ה אין מוסרים ד\"ת לעכו\"ם דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עכו\"ם אחר שרוצה ללמדו וכו' ומדלא קאמרי דאיכא ישראל שרוצה ללמדו ש\"מ דאינו נפטר משום ולפני עור בשביל שיש ישראל אחר שעובר וגבי רבית נמי הוי דכוותיה וכדכתיבנא (*א\"ה עיין פר\"ח ובני חיי י\"ד סי' ס\"ב) וראיה לזה ממ\"ש התוס' בס\"פ הרבית עלה דערב ועדים אין עוברים אלא משום בל תשימון דזימנין דעברי נמי אלפני עור כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים וזימנין דלא עברי כגון שהיה מלוה לו בלא הני ומש\"ה לא קתני דעוברים אלפני עור כיון דלא פסיקא ליה ע\"כ ואם איתא דגבי לוה נמי זימנין דלא עבר אלפני עור היכי קתני דלוה עובר משום ולפני עור כיון דלא פסיקא ליה אלא ודאי כדכתיבנא דהלוה לעולם עובר אלפני עור ואפשר לומר דכוונת הרב היא דכי היכי דמשום לא תשיך לא מיפסיל הלוה משום דטעי דלא משמע לאינשי איסורא אלא למלוה דרווח ה\"נ טעי היכא דהמלוה הוה מוזיף הני דמי גופייהו לישראל אחרינא דליכא משום ולפני עור ומדמי ליה לנזיר אבל לעולם לפי האמת עובר דלא דמי וכדכתיבנא: <br><b>כתב </b>הרשב\"א בתשובה סי' תתקל\"ח דאבק רבית אינו עובר עליו הלוה אלא המלוה כדאמרינן רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי ואילו היה האיסור על הנותן הול\"ל גברא רבה הוא ולא עביד איסורא ע\"כ. וכ\"כ הרב הנ\"י בפרק זה בורר. אך הרא\"ש ז\"ל גבי ההיא דרב עיליש כתב דיש לדקדק דאבק ריבית כי האי אין איסור ללוה מדלא יהיב לדידיה טפי לא קרינן ביה לא תשיך הלכך ליכא איסורא ללוה אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול ע\"כ. ומדקאמר דאבק רבית כי האי משמע דהאי דוקא הוא דליכא איסורא ללוה אבל בשאר אבק רבית אף הלוה עובר משום לא תשיך וכ\"כ מהרלנ\"ח סי' ק\"ג והרב המבי\"ט ח\"א סי' נ\"א ובטעם הדבר כתב מהרלנ\"ח דכיון דאיסור הרבית אינו עובר הלוה אלא משעת נתינה דלאו דלא תשימון אינו עובר הלוה כי אם המלוה ופלגא באגר והפסד טעם הרבית הוא מצד שהשוו חלוקות השכר וההפסד שיקח בעל המעות בשתיהן החצי ושתי החלוקות א\"א שיצאו לפועל לעולם אלא האחד מהם ובערך אותה החלוקה לבדה אין רבית כלל שאם היה לוקח רב עיליש חצי הריוח לבד אינו רבית מצד אותה חלוקה שאם היו מתנים שיקח השליש בהפסד מותר היה גם כשיפרע חצי ההפסד אינו רבית מצד אותה חלוקה שאם היו מתנים שיקח שני שלישים בריוח מותר היה א\"כ אין שם רבית פועל לעולם והרבית הוא מטעם השימה וכבר אמרנו שאין הלוה עובר על לא תשימון ומש\"ה קאמר התם בדיוק לא הוה ספי ולא קאמר לא הוה עביד אבל בכל רבית דרבנן דיש רבית בפועל שנותן יותר מהראוי כמו שהמלוה עובר מדרבנן משום לא תשיך ה\"ה הלוה ע\"כ. ואע\"ג דלפי טעם זה היה נראה דגם המלוה אינו עובר משום את כספך ושרי בלקיחת רבית כי האי מ\"מ נראה דכיון שהמלוה הוזהר בשימה אע\"פ שלא לקח רבית כי הוזהר בלקיחה הוזהר מה שנאסר עליו בשימה שלא יקחנו אבל לוה שלא הוזהר בשימה לא הוזהר בנתינה אלא מאי שהוא רבית בפועל ובזה סרה קושיית המבי\"ט על מהרלנ\"ח ועיין בתשובת מהרא\"ש סי' קס\"ב שנסתפק בדין זה אם יש איסור ללוה קודם נתינה או דוקא בשעת נתינה והאריך בזה: <br><b>אך </b>קשה מהא דאמרינן בפרק זה בורר בר בניתוס אסהידו עליה תרי סהדי חד אמר קמי דידי אוזיף ברביתא וחד אמר לדידי אוזפן ברביתא ופסליה רבא ופריך והא רבא הוא דאמר לוה ברבית פסול והמרדכי מוקי לה להאי כשלא לקח הרבית עדיין דאל\"כ אינו נאמן משום דהוי נוגע בעדות הרי דאע\"פ שהלוה לא נתן רבית אפ\"ה פסול לעדות משום דלאו דלא תשיך עבר ליה משעת הלואה ואפשר לומר דמאי דפסליה רבא היינו משום דעובר אלפני עור וכן נראה מדברי הרב פ\"מ ח\"ב סי' ק\"ה דמשום ולפני עור מיפסל והא דאמרינן דערב ועדים כשרים לעדות משום דלא תשימון עליו נשך במלוה ולוה משמע ולפי מה שכתבנו תיקשי דאכתי ליפסלו משום דעברי אלפני עור י\"ל דמיירי כגון שהיה מלוה בלא הם דליכא איסור דלפני עור וכמ\"ש התוספות בס\"פ הרבית וכ\"כ בעל כנה\"ג בשם מהרא\"ש דהא דערב ועדים דכשרים מיירי כמו שכתבנו. וראיתי למהראנ\"ח ח\"ב סי' כ\"א שהשוה דעת הרא\"ש לדעת הרשב\"א והנ\"י וס\"ל דלהרא\"ש בכל אבק רבית ליכא איסורא דלא תשיך ללוה. ומלבד שדברי הרא\"ש לא דייקי כוותיה עוד קשה ממ\"ש הטח\"מ סי' ל\"ד דבאבק רבית פסולים מדרבנן. והוא עצמו הכריח מדברי רבינו שכתב שהלוה ברבית דרבנן פסול לעדות שחולק על הרשב\"א והנ\"י שכתבו דבאבק רבית ליכא איסורא ללוה ואי אמרת דהרא\"ש ז\"ל הוא כסברת הרשב\"א נמצא דהטור חולק על אביו וצ\"ע. ומ\"ש שמדברי רבינו נראה שחולק על הרשב\"א אפשר לדחות דמאי דפסליה רבינו ללוה הוא משום ולפני עור וכמ\"ש לעיל דמאן דעבר אלפני עור מיפסיל. גם מה שהכריח מדברי הר\"ן שכתב על מי שנשבע לתת רבית דרבנן שפטור מלקיים שבועתו כיון שהדבר אסור עליו מדרבנן גם זה אפשר לדחות דהיינו כדי שלא יעבור אלפני עור אבל לעולם דאיסורא דלא תשיך ליכא ללוה וכן כתב מהרלנ\"ח בתשובה הנזכרת: <br><b>עוד </b>כתב הרשב\"א וז\"ל וכיון שכן זה שנשבע ליתן חייב ליתן לו ואין זה כנשבע לבטל אפילו מצוה דרבנן ואע\"פ שהמקבל עובר וזה הנותן מושיט לו איסור דרבנן מוטב שיעשה איסורא זוטא משיעשה איסורא רבה ע\"כ. והנה בדין נשבע לבטל דברי סופרים בקום עשה כתב מהרלנ\"ח סי' ק\"ג שהוא מחלוקת בין הפוסקים מן הקצה אל הקצה דלהר\"ן לא חלה כלל וגרע מנשבע על דבר שאינו מפורש בתורה ששבועה חלה עליו אף שהוא בקום עשה כמו נשבע לחבול בעצמו שכתב הר\"ן דשבועה חלה עליו משום דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולהרשב\"א והרא\"ש שבועה חלה עליו כיון שהוא מד\"ס ואם לא התיר שבועתו יבטל איסור דרבנן בקום עשה ואל יבטל איסור דאורייתא בשב ואל תעשה והביא תשובת הרשב\"א הלזו יע\"ש ועיין במ\"ש התוס' פ\"ג דשבועות (דף כ\"ג) ד\"ה דמוקי וז\"ל וזה הפירוש נראה יותר דלפירוש קמא קשיא המ\"ל דלא אמר כר\"ל כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה לא משכחת לה הן ולאו דהיכי משתבע שאוכל חצי שיעור הא מושבע ועומד מהר סיני הוא ודוק היטב בדבריהם: <br><b>ואני </b>תמיה דלפי דבריו למאי איצטריך הרשב\"א ז\"ל לומר דבאבק רבית ליכא איסורא ללוה אפילו שיהיה איסור ללוה באבק רבית אפ\"ה שבועה חלה עליו וחייב לקיים שבועתו. ואפשר לדחוק ולומר דהיינו דוקא היכא דלא עבר אלא חד איסורא אבל היכא דבקיום שבועתו עובר על שני איסורים דהיינו לא תשיך ולפני עור אז מוטב שיעשה איסור אחד מדאורייתא ממה שיעשה שני איסורים מדרבנן בקום עשה מש\"ה איצטריך הרשב\"א לומר דאין כאן איסור דלא תשיך ללוה וכיון דאין כאן אלא איסורא דלפני עור חייב לקיים שבועתו. והא דאיצטריך לרשב\"א לומר שהוא איסורא זוטא לאיסורא דרבנן איסורא זוטא קרי ליה. אך אעיקרא דדינא דבריו הם תמוהים במה שכתב שהרשב\"א והר\"ן חולקים בדין זה דאי שבועה חלה על דברי סופרים או לא דלעולם דהר\"ן מודה דשבועה חלה על ביטול ד\"ס בקום עשה וצריך התרה לשבועתו ואם עבר על שבועתו חייב משום שבועת בטוי דפשיטא דלא גרע מנשבע לבטל דבר שאינו מפורש בתורה בקום עשה דסבר הר\"ן דשבועה חלה עליו וכמו שנראה ג\"כ משמעתא דמשכחת לה בלאו והן דשבועה חלה על ביטול ד\"ס בקום עשה אלא שאם לא התיר שבועתו ובהכרח הוא שיעשה איסור אחד בזה ס\"ל להר\"ן דמוטב שיעבור על שבועתו בשב ואל תעשה ויהא חייב משום שבועת ביטוי ממה שיעבור על ד\"ס בקום עשה ובזה מודו הרשב\"א והרא\"ש לפי שהם לא נשאלו אלא אי הוי כנשבע לבטל מצוה מן התורה או לקיים דלא חלה שבועה עליו כלל ועל זה השיבו דעל ד\"ס חלה וחייב להתיר את שבועתו ואם לא התיר עובר על שבועת בטוי אבל לעולם דמודו להר\"ן דאם לא נשאל על שבועתו דמוטב שיעבור על שבועתו בשב ואל תעשה ויהיה חייב משום שבועת ביטוי ממה שיעבור על ד\"ס בקום עשה. וכבר השיגו הרב המבי\"ט בסימן נ\"א בכל מ\"ש והביא ראיה מהרשב\"א גופיה שכתב על מי שנשבע לעבור על ד\"ס בקום עשה שיבטל שבועתו ומצוה דרבנן לא תתבטל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בתשובה סי' ק\"ע דהנשבע שיאכל שומנו של גיד או שישתה סתם יינם ולא שתה חייב משום שבועת ביטוי אלא שאומרים לו שב ואל תעשה כדרך שהעמידו דבריהם במקום כרת ע\"כ ואף שבסימן רמ\"ג אמרה כמסתפק היינו משום דלא היה כי אם איסור שבות ומצינו שחכמים דחו שבות משום מצוה בעלמא וכמ\"ש הרב ומש\"ה אפשר שידחה ג\"כ משום איסור דשבועה אבל בשאר איסורים דרבנן מודה הרשב\"א ז\"ל להר\"ן וכן נראה ממה שהביא מהרדב\"ז סי' רע\"ח בשם הריטב\"א ז\"ל דשבועה חלה ומתירין אותה אפילו שלא בפניו כיון שיש איסור בדבר אלא דהיכא דא\"א בשאלה מוטב שיעבור על שבועתו. ולפ\"ז יש לתמוה על הרדב\"ז שכתב שם שהרשב\"א חולק על הריטב\"א ממ\"ש דשבועה חלה לבטל דברי סופרים אפילו בקום עשה וכ\"כ בסי' קצ\"ה ולא ידעתי היכא רמיזא בדברי הרשב\"א ז\"ל שחולק על הריטב\"א שהוא לא כתב אלא ששבועה חלה אבל לא כתב שעכ\"פ יקיים שבועתו ויעבור על דברי סופרים בקום עשה. גם מה שהוקשה לו לסברת הריטב\"א מסוגיא דמשכחת לה בלאו והן ונדחק ביישובה כנראה שהבין בדברי הריטב\"א דלא חלה שבועה כלל וכמו שהבין מהרלנ\"ח בדברי הר\"ן דבריו תמוהים שהרי ממ\"ש בסי' רע\"ח בשם הריטב\"א נראה דס\"ל דשבועה חלה על ביטול ד\"ס בקום עשה מדהוצרך התרה וא\"כ אין קושיא כלל מסוגיית הגמרא דמשכחת לה בלאו והן גם מהרימ\"ט בי\"ד סימן מ' הבין בדברי הר\"ן כהרלנ\"ח ותימה הוא מאחר שאביו כתב בפירוש דלא כמהרלנ\"ח איך לא חש לסברתו מאחר שהוא בעצמו הביא תשובת אביו ומהראנ\"ח בח\"ב סי' ס\"ב כתב בפירוש דלהר\"ן שבועה חלה על ביטול דברי סופרים והסכים דברי הרשב\"א והרא\"ש לסברת הר\"ן וכ\"כ בסימן כ\"א שנמצא מפורש להרשב\"א כהר\"ן ולא ידעתי למה לא נסתייע הרב מתשובה זו בסימן ס\"ב כשכתב שהרשב\"א אמרה כמסתפק שבמקום אחר כתב בפירוש כדברי הר\"ן וכ\"כ מהר\"ש חיון סי' מ\"ה דהר\"ן והרא\"ש והרשב\"א לא פליגי ובזה אתו דברי הרשב\"א כפשטן דאיצטריך לומר דליכא איסורא ללוה דאם היה איסור ללוה אף דס\"ל דשבועה חלה על ביטול דברי סופרים מ\"מ אין מאכילין לאדם איסור בידים ומוטב שיעבור על שבועתו בשב וא\"ת ממה שיעבור ע\"ד סופרים בקום עשה וכדברי הר\"ן ואכתי הוקשה לו שאף שאינו עובר על לא תשיך דרבנן אכתי עובר על ולפני עור דרבנן בקום עשה וכתב דמוטב שיעשה איסורא זוטא ממה שיעשה רבה ואפשר שכוונתו לומר דדוקא באיסור דרבנן שהאיסור הוא מצד עצמו אז הוא דאמרינן מוטב שיעבור על שבועתו דחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה אבל באיסור דלפני עור אדרבה אמרינן מוטב שיושיט לחבירו איסור ממה שיעשה הוא איסור בעצמו ומש\"ה קרי ליה איסורא זוטא כיון שאינו האיסור מצד עצמו אך מהר\"ר יחיאל באסאן ז\"ל הובאו דבריו בתשובה להרימ\"ט סימן מ' כתב דס\"ל להרשב\"א דלא החמירו חז\"ל על הלוה אפילו בלאו דלפני עור שאינו עובר בו כמו שאינו עובר בלאו דלא תשיך אלא איסורא זוטא הוא דעביד דהיינו מסייע ידי עוברי עבירה ומש\"ה ס\"ל להרשב\"א דמוטב שיקיים שבועתו ובמה שהקשה הרב הנזכר על דברי הרשב\"א עיין בספר פ\"מ ח\"מ סי' ק\"ה מ\"ש על זה.(*א\"ה עיין מ\"ש הרמ\"ז בספר תוס' יוה\"כ בסוגיא דחצי שיעור): <br><b>ודע </b>שכתב מהרדב\"ז בסימן רע\"ח בשם הריטב\"א דמי שנשבע לתת רבית לחבירו דמתירין לו שלא מדעת חבירו כיון שיש איסור בדבר ומיהו היכא שכלל הקרן עם הרבית נסתפק הרב לפי שנמצא שאתה קונס אותו בקרן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ולא קנסינן היתרא אטו איסורא או דילמא קנסינן אבל התירוה מפני איסור רבית אע\"פ שהיה רבית דרבנן פשיטא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ע\"כ לכאורה היה נראה דטעמא דהריטב\"א הוא משום דס\"ל כר\"ת דאפילו נשבע לתועלת חבירו מתירין לדבר מצוה וכ\"ש שלא לעשות איסור אך קשה שסברא זו של ר\"ת לא הודו לו רוב הראשונים וכמ\"ש הריב\"ש בסי' קפ\"ו וא\"כ איך כתב הרב מהרדב\"ז דין זה בסתם. אשר ע\"כ נ\"ל דהכא טעמא אחרינא איכא דס\"ל להריטב\"א דאף שלא התירוהו יעבור על שבועתו ולא יתן רבית וא\"כ ליכא תועלת למלוה בקיום השבועה ולא אמרינן דהנשבע לתועלת חבירו דאין מתירין לו אלא מדעתו אלא כגון משה וצדקיהו שהיה תועלת ליתרו ולנבוכדנצר בקיום השבועה אבל הכא ליכא תועלת ודמי הא מילתא למ\"ש הר\"ן ז\"ל בתשובה סי' ס\"ה שמי שנשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלונית ועבר ויצא דמתירין לו שלא מדעתו כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר והביא ראיה מדברי התוס' דפרק השולח אהא דקאמר וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה יע\"ש ובזה ניחא מה שלא כתב הרשב\"א דין זה בתשובה זו משום דאיהו ס\"ל דחייב לקיים שבועתו וא\"כ איכא תועלת לשכנגדו בקיום שבועה זו. אך על הר\"ן קשה דכיון דס\"ל דאם לא נשאל שיעבור על שבועתו למה לא כתב שיתירוהו שלא בפניו: <br><b>ודע </b>דברבית של תורה אליבא דכ\"ע לא חיילא שבועה כלל וחייב משום שוא ואפילו שכלל הקרן עם הרבית לא אמרינן מיגו דחיילא אהיתר חיילא אאיסור משום דלא נאמר דין זה אלא בנשבע בכולל לבטל את המצוה בשב ואל תעשה אז חיילא בכולל דומיא דשבועה שלא אוכל מצה אבל לעבור על המצוה בקום עשה אפילו בכולל לא חיילא וזה מוסכם ומוכרח מסוגיא דשבועות שתים בתרא וכ\"כ מהרלנ\"ח בתשובה סי' ק\"ג אך המבי\"ט סי' נ\"א נתן טעם אחר דלא שייך כולל בכה\"ג דכלל הקרן עם הרבית דלא שייך דינא דכולל אלא כשכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אבל כשכולל דבר איסור עם דבר מצוה כי הכא לא הוי דינא דכולל דכי היכי דבדבר איסור לא חיילא שבועת ביטוי ה\"נ בדבר מצוה לא חיילא ומצוה דהכא היא פריעת בעל חוב דאמרינן בכמה דוכתי דהיא מצוה מן התורה וכתב בסוף דבריו דאם נשבע לפרוע לזמן פלוני דלא חיילא עליה שבועת ביטוי דהא כל זמן שיפרע עביד מצוה כנשבע לתת צדקה לעני ע\"כ ותמהני שהרי נחלקו הרשב\"א והרא\"ש בנשבע לפרוע לזמן פלוני ועבר אותו יום ולא פרע אם חייב עוד מכח שבועתו או לא דלהרשב\"א אינו חייב עוד מכח השבועה ולהרא\"ש הם ב' שבועות לפורעו ולפרוע לזמן הרי ששבועה חלה בנשבע לפרוע בסתם וכ\"ש לזמן הן אמת דבנשבע שלא לפרוע ראיתי להרא\"ש ז\"ל שכתב דלא חלה שבועה משום דהוי נשבע לבטל את המצוה וכעת צ\"ע (*א\"ה עיין כנה\"ג י\"ד סי' רל\"ו בהגהת הטור אות ע\"ו): <br><b>עוד </b>כתב הרשב\"א בתשובה הנזכרת ומיהו זה שנשבע שיתן עד יום פלוני ועבר הזמן ולא נתן הרי זה מעוות שלא יוכל לתקון ושוב אין כאן חיוב שבועה על מה שנשבע ועובר משום שבועת ביטוי ע\"כ ולכאורה קשה על מ\"ש הרב פ\"מ בח\"א סי' ה' דע\"כ לא קאמר הרשב\"א דכשעבר היום שאין לו עוד חיוב שבועה אלא כשנשבע לפורעו ביום פלוני בבי\"ת משום דשבועתו אינה אלא על עצמו של יום כי הבי\"ת מורה על כך אבל קובע הזמן ליום או לזמן בלמ\"ד אז הוא הוכחה שהם שני דברים ושתי חלוקות האחד הוא שבועת הענין מצד עצמו והאחר הוא לקביעות הזמן לזרז הפרעון וא\"כ אם קביעות הזמן עבר עדיין שבועת הפרעון מצד עצמו קיימת וא\"כ בתשובה הלזו של הרשב\"א שכתוב בשאלה שנשבע שיפרענו לזמן פלוני בלמ\"ד למה כתב הרב דשוב אין כאן חיוב שבועה כלל (*א\"ה עיין בספר בית יעקב סימן כ\"ג ובט\"ז י\"ד סי' רכ\"ח ס\"ק נ'): "
+            ],
+            [
+                "<b>שכל המלוה ברבית כו'.</b> זה פשוט וכתב הריב\"ש בסימן ש\"ה ותס\"ה בשם הרשב\"א דאין ב\"ד יורדים לנכסיו ומחזירים ללוה דהא איהו דמיחייב לאהדורי אבל שיעבוד נכסים ליכא כלל תדע דהא הניח להם אביהם מעות של רבית אע\"פ שיודעים שהם של רבית אינם חייבים להחזיר אלא בדבר מסויים מפני כבוד אביהם ואילו בגזל מחוייבים לאהדורי כל שהגזילה קיימת או שהניח להם אביהם אחריות נכסים אלא ודאי ליכא הכא אלא עשה דוחי אחיך עמך ע\"כ. ואע\"ג דטעמא דרבית מקרא ילפינן לה וכדאיתא בר\"פ הגוזל בתרא איכא למימר דהרשב\"א יהיב טעמא לקרא דמה טעם לא חייב הכתוב את הבנים גבי רבית כי היכי דחייבים גבי גזל וקאמר דהיינו טעמא משום דגבי רבית ליכא שיעבוד נכסים אך קשה דהתינח היכא דהרבית אינו בעין ואיכא אחריות נכסים דדכוותה גבי גזל חייבים אהני טעמא דגבי רבית ליכא שיעבוד נכסים למפסדינהו אבל היכא דהרבית הוא בעין דדכוותיה גבי גזל חייבים אפילו היכא דליכא אחריות נכסים דליכא שיעבוד מאי אהני טעמא דגבי רבית ליכא שיעבוד נכסים למפטרינהו הא גבי גזל אפילו דליכא שיעבוד נכסים חייב וא\"כ ע\"כ צ\"ל דגזירת הכתוב היא וא\"כ מנ\"ל דגבי רבית ליכא שיעבוד נכסים אימא דכולה מילתא גזירת הכתוב היא ואפשר לומר דטעמא דהיכא דהרבית הוא בעין דפטור הוא משום דשאני גזל דכל היכא שהוא בעין ברשותא דמריה איתיה ולא קנה אותו הגזלן אבל גבי רבית מכי פרע לוה למלוה קננהו לגמרי וממון גמור הם לו ומש\"ה אפילו היכא שהוא בעין הו\"ל כאילו אינו בעין ופטורים הבנים. וכ\"כ הריטב\"א בפ\"ק דקידושין דהמקדש במעות של רבית מקודשת משום דמעות דרביתא קננהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חובה להחזירם וב\"ד מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבים להחזיר אלא בדבר המסויים ע\"כ. ונראה דהא דמייתי הא דאם מת אין בניו חייבים אע\"פ שאינו ענין למאי דקאי בזה הוא להביא ראיה למ\"ש דמעות של רבית קננהו לגמרי והכריח זה מדקי\"ל דאם מת אינם חייבים אפילו ברבית קיים ואילו גבי גזל חייבים. אלא דאכתי הוקשה לו להרשב\"א דהתינח היכא דליכא אחריות נכסים דאז אפילו אם הרבית בעין פטירי הבנים משום דחשיב כאילו אינו בעין מאחר שקננהו המלוה אבל היכא דאיכא אחריות נכסים דגבי גזל אפילו אינו בעין חייבים א\"כ גבי רבית נמי ליחייבו ומזה הכריח דברבית ליכא שיעבוד נכסים ומש\"ה אפילו הניח אחריות נכסים הבנים פטורים ועיקר ראייתו של הרשב\"א אינו אלא מהיכא דאיכא אחריות נכסים והא דנקט הרשב\"א דאילו בגזל מיחייבי לאהדורי כל שהגזילה קיימת כדי נסבה וכן נראה מדברי הרב הנ\"י שהביא דברי הרשב\"א הללו ולא הכריח הדין אלא מדפטירי אפילו כשהניח אחריות נכסים אבל מאי דפטירי אפילו היכא שהרבית קיים הוא מטעמא אחרינא משום דהמלוה קנה הרבית והוי ממון שלו לגמרי וכדכתיבנא ואע\"ג דרמי בר חמא קאמר דטעמא דברייתא דהניח להם אביהם הוא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי משמע דאי לאו משום האי טעמא היו חייבים דומיא דגזל היינו לרמי בר חמא דלא דריש מיעוטא דקרא דאל תקח מאתו אבל לרבא דקי\"ל כוותיה דדריש מיעוטא דקרא אמרינן דטעמא דפטר קרא לבנים אפילו ברבית קיים ואיכא אחריות נכסים הוא משום דהמלוה קונה הרבית לגמרי וליכא שיעבוד נכסים גבי רבית וכ\"נ מדברי התוס' בר\"פ איזהו נשך ד\"ה יכין דטעמא דאפילו הניח אחריות נכסים פטורים ממיעוטא דקרא א\"נ אפשר לומר דהרשב\"א לא דריש טעמא דקרא אלא שהוקשה לו דמנא לן דכי מיעט קרא לבנים מהשבון הוא אפילו איכא אחריות נכסים אימא דלא מיעט קרא אלא היכא שהרבית הוא בעין וליכא אחריות נכסים דדכוותיה גבי גזל חייבים הכא מעטינהו קרא מהשבון אבל היכא דאיכא אחריות נכסים דגבי גזל אפילו אכלו הבנים הגזילה דליכא חיובא לדידהו חייבים משום דאשתעבוד נכסי דאבוהון מחיים מנא לן דפטר הכתוב את הבנים גבי רבית ומזה הכריח דע\"כ ליכא גבי רבית שיעבוד נכסים ולפי זה אחריות נכסים אינו מעלה ואינו מוריד לגבי רבית ולזה לא איצטריך קרא למעוטי ואפשר למימר נמי איפכא דקרא לא מיעט אלא היכא דהרבית אינו בעין ואיכא אחריות נכסים דגבי גזל חייבים אבל היכא דהרבית קיים דכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה דומיא דגזל מנא לן דמיעט קרא אלא ודאי דגבי רבית ליכא שיעבוד נכסים וע\"כ כי איצטריך קרא למעט הוא היכא דהרבית קיים דהיכא שאינו בעין אלא דאיכא אחריות נכסים בלאו קרא ידעינן דפטירי כיון דליכא שיעבוד נכסים ולפ\"ז ניחא מה שכתב הריב\"ש ז\"ל דאילו בגזל חייבים להחזיר כל שהגזילה קיימת או שהניח להם אחריות נכסים דמהני תרי מילי שמעינן דגבי רבית ליכא שיעבוד נכסים דכיון דאיכא תרי חיובי גבי גזל תיקשי דמנא לן דכי מיעט גבי רבית מיעט תרווייהו אימא דלא מיעט אלא חדא מינייהו אלא ודאי דלחדא לא איצטריך קרא וכי מיעט קרא הוא לאחרינא ולפי זה אפשר לומר דאף רמי בר חמא דלא דריש מיעוטא דקרא מודה דאפילו הניח אחריות נכסים פטורין הבנים מטעמא דליכא שיעבוד נכסים גבי ריבית דאלת\"ה תיקשי לרמי בר חמא אמאי לא תני בברייתא דהניח להם אביהם דאי איכא אחריות נכסים חייבים דהא איהו מודה גבי גזל דאי איכא אחריות נכסים חייבים ואע\"ג דאוקמה למתניתין בדבר המסויים היינו משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דקתני ואם היה דבר שיש בו אחריות דמשמע דקאי לגזילה אבל לדינא מודה דאי איכא אחריות נכסים חייבים וכדמוכח ברייתא דר' אושעיא דקתני הניח לפניהם אחריות נכסים חייבים ורמי בר חמא לא פליג אברייתא דהא קא מותיב בגמרא מינה לרמי בר חמא ופריק לה ואין חילוק בין קודם יאוש ואין הגזילה קיימת להיכא דהוי אחר יאוש והגזילה קיימת כיון דטעמא היא משום דאשתעבד נכסי דאבוהון מחיים ואפילו דאיכא יאוש ושינוי רשות ואין הגזילה קיימת אם הניח אחריות נכסים חייבים וכמ\"ש הפוסקים דאפילו מכרה האב או נתנה אם הניח אחריות נכסים חייבים וה\"ה לרמי בר חמא אף דס\"ל רשות יורש כרשות לוקח דמי דלא עדיף ממכרה האב וא\"כ תיקשי אמאי לא תני גבי ריבית דאם הניח אחריות נכסים חייבים אלא ודאי דאף רמי בר חמא מודה דגבי רבית אף אם הניח אחריות נכסים פטורים משום דליכא שיעבוד נכסים ברבית, ודע שבעל החינוך כתב שיש אומרים דברבית ב\"ד יורדין לנכסי מלוה ומוציאין ממנו כגזילות וחבלות ולסברא זו הא דאם מת דהבנים פטורים אפילו הניח אחריות נכסים גזירת הכתוב היא: "
+            ],
+            [
+                "<b>הניח להם אביהם מעות של ריבית אע\"פ שיודעין שהם של ריבית אינן חייבין להחזיר.</b> זה פשוט בר\"פ הגוזל בתרא ופסקו הפוסקים כטעמא דרבא דהיינו משום דכתיב אל תקח מאתו לדידיה קא מזהר רחמנא לבריה לא מזהר רחמנא והרב בג\"ת בח\"ד סי' א' תמה על רש\"י ז\"ל במה שפירש בהגוזל קמא דטעמא הוא משום דרשות יורש כרשות לוקח הוא דאמאי שבק טעמא דרבא שהוא אליבא דהלכתא ונקט טעמא דרמי בר חמא דהוא דלא כהלכתא ותירץ משום דהך סוגיא דהגוזל קאמר ר\"י דברייתא דגזלנין ומלוי ברבית כו' נשנית בימי רבי ועלה פריך מהניח להם אביהם כו' ובא\"נ פליג ר\"י ארבי אלעזר וס\"ל דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים וכיון שכן ע\"כ לר\"י לא מצי למימר דטעמא דיורשים פטורים הוא משום דלדידיה אזהר כו' דהא לא דריש קרא דוחי אחיך ומש\"ה כתב רש\"י טעמא דרשות יורש כרשות לוקח דמי כי היכי דליתי כר\"י דהוא מריה דהך שמעתא ודבריו הם תמוהים משום דלמ\"ד רבית קצוצה אינה יוצאה לא צריך טעמא לפטורא דבנים דמהיכא תיתי שיהיו חייבים ואף דנימא דהאב חייב בדיני שמים שהוא מוכרח לומר כן כפי סברתו דהך דהגוזל אתיא כמ\"ד רבית קצוצה אינה יוצאה מ\"מ הבנים פשיטא שהם פטורים כל היכא דליכא כבוד דהאב דבשלמא כשהאב חייב בדיני אדם אז צריך טעמא לפטורא דבנים אבל כל היכא דליכא חיובא בדיני אדם לא צריך טעמא לפטורא דבנים וההיא דהגוזל בתרא דאיפליגו רמי בר חמא ורבא בטעמא דפטורא דבנים אתיא כמ\"ד דרבית יוצאה בדיינין ועוד קשה אי הך סוגיא אתיא כמ\"ד רבית אינה יוצאה ולדידיה פריך מהך ברייתא דהניח להם אביהם היכי דייק מהך ברייתא לאותובי לברייתא דאין מקבלין הא בלאו הכי תיקשי האי דיוקא כיון דסבר רבית אינה יוצאה וכמו שהקשה בא\"נ אלא ודאי נראה כמ\"ש התוס' דהך סוגיא אתי כמ\"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינים ולא תיקשי לר\"י הך ברייתא דאין מקבלין דהא בא\"נ אמרינן דהוי פלוגתא דתנאי וברייתא דאין מקבלין סבר לה כתנא דקאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינים ולעיקר קושייתו נראה לומר דרש\"י הוקשה לו דמאי קא דייק בגמרא הא אביהם חייב אימא דלעולם האב פטור משום תקנה אלא דרבותא אשמעינן בבנים דאע\"ג דלא שייכא תקנה גבייהו שהרי דבר המסויים מחזירין הבנים ומקבלין מהם אע\"ג דמן האב אין מקבלין אפילו דבר המסויים והיינו טעמא משום דלא שייכא תקנה גבי בנים וכמ\"ש התוס' בד\"ה אי עביד תשובה לתירוצא קמא מש\"ה תני פטורא גבי בנים לחידושא אשר על כן נראה לומר דדיוק הגמרא מהכרח דלגופיה לא איצטריך דפשיטא הוא דהא תנינא לה גבי גזל הגוזל ומאכיל או שהניח לפניהם פטורים וכ\"ש רבית ובשלמא אי אתיא לדיוקא ניחא אלא לגופיה לא איצטריך וקושיא זו לא אתי אלא למ\"ד רשות יורש כרשות לוקח דמי ולפי זה אין חילוק בין גזל לרבית וע\"כ אתא לדיוקא אבל לרבא דממעט מקרא לא קשה ולא מידי דלעולם דלגופיה איצטריך דהא דכוותיה בגזל חייבין ואשמעינן דברבית אע\"ג דלא שייכא תקנה גבי בנים אפ\"ה פטורים מטעמא דקרא מיעט להו ולעולם דהאב פטור מטעם תקנה מש\"ה פירש\"י דמקשה זה דדייק הא אביהם חייב סבר לה כרמי בר חמא דקאמר רשות יורש כרשות לוקח ומש\"ה פריך: <br><b>ומ\"ש <b>[ואם הוא דבר מסויים כגון פרה וטלית צריכים להחזיר משום כבוד אביהם</b> בעל שלטי הגבורים הוקשה לו דין זה דהא גבי גזל קי\"ל דאפילו אינו דבר מסויים חייבים להחזיר והאריך בזה בר\"פ א\"נ ודבריו הם פשוטים בפרק הגוזל בתרא דרבא דמוקי מתני' דהגוזל כשאכלוה קאמר דטעמא דברייתא דרבית הוא משום מיעוטא דקרא ולא ידעתי מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. ויש להסתפק בדבר המסויים דאבק רבית מהו מי מיחייבי בנים או לא ונראה דחייבין וראיה מדאמרינן בריש א\"נ דאפילו למ\"ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים אפ\"ה הבנים חייבים משום כבוד אביהם ומדר\"י ברבית קצוצה נשמע לדידן באבק רבית וכעין זה דקדק הנמוקי והכריח דבאבק רבית חייב בדיני שמים ומיהו איכא למימר דליכא קלון דאב אם אינם מחזירים אלא ברבית קצוצה דעבד אדאורייתא אבל באבק רבית ליכא קלון ולא מיחייבי. שוב ראיתי למוהר\"א מונסין הובאו דבריו בתשובת מהרש\"ך ח\"ג סי' ב' שכתב בשם הריטב\"א דאפילו אבק רבית אם הוא דבר המסויים חייבין להחזיר משום כבוד אביהם והביא ראיה מסוגיא דא\"נ שכתבנו ויש להסתפק בדבר המסויים דצריכים להחזיר אם לא רצו להחזיר כפינן להו או לא ולכאורה נראה דכיון דליכא חיובא אלא משום כבוד אב אין כופין דהא קי\"ל דאין כופין על מצוה זו משום דהוי מ\"ע שמתן שכרה בצדה וכדאיתא בפרק כל הבשר והרי מטלטלי דיתמי דמדינא לא משתעבדי לב\"ח ומשום כבוד אביהם חייבים כתבו הראשונים דאין כופין מטעמא דכתיבנא וכמ\"ש הריב\"ה סימן ק\"ז ואף לרש\"י שכתב במי שהיה נשוי דטעמא דאין כופין הוא משום דהוי מצוה דרבנן הכי נמי הוי דכוותיה. אך קשה ממ\"ש בעה\"ת בח\"ב סי' ב' דדבר מסויים אפילו מבריה מפקינן דמשמע דב\"ד מוציאין ממנו ואפשר דס\"ל כמ\"ד דהא דאמרינן אין ב\"ד מוזהרין עליה היינו שאינם נענשים אבל אם רצו כופין ומ\"ש מפקינן היינו אם רצו. שוב ראיתי בפרק הכותב (דף פ\"ז) שכתבו התוס' דבדבר המסויים כופין וטעמא משום דאיכא קלון אביהם אם אינם מחזירים אבל היכא דליכא אלא כבוד אה\"נ דלא ולפי זה אתו דברי בעה\"ת כפשטן ובזה שכתבו התוס' דהכא איכא קלון ניחא דלא תיקשי דכיון שחייבים משום כבוד אפילו דלא הוי דבר המסויים ליחייבו דומיא דמטלטלי דיתמי דאע\"ג דליכא חיובא ואינו דבר המסויים איכא כבוד אביהן וכבר נתעורר על קושיא זו הרב ג\"ת בשער ס\"א ח\"א סי' ו' משום דלעולם אין הבנים חייבים משום כבוד אפילו עשה תשובה באותו דבר עצמו שהוא עבר עבירה וקרינן ביה יכין רשע וצדיק ילבש אלא דשאני דבר המסויים דאיכא קלון וכיון שעשה תשובה מוזהרין הם על קלונו וכן נמי גבי גזל לרמי בר חמא דס\"ל דאפילו הגזילה בעין אינם חייבים להחזיר אלא בדבר המסויים משום כבוד הוי נמי משום קלון דכבוד איכא אפילו בדבר שאינו מסויים ואינם מוזהרים על כבודו כי אם על קלונו ואע\"ג דעל קלונו הם מוזהרים אפילו הוא רשע ולא אמרינן בעושה מעשה עמך אלא לכבוד ואילו הכא מוקמינן לברייתא דדבר המסויים בדעבד תשובה לא דמי דהתם הוא שלא יעשה הקלון בידים אז הוא מוזהר אפילו אינו עושה מעשה עמך אבל היכא שהקלון הוא בשב ואל תעשה אז הוי דומיא דכבוד דדוקא בעושה מעשה עמך מוזהר אבל לענין כפייה יש חילוק דמשום כבוד לא כפינן ומשום קלון איכא כפייה וכמ\"ש התוס' אך מדברי הריב\"ה שכתב צריכין להחזיר ושינה לשון הגמרא דנקט חייבים להחזיר דמינה דייקו התוס' דאיכא כפייה משמע דס\"ל דליכא כפייה ול\"ד לישנא דחייבין והוי ככל כבוד דעלמא דאין ב\"ד של מטה מוזהרין עליה: כתב </b>הטור וז\"ל והיכא שבא לעשות תשובה להחזיר הרבית אם הוא דבר מסויים מקבלין ממנו ואם אין הרבית שלקח בעין כגון שאינו דבר מסויים אין מקבלין ממנו בפרק הגוזל בתרא ויש לתמוה דגבי גזל קי\"ל דכל שהגזילה בעין מקבלין ממנו וכמו שפסק הריב\"ה בח\"מ סי' שס\"א והיינו כשינויא בתרא דמוקמינן כאן בגזילה קיימת כאן בשאין הגזילה קיימת וא\"כ מנא לן דגבי רבית כל שאינו דבר המסויים אפילו שהוא בעין דאין מקבלין ממנו דבשלמא לעיל גבי פטורא דבנים איכא טעמא לחלק בין גזל לריבית משום דריבית פטר הכתוב בהדיא לבנים ואפילו דבר המסויים מדינא לא מיחייבי אלא משום כבוד אביהם אבל הכא דמדינא בין בגזל בין ברבית מדינא מקבלין אלא שחכמים חשו לנעילת דלת בפני בעלי תשובה והתקינו שלא יקבלו מהם ואעפ\"כ בגזילה קיימת לא חשו לנעילת דלת ומקבלין מהיכא תיתי דגבי רבית נחוש לנעילת דלת אפילו בריבית קיים ולא יקבלו ממנו ובעל פרישה ודרישה נתעורר בזה וכתב דדבר מסויים ל\"ד אלא כל דבר שהוא בעין כמו שגזלו שלא הוציא ונשתנה נקרא דבר מסויים ואין זה נכון והרי דברי רבינו שכתב ואם היתה גזילה קיימת והרבית דבר מסויים והרי הוא בעצמו מקבלין מהם הרי שיש חילוק בין גזל לרבית ומ\"ש והרי הוא בעצמו הכוונה הוא דתרתי בעינן מסויים ושיהיה בעין דלא תימא כיון שלקח דבר המסויים אפילו שאינו בעין מקבלין קמ\"ל אבל לעולם דאם אינו מסויים אף שהוא בעין ברבית אין מקבלין ובגזל מקבלין כ\"נ מדברי בעה\"ת ח\"ד סי' ד' וכ\"כ בפירוש בג\"ת שם. עוד כתב בעל פרישה ודרישה די\"ל משום דסתם גזילה הוא מטלטלין ומסתמא הן מסויימין וסתם רבית הוא מעות ומעות אינו מסויים מש\"ה כתב כאן אם הוא מסויים ע\"כ. ולפי תירוץ זה אף בגזל בעינן מסויים וכי חילק ר\"נ בין גזלה קיימת לשאינה קיימת היינו בין דבר המסויים לשאינו מסויים ולדבריו כל דבר חוץ ממעות הוי דבר המסויים והא ליתא דלעיל גבי חיובא דבנים בדבר המסויים אמרי' כגון פרה וטלית משמע דשאר מילי לא הוי דבר המסויים ועוד תיקשי לדבריו מ\"ש התוס' בד\"ה אי עבד תשובה דבדבר המסויים מקבלין ואי אמרת דלר\"נ בעינן דבר המסויים היכי כתבו התוס' כן בתחלת הסוגיא דאכתי לא ידעינן חילוק ר\"נ אלא ודאי דר\"נ חידש דכל שהוא בעין אף שאינו מסויים מקבלין ולפי הס\"ד אין מקבלין כי אם בדבר המסויים. ולעיקר הקושיא נראה לומר דס\"ל לפוסקים דע\"כ לא מחלקינן בין אם הוא בעין לאינו בעין אלא דוקא בגזל דאיכא טעמא לחלק משום דכל שהוא בעין לא קנאו הגזלן וברשותא דמריה איתיה ובזה לא תיקנו אלא בשכבר קנאה הגזלן כגון שאינו בעין אז תקנו שלא יקבל ממנו אבל גבי רבית דקי\"ל שאף שהוא בעין כבר קנאה המלוה וממון שלו הוא לגמרי והמקדש בו מקודשת וכמ\"ש לעיל בשם הריטב\"א אין טעם לחלק בין אם הוא בעין לאינו בעין דהא בין אם הוא קיים בין אם אינו קיים דינם שוה ולעולם קנאם המלוה ומטעם זה ס\"ל לפוסקים דחילוק ר\"נ לא קאי אלא אגזל אבל הרבית אין חילוק בין אם הוא קיים לאינו קיים והא דכתבו דבדבר המסויים מקבלין יצא להם דין זה ממאי דפריך בגמרא אי עבד תשובה מאי בעי גביה והוקשה להם דמאי פריך דאימא כגון שלא קבלו ממנו דאין מקבלין מהם אלא ודאי דבדבר המסויים מקבלים וכמ\"ש התוס' ולפי מ\"ש נראה דאי איכא בגזל שינוי השם דאין מקבלין שהרי קנאו בשינוי השם. ודע שרבינו ירוחם כתב בנ\"ח ח\"א דדוקא שאין הגזילה קיימת או כשאין הריבית קיים אבל אם הוא בעין כופין אותם להחזיר נראה דס\"ל דאף גבי רבית כל שהוא בעין אף שאינו מסויים מקבלין ממנו דומיא דגזל ולטעמיה אזיל שכתב בנכ\"ב ח\"א דאם קידש ברבית קצוצה אינה מקודשת משמע דס\"ל דאינו קונה הרבית אלא ברשותא דמריה קיימא דומיא דגזל דע\"כ מיירי בשכבר בא לידו הרבית דאי לא תיפוק ליה משום מלוה אלא ודאי אף שבא לידו אינה מקודשת דומיא דגזל וכמ\"ש הרב בעל עצמות יוסף ומכאן ראיה לטעמא שכתבנו לסברת המחלקים בין גזל לרבית. וכתב הטור ודוקא בבא לעשות תשובה מעצמו אז אין מקבלים ממנו שלא לנעול דלת בפני בעלי תשובה אבל עומד במרדו מוציאין ממנו בע\"כ וכו' וכ\"כ הרא\"ש בפרק הגוזל בתרא ורבינו בפ\"א מהלכות גזלה כתב רצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו כו' והיינו החילוק הראשון שכתב הרא\"ש וכמ\"ש ה\"ה שם אך בפירקין כתב סתם אין מקבלין מהם ואפשר שסמך על מ\"ש בהלכות גזלה. וכתב הטור ח\"מ סי' שס\"ז מיהו אם רצה לצאת ידי שמים ולהחזיר אין ב\"ד מוחים לנגזל ויכול לקבלו ע\"כ. ונראה דהכוונה שהנגזל לא רצה לקבלו וחזר הגזלן ואמר שיקבלנו לפי שרוצה לצאת ידי שמים אז יכול לקבל אבל בפעם אחת פשיטא דאין רוח חכמים נוחה הימנו אם מקבלו וכדאיתא בגמרא. אך קשה מ\"ש אין ב\"ד מוחין לנגזל והא אפילו בפעם אחת אין מוחין וכמ\"ש ה\"ה שאם רוצה לקבל ולכוף את הגזלן בב\"ד הם נזקקין לו ועיין בס' גדולי תרומה ח\"ד סימן ד', כתוב בס' חסידים סי' תתקפ\"ו דהא דאין מקבלין הגזל דוקא כשהנגזל אינו חייב לאחרים אבל אם הנגזל חייב לאחרים ואין לו מה לפרוע יש לו לקבל כדי שיפרע לב\"ח שלו ע\"כ וה\"ה גבי רבית ומ\"ש הטור אבל במי שעושה באקראי מוציאין ממנו בע\"כ אין הלשון מדוקדק דמשמע דמיירי בלא עשה תשובה מדכתב מוציאין ממנו בע\"כ וא\"כ אפילו אם רוב עסקו ומחייתו ברבית מוציאין ממנו ולא הול\"ל אלא שאם הוא באקראי מקבלין ממנו ועיין בפרישה שהאריך בזה. ולענין אבק רבית בדבר המסויים אם מקבלין ממנו נראה דממ\"ש לעיל בשם הריטב\"א דדבר המסויים דאבק רבית חייבים הבנים להחזיר משום כבוד אביהם ה\"ה הכא דמקבלין ממנו כיון דאיכא קלון. ודע שכתבו התוס' דאם החזיר ולא קבלו ממנו לא מיחייבי הבנים להחזיר משום כבוד אביהם דתו ליכא גנאי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר שכתוב בו רבית כו'.</b> ברייתא בפרק איזהו נשך פלוגתא דר\"מ וחכמים ופסקו כל הפוסקים כחכמים דשטר שכתוב בו רבית גובה הקרן והוקשה לראשונים ז\"ל דהיכי גובה את הקרן בשטר זה והלא עדים פסולים הם דעברו על לא תשימון עליו נשך, וכת מן הראשונים הסכימו לזה דהעדים פסולים הם ואוקמוה לברייתא באינו מפורש הרבית וכמו שנבאר לקמן, וכת אחרת כתבו דלא מיפסלי משום דלא משמע להו איסורא ויש לחקור בקושיא זו שהרי אין בלאו זה מלקות מדלא הביאו רבינו בפי\"ט מהלכות סנהדרין וכ\"כ הר\"ב החינוך סי' ע\"ד וכתב הטעם משום שאפילו המלוה אינו במלקות שהרי ניתן להשבון ואינו בדין דהני דאתי מחמתיה יתחייבו מלקות וכ\"כ מרן בפ\"י מהלכות עדות דהעדים לאו בני מלקות נינהו וכיון שכן לא מיפסלי לעדות שהרי כתב רבינו בפ\"י מהלכות עדות איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול. משמע דאם אינו חייב מלקות לא מיפסיל וכמ\"ש הריב\"ש. ומהרימ\"ט חא\"ה סי' מ\"ג ייחס סברא זו להרשב\"א וכ\"כ מרן בא\"ה סימן מ\"ב בשם חכמי טוליטולא. וכי תימא אכתי מיפסלי מדרבנן דלא גרע מאיסורין דרבנן דפסילי מדרבנן ואע\"ג דבפיסולין דרבנן בעינן חימוד ממון וכמ\"ש מרן בח\"מ סי' ל\"ד בשם הגאונים ובעל העיטור והכא גבי עדים ליכא חימוד ממון אכתי סברא זו אינה מוסכמת וכמ\"ש מהריב\"ל בח\"ד סי' י\"א וכ\"נ שפסק מרן. ועוד דע\"כ לא קאמרי הני רבוותא דבפסולין דרבנן בעינן חימוד ממון אלא דוקא בעבירה דרבנן אבל בעבירה דאורייתא אע\"ג דפסילי מדרבנן לא בעו חימוד ממון אליבא דכ\"ע וכמ\"ש מהרימ\"ט ועיין פ\"מ ח\"ב סי' ק\"ה. ומדברי רבינו ירוחם יש ללמוד כן שכתב ואם היא מן התורה ואין בה מלקות אינו פסול אלא מדרבנן ואי בעינן חימוד ממון מה\"ת מיפסיל משום רשע דחמס אע\"ג דליכא מלקות אלא ודאי דבדליכא חימוד ממון עסקינן ואיהו מהסוברים דבעבירה דרבנן בעינן חימוד ממון משמע דבעבירה דאורייתא אליבא דכ\"ע לא בעינן חימוד ממון אע\"ג דאין פיסולו כי אם מדרבנן. באופן שקושיית הראשונים היא במונח שאין פסולים מה\"ת אלא מדרבנן אלא דאכתי קשה דפסול דרבנן בעי הכרזה ואימא דהאי ברייתא מיירי בדלא הכריזו עליהם. ואפשר לומר דע\"כ לא בעינן הכרזה אלא בפסולי דרבנן מחמת עבירה דרבנן אבל פסולי דרבנן מחמת עבירה דאורייתא לא בעו הכרזה וכ\"כ מהרימ\"ט שם. הן אמת שמדברי מהרח\"ש (בסי' י\"ט) נראה דלא ס\"ל חילוק זה שהרי נדון שלו הוא על עד שהעידו עליו שבא על שפחה ארמית וכתב ז\"ל שאינו פסול משום דאין בהו מלקות ואף מדרבנן לא מיפסיל משום דלא הכריזו עליו. עוד אפשר לומר דלעולם קושיית הראשונים היא במונח שאין פסולים אלא מדרבנן ואפ\"ה לא בעו הכרזה משום דס\"ל כסברת הנ\"י שכתב בפרק זה בורר גבי עובדא דבר בניתוס דלא בעינן הכרזה אלא לשאר עדות אבל לאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלא הכרזה פסול. ונראה דיש להכריח חילוק זה מדברי התוס' שכתבו על ברייתא זו דשטר שכתוב בו רבית דמיירי בריבית דרבנן ולא מיפסלי באיסור דרבנן כיון שאינן מרויחים כלום שאפילו שהעבירה דאורייתא היו נפסלין ואם איתא דלא ס\"ל חילוק הנ\"י למה להו למימר משום דבאיסור דרבנן בעינן חימוד ממון תיפוק ליה משום דבעינן הכרזה וליכא אלא ודאי דלאותו עדות לא בעינן הכרזה. עוד אפשר לומר עם מ\"ש הנ\"י דטעמא דפסולי עדות דרבנן בעו הכרזה הוא משום תקנת לקוחות שלא יחתמו אותם בשטרותיהם וכ\"כ רבינו בפי\"א מהלכות עדות שהטעם הוא שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו בפיסול זה ואין פיסולו אלא מדבריהם והכא לא שייך לומר שחכמים תקנו הכרזה משום פסידא דמלוה מאחר שהוא היה סיבת פיסולם בעדות זה פשיטא דהכא לא תקנו ודמי האי למ\"ש קצת מן האחרונים דבמילתא דאיסורא לא בעינן הכרזה משום דלא שייך טעמא דתקנה וכמ\"ש הנ\"י גבי בר בניתוס ואפשר דאף מי שחולק על דין זה וכמ\"ש מהרשד\"ם חי\"ד סי' נ\"א וכ\"נ מדברי מהרח\"ש סי' י\"ט מ\"מ הכא בנ\"ד אפשר שיודה מאחר שהוא היה סיבת פיסול העדים בעדות זו שבאים להעיד. ואף דלא קי\"ל כר\"מ דקניס למלוה מ\"מ לא ניזיל לאידך גיסא לתקן תקנה לטובתו של מלוה ואדרבא איכא למימר שראוי לפוסלם כדי שלא יחתימם. ולפי חילוק זה אין להכריח מדברי התוס' דס\"ל כדעת הנ\"י. ועוד ראיתי למהרימ\"ט בתשובה הנזכרת שכתב דאף דנימא דבעינן הכרזה אפילו במילתא דלא שייך טעמא היינו דוקא באיסור דרבנן דהם אמרו והם אמרו אבל באיסור תורה שאין פיסולו אלא מדרבנן דוקא במילתא דשייך תקנה בעי הכרזה אבל בגיטין וקדושין דליכא טעמא לא בעינן הכרזה. ולפ\"ז בנדון דידן כיון דהוי איסור מה\"ת אף שאין פיסולו אלא מדרבנן לא בעי הכרזה כיון דלא שייך טעמא דתקנת לקוחות וכדכתיבנא אך מתשובת מהרח\"ש הנזכרת נראה שחולק אף על חילוק זה שכתב מהרימ\"ט. העולה ממ\"ש דאף דנימא שאין פסול העדים אלא מדרבנן אכתי לא בעו הכרזה מכמה טעמי חדא דאפשר דבאיסור תורה לא בעו הכרזה ואף דנימא דבעו אפשר דלאותו עדות לא בעינן ואף דנימא דבעי אפשר דבמילתא דלא שייך טעמא דלקוחות לא בעו ואף את\"ל דבעו אפשר דבאיסור תורה היכא דליכא טעמא דתקנת לקוחות לא בעו הכרזה. אך ראיתי להריב\"ש בסי' תק\"ב שכתב בשם המפרשים שלא נפסלו העדים משום דלא משמע לאינשי כו' ואפי' את\"ל דמיפסלי עדים לא מיפסלי אלא מדרבנן ופסולי דרבנן בעו הכרזה ע\"כ. ויש להסתפק במ\"ש דלא פסילי אלא מדרבנן אם הכוונה היא כפי המונח הראשון דלא משמע לאינשי והכוונה היא דאף דנימא דלא מהני ה\"ט דלא משמע לאינשי להכשירם מכל וכל מ\"מ מהני להכשירם מה\"ת ומדרבנן הוא דפסילי או אפשר לומר דכוונת דבריו היא שהכחיש המונח הראשון דלא משמע לאינשי וטעמא דלא פסילי מה\"ת הוא משום דס\"ל כהרמב\"ם דכל לאו שאין בו מלקות אינו פסול מה\"ת ועדי רבית אינם לוקין וכמ\"ש לעיל ואם כוונתו היא כדרך הב' שכתבנו קשה למ\"ש מהרימ\"ט בתשובה הנזכרת דכל שעבר איסור תורה אף שאין פיסולו אלא מדרבנן לא בעי הכרזה אך לפי הפירוש הראשון לא תיקשי למוהרימ\"ט משום דע\"כ לא קאמר מהרימ\"ט אלא בידוע ומה שאינו נפסל מה\"ת הוא לפי שאין בו מלקות אז הוא דכתב הרב דלא בעי הכרזה אבל היכא שאין האיסור ידוע ומטעם זה אינו נפסל אלא מדרבנן אף שהפיסול הוא משום דעשה איסור תורה בעי הכרזה וחילוק זה מוכרח הוא כפי הטעם שכתב שם מהרימ\"ט. והרב בעל פני משה ח\"ב סי' ק\"ה חולק כמ\"ש כי היכי דלא תיקשי למהרימ\"ט מ\"ש הרב הנמוקי גבי עובדא דבר בניתוס ומ\"מ לכל הפירושים חילק על מ\"ש לעיל בשם הנמוקי דלאותו עדות לא בעי הכרזה וכן מ\"ש דעדי רבית דמי למילתא דאיסורא שכתבו קצת מהפוסקים דלא בעינן הכרזה לפי דברי הריב\"ש הללו ליתנהו להני מילי אך מ\"ש בשם מוהרימ\"ט דבמילתא דאיסורא והעדים עברו איסור תורה דאף שאין פיסולם אלא דרבנן לא בעו הכרזה אם נפרש דברי הריב\"ש כפי הפירוש הראשון שכתבנו אפשר שלא יחלוק על זה ודו\"ק: <br><b>והנה </b>כל מ\"ש הוא במונח שתי חלוקות שעדי רבית אין לוקין וגם דכל מי שאינו לוקה אינו נפסל מן התורה אך הנמוקי בפ' א\"נ עלה דהאי ברייתא דשטר שכתוב בו רבית כתב שהעדים הם פסולים משום דקי\"ל דכל חייבי מלקות פסולין וכאביי דאמר לא בעינן רשע דחמס אלא כל היכא דאיכא ארבעין בכתפיה פסול ע\"כ נראה מדבריו דס\"ל דעדי רבית הם חייבי מלקות וכ\"כ בג\"ת בשער מ\"ו ח\"ב סי' א' דעדים לוקין דדוקא מלוה הוא בתורת השבון כיון שהוא הגובה וכו' אבל עדים כיון שאין להם שום צד תיקון בהשבון דלא שייך בהו השבת רבית הואיל ואינם לוקחים אותו מש\"ה נשאר להם לאו דשימה במקומו וחייבים כיון דמשעת שימה עשו לגמרי כל האיסור ע\"כ וכ\"ש לפי סברת ר\"י שהביא הסמ\"ג במל\"ת סי' ק\"ץ שהמלוה לוקה כשגובה שהרי נגמרה השימה דאפשר דעדים לוקין לאלתר משום דלא שייך בהו גבייה, הן אמת שהרב בג\"ת רצה לייחס סברא זו להרמב\"ם והא ליתא מדלא הביא במנין הלאוין. וראיתי להרב בעל בני שמואל בביאורו לח\"מ סי' ל\"ד שרצה להוכיח מדברי הנמוקי הללו דעדי רבית הם חייבי מלקות אלא שאח\"כ כתב דאין הדעת סובלתו דהיאך יתחייבו העדים והערב מלקות והא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו וכתב שדברי הנמוקי ל\"ד אלא כל שעוברים בל\"ת קרי ליה חייבי מלקות ודעתו דכל חייבי ל\"ת סתם פסולין מה\"ת ע\"כ ול\"נ דהכא כיון שחתמו בשטר הוי לאו שיש בו מעשה שהחתימה היא המעשה וכן ערב משכחת לה גוונא דאיכא בו מעשה שהרי בריש פרק א\"נ אמרינן דר\"א בן יעקב ורבי נחמיה פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה ולפי המסקנא מיירי בדלא גבה הרבית ואפ\"ה לא פטרינן לערב מפני שהוא לאו שאין בו מעשה משום דמשכחת לה מעשה כגון שנשא ונתן ביד או שחתם בשטר שהוא ערב וכ\"נ מדברי בעל החינוך שכתב שטעם פטור העדים ממלקות הוא משום דאפילו המלוה אינו במלקות ואינו בדין דהני דאתו מחמתיה יתחייבו מלקות ואם כדברי הרב ב\"ש תיפוק ליה משום דהוי לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו אלא ודאי דמשכחת לה ע\"י מעשה ומש\"ה איצטריך לטעמא אחרינא שהוא טעם כולל ועוד אני אומר דאף שלא חתמו בשטר אפשר שלוקין אע\"ג דהוי לאו שאין בו מעשה משום דכיון דמשכחת לאו זה ע\"י מעשה אף בדליכא מעשה לוקין וראיה ממ\"ש רבינו בפי\"ג מהלכות שכירות דאם חסמה בקול לוקה ותמה ה\"ה דהא לאו שאין בו מעשה הוא ותירץ דשאני חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הוא כמעשה ע\"כ והקשה עליו בעל ל\"מ דא\"כ מאי פריך בגמ' מעדים זוממין לחסימה הא בעדים זוממים לא משכחת מעשה ותירץ דלפי מ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות עדות משמע דאדם יכול להעיד בכתב ידו אם כן עדים זוממין נמי יכול להיות במעשה שיכתוב עדותו והוי כחסימה ע\"כ ואם כן גבי עדי רבית נמי כיון דמשכחת לה על ידי מעשה כגון בחתימה אף שלא חתמו לוקין דומיא דעדים זוממים אלא שאעיקרא דדינא יש להסתפק אם העדים עוברים בל\"ת במלוה על פה וכמו שנסתפק מהרא\"ש בתשובה סי' קס\"ב, הן אמת שחילוק זה שכתב ה\"ה הרב בעל החינוך אזיל לאידך גיסא שכתב במצות שמ\"ה ושמ\"ו דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע\"פ שנעשה בו שום מעשה לאו שאין בו מעשה נקרא ולפ\"ז קשה דאמאי איצטריך לבקש טעם לפטור העדים ממלקות תיפוק ליה דכיון דאפשר לעבור עליו מבלי מעשה לאו שאין בו מעשה נקרא ואפשר לומר דס\"ל דליכא לאו אלא בשטר וכמו שנסתפק מהרא\"ש וא\"כ לא משכחת לאו זה אלא ע\"י מעשה אך בעל כנסת הגדולה בח\"מ סי' נ\"ב בהגהת ב\"י אות ג' כתב דאפילו במלוה על פה פסילי ולפ\"ז לה\"ה לוקין אף שלא חתמו ולבעל החינוך אינם לוקין אף כשחתמו משום דהוי לאו שאין בו מעשה. נחזור למ\"ש דעדים החתומים בשטר לאו שיש בו מעשה הוא ואפשר שלוקין עליו ומה שרבינו לא מנאו במנין הלאוין הוא מטעם בעל החינוך והשתא אתו דברי הנמוקי כפשטן, עוד כתב בב\"ש שדעת הרמב\"ן שפסל עדים החתומים בשטר שכתוב בו רבית הוא משום דס\"ל דכל חייבי ל\"ת סתם פסולין מה\"ת ע\"כ ואין זה הכרח דאפשר דמדרבנן פסלינהו וכמ\"ש לעיל אך מדברי התוס' בפ' א\"נ נראה דס\"ל דעדי רבית פסולים הם מה\"ת וא\"כ על כרחין אית לן למימר או דס\"ל דחייבי מלקות הם או דכל שעברו על ל\"ת פסולים אע\"ג דליכא מלקות וכמו שדקדק בעל ב\"ש מדברי הנמוקי בפרק זה בורר. עוד ראיתי למוהר\"י אשקאפה בביאורו לח\"מ סי' נ\"ב שכתב פסול העדים הוא משום דהוי עבירתם בענין עדות עצמו והוי כמו עדים שהעידו שקר דפסולין הם לעדות ע\"כ ואין דמיונו עולה יפה דשאני התם דבמה שאנו חושדים את העדים שאפשר שהם מעידים שקר כבר עשו עבירה כזו אבל עדי רבית אף שעבירתם בענין עדות לא הוי דומיא דמה שאנו חושדים אותם וראיה לזה שהרי התוס' והנמוקי שרצו לפסול העדים הוצרכו לומר דקי\"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס ואי דמי לעדים שהעידו שקר אפילו לרבא פסילי דהא עד זומם פסול לכ\"ע אלא ודאי כדכתיבנא ועוד דשאני עד זומם דרע לשמים ורע לבריות הוא ומש\"ה פסול אפילו לרבא וכדאיתא בפרק זה בורר (דף כז) אבל עדי רבית אם הרבית מפורש לא תיבעי לך דפשיטא דלאו רע לבריות הוא אלא אפילו ברבית כלול לא הוי רע לבריות דהא ברצון הלוה היה ונהי שהתורה אסרה אפילו מדעתו מ\"מ לא הוי כי אם רע לשמים. הנה נא הארכנו מילין לבאר פסול עדי רבית אם הוא מה\"ת או מדרבנן אך התוס' וסיעתם כתבו דכשרים משום דלא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים ולכך כשרים כדאמרינן נמי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ע\"כ וי\"ל שהתוס' עצמם כתבו בפרק זה בורר עלה דההיא דהוסיפו עליהם הגזלנין והחמסנים משום דמעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כו' וליפסל מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי\"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכי יהיב דמי ליכא לאו דחמוד כלל וחזרו והקשו מהא דאמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשמע לאינשי דוקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוי אפילו בדיהיב דמי ע\"כ משמע דכוונתם הוא דאע\"פ שטועים היה ראוי לפסול אותם מדרבנן דומה למ\"ש התוס' עלה דמתני' דואלו הם הפסולים דמלוה ברבית קצוצה אינו פסול לעדות אלא מדרבנן משום דלא משמע ליה איסורא כיון דמדעתיה יהיב משמע מדבריהם דלא מהני ה\"ט דטועים אלא שלא לפסול אותם מה\"ת אבל מדרבנן מיהא פסולים ואילו הכא הכשירו העדים משום דטועים הם אפילו מדרבנן וי\"ל דשאני היכא שהם יודעים שיש איסור באותו מעשה כגון חמידה אלא שהם מחלקים מדעתם דהיינו דוקא בדלא יהיב דמי אז הוא דפסילי מיהא מדרבנן אבל היכא שהם טועים דמעולם לא נאסר להם איסור זה אז אפילו מדרבנן כשרים דומיא דעדי רבית וכעין חילוק זה חלק מהר\"ש הלוי ז\"ל הובאו דבריו בתשובת בעל פני משה ח\"ב סי' כ\"ח וההיא דהמלוה ברבית נמי יודה הוא שהרבית אסור אלא שטועה דהוי דוקא ע\"כ אבל מדעתיה לא ומש\"ה פסול מדרבנן דומיא דחמידה ואף שלא ביארו התוס' במאי מוקי המלוה קרא ע\"כ אית לן למימר דאית חד גוונא דמוקי לקרא בהכי דאלת\"ה א\"כ העובר על אחד מהחוקים לא יפסל משום דלא משמע ליה איסור וההיא דכתב רבינו בפי\"ב מהלכות עדות ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכין להודיעו שזה חילול שבת מפני שרוב העם אינם יודעים זה ומשמע מדברי האחרונים שאם לא הודיעוהו שהוא כשר התם נמי טועה בעיקר הדין שסובר שאין הקשר או ההיתר מלאכה ודמי לעדי רבית אבל אם היה יודע שהקשר או ההיתר אסור אלא שהיה טועה שאין מין קשר זה או היתר זה אסור אז היה פסול מיהא מדרבנן דומיא דחמידה או מלוה ברבית אבל כיון שטועה בעיקר הדין כשר כללו של דבר כל היכא שיודע שבזה המעשה שעושה היה בא לכלל איסור אלא שטעה שבאופן זה שעושה אותו ליכא איסור אז פסול מדרבנן אבל כשטועה שאין במעשה שום צד שיבא לכלל איסור אז כשר אפילו מדרבנן. אך קשה מעובדא דהנהו קבוראי דקבור נפשא ביו\"ט ואכשרינהו רב הונא משום דסברי מצוה קא עבדי ולפי מה שכתבנו היה לו לפסול אותם מדרבנן שהרי יודעים היו שחפירה אסורה ביו\"ט אלא שטעו דלגבי מת ליכא איסור ודמי לחמידה ומלוה ברבית ודוחק לומר דאכשרינהו רב הונא מה\"ת קאמר משום דרב פפא היה פוסל אותם מן התורה ואפשר לומר דשאני התם שטועים שעושים מצוה בדבר שאז אין ראוי לפסול אותם אפילו מדרבנן מאחר שכוונתם לש\"ש אבל היכא שהטעות הוא רשות אז יש חילוק בין הטעות וכדכתיבנא ובזה ניחא מ\"ש מהרי\"ל בתשובה שהמלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה כשר משום דסבר מצוה קא עביד אך קשה ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל דהמלוה מעות של עכו\"ם ברבית כשר משום דלא משמע לאינשי איסורא והא התם דליכא מצוה ואפ\"ה לא פסול אפילו מדרבנן. עוד נראה לחלק ולומר דכל היכא דליכא חמוד ממון אז תלינן שטעה וכשר הוא אפילו מדרבנן לפי שרחוק הוא שיעשה איסור בלתי תכלית אבל היכא דאיכא חמוד ממון אף דאיכא למימר שטעה דיינו לומר דמהני ה\"ט שלא לפוסלו מה\"ת אבל מדרבנן מיהא פסול משום דאיכא למימר דמחמת חמוד ממון עבר על מ\"ש בתורה במזיד ומש\"ה גבי חמידה ומלוה ברבית דאיכא חמוד ממון פסול מדרבנן אבל גבי עדי רבית דליכא חמוד ממון כשרים ועובדא דהנהו קבוראי איכא למימר דלא היה בשכר כפשטא דשמעתין וא\"נ כפירש\"י שהיה בשכר איכא למימר מצוה שאני וכמ\"ש לעיל ובזה ניחא מ\"ש מרן בח\"מ סי' נ\"ד על דברי הרב הנמוקי דלוה ברבית אינו פסול אלא מדרבנן ומכלל דבריו למדנו דערב ועדים כיון שלא נתנו כלום לא מיפסלי ע\"כ והקשו על מרן ז\"ל דאכתי דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דלוה מדרבנן מיהא פסול ה\"נ ערב ועדים ולפי מ\"ש ניחא דשאני לוה דאיכא חמוד ממון וכמ\"ש הרא\"ש בפרק זה בורר שאם לוה מחמת חימוד ממון שהוא צריך למעות לעשות בהם צרכיו הוא עובר על לאו דלא תשיך והתימה על מהרש\"ל בתשובה חי\"ד סי' י\"ד שהקשה לרבינו דהלוה למה יפסל דהא איכא מלקות ולא חמוד ונעלם ממנו דברי הרא\"ש הללו דבלוה נמי איכא חמוד ממון ומשום הכי פסל אותו הנמוקי מדרבנן אבל ערב ועדים כיון דליכא הנאה ואיכא למימר דטעו כשרים הם אפילו מדרבנן וכל עצמו של מרן לא בא ללמוד אלא דכי היכי דלהנמוקי הלוה טועה ה\"נ הערב והעדים טועים אבל לענין דינא חלוקים הם ומטעמא דכתיבנא והרב בעל פני משה ז\"ל בחלק ב' סי' ק\"ה נדחק בדברי מרן ז\"ל הללו וכתב דאזיל לשיטת הסוברים דבפסולי דרבנן בעינן רשע דחמס ולפי מ\"ש אין צורך דאף למאן דאמר דבפסולי דרבנן לא בעינן רשע דחמס מ\"מ כל היכא דאיכא למימר שטעו וליכא חימוד ממון כשרים הם אפילו מדרבנן ובזה ניחא דברי רבינו והרשב\"א ומהרי\"ל ז\"ל דכולהו מיירי בדליכא חימוד ממון ומש\"ה כשרים. אך מדברי הריב\"ש סי' תי\"ג משמע שחולק על חילוק זה דאף בדאיכא חימוד ממון ס\"ל דכל דאיכא למימר שטעה בדין כשר הוא אפילו מדרבנן וצ\"ע: <br><b>עוד </b>כתבו התוס' בשם ריב\"ם דעדים אינם פסולים דאינן עדי חמס דאינם מרויחים כלום בדבר והתוס' תמהו על זה דהא קי\"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס ואפשר לומר דמאי דקאמר אינם פסולים הוא מדאורייתא וס\"ל כרבינו דאינם נפסלין מן התורה אלא בלאו שיש בו מלקות או חימוד ממון וכל עצמו של ריב\"ם לא בא לומר אלא דלא דמו עדים למלוה דמלוה שאני דאיכא חימוד ומשום הכי פסול מה\"ת אבל עדים דליכא חימוד כשר מה\"ת ואע\"ג דאכתי פסול מדרבנן דלא גרע מאיסורי דרבנן מ\"מ ס\"ל דכיון דלא הכריחו עליהם כשרים הם וזה חולק על מה שכתבנו לעיל אי נמי אפשר לומר דס\"ל דאפילו מדרבנן לא מיפסל משום דס\"ל כמ\"ד דבפסולי דרבנן בעינן חימוד ממון ואע\"ג דלא נאמר דין זה אלא בעבירה דרבנן אבל בעבירה דאורייתא אע\"ג דליכא חימוד מיפסל מדרבנן ריב\"ם ס\"ל דלא שנא ולפי דבריו למדנו דלא משכחת לאו שאין בו מלקות שיהא נפסל מדרבנן דאי איכא חמוד מה\"ת מיפסל ואי ליכא כשר אף מדרבנן ועיין בפני משה ח\"ב סי' ק\"ה דמדבריו משמע דבפסולי דרבנן אף שהוא משום איסור תורה בעינן רשע דחמס. עוד ראיתי בהגהות מיימוניות בפ\"י מהלכות עדות שכתבו בשם חכם אחד דהלכה כרבא דרשע דחמס בעינן וכבר תמה עליו בעל ההגהות דבגמ' איפסיקא הלכתא בהדיא כאביי וצ\"ע: <br><b>עוד </b>איכא טעמא אחרינא להכשיר העדים הובא בהגהות מרדכי דפרק איזהו נשך דלא עברי עדים משום לא תשימון אלא היכא שאינו מפורש בשטר שהוא רבית דדלמא אתי לכלל גבייה אבל היכא שמפורש בהדיא דלא אתי לכלל גבייה לא חשיב לא תשימון ע\"כ והתוס' חולקים על זה מההיא דהמניח דאמרינן על ברייתא זו דשטר שכתוב בו רבית דמשעת כתיבה עבד שימה משמע דאף שמפורש הרבית קא עבר אלאו דלא תשימון ואין חילוק בזה בין מלוה לעדים ומדברי המרדכי יש ללמוד מה שנסתפק מהרא\"ש סי' קס\"ב אי במלוה על פה עוברים העדים משום לא תשימון דהא כיון דאפשר דלא אתי לכלל גבייה לא עברי: <br><b>כתב </b>הרב בעל כנסת הגדולה בח\"מ סי' ל\"ד בהגהת הטור אות ל\"ו בשם מהרא\"ש ז\"ל דהא דאמרינן דעדים כשרים משום דלא משמע להו איסורא כשהיה מלוהו בלא הם מיירי דאי לאו הכי תיפוק ליה דעברי אלפני עור ע\"כ משמע דס\"ל דמשום האי לא מיפסלי וכן כתבנו לעיל מההיא דכתב המרדכי עלה דההיא דבר בניתוס יע\"ש וכ\"כ מרן ז\"ל בסוף פרק י\"ב מהלכות עדות וכ\"כ הרב בעל פני משה בח\"ב סי' ק\"ה דמשום לאו דלפני עור נמי מיפסל ומיהו למאן דאמר דאינו פסול מה\"ת אלא בלאו שיש בו מלקות פשיטא שאינו פסול אלא מדרבנן דאליבא דכ\"ע ליכא מלקות בלאו דלפני עור משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכמ\"ש הרב בעל החינוך וכ\"כ מרן בהלכות עדות פי\"ב. אך ראיתי למוהרימ\"ט בחלק א\"ה סי' מ\"ג שכתב דמקלל אביו שלא בשם דאף דליכא מלקות פסול משום דהוי בכלל ארור מקלה וגו' ואמרינן ארור בו קללה בו שבועה בו נדוי וקי\"ל דעובר על החרם פסול מד\"ת ע\"כ. ולפי דבריו נראה דמשום לפני עור פסול מה\"ת דהא כתיב ארור משגה עור וגו' וזה תימה דהוא עצמו כתב בתשובה דמשום לפני עור לא מיפסל אלא מדרבנן ואפשר לומר דס\"ל דקרא דמשגה עור מיירי כפשוטו ולא במטעה את חבירו לאיסור ושאני קרא דלפני עור משום היקשא דחרש א\"נ משום דכתיב ויראת מאלהיך וכמו שכתבו המפרשים משום הכי לא דרשינן ליה כפשטיה אלא במטעה חבירו לאיסור א\"נ אפשר לומר דאף דנימא דמשגה עור הוי דומיא דלפני עור אכתי לא מיפסל מה\"ת משום דאף דקיימא לן דעובר על השבועה פסול מה\"ת היינו דוקא בעושה מעשה כגון נשבע על הככר שלא לאוכלה ואכלה אבל נשבע לאכול ולא אכל לא פסול דהא אין בו מלקות וזה פשוט וכמ\"ש הריב\"ש ז\"ל סימן שי\"א ולפי זה במקלל דקי\"ל דהדבור הוא כמעשה אע\"ג דבכל התורה כולה קי\"ל עקימת שפתים לא הוי מעשה משום הכי כיון דאיכא שבועה מיפסל דהא לאו שיש בו מעשה הוא אבל לאו דלפני עור דטעמא דאין בו חיוב מלקות הוא משום דהוי לאו שאין בו מעשה כי נמי איכא שבועה לא תוסיף תת כחה דהא לא עשה מעשה כשעבר על שבועתו דהא קי\"ל דעקימת שפתים לא הוי מעשה ומש\"ה לא מיפסל אלא מדרבנן: <br><b>וכתב </b>בעל כ\"ה שם בשם שלטי הגבורים אם העדים שחותמין יודעים שיש איסור בדבר פסולים הם אליבא דכולי עלמא ע\"כ וזה פשוט אך מאי דאיכא לספוקי הוא אם העדים הם נאמנים לומר ידענו שיש איסור ואע\"פ כן חתמנו מי נימא דאינם נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע או דלמא לא דמי דשאני היכא שהוא מהוה האיסור דאז אינו נאמן אבל היכא שהאיסור ראינו בעינינו ולא מפיו אנו חיים אלא שהיינו תולין שמא לא ידע שהמעשה הזה הוא איסור אז אפשר דנאמן הוא לומר שעשה האיסור בידיעה ולכאורה היה נראה שיש ללמוד דין זה ממ\"ש הרב הנמוקי בפרק זה בורר גבי עובדא דהנהו קבוראי דאיהו גריס והא שמתינהו ולא בעו שמתייהו ופי' מדלא באו לפני חכמים להתנצל לפניהם ולומר דלשם מצוה נתכוונו משמע דבמזיד עשו ע\"כ ואי אמרת דאינם נאמנים כי לא באו לפני חכמים מאי הוי אכתי אפשר שבתחלה שוגגים היו ואח\"כ חזרו בהם ואמרו שהם מזידים ומיהו יש לחלק בין היכא שאנו מכריחים הדבר מכח אומדנא ולא מפיהם של עדים להיכא שהעדים עצמם באים להעיד על עצמם שעשו האיסור במזיד דאז אינם נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע ועיין במשאת בנימין סי' כ\"א: <br><b>ודע </b>שהרמב\"ן חולק על דברי התוס' וסבירא ליה דעדים נפסלים משום דעברי אלאו דלא תשימון בין ברבית מפורש או כלול וכן היא סברת הרב הנמוקי בפרק איזהו נשך והתימה על מ\"ש מרן בח\"מ סי' ל\"ד דמדברי הרב הנמוקי יש ללמוד דעדי רבית הם כשרים והרב הנמוקי כתב בהיפך וכבר תמה על זה בעל בני שמואל ועיין בפני משה ח\"ב סי' ק\"ה וה\"ה נמי הוא מס' הרמב\"ן ומיהו אם השטר היה ממעות יתומים או שהיה אפוטרופוס של עכו\"ם בענין שאפשר לטעות אליבא דכ\"ע כשרים שהרי אפילו המלוה כתבו הראשונים שכשר משום דלא משמע ליה איסורא וכל שכן העדים. ומהרימ\"ט בחלק ח\"מ סימן כ' הוסיף לומר אפילו מעות אלמנה ומהרש\"ל בחלק יורה דעה סימן י\"ד כתב דבמעות אלמנה פסולים וחזר עוד וכתב דהרמב\"ן חולק אף במעות יתומים וס\"ל דהעדים פסולים ואין מדברי הרמב\"ן הכרח והרשב\"א כתב דהמלוה מעות יתומים ברבית קצוצה אינו נפסל וכ\"ש עדים וזה פשוט וכ\"כ מהרשד\"ם בח\"מ סי' ר\"ב: <br><b>ולענין </b>הלכה דלדברי התוס' העדים כשרים ולהרמב\"ן פסולים אם יכול הלוה לומר קים לי כהרמב\"ן ז\"ל דפסיל לעדים ומהימן לומר פרעתי או לא היו דברים מעולם נראה דזה תלוי בפירושא דההיא סוגיא דפ\"ב דכתובות דג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערער וכו' ופריך בגמרא אם ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו ופירש\"י דלא מתכשר כיון דהוו תרי ותרי וכן פירשו הרי\"ף והרא\"ש וכן פסק רבינו בפי\"ב מהלכות עדות ואך רבינו חננאל ובעל המאור כתבו דכיון דהוי תרי ותרי העדים כשרים משום דאזלינן בתר חזקה דגופה ומוקמינן להו אחזקתייהו ומוציאין ממון על פי עדותם ולא מהני חזקה דממון. ונראה דמחלוקת הפוסקים הוי כדין תרי ותרי וכ\"כ מהרש\"ח בתשובה סי' כ\"ד ולפ\"ז לרבינו חננאל ובעל המאור לא מצי הלוה לומר קים לי כהרמב\"ן דפסיל לעדים משום דאיכא למימר כיון דספק הוא אוקי גברא אחזקתיה ואפילו להוציא ומיהו אכתי יכול הלוה לומר קים לי כהרמב\"ן וקים לי כרש\"י וסייעתיה דסברי דחזקת ממון עדיף ואף דמוהריב\"ל כתב דבתרי ספיקי קים לי מפקינן מיד המוחזק מ\"מ הרואה יראה שרוב האחרונים חלקו עליו וסוברים דאפילו בספק ספיקא אין מוציאין מיד המוחזק ואף הרב עצמו לא עמד בשמועתו וכמו שנראה מתשובותיו ול\"נ ראיה לדבריהם מההיא דסוף פ\"ק דגיטין גבי הולך מנה לפלוני והלך ולא מצאו כו' דאמרינן התם וחכ\"א יחלוקו משום דמספקא להו ופירש\"י אי כזכי דמי אי לא ואי מצוה לקיים אי לא ע\"כ והרי התם דאיכא ס\"ס ספק אי הולך כזכי דמי אי לא ואף את\"ל דלא כזכי דמי אכתי אפשר דמצוה לקיים דברי המת ואפ\"ה אמרינן דיחלוקו ולא זכו יורשי מי שנשתלחו לו בכל המנה ואף שאפשר לומר דמ\"ש רש\"י ואי מצוה כו' הכוונה היא או כלומר דאפשר דמאי דמספקא להו לחכמים הוא אי הולך כזכי דמי אי לא אבל לעולם דס\"ל דאין מצוה לקיים דברי המת וכרבי נתן וכרבי יעקב או דלא מספקא להו אלא אי מצוה לקיים אי לא אבל לעולם דס\"ל דהולך לאו כזכי ולפי צד זה לא אמרו חכמים דיחלוקו אלא היכא דמת משלח דאיכא ספק אי מצוה לקיים אי לא אבל אם לא מת פשיטא לה דיחזרו למשלח משום דהולך לא כזכי ולפ\"ז ליכא אלא חד ספק ולעולם דאי איכא תרי ספיקא מוציאין מיד המוחזק וכמו שכתב מהריב\"ל. מ\"מ הרואה יראה שדברי רש\"י הם דחוקים לפי פירוש זה ועוד דפשטא דשמעתא משמע דמאי דאמרו חכמים יחלוקו קאי לכל מה שנשנה בברייתא בין היכא דלא מת משלח בין היכא דמת ולפי מה שפירשנו בדברי רש\"י לפי הצד הב' חלוקת חכמים לא קאי אלא להיכא דמת משלח אבל היכא דלא מת מודו לת\"ק וזה דוחק ומלבד זה הדבר בא מבואר בדברי רש\"י עלה דמאי דאוקמוה להאי ברייתא בשכיב מרע ופירש דמאי דמספקא לחכמים הוא אי כר\"א אי כרבנן והיכא דמת נמי מספקא להו אי מצוה לקיים דברי המת או לא ע\"כ הרי הדבר מבואר דס\"ל לרש\"י דחכמים תרי ספיקי מספקא להו ואפילו דמת משלח דאיכא ס\"ס ספק אי הלכה כרבנן ודברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמו ואף את\"ל דהלכה כר\"א ספק אי מצוה לקיים דברי המת אפ\"ה אמרינן דיחלוקו ולדידי הדברים ק\"ו אם במקום דאם היה ספק אחד היינו אומרים דיחלוקו אפ\"ה לא אהני הספק האחר ולא כלום לדידן דקי\"ל דכל דאיכא ספק אוקי ממונא בחזקת מריה לא כ\"ש שנאמר דלא מהני הספק האחר להוציא מן המוחזק. שוב ראיתי בתשובת הרב בעל פני משה ח\"א סי' י\"ט שכתב על קושיא אחרת שהקשו על האיך כללא דמהריב\"ל ג' חילוקים והראשון והשני אינם צודקים לקושייתנו אך הג' הוא דדוקא לדידן דאית לן בכל ספיקא דדינא חומרא לתובע וקולא לנתבע אז הוא דאמרינן דאי איכא תרי ספיקי מפקינן מיד המוחזק אך למ\"ד דכל ספיקא דדינא יחלוקו אין חילוק בין חד ספיקא לתרי ספיקי וחילוק זה הוא צודק לקושייתנו אך אעיקרא דדינא הסברא היא תמיהא בעיני דאדרבא הדברים הם ק\"ו וכמ\"ש בין הכי ובין הכי כבר הסכים הרב הנזכר שם דלא קי\"ל כהאיך כללא דמוהריב\"ל ועוד כיון דהתרי ספיקי הוו פלוגתא דרבוואתא כבר כתבו קצת מהאחרונים דכחד ספיקא דמי ומהריב\"ל גופיה מסתפק בכלל זה וכמו שנראה מתשובותיו וא\"כ הדרינן למאי דכתיבנא דיכול הלוה לומר קים לי כהרמב\"ן וקים לי כרש\"י וסייעתיה דסברי דחזקת ממון עדיף ועוד הייתי רוצה לומר דהכא אליבא דכ\"ע חזקת ממון עדיף משום דשאני התם דלדברי הכת האחת הם כשרים לגמרי שלא עשו איסור אבל הכא אף לדברי התוס' כבר עשו איסור אלא שמכשירים אותם משום דשמא לא ידעו שזה איסור אבל אינם בחזקת כשרים לשנאמר אוקמיה אחזקתיה ויש ללמוד דין זה ממ\"ש הרב בעל פני משה ח\"ב סימן ק\"ה דבעברו איסור דרבנן ויש מחלוקת מהפוסקים אי בעינן חמוד ממון לפסול אותם אי לא דאף ר\"ח יודה בזה דחזקת ממון עדיף משום דלכ\"ע רשע הוא דעבר על דברי חכמים וליכא למימר אוקמיה אחזקתיה אך רואה אני את דבריו שם שאחר שכתב דהריב\"ש חולק על הרשב\"א כתב דהוי מחלוקת הרי\"ף ור\"ח משום דלהריב\"ש כשרים הם כיון שאינם יודעים והוי ממש כרבית דלדברי התוס' כשרים הם כיון שאינם יודעים וא\"כ הוי מחלוקת הרי\"ף ור\"ח וכבר כתבנו דמצי הלוה למימר קים לי אך ראיתי למהר\"ם ז\"ל שכתב שם דהכא אפילו הרי\"ף יודה דחזקת כשרות עדיפא דשאני ב' כיתי עדים דאז אמרינן חזקת ממון עדיף לפי שאם נאמר חזקת כשרות עדיף נפסול את העדים המעידים שהוא גזלן ונוציא אותם מחזקתם אבל במחלוקת הפוסקים אליבא דכ\"ע חזקת כשרות עדיף. אך מדברי מהרש\"ח בסימן כ\"ד נראה דלא ס\"ל חילוק זה שהרי הוקשה לו מסברת הרי\"ף ותירץ דשאני נדון דידיה דליכא חזקת ממון ואם איתא לחילוק מהר\"ם א\"צ לזה כמבואר שם ומדברי הרשב\"א שהביא מרן בח\"מ סי' ל\"ד מחודשין ג' יש קצת הוכחה דלא כדברי מהר\"ם שכתב ואם יצא עליו קלא דלא פסיק כו' לא מפקינן ממונא אפומיה כו' ואי כדברי הרב התם קול בעלמא הוא ואת\"ל דמוקמינן גברא אחזקתיה לא נפסול לאדם אחר שהרי קול בעלמא הוא וא\"כ מן הדין היה לאוקומיה אחזקתיה אלא ודאי משמע דבכל גוונא דאיכא ספק פסלות חזקת ממון עדיף וא\"כ בפלוגתא דרבוותא נמי חזקת ממון עדיף: <br><b>ודע </b>שהרב בג\"ת כתב שיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב\"ן דפסיל לעדים וכ\"כ בעל הבית חדש וש\"ך בח\"מ סי' נ\"ב אך מוהרשד\"ם בח\"מ סי' כ\"ב כתב דכתוס' נקטינן וכבר תמה עליו מהרש\"ל חי\"ד סי' י\"ד ואם היה רבית דרבנן אפשר שלא יוכל הלוה לומר קים לי משום דהשתא איכא ג' ס\"ס אי הלכתא כדברי התוס' אי לא ואת\"ל דלא דילמא קי\"ל כמ\"ד דבעבירה דרבנן בעינן חמוד ממון וכבר הביא מרן מחלוקת זה בח\"מ ריש סימן ל\"ד ואף את\"ל דאף בעבירה דרבנן לא בעינן חמוד ממון דילמא בעינן הכרזה אף לאותה עדות וכמו שנראה מדברי הריב\"ש סי' תק\"ב וכבר כתבו קצת מהאחרונים דבדאיכא ג' ספיקי מוציאין מן המוחזק וכן פסק הרב בעל פ\"מ בח\"א סימן כ\"ד אך הרב בעל כנה\"ג בכללי הקי\"ל פסק שיכול המוחזק לומר ב' קים לי. ומיהו אפשר לומר דבנ\"ד אליבא דכ\"ע לא מצי הלוה לומר קים לי דע\"כ לא כתבו רבוואתא דמצי אלא היכא דאית ליה חזקת ממון דאלים וליכא חזקה כנגדה אבל הכא דאיכא חזקת כשרות נהי דלהרי\"ף חזקת ממון עדיף מ\"מ לא אלים כל כך חזקת ממון לומר ג' קי\"ל ואפשר דכל כי האי חזקת כשרות עדיף. וכתב בג\"ת בח\"ב סי' ג' דברבית דרבנן גם להרמב\"ן לא יפסלו העדים כיון דלא עברי אדאורייתא ואם הכוונה היא משום דליכא חמוד ממון או משום דליכא הכרזה כבר כתבנו דגם זה במחלוקת הוא שנוי ואפשר דס\"ל דברבית דרבנן אף הרמב\"ן יודה דלא משמע לאינשי איסורא משום דסברי העדים דדוקא למלוה ולוה דאיכא חמוד גזרו חכמים כי היכי דלא ליתו לאיסרוכי אבל גבי עדים דליכא חמוד לא גזרו חכמים: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים זה מוסכם ואם חייב לצאת ידי שמים ולהחזיר בזה יש מחלוקת דהנמוקי כתב בשם הר\"ן דבבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר ויש לתמוה שהנמוקי עצמו כתב בשם הר\"ן עלה דההיא דאכל שיעור זוזי אי מסלקינן ליה דאפילו בבא לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר וכן קשה בדברי הרשב\"א דמהתשובה שהביא מרן דרבית מאוחרת אינו ניתן לחזרה ואפילו בבא לצאת י\"ש משמע דאבק רבית ניתן לחזרה בבא לצאת ידי שמים אלא דשאני רבית מאוחרת דקיל טפי ודלא כבעל ג\"ת בחלק ג' סי' י\"ח שהבין מתשובת הרשב\"א הלזו דכל אבק רבית לא ניתן לחזרה אפילו בבא לצאת ידי שמים וכן כתב מרן סי' קס\"ו דלהרשב\"א באבק רבית בבא לצאת ידי שמים צריך להחזיר ואע\"ג דממ\"ש בשם הרשב\"א נראה בהיפך כבר כתב מהרא\"ש סי' רכ\"ו שיש חסרון לשון בדברי הרשב\"א וכן נראה ממ\"ש הרב הנמוקי בשם הרשב\"א ז\"ל עלה דמתני' דהמלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם דאם כבר דר בו אפילו בבא לצאת ידי שמים לא צריך כיון דלא מידי חסריה משמע דבשאר אבק רבית בבא לצאת ידי שמים חייב ואילו הריב\"ש כתב בסי' שצ\"ב בשם הרשב\"א דאין חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים וצ\"ע. ונראה דלדעת התוס' אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור שהרי מה שהכריחו להנמוקי לומר דחייב הוא משום דמדר\"י ברבית קצוצה נשמע לר\"א באבק רבית וכיון דלר\"י ברבית קצוצה בבא לצאת ידי שמים חייב מהכרח התוס' ה\"נ לר\"א באבק רבית ומהכרח זה הכריח הריב\"ש בסי' שצ\"ב דבבא לצאת ידי שמים חייב ואילו התוס' כתבו בפרק הגוזל קמא ובר\"פ א\"נ דלר\"י ברבית קצוצה אינו חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים ואין ספק דכ\"ש אבק רבית לר\"א דלא אלים מרבית קצוצה לר\"י. ודע שכתוב בתשובת מהרש\"ך ז\"ל ח\"ג סי' ב' בשם הריטב\"א דאבק רבית בדבר המסויים חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים ושמעינן לה מרבית קצוצה לר\"י שאינה יוצאה בדיינים ואפילו בבא לצאת ידי שמים והוא מודה שחייב הוא ובניו להחזיר בדבר מסויים וה\"ה לאבק רבית ע\"כ ויצא לו דין זה ממאי דפריך בריש פרק א\"נ לר\"י מברייתא דהניח להם אביהם כו' והדר פריך אי עשה תשובה מאי בעי גביה ומאי קשיא הא לר\"י אינו חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים אלא ודאי דבדבר מסויים מודה ר\"י דחייב וה\"ה לאבק רבית לר\"א ודברי התוס' בפרק א\"נ בד\"ה אי עביד תשובה אפשר להעמיסם בסברת הריטב\"א דמשום לעז ובושה חייב להחזיר אך ממ\"ש בפרק הגוזל קמא (דף צד) משמע דס\"ל דלר\"י אפילו רבית קצוצה ודבר מסויים אינו חייב להחזיר אפילו בבא לצאת ידי שמים וקושיית הגמרא אינה אלא דאי עבד תשובה מאי בעי גביה דאיבעי ליה למוכרו או להוציא מתחת ידו ומדלא חשש לכבודו א\"כ אמאי חייבים בנים אבל לעולם דלהחזיר אינו חייב אפילו בבא לצאת ידי שמים ומינה דלדידן באבק רבית הוי דינא הכי. כתב בעל התרומות בח\"ג דכל אבק דבשטר מוקי ליה ולא מגבינן דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכ\"ש האי דאיסורא הוא ולא ניתן ליכתב ע\"כ. דין זה מוסכם ואע\"ג דמהריק\"ו בשרש צ\"ב כתב דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והביא כן מדברי המרדכי כבר דחו דבריו מהרשד\"ם ומהרימ\"ט וכמ\"ש בעל כנה\"ג סי' כ\"ה וס\"ז ואף למהריק\"ו איכא הכא טעמא אחרינא דהוי איסורא ואפילו לב\"ש לאו כגבוי דמי ואע\"ג דבפרק איזהו נשך (דף ס\"ב) אמרינן מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו איסורייהו ואי לאו כגבוי דמי הא לא עבוד ולא כלום משמע דלמאן דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הוי אף באיסורא י\"ל דהכי קאמר אי קסבר דאף באיסורא שטר העומד לגבות כגבוי דמי או דילמא באיסורא מיהא מודה דלאו כגבוי דמי ומשני דבאיסורא מיהא מודה דלאו כגבוי דמי: <br><b>כתב </b>הרא\"ש כלל כ\"ח סי' ט\"ו ראובן שהלוה לשמעון חטין בשטר ובאו לדין לפני זקן אחד וחייב את שמעון והגבה לראובן שטר של ת\"ק משמעון שהיה לו על לוי חזר שמעון וטען שאינו רוצה ליתן לו חטים שהוא רבית והשיב שהדין עם שמעון ואם בשביל שהכריחו הדיין לא נדיננו כאבק רבית שאינה יוצאה בדיינים דהיינו דוקא היכא שפרע מדעתו ע\"כ: <br><b>ונראה </b>מדבריו שם שאע\"פ ששמעון לא טען בפני הזקן טענת רבית אלא שאחר כך אגמרוהו טענה זו מ\"מ לא מיקרי שפרע מדעתו כיון שלא היה רוצה לפרוע וזה הוא יותר חידוש ממ\"ש הרשב\"א דהתם איכא למימר שהלוה מוחה מטעם רבית אבל לדעת הרא\"ש כל שלא נתן הלוה למלוה מרצונו מאיזו סיבה שיהיה אף שהוא אבק רבית יוצאה בדיינים. והא דלא זיכה הרא\"ש לשמעון מטעמא דטעה בדבר משנה וחוזר וכמ\"ש הריב\"ש בסי' ש\"ה י\"ל דס\"ל להרא\"ש דע\"כ לא אמרינן דטעה בדבר משנה חוזר אלא דוקא במילתא דאפילו אי תפס מפקינן מיניה אבל במילתא דאי תפס לא מפקינן אז אינו חוזר הדין לפי שהתופס אינו זוכה מכח הדין אלא מכח התפיסה וכן נראה מדברי מהר\"ש יונה סימן מ\"ט ולפ\"ז אי הוה אמרינן דאף שנתן הלוה אבק רבית שלא מדעתו שאינה יוצאה אף אם נעשה ע\"פ הדיין אינו חוזר לפי שהמלוה זוכה במה שתפס מכח התפיסה ולא מכח הדין ולפ\"ז הוצרך הרא\"ש לומר דתפיסה זו לא מהניא כיון שהיתה שלא מרצונו ואבק רבית כזה יוצאה בדיינין ומיהו אכתי אנו צריכין לטעמא דטועה בדבר משנה חוזר דאי לא פשיטא דמה שעשה עשוי וישלם הזקן מביתו אלא שהרא\"ש ז\"ל לא כתבו לרוב פשיטותו. ומיהו הריב\"ש לא כתב טעמא דטועה בדבר משנה חוזר נראה דס\"ל דאף במילתא דאי תפס לא מפקינן אם טעה הדיין בדבר משנה והתפיסו חוזר משום דאין כאן דין כלל ותפיסה כמאן דליתיה דמי ומיהו בעיקר טעמו של הרא\"ש אפשר שאינו חולק הריב\"ש ונלמד ממ\"ש אחר זה היכא שהוציא המלוה מן הלוה בדיני האומות אלא דהיכא שהוציא ע\"י ב\"ד איכא טעמא אחרינא משום דטועה בדבר משנה חוזר. ועוד אפשר לומר דמ\"ש שאם הגבו ב\"ד אבק ריבית מן הלוה למלוה דלא עשו ולא כלום הוי מטעמא דכיון שלא נתן ברצונו יוצאה בדיינים וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ואיהו גופיה היכא שהוציא המלוה בדיני האומות וסמיך על מ\"ש אחר זה אלא שאכתי הוקשה לו דנימא מה שעשה עשוי וישלם מביתו הדיין לזה כתב דליכא למימר הכי דכיון שטעה בדבר משנה חוזר הדין דליכא דינא כלל אבל לעולם דאי לא הוה אלא טעמא דטועה בדבר משנה לחודיה לא היה חוזר הדין וכמו שכתבנו לדעת הרא\"ש: <br><b>כתב </b>הטור וז\"ל וכתב הראב\"ד נהי שאינה יוצאה אם תפס לוה משל מלוה לא מפקינן מיניה וא\"א הרא\"ש כתב אפילו תפס מפקינן מיניה דאחר שנתנו לוה למלוה הוא שלו. והרב הנמוקי כתב שהרשב\"א והר\"ן חלקו על הראב\"ד משום דא\"כ היכא שאכל שיעור זוזי אמאי לא מסלקינן ליה דהא תפס לוה וקרקע בחזקת בעליה עומדת אלא כל שאכל מדעת הלוה אפילו תפס מדעת הלוה מפקינן מיניה ע\"כ ולזה אפשר לומר דטעמא דמאי דאמרי דאי אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה הוא משום שהמלוה הוא מוחזק בקרקע ואי מסלקת ליה חשיב כאפוקי מיניה וכמ\"ש בעל המאור בשם רבינו אפרים וכ\"כ הרב בעה\"ת בשם הראב\"ד בח\"ג סי' ה' דטעמא דמשכנתא הוא משום דאמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום אבל בשאר אבק ריבית מסלקינן ליה בלא זוזי ואף שדין זה דהראב\"ד דאם תפס במשכנתא אמרה וכמ\"ש בעל התרומות בח\"ג סי' כ' אפשר לומר דמיירי לאחר שחזר הקרקע ללוה שאינו מוחזק המלוה בקרקע ואף דנימא שתפס בהיותה ממושכנת מ\"מ לא מיקרי מוחזק המלוה אלא כנגד מעותיו שהלוה על השדה ומש\"ה לא מסלקינן ליה אבל במה שתפס הלוה לא מיקרי המלוה מוחזק בשביל המשכנתא ומש\"ה מהניא תפיסה. אך מה שקשה לסברת הראב\"ד הלזו הוא משום דחזינן בגמרא דאפילו לרבא דאמר אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה מודה דלא מחשבינן משטרא לשטרא וא\"כ פשיטא דאף דנימא דהיכא דלא הוי משכנתא מסלקינן פשיטא שאין מחשבין משטר לשטר כי היכי דלרבא אף דמסלקים אינם מחשבים וכ\"כ הרב בעל פני משה בח\"א סי' כ\"א ואי אמרת דתפיסה מהני אמאי לא מחשבינן הרי תפס והכרח זה כתבו הריב\"ש בסי' ש\"ה ושצ\"ב. ואפשר לומר בדוחק דס\"ל להראב\"ד דשאני התם דמעיקרא כשבאו המעות לידו נתחייב לתתם למלוה וכיון שכן לאו כל כמיניה לחזור ולתופסם בעד אבק רבית אבל כל היכא שתפס מן המלוה בשביל הרבית שלא נתחייב לתתם לו מהני תפיסתו. וראיתי להרב בעל גדולי תרומה בח\"ג סי' ה' שהוקשה לו דברי הראב\"ד הללו מיניה וביה לפי שהרב בעל התרומות בסי' כ' כתב דע\"כ לא קאמר הראב\"ד ז\"ל דאי תפס תפס אלא במשכנתא אי נמי בזביני דמנפשיה קא אכיל להו לפירי אבל רבית מוקדמת ורבית מאוחרת דמדעתיה קא יהיב ליה מאי דיהיב יהיב ואי תפס מהדרינן ליה והראב\"ד כתב דע\"כ לא אמרינן דאין מנכין מן החוב מה שאכל אלא במשכנתא אבל בשאר אבק רבית מנכין מן החוב מה שאכל והשתא איכא לאתמוהי דממ\"ש גבי משכנתא ואין מנכין מן החוב אבל אם תפס תפס משמע דס\"ל דתפיסת החוב עצמו גרע ממאי דתפס בתר הכי מהמלוה ואילו בשאר אבק רבית כתב דמנכין אבל אי תפס בתר הכי לא מהני משמע דתפיסת החוב עצמו עדיפא ממאי דתפס בתר הכי וזהו היפך ממ\"ש גבי משכנתא זהו תורף קושייתו והאריך בזה יע\"ש ול\"נ דאין כאן קושיא כלל משום דתפיסת החוב עצמו פשיטא דעדיף ממה שתפס בתר הכי מהמלוה והטעם הוא כמו שפירש\"י דטעמא דמ\"ד דאכל שיעור זוזי מסלקינן ליה הוא משום דזה זריז הוא ואינו מניחו לאכול אלא כדי הקרן וכ\"כ הרב בעל גידולי תרומה שם טעם זה להרא\"ש ובדין היה דבמשכנתא יועיל תפיסת החוב עצמו מכ\"ש דתפיסה דבתר הכי אלא דאיכא טעמא לפי שהמלוה הוא מוחזק בקרקע ואמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום ואי מסלקת ליה בלא זוזי כאפוקי הוא אבל במה שתפס בתר הכי שאינו מוחזק המלוה בו וכמ\"ש לעיל מהני תפיסה ובשאר אבק רבית מהני תפיסת החוב עצמו כיון שאין המלוה מוחזק כי היכי דמהני תפיסה דבתר הכי גבי משכנתא אבל תפיסה דבתר הכי לא מהני בשאר אבק רבית כיון דמדעתיה קא יהיב וטעם זה אינו מועיל לתפיסת החוב עצמו משום דאיכא למימר דמה שהלוה נותן לו הוא מפני שהוא סומך על מה שיש בידו מחובו ולא גמר ויהיב אבל בתפיסה דבתר הכי דלא שייך ה\"ט לא מהני כיון דמדעתיה קא יהיב אבל במשכנתא דמנפשיה קא שקיל מהני תפיסה דבתר הכי והרב בג\"ת כתב מתוך קושייתו דע\"כ לא קאמר הראב\"ד דלא מהני תפיסה אלא ברבית מוקדמת ומאוחרת שהלוה נותן למלוה מבלי שום חיוב ותנאי ומש\"ה כי תפס מפקינן מיניה כיון דמדעתיה יהיב וה\"ה דאין מנכין מן החוב בשביל רבית מוקדמת אבל גבי עיסקא וכיוצא אע\"ג דהלוה נותן הרבית לא מיקרי יהיב מדעתיה שאינו נותנו לו מדעתו הגמור אלא מפני שנתחייב בכך מחמת התנאי וכאלו המלוה נוטלו דמי וכל כי האי גוונא מהני תפיסת החוב עצמו ותפיסה דבתר הכי ע\"כ: <br><b>והנה </b>הרב עשה עיקר מדוקיא דסיפא דדוקא רבית מוקדמת או מאוחרת לא מהני תפיסה אבל בשאר אבק רבית מהני תפיסה ולפי מה שכתבנו אין צורך לזה דרישא הוי דוקא וסיפא לאו דוקא אלא הוא הדין כל דדמי ליה שהלוה נתן מדעתו לא מהני תפיסה ועוד נ\"ל דלרבית מוקדמת או מאוחרת לא איצטריך טעמא דמדעתיה דבלאו הכי לא מהני תפיסה לפי שאני סבור דהראב\"ד הוא מן הסוברים דאבק רבית חייב בדיני שמים להחזיר ומש\"ה כתב דמהני תפיסה דאי אפילו בדיני שמים פטור מהיכא תיתי שיועיל תפיסה וא\"כ ברבית מוקדמת או מאוחרת דאליבא דכ\"ע קיל מאבק רבית ואפילו בדיני שמים פטור לא מהני תפיסה ומאי דנקט רבית מוקדמת או מאוחרת לאו דוקא אלא ה\"ה מאי דדמי ליה ומש\"ה איצטריך לטעמא דמדעתיה קא יהיב: <br><b>כתב </b>מהרשד\"ם בחלק י\"ד סי' ס\"ב על ראובן שמכר קרקע לשמעון ע\"מ שכל זמן שיחזיר ראובן מעותיו לשמעון שחייב שמעון להחזיר לו מה שלקח ממנו ועתה רצה ראובן לנכות מהחוב הפירות שאכל שמעון והשיב דאף לדעת הראב\"ד דהוי אבק רבית מ\"מ יכול לנכות מהחוב שהרי כתב דאם תפס לא מפקינן ונראה א\"כ לדעתו דכ\"ש שמנכה לו מחובו ע\"כ ודבריו הם תמוהים דהא קי\"ל כרב אשר דאמר אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה מאי טעמא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ואף למאן דאמר דדין זה לא נאמר אלא במשכנתא אבל בשאר אבק רבית מנכין מן החוב פשיטא דנדון דידיה לא גרע ממשכנתא דחשיב המלוה מוחזק וכ\"ש נדון דידיה דהוי מכירה דהמלוה נקרא מוחזק ואי מסלקת ליה בלא זוזי אפוקי הוא ואי משום שהתנה שכל זמן שיחזיר לו מעותיו שיחזיר לו הקרקע לא חשיב מוחזק הא ליתא שהרי מימרא דרב אשי על משכנתא באתרא דמסלקי נאמרה וכ\"ש מכירה בתנאי דחשיב המלוה מוחזק ואין מנכין גם מה שנסתייע מסברת רבינו אפרים כפי מה שכתב אינו ענין לנדון דידיה וצ\"ע. ולענין הלכתא בהאי דינא דהראב\"ד הנה כל הפוסקים חלקו עליו והגאונים ג\"כ ס\"ל דתפיסה לא מהני כמ\"ש בעל התרומות בשמם אך ראיתי להרא\"ה בס' החינוך מצוה שמ\"ד שכתב כדעת הראב\"ד בלא שום חולק ולא חילק בין משכנתא לשאר אבק רבית אלא כתב סתם דכל אבק רבית אי תפס לא מפקינן מיניה ומסתמיות הרא\"ש והריב\"ה נראה כן דלהראב\"ד בכל אבק רבית מהני תפיסה ומ\"מ נראה דאי תפס לא מצי למימר קים לי כהראב\"ד והרא\"ה דס\"ל דמהני תפיסה מאחר שהתפיסה עצמה במחלוקת היא שנויה אי מהני אי לא אין לומר קים לי וכמו שהשרישונו הרבנים האחרונים ז\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו כו'.</b> הרב בג\"ת שער מ\"ו ח\"ג סי' ד' כתב דליכא למימר שהאב הוא המלוה דא\"כ מאי דילמא אתי למיסרך אלא שהאב הוא הלוה והבנים הם מלוים וע\"פ דרך זה יישב דברי רבינו והרב בעל התרומות ולא ידעתי איך לא השגיח בדברי הטור (סימן ק\"ס) שכתב אפילו לבניו ולבני ביתו דמשמע שהאב הוא המלוה ואפ\"ה כתב ובודאי נותנו להם במתנה אלא ע\"כ אית לן למימר דהאי מתנה אהלואה גופיה קאי וכן נראה מדברי רבינו ירוחם שהאב הוא המלוה אך קשה דלמה לא פירשו דמאי דאמרינן בגמרא דלמא אתי למיסרך קאי אאב וכמו שפירש\"י בפרק הרבית (דף ע\"א) דאסור להלוות לעכו\"ם יותר מכדי חייו משום דילמא אתי למסרך ה\"נ דכוותיה ולפי פירוש זה הוה ניחא מה שהשמיטו הרי\"ף והרא\"ש דין זה שכבר כתבו דלעכו\"ם אסור להלוות ברבית משום דילמא אתי למיסרך וכמו שפירש\"י וה\"ה לבניו דאסור מהאי טעמא גופיה ועוד נ\"ל דטעמא דהשמיטוהו הוא משום שדין זה נלמד מהא דגרסינן בפ' שואל מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן ואמרינן בגמרא דלרב יהודה אמר רב דאמר מותר להלוות בניו ובני ביתו ברבית אפילו מנה גדולה כנגד קטנה שרי וכן פסק רבינו בפ' כ\"ג מהלכות שבת וכתב ה\"ה דאע\"ג דאין הלכה כרב מ\"מ לא נדחית סברתו אלא גבי רבית שחוששין מן התורה אבל קוביא שאינה אסורה אלא מדבריהם לא גזרו. אבל הרי\"ף והרא\"ש לא הביאו אלא המשנה כצורתה ולא הביאו מאי דאתמר עלה בגמרא דבבניו אפילו מנה גדולה כנגד קטנה שרי משמע דאפילו בבניו מנה גדולה כנגד קטנה אסור וכמו שפסק הטא\"ח (סי' שכ\"ב) וכתב מרן שם דטעמא הוא משום דס\"ל דקושיית אי הכי אפילו מנה גדולה אינה אלא לרב אבל לדידן דגזרינן דילמא אתי למיסרך ה\"ה גבי איסור קוביא דאסור וכיון שגילו דעתם דאפילו באיסור קוביא איכא למיגזר דילמא אתי למסרך כ\"ש וק\"ו גבי איסור רבית שחוששין מן התורה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל, עוד כתב הרב בעל ג\"ת שמדברי הנ\"י הבין פירוש אחר באומרו כדי להטעימן דהיינו על דרך היתר ביאה ראשונה דיפת תואר כו' ולא ידעתי היכן מצא זה בדברי הנ\"י אדרבה ממ\"ש כדי שיטעמו צער הרבית ולא ירגילו מוכח שפירושו הוא כפרש\"י: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו ומצא הלוה יותר כו'.</b> (*א\"ה כתב ה\"ה ואולי שאפילו מלוה מוצא יותר מותר שאין תולין ברבית מאוחרת שלא יהיה הלוה מאכיל איסור למלוה ואחזוקי אינשי ברשיעי וכ\"ש לנזקו לא מחזקינן. ועיין במ\"ש ה\"ה פ\"א מהלכות אישות דין ד' וז\"ל ואם לא היתה הפנויה שאינה מופקרת באיסור מן התורה לא היו סומכין על חזקה זו דבאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי ביה כו' וצ\"ל דס\"ל דאיכא הכא איסורא דאורייתא עיין בדברי מרן הב\"י סי' ק\"ס ובמור\"ם סי' קס\"ו ס\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאין הוראה זו נכונה כו'.</b> הרב בעל ג\"ת שער מ\"ו ח\"ג סימן נ\"א וח\"ד סימן מ\"ו ומ\"ז הקשה מההיא דגרסינן בפרק הרבית (דף ע\"ג) אמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי פוקו הפוכו בבי דרי כי היכי דלא תשתלם שכירות דידכו עד ההיא שעתא משמע דאי לאו הכי אסור אפילו בסתם. וכן נמי מההיא דא\"ל רבנן לרבא קא אכיל מר רביתא וכו' משמע דבשעת הפרעון אפילו בסתם אסור ותירץ דדעת רבא למצוא להם היתר אפילו למתנה מרובה דאפילו בסתם אסור משום דמוכחא מילתא דעל ההמתנה נותן ע\"כ. וזה הוא דוחק בעיני דא\"כ דס\"ל לרבינו חילוק הסמ\"ג כשנותן יותר בשעת הפרעון הו\"ל לפרושי כשהביא ההיא דרבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דדוקא במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אסור ומדסתם משמע דבכל גוונא שרי. ונ\"ל דשאני גבי רבינא שפרע בזמנו ולא האריך לו זמן אז אם נתן לו יותר לא מוכחא מלתא דלשם רבית נתן אבל גבי נטרי באגי שהמתינו להם עד גמר מירוח הגורן ונתן להם בזול הפירות מוכחא מילתא שבשביל ההמתנה הוזיל לגבייהו ואפשר ג\"כ שכן היה המנהג שהממתינין נותנין להם פירות בזול שאז ודאי מוכחא מילתא דלשם רבית נתן. א\"נ דהתם מיירי כשהתנה מתחלה שאם ממתינין עד גמר מירוח שיתן להם פירות בזול וכן רבא נמי התנה עם אריסיו דנטר להו עד אייר ושקיל שיתא. וכן נראה מדברי הטור סי' קע\"ג דבהתנה מעיקרא איירי שכתב וז\"ל אסור להוסיף להן בשכרן כדי שימתינו וכמ\"ש בעל ג\"ת ומש\"ה הוה אסור אבל כל שלא התנה ונתן לו בסתם בשעת הפרעון אסור לרש\"י ורבינו. אך קשה מההיא דגרסינן בפרק מי שמת (דף קמה) גבי שושבינות ואין בה משום רבית מ\"ט דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה ובשלמא להרא\"ש והטור (סי' ק\"ס) דבסתם בשעת פרעון אסור איצטריך לאשמועינן גבי שושבינות דשרי משום דאיכא למימר משום שמחת מריעות הרבה בדורון וכמו שפירש רשב\"ם. אבל לרבינו ורש\"י דבעלמא בסתם שרי מאי איריא שושבינות וצ\"ע. ודע דה\"ה ז\"ל הבין בדברי רבינו דמעולם לא התיר אלא לאחר הפרעון ובסתם אבל בשעת הפרעון אפילו בסתם אסור וכן פסק מרן: <br><b>כתב </b>הרא\"ש בריש פרק הרבית עלה דההיא דאמרינן ואי כתב רחמנא אונאה משום דלא ידע דמחיל כו' וז\"ל יש מדקדקים מכאן מי שלקח רבית ומחל לו הלוה דלא מיפטר עד שיחזירנו המלוה ע\"כ. ויש לדקדק דלפי דבריהם גבי גזילה נמי לא תועיל מחילה שהרי סתם גזילה הוי מחילה מדלא נפיק מאונאה ובהדיא תנן בפרק הגוזל עצים דמחילה מועלת גבי גזל. וי\"ל דשאני גזל דהמחילה שאסרה תורה הוא משום דהוי בע\"כ של נגזל ומש\"ה אם הנגזל מוחל מדעתו מהני דל\"ד למחילה שאסרה תורה אבל גבי רבית דהוי מדעתיה ואפ\"ה אסרה תורה מחילה זו לא מהני מחילה לעולם אפילו לאחר שלקח הרבית דלא עדיפא מחילה זו ממחילה שאסרה תורה. וראיתי לה\"ה שכתב על הוראה זו דהגאונים שהיא מוסכמת במה שעתיד ליקח דודאי אין מחילה מועלת לעבור בשל תורה ואפילו בת\"ח דקדקנו למעלה ואמרנו דלאו במתנין ליקח רבית היא כ\"ש כל אדם. ונראה מדבריו דדוקא ברבית של תורה לא מהני מחילה במה שעתיד ליקח אבל ברבית של דבריהם מהני אף במה שעתיד ליקח ואפשר דטעמא הוי כמ\"ש בעה\"ת שער מ\"ו ח\"ד סי' ב' גבי היתרא דת\"ח ברבית מאוחרת דכיון שאינו אלא אבק רבית הם אסרו והם התירו להם אבל ע\"ה אינו יודע שהוא אסור ולא מחיל אבל כשמחל בפירוש מותר אף לע\"ה דהם אמרו והם אמרו אבל רבית קצוצה אין בו שום צד היתר. אבל מדברי רבינו נראה שלא חלק עליהם אלא במה שכבר לקח אבל במה שעתיד ליקח אפילו שאיסורו מדבריהם משמע דס\"ל דאסור וא\"ת לפי דעת רבינו דמחילה לא מהני גבי רבית תיקשי מ\"ש אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית אע\"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להם ה\"ז אסור שמא ירגילם בדבר זה ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה דמחילה לא מהני גבי רבית. וי\"ל דשאני כשמקפיד עמו ליתן לו יותר ממה שהלוהו אז אף שנותנו לשם מתנה או שמוחל אותם אסור. אבל גבי בניו ובני ביתו שאינו מקפיד ומסתמא מתנה בעלמא הוא דיהיב להו אי לאו טעמא דאתי למיסרך הוה שרי: "
+            ],
+            [
+                "<b>נכסי יתומים וכו'.</b> מימרא בפרק הרבית ופירש רש\"י עלה דמאי דאמרינן ויהבינן להו ניהליה בבי דינא שיש להם כח להפקיר נכסי היתומים אצל המקבל ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד. וכתב המרדכי משום דהפקר ב\"ד הפקר להפקיע ממון הואיל ולאו רבית דאורייתא הוא דאינה קצוצה אבל בלא ב\"ד הוי זוזי דיתמי כזוזי דעלמא ואסור להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כך דקדק רבינו דוד הלוי ע\"כ. ונראה דמאי דאתא לאשמועינן רבינו דוד הוא דלא נימא דמ\"ש רש\"י ז\"ל שיש להם כח להפקיר כו' הוא כדי שיקבלם בע\"כ קרוב לשכר ורחוק להפסד ולא להפקיע איסור רבית משום דביתומים לא גזור אלא שכוונת רש\"י היא להפקיע איסור רבית דאי כדי שיקבלם בע\"כ ליבעי ב\"ד חשוב וכן כתב הרב הנמוקי. ואף על גב דגבי פרוזבול פסק הטור סימן ס\"ז דכותבין אותו בכל ב\"ד ולא הזכיר דליבעי בית דין חשוב שאני התם משום דסבירא ליה להטור דכי תיקן הלל לכ\"ע תיקן ואם כן ליכא אפקעתא חדתא ומשום הכי כותבין אותו בכל ב\"ד אבל הכא רב אשי לא תיקן לכל הדורות שיכופו לאדם שיקבל נכסי יתומים קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד ואם כן כל ב\"ד וב\"ד איכא אפקעתא חדתא וצריך ב\"ד חשוב אבל כשהוא ברצונו כל ב\"ד וב\"ד יכולים להפקיר נכסיו כדי להפקיע האיסור. ומה שכתב המרדכי הואיל ולאו רבית דאורייתא הוא דמשמע דבאיסורא דאורייתא לא אמרינן הפקר ב\"ד הפקר קשה שאפילו באיסור תורה אמרינן הפקר ב\"ד הפקר ופרוזבול יוכיח דאף אי ס\"ל דשמיטה בזמן הזה מן התורה מהני והיינו מטעם הפקר ב\"ד וכמ\"ש רש\"י בפרק השולח וכבר הוקשה כן להר\"ב גידולי תרומה ח\"ד סי' ה' *ואפשר לומר דבשלמא באיסור דרבנן שאין האיסור בשעת הקציצה אלא בשעת הנתינה כמ\"ש מהרח\"ש סימן קס\"ב וא\"כ כיון דב\"ד מפקירין נכסיו אין כאן איסור שהרי אינו נותן משלו כלום אבל ברבית דאורייתא שהאיסור הוא בשעת קציצה אע\"פ שלא יתן לא מהני בזה הפקר ב\"ד שאף אם יפקירו נכסיו הרי עשה איסור בשביל הקציצה. ועוד אפשר לומר דאף דאמרינן הפקר ב\"ד הפקר אף באיסורא דאורייתא היינו היכא דאיכא מגדר מילתא כגון פרוזבול משום שהיו נמנעים מלהלוות זה לזה וכן גבי קידושין דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מינה היינו נמי משום מגדר מילתא וכדאמרינן בריש כתובות גבי אין אונס בגיטין וכן פירש\"י בפרק השולח גבי הפקר ב\"ד הפקר דהיינו דוקא היכא דאיכא מגדר מילתא אבל הכא גבי רבית דליכא מגדר מילתא אלא כדי שלא יתמו נכסי היתומים יהבינן להו ברבית דוקא איסור דרבנן מפקיעין בשביל זה אבל איסורא דאורייתא לא מפקעינן משום ה\"ט כיון דליכא מגדר מילתא: *עי' משנה ג' פ\"ו דשביעית בהרע\"ב ובתוי\"ט: <br><b>אך </b>קשה כפי מה שפירש המרדכי דברי רש\"י דטעם הב\"ד הוא להפקיע האיסור ממ\"ש רש\"י גבי רב ששת דאמר מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד משום דאינו אלא אבק רבית וביתמי לא גזור וא\"כ מה צורך לב\"ד כיון דאעיקרא דדינא כשאסרו אבק רבית לא גזרו בשל יתומים ולומר דס\"ל לרש\"י דרב ששת פליג וס\"ל דביתומים לא גזרו מדלא הזכיר ב\"ד אלא נקט סתמא מותר להלוותן זה הוא דוחק בעיני וכעת צ\"ע, והרא\"ש ז\"ל חולק על רש\"י שכתב דטעם הב\"ד הוא משום דהוי ללוה אימתא דב\"ד והרשב\"א כתב משום דאין האפוטרופוס רשאי להלוותן מעצמו אלא ברשות ב\"ד משמע דס\"ל דאיסורא דרבית ליכא אם נתנם האפוטרופוס בלא ב\"ד וכן נראה שהוא דעת הטור (סי' ק\"ס) שסתם כאן ולא הזכיר ב\"ד משמע דס\"ל דאין צורך הב\"ד להפקיע איסור רבית. אך יש לתמוה ממ\"ש בטח\"מ סי' ר\"צ סברת רש\"י בסתמא כנראה דס\"ל כוותיה. ומלבד שהוא חולק על דעת אביו שכתב שצורך הב\"ד אינו להפקיע האיסור עוד יש לתמוה דהכא לא הזכיר ב\"ד משמע דלא ס\"ל כרש\"י. ויותר יש לתמוה על מרן שם שכתב שהרא\"ש והרשב\"א חולקים על רש\"י ולא תמה על הטור איך הניח סברת אביו ותפס סברת רש\"י וכבר הוקשה כן למהריב\"ל ח\"א כלל ח' סי' כ\"ה ובח\"ב סי' כ\"ו והניח הדבר בצ\"ע. אך מה שנראה לי לומר הוא דהטור לא הביא שם סברת רש\"י אלא כדי לסתור סברת רבינו שכתב דמעות של יתומים א\"צ אפוטרופוס ובודאי דיצא לו דין זה ממאי דאמרינן בגמרא ויהבינן להו ניהליה בב\"ד והוכיח מכאן דאין ממנים אפוטרופוס למעות של יתומים והטור חולק על זה וס\"ל דלעולם דממנין אפוטרופוס ומאי דאמרינן בגמרא ויהבינן להו ניהליה בב\"ד היינו שהאפוטרופוס יתנם לו במעמד ב\"ד וטעם הב\"ד יהיה או כהרא\"ש או כהרשב\"א והביא ראיה לסברתו שאפילו במעות ממנין אפוטרופוס ממה שפירש\"י שטעם הב\"ד הוא להפקיע איסור רבית משמע דס\"ל דאפילו במעות מוקמינן אפוטרופוס ומש\"ה הוקשה לו דמה צורך יש לב\"ד ופירש כדי להפקיע האיסור וכן נראה שהוא דעת מרן שם שכתב ומה שהביא ראיה מדברי רש\"י וכו' משמע דס\"ל דלא הביא הטור פירש\"י לדינא אלא לראיה בעלמא לסתור סברת רבינו אבל לעולם דלדינא ס\"ל דא\"צ הב\"ד להפקיע איסור רבית ומש\"ה בהלכות רבית לא הזכיר ב\"ד כלל משום דאינו ענין לאיסור רבית. ונראה שהראב\"ד ג\"כ חולק על רש\"י והוא ממה שהביא הטח\"מ בהלכות אפוטרופוס בשם הראב\"ד כמו שהאפוטרופוס יכול ליתן המעות כך יכול ליקח אותם לעצמו לשם עסק ובלבד שיודיע הדבר לב\"ד ע\"כ משמע דס\"ל דכשהוא נותנם לאחר אין צורך לב\"ד להפקיע האיסור דאלת\"ה מהיכא תיתי דכשיקחם לעצמו שלא יהיה צורך לב\"ד להפקיע האיסורין ונראה שדעת רבינו גם כן הוא דלא כרש\"י דלדידיה דס\"ל דאין ממנין אפוטרופוס בנכסי יתומים אתו דברי הגמרא כפשטם דמה שהזכירו ב\"ד הוא לומר דאין ממנים אפוטרופא וכמו שכתבנו לעיל וכ\"כ הרב מהר\"א מונסון ז\"ל הובאו דבריו בתשובות מהרש\"ך ח\"ג סי' ב' דרבינו לא ס\"ל כרש\"י אלא שמ\"ש הרב הנזכר דלרבינו צורך הב\"ד הוא משום שיהיה לו אימת ב\"ד או כדי שיצא להם קול כו' כפי מה שכתבנו אין צורך לזה דלרבינו מה שהזכירו בגמרא ב\"ד הוא לומר דאין ממנין אפוטרופא במעות של יתומים וכמו שפסק בפרק י\"א מהלכות נחלות ואפשר שלזה כיון ה\"ה שכתב מעות של יתומים כו' פרק א\"נ ואף שפשט דבריו נראה דקאי על מ\"ש רבינו בודקים על מי שיש לו נכסים כו' מ\"מ מדנקט תחילת דבריו משמע דס\"ל דאף דין זה יצא לו מסוגיא זו דא\"נ. העולה ממה שכתבנו דסברת רש\"י הלזו היא יחידה וכך כתב מהריב\"ל בח\"ג סימן ס' שאין לחוש לסברא זו משום דלא חזינן האי סברא בספרי הפוסקים זולתי במרדכי וכ\"כ הרב בעל פ\"מ בח\"א סימן צ\"ב שאין לומר קים לי כרש\"י מאחר שהיא סברא דחוייה אך מה שיש לתמוה על מהריב\"ל הוא מ\"ש דלא חזינן האי סברא זולתי במרדכי והרי לדידיה הריב\"ה הוא מסברא זו וכמו שכתבנו לעיל משמו וכן כתב בח\"ג סימן קי\"ב. נשאר לנו לבאר אי אליבא דרש\"י היכא שנתנם האפוטרופא שלא בפני ב\"ד והלוה רוצה לתת מהריוח אי עבדי איסורא היתומים לקבלם אי לא והנה הרב בעל פני משה דקדק מדברי מהריב\"ל שכתב דלדעת רש\"י אינו מחוייב לתת חלק מהריוח כלל דמשמע דחיובא הוא דליכא הא אי בעי יהיב וליכא איסורא לקבלם ונראה דמהריב\"ל אזיל לשיטתיה שכתב לעיל ואם לחשך אדם כשם שב\"ד יכולין להפקיר ממון הלוה בשעה שמלוין לו המעות היכא דיהבינהו ניהליה בבי דינא הכי נמי יכולין להפקיר בשעת הפרעון שיתן ליתומים חלק מהריוח אע\"פ שלא נתנו המעות בשעת ההלואה בפני ב\"ד הא לאו מילתא היא דלאפקועי איסורא דאבק רבית אם ירצה הלוה לתת חלק מהריוח ליתומים יכולים ב\"ד להפקיר נכסיו אבל אם הלוה לא ירצה מרצונו לתת חלק מהריוח איך יחייבוהו ב\"ד לתת ריוח כיון שהוא קבלם שלא בב\"ד ויכול לומר דאדעתא שלא לתת ריוח קבלם ע\"כ ואע\"פ שבשעה שקבלם שלא בב\"ד קבלם אדעתא לתת ריוח מ\"מ יכול לומר שידע שאסור הוא ואדעתא שלא ליתן ריוח קבלתים וכ\"פ מהר\"א מונסון בתשובה הנזכרת נמצינו למדין כפי חילוק זה של מהריב\"ל שאם הלוה ירצה מרצונו לתת ריוח אף שלא קבלם בב\"ד יכול ליתן בפני ב\"ד וליכא איסורא כלל לפי שב\"ד מפקירין נכסיו ואין חילוק בזה בין כשלקחם בשעת הלואה בפני ב\"ד בין כשלקחם שלא בפני ב\"ד וזה רוצה לתת חלק מהריוח מרצונו ומש\"ה כתב דלדעת רש\"י אינו מחוייב לתת חלק מהריוח הא אי בעי יהיב וליכא איסורא כיון שנותנם בפני ב\"ד וב\"ד מפקירין נכסיו. ומה שהקשה הרב בעל פ\"מ על סברא זו דמהריב\"ל ז\"ל דמדברי המרדכי נראה דאף איסורא איכא היכא שנתנם שלא בב\"ד הא לא קשיא דאף מוהריב\"ל מודה שאסור לתת שלא בפני ב\"ד לדעת רש\"י ואם נתנו אינם יכולים לקחת הריוח אלא שאם הלוה ירצה לתת מהריוח יכול ליתן בפני ב\"ד וב\"ד מפקירים נכסיו עכשיו כי היכי שמפקירים נכסיו היכא שקבלם בתחלת ההלואה בפני ב\"ד אבל אם הלוה אינו רוצה לתת ריוח ליתומים אין ב\"ד יכולים לכופו ולהפקיר נכסיו ואף שחילוק זה שחילק הרב מהריב\"ל הוא אמת ויציב מ\"מ ההכרח שהביא לחילוק זה והוא מדאמרינן בגמרא דצריך למיהב להו בבי דינא אפשר לדחות דלעולם שאפילו שנתנם שלא בפני ב\"ד יכולים ב\"ד להפקיר נכסיו בעל כרחו שיתן ליתומים ריוח ומאי דאמרינן בגמרא דיהבינן ניהליה בבי דינא הוא כי היכי דלא ליעבדו האפוטרופסים איסורא אבל אם כבר נתנו שלא בפני ב\"ד יכולים ב\"ד לקחת ממנו הריוח. ונראה שלזה כיוון הרב בח\"א כלל י\"א סי' ס\"ג שכתב וכבר יש מקום לחולק לחלוק דאפילו לרש\"י אם נתנם שלא בפני ב\"ד שאפ\"ה צריך לתת חלק מהריוח אבל אם ברצונו רוצה לתת חלק מהריוח יכול ליתן בפני ב\"ד וליכא איסורא ולדעת הר\"ב פ\"מ אף אם מרצונו לתת חלק מהריוח אבל אין דעתי מסכמת בזה ע\"כ. העולה ממה שכתבנו דלדעת רש\"י אם נתנם האפוטרופא שלא בפני ב\"ד אין ב\"ד יכולים לכופו לתת חלק מהריוח אסור לתת ואפשר שהרב בעל פ\"מ הבין בדברי הרב מהריב\"ל שאפילו שקיבל שלא בפני ב\"ד וזה מרצונו רוצה לתת חלק מהריוח ונותן שלא בפני ב\"ד דשרי ומש\"ה הוקשה לו מדברי המרדכי אבל אה\"נ שאם נותן הריוח בפני ב\"ד דשרי לפי שב\"ד מפקירים נכסיו כי היכי שבתחלת ההלואה מפקירים נכסיו דאלת\"ה תיקשי ליה דמה חילוק יש בין כשקיבל המעות בפני ב\"ד לכשקיבל שלא בפני ב\"ד וברצונו נותן חלק מהריוח בפני ב\"ד ולפי זה אם ברצונו נותן חלק מהריוח בפני ב\"ד אפילו להרב בעל פ\"מ שרי אבל אם נותן שלא בפני ב\"ד לדעת מהריב\"ל כפי שהבין בפ\"מ שרי ולדעת הפ\"מ אסור: <br><b>כתב </b>מהר\"א מונסון הובאו דבריו בתשובות מהרש\"ך ח\"ג סימן ב' דאע\"פ שמותר ליתומים לתת מעות באבק רבית מ\"מ אם נתן אביהם באבק רבית ומת אינם יכולים היתומים לגבות האבק רבית אע\"פ שהם מותרים בו והביא ראיה לדבריו ממאי דאמרינן בגמ' עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש ע\"כ ותו לא כ\"ש אבק רבית שאין חייבים להשיב והוכיח מכאן דאין גובין דאי גובין היכי תיסק אדעתין דאבק רבית יחזירו אפילו בדרך תמיהה כו' ודבריו הם תמוהים דאימא בגמרא מיירי כשהיתומים הם גדולים שלא הותר להם אבק רבית אבל אה\"נ דבקטנים אפילו שלא גבה האב גובין הם ומ\"מ לענין דינא כבר הסכים הרב דאין גובין והביא ראיות לדבריו וכן הסכים מהרש\"ך שם לדבריו. ואם היתומים מן היתומים מותרים לקחת באבק רבית וכן אם יצא שט\"ח על היתומים שאביהם לוה באבק רבית מיתומים אחרים אי מפקינן מיתמי ליתמי כתב מהרימ\"ט ח\"א סי' קמ\"ד דמותר ליתומים ללוות באבק רבית מיתומים אחרים וכ\"ש אם נתחייב אביהם באבק רבית דמפקינן מיתמי ליתמי: <br><b>כתב </b>הרשב\"א הא דמעות יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כגון שהתנו שיעמדו כל המעות מיוחדים ושיקבלו היתומים מן הריוח הנמצא שם ממש אבל לא שיוציאם הלוה לצרכו ושיפרע לאחר מכאן כלום כי זה רבית גמורה היא ע\"כ. ונראה דאפילו אם מייחד סחורה לצורך היתומים ואומר שהריוח שימצא בזאת הסחורה יקחו היתומים חלקם אסור דאכתי אינו נותן להם ריוח מממונם וכיוצא לזה כתב מרן סי' קע\"ז בשם תשובות דשייכי לס' משפטים. אך במ\"ש הרשב\"א כי זה רבית גמורה היא איכא לעיוני ביה דהא קי\"ל דכל שלא קצץ בשעת מתן מעות ברבית לאו קצוצה היא אלא אבק רבית ואפילו אם תבע מעותיו והרויח לו זמן ע\"מ שידור בחצרו ס\"ל לרבינו דלא הוי אלא אבק רבית וכמ\"ש בפ\"ו. ואף הראב\"ד דפליג עליה היינו דוקא בהרויח לו זמן משום דס\"ל דהוי כשעת מתן מעות כיון דכבר הגיע זמן הפרעון אבל בלאו הכי אף הראב\"ד מודה דלא הוי קצוצה ואם כן איך כתב כי זה רבית גמורה כיון דלא אתני באיסורא, ואפשר היה לומר דמה שכתב אבל לא שיוציאם כו' קאי אכגון שהתנו שכתב בתחלת דבריו כלומר אבל לא שיתנו שיוציאם הלוה לצרכו וכו' ופשיטא דהא רבית קצוצה. אך מדברי הרב מהריב\"ל ח\"ב סימן כ\"ו וח\"ג סימן ס\"ה משמע דס\"ל דאפילו דאתנו בהיתרא אסור ללוה להוציאם לצרכו ולתת אחר כך ריוח ומטי עלה מתשובה הלזו דהרשב\"א נראה שהבין דמה שכתב הרשב\"א אבל לא שיוציאם מיירי אפילו דאתני בהיתרא וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה איך קאמר כי זה רבית גמורה היא. ואפשר לומר דהרשב\"א אזיל לשיטתיה דס\"ל דדוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד התירו דקיל טפי משאר איסורין דרבנן אבל שאר איסורין דרבנן לא וכמ\"ש מרן ומשום הכי אסר הרשב\"א הכא היכא שהוציאם הלוה לצרכו אף שאינו אלא אבק רבית משום דלא דמי לקרוב לשכר ורחוק להפסד וקרי ליה רבית גמור בערך קרוב לשכר ורחוק להפסד דקיל א\"נ אפשר לומר דס\"ל דאפילו בלא הרוחת זמן הוי קצוצה וכמו שכבר בא ספק זה בדברי הר\"ב ג\"ת ח\"ג סי' י\"ט וכתב שתלמידי הרשב\"א ס\"ל דהוי קצוצה ואף דהוי דוקא כשאמר הלוה בשכר מעותיך מ\"מ הכא שהתנה לתת לו ריוח אף שהוא בהיתר ואח\"כ נותן לו ריוח שלא הרויחו המעות בשביל מה שהתנה עמו ה\"ל כאילו פירש בהדיא בשביל מעותיך וכ\"ש לפי מה שנסתפק מרן ברבית מאוחרת אם מפרש אי הוי קצוצה ורצה לייחס להגהת אשירי דס\"ל דהוי קצוצה כ\"ש הכא דהוי קצוצה ולפי ב' התירוצים הללו ניחא לי מה שמרן בשלחנו הטהור לא הביא סברא הלזו דהרשב\"א וגם מור\"ם בהגהותיו לא הביאה דאם לפי תירוץ הראשון הרי פסק דכל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים ודחה סברת הרשב\"א ומש\"ה לא הביא דין דהרשב\"א דלדידיה שרי כיון דלא אסור אלא מדרבנן ולפי תירוץ שני נמי ניחא שהרי פסק מרן ז\"ל בשולחנו הטהור סימן קס\"ו דלא הוי קצוצה אלא כשיאמר כן בשעה שמרויח לו זמן. אך קשה ממ\"ש מוהריב\"ל ח\"ב סי' כ\"ו שלא מצינו מי שיחלוק עליו בפירוש אלא שלא כתבו בהדיא זה החילוק ולפי מה שכתבנו דין זה דהרשב\"א במחלוקת הוא שנוי וכמעט רוב הפוסקים חולקים עליו והנה מדבריו שם נראה דלא גריס בדברי הרשב\"א הרי זה רבית גמור אלא מיחזי כרבית גמור ונראה דסבירא ליה למהריב\"ל דלא אסר הרשב\"א הכא משום דאזיל לשיטתיה שלא התיר אלא קרוב לשכר ורחוק להפסד משום דהתם כמסתפק אמרה הרשב\"א ואילו הכא פשיטא ליה לאיסורא אלא הכא טעמא אחרינא איכא והוא דמיחזי כרבית גמור כיון שהתנה לתת לו ריוח וזה מוציאם לצרכו ונותן לו ריוח מיחזי כאילו התנו כן והוי רבית גמורה ואף שאינו אלא אבק רבית פשיטא ליה להרשב\"א דאסור משום דמיחזי כרבית גמור ומש\"ה כתב מהריב\"ל שלא מצינו מי שיחלוק עליו בפירוש שאע\"פ שכתבו שכל אבק רבית שרי במעות של יתומים אפ\"ה מודו הכא דאסור משום דמיחזי כרבית גמור כי היכי דלהרשב\"א בכל אבק רבית ספוקי מספקא ליה ואילו הכא פשיטא ליה לאיסורא אפשר דגם הפוסקים דפשיטא להו להיתרא בכל אבק רבית יודו הכא לאיסורא משום דמיחזי כרבית גמור, עוד היה נ\"ל לחלק ולומר שכל אבק רבית שאם היו נותנים אותו בתחלת ההלואה היה רבית קצוצה ואינו אבק אלא משום שלא הותנה לא הותר ליתומים שהרי כל עצמו של היתר דאבק רבית לגבי יתומים אינו אלא כי היכי דלא ניכלינהו זוזא זוזא ומש\"ה יהבינן להו באבק רבית אבל כל רבית שאין אנו יכולים להתנות עליו לפי שהוא קצוצה ולא הותר לגבי יתומים אף שלא התנו לא התירו לפי שאין בהיתר זה תקון ליתומים כי היכי דלא ניכלינהו זוזא זוזא שהרי אינם יכולים להתנות בזה ובזה ניחא מ\"ש מהריב\"ל בח\"א כלל ח' סימן כ\"ה בסוף התשובה. אך אמנם אם לא הרויח פשיטא דאליבא דכ\"ע אינו יכול לתת ריוח דמשמע דאפילו ברצונו אינו יכול לתת ומדברי השאלה משמע שלא קבלם באיסור וא\"כ אינו אלא אבק רבית וא\"כ למה אסרו ולפי מה שחילקנו ניחא דכיון שלא היה יכול לקבלם בתנאי זה לא הותר לגבי יתומים אף שלא הותנה ובזה ניחא ג\"כ מ\"ש בח\"ג סימן ס\"ה שנשאל אם רבית מאוחרת או הערמת רבית הם מותרים בנכסי יתומים והשיב על הערמת רבית דשרי ולא הזכיר רבית מאוחרת ולפי הטעם שכתב גבי הערמת רבית היה הדין שגם רבית מאוחרת יהא מותר שהרי רבית מאוחרת קיל מאבק רבית וכמ\"ש הרשב\"א בתשובה הביאה מרן לקמן סימן קס\"א ולפי מה שכתבנו ניחא: <br><b>עוד </b>כתב הטור וז\"ל וה\"ה נמי בכל אבק ריבית כן כתב הרא\"ש בשם הגאונים וכ\"כ הרמב\"ם בספ\"ד מהלכות מלוה אבל הרשב\"א כתב דמשכנתא בענין שהיא אבק רבית אפשר שהוא מותר כו' ומיהו מסתברא דלא כל רבית של דבריהם התירו לגבי יתומים אלא קרוב לשכר אבל שאר איסורין דרבנן לא התירו כו' אבל רבית דרבנן כחכירי נרשאי הרי הלוה פורע מכיסו אותו סך שהתנה בין שכרם המשכונא עושה פירות בין אינו עושה ולפיכך אסור ע\"כ. והנה מרן הבין דהרשב\"א הדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא דמשכנתא אפשר שהוא מותר וכתב ומיהו מסתברא כו' מש\"ה כתב לא שבקינן פשיטותא דגאונים והרמב\"ם והרא\"ש משום ספיקא דהרשב\"א אך מהרימ\"ט בח\"א סי' קמ\"ד כתב דהרשב\"א תרתי מילי קאמר דבתחילה כתב דלאו דוקא קרוב לשכר אלא ה\"ה נמי משכנתא דכמכירה לשעתה היא ומדידהו קא אכלי ודמי לקרוב לשכר ורחוק להפסד וחזר וכתב דלא תימא דכי היכי דהתירו משכנתא הוא הדין כל רבית דרבנן אלא שאר איסורין דרבנן לא התירו לפי שלא העמידו דבריהם במקום נכסי יתומים אלא כל שקרן היתומים מיוחד ואין המקבל נותן מכיסו כגון משכנתא דהוה ליה כמכירה ומדידהו קא אכלי אבל ההיא דחכירי נרשאי שהלוה מקבל עליו בדמים קצובים בין עבדה בין לא עבדה הא ודאי אסור והנה מ\"ש הרב הנזכר בכוונת דברי הרשב\"א הם דברים המתיישבים על הלב כי היכי דלא נימא דהרשב\"א חזר בו בתוך כדי דבור ממ\"ש מעיקרא אך מ\"ש שהגאונים לא אמרו שה\"ה בכל רבית דרבנן אלא כההוא דמפרש בגמרא דומיא דמקח וממכר וכגון שטרי מחוזנאי או טרשאי פפונאי שכשלוקח הסחורה בתוספת מאותה שעה מתרצה לקנותה בסכום זה וכמכר דמיא וכן כל כיוצא בזה ממיני המשכנתות כו' אבל כגון אותם שאסר הרשב\"א שהמקבל פורע מכיסו לא נחלק אדם עליו וכתב ג\"כ דהרמב\"ם אינו חולק על הרשב\"א ולא תהא שתיקתן של גאונים והרמב\"ם יפה מדבורו של הרשב\"א בהא אמינא אחרי בקשת המחילה הראויה דמלבד שסתמיות דברי הגאונים מורים כסברת מרן דאי כדבריו איבעי להו לפרושי דלא התירו בכל רבית דרבנן אלא דוקא קרוב לשכר ומאי דדמו ליה עוד יש להכריח סברת מרן ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל כתבו הגאונים דה\"ה לכל שאר רבית דרבנן והא דמייתי לעיל מההוא עובדא דההוא דודא הוה מצי למימר ליה אבק רבית שאני אלא האמת אמר לו דאפילו בדקנני שרי ע\"כ. והנראה מדבריו שקושיא זו נולדה לו מסברת הגאונים דאי אמרת בשלמא דדוקא קרוב לשכר התירו אבל שאר רבית דרבנן לא ניחא דלא הוה מצי למימר אבק רבית שאני משום דלא הותר אבק רבית אלא קרוב לשכר אבל לסברת הגאונים דה\"ה בכל אבק רבית תיקשי דאמאי לא קאמר אבק רבית שאני ואי כדברי מהרימ\"ט שהגאונים לא התירו אלא כל רבית דרבנן דדמי לקרוב לשכר איך נולדה קושיא זו להרא\"ש משום דברי הגאונים דאכתי לא הוה מצי למימר אבק רבית שאני משום דאי ההיא דודא הוה אסור משום רבית לא דמי לקרוב לשכר דכיון דשקיל פחתא הויא ליה מלוה גביה וכמו שפירש רש\"י גבי ספינה וא\"כ השכר שנותן הוי רבית ודמי לחכירי נרשאי דלדברי מהרימ\"ט אף הגאונים מודים דאסור ומדברי מהריב\"ל ח\"א כלל ח' סימן נ\"ג נראה שהבין בדברי הרשב\"א כסברת מרן שהרי נדון שלו היה על מכירת סחורות יותר מכדי שוויים בהמתנה וכתב דאפילו ביתומים אסור מטעם שכתבו קצת מהפוסקים דלא שרי ביתומים כל אבק רבית אלא קרוב לשכר: <br><b>כתב </b>מהריב\"ל בח\"ג סי' ס\"ה דאפילו להרשב\"א דס\"ל דדוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד התירו אבל שאר אבק רבית לא התירו הערמת רבית דגריע טפי כ\"ע מודו דמותר בנכסי יתומים ע\"כ, ודבריו הם תמוהים שהרי חכירי נרשאי ס\"ל להרשב\"א דאסור בנכסי יתומים וכמו שכתבנו דבריו לעיל ואילו חכירי נרשאי לא הוי אליבא דהרשב\"א אלא הערמת רבית וכמו שכתב ה\"ה בספ\"ה ומ\"מ מדברי הרשב\"א שהביא מרן סי' קס\"ד משמע דס\"ל דחכירי נרשאי היא אבק רבית ולפ\"ז יש לומר דמה שהשוה ה\"ה דעת הרשב\"א עם רבינו הוא לאפוקי רש\"י דס\"ל דהוי קצוצה אבל להרשב\"א חכירי נרשאי הוי אבק רבית ולפי זה אתי שפיר דינו של מהריב\"ל ועיין בג\"ת ח\"ג סי' י\"ו. כתב בעה\"ת בח\"ד סי' ה' דמעות מי שנשתטה יהבינן להו באבק רבית כיון דממנין ליה אפוטרופוס לפקח על נכסיו ה\"ה דיהבינן להו קרוב לשכר כי היכי דלא ניכלו ניכסי' כי היכי דאמרינן ביתום ולפי דבריו ה\"ה חרש וכמו שכתב רבינו בספ\"י מהלכות נחלות השוטה והחרש הרי הן כקטנים ומעמידין להם אפוטרופוס. ומ\"מ אעיקרא דדינא יש מקום לחולק לחלוק ולומר דאע\"ג דטעמא דיתום שייך בשוטה מ\"מ כיון דהוי מילתא דלא שכיח אפשר דלא תקנו בו רבנן וכדאמרינן בכמה דוכתין מילתא דשכיח גזרו ביה רבנן מילתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן. אך ראיתי בתשובות מהרדכ\"ץ בית ל\"ב ח\"ד דהא דמחלקינן בין מילתא דשכיח למילתא דלא שכיח היינו דוקא בגדרים וסייגות וטעמא דדי לנו במה שהחמירו וגזרו במילתא דשכיחא אבל במילתא דלא שכיחא לא גזרו דליכא למיטעי משום אקראי בעלמא אבל כשאין הענין משום גדר אלא מילתא באנפי נפשה שרצו לזכות את ישראל פשיטא שעל כל צד זכייה ותועלת תקנו ע\"כ ולפי דברי מהרדכ\"ץ יצא לנו הדין דשוטה הרי הוא כקטן ואין לחלק משום דהוי מילתא דלא שכיחא כיון שהיתר זה דאבק רבית היה כי היכי דלא ניכלו זוזא וקא כליא קרנא כל היכא דשייך טעם זה הוי דכוותיה אך למהר\"י טאיטאצאק הובא בספר שארית יהודה סי' כ\"ה דס\"ל דאף בתקנות איכא למימר מילתא דשכיח תקנו רבנן מילתא דלא שכיח לא תקנו אפשר דשוטה לא הותר אבק רבית לגביה כיון דהוי מילתא דלא שכיח ומ\"מ אני תמיה על דברי מהרדכ\"ץ ממ\"ש הרשב\"א דהא דאמרינן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה היינו דוקא בנכסי אביו אבל בנכסי שאר מורישים לא ואע\"ג דטעמא דנכסי אביו שייך בנכסי שאר מורישין מ\"מ כיון דהוי מילתא דלא שכיח לא תקנו רבנן והא התם לא הוי משום גדר אלא משום דבאו לו בירושה דלא טרח בהו וממילא אתי ליה לא קפיד עלייהו ומזבין להו לכולהו משום דתינוק מקרבא דעתיה לגבי זוזי וטעם זה שייך גם כן בנכסי שאר מורישין וכי תימא אכתי יש לחלק ולומר דשאני ההיא דהרשב\"א דלא הוי אלא משום ספק דילמא מקרבא דעתיה לגבי זוזי ומש\"ה אף שאינו משום גדר דיינו שנחוש לספק זה במילתא דשכיח אבל במילתא דלא שכיח לא אבל בנדון דהרדכ\"ץ דלא היה משום ספק אלא תקנה הוא שתקנו לתועלת ישראל אין לחלק בין מילתא דשכיח למילתא דלא שכיח הא ליתא משום דאי ס\"ל למהרדכ\"ץ חילוק זה למה ליה למימר דטעמא דמילתא דהוי משום גדר אמרינן מילתא דלא שכיח לא גזרו משום דליכא למטעי משום אקראי בעלמא אימא דטעמא דמילתא דגדר הוא משום שאינו אלא משום ספק דילמא יבא לאיסור תורה כיון שהוא מוכרח לחלק כן בין נדון שלו להרשב\"א אלא ודאי מדלא כתב כן משמע דלא ס\"ל חילוק זה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתיה מדברי הרשב\"א וצ\"ע. העולה ממה שכתבנו דדין זה דשוטה אם הותר לגביה אבק רבית הוא תלוי בפלוגתא דרבוותא. והא דאמרינן בנזיר פרק כהן גדול דהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור משום דהוי מילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן אע\"ג דלטעמא דמשום אוירא גזירה הוי גדר שלא יצא מהארץ לח\"ל וה\"ט שייך ג\"כ בנכנס בשידה תיבה ומגדל הא ל\"ק משום דרבי דמטמא דסבר דאע\"ג דלא שכיחא גזרו ביה רבנן הוי מטעמא דמהרדכ\"ץ דהכא לא שייך לחלק בין שכיחא ללא שכיחא כיון דטעמא שוה בתרוייהו ואדרבה מהכא הוי סייעתא משום דלא מצינו מחלוקת במילתא דלא שכיח אי גזרו ביה רבנן או לא אלא ודאי דשאני ההיא דארץ העמים דדמי לתקנה דהרדכ\"ץ ופליגי ר\"י ור\"ש בפלוגתא דמהרי\"ט ומהרדכ\"ץ. ועיין בפסקים וכתבים סי' רס\"ו שכתב דבתקנת ר\"ת אין לחלק בין מילתא דשכיח ללא שכיח והיינו משום דהתקנה היתה משום ותם לריק וכל היכא דשייך האי טעמא תקנו ואפילו בדבר דלא שכיח וכמ\"ש מהרדכ\"ץ (*א\"ה עיין בתשובת הרב המחבר לקמן פכ\"א מה' אלו): <br><b>ויש </b>להסתפק בנכסי יתומים שניתנו קרוב לשכר ורחוק להפסד ונתעסק בהם המקבל עד לאחר שהיה ליתום י\"ג שנה אם יקח היתום מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל כיון שהתנאי היה בשעת היתר א\"ד דבתר גוביינא אזלינן וכיון שעכשיו הוא גדול אסור ליקח מן הריוח שהרויחו הנכסים לאחר שהגדיל ונראה שיש ללמוד דין זה מהא דאמרינן בפרק א\"נ (דף ע\"ב) ישראל שלוה מעות מן העכו\"ם ברבית וזקפם עליו במלוה ונתגייר אם קודם שנתגייר זקפם עליו במלוה גובה את הקרן ואת הרבית ואם לאחר שנתגייר זקפן כו' גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית הרי שאע\"פ שהתנאי היה בשעת היתר אזלינן בתר גוביינא ואסור. וכ\"ת א\"כ דמדמינן להו אפי' הריוח שהרויח בעוד שהיה קטן לא יקח לאחר שהגדיל שהרי כתב הרא\"ש דאפילו הרבית שעלה קודם שנתגייר אסור הא ליתא דשאני ההיא דהרא\"ש דלא הוי אלא משום חומרא בעלמא שהחמירו חכמים וכמ\"ש ה\"ה פ\"ה מהלכות אלו ואיכא למימר דבקצוצה החמירו באבק לא החמירו א\"נ דגבי יתום לא החמירו אבל במה שהרויח לאחר שהגדיל דגבי עכו\"ם לא אסור משום חומרא אלא מהדין הגמור אין לחלק בין יתום לעכו\"ם ובין קצוצה לאבק, אך אפשר לומר דאם ניתנו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד שיקח אף מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל לפי דשאני שאר איסורי רבית שיש איסור בנתינה מצד עצמה אבל קרוב לשכר אין בזה איסור בשעת נתינה שאין האיסור אלא מב' החלוקות דהיינו שיהא קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל בחלוקה אחת אין איסור שאם היה קרוב להפסד כדינו היה מותר להיות קרוב לשכר וכן בהיפך נמצא שאין כאן איסור אלא משום התנאי וכיון שהתנאי היה בשעת היתר שרי אבל בשאר איסורי רבית שאין האיסור מצד התנאי אלא מצד הנתינה לבדה אף שהתנאי היה שעת היתר בתר נתינה אזלינן וחילוק זה שחילקנו למדתי אותי ממהרלנ\"ח בס\"ס ק\"ג שחילק חילוק זה לענין אחר באופן דבשאר איסורי רבית כגון משכנתא או חכירי נרשאי אסור לאכול הפירות או לקחת השכירות לאחר שהגדיל. ונראה דלא מהני זקפן כי היכי דמהני גבי עכו\"ם אפילו לדברי התה\"ד דס\"ל דזקפן מהני אפי' למה שעלה לאחר שנתגייר משום דשאני התם דכל מה שזקף כשהיה עכו\"ם היה היתר גמור שהרי לא היה מוכח שיעלה וא\"כ אף שנתגייר גובה את הרבית לפי שבשעת הזקפה היה היתר גמור אבל גבי יתום אם זוקף אף מה שיעלה לאחר שיגדיל משעת זקיפה עביד ליה איסורא: <br><b>כתוב </b>במרדכי על אפוטרופוס שהלוה מעות היתומים בר\"ק שהשיב ר\"מ דאע\"ג דמעות של יתומים אסור להלוותן בר\"ק מ\"מ אי מטי ליה רווחא יהיב ליה כמו שהתנה עמו דכיון דהרויח כ\"כ או יותר איבעי ליה לקיומי תנאיה אע\"ג דתנאה דאתני בהדיה אפוטרופוס לאו כלום הוא ותנאו בטל אנן אבוהון דיתמי אנן והו\"ל כאילו ב\"ד אתנו בהדיה קרוב לשכר ורחוק להפסד כו' וכיון דאמור רבנן זוזי דיתמי יהבינן להו קרוב לשכר ורחוק להפסד ואפילו היכא דלא אתני כמאן דאתני דמי ע\"כ. ויש להסתפק היכא דהלוו מעות היתומים בסתם והרויח בהם אם חייב לתת מהריוח מי נימא אנן אבוהון דיתמי אנן והו\"ל כאילו ב\"ד אתנו בהדיה דמאי שנא בסתם מהיכא שהלוו בר\"ק דהא תנאה דאתני בהדי אפוטרופוס לאו כלום הוא וכן נראה ממ\"ש מהר\"ם בסוף דבריו ואפילו דלא אתני כמאן דאתני דמי או דילמא דדוקא היכא דנחית לתת ריוח ליתומים אז הוא דאמרינן דאע\"ג דתנאו לא היה כלום אנן אבוהון דיתמי והו\"ל כאילו התנו בהיתר ומתרצינן דבוריה שאותו הרבית שאמר ליתן הוא אם ירויח במעותיו אבל היכא דלא נחת ליתן ריוח אז לא אמרינן אנן אבוהון דיתמי לפי שיכול לומר דאדעתא שלא ליתן ריוח קיבל המעות והנה ממ\"ש מרן ר\"ס ר\"ץ אפוטרופוס שהלוה מעות יתומים בר\"ק או שהלוה לו סתם ולא אתני בהדיא עיין במרדכי פא\"נ ע\"כ ולא מצאתי בפא\"נ תשובה אחרת דשייכא לדין הרב אלא תשובה זו שכתבנו נראה דס\"ל דאין חילוק בין הלוה בר\"ק להלוה בסתם ואף שלא בא דין זה דהלוה בסתם בפירוש בדברי מהר\"ם אפשר דס\"ל למרן דמ\"ש ואפילו דלא אתני כמאן דאתני דמי הכוונה הוא ואפילו דלא אתני כלל ולפ\"ז באו בדברי מהר\"ם שני הדינין שכתב מרן וכ\"נ ממ\"ש מהריב\"ל ח\"א כלל ח' סי' כ\"ה שהרי נדון שלו היה שקיבל המעות בסתם ואפ\"ה כתב דאם הרויח חייב ומטי עלה מתשובת מהר\"ם הלזו וכן נראה ממה שכתב בכלל י\"ז סי' ס\"ג אך ממה שכתב בח\"ג סי' קי\"ב נראה דלא ס\"ל הכי שהרי נדון שלו היא במי שקיבל מעות היתומים להלביש אותם בסחורות וחזר וזקף עליו המעות במלוה ואינו רוצה לתת מריוח הסחורות וכתב דאע\"ג דלהרשב\"א ולקצת מהמורים אינו מחוייב לתת הריוח הכא שאני דהוו מעות של יתומים משום תשובה זו דמהר\"ם. והנראה מדקדוק דבריו שם יראה דלא רצה לדמות שאלתו להא דמהר\"ם אלא משום דבנדון דידיה קיבל המעות ע\"מ להלביש אותן ודמי לההיא דמהר\"ם שקיבל המעות ברבית קצוצה ומש\"ה כתב דיש מקום לדחות דאדרבה איפכא מסתברא ואם איתא דס\"ל דלמהר\"ם ז\"ל היכא שקיבל מעות היתומים בסתם שחייב לתת מהריוח איך עלה בדעת הרב לומר דמשום שקבלם מעיקרא להלביש שלא יהא חייב לתת מן הריוח לאחר שזקפן כיון שאפילו בסתם חייב ליתן מן הריוח א\"ו דס\"ל דדברי מהר\"ם הללו הם דוקא היכא שלוה ברבית קצוצה אבל בסתם לא והוא היפך ממ\"ש בח\"א וכעת צל\"ע. כתב מרן ונ\"ל דה\"ה אם הלוה הרויח כל כך כלומר שנטל לחלקו ריוח כל כך כמו שהתנה לתת להם אבל אין לומר דאם לא הרויח אלא כמו שהתנה לתת להם יטלו הם כל הריוח ע\"כ וכן פסק מהר\"ם מלובלין סי' ל\"ג אבל מהרא\"ש סי' קס\"ב כתב שמדברי המרדכי משמע שאפילו לא יטול הוא שום ריוח יתן הכל ליתומים ושכן נראה ממ\"ש מהרי\"ל. וראיתי להר\"ב פ\"מ בח\"א סי' צ\"ד שכתב שדברי מרן הללו קשיא דיוקא אדיוקא שמדיוק קצת דבריו נראה דצריך שהריוח שיגיע לחלק הלוה יהיה מחצה על מחצה הא פחות מכאן אסור ואילו מדיוק קצת דבריו נראה דע\"כ לא אסר אלא כשהלוה לא הרויח לחלקו כלל הא אם הותיר שיעור שהגיע קצת לחלק הלוה שפיר דמי ע\"כ. ואחר בקשת המחילה הראויה יראה שדברי מרן באו בדקדוק גמור שהרי דבריו הם על דברי המרדכי שכתב אם הלוה הרויח כ\"כ וזה סובל ב' פירושים או שהלוה הרויח כל כך לעצמו או שבכולל הרויח כל כך אבל החלוקה השלישית דהיינו שיש ריוח לעצמו אבל אינו כשיעור ריוח היתומים אין בה חלות ליישבה בדברי המרדכי וכיון שמרן שלל החלוקה ב' בהכרח הוא שצריך שירויח לחלקו כמו הסך שהתנה לתת ליתום דאל\"כ מאי אם הלוה הרויח כל כך וזה פשוט. ואם הלוה הרויח לחלקו יותר ממה שהתנה לתת ליתום כתב בעל הלבוש שאינו חייב ליתן לו מן היתרון ונראה דאף למאן דסבר דאפי' היכא שהלוה בסתם הו\"ל כאלו התנו מ\"מ מודה דהיכא דהתנה ברבית קצוצה שאינו נותן לו יותר מהתנאי דלהכי מהני תנאה. ויש להסתפק במי שהלוה לחבירו מעות קרוב לשכר ורחוק להפסד ומת והמקבל נתעסק במעות אף לאחר שמת והרויח בהם אם יכולים היתומים לתבוע ממנו הריוח שהרויח לאחר שמת אביהם דאף שמהריוח שהרויח בעוד שהיה אביהם חי אין להם שום זכות בו לפי שאין אדם מוריש ממון שהוא לא היה יכול לקחתו וכמ\"ש מהרש\"ך בח\"ג סי' ב' מ\"מ מהני תנאי אביהם למה שהרויח לאחר שמת כיון דלדידהו שרי בכה\"ג או דילמא כיון דבשעת התנאי לא היה יכול להתנות משום דלדידיה אסור א\"כ הו\"ל תנאי זה כמאן דליתיה ונשארו בידו המעות בהלואה בסתם בלי שום תנאי ולפ\"ז אינו חייב לתת שום ריוח ליתומים אף במה שהרויח לאחר שמת אביהם ואף למאן דס\"ל דמי שקיבל מעות היתומים בסתם שחייב ליתן מן הריוח היינו דוקא היכא שקבלם מן היתומים משום דאמרינן מסתמא קבלם בתקנת חכמים שאמרו דנכסי דיתמי יהבינן להו קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל אם לוה מאביהם ומת פשיטא דאין לחייבו בריוח כיון שהוא לא קבלם אדעתא דהכי ולפי זה איכא למימר דאף כשקיבל בתנאי כיון דבשעת התנאי היה איסור הו\"ל התנאי כמאן דליתיה ונשארו המעות בידו בהלואה בסתם. ונראה שיש ללמוד דין זה ממה שכתב מהר\"א מונסין הובאו בתשובות מהרש\"ך ח\"ג סי' ב' בשם הרמ\"ה דכל הלואה שהיה בה איסור רבית בטלה ההלואה ובטל התנאי ונשארו המעות בתורת פקדון ומינה לנ\"ד דכיון שהיה התנאי באיסור בטל התנאי וההלואה ונשארו המעות בידו בתורת פקדון וא\"כ פשיטא שאינו חייב לתת ריוח ליתומים מהריוח שהרויח לאחר שמת אביהם: <br><b>ולענין </b>הלכה בהאי דינא דמהר\"ם הנה מוהריב\"ל ז\"ל לא מצא חולק על זאת הסברא אלא רש\"י והריב\"ה דס\"ל דאבק רבית לא הותר ליתומים אלא בפני ב\"ד וכבר כתבנו לעיל שהרבנים האחרונים הסכימו שאין לחוש לסברת רש\"י והעולם נהגו בהיפך וא\"כ דין זה דמהר\"ם הוא הלכה פסוקה וראיתי להר\"ב פני משה ח\"א סי' צ\"ד שכתב שאין המוחזק יכול לומר קים לי כרש\"י דלא ס\"ל להא דמהר\"ם משום דרש\"י יחידאה הוא ולא עבדינן כוותיה אלא כמהר\"ם נקטינן ודבריו הם תמוהים הרבה חדא שהרי מהריב\"ל כתב בח\"ג סי' קי\"ב דלית לן למעבד עובדא כסברת מהר\"ם דמאן לימא לן דאיהו אמרה ואי אמרה יחידאה הוא הרי שדחה הרב תשובה זו דמהר\"ם בשתי ידים ואף שבסי' ח' דחה סברת רש\"י ז\"ל היינו דוקא כשהלוה באבק רבית אבל כשמלוה ברבית קצוצה שלא מצינו מי שיאמר שיהא מחוייב לתת ריוח אלא מהר\"ם ורש\"י והריב\"ה חולקין עליו בפירוש פשיטא שאין לחוש לדמהר\"ם ועוד שהרב פ\"מ בח\"ב סי' כ\"ג כתב בפירוש דיכול המוחזק לומר קים לי כרש\"י דלא ס\"ל להא דמהר\"ם והוקשה לו ממהריב\"ל שדחה דברי רש\"י וכתב שיש לחלק כמו שחילקנו באופן שדבריו סותרים זה את זו וכעת צל\"ע. ודע שהרב בשולחנו הטהור פסק להא דמהר\"ם להלכה פסוקה ולא הביא שום חולק עליה וכן נראה דס\"ל להרב בעל המפה וכן פסק מהרא\"ש סי' קס\"ב ומהר\"ם מלובלין סי' ל\"ג וכן הוא דעת מהרי\"ל כמו שנראה ממה שהביא מרן בשמו ומדברי מהריב\"ל יש תשובות שמורות היפך מה שפסק בח\"ג סי' קי\"ב וכעת צל\"ע: <br><b>אפוטרופוס </b>שהלוה מעות היתומים ברבית קצוצה כתוב במרדכי פרק איזהו נשך ובהגהות מרדכי דקידושין שצריכין להחזיר ולא מצאנו בדין זה חולק ואפילו הרשב\"א מודה דכל שלא בא הרבית ליד היתומים שצריכים להחזיר וכן נראה מדברי הריב\"ש שכתב בסי' תס\"ה כל שבאו לידם מעות של רבית קצוצה אין כופין אותם להחזיר דמשמע דוקא שבאו לידם הא אם לא באו עדיין לידם כופין לאפוטרופוס להחזיר ואע\"ג דמדבריו שם נראה דס\"ל דבהקדש כל שבא הרבית ליד הגבאי אע\"פ שלא חלקו לעניים אינו חייב להחזיר שאני הקדש דמאותה שעה שבא הרבית ליד הגבאי הרי זכו בו העניים והוה ליה כאילו בא לידם ומש\"ה אינו חייב להחזיר אע\"פ שעדיין לא חלק אבל גבי יתומים דליכא למימר הכי כל שלא בא לידם הרבית חייב להחזיר וכן נראה מדבריו שם שכתב ודכוותה בהקדש עניים כיון שזכו בהם עניים כו' אין צריך לומר אם כבר חלקו הפירות הרי שאף שלא חלק הפירות קרי ליה זכו בהם עניים וזה לא שייך אלא בהקדש אבל גבי יתומים לא וכ\"כ מהרימ\"ט בחי\"ד סי' ט\"ל דאף לרבינו תם דס\"ל דתן לאו כזכי דמי גבי צדקה מודה דתן כזכי דמי משום דאמרינן בפיך זו צדקה. והרב בעל ג\"ת דימה מעות של הקדש למעות של יתומים וכתב שלדעת הריב\"ש אף שלא בא הרבית ליד היתומים אינם חייבים להחזיר ונדחק הרבה בדברי הריב\"ש לאין צורך. ולענין אם גבה האפוטרופוס הרבית ונתנו להם כתב מרן בשם בעל התרומות שחוזר הלוה ומוציא ממנו והוא מוציא מהיתום ונראה שמרן למד דין זה שלא יוציא הלוה הרבית מיד היתומים אלא מיד האפוטרופוס ממה שהביא בעל התרומות ראיה לדבריו משומר דיתמי דאם פשע ולא נטר תורא דידהו משלם מעליית אפוטרופוס והדר גבי איהו מנכסי יתמי וס\"ל למרן דהוא הדין הכא גבי רבית ונראה שבעל התרומות חולק על רש\"י במה שפירש דטעמא דר' יוסי בר חנינא דאמר דחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי הוא משום דאי לא מימנעי ולא עבדי דהאי טעמא לא שייך הכא גבי רבית דשאני התם דזימנין דמשתלי ואינו שומר הבהמה כראוי ויוצאה ומזקת אבל הכא לא יהיה אפוטרופוס ולא ילוה ברבית אלא ס\"ל דטעמא דר' יוסי דקאמר דחוזרין ונפרעין מן היתומים הוא מדינא כיון שמחמת היתומים בא להם הפסד צריכים לפרוע לאפוטרופוס אלא שממתינין להם עד דגדלי משום דאין נזקקין לנכסי יתומים ולפי פירוש זה לימד הרב דהוא הדין הכא גבי רבית שחוזרין ונפרעין מן היתומים כיון שמחמת ממונם בא להם הפסד. ויש לתמוה דמנא ליה פירוש זה מאחר שר' יוחנן דאמר מעליית יתומים הוא משום דאי לא מימנעי ולא עבדי אימא דר' יוסי נמי ס\"ל האי טעמא ולא פליגי אלא דר' יוחנן סבר דמזיק שאני דנפרעין מנכסי יתומים ומש\"ה אמר מעליית יתומים ור' יוסי לא ס\"ל הכי אלא דבמזיק נמי אין נזקקין לנכסי יתומים ומשום הכי אמר מעליית אפוטרופוס אבל לעולם דמה שחוזרין ונפרעין מן היתומים הוא משום דאי לא מימנעי ולא עבדי. וכ\"ת אי רבי יוסי חייש לדלמא מימנעי ולא עבדי היה לו לומר מעליית יתומים משום האי חששא גופא דדלמא מימנעי אע\"ג דבעלמא אין נזקקין לנכסי יתומים הא ליתא משום דא\"כ תיקשי דלמה לן למימר דלר' יוחנן מזיק שאני אימא דטעמא משום דאי לא מימנעי אלא ודאי דהאי חששא לא מהני להזקק לנכסי יתומים קטנים אלא משום דס\"ל דמזיק שאני. ושמא יש לומר דס\"ל לבעל התרומות דאי ר' יוסי חייש לדילמא מימנעי היה לו לומר שהניזק ימתין עד דגדלי יתמי ויפרע מעליית יתומים ומדקאמר מעליית אפוטרופוס שמעת מינה דלא חייש לדילמא מימנעי אלא שנפרעין מן האפוטרופוס לפי שהוא פשע שלא שמר כראוי וחוזרין ונפרעין מן היתומים מדינא כיון שמחמת ממונם בא להם הפסד והוא הדין הכא גבי רבית שמוציא מן האפוטרופוס וחוזר ומוציא מן היתומים ואף למאן דפסק כר' יוחנן וכמו שפסק הריב\"ה סי' ת\"ו הכא מודה דשאני התם דדילמא מימנעי אבל הכא דלא שייך האי טעמא מודה דנפרעין מן האפוטרופוס וחוזר ומוציא מן היתומים. ואכתי איכא לעיוני בדברי בעל התרומות שמדבריו שם נראה שהלוה מוציא מן היתומים שכתב אבל יתומים דמממונייהו עבד אפוטרופוס איסורא ולצרכייהו קא עסיק עלייהו דידהו רמי לאהדורי ומינייהו אית ללוה למיתבעיה דבדידהו קא משתכח רביתא וכן חזר וכתב אחר זה ואינהו קא מהדרי ליה אלמא ס\"ל שהלוה מוציא מן היתומים וא\"כ יש לתמוה איך חזר בו בתוך כדי דיבור ממה שכתב והביא ראיה להיפך. אשר על כן נראה לומר דלעולם דס\"ל לבעל התרומות שהלוה מוציא מן היתומים ומה שהביא ראיה לדבריו משומר דיתמי אינו אלא לומר דלא תימא כיון דאינהו לא עבוד איסורא אע\"ג דממונייהו עביד איסורא אינם חייבים להחזיר לזה הביא ראיה משומר דיתמי דאע\"ג דלא פשעו בזה כיון דמחמת ממונם בא לו הפסד חייבים לשלם הכא נמי כיון דמחמת ממונם איתעביד איסורא חייבים להחזיר אבל לעולם דהאפוטרופוס אינו חייב להחזיר לפי שהלוה לאו לאפוטרופא הוא נותן ע\"ד שיעכב לעצמו ואינו אלא סרסורא דחטאה וכמ\"ש הרשב\"א ובזה אינו חולק בעל התרומות עם הרשב\"א ושאני התם שהאפוטרופוס הוא הפושע שלא שמר כראוי ומשום הכי מוציא מן האפוטרופוס אבל הכא גבי רבית אין דינו של הלוה עם האפוטרופוס לפי שאינו אלא שליח בעלמא וכמ\"ש הרשב\"א: <br><b>ויש </b>להסתפק לפי זה היכא שאכלו היתומים הרבית אם חייבים לשלם מי נימא דוקא כשהוא בעין חייבים להחזיר כמו גזל דאם גזלו והגזילה קיימת חייבים להחזיר אבל אם אכלו הרבית אפשר דפטירי משום דאכילת קטנים לאו כלום היא וכמ\"ש הרשב\"א וכל עצמו של בעל התרומות לא בא לחייבם אלא כשהרבית קיים דלא נימא כיון דאינהו לא עבוד איסורא אינם חייבים להחזיר אלא דהוה ליה כאילו הם עצמם הלוו וחייבים להחזיר אבל כשנאכל הרבית דאפי' הם עצמם שהלוו פטורים משום דאכילת קטנים לאו כלום הוא לא יתחייבו בזה בשביל שבא הרבית לידם על יד האפוטרופוס. ובשלמא לדברי מרן דס\"ל שהלוה מוציא מן האפוטרופוס והוא חוזר ומוציא מן היתומים בזה אין חילוק בין נאכל הרבית לרבית קיים שכיון שהלוה מוציא מן האפוטרופוס אפילו אם נאכל הרבית משום דחשיב כאילו לעצמו קיבל הרבית משום הכי האפוטרופוס חוזר ומוציא מן היתומים אפילו נאכל כיון שמחמת ממונם בא לו הפסד כי היכי דאמרינן גבי שומר דיתמי. אבל לפי מה שכתבנו שאין דינו של הלוה עם האפוטרופוס לפי שאינו אלא שליח בעלמא אלא דינו של הלוה הוא עם היתומים והו\"ל כאילו הם עצמם הלוו ברבית אפשר לחלק בין רבית קיים לרבית שנאכל וכמו שמחלקים גבי גזל וכמ\"ש הרשב\"א: <br><b>כתב </b>מרן שהרשב\"א חולק על כל זה שכתב על אפוטרופא של אלמנה ויורש גדול שהלוה ברבית שאין היורש והאלמנה חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו באותו רבית ולא לקחוהו מיד הלוים אלא הלוה נתן לאותו אפוטרופא שהתנה עליו עמו והאפוטרופא נתן לאלמנה ואפילו בגזל גמור בכל כי הא אין חייבין להחזיר וכדתנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם כ\"ש הרבית שאינו גזל גמור שהרי נתן הוא המעות מדעת ע\"כ. והנה מ\"ש מרן שהרשב\"א חולק על כל זה לא קאי על מ\"ש בשם הגהות מרדכי דכשהרבית הוא ביד האפוטרופוס שצריכים להחזיר שבזה אינו חולק הרשב\"א וכמו שכתבנו לעיל אלא דלפי מ\"ש בשם בעל התרומות שחוזר הלוה ומוציא ממנו והוא מוציא מהיתומים לזה כתב שהרשב\"א חולק על כל זה בין על חיוב האפוטרופא בין על חיוב היתומים אבל ודאי שהרשב\"א לא מיירי אלא כשבא הרבית ליד היתומים אבל כשהוא ביד האפוטרופוס אליבא דכ\"ע חוזר הלוה ומוציא ממנו דלא שייכי בזה טעמא דהרשב\"א, והנה ממה שהביא ראיה לדבריו מההיא דהגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם שפטורים מלשלם נראה דמיירי דוקא כשאכלו היתומים הרבית אבל אם הוא בעין חייבים להחזיר שהרי מתני' דהגוזל מוקי לה רבא כשאכלום דוקא אבל אם הוא בעין חייבים להחזיר ואפילו לאביי דמוקי לה בגזילה קיימת היינו משום דס\"ל רשות יורש כרשות לוקח דמי ואיכא יאוש ושינוי רשות אבל הכא גבי רבית ליכא שינוי רשות שהרי הלוה נותן לאפוטרופא כדי שיתן לאלמנה או ליורש והאפוטרופא ג\"כ לוקח על דעת זה דאלת\"ה תיקשי דלמה לן מההיא דהגוזל תיפוק ליה דהא איכא יאוש ושינוי רשות דס\"ל להרשב\"א דסתם רבית איכא יאוש דאי לא ליכא ראיה כלל מההיא דהגוזל וכמו שמוכיח שם בריש הגוזל דאי ליכא יאוש רצה מזה גובה רצה מזה גובה אלא ודאי דס\"ל להרשב\"א דהכא ליכא שינוי רשות ומש\"ה מטי עלה מההיא דהגוזל ומאכיל ולפי זה הוי דוקא כשנאכל הרבית אבל אם הוא בעין חייבים להחזיר דומיא דההיא דהגוזל ובזה ניחא מ\"ש הריב\"ש סי' תס\"ה בשם הרשב\"א דמעות של יתומים ברבית קצוצה יוצאה בדיינים ולכאורה דברי הרשב\"א סתרי אהדדי ובמה שכתבנו ניחא דהריב\"ש מיירי ברבית קיים דלטעם הריב\"ש שהוא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אין חילוק בין רבית קיים לאינו קיים אבל להרשב\"א דוקא כשנאכל הרבית פטורים אבל ברבית קיים חייבים להחזיר. ולפי זה אני תמיה על הרשב\"א מההיא דגרסינן בפרק הגוזל הניח להם אביהם מעות של רבית אע\"פ שיודעין שהם של רבית אין חייבים להחזיר והתם מיירי אפילו ברבית קיים. וליכא למימר דשאני התם דממונא דאבוהון הוה בההיא שעתא דאוזפה ברבית ולנפשיה עבד איסורא וקרינן ביה יכין רשע וצדיק ילבש אבל יתומים דמממונייהו עבד אפוטרופוס איסורא ולצרכייהו קא עסיק עלייהו דידהו רמי לאהדורי וכמו שחלק חילוק זה בעה\"ת ח\"ד סי' ז' דא\"כ מה ראיה מביא מההיא דהגוזל אימא דשאני התם דאבוהון הוא דעבד איסורא ומשום הכי כשאכלו בניו הגזילה פטורים אבל הכא דמממונייהו עבד אפוטרופא איסורא ולצרכייהו קא עסיק אפילו כשאכלו הרבית יהיו חייבים להחזיר אלא ודאי דלא ס\"ל חילוק זה וא\"כ היה לו להביא ההיא דהניח להם אביהם מעות של רבית כדמוכח מינה דאפילו ברבית קיים אינם חייבים להחזיר. ושמעתי אומרים דלעולם דס\"ל דאפילו ברבית קיים אינם חייבים להחזיר מההיא דהניח להם אביהם אלא שהרשב\"א נשאל כשנאכל הרבית ועל זה השיב דהא לא תיבעי דאפילו בגזל גמור בכל כי הא אין חייבים להחזיר אבל לעולם דלדינא ס\"ל דאפי' ברבית קיים אין חייבים להחזיר ומ\"מ תירוץ זה הוא דוחק בדברי הרשב\"א וכעת צל\"ע. ויש להסתפק לדברי הרשב\"א ברבית ע\"י שליח היכי לידיינוה דייני אי דמיא לאפוטרופא של אלמנה או לא. ובעל ג\"ת ז\"ל כתב דלהרשב\"א כל רבית ע\"י אחר אינה יוצאה בדיינים ואין דבריו נראין לי משום דדוקא כשבעל הממון אינו אומר שילוה האפוטרופוס ברבית אלא שהאפוטרופוס מדעתיה מלוה ברבית בזה הוא דקאמר הרשב\"א שאין האלמנה והיורש חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו באותו רבית והאפוטרופוס הוא דעביד איסורא ודמי לגוזל ומניח לפניהם שפטורים מלשלם אבל באומר שילוה מעותיו ברבית והשליח עשה שליחותו אפשר דגבי גזל בכל כי האי גוונא מוציאין ממנו ואפילו את\"ל דגבי גזל אפי' אם אמר לו לגזול והלך וגזל ונתן למשלח ואכל שאינו חייב לשלם מ\"מ גבי רבית שאמר לו שילוה מעותיו ברבית ובממוניה עבד שליח איסורא הו\"ל כאילו המשלח הלוה ופשיטא שחייב להחזיר ולא דמי כלל לגוזל ומניח לפניהם שפטורים מלשלם. ומ\"ש הרב בעל גידולי תרומה דכל רבית ע\"י אמצעי ושליח אינו חייב להחזיר דהא איכא יאוש ושינוי רשות הא ליתא דשינוי רשות לא שייך הכא לפי שהלוה אינו נותן הרבית על דעת שיעכב השליח לעצמו אלא כדי שיתן לבעל המעות וכן השליח על דעת זה מקבל נמצא שאין כאן שינוי רשות וכמו שהכרחנו לעיל מדברי הרשב\"א: <br><b>כתב </b>מרן עלה דתשובה דהרשב\"א הלזו וכן דעת הריב\"ש ע\"כ ודבריו תמוהים שהרי טעמא דהריב\"ש הוא משום דהחזרת רבית היא מצות עשה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו והאי טעמא לא שייך אלא בקטנים אבל בגדולים או באלמנה פשיטא שחייבים להחזיר דבני מיעבד מצוה נינהו וא\"כ כיון דהרשב\"א מיירי בגדולים איך כתב וכן דעת הריב\"ש ואפשר לומר דמרן קאי על מ\"ש והרשב\"א חלוק על כל זה ועל זה כתב שכן הוא דעת הריב\"ש שהוא חולק על הרב בעל התרומות אבל לעולם דהרשב\"א והריב\"ש אינם שוים בדינם דלהרשב\"א בין בגדולים בין בקטנים אינם חייבים להחזיר אבל להריב\"ש דוקא בקטנים אבל בגדולים חייבים להחזיר וכן יש חילוק ביניהם דלהרשב\"א הוא דוקא היכא שהאפוטרופוס הלוה מדעתו אבל אם אמרו לו היתומים שילוה ברבית והלוה האפוטרופוס והרבית קיים חייבים להחזיר ולהריב\"ש אינם חיבים להחזיר משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו: <br><b>והיכא </b>שהקטנים עצמם הלוו ברבית בזה כתב הרשב\"א ז\"ל דאפילו הם עצמם שהלוו ואכלו פטורים דאכילת קטנים לאו כלום היא כדאיתא בפרק הגוזל ומאכיל (דף קיב) דפריך קטנים מי מיחייבי לא יהא אלא דאזקו אזוקי ותנן חש\"ו פגיעתן רעה וכו' ומיהו היכא שהרבית קיים חייבים להחזיר שהרי קטן שגנב מוציאין ממנו הגניבה וכמו שפסק רבינו בפ\"ט מהלכות גניבה וראיתי בהגהות אשירי דפרק החובל דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל ולפי זה ה\"ה גבי גזל ורבית דחייבים לשלם מה שאכלו כשיגדילו ויש לתמוה ע\"ז דא\"כ מאי פריך בגמ' קטנים מי מיחייבי לא יהא אלא דאזקו אימא דחיובא דקטנים הוא לכשיגדילו ואשמעינן דלא נימא אכילת קטנים לאו כלום היא ופטירי אפילו כשיגדלו קמ\"ל דאפילו שאכלו כשהם קטנים חייבים לכשיגדלו ומה שהביא ראיה ממה שפרש\"י בפרק הגוזל (דף צח) דאכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו כבר דחה ראיה זו מהר\"ם מפדוואה סימן צ' שאין כוונת רש\"י לומר ששרף השטר בקטנותו אלא לומר שלא עשה זה המעשה בהיותו חשוב גם מה שהביא מההיא דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה כבר כתב שם הר\"ן דאפשר לאפוטרופא למיקם בנטירותא דשור ומש\"ה משלמים אבל בהזיקן פטירי משום דאי אפשר לאפוטרופוס למיקם בנטירותייהו ואי מוקמינן למגבא מממונייהו מכלינן להו לממונייהו באופן שהגהת אשירי הלזו תמוה היא וסברא יחידאה היא שהרי כל הפוסקים הסכימו שקטן שהזיק פטור אפילו לכשיגדיל וכבר תמה על הגהה הלזו הרב בעל ג\"ת שער ל\"ו ח\"ב סי' ו': <br><b>ולענין </b>הלכה רבית ע\"י שליח אליבא דכ\"ע חייב המשלח להחזיר אפילו שאכלו והיכא שהוא אפוטרופוס בין דגדולים בין דקטנים והלוה ברבית מדעתו להרשב\"א אינם חייבים להחזיר משום דדמי לגוזל ומניח לפניהם שפטורים מלשלם אלא שיש להסתפק ברבית קיים מהו דעתו ולהריב\"ש באפוטרופוס דגדולים חייבים להחזיר אפילו כשנאכל הרבית ובאפוטרופוס דקטנים אינם חייבים להחזיר אפילו ברבית קיים משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ויש להסתפק היכא שנתן הרבית ליתומים ולא נתן הקרן מנכין ליה הרבית או דלמא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא ולהרי\"ף ז\"ל אפילו בלא משכנתא הוי דינא הכי וכמו שבא זה מבואר בסימן קס\"ו וא\"כ הכא נמי כיון דפטירי מטעמא דלאו בני מיעבד מצוה נינהו א\"כ אף מן הקרן אין מנכין משום דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא והרב בעל פ\"מ בח\"א סי' צ\"ד כתב דבהקדש עניים אין מנכין מן הקרן מטעמא דכתיבנא ואף שדבריו שם תמוהים הם וכמו שנבאר לקמן מ\"מ גבי יתומים יש להסתפק והיכא שהקטנים עצמם הלוו ברבית להרשב\"א אם אכלו הרבית פטורים אפילו לכשיגדילו ואם הרבית קיים מוציאין ממנו דומיא דגזל ולהריב\"ש אפילו ברבית קיים פטירי משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואפשר שמ\"ש הריב\"ש בשם הרשב\"א מיירי כשהיתומים עצמם הלוו והרבית קיים דלטעמיה דהריב\"ש פטירי ולהרשב\"א חייבים וע\"כ אית לן למימר הכי אי אמרינן דרבית ע\"י אפוטרופוס להרשב\"א אינם חייבים לשלם אפילו ברבית קיים ומיהו ממה שפסק מרן בשלחנו הטהור נראה דס\"ל דרבית ע\"י אפוטרופוס לא פטירי להרשב\"א אלא כשאכלו היתומים ולפי זה ניחא טפי שמ\"ש הריב\"ש בשם הרשב\"א מיירי ברבית ע\"י אפוטרופוס אלא שהרבית קיים דלהרשב\"א חייב להחזיר ולהריב\"ש פטירי: <br><b>ונראה </b>דהא דאמרינן דקטנים שהלוו ברבית והרבית בעין שחייבים להחזיר היינו דוקא כשהגיעו לעונת הפעוטות דכיון דתקון רבנן דהוי מתנתם מתנה במטלטלים הכי נמי הלואתם הלואה אבל מקמי הכי כיון דאי איתניס ביד הלוה אחר שמשכו אינו חייב באונסין והרי זה דומה לפקדון וכמ\"ש הריב\"ה בח\"מ סי' צ\"ו בשם הרמ\"ה וא\"כ כיון שאין כאן הלואה אין כאן רבית כלל: <br><b>מי </b>יש בידו מעות יתומים וטוען קבלתים פלגא באגרא ופלגא בהפסד כתב המרדכי שלראב\"ן עליו להביא ראיה ולראבי\"ה ורבינו ברוך נאמן במגו דלהד\"ם או החזרתים ואע\"ג דבטוען תמורת המנהג קי\"ל דאפילו במגו אינו נאמן כבר כתב הרב בעל משא מלך בחלק מנהגי ממון שרש י\"ג דשאני טוען היפך המנהג משום דמנהג העיר הוא דבר ידוע לכל אבל הטוען היפך הדין ואית ליה מגו נאמן משום דלאו כ\"ע דינא גמירי: <br><b>עוד </b>כתב הטור וז\"ל וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לת\"ת או לצורך ב\"ה אבל אסור להלוותן ברבית דאורייתא. והנה בדין זה יש מחלוקת בין הראשונים יש מי שמתיר הקדש עניים אפילו בר\"ק ויש מי שאסרו אפילו באבק רבית ויש מי שמכריע ביניהם שברבית קצוצה אסור ובאבק רבית מותר וכבר הובא מחלוקת זה בהגהות ובמרדכי פרק המפקיד וכתבו שראבי\"ה אסר להלוות מעות של צדקה ברבית משום דדינו כהדיוט והביא ראיה מדאמרינן בפרק החובל עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ ולשמור הוא ואם היה דינו כהקדש הא תנן שומר חנם אינו נשבע ש\"ש אינו משלם ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק בתרא דכתובות אין משתכרין בשל עניים ולא בשל הקדש ומפרש התם טעמא לכל חד וחד ומדפלגינהו לתרי טעמי ש\"מ דאין דינם שוה ומדברים אלו מוכח שראבי\"ה לא נחית אלא לאוסרו ברבית דאורייתא דלא נימא דדינו כהקדש גבוה ולא קרינן ביה אחיך לזה כתב שאין דינו כהקדש אלא כהדיוט וקרינן ביה אחיך אבל באבק רבית לעולם דמודה ראבי\"ה דשרי משום דלא גזרו בו רבנן כי היכי דלא גזרו במעות יתומים אע\"ג דקרינן ביה אחיך וכמ\"ש בעה\"ת. ולפ\"ז אני תמיה על מרן שכתב בשם ההגהות שראבי\"ה אוסר מעות של צדקה אפילו באבק רבית ולא ידעתי היכן מצא הרב זה וצ\"ע וה\"ר שמואל היה מתיר להלוותם ברבית מדאמרינן בירושלמי דמ\"ק לווין ברבית לחבורת מצוה ולקדוש החדש ורבית סתמא משמע ר\"ק מדלא קאמר לווין קרוב לשכר ורחוק להפסד כדאמרינן גבי מעות של יתומים והנה הרב בעל יפה מראה דחה ראיה זו דהתם לאו להתיר קאי אלא לומר דאע\"פ שהם דחוקים שצריכין ללוות ברבית לווין לקיים המצוה ומיירי דוקא ברבית המותר וכגון מעכו\"ם וכן איכא לאוקומי ברבית דרבנן ולא תיקשי דלא קאמר לווין ברבית דרבנן משום דהכא לא אתא לאשמועינן היתר רבית דרבנן גבי מצוה אלא חיוב שלוין ברבית לקיים המצוה ולעולם דמיירי ברבית המותר. והפ\"מ בח\"א סי' צ\"ד מוקי להך ירושלמי ברבית דרבנן ומיתומים דשרי לכ\"ע. עוד הקשה הרב בעל יפה מראה דאפילו לפי פירושם דהירושלמי קאי להיתרא אין ראיה להלוות מעות של צדקה והוקשה להרב ר' שמואל מהיא דהחובל דחייב רב יוסף ואם איתא דהקדש עניים הוי כהקדש גמור אין חילוק בזה בין קייץ להו בין לא קייץ להו ותירץ דכיון דקייץ להו הוי כמי שהפקידו עניים בעצמם כלומר דבשלמא היכא דלא קייץ להו א\"כ אין לממון הזה בעלים ושפיר קרינן ביה הקדש גבוה אבל היכא דקייץ להו כיון שיש למעות הללו בעלים לא מיקרי הקדש גבוה והוי כמי שהפקידו עניים בעצמם. למדנו מזה דאפילו לה\"ר שמואל דמתיר רבית במעות הקדש עניים היינו דוקא בדלא קייץ להו אבל אי קייץ להו אסור. ונראה דאין חילוק זה אמור אלא דוקא ברבית דאורייתא דבעינן להתירו משום דלא קרינן ביה אחיך אז הוא דאמרינן דכי קייץ להו קרינן ביה אחיך אבל ברבית דרבנן דטעמא דהיתרא הוא משום דלא גזרו ביה רבנן כי היכי דלא גזור בשל יתומים בזה אין חילוק בין קייץ בין לא קייץ וכ\"פ בג\"ת בח\"ד סי' ח' דאפילו הקדש של עניים ידועים שרי בא\"ר ולפ\"ז יש לתמוה על מרן שכתב שמדברי ההגהות ומתשובת הרמב\"ן סימן רכ\"ב משמע דהקדש לעניים מיוחדים וקצוב חלקו של כל אחד אסור להלוותם אפילו בא\"ר ואין מדבריהם הכרח כלל משום דאינהו קיימי ברבית דאורייתא ועל זה הוא שמחלקים בין כשיש להקדש בעלים ידועים ובין אין לו בעלים ידועים אבל בא\"ר לא חלקו כלל ובזה בכל גוונא שרי ולא ידעתי מנ\"ל למרן להשוות רבית דאורייתא לא\"ר וצ\"ע. וכן נראה מדברי מהרא\"ש סי' קס\"ב שכתב שכל א\"ר מותר בהקדש עניים ואע\"פ שיש מי שאוסר כבר נדחו דבריו ובפרט היכא שאין ההקדש מיוחד לעניים מיוחדים ע\"כ משמע דס\"ל שאפילו בהקדש עניים מיוחדים א\"ר שרי והאוסר הוא סברא אחת שהביא בעה\"ת ודחאה יע\"ש. ויש להקשות לה\"ר שמואל דס\"ל דמעות של הקדש עניים דלא קייץ להו הוי כהקדש גבוה איך יתיישב לו הא דגרסינן בפ' החובל לשמור ולא לחלק לעניים ומיירי בדלא קייץ ולמה לן קרא דלשמור תיפוק ליה מרעהו דממעטינן מיניה הקדש גבוה ואפשר לומר דקרא דלשמור לאו להכי הוא דאתא אלא לדרשא אחריתי לומר לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לאבד והברייתא סדרה כל המיעוטים שיש למעט מקרא דלשמור אבל אין הכי נמי דקרא לא אתא לאשמועינן ולא לחלק לעניים דהא מרעהו נפקא. עוד נ\"ל דלעולם קרא דלשמור איצטריך לדרשא דולא לחלק לעניים משום דאי מקרא דרעהו לא ממעטינן אלא מדין השומרים אבל מזיק בידים אליבא דכ\"ע חייב אבל אי ממעטינן ליה מקרא דלשמור משום דהוי ממון שאין לו תובעים אפילו מזיק בידים פטור וכדגרסינן בפ' הזרוע המזיק מתנות כהונה פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין וראיה ממה שהוקשה לרב הנמוקי בפרק הגוזל ומאכיל עלה דההיא דגרסינן התם ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון שבויין סליקו גנבי עילויה שקלה יהבה ניהלייהו אתא לקמיה דרבא פטריה א\"ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א\"ל אין לך פדיון שבויים גדול מזה ע\"כ. דתיפוק ליה משום לשמור ולא לחלק לעניים והרי התם מזיק בידים הוא ואפ\"ה הוקשה לו מקרא דלשמור אלמא ודאי דס\"ל דמקרא דלשמור ממעטינן אפילו מזיק בידים כיון דטעמא דקרא הוי משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכן נראה ממה שפסק רבינו בפ\"ה מהלכות שאלה ופקדון דאפילו פשע בהם פטור ואילו איהו ס\"ל דפושע מזיק הוא וכמו שכתב בפ\"ב מהלכות שכירות א\"ו דשאני הכא דהוי ממון שאין לו תובעין דאפילו מזיק בידים פטור וזהו שדקדק רבינו לומר והרי הוא ממון שאין לו תובעין למיהב טעמא לפטור הפשיעה דאילו מקרא לחודיה לא מימעיט פשיעה כי היכי דלא נתמעט פשיעה גבי עבדים ושטרות והקדשות וכמ\"ש מהריק\"ו בשורש ו'. וכן כתב הרב ל\"מ בפי' וכן כתב מהר\"א לפפא בביאורו להלכות פקדון סי' רצ\"ב בשם הרשב\"א דכל שלא הופקד אצלו לעניים ידועים פטור מן הפשיעה ואפילו מן הנזק אם הזיק וקרע או אבד בידים ומה שהקשה אביי לרב יוסף מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים אע\"ג דההוא גברא לא הזיק בידים והיה יכול להקשות לו מקרא דרעהו עדיפא מיניה קא פריך דאפילו אם היה מזיק בידים היה פטור משום קרא דלשמור ולא הוקשה לו לה\"ר שמואל אלא משינויא דרב יוסף דאמר עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא דהא תינח אם היה מזיק בידים שפטורו הוא משום דהוי ממון שאין לו תובעין יש לחלק בין קיץ בין לא קיץ אבל פשיעה שפטורו הוא משום קרא דרעהו דס\"ל לה\"ר שמואל כהראב\"ד דפושע לאו מזיק הוא ופטור גבי הקדש גבוה אין לחלק בזה בין קיץ בין לא קיץ ועל זה תירץ דאפ\"ה כיון שיש למעות הללו בעלים ידועים נפיק מתורת הקדש ולפי זה חילוק זה דבין קיץ ללא קיץ יש לחלק בין אי ממעטינן מקרא דרעהו בין אי ממעטינן מקרא דלשמור. ובמה שכתבנו יתיישב מה שיש לדקדק במ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל י\"ג סי' ח' בשם מהר\"ם דמעות של עניים דינם כהדיוט והביא ראיה לזה ממה שהקשה אביי לרב יוסף מדתניא לשמור ולא לחלק לעניים ולא הקשה מקרא דרעהו א\"ו עניים בכלל רעהו הם ויש להקשות דאמאי לא הביא ראיה לדבריו מגופה דברייתא דתנן לשמור ולא לחלק לעניים והביא ראיה מקושיית אביי אלא דמגופה דברייתא ליכא הוכחה משום דקרא איצטריך למזיק בידים ומה שהוכיח אינו אלא מקושיית אביי דכיון דעובדא דרב יוסף לא היה מזיק אלא פושע היה לו להקשות ממתני' דממעט הקדש מרעהו ולא מברייתא וכבר יישבנו קושיא זו לדעת ה\"ר שמואל. הן אמת שבמרדכי הובא ראיית מהר\"ם הלזו מגופה דברייתא ואפשר דהמרדכי אזיל לשיטתיה דס\"ל דאפי' הקדש עניים לא מיפטר במזיק בידים וכמו שנראה מדבריו בפרק שבועת הדיינין עלה דההיא דשומר חנם אינו נשבע שכתב דה\"ה אם פשע אינו משלם והביא ראיה מס\"פ החובל דאפילו שפשע פטר ליה משום דכתיב לשמור ולא לחלק אלמא הנהו דממעט קרא אפילו מפשיעה ממעט אלמא ס\"ל דמזיק בידים לא מיפטר. ולפ\"ז הביא ראיית מהר\"ם בסתם מגופה דברייתא אבל מהר\"ם בתשובותיו סי' ע\"ה הביא ראיה זו מקושיית אביי וכמ\"ש בתשובת הרא\"ש וכי תימא א\"כ דפטרינן ליה אפילו אם הזיק בידים משום דחשבינן ליה ממון שאין לו תובעין א\"כ למה לן קרא דלשמור תיפוק ליה דהוי ממון שאין לו תובעין. הא לא קשיא ולא מידי משום דהיא גופה אשמעינן קרא דהאי מיקרי ממון שאין לו תובעין משום דהוה אמינא כיון שהגזבר מסרו בידו לחלק ממון שיש לו תובעין הוא שהגזבר תובע מן הנפקד שכל זמן שלא עשה שליח שליחותו ברשותא דגזבר קיימי ולא דמי ללקט שכחה ופאה דאמרינן בפרק הזרוע דהוי ממון שאין לו תובעים דהתם אין לו בעלים כלל וכן תירץ רבינו שמשון הביאו המרדכי פ\"ק דבתרא וכ\"כ מהרימ\"ט בחי\"ד סי' ט\"ל יע\"ש. עוד כתב ה\"ר שמואל וההיא דפרק בתרא דכתובות מיירי בצדקה העומדת לחלק לעניים כלומר שהוקשה לו דתיפוק ליה שאין משתכרין בשל הקדש ומאי נ\"מ אי שרי להלוות ברבית אי לא לזה כתב דהתם מיירי בצדקה העומדת לחלק לעניים דעניים סמכי נפשייהו עלייהו אבל צדקה שנותנים שיהא הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים משתכרין בהם וכגון זה הוא שהתרנו להלוות ברבית והמרדכי חולק על ה\"ר שמואל ומביא ראיה מדאמרינן בפרק הזהב היכי דמי רבית בהקדש ודחק לאוקומי בשקיבל עליו לספק סלתות וכו' ומדלא מוקי בהקדש עניים שמעת מינה שאין דינו כהקדש גבוה וכן הוא דעת מהר\"ם והרא\"ש והריב\"ה וראבי\"ה וכ\"כ נ\"י בשם הריטב\"א בס\"פ א\"נ כמו שכתבנו לעיל אבל ה\"ר שמואל ור\"י כמו שהובא בהגמ\"י מתירים וכ\"כ הרב מהרי\"ל סי' ל\"ו בשם רבותיו וכן כתב רבינו ירוחם בשם רבותיו דדינו כהקדש אלא שלא הורה כן למעשה וכן נראה שהוא דעת רבינו האי שפסק גבי אונאה שבהקדש עניים ליכא אונאה כמו הקדש גבוה וכמ\"ש רבינו ירוחם בשמו נ\"ט ח\"ג הביאו מרן בח\"מ סי' רכ\"ז ומיהו כל זה הוא דוקא ברבית קצוצה אבל באבק רבית אליבא דכ\"ע שרי משום דלא גזרו רבנן בהקדש עניים כי היכי דלא גזרו ביתומים דממון עניים וממון יתומים אחד הוא לכל דבר וכמו שהכריחו בעל התרומות והריב\"ש סי' תס\"ה מההיא דאמרינן בפרק שור שנגח אנן יד עניים אנן דא\"ר יהודה יתומים א\"צ פרוזבול ר\"ג וב\"ד אביהם של יתומים ולא מצאתי מי שיחלוק על זה אלא סברא אחת שהביא בעה\"ת שיש מי שרצה לאסרו אפי' קרוב לשכר ורחוק להפסד מטעם שבני העיר העשירים נהנין מאותו רבית דניחא להו כיון דקייצי עלייהו או אע\"ג דלא קייצי כיון דרווח רווח ובאמת שסברא זו היא תמוהה משום דכיון דהמלוה והלוה הם מותרים באותו רבית מה איכפת לן אם נהנים ממנו העשירים וכבר תמה עליה בעל ג\"ת והרב בעה\"ת דחאה בשתי ידים באופן שסברא הלזו היא בטלה במיעוטה ולא חיישינן לה וכ\"פ מרן בשלחנו הטהור דמעות של הקדש עניים מותר ברבית דרבנן ולא חילק בין עניים ידועים לאינם ידועים וכן פסק בעל ג\"ת: <br><b>כתוב </b>בהגהות ב' דמרדכי דמציעא נשאלתי אם מותר להלוות מעות של הקדש או של מאור או של בית הקברות ברבית לישראל ונראה דאין להתיר מדאמרינן בפרק כל שעה האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ופ\"ה משום דהקדש הוי מצי מזבין ליה לעכו\"ם ואע\"ג דחמץ אסור בהנאה הקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא עכ\"ל מצאתי. ונראה דהמשך הלשון הוא כך דאין להביא ראיה להיתר מההיא דכל שעה ולומר דכי היכי דהתם מצי מזבין לעכו\"ם משום דהקדש לאו בר מיעבד מצוה ה\"נ שרי להלוות ברבית מהאי טעמא משום דשנא ושנא והחילוק לא הוזכר בדברי החכם. ואפשר שהוא דשאני התם שהוא הקדש גבוה אבל הכא דהוי הקדש עניים כהדיוט דמי. אך אני תמיה למה לא הביא זה החכם ההיא דפרק הזהב דאמרינן רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש וידחהו במה שדחה ההיא דפרק כל שעה: <br><b>כתב </b>הרשב\"א על מה שסמכו עכשיו להלוות מעות ת\"ת ברבית לישראל ואפשר לדון ולהתיר כיון דאין הרבית בא מלוה למלוה שאין לממון זה בעלים ידועים אלא שאין ראוי לעשות כן פן יפרצו גדר במקום אחר ע\"כ ובתשובה אחרת ביאר עוד דכיון שאין למעות הללו בשעת הלואה בעלים מי נאסר ולא מחמת שהגזבר מלוה אותם נאסר שכל שהממון אינו שלו אלא שנעשה עליו אפוטרופוס או גזבר מותר ובלבד שלא יהא בעל הממון אסור ברבית וכדתניא בתוספתא דמציעא ישראל שנעשה לעכו\"ם אפוטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית וכן כתוב בתשובת הרמב\"ן סימן רכ\"ב. והנה מוהרימ\"ט בתשובותיו חי\"ד סימן ט\"ל הבין דטעמא דהרשב\"א הוא משום דכיון דאין לממון הזה בעלים ידועים לאו אחיך מיקרי וגבי רבית אחיך כתיב ולפי זה הוקשה לו מההיא דתניא בשלהי החובל לשמור ולא לחלק לעניים ואי כדברי הרשב\"א ז\"ל למה לן דרשא דלשמור נימא רעהו דוקא דומיא דרבית דאמרינן אחיך דוקא. ובסי' מ\"ה תמה על הרא\"ש שכתב בשם מהר\"ם שהקדש עניים אחיך מיקרי הביא ראיה מהא דסוף פרק החובל וכתב עלה הרא\"ש ז\"ל דמלתא דפשיטא היא ואף ראיה אין צריך שמאד אנו צריכין לראיה זו דאף בעניי דלא קייץ להו דקי\"ל ממון שאין לו תובעין רעהו מיקרי ולאפוקי מדברי הרשב\"א דכל שאין בעלים מיוחדים שרי רבית לגבייהו משום דלאו אחיך מיקרי ושם תירץ בעד הרשב\"א ז\"ל דהיא גופא שמעינן מהתם דקתני לשמור ולא לחלק לעניים ובהני עניים לא קרינן בהו לשמור וכדפירש\"י דמאן קתבע ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי א\"ל לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני אלמא לאו ממון דידהו מיקרי אף לענין רבית לאו ממון בעלים מיקרי ולא הוי רבית הבאה מלוה למלוה. ולכאורה נראה שזה סותר למה שכתב בסי' ט\"ל דמשומר לא ילפינן דשאני התם דכתיב לשמור ופטריה רחמנא לשומר כי היכי דפטר פשיעה בבעלים ושם תירץ לזה דלעולם דממון שאין לו תובעין לא מיקרי ממון כלל וכדמוכח בפרק הזרוע דאמרינן המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דהוי משאל\"ת והא דאיצטריך קרא דלשמור לפטור שומר מפשיעה ודאי במידי דאין לו בעלים כלל כגון פאה ומתנות עניים דפשע בה לא צריך קרא למיפטריה אלא באדם שנותן משלו לחלק לעניים ומפקידו ביד ב\"ד דאי לאו דמעטיה קרא הוה אמינא כיון דמפקיד מיוחד הוא איהו חשיב בעל דבר לתובעו דכל דלא עביד שליח שליחותיה אכתי ברשותא דמריה איתיה קמ\"ל לשמור ולא לחלק וכ\"כ המרדכי בפ\"ק דבתרא בשם ר\"ש דמאי דאיצטריך קרא הוא דלא נימא דכיון דהמפקיד הוי מיוחד ליחייב קמ\"ל והכא גבי רבית אע\"ג שהמלוה הוא מיוחד שרי כיון שמצד בעל הממון שרי דלא קרינן ביה את כספך דומיא דמעותיו של עכו\"ם המופקדות ביד ישראל דשרי להלוותן ברבית ודוקא גבי שומר איצטריך קרא ולפי זה אע\"ג דהתם גבי שומר לא מיפטר אלא בשנתנו לחלק לעניים אבל אם הפקידו בידו להחזירו לו חייב וכמ\"ש הנמוקי בפרק הגוזל ומאכיל התם לאו משום דעניים תבעי ליה אלא המפקיד תובעו שהוא בעל מיוחד אבל הכא גבי רבית כל שאין איסור מצד הבעלים אין בו איסור מצד המלוה. ולפ\"ז היה נראה דאפילו שלא באו המעות ליד הגזבר אלא שהקדיש מעות אלו לעניים שרי להלוותן ברבית משום דכבר זכו בהם עניים ואין להם בעלים ידועים אלא שנראה שכל שלא יצאו מרשותן עדיין לא זכו בהם עניים שאין אדם יכול לזכות בשלו לאחרים ואע\"ג דמיחייב ליתן לעניים היינו משום בפיך זו צדקה אבל באלו המעות לא זכו עניים וממון דידיה מיקרי ואסור להלוותן ברבית אבל אם באו ליד הגזבר וזכה בהם בשביל עניים אע\"פ שלא אמר לו לחלקם שרי להלוותם ברבית שהרי כבר זכו בהם עניים וממון שאין לו תובעין הוא ובשביל המלוה לא אסור וכמ\"ש הרשב\"א ואע\"פ שכתבו התוס' בפרק הזרוע דהמזיק מתנות כהונה בדיני שמים חייב לאו משום דמיקרי ממון אלא דבדיני שמים חייב משום שהפסיד לעניים אבל הכא גבי איסור רבית כיון דלא מיקרי ממון בדיני אדם שרי. ועוד היה נ\"ל דאפילו את\"ל דבדיני אדם חייב לשלם אע\"ג דהוי ממון שאין ל\"ת הכא גבי רבית שרי משום דשאני מזיק דאע\"ג דהוי מעות שאל\"ת מ\"מ הרי הפסיד את העניים ומש\"ה חייב אבל הכא כיון שאין בשעת הלואה מלוה ידוע על מי חל האיסור ולא קרינן ביה את כספך לא תתן לו בנשך וכמ\"ש הרשב\"א. עוד הקשה מהרימ\"ט בסי' ט\"ל מההיא דגרסינן בפא\"נ למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו באונאה לאו ברבית ועביד צריכותא לכולהו ומסיק דלאו בגזל לא איצטריך דמרבית ואונאה אתי אלא לכובש שכר שכיר ולעבור עליו בב' לאוין ואי ס\"ד דלא אסרה תורה רבית אלא בבעלים ידועים ומיוחדים הא איצטריך לאו בגזל לחייב אף שאינן ידועים דגזל דרבים גזל הוי וחייב להחזיר והנה קושיא זו אינה להרשב\"א לבד שהרי הקדש גבוה לכ\"ע שרי ברבית וכדתניא בפרק הזהב וא\"כ תיקשי דלאו דגזל איצטריך לגוזל הקדש גבוה דלא אתי מדרבית ואונאה וכדתנן בפרק הזהב והתוספות הקשו מעין קושיא זו דלוקמה בגזל עבדים דלא אתי מאונאה דאין אונאה לעבדים דהא דהקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר לזוזה אבל עבדים דניידי אף על גב דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול ואע\"ג דבפרק הגוזל עצים (דף צ\"ז) אמרינן דלמ\"ד עבדא כמקרקעי דמי התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה חייב משום דהוי כקרקע דאינה נגזלת וברשותיה דמריה קאי וכמו שכתבו התוס' שם היינו לפי האמת דלא מוקמינן קרא דלא תגזול בגזל עבדים אבל התוס' הוקשה להם דמנא לן האי אימא דקרא אתא לגזל עבדים דלא דמי לקרקע. ומוהרימ\"ט תירץ בעד הרשב\"א דממון שאין לו תובעין לא חשיבי ממון לענין רבית ואף לא לענין גזל וכדמוכח בפרק הזרוע דאמרינן המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ובהכי ניחא דליכא צריכותא בין גזל לרבית דממון שאין לו תובעין לא חשיב ממון לא לענין רבית ולא לענין גזל ע\"כ. ולא ירדתי לסוף דעת הרב משום דאע\"ג דאמרינן דהמזיק מתנות כהונה פטור היינו דוקא לאחר שהזיק שאינו בתורת תשלומין משום דהוי ממון שאין לו תובעין וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ולכל חד וחד יאמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני אבל איך יעלה על הדעת שבשביל זה יהא מותר לו להזיק או לגזול משום דהוי ממון שאל\"ת וראיה ממה שכתבו התוס' דבדיני שמים חייב ועוד דגבי שומר איצטריך קרא למיפטריה אע\"ג דהוי משאל\"ת משום דמפקיד מיוחד ואף אם תימצי לומר דממון שאין לו תובעין לא מיקרי ממון לענין גזל היינו דוקא במידי שאין לו בעלים כלל כגון פאה ומתנות עניים אבל הגוזל מאדם מיוחד אע\"פ שאין לממון זה בעלים ידועים מנ\"ל דפטור כיון דנגזל מיוחד ומשומר ליכא למילף דאיכא למימר דשאני התם דכתיב לשמור אבל גבי גזל חייב. ועוד דאפילו גבי שומר היכא שהפקדון הוא בעין מוציאין ממנו וכמ\"ש מהריק\"ו בשורש ו' וכ\"כ מהרימ\"ט בסימן מ\"ה וא\"כ איך ס\"ד למימר דמשום דהוי ממון שאין לו תובעין לא חשיב ממון לענין גזל כיון שאפילו לאחר שגזלה אם היא כעין שגזלה חייב להחזיר. ועוד כתב הרב דמי שלוה מעות של עניים אינו חייב לשלם כי אם בדיני שמים משום דהוי ממון שאין לו תובעין ובזה יישב דלא תיקשי להרשב\"א ההיא דשום היתומים ל' יום בשרבית אוכלת בהם וכגון שלוה מעות עניים משום דאפילו כי גדלי אינם חייבים לשלם כי אם בדיני שמים והנה קושיא זו הקשו הגהות מיימוניות על מי שכתב דמעות של עניים דין הקדש גבוה יש להם ושרי להלוותן ברבית ותירצו דאה\"נ דהוה מצי לתרוצי הכי אלא דחדא מינייהו נקט משמע דס\"ל דמוציאין ממנו והתם מיירי בעניים דלא קיץ להו וכמבואר שם וטעמא דמילתא הוי משום שאף שאין לממון זה בעלים ידועים מ\"מ המלוה הוא ידוע והמלוה תובע ממנו מה שהלוהו ודוקא היכא דאתו לידו בתורת שמירה פטר רחמנא משום דהוי משאל\"ת אע\"פ שהמפקיד הוא מיוחד אבל היכא שבאו לידו בתורת הלואה כיון שהמלוה מיוחד איהו קא תבע מיניה ומהרימ\"ט גופיה בתשובותיו ח\"א סימן קמ\"ד הקשה קושיא זו להרשב\"א ותירץ דקי\"ל כר\"ע דאמר בפ\"ד דשקלים אין משתכרין בשל עניים משום דחיישינן לפסידא ואפילו על הקרקע דילמא משתדף הילכך לא שרי להלוות מעות עניים אלא שיהיו בטוחים במשכון וכגון דהבא פריכא דלית בה סימן ובהא לא שייך שום היתומים למכור קרקע לפדות המשכונות אלא שיש לתמוה על הרב במ\"ש דטעמא דאין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים הוא משום דחיישינן לפסידא ובפ' שני דייני גזירות (דף ק\"ו) אמרינן דטעמא דהקדש הוא משום דאין עניות במקום עשירות ושל עניים דילמא מיתרמי להו עניא וליכא למיתבה ליה ולפי זה אפילו על משכון של דהבא פריכא אין משתכרין בשל עניים ובעל התרומות כתב בשער מ\"ו ח\"ד סי' ח' שאם נמצא אדם שיהיו נכסיו משופין ומהימן ושמע דינא ולא מקבל שמתא דרבנן ומשתכר בהם בדבר המצוי בעין כגון אלו השולחנים שמחליפים את המטבע מטבע מדינה זו במטבע מדינה אחרת כל זה דבר מצוי בכל עת ובענין זה מותר להתעסק בם ולפי זה קשה להרשב\"א דלוקמה בכי האי גוונא ההיא דשום היתומים וצ\"ע. וכבר הוקשה זה להרב בעל פני משה בח\"א סימן ס' והניחו בצ\"ע ועיין בח\"ב סימן קל\"א. ולענין הלכה כתב מהרימ\"ט שאין לעשות מעשה כהך תשובה דהרשב\"א דפלוגתא דרבוותא היא ובשל תורה הלך אחר המחמיר ועוד דהרשב\"א לא למעשה אמרה כ\"א להלכה ולא ידעתי למה לא הזכיר הרב סברת ה\"ר שמואל שמביא המרדכי בפרק המפקיד שמתיר מעות עניים ברבית קצוצה משום דהוי כהקדש גבוה וכן כתבו הגהות מיימוניות בפ\"ה ובשם רבינו ברוך כו' וכן הרב בעל פני משה בח\"א סי' צ\"ד לא הזכיר כ\"א תשובה דהרשב\"א הלזו ודחה דברי מהרי\"ל שכתב שמעות של עניים מותר להלוותן ברבית וכתב שאין למדין מתשובה זו. ותימה הוא איך דחה דברי הרבנים הללו שכתבו כדברי מהרי\"ל. ומיהו בהקדש עניים מיוחדים אליבא דכ\"ע אסור להלוותן ברבית וכמ\"ש בתשובות הרמב\"ן סימן רכ\"ב שאם הקדיש מעות לעניים ידועים אסור. ויש להסתפק אי תרתי בעינן שיהיו אנשים ידועים ויהיה חלק כל אחד ידוע או דילמא כל שהוא מיוחד להם אע\"פ שאין חלק כל אחד ידוע אסור. וה\"ה בפ\"ה מהלכות שאלה כתב דמדברי רבינו נראה דתרתי בעינן וכן פירש\"י וכן נראה מדברי הריב\"ה בסי' ש\"א. אך מרן בכסף משנה כתב דאפילו לא קיץ להו כיון שהוא מיוחד להם שלא יהא רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו לצורך עניים אחרים הוי ממון שיש לו תובעין והיה אפשר לחלק ולומר דאפילו לסברת מרן מודה הכא גבי רבית דתרתי בעינן אך מדברי הרמב\"ן שלא כתב אלא עניים ידועים משמע דס\"ל ברבית כסברת מרן בפקדון ומדברי מהרימ\"ט משמע דס\"ל דגבי רבית תרתי בעינן בעלים ידועים ושיהיה קצוץ חלק כל אחד ואחד. וכתב מהרימ\"ט בח\"א סי' קי\"ו שלענין פרס המלמדים בת\"ת שנוטלים שכרם מכיס ת\"ת דלא זכו דאי אישתכח לן דדייק טפי מוקמינן ליה ואי פשע מעברינן ליה ועוד דאפילו לא מסלקינן להו לא זכו בנכסים דכבעל חוב דמו וקיי\"ל דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה והו\"ל ממון שאין לו בעלים ומדבריו בחלק י\"ד סימן ט\"ל נראה דפרס המלמדים הוי ממון שיש לו תובעין. עוד כתב הרשב\"א שיש מלוים כזה להתיר כדי לפרנס הקטנים והתלמידים שבמקומם לפי שעליהם להתעסק בפרנסתם ולימודם ואין זה רבית אלא שזנין ומפרנסין הלומדין שהחיוב עליהם לזונם ולפרנסם ע\"כ וכבר ביאר מוהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו שאין כוונת הרשב\"א לומר דכדי לזונם ולפרנסם התירו להלוות לכל אדם ברבית קצוצה דאילו עני שהוצרך ללוות מתוך לחצו עליו היה חיוב עליו לזון ולפרנס ועוד עשיר שנצטרך למעות ועלה עליו ריוח סכום מרובה וכי כל אותו הסכום היה מחוייב ליתן אלא הכוונה שבין קצת אנשים שעליהם מוטל לפרנסם מחלקים מעותיהם ביניהם וכל אחד נותן חלקו לצורך פרנסתם דאפי' אם לא היו המעות עלייהו דידהו רמי לפרנסם ולכאורה נראה שבשעת חילוק המעות מתנים ביניהם כל אחד כמה יתן ואפ\"ה שרי כיון שבלאו הכי היו נותנים וקשה ממ\"ש המרדכי בפרק א\"נ בשם מהר\"ם בתשובה המתחלת על הבחור שהלוה לך וכו' שאע\"פ שהיה נותן הוצאה בשכר שהוא חוזר עם בנו מ\"מ כיון שהיה התנאי כך שילוה לך המעות אסור וכתב שם דהוי רבית קצוצה ויש לומר דשאני התם שעכשיו מתחייב בהוצאה ואע\"פ שבלאו הכי היה נותן בשכר שהוא חוזר עם בנו מ\"מ כיון שהתנה שילונו ויתחייב אסור אבל בנדון הרשב\"א שמקודם ההלואה היה החיוב עליהם שעליהם מוטל לזונם ולפרנסם אע\"פ שכשלוה התנה שרי: <br><b>ודע </b>שאפילו לדברי האוסרים רבית קצוצה בהקדש עניים ידועים שאסור אליבא דכ\"ע אם עבר הגזבר והלוה ברבית קצוצה אם הרויח הלוה כ\"כ כמו שהתנה חייב לקיים תנאו ולתת כמו שהתנה וראיה ממ\"ש המרדכי בפרק א\"נ בשם מהר\"ם על מעות של יתומים שהלוו ברבית קצוצה דלא מטי ליה רווחא ללוה יהיב ליה כמו שהתנה דאע\"ג דתנאה דאתני בהדיה האפוטרופוס לאו כלום הוא ותנאו בטל אנן אבוהון דיתמי אנן והו\"ל כאילו ב\"ד אתנו בהדיה קרוב לשכר ורחוק להפסד וכדאמרינן בפ' השולח יתומים אין צריכין פרוזבול ר\"ג וב\"ד אביהם של יתומים ע\"כ ופשיטא שהקדש עניים לא גרע ממעות של יתומים וכי היכי דביתומים אמרינן ר\"ג וב\"ד אביהם ה\"נ בהקדש עניים אמרינן אנן יד עניים אנן וכדאיתא בשור שנגח ד' וה' ומזה הטעם כתב מרן בטח\"מ סי' ס\"ז בשם הרשב\"א דדין עניים כדין הצדקה ומי שחייב מעות לקופת צדקה אינו משמט וכ\"כ מהרא\"ש סי' קס\"ב שדין הקדש עניים שוה ליתומים במה שפסק מהר\"ם וכ\"כ הרב בעל פני משה בח\"א סי' צ\"ד ומזה הטעם נ\"ל לומר דלדברי האומר שלא הותר הקדש עניים אלא באבק רבית אליבא דרש\"י דס\"ל שלא הותר ביתומים אלא בב\"ד משום דהפקר ב\"ד הפקר וכמ\"ש המרדכי ה\"נ בהקדש עניים לא שרי אלא בפני ב\"ד ובמעות שהוקדשו על מנת שיהא הקרן קיים לעולם ומהפירות יעשו מהם צדקה בזה כתב מוהרימ\"ט חי\"ד סי' מ\"ה דאליבא דכ\"ע מותר להלוותן ברבית משום דהני עניים לאו בעלי הממון מיקרו כיון שאין להם בגוף הקרן כלום ואינם זוכים אלא בפירות העתידים לבא אחר שיבואו לעולם והפקיד שהופקד להשגיח בזה לאו שלוחו של בעל המעות אלא לזכות העניים הוא משגיח ואילו אמר ללוה אני נותן לך מנה של פלוני שילוה לך ותתן לי כ' דינרים היה מותר כי הא דאמרינן גבי בריה דרב פפא כל כי הא לשקול לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה אף כשאמר תנהו לעניים ש\"ד דהא עניים לאו בעלים מיקרו ואפילו בהדיוט כה\"ג שרי שהמעות לאחד והפירות לאחר ע\"כ ויש לדון בהיתר זה משום דאיכא למימר דשאני בריה דרב פפא שלא היו מלוים אלא שהיה אומר לאביו שילוום ומש\"ה שרי דליכא אלא שכר אמירה אבל אם היה לוקח המעות מאביו ומלוה אותה בשביל אביו מנא לן דשרי ואף את\"ל דאפי' כה\"ג שרי אכתי לא דמי לנדון דידיה משום דאיכא למימר דשאני התם דלא היה מקפיד רב פפא אם היה לוקח בנו רבית אם לאו ומש\"ה שרי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה אבל הכא בהקדש שלא נתן רשות בעל המעות להתעסק במעותיו אלא ע\"מ שהריוח יתנו לעניים נמצא שזה הגזבר כשמלוה ברבית ליתן לעניים הו\"ל כאילו בעל המעות קיבל הרבית וגדולה מזו כתב ה\"ה שאסור למקבל הדינר לתת ממנו למלוה כדי שלא יבואו להערים: <br><b>עוד </b>כתב מוהרימ\"ט בסי' הנזכר שאם היו עניים מיוחדים וקייץ להו יש לחוש לההיא פלוגתא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי למ\"ד דלא איפסיקא הלכתא כר\"ל דלאו כקנין הגוף דמי אלא התם דוקא משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל אבל בעלמא כקנין הגוף דמי כלומר שיש להם קנין בגוף הנכסים לענין הפירות ומ\"מ היכא דאין העניים מיוחדים דזה זוכה היום וזה למחר וכ\"ש היכא דלא קייץ להו מידי אין כאן אדם מיוחד שיזכה בגוף המעות לפירות ולאו בעלים מיקרו ע\"כ. הן אמת שהתוספות בס\"פ השולח כתבו דאע\"ג דפסקינן הלכתא כר\"ל בריש פרק החולץ היינו דוקא בההיא דהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה אבל בעלמא קיי\"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי אבל רוב הפוסקים חולקים על ר\"ת וס\"ל דבעלמא נמי קיי\"ל דלאו כקנין הגוף דמי וכן פסק רבינו בפ\"ד מהלכות בכורים. והתוס' עצמם תירצו תירוץ אחר ולפי אותו התירוץ בעלמא נמי קיי\"ל דלאו כקנין הגוף דמי. ולפ\"ז היה נראה דלרוב הפוסקים אפילו דאיכא עניים מיוחדים שרי משום דלא מיקרו בעלים כיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולפ\"ז קשה על מה שפסק בח\"א סי' קי\"ו דאף בממון שהוקדש לשם עניים ע\"מ שיהא הקרן קיים אינהו מיקרו בעלים מיוחדים ולפי מה שכתבנו דין זה לא הוי אלא לר\"ת אבל לשאר הפוסקים לאו בעלים מיקרו וא\"כ איך פסק בסתמא דאינהו מיקרו בעלים מאחר שלא מצינו סברא זו אלא לר\"ת ומיהו נראה דהכא אליבא דכ\"ע קנין פירות כקנין הגוף דמי וע\"כ לא פליגי ר' יוחנן ור\"ל אלא דוקא היכא שהפירות הם לשעה כגון ההיא דהמוכר שדהו לפירות דהוי לזמן וכמו שפירש רש\"י ובתשלום הזמן יחזירו הפירות לבעלים וכן ההיא דהכותב לבנו שאין לו פירות אלא בעודנו חי ולאחר מותו הוי הכל לבנו בהא הוא דקאמר ר\"ל קנין פירות שהם לזמן לאו כקנין הגוף דמי אבל בנדון דמוהרימ\"ט שלעולם פירות מעות אלו הם לעניים ואין לו שום תועלת בשום זמן באלו המעות פשיטא דאליבא דכ\"ע בכי האי גוונא קנין פירות כקנין הגוף דמי דכל אחד זכה בקרן הריוח שצריך ליתן לו דקרנא לרווחא משתעבד וכמו שפסק בח\"א סי' קי\"ו: <br><b>עוד </b>כתב הרב שאין לומר שאע\"פ שהתנו ואמרו שלא יתנו לעניים אלא מהפירות מ\"מ אם אין הפירות מספיקים נותנים להם מהקרן כההיא דאמרינן בפרק מציאת האשה האומר תנו שקל לבני בשבת וראויין לתת להם סלע נותנים להם סלע משום דלזרוזינהו הוא דעבד ה\"נ רצה לזרז את הגזברים וחילק לזה ב' חילוקים ולפי חילוק הראשון משמע שאם הקדיש לעניים ידועים אם אין הפירות מספיקים נותנים להם מהקרן אבל כפי החילוק השני דלא אמרינן לזרוזינהו הוא דעבד אלא בממון של בניו שאין באותו תנאי כלום שאמר שלא יתנו אלא שקל דסוף סוף כוליה ממונא דידיה הוי אלא משום לקיים דברי המת הוא דאמרינן הכי דלא אמר דברים בהקפדה אלא לזרזם אבל מי שלא זיכה להם מתחלה אלא פירות היאך ניתן להם מהקרן מה שלא זכה להם מעולם לפ\"ז אף בעניים מיוחדים אין להם בקרן כלום. ולפ\"ז יש לתמוה על מה שפסק בח\"א סימן קי\"ו שאם לא הספיק להם תנאם מוסיפים להם מן הקרן כיון שהבעלים סלקו עצמם מן הקרן אע\"פ שאמרו שיתנו מהריוח לזרוזינהו הוא דעבד ולא קפיד שלא יתנו להם אם יצטרכו והביא ההיא דתנו שקל לראיה לדבריו ומלבד שהחילוק הוא ברור דבריו סותרים זה את זה וצ\"ע: <br><b>ובמעות </b>שהוקדשו על מנת שכל ימי חייו יהיו הפירות שלו אי שרי להלוותן ברבית כיון שהקרן הוא של הקדש בזה כתב מהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו דלדברי המתירים רבית בהקדש עניים הכא נמי שרי מאחר שהמעות הראשונות לטבועין ניתנו וכבר הקדישן וזכו בהם עניים עכשיו מה שנותנים בהלואה לא מעות של ראובן נותנים אלא של הקדש ונכסי העניים הם שהרויחו ואע\"פ שר\"ת ז\"ל פסק דבעלמא קיי\"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ולפי זה היה נראה דאסור משום דקרינן ביה את כספך כי היכי דגבי בכורים קרינן ביה האדמה אשר נתת לי מ\"מ שאני הכא שאומר על מנת וכל האומר על מנת לא שייר במתנתו כלום ולגמרי סליק נפשיה מגוף ופירות וסמך על התנאי ע\"כ. והנראה מדבריו הוא דס\"ל דאפילו האומר על מנת שהפירות שלי הוי תנאה ולא שיורא ודבר זה במחלוקת הוא שנוי שרבים מן הראשונים סוברים דעד כאן לא אמרינן דעל מנת תנאה הוי אלא באומר על מנת שתתן לי הפירות אבל באומר על מנת שהפירות שלי אז שיורא הוי ולא תנאה והיינו ההיא דאמרינן בפרק המוכר את הבית בן לוי שמכר קרקע לישראל על מנת שמעשר ראשון שלו דאמרינן שיורי שייר למקום מעשר אע\"פ שאמר על מנת משום שלא אמר על מנת שתתן לי מעשר ראשון אלא על מנת שמעשר ראשון שלי ומשום הכי הוי שיור ולא תנאי וכבר הביא מרן סברא זו בח\"מ סוף סימן ר\"ט ולפי זה המקדיש ע\"מ שיתנו לו הפירות מותר להלוותן ברבית למאן דאית ליה דאין רבית בהקדש עניים אבל המקדיש על מנת שהפירות שלו תלוי בפלוגתא דרבוואתא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לא וכבר כתבנו לעיל דלרוב הפוסקים קנין פירות לאו כקנין הגוף זולת ר\"ת שהביאו התוס' בסוף פרק השולח דס\"ל דבעלמא קנין פירות כקנין הגוף הוי: <br><b>והא </b>דהקדש גמור שהוקדש לבדק הבית מותר להלוותו אפילו ברבית דאורייתא פשוט בפ' הזהב (ד' נ\"ז) ומוכח התם דלא משכחת רבית דאורייתא בהקדש גבוה אלא באבני בנין המסורות לגזבר דליכא מעילה אבל מעות של הקדש בהלואה כיון שמעל הגזבר יצאו מעותיו לחולין והוי ליה כהדיוט ולא ידעתי למאי איצטריך מרן ז\"ל להביא דין זה בשם המרדכי מאחר שהוא מבואר בגמרא והמרדכי לא הביא דין זה אלא ללמוד ממנו דין הקדש עניים שאסור להלוותו ברבית. ודע שהתוס' הוקשה להם באוקימתא קמייתא דלספק סלתות והאריכו בזה וסוף דבריהם באו סתומים והרוצה לעמוד על בוריין של דברים יעיין במ\"ש התוס' בפרק שתי מדות (דף צ') ששם באו דבריהם בהרחבה יע\"ש וא\"ת היכי משכחת לה רבית בהקדש גבוה הא תנן בפ\"ד דשקלים אין משתכרין בשל הקדש ובפ' שני דייני גזירות אמרינן דטעמא הוא משום דאין עניות במקום עשירות וא\"כ היכי משכחת לה רבית כיון שאסור להשתכר במעות הקדש גבוה כבר הקשה זה הראב\"ד בפ\"ז מהלכות כלי המקדש ותירץ דלא אמרינן אין משתכרין בשל הקדש אלא בדבר שאין בו צורך למזבח כגון פירות אבל נסכים שהם צרכי צבור לוקחין וא\"כ אבנים ג\"כ מותר להשתכר בהם כיון שיש צורך מהם ודמי לנסכים: <br><b>ולענין </b>אם הלוה הגזבר מעות של הקדש עניים ברבית קצוצה וגבה הרבית אי שייך בה דין חזרה אי לא בזה כתב הריב\"ש בסי' תס\"ה דאפילו לדברי האוסרים רבית קצוצה בהקדש עניים לא אסרו אלא לכתחלה דומיא דמעות של יתומים כו' ודכוותה בהקדש עניים כיון שזכו בהם עניים על מי תחול מצוה זו דוחי אחיך עמך שנכוף להחזיר אצ\"ל אם כבר חלקו הפירות לעניים שאי אפשר להחזיר אותם וכוונת דבריו נראה דדוקא לכתחלה אסור להלוות ברבית אע\"ג דליכא בעלים ידועים משום דסוף סוף הא איכא בעלים אבל לענין החזרה כיון דליכא בעלים ידועים על מי תחול מצוה זו דוחי אחיך שנכוף להחזיר ומוכח מדבריו דאפילו שלא חלק הרבית לעניים לא שייך חזרה ואע\"ג דלגבי יתומים כל שלא בא ליד היתומים האפוטרופוס חייב להחזיר כבר כתבנו לעיל דשאני הקדש דמאותה שעה שבא ליד הגזבר הוי כאילו זכו בהם עניים ובא לידם משא\"כ ביתומים וראיתי להרב בעל פ\"מ בח\"א סימן צ\"ד שכתב שהרשב\"א חולק על הריב\"ש היכא שלא נתחלקו עדיין לעניים ולא ידעתי מנין לו זה דאע\"ג דגבי יתומים פליג הרשב\"א אהריב\"ש מכל מקום אפשר דגבי הקדש מודה דמאותה שעה שבא ליד הגיזבר הרבית הוי כאילו בא ליד העניים ולא שייך בזה חזרה משום דעל מי תחול מצוה זו דוחי אחיך ולא מצינו מי שיחלוק על הריב\"ש אלא הגהות מרדכי דקידושין שכתבו דגבאי צדקה שהלוו ברבית קצוצה שצריכין להחזיר ומיהו היכא שחלקו הפירות לעניים בזה אליבא דכ\"ע לא שייך חזרה וכמו שכתב הרב בעל פ\"מ בסימן הנזכר, ומיהו בהקדש עניים ידועים נראה דלהריב\"ש שייך בה חזרה דהא לא שייך טעמא דעל מי תחול מצוה זו כיון שיש כאן בעלים ידועים אבל להרשב\"א נראה דאפילו בבעלים ידועים אין מחזירין וכמ\"ש גבי אפוטרופא של אלמנה ויורש גדול שהלוה ברבית שאין היורש והאלמנה חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו באותו רבית ולא לקחוהו מיד הלוים אלא הלוה נותן לאותו אפוטרופא שהתנה עמו ואפוטרופא נותן לאלמנה ע\"כ. דון מינה ואוקי באתרין ואפשר דאפילו שלא חלק הפירות לעניים אפ\"ה אין מחזירין משום דכבר זכו בהם עניים וכמ\"ש הריב\"ש: <br><b>עוד </b>כתב הריב\"ש וא\"כ אם היו המעות מהקדש עניים מותר אלא שאם המוכר החזיר מעותיו כו'. ונראה בעיני דלא הותר אבק רבית ביתמי אלא דוקא כשהוא אבק רבית מתחלתו ועד סופו אבל אבק רבית דאפשר שיעשה רבית קצוצה לכ\"ע אסור ואין צריך לומר למאן דסבר שלא הותר אלא קרוב לשכר דלא יהיב מידי הלוה משלו. ועוד אני תמיה איך יכופו ב\"ד ללוה לשלם האבק רבית שאפשר לחזור רבית קצוצה ואז פטורים להחזיר לסברת הרב זו אינה תורה וצ\"ע: <br><b>עוד </b>כתב הריב\"ש בסימן הנזכר וז\"ל גם אין מחזירין מן הקרן הנשאר מה שאכלו כבר עניים אחרים כו'. והקשה הרב בעל פ\"מ ח\"א סי' צ\"ד דלמה ליה להריב\"ש האי טעמא תיפוק ליה כיון דסבר דרבית קצוצה בשל הקדש עניים אינה יוצאה בדיינין ודאי דשורת הדין נותנת דאף מן הקרן אין מנכין דהא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ואפילו לנכות זוז מן הקרן סלוקי בלא זוזי מיקרי לדעת כמה מרבוותא. ותירץ דלא הוצרך הריב\"ש לההוא טעמא שכתב אלא למ\"ד דרבית קצוצה בשל עניים יוצאה בדיינים אבל לעולם דלדידיה דאית ליה דמשזכו עניים דאינה יוצאה בדיינים ודאי דאין מנכין מן הקרן אף מטעמא אחרינא והוא דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי ממונא הוא ע\"כ. ודבריו הם תמוהים בעיני מכמה אנפי חדא דאפשר דהריב\"ש הוא מסברת רבינו אפרים והרז\"ה שחלקו על הרי\"ף שכתב בההיא דהלוהו ודר בחצרו דאפילו דקא תבע ליה מקמי דליפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי שיעור אגר ביתא משום דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא משום דלא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא כיון דשכונה הויא גביה בתורת זבינא ולא מסלקינן ליה בלא זוזי משום דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל בלא משכנתא מחשבינן ליה ומסלקינן ליה וכן היא סברת הרא\"ש וכ\"כ הטור סי' קס\"ז (*א\"ה עיין בתשובת הריב\"ש סימן של\"ה ובמ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ה מהלכות אלו דין ט\"ז יע\"ש).ואף דהוה ס\"ל להריב\"ש כהרי\"ף לא הו\"מ למימר האי טעמא כיון שהרבה מן הראשונים חולקים עליו כ\"ש שאפשר שגם הריב\"ש הוא מסברת החולקים על הרי\"ף. עוד ראיתי בתשובת מהר\"י לבית הלוי שכתב דע\"כ לא קאמר הרי\"ף אלא בהלוהו ודר בחצרו בסתם או שנתן לו אח\"כ מתנה בסתם אבל היכא דא\"ל בפירוש שאינו נותנה לו במתנה רק בעבור ביטול מעותיו אצלו גם הרי\"ף יודה דמחשבינן ליה והכריח זה מתוך דברי הרמב\"ן בס' המלחמות יע\"ש וא\"כ בנדון הריב\"ש שהיה רבית קצוצה לא הו\"מ מטי בה משום דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ועוד דדל מהכא הני טעמי נראה דבנדון הריב\"ש לא שייך טעמא דכל סלוקי כו' משום דלא נאמר דין זה אלא באבק רבית משום דאעיקרא דדינא לא גזרו אלא לכתחלה אבל להחזיר לא חייבו ובזה הוא דאמרינן כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אבל בנדון דהריב\"ש דהוי רבית קצוצה ומדינא היו חייבים להחזיר אלא משום דלא אפשר דעל מי תחול המצוה כיון דהוו עניים שאינם ידועים אמרינן דליתא בחזרה בהא הו\"א דמנכה לו מן הקרן דלא שייך טעמא דעל מי תחול מצוה זו לזה איצטריך הריב\"ש לטעמא שאפשר שזה יהיה לעניים אחרים סוף דבר שדברי הרב בעל פ\"מ צל\"ע: <br><b>עוד </b>כתב הריב\"ש וז\"ל גם אין צ\"ל לדעת הרשב\"א שהתיר רבית קצוצה בהקדש עניים משורת הדין שאין ספק דאינה יוצאה בדיינים ע\"כ. ולכאורה קשה דמאי אתא לאשמועינן דפשיטא דהא דסלקינן ונחתינן הוא אליבא דהרא\"ש דאסר רבית קצוצה בהקדש עניים אבל להרשב\"א אף לכתחלה שרי. ונראה שכוונת דבריו היא דאף דנימא דלהרא\"ש שאסר רבית קצוצה בהקדש עניים ה\"נ חייבים להחזיר מ\"מ כיון דלהרשב\"א שרי לכתחלה אף שלא נעשה מעשה כדבריו לכתחלה כיון דהרא\"ש חולק עליו מ\"מ פשיטא דאין מחזירין משום דיכול למימר קי\"ל כהרשב\"א שהתיר אפילו לכתחלה וזהו שכתב הריב\"ש אין ספק שאינה יוצאה בדיינים והוי מטעמא דכתיבנא ומכאן קשה על מה שפסקו האחרונים דאין לומר קי\"ל ברבית כיון דהוי מילתא דאיסורא ומדברי הריב\"ש הללו נראה דס\"ל דיכלי העניים למימר קים לן כהרשב\"א. עוד כתב הריב\"ש שם אמנם זהו כשיתברר שהיו המעות מהקדש עניים אבל מה שבא בשאלה אם יטעון ישראל הקונה שהמעות הם הקדש לעניים אין ספק שאינו נאמן בדבורו בזה ועיין בש\"ך ס\"ק ל\"ב שהאריך בדין זה: <br><b>עוד </b>כתב הריב\"ש וז\"ל וגם אם יתברר שהוא של הקדש אע\"פ כן עשה איסור כשלא כתב בפירוש בשטר הקנייה שהוא של הקדש משום דזימנין דנפל שטרא קמי יתמי וסברי דאבוהון הוא ושקלי רבית כדאמרינן גבי שטרי מחוזנאי ע\"כ. ודברים אלו הם תמוהים דשאני התם דזקפי רווחא אקרנא וכתבי ליה בשטרא התם הוא דאיכא למיחש משום רבית אבל בנדון הריב\"ש ז\"ל שהיה מבואר הרבית בשטר אי סברי דשל אבוהון הוא לא שקלי רבית. ועוד דכיון דהקרן הוא של הקדש אין כאן רבית ולא הו\"ל למיחש אלא משום גזל העניים דסברי דאבוהון הוא ושקלא קרנא לדידהו אבל משום רבית אין כאן חששא כמו שביארנו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העכו\"ם וגר תושב לווין מהם ומלוין אותם ברבית כו'.</b> משנה בפרק הרבית וז\"ל הטור סימן קנ\"ט דבר תורה מותר להלוות לעכו\"ם ברבית דטעמא דרבית דכתיב וחי אחיך עמך ועכו\"ם אין מצווין להחיותו. והא דלא הביא מקרא דלנכרי תשיך הוא משום דמהאי קרא לא שמעינן אלא היתר דללוות מן העכו\"ם ברבית אבל להלוות לא שמעינן ואע\"ג דללוות לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי למיסר כבר אמרו בגמרא דקרא לדיוקא אתא לאפוקי אחיך דלא ולעבור עליו בעשה ולא תעשה ומשום האי טעמא לא הביא קרא דלאחיך לא תשיך דמשמע אחיך ולא עכו\"ם וכמ\"ש רבינו משום דהאי קרא אלוה הוא דקא מזהר וקרא דאחיך דמשמע אחיך ולא עכו\"ם איצטריך לומר דאע\"ג דהוזהרו על הרבית זה מזה שרי ליה לעכו\"ם להלוות לישראל ברבית דאם היה אסור א\"כ היה עובר הישראל משום ולפני עור וכמ\"ש התוס' נמצא דאין מכל המקראות הללו ראיה להתיר להלוות ברבית לעכו\"ם אם לא מקרא דוחי אחיך וכ\"ת אכתי תיקשי דאמאי לא הקשה רבא לר\"נ דקאמר לא נצרכה אלא דאפילו רבית דנכרי מקרא דוחי אחיך דמשמע מינה דרבית דעכו\"ם שרי וי\"ל דס\"ל להריב\"ה דלעולם לא עלה בדעתו דרבא דכי קאמר ר\"נ לא נצרכה אלא דאפילו רבית דעכו\"ם דאסור מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דאסרו ואסמכו מלתייהו אקרא ואפ\"ה פריך מקרא דלנכרי תשיך דכיון דע\"כ קרא למצוה הוא דאתא כדי לחסרם דאילו להתיר מקרא דוחי אחיך שמעינן לה א\"כ לא היה להם לחכמים לאסור כיון דמן התורה הוא מצוה כדי לחסרם אבל מקרא דוחי אחיך ליכא קושיא לר\"נ דאף דמן התורה שרי חכמים אסרוהו מידי דהוי אכל התקנות והגדרים שעשו חכמים אך קשה מהא דאמר בפ' הרבית (דף סב) גבי פלוגתא אי רבית קצוצה יוצאה בדיינים אי לא ור' יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה מיבעי ליה וכו' אמאי לא תירץ דאיצטריך למעט עכו\"ם וכמ\"ש הריב\"ה וכן תיקשי לר\"א דקאמר דר\"ק יוצא בדיינים ויליף לה מקרא דוחי אחיך מנא ליה הא אימא דקרא אתא למעט עכו\"ם. וי\"ל דאי אמרינן דקרא דוחי אחיך הוא מקושר עם שלמעלה הימנו דהוי טעמא דרבית תרתי שמעינן מיניה דכיון דרחמנא אמר אל תקח מאתו נשך כדי שיחיה אחיך שמעינן מיניה דיוצאה בדיינים כי היכי דיחיה ושמעינן מיניה דרבית דעכו\"ם שרי לפי שאין אנו מצווין להחיותו דהא שני דינים הללו חד טעמא אית להו ולפ\"ז הקשו לר' יוחנן האי וחי אחיך מאי עביד ליה דליכא למימר דאתא למעט עכו\"ם דא\"כ ס\"ל דהוי טעמא דרבית וא\"כ שמעינן מינה דרבית קצוצה יוצאה בדיינים והשיב דקרא דוחי אחיך לא הוי טעמא דרבית אלא אתא למילתא אחריתי לשנים שהיו מהלכים בדרך כו' ולפ\"ז יצא לנו תירוץ אחר למה שהקשינו לעיל דאמאי לא הקשה רבא לר\"נ מקרא דוחי אחיך משום דרבא ס\"ל כר' יוחנן דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים וכמ\"ש התוס' שם וא\"כ ס\"ל דקרא דוחי אחיך לא הוי טעמא דרבית אלא דקרא אתא לשנים שהיו מהלכים בדרך וא\"כ לא אימעיט עכו\"ם מהאי קרא אבל הריב\"ה שפסק כר\"א שפיר ממעט עכו\"ם מקרא דוחי אחיך כיון דהוי טעמא דרבית. וראיתי להרב בעל ג\"ת בשער מ\"ו ח\"ו סימן ט' דברים קשים בעיני שהקשה דאמאי לא מותיב רבא לר\"נ מקרא דוחי אחיך ובשלמא להרמב\"ם כו' ניחא אבל להריב\"ה דלא הוי אלא רשות קשה ואני תמיה על זה משום דלהריב\"ה ג\"כ ס\"ל דרבא הוה ס\"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא מצוה ומש\"ה הקשה לר\"נ ומה שפסק שהוא רשות הוא משום דס\"ל כדחיית הגמרא לא תשיך ולעבור עליו בעשה ולא תעשה אבל לרבא דס\"ל תשוך פשיטא דהוי מצות עשה דלרשות לא איצטריך קרא דמוחי אחיך נפקא וכמו שכתבנו לעיל. עוד אני תמיה במה שתירץ משום דהאי וחי אחיך ומייתי ליה רב נחמן לענין החזרת רבית והוה מצי לדחויי דמאי דאתמעט עכו\"ם מאחיך היינו שאם נטל רבית אינו חייב להחזיר אבל לא להלוות ברבית דא\"כ להריב\"ה דפסק כרב נחמן בר יצחק תיקשי דמנא ליה מהאי קרא היתר להלוות אימא דקרא לא מיעט אלא חזרה דלעכו\"ם אינו חייב להחזיר וצ\"ע. עוד אני תמיה במ\"ש דלהרמב\"ם דס\"ל דרבית לעכו\"ם מצוה ניחא כו' דהא לדעת רבינו ע\"כ צריכים אנו לומר דרבא הוה ס\"ל דכי קאמר ר\"נ לא נצרכה אלא דאפילו רבית דעכו\"ם דהוא מדאורייתא וכמ\"ש הר\"ן הביאו הרב בעל כ\"מ וכ\"כ הרב בעל לב שמח שורש ס\"ו וא\"כ שפיר היה יכול להקשות ממצוה כמו מרשות כיון דר\"נ היה אוסרו מן התורה אלא נראה כמו שכתבנו לעיל דרבא ס\"ל דקרא דוחי אחיך לא הוי טעמא דרבית ומה שלא הביא רבינו מקרא דוחי אחיך כיון דפסק כמ\"ד דרבית קצוצה יוצאה בדיינים היינו משום דרצה למעט גר תושב ג\"כ ומקרא דוחי אחיך לא אימעיט משום דגר תושב מצווין אנו להחיותו וכדכתיב בקרא בהדיא אבל מקרא דלא תשיך לאחיך שפיר מימעיט גר תושב דהא לאו אחיך הוא. אך קשה דהא בגמ' (דף ע\"א) לא ממעטינן גר תושב אלא מדכתיב מאתו ולא מאתם משמע דאי לאו האי קרא אחיך קרינן ביה וי\"ל דלעולם דגר תושב לא מיקרי אחיך אלא דהמקשה הוה קס\"ד דקרא רבייה בהדיא ואע\"ג דבעלמא גר תושב לא מיקרי אחיך הכא שאני לזה השיב ר\"נ בר יצחק מי כתיב מאתם מאתו כתיב ואין הכוונה דמאתו הוי מיעוטא דהא פעמים רבות מדבר הכתוב בלשון יחיד כמו וחי עמך דע\"כ קאי גם לגר תושב אלא הכוונה הוא מי כתיב מאתם דנימא ע\"כ דקאי גם לגר תושב ולא נמעט אותו מאחיך מאתו כתיב ואפשר דלא קאי אלא אישראל וא\"כ הדרינן לכללין דאחיך ולא גר תושב ואה\"נ דאי לאו קרא דאחיך לא הוה ממעטינן לגר תושב מקרא דמאתו משום דה\"א דהכתוב דבר בלשון יחיד כמו וחי עמך. ודע שמ\"ש רבינו העכו\"ם וגר תושב לווין מהם ומלוין אותם ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר אין ראייתו להתיר ללוות מן העכו\"ם דהא פשיטא דמותר אלא מה שהוצרך להביא ראיה אינו אלא להתיר להלוותם ברבית וכן נראה מדברי בעה\"ת שלא הזכיר היתר דללוות אלא היתר דלהלוות והביא מקרא דלאחיך הא לאחריני מותר ונראה דלא גרסינן לא תשיך לאחיך דהא האי קרא אלוה הוא דקא מזהר וכמ\"ש רבינו ז\"ל אלא ולאחיך לא תשיך גרסינן דכיון דס\"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא תשוך וכמ\"ש אחר זה הכי נמי קרא דולאחיך לא תשיך נמי הוא לא תשוך אבל הרב בעל ל\"מ נראה שהבין שראיית רבינו הוא להתיר ללוות מהעכו\"ם ברבית ולפ\"ז הוקשה לו דלהכי לא הוה צריך קרא דמהיכא תיתי למיסר וכמ\"ש רש\"י אבל מדברי בעה\"ת נראה דמקרא דלאחיך נפקא לן היתר דלהלוותם ולפ\"ז יבואו דברי רבינו על נכון דלא הוצרך להביא ראיה אלא להתיר להלוותם ואין להקשות דאפ\"ה תיקשי פשיטא דמהיכא תיתי למיסר וכמו שהקשה הרב בעל ג\"ת לפירש\"י משום דבשלמא אי הוה אמינא דקרא איצטריך להתיר ללוות מן העכו\"ם ברבית שייך למימר פשיטא משום דאזהרת לא תשיך הכוונה הוא לא תגרום למלוה שישוך וכמ\"ש בעה\"ת בח\"ב סי' ה' וזה לא שייך גבי עכו\"ם דהוא אינו מוזהר שלא לשוך ומש\"ה כתב רש\"י דהוי מילתא דפשיטא אבל להלוות ברבית ה\"א דאפילו לעכו\"ם אסור להכי אתא קרא למשרייה וכ\"ת התינח לדעת רבינו דס\"ל דקרא דלנכרי תשיך היא מ\"ע למלוה איכא למימר דקרא דולאחיך לא תשיך נמי היא אזהרה למלוה וקרי ביה לא תשוך אבל לבעה\"ת דפליג ארבינו וס\"ל דקרא דלנכרי תשיך הוא כפשוטו ולעבור עליו בעשה ול\"ת א\"כ קרא דולאחיך לא תשיך נמי אלוה הוא דקא מזהר וא\"כ היכי שמעינן מיניה היתר דלהלוות לעכו\"ם ברבית הא לא קשיא משום דלבעה\"ת נמי קרא דלנכרי תשיך הוא תשיך וכסברת רבא וע\"כ לא פליג ארבינו אלא דלרבינו היא מ\"ע להלוותו ברבית ולבעה\"ת ליכא מצוה ומאי דאמרי' בספרי זו מ\"ע הכוונה דמי שמלוה לישראל ברבית עובר בעשה ול\"ת דומיא דמ\"ש בגמרא בדחייה גבי לא תשיך והראיה על זה שכשבא לדחות דברי רבינו פי' דרבא לא היה ס\"ד דלנכרי תשיך היא מ\"ע אלא רשות ואם איתא דלפי האמת לא ס\"ל כרבא מאי דוחקיה לומר דרבא לא הוה ס\"ל מצוה הא בלאו הכי אידחייא ליה סברת רבינו כיון דקי\"ל כדחיית הגמרא לא תשיך אלא ודאי דלבעה\"ת נמי קי\"ל לפי המסקנא כסברת רבא משום דעד כאן לא נדחקו בגמרא לומר לא תשיך אלא משום דהוה ס\"ד דר\"נ אסריה מן התורה וכמ\"ש הר\"ן לדעת רבינו וע\"כ אנו צריכים לומר כן לדעת בעה\"ת דאל\"כ תיקשי מאי פריך רבא לר\"נ הא ר\"נ לא אסריה אלא מדרבנן אלא ודאי דהוה ס\"ל דר\"נ מן התורה אסריה ולפי זה הוא שנדחקו לומר לא תשיך אבל לפי המסקנא דר\"נ לא אסרו אלא מדרבנן הדרינן למאי דס\"ד דרבא מאי לאו תשוך ומש\"ה הוצרך לומר כדי לדחות סברת רבינו דרבא לא ס\"ד מצוה אלא רשות. ודע דהא דלא כתב הריב\"ה היתרא דגר תושב דלא שמעינן ליה מקרא דוחי אחיך כיון דגר תושב מצווין אנו להחיותו היינו משום דאין גר תושב נוהג בזמן הזה וכמ\"ש רבינו בפי\"ד מה' איסורי ביאה ואי להראב\"ד דפליג עליה וס\"ל דבזמן הזה נמי נוהג אלא שאין דיניו נוהגים הרי כתב שבזמן הזה אין אנו מצווים להחיותו וא\"כ מימעיט מקרא דוחי אחיך כי היכי דמיעט עכו\"ם: <br><b>ומ\"ש </b>הטור וחכמים אסרוהו משום גזירה שמא ילמוד ממעשיו שם (דף עא) אמר רב חייא בריה דרב הונא לא נצרכה אלא בכדי חייו רבינא אמר הכא בת\"ח עסקינן טעמא מאי גזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו וכו' ופירש\"י דרב חייא לא ס\"ל טעמא דרבינא אלא דטעמא דגזור הוא דלמא אתי למיסרך ולהלוות לישראל וכמ\"ש בדברי רבינא דלמא אתי למיסרך אבל הפוסקים לא הזכירו טעמא דדלמא אתי למיסרך והתירו בכדי חייו ובת\"ח. ואפשר דס\"ל דרב חייא פליג ארבינא בהיתר ת\"ח אבל רבינא לא פליג ארב חייא ולפי טעמא דידיה בין כדי חייו ובין ת\"ח שרי ופסקו כרבינא שהוא מיקל דבשל סופרים הלך אחר המיקל אבל מדברי רבינו משמע דס\"ל דרב חייא ורבינא לא פליגי בטעמא דגזירה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אסרו חכמים שיהא ישראל מלוה את העכו\"ם בר\"ק אלא בכדי חייו כו'. </b> דע שהמרדכי כתב בפרק הניזקין בשם ראבי\"ה דאף ביותר מכדי חייו שרי דכיון שהתירו משום כדי חייו לא פלוג וכדאמרינן גבי פעוטות וכמ\"ש הריב\"ה בשם הרמב\"ן בח\"מ סי' רל\"ה אבל מדברי הפוסקים שכתבו גבי מה שתעלה מצודתי היום דמשום כדי חייו התירו דדוקא כדי חייו אבל ביותר מכדי חייו לא ולא דמי לפעוטות נראה דה\"ה גבי רבית וכ\"נ מדקדוק דברי רש\"י שכתב בכדי חייו התירו ויותר מכאן אסור: <br><b>ובטור </b>כתב והאידנא נהגו היתר כו'. דע שהר\"ן בתשובותיו סי' נ\"ז כתב שלא ידע טעם של מנהג שאנו נוהגים להלוותן ברבית דמנין לו זה ותימה הוא איך נעלם ממנו דברי כל הפוסקים שכתבו לזה ג' טעמים. ודע דלגר תושב לא אסרו חכמים דהא ליכא טעמא דשמא ילמוד ממעשיו כיון שאינו עובד ע\"ז דלא חמיר האי איסורא מאיסורא דלא ישבו בארצך וכ\"כ הרב ג\"ת בשער מ\"ו ח\"ג ס\"ג אבל לטעמא דדלמא אתי למיסרך אסור אפילו לגר תושב וכן ללוות מן העכו\"ם ברבית מותר וכ\"כ רבינו ובעה\"ת ונראה דהריב\"ה לרוב פשיטותו לא כתבו. מומר שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית כיון שאין אנו מצווין להחיותו והנה לענין הלכה רובא דרבוותא הסכימו דמותר להלוות למומר ברבית אבל בטעמא דמילתא איפליגו בה והרב בעל הנמוקי יוסף כתב שנשאל ר\"ת על בן מומרת אחת אם מותר להלוות לו ברבית והתיר משום דקי\"ל דכופרים מורידין ולא מעלין וכיון דגופו מותר ממונו לא כ\"ש וכ\"ת הרי מוסר דגופו שרי וממונו אסור לא דמי דהתם הוא דחיישינן דילמא נפיק מיניה זרעא מעליא אבל במומר לע\"ז ליכא למימר הכי כיון שנטמע בין העכו\"ם וכ\"כ בעה\"ת שער מ\"ז ח\"א סימן ה' בשם הרמב\"ן דטעמא דהיתרא הוא מק\"ו דגופו וגבי מומרין שנטמעו בע\"ז ליכא זרעא מעליא וכ\"כ המרדכי בשם ר\"י בפרק א\"נ וא\"כ לפי טעם זה במומר להכעיס או מחלל שבת בפרהסיא אף שהם מן המורידין לא הותר ממונו משום ק\"ו דגופו דחיישינן לזרעא מעליא אבל במומר לע\"ז הותר ממונו משום דליכא זרעא מעליא אבל הראב\"ד בפ\"ב מהלכות ע\"ז כתב שישראל שעבד ע\"ז אסור לאבד ממונו מידי דהוי אמסור כו' משמע דאף בעובד ע\"ז חיישינן לזרעא מעליא ואפשר לומר דלא פליגי דהראב\"ד מיירי בעודנו ישראל עובד ע\"ז ולא נעתק לדת אחרת אז הוא דחיישינן דילמא הו\"ל זרעא מעליא שלא יעבוד ע\"ז כמו אביו כמו שאין אנו חוששים גבי מוסר דלמא בנו ג\"כ יהיה מוסר אבל במי שנעתק מדת ישראל לדת אחרת אז מסתמא הבן מקיים דת אביו אך ממ\"ש המרדכי בפ\"ק דקידושין בשם תשובת רש\"י הביאו מרן בטור ח\"מ סי' רפ\"ג מחודשין ב' במומר לע\"ז שהפקיד פקדון ביד ישראל כו' נראה בעיני שאין כח ביד הדיינין להוציאו דאיתמר ממון מסור כו' וכיון דלא נפסק הלכתא לא כמר ולא כמר ה\"ז זכה מן ההפקר נראה דס\"ל דאף במומר לע\"ז חיישינן לזרעא מעליא ואסור לאבד ממונו ונראה דלדעת ר\"ת ור\"י והרמב\"ן שכתב אף לדידן דקי\"ל כמ\"ד אסור לאבדו ביד דאיפסיקא הלכתא כוותיה וכמו שהכריח הרי\"ף אפ\"ה זכה הנפקד אם שלח יד בפקדון בעודנו המומר חי משום דמותר היה לאבד ממונו בעודנו חי מק\"ו דגופו ולא הוה חיישינן לזרעא מעליא ובזה ניחא מה שהקשו על הרב בעל המפה שכתב דין זה דרש\"י לפסק הלכה שהרי טעמא דרש\"י הוא משום דמספקא לן הלכתא כמאן אבל לדידן דאיפסקא הלכתא כמ\"ד אסור לאבדו לא זכה הנפקד וא\"כ נראה כמזכי שטרא לבי תרי משום דהרב בעל המפה פסק כהלכתיה ולא מטעמיה אלא משום דס\"ל כר\"ת והרמב\"ן ור\"י במומר לע\"ז ליכא מ\"ד דאסור לאבדו משום דליכא זרעא מעליא וא\"כ זכה הנפקד במה ששלח יד בעודנו המומר חי. אך קשה ממ\"ש הרא\"ש בתשובותיו כלל ל\"ב סימן ד' עלה דסבתא ותרתי בנתא דאשתביאו דטעמא דאסור לאבד ממון מסור הוא משום דממון המוסר מוכן ומזומן לבא אחריו ליורשו ואין לך אדם שבעולם שאין לו יורשים ואסור לאבד ממון מהם והאי דקאמר תלמודא זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא לאו דוקא זרעא ומה לי בנו ומה לי קרוב שהיה ראוי ליורשו ע\"כ וא\"כ שמעינן מיניה דאף במומר לע\"ז אסור לאבד ממונו משום דילמא יירש אותו אחד משאר היורשים הישראלים היפך ממה שכתבנו בשם ר\"ת והרמב\"ן ור\"י ואפשר לומר דלא פליגי דשאני נדון דהרא\"ש שלא היו יורשים כי אם ישראלים משום דאף שנולדו להם בנים מן העכו\"ם מ\"מ לא היו באים לקחת ירושת אמם כיון שכבר נטמעו שם וגרירי בתר אביהם ומדינא לא ירתי למ\"ד משום דינא ולמ\"ד מתקנת חכמים ועל זה נסתפק השואל דחכמים לא אסרו ממון המוסר אלא דוקא משום בנו אבל הכא דליכא בן לא נמנע מלאבד משום שאר יורשים ועל זה השיב דליתא להאי מילתא דכי היכי דאסרו לאבד משום בנו ה\"ה משום שאר יורשים אבל אם הבנים היו כאן ולא היה כח בידינו לסלקו מן הירושה פשיטא דהיה מותר לאבד ממונו כיון שזה הממון מעותד ליפול קמיה דבן דליכא למיחש ביה דילמא הוי מעליא וכ\"נ ממ\"ש הרא\"ש כשבא ליתן טעם למה בגמרא לא אמרה אלא זרעא מעליא דלא תימא מכלבא בישא גוריא טבא לא נפיק משרש נחש יצא צפע וכמו שהוא רשע כך בניו יהיו רשעים קמ\"ל דלא אמרינן הכי ואם איתא דאף במומר לע\"ז דאיכא למימר משרש נחש יצא צפע אפ\"ה אסור לאבד ממונו א\"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלמאי איצטריך לומר דה\"ל זרעא מעליא הא בלאו ה\"ט נמי אסור לאבד ממונו אלא ודאי כדכתיבנא דכל היכא דאיכא למימר דהבן יהיה דומה לאביו אז מותר לאבד ממונו ומש\"ה איצטריכו בגמרא לומר דילמא ה\"ל זרעא מעליא אבל כל היכא דליכא למיחש שיבוא הבן לירש אז ודאי אסור לאבד ממונו משום שאר יורשים דמה לי בן מה לי קרוב. נחזור לענייננו דלדעת כל הני רבוואתא מומר אוכל נבלות להכעיס אסור לאבד ממונו משום דילמא הוה ליה זרעא מעליא וקשה מהא דאמרינן בפרק אין מעמידין (דף כו) א\"ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר ופריך ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס ומשני קסבר מומר אוכל נבילות להכעיס מין הוא נראה מכאן דבמומר אוכל נבילות להכעיס אין מחזירין אבידתו וכן פסקו כל הפוסקים ואע\"ג דאיכא טעמא דזרעא מעליא וי\"ל דע\"כ לא אהני לן טעמא דזרעא מעליא אלא שלא לאבד ממונו בידים אבל אינו מחוייב להציל ממונו ולהחזיר אבידתו משום טעמא דזרעא מעליא וכן חילק הרא\"ש בתשובה הנזכרת לענין אחר וכן דקדק הראב\"ד שכתב אסור לאבד ממונו בידים ובזה ניצלנו מקושיית התוס' שהקשו תימה מאי פריך דלעולם אימא לך דמורידין ואפ\"ה משיבין לו אבידתו דהא במסור כו' ולפי מ\"ש ניחא דשאני גבי מסור שהוא לאבד ממונו אהני טעמא דזרעא מעליא אבל להחזיר לו אבידתו לא מהני וא\"כ כיון דרבייה קרא למומר אף להחזרת אבידה וש\"מ דאחיך הוא וא\"כ סמי מכאן מומר אבל גבי רבית דדמי למאבד ממון חבירו בידים מהני טעמא דזרעא מעליא ומומר אוכל נבילות להכעיס אסור להלוותו ברבית משום זרעיה ולפ\"ז מוסר אסור להלוותו ברבית ואבידתו מותרת א\"נ אפשר לומר דכל היכא דקרא מיעט בהדיא כגון דכתב אחוה אז ודאי לא אהני לן טעמא דזרעא מעליא כיון דקרא מיעטיה ולפ\"ז גבי אבידה דכתב אחיך מומר אוכל נבילות להכעיס אין מחזירין על אבידתו אבל כל היכא דלא מיעטיה קרא אלא שאנו ממעטין אותו משום ק\"ו דגופו אז אהני לן טעמא דזרעא מעליא ולפ\"ז גבי רבית דלא ממעטינן ליה אלא משום ק\"ו דגופו משום דהאי לא תשיך לאחיך אלוה הוא דקא מזהר קרא וכמ\"ש לעיל מש\"ה אהני לן טעמא דזרעא מעליא ולפ\"ז אפשר דמוסר אבידתו אסורה משום דאחיך מיקרי וכמ\"ש הרמב\"ן ולא מימעיט אלא משום ק\"ו דגופו וחיישינן לזרעיה והרא\"ש כתב בפרק איזהו נשך ישראל שיצא מן הכלל וכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית דאין מצווין להחיותו ולא קרינא ביה וחי אחיך עמך וטעם זה כתב הריב\"ה ור\"י הביאו המרדכי והרמב\"ן הביאו בעה\"ת וכ\"כ התוס' בפרק אין מעמידין וכפי טעם זה אף במומר אוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית וכמ\"ש התוס' בהדיא והנה על הרא\"ש והריב\"ה קשה דלמה לא כתבו הדין במומר אוכל נבילות להכעיס והוה נפיק מכ\"ש מומר שכפר בעיקר ומרן נדחק בזה ואמר דמילתא פסיקתא נקטי דסתם מומר שכפר בעיקר הוי להכעיס אבל ה\"ה דאפילו לא כפר בעיקר אלא שאוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית ומלבד שהתירוץ זה הוא דחוק מצד עצמו נסבול אותו כמ\"ש הרא\"ש בפ' א\"נ שלא הזכיר כלל דין מומר להכעיס אבל בפרק אין מעמידין דקא עסיק בדין מומר אוכל נבילות להכעיס גבי אבידה וכשבא לדבר בענין רבית קאמר נראה דמומר שכפר בעיקר מותר להלוותו ברבית כו' קשה דלא היה לו לומר אלא וכן מותר להלוותו ברבית אשר ע\"כ נ\"ל לומר דהרא\"ש ס\"ל כסברת ר\"ת שכתבנו לעיל דמומר לע\"ז ליכא זרעא מעליא ומש\"ה כתב הדין בדוקא במומר שכפר בעיקר משום דאז ליכא למיחש לזרעא מעליא אבל במומר אוכל נבילות להכעיס אסור להלוותו משום זרעיה וזהו דוקא גבי רבית משום דדמי למאבד ממון חבירו בידים אבל גבי אבידה לא חיישינן לזרעיה וכמ\"ש לעיל לדעת ר\"ת ומש\"ה כתב הדין גבי אבידה במומר אוכל נבילות להכעיס אבל החילוק הב' שכתבנו לדעת ר\"ת בין אבידה לרבית לא יצדק להרא\"ש משום דכי היכי דאחיך דאבידה ממעט מומר אוכל נבילות להכעיס ה\"נ וחי אחיך ממעט מומר אוכל נבילות להכעיס וכ\"ת א\"כ למה ליה להרא\"ש להביא קרא דוחי אחיך תיפוק ליה מק\"ו דגופו כיון דלא מיירי אלא במומר לע\"ז דליכא זרעא מעליא י\"ל דהרא\"ש אזיל לשיטתיה שכתב בתשובה כלל ל\"ב סי' ד' דהא דפליגי בממון מסור אי מותר לאבדו בידים היינו בשעה שהולך לעשות המסירה שאז מותר להורגו משום דהוי רודף אבל אחר שעשה המסירה שוב אין הורגין אותו אלא בב\"ד וה\"ה לממונו והא דאמרינן המינין כו' לא להורגן בידים קאמר אלא להורידן לבור כו' ולפ\"ז ליכא ק\"ו גבי מומר להלוותו ברבית דדמי למאבד ממונו משום דמומר לא הותר להורגו בידים וא\"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכמ\"ש הרא\"ש, מ\"מ בעיקר דינו של הרא\"ש שכתב דהא דתניא המינים והמומרים מורידין דוקא מורידין אבל להורגן בידים לא רבינו חולק על זה וכמ\"ש בפירוש פ\"ד מהלכות רוצח ותימה הוא איך לא הביא הרא\"ש סברתו ויותר יש לתמוה על הריב\"ה שכתב בטח\"מ סי' תכ\"ה כסברת רבינו ולא חשש לסברת אביו וצ\"ע ומיהו לסברת הריב\"ה דס\"ל דמורידין לאו דוקא נוכל לומר דמאי דנקט קרא דוחי אחיך ולא מייתי לה בק\"ו דגופו כיון דלא מיירי אלא במומר לע\"ז היינו משום דלמעלה הביא כתוב זה למעט עכו\"ם דלא מימעיט מק\"ו כדתניא העכו\"ם לא מעלין ולא מורידין מש\"ה גבי מומר נמי מייתי להאי קרא א\"כ נמצינו למדין כפי שיטה זו דהרא\"ש והריב\"ה נמי אזלי בשיטת ר\"ת שכתבנו לעיל אבל דעת התוס' הוא דאף למומר אוכל נבלות להכעיס מותר להלוותו ברבית ומייתי לה מקרא דוחי אחיך ולא חיישינן לזרעא מעליא והיינו טעמא דכיון דמיעטיה קרא בהדיא לא חיישינן לזרעיה ואע\"ג דגבי אבידה כתבו דאבידת מוסר אסורה משום זרעיה שאני מוסר דאחיך מיקרי ולא מימעיט מקרא דאחיך וכמ\"ש הרמב\"ן אבל להלוותו ברבית נראה דמותר משום דמימעיט מקרא דוחי אחיך כי היכי דנתמעט אוכל נבילות להכעיס ודעת הרמב\"ן הוא ג\"כ במומר אוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית אלא שבטעם הדבר כתב שהוא משום דגבי רבית אחוה כתיב וקי\"ל בפ' אין מעמידין דכל שמורידין לא מיקרי אחיך וכתוב בתשובות הרא\"ם ח\"ב סי' ל\"ב דמומר אחוה אית ליה כמו שביאר הרמב\"ן בחידושיו לענין רבית וזה תימה דמדבריו כאן נראה בהיפך וצ\"ע. ונראה דס\"ל דהאי לא תשיך לאחיך אמלוה הוא דקא מזהר קרא וכמ\"ש לעיל לדעת רבינו ובעה\"ת א\"נ מקרא דכי ימוך אחיך אל תקח מאתו וכמ\"ש בתשובות דשייכי לספר משפטים סימן ל\"ו בשם רא\"ם. ונ\"מ בין טעמא דתוס' לטעמא דהרמב\"ן מוסר דלטעמא דתוס' מותר להלוותו ולטעמא דהרמב\"ן אסור משום דאחיך מיקרי. כתוב בתשובות דשייכי בסימן הנזכר הני מומרים היתר גמור הוא להלוותם ברבית כדאמרינן וחי אחיך עמך כו' אבל ראבי\"ה כתב יש שאוסרים להלוות ברבית למומר דאע\"פ שחטא ישראל הוא ויש להחזיק דבריו מדגרסינן אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואם מחזירין על אבידתו להשיב כ\"ש שלא נקח ממנו רבית. אך בירושלמי גרסינן הלין כותאי וכו' ולפ\"ז אני מפרש הך דפ\"ב דע\"ז במומר לתיאבון ולא במומר להכעיס כי ראוי לקונסו כו' ע\"כ. ותימה דאיך עלה בדעתו של ראבי\"ה להחזיק דברי האוסרים ממאי דגרסינן אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר שהרי מבואר הוא בגמרא דלא מיירי אלא במומר לתיאבון אבל במומר להכעיס לא שהרי הקשו בגמרא ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס. וראיתי בשה\"ג אשר סביבות הרי\"ף עלה דההיא דפרק אין מעמידין ישראל שהמיר לע\"ז הרי הוא כמין ומורידין אותו כו' ואם אינו עובד ע\"ז אע\"פ שהוא מומר לאכול נבילות להכעיס אינו כמין ואין מורידין אותו לבור אלא חייבין להשיב אבידתו שנאמר לכל אבידת אחיך לרבות המומר שאינו מין ע\"כ ונראה דס\"ל דלמ\"ד מומר להכעיס מומר מיקרי ברייתא דקתני אבידת אחיך לרבות את המומר מרבה אפילו מומר להכעיס דהכל נכלל במלת מומר ואפשר דלמ\"ד דלהכעיס מומר מיקרי לתיאבון לא מיקרי מומר אלא הרי הוא ישראל ולפ\"ז כי רבה הכתוב את המומר לא איצטריך לרבויי אלא לאוכל נבילות להכעיס ופסק כמ\"ד להכעיס נמי מומר הוי ולא מין אבל בעובד ע\"ז אליבא דכ\"ע הרי הוא כמין וכדאמרינן בגמרא אלא איזהו מין זה העובד ע\"ז ואין מחזירין לו אבידתו ומורידין אותו. והנה אם האוסרים הללו שהחזיק דבריהם ראבי\"ה היו מדברים במומר אוכל נבילות להכעיס הוה ניחא מה שהחזיק דבריהם ראבי\"ה דהוה ס\"ל כסברת שלטי הגבורים דלמ\"ד להכעיס נמי מומר הוי מוקי לברייתא בכל מיני מומר אלא מההיא דירושלמי הדר ביה ופירש דאף למ\"ד דלהכעיס הוי מומר לא מוקמינן ברייתא אלא באוכל נבילות לתיאבון אבל מריהטא דלישנא דההיא תשובה משמע דבמומר לע\"ז מיירי וא\"כ הוא תימה דהא אליבא דכ\"ע מין הוי ואין מחזירין אבידתו ואיך רצה להחזיק דבריהם ואפשר לדחוק ולומר דבמומרים באונס מיירי וכן נראה ממ\"ש שם והו\"ל מומר להכעיס ואי מיירי בשהמירו לרצונם פשיטא דהוי להכעיס אלא כמ\"ש מרן על דברי התוס' דאף שהמירו באונס כיון שיש בידם לברוח כשבקי היתרא ואכלי איסורא דמי ואפשר דלהכי לא יהבינן להו דין מין אלא דין מומר אוכל נבילות להכעיס אבל מתשובות רש\"י שהביא בעה\"ת שאוסר לתת רבית למומר משום דלא נפיק מכלל אחיך וכ\"כ בפרק החולץ גבי יבום דמומר לא נפיק מכלל אחוה משמע דבכל מומר מיירי וזה תימה דבמומר לע\"ז כ\"ע לא פליגי דנפיק מכלל אחוה וצ\"ע: <br><b>כתב </b>מרן דמומר שיצא מן הכלל שלא הוזכר אע\"פ שתחלת יציאתו מן הכלל לא היה להכעיס אלא כגון שהעלילו עליו וכיוצא אפ\"ה מיקרי מומר להכעיס מאחר שבידו לברוח ולהמלט ואינו עושה הייכו שביק היתרא ואכיל איסורא ע\"כ ונראה דס\"ל למרן דהא דמחלקינן בין להכעיס בין לתיאבון היינו דוקא בשאר עבירה חוץ מע\"ז אבל בע\"ז כל שאינו עובד ע\"ז מחמת סכנת נפשות מין הוא ולפ\"ז מי שיש בידו לברוח אע\"פ שיאבד ממונו ולא ברח הרי מומר להכעיס וכ\"כ מהרד\"ך בית י\"ב אבל בבית י\"א כתב דכל שעומדין שם מפני הנאתם אית להו דין מומר לתיאבון אף שיש בידם לברוח ונסתייע מתשובת הרא\"ש וצ\"ע. שוב ראיתי להרב עצמו בתשובה בית נ\"ז שחזר בו ממה שפסק בבית י\"א ויישב ההיא תשובה דהרא\"ש וכתב דגבי ע\"ז אין חילוק בין עובד לתיאבון לעובד להכעיס וכמ\"ש מרן וכ\"פ הריב\"ש: <br><b>עוד </b>כתב מרן ולעניין הכותיים בהדיא אמרו בירושלמי שמותר להלוותן ברבית דלפי שקלקלו מעשיהם חשיב להו כישראל מומר ע\"כ. משמע מדבריו דללוות מהם ברבית אסור כמו מומר וזה תימה שהרי בעה\"ת הביא ברייתא דקתני מלוין אותם ולוין מהם ברבית וא\"כ הא דקתני בירו' כותאי דקסרין מותר להלוותן ברבית לאו דוקא להלוותן דה\"ה דללוות מהן נמי שרי. א\"נ דאפשר דההיא דירושלמי מיירי קודם שגזרו עליהם לעשותם עכו\"ם גמורים אלא שיש להם דין מומרים ואידך ברייתא דכותיים מיירי לאחר הגזירה שעשאום כעכו\"ם גמורים וכדאיתא בפ\"ק דחולין ולפי זה מותר ללוות מהם ברבית וצ\"ע: <br><b>עוד </b>כתב ולענין הקראים נ\"ל דלהרמב\"ם בפי' מתני' קמייתא דחולין דחשיב להו כתינוק שנשבה בין העכו\"ם אין להם דין מומרים ואסור להלוותם ברבית ע\"כ וזה תימה שהרי מדברי רבינו שם נראה שיש להם דין אפיקורסין גמורים ומותר להרגן היום בזמן הגלות אע\"פ שאין בו ד\"נ אשר ע\"כ נ\"ל שטעות הוא שנפל בספרים ועיקר ראיית מרן הוא ממ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכות ממרים ז\"ל אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו כו' כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ע\"כ הרי בפירוש דיהבינן להו דין תינוק שנשבה לבין העכו\"ם ואסור להרגן ומ\"ש במסכת חולין מיירי בישראל שנעשה קראי דומיא דצדוק ובייתוס דאז ודאי מותר להורגו. ודע שבדפוס הרמב\"ם עם מגדל עוז סיים בלשונו ולא ימהר אדם להרגן דמשמע דאם לא רצו לחזור לאיתן התורה דאז מותר להרגן וכ\"כ מהר\"ם מטראני ח\"א סי' ל\"ז והרדב\"ז הובאו דבריו בתשובת מהר\"ר בצלאל סימן ב' ולפ\"ז אתו דברי רבינו דבמס' חולין כפשטן דהתם מיירי כשלא רצו לחזור לאיתן התורה ומש\"ה מותר להרגן ולפ\"ז מותר להלוותן ברבית וכ\"פ הרדב\"ז בתשובותיו סימן י\"ב: <br><b>עוד </b>כתב הטור וז\"ל ואסור ללוות ממנו ברבית דאע\"פ שחטא ישראל הוא והנותנו לו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. והא דלא אסר להלוותו מטעם ולפני עור כבר כתב הרמב\"ן משום דלאו דלא תשיך משום אזהרתיה דמלוה קא מזהר רחמנא ללוה וכיון שאין אנו מצווין מלהלוותו אף הוא אינו מצווה מללוות אבל ללוות מן המומר אסור שהרי הם מוזהרים להלוות ואיכא משום ולפני עור והרא\"ש בפ\"ב דע\"ז הוסיף דעובר ג\"כ משום לא תשיך לאחיך וכ\"כ התוס' שם וכתב הרב בעל ג\"ת דהריב\"ה סובר דמומר נפיק מכלל אחיך ומש\"ה אינו עובר הלוה מן המומר משום דלא תשיך לאחיך אבל הרא\"ש סובר דלעולם מומר לא נפיק מכלל אחיך ומש\"ה כתב דהלוה עובר משום דלא תשיך לאחיך וכ\"כ מהר\"י הלוי כלל ו' סי' כ\"ב וק\"ל על דבריהם שהרי לגבי אבידה כתב הרא\"ש דאבידת מומר להכעיס מותרת דכתיב אבידת אחיך והאי לאו אחיך הוא וכ\"ש מומר ומה שלא כתב גבי היתרא דלהלוותם מטעמא דאחיך הוא משום דליכא אחוה גבי אזהרה דמלוה אבל גבי לוה קשה דמנ\"ל דעובר משום לא תשיך כיון דהאי מומר לאו אחיך הוא ונ\"מ היכא דהלוה הוה חזי דהמלוה הוה מוזיף ברביתא הני דמים גופייהו לישראל אחרינא דאז ליכא משום ולפני עור כמ\"ש הר\"ב פ\"מ ח\"ב סי' ק\"ה. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פרק ד' מהלכות אלו דין ב' שחולק על הרב בזה יע\"ש): <br><b>ודע </b>דיש מי שכתב דאף להלוותו אסור משום ולפני עור הביאו בעה\"ת שער מ\"ו ח\"א סימן ה' וכ\"כ הגה\"מ וראיתי בתשובת מהר\"י הלוי סי' כ\"ב שנשאל על מומר אחד שהלוה ברבית וחכם אחד היה אומר שאינו חייב להחזיר הרבית משום דטעמא דרבית חוזרת היינו משום וחי אחיך וא\"כ זה המומר כיון שאינו אחיך אינו מוזהר על זה ואינו חייב להחזיר ומהרי\"ל כתב דלעולם מיקרי אחיך דלעולם לא יצא מכלל האחוה ולא הותר להלוותו אלא משום שאין אנו מצווין להחיותו עד כאן ותימה הוא שהרי המרדכי והרמב\"ן והסמ\"ג כתבו דטעמא דרבית הוא משום דאחוה כתיב ביה ומומר לאו אחיך הוא ומכל מקום בעיקר הדין נראה דהדין עמו משום דדוקא המומר לגבי דידן לאו אחינו הוא כיון שאינו נזהר במצות כמונו אבל לגבי דידיה פשיטא שאנחנו נחשבים כאחים לו וחייב במצות וחי אחיך וראיה לזה שהרי הרמב\"ן התיר להלוות למומר מטעם אחוה ואפ\"ה כתב דללוות ממנו אסור כיון שהוא מוזהר מלהלוות ואם כדברי זה החכם אף המומר לא היה עובר על ההלואה כיון שאינו אח והלוה ג\"כ היה מותר אלא ודאי כדכתיבנא דלגבי מומר אנו נחשבים כאח לו והוא מוזהר על הכל (*א\"ה עיין בתה\"ד סי' רכ\"ג): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ישראל שלוה מעות מן הכותי ברבית כו'.</b> ברייתא בפרק איזהו נשך. וכתב מהריק\"ו שורש קל\"ו וז\"ל ואע\"ג דמשמע מתוך דברי הרא\"ש דאפילו זקפן עד שלא נתגייר דאין גובה אלא הרבית שעולה עד שעת הגירות אבל לא מה שעלה משעת הגירות ואילך כו' ועוד שגם בזה שכתב הרא\"ש נחלק ר\"מ כדמוכח מתוך תשובתו שהביא המרדכי כו'. והדבר תמוה דהיאך משמע מתשובת מהר\"ם היפך דברי הרא\"ש דאי לפי מה שפירש דיודה הרא\"ש במי שאינו יכול לפרוע בתוך הזמן פחות ממה שקצב ואינו לפי מיעוט הזמן אלא דבר קצוב ובהא מיירי הרא\"ש א\"כ מהר\"ם ז\"ל מיירי בשאינו יכול להפטר מכל אותו הרבית כלל כמ\"ש. ואם יפרש מ\"ש מהר\"ם ואפילו את\"ל רבית שכבר עלה ופירושו דאפילו דנימא דאם היה העכו\"ם פורעו בתוך הזמן היה פורע הרבית לפי הזמן שעבר וממה שנשאר מ\"מ לא חייבם מהר\"ם אלא מטעם אחר משום שעל ידם פטרו לעכו\"ם כו'. איברא דפירוש דברי מהר\"ם שכתב ואפילו אם תמצא לומר כו' אינו אלא לומר אפילו את\"ל דאפילו דהעכו\"ם אינו יכול לפרוע הרבית לפי חשבון הימים אלא כבר נתחייב בכל מ\"מ רבית שכבר עלה דוקא חייבים הקהל כו' וכן פירש דברי מהר\"ם מהרי\"א בסימן ש\"ג יע\"ש. ועכ\"פ אף אם נאמר דהרא\"ש בכל ענין קאמר שאינו גובה הרבית שעלה משעת הגירות ואילך אין סתירה ממהר\"ם. ואעיקרא דמילתא צ\"ע דמנ\"ל האי בדברי הרא\"ש ז\"ל ומדקדוק מ\"ש בפסקיו משמע בהיפך וכ\"כ מהרי\"א שם דאם זקפן קודם שנתגייר להרא\"ש גובה אפילו רבית שעלה בגירות ולפירושו אין סמך בהרא\"ש וצ\"ע. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ד דין י\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור להקדים הרבית או לאחר אותו וכו'.</b> משנה בפרק הרבית. וז\"ל הטור סי' ק\"ס ולא רבית שבשעת הלואה לבד אסור אלא אפילו רבית מוקדמת ורבית מאוחרת נמי אסור ויראה שאינו אסור אלא במפרש שבשביל זה משלח לו אבל בסתם מותר והרמב\"ם אסר אפילו בסתם עכ\"ל. ודברי הטור הם תמוהים שהרי לעיל כתב בשם רבינו שאם נותן לו יותר בשעת הפרעון בסתם שרי ונראה דכ\"ש הוא היכא ששלח בסתם לאחר פרעון וכבר הוקשה זה למהריב\"ל ח\"ג סי' ס\"ה וכתב בשם רבני פרובינצא דלאחר פרעון גרע טפי מבשעת פרעון דבשעת הפרעון לא מינכרא מילתא דמשום ביטול מעותיו מוסיף לו אלא ברצונו אבל אם כשהחזיר לו מעותיו לא הוסיף לו ואח\"כ משגר לו מינכרא מילתא ודאי דמשום ביטול מעותיו כגון דחזא למלוה דלא מיפייס מיניה ולהכי שדר ליה ואסור וכ\"כ הרב בעל גידולי תרומה ח\"ג סי' י\"א דלאחר הפרעון גרע טפי משום דאפשר דאערומי קא מערים ומש\"ה המתין עד לאחר הפרעון כדי שלא יחשדוהו שנותן רבית עוד חילק מהריב\"ל שם דשאני ההיא דהיתרון שהוסיף לו היינו מהסחורה עצמה ומהחיטין שגר לו והנה חילוק זה יבא היטב בדברי רבינו משום דאיכא למימר כשמוסיף לו מהחיטים אוזולי הוא דקא מוזיל גביה אבל כששולח לו דורון דליכא למימר מוזיל גביה אף שהוא לאחר הפרעון אסור. אבל להטור שהבין בדעת רבינו שאפילו שהלוה לו מעות ופרע לו מעות והוסיף לו בשעת הפרעון דשרי לא ידעתי מה חילוק יש בין זה להיכא דשלח דורון לאחר הפרעון וע\"ק לי דלפי מה שהבין הטור בדעת רבינו דמ\"ש בשביל מעותיו שיהיו בטלות אצלו לא שאמר כן בפירוש אלא קאי על הכוונה למאי איצטריך לומר שכוונתו היתה בשביל זה. אשר ע\"כ נ\"ל דהכא מיירי גבי איסורא דלוה דקאמר דאם נתכוון לרבית אפילו שהוא לאחר פרעון אסור אבל לעולם דהמלוה מותר ללוקחו משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכמ\"ש ה\"ה לעיל בפ\"ד דין י' אבל הלוה כל שהוא מתכוין לרבית אסור אפילו לאחר פרעון וכמ\"ש בעה\"ת חלק ג' סי' י\"ז ומ\"ש הטור לעיל בשם רבינו דבסתם שרי אפילו בשעת פרעון היינו למלוה ומשום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן והשתא אשמעינן רבינו דלמלוה כל שהוא בסתם ואפילו בשעת הפרעון שרי וללוה כל שהוא מתכוין לרבית אפילו לאחר הפרעון אסור ולהריב\"ה כל שהוא לאחר הפרעון ובסתם אפילו שמתכוין לרבית שרי וטעמא דכיון דכל שלא קצץ אינו אסור אלא מדבריהם לא גזרו לאחר הפרעון כל שאינו מפרש ומ\"ש בשם הסמ\"ג דמתנה מרובה אסור אע\"ג דלדידיה אפילו במתכוין שרי אפשר דטעמא דכל שהוא מתנה מרובה הו\"ל כמפרש ותירוץ זה שכתבנו ראיתי שכתבו מהר\"א ששון סי' קס\"ב אלא שכתב וההיא דפ\"ח מיירי כשאינו מכוין כלל לרבית במציאות. ולפי מ\"ש אין צורך לזה דההיא דפ\"ח מיירי גבי מלוה אם מותר ליקח מה שנותן לו יותר וכתב דשרי ומטעם זה שכתבנו בשם המגיד וההיא דפ\"ג מיירי גבי לוה ובמתכוין דיקא נמי דקתני אסור להקדים הרבית או לאחר אותו. ומדברי בעה\"ת נראה דס\"ל דרבית מאוחרת אסור אפילו בסתם וכמו שהכריח מרן ממה שחילק בין רגיל לשאינו רגיל ואי לא אסור אלא במפרש אפילו ברגיל אסור כל שהוא מפרש ומהתימה על מהר\"ד ן' נחמיא\"ש הובאו דבריו בתשובות מהרא\"ש סי' קס\"א שכתב דמדברי בעה\"ת אין הכרח לומר שסובר כהרמב\"ם דאפשר דמיירי דשלח בעוד שחייב לו ומש\"ה אפילו בסתם אסור ותמה על מרן בזה והנה דברי בעה\"ת ברור מללו דקאי על רבית מאוחרת שכתב דהיינו לאחר הפרעון ומה שהביא ראיה מההיא דאסור להקדים שלום למלוה אם אינו רגיל דמיירי בעוד שמעותיו בידו מכ\"ש בעי למילף דלאחר הפרעון לא אסור ברגיל בסתם באופן דמדברי בעה\"ת מוכח כדברי הרמב\"ם וכ\"כ בג\"ת ומהרא\"ש אלא שהוקשה למהרא\"ש מ\"ש בעה\"ת ואמר דמשמע דטעמא דאיסורא הוא משום דמפרש ואפשר לומר דלעולם אפילו בסתם אסור ומ\"ש ואמר היינו לומר דאפילו בכה\"ג לא הוי אלא אבק רבית וכמ\"ש ואם עבר ועשה זהו אבק רבית שאינה יוצאה בדיינים והביא ראיה מדברי הרי\"ף איברא דמדבריו נראה דהאי איסורא דרבית מאוחרת הוא למלוה ג\"כ ממ\"ש והוא שלא יתכוין לכך משמע דבאינו רגיל אף בלא מתכוין אסור וא\"כ אף למלוה אסור באופן שחולק עם הרמב\"ם דלפי דרכנו להרמב\"ם אינו אסור אלא ללוה ובמתכוין ולבעה\"ת אפילו בלא מתכוין אסור וא\"ת לבעה\"ת תיקשי ההיא דרבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא כו' וי\"ל דס\"ל כמ\"ש תלמידי הרשב\"א והנמוקי דשאני התם דהוה מכר ומש\"ה כל שלא הזכיר בשכר מעותיו שרי אבל בהלואה אפילו לאחר הפרעון ובסתם אסור. והנה מרן השוה לבעה\"ת עם הרמב\"ם משמע דס\"ל דלהרמב\"ם ג\"כ אסור אפילו בלא מתכוין וא\"כ הדרא קושיא לדוכתה וצ\"ל כמ\"ש רבני פרובינצא ובג\"ת. ודע שגם בזה חלוק ה\"ה עם הריב\"ה בסברת הרמב\"ם שכתב בפ\"ה דמה שאסר הרמב\"ם רבית מאוחרת הוא דוקא במפרש: <br><b>כתב </b>מרן ויש לדקדק לדברי האוסרים אפילו בסתם היכא שפירש ואמר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי אי הוי אבק רבית או רבית קצוצה ומצאתי בהגהות אשירי על רבית מאוחרת ודוקא כשלא פירש לשם רבית נראה מדבריו דהיכא דפירש רבית קצוצה הוי ע\"כ. והקשה מהרא\"ש בסימן קס\"ב שהרי נוסחת הרא\"ש במתני' היא לנוכח בשביל מעותיך וא\"כ היאך יתישבו דברי ההגה\"א הזאת האומרת דוקא כשלא פירש לשם רבית ע\"כ. אשר ע\"כ נ\"ל לומר דההג\"א הלזו לא קאי על מתניתין דרבית מאוחרת אלא על מלתיה דרשב\"י דקאמר מנין לנושה בחבירו מנה ואין רגיל להקדים לו שלום שלא יקדים לו שלום שנאמר נשך כל דבר דמשמע דברגיל שרי על זה כתבו ההגהות ודוקא כשלא פירש אבל אם פירש אפילו ברגיל אסור ולאפוקי מהגהות מרדכי שכתבו דלא מיתסר להקדים לו שלום אלא דוקא באומר לו בשכר מעותיך ובספיקו של מרן כבר הסכימו מהרא\"ש ובג\"ת שאינו אלא אבק רבית אף לסברת החולקים עם הרמב\"ם בההיא דהרויח לו זמן וכ\"כ מוהריב\"ל ח\"ג סי' ס\"ה דאפילו דבשעת פרעון אמר לו בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי אני נותן לך הדורונות לא הוי אלא אבק רבית אלא שהרב נסתפק היכא שאומר לו בעוד שהוא חייב לו אי הוי רבית קצוצה וכתב שמדברי הרמב\"ם בפ\"ה משמע דלא הוי רבית קצוצה וחזר ודחה ראיה זו כמו שיע\"ש. ואני תמיה דאיך נסתפק בדעת רבינו שהרי כתב בפ\"ו הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך ה\"ז אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת ההלואה ע\"כ הרי לך מפורש דס\"ל דכל שלא קצץ בתחלת ההלואה לא הוי רבית קצוצה וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלוה מחבירו כו'.</b> כתב הטור וז\"ל וצריך המלוה ליזהר שלא ליהנות מן הלוה שום דבר כ\"ז שמעותיו בידו כו'. שני החילוקים הללו שכתב הריב\"ה שהם או בפרהסיא או שלא ברשות דאסור כתבום התוס' והרא\"ש בפרק הגוזל קמא ובפרק הרבית והרא\"ש בתשובותיו כלל ק\"ס סי' י\"ז כתב חילוק אחר דכל היכא דקודם הלואה היו אוהבין זה את זה כל כך שהיו משאילין חצר זה לזה אם היו צריכין מותר גם לאחר הלואה ומתני' בסתם בני אדם ונראה דלפ\"ז אין חילוק בין דבר של פרהסיא לדבר של צנעא וליכא למימר דאתא לפרושי החילוק הראשון דע\"כ לא אסרינן בפרהסיא אלא בסתם בני אדם אבל באוהבין שרי שהרי מדברי הרא\"ש בפ' הגוזל משמע דבפרהסיא אפילו באוהבין אסור שהרי כתב מתחלה א\"כ אפילו היה אוהב כל כך שהיה רגיל להשאיל בהמתו וכליו אסור ועל זה הביא חילוק התוס' שמחלקים בין מלתא של פרהסיא לדבר שאינו של פרהסיא. והנה הרב בעל ג\"ת בשער מ\"ו ח\"ג סי' א' השיב על מרן שהבין בדברי הריב\"ה דדבר של פרהסיא אפילו ברגיל אסור וכתב דע\"כ לא קאמר דבדבר שהיה עושה אפילו לא הלוהו דבפרהסיא אסור אלא דוקא שלא היה רגיל מקודם להשאילו אלא שאנו אומדין דעת הלוה שאילו שאלו ממנו המלוה היה עושה אותו אף אם לא הלוהו אבל אם הוא רגיל אפילו דבר של פרסום מותר ע\"כ והנה כבר כתבנו לעיל שמדברי הרא\"ש בפ' הגוזל קמא מוכח דאפילו ברגיל כל שהוא דבר של פרסום אסור וכן היא סברת הריב\"ה מדסתם דבריו ומה שהכריח הרב ממ\"ש רבינו שאסור ללמוד למלוה כל זמן שמעותיו בידו אם אינו רגיל דמשמע אם הוא רגיל מותר אף שהוא דבר של פרסום ליכא תברא דאפשר שלא יחלק בין דבר של פרהסיא אלא יחלק החילוק הב' שכתבו התוס' דהיינו שלא מדעתו וכמו שנראה מדבריו בפ\"ו המלוה את חבירו לא ימשוך את עבדיו אבל מדברי מרן שפסק בשלחנו הטהור כב' התירוצים ואח\"כ הביא דברי הרמב\"ם קשה וע\"כ צריכים אנו לומר לדברי מרן דללמדו תורה לא מיקרי דבר של פרהסיא: <br><b>כתב </b>מרן בשם בעה\"ת דאפילו בנו של מלוה אסור ללמד כיון שהאב חייב ללמד את בנו תורה אפילו בשכר וכפי מ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות ת\"ת אינו אסור ללמד בנו של מלוה אלא תורה שבכתב ע\"כ וקשה מדברי בעה\"ת שכתב אסור ללמדו הלוה מקרא או גמרא וליכא למימר דמשום המנהג שנותנים שכר גם על תורה שבע\"פ נקט או גמרא שהרי יהיב טעמא כיון שהאב חייב משמע דמטעם חיובא אתי עלה ואפשר דס\"ל כסברת הרמ\"ה שהביא הריב\"ה בסי' רמ\"ה דה\"מ דלא אפשר ליה דדחיקא ליה שעתא אבל אם אפשר ליה חייב לאגמוריה משנה ותלמוד הלכות ואגדות. אך ק' דאמאי לא כתב דאפילו לבן בנו של מלוה אסור ללמדו שהרי חייב ללמדו אפילו בשכר וכמ\"ש מרן בפ\"א מהלכות ת\"ת. ואע\"ג דבמודר הנאה קי\"ל דמותר ללמדו תלמוד כיון דאסור למישקל עליה שכר ולימוד גופיה לאו הנאה היא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכמ\"ש הר\"ן בפ' אין בין המודר וכן מותר ללמד לבניו אפי' מקרא הכא שאני דכיון שלא היה נוטל מיחזי כעושה בשביל מה שהלוהו ואף דליכא הנאה אסור כיון שעושה אותו בשביל ההלואה: "
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני כו'.</b> כתב מרן סי' ק\"ס ואע\"פ שכתב בהגהות מרדכי דלא מיתסר להקדים לו שלום אלא דוקא בשכר מעותיו לא משמע הכי מדברי שאר המפרשים אלא בכל גוונא אסור ע\"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני דמנא ליה שההגהות פליגי עם שאר הפוסקים שהרי דברי ההגהות אינם אלא אליבא דמאן דס\"ל דהלוהו ודר בחצרו לא אסור כיון דלאו אדעתא דהכי אוזפיה והחצר אינו עשוי לשכר ועל זה הקשו מאיסור השלום דהוי אפילו בלא תנאי ולית בה הנאה ותירצו דמיירי באומר לו בפירוש בשכר מעותיך אבל לדידן דקי\"ל כלישנא קמא דאפילו הלוהו אסור אתיא ברייתא כפשטה דאפילו בסתם אסור להקדים לו שלום וזהו סברת הפוסקים שכתבו דין זה בסתם וגם ההגהות יודו בזה. וגירסתנו במשנה היא דע כי בא איש פלוני ולפ\"ז הם דברי הלוה למלוה וטעם האיסור הוא דומיא דמה ששנינו בברייתא מנין לנושה בחבירו מנה וכו' אבל יש גירסאות שגורסין דע אם בא איש פלוני וזו היתה גירסת הריב\"ה ורבינו כתב המלוה את חבירו לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני כלומר שתכבדו ותאכילהו ותשקהו כראוי ואין ספק שאין כוונת רבנו שאומר לו בפירוש שיכבדו ויאכילו וישקהו כראוי דא\"כ מאי כלומר דקאמר אלא הכוונה היא שהמלוה אינו אומר ללוה הודיעני אם בא איש פלוני אלא דע אם בא איש פלוני כנראה שאין תכליתו אלא על ידיעת הלוה לא על ידיעתו וכוונתו היא שיאכילהו וישקהו ואפשר שזהו פירוש דברי ה\"ה שכתב ומ\"ש כלומר שתאכילו הוא פירוש הרב שבא למעוטי דלא נימא שהם דברי המלוה אלא הם פירוש הרב בדברי המלוה ול\"ל שכוונת הרב הוא לומר שאינו שנוי זה במשנה אלא הוא פירוש הרב בדברי המשנה ולעולם שאומר לו בפירוש שיאכילהו וישקהו דא\"כ העיקר חסר מדברי המשנה אלא ודאי כמ\"ש ומרן אפ\"ה הוקשה לו שזה רבית ממון הוא ולא רבית דברים לפי שאין הפרש בין אומר בפירוש שיתן לו רבית לאומר ברמז וכיון שכוונת המלוה היתה שיאכילהו וישקהו פשיטא דהוי רבית ממון: "
+            ],
+            [
+                "<b>שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה כו'.</b> כתב המרדכי בשם רש\"י דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפלוני ישראל וגם תביא לו הרבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד הלוה ליד המלוה וגם השליח לא עשה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא ואי משום שלוחו של אדם כמותו הא קי\"ל דאין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו ואין לפרסם הדבר ע\"כ וכתב מרן שאין דעת שום אחד מהפוסקים שוה לדעת רש\"י דלכ\"ע רבית הוי כדמשמע מתוך מה שאמר רבינו בסמוך וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה וכתבו כן הרבה פוסקים והרב בעל דרכי משה השיב על מרן בזה וכתב דמ\"ש הפוסקים וגם לא יחזור ויקחנו הם לא דברו אלא כשהמשלח בעצמו לוה מן המלוה אלא שהשליח נותן הרבית ובזה פשיטא דאסור כמ\"ש המרדכי גופיה דאם לוה מעצמו מהמלוה אלא ששולח הרבית ע\"י שליח אסור וכ\"כ הב\"ח סימן קס\"ט ובעל גדולת מרדכי ונראה דודאי לא נעלם ממרן דאפילו לדעת רש\"י היכא שלוה בעצמו מן המלוה ושלח הרבית ע\"י שליח דפשיטא דאסור וכמ\"ש המרדכי בפ' א\"נ דאל\"כ למה לא הקשה לרש\"י ממ\"ש הריב\"ה והוא שאומר כן מרצונו בלא דעת הלוה וע\"כ לא פליגי הפוסקים אלא היכא שהלוה פייס לשליח והוא אינו נותן כלום לשליח אבל אם אומר תן ואני אתן לך כ\"ע מודו דאסור אלא שקושיית מרן היא דאף דלא נחשביה שליח משום דאין שליח לדבר עבירה אפ\"ה אסור ממ\"ש הפוסקים וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה הרי שאע\"פ שזה השליח לא היה שלוחו של לוה כשנתן הרבית למלוה אפ\"ה אסור לחזור ליקח אותו מן הלוה והרב בג\"ת בשער מ\"ו ח\"ד סי' י\"ד הקשה על רש\"י מההיא דאבא מר בריה דרב פפא הוה שקיל אוגנא דקירא מקיראי וא\"ל אוזפינהו זוזי כו' ובמ\"ש נתבאר דליכא תברא לרש\"י מהתם דאפילו רש\"י מודה היכא שהלוה בעצמו לוה ושולח הרבית ע\"י שליח דאסור והנה הרב בעל ש\"ך רצה להכריח דאף לרש\"י היכא שלוה בעצמו ושלח הרבית ע\"י שליח דאסור ממתני' דתנן נתן עיניו ללוות הימנו והוא משלח לו ואומר בשביל שתלויני כו' אלמא דאפילו ע\"י שליח אסור ע\"כ והנה הדין דין אמת דרבית ע\"י שליח היכא שלוה בעצמו אסור אבל ממתני' ליכא ראיה דאפשר דשאני התם שהוא רבית דרבנן ובמילתא דרבנן אפשר שיש שליח לדבר עבירה וכבר נסתפק בזה מהרימ\"ט בח\"א סי' קי\"ו אי במילתא דרבנן אמרינן אין שליח לדבר עבירה (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות רוצח דין ב') אבל מ\"מ הדין הוא אמת דשולח הרבית ע\"י שליח אסור ולא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה וכמ\"ש המרדכי גופיה וכן מתבאר מדברי כל הפוסקים שאסרו אפילו פיוס כ\"ש היכא שאומר תן ואני אתן לך דבטעמא דמילתא היה נראה לכאורה לומר דטעמא דאיסורא הוא משום דע\"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא היכא דשליח בר חיובא אבל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכדאיתא בפ\"ק דמציעא וא\"כ בשלמא היכא שלוה ע\"י שליח שייך לומר אין שליח לדבר עבירה כיון שאילו היה לוה לעצמו היה עושה איסור ה\"ז דומה לכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה שכתבו התוס' שם דמיקרי השליח בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב ה\"נ היכא שלוה ברבית ע\"י שליח מיקרי שליח בר חיובא כיון שאילו לעצמו לוה עביד איסורא אבל היכא שלוה בעצמו ושלח הרבית ע\"י שליח בהא לא מיקרי שליח בר חיובא שהרי אם היה נותן הרבית מעצמו ליכא שום איסור ה\"ז דומה לכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דמיחייב שולחו משום דשליח לאו בר חיובא הוא ה\"נ דכוותיה. אבל כד מעיינינן ביה שפיר נראה דה\"ט ליתיה משום דהא תינח לרבינא אבל לרב סמא דאמר כל היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אפילו דשליח לאו בר חיובא אין שליח לדבר עבירה מאי איכא למימר והנמוקי כתב בשם הרמ\"ה והרנב\"ר דקי\"ל כרב סמא וכ\"פ הרא\"ש וכ\"נ מדברי המרדכי ועוד דאפשר לומר דע\"כ לא קאמר רבינא אלא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי דישראל אינו מוזהר בזה האיסור בשום צד אבל גבי רבית כיון שהוא מוזהר בזה האיסור אף שעכשיו הוא לא לוה כיון שאילו לוה היה מוזהר מיקרי בר חיובא ואין שליח לדבר עבירה אבל עיקר טעם הדבר נראה דכיון שהתורה אסרה שלא יהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה וזה שולח לו הרבית ע\"י שליח פשיטא דאסור משום דאף דאין שליח לדבר עבירה הרי נהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה ואפילו ששלח הרבית ע\"י עכו\"ם דלאו בר שליחות הוא או אפילו ע\"י קוף בעלמא אסור שהרי באו מנכסי הלוה למלוה בשכר ההלואה וע\"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא היכא שהמשלח אינו עושה האיסור כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שעיקר האיסור הוא הדבור שאומר השליח הרי את מקודשת ובזה לא עשה המשלח שום איסור שהרי הוא לא קדשה וכן איש שאומר לאשה אקפי לי קטן דבמעשה האיסור אין לו שום שייכות למשלח אבל הכא גבי רבית שהאיסור בעצמו עושה המשלח פשיטא שאסור ואפילו שאינו שולח לו הרבית אלא שאומר לשליח תן לו ואני אתן לך כיון שמתחייב לפרוע לו ה\"ז כאילו זה הרבית שנותן השליח הוא מנכסי המשלח וראיה לדין זה מדאמרינן בר\"פ המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ומקשינן ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ומאי מקשה אימא אין שליח לדבר עבירה וליכא למימר שקושיית הגמרא אינה אלא לרבינא דסבר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה אבל לרב סמא לא מוקמינן למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד שהרי כל הפוסקים אוקמוה למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד אפילו הפוסקים כרב סמא. ועוד דמשנה ערוכה שנינו המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני כו' דמשמע דלומר שיתן לו והוא יפרע אסור ולא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה כיון שכבר נהנה מנכסיו ואפילו ששולח לעכו\"ם דלאו בר שליחות הוא שיתן לו אסור שהרי נהנה מנכסיו ה\"נ גבי רבית הוה דכוותה והתימה מהחושבים שלדעת רש\"י רבית ע\"י שליח שרי משום דאין שליח לדבר עבירה איך לא הוקשה להם ממודר הנאה דאין הפרש בין זה לזה כלל אלא ודאי כדכתיבנא דאפילו לדעת רש\"י רבית ע\"י שליח אסור משום דלא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה אבל היכא שלוה ע\"י שליח שרי משום דחשבינן ליה כאילו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה והוא לא לקח הרבית אלא בחושבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הרבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו שזה מותר גמור וכדאמרינן שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלניא זוזא לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכשהשליח נותן הרבית אע\"פ שהוא הלוה אינו עושה שום איסור דהאי רבית לאו דידיה הוא וכמ\"ש רש\"י, עוד הקשה מרן לסברת רש\"י הלזו מדין ישראל הלוה ברבית ע\"י עכו\"ם ועכו\"ם הלוה ע\"י ישראל דאפילו למאן דס\"ל דיש שליחות לעכו\"ם לחומרא אכתי שרי משום דאין שליח לדבר עבירה וגם בזה השיב עליו בעל ד\"מ בסי' קס\"ט וז\"ל ודע דכל זה לא איירי אלא בישראל ששלח לעכו\"ם דזהו אסור לרש\"י דס\"ל יש שליחות לעכו\"ם ולא שייך לומר אין שליחות לדבר עבירה הואיל דאין העכו\"ם עובר בשליחותו כי אין איסור לבני נח ברבית אבל אם ישראל שלח לישראל חבירו שרי הואיל ואין שליח לדבר עבירה ע\"כ וכ\"כ הב\"ח בסי' קס\"ט וכ\"כ הש\"ך בסי' ק\"ס דקי\"ל כמ\"ד דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה וכמו שפסק הרב בעל המפה ח\"מ ר\"ס קפ\"ב ודוחק הוא בעיני תירוץ זה שיהיו כל הדינים המפורשים בסי' קס\"ט אליבא דרבינא דאמר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה ואילו לרב סמא דאמר דאפילו היכא דאין שליח בר חיובא אין שליח לדבר עבירה יהא מותר לומר לעכו\"ם צא ולוה לי מעות ברבית מישראל אפילו לרש\"י ז\"ל דס\"ל דיש שליחות לחומרא משום דאין שליח לדבר עבירה והרי כבר כתבנו לעיל דהנמוקי והרמ\"א והר\"ן והרא\"ש והמרדכי כולם פסקו כרב סמא דאפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אין שליח לדבר עבירה וכן קשה מדאמרינן בפא\"נ (דף ע\"א) מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי כו' ומקשינן בשלמא סיפא לחומרא ואכתי הו\"ל לאקשויי לרב סמא מסיפא דאף דנימא דיש שליחות לעכו\"ם לחומרא אכתי תיקשי דאין שליח לדבר עבירה ונראה דבעכו\"ם לא שייך שליח לדבר עבירה אליבא דכ\"ע משום דע\"כ לא קאמר רב סמא אלא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה או איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דאף שאין השליח בר חיובא הרי הם יודעים שמשלחם מוזהר בזה וסבור המשלח שלא יעשה השליח משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומש\"ה אין שליח לדבר עבירה אבל גבי עכו\"ם לא שייך האי טעמא שהרי אינו יודע שהישראל עושה איסור ולא שייך בזה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וגדולה מזו כתבו התוס' בפרק מרובה (דף עט) דהיכא דהשליח הוא שוגג יש שליח לדבר עבירה אליבא דכ\"ע ואף לסברת החולקים על התוס' וס\"ל דאפילו היכא שהשליח הוא שוגג אמרינן אין שליח לדבר עבירה מודו הכא גבי עכו\"ם דשאני שוגג דשייך ביה דברי הרב ודברי התלמיד אבל גבי עכו\"ם לא שייך ביה דברי הרב וה\"ז דומה לחצר דבעל כרחיה מותיב ביה ולא אמרינן אין שליח לדבר עבירה ומש\"ה אי אמרינן דיש שליחות לעכו\"ם לחומרא אסור לומר לעכו\"ם צא ולוה לי מעות ברבית מישראל דלא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה וכדכתיבנא: <br><b>העולה </b>מן המקובץ שסברת רש\"י הלזו אין בה נפתל ועקש וכל מה שהקשה מרן עלה ליכא מיניה תברא ודברי רש\"י הם אליבא דכ\"ע אפילו אליבא דרבינא דס\"ל דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה משום דנדון דרש\"י דומה לכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה שכתבו התוס' דהשליח מיקרי בר חיובא כיון שאילו מקדשה לעצמה חייב ה\"נ דכוותיה כיון שאילו לוה לעצמו הוה עביד איסורא מיקרי בר חיובא. אבל ראיתי בחידושי הריטב\"א למציעא דאפילו כהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה דלרבינא מיחייב שולחו דלגבי השליחות ליכא איסור טפי בכהן מישראל דכהן אינו מוזהר אלא שלא יקדש דלא יקח כתיב אבל לא שלא להיות שליח לכהן אחר ואי משום לפני עור בישראל נמי הוא אלא אורחא דמלתא נקט משום דישראל נפישי א\"נ אפשר דרבותא אתא לאשמועינן דאפילו כהן שאמר לישראל פטור השולח לרב סמא ע\"כ א\"כ נראה דלפי סברא זו אליבא דמאן דפסק כרבינא אסור ללוות ברבית ע\"י שליח משום דלא מיקרי שליח בר חיובא כיון שאינו עושה איסור השליח דומיא דכהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה דלרבינא מיחייב שולחו ה\"נ דכוותיה ודע שהרב בעל המפה פסק בח\"מ סי' קפ\"ב כרבינא וכן פסק מהר\"ם בתשובותיו סי' קצ\"ג. ודע שרבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשובת רש\"י הלזו דשרי לעשותו ע\"י שליח דאפשר דע\"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן אפשר שיש שליח לדבר עבירה ומוהרימ\"ט נסתפק בזה בח\"א סי' קי\"ו ולא הכריע. ודע שהחכם בעל הלבוש כתב עלה דתשובת רש\"י הלזו דברים שאינם צודקים כלל ותמה על הרב בעל המפה איך פסק להתיר בלוה ברבית ע\"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה דהא טעמא דאין שלד\"ע אינו אלא משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואין למשלח עבירה במעשה זה אבל חייב השליח דהא נעשית העבירה בידו כגון האומר לשלוחו צא ואכול חזיר ה\"נ דכוותיה והאריך בקושיא זו. והנה שותא דמרן רש\"י לא גמר דשאני התם שנעשה איסור שהרי נאכל החזיר ואף דנימא דהמשלח פטור השליח חייב שהרי אכל החזיר אבל הכא אי אמרינן דאין שלד\"ע אין כאן איסור רבית כלל לפי שהשליח אינו נותן ממעותיו אלא ממעות המשלח וזה לא הלוה למשלח אלא השליח הלוה למשלח וזה בא מבואר בדברי רש\"י יותר מביעתא בכותחא. והנה לענין הלכה מרן דחה תשובה זו בשתי ידים וכ\"ה דעת בעל הלבוש ג\"כ אבל הרב בעל המפה ובעל פרישה ודרישה והב\"ח והש\"ך ובעל גדולות מרדכי פסקו כסברת רש\"י וכ\"נ שהוא דעת מוהריק\"ו שהוצרך לחלק בין תשובתו לתשובת רש\"י דמשמע דהלכתא היא דאי לא היה לו לדחותה ולא לחלק בין תשובתו לנדון דרש\"י ז\"ל: <br><b>כתב </b>הטור סי' ק\"ס וז\"ל יכול אדם לומר לחבירו הילך זוז והלוה עשרה דינרין לפלוני ודוקא שאומר כך מעצמו בלא דעת הלוה וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי אבל אם יש בו צד אחד מאלו אסור ע\"כ. והנה ג' חלוקות הללו כתבם הרא\"ש בפסקיו ובחלוקה הא' איכא פלוגתא דרבוואתא דלהרמב\"ן והרשב\"א שרי כיון שאין הלוה נותן משלו כלום אין זה שלוחו אבל הב' נראה דאף הרמב\"ן והרשב\"א מודו דאסור וכ\"נ מדברי מהרשד\"ם ח' ח\"מ סי' רל\"ב שכתב בסוף דבריו ובנדון דידן כו' ואפילו תימא דלא נעשה מאחר שהלוה חזר והבטיח ליעקב וליוסף לכ\"ע אסור ע\"כ וכ\"כ מרן עלה דמ\"ש הריב\"ה וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה וכ\"כ הרשב\"א הרי שאף להרשב\"א דמתיר בחלוקה הא' אוסר בזה וה\"ה לכל שאר הפוסקים שיודו בזה דאסור כיון שלא מצינו מחלוקת בזה ומהתימה על הרב בעל ג\"ת בח\"ד סי' י\"ד שנסתפק אם החולקים בחלוקה הא' פליגי נמי בחלוקה הב' או לא שדברי מרן ברור מללו שהרשב\"א מודה בחלוקה הב' דאסור דאם איתא דהרשב\"א אינו אוסר אלא בדאיכא תרתי לריעותא דהיינו החלוקה הא' והב' לא היה לו לומר וכ\"כ הרשב\"א אך אי איכא לספוקי הוא בחלוקה הג' מה יסברו הרמב\"ן והרשב\"א ונראה דשרי דכיון שאין הלוה נותן כלום ומה לי שיפייס הלוה לאדם אחד שיתן בשבילו מה לי שיאמר למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי דכיון שאין הלוה נותן כלום שרי וגדולה מזו מצאתי בתשובות הרשב\"א ח\"ב סי' רי\"ג דמי שאומר לחבירו הלויני מנה וטול אתה דינר מיד ראובן שאמר שיתן לי דשרי כיון שלא זכה בו עדיין לאו ממונו הוא וכ\"ש הכא שלא אמר הנותן ליתן ללוה שום דבר דשרי למימר למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך לאהבתי, ולומר כל הנותן אינו מפסיד בזה כתב הרב הנמוקי בשם הרמב\"ן דאסור דאע\"ג דבמודר הנאה שרי לומר כל הנותן אינו מפסיד שאני התם משום דאין לו מה יאכל ע\"כ והנה האיסור הוא אפילו האמירה אף שלא יתן כלום הלוה שאילו נותן אף בלא אמירה אסור וכמ\"ש לעיל ובמה שחילק בין זה לההיא דמודר הנאה דוקא משום דאין לו מה יאכל אין הפוסקים שוים לו בזה שהרי כתב הרא\"ש בסוף פרק אין בין המודר גבי המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני כו' דאין לו מה יאכל ל\"ד וכ\"כ התוס' שם וכ\"פ הריב\"ה בסימן רכ\"א ז\"ל וה\"ה נמי אם יש לשמעון הרבה לאכול דשרי וליכא למימר דשאני גבי חנוני אבל באומר כל הזן אינו מפסיד דוקא אם אין לו מה יאכל הא לאו הכי אסור שהרי בריש פרק המדיר הקשו ממתני' דחנוני על אוקימתא דכל הזן אינו מפסיד ותירצו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל הכא כיון דרגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה כמאן דאמר ליה זיל הב ליה דמי קמ\"ל הרי דיותר חלוקה מחודשת היא היתר החנוני מהיתר לומר כל הזן אינו מפסיד וכיון דבחנוני אמרו דלאו דוקא אין לו מה יאכל כ\"ש לומר כל הזן אינו מפסיד דשרי אפי' יש לו מה יאכל וא\"כ לפי סברת הרא\"ש והתוס' והריב\"ה אפשר דלגבי רבית נמי שרי לומר כל הנותן אינו מפסיד וי\"ל לסברת הנמוקי הלזו דבמודר הנאה לא שרינן לומר כל הזן אינו מפסיד אלא באין לו מה יאכל שהרי בריש פ' המדיר מוקמינן למתני' דהמדיר את אשתו מליהנות לו באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים דרגילה בהו בבית נשא וקא מגלגלא בהדיה כו' ואפ\"ה אמרינן דהא דלאחר ל' יום יעמיד פרנס היינו באומר כל הזן אינו מפסיד הרי שאפילו יש לה מה תאכל התירו לומר כל הזן אינו מפסיד ודוחק הוא בעיני לומר שבשביל דברים קטנים יחשב כאילו אין לה מה תאכל אבל עוד י\"ל דמקשינן התם והא אמר ר' אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד בדליקה למעוטי מאי לאו למעוטי כי האי גוונא ומשני לא למעוטי שאר איסורים דשבת ואי כדברי הנמוקי מאי דוחקיה אימא דבדליקה ממעט שאר איסורין והיינו דוקא היכא שיש לו מה יאכל אבל אם אין לו מה יאכל אף במודר הנאה שרי דהא כי ממעטינן שאר איסורים בשבת לאו בכל גוונא אימעיטו אלא אי איכא למיחש לאדם בהול שרי לומר בשאר איסורין בשבת כל המתקן אינו מפסיד וכמו שפסק הריב\"ה בא\"ח סי' של\"ד ואפשר לומר דהנמוקי ס\"ל כרבינו דדוקא בדליקה התירו אבל בשאר איסורין דשבת בכל גוונא אסור ומש\"ה ניחא ליה לאוקומי מיעוטא דבדליקה למעט שאר איסורין דשבת דאימעיטו לגמרי ולא למעט שאר איסורין שבתורה שלא נתמעטו לגמרי שהרי באין לו מה יאכל שרי גבי מודר הנאה א\"נ דאפילו כפי סברת הריב\"ה ניחא משום דע\"כ אית לן למימר לסברת הריב\"ה שהמיעוט אינו אלא בטעם הדבר דמשום שאדם בהול על ממונו התירו אבל בלאו ה\"ט לא התירו ועל זה הקשו מאי לאו למעוטי כי האי גוונא דליכא טעמא דאדם בהול דאסור ומשני לא למעוטי איסורי דשבת דדוקא משום טעמא דבהול התירו אבל מטעם אחר לא אבל בשאר איסורים אפילו מטעם אחר דהיינו משום דאין לו מה יאכל שרי לומר כל הזן אינו מפסיד. ודע דאליבא דכ\"ע אם אמר אם תתן לא תפסיד אסור שהרי גבי מודר הנאה אם אמר אם תזון לא תפסיד אסור וכמ\"ש התוס' בריש פרק המדיר והריב\"ה בי\"ד סי' רכ\"א ואף שהרב בעל שלטי הגבורים בריש פרק המדיר נראה כמסתפק אם במודר הנאה שרי בלשון יחיד מודה איהו דבשאר איסורין אסור בלשון יחיד וכמו שנראה מדבריו שם. עוד קשה לסברת הנמוקי הלזו מהא דאמרינן בפ' אין בין המודר (דף לו) עלה דמתני' ותורם את תרומותיו דמוקמינן ליה באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דאף על גב דאסור לעשות שליחותו והאי לישנא חשיב שליחות לגבי תרומה דבעינן שליחות אפ\"ה לגבי מודר הנאה שרי דלא חשיב כשלוחו והתם לא שייך לומר אין לו מה יאכל שהתרומה אינה לעצמו אלא לכהן ואפ\"ה שרינן לומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום כ\"ש כל הזן אינו מפסיד דגריע טפי דאפילו לתרומה לא מהני וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם דשרי במודר הנאה אפילו יש לו מה יאכל ואפשר לומר דשאני התם שהמודר אינו מהנה כלל למדיר שהרי הוא תורם משל בעל הכרי על בעל הכרי ובדין הוא שיהיה מותר שהרי מצוה קעביד אלא משום דצריך שליחות לתרומה אסור דשליחותיה קא עביד ומש\"ה כל היכא דלא אמר לישנא מעליא דשליחות שרי דלא מיחזי כשלוחו אבל לומר כל הזן אינו מפסיד שהמדיר מהנה למודר מנכסיו אפילו דלא אמר לישנא מעליא בשליחות אלא שאמר כל הזן אינו מפסיד אסור שהרי בשליחותו הולך ומפרנסה השליח וראיה לחילוק זה שהרי התוס' הקשו התם מדאמרינן בפרק המדיר דאי אמר כל השומע קולי יזון אסור משום דשליחותיה קא עביד וס\"ל דלישנא דכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום שוה לכל השומע קולי יזון ותירץ ר\"י דשאני התם דמתסר אם אמר יזון דשליחותיה קעביד דקא מהני ליה שזן אשתו אבל בשמעתין דתורם משל בעל הכרי כיון דרבנן מפקעי השליחות שפיר עבד וכתבו עוד דאם היה תורם משלו על בעל הכרי אפילו אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אסור משום דמהנה ליה מנכסיו ע\"כ אף אנו נאמר חילוק זה לכל הזן אינו מפסיד דאסור במודר הנאה ולכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום דשרי במודר הנאה: <br><b>כתב </b>מרן הב\"י סי' ק\"ס שנשאל הרשב\"א על קהל שהם צריכים למעות מפני דוחק המסים אם יכולים ללוות מעות מישראל מקהלתם אלפים דינרים והקהל יפטרו את המלוה מה שנתחייב למס על אותם אלפים דינרים והשיב רואה אני שהוא רבית קצוצה מפני שהוא אינו חייב להם כלום אלא למלך והרי הם אומרים הלוינו מעות אלו ואנו נותנים מנה לפלוני שאתה חייב לו ע\"כ. ואע\"ג שבתשובותיו ח\"ב סי' קע\"ד הביאה מרן סי' קע\"ז כתב דהיכא דקיבל עליו הלוה בשעת הלואה לסלק מעל הממון ההוא כל מס שיוטל דלא הוי אלא אבק רבית שאני התם שעדיין לא נתחייב למלך באותו מס וכמ\"ש שם הרשב\"א אבל הכא מיירי במס שכבר נתחייב ומש\"ה הוי רבית קצוצה וזה פשוט אך מאי דאיכא לעיוני הוא במ\"ש מפני שהוא אינו חייב להם כלום דמשמע שאם חיובו היה להם לא היה רבית קצוצה ומינה שהמלוה את חבירו על מנת שימחול לו את חובו לא הוי רבית קצוצה וכן למד הרב בג\"ת בח\"ד סי' י\"ז וכתב דטעמא דמילתא דכיון דלא מידי יהבי ליה בעין ואינם מוציאים עתה כלום מידם דמי לרבית מוקדמת כו' ודבריו תמוהים דשאני הכא דעד שעת ההלואה היו ביד המלוה בתורת הלואה ולא דמי כלל לרבית מוקדמת ויש מי שכתב דמחילת מלוה לא הוי רבית קצוצה משום דליכא הנאה למלוה וכדאמרינן גבי מודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו משום דלא חשיבא הנאה ואפשר דמודר הנאה ג\"כ מוחל לו את חובו ואע\"ג דלטעמא דהוה מפייסנא ליה היכא שהמודר הנאה מוחל לו חובו לא שייך ה\"ט שהרי הפיוס אסור לו מ\"מ הרי כתבו התוס' בפרק הכונס דאפילו ב\"ח דוחק הניח מעותיו על קרן הצבי ואע\"ג דלא שייך טעמא דפיוס לפי שיכול לומר לו הייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעים עבורי כו' וא\"כ לפי טעם זה אף המודר עצמו מוחל לו חובו משום דמצי למימר לא אהנית לי כלום דבלא\"ה הייתי מוצא אוהבים ואף דנימא דהמודר עצמו אסור למחול חובו משום דמ\"מ מהנהו שא\"צ לשלם חובו ואע\"ג דגבי פורע לו חובו לא חשיב הנאה התם היינו טעמא שאינו אלא גרמא בעלמא שע\"י שפורע זה לבעל חובו מיפטר וכמ\"ש התוס' בפרק שני דייני (דף קח) אבל היכא שהמודר מוחל לו את חובו אסור לפי שמהנהו שא\"צ לשלם חובו ולא שייך כאן לומר גרמא בעלמא הוא ויש קצת ראיה לדין זה מדאמרינן בריש פרק אין בין המודר מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש וכתב שם הר\"ן וז\"ל שאילו היה מוחל לו נמצא מהנהו ומ\"מ לא מיקרי משום האי הנאה פורתא רבית קצוצה כיון שהמחילה לא חשיב כנותן לו מעות שהרי קי\"ל דמודר הנאה פורע לו חובו או משום טעמא דפיוס או משום טעמא דהייתי מוצא אוהבים ה\"ה דגבי רבית נמי מחילת חוב לא חשיב רבית קצוצה משום הני טעמי אך קשה לי לטעם זה דלעולם במחילת חוב איכא הנאה אלא דלגבי מודר הנאה כיון דשלא ברשות פרע לא אסור משום דמצי למימר זאת ההנאה שעשית לי בלאו את נמי הייתי נהנה דמפייסנא ליה או שהייתי מוצא הרבה בני אדם שהיו פורעים בשבילי נמצא שלא הגיע לי מצדך הנאה אבל היכא שהתנה ואמר ע\"מ שתמחול לי חובך פשיטא דאיכא הנאה טובא במחילת החוב שהרי גילה דעתו שאותה ההנאה שהיה יכול לקבל בין ע\"י פיוס או ע\"י אוהבים רוצה לקבלה בשביל ההלואה וזהו רבית קצוצה ולא מהני לן טעמא דפיוס ואוהבים והרי אפילו במילתא דליכא הנאה כלל כגון בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כתב רבינו דאם התנה בשעת ההלואה דהוי רבית קצוצה כ\"ש הכא ואפילו לחולקים על רבינו בדין החצר יודו הכא שהוא רבית קצוצה דשאני התם דליכא הנאה כלל אבל הכא הנאה איכא אלא שהיה יכול לקבלה ע\"י אחר וכיון שהתנה עמו הרי קיבל ההנאה ממנו דומיא דמודר שאם אמר לו לפרוע לו חובו אסור ולא אמרינן דלא חשיב הנאה כיון שהיה יכול למצוא זאת ההנאה ע\"י אחר וכן נמי אם הלוהו על מנת שיפרע בשבילו לאחר חשיב ר\"ק אליבא דכ\"ע וא\"כ ה\"ה נמי אם התנה שימחול לו את חובו דחשיב רבית קצוצה וראיה לדין זה ממאי דאמרינן בגמרא המקדש במלוה אינה מקודשת מ\"ט מלוה להוצאה ניתנה ואם איתא דמחילת חוב לא הוי רבית קצוצה משום דלא חשיב הנאה דומיא דמודר למה לי לטעמא דמלוה להוצאה ניתנה תיפוק ליה דליכא הנאה כגון שהיתה יכולה להפטר מן החוב בלא הקידושין אלא ודאי כיון שקדשה על מנת כן והיא קבלה הקידושין על מנת כן אי לאו טעמא דמלוה להוצאה ניתנה היתה מקודשת הכי נמי גבי רבית דכוותיה. וכ\"ת אכתי נילף מקידושין דכי היכי דהתם אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה ואם כן ליכא הנאה ה\"נ גבי רבית לא הוי רבית קצוצה כיון דמלוה להוצאה ניתנה הא ליתא ולא מיבעיא למ\"ד דאם קדשה בהנאת מחילת מלוה דהויא מקודשת דעל כורחין אית לן למימר דטעמא דמקדש במלוה דאינה מקודשת אע\"ג דאיכא הנאת מחילת מלוה משום דכיון דקדשה במלוה דעתיה אזוזי דמלוה ואינו כלום משום דמלוה להוצאה ניתנה אבל אם פירש לה בהנאת המלוה שאני מוחל לך דעתה אהנאה ולאו אעיקר ממון והויא מקודשת אבל גבי רבית כיון דאיכא הנאת מחילת מלוה פשיטא דהויא רבית קצוצה דומיא דהמקדש בהנאת מחילת מלוה דהויא מקודשת שהרי כמה דינים למדנו מקידושין לרבית וא\"כ אף שלא אמר אלא בסתם על מחילת המלוה ולא פירש ההנאה הוי רבית קצוצה דלא שייך הכא לומר דעתיה אזוזי כמו בקידושין אלא אף למ\"ד דאפילו המקדש בהנאת מחילת מלוה או בהרוחת זמן ההלואה דאינה מקודשת וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות אישות מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שהרי הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו אפ\"ה מודו דלגבי רבית הוי קצוצה דשאני קידושין דבעינן שבשעת הקידושין יתן לה איזה דבר משלו או שיהנה אותה הנאה השוה פרוטה וא\"כ כי מקדש לה במלוה אינה מקודשת משום דבאותה שעה המעות אינם שלו אלא שלה והנאה ליכא שכבר עברה הנאת הדינר ואע\"ג שאם לא היתה מתקדשת לו היתה חייבת לפרוע לו ועכשיו אינה נותנת לו כלום מ\"מ בשעת הקידושין לא יהיב לה מידי וכן נמי גבי מקח וממכר דקי\"ל דאם קנה שדה במלוה שהיה חייב לו המוכר אינו כלום וטעמא משום דבעינן שבשעת הקנייה יתן לו איזה דבר מיוחד אבל גבי רבית כיון דהכתוב תלה האיסור בנשך והרבית אם הלוהו על מנת שימחול לו חובו הרי איכא נשך ותרבית ומה לי אם בשעת ההלואה נתן לו או לא הרי זה דומה לאומר הלויני ואתן לך לבסוף זוז בשביל רבית ה\"נ זה הלוה על מנת שאותו חוב שהיה חייב לו שימחלו והרי איכא נשך ותרבית והוי רבית קצוצה וא\"ת הרי כתב רש\"י גבי ההיא דאסור לעשות כן מפני הערמת רבית דרבית גמור לא הוי דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה והוקשה לרש\"י דא\"כ רבית קצוצה הוא ותירץ דאגר נטר לא מיתסר אלא כשנותן הלוה למלוה וזו אינה נותנת לו כלום שאע\"פ שזה היה מחויב לתת זוז הקידושין לא חשיב רבית קצוצה הכא נמי גבי מחילת חוב נימא הכי. לא קשיא משום דשאני התם שזה לא היה מחוייב לקדשה והוא רוצה להתחייב בפרוטה ואומר שתקבל זו הפרוטה שהוא רוצה להתחייב בעד מה שמרויח לה זמן ומשום הכי לא חשיב רבית קצוצה דלאו מידי שקיל מינה אבל היכא שהמלוה הוא חייב ללוה ואומר אלוך על מנת שתמחול לי החוב פשיטא דהוי רבית קצוצה ולכאורה היה נראה להביא ראיה ממה שהקשו התוס' לפירש\"י דכיון שהיה נותן לה זה פרוטה בקידושין ולא נתן לה כלום הוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש והרי רבית גמור הרי שבשביל הפרוטה שהיה מחוייב לתת לה חשיב ליה רבית אך כד מעיינינן ביה שפיר נראה דליתא שקושיית התוס' אינה בעד הפרוטה אלא כיון שהקידושין שוין פרוטה שהרי היה מחויב לתת הפרוטה וזה מקדשה בעד ההרוחה נמצא שהוא רבית גמור שלוקח דבר ששוה פרוטה בעד הרוחת זמן באופן שאין מדברי התוס' הללו ראיה לנ\"ד. אך כיון שלא מצינו לשום אחד מהפוסקים שכתבו דין זה דמחילת חוב לא הוי רבית קצוצה אין לנו לדקדק ממ\"ש הרשב\"א מפני שהוא אינו חייב להם כלום דין מחודש כזה ובפרט להרשב\"א דסבר כרש\"י דבהרוחת זמן מקודשת וה\"ה בהנאת מחילת מלוה דפשיטא דגבי רבית הוי קצוצה דלא שייך הכא לומר דעתיה אזוזי וכמ\"ש לעיל אשר ע\"כ נ\"ל לומר שמ\"ש הרשב\"א והוא אינו חייב להם כלום היינו ע\"פ מ\"ש הרב בעל ג\"ת בח\"ד סי' י\"ז מכח ב' תשובות מהרשב\"א דסתרי אהדדי בענין חיוב המס אם הוא למלוה כיון שהוא בעל הממון או ללוה שכל ההנאה שלו ותירץ שיש ב' מיני מסים הא' כשהמלך מטיל על כל אחד ואחד דבר קצוב ואז אין עין המלך אלא על בעל הממון והב' שהמלך מטיל מס כללי על הקהל בלי קצבה ואז מחלקים אותו בין היחידים וכשהקהל מטיל לכל אחד ואחד דין הוא שהממון יפרע ביד מי שהוא נמצא אצלו כיון שהוא מתעסק בו ומרויח ע\"כ וכ\"נ ממ\"ש הרשב\"א בתשובה סי' תשצ\"א שמנהגם היה לתת מס בעד מה שמרויח לא משום שהוא בעל הממון ועפ\"ז כתב הרשב\"א והוא אינו חייב כו' דבשלמא כשחיובו למלך אז הוא רבית קצוצה לפי שהמלך היה לוקח ממנו המס בשביל הממון בין ילוה בין לא ילוה אבל אם היה חיובו לקהל אין כאן רבית כלל שהרי מדינא הכי הוא שאין עליו חיוב מס מאחר שהלוה מעותיו אבל לעולם אם פטרוהו ממס של שנה שעברה שלא גבו ממנו פשיטא דהוי רבית קצוצה שהרי כבר היה חייב לשלם אותו המס וה\"ה גבי מחילת חוב והנה שמעתי בשם הרב מהר\"ם סאגיס ז\"ל שכתב בכוונת דברי הרשב\"א הללו כמ\"ש. כתב הרשב\"א סי' תשצ\"ח שאם קדם הלוה ופרע למלך על מעות הללו אפשר שזה מותר מפני שאני רואה את המלוה כו' והנה מרן כתב לעיל בשם המרדכי דלוה המבריח ארי מנכסי חבירו צריך לשלם לו ואי לא הוי אבק רבית והוא היפך מדברי הרשב\"א הללו שכתב שמבריח ארי מנכסי חבירו שרי ואפשר לומר דשאני נדון המרדכי שהתנה עם הלוה שיבריח הארי ומש\"ה אסור אבל אם לא התנה ומעצמו הבריח הארי אפשר דשרי אך המעיין שם בדברי המרדכי יראה דס\"ל דאפילו בסתם אסור אם לא יתן לו שכר טורחו ומה שהביא הרשב\"א ראיה ממודר הנאה דפורע לו חובו אפשר לומר דשאני התם דלא אסור אלא הנאה וכיון דמבריח ארי לא חשיב הנאה שרי אבל הכא גבי רבית כל דבר שנראה שעושה בשביל ההלואה אף שאינו הנאה אסור שהרי חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כתבו התוס' דשרי ואפ\"ה כתבו דאם דר בו שלא מדעת הלוה אסור משום שנראה שסומך בשביל מעותיו שהלוהו והתם ליכא הנאה כלל שהרי אף אם לא הלוהו היה דר בו אלא שכיון שנראה שבשביל מעותיו שהלוהו דר בו אסור כ\"ש הכא שאין אדם רגיל לפרוע חוב חבירו דפשיטא שנראה שבשביל מעותיו שהלוהו פרע שאסור והנה בעה\"ת בח\"ב סימן י\"ב כתב דאסור ללמד את בן המלוה אע\"ג דבמודר הנאה שרי אלא ודאי כדכתיבנא שיש לחלק בין מודר הנאה לאיסור רבית: <br><b>ואם </b>המלוה אומר ללוה אני מלוה לך ע\"מ שתתן זוז לפלוני פשיטא שהוא אסור אע\"פ שאינו חייב לו כיון שבשליחותו נתנו לו כ\"כ כל הפוסקים וקשה ממ\"ש הרא\"ש עלה דההיא דמלוה לישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי וכו' וה\"ה נמי אם אמר אני אעלה לנכרי אסור דכיון דלא נפטר ישראל הראשון מן הנכרי ונמצא ישראל הב' נותן לנכרי הרבית שישראל הראשון חייב לו ע\"כ. ולמה ליה להרא\"ש לומר שישראל השני נתן לעכו\"ם הרבית שישראל הראשון חייב אף שהישראל הראשון אינו חייב לעכו\"ם אפילו הכי אסור כיון שבשבילו נותן לעכו\"ם וכדילפינן מקידושין ואפשר לומר דלעולם כל היכא שהמלוה מתנה ואומר ע\"מ שתתן זוז לפלוני פשיטא שהוא אסור אלא דשאני ההיא דהרא\"ש שהלוה היה המתנה ובשלמא כשאומר הלוה הלויני ואני אתן לך זוז או אתן לפלוני שאתה חייב לו אז פשיטא שהוא רבית קצוצה ואין חילוק בזה בין התנה הלוה להתנה המלוה וכמו שנראה מתשובת הרשב\"א שהביא מרן על ענין הקהל שלוו אבל אם הלוה אומר הלויני ואני אתן זוז לפלוני אין כאן רבית דמאן אמר לן דהמלוה אחשביה כאלו קיבל הוא הזוז שנאמר שהוא רבית דבשלמא כשהתנה הרי אית ליה הנאה כיון שעפ\"י דבורו נותן הלוה אבל כל היכא שלא התנה אין כאן רבית ומש\"ה איצטריך הרא\"ש לומר שישראל הראשון חייב ולפ\"ז אפילו אם לא התנה המלוה כי אם הלוה אסור וזהו שכתב הריב\"ה בסי' קס\"ט אפילו אין המלוה חייב לעכו\"ם כלום כיון דבשכר ההלואה נותן לעכו\"ם כו' ודקדק לומר ע\"פ המלוה בחלוקה זו לומר שאינו אסור אא\"כ התנה המלוה עוד אפשר לומר דשאני ההיא דהרא\"ש דכיון שהעכו\"ם מלוה מעותיו ברבית ומה שישראל השני נותן לנכרי הרבית שישראל הראשון חייב אלא שאם לא היה נותן לו הרבית לא היה מניח לו המעות נמצא שזה הישראל השני נותן לנכרי מה שחייב ומש\"ה לא אסרינן ליה אלא משום דכיון דישראל הראשון חייב לעכו\"ם נמצא נותן ישראל שני הרבית שהיה חייב ישראל הראשון ואי לאו משום ה\"ט לא הוה אסור אבל בעלמא כשאומר הלויני ואני אתן לפלוני פשיטא שאסור לפי שאינו נותן אלא בשביל המלוה נמצא לפ\"ז שאם הישראל ראשון חייב לעכו\"ם אסרינן ליה לפי שישראל שני נותן מה שישראל ראשון חייב אבל אם ישראל ראשון אינו חייב כגון שלוה מעותיו שלא ברבית וזה אומר הלויני ואני אתן לעכו\"ם רבית אז אסור לפי שישראל שני נותן לעכו\"ם ע\"פ המלוה והרי יש לו הנאה כמו תן מנה לפלוני ואלוך שהוא רבית קצוצה. ויש להסתפק אליבא דמ\"ד בקידושין אם אמרה זרוק מנה לים ואקדש אני לך דמקודשת וכמו שהובא מחלוקת זה בטא\"ה סימן ל' אם גבי רבית אמרינן נמי דכוותיה שאם אמר אלוך על מנת שתזרוק מנה לים אי הוי רבית קצוצה מדין ערב או לא וצ\"ע: <br><b>כתב </b>רבינו ירוחם אם אמר לחבירו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות נראה שאסור ע\"כ. וכתב הרב בעל ב\"ח שט\"ס הוא וצ\"ל שיתן לי ואע\"פ שכתב ר\"י שאפילו פיוס אסור ואפילו שאינו מדעת המלוה הכא שאני שאין הלוה אומר תן לפלוני כדי שילויני וגם כשנותן אותו פלוני למלוה אינו אומר כדי שתלוה לפלוני ואפ\"ה אסור כיון שהמלוה אומר אמור לפלוני שיתן לי אבל מרן הבין דברי ר\"י כפשטן וכתב דטעמא הוא דכיון דקי\"ל בקידושין דתן מנה לפלוני מקודשת מדין ערב וכן נמי הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואע\"פ שאין המקדש נותן כלום ואמרינן נמי שאף בהצטרף ב' החלוקות שהיא אינה לוקחת והמקדש אינו נותן כגון שאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם ה\"נ גבי רבית הוי דכוותיה כיון דקי\"ל דתן מנה לפלוני ואלוך אסור ואע\"פ שאין המלוה לוקח כלום וכן נמי אם הלוה אומר תן מנה לפלוני כדי שילויני אסור וכמ\"ש ר\"י שאפילו פיוס אסור דחשוב כשלוחו א\"כ בהצטרף הב' חלוקות ג\"כ אסור וכגון שאומר המלוה ללוה אמור לראובן שיתן לשמעון מנה ואלוך דחשבינן לקבלת שמעון כאילו קבלם המלוה ונתינת ראובן כאילו נתנם הלוה כיון שהיה בשליחותו דכיון דכל חדא וחדא באנפי נפשה אסור ה\"ה בהצטרפם נמי אסור וכדילפינן מקידושין דמקודשת מדין שניהם וא\"כ כי אמר אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך אסור דחשבינן לקבלת הלוה כאילו קבלם המלוה ונתינת אותו פלוני כאילו נתנם הלוה. והנה החכם בעל הלבוש כתב שאסור לומר לחבירו תן ד' דינרים לפלוני ואני אלוה לו מנה או שיאמר כן ללוה עצמו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואני אלוה לך מנה ע\"כ והאריך בטעם הדינים האלו ובמחילה מכבוד תורתו הדין הראשון ליתא לפי שאין כאן נשך כלל ובשלמא בחלוקה הב' כיון שהלוה אמר שיתן לו חשיב כאילו הוא נתן וקבלתו חשיב כקבלת המלוה אבל בחלוקה הראשונה אף דחשיב קבלת הלוה כקבלת המלוה מ\"מ הלוה לא נתן כלום וכנראה שלא הבין דברי מרן על מתכונתם: ’…ד כתב הטור וכן מותר לאדם שיאמר לחבירו ואפילו לבן המלוה כו'. כתב הרא\"ש דבנו קטן המוטל עליו לפרנסו לא כדחזינן בפרק הפועלים גבי סירוס דבנו קטן כגופו דמי וקשה דבפרק הפועלים פסק דמותר למוכרו לבנו קטן דלאו כגופו דמי וא\"כ איך הביא ראיה גבי רבית לאסור מסירוס כיון דהתם שרי ושמא י\"ל דשאני התם שהוא גזירה דרבנן למכור ואזלינן בתר המיקל אבל הכא גבי רבית אזלינן לחומרא ולא הביא ראיה אלא דאיכא מ\"ד כגופו דמי ואף דלא קי\"ל התם כוותיה הכא גבי רבית אזלינן לחומרא. כתב ה\"ה שאסור למקבל הדינר לתת ממנו למלוה שלא יבאו להערים ומדברי התוס' בפ\"ק דקידושין (דף ו') ד\"ה דארווח לה זימנא נראה דס\"ל דאסור משום דנראה כשלוחו כי היכי דאמרינן גבי הילך זוז והלוה לפלוני שלא יחזור ויקחנו מן הלוה משום דמיחזי כשלוחו ה\"נ דכוותיה ויש לחלק ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>יש דברים שהם מותרים ואסור לעשות מפני הערמת רבית כו'.</b> כתב בתשובת הריב\"ש סימן של\"ה בשם הרשב\"א וז\"ל אבל מה שכבר נטל אינו חייב להחזיר דאינו רבית גמורה ולא אפילו אבק רבית אלא שאסור לעשות כן לכתחלה מפני הערמת רבית ואפילו מאן דאמר בעלמא אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה הכא מודה וכ\"ש לרב אשי דאמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ע\"כ. ונ\"מ לסברת רבינו אפרים והראב\"ד דאית להו דלא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא אלא דוקא במשכנתא אבל בחוב בעלמא לא הכא בהערמת רבית אפילו בחוב אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא ודו\"ק (*א\"ה עיין לעיל פ\"ד מהלכות אלו דין י\"ד ד\"ה עוד כתב הריב\"ש בסימן הנזכר כו' יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>אסור להשכיר הדינרין כו'.</b> כתב מרן הב\"י ר\"ס קע\"ו וז\"ל וכתב בתה\"ד סימן ש\"ב בשם גליון התוס' שאם המשכיר מקבל עליו כל האחריות מותר וגם רצה לומר דאפילו התוספות וסמ\"ג לא אסרו אלא כשאינו מקבל עליו אלא אחריות אונסין ולא אחריות גניבה ואבידה ומכל מקום נראה מדבריו שאין לעשות מעשה להתיר ע\"כ. ועיין מ\"ש המבי\"ט ח\"א סימן ו' שדבריו הם תמוהים בעיני: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כללו של דבר כו'.</b> כתב הטור וז\"ל וחוץ מפחות משוה פרוטה והרמ\"ה כתב דאפילו פחות משוה פרוטה אסור מן התורה אבל אין מוציאין אותו בדיינים עד שיהא בו שוה פרוטה וכ\"כ התוס' והרא\"ש והנמוקי והר\"ן וכתב בעל ג\"ת דכי היכי דמיעוטא דקרקע הוי בגוף ההלואה שיהא קרקע דהלואת כסף ורבית קרקע אסור כשאר רבית ה\"נ בפחות מש\"פ היינו שההלואה עצמה כל שהיא פחות מש\"פ אין בה איסור רבית לסברת התוס' ועל זה קאמר הרמ\"ה דמ\"מ אסור אלא שאין מוציאין בדיינים אבל ההלואה פרוטה והרבית פחות מש\"פ אסור כשאר רבית לכ\"ע ע\"כ ולפי דבריו דמדמה מיעוטא דפחות מש\"פ לקרקע צ\"ל דמאי דמיעטו פחות מש\"פ היינו שההלואה היא פחות מש\"פ והרבית ג\"כ הוא פחות מש\"פ שהרי הלואת קרקע ורבית כסף אסור לכ\"ע וכמ\"ש לעיל ודבר זה לא הוזכר בשום מקום. ואני תמיה על פירוש זה שהרי הראיה שהביאו על שאין רבית בפחות מש\"פ הוא ממאי דבעי רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו באונאה לאו ברבית ואם איתא דיש רבית בפחות מש\"פ אימא דאיצטריך לאו ברבית לפחות מש\"פ. ואם איתא דכל שההלואה היא פרוטה אף שהרבית הוא פחות מש\"פ איכא איסור אכתי תיקשי דאימא דאיצטריך לאו ברבית להיכא שההלואה היא פרוטה והרבית פחות מש\"פ דלא אתי מגזל ואונאה אלא ודאי דכי מיעטו התוס' פמ\"פ היינו אפילו שההלואה היא פרוטה וכ\"נ מדברי הל\"מ על דברי רבינו שכתב כל הלואה בתוספת כל שהוא הרי זו רבית של תורה ויוצאה בדיינים אי דייקינן מלת כל שהוא והוי אפילו פחות מש\"פ דעתו כדעת הרמ\"ה ואפשר דלא דייקינן ומאי כל שהוא פרוטה ודעתו כדעת ר\"י ע\"כ משמע דס\"ל דלדעת ר\"י כל שהרבית הוא פמ\"פ אף שההלואה היא פרוטה שרי שהרי בדברי רבינו לא הוזכר שיעור ההלואה ואפ\"ה כתב דכל שהוא לאו דוקא ואפשר לומר דכל שההלואה היא פמ\"פ שרי לכ\"ע שהרי אין כאן הלואה כל שהיא פמ\"פ וקרא כתיב אם כסף תלוה לא תשימון עליו נשך וסתם כסף הוא ש\"פ דומיא דקידושין דכתיב כסף ובעינן ש\"פ א\"כ כי אתי כלל ופרט וכלל למעט פמ\"פ ע\"כ לא אתי אלא להרבית שלא יהיה פמ\"פ אבל גבי קרקע דהלואת קרקע חשיב הלואה אמרינן דכי מעט קרא היינו הלואת קרקע ורבית קרקע. ובדעת הרמ\"ה איכא לספוקי מאי דעתיה בקרקע ומדמייתי הריב\"ה מחלוקת דהרמ\"ה בפמ\"פ ולא בקרקע משמע דבקרקע מודה לר\"י. וכבר עמד על זה הרב בעל ג\"ת וכתב דהרמ\"ה פליג נמי אקרקע והיינו דקאמר אפילו פמ\"פ אסור כלומר ל\"מ קרקע שהוא ממון גמור אלא אפילו פמ\"פ אסור ונקט פמ\"פ לאשמועינן דאינו יוצא בדיינים ולעולם דקרקע אסור ויוצא בדיינים. ול\"נ דהרמ\"ה לא פליג אקרקע דאיהו נמי דריש כלל ופרט וכלל וממעט קרקע פמ\"פ אלא דס\"ל דפמ\"פ הוי כדין חצי שיעור דאיסורין דקי\"ל דאסור מן התורה וגבי ממון הוי דכוותיה וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות גניבה אסור לגנוב כל שהוא דין תורה וכתב ה\"ה שהוא כדין חצי שיעור באיסורין ה\"נ גבי רבית הוי דכוותיה ומ\"מ אינה יוצאה בדיינים דומיא דגזל שכתב רבינו בפ\"א דגזילה דהגוזל פמ\"פ אע\"פ שעבר אינו בתורת השב גזילה אבל גבי קרקע דלא שייך דין דחצי שיעור לעולם דס\"ל דשרי מן התורה וכי דייקינן בדברי התוס' והרא\"ש לא מצינו שחולקים על דברי הרמ\"ה הללו דדוקא גבי קרקע כתבו התוס' דשרי מן התורה אבל פחות מש\"פ אפשר דמודו להרמ\"ה דאסור מן התורה כדין חצי שיעור. אך הר\"ן בפ' נערה כתב דפמ\"פ אסור מדרבנן דלא גרע מרבית דברים משמע דמן התורה שרי וכ\"נ מדברי הריב\"ה שכתב שהרמ\"ה חולק על ר\"י ולא ידעתי מנ\"ל. ודעת רבינו דאפילו פחות מש\"פ הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים ונראה דאיהו לא דריש כלל ופרט וכלל כיון שלא הוזכר בגמרא ואע\"ג דבעלמא פמ\"פ לא חשיב ממון שאני הכא דכתיב כל דבר אשר ישך ומרבינן אפילו פמ\"פ דומה למ\"ש התוס' בפרק אלו מציאות גבי אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה ש\"פ דס\"ד דחייב מכלל דכל אבידת אחיך ה\"נ מכל דבר מרבינן אפילו פחות מש\"פ וכיון שהוזהר בפירוש אף על פחות מש\"פ כי כתיב וחי אחיך קאי אף על פמ\"פ ואפשר לומר דשאני גזל דאינו בתורת השב משום דמהני מחילה ופמ\"פ לא קפדי אינשי ומחלי להדדי וכדאיתא בפ' ד' מיתות אבל גבי רבית דלא מהני מחילה משום דכל רבית שבעולם הוא מחילה ואפ\"ה התורה אסרה מחילה זו וכמ\"ש רבינו בפ\"ד כי הוי נמי פמ\"פ יוצאה בדיינים דאין חילוק גבי רבית בין ש\"פ לפמ\"פ דכולהו הוי מחילה ואפ\"ה אסרה תורה וחייבה להחזיר. וא\"ת היכי ממעטינן מכסף פמ\"פ דוקא הא תנן הטענה שתי כסף וילפינן לה מדכתיב כי יתן איש כסף או כלים ואמרינן דכסף הוא מעה ומדכתיב כלים משמע ב' דהיינו שתי כסף וא\"כ הכא גבי רבית נימא דפחות ממעה לא הוי רבית כיון דכתיב כסף. ובשלמא לתוס' לא תיקשי שהם כתבו דמיתורא דכלים שמעינן תרתי דבר חשוב ושנים ומש\"ה אמרינן דהוי שתי כסף דכיון דאפקת מפרוטה אוקמה אמעה ואי לא הוה כתיב אלא כספים לא הוה אמינא דצריך אלא שתי פרוטות אבל לרש\"י דס\"ל דכי נמי הוה כתיב כספים הוה שמעינן שתי כסף וכ\"כ הר\"ן שם דטעמא דבעינן שתי כסף הוא דכיון שאמרה תורה כסף ואי אתה מוצא כסף מוזכר בתורה פחות ממעה אין לך לחייב בפחות ממטבע זה וא\"כ ה\"נ גבי רבית נימא כיון דכתיב כסף אין לך לחייב בפחות ממעה. וי\"ל דסברי כהריטב\"א שהקשה בפ\"ק דקידושין דמ\"ש דבקידושין סגי בפרוטה ובטענה בעינן שתי מעין נימא שתי פרוטות ותירץ דכיון דגבי טענה כתב רחמנא מנין שיהיו שנים הא גלי לן דכסף בהאי דוכתא אינו ממון סתם אלא מטבע כסף הוא וכיון שכן אוקמוה אמעין שהוא סוף מטבע אבל בעלמא שלא ירדה תורה למנין משמע כסף כל שהוא ממון ואפילו בפרוטה וא\"כ הכא גבי רבית הוי דומיא דקידושין וכל שהוא פרוטה הוי כסף ולא ממעטינן אלא פחות משוה פרוטה והיכא שהרבית הוא יותר מפרוטה והחזיר לו פרוטה ונשאר בידו פחות משוה פרוטה או שהחזיר פחות מש\"פ שלא קיים מצות השבה עיין בטח\"מ סימן ש\"ס ומשם נלמוד לרבית דרבית וגזל שוים הם לענין זה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו רבותי שהמלוה את חבירו כו'.</b> עיין ל\"מ פ\"ב מהלכות אישות מהדורא ב' ועיין בהגהות מרדכי דקידושין הביאה מרן הב\"י סי' קע\"ז ועיין מהריק\"ו שרש קי\"ט ועיין מה שחילק בדין זה המבי\"ט ח\"א סי' נ\"ג ודברים הם תמוהים בעיני: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר בית או שדה לחבירו כו'.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"א מהלכות מכירה דין י\"א).כתב מרן ס\"ס ע' וז\"ל כתב הרשב\"א ז\"ל שנשאל על אחד שמכר קרקע לחבירו במנה וכתב לו שטר מכירה ומסרו בידו אבל לא החזיק בקרקע והקונה עשה שטר הודאה בעדים למוכר שכל זמן שיפרענו שהוא חייב להחזיר לו אותו שטר מכירה כו'. ותשובה זו חזר ושנאה מרן בסימן ר\"ז מחודשין ל\"ד ועיין בל\"ר סימן קמ\"ט ובמה שכתב מרן סימן קי\"א מ\"ח בשם רי\"ו והתשובה מרשב\"א שהביא מרן סימן רל\"ה מ\"ג בקטן פחות מבן עשרים שמכר ועיין בבעה\"ת שער מ\"ז שנראה למדקדק בדבריו שחולק בזה ועיין פ\"מ ח\"ב סימן ל\"ה ודו\"ק. ועיין ש\"ך סימן ס\"ו סק\"ח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם התנה המלוה שכל זמן שירצה וכו'.</b> כנראה דה\"ה ז\"ל לא היה גורס בדברי רבינו חלוקה שניה שכתב בנוסחתנו וכן אם התנה המלוה כו' והראב\"ד אפשר שהיתה כתובה לפניו ולכך הקשה מה שהקשה. ומיהו מהריק\"א גורס וכן אם התנה הלוה אלא שהקשה דלמה כפל רבינו דבריו דהיינו רישא ותירץ דבא ללמד דאפילו בבית שפירותיו מצויים תדיר שרי. ולי אפשר לקיים גירסת ספרינו שהיא וכן אם התנה המלוה כו'. ומ\"ש <b>שכל זמן שירצה מחשב כו'</b> קאי אלוה שכל זמן שירצה הלוה לחשוב עמו מה שדר ויטול שאר מעותיו שיהא רשאי הלוה לסלקו ואע\"פ שאין המלוה מצי לסלקו הוה אמינא כיון שהזכיר תנאי הלוה מעצמו ע\"ד חזרה יהיב דעתיה שהרי הוא פתח בחזרת דמים ליהוי אסור קמ\"ל כיון דמצד המלוה אינו יכול לכופו להחזיר דמיו שרי ודו\"ק. ומ\"ש ה\"ה וז\"ל ואף הרמב\"ן מודה לו בזה ואמר שהטעם שאינו דומה לשאר משכונות בניכוי הוא מפני שאין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום וכו'. מדברי רש\"י ס\"פ מי שהיה נשוי גבי עובדא דההוא גברא דמשכן שדהו וקם שאין לו פירות וכתבו ליה טירפא דמוקי לה רש\"י במשכנתא דסורא משמע שלא כדברי הרמב\"ן דכתב דשטפה נהר אין אחריותו על המלוה. ואין לומר דיבשו האילנות שאני והדבר צריך הכרע ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המשכונא במקום שנהגו לסלק כו'.</b> מ\"ש ה\"ה בשם הרשב\"א למה זה דומה למלוה את חבירו לעשר שנים כו' הבעת\"ה שער מ\"ה ח\"א הביא פירוש אחר בענין משכנתא באתרא דמסלקי גם בשער מ\"ט ח\"ה כתב דברי הרמב\"ן בזה ומדבריהם יש חילוק לדברי הרשב\"א לענין דינא יע\"ש. כתב מהרש\"ך ח\"ג ס\"ס ל' דכיון שהמקום מצד עצמו הוי אתרא דמסלקי לאו כל כמיניה לעשות תנאי שלא יסלקנו לסלק איסור הרבית דאיסור הרבית כדקאי קאי ע\"כ ודברים תמוהים הם דמה לנו אם המקום הוי אתרא דמסלקי כיון דזה המשכיר לא מצו לסלקו הו\"ל לדידיה כאתרא דלא מסלקי ומ\"ש הרב דאין בידו לעשותו אתרא דלא מסלקי לסלק האיסור אין טעם לדברים אלו כלל ומה אשיב על תוכחתו בדברים (א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לומר לחבירו נכש עמי היום כו'.</b> משנה בפ' הרבית וכתוב בתשובות דשייכי לספר משפטים סימן צ\"ו מעשה בראובן ששכר מלמד לבנו והתנה עם המלמד ליתן המעות לזמן פלוני ולא נתן ותבעו המלמד מה שהיה יכול להרויח במעותיו מאותו זמן ודן ה\"ר אליעזר מטוך דחייב ליתן לו הריוח ואין בו רבית דתנן בפ\"ק דמכות מעידנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז ע\"מ ליתן לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד י' שנים ונמצאו זוממין אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין נותנן מכאן ועד ל' יום בין נותנן מכאן ועד י' שנים ועתה אם שייך בשכירות רבית אמאי משלמי ליה עדים כמו שאדם רוצה וכו' וע\"כ מיירי שמעידים לו שחייב שכירות דאת\"ל שהוא הלואה אז לא היה נותן כלום משום רבית והרב אחיו הקשה לו דאמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי פוקו וסייעו בבי דרי וכו' אלמא יש רבית בשכירות ע\"כ. וא\"ת א\"כ דמיירי האי מתני' דמכות בשכירות מאי אותיב רב כהנא לרב אמר שמואל דאמר המלוה את חבירו לי' שנים שביעית משמטתו ממתניתין דמכות דקתני אומדין ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעי שלומי ליה הא תנא במסכת שביעית פ\"י שכר שכיר אינו משתמט ואם עשאו מלוה משמט ומנא ליה דמתני' איירי בשעשאו מלוה ויקשה ממנה לשמואל ויצטרך להדחק ולאוקומי מתניתין במלוה על המשכון או במוסר שטרותיו לב\"ד. הא לא קשיא ולא מידי משום דתניא בפ' ב' דגיטין (דף יח) אונס וקנס ופתוי וכתובת אשה שזקפן עליו במלוה משמטין ואם לאו אין משמטין מאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין וא\"כ גבי שכר שכיר נמי משעת העמדה בדין הוי זקפן עליו במלוה ומשמטין וכ\"נ מדברי רבינו פ\"ט מהלכות שמיטה ויובל וא\"כ מתני' דמכות אף דאיירי בשכירות מ\"מ נוהג בו דין שמיטה משום דודאי העדים בב\"ד העידו שתבע השכיר למשכיר שכירותו בב\"ד והעיד עליו עדים ומאותה שעה היה נשמט אם היו העדים מעידים שהיה לעשר שנים ומש\"ה פריך מיניה לשמואל דסבר דהמלוה לי' שנים דשביעית משמט ואצ\"ל לדברי הרא\"ש שכתב בפרק השולח דש\"ש משעה שקבע זמן לפורעו לזמן פלוני מאותה שעה הוי זקפן עליו במלוה ומשמט דפשיטא דפריך שפיר ממתניתין לשמואל שהרי לדברי הכל קבע זמן לפורעו אלא שהם מחולקים בכמות הזמן ומ\"מ דברי ה\"ר אליעזר תמוהים הם בעצמם דודאי אין ראיה כלל ממתני' דמכות וכמ\"ש מרן ז\"ל והקושיא שהקשה לו הרב אחיו לא ידעתי מה יאמר בה ה\"ר אליעזר. וראיתי להרב בעל ג\"ת שער מ\"ו ח\"ג סי' כ\"ד שהקשה על דברי ה\"ר אליעזר הללו ממתני' דתנן בס\"פ א\"נ לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך עדור עמי ואנכש עמך והטעם דכל הני הוי כדפירש\"י דיש כאן אגר נטר דבשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו אלמא דגם בשכירות איכא איסור רבית ותירץ הרב ז\"ל שם דשמא הם מפרשים כל מה שנאמר במשנה זו דלאו לענין איסור אבק רבית ממש איתמר אלא לענין הרחקה והו\"ל כדין הערמת רבית דאע\"ג דראוי להתרחק ממנו מ\"מ להרמב\"ם מוציא המלוה מן הלוה משום דאפילו אבק רבית אינו וא\"כ ה\"ה גבי שכירות ולפ\"ז גם ההיא דרבא דאמר הפוכו בבי דרי לאו לאפוקי מאבק אמר כן אלא כדי שיהיה הדבר בהיתר גמור שאפילו צד הרחקה לא יהיה בו ע\"כ. ולא ידעתי כוונתו שאף שנודה לדבריו שבשכירות ליכא אלא הערמת רבית אכתי תיקשי איך דן ה\"ר אליעזר שחייב ליתן לו הריוח דבשלמא אילו היה מתנה ליתן לו הריוח היה מחוייב ליתן לו כיון שאינו אבק רבית אלא הערמה כמ\"ש רבינו אבל מאחר שלא התנה היכי מחייבינן ליה לעשות איסור ועוד דהכרח שהכריח ה\"ר אליעזר דלא מיירי בהלואה הוא משום דאז לא היה נותן כלום משום רבית ואי אמרת דבשכירות איכא איסור הרחקה אכתי תיקשי דאמאי משלמי עדים דאפשר שהלוה לא היה מתנה ליתן לו ריוח כלל משום איסור הרחקה. עוד כתב הרב אך אמנם תמיה מילתא טובא איך אפשר לומר דליכא רבית בשכירות דהא אהא דתנן מרבין על השכר קאמר בגמרא דטעמא דהיתר הוא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הא אי לא הוה משתלמת בסוף היה אסור אלמא גם בשכירות איכא אגר נטר ע\"כ. ולא ידעתי מה נתחדש לו במשנה זו ממתני' דלא יאמר עדור עמי ואנכש עמך דכיון דההיא אוקמיה משום הרחקה הכא נמי אימא דאי דאיצטריך בגמרא לטעמא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הוא כדי שיהיה הדבר בהיתר גמור שאפילו צד הרחקה לא יהיה בו והרב בעל ב\"ח כתב דההיא דרבא להכי הוי רבית אי לא הוו מהפכי בארעא משום דמסתמא הוה זוקפה עליו במלוה מיד כדי שלא יעבור עליו בבל תלין וא\"כ הרי הוא אגר נטר גמור אי לא הוו מהפכי בארעא גם ההיא דתנן מרבין על השכר ומפרש בגמרא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כיון דקאמר אם אתה נותן לי מעכשיו הרי הוא לך בעשר סלעים השתא ה\"ל כאילו זקפה עליו במלוה ובשביל שממתין לו שכירותו עד זמן פלוני נותן לו י\"ב סלעים אבל במלמד ושאר שכיר דלא זקיף עליה במלוה לית ביה משום רבית ע\"כ. ואיני יודע מה הוא סח דאיך משום דקאמר משכיר לשוכר אם מעכשיו הרי הוא בעשר סלעים יתחייב לומר שהשוכר זקפן עליו במלוה ויהיה בו איסור רבית גם ההיא דלא יאמר עדור עמי הוי תיובתיה. עוד קשה לי בדברי ה\"ר אליעזר הללו דמנא ליה דמה שמשלמים העדים הוא מה שהיה נותן הלוה שיהיו בידו אלף זוז עשר שנים ויכריח מזה דין מחודש דבשכירות ליכא רבית משום דאי בהלואה מיירי מתני' אז לא היה נותן כלום משום רבית אימא דמה שמשלמים העדים הוא מה שהיה נותן המלוה ללוה אם היתה ההלואה לעשר שנים כדי ליפרע לשלשים יום וזה מותר גמור וכדתנן בתוספתא לוקח אדם שטרותיו של חבירו בפחות ואין בו משום רבית וכמו שיכול למוכרו לאחר בפחות כך יכול למוכרו ללוה עצמו וכמ\"ש הריב\"ה בסי' קע\"ג. ולענין הלכה מרן דחה דברי ה\"ר אליעזר הללו וכן כתוב בהגהות אשיר\"י דפא\"נ עלה דמתני' דמרבין על השכר אך הרב בעל ב\"ח כתב בסימן שאחר זה דמהר\"ם ורבינו ירוחם וה\"ר אליעזר סברי דלא הוי רבית היכא דקיימי זוזי לוקמי ואי תפיס השכר לא מפקינן מיניה: <br><b>ועוד </b>יש לדון בדברי ה\"ר אליעזר הללו במה שחייב ליתן הריוח דאף שנודה לדבריו דאין כאן איסור רבית הא קי\"ל המבטל כיסו של חבירו פטור וא\"כ למה חייבו מה שהיה יכול להרויח ושמא יש לומר דסבר דהא דאמרינן המבטל כיסו של חבירו פטור היינו כשלא הרויח בו אבל אם הרויח חייב ליתן וכבר הובא סברא זו במרדכי פרק הגוזל קמא. אך קשה דהתם דחו זה ואמרו דעד כאן לא אמרינן דאם הרויח חייב אלא כשבאו מתחלה בידו לקנות בו דבר להרויח וחזר ואמר לא הרוחתי אלא לעצמי אבל בתורת פקדון לא והכא גבי שכיר הוי דומיא דפקדון דלא באו מתחלה בידו לקנות בו דבר להרויח וכן פסק בעל המפה בח\"ה סי' רצ\"ב ס\"ז דבפקדון א\"צ ליתן מן הריוח. ואפשר דנדון דה\"ר אליעזר הוה שהשכיר תבע מעותיו בתשלום הזמן והמשכיר לא רצה ליתנם לו דאז ודאי חייב וכמ\"ש בעל המפה שם דאם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח בהם לעצמי והלה מעכב חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא ומה שחייב ה\"ר אליעזר לא היה מה שהיה יכול להרויח כמו שתבע השכיר אלא מה שהרויח בהם המשכיר. והואיל דאתא לידן דברי בעל המפה הללו אמרתי להזכיר מ\"ש שם אחר זה דאם אומר הנפקד הוצאתים בעסק אם תרצה קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד הדין עם הנפקד ותמה עליו בעל אגודת אזוב (דף קג) דלמה תפס דברי המרדכי הראשונים ולא האחרונים דאע\"ג דמעיקרא כתב המרדכי שקרוב הדבר בעיניו שאפילו אם תבע פקדונו מפני שזה אומר אני רוצה להלוותו וזה אומר הלויתיו או הקפתיו כדי להרויח אם תקבל להיות קרוב להפסד ולשכר אתן לך חלקך וזה אומר לא אך שלי תתן לי בידי להלוותו על משכון טוב שהדין עם הנפקד הרי אחר זה כתב על דברי רב האיי שאם זה תובע להחזיר לו פקדונו ששלח בו יד כדי להרויח ואינו רוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד דהתם ודאי אי מסרב ודחי ליה מיחייב בריוח למיפלג בהדיה הרי שהמרדכי חזר בו ממה שכתב בתחלה ופשיטא שדבריו האחרונים הם עיקר לפי שדבריו הראשונים לא כתבם במושלם אלא בלשון וקרוב הדבר בעיני משמע דלא פשיטא ליה ותיכף ומיד חזר בו ומוקי דברי רב האיי בכהאי גוונא. ולי נראה דברי המרדכי ברור מללו ואין כאן חזרה דמה שכתב בתחלה דהדין עם הנפקד היינו כשהפקדון אינו בידו אלא שכבר הלוהו וכמו שכתוב שם שטען הנפקד הלויתיו או הקפתיו ומש\"ה אם הנפקד אומר שרוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד והמפקיד אינו רוצה הדין עם הנפקד כיון שהפקדון אינו בידו ומ\"ש אחר זה היינו שהפקדון הוא ביד הנפקד והיינו דלאחר ששלח יד חזרו המעות ובאו לידו והמפקיד תובע מעותיו דאז ודאי אפילו אם הנפקד אומר שרוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד והמפקיד אינו רוצה כי אם פקדונו פשיטא שהדין עם המפקיד מאחר שהמעות הם בעין ביד הנפקד והוי דומיא דמ\"ש בתחלה ונראה דגבי פקדון נמי אם תובע פקדונו מפני שאמר אני רוצה להרויח בו או להלוות והלה מעכב ומרויח בו אם ידוע שמרויח בו חייב לתת לו מכאן ולהבא והא מיירי בשהפקדון הוא בעין שעדיין לא שלח יד ומש\"ה לא מחלק בין אם רוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד לאינו רוצה דאפילו אינו רוצה חייב ליתן לו הריוח כיון שהפקדון הוא בעין והלה מסרב ואין חילוק בין כשהפקדון הוא בעין שעדיין לא שלח בו יד בין כששלח בו יד וחזרו המעות בידו. ומעתה דברי הרב בעל המפה אתו שפיר שכתב אם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח בהן לעצמי והלה מעכב בידו חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא אבל אם אומר הנפקד הוצאתים בעסק אם תרצה קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד הדין עם הנפקד ודבריו הם ברורים כפי מה שכתבנו ועיין בים של שלמה פרק הגוזל קמא סימן ל' ודבריו אינם נראים: <br><b>כתב </b>מרן המלוה את חבירו ע\"מ שכל מלאכה שתבא לידו יתן אותה למלוה לעשות דלמ\"ד טובת הנאה ממון הוי רבית קצוצה ולמ\"ד אינה ממון לא מפקינן מיניה אבל מ\"מ איסורא איכא ע\"כ. והנה דין זה במחלוקת הוא שנוי דרבינו בפ\"ה מה' אישות ובפ\"ב מהלכות גניבה פסק דטובת הנאה אינה ממון ומה שקשה ממה שפסק בהלכות נדרים כבר יישב שם מרן. אך הרא\"ש בסוף פ\"ק דקידושין פסק כמ\"ד טובת הנאה ממון. ולפי זה יש לתמוה על מה שפסק הריב\"ה בי\"ד סימן של\"א דאם לקחן שלא מדעת בעלים זכה בהם שאין לבעלים בהם אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון ועיין בש\"ך בח\"מ סי' ש\"ן שעמד על מבוכה זו ואם לא התנה בשעת הלואה ובתוך הזמן רוצה לתת לו מלאכה נראה דלמ\"ד טובת הנאה ממון אם אינו רגיל אסור ולמ\"ד דאינה ממון שרי: <br><b>כתב </b>הרשב\"א (*א\"ה בתשובה סימן תתקל\"ח) ומ\"מ נראה שאם רצה ליתן מה שהרויח כולו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר ליה. והרב בעל בני אהרן (דף קנב) כתב דדברי הרשב\"א הללו הם מגומגמים דבתחלה כתב דאין כאן רבית דמשמע לשום אחד מהם ואחר זה כתב ואע\"פ שהמקבל עובר ומשמע דבנדון זה שנשבע קאמר דלא היה מתחלה הלואה ע\"כ. ונראה שלא ראה דברי הרשב\"א במקומם שנשאל גם כן שאם היה הלואה מה יהיה דינו ועל זה השיב דאפילו אם היה הלואה חייב לקיים שבועתו מטעמא דיהיב אבל לעולם דגבי פקדון אין אנו צריכים להנהו טעמי דתיפוק ליה דאין כאן רבית כלל מאחר שבתורת פקדון באו לידו. עוד כתב מהר\"א לפפא שהמרדכי בפרק הגוזל קמא חולק על דברי הרשב\"א הללו שכתב על המקבל עסקא שיש לו להתנות שאם יצטרך המקבל מן המעות להוציא לצרכו וכו' ואם לא לקח רשות להוציא הרי שלח יד בפקדון והרי הם מלוה עליו ואינם בחזקת הבעלים וא\"כ רבית הוא ע\"כ הרי שאפי' גבי פקדון שייך רבית ולפי דבריו מלבד שהרשב\"א חולק על המרדכי דברי המרדכי חולקים להדדי שהרי בסוף פרק המפקיד כתב המרדכי שאם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו לראובן דאין בו משום רבית. ולי נראה דלא דמי כלל ההיא דהמרדכי דפ' הגוזל להך דהרשב\"א דשאני התם שהיה עסקא וקי\"ל דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון והריוח שנותן לו המתעסק אינו אלא מה שהרויח בפלגא דפקדון ואם נותן לו יותר ממה שהרויח בפלגא דפקדון אסור משום דנותן לו רבית בשביל ההלואה וגדולה מזו שצריך שיתן למתעסק שכר טורחו משום דמיחזי שמתעסק בפלגא דפקדון משום פלגא דמלוה ומש\"ה אם לא לקח רשות להוציא הרי שלח יד בפקדון ונעשו מלוה אצלו והריוח שנותן לו הוא רבית דמיחזי דמשוה פלגא דמלוה נותן לו רבית כיון שאין כאן פקדון דנימא שמעותיו הם שהרויחו אבל לעולם דאם לא היה כאן מלוה היה מותר גמור דאין כאן אגר נטר מאחר שבתורת פקדון באו לידו והיינו ההיא שכתב המרדכי בס\"פ המפקיד דמיירי בפקדון וכנדון הרשב\"א. ובחילוק זה שכתבנו יתיישב מה שהקשה מהריב\"ל בח\"ב סי' כ\"ו על דברי הרשב\"א הללו ממ\"ש הרשב\"א גבי מעות של יתומים שאם הוציאם הלוה לצרכו שהוא רבית וכוונת קושייתו היא דכיון דס\"ל להרשב\"א דאם שלח יד בפקדון ונעשה מלוה עליו שיכול ליתן לו ריוח דאין כאן משום רבית א\"כ גבי יתומים אם הוציאם הלוה לצרכו הרי שלח יד בפקדון ואין כאן רבית ותירץ הרב על זה דהך דהרשב\"א מיירי שהמעות הם מיוחדים ומתעסק בהם בפני עצמן ואע\"ג דבאו לידו בתורת פקדון ונעשה עליהם כגזלן ואמר בפני עדים לעצמי אני מרויח אפ\"ה אם רצה ליתן לו כל מה שהרויח או מקצתו נותן אבל היכא דפרע חובותיו באותם המעות מיחזי כרבית גמור ע\"כ. ולפי דברי מהריב\"ל הללו יתיישב קושיית מהר\"א לפפא דההיא שכתב המרדכי בפרק הגוזל מיירי כשמתעסק הוציאם לצרכו ואינם המעות בעין ומש\"ה הוי רבית אבל אם הם בעין אף שאמר בפני עדים לעצמי אני מרויח יכול ליתן לו מן הריוח שהרויח במעותיו. ולפי מה שכתבנו אין צורך לחילוק הרב מהריב\"ל דשאני ההיא דיתומים דבתורת הלואה באו לידו וחכמים לא התירו אלא כשהמקבל נותן ריוח מן המעות בעצמם ומדידהו קא זכו אבל כשזה פורע חובותיו נותן לו רבית מכיס המקבל וזה אסור אבל היכא שבאו לידו בתורת פקדון והנפקד שלח יד ופרע בהם חובותיו ורוצה ליתן לו ריוח אין כאן רבית מאחר שבתורת פקדון באו לידו, ודין זה דהיכא דבאו לידו בתורת פקדון אם יש בו משום רבית כתבו מרן בטור זה סי' קע\"ז סי' י\"ט ולא הגיה עליו בעל המפה אע\"ג שבאותו הסימן הביא בעל המפה דברי המרדכי דפ' הגוזל משמע דס\"ל דלא פליגי דברי המרדכי אהדדי וכדכתיבנא (א\"ה עיין לעיל פי\"ב מהלכות גזילה ואבידה דין ח' מ\"ש הרב המחבר ע\"ד הרשב\"א בתשובה הנזכרת): "
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל בימי החורף כו'.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה בשם הרשב\"א ובמ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ט מהלכות שכירות דין ד' יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אסור להרבות על המכר וכו'.</b> דברי ה\"ה אינם מובנים במ\"ש ופירוש והוא אבק רבית ומפני כך כתב רבינו וכשיתבענו בדין כו' וכבר חזרתי על כל הצדדין ולא נתקררה דעתי כלל. ומ\"ש מהריק\"א אינו מתיישב והנכון בעיני שלא היה בגירסתו ה\"ז אבק רבית ובא למעט שאינו רבית קצוצה זהו כוונת ה\"ה. ומ\"ש רבינו וכשיתבענו בדין אינו חייב ליתן אלא מה שהיה שוה כו' נראה דכתב כן למעוטי שלא יאמר הלוקח הרי קבע עמי זמן עד הגורן המתן עד הזמן ואתן לך מאה דהשאר אבק רבית אלא מיד כשיתבענו בדין חייב ליתן מעותיו שלא קבע זמן אלא אדעתא ליטול מאה ועשרים עכשיו שזה נותן מאה חייב לפרוע מיד ודו\"ק. זה נראה בעיני דקדוק נכון בדברי רבינו דאי לאו הכי למאי איצטריך רבינו לומר וכשיתבענו בדין כו' מה שלא כתב בשום מקום אלא האיסור וההיתר ובודאי במסרב במשפט יבא ודו\"ק: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו אינו חייב ליתן אלא מה שהיה שוה בשעת המכר כו'. נראה דלא בא למעט דאם היה שוה ק\"ך אף שאמר לו אם מעכשיו במנה ואם לאחר זמן בק\"ך שיהא מותר ליקח ק\"ך דזה אינו דכיון דפירש הו\"ל אותו התוספת רבית. אבל בא למעט דאם לא היה שוה אלא צ' אע\"פ שאמר אם מעכשיו במנה כו' מ\"מ כיון שאינו שוה אלא צ' אינו חייב ליתן יותר דהא אינו פוסק רבינו כטרשא דרב נחמן כמו שמוכרח מדבריו ודו\"ק. <br><b>ומ\"ש </b>רבינו או יחזיר ממכרו אם היה קיים כו'. נראה דלא קאי אלא לגבי המוכר כיון שהוא מכר אדעתא דיוקרא ומצי למימר תן לי ממכרי אבל הלוקח כיון דנחית אדעתא דיוקרא לא מצי לבטל המכר ויתן כשעת ההיתר בע\"גכ אם רוצה המוכר לקיים המקח דהא מקח שנעשה באיסור לא נתבטל המקח לגמרי וכן משמע מדברי ה\"ה בסוף הפרק. אלא שנמצא לראשונים ז\"ל דחילקו בין מוכר ללוקח כמ\"ש מהריק\"א בחה\"מ סימן ר\"ח אף אנו יכולים לומר שזה דעת רבינו. אבל לומר דיחזיר ממכרו שכתב רבינו היינו לומר דשניהם יכולים לבטלו אי אפשר בשום פנים כאשר כתבתי דמפשטא דתלמודא הוכיחו כל המפרשים ז\"ל דהמקח קיים ודו\"ק. ובמה שכתבתי למעלה דיכול המוכר שמכר לזמן לתבוע חובו קודם זמנו כיון שאינו נוטל אלא כשעת ההיתר גם הלוקח מחזיר ממכרו ע\"כ של מוכר מאחר דאין המוכר ממתין לזמן שקבע ודו\"ק: <br><b>מי </b>שהיה לו ליתן לחבירו דינר של רבית ונתן לו בשבילו ה' מדות של חטים והיה נמכרים ד' בדינר כשבא מלוה להחזירו לו צריך להחזיר לו ה' מדות ומיהו אם רוצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע רשאי שהמקח קיים אע\"פ שנעשה באיסור כן כתב הרא\"ש (*א\"ה עיין תשובת הרא\"ש כלל ס\"ט סי' ז' ובמ\"ש עליו הרב המחבר לקמן פ\"ט דין א') והכריח מדאמרינן גלימא מפקינן דלא לימא קמכסי בגלימא דרביתא משמע דוקא משום דלא לימא מכסי בגלימא דרביתא הוא דמהדרינן ליה הא לאו הכי המקח קיים ולא אמרינן כיון שנעשה באיסור נתבטל המקח וכן בעובדא קמא דיהיב ליה ה' וכן בעובדא דשכירות ע\"כ והרב בג\"ת בח\"ב סי' י\"ב הקשה על ראיות הרא\"ש הללו דאי מעובדא דגלימא אימא דאתא לאשמועינן דאפילו שניהם מתרצים במכר ואין אחד מהם חפץ לבטלו אפילו הכי מפקינן גלימא מטעמא דלא לימרו ולעולם נימא דאם רוצה לבטל המקח מפני שנעשה באיסור שהוא מבוטל ולזה אפשר לומר דס\"ל דע\"כ לא אמרינן דגלימא מפקינן כי היכי דלא לימרו אלא כשהוא רוצה לזכות מכח הפסיקה הראשונה אז הוא דאמרינן דאע\"ג שמחזיר לו מעות הרבית אפ\"ה איכא לזות שפתים בקנין הגלימא כיון שמחמת הרבית בא לו קנין זה אבל אי הוה אמרינן שהמקח הוא בטל אלא שהלוה נתרצה בקיומו תו ליכא לזות שפתים שהרי זה כמוכרה לו בשביל המעות שקיבל ממנו דאטו לפי שפעם אחת בא לו באיסור לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ומש\"ה הכריח הרא\"ש דע\"כ דמיירי בשלא נתרצה הלוה ואפ\"ה טעמא משום לזות שפתים הא לאו הכי המקח קיים. ובג\"ת תירץ דעיקר ההכרח הוא מאביי דקאמר ד' מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה ופשיטא דמיירי בשאינו מתרצה הלוה וקמ\"ל דאין האיסור מבטל המקח דאי בשניהם מתרצים מאי קמ\"ל דהא טעמא דרבא לא אסיק אדעתיה אביי ומדפליג עליה רבא משום דלא לימרו משמע דאפילו באינו מתרצה טעמא משום דלא לימרו הא לאו הכי המקח קיים. וכדבריו נראה מדברי הנמוקי דעיקר ההכרח הוא מאביי ומאביי נשמע לרבא. עוד הקשה הרב בעל ג\"ת על מ\"ש הרא\"ש וכן בעובדא קמא דיהיב ליה ה' דמנ\"ל דשוה ה' קאמר דלמא ה' ממש מפני כו'. ונראה דהכרח הרא\"ש הוא מדאמרינן ד' מפקינן דבתורת רביתא אתא לידיה דמשמע דוקא משום האי טעמא הא לאו הכי ד' מפקינן מיניה וכאביי ואי אמרת בשלמא דמקח שנעשה באיסור המקח קיים תינח דאי לאו טעמא דברבית אתא לידיה ד' דוקא מפקינן מיניה משום דאידך אוזולי קא מוזיל גביה ואותו המקח קיים הוא אלא אי אמרת דמקח שנעשה באיסור הוא בטל למה לי טעמא דברבית אתא לידיה בלאו הכי פשיטא דה' מפקינן דאע\"ג דמעיקרא אוזיל גביה כיון שאותה הפסיקה היא בטלה לגמרי נמצא שאין כאן מקח ולא מוזיל גביה והמלוה חייב ללוה ה' מדות של חטים שלקח ממנו בלא שום קנין דחלוקה זו דמוזיל גביה לא שייך אלא אי אמרינן דהמקח הוא קיים אבל אם אין כאן מקח מה שייך מוזיל גביה כיון דלא זכה הלוקח במקח אלא ודאי מדאיצטריך רבא לטעמא דברבית אתא לידיה משמע דהמקח קיים. והכרח זה הוי דומיא דהכרח דעובדא דגלימא וכן עובדא דשכירות אי לאו משום דקי\"ל דהמקח קיים ואפילו אם לא דר בו עדיין היה דר בו לא היה חייב המלוה תריסר אף על פי שמתחלה נתרצה בתריסר שכיון שאותה הפסיקה היא בטלה מחמת האיסור הרי זה כאילו דר בחצר חבירו בלא קציצה שאינו משלם אלא מה ששוה. כללו של דבר כל מקח שהוא בטל והמוכר נתנה בזול או ביוקר אותה הפסיקה אינו מעלה ומוריד והוה ליה כאילו היא פקדון ביד הלוקח ואם אין המקח בעין ישלם לו מה שהיה שוה ולא כפי הפסיקה. ויש להסתפק בעלמא במי שתבע מחבירו דינר והודה לו ונתן לו חפץ בשביל הדינר ושוב טען ואמר שטעה בחשבונו במה שהודה שחייב לו ובירר הדבר ותובע החפץ והלוקח טוען שאף שטעה בחשבונו מ\"מ המקח קיים ויתן לו דינר. ולכאורה נראה דהדין עם הלוקח וראיה מסוגיין דאע\"פ שהמוכר לא היה חייב ללוקח אפילו הכי המקח קיים והוא הדין הכא ולפ\"ז אם המקח אינו בעין משלם כמו שפסק בין לזולא בין ליוקרא דהא לא שייך טעמא דרבא בעובדא דחיטי. ומיהו נראה דלא דמי לסוגיין דשאני מוכר חפץ בשביל רבית שזה הרבית חוב הוא שנתחייב הלוה וחייב הוא לשלם אלא שהתורה גזרה שאף שנתחייב שלא יתן ולפי זה אם מכר בדמי הרבית המכר קיים הוא שהרי זה מכר בשביל מה שנתחייב ואף שזה צריך להחזיר הרבית כדי לקיים גזירת התורה לא בשביל זה נאמר שהלוה לא היה חייב אלא שאף שחייב נצטוה שלא יקח ומש\"ה המקח קיים דהא ליכא איסורא גבי מכר אבל בעלמא שכשנתברר שטעה בחשבונו הורה למפרע שלא היה חייב לו וזה לא מכר אלא בשביל החוב וכיון שנתבטלה הסיבה נתבטל המסובב ואין כאן מקח כלל שהרי הכל היה בטעות ולפי זה אם המקח אינו בעין אינו משלם כמו שפסק אלא כמו ששוה שכבר כתבנו דכל שהמקח הוא בטל הפסיקה אינו מעלה ומוריד והוה ליה כמאן דליתא וטעמא דרבית דהפסיקה קיימת הוא משום דהמקח קיים וכמ\"ש הרא\"ש דאע\"ג שנעשה באיסור המקח קיים. וא\"ת היכי אמרינן הכא שמקח שנעשה באיסור המקח קיים והלא בפ\"ק דתמורה איפליגו אביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני ורבא ס\"ל דלא מהני ופשיטא דהלכה כרבא לגבי אביי ואף שראיתי למהר\"ש יפה שכתב דהלכה כאביי והכריח הדין מדברי רש\"י גבי פלוגתא דאביי ורבא עלה דהאי דאמרינן אלא בשינוי קונה פליגי וכן ממה שכתב רבינו סוף פ\"ג מהלכות גירושין מ\"מ מדברי הרא\"ש בתשובה כלל ח' סי' י\"ד מוכח דס\"ל דהלכה כרבא וכן היא סברת ה\"ה בפ\"א מהלכות גזילה וההיא דרבינו שהכריח מהר\"ש יפה דהלכתא כאביי יש לדחות ולפי שאינו מענינינו לא נאריך בזה ואף שנודה למהר\"ש יפה אכתי קשה דרבא ארבא דהא הרא\"ש הכריח דהמקח קיים מדברי רבא ונראה דל\"ד כלל לההיא דתמורה דהתם שאני שקיום הדבר הוא האיסור ואי אפשר להתקיים הדבר אלא בעבור האיסור כגון תמורה ודכוותיה דמייתי התם אבל הכא גבי רבית כיון שזה מחזיר לו הרבית ליכא איסורא בקיום המקח שהמקח אינו אסור מצד עצמו ולפי חילוק זה יש לתמוה על מה שכתב מרן בח\"מ סי' ר\"ח על מה שכתב המרדכי דמי שנשבע או קיבל בחרם שלא ליתן דבר או לא ימכור ועבר שבועה ומכר ונתן אין במעשיו כלום וממה שנתבאר בסמוך נדחו דברים הללו ע\"כ ולפי מה שכתבנו לא דמי כלל דנדון המרדכי הוי דומיא דההיא דתמורה דאי אפשר בקיום הדבר אם לא בעבור האיסור ולא דמי למקח שנעשה באיסור ולמרן דלא ניחא ליה בחילוק זה תיקשי לדידיה מה שהקשינו וצ\"ע. שוב ראיתי למוהרש\"ך בח\"א סי' קנ\"ז שתפס על מרן בחילוק זה שכתבנו ועיין במהר\"ם אלשיך סי' ע\"ה דאזיל בשיטת מרן ז\"ל: <br><b>ודע </b>שאף שכתבנו לעיל שמקח שנעשה באיסור המקח קיים היינו דוקא היכא שנותן לו כמו שפסק אבל בעובדא דחיטי שאם בא לקיים המקח צריך לתת דינר ורביע הברירה היא ביד הלוקח אם ירצה יתן לו חמש מדות או דינר ורביע וכמו שכתב הריב\"ה ולא מטעמא דכיון שנעשה באיסור הוא בטל אלא משום דהלוקח לא ירד לכך ולא לקח אלא לפי שהיה סבור שלוקח בזול וכן כתב מרן בח\"מ סי' ר\"ח בשם תלמידי הרשב\"א דאע\"ג דהפוסק עד שלא יצא השער המקח קיים ויתן כשער ההיתר מיהו הלוקח יכול לחזור בו שלא ליתן כשער היוקר שהרי לא לכך ירד שמתחלה כשער הזול פסק עמו ע\"כ וכן נראה מדברי רבינו שכתב או יחזיר ממכרו מידו אם היה קיים וטעמא הוא לפי שהמוכר לא מכר לו ע\"ד כן וכסברת תלמידי הרשב\"א ואף שבסוף הפרק כתב כשמוציאין ממנו מוציאין ממנו ה' לאו למימרא דבע\"כ יוציאו חמש ולא החפץ אלא מיירי כשהלוקח רוצה בקיום המקח וקאמר דצריך ליתן חמש ומילתא אגב אורחיה קמ\"ל דמקח שנעשה באיסור המקח קיים אלא שצריך לתת חמשה הואיל ובתורת רבית בא לידו אבל לעולם דאם אינו רוצה בקיום המקח הרשות בידו משום דלאו אדעתא דהכי קנה אך ראיתי למרן שכתב דהריב\"ה חולק על תלמידי הרשב\"א וסבירא ליה דאף הלוקח אינו יכול לחזור בו וע\"כ יקח כשער היוקר ולפי זה הוא הדין הכא דאם המוכר רוצה בקיום המקח הלוקח יתן דינר ורביע וכן נראה מדברי הנימוקי שכתב חמש מפקינן הפירות עצמם אם שניהם מסכימים בו או אם האחד רוצה יתן שוה החמש במעות ע\"כ. משמע שאיזה משניהם שירצה בקיום המקח צריך שיתן שוה החמש וכן נראה מתחלת דבריו שכתב אין האיסור מבטל הקנייה אם האחד רוצה כי גם באבק רבית כו' כך היא הגירסא הנכונה וכן הובא במהר\"ם אלשיך סימן ע\"ה. אך המבי\"ט בח\"א סי' רע\"ג לא גריס הכי ופירש פירוש אחר יע\"ש. ומדברי הריב\"ה הכא נראה שהברירה היא ביד הלוקח אם ירצה לקיים המקח או לבטלו וזה סותר למה שכתב מרן ז\"ל שהריב\"ה חולק על תלמידי הרשב\"א ומיהו אפשר לדחוק ולומר דלאו דוקא אם רוצה הלוקח אלא הוא הדין אם רצה המוכר המקח קיים וכמו שביאר בח\"מ סי' ר\"ח והכא לא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא שיהא המקח בטל משום דאם הוא קיים משום דהמלוה רוצה בקיומו נמצא שנהנה מאיסור רבית קמ\"ל דלא אלא המקח קיים והוא הדין אם הלוקח אינו רוצה והמוכר רוצה בקיום המקח דהמקח קיים ויתן שוה חמש וכסברת הנמוקי. אך אעיקרא דדינא במה שהכריח מרן שהריב\"ה חולק על תלמידי הרשב\"א יש לדון ביה דאי ממה שכתב דאין אחד מהם יכול לומר המקח בטל כיון שנעשה באיסור איכא למימר דהכא מיירי בשהלוקח רוצה לחזור בו מטעם איסור ולא משום דבר אחר וכגון דלא נתייקר השער והלוקח רוצה לבטל המקח מעיקרו כיון שנעשה באיסור או המוכר על זה הוא דקאמר הריב\"ה דאין אחד מהם יכול לבטל המקח מטעם איסור אלא המקח קיים אע\"פ שנעשה באיסור אבל היכא דנתייקר השער דהלוקח רוצה לבטל המקח משום דלאו אדעתא דהכי ירד בהא לא מיירי הריב\"ה ואפשר דמודה לתלמידי הרשב\"א ובזה ניחא מה שכתב הרא\"ש ולא נתייקר השער שכתב מרן דלאו דווקא אלא הוא הדין נתייקר השער ולפי מה שכתבנו בדוקא נקט ולא נתייקר השער דאז אין שום אחד מהם יכול לבטל המקח כיון שטעם הביטול הוא מפני האיסור שנעשה במקח אבל בנתייקר השער יכול הלוקח לבטל המקח ולפי זה אין צורך למה שכתב מרן דהרא\"ש לא קאי אלא אמוכר דלעולם דקאי אף אלוקח אלא דמיירי בלא נתייקר השער ואם הכרח מרן הוא ממה שהריב\"ה הביא בתחלת דבריו כגון שהוסיף בשווי המקח בשביל המתנת המעות ועלה קאי ואין אחד מהם יכול לבטל המקח וה\"ז דומה לנתייקר השער לפי שיכול המוכר לומר דלא אדעתא דהכי ירד ומהכא הכריח מרן דהריב\"ה חולק על תלמידי הרשב\"א אם כן תיקשי לתלמידי הרשב\"א שכתבו דהיכא דאית ביה איסורא והוסיף בדמים משום אגר נטר ליה לא בטלי זביני אלא קיימא בין על לוקח בין על מוכר ע\"כ ובשלמא על לוקח תינח אלא על מוכר למה לא יכול לבטל המקח הא לאו אדעתא דהכי ירד אלא ע\"כ אית לן למימר דשאני הוסיף בדמים משום אגר נטר שכיון שאמר לו אם מעכשיו הרי היא במנה ואם לאחר זמן הרי היא במאתים הרי נתרצה למוכרה במנה ומשום הכי אמרי' דהמקח קיים במנה אף לאחר זמן כיון שזה כבר נתרצה למוכרה במנה ואף שלאחר זמן לא נתרצה מ\"מ כיון שכבר נתרצה למכור במנה השתא נמי יהבינן ליה מנה בע\"כ אבל בנתייקר השער שהלוקח טוען שהוא לא רצה לקנות אלא כשער הזול וכשער היוקר אינו רוצה לקנות כלל מהיכא תיתי שנכוף את הלוקח שיקנה כשער היוקר דבר שלא עלה בדעתו כלל לפי חילוק זה נראה דהיכא דלא אמר מעכשיו אלא שמכר לו מטלטלין עד זמן פלוני במאה והיו שוין בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעים אליבא דמ\"ד דאסור יכול המוכר לבטל המקח שהרי יכול לומר שלעולם לא נתרצה למכור בתשעים אלא במאה והרי זה דומה לנתייקר השער שחוזר הלוקח. וראיתי להרב בעל מאירת עינים שכתב בסי' ר\"ח דשאני הוסיף בשביל המתנת המעות דצריך המוכר ליתנו כשער הזול ואינו יכול לחזור בו דשם היה השער ידוע אלא שהוסיף עליו בזה אמרו דל ההוספה מפסיקתם וישאר המקח מאליו כמו שהיה אז בשער שבשוק מה שאין כן בפסק בשעה שלא היה לו שער ידוע שכשאתה דל פסיקתן לא נשאר שער לגמרי משום הכי יכול לחזור בו הלוקח ע\"כ. ולפי דבריו אף בדליכא מעכשיו אין שום אחד מהם יכול לחזור בו וכל שכן בדאיכא מעכשיו דאז אף דליכא שער אין המוכר יכול לחזור משום דאיכא למימר דל ההוספה ותשאר הפסיקה הראשונה והיכא דליכא מעכשיו וליכא שער והעלהו הרבה דאסור וכמו שכתב הריב\"ה סימן קע\"ה הכי נמי דהמוכר חוזר בו. ולפי דבריו ניחא דנקטי בסתם היכא שהוסיף בשווי המקח דאין שום אחד מהם יכול לחזור בו ומיירי בכל גוונא דאיכא איסור. אך רבינו מוכח מדבריו דאף בהוסיף בדמים משום אגר נטר יכול המוכר לבטל המקח בין דאיכא מעכשיו בין דליכא מעכשיו. העולה ממה שכתבנו שאין מדברי הריב\"ה ז\"ל הכרח שיחלוק על תלמידי הרשב\"א ז\"ל ולעולם דמודה דאם נתייקר השער יכול הלוקח לומר שאינו רוצה לקבל כשער היוקר. ולפי זה אתו דברי הריב\"ה שכתב ומיהו אם רוצה להחזיר לו דמיהם כפשטן שהמקח תלוי בלוקח אם רוצה לבטל או לא: <br><b>עוד </b>נראה לי לחלק בין הוסיף בדמים לנתייקר השער דשאני הוסיף בדמים שהטענה שטוען המוכר דהיינו אני לא הייתי מוכרה אלא במאתים הוא האיסור ולאו כל כמיניה לומר אני לא מכרתי אלא אדעתא שנעשה איסור ומשום הכי אמרינן דהמקח קיים ולא יתן אלא מנה אבל בנתייקר השער בשעת הפסיקה לא היה אסור דהיה אפשר שלא יתייקר השער והשתא דנתייקר השער טוען שלא נתרצה לקנות אלא אם לא יתייקר השער שהיה היתר ולוקח בזול אבל כיון שנתייקר השער שאינו יכול לקנות כמו שפסקו מטעם איסור בזה לא היה דעתו לקנות משום הכי טענתיה טענה. ובזה ניחא מה שפסק הרב מהר\"ם אלשיך ז\"ל סימן ע\"ה על קהל שגזרו בחרם שלא ימכר היין ביותר על חמשה דינרים ומכר אחד בשבעה דינרים שהמקח קיים ויחזיר השני דינרים דמשמע מדבריו אפילו בעל כרחו של מוכר ולא יכול למימר אדעתא דשבעה מכרתי כיון שמכירה בשבעה היא באיסור לא כל כמיניה לומר דאדעתא דאיסורא מכרתי. ולפי מה שכתבנו אפשר לומר דהרב הנמוקי מודה לתלמידי הרשב\"א ז\"ל דבנתייקר השער הלוקח יכול לחזור בו. ואף שכתבנו לעיל דמדברי הרב הנמוקי נראה דאם נתן הלוה חמש מדות בשביל דינר של רבית שאם ירצה הלוה יקח מהמלוה דינר ורביע ואינו יכול לבטל המקח התם שאני שהלקיחה בדינר חמש מדות היא באיסור שנמצא שנהנה מן הרבית מלבד הרבית עצמו וכדאמר דבתורת רבית אתא לידיה ומשום הכי אינו יכול לומר אדעתא דדינר לקחתי או אדעתא שלא אתן המעות לקחתי אבל בנתייקר השער דטוען אדעתא דהיתרא לקחתי טענתיה טענה ומהאי טעמא אמרינן בעובדא דשכירות דתריסר מפקינן אע\"ג דלכאורה נראין דברי השוכר דמשום דמשתרשי ליה זוזי אוגרה בתריסר דכיון דטוען אדעתא דאיסורא לא משגחינן ביה. ובזה ניחא הא דקיימא לן גבי אונאה דעד שתות הוי מקח אלא שמחזיר אונאה ולא יכול המאנה לומר אדעתא שלא אחזיר אונאה מכרתי או לקחתי כי היכי דאמרינן גבי נתייקר השער משום דשאני אונאה שטוען אדעתא דאיסורא אבל בנתייקר השער טוען אדעתא דהיתרא ומשום הכי הלוקח חוזר בו אבל המוכר אינו חוזר בו ואע\"ג דגבי אונאה איכא מאן דאמר דהיכא דהאונאה היא יותר משתות דאף המאנה יכול לבטל המקח שכל זמן שהמתאנה יכול לחזור המאנה גם כן יכול לחזור התם שאני דכיון שהאונאה היא יותר משתות אין כאן מקח כלל כמו שכתב הריב\"ה ז\"ל סימן רכ\"ז ומשום הכי שניהם יכולים לחזור בהם אבל הכא המקח הוא מקח אלא שהלוקח חוזר משום דלאו אדעתא דהכי ירד: <br><b>נשאל </b>מהרשד\"ם בח' י\"ד סי' ס\"ט על ראובן שמכר סחורה ללוי לזמן בתנאי שחייב לוי לחתוך הדיט\"ה תוך ב' חדשים בכך למאה ועתה בהגיע זמן ב' חדשים בא ראובן לתבוע מלוי לחתוך הדיט\"ה וטוען שאין לו מעות לחתוך הדיט\"ה אם המקח קיים או לא כיון שלא קיים לוי תנאו או אם לא יחתוך הדיט\"ה בתוך הזמן מה יפרע לוי והשיב דאע\"ג דקי\"ל דמקח שנעשה באיסור המקח קיים כו' שאני הכא שהיה בלשון תנאי וכיון שלא קיים תנאו המקח בטל וא\"כ מחוייב לוי לחתוך הדיט\"ה או יחזיר המקח שלקח ע\"כ ונראה דאף אם לא היה בלשון תנאי כל שתלה הדבר בבחירתו שאם ירצה יקח לזמן ראשון בדמים מועטים יכול לכוף את הלוקח שיפרע לזמן ראשון בדמים מועטים דבהא ליכא שום איסורא ודוקא היכא שתלה הדבר בבחירת הלוקח אז לא יוכל לכופו שיפרע לזמן ראשון ובזמן השני לא יפרע אלא כפי הפסיקה של זמן ראשון מטעם רבית ונראה שאף הרב מודה בזה ולא הוצרך לטעמא דתנאי אלא לומר שאם לא חתך הדיט\"ה המקח בטל ויכול הלוקח לתת בזמן הב' ואין בזה משום רבית דכיון דאיכא תנאי והמקח בטל נמצא שעתה מחדש קונה הלוקח והמוכר יכול ליקח י\"ב כמו שמוכר בסתם וכמ\"ש בסוף דבריו. עוד כתב הרב מ\"ז וכי תימא תנאי זה אי אפשר לקיימו וא\"כ התנאי בטל והמקח קיים ע\"כ ודבריו הם תמוהים הרבה בעיני לפי שהתנאי אין בו איסור כלל שהרי אם לא היה מתנה אלא שלאחר שנגמר המקח היה אומר לו תן לי מיד ואקח פחות הרי זה מותר גמור אלא שכל שהתנה קודם שיגמר המקח הורה שמה שפסק לזמן ב' היה משום אגר נטר ואסור אבל בעיקר התנאי מצד עצמו ליכא איסורא ולא שייך בזה תנאי בטל ומעשה קיים וצ\"ע (*א\"ה עיין מ\"ש מהר\"א רוזאניס הובאו דבריו בס' מוצל מאש סי' ד' ועיין שם סו' ה' באורך): <br><b>עוד </b>כתב הרב דלא אמרי' מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא באיסור תורה אבל מתנה בדבר שהוא אסור מדרבנן תנאו קיים ע\"כ והכי אמרינן בפרק הכותב בפירוש דבדרבנן תנאו קיים וטעמא דרב דקאמר דלא מהני תנאי בירושה אע\"ג דירושת הבעל ס\"ל שהיא מדרבנן היינו משום שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ודוקא התם אבל בעלמא מהני תנאה וכמבואר שם אך קשה דקי\"ל דהמלוה את חבירו ע\"מ שלא תשמטנו שביעית תנאו בטל ואע\"ג דשביעית בזמן הזה מדרבנן ואי אמרת דבדרבנן תנאו קיים הרי נתבטל ההלואה והמעות הם פקדון ואין שביעית משמטת פקדון ואפשר לומר דאע\"ג דאמרינן דבדרבנן חל התנאי היינו כשהנמשך מחלות התנאי אינו מה שחכמים הקפידו בו כגון גבי רבית שהנמשך מחלות התנאי הוא בטול המקח וחכמים לא איכפת להו אם יתקיים המקח או לא ואף שאחר כך ימכרנה בי\"ב שהוא מה שהקפידו חכמים לא היה מוכרח מכח חלות התנאי שאפשר שימכרנה לאחר אבל גבי שמטה שהנמשך מחלות התנאי הוא שהלוה יחזיר המעות למלוה שהוא מה שאסרו חכמים בלא תנאי אף שהתנה לא מהני לבטל דברי חכמים דאלת\"ה מה הועילו חכמים במה שאסרו וההיא דהכותב שאני דהוי תנאי שבממון וליכא איסורא ויכול לקיים תנאו אבל במילתא דאיסורא שאינו יכול לקיים תנאו גם התנאי אינו חל כל היכא שהנמשך מחלות התנאי הוא בטול דברי חכמים. עוד אפשר לומר דשאני שביעית שעיקרו מן התורה ומש\"ה לא מהני תנאה וכן כתבו התוס' בפרק אעפ\"י (דף נ\"ו:) דלר' מאיר דאמר כל הפוחת וכו' משום דסבר כתובה דאורייתא אע\"ג דכתובת אלמנה דרבנן מ\"מ עיקר כתובה דאורייתא. וכי תימא א\"כ גבי רבית נמי נימא דלא מהני תנאה משום דעיקרו מן התורה הא לא קשיא משום דלא דמי רבית דרבנן לרבית מן התורה ובשלמא שמטה אין חילוק בין מדרבנן למן התורה אלא בזמן ודמי לכתובה אבל רבית יש חילוק בעצם הדבר וכן כתבו התוס' שם דירושת הבעל מהני תנאה אע\"ג דעיקר ירושה היא מן התורה משום דלא דמיא ירושת הבעל לשאר ירושות שבאות מחמת קורבה ועיין במהר\"ם אלשקר סי' ל\"א: <br><b>עוד </b>כתב הרב בח\"מ סי' רל\"ב על ראובן שקנה בית משמעון וקיבל שמעון אחריות דשריפה וזולא שאסור לפי שאין כאן מכר כיון שקיבל עליו אחריות ונמצא שהמעות היו הלואה ומה שנהנה מן הבית הוא רבית אפ\"ה המקח קיים אלא שמסלקין האיסור וכן כתב בסי' ש\"ף על מי שמכר חוב לחבירו וקיבל המוכר אחריות החוב עליו שהמקח קיים ומטי בה ממה שפסק הריב\"ה בסי' ר\"ח ולא ידעתי איך יתכן בזה שיהיה המקח קיים והאיסור מסולק לפי שהאיסור בזה הוא מהצטרפות שני דברים דהיינו קבלת האחריות ומה שנהנה וכל חדא באפי נפשה שרי וא\"כ איזה דבר מסלקים אם תאמר האחריות שלא יהיה האחריות על המוכר אלא על הלוקח והוי מכר וכן נראה מדברי הרב בסי' רל\"ב שהאחריות הוא דמסלקים שכתב אפילו את\"ל שהמקח קיים השכירות לא יקח כו' ואי אמרת שהאחריות אינו מסולק מאי אתא לאשמועינן פשיטא שלא יקח שכירות אלא ודאי דס\"ל שהאחריות מסלקים ואפ\"ה קמ\"ל דכל שלא סלקוהו בפירוש לא יקח שכירות וזה הוא תימה לפי שהאחריות אין בו איסור מצד עצמו אלא שהאחריות עושה המעות הלואה וא\"כ איך נקנוס היתרא משום איסורא וכן כתב בעל התרומות בח\"ד סי' י\"ג דמי שמכר חוב וקיבל עליו אחריות אע\"פ שעשה איסור האחריות קיים ומחזיר לו שטרו וגובה מעותיו ממנו וא\"ת שהאחריות קיים אלא שהשכירות לא יקח הא נמי ליתא דהא אף שלא יקח שכירות מן המוכר אכתי אסור הלוקח ליהנות מן הבית וא\"ת שאף ההנאה מסלקים אם כן אין כאן מקח כלל. ובשלמא בההיא דסי' ש\"ף איכא למימר דהמקח קיים והאיסור מסלקים דהיינו הריוח שיהיה בחוב וכמו שכתב בעל התרומות שאם יש ריוח הוא למוכר ואינו יכול הקונה לומר קח שטרך והחזיר מעותי אלא המקח קיים אבל בההיא דסי' רל\"ב קשה. עוד נראה לומר דהכא לא שייך לומר המקח קיים משום דע\"כ לא אמרינן הכי אלא כשאין אנו מחדשים קנין כגון הוסיף בדמים שבין כפי ההיתר או כפי האיסור יש כאן קנין אלא שההוספה היא אסור בזה הוא דאמרינן דל האיסור וישאר המקח כמו שהיה אבל בנדון מהרשד\"ם שכפי האיסור אין כאן מכר אלא הלואה לא שייך בזה לומר המקח קיים והאיסור מסולק שנמצא שאנו עושים עיקר הקנין שלא היה קודם לכן. ואפשר לומר דמהרשד\"ם איירי כשהלוקח מתרצה לוותר על האחריות שקיבל המוכר ורוצה לקבלו על עצמו והמוכר רוצה לבטל המקח מטעם שנעשה באיסור בזה הוא דקאמר הרב ז\"ל דהמקח קיים אבל אה\"נ שאם לא ירצה הלוקח המכר בטל וזהו שכתב בסוף דבריו אפילו את\"ל שהמקח קיים לא יקח השכירות עד שיעשה שטר עליהם לאחריותו ומ\"ש בעל התרומות שאם יש ריוח הוא למוכר היינו כשלא נתרצה הקונה לקבל עליו האחריות אבל אם נתרצה הריוח הוא שלו וכן כתב הרב המבי\"ט בח\"א סי' רע\"ג דכל משכנתא שיש בה איסור מצד התנאים אם ירצה בעל התנאי לוותר המשכנתא קיימת ואינו יכול שכנגדו לבטלה מטעם שנעשה באיסור אבל אם אינו רוצה בעל התנאי לוותר תנאו יכול לבטל המשכנתא דלאו אדעתא דהכי ירד והא דכתב הרמב\"ן דמשכנתא באתרא דלא מסלקי מסלקינן ליה מלמיכל פירי בתורת פירי ולסלוקי לגמרי א\"א דהא מיקנא ליה הלכך אכיל לפירי בשומא ומנכי ליה דמי כולהו פירי כמה דשיימי להו ב\"ד ע\"כ היינו דוקא ברצון המלוה ואינו יכול הלוה לסלקו לגמרי מטעם איסור אבל אם המלוה רוצה לבטל המשכנתא מטעם דלאו אדעתא דהכי ירד הדין עם המלוה ויכול לכוף את הלוה שיחזיר לו מעותיו ואינו יכול הלוה לומר כיון שהוא אתרא דלא מסלקי המשכנתא קיימת אלא שיאכל הפירות בתורת קרן המשכונא כיון שהמלוה לאו אדעתא דהכי ירד וכן המוכר קרקע לחבירו והתנה המוכר שיחזירנה לו כשיהיו לו מעות דקי\"ל דאסור הלוקח לאכול פירות הכי נמי יכול הלוקח לכוף את המוכר שיחזיר לו מעותיו דהא לאו אדעתא דשלא לאכול פירות ירד ומיהו אם המוכר רוצה לוותר התנאי מכאן והלאה ממכרו ממכר ואין הלוקח יכול לחזור בו וכמו שכתב המבי\"ט וכי תימא הרי הוסיף בדמי שכתבנו לעיל שאין המוכר יכול לבטל המקח וכל שכן לסברת מרן דלהריב\"ה אף בנתייקר השער אין הלוקח חוזר בו אלא המקח קיים ויקח כשער של היתר וא\"כ גבי משכונא או מכר נאמר ג\"כ המקח קיים אלא שהפירות ישלם לבעליו הא לא דמי דשאני משכונא או מכר שאנו רוצים לבטל הדבר לגמרי שזה נתן מעותיו בשביל שהפירות יהיו שלו וחכמים אומרים שלא יהיו שלו אבל הוסיף בדמי או נתייקר השער אין אנו מבטלים הדבר לגמרי אלא שזה היה רוצה לקנות בזול או למכור ביוקר ואנו אומרים המקח קיים שהרי דעתם היה לקנייה אבל הערך יהיה כפי ערך ההיתר, וראיתי למרן שכתב בתשובה הובאו דבריו בתשובת המבי\"ט ח\"א סי' רנ\"ט כל משכונא שהתנה המלוה שיוכל לתבוע מעותיו ויהיה הלוה חייב לפורעו שתנאי זה אסור שא\"כ המשכונא קיימת והתנאי בטל מידי דהוי אמקח שנעשה באיסור ואע\"פ שכתבו הפוסקים שהלוקח יכול לחזור בו שלא יתן בהם כשער היוקר שהרי לא לכך ירד וא\"כ ה\"נ יאמר בעל המעות לא נתתי מעותי אלא ע\"ת זה שבסוף ד' שנים אוכל לגבות וכיון שאסור להתנות כן חוזרני בי מהמשכנתא דהתם שאני ליקח כשער הזול או כשער היוקר הוא עצם אופן המקח ואם התנה ליקח כשער הזול איך נחייבנו ליקח כשער היוקר אבל הכא התנאי אינו עצם המשכונא וא\"כ שפיר אמרינן תהיה המשכונא קיימת והתנאי בטל ע\"כ וכבר כתבנו לעיל שכיון שהתנאי אין בו איסור מצד עצמו אין אנו יכולים לבטלו וכמו שכתב בעל התרומות על מי שמכר חובו וקיבל עליו אחריות שהאחריות קיים ולומר שהתנאי יהיה קיים אלא שיתן שכירות הבית כמו ששוה ולא כמו שהתנה א\"כ הרי זה שינוי בעצם אופן המקח וצ\"ע ועיין במה שהקשה המבי\"ט על דבריו ודבריו באו סתומים ועיין עוד בסימן רע\"ה ועיין במ\"ש מהרש\"ך ח\"ג סי' ב' בשם הרמ\"ה דמשכונא באיסור שלא קנה המלוה זכות זו שהקנה במשכונא ומתוך שלא קנה המלוה זכות שהקנהו הלוה בחצירו לא קנה הלוה זכות שהקנהו המלוה במעותיו דה\"ל הלואה בטעות שהלוהו ע\"מ שיזכה שבטלה הקנאת המשכונא מן המלוה כך בטלה ההלואה מן הלוה ע\"כ ונראה דה\"ה המלוה את חבירו לזמן בתנאי שיתן לו הלוה דינר בחדש שיכול המלוה לתבוע מעותיו לפי שהיתה הלואה בטעות: <br><b>ודע </b>שהב\"ח כתב שמה שכתבו תלמידי הרשב\"א שהלוקח יכול לחזור בו שלא יתן כשער של היוקר לאו למימרא שהלוקח טוען שרוצה ליקח כפי הפסיקה שבזה ודאי לא כל כמיניה אלא שהלוקח רוצה ליקח כפי השער שיצא לאחר שפסקו ביניהם והמוכר אינו רוצה למכור אלא כפי שער היוקר שיהיה בזמן ז' חדשים שקבע עמו שיעמיד לו הפירות באותו זמן בזה הוא שכתבו תלמידי הרשב\"א שיכול לחזור בו הלוקח שהרי לא לכך ירד אבל אם אינו רוצה לקבל אלא כפי הפסיקה פשיטא שאינו יכול לחזור ותמה על מרן שלא הבין כן ודבריו הם תמוהים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה נושה בחבירו ארבעה דינרים של רבית ונתן לו בהם חפץ כו'. </b> נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא כשקצץ עמו בדמים ואח\"כ נתן לו חפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן המקח קיים ויחזור הדמים אבל כשלא קצץ צריך להחזיר לו החפץ בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו ולענין יוקרא וזולא כגון שבשעה שנתן לו החפץ היה שוה יותר מעכשיו יראה שיש ללמוד דין זה מגזל דקיימא לן שמשלם כשעת הגזילה. והא דאמרינן דדבר המסויים צריך להחזירה משום קלון כתב בעל ג\"ת שאם נשתמש בו ועכשיו אינו שוה ד' זוזי שמחזיר לו הגלימא וישלם הפחת במעות ואם מחל הלוה הגלימא מספקא ליה אי מהני המחילה או לא דאכתי איכא קלון דלאו כ\"ע ידעי במחילה זו וכבר כתבנו לעיל דע\"כ לא אמרינן דאיכא לזות שפתים אם אינו מחזיר הגלימא אלא כשהוא רוצה לזכות בה בע\"כ של לוה מכח הפסיקה שנמצא שמחמת איסור בא לו קנין זה אבל אם אח\"כ רצה הלוה למחול או שנתרצה לקבל המעות אז ליכא לזות שפתים שהרי קנין זה בהיתר הוא: <br><b>וכתב </b>מהרשד\"ם בח\"מ סי' רל\"ב על מי שקנה בית וקיבל המוכר אחריות שאסור שצריך המוכר להחזיר הבית כיון שהוא דבר המסויים ואע\"ג שיש לחלק דהתם הגלימא כולה רבית והכא לא הוו רבית הבתים מ\"מ איכא נמי למימר הנה אלו הבתים שנעשה בהם איסור רבית ע\"כ. ויש להסתפק במי ששכר דבר המסויים ועדיין לא נשתמש אם צריך להחזיר משום לזות שפתים או דילמא לא שייך לזות שפתים כיון שעתיד לחזור לבעליו. ולפי סברת מוהרשד\"ם שכתבתי יש להסתפק אם אמר דוקא ברבית קצוצה כנדון דידיה דס\"ל דהוי רבית קצוצה אבל באבק רבית לא או דילמא אף באבק רבית איכא לזות שפתים שהרי כתבנו לעיל בשם הריטב\"א דבדבר המסויים שחייבים הבנים להחזיר ומקבלין ממנו אין חילוק בין רבית קצוצה לאבק רבית ומיהו נראה דאף דנימא דבאבק רבית איכא לזות שפתים היכא שהוסיף בדמים משום המתנת המעות הלוקח זוכה בחפץ אף שהוא דבר המסויים דדוקא גבי מלוה איכא לזות שפתים שלקח ממון חבירו שלא כדין אבל לוה שמפסיד ליכא לזות שפתים ועוד דבאבק רבית ליכא איסורא גבי הלוה וכמו שכתבו הראשונים: <br><b>וכתב </b>מרן אהא דאמרינן דכשלקח הדבר ביותר משוויו דאמרינן ליה סברת וקבילת דלאו דוקא בשכירות דה\"ה אם קנה חפץ וכן עובדא דחיטי ה\"ה בשכירות וכתב בעל ג\"ת שאם נתן כלי מסויים ביותר כי מפקינן מיניה לא מסתבר שיוציאו ממנו גלימא ועוד דינר דמסתייה ללוה דלשקול מאי דיהיב ותו לא ומצי אמר ליה או טול מעות או הכלי כמו שנתת לי משמע מדבריו דכשאינו מסויים אף שהוא בעין חייב ליתן לו דמיו ואינו יכול לומר אני אדעתא דקא משתרשי לי זוזי לקחתי ועכשיו שמוציאין ממנו הרבית טול החפץ אבל בעל פרישה כתב שאפילו סתם חפץ יכול להחזיר לו ואע\"פ שהמקח שנעשה באיסור המקח קיים היינו כשרוצה המלוה ודברי מרן אינם מכריעים דאפשר דמיירי כשאין החפץ בעין בזה הוא דאמרינן ליה סברת וקבילת אבל אם הוא בעין יכול להחזירו ומיהו נראה דע\"כ לא קאמר בעל פרישה אלא שאנו רוצים להוציא ממנו יותר ממה שקיבל אבל אם לקח החפץ בדמיו אינו יכול להחזיר החפץ מטעם שלא לקחה אלא על דעת שלא יתבע ממנו מעות עליה אך המבי\"ט כתב בסי' רע\"ג שגם בזה טענתו טענה ועיין לעיל. וכן נראה מדברי הלח\"מ ריש פירקין ורבינו ירוחם נ\"ח כתב בשם רב האי דדבר שאינו מסויים אין מוציאין ממנו אלא נותן כמו ששוה החפץ אם ירצה לעכב בידו החפץ משמע דבידו הבחירה ואפשר דמיירי כשלוקח בזול וצריך ליתן שוה משום דבתורת רבית בא לידו ובזה יכול להחזיר החפץ משום דאדעתא דזול ירד דומה למ\"ש תלמידי הרשב\"א דיקא נמי דבהכי מיירי דקאמר כמו ששוה החפץ משמע שבזול לקח החפץ: <br><b>ומה </b>שכתב מרן בשם הרשב\"א שאילו אמר לו אתן לך י\"ב זוזי ברביתא וע\"ת שחצרי שאינה נשכרת אלא בי' שתשכור אותה בי\"ב דכי מפקינן מיניה לא מפקינן אלא י' הכוונה מבוארת דכיון שהלוה לא נתחייב בי\"ב קצובים ואדרבה אמר לו ע\"ת שחצרי שאינה נשכרת אלא בי' שתשכור אותה בי\"ב איכא למימר שהמלוה לא נתרצה אלא בי' וכ\"כ מהר\"א ששון סי' קס\"ה ונראה דלאו דוקא בשלא נתחייב מתחלה בי\"ב אלא אפילו נתחייב בי\"ב ואחר כך לא רצה לשלם הי\"ב ואמר לו איני משלם אלא בתנאי שתשכור חצרי שאינה שוה י\"ב בי\"ב דכיון שלא היה יכול להוציא ממנו בע\"כ איכא למימר שנתרצה בי' ודין הגמרא לא נאמר אלא כשברצון שניהם שכר הבית בי\"ב דאיכא למימר סברת וקבילת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בד\"א בשלא היה לו כלום מאותו המין כו'.</b> לאו למימרא שמותר לפסוק על יותר ממה שיש לו אלא כלפי שאם מחוסר שתים פוסק כתב דאם יש לו כלום דהיינו מחוסר שתים פוסק אבל לעולם דצריך שיהיה לו כמות הדבר שפוסק עליו. והכי דייקי סוף דברי רבינו ז\"ל דגבי מחוסר שלש שאינו פוסק כתב דכיון שהוא מחוסר שלש הרי הוא כמי שאין לו מאותו המין כלום דמורה דתיבת כלום על חיסור המלאכות נקיט לה ולא על כמות הדבר וכן דעת ה\"ה. ומהריק\"א בי\"ד אגב שיטפיה לא דק בדברי רבינו ודו\"ק: <br><b>כתב </b>הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל ס\"ט סי' ז' ראובן קנה משמעון תבואה בממון ידוע כו' וא\"ל שמעון הרי יהודה יתננה לך כו'. והשיב על זה וז\"ל אבל אם לא יצא שער מפורסם לתבואה שבשוק וגם לא היתה תבואה לשמעון אז אינם חייבים לא שמעון ולא יהודה ליתן לראובן אלא המעות שנתחייב ראובן בשטר לתתם לשמעון ואם יתנו לו תבואה הוי רבית ע\"כ. ואע\"ג דמקח שנעשה באיסור לא בטל המקח אלא מסלקין האיסור והמקח קיים, הכא שאני שלא קנו מיד שמעון על חיוב התבואה ואין ב\"ד מחייבים לא למוכר ולא לערב אלא כדי הדמים שלקח ואילו קנו מן המוכר ומן הערב היו חייבים תבואה ממש ואם נתייקרה מסלקים את האיסור ומקח התבואה קיים ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החמרים שנכנסו לעיר כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ועוד קשה לי למה אנו צריכים כו'. אי משום הא לא קשיא דהתם שאני דבשעת לקיחת הדמים מכרו מה ששוה ממש בארבע ודרך מכר כל שיש לו מותר אבל הכא בתורת הלואה נטלו החמרין המעות לפרעם אחר שימכרו ויקחו מעות ולבסוף נתנו להם בפרעון המעות של ההלואה חטים שוה ה' בד' ולכך הוצרך רבינו ז\"ל לטעמא שמודיעין השער. והכי דייק לישניה שכתב שאין אלו מוכרים בזול מפני שנתנו מעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן ואי בשעת לקיחת המעות דרך מקח היה ליתן ה' בסלע לא שייך למיתני הכי. אבל אי קשיא הא קשיא שהרי הטור כתב בסי' קס\"א שאם הלוה בשעת פרעון הוסיף ליתן למלוה יותר מחובו שלא התנה עמו דהתיר רבינו ומפיק לה ממ\"ש בפ\"ח הלוקח חטים וכו' ובשעת פרעון הוסיף במדה ה\"ז מותר שהרי ברצונו הוסיף. איברא דכבר תמהתי אני במקום אחר (*א\"ה עיין לעיל פ\"ה מהל' אלו דין י\"א) דמנ\"ל להטור לומר בשם רבינו דאפילו בהלואה התיר דדלמא התם דדרך ממכר הוא שרי. ומגופיה הוא מוכרח דהטור נחלק עם רבינו בהלואה. וכבר הראיתי פנים לומר דע\"כ אף בהלואה התיר רבינו ממ\"ש פ\"ח מהלכות זכיה ומתנה השולח סבלונות והחזיר לו יותר מותר שלא ע\"מ כן שלח וממקומות אחרים אין זה מקומו להאריך סוף דבר מזה קשיא לי דברי רבינו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>היה מוליך סחורה ממקום למקום כו'.</b> ברייתא בפרק הרבית. ונשאל מהרימ\"ט ח\"א סי' פ' על ראובן שנתן לשמעון בצידון סך מעות ואמר לו שמעון אני מוכר לך במעות אלו כ\"כ צמר לערך שאמכור שארית הצמר שיש לי וכו' ואפחות לך גרוש אחד ורביע בכל ככר ממה שאמכור את שארית הצמר. והשיב לכאורה נראה שדבר זה רבית גמור הוא שהואיל ואחריות הצמר על המוכר נמצא שלא קנה הלוקח אלא בהיותה בצפת ת\"ו וכיון דלא קני זוזי הלואה נינהו וכשהוא פוחת לו מן השער נמצא ששכר מעותיו הוא נותן לו ודמיא האי מילתא להא דתניא בפרק איזהו נשך המוליך חבילה ממקום למקום כו'. ותמיה אני על ראיה זו דהתם הוא דמקבלה לפרעו כמו ששוה במקום היוקר ואח\"כ מקבל המעות בהלואה ומשתמש בהם עד בואו למקום המוכר ומשלם במקום היוקר הלכך דוקא כשהיא ברשות מוכר מותר דעד מקום היוקר פקדון היא גביה ואע\"פ שחזרו אח\"כ המעות הלואה מותר אבל בנדון זה מתחלתו ועד סופו לשם מקח נעשה ואי משום האחריות כל לוקח בהקדמת מעות דמכילתין האחריות הוא על המוכר ושנינו כולן אם יש לו מותר ולא קפדינן אאחריות וכבר כתבו התוס' (דף ס\"ד) טעם לדבר בההיא מימרא דאביי דקא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא יע\"ש ודברי הרב ז\"ל צריכים תלמוד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה לו מאותו המין שלוה כו'.</b> נשאל הרא\"ש בתשובות כלל ק\"ח סימן ל' על ראובן שנתן לשמעון מדות של חטה לתת לו בהן קמח ונתן לו עם החטה המעות כפי שהיה מנהג העיר להחליף חטה בקמח כו' ולאחר זמן נתייקר השער מפני שיבש הנהר וכו'. והשיב יובש הנהר מכת מדינה היא ואין חייב ליתן לו עתה אלא חטה כו' ומהרש\"ך בח\"א סי' פ\"ט הוקשה לו תשובה זו והניחה בצ\"ע. ונראה שיובן עם מ\"ש הרא\"ש עצמו לעיל בכלל זה סי' ט\"ו דיש מקום לדברי רבינו דאסר הלואת סאה בקביעת זמן אלא שחילק דהיינו דוקא בלוה על סמך שער שבשוק אבל ביש לו סאה שמותר ללוותו כמה סאין לא מסתבר דינו של הרמב\"ם ומותר ללוות אף בקביעות זמן יע\"ש וכאן היינו קובע זמן ויובן דברי הרב ז\"ל על נכון ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מלוהו סתם על שער שבשוק.</b> דברי ה\"ה סתומים ותמוהים במ\"ש דלדברי הכל אם יש לו לאריס מותר דאי בשקבע זמן דנקט תחלה דנחלקו המפרשים עם רבינו קאמר זה אינו כלל דבהדיא כתב רבינו בפירקין דכל שקבע זמן אפילו יש לו אסור ואי בשלא קבע זמן מאי איריא יש לו אפילו פוסק על שער שבשוק מותר לד\"ה. ונראה לומר בדוחק דה\"ק מאי דאוקי רבינו מתני' דמלוה אדם את אריסיו אפילו ביצא השער היינו משום שכן דרכם לקבוע זמן לגורן ולפיכך חילקו המפרשים ואומרים דבשלא יצא השער מיירי מתני' ולהכי אפילו ביצא השער כיון שאין לו חטים לאריס וע\"כ קובע זמן לגורן אבל בשיש לו לאריס שכיון שיש לו אינו קובע זמן לגורן מאחר שיש לו מקום ליפרע תו לא שייך פלוגתא בין רבינו ושאר מפרשים דמותר הוא כל שיש לו ואינו בקובע זמן והא בהא תליא דכשיש לו אין כאן קביעות זמן ודו\"ק וזה נראה דחוק בכוונת ה\"ה. עוד אפשר לפרש דאע\"ג דרבינו אסר כשיש לו קבוע זמן מיהו כשיצא השער דמותר אע\"פ שאין לו אם המצא תמצא דיצא השער ויש לו מצטרפין שניהם להתיר אף בקובע זמן וזהו שכתב מיהו אם יש לו לאריס וביצא השער דמיירי בה תחלה קאמר ויש סמך לזה בתשובת הרשב\"א שהביא מרן בי\"ד סי' קס\"א ד\"ה שאלת צבור שהוצרכו למעות כו' וסיים וז\"ל ואף למאן דאסר בקובע זמן הכא שרי דהא יש לו. ומשמע דבא הרב לצאת י\"ח רבינו שהוא בעל סברא זו לאסור בקובע זמן ואיך אפשר לו לומר לסברת רבינו דשרי ביש לו דהא בפירוש אסר בקובע זמן אפילו ביש לו אם לא שנאמר כמ\"ש דכיון דיצא השער ויש לו מותר ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו בעדים כו'.</b> כתב בעה\"ת שער כ\"ה ח\"א סי' ג' וז\"ל ויש לעיין לפי פסק רבינו שמואל דאוקמה לההיא דגט פשוט דקאמרינן אי ידעיתו יומא דקנו מיניה כתובו ליה דוקא בשטרי מכר והלואה שאין בהם אחריות נכסים הנהו דכתבי ביומא דקנו מיניה אבל אי כתיב ביה אחריות נכסים לא כתבינן אלא מיומא דקאי ביה ואי לא הו\"ל שטר פסול דס\"ל דכמלוה על פה היא עד דמיכתיב דלית ליה קלא ולפי פירושו משמע דיכול לומר פרעתי כל זמן שלא נכתב כו'. ודברי הרב תמוהים הם בעיני דמנ\"ל דאית ליה לרשב\"ם דיכול לומר פרעתי דרשב\"ם ז\"ל לא קאמר אלא דעדי קנין לא מפקי קלא ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ומש\"ה אוקמה בשטרי מכר משום דקי\"ל המוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי אבל בשטרי הלואה דמאן דיזיף בצנעה יזיף אינם יכולים לכתוב אלא מיומא דקיימי ביה וה\"ה דמצי לאוקמי בשטרי הלואה ובמפרש דלית בהו אחריות וכמ\"ש הרב המחבר והדין עמו דכיון דליכא טירפא כותבים אבל לענין טענת פרעתי מודה רשב\"ם דלא מצי למטען וכהסכמת רובא דרבוותא ז\"ל ולדברי הרב המחבר צ\"ע: <br><b>כתב </b>מהריק\"ו שורש פ\"ט וז\"ל גם מה שטענו היורשים מ\"ש בשטר השיעבוד שכל זמן ששטר זה יוצא קיים מתחת יד שמעון או יורשיו שלא נקרע קרע ב\"ד כו' ואומרים ששטר זה אינו קרוע קרע ב\"ד וגם לא כתוב עליו תברא אין בטענה זו ממש חדא דפשיטא שלא היתה הכוונה אלא לענין שלא יהיה ראובן נאמן לומר פרעתי אפילו יהיה השטר ביד ראובן דלא שייך למימר שטרך בידי מאי בעי אפ\"ה מועיל תנאי דלא מצי ראובן למטען פרוע כו'. וזה לכאורה דבר תמוה דלמה לא יהיה ראובן נאמן לומר פרעתי אם השטר בידו אטו עלה ע\"ד המתחייב שאם נפרע ויקח שטרו שיהיה צריך להביא ראיה על זה ופשיטא דכל התנאים אינם אלא כשהיו ביד המלוה וצ\"ע ומה שהביא ראיה דנאמנין לומר היורשים שמחלו כשהם קטנים שלא ידעו בשיעבוד ראובן מההיא דרב נחמן נראה דלא דמי דהתם הראיה שהי\"ל לקטן ולא ידע ממנה אלא מפי העדים שאמרו לו שהם היו יודעים ואיכא למימר קטן במילי דאבוה לא ידע אבל בדבר דע\"כ ידעו הקטנים שהיה חייב ראובן זה לאביהן דהא פטרוהו מכל שיעבוד איכא למימר מדידעו הכל ידעו וחקרו וידעו היטב ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציא עליו כתב ידו כו'.</b> בתשובת הרא\"ש כלל ס\"ז סי' א' מייתי פלוגתא אי בכתב יד נאמן לומר פרעתי וכתב וז\"ל ואם שמעון תופס מטלטלי ושטרות משל ראובן בחיי ראובן על המטלטלין נאמן בשבועתו עד כדי דמיהם כו'. ויש לדקדק למה נקט תפיסתו למטלטלין שיהיו בחיי ראובן דאחר מיתת הלוה נמי איתא להאי דינא דלא מפקינן מיד המלוה כיון דמספקא לן מילתא דאפילו תפס בפני עדים דליכא מגו דינא הכי בתשובת הריב\"ש ס\"ס תע\"ח חילק לדעת הגאונים בין כתב יד שאין כאן שטר אהני טעמא דאינו גובה ממשעבדי לענין שנאמן לומר פרעתי מה שאין כן בשטר גמור דאע\"פ שאינו גובה ממשעבדי גבי בני חרי אינו נאמן לומר פרעתי ומביא ראיה משטר עשוי בעש\"ג יע\"ש ואילו בסי' תנ\"ד הביא הרב דברי הרשב\"א ז\"ל שהוא מכת הסוברים דבכתב יד אינו נאמן לומר פרעתי וראייתו מההיא דפרק המוכר את הבית בשטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה משום דאביהן היה נאמן לומר פרעתי מגו דנאנסו ואם איתא דכתב יד כיון שאינו גובה ממשעבדי נאמן לומר פרעתי אמאי איצטריך טעמא דמגו תיפוק ליה כיון דשטר כיס אינו גובה ממשעבדי ליהוי לוה נאמן לומר פרעתי זהו אופן ראייתם. ואם איתא לדברי הרב שבכאן הרי ראיית הרשב\"א אינה כלום דשאני שטר כיס שהוא שטר גמור בשני עדים ולכך צריך לטעמא דמגו משא\"כ בכתב יד דאין תורת שטר עליו וכעת צ\"ע. כתוב בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' כ\"ב וז\"ל עוד אני סבור כי מלוה בחתם ידו יכול לטעון פרעתי כו' ועיין בתשובת מהרימ\"ט חה\"מ סי' ל\"ז שנראה שלא ראה דברי המחבר ז\"ל ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל מלוה בשטר קול יש לה כו'.</b> כתב בתשובת הרא\"ש כלל ס\"ז סי' ג' על שמעון שכתב שטר לראובן עליו באחד בניסן שנתחייב לו בסך ממון עד אלף דינרין שיודה שמעון אחר זמנו של שטר זה שיש לו לראובן עליו והוציא ראובן כתב ידו של שמעון וזמנו בכ\"ז בניסן ונתקיימה חתימתו באייר ונסתפקתי מאימתי גובה ראובן מזמן שטרו או מזמן שנתקיים חתימת יד שמעון בב\"ד. והשיב יראה שראובן גובה מזמן שטרו דאז יצא הקול שנתחזק שטר על שמעון והיה ללקוחות לחוש שמא לאלתר ימסור שמעון לראובן כתב ידו. ודברים תמוהים הם דהיאך יתחייב הלוה במה שלא לוה אלא בכ\"ז ניסן ואולי בשקנו מידו איירי דמשעת קנין שעבד נפשיה אע\"פ שלא נזכר בדברי השואל שמא תאמר ע\"כ בשטר קנין איירי דאי לאו הכי במה נתחייב באותו חיוב לכשיוציא המלוה כתב ידו בחתימתו מאוחר בשטר הראשון. הא ליתא דמצינו דמתחייב אדם במה שאינו חייב ע\"י מסירת שטר של חיוב כדמוכח בפרק הנושא בפלוגתא דר\"י ור\"ל באומר חייב אני לך מנה בשטר ודו\"ק מיהו נראה דלענין שיתחייב האדם אע\"פ שעדיין לא לוה שישתעבד למפרע דוקא ע\"י קנין הוא לא בשטר לחוד דודאי לא מהני למפרע והמשכיל יבין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין ההלואה שעל פה נגבית מן היורשין וכו'.</b> כתב מרן הב\"י סי' ק\"ז מ\"ז וז\"ל כתב הרשב\"א בתשובות ראובן שמת ונמצא בפנקסו כתוב בכתב ידו שהוא חייב לשמעון מנה היורשים פטורים דמלוה על פה אפילו בעדים אינו גובה מן היורשים כו'. ועיין במ\"ש מרן בב\"ה סי' ס\"ט בשם הרשב\"ץ דפליג אתשובה זו דהרשב\"א ועיין בתשובות המבי\"ט ח\"א סי' ע\"ד. בדין מלוה תוך זמנה אם גובים מיתומים קטנים עיין מהרשד\"ם סי' קצ\"ו ועיין בסי' ר\"ח שדבריו סותרים זה לזה ועיין בתורת חיים סי' מ\"ז: <b>וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו.</b> כתוב בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ז סי' ג' ז\"ל ואע\"ג דסתם הלואה ל' יום לא אמרינן לא עביד איניש דפרע בגו זימניה אלא בקובע זמן שידע שלא היה יכול לפרעו קודם הזמן אבל בסתם הלואה זמנין דמתרמי ליה זוזי ופרע בו ביום. וקשה דאי נמי קבע זמן דלא עביד דפרע בגו זימניה מאי הוה הא איכא שובר המבטלו. ואפשר דהכוונה לומר דתלינן שנכתב השובר קודם שטר החוב כיון שלא נתברר איזה מהם מוקדם. כתוב בתשובות המיוחסות להרמב\"ן סי' מ\"ו אההיא דאמרינן האחים שמכרו או שמשכנו הבנות מוציאות לפרנסה דטעמא דכל שלא נשאת תוך זמן הוא ולא עביד דפרע וכו' ואלא מיהו כשהיא מוציאה ממשעבדי צריכה שבועה וכדאמרינן התם דרבינא אפיק מבריה דרב סמא בריה דרב אשי מן הזיבורית ובשבועה כו' יע\"ש. ובאמת שמעתא דא צריכא רבא דהא קי\"ל כר\"ל דהקובע זמן ואמר פרעתי אינו נאמן ואפילו מיתמי נוטל בלא שבועה והאי עובדא דרבינא היכי מיתוקמא לפי מימרא דר\"ל שהיא הלכה פסוקה לדעת כל פוסקי הלכות הא רב סמא מת בחיי רב אשי ואין לחוש כלל לצררי בחיי אביו כמבואר והיאך אפיק רבינא מבריה דרב סמא מן הזיבורית ובשבועה. וכתב רש\"י דטעם שבועתו היא משום דאין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה הרי דבתוך זמן ובחיי רב אשי אין לחוש כלל שפרע רב סמא משמע מסוגיא זו דמילתא פסיקתא היא שאין נפרעין מן היורשים בלא שבועה. וא\"א לי לכוון הני תרתי דיני אהדדי וכעת צ\"ע. וכל זה לדברי רש\"י דרב סמא מת בחיי רב אשי. אבל ראיתי בחידושי הראשונים מכ\"י דאחר מיתת רב אשי מת רב סמא ובודאי בשום מקום מצא רש\"י לפרש כן דבגופא דשמעתתא לא מוכחא מידי. כתוב בתשובות להרמב\"ן סימן כ\"ו וז\"ל אותה בעיא דבשלהי יש נוחלין כשיש נכסים ידועים שהכניסה לבעל היא ובשלוותה ע\"פ דאילו בשטר ממ\"נ היא גובה מן הבעל כו' פירוש במלוה בתוך זמנו דאי לאו הכי הרי כתב הרב לקמן דאינו גובה מלוקח כלום דחיישינן לפרעון ואפילו חייב מודה במקום שחב לאחרים אינו נאמן. כתוב בתשובת מהרש\"ך ח\"ב בנוספות סי' כ\"א ז\"ל ותמהתי על מהריב\"ל שכתב דנזקקין לנכסי יתומים קטנים במת אביהן תוך זמנו ונתן טעם לדבריו דהנך רבוותא דס\"ל דאין נזקקין הוו מיעוטא לגבי רבוותא דס\"ל דנזקקין כו' ופליאה דעת ממני כי הנה שגור בפי הכל מ\"ש מהריק\"ו ז\"ל דאין המוחזק יכול לומר קים לי כפירוש גאון היכא שכל חכמי ישראל חולקים עליו כו' משמע מהאי כללא דהיכא דאיכא תלתא או תרי רבוותא דמסייעי למוחזק מצי למימר קים לי כו' יע\"ש ואפשר דטעמא דמילתא הוא מ\"ש מהרשד\"ם בקצת מתשובותיו דכל ספק שאינו בגוף הממון ואם הוא של ראובן או של שמעון בהא שייך לומר קים לי להחזיק אבל כשהספק הוא אם נפרעין מהיורשים עכשיו או עד שיגדילו סוף סוף חייבים לכשיגדילו ולא שייך לומר קים לי אע\"ג דאין דברי מהרשד\"ם כ\"כ ברורים דמצי בעל דין לחלוק ולומר שיאמרו קים לי דאין אנו חייבים עכשיו וכשנגדיל ג\"כ אפשר שימצא שובר המבטל את השטר מיהו לגבי מ\"ש מהריב\"ל דמפקינן מן היתומים קטנים בתוך זמן כיון דרובא דרבוותא סברי דנזקקין לגבי מיעוטא דס\"ל דאין נזקקין סמך על ה\"ט דמהרשד\"ם ז\"ל להוציא מידם כיון שאינו ספק שקול זהו הנלע\"ד: <br><b>כתב </b>מהרש\"ך ח\"ג סי' מ\"א דכתובה שחתום בה הבעל בלא עדים גובה מן היורשים כל שהוחזק כתב ידו מטעמא דלא טענינן ליתמי פרעון דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו והרב ז\"ל גייז ליה כאילו קבלה מהר סיני ולדעתי יש לדון בדבר הרבה שהרי התוס' הקשו על מתני' דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה דאמאי צריכה שבועה דהא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ובגו זימניה אפילו שבועה א\"צ ותירצו כיון שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין סמוך למיתה מתפיס לה צררי וכיון דלענין שבועה פקעה חזקה דר\"ל גבי כתובת אשה ה\"ה לפרעון ונשאר ככתב יד דעלמא ויש אתי אריכות דברים בזה וצ\"ע (*א\"ה חבל על דאבדין ועיין בהלכות אישות): "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל הבא ליפרע מן היורש כו'.</b> נסתפקתי לפי דינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח מי שמת והניח קרקעות ומטלטלין ובא אחד ותפס מטלטלין וליכא לא עדים ולא ראיה וכשבא היורש לתבוע המטלטלין טען התופס מנה לי ביד אביך ואני נאמן לטעון עד כדי דמי מה שתפסתי וה\"ל כאילו באו עדים והעידו שאביך חייב לי ולא נפרעתי ותשלם לי המנה מן הקרקע או דילמא כי אמרינן דתפיסה מהניא היינו היכא דיכול לתפוס הדבר התפוס בעד חובו אבל הכא שאינו יכול לתפוס הדבר התפוס בעד חובו משום מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח א\"כ לא מהניא ליה תפיסה וכ\"ת הרי היורשים חייבים בידי שמים לשלם חוב אביהם אף מן המטלטלין וכדמוכח בפרק מי שהיה נשוי בעובדא דקטינא והרשב\"א הוסיף לומר דכופין ליורשים על מצוה זו לשלם אף מהמטלטלין וא\"כ זה שתפס מטלטלין הרי הוא כתובע ליורש ליפרע לו מהמטלטלין הא ליתא משום דכל דבר שאינו חייב בדיני אדם לא מהני תפיסה וכמ\"ש הרמב\"ן באומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דאי תפס בעדים לא מהני וכן גבי אבק רבית דקי\"ל דבבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר כתבו הראשונים ז\"ל דאי תפס מפקינן מיניה. ואף דבמטלטלי דיתמי איכא עדיפות מהנהו דחייב לצאת ידי שמים דהכא אליבא דרשב\"א ז\"ל כופין אותם ואילו באבק רבית ודכוותיה פשיטא דליכא כפייה דאי איכא כפייה מאי איכא בין רבית קצוצה לאבק רבית הא אף ברבית קצוצה ליכא שיעבוד נכסים כי אם כפייה שיקיים מצות דוחי אחיך וא\"כ נאמר דהכא אם תפס מטלטלין אין מוציאין מידו הא ליתא משום דא\"כ אף שלא הניח קרקע ובא ותפס בעדים מטלטלין והיתה הלואה בשטר נאמר שתועיל לו התפיסה כיון שב\"ד כופין היורשים לשלם חוב אביהם ובפרק הכותב מוכח דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אלא ודאי ע\"כ אית לן למימר דכל דליכא שיעבוד בדבר התפיסה אף שכופין אותו מ\"מ תפיסה לא מהני וגזל הוא ביד התופס אלא שכופין היורשים שישלמו חוב אביהם מדעתם ומכאן קשה לי למה שרשום בזכרוני דאיכא מאן דסבר דמי שחייב בידי שמים, *דתפיסה מהני דהא הכא אמרינן דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אף שהיתומים חייבים בידי שמים לשלם חוב אביהם ולסברת הרשב\"א דאית ליה דכופין היורשין אני תמיה כפי דעתו למה לא תועיל תפיסה אי משום דכיון דליכא שיעבוד ואין יורדין לנכסיהם מש\"ה לא מהני תפיסה א\"כ ברבית קצוצה דאית ליה להרשב\"א דליכא שיעבוד נכסים ואין ב\"ד יורדין לנכסיו וכמ\"ש הריב\"ש בשמו בסי' ש\"ה נאמר שלא תועיל לו תפיסה וזו לא אמרה אדם מעולם דפשיטא דאי תפס לא מפקינן מיניה וע\"כ לא נחלקו הראשונים ז\"ל אלא באבק רבית אבל ברבית קצוצה כולהו מודו דתפיסה מהני וא\"כ מה הפרש יש בין מטלטלי דיתמי לרבית קצוצה והדבר אצלי צריך תלמוד. (*א\"ה עיין לקמן פכ\"א בתשובת הרב המחבר).נחזור לענייננו דנהי דמוכח דתפיסה לא מהני למטלטלי דיתמי מ\"מ היכא דהניח קרקע מספקא לי אי מהני תפיסת המטלטלין לטעון עליהם עד כדי דמיהם וליפרע מהקרקע וסבור הייתי להביא ראיה על זה מההיא דפרק המקבל מההוא דחבל סכינא דאשכבתא שהוא כלי שעושין בו אוכל נפש ואמרינן התם אע\"ג דחייב להחזיר מ\"מ יכול לטעון עד כדי דמיהם הרי שאף בדבר שאינו יכול לעכבו מצי טעין עד כדי דמיו א\"כ ה\"ה הכא דאף דלא מצי לעכב המטלטלין מצי טעין עד כדי דמיהם אך הרואה יראה שיש לדחות ראיה זו משום דשאני סכינא דיש לו שיעבוד עליו ולא אמרה תורה אלא שלא למשכן אבל אם בא ליפרע חובו גובה אף מדברים שעושין בהם אוכל נפש וכמ\"ש גדולי המורים וא\"כ אף שזה בא למשכן טוען עליו עד כדי דמיו אבל במטלטלין שאין לו שיעבוד עליו אפשר דלא מהני ליה תפיסה כלל כדי לטעון עד כדי דמיהם. שוב ראיתי שיש להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בפ\"ב דכתובות זימנין דתפסה מאתים ופירשה הראב\"ד דתפיסה זו היא שלא בעדים וטוענת שבתולה היתה וכתובתה מאתים במגו דלא היו דברים מעולם ואע\"ג דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו בחייו וכמו שנראה מדברי רבינו בהלכות אישות וכ\"כ התוס' בקצת מקומות מ\"מ מהני תפיסה דמטלטלי לטעון עליהם עד כדי דמיו וליפרע מהקרקע וא\"כ כך הוא מטלטלי דיתמי לגבי ב\"ח כמו מטלטלי דבעל לגבי כתובה וכי היכי דלגבי כתובה מהני תפיסה ה\"נ לגבי יתמי ומיהו גם ראיה זו יש לדחות משום דשאני תופס לחייב עצמו משום דהחייב יש לו שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד ממונו וכמ\"ש הראשונים ז\"ל דמה\"ט המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול לפי ששני שיעבודים יש לו למלוה על הלוה וכשמכר מכר לו שיעבוד ממונו וכשמחל שהפקיע ממנו שיעבוד הגוף ממילא פקע שיעבוד ממונו וא\"כ האשה שתפסה מטלטלין מבעלה דין הוא שתועיל תפיסה אף שמה שתפסה אינו משועבד לה כיון שהבעל משועבד לה לפרוע כתובתה אך בתופס מן היורשים שהיורשים אין להם שיעבוד הגוף ואין להם לפרוע אלא מהקרקע שנשתעבד לחוב זה כל היכא שתפס מטלטלין לא מהני ליה תפיסתו לפי שמטלטלין אלו לא נשתעבדו באופן שגם מראיה זו אין להוכיח מה שנסתפקנו. וראיתי להריב\"ש בסי' שצ\"ב שכתב במי שתפס מהיורש כוס אחד וטען עליו שאביו חייב לו שצריך שיטעון בודאי שידע שזה הכוס היה מהמוריש הא לאו הכי לא מהני תפיסה ואף שמתבאר שם שהמוריש הניח עושר ונכסים מ\"מ ס\"ל לרב ז\"ל דלא מהני תפיסה כיון שמה שתפס אינו ידוע לעדים משום שהם נכסי היורש וא\"כ דון מינה ואוקי באתרין דכך הם מטלטלין דיורש בתר תקנת הגאונים כמטלטלי דמוריש כפי דין הגמרא וכי היכי דתפיסה דמטלטלי דיורש לא מהני ה\"נ תפיסה דמטלטלי דמוריש לא מהני כפי דינא דגמרא. וכ\"ת עדיין יש לחלק דשאני מטלטלי דמוריש לפי דינא דגמ' דנהי דליכא שיעבוד עלייהו מדינא אבל מ\"מ בדיני שמים איכא חיובא ומש\"ה מהני תפיסה דאף דלא מהני טעם זה בדיני שמים היינו היכא דלא הניח קרקעות אמרינן דלא מהני תפיסה דמטלטלין כדי ליפרע ממטלטלין אבל בבא ליפרע מהקרקע מהני תפיסה דמטלטלין אבל בנדון הריב\"ש שהוא בתופס מנכסי היורש דליכא חיובא גבי יורש לשלם משלו מש\"ה לא מהני תפיסה משום דבנכסים אלו אין לו שום שייכות לתופס לא בדיני אדם ולא בדיני שמים הא ליתא דהא הרשב\"א אית ליה דאף דלא הניח נכסים איכא מצוה לגבי יורשים וכמו שהביא מרן משמו סי' ק\"ו וא\"כ תיקשי להריב\"ש אמאי לא מהני תפיסה דמטלטלי דיורש כדי ליפרע מהקרקע וכ\"ת דהריב\"ש קאי אסברת החולקים דבלא הניח נכסים אפילו מצוה ליכא אם איתא להאי מילתא היה לו להביא סברת הרשב\"א ולומר דלסברת הרשב\"א הדין משתנה דהא כל יומא ויומא שמעתתיה בפומיה אלא ודאי דס\"ל דאף לסברת הרשב\"א אין הדין משתנה ולכ\"ע אינו יכול לתפוס מנכסי היורש כדי לטעון עליהם וליפרע מהקרקע וא\"כ בנ\"ד נמי אינו יכול לתפוס כדי לטעון: (*עי' ב\"מ דף צ\"א רש\"י ד\"ה רבא אמר): "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם תפס ב\"ח מחיים גובה מהם כו'.</b> בפרק הכותב (דף פ\"ד ע\"ב) ההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיניה ב\"ח אמר מחיים תפיסנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסיה כו'. וכתב הרא\"ש וז\"ל והאידנא דמשתעבדי מטלטלי לב\"ח אי אית ליה לב\"ח ראיה ברורה דיכול לפרוע ביה ההוא חובא מיתמי לא מיחייב בקרא מידי ואי לית ליה לב\"ח ראיה שמחמת תפיסה הוא זוכה מיסייב בקרא לשלומי ועיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"א ס\"ס ע\"ב דשקיל וטרי טובא בדברי הרא\"ש ובסוף דבריו כתב וז\"ל ונראה דהלשון דקאמר שמחמת תפיסה הוא זוכה ל\"ד אלא ה\"ה דמחמת תפיסה בא לזכות מיחייב בקרא לשלומי וכיון דמיחייב בקרא הדר בקרא ומפיק מב\"ח ע\"כ. ובאמת אין לנו דוחק גדול מזה לפרש דברי הרא\"ש שבפסקיו על דרך זו. אבל החילוק הוא בין אם הפקידו המפקיד תחלה לשם פקדון שכיון שקיבלו הנפקד לשם שמירה כיון שחייב המפקיד לשלם הרי הוא כאילו תפס נכסי המפקיד שאינו חייב לו וצריך להחזירו אבל כשתפס הב\"ח מרשות הנפקד כיון שלא קיבל שמירתו אף אם חייב המפקיד לשלם לא משגחינן בזה ותפיסתו מעליא דוק ותמצא שהרא\"ש חולק עם הרשב\"א במקצת: <br><b>כתב </b>הרב בעל פ\"מ ח\"א סימן צ\"ג (דף רל\"ו ע\"א) ולא מיבעיא בנ\"ד דנכסי ביד ב\"ד קיימי ואין האלמנה תפוסה בהם דהא פשיטא דנכסי בחזקת יורשי קיימי וכדכתב הריב\"ש שכל התופס בטענת ספק בחזקת היורשים דלאו תפיסה מיקרי כו' ועיין לעיל בסי' צ\"א (דף רכ\"ח ע\"ג) ודוק. עוד כתב הרב הנזכר שם בסי' צ\"ה וז\"ל וכן ימצא המעיין הדבר הזה מבורר בבירור דתפיסת הערב הוה ליה כתפיסת הב\"ח בעצמו כו' ועיין בתשובת מהרח\"ש סי' נ' דמשמע היפך כל זה יע\"ש. עוד כתב הרב הנזכר שם בסי' צ\"ט וז\"ל כל הרשום בכתב הוא לענין התוספת אבל אם תפסה לחשבון הנדוניא בההיא מודינא דאם תפיסתה היא תפיסה מעלייתא וקודם שנולד הספק דלא מפקינן מינה כו' ולא ירדתי לסוף דעת הרב בזה דמה חילוק יש בין תוספת לנדוניא דאי בתפסה קודם שנולד הספק אף תוספת גביא ואף דצריכה לומר תלת קים לי וכמ\"ש בשם הרב בעל כנה\"ג וכ\"כ לעיל סי' צ\"ב. ואי בתפסה לאחר שנולד הספק אף בנדוניא לא מהני תפיסה כיון שהתפיסה עצמה היא במחלוקת אי מהני לאחר שנולד הספק וכ\"נ מדבריו דלא מהני בנדוניא תפיסה אלא קודם שנולד הספק וכ\"כ הרב עצמו לעיל סי' צ\"א וא\"כ לא מצאתי חילוק בין נדוניא לתוספת וצ\"ע: <br><b>כתב </b>הרב בעל פ\"מ ח\"ב סי' צ\"ט וז\"ל ולא מיבעיא אם הנכסים נכסי האלמנה הלזו יד כל בנים שוים בם ויד בנה הגדול מבעלה הראשון שולט בנכסים כשאר בניה מבעלה השני או שהנכסים הם ביד שליש דודאי שורת הדין מחייבת כדכתב אלא אף במונח שנכסי האלמנה אחרי מותה נשארו ביד ג' מבניה מבעלה השני אם תפיסתם בנכסים היתה אחרי מות אמם וכו' בכי הא דתפיסתה היתה אחר שנולד הספק ולא ברשות ואין להם טענת ברי כו' א\"כ איך יאמר התופס קים לי דתפיסתי מהניא כיון שנפל המחלוקת בגופה של תפיסה ע\"כ. ודברי הרב נר\"ו תמוהים הם בעיני דמה שייך כאן תפיסה אחר שנולד הספק דהא נכסים הללו של אביהן הם אלא שחייבים לפרוע חוב אביהן דהיינו כתובת אמן ויכולים לסלקה בזוזי א\"כ מה שתפסו ברשות תפסו ואם נפל הספק אם יש חיוב כתובה או לא פשיטא שיכולים לומר קים לי כמ\"ד דאין כאן חוב כיון שהם תפוסים ולא מיקרי תפיסה אחר שנולד הספק אלא בדבר שאין לו שייכות באותו ממון אלא מחמת הספק שנפל אם הוא שלו אבל כאן לא שייך זה והוא ברור בעיני וצ\"ע: <br><b>כתב </b>מהרש\"ך ח\"ב סי' קע\"ו וז\"ל וכל מ\"ש הוא אם היורשים הם גדולים אבל אם הם קטנים אינו יכול לעכב ואינו יכול לטעון עליהם עד שיגדילו ולא מיבעיא בתפיסה כה\"ג דנ\"ד דלא מהני דליכא מיגו אלא אפילו היכא דאיכא מיגו אפ\"ה לא מהני טענת מיגו נגד יתומים קטנים כו' יע\"ש. ורואה אני להרב דסרכיה נקיט ואזיל שכתב בכמה תשובות דתפיסה לאחר מיתה אף דאיכא מיגו לא מהני ביתומים קטנים וכבר הרחיב בזה ח\"א סי' ה' והוכיח כן מדברי הרמב\"ן בעובדא דרבה בר שרשום ואני כתבתי במקום אחר ברחבה (*א\"ה תמצאנה בתשובת הרב המחבר לקמן פכ\"א מהל' אלו וע\"ש שכמדומה דברים הללו מיסודו של מהר\"א רוזאניס ז\"ל הם) שאין להוכיח מדברי הרמב\"ן וכמו שסבור הרב אלא לעולם כל שתפס בענין שיש לו מגו מהניא תפיסתו אפילו גבי עדים ודברי הרמב\"ן הוא דוקא בקרקע דלא שייך ביה תפיסה אבל במטלטלין לא אמרה ועכ\"ז אפילו במונח הרב ז\"ל קשיא לי שהרי באותה תשובה דח\"א סי' ד' כתב בהדיא דאם יש לו שטר על יתומים קטנים שחייב אביהם בשטר ומשום חשש צררי הוא דאין נזקקין אם הוא בענין שתפס שלא בעדים כיון שיש מיגו מהניא כיון דעיקר החוב הוא מבורר ואם יש עדים שצוה בחוליו או נדוהו שהוא מן הדרכים שמוציאים מידי חשש צררי עדים כאלו מקבלים אפילו ביתומים קטנים א\"כ קשה לי כיון דבנדון זה מחשיב כתב חליפין זה כשטר אמאי לא מהניא תפיסתו גבי יתומים קטנים כיון שיש לו מגו הא לדעתו עדים נמי מקבלים ומגו לשיטתו הוי כעדים וצ\"ע: <br><b>כתב </b>מהרש\"ך ח\"ג סי' כ\"ו על אודות ראובן שמסר ביד אחיו נכסים בתורת פקדון ואחר מות אחיו תפסם בטענה שאחיו היה חייב לו דלאו כל כמיניה לתפוס כיון שכבר נשתעבדו הנכסים לאלמנת אחיו לגבות מהם סכי כתובתה ואע\"פ שבאו הנכסים לידו בעוד אחיו קיים מ\"מ לא באו בידו אז אלא בתורת פקדון ומה שתפס אחר מותו ליפרע מהחוב שהיה חייב לו אחיו לאו כל כמיניה וכמ\"ש בעה\"ת סי' שכ\"א כו' יע\"ש. איברא דמהרי\"א לא כתב דהוי תפיסה לאחר שנולד הספק אלא גבי ספיקא דדינא מש\"ה לא מהני אבל בטוען טענת ברי לא שמענו מהרב הנזכר אלא שהרב המחבר לדוגמא הביאו לומר שאפילו נמסרו בידו מחיים לא חשבינן ליה תפיסה כיון דבאותה שעה בתורת פקדון באו לידו מיהו עיקר דינו לא מחוור דאף שתפס אחר מיתה כיון דליכא עדים וראיה לא מפקינן מיניה וזה שכתב הרב נשתעבדו הנכסים לכתובתה אין קדימה במטלטלין ואפילו כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי כבר כתבו רבוותא דמשום תקנת השוק לא מפקינן מיד הלוקח. (*א\"ה מיהו ב\"ח מוקדם שלא הגיע זמנו וב\"ח מאוחר שהגיע זמנו ובא לגבות יכול הראשון לעכב מאחר שכתב לו מטלטלי אגב מקרקעי כמו שיתבאר בדברי הרב המחבר לקמן פ\"כ מהלכות אלו דין ב' ועיין בס' מוצל מאש סי' מ\"ה) וה\"ה גבי תופס דב\"ח מאוחר שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה ותופס נמי כגבה חשבינן ליה ודוק איברא דמהריק\"א ז\"ל סובר דגבי ב\"ח מאוחר שתפס ליכא תקנת השוק והמבי\"ט ומהרשד\"ם חלוקים עליו ויש אתי אריכות דברים אין כאן מקומם ומ\"ש הוא העיקר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כבר תקנו גאונים האחרונים כו'.</b> כתב הריב\"ש סי' שצ\"ב בשם הרמב\"ן שהתקנה היא דוקא במטלטלין שהיו לו בשעה שלוה אבל במטלטלין שקנה לאחר מכן לא דלא עדיף מקרקעות יע\"ש. (*א\"ה עיין בתשובת הרב המחבר לקמן פכ\"א מהלכות אלו באורך): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין נפרעין מן היורשים אא\"כ היו גדולים כו'.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש ה' המחבר לעיל פי\"א מהלכות אלו דין ו'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם קפצה האשה ונשאת כו'.</b> יש לדקדק בדברי רבינו כיון דהוא ז\"ל ס\"ל דטעמא דמזוני נמי עיקר כי נשאת נמי אמאי אינן נזקקין שהרי לר\"י דתלה טעמא דכתובת אשה משום מזוני אמרו בגמרא דאפילו תבעה כתובתה בב\"ד שאין לה מזוני נזקקין ומטעמא דאי אמרת דאי תבעה דאין נזקקין כל אשה לא תתבע כתובתה כיון שידעה שאין נזקקין ומפסדי יתומים מזוני וה\"נ דאמרת דאי קדמה ונשאת אין לה מזונות אי אין נזקקין לה לא תנשא כדי שלא תפסיד מזונות ועוד דאין נזקקין ומפסדי היתומים ולכאורה י\"ל דלגבי נשואין לא חיישינן להכי דאי נתנה דעתה להנשא משום האי אינה מונעת עצמה. אבל עיקרן של דברים הם דגבי תובעת כתובתה אי אמרינן דאין נזקקין תו לא תבעה כדי שלא להפסיד מזונות כיון שיודעת דתביעתה לאו כלום היא ומפסדי היתומים. אבל היכא שבאה להנשא ומעשיה גרמו להפסיד מזונותיה ואין דעתה לתבוע כתובה מאיזה טעם נחיש לומר שלא תנשא כדי שלא תפסיד המזונות. כתב הטור ס\"ס ק\"י בשם הרמב\"ן שאם לוו ב\"ד או אפוטרופא של יתומים לצרכם נזקקין לנכסיהם ומוכרים בלא הכרזה ועיין ש\"ך סי' קנ\"ז ס\"ק ד' ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשנזקקין ב\"ד לנכסי יתומים למכור כו'.</b> משנה בפרק שום היתומים. וכתב בתשובות להרמב\"ן סי' נ\"ד וז\"ל אבל בארץ ההיא שנמנעין מלהכריז כשמגבין לאלמנה בלא טעם טועים בדבר משנה הם וחוזרים ע\"כ ולכאורה תשובה זו סותרת מאי דכתב לעיל סי' נ\"א דהתם כתב דלא בחנם נהגו כן אלא דחזו בה טעמא וכאן כתב בהיפך. ונראה לחלק דהתם היה המנהג כולל שלא להכריז בין לב\"ח בין לאלמנה אבל הכא המנהג היה דוקא שלא להכריז לאלמנה אבל לב\"ח היו מכריזין והלכך מנהג בטעות הוא דאין טעם לחלק ביניהם ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלוה שבא ליפרע כו'.</b> פלוגתא דאמוראי בפרק הכותב ולדידן דקי\"ל כר\"נ אף אם מת הלוה נפרע שלא בפני יורשיו כל שנפרע מנכסי הלוה כן מתבאר מתשובת הריב\"ש סי' שנ\"ג וכ\"כ המבי\"ט ח\"ב סי' ר\"ח. אך הרב בג\"ת שער ס' ח\"א דף של\"ו ע\"א הכריח מדברי הטור סי' רע\"ח ס\"י דאם מת הלוה אינו נפרע שלא בפני יורשיו ועיין בספר מורה צדק סי' ק\"ו בשם הריטב\"א ועיין בתשובת הרשב\"א שהביא מרן ר\"ס קי\"ז ודו\"ק היטב. ועיין בתשובת הרשב\"א ח\"ב סי' שנ\"ט ובתשובת הרשב\"א שהביא מרן ס\"ס של\"ה ובתשובת הרשב\"א סי' אלף ע\"ד הביאה מרן סי' ק\"ב מ\"ג ובח\"ב סי' רפ\"ט למבי\"ט ח\"א סי' רכ\"ט מהרש\"ך ח\"ב סי' ק\"ף וח\"ג סי' מ\"ט. ומדברי הרב בעל התרומות שהביא מרן ס\"ס קי\"ז משמע קצת שלא כדברי הריב\"ש ועיין בתורת חיים ח\"ב סי' ב': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומפני מה אינו נשבע היסת כו'.</b> יש מן התימה בדברי רבינו במ\"ש שאם יש עדים שאינו נוטל אלא בשבועה דבמאי עסקינן אי בדליכא ראיה כדמשמע מפשט דבריו הא מהימן במגו דאי בעי אמר החזרתי ואי דאיכא ראיה אפילו בשבועה אינו נוטל כיון דלית ליה מגו דהא כיון דאיכא עדים וראיה לא יכול למימר לא היה דברים מעולם ולא החזרתי. ונראה דרבינו ז\"ל אזיל לשיטתיה דס\"ל דבטענת החזרתי צריך לישבע בנקיטת חפץ וכמ\"ש בפ\"ו מהלכות שאלה ופקדון מעשה באחד שהפקיד שומשמין כו' וכתב בסוף דבריו ישבע השומר בנקיטת חפץ. וכבר ביאר הטעם הרב בעל כ\"מ בפ\"ב מהלכות שכירות וכתב דכיון שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר כגון שטוען החזרתי צריך לישבע כעין דאורייתא ואף דה\"ה פליג אהא וס\"ל דבטענת החזרתי ישבע היסת לאו אליבא דרבינו קאמר לה דהא רבינו כתב בפירוש בפ\"ו מהלכות שאלה ופקדון דבטענת החזרתי צריך לישבע בנקיטת חפץ אלא אליבא דידיה קאמר לה דאיהו פליג על רבינו וס\"ל כהראב\"ד שהשיג עליו כמו שיע\"ש. ועל כן כתב רבינו דכיון שאם יש עדים שבא לידו בתורת משכון שאז אינו יכול לטעון לא היו דברים מעולם ולא לקוח הוא בידי אלא החזרתי א\"כ צריך לישבע בנקיטת חפץ אף בדליכא עדים דאז יכול למימר לא היו דברים מעולם או לקוח שאינו נשבע אלא היסת לא מהימנינן ליה במגו דלא היו דברים מעולם ולא במגו דלקוח אלא במגו דהחזרתי וצריך לישבע בנקיטת חפץ דמגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן: "
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו על המשכון כו'.</b> ז\"ל מרן הב\"י סי' ע\"ב מחודשין ח\"י ובתשובה אחרת כתב על ראובן שמסר משכון לשמעון שימשכן אותו בסלע ואחר זמן כשתבע ראובן משכונו משמעון השיב שמשכונו ביד עכו\"ם ואותו עכו\"ם משכנו (*א\"ה נ\"ב צ\"ל מכרו) שלא ברשות ששמעון פטור כו' ובסי' קפ\"ה מ\"ד הובאה תשובה זו ועיין במ\"ש הרב הנ\"י פ' המפקיד בשם הרי\"ף עלה דההוא גברא דאפקיד כיפי ודו\"ק היטב: "
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו כו'.</b> מי שנשבע לפרוע לחבירו ליום נועד ולא תבעו המלוה אם עבר על שבועתו לכאורה נראה שדין זה הוא מחלוקת בין הרשב\"א והרא\"ש (*א\"ה בתשובה שהביא מרן הב\"י ח\"מ סי' ע\"ג) ועיין במהרלנ\"ח סי' קל\"ו סמ\"ע סי' ע\"ג מהרשד\"ם י\"ד סי' ע\"ט פ\"מ ח\"א סי' ע\"ז ועיין בב\"ח שכתב בפשיטות שכל שלא תבעו אינו עובר. מי שנשבע לפרוע בשוה כסף ורוצה לפרוע כסף עיין בתשובת מהרשד\"ם חה\"מ סי' תכ\"ב ודבריו הם מגומגמים בעיני: "
+            ],
+            [
+                "<b>טען המלוה ואמר היום סוף הזמן כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פט\"ו מה' טוען ונטען דין י\"א): <b>וישבע היסת שנשאר עוד ה' ימים.</b> מ\"ש בכ\"מ בטח\"מ סי' ע\"ג העתיק כו' נראה דט\"ס יש כאן דלא קאי הרב ברישא אלא בסיפא בהיתה המלוה בשטר וכו' יראה לי שישבע ב\"ח היסת עלה קאי הרב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפוגם את שטרו וכו' ואומר לו כשיתבע השבע ואח\"כ תטול. </b> צ\"ל ואומרים ואב\"ד קאי דבהני אי לא טעין אנן טענינן ליה. מ\"ש ה\"ה ז\"ל אבל אני חוכך בדין פוגם שטרו כו' אם פסקו של ה\"ה לחייב שבועה למלוה ניחא ואם לפטרו במלוה ע\"פ ללוה בשבועתו קשיא ליה פוגם שטרו אמאי נשבע ונוטל הא איבטיל חזקה דשטרך בידי מאי בעי דהא כי היכי דאיבטיל חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ה\"נ איבטיל שטרך בידי מאי בעי דהא פרע ולא כתב ואפשר לדחות דהתם גוף הפרעון מבטל החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו דהא פרע אבל גבי פוגם אפשר דפרע אדעתא לכתוב מיד שובר ונטרפה השעה מאיזו סיבה ולא כתב והמשכיל יבין ודו\"ק. ומ\"ש בכ\"מ ואני אומר שאין נראה כן מפשט דברי רבינו גם ה\"ה כתב אבל דעת הרמב\"ן כו' להודיע שאין כן דעת רבינו. כתב הרא\"ש בתשובה כלל פ\"ז סי' ה' והא דתנן הפוגם את שטרו לא יפרע אלא בשבועה היינו שטר שאין בו נאמנות כו' ועוד אני אומר דאפילו בשטר שאין בו נאמנות אם הפרעון כתב ביני שיטי אין זה נקרא פוגם שטרו כו' יע\"ש. ומדברי בעה\"ת שער נ\"א ח\"ד נראה שחולק על זה וס\"ל דאפי' שיש ללוה שובר בפרעון השטר קרינן ביה פוגם ומהראיה שהביא שם נראה דאין לחלק בין פרעון ביני שיטי לשובר שביד הלוה יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציא עליו שטר מקויים וכו'.</b> כתוב בהשגות הרב ז\"ל כתב זה בתשובה כו'. פירוש שהרב כתב בתשובה שחייב לישבע על טענת הלוה והיתה השאלה שהיה טוען הלוה שהוסיף על הפירות יותר מדאי והוי אבק רבית ולא תלמוד מדברי הרב שבכל הטענות חייב לישבע דדוקא בנ\"ד שהמלוה סבר דאין כאן רבית דטרשא שרי ויש גוונים הרבה דיש מהם היתר ויש מהם איסור ובני אדם מתפרצין בזה להקל אבל בשאר גווני כגון בטוען רבית בהדיא או באבק רבית בדרך מפורסם וכן אמנה ומזוייף שכל אלו לא הוחזקו ישראל על כך לעבור באיסורא אף הרב מודה דאין משביעין למלוה כסברת רבותיו של רבינו. כתב הרא\"ש בתשובה כלל צ\"ו סי' ב' וז\"ל ומה ששאלת אם יטעון שמעון לישבע שאין השטר מזוייף וישבע אותה שבועה איני רואה בכאן שום שבועה אם השטר מקויים כו' ואין כן דעת רבינו שכתב בפרקין הוציא עליו שטר מקויים ואמר הלוה שטר מזוייף הוא כו' דיש מי שהורה שחייב לישבע בעל השטר דבטענת מזוייף נמי חייבו הגאונים שבועה ואין לומר דטעם הרא\"ש ז\"ל משום דס\"ל כהכרעת רבינו דדוקא בזה הוא דחייב המלוה לישבע דשטרא לפרעון קיימא לא בשאר הטענות דא\"כ לא הו\"ל להרא\"ש למיתלי טעמא משום דהשטר הוא מקויים ודו\"ק. כתוב בתשובת מהרש\"ך ח\"ג סי' ל' ראובן ששכר בית משמעון ויש לראובן שטר על שמעון איך נתחייב להעמיד הבית שלו ביד ראובן עד ג' שנים בשכבר קיבל השכירות מהג' שנים ועתה טוען שמעון איך לא קיבל שכירות מיד ראובן ומ\"ש בשטר פטומי מילי בעלמא נינהו ועוד טען שאם כדברי שמעון דבעי להטיל חרם או שבועה לראובן אם מסר או נתן שכירות לשמעון לא שבקת חיי לכל הפרעונות והשוברות הנעשות בין אדם לחבירו ועל זה השיב הרב ז\"ל גם זאת הטענה מהבל ימעט ואין בה ממש דהנה בהוציא עליו שטר מקויים והלוה אומר שטר מזוייף הוא וכו' כתב הרמב\"ם פי\"ד מהלכות מלוה כללו של דבר טוען טענה שאם הודה בעל השטר היה השטר בטל והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה שקר טוען ואומר הלוה ישבע לי ויטול ה\"ז מחלוקת בין הגאונים כו' יע\"ש. וטענת ראובן אינו כמו שחשב הרב שדחאה באמת הבנין שבידו אבל היא טענה טובה ובריאה שאחר שכתב שקיבל כל השכירות של ג' שנים מה טוען ראובן שלא קיבל אלא שתנאם היה שידור בחנם והוי סתירה גמורה לשטר ראובן ואין שומעין לשמעון למסור לו שבועה נגד עדות העדים שהודה שקיבל כל השכירות. ומה דמות מצא הרב לההיא דרבית ואמנה שכתב רבינו דחייב המלוה לישבע דהתם יש מקום לעדים לשבועה אי משום רבית או אמנה שהאמינו ומסר לו השטר אבל בנדון זה לא דמי. ועוד דבלאו הכי כבר כתב רבינו משביעין ליה למלוה היינו להוציא מן הלוה אבל להחזיק ביד המוחזק שבועה נמי לא בעי וזה ברור וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל פרעתיו או אמנה הוא כו'.</b> כתב הטור ס\"ז מ\"ז ואם לאחר שאמר אמנה פרע לב\"ח ובא לגבות מן הלוה רואין אם כשבא ב\"ח לגבות השטר אמר ששטר אמנה הוא אז ודאי לא היתה כוונתו אלא לדחות ב\"ח כו'. ועיין בהרשב\"א ח\"ב סי' ש\"ז הביאה מרן הב\"י א\"ה סי' צ' ועיין פ\"מ ח\"ב סי' ק\"א ודו\"ק היטב בדבריו שהם מגומגמים בעיני ודוק. כתב הטור סי' פ\"ב אם הודה המלוה שנעשה על תנאי אלא שאומר שעדיין לא קיימו הלוה על המלוה להביא ראיה ואינו נאמן במגו שאין אומרי' מגו להוציא ממון כו' וכתב עליו מהרש\"ך ח\"ב ס\"ס רכ\"ח וז\"ל ואומר דיראה דאיכא למידק עליה כי הנה כתבו התוספות דאפילו למאן דס\"ל דלא אמרינן מגו להוציא היינו היכא דליכא שטר אבל היכא דאיכא שטר אמרינן מיגו להוציא כו'. ונראה שנעלם מהמחבר שדברי הטור הן הם דברי בעה\"ת שער נ\"א ושם ביאר דדמי האי שטרא לההוא דאמר שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הו\"ל ואירכס דאע\"ג דאית ליה מיגו למלוה לא מהניא דאמרינן האי שטרא חספא בעלמא הוא ולא דמי לאומר סטראי נינהו דמהימן המלוה היכא דאית ליה מיגו גם בשער י\"ז ח\"ב הרחיב הרב בזה ומה נעשה להמחבר ז\"ל שאינו מדקדק בתלמודו וכותב לפום ריהטא וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו וכו'.</b> אם נמחל מקצת השטר שלוה מנה ופרע מחצה וחזר הלוה ולוה אותו מחצה על סמך השטר גובה המלוה שארית חובו שלא נמחל שעבודו אפילו ממשעבדי כן מצאתי בתשובה כ\"י להרדב\"ז סי' קע\"א: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציא עליו שטר מקויים כו'.</b> נראה דאם לא זכרו העדים זמן הפרעון ואפשר לומר שקדם לחוב השטר והיה ממלוה אחרת עכ\"ז איתרע שטרא דלא גריעי עדים אלו משובר שנכתב בלא זמן דכתבו רבוותא ז\"ל דאיתרע כל השטר היוצא מיד המלוה. (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ו מה' אלו דין ט' ובפכ\"ג דין י\"ז יע\"ש) מיהו מספקא לי אם יברר המלוה שהיתה לו מלוה ע\"פ אחרת אצל הלוה וטוען הלוה שכבר פרע אותו החוב דקי\"ל דא\"צ לפורעו בעדים וזה שהעידו העדים שפרע בפניהם הוא מאותה מלוה בשטר מהו. ומסתברא דבכי האי אוקי שטר בחזקת שלא נפרע וגובה ודו\"ק: <br><b>עוד </b>נסתפקתי בדין זה אם השטר עדיין הוא בתוך זמנו אי אמרינן חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו ובודאי מחוב אחר הוא כדברי המלוה. ומי שידקדק בתשובת הרא\"ש כלל מ\"ז סימן ג' יראה משם דבכה\"ג נאמן המלוה לומר סיטראי נינהו. ועוד נסתפקתי אם חיוב השטר הוא מנה והעדים מעידים שנתן לו בתורת פקדון מאה ונ' אם נאמן בכי האי לומר סטראי נינהו ויש צדדין ופנים לזה והעיקר דנאמן המלוה בכי האי. כתב בעה\"ת והביאו מרן ר\"ס נ\"ח וז\"ל אע\"פ שהודיעוהו שחוב בשטר היה לו עליו כל זמן שלא אמר לו שקול שטרא פטור השליח דמצי למימר סבור הייתי שהיית סומך על אמונתו. ועיין בתשובת הריטב\"א שהביא מרן סי' פ\"ג מחודשין א' וצ\"ע. אהא דאמרי' דאם נתנו בפני עדים איתרע שטרא כתב הסמ\"ע סי' ס\"ק ל' ל\"א וצ\"ע אם ידוע בעדים שהיה חייב לו חוב אחר בע\"פ או בשטר והחזיר לו את השטר אם בכה\"ג אמרינן שאינו נאמן לומר על אותו חוב קבלתי ובפרישה כתבתי דנראה דאפילו בכה\"ג אינו נאמן ע\"כ. ול\"נ שדין זה תלוי באותו מחלוקת שהביא בעה\"ת שער ך' ח\"ב סי' ב' והטור סי' פ\"ג ס\"ד ועיין בעה\"ת ריש שער י\"ט ובגדולי תרומה שם וצ\"ע. כתב בעה\"ת שער ס\"ו ויש לעיין אי לא אמר סטראי נינהו אלא אמר המלוה ממה שפרעני בפניכם החזרתי לו את השטר בזה נראה דכיון דליכא מיגו כיון דאיכא סהדי דפרעיה באפייהו לא מצי טעין החזרתי כו' והביא מרן ס\"ס נ\"ח. ולא יכולתי להלום צדדי הספק ועיין בש\"ך ס\"ק י\"א וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הורו רבותי כו'.</b> קשה לפירוש מהריק\"א בכסף משנה דאי כפירושו למה ישבע הלוה ונפטר דהא דינו הוא שיהא מונח עד שיבא אליהו כמ\"ש רבינו בס\"פ ט' וז\"ל מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו כו' וצ\"ע. כתב מהרש\"ך ח\"ג סי' פ' וז\"ל ומה שדעתי נוטה לדון בזה הענין הוא שאם יש עדים ללאה שהכניסה הבתים בנדוניא לבעלה יש לה זכות בחזקת הבתים כו' ונמשך מזה שאם אבדה שטר כתובתה או נשרפה שאין לה שום הפסד להפסיד הבתים הנזכרים דמילתא דפשיטא היא מ\"ש הרמב\"ם פי\"ח מה' אישות והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותם בלא שבועה כו' וע\"ש וזה שכתב הרב שאם אבדה שטר כתובתה אין לה שום הפסד ממ\"ש רבינו שהנכסים שהם מנדונייתה נוטלתן בלא שבועה נראה בעיני דליתא ואגב שיטפיה לא דק הרב ז\"ל דלא אמר רבינו אלא כששטר כתובתה יוצא מתחת ידה ומהני לפוטרה משבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואם מתה לא דיינינן בה מת לוה בחיי מלוה דאין אדם מוריש שבועה לבניו דכיון שהנכסים אלו שלה הו\"ל כייחד לה ארעא. אבל כשאין שטר כתובתה בידה איתרע מילתא וחיישינן שמא נתפרעה כתובתה ממקום אחר ואפילו בשבועה לא שקלה דלא עדיף ממלוה לזמן ואינו נאמן הלוה לומר פרעתי בתוך זמני דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ושקיל בלא שבועה ואפ\"ה כתב רבינו (*א\"ה הכא בדין שלפנינו) דאם כתב לו שטר ואיננו ביד המלוה דאתרע החזקה וחיישינן לפרעון ולא שקיל כלום המלוה אף בגו זמניה. ובטוען אחר מעשה ב\"ד דלא אמר כלום רובא דרבוותא ז\"ל כתבו דאם כתב לה כתובה ואינו יוצא מתחת ידה דנאמן לומר פרעתי אע\"פ שהיא תקנת חכמים קבועה ואפילו לפי סברת החולקים היינו משום דמעיקרא תקנו ז\"ל מנה מאתים בין יכתוב בין לא יכתוב משום דכתבה לא מיעקרא תקנתא. וכבר עלה בדעתי לומר שלא כתב הרב כן אלא שכשיש עדים שנאבדה או נשרפה ואחר זמן בא לגבות מנכסיה דלא טענינן שנפרעה אחר האבדה או השריפה ממקום אחר אלא נוטלת נכסיה הקיימים ואילו גבי חוב דעלמא כיון דלא שייכא שטרך בידי מאי בעי חיישינן. (*א\"ה חבל על דאבדין ועיין במ\"ש הרב המחבר בפרק ח\"י מהלכות אישות דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו בעדים וכו'.</b> כתב הר\"ן ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ\"ל שאין הענין מטעם שיעבוד אלא משום דכשא\"ל אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים כו' כמ\"ש בכ\"מ. ויש להשיב על זה דאי טעמא הוי הכי כי א\"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואמר פרעתיך בפני שנים אחרים והלכו או מתו יהא נאמן כיון דלא שייך אנן סהדי ואי מטעם שיעבוד ניחא. ועוד יש ללמוד מדברי הר\"ן דאם א\"ל אל תפרעני אלא בעדים ופרע מקצתו בינו לבינו והמלוה מודה דלפי טעם זה אם נחלקו בשארית המלוה וטען הלוה דפרע אח\"כ כל החוב בינו לבינו נאמן שכבר נתבטל הטעם דאין עשוי הלוה לפרעו שלא בעדים ובכה\"ג כתבו רבוותא ז\"ל בקובע זמן לחבירו ונתברר שפרע קצתו בגו זמניה אע\"פ שתבע המלוה השאר בגו זמניה נאמן הלוה לומר פרעתי שכבר איבטיל החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו שהרי פרע מקצתו בגו זמניה. האומר לחבירו בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים והלוה מיחה ואמר לא אפרע אלא שלא בעדים לדעת רבינו ז\"ל צריך לפורעו בעדים וכן הוא דעת הר\"י ן' מיגאש והרמב\"ן והרשב\"א והרמ\"ה והר\"ן אך להרא\"ש כל שהלוה מוחה אפילו בשעת הלואה מחאתו מחאה כנ\"ל מוכרח מדבריו בפרק שבועת הדיינין והיכא דשתיק בשעת הלואה אליבא דכ\"ע תנאו קיים ואין בזה חולק. והיכא דהתנה לאחר הלואה ומיחה הלוה דעת רבינו שאין מחאתו כלום וכן הוא דעת הר\"י ן' מיגאש והרשב\"א והרמ\"ה והר\"ן אך הרמב\"ן כתב שמחאתו מחאה וכן הוא דעת הרא\"ש מכ\"ש דחלוקה ראשונה. והיכא דהתנה לאחר הלואה ושתק הלוה אליבא דכ\"ע תנאו קיים חוץ מהרא\"ש דס\"ל דשתיקה דלאחר הלואה לא הוי כקבלה. והיכא דנתחייב לחבירו בב\"ד והתרה בו אל תפרעני אלא בעדים והלוה מיחה כתב הרא\"ש שהתראתו התראה ונ\"ל שסברא זאת מוסכמת מהכל ואף הרמב\"ן יודה בזה. ולפי מה שכתבנו נ\"ל דבחלוקה הראשונה והד' אין הלוה יכול לומר קים לי כיון שהוא יחיד אך בחלוקה הג' יכול לומר קים לי כהרמב\"ן והרא\"ש שוב ראיתי לר' ירוחם נ\"ג ח\"ב שכתב בשם התוס' כסברת הרא\"ש ז\"ל ולפי זה בכל החלוקות יכול לומר קים לי עוד דקדקתי בדברי ר' ירוחם שלא הבין בדברי רבינו כסברת ה\"ה דה\"ה ז\"ל הבין דאפילו במיחה הלוה ואפילו שהתנה לאחר הלואה אין במחאתו כלום ואילו מדברי רי\"ו נראה דרבינו בשתק הלוה מיירי שהרי אחר שהביא דבריו כתב והרשב\"א כתב אפילו לאחר ההלואה יכול להתנות כך אפילו שלא ירצה הלוה לשעבד עצמו לכך משום עבד לוה ע\"כ ולפי זה אפשר דבחלוקה הראשונה ס\"ל לרבינו כהרא\"ש שהרי רבינו לא מיירי אלא בשתק הלוה אבל כל שמיחה אפשר דס\"ל דמחאתו מחאה ואפילו בשעת הלואה כסברת הרא\"ש והרב בעל ש\"ך כתב דמפשט דברי רבינו לא משמע דמיירי אפילו במיחה הלוה אלא בשתק ולא ידעתי למה לא נסתייע מדברי רי\"ו שגם הוא הבין בדברי רבינו דמיירי בשתק שוב ראיתי להבעה\"ת בשער נ\"ה ח\"ב סי' א' כתב בסתם שתנאי זה מהני בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה ולא ביאר לנו אם אפילו כשמיחה הלוה אי מהני התנאי ואי איתא דהכי ס\"ל הוה ליה לפרושי ומדכתב בסתם משמע דלא אתא לאשמועינן אלא דהתנאי מהני אפי' לאחר הלואה ואפילו שתק הלוה נגד סברת הרא\"ש אבל כשמיחה הלוה ובפרט לאחר הלואה אפשר דס\"ל כהרמב\"ן ואם הרב היה חולק על הרמב\"ן היה לו להביא סברת הרמב\"ן כמנהגו בכל המקומות שמביא סברת הרמב\"ן ולפי זה אף הר\"י ן' מיגאש הכי ס\"ל שהרי כתב שם בסוף הסי' וכן היא סברת ן' מיגאש וכ\"כ הש\"ך שאפשר שהר\"י ן' מיגאש לא כתב אלא כדברי רבינו ולפי מ\"ש שרי\"ו הבין בדברי רבינו דמיירי בשתק ה\"ה שיסבור כן בסברת הר\"י ן' מיגאש ולדעתי גם בעה\"ת הוא מסברא זו וראיתי למהרש\"ך ח\"ב סי' י\"א שכתב שרוב המפרשים כתבו שבין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו לאחר הלואה ואפילו לא קיבל עליו הלוה צריך לפרוע לו בעדים ולפי מ\"ש הרמב\"ן והרא\"ש והטור הם חולקים על סברא זו ולפי סברת רי\"ו ובעה\"ת אף רבינו והר\"י ן' מיגאש ס\"ל כהרמב\"ן ולפי זה רוב המפרשים ס\"ל דמהני מחאה כשהתנה לאחר הלואה. ודע שכל מה שטרחנו למצוא חבר לסברת הרא\"ש בחלוקה הא' והד' הוא לסברת מרן שכתב בסימן ע\"ז דהרא\"ש ורבינו יעקב כת אחת הם דלעולם רבינו יעקב ז\"ל אזיל בשיטת אביו אך לפי מה שעלתה הסכמת אחרוני זמנינו דהרא\"ש והטור חשיבי תרי כתות פשיטא דבכל החלוקות יכול לומר קים לי כהרא\"ש והטור שהסכים לסברת אביו וכ\"כ הר\"ב כנה\"ג בסימן ע' בהגהת ב\"י אות י\"א ונראה מדבריו שלא ראה דברי רי\"ו שכתב בשם התוס' כסברת הרא\"ש ולפי זה פשיטא שבכל החלוקות יכול לומר קים לי ועיין בספר ראש יוסף שכתב דמדברי רבינו אין הכרח שיחלוק על הרמב\"ן דאפשר דמיירי בשתק הלוה וכבר כתבנו לעיל שגם ר' ירוחם הכי ס\"ל בדעת רבינו עוד נראה מדברי מהר\"י איסקאפה שאין בין הרמב\"ן והרא\"ש מחלוקת אלא בשתק לאחר הלואה. ולדידי עוד נחלקו בהתנה בשעת הלואה והלוה מיחה דלהרמב\"ן אין מחאתו כלום ולהרא\"ש מחאתו מחאה ולדידי מחלוקת זה הוא מוכרח מדבריהם ולמאן דס\"ל דרבינו מיירי בשתק הלוה אפשר דבמיחה יסבור כהרא\"ש דאפילו התנה בשעת הלואה כל שמיחה הלוה מחאתו מחאה ואין בין רבינו והרא\"ש אלא כשהתנה לאחר הלואה ושתק הלוה ומ\"מ אליבא דכ\"ע הרמב\"ן והרא\"ש בתרתי פליגי בהתנה בשעת הלואה ומיחה הלוה ובהתנה לאחר הלואה ושתק הלוה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה המלוה על הלוה שיהיה נאמן כו'.</b> מ\"ש ה\"ה וכן עיקר דסתם נאמנות בלא שבועה משמע כו' יש לדקדק דמה בין נאמנות המלוה לנאמנות הלוה שהרי כתב רבינו בסמוך דאם האמין המלוה ללוה במלוה בשטר וטען פרעתי דנאמן בשבועה וגבי לוה שהאמין למלוה כתב כאן שנוטל המלוה בלא שבועה דהרי כמו שבלא נאמנותו לא היה נוטל אפילו בשבועה כן הלוה לא היה נאמן אפילו בשבועה ויש לתרץ וקל להבין ועיין בבעה\"ת שער נ\"ז ח\"א עיין בתשובת הרא\"ש כלל ע\"א סי' ה' במ\"ש אבל אם טוען שמעון על יהודה נתתי לך ו' זהובים כו' שדברים מגומגמים הם גם מ\"ש למעלה בענין סטראי וגם מ\"ש לעיל אפי' הודה יהודה אינם מובנים בעיני: "
+            ],
+            [
+                "<b>התנה עליו שיהיה המלוה נאמן כו'.</b> לא ידעתי מה זה שכתב רבינו או יעיד על עצמו שלא בפני הלוה כו' דמאי איריא שלא בפני הלוה או בפני הלוה דכל עצמו לא בא אלא לומר דהודאה מילתא אחריתי היא ולא נכנס בתנאי הנאמנות ודו\"ק. ויש ליישב בדוחק שהכוונה אפילו שלא בפני הלוה ולא אמרינן שלא להשביע את עצמו הודה שלא נאמר אלא גבי נתבע אבל לא גבי תובע ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שפרעו וטען המלוה כו'.</b> עיין בפ\"ו מהלכות טוען בבא המתחלת מנה הלויתיך וכפר כו' ובמ\"ש שם ה\"ה שנראה שיש סתירה לדבריו ממ\"ש רבינו כאן ושם יישבתי דבריו ודו\"ק. ומ\"ש ה\"ה זה דעת רבינו וכן עיקר דאי לא הפוכי מטרתא למה לי פירוש דבריו הוא דאיכא מ\"ד דחוזר אחר שפרעו ותובעו הלוה בעדים אלו ונפרע מן המלוה והכריח ה\"ה כדברי רבינו דאין כאן אלא עסק שבועה דאי מהני עדותם להוציא מן המלוה אח\"כ הוי הפוכי מטרתא ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם בא לגבות מיורשיו ישבע כו'.</b> עיין בתשובות הריב\"ש סי' תצ\"ד במ\"ש וזאת תשובתי בענין נאמנות אם מועיל מן היורשים כו' ועיין בסי' קס\"ט ותצ\"א דמשמע דלא הכריח דלא מהני נאמנות גבי יורשים אלא היכא דמת לוה בחיי מלוה ואח\"כ מת מלוה דלא דיינינן תרי קולי וכסברת חכמי נרבונא שהביא הרז\"ה אבל היכא שהמלוה חי פטר אותו משבועה מטעם דרוב הפוסקים ס\"ל דנאמנות מועיל לגבי יורשים וצ\"ע: <b>בא לגבות מן הלוקח כו'.</b> בתשובת הרא\"ש כלל ע\"א סי' ח' כתב דבשבועת לקוחות לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו והבו דלא לוסיף עלה וע\"ש בסי' ו' דסותר דבריו אלו וצ\"ע והרמב\"ן ז\"ל כפי מ\"ש ה\"ה סובר בדעת רבינו דאין נאמנות מועילה לגבי לקוחות אפילו קדם הנאמנות לשיעבוד וקשה דמה בין זה למ\"ש ה\"ה בשמו בהלכות אישות גבי שליח שהביא גט ואמר בנו\"נ שגובה כתובתה דמספר כתובתה נלמוד שכתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך והרי תנאי זה דומה לנאמנות וגבי נאמנות אינו מועיל ואמאי מועיל לגבי כתובה אצל לקוחות תנאי לכשתנשאי כיון דבלאו הכי לא היתה גובה בעדות השליח וי\"ל דשאני תנאי דלכשתנשאי לאחר דהתם משום קביעות זמן הוא שהבעל קבע זמן הפרעון דכשיבא השליח ויאמר שגירשה בעלה או יבא עד אחד ויאמר שמת אותו זמן קבע לפרעון והו\"ל כאילו התנה בכתובתה שכל זמן שרוצה לגבות כתובה בחיי הבעל שתגבה דגביא ממשעבדי משא\"כ גבי נאמנות דלא שייך ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר לו המלוה זרוק לי חובי והפטר כו'.</b> כתב ה\"ה והקשה הרשב\"א ז\"ל לאוקימתא דזרוק לי חובי והפטר א\"כ קרוב ללוה אמאי חייב ותירץ דכי קאמר ליה זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר כו'. והתוס' שם חולקים בדין זה שכתבו דלאוקימתא זו ברייתא דקתני קרוב ללוה חייב מיירי במפרש שיזרוק למקום שיוכל לשומרו יע\"ש. ולדידי רבינו והטור (*א\"ה סי' ק\"כ) אזלי בשיטת התוס' ודו\"ק. כתב במרדכי ס\"פ החובל ראובן שהיה חייב לשמעון וכשהגיע זמן הפרעון אמר לראובן שיתעסק בהם למחצית שכר ונאנסו אח\"כ ביד הלוה חייב בכל האונסין כמו בתחלה וע\"ש שכתב שני טעמים והביא דין זה מור\"ם סי' ק\"כ ובר\"ס קע\"ו ס\"א ומרן בסי' קע\"ו סל\"ה וסי' קפ\"ג ס\"ו ועיין בחידושי מהרש\"ל ס\"פ החובל ובתשובת בני יעקב סי' י\"ב והדבר צריך תלמוד. (א\"ה עיין לקמן בסמוך): <br><b>הא </b>דאמרינן דבזרוק לי חובי והפטר דנפטר הזורק נ\"ל דלסברת רבינו ישעיה שהביא הטור ס\"ס י\"ב דבמלוה בשטר מחילה בעיא קנין הכא מיירי במלוה על פה דאילו בשטר בדברים לא מיפטר דהכא מדין מחילה נגעו בה כן יש ללמוד מדברי התוס' בפ\"ק דסנהדרין (דף ו' ד\"ה) אינה צריכה ומדברי הרא\"ש פרק המקבל שרצו להוכיח מהך סוגיא דמחילה א\"צ קנין ודו\"ק. כתב מהרש\"ך ח\"ב סי' י\"א דאפשר דמטעם עבד לוה לאיש מלוה הוא דאמרינן דהלוה מעות מחבירו הן באחריותו עד שיגיעו לידו ואם זרקן בפניו ונאבדו חייב באחריותן והפריז על המדה הרב בזה דאין לו ענין עם עבד לוה לאיש מלוה כמבואר וזה ברור: <br><b>ראובן </b>שהיה לו חוב על שמעון ואומר ראובן ללוי שימחול החוב שיש לו על שמעון והלך לוי ומחל את החוב נראה לי דמחילתו מחילה משום דשלוחו של אדם כמותו והו\"ל כאילו המלוה עצמו מחלו אך מה שיש להסתפק הוא אם חייב לוי אי מדמינן ליה לאומר קרע כסותי דאמרינן דחייב כל שלא אמר והפטר ואע\"ג דלא אמרינן דחייב אלא היכא דאתו לידיה בתורת שמירה מ\"מ הא איכא הרמ\"ה דאית ליה דאפילו דלא אתא לידיה בתורת שמירה כל שלא אמר לו והפטר א\"נ נפקא מינה היכא דהכתיב הנכסים על שמו דאפשר דחשיב כבאו לידו בתורת שמירה וכל שלא א\"ל והפטר חייב ולכאורה נראה דלא דמי דשאני שבור כדי וקרע כסותי דמסתמא אין אדם מוחל על נזקין ומסתמא שבור והתחייב אמר אבל באומר לחבירו לך ומחול חובי לפלוני אפשר דפטור דאימור איזה טובה עשה הלוה עם המלוה ומש\"ה אמר לשליח שילך וימחול ומההיא דכתב הרשב\"א בתשובה דהאומר לחבירו מה שתעשה בשלך עשה בשלי והלך ומחל החוב לעכו\"ם דחייב השליח משום דאין בלשון זה רשות דמחילה אין להכריח מכאן דאם היה לשון מחילה היה פטור דאפשר דטעמיה דהרשב\"א הוא משום דלא אתו לידיה בתורת שמירה ואית ליה דכל דלא אתו לידיה בתורת שמירה אף שלא אמר לו והפטר אם קרע את כסותו פטור אך למ\"ד דאף דלא אתו לידיה בתורת שמירה חייב וכן אם הכתיב עליו דחשיב כאילו באו לידו בתורת שמירה אפשר דמודה הרשב\"א דאפילו אמר לו לשון מחילה דחייב כל שלא אמר והפטר ומה שחילקנו לעיל י\"ל מההיא דכתב בעת\"ה בשם מוהרי\"ח דבאומר לחבירו בא ואכול עמי ואכל חייב משום דדמי לקרע כסותי כו' ע\"כ. והנה אין ספק דמהרי\"ח אזיל בשיטת הרמ\"ה דאפילו לא אתו לידיה בתורת שמירה בעינא דלימא והפטר והנה אם איתא למה שחילקנו איך דימה אומה בוא ואכול עמי לאומר קרע כסותי אימא דשאני אומר לחבירו בוא ואכול עמי דאפשר דבתורת מתנה נותן דאפשר דקדם לו איזה דבר ומש\"ה רוצה לתת לו מתנה אלא ודאי דמשמע דאית ליה דאין לחלק כמו שחילקנו ומיהו אפשר לומר דס\"ל להרי\"ח דכל שיש הנאה לשליח בדבר פשיטא דחייב ולא הביא אותה ראיה אלא לומר דאיך יתכן לומר שיתחייב האוכל מאחר שאכל ברשות המאכיל לזה הביא ראיה מקרע את כסותי ושבור את כדי דאע\"ג דהשליח שבר ברשות המשלח כל שלא אמר לו והפטר חייב משום דאיכא אומדנא ואמרינן דכוונתו היא קרע ותשלם ה\"נ באומר בא ואכול עמי שיש לו תועלת לשליח בדבר זה אמרינן דכוונתו היא אכול ותשלם ולפ\"ז אין צורך למה שנדחק מהר\"ח אלגאזי לומר דהרי\"ח אית ליה כסברת הרז\"ה דהא סברא הלזו היא סברא יחידית וכמבואר בדברי הפוסקים אלא שכוונת הרי\"ח נראה דס\"ל דבאומר בוא ואכול עמי כיון שיש לו הנאה באכילה לא פטרו אלא שהוקשה לו דהיכא מצינו שהשליח יעשה שליחות המשלח ויתחייב לזה השיב דמצינו דבאומר קרע כסותי חייב השליח ואף דהתם מיירי בבאו לידו בתורת שליחות מ\"מ למדנו מיהא דמצינו שיעשה השליח שליחות המשלח ויתחייב ה\"נ באומר בא ואכול עמי שיש הנאה לשליח אף שלא בא לידו בתורת שמירה חייב ואמרינן דכוונתו היא בוא ואכול ושלם באופן שעדיין יש מקום למ\"ש דבאומר מחול לפרש דליכא הנאה לשליח ואיכא למימר דהמשלח ניחא ליה בהכי משום איזו טובה שקיבל מהב\"ח דהשליח פטור, אך קשה מאותה שכתבו הגהות דשייכי לספר נזיקין סימן י\"ב בשם מהר\"ם דמי שהלך ופטר את הב\"ח בשליחות המלוה והמלוה מכחישו דאין הלוה נאמן אפילו שיש לו מגו משום דהוי כמגו במקום עדים ומדמה לה לאומר אתה אמרת לקצץ דקי\"ל דאינו נאמן אפילו במקום מגו ואי איתא למה שחילקנו לא דמי כלל דשאני בקוצץ נטיעותיו דמסתמא לא אמר לו לקצץ דמש\"ה אמרינן דאינו נאמן הקוצץ אפילו במקום מגו אבל במוחל דאפשר דניחא ליה במחילה משום דשמא קיבל טובת הנאה ממנו אימא דמהימן היכא דיש לו מגו וכיוצא בתשובה זו כתב הרא\"ש בתשובה כלל נ'. שוב זכורני שכתב המרדכי בפרק החובל בשם מהר\"ם מה שתעשה בשלך עשה בשלי ומטי עלה דכיון דהכתיבו על שמו הוי כבאו לידו בתורת שמירה דבעינן דלימא והפטר ולבסוף כתב דאין בלשון זה לשון מחילה וכמ\"ש הרשב\"א ונראה דלא פליגי מהר\"ם והרשב\"א מיירי בשלא הכתיבו וא\"כ לא בא לידו בתורת שמירה וס\"ל דכל שלא בא לידו בתורת שמירה לא בעינן דלימא והפטר ומש\"ה לא מטי עלה אלא מטעמא דאין בלשון זה לשון מחילה אך מהר\"ם ז\"ל דמיירי שהכתיבו עליו החוב ומטי עלה מתרי טעמי וכדכתיבנא. עוד זכורני במרדכי בשם מהר\"ם דמי שהיו בידו מעות בתורת הלואה ושוב אמר המלוה שיהיו למחצית שכר ונאנסו דחייב הלוה בכל ומטי בה מהך דקרע כסותי דאמרינן דכל שבאו לידו בתורת שמירה אינו מסתלק מחיובו עד דנימא והפטר ולפי מה שחילקנו היה מן הדין דבאומר יהיו למחצית שכר שלא יהיה באחריות הלוה פלגא פקדון דניחא ליה למלוה בהכי כי היכי דליהוי ליה חלק בשכר אלמא דס\"ל דכל דאיכא איזה צד (*א\"ה חבל על דאבדין ועיין לעיל בסמוך): "
+            ],
+            [
+                "<b>היה ראובן חייב לשמעון מנה כו'.</b> כבר כתב רבינו דין זה בפ\"א מהלכות שכירות גבי פקדון דאם בא לחזור חוזר מטעם דאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר וכתב שם ה\"ה דאם היה רגיל בעל הפקדון להפקיד אצל השליח שנפטר הנפקד אם בא לחזור אפילו בפקדון אינו חוזר ודברים תמוהים הם בעיני הרבה דמה ענין רגיל להפקיד בזה דהא פשע לשלוח פקדון של אחרים בדרכים דכל הדרכים בחזקת סכנה הם ואיהו גופיה הנפקד אם הוליך הפקדון ונאנס בדרך חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס מחמת הפשיעה חייב לכ\"ע. אחר זמן רב מצאתי להרא\"ם בתשובות ח\"ב סימן ו' מסכים לדברי וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>טען לוי שהיה ראובן עני כו'.</b> ראיתי בתשובת שאלה באחד מגדולי הדור שלפנינו (*א\"ה הוא מהריט\"ץ בתשובה סימן י\"ט יע\"ש) שכתב שאם הדבר ספק בין למלוה בין ללוה אם היה עשיר והעני או עני מעיקרו כיון שהוא מלוה בשטר כמ\"ש ה\"ה עליו דלוה לברר שהיה עשיר והעני ואם לא בירר משלם. ודייק דברי ה\"ה שכתב ואם יש ספק בדבר על שמעון להביא ראיה ופירש שכוונתו שיש ספק לב\"ד מחמת עצמו של דבר לא מחמת טענת הלוה והמלוה וטען לוי שכתב רבינו ל\"ד. עוד הכריח פירוש זה דאי בטען לוי הוי טענת ברי בדוקא למה לא חייב שבועה ללוי ליטול וניחא ליה דאפילו בטענת שמא נוטל לוי ולכך בטענת ברי אינו זקוק לשבועה אבל דינו לדעתי אינו לדעת רבינו ז\"ל שהרי סיים לא יהא אלא שובר כו' וגבי שובר ע\"כ הלוה והמלוה טוענין ברי. ודיוקו של ה\"ה אינו כלום שהרב לא חידש בדברי רבינו אלא שהחוב הוא בשטר ודו\"ק. ומה שהכריח מדלא כתב ישבע לוי יש לדחות שלא בא רבינו ללמד אלא על מי מוטל הראיה אבל לענין שבועה אין אנו צריכים למודעי דה\"ז כאומר פרעתיך השטר וזה אומר לא פרעתני דחייב המלוה לישבע וכבר כתבו רבינו במקומו בפי\"ד מהלכות אלו דין ב' גם מה שלמד מזה דאם לא נתקיים כתב השליח אף שיש ביד הלוה כתב המלוה מקויים שכתב שלח ע\"י פלוני חייב הלוה לשלם לדעתי אין דינו אמת ואין כאן מקום להאריך ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון וכו'.</b> דברי מהריק\"א ז\"ל תמוהים דנשבע היסת ונפטר קאי ללוי שטענו ראובן שמכרו לו בכתיבה ומסירה וכן פירש ה\"ה ז\"ל והרב השיאו לשמעון עם לוי ואין טעם וענין לפירוש זה והמשכיל יבין ודו\"ק. ומ\"ש עוד איני מבין הכרע זה כו' באמת שדברי מהריק\"א מרפסן איגרי ואחר המחילה רבה לא נתכוון בכוונת דברי ה\"ה דמה שדייק הוא ממאי דכתב רבינו טען לוי שלא מכר ולא נתן מכלל דעד השתא קאי רבינו בטען לוי שמכר ונתן ומשום האי הוא שכתב הרב הודה לוי שפרע ישלם לוי לראובן ואי מהני טענתו לומר שנפרע קודם שמכר או נתן למה גבי טוען שנתן משלם כלום שהרי נתן מה שאינו שלו זה מה שדייק ה\"ה ודברי מהריק\"א תמוהים הם וצ\"ע ואי לדידי צייתי לאו הרב חתים עלה ואיזה תלמיד כתבו גם את הראשון גם את השני. ומ\"ש ה\"ה ומיגו דאי בעי מצי מחיל כו' י\"לד בדברי ה\"ה דאמאי איצטריך טעמא דמגו דאי בעי מחיל דהא סברת רבינו היא דאם טען הלוה ישבע לי המלוה שלא נפרע צריך לישבע ואם לאו אינו גובה הלוקח וכיון שכן בלא טעם מגו ישלם ואפשר לומר דלשיטת ה\"ה ז\"ל ניחא דסובר דכיון דמשום מגו דאי בעי מחיל נאמן א\"כ אינו נאמן לומר שנפרע קודם דהא אי בעי מחיל השתא הוי וכיון שכן חייב בכל דמי השטר אבל כל שלא טען שנפרע אלא דאינו רוצה לישבע אינו חייב אלא בדמים שנתן דהא אינו מודה שנפרע אלא דאינו רוצה לישבע ולפיכך יחזיר מה שנטל ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו עדים על הכתב כו'.</b> כתוב בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ו סי' א' וז\"ל השובר כשר אע\"פ שלא הוזכר בו לא עדי השטר ולא זמנו כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוים. ומ\"ש הר\"ב כיון שסכום השטר והשובר שוים נתבטל השטר לאו למימרא שצריך להזכיר סכום החוב בשובר אלא למעוטי שלא יהיה סכום השובר יותר על חוב השטר והראיה שהביא הכי מוכחא שבאומר שט\"ח של יוסף בן שמעון פרוע דיו. וכן מצאתי בתשובה כ\"י למהר\"ר יחיאל באסאן ז\"ל שפירש כן דברי הרא\"ש אלא שמצאתי להר\"ב התרומות שער כ\"ו ח\"א סימן ג' היפך מזה דהצריך הרב שסכום המעות שיהיו שוין בשטר ובשובר ואי לא לא מהני שטרא יע\"ש. שוב דקדקתי עוד בדברי השואל ומשמע דבשובר נמי לא הוזכר זמנו. אמרתי אפשר דכיון דאיכא לספוקי בשובר עצמו אם נכתב קודם זמן השטר ואת\"ל אחר זמן השטר נכתב שמא על שטר אחר נכתב בהא הוא שהצריך הרב שיהא סכום השובר והשטר שוים אלא שראייתו מההיא דשני יוסף בן שמעון לא סלקא כהוגן ויש לדחותה דמש\"ה לא איצטריך התם זמן השטר ושם העדים משום דזמן השובר מוכיח שנעשה אחר שלוה משניהם סוף דבר הרב ז\"ל הכניס לנו מבוכה גדולה בלבנו בכוונת דבריו ומצאתי לו ז\"ל בכלל ס\"ח סי' י\"ט שכתב בענין כיוצא בזה וז\"ל הלכך כל שטר היוצא בשם ראובן עליהם מחזיקנן ליה לפרוע ע\"כ. משמע דקפיד הרב שיהא השובר מוכיח שנכתב אחר שטר ההלואה ואין כאן מקום להאריך עוד ובמקום אחר הארכתי ודו\"ק. (*א\"ה חבל על דאבדין רק את זה מצאתי להרב המחבר שכתב על דברי הרא\"ש בכלל ס\"ח וז\"ל) נראה מדברי הרב ז\"ל שצריך שיעידו העדים בבירור שזמן העדאתם הוא אחר זמן השטר הא אם לא זכרו העדים זמן הודאת המלוה תלינן שהשטר נכתב אחר השובר משום דאיכא תרי ספיקי ספק אם קדם השובר לשטר ואת\"ל שנכתב אחר השטר שמא ההודאה היא על חוב אחר וזה השטר לא נפרע וחשיב שפיר תרי ספיקי כההיא דאמרינן באומר פ\"פ מצאתי דאם אשת ישראל היא מותרת דאיכא ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואת\"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון עכ\"ל (ועיין לעיל פי\"ד מהלכות אלו דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מת הלוה תחלה וכו' ואין אדם מוריש שבועה לבניו.</b> מימרא דרב ושמואל בפרק כל הנשבעין וכתב הרא\"ש בתשובה כלל פ\"ו סימן י\"ב על יתומים שהוציאו שט\"ח על ראובן שמת ולא מצאו לו אלא נכסים שמכר בחיי אביהם לשמעון מהו מי אמרינן כבר נתחייב אביהם שבועה לשמעון הלוקח כיון שבחייו לקח ואין אדם מוריש שבועה לבניו או נאמר שלא נאמר זה אלא דוקא לגבי יתומים מן היתומים והבו דלא לוסיף עלה והשיב דדמיא להא דאתמר בפרק כל הנשבעין ההוא דשכיב ושביק ערבא כו'. וקשיא לי טובא בהא מילתא במאי קא מיירי אי נדון זה הוי שמת לוה בחיי מלוה היינו דרב ושמואל ממש ואי אמרינן כיון שאין לו נכסים ללוה נמצא דאין זה בא ליפרע מנכסי יתומים כיון שלא ירשו כלום א\"כ איך חזר וכתב דדמי לערבא דהא כיון שלא ירשו כלום איך יחזור הלוקח אצל יתמי ואי בדירשו איך מצי ב\"ח לחזור על הלוקח דאין נפרעין ממשועבדים במקום בני חורין. וגם במת מלוה בחיי לוה לא מיתוקמא נדון זה וצ\"ע. אחר ימים חזרתי לדקדק בדברי הרב ומצאתי להריב\"ש בתשובה סימן תפ\"ג שכתב בסגנון זה של הרא\"ש ושם ביארתי בארוכה דרך הגדולים ובכאן אכתוב בקיצור דהכא במת מלוה בחיי הלוה היא וכיון שהשבועה נוגעת היום לגבות מן היתומים אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ומאי דמיעטו בגמרא פוגם שטרו ומת היינו בחיי הלוה אבל אם מת הלוה אחר מיתת המלוה ועדיין לא נשבע שבועת היורשים לגבות כיון שבשעת השבועה היא להוציא מהיורשים של הלוה חזר הדין דאין אדם מוריש שבועה לבניו ובזה יתיישבו דברי הרא\"ש ז\"ל ודו\"ק. (*א\"ה הא לכם מ\"ש הרב המחבר ע\"ד הריב\"ש הנזכר): <br><b>כתב </b>הריב\"ש בסימן תפ\"ג וז\"ל ואע\"פ שבנדון זה ג\"כ הלוה שהוא הבעל מת והלקוחות חוזרים על יורשיו והו\"ל כבא ליפרע מן היורשים כו'. ודברי הרב תמוהים הרבה שהרי בנדון זה מת המלוה תחלה ואח\"כ מת הלוה ומה לנו אם הלקוחות חוזרים על היתומים אפילו מיתומים עצמן נפרעין כשלא נתחייב המלוה שבועה והיינו מתני' וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ואוקמוה בגמרא אליבא דרב ושמואל ביתומים מן היתומים ובמת מלוה ואח\"כ מת לוה ומה שהביא הרב נמי סברת האומרים דבערב נמי אין נפרעין מן הערב משום דערב בתר יתמי קא אזיל אפילו שלא הניח הלוה נכסים ומה שחילק הרב בין ערב ללוקח היינו במת לוה בחיי מלוה דכבר נתחייב מלוה שבועה כבא ליפרע מן היתומים ובהא הוא שחילקו כמ\"ש כל זה הבעה\"ת בשער י\"ד אבל במת מלוה תחלה לא הוזקקו לזה ודברי הרב צ\"ע. שוב דקדקתי למצוא טעם לדבריו כי לא נאה לרב כמותו להוציאו חלק ונראה שדעת הרב ז\"ל שכל שהשבועה שייך ליתמי שייך לומר אין אדם מוריש כו' אע\"פ שמת מלוה בחיי לוה ומאי דאתמר בגמרא הבו דלא לוסיף עלה גבי פוגם שטרו ומת היינו דוקא שהלוה קיים שנשבעין שבועת היורשים ונוטלין מהלוה אבל אם מת הלוה בינתים אחר מיתת המלוה כיון שלא נשבעו בחיי הלוה היינו דרב ושמואל דאין אדם מוריש כו' לגבות מהיתומים ולכך בנדון זה שמת הלוה בסוף ובאים לגבות מהיורשים כיון שהיא שבועת המשנה דהבא ליפרע מנכסים משועבדין ולוקח בתר יתמי אזיל כההיא דשכיב ושביק ערבא הוזקק הרב ז\"ל לכל הני חילוקי שלא הניח הלוה כלום ולחלק בין ערב ללוקח ומה שחילק תחלה הרב בין שבועת פוגם ועד אחד מעידה שהיא פרועה לשבועת הבא ליפרע ממשועבדים היינו לגבי הלוה כשהוא חי למ\"ד דבכולהו שבועת המשנה אמרי' אין אדם מוריש כו' שהיא שבועת הלקוחות ונפרעין מן הלוה עצמו בשבועת היורשין אבל לגבי יורשי לוה כיון שהשבועה היא ללקוחות דאזלי בתר יתמי לא מהני ואין ספק אצלי שזו היא כוונת הרב בפירוש האי שמעתתא ודו\"ק ועל דרך זו מתפרשים אצלי דברי הרא\"ש (*א\"ה בתשובה הנזכרת) שהולכים דבריו כעין דברי המחבר וסגנון אחד עולה לשניהם על הדרך שכתבתי ודו\"ק: <br><b>כתב </b>הרא\"ש בתשובה כלל פ\"ו סי' ד' וז\"ל אבל ממון שאדם מוחזק בו וחייב עליו שבועה כדי שלא לשלם אותו הממון ומת קודם שנשבעו עליו היורשין מחזיקין מה שבידם בלא שבועה וראיה משטר כיס היוצא על היתומים כו' ולא ידעתי מה ראיה מייתי הרב מההיא דשטר כיס להוכיח דבבאים היורשים להחזיק במה שבידם שנפטרים בלא שבועה דההיא היא בשבועת המלוה הבא להוציא וכן הראיה האחרת דיפה כח הבן הוי דכוותה שבאים היורשים להוציא וצ\"ע: <br><b>כתב </b>מהריט\"ץ בתשובה סימן ל\"ד וז\"ל ואע\"ג דכתב הטור סימן ק\"ח וכגון שהלוה קיים אבל מת לוה בחיי מלוה היינו יתומים מן היתומים דאין אדם מוריש שבועה לבניו הרי משמע דגם פוגם שטרו ומת אמרינן ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו כו' ולא אדע שאול לפי שלא ידעתי מה ראה הרב בדברי הטור שבא לידי מדה זו לכתוב שני דפים על קו תהו ואבני בהו ואולי אין אלו מדברי המחבר ואיזה תלמיד טועה כתבו והיותר מתמיה היא מ\"ש דאיכא נפקותא היכא דהימניה עליו ועל יורשיו ולא כתב בין בכולו בין במקצתו דלדעת י\"א שכתב בעה\"ת לא מהני אלא בטוען לא נפרעתי כלום אבל בפוגם לא הימניה ובהכי כתב לקמיה ושמא תאמר כו'. ובאמת קשה מאד איך יצא מפיו דברים זרים כאלו דסוף סוף מה מועיל דכתב נאמנות מיורשיו דלא הימניה אלא דוקא בכולו ולא בפוגם ואי פגם ומת לוה בחיי מלוה חזר הדבר לשטר שאין בו נאמנות כיון דלא הימניה במקצתו ואין אדם מוריש שבועה לבניו והיינו דינא דרב ושמואל ממש ובודאי לא דקדק במה שהוציא בשפתיו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יורש קטן שהיה שטר חוב לאביו וכו'.</b> נראה בעיני דאם השובר הוא על מקצת החוב אף לסברת הר\"י ן' מיגאש חוששין לשובר זה וקורעין שטרא דאפילו היה בא לב\"ד היו כותבין לו שובר. אבל כשהשובר הוא על כל החוב ע\"כ פרעו בין דיליה לדיליה ונקיט שובר והיה לו לתובעו אח\"כ כדי לקרוע את השטר אי טען שנאבד ויחרימו ב\"ד על מי שיש לו שטר ואינו מוציאו מה שאין לומר כן כשפרע מקצת חובו ודברים ברורים הם. ועל מ\"ש ה\"ה ועוד כתב אפילו מתקיים בחותמים ואפילו מפי העדים כו' באמת יש לדון הרבה בדברי הרשב\"א דכתב דמפי עדי השטר נמי לא מהני מטעמא דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ויש לשאול אי סבר כמ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות עדות דעדי השטר כשבאים לקיים חתימתן צריך ע\"כ שיהיו זוכרין ענין השטר או ע\"י עצמם או ע\"י אחרים שהזכירוהו אחרים אבל אם אינו זוכר העדות אסור לו להעיד על חתימתו א\"כ מפי העדים אמאי אין מקבלין כיון דקי\"ל מקיימים את השטר שלא בפני בעל דין הרי כשבאים לקיים חתימתן עכ\"פ זוכרים מעשה השובר שנעשה בפניהם וכבר בטל חשש זיוף משובר זה. אלא ע\"כ לומר דלא סבר כרבינו אלא יכולים להעיד על כתב ידם אפילו אינן זוכרים כלל ולכך לא יצאנו מידי חשש זיוף אלא כשאומרים אנו חתמנוהו כו' ויצא מזה שאין דינו מוסכם שהרי יש הרבה סוברים כרבינו. ואפשר דאפילו ס\"ל כרבינו משכחת לה כשנתקיים תחלה ע\"י אחרים ואח\"כ באו עדי השטר עצמם וקיימוהו ואמרו זה כתב ידינו כיון שנתקיים תחלה וא\"צ עוד לעדותם הו\"ל כעדות על פה ואין מקבלים עדותם. ויש ראיה לזה ממ\"ש הנ\"י בפרק חזקת בשם הריטב\"א עלה דמתני' דשלשה אחים ואחד מצטרפים לעדות חזקה עיין עליו. אלא דאם זו כוונת הרשב\"א סתם מאד דבריו והיה לו לברר ולא נעלם ממני כי הוא דחוק בלשון וצ\"ע. שוב דקדקתי במה שכתבתי דמשכחת לה שנתקיים ע\"י אחרים ושוב באו עדי השטר והעידו כו' ואין מקום לזה דכיון דכל שנתקיים ע\"י אחרים לא מהני דאימור ציורי צייריה כי באו עדי השטר עצמם ודאי עדותם דוקא הוא שמקיים בשובר כיון שזוכרים ההלואה והראשונים כלא חשיבין ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרי זה גובה מכל הקרקעות כו'.</b> כתב הטור ר\"ס קי\"א אבל אם קנה קרקע והתנה עמו המוכר ע\"מ שלא יחול עליו שום שיעבוד אינו מועיל וב\"ח גובה ממנו. וכתב הר\"ב ג\"ת שער ו' (דף מ\"ד ע\"א) וז\"ל ולדידי קשיא לי מאי דמסיק הטור דאם קנה קרקע בתנאי זה אינו מועיל ולא ידענא למה ישתנה דין המוכר מדין המתנה בענין קיום התנאי כו' ואשתמיט ליה תשובת ה\"ר יהודה בן הרא\"ש ואחיו ה\"ר יעקב שהביא מרן ס\"ס צ\"ט דחלקו בהדיא בין מכר למתנה ונתנו טעם לדבר יע\"ש. כתב המבי\"ט ח\"א סי' צ\"ה וק\"ו דהמוכר שדהו וזקף הלוקח דמי המקח עליו לפורעם לזמן דגובה המוכר דמי המקח מלקוחות אף שהוא על פה ומטי בה מההיא דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואין דבריו נראים בעיני כלל: <br><b>כתב </b>הרא\"ש בתשובה סוף כלל ע\"ד וז\"ל וממנה תבין שאלתך שיכול ליתן לבן ללאה בתו נכסיו במתנה באיזה תנאי שירצה והמתנה תהיה בלשון זה שנותן כל נכסיו ללאה בתו הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה ויהיו שלה לכל דבר חוץ מדבר שלא ישתעבדו לב\"ח כו'. וכפי הצעתן של דברים נראה שבת לבן היא יורשת אביה וכן משמע ממרוצת השואל שכתב שחושש לבן שכשילך לבית עולמו יפלו הנכסים לפני בתו כו' וא\"כ קשה דאין תנאי הזקן תנאי דכשיבא הב\"ח לגבות נתבטלה המתנה למפרע ותזכה הבת מחמת ירושה ובעל חוב טריף מירושתה וכ\"כ בפירוש בתשובה להרמב\"ן והרב עצמו לעיל כתב כן ודו\"ק: <br><b>כתב </b>הריב\"ש סימן תי\"ג וז\"ל ומכל מקום בהטפסה זו עם האחריות נתנה לכתוב וגובין בו אף ממשעבדי לפי שמוכיח מתוך המתנה שנתקיימה על דעת ליתן ממנה הטפסה לאשת המקבל כו'. ואני מהסס בזה דאף שדעתו כן הוא אין בידו להפסיד הלקוחות שלא כדין וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל המטלטלין אין עליהם אחריות כו'.</b> כתב הר\"ב פ\"מ ח\"א ס\"ס י\"ד וז\"ל ולא עוד אלא דמטעמא אחרינא נמי ליתא לע\"ד תקנת השוק בנ\"ד דהרי כתב הרא\"ש כו' דבמילתא דלא שכיחא כגון מכירת שטרות לא תקנו תקנת השוק כו' יע\"ש וגדולה מזו כתב מהר\"ם אלשיך בתשובה סימן קנ\"ד דלא תקנו תקנת השוק אלא כשיצאו המטלטלין מרשות נותן ובאו ליד הלוקח או מקבל מתנה אבל כשהם עדיין ביד הנותן לא. אך הרב ש\"ך סי' קכ\"ו לא ס\"ל חילוק זה וכן נראה שהוא דעת הר\"ב תורת חיים ח\"ב סי' ז' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה שורו אפותיקי כו'.</b> בפרק חזקת מימרא דרבה וכתבו התוספות בפרק בתרא (דף מ\"ט) ד\"ה הוא ואשתו דדוקא מכרו אבל נתנו ב\"ח גובה ממנו אך הרשב\"א סי' תרי\"ח כתב דה\"ה דאם נתנו אין ב\"ח גובה ממנו ועיין בב\"ח סי' קי\"ז מ\"ש בשם המרדכי הארוך יע\"ש ועיין בתשובות להרמב\"ן סי' נ\"ו במ\"ש שאם אי אתה אומר כן אף העושה שורו אפותיקי ומכר יהא הלוקח וכו' כי לא ירדתי לסוף דעתו בראיה זו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם הקדישו שהחמץ והשחרור וההקדש מפקיעין מידי שיעבוד.</b> גרסינן גמרא אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד. והנה במימרת רבא הלזו נתחבטו בה הראשונים ז\"ל ומקשו בה מההיא דתנן בפרק שום היתומים המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר\"א אומר כשיגרשנה ידיר הנאה אלמא אין ההקדש מפקיע מידי שיעבוד וכן הוקשה להם מהאי דאמרינן בפרק גט פשוט שכ\"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכן הוקשה להם מההיא דאמרינן בפרק שבועת הדיינים אבל נשבעין לקטן ולהקדש ומפרש בגמרא מאי להקדש להפרע מנכסי הקדש ומכח קושיות הללו כתב בעל התרומות בשער מ\"ג ח\"ג סימן א' דיש מי שתירץ כי לא נאמרו דברי רבא אלא כשהקדיש הקדש שיש לו קדושת הגוף כגון שור או בהמה הראויה ליקרב על גבי המזבח אבל קרקעות ומטלטלין ומעות שיש לב\"ח ולאשה עליהן שיעבוד ואין ראוי לחול עליהם אלא קדושת דמים לא אלים כח הקדש לאפקועי ממונייהו והקשה בעה\"ת א\"כ דמילתא דרבא בקדושת הגוף איתמר כגון שור או בהמה בלבד מאי רבותא אתא לאשמועינן טפי ממאי דאמרה חדא זימנא דאמר עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב\"ח גובה הימנו מה לי מכרו ומה לי הקדישו וכי יעלה על הדעת שלא יהא כח הקדש חמור מכח הדיוט ומשום הא מוקמי למילתיה דרבא בכל ענין ולזה יש תירוץ דהא אשמעינן טפי דאע\"ג דבהדיוט אי אקני ליה שור אגב קרקע אמרינן דאית ליה קלא וגבי ליה מיניה דלוקח אי אקדשה קדושת הגוף אין ב\"ח גובה ממנו ע\"כ. ויש להסתפק במ\"ש דהקדש דמי למכר וכי היכי דאין ב\"ח גובה ממטלטלין שמכר הכי נמי אין גובה ממטלטלין שהקדיש אם הוא דוקא בהקדש דקדושת הגוף אבל הקדש דמים לא דמי למכר כיון שאין גופו קנוי להקדש והיינו דכתב בעה\"ת ומשום הא מוקמי למילתיה דרבא בכל ענין כלומר דכיון דרבא מיירי בהקדש דמים אשמעינן רבותא דאע\"ג דלא דמי למכר מ\"מ מפקיע מידי שיעבוד אבל למאן דמוקי לרבא בקדושת הגוף קשה דפשיטא דלא גרע ממכר או דילמא דאף קדושת דמים דמי למכר אלא דלמאן דמוקי למילתיה דרבא אף בקדושת דמים ניחא דאפשר דמיירי בהקדיש קרקע ואשמעינן דאע\"ג דאם מכרו אתי ב\"ח וטריף ליה אפילו הכי אלים כח ההקדש ומפקיעו מידי שיעבוד אבל למאן דמוקי למילתיה דרבא דוקא בקדושת הגוף קשה כיון דע\"כ לא מיירי רבא אלא בהקדיש שור או בהמה הראויה ליקרב על גבי המזבח וא\"כ מאי אתא לאשמועינן פשיטא דלא גרע ממכר. אך כד מעיינינן שפיר נראה דמילתא דפשיטא היא דאף הקדש דמים דמי למכר וכ\"כ מרן סימן קי\"ז על מ\"ש הריב\"ה כגון ששיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי כלומר שאם לא שיעבדן לו אגב קרקע הא קי\"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב\"ח גובה ממנו וה\"ה להקדישו קדושת דמים דאין ב\"ח גובה ממנו וכ\"כ הב\"ח שם וכ\"כ מוהרימ\"ט בחי\"ד סי' נ\"ד וכן נראה מדברי בעה\"ת יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם א\"ל אלו המאה דמי השדה שטרפת כו'.</b> עיין במ\"ש ה\"ה ומוהרש\"ך בח\"א סי' קכ\"ד כתב בענין קרוב לזה אלא שהפריז על המדה וכתב דברים שאין ראוי לשומעם יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והניזקין טורפין מן העידית כו'.</b> אם ניזקין יש להם קול לטרוף ממשעבדי עיין במ\"ש התוס' פ\"ק דב\"ק [דף ח'] ד\"ה כולן ובנ\"י שם באותה סוגיא ובמ\"ש ה\"ה בפירקין והביאו מרן סימן קי\"ט ס\"ט ועיין בסוגיית הגמרא ס\"פ גט פשוט [דף קע\"ה] דמוקמינן לברייתא דהחופר בור בר\"ה דוקא בשעמד בדין הא אם לא עמד אינו גובה אפילו מיורשין ולכאורה קשה למ\"ד דניזקין קול יש להם וגובה אפילו ממשעבדי. אך המעיין היטב במ\"ש התוס' פ\"ק דב\"ק [דף י\"ד] ד\"ה שמע מינה יתיישב לו ועיין במ\"ש מרן סימן ס\"א סל\"ז ועיין ברבינו ירוחם נתיב ל\"א הביאו מרן ס\"ס קי\"ט יע\"ש. ועיין בהג\"ה עלה דהך ברייתא. (*א\"ה בפ\"ק דב\"ק ת\"ר מכר לאחד או לשלשה בני אדם כאחד כו' יע\"ש) ועיין בנ\"י שם ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שלוה מאחד ואח\"כ מכר הלוה נכסיו וכו'.</b> ה\"ה ז\"ל פירש דברי רבינו כשביאר דבריו ואמר כל זמן שהוא בידך וקשה דא\"כ כשטרף המלוה מלוקח שני היאך יכול לוקח ראשון להוציאה מתחת יד הב\"ח אי משום דין ודברים אין לי שכתב לו הא מכרה ראשון לשני ותנאו לא היה אלא כל זמן שהוא בידו ואי משום אחריות לוקח שני מן הראשון א\"כ אפילו בתחלה לא יטרוף הב\"ח מהשני דמה מכר ראשון לשני כו'. וגדולה מזו כתב הרשב\"א ז\"ל גבי הפקחים היו כותבים כל זמן שאת עמי דאם גרשה והחזירה אין לה עליו כלום דלא התנה אלא מנשואין אלו והביא ראיה מבן לוי וכעת צ\"ע: <br><b>ומ\"ש </b>עוד ה\"ה וז\"ל ועוד אני מוסיף לומר שאין אנו צריכים לטענה זו כו' והאי דלא אמרינן הכי גבי מי שאבדה לו דרך שדהו לדעת ה\"ה דחשיב ליה שתי טענות היינו דבכל חד וחד איכא לספוקי אי דרכו אצלו ומשום ספיקא לא מפקינן מיניה ולכך לא שייך לומר מה מכר ראשון לשני. ואף דרבינו ז\"ל תפס שתי הטענות בפט\"ו מהלכות טוען ונטען גבי מי שאבדה לו דרך שדהו אין דעת ה\"ה ז\"ל כן ומה שנ\"ל בדעת רבינו הוא דב\"ח האומר ללוקח דין ודברים אין לי עמך אין כוונתו אלא כל שהוא בידו דוקא וזה כלל בדיני ממונות כל דמסתלק מדבר שהוא תחת שיעבודו מרצונו ומדעתו תפסינן פחות ממה שיש במשמעות דבריו. ומהאי טעמא הוא דאמרינן גבי הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך דיינינן לשונו למעט הסילוק כל מה שנוכל ואמרינן דלא סילק אלא אם מכרה ונתנה ואם סילק מפירות יש לו פירי פירות וזהו שאמרו בגמרא ואימא מכל מילי סילק והיתה התשובה יד בעל השטר על התחתונה ואף רב אשי שתירץ בנכסייך ולא בפירותיהן כבר כתבו דאינם חולקים בענין דינא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לוה וכתב לו שאני עתיד לקנות כו' אין דין קדימה במטלטלין. </b> כתוב בתשובת הריב\"ש סי' רס\"ט וז\"ל בדין תורתנו אין בעל חוב בחובו כו' צריכין לתת ערבים ממה שמגבין להם ב\"ד אלא ב\"ד יורדין לנכסי הלוה או הבעל ופורעין אותם מנכסיהם ואם יבאו ב\"ח קודמין הרי אם פרעו לראשונים ממטלטלין מה שגבו גבו וכו' והרב לא חייש דלמא כתב לראשון מטלטלי אגב מקרקעי דלקמא משתעביד ולא לב\"ח מאוחר משום דכיון דאין כאן בפנינו ב\"ח מוקדם שמעכב גביית ב\"ח מאוחר אין לחוש לזה לעכב גביית השני. אבל אם יש בפנינו ב\"ח מוקדם שלא הגיע זמנו וב\"ח מאוחר שהגיע זמנו אם כתב לראשון מטלטלי אגב מקרקעי אז יכול הראשון לעכב דלמא שמיט ואכיל ולא מצי ראשון לגבות כשיגיע זמנו. (*א\"ה עיין טח\"מ סימן ע\"ג ס\"י) ובהכי מתפרשין לי דברי הרשב\"א בתשובה סימן אלף קי\"א. והרב המחבר לא דקדק בזה כיון שבנ\"ד לא שייך דעכשיו אין כאן תובע ראשון ובסתמא לא חיישינן ודו\"ק: <br><b>מי </b>שהיו לו קרקעות ולוה וחזר ולוה והיו ב' הלואות בשטר הדין פשוט שהקודם בזמן קודם לגבייה. ואם היה הקודם מלוה על פה בזה איכא פלוגתא דרב האיי סבר דמלוה על פה מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת ורב אלפס חולק בזה משום דס\"ל דשיעבוד דינו כמכר ומש\"ה כתב דמלוה בשטר מאוחרת קודמת למלוה על פה מוקדמת ואם לאחר שלוה משניהם בשטר קנה קרקעות בין אם כתב לשניהם דאיקני בין לא כתב לשום אחד דאיקני הדין פשוט שיחלוקו. ואם המלוה האחת היא מלוה על פה אם במלוה בשטר לא כתב דאיקני נראה דהדין פשוט שיחלוקו ואפילו לרב אלפס דס\"ל דשיעבוד דינה כמכר משום דכל היכא דלא כתב דאיקני וקנה קרקע אח\"כ חשבינן ליה לההיא מלוה בשטר כמלוה על פה וכמבואר בפרק מי שמת (דף קנ\"ז) דמקשינן מלוה על פה הוא ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. ואם כתב למלוה בשטר דאיקני נראה דתלוי בפלוגתא דרב האיי ורב אלפס דלרב האיי דלא ס\"ל דשיעבוד דינו כמכר נראה דיחלוקו ולרב אלפס דס\"ל דשיעבוד דינו כמכר זכה בעל השטר. ואם לוה משניהם בשטר אלא שלאחד כתב דאיקני ולשני לא כתב דאיקני וחזר וקנה כתב הר\"ב כ\"מ דיש מחלוקת בזה דאיכא מ\"ד דיחלוקו ואיכא מ\"ד דלמאן דכתב דאיקני משתעבד ונראה שגם זה תלוי במחלוקת רב האיי ורב אלפס דמ\"ד דיחלוקו סבר כרב האיי ובר פלוגתיה ס\"ל כרב אלפס. ואם לוה מאחד בשטר וכתב לו דאיקני וקנה וחזר ולוה הדין פשוט שהראשון קנה. ואם לוה מאחד בשטר ולא כתב לו דאיקני וקנה וחזר ולוה נראה דלרב האיי הראשון זכה ולרב אלפס השני זכה. ואם היה לו קרקעות ולוה וחזר ולוה וכולם היו על פה בזה גם כן יש מחלוקת דאיכא מ\"ד דיחלוקו ואיכא מ\"ד דהקודם בזמן זכה ומ\"ד יחלוקו ע\"כ ס\"ל כרב אלפס דאי כרב האיי תיקשי דהשתא למלוה בשטר קודמת למלוה ע\"פ לכ\"ש: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו לוה וכתב לו שאני עתיד לקנות משועבד לך ואח\"כ קנה שדה וחזר ולוה מאחר הרי השדה משועבד לראשון והוא קודם לגבות. מדבריו אלו נראה דס\"ל כרב אלפס ומש\"ה דוקא אם כתב לראשון דאיקני זכה אבל אם לא כתב דאיקני זכה השני וכמו שכתבנו לעיל דאי ס\"ל כרב האיי אפילו אם לא כתב לראשון דאיקני זכה הראשון לפי זה קשה על ה\"ה שכתב שדעת רבינו כרב האיי אשר על כן נראה דס\"ל לה\"ה דעד כאן לא קאמר רב האיי דמלוה על פה מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת אלא בקרקעות שהיו לו קודם שלוה דכיון דשיעבודא דאורייתא הרי הקרקעות נשתעבדו תחלה למלוה על פה ואף שאם מכרם לא היה טורף מן הלקוחות היינו משום פסידא דלקוחות אבל כשבאו לגבות מיניה פשיטא דקודמת דלגבי מלוה בשטר ליכא טעמא דפסידא דלקוחות אבל בקרקעות שקנה אחר שלוה דלא נשתעבדו למלוה על פה פשיטא דמלוה בשטר קודמת כיון דמלוה בשטר נשתעבדו ולמלוה על פה לא נשתעבדו ולפיכך כתב רבינו לוה וכתב לו שאני עתיד לקנות דאי לאו הכי השני זוכה משום דלראשון לא נשתעבדו משום דלא כתב דאיקני ולשני נשתעבדו כיון שהיו בידו כשלוה וכן נראה מדברי הרב בעל התרומות בשער ס\"א ח\"ב דטעמא דרב האיי הוא משום דס\"ל דשיעבודא דאורייתא ולא ס\"ל דשיעבוד דינו כמכר אבל היכא דליכא שיעבוד פשיטא דהמלוה שיש בה שיעבוד קודמת ולא משום טעמא דשיעבוד דינו כמכר ולפי זה היכא דלוה מאחד בעל פה או בשטר ולא כתב דאיקני ומאחד לוה בשטר וכתב לו דאיקני וחזר וקנה דכתבנו לעיל דלרב האיי יחלוקו ליתא אלא אף רב האיי יודה בזה דלמלוה בשטר יהבינן כיון דמשועבד ליה. וכן נמי אם לוה מאחד בשטר ולא כתב דאיקני וקנה וחזר ולוה דכתבנו לעיל דלרב האיי הראשון זכה ליתא אלא אף רב האיי יודה בזה דהשני זכה כיון דמשועבד לו ולראשון אינו משועבד: <br><b>ולפי </b>זה קשה על מ\"ש הר\"ב כ\"מ שמדברי רבינו נראה שאם לוה וכתב לו דאיקני וחזר ולוה מאחר ולא כתב לו דאיקני ואחר כך קנה נכסים שיחלוקו וכ\"כ בספר צרור הכסף שזה דעת רבינו ולפי זה נראה דהיכא דלוה ולא כתב לו דאיקני וקנה וחזר ולוה דלראשון משתעבד וכמו שכתבנו לעיל דכי היכי דלא מהני טעמא דלזה משועבד ולזה אינו משועבד להיכא שקנה אחר שתי ההלואות ה\"ה דלא מהני להיכא שקנה בין שתי ההלואות וזה תימה שמדברי רבינו נראה שאם לא כתב לראשון דאיקני וקנה וחזר ולוה שלא זכה הראשון: <br><b>ונראה </b>לומר דהאי טעמא דשיעבוד שכתבנו לא מהני אלא לענין קדימה כגון אם לא כתב לראשון דאיקני וקנה וחזר ולוה דלא נימא דהראשון זכה משום דזמנו מוקדם כיון דלא נשתעבד לו וטעמא דמסתבר הוא משום דטעמא דהקודם בזמן קודם בגבייה הוא משום דאומר הראשון לשני אתה כשהלוית כבר היו הקרקעות משועבדים לי אבל כשלא כתב לראשון דאיקני שהקרקעות אינם משועבדים לו אף שקודם בזמן אינו קודם בגבייה אבל לא שנאמר בשביל זה דהשני זכה משום דהקרקע משועבד לו ולראשון אינו משועבד אלא הדין הוא דשניהם שוים בו ויחלוקו משום דלא מצינו דין דקדימה אלא משום קדימת זמן לא משום דבר אחר ולפי זה היכא דלוה וכתב דאיקני וחזר ולוה ולא כתב דאיקני וחזר וקנה הדין הוא שיחלוקו משום דטעמא דקדימת זמן לא מהני כיון שקנה הנכסים אחר שתי ההלואות ומטעמא דשיעבוד לא מהני כדכתיבנא. א\"כ חזרנו למה שכתבנו לעיל דהיכא דלוה בשטר וכתב דאיקני וחזר ולוה על פה או בשטר ולא כתב דאיקני ואח\"כ קנה שיחלוקו וכמו שכתבנו אלא שמה שכתבנו שאם לוה מאחד בשטר ולא כתב דאיקני וקנה וחזר ולוה דלרב האיי הראשון זכה ליתא אלא הדין הוא דיחלוקו דלא מהני טעמא דקדימת זמן כיון דלא נשתעבד לו השדה ועד כאן לא קאמר רב האיי דמלוה על פה מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת אלא בקרקעות שהיה לו בשעה שלוה שאז נשתעבדו למלוה על פה זהו סברת הרב בעל צרור הכסף ומרן. אבל הרא\"ש ובעל התרומות ס\"ל שאם לוה וכתב לו דאיקני וחזר ולוה ולא כתב דאיקני ואחר כך קנה דלקמא משתעבד. ויש להסתפק לסברתם אי הוי דוקא היכא דכתב לראשון דאיקני דאיכא תרתי לטיבותא קדימת זמן ושיעבוד ואע\"ג דהני נכסים קנה אותם לאחר שלוה מ\"מ מהני טעמא דקדימת זמן משום דאמרינן דלמפרע נשתעבדו לו מאותה שעה וכ\"ת א\"כ לוה ולוה ואא\"כ קנה נימא דלקמא משתעבד אם איתא דאמרינן דלמפרע נשתעבדו הא ליתא משום דשאני התם דכיון דלשני יש לו שיעבוד א\"כ באותה שעה שקנה הרי זכה הב' בחלקו ומש\"ה לא אמרינן דלמפרע נשתעבדו אבל היכא דלשני ליכא שיעבוד אמרינן דלמפרע נשתעבדו לראשון. אי נמי שאני התם דחשבינן ליה כאלו חזר בו מהראשון במקצת דהא יכול לחזור בו כל זמן שלא קנה וכמו שכתב הרשב\"א אבל היכא שלשני לא כתב דאיקני פשיטא דהשיעבוד חל למפרע משעה ראשונה. או דילמא עיקר טעמא לא הוי אלא משום דכיון דלאחד יש שיעבוד ולאחר אין לו שיעבוד זה שיש לו שיעבוד קודם ונפקא מינה היכא דלא כתב לראשון דאיקני ולשני כתב דאיקני וחזר וקנה אי נמי היכא שלוה ולא כתב דאיקני וקנה וחזר ולוה דאי אמרת דטעמייהו הוא משום דאיכא תרתי לטיבותא בהני תרי גווני הדין הוא שיחלוקו ואי אמרת דעיקר טעמייהו הוא משום דלזה יש שיעבוד ולזה אין שיעבוד בהני גווני נמי השני זכה: <br><b>ודע </b>שאין כל החילוקים הללו אמורים אלא לרב האיי אבל לרב אלפס הדין פשוט שאם לוה מאחד על פה או בשטר ולא כתב דאיקני וחזר ולוה בשטר וכתב דאיקני ואח\"כ קנה או שלא כתב לשני דאיקני וקנה בין שתי ההלואות שהשני זכה משום דחשבינן ליה כאלו מכרן לשני וכשם שלא היה יכול הראשון להוציא מן הלקוחות כך אינו גובה מבני חרי שנשתעבדו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן ושמעון לכל אחד משניהם שט\"ח על לוי כו'.</b> קשה לי לרבינו ז\"ל דכתב בהדיא דמדין הגמרא אין כותבין הרשאה על מלוה בין בשטר בין בע\"פ דמלוה להוצאה ניתנה (*א\"ה כמבואר פ\"ג מהלכות שלוחין ושותפין דין ז' יע\"ש) היאך מוקי האי עובדא דהנהו תרי שטרי בשטרי הלואה והיאך מיתוקמא שיטת התלמוד דקאמר מאי תקנתיה ליכתבו הרשאה זה לזה דהא לדידיה מדינא לא מצו למיכתב שטר הרשאה על הלואה. ואפשר לומר דהרשאה לאו דוקא אלא יקנהו לו בכתיבה ומסירה: <br><b>ומ\"ש </b>הרב לפיכך אם כתבו הרשאה היינו בתר תקנת הגאונים דהרשאה מהניא למלוה ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעל חוב גובה את השבח וכו' וחוזר הלוקח וגובה הקרן מנכסי שמעון.</b> מ\"ש ה\"ה משכחת לה בשלא היו לו המשועבדין המאוחרים בעת שלוה כו'.דברי ה\"ה בזה הם תמוהים הרבה דהא אין ב\"ח גובה את השבח מהלוקח אלא בשכתב דאקנה למלוה כמ\"ש ה\"ה עצמו: <br><b>וממ\"ש </b>רבינו כאן אבל השבח אינו גובהו לוי אלא מנכסים בני חורין ע\"כ כשכתב לו דאקנה למלוה מיירי וא\"כ חזרה הקושיא לאיתנה הראשון דלימא ליה לוקח למלוה הנחתי לך מקום לגבות. וראיתי בספר פ\"מ ח\"ב סי' ל\"א דברי מהרי\"ט ן' יע\"ש ז\"ל שרצה לתרץ זה ודבריו אינם מובנים כלל ואחר המחילה לא צייר הענין יע\"ש. ועוד אני צווח על ה\"ה בתירוץ ראשון דאיירי שלא כתב למלוה דאקנה דהא ברייתא זו שנויה בס\"פ מי שמת כמו שרמזה ה\"ה והתם מספקא ליה לתלמודא דאקנה מאי משתעבד או אינו משתעבד ואם ת\"ל משתעבד לוה משנים וכתב להו דאקנה והדר קנה לקמא משתעבד או לבתרא ופליגי אמוראי ואיכא מ\"ד חולקים ואותיבו ליה מברייתא זו דקתני הרי שלקח שדה מחבירו והשביחה ובא ב\"ח וטרפה כשהוא גובה גובה את הקרן ממשעבדי ואת השבח מבני חרי ואם איתא חצי שבח מיבעי ליה ודחי מאי שבח חצי שבח הרי הדבר מבואר דכשכתב למלוה דאקני מיתוקמא ועלה דברייתא זו קבע ה\"ה קושייתו אחר שיש מאוחרים משועבדים ללוקח היאך טריף ב\"ח מלוקח זה לימא הנחתי לך מקום וצ\"ע. עוד כתב ה\"ה א\"נ בשכתב דאיקני ללוקח ולא כתב למלוה כו' ואין צורך דאפי' כת' דאיקני למלו' הא בשעה שטרף מן הלוקח לא מצא מקום לטרוף דהא לא קנה עדיין: <br><b>כתב </b>הטו' בסי' קט\"ז אם מכר לחבירו שדה בת\"ק והוקרה ושוה אלף וטרפוה ממנו כותבין לו טירפא מאלף והנה למ\"ד דבשבחא דממילא ב\"ח טורף כל השבח הדברים כפשטן אך למ\"ד דאף בשבחא דממילא אין ב\"ח נוטל אלא חצי השבח צ\"ל דמיירי בדשוייה לוה למלוה אפותיקי דאז גובה המלוה כל השבח א\"נ בדכתב למלוה דאיקני וללוקח פירש בהדיא שלא יגבה מדאיקני דאז גובה ב\"ח כל השבח וכמו שכתב מור\"ם ר\"ס קט\"ו יע\"ש א\"נ הכי קאמר שהוקרה והיתה שוה אלף ות\"ק דינרים ושנמצא הקרן עם חצי השבח שוה אלף: <br><b>עוד </b>יש חלוקה אחרת הביאה בעה\"ת ש\"ג סוף ח\"ו והיינו היכא דלקחה באלף ואינה שוה כי אם ת\"ק דכותבין לו טירפא מאלף והנה חלוקה זו סובלת שני פירושים האחד הוא דמ\"ש ואינה שוה כי אם ת\"ק היינו בתחלת המקח כשלקחה באלף לא היתה שוה כי אם ת\"ק ועוד אפשר לפרש דמעיקרא כשלקחה באלף היתה שוה אלף ואח\"כ הוזלה ואינה שוה כי אם ת\"ק וחילוק גדול יש ביניהם דאפשר דדוקא כשלא היתה שוה בעת המקח כי אם ת\"ק ולקחה באלף אז כותבין לו טירפא מאלף משום דיאמר הלוקח החזר לי השדה או תן לי אלף שהרי אתה רואה לדידי היתה שוה אלף מתחלה שהרי לקחתיה ממך באלף אע\"פ שלא היתה שוה כי אם ת\"ק ומש\"ה כותבין לו טירפא מאלף אבל אם כשלקחה באלף היתה שוה אלף ואחר כך הוזלה ועמדה על ת\"ק למה ישלם יותר משוויה דיאמר לו מאי הפסדתיך שהרי במזלא דידך הוזלה הקרקע ובזה ניחא מ\"ש ה\"ה פרק כ\"ה דין ז' וז\"ל ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזלה וטרפה בעל חוב דמוכר מגבין ללוקח כפי מה שהיא שוה בשעת טריפה לא כפי הדמים שקנאה ע\"כ הרי שכתב דאם הוזלה אין כותבין לו טירפא כי אם מה שהיא שוה בשעת הטריפה ולפי מה שחילקנו אינו חולק ה\"ה עם מ\"ש בעה\"ת בשם הראב\"ד דהראב\"ד מיירי דבשעת המקח שלקחה באלף לא היתה שוה כי אם ת\"ק ומש\"ה כותבין לו טירפא מאלף וה\"ה מיירי בהוזלה אח\"כ ומש\"ה אין כותבין לו טירפא כי אם כפי מה ששוה בשעת הטירפא. אך הריב\"ה ר\"ס קי\"ו כתב וכן אם היתה שוה אלף בשעה שלקחה ובשעת טירפא לא היתה שוה כי אם ת\"ק כותבין לו טירפא מאלף וא\"כ הריב\"ה וה\"ה הם חלוקים בדין: <br><b>עוד </b>יש חלוקה אחרת דהיינו דבשעת המקח היתה שוה אלף ולקחה בת\"ק וגם בזה כתב דכותבין לו טירפא מאלף והנה גם חלוקה זו סובלת שני פירושים האחד הוא דבשעת המקח היתה שוה אלף ולקחה בת\"ק ובשעת הטירפא שוה אלף כמו שהיתה שוה בשעת המקח ואפשר נמי לפרש דבשעת הטירפא הוזלה ואינה שוה כי אם ת\"ק והנה כפי סברת ה\"ה לא תיבעי לך דפשיטא דאין כותבין לו טירפא כי אם מת\"ק וק\"ו הדברים ומה היכא דלקחה באלף והוזלה אין כותבין לו טירפא כי אם מת\"ק ונמצא מפסיד מהדמים שנתן ת\"ק היכא שלא נתן כ\"א ת\"ק ועכשיו אינה שוה כי אם ת\"ק לא כ\"ש שאין כותבין לו טירפא כ\"א מת\"ק כי תיבעי לך לדעת הריב\"ה שכתב דבהוזלה כותבין לו טירפא מאלף. ונראה דאף הריב\"ה מודה בזה דע\"כ לא קאמר דבהוזלה כותבין לו טירפא מאלף אלא כשלקחה באלף דאז אזלינן בתר הדמים שנתן אבל היכא שלקחה בת\"ק אף שהיתה שוה אלף כל שבשעת הטירפא אינה שוה כי אם ת\"ק אין כותבין לו טירפא כי אם מת\"ק דלעולם לא אזלינן אלא או בתר הדמים שנתן או בתר מה שהיא שוה בשעת הטירפא ואזלינן בתרוייהו בתר תועלת הלוקח בנתייקרה אזלינן בתר שעת הטירפא ובהוזלה בתר שעת הדמים שנתן אבל שנלך בתר מה שהיתה שוה בשעת המקח זו לא שמענו ולפי זה חלוקה השלישית מיירי דוקא היכא דבשעת הטירפא שוה אלף. (*א\"ה מצאתי בתוך כתבי הקדש תשובה אחת לרבני אינדירני ומהר\"ר אליעזר ן' שנג\"י ז\"ל בענין ב\"ח אם גובה מהראוי ומה שהשיב על זה הרב המחבר ז\"ל וראיתי להדפיסם פה יען דין שבח וראוי בחדא מחתא שנו חכמים בלשון המשנה וזה נוסחם): <br><b>שאלה </b>מעשה שהיה כך היה שה\"ר משה גבאי יצא מעיר קארלוב\"ה ונעלם בסביבות העיר הנזכרת על כן ה\"ר יצחק ברוך תושב העיר הנזכרת יצא לחפש אחריו יען כי היה חייב לו מאה גרוש מכ\"כ רופאש שנתן לו ובלכתו לחפש אמרו לו בני כפר אחד מה אתה מבקש אמר להם לפלוני אני מבקש שהוא חייב לי מאה גרוש מרופאש שנתתי לו אמרו לו אל תערער אחריו אנו פורעים לך מה שהיה חייב לך ואמרו לתת לו עד מאה וחמשים גרוש כדי שלא יערער עליהם את הדבר ויהי כראות ה\"ר יצחק הנזכר את הדבר הבין מדבריהם הריגת ה\"ר משה הנזכר ולא רצה ליקח מידם מאומה ותיכף ומיד שלח לעיר סופיא ששם היו קרובי ה\"ר משה הנזכר לאמר להם המעשה הלזו שיבאו לחפש אחריו אולי ימצאו הרצחן והנה לה\"ר משה הנזכר יש לו ארבע אחיות שלהן משפט הירושה ויהי כשמעו הדברים הלכו כולם ועשו מורשה בערכאות ש\"ג בחוגי\"ט לבעל אחד מהם ובא המורשה הנזכר לעיר קארלוב\"ה ועל ידי עש\"ג תבע לבני הכפרים ובאו כולם במשמר שהמורשה היה תובע מהם הדם וה\"ר יצחק היה תובע מהם ממונו וכאשר לא נמצא ההורג דנו בעש\"ג ששלש מאות גרוש יתנו בני הכפר להמורשה הנזכר לגואלי הדם בעד קא\"ן פאס\"י כפי דינם ומאה גרוש יתנו לה\"ר יצחק בעד ממונו שהיה ביד ההרוג הנזכר וכן עשו בני הכפר נתנו למורשה מגואלי הדם הנזכר ג' מאות גרוש ומאה גרוש נתנו לה\"ר יצחק בעד ממונו ולקחו בני הכפר חוגי\"ט בעש\"ג מיד המורשה שאין לגואל הדם עליהם עוד שום תביעה על הדם וגם לקחו חוגי\"ט מה\"ר יצחק הנזכר שאין לו עליהם שום תביעה בעד ממונו אח\"כ בא המורשה הנזכר ותבע מה\"ר יצחק הנזכר על אודות המאה גרוש שלקח באומרו שיביא ראיה איך היה חייב לו הנפטר הנזכר מאה גרוש וה\"ר יצחק הנזכר כדי להשקיט המריבות נתן לו ארבעים גרוש ונשארו בידו ששים גרוש וגם מהששים גרוש הוציא כמה הוצאות כדי להביא בני הכפר למדה זו, זהו מעשה שהיה. הן היום קמו היורשות הנזכרות ותובעות בדין מה\"ר יצחק הנזכר מה שלקח מבני הכפר הנזכר באמרן שאף אלו יצוייר שמורישן היה חייב לו אין להן לפרוע לו כלום יען שמורישן הנזכר לא הניח להן כלום שלא היו לו נכסים ואלו הדמים שנתנו בני הכפר הוא שלהן שהוא קא\"ן פאס\"י ואין כתובת אשה וב\"ח גובה מהם על כן תובעין ממנו שיחזיר להן כל מה שלקח וה\"ר יצחק טוען שהקא\"ן פאס\"י היו שלש מאות גרוש בלבד אבל אלו המאה גרוש נתנו לו לפרעון חובו כדי שלא יתבע מהם כפי דינם והא ראיה שהוצרכו בני הכפר ליקח ממנו חוגי\"ט ואם הוא דמי קא\"ן פאס\"י מה להם ליקח ממנו חוגי\"ט הוא אינו גואל הדם על זה יורנו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים: <br><b>תשובה </b>ראיתי את השאלה והיא ארוכה מאר\"ש ומה שנוגע לענין דינא הוא מה שטוענות היורשות שאלו הדמים שנתנו בני הכפר הוא קא\"ן פאס\"י ואין כתובה וב\"ח גובה מהם הן אמת שכך הם דברי מהרי\"ט בתשובותיו חא\"ה סי' ד' וכ\"כ מהר\"ם מלובלין ז\"ל סי' פ\"ו שדמי קא\"ן פאס\"י אין אשה וב\"ח גובה מהם הגם שלא נמצא בידי ספר מהר\"ם מלובלין אך ראיתי דברי מהרי\"ט ז\"ל דמטעם שאין ב\"ח גובה מן הראוי קאתי עלה שהרי הביא ראיה מדברי הרמב\"ם שכתב בפי\"א מהלכות נ\"מ שאם המית את האשה אין הבעל יורש את הכופר משום דחשיב ראוי וכו' ודמי הקא\"ן פאס\"י הלז ראוי מיקרי כאשר האריך הוא ז\"ל יע\"ש. והן אמת דמהרי\"ט טעמו ונימוקו עמו דהוא ז\"ל לשיטתיה אזיל דס\"ל שאין ב\"ח גובה מן הראוי כאשר כתב בתשובותיו ח\"מ סי' ל\"ה וסי' ל\"ט יע\"ש וכיון שהוא מן הסוברים שאין ב\"ח גובה מן הראוי דמי קא\"ן פאס\"י אלו ראוי הם ואין ב\"ח גובה מהם אך כד מעיינינן במילתא אשכחן דדבר זה במחלוקת היא שנויה ופלוגתא דרבוואתא היא דהא הבעה\"ת ש' מ\"ג ח\"ד הביא סברת הרא\"ש מלוניל דב\"ח גובה בראוי וגם הביא סברת רבינו אפרים דב\"ח גובה בראוי והראנ\"ח בתשובותיו סי' ק\"ו האריך ג\"כ ולא הכריע אי ב\"ח גובה מן הראוי אם לאו כאשר הרב בעל ש\"ך ח\"מ סי' ק\"ד קיבץ כל הדעות והאריך למעניתו כאשר יראה המעיין שם וגם הר\"ב כנה\"ג בח\"מ סי' ק\"ז הביא כל הסברות וכתב דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא המע\"ה יע\"ש האמנם בדבר כזה צריכה לפנים ולפני ולפנים והיה לי מקום כאן לשאת ולתת בדברי הפוסקים איש על דגלו אך אין הפנאי מסכים נקטינן מהכא שענין זה אי ב\"ח גובה מן הראוי אם לאו במחלוקת היא שנויה ודמי קא\"ן פאס\"י אלו שאין ב\"ח גובה מטעם שהוא ראוי קאתי עלה אם כן בנ\"ד שה\"ר יצחק כבר לקח הדמים מיד בני הכפר והוא מוחזק בהם אין היורשים יכולים להוציא מידו דמצי לומר קים לי כמ\"ד ב\"ח גובה והמע\"ה וגם מהרי\"ט ז\"ל שכתב שאין ב\"ח גובה מדמי קא\"ן פאס\"י הוא מפני שהב\"ח אתי לאפוקי מיד היורשין אבל בנ\"ד שכבר גבה אפשר שגם מהרי\"ט יודה דמספיקא לא מפקינן ממונא מיד המוחזק וזה פשוט. כל זה כתבתי אפילו אם יהיה הדבר שכל הדמים שנתנו בני הכפר הם קא\"ן פאס\"י אפ\"ה אינם יכולים להוציא מידו על פי הדין אבל לפי מה שבא בשאלה שה\"ר יצחק לקח אלו המאה גרוש בעבור שהיה תובע מהן ממונו ובעד חובו נתנו לו ולקחו ממנו חוגי\"ט לית דינא ולית דיינא שאין היורשות יכולות לתבוע ממנו כלום שממונו גבה ואם יטענו שלא היה חייב לו מורישן כלום ה\"ר יצחק נאמן בשבועתו שישבע על מה שהיה חייב לו מורישן ויעמוד בשלו במה שהוא תחת ידו על הדין ועל האמת ומעתה על חכמי שלומי אמוני ישראל שבעיר סופיא ה\"י ועל שריה וכהניה יהיה לשבר מתלעות עול אם ירצו היורשים לבא על ה\"ר יצחק ע\"י עש\"ג שלא כדת ליקח מידו כלום ולא תהיה תורת ה' נעדרת ח\"ו ושלום לדייני ישראל נאם הצעיר: <br><b>אח\"כ </b>באו לידי תשובת מהר\"ם מלובלין וראיתי דארכביה בתרי טעמי חדא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח אלא מתקנת הגאונים וכתב הוא ז\"ל דעל דמים אלו לא שייכא בהן תקנת הגאונים דלאו עלייהו סמכי וכו' ועוד טעמא אחרינא דדבר פשוט הוא לכ\"ע שאין ב\"ח גובה מאלו הדמים שזהו ראוי גמור יותר מירושה כו' יע\"ש הגם שדבריו אין להם ראיה והכרח משום מקום דמנ\"ל דבזה לא תקנו הגאונים אי משום דב\"ח לאו עלייהו סמכי הא אשכחן דמאן דס\"ל שב\"ח גובה מן הראוי גובה מן היתומים השבח שהשביחו הנכסים אחר מיתת אביהם שבחא דממילא כו' אע\"פ שהוא ראוי ולא באו אלא אחר מיתתו ומאי אולמיה דהאי מהאי לומר דבזה סמכי הב\"ח ובזה לא סמכי ואף אם נודה לדברי הרב ז\"ל הוא דוקא לאחזוקי ממונא שביד היורשים שאינו יכול הב\"ח להוציאם מהם כנדון דידיה אבל בנ\"ד שהב\"ח כבר החזיק בנכסים שלקח מבני הכפר מאן לימא לן דמפקינן ממונא מיד המוחזק בסברות אלו בזה לא דיבר הרב ולא מפקינן ממונא אלא בראיה ברורה. איך שיהיה כבר כתבתי דבנ\"ד שבני הכפר נתנו לה\"ר יצחק המאה גרוש בעד ממונו לית דינא ולית דיינא שאינם יכולים להוציא מידו. ואף שהדברים אינם צריכים חיזוק שהוא פשוט כבר מצאתי בתשובת מהר\"א ששון סימן ק\"מ שכתב על כיוצא בנ\"ד בתוך התשובה וז\"ל ואע\"ג שלבסוף בשעת עשיית השיגי\"ל פטר אותו גם מהנכסים הנזכרים לא מפני זה נתחייב בן הנהרג לתת להם חלק במה שנתן לו התוגר הנזכר כי הנה עינינו הרואות שעיקר התביעה היה הדם וענין הנכסים נגרר אחר ענין הדם וא\"כ העיקר הוא הדם כו' יע\"ש. הא קמן דדוקא בשביל שהתביעה לא היו הנכסים אין לשותף חלק בהם הא לאו הכי שבתוך התביעה היו הנכסים השותף היה יכול להוציא מיד היורשים מכ\"ש וק\"ו בנ\"ד שמה שגבה ה\"ר יצחק הנזכר אין יכולים היורשים להוציא מידו על הדין ועל האמת ושלום: <br><b>אנכי </b>הרואה את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת הרב הגדול עטרת תפארתנו נר\"ו ודבריו חזקים כראי מוצק ואינם צריכים לסעד לתומכם וכ\"ש בדבר פשוט כזה אע\"פ שיש לדון ולומר דדבר כזה לא מיקרי ראוי וגרע מראוי דאינו מיקרי ראוי אלא כגון דבר שראוי לבא כגון ההוא דנפל הבית עליו ועל מורישיו כו' וכיוצא דראוי לבא לעולם אבל בענין זה דתלוי בדעת היורשים דאם לא ירצו היורשים דמים אלא נפש תחת נפש הדין עמהם וגם אם לא ירצה הרוצח לתת דמים אלא נפשו תחת נפש הנהרג אין מוציאין דמים בע\"כ א\"כ דבר כזה לא מצינו שיקרא ראוי וכמו שצדד מהרי\"ט בסוף דבריו א\"כ מעכשיו זכו היורשים בדמי קא\"ן פאס\"י הללו ואפילו תפס הב\"ח היינו מוציאין מידו אמנם כבר מצינו שמהרי\"ט צדד לדמותו לדין כופר גם מהר\"ם מלובלין סי' פ\"ו מדין כופר אתי עלה והוי ראוי א\"כ מצי הב\"ח המוחזק לומר קים לי כמ\"ד דב\"ח גובה בראוי כבמוחזק וכמ\"ש הרב הגדול ה\"י ועוד מטעמא אחרינא דאתי עלה דדמים הללו שלקח הב\"ח לא לקחם בעד דמי קא\"ן פאס\"י אלא בעד חובו ודאי דזכה בדינא ועוד אמינא דב\"ח זה זכה מן ההפקר בזה מאן לימא לן דהרוצח היה חייב לתת לו דמים מה שהיה חייב לו הנרצח ואפילו אם ת\"ל דהיה חייב לתת לו כפי דתם ונימוסם היה צריך להביא עדים שעדיין חייב לו בעת הרציחה וכמה היו דמי החוב ומאין היה מוצא עדים על זה אלא שנראה שמה שנתנו לו בני הכפרים בעד חובו היה מיראתו א\"כ נראה שזכה מן ההפקר וכמ\"ש מהר\"א ששון בתשובותיו ס\"ס ק\"מ וז\"ל ולפי מה שנראה מתוך השאלה כמו שכתבתי הנה התוגר אדון הרוצחים לא היה ברציחה רק מפני אימת היות משרתיו נתן מה שנתן לבן הנהרג וא\"כ הוא מעולם התוגר לא נתחייב חיוב ברור וא\"כ בן הנהרג הו\"ל כזכה מן ההפקר ע\"כ. הא קמן דבדבר שלא נתחייב חיוב ברור ה\"ל כזכה מן ההפקר ע\"כ. וא\"כ נראה שזכה ב\"ח זה בדינו אע\"פ שדברי אלה הם ללא צורך כיון שכבר נגזר מפי הרב הגדול ה\"י שהדין עמו (תשובת מהר\"ר אליעזר ן' שנג\"י ז\"ל): <br><b>תשובה </b>עיני ראו את כל דברי השאלה שלחו מתם מעיר סופיאה יע\"א ואת אשר נגזר עליה מפי אריות רבני אינדירני יע\"א ה\"ה החכם השלם הרב מר קשישא אחד היה אברהם שיחיה ועל צבאו החכם השלם כמהר\"ר מנחם יצ\"ו שניהם לדבר הלכה נתכוונו לזכות לבע\"ח במאה גסים אשר לקח מאת הרוצחים בעד חובו שאומר שחייב לו הנרצח כרשום בכתבם ואנכי הרואה כי כל פינות שהם פונים להרחיב לשון הוא דלא נימא דכיון דהמעות האלו באו לעולם אחרי מות החייב בעד קא\"ן פאס\"י שלו הוה ליה ראוי ואין ב\"ח נוטל בראוי כבמוחזק וכמו שהשרישונו מוהרימ\"ט ומהר\"ם מלובלין ז\"ל הלא בספרתם דזה לא הוה אלא כפי שיטתם דפסקי דאין הבע\"ח נוטל בראוי ואפילו בתר תקנה דתקינו רבנן דמטלטלי משתעבדי לב\"ח בראוי לא תקנו וכמו דס\"ל לכת מהפוסקים אך כיון דדבר זה במחלוקת הוא שנוי דהא איכא כמה מרבוותא ז\"ל דס\"ל דבע\"ח נוטל בראוי ומה גם אחר התקנה והב\"ח הוא המוחזק בשלו חזר לקים לי דיוכל לומר קים לי דבע\"ח נוטל בראוי ואין מוציאין מידו זהו כוונתם ככתוב בדברי קדשם ואנא מוסיפנא לבאר דבריהם דאף דנאמר דהוי תפיסה אחר שנולד הספק ובטענת שמא דהא לדעת רובא דרובא דרבוותא לא מהני טענת קים לי אלא למשוייא מילתא בספיקא ויצטרך לכמה קים לי אפ\"ה אין מוציאין מידו: <br><b>ואנא </b>אמינא דאף דיהיבנא להו כל זה עיקר ושורש דין שלפנינו לא תליא בהא דכל זה לא הוי אלא כשהחוב הוא מבורר שחייב לו המת ואתינא למיפטר הנכסים האלו מטעם ראוי אך בנ\"ד אעיקרא דדינא לא ידעינן שחייב לו כי אם על פי דבורו שרוצה להחזיק במה שתפס בטענה שחייב לו הנרצח והויא תפיסה אחר מיתה נלע\"ד דלא כל כמיניה לא מיבעיא לדעת מהר\"ם מינץ ז\"ל ורבים אשר אתו דס\"ל דאפילו אי אית ליה מגו לתופס כיון דליכא עדים וראיה דאפ\"ה לא מהני ליה תפיסה דלאחר מיתה אלא אפילו לדעת החולקים על זה דס\"ל דמהניא היינו דוקא היכא דליכא עדים וראיה ויש לו מגו טוב הוא דאמרינן דיהא נאמן בשבועה במגו דמצי אמר לא תפסתי כלום אבל היכא דליכא מגו כגון בנ\"ד לא אמרה אדם מעולם שיהא נאמן לתפוס אחר מיתה. ומגו דהחזרתי ונאנסו מלבד דבנ\"ד לא שייכא דהנה החזרתי ליורש הוה מגו דהעזה ואפשר דלא ליהנייא ליה ומה גם כיון דהוא תפסן בשביל חובו מה לו להחזיר דמי יימר דמחייבו ליה רבנן וגם נאנסו הוי מילתא דלא שכיחא ואי הוי במקום רואים היה צריך להביא ראיה כמוזכר בדברי הפוסקים ועיין בהרדב\"ז ח\"א סי' קע\"ז וסימן רכ\"ב באופן דלפי קצורי אין ספק דהעומד על הענין הלז באמת וביושר לבב עיניו ישפוטו דכפי המחלוקת אשר יש והקים לי אשר יצטרך למימר הבע\"ח יורה יורה ידין ידין דמפקינן מיניה: <br><b>ואותה </b>טענה אשר הזכירו החכמים השלמים עליונים למעלה שיחיו דהו\"ל כזוכה מן ההפקר לדידי לא שמיעא לי ואינה טענה כלל לפי קצורי דעד כאן לא גזר הדיין מה שגזר אלא מפני ההריגה מחמת אימת המציק הוא המורשה של היורשים אשר בא לתבוע דדם והגע עצמך אם המורשה היה מוחל מחילתו מחילה וכל דברי הב\"ח כלא חשיבין אלא שהמורשה שם יד לפה ויהי כמחריש כדי שב\"ח יקח ג\"כ המאה גסים ואח\"כ יתבענו לדין וכתורה יעשה ונזכיר גם השיגי\"ל מחילת הב\"ח לתוספת טובה א\"כ לא שייכא בכאן זוכה מן ההפקר כל עוד שהדין של רציחה תלוי ביורשי הנרצח ואם מחלו מחלו ואין כחו של ב\"ח יפה לקחת דבר מה אם לא בסיוע היורשים או מורשה שלהם הבאים לנקום דם השפוך ולא דמי לההיא דמהר\"א ששון דהתם אדרבה הזוכה מן ההפקר הוא ניהו בן הנהרג אשר עליו תלוי כל דינו של רוצח להמיתו ולהחיותו ברצי כסף אשר יטול. באופן דלפי קצורי שורת הדין גוזר דלא זכה הב\"ח במאה גסים אשר לקח כל עוד שלא יברר בבירור שהנרצח חייב לו ומפקינן מיניה מה שלקח ויהבינן ליורשים זה דעתי הצעיר: <br><b>ראה </b>ראיתי את כל דברי השאלה אשר שלחו מתם מעיר סופיאה ואת אשר נגזר עליה מאת רבני אינדירני לזכות לב\"ח במאה גסים אשר לקח מאת הרוצחים באומרם דהן לו יהי שמאה גסים הללו הם בעד קא\"ן פאס\"י והוי ראוי מ\"מ מידי פלוגתא לא נפיק דאיכא מ\"ד דב\"ח נוטל בראוי כבמוחזק וא\"כ יכול הב\"ח שתפס המאה גרוש לומר כמ\"ד דב\"ח נוטל בראוי כבמוחזק זהו ת\"ד רבני אינדריני. וכתבו עוד בסוף דבריהם וז\"ל וגם הרב מהרימ\"ט שכתב שאין ב\"ח גובה מדמי קא\"ן פאס\"י הוא מפני שהב\"ח אתי לאפוקי מיד היורשים אבל בנ\"ד שכבר גבה אפשר שגם הרב מהרימ\"ט יודה דמספיקא לא מפקינן ממונא ע\"כ ותמהני שהרי מוהרימ\"ט ח\"מ סימן ל\"ה כשהביא סברת הרא\"ם דאית ליה דב\"ח גובה מהראוי כתב דיחידאה היא וכו' ולא סמכינן אפילו להעמיד ממון כ\"ש להוציא ממון ע\"כ הרי דדעת שפתיו ברור מללו דס\"ל דאפילו תפס מפקינן מיניה. הן אמת שדברי מוהרימ\"ט הללו הם תמוהים בעיני דאיך כתב דסברת הר\"י ן' מיגאש דאית ליה דבע\"ח גובה מן הראוי יחידאה היא דהא בס\"פ יש בכור כתב הרא\"ש בשם רבינו אפרים דב\"ח גובה מן הראוי והר\"ב נתיבות משפט בנתיב ו' ח\"ג כתב דגם מהרי\"ח הובאו דבריו בהגהת אשירי ס\"פ מי שמת הוא מסברא זו דב\"ח גובה מהראוי ונראה שגירסתו היתה באותה ההגהה דב\"ח נוטל בראוי וכן היא גירסת מהרח\"ש סי' ס\"ח אך גירסתנו היא אי ב\"ח נוטל בראוי כנראה דמספקא ליה מילתא וכמו שנסתפקו ר\"ח ור\"י והתוס' וזו היא ג\"כ גירסת מהראנ\"ח בסי' קט\"ו יע\"ש. אך מדברי הגהת אשירי בפרק הכותב מוכח בהדיא דאית ליה למהרי\"ח דב\"ח גובה מהראוי דכתב דשאני אשה דמן הדין היה לה ליטול בראוי אלא דמקולי כתובה שנו כאן עכ\"ל וא\"כ יש לתמוה על מוהרימ\"ט דאיך כתב דסברת האומר דבע\"ח גובה מהראוי היא יחידית מאחר שגדולי עולם אית להו הכי ובמרדכי פרק מציאת האשה מוכח דרבינו ברוך ס\"ל דב\"ח גובה מהראוי שכתב דאף כתובה היה מן הדין לגבות מהראוי דיש לה דין ב\"ח וכבר הביא סברת רבינו ברוך הלזו בהגהת אשירי בפרק מציאת האשה יע\"ש. וכך היא הסכמת כל גדולי האחרונים ז\"ל שדין זה אי ב\"ח נוטל בראוי או לא במחלוקת היא שנויה ויכול המוחזק לומר קים לי כמ\"ד דב\"ח נוטל בראוי ולפי זה זכה הב\"ח במאה גסים אשר לקח מאת הרוצחים: <br><b>אך </b>עדיין יש להסתפק בנדון זה שלא תועיל לו תפיסתו משום דאפשר דאף מאן דאית ליה דב\"ח גובה מן הראוי הוא דוקא בדכתב לו דאיקני אבל לא כתב דאיקני אינו גובה מהראוי ודל מהכא ראוי דלוה ואח\"כ קנה ומת איכא מ\"ד דאין בע\"ח גובה מאותם נכסים כל שלא כתב לו דאיקני וכמו שהביא מחלוקת זה הרב בעה\"ת בשער מ\"ג ח\"ד סי' ג' דאיכא מ\"ד דשטרא דלא כתיב ביה דאיקני לא גבי ממאי דקני אחר שלוה אא\"כ מצאו ביד הלוה כו' אך אחר שיצאו מיד הלוה בין שהורישן בין שמכרן לא גבי מינייהו דהא בגמ' מכר והוריש בחדא מחתא מחתינהו ע\"כ וכבר הביא מחלוקת זה מרן בשלחנו סי' קי\"א וז\"ל אע\"ג דלא כתב דאקנה אם קנה והוריש גובה ויש חולקין ע\"כ ומ\"מ עדיין לא הורע כחו של תופס זה דכיון דהדבר במחלוקת היא שנויה יכול לומר קים לי כמ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד לב\"ח אף דלא כתב לו דאקנה אלא שיש להסתפק ולומר דאף מאן דאית ליה דלוה וקנה ואחר כך הוריש דמשתעבד לבעל חוב אף שלא כתב דאיקני הוא דוקא בנכסים שבאו ליד המוריש בחייו ואף שקנאם אחר שלוה מכל מקום כיון שנשתעבדו לו בחייו אף שנפלו קמי דיורשים גובה אותם ב\"ח דברא במקום אבוה קאי ומיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה אבל בנכסים שלא באו ליד המוריש מעולם אף דנימא דב\"ח גובה מהראוי הוא דוקא בדכתב דאיקני דאי לא אינו גובה מהם ב\"ח דמעולם לא נשתעבדו לו ומה שהביאני לזה הוא שראיתי להבעה\"ת שער מ\"ג ח\"ד סי' ט\"ז כשהביא מחלוקת זה דאי ב\"ח גובה מהראוי או לא כתב דלוה שלוה וכתב בשטרו דאיקני ומת הלוה אך לימים מתו מורישיו כתב ה\"ר אשר שב\"ח גובה מאותם נכסים מן הבן כו' הרי דאף לסברתו דבע\"ח גובה מהראוי הוא דוקא בדכתב דאיקני וכן כשהביא סברת איכא מ\"ד דאין ב\"ח גובה מהראוי כתב אע\"פ שכתב דאיקני משמע דאית ליה דאי לא כתב דאיקני פשיטא דאין ב\"ח גובה מהראוי וכן הביא שם משם הרמב\"ן דאין ב\"ח נוטל מנכסים שנפלו ללוה אחר מיתתו משום דראוי הוא ואע\"ג דכתב דאיקני משמע דפשיטא ליה דבלא כתב דאיקני אין ב\"ח גובה מהראוי. וכן כתב הרא\"ש בס\"פ יש בכור ב\"ח לא גבי ראוי ואע\"ג דכתב ליה דאיקני ולומר דכל הני רבוותא דנקטי פלוגתייהו בכתב לו דאיקני לאו משום דס\"ל דאשתני דין דראוי לענין זה דבעינן דאיקני אלא משום דס\"ל בעלמא דמי שלוה וקנה והוריש לא משתעבד ומש\"ה מאן דאית ליה דב\"ח אינו גובה מהראוי כתב אפילו כתב דאיקני משום דאם לא כתב דאיקני דל מהכא ראוי אפילו בלא ראוי נמי לא משתעבד משום דאית ליה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד ומאן דאית ליה דגובה מהראוי כתב נמי דדוקא בדכתב לו דאיקני דאי לא נהי דב\"ח גובה מהראוי אך כל שלא כתב דאיקני לוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד זה הוא קצת דוחק בעיני דא\"כ רבים הם הסוברים דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד הלא הם הר\"ש ואיכא מ\"ד שהביא הבעה\"ת והרמב\"ן והרא\"ש ואילו בסי' ג' כשהביא מחלוקת זה דלוה ואח\"כ קנה והוריש אי משתעבד כתב בשם גאון והראב\"ד דמשתעבד וסברת החולק על זה כתב בסתם ואיכא מ\"ד דשטרא דלא כתיב בה דאיקני לא גבי ממאי דקני אחר שלוה מהיורשין משמע דסברא יחידאה היא. וראיתי למהריב\"ל בח\"א כלל י\"ב שהביא דברי בעה\"ת הללו וכתב ואע\"פ שכתב הרב דאיכא מ\"ד דשטרא דלא כתיב ביה דאיקני לא גבי ממאי דקנה אחר שלוה מהיורשין מ\"מ לגאון ולהראב\"ד אנו שומעין וכן הסכימו גדולי האחרונים לסברתם עכ\"ד. ואי איתא כפי הצד אשר צדדנו דטעמא דהני רבוותא דנחלקו בדין ראוי דנקטי פלוגתייהו בדכתב דאיקני הוא משום דס\"ל בעלמא דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד איך כתב דלגאון והראב\"ד אנו שומעין מאחר שגדולי עולם חולקים עליהם ועוד שכתב שכך הסכימו גדולי האחרונים ולפי צד זה אדרבה גדולי האחרונים הם חולקים על סברת הגאון והראב\"ד א\"ו דס\"ל למוהריב\"ל ז\"ל דדוקא גבי ראוי הוא שהצריכו לומר דמיירי דבדכתב דאיקני דאי לא לכ\"ע אינו גובה מהראוי ודוקא בנכסים שקנה בחייו אף שקנאן אחר שלוה לא בעינן דאיקני אבל בנכסים שנפלו לו אחר שמת לכ\"ע לא משתעבדי לב\"ח ומש\"ה כשהביא סברת מ\"ד דלוה ואח\"כ קנה והוריש דלא משתעבד דחאה וכתב דלגאון והראב\"ד אנו שומעין ושכן הסכימו גדולי האחרונים. וכן נראה שהוא דעת הר\"ב ש\"ך שכתב בסי' קי\"א ס\"ק י\"ג אם קנה והוריש גובה וכן מוכח בש\"ס וכן עיקר ותימה על המחבר שכתב דעת היש חולקין ע\"כ. ואי איתא דכל הני רבוותא דנקטי פלוגתייהו בראוי בדכתב לו דאיקני הוא משום דס\"ל בעלמא דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא קנה א\"כ תימה על הש\"ך מי הכניסו בתגר זה במקום שגדולי עולם סוברים כדעת היש חולקין א\"ו דס\"ל כמאי דכתיבנא דכל הני רבוותא אף דאית להו בעלמא לוה וקנה ואח\"כ הוריש משתעבד בראוי לכ\"ע בעינן דאיקני. לפי זה בנדון שלנו לא מהני תפיסתו כיון דהוי ראוי ולא כתב לו דאיקני לא מצינו מי שיאמר דב\"ח יגבה מהראוי כשלא כתב לו דאיקני. אך ראיתי להרב בעל נתיבות משפט נתיב ו' שכתב חילוק זה שכתבנו ונסתייע מדברי הראב\"ד ולבסוף חזר בו מחילוק זה ממ\"ש בעה\"ת בשער מ\"ז ח\"ג בדין נפל הבית עליו ועל אביו כו' וז\"ל והא מילתא ע\"כ בדכתוב בשטר חובו דאיקני קא מיירי דאלת\"ה אמאי ליגבי מיורשיו למאן דס\"ל דלוה והוריש לא משתעבד בלא דאיקני ע\"כ וכתב הרב ז\"ל הרי דדוקא למאן דסבירא ליה דלוה והוריש לא משתעבד בלתי דאיקני הוא דבעינן הכא דאיקני אבל למאן דס\"ל דלוה והוריש משתעבד בלתי דאיקני גם הכא לא בעינן דאיקני ואע\"פ שנפלו לו הנכסים אחרי מותו עכ\"ד. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז\"ל דאמאי חזר בו ממה שחילק מחמת דברי בעה\"ת הללו דמדבריו ליכא תברא כלל למה שחילק דבעה\"ת הכריח דמטענת הב\"ח וכתובת אשה שאומרים האב מת ראשון ואח\"כ מת הבן ורוצים לגבות חובם מנכסי הבן דע\"כ מיירי בדכתב לו דאיקני למאן דאית ליה דלוה והוריש לא משתעבד דאי לא כתב דאיקני הן לו יהי כדברי הב\"ח וכתובת אשה דהאב מת תחלה ואח\"כ הבן וזכה הבן בנכסי אביו בחייו מ\"מ כיון שמת הו\"ל לוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד אך למ\"ד דלוה והוריש משתעבד אף בלא דאיקני א\"ש טענת הב\"ח וכתובת אשה שאומרים האב מת ראשון ואח\"כ מת הבן וזכה הבן בנכסי אביו בחייו ואף שמת אח\"כ מ\"מ לוה וקנה ואח\"כ הוריש משתעבד ומטענת היורשים שאומרים הבן מת ראשון ואח\"כ מת האב אין ראיה כלל דמיירי בדכתב דאיקני דהן לו יהי דמיירי בדלא כתב דאיקני ובנכסים שנפלו לו בקבר לכ\"ע לא משתעבדי בלתי דאיקני אימא דזו היא עצמה טענת היורשים שאומרים הבן מת ראשון וכיון שנפלו הנכסים לאחר מותו לא משתעבדי בלתי דאיקני באופן שטענת היורשים היא בין דכתב דאיקני בין אי לא כתב דאי לא כתב אתו מטעם דלא כתב דאיקני ובראוי לכ\"ע לא משתעבד בלתי דאיקני ואי כתב דאיקני אכתי אתו היורשים מטעם ראוי למ\"ד דאין ב\"ח גובה מהראוי ולמ\"ד דב\"ח גובה מהראוי אתו היורשים מטעם אנא מכח אבא דאבא קאתינא באופן דטענת היורשים לעולם היא צודקת בין דכתב דאיקני בין דלא כתב דאיקני אך טענת הב\"ח וכתובת אשה לא מיתוקמא למ\"ד דלוה וקנה ואחר כך הוריש דלא משתעבד אא\"כ כתב לו דאיקני וכדכתיבנא ודברי בעה\"ת הם גמרא ערוכה בסוף מי שמת כשנסתפקו אי דאיקני מהני והביאו משנה זו דנפל הבית והוכיחו דדאיקני מהני דאי לא משתעבד נהי דאב מת ברישא דאיקני הוא והן הן דברי בעה\"ת למאן דאית ליה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד בלתי דאיקני באופן דליכא תברא מדברי בעה\"ת הללו למה שחילקנו דאף למ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד בלתי דאיקני בראוי דלא זכה בו בחייו לא משתעבד בלתי דאיקני אף למ\"ד דב\"ח גובה מהראוי ודברי הרב ז\"ל צריכים אצלי תלמוד. אך ראיתי למהראנ\"ח בסי' ק' שכתב מסברת עצמו דכיון דקי\"ל דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד בלתי דאיקני בראוי נמי כך דינו דאפילו לא כתב דאיקני גובה לדעת הסוברים דבע\"ח גובה מהראוי ודין הראוי כבמוחזק עכ\"ד הרי דהרב ז\"ל לא ניחא ליה בחילוק זה שכתבנו. הן אמת שדברי מהראנ\"ח תמוהים בעיני דאחר שכתב מחלוקת של ראשונים אי ב\"ח גובה מהראוי נסתפק בנדון דידיה שלא היה שם דאיקני וחזר וכתב מיהו הא דנכסים משתעבדי לב\"ח לא משתעבדי בלתי דאיקני היינו דוקא לענין לוה וקנה ומכר אבל בלוה וקנה והוריש אפילו בלאו דאיקני ב\"ח גובה וכמ\"ש רשב\"ם בפ' מי שמת כו' ע\"כ ומאחר שהרב לא ניחא ליה לחלק לענין דאיקני בין נפלו הנכסים בחייו לנפלו אחרי מותו וכמו שחילקנו איך נחה דעתו במה שמצא לרשב\"ם דס\"ל דלוה וקנה ואח\"כ הוריש בלא דאיקני משתעבד והלא רבים הם הלוחמים עם רשב\"ם בזה והם הר\"ש מלוניל ואיכא מ\"ד שהביא בעת\"ה והרמב\"ן והרא\"ש ורי\"ו וכמ\"ש ומלבד הדקדוקים שכתבנו דמדנקטו פלוגתייהו דראוי בדכתב דאיקני משמע דס\"ל דאי לא כתב דאיקני אינו גובה בלאו טעמא דראוי משום דס\"ל דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד. עוד ראיתי להריב\"ש בסי' שצ\"ב שכתב בשם הרמב\"ן דאית ליה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד אם לא כתב דאיקני ומעתה דברי מהראנ\"ח שהחליט המאמר דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד כסברת רשב\"ם הם תמוהים בעיני וכבר תמה על זה הרב בעל נתיבות משפט יע\"ש מעתה בנדון שלפנינו כיון דלדעת מוהראנ\"ח ומהרח\"א דסבירא ליה דלמאן דאית ליה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד בלתי דאיקני הוא הדין נמי בראוי א\"כ חזר הדין בנדון שלפנינו שיכול התופס לומר קים לי כמ\"ד דב\"ח גובה בראוי וקים לי כמ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד אף שלא כתב דאיקני: <br><b>עוד </b>אחרת יש בנ\"ד לזכות את התופס אף למ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד והוא מתורתו של הרב מהראנ\"ח בסי' ק' שכתב דאחר תקנת הגאונים נכסי היורשים משתעבדי לב\"ח בין כתב דאיקני בין לא כתב דאיקני והביא ראיה לדבריו ממ\"ש הטור בסי' ק\"ה דאף במלוה על פה גובין מהם ואפילו קנאם הלוה אחר שלוה ולא כתב דאיקני דיורש במקום אביו קאי ע\"כ ומוהרח\"א תמה על דברי מוהראנ\"ח הללו דמה ענין תקנת הגאונים לזה שהגאונים לא תקנו אלא שיגבה ממטלטלי כמו ממקרקעי אבל אם בזמן התלמוד לא היה גובה מקרקעות שקנה אחר שלוה כל זמן שלא כתב דאיקני גם עתה אחר תקנת הגאונים לא יגבה ממטלטלין שקנה אחר שלוה בלתי דאיקני דלא אלימי מטלטלי אחר תקנת הגאונים ממקרקעי בזמן התלמוד וגם על הראיה שהביא מהראנ\"ח מדברי הטור שדי בה נרגא מוהרח\"א דאין כוונת הטור לומר דאע\"ג דמדינא לוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד בלתי דאיקני מתקנת הגאונים משתעבד בלתי דאיקני אלא דהטור ס\"ל דמדינא לוה וקנה ואח\"כ הוריש משתעבד בלתי דאיקני ואם כן הוא הדין מטלטלין בתר תקנת הגאונים דמשתעבדי אף בלתי דאיקני ולעולם דלמ\"ד דלוה וקנה והוריש דלא משתעבדי בלתי דאיקני אף בתר תקנת הגאונים הדין כך במטלטלין עכ\"ד. והנה מדברי הריב\"ש בסי' שצ\"ב נראה שהבין בכוונת הטור כהראנ\"ח שהרי הריב\"ש הביא בתחלה סברת הרמב\"ן דאית ליה שהתקנה דוקא במטלטלין שהיו לו בשעה שלוה אבל במטלטלין שקנה לאחר מכן לא דלא עדיף מקרקעות שאין ב\"ח גובה מיתומים אלא בדכתב דאקנה ולפי זה הצריך הרב שם שיטעון התופס שהכוס היה ליעקב בשעה שנתחייב יעקב ואח\"כ כתב אלא שמצאתי בספר ח\"מ וכו' והביא דברי הטור הללו דגובין מהיתומים אפילו קנאם אחר שלוה ולא כתב דאיקני ולפי זה כתב שם הרב דאין התופס צריך לטעון כלום אלא שהכוס היה ליעקב כו' יע\"ש ומפשט דברי הריב\"ש הללו נראה שהבין בדעת הטור דאית ליה שהגאונים תקנו שיגבה ממטלטלין שקנה אחר שלוה אף דמדין התלמוד אפילו מקרקעי שקנה אחר שלוה לא היו משתעבדין הגאונים יפו כח המטלטלין בתקנתם יותר מן הקרקעות לדין התלמוד ולומר שמה שהביא הריב\"ש דברי הטור הוא לומר דמדברי הטור מוכח דאית ליה דמדינא לוה וקנה ואח\"כ הוריש דמשתעבד בלתי דאקנה נגד סברת הרמב\"ן ומש\"ה כתב הטור דלאחר תקנת הגאונים נמי משתעבדי מטלטלי אפילו שלוה ואח\"כ קנאה זה אינו מתיישב לדעתי דא\"כ למה לא הביא הריב\"ש ז\"ל עיקר המחלוקת לדינא דגמרא אם לוה וקנה ואח\"כ הוריש אם משתעבד בלתי דאקנה אי לא ומשם ילמוד למטלטלין בתר תקנת הגאונים אלא שהנראה אצלי בדעת הריב\"ש דאיהו ס\"ל דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד מדינא דגמרא אלא דנסתפק בתר תקנת הגאונים אם יפו כח המטלטלין בתקנתם יותר מן הקרקעות לדינא דגמרא ובתחלה הביא סברת הרמב\"ן דלא יפו ואח\"כ הביא סברת הטור דאית ליה דייפו הגאונים תקנתם במטלטלי יותר מקרקעי לדין התלמוד ומלבד שפשט דברי הטור מוכיחים כמוהראנ\"ח עוד אני תמיה על מוהרח\"א שהרי הריב\"ה ר\"ס ס' כתב וז\"ל לוה שכתב למלוה דקנינא ודאנא עתיד למיקני וקנה ומכר או הוריש משתעבד וב\"ח גובה מן הלקוחות ומהיורשין ע\"כ הרי דבפירוש אית ליה להריב\"ה דמדינא דגמרא לוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד בלתי דאיקני וא\"כ מוכרחים אנו לומר דמ\"ש בסי' ק\"ז הוא משום דס\"ל דייפו הגאונים תקנתם במטלטלי יותר מקרקעי ונראה שגם מרן הכי ס\"ל שהרי בסי' קי\"א הביא דין זה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש במחלוקת שהרי כתב אע\"ג דלא כתב דאקנה אם קנה והוריש גובה ויש חולקין ואילו בריש סימן ק\"ז כתב כדברי הטור דגובין אף מהמטלטלים שהניח אביהם אפילו קנאם הלוה אחר שלוה ולא כתב דאיקני ע\"כ ולא הביא בזה שום מחלוקת אלא ודאי דשאני הכא דמיירי בתר תקנת הגאונים וס\"ל דלכ\"ע הגאונים ייפו כחם בתקנתם במטלטלין יותר ממקרקעי לדין התלמוד ומ\"ש הריב\"ה בס\"ס קי\"א סי\"ז דאפילו מת הלוה ונפלו השטרות לפני היורשים גובה מהם אפילו נעשו אחרי כן ואפילו קנו בעלי חוביו של לוה מהנכסים אחר שלוה הלוה מהמלוה כו' וכן פסק מרן מיירי לאחר התקנה ומש\"ה גובה אף מהנכסים שקנה אחר שלוה וממ\"ש הריב\"ה ס\"ס קי\"ב נראה דס\"ל דמדינא דגמרא לוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד שהרי כתב אף למ\"ד לוה והוריש משתעבד הכא לא גבי דבעל בנכסי אשתו חשוב כלוקח ע\"כ ואי איתא דהריב\"ה ס\"ל בעלמא דלוה והוריש משתעבד לא הו\"ל למימר אפילו למ\"ד וכו' אלא הכי הו\"ל למימר אף דקי\"ל לוה והוריש משתעבד הכא לא כו' א\"ו דלדינא ס\"ל דלוה והוריש לא משתעבד אלא שרצה ללמדנו אפילו לסברת החולקים דסבירא להו דמשתעבד הכא לא גבי משום דבעל חשיב לוקח. וכי תימא לפי מה שכתבנו דאף דאית ליה להריב\"ה דמדינא לוה והוריש לא משתעבד מ\"מ מתקנת הגאונים משתעבד א\"כ תיקשי לן מדברי הריב\"ה הללו שכתב אפילו למ\"ד לוה והוריש משתעבד כלומר דלא מיבעיא למ\"ד לא משתעבד דאין אנו צריכים לטעמא דבעל לוקח הוי דאפילו יורש הוי הא לא משתעבד ולפי מה שכתבנו הא איצטריך טעם זה דבעל לוקח הוי אפילו למ\"ד לוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד לאחר תקנת הגאונים דמשתעבד דאפ\"ה לא גבי מבעל משום דחשיב לוקח הא לא קשיא כלל דרבותא אשמעינן דאף למ\"ד דמדינא משתעבד הכא לא וכ\"ש למ\"ד דמתקנת הגאונים משתעבד דהכא לא משתעבד וראיתי לסמ\"ע בסי' קי\"א על מ\"ש מרן דאם קנה והוריש דיש חולקין דכתב ומ\"ש ויש חולקין הטור והמחבר סתמו וכתבו בר\"ס ק\"ז ובסי' זה בסעיף שאחר זה וגם בס\"ס קי\"ב דבן במקום אביו קאי כו' וכבר כתבתי דמה שסתמו הטור ומרן בסי' ק\"ז היינו מתקנת הגאונים וכן מה שכתבו בסי' קי\"א הוא ג\"כ מתקנת הגאונים וכן מה שהביא מדברי הטור ס\"ס קי\"ב כבר כתבתי דמהתם מוכח דס\"ל להריב\"ה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד ומ\"ש בהגהת מור\"ם בס\"ס קי\"ב אבל אם לא נשאת גובה מן היורש הוא מתקנת הגאונים דנכסי דיתמי משתעבדי אפילו קנאם אחר שלוה ומ\"ש עוד הסמ\"ע ועיין לעיל סי' ל\"ז ולקמן סי' של\"ג ושס\"א ע\"כ וכוונתו לומר דמהנהו דוכתי מוכח דלא הוי רשות יורש כרשות לוקח לענין יאוש ושינוי רשות ובא לחלוק על מרן שכתב ויש חולקין דמהני דוכתי מוכח דלא הוי רשות יורש כרשות לוקח תמהני מה ענין זה אצל זה למאן דסבר דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד יאמר דרשות יורש כרשות לוקח ממש והלא דין זה דרשות יורש אי הוי כרשות לוקח הוא מחלוקת בגמרא בר\"פ הגוזל בתרא וקי\"ל כרבא דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח והיא הלכה פסוקה לא נחלק אדם עליה ועוד דאי מ\"ד דלא משתעבד הוא משום דאית ליה דרשות יורש כרשות לוקח א\"כ אפילו בנכסים שהיו לו בשעה שלוה לא יגבה מהיורשים במלוה ע\"פ דומיא דלוקח ואנן קי\"ל דמלוה ע\"פ גובה מהיורשים ע\"פ דרכים ידועים אלא לא אמרו אלא בנכסים שלא היו לו בשעה שלוה דלא נשתעבדו לב\"ח ואפילו מיניה הוה ס\"ד דרב יוסף דלא יגבה מנכסים שלא היו לו בשעה שלוה וכדאיתא בסוף פרק מי שמת אלא שהקשה לו רבא מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה והוצרך הריב\"ה להשמיענו דין זה בסי' קי\"ב שכתב ומיהו בעודם ביד הלוה גובה מהם אע\"פ שקנאם אחר שלוה ובעה\"ת בשער מ\"ג ח\"ד סי' ח' וס\"ל להני רבוותא דדוקא מיניה גובה מנכסים שקנה אחר שלוה אע\"פ שלא נשתעבדו לו משום שהרי גופו הוא משועבד לפרוע החוב ונכסיו נמי הם משועבדים דומיא דמטלטלין דמיניה הם משועבדים מן התורה וכמ\"ש בעה\"ת שם אבל כל שמת דליכא שיעבוד על היורשים חזרו להיות הקרקעות שקנה אחר שלוה כמטלטלין ולא משתעבדי לב\"ח אבל לענין גזילה קיימת דקי\"ל דיאוש כדי לא מהני ובעינן שינוי רשות פשיטא דלכ\"ע רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ואלו הם דברים פשוטים והאריכות בזה אך למחסור. הכלל העולה ממה שכתבנו דלדעתי הריב\"ה אף שהוא מהסוברים דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד מ\"מ אית ליה דלבתר תקנת הגאונים משתעבד וכסברת מהראנ\"ח. אך מה שאני תמיה על מוהראנ\"ח דסברא הלזו דהריב\"ה אינה מוסכמת דהא איכא סברת הרמב\"ן הביאה הריב\"ש דאית ליה דתקנת הגאונים לא היתה אלא במטלטלין שהיו לו בשעה שלוה וכן הוא דעת בעה\"ת בשער מ\"ג ח\"ד סי' ח' שהביא תקנת הגאונים שגובה ממטלטלי דיתמי אפילו שקנאם אחר שלוה וכתב אחר זה ואיכא דפליג ביורש וכדלעיל ע\"כ וכוונתו לומר דכפי אותה סברא שהביא בסי' ג' דאיכא מ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד תקנת הגאונים לא מהני אלא למטלטלין שהיו לו בשעה שלוה וא\"כ יש לתמוה על מהראנ\"ח איך סתם דבריו על סברת הריב\"ה ז\"ל כאילו היא הלכה פסוקה, ולענין נדון שלפנינו פשיטא דיכול לומר התופס קים לי כהריב\"ה דאית ליה דאף למ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד מתקנת הגאונים משתעבד וכמו שכתבנו. וראיתי לבעה\"ת בשער מ\"ג כשהביא דין זה דלוה וקנה ואח\"כ הוריש כתב בשם גאון דשטרא דלא כתיב ביה דאיקני ולוה וקנה והוריש דמשתעבד דומיא דמטלטלי דיתמי דלית בהו שיעבודא והאידנא תיקנו דמשתעבדי ע\"כ. והנה פשטן של דברים אלו הן הן הדברים אשר כתבנו לדעת הריב\"ה דאע\"ג דמן הדין לוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד מתקנת הגאונים משתעבד אלא שאח\"כ כתב וכי קא מיבעיא ליה לשמואל דאקנה קנה והוריש מהו לא תידוק את דבלא דאקנה פשיטא ליה דלא משתעבד אליבא דידיה דסבר מלוה ע\"פ אינה גובה מהיורשים והנה מדברים אלו מוכח דס\"ל דמדינא לוה וקנה ואח\"כ הוריש משתעבד ואלו הם דברים סותרים זה לזה. והנראה אצלי דט\"ס יש כאן והגאון תרי טעמי יהיב למלתיה חדא משום תקנת הגאונים דומיא דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי והאידנא תקנו דמשתעבדי ועוד אעיקרא דדינא כי קא מיבעיא ליה לשמואל וכו' וא\"כ מדינא נמי לוה וקנה ואח\"כ הוריש משתעבד. וטרם אכלה אמרתי לעורר במה שנתקשיתי בסברת הרמב\"ן ודעמיה דאית להו דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד בלתי דאקנה איך יתיישב להם אותו הירושלמי שהביאו הרמב\"ן והרא\"ש להוכיח דב\"ח אינו נוטל בראוי דקתני בריש פרק הניזקין כרמו פרט לראוי ר' אליעזר אומר כשחפר אביו והזיק בחיי אביו ונפלו נכסים לאחר מיתת אביו הייתי אומר ישתעבדו נכסים לאותו הניזק לפום כן צ\"ל כרמו פרט לראוי ע\"כ דלמה לי מטעמא דראוי תיפוק ליה דאפילו באו לו אותם נכסים בחייו לאחר שהזיק ומת לא משתעבדי הני נכסי דקי\"ל דלוה וקנה ואח\"כ הוריש לא משתעבד ולומר דקרא איצטריך להיכא דעמד בדין ושיעבד לו כל נכסיו שקנה ושיקנה הוא דוחק בעיני ועוד דבגמרא ס\"פ מי שמת כשנסתפקו אי דאקנה מהני אליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אמאי לא פשטוה מברייתא זו דאיצטריך קרא למעט ראוי גבי ניזקין ואולי דהיינו אומרים הא מני ר' מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד: <br><b>והנה </b>כל מה שכתבנו הוא במונח דמעות אלו שתפס התופס הם משועבדים לב\"ח מתקנת הגאונים אך ראיתי למהר\"ם מלובלין בתשובה סי' פ\"ו שכתב על נדון כזה דמי קא\"ן פאס\"י וז\"ל אבל על דמים כאלו דבר פשוט הוא דלאו עלייהו סמכי הב\"ח ולא שייכא בהו תקנת הגאונים כלל וכלל עכ\"ל ויש להביא קצת סמך לסברא זו מההיא דכתב הרא\"ש ספ\"ק דקמא בשם רבינו אפרים דבנזיקין לא תיקנו הגאונים דמטלטלי משתעבדי לניזקין משום דנזיקין לא שכיחי אף אנו נאמר דלא תקנו הגאונים אלא במטלטלין דשכיחי אבל קא\"ן פאס\"י לא שכיח ולא תיקנו (*א\"ה עיין מ\"ש לעיל פ\"ד מהלכות אלו דין י\"ד בשם מהרד\"ך). ואף הרא\"ש שנחלק על רבינו אפרים הוא מטעם דבדורות אלו מטלטלי כמקרקעי דעלייהו סמכי דומיא דגמליא דערביא וכו' וטעם זה לא שייך גבי קא\"ן פאס\"י דכיון דלא שכיחי ודאי דלאו עלייהו סמכי אינשי וכמ\"ש מהר\"ם מלובלין ומה שמוהרימ\"ט בתשובתו לא נסתייע מטעם זה הוא משום דהתם מיירי בכתובה ומסתמא איכא שיעבוד דמטלטלי וב\"ח דקאמר היינו בשטר דומיא דכתובה דאין צורך לתקנת הגאונים אבל לעולם דאם היתה מלוה על פה הוה אתי עלה נמי מהאי טעמא דבמטלטלין כאילו לא תיקנו הגאונים. וראיתי לרבני אינדירני שדחו סברא זו מטעם דהא קי\"ל דב\"ח גובה מהיתומים השבח שהשביחו הנכסים אחר מיתת אביהם שבחא דממילא ומאי אולמיה דהאי מהאי לומר דבהאי סמכי ובהאי לא סמכי ע\"כ. ולא מצאתי טעם בדבריהם אלו דודאי שנא ושנא שבחא דממילא מדמי קא\"ן פאס\"י ועוד דהתם מדינא נוטל הב\"ח שבחא דממילא ולא שייך שם טעמא דאי סמיך עלייהו או לא סמיך אבל הכא שאנו באים מכח תקנה אנו אומרים שלא תקנו הגאונים אלא במטלטלין דסמכי עלייהו ב\"ח אבל במטלטלין כאלו לא תקנו וזה פשוט. ומ\"מ נראה לי דאף דנימא דבמטלטלין כאילו לא תקנו הגאונים ושבקוה אדינא דתלמודא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח מ\"מ הכא שתפס לא מפקינן מיניה דהא הרשב\"א כתב בתשובה הביאה מרן בריש סי' ק\"ז דאית ליה דאף דלא משתעבדי מ\"מ מצוה איכא וכופין אותם בכך וכן היא סברת ר\"ח שהביא הר\"ן בפ' הכותב וז\"ל וכתב ר\"ח וכן דין היתומים שירשו מטלטלין דקי\"ל מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ע\"כ וכבר הביא ג\"כ הרב בעל התרומות בשער ס\"א ח\"א סי' ו' סברת ר\"ח הלזו ומה שכתב מרן דאפשר שדברי ר\"ח הם בתר תקנת בתראי דתקון לגבות מטלטלי אחרי בקשת המחילה מתוך דברי הר\"ן ובעל התרומות מוכח שדברי ר\"ח הם לדינא דגמ' וכמבואר וכ\"כ הריב\"ש בפירוש בסי' שצ\"ב שדברי ר\"ח הם לדינא דגמ' יע\"ש. וכבר תמה על זה הרב ג\"ת שם יע\"ש. וכן מבואר במרדכי בפרק הכותב סי' רכ\"ב שדברי ר\"ח הם לדינא דתלמודא וכסברת הרשב\"א ואמרו דלסברא זו מאי דאמרינן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי מיירי בקטנים וכמ\"ש הרשב\"א וכתוב עוד שם במרדכי שרא\"ם וריב\"ק הכי ס\"ל כסברת ר\"ח וא\"כ זכינו לדין דאף דנימא דבמטלטלין כאלו לא תקנו הגאונים ושבקוה לדינא דגמ' מ\"מ יכול התופס לומר קים לי כר\"ח והרשב\"א ורא\"ם וריב\"ק דאית להו דאף לדינא דגמ' איכא מצוה במטלטלי דיתומים גדולים וכופין אותם, עוד אפשר לומר דאף למאן דפליג אסברת רבי' חננאל הלזו וס\"ל דבמטלטלין מצוה איכא אבל כפיי' ליכא מ\"מ אפשר דמהני תפיסה דכיון דאיכא מצוה וחיוב בדיני שמים אי תפס לא מפקינן מיניה ואף שהריב\"ש בסי' שצ\"ב כתב בשם הרמב\"ן דכל שאינו חייב כי אם בדיני שמים אי תפס מפקינן מיניה (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"א מה' אלו דין ו') מ\"מ הא איכא מאן דפליג וס\"ל דאי תפס לא מפקינן מיניה והוא סברת רש\"י בפרק השוכר את הפועלים (דף צא) גבי אין אדם מת ומשלם דכיון דבדיני שמים חייב אי תפס לא מפקינן מיניה וכן היא סברת הראב\"ד ז\"ל גבי אבק רבית כיון דבדיני שמים חייב אי תפס לא מפקינן מיניה ובספר החינוך מצוה שד\"מ כתב בסתם כסברת הראב\"ד ז\"ל דאי תפס לא מפקינן מיניה וא\"כ יכול המוחזק לומר קים לי כמ\"ד דכל שחייב בד\"ש אי תפס לא מפקינן מיניה וכ\"ת א\"כ תיקשי הא דאמרינן במי שהיה נשוי אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו במלוה ומת ראובן ואתא ב\"ח דראובן וקטריף לה משמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח ואי אמרת דכל שחייב בדיני שמים אי תפס לא מפקינן מיניה הרי שמעון היה תפוס במטלטלין והיכי מצו בני ראובן לאפוקי מיניה וכן בר\"פ הכותב מוכח דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני ולפי מה שכתבנו מהני די\"ל דהתם מיירי בקטנים דליכא מצוה עלייהו. וא\"ת והרי הרשב\"א ודעמיה דאוקמוה להא דהכותב ופרק מי שהיה נשוי בקטנים הוא משום דס\"ל דמלבד דאיכא מצוה איכא נמי כפייה ומש\"ה הוקשה להם הך דהכותב ודמי שהיה נשוי ואוקמוה בקטנים וכדמוכח במרדכי פ' הכותב אבל אי הוה אמינא דמצוה איכא וכפייה ליכא הוו מוקמי להני אף בגדולים לזה יש לומר דהרשב\"א ס\"ל כסברת הרמב\"ן דכל שאינו חייב כי אם בדיני שמים אי תפס מפקינן מיניה ומשום הכי אי לאו דס\"ל דכפיי' נמי איכא במטלטלין לא הוה קשיא ליה מהני דהכותב ודמי שהיה נשוי אבל לעולם דלסברת האומר דכל שחייב בדיני שמים אי תפס לא מפקינן מיניה אף דס\"ל דבמטלטלין מצוה איכא וכפייה ליכא מ\"מ צריך לאוקומי להני דהכותב ומי שהיה נשוי בקטנים דכיון דאיכא מצוה וחייב בדיני שמים אם היו גדולים אי תפס לא מפקינן מיניה וכן יש להוכיח מדברי הריב\"ש ז\"ל בסי' שצ\"ב שבנדון דידיה תפס מטלטלין והיו לו ללוה קרקעות וס\"ל לרב ז\"ל דכל היכא דאיכא קרקעות לא תקנו הגאונים ומש\"ה אית ליה שאם ירצה הלוה להגבותו קרקע מנכסיו ואח\"כ כתב ואע\"פ שמטעם מצוה על היתומים חל חיובם בדיני שמים אף על המטלטלין מ\"מ לא מהני ליה תפיסה כיון שאין חיובו כי אם מדיני שמים והביא ראיה ממה שכתב הרמב\"ן ז\"ל דכל שאין חיובו כי אם בדיני שמים אי תפס מפקינן מיניה עכ\"ד וא\"כ לדידן דמספקא לן מילתא אם מי שחייב בדיני שמים אי תפס אי מפקינן מיניה י\"ל דמצי למימר התופס קים לי כמ\"ד דאי תפס לא מפקינן מיניה ועדיין צריך אני להתיישב בדין זה: <br><b>עוד </b>אני אומר במה שכתבנו לעיל דיכול התופס לומר קים לי כמ\"ד דב\"ח גובה מהראוי דאפשר דהשתא לדידן בתר תקנת הגאונים לכ\"ע ב\"ח גובה מהראוי והוא ממ\"ש רבינו בפירוש המשנה בפרק יש בכור הביא דבריו מרן בכ\"מ פ' ט\"ז מהלכות אישות דהשתא דגבי ממטלטלי גובות האשה והבנות משבח ששבחו נכסים אחר מיתת הבעל וגם נוטלות בראוי כבמוחזק ע\"כ וא\"כ ה\"ה בכל ב\"ח דאף דנימא דאין ב\"ח נוטל בראוי זהו לדינא דגמרא אך לאחר תקנת הגאונים גובה הב\"ח בראוי כבמוחזק ע\"כ. וראיתי להרא\"ש בפ' מי שמת שכתב דאין אשה גובה כתובתה משבח אע\"פ שגובה עכשיו ממטלטלין היינו בתקנת הגאונים שגובה ממטלטלי כמו ממקרקעי אבל שבח אפילו ממקרקעי לא גבי ע\"כ וכן כתב רבינו ירוחם נכ\"ג חי\"א בשם התוס' דאינה גובה כתובתה משבח אפילו אחר תקנת הגאונים ואין ספק דלסברת התוס' והרא\"ש הלזו אם הוא מן הראוי דאינה גובה אפילו בתר תקנת הגאונים שהרי רבינו שבח וראוי בחדא מחתא מחתינהו וקאמר דבתר תקנת הגאונים גובה אשה כתובתה משבח וראוי וא\"כ למ\"ד דאף לבתר תקנת הגאונים אין האשה גובה כתובתה מן השבח הוא הדין דמן הראוי נמי אינה גובה והנה מהריב\"ל ח\"ד סי' ה' תמה על דברי רבינו הללו דמה ענין זה לזה דהרי לדינא דגמרא אין האשה גובה כתובתה מן הראוי אפי' ממקרקעי ואם כפי תקנת הגאונים אשה גובה כתובתה מהמטלטלין היינו במה שהיתה גובה כתובתה קודם התקנה דהיינו במה שאינו ראוי עכ\"ד וכן תמה הרב בעל נתיבות משפט. הן אמת דכפי ס' הרמב\"ן שכתבנו למעלה דאף בתר תקנת הגאונים אינו גובה מן המטלטלין אלא במטלטלין שהיו לו אחר שלוה אבל במטלטלין שקנה לאחר מכן לא דלא עדיפי מקרקעות הנה כפי סברא זו אין ספק שיגדל התימה על רבינו דאיך יתכן שייפו הגאונים כחם בתקנתם יותר ממה שהיה מדין התלמוד בקרקעות אך כפי הסברא האחרת שכתבנו למעלה דאף למאן דאית ליה דלוה וקנה ואחר כך הוריש דלא משתעבד מ\"מ בתר תקנת הגאונים משתעבד וכתבנו דהטור הכי ס\"ל וכמו שהארכנו בזה לעיל הנה כפי סברא זו אין כל כך מן התימה דהכא נמי גבי ראוי איכא למימר דהגאונים ייפו כחם בתקנתם יותר ממה שהיה גובה לדינא דגמרא מן הקרקעות. וראיתי למהראנ\"ח בסי' ק' שכתב שמדברי הטור בא\"ה סי' ק' שכתב מדינא דגמרא אין הכתובה נגבית אלא ממקרקעי ומן הזיבורית שבנכסי ולא משבח ולא מהראוי כו' ומתקנת הגאונים נגבית אפילו ממטלטלין מפשטן של דברים אלו הכריח הרב דס\"ל להריב\"ה דהא דאין כתובה נגבית מהשבח ומהראוי הוא דוקא לדינא דגמרא אבל לאחר תקנת הגאונים גובה אף מן השבח ומן הראוי ע\"כ. וראיתי למוהריב\"ל שהביא דברי הטור הללו ונסתפק בהם ואח\"כ הסכימה דעתו דממה שכתב הטור מתקנת הגאונים נגבית ממטלטלי נראה מדבריו דלא הועילה תקנת הגאונים אלא כדי שתגבה האשה ממטלטלין ולא לדבר אחר והביא ראיה עצומה לדבריו ממה שכתב הרא\"ש בפ' יש נוחלין דהאידנא דתיקנו הגאונים דב\"ח וכתובה גבי ממטלטלי דיתמי אם גבו מטלטלין בחובת אביהן הרי הן כקרקע וב\"ח וכתובת אשה גובה מהן וכן עמא דבר ואפילו ממלוה דעכו\"ם והיינו טעמא דלענין ב\"ח וכתובת אשה לא חשיבא מלוה ראוי ע\"כ. ומדברים אלו מוכח דאי הוה אמינא דמלוה חשיבא ראוי לא הוה מהני תקנת גאונים לראוי והן הן הדברים שכתבנו לעיל בשם התוס' והרא\"ש לענין שבח דאף בתר תקנת הגאונים אין האשה גובה כתובתה מהשבח. עוד כתב מהראנ\"ח דמדברי בעל התרומות מוכח כדברי הרמב\"ם שאחר שכתב דין הראוי כתב והרב בעל העיטור ז\"ל כתב לענין כתובה מלוה מוחזקת היא משום דר' נתן וכו' וכן דעת הרב ן' מיגאש ופליג על ר\"ח ורב אלפס דאמרי ראוי הוא לכל מילי והאידנא בתר דתקון רבנן בתראי כתובה ממטלטלי ליכא משום ראוי לא שנא גבו יתומים קרקע בחובת אביהם לא שנו גבו מעות דהוה להו מטלטלין שגבו כאילו גבאם אביו בחייו ע\"כ. נראה דאפילו כשת\"ל דמלוה שייך ביה ראוי ולא אתינן עלה מדר' נתן מ\"מ בתר דתקון רבנן דכתובה נגבית ממטלטלין ליכא משום ראוי והוה ליה כאילו גבאם אביו בחייו שכל זה בכלל התקנה דאלמוה לשיעבודיה דב\"ח לגבות אפילו ממה שאינו מוחזק כל כך ביד הלוה ואינו סומך עליו וזה דברי הרמב\"ם בפירוש המשנה ע\"כ דברי מהראנ\"ח. ומוהרח\"א תמה וכתב ובעיני יפלא שדברי בעה\"ת ברור מללו דלא קאי אלא אמלוה דמיירי לעיל מיניה וכמ\"ש בפי' לא שנא גבו מעות כו' וכוונתו לומר מ\"ש קודם זה דמלוה לא איקרי ראוי לגבי ב\"ח אלא שאם גבו מעות לדין התלמוד הוו ליה מטלטלי דיתמי דלא משתעבד לב\"ח אלא דאחר תקנת הגאונים אפילו גבו מעות הו\"ל כאילו גבאם אביהם בחייו וגובה ב\"ח וכתובה מהם עכ\"ד. ואחרי המחילה הראנ\"ח דקדק הרבה בדבריו ולא הביא ראיה ממה שכתב שם בעה\"ת בשם הרמב\"ן דקא עסיק בדין מלוה אי חשיבא ראוי וכתב דלא חשיב והטעם דאם גבו מעות דאין לו הוא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב וחזר וכתב דלפי תקנת הגאונים דמטלטלי דידהו משתעבדי אפילו גבו מעות חוזר וגובה מהם דודאי דמדברים אלו ליכא סייעתא כלל לסברת הרמב\"ם דלעולם דלענין ראוי לא מהני תקנת הגאונים אלא דשאני הכא דבמלוה ליכא ראוי אלא דאם גבו מעות אינו גובה מהם משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח והשתא לבתר תקנת הגאונים דאמרו דמשתעבדי אפילו גבו מעות חוזר וגובה מהם. אלא ראייתו היא מדברי הרב בעל העיטור שכתב מלוה מוחזקת היא לענין כתובה וכתב שכן הוא דעת הרב נ' מיגאש ופליג על ר\"ח והרי\"ף דאמרי ראוי הוא וכתב והאידנא בתר דתקון רבנן בתראי כתובה ממטלטלי ליכא משום ראוי וכו' ופשטן של דברים הם דקאי על סברת ר\"ח והרי\"ף ז\"ל דכתבו דמלוה ראוי הוא כתבו דבתר תקנת הגאונים ליכא משום ראוי ומוכרח הוא זה דלדידהו אף קודם תקנת הגאונים במלוה ליכא משום ראוי והיכי קאמר דבתר תקנת הגאונים ליכא משום ראוי במלוה א\"ו דעל דברי ר\"ח והרי\"ף דאית להו דמלוה אית בה משום ראוי כתבו דהאידנא ליכא משום ראוי וזה כדברי הרמב\"ם. וכן כתב הרב בעל כנה\"ג דהאי ומיהו בתר תקנת הגאונים הוא אפילו לר\"ח ולהרי\"ף דסוברים דמלוה איקרי ראוי דלסברת הרמב\"ן והרא\"ש מלוה נקרא ראוי לגבי אשה והכריח מכאן דר\"ח והרי\"ף סוברים כסברת הרמב\"ם דבתר תקנת הגאונים אשה גובה מהראוי ומ\"מ אף כפי הנחה הלזו שכתבנו דמ\"ש הר\"ב העיטור והאידנא שתקנו כו' שהוא אף לסברת ר\"ח והרי\"ף דאית להו דמלוה חשיב ראוי לכתובה נראה שאין להכריח מכאן כסברת הרמב\"ם בפירוש המשנה דלבתר תקנת הגאונים אשה גובה כתובתה מהראוי משום דר\"ח והרי\"ף שכתבו דמלוה חשיב ראוי הוא דוקא לכתובה ולא לב\"ח דלב\"ח אף הרי\"ף מודה דלא חשיב ראוי ואם גבו קרקע חוזר וגובה אלא דלכתובה הוא דפליגי וס\"ל דחשיב ראוי וכן כל דברי הרב בעל העיטור בכתובה הם כמבואר בדבריו וכן כתב וכן נהגו להגבות כתובה. ויש לחקור דלמה גבי כתובה חשיב מלוה ראוי ולא גבי ב\"ח וליכא למימר דטעמייהו משום דס\"ל דדוקא כתובה אינה נגבית מהראוי משום דמקולי כתובה שנו כאן אבל ב\"ח גובה מהראוי שהרי בעה\"ת הביא בתחלת דבריו בשם ה\"ר אשר שב\"ח גובה מהראוי כבמוחזק וסיים בדבריו וכן הוא הפסק שלא כדברי הרי\"ף הרי דהרי\"ף אית ליה דאין ב\"ח גובה מהראוי והרמב\"ן כתב שהוא מקובל מפירושי ר' חננאל שכשם שאין כתובה נגבית מהראוי כך ב\"ח אינו נוטל בראוי ומכאן אני תמיה על מ\"ש בעל התרומות בסוף דבריו וז\"ל ועל סברת ר\"ח ורי\"ף ז\"ל כתב ה\"ר אשר דאף למ\"ד דכתובה אינה גובה מהראוי ומן המלוה ושאר קולי כתובה ה\"מ במנה מאתים אבל במה שהביאה לבעלה דינו כמלוה שגובה מן השבח ומן הראוי ע\"כ. ותמהני דהא ר\"ח ורי\"ף כתבו בפירוש דאין ב\"ח נוטל בראוי ורבינו אשר כתב בפירוש סברת הרי\"ף דאית ליה דב\"ח אינו גובה בראוי וכ\"כ הרמב\"ן בשם ר\"ח ונראה לי דיש כאן ט\"ס ואעיקרא דמילתא מה שכתוב בספרים דאפילו למ\"ד דכתובה אינה גובה מהראוי דברים הללו אין להם מובן דהא הא דאין כתובה גובה מהראוי היא הלכה פסוקה ומשנה שלימה היא בפ' יש בכור והיכי קאמר דאפילו למ\"ד דכתובה אינה נגבית מהראוי ומ\"ש שם הר\"ב ג\"ת דאשגרת לישן הוא דוחק גדול בעיני. ולדעתי עיקר הנוסחא כך הוא דאפילו למ\"ד דכתובה אינה גובה ממלוה ושאר קולי כתובה כלומר שבח ה\"מ במנה מאתים אבל במה שהביאה לבעלה דינו כמלוה שגובה מן השבח ומן המלוה ע\"כ והן הן הדברים שכתבנו והטעם דמלוה חשיב ראוי לגבי כתובה ולא לגבי ב\"ח הוא מטעמא דכתב הרמב\"ן בחידושיו פ' יש נוחלין שכתב הטעם לדברי האומרים דמלוה ראוי לכתובה ולא לב\"ח ואפילו גבו קרקע אין לה זהו הטעם משום דכל מלוה מטלטלין הם כדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי ומפורש בפסחים דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם אין ב\"ח חוזר וגובה אותם אלא משום דר' נתן והאי טעמא דר' נתן ליתיה אלא בב\"ח ששיעבודו מחיים אף על המטלטלין דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ואיכא למימר ביה כי היכי דמשתעבדנא לאבוהון משתעבדנא לב\"ח מדר' נתן אבל כתובה דאפילו מיניה מטלטלי לא משתעבדי לכתובה וכיון שכן אזדא לה דר' נתן מיהא דליכא למימר מוציאין מזה ונותנין לזה דהא מטלטלי אית ליה למלוה בידא דלוה ולכתובה לא משתעבדי אפי' מחיים הילכך גבו קרקע נמי השתא הוא דקנו כרבא דאמר בע\"ח מכאן ולהבא הוא גובה ונכסי דקנו דיתמי היה ולב\"ח לא משתעבדי כדאמרינן התם בפרק כל שעה מקמי דתיתי דר' נתן ע\"כ. נמצא לפ\"ז דטעמייהו דר\"ח והרי\"ף דאית להו דמלוה חשיב ראוי לכתובה הוא משום דאינה נגבית מטלטלי מיניה וכיון שכן לא שייך דר' נתן וכיון שכן אם גבו אח\"כ קרקע חשיב ראוי לפי שלא נשתעבד מלוה זו בחייו לכתובה דכל היכא דלא שייך דר' נתן חשיב ראוי. וכ\"כ הרב בעה\"ת בשם הרמב\"ן וז\"ל והטעם שאין מלוה ראוי לגבי ב\"ח משום דאמר ליה כי היכי דמשתעבדנא לאבוהון משתעבדנא לב\"ח דאבוהון מדר' נתן כו' ומינה דגבי כתובה דלא שייך הך דר' נתן חשיב ראוי. ונראה דמטעם זה כתב המרדכי ר\"פ יש נוחלין דשכר פעולה שמעולם לא בא לידו ולא גבה נראה דהוי ראוי לב\"ח כו' ע\"כ ויש לדקדק דמאחר דהוא פסק דמלוה לא חשיב ראוי למה שכר פעולה חשיב ראוי ונראה דהמרדכי ס\"ל כסברת איכא מ\"ד שהביא בעל התרומות בשער כ\"א ח\"א סי' ה' דהאי דינא דר' נתן אינו אלא בחוב שהלוה לו או שנתחייב לו מצד דבר שבא מידו לידו שבשעה שהגיע ממונו לידו זכה בו זה כבר אבל בחוב דשכירות ודהענקה אין נכנס לוה שני תחת שיעבוד לוה א' מדר' נתן ע\"כ ומש\"ה פסק המרדכי דשכר פעולה חשיב ראוי משום דלא שייך בה דר' נתן ולזה כתב הרב בעל העיטור ז\"ל דאף לסברת ר\"ח והרי\"ף ז\"ל דמלוה חשיב ראוי לענין כתובה השתא דתקון רבנן כתובה ממטלטלי ליכא משום ראוי דכיון דאפילו מיתמי תקנו שתגבה כתובתה כ\"ש מיניה וא\"כ לא שייך ראוי משום דמשתעבד חוב זה לכתובה מדר' נתן והוה ליה כב\"ח דעלמא דלא שייך לגביה לומר דמלוה חשיב ראוי משום דר' נתן הוא הדין לכתובה נמי בתר תקנת הגאונים לא חשיב מלוה ראוי משום דר' נתן וכ\"כ הרמב\"ן שם בחדושיו דלפי טעם זה בתר דתקון רבנן דמטלטלי משתעבדי לכתובה הדרינן להלכתא דר\"מ וגביא ממלוה אלא שאחר כך חזר וכתב דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה. וא\"כ אין הוכחה כלל מהכא לסברת הרמב\"ם דאית ליה דלבתר תקנת הגאונים אשה גובה כתובתה מהשבח ומהראוי וכמבואר. ולענין הלכה בדין זה דהרמב\"ם מתוך דברי מהריב\"ל בתשובה הנזכרת נראה דלא חש לדברי הרמב\"ם הללו שכל הפוסקים חלוקים עליו ממה שכתבו סתם דאין האשה גובה מן השבח ומן הראוי ולא הזכירו דאחר התקנה אשה גובה מן השבח ומן הראוי ומדברי הרמב\"ן שכתב הרב בעל התרומות יש להוכיח כן שהרי הביא שני דינים זה בצד זה האחד הוא דבע\"ח אינו גובה מהראוי והשני דמלוה לא חשיבא ראוי אלא דאם גבו מטלטלין אין ב\"ח גובה מהם ולזה כתב דהשתא בתר תקנת הגאונים אף אם גבו מעות ב\"ח חוזר וגובה מהם אבל בדין הראשון דראוי לא הזכיר כלל תקנת הגאונים וכן מוהרח\"ש בסי' כ\"ט דחה דברי הרמב\"ם הללו שכל הפוסקים חלוקים עליו וגם מהראנ\"ח בסי' קט\"ו כתב דסוגיא דעלמא שלא כהרמב\"ם שכל הפוסקים כותבים דין השבח והראוי בלתי שום חילוק וכתב בסוף דבריו ומתוך כל זה נ\"ל ודאי דאין להוציא הנכסים מחזקת היתומים מכח תקנה זו כיון שאין תקנה זו מבוררת ומעמידין הדבר על דין תורה ע\"כ והרב בעל פני משה בח\"א סי' צ\"ט כתב דמדברי מהראנ\"ח הללו משמע דאפילו אם האשה היא תפוסה אינה יכולה לומר קים לי כהרמב\"ם וכתב עוד דמה שכתב מהראנ\"ח אין להוציא הנכסים מחזקת היתומים לאו דוקא אלא קושטא דמילתא הכי הוה בנדון דידיה דנכסי בחזקת היתום הוו קיימי אבל אה\"נ דאף אם האשה היתה מוחזקת בהם היה אומר דאין האשה גובה כתובתה מהם עכ\"ד. וקשה לזה שהרי מהראנ\"ח עצמו בסי' ק' חשש לדברי הרמב\"ם ואילו היינו אומרים דעד כאן לא דחה הרב מהראנ\"ח בסי' קט\"ו סברת הרמב\"ם אלא להוציא מן היתומים וכפשט דבריו דקאמר אין להוציא מן היתומים מכח תקנה זו ניחא הא דסי' קט\"ו דהתם מיירי שהב\"ח היה מוחזק ומשום הכי חשש לס' הרמב\"ם אך לדברי הרב בעל פני משה קשה וראיתי לרב ז\"ל שכתב שהראנ\"ח בסי' קט\"ו חזר ממה שכתב בסי' ק' ולא ידעתי מנא ליה דההיא דסי' קט\"ו כתבה באחרונה אימא דההיא דסי' ק' כתבה באחרונה וחזר בו ממה שכתב בסי' קט\"ו והדברים נראים כן דבסי' ק' ראה שמדברי הטור ומדברי בעה\"ת נראה דס\"ל כסברת הרמב\"ם ומש\"ה חזר בו ממה שכתב בסי' קט\"ו ולסברת הרב בעל פ\"מ היה לו למהראנ\"ח בסי' קט\"ו להביא אותם ההכרחיות שכתב בסי' ק' להכריח דס\"ל כסברת הרמב\"ם ולדחותם אלא ודאי דפשטן של דברים נראה דההיא דסי' ק' כתבה באחרונה וכדכתיבנא והנה הסכמת הרב בעל פ\"מ דאין לחוש לסברת הרמב\"ם הלזו אפילו להחזיק. אך הרב בעל כנה\"ג כתב ולענין הלכה כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא המע\"ה וא\"כ יכול המוחזק לזכות גם מטעם זה דהרמב\"ם. (*א\"ה עיין עוד לקמן פ\"ה מהלכות נחלות דין ח'): <br><b>עוד </b>יש לי לחקור חקירה אחת דהא דנחלקו הראשונים אי ב\"ח גובה מהראוי דמאי טעמייהו דמאן דאמר דאינו גובה מהראוי דבשלמא היכא דמצי למימר אנא מכח אבא דאבא קאתינא ניחא משום דטוענים היורשים אנחנו אין אנו יורשים את אבינו הלוה אלא מכח דאבא דאבא קא אתינא אבל במקום שאינם באים מטענה זו או למ\"ד דתחת אבותיך יהיו בניך לברכה הוא ולא לדינא מה טעם אין ב\"ח גובה מהראוי. והנראה הוא משום דנכסוהי דאיניש לא משתעבדי אלא מה שזכה בחייו אבל מה שזוכה בקבר לא משתעבדי דלאו אדעתייהו סמיך מלוה ואפילו במה שזכה בחייו כל שקנאם אחר שלוה לא חל שיעבוד עליהם כל שלא כתב דאיקני ואיכא מ\"ד דאף אם הורישם לא משתעבדי וכמו שכתבנו למעלה ואף דבדאיקני משתעבדי ס\"ל דדאיקני לא מהני אלא למה שזוכה בחייו אבל למה שזוכה בקבר אין זה במשמעות דאיקני ואפשר שאם פירש בפירוש דאף מה שיזכה בקבר שמשעבדו דמהני. וראיתי למהרי\"ו ז\"ל בסי' ע\"ד וז\"ל ואע\"ג שכתב גם כן באותה תשובה וז\"ל ועוד אני סבור לכך אנו כותבין בחיי ובמותי כדי לגבות מהראוי ופירוש דעתיד אנא למיקני בחיי ובמותי והיינו הראוי לבא לאחר מותו כגון נכסי דאבא דאבא כו' בהא לא צייתנא ליה לגבות מן הראוי גמור דלא גבו להו רבותינו ומנהג פשוט הוא דלא גביא מנכסי דאבא דאבא הבא לאחר מותו ע\"כ. והנה אותה תשובה ס\"ל בפירוש דאם שעבדם בפירוש דגובה מהראוי ומהר\"י שחולק עליו אפשר דדוקא בנכסי דאבא דאבא דבהו מיירי משום דהתם איכא טעמא אחרינא דמכח אבוה דאבא קא אתינא ומש\"ה ס\"ל דלא מהני מה שכתב בחיי ובמותי אך בשאר אפשר דיודה מהרי\"ו דמהני. ויש קצת ראיה לזה מההיא דכתב הנמוקי בפ\"ק דמציעא עלה דההיא דאמר שמואל ב\"ח גובה את השבח וז\"ל ומיהו הא דאמרינן שגובה ב\"ח בשבח ה\"מ במאי דאשבח לוקח בחיי מוכר אבל במה שהשביח לאחר מיתת המוכר לא גבי מידי דכיון דמשום דאקנה אתינן על מה שהשביח לאחר שמת לא קנאו מוכר מעולם ע\"כ והוה ליה למימר בקיצור דכיון דמשום דאיקני הוא אינו יכול לשעבד אלא מה שיזכה בחייו לא מה שזוכה לאחר מיתה אלא דס\"ל דאף מה שזוכה לאחר מיתה יכול לשעבד אלא דשאני שבח דמאי דאמרינן דמשתעבד הוא משום דחשיב כאילו קנאו המוכר מהלוקח וכמו שכתב שם הרב הנמוקי ואם כן בשבח דלאחר מיתת המוכר לא שייך האי טעמא. ומ\"מ בין דנימא דיכול לשעבד מה שיזכה לאחר מיתה או שאינו יכול לשעבד מה שיזכה לאחר מיתה מ\"מ נראה דמה שאינו משתעבד הוא משום דלא חל השיעבוד אלא במה שיזכה בו בחייו שעל זה הוא שדעת המלוה סומך עליו וא\"כ הראוי חשוב כמטלטלין דלא משתעבדי לב\"ח משום דאין דעתו של מלוה סומכת עליהן. ואפשר דמטעם זה כתב הרמב\"ם דהאידנא בתר תקנת הגאונים ב\"ח גובה מהראוי דהכוונה היא דכי היכי דמטלטלי אף דאין דעת המלוה סומך עליהם ולא משתעבדי תקנו הגאונים שישתעבדו הכי נמי ראוי אף שאין דעת המלוה סומך עליהם ולא משתעבדי בתר תקנת הגאונים משתעבדי והחולקים עליהם ס\"ל דלא דמי דבשלמא מטלטלין ראו הגאונים שנשתנה זמנם מזמן התלמוד שלא היה עסקיהם כי אם בקרקע ומש\"ה תקנו דמטלטלי משתעבדי אבל בראוי לא נשתנה זמן הגאונים מזמן הגמרא בין הכי ובין הכי דין הראוי כדין מטלטלין דטעם אחד להם דלא משתעבדי מטעמא דאין דעת המלוה סומך עליהם. וא\"כ באנו למחלוקתם של ראשונים דלהרשב\"א ודעמיה ז\"ל כופין ליתומים בראוי כדין המטלטלין אלא שאין יורדין לנכסיהם ולסברת החולקים נהי דכפייה ליכא מצוה מיהא איכא בדין המטלטלין אלא שלא ראיתי לשום אחד מגדולי האחרונים שעמדו בדין זה דראוי ובפרט מוהראנ\"ח ומוהרח\"ש שיאמרו דין זה דאף שיהיה ראוי הא איכא סברת הרשב\"א ודעמיה דס\"ל דכופין אותם בשוטים. ואפשר לומר דדוקא במטלטלין דכיון דזכה בהם הלוה בחייו ומיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה כי מת כפינן להו ליורשים אפי' בשוטים אבל בראוי דמעולם לא נתחייב הלוה בהם כי זכה בהו בקבר לא כפינן ליורשים וכן למ\"ד דנהי דכפייה ליכא מצוה מיהא איכא יש לחלק כמו שכתבנו ומ\"מ עדיין צריך אני להתלמד בדין זה ממקום אחר: <br><b>ועוד </b>יש לחקור במה שכתבנו למעלה בקצת דברים דמצי התופס לומר קים לי האחד הוא באותה שכתבנו במה שנחלקו הראשונים אי תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי הוא אפילו דלוה וקנה ואח\"כ הוריש אף למ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש מדינא דגמרא אף בקרקע אינו גובה מהיורשין וכתבנו דמצי התופס לומר קים לי כמ\"ד דאף למ\"ד דלוה וקנה ואח\"כ הוריש דלא משתעבד בתר תקנת הגאונים משתעבד דהיכי מצי למימר קים לי דהא מדינא מטלטלי לא משתעבדי אפילו מה שהיה לו בשעה שלוה ומן התקנה משתעבדי וכיון שיש ספק בתקנה הוה לן למיזל בתר דינא ואפילו תפס לא מהני (*א\"ה עיין לקמן פ\"א מהלכות נחלות דין ח') ובפירוש כתב הרא\"ש בתשובה כלל צ\"ה סי' ז' וז\"ל אחר שאין דבר זה מפורש בנוסח תקנתכם ידי התקנה על התחתונה כי התקנה באה להוציא מכח דין תורה שהדין נותן שתטול האלמנה כל כתובתה ע\"כ. ומכאן יתבאר דליתנהו להנהו מילי דכתב מהרא\"ש בתשובה סימן י\"ט דדוקא בתנאי שמתנה האיש עם אשתו ואינו מכח התקנה משום הכי אמרינן יד הבעל על העליונה אבל בתקנה לא אמרינן יד הבעל על העליונה אף שמדין תורה הבעל יורש את אשתו שהרי מתשובה זו מתבאר דאף בתקנה אמרינן ידי התקנה על התחתונה ורבינו בפ\"ד מהלכות גזילה כתב היה שם לקיטו ושכירו של בעל הבית אינם נשבעין ונוטלין כו' ע\"כ וכתב שם הרב המגיד וז\"ל ולא פסק שאם תפס הנגזל אין מוציאין מידו כדרכו ברוב התיק\"ו האמורין בגמרא לפי שכל זה מן התקנה ובמה שלא התקינו בפירוש אפילו תפס מוציאין מידו ע\"כ ומדברי הרמב\"ם הללו יש לתמוה גם כן על מ\"ש הרב בעל פ\"מ בח\"א סי' נ\"ד על מי שנתן עיניו באשתו לגרשה דאיכא מ\"ד דאין הבעל יורשה וכתב הרב ז\"ל דכיון דמן התורה הבעל יורש את אשתו ומ\"ד דהיכא דנתן עיניו לגרשה שאין הבעל יורש אותה הוא מהתקנה ויש מחלוקת בתקנה לא אתי ספק תקנה ומפיק מידי ודאי דאורייתא ואף שאין הבעל מוחזק מוציא מיד יורשים והוקשה לו דבבת יבמה אם ניזונת מנכסי היבם וכן בבת שניה עלו בתיקו ופסקו הפוסקים דאינם ניזונות ואפ\"ה כתב רי\"ו שאם תפסו בנות לא מפקינן מינייהו והא מזונות הבנות אינם מן התורה ויש ספק בתקנה ואפ\"ה כתב רי\"ו דמועיל להן תפיסה משמע דאתי ספק תקנת בנות ומפקא ודאי דאורייתא היכא דתפסו ותירץ דשאני התם בבת שניה דתלמודא גופיה מסתפק בה ולפיכך אם תפסה הבת לא מפקינן מינה משא\"כ בפלוגתא דרבוותא עכ\"ד. והנה מלבד מה שיש לגמגם בעיקר דינו דהיינו במי שנתן עיניו לגרשה דהתינח למ\"ד ירושת הבעל מן התורה אך הן רבים הם הסוברים דירושת הבעל מדרבנן ולסברתם כיון שיש ספק בתקנה אם תקנו שהבעל יורש את אשתו אף שנתן עיניו לגרשה א\"כ יורשי האשה חשיבי מוחזקים ומפקי מיד הבעל מלבד כל זה בעיקר החילוק שכתב ליישב דברי רבינו ירוחם ולחלק בין ספיקא דתלמודא לפלוגתא דרבוותא מלבד דעיקר החילוק אינו מתיישב דברי הרמב\"ם הם סותרים דבריו שהרי לקיטו ושכירו הוי בעיא דלא איפשיטא ואפ\"ה הכריח ה\"ה לדעת הרמב\"ם דאפילו תפס מוציאין מידו לפי שהוא מן התקנה באופן שדברי רי\"ו אכתי מוקשים ועומדים הם שהרי בעיקר הדין דכל ספק בתקנה דאפילו תפס דמוציאין ממנו נראה שהוא מוסכם מהכל וא\"כ חזרנו למה שכתבנו דאיך יתכן לומר שיוכל המוחזק לומר קים לי כמ\"ד דתקנת הגאונים היתה דאפילו מטלטלין שקנה אחר שלוה שיהיו משועבדים לב\"ח, לזה אומר דבזמן הזה לאו מכח קים לי אתינא אלא מטעם מנהג שהרי לא ראינו מי שפקפק בזה כשבאים לגבות מן היתומים מטלטלים שיהיו חוקרים ודורשים אם מטלטלים אלו היו ביד הלוה כשלוה או לא ודמי למה שכתב הר\"ר שלמה בן אדרת בתשובה הביאה מרן בטור א\"ה ס\"ס קי\"א דאף דאית ליה דמדינא כתובת בנין דכרין אינה נגבית מהמטלטלין אף לאחר תקנת הגאונים לפי שלא תקנו הגאונים שום תקנה בכתובת בנין דכרין מ\"מ כתב בסוף תשובתו ומ\"מ אני רואה שפשט המנהג ביניהם לגבות אותם גם עכשיו ואפילו מהמטלטלין וכל כיוצא בדברים אלו הכל הולך אחר המנהג ע\"כ גם בזה המנהג הוא פשוט לגבות ממטלטלין דיתמי ואינם חוקרים ודורשים אם מטלטלין אלו היו ביד הלוה בשעה שלוה ונראה שזו היא כוונת הטור במה שכתב ולא נהגו כן אלא אף במלוה על פה גובין מהם ואפילו קנאם הלוה אחר שלוה ולא כתב דאיקני ע\"כ והנה בסברא הלזו שכתב הריב\"ה בשם י\"א שתקנת הגאונים לא היתה כי אם במלוה בשטר לא במלוה על פה והיא כסברת ר\"ח ור' אפרים וכמ\"ש הרב בעה\"ת בשער ס\"א לא ראיתי לשום אחד מהאחרונים שהביאו לסברא הלזו אפילו לסניף זולת להרב בעל כנה\"ג שכתב וז\"ל ומ\"מ נ\"ל שיכול המוחזק לומר קים לי כר\"ח ור' אפרים ע\"כ ותמהני דאיך לא הוקשה לו מכמה תשובות לגדולי האחרונים שהסכימו דגם במלוה ע\"פ גובין מטלטלי דיתמי ולפי סברתו שהדבר הוא במחלוקת אפילו אם תפס היה לנו לומר דמוציאין ממנו כיון שהוא ספק בתקנה אלא ודאי דהכא מטעם מנהג הוא וכן כתב הוא ז\"ל דסוגיא דעלמא הכי אזלא וזהו שהטור כתב ולא נהגו כן דהטור לא בא לחלוק על היש אומרים בעיקר תקנת הגאונים אם תקנו אף במלוה על פה או לא אלא שכתב ולא נהגו כן כלומר דהן לו יהי כסברת היש אומרים מאחר דלא נהגו כן המנהג הוא עיקר וכמו שכתבנו בשם הרשב\"א גבי כתובת בנין דכרין והרב בעל גדולי תרומה נסתפק בזה אם יש לחוש לסברת ר\"ח ורבינו אפרים וכתב בסוף דבריו או שמא הכרעת המנהג גוברת ע\"כ. ולדידי הדבר פשוט דמה שאין אנו חוששין לסברת ר\"ח ורבינו אפרים הוא מטעם מנהג וכמ\"ש הריב\"ה וסמוך לזה כתב ואפילו קנאם הלוה אחר שלוה כו' דגם זה מכח מנהג הוא דאף דמדינא סברת הרמב\"ן אלימתא היא דדוקא במטלטלי שהיו בשעה שלוה תקנו אבל לא במטלטלין שקנה אחר שלוה דלא עדיפי מקרקעי מ\"מ מטעם מנהג גובה אף ממטלטלי שקנה אחר שלוה וזהו שכללם הטור להני תרי מילי דהיינו מה שגובים אף במלוה על פה ואפילו קנאם אחר שלוה משום דס\"ל דטעם אחד הוא לכולם דהיינו מתורת מנהג ומ\"ש אחר זה וכן גובים ממלוה כו' ההוא הוי מדינא ובזה ניחא מ\"ש הריב\"ש בסי' שצ\"ב שאחר שהביא סברת הרמב\"ן דכתב דהגאונים לא תקנו אלא במטלטלי שהיו לו בשעה שלוה כתב אלא שמצאתי בספר חשן משפט כו' והביא דברי הריב\"ה הללו והנראה ממרוצת דבריו שדעתו מסכמת לסברת הריב\"ה וקשה דאיך לא חשש לסברת הרמב\"ן דכל יומא ויומא שמעתתיה בפומיה ואי משום דהב\"ח היה תפוס מ\"מ כיון דאיכא מחלוקת בתקנה היה לו להוציא מהמוחזק אלא ודאי שהריב\"ש אף שהביא סברת הרמב\"ן מ\"מ כיון שראה עדותו של הריב\"ה ז\"ל שהמנהג הוא לגבות אף ממטלטלין שקנה אחר שלוה נטה אחר דברי הריב\"ה מטעם שהמנהג הוא עיקר בדברים אלו ובזה ניחא מה שתמהנו לעיל על מהראנ\"ח דאיך סתם דבריו כסברת הריב\"ה ולא חשב לסברת כמה גדולי עולם דפליגי דהיינו הרמב\"ן ובעה\"ת ז\"ל דאית להו דאף בתר תקנת הגאונים מטלטלי לא משתעבדי אלא מה שהיו לו בשעה שלוה ומה גם בספק בתקנה דמדינא הוה לן לאוקומי אדינא דאורייתא אלא שהרב לא חשש לסברת החולקים מאחר שהריב\"ה העיד שכך הוא המנהג בתר המנהג אזלינן וכדכתיבנא. אך הדבר הקשה הוא ממה שכתבנו לעיל דמצי למימר המוחזק קים לי כהרמב\"ם דאית ליה דב\"ח גובה מהראוי בתר תקנת הגאונים ז\"ל דמאחר דיש מחלוקת בדבר הוה לן לאוקומי אדינא דאורייתא דאין ב\"ח גובה מהראוי ולא ראיתי לשום אחד מגדולי המורים שהביאו סברת הרמב\"ם הלזו שדחו אותה מטעם זה שהוא ספק בתקנה. והרב בעל פני משה בח\"א סי' צ\"ט כתב דאין לומר קים לי כהרמב\"ם מאחר שהוא יחיד בסברא זו ואין לומר קים לי כפלוני גאון היכא דכל חכמי ישראל חלוקין עליו ול\"ל מהאי טעמא תיפוק ליה דהן לו יהי דאיכא מאן דסבר כהרמב\"ם וכמו דס\"ל להראנ\"ח בסי' ק' מ\"מ כיון דהוא מחלוקת בתקנה מוקמינן לה אדינא דאורייתא ומוציאין מן המוחזק וכמו שפסק הוא ז\"ל בח\"א סי' נ\"ד שכתבנו דבריו למעלה והנראה אצלי דע\"כ לא אמרינן דכל דאיכא ספק בתקנה מוקמינן ליה אדינא ואפילו תפס מוציאין מידו אלא במילתא דמדינא אין לו שום זכות בנכסים כגון תקנת ההשבון דמדינא הבעל יורש ואין ליורשי האשה שום זכות כלל בנכסים כי אם מכח התקנה וכיון שיש ספק בתקנה מוקמינן ליה אדינא וכן נדון של הרב בעל פ\"מ ז\"ל דסי' נ\"ד הוי כה\"ג ממש אבל בנדון זה דאף דמדינא אין ב\"ח גובה מהראוי מ\"מ מצוה איכא לפרוע חוב מורישין דומיא דמטלטלי דאף דמדינא אין משתעבדים לב\"ח מ\"מ מצוה איכא לכ\"ע ואין בזה מחלוקת ואפילו שלא הניח נכסים כלל איכא מ\"ד דאיכא מצוה לפרוע חוב אביהם וא\"כ כיון דבהניח איכא מצוה נמצא דאף מדינא יש לו זכייה בנכסים אלו ואף דמדינא לא משתעבדי ואין כופין אותו מ\"מ אם תפס מצי למימר קים לי כמ\"ד דהשתא בתר תקנת הגאונים משתעבדי וכופין אותם לפרוע מהראוי כיון דמדינא נמי אית ליה זכייה בנכסים אלו דהא איכא מצוה ובזה ניחא מ\"ש הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות חובל גבי ניזק דנשבע ונוטל שאם חטף חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפן וטען הניזק שמרגליות היו בתוכם שאינו נאמן כו' ואם תפס אין מוציאין מידו ע\"כ והנה הרמב\"ם ז\"ל סובר שדין זה דאין דרכן להניח בכלי זה הוא בעיא דלא איפשיטא וכמ\"ש ה\"ה א\"כ כיון דמה שהניזק הוא נשבע ונוטל הוא מהתקנה וכמבואר א\"כ כיון דיש ספק אם תקנו היכא דאין דרכן להניח בכלי זה הול\"ל דאפילו תפס מוציאין מידו משום דהוי ספק בתקנה ומוקמינן לה אדינא וכמו שפסק גבי בעיא דשכירו ולקיטו שכתבנו למעלה ובפ\"ח מהלכות חובל פסק גבי מסור דאם תפס הנמסר אין מוציאין מידו ודין זה הוא בעיא דלא איפשיטא אם עשו תקנת הנגזל במסור וא\"כ אמאי מהני ליה תפיסה אלא שנראה דשאני הך דהלכות חובל דלפי דברי התופס חייב שכנגדו אף מדינא שהרי אומר שמסרו וכן טוען שבאותם הכלים היו מרגליות ולפי דבריו חייב שכנגדו לשלם כל מה שטען אף מדינא אלא דמדינא לא היה נשבע ונוטל עכשיו שהוא תפוס נשבע ונוטל אף שהוא ספק בתקנה מטעמא דלפי דבריו זוכה במה שתפס מדינא אך ההיא דשכירו ולקיטו לא מהניא ליה תפיסה דהוא אינו יודע אם נגזל ממנו אם לאו והוא רוצה לזכות על פי שכירו ולקיטו נמצא שאף לפי דבריו רוצה לזכות מהתקנה וכיון שהוא ספק בתקנה מוקמינן ליה אדינא ומוציאים מידו. ובמה שכתבנו אין אנו צריכין לההוא טעמא שכתבנו דמה שאנו גובין ממטלטלי דיתמי אפילו אם קנאם אחר שלוה שהוא מטעם מנהג דאף דנימא דליכא מנהג אלא שיש מחלוקת אם הגאונים תקנו אף במטלטלין שקנה אחר שלוה או לא מ\"מ מצי התופס לומר קים לי כמ\"ד דהגאונים תקנו אף במטלטלין שקנאם אחר שלוה אף שהוא ספק בתקנה כיון דמדינא נמי יש לו זכייה במטלטלין אלו דהא מצוה איכא לכ\"ע ואף דמדינא אין כופין במצוה זו מצי למימר קים לי כמ\"ד דהגאונים תקנו אף במטלטלין שקנאם אחר שלוה וכופין אותם וכמו שכתבנו גבי ראוי לאחר תקנת הגאונים: <br><b>ועל </b>דברי רבני אינדירני ראיתי לאחד המיוחד שבעדה הלא הוא החכם השלם הדיין המצויין אחי וראש כמהר\"ר אליעזר נר\"ו שנחלק עליהם וז\"ל דעיקר הדין שלפנינו לא תליא בהאי פלוגתא אי ב\"ח נוטל בראוי או לא דכל זה לא נאמר אלא כשהחוב הוא מבורר שחייב לו המת ואתינא למיפטר נכסים אלו מטעם ראוי אך בנ\"ד כי אעיקרא דדינא לא ידעינן שחייב לו כ\"א על פי דבורו שרוצה להחזיק במה שתפס בטענה שחייב לו הרוצח והויא תפיסה דלאחר מיתה נראה דלאו כל כמיניה לא מיבעיא לדעת הר\"ם מינץ ורבים אשר אתו דס\"ל דאפילו אית ליה מגו לתופס כגון דליכא עדים וראיה דאפ\"ה לא מהניא ליה תפיסה דלאחר מיתה כו' ע\"כ דברי מעכ\"ת. והנה סברא זו שכתב מעכ\"ת דרבים הם הסוברים דתפיסה דלאחר מיתה לא מהניא אפילו דאית ליה מגו באמת סברא זו היא תמוה בעיני כל רואה ולא ידעתי מאיזה טעם הוא דס\"ל דלא מהני תפיסה היכא דאיכא מגו גם לא ידעתי מי הם אלו אשר כתב מעכ\"ת ורבים אשר אתו ולא הזכיר שמותם לידע מאיזה טעם כתבו דלא מהניא תפיסה דלאחר מיתה ואם מעכ\"ת רוצה לרמוז על אותם החכמים שכתב המבי\"ט בשמם בסימן קמ\"א ורפ\"ט דאית להו דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אפילו היכא דאיכא מגו לא ידעתי מי הם החכמים הללו אם ראוי לסמוך עליהם ואפשר דלאו בני סמכא אינון ומנא לן לתלות סברות זרות שדופות קדים באשלי רברבי ואף שהמבי\"ט כתב עליהם דאשכח טעמא לגברי רברבי אפשר דמרוב ענותנותו כתב כן זאת ועוד דהמבי\"ט כתב דמעולם לא אמרו אותם החכמים דין זה דלא מהני תפיסה דלאחר מיתה אלא ביתומים קטנים אבל בגדולים מודו אותם החכמים דמהני תפיסה וא\"כ בנדון זה שהיורשים הם גדולים ליכא סייעתא מאותם החכמים הן אמת שאני תמיה על המבי\"ט דמאחר שכתב שטעם אותם החכמים הוא מטעם היש אומרים שהביא הריב\"ה בסי' ק\"ח דאית להו דתקנת הגאונים לא היתה אלא במלוה בשטר אבל במלוה על פה לא תקנו כו' ואף שרבים הם החולקים על סברא זו מ\"מ כיון דאיכא פלוגתא אוקמוה אדאורייתא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח זהו ת\"ד. והנה כפי טעם זה לא יכולתי להלום מה הפרש יש בין תפיסה דקטנים לתפיסה דגדולים ואם היינו אומרים שטעמם של אותם חכמים הוא משום דמגו כעדים ואין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין וכמו שנעמוד עוד בטעם זה הנה כפי טעם זה פשיטא דיש לחלק בין גדולים לקטנים משום דשאני קטנים דאפילו בפניהם כשלא בפניהם דמי ומש\"ה לא מהני תפיסה אבל לטעמו של המבי\"ט לא יכולתי להלום מה הפרש יש בין קטנים לגדולים ומ\"מ אם באנו לדון אחר עדותו של המבי\"ט שכנה אותם בשם גברי רברבי ולחוש לדבריהם אף הוא ז\"ל כתב דמעולם לא אמרו אותם החכמים דלא מהני תפיסה אלא בקטנים אבל בגדולים מהני תפיסה דלאחר מיתה באופן דלא הורע כחו של זה התופס דנדון דידן מחמת סברת אותם החכמים. ומ\"ש מעכ\"ת בשם מהר\"מ מינץ דאית ליה דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אפילו היכא דאיכא מגו ידיע ליהוי למר שספר זה אינו נמצא אצלי ולא ידעתי מאיזה טעם כתב דין זה שלא נמצא לשום אחד מגדולי המורים ז\"ל שיאמרו כן ואדרבה סברת כל הפוסקים היא דמהניא תפיסה דלאחר מיתה היכא דאיכא מגו וכמ\"ש מרן בסימן ק\"ז בפשיטות דאפילו בתר תקנת הגאונים מהני ליה תפיסה דלאחר מיתה כגון אם אין לו עדים או שטר שזה חייב לו כך וכך שאם לא תפס לא הוה מגבינן ביה ובסי' ק\"י תמה מרן על מ\"ש בעה\"ת שאם תפס מטלטלין בחיי אביהם דמהני תפיסתו דכיון דליכא עדים וראיה אפילו תפס לאחר מיתה מהני ונדחק ליישב דברי בעה\"ת יע\"ש. ואם כוונת מעכ\"ת באומרו ורבים אשר אתו הוא על סברת מהרש\"ך ומהרש\"ל שכתבו דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני משום דלא עדיף מגו מעדים ובעדים הא קי\"ל דאין מקבלים עדות שלא בפניו כו'. הנה על סברא הלזו כל ימינו צווחנו עליה ככרוכיא והרב הגדול מר דודי זלה\"ה הוה מקהי בה מקהייתא דלא שייך כאן אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין דהתם הוא להוציא אבל להחזיק מקבלין וכמ\"ש הר\"ן בפרק אלמנה ניזונת יע\"ש וגם הראיה שמביא מהרש\"ך מדברי הרמב\"ן בעובדא דרבא בר שרשום היה אומר הרב ז\"ל דליכא ראיה מהתם כלל דשאני התם שהוא קרקע ולא שייך בה תפיסה אף ע\"ג דאית ליה מגו אבל במטלטלי אליבא דכ\"ע מהני תפיסה (*א\"ה עיין לעיל פי\"א מהלכות אלו דין ח' במ\"ש הרב המחבר ע\"ד מהרש\"ך יע\"ש) ומלבד כל זה אף מהרש\"ך ומהרש\"ל לא אמרוה אלא בקטנים אבל בגדולים דמקבלין עדות בפניהם פשיטא דמהני תפיסה לאחר מיתה כל היכא דאיכא מגו. הכלל העולה דביתומים גדולים לכ\"ע מהני תפיסה כל היכא דאיכא מגו ואף שהרב בעה\"ת כתב דאיכא מ\"ד דכל מידי דתפיס איניש בטענת מלוה על פה כיון שדין חתוך הוא שמלוה ע\"פ אינו גובה מן היתומים אלא על הדרכים הידועים כיון שמת ראובן פקע חובו של שמעון מעל בניו ומעל נכסיהם ע\"כ מ\"מ כבר דחה בעה\"ת ז\"ל סברא זו וכתב ולדידן מסתברא דהאי סברא ליתא כו' יע\"ש. וידיע ליהוי למר שהרב מר דודי היה מלמדנו שקיבל מרבותיו דסברא הלזו דמהרש\"ך לא הוזכרה בבית המדרש ולא היו עושים אותה אפילו סניף לפי שהיא דחויה עד מאד וכל גדולי המורים ראשונים ואחרונים חולקים עליו. ופוק חזי להרב הגדול מאריה דאתרין מהר\"ם בנבנשתי זלה\"ה שדרכו להביא כל הסברות אפילו היכא דבאותה הסברא רבים לוחמים עליו ומ\"מ בח\"ב סי' קנ\"ד כתב בפשיטות וז\"ל אם התפיסה היתה שלא בעדים בכל כי הא אין לנו עסק אם תפס אחר שנולד הספק דמדין מגו נאמן ואפילו היתה מלוה על פה עכ\"ד, ונדון דידיה היתה התפיסה מיתומים קטנים ואפ\"ה כתב בפשיטות דמהני ליה תפיסתו ולא הביא שום חולק על זה, הכלל העולה דמצד היות תפיסה אחר מיתה ולא היה החוב מבורר לא הורעה תפיסתו כלל ובעמדה תעמוד כיון דאית ליה מגו ובתשובת הרא\"ש ריש כלל ק\"ו נשאל על זה אי מהניא תפיסה דלאחר מיתה היכא דאין זה החוב מבורר והשיב בפשיטות דמהני ליה תפיסתו ועיין בהריב\"ש סי' שצ\"ב שכתב בפשיטות ככל אשר כתבנו יע\"ש: <br><b>ואבא </b>היום אל הטעם האחר שכתב מר ניהו רבה דהכא בנדון זה לא מהניא ליה תפיסתו משום דלית ליה מגו דהא מגו דהחזרתי ליורש הוי מגו דהעזה ואפשר דלא ליהניא ליה ע\"כ. ואני תמיה על זה דמעולם לא שמענו דמגו דהעזה לא ליהניא ליה להחזיק במה שבידו ומה יענה מעכ\"ת בהנהו עיזי דאכלי חושלא ואתא מריה דחושלא ותפסינהו והוה קא טעין טובא ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחות הן בידי והא התם מגו דהעזה הוא דהא בעל העזים לא ידע אם אכלו או לא וא\"כ אינו מעיז פניו מריה דחושלא אבל בטענת לקוח הוא בידי חבירו יודע בשקרו והוא מעיז פניו ואפ\"ה מהניא ליה מגו להחזיק בעזים וכ\"ת דהתם מיירי דמריה עיזי קא טעין ודאי דלא אכלו חושלא ומש\"ה מהני ליה מגו משום דהוי ממעיז למעיז חילוק זה לא שמענו ולא ראיתי לשום אחד מגדולי המורים שחילקו בכך והתוס' ז\"ל בפרק חזקת עלה נ\"ב הכריחו דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר נאמן לומר שנגנבו ממנו במגו דאי בעי אמר השאלתים לך וכתבו דאף דהוי מגו דהעזה מהני והביאו ראיה לזה מדאמרינן בפרק חזקת דנאמן לומר של אבותי היא שלקחוה מאבותיך במגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה אע\"פ שהוא יודע דלאו מיניה זבנה וכן הביאו ראיה מדתנן בפ\"ב דכתובות דנאמן לומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם אע\"פ שהבן יודע שהיתה של אביו ע\"כ, הרי דס\"ל דאמרינן מגו דהעזה ומ\"ש הרא\"ש בפרק כל הנשבעין דשבועת השומרים היא אפילו כשהפקידו אצלם שלא בעדים ולא מהניא ליה מגו דלהד\"ם משום דהוי מגו דהעזה לא נאמר טעם זה אלא לענין שבועה דלענין שבועה לא אמרינן מגו להפטר מן השבועה במגו דהעזה אבל לענין ממון אמרינן מגו דהעזה להחזיק במה שבידו (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר ז\"ל פרק י\"א מהלכות אישות ובמה שרמזתי שם) תדע שהרי הרא\"ש כתב בריש כלל ק\"ו דנאמן לומר חייב היה לי כך וכך במגו דהחזרתי לפקיד וכתב ואין לומר דהוי מגו דהעזה והביא ראיה מהנהו עיזי דאכלי חושלא כו' יע\"ש הרי דהרא\"ש ז\"ל עצמו שכתב דלא מהני מגו דהעזה לגבי שבועה לגבי ממונא כתב דמהני. ועוד ראיתי להרשב\"א בתשובה ח\"ב סימן רע\"ג באותה שנחלקו הראשונים בהא דאמרי' דטוענין ליורש וללוקח דאיכא מ\"ד דצריך שיביאו עדים שלקחה או שירשה אך דעת הרמב\"ן והרא\"ש הוא דכל שהחזיק זה שלש שנים נאמן לומר שהוא היורש או הלוקח מגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה וכן הוא דעת הרשב\"א בתשובה הנזכרת וכתב ואף ע\"פ שיש לבעל דין לחלוק על טעם זה ולומר דאין כאן מגו משום דטענה זו יפה לו יותר דאין כאן מי שיכחישנו עליה ויכול להעיז פניו משא\"כ בטוען מינך זבינתיה דאין אדם מעיז פניו בפני מי שיודע האמת כמוהו כו' מ\"מ כל שבא להחזיק בדבר הידוע לחבירו אם אתה חושדו דשלא כדין בא להחזיק בו כל שמעיז פניו בכך יעיז ויעיז בכל טענה ואף בטענת מינך זבינתיה והביא ראיה לדבריו מהנהו עיזי דאכלי חושלא כו' יע\"ש והן הן דברי הנמוקי בפרק חזקת גבי הנהו עיזי דקאמר דנאמן עד כדי דמיהן ונשבע בנקיטת חפץ וכתב ואע\"ג דאיכא מגו דמצי אמר לקוחין הם בידי מ\"מ לאו מגו גמור הוא שהרי השתא כשאמר דאכלי לחושליה אינו מעיז ואילו אמר לקוחין הם בידי היה מעיז וממעיז לשאינו מעיז לא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה ע\"כ. הרי שכתב ככל אשר כתבנו דדוקא לאיפטורי משבועה לא אמרינן מגו דהעזה אבל לממונא אמרינן מגו דהעזה דומיא דהנהו עיזי. וכי תאמר אלי הרב הנמוקי בפרק הגוזל בתרא תמה על הרמב\"ם והרא\"ש דאית להו דבדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דאפילו לא יצא לו שם גניבה דנאמן לומר דנגנבו ממנו במגו דהשאלתים לך דאמאי מהני מגו זה דהוי מגו דמעיז ע\"כ הרי דס\"ל דאף לגבי ממונא לא אמרינן מגו דהעזה, לזה אשיב מילין דמלבד דסברא זו דכתב הנמוקי היא דחויה דכולהו אית להו דבדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אף דלא יצא לו שם גניבה נאמן לומר שנגנבו ממנו במגו דהשאלתים אף דהוי מיגו דהעזה זאת ועוד אחרת דעד כאן לא קאמר הרב הנמוקי ז\"ל דלא מהני מגו דהשאלתים משום דהוי מגו דהעזה אלא התם שזה רוצה להוציא כליו מיד אחר בטענה שנגנבו ממנו לזה ס\"ל להרב הנמוקי דאין בידו להוציא כליו מתחת יד אחר במגו גרוע דהיינו מגו דהעזה אבל להחזיק במה שבידו כעין נ\"ד אף הנמוקי יודה דאמרינן מגו דהעזה ומוכרחים אנו לומר כן לדעת הנמוקי דהא מדבריו בפרק חזקת מוכח דס\"ל דעובדא דהנהו עיזי בעל העזים לא היה יודע שאכלו חושלא ומש\"ה לא מהני ליה מגו דהעזה לאיפטורי משבועה וחייב לישבע בנקיטת חפץ ואפ\"ה נאמן עד כדי דמיהם במגו דלקוחים הם בידי אף דהוי מגו דהעזה הרי דלענין ממון מהני מגו דהעזה וזה הוא היפך ממה שכתב בפרק הגוזל בתרא אלא ודאי דשאני ליה להרב הנמוקי בין בא להחזיק במה שבידו דהתם מהני מגו דהעזה אבל להוציא מתחת יד חבירו לא מהני מגו דהעזה. הכלל העולה דאף להוציא מתחת יד חבירו רובא דרבוותא אית להו דמהני מגו דהעזה ואף לסברת החולק בזה בבא להחזיק לא ראיתי לשום אחד מגדולי המורים שיאמר דלא מהני ליה מגו דהעזה וכ\"כ בפשיטות מוהרימ\"ט בח\"מ סי' פ\"ב יע\"ש: <br><b>עוד </b>ראיתי למעכ\"ת שכתב דלית ליה מגו דנאנסו וכתב בזה שני טעמים. הטעם האחד הוא משום דנאנסו הוי מילתא דלא שכיח עכ\"ד, ואני תמיה בזה דהא קי\"ל המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזקתי החזרתי במגו דנאנסו ודין זה הוא מוסכם מכל פוסקי הלכות ושומר שכר שהציל בשכר נשבע ונוטל במגו דנאנסו וכאלה רבות בתלמוד ובספרי הפוסקים דאמרינן מגו דנאנסו ואפילו גבי יתומים דלא טענינן בשבילם מילתא דלא שכיח אפ\"ה קי\"ל דשטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה והמחצית האחר טענינן בשבילם דשמא החזיר והיה נאמן במגו דנאנסו אלא דהיכא דלא מצי למימר החזרתי הוא דנחלקו הראשונים ז\"ל אם טענינן בשבילם נאנסו דאיכא מ\"ד דלא טענינן בשבילם נאנסו אך החזרתי במגו דנאנסו בזה לא אמרה אדם מעולם ולכ\"ע חשיב מגו: <br><b>והטעם </b>השני שכתב מעכ\"ת דלא מהני ליה מגו דנאנסו דאם הוי במקום רואים היה צריך להביא ראיה כמוזכר בדברי הפוסקים עכ\"ד, גם בזה אני תמוה שדין זה דבמקום רואים אינו נאמן הוא באומר במקום פלוני נאנסו ואותו המקום יש רואים מש\"ה אינו נאמן עד שיביא ראיה אבל כשאנו מאמינים אותו בטענה אחרת במגו דנאנסו אנו אומרים מגו דאי בעי אמר נאנסו במקום דליכא רואים וגדולה מזו כתב מהרימ\"ט בסי' פ\"ט דאפילו אם מקום האונס יש רואים נאמן לומר נאנסו מגו דאי בעי אמר בתוך מבואות האפלים נאנסתי (*א\"ה עיין לעיל פ\"א מהלכות שאלה ופקדון דין ב' שהניח דין זה בצ\"ע).וההיא דכתב הרמב\"ם בפ\"ב דשכירות בד\"א בשהיה השומר יכול לטעון ולומר נאנסו ולא נצריך להביא ראיה על טענתו אבל אם היה חייב להביא ראיה על טענתו אינו נאמן לומר החזרתי כו' ע\"כ. שומר שאני דאינו יכול להוליכם ממקום למקום ומסתמא בביתו שמרם כל דבר ודבר כפי הראוי לשמירתו או במקום אחר הראוי לשמירה ומש\"ה כתב הר\"ם שאם אותם מקומות היה חייב להביא ראיה אינו נאמן אבל בנדון זה שלא נעשה שומר נאמן בכל טענותיו במגו דאי בעי הוה אמר נאנסו במבואות האפלים וזהו דגבי עסקא כתב סתם הר\"ם בפ\"ז מהלכות שלוחין דנשבע וגובה מחצה ולא כתב התנאי שכתב בהלכות שכירות ואף הפקדון בכלי או חפץ שאין לו קול כתב מהרימ\"ט ח\"א סי' ק\"ב דחשיב אין רואים ולא חייב בנדון שלו דלא מהניא ליה מגו אלא משום שהיו נכסים מרובים וקלא אית ליה למלתא וכמו שיע\"ש וא\"כ בנדון זה שלקח מאה גרוש אפשר שאחר שלקחם נאנסו ממנו ולא שייך בזה יש רואים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד כותבין האדרכתא כו'.</b> כתב בעה\"ת שער ס\"ב סי' ז' וז\"ל ועל זה נראה דהיכא דתבע ליה בחצר בדיני העכו\"ם ואמרי ליה עמוד שלם חובך עד זמן פלוני והפטר ואם לא תשלים לפורעו עד אותו זמן אתה תתן למלך חק הידוע לעומד במרדו וזה עמד במרד ולא השלים מצות המלך פסידא דאייתי ליה איהו דאפסיד אנפשיה כו'. ודברי הרב צ\"ע דמתשובת הרמב\"ן ז\"ל שהביא בסמוך נראה דאפילו בלאו האי טעמא מיפטר המלוה ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ד ששמו לטורף וכו'.</b> כתוב בהשגות אפשר בשלא הכריזו קאמרי. הכוונה הוא להקשות דדוקא בשלא אכרוז דהיינו במקום שאין מכריזין הוא דקא אמרי המורים דאם טעו בכל שהוא מכרם בטל בין בלוקח בין בנכסי לוה אבל במקום שמכריזין דאפילו בנכסי יתמי כיון שהכריזו כדינם אפילו טעו שוה מאתים במנה מכרם קיים אין לתפוס הסברות מן הקצה אל הקצה ולומר דאם טעו בשומת הלוקח ולוה יהיה חזרתם בכל שהוא ועיין בעה\"ת שער ג' ח\"ג סי' ב' ומשם יתברר כל זה. ועל מ\"ש ה\"ה וכל זה איננו שוה ועדיין צ\"ע הרב מהריק\"א תלה כיפי לתירוץ ה\"ה אע\"פ שלא השוה. וכבר עלה בדעתי לבאר זה יותר כיון דמצוה לפרוע חובות אביהם כו'. אבל גם בעיני אין דעתי נוחה הימנו מפני שראיתי לרבינו ז\"ל בפ\"י מהלכות נחלות וז\"ל מי שהניח יתומים מקצת גדולים ומקצת קטנים ורצו לחלוק בנכסי אביהם כדי שיטלו הגדולים חלקם מעמידים אפוטרופוס וכו' ואם טעו ב\"ד בשומא ופחתו שתות יכולין למחות כו' משמע דפחות משתות אם טעו חלוקתם קיימת כל שהם ב\"ד הרי דאפילו בדבר דלא שייכי היתומים בה דכל זמן שהיו קטנים אין צורך להם לחלק אלא משום הגדולים שרוצים חלקם והנאת הגדולים הוא אפ\"ה אם טעו לנזק היתומים פחות משתות כיון דב\"ד הם מעשיהם קיימים ודמיא ממש לשומת לקוחות דאין חייבים לפרוע חוב הלוה כמו היורשים ה\"נ אין חייבים לחלק כל זמן שהם קטנים להנאת הגדולים ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>שהשומא חוזרת לבעלים כו'.</b> נ\"ל דדוקא במעות אדרא אבל בקרקע אחרת או במטלטלין לא הדרא ולפי זה אזדא ליה ראיית מהרש\"ל ז\"ל שכתב בתשובה סי' ב' דדוקא בחוב שומא הדרא אבל בכתובה לא הדרא והביא ראיה ממאי דאמרינן בפרק אלמנה ניזונת (דף צח) מאן שם ליך דתיפוק ליה דשומא הדרא אלא ודאי דבכתובה לא הדרא. ולפי מה שכתבנו איצטריך לומר מאן שם ליך שרוצים לשלם לה בקרקע אחרת או במטלטלין ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שטרי חוב המוקדמין פסולין וכו'.</b> הריב\"ש בסי' שפ\"ב הביא דברי ר\"י דכתב דלא גבי נמי מבני חרי וכתב ונראה לי ראיה לדעת ר\"י ז\"ל מדאקשינן בפרק קמא דמציעא גבי שטר שלוה כו' ובסי' רס\"ד כתב דשטרי חוב המוקדמין לא גבי בהו ממשעבדי אבל מבני חרי גבי וכאן הביא ראיה לפסוק כר\"י מההיא דנמחל שיעבודו ונראה ליישב דהתם לא הוה נפקא ליה מידי לענין בני חרי דנדון שלו היה לענין גביית משעבדי ונקט חד מהסברות דגבי מבני חרי כיון דכ\"ע מודים דלא גבי ממשעבדי כי סברא זו היא הצריכה לעניינו אבל בכאן שהוזקק לענין אי מהני שטר מוקדם או לא דקדק וכתב תמצית הדין וזה פשוט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו כו'</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר ז\"ל פח\"י מהלכות גזילה ואבידה דין א'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אין כותבין שני שטרות מכר על שדה אחת וכו'.</b> כתב הריב\"ש בתשובה סי' תי\"ג וז\"ל אף דנימא דבהתפסה נמי צריך שיאמרו בפירוש בלא אחריות ואם היה ברצון המתחייב כותבין ולדבריו הא דאמרינן דמכר אין כותבין וחוזרין וכותבין הוא שלא מדעת המתחייב אבל מדעתו כותבים ואף דאיכא למיחש לפסידא דלקוחות דטריף והדר טריף. ודין זה הוא פלא בעיני שיהיה בידו להזיק ללקוחות שלא כדין והרי גבי נאמנות אצל לקוחות כמה דיות נשתפכו אי מהני וצ\"ע. עוד כתב בסי' הנזכר דמטעם מנהג מתפיסים אותו עם האחריות ואין לחוש אי טריף והדר טריף דלקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו יע\"ש וגם בזה אני מהסס: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שבלה שטר חובו כו'.</b> כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ח סי' ל\"א וז\"ל ולא מיבעיא זה שנכתב בטעות אלא אפילו נכתב כדין ובא ליד המלוה וידעו העדים שנקרע או נשרף ולא נפרע כותבין למלוה שטר אחר כדאיתא בפרק גט פשוט ת\"ר מי שבא ואמר אבד שטר חובי כו'. ומהרא\"ש סי' ס\"ו הקשה על זה מההיא דאמרינן בפרק גט פשוט עדים שעשו שליחותן אינם חוזרים ועושים שליחותם והניח הדבר בקושיא. ותו איכא למידק בדברי הרא\"ש הללו דהן לו יהא שנאמר דעדים שעשו שליחותן דחוזרים ועושים שליחותם איך הביא ראיה לדין זה מההיא דפ' גט פשוט דמהתם ליכא למילף דכשידוע לעדים שנאבד דעדים כותבים לו אחר דמסתמיות הברייתא משמע דבין כשידוע לעדים ובין כשאינו ידוע לעדים בכל גוונא אין כותבין ונותנין לו ואם הדין פשיטא ליה להרא\"ש מסברא דנפשיה לא הול\"ל אלא וכי תימא הא אמרינן בגט פשוט מי שבא ואמר כו' ואז הו\"ל לחלק ולמימר דהתם מיירי כשאינו ידוע לעדים וכו'. ונ\"ל דהרא\"ש מיירי בדליכא אחריות מש\"ה יכולים העדים לכתוב לו אחר כדאמרינן בפרק גט פשוט עלה דההיא דעדים שעשו שליחותם וחוזרים ועושים שליחותם והקשו בגמרא ולא והא אמר רב עדים כותבין אפילו י' שטרות על שדה אחת ותירצו רב יוסף אמר בשטר מתנה ורבה אמר בשטר שאין בו אחריות משמע דהיכא דליכא אחריות לא אמרינן עדים שעשו שליחותם אינם חוזרים ועושים שליחותם והרא\"ש הכריע זה הדין מההיא דתניא הרי שבא כו' אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות דמשמע דהיכא דליכא אחריות כותבין לו אחר ועל זה הוקשה לו דהא בשטרי הלואה אין כותבין אפילו בדליכא אחריות ולזה תירץ דהתם בשאין ידוע לעדים ומש\"ה אפילו בלא אחריות אין כותבין לו משום דנפיק מיניה חורבה דלמא יגבה ויחזור ויגבה אבל כשידוע לעדים שאבד כותבין לו אחר כמו בשטרי מקח וממכר כלומר כי היכי דבשטרי מקח וממכר יכולין לכתוב לו אחר בלא אחריות ה\"נ כשידוע לעדים שאבד כותבין לו אחר בלא אחריות ולא אמרינן עדים שעשו שליחותם אינם חוזרין ועושין שליחותם. והא דלא מייתי ראיה מתירוצא דרבה דאמר בשטר שאין בו אחריות משום דאלימא ליה הברייתא. שוב ראיתי למרן ז\"ל סי' מ\"א עלה דההיא שכתב הטור אבל עדים בלא ב\"ד לא שכתב בשם הראב\"ד דהטעם משום דעדים שעשו שליחותם אינם חוזרין ועושים שליחותם וכתב וזה שלא כדברי הרא\"ש כו' ולפי מ\"ש בכוונת דברי הרא\"ש דמיירי בדליכא אחריות א\"כ לא פליג אהראב\"ד ז\"ל: <br><b>ודע </b>דהא דכתב הטור סי' מ\"א ס\"ב אבל עדים בלא ב\"ד לא יעשו שטר אפי' מזמן שנמחק ואילו בסי' נ\"ד ס\"א כתב אבל עדי השטר אינן יכולין לעשות לו שטר מזמן ראשון דמשמע דמזמן שני יכולים לעשות לו שטר, הטעם הוא דבשלמא בנמחק שטר חובו שכותבין אותו שלא בפני הלוה אינם יכולים העדים לכתוב אפילו מזמן שני אבל מי שפרע מקצת חובו דכתבו מדעת שניהם דוקא מזמן ראשון אינם יכולים לכתוב משום דאינו בידו לשעבד הלקוחות למפרע אבל מזמן שני יכולים לכתוב ועיין במ\"ש התוס' עלה דההיא דמי שפרע מקצת חובו יע\"ש בד\"ה אין הלכה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבא לפרוע חובו וכו'.</b> כשכותבין שובר אם זוכרין זמן השטר יכתבו שובר על שטר שזמנו כך וכך כ\"כ הטור סי' נ\"ד, וכתב הרשב\"א ח\"ב סי' שמ\"ב ואפילו אם באו עדים והעידו על זמן השובר ונמצא שהוא קודם זמן השטר לא מהני משום דחיישינן דשטר מאוחר הוא ומש\"ה כתבו השובר סתם (*א\"ה עיין לעיל פי\"ד מהלכות אלו דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צריכין שיהיו העדים מכירין השמות שבשטר כו'.</b> כתב מרן סי' רל\"ח וז\"ל כתב המרדכי בס\"פ המוכר פירות מאן דאתא קמי סהדי וא\"ל בית יש לי במקום פלוני כתבו שאני נותנו לפלוני פשיטא דלית להו לסהדי לידע אי קושטא קאמר כו' ועיין במ\"ש מרן סי' שע\"ו בשם ה\"ר יהודא בן הרא\"ש ז\"ל ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שהיו בעיר שם כל אחד מהם יוסף בן שמעון כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פט\"ז מהלכות אלו דין ט'): "
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא עליו שטר כו'.</b> עיין בתשובת הרא\"ש כלל ס\"ח סי' ט' במ\"ש הרי לך הראיה הראשונה מההיא דמשתעבדנא לך וכו' קשה מאחר שכבר דחה הרב הראיה הראשונה איך חזר וכתבה ובנה אשר הרס: "
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהוציאו כל אחד משניהם שט\"ח על חבירו כו'.</b> בפרק בתרא דכתובות. ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ע' סימן א' במ\"ש יראה לי דלכ\"ע יצא שטר זה בזה כו' והרמב\"ן חולק בזה וסובר דהלוקח גובה מהלוה וחוזר הלוקח וגובה מב\"ח שלו דהיינו מהמוכר הביא דבריו הרב בעה\"ת שער ל\"ד ח\"ב. ותמיה אני ששניהם הביאו סוגיא זו דשנים שלוו זה מזה דזה גובה וזה גובה להכריח דינו. האמת דברי הרמב\"ן מוכרחים מסוגיא זו דאי לאו הכי מה טעם בדבר יש בין שיש לזה עידית ומרווח בגביה כיון שזה חייב לזה וזה לזה יוציאו חוב זה בחוב זה ע\"כ של זה שרוצה להרויח וצ\"ע. ומ\"ש עוד הרא\"ש אמנם בזה צריך לדקדק כיון שמת ראובן הרי נתחייב יהודה מלוה של ראובן שבועה אם אין בשטר נאמנות כו' גם זה שכתב הרב אינו מוסכם דאם מכר חובו ואח\"כ מת המלוה נתרוקן כל החוב אצל הלוקח ובעל דברים של לוה הוא ואם אחר זה מת המלוה לוקח נשבע שלא פקדנו וגובה וכ\"כ הר\"ן בתשובה: <br><b>כתב </b>הרב בעל לחם רב סי' ר\"ל איברא דשם כתב הטור בשם הרמ\"ה דהיכא דמטא זמניה לא שנא באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי לא שנא דיהבי זוזי וכתבי שטרא יכול לומר לו היה לך ליפרע כו'. ונראה דלא נאמרו דינים אלו אלא כשהמלוה היתה בשטר דאז איכא למימר אילו הייתי חייב לך למה לא גבית את חובך אבל במלוה על פה לא שייך טעם זה כיון דהוה מצי למימר פרעתי או טענה אחרת לא היה רוצה למיקם עליה בדינא דינא ודיינא ויש לנו ראיות על זה וכבר כתוב כל זה אצלי בהרחבה. (*א\"ה חבל על דאבדין): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו בשעת מתן מעות כו'.</b> כתב המרדכי בפרק גט פשוט אם על פיו החזיר השטר או משכון הוה ליה ערב בשעת מתן מעות הביאו מרן סימן קכ\"ט ועיין בתשובת מור\"ם סי' ע\"ב ודו\"ק. יש מי שאומר דקבלן אפילו שלא בשעת מתן מעות משתעבד ועיין במהר\"ש יונה בביאורו שכתב שאם תפס המלוה יכול לומר קים לי דמשתעבד אפילו בלא קנין יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו ע\"י ערב כו'.</b> נראה דע\"כ לא אמרינן דלא יתבע את הערב תחלה אלא משום דיכול למיטען הערב אני לא נתחייבתי לפרוע לך אלא כשאינך יכול להתפרע מן הלוה אבל כשאתה יכול להתפרע מן הלוה לא נתחייבתי לך נמצא דחיובו היה על תנאי ויש ראיה לדין זה ממ\"ש הרשב\"א בתשובה סי' אלף ן' על ראובן שהשאיל חפץ לשמעון והתנה עמו תנאי שהוא אסמכתא ונתן לו ערב שאע\"פ שאינו יכול לתבוע מהשואל לפי שהוא אסמכתא תובע את הערב. הא קמן דחל חיוב הערב אע\"ג דלא חל חיוב הלוה ולא מצי לומר הערב אני לא נתחייבתי לך אלא כשאתה יכול לגבות מן הלוה מצד הדין אלא שאם לא יפרע לך תתפרע ממני אבל בכאן שאין אתה יכול לגבות מן הלוה מצד הדין לא תוכל לתבוע ממני וכמו שאמרו גבי שני יוסף בן שמעון והביאו הטור סי' מ\"ט סי\"ו. וטעמא הוי משום דבנדון הרשב\"א מעולם לא חל החיוב על הלוה וא\"כ אינו יכול הערב לפטור עצמו מטעמא דהערב אינו משתעבד אלא במקום שיכול לתבוע הלוה עצמו משום דאעיקרא דדינא לא חל החיוב על הלוה ואעפ\"כ נתערב אבל בנדון הטור החיוב חל על שניהם מעיקרא אלא שאח\"כ אינו יכול לתבוע מן הלוה משום דזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה ומן הערב ג\"כ אינו יכול לתבוע משום דיכול למימר אני לא נתערבתי אלא כשאתה יכול לגבות מן הלוה וכיון שאין אתה יכול לגבות מן הלוה ממני ג\"כ לא תוכל לתבוע ועיין בכנה\"ג סי' מ\"ט בהגהת הטור אות כ\"ב. (*א\"ה את זו דרש הרב המחבר ז\"ל במ\"ש במדרש חזית בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה א\"ל הקב\"ה הביאו לי ערבים טובים כו' אמרו הרי בנינו ערבים אותנו. והדבר קשה דלמאי מועיל ערבות הבנים דהא לעולם יכול הקב\"ה להתפרע מן החוטאים עצמם ואם כן לא יוכל לתבוע לבנים שהם ערבים. וניחא ליה על פי הדין האמור לעיל דהכא נמי אע\"פ שיכול ליפרע מן האבות יכול ליפרע מן הבנים משום דכיון דלעולם יכול להתפרע מן האבות ואף על פי כן נתערבו פשיטא דערבותם היה אף על פי שיכול לתבוע מן החוטאים עצמן ודוק אלו דבריו ז\"ל ועיין לקמן פרק כ\"ו מהלכות אלו דין ה'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היה האב ערב כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ז\"ל והרי זה האב ערב דאחר מתן מעות כו'. טעם זה אינו מחוור לפי מאי דפריש לעיל לדעת רבינו דשאני קנין דאחר מתן מעות שכבר היתה שם הלואה וחסרון כיס. ועוד דבגמ' העריכו שיעבוד האב משום דאבא לגבי ברא משתעבד יותר משאר אינשי א\"כ קנין זה למה. וראיתי בספר נתיבות משפט נתיב כ\"ג ח\"ג השיב על דברי ה\"ה מקבלן דלדעת רבינו לא בעי קנין וזו דרך עקומה שלקח הקושיא שלא כדרכה והמשכיל יבין וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שמכר לשמעון כו'.</b> (*א\"ה כתב הרב המגיד ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזלה וטרפה בעל חוב דהמוכר מגבין ללוקח כפי מה שהיא שוה וכו'. ועיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פרק כ\"א מהלכות אלו): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שלוו בשטר אחד כו'.</b> כתוב בתשובת הריב\"ש סי' ר\"ז וז\"ל הגע עצמך ששמעון ולוי נתחייבו בשטר אחד ליהודה וכל אחד פורט תנאים מיוחדים בחיובו ובסוף כתבו ולקיים כל הכתוב לעיל קנינו משמעון ולוי היספק שום אדם שיהיה קנין שמעון חל על חיובו של לוי כו' ועיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סי' ט\"ל שכתב היפך זה כמדומה שלא נזכר הרב ז\"ל מדברי הריב\"ש אלו וצ\"ע. כתב מרן הב\"י סי' ע\"ז וז\"ל כתב מורי הרב הגדול ר\"י בירב ז\"ל בתשובה אך אם הרא\"ש נראה שחלק על הרמב\"ם יראה דבנדון שלפנינו יודה דדוקא כשלוה סתם לא ישתעבד חבירו על פיו מפני שאפשר שלא לקחו אלא לצרכו כו'. וכתב על זה מוהרש\"ך ח\"ב סי' ר\"י דיש לתמוה על זה כי הנה מדברי הרמב\"ם יראה שמה שהשותף מתחייב הוא באחד משני תנאים כו' יע\"ש. ונראה שהרב מביא סייעתא למהר\"י בירב דכיון שרבינו לא נקט אלא שהודה השותף שלצורך השותפות לוה או שיתברר בעדים ועל זה חלק הרא\"ש א\"כ דבר שהוא ידוע בעת ההלואה שהוא לצורך השותפות לא דברו בזה לא רבינו ולא הרא\"ש א\"כ אפשר שיודה הרא\"ש. ואם מכח סברא לא ניחא ליה להמחבר לחילוק זה נימא בהדיא דלא מסתבר ליה אבל להקשות עליו מדברי רבינו והרא\"ש לא מצאתי קושיא ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שלא פירש קצב הדבר שערב כו'.</b> כתב הרב בעל ל\"ר ס\"ס ק\"ע וז\"ל ולענין דינא אני מסכים עמו משום דיצא ערב בדבר שאין לו קצבה ודעת הרמב\"ם ורבותיו דאינו מועיל כו' וזה סותר למ\"ש הרב סי' קע\"ו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב כו'.</b> כתב הטור סי' קכ\"ט סעי' י\"ב וז\"ל כתב רב נחשון אמר הערב תנו לי זמן ואביאנו לב\"ד אי ידיע היכן הוא יהבינן ליה זמן כו' הביאו ע\"ש בין השמשות ובמוצאי שבת ברח לא נפטר הערב וכו'. וכתב עליו מרן הב\"י וז\"ל כ\"כ בעה\"ת בשער הנזכר בשם תשובת הרי\"ף והביאו ה\"ה בפכ\"ה מהלכות מלוה וכתב דהיינו דוקא כשערב לגופו של לוה. ודברי מהריק\"א קשים שהביא על דברי הטור שכ\"כ בעה\"ת וכתב עליו מ\"ש ה\"ה דהיינו דוקא כשערב לגופו של לוה. ובעיני קשה לזווגם להטור עם ה\"ה בפירוש דברי רב נחשון דכפי הנראה הטור מוקי לרב נחשון דמיירי בערב דעלמא שהרי סיים דמשיביאנו לב\"ד יפטר הערב עד שישבע הלוה שאין לו מה לפרוע ובערב לגופו לא שייך זה דמשמסרו נפטר הערב לגמרי וה\"ה ז\"ל מוקי לה בערב לגופו וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו כו'.</b> ה\"ה כתב והרשב\"א מסכים לדברי רבינו עיין בתשובת הרשב\"א סי' תתקע\"ג שדעתו אינו כן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה חייב לחבירו במלוה על פה כו'.</b> כתוב בתשובת הרא\"ש כלל ע\"ג סי' ז' על אודות שר אחד שהיה רגיל ליתן פרס קבוע לשנה לראובן וחזר שמעון להיות גובה בשביל השר כל מעותיו וא\"ל ראובן לשמעון תן לי הפרס שהשר רגיל ליתן לי כיון שאתה גובה בשבילו א\"ל השר אמר לי שלא יכניסהו בחשבון תן לי ערב שאם לא יכניסהו שתפרע לי ואני אתן נתן לו לוי ערב עכשיו נפטר ראובן וטוען שמעון שלא הכניסם לו השר בחשבון ושיפרעם לו כאשר נתערב השיב לוי אפשר שראובן פרעך ועוד איני מאמינך במה שאתה אומר שלא קבלם השר בחשבון וכתב הרא\"ש דטענה מעלייתא היא ולא מהימנינן ליה לאפוקי ממונא מלוי. וזו היא שקשה בדיני ממונות שזה המלוה גמל חסד עם הלוה וכבר גילה אזנו שהשר אמר לו שלא יכניסהו בחשבון ועם כל זה נראה שאם בא לדין ראובן ושמעון היה הרב מחייב לראובן כאומר מנה לי בידך וזה אומר איני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם אע\"פ שהשמא אינו גרוע ולא כתב הרב זה אלא לגבי הערב והדבר צריך הכרע בכוונת הרב. וכ\"ת היכן מצינו שהלוה חייב והערב פטור. יש לנו כיוצא בו המתחייב באסמכתא ונתן לו ערב שכתב הרשב\"א בתשובה דהלוה פטור והערב חייב ומינה דיש מקום שהלוה חייב והערב פטור ואין כאן מקום להאריך עוד. (*א\"ה עיין לעיל פכ\"ה דין ג'):         סליקו להו הלכות מלוה ולוה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..68c26576c69b28ed2b488baa68597380104558d0
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,211 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Hiring",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שכירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין השואל רשאי להשאיל כו'.</b> כתב מרן סימן פ\"ג בשם הריטב\"א וז\"ל והיכא שהשאיל ראובן כליו לשמעון וחזר שמעון והשאילן ללוי ובא לוי לתפוס בהם בשביל ראובן ויש לו מגו מהו יכול שמעון ללוי היה ראובן נשבע ונפטר וצ\"ע: <b>לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד כו'.</b> עיין מ\"ש הכ\"מ בשם מהרי\"ו גם הרא\"ם במחודשים כתב דמשום פעם אחת שהאמין מצי למימר אין רצוני כו' ודקדק רבינו ז\"ל שכתב תמיד וכל מה שדחה הרב יש להשיב על דבריו ואין לדחות דברי הני תרי ארייוותא ודו\"ק (*א\"ה כתב ה\"ה שאפילו הלך לו השני ולא נשבע כו' ועיין לקמן פ\"ד מהל' שאלה ופקדון דין ח'): <b>והוא שלא ימעט בשמירתו וכו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ ומיעט בשמירתו חשיב כמזיק חמזיק בידים לא ידעתי טעם לדברים אלו שכתב הרב דחשיב כמזיק בידים מטעם שמיעט בשמירתו והא שמירה בבעלים הוא לראשון ואפילו מפשיעה פטור אדרבה הראשון הוסיף על שמירתו כשמסרה לאחר שחייב השני בכל דהו אף אם יהיה ש\"ח מה שהראשון פטור לגמרי וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הביא השומר השני הראיה שיפטר בה כו'.</b> קשיא לי דלמאי איצטריך שיביא ראיה הא כיון שדרך הבעלים להפקיד אצלו לא שייך לומר את מהימן לי בשבועה ודי שישבע השומר השני שנאנסה דמה לי שהאמינו לשבועת ש\"ח או לשבועת שומר שכר ומריהטא דלישניה דרבינו משמע דקאי אמ\"ש והוא שלא ימעט שמירתו והיינו בשרגילים להפקיד אצל השומר השני וכמ\"ש ה\"ה. ואין לומר דוהוא שלא ימעט דכתב רבינו קאי בין כשאין דרך הבעלים להפקיד אצלו ובין כשדרך הבעלים להפקיד אצלו צריך שלא יפחות שמירתו ומה שסיים ואם הביא ראיה קאי להיכא דאין דרך הבעלים להפקיד, דא\"כ מה בא רבינו להודיענו דמילתא דפשיטא היא אלא ע\"כ לא קאי אלא כשדרך הבעלים להפקיד אצלו בחנם וטעמא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל. ור' ירוחם נתיב ו' ח\"ב כתב וז\"ל כתב הרמב\"ם שאם מיעט בשמירתו כגון שמסרה ש\"ש לש\"ח שחייב אע\"פ שהבעלים רגילים להפקיד אצל שומר השני עד שיביא השומר השני עדים שמתה כדרכה ותמהו עליו רוב הפוסקים ז\"ל דמאחר שרגילים בעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון אפילו שמיעט בשמירתו שנתנו לש\"ח ע\"כ. ולא ידעתי מה ראו על ככה לתמוה על רבינו בדין זה דנהי שרגיל להפקיד אצלו בש\"ח הרי לא נתרצה עכשיו בהאי שמירה ודוקא לענין שבועה נאמר זה בגמרא ומה שיש לתמוה על רבינו דלמה איצטריך שיביא ראיה השני ולא נאמן בשבועתו מאחר שהבעלים רגילים להפקיד אצלו לא תמהו עליו. ונראה דהאי דנקט רבינו שאם הביא עדים השומר השני בענין שיפטר הראשון לאו דוקא עדים דהא אילו בעי לישבע מהימן. אלא משום דע\"כ לא ירצה לישבע שנאנסה אלא שלא פשע בה והראשון חייב לישבע שנאנסה כדי ליפטר דהא ש\"ש הוי נקט עדים וה\"ה אם רוצה לישבע ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ונ\"מ שאם היו הבעלים רגילין להפקיד אצל האחר כו' אין נראין כן הדברים שאפילו היה דרך הבעלים להפקיד אצל האחר שמסר לו אין נפטר מאחריותו דהא פשע במה ששלחו בדרכים ע\"י אחר דאין לך פשיעה גדולה מזו דכל הדרכים בחזקת סכנה הם ואיהו גופיה אם היה מוליך בדרך אפילו שנאנס חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וא\"כ מה יתן ומה יוסיף אם מסרו למי שהוא נאמן אצל המפקיד. ואפשר הרב ז\"ל גייז לדבוריה ומיירי בשאין פושע בהולכתו בדרך לבעליו וכדיניה ודוק שזה דוחק גדול. ועיין בהרא\"ם ח\"ב סימן ז' מסכים הולך בכל דבריו בסגנון זה יע\"ש. (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ז מהלכות מלוה ולוה דין ב'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאם פשע השומר כו'.</b> יש להקשות בדברי רבינו שסובר דלא מיעט הכתוב גבי הקדשות ועבדים אלא שבועה שלא פשע אבל אם ידוע שפשע חייב וטעמא דבקרא בהדיא לא הוזכר בש\"ח שחייב בפשיעה אלא שחייב שבועה כמו שנאמר ונקרב בעל הבית אל האלהים וכו' א\"כ כי מיעט רחמנא לשומר קרקע או הקדשות מתשלומין דוקא גבי גניבה ואבידה או שבורה שנזכר תשלומין בהדיא אבל גבי פושע משבועה הוא דפטור. וקשה דבס\"פ החובל גבי ההוא דפשע בארנקי של צדקה דאפקידו גביה ופטריה אביי מברייתא דלשמור ולא לחלק לעניים ורב יוסף לא חייבו אלא משום דעניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו אלמא כי ממעטינן מדין השומרים לגמרי ממעטינן ואפי' מפשיעה ולא משבועה דוקא ולדברי רבינו הוה לן למעוטי דוקא משבועה שלא פשע ולא מתשלומי פשיעה וי\"ל דכיון דמסברא הוה לן לומר דלחלק לעניים פטור מן התשלומין אפילו אפסדיה דמאן קא תבע עניים לא מצו תבעי דלכל חד מצי למימר לאידך יהיבנא והמפקיד נמי תו לאו דיליה נינהו. אלא דאי כתב רחמנא כי יתן איש אל רעהו הוה אמינא דסתם הכתוב ואפילו בלחלק לעניים מצי תבע המפקיד דהוא הנותן. השתא דמיעט רחמנא לשמור ולא לחלק לעניים ממעטינן מסברא כל תשלומין דמאן קא תבע משא\"כ הכא ודוק: <br><b>ומ\"ש </b>הראב\"ד ואין פושע מזיק שאם היה כן פשיעה בבעלים למה פטור לאו משום דס\"ל דמזיק בבעלים חייב דבהדיא כתב ע\"ד רבינו בהלכות אישות על מ\"ש האשה ששברה כלים בעת מלאכתה דפטורה ולא מן הדין אלא מתקנה משום שלום הבית והשיג עליו דמן הדין נמי פטורה דהוי שמירה בבעלים הרי דסובר דמזיק בבעלים נמי פטור א\"כ נמצאו דברי הראב\"ד סותרים זה לזה. וע\"כ צריכין אנו לומר דהכא לדברי רבינו קאמר דרבינו ס\"ל דמזיק בבעלים חייב והכי מוכח ממ\"ש בפ\"ה מהלכות שלוחין ושותפין בדין אחד מהשותפין שמכר בהקפה וכמ\"ש שם. ולהכי מקשה הכא לסברת רבינו דכל פושע מזיק פשיעה בבעלים למה פטור מאחר שהוא סובר דמזיק בבעלים חייב. והכי משמע דאי לאו הכי מאי קושיא שאני פשיעה בבעלים דאפילו חשיב מזיק פטור מגזירת הכתוב ולעולם גבי שומרים בקרקעות ועבדים מזיק חייב דהיינו פשיעה וצריך להתיישב ודוק. ומה שנ\"ל נכון בהשגת הראב\"ד דלא קשיא לדידיה מההיא דאשה ששברה כלים בשעת מלאכתה דהתם כיון שלא כיונה להזיק לא מיקריא אלא פושע אע\"ג דאדם מועד לעולם היינו לשלם מה שהזיק אבל לענין מזיק לא מתחייב ודוק. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פכ\"א מהלכות אישות דין ט' ופ\"ה מהלכות שלוחין ושותפין דין ב' ועיין פ\"ד מהלכות מלוה ולוה דין י\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו שמור לי זה וא\"ל הנח לפני וכו'.</b> מ\"ש ה\"ה יראה לי דהניח לפניו בסימטא וכו' עיין בהר\"ן פרק האיש מקדש גבי התקדשי לי במנה תנהו על הסלע דאינה מקודשת כתב בשם הרשב\"א דמש\"ה לא מיחייב משום ערב משום שאינו מוציא לרשות אחר בן דעת ולפיכך האומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך לא מהני וכן ואקדש אני לך כו'. ולפי דבריו קשה דהיכי אוקי הנח לפני דהכא בהכישה במקל והיא תבא דהא סוף סוף היכי מהניא בלא משיכה דאי משום ערב כיון שעל פ\"ו עשה מעשה כיון שאינו בן דעת לא מהני ואולי דין השומרים שאני להתחייב כל שעל פיו עשה מעשה אע\"פ שלא מסרו לבן דעת ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מתנה בעל הפקדון על ש\"ח וכו'.</b> מדברי התוספות בפרק הזהב אמתניתין דאלו דברים שאין נשבעין עליהם כתבו לחד שינויא דדוקא ש\"ח או ש\"ש מתנה להיות כשואל בדברים אבל ש\"ח להיות כש\"ש בעי קנין מטעמא דדוקא משום דסבורים העולם שהשאיל לו גמר ומשעבד נפשיה. והג\"א בשם הא\"ז הוסיפו להסתפק אי דוקא ש\"ח מתנה להיות כשואל אבל ש\"ש להיות כשואל לא ודוק בס\"פ האומנין. כתוב בהג\"א בס\"פ הפועלים בשם רבינו ברוך דמדלא נקט גבי ש\"ח להיות פטור מלשלם כדקתני גבי ש\"ש משמע דלא מיפטר אם פשע אפילו התנה. ומהריב\"ל ח\"א דף קנ\"א כתב דאין חולק בסברת ר' ברוך הלזו. ונראה דתשובת מהר\"ם שהביא המרדכי בס\"פ האומנין הביאה מרן סימן ע\"ב מח\"ז היא היפך סברת ר' ברוך ועיין בל\"ר סימן רכ\"ב וסימן קכ\"ד ועיין בתשובת מיימונית דספר משפטים סימן י\"א הביאה מרן סימן ש\"ג ס\"ה יע\"ש. וכתוב בל\"ר ס\"ס רכ\"ב איברא דמודינא לך דאפילו אם לוי הביא עדים שהנכסים היו שוין יותר מן החוב דאין לחייב לראובן מטעם פשיעה דדילמא לא פשע ומוקמינן ממונא בחזקתיה ע\"כ. כלומר דאליבא דמהר\"ש ליכא פשיעה כיון שהתנה כן ומצי למימר קים לי כמהר\"ם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טען שהפקיד אצלו כו'.</b> דברי מהריק\"א קשים לשומעם שהרי בהדיא כתב רבינו או שאמר כן היה אבל החזרתי נשבע שבועת היסת והרי מודה שנעשה עליו שומר ואינו נשבע אלא היסת וכבר כתב הרב לח\"מ ז\"ל לשון רבינו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהיה השומר יכול לטעון ולומר נאנסו כו'.</b> (*א\"ה עיין פכ\"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם נאנס במקום שהעדים מצויים שם וכו'.</b> עיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן רכ\"ח דהניח על ראובן חבילות של פשיעות וכדי שלא יאמר בתר דידי קא אזיל האי גברא אשים מחסום לפי להרחיב הדברים אך דרך כלל אומר דרואה אני דברי ראובן לפוטרו מן הדין ורוב טענותיו הבאות בשאלה הם בריאות וטובות והמשכיל יבין וצ\"ע. כתוב בתשובת הרא\"ש כלל י\"ג סימן ט\"ו וז\"ל הטעם שאנו מחייבים לבן אחותו שישבע תחלה לפי שכל זמן שלא נשבע אין טענתו טענה כי אם דברים בעלמא כו'. ולא נתיישב בעיני למה יהיו דברי בן אחותו דברים בעלמא מאחר שהם בידו ואי טעין שבמתנה נתנם לו הספרים היה נאמן דע\"כ מיירי דליכא עדי פקדון וראיה דאי לאו הכי אפילו בשבועה אינו נאמן. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"א מהלכות שאלה ופקדון ע\"ד מהרימ\"ט): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם לא עשה כן וכו'.</b> מ\"ש ה\"ה ונראין דברי הראב\"ד ז\"ל שכתב הדין בפשוט כו'. ה\"ה הבין בדברי הרמב\"ן במה שסיים וצ\"ע דאכולה מילתא קאי ונסתפק אם מנכין מהשומר שכר רועים ומקלות ולכך כתב עליו שנראין דברי הראב\"ד שכתב הדין בפשוט שמנכין לו השכר אבל זה אינו במשמע דברי הרמב\"ן דפשיטא ליה דמנכין השכר אבל אם לא היה יכול לקדם אלא עד כדי דמי הבהמה אם משלם כושרא של חיותא או דמי טירחא כיון שאין גופו ממון אפשר דלא אמרו בגמרא ועד כמה עד כדי דמיו אלא לענין שחייב מן הדין לעשות לא שישלם כושרא דבהמה והראב\"ד פסיקא ליה שישלם וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רועה שהניח עדרו ובא לעיר כו'.</b> (*א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות שאלה ופקדון דין ו' ועיין בתשובת מהריק\"ו ז\"ל שורש ג' ובמה שחילק הרב המחבר לעיל פ\"ו מהלכות גזילה ואבידה דין ב' יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פשע בה ויצא לאגם כו'.</b> (*א\"ה עיין פ\"ד מהלכות שאלה ופקדון דין ו'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מתה הבהמה או נשברה כו'.</b> רש\"י פירש אמתניתין דקתני מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור וז\"ל חייב המשכיר למכור הנבלה והעור לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור אחר בדמי הנבלה או יחזיר שכרו ע\"כ. וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל דדבריו מגומגמים מדכתב ולהוסיף מעות משמע דבחמור סתם מוקי למתניתין ואח\"כ כתב שהרי חמור זה שיעבד לו משמע דבחמור זה מוקי לה ולמה צריך להוסיף מעות. ונ\"ל דרש\"י ז\"ל בשיטת רבינו קאי דאף בחמור סתם אין מכריחין את המשכיר למכור ולשכור מנכסיו דבמה נתחייב המשכיר לעשות זה משלו כמ\"ש רבינו ומיהו לגבי למכור הנבלה ולהשכיר בחמור זה נשתעבד הנבלה לזה והיינו דכתב רש\"י שהרי חמור זה שיעבד לו ולהא מכריחין למשכיר ואם אין כדי בנבלה יחזיר שכרו במה שלא עשה ולא כל שכרו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הספינה וטבעה כו'.</b> מ\"ש ה\"ה כתבו הרמב\"ן והרשב\"א לאו למימרא דמעיקרא וכו' נראה לומר דדוקא גבי שוכר בעלמא לא שייך קפידא דמה לי יין זה או אחר לבעל הספינה אם לא דמצאה קפידא מקום לנוח אבל גבי משכיר בספינה זו אפילו בעלמא הוי קפידא שפעמים שהיא בריאה וטובה או עשויה באמת וישר וכל שנותן אחרת טובה הימנה יש מקום לתלות שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה והם דברי רבינו ז\"ל שכתב גבי ספינה זו שקפידא גדולה יש בספינה זו ואי משום טעמא דמצאה קפידא מקום לנוח לא הוה קרי ליה קפידא גדולה והוצרכתי לכתוב זה מפני שהרב הסמ\"ע לא כתב כן ולא ידעתי למה: "
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ופירשו ז\"ל ואינו מנכה לו כלום וכו' לא יכולתי לעמוד על עיקר חילוק זה דמה לי אם הספינה קיימת הרי נהנה ממנה שלא טרח והלא גבי פועלים שהלכו ולא מצאו תבואה דאמרינן נותן להם שכרם כפועל בטל אף שעומדים ואומרים הרי אנו מזומנים לעשות מלאכת בעה\"ב כמ\"ש רבינו בפ\"ב בכמה בבות גבי שכירות פועלים שנותן שכרן כפועל בטל וע\"ק לי בדבריו במה שסיים דאינו דומה לספינה סתם ויין זה שלשם אין הספינה קיימת וזה תימה דכל מה שאנו מחייבים לשוכר משום שיכול המשכיר לקיים תנאו והרי הוא כאילו הביא ספינה אחרת וזה אין יכול להביא יין זה היאך יועיל לו זה שלא לנכות כפועל בטל ונ\"ל דכוונת ה\"ה ז\"ל לומר דהכא שאני דאף שלא מצא מי שישכיר מ\"מ אינו נהנה בעל הספינה כלום כי הולך הוא לדרכו ואינו נשאר לשם בחצי הדרך וכעין מה שפירש\"י גבי נכוי דמתא דסבור הייתי ללכת מהר ולחזור מהר א\"כ לא נהנה כלום וזהו מ\"ש אנא הא קאימנא שהולך לביתו ולא נתעכב שם כלל ומה לי מלאה או ריקם אבל בשטבעה ע\"כ יושב ובטל שאין לו ספינה מזומנת והרי נהנה ולכך מנכין לו וזה נראה ברור בפירוש דבריו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בקרקע או בספינה שהרי בעלה עמה אין אומר כן.</b> (*א\"ה בתשובת מהרא\"ש סימן ר\"ח כתב דאם קבל המשכיר דמי השכירות יכול לומר לו הא ביתא קמך קום ודור בה אבל איני רוצה שתכניס בו אחרים והרמב\"ם איירי בשלא קבל השכירות ועיין בדברי הרב המחבר לעיל פכ\"ג מהלכות מכירה דין ח' שגמגם בדין זה יע\"ש): <b>וכן אני אומר אם א\"ל בע\"ה לשוכר כו' צא והניחו ואתה פטור משכירותו. </b> ואם חזר בו המשכיר ואינו פוטרו כתב הרב בעל דרכי נועם סימן ד' דחייב השוכר לדור או להשכיר לאחר. ולפי מ\"ש מהראנ\"ח ח\"א סימן א' נפטר השוכר בדיבורא בעלמא ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השכיר לו בית סתם כו'.</b> (*א\"ה עיין לקמן פ\"ט דין ז'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר כו'.</b> כתב מרן הב\"י סימן שי\"ג וז\"ל ומ\"מ יש לתמוה על דברי הרמב\"ם דכיון דקי\"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא חצירו של שוכר הוא וזוכה לו ולא היה לו לקנות למשכיר ע\"כ ועיין מהרימ\"ט חה\"מ סימן פ\"ג ובח\"א סימן ס\"ה מהר\"י אדרבי סימן שכ\"ו. ועיין סימן ר\"ס ס\"ג במה שפסק מרן שם ובמה שפסק כאן וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל בית המשכיר שהיה דר בו כו'.</b> כתב ה\"ה דבשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו וכן מוכח בירושלמי. ומהריט\"ץ סימן פ\"ט נסתפק בראובן שהשכיר ביתו לזמן שנה אחת אם יכול להשכירה לאחר בתוך הזמן ולומר לו הרי ביתי שכורה לך אחר שישלים השוכר שכירותו משום דהוי דבר שאינו ברשותו ולבסוף העלה דיכול להשכירה וכ\"כ המבי\"ט ח\"א סימן שמ\"ו יע\"ש. ולדידי הדבר פשוט ולא ניתן ליכתב וראיה מהירושלמי הזה (הביאו הטור ר\"ס שי\"ב יע\"ש) דקאמר דהמקח קיים ובפרק אע\"פ (דף נ\"ט) אמרינן האומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה ועיין פמ\"א ח\"א סימן אב\"ג ודו\"ק. ועיין מהרשד\"ם חה\"מ סימן רפ\"ז ורפ\"ח ודבריו תמוהים בעיני וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשם שמתנה אדם כו'.</b> (*א\"ה עיין מהריק\"ו שורש כ' ובדברי הרב המחבר פ\"ז מהלכות מתנות עניים דין י\"ב יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>שהקרקע בחזקת בעלים כו'.</b> כתב הרב ל\"ר סימן קנ\"ד וז\"ל וכיון דנ\"ד הוי פלוגתא אית לן למימר דאוקי ארעא בחזקת מי שהוא עכשיו כו' ועיין במ\"ש הרב לעיל סימן קמ\"ט במ\"ש וכ\"ת הרי בנ\"ד לא כפל תנאו וכו' ומשום ספיקא דדינא פסק דמאריה קמא הוי מוחזק היפך מ\"ש כאן וצ\"ע ועיין סימן קכ\"ח ורי\"ט וקס\"ג וקע\"א יע\"ש. כתב מהרי\"ח אלפאנדרי ז\"ל בתשובה הובאו דבריו בספר מעשה חייא סימן א' על ההיא דהביא מרן סימן שי\"ב סי\"ד בשם הרשב\"א ז\"ל וז\"ל ועוד דאפוקי ממונא הוא ולראשונים שאמרו שנתעברה לשוכר ואין מוציאין מידו שומעין והקשה הרב הנזכר דאדרבה נימא דהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכמ\"ש הרשב\"א בסוף הסימן וכ\"כ הטור גבי היכא דמספקינן אלשון ראשון או אחרון כו' והרב מעשה חייא ז\"ל בתירוץ קושיא זו באו דבריו סתומים יע\"ש. ולי נראה דמעיקרא קושיא ליתא שהרי כתבו התוס' (*א\"ה בפרק חזקת דף ל\"ב) על ההיא דגרסינן התם והלכתא כוותיה דרבה בארעא פירש\"י דמספקא לן כמאן הלכתא וצריך לדחוק ולפרש ולחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא כו' נקטינן מדבריהם דבפלוגתא דרבוותא לא אמרינן אוקי ארעא בחזקת מאריה קמא. והנה מהרא\"ש בתשובה סימן ר\"ז נסתפק היכא דליכא פלוגתא אלא דהדין הוא מסופק אי מדמינן ליה לתרי ותרי או לפלוגתא דרבוותא ולבסוף הכריע הן מסברא דנפשיה הן ממשמעות דברי התוס' דמדמינן ליה לתרי ותרי ואמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא יע\"ש. וא\"כ בההיא דהשכיר לו חדש ושנה דפסקו הפוסקים כר\"נ דמספקא ליה אי תפסינן לשון ראשון או אחרון ולא ידעינן דינא היכי הוי אמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא אבל בההיא דהרשב\"א דהוי פלוגתא בפירוש א\"כ הוי כההיא דרבה ורב יוסף דאמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום. ומהודענא דאף דנימא דהיכא דהדין מסופק דמדמינן ליה לפלוגתא דרבוותא מ\"מ שניא ההיא דהשכיר לו לחדש ולשנה דהספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוי משום דכי אמרינן דתפסינן לשון אחרון הוי טעמא משום דאמרינן מיהדר קא הדר ביה ואי תפסינן לשון ראשון אמרינן דלאו מיהדר קא הדר ביה אלא שדבריו השניים הם טעות וא\"כ הספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוי וע\"כ מדמינן ליה לתרי ותרי אבל בההיא דהרשב\"א דליכא ספיקא בדבריו אלא דלדידן מספקא לן אם בזה הלשון שאמר שנה אחת אם פירושו הוי דוקא שנה פשוטה או מעוברת דליכא ספיקא בדבריו הא ודאי הוי כההיא פלוגתא דרבה ור\"י דהתם נמי ליכא ספיקא בדבריו אלא דלדידן מספקא לן אי מהימנינן ליה במגו או לא ומש\"ה אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום: <br><b>עוד </b>כתב הרב הנזכר על ההיא דכתב מרן סימן שי\"ב סכ\"ב לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאין מידו כן כתב הרמב\"ם ופשוט הוא ע\"כ דאדרבה נימא דקרקע בחזקת בעליה עומדת כדלעיל כו' והרב מעשה חייא הסכים לזאת הקושיא ותירץ שם שינויי דחיקי כמו שיע\"ש. ולדידי אף דהוי בעיא דסלקא בתיקו והרי כתבנו לעיל בשם מהרא\"ש דהיכא דמספקא לן דינא היכי הוי דמדמינן ליה לתרי ותרי ואמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא מ\"מ לא דמיא לההיא דהשכיר לשנה ולחדש כמ\"ש לעיל דהספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוה אבל בההיא דהשכיר לו את התחתונה ונפחתה דליכא ספיקא בדבריו אלא דמספקא לן דילמא עלייה עליונה הוי נמי בית כמ\"ש התוס' שם מש\"ה אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום ואם דר אין מוציאין ממנו. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פט\"ו מהלכות טוען ונטען דין י\"א. ודע דאף שהתוס' חילקו כן לדעת רשב\"ם וכתב הרב פמ\"א ח\"ב סימן צ\"ז דסברא יחידאה היא וכל גדולי האחרונים לא חשו לה גם הרב ל\"ר סימן קנ\"ד כתב דאין הדבר ברור בעיניו לפסוק כרשב\"ם והביא דבריו הר\"ב כנה\"ג סימן כ\"ה. מ\"מ כל היד המרבה לבדוק יראה בעיניו דשפיר מיישב הרב המחבר ז\"ל דברי הרשב\"א ע\"פ סברת רשב\"ם דמאותה תשובה שהביא מרן ס\"ס קנ\"ה בדין היזק ראיה שכתב שדעתו נוטה כדעת ר\"ת ז\"ל דאפילו שטר אינו מועיל אבל הרבה מחכמי ישראל חולקין עליו ולפיכך אני אומר למעשה אם כבר פתח חלונות אין מחייבין אותו לסלק דומיא דמ\"ש ארעא היכא דקיימא תיקום, מוכח דהרשב\"א אזיל בשיטתיה דרשב\"ם דאי הוה ס\"ל כפירוש ר\"י דטעמא משום מגו מה דמיון הביא לנדון שלו וכ\"כ מהרימ\"ט ח\"מ סימן ע\"ה והל\"ר סי' קמ\"ד גם הרמב\"ן בחידושיו פרק חזקת מפרש כפרשב\"ם וזה דעת הריטב\"א הביא דבריו הרב פמ\"א ח\"א סימן כ\"ו. ובתשובת הרא\"ש כלל א' סימן ח' כתב כך קבלתי מפי ר\"מ ז\"ל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מספק וכו' וכ\"כ בכלל פ\"ה סימן י'. ואע\"ג דבפסקיו כתב כפירוש ר\"י דכתב הרב פמ\"א ח\"א סימן י\"א דאין לומר דסובר הרא\"ש כפרשב\"ם דהא חזינן דלא סבר אלא כפר\"י והרב לחם רב סימן קנ\"ד כתב דאין לתמוה על זה שכן מצינו בהרבה מקומות. הדבר תמוה לומר כן דמעולם לא מצינו שיחלוק הרא\"ש על מהר\"ם רבו כי אם באיזה מקומות שמביא דבריו וחולק עליו במורא גדול אבל שיחלוק עליו מבלתי שיזכיר סברתו לא ראינו וכ\"ש שבתשובה כתב כך קבלתי כו' דכיון שקבל דברי מהר\"ם איך אפשר לומר דחזר בו אבל עיקרן של דברים דבפסקיו דקאי הרא\"ש בגופא דעובדא דגמרא דאיירי דלא שני חזקה לא הסכים לדברי רשב\"ם דכיון דלא החזיק כראוי ואין לו שטר הו\"ל מוציא קרקע מחזקת בעליה ועליו הראיה. אבל בתשובה איירי בסתם מחזיק דעלמא דכיון דהחזיק כראוי מודה הוא לרשב\"ם דהא ודאי כל שהחזיק ג\"ש כ\"ע מודו דארעא היכא דקיימא תיקום דכבר יצאה הקרקע מרשות בעלים ועמדה ברשות המחזיק כמ\"ש מהרימ\"ט ח\"מ סימן כ\"ח גם מהרח\"ש בתשובה ח\"א סימן נ\"ו כתב דכל שהחזיק ג\"ש לא חשבינן ליה מגו להוציא ועיין בתשובת מהר\"י הלוי ס\"ס ג\"ן. באופן דבמקום חזקת ג\"ש לא פליגי התוס' על רשב\"ם. ועיין בהרא\"ש פ' אחד דיני ממונות דף קנ\"ז ע\"ד הביא דבריו מרן הב\"י ס\"ס כ\"ה שכתב היכא דנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה כו' ואם לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק כדאמרינן בפרק חזקת והלכתא כרבה בארעא אלמא כל ספיקא דדינא אין מוציאין מיד המוחזק ע\"כ. גם מהריק\"ו שורש קי\"ח תופס עיקר כרשב\"ם ומרן בש\"ע סימן קנ\"ד ס\"ו פסק כמ\"ד דיש חזקה להיזק ראיה וכתב מהרימ\"ט ח\"א סימן קי\"ד וז\"ל ולפי שראה הרב ז\"ל שבמחלוקת היא שנויה תפס סברא זו לסייע את המוחזק כאותה שאמרו והלכתא כרבה כו'. וזה דעת מהר\"ש יפה הביא דבריו הר\"ב כנה\"ג סימן ק\"מ אות י\"ד יע\"ש. כללו של דבר דכל הני רבוותא קיימי בשיטת רשב\"ם ולא מצינו מי שיחלוק עליו בפירוש כי אם ר\"י בעל התוספות ויחידאה הוא. ועל אודות מה שנסתפק מהרא\"ש היכא דליכא פלוגתא אלא דהדין מסופק היכי לידיינוה ראיתי להרב פמ\"א ח\"א סימן כ\"ו דפשיטא ליה דבהא מודה רשב\"ם דמוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא והביא ראיה מדברי מהרד\"ך בית ב' חי\"ב יע\"ש. וכן נראה מדברי מהרי\"א בכתביו סימן ג\"ן הביא דבריו מהרש\"ך ח\"ב סימן ח' וסימן קע\"ד שכתב בההיא דנחלקו הראשונים אי אסמכתא מהניא בצדקה או לא דאין לחייב מטעם זה משום דניזיל לחומרא דבפרק מי שמת בעי בגמרא הקדיש נכסיו מהו תיקו ופסק הא\"ז דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקא בתיקו וכ\"ש בפלוגתא דרבוותא ע\"כ. הרי דטפי אית לן להקל בפלוגתא דרבוותא מאיבעיא דלא איפשיטא ובודאי דהיינו טעמא משום דבפלוגתא איכא למימר דמצי המוחזק לומר קים לי כפוסק פלוני המזכה אותי משא\"כ בבעיא דלא איפשיטא. אך ראיתי למהריק\"ו שורש קי\"ח שכתב ועוד דאפילו את\"ל דבנ\"ד הוה מסתפק ראב\"ן מ\"מ כיון דשמעון מוחזק מספיקא לא מפקינן מיניה ולא מיבעיא לפירוש רשב\"ם כו' אלא אפילו לפר\"י כו' יע\"ש. מבואר דס\"ל דבספיקא דדינא אף דליכא שום פלוגתא הדין נותן לדעת רשב\"ם לאוקומי ארעא ביד המחזיק וזה סותר דברי מהרא\"ש והרב פמ\"א הנזכר וצ\"ע): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו לו הבא שטרך כו'.</b> עיין בשער אפרים סימן קכ\"ח מה שחידש בדין זה ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שנהגו שלא להשכים כו'.</b> בפרק הפועלים אמר ר\"ל פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה\"ב שנאמר תזרח השמש יאספון כו' וכתב מרן סימן של\"א והרי\"ף והרמב\"ם השמיטו כל זה ונ\"ל שהטעם לפי שהם מפרשים הא דר\"ל כמו שפירש ר\"ח כו' יע\"ש. ולא יגהה מזור לקושייתו שלפירוש ר\"ח בעיר חדשה או שאמר אוגרנא לכו כפועלים דאורייתא צריכין לצאת למלאכתם מהנץ החמה ולהחשיך במלאכת בע\"ה ואמאי השמיטו דעלה בעי תלמודא וליחזי היכי מיתגרו ומוקי לה בעיר חדשה או בפועלים דאורייתא ומילתא דלא שכיחא נמי שכתב הרב דוחק הוא ובפרט לרבינו שדרכו לכתוב הכל וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו כו'.</b> נראה בעיני דאפילו הקדים לו בע\"ה שכרו והתחיל במלאכת בע\"ה חוזר בו ומחזיר לו שכרו וכן בדין שהרי מכיון שהתחיל במלאכתו אין בע\"ה יכול לחזור וה\"ה הפועל אלא מגזירת הכתוב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים א\"כ נתינת השכר לא תוסיף תת כח השוכר וכן משמע קצת מדברי הרשב\"א שהביא ה\"ה פ\"ז מהלכות מלוה ולוה בדין השוכר את הפועל בימי החורף וכו' ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל וכו'.</b> כתב ה\"ה וכתב הרשב\"א כי אמרינן דדוקא כמותה כו'. ונראה סיוע לזה ממ\"ש רבינו (*א\"ה לעיל פ\"ה דין ז') השכיר לו בית סתם ונתן לו בית ונפל חייב לבנותו או יתן לו בית אחר ואם היה קטן מן הבית הראשון אין השוכר יכול לעכב והוא שיהיה קרוי בית שלא השכיר לו אלא בית סתם ע\"כ וידיעת ההפכים אחד ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו על המשכון כו'.</b> עיין בתשובת מהריט\"ץ סימן י\"ב ואחר המחילה טעה בזה שהוא סבור דכל משכון שבא אחר הלואה מיקרי משכנו שלא בשעת הלואתו להתחייב באונסין לפי אותם הסוברים דשלא בשעת הלואתו חייב באונסין וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע\"י ב\"ד ששם הוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דא\"ר יצחק ב\"ח קונה משכון. ולדעת רש\"י ודעמיה היינו להתחייב באונסין. אבל במשכון הבא ליד המלוה מיד הלוה ברצונו כך הוא שעת ההלואה או אחר ימים לכ\"ע אין בו למרבה אלא ש\"ש ואלו דברים ברורים הם. וממה שתפסו גדולי המחברים בספריהם משכנו שלא בשעת הלואתו בא לכלל טעות שהם תפסו לשון קצרה ופירושו כמו שכתבתי ודו\"ק. כתב מהרש\"ך ח\"ב סימן קס\"ט גבי מלוה על המשכון דאפילו למ\"ד דהוי ש\"ש משום פרוטה דרב יוסף מיהו לא דיינינן האי דאמרינן בגמרא גבי ההוא רעיא להכי יהיבנא לך שכר לנטורי נטירא יתירתא דדוקא בנותן לו שכר בהדיא על שמירתו איכא למימר הכי אבל בש\"ש הנעשה משום פרוטה דרב יוסף מצי לומר הא נטרי כדנטרי אינשי יע\"ש. ובעיני יפלא דמאי פליג ליה בהאי מילתא דאי נעשה ש\"ש משום האי כל דיני ש\"ש עליו וכן מבואר בתשובת מהריק\"ו שורש קנ\"ה גבי עלילת המוכסין של אלכסנדריאה דחשיב ליה ש\"ש משום פרוטה דר\"י ודן עליו דכיון דחשיב ש\"ש חייב אפילו בגניבה ואבידה קרוב לאונס ומייתי מהאי הלכתא עד היכן ש\"ש חייב עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וסיים דלהכי יהיב ליה שכר כדי לנטורי נטירא יתירתא יע\"ש ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו שמור לי היום כו'.</b> דברי רבינו תמוהים עד מאד דאפילו נימא דבהשאילני ואשאילך הוי שאלה בבעלים דבאותה השאלה שמשאיל לו השואל הוי כשואל גופו לשמור כליו מה שאינו כן האמת כמ\"ש רש\"י ז\"ל, עדיין קשה דבשמור לי ואשאילך אין גופו שאול לאידך לשום דבר דהרי הוא המשאיל וכי פשע בו השומר אין כאן פשיעה בבעלים וכן נמי בהשאילני ואשמור לך אין כאן לגבי המשאיל שום שמירה כלל ואפילו כליו של אידך אינם אצלו ואדרבה השואל שואל גופו לשמור כליו. ובודאי שלא מיעט רש\"י אלא דלא לימא דקאי אהשאילני ואשאילך ומטעמא דכתב וכעת צל\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל האומנין שומרי שכר הם כו'.</b> הרב ב\"ח (*א\"ה סימן ש\"ו) כתב דהיינו דוקא באומנים העושים מלאכה בביתם אבל אם עושין מלאכה בבית בע\"ה אפילו ש\"ח לא הוו ודקדק כן מדברי רש\"י והתוס' יע\"ש. ולא דק דהתם בעינן לאוקומי מתניתין כר\"מ דאמר שוכר כש\"ח וא\"כ טעמא דאומנין ע\"כ הוא משום דתפיס אאגירה ולפי זה מיירי מתניתין דוקא בעושים מלאכה בביתם. אבל לדידן דקי\"ל דשוכר הוי כשומר שכר טעמא דאומנין הוא דמשתכרים וא\"כ כי עושים מלאכה בבית בעה\"ב נמי הוו שומרי שכר ופשוט. כתב הסמ\"ע דאומן שהוא שכיר אינו ש\"ש ודוקא בקבלן הוי ש\"ש ולא מצאתי טעם ברור לחילוק זה וגם חכמי אשכנז חלקו עליו יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות.</b> עיין בתשובת הריב\"ש סימן קי\"ג שכתב וז\"ל אבל טעם הפיטור הוא מפני שלא שלא נאסרה בברי אלא מחמת ספק וחשד וכל כיוצא בזה אין מחייבין הטבח לשלם כו' ולא ירדתי לסוף דעת הרב דאף שהיו אוסרים אותם בודאי כגון שהיו מעידים שהיה בה טרפות הפוסל אין כאן חיוב דמים לשוחט שהוא לא גרם הטרפות ועיין בסימן תצ\"ט: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו היה השכיר קטן כו'. </b> מ\"ש ה\"ה דכשהשכיר קטן לא הפסיד דינו אע\"פ שאינו בר עונשין ואין בשבועתו לשוא עונש כו' דבר תימה הוא למסור שבועה לקטן דאפילו למ\"ד קטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצווים להפרישו לספות לו בידים אסור וזה כיון שאינו יודע חומר השבועה הו\"ל כאילו נמסר לשבועת שוא והרי רבינו ז\"ל בפ\"ה מהלכות טוען כתב שאין מוסרים שבועה לקטן כלל ואי משום דבלא שבועה הוה שקיל מבה\"ב לשקול נמי עכשיו בלא שבועה וכן מה שמצא מהריק\"א ז\"ל בקצת נוסחאות אפילו היה השוכר קטן לשון אפילו לפי נוסחא זו לא ניחא לי דאדרבה אם כשבעה\"ב גדול דטענתו ברי לא משגחינן ביה ונשבע הפועל ונוטל כ\"ש כשהוא קטן דאין טענתו ודאי דשקיל פועל בשבועה ואין לומר דחל עליו חיוב ממון ע\"פ שכירות הקטן אין זו עסק למה שכתב השכיר נשבע דמשמע דעל עסקי השבועה בא ללמד וה\"ל למימר השוכר חייב ליתן ונשבע השכיר ונוטל ועוד דאין זה מקומו אלא בפ\"ה מהלכות טוען ששם דיבר בזה ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה בחטים וכיוצא בהם אחר שעשו כו'.</b> בקצת נוסחאות מצאתי שכתוב אחר שעשר ויש מקום דקדוק דמאי איצטריך לכתוב אחר שעשר מאחר שאוכלין מן הדין מעשר ומאכילן דהרי בסמוך גבי נתפרסו עגוליו כתב ואם לא הודיען מעשר ומאכילן וזה קשה לנוסחאות שלנו שלא כתוב אחר שעשר דהא כיון דסתמא כתב הרי אלו אוכלין ומסתמא אחר שיעשר הוא גבי לא הודיען הו\"ל לכתוב סתמא הרי אוכלין ובודאי אחר מעשר הוא כמו שסתם ברישא ודו\"ק: ומ\"ש <b>והרי הן טבל.</b> לא ידעתי מה הוא דטבל לאו דבר המעכב לאכילת פועל היא דאם מן הדין אוכל הרי בעל הבית מעשר ומאכילן כמ\"ש גבי אם לא הודיעם ואם שיטפא דלישנא הוא דאף דהם טבל נגמרה מלאכתו למעשר ואע\"פ שכתב והרי נגמרה מלאכתן למעשר קשה לי דא\"כ גבי הבודל בתמרים שכתב שאינם אוכלים מפני שנגמרה מלאכתו למעשר הוה ליה לסיים בלשונו והרי הן טבל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת.</b> יש לדקדק בדברי רבינו דלא כתב דאם היה מודלת גפן זה על גבי חבירתה אם היה עושה בגפן זה אוכל בגפן אחרת שהרי בגמרא בעו למיפשטה ממתניתין דהיה עושה בגפנים לא יאכל בענבים הא גפנים וגפנים אכיל ומוקי לה בגפן הסמוך לתאנים וכו' ודכוותה גבי ענבים וענבים אכיל אע\"ג דמספקא לן אם עשה בגפן זו אם אוכל בגפן אחרת וע\"כ אי לא מוקמינן הכי בעיין איפשיטא ממתניתין דעשה בגפן זו אוכל בגפן אחרת וראיתי ג\"כ לבעל הטורים שכתבו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פועל שאמר תנו לאשתי ובני כו'.</b> מהרימ\"ט ח\"א סימן קנ\"א נסתפק באורחים המסובים אצל בע\"ה אם זוכים במתנותיהם משיגביהם או עד שיתנו לתוך פיהם יע\"ש והנה ה\"ר יונה ז\"ל בס\"פ אלו דברים אדתניא לא יתן פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס ביד בע\"ה כתב וז\"ל ודוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולים לתת זה לזה שמאחר שהוא זימן אותן אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו ע\"כ. ולפי דברי הרב ז\"ל הרי בע\"ה מקפיד שאינו מזכה להם אלא משיתנו לתוך פיהם וצריך עיון: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו חסמה בקול לוקה.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה ליישב אמאי לקי כיון דאין בו מעשה ועיין לקמן פ\"ד מהלכות מלוה ולוה דין ו'): "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לעכו\"ם חסום פרתי ודוש בה כו'.</b> כתב הסמ\"ג בלאוין קפ\"ד וז\"ל אמר לעכו\"ם חסום פרתי ודוש בה היא בעיא ולא איפשיטא הלכך אסור ואינו לוקה עכ\"ד. והם דברים תמוהים בעיני דלדידיה דלא איפשיטא אמאי אסור הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא דעיקר איסור שבות דרבנן הוא ודוקא לשאר רבוותא דאסרי הוא משום דסבירא להו מדחזינן כמה בתראי דאסרי גבי סירוס דעכו\"ם ולא קי\"ל כר' חידקא דאמר בן נח מוזהר על הסירוס סבירא להו דאיפשיטא בעיין לאיסור אבל לדידיה דסמ\"ג דס\"ל דלא איפשיטא למה והא אסור וכ\"ש דאיהו פסק כר\"ח דב\"נ מוזהר על הסירוס דהשתא כל מאי דמוכח בגמרא דאסרי גבי הני תורי דגנבי ארמאי איכא למימר טעמא משום דבן נח מוזהר על הסירוס ולא פשיט בעיין לאיסור ועוד קשה מ\"ש לא איפשיטא בעיין הלכך אסור ואינו לוקה דמהיכא תיסק אדעתין מלקות באיסורי שבות דאפילו נפשטה בעיין אינו אלא איסור דרבנן וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>ופרות המהלכות על התבואה כו'.</b> נראה בעיני דהכי פירושה דפרה זו היתה מהלכת לדוש בתבואה שבמקום אחד וכדי לקצר הליכתה העבירה ע\"ג תבואה שבמקום אחר שלא היתה כוונת בע\"ה לדוש באותו מקום אע\"פ שדרך הלוכה היתה דשה בתבואה זו אינו עובר משום לא תחסום אחר שלא היתה כוונת בע\"ה לדוש שם דאם לא היתה דשה באותו מקום שירט להם הדרך מאי חסימה שייך דהא אינה עושה שום פעולת דישה באותו מקום ואי משום דמהלך כעושה מעשה הוי אמאי לא פשטו מינה בגמרא במאי דמספקא להו אי מהלך כעושה דמי או לא ועוד דאין סברא לומר דמהלך כעושה מעשה דמי אלא בשכבר התחילו לעשות הפועלין בכרם ובהליכתן מאומן לאומן אבל פועל שהלך לעשות מלאכת בע\"ה בכרם ידוע ועבר דרך כרם אחר לא שמענו שיהא מותר לאכול דרך העברתו באותו הכרם ודו\"ק:         סליקו להו הלכות שכירות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2914d1095a7e20a5f3fbf824b0bc3659dcfc31bc
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,210 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Hiring",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Hiring",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין השואל רשאי להשאיל כו'.</b> כתב מרן סימן פ\"ג בשם הריטב\"א וז\"ל והיכא שהשאיל ראובן כליו לשמעון וחזר שמעון והשאילן ללוי ובא לוי לתפוס בהם בשביל ראובן ויש לו מגו מהו יכול שמעון ללוי היה ראובן נשבע ונפטר וצ\"ע: <b>לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד כו'.</b> עיין מ\"ש הכ\"מ בשם מהרי\"ו גם הרא\"ם במחודשים כתב דמשום פעם אחת שהאמין מצי למימר אין רצוני כו' ודקדק רבינו ז\"ל שכתב תמיד וכל מה שדחה הרב יש להשיב על דבריו ואין לדחות דברי הני תרי ארייוותא ודו\"ק (*א\"ה כתב ה\"ה שאפילו הלך לו השני ולא נשבע כו' ועיין לקמן פ\"ד מהל' שאלה ופקדון דין ח'): <b>והוא שלא ימעט בשמירתו וכו'.</b> מ\"ש מרן בכ\"מ ומיעט בשמירתו חשיב כמזיק חמזיק בידים לא ידעתי טעם לדברים אלו שכתב הרב דחשיב כמזיק בידים מטעם שמיעט בשמירתו והא שמירה בבעלים הוא לראשון ואפילו מפשיעה פטור אדרבה הראשון הוסיף על שמירתו כשמסרה לאחר שחייב השני בכל דהו אף אם יהיה ש\"ח מה שהראשון פטור לגמרי וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הביא השומר השני הראיה שיפטר בה כו'.</b> קשיא לי דלמאי איצטריך שיביא ראיה הא כיון שדרך הבעלים להפקיד אצלו לא שייך לומר את מהימן לי בשבועה ודי שישבע השומר השני שנאנסה דמה לי שהאמינו לשבועת ש\"ח או לשבועת שומר שכר ומריהטא דלישניה דרבינו משמע דקאי אמ\"ש והוא שלא ימעט שמירתו והיינו בשרגילים להפקיד אצל השומר השני וכמ\"ש ה\"ה. ואין לומר דוהוא שלא ימעט דכתב רבינו קאי בין כשאין דרך הבעלים להפקיד אצלו ובין כשדרך הבעלים להפקיד אצלו צריך שלא יפחות שמירתו ומה שסיים ואם הביא ראיה קאי להיכא דאין דרך הבעלים להפקיד, דא\"כ מה בא רבינו להודיענו דמילתא דפשיטא היא אלא ע\"כ לא קאי אלא כשדרך הבעלים להפקיד אצלו בחנם וטעמא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל. ור' ירוחם נתיב ו' ח\"ב כתב וז\"ל כתב הרמב\"ם שאם מיעט בשמירתו כגון שמסרה ש\"ש לש\"ח שחייב אע\"פ שהבעלים רגילים להפקיד אצל שומר השני עד שיביא השומר השני עדים שמתה כדרכה ותמהו עליו רוב הפוסקים ז\"ל דמאחר שרגילים בעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון אפילו שמיעט בשמירתו שנתנו לש\"ח ע\"כ. ולא ידעתי מה ראו על ככה לתמוה על רבינו בדין זה דנהי שרגיל להפקיד אצלו בש\"ח הרי לא נתרצה עכשיו בהאי שמירה ודוקא לענין שבועה נאמר זה בגמרא ומה שיש לתמוה על רבינו דלמה איצטריך שיביא ראיה השני ולא נאמן בשבועתו מאחר שהבעלים רגילים להפקיד אצלו לא תמהו עליו. ונראה דהאי דנקט רבינו שאם הביא עדים השומר השני בענין שיפטר הראשון לאו דוקא עדים דהא אילו בעי לישבע מהימן. אלא משום דע\"כ לא ירצה לישבע שנאנסה אלא שלא פשע בה והראשון חייב לישבע שנאנסה כדי ליפטר דהא ש\"ש הוי נקט עדים וה\"ה אם רוצה לישבע ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ונ\"מ שאם היו הבעלים רגילין להפקיד אצל האחר כו' אין נראין כן הדברים שאפילו היה דרך הבעלים להפקיד אצל האחר שמסר לו אין נפטר מאחריותו דהא פשע במה ששלחו בדרכים ע\"י אחר דאין לך פשיעה גדולה מזו דכל הדרכים בחזקת סכנה הם ואיהו גופיה אם היה מוליך בדרך אפילו שנאנס חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וא\"כ מה יתן ומה יוסיף אם מסרו למי שהוא נאמן אצל המפקיד. ואפשר הרב ז\"ל גייז לדבוריה ומיירי בשאין פושע בהולכתו בדרך לבעליו וכדיניה ודוק שזה דוחק גדול. ועיין בהרא\"ם ח\"ב סימן ז' מסכים הולך בכל דבריו בסגנון זה יע\"ש. (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ז מהלכות מלוה ולוה דין ב'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יראה לי שאם פשע השומר כו'.</b> יש להקשות בדברי רבינו שסובר דלא מיעט הכתוב גבי הקדשות ועבדים אלא שבועה שלא פשע אבל אם ידוע שפשע חייב וטעמא דבקרא בהדיא לא הוזכר בש\"ח שחייב בפשיעה אלא שחייב שבועה כמו שנאמר ונקרב בעל הבית אל האלהים וכו' א\"כ כי מיעט רחמנא לשומר קרקע או הקדשות מתשלומין דוקא גבי גניבה ואבידה או שבורה שנזכר תשלומין בהדיא אבל גבי פושע משבועה הוא דפטור. וקשה דבס\"פ החובל גבי ההוא דפשע בארנקי של צדקה דאפקידו גביה ופטריה אביי מברייתא דלשמור ולא לחלק לעניים ורב יוסף לא חייבו אלא משום דעניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו אלמא כי ממעטינן מדין השומרים לגמרי ממעטינן ואפי' מפשיעה ולא משבועה דוקא ולדברי רבינו הוה לן למעוטי דוקא משבועה שלא פשע ולא מתשלומי פשיעה וי\"ל דכיון דמסברא הוה לן לומר דלחלק לעניים פטור מן התשלומין אפילו אפסדיה דמאן קא תבע עניים לא מצו תבעי דלכל חד מצי למימר לאידך יהיבנא והמפקיד נמי תו לאו דיליה נינהו. אלא דאי כתב רחמנא כי יתן איש אל רעהו הוה אמינא דסתם הכתוב ואפילו בלחלק לעניים מצי תבע המפקיד דהוא הנותן. השתא דמיעט רחמנא לשמור ולא לחלק לעניים ממעטינן מסברא כל תשלומין דמאן קא תבע משא\"כ הכא ודוק: <br><b>ומ\"ש </b>הראב\"ד ואין פושע מזיק שאם היה כן פשיעה בבעלים למה פטור לאו משום דס\"ל דמזיק בבעלים חייב דבהדיא כתב ע\"ד רבינו בהלכות אישות על מ\"ש האשה ששברה כלים בעת מלאכתה דפטורה ולא מן הדין אלא מתקנה משום שלום הבית והשיג עליו דמן הדין נמי פטורה דהוי שמירה בבעלים הרי דסובר דמזיק בבעלים נמי פטור א\"כ נמצאו דברי הראב\"ד סותרים זה לזה. וע\"כ צריכין אנו לומר דהכא לדברי רבינו קאמר דרבינו ס\"ל דמזיק בבעלים חייב והכי מוכח ממ\"ש בפ\"ה מהלכות שלוחין ושותפין בדין אחד מהשותפין שמכר בהקפה וכמ\"ש שם. ולהכי מקשה הכא לסברת רבינו דכל פושע מזיק פשיעה בבעלים למה פטור מאחר שהוא סובר דמזיק בבעלים חייב. והכי משמע דאי לאו הכי מאי קושיא שאני פשיעה בבעלים דאפילו חשיב מזיק פטור מגזירת הכתוב ולעולם גבי שומרים בקרקעות ועבדים מזיק חייב דהיינו פשיעה וצריך להתיישב ודוק. ומה שנ\"ל נכון בהשגת הראב\"ד דלא קשיא לדידיה מההיא דאשה ששברה כלים בשעת מלאכתה דהתם כיון שלא כיונה להזיק לא מיקריא אלא פושע אע\"ג דאדם מועד לעולם היינו לשלם מה שהזיק אבל לענין מזיק לא מתחייב ודוק. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פכ\"א מהלכות אישות דין ט' ופ\"ה מהלכות שלוחין ושותפין דין ב' ועיין פ\"ד מהלכות מלוה ולוה דין י\"ד): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו שמור לי זה וא\"ל הנח לפני וכו'.</b> מ\"ש ה\"ה יראה לי דהניח לפניו בסימטא וכו' עיין בהר\"ן פרק האיש מקדש גבי התקדשי לי במנה תנהו על הסלע דאינה מקודשת כתב בשם הרשב\"א דמש\"ה לא מיחייב משום ערב משום שאינו מוציא לרשות אחר בן דעת ולפיכך האומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך לא מהני וכן ואקדש אני לך כו'. ולפי דבריו קשה דהיכי אוקי הנח לפני דהכא בהכישה במקל והיא תבא דהא סוף סוף היכי מהניא בלא משיכה דאי משום ערב כיון שעל פ\"ו עשה מעשה כיון שאינו בן דעת לא מהני ואולי דין השומרים שאני להתחייב כל שעל פיו עשה מעשה אע\"פ שלא מסרו לבן דעת ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מתנה בעל הפקדון על ש\"ח וכו'.</b> מדברי התוספות בפרק הזהב אמתניתין דאלו דברים שאין נשבעין עליהם כתבו לחד שינויא דדוקא ש\"ח או ש\"ש מתנה להיות כשואל בדברים אבל ש\"ח להיות כש\"ש בעי קנין מטעמא דדוקא משום דסבורים העולם שהשאיל לו גמר ומשעבד נפשיה. והג\"א בשם הא\"ז הוסיפו להסתפק אי דוקא ש\"ח מתנה להיות כשואל אבל ש\"ש להיות כשואל לא ודוק בס\"פ האומנין. כתוב בהג\"א בס\"פ הפועלים בשם רבינו ברוך דמדלא נקט גבי ש\"ח להיות פטור מלשלם כדקתני גבי ש\"ש משמע דלא מיפטר אם פשע אפילו התנה. ומהריב\"ל ח\"א דף קנ\"א כתב דאין חולק בסברת ר' ברוך הלזו. ונראה דתשובת מהר\"ם שהביא המרדכי בס\"פ האומנין הביאה מרן סימן ע\"ב מח\"ז היא היפך סברת ר' ברוך ועיין בל\"ר סימן רכ\"ב וסימן קכ\"ד ועיין בתשובת מיימונית דספר משפטים סימן י\"א הביאה מרן סימן ש\"ג ס\"ה יע\"ש. וכתוב בל\"ר ס\"ס רכ\"ב איברא דמודינא לך דאפילו אם לוי הביא עדים שהנכסים היו שוין יותר מן החוב דאין לחייב לראובן מטעם פשיעה דדילמא לא פשע ומוקמינן ממונא בחזקתיה ע\"כ. כלומר דאליבא דמהר\"ש ליכא פשיעה כיון שהתנה כן ומצי למימר קים לי כמהר\"ם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טען שהפקיד אצלו כו'.</b> דברי מהריק\"א קשים לשומעם שהרי בהדיא כתב רבינו או שאמר כן היה אבל החזרתי נשבע שבועת היסת והרי מודה שנעשה עליו שומר ואינו נשבע אלא היסת וכבר כתב הרב לח\"מ ז\"ל לשון רבינו וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהיה השומר יכול לטעון ולומר נאנסו כו'.</b> (*א\"ה עיין פכ\"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם נאנס במקום שהעדים מצויים שם וכו'.</b> עיין בתשובת מהרש\"ך ח\"ב סימן רכ\"ח דהניח על ראובן חבילות של פשיעות וכדי שלא יאמר בתר דידי קא אזיל האי גברא אשים מחסום לפי להרחיב הדברים אך דרך כלל אומר דרואה אני דברי ראובן לפוטרו מן הדין ורוב טענותיו הבאות בשאלה הם בריאות וטובות והמשכיל יבין וצ\"ע. כתוב בתשובת הרא\"ש כלל י\"ג סימן ט\"ו וז\"ל הטעם שאנו מחייבים לבן אחותו שישבע תחלה לפי שכל זמן שלא נשבע אין טענתו טענה כי אם דברים בעלמא כו'. ולא נתיישב בעיני למה יהיו דברי בן אחותו דברים בעלמא מאחר שהם בידו ואי טעין שבמתנה נתנם לו הספרים היה נאמן דע\"כ מיירי דליכא עדי פקדון וראיה דאי לאו הכי אפילו בשבועה אינו נאמן. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"א מהלכות שאלה ופקדון ע\"ד מהרימ\"ט): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם לא עשה כן וכו'.</b> מ\"ש ה\"ה ונראין דברי הראב\"ד ז\"ל שכתב הדין בפשוט כו'. ה\"ה הבין בדברי הרמב\"ן במה שסיים וצ\"ע דאכולה מילתא קאי ונסתפק אם מנכין מהשומר שכר רועים ומקלות ולכך כתב עליו שנראין דברי הראב\"ד שכתב הדין בפשוט שמנכין לו השכר אבל זה אינו במשמע דברי הרמב\"ן דפשיטא ליה דמנכין השכר אבל אם לא היה יכול לקדם אלא עד כדי דמי הבהמה אם משלם כושרא של חיותא או דמי טירחא כיון שאין גופו ממון אפשר דלא אמרו בגמרא ועד כמה עד כדי דמיו אלא לענין שחייב מן הדין לעשות לא שישלם כושרא דבהמה והראב\"ד פסיקא ליה שישלם וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רועה שהניח עדרו ובא לעיר כו'.</b> (*א\"ה עיין לקמן פ\"ד מהלכות שאלה ופקדון דין ו' ועיין בתשובת מהריק\"ו ז\"ל שורש ג' ובמה שחילק הרב המחבר לעיל פ\"ו מהלכות גזילה ואבידה דין ב' יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פשע בה ויצא לאגם כו'.</b> (*א\"ה עיין פ\"ד מהלכות שאלה ופקדון דין ו'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מתה הבהמה או נשברה כו'.</b> רש\"י פירש אמתניתין דקתני מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור וז\"ל חייב המשכיר למכור הנבלה והעור לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור אחר בדמי הנבלה או יחזיר שכרו ע\"כ. וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל דדבריו מגומגמים מדכתב ולהוסיף מעות משמע דבחמור סתם מוקי למתניתין ואח\"כ כתב שהרי חמור זה שיעבד לו משמע דבחמור זה מוקי לה ולמה צריך להוסיף מעות. ונ\"ל דרש\"י ז\"ל בשיטת רבינו קאי דאף בחמור סתם אין מכריחין את המשכיר למכור ולשכור מנכסיו דבמה נתחייב המשכיר לעשות זה משלו כמ\"ש רבינו ומיהו לגבי למכור הנבלה ולהשכיר בחמור זה נשתעבד הנבלה לזה והיינו דכתב רש\"י שהרי חמור זה שיעבד לו ולהא מכריחין למשכיר ואם אין כדי בנבלה יחזיר שכרו במה שלא עשה ולא כל שכרו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הספינה וטבעה כו'.</b> מ\"ש ה\"ה כתבו הרמב\"ן והרשב\"א לאו למימרא דמעיקרא וכו' נראה לומר דדוקא גבי שוכר בעלמא לא שייך קפידא דמה לי יין זה או אחר לבעל הספינה אם לא דמצאה קפידא מקום לנוח אבל גבי משכיר בספינה זו אפילו בעלמא הוי קפידא שפעמים שהיא בריאה וטובה או עשויה באמת וישר וכל שנותן אחרת טובה הימנה יש מקום לתלות שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה והם דברי רבינו ז\"ל שכתב גבי ספינה זו שקפידא גדולה יש בספינה זו ואי משום טעמא דמצאה קפידא מקום לנוח לא הוה קרי ליה קפידא גדולה והוצרכתי לכתוב זה מפני שהרב הסמ\"ע לא כתב כן ולא ידעתי למה: "
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ופירשו ז\"ל ואינו מנכה לו כלום וכו' לא יכולתי לעמוד על עיקר חילוק זה דמה לי אם הספינה קיימת הרי נהנה ממנה שלא טרח והלא גבי פועלים שהלכו ולא מצאו תבואה דאמרינן נותן להם שכרם כפועל בטל אף שעומדים ואומרים הרי אנו מזומנים לעשות מלאכת בעה\"ב כמ\"ש רבינו בפ\"ב בכמה בבות גבי שכירות פועלים שנותן שכרן כפועל בטל וע\"ק לי בדבריו במה שסיים דאינו דומה לספינה סתם ויין זה שלשם אין הספינה קיימת וזה תימה דכל מה שאנו מחייבים לשוכר משום שיכול המשכיר לקיים תנאו והרי הוא כאילו הביא ספינה אחרת וזה אין יכול להביא יין זה היאך יועיל לו זה שלא לנכות כפועל בטל ונ\"ל דכוונת ה\"ה ז\"ל לומר דהכא שאני דאף שלא מצא מי שישכיר מ\"מ אינו נהנה בעל הספינה כלום כי הולך הוא לדרכו ואינו נשאר לשם בחצי הדרך וכעין מה שפירש\"י גבי נכוי דמתא דסבור הייתי ללכת מהר ולחזור מהר א\"כ לא נהנה כלום וזהו מ\"ש אנא הא קאימנא שהולך לביתו ולא נתעכב שם כלל ומה לי מלאה או ריקם אבל בשטבעה ע\"כ יושב ובטל שאין לו ספינה מזומנת והרי נהנה ולכך מנכין לו וזה נראה ברור בפירוש דבריו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בקרקע או בספינה שהרי בעלה עמה אין אומר כן.</b> (*א\"ה בתשובת מהרא\"ש סימן ר\"ח כתב דאם קבל המשכיר דמי השכירות יכול לומר לו הא ביתא קמך קום ודור בה אבל איני רוצה שתכניס בו אחרים והרמב\"ם איירי בשלא קבל השכירות ועיין בדברי הרב המחבר לעיל פכ\"ג מהלכות מכירה דין ח' שגמגם בדין זה יע\"ש): <b>וכן אני אומר אם א\"ל בע\"ה לשוכר כו' צא והניחו ואתה פטור משכירותו. </b> ואם חזר בו המשכיר ואינו פוטרו כתב הרב בעל דרכי נועם סימן ד' דחייב השוכר לדור או להשכיר לאחר. ולפי מ\"ש מהראנ\"ח ח\"א סימן א' נפטר השוכר בדיבורא בעלמא ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השכיר לו בית סתם כו'.</b> (*א\"ה עיין לקמן פ\"ט דין ז'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר כו'.</b> כתב מרן הב\"י סימן שי\"ג וז\"ל ומ\"מ יש לתמוה על דברי הרמב\"ם דכיון דקי\"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא חצירו של שוכר הוא וזוכה לו ולא היה לו לקנות למשכיר ע\"כ ועיין מהרימ\"ט חה\"מ סימן פ\"ג ובח\"א סימן ס\"ה מהר\"י אדרבי סימן שכ\"ו. ועיין סימן ר\"ס ס\"ג במה שפסק מרן שם ובמה שפסק כאן וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל בית המשכיר שהיה דר בו כו'.</b> כתב ה\"ה דבשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו וכן מוכח בירושלמי. ומהריט\"ץ סימן פ\"ט נסתפק בראובן שהשכיר ביתו לזמן שנה אחת אם יכול להשכירה לאחר בתוך הזמן ולומר לו הרי ביתי שכורה לך אחר שישלים השוכר שכירותו משום דהוי דבר שאינו ברשותו ולבסוף העלה דיכול להשכירה וכ\"כ המבי\"ט ח\"א סימן שמ\"ו יע\"ש. ולדידי הדבר פשוט ולא ניתן ליכתב וראיה מהירושלמי הזה (הביאו הטור ר\"ס שי\"ב יע\"ש) דקאמר דהמקח קיים ובפרק אע\"פ (דף נ\"ט) אמרינן האומר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה ועיין פמ\"א ח\"א סימן אב\"ג ודו\"ק. ועיין מהרשד\"ם חה\"מ סימן רפ\"ז ורפ\"ח ודבריו תמוהים בעיני וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשם שמתנה אדם כו'.</b> (*א\"ה עיין מהריק\"ו שורש כ' ובדברי הרב המחבר פ\"ז מהלכות מתנות עניים דין י\"ב יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>שהקרקע בחזקת בעלים כו'.</b> כתב הרב ל\"ר סימן קנ\"ד וז\"ל וכיון דנ\"ד הוי פלוגתא אית לן למימר דאוקי ארעא בחזקת מי שהוא עכשיו כו' ועיין במ\"ש הרב לעיל סימן קמ\"ט במ\"ש וכ\"ת הרי בנ\"ד לא כפל תנאו וכו' ומשום ספיקא דדינא פסק דמאריה קמא הוי מוחזק היפך מ\"ש כאן וצ\"ע ועיין סימן קכ\"ח ורי\"ט וקס\"ג וקע\"א יע\"ש. כתב מהרי\"ח אלפאנדרי ז\"ל בתשובה הובאו דבריו בספר מעשה חייא סימן א' על ההיא דהביא מרן סימן שי\"ב סי\"ד בשם הרשב\"א ז\"ל וז\"ל ועוד דאפוקי ממונא הוא ולראשונים שאמרו שנתעברה לשוכר ואין מוציאין מידו שומעין והקשה הרב הנזכר דאדרבה נימא דהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכמ\"ש הרשב\"א בסוף הסימן וכ\"כ הטור גבי היכא דמספקינן אלשון ראשון או אחרון כו' והרב מעשה חייא ז\"ל בתירוץ קושיא זו באו דבריו סתומים יע\"ש. ולי נראה דמעיקרא קושיא ליתא שהרי כתבו התוס' (*א\"ה בפרק חזקת דף ל\"ב) על ההיא דגרסינן התם והלכתא כוותיה דרבה בארעא פירש\"י דמספקא לן כמאן הלכתא וצריך לדחוק ולפרש ולחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא כו' נקטינן מדבריהם דבפלוגתא דרבוותא לא אמרינן אוקי ארעא בחזקת מאריה קמא. והנה מהרא\"ש בתשובה סימן ר\"ז נסתפק היכא דליכא פלוגתא אלא דהדין הוא מסופק אי מדמינן ליה לתרי ותרי או לפלוגתא דרבוותא ולבסוף הכריע הן מסברא דנפשיה הן ממשמעות דברי התוס' דמדמינן ליה לתרי ותרי ואמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא יע\"ש. וא\"כ בההיא דהשכיר לו חדש ושנה דפסקו הפוסקים כר\"נ דמספקא ליה אי תפסינן לשון ראשון או אחרון ולא ידעינן דינא היכי הוי אמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא אבל בההיא דהרשב\"א דהוי פלוגתא בפירוש א\"כ הוי כההיא דרבה ורב יוסף דאמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום. ומהודענא דאף דנימא דהיכא דהדין מסופק דמדמינן ליה לפלוגתא דרבוותא מ\"מ שניא ההיא דהשכיר לו לחדש ולשנה דהספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוי משום דכי אמרינן דתפסינן לשון אחרון הוי טעמא משום דאמרינן מיהדר קא הדר ביה ואי תפסינן לשון ראשון אמרינן דלאו מיהדר קא הדר ביה אלא שדבריו השניים הם טעות וא\"כ הספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוי וע\"כ מדמינן ליה לתרי ותרי אבל בההיא דהרשב\"א דליכא ספיקא בדבריו אלא דלדידן מספקא לן אם בזה הלשון שאמר שנה אחת אם פירושו הוי דוקא שנה פשוטה או מעוברת דליכא ספיקא בדבריו הא ודאי הוי כההיא פלוגתא דרבה ור\"י דהתם נמי ליכא ספיקא בדבריו אלא דלדידן מספקא לן אי מהימנינן ליה במגו או לא ומש\"ה אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום: <br><b>עוד </b>כתב הרב הנזכר על ההיא דכתב מרן סימן שי\"ב סכ\"ב לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאין מידו כן כתב הרמב\"ם ופשוט הוא ע\"כ דאדרבה נימא דקרקע בחזקת בעליה עומדת כדלעיל כו' והרב מעשה חייא הסכים לזאת הקושיא ותירץ שם שינויי דחיקי כמו שיע\"ש. ולדידי אף דהוי בעיא דסלקא בתיקו והרי כתבנו לעיל בשם מהרא\"ש דהיכא דמספקא לן דינא היכי הוי דמדמינן ליה לתרי ותרי ואמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא מ\"מ לא דמיא לההיא דהשכיר לשנה ולחדש כמ\"ש לעיל דהספק הוי דלא ידעינן המציאות היכי הוה אבל בההיא דהשכיר לו את התחתונה ונפחתה דליכא ספיקא בדבריו אלא דמספקא לן דילמא עלייה עליונה הוי נמי בית כמ\"ש התוס' שם מש\"ה אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום ואם דר אין מוציאין ממנו. (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פט\"ו מהלכות טוען ונטען דין י\"א. ודע דאף שהתוס' חילקו כן לדעת רשב\"ם וכתב הרב פמ\"א ח\"ב סימן צ\"ז דסברא יחידאה היא וכל גדולי האחרונים לא חשו לה גם הרב ל\"ר סימן קנ\"ד כתב דאין הדבר ברור בעיניו לפסוק כרשב\"ם והביא דבריו הר\"ב כנה\"ג סימן כ\"ה. מ\"מ כל היד המרבה לבדוק יראה בעיניו דשפיר מיישב הרב המחבר ז\"ל דברי הרשב\"א ע\"פ סברת רשב\"ם דמאותה תשובה שהביא מרן ס\"ס קנ\"ה בדין היזק ראיה שכתב שדעתו נוטה כדעת ר\"ת ז\"ל דאפילו שטר אינו מועיל אבל הרבה מחכמי ישראל חולקין עליו ולפיכך אני אומר למעשה אם כבר פתח חלונות אין מחייבין אותו לסלק דומיא דמ\"ש ארעא היכא דקיימא תיקום, מוכח דהרשב\"א אזיל בשיטתיה דרשב\"ם דאי הוה ס\"ל כפירוש ר\"י דטעמא משום מגו מה דמיון הביא לנדון שלו וכ\"כ מהרימ\"ט ח\"מ סימן ע\"ה והל\"ר סי' קמ\"ד גם הרמב\"ן בחידושיו פרק חזקת מפרש כפרשב\"ם וזה דעת הריטב\"א הביא דבריו הרב פמ\"א ח\"א סימן כ\"ו. ובתשובת הרא\"ש כלל א' סימן ח' כתב כך קבלתי מפי ר\"מ ז\"ל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מספק וכו' וכ\"כ בכלל פ\"ה סימן י'. ואע\"ג דבפסקיו כתב כפירוש ר\"י דכתב הרב פמ\"א ח\"א סימן י\"א דאין לומר דסובר הרא\"ש כפרשב\"ם דהא חזינן דלא סבר אלא כפר\"י והרב לחם רב סימן קנ\"ד כתב דאין לתמוה על זה שכן מצינו בהרבה מקומות. הדבר תמוה לומר כן דמעולם לא מצינו שיחלוק הרא\"ש על מהר\"ם רבו כי אם באיזה מקומות שמביא דבריו וחולק עליו במורא גדול אבל שיחלוק עליו מבלתי שיזכיר סברתו לא ראינו וכ\"ש שבתשובה כתב כך קבלתי כו' דכיון שקבל דברי מהר\"ם איך אפשר לומר דחזר בו אבל עיקרן של דברים דבפסקיו דקאי הרא\"ש בגופא דעובדא דגמרא דאיירי דלא שני חזקה לא הסכים לדברי רשב\"ם דכיון דלא החזיק כראוי ואין לו שטר הו\"ל מוציא קרקע מחזקת בעליה ועליו הראיה. אבל בתשובה איירי בסתם מחזיק דעלמא דכיון דהחזיק כראוי מודה הוא לרשב\"ם דהא ודאי כל שהחזיק ג\"ש כ\"ע מודו דארעא היכא דקיימא תיקום דכבר יצאה הקרקע מרשות בעלים ועמדה ברשות המחזיק כמ\"ש מהרימ\"ט ח\"מ סימן כ\"ח גם מהרח\"ש בתשובה ח\"א סימן נ\"ו כתב דכל שהחזיק ג\"ש לא חשבינן ליה מגו להוציא ועיין בתשובת מהר\"י הלוי ס\"ס ג\"ן. באופן דבמקום חזקת ג\"ש לא פליגי התוס' על רשב\"ם. ועיין בהרא\"ש פ' אחד דיני ממונות דף קנ\"ז ע\"ד הביא דבריו מרן הב\"י ס\"ס כ\"ה שכתב היכא דנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה כו' ואם לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק כדאמרינן בפרק חזקת והלכתא כרבה בארעא אלמא כל ספיקא דדינא אין מוציאין מיד המוחזק ע\"כ. גם מהריק\"ו שורש קי\"ח תופס עיקר כרשב\"ם ומרן בש\"ע סימן קנ\"ד ס\"ו פסק כמ\"ד דיש חזקה להיזק ראיה וכתב מהרימ\"ט ח\"א סימן קי\"ד וז\"ל ולפי שראה הרב ז\"ל שבמחלוקת היא שנויה תפס סברא זו לסייע את המוחזק כאותה שאמרו והלכתא כרבה כו'. וזה דעת מהר\"ש יפה הביא דבריו הר\"ב כנה\"ג סימן ק\"מ אות י\"ד יע\"ש. כללו של דבר דכל הני רבוותא קיימי בשיטת רשב\"ם ולא מצינו מי שיחלוק עליו בפירוש כי אם ר\"י בעל התוספות ויחידאה הוא. ועל אודות מה שנסתפק מהרא\"ש היכא דליכא פלוגתא אלא דהדין מסופק היכי לידיינוה ראיתי להרב פמ\"א ח\"א סימן כ\"ו דפשיטא ליה דבהא מודה רשב\"ם דמוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא והביא ראיה מדברי מהרד\"ך בית ב' חי\"ב יע\"ש. וכן נראה מדברי מהרי\"א בכתביו סימן ג\"ן הביא דבריו מהרש\"ך ח\"ב סימן ח' וסימן קע\"ד שכתב בההיא דנחלקו הראשונים אי אסמכתא מהניא בצדקה או לא דאין לחייב מטעם זה משום דניזיל לחומרא דבפרק מי שמת בעי בגמרא הקדיש נכסיו מהו תיקו ופסק הא\"ז דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכו עניים והקדש כיון דסלקא בתיקו וכ\"ש בפלוגתא דרבוותא ע\"כ. הרי דטפי אית לן להקל בפלוגתא דרבוותא מאיבעיא דלא איפשיטא ובודאי דהיינו טעמא משום דבפלוגתא איכא למימר דמצי המוחזק לומר קים לי כפוסק פלוני המזכה אותי משא\"כ בבעיא דלא איפשיטא. אך ראיתי למהריק\"ו שורש קי\"ח שכתב ועוד דאפילו את\"ל דבנ\"ד הוה מסתפק ראב\"ן מ\"מ כיון דשמעון מוחזק מספיקא לא מפקינן מיניה ולא מיבעיא לפירוש רשב\"ם כו' אלא אפילו לפר\"י כו' יע\"ש. מבואר דס\"ל דבספיקא דדינא אף דליכא שום פלוגתא הדין נותן לדעת רשב\"ם לאוקומי ארעא ביד המחזיק וזה סותר דברי מהרא\"ש והרב פמ\"א הנזכר וצ\"ע): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרו לו הבא שטרך כו'.</b> עיין בשער אפרים סימן קכ\"ח מה שחידש בדין זה ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שנהגו שלא להשכים כו'.</b> בפרק הפועלים אמר ר\"ל פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעה\"ב שנאמר תזרח השמש יאספון כו' וכתב מרן סימן של\"א והרי\"ף והרמב\"ם השמיטו כל זה ונ\"ל שהטעם לפי שהם מפרשים הא דר\"ל כמו שפירש ר\"ח כו' יע\"ש. ולא יגהה מזור לקושייתו שלפירוש ר\"ח בעיר חדשה או שאמר אוגרנא לכו כפועלים דאורייתא צריכין לצאת למלאכתם מהנץ החמה ולהחשיך במלאכת בע\"ה ואמאי השמיטו דעלה בעי תלמודא וליחזי היכי מיתגרו ומוקי לה בעיר חדשה או בפועלים דאורייתא ומילתא דלא שכיחא נמי שכתב הרב דוחק הוא ובפרט לרבינו שדרכו לכתוב הכל וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו כו'.</b> נראה בעיני דאפילו הקדים לו בע\"ה שכרו והתחיל במלאכת בע\"ה חוזר בו ומחזיר לו שכרו וכן בדין שהרי מכיון שהתחיל במלאכתו אין בע\"ה יכול לחזור וה\"ה הפועל אלא מגזירת הכתוב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים א\"כ נתינת השכר לא תוסיף תת כח השוכר וכן משמע קצת מדברי הרשב\"א שהביא ה\"ה פ\"ז מהלכות מלוה ולוה בדין השוכר את הפועל בימי החורף וכו' ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל וכו'.</b> כתב ה\"ה וכתב הרשב\"א כי אמרינן דדוקא כמותה כו'. ונראה סיוע לזה ממ\"ש רבינו (*א\"ה לעיל פ\"ה דין ז') השכיר לו בית סתם ונתן לו בית ונפל חייב לבנותו או יתן לו בית אחר ואם היה קטן מן הבית הראשון אין השוכר יכול לעכב והוא שיהיה קרוי בית שלא השכיר לו אלא בית סתם ע\"כ וידיעת ההפכים אחד ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המלוה את חבירו על המשכון כו'.</b> עיין בתשובת מהריט\"ץ סימן י\"ב ואחר המחילה טעה בזה שהוא סבור דכל משכון שבא אחר הלואה מיקרי משכנו שלא בשעת הלואתו להתחייב באונסין לפי אותם הסוברים דשלא בשעת הלואתו חייב באונסין וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע\"י ב\"ד ששם הוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דא\"ר יצחק ב\"ח קונה משכון. ולדעת רש\"י ודעמיה היינו להתחייב באונסין. אבל במשכון הבא ליד המלוה מיד הלוה ברצונו כך הוא שעת ההלואה או אחר ימים לכ\"ע אין בו למרבה אלא ש\"ש ואלו דברים ברורים הם. וממה שתפסו גדולי המחברים בספריהם משכנו שלא בשעת הלואתו בא לכלל טעות שהם תפסו לשון קצרה ופירושו כמו שכתבתי ודו\"ק. כתב מהרש\"ך ח\"ב סימן קס\"ט גבי מלוה על המשכון דאפילו למ\"ד דהוי ש\"ש משום פרוטה דרב יוסף מיהו לא דיינינן האי דאמרינן בגמרא גבי ההוא רעיא להכי יהיבנא לך שכר לנטורי נטירא יתירתא דדוקא בנותן לו שכר בהדיא על שמירתו איכא למימר הכי אבל בש\"ש הנעשה משום פרוטה דרב יוסף מצי לומר הא נטרי כדנטרי אינשי יע\"ש. ובעיני יפלא דמאי פליג ליה בהאי מילתא דאי נעשה ש\"ש משום האי כל דיני ש\"ש עליו וכן מבואר בתשובת מהריק\"ו שורש קנ\"ה גבי עלילת המוכסין של אלכסנדריאה דחשיב ליה ש\"ש משום פרוטה דר\"י ודן עליו דכיון דחשיב ש\"ש חייב אפילו בגניבה ואבידה קרוב לאונס ומייתי מהאי הלכתא עד היכן ש\"ש חייב עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וסיים דלהכי יהיב ליה שכר כדי לנטורי נטירא יתירתא יע\"ש ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו שמור לי היום כו'.</b> דברי רבינו תמוהים עד מאד דאפילו נימא דבהשאילני ואשאילך הוי שאלה בבעלים דבאותה השאלה שמשאיל לו השואל הוי כשואל גופו לשמור כליו מה שאינו כן האמת כמ\"ש רש\"י ז\"ל, עדיין קשה דבשמור לי ואשאילך אין גופו שאול לאידך לשום דבר דהרי הוא המשאיל וכי פשע בו השומר אין כאן פשיעה בבעלים וכן נמי בהשאילני ואשמור לך אין כאן לגבי המשאיל שום שמירה כלל ואפילו כליו של אידך אינם אצלו ואדרבה השואל שואל גופו לשמור כליו. ובודאי שלא מיעט רש\"י אלא דלא לימא דקאי אהשאילני ואשאילך ומטעמא דכתב וכעת צל\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל האומנין שומרי שכר הם כו'.</b> הרב ב\"ח (*א\"ה סימן ש\"ו) כתב דהיינו דוקא באומנים העושים מלאכה בביתם אבל אם עושין מלאכה בבית בע\"ה אפילו ש\"ח לא הוו ודקדק כן מדברי רש\"י והתוס' יע\"ש. ולא דק דהתם בעינן לאוקומי מתניתין כר\"מ דאמר שוכר כש\"ח וא\"כ טעמא דאומנין ע\"כ הוא משום דתפיס אאגירה ולפי זה מיירי מתניתין דוקא בעושים מלאכה בביתם. אבל לדידן דקי\"ל דשוכר הוי כשומר שכר טעמא דאומנין הוא דמשתכרים וא\"כ כי עושים מלאכה בבית בעה\"ב נמי הוו שומרי שכר ופשוט. כתב הסמ\"ע דאומן שהוא שכיר אינו ש\"ש ודוקא בקבלן הוי ש\"ש ולא מצאתי טעם ברור לחילוק זה וגם חכמי אשכנז חלקו עליו יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות.</b> עיין בתשובת הריב\"ש סימן קי\"ג שכתב וז\"ל אבל טעם הפיטור הוא מפני שלא שלא נאסרה בברי אלא מחמת ספק וחשד וכל כיוצא בזה אין מחייבין הטבח לשלם כו' ולא ירדתי לסוף דעת הרב דאף שהיו אוסרים אותם בודאי כגון שהיו מעידים שהיה בה טרפות הפוסל אין כאן חיוב דמים לשוחט שהוא לא גרם הטרפות ועיין בסימן תצ\"ט: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו היה השכיר קטן כו'. </b> מ\"ש ה\"ה דכשהשכיר קטן לא הפסיד דינו אע\"פ שאינו בר עונשין ואין בשבועתו לשוא עונש כו' דבר תימה הוא למסור שבועה לקטן דאפילו למ\"ד קטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצווים להפרישו לספות לו בידים אסור וזה כיון שאינו יודע חומר השבועה הו\"ל כאילו נמסר לשבועת שוא והרי רבינו ז\"ל בפ\"ה מהלכות טוען כתב שאין מוסרים שבועה לקטן כלל ואי משום דבלא שבועה הוה שקיל מבה\"ב לשקול נמי עכשיו בלא שבועה וכן מה שמצא מהריק\"א ז\"ל בקצת נוסחאות אפילו היה השוכר קטן לשון אפילו לפי נוסחא זו לא ניחא לי דאדרבה אם כשבעה\"ב גדול דטענתו ברי לא משגחינן ביה ונשבע הפועל ונוטל כ\"ש כשהוא קטן דאין טענתו ודאי דשקיל פועל בשבועה ואין לומר דחל עליו חיוב ממון ע\"פ שכירות הקטן אין זו עסק למה שכתב השכיר נשבע דמשמע דעל עסקי השבועה בא ללמד וה\"ל למימר השוכר חייב ליתן ונשבע השכיר ונוטל ועוד דאין זה מקומו אלא בפ\"ה מהלכות טוען ששם דיבר בזה ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה בחטים וכיוצא בהם אחר שעשו כו'.</b> בקצת נוסחאות מצאתי שכתוב אחר שעשר ויש מקום דקדוק דמאי איצטריך לכתוב אחר שעשר מאחר שאוכלין מן הדין מעשר ומאכילן דהרי בסמוך גבי נתפרסו עגוליו כתב ואם לא הודיען מעשר ומאכילן וזה קשה לנוסחאות שלנו שלא כתוב אחר שעשר דהא כיון דסתמא כתב הרי אלו אוכלין ומסתמא אחר שיעשר הוא גבי לא הודיען הו\"ל לכתוב סתמא הרי אוכלין ובודאי אחר מעשר הוא כמו שסתם ברישא ודו\"ק: ומ\"ש <b>והרי הן טבל.</b> לא ידעתי מה הוא דטבל לאו דבר המעכב לאכילת פועל היא דאם מן הדין אוכל הרי בעל הבית מעשר ומאכילן כמ\"ש גבי אם לא הודיעם ואם שיטפא דלישנא הוא דאף דהם טבל נגמרה מלאכתו למעשר ואע\"פ שכתב והרי נגמרה מלאכתן למעשר קשה לי דא\"כ גבי הבודל בתמרים שכתב שאינם אוכלים מפני שנגמרה מלאכתו למעשר הוה ליה לסיים בלשונו והרי הן טבל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחרת.</b> יש לדקדק בדברי רבינו דלא כתב דאם היה מודלת גפן זה על גבי חבירתה אם היה עושה בגפן זה אוכל בגפן אחרת שהרי בגמרא בעו למיפשטה ממתניתין דהיה עושה בגפנים לא יאכל בענבים הא גפנים וגפנים אכיל ומוקי לה בגפן הסמוך לתאנים וכו' ודכוותה גבי ענבים וענבים אכיל אע\"ג דמספקא לן אם עשה בגפן זו אם אוכל בגפן אחרת וע\"כ אי לא מוקמינן הכי בעיין איפשיטא ממתניתין דעשה בגפן זו אוכל בגפן אחרת וראיתי ג\"כ לבעל הטורים שכתבו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פועל שאמר תנו לאשתי ובני כו'.</b> מהרימ\"ט ח\"א סימן קנ\"א נסתפק באורחים המסובים אצל בע\"ה אם זוכים במתנותיהם משיגביהם או עד שיתנו לתוך פיהם יע\"ש והנה ה\"ר יונה ז\"ל בס\"פ אלו דברים אדתניא לא יתן פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס ביד בע\"ה כתב וז\"ל ודוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולים לתת זה לזה שמאחר שהוא זימן אותן אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו ע\"כ. ולפי דברי הרב ז\"ל הרי בע\"ה מקפיד שאינו מזכה להם אלא משיתנו לתוך פיהם וצריך עיון: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו חסמה בקול לוקה.</b> (*א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה ליישב אמאי לקי כיון דאין בו מעשה ועיין לקמן פ\"ד מהלכות מלוה ולוה דין ו'): "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לעכו\"ם חסום פרתי ודוש בה כו'.</b> כתב הסמ\"ג בלאוין קפ\"ד וז\"ל אמר לעכו\"ם חסום פרתי ודוש בה היא בעיא ולא איפשיטא הלכך אסור ואינו לוקה עכ\"ד. והם דברים תמוהים בעיני דלדידיה דלא איפשיטא אמאי אסור הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא דעיקר איסור שבות דרבנן הוא ודוקא לשאר רבוותא דאסרי הוא משום דסבירא להו מדחזינן כמה בתראי דאסרי גבי סירוס דעכו\"ם ולא קי\"ל כר' חידקא דאמר בן נח מוזהר על הסירוס סבירא להו דאיפשיטא בעיין לאיסור אבל לדידיה דסמ\"ג דס\"ל דלא איפשיטא למה והא אסור וכ\"ש דאיהו פסק כר\"ח דב\"נ מוזהר על הסירוס דהשתא כל מאי דמוכח בגמרא דאסרי גבי הני תורי דגנבי ארמאי איכא למימר טעמא משום דבן נח מוזהר על הסירוס ולא פשיט בעיין לאיסור ועוד קשה מ\"ש לא איפשיטא בעיין הלכך אסור ואינו לוקה דמהיכא תיסק אדעתין מלקות באיסורי שבות דאפילו נפשטה בעיין אינו אלא איסור דרבנן וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>ופרות המהלכות על התבואה כו'.</b> נראה בעיני דהכי פירושה דפרה זו היתה מהלכת לדוש בתבואה שבמקום אחד וכדי לקצר הליכתה העבירה ע\"ג תבואה שבמקום אחר שלא היתה כוונת בע\"ה לדוש באותו מקום אע\"פ שדרך הלוכה היתה דשה בתבואה זו אינו עובר משום לא תחסום אחר שלא היתה כוונת בע\"ה לדוש שם דאם לא היתה דשה באותו מקום שירט להם הדרך מאי חסימה שייך דהא אינה עושה שום פעולת דישה באותו מקום ואי משום דמהלך כעושה מעשה הוי אמאי לא פשטו מינה בגמרא במאי דמספקא להו אי מהלך כעושה דמי או לא ועוד דאין סברא לומר דמהלך כעושה מעשה דמי אלא בשכבר התחילו לעשות הפועלין בכרם ובהליכתן מאומן לאומן אבל פועל שהלך לעשות מלאכת בע\"ה בכרם ידוע ועבר דרך כרם אחר לא שמענו שיהא מותר לאכול דרך העברתו באותו הכרם ודו\"ק:         סליקו להו הלכות שכירות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שכירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3c8bde34e3f9d88d8d88393d2266cd075b27adba
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,143 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משפחת האם אינה קרויה משפחה וכו'. </b> ואפילו במקום דליכא יורש מצד האב כגון שתוקי א\"נ גר שנשא ישראלית והוליד בן דליכא יורש מצד האב אפ\"ה אין האם יורשת אלא הנכסים הרי הם הפקר ועיין במ\"ש התוס' פרק יש נוחלין (דף קי\"ד) ד\"ה אף ובפ\"ק דכתובות (דף י\"א) ד\"ה מטבילין ובתה\"ד סימן שנ\"ב ובתשובת מהרש\"ל חה\"מ סי' ל\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים וכו'.</b> כתב מהריט\"ץ בתשובה ס\"ס כ\"ה וז\"ל ועוד דכל היכא דאיכא פלוגתא וספיקא אוקי ממונא בחזקתיה ה\"נ אוקי ממונא בחזקת יורשים דמיקרו מוחזקים כיון דהם יורשים בכח תקנת טוליטולא דאלמוה למעקר ירושת הבעל כו'. ואין הוראה זו נכונה מכמה אנפי. חדא דמה שדן מלשון בכל אופן שבא לטפויי אפי' נתינה דמחיים דמודה הרא\"ש בה אין זה כדאי. ועוד דמכירה שמכרה לאחר מכירה מעליא לכ\"ע הגע עצמך שהוצרכה לדמים וקבלה כתובתה מבעלה והוא רצה לפורעה מחיים כלום יש כאן תקנת טוליטולה הלא אין כאן כתובה שיירשו יורשי האשה. גם מה שסיים הרב המחבר ז\"ל דאוקי ממונא בחזקת יורשי האשה בפלוגתא דרבוותא הם דברים תמוהים רחוקים מדרכי ההוראה דכל הבא מחמת התקנה במקום שיש זוכה מן הדין עליו הראיה וכן כתבו גדולי המורים בחבוריהם בנדון כיוצא בזה דיד בעל התקנה על התחתונה בכל ספק דאתיליד בה (א\"ה עיין באורך תשובת הרב המחבר לעיל פכ\"א מהל' מלוה ולוה הלכה א').וקרוב לזה כתבו גבי תקנת השוק גבי גנב שאינו מפורסם בהנך גווני דמספקא ליה לתלמודא אי עשו תקנה זו או לא פסקו הדין עם הנגזל דהלוקח בא מכח התקנה והנגזל בא מכח דינא. ומ\"ש דקלישא זכות הקונה שהיא מכירת שטרות דרבנן ואפילו יורש מוחל לאו מילי דסמכא נינהו כי אם מילי דכדי וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל שמתה אשתו ואח\"כ מת אביה כו'.</b> עיין בתשובות להרמב\"ן סימן ס\"ג דיש לדקדק מדבריו דאע\"פ שמחלוקת הר\"י ן' מיגאש והרי\"ף הוא לגמרי דלמהר\"י יורש הבעל בכל גוונא ולהרי\"ף אינו יורש בכל גוונא הכריע הרב ביניהם דיש להודות למהר\"י ן' מיגאש היכא דזכה בהם כבר הבעל ולהודות להרי\"ף היכא דלא זכה. וכ\"ת ס\"ס קשיא על הרב כיון שכבר הכריע לעיל איך חזר וכתב דמלוה שעל הבעל פליג ואמאי פליג בזה נראה ליישב דאע\"פ שהכריע הרב ביניהם היינו כשאין הבעל מוחזק בהם אבל כשהבעל מוחזק בהם דהיינו מלוה שעמו לא רצה לסמוך על דעתו להוציא מידו ולכך פליגי כדין בכור זה הנלע\"ד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בן שנסתפק לנו אם הוא בכור כו'.</b> מימרא בפרק יש נוחלין וכתב מרן הב\"י סימן רע\"ז בשם ר' ירוחם ז\"ל דה\"מ בשטוענים על ענין בכורה אבל בחלק פשוט ובשאר זכיות כותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו מתחלה ופשוט הוא ע\"כ. ונראה לרשב\"ם דכתב הטור ס\"ס רע\"ח דאית ליה דאין לפשוט קודם חלוקה למכור וליתן ולמאן דאית ליה דאין כותבין הרשאה אלא בדבר שיכול להקנות כמבואר בסי' קכ\"ג הפשוט אינו יכול לכתוב הרשאה אפילו הוכרה מדינא דגמ' ועיין בתשובות הרשב\"א ח\"ב סימן רנ\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם כו'.</b> לענין כתובת בנין דכרין אם יטול הבכור חלק בכורה מתוך דברי ריא\"ז שהביא בשה\"ג פ' נערה עלה דמתני' דלא כתב לה בנין דכרין כו' מוכח דס\"ל דנוטל ולא חשיבי נכסי האם אך מתשובת הרשב\"ץ שהביא הר\"ב נתיבות משפט נכ\"ג ח\"ו מוכח דס\"ל דאין הבכור נוטל פי שנים משום דהוו נכסי האם יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה נאמנים על הבכור כו'.</b> כתב מהרימ\"ט הובאו דבריו בספר בני אהרן סי' כ\"ו דלא מהני היכרא אלא בחיי הבכור אבל לא לאחר מיתתו וכן בנכסים שנתנו לו ע\"מ שלא יתנם במתנה לא מהני היכרא ועיין במהריק\"ו שורש קמ\"ה שכתב בפירוש דמהני היכר אף לאחר מיתת הבכור וצ\"ע. כתב מהריב\"ל בח\"ב סי' מ\"ה דאנוס שאמר על אחד שהוא בנו שנולד לו בארץ העמים במקום גזרת השמד דיש לספק בדבריו דלמא בנו הבא מן העכו\"ם קאמר דדלמא האנוסים לא קפדי אביאת עכו\"ם בהיותם בארץ מושבותם. אך מדברי מהרשד\"ם ח\"מ סי' ש\"ה נראה דפליג עלה וס\"ל דאפילו חזר ואמר דבנו מן העכו\"ם קאמר דלא מהימן משום דאינו חוזר ומגיד ועיין פ\"מ ח\"א סי' צ\"ב: <b>וכן אם אמר על המוחזק לנו וכו'.</b> כתב הטור סי' רע\"ז ופרשב\"ם לאו בעדים מיירי שאם יש עדים עליו שהוא בכור אין האב נאמן להכחישם אלא בקול בעלמא והרמב\"ן פירש דאיפכא מסתברא כו' ולהרמב\"ן אינו אלא כשאינו מכחיש לעדים בפירוש דאפשר הגדול אינו בנו אבל אם מכחיש לעדים בפירוש פשיטא דלא מהימן ואפילו דאית ליה מגו כ\"כ מהרשד\"ם ח\"מ סי' ש\"ה פ\"מ ח\"א סימן צ\"ב. ומהריב\"ל ח\"א סימן ס\"ב ומשפטי שמואל סימן ק\"ג חולקים בזה וס\"ל דאף דמודה שהם בניו נאמן על האחד שהוא בכור נגד עדים. והתימה מהרב פ\"מ שהסכים עם מהרשד\"ם ולא הביא שמהריב\"ל חלוק עליו והרב הביא תשובה זו דמהריב\"ל שם לענין אחר וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין וכו'.</b> (א\"ה עיין לקמן פ\"ה מהלכות אלו הלכה ח' ע\"ד הרב פ\"מ): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל נאמן הוא וכו'.</b> כתב הריב\"ש סי' מ\"ב וז\"ל וכיון שהאמינתו תורה שאינו בנו הדבר פשוט שאינו חייב ליטפל בו וגם שאין כאן שבועת היסת שאם היינו מחייבים אותו היסת הרי הוא כשאר כופר בכל ומה הועיל מה שהאמינתו תורה וכו'. וקשיא לי הרי כופר בכל נמי התורה האמינתו ואפ\"ה חכמים חייבוהו שבועת היסת וא\"כ ה\"נ אף שהאמינתו תורה אי איכא דררא דממונא לישתבע שבועת היסת. עוד כתב הריב\"ש שם וז\"ל ואף אם היינו אומרים ששמעון חייב שבועת היסת כו'. ונ\"ל שכוונת הרב היא דכיון שאינו חייב לישבע אלא שאינו יודע שהוא בנו אין כאן חיוב שבועה כלל דדוקא בעלמא חייב לישבע שאינו יודע לפי שהתובע טוען שהנתבע יודע שחייב לו ומש\"ה רמו עליה שבועה שאינו יודע אבל הכא שגם התובע יודע שהנתבע אינו יודע כלום אין כאן חיוב שבועה כלל ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר שמעון אין לוי זה אחי כו'.</b> יש להקשות דאמאי לא יטול שמעון בנכסי לוי כלום כשאומר שמעון אין זה אחי דהא כי היכי דיש הודאת שמעון דאין לו חלק בנכסי לוי כמו כן יש הודאת ראובן שנכסים אלו של שמעון הם דהרי אמר זה אחינו הוא. ובפ' השולח גבי כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן דאמרינן הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי הקשו התוס' כעין מה שכתבנו דאמאי דאמרינן הודאת בע\"ד גבי מקבל ולא גבי נותן. ותירצו דעדיפא הודאת המקבל משום דנותן קדמה לו מחשבה קודם נתינה וסבור שנתן הא לאו הכי יש לחוש נמי להודאה שכנגדו וכתבו נמי ה\"ה בפ\"ד מהלכות זכיה והרא\"ש ז\"ל בשמעתין כנראה דהוקשה לו זה וכתב מכאן דקדק הר\"ם דאם ראובן אמר חייב אני לך מנה ושמעון אומר אין אתה חייב לי דאין חייב ראובן לתת לו כלום אע\"פ שברי לו דהוי כאילו מוחל לו. ויש לתמוה דמה יושיענו זה דהא צריך הקנאת דבר בגוף הנכסים שהרי הודה דיש חלק לשמעון בהם ומחילה לא שייך בגוייהו כי היכי דנימא דמחל שמעון לראובן. ועוד דנכסים שנפלו ללוי בתר הודאת שמעון למה יטלה ראובן דהרי הו\"ל דבר שלא בא לעולם ולא מהני. ולענין עיקר קושייתנו אפשר לומר דכיון דלקח שמעון חלקו משלם במה שאמר אין זה אחי ודאי שוב אין הודאת ראובן בנכסים שנפלו ללוי שמודה שהם של שמעון מזקת לו כיון דשמעון נמי מודה שאין בנכסים אלו שם זכות בגוייהו ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם נפל הבית עליו ועל אמו וכו'.</b> בפרק מי שמת נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ופירש רשב\"ם ז\"ל כגון שנפל הבית על רחל אשת יעקב באלמנותה ועל יוסף בנה מיעקב ולא היה לה עוד בן מיעקב ולא מאיש אחר שעכשיו טענותיהן שוות כו'. והתוס' הקשו על דברי רשב\"ם הללו מכמה מקומות דלא אמרינן דבשביל שהוא ודאי בחצי דיטול הכל והנראה דהרשב\"ם ס\"ל דע\"כ לא אמרינן דמי שהוא זוכה בחצי ודאי שיטול הכל אלא כששניהם באים מכח ירושה כגון הך דנפל הבית עליו ועל אמו דראובן בן יעקב מלאה ובנימין בן רחל מאיש אחר שניהם באים מכח ירושה ומש\"ה אמרינן דיטול הכל בנימין כיון דאף לדברי ראובן מחצית הנכסים הם לבנימין. אבל כשאינם באים מכח ירושה כגון ההיא דזה אומר כולה שלי וכן ההיא דפ' בית כור דאינם באים מכח ירושה אלא או מכח טענה או מכח ספיקא דדינא בהא לא אמרינן דבשביל שהוא ודאי בחצי שיטול הכל. וכן ההיא דנפל הבית עליו ועל אביו אינם באים שניהם לזכות מכח שהם יורשים והב\"ח בא מכח שטרו ומש\"ה אמרינן דאף שב\"ח מודה שאין לו חלק במחצית הנכסים מ\"מ נוטל חלק באידך פלגא דהוי ספק וספק. אבל בנדון רשב\"ם ז\"ל דשניהם באים לזכות מכח ירושה אמרינן כיון שהאחד יורש ודאי מחצית הנכסים זוכה בכל. כתב מרן הב\"י סי' ר\"פ וז\"ל ומ\"ש לא שנא אם היה לה עוד בן מאיש אחר ל\"ש אין לה בן מאיש אחר בס\"פ מי שמת כתבו הג\"א ואפילו כתובה ותוספת כו'. כך פירש רשב\"ם ונחלקו עליו ריב\"א וריב\"ם כו'. ומחלוקת זה מבואר בתוספות על דברי ת\"ק דאמר יחלוקו ומינה נשמע לדידן כו'. ודברי מרן תמוהים הם בעיני: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל עליו הבית ועל אביו או שאר מורישין כו'.</b> ז\"ל הטור סי' ק\"ד לוה שנפל הבית עליו ועל אביו או עליו ועל אחיו ואין שם יורש אלא הוא ובני הלוה אומרים אבינו מת ראשון וירש את מורישו בקבר והורישו לנו ואין לב\"ח ליטול ממנו כלום שאינו נוטל בראוי ע\"כ. ותימה דלמה הוצרך לטעם דאין ב\"ח נוטל בראוי ת\"ל דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא וכמ\"ש בסי' רי\"א גבי בן שמכר בנכסי אביו דאינו חייב להחזיר אפילו הדמים משום דתחת אבותיך יהיו בניך אמרינן לענין דינא בסי' רי\"א קשה דלענין הדמים למה לי האי טעמא ת\"ל משום דאין ב\"ח נוטל בראוי וכמו שכתב בסי' ק\"ד וכבר עמד על זה הרב בעל נתיבות משפט בנתיב ו' ח\"ג יע\"ש. ונראה דמה שכתב בסי' ק\"ד מטעמא דראוי הוא משום שרצה להשוות הדינים דבין היכא דנפל הבית על יעקב ועל ראובן ובין היכא דנפל הבית על ראובן ועל חנוך ובא יעקב לומר שראובן מת תחלה ואח\"כ חנוך דאילו אמרינן דאין ב\"ח נוטל בראוי בהאי גוונא נמי דנפל הבית על ראובן ועל חנוך אין ב\"ח נוטל כלום אבל אילו היה אומר דטעמא דנפל הבית עליו ועל אביו הוא משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קאתינא א\"כ היכא דנפל הבית עליו ועל בנו הוה אמינא דהדין עם הבע\"ח משום דתחת אבותיך יהיו בניך שמענו אבל תחת בניך יהיו אבותיך לא שמענו וכמ\"ש מוהרח\"ש סי' כ\"ח וא\"כ יכול ב\"ח לומר ליעקב אף שתימצי לומר כדבריך שראובן מת תחלה מ\"מ הרי חזרה הירושה לראובן וירושת ראובן אני נוטל בחובי מש\"ה כתב טעמא דראוי שהוא טעם כולל לשתי החלוקות ומ\"ש בסי' רי\"א טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא משום דס\"ל דהא דאמרינן בגמ' בן שמכר בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות לאו לענין דמים בלבד אתמר וכמ\"ש התוס' אלא לענין הקרקע נמי אתמר וכגון שהיה אביו גוסס ואמר מה שאירש מאבא היום מכור לך שתקנו חכמים שהוא מכור וזהו שכתב אפילו אמר מה שאירש מאבא היום מכור לך ומת הבן בחיי האב ואח\"כ מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא אבל אם לא היה יורש אלא את אביו פשיטא דאינו יכול להוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אבוך קא מזבין ואת מפקת וא\"כ מה שכתב שכיון שמת כו' לא קאי אלא למה שכתב מוציא מיד הלקוחות אבל לענין הדמים לא איצטריך זה הטעם וכבר הביא טעמו בסי' ק\"ד: <br><b>כתב </b>בעל התרומות בשער מ\"ח ח\"ג ס\"ב ומצאתי כתוב דאיכא לעיוני אי אמרינן הכי בשאר יורשין או לא כגון חנוך שירש שמעון אחי אבא אי ב\"ח דראובן גובה מחנוך מי אמרינן דאבי אביו הוא דאיתיה להאי דינא משום דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך או דלמא לא שנא ע\"כ. וכתב הרב בעל ג\"ת שמדברי ה\"ה ספ\"ה מהל' נחלות שכתב ומסקנא דגמ' דבכל יורשין כן אפילו בבן ואב שמתו כו'. משמע דס\"ל דבבן ואב הוא חדוש יותר הפך סברת ב\"ה והניחו בצ\"ע. וכבר נתעורר ג\"כ בזה הרב כנה\"ג בס\"ס ק\"ד. ובמחילה רבה מכבוד תורתם נראה דה\"ה לא בא לאשמועינן אלא דלא נימא דדין זה דנפל הבית הוא דוקא היכא דיורשי האב הם אחיו של ראובן דלאו מכח ראובן באים לירש שהרי הם גם ראויים לירש את יעקב כמוהו וכדדחינן בגמ' לא יורשיו אחיו מורישיו אחי דאבוה אבל היכא דהיורש הוא הבן הוה אמינא דהדין עם הב\"ח משום דכי נמי מת הבן ואח\"כ האב נימא להן ב\"ח ירושת אבוהון קא שקילנא לזה כתב ה\"ה דאפילו בבן ואב הדין כך משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא משום דס\"ל דדחיה בעלמא הוא דאמרינן אבל בקושטא דמילתא דיורשי האב בני וכמ\"ש רשב\"ם אבל בספקו של בעה\"ת בזה לא גילה דעתו ה\"ה: <br><b>כתב </b>מהר\"ם בח\"א סי' צ\"ט דמאי דלא כתב הרמב\"ם ז\"ל דין הראוי לגבי אשה וב\"ח הוא משום דלא משכחת לה וההיא דנפל הבית הוי מטעמא דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא והא דתנן הבכור אינו נוטל בשבח ולא בראוי ולא האשה בכתובתה משום דלגבי בכור משכחת לה ראוי כגון מלוה תני נמי ולא האשה בכתובתה אע\"ג דלגבי אשה לאו מטעם ראוי נגעו בה ועוד האריך יע\"ש. וקשה לי ממ\"ש רבינו ברפ\"ג מהלכות אלו אין הבכור נוטל פי שנים כו' כיצד אחד ממורישי אביו שמת כו'. ואי כדברי מהר\"ם דס\"ל לרבינו דההיא דנפל הבית לאו מטעם ראוי נגעו בה ומאי דתנן דאין הבכור נוטל בראוי איצטריך למלוה אם כן איך כתב דטעם דאין הבכור נוטל היכא שמת אחד ממורישי אביו לאחר מיתת אביו מטעם ראוי דהא אפילו אי אמרינן דהבכור נוטל בראוי אפילו הכי לא הוה שקיל בכה\"ג משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא ובשלמא מדברי הגמ' דפרק יש בכור דאמרינן דוכולם אין נוטלין בראוי אתי לאתויי נכסי דאבא לא תיקשי משום דאפשר לומר דבגמרא לפום הקס\"ד דלא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך לענין דינא קיימי אבל אה\"נ דלפי המסקנא ראוי דלגבי בכור לא איקני אלא משום מלוה אבל מדברי רבינו קשה דלמה ליה משום טעמא דראוי. עוד קשה לי דאיך נוכל לומר דלא משכחת לה דין ראוי הרי כופר דהוא ראוי משום דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכדאמרינן בפ\"ד דקמא (דף מ\"ב) (*א\"ה עיין בתשובת הרב המחבר לעיל פכ\"א מהל' מלוה ולוה): <br><b>עוד </b>כתב הרב שם דאם תפסה לחשבון הנדוניא דמהני לה תפיסה משום דיכולה לומר תרי קים לי קים לי כמ\"ד דב\"ח גובה מן הראוי וקים לי כמ\"ד דנדוניא דין חוב יש לה ע\"כ. וקשיא ליה דהא למ\"ד דמתני' דנפל הבית לאו מטעם ראוי נגעו בה אלא משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא צריכה לומר תלת קים לי קים לי כמ\"ד דבע\"ח גובה מראוי וקים לי כמ\"ד דכל היכא דגובה מן הראוי לא מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא וקים לי כמ\"ד דנדוניא דין חוב יש לה ובתלת קים לי מוציאין מן המוחזק. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ז'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום.</b> כתב הטור סי' רפ\"א בשם הרמ\"ה אי נמי אמר פלוני לא יירש אלא כך וכך א\"נ אמר ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון לא אמר כלום ועיין בתשובות הרא\"ש כלל פ\"ב סי' ה' על שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בני ולא יירש ומנה לפלוני בני ויירש אי הוי חזרה וצ\"ע. כתב מהרש\"ך ח\"ג סי' ל\"ו וז\"ל כ\"ש ששמעון המוריש צוה בשעת מיתתו שיתנו כל נכסי עזבונו לבת הנזכרת ואל יתנו שום דבר לבן המומר ואפילו את\"ל שהיה המומר יורש כדין ישראל כשר במה שצוה שמעון נפקעה הירושה ממנו וזכתה הבת וכו' והנה אם היה יורש כדין ישראל כשר היה מקום לומר שאין להפקיע ירושתו משום שאמר פלוני לא יטול בירושתי ובראוי ליורשו אין דבריו כלום ואע\"פ שנתן הכל לבת בלשון מתנה איכא לספוקי לענין דינא בכמה מילי: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכן שלשה אחים שחלקו ובא ב\"ח וכו'.</b> כתב הרא\"ש בתשובה כלל ע\"ט סי' ח' וז\"ל ואם ראובן ושמעון רצו לפרוע חוב אביהם ליהודה בלא שיבאו לדין בשל חלקם היה הרשות בידם אבל בחלקו של לוי לאו כל כמינייהו וכו'. ודוקא שאותו הממון שנתנו האחים ליהודה בפרעון חובו היה ידוע בעדים שהיה מממון יעקב אביהם אבל אם אינו ידוע אותו ממון ליעקב מורישם נאמנים האחים לומר ידענו בחוב אבינו ליהודה ופרענו חובו במגו דלא הניח אביהם כלום וכ\"כ הרב לקמן פ\"ח סי' י' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהניח יתומים מקצתן גדולים ומקצתן קטנים כו'.</b> (*א\"ה עיין לעיל פכ\"ב מהל' מלוה ולוה דין ט\"ו): "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים צריך למנות אפוטרופוס וכו'.</b> כתב מרן הב\"י סי' ר\"נ מ\"י וז\"ל וכתב עוד שנשאל על שכ\"מ שאמר אני ממנה את פלוני אפוטרופוס על בני ולא היה לו אלא בן אחד ילוד והניח אשתו מעוברת כו'. ועיין במ\"ש מרן סי' ר\"צ מט\"ו בשם הרב רבינו שלמה בן אדרת ודו\"ק ועיין בלחם רב סי' קי\"ב מהר\"ש הלוי סי' י\"א ועיין מ\"ץ ח\"א סי' מ\"ב ודבריו לא קיימין. עוד כתב שם וז\"ל אלא שאם היינו באים מזה הצד לא היו יכולים למכור בקרקעות אלא כאפוטרופוס סתם כו'. וזה סותר מ\"ש הטור סי' ר\"ץ סל\"א בשם הרמ\"ה. וכן נראה מתשובת הרמב\"ן סי' פ\"ז ודו\"ק ועיין בל\"ר סי' קע\"ו מהרימ\"ט ח\"מ סי' ל\"ז ועיין בהרשב\"א ח\"ב סי' מ\"ב דגם משם מוכח דחולק על הרמ\"ה. אב שמנה שני אפוטרופסים ומת אחד מהם עיין בתשובות מהריב\"ל ח\"ג סי' י\"ז מהרא\"ש סי' נ\"ב מ\"ץ ח\"א סי' ע\"ב ומ\"ב מבי\"ט ח\"א סי' של\"ה. ועיין בתשובות הרשב\"א ח\"ב סי' שנ\"א ובתשובת הרשב\"א שהביא מר\"ן הב\"י יו\"ד ס\"ס רנ\"ט ודו\"ק. כתב הריב\"ש סי' ע' וז\"ל ואם נסתפק לך מפני שרבי יעקב לא אמר בפיו שהיה רבי חיים דודו שליט כו'. והנה גדולה מזאת אמרו בגמ' בפרק יש נוחלין ההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה נכסים למאן דלמא לפלוני אמר להו ואלא למאן. ומשמע משם דלשון זה מהני והוו נכסים שלו אף על פי שהוא לא הוציא לשון מתנה מפיו וראיתו אפשר לדחותה ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ד שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל כו'.</b> כתב מר\"ן סי' ר\"ץ מי\"ח בשם מהר\"ם וזה לשונו ששאלתם על אפוטרופוס שפשע שטען בב\"ד מה שלא צוהו לטעון כו'. וכבר שנה מר\"ן דין זה בס\"פ קפ\"ג ועיין פ\"מ ח\"א סי' נ\"ב שנסתפק באפוטרופוס שהיה לו לישבע וליטול והפך השבועה לשכנגדו ונשבע ונפטר אי חשיב פשיעה יע\"ש ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשיגדילו היתומים כו'.</b> עיין בתשובת מהריט\"ץ סי' ל\"ח שדבריו הם תמוהים בעיני עד מאד דפשיטא דכיון דיש פלוגתא דרבוותא אי אפוטרופוס שפשע חייב לשלם דהמוציא מחבירו עליו הראיה ופטור ומה ראיה ממ\"ש הריב\"ש דאוקי ממונא בחזקת היורשים דלא דמי כאוכלא לדנא דהתם היינו טעמא דהספק הוא אם זכה המקבל מתנה או היורש דנכסים בחזקתו מתורת ירושה דממילא אבל בשאר ספיקות דעלמא מה שייך לומר נכסי בחזקת היורשים ולא ראיתי סברא גרועה מזו. אבירא דממקום אחר יש לחייב לאפוטרופוס דאם פשע והזיק בידים דחייב ולא איפליגו גבי אפוטרופוס דפשע אם משלם אלא כשפשע ולא שמר כדרך השומרים אבל מזיק בידים חייב לכ\"ע. וגם זה ראיתי שהדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא גבי ההוא אפוטרופוס דזבן תורא ולא הו\"ל ככי ושיני משמע מדברי התוס' שם דלא שאני להו בין פושע למזיק בידים. ורבינו ז\"ל בה' שלוחין גבי שותף ששינה ואבד דחייב לשלם משמע דמחלק בין פושע למזיק בידים וכן משמע מדבריו בהלכות אישות גבי האשה ששברה כלים בשעת מלאכתה ומדברי הראב\"ד שם מוכח דלא שאני ליה בין מזיק לפושע וכבר כתוב אצלי במקום אחר בהרחבה אין כאן מקום להאריך והרב הזה מתהלך בתומו וצ\"ע. (*א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר בפח\"י מהל' אישות ובפ\"ו מהל' חובל ומזיק): "
+            ],
+            [
+                "<b>יש לאפוטרופוס למכור כו'.</b> יתומים שסמכו אצל בע\"ה ולוה בע\"ה לצורך היתומים כתב מהר\"ם דין בוטון סי' מ\"ד דיש לו כח למכור קרקע אף לסברת הרמ\"ה שכתב הטור ס\"ס ר\"ץ יע\"ש ולדידי אין דבריו מחוורים שהרי אף להאכיל אין בידו למכור קרקע וא\"כ אף אם לוה אינו מוכר כי אם ברשות ב\"ד ודו\"ק. כתב מהרימ\"ט ח\"מ סי' ל\"ו בשם הריטב\"א שכתב בשם רבו דיתומים שסמכו אצל בעל הבית אינו אפוטרופוס אלא במה שהוא מחזיק בידו אבל להוסיף עליו ולתת בידו מנכסי יתומים לא וגם אין להם להוציא מיד אחרים ע\"כ. וסברא זו הוזכרה שם מבלי שום חולק ועיין בהרשב\"א ח\"ב סי' מ\"ט שחולק בזה ודו\"ק עיין הרב בעל פני משה ח\"א סי' ס\"ט שכתב בפשיטות דיש לו דין אפוטרופוס אף להוציא מיד אחרים. וכתב הטור סי' ר\"ץ סעיף ל\"א בשם הראב\"ד דאין משביעין אותו ועיין במ\"ש התוס' בפרק הכותב (דף פ\"ח) ד\"ה ומיפלגי ודוק היטב. עוד כתב הרב מהרימ\"ט שם וז\"ל מצורף לזה שיתומים שסמכו צריך שיהיו בני ט' כמ\"ש הטור בשם הרמ\"ה וכל הפוסקים אין מי שיחלוק על זה זולת הרא\"ש שכתב הטור כן משמו ע\"כ. והרשב\"א חולק על סברת הרמ\"ה כן מתבאר ממ\"ש בח\"ב סי' מ\"ט וכן מתבאר ממ\"ש בסי' קנ\"ט הביאה מר\"ן סי' ר\"ן מחודשין י' וכן מתבאר מתשובת הרמב\"ן ז\"ל סי' פ\"ז ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין רשאין לדון ולחוב כו'.</b> ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ס\"ח סי' ב' במה שכתב ועוד נראה דאפוטרופוס הממונה על נכסי בעה\"ב כו'. ולא כתב הרב כן אלא בנכסים מסויימין אבל ביודע שבעה\"ב חייב חוב לאדם אחר אף שהוא אפוטרופוס וממונה וידע בבירור החוב אינו רשאי לפרוע כלום לאותו אדם דמאן שם ליה ליזקק בנכסי יתומים ואי עביד הכי חייב לפרוע משלו מדין מזיק ונשא ונתן ביד ויש להוכיח כן מדברי הרב בתשובות אחרות ודו\"ק והוצרכתי לזה מפני שראיתי בספר הרב בעל פני משה חלק ב' בסוף הספר תשובה למהר\"ש ן' ולייסיד ז\"ל שלא חילק בדברי הרא\"ש ז\"ל בין פקדון למלוה ודבריו תמוהים בעיני וצ\"ע. עוד כתב הרא\"ש שם וז\"ל נאמנת על החצי שלה במגו שאם היתה שותקת כו' ויש לדקדק שהחצי שהוא חלקה למה הוצרך להאמינה משום מגו תיפוק ליה משום הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ובדוחק נראה ליישב דאיצטריך טעמא דמגו לא מחמת היורשים אלא שיש נפקותא אם הודאתה היתה חב לאחרים לא היתה נאמנת ומשום מגו היא נאמנת וצ\"ע:       סליקו להו הלכות נחלות בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c4eaedf5d3e98df1867825ced2b8584c46de14fa
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,142 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Inheritances",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Inheritances",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משפחת האם אינה קרויה משפחה וכו'. </b> ואפילו במקום דליכא יורש מצד האב כגון שתוקי א\"נ גר שנשא ישראלית והוליד בן דליכא יורש מצד האב אפ\"ה אין האם יורשת אלא הנכסים הרי הם הפקר ועיין במ\"ש התוס' פרק יש נוחלין (דף קי\"ד) ד\"ה אף ובפ\"ק דכתובות (דף י\"א) ד\"ה מטבילין ובתה\"ד סימן שנ\"ב ובתשובת מהרש\"ל חה\"מ סי' ל\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים וכו'.</b> כתב מהריט\"ץ בתשובה ס\"ס כ\"ה וז\"ל ועוד דכל היכא דאיכא פלוגתא וספיקא אוקי ממונא בחזקתיה ה\"נ אוקי ממונא בחזקת יורשים דמיקרו מוחזקים כיון דהם יורשים בכח תקנת טוליטולא דאלמוה למעקר ירושת הבעל כו'. ואין הוראה זו נכונה מכמה אנפי. חדא דמה שדן מלשון בכל אופן שבא לטפויי אפי' נתינה דמחיים דמודה הרא\"ש בה אין זה כדאי. ועוד דמכירה שמכרה לאחר מכירה מעליא לכ\"ע הגע עצמך שהוצרכה לדמים וקבלה כתובתה מבעלה והוא רצה לפורעה מחיים כלום יש כאן תקנת טוליטולה הלא אין כאן כתובה שיירשו יורשי האשה. גם מה שסיים הרב המחבר ז\"ל דאוקי ממונא בחזקת יורשי האשה בפלוגתא דרבוותא הם דברים תמוהים רחוקים מדרכי ההוראה דכל הבא מחמת התקנה במקום שיש זוכה מן הדין עליו הראיה וכן כתבו גדולי המורים בחבוריהם בנדון כיוצא בזה דיד בעל התקנה על התחתונה בכל ספק דאתיליד בה (א\"ה עיין באורך תשובת הרב המחבר לעיל פכ\"א מהל' מלוה ולוה הלכה א').וקרוב לזה כתבו גבי תקנת השוק גבי גנב שאינו מפורסם בהנך גווני דמספקא ליה לתלמודא אי עשו תקנה זו או לא פסקו הדין עם הנגזל דהלוקח בא מכח התקנה והנגזל בא מכח דינא. ומ\"ש דקלישא זכות הקונה שהיא מכירת שטרות דרבנן ואפילו יורש מוחל לאו מילי דסמכא נינהו כי אם מילי דכדי וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל שמתה אשתו ואח\"כ מת אביה כו'.</b> עיין בתשובות להרמב\"ן סימן ס\"ג דיש לדקדק מדבריו דאע\"פ שמחלוקת הר\"י ן' מיגאש והרי\"ף הוא לגמרי דלמהר\"י יורש הבעל בכל גוונא ולהרי\"ף אינו יורש בכל גוונא הכריע הרב ביניהם דיש להודות למהר\"י ן' מיגאש היכא דזכה בהם כבר הבעל ולהודות להרי\"ף היכא דלא זכה. וכ\"ת ס\"ס קשיא על הרב כיון שכבר הכריע לעיל איך חזר וכתב דמלוה שעל הבעל פליג ואמאי פליג בזה נראה ליישב דאע\"פ שהכריע הרב ביניהם היינו כשאין הבעל מוחזק בהם אבל כשהבעל מוחזק בהם דהיינו מלוה שעמו לא רצה לסמוך על דעתו להוציא מידו ולכך פליגי כדין בכור זה הנלע\"ד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בן שנסתפק לנו אם הוא בכור כו'.</b> מימרא בפרק יש נוחלין וכתב מרן הב\"י סימן רע\"ז בשם ר' ירוחם ז\"ל דה\"מ בשטוענים על ענין בכורה אבל בחלק פשוט ובשאר זכיות כותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו מתחלה ופשוט הוא ע\"כ. ונראה לרשב\"ם דכתב הטור ס\"ס רע\"ח דאית ליה דאין לפשוט קודם חלוקה למכור וליתן ולמאן דאית ליה דאין כותבין הרשאה אלא בדבר שיכול להקנות כמבואר בסי' קכ\"ג הפשוט אינו יכול לכתוב הרשאה אפילו הוכרה מדינא דגמ' ועיין בתשובות הרשב\"א ח\"ב סימן רנ\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם כו'.</b> לענין כתובת בנין דכרין אם יטול הבכור חלק בכורה מתוך דברי ריא\"ז שהביא בשה\"ג פ' נערה עלה דמתני' דלא כתב לה בנין דכרין כו' מוכח דס\"ל דנוטל ולא חשיבי נכסי האם אך מתשובת הרשב\"ץ שהביא הר\"ב נתיבות משפט נכ\"ג ח\"ו מוכח דס\"ל דאין הבכור נוטל פי שנים משום דהוו נכסי האם יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שלשה נאמנים על הבכור כו'.</b> כתב מהרימ\"ט הובאו דבריו בספר בני אהרן סי' כ\"ו דלא מהני היכרא אלא בחיי הבכור אבל לא לאחר מיתתו וכן בנכסים שנתנו לו ע\"מ שלא יתנם במתנה לא מהני היכרא ועיין במהריק\"ו שורש קמ\"ה שכתב בפירוש דמהני היכר אף לאחר מיתת הבכור וצ\"ע. כתב מהריב\"ל בח\"ב סי' מ\"ה דאנוס שאמר על אחד שהוא בנו שנולד לו בארץ העמים במקום גזרת השמד דיש לספק בדבריו דלמא בנו הבא מן העכו\"ם קאמר דדלמא האנוסים לא קפדי אביאת עכו\"ם בהיותם בארץ מושבותם. אך מדברי מהרשד\"ם ח\"מ סי' ש\"ה נראה דפליג עלה וס\"ל דאפילו חזר ואמר דבנו מן העכו\"ם קאמר דלא מהימן משום דאינו חוזר ומגיד ועיין פ\"מ ח\"א סי' צ\"ב: <b>וכן אם אמר על המוחזק לנו וכו'.</b> כתב הטור סי' רע\"ז ופרשב\"ם לאו בעדים מיירי שאם יש עדים עליו שהוא בכור אין האב נאמן להכחישם אלא בקול בעלמא והרמב\"ן פירש דאיפכא מסתברא כו' ולהרמב\"ן אינו אלא כשאינו מכחיש לעדים בפירוש דאפשר הגדול אינו בנו אבל אם מכחיש לעדים בפירוש פשיטא דלא מהימן ואפילו דאית ליה מגו כ\"כ מהרשד\"ם ח\"מ סי' ש\"ה פ\"מ ח\"א סימן צ\"ב. ומהריב\"ל ח\"א סימן ס\"ב ומשפטי שמואל סימן ק\"ג חולקים בזה וס\"ל דאף דמודה שהם בניו נאמן על האחד שהוא בכור נגד עדים. והתימה מהרב פ\"מ שהסכים עם מהרשד\"ם ולא הביא שמהריב\"ל חלוק עליו והרב הביא תשובה זו דמהריב\"ל שם לענין אחר וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראויין וכו'.</b> (א\"ה עיין לקמן פ\"ה מהלכות אלו הלכה ח' ע\"ד הרב פ\"מ): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל נאמן הוא וכו'.</b> כתב הריב\"ש סי' מ\"ב וז\"ל וכיון שהאמינתו תורה שאינו בנו הדבר פשוט שאינו חייב ליטפל בו וגם שאין כאן שבועת היסת שאם היינו מחייבים אותו היסת הרי הוא כשאר כופר בכל ומה הועיל מה שהאמינתו תורה וכו'. וקשיא לי הרי כופר בכל נמי התורה האמינתו ואפ\"ה חכמים חייבוהו שבועת היסת וא\"כ ה\"נ אף שהאמינתו תורה אי איכא דררא דממונא לישתבע שבועת היסת. עוד כתב הריב\"ש שם וז\"ל ואף אם היינו אומרים ששמעון חייב שבועת היסת כו'. ונ\"ל שכוונת הרב היא דכיון שאינו חייב לישבע אלא שאינו יודע שהוא בנו אין כאן חיוב שבועה כלל דדוקא בעלמא חייב לישבע שאינו יודע לפי שהתובע טוען שהנתבע יודע שחייב לו ומש\"ה רמו עליה שבועה שאינו יודע אבל הכא שגם התובע יודע שהנתבע אינו יודע כלום אין כאן חיוב שבועה כלל ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר שמעון אין לוי זה אחי כו'.</b> יש להקשות דאמאי לא יטול שמעון בנכסי לוי כלום כשאומר שמעון אין זה אחי דהא כי היכי דיש הודאת שמעון דאין לו חלק בנכסי לוי כמו כן יש הודאת ראובן שנכסים אלו של שמעון הם דהרי אמר זה אחינו הוא. ובפ' השולח גבי כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן דאמרינן הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי הקשו התוס' כעין מה שכתבנו דאמאי דאמרינן הודאת בע\"ד גבי מקבל ולא גבי נותן. ותירצו דעדיפא הודאת המקבל משום דנותן קדמה לו מחשבה קודם נתינה וסבור שנתן הא לאו הכי יש לחוש נמי להודאה שכנגדו וכתבו נמי ה\"ה בפ\"ד מהלכות זכיה והרא\"ש ז\"ל בשמעתין כנראה דהוקשה לו זה וכתב מכאן דקדק הר\"ם דאם ראובן אמר חייב אני לך מנה ושמעון אומר אין אתה חייב לי דאין חייב ראובן לתת לו כלום אע\"פ שברי לו דהוי כאילו מוחל לו. ויש לתמוה דמה יושיענו זה דהא צריך הקנאת דבר בגוף הנכסים שהרי הודה דיש חלק לשמעון בהם ומחילה לא שייך בגוייהו כי היכי דנימא דמחל שמעון לראובן. ועוד דנכסים שנפלו ללוי בתר הודאת שמעון למה יטלה ראובן דהרי הו\"ל דבר שלא בא לעולם ולא מהני. ולענין עיקר קושייתנו אפשר לומר דכיון דלקח שמעון חלקו משלם במה שאמר אין זה אחי ודאי שוב אין הודאת ראובן בנכסים שנפלו ללוי שמודה שהם של שמעון מזקת לו כיון דשמעון נמי מודה שאין בנכסים אלו שם זכות בגוייהו ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם נפל הבית עליו ועל אמו וכו'.</b> בפרק מי שמת נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ופירש רשב\"ם ז\"ל כגון שנפל הבית על רחל אשת יעקב באלמנותה ועל יוסף בנה מיעקב ולא היה לה עוד בן מיעקב ולא מאיש אחר שעכשיו טענותיהן שוות כו'. והתוס' הקשו על דברי רשב\"ם הללו מכמה מקומות דלא אמרינן דבשביל שהוא ודאי בחצי דיטול הכל והנראה דהרשב\"ם ס\"ל דע\"כ לא אמרינן דמי שהוא זוכה בחצי ודאי שיטול הכל אלא כששניהם באים מכח ירושה כגון הך דנפל הבית עליו ועל אמו דראובן בן יעקב מלאה ובנימין בן רחל מאיש אחר שניהם באים מכח ירושה ומש\"ה אמרינן דיטול הכל בנימין כיון דאף לדברי ראובן מחצית הנכסים הם לבנימין. אבל כשאינם באים מכח ירושה כגון ההיא דזה אומר כולה שלי וכן ההיא דפ' בית כור דאינם באים מכח ירושה אלא או מכח טענה או מכח ספיקא דדינא בהא לא אמרינן דבשביל שהוא ודאי בחצי שיטול הכל. וכן ההיא דנפל הבית עליו ועל אביו אינם באים שניהם לזכות מכח שהם יורשים והב\"ח בא מכח שטרו ומש\"ה אמרינן דאף שב\"ח מודה שאין לו חלק במחצית הנכסים מ\"מ נוטל חלק באידך פלגא דהוי ספק וספק. אבל בנדון רשב\"ם ז\"ל דשניהם באים לזכות מכח ירושה אמרינן כיון שהאחד יורש ודאי מחצית הנכסים זוכה בכל. כתב מרן הב\"י סי' ר\"פ וז\"ל ומ\"ש לא שנא אם היה לה עוד בן מאיש אחר ל\"ש אין לה בן מאיש אחר בס\"פ מי שמת כתבו הג\"א ואפילו כתובה ותוספת כו'. כך פירש רשב\"ם ונחלקו עליו ריב\"א וריב\"ם כו'. ומחלוקת זה מבואר בתוספות על דברי ת\"ק דאמר יחלוקו ומינה נשמע לדידן כו'. ודברי מרן תמוהים הם בעיני: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל עליו הבית ועל אביו או שאר מורישין כו'.</b> ז\"ל הטור סי' ק\"ד לוה שנפל הבית עליו ועל אביו או עליו ועל אחיו ואין שם יורש אלא הוא ובני הלוה אומרים אבינו מת ראשון וירש את מורישו בקבר והורישו לנו ואין לב\"ח ליטול ממנו כלום שאינו נוטל בראוי ע\"כ. ותימה דלמה הוצרך לטעם דאין ב\"ח נוטל בראוי ת\"ל דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא וכמ\"ש בסי' רי\"א גבי בן שמכר בנכסי אביו דאינו חייב להחזיר אפילו הדמים משום דתחת אבותיך יהיו בניך אמרינן לענין דינא בסי' רי\"א קשה דלענין הדמים למה לי האי טעמא ת\"ל משום דאין ב\"ח נוטל בראוי וכמו שכתב בסי' ק\"ד וכבר עמד על זה הרב בעל נתיבות משפט בנתיב ו' ח\"ג יע\"ש. ונראה דמה שכתב בסי' ק\"ד מטעמא דראוי הוא משום שרצה להשוות הדינים דבין היכא דנפל הבית על יעקב ועל ראובן ובין היכא דנפל הבית על ראובן ועל חנוך ובא יעקב לומר שראובן מת תחלה ואח\"כ חנוך דאילו אמרינן דאין ב\"ח נוטל בראוי בהאי גוונא נמי דנפל הבית על ראובן ועל חנוך אין ב\"ח נוטל כלום אבל אילו היה אומר דטעמא דנפל הבית עליו ועל אביו הוא משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קאתינא א\"כ היכא דנפל הבית עליו ועל בנו הוה אמינא דהדין עם הבע\"ח משום דתחת אבותיך יהיו בניך שמענו אבל תחת בניך יהיו אבותיך לא שמענו וכמ\"ש מוהרח\"ש סי' כ\"ח וא\"כ יכול ב\"ח לומר ליעקב אף שתימצי לומר כדבריך שראובן מת תחלה מ\"מ הרי חזרה הירושה לראובן וירושת ראובן אני נוטל בחובי מש\"ה כתב טעמא דראוי שהוא טעם כולל לשתי החלוקות ומ\"ש בסי' רי\"א טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא משום דס\"ל דהא דאמרינן בגמ' בן שמכר בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות לאו לענין דמים בלבד אתמר וכמ\"ש התוס' אלא לענין הקרקע נמי אתמר וכגון שהיה אביו גוסס ואמר מה שאירש מאבא היום מכור לך שתקנו חכמים שהוא מכור וזהו שכתב אפילו אמר מה שאירש מאבא היום מכור לך ומת הבן בחיי האב ואח\"כ מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא אבל אם לא היה יורש אלא את אביו פשיטא דאינו יכול להוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אבוך קא מזבין ואת מפקת וא\"כ מה שכתב שכיון שמת כו' לא קאי אלא למה שכתב מוציא מיד הלקוחות אבל לענין הדמים לא איצטריך זה הטעם וכבר הביא טעמו בסי' ק\"ד: <br><b>כתב </b>בעל התרומות בשער מ\"ח ח\"ג ס\"ב ומצאתי כתוב דאיכא לעיוני אי אמרינן הכי בשאר יורשין או לא כגון חנוך שירש שמעון אחי אבא אי ב\"ח דראובן גובה מחנוך מי אמרינן דאבי אביו הוא דאיתיה להאי דינא משום דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך או דלמא לא שנא ע\"כ. וכתב הרב בעל ג\"ת שמדברי ה\"ה ספ\"ה מהל' נחלות שכתב ומסקנא דגמ' דבכל יורשין כן אפילו בבן ואב שמתו כו'. משמע דס\"ל דבבן ואב הוא חדוש יותר הפך סברת ב\"ה והניחו בצ\"ע. וכבר נתעורר ג\"כ בזה הרב כנה\"ג בס\"ס ק\"ד. ובמחילה רבה מכבוד תורתם נראה דה\"ה לא בא לאשמועינן אלא דלא נימא דדין זה דנפל הבית הוא דוקא היכא דיורשי האב הם אחיו של ראובן דלאו מכח ראובן באים לירש שהרי הם גם ראויים לירש את יעקב כמוהו וכדדחינן בגמ' לא יורשיו אחיו מורישיו אחי דאבוה אבל היכא דהיורש הוא הבן הוה אמינא דהדין עם הב\"ח משום דכי נמי מת הבן ואח\"כ האב נימא להן ב\"ח ירושת אבוהון קא שקילנא לזה כתב ה\"ה דאפילו בבן ואב הדין כך משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא משום דס\"ל דדחיה בעלמא הוא דאמרינן אבל בקושטא דמילתא דיורשי האב בני וכמ\"ש רשב\"ם אבל בספקו של בעה\"ת בזה לא גילה דעתו ה\"ה: <br><b>כתב </b>מהר\"ם בח\"א סי' צ\"ט דמאי דלא כתב הרמב\"ם ז\"ל דין הראוי לגבי אשה וב\"ח הוא משום דלא משכחת לה וההיא דנפל הבית הוי מטעמא דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא והא דתנן הבכור אינו נוטל בשבח ולא בראוי ולא האשה בכתובתה משום דלגבי בכור משכחת לה ראוי כגון מלוה תני נמי ולא האשה בכתובתה אע\"ג דלגבי אשה לאו מטעם ראוי נגעו בה ועוד האריך יע\"ש. וקשה לי ממ\"ש רבינו ברפ\"ג מהלכות אלו אין הבכור נוטל פי שנים כו' כיצד אחד ממורישי אביו שמת כו'. ואי כדברי מהר\"ם דס\"ל לרבינו דההיא דנפל הבית לאו מטעם ראוי נגעו בה ומאי דתנן דאין הבכור נוטל בראוי איצטריך למלוה אם כן איך כתב דטעם דאין הבכור נוטל היכא שמת אחד ממורישי אביו לאחר מיתת אביו מטעם ראוי דהא אפילו אי אמרינן דהבכור נוטל בראוי אפילו הכי לא הוה שקיל בכה\"ג משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא ובשלמא מדברי הגמ' דפרק יש בכור דאמרינן דוכולם אין נוטלין בראוי אתי לאתויי נכסי דאבא לא תיקשי משום דאפשר לומר דבגמרא לפום הקס\"ד דלא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך לענין דינא קיימי אבל אה\"נ דלפי המסקנא ראוי דלגבי בכור לא איקני אלא משום מלוה אבל מדברי רבינו קשה דלמה ליה משום טעמא דראוי. עוד קשה לי דאיך נוכל לומר דלא משכחת לה דין ראוי הרי כופר דהוא ראוי משום דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכדאמרינן בפ\"ד דקמא (דף מ\"ב) (*א\"ה עיין בתשובת הרב המחבר לעיל פכ\"א מהל' מלוה ולוה): <br><b>עוד </b>כתב הרב שם דאם תפסה לחשבון הנדוניא דמהני לה תפיסה משום דיכולה לומר תרי קים לי קים לי כמ\"ד דב\"ח גובה מן הראוי וקים לי כמ\"ד דנדוניא דין חוב יש לה ע\"כ. וקשיא ליה דהא למ\"ד דמתני' דנפל הבית לאו מטעם ראוי נגעו בה אלא משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא צריכה לומר תלת קים לי קים לי כמ\"ד דבע\"ח גובה מראוי וקים לי כמ\"ד דכל היכא דגובה מן הראוי לא מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא וקים לי כמ\"ד דנדוניא דין חוב יש לה ובתלת קים לי מוציאין מן המוחזק. (*א\"ה עיין לעיל פ\"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ז'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום.</b> כתב הטור סי' רפ\"א בשם הרמ\"ה אי נמי אמר פלוני לא יירש אלא כך וכך א\"נ אמר ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון לא אמר כלום ועיין בתשובות הרא\"ש כלל פ\"ב סי' ה' על שכ\"מ שאמר מנה לפלוני בני ולא יירש ומנה לפלוני בני ויירש אי הוי חזרה וצ\"ע. כתב מהרש\"ך ח\"ג סי' ל\"ו וז\"ל כ\"ש ששמעון המוריש צוה בשעת מיתתו שיתנו כל נכסי עזבונו לבת הנזכרת ואל יתנו שום דבר לבן המומר ואפילו את\"ל שהיה המומר יורש כדין ישראל כשר במה שצוה שמעון נפקעה הירושה ממנו וזכתה הבת וכו' והנה אם היה יורש כדין ישראל כשר היה מקום לומר שאין להפקיע ירושתו משום שאמר פלוני לא יטול בירושתי ובראוי ליורשו אין דבריו כלום ואע\"פ שנתן הכל לבת בלשון מתנה איכא לספוקי לענין דינא בכמה מילי: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>וכן שלשה אחים שחלקו ובא ב\"ח וכו'.</b> כתב הרא\"ש בתשובה כלל ע\"ט סי' ח' וז\"ל ואם ראובן ושמעון רצו לפרוע חוב אביהם ליהודה בלא שיבאו לדין בשל חלקם היה הרשות בידם אבל בחלקו של לוי לאו כל כמינייהו וכו'. ודוקא שאותו הממון שנתנו האחים ליהודה בפרעון חובו היה ידוע בעדים שהיה מממון יעקב אביהם אבל אם אינו ידוע אותו ממון ליעקב מורישם נאמנים האחים לומר ידענו בחוב אבינו ליהודה ופרענו חובו במגו דלא הניח אביהם כלום וכ\"כ הרב לקמן פ\"ח סי' י' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהניח יתומים מקצתן גדולים ומקצתן קטנים כו'.</b> (*א\"ה עיין לעיל פכ\"ב מהל' מלוה ולוה דין ט\"ו): "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמת והניח יורשים גדולים וקטנים צריך למנות אפוטרופוס וכו'.</b> כתב מרן הב\"י סי' ר\"נ מ\"י וז\"ל וכתב עוד שנשאל על שכ\"מ שאמר אני ממנה את פלוני אפוטרופוס על בני ולא היה לו אלא בן אחד ילוד והניח אשתו מעוברת כו'. ועיין במ\"ש מרן סי' ר\"צ מט\"ו בשם הרב רבינו שלמה בן אדרת ודו\"ק ועיין בלחם רב סי' קי\"ב מהר\"ש הלוי סי' י\"א ועיין מ\"ץ ח\"א סי' מ\"ב ודבריו לא קיימין. עוד כתב שם וז\"ל אלא שאם היינו באים מזה הצד לא היו יכולים למכור בקרקעות אלא כאפוטרופוס סתם כו'. וזה סותר מ\"ש הטור סי' ר\"ץ סל\"א בשם הרמ\"ה. וכן נראה מתשובת הרמב\"ן סי' פ\"ז ודו\"ק ועיין בל\"ר סי' קע\"ו מהרימ\"ט ח\"מ סי' ל\"ז ועיין בהרשב\"א ח\"ב סי' מ\"ב דגם משם מוכח דחולק על הרמ\"ה. אב שמנה שני אפוטרופסים ומת אחד מהם עיין בתשובות מהריב\"ל ח\"ג סי' י\"ז מהרא\"ש סי' נ\"ב מ\"ץ ח\"א סי' ע\"ב ומ\"ב מבי\"ט ח\"א סי' של\"ה. ועיין בתשובות הרשב\"א ח\"ב סי' שנ\"א ובתשובת הרשב\"א שהביא מר\"ן הב\"י יו\"ד ס\"ס רנ\"ט ודו\"ק. כתב הריב\"ש סי' ע' וז\"ל ואם נסתפק לך מפני שרבי יעקב לא אמר בפיו שהיה רבי חיים דודו שליט כו'. והנה גדולה מזאת אמרו בגמ' בפרק יש נוחלין ההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה נכסים למאן דלמא לפלוני אמר להו ואלא למאן. ומשמע משם דלשון זה מהני והוו נכסים שלו אף על פי שהוא לא הוציא לשון מתנה מפיו וראיתו אפשר לדחותה ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ד שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל כו'.</b> כתב מר\"ן סי' ר\"ץ מי\"ח בשם מהר\"ם וזה לשונו ששאלתם על אפוטרופוס שפשע שטען בב\"ד מה שלא צוהו לטעון כו'. וכבר שנה מר\"ן דין זה בס\"פ קפ\"ג ועיין פ\"מ ח\"א סי' נ\"ב שנסתפק באפוטרופוס שהיה לו לישבע וליטול והפך השבועה לשכנגדו ונשבע ונפטר אי חשיב פשיעה יע\"ש ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשיגדילו היתומים כו'.</b> עיין בתשובת מהריט\"ץ סי' ל\"ח שדבריו הם תמוהים בעיני עד מאד דפשיטא דכיון דיש פלוגתא דרבוותא אי אפוטרופוס שפשע חייב לשלם דהמוציא מחבירו עליו הראיה ופטור ומה ראיה ממ\"ש הריב\"ש דאוקי ממונא בחזקת היורשים דלא דמי כאוכלא לדנא דהתם היינו טעמא דהספק הוא אם זכה המקבל מתנה או היורש דנכסים בחזקתו מתורת ירושה דממילא אבל בשאר ספיקות דעלמא מה שייך לומר נכסי בחזקת היורשים ולא ראיתי סברא גרועה מזו. אבירא דממקום אחר יש לחייב לאפוטרופוס דאם פשע והזיק בידים דחייב ולא איפליגו גבי אפוטרופוס דפשע אם משלם אלא כשפשע ולא שמר כדרך השומרים אבל מזיק בידים חייב לכ\"ע. וגם זה ראיתי שהדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא גבי ההוא אפוטרופוס דזבן תורא ולא הו\"ל ככי ושיני משמע מדברי התוס' שם דלא שאני להו בין פושע למזיק בידים. ורבינו ז\"ל בה' שלוחין גבי שותף ששינה ואבד דחייב לשלם משמע דמחלק בין פושע למזיק בידים וכן משמע מדבריו בהלכות אישות גבי האשה ששברה כלים בשעת מלאכתה ומדברי הראב\"ד שם מוכח דלא שאני ליה בין מזיק לפושע וכבר כתוב אצלי במקום אחר בהרחבה אין כאן מקום להאריך והרב הזה מתהלך בתומו וצ\"ע. (*א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר בפח\"י מהל' אישות ובפ\"ו מהל' חובל ומזיק): "
+            ],
+            [
+                "<b>יש לאפוטרופוס למכור כו'.</b> יתומים שסמכו אצל בע\"ה ולוה בע\"ה לצורך היתומים כתב מהר\"ם דין בוטון סי' מ\"ד דיש לו כח למכור קרקע אף לסברת הרמ\"ה שכתב הטור ס\"ס ר\"ץ יע\"ש ולדידי אין דבריו מחוורים שהרי אף להאכיל אין בידו למכור קרקע וא\"כ אף אם לוה אינו מוכר כי אם ברשות ב\"ד ודו\"ק. כתב מהרימ\"ט ח\"מ סי' ל\"ו בשם הריטב\"א שכתב בשם רבו דיתומים שסמכו אצל בעל הבית אינו אפוטרופוס אלא במה שהוא מחזיק בידו אבל להוסיף עליו ולתת בידו מנכסי יתומים לא וגם אין להם להוציא מיד אחרים ע\"כ. וסברא זו הוזכרה שם מבלי שום חולק ועיין בהרשב\"א ח\"ב סי' מ\"ט שחולק בזה ודו\"ק עיין הרב בעל פני משה ח\"א סי' ס\"ט שכתב בפשיטות דיש לו דין אפוטרופוס אף להוציא מיד אחרים. וכתב הטור סי' ר\"ץ סעיף ל\"א בשם הראב\"ד דאין משביעין אותו ועיין במ\"ש התוס' בפרק הכותב (דף פ\"ח) ד\"ה ומיפלגי ודוק היטב. עוד כתב הרב מהרימ\"ט שם וז\"ל מצורף לזה שיתומים שסמכו צריך שיהיו בני ט' כמ\"ש הטור בשם הרמ\"ה וכל הפוסקים אין מי שיחלוק על זה זולת הרא\"ש שכתב הטור כן משמו ע\"כ. והרשב\"א חולק על סברת הרמ\"ה כן מתבאר ממ\"ש בח\"ב סי' מ\"ט וכן מתבאר ממ\"ש בסי' קנ\"ט הביאה מר\"ן סי' ר\"ן מחודשין י' וכן מתבאר מתשובת הרמב\"ן ז\"ל סי' פ\"ז ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין רשאין לדון ולחוב כו'.</b> ועיין בתשובת הרא\"ש כלל ס\"ח סי' ב' במה שכתב ועוד נראה דאפוטרופוס הממונה על נכסי בעה\"ב כו'. ולא כתב הרב כן אלא בנכסים מסויימין אבל ביודע שבעה\"ב חייב חוב לאדם אחר אף שהוא אפוטרופוס וממונה וידע בבירור החוב אינו רשאי לפרוע כלום לאותו אדם דמאן שם ליה ליזקק בנכסי יתומים ואי עביד הכי חייב לפרוע משלו מדין מזיק ונשא ונתן ביד ויש להוכיח כן מדברי הרב בתשובות אחרות ודו\"ק והוצרכתי לזה מפני שראיתי בספר הרב בעל פני משה חלק ב' בסוף הספר תשובה למהר\"ש ן' ולייסיד ז\"ל שלא חילק בדברי הרא\"ש ז\"ל בין פקדון למלוה ודבריו תמוהים בעיני וצ\"ע. עוד כתב הרא\"ש שם וז\"ל נאמנת על החצי שלה במגו שאם היתה שותקת כו' ויש לדקדק שהחצי שהוא חלקה למה הוצרך להאמינה משום מגו תיפוק ליה משום הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ובדוחק נראה ליישב דאיצטריך טעמא דמגו לא מחמת היורשים אלא שיש נפקותא אם הודאתה היתה חב לאחרים לא היתה נאמנת ומשום מגו היא נאמנת וצ\"ע:       סליקו להו הלכות נחלות בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות נחלות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b422acab39b4d401f43fea552cda1dc9cd6e8c30
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,237 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות טוען ונטען",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הטוען את חבירו במטלטלין וכו'.</b> כתב מרן הב\"י סי' פ\"ז מ\"ב בשם הרשב\"א וז\"ל ומ\"ש אע\"פ שיתחייב שמעון באותו סך הרבית אין חיוב זה עושהו כמודה מקצת להתחייב שבועת התורה על מה שכפר שאין המתחייב במקצת מתוך טענות הכפירה כמודה מקצת מפורש בפיו אשר יאמר כי הוא זה כתיב וזה נ\"ל באמת ע\"כ. ועיין בהרשב\"א ח\"ב סי' רמ\"ו שנראה שדבריו שם סותרים לכלל זה ויש לחלק ודו\"ק: <b>מפי השמועה למדו וכו'.</b> (א\"ה עיין לעיל פ\"ה מה' שאלה ופקדון הלכה ו'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שאמר אמת כו'.</b> עיין מה שכתבתי בזה בפ\"ג מהלכות זכייה ומותנה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנה יש לי בידך כו'.</b> היכא דאיכא פלוגתא בפרעון אי מצי למימר הנתבע קים לי כמ\"ד דחשיב פרעון עיין בספר ל\"ר סי' קע\"ו דצידד לומר דלא מצי למימר קים לי משום דהוי ברי בחיובא וספק בחזרה ואין דבריו נראין ועיין בתשובת הראנ\"ח ח\"ב סימן ב' (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהלכות שאלה ופקדון הלכה א' ופי\"א מהלכות מכירה הלכה ט\"ז): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנתחייב שבועה כו'.</b> עיין בכתבי מהרי\"א סימן ל\"ב מה שחידש בדינים אלו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הטוען את חבירו טענה כו'.</b> כתב הריב\"ש סימן שמ\"ד וז\"ל ואף אם נאמר שגם בזה נכלל הכל בשבועתו לדעת הרא\"ש עדיין אפשר לומר שאין כאן תביעת ממון ואין משביעין אותו לפי שאף אם יודה שנשבע אין מחייבין אותו לשלם כו'. ולא נראה כן מדברי הרא\"ש בתשובה כלל י' סי' ב' שכתב על אחד שנשבע לאשתו שלא יצא כ\"א ברשותה והוא טוען שפטרה אותו מן השבועה והיא אומרת שלא פטרה אותו כו' הוא נאמן כו' והכא לא שייך לחייבו שבועה שהרי כבר נשבע שלא יצא כ\"א ברשותה והוא אומר שפטרה אותו ואם הוא משקר הרי הוא עובר על שבועתו שאין שבועה חלה על שבועה ע\"כ. ואם איתא כדברי הריב\"ש דאפילו הרא\"ש יודה כאן שאין משביעין אותו תיפוק לי דכיון דאף אם יודה אינו מחוייב ממון ולפיכך לא ישבע א\"ו כדאמרן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל חשוד על השבועה אין משביעין אותו וכו'.</b> כתב הטור סימן צ\"ב בשם הרא\"ש ז\"ל על ראובן שנתחייב שבועה לשמעון ורוצה שמעון שיחרימו בב\"ה על כל מי שיודע אם ראובן עבר על השבועה כדי לפוסלו והשיב חלילה וחס לא תהא כזאת בישראל לבייש בן ברית כו'. והר\"ב פ\"מ ח\"ב סימן ס\"א מייתי תשובת הרשב\"א שנראה שחולק בזה יע\"ש באורך. ומרן ז\"ל בספר ב\"ה כתב וז\"ל ויש ליישב דהרא\"ש איירי כשאין זה יודע שעבר הלה על השבועה אלא שהוא רוצה להחרים אולי ימצא מי שיודע שעבר על השבועה והרשב\"א מיירי ביודע ודאי שהוא חשוד ושיש עדים יודעים ואינם רוצים להעיד ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע\"כ. והנה מתחלת דבריו נראה דס\"ל כסברת הרב פ\"מ אך מסוף דבריו נראה דס\"ל כמהראנ\"ח דהדבר תלוי ביודע שיש עדים בדבר וכן נראה מדברי מרן בשלחנו. וא\"כ מוכרחים אנו לומר שתחלת דברי מרן שבספר ב\"ה שכתב בשאין זה יודע שעבר הלה על שבועתו לאו דוקא אלא הדבר תלוי באם יודע שיש עדים בדבר או לא וכמו שסיים מרן. ונראה שיש לדקדק כן מדברי הרא\"ש דאי הרא\"ש ז\"ל מיירי בשאינו יודע דעבר על השבועה למה לא בקש שיחרימו על כל מי שיודע שראובן פסול לשבועה אלא ודאי דשמעון ידע דמקודם ראובן עבר על השבועה ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם נעשה חשוד כו'.</b> מ\"ש ה\"ה וכתב רבינו מאיר וה\"מ בנתבע אבל תובע הנשבע ונוטל וכו'. כיון שכיר ונגזל דאילו פוגם שטרו וכיוצא בו הרי דעת הרמ\"ה דנוטל המלוה בלא שבועה כמ\"ש ה\"ה למטה משמו ואין זה רוצה להזיק עצמו אדרבה רוצה להשביע את עצמו ליטול בלא שבועה. מיהו מ\"ש ה\"ה ופשוט הוא אינו מכוון דהא רעה היא לגבי הלוה דפעמים שאין הלוה רוצה להשבע כדי לפטור עצמו ואילו היה בעל דינו כשאר אינשי דעלמא שאינן חשודים היה הלוה אומר לו או תשבע ותטול ואם לא רצה לישבע ילך לו ואין כאן הפוך אבל עכשיו שאומר חשוד אני הנתבע נשבע היסת ונפטר. ואם דעת הרמ\"ה כדעת רבינו שכתב בשם רבותיו בפ\"א שאם אמר התובע איני רוצה בתקנה זו זוקק את הנתבע לשבועה א\"כ אין זה פשוט שהרי אין זה מבואר בגמרא והדבר צריך הכרע ושיקול הדעת ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>תקנת חכמים היא שכל כו'.</b> כתב מרן סי' צ\"ב מ\"ה בשם הרשב\"א וז\"ל כל שהתובע טוען ברי שהוא חשוד אם לא מצא עדים יש לדקדק אם הפסיד תביעתו לפי שי\"ל לפי דבריו א\"א למסור לו שבועה וגם התובע אינו נוטל בשבועה כיון שאין עדים שזה חשוד ואני רואה מחכמי ישראל שיראה מדבריהם שאין נמנעין מלהשביעו מפני שחשדו בעל דינו על שבועתו ונראה שדעתם לומר שאין פוסלים אותו לחצאין שיהא פסול לגבי זה וכשר לגבי עלמא כו'. ועיין במ\"ש התוס' בפ' נערה שנתפתתה (דף מ\"ד) ד\"ה איכא בינייהו אורועי סהדי ובמ\"ש הרא\"ש שם ועיין בתשובות להרמב\"ן ז\"ל סי' מ\"ט הביאה מרן סי' ע\"ה ובתשובות הרשב\"א ח\"ב סי' רל\"א ובמהריק\"ו סימן ל\"ג (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"א מה' שחיטה הלכה כ\"ו): <b>ומתוך ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כו'.</b> כתב מהר\"י אדרבי סימן פ\"ו וז\"ל ואע\"ג דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא וכמ\"ש הרשב\"א בתשובה כו'. ולי נראה דהדברים פשוטים דע\"כ לא חילק הרשב\"א ז\"ל בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן אלא בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע אינו נוטל וכ\"כ הרשב\"א בתשו' וז\"ל ועוד דכיון שהודה שקבל קצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והו\"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ע\"כ, הרי שכתב בהדיא דפוגמת כתובתה אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע אינו נוטל וכ\"כ בתשובה להרמב\"ן סי' פ\"ה הביאה מרן סימן ע\"ב עכ\"ד וכן הסכים מהר\"י אדרבי באותה התשובה יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן פוגם שטרו כו'.</b> נראה ליישב דברי רבינו במ\"ש ואמר ישבע לי וכו' שדקדק מהריק\"א דקאי גבי אפיק שטרא וחבריה אמר פריע הוא דאי לא טען אשתבע לי לא טענינן ליה וזה דוחק שהרי רבינו לא הזכיר דין זה אלא דרך כלל כתב וכיוצא בזה ואפשר דכוון רבינו לעד אחד שמעיד שפרע אבל נראה לומר כיון שמצינו להראב\"ד והרמ\"ה ז\"ל דסברי שנוטל המלוה בלא שבועה ומצינו בגמ' דקאמר גבי מפיק שטרא אחבריה ואמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה ובעי תלמודא ומהו בין זה לפוגם שטרו ומסיק התם גבי פוגם אי לא טעין נמי אנן טענינן ליה הכא אי לא טעין לא טענינן ליה ואמרינן ליה זיל שלים והנה רבינו גבי חשוד הטיל פשרה דאנן לא טענינן ליה זיל אשתבע ליה כיון דידעינן דלא מצי לאשתבועי וחזר דינו למפיק שטרא דאי לא טען אמרינן ליה זיל שלים וכי טעין גבי חשוד ישבע לי הוא דוקא הפסיד ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ורבותי הורו שכפירת הטענה כו'.</b> עיין מ\"ש מרן בכ\"מ ולפי דרך זה הוי הודאה וכפירה בכלל עשרים שעורות וכבר נפסק הדין מהכל דכפירה חוץ מההודאה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה או ששה אגוזים יש לי בידך כו'.</b> צ\"ל חמשה וששים אגוזים, והחשבון מדוקדק דאי לאו הכי אבד חשבון רבינו לגמרי וזה פשוט: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העיד עליו עד אחד כו'.</b> עיין מ\"ש מרן בכ\"מ ואני אומר דה\"ה עצמו התם בפ\"ד מהל' גזלה ספוקי מספקא ליה בסברת רבינו דליכא הוכחה התם מדברי רבינו והראב\"ד ז\"ל ביאר הענין יע\"ש (א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה בשם הרשב\"א שהוא מדעת הפוטרים משבועה בטענת שמא ע\"י עד אחד ועיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מה' שאלה ופקדון הלכה ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין מודה מקצת כו'.</b> הרב מהריק\"א כתב דהרב הנ\"י לא ירד לדעת רבינו אבל כתב שה\"ה ז\"ל דקדק יפה כו'. ולא ידעתי כוונתו בזה כלל כי אין חילוק בין הרב הנ\"י לה\"ה כלל דדברי ה\"ה הוא דסובר בדעת רבינו דכל שאינו יכול לכפור פטור משבועת התורה אע\"פ שלא יהיה שעבוד קרקעות וכן דיוק דבריו כאן שלא זכר בדעת רבינו כפירת שעבוד קרקעות וכ\"כ ה\"ה בהדיא בדעת רבינו בפי\"ו מהל' אישות בבא המתחלת היא אומרת בתולה נשאתני כו' וזהו דעת הרב הנמוקי ממש בכוונת רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והרי כל נכסיו משועבדין בו כו'.</b> מה שכתב רבינו והרי כל נכסיו משועבדים בו אע\"פ שאין זה מעלה ומוריד לענין שאין יכול לכפור בו שכתב נראה שכיון למ\"ש ה\"ה בפט\"ז מהלכות אישות דאע\"ג דאין נשבעין על טענת כפירת שעבוד קרקעות דוקא כשאינו גובה אלא ממקרקעי אבל כשגובה ויש בשעבודו מטלטלי וקרקעי לא מיפטר משום כפירת שעבוד קרקעות ויחס סברא זו לרבינו יע\"ש ולכך כתב רבינו כאן שכיון שכל נכסיו משועבדין בין קרקע בין מטלטלין ע\"כ לא מיפטר אלא מטעם שאינו יכול לכפור ולא מטעם שעבוד קרקעות וזה נאה בפירוש דברי רבינו ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן חופר בשדה חבירו וכו'.</b> מ\"ש ה\"ה ז\"ל שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו החפירות כו', אם עפר קרקעו הוא בעינא ועדיין קיים אפשר שביד התובע להכריח לנתבע למלאות החפירות ולא אמרינן שישלם דמי נזקו אלא לומר דאינו חייב לקנות עפר אחר למלאות החפירה א\"נ אפשר לפרש דחפר בה שיחין ומערות לצרכו והתנה עמו למלאותה והלה כופר במקצת ודו\"ק. ומ\"ש עוד ה\"ה ואין זו ראיה דכי אמרי' דאדם הוקש לקרקעות כו' זה אינו דאף שאר אינשי נמי הוקשו לקרקע וכ\"כ רבינו בפי\"ג מה' מכירה דהשוכר את הפועל בין בקרקע בין במטלטלין אין להם אונאה וטעמא שהוקשו לקרקע ושמא יאמר הרב דהתם דוקא אתמר שהוא מטעם שכתב רבינו שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה. אבל אין דברי ה\"ה מיושבים שכתב ה\"מ עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם כו' וההיא בעבד כנעני הכתוב מדבר ויש ליישב בדוחק ודאי כך היא כוונתו ודו\"ק. כתב מרן הב\"י סי' צ\"ה שדעת הרשב\"א כהראב\"ד ועיין בב\"ח סי' שמ\"ב שכתב שאף דברי הראב\"ד לא ישרו בעיניו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור כו'.</b> (א\"ה עיין לעיל פ\"א מה' מכירה הלכה י\"ז): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר מסרתי לך כו'.</b> מ\"ש ה\"ה דמה שפטור אף משבועת היסת הוא מפני שאין התובע יכול לטעון טענת ברי, הרשב\"א בתשובות סי' תתק\"פ כתב בפשיטות כסברת הראב\"ד דמשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו והוסיף מדיליה אף שבועה שלא שלח יד ואח\"כ נאבד יע\"ש. ומה שהליץ ה\"ה בעד רבינו שלא מצינו שבועה זו אלא לבא לשלם אינו מספיק וק\"ו הדברים אם למי שרוצה לשלם חייב שבועה שמא חמד הפקדון כ\"ש למי שפוטר עצמו שלא לפרוע וצ\"ע. ושמא משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל לגזול לגמרי לא חשידי. ומ\"ש בכ\"מ א\"נ כיון דאמר להד\"מ אין לך פושע גדול מזה כו' דברי מהריק\"א אינם מובנים דאין בזה בנותן טעם. ולעיקר קושיתו נראה דלא קשיא דאם באנו לחוש לזה מה לו להכחיש השטר יאמר האמת שאבדו ופטור לגמרי אף משבועת היסת דהא מן התורה פטור משבועה בשטרות ומדרבנן נמי משום שאינו טוענו בודאי כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ומה לו להפוך השבועה ודו\"ק. ועדיין לא יצאנו מידי שאלה לפי הטעם שתלה ה\"ה דשבועת היסת ליכא מפני שאין התובע טוענו ברי למה הוצרך רבינו לתלות הטעם שאפילו פשע בו פטור כמ\"ש בהלכות חובל הא שבועת התורה ליכא שהרי התורה פטרו לגמרי משבועה ורבנן נמי היסת לא תקנו בטענת שמא וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טען זה בודאי כו'.</b> כתב הטור סי' ס' גבי ראובן שהלוה מעותיו ללוי ובשעת ההלואה אמר שיחייב עצמו בקנין על שם שמעון וז\"ל ואפילו היה עניינו בסתם ושמעון מערער ואומר אע\"פ שלא היה הממון שלי זכיתי בו מאחר שצויתי ללוי להשתעבד לי בקנין ונכתב השטר על שמי הרי נתת אותו לי אין ממש בדבריו הואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון הרי גלה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה כו'. ועיין בספר לחם רב סי' קע\"ד שהוקשה לו דברי הטור הללו והניחם בצ\"ע. ולדידי לא קשיא כלל ולא מידי דאם היה לשון הודאה הו\"א דלמא לשעבר זיכה לו מעות אלו ע\"י אחר וכמ\"ש הראשונים ז\"ל דכל שהוא דרך הודאה תלינן דכדין נעשה הדבר וה\"נ אם היה דרך הודאה היה זוכה שמעון בטענתו דאפשר דראובן זיכה לו המעות מקודם וזה פשוט בעיני ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין משביעין את הקטן כלל כו'.</b> (א\"ה עיין לעיל פי\"א משכירות הלכה ו'): "
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שטענו הגדול כו'.</b> ז\"ל מהריק\"ו שרש פ\"א ופשיטא שלא תפסיד כתובתה מפני הודאת פיה דאין הודאת קטן כלום ולא קרינן בה הודאת בעל דין כדפריך תלמודא בכל דוכתא קטן מידי מששא אית ביה ואפילו לענין קבלת עדות לא חשיב בפניו כבפני בעל דין כדמוכח ר\"פ הגוזל בתרא כ\"ש שאין להחשיב הודאתו כהודאת בעל דין אלא דוקא היכא דאית ליה הנאה לקטן בהחשב הודאתו הודאה וכ\"כ רבינו משה בפרק ה' מהל' טוען כו' ודבריו תמוהים דהא דרבינו אפילו שהיה מתברר הדבר ע\"פ עדים שהזיק או שחבל הקטן היה פטור וכדתנן חש\"ו פגיעתן רעה ולא נקט דינו במודה אלא ללמד דבדבר שיש לו הנאה חייב משום הודאתו אבל בדבר שאם היה מתברר על פי עדים היה חייב הקטן שלא יועיל הודאת הקטן זה לא למדנו מדברי רבינו אלו וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנה הלויתיך כפר בב\"ד ואמר להד\"מ כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ז\"ל היאך מקבלין שבועתו נגד שני עדים כו' איברא דמצינו שבועה אפילו נגד העדים היכא דהאמין הלוה למלוה כשני עדים ובאו עדים שפרעו דחוזר המלוה ונפרע מהלוה מחמת נאמנותו ואח\"כ יתבע הלוה למלוה מנה לי בידך מחמת שפרעתיך על חוב אחד שתי פעמים ומשביעו למלוה שלא נפרע אלא אחד אע\"פ שהוא נגד שני העדים כמ\"ש רבינו כל זה בפט\"ו מה' מלוה ולוה. ושאני הכא שהיא שבועה כדי ליטול וא\"א להשבע נגד העדים. אבל התם שהלוה תובעו מנה לי בידך לא פטרינן ליה משום דשבועתו נגד העדים ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו בפני עדים מנה לי בידך כו'.</b> כתב מוהרש\"ך ז\"ל ח\"ג סי' צ\"ח וז\"ל איברא דאיכא לספוקי בהך מילתא שהרי כתבו הפוסקים דמאי דאמרינן יכול לומר משטה הייתי בך ה\"מ בבריא אבל בשכ\"מ כו' שאין דרך האדם להשטות בשעת מיתתו וכיון דטעמא דמהני טענת משטה הייתי בך הוי כפי מה שיראה מדברי הטור דהוי משום שיכול לומר כשם שאתה השטית בי לשאול דבר שלא היה לך בידי כן אני השטיתי בך להודות לך בדבר שלא היה לך בידי כו'. ואין זה נכון דפירוש משטה הייתי בך שכתב הטור כמו שהשטית בי היינו שתבעת ממני מה שלא הייתי חייב לך זהו ההשטאה הגע עצמך בבריא נמי שתבע מזה ונשבע מעצמו שחייב לו הנאמר בזה שאין צ\"ל אתם עדי כיון דלא בדרך השטאה קאמר לה. וכ\"ת הכי נמי הא ליתא שהרי הרב בעה\"ת כתב דאם הודה בלא אתם עדי נשבע על הודאתו ושוב אינו יכול לטעון טענת השטאה. ולפי דרך זה גדולה מזו הול\"ל דאפי' נשבע המלוה וזה הודה שהוא חייב כיון דלגבי התובע לא שייך השטאה. ואל תשיבני ממ\"ש בעה\"ת בח\"ה שאם אמר ראובן לשמעון חייב אתה מנה ללוי ואמר הן למחר תבעו לוי ואמר משטה הייתי בהודאתי דלא מהני טענתו שהרי לא היה לוי משטה בו כדי שישטה הוא בלוי: <br><b>כתב </b>הרא\"ש כלל ס\"ו סי' ט' על ראובן שהיתה לו פרה והוא ירא לשחטה פן תמצא טריפה א\"ל שמעון שחוט אותה ואם תמצא טריפה אני אתן לך כו' תשובה יראה לי שמקח זה נעשה בלא קנין כי לא היה כאן אלא דברים בעלמא ויכול שמעון לחזור בו כו' וקשיא לי אמאי לא זכה ראובן אפילו בדברים כיון שעשה מעשה על פי שמעון ושחטה ומשתעבד מדין ערב שהרי ראובן לא היה רוצה לשחוט בהמתו מחשש זה. והרשב\"א כתב בתשובה סי' אלף וששה שמי שאמר לחבירו קח בגדים אלו ואהיה שותף עמך ולקחם אינו יכול הלה לומר משטה הייתי בך אלא ע\"כ יקבלם מדין ערב ודו\"ק. ועיין מ\"ש הרשב\"א סי' אלף ט\"ז. כתב הריב\"ש בשלהי סי' תע\"ו וז\"ל ועוד שלא מצינו אלא בהודאת חיוב אבל בהודאת פיטור כגון מי שחייב מנה לחבירו בשטר ומודה שהוא פרוע או מחול הוי הודאה גמורה בלא אתם עדי כו'. וזה החילוק לא מסתבר כ\"כ דלא נאמרו הדברים אלא מי שחייב לחבירו ומודה שהוא פרוע אבל המס שזה חייב למלך והוא רוצה לפטור עצמו ולחייב הקהל למלך אם כן הוא תובע מהקהל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טען כשבאו אלו העדים כו'.</b> כתב הטור סי' ל\"ב דאפי' הודה בשעת מיתה אמרינן כיון שלא להשביע את בניו ועיין מ\"ש הרז\"ה ס\"פ גט פשוט עלה דההיא דשכ\"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים כו'. ועיין בנ\"י שם (רמ\"ו ע\"א) ובס' המלחמות כתב מהריב\"ל ח\"ב סי' ס\"ה וז\"ל וצ\"ע במ\"ש הר\"ן ורש\"י דלהימניה מטעם הודאה והלא אמרינן דאדם עשוי שלא להשביע כו'. ול\"נ דרש\"י והר\"ן ס\"ל כסברת הר\"ב פ\"מ ח\"א סי' ח' דע\"כ לא אמרינן דאדם עשוי שלא להשביע א\"ע אלא כשמודה לשום אדם דידע האמת אבל ודאי שאין אדם מודה באיזה צד שיחשוב אותו האיש שמודה לו בכל דעתו שחייבים לו כגון שהודה ליורשים אני חייב למורישכם מנה. וא\"כ מש\"ה הקשו רש\"י והר\"ן ז\"ל דליהימניה מטעם הודאה דכיון דהעבד והמקבל המתנה אינם יודעים האמת דאפשר שזיכה להם ע\"י אחר וכההיא דתנן התם האומר נתתי שדה פ' עשיתי פ' עבדי בן חורין חיישינן שמא זיכה לו ע\"י אחר וא\"כ כיון שהעבד או המקבל מתנה אינם יודעים האמת ויסברו שזיכה להם ע\"י אחר לא אמרינן בשהודה שלא להשביע את עצמו הודה וכחילוק הרב נר\"ו. וראיתי להריב\"ש סי' שצ\"ב דמכאן מודעא דליתא להאי חילוקא דהא התם מיירי במודה ליורשים ומטי בה מטענת השטאה והשבעה ומלבד כל זה דברי הר\"ב פ\"מ דחויים הם מכמה מקומות ומהר\"א קופינו ז\"ל עלה בדעתו חילוק זה ודחאו והסכים עמו הרב מהר\"ש הלוי ז\"ל הובאו דבריהם בתשובת מהר\"א לאפאפא ז\"ל. כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ה סי' א' וז\"ל אבל היכא שכתב ידו או אחר כתב והוא חתם בחתימה ניכרת ומקויימת כולי האי לא הוה עביד כדי שלא להשביע את בניו. ועיין בכלל ס\"ח סי' ט\"ו שכתב הפך מזה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר הודאה שיצא כו'.</b> אם באו עדי ההודאה ואמרו שאמר להם כתבו וחתמו פשיטא דמהני וכן אם הודה הלוה פשיטא דמהני. אך אם הודה וטען פרעתי יש להסתפק אם נאמן במגו דלא אמר כתבו וחתמו. ועיין בספר תורת חיים ח\"א סי' א' ועיין בתשובת הרשב\"א שהביא מרן הב\"י סי' ט\"ל מחודשין כ\"א ובמ\"ש מרן בס\"ס ס\"א בשם הרשב\"א על שמעון שתבע את ראובן וא\"ל שטר משכונא כו' ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מי שנתחייב שבועה בב\"ד כו'.</b> עיין בתשובת מהרש\"ך ח\"א סי' קס\"ז שלמד מדין זה לנדון דידיה והם דברים שאין ראוי לשמעם יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנכנס לביתו של חבירו כו'.</b> כתב מרן ס\"ס צ' בשם בעה\"ת וז\"ל מיהו נראה לענין דינא שגזלן דינו כאומן שנאמן לומר החזרתי לך ואינו נאמן בשום מגו כו' ועיין בספר בני שמואל סי' ס\"ד שכתב דהרא\"ש חולק בדין זה והביא ראיה ועיין היטב ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם הביא עדים וכו' וישבע היסת וכו'.</b> עיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סי' קנ\"א שכתב וז\"ל אבל היכא דע\"א מסייעו בעדותו פטור מן התביעה דודאי בנ\"ד פשיטא ופשיטא שפטרו מן השבועה כו'. ומלבד שחילוק זה נאה ומתקבל מכח הסברא אחזתיו ולא ארפנו ממה שראיתי להטור כו' ואין צורך לכל הך שקלא וטריא להוכיח כן מדברי הטור דבפירוש כתב רבינו בפירקין דאפילו שני עדים מעידים שאכלה המחזיק שני חזקה צריך המחזיק לישבע היסת שמכרה לו המערער או שנתנה לו ומעתה אין מקום לדברי בעה\"ת והויא כשגגה היוצאה מלפני השליט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא ראובן עדים כו'.</b> כתב מרן סי' קמ\"ב בשם הרשב\"א כל שהכיר שמעון בנזקו ובא וסייע עמו בודאי מחל כו' ועיין בתשובת הרשב\"א סי' תתק\"ג וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טען בעל החצר כו'.</b> כתב הטור סי' ק\"מ ואם יוסיף לטעון ראיתיו שיצא ממנו בלילות אחר שישנו השכנים לא הוי חזקה אא\"כ יביא עדים שיאמרו שכרנו ממנו הבית ודרכנו בו ימים ולילות וכגון ששכירות הבית עדיין בידם כו' ועיין מ\"ש בעה\"ת שער נ\"א ח\"ד סי' ט' ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הואיל ומשתמשין ברשות אין להם חזקה כו'.</b> עיין בתשובות מהרימ\"ט חה\"מ סימן מ' (דף מ\"ה:) ומאד אני תמיה עליו שחילק בין יורד בתורת משכנתא ליורד בתורת שכירות דמה בין זה לזה דכל שירד שלא בתורת מקח ע\"כ יורד ברשות מיקרי וזהו שהוצרכו ז\"ל לפי שיטתם דיורד ברשות אין לו חזקה מההיא דצריך למחות בסוף כל שלש ושלש והוקשה להם כיון דע\"כ צריך להודות שלא ירד בתורת מקח אמאי צריך מחאה שניה הו\"ל יורד ברשות וכן ההיא דא\"א צריכה למחות כשאכלו קצת בחיי בעלה ואמאי והרי כיון דבחיי בעלה אין לו חזקה הו\"ל יורד ברשות. זה הוא מה שהוקשה להם לבעלי שיטה זו והוצרכו להעמידה שמא ישתקע הדבר ויאמר המחזיק שירד בה לאחר מיתת בעלה וההיא דמחאה מוקמי לה בגוונא אחרינא כמו שהאריך בזה הריב\"ש סי' שכ\"ו. ולפי דברי הרב מה הוקשה להם שמא יאמר שבתורת שכירות ירד מתחלה ואח\"כ חזר ולקחה והחזיק שני חזקה. א\"ו כל שירד שלא בתורת מקח אין לו חזקה לעולם בין שירד בתורת שאלה או שכירות או משכנתא. גם הריב\"ש סימן שכ\"ו מוכח מדבריו למדקדק בסוף תשובתו דאית ליה דשכירות נמי מיקרי יורד ברשות אין צריך לומר בדברי האחרונים שכתבו כן בפשיטות ומהרש\"ך בח\"ב כתב בפשיטות כן עוד קשיא לי בדברי הרב ז\"ל שהשוה נדון זה לשאר חזקות דבעלמא וכתב דאם עברו שלש שנים ולא פרע השלש מאות לבנים דמצי טעין חזרתי ולקחתי ודבר תימה הוא דמה ענין חזקה בכאן כיון שזה מכר או נתן לעולם וזה נתחייב בשלש מאות לבנים הו\"ל שכירות לעולם בדמים שקצבו ביניהם ומה שייך חזקה והלא הלה הורידו ודמים הוא שחייב לו הגע עצמך שהשכיר לו ביתו לחמש שנים וזה דר בבית ולא פרע לו השכירות אם החזיק ולא נתן לו השכירות יחזיק הלא זה לא אמרה אדם מעולם וצ\"ע. כתב הר\"ב ל\"ר סימן ק\"ס שאם בתחלה ירד ברשות ויצא משם וחזר והחזיק בה דהויא חזקה. ועוד צידד הרב דאפילו אם בשעה שיצא לא היה ראוי לדירה אותו מקום מ\"מ יציאה מיקרי ועלתה לו חזקה. ועיין במ\"ש בסימן קס\"א ודו\"ק ועיין בסימן קס\"ג: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ אכל ובנה והרס כו'.</b> כתב הריב\"ש סי' רנ\"ב דדוקא בעושה היזק אבל בונה לא דהא מתקן הוא ואפילו אם הורס ע\"מ לבנות מתקן הוא ועיין בל\"ר סימן קס\"א וקס\"ג: <b>וכן הבן שהוא סומך על שלחנו של אביו כו'.</b> בן המחזיק בנכסי אביו דינו כמחזיק בנכסי אשתו ל\"ר סימן קס\"א ועיין מש\"כ סימן קס\"ג וצ\"ע: <br><b>הא </b>דכתב הריב\"ש דכל שלא ירד בתחלה בתורת מקח דאין לו חזקה ומינה לבן דאין לו חזקה בנכסי אביו אף שהחזיק לאחר שחלק מאביו אפשר דהיינו דוקא בשטען הבן דאחר זמן שהחזיק בנכסי אביו לקחה ומש\"ה אף דיש לו שני חזקה לאחר שחלק לא מהני ליה כיון דעכ\"פ מודה שירד לקרקע זה מתחלה שלא בתורת מקח אך אם טוען דמתחלה כשירד לקרקע זה בתורת מקח ירד אף שבתחלה לא הוה מהני ליה חזקתו כיון שהיה סמוך על שלחן אביו מ\"מ כיון שיש לו שני חזקה לאחר שחלק מאביו מהני ליה חזקתו ואפשר נמי דאם אינו ידוע לעדים שהחזיק בבית בעודו סמוך על שלחן אביו דנאמן לומר דאחר שחלק לקחה במגו דאי בעי טעין שמעולם לא החזיק בבית זה בעודו סמוך על שלחן אביו אך כד מעיינינן נראה דהא ליתא דא\"כ להימניה במאי דאמר חזרתי ולקחתי במגו דאי בעי טעין מתחלה בתורת מקח ירדתי והיותר נכון אצלי דאפילו טוען מתחלה בתורת מקח ירדתי לא מהני ליה חזקתו משום דכיון דירד לתוכה בזמן דלא היה לו חזקה שוב אין לו חזקה ולפ\"ז אם לא היה ברור בעדים שירד לתוכה בזמן שהיה סמוך על שלחן אביו נאמן בכל טענותיו במגו דאי בעי הוה טעין לא ירדתי לתוכה אלא לאחר שחלקתי והא דאמרינן דאם ירד לתוכה בתורת משכנתא דאיכא מ\"ד דשוב אין לו חזקה היינו היכא דידוע בעדים דמתחלה ירד בתורת משכנתא הא לאו הכי מהימן במגו דאי בעי הוה טעין מעולם לא ירדתי בה בתורת משכנתא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מחזיקין בנכסי קטן כו'.</b> דברי רבינו ז\"ל צריכין ביאור דלפי דבריו שטוען לקטן אתה מכרת לי למה לו לתלות הטעם משום דאין מחזיקין בנכסי קטן אפילו דהוי דינא דמחזיקין כיון דע\"כ אי אפשר למחזיק לטעון כשהיית קטן אין בדבריו כלום דקטן לאו בר מכירה הוא למכור קרקע עד שיגדיל נמצא שלא החזיק אלא שתי שנים משהגדיל ואין חזקה פחות משלש שנים. ואפשר ליישב דכיון שזה החזיק שתי שנים כשגדל מצי לטעון שקנה כשגדל ויצטרף שנה של קטנות כיון שלא מיחה. ויש סמך לזה ממ\"ש לעיל בפי\"ב אכלה האב שנה והבן שתים כו' וכתב ה\"ה פירוש הבן בין קטן בין גדול ואע\"פ שהוא סבור דאין חזקת הקטן כלום בדין זה שהתחיל האב להחזיק הרי זו חזקה והתם כיון שהתחיל מהני וכאן לא מהני כיון שהתחיל בקטנות אין מחזיקין בנכסי קטן. זהו מה שנראה לי ליישב דברי רבינו ז\"ל ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל חזקה שאין עמה טענה כו'.</b> כתב הטור ז\"ל סי' קמ\"ו ס\"ד ודין הפירות שאכל פירשתי למעלה כו'. ולא ידעתי מה שייך הכא דין הפירות דמ\"ש למעלה דהיינו בסימן קמ\"ה הוא בחזקה שיש עמה טענה אבל בחזקה שאין עמה טענה לעולם מחזיר הפירות וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שאכל שדה זו שנים רבות כו'.</b> ואם המוכר כפר בו וטוען חזקה שאין עמה טענה אי מהימן או לא עיין בתשובות מהריב\"ל ח\"ב סימן ע' בני אהרן סימן א' הרב מהרשד\"ם סימן תס\"א ועיין בתשובות מהרש\"ל סוף סימן א' מהריב\"ל ח\"ב סימן ע\"ה. ועיין ב\"י סימן רמ\"ה סי\"ב במה שנחלקו הראב\"ד ורש\"י ודו\"ק ועיי' פ\"מ ח\"א סימן ס\"ג. עיין בתשובות מהרימ\"ט חה\"מ סי' כ\"ז (דף ל\"א ע\"ג) במ\"ש ואע\"ג דלא ידעינן שזה קנאה ממנו כו'. ודברי הרב ז\"ל הם כספר החתום מסיבת כמה טעיות שנפלו בכל דף ודף עד שלא יוכל הקורא להבין כוונתו. מיהו מה שנראה בכוונת דבריו הוא לומר דאפילו לא נודע בבירור שדר בה המוכר יום אחד בחזקת שהיא שלו אלא שנודע בעדים שמכרה לזה המחזיק סגי דאם לא היתה שלו ודאי לא היה מוכרה ועדיף מעדים המעידים שדר בה חד יומא וזו שחידש הרב ז\"ל לא ראינו לשום אחד מהמחברים שכתב כן ובאמת הם דברים תמוהים דלעולם צריך שיעידו שדר בה המוכר למחזיק הזה חד יומא בחזקתו ועדי מכירה בלא חזקת חד יומא לאו כלום הוא. וכן מוכח בבירור מההיא שמביא ה\"ה בפרקין אם צריך נמי עדי מכירה מההוא שדר בה חד יומא או נאמר מאחר שנתברר שדר בה חד יומא וזה החזיק שלש שנים נאמן בטענתו שהוא לקחה והרמב\"ן הכריח שא\"צ עדי לקיחה ע\"כ משמע דדוקא בעדי לקיחה הוא מחלוקתם אבל בעדים שדר בה חד יומא כ\"ע לא פליגי בזה. והנראה שהרב המחבר נרגש מזה בסוף דבריו ורצה ליישב זה ולא ידענו כוונתו מרוב הטעיות שנפלו ואיברא דקושטא דמלתא אנו בעניותנו לא נראה לנו כלל דבריו בזה וצ\"ע. ועיין בפירוש רשב\"ם ז\"ל שכתב והכא בהאי עובדא כו'. ומה שהכריחו לומר דהאי עובדא מיירי בשהודה המחזיק מעצמו הוא משום דס\"ל כסברת הרמב\"ן דאי לא ידע שהיא של המערער כ\"א ע\"פ המוכר אין מוציאין אותה מידו אף שלא דר בה המוכר חד יומא ולא טענינן ליה אפ\"ה אין מוציאין אותה מיד המחזיק משום דלא שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי וכמו שהאריך בזה הרמב\"ן. ולפ\"ז ניחא דברי רשב\"ם שכתב והכא בהאי עובדא אפילו הביא עדים דדר בה חד יומא לא מהני כיון שאין לו שני חזקה וסתם הדברים ולא פירש דכיון דע\"כ האי עובדא מיירי בשידע המחזיק מעצמו דאי לא ידע מעצמו אפילו אם לא הביא עדים אין מוציאין אותה מידו מש\"ה כתב בסתם דאפילו הביא עדים אינו מועיל ולפ\"ז אזדא לה קושית הרא\"ש שכתב דלא מוכח לישנא כלל כו' דהא כפי סברת ה\"ר יונה מוכרחין אנו לומר דסוגיין מיירי בשידע המחזיק מעצמו דאלת\"ה היכי קאמר רבא דינא קא א\"ל והרא\"ש לא הקשה לרשב\"ם אלא משום דסבור דאף דלא ידע מעצמו אמר רבא דדינא קאמר ליה ומש\"ה הקשה לרשב\"ם דאמאי לא טענינן היכא דדר בה חד יומא. וכ\"ת דס\"ל דפשטא דעובדא מוכח דהודה המערער הא ליתא דהא לא מוכח כלל שהודה המחזיק ועל זה הביא דברי ה\"ר יונה דקאמר דע\"כ מיירי בשידע המערער ומש\"ה שפיר קאמר רשב\"ם וע\"ז כתב ולי נראה כו'. שבא להשיב על דברי ה\"ר יונה שכתב דסוגיין מיירי בשידע המחזיק משום דס\"ל דאי לא ידע אמאי קאמר רבא דינא קאמר ליה דזה אינו דאף דנימא דלא ידע המחזיק שהיתה של המערער כ\"א ע\"פ המוכר שפיר קאמר רבא דדינא קאמר ליה משום דאין מגו זה טוב לגבי אותו שלקחה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דהיכי קאמר רשב\"ם דבעובדא דידן אפילו אם יש עדים למחזיק שדר בה המוכר אינו מועיל דאמאי לא טענינן ללוקח מאי דמצי אבוהון למיטען. וכ\"ת דס\"ל לרשב\"ם ז\"ל דהך עובדא איירי בשהודה המחזיק מעצמו ומעשה שהיה כך היה הא ליתא דהא לא מוכח מידי שהודה המחזיק מעצמו וא\"כ אמאי לא טענינן ללוקח. ומ\"מ אעיקרא דמלתא נ\"ל דמה שתמה הרא\"ש על רשב\"ם אינו מה שהקשה הרמב\"ן דאמאי לא טענינן ללוקח שהרי דין זה דרשב\"ם דאפי' דר בה מוכר חד יומא דלא טענינן ליה לא הביאו הרא\"ש בהלכותיו אלא עיקר קושית הרא\"ש היא על דברי רשב\"ם שכתב דטעמא דמצי א\"ל זיל לאו בעל דברים דידי את הוא משום שהרי הודה שהיתה של המערער וכו' הלכך יחזיר הקרקע למערער דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי וע\"ז תמה דהא לא מוכח לישנא כלל דהודה למערער שהקרקע היתה שלו אלא שאמר מפי המוכרה לו שהוא אמר לו שקנאה ממנו ואילו היה עומד בפנינו אותו שמכרה לו היה נאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך במגו שלא היתה שלך מעולם וא\"כ זה הבא מכחו אמאי לא מהימן נמי בטענה זו וממ\"ש אמאי לא מהימן מוכח דקושייתו אינה משום דאמאי לא טענינן ללוקח אלא דמאי לא מהימן לומר שכך אמר לו המוכר במגו והן הן הדברים שהקשה הרמב\"ן להראב\"ד שהלוקח נאמן הוא לומר כך וכך אמר לי פלוני מגו דאי בעי אמר לאו דידך הוא ואותו פלוני נאמן היה לומר מפלוני לקחתיה בדין מיגו כו' ועל זה הביא סברת ה\"ר יונה שכתב דמיירי בשהודה המחזיק ובזה ניחא דלא שייך לומר דלהימניה משום מגו משום דהן לו יהי שכך אמר לו הוא ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי וכמ\"ש הרמב\"ן והרא\"ש כתב דלעולם דמיירי בשלא ידע שהיתה של המערער כ\"א ע\"פ המוכר וכ\"ת כי היכי דהמוכר היה נאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך במגו דלא היתה שלך ה\"נ להימניה ללוקח שכך וכך אמר לו המוכר משום האי מגו ותירץ דאין מגו זה טוב לגבי אותו שלקחה. וקודם שנבאר תירוץ זה דהרא\"ש ראיתי לחקור בזה שאומר מפלניא זבינתיה דאמר לי דזבנה מינך באיזו דבר אנו חושדין אותו דמשקר עד שהוצרך הרמב\"ן לומר דנאמן משום מגו והרא\"ש כתב דאינו נאמן משום דאין מגו זה טוב לגבי הלוקח אם נאמר דמאי דחשדינן ליה הוא במאי דקאמר דלקחה דאפשר דלא לקחה זה לא יתכן בדברי הרמב\"ן שכתב שזה נאמן הוא לומר כך וכך אמר לי פלוני מגו דאי בעי אמר לאו דידך הוא משמע דמאי דאצטריך להאמינו משום מגו הוא במאי דקאמר כך וכך אמר לי פלוני לא במאי דקאמר מפלוני זבינתיה והנראה דמאי דחשדינן ליה דמשקר הוא במה שאמר שהמוכר אמר לו שהיתה של המערער אך לא אמר לו שלקחה הימנו וע\"ז כתב הרמב\"ן ז\"ל דנאמן הוא לומר שהמוכר אמר לו שלקחה משום מגו דלא היתה שלך מעולם והרא\"ש סובר שאין זה מגו טוב דירא לומר לא היתה שלך מעולם שמא ימצא המערער עדים אבל עכשיו שאומר שהמוכר אמר לו שלקחה הוא סבר דכיון שמכרה לא ימצא עדים שהמערער מכרה לו ואפילו אם יביא המערער עדים שהיתה שלו לא יועילו לו. ואיכא לעיוני דודאי אם זה המחזיק לא היה אומר אלא מפלניא זבינתיה ואיני יודע אם היתה שלך או לא פשיטא דלכ\"ע אין מוציאין הקרקע מיד המחזיק שהרי אפילו חזקה שאין עמה טענה דקי\"ל דאינה חזקה אפ\"ה כל שלא הביא המערער עדים שהיתה שלו וגם המחזיק לא הודה לו שהיתה שלו אין מוציאין אותה מידו וכמו שכתבתי במקום אחר ואפילו אם אין למחזיק שני חזקה דינא הכי וכמו שיע\"ש וא\"כ כ\"ש באומר מפלניא זבינתיה וע\"כ לא קאמר הראב\"ד דמוציאין אותה מיד המחזיק אלא משום דהודה הלוקח שהמוכר אמר לו שהיתה של המערער והודאת בע\"ד כמאה עדים דמי לחובתו ופשיטא דנאמן אף בלא שום מגו דהא לית ליה למחזיק שום אחיזה בקרקע זה עד שנסתפק אם שקר ענה המחזיק אם לא והרי האומר שלא אמר לי דבר מעולם אין מוציאין אותה מידו אף דליכא שום טענה בדבריו כדי להאמינו ופשיטא דהרא\"ש מודה בזה דאף דלית ליה שום מיגו מ\"מ אין מוציאין אותה מידו כיון שזה הלוקח לא ידע שהיתה של המערער לא מעצמו ולא מפי המוכרה לו ואילו היה אומר מפלניא זבינתיה והוא אמר לי דשלך היתה ולא אמר דאמר לו המוכר שלקחה מהמערער נראה דלכ\"ע מוציאין אותה מיד המחזיק שהרי הודה שאמר לו המוכר לו שהיתה של המערער ולא אמר לו המוכר שלקחה א\"כ פשיטא דמוציאין אותה מידו ולא שייך הכא להאמינו במגו דהא לא טען שום טענה כדי להאמינו וגם לא הביא עדים שדר בה המוכר יום אחד שנטעון לו מאי דמצי מוכר למיטען דודאי כל שהביא עדים שדר בה המוכר טענינן ליה אף שלא אמר שאמר לו המוכר שלקחה מהמערער וכדמוכח ההוא עובדא דקשתא דאמר מפלניא זבינתיה דזבנה ממך ופירש רשב\"ם בחזקה שהייתי סבור דזבנה מינך לקחתיה ממנו ואמרינן התם דאי אית ליה סהדי דדר בה קמא חד יומא טענינן ליה ה\"נ הכא לסברת הרמב\"ן וסייעתו והכא מה שנחלקו הראשונים הוא באומר מפלניא זבינתיה שאמר לי דשלך היתה ולקחה ממך דהוי קול ושוברו עמו דהרמב\"ן סובר דנאמן במה שאמר שהמוכר אמר לו שלקחה משום מגו והרא\"ש ז\"ל ס\"ל דאין זה מגו טוב. אך קשה לי דהתינח אם לא היה כאן כי אם מגו דלא היתה שלך מעולם ניחא דאין זה מגו טוב משום דסבור שימצא עדים שהמערער מכרה ואינו ר\"ל לא היתה שלך כי ירא שמא ימצא עדים שהיתה שלו אך קשה דלהימניה במאי דאמר שאמר לו המוכר שלקחה במגו דאי הוה שתיק ולא היה אומר אלא מפלניא זבינתיה ותו לא ואם היה אומר כדברים האלה אם היה מוצא עדים שהמערער מכרה יועילו לו אף אם יביא עדים המערער דהיתה שלו וכבר כתבנו לעיל דלכ\"ע אם לא היה אומר כי אם מפלוני זבינתה לא היו מוציאין אותה מידו כיון דלא ידע שהיתה של המערער מפי שום אדם הן אמת שקושיא זו שייכא לכל הפירושים שכתבנו בדברי הרא\"ש ודו\"ק: <br><b>ודע </b>שכפי פירוש זה שכתבנו בדברי הרא\"ש ז\"ל דקושייתו איננה הקושיא שהקשה הרמב\"ן לרשב\"ם כ\"א מה שהקשה הרמב\"ן להראב\"ד ז\"ל א\"כ ליכא שום גלוי דעת לא בה\"ר יונה ולא בהרא\"ש מה היא סברתם בההיא דנחלקו הרמב\"ן ורשב\"ם אי איכא סהדי דדר בה קמא חד יומא אי טענינן ללוקח או לא דהא אינהו לא קא מיירו בדאיכא סהדי דדר בה קמא חד יומא אי טענינן או לא אלא בנאמנות דברי המחזיק שאמר מפלניא זבינתיה דאמר לי דזבנה מינך ואי איכא סהדי דדר בה קמא חד יומא וידע המחזיק מעצמו ששדה זו היתה של המערער אפשר דיסברו ה\"ר יונה והרא\"ש דלא טענינן ליה וכסברת רשב\"ם ז\"ל ואפשר דיודו לסברת הרמב\"ן דטענינן ליה והיכא דאיכא סהדי דדר בה חד יומא ולא ידע המחזיק שהיתה של המערער כ\"א מפי המוכרה לה\"ר יונה אפילו בלא טעמא דטענינן ליה ללוקח אין מוציאין אותה מיד המחזיק ולהרא\"ש ז\"ל אפשר דיודה וטענינן ליה ואפשר דס\"ל דלא טענינן ליה: <br><b>ולפי </b>הפירוש האחר שכתבנו דלעולם דקושית הרא\"ש על רשב\"ם היא קושית הרמב\"ן על רשב\"ם ז\"ל דאמאי לא טענינן ליה כיון דדר בה קמא חד יומא וכתבנו דמ\"ש ול\"נ כו' הוא לדחות דברי ה\"ר יונה ולחזק קושיתו שהקשה בתחלה נמצא דדעת הרא\"ש ז\"ל הוא דהיכא דידע המוכר מעצמו שהיתה של המערער ודר בה קמא חד יומא פשיטא דלא טענינן ליה ומאי דפליגי רבינו יונה והרא\"ש אינו אלא היכא דלא דר בה קמא ולא ידע המחזיק שהיתה של המערער כ\"א מפי המוכרה לו דלה\"ר יונה ז\"ל אין מוציאין אותה מיד המחזיק וכסברת הרמב\"ן ולהרא\"ש אפ\"ה מוציאין אותה מיד המחזיק וכסברת הראב\"ד ומיהו אף דס\"ל כסברת הראב\"ד מודה דאי דר בה קמא חד יומא דטענינן ליה וכבר כתבנו דאפשר דגם הראב\"ד ז\"ל מודה בזה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אומרים לו בתחלה קיים שטרך כו'.</b> בפרק גט פשוט ת\"ר הבא לידון בשטר ובחזקה כו'. וכתב הרב ל\"ר סימן קס\"ג דיעקב שקנה קרקע מעכו\"ם דתיכף נכנס בה ראובן והחזיק בה שני חזקה וטוען דיעקב כשקנאה היה בשליחותו ודמי המקח היו שלו והוא חילה פני יעקב שילך ויקנה אותה על שמו לצורך ראובן דלא מהני ליה חזקה משום דדמי להיכא דנמצא השטר מזוייף דלא מהני ליה חזקה ודבריו ז\"ל צריכין לי תלמוד ודמיון זה אינו נראה לי כלל ולהלכה נ\"ל דטענתו טענה ונאמן במגו דהוה טעין לקחתיה ממך: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חזר השני והביא אף הוא עדים כו' וכל המתגבר ירד בה.</b> נשאל הר\"ב תה\"ד בסימן שנ\"ב בשתוקי שנתן בית אחד במתנת שכ\"מ לאמו ואחר שמת השתוקי בא ראובן והחזיק בבית כדין המחזיק בנכסי הגר והשיב דלדעת רב אלפס וחביריו זכתה האם במתנה וזכיית ראובן לאו כלום היא ולדעת הרא\"ש והראב\"ד לא זכתה האם וא\"כ הרי הבית הפקר וזכה ראובן כיון דספיקא דדינא הוא כה\"ג דלא תפיס חד מינייהו דינא הוא דחולקין ולא שייך בזה דינא דכל דאלים גבר משום דלא אתמר דינא דכל דאלים גבר אלא היכא דאיכא למיקם עלה דמלתא דשמא יבואו עדים ויעידו של מי הוא ונמצאו דברי ב\"ד שבורים ונסתרים במה שפסקו כבר חלוקה או שודא לכך אין ב\"ד נכנסין בדבר ולכך כל דאלים גבר אבל בפלוגתא דרבוותא לא שייך האי טעמא דמי יעיד לנו שהלכה כדברי פלוני או כדברי פלוני הלכך עבדינן חלוקה ואח\"כ הוקשה לרב מההיא דפרק הנזקין דאמרינן גבי נהרא עילאי ותתאי והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר וכן מתשובת מהר\"ם דפ\"ק דבתרא דפסק אף במחלוקת דר\"ת ורש\"י כל דאלים גבר ותירץ דהתם לא הוה שייך חלוקה ומש\"ה אמרו דינא דכל דאלים גבר אבל בדבר דשייך דינא דחלוקה אמרינן דחולקין כיון דלא תפיס לא זה ולא זה והוי פלוגתא דרבוותא עכ\"ד. והנה מלבד הטעם שכתב עוד יש להכריח חילוק זה מדברי הרא\"ש שכתב בפ' חזקת עלה דכל דאלים גבר דסמכו חכמים על זה דכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות ועוד מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו בידו ממה שימסור האחר לגזול ועוד יאמר מה בצע שאמסור נפשי היום או למחר יביא ראיה ע\"כ. והרואה יראה איך טעמים אלו לא שייכי אלא בספק דמציאות אבל בספקא דדינא לא שייכי כלל וכיון דלא שייכי אמרינן דחולקין וכן פסק הרב בעל המפה בסוף סימן קל\"ט ועיין שם בלבוש ובסמ\"ע ובש\"ך אך מה שאני תמיה בזה הוא מההיא דכתב רבינו בפ\"ד מהלכות ערכין הלכה כ\"ב האשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה מיד ההקדש והגיע היובל והיא תחת יד הבעל הרי הדבר ספק אם תחזור לאשה או תצא לכהנים לפיכך קדמה האשה והחזיקה בה אחר היובל אין הכהנים יכולים להוציא מידה וכן אם קדמו הכהנים והחזיקו בה אינה יכולה להוציא מידם ע\"כ. והנה אין ספק שרבינו סבור דלא שייך הכא חזקת מריה קמא משום דהאשה כשהקדישה כבר נסתלקה משדה זו וכשגאלה הבעל מספקא לן אם זכו הכהנים או האשה ולפי הנראה דמדין כל דאלים גבר כתב אם קדמה האשה זכתה ואם קדמו הכהנים זכו ולפי מה שכתבנו היה לו לפסוק דיחלוקו דהא התם בעיא דלא איפשיטא היא וכי תימא דס\"ל לרבינו דאפילו במלתא דדינא הוא דיחלוקו אי תפס לא מפקינן מיניה וכמו שכתב הש\"ך בס\"ס קל\"ט וז\"ל מיהו כל זה לענין לכתחלה אבל אי תפס חד מינייהו לא מפקינן מיניה דאפילו תפס מרשות חבירו לא מפקינן מיניה בפלוגתא דרבוותא ע\"כ מ\"מ עדיין אין זה מעלה ארוכה משום דהי\"ל לרבינו ז\"ל לכתוב עיקר הדין דהיינו דיחלוקו ועוד דהכא לא שייך כלל ההיא דש\"ך דאיהו לא אמרה אלא במטלטלין דאז שייך לומר דאף דמדינא יחלוקו אי תפס תפס אבל בקרקע אי מדינא הוא דיחלוקו פשיטא דאי אזל חד והחזיק בקרקע לא עשה ולא כלום דכל היכא דאיתיה ברשות שניהם איתיה. סוף דבר לא יכולתי ליישב דברי רבינו הללו עם ההיא דבעת\"ה שכתבנו וצ\"ע. עוד אני תמיה בדברי בעת\"ה הללו מההיא דאיבעיא לן בפרק חזקת עלה נ\"ג בעי ר' זירא החזיק באחד מהם לקנות אותה ואת המצר ואת חברתה מהו תיקו בעי ר' אלעזר החזיק במצר לקנות שתיהן מהו תיקו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא המערער עדים שזו השדה שלו כו'.</b> הא דקי\"ל דבכל ספק שיש בקרקע אמרינן אוקי ארעא בחזקה מריה קמא ובמטלטלין קי\"ל דמוקמינן להו ביד מי שמוחזק בהם נראה דבמטלטלין נמי אם הם מונחים ביד שליש שאין שום אחד מהם מוחזק מוקמינן להו בחזקת מריה קמא ולפיכך מי שהקנה לחבירו חפץ אחד על תנאי שיעשה כך וכך והניחו החפץ ביד שליש עד שיקיים התנאי ונפל ספק אי הוי אסמכתא ולא קנה המקבל או לא נראה דמוקמינן החפץ בחזקת מריה קמא דומיא דקרקע דאין חילוק בין קרקע למטלטלין אלא היכא דמוחזק בהם הזוכה דבקרקע לא מהני חזרתו דלא שייך תפיסה בקרקע והוי כאילו שניהם אינם מוחזקין ואמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא ובמטלטלין דשייך בהו תפיסה מוקמינן להו ביד התופס אבל אם אין שום אחד מהם תפוס מוקמינן להו בחזקת מריה קמא דומיא דקרקע וכ\"כ הרמ\"ה הביא הריב\"ה דבריו בח\"מ עלה דההיא דשני שטרות היוצאים ביום אחד דדיינינן בהו שודא דדייני יע\"ש. אך קשה בהנהו בעיי דפרק המפקיד דמספקא לן אי קנה השומר הכפל או לא ופסקו הרי\"ף ורבינו דיחלוקו ולפי מה שכתבנו קשה דהא אין השומר קונה הכפל אלא משום דאמרינן דנעשה כאומר לו לכשתרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך דאי לא אמרינן דהקנה לו הפרה פשיטא שאינו זוכה בכפל וכדאיתא בריש המפקיד וא\"כ בהני גווני דמספקא לן אי הקנה לו הפרה או לא ואין שום אחד מהם תפוס בה אמאי לא מוקמינן לה בחזקת מריה קמא. והנה הרא\"ש תמה על הרי\"ף במה שפסק דיחלוקו וכתב דהכפל זוכים בו הבעלים משום דמוקמינן לפרה בחזקת מריה קמא וכדכתיבנא ולפי זה נראה דהרי\"ף ורבינו חולקים בדין זה שכתבנו בשם הרמ\"ה דבמטלטלין נמי כל שאין אחד מהם תפוס מוקמינן להו בחזקת מריה קמא והנראה אצלי דלעולם סברת הרמ\"ה היא מוסכמת (א\"ה חבל על דאבדין ועיין בתשו' מהרימ\"ט ח\"א): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהלך למדינת הים ואבד דרך שדהו כו'.</b> (*א\"ה משנה בפרק אחרון דכתובות פלוגתא דאדמון וחכמים ומפרש בגמרא דרבנן סברי מצי אמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו. ומצאתי בכתבי הקדש של הרב המחבר ז\"ל תשובת שאלה דשקיל וטרי בפרט זה ואף שהשאלה לא נמצאה יובנו הדברים מתוך התשובה וזה נוסחה): <br><b>תשובה </b>עמדתי על דברי בוצינא דנהורא הרב המובהק כמה\"ר אהרן נר\"ו הן הראנו נפלאות מתורתו במה שהביא סברות גדולי המורים הם וחילופיהם במה שנחלקו בענין תנאי הנעשה בתחלת המקח או בסופו ובתנאי הנעשה על יד הלוקח שהוא לתועלת המוכר ולא חזקו המוכר זיקק וטהר ובירר הכל באר היטב כפי רוחב בינתו וחכמתו כי רבה היא. האמנם מה שהרב נר\"ו הטריח קולמוסו לכל הך שקלא וטריא הוא לרווחא דמלתא ומשום יגדיל תורה דבנדון זה כיון דעסק זה אינו בין ישראל לחבירו ויש יד עכו\"ם באמצע יש פנים אחרים לזכות לשמעון הקונה מהעכו\"ם הזה ממה שהוגד אלי ושמעתי שהבית הזה הוא ואקו\"ף ובדיני הערכאות אין תנאי על פה ולא בכתב מועיל כלום כי כן יסד המלך על כל הואקופי\"ס כי כל מי שנכתב שמו עליו הוא הקונה וכיון שהלך המוכר והקונה והעבירו בפנקס המוטיוי\"ל אין אחר כתיבת המוטיוי\"י שום זכות ותנאי למוכר וכ\"ש בתנאי גרוע כזה שאמרו הקונה ולא חזקו המוכר א\"כ כפי נמוסיהם ומשפטי המלכות אין כאן תנאי נמצא שישראל הקונה מהעכו\"ם קנה כל זכות העכו\"ם מצי למימר לישראל המוכר לעכו\"ם אנא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ואי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה דומיא דההיא פלוגתא דאדמון ורבנן דאיפליגו בפ' אחרון דכתובות במי שאבדה לו דרך שדהו דקי\"ל כרבנן דיקנה דרך במאה מנה או יפרח באויר מוקי תלמודא פלוגתייהו בחד דאתי מכח ארבעה דאדמון סבר מ\"מ דרכי גבך ורבנן סברי אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה וכיון דקי\"ל כרבנן הכי נמי בנדון זה אע\"פ שתנאי זה היה קיים בדינינו והיה חייב להחזיר לו מחמת תנאו כיון שהקונה הוא עכו\"ם שקנה מראובן והוא לא היה חייב בדיני העכו\"ם להחזיר מדיני הערכאות מצי לוי הקונה מהעכו\"ם לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה שהוא העכו\"ם ולא מצית לאשתעויי דינא בהדיה וכ\"ת לא דמי דהתם אותו חד דאתי מכח ארבעה אותם הארבעה דאתי מחמתייהו מדינא הוא מדחי דזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה דכל חד וחד מדחי ליה אצל חבריה אע\"ג דמ\"מ דרכיה גבייהו מה בכך כל שאינו יכול לברר אינו יכול להוציא מהם וכל חד וחד זכותו מכר דמה מכר ראשון לשני כל כחו וזכותו אבל בנדון זה אם נניח שכפי דינינו התנאי קיים אלא שכפי נמוסי הערכאות דלא צייתי לן הם דנים כפי נמוסם ומשפטם נמצא עכו\"ם זה גוזל לישראל המוכר ואין כח בידינו למחות בידו עכשיו שבא ליד ישראל ויש בידינו לכופו מאן לימא לן דמהני האי טעמא דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה לגרוע כח ישראל המוכר שהוא זכאי בדינינו נראה דאין לומר כן אלא זוכה לוי הקונה מהעכו\"ם מטעמא דאי שתקת שתקת כו'. וראיה לזה ממה שנשאל מהרדב\"ז הובאו דבריו בתשובת מהרימ\"ט בחא\"ה וז\"ל ראובן יש עליו כתובת אשה וב\"ח ומכר קרקע שהיה לו לעכו\"ם ואותו עכו\"ם מכרו לשמעון ועתה באים כתובת אשה וב\"ח לטרוף הקרקע משמעון וטוען שמעון אנא מכח עכו\"ם קאתינא ואין לכם כח עם העכו\"ם לפי שאין לכם דין טירפא בערכאותיהם והשיב הרב דהדין עם שמעון דמצי למימר לבע\"ח אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה כדאמרינן בפרק שני דייני גזירות הלכך יעמוד שמעון בשלו ע\"כ דברי הרב ז\"ל ודכוותה בנדון דידן דמה לי התם שבא בע\"ח מכח שעבודא דאורייתא מה לי בא מחמת תנאי כמו שבדיני העכו\"ם אין דין טירפא נוהגת כך אין דין תנאי נוהג ובשניהם יכול הקונה לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה וישראל הבא מכח העכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם וזכה הלוקח ממנו כיון דבדיניהם לא מצי ישראל להוציא מיד העכו\"ם וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל נשא ונתן בדברי מוהרדב\"ז בכל מאי דשייך בדין הנז' ולבסוף קיים להלכה למעשה כדברי מוהרדב\"ז ואני בעניי איני נזקק בדברי מהרימ\"ט זולת במה שהוקשה לו על דברי הרב ז\"ל מההיא דאמרינן בהניזקין גבי לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה\"ב מקחו בטל ואיפליגו עלה דמתני' רב ושמואל אף בשטר שכתב בעה\"ב ללוקח לא קנה עד שיכתוב אחריות דאי לא כתב לו אחריות מצי למימר מחמת יראה הודיתי אבל כשכתב אחריות בעה\"ב ללוקח דאי טרפי לה מיניה מגבי ליה מיניה כולי האי לא עבדי אי לא משום דגמר והקנה. והקשה מוהרימ\"ט ז\"ל דמאי אחריות איכא כיון שבא מחמת העכו\"ם מצי למימר מהדרנא שטרא למריה לדעת מוהרדב\"ז וכי תימא מ\"מ אחר שקבלו הבעלים אחריות הו\"ל כלוקח ממנו ויכולים לטרוף כו' עד אי נמי למשנה אחרונה דבשטר גרידא פליגי לרב קנה ולשמואל לא קנה עד שיכתוב אחריות מחמת העכו\"ם ע\"כ דברי הרב מוהרימ\"ט ז\"ל. לדידי דברים אלו שגבו ממני ולא ידעתי מאי קשיא ליה למוהרימ\"ט על מהרדב\"ז מההיא דסקרקון שהוצרך לכל הני שינויי דהא ההיא דסקריקון בין למשנה ראשונה דלוקח מסקריקון לא קנה ובין למשנה אחרונה דלוקח מסקריקון קנה ונותן לבעלים רביע ואם יש בידו לוקח הוא קודם לכל אדם לאו מדינא הוא שקנה הלוקח כלום דסקריקון אנס גמור הוא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה דתליוה ויהיב הוא וקי\"ל תליוה ויהיב לא קנה ודוקא גבי מכר דאיכא זוזי הוא דקי\"ל זביניה זביני כל שלא מסר מודעא דאגב זוזי גמר ומקני אבל בלא זוזי פשיטא דלאו כלום הוא ומינה דגבי סקריקון דליכא זוזי גזלן גמור חשיב והלוקח ממנו מן הדין חייב להחזיר בחנם כיון שלא קנה סקריקון ואף בדיני הערכאות הוה מצי לאפוקי מיניה בעה\"ב מסקריקון ומה שתקנו משנה אחרונה שקנה הלוקח מסקריקון ונותן לבעלים רביע משום תקנה נגעו בה כדי שלא ישתקע הקרקע ביד סקריקון שהרי הבעלים היו יכולים להוציא מיד הסקריקון בדיניהם ונתרשלו ולא תבעוה בדינא להוציא קרקעו מידו בע\"כ שהיה ספק בידו קנסו אותו שהלוקח מסקריקון קנה אלא שחייבו ללוקח לתת לבעלים רביע מאי דאוזיל סקריקון גביה וכמו שכבר באר כל זה הריב\"ש בתשובותיו באר היטב ולפי זה אם הקרקע היה משועבד לב\"ח של בעה\"ב דמשעבדא ליה מדינא ובעה\"ב נתנו לסקריקון וישראל קנאו מסקריקון דין הוא שלא נסתלק שעבוד הב\"ח משום שנכנס ברשות הסקריקון ואף לסברת מוהרדב\"ז ב\"ח טורף מלוקח מסקריקון דלא שייך לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא למריה דאי נמי מהדר מצי לאפוקי בדיניהם ובזה לא דבר מוהרדב\"ז. עוד יש לתמוה על מוהרימ\"ט במה שיישב לדעת מוהרדב\"ז דאחריות דאמר שמואל היינו אחריות מחמת העכו\"ם וא\"כ קשה דמאי דוחקה לאוקמי בהכי דאף גבי אחריות ישראל שייך ביה אם נמצא גזילה ביד בעה\"ב מעיקרא ובאים לטורפה מיד הלוקח מסקריקון אם קבל בעה\"ב אחריות נסתלק מעל הלוקח טענת אונס דאי לאו דגמר והקנה לא היה מקבל עליו אחריות ואי משום דהוא אחריות הבא מחמתיה ולא נסתלק טענת אונס זה ליתא וק\"ל. ועוד קשה דרש\"י פירש אחריות דאי טרפי לה מיניה מגבי ליה ולשון טירפא אינו אלא טירפת ב\"ח: <br><b>מעתה </b>חזרנו למה שכתבתי דמהאי טעמא דמהדרא שטרא למריה זכה לוי בנדון דידן במקחו. ועוד אני מוסיף לומר דאפילו היה העכו\"ם ציית דינא עכשיו וקבל עליו לדון בדיני ישראל והיו באים שמעון המוכר והעכו\"ם בפנינו אין כח ביד ב\"ד לומר החזר לו הבית על פי התנאי שהתנית עמו שבתת לך חמש מאות גסים תחזיר לו הבית או אם היינו רוצים לזכות לשמעון מההיא דישראל ועכו\"ם שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו בנדון זה לא אמרינן הכי כיון שעל זכות שמעון אינו אלא משום סמיכות דעתו שעל תנאי זה מכר כיון שהתנה הלוקח קודם גמר המקח נהי דתנאי זה חשוב תנאי מישראל לישראל היינו משום דהמוכר סמך דעתיה עליו ואדבורא דלוקח גמר והקנה אבל ישראל המוכר לעכו\"ם אשר פיהם דבר שוא וידע המוכר דלא מצי לאפוקי מיניה בערכאות על פי נמוסם אף איהו לא סמך עליה ופטומי מילי בעלמא הוא דעביד ליה דהא דישראל גופיה במקום שכותבין השטר לא קנה בכסף עד שיכתוב את השטר אע\"ג דכסף קונה קנין גמור מטעמא דלא סמכא דעתיה לא גמר לקנות ושניהם יכולין לחזור א\"כ גבי עכו\"ם נמי לא מצינן למימר כך דיננו דבדיננו נמי כל דלא סמכא דעתיה לא קנה ולע\"ד לא יחלוק בזה כל הישר הולך. וראיתי למהריק\"א בח\"ה סימן רנ\"ג שהביא בשם הגמ\"י שכתב עלה ההיא דאמרינן שכ\"מ דאמר הלואתי לפלוני דקנה משום דאיתיה בבריא במעמד שלשתן פסק רא\"ם דוקא בהלואת ישראל אבל הקפות של עכו\"ם לא סמכא דעתיה ואף במתנת שכ\"מ לא קנה ע\"כ וזה סיוע למה שכתבתי ואע\"פ שמוהריק\"א תמה עליו וז\"ל ואיני יודע מאי איכפת לן אי סמכא דעתיה דמקבל מתנה או לא מ\"מ דברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמי ע\"כ דברי הרב, איני יכול להולמם שכבר הוכחתי חילוף הדברים דכל שאין דעת המקבל לקנות אף שדעת הנותן להקנות לא קנה. כללא דמלתא מכל הרשום בכתב זכינו לדין שלוי הקונה מהעכו\"ם קנה קנין גמור ואין לערער בקנייתו. מעתה אסורה נא ואראה במה שכתב הרב המובהק המורה נר\"ו דאף במונח שתנאי שהתנה הלוקח שהוא לתועלת המוכר ולא חזקו המוכר היא פלוגתא דרבוותא אי חשיב תנאי או לא כיון דזה מכר ודאי והספק הוא בתנאי אי חשיב תנאי או לא לא אמרינן בכי הא אוקי ארעא בחזקת מריה קמא אלא הלוקח חשיב מוחזק ולא מפקינן מיניה והביא ראיה הרב נר\"ו מתשובת הרשב\"א בראובן שמכר כרם לשמעון ובאו שנים ואמרו תנאי היה במכר ושנים אומרים לא היה תנאי וכתב הרב ז\"ל כיון שזה הלוקח החזיק בכסף או בחזקה הרי יש כאן מכירה ודאית וזה ירד בתורת מקח ודאי אלא שיש כאן שתי כתי עדים כת אחת אומרת שיש להסתלק מחמת התנאי וכת אומרת שאין לו להסתלק מוקמינן ארעא ביד הלוקח כו' זהו תוכן דברי הרשב\"א ז\"ל. והנה אף שבנדון דידן דידין היא משנה שאינה צריכה כמ\"ש הרב המורה נר\"ו מיהו להתלמד במקום אחר צריכין אנו למודעי. אציגה נא מה שעלה על דעתי בתחלת המחשבה דאפשר היה לחלק בין נדון זה לההיא דהרשב\"א ולומר דלא אמרה הרב ז\"ל אלא בספק הבא מכח תרי ותרי משום דחשבינן להו כמאן דליתנהו דאוקי תרי בהדי תרי ונשאר המכר שהוחזק בו הלוקח שקנאו בדרכי ההקנאה קיים אבל בספיקא דדינא דלעולם הספק בפנינו דלמקצת רבוותא התנאי קיים הספק ההוא מי מוציאנו מידי ספק ואפשר שספיקא בדינא אמרינן לעולם אוקי ארעא בחזקת מריה קמא. (א\"ה עיין לעיל פ\"ז מהל' שכירות הלכה ב'). ומה שעלה על דעתי לחלק בכך משום שהיה קצת קשה לי בסברא זו של הרשב\"א שהרי עדים האומרים שלא היה שם תנאי הרי הם כאומרים שלא מכר והיינו טעמא שנחלקו כת של ראשונים גבי עדים החתומים בשטר ואמרו תנאי היו דברינו נאמנים דקצת מרבוותא מוקמי לה דוקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל אם כתב ידם יוצא ממקום אחר הו\"ל חוזרים ומגידים ואינם נאמנים דלמיעקר לשטרא קא אתו והרשב\"א ז\"ל הוא מכללם דמוקי לה בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכן בדין שהרי כל שלא נתקיים אין כאן מכר או מתנה והדרא ארעא והדרי פירי ולכן היה נראה לחלק דבשתי כתי עדים המכחישין זה את זה דוקא אמר הרב משום דחשבינן לה כמאן דליתנהו לתרוייהו והרי יש כאן ודאי מכר לפנינו אבל בספיקא דדינא לעולם היה עולה בדעתי לומר שלעולם מוקמינן בחזקת מריה קמא. ואל תשיבני ממ\"ש רשב\"ם בפרק חזקת גבי ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא ואמר ליה מינך זבינתה והא שטרא א\"ל שטרא זייפא הוא ואסיק תלמודא הלכתא כרבא בארעא והלכתא כרב יוסף בזוזי ופרשב\"ם משום דמספקא ליה לרב דימי הלכתא כרבא או כרב יוסף גבי קרקע מוקמינן ביד המחזיק שלא להוציא משום ספיקא וגבי זוזי מוקמינן ביד הלוה שלא להוציא והתוס' הקשו לפירושו מההיא דאמרינן בכתובות אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ארעא בחזקתמריה קמא ותירצו דדוקא גבי תרי ותרי הוא דאמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא משום דחשבינן כמאן דליתנהו כלל להני סהדי אבל בספיקא דדינא מוקמי לה ביד הלוקח שעומד בה ומוחזק בקרקע ע\"כ. והשתא ניחזי אנן היאך נתפוס סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה דלדעת רשב\"ם בתרי ותרי מוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא ובספיקא דדינא מוקמינן ארעא ביד המוחזק שהוא הלוקח ולדידי כפי מה שחילקתי בתר איפכא קאזילנא דבתרי ותרי מוקמינן לדעת הרשב\"א בחזקת הלוקח ובספיקא דדינא מוקמינן בחזקת מריה קמא וזה דוחק לחלוק בסברות הפוכות לגמרי וכד מעיינינן שפיר הא לא קשיא ומלבד דלא קשיא לי על פי דרכי שכתבתי אפשר נמי יש לי סמך מסברת רשב\"ם וזה שהכל תלוי בעיקר הספק מאיזה צד הוא דכשהספק בעיקר המכר אם זה מכר או לא מכר בהא הוא דיש לחלק בין ספק דתרי ותרי לספיקא דדינא משום דחשבינן להני סהדי כמאן דליתנהו ומוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא משום דאעיקרא דמלתא מספקא לן אם יש כאן מכר או לא אבל בזה מכר ודאי ויש כאן מכר אלא דמספקא לן בתנאי אם הוא מכר בהחלט או מכר על תנאי בהא גבי תרי ותרי הדעת נותנת לאוקומי ארעא ביד הלוקח דכמאן דליתנהו דמי והרי יש כאן מכר ודאי אבל בספיקא דדינא דליכא למימר כמאן דליתנהו דמי אפשר דאמרינן ארעא בחזקת מריה קמא דעדיף טפי מתרי ותרי גבי ספיקא דתנאי באופן שהכל תלוי כפי הנושאים והתוס' ז\"ל שדחו פי' רשב\"ם היינו משום דלא ניחא להו לחלוקי בין תרי ותרי לספיקא דדינא דלעולם כשהספק הוא בעיקר המכר מוקמינן בחזקת מריה קמא אבל בנדון דהרשב\"א ז\"ל שהספק בתנאי עדיף טפי ספיקא דדינא לאוקמי בחזקת מריה קמא: <br><b>והואיל </b>ואתא לידן סוגיא זו ודברי רשב\"ם קשה לי בדברי התוס' ז\"ל במאי דקאמרינן עליה דרשב\"ם דדוחה לסברת רשב\"ם לחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא דאמאי לא הקשו עליה ממתני' דמציעא גבי השוכר בית מחבירו דינר בחדש שנים עשר דינרין לשנה דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון היכא שנתעברה השנה וקאמר ר\"נ דאפילו בא המוכר בסוף החדש כולו למשכיר דארעא בחזקת מריה קמא קיימא הרי דבספיקא דדינא נמי אזלינן בתר מריה קמא. ואחר העיון לאו מלתא היא דגבי שכירות שאני דכיון דס\"ס עתיד לחזור לבעליו הרי הוא כמוחזר וכל ספק דאתייליד בחזקת המשכיר היא אע\"פ שבא בסוף החדש דהשוכר מוחזק בחדש העיבור. וראיתי להראנ\"ח בשניות סימן מ\"ו שהפריז על המדה בזה דכל מלתא דלחזרה קאי אפילו במטלטלין דמוחזק בהם המחזיק כל ספק דאתייליד מוקמינן ליה בחזקת בעליו וזה שכתב בסימן הנז' על ראובן שהוציא שטר על שמעון מסך מה לפורעו בזמנים ידועים ונפל הספק בלשון השטר אי חיוב הלוה הוא לסוף ששה חדשים או לסוף שלש שנים ואסיק הרב וז\"ל כל שהלשון מסופק בעצמו או איכא תרי לישני ומספקא לן מלתא אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון דיינינן לזכות המלוה דומיא די\"ב דינרים לשנה דינר לחדש נתעברה השנה נתעברה למשכיר דקרקע בחזקת בעליה עומדת והכא נמי ממון בחזקת בעליו עומד והלוה בא להחזיק מחמת תנאו שהאריך לו הזמן ועליו הראיה כתב הרמב\"ם הדין מפורש פי\"ג מהל' מלוה אמר המלוה היום הגיע הזמן והלוה אומר עדיין יש לי חמשה ימים כו' המלוה נאמן מן הטעם שכתבתי עכ\"ל הרב ז\"ל. עוד כתב בסוף דבריו ועוד כיון דהני זוזי לחזרה קיימי הרי הוא כאילו אינו מוחזק בהם וכדאמרינן גבי אילן שקדם (ב\"ב כ\"ד) ספק זה קדם או זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים הלכך במקום שטר מלוה נאמן ע\"כ. כתבתי כל לשון הרב ז\"ל משום דקשיא לי טובא בגוייהו תחלה מה שדימה הרב לי\"ב דינרין לשנה דינר בחדש לא דמי כלל אע\"פ שכוונתו לדמותו לבא בסוף החדש כולו לשכיר אף שלא הזכירו הרב סמך על המבין מיהו שאני התם כיון דאתי מכח קרקע שדינו קרקע בחזקת בעליו עומד שכרו נמי אע\"פ שמוחזק בו השוכר לא חשיב תפוס אבל בעלמא גבי הלואה דלאו מכח קרקע קאתי לעולם גדול כח המוחזק וכל דמספקא מלתא אין מוציאין מיד הלוה אלא בראיה ברורה ואפילו מאן דסבר בעלמא דתפיסה אחר שנולד הספק לא חשיב תפיסה הכא ברשות תפיס שירד בה ברשות בעליו וזה דבר פשוט ובהדיא כתבו התוס' נגד דברי הרב בפרק השואל גבי מימרא דרבא דקאמר האי מאן דאמר לחבריה אושלן מרא למירפק פרדיסא דאי אמר ליה למירפק פרדסי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה הקשו בתוס' דבפ' המוכר אמרינן ארעתא תרי משמע ותירצו דהתם המוכר מוחזק ויד לוקח על התחתונה והכא יד המשאיל על התחתונה שהשואל מוחזק וכ\"ת לא מיקרי שואל מוחזק כיון שסופו להחזיר כדאמרינן לעיל גבי קרקע דאפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר לא דמי דהתם הוא קרקע שאין יכול לשומטו ואזלינן בתר מריה קמא אבל במטלטלין אזלינן בתר מאן דתפיס השתא היכא דליכא חזקת קרקע כנגדה עכ\"ל. הרי בהדיא כתבו התוס' נגד דברי הראנ\"ח. גם מה שהביא ראיה לדבריו מדברי רבינו שבפ' י\"ג גבי אמר המלוה היום הגיע הזמן כו', באמת דבריו תמוהין הרבה ומה זו סמיכה דהתם איירי בשטר סתם שכתוב סך ההלואה ולא הזכיר זמן דהתם ליכא מידי לספוקי לטענת הלוה מאחר עבור ל' יום דסתם הלואה אבל כל היכא דמתוך השטר איכא צדדים לסיוע דלוה בזה לא דבר רבינו כלל דבכה\"ג הו\"ל ככל ספיקי דעלמא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומה שנסתייע הרב ז\"ל מההיא דאילן הסמוך לעיר דספק זה קדם או זה קוצץ ואינו נותן דמים, גם בזה לא ירדתי לסוף דעתו דמאי איריא דהתם בין שהאילן קדם בין שהעיר קדמה אילן זה לקציצה קאי אלא דאם האילן קדם קוצץ ונותן דמים הלכך אם מספקא מלתא כיון דכל טענתייהו על עסקי דמים אמרינן הבא ראיה וטול ויקוץ ואינו נותן דמים אבל גבי נדון הרב דעל זה אנו דנים אם חיוב הלוה הוא עכשיו או לאחר זמן מה טיבו של ההיא דאילן לכאן ודברי הרב צ\"ע. באופן שחוזרני למה שאני דן בדברי הרשב\"א לחלק בין ספיקא דתרי ותרי דשנים אומרים היה שם תנאי ושנים אומרים לא היה שם תנאי לספיקא דדינא דאפשר אם יהיה הספק בתנאי בהא לא קאמר הרשב\"א דמוקמינן הקרקע ביד הלוקח, ותרתי בלבי להביא מכמה מקומות דשייכי לחילוק זה ואחר העיון ראיתי שיש לדחות ואין מהם לא סייעתא ולא תיובתא. אח\"כ בינותי דגדולי האחרונים מסכימים לדעת הרב המובהק המורה נר\"ו דאין לחלק בין ספק דתרי ותרי לספיקא דדינא ובכולם לדעת הרשב\"א הדין שוה דאם הספק הוא בתנאי אמרינן כבר מכר או נתן ועליו הראיה שיש כאן תנאי. הנה הראנ\"ח בראשונות סימן ע\"ז כתב על אשה שנתנה מתנת נכסים לאיש אחד וכתוב בשטר המתנה ור' יוסף קבל עליו לומר קדיש ולקרות הלכה בכל יום למנוחת נפשה. והרב ז\"ל נסתפק אי קבלה זו שקבל ר' יוסף הוא תנאי בגוף המתנה או אם הוא חיוב נפרד ומילי מילי קאמר ובסוף כתב הרב דאף לכשתמצא לומר שהמתנה תלויה בקבלה עדיין אין המתנה בטלה בשביל הקדיש שיש לספק אי סגי ביום אחד או אם צריכה לקרות ההלכה בכל יום ואסיק הרב כיון דהספק הוא בתנאי אם נתקיים התנאי או לאו והמתנה מפורשת שהוא זוכה בה ומספק אתה בא לבטלה מצד התנאי על האומר שלא נתקיים התנאי הראיה ע\"כ. הרי שהשוה הרב ז\"ל ספיקא דדינא לענין זה לומר דבכל ספק בתנאי מוקמינן בחזקת מקבל מתנה שהיא ודאית. איברא שהרב ז\"ל לא הזכיר תשובה זו של הרשב\"א ומטי לה משם הר\"ן שכתב וכיוצא לזה כתב הר\"ן בגיטין והטור בחה\"מ ובודאי שעדותו נאמנת אבל הרב נכדו מוהר\"ר משה בספר פני משה בתשובה ע' על מתנה שכתב יעקב לבנותיו והתנה ע\"מ שיתנו לדינה שני אלפים לבנים ולא פירש אם הוא לכל ימי חייה או בנתינה אחת יצאו ידי חובתן ונסתפק הרב שמא בכל שנה ושנה קאמר או דוקא שני אלפים דוקא ולא יותר צידד הרב כמה צדדים וכתב דכיון דמספקא מלתא מאחר שבגוף המתנה לא נפל הספק אלא בתנאי לא אתי ספק דתנאה ומוציא מידי ודאי של מתנה והביא סייעתא לדבריו מתשובה זו של הרשב\"א שהביא הרב הפוסק נר\"ו באחד שמכר כרם כו'. וכתב עלה הרב דכי היכי דכתב הרשב\"א בנ\"ד דיד המקבל על העליונה משום דיש כאן מכירה ודאית והספק הוא בתנאי ה\"נ בנ\"ד כיון דמאי דמספקא לן הוא בלשון התנאי אי הוי לכל שנה ושנה או נתינה אחת של שני אלפים ולא יותר אינם חייבות ליתן אלא נתינה אחת וידן על העליונה. הרי שני גדולי הדור שלפנינו לא חילקו בדבר אלא שבכל ספק שנופל בתנאי יד הלוקח על העליונה ומה גם שמהראנ\"ח ייחס סברא זו להר\"ן והטור כמו שכתבתי לשונו וזה הולך על דרך הרב המובהק המורה נר\"ו שלא לחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא: <br><b>וזה </b>חזיתי בדברי הרב בעל פני משה בתשובה הנז' אף על פי שאינם נוגעין לנדון דידן אמנם דרך הלוכי ראתה עיני חזות קשה ומה שהרב ז\"ל צידד דאפשר לומר דהתנאי שהתנה יעקב לבנותיו ע\"מ שיתנו לדינה שני אלפים לבנים אפשר שיהיה פירושו מוחלק שהוא בכל שנה ושנה ואין כאן מקום לספק כדי שנאמר ידה על התחתונה אלא משמעות הלשון הוא לעולם הכל סתם כמפורש דמי שהוא לעולם והביא סעד לדבריו מדברי הרשב\"א שכתב כל המקבל עליו לזון או שמזכה לאיש בנכסיו משמע כו' אלמא כל סתם כלעולם דמי עכ\"ל הרשב\"א. ומינה דן הרב הנזכר בנדון דידיה דמשמעות התנאי שיתנו לחנוך שני אלפים לבנים שהוא לעולם. ועוד הביא מדברי הרא\"ש במי שפטרוהו מהמס ולא קבעו זמן כיון שהוא מחוייב לתת מס לקהל והוא בא לפטור עצמו בטענה שהם פטרוהו ידו על התחתונה דמתנה נתנו לו ויש לדון לשון הפיטור בפחות מהלשונות והביא פלוגתא דאביי ורבא כו' עד אבל בעלמא אין הולכין להחמיר ואם יאמרו הקהל שלא נתכוונו אלא לשנה ראשונה שומעין להם זהו תורף דברי הרא\"ש ומשמע דפליגי הרשב\"א והרא\"ש ומינה דן הרב בעל פני משה כיון דפלוגתא דרבוותא היא המע\"ה ובנתינה אחת של שני אלפים סגי דדינה מוציאה מיקריא ורחל ולאה המוחזקות מיקרו ומצו למימר קים לן כהרא\"ש ע\"כ תמצית דבריו ז\"ל. ותמוהים הם בעיני דלא דמי נדון דידיה לההיא דנחלקו הרשב\"א והרא\"ש כעוכלא לדנא דדוקא במתחייב כסות או מזון או הנקה או שמוש וכן פיטור המס הוא חיוב תלוי במה שהאדם צריך לו תדיר לכל ימיו הן מזונות או כסות או שמוש אביו וכן כיוצא בזה נמי בענין פיטור המס שהוא דבר הוה ורגיל מש\"ה הוא דאמרינן לכל ימי חייו קאמר לדעת הרשב\"א וכן בהנקה לכל זמן דצריך לו קאמר אבל מי שחיובו הוא בנתינת דמים שאמר שדי נתונה לך ע\"מ שתתן לי מאתים זוז כיון שלא תלאו במה שהוא צורך האדם דמים בעלמא הוא שהתנה מה מקום לומר שכוונתו לכל שנה ושנה ונוסיף על תנאו מה שלא התנה דזה מאתים קאמר ונחייבהו ליתן מאה מנה וכבר רמז הרב ז\"ל בסוף דבריו קצת מזה אלא שלא היה לו לרב להטריח קולמוסו והאריכות בזה יגיעת בשר. וע\"ק לי בדבריו אסוף דינא צירף דעת הסוברים דגבי ממון נמי בעינן תנאי כפול וכיון דיעקב לא התנה נתינת השני אלפים לבנים בלשון ע\"מ אלא בתנאי דאם ולא כפל לתנאו תנאי בטל ומעשה קיים וזכו הבנות בשליש החנות בלא נתינת דמים ותמיה לי מלתא דאי אתי הרב ז\"ל מהאי טעמא א\"כ זכתה דינה לגמרי בשליש החנות שהרי בדבור אחד נאמרו שני התנאים שגם יעקב כשהתנה שאם ימות חנוך בלא זרע תסוב החנות לשתי בנותיו הא נמי תנאי הוא ואם לא מחמת תנאו במות חנוך דינה היתה יורשת אותו וכיון שלא כפל תנאו נשארה מתנת שליש החנות נתונה לחנוך ולבאי כחו דתנאי בטל ומעשה קיים והרי נתן מתנת בריא שליש לחנוך ובתנאי גרוע עקר מתנתו וממקום שבא הרב לזכות לשתי בנותיו מצדה תברא ואף על פי שהסבת הנחלה מחנוך לבנותיו הוי כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני מה בכך לענין זה הא אם הניח זרע חנוך לא היו זוכות בנותיו וע\"י תנאי אם ימות בלא זרע הוא דקא זכו בנותיו ולא כפל תנאי לא הוי תנאי ומעשה קיים דהיינו מתנת החנות שנתן במתצת בריא לחנוך וממילא דינה תירשנו. עוד יש לגמגם בדברי הרב ז\"ל ממ\"ש הראב\"ד במסכת יו\"ט עלה דשכ\"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ולנסוב ברתי הרי זה נוטל מאתים וברתא אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אמר לינסוב ברתי ותנו לו מאתים זוז אי נסיב ברתא שקיל ואי לא לא שקיל ורבו הסברות בהאי מימרא וכתב הראב\"ד להשיב למי שתלה הטעם מטעמא דתנאי קודם למעשה דלא צריכינן למשפטי התנאי אלא במעשה המתקיים עכשיו שאז המעשה חזק ואין תנאי גרוע יכול לבטל כגון הרי זה גיטך או הרי את מקודשת לי שהמעשה הוא מיד אבל מעשה הבא לאחר מכאן כגון אם הלך פלוני למקום פלוני תנו לו בית זה כיון שאין המעשה חל עכשיו אין אנו צריכים למשפטי התנאי לא תנאי כפול ולא הן קודם ללאו וכבר הרמב\"ן ז\"ל קלס סברא זו וכתב עליה שפתים ישק וכו' ובזה תפסו המורים ז\"ל סברא זו (א\"ה עיין לעיל פ\"ג מהלכות זכיה ומתנה הלכה ח') מעתה בנדון הרב ז\"ל שלא נתן לבנותיו מעכשיו כלום בשליש החנות אדרבה נתנה במתנת בריא לחנוך אלא שהתנה שאם ימות בלא זרע תסוב הנחלה לבנותיו ע\"מ שיתנו לדינה שני אלפים לבנים כיון שאין כאן נתינה בחלק חנות מעתה אלא לאחר זמן ובתנאי אם ימות בלא זרע תנאי כזה לדברי הראב\"ד וגדולי המורים שתפסו דבריו להלכה אינו צריך תנאי כפול ומשפטי התנאים אפילו למאן דסבר דבממון נמי צריך תנאי כפול. כל זה ראיתי לישא וליתן בדברי הרב בעל פני משה ז\"ל ובאמת לא נעלם ממני בשתי קושיות אלו שהקשיתי לרב דיש מקום לדוחה לדחות ולעיולי פילא בקופא דמחטא ולברר זה היה בלבי להרחיב הדברים ולהעמיד חזוקי וליראת האריכות הנחתי הדברים לפני כל יודעי דת ודין והאמת יורה את דרכו: <br><b>ונחזור </b>לענייננו למ\"ש הרב המובהק המורה נר\"ו דאף שהיה עסק זה בין ישראל לחבירו והיה הדבר ספק שקול בתנאי שהתנהו הלוקח ולא חזקו המוכר אי הוי תנאי או לא מההיא דהרשב\"א ז\"ל מתשובה שהביא הרב במי שמכר כרם ובאו שנים כו' למדנו דיד לוקח על העליונה ואין חילוק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא כיון דיש כאן מכר ודאי והספק הוא בתנאי וההיא דכתב הרב בעל תרומת הדשן על מי שנתן מתנה ידועה לפלונית שתקנה בהם חגורה ונסתפק הרב אי לתנאי גמור נתכוין הנותן דוקא או לספירת דברים ומורה מקום בעלמא ואתי עלה מטעם שהמקבל הוא תפוס ואין מוציאין בראיה ברורה אחר העיון אין ממנה לא תיובתא ולא סייעתא ומה שהרב זוכר מטעם תפיסה ה\"ה אפילו לא היו שניהם תפוסים זכתה המקבלת וקושטא דמלתא נקט ולאלומי כח המקבלת. ועדיין יש להסתפק בענין זה דאפשר דהרשב\"א לא כתב כן אלא בנדון דידיה ששנים אומרים היה כאן תנאי ושנים אומרים לא היה תנאי ודכוותה גבי ספיקא דדינא אם זה חשוב תנאי אבל אם נפל הספק בקיום התנאי כגון שהתנאי מוסכם בין הכתות אלא שבקיומו נחלקו שנים אומרים נתקיים ושנים אומרים לא נתקיים בכה\"ג שכולם מודים בעיקר התנאי אלא שבקיומו נחלקו אפשר שאף לדעת הרשב\"א יד המקבל על התחתונה כיון שע\"כ יש כאן תנאי ומינה בספיקא דדינא ויש ללמוד דבר זה מההיא דכתב הר\"ן במי שאחזו מהיקש גט לממון דהמוכר או נותן דבר לחבירו ע\"מ שיתן לו מאתים זוז וכיוצא בתנאי שהוא בקום עשה על המקבל לברר שקיים תנאו ע\"כ ואף על גב דמידי ספיקא לא נפקא ואפשר שקיים תנאו והל\"ל לפי סברת הרשב\"א כיון דיש כאן נתינה ודאי והספק בתנאי אין ודאי נתינה מוציא מידי ספק תנאי אלא טעמא דמלתא דכמו שיש ודאי נתינה הכי נמי יש כאן ודאי תנאי והספק הוא אם נתקיים התנאי משא\"כ בנדון הרשב\"א דהספק הוא בעיקר התנאי אם יש כאן תנאי או לא ואפשר לדחות דשאני התם שהיה בידו לברר לקיים התנאי בפני עדים וכיון שלא בירר איתרע מלתא ולא חשיב ספק אבל מדברי הראנ\"ח בתשובה הנז' נראה דיש הוכחה לחלק בין ספק אם היה שם תנאי מעיקרא לספק הבא על קיום התנאי אם נתקיים או לא נתקיים וזה שבתנאי אמירת הקדיש כבר כתבתי דברי הרב דהחליט המאמר לומר דכיון דמספקא לן מלתא אם חיוב הקדיש הוא יום אחד או כל י\"ב חדש הו\"ל ודאי במתנה וספק בתנאי ויד מקבל על העליונה. אמנם בתנאי אחר שהתנתה הנותנת עם ר' יוסף מקבל המתנה שנתחייב ר' יוסף הנז' לעלות לארץ ישראל לשנה הבאה ולהסתופף תחת כנפיו ולכבדה ולהיות לה כבן להחזיק בידה כו' ובין כך מתה הזקנה ולא איצטריך לה הליכת ר' יוסף שלא התנית תנאי זה אלא להיות חוטרא לידה ומרא לקבורה והא לא איצטריך, צידד הרב ז\"ל כמה צדדים בההיא דתנן בגיטין ע\"מ שתניקי את בני על מנת שתשמשי את אבא מת הבן או מת האב הרי זה גט דאיכא מ\"ד דוקא מת בתוך ההנקה או האב אחר השמוש אבל לא הניקה ולא שמש כלל אינו גט והוצרך הרב ז\"ל לכמה ספיקי וספיקי דספיקי הנופלין בפירושה דמלתא עד שלא נתקררה דעתו של הרב ז\"ל עד שצירף טעמים רבים לזכות לר' יוסף. והשתא ניחזי אנן אמאי הוצרך הרב לכל האי שקלא וטריא הא מטעם הראשון של תנאי אמירת הקדיש שזכרו הרב מטעם שהמתנה היא מבוררת והספק הוא בתנאי אין ספק תנאי מוציא מידי ודאי מתנה ה\"נ בתנאי הליכה לא\"י כיון דלא איצטריך לדעת קצת מרבוותא הו\"ל כאילו ספק בתנאי וברי במתנה אלא ע\"כ לחלק בין כשהספק הוא בעיקר התנאי כההיא דאמירת הקדיש שמא באמירת יום אחד קיים תנאו ואין כאן חיוב תנאי כלל בהאי שייך לומר אין ספק תנאי מוציא מידי ודאי מתנה אבל בעליית א\"י שיש כאן תנאי ודאי אלא שהספק הוא אם נתקיים או לא בהא הוא שהוזקק הרב ז\"ל לכמה ספיקות ומיניה למה שאנו דנים בדברי הרשב\"א דאם נולד הספק בקיומו מוקמינן ארעא בחזקת הנותן. שמא תאמר דיש לדחות ראיה זו דשאני נדון הראנ\"ח דתנאי עליית א\"י אחר השנה לא נתקיים בפועל כלל שהרי מתה הזקנה וזה לא עלה אלא שאנו באים לפוטרו מתנאו דהא לא איצטריך ולדעת קצת לא חשיב קיום והרי לפנינו תנאי שלא נתקיים אלא כדי לזכותו צריך לתפוס דברי הסוברים דלא בעי קיום ולכך הצריך הרב ז\"ל לכל הני טעמי אבל בעלמא אפילו בספק הנופל בקיום התנאי לכשתמצא לומר דקיים התנאי אין כאן מחסור דבר. זה היה נראה לחלק אבל המתבונן בדברי הרב ז\"ל יראה דאין לחלק בענין זה וק\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ראובן שמכר שדה לשמעון והיה לוי מעדי השטר כו'.</b> הריב\"ש כתב בתשובה שאם לוי היה קרוב או נצטרף עם עד קרוב שנמצא דהשטר בטל עדיין יכול לטעון ולערער על המכירה שיאמר לוי משטה הייתי בך מאחר שהשטר בטל יע\"ש: <b>וכן אם העיד לוי בשטר שכתוב בו השדה פלוני של ראובן מצד מזרח.</b> (א\"ה משנה בשלהי כתובות עשאה סימן לאחר איבד את זכותו. ועיין בתשובת מהרימ\"ט חה\"מ ס\"ס נ\"ד ויתבאר בדברי הרב המחבר לקמן בפ\"ג מהל' עדות הלכה ה' יע\"ש):          סליקו להו הלכות טוען ונטען בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dc7e91af62464df63a32d5260ee4fff6cfae1c2e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Mishpatim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,236 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Plaintiff_and_Defendant",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הטוען את חבירו במטלטלין וכו'.</b> כתב מרן הב\"י סי' פ\"ז מ\"ב בשם הרשב\"א וז\"ל ומ\"ש אע\"פ שיתחייב שמעון באותו סך הרבית אין חיוב זה עושהו כמודה מקצת להתחייב שבועת התורה על מה שכפר שאין המתחייב במקצת מתוך טענות הכפירה כמודה מקצת מפורש בפיו אשר יאמר כי הוא זה כתיב וזה נ\"ל באמת ע\"כ. ועיין בהרשב\"א ח\"ב סי' רמ\"ו שנראה שדבריו שם סותרים לכלל זה ויש לחלק ודו\"ק: <b>מפי השמועה למדו וכו'.</b> (א\"ה עיין לעיל פ\"ה מה' שאלה ופקדון הלכה ו'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שאמר אמת כו'.</b> עיין מה שכתבתי בזה בפ\"ג מהלכות זכייה ומותנה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנה יש לי בידך כו'.</b> היכא דאיכא פלוגתא בפרעון אי מצי למימר הנתבע קים לי כמ\"ד דחשיב פרעון עיין בספר ל\"ר סי' קע\"ו דצידד לומר דלא מצי למימר קים לי משום דהוי ברי בחיובא וספק בחזרה ואין דבריו נראין ועיין בתשובת הראנ\"ח ח\"ב סימן ב' (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהלכות שאלה ופקדון הלכה א' ופי\"א מהלכות מכירה הלכה ט\"ז): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנתחייב שבועה כו'.</b> עיין בכתבי מהרי\"א סימן ל\"ב מה שחידש בדינים אלו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הטוען את חבירו טענה כו'.</b> כתב הריב\"ש סימן שמ\"ד וז\"ל ואף אם נאמר שגם בזה נכלל הכל בשבועתו לדעת הרא\"ש עדיין אפשר לומר שאין כאן תביעת ממון ואין משביעין אותו לפי שאף אם יודה שנשבע אין מחייבין אותו לשלם כו'. ולא נראה כן מדברי הרא\"ש בתשובה כלל י' סי' ב' שכתב על אחד שנשבע לאשתו שלא יצא כ\"א ברשותה והוא טוען שפטרה אותו מן השבועה והיא אומרת שלא פטרה אותו כו' הוא נאמן כו' והכא לא שייך לחייבו שבועה שהרי כבר נשבע שלא יצא כ\"א ברשותה והוא אומר שפטרה אותו ואם הוא משקר הרי הוא עובר על שבועתו שאין שבועה חלה על שבועה ע\"כ. ואם איתא כדברי הריב\"ש דאפילו הרא\"ש יודה כאן שאין משביעין אותו תיפוק לי דכיון דאף אם יודה אינו מחוייב ממון ולפיכך לא ישבע א\"ו כדאמרן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל חשוד על השבועה אין משביעין אותו וכו'.</b> כתב הטור סימן צ\"ב בשם הרא\"ש ז\"ל על ראובן שנתחייב שבועה לשמעון ורוצה שמעון שיחרימו בב\"ה על כל מי שיודע אם ראובן עבר על השבועה כדי לפוסלו והשיב חלילה וחס לא תהא כזאת בישראל לבייש בן ברית כו'. והר\"ב פ\"מ ח\"ב סימן ס\"א מייתי תשובת הרשב\"א שנראה שחולק בזה יע\"ש באורך. ומרן ז\"ל בספר ב\"ה כתב וז\"ל ויש ליישב דהרא\"ש איירי כשאין זה יודע שעבר הלה על השבועה אלא שהוא רוצה להחרים אולי ימצא מי שיודע שעבר על השבועה והרשב\"א מיירי ביודע ודאי שהוא חשוד ושיש עדים יודעים ואינם רוצים להעיד ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע\"כ. והנה מתחלת דבריו נראה דס\"ל כסברת הרב פ\"מ אך מסוף דבריו נראה דס\"ל כמהראנ\"ח דהדבר תלוי ביודע שיש עדים בדבר וכן נראה מדברי מרן בשלחנו. וא\"כ מוכרחים אנו לומר שתחלת דברי מרן שבספר ב\"ה שכתב בשאין זה יודע שעבר הלה על שבועתו לאו דוקא אלא הדבר תלוי באם יודע שיש עדים בדבר או לא וכמו שסיים מרן. ונראה שיש לדקדק כן מדברי הרא\"ש דאי הרא\"ש ז\"ל מיירי בשאינו יודע דעבר על השבועה למה לא בקש שיחרימו על כל מי שיודע שראובן פסול לשבועה אלא ודאי דשמעון ידע דמקודם ראובן עבר על השבועה ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם נעשה חשוד כו'.</b> מ\"ש ה\"ה וכתב רבינו מאיר וה\"מ בנתבע אבל תובע הנשבע ונוטל וכו'. כיון שכיר ונגזל דאילו פוגם שטרו וכיוצא בו הרי דעת הרמ\"ה דנוטל המלוה בלא שבועה כמ\"ש ה\"ה למטה משמו ואין זה רוצה להזיק עצמו אדרבה רוצה להשביע את עצמו ליטול בלא שבועה. מיהו מ\"ש ה\"ה ופשוט הוא אינו מכוון דהא רעה היא לגבי הלוה דפעמים שאין הלוה רוצה להשבע כדי לפטור עצמו ואילו היה בעל דינו כשאר אינשי דעלמא שאינן חשודים היה הלוה אומר לו או תשבע ותטול ואם לא רצה לישבע ילך לו ואין כאן הפוך אבל עכשיו שאומר חשוד אני הנתבע נשבע היסת ונפטר. ואם דעת הרמ\"ה כדעת רבינו שכתב בשם רבותיו בפ\"א שאם אמר התובע איני רוצה בתקנה זו זוקק את הנתבע לשבועה א\"כ אין זה פשוט שהרי אין זה מבואר בגמרא והדבר צריך הכרע ושיקול הדעת ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>תקנת חכמים היא שכל כו'.</b> כתב מרן סי' צ\"ב מ\"ה בשם הרשב\"א וז\"ל כל שהתובע טוען ברי שהוא חשוד אם לא מצא עדים יש לדקדק אם הפסיד תביעתו לפי שי\"ל לפי דבריו א\"א למסור לו שבועה וגם התובע אינו נוטל בשבועה כיון שאין עדים שזה חשוד ואני רואה מחכמי ישראל שיראה מדבריהם שאין נמנעין מלהשביעו מפני שחשדו בעל דינו על שבועתו ונראה שדעתם לומר שאין פוסלים אותו לחצאין שיהא פסול לגבי זה וכשר לגבי עלמא כו'. ועיין במ\"ש התוס' בפ' נערה שנתפתתה (דף מ\"ד) ד\"ה איכא בינייהו אורועי סהדי ובמ\"ש הרא\"ש שם ועיין בתשובות להרמב\"ן ז\"ל סי' מ\"ט הביאה מרן סי' ע\"ה ובתשובות הרשב\"א ח\"ב סי' רל\"א ובמהריק\"ו סימן ל\"ג (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בפ\"א מה' שחיטה הלכה כ\"ו): <b>ומתוך ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כו'.</b> כתב מהר\"י אדרבי סימן פ\"ו וז\"ל ואע\"ג דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא וכמ\"ש הרשב\"א בתשובה כו'. ולי נראה דהדברים פשוטים דע\"כ לא חילק הרשב\"א ז\"ל בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן אלא בנשבע ונפטר אבל בנשבע ונוטל אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע אינו נוטל וכ\"כ הרשב\"א בתשו' וז\"ל ועוד דכיון שהודה שקבל קצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והו\"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ע\"כ, הרי שכתב בהדיא דפוגמת כתובתה אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע אינו נוטל וכ\"כ בתשובה להרמב\"ן סי' פ\"ה הביאה מרן סימן ע\"ב עכ\"ד וכן הסכים מהר\"י אדרבי באותה התשובה יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן פוגם שטרו כו'.</b> נראה ליישב דברי רבינו במ\"ש ואמר ישבע לי וכו' שדקדק מהריק\"א דקאי גבי אפיק שטרא וחבריה אמר פריע הוא דאי לא טען אשתבע לי לא טענינן ליה וזה דוחק שהרי רבינו לא הזכיר דין זה אלא דרך כלל כתב וכיוצא בזה ואפשר דכוון רבינו לעד אחד שמעיד שפרע אבל נראה לומר כיון שמצינו להראב\"ד והרמ\"ה ז\"ל דסברי שנוטל המלוה בלא שבועה ומצינו בגמ' דקאמר גבי מפיק שטרא אחבריה ואמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה ובעי תלמודא ומהו בין זה לפוגם שטרו ומסיק התם גבי פוגם אי לא טעין נמי אנן טענינן ליה הכא אי לא טעין לא טענינן ליה ואמרינן ליה זיל שלים והנה רבינו גבי חשוד הטיל פשרה דאנן לא טענינן ליה זיל אשתבע ליה כיון דידעינן דלא מצי לאשתבועי וחזר דינו למפיק שטרא דאי לא טען אמרינן ליה זיל שלים וכי טעין גבי חשוד ישבע לי הוא דוקא הפסיד ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ורבותי הורו שכפירת הטענה כו'.</b> עיין מ\"ש מרן בכ\"מ ולפי דרך זה הוי הודאה וכפירה בכלל עשרים שעורות וכבר נפסק הדין מהכל דכפירה חוץ מההודאה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה או ששה אגוזים יש לי בידך כו'.</b> צ\"ל חמשה וששים אגוזים, והחשבון מדוקדק דאי לאו הכי אבד חשבון רבינו לגמרי וזה פשוט: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העיד עליו עד אחד כו'.</b> עיין מ\"ש מרן בכ\"מ ואני אומר דה\"ה עצמו התם בפ\"ד מהל' גזלה ספוקי מספקא ליה בסברת רבינו דליכא הוכחה התם מדברי רבינו והראב\"ד ז\"ל ביאר הענין יע\"ש (א\"ה עיין מ\"ש ה\"ה בשם הרשב\"א שהוא מדעת הפוטרים משבועה בטענת שמא ע\"י עד אחד ועיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מה' שאלה ופקדון הלכה ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין מודה מקצת כו'.</b> הרב מהריק\"א כתב דהרב הנ\"י לא ירד לדעת רבינו אבל כתב שה\"ה ז\"ל דקדק יפה כו'. ולא ידעתי כוונתו בזה כלל כי אין חילוק בין הרב הנ\"י לה\"ה כלל דדברי ה\"ה הוא דסובר בדעת רבינו דכל שאינו יכול לכפור פטור משבועת התורה אע\"פ שלא יהיה שעבוד קרקעות וכן דיוק דבריו כאן שלא זכר בדעת רבינו כפירת שעבוד קרקעות וכ\"כ ה\"ה בהדיא בדעת רבינו בפי\"ו מהל' אישות בבא המתחלת היא אומרת בתולה נשאתני כו' וזהו דעת הרב הנמוקי ממש בכוונת רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והרי כל נכסיו משועבדין בו כו'.</b> מה שכתב רבינו והרי כל נכסיו משועבדים בו אע\"פ שאין זה מעלה ומוריד לענין שאין יכול לכפור בו שכתב נראה שכיון למ\"ש ה\"ה בפט\"ז מהלכות אישות דאע\"ג דאין נשבעין על טענת כפירת שעבוד קרקעות דוקא כשאינו גובה אלא ממקרקעי אבל כשגובה ויש בשעבודו מטלטלי וקרקעי לא מיפטר משום כפירת שעבוד קרקעות ויחס סברא זו לרבינו יע\"ש ולכך כתב רבינו כאן שכיון שכל נכסיו משועבדין בין קרקע בין מטלטלין ע\"כ לא מיפטר אלא מטעם שאינו יכול לכפור ולא מטעם שעבוד קרקעות וזה נאה בפירוש דברי רבינו ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן חופר בשדה חבירו וכו'.</b> מ\"ש ה\"ה ז\"ל שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו החפירות כו', אם עפר קרקעו הוא בעינא ועדיין קיים אפשר שביד התובע להכריח לנתבע למלאות החפירות ולא אמרינן שישלם דמי נזקו אלא לומר דאינו חייב לקנות עפר אחר למלאות החפירה א\"נ אפשר לפרש דחפר בה שיחין ומערות לצרכו והתנה עמו למלאותה והלה כופר במקצת ודו\"ק. ומ\"ש עוד ה\"ה ואין זו ראיה דכי אמרי' דאדם הוקש לקרקעות כו' זה אינו דאף שאר אינשי נמי הוקשו לקרקע וכ\"כ רבינו בפי\"ג מה' מכירה דהשוכר את הפועל בין בקרקע בין במטלטלין אין להם אונאה וטעמא שהוקשו לקרקע ושמא יאמר הרב דהתם דוקא אתמר שהוא מטעם שכתב רבינו שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה. אבל אין דברי ה\"ה מיושבים שכתב ה\"מ עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם כו' וההיא בעבד כנעני הכתוב מדבר ויש ליישב בדוחק ודאי כך היא כוונתו ודו\"ק. כתב מרן הב\"י סי' צ\"ה שדעת הרשב\"א כהראב\"ד ועיין בב\"ח סי' שמ\"ב שכתב שאף דברי הראב\"ד לא ישרו בעיניו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור כו'.</b> (א\"ה עיין לעיל פ\"א מה' מכירה הלכה י\"ז): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר מסרתי לך כו'.</b> מ\"ש ה\"ה דמה שפטור אף משבועת היסת הוא מפני שאין התובע יכול לטעון טענת ברי, הרשב\"א בתשובות סי' תתק\"פ כתב בפשיטות כסברת הראב\"ד דמשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו והוסיף מדיליה אף שבועה שלא שלח יד ואח\"כ נאבד יע\"ש. ומה שהליץ ה\"ה בעד רבינו שלא מצינו שבועה זו אלא לבא לשלם אינו מספיק וק\"ו הדברים אם למי שרוצה לשלם חייב שבועה שמא חמד הפקדון כ\"ש למי שפוטר עצמו שלא לפרוע וצ\"ע. ושמא משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל לגזול לגמרי לא חשידי. ומ\"ש בכ\"מ א\"נ כיון דאמר להד\"מ אין לך פושע גדול מזה כו' דברי מהריק\"א אינם מובנים דאין בזה בנותן טעם. ולעיקר קושיתו נראה דלא קשיא דאם באנו לחוש לזה מה לו להכחיש השטר יאמר האמת שאבדו ופטור לגמרי אף משבועת היסת דהא מן התורה פטור משבועה בשטרות ומדרבנן נמי משום שאינו טוענו בודאי כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ומה לו להפוך השבועה ודו\"ק. ועדיין לא יצאנו מידי שאלה לפי הטעם שתלה ה\"ה דשבועת היסת ליכא מפני שאין התובע טוענו ברי למה הוצרך רבינו לתלות הטעם שאפילו פשע בו פטור כמ\"ש בהלכות חובל הא שבועת התורה ליכא שהרי התורה פטרו לגמרי משבועה ורבנן נמי היסת לא תקנו בטענת שמא וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טען זה בודאי כו'.</b> כתב הטור סי' ס' גבי ראובן שהלוה מעותיו ללוי ובשעת ההלואה אמר שיחייב עצמו בקנין על שם שמעון וז\"ל ואפילו היה עניינו בסתם ושמעון מערער ואומר אע\"פ שלא היה הממון שלי זכיתי בו מאחר שצויתי ללוי להשתעבד לי בקנין ונכתב השטר על שמי הרי נתת אותו לי אין ממש בדבריו הואיל ואמר ראובן שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון הרי גלה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה כו'. ועיין בספר לחם רב סי' קע\"ד שהוקשה לו דברי הטור הללו והניחם בצ\"ע. ולדידי לא קשיא כלל ולא מידי דאם היה לשון הודאה הו\"א דלמא לשעבר זיכה לו מעות אלו ע\"י אחר וכמ\"ש הראשונים ז\"ל דכל שהוא דרך הודאה תלינן דכדין נעשה הדבר וה\"נ אם היה דרך הודאה היה זוכה שמעון בטענתו דאפשר דראובן זיכה לו המעות מקודם וזה פשוט בעיני ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין משביעין את הקטן כלל כו'.</b> (א\"ה עיין לעיל פי\"א משכירות הלכה ו'): "
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שטענו הגדול כו'.</b> ז\"ל מהריק\"ו שרש פ\"א ופשיטא שלא תפסיד כתובתה מפני הודאת פיה דאין הודאת קטן כלום ולא קרינן בה הודאת בעל דין כדפריך תלמודא בכל דוכתא קטן מידי מששא אית ביה ואפילו לענין קבלת עדות לא חשיב בפניו כבפני בעל דין כדמוכח ר\"פ הגוזל בתרא כ\"ש שאין להחשיב הודאתו כהודאת בעל דין אלא דוקא היכא דאית ליה הנאה לקטן בהחשב הודאתו הודאה וכ\"כ רבינו משה בפרק ה' מהל' טוען כו' ודבריו תמוהים דהא דרבינו אפילו שהיה מתברר הדבר ע\"פ עדים שהזיק או שחבל הקטן היה פטור וכדתנן חש\"ו פגיעתן רעה ולא נקט דינו במודה אלא ללמד דבדבר שיש לו הנאה חייב משום הודאתו אבל בדבר שאם היה מתברר על פי עדים היה חייב הקטן שלא יועיל הודאת הקטן זה לא למדנו מדברי רבינו אלו וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מנה הלויתיך כפר בב\"ד ואמר להד\"מ כו'.</b> מ\"ש ה\"ה ז\"ל היאך מקבלין שבועתו נגד שני עדים כו' איברא דמצינו שבועה אפילו נגד העדים היכא דהאמין הלוה למלוה כשני עדים ובאו עדים שפרעו דחוזר המלוה ונפרע מהלוה מחמת נאמנותו ואח\"כ יתבע הלוה למלוה מנה לי בידך מחמת שפרעתיך על חוב אחד שתי פעמים ומשביעו למלוה שלא נפרע אלא אחד אע\"פ שהוא נגד שני העדים כמ\"ש רבינו כל זה בפט\"ו מה' מלוה ולוה. ושאני הכא שהיא שבועה כדי ליטול וא\"א להשבע נגד העדים. אבל התם שהלוה תובעו מנה לי בידך לא פטרינן ליה משום דשבועתו נגד העדים ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו בפני עדים מנה לי בידך כו'.</b> כתב מוהרש\"ך ז\"ל ח\"ג סי' צ\"ח וז\"ל איברא דאיכא לספוקי בהך מילתא שהרי כתבו הפוסקים דמאי דאמרינן יכול לומר משטה הייתי בך ה\"מ בבריא אבל בשכ\"מ כו' שאין דרך האדם להשטות בשעת מיתתו וכיון דטעמא דמהני טענת משטה הייתי בך הוי כפי מה שיראה מדברי הטור דהוי משום שיכול לומר כשם שאתה השטית בי לשאול דבר שלא היה לך בידי כן אני השטיתי בך להודות לך בדבר שלא היה לך בידי כו'. ואין זה נכון דפירוש משטה הייתי בך שכתב הטור כמו שהשטית בי היינו שתבעת ממני מה שלא הייתי חייב לך זהו ההשטאה הגע עצמך בבריא נמי שתבע מזה ונשבע מעצמו שחייב לו הנאמר בזה שאין צ\"ל אתם עדי כיון דלא בדרך השטאה קאמר לה. וכ\"ת הכי נמי הא ליתא שהרי הרב בעה\"ת כתב דאם הודה בלא אתם עדי נשבע על הודאתו ושוב אינו יכול לטעון טענת השטאה. ולפי דרך זה גדולה מזו הול\"ל דאפי' נשבע המלוה וזה הודה שהוא חייב כיון דלגבי התובע לא שייך השטאה. ואל תשיבני ממ\"ש בעה\"ת בח\"ה שאם אמר ראובן לשמעון חייב אתה מנה ללוי ואמר הן למחר תבעו לוי ואמר משטה הייתי בהודאתי דלא מהני טענתו שהרי לא היה לוי משטה בו כדי שישטה הוא בלוי: <br><b>כתב </b>הרא\"ש כלל ס\"ו סי' ט' על ראובן שהיתה לו פרה והוא ירא לשחטה פן תמצא טריפה א\"ל שמעון שחוט אותה ואם תמצא טריפה אני אתן לך כו' תשובה יראה לי שמקח זה נעשה בלא קנין כי לא היה כאן אלא דברים בעלמא ויכול שמעון לחזור בו כו' וקשיא לי אמאי לא זכה ראובן אפילו בדברים כיון שעשה מעשה על פי שמעון ושחטה ומשתעבד מדין ערב שהרי ראובן לא היה רוצה לשחוט בהמתו מחשש זה. והרשב\"א כתב בתשובה סי' אלף וששה שמי שאמר לחבירו קח בגדים אלו ואהיה שותף עמך ולקחם אינו יכול הלה לומר משטה הייתי בך אלא ע\"כ יקבלם מדין ערב ודו\"ק. ועיין מ\"ש הרשב\"א סי' אלף ט\"ז. כתב הריב\"ש בשלהי סי' תע\"ו וז\"ל ועוד שלא מצינו אלא בהודאת חיוב אבל בהודאת פיטור כגון מי שחייב מנה לחבירו בשטר ומודה שהוא פרוע או מחול הוי הודאה גמורה בלא אתם עדי כו'. וזה החילוק לא מסתבר כ\"כ דלא נאמרו הדברים אלא מי שחייב לחבירו ומודה שהוא פרוע אבל המס שזה חייב למלך והוא רוצה לפטור עצמו ולחייב הקהל למלך אם כן הוא תובע מהקהל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טען כשבאו אלו העדים כו'.</b> כתב הטור סי' ל\"ב דאפי' הודה בשעת מיתה אמרינן כיון שלא להשביע את בניו ועיין מ\"ש הרז\"ה ס\"פ גט פשוט עלה דההיא דשכ\"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים כו'. ועיין בנ\"י שם (רמ\"ו ע\"א) ובס' המלחמות כתב מהריב\"ל ח\"ב סי' ס\"ה וז\"ל וצ\"ע במ\"ש הר\"ן ורש\"י דלהימניה מטעם הודאה והלא אמרינן דאדם עשוי שלא להשביע כו'. ול\"נ דרש\"י והר\"ן ס\"ל כסברת הר\"ב פ\"מ ח\"א סי' ח' דע\"כ לא אמרינן דאדם עשוי שלא להשביע א\"ע אלא כשמודה לשום אדם דידע האמת אבל ודאי שאין אדם מודה באיזה צד שיחשוב אותו האיש שמודה לו בכל דעתו שחייבים לו כגון שהודה ליורשים אני חייב למורישכם מנה. וא\"כ מש\"ה הקשו רש\"י והר\"ן ז\"ל דליהימניה מטעם הודאה דכיון דהעבד והמקבל המתנה אינם יודעים האמת דאפשר שזיכה להם ע\"י אחר וכההיא דתנן התם האומר נתתי שדה פ' עשיתי פ' עבדי בן חורין חיישינן שמא זיכה לו ע\"י אחר וא\"כ כיון שהעבד או המקבל מתנה אינם יודעים האמת ויסברו שזיכה להם ע\"י אחר לא אמרינן בשהודה שלא להשביע את עצמו הודה וכחילוק הרב נר\"ו. וראיתי להריב\"ש סי' שצ\"ב דמכאן מודעא דליתא להאי חילוקא דהא התם מיירי במודה ליורשים ומטי בה מטענת השטאה והשבעה ומלבד כל זה דברי הר\"ב פ\"מ דחויים הם מכמה מקומות ומהר\"א קופינו ז\"ל עלה בדעתו חילוק זה ודחאו והסכים עמו הרב מהר\"ש הלוי ז\"ל הובאו דבריהם בתשובת מהר\"א לאפאפא ז\"ל. כתב הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ה סי' א' וז\"ל אבל היכא שכתב ידו או אחר כתב והוא חתם בחתימה ניכרת ומקויימת כולי האי לא הוה עביד כדי שלא להשביע את בניו. ועיין בכלל ס\"ח סי' ט\"ו שכתב הפך מזה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שטר הודאה שיצא כו'.</b> אם באו עדי ההודאה ואמרו שאמר להם כתבו וחתמו פשיטא דמהני וכן אם הודה הלוה פשיטא דמהני. אך אם הודה וטען פרעתי יש להסתפק אם נאמן במגו דלא אמר כתבו וחתמו. ועיין בספר תורת חיים ח\"א סי' א' ועיין בתשובת הרשב\"א שהביא מרן הב\"י סי' ט\"ל מחודשין כ\"א ובמ\"ש מרן בס\"ס ס\"א בשם הרשב\"א על שמעון שתבע את ראובן וא\"ל שטר משכונא כו' ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מי שנתחייב שבועה בב\"ד כו'.</b> עיין בתשובת מהרש\"ך ח\"א סי' קס\"ז שלמד מדין זה לנדון דידיה והם דברים שאין ראוי לשמעם יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנכנס לביתו של חבירו כו'.</b> כתב מרן ס\"ס צ' בשם בעה\"ת וז\"ל מיהו נראה לענין דינא שגזלן דינו כאומן שנאמן לומר החזרתי לך ואינו נאמן בשום מגו כו' ועיין בספר בני שמואל סי' ס\"ד שכתב דהרא\"ש חולק בדין זה והביא ראיה ועיין היטב ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם הביא עדים וכו' וישבע היסת וכו'.</b> עיין בתשובת מהרימ\"ט ח\"א סי' קנ\"א שכתב וז\"ל אבל היכא דע\"א מסייעו בעדותו פטור מן התביעה דודאי בנ\"ד פשיטא ופשיטא שפטרו מן השבועה כו'. ומלבד שחילוק זה נאה ומתקבל מכח הסברא אחזתיו ולא ארפנו ממה שראיתי להטור כו' ואין צורך לכל הך שקלא וטריא להוכיח כן מדברי הטור דבפירוש כתב רבינו בפירקין דאפילו שני עדים מעידים שאכלה המחזיק שני חזקה צריך המחזיק לישבע היסת שמכרה לו המערער או שנתנה לו ומעתה אין מקום לדברי בעה\"ת והויא כשגגה היוצאה מלפני השליט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא ראובן עדים כו'.</b> כתב מרן סי' קמ\"ב בשם הרשב\"א כל שהכיר שמעון בנזקו ובא וסייע עמו בודאי מחל כו' ועיין בתשובת הרשב\"א סי' תתק\"ג וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טען בעל החצר כו'.</b> כתב הטור סי' ק\"מ ואם יוסיף לטעון ראיתיו שיצא ממנו בלילות אחר שישנו השכנים לא הוי חזקה אא\"כ יביא עדים שיאמרו שכרנו ממנו הבית ודרכנו בו ימים ולילות וכגון ששכירות הבית עדיין בידם כו' ועיין מ\"ש בעה\"ת שער נ\"א ח\"ד סי' ט' ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הואיל ומשתמשין ברשות אין להם חזקה כו'.</b> עיין בתשובות מהרימ\"ט חה\"מ סימן מ' (דף מ\"ה:) ומאד אני תמיה עליו שחילק בין יורד בתורת משכנתא ליורד בתורת שכירות דמה בין זה לזה דכל שירד שלא בתורת מקח ע\"כ יורד ברשות מיקרי וזהו שהוצרכו ז\"ל לפי שיטתם דיורד ברשות אין לו חזקה מההיא דצריך למחות בסוף כל שלש ושלש והוקשה להם כיון דע\"כ צריך להודות שלא ירד בתורת מקח אמאי צריך מחאה שניה הו\"ל יורד ברשות וכן ההיא דא\"א צריכה למחות כשאכלו קצת בחיי בעלה ואמאי והרי כיון דבחיי בעלה אין לו חזקה הו\"ל יורד ברשות. זה הוא מה שהוקשה להם לבעלי שיטה זו והוצרכו להעמידה שמא ישתקע הדבר ויאמר המחזיק שירד בה לאחר מיתת בעלה וההיא דמחאה מוקמי לה בגוונא אחרינא כמו שהאריך בזה הריב\"ש סי' שכ\"ו. ולפי דברי הרב מה הוקשה להם שמא יאמר שבתורת שכירות ירד מתחלה ואח\"כ חזר ולקחה והחזיק שני חזקה. א\"ו כל שירד שלא בתורת מקח אין לו חזקה לעולם בין שירד בתורת שאלה או שכירות או משכנתא. גם הריב\"ש סימן שכ\"ו מוכח מדבריו למדקדק בסוף תשובתו דאית ליה דשכירות נמי מיקרי יורד ברשות אין צריך לומר בדברי האחרונים שכתבו כן בפשיטות ומהרש\"ך בח\"ב כתב בפשיטות כן עוד קשיא לי בדברי הרב ז\"ל שהשוה נדון זה לשאר חזקות דבעלמא וכתב דאם עברו שלש שנים ולא פרע השלש מאות לבנים דמצי טעין חזרתי ולקחתי ודבר תימה הוא דמה ענין חזקה בכאן כיון שזה מכר או נתן לעולם וזה נתחייב בשלש מאות לבנים הו\"ל שכירות לעולם בדמים שקצבו ביניהם ומה שייך חזקה והלא הלה הורידו ודמים הוא שחייב לו הגע עצמך שהשכיר לו ביתו לחמש שנים וזה דר בבית ולא פרע לו השכירות אם החזיק ולא נתן לו השכירות יחזיק הלא זה לא אמרה אדם מעולם וצ\"ע. כתב הר\"ב ל\"ר סימן ק\"ס שאם בתחלה ירד ברשות ויצא משם וחזר והחזיק בה דהויא חזקה. ועוד צידד הרב דאפילו אם בשעה שיצא לא היה ראוי לדירה אותו מקום מ\"מ יציאה מיקרי ועלתה לו חזקה. ועיין במ\"ש בסימן קס\"א ודו\"ק ועיין בסימן קס\"ג: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ אכל ובנה והרס כו'.</b> כתב הריב\"ש סי' רנ\"ב דדוקא בעושה היזק אבל בונה לא דהא מתקן הוא ואפילו אם הורס ע\"מ לבנות מתקן הוא ועיין בל\"ר סימן קס\"א וקס\"ג: <b>וכן הבן שהוא סומך על שלחנו של אביו כו'.</b> בן המחזיק בנכסי אביו דינו כמחזיק בנכסי אשתו ל\"ר סימן קס\"א ועיין מש\"כ סימן קס\"ג וצ\"ע: <br><b>הא </b>דכתב הריב\"ש דכל שלא ירד בתחלה בתורת מקח דאין לו חזקה ומינה לבן דאין לו חזקה בנכסי אביו אף שהחזיק לאחר שחלק מאביו אפשר דהיינו דוקא בשטען הבן דאחר זמן שהחזיק בנכסי אביו לקחה ומש\"ה אף דיש לו שני חזקה לאחר שחלק לא מהני ליה כיון דעכ\"פ מודה שירד לקרקע זה מתחלה שלא בתורת מקח אך אם טוען דמתחלה כשירד לקרקע זה בתורת מקח ירד אף שבתחלה לא הוה מהני ליה חזקתו כיון שהיה סמוך על שלחן אביו מ\"מ כיון שיש לו שני חזקה לאחר שחלק מאביו מהני ליה חזקתו ואפשר נמי דאם אינו ידוע לעדים שהחזיק בבית בעודו סמוך על שלחן אביו דנאמן לומר דאחר שחלק לקחה במגו דאי בעי טעין שמעולם לא החזיק בבית זה בעודו סמוך על שלחן אביו אך כד מעיינינן נראה דהא ליתא דא\"כ להימניה במאי דאמר חזרתי ולקחתי במגו דאי בעי טעין מתחלה בתורת מקח ירדתי והיותר נכון אצלי דאפילו טוען מתחלה בתורת מקח ירדתי לא מהני ליה חזקתו משום דכיון דירד לתוכה בזמן דלא היה לו חזקה שוב אין לו חזקה ולפ\"ז אם לא היה ברור בעדים שירד לתוכה בזמן שהיה סמוך על שלחן אביו נאמן בכל טענותיו במגו דאי בעי הוה טעין לא ירדתי לתוכה אלא לאחר שחלקתי והא דאמרינן דאם ירד לתוכה בתורת משכנתא דאיכא מ\"ד דשוב אין לו חזקה היינו היכא דידוע בעדים דמתחלה ירד בתורת משכנתא הא לאו הכי מהימן במגו דאי בעי הוה טעין מעולם לא ירדתי בה בתורת משכנתא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מחזיקין בנכסי קטן כו'.</b> דברי רבינו ז\"ל צריכין ביאור דלפי דבריו שטוען לקטן אתה מכרת לי למה לו לתלות הטעם משום דאין מחזיקין בנכסי קטן אפילו דהוי דינא דמחזיקין כיון דע\"כ אי אפשר למחזיק לטעון כשהיית קטן אין בדבריו כלום דקטן לאו בר מכירה הוא למכור קרקע עד שיגדיל נמצא שלא החזיק אלא שתי שנים משהגדיל ואין חזקה פחות משלש שנים. ואפשר ליישב דכיון שזה החזיק שתי שנים כשגדל מצי לטעון שקנה כשגדל ויצטרף שנה של קטנות כיון שלא מיחה. ויש סמך לזה ממ\"ש לעיל בפי\"ב אכלה האב שנה והבן שתים כו' וכתב ה\"ה פירוש הבן בין קטן בין גדול ואע\"פ שהוא סבור דאין חזקת הקטן כלום בדין זה שהתחיל האב להחזיק הרי זו חזקה והתם כיון שהתחיל מהני וכאן לא מהני כיון שהתחיל בקטנות אין מחזיקין בנכסי קטן. זהו מה שנראה לי ליישב דברי רבינו ז\"ל ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל חזקה שאין עמה טענה כו'.</b> כתב הטור ז\"ל סי' קמ\"ו ס\"ד ודין הפירות שאכל פירשתי למעלה כו'. ולא ידעתי מה שייך הכא דין הפירות דמ\"ש למעלה דהיינו בסימן קמ\"ה הוא בחזקה שיש עמה טענה אבל בחזקה שאין עמה טענה לעולם מחזיר הפירות וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שאכל שדה זו שנים רבות כו'.</b> ואם המוכר כפר בו וטוען חזקה שאין עמה טענה אי מהימן או לא עיין בתשובות מהריב\"ל ח\"ב סימן ע' בני אהרן סימן א' הרב מהרשד\"ם סימן תס\"א ועיין בתשובות מהרש\"ל סוף סימן א' מהריב\"ל ח\"ב סימן ע\"ה. ועיין ב\"י סימן רמ\"ה סי\"ב במה שנחלקו הראב\"ד ורש\"י ודו\"ק ועיי' פ\"מ ח\"א סימן ס\"ג. עיין בתשובות מהרימ\"ט חה\"מ סי' כ\"ז (דף ל\"א ע\"ג) במ\"ש ואע\"ג דלא ידעינן שזה קנאה ממנו כו'. ודברי הרב ז\"ל הם כספר החתום מסיבת כמה טעיות שנפלו בכל דף ודף עד שלא יוכל הקורא להבין כוונתו. מיהו מה שנראה בכוונת דבריו הוא לומר דאפילו לא נודע בבירור שדר בה המוכר יום אחד בחזקת שהיא שלו אלא שנודע בעדים שמכרה לזה המחזיק סגי דאם לא היתה שלו ודאי לא היה מוכרה ועדיף מעדים המעידים שדר בה חד יומא וזו שחידש הרב ז\"ל לא ראינו לשום אחד מהמחברים שכתב כן ובאמת הם דברים תמוהים דלעולם צריך שיעידו שדר בה המוכר למחזיק הזה חד יומא בחזקתו ועדי מכירה בלא חזקת חד יומא לאו כלום הוא. וכן מוכח בבירור מההיא שמביא ה\"ה בפרקין אם צריך נמי עדי מכירה מההוא שדר בה חד יומא או נאמר מאחר שנתברר שדר בה חד יומא וזה החזיק שלש שנים נאמן בטענתו שהוא לקחה והרמב\"ן הכריח שא\"צ עדי לקיחה ע\"כ משמע דדוקא בעדי לקיחה הוא מחלוקתם אבל בעדים שדר בה חד יומא כ\"ע לא פליגי בזה. והנראה שהרב המחבר נרגש מזה בסוף דבריו ורצה ליישב זה ולא ידענו כוונתו מרוב הטעיות שנפלו ואיברא דקושטא דמלתא אנו בעניותנו לא נראה לנו כלל דבריו בזה וצ\"ע. ועיין בפירוש רשב\"ם ז\"ל שכתב והכא בהאי עובדא כו'. ומה שהכריחו לומר דהאי עובדא מיירי בשהודה המחזיק מעצמו הוא משום דס\"ל כסברת הרמב\"ן דאי לא ידע שהיא של המערער כ\"א ע\"פ המוכר אין מוציאין אותה מידו אף שלא דר בה המוכר חד יומא ולא טענינן ליה אפ\"ה אין מוציאין אותה מיד המחזיק משום דלא שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי וכמו שהאריך בזה הרמב\"ן. ולפ\"ז ניחא דברי רשב\"ם שכתב והכא בהאי עובדא אפילו הביא עדים דדר בה חד יומא לא מהני כיון שאין לו שני חזקה וסתם הדברים ולא פירש דכיון דע\"כ האי עובדא מיירי בשידע המחזיק מעצמו דאי לא ידע מעצמו אפילו אם לא הביא עדים אין מוציאין אותה מידו מש\"ה כתב בסתם דאפילו הביא עדים אינו מועיל ולפ\"ז אזדא לה קושית הרא\"ש שכתב דלא מוכח לישנא כלל כו' דהא כפי סברת ה\"ר יונה מוכרחין אנו לומר דסוגיין מיירי בשידע המחזיק מעצמו דאלת\"ה היכי קאמר רבא דינא קא א\"ל והרא\"ש לא הקשה לרשב\"ם אלא משום דסבור דאף דלא ידע מעצמו אמר רבא דדינא קאמר ליה ומש\"ה הקשה לרשב\"ם דאמאי לא טענינן היכא דדר בה חד יומא. וכ\"ת דס\"ל דפשטא דעובדא מוכח דהודה המערער הא ליתא דהא לא מוכח כלל שהודה המחזיק ועל זה הביא דברי ה\"ר יונה דקאמר דע\"כ מיירי בשידע המערער ומש\"ה שפיר קאמר רשב\"ם וע\"ז כתב ולי נראה כו'. שבא להשיב על דברי ה\"ר יונה שכתב דסוגיין מיירי בשידע המחזיק משום דס\"ל דאי לא ידע אמאי קאמר רבא דינא קאמר ליה דזה אינו דאף דנימא דלא ידע המחזיק שהיתה של המערער כ\"א ע\"פ המוכר שפיר קאמר רבא דדינא קאמר ליה משום דאין מגו זה טוב לגבי אותו שלקחה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דהיכי קאמר רשב\"ם דבעובדא דידן אפילו אם יש עדים למחזיק שדר בה המוכר אינו מועיל דאמאי לא טענינן ללוקח מאי דמצי אבוהון למיטען. וכ\"ת דס\"ל לרשב\"ם ז\"ל דהך עובדא איירי בשהודה המחזיק מעצמו ומעשה שהיה כך היה הא ליתא דהא לא מוכח מידי שהודה המחזיק מעצמו וא\"כ אמאי לא טענינן ללוקח. ומ\"מ אעיקרא דמלתא נ\"ל דמה שתמה הרא\"ש על רשב\"ם אינו מה שהקשה הרמב\"ן דאמאי לא טענינן ללוקח שהרי דין זה דרשב\"ם דאפי' דר בה מוכר חד יומא דלא טענינן ליה לא הביאו הרא\"ש בהלכותיו אלא עיקר קושית הרא\"ש היא על דברי רשב\"ם שכתב דטעמא דמצי א\"ל זיל לאו בעל דברים דידי את הוא משום שהרי הודה שהיתה של המערער וכו' הלכך יחזיר הקרקע למערער דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי וע\"ז תמה דהא לא מוכח לישנא כלל דהודה למערער שהקרקע היתה שלו אלא שאמר מפי המוכרה לו שהוא אמר לו שקנאה ממנו ואילו היה עומד בפנינו אותו שמכרה לו היה נאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך במגו שלא היתה שלך מעולם וא\"כ זה הבא מכחו אמאי לא מהימן נמי בטענה זו וממ\"ש אמאי לא מהימן מוכח דקושייתו אינה משום דאמאי לא טענינן ללוקח אלא דמאי לא מהימן לומר שכך אמר לו המוכר במגו והן הן הדברים שהקשה הרמב\"ן להראב\"ד שהלוקח נאמן הוא לומר כך וכך אמר לי פלוני מגו דאי בעי אמר לאו דידך הוא ואותו פלוני נאמן היה לומר מפלוני לקחתיה בדין מיגו כו' ועל זה הביא סברת ה\"ר יונה שכתב דמיירי בשהודה המחזיק ובזה ניחא דלא שייך לומר דלהימניה משום מגו משום דהן לו יהי שכך אמר לו הוא ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי וכמ\"ש הרמב\"ן והרא\"ש כתב דלעולם דמיירי בשלא ידע שהיתה של המערער כ\"א ע\"פ המוכר וכ\"ת כי היכי דהמוכר היה נאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך במגו דלא היתה שלך ה\"נ להימניה ללוקח שכך וכך אמר לו המוכר משום האי מגו ותירץ דאין מגו זה טוב לגבי אותו שלקחה. וקודם שנבאר תירוץ זה דהרא\"ש ראיתי לחקור בזה שאומר מפלניא זבינתיה דאמר לי דזבנה מינך באיזו דבר אנו חושדין אותו דמשקר עד שהוצרך הרמב\"ן לומר דנאמן משום מגו והרא\"ש כתב דאינו נאמן משום דאין מגו זה טוב לגבי הלוקח אם נאמר דמאי דחשדינן ליה הוא במאי דקאמר דלקחה דאפשר דלא לקחה זה לא יתכן בדברי הרמב\"ן שכתב שזה נאמן הוא לומר כך וכך אמר לי פלוני מגו דאי בעי אמר לאו דידך הוא משמע דמאי דאצטריך להאמינו משום מגו הוא במאי דקאמר כך וכך אמר לי פלוני לא במאי דקאמר מפלוני זבינתיה והנראה דמאי דחשדינן ליה דמשקר הוא במה שאמר שהמוכר אמר לו שהיתה של המערער אך לא אמר לו שלקחה הימנו וע\"ז כתב הרמב\"ן ז\"ל דנאמן הוא לומר שהמוכר אמר לו שלקחה משום מגו דלא היתה שלך מעולם והרא\"ש סובר שאין זה מגו טוב דירא לומר לא היתה שלך מעולם שמא ימצא המערער עדים אבל עכשיו שאומר שהמוכר אמר לו שלקחה הוא סבר דכיון שמכרה לא ימצא עדים שהמערער מכרה לו ואפילו אם יביא המערער עדים שהיתה שלו לא יועילו לו. ואיכא לעיוני דודאי אם זה המחזיק לא היה אומר אלא מפלניא זבינתיה ואיני יודע אם היתה שלך או לא פשיטא דלכ\"ע אין מוציאין הקרקע מיד המחזיק שהרי אפילו חזקה שאין עמה טענה דקי\"ל דאינה חזקה אפ\"ה כל שלא הביא המערער עדים שהיתה שלו וגם המחזיק לא הודה לו שהיתה שלו אין מוציאין אותה מידו וכמו שכתבתי במקום אחר ואפילו אם אין למחזיק שני חזקה דינא הכי וכמו שיע\"ש וא\"כ כ\"ש באומר מפלניא זבינתיה וע\"כ לא קאמר הראב\"ד דמוציאין אותה מיד המחזיק אלא משום דהודה הלוקח שהמוכר אמר לו שהיתה של המערער והודאת בע\"ד כמאה עדים דמי לחובתו ופשיטא דנאמן אף בלא שום מגו דהא לית ליה למחזיק שום אחיזה בקרקע זה עד שנסתפק אם שקר ענה המחזיק אם לא והרי האומר שלא אמר לי דבר מעולם אין מוציאין אותה מידו אף דליכא שום טענה בדבריו כדי להאמינו ופשיטא דהרא\"ש מודה בזה דאף דלית ליה שום מיגו מ\"מ אין מוציאין אותה מידו כיון שזה הלוקח לא ידע שהיתה של המערער לא מעצמו ולא מפי המוכרה לו ואילו היה אומר מפלניא זבינתיה והוא אמר לי דשלך היתה ולא אמר דאמר לו המוכר שלקחה מהמערער נראה דלכ\"ע מוציאין אותה מיד המחזיק שהרי הודה שאמר לו המוכר לו שהיתה של המערער ולא אמר לו המוכר שלקחה א\"כ פשיטא דמוציאין אותה מידו ולא שייך הכא להאמינו במגו דהא לא טען שום טענה כדי להאמינו וגם לא הביא עדים שדר בה המוכר יום אחד שנטעון לו מאי דמצי מוכר למיטען דודאי כל שהביא עדים שדר בה המוכר טענינן ליה אף שלא אמר שאמר לו המוכר שלקחה מהמערער וכדמוכח ההוא עובדא דקשתא דאמר מפלניא זבינתיה דזבנה ממך ופירש רשב\"ם בחזקה שהייתי סבור דזבנה מינך לקחתיה ממנו ואמרינן התם דאי אית ליה סהדי דדר בה קמא חד יומא טענינן ליה ה\"נ הכא לסברת הרמב\"ן וסייעתו והכא מה שנחלקו הראשונים הוא באומר מפלניא זבינתיה שאמר לי דשלך היתה ולקחה ממך דהוי קול ושוברו עמו דהרמב\"ן סובר דנאמן במה שאמר שהמוכר אמר לו שלקחה משום מגו והרא\"ש ז\"ל ס\"ל דאין זה מגו טוב. אך קשה לי דהתינח אם לא היה כאן כי אם מגו דלא היתה שלך מעולם ניחא דאין זה מגו טוב משום דסבור שימצא עדים שהמערער מכרה ואינו ר\"ל לא היתה שלך כי ירא שמא ימצא עדים שהיתה שלו אך קשה דלהימניה במאי דאמר שאמר לו המוכר שלקחה במגו דאי הוה שתיק ולא היה אומר אלא מפלניא זבינתיה ותו לא ואם היה אומר כדברים האלה אם היה מוצא עדים שהמערער מכרה יועילו לו אף אם יביא עדים המערער דהיתה שלו וכבר כתבנו לעיל דלכ\"ע אם לא היה אומר כי אם מפלוני זבינתה לא היו מוציאין אותה מידו כיון דלא ידע שהיתה של המערער מפי שום אדם הן אמת שקושיא זו שייכא לכל הפירושים שכתבנו בדברי הרא\"ש ודו\"ק: <br><b>ודע </b>שכפי פירוש זה שכתבנו בדברי הרא\"ש ז\"ל דקושייתו איננה הקושיא שהקשה הרמב\"ן לרשב\"ם כ\"א מה שהקשה הרמב\"ן להראב\"ד ז\"ל א\"כ ליכא שום גלוי דעת לא בה\"ר יונה ולא בהרא\"ש מה היא סברתם בההיא דנחלקו הרמב\"ן ורשב\"ם אי איכא סהדי דדר בה קמא חד יומא אי טענינן ללוקח או לא דהא אינהו לא קא מיירו בדאיכא סהדי דדר בה קמא חד יומא אי טענינן או לא אלא בנאמנות דברי המחזיק שאמר מפלניא זבינתיה דאמר לי דזבנה מינך ואי איכא סהדי דדר בה קמא חד יומא וידע המחזיק מעצמו ששדה זו היתה של המערער אפשר דיסברו ה\"ר יונה והרא\"ש דלא טענינן ליה וכסברת רשב\"ם ז\"ל ואפשר דיודו לסברת הרמב\"ן דטענינן ליה והיכא דאיכא סהדי דדר בה חד יומא ולא ידע המחזיק שהיתה של המערער כ\"א מפי המוכרה לה\"ר יונה אפילו בלא טעמא דטענינן ליה ללוקח אין מוציאין אותה מיד המחזיק ולהרא\"ש ז\"ל אפשר דיודה וטענינן ליה ואפשר דס\"ל דלא טענינן ליה: <br><b>ולפי </b>הפירוש האחר שכתבנו דלעולם דקושית הרא\"ש על רשב\"ם היא קושית הרמב\"ן על רשב\"ם ז\"ל דאמאי לא טענינן ליה כיון דדר בה קמא חד יומא וכתבנו דמ\"ש ול\"נ כו' הוא לדחות דברי ה\"ר יונה ולחזק קושיתו שהקשה בתחלה נמצא דדעת הרא\"ש ז\"ל הוא דהיכא דידע המוכר מעצמו שהיתה של המערער ודר בה קמא חד יומא פשיטא דלא טענינן ליה ומאי דפליגי רבינו יונה והרא\"ש אינו אלא היכא דלא דר בה קמא ולא ידע המחזיק שהיתה של המערער כ\"א מפי המוכרה לו דלה\"ר יונה ז\"ל אין מוציאין אותה מיד המחזיק וכסברת הרמב\"ן ולהרא\"ש אפ\"ה מוציאין אותה מיד המחזיק וכסברת הראב\"ד ומיהו אף דס\"ל כסברת הראב\"ד מודה דאי דר בה קמא חד יומא דטענינן ליה וכבר כתבנו דאפשר דגם הראב\"ד ז\"ל מודה בזה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אומרים לו בתחלה קיים שטרך כו'.</b> בפרק גט פשוט ת\"ר הבא לידון בשטר ובחזקה כו'. וכתב הרב ל\"ר סימן קס\"ג דיעקב שקנה קרקע מעכו\"ם דתיכף נכנס בה ראובן והחזיק בה שני חזקה וטוען דיעקב כשקנאה היה בשליחותו ודמי המקח היו שלו והוא חילה פני יעקב שילך ויקנה אותה על שמו לצורך ראובן דלא מהני ליה חזקה משום דדמי להיכא דנמצא השטר מזוייף דלא מהני ליה חזקה ודבריו ז\"ל צריכין לי תלמוד ודמיון זה אינו נראה לי כלל ולהלכה נ\"ל דטענתו טענה ונאמן במגו דהוה טעין לקחתיה ממך: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חזר השני והביא אף הוא עדים כו' וכל המתגבר ירד בה.</b> נשאל הר\"ב תה\"ד בסימן שנ\"ב בשתוקי שנתן בית אחד במתנת שכ\"מ לאמו ואחר שמת השתוקי בא ראובן והחזיק בבית כדין המחזיק בנכסי הגר והשיב דלדעת רב אלפס וחביריו זכתה האם במתנה וזכיית ראובן לאו כלום היא ולדעת הרא\"ש והראב\"ד לא זכתה האם וא\"כ הרי הבית הפקר וזכה ראובן כיון דספיקא דדינא הוא כה\"ג דלא תפיס חד מינייהו דינא הוא דחולקין ולא שייך בזה דינא דכל דאלים גבר משום דלא אתמר דינא דכל דאלים גבר אלא היכא דאיכא למיקם עלה דמלתא דשמא יבואו עדים ויעידו של מי הוא ונמצאו דברי ב\"ד שבורים ונסתרים במה שפסקו כבר חלוקה או שודא לכך אין ב\"ד נכנסין בדבר ולכך כל דאלים גבר אבל בפלוגתא דרבוותא לא שייך האי טעמא דמי יעיד לנו שהלכה כדברי פלוני או כדברי פלוני הלכך עבדינן חלוקה ואח\"כ הוקשה לרב מההיא דפרק הנזקין דאמרינן גבי נהרא עילאי ותתאי והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר וכן מתשובת מהר\"ם דפ\"ק דבתרא דפסק אף במחלוקת דר\"ת ורש\"י כל דאלים גבר ותירץ דהתם לא הוה שייך חלוקה ומש\"ה אמרו דינא דכל דאלים גבר אבל בדבר דשייך דינא דחלוקה אמרינן דחולקין כיון דלא תפיס לא זה ולא זה והוי פלוגתא דרבוותא עכ\"ד. והנה מלבד הטעם שכתב עוד יש להכריח חילוק זה מדברי הרא\"ש שכתב בפ' חזקת עלה דכל דאלים גבר דסמכו חכמים על זה דכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות ועוד מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו בידו ממה שימסור האחר לגזול ועוד יאמר מה בצע שאמסור נפשי היום או למחר יביא ראיה ע\"כ. והרואה יראה איך טעמים אלו לא שייכי אלא בספק דמציאות אבל בספקא דדינא לא שייכי כלל וכיון דלא שייכי אמרינן דחולקין וכן פסק הרב בעל המפה בסוף סימן קל\"ט ועיין שם בלבוש ובסמ\"ע ובש\"ך אך מה שאני תמיה בזה הוא מההיא דכתב רבינו בפ\"ד מהלכות ערכין הלכה כ\"ב האשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה מיד ההקדש והגיע היובל והיא תחת יד הבעל הרי הדבר ספק אם תחזור לאשה או תצא לכהנים לפיכך קדמה האשה והחזיקה בה אחר היובל אין הכהנים יכולים להוציא מידה וכן אם קדמו הכהנים והחזיקו בה אינה יכולה להוציא מידם ע\"כ. והנה אין ספק שרבינו סבור דלא שייך הכא חזקת מריה קמא משום דהאשה כשהקדישה כבר נסתלקה משדה זו וכשגאלה הבעל מספקא לן אם זכו הכהנים או האשה ולפי הנראה דמדין כל דאלים גבר כתב אם קדמה האשה זכתה ואם קדמו הכהנים זכו ולפי מה שכתבנו היה לו לפסוק דיחלוקו דהא התם בעיא דלא איפשיטא היא וכי תימא דס\"ל לרבינו דאפילו במלתא דדינא הוא דיחלוקו אי תפס לא מפקינן מיניה וכמו שכתב הש\"ך בס\"ס קל\"ט וז\"ל מיהו כל זה לענין לכתחלה אבל אי תפס חד מינייהו לא מפקינן מיניה דאפילו תפס מרשות חבירו לא מפקינן מיניה בפלוגתא דרבוותא ע\"כ מ\"מ עדיין אין זה מעלה ארוכה משום דהי\"ל לרבינו ז\"ל לכתוב עיקר הדין דהיינו דיחלוקו ועוד דהכא לא שייך כלל ההיא דש\"ך דאיהו לא אמרה אלא במטלטלין דאז שייך לומר דאף דמדינא יחלוקו אי תפס תפס אבל בקרקע אי מדינא הוא דיחלוקו פשיטא דאי אזל חד והחזיק בקרקע לא עשה ולא כלום דכל היכא דאיתיה ברשות שניהם איתיה. סוף דבר לא יכולתי ליישב דברי רבינו הללו עם ההיא דבעת\"ה שכתבנו וצ\"ע. עוד אני תמיה בדברי בעת\"ה הללו מההיא דאיבעיא לן בפרק חזקת עלה נ\"ג בעי ר' זירא החזיק באחד מהם לקנות אותה ואת המצר ואת חברתה מהו תיקו בעי ר' אלעזר החזיק במצר לקנות שתיהן מהו תיקו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא המערער עדים שזו השדה שלו כו'.</b> הא דקי\"ל דבכל ספק שיש בקרקע אמרינן אוקי ארעא בחזקה מריה קמא ובמטלטלין קי\"ל דמוקמינן להו ביד מי שמוחזק בהם נראה דבמטלטלין נמי אם הם מונחים ביד שליש שאין שום אחד מהם מוחזק מוקמינן להו בחזקת מריה קמא ולפיכך מי שהקנה לחבירו חפץ אחד על תנאי שיעשה כך וכך והניחו החפץ ביד שליש עד שיקיים התנאי ונפל ספק אי הוי אסמכתא ולא קנה המקבל או לא נראה דמוקמינן החפץ בחזקת מריה קמא דומיא דקרקע דאין חילוק בין קרקע למטלטלין אלא היכא דמוחזק בהם הזוכה דבקרקע לא מהני חזרתו דלא שייך תפיסה בקרקע והוי כאילו שניהם אינם מוחזקין ואמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא ובמטלטלין דשייך בהו תפיסה מוקמינן להו ביד התופס אבל אם אין שום אחד מהם תפוס מוקמינן להו בחזקת מריה קמא דומיא דקרקע וכ\"כ הרמ\"ה הביא הריב\"ה דבריו בח\"מ עלה דההיא דשני שטרות היוצאים ביום אחד דדיינינן בהו שודא דדייני יע\"ש. אך קשה בהנהו בעיי דפרק המפקיד דמספקא לן אי קנה השומר הכפל או לא ופסקו הרי\"ף ורבינו דיחלוקו ולפי מה שכתבנו קשה דהא אין השומר קונה הכפל אלא משום דאמרינן דנעשה כאומר לו לכשתרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך דאי לא אמרינן דהקנה לו הפרה פשיטא שאינו זוכה בכפל וכדאיתא בריש המפקיד וא\"כ בהני גווני דמספקא לן אי הקנה לו הפרה או לא ואין שום אחד מהם תפוס בה אמאי לא מוקמינן לה בחזקת מריה קמא. והנה הרא\"ש תמה על הרי\"ף במה שפסק דיחלוקו וכתב דהכפל זוכים בו הבעלים משום דמוקמינן לפרה בחזקת מריה קמא וכדכתיבנא ולפי זה נראה דהרי\"ף ורבינו חולקים בדין זה שכתבנו בשם הרמ\"ה דבמטלטלין נמי כל שאין אחד מהם תפוס מוקמינן להו בחזקת מריה קמא והנראה אצלי דלעולם סברת הרמ\"ה היא מוסכמת (א\"ה חבל על דאבדין ועיין בתשו' מהרימ\"ט ח\"א): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהלך למדינת הים ואבד דרך שדהו כו'.</b> (*א\"ה משנה בפרק אחרון דכתובות פלוגתא דאדמון וחכמים ומפרש בגמרא דרבנן סברי מצי אמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו. ומצאתי בכתבי הקדש של הרב המחבר ז\"ל תשובת שאלה דשקיל וטרי בפרט זה ואף שהשאלה לא נמצאה יובנו הדברים מתוך התשובה וזה נוסחה): <br><b>תשובה </b>עמדתי על דברי בוצינא דנהורא הרב המובהק כמה\"ר אהרן נר\"ו הן הראנו נפלאות מתורתו במה שהביא סברות גדולי המורים הם וחילופיהם במה שנחלקו בענין תנאי הנעשה בתחלת המקח או בסופו ובתנאי הנעשה על יד הלוקח שהוא לתועלת המוכר ולא חזקו המוכר זיקק וטהר ובירר הכל באר היטב כפי רוחב בינתו וחכמתו כי רבה היא. האמנם מה שהרב נר\"ו הטריח קולמוסו לכל הך שקלא וטריא הוא לרווחא דמלתא ומשום יגדיל תורה דבנדון זה כיון דעסק זה אינו בין ישראל לחבירו ויש יד עכו\"ם באמצע יש פנים אחרים לזכות לשמעון הקונה מהעכו\"ם הזה ממה שהוגד אלי ושמעתי שהבית הזה הוא ואקו\"ף ובדיני הערכאות אין תנאי על פה ולא בכתב מועיל כלום כי כן יסד המלך על כל הואקופי\"ס כי כל מי שנכתב שמו עליו הוא הקונה וכיון שהלך המוכר והקונה והעבירו בפנקס המוטיוי\"ל אין אחר כתיבת המוטיוי\"י שום זכות ותנאי למוכר וכ\"ש בתנאי גרוע כזה שאמרו הקונה ולא חזקו המוכר א\"כ כפי נמוסיהם ומשפטי המלכות אין כאן תנאי נמצא שישראל הקונה מהעכו\"ם קנה כל זכות העכו\"ם מצי למימר לישראל המוכר לעכו\"ם אנא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ואי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה דומיא דההיא פלוגתא דאדמון ורבנן דאיפליגו בפ' אחרון דכתובות במי שאבדה לו דרך שדהו דקי\"ל כרבנן דיקנה דרך במאה מנה או יפרח באויר מוקי תלמודא פלוגתייהו בחד דאתי מכח ארבעה דאדמון סבר מ\"מ דרכי גבך ורבנן סברי אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה וכיון דקי\"ל כרבנן הכי נמי בנדון זה אע\"פ שתנאי זה היה קיים בדינינו והיה חייב להחזיר לו מחמת תנאו כיון שהקונה הוא עכו\"ם שקנה מראובן והוא לא היה חייב בדיני העכו\"ם להחזיר מדיני הערכאות מצי לוי הקונה מהעכו\"ם לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה שהוא העכו\"ם ולא מצית לאשתעויי דינא בהדיה וכ\"ת לא דמי דהתם אותו חד דאתי מכח ארבעה אותם הארבעה דאתי מחמתייהו מדינא הוא מדחי דזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה דכל חד וחד מדחי ליה אצל חבריה אע\"ג דמ\"מ דרכיה גבייהו מה בכך כל שאינו יכול לברר אינו יכול להוציא מהם וכל חד וחד זכותו מכר דמה מכר ראשון לשני כל כחו וזכותו אבל בנדון זה אם נניח שכפי דינינו התנאי קיים אלא שכפי נמוסי הערכאות דלא צייתי לן הם דנים כפי נמוסם ומשפטם נמצא עכו\"ם זה גוזל לישראל המוכר ואין כח בידינו למחות בידו עכשיו שבא ליד ישראל ויש בידינו לכופו מאן לימא לן דמהני האי טעמא דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה לגרוע כח ישראל המוכר שהוא זכאי בדינינו נראה דאין לומר כן אלא זוכה לוי הקונה מהעכו\"ם מטעמא דאי שתקת שתקת כו'. וראיה לזה ממה שנשאל מהרדב\"ז הובאו דבריו בתשובת מהרימ\"ט בחא\"ה וז\"ל ראובן יש עליו כתובת אשה וב\"ח ומכר קרקע שהיה לו לעכו\"ם ואותו עכו\"ם מכרו לשמעון ועתה באים כתובת אשה וב\"ח לטרוף הקרקע משמעון וטוען שמעון אנא מכח עכו\"ם קאתינא ואין לכם כח עם העכו\"ם לפי שאין לכם דין טירפא בערכאותיהם והשיב הרב דהדין עם שמעון דמצי למימר לבע\"ח אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה כדאמרינן בפרק שני דייני גזירות הלכך יעמוד שמעון בשלו ע\"כ דברי הרב ז\"ל ודכוותה בנדון דידן דמה לי התם שבא בע\"ח מכח שעבודא דאורייתא מה לי בא מחמת תנאי כמו שבדיני העכו\"ם אין דין טירפא נוהגת כך אין דין תנאי נוהג ובשניהם יכול הקונה לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה וישראל הבא מכח העכו\"ם הרי הוא כעכו\"ם וזכה הלוקח ממנו כיון דבדיניהם לא מצי ישראל להוציא מיד העכו\"ם וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל נשא ונתן בדברי מוהרדב\"ז בכל מאי דשייך בדין הנז' ולבסוף קיים להלכה למעשה כדברי מוהרדב\"ז ואני בעניי איני נזקק בדברי מהרימ\"ט זולת במה שהוקשה לו על דברי הרב ז\"ל מההיא דאמרינן בהניזקין גבי לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעה\"ב מקחו בטל ואיפליגו עלה דמתני' רב ושמואל אף בשטר שכתב בעה\"ב ללוקח לא קנה עד שיכתוב אחריות דאי לא כתב לו אחריות מצי למימר מחמת יראה הודיתי אבל כשכתב אחריות בעה\"ב ללוקח דאי טרפי לה מיניה מגבי ליה מיניה כולי האי לא עבדי אי לא משום דגמר והקנה. והקשה מוהרימ\"ט ז\"ל דמאי אחריות איכא כיון שבא מחמת העכו\"ם מצי למימר מהדרנא שטרא למריה לדעת מוהרדב\"ז וכי תימא מ\"מ אחר שקבלו הבעלים אחריות הו\"ל כלוקח ממנו ויכולים לטרוף כו' עד אי נמי למשנה אחרונה דבשטר גרידא פליגי לרב קנה ולשמואל לא קנה עד שיכתוב אחריות מחמת העכו\"ם ע\"כ דברי הרב מוהרימ\"ט ז\"ל. לדידי דברים אלו שגבו ממני ולא ידעתי מאי קשיא ליה למוהרימ\"ט על מהרדב\"ז מההיא דסקרקון שהוצרך לכל הני שינויי דהא ההיא דסקריקון בין למשנה ראשונה דלוקח מסקריקון לא קנה ובין למשנה אחרונה דלוקח מסקריקון קנה ונותן לבעלים רביע ואם יש בידו לוקח הוא קודם לכל אדם לאו מדינא הוא שקנה הלוקח כלום דסקריקון אנס גמור הוא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה דתליוה ויהיב הוא וקי\"ל תליוה ויהיב לא קנה ודוקא גבי מכר דאיכא זוזי הוא דקי\"ל זביניה זביני כל שלא מסר מודעא דאגב זוזי גמר ומקני אבל בלא זוזי פשיטא דלאו כלום הוא ומינה דגבי סקריקון דליכא זוזי גזלן גמור חשיב והלוקח ממנו מן הדין חייב להחזיר בחנם כיון שלא קנה סקריקון ואף בדיני הערכאות הוה מצי לאפוקי מיניה בעה\"ב מסקריקון ומה שתקנו משנה אחרונה שקנה הלוקח מסקריקון ונותן לבעלים רביע משום תקנה נגעו בה כדי שלא ישתקע הקרקע ביד סקריקון שהרי הבעלים היו יכולים להוציא מיד הסקריקון בדיניהם ונתרשלו ולא תבעוה בדינא להוציא קרקעו מידו בע\"כ שהיה ספק בידו קנסו אותו שהלוקח מסקריקון קנה אלא שחייבו ללוקח לתת לבעלים רביע מאי דאוזיל סקריקון גביה וכמו שכבר באר כל זה הריב\"ש בתשובותיו באר היטב ולפי זה אם הקרקע היה משועבד לב\"ח של בעה\"ב דמשעבדא ליה מדינא ובעה\"ב נתנו לסקריקון וישראל קנאו מסקריקון דין הוא שלא נסתלק שעבוד הב\"ח משום שנכנס ברשות הסקריקון ואף לסברת מוהרדב\"ז ב\"ח טורף מלוקח מסקריקון דלא שייך לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא למריה דאי נמי מהדר מצי לאפוקי בדיניהם ובזה לא דבר מוהרדב\"ז. עוד יש לתמוה על מוהרימ\"ט במה שיישב לדעת מוהרדב\"ז דאחריות דאמר שמואל היינו אחריות מחמת העכו\"ם וא\"כ קשה דמאי דוחקה לאוקמי בהכי דאף גבי אחריות ישראל שייך ביה אם נמצא גזילה ביד בעה\"ב מעיקרא ובאים לטורפה מיד הלוקח מסקריקון אם קבל בעה\"ב אחריות נסתלק מעל הלוקח טענת אונס דאי לאו דגמר והקנה לא היה מקבל עליו אחריות ואי משום דהוא אחריות הבא מחמתיה ולא נסתלק טענת אונס זה ליתא וק\"ל. ועוד קשה דרש\"י פירש אחריות דאי טרפי לה מיניה מגבי ליה ולשון טירפא אינו אלא טירפת ב\"ח: <br><b>מעתה </b>חזרנו למה שכתבתי דמהאי טעמא דמהדרא שטרא למריה זכה לוי בנדון דידן במקחו. ועוד אני מוסיף לומר דאפילו היה העכו\"ם ציית דינא עכשיו וקבל עליו לדון בדיני ישראל והיו באים שמעון המוכר והעכו\"ם בפנינו אין כח ביד ב\"ד לומר החזר לו הבית על פי התנאי שהתנית עמו שבתת לך חמש מאות גסים תחזיר לו הבית או אם היינו רוצים לזכות לשמעון מההיא דישראל ועכו\"ם שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו בנדון זה לא אמרינן הכי כיון שעל זכות שמעון אינו אלא משום סמיכות דעתו שעל תנאי זה מכר כיון שהתנה הלוקח קודם גמר המקח נהי דתנאי זה חשוב תנאי מישראל לישראל היינו משום דהמוכר סמך דעתיה עליו ואדבורא דלוקח גמר והקנה אבל ישראל המוכר לעכו\"ם אשר פיהם דבר שוא וידע המוכר דלא מצי לאפוקי מיניה בערכאות על פי נמוסם אף איהו לא סמך עליה ופטומי מילי בעלמא הוא דעביד ליה דהא דישראל גופיה במקום שכותבין השטר לא קנה בכסף עד שיכתוב את השטר אע\"ג דכסף קונה קנין גמור מטעמא דלא סמכא דעתיה לא גמר לקנות ושניהם יכולין לחזור א\"כ גבי עכו\"ם נמי לא מצינן למימר כך דיננו דבדיננו נמי כל דלא סמכא דעתיה לא קנה ולע\"ד לא יחלוק בזה כל הישר הולך. וראיתי למהריק\"א בח\"ה סימן רנ\"ג שהביא בשם הגמ\"י שכתב עלה ההיא דאמרינן שכ\"מ דאמר הלואתי לפלוני דקנה משום דאיתיה בבריא במעמד שלשתן פסק רא\"ם דוקא בהלואת ישראל אבל הקפות של עכו\"ם לא סמכא דעתיה ואף במתנת שכ\"מ לא קנה ע\"כ וזה סיוע למה שכתבתי ואע\"פ שמוהריק\"א תמה עליו וז\"ל ואיני יודע מאי איכפת לן אי סמכא דעתיה דמקבל מתנה או לא מ\"מ דברי שכ\"מ ככתובין וכמסורין דמי ע\"כ דברי הרב, איני יכול להולמם שכבר הוכחתי חילוף הדברים דכל שאין דעת המקבל לקנות אף שדעת הנותן להקנות לא קנה. כללא דמלתא מכל הרשום בכתב זכינו לדין שלוי הקונה מהעכו\"ם קנה קנין גמור ואין לערער בקנייתו. מעתה אסורה נא ואראה במה שכתב הרב המובהק המורה נר\"ו דאף במונח שתנאי שהתנה הלוקח שהוא לתועלת המוכר ולא חזקו המוכר היא פלוגתא דרבוותא אי חשיב תנאי או לא כיון דזה מכר ודאי והספק הוא בתנאי אי חשיב תנאי או לא לא אמרינן בכי הא אוקי ארעא בחזקת מריה קמא אלא הלוקח חשיב מוחזק ולא מפקינן מיניה והביא ראיה הרב נר\"ו מתשובת הרשב\"א בראובן שמכר כרם לשמעון ובאו שנים ואמרו תנאי היה במכר ושנים אומרים לא היה תנאי וכתב הרב ז\"ל כיון שזה הלוקח החזיק בכסף או בחזקה הרי יש כאן מכירה ודאית וזה ירד בתורת מקח ודאי אלא שיש כאן שתי כתי עדים כת אחת אומרת שיש להסתלק מחמת התנאי וכת אומרת שאין לו להסתלק מוקמינן ארעא ביד הלוקח כו' זהו תוכן דברי הרשב\"א ז\"ל. והנה אף שבנדון דידן דידין היא משנה שאינה צריכה כמ\"ש הרב המורה נר\"ו מיהו להתלמד במקום אחר צריכין אנו למודעי. אציגה נא מה שעלה על דעתי בתחלת המחשבה דאפשר היה לחלק בין נדון זה לההיא דהרשב\"א ולומר דלא אמרה הרב ז\"ל אלא בספק הבא מכח תרי ותרי משום דחשבינן להו כמאן דליתנהו דאוקי תרי בהדי תרי ונשאר המכר שהוחזק בו הלוקח שקנאו בדרכי ההקנאה קיים אבל בספיקא דדינא דלעולם הספק בפנינו דלמקצת רבוותא התנאי קיים הספק ההוא מי מוציאנו מידי ספק ואפשר שספיקא בדינא אמרינן לעולם אוקי ארעא בחזקת מריה קמא. (א\"ה עיין לעיל פ\"ז מהל' שכירות הלכה ב'). ומה שעלה על דעתי לחלק בכך משום שהיה קצת קשה לי בסברא זו של הרשב\"א שהרי עדים האומרים שלא היה שם תנאי הרי הם כאומרים שלא מכר והיינו טעמא שנחלקו כת של ראשונים גבי עדים החתומים בשטר ואמרו תנאי היו דברינו נאמנים דקצת מרבוותא מוקמי לה דוקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל אם כתב ידם יוצא ממקום אחר הו\"ל חוזרים ומגידים ואינם נאמנים דלמיעקר לשטרא קא אתו והרשב\"א ז\"ל הוא מכללם דמוקי לה בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכן בדין שהרי כל שלא נתקיים אין כאן מכר או מתנה והדרא ארעא והדרי פירי ולכן היה נראה לחלק דבשתי כתי עדים המכחישין זה את זה דוקא אמר הרב משום דחשבינן לה כמאן דליתנהו לתרוייהו והרי יש כאן ודאי מכר לפנינו אבל בספיקא דדינא לעולם היה עולה בדעתי לומר שלעולם מוקמינן בחזקת מריה קמא. ואל תשיבני ממ\"ש רשב\"ם בפרק חזקת גבי ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא ואמר ליה מינך זבינתה והא שטרא א\"ל שטרא זייפא הוא ואסיק תלמודא הלכתא כרבא בארעא והלכתא כרב יוסף בזוזי ופרשב\"ם משום דמספקא ליה לרב דימי הלכתא כרבא או כרב יוסף גבי קרקע מוקמינן ביד המחזיק שלא להוציא משום ספיקא וגבי זוזי מוקמינן ביד הלוה שלא להוציא והתוס' הקשו לפירושו מההיא דאמרינן בכתובות אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ארעא בחזקתמריה קמא ותירצו דדוקא גבי תרי ותרי הוא דאמרינן אוקי ארעא בחזקת מריה קמא משום דחשבינן כמאן דליתנהו כלל להני סהדי אבל בספיקא דדינא מוקמי לה ביד הלוקח שעומד בה ומוחזק בקרקע ע\"כ. והשתא ניחזי אנן היאך נתפוס סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה דלדעת רשב\"ם בתרי ותרי מוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא ובספיקא דדינא מוקמינן ארעא ביד המוחזק שהוא הלוקח ולדידי כפי מה שחילקתי בתר איפכא קאזילנא דבתרי ותרי מוקמינן לדעת הרשב\"א בחזקת הלוקח ובספיקא דדינא מוקמינן בחזקת מריה קמא וזה דוחק לחלוק בסברות הפוכות לגמרי וכד מעיינינן שפיר הא לא קשיא ומלבד דלא קשיא לי על פי דרכי שכתבתי אפשר נמי יש לי סמך מסברת רשב\"ם וזה שהכל תלוי בעיקר הספק מאיזה צד הוא דכשהספק בעיקר המכר אם זה מכר או לא מכר בהא הוא דיש לחלק בין ספק דתרי ותרי לספיקא דדינא משום דחשבינן להני סהדי כמאן דליתנהו ומוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא משום דאעיקרא דמלתא מספקא לן אם יש כאן מכר או לא אבל בזה מכר ודאי ויש כאן מכר אלא דמספקא לן בתנאי אם הוא מכר בהחלט או מכר על תנאי בהא גבי תרי ותרי הדעת נותנת לאוקומי ארעא ביד הלוקח דכמאן דליתנהו דמי והרי יש כאן מכר ודאי אבל בספיקא דדינא דליכא למימר כמאן דליתנהו דמי אפשר דאמרינן ארעא בחזקת מריה קמא דעדיף טפי מתרי ותרי גבי ספיקא דתנאי באופן שהכל תלוי כפי הנושאים והתוס' ז\"ל שדחו פי' רשב\"ם היינו משום דלא ניחא להו לחלוקי בין תרי ותרי לספיקא דדינא דלעולם כשהספק הוא בעיקר המכר מוקמינן בחזקת מריה קמא אבל בנדון דהרשב\"א ז\"ל שהספק בתנאי עדיף טפי ספיקא דדינא לאוקמי בחזקת מריה קמא: <br><b>והואיל </b>ואתא לידן סוגיא זו ודברי רשב\"ם קשה לי בדברי התוס' ז\"ל במאי דקאמרינן עליה דרשב\"ם דדוחה לסברת רשב\"ם לחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא דאמאי לא הקשו עליה ממתני' דמציעא גבי השוכר בית מחבירו דינר בחדש שנים עשר דינרין לשנה דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון היכא שנתעברה השנה וקאמר ר\"נ דאפילו בא המוכר בסוף החדש כולו למשכיר דארעא בחזקת מריה קמא קיימא הרי דבספיקא דדינא נמי אזלינן בתר מריה קמא. ואחר העיון לאו מלתא היא דגבי שכירות שאני דכיון דס\"ס עתיד לחזור לבעליו הרי הוא כמוחזר וכל ספק דאתייליד בחזקת המשכיר היא אע\"פ שבא בסוף החדש דהשוכר מוחזק בחדש העיבור. וראיתי להראנ\"ח בשניות סימן מ\"ו שהפריז על המדה בזה דכל מלתא דלחזרה קאי אפילו במטלטלין דמוחזק בהם המחזיק כל ספק דאתייליד מוקמינן ליה בחזקת בעליו וזה שכתב בסימן הנז' על ראובן שהוציא שטר על שמעון מסך מה לפורעו בזמנים ידועים ונפל הספק בלשון השטר אי חיוב הלוה הוא לסוף ששה חדשים או לסוף שלש שנים ואסיק הרב וז\"ל כל שהלשון מסופק בעצמו או איכא תרי לישני ומספקא לן מלתא אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון דיינינן לזכות המלוה דומיא די\"ב דינרים לשנה דינר לחדש נתעברה השנה נתעברה למשכיר דקרקע בחזקת בעליה עומדת והכא נמי ממון בחזקת בעליו עומד והלוה בא להחזיק מחמת תנאו שהאריך לו הזמן ועליו הראיה כתב הרמב\"ם הדין מפורש פי\"ג מהל' מלוה אמר המלוה היום הגיע הזמן והלוה אומר עדיין יש לי חמשה ימים כו' המלוה נאמן מן הטעם שכתבתי עכ\"ל הרב ז\"ל. עוד כתב בסוף דבריו ועוד כיון דהני זוזי לחזרה קיימי הרי הוא כאילו אינו מוחזק בהם וכדאמרינן גבי אילן שקדם (ב\"ב כ\"ד) ספק זה קדם או זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים הלכך במקום שטר מלוה נאמן ע\"כ. כתבתי כל לשון הרב ז\"ל משום דקשיא לי טובא בגוייהו תחלה מה שדימה הרב לי\"ב דינרין לשנה דינר בחדש לא דמי כלל אע\"פ שכוונתו לדמותו לבא בסוף החדש כולו לשכיר אף שלא הזכירו הרב סמך על המבין מיהו שאני התם כיון דאתי מכח קרקע שדינו קרקע בחזקת בעליו עומד שכרו נמי אע\"פ שמוחזק בו השוכר לא חשיב תפוס אבל בעלמא גבי הלואה דלאו מכח קרקע קאתי לעולם גדול כח המוחזק וכל דמספקא מלתא אין מוציאין מיד הלוה אלא בראיה ברורה ואפילו מאן דסבר בעלמא דתפיסה אחר שנולד הספק לא חשיב תפיסה הכא ברשות תפיס שירד בה ברשות בעליו וזה דבר פשוט ובהדיא כתבו התוס' נגד דברי הרב בפרק השואל גבי מימרא דרבא דקאמר האי מאן דאמר לחבריה אושלן מרא למירפק פרדיסא דאי אמר ליה למירפק פרדסי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה הקשו בתוס' דבפ' המוכר אמרינן ארעתא תרי משמע ותירצו דהתם המוכר מוחזק ויד לוקח על התחתונה והכא יד המשאיל על התחתונה שהשואל מוחזק וכ\"ת לא מיקרי שואל מוחזק כיון שסופו להחזיר כדאמרינן לעיל גבי קרקע דאפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר לא דמי דהתם הוא קרקע שאין יכול לשומטו ואזלינן בתר מריה קמא אבל במטלטלין אזלינן בתר מאן דתפיס השתא היכא דליכא חזקת קרקע כנגדה עכ\"ל. הרי בהדיא כתבו התוס' נגד דברי הראנ\"ח. גם מה שהביא ראיה לדבריו מדברי רבינו שבפ' י\"ג גבי אמר המלוה היום הגיע הזמן כו', באמת דבריו תמוהין הרבה ומה זו סמיכה דהתם איירי בשטר סתם שכתוב סך ההלואה ולא הזכיר זמן דהתם ליכא מידי לספוקי לטענת הלוה מאחר עבור ל' יום דסתם הלואה אבל כל היכא דמתוך השטר איכא צדדים לסיוע דלוה בזה לא דבר רבינו כלל דבכה\"ג הו\"ל ככל ספיקי דעלמא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומה שנסתייע הרב ז\"ל מההיא דאילן הסמוך לעיר דספק זה קדם או זה קוצץ ואינו נותן דמים, גם בזה לא ירדתי לסוף דעתו דמאי איריא דהתם בין שהאילן קדם בין שהעיר קדמה אילן זה לקציצה קאי אלא דאם האילן קדם קוצץ ונותן דמים הלכך אם מספקא מלתא כיון דכל טענתייהו על עסקי דמים אמרינן הבא ראיה וטול ויקוץ ואינו נותן דמים אבל גבי נדון הרב דעל זה אנו דנים אם חיוב הלוה הוא עכשיו או לאחר זמן מה טיבו של ההיא דאילן לכאן ודברי הרב צ\"ע. באופן שחוזרני למה שאני דן בדברי הרשב\"א לחלק בין ספיקא דתרי ותרי דשנים אומרים היה שם תנאי ושנים אומרים לא היה שם תנאי לספיקא דדינא דאפשר אם יהיה הספק בתנאי בהא לא קאמר הרשב\"א דמוקמינן הקרקע ביד הלוקח, ותרתי בלבי להביא מכמה מקומות דשייכי לחילוק זה ואחר העיון ראיתי שיש לדחות ואין מהם לא סייעתא ולא תיובתא. אח\"כ בינותי דגדולי האחרונים מסכימים לדעת הרב המובהק המורה נר\"ו דאין לחלק בין ספק דתרי ותרי לספיקא דדינא ובכולם לדעת הרשב\"א הדין שוה דאם הספק הוא בתנאי אמרינן כבר מכר או נתן ועליו הראיה שיש כאן תנאי. הנה הראנ\"ח בראשונות סימן ע\"ז כתב על אשה שנתנה מתנת נכסים לאיש אחד וכתוב בשטר המתנה ור' יוסף קבל עליו לומר קדיש ולקרות הלכה בכל יום למנוחת נפשה. והרב ז\"ל נסתפק אי קבלה זו שקבל ר' יוסף הוא תנאי בגוף המתנה או אם הוא חיוב נפרד ומילי מילי קאמר ובסוף כתב הרב דאף לכשתמצא לומר שהמתנה תלויה בקבלה עדיין אין המתנה בטלה בשביל הקדיש שיש לספק אי סגי ביום אחד או אם צריכה לקרות ההלכה בכל יום ואסיק הרב כיון דהספק הוא בתנאי אם נתקיים התנאי או לאו והמתנה מפורשת שהוא זוכה בה ומספק אתה בא לבטלה מצד התנאי על האומר שלא נתקיים התנאי הראיה ע\"כ. הרי שהשוה הרב ז\"ל ספיקא דדינא לענין זה לומר דבכל ספק בתנאי מוקמינן בחזקת מקבל מתנה שהיא ודאית. איברא שהרב ז\"ל לא הזכיר תשובה זו של הרשב\"א ומטי לה משם הר\"ן שכתב וכיוצא לזה כתב הר\"ן בגיטין והטור בחה\"מ ובודאי שעדותו נאמנת אבל הרב נכדו מוהר\"ר משה בספר פני משה בתשובה ע' על מתנה שכתב יעקב לבנותיו והתנה ע\"מ שיתנו לדינה שני אלפים לבנים ולא פירש אם הוא לכל ימי חייה או בנתינה אחת יצאו ידי חובתן ונסתפק הרב שמא בכל שנה ושנה קאמר או דוקא שני אלפים דוקא ולא יותר צידד הרב כמה צדדים וכתב דכיון דמספקא מלתא מאחר שבגוף המתנה לא נפל הספק אלא בתנאי לא אתי ספק דתנאה ומוציא מידי ודאי של מתנה והביא סייעתא לדבריו מתשובה זו של הרשב\"א שהביא הרב הפוסק נר\"ו באחד שמכר כרם כו'. וכתב עלה הרב דכי היכי דכתב הרשב\"א בנ\"ד דיד המקבל על העליונה משום דיש כאן מכירה ודאית והספק הוא בתנאי ה\"נ בנ\"ד כיון דמאי דמספקא לן הוא בלשון התנאי אי הוי לכל שנה ושנה או נתינה אחת של שני אלפים ולא יותר אינם חייבות ליתן אלא נתינה אחת וידן על העליונה. הרי שני גדולי הדור שלפנינו לא חילקו בדבר אלא שבכל ספק שנופל בתנאי יד הלוקח על העליונה ומה גם שמהראנ\"ח ייחס סברא זו להר\"ן והטור כמו שכתבתי לשונו וזה הולך על דרך הרב המובהק המורה נר\"ו שלא לחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא: <br><b>וזה </b>חזיתי בדברי הרב בעל פני משה בתשובה הנז' אף על פי שאינם נוגעין לנדון דידן אמנם דרך הלוכי ראתה עיני חזות קשה ומה שהרב ז\"ל צידד דאפשר לומר דהתנאי שהתנה יעקב לבנותיו ע\"מ שיתנו לדינה שני אלפים לבנים אפשר שיהיה פירושו מוחלק שהוא בכל שנה ושנה ואין כאן מקום לספק כדי שנאמר ידה על התחתונה אלא משמעות הלשון הוא לעולם הכל סתם כמפורש דמי שהוא לעולם והביא סעד לדבריו מדברי הרשב\"א שכתב כל המקבל עליו לזון או שמזכה לאיש בנכסיו משמע כו' אלמא כל סתם כלעולם דמי עכ\"ל הרשב\"א. ומינה דן הרב הנזכר בנדון דידיה דמשמעות התנאי שיתנו לחנוך שני אלפים לבנים שהוא לעולם. ועוד הביא מדברי הרא\"ש במי שפטרוהו מהמס ולא קבעו זמן כיון שהוא מחוייב לתת מס לקהל והוא בא לפטור עצמו בטענה שהם פטרוהו ידו על התחתונה דמתנה נתנו לו ויש לדון לשון הפיטור בפחות מהלשונות והביא פלוגתא דאביי ורבא כו' עד אבל בעלמא אין הולכין להחמיר ואם יאמרו הקהל שלא נתכוונו אלא לשנה ראשונה שומעין להם זהו תורף דברי הרא\"ש ומשמע דפליגי הרשב\"א והרא\"ש ומינה דן הרב בעל פני משה כיון דפלוגתא דרבוותא היא המע\"ה ובנתינה אחת של שני אלפים סגי דדינה מוציאה מיקריא ורחל ולאה המוחזקות מיקרו ומצו למימר קים לן כהרא\"ש ע\"כ תמצית דבריו ז\"ל. ותמוהים הם בעיני דלא דמי נדון דידיה לההיא דנחלקו הרשב\"א והרא\"ש כעוכלא לדנא דדוקא במתחייב כסות או מזון או הנקה או שמוש וכן פיטור המס הוא חיוב תלוי במה שהאדם צריך לו תדיר לכל ימיו הן מזונות או כסות או שמוש אביו וכן כיוצא בזה נמי בענין פיטור המס שהוא דבר הוה ורגיל מש\"ה הוא דאמרינן לכל ימי חייו קאמר לדעת הרשב\"א וכן בהנקה לכל זמן דצריך לו קאמר אבל מי שחיובו הוא בנתינת דמים שאמר שדי נתונה לך ע\"מ שתתן לי מאתים זוז כיון שלא תלאו במה שהוא צורך האדם דמים בעלמא הוא שהתנה מה מקום לומר שכוונתו לכל שנה ושנה ונוסיף על תנאו מה שלא התנה דזה מאתים קאמר ונחייבהו ליתן מאה מנה וכבר רמז הרב ז\"ל בסוף דבריו קצת מזה אלא שלא היה לו לרב להטריח קולמוסו והאריכות בזה יגיעת בשר. וע\"ק לי בדבריו אסוף דינא צירף דעת הסוברים דגבי ממון נמי בעינן תנאי כפול וכיון דיעקב לא התנה נתינת השני אלפים לבנים בלשון ע\"מ אלא בתנאי דאם ולא כפל לתנאו תנאי בטל ומעשה קיים וזכו הבנות בשליש החנות בלא נתינת דמים ותמיה לי מלתא דאי אתי הרב ז\"ל מהאי טעמא א\"כ זכתה דינה לגמרי בשליש החנות שהרי בדבור אחד נאמרו שני התנאים שגם יעקב כשהתנה שאם ימות חנוך בלא זרע תסוב החנות לשתי בנותיו הא נמי תנאי הוא ואם לא מחמת תנאו במות חנוך דינה היתה יורשת אותו וכיון שלא כפל תנאו נשארה מתנת שליש החנות נתונה לחנוך ולבאי כחו דתנאי בטל ומעשה קיים והרי נתן מתנת בריא שליש לחנוך ובתנאי גרוע עקר מתנתו וממקום שבא הרב לזכות לשתי בנותיו מצדה תברא ואף על פי שהסבת הנחלה מחנוך לבנותיו הוי כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני מה בכך לענין זה הא אם הניח זרע חנוך לא היו זוכות בנותיו וע\"י תנאי אם ימות בלא זרע הוא דקא זכו בנותיו ולא כפל תנאי לא הוי תנאי ומעשה קיים דהיינו מתנת החנות שנתן במתצת בריא לחנוך וממילא דינה תירשנו. עוד יש לגמגם בדברי הרב ז\"ל ממ\"ש הראב\"ד במסכת יו\"ט עלה דשכ\"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ולנסוב ברתי הרי זה נוטל מאתים וברתא אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אמר לינסוב ברתי ותנו לו מאתים זוז אי נסיב ברתא שקיל ואי לא לא שקיל ורבו הסברות בהאי מימרא וכתב הראב\"ד להשיב למי שתלה הטעם מטעמא דתנאי קודם למעשה דלא צריכינן למשפטי התנאי אלא במעשה המתקיים עכשיו שאז המעשה חזק ואין תנאי גרוע יכול לבטל כגון הרי זה גיטך או הרי את מקודשת לי שהמעשה הוא מיד אבל מעשה הבא לאחר מכאן כגון אם הלך פלוני למקום פלוני תנו לו בית זה כיון שאין המעשה חל עכשיו אין אנו צריכים למשפטי התנאי לא תנאי כפול ולא הן קודם ללאו וכבר הרמב\"ן ז\"ל קלס סברא זו וכתב עליה שפתים ישק וכו' ובזה תפסו המורים ז\"ל סברא זו (א\"ה עיין לעיל פ\"ג מהלכות זכיה ומתנה הלכה ח') מעתה בנדון הרב ז\"ל שלא נתן לבנותיו מעכשיו כלום בשליש החנות אדרבה נתנה במתנת בריא לחנוך אלא שהתנה שאם ימות בלא זרע תסוב הנחלה לבנותיו ע\"מ שיתנו לדינה שני אלפים לבנים כיון שאין כאן נתינה בחלק חנות מעתה אלא לאחר זמן ובתנאי אם ימות בלא זרע תנאי כזה לדברי הראב\"ד וגדולי המורים שתפסו דבריו להלכה אינו צריך תנאי כפול ומשפטי התנאים אפילו למאן דסבר דבממון נמי צריך תנאי כפול. כל זה ראיתי לישא וליתן בדברי הרב בעל פני משה ז\"ל ובאמת לא נעלם ממני בשתי קושיות אלו שהקשיתי לרב דיש מקום לדוחה לדחות ולעיולי פילא בקופא דמחטא ולברר זה היה בלבי להרחיב הדברים ולהעמיד חזוקי וליראת האריכות הנחתי הדברים לפני כל יודעי דת ודין והאמת יורה את דרכו: <br><b>ונחזור </b>לענייננו למ\"ש הרב המובהק המורה נר\"ו דאף שהיה עסק זה בין ישראל לחבירו והיה הדבר ספק שקול בתנאי שהתנהו הלוקח ולא חזקו המוכר אי הוי תנאי או לא מההיא דהרשב\"א ז\"ל מתשובה שהביא הרב במי שמכר כרם ובאו שנים כו' למדנו דיד לוקח על העליונה ואין חילוק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא כיון דיש כאן מכר ודאי והספק הוא בתנאי וההיא דכתב הרב בעל תרומת הדשן על מי שנתן מתנה ידועה לפלונית שתקנה בהם חגורה ונסתפק הרב אי לתנאי גמור נתכוין הנותן דוקא או לספירת דברים ומורה מקום בעלמא ואתי עלה מטעם שהמקבל הוא תפוס ואין מוציאין בראיה ברורה אחר העיון אין ממנה לא תיובתא ולא סייעתא ומה שהרב זוכר מטעם תפיסה ה\"ה אפילו לא היו שניהם תפוסים זכתה המקבלת וקושטא דמלתא נקט ולאלומי כח המקבלת. ועדיין יש להסתפק בענין זה דאפשר דהרשב\"א לא כתב כן אלא בנדון דידיה ששנים אומרים היה כאן תנאי ושנים אומרים לא היה תנאי ודכוותה גבי ספיקא דדינא אם זה חשוב תנאי אבל אם נפל הספק בקיום התנאי כגון שהתנאי מוסכם בין הכתות אלא שבקיומו נחלקו שנים אומרים נתקיים ושנים אומרים לא נתקיים בכה\"ג שכולם מודים בעיקר התנאי אלא שבקיומו נחלקו אפשר שאף לדעת הרשב\"א יד המקבל על התחתונה כיון שע\"כ יש כאן תנאי ומינה בספיקא דדינא ויש ללמוד דבר זה מההיא דכתב הר\"ן במי שאחזו מהיקש גט לממון דהמוכר או נותן דבר לחבירו ע\"מ שיתן לו מאתים זוז וכיוצא בתנאי שהוא בקום עשה על המקבל לברר שקיים תנאו ע\"כ ואף על גב דמידי ספיקא לא נפקא ואפשר שקיים תנאו והל\"ל לפי סברת הרשב\"א כיון דיש כאן נתינה ודאי והספק בתנאי אין ודאי נתינה מוציא מידי ספק תנאי אלא טעמא דמלתא דכמו שיש ודאי נתינה הכי נמי יש כאן ודאי תנאי והספק הוא אם נתקיים התנאי משא\"כ בנדון הרשב\"א דהספק הוא בעיקר התנאי אם יש כאן תנאי או לא ואפשר לדחות דשאני התם שהיה בידו לברר לקיים התנאי בפני עדים וכיון שלא בירר איתרע מלתא ולא חשיב ספק אבל מדברי הראנ\"ח בתשובה הנז' נראה דיש הוכחה לחלק בין ספק אם היה שם תנאי מעיקרא לספק הבא על קיום התנאי אם נתקיים או לא נתקיים וזה שבתנאי אמירת הקדיש כבר כתבתי דברי הרב דהחליט המאמר לומר דכיון דמספקא לן מלתא אם חיוב הקדיש הוא יום אחד או כל י\"ב חדש הו\"ל ודאי במתנה וספק בתנאי ויד מקבל על העליונה. אמנם בתנאי אחר שהתנתה הנותנת עם ר' יוסף מקבל המתנה שנתחייב ר' יוסף הנז' לעלות לארץ ישראל לשנה הבאה ולהסתופף תחת כנפיו ולכבדה ולהיות לה כבן להחזיק בידה כו' ובין כך מתה הזקנה ולא איצטריך לה הליכת ר' יוסף שלא התנית תנאי זה אלא להיות חוטרא לידה ומרא לקבורה והא לא איצטריך, צידד הרב ז\"ל כמה צדדים בההיא דתנן בגיטין ע\"מ שתניקי את בני על מנת שתשמשי את אבא מת הבן או מת האב הרי זה גט דאיכא מ\"ד דוקא מת בתוך ההנקה או האב אחר השמוש אבל לא הניקה ולא שמש כלל אינו גט והוצרך הרב ז\"ל לכמה ספיקי וספיקי דספיקי הנופלין בפירושה דמלתא עד שלא נתקררה דעתו של הרב ז\"ל עד שצירף טעמים רבים לזכות לר' יוסף. והשתא ניחזי אנן אמאי הוצרך הרב לכל האי שקלא וטריא הא מטעם הראשון של תנאי אמירת הקדיש שזכרו הרב מטעם שהמתנה היא מבוררת והספק הוא בתנאי אין ספק תנאי מוציא מידי ודאי מתנה ה\"נ בתנאי הליכה לא\"י כיון דלא איצטריך לדעת קצת מרבוותא הו\"ל כאילו ספק בתנאי וברי במתנה אלא ע\"כ לחלק בין כשהספק הוא בעיקר התנאי כההיא דאמירת הקדיש שמא באמירת יום אחד קיים תנאו ואין כאן חיוב תנאי כלל בהאי שייך לומר אין ספק תנאי מוציא מידי ודאי מתנה אבל בעליית א\"י שיש כאן תנאי ודאי אלא שהספק הוא אם נתקיים או לא בהא הוא שהוזקק הרב ז\"ל לכמה ספיקות ומיניה למה שאנו דנים בדברי הרשב\"א דאם נולד הספק בקיומו מוקמינן ארעא בחזקת הנותן. שמא תאמר דיש לדחות ראיה זו דשאני נדון הראנ\"ח דתנאי עליית א\"י אחר השנה לא נתקיים בפועל כלל שהרי מתה הזקנה וזה לא עלה אלא שאנו באים לפוטרו מתנאו דהא לא איצטריך ולדעת קצת לא חשיב קיום והרי לפנינו תנאי שלא נתקיים אלא כדי לזכותו צריך לתפוס דברי הסוברים דלא בעי קיום ולכך הצריך הרב ז\"ל לכל הני טעמי אבל בעלמא אפילו בספק הנופל בקיום התנאי לכשתמצא לומר דקיים התנאי אין כאן מחסור דבר. זה היה נראה לחלק אבל המתבונן בדברי הרב ז\"ל יראה דאין לחלק בענין זה וק\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ראובן שמכר שדה לשמעון והיה לוי מעדי השטר כו'.</b> הריב\"ש כתב בתשובה שאם לוי היה קרוב או נצטרף עם עד קרוב שנמצא דהשטר בטל עדיין יכול לטעון ולערער על המכירה שיאמר לוי משטה הייתי בך מאחר שהשטר בטל יע\"ש: <b>וכן אם העיד לוי בשטר שכתוב בו השדה פלוני של ראובן מצד מזרח.</b> (א\"ה משנה בשלהי כתובות עשאה סימן לאחר איבד את זכותו. ועיין בתשובת מהרימ\"ט חה\"מ ס\"ס נ\"ד ויתבאר בדברי הרב המחבר לקמן בפ\"ג מהל' עדות הלכה ה' יע\"ש):          סליקו להו הלכות טוען ונטען בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות טוען ונטען",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Mishpatim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4ff541d77c30c7da097e0509f6ffd59609408438
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,236 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת מת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טומאת משא מפי השמועה וכו'.</b> מ\"ש מרן ואפשר דמשם למדנו שאין עונשין מן הדין כו'. דברי מרן קצת סתומים דבתחילה הקשה דאין מזהירין מן הדין ואח\"כ הניח זה על נס וחזר להקשות בעלמא ונראה שדעתו להקשות לרבינו דלמד טומאת משא מנבלה והקשה דאין מזהירין מן הדין כו'. ומ\"ש אפשר לומר דמשם למדנו כל זה עוצם קושייתו דאין מזהירין מן הדין. ושוב קאמר דכלל זה ליתא ולא קשיא לרבינו דהרי בכמה מקומות מצינו שמזהירין מן הדין בטומאת משא ובבת ובאיסור אכילת בשר בחלב. ואין זה מה שהקשה תחלה דטומאת משא היינו ק\"ו דאהל. ויישב דהתם שאני שגלוי מלתא בעלמא הוא ולכך מזהירין אבל מה שלמד רבינו מטומאת נבלה הוא ק\"ו גמור והדרא קושיא לדוכתא דאין מזהירין מן הדין שהקשה תחלה (א\"ה עיין בכנה\"ג י\"ד סימן פ\"ח ועיין עוד בספר מוצל מאש סי' כ' ובספר גופי הלכות יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובין שהאהיל האדם וכו'.</b> אפי' לא האהיל כי אם ידו בלבד על המת נטמא כל גופו דומיא דנכנס לאהל המת שכתב רבינו בסמוך כן נראה מדברי התוס' פ\"ז דנזיר (דף נ\"ד) יע\"ש ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אפי' הכניס ידו או ראשי אצבעותיו כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ו מהלכות טומאת צרעת דין ו'): "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המת מישראל או מן העכו\"ם וכו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר [ריש פ\"ג ופי\"ד] [מהלכות אבל דין כ\"א]: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין לך בכל מיני נפש וכו'.</b> כתב רבינו בהקדמתו לסדר טהרות ואין בכל מין הב\"ח מה שיטמא בעודנו חי או יתטמא והוא חי זולת האדם לבדו וכו'. והנה היה לו לבאר שדוקא הישראלי הוא שיטמא ויתטמא בעודנו חי כמ\"ש בפירקין. ואולי כיון במלת האדם לאפוקי עכו\"ם דאינם נקראים אדם משום דכתיב אדם אתם. א\"נ דמיירי בין בטומאה מן התורה בין מד\"ס ומש\"ה כתב זולת האדם שכולל אף העכו\"ם הם כזבים מדבריהם וא\"כ משכחת לה בעכו\"ם שיטמא ויתטמא בעודנו חי. אבל בפירקין מיירי בטומאה מן התורה ומש\"ה כתב ולא משכחת לה חוץ מן האדם בלבד והוא שיהיה מישראל. עוד כתב שם וז\"ל ודם השרץ וחלבה שוה לטומאה. וכ\"פ בפ\"ד מהלכות אבות הטומאה דין ז' דם השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר לבשר ע\"כ. וכל התנאים הללו הוא כדי שיהיה הדם אב ויטמא אדם וכלים אבל לטמא אוכלין ומשקין תיפוק ליה משום משקין טמאים שהרי דם נבילה קי\"ל דאינו מטמא כנבילה ואפ\"ה כתב רבינו בפ\"א מהלכות אבות הטומאה דהרי הוא כמשקין טמאים ופשיטא שדם השרץ לא גרע מדם נבילה. ודע דכשאנו באים מחמת משקין טמאים לא בעינן שיעורא דאפילו בכל שהוא מטמאין ומתטמאין וכמ\"ש בפ\"ד מהלכות טומאת אוכלין דין ב'. הן אמת שמדברי רבינו רפ\"ח דעדיות משמע דלטומאת משקין בעינן רביעית הפך ממ\"ש בחיבורו וכבר נרגש מזה הרב תיו\"ט וכתב דרבינו שם מיירי בפסול גויה דבעינן רביעית אבל לטמא אוכלין ומשקין בכל שהוא. עוד כתב שם וז\"ל ודם נבילה לא יטמא טומאת נבילה. ודקדק לכתוב טומאת נבילה לומר דהרי הוא כמשקין טמאים וכמ\"ש רפ\"ח דעדיות ובפ\"א מהלכות אבות הטומאה. ודע דרבינו עובדיה כתב ברפ\"ח דעדיות דרביעית דם נבילה מטמא כנבילה אליבא דר\"י בן בתירא וכבר סתר דבריו רבינו תיו\"ט יע\"ש. עוד כתב שם וז\"ל דבטומאת ש\"ז אין מן התנאים הקושי וההנאה כמו שהתבאר בגמרא בנדה ע\"כ. מ\"ש שאין מן התנאים הקושי בחיבורו פ\"ה מהלכות אבות הטומאה דין ד' פסק בהפך שכתב לפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאוה אינה מטמאה משום ש\"ז. מ\"ש וההנאה לא ידעתי מהו. עוד כתב ומיני אלו הכלים כולן לבד כלי חרס יש להם טהרה במקוה כו'. והי\"ל להוציא מהכלל ג\"כ כלי זכוכית וכמ\"ש ברפ\"א מהלכות כלים וברפ\"א מהלכות מקואות. ואפשר דכיון שכתב דכלי זכוכית השגנוהו מכלי חרס וכמ\"ש בפ\"א מהלכות כלים ממילא משמע שדינם שוה ג\"כ לענין טהרה במקוה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנפל אע\"פ שעדיין לא נתקשרו איבריו כו'.</b> נראה דבבציר מארבעים יום אינו נקרא נפל ואינו מטמא והכי תנן בפרק בתרא דאהלות משנה ז' כמה ישהה בתוכן ויהיה צריך בדיקה ארבעים יום. גרסינן בפרק שביעי דנזיר עלה נ' איזהו נצל בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח ע\"כ. והמתבאר שם מדברי התוספות הוא דברייתא תרי מיל קתני חדא בשר המת שקרש שהכוונה שנימוח ואחר כך קרש דכיון שקרש הוא הוראה שהוא מבשר המת ואי לאו כיחו וניעו הוא וכן מוהל היוצא מן המת והרתיחו באור והעלה רתיחות ודאי מוהל זה מהמת הוא וזהו נצל לא הרתיח כיחו וניעו הוא ע\"כ. ולפ\"ז יש לתמוה על רבינו דלא כתב אלא והוא שתקרוש וכו' ולמה לא כתב ג\"כ דאם העלה רתיחות הוא הוראה שמוהל זה היה מבשרו. וראיתי לרש\"י שם שכתב ומוהל שהרתיח שיצא מבשר המת כמין מים והרתיח ליקרש ע\"י רתיחות שהרתיח ע\"כ. ונראה דס\"ל דרתיחה זו אינה ע\"י האור וכסברת התוס' אלא ממילא כשרוצה ליקרש מרתיח קצת כדי ליקרש ולפ\"ז כולה חדא מילתא היא דהכל תלוי בקרוש אלא דגבי מוהל נקט שהרתיח שהוא ההתחלה של הקרשה ואפשר דבשר המת שנימוח ולא נעשה מוהל נקרש בלא רתיחה. אך אם הגיע לשיעור שנעשה מוהל אז קודם הקרשה מרתיח כדי ליקרש ולפ\"ז בכולהו אין הדבר תלוי אלא בקרישה וזהו שבגמרא לא צדדו כי אם בקרוש. ודע דרבינו בפ\"ז מהלכות נזירות דין ב' כתב איזהו נצל זה בשר המת שנמוח ונעשה ליחה סרוחה ע\"כ ולא הזכיר דבעינן שתקרוש ונראה לכאורה שסמך שם על מה שביאר בהלכות טומאת מת וכן כתב הרב בעל לחם משנה ולדידי אין צורך לזה דודאי היכא דידעינן דליחה זו היא מבשר המת פשיטא דלא בעינן שתקרוש וכמו שהקשו בגמרא אלא דידעינן דלאו דידיה אע\"ג דלא קרש. ומ\"ש בהלכות נזירות הוא דידוע שבשר המת נמוח ונעשה ליחה סרוחה וכפשט דבריו וכאן לא הביא אלא עיקר הדין דהיינו שבשר המת שנמוח מטמא בכזית ונזיר מגלח אך אם נסתפקנו אם הוא בשר המת או כיחו וניעו דין זה נתבאר בהלכות טומאת מת וזהו שדקדק שם וכתב והוא שתקרוש אותה הליחה הנמצאת מן המת דקדק לומר הנמצאת לומר דמיירי שאין אנו יודעים אם היא מבשר המת וכן כתב הרב מהר\"י קורקוס בחידושיו והוסיף עוד לומר דמ\"ש רבינו בתחילה איזהו נצל זה הבשר וכו' מיירי בדידעינן שהוא מבשרו ואח\"כ כתב דבנמצאת בעינן שתקרש והן הן הדברים שכתבנו. ודע שראיתי לרש\"י באותה סוגיא עלה דההיא דקא מיבעיא אם יש נצל בבהמה דבעו למיפשטה מדתניא בחמה טהור שכתב ואי ס\"ד דיש נצל לבהמה אפי' המחוהו בחמה ליהוי טמא כי חזר וקרש ודבריו תמוהים דהתם מיירי בדידעינן שהיא מהנבילה וא\"כ כי לא קרש נמי טמא וצ\"ע. ודע שיש לדקדק בדברי רש\"י במה שכתב היכי דמי אילימא דלא ידעי' אי ההוא משקה דקרש הוי מן המת כלומר דידעינן ודאי דלאו ממת הוא ע\"כ ולא ידעתי מי הזקיקו לזה דאף אם מספקא לן אכתי שפיר קא מקשה דאיך מגלח על הספק וכמו שכתבו התוס' יע\"ש. ודע דבגמרא אמרי' לא קרש דילמא כיחו וניעו הוא משמע דאף אם לא קרש עדיין אפשר שהוא מבשרו אלא דאם קרש אז הוא ודאי שהוא מבשרו ומתני' דנזיר מוקמינן לה בקרש דאי לא אינו מגלח מספק וכן היא גירסת רש\"י אך מדברי התוספות נראה דאם לא קרש פשיטא דכיחו וניעו הוא ורבינו כתב לא קרשה אינה מטמאה שמא כיחו וניעו הוא ע\"כ וקשה דהו\"ל למימר הרי זה ספק ויהיה דינו ככל ספק טומאה ואולי ס\"ל דנצל אינו מטמא כי אם בודאי ואין בו טומאת ספק והדבר צריך תלמוד. ומ\"ש רבינו בין לח בין יבש כחרס כו'. עיין במה שכתב מרן לקמן פ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דין ח\"י ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה כו'.</b> בפ\"ח דיומא (דף ע\"ט) אמרינן בעי רב אשי עצם כשעורה בקליפתה או בלא קליפתה בלחה או ביבישה. ואמרינן תו התם רב פפא לא מיבעיא ליה הא דרב אשי לחה שבולת מיקרי ובלא קליפתה חושלא מיקרי ע\"כ ולא ידעתי לענין הלכה אי קי\"ל כרב פפא דאע\"ג דרב אשי הוא מריה דתלמודא טפי מ\"מ לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב פפא משום ספיקו של רב אשי או דילמא כיון דלרב אשי מספקא ליה עדיין הדבר בספק עומד וכעת לא ראיתי לרבינו שהזכיר סוגיא זו ולכל הצדדים יש לתמוה אמאי השמיטה. וראיתי לה\"ה רפ\"ב מהלכות שביתת עשור שכתב ובגמרא שאלו באיכות כותבת זו אם לחה אם יבישה וכו'. וכבר כתב הרב ל\"מ שם דה\"ה היתה לו נוסחא אחרת ולא ידעתי אם בנוסחת ה\"ה לא היתה בעיא גבי עצם כשעורה ואם הדבר כן אפשר דגם נוסחת רבינו היתה כן ומש\"ה לא הזכיר כלל עצם כשעורה והדבר צריך תלמוד. (א\"ה עיין מה שכתב מרן זקני בס' תוספות יה\"כ): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והנוגע בה ברה\"י כו'.</b> עיין בתוספות פרק כל היד (דף י\"ז) ד\"ה ואין שורפין עליו את התרומה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אני אומר כו'.</b> עיין בפ\"ה מהלכות נזירות דין ט\"ו וצ\"ע. גרסי' בפ' ג' מינין עלה מ\"ב איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבוא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאי אלא לאו ש\"מ אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה. והנה מפשטא דשמעתתא נראה דלרב יוסף אליבא דרב הונא דטומאה וטומאה אפי' בחיבורין חייב שתים מדמייתי ההיא דרב הונא דנזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו או מת אחר דחייב. ולפ\"ז הקשה אביי לרב יוסף דאיך יתכן דין זה דהתניא כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת\"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד והקשה לו רב יוסף אדמותבת לי מברייתא סייעני ממתני' דתנן היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאי אלא ודאי קשיא מתניתין וברייתא אהדדי וא\"כ סמי ברייתא מקמי מתניתין ותירץ לו אביי לדידי מתני' וברייתא לא קשו אהדדי דמתני' דקתני דאם התרו בו חייב על כל אחת ואחת מיירי לאחר שפירש מן המת וברייתא דדריש לקרא דולא יחלל למעט מי שהוא מחולל מיירי בעודו מחובר במת וכדקתני כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו כו' ורבה נמי דקאמר אבל טומאה וטומאה לא מיירי נמי בטומאה בחיבורין דומיא דברייתא ולפ\"ז ניחא מתניתין וברייתא דלא קשו אהדדי אך לדידך דאית לך דאפי' טומאה בחיבורין חייב רב הונא שתים מדקאמר דאפי' כשהוא עומד בבית הקברות חייב אם נגע במת תיקשי לך ברייתא. והנראה כפי שיטה זו דרב יוסף ס\"ל דאין חילוק בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין משום דטומאה בחיבורין לא הוי מדאורייתא וכדמוכח מההיא דרבי ינאי וברייתא דקתני כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו לאו דוקא דה\"ה לאחר שפירש דפטור מקרא דולא יחלל אליבא דברייתא דהא מן התורה אין חילוק בין עודו מחובר במת לאחר שפירש וס\"ל דהך ברייתא משבשתא היא או דלא קיימא כהלכתא דתיקשי לה מתניתין וסמי ברייתא מקמי מתני' ומש\"ה קאמר רב הונא דנזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו כו' דחייב ובתר הכי הקשו בגמרא לרבה ואביי אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי כלומר דע\"כ הא דקאמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה מיירי אפילו בחיבורין כלומר שאם היה לו מת מונח על כתיפו ונכנס לאהל המת דחייב משום טומאה ומשום ביאה דאי בשנכנס לאהל לאחר שפירש הא אפילו טומאה וטומאה חייב ב' וכדקתני במתני' והיכי קאמר אבל טומאה וטומאה לא אלא ודאי דמיירי בחיבורין דטומאה וטומאה פטור וכדמוכח מברייתא וטומאה וביאה חייב ועל זה הקשו דאמאי הא מיטמא וקאי ותירץ ר\"י כאן בבית כאן בשדה כלומר מאי דקאמר רבה דבטומאה וביאה חייב שתים מיירי בבית שנכנס בבית שבתוכו מת ולא נטמא קודם לכן אז לקי שתים משום לא יטמא ומשום לא יבוא שבביאתו אל הבית באו שתי אזהרות עליו בבת אחת ומאי דקאמר אבל טומאה וטומאה לא מיירי בשדה כלומר דכיון שהוא בשדה דליכא אהל לא משכחת שיתחייב שתים בבת אחת לפי שאם נגע בשני מתים בבת אחת כולה חדא התראה היא דעל לאו אחד של טומאה מתרין בו אבל טומאה וביאה כשהם בבת אחת מתרין בו על תרי לאוין לאו דטומאה ולאו דביאה. העולה מזה הוא דבעודו מחובר במת בין אם חזר ונגע במת בין אם נכנס באהל המת אינו לוקה אלא אחת ואינו לוקה לא על הטומאה ולא על הביאה לפי שהוא מחולל ועומד ואם פירש ממטמאיו וחזר ונגע במת לוקה שתים וכ\"ש אם נכנס לאהל המת ולא משכחת חילוק בין טומאה וטומאה לטומאה וביאה אלא כשלא היה טמא מקודם ונכנס לאהל המת והתרו בו משום לא יבוא ומשום לא יטמא דאז לוקה שתים לפי שחלו עליו שתי האזהרות כאחת אבל בטומאה וטומאה לא משכחת לה שיתחייב שתים בבת אחת שאם נגע בב' מתים כאחת כולה חדא התראה היא משום לאו דלא יטמא ואינו לוקה אלא אחת: <br><b>ודע </b>שהנראה אצלי שקושיא זו שהקשו טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי אין קושייתן על חיוב הטומאה והביאה דהא דין זה דחייב על הטומאה ועל הביאה מקרא יליף לה רב הונא כדקאמר מקרא מלא דבר הכתוב כו' כלומר דכיון דכתב לן רחמנא לא יטמא הרי מקרא זה למדנו שלא יטמא בשום טומאה לא במגע ולא במשא ולא באהל וא\"כ למאי איצטריך קרא לומר לא יבוא אלא ודאי שבא להזהירו על הטומאה ועל הביאה לומר לך שאם נטמא במת וחזר ונכנס באהל המת לוקה על הטומאה ועל הביאה אלא קושיית הגמרא היא דכיון דמקרא למדנו דלוקה על הביאה אף שהוא מחולל ועומד מנא לן למדרש מלא יחלל למעט מי שהוא מחולל ועומד אימא דקרא לדרשא אחריתי אתא וקרא דלא יבא אתא לאשמועינן דלא נדרוש קרא דלא יחלל למעט מי שהוא מחולל ועומד ולעולם דאפי' טומאה וטומאה נמי וכרב יוסף וכן כתבו התוס' שם בד\"ה בבית ור\"י תירץ דקרא דלא יבא אינו סותר דרשא דלא יחלל דלעולם קרא דלא יחלל אתא למעט מי שהוא מחולל ועומד וקרא דלא יבא מיירי בבית שטומאה וביאה באים כאחד ומש\"ה לוקה משום שתי אזהרות ועל זה הקשו בבית נמי כיון דאעיל ידיה איסתאב כי עייל כוליה הא מיטמא וקאי ומחולל ועומד הוא וא\"כ הדרא קושיין דלא היה לנו לדרוש מקרא דלא יחלל למעט מי שהוא מחולל ועומד דאימא דקרא אתא לדרשא אחריתי כיון דבטומאה וביאה חייב על הביאה אף שהוא מחולל ועומד. אך עדיין לא נחה דעתי בזה דאימא דגזירת הכתוב הוא דכל שהוא משני שמות כגון טומאה וביאה לוקה שתים אף שהוא מחולל ועומד וכל שהוא שם אחד כגון טומאה וטומאה והוא מחולל ועומד אינו לוקה אלא אחת ולקמן נאריך עוד בזה בע\"ה (א\"ה חבל על דאבדין). והנה אליבא דאביי קאמר רב פפא דמשכחת לה שילקה על הטומאה ועל הביאה כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ומר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפיק נשמתיה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ואליבא דרב יוסף קרא דלא יבא הוא כפשטיה שאם נכנס לאהל המת והתרו בו משום לא יבא ולא יטמא לוקה שתים ואע\"ג שקדמה הטומאה לביאה אפ\"ה לוקה על הביאה דלית ליה ההיא דרשא דלא יחלל דאתא למעט מי שהוא מחולל ועומד וס\"ל דקרא אתא לדרשא אחריתי ואפילו טומאה וטומאה חייב. והנה כפי שיטה זו פשיטא דלענין הלכה קי\"ל כרבה דהא רבה ורב יוסף קי\"ל הלכתא כרבה. ותו דאביי נמי קאי כוותיה דרבה ועוד דלרבה ואביי לא תיקשי מתני' אברייתא ולרב יוסף קשו מתני' וברייתא להדדי וכן הוא דעת רבינו בפ\"ה מהלכות נזירות דין ט\"ו שחלק בין טומאה בחיבורין לטומאה שלא בחיבורין. וכשתעיין בדברי התוס' נראה דפירוש זה שכתבנו בסוגיית ההלכה הכי ס\"ל ודוק: <br><b>ודע </b>שהראב\"ד ז\"ל יש לו דרך אחרת בסוגיא זו דמאי דאמרינן ל\"ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין רב יוסף הוא דקאמר לה דבגמרא הקשו אלא קשיין אהדדי ותירץ רב יוסף ל\"ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. ומאי דקאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות ההיא ודאי ליתא דהא טומאה בחיבורין אליבא דכ\"ע אינו לוקה אלא אחת ומ\"מ פליג ארבה דלרבה טומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין אינו לוקה כי אם אחת ולרב יוסף שלא בחיבורין לוקה שתים וכי כתב רחמנא לא יבא להזהירו על הביאה ע\"כ בין אליבא דרבה ובין אליבא דרב יוסף לא משכחת לה אלא או שנכנס בשידה תיבה ומגדל או כאוקימתא דמר בר רב אשי דאי לא לא משכחת לה שיתחייב על הביאה שהרי קודם שבא כולו לאהל כבר נטמא והרי הוא מחולל ועומד ואליבא דכ\"ע בטומאה בחיבורין אינו חייב אלא אחת. אלא ודאי קרא לא מיירי אלא כשבאו טומאה וביאה כאחת שאז אפי' בחיבורין לוקה שתים. ודע דאליבא דרבה דקאמר אבל טומאה וטומאה לא ומיירי אפי' שלא בחיבורין ע\"כ מתניתין דקתני אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת לא מיתוקמא אלא בטומאה וביאה דאתו בבת אחת והתרו בו משום טומאה ומשום ביאה דלוקה שתים. ולפ\"ז לדידן דקי\"ל כרבה לגבי רב יוסף טומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין אינו חייב כי אם אחת ולא משכחת לה שיתחייב שתים כי אם אטומאה וביאה והוא שבאו שניהם כאחת אבל אם כבר נטמא אינו חייב על הביאה לפי שכבר הוא מחולל ועומד. וזהו שסיים הראב\"ד והכהנים בזמן הזה טמאי מת הם. ועוד אין עליהם חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה ע\"כ. גם מה שכתב הראב\"ד בפ\"ב מהלכות אבל הוא ע\"פ שיטה זו שכתב הא לא מחוור דסוגיא דשמעתא כרבה דטומאה וטומאה שלא בחיבורין נמי לא מיחייב וכ\"ש בחיבורין וטומאה וביאה נמי לא מיחייב אלא היכא דאתו בבת אחת ע\"כ. והנה כוונתו להשיג לרבינו בכל מ\"ש בין במ\"ש בדין ד' וכן אם נגע במת והתרו בו ופירש וחזר ונגע והתרו בו אפי' מאה פעמים לוקה על כל אחת ואחת ולהראב\"ד אינו לוקה וכן במ\"ש בדין ז' נטמא מקודם כו' גם בזה משיגו דלא משכחת שילקה על הביאה אלא היכא דאתו טומאה וביאה בבת אחת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רביעית דם הבא כו'.</b> עיין במ\"ש התוס' פ\"ח דיומא (דף פ\"א) ד\"ה כל ועיין בתוספות ריש סנהדרין. (א\"ה עיין מ\"ש מר זקני בס' תוספת יוה\"כ): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין חיבורי אדם חיבור כו'.</b> עיין לקמן פרק ו' מהלכות טומאת אוכלין דין י\"ב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אדם שנטמא במת וכלים כו'.</b> תנן ריש פ\"ק דאהלות ב' טמאים במת א' טמא טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב וכו' כיצד ב' אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב ע\"כ. וכתב רבינו שם בפירוש המשנה דמדברי סופרים אם נגע במת ונגע באדם אחר קודם הבדלו מן המת הנה הב' גם כן טמא שבעה ימים מדבריהם וכ\"כ בחיבורו בפירקין וז\"ל אדם שנטמא במת וכלים שיגע בהם אדם זה טמאים טומאת ז' שנאמר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם וכו' וכתב על זה מרן דהוציא דין זה מההיא דאמרינן בפרק ג' מינים עלה מ\"ב וטומאת חיבורין דאורייתא הא אמר רבי ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מ\"ש כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת ופירש\"י כאן כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת וזה נוגע בחבירו ומש\"ה לא חשיבא ליה טומאה בחיבורין לענין נזיר ועושה פסח אבל קשה דבפ\"ב דע\"ז עלה ל\"ז אמרינן דהא דמדאורייתא דיקרב בדיקרב אינו טמא אלא טומאת ערב ה\"מ שלא בחיבורין אבל בחיבורין טמא טומאת ז' דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ופירש\"י בחיבורין בשעה שהיה נוגע במת בא חבירו ונגע בו שלא בחיבורין לאחר שפירש מן המת בא חבירו ונגע בו כל אשר יגע בו הטמא יטמא משמע שבעת ימים כסתם טומאת המת ולפיכך יש לתמוה על רבינו דאפילו בחיבורין אינו טמא אלא טומאת ערב מדאורייתא וכתב הר\"י קורקוס שטעם רבינו משום דבתר הכי איתא בגמרא אמר רבא לא אמינא לכו לא תיתלו בוקי סריקי בר\"נ וכו' ומאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחילה משמיה דר\"נ וההיא דרשא דדריש התם מדכתיב הנוגע במת כו' יטמא ז' ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע ליה יטמא שבעת ימים כסתם טומאת מת ליתא אלא יטמא עד הערב קאמר. ונראה דס\"ל להר\"ם דדוקא אם היו תולין בר\"נ שאמר דינים אשר לא כדת שייך לומר לא תיתלו בוקי סריקי אבל אם הדין דין אמת אף שכוונת יוסי בן יועזר אינה כמו שאמרו משמיה דר\"נ לא שייך לומר לא תיתלו בוקי סריקי ומ\"מ אין זה מספיק שהרי לרבא מדרבנן מיהא שלא בחיבורין נמי טמא טומאת שבעה אף בתר רבי יוסי בן יועזר וכפי מה שאמרו משמיה דר\"נ אתא יוסי בן יועזר ואוקמה לטומאה שלא בחיבורין אדינא דאורייתא ופשיטא דקי\"ל כעדותו דיוסי בן יועזר דהא תני לה בבחירתא וא\"כ שפיר קאמר לא תיתלו בוקי סריקי כיון דנפקא לן לענין דינא. ומיהו אפשר לומר שמה שדחקו לרבינו לומר דרבא סתר כל מה שאמרו תחלה משמיה דר\"נ הוא מהכרח הסוגיא דפרק ג' מינים דמוכח מהתם דטומאה דחיבורים דאדם באדם לאו דאורייתא עד שהקשו מזה למאן דאמר דחיבורי אדם במת הוא מדאורייתא ואם איתא דרבא מודה בעיקר הדין שאמרו משמיה דר\"נ סוגיא דפרק ג' מינים היא תמוה עד מאד אבל כפי פי' זה ההיא דנזיר אתיא כרבא דאמר לא תיתלו בוקי סריקי. אך ראיתי לתוספות שכתבו בפרק אין מעמידין דטומאה בחיבורין ודאי היא דאורייתא והא דאמר רבא לא תיתלו בוקי סריקי בר\"נ לאו משום דאית ליה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא אלא משום דקא סבר דיוסי בן יועזר לא איירי בהכי וכן משמע בנזיר פרק ג' מינין ע\"כ. ולכאורה דבריהם תמוהים שמביאים ראיה מנזיר דטומאה בחיבורין הוי דאורייתא ואדרבה מאותה סוגיא משמע דחיבורי אדם לא הוי כי אם מדרבנן וכמ\"ש מרן. שוב ראיתי דברי התוס' שם בפרק שלשה מינים וראיתי שהם מפרשים פי' אחר באותה סוגיא והוא דרב יוסף כי היכי דלא תיקשי מתני' אברייתא תירץ דברייתא איירי בחיבורין וכדקתני כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו ומש\"ה פטור אם נגע במת אחר ומתני' דקתני חייב על כל אחת ואחת מיירי שלא בחיבורין דהיינו אחר שפירש וטעמא דמלתא דכשפירש מן המת כשחזר ונגע ניתוספה לו טומאה שהרי עד עכשיו אדם הנוגע בו לא היה טמא כי אם טומאת ערב אבל עכשיו שנגע במת אחר בשעת הנגיעה היה מטמא אדם הנוגע בו טומאת ז' ומש\"ה חייב לפי שהוסיף טומאה על טומאתו אבל קודם שפירש אם נגע במת אחר פטור שהרי לא הוסיף כלל טומאה על טומאתו והרי הוא כמו שהיה מקודם ועל זה הקשו בגמרא דהא טומאה בחיבורין דאמרינן דטמא טומאת שבעה לא הוי כי אם מדרבנן אבל מן התורה אינו טמא כי אם טומאת ערב וא\"כ איך אנו מחייבין אותו מלקות על כל אחת ואחת הרי מן התורה לא הוסיף טומאה על טומאתו ומשני כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת כלומר השלישי שהוא הנוגע בנוגע בנוגע במת אף ששלשתן מחוברין יחד מ\"מ הג' אינו טמא מן התורה טומאת ז' כי אם מדרבנן אבל חיבורי אדם במת שהוא השני אז טמא מן התורה טומאת ז' כללו של דבר חיבורי אדם במת קרי לשני לפי שחשוב כאילו הוא מחובר עם המת משום דליכא הפסק בינתים וחיבורי אדם באדם קרי לשלישי לפי שאינו מחובר למת לפי שיש הפסק אדם בינתים ומש\"ה מן התורה אינו טמא כי אם טומאת ערב ומדרבנן טמא טומאת ז' ועיין בחידושי הלכות פ\"ט דמציעא. ודע דהנראה אצלי בכוונת התוס' הוא דס\"ל דהא דאמרי' בפרק אין מעמידין דאתו אינהו וגזרו אף שלא בחיבורין הכוונה היא דחיבורין קרי חיבורי אדם במת דהיינו השני ושלא בחיבורין קרי חיבורי אדם באדם דהיינו השלישי ונקרא שלא בחיבורין לפי שאינו מחובר עם המת. וזהו שכתבו בסוף דבריהם אבל רש\"י פי' התם ואתו אינהו וגזרו שלא בחיבורין אף אם פירש לגמרי ע\"כ משמע דלר\"י גזירתם לא היתה היכא דפירש לגמרי אלא היכא דהפסיק אדם ביניהם דחשיב קצת כאילו אינו מחובר עם המת. ולפ\"ז אפשר דדוקא בכה\"ג גזרו בכל החיבורין אטו חיבורי אדם למת אבל היכא דפירש לגמרי אפשר דלא גזרו. ונראה דחסר לשון בדברי התוס' וכצ\"ל ולפירש\"י נראה דאורייתא בחיבורין היינו נגע בנוגע במת ושלא בחיבורין היינו השלישי הנוגע בנוגע בנוגע במת אבל רש\"י פי' כו'. ומ\"מ בין הכי ובין הכי דברי התוס' שבפרק אין מעמידין שהביאו סוגיא זו לראיה על היות טומאה בחיבורין מן התורה הוא כפי שיטת ר\"י שכתבנו. וזהו שכתבו בתחילת דבריהם דיקרב בדיקרב בחיבורין פי' כגון ראובן שנגע במת ובא שמעון ונגע בו בעודו נוגע במת כו'. ונראה דבאו לשלול חיבורין דאדם באדם דהיינו הג' משום דחיבורי אדם באדם אינו מן התורה וכמ\"ש בנזיר. ונראה דמרן כבר ראה מ\"ש התוספות בנזיר וזהו שבתחלת דבריו כשהביא סוגיא דנזיר להוכיח דינו דרבינו הביא דברי רש\"י שפי' דחיבורי אדם באדם היינו שזה נוגע במת וחבירו נוגע בו וכשתמה על רבינו מסוגיא דפרק אין מעמידין הכוונה היא שהי\"ל לרבינו לפרש סוגיא דנזיר כפי' ר\"י כי היכי דלא תיקשי ליה סוגיא דפ\"ב דע\"ז ותירץ הר\"י קורקוס דס\"ל לרבינו דרבא סתר כל מ\"ש תחילה בשם ר\"נ וא\"כ סוגיא דנזיר אתיא כרבא וכדפירש\"י. וראיתי להרא\"ם פרשת חקת שתמה על סברת האומרים דטומאה בחיבורין היא מן התורה ולא הזכיר כלל סוגיא דנזיר ולא ידעתי למה. (א\"ה עיין בתוספות פרק קמא דשבת דף י\"ז ד\"ה ששמע וד\"ה אמר ועיין לקמן בפירקין דין ג'): "
+            ],
+            [
+                "<b>כלים שנטמאו במת כו'.</b> עיין בהר\"ש רפ\"א דכלים עלה דטומאת מת וברפ\"ב עלה דטומאה ישנה בכלי מתכות: ומ\"ש ומנין שאף הכלים הנוגעים באדם כו'. תניא בספרי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שהיא טמאה טומאת ז' הנוגע בה טומאת שבעה הא למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים כלים בכלים מנין אמרת קל וחומר ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת הרי הם טמאים כלים הנוגעים במת דין הוא שיהיו טמאים כלים באדם מנין אמרת ק\"ו ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת הרי הם טמאים כלים הנוגעים באדם הנוגע במת דין הוא שיהיו טמאים או יהא האדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה וק\"ו הוא ומה כלים שאין מטמאין ע\"ג משכב ומושב הרי הן מקבלין טומאה מן המת לטמא אדם שמטמא ע\"ג משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת ז' ת\"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה או שמטמא בהיסט אמרת ק\"ו ומה נבילה קלה הרי הוא מטמא בהיסט מת חמור אינו דין שיטמא בהיסט ת\"ל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא במגע הוא מטמא ואינו מטמא בהיסט ע\"כ. וכך פירושה דבתחילה הקשו דהאי קרא דכל אשר יגע בו הטמא למה נאמר וקושיא זו היא לפי שכבר אמר בחלל חרב ובא הכתוב ולימד על החרב שהיא טמאה טומאת ז' וכן הנוגע בה טמא טומאת ז' דהכי כתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב אלמא דהנוגע טמא טומאת ז' הא למדנו לכלם ואדם כלים ואדם וכלים מנין ת\"ל וכבסתם בגדיכם ואע\"ג דבהאי עניינא לא כתיב שהנוגע בחרב שיהיה טעון כבוס בגדים כדי שנלמוד מזה לכלים ואדם וכלים דהא לא כתיב אלא וכל נוגע בחלל וא\"כ אימא דדוקא אדם וכלים אבל כלים ואדם וכלים מנ\"ל י\"ל כיון דכתיב כל הורג נפש ע\"כ טעמא הוא משום דחרב הרי הוא כחלל וכמו שדרשו בסיפרי וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרגו זרק אבן והרגו נטמא שבעת ימים אלא הורג נפש בחרב מפני שנטמא בנגיעת החרב ועליה דהאי קרא כתיב וכבסתם בגדיכם ללמדנו דאף שנטמא בחרב מטמא בגדים טומאת ז' והיינו דאיצטריכו תרי קראי חד דבחלל חרב ואידך דוכבסתם בגדיכם דאי כתב רחמנא בחלל חרב ולא הוה כתב כל הורג נפש לא היינו יודעים דכלים ואדם וכלים טמאים טומאת ז' ולא היינו למדים אלא כלים ואדם מקרא דבחלל חרב ואדם וכלים מקרא דוכבסתם בגדיכם אבל כלים ואדם וכלים לא היינו יודעים קמ\"ל כל הורג נפש וכתיב בתריה וכבסתם בגדיכם ללמדנו דאף כלים ואדם וכלים טמאים טומאת ז' ואי לא הוה כתיב בחלל חרב הוה אמינא דהאי וכבסתם בגדיכם לא קאי כי אם אנוגע בחלל אבל לא קאי אכל הורג נפש והורג נפש איצטריך לגופיה לכלים ואדם וקרא דוכבסתם אייתר לאדם וכלים אבל כלים ואדם וכלים אימא לא קמ\"ל בחלל חרב והשתא ע\"כ קרא דכל הורג נפש לא איצטריך לגופיה דהיינו כלים ואדם דמקרא דבחלל חרב נלמד אלא ודאי דלא אתא קרא אלא משום דבעי לומר בתריה וכבסתם בגדיכם ללמדנו דכלים ואדם וכלים כולם טמאין טומאת ז' וכל זה הוא הקדמה לקושייתם שהקשו וכל אשר יגע וגו' למה נאמר מאחר שכבר למדנו מקראי כלים ואדם וכלים ואדם וכלים וכי תימא כלים בכלים מנין וא\"כ אימא דהאי קרא אתא לכלים בכלים הא נמי ליתא דהא מק\"ו נפקא ומה כלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאין טומאת שבעה כלים שנגעו בכלים שנגעו במת אינו דין שיהיו טמאים טומאת ז' וכי תימא כלים באדם דהיינו אדם וכלים מנין ואימא דקרא דוכל אשר יגע בו הטמא אתא לכלים באדם הא נמי ליתא דהא ק\"ו הוא ומה כלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאים טומאת שבעה כלים שנגעו באדם שנגע במת לא כ\"ש שיהיו טמאים טומאת ז' וכי תימא דקרא אתא לאדם ואדם שיהא השני טמא טומאת ז' ת\"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת ז' ואיצטריך האי מיעוטא משום דאי לאו קרא היינו אומרים דאדם ואדם שיהיה טמא טומאת שבעה מק\"ו ומה כלים דקילי שאינם עלולים כל כך לקבל טומאה שהרי אינם מתטמאים ע\"ג משכב ומושב אפ\"ה מקבלים טומאה מן המת לטמא את האדם טומאת ז' אדם שמיטמא ע\"ג משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו קמ\"ל קרא תטמא עד הערב וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דהאי קרא למה נאמר ותירצו דאי לאו קרא הוה אמינא שהטמא מת מטמא בהיסט דהיינו משא מק\"ו דנבילה ומה נבילה קלה דאין טומאתה כי אם טומאת ערב מטמאה במשא טמא מת דטומאתו טומאת ז' אינו דין שיטמא בהיסט קמ\"ל קרא וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למעט ולומר במגע מטמא ואינו מטמא בהיסט והכי תנן בריש כלים אבות הטומאה השרץ כו' וטמא מת הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע ואינם מטמאים במשא וכתב שם רבינו לפי שכל אלו המנויים בא בהם הנוגע לא הנושא וכ\"פ בחיבורו בפירקין והא דלא מיעטו מהאי קרא דאין טמא מת מטמא באהל הוא משום דלהכי לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי שיטמא באהל מאחר דלא כתיב ביה טומאת אהל אבל טומאת משא איצטריך קרא למעט כי היכי דלא נילף לה מק\"ו דנבילה וכמו שביארו בספרי באופן דלפי המסקנא פסוק זה דוכל אשר יגע בו הטמא יטמא לא אתא לגופיה אלא למיעוטא לומר במגע מטמא ואינו מטמא במשא וזהו שרבינו לא הביא כי אם פסוק דכל הורג נפש וקרא דבחלל חרב וקרא וכבסתם וקרא דוכל אשר יגע בו הטמא לא הזכירו אלמא לא נפיק מיניה לענין דינא בההוא עניינא דכלים ואדם: <br><b>וראיתי </b>להרא\"ם ז\"ל בפרשת חקת ד\"ה וכל דברים תמוהים בעיני שכתב אבל בסיפרי דרשו הני תרי קראי הראשון לכלים שנגעו במת שהן מטמאין את האדם טומאת ז' מפני שהם סוברים שפירוש יטמא בטומאת ז' מיירי מדאיצטריך לומר בפסוק הב' והנפש הנוגעת תטמא עד הערב וא\"א לאוקומי אלא בכלים שנגעו במת דאי באדם בהדיא כתיב ביה והנפש הנוגעת תטמא עד הערב והשני שהאדם שנגע במת שמטמא את האדם טומאת ערב וזהו ששנינו וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר כו' ע\"כ. ולא הבינותי דבריו דאיך יתכן לומר דאיצטריך קרא דוכל אשר יגע ללמדנו דכלים שנגעו במת שמטמאין את האדם טומאת שבעה דהא מקרא דבחלל חרב דלמדנו הימנו שהחרב הוא כחלל מהתם למדנו דמטמא את האדם טומאת ז' מאחר שהוא כמת. ועוד דמקרא מלא דיבר הכתוב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגו' יטמא שבעת ימים אלמא דאף הנוגע בחרב טמא טומאת ז' ותו תיפוק ליה מקרא דכל הורג נפש וכמו שכתב רבינו בספרי לא דרשו להאי קרא דוכל הורג נפש כדדריש ליה רבינו היכי ילפי בספרי מקרא דוכבסתם בגדיכם לכלים ואדם וכלים שטמאים טומאת שבעה הא קרא לא איירי אלא באדם שנגע במת שמטמא בגדים ותו דכיון דלמדנו מקרא דוכבסתם בגדיכם לכלים ואדם וכלים ממילא משמע דכלים ואדם טמאים ז' ימים דאי השני אינו טמא טומאת שבעה איך יתכן שהשלישי יהיה טמא טומאת ז'. וראיתי לרבינו בריש אהלות מ\"ג שכתב וז\"ל. וזהו אומרם בסיפרי הא למדנו לכלים ואדם רצה לומר כבר למדנו שהכלים הנוגעים במת ואדם בכלים טמאים טומאת שבעה מאומרו בחלל חרב כמו שביארנו כלים ואדם וכלים מנין ת\"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי ע\"כ. הרי לך מבואר כמו שכתבנו דכלים ואדם מקרא דבחלל חרב נלמד ולא מקרא דוכל אשר יגע בו הטמא ודברי הרא\"ם צ\"ע. והנראה אצלי שפסוק זה הוא כולל בין טומאת ז' בין טומאת ערב והיינו דסתם הכתוב יטמא ולא כתב כמה והכוונה דכל אשר יגע בו הטמא דוקא הוא אשר יטמא בין שיהיה טומאת ז' בין שיהיה טומאת ערב אבל שלא במגע אינו מטמא כלל לא טומאה קלה ולא טומאה חמורה ונראה דרש\"י ג\"כ בפירושו הכי ס\"ל שכתב וכל אשר יגע בו הטמא הזה שנטמא במת יטמא. וכתב על זה הרא\"ם שאותו שנטמא במת נגע בדבר אחר בין אדם בין כלים הם טמאים סתם ולא פירש טומאתם אם הם טומאת ז' או טומאת ערב. וטעמא דמילתא משום דס\"ל דפסוק זה לא בא ללמדנו שהטמא שנגע בדבר אחר שטמאו עד שיצטרך לפרש זמן טומאתו אלא פסוק זה לא בא אלא למעט ולומר דדוקא במגע אבל לא במשא ולפי זה לא שייך כאן לפרש ולומר דהאי יטמא הוי טומאת שבעה או טומאת ערב דהאי קרא בכל גוונא איירי וכדכתיבנא ועיין ברש\"י בסוף עירובין עלה ק\"ד שכתב דהאי קרא דוכל אשר יגע בו הטמא מיירי בין באדם או כלים שנגעו במת ודוק. ויש לדקדק בברייתא זו כשרצה ללמוד דכלים באדם מניין ואמרו דק\"ו הוא למה לי ק\"ו תיפוק ליה מקרא דכתיב בפרשת חקת וכבס בגדיו וגו' ואע\"ג דמהאי קרא לא למדנו לכלים ואדם וכלים משום דקרא דוכבס בגדיו לא קאי אלא אקרא דהנוגע בעצם או בחלל וגו' מ\"מ אדם וכלים שפיר נלמד מהאי קרא ואולי כיון דלא כתיב ביום השביעי עדיין לא למדנו לאדם וכלים שיהיו טמאין טומאת ז' דאימא דקרא אתא לומר שמטמא בגדים ולעולם שאינם טמאים כי אם טומאת ערב. אך קשה דלטומאת ערב לא איצטריך קרא דמילתא דפשיטא היא דהא כל אב הטומאה מטמא אדם וכ\"ש כלים וכמ\"ש רבינו בפרקין והא דאיצטריך קרא לומר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הוא למיעוטא משום דאי לאו האי קרא היינו אומרים דאדם ואדם טמאים טומאת ז' מק\"ו דכלים וכמו שאמרו בסיפרי אבל לעולם דלגופיה לטומאת ערב מילתא דפשיטא היא דכל אב הטומאה מטמא אדם וכלים. וראיתי סוגיא אחת בפרק כיצד הרגל (דף נ\"ה) עלה דההיא דאמר הניחא למ\"ד דון מינה ואוקי באתרה אלא למ\"ד דון מינה ומינה מאי איכא למימר אמר רבא אמר קרא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כל טומאות שאתם מטמאים במת לא יהיו פחותין מז' ע\"כ. ויש לדקדק דמהיכא יליף לה ואם נאמר דקושיית הגמרא לא היה כי אם ההיקש דאמרינן מכדי מת איתקש לש\"ז כו' בגד ועור דכתב רחמנא במת למה לי ועלה הקשו דלמ\"ד דון מינה ומינה איצטריך בגד ועור גבי מת לגופיה לטומאת שבעה ניחא תירוץ רבא דקאמר אמר קרא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וא\"כ בגד דכתב רחמנא גבי מת למה לי תיפוק ליה מקרא דוכבסתם ואם הבגד מקבל טומאה מן האדם שנגע במת כל שכן מן המת עצמו אלא ודאי דבגד דכתב קרא גבי מת מופנה הוא ואיצטריך לג\"ש דשרץ ומיהו אין זה פשט הסוגיא דאם כוונת רבא היא כמו שאמרנו למה ליה להאריך בלשונו ולומר כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחותין משבעה. ועוד דעיקר קושיית הגמרא אינו אלא על המפץ שרצו ללמוד במת שיהיה טמא טומאת שבעה מג\"ש דשרץ ועל זה הקשו דלמ\"ד דון מינה ומינה מנא לן במפץ דמת טומאת ז' וא\"כ יש לדקדק איך יישב רבא קושיא זו בקרא דוכבסתם בגדיכם דהאי קרא איצטריך לגופיה לכלים ואדם וכלים. וסבור הייתי לומר דסבר רבא דביום השביעי הוא מיותר דכיון דכבר למדנו שהבגדים מקבלים טומאה והאדם הוא אב הטומאה ממילא נודע שאם נגע בבגד שנטמאו וא\"כ על כרחין כי איצטריך קרא לומר וכבסתם בגדיכם הוא לטומאת ז' דאי לטומאת ערב לא איצטריך קרא וא\"כ ביום השביעי דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחותין משבעה וכגון מפץ דמג\"ש אנו מביאין לו טומאה ואשמעינן האי קרא דלא אמרינן ביה דון מינה ומינה וגזירת הכתוב הוא וכמו שפירש\"י ולפ\"ז הדרא קושיין לדוכתה דלאדם וכלים למה לי ק\"ו תיפוק ליה מקרא דוכבס בגדיו והשתא דאיכא ק\"ו קרא דוכבס בגדיו למה לי והרבה תירוצים עלו בדעתי וכולם לא ישרו בעיני וכעת הדבר אצלי צריך תלמוד: <br><b>עוד </b>יש לי לדקדק בברייתא זו דקאמר דמהאי קרא דוכל אשר יגע בו הטמא למדנו שאין טמא מת מטמא במשא ובספרי פרשת צו עליה דקרא דוהנפש אשר תגע בכל טמא אמרו במגע מטמא ואין מטמא במשא וא\"כ תרי קראי למעט משא מטומאת מת למה לי ומרן ז\"ל לא הביא כי אם ברייתא דפרשת צו. וראיתי לשון הברייתא דקתני יכול יהא טמא מת מטמא את הטהור לקדש במשא ע\"כ ומדקאמר לקדש משמע דלחולין פשיטא ליה דאינו מטמא במשא והיינו מקרא דוכל אשר יגע בו הטמא ולקדש הוא דאיצטריך קרא דונפש אשר תגע אלא שלפי זה מרן היה לו להביא הברייתא השנויה על פסוק דוכל אשר יגע בו הטמא ומלבד זה לא ידעתי מהיכא תיתי דלחולין לא יהיה טמא ולקדש שיהיה טמא כדי לחייבו כרת דהא קרא דונפש אשר תגע בחיוב כרת משתעי קרא וכמ\"ש שם הרב בעל קרבן אהרן דמיעוטא דטומאת משא הוא כדי לפוטרו מכרת וצ\"ע: <br><b>ודע </b>דבהאי כללא דאמרינן חרב הרי הוא כחלל נחלקו בו אבות העולם ודעת ר\"ת הוא דכלים דמתני' דריש אהלות דאמרינן דנעשים כדבר שהם נוגעים ואי נגעו במת נעשו אבי אבות הטומאה כמת עצמו הוא דוקא בכלי מתכות דקי\"ל חרב הרי הוא כחלל וכדאמרינן בפרק הזורק עלה ק\"א ובפ\"ז דנזיר עלה פ\"ג ובפ\"ק דחולין עלה ג' ובפ\"ק דפסחים עלה י\"ד וי\"ט נמצא לפי סברא זו דר\"ת דשלשה חילוקין יש בכלים כלי חרס אף אם נגעו במת אינם אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא לא אדם ולא שום כלי כי אם אוכלין ומשקין ודין זה מוסכם מהכל וכמו שפסק רבינו בפירקין דין ו' ובשאר הכלים חוץ מכלי מתכות אם נגעו במת הרי הם אב הטומאה והנוגע בהם בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב והוו ראשון לטומאה ואינם מטמאים כי אם אוכלים ומשקין כדין ולד וכן כלים שנגעו באדם שנגע במת הכלים טומאתן טומאת ערב. כללא דמילתא דהכלים דינם כאדם דכי היכי דאדם באדם לעולם השני טומאתו טומאת ערב ה\"נ כלים לעולם השני הוי ראשון לטומאה. וראיתי לתוספות בפרק כה\"ג עלה נ\"ד ד\"ה ומשני שכתבו בתוך דבריהם וע\"כ מתני' דהתם בכלי מתכות איירי דבכלי שטף א\"א להיות טמאין ארבעה דדוקא בכלי מתכות הוא דאמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל משכחת להן כמו שמפורש אבל כלי שטף אינו כחלל ע\"כ. וי\"ל דלמה לא הכריחו דמתני' איירי בכלי מתכות ממתני' דכיצד ג' כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה ואי בכלי שטף הכלים השניים אינם טמאים כי אם טומאת ערב דכיון דהכלים הראשונים אינם אבי אבות כמת כי אם אב הטומאה ממילא הכלים השניים אינם כי אם ראשון לטומאה וליכא למימר דאף כלי שטף נהי דאינם נעשים אם נגעו במת כמת להיות אבי אבות אבל לעולם דנעשים כדבר שנגעו בו להיות אב הטומאה ולעולם הכלים השניים נעשים כראשון והוו אב הטומאה וכן אם נגעו באדם שנגע במת נעשים כאדם והוו אב הטומאה ומשום הכי לא מוכח ממתניתין דכיצד ג' דבכלי מתכות איירי אבל ממתניתין דכיצד ארבעה ע\"כ בכלי מתכות איירי מדקתני דאדם שנגע בכלים שנגעו במת דטמא טומאת ז' ואם הכלים שנגעו במת אינם אבי אבות כמת איך יתכן שאדם הנוגע בהם שיהיה טמא טומאת שבעה אלא ודאי בכלי מתכות איירי והוו אבי אבות והאדם הנוגע בהם הוי אב ומש\"ה טמא שבעה והא ודאי בורכא הוא משום דע\"כ לא למדנו דהכלים נעשים כיוצא בהם ואם נגעו באב דהוו אב אלא מדאקיש רחמנא חרב לחלל אלמא דנעשה כדבר שנוגע בו ומכאן למדנו דאם נגעו באבי אבות דנעשו אבי אבות ואם נגעו באב דנעשו אב וכיון דקרא דחרב הרי הוא כחלל לא נאמר כי אם במתכות מהיכא תיתי דכלים שנגעו באב דנעשים אב ותו דכלים בכלים אין השניים נעשים כראשונים ועל כרחין טעמא דמתני' דכיצד ג' הוא לפי שהכלים הראשונים נעשו אבי אבות הטומאה וכ\"נ ממה שהקשו לר\"ת מתוספתא דחמת שהיא נתונה בתנור כו' משמע דלר\"ת כלי שטף הנוגעים באדם שנגע במת אינם נעשים כיוצא באדם אלא הוו ראשון לטומאה וא\"כ ע\"כ טעמא דכלים בכלים הוא משום דכלים הראשונים הוו כחלל ומה שהכריחו התוספות ממתניתין דכיצד ד' דבכלי מתכות איירי הוא משום דהתוספתא דקתני בד\"א לתרומה וקדשים אבל נזיר אין מגלח אלא על המת בלבד ואתא למעוטי כלים שנגעו במת דאדם שנגע בהן אינו מגלח על מגעו וחלוקה זו דאדם הנוגע בכלים שנגעו במת לא נשנה כי אם במתניתין דכיצד ארבעה ומשום הכי הכריחו דעל כרחין האי מתניתין בכלי מתכות איירי וכיון דקתני דאין הנזיר מגלח עליהן אלמא דאין הנזיר מגלח על מגע כלי מתכות שנגעו במת ולעולם דלרבינו תם כלים בכלים נמי לא איירי אלא בכלי מתכות וכדכתיבנא ובכלי מתכות לעולם נעשים כדבר שנגעו בו ואם נגעו במת נעשים אבי אבות כמת ואם נגעו באדם נעשים אב הטומאה כאדם חוץ מכלים בכלים דלעולם אין הכלים השניים נעשים כראשונים. והרב רבינו יצחק מסמפונט פירש דכלי מתכות אינם משונים משאר כלים וכבר הביא דבריו הר\"ש בריש אהלות והא דדרשינן בפרק כה\"ג מדכתיב בחלל חרב דחרב הרי הוא כחלל לאו דוקא חרב דהוא הדין כל הכלים אפי' כלי שטף ולא נתבאר כאן לפי סברא זו אמאי נקט קרא חרב ובחידושי הרשב\"א בפרק לא יחפור כתב לפי סברא זו דלא נאמר חרב אלא להוציא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה, הן אמת שרש\"י כתב בסוף עירובין עלה ק\"ד דכלי חרס שנגעו במת אינם נעשים אב הטומאה משום דכתיב וחטאו ביום השביעי וסמיך ליה וכל אשר יגע וגו' כל היכא דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא וכל היכא דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת ע\"כ. ולפ\"ז לא היה צריך קרא ללמדנו דאינו נעשה אבי אבות הטומאה מאחר דכבר למדנו דאפי' אם נגע במת אינו אב הטומאה לטמא אדם וכלים: <br><b>עוד </b>כתב הר\"ש בשם ר\"י ובשבת וחולין ופסחים לא גרסינן חרב הרי הוא כחלל דלא צריך כלל דכל מה שמדקדק יכול לדקדק בלאו הכי. ונראה שכך היא עיקר הגירסא וטעות הוא שנפל בספרים שכפלו לשון זה דלאו דוקא חרב הוא הדין כו'. והנה ההיא דפרק הזורק שכתב דלא גרסינן התם חרב הרי הוא כחלל כן כתבו התוספות שם ד\"ה קשרה ומאי דקאמר שמואל והוא שקשורה בשלשלת של ברזל הוא משום דלא חשיב אהל כיון שמתנענע תמיד והשתא קאמר שמואל דאם קשרה בשלשלת של ברזל מביאה את הטומאה וכן פי' הר\"ש בפ\"ח מאהלות משנה ה'. ונראה דר\"ת שהביא הך דהזורק ראיה לדבריו היה מפרש לדשמואל כפירש\"י שפירש בהזורק וכ\"כ הרשב\"א בפרק לא יחפור דר\"ת גריס בההיא דהזורק חרב הרי הוא כחלל והרשב\"א כתב ופירוש אחר יש לי שם בשמועה וכיון למה שכתבו התוספות בשם הר\"ש וכן הוא דעת ר\"י. וכן ההיא דריש חולין דאמרינן האי טמא דאיטמא במאי אילימא במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל אב הטומאה הוא לטמייה לסכין ואזל סכין וטמיתיה לבשר כו' התם לא איצטריך להאי דרשא דבחלל חרב דאף את\"ל דהסכין אינו אלא ראשון מקשה שפיר דהא אוכלין מקבלין טומאה מן הראשון וגברא הוי אב וסכין ראשון ובשר שני וכבר הרגיש שם רש\"י בקושיא הלזו וכתב דרבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר ור\"י לא ניחא ליה בהאי ומשום הכי לא גריס התם חרב הרי הוא כחלל משום דקושיית הגמרא הוא אף בלא האי כללא. אך ההיא דגרסינן בפסחים דאוקמה רב יהודה למתני' בנר של מתכת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל והוי ליה אב הטומאה וקסבר שלישי מותר לעשותו ראשון לכאורה נראה דאי לאו האי קרא דבחלל חרב לא הוי מתרץ מידי רב יהודה משום דכיון דאיטמא בטמא מת הוי האי נר ראשון ולא שמעינן מינה אלא דשלישי מותר לעשותו שני והיינו קמייתא דעדותו דר\"ח סגן הכהנים והדרא קושיית הגמרא לדוכתה דמאי הוסיף ר\"ע בעדותו. והנראה אצלי דר\"י לא גריס במתניתין בנר שנטמא מטמא מת אלא בנר שנטמא טמא מת כלומר שהנר עצמו נגע במת וכבר הובאה גירסא זו בירושלמי עלה דמתניתין דאית דגרסי טמא מת והביא הרשב\"א ירושלמי זה בפרק לא יחפור ולפי גירסא זו לא גרסינן בחלל חרב דבלאו האי קרא מתרץ שפיר רב יהודה דכיון דנגע האי נר במת הוי נר אב הטומאה ולמדנו ר\"ע דשלישי מותר לעשותו ראשון ונקט ר\"י נר של מתכת לאפוקי נר של חרס דלעולם לא הוי אב הטומאה אפילו אם נגע במת וכמ\"ש רש\"י בסוף עירובין וכוותיה דר\"י דייק דבגמרא הקשו ומאי דוחקיה דרב יהודה לאוקמי בנר של מתכת לוקמה בנר של חרס כו' ולפי גירסת ר\"ת ושיטתו הוה ליה למימר נוקמה בכלי שטף אלא ודאי דאין חילוק בין כלי מתכות לשאר כלי שטף ומש\"ה פריך לוקמה בכלי חרס ומה שכתבנו באמרו כאן נר של מתכת הוא לאפוקי נר של חרס כן כתב רבינו בפי' המשנה ריש פ\"ב דעדיות יע\"ש וכן ההיא דגרסינן התם ולרב דאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירו בבשר כיון דאמר מר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל אדם וכלים נמי ליטמא לא גרסינן לה להא דבחלל חרב משום דרב דקאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת היינו שהמחט נטמאת במת ואם כן בלאו קרא דבחלל חרב שפיר קא מקשה שהרי המחט הוי אב ומטמא אדם וכלים וא\"ת הא על כרחין קושיית הגמרא היא מהכרח הכתוב דבחלל חרב דאי לא מי הגיד לסתמא דתלמודא דלרב המחט נגע במת אימא דמחט טמא מת הכוונה היא שנגע המחט בטמא מת דהוי המחט ראשון ומשום הכי אינו מטמא אדם וכלים לפי שהעיקר אצלנו דאין אדם וכלים מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה הא לא קשיא כלל משום דסוף סוף תיקשי מי הגיד להם דמחט טמא מת הוא מחט שנגע באדם שנגע במת אימא דהאי מחט נגע בכלי שנגע בכלי והוי כלים בכלים דקי\"ל דהג' טומאתו טומאת ערב והוי ראשון ואינו מטמא לא אדם ולא כלים ומש\"ה קתני שהסכין והידים טהורות והבשר טמא אלא ודאי דס\"ל לסתמא דתלמודא דמדנקט רב מחט טמא מת ולא נקט טמא שרץ משמע דרוצה לאוקומי למתני' בדהאי מחט הוי אב הטומאה ומש\"ה קאמר טמא מת דבשרץ לא משכחת לה שיהיה הנוגע בו אב הטומאה וכה\"ג דייק בגמרא התם עלה י\"ד דקאמר מתני' קשיתיה מאי איריא דתני נר שנטמא בטמא מת ניתני שנטמא בשרץ ורב דאוקמה במחט טמא מת ולא בשרץ משום דאי לא תימא הכי מאי אשמעינן רבי חנינא בעדותו דמחט שנמצאת בבשר שהסכין טהור פשיטא דהא כלי אין מקבל טומאה מן הראשון אלא ודאי דמיירי במחט טמא מת ואשמעינן דעזרה רשות הרבים והוי ככל ספק טומאה בר\"ה דספיקו טהור וא\"כ הדרינן למאי דכתבינן דכיון דע\"כ רב דאוקמה במחט טמא מת הוא כדי שיהיה המחט אב הטומאה א\"כ לא איצטריך לסתמא דתלמודא לההיא דבחלל חרב להקשות לרב דבלאו הכי מותיב לה שפיר דכיון דאוקמה בטמא מת כדי שיהיה המחט אב הטומאה א\"כ אדם וכלים נמי ליטמא. והנה ר\"י הביא ראיה לדבריו מספרי דדריש דכלים ואדם וכלים טמאים טומאת שבעה מקרא דוכבסתם בגדיכם ומדדריש לה מקרא דוכבסתם בגדיכם משמע מינה דחרב לאו דוקא ור\"ת ז\"ל תירץ דאיכא לאוקומי בכלי מתכת כגון תכשיטי זהב וכסף כדאשכחן גבי בגדי כהונה דכתיב ואלה הבגדים אשר יעשו וקא חשיב חשן ואפוד ומעיל וציץ הוא טס של זהב וקושיא זו דר\"י ותירוץ ר\"ת הביאם הר\"ש בריש אהלות והרשב\"א בפרק לא יחפור והתוספות בפרק כה\"ג עלה נ\"ד והסמ\"ג במ\"ע סי' רל\"א אלא שסיים בדבריו וכבסתם בגדיכם היינו טבילה ולא ידעתי כוונתו: עוד הביא ר\"י ראיה לדבריו מההיא דתניא בתוספתא דכלים פ\"ו החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתון לתוכה הוא טהור כו' בא הטהור ואחז בו נטמא וטמא החמת חזרה החמת וטמאה את התנור אלמא דאדם הנוגע במת מטמא חמת לטמא תנור אע\"ג דחמת של עור ולא של מתכת ולסברת ר\"ת החמת הוא ראשון לטומאה ואינו מטמא התנור לפי שאין כלי חרס מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה ותירץ הר\"ש דהתם טעמא משום דהוי טומאה בחיבורין כדאמרינן בפרק אין מעמידין דיקרב בדיקרב מסאב ע\"כ ולא ביאר לנו הר\"ש אם טומאה זו דחיבורין אי הויא דאורייתא או דרבנן והרשב\"א בחידושיו פרק לא יחפור כתב שהאדם כל זמן שהוא נוגע בטומאה הוא אבי אבות אי מדאורייתא אי מדרבנן כדאמרינן במסכת נזיר פרק כה\"ג ובקשתי בפרק כהן גדול ולא מצאתי דבר שייך לזה. ונראה שכיון למ\"ש בפרק ג' מינים עלה מ\"ב וטומאה בחיבורין דאורייתא הא אמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא כו' ע\"כ. הרי מבואר בסוגיא זו דנזיר דטומאה בחיבורין לא הוי כי אם מדרבנן ומסוגיא דפרק אין מעמידין נראה דהויא דאורייתא ומש\"ה כתב הרשב\"א אי מדאורייתא אי מדרבנן וביישוב אלו הסוגיות כבר כתבתי לעיל (א\"ה בפירקין דין ב'). וראיתי להראב\"ד בפ\"ג מהלכות אלו שכתב אנו אין לנו אלא בחרב או בחיבורין בשאר כלים וכל המקראות אינם אלא בחיבורין ע\"כ. וי\"ל טומאה זו דחיבורין היכא רמיזא וכ\"ת דס\"ל כסוגיא דפרק אין מעמידין דמוכח התם דיקרב בדיקרב טמא טומאת שבעה ומשם למדנו לכל מיני חיבורין וס\"ל כסברת התוס' דס\"ל דטומאה בחיבורין הוי מן התורה וההיא דפרק שלשה מינים מפרשים לה בדרך אחרת וכמו שכתבתי לעיל הא ליתא דא\"כ היה לו להשיגו בתחילת דברי רבינו שכתב דמד\"ס הוי טומאה בחיבורין וכן כתב הרא\"ם בפרשת חקת עליה דקרא דוכל אשר יגע בו הטמא דדעת הראב\"ד הוא דחיבורי אדם באדם אינו טמא כי אם מד\"ס מדלא השיגו להר\"ם. ועוד הכריח הדבר ממה שכתב הראב\"ד בפ\"ז מהלכות נזיר וכיון שכן נחזי אנן טומאה זו דחיבורין היכא כתיבא. ונראה שדין זה הוציא הראב\"ד מההיא דתניא בסיפרי בפרשת מטות כל הורג נפש ר\"מ אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו או אפילו זרק בו חץ והרגו ת\"ל וכל נוגע בחלל הקיש הורג לנוגע מה נוגע ע\"י חיבורין אף הורג ע\"י חיבורין וכבר הביא רש\"י ברייתא זו בפירוש התורה. והנה למדנו מברייתא זו דחיבורי אדם בכלים וכלים במת טמא טומאת שבעה דהא מסיים קרא תתחטאו ביום השלישי. אך עדיין יש לדקדק בדברי הראב\"ד במ\"ש וכל המקראות אינם אלא בחיבורין דמשמע דתרי קראי כתיבי. ונראה דאפשר שכיון לקרא דוכבסתם בגדיכם וכל ימי הייתי מצטער על פסוק זה דהא כלל גדול הוא בידינו דכל מקום שנאמר בתורה יכבס בגדיו הוא להורות דיש הפרש בין קודם שפירש לאחר שפירש דקודם שפירש מטמא בגדים ולאחר שפירש הו\"ל ראשון לטומאה ואינו מטמא בגדים ואשמעינן זה קרא באומרו בגדיו בכינוי לומר שאינו מטמא אלא דומיא דבגדיו שהוא לבוש לפי שהם חיבורי כלים באדם ואדם במת וכמ\"ש רבינו ריש פ\"ה מהלכות פרה אדומה וכ\"כ בפירוש המשנה פ\"ק דכלים הביא דבריו מרן בריש הלכות אבות הטומאה ולפי כלל זה האי קרא דוכבסתם בגדיכם הוא דוקא קודם שפירש דומיא דיכבס בגדיו ולפי שיטה זו דהראב\"ד ניחא דאשמעינן קרא דחיבורי כלים באדם ואדם במת טמאים טומאת שבעה ואיצטריכו תרי קראי דמקרא דוכל הורג נפש למדנו לחיבורי אדם בכלים וכלים במת ומקרא דוכבסתם בגדיכם למדנו לחיבורי כלים באדם ואדם במת. ומ\"מ אכתי איכא לעיוני טובא בסברת הראב\"ד הלזו דהא מתניתין דאהלות דקתני ד' טמאין במת וכו' על כרחין בכלי מתכות היא דאי בשאר כלים ומשום טומאה בחיבורין נגעו בה הא לא מצינו בשום מקום כי אם לשני משום דחשבינן ליה כאילו נוגע השני בטומאה עצמה אבל השלישי אף שהן מחוברין לא הוי כאילו נוגע בטומאה וזה פשוט עד מאד. ועוד דהתם על כרחין לאו בחיבורין מיירי מדקתני רישא שנים טמאין במת וכו' ואי בחיבורין הא אדם באדם טמאים טומאת שבעה לפחות מדרבנן וכיון שכן דבכלי מתכות איירי מהיכן למדו דין זה. ואפשר היה לומר דמכיון דלמדנו מקרא דבחלל חרב שהחרב שנגע במת נעשה כמת להיות אבי אבות הטומאה מהתם נמי למדנו דאם נגע באדם שנטמא במת שנעשה אב הטומאה כמוהו. הכלל העולה שהחרב נעשה כדבר שנגע בו אם במת אבי אבות ואם בטמא מת אב הטומאה חוץ מכלים בכלים דלא אמרינן שיעשו כמו הכלים הראשונים משום דא\"כ אין לדבר סוף וזה לא יתכן אך מה שאני תמיה הוא דבספרי הוכיחו להא דארבעה טמאין במת מקרא דוכבסתם בגדיכם וכמו שכתבנו לעיל ולפי מה שכתבנו האי קרא לאו בכלי מתכות איירי אלא משום טומאה בחיבורין נגעו בה וכפשטא דקרא דכתיב בגדיכם. ועוד קשה דאף אם ת\"ל דהאי קרא לאו בכלי מתכות איירי אכתי היכא רמיזא בהאי קרא דכלים באדם ואדם בכלים טמאים טומאת שבעה אימא דהאי קרא איירי בכלים באדם ואדם במת ואי אמרת בשלמא לרבינו ז\"ל דס\"ל דהאי קרא דוכל הורג נפש איירי שלא בחיבורין וטעמא הוא משום דכתיב בחלל חרב ניחא דהאי קרא דוכבסתם קאי עלה דקרא דוכל הורג נפש ולמדנו מזה דכלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאין טומאת שבעה וכבר כתבנו לעיל מה שהכריחם לרז\"ל לומר דהאי קרא וכבסתם קאי עליה דקרא דוכל הורג נפש. אך להראב\"ד ודעמיה דס\"ל דקרא דוכל הורג נפש מיירי בטומאה בחיבורין היאך למדנו מקרא דוכבסתם הא דד' טמאין מאחר דהאי קרא איירי בכלי מתכות דוקא וקרא קמא איירי בשאר כלים משום טומאה בחיבורין וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: <br><b>ודע </b>שמדברי הרמב\"ן בפרשת מטות נראה דס\"ל דחיבורי אדם בכלים וכלים במת אין טומאתו כי אם מדרבנן ודומה לחיבורי אדם באדם ואדם במת וכן חיבורי כלים באדם ואדם במת דהיינו ההיא דתניא בתוספתא דכלים החמת שהיא נתונה בתנור וכו' ומתוך דברי הרשב\"א בחידושיו נראה שדומה לההיא דחיבורי אדם באדם ולמאן דאית ליה התם דטומאה בחיבורין הוא מן התורה ה\"נ הכא וכ\"כ הר\"ש בפ\"ק דאהלות והתוס' בפרק שלשה מינים עלה דהך דחמת וההיא דפ\"ב דע\"ז דיקרב בדיקרב מסאב. ולפ\"ז לסברת התוספות שכתבנו לעיל דאית להו דחיבורי אדם באדם הוא מדאורייתא הוא הדין לחיבורי כלים באדם ואפשר שהדברים ק\"ו שהרי נבילה קלה ודכוותה האדם הנושאה מטמא כלים כל זמן שלא פירש אף שאין אדם הנושאה מטמא אדם אף בשעה שהוא מחובר עם הטומאה מת חמור שמטמא אדם הנוגע בו קודם שפירש אדם אחר טומאת שבעה אינו דין שיטמא כלים קודם שפירש שהרי הכלים עלולים לקבל טומאה מן האדם יותר מהאדם. ומיהו עדיין יש להסתפק אם הכלים הם מחוברים במת אם מטמאים אדם מדאורייתא למ\"ד חיבורי אדם באדם מדאורייתא דאפשר דדוקא אדם שמצינו לו במקום אחר שבעודו מחובר לטומאה טומאתו חמורה שהוא מטמא בגדים מה שאינו מטמא אחר שפירש דין הוא דגבי מת נמי דבעודו מחובר יטמא טומאת שבעה ואפילו לאדם אך בכלים שלא מצינו במקום אחר שיהא נוסף להם טומאה בשביל היותם מחוברים מנא לן דגבי טומאת מת יהיה טומאתם נוספת בשביל היותם מחוברים במת מאחר שלא מצינו להם טומאת חיבור ולא מיבעיא לטמא אדם אלא אפילו לטמא כלים דכוותייהו ספוקי מספקא לן אי מדמינן ליה לחיבורי אדם באדם דכי היכי דהתם מטמא דכוותיה אף דבעלמא אינו מטמא ה\"נ הכא או דילמא שאני התם שכבר מצינו לו חיבורין לגבי כלים מש\"ה סלקינן חד דרגא הכא גבי טומאת מת אפילו לאדם דכוותיה אך בכלים שלא מצינו להם טומאת חיבורין בשום דוכתא מנ\"ל להמציא להם גבי טומאת מת דבר מחודש. ודע דהא דכתיבנא דכלים בשביל היותם מחוברים בטומאה דלא תוסיף טומאתם בשום מקום מתניתין היא בריש אהלות מ\"ה וכ\"כ הר\"ש בריש פ\"ד דזבים ובפ\"ה מ\"י והא דתניא בתוס' דזבים כלים הנוגעים בזב וזבה ויולדת ונדה מטמאין ב' ופוסלין א' פירשו מטמאין א' ופוסלין א' דמשמע דיש חילוק לגבי כלים בין היותם מחוברים לאחר שפירשו כבר כתב הר\"ש רפ\"ה דזבים דהאי דינא דתוספתא הוא מדרבנן דכלים באדם לגבי אוכלים ומשקין אבל מן התורה ליכא חיבורין לכלים. ואל תשיבני ממה שהרמב\"ן בפי' התורה עלה דקרא דוכל הורג נפש דימה חיבורי כלים במת לחיבורי אדם באדם דהתם מדרבנן הוא דקאמר ומדרבנן מיהא הרי מצינו טומאת חיבורין אף לכלים וכמו שכתבנו לעיל בשם הר\"ש. הן אמת דסברא זו דהר\"ש היא מחודשת בעיני דפשטא דמתניתין דזבים מוכח דליכא טומאת חיבורין לכלים וכבר כתבתי בעלה ק\"ע דהנראה לי הוא דהרמב\"ם לא ס\"ל האי דינא מדלא השמיענו דין זה. ועוד הוכחתי זה ממקום אחר יע\"ש (*א\"ה תמצאנו לקמן פ\"י מהלכות מטמאי משכב ומושב דין ו' יע\"ש באורך). ומ\"מ אף דנימא דלא כהר\"ש ונימא דליכא טומאת חיבורין לכלים אף מדרבנן מ\"מ אפשר דס\"ל להרמב\"ן דכיון דחכמים גזרו טומאת חיבורין במת לטמא טומאת ז' אף לאדם באדם אף שלא מצינו טומאה כזו בשום מקום שיהא האדם המחובר לטומאה מטמא אדם על כרחין אית לן למימר דמשום חומרא דמת החמירו והוא הדין גבי כלים ג\"כ שהרי מן התורה אפילו אדם שנוגע במת אינו מטמא בעודו מחובר כלי שטף טומאת שבעה וכמו שנראה ממ\"ש בחידושיו פרק לא יחפור וא\"כ חכמים שהחמירו לטמא טומאת שבעה ולא די שהחמירו לטמא כלים שהרי יש דכוותיה מן התורה אלא שהחמירו אף לאדם באדם דליכא דכוותיה מן התורה א\"כ אף אנו נאמר שאף כלים בעודם מחוברים במת מטמאים אפילו אדם אף שלא מצינו טומאה דחיבורים בהו אבל למאן דאית ליה דחיבורי אדם באדם הוא מן התורה לא גמרינן מיניה לחיבורי כלים במת לטמא אפי' כלים טומאת שבעה וכל שכן לטמא אדם טומאת שבעה והא דכתב הרשב\"א בחידושיו בפרק לא יחפור עלה דחמת אי מדאורייתא אי מדרבנן שאני התם דמיירי בחיבורי אדם במת ואדם בכלים דהתם פשיטא דלמ\"ד חיבורי אדם באדם הוא מן התורה דכל שכן חיבורי כלים באדם ואדם במת וכמו שכתבנו לעיל אבל חיבורי כלים במת לעולם דלא גמרינן להו מחיבורי אדם באדם לטומאה דאורייתא וכדכתיבנא והראב\"ד כתב בפ\"ז מהלכות נזיר דכלים המחוברים במת מטמאין את האדם טומאת שבעה מקרא דוכל הורג נפש מפיק ליה וכדאיתא בספרי. ולפי מ\"ש לעיל נראה דחיבורי אדם במת הוא מן התורה ולא מיבעיא לטמא כלים דהא ק\"ו שאין עליו תשובה הוא ומה משכב שאין כלים הנוגעים בו מטמאין אפילו כלים אדם הנוגע בו מטמא בגדים מת שהכלים הנוגעין בו מטמאין אדם אינו דין שאדם הנוגע במת שיטמא כלים טומאת שבעה והרי מדברי הרשב\"א בחידושיו פרק לא יחפור נראה דאי הוה אמרינן דחיבורי אדם באדם הוא מן התורה דהיינו למדים מהתם לחיבורי אדם במת לטמא כלים וא\"כ ה\"נ מאחר דאית לן קרא לחיבורי כלים במת כ\"ש לחיבורי אדם לטמא בגדים וכן חיבורי כלים בכלים נראה דלהראב\"ד טמאים טומאת ז' מק\"ו והוא בזה האופן ומה האדם שאינו מקבל טומאה אפילו מן האדם בשאר הטומאות גבי מת מקבל טומאה אפילו מן הכלים כלים דבעלמא מקבלים טומאה מן האדם אינו דין שיקבלו טומאה במת מן הכלים. וכ\"ת א\"כ נימא דאף חיבורי אדם באדם הוי מן הורה התורה מק\"ו בזה האופן ומה כלים דבעלמא אינם מטמאים אפילו כלים גבי מת מטמאים אפילו אדם אדם דבעלמא מטמא כלים אינו דין דגבי מת שיטמא אדם ולפי דין זה הוה ניחא לי מ\"ש הרמב\"ן בפרשת מטות ז\"ל ואם סבר הרב שכיון שנגע בכלי בעוד שהוא מחובר במת יטמא אותו כמת עצמו טומאת שבעה טומאה בחיבורין מדרבנן היא בחיבורי כלים במת כמו שמפורש במסכת נזיר פרק ג' מינים ע\"כ. וי\"ל דמה דמיון הוא זה אימא דחיבורי אדם באדם הוא מדרבנן והיינו ההיא דשלשה מינים אבל חיבורי כלים במת הוא מן התורה מקרא דוכל הורג נפש אלא שנראה דכוונת הרמב\"ן היא דאם איתא דחיבורי כלים במת הוא מן התורה מכ\"ש חיבורי אדם באדם וכדכתיבנא וכיון דאית לן דחיבורי אדם באדם אינו אלא כי אם מדרבנן מכ\"ש דחיבורי כלים במת ליכא טומאה מן התורה. אך כפי מ\"ש לעיל דהראב\"ד מודה להרמב\"ם דחיבורי אדם באדם לא הוי מן התורה מדלא השיגו וכמו שכתב הרא\"ם בפרשת חקת וקשה דכיון דאית ליה דחיבורי כלים במת הוא מן התורה איך יתכן דחיבורי אדם באדם יהיה מדרבנן והלא ק\"ו הוא וכדכתיבנא. ואולי דשאני חיבורי אדם באדם דמעטינהו קרא דכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. ומ\"מ הא ודאי ליתא דהא איצטריך קרא למעטו שלא יטמא האדם את האדם שלא בחיבורין טומאת שבעה דאי לאו קרא הו\"א דאף שלא בחיבורין מטמא טומאת שבעה מק\"ו וכדאיתא בספרי או יהא האדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה וק\"ו הוא ומה כלים שאינם מטמאים ע\"ג משכב ומושב הרי הם מקבלים טומאה מן המת לטמא אדם אדם שמטמא על גבי משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה ת\"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה ע\"כ. הרי מבואר דאי לאו קרא הו\"א שיטמא האדם את חבירו אף שלא בחיבורין וא\"כ אף דמיעט קרא מ\"מ בחיבורין אפשר דלא מיעט. וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דלהראב\"ד דאית ליה דחיבורי כלים במת הוא מן התורה איך יתכן דחיבורי אדם באדם הוא מדרבנן. ואם נפשך לומר דכיון דמק\"ו היה האדם מקבל טומאה לטמא את חבירו טומאת שבעה ואשמעינן קרא דלא נעביד ק\"ו לאדם באדם ה\"ה לחיבורי אדם באדם דלא נעביד ק\"ו דהא מיעט קרא ק\"ו גבי אדם באדם הנה דרך זה הוא דחוק בעיני עד מאד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין לך יוצא מן העץ כו'.</b> תנן בפרק במה מדליקין עלה כ\"ח כל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ופירש רש\"י אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית ואין צריך להטביל האהל עצמו דלא קיבל טומאה אלא כלים שתחתיו אלא פשתן שאף האהל טמא ע\"כ. ונראה דאהל של פשתן אינו חוצץ מאחר דמקבל טומאה דהא קי\"ל דכל דבר המקבל טומאה מביא ואינו חוצץ וכתבו התוספות והא דאמרינן לעיל עלה י\"ז ועל עצמן בכל שהן דמשמע דכל הכלים נעשין אהל לקבל טומאה מחמת אהל הכא איירי בדבר שקבוע שחיברן לקרקע אע\"ג שמתחלה היה בגד כיון שחיברו לקרקע בטלו מתורת בגד ואין מטמא אלא פשתן אעפ\"י שהוא מחובר כדכתיב והזה על האהל ע\"כ. ותירוצם מבואר הא דאיצטריך קרא לומר והזה על האהל ללמדנו שהאהל מקבל טומאה הוא באהל שאינו מקבל טומאה כלל אפילו במגע דאם היה מקבל טומאה למאי איצטריך קרא לומר דהאהל מתטמא באהל פשיטא כיון דכתיב ועל כל הכלים אשר היו שם אלמא דמת מטמא באהל כל דבר המקבל טומאה והשתא הכלים שלא האהילו על המת טמאים האהל עצמו שהאהיל על המת מיבעיא אלא ודאי דחידושא דקרא הוא דאף בדבר שאינו מקבל טומאה אם האהיל על המת נטמא והיינו דתנן במתני' שדין זה אינו אלא בפשתן אבל שאר הדברים היוצאין מן העץ שאינם מקבלים טומאה אף אם עשאה אהל אינו מתטמא אבל הדברים שהם מקבלים טומאה בהא לא איירי מתניתין דפשיטא שאם האהילו על המת שהם טמאין דאין הפרש בטומאת אהל האמורה בתורה בין שהאהיל האדם או הכלי על המת בין שהאהיל המת על האדם או הכלי או שהיה המת עם האדם או עם הכלים תחת אהל אחד הרי אלו טמאים טומאת אהל וכמו שנתבאר כל זה בדברי רבינו פ\"א מהלכות אלו דין י'. עוד כתבו התוס' שהקשה ר\"י מההיא דתנן פ\"ח דאהלות אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה כו' והסדינים שהם עשוים אהלים ואיך חוצצים סדינים של פשתן בפני הטומאה והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. וי\"ל דמיירי בסדינים של משי וקבועין שאינם מיטמאים ע\"כ. והנה קשר קושיית ר\"י הוא דאי לאו תחלת דברי התוספות הוה אמינא דהא דאמרינן דסדינין מביאין וחוצצין היינו באהלים הקבועים דבטלי מתורת בגד ואינם מקבלים טומאה ומאי דאמרינן דפשתן מטמא טומאת אהלים היינו באהל שאינו קבוע דלא בטל מתורת בגד אבל כפי מ\"ש דפשתן מטמא אפילו בקבוע קשה מההיא דסדינין ותירצו דמיירי בשל משי וקבוע דבטל מתורת בגד ומאי דאמרינן שהן עשוין אהלים הכוונה היא שהן קבועים דבטל מהם תורת בגד ומש\"ה אינם מקבלים טומאה וחוצצין ומאי דתנן באידך מתני' דמביאין ולא חוצצין שהן עשויין אהלים הכוונה היא דאינם קבועים ולא בטל מינייהו תורת בגד ומקבלים טומאה ומש\"ה אינם חוצצים בפני הטומאה. ודע שחילוקי דינים אלו שכתבו התוספות כתבם הראב\"ד בהשגות בפירקין והכלל העולה מדבריהם הוא דכל דבר המקבל טומאה ואינו קבוע בקרקע מתטמא טומאת אהלים וכל דבר המחובר אינו מתטמא חוץ מן הפשתן וכל דבר המקבל טומאה כגון שאינו קבוע או קבוע והוא פשתן אינו חוצץ בפני הטומאה ויש לי מקום עיון בדברי התוס' והראב\"ד דס\"ל דכל דבר המקבל טומאה אף שהוא עשוי כאהל אינו חוצץ בפני הטומאה מהא דאמרינן בפרק במה מדליקין עלה כ\"ח דבעי ר\"א עור בהמה טמאה מהו שיטמא באהל כו' ושקלו וטרו התם להוכיח דעור בהמה נמי איקרי אהל ומקבל טומאה ויליף לה ממשכן וכל מאי דילפינן ממשכן אינו לענין הבאת הטומאה למעט שאר אהלים דלא דמו למשכן אלא לטומאת עצמו דוקא וכמ\"ש שם התוספות בד\"ה א\"כ. ולפי מ\"ש יש לחקור האי עור היכי דמי אם הוא כלי עור פשיטא דהא קי\"ל דכל הכלים נעשין אהל לקבל טומאה ומהיכא תיתי שישתנה דין כלי העור מכל שאר הכלים ואם נפשך לומר דמיירי בעור שאין בו צורת כלי דקי\"ל דאינו מקבל טומאה וכמו שפסק רבינו בפ\"ז מהלכות כלים דין ב' ואפ\"ה אם עשה מהם אהל מקבל טומאת אהל מגזירת הכתוב דילפינן לה ממשכן א\"כ אני תמיה מההיא דאמרינן בפ\"ח דאהלות דיריעה וסקורטייא וקטבליא שהן עשויין אהלים דמביאין וחוצצין וכל הני כלי עור נינהו ומקבלים טומאה וכדתנן פי\"ז דכלים מ\"ד אלא דכיון דעשאן אהל בטיל להו מתורת כלי ומש\"ה חוצצין אבל אם לא היו עשויין אהל היו מביאין ולא חוצצין וכדתנן בפ\"ח דאהלות מ\"ג והשתא כפי דברי התוס' נהי דעשאן אהל מ\"מ מקבלים הם טומאת אהל כדין עור שאין בו צורת כלי וא\"כ אמאי חוצצין וכעת צל\"ע. וראיתי להר\"ש בריש פ\"ח דאהלות שכתב דאע\"ג דכל הני מקבלים טומאה כו' מ\"מ חוצצין בפני הטומאה אם נטויים כאהלים דאהל שאני דאע\"ג דמקבל טומאה מציל על הטומאה מלהיות בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ע\"כ. והנה מדבריו נראה דהא דאמרינן דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה היינו דוקא בכלים שאינם עשויים אהלים אבל בדבר שנעשה אהל אף שמקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה ולפ\"ז הא דסדין חוצץ מיירי אף בשל פשתן: <br><b>תנן </b>בפ\"א דאהלות מ\"ג אמר ר\"ע יש לי ה' השפוד התחוב באהל האהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה הה' בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב אמרו לו אין האהל מתחשב ע\"כ. והנה מתוך דברי רבינו בפירוש המשנה יראה דס\"ל דשפוד זה תחוב בתוך האהל בעוד המת שם ומש\"ה השיבו לר\"ע אין האהל מתחשב לפי שהשפוד לא קיבל הטומאה מן האהל אלא מן המת וזהו אמרם בברייתא האהל והשפוד שם אחד והוה ליה כאילו נגע המת בכלים הרבה שכולם נחשבים לאחד. וטעמיה דר\"ע הוא דהכא השפוד נהי שקיבל הטומאה מן המת מ\"מ הוא בהצטרפות האהל שהאהיל על המת ועל השפוד ומש\"ה חשיב לאהל בפני עצמו ולשפוד בפני עצמו ופי' זה הוא ס\"ל לר\"ש והקשה דלפי מאי דקא חשיב ר\"ע אהל הוה מצי למימר יש לי להוסיף ששי כגון שחזר והביא השפוד לתוך אהל אחר דחרב נעשה כחלל אף לטמא אחרים באהל כמת כדמוכח בנזיר כו' והכוונה היא שהביא השפוד לתוך אהל אחר והיו שם בתוך האהל כלים ונמצא שאהל קיבל טומאה מן השפוד וחזר וטימא לכלים וא\"כ יש למנות האהל והכלים בשנים לפי שהכלים לא קבלו טומאה מן השפוד כי אם בהצטרפות האהל ודומה לאהל ראשון דחשיב ליה בפני עצמו ותירץ דמשום דמנה ת\"ק עד ארבעה קאמר ר\"ע יש לי ה' וה\"ה אם היו מודים לו חכמים בה' היה אומר עדיין יש לי להוסיף ו' אלא השיבוהו אין האהל מתחשב לפי שנחשב השפוד התקוע בו כנוגע במת עצמו ולפ\"ז אהל שני נמי אינו מן המנין לפי שנחשבים הכלים כאלו נוגעין בשפוד. ודע דסברא זו דהר\"ש דחרב נעשה כחלל לטמא באהל אין הכל מודים בה ורבינו חולק עליה וכבר כתבתי בזה במקום אחר (א\"ה תמצאנו לעיל בפירקין דין ג' יע\"ש). עוד כתב הר\"ש פי' אחר דהא דאין אהל מתחשב לאו משום דמאהיל על המת ועל השפוד ונחשב כל המונח באהל המת כנוגע במת דבהא ודאי מודה ר\"ע דאין מתחשב אלא ר\"ע בשפוד שנוגע באהל מבחוץ איירי אפ\"ה אין האהל ממנין סדר משנתנו כמו שהוכחתי ממתני' דקטבליא ע\"כ. כוונת דבריו דהאהל כל זמן שהטומאה תחתיו הנוגע באהל לא הוי כנוגע בכלים שנגעו במת אלא כנוגע במת עצמו ומשום הכי אמרו חכמים דאין האהל מתחשב לפי שהאהל והמת הם דבר אחד ולפ\"ז ניחא הא דלא קאמר ר\"ע יש לי ששי והוא כגון שחזר והביא השפוד לתוך אהל אחר דאי בשהכניסו לתוך האהל פשיטא דאין האהל מן המנין משום דמאהיל על השפוד ועל הכלים ונחשב כל המונח באהל כנוגע בשפוד ואי בשנגע השפוד באהל מאחורי האהל דומיא דאהל ראשון פשיטא דאהל ב' מן המנין וא\"כ הוה ליה אהל ב' כלים בכלים דקי\"ל הג' בין אדם בין כלים טומאת ערב וזהו שסיים הר\"ש וכה\"ג ודאי אהל ב' מן המנין. ודע ששני הפירושים הללו כתבם רבינו עובדיה ז\"ל שכתב ואין האהל מתחשב לפי שאין האהל מטמא השפוד כו' א\"נ אפילו אין השפוד בתוך האהל אלא שנוגע באהל מבחוץ אפ\"ה אין האהל מתחשב במנין סדר משנתנו ע\"כ. והראיה שהביא הר\"ש ממתני' דטבליות היא בפרק ט\"ו מאהלות מ\"ב דתנן טבליות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהן והן גבוהות מן הארץ פותח טפח טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה ע\"כ. והקשה הר\"ש דאמאי הנוגע בשניה טמא טומאת ז' הא תנן בריש אהלות כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאין טומאת שבעה הג' בין אדם בין כלים טומאת ערב ותירץ דהא תנן התם אין האהל מתחשב הלכך טבלא שהטומאה תחתיה אינה מן המנין ע\"כ והוה ליה הנוגע בשניה כנוגע בכלים שנגעו כמה: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והנקבר שלא ברשות כו'.</b> עיין בדברי מרן שכתב דרבינו סובר דהלכה כרשב\"ג גם בברייתא ועיין במ\"ש לקמן סוף פ\"ז מהלכות פרה אדומה וצ\"ע. ועיין לקמן רפ\"ב מהלכות מטמאי משכב ומושב ובמה שרמזתי שם. (א\"ה עיין מ\"ש הרמ\"ז בספר כפות תמרים): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בור שמטילין לתוכו נפלים.</b> עיין במ\"ש מרן לקמן פרק י\"א דין ט': "
+            ],
+            [
+                "<b>דבר ידוע כו'.</b> מ\"ש מרן ועי\"ל דאפילו הא דאין ידוע אם הפילה וכו'. תמהני דמסוגיית הגמרא דפסחים וע\"ז ונדה שהביא מרן בתחילת דבריו מוכח דמטעם ס\"ס הוא דאתינן עלה ועיין במהרימ\"ט חי\"ד סי' רס\"א. ובהראנ\"ח ח\"א (דף ה') (א\"ה עיין במ\"ש הרמ\"ז בספר שמות בארץ בסוף הספר בקונטרס ס\"ס שהאריך בלשון זה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.</b> עיין הרלנ\"ח סי' מ\"ח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארץ העכו\"ם בתחילה גזרו על גושה בלבד וכו'.</b> בפ\"ק דשבת עלה ט\"ו מוכח דג' תקנות הוו דיוסף ויועזר גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דבשמונים שנה גזור אידי ואידי לתלות ואתו באושא גזור אגושא לשרוף ואאוירא כדקאי קאי והתוס' הקשו שם מהא דתנן במסכת אהלות פ\"ב מ\"ג אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל ארץ העכו\"ם כו' ותירצו דהתם מיירי כגון שהביא עפר מארץ העכו\"ם לא\"י ע\"כ. וטעמא דאינו מטמא באהל הוא משום דבהביא עפר מארץ העכו\"ם לא\"י ליכא למיחש כי אם לעצם כשעורה דומיא דבית הפרס ועצם כשעורה אינו מטמא באהל אבל במאהיל בארץ העכו\"ם איכא למיחש דלמא יאהיל על המת. ולפ\"ז הא דגזרו טומאת אהל בארץ העכו\"ם אתיא כרבנן דפליגי ארשב\"י וסברי דעכו\"ם מטמאים באהל א\"נ אפשר לומר דאף לרשב\"י דסבר דקברי עכו\"ם אינם מטמאים גזרו טומאת אהל בארץ העכו\"ם כדי שלא יצאו מא\"י לח\"ל ועל כרחין אית לן למימר טעם זה לפי מה שנסתפקו בגמרא בפ\"ז דנזיר עלה נ\"ד אי גזרו טומאה בארץ העכו\"ם אאוירא ג\"כ וכמ\"ש התוס' שם והר\"ש בפ\"ב דאהלות כתב כדברי התוס' הלזו דמתניתין איירי בגוש הבא מארץ העכו\"ם. ואגב גררא ראיתי לדקדק בדבריו שכתב דהכא בגוש הבא מארץ העכו\"ם או בגוש הבא מבית הפרס דמטמא במגע ואינו מטמא באהל וקשה דבית הפרס לא הוה צ\"ל דמיירי בגוש הבא מבית הפרס דהא בית הפרס אפי' במקומו אינו מטמא באהל כיון שאין לחוש כי אם לעצם כשעורה וכדתנן בפרק ח\"י מאהלות מ\"ב וסבור הייתי לומר דס\"ל להר\"ש דהאי בית הפרס כולל לב' מיני בית הפרס דהיינו שחרש בו את הקבר ושדה שאבד בו הקבר ושדה שאבד בו הוא דמטמא באהל וכדתנן בפרק ח\"י מ\"ג ומש\"ה מוקי לה בגוש הבא מבית הפרס אלא שקשה לזה מ\"ש בס\"ד ומתניתין דהכא בשדה שנחרש קבר שם דמשמע דלא מוקי למתני' בשדה שאבד בו קבר משום דמטמא אף באהל כמ\"ש הרב בעל תיו\"ט ולפי מ\"ש בתחילת דבריו דמיירי בגוש הבא מבית הפרס הוה מצי לאוקומי מתני' בשדה שאבד בו הקבר סוף דבר תחילת דברי הר\"ש עם סופם לא יכולתי לישבם. ודע מה שפירש\"י בפרק הלוקח בהמה עלה כ\"ב וז\"ל גוש עפר שיעורו לטמא באהל וכו' ט\"ס הוא וצ\"ל לטמא במגע דהא התם במביא עפר מחוצה לארץ איירי הן אמת שגם בפ\"ה דסנהדרין עלה י\"ב פירש\"י דגוש הבא מארץ העכו\"ם מטמא באהל וכבר הקשו התוס' שם על דברי רש\"י הללו וצ\"ע. עוד תירצו התוס' דמתני' דאהלות רשב\"י היא דקאמר קברי עכו\"ם אינם מטמאים באהל עוד תירצו דההיא משנה נישנית קודם שגזרו על אוירא אלא על גושא בלבד. עוד תירצו בפ\"ז דנזיר דאף שגזרו טומאת אהל בארץ העכו\"ם אינו מיטמא עד שיכנס שם ראשו ורובו ולא כשמכניס ידו לבד ואילו באהל המת אפי' במכניס ידו וטעמא דהקלו בטומאת אהל לומר שלא יתטמא כי אם עד שיכנס ראשו ורובו נ\"ל משום דס\"ל כרשב\"י דעכו\"ם אינם מטמאים באהל ומן הדין אפי' אם יכנס שם ראשו ורובו הוא טהור אלא דרבנן גזרו בארץ העכו\"ם טומאת אהל כדי שלא יצא מא\"י לח\"ל ולא גזרו כי אם בנכנס שם ראשו ורובו אבל לרבנן דפליגי ארשב\"י נראה דכיון דגזרו טומאת אהל בארץ העכו\"ם פשיטא שנטמא אפי' לא הכניס כי אם ידו לבד ומתניתין דאהלות רשב\"י היא. שוב ראיתי שאין זה מוכרח שהרי כפי מה שתירצו דמתני' דאהלות רשב\"י היא וא\"כ ע\"כ ההיא דפ\"ק דשבת רבנן היא וא\"כ יש לדקדק דכיון דשוה מגע לאהל אף בעכו\"ם מה טעם חלקו לשרוף אגושא ולתלות אאוירא ותו מעיקרא דסבר דגזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום אי כרבנן אתיא תיקשי דמאיזה טעם חלקו בין טומאת מגע לטומאת אהל אלא ודאי דאף לרבנן כיון שטומאה זו דארץ העכו\"ם אינה כי אם מדרבנן לא גזור כי אם בטומאת מגע שהיא כוללת בכל הטומאות אבל באהל לא גזור לשרוף כיון דאינה כי אם במת בלבד ועוד כדי להודיע שטומאה זו היא מדברי סופרים ונ\"מ לטמא שאכל מן הקדש או שנכנס למקדש שלא לחייבו קרבן דומה קצת למ\"ש רבינו בספ\"ב מהלכות מטמאי משכב ומושב יע\"ש. ולפ\"ז מצינו לומר דאף לרבנן אפשר לומר דלא גזרו טומאת אהל בארץ העכו\"ם אלא בנכנס רובו כי היכי דלא גזרו לשרוף אטומאת אהל אע\"ג דשוים הם מגע ואהל: <br><b>עוד </b>כתבו התוספות בפ\"ק דשבת דהא דבעי בנזיר ארץ העכו\"ם משום אוירא גזרו עליה או משום גושא גזרו עליה הא פשיטא דאאוירא נמי גזרו כדקאמר הכא אלא התם הכי פירושו משום אוירא גזרו עליה שלא יכנס באויר ארץ העכו\"ם בשום ענין אפילו ע\"י שידה תיבה ומגדל או משום גושא שהוא מאהיל על הגוש אבל כשאינו מאהיל על הגוש כגון ע\"י שידה תיבה ומגדל טהור ע\"כ וכ\"כ בפרק כה\"ג וכ\"נ שהוא דעת רש\"י שפירש בשבת אוירא לתלות תרומה הנכנסת באוירה ואין דבר מפסיק בינתים כגון שידה פרוצה מתחתיה ע\"כ ואוירא דכה\"ג פירש כגון דנכנס בה בקרון או בספינה הרי כדברי התוספות ממש דאוירא דשבת היא טומאת אהל ואוירא דנזיר הוא שאינו מאהיל על הטומאה אלא שיש דבר מפסיק בינו לגושא. ולפ\"ז הא דאמרינן בנזיר ת\"ש ומזה בג' ובז' ואי אמרת משום אוירא הזאה למה לי אלא לאו משום גושא ותירצו לא לעולם אימא לך משום אוירא וכי קתני אשארא ע\"כ דמשמע דפשיטא ליה דבאוירא ליכא הזאה היינו דוקא באוירא דנזיר שאינו מאהיל אבל באוירא דשבת שהיא טומאת אהל פשיטא דצריך הזאה וכ\"כ התוס' דאי אמרת משום אוירא הזאה למה לי דאינו סברא שיצטרכו בכה\"ג הזאה ג' וז' הואיל ומטמא אף כי הפסיק בינו ובין הגוש דאינו כלל מענין טומאת אהל המת הצריך הזאה ג' וז' וכ\"נ מדברי רש\"י שם והדבר מוכרח מצד עצמו דהא סתמא דתלמודא סבר דאי קאי ומזה בג' ובז' אארץ העכו\"ם קאי לכל מאי דגזרו טומאה בארץ העכו\"ם ומש\"ה הכריח דארץ העמים משום גושא ואי אמרת דבטומאת אהל ליכא הזאה היכי ניחא ליה אי אמרינן משום גושא אכתי קשה דבמאהיל הזאה למה לי אלא ודאי כדכתיבנא דבאהל פשיטא ליה דצריך הזאה. ולפ\"ז יש לתמוה על רבינו שכתב טומאת אויר ארץ העכו\"ם לא עשו אותה כטומאת עפרה אלא קלה היא ממנה כו' אבל הנטמא באוירה אינו צריך הזייה ג' וז' אלא טבילה והערב שמש ע\"כ. ומדבריו בתחילת הפרק נראה שאוירא המוזכר בדבריו היא טומאת אהל וא\"כ יש לתמוה דמנא ליה דבמאהיל ליכא הזאה ג' וז' דבגמרא לא מיעטו הזאה אלא באויר בלא אהל וכדכתיבנא. ונראה דס\"ל לרבינו דסוגיא דנזיר אתיא כרבנן דאית להו דקברי עכו\"ם מטמאים באהל ומש\"ה הוה פשיטא ליה לתלמודא דטומאת אהל מזה ג' וז' כטומאת אהל המת אבל אוירא בלא אהל ס\"ל דליכא הזאה כיון שהיא טומאה מחודשת אבל לדידן דקי\"ל כרשב\"י דעכו\"ם אינם מטמאים באהל וכמו שפסק בפ\"א מהלכות אלו דין י\"ג כי היכי דטומאת אויר בלא אהל הוי טומאה מחודשת הכי נמי טומאת אהל בארץ העכו\"ם וא\"כ בטומאת אהל נמי לרשב\"י אין צריך הזייה ג' וז' וסתמא דתלמודא הוה סבר דומזה בג' וז' קאי אכולהו ומש\"ה הוה מוקי למתניתין כרבנן והוה בעי למפשט דמשום גושא הוא ודחו דלעולם משום אוירא וכי קתני אשארא. ולפ\"ז מתני' אתיא ג\"כ כרשב\"י ואף שכתבו התוס' בנזיר דמה שגזרו טומאה בארץ העכו\"ם הוא מפני רוב ישראל שנהרגו בחוצה לארץ ולפ\"ז טומאת אהל אינה מחודשת י\"ל דרבינו ס\"ל דמה שגזרו טומאה בארץ העכו\"ם הוא משום מתי מבול וכמ\"ש התוספות וע\"כ אית לן למימר הכי דהתוספות עצמם שכתבו בשבת לחד שינויא דמתני' דאהלות אתיא כרשב\"י ס\"ל דטומאת ארץ העכו\"ם היא משום מתי מבול. ועוד שמדברי רבינו בפירוש המשנה נראה דטעמא דגזרו טומאה על ארץ העכו\"ם הוא לפי שאין להם מקום מיוחד לקבור מתיהם וקוברים אותה בכ\"מ. ודע דלסברת רבינו הלזו דבאוירה לא בעי הזאה ג' וז' ניחא מה שהקשו התוס' בפ\"ג דמסכת חגיגה עלה כ\"ה דהיאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה רצועה נטמא ובעי הזאה ג' וז' כו' ולפי דברי רבינו ניחא דאותה רצועה היו מהלכין ע\"ג שידה תיבה ומגדל ואע\"ג דהוי אהל זרוק מ\"מ אין כאן כי אם טומאת אויר ולא בעי הזאה כלל כי אם טבילה והערב שמש: <br><b>תו </b>גרסינן התם לימא כתנאי הנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר מאי לאו רבי סבר משום אוירא גזרו וכיון שנכנס אויר מלמעלה שהן פתוחין או דרך פתחים הוי טמא שהרי נכנס לאויר ארץ העכו\"ם ורבי יוסי סבר משום גושא ולא משום אוירא וכיון דקרקעית שידה תיבה ומגדל מפסיק בינו לבין הגושא הוי טהור ודחי לה דכ\"ע משום גושא ורבי דמטמא סבר אהל זרוק לא שמיה אהל ולא הוי הפסק וכמאן דמהלך ממש על גבי קרקע ורבי יוסי סבר דאהל זרוק הוי אהל ומש\"ה מטהר שהרי יש הפסק בינו לבין הגושא ופריך בגמרא והתני רבי יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה ואם היתה מונחת טהורה אלמא דס\"ל לרבי יוסי דאהל זרוק לא שמיה אהל וא\"ת ולדידיה דמוקי לפלוגתייהו באי גזרו משום גושא או משום אוירא וקאמר דטעמיה דרבי יוסי דמטהר הוא משום דאית ליה משום גושא אכתי תיקשי מברייתא זו דהיכי מטהר רבי יוסי בשידה תיבה ומגדל אף דאית ליה דמשום גושא גזרו כיון דהוי אהל זרוק ואית ליה דאהל זרוק לא שמיה אהל כבר תירצו בתוספות דהוא מוקי לפלוגתייהו בשידה המונחת ורבי מטמא משום אוירא ורבי יוסי מטהר משום דאית ליה משום גושא אבל השתא דאמרת דפליגי באהל זרוק לא מיתוקמא פלוגתייהו במונחת דא\"כ רבי לא הוה מטמא דאהל מעליא הוא אלא ודאי דבזרוק הוי פלוגתייהו ורבי יוסי דמטהר הוא משום דסבר דאהל זרוק שמיה אהל וא\"כ תיקשי מברייתא דקאמר דרבי יוסי אית ליה דאהל זרוק לא שמיה אהל ומשני אלא דכ\"ע משום אוירא ורבי יוסי דמטהר כיון דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן ורבי דמטמא אית ליה דאע\"ג דלא שכיחא גזרו ביה רבנן ועיין במ\"ש התוס' בפ\"ג דחגיגה עלה כ\"ה ד\"ה אהל. ונראה דלהאי אוקימתא פלוגתייהו דרבי ורבי יוסי הוי בשידה המונחת דלא הוי אהל זרוק וא\"כ משום גושא ליכא ואף דאיכא משום אוירא ס\"ל דכיון דהוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן כיון דליכא טומאה כי אם מאוירא אבל אם לא היתה מונחת אז היה מטמא רבי יוסי מטעם גושא דאית ליה אהל זרוק לא שמיה אהל ואף דהוי מילתא דלא שכיחא מ\"מ לגבי טומאת גושא אין לחלוק בין שכיח ללא שכיח דאי אמרת דלרבי יוסי דאית ליה מילתא דלא שכיח לא גזרו הוי אפילו באהל זרוק דאיכא משום גושא א\"כ אמאי לא קאמר דכ\"ע משום גושא ורבי יוסי מטהר אף דהוי אהל זרוק משום דהוי מילתא דלא שכיחא. ומיהו אפשר לדחות ולומר דלעולם דפלוגתייהו הוא אף באהל זרוק והא דקאמר דכ\"ע משום אוירא להודיעך כחו דרבי יוסי דאף דאיכא טומאת גושא ואוירא כיון דהוי מילתא דלא שכיחא לא גזרו ודברי התוס' קצת נוטים לזה ובגמרא הביאו סייעתא לתירוץ זה הנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון ובספינה ובאיסקרייא טמא והאי ברייתא רבי יוסי היא ובשידה ודכוותיה מטהר משום דהוי מילתא דלא שכיחא ובקרון ודכוותיה מטמא משום דהוי מילתא דשכיחא ולפי הפי' הראשון שכתבנו שידה וקרון מיירי במונחת דליכא משום גושא כי אם משום אוירא. ולפי פירוש השני מיירי אף במהלכת. ואפשר עוד לומר דלעולם דפלוגתייהו הוי אפילו באינה מונחת והא דקאמר דכ\"ע משום אוירא ולא קאמר דכ\"ע משום גושא הוא משום דבגמרא בעי למדחי דממחלוקת זה דרבי ורבי יוסי ליכא למיפשט אי משום גושא או משום אוירא ואידך דחיי' דשמא הוציא ראשו ורובו הוא דכ\"ע משום גושא מש\"ה נקט בהך דכ\"ע משום אוירא לומר דעדיין לא נפשטה בעיין ודרך זה ישר בעיני. עוד דחו בגמרא ואבע\"א הכא שמא הוציא ראשו ורובו לשם פליגי ופירש\"י דכ\"ע משום גושא ולכ\"ע אהל זרוק שמיה אהל ורבי דמטמא הוא משום דגזר שמא יוציא ראשו ורובו חוץ משידה תיבה ומגדל ורבי יוסי לא גזר והתניא רבי יוסי אומר הנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל טהור עד שיוציא לשם או ראשו או רובו וא\"ת ורבי יוסי היכי מצי סבר דאהל זרוק שמיה אהל והא ברייתא דתיבה שהיא מלאה כלים מוכח מינה דאית ליה דאהל זרוק לא שמיה אהל תירץ רש\"י דההיא לאו משום דסבר דאהל זרוק לאו שמיה אהל אלא כיון דזורקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי ולעולם דסבר דאהל זרוק שמיה אהל ומאי דקתני בסיפא ואם היתה מונחת טהורה היינו אע\"ג דאורחיה דמטלטל לה ע\"כ והא דלא קאמר דפלוגתייהו הוא בשידה תיבה ומגדל אי הוי אהל זרוק או לאו דרבי אית ליה דהוי אהל זרוק ורבי יוסי אית ליה דלא הוי אהל זרוק הוא משום דבעי למימר דלא פליגי אפילו באהל זרוק אי הוי אהל. ולפ\"ז בעיין לא איפשיטא ואפשר דכ\"ע אית להו משום גושא או משום אוירא וגם באהל זרוק אי שמיה אהל ליכא שום הוכחה מברייתא זו דאפשר דכולהו אית להו דלא שמיה אהל או דאית להו דשמיה אהל וא\"ת כפי אוקימתא זו דכולהו אית להו משום גושא ואית להו דאהל זרוק שמיה אהל ברייתא דקתני הנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון כו' טמא כמאן אתיא אי כרבי הא רבי מטמא אפילו בשידה משום גזירה ואי רבי יוסי אפילו בקרון ליטהר דהא לא גזר. וי\"ל דלעולם ר\"י וכי לא גזר היינו בשידה דאין נקל כל כך להוציא ראשו אבל בקרון מודה דטמא משום גזירה דשמא יוציא כי נקל להוציא ראשו ורובו מספינה וקרון לחוץ וכן כתבו התוס'. והתוס' כתבו עוד פירוש אחר בסוגיא במאי דדחי מעיקרא דכ\"ע משום גושא מר סבר אהל זרוק שמיה אהל משום דרגלי האדם או הבהמה הנושאים השידה נוגעות בארץ ומשום הכי מטהר רבי יוסי ומייתי סייעתא לזה מדתניא תיבה שהיא מלאה כו' דאם היתה מונחת על גבי בהמה או אדם דחשיב אהל. ולפ\"ז צריך לגרוס ואי בעית אימא דכ\"ע משום אוירא וטעמא דרבי יוסי דמטהר הוא משום דהוי מילתא דלא שכיחא ורבי אית ליה דאף במילתא דלא שכיחא גזרו ומייתי סייעתא לתירוץ זה מדאמרינן דנכנס לארץ העכו\"ם בשידה טהור בקרון טמא וע\"כ ברייתא זו רבי יוסי היא אלמא אף לרבי יוסי דמטהר בשידה מטמא בקרון וע\"כ טעמא הוא משום אוירא ואבע\"א משום גושא ורבי יוסי לא גזר שמא יוציא אבל בקרון ובספינה מטמא רבי יוסי משום דהתם נקל להוציא ראשו ורובו. ודע דלכל הפירושים בעיין לא איפשיטא דממתניתין כבר דחו דקאי אשארא ומפלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודה ליכא הוכחה כלל דאפשר דכולהו סברי משום אוירא או כולהו משום גושא וכיון דלא איפשיטא בעיין פשיטא דאזלינן לקולא דהא ספיקא בדרבנן היא וכן נראה מדברי רבינו שאין טומאה באוירא אלא במאהיל עליה והיא טומאה הנזכר בפ\"ק דשבת: <br><b>ודע </b>שראיתי לרבינו בסוף פ\"ב מהלכות אלו דארצות העכו\"ם אינם מטמאים כי אם במגע ובמשא ובריש פ\"ג הביא המשנה השנויה בפ\"ב דאהלות דמני בכלל המטמאין במגע ובמשא ואינם מטמאין באהל ארץ העכו\"ם ובית הפרס. והנה תירוץ ראשון של תוס' דמתניתין איירי בעפר הבא מארץ העכו\"ם לא יצדק לרבינו משום דהיה לו לפרש ולומר דבעפר הבא מארץ העכו\"ם איירי גם תירוץ ב' דמתני' רשב\"י גם זה ליתא דא\"כ כפי תירוץ זה סוגיא דשבת היא דלא כהלכתא לסברתו שפסק כרשב\"י ובפי\"א פסק כסוגיא דפ\"ק דשבת גם תירוץ ג' דמתני' קודם גזירה גם זה ליתא דא\"כ לא היה לו להביא משנה זו והתירוץ הרביעי ניתן ליאמר לסברת רבינו דהתם מיירי בסתם טומאת אהל דהיינו משיאהיל ידו על הטומאה נטמא ומש\"ה כתב דארץ העכו\"ם אינה בכלל זה ובפי\"א ביאר דאף שאין בה סתם טומאת אהל מ\"מ אם נכנס בה ראשו ורובו נטמא משום אהל ומ\"מ הנכון אצלי בדעת רבינו דס\"ל דמאי דקאמר מתני' דאינם מטמאין באהל הוא ע\"פ מה שפסק בפי\"א שאין בטומאתו טומאת שבעה כי אם טבילה והערב שמש. וזהו שסיים בפ\"ג בסוף דבריו וארץ העכו\"ם ובית הפרס הכל שבעה ודומה לזה כתב רבינו בפרק ח\"י ממסכת אהלות מ\"ו עלה דההיא דתנינן בים ובשונית טהור ואע\"ג דאיכא משום אוירא כתב שם ויהיה ענין אומרו טהור שלא תחייבהו דיני טומאת מת ר\"ל הזאה שלישי ושביעי ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם לפי שזהו דין אוירא ר\"ל שהגזירה היא הגושא לשרוף ואוירא לתלות ואינו צריך כי אם טבילה והערב שמש וזהו האמת אצלי עכ\"ד. ומה שלא נרגש רבינו בפרק ב' הוא משום דהתם מילתא דפשיטא היא דכוונת אומרו דאינם מטמאים באהל הוא כסתם טומאת אהל דבעי' הזאה שלישי ושביעי דומיא דמגע ומשא אבל בפרק ח\"י דקתני טהור הוקשה לרבינו דהיכי קתני טהור כיון דסוף סוף איכא טומאה ואפ\"ה כתב דכוונת טהור הוא מטומאה חמורה ומה שלא צדדו התוס' תירוץ זה הוא משום דאזלי לשיטתם דאויר ארץ העכו\"ם בעי הזאה שלישי ושביעי וכמו שנראה מדבריהם בפרק כה\"ג וכדכתיבנא לעיל ולפי דבריהם מתני' דקתני בים ובשונית טהור מיירי קודם גזירה וליכא למימר דמאי דקתני טהור הוא לפי שאין שורפין עלה תרומה וקדשים דמלבד שהדבר מצד עצמו הוא דחוק תיקשי דא\"כ אמאי לא תירצו דמתניתין דפ\"ב דקתני דאינם מטמאים באהל הוא לפי שאין שורפין תרומה וקדשים וסבור הייתי להעמיס תירוץ זה שכתבנו לדעת רבינו במ\"ש התוספות בפ\"ק דשבת דמתני' דאהלות רשב\"י היא ולכאורה קשה לומר דרשב\"י יחלוק ארבנן דשמונים שנה ואתקנת אושא אלא כוונתם היא לומר דלעולם אף רשב\"י מודה בגזירת ארץ העכו\"ם בכל תנאיו אלא דלדידיה כשגזרו על אוירה לא גזרו כ\"א דניבעי טבילה והערב שמש ולא שיהא צריך הזאה שלישי ושביעי ומש\"ה תני במתני' דאינו מטמא באהל כלומר שאין לו טומאת אהל שיהא צריך הזאה שלישי ושביעי אבל לעולם דאף רשב\"י מודה בתקנת ארץ העכו\"ם דגזרו על אוירא אך מדברי התוספות בפ\"ק דגיטין עלה ח' לא משמע הכי יע\"ש. ודע שלתירוץ ראשון של תוס' שהסכים בו הר\"ש דמתניתין איירי בגוש הבא מארץ העכו\"ם קשה דסוף סוף אמאי לא מני ארץ העכו\"ם עצמו בהדי הנך דמטמאים באהל ועיין בתיו\"ט פכ\"ב דאהלות מ\"ג: <br><b>ודע </b>שהתוס' בפ\"ק דגיטין עלה ח' כתבו עוד תירוץ אחר דמתני' דאהלות איירי כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בחוצה לארץ ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ דאין מביא טומאה עליהם וטהורים ע\"כ. ודבריהם צ\"ע דמדברי הר\"ש בסוף אהלות נראה דמקומות הסמוכים לארץ ישראל לא גזרו עליהם משום ארץ העכו\"ם ועיין במ\"ש רבינו בפירקין דין ו' ובמה שהשיג הראב\"ד שם: <br><b>ודע </b>שבכ\"מ שהוזכר טומאת ארץ העכו\"ם לא הוזכר כי אם מגע ומשא ואויר אבל אהל לא הוזכר וי\"ל למה שינו את שמו ואמרו אויר במקום אהל בטומאה זו של ארץ העכו\"ם ונראה דהטעם הוא לפי שכל טומאת אהל שבעולם כיון שהאהיל ידו או אחד מאיבריו על הטומאה נטמא אבל בארץ העכו\"ם לא נטמא אלא א\"כ הכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העכו\"ם וכמ\"ש רבינו וא\"כ לא מיקריא טומאת אהל אלא טומאת אויר דגזרו חכמים שאם נכנס לאויר ארץ העכו\"ם דנטמא ומיהו לא גזרו כי אם באויר גושה אבל אם היה דבר מפסיק בינו לבין הגוש והוא שיהיה דבר שחוצץ בפני הטומאה ונכנס שם ראשו ורובו לא נטמא אף שיש שם אויר משום דאויר שאינו של גוש היא בעיא דלא איפשיטא בנזיר פרק כה\"ג ואזלינן לקולא במילתא דרבנן וכמ\"ש לעיל אבל באויר גושה גזרו ואינו נקרא טומאת אהל כי אם טומאת אויר וכ\"כ רש\"י פ\"ק דגיטין עלה ח' דגזרו על גושה מגע ומשא ולא אהל כגון אם האהיל עליו כדאמרינן פ\"ב דאהלות ועל אוירה שיהא הנכנס לאוירה טמא ואפילו לא נגע ולא הסיט את גושה עכ\"ד ובכלל דבריו תירץ הקושיא שהקשו התוספות מההיא דאהלות דלעולם ליכא טומאת אהל בארץ העכו\"ם וכפשטא דמתניתין דאהלות ולא גזרו כי אם אאוירה דהיינו הנכנס בה וכבר הוזכר תירוץ זה בתוספות בפ\"ק דשבת ובפ\"ז דנזיר אך לא ידעתי למה לא הזכירו דברי רש\"י ובפ\"א דגיטין הקשו קושיא זו ולא הזכירו דברי רש\"י כלל. ומ\"ש רש\"י בפ\"ג דעירובין עלה ל' דארץ העכו\"ם מטמאה באהל לאו דוקא אלא הכוונה היא על אוירה. ובאהל זרוק אי הוי אהל או לא פסק רבינו דלא הוי אהל שכתב הנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא שאהל זרוק אינו קרוי אהל ע\"כ ודין זה הוא מחלוקת רבי ורבי יוסי ופסק כרבי מחבירו ואע\"ג דבפ\"ז דנזיר עלה נ\"ח אמרינן בשנויא בתרא דטעמא דרבי הוא דלמא יוציא ראשו ורובו אבל לכ\"ע אהל זרוק שמיה אהל. בפרק חומר בקדש עלה כ\"ח ובפ' בכל מערבין עלה ל' אמרינן בפשיטות דטעמא דרבי הוא משום דאהל זרוק לא הוי אהל ופסק כרבי מחבירו וכמו שכתב מרן. ודע שראיתי להרב בעל לח\"מ בפ\"ז מהלכות נזירות דברים תמוהים שהביא דברי רבינו הללו והקשה דכיון דגזרו על אוירה למה כתב הנכנס לארץ העכו\"ם כו' הא בלאו ה\"ט דאהל זרוק כיון דגזרו על אוירה טמא כדאמרינן בגמרא דרבי מטמא גבי נכנס לשידה תיבה ומגדל משום האויר הנכנס דרך פתחים אע\"ג דאהל זרוק שמיה אהל והאריך הרבה בקושיא זו ע\"ש. ואחרי בקשת המחילה הראויה לא עיין היטב בשמועה זו ועתה אפרש דתרי מיני אויר הם הם האחד הוא שמאהיל על הגוש בלא שום הפסק והוא האויר המוזכר בפ\"ק דשבת ובפ\"ק דגיטין דגזרו על אוירה. ויש עוד אויר אחר והוא אף שיש הפסק בינו לבין הגוש ועל אויר זה הוא שנסתפקו בפ\"ז דנזיר אי ארץ העכו\"ם משום אוירה גזרו וכמ\"ש שם התוס' ורש\"י. ומה שפסק רבינו דגזרו על אוירה הוא על האויר המוזכר בפ\"ק דשבת דהיינו המאהיל על הגוש אבל בשאינו מאהיל על הגוש ס\"ל לרבינו דלא גזרו ואף שבגמרא נסתפקו בזה מ\"מ כיון דלא איפשיטא פסק לקולא כיון דלא הוי כי אם מדרבנן וכמו שכתבתי לעיל ומש\"ה כתב דהנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל טמא משום דאהל זרוק לא הוי אהל דאי הוי חשיב אהל היה טהור כיון שלא האהיל על הגוש דאע\"ג דגזרו על אוירה היינו דוקא באויר גושה ובסוריא דלא גזרו אפי' באויר גושה יכול ליכנס שם בשידה תיבה ומגדל אף דהוי אהל זרוק ולא חשיב אהל וכדאיתא בפ\"ק דגיטין ומאי דאמרינן בנזיר דכ\"ע משום גושה ורבי דמטמא הוא משום דסבר אהל זרוק לא שמיה אהל הכוונה היא משום אויר גושה וכל זה הוא ברור כשמש למי שיעיין היטב בדברי התוס' ורש\"י ולפי זה שידה תיבה ומגדל שכתב רבינו מיירי אף בפתוחה מן הצד ודלא כמ\"ש הרב לח\"מ דמיירי בסתום לגמרי וכ\"נ מן הגמרא דמיירי בפתוחה דלחד אוקימתא טעמא דרבי הוא דלמא יוציא ראשו ורובו ובסתמא ליכא למגזר וזה פשוט: <br><b>ודע </b>שראיתי לרבינו בפרק ה' מהלכות נזירות דין ח\"י שכתב נזיר כו' או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה כו' וכיוצא לזה כתב בפ\"ג מהלכות אבל דין ו' והיא אוקימתא דרב פפא בפרק ג' מינים עלה מ\"ג ולפי מה שפסק דשידה תיבה ומגדל לא חשיב אהל משום דהוי אהל זרוק קשה דא\"כ אף שלא יפרע גג התיבה כבר נטמא משום דלא חשיב הפסק מה שנכנס בשידה תיבה ומגדל ונראה דעד כאן לא אמרינן דאהל זרוק לא חשיב הפסק אלא דוקא במאהיל על המת דאז לא חשיב הפסק כיון דהוי אהל זרוק אבל בנכנס לאהל המת דאינו מאהיל על המת אלא דגזירת הכתוב היא דחשיב כל אויר הבית כאילו הוא מלא טומאה ומשום הכי נטמא בהפסק כל דהו שאינו נכנס בו האויר מהני ואפשר דכל הני דתנן במסכת אהלות דאינם חוצצים היינו דוקא למי שמאהיל על המת אבל להפסיק בינו לבין האויר אפשר דמהני משום דאנן לא בעינן אלא שלא יכנס בו אויר אותו הבית: <br><b>עוד </b>נראה לומר דהא דאמרינן דאהל זרוק לא שמיה אהל היינו דוקא כשהם באויר אבל במונחים חשיב הפסק וזהו שכתב הפורחים באויר כלומר שאינם נוגעין בארץ וההיא דנזירות ודאבל מיירי במונחים בקרקע וגררו השידה והכניסוהו לבית המת והא דכתבו התוס' בפ\"ג דעירובין עלה ל' דרבי יוסי בר יהודה דסבר דאהל זרוק הוי אהל הוא דוקא כשמונח אבל בשעת זריקה אפילו רבי יוסי מטמא דבאותה שעה לא חשיב אהל כלל וא\"כ משמע דלרבי דקי\"ל כוותיה אפי' במונח לא חשיב אהל האי מונח דהתם לא הוי מונח ע\"ג קרקע אלא במונחת ע\"ג בהמה או אדם הנושאין אותה טהור דאהל זרוק כה\"ג דרגל הנושאים נוגעים בארץ שמיה אהל לחוץ בפני הטומאה אבל בשעת זריקה אפילו רבי יוסי מודה דלא חשיב אהל וכ\"כ התוס' בפכה\"ג עלה כ\"ה ורבי דמטמא ס\"ל דאף דרגל הנושאים נוגעים בארץ לא חשיב אהל כיון שהשידה היא מהלכת באויר אבל כשמהלכת על הקרקע אף רבי מודה דחשיב אהל. עיין בתוספתא פי\"ג דנגעים הביאה הר\"ש שם מי\"ב דתניא רבי אומר השידה והתיבה והמגדל שבבית המנוגע אע\"פ שהן מכוסין כלים שבתוכן טמאים ופירש שם הר\"ש דרבי אזיל לשיטתיה דאהל זרוק לא שמיה אהל ופשטא דתוספתא במונחין מיירי גם לפי החילוק הראשון שכתבנו קשה מתוספתא הלזו. הן אמת שלא ראיתי לרבינו הלכות נגעים שהביא תוספתא זו ואולי דחאה משום ההיא דרב פפא דפרק ג' מינים והדבר צריך תלמוד וצ\"ע. ודע דהא דתנן ברפ\"ח ממסכת אהלות דשידה תיבה ומגדל מביאין וחוצצין אינו ענין לזה כלל דהתם לא מיירי במהלכת אלא במונחת על גבי הטומאה ובזה אליבא דכ\"ע חשיב אהל להביא ולהפסיק ומחלוקת רבי ורבי יוסי מיירי במהלכת ולפ\"ז היה אפשר לומר דההיא דנזירות ודאבל מיירי במונחת ולא במהלכת וכגון שהיתה השידה והתיבה והמגדל בפתח הבית והיה פתח התיבה מבחוץ ונכנס שם שלא ניטמא כי אם כשפרע המעזיבה דדרך הפתח לא נכנסה הטומאה לפי שלא היתה התיבה פתוחה לצד הבית כי אם חוץ לבית. ולפ\"ז אפשר דכל שמהלכת אף שהיא על הקרקע חשיב אהל זרוק. אך מדברי רבינו שכתב הפורחין באויר נראה דבמהלכת על הקרקע חשיב אהל ודוקא במהלכין באויר לא חשיב אהל. ולפ\"ז מ\"ש התוס' בפכה\"ג עלה נ\"ה ד\"ה לימא דבמונחת אינו מטמא רבי דאהל מעליא הוא האי מונחת לאו דאינה מהלכת אלא כל שאינה מהלכת באויר קרי לה מונחת. והא דאמרי' בפ\"ג דחגיגה עלה כ\"ה דלא היו מביאין מן הגליל יין ושמן לנסכים משום דרצועה של כותים מפסקת ואף בשידה לא היו מביאין משום דמתניתין רבי היא דסבר אהל זרוק לא שמיה אהל. ולפי מה שכתבנו הרי היו יכולין להביא בשידה תיבה המהלכין על גבי קרקע הא לא קשיא משום דהך שידה מיירי בגדולים הבאים במדה דאי לא פשיטא דאינם חוצצין אף דלא הוי אהל זרוק וכדתנן בפ\"ח דאהלות וכן פירש\"י בפרק ג' דעירובין וכיון שכן לאו אורחייהו לגוררן ע\"ג קרקע אלא להוליכן באויר ע\"י אדם או בהמה הנושאים אותם וזה לא מהני משום דהוי אהל זרוק ולא חשיב אהל. והא דכתבו התוס' בפרק המוכר פירות עלה ק\"א ד\"ה ותו דהא דאמרינן חצר הקבר העומד בתוכה טהור דמיירי דאזיל בשידה תיבה ומגדל דאי לא לר\"ש היכי אזיל כיון שיש ד' מערות לד' רוחות וכן פירש שם רשב\"ם י\"ל כמ\"ש לעיל דמיירי במונחת אי נמי דמיירי דנכנס באמה שבין כוך לכוך ואע\"ג דקיי\"ל דמת תופס ד' אמות מ\"מ כיון דאינו אלא משום הרחקה בעלמא מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל אף דלא הוי חציצה בעלמא וכן כתבו התוס' בפרק בכל מערבין עלה ל\"א ד\"ה היכי: <br><b>ודע </b>שהתוס' בפ\"ב דסוכה עלה כ\"א הקשו עלה ההיא דתנן חצרות היו בנויות בירושלים וכו' ומביאין שוורים ועל גביהן דלתות דלמ\"ד אהל זרוק לא הוי אהל לא היו מועילים כלל הדלתות עם השוורים כיון דהוי אהל זרוק ותירצו דמאן דאית ליה דאהל זרוק לא הוי אהל סבר לה כר\"י דלא היו מביאין דלתות אלא שוורים ואע\"פ שגם הם הוו אהל זרוק מ\"מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל וכן כתבו בפרק בתרא דזבחים עלה קי\"ג ובפרק בכל מערבין עלה ל\"א ותירוץ זה אינו עולה לרבינו שהרי בפ\"ב מהלכות פרה אדומה דין ז' פסק כסתם מתניתין דפ\"ג דפרה דהיו מביאין שוורים ועל גביהן דלתות והוא פסק כרבי דאהל זרוק לא הוי אהל. גם מ\"ש התוס' בפרק בכל מערבין בשם רשב\"א דדלתות על גבי שוורים לכ\"ע הוי אהל לא יצדק תירוץ זה לדעת רבינו וכמ\"ש הרב בעל תיו\"ט בפ\"ג דפרה מ\"ב. והנראה אצלי לומר לדעת רבינו הוא דשאני פרה דמעלה הוא דעשו בה דהא קי\"ל כר\"י דכל א\"י בדוקה היא וכדאיתא בפרק פרת חטאת עלה קי\"ג אלא דמשום דכשרה בטבולי יום חששו שמא יבאו לזלזל בה ומפני זה עשו בה הרחקות יתירות וכמ\"ש רבינו ברפ\"ב מהלכות פרה ואין ספק דאם לא עשו בה כל הרחקות הללו דכשרה דהא קי\"ל דאם שחטה חוץ ממקום הבדוק לה דכשרה וכר\"י וכיון דאינו אלא משום הרחקה בעלמא בהיכר כל דהו סגי דהיינו באהל זרוק דומה למ\"ש לעיל בשם התוס' דבהא דקי\"ל דמת תופס ד' אמות מהני אהל זרוק כיון שאינו אלא משום הרחקה בעלמא. ודע דלשני התירוצים שתירצו בתוס' קשה מתניתין דפרק חומר בקדש דאמאי לא היו מביאין יין ושמן על גבי שוורים או ע\"ג דלתות לסברת רשב\"א וכבר הקשה קושיא זו הרב תיו\"ט ותירץ דלא רצו להתיר בכה\"ג דלמא יוציאו השמן והיין לחוץ אבל בשידה תיבה ומגדל ליכא למיחש לשמא יוציא ואי לאו טעמא דאהל זרוק לא הוי אהל היו יכולים להביא נסכים מן הגליל והא דלא חששו גבי פרה לשמא יוציא התם מעלה בעלמא הוא דעבוד וכמו שכתב הרב עץ החיים יע\"ש: <br><b>ודע </b>שראיתי למרן שכתב על מ\"ש רבינו עפר ארץ העכו\"ם ועפר בית הפרס מטמאין במגע ובמשא פרק ב' דאהלות ע\"כ. ונראה דכוונתו היא עלה דמתני' דתנן אלו מטמאין כו' עצם כשעורה ובית הפרס וס\"ל דמתני' מיירי בגוש הבא מארץ העכו\"ם וכמ\"ש הר\"ש ואין צורך לזה דלרבינו מתני' מיירי בארץ העכו\"ם ממש ואפילו הכי תני דאינו מטמא באהל כיון דאינו טמא טומאת שבעה ולא בעי הזאה וכמ\"ש רבינו בפרק בתרא דאהלות מ\"ו ועיקר הדין דעפר ארץ העכו\"ם דמטמא נלמד מההיא דתנן בפי\"ז דאהלות מ\"ה עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק כו' ומההיא דתנן בריש פ\"ה דמסכת טהרות גוש מארץ טהורה וגוש מארץ העכו\"ם וכל הני מיירי בגוש הבא מחוצה לארץ לא\"י ומה שאינו מטמא משום אויר הוא מילתא דפשיטא דלא גזרו כי אם באויר ארץ העכו\"ם דוקא: <br><b>תנן </b>בפרק בתרא דאהלות המהלך בארץ העכו\"ם בהרים וסלעים טמא בים ובשונית טהור ע\"כ. והנה טעמא דבהרים ובסלעים טמא אע\"פ שלא יקברו שם מת כתב רבינו בפי' המשנה שהוא להשתפך שם עפר ארץ העכו\"ם ומה שבים ובשונית טהור היה נ\"ל לומר דטהור מכל וכל ואפילו טומאת אויר ליכא וטעמא כיון דליכא משום גושה אף משום אוירא ליכא דטומאת אויר הנזכר בפ\"ק דשבת הוא דוקא אויר הגוש אבל אויר בלא גוש היא בעיא דלא איפשיטא בנזיר ואף למאן דאית ליה דגזרו על אוירה אפי' במקום דליכא גוש היינו דוקא בדאיכא גוש באותו מקום אלא דאיכא חציצה בינו לבין הגוש אבל במקום דליכא גוש אז אליבא דכ\"ע לא גזרו על אוירה ומש\"ה תני מתני' דבים ובשונית דליכא משום גוש לא גזרו אפילו על אוירה ומש\"ה תני טהור לומר דאין בו שום צד טומאה כלל והא דתנן בנזיר פכה\"ג דהנכנס בקרון או בספינה טמא היינו בנהרות דבנהרות איכא למיחש דילמא קברו שם ומש\"ה הנכנס שם בספינה טמא משום אויר הגוש או למ\"ד דחשיב אהל משום אויר דס\"ל דגזרו אף על אויר בלא גוש או משום טעמא דדילמא יוציא ראשו אבל בים דליכא למיחש דדילמא קברו שם טהור מכל וכל ואפילו טומאת אויר ליכא אלא שראיתי לרבינו בפי' המשנה שכתב דאומרו טהור הוא מטומאת גושה אבל טומאת אויר איכא וכן פסק בחיבורו בפרקין דין ה' והדבר תמוה אצלי כפי מה שכתבנו לעיל דלא גזרו כי אם על אויר גושה ומכאן יש סיוע למה שכתבנו לעיל בשם הרב בל\"מ דנראה דס\"ל דגזרו על אוירה אפי' היכא דליכא גוש. ומ\"ש רבינו דנכנס בשידה טמא משום דהוא אהל זרוק מיירי בשידה הסתומה מכל צדדיה אבל בפתוחה מלמעלה בלאו טעמא דאהל זרוק טמא משום אויר ולפ\"ז ס\"ל לרבינו דבימים אף דליכא משום גושה טמא משום אויר והדבר צריך תלמוד וכעת צ\"ע: <br><b>ודע </b>שמ\"ש לחלק בין נהרות לים כן חילק הר\"ש עלה דמתניתין אך אני תמיה במאי דתנן בתוספתא הביאה הר\"ש בפ\"ב מ\"ז אר\"ש יכול אני להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבציידן ושבעדירות שבלבלן מפני שסמוכים לים או לנהר ע\"כ ובמקום אחר נאריך בזה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המביא תנורים וספלין וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דכלים ופי\"ז מאהלות הביאה הר\"ש פ\"ב דאהלות מ\"ג ודע דאף דקי\"ל דאין כלי אדמה טמאים היינו עד שלא הוסקו אז נקראים כלי אדמה אבל משהוסקו כלי חרס מיקרו וכמ\"ש רבינו סוף פ\"א דהלכות כלים. ונראה דהא דאמרינן דמשהוסקו טמאין משום כלי חרס היינו דוקא שהוסקו בארץ העכו\"ם שנטמאו שם בארץ העכו\"ם אבל אם הוסקו בא\"י כיון דאזדא לה טומאת ארץ העכו\"ם בהיסק הרי נטהרו לגמרי ומהיכן תבא להם הטומאה וליכא למימר דעד שלא הוסקו אית בהו תרי טומאות האחת משום כלי חרס שנטמא והב' משום עפר ארץ העכו\"ם ולפי זה אף שהוסקו בא\"י ואזדא מינייהו טומאת ארץ העכו\"ם אכתי פש גבייהו טומאת כלים הא ליתא דעד שלא הוסקו אינם מקבלים טומאת כלים וזה פשוט. ובתוספתא מסיים נמצאת אומר בשעה שהם טמאים משום ארץ העכו\"ם טהורים משום כלי חרס הרי לך בביאור כמ\"ש וא\"כ מאחר שלא היה בהם טומאת כלים כי אם טומאת עצמה והטומאה אזדא לה בהיסק מעתה טהורים הם לגמרי: <br><b>גרסינן </b>תו התם בתוספתא הביא עפר ממקום הטומאה וגבלו במקום הטהרה או ממקום טהרה וגבלו במקום הטומאה טמא גבלו על גבי הסלע אפי' במקום טהרה טמא הלובן לבנים מבית הפרס במקום הטומאה טמא במקום הטהרה טהור ר\"ש אומר אפי' לבנה מבית הפרס במקום הטומאה טהור שלא אמרו טמא אלא גוש בלבד כברייתו ע\"כ. והנה החלוקה הראשונה דהיינו היכא דהביא עפר ממקום הטומאה וגבלו במקום טהרה דטמא טעמא דמילתא הוא משום דס\"ל לברייתא דמביא עפר מחוצה לארץ דמצטרף וכסברת ר\"א דתנן בפי\"ז מאהלות מ\"ה עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק מצטרפין. שוב ראיתי דאינו ענין לההיא דר\"א והכא טעמא אחרינא הוא משום דלא גזרו טומאה על העפר אף שיש בו הרבה כי אם על הגוש וס\"ל לברייתא דכל שגבלו ונעשה גוש טמא אף שלא היה גוש מתחילת ברייתו והיינו ההיא דגרסינן בפי\"ג מאהלות מ\"ו דלבנה מבית הפרס לר\"מ אינו ממעט וחכ\"א הלבנה ממעטת מפני שעפרה טהור וע\"ש ומיהו בלובן לבנים מבית הפרס חלקו בתוספתא שאם עשה הלבנה במקום הטומאה טמא כגוש שהוא מתחילת ברייתו אבל אם גבלו במקום טהרה טהור ומצינו כעין זה שחלקו בתוספתא פי\"ז מאהלות עלה דההיא דנחלקו ר\"א וחכמים בעפר הבא מבית הפרס ועפר ח\"ל דלר\"א מצטרפין כחותם המרצופין וחכ\"א עד שיהיה במקום אחד כחותם המרצופין ואמר רבי יהודה לא נחלקו ר\"א וחכמים על עפר שהוא בא מבית הפרס הבא בירק שהוא טהור עד שיהא במקום אחד כחותם המרצופין על מה נחלקו על עפר הבא מארץ העכו\"ם בירק כו' וכבר הביאה הר\"ש תוספתא הלזו בסוף פי\"ז מאהלות ורבינו ג\"כ בפי' המשנה רמזה. נמצינו למדים דלת\"ק בעפר ארץ העכו\"ם בין שגבל במקום טהרה או במקום טומאה טמא ובעפר בית הפרס אם גבל במקום טומאה טמא במקום טהרה טהור ור\"ש נחלק על ת\"ק ואמר דאפילו לבנה מבית הפרס במקום הטומאה טמא שלא אמרו טמא אלא גוש כברייתן שמדובק מעצמו ולא שגבל הוא ודבק דלא מצטרף וכמו שפירש הר\"ש בפ\"ב דאהלות. ולפ\"ז מחלוקת ר\"מ וחכמים דסוף פי\"ג מאהלות הוא דוקא בשעשה הלבנה במקום טומאה וסבר ר\"מ כת\"ק דר\"ש דאם גבלו במקום הטומאה טמא אבל אם הביא עפר ועשה לבנה במקום טהרה אליבא דכ\"ע ממעט לפי שהוא טהור ולא נחלק אדם בזה וחכמים דפליגי אדר\"מ וסברי דממעט נסתפק הר\"ש אי ס\"ל כת\"ק דר\"ש ואפ\"ה אית להו דממעט משום דאם החזירה לעפרה הוי טהור מש\"ה ממעטת או דילמא טעמייהו דחכמים הוא משום דס\"ל כר\"ש דאפילו לובן לבנים בבית הפרס טהור ומאי דקאמרי מפני שעפרה טהור ה\"ק מפני שעפרה של בית הפרס טהור אפילו גבלו אח\"כ הלכך האי לבנה נמי טהורה ומדברי רבינו בסוף פט\"ו מהלכות אלו נראה דאית ליה דחכמים דר\"מ אית להו כר\"ש יע\"ש: <br><b>ודע </b>דלפי הנראה לא נחלק ר\"ש אלא דוקא בעפר בית הפרס אבל בעפר ארץ העכו\"ם אף ר\"ש מודה דמצטרף מדלא נחלק את\"ק כי אם בבית הפרס וכבר כתבתי דיש להחמיר בארץ העכו\"ם יותר מבית הפרס ות\"ק נמי אית ליה הכי שהרי אם גבלו במקום טהרה עפר ארץ העכו\"ם טמא ועפר בית הפרס טהור. ולפי זה ניחא שלא נחלקו ר\"מ וחכמים כי אם בלבנה מבית הפרס אבל בלבנה מארץ העכו\"ם אליבא דכ\"ע אינה ממעטת אלא דלפי מה שצדד הר\"ש דאפשר דטעמיה דרבנן הוא משום דאם החזירה לעפרה טהור א\"כ אף בלבנת ארץ העכו\"ם מטהרים חכמים. וראיתי להר\"ש שכתב בפ\"ב דאהלות מ\"ג ובתוספתא דכלים פליגי תנאי דרבנן סברי דאפי' הביא עפר וגבל טמא ור\"ש סבר דלא אמרן אלא גוש כברייתו ומהמשך דבריו נראה דמיירי בעפר ארץ העכו\"ם מדקאמר הביא עפר וגבל ואי בבית הפרס כל שגבלו במקום טהרה אף רבנן מודו דטהור אלא ודאי דמיירי בעפר ארץ העכו\"ם. ולפ\"ז יש לתמוה דמנא ליה דר\"ש חולק בארץ העכו\"ם. והנה רבינו לא הזכיר בפירוש חלוקות אלו אם גבל עפר בית הפרס או ארץ העכו\"ם מה יהיה דינו. ונראה שסמך על מה שפסק בספט\"ו מהלכות אלו דאם עשה לבנה מעפר בית הפרס הרי זו טהורה וממעטת שלא אמרו אלא גוש כברייתו ופסק כר\"ש משום דחכמים קיימי בשיטתו ובפ\"י דין ז' כתב ג\"כ כלשון הזה ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו. ונראה דס\"ל כסברת הר\"ש דאית ליה דגם בארץ העכו\"ם לא גזרו טומאה כי אם על גוש כברייתו ואם גבל עפר טהור שהרי בפי\"א דין ג' גבי ארץ העכו\"ם כתב שלא גזרו כי אם על גוש כברייתו והוא הלשון עצמו ששנו גבי בית הפרס ולרבינו לא תיקשי דמנא ליה דר\"ש חולק גם בארץ העכו\"ם וכמו שהקשינו לעיל לר\"ש וכמו שאפרש לקמן: ודע דהא דנחלקו ר\"א וחכמים בסוף פי\"ז ממסכת אהלות על עפר בית הפרס ועפר ח\"ל שבא בירק דלר\"מ מצטרפין כחותם המרצופין וחכ\"א עד שיהיה במקום אחד כחותם המרצופין לכאורה נראה דמחלוקתם הוא בשצירף וגבל העפר שבא בירק עד שנעשה במקום אחד כחותם המרצופים דר\"א מטמא משום דאית ליה דכיון דנעשה כשיעור במקום אחד מצטרף ומטמא ואף דבית הפרס לא מהני גיבול כי אם במקום טומאה היינו דוקא לעפר אבל לגוש אלא שאין בו כשיעור מצטרף וחכמים אית להו דאינו מצטרף משום דלא אמרו אלא גוש כשיעור כברייתו וכמ\"ש ולפי זה ע\"כ חכמים לא אתו כת\"ק דר\"ש דהא ת\"ק דר\"ש אית ליה דגיבול מהני אפילו לעפר וכ\"ש לגוש. ולפ\"ז יש לתמוה על מה שצדד הר\"ש בספי\"ג מאהלות דחכמים דר\"מ ס\"ל כחכמים דר\"ש ולפי דרכו צ\"ל דחכמים דפרק י\"ג פליגי אחכמים דספי\"ז וזה הוא דוחק גדול. ועוד יש לתמוה במ\"ש בפ\"ב דאהלות מ\"ג ובתוספתא דכלים פליגי תנאי כו' ולפמ\"ש הוא מחלוקת תנאים במתניתין דספי\"ז ואולי דמייתי התוספתא לומר דאפילו בעפר איכא מאן דאמר דמהני גיבול ומצטרף וגם זה דוחק. והנכון אצלי דר\"א דקאמר מצטרפין לאו בשגבלם במקום אחד אלא שאם נגע בכולם כאחד טמא דומה לנוגע בשני חצאי זיתים דטמא וכמו שפסק רבינו בספ\"ד מהלכות אלו ורבנן אית להו דאינו מצטרף אבל היכא דגבלם כאחד בהא לא מיירי ואפשר דאף לרבנן אם גבלם מטמאין ורבינו שכתב בפירקין דין ג' עפר בית הפרס ועפר ח\"ל שבא בירק אם יש במקום אחד כחותם המרצופין מטמא ואם לאו אינו מצטרף שלא גזרו אלא על גוש כברייתו אפשר דאית ליה דטעמייהו דחכמים הוא משום דלא גזרו כי אם על גוש כברייתו אף בארץ העכו\"ם וכסברת חכמים דר\"מ בבית הפרס דלסברת רבינו חכמים דר\"מ אית להו כר\"ש דגיבול לא מהני לטמא ואף דאותו גיבול הוא לעפר ס\"ל לרבינו דאין חילוק בזה וכמו שגיבול לא מהני לעפר ה\"נ לא מהני לגושים דלית בהו כשיעור אבל לסברת הר\"ש דאית ליה דחכמים דר\"מ אית להו כחכמים דר\"ש ע\"כ חכמים דר\"א לא מיירי בגבל אלא בנוגע בשניהם כאחד ואית להו דאינו מצטרף. והא דאמרינן תו בתוס' ממקום טהרה וגבלו במקום הטומאה טמא למדנו מזה דאף לדידן דלא מהני גיבול אפילו לעפר טמא מ\"מ אם הביא גוש כשיעור ממקום טהרה למקום טומאה מטמא כגוש ארץ העכו\"ם ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ובמאי דאמרינן תו בתוספתא גבלו על גבי הסלע אפילו במקום טהרה טמא לא הבנתי כוונת התוספתא מאי אתא לאשמועי'. וראיתי להר\"ש בפ\"ב דאהלות שכתב כבר שנה דאפי' במקום טומאה טמא אלא סלע איצטריך ליה דלא תימא במקום טהרה שיש לחוש דטומאה תחתיו קמ\"ל אפי' סלע דמששת ימי בראשית דליכא למיחש אפילו הכי טמא עכ\"ד וגם בזה לא נתיישב דעתי שהרי עפר זה אינו מקבל טומאה אלא הטומאה היא מצד עצמה שהעפר הוא טמא וא\"כ מה לי שגבלו בסלע או במקום שיש לחוש לטומאה תחתיו. ויש להסתפק במביא גוש מארץ העכו\"ם ועשאו עפר מהו מי אמרינן כיון דהיה גוש וחלה עליו טומאה תו לא פקע מינה או דילמא דכיון דנעשה עפר אזדא לה טומאה. וראיתי להר\"ש שכתב בפי\"ג דאהלות מ\"ו דטעמייהו דרבנן דסברי דלבנת בית הפרס ממעטת היא משום דאם החזירה לעפרה עפרה טהור. ונראה דדוקא התם שהיתה מתחילה עפר ונעשה לבנה בהא ס\"ל לרבנן דאם החזירה לעפרה עפרה טהור. אבל בגוש מתחלת ברייתו אף אם החזירו לעפר עפרו טמא דאי לא לרבנן מאי איריא דלבנה ממעטת אפילו גוש נמי ממעט אלא ודאי דבגוש לא מהני מה שמחזירו לעפר: "
+            ],
+            [
+                "<b>המהלך בארץ העכו\"ם בהרים ובסלעים כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל דין ג'): <b>הנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל כו'.</b> (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל דין א'): "
+            ],
+            [
+                "<b>סוריא עפרה טמא כחוצה לארץ וכו'.</b> והנה מה שכתב דבסוריא לא גזרו על אוירה הכי אמרינן בפ\"ק דגיטין עלה ח'. ולפי הנראה דאפי' באינה סמוכה נמי לא גזרו על אוירה אלא דכל שאינה סמוכה לא מצי ליכנס בטהרה בשידה תיבה ומגדל אף שלא גזרו על אוירה משום דדבר טמא מפסיק וא\"כ כבר נטמא קודם שיכנס לסוריא. ולפ\"ז הא דתנן בפרק בתרא דאהלות מ\"ז הקונה שדה בסוריא סמוכה לא\"י אם יכול ליכנס לה בטהרה טהורה ואם אינו יכול ליכנס לה בטהרה טמאה לא יכולתי להלום כוונת המשנה דאי בגושה אף בסמוכה טמאה וכמו שפסק רבינו ואי באוירה אף באינה סמוכה אין בה טומאת אויר ומה שאינו יכול ליכנס לה בטהרה אינו מצד עצמה וא\"כ לא שייך בזה לומר טמאה וטהורה. וראיתי להר\"ש שכתב דמאי דאמרינן דטהורה הוא לומר דאפי' גושה טהורה דמתני' איירי בקונה שדה בסוריא וכיון שהיא סמוכה לא\"י ואותה שדה היא של ישראל אפי' גושה טהורה וכן פירש רבינו עובדיה ולפי דבריהם אתיא שפיר מתניתין אך קצת קשה לפי דבריהם הא דאמרי' בפ\"ק דגיטין עלה ח' והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים ואמרינן למאי הלכתא אמאי לא קאמר לומר דאפילו גושה טהור ואולי דלא רצו לאוקומי דמיירי דוקא בסמוכה דתרתי הצריך הר\"ש לטהר גושה סמיכות ושתהיה של ישראל. אך לרבינו שלא הבין פירוש זה במשנה מדלא הביא דין זה לא יכולתי להלום כוונת המשנה וכעת צ\"ע. ומ\"ש רבינו וכן ארץ העכו\"ם כו' היא תוספתא בפרק ח\"י מאהלות וההפרש שיש לדעת רבינו בין סוריא הסמוכה לארץ העכו\"ם הסמוכה הוא דסוריא הסמוכה יכול ליכנס לה בטהרה אף בלא בדיקה כגון בשידה תיבה ומגדל אבל בארץ העכו\"ם אף בסמוכה אינו יכול ליכנס בטהרה כמו שגזרו על אוירה ומ\"מ מהני לה הסמיכות לענין דמהני לה בדיקה משא\"כ בשאר ארץ העכו\"ם שאינם סמוכות ונראה דכל שנבדקה בטהרה אפי' גושה ואין צריך ליכנס בשידה תיבה ומגדל. וזהו גבי סוריא כתב רבינו שידה תיבה ומגדל ואלו הכא כתב סתם נבדקת וטהורה דנראה דסוריא פשיטא דמהני לה בדיקה ונראה דהוכרח לומר דמאי דאמרינן בתוספתא דארץ העכו\"ם אם יכול ליכנס לה בטהרה טהורה דהיינו לענין דלא גזרו עליה אבל מ\"מ צריכה בדיקה ממאי דאמרינן בפרק חומר בקודש עלה כ\"ה ביהודה אין בגליל לא מפני שרצועה של כותים מפסקת ביניהם ויש לעיין רצועה זו אי היתה סמוכה לא\"י בלי הפסק טומאה או לא אם היה הפסק ביניהם מקום טומאה המטמא באהל מאי איריא מפני רצועה של כותים תיפוק ליה מפני דבר הטמא המפסיק ביניהם ואם לא היה הפסק טומאה הא לא גזרו על אוירה בסמוכה אלא ודאי דאף בסמוכה גזרו ומיהו מהני לה הסמיכות לענין דמהני ליה בדיקה. שוב ראיתי דההיא דפרק חומר בקודש אינו ענין לזה כלל דהתם לא היתה הטומאה משום ארץ העכו\"ם דדבר זר הוא שתהיה רצועה של ח\"ל מפסיק בין הגליל ליהודה אלא התם משום מדור העכו\"ם היתה הטומאה וכ\"כ הרב בעל כפתור ופרח בפ\"י עלה נ\"ה וע\"ש ומיהו מדברי רש\"י נראה שהיתה הטומאה מפני ארץ העכו\"ם ודו\"ק. ודע דהא דאמרינן דכל שמפסיק דבר טמא דלא מהני הסמיכות גבי סוריא פשיטא דהיינו דוקא דבר טמא המטמא באהל לפי שהיא מצד עצמה לא גזרו על אוירה וא\"כ כל שאין ביניהם דבר המטמא באהל הרי יכול ליכנס לה בטהרה. ומ\"ש רבינו בית הפרס כבר כתב מרן דהיינו שדה שאבד בו קבר דאילו שדה שנחרש בו קבר מאחר שאינו מטמא באהל כי מפסיק מאי הוי אך בשאר ארץ העכו\"ם הסמוכה יש להסתפק אי כל דבר טמא אף שאינו מטמא באהל חשיב הפסק לענין דלא מהני לה בדיקה. וזהו דסתם רבינו וכתב ואין ביניהם דבר טמא ואילו גבי סוריא לא סתם דבריו. ולפ\"ז ההיא דחומר בקדש דכתבנו לעיל דמהתם הכריח רבינו לומר דאף בסמוכה גזרו על אוירה אין הכרח מהתם דאפשר דהתם שדה שנחרש בו קבר היה מפסיק בין רצועה של כותים לא\"י ואי לא היתה הרצועה היו יכולים להביא בשידה תיבה ומגדל אך הנכון אצלי דגם בארץ העכו\"ם לא חשיב הפסק כי אם דבר המטמא באהל ומה שסתם רבינו לומר ואין ביניהם דבר טמא סמך על מה שכתב גבי סוריא: <br><b>ודע </b>שראיתי להר\"ש שכתב בפרק ח\"י מאהלות מ\"ו ואפילו נהרות לא מיתוקמא אם יכול ליכנס להם מארץ ישראל בלא הפסק קרקע שאינה בתולה כמו שאפרש מתוך התוספתא. ובמשנה ז' עלה דההיא דתוספתא דאם יכול ליכנס לה בטהרה כתב אם יכול ליכנס לה בטהרה לים או לנהר ותנן נמי בים ובשונית טהור ואפילו בתולה של ח\"ל סלעים וכיוצא בהן הסמוכים לארץ בלא הפסק דליכא אפילו תלם אחד מהקרקע שאינה בתולה נכנס לה בטהרה כגון בשידה ותיבה ומגדל טהור דאכי האי לא גזרו על אוירה עכ\"ד. והנראה מתוך דבריו דכל דבתולת ח\"ל סמוכה לא\"י לא גזרו על אוירה אבל אם היה תלם אחד מקרקע שאינה בתולה מפסיק ביניהם חשיב הפסק וטמאה והדבר צריך תלמוד. ודע דלהר\"ש כל ח\"ל הסמוכה לא\"י לא גזרו על אוירה כיון שאין דבר טמא מפסיק ביניהם וי\"ל דלפי דבריו אין חילוק בין סוריא לח\"ל כי אם בקונה שדה וא\"כ קשה ליה ההיא דפ\"ק דגיטין עלה ח' דאמרינן בג' דרכים שוותה סוריא לא\"י וחשיב דהרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס מאי איריא סוריא כל ח\"ל ג\"כ אם היא סמוכה נכנס לה בטהרה וסוריא ג\"כ בסמוכה מיירי וכמו שפירש הר\"ש. ולרבינו ניחא דלא מהני בח\"ל הסמיכות כי אם לענין בדיקה ואולי נאמר דבסוריא כל שאין דבר טמא המטמא באהל מפסיק ביניהם נכנס לה בטהרה לפי שהיא מצד עצמה לא גזרו על אוירה אלא שכל שדבר טמא מפסיק אינו יכול ליכנס לה בטהרה מפני הדבר הטמא לא מצד עצמה אבל בח\"ל דוקא בסמוכה לא גזרו על אוירה ולפיכך כל דבר טמא המפסיק ביניהם ואפילו תלם קרקע שאינה בתולה חשיב הפסק ואינו נכנס בטהרה לפי שגזרו על אוירה ועדיין יש להתיישב: <br><b>ודע </b>דהא דאמרינן דגזרו טומאה על ארץ העכו\"ם כל ח\"ל קרי לה ארץ העכו\"ם. ונראה שאין תלוי זה בכבוש עולי מצרים או בכבוש עולי בבל אלא אף כבוש עולי מצרים חשיב כא\"י שהרי כתב רבינו בפ\"א מהלכות תרומות דין ז' איזהו ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים כו' וכל ארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך הרי היא בחזקת א\"י וטהורה משום ארץ העכו\"ם וכו' וכל ח\"ל היא טמאה אף בעיירות של ישראל וכמ\"ש הר\"ש בפ\"ח דמקואות מ\"א וכל א\"י טהורה אף בעיירות של עכו\"ם וכדתנן בריש פ\"א דמקואות א\"י טהורה וכמו שפירש הר\"ש שם ולפי זה הא דתנן בפרק חומר בקדש עלה כ\"ה ביהודה אין בגליל לא מפני שרצועה של כותים מפסקת נראה שהטומאה היתה משום מדור העכו\"ם דקי\"ל דטמא בא\"י דאין סברא לומר דרצועה של ח\"ל היתה דזה לא יתכן. ועוד מאי איריא של כותים ת\"ל דאפילו של ישראל כיון שהיא ח\"ל אלא ודאי דההיא משום מדור נגעו בה וכ\"כ הרב בעל כפתור ופרח בחלק י' עלה כ\"ה. הן אמת שדברי רש\"י שם אינם נוטים לזה. אחר שכתבתי כל זה ראיתי למהרימ\"ט בח\"א סי' מ\"ז שכתב בפשיטות דכל שלא החזיקו בני בבל טמא משום ארץ העכו\"ם והביא ראיות לזה. ומדברי רבינו בפ\"ה מהלכות בכורים נראה כסברת מהרימ\"ט. הן אמת שדברי רבינו דפ\"א מהלכות תרומות קשים לזה והדבר אצלי צריך תלמוד. ודע דתניא בתוספתא דמקואות ארץ הכותים טהורה מקוואותיה ושביליה ומדוריה טהורים ארץ העכו\"ם טמאה מקוואותיה ושביליה ומדוריה טמאין וכתב הר\"ש בפ\"ח דמקואות פירוש ארץ הכותים לא יתכן כלל לפרש אלא בעיירות של כותים שבא\"י דאי בח\"ל הא גזרו טומאה על ארץ העכו\"ם אפילו בעיירות של ישראל ול\"ד דכותים דאפילו עכו\"ם נמי שבא\"י טהורה אלא נקט כותים משום דבעי למיתני מדורים ושבילים ע\"כ. ולפ\"ז ארץ העכו\"ם דקתני טמאה מיירי בח\"ל דאי בא\"י אפי' עיירות של עכו\"ם טהורים וכמו שפירש הר\"ש שם בראש הפרק. וראיתי להר\"ש בפרק בתרא דאהלות מ\"ט שכתב דהא דתניא בתוספתא דמקואות ארץ העכו\"ם טמאה מקואותיה ומדוריה ושביליה טמאין התם בעיירות של עכו\"ם שבא\"י וקרי להו ארץ העכו\"ם כדפרישית פ\"ח דמקואות וגזרו טומאה בעיר ושביל ומקוה אע\"פ שלא גזרו חוץ לעיר ע\"כ. וזה סותר למה שכתב בפ\"ח דמקואות דבא\"י אפילו עיירות של עכו\"ם טהורים ודבריו צריכים תלמוד וכעת צ\"ע ועיין בספר כפתור ופרח חלק י' עלה כ\"ה שנראה שגירסא אחרת היתה לו בתוספתא. עוד כתב הר\"ש ומיהו יתכן לפרש בסוסיתא וחברותיה ואשקלון וחברותיה דאין בהם משום ארץ העכו\"ם כדתניא בתוספתא בסוף אהלות ובמקום העכו\"ם גזור במקום הכותים לא גזור ע\"כ וכ\"כ בסוף אהלות ולפי דבריו הא דאמרינן דאשקלון אין בו משום ארץ העכו\"ם היינו דוקא שלא במקום עכו\"ם אבל במקום עכו\"ם גזרו בו טומאת ארץ העכו\"ם. ולפ\"ז לא ידעתי מאי איריא דנקט מדורים תיפוק ליה דכל העיר טמאה משום ארץ העכו\"ם: "
+            ],
+            [
+                "<b>מקום ששכנו בו עכו\"ם וכו'.</b> פ\"ב דאהלות מ\"ז מדורות העכו\"ם טמאים. ונראה מדברי רבינו דכל מה שגזרו בארץ העכו\"ם גזרו נמי במדורות וא\"כ אויר המדורות נמי טמא דומיא דארץ העכו\"ם ואף דרבינו פסק כרשב\"י דקברי עכו\"ם אינם מטמאים באהל כבר כתבנו לעיל דבארץ העכו\"ם אף רשב\"י מודה דגזרו על אוירה וא\"כ מדורות נמי עשו אותם כארץ העכו\"ם. אך רש\"י בפ\"ק דפסחים כתב מדורות העכו\"ם טמאים מפני שקוברים נפליהם בבתיהם ועכו\"ם מטמאין במיתתם אף באהל לרבנן ולרשב\"י נמי דאמר קברי עכו\"ם אינם מטמאים במגע ובמשא מודה הוא דלא אימעוט אלא מטומאת אהל דלא מיקרו אדם ע\"כ. וכ\"נ מדברי התוספות בפ\"ט דמציעא עלה קי\"ד ובפרק הבא על יבמתו (דף ס\"א) ד\"ה ממגע. ומיהו חלוקים הם תוס' ורש\"י בחדא דלרש\"י מתני' דמדורות דברי הכל היא ולתוס' רבנן דפליגי על רשב\"י היא ולרבינו מתני' דמדורות לא שייכא לפלוגתא דרשב\"י ורבנן כלל דהכא מדין טומאת ארץ העכו\"ם נגעו בה ועיין במ\"ש הרב בעל תיו\"ט עלה דמתני': "
+            ],
+            [
+                "<br><b>ומ\"ש </b>רבינו <b>אפי' איש שאין עמו אשה גזירה משום מדור שתהיה בו אשה</b> הר\"ש כתב דטעמא דגזרו אע\"פ שאין עמו אשה דעכו\"ם פרוצים בעריות ומביאים נשים לבתיהם בלילה ע\"כ. ובמה שכתב רבינו אפילו עבד וסריס או אשה הקשה מרן מאי קמ\"ל דכיון דגזרו על איש ואע\"פ שאין עמו אשה ממילא משמע דגזרו על אשה ואע\"פ שאין עמה איש. וכתב הרב תיו\"ט דקמ\"ל דלא תימא דדוקא איש דדרכו לכבוש ולהביא אשה למדור שלו לזנות עמה משא\"כ באשה שאין דרכה בכך להביא איש אליה קמ\"ל שאף נשי העכו\"ם פרוצות עכ\"ד. ולא דק דלהר\"ש דכתב דמה שגזרו אע\"פ שאין בו אשה הוא משום דעכו\"ם פרוצים בעריות אפשר היה לחלק בין איש שאין עמו אשה לאשה שאין עמה איש אבל לרבינו שכתב שהוא משום מדור שתהיה בו אשה אין לחלק כלל בין איש בלא אשה לאשה בלא איש וזה פשוט: "
+            ],
+            [
+                "<b>מדור העכו\"ם שחרב וכו'.</b> תוספתא בפ\"ב דאהלות הביאה הר\"ש שם. וכתב בהשגות במשנה שנינו רשב\"ג אומר כו'. ונראה דהראב\"ד לא בא ליישב דברי רבינו אלא לפי שראה שדברי רבינו הם מהתוספתא השיגו דלמה לא הביא דין המשנה דאפשר דיש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב וא\"כ לא פליגא התוספתא עם רשב\"ג. וכן כתב הר\"ש דיש לחלק בין מדור שחרב ושאר העיר ביישובה לעיר שחרבה כולה ודברי מרן בזה תמוהים הם בעיני דמה שהקשה איך נתפייס הראב\"ד כבר כתבנו דהראב\"ד לא בא ליישב דברי רבינו אלא ליישב התוספתא עם המשנה. גם מ\"ש מהיכן הוציא לחלק כו' הוא מוכרח דאי לא פליגא התוספתא אמתניתין ומתני' שנויה בסתם בלתי מחלוקת. גם מ\"ש ועוד היאך אפשר לטמא כו' לא ירדתי לסוף דעתו שהרי החילוק הוא מבואר דדוקא בעיר שחרבה כולה אין בה משום מדור העכו\"ם לפי דכיון שנחרב הכל מצויים שם חיות וגוררים הנפלים אבל במדור שחרב ושאר העיר ביישובה לא שכיחי חיות ומשום הכי אמרו בתוספתא דטמא משום מדור העכו\"ם. ומ\"ש עוד מרן ולכן נ\"ל שרבינו סובר כו' ולפ\"ז הדבר ברור כו' דברים תמוהים הם ולא יכולתי ליישבם דההיא דבור שאני דאיכא ודאי טומאה שהטילו שם נפלים ומש\"ה אין ספק דחולדה וברדלס מוציא מידי ודאי טומאה. אבל הכא מדור העכו\"ם אינו ודאי טומאה דאפשר דלא קברו שם נפלים. וראיה לזה ממ\"ש רבינו בדין ח' דתרומה וקדשים שנטמאו מחמת מדור העכו\"ם תולין ואילו היה ודאי טומאה אמאי אין שורפין. ותו דרבינו כתב סמוך לזה וכ\"מ שהחזיר והחולדה יכולים להלך א\"צ בדיקה. וע\"כ טעמיה הוא משום דס\"ל דמדור העכו\"ם הוי ספק טומאה. וא\"כ כל היכא דאיכא למימר דלמא גררוהו טהור משום דהוי ס\"ס דומיא דבור שהטילו בו ספק נפל והכי אמרינן בהדיא בפ\"ק דפסחים (דף ט) דטעמא דמדור העכו\"ם א\"צ בדיקה במקום דאיכא למיחש לגררוהו הוא משום ס\"ס אימור הוה אימור לא הוה ואת\"ל הוה אימור אכלתיה. גם מ\"ש מרן בסוף דבריו דטעמא דלא פסקינן כרשב\"ג הוא משום דבגמרא אמרו בחד תירוצא דלא כוותיה כו'. לא יכולתי להלום דבריו אלו דהרואה סוגיית הגמרא דהביא מרן יראה דחד תירוצא הוי דלא כרשב\"ג וחד תירוצא הוי כרשב\"ג ודלא כרבנן וא\"כ הדרא קושיית מרן ז\"ל לדוכתה דאמאי לא פסקינן כרשב\"ג ומאותה סוגיא אין להוכיח כלל דהא ע\"כ איכא חד תירוצא דהוי דלא כהלכתא וצ\"ע. ודע דהתוס' פרק הבא על יבמתו (דף ס\"א) ד\"ה ממגע כתבו דהלכה כרשב\"ג יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מדור העכו\"ם ובית הפרס בח\"ל.</b> תוספתא הביאה הר\"ש בסוף אהלות והקשה הא ח\"ל כולה טמאה ומה שייך למיתני בה הכי וכ\"ת דאיצטריך משום סוסיתא וחברותיה ואשקלון וחברותיה שהם ח\"ל ולא גזרו עליהן טומאת ארץ העכו\"ם הא מוכח בתוספתא דאשקלון יש בה משום מדור העכו\"ם. וי\"ל דאיצטריך משום כהנים דאסירי במדור העכו\"ם ובמדור ובבית שבח\"ל שרו הכהנים שבח\"ל דדוקא בא\"י גזור משום דאיכא תרומות ומעשרות דאורייתא ואשקלון מפני שקרובה לא\"י אבל בח\"ל לא גזרו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואינם ככלים ולפיכך חוצצין וכו'.</b> נסתפקתי בהא דאמרינן דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אם הוא דבר המקבל טומאה מדרבנן אי חוצץ או לא. וראיתי לתוס' פרק לא יחפור (דף כ') ד\"ה ועכו\"ם שכתבו דטעמא דעכו\"ם חוצץ אף שהם כזבים לכל דבריהם הוא משום דמדאורייתא אינם מקבלים טומאה והר\"ש בפרק י\"ג מאהלות מ\"ה כתב דכל דבר שאינו מקבל טומאה מן התורה חוצץ ומש\"ה אית ליה דאוכל פחות מכביצה אף שהם מוכשרים חוצצים לפי שאינם מקבלים טומאה מן התורה והביא ראיה מן העכו\"ם שממעט אף שהוא טמא מדרבנן ואפשר לומר דשאני עכו\"ם דאינו מקבל טומאת מת ואפילו מדרבנן ואין אנו מקפידים בדבר החוצץ כי אם בדבר שמקבל טומאת מת דאיך יתכן שיהיה חוצץ והוא עצמו יקבל הטומאה. שוב ראיתי דהא ליתא דהא שתי וערב המנוגעין אינם חוצצין אף שאינם מקבלים טומאת מת אלמא דבדבר טמא אין חילוק בין דבר המקבל טומאת מת לאינו מקבל טומאת מת ואם איתא דאין חילוק בין מן התורה לדרבנן קשיא עכו\"ם לשתי וערב המנוגעין דכולם אינם מקבלים טומאת מת והם טמאים מחמת דבר אחר מיהו כתב הר\"ש דכל דבר הטמא מדרבנן מחמת ספק תורה אינו חוצץ כיון שודאו טמא מן התורה אבל דבר שודאו טהור מן התורה אלא שחכמים גזרו טומאה כגון עכו\"ם ופחות מכביצה חוצץ בפני הטומאה וכ\"כ הרשב\"א בפרק לא יחפור יע\"ש. ודע דלענין כלים המצילים בצמיד פתיל בעינן שהכלים לא יקבלו שום טומאה ואפי' מדרבנן אך אם מקבלים טומאה מדרבנן אינם מצילים בצמיד פתיל וכן מתבאר ממ\"ש הר\"ש בפרק י\"ז מכלים מ' ט\"ו יע\"ש וצריך לחלק בין זו למה שכתב למעלה וצ\"ע. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פט\"ו דין ג' ובפ\"א מהלכות כלים דין ד'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו מביאים וחוצצין כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות אלו דין י\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והגליד והמלח וכו'.</b> עיין בהר\"ש ספי\"ג דאהלות ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>קשר את הספינה וכו'.</b> עיין בפרק הזורק (דף ק\"א) ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה קשורה ועיין בהר\"ש אמתניתין: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והוא שיהיה משרט כו'.</b> עיין בספ\"ט דשבת (דף צ') דאמרינן דלת\"ק אסור ליתן חגב חי טמא לתינוק דילמא מאית ואכיל ליה. ולפ\"ז אפשר דאפי' אינו משרט ממעט ובגמרא בעי לאוקומי אפי' לרבי יהודה ודו\"ק. ודע דגם בעוף בעינן שיהיה קשור וכחוש ורבינו סמך על מ\"ש גבי בהמה ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן פחות מכביצה אוכלין שאינן מוכשרין כו'.</b> לטעמיה אזיל שכתב ברפ\"ד מהלכות טומאת אוכלין דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה אבל לסברת החולקים אף במוכשרים חוצץ כיון שאינו מקבל טומאה מן התורה. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ב דין ב'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>קל וחומר לכל הכלים שאין מקבלין טומאה שיצילו בצמיד פתיל וכו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ב דין ב'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ושל חבר יציל על הכל כו'.</b> הר\"ש בפרק ט' דכלים משנה ב' כתב דכלי חרס של חבר מציל על הכל והראב\"ד בפ\"ק דעדיות משנה י\"ד כתב כדברי רבינו יע\"ש. ורבינו עובדיה ז\"ל ארכבה אתרי רכשי דבפ\"ק דעדיות כתב כסברת רבינו וכן נראה מדבריו בפ\"ט דכלים אך בפרק ה' דאהלות משנה ג' כתב כסברת הר\"ש ועיין בתוספות יו\"ט: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שהפילה שליא כו'.</b> כתב הריטב\"א בפרק י' יוחסין אההיא דהרי בוגרת לפנינו דטעמא דשליא הוא משום דרוב שליות יש להם ולד והא דלא אמרינן אוקי מיעוט שליות שאין להם ולד לחזקה דבית שהיתה בחזקת טהרה משום דכיון דהוה שליא בבית נפיק לה בית מחזקתיה ולא אמרינן אוקי אחזקתיה אלא בספר בספק נגע ספק לא נגע אבל בודאי מגע לא ע\"כ:         סליקו להו הלכות טומאת מת "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..703374045048209d23e074144eba272181558116
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,235 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_a_Corpse",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טומאת משא מפי השמועה וכו'.</b> מ\"ש מרן ואפשר דמשם למדנו שאין עונשין מן הדין כו'. דברי מרן קצת סתומים דבתחילה הקשה דאין מזהירין מן הדין ואח\"כ הניח זה על נס וחזר להקשות בעלמא ונראה שדעתו להקשות לרבינו דלמד טומאת משא מנבלה והקשה דאין מזהירין מן הדין כו'. ומ\"ש אפשר לומר דמשם למדנו כל זה עוצם קושייתו דאין מזהירין מן הדין. ושוב קאמר דכלל זה ליתא ולא קשיא לרבינו דהרי בכמה מקומות מצינו שמזהירין מן הדין בטומאת משא ובבת ובאיסור אכילת בשר בחלב. ואין זה מה שהקשה תחלה דטומאת משא היינו ק\"ו דאהל. ויישב דהתם שאני שגלוי מלתא בעלמא הוא ולכך מזהירין אבל מה שלמד רבינו מטומאת נבלה הוא ק\"ו גמור והדרא קושיא לדוכתא דאין מזהירין מן הדין שהקשה תחלה (א\"ה עיין בכנה\"ג י\"ד סימן פ\"ח ועיין עוד בספר מוצל מאש סי' כ' ובספר גופי הלכות יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובין שהאהיל האדם וכו'.</b> אפי' לא האהיל כי אם ידו בלבד על המת נטמא כל גופו דומיא דנכנס לאהל המת שכתב רבינו בסמוך כן נראה מדברי התוס' פ\"ז דנזיר (דף נ\"ד) יע\"ש ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אפי' הכניס ידו או ראשי אצבעותיו כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ו מהלכות טומאת צרעת דין ו'): "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המת מישראל או מן העכו\"ם וכו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר [ריש פ\"ג ופי\"ד] [מהלכות אבל דין כ\"א]: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין לך בכל מיני נפש וכו'.</b> כתב רבינו בהקדמתו לסדר טהרות ואין בכל מין הב\"ח מה שיטמא בעודנו חי או יתטמא והוא חי זולת האדם לבדו וכו'. והנה היה לו לבאר שדוקא הישראלי הוא שיטמא ויתטמא בעודנו חי כמ\"ש בפירקין. ואולי כיון במלת האדם לאפוקי עכו\"ם דאינם נקראים אדם משום דכתיב אדם אתם. א\"נ דמיירי בין בטומאה מן התורה בין מד\"ס ומש\"ה כתב זולת האדם שכולל אף העכו\"ם הם כזבים מדבריהם וא\"כ משכחת לה בעכו\"ם שיטמא ויתטמא בעודנו חי. אבל בפירקין מיירי בטומאה מן התורה ומש\"ה כתב ולא משכחת לה חוץ מן האדם בלבד והוא שיהיה מישראל. עוד כתב שם וז\"ל ודם השרץ וחלבה שוה לטומאה. וכ\"פ בפ\"ד מהלכות אבות הטומאה דין ז' דם השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר לבשר ע\"כ. וכל התנאים הללו הוא כדי שיהיה הדם אב ויטמא אדם וכלים אבל לטמא אוכלין ומשקין תיפוק ליה משום משקין טמאים שהרי דם נבילה קי\"ל דאינו מטמא כנבילה ואפ\"ה כתב רבינו בפ\"א מהלכות אבות הטומאה דהרי הוא כמשקין טמאים ופשיטא שדם השרץ לא גרע מדם נבילה. ודע דכשאנו באים מחמת משקין טמאים לא בעינן שיעורא דאפילו בכל שהוא מטמאין ומתטמאין וכמ\"ש בפ\"ד מהלכות טומאת אוכלין דין ב'. הן אמת שמדברי רבינו רפ\"ח דעדיות משמע דלטומאת משקין בעינן רביעית הפך ממ\"ש בחיבורו וכבר נרגש מזה הרב תיו\"ט וכתב דרבינו שם מיירי בפסול גויה דבעינן רביעית אבל לטמא אוכלין ומשקין בכל שהוא. עוד כתב שם וז\"ל ודם נבילה לא יטמא טומאת נבילה. ודקדק לכתוב טומאת נבילה לומר דהרי הוא כמשקין טמאים וכמ\"ש רפ\"ח דעדיות ובפ\"א מהלכות אבות הטומאה. ודע דרבינו עובדיה כתב ברפ\"ח דעדיות דרביעית דם נבילה מטמא כנבילה אליבא דר\"י בן בתירא וכבר סתר דבריו רבינו תיו\"ט יע\"ש. עוד כתב שם וז\"ל דבטומאת ש\"ז אין מן התנאים הקושי וההנאה כמו שהתבאר בגמרא בנדה ע\"כ. מ\"ש שאין מן התנאים הקושי בחיבורו פ\"ה מהלכות אבות הטומאה דין ד' פסק בהפך שכתב לפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאוה אינה מטמאה משום ש\"ז. מ\"ש וההנאה לא ידעתי מהו. עוד כתב ומיני אלו הכלים כולן לבד כלי חרס יש להם טהרה במקוה כו'. והי\"ל להוציא מהכלל ג\"כ כלי זכוכית וכמ\"ש ברפ\"א מהלכות כלים וברפ\"א מהלכות מקואות. ואפשר דכיון שכתב דכלי זכוכית השגנוהו מכלי חרס וכמ\"ש בפ\"א מהלכות כלים ממילא משמע שדינם שוה ג\"כ לענין טהרה במקוה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנפל אע\"פ שעדיין לא נתקשרו איבריו כו'.</b> נראה דבבציר מארבעים יום אינו נקרא נפל ואינו מטמא והכי תנן בפרק בתרא דאהלות משנה ז' כמה ישהה בתוכן ויהיה צריך בדיקה ארבעים יום. גרסינן בפרק שביעי דנזיר עלה נ' איזהו נצל בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח ע\"כ. והמתבאר שם מדברי התוספות הוא דברייתא תרי מיל קתני חדא בשר המת שקרש שהכוונה שנימוח ואחר כך קרש דכיון שקרש הוא הוראה שהוא מבשר המת ואי לאו כיחו וניעו הוא וכן מוהל היוצא מן המת והרתיחו באור והעלה רתיחות ודאי מוהל זה מהמת הוא וזהו נצל לא הרתיח כיחו וניעו הוא ע\"כ. ולפ\"ז יש לתמוה על רבינו דלא כתב אלא והוא שתקרוש וכו' ולמה לא כתב ג\"כ דאם העלה רתיחות הוא הוראה שמוהל זה היה מבשרו. וראיתי לרש\"י שם שכתב ומוהל שהרתיח שיצא מבשר המת כמין מים והרתיח ליקרש ע\"י רתיחות שהרתיח ע\"כ. ונראה דס\"ל דרתיחה זו אינה ע\"י האור וכסברת התוס' אלא ממילא כשרוצה ליקרש מרתיח קצת כדי ליקרש ולפ\"ז כולה חדא מילתא היא דהכל תלוי בקרוש אלא דגבי מוהל נקט שהרתיח שהוא ההתחלה של הקרשה ואפשר דבשר המת שנימוח ולא נעשה מוהל נקרש בלא רתיחה. אך אם הגיע לשיעור שנעשה מוהל אז קודם הקרשה מרתיח כדי ליקרש ולפ\"ז בכולהו אין הדבר תלוי אלא בקרישה וזהו שבגמרא לא צדדו כי אם בקרוש. ודע דרבינו בפ\"ז מהלכות נזירות דין ב' כתב איזהו נצל זה בשר המת שנמוח ונעשה ליחה סרוחה ע\"כ ולא הזכיר דבעינן שתקרוש ונראה לכאורה שסמך שם על מה שביאר בהלכות טומאת מת וכן כתב הרב בעל לחם משנה ולדידי אין צורך לזה דודאי היכא דידעינן דליחה זו היא מבשר המת פשיטא דלא בעינן שתקרוש וכמו שהקשו בגמרא אלא דידעינן דלאו דידיה אע\"ג דלא קרש. ומ\"ש בהלכות נזירות הוא דידוע שבשר המת נמוח ונעשה ליחה סרוחה וכפשט דבריו וכאן לא הביא אלא עיקר הדין דהיינו שבשר המת שנמוח מטמא בכזית ונזיר מגלח אך אם נסתפקנו אם הוא בשר המת או כיחו וניעו דין זה נתבאר בהלכות טומאת מת וזהו שדקדק שם וכתב והוא שתקרוש אותה הליחה הנמצאת מן המת דקדק לומר הנמצאת לומר דמיירי שאין אנו יודעים אם היא מבשר המת וכן כתב הרב מהר\"י קורקוס בחידושיו והוסיף עוד לומר דמ\"ש רבינו בתחילה איזהו נצל זה הבשר וכו' מיירי בדידעינן שהוא מבשרו ואח\"כ כתב דבנמצאת בעינן שתקרש והן הן הדברים שכתבנו. ודע שראיתי לרש\"י באותה סוגיא עלה דההיא דקא מיבעיא אם יש נצל בבהמה דבעו למיפשטה מדתניא בחמה טהור שכתב ואי ס\"ד דיש נצל לבהמה אפי' המחוהו בחמה ליהוי טמא כי חזר וקרש ודבריו תמוהים דהתם מיירי בדידעינן שהיא מהנבילה וא\"כ כי לא קרש נמי טמא וצ\"ע. ודע שיש לדקדק בדברי רש\"י במה שכתב היכי דמי אילימא דלא ידעי' אי ההוא משקה דקרש הוי מן המת כלומר דידעינן ודאי דלאו ממת הוא ע\"כ ולא ידעתי מי הזקיקו לזה דאף אם מספקא לן אכתי שפיר קא מקשה דאיך מגלח על הספק וכמו שכתבו התוס' יע\"ש. ודע דבגמרא אמרי' לא קרש דילמא כיחו וניעו הוא משמע דאף אם לא קרש עדיין אפשר שהוא מבשרו אלא דאם קרש אז הוא ודאי שהוא מבשרו ומתני' דנזיר מוקמינן לה בקרש דאי לא אינו מגלח מספק וכן היא גירסת רש\"י אך מדברי התוספות נראה דאם לא קרש פשיטא דכיחו וניעו הוא ורבינו כתב לא קרשה אינה מטמאה שמא כיחו וניעו הוא ע\"כ וקשה דהו\"ל למימר הרי זה ספק ויהיה דינו ככל ספק טומאה ואולי ס\"ל דנצל אינו מטמא כי אם בודאי ואין בו טומאת ספק והדבר צריך תלמוד. ומ\"ש רבינו בין לח בין יבש כחרס כו'. עיין במה שכתב מרן לקמן פ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דין ח\"י ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה כו'.</b> בפ\"ח דיומא (דף ע\"ט) אמרינן בעי רב אשי עצם כשעורה בקליפתה או בלא קליפתה בלחה או ביבישה. ואמרינן תו התם רב פפא לא מיבעיא ליה הא דרב אשי לחה שבולת מיקרי ובלא קליפתה חושלא מיקרי ע\"כ ולא ידעתי לענין הלכה אי קי\"ל כרב פפא דאע\"ג דרב אשי הוא מריה דתלמודא טפי מ\"מ לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרב פפא משום ספיקו של רב אשי או דילמא כיון דלרב אשי מספקא ליה עדיין הדבר בספק עומד וכעת לא ראיתי לרבינו שהזכיר סוגיא זו ולכל הצדדים יש לתמוה אמאי השמיטה. וראיתי לה\"ה רפ\"ב מהלכות שביתת עשור שכתב ובגמרא שאלו באיכות כותבת זו אם לחה אם יבישה וכו'. וכבר כתב הרב ל\"מ שם דה\"ה היתה לו נוסחא אחרת ולא ידעתי אם בנוסחת ה\"ה לא היתה בעיא גבי עצם כשעורה ואם הדבר כן אפשר דגם נוסחת רבינו היתה כן ומש\"ה לא הזכיר כלל עצם כשעורה והדבר צריך תלמוד. (א\"ה עיין מה שכתב מרן זקני בס' תוספות יה\"כ): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והנוגע בה ברה\"י כו'.</b> עיין בתוספות פרק כל היד (דף י\"ז) ד\"ה ואין שורפין עליו את התרומה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אני אומר כו'.</b> עיין בפ\"ה מהלכות נזירות דין ט\"ו וצ\"ע. גרסי' בפ' ג' מינין עלה מ\"ב איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבוא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאי אלא לאו ש\"מ אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה. והנה מפשטא דשמעתתא נראה דלרב יוסף אליבא דרב הונא דטומאה וטומאה אפי' בחיבורין חייב שתים מדמייתי ההיא דרב הונא דנזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו או מת אחר דחייב. ולפ\"ז הקשה אביי לרב יוסף דאיך יתכן דין זה דהתניא כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת\"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד והקשה לו רב יוסף אדמותבת לי מברייתא סייעני ממתני' דתנן היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאי אלא ודאי קשיא מתניתין וברייתא אהדדי וא\"כ סמי ברייתא מקמי מתניתין ותירץ לו אביי לדידי מתני' וברייתא לא קשו אהדדי דמתני' דקתני דאם התרו בו חייב על כל אחת ואחת מיירי לאחר שפירש מן המת וברייתא דדריש לקרא דולא יחלל למעט מי שהוא מחולל מיירי בעודו מחובר במת וכדקתני כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו כו' ורבה נמי דקאמר אבל טומאה וטומאה לא מיירי נמי בטומאה בחיבורין דומיא דברייתא ולפ\"ז ניחא מתניתין וברייתא דלא קשו אהדדי אך לדידך דאית לך דאפי' טומאה בחיבורין חייב רב הונא שתים מדקאמר דאפי' כשהוא עומד בבית הקברות חייב אם נגע במת תיקשי לך ברייתא. והנראה כפי שיטה זו דרב יוסף ס\"ל דאין חילוק בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין משום דטומאה בחיבורין לא הוי מדאורייתא וכדמוכח מההיא דרבי ינאי וברייתא דקתני כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו לאו דוקא דה\"ה לאחר שפירש דפטור מקרא דולא יחלל אליבא דברייתא דהא מן התורה אין חילוק בין עודו מחובר במת לאחר שפירש וס\"ל דהך ברייתא משבשתא היא או דלא קיימא כהלכתא דתיקשי לה מתניתין וסמי ברייתא מקמי מתני' ומש\"ה קאמר רב הונא דנזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו כו' דחייב ובתר הכי הקשו בגמרא לרבה ואביי אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי כלומר דע\"כ הא דקאמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה מיירי אפילו בחיבורין כלומר שאם היה לו מת מונח על כתיפו ונכנס לאהל המת דחייב משום טומאה ומשום ביאה דאי בשנכנס לאהל לאחר שפירש הא אפילו טומאה וטומאה חייב ב' וכדקתני במתני' והיכי קאמר אבל טומאה וטומאה לא אלא ודאי דמיירי בחיבורין דטומאה וטומאה פטור וכדמוכח מברייתא וטומאה וביאה חייב ועל זה הקשו דאמאי הא מיטמא וקאי ותירץ ר\"י כאן בבית כאן בשדה כלומר מאי דקאמר רבה דבטומאה וביאה חייב שתים מיירי בבית שנכנס בבית שבתוכו מת ולא נטמא קודם לכן אז לקי שתים משום לא יטמא ומשום לא יבוא שבביאתו אל הבית באו שתי אזהרות עליו בבת אחת ומאי דקאמר אבל טומאה וטומאה לא מיירי בשדה כלומר דכיון שהוא בשדה דליכא אהל לא משכחת שיתחייב שתים בבת אחת לפי שאם נגע בשני מתים בבת אחת כולה חדא התראה היא דעל לאו אחד של טומאה מתרין בו אבל טומאה וביאה כשהם בבת אחת מתרין בו על תרי לאוין לאו דטומאה ולאו דביאה. העולה מזה הוא דבעודו מחובר במת בין אם חזר ונגע במת בין אם נכנס באהל המת אינו לוקה אלא אחת ואינו לוקה לא על הטומאה ולא על הביאה לפי שהוא מחולל ועומד ואם פירש ממטמאיו וחזר ונגע במת לוקה שתים וכ\"ש אם נכנס לאהל המת ולא משכחת חילוק בין טומאה וטומאה לטומאה וביאה אלא כשלא היה טמא מקודם ונכנס לאהל המת והתרו בו משום לא יבוא ומשום לא יטמא דאז לוקה שתים לפי שחלו עליו שתי האזהרות כאחת אבל בטומאה וטומאה לא משכחת לה שיתחייב שתים בבת אחת שאם נגע בב' מתים כאחת כולה חדא התראה היא משום לאו דלא יטמא ואינו לוקה אלא אחת: <br><b>ודע </b>שהנראה אצלי שקושיא זו שהקשו טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי אין קושייתן על חיוב הטומאה והביאה דהא דין זה דחייב על הטומאה ועל הביאה מקרא יליף לה רב הונא כדקאמר מקרא מלא דבר הכתוב כו' כלומר דכיון דכתב לן רחמנא לא יטמא הרי מקרא זה למדנו שלא יטמא בשום טומאה לא במגע ולא במשא ולא באהל וא\"כ למאי איצטריך קרא לומר לא יבוא אלא ודאי שבא להזהירו על הטומאה ועל הביאה לומר לך שאם נטמא במת וחזר ונכנס באהל המת לוקה על הטומאה ועל הביאה אלא קושיית הגמרא היא דכיון דמקרא למדנו דלוקה על הביאה אף שהוא מחולל ועומד מנא לן למדרש מלא יחלל למעט מי שהוא מחולל ועומד אימא דקרא לדרשא אחריתי אתא וקרא דלא יבא אתא לאשמועינן דלא נדרוש קרא דלא יחלל למעט מי שהוא מחולל ועומד ולעולם דאפי' טומאה וטומאה נמי וכרב יוסף וכן כתבו התוס' שם בד\"ה בבית ור\"י תירץ דקרא דלא יבא אינו סותר דרשא דלא יחלל דלעולם קרא דלא יחלל אתא למעט מי שהוא מחולל ועומד וקרא דלא יבא מיירי בבית שטומאה וביאה באים כאחד ומש\"ה לוקה משום שתי אזהרות ועל זה הקשו בבית נמי כיון דאעיל ידיה איסתאב כי עייל כוליה הא מיטמא וקאי ומחולל ועומד הוא וא\"כ הדרא קושיין דלא היה לנו לדרוש מקרא דלא יחלל למעט מי שהוא מחולל ועומד דאימא דקרא אתא לדרשא אחריתי כיון דבטומאה וביאה חייב על הביאה אף שהוא מחולל ועומד. אך עדיין לא נחה דעתי בזה דאימא דגזירת הכתוב הוא דכל שהוא משני שמות כגון טומאה וביאה לוקה שתים אף שהוא מחולל ועומד וכל שהוא שם אחד כגון טומאה וטומאה והוא מחולל ועומד אינו לוקה אלא אחת ולקמן נאריך עוד בזה בע\"ה (א\"ה חבל על דאבדין). והנה אליבא דאביי קאמר רב פפא דמשכחת לה שילקה על הטומאה ועל הביאה כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ומר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפיק נשמתיה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ואליבא דרב יוסף קרא דלא יבא הוא כפשטיה שאם נכנס לאהל המת והתרו בו משום לא יבא ולא יטמא לוקה שתים ואע\"ג שקדמה הטומאה לביאה אפ\"ה לוקה על הביאה דלית ליה ההיא דרשא דלא יחלל דאתא למעט מי שהוא מחולל ועומד וס\"ל דקרא אתא לדרשא אחריתי ואפילו טומאה וטומאה חייב. והנה כפי שיטה זו פשיטא דלענין הלכה קי\"ל כרבה דהא רבה ורב יוסף קי\"ל הלכתא כרבה. ותו דאביי נמי קאי כוותיה דרבה ועוד דלרבה ואביי לא תיקשי מתני' אברייתא ולרב יוסף קשו מתני' וברייתא להדדי וכן הוא דעת רבינו בפ\"ה מהלכות נזירות דין ט\"ו שחלק בין טומאה בחיבורין לטומאה שלא בחיבורין. וכשתעיין בדברי התוס' נראה דפירוש זה שכתבנו בסוגיית ההלכה הכי ס\"ל ודוק: <br><b>ודע </b>שהראב\"ד ז\"ל יש לו דרך אחרת בסוגיא זו דמאי דאמרינן ל\"ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין רב יוסף הוא דקאמר לה דבגמרא הקשו אלא קשיין אהדדי ותירץ רב יוסף ל\"ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. ומאי דקאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות ההיא ודאי ליתא דהא טומאה בחיבורין אליבא דכ\"ע אינו לוקה אלא אחת ומ\"מ פליג ארבה דלרבה טומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין אינו לוקה כי אם אחת ולרב יוסף שלא בחיבורין לוקה שתים וכי כתב רחמנא לא יבא להזהירו על הביאה ע\"כ בין אליבא דרבה ובין אליבא דרב יוסף לא משכחת לה אלא או שנכנס בשידה תיבה ומגדל או כאוקימתא דמר בר רב אשי דאי לא לא משכחת לה שיתחייב על הביאה שהרי קודם שבא כולו לאהל כבר נטמא והרי הוא מחולל ועומד ואליבא דכ\"ע בטומאה בחיבורין אינו חייב אלא אחת. אלא ודאי קרא לא מיירי אלא כשבאו טומאה וביאה כאחת שאז אפי' בחיבורין לוקה שתים. ודע דאליבא דרבה דקאמר אבל טומאה וטומאה לא ומיירי אפי' שלא בחיבורין ע\"כ מתניתין דקתני אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת לא מיתוקמא אלא בטומאה וביאה דאתו בבת אחת והתרו בו משום טומאה ומשום ביאה דלוקה שתים. ולפ\"ז לדידן דקי\"ל כרבה לגבי רב יוסף טומאה וטומאה אפי' שלא בחיבורין אינו חייב כי אם אחת ולא משכחת לה שיתחייב שתים כי אם אטומאה וביאה והוא שבאו שניהם כאחת אבל אם כבר נטמא אינו חייב על הביאה לפי שכבר הוא מחולל ועומד. וזהו שסיים הראב\"ד והכהנים בזמן הזה טמאי מת הם. ועוד אין עליהם חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה ע\"כ. גם מה שכתב הראב\"ד בפ\"ב מהלכות אבל הוא ע\"פ שיטה זו שכתב הא לא מחוור דסוגיא דשמעתא כרבה דטומאה וטומאה שלא בחיבורין נמי לא מיחייב וכ\"ש בחיבורין וטומאה וביאה נמי לא מיחייב אלא היכא דאתו בבת אחת ע\"כ. והנה כוונתו להשיג לרבינו בכל מ\"ש בין במ\"ש בדין ד' וכן אם נגע במת והתרו בו ופירש וחזר ונגע והתרו בו אפי' מאה פעמים לוקה על כל אחת ואחת ולהראב\"ד אינו לוקה וכן במ\"ש בדין ז' נטמא מקודם כו' גם בזה משיגו דלא משכחת שילקה על הביאה אלא היכא דאתו טומאה וביאה בבת אחת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רביעית דם הבא כו'.</b> עיין במ\"ש התוס' פ\"ח דיומא (דף פ\"א) ד\"ה כל ועיין בתוספות ריש סנהדרין. (א\"ה עיין מ\"ש מר זקני בס' תוספת יוה\"כ): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין חיבורי אדם חיבור כו'.</b> עיין לקמן פרק ו' מהלכות טומאת אוכלין דין י\"ב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אדם שנטמא במת וכלים כו'.</b> תנן ריש פ\"ק דאהלות ב' טמאים במת א' טמא טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב וכו' כיצד ב' אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב ע\"כ. וכתב רבינו שם בפירוש המשנה דמדברי סופרים אם נגע במת ונגע באדם אחר קודם הבדלו מן המת הנה הב' גם כן טמא שבעה ימים מדבריהם וכ\"כ בחיבורו בפירקין וז\"ל אדם שנטמא במת וכלים שיגע בהם אדם זה טמאים טומאת ז' שנאמר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם וכו' וכתב על זה מרן דהוציא דין זה מההיא דאמרינן בפרק ג' מינים עלה מ\"ב וטומאת חיבורין דאורייתא הא אמר רבי ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מ\"ש כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת ופירש\"י כאן כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת וזה נוגע בחבירו ומש\"ה לא חשיבא ליה טומאה בחיבורין לענין נזיר ועושה פסח אבל קשה דבפ\"ב דע\"ז עלה ל\"ז אמרינן דהא דמדאורייתא דיקרב בדיקרב אינו טמא אלא טומאת ערב ה\"מ שלא בחיבורין אבל בחיבורין טמא טומאת ז' דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ופירש\"י בחיבורין בשעה שהיה נוגע במת בא חבירו ונגע בו שלא בחיבורין לאחר שפירש מן המת בא חבירו ונגע בו כל אשר יגע בו הטמא יטמא משמע שבעת ימים כסתם טומאת המת ולפיכך יש לתמוה על רבינו דאפילו בחיבורין אינו טמא אלא טומאת ערב מדאורייתא וכתב הר\"י קורקוס שטעם רבינו משום דבתר הכי איתא בגמרא אמר רבא לא אמינא לכו לא תיתלו בוקי סריקי בר\"נ וכו' ומאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחילה משמיה דר\"נ וההיא דרשא דדריש התם מדכתיב הנוגע במת כו' יטמא ז' ימים וכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע ליה יטמא שבעת ימים כסתם טומאת מת ליתא אלא יטמא עד הערב קאמר. ונראה דס\"ל להר\"ם דדוקא אם היו תולין בר\"נ שאמר דינים אשר לא כדת שייך לומר לא תיתלו בוקי סריקי אבל אם הדין דין אמת אף שכוונת יוסי בן יועזר אינה כמו שאמרו משמיה דר\"נ לא שייך לומר לא תיתלו בוקי סריקי ומ\"מ אין זה מספיק שהרי לרבא מדרבנן מיהא שלא בחיבורין נמי טמא טומאת שבעה אף בתר רבי יוסי בן יועזר וכפי מה שאמרו משמיה דר\"נ אתא יוסי בן יועזר ואוקמה לטומאה שלא בחיבורין אדינא דאורייתא ופשיטא דקי\"ל כעדותו דיוסי בן יועזר דהא תני לה בבחירתא וא\"כ שפיר קאמר לא תיתלו בוקי סריקי כיון דנפקא לן לענין דינא. ומיהו אפשר לומר שמה שדחקו לרבינו לומר דרבא סתר כל מה שאמרו תחלה משמיה דר\"נ הוא מהכרח הסוגיא דפרק ג' מינים דמוכח מהתם דטומאה דחיבורים דאדם באדם לאו דאורייתא עד שהקשו מזה למאן דאמר דחיבורי אדם במת הוא מדאורייתא ואם איתא דרבא מודה בעיקר הדין שאמרו משמיה דר\"נ סוגיא דפרק ג' מינים היא תמוה עד מאד אבל כפי פי' זה ההיא דנזיר אתיא כרבא דאמר לא תיתלו בוקי סריקי. אך ראיתי לתוספות שכתבו בפרק אין מעמידין דטומאה בחיבורין ודאי היא דאורייתא והא דאמר רבא לא תיתלו בוקי סריקי בר\"נ לאו משום דאית ליה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא אלא משום דקא סבר דיוסי בן יועזר לא איירי בהכי וכן משמע בנזיר פרק ג' מינין ע\"כ. ולכאורה דבריהם תמוהים שמביאים ראיה מנזיר דטומאה בחיבורין הוי דאורייתא ואדרבה מאותה סוגיא משמע דחיבורי אדם לא הוי כי אם מדרבנן וכמ\"ש מרן. שוב ראיתי דברי התוס' שם בפרק שלשה מינים וראיתי שהם מפרשים פי' אחר באותה סוגיא והוא דרב יוסף כי היכי דלא תיקשי מתני' אברייתא תירץ דברייתא איירי בחיבורין וכדקתני כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו ומש\"ה פטור אם נגע במת אחר ומתני' דקתני חייב על כל אחת ואחת מיירי שלא בחיבורין דהיינו אחר שפירש וטעמא דמלתא דכשפירש מן המת כשחזר ונגע ניתוספה לו טומאה שהרי עד עכשיו אדם הנוגע בו לא היה טמא כי אם טומאת ערב אבל עכשיו שנגע במת אחר בשעת הנגיעה היה מטמא אדם הנוגע בו טומאת ז' ומש\"ה חייב לפי שהוסיף טומאה על טומאתו אבל קודם שפירש אם נגע במת אחר פטור שהרי לא הוסיף כלל טומאה על טומאתו והרי הוא כמו שהיה מקודם ועל זה הקשו בגמרא דהא טומאה בחיבורין דאמרינן דטמא טומאת שבעה לא הוי כי אם מדרבנן אבל מן התורה אינו טמא כי אם טומאת ערב וא\"כ איך אנו מחייבין אותו מלקות על כל אחת ואחת הרי מן התורה לא הוסיף טומאה על טומאתו ומשני כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת כלומר השלישי שהוא הנוגע בנוגע בנוגע במת אף ששלשתן מחוברין יחד מ\"מ הג' אינו טמא מן התורה טומאת ז' כי אם מדרבנן אבל חיבורי אדם במת שהוא השני אז טמא מן התורה טומאת ז' כללו של דבר חיבורי אדם במת קרי לשני לפי שחשוב כאילו הוא מחובר עם המת משום דליכא הפסק בינתים וחיבורי אדם באדם קרי לשלישי לפי שאינו מחובר למת לפי שיש הפסק אדם בינתים ומש\"ה מן התורה אינו טמא כי אם טומאת ערב ומדרבנן טמא טומאת ז' ועיין בחידושי הלכות פ\"ט דמציעא. ודע דהנראה אצלי בכוונת התוס' הוא דס\"ל דהא דאמרי' בפרק אין מעמידין דאתו אינהו וגזרו אף שלא בחיבורין הכוונה היא דחיבורין קרי חיבורי אדם במת דהיינו השני ושלא בחיבורין קרי חיבורי אדם באדם דהיינו השלישי ונקרא שלא בחיבורין לפי שאינו מחובר עם המת. וזהו שכתבו בסוף דבריהם אבל רש\"י פי' התם ואתו אינהו וגזרו שלא בחיבורין אף אם פירש לגמרי ע\"כ משמע דלר\"י גזירתם לא היתה היכא דפירש לגמרי אלא היכא דהפסיק אדם ביניהם דחשיב קצת כאילו אינו מחובר עם המת. ולפ\"ז אפשר דדוקא בכה\"ג גזרו בכל החיבורין אטו חיבורי אדם למת אבל היכא דפירש לגמרי אפשר דלא גזרו. ונראה דחסר לשון בדברי התוס' וכצ\"ל ולפירש\"י נראה דאורייתא בחיבורין היינו נגע בנוגע במת ושלא בחיבורין היינו השלישי הנוגע בנוגע בנוגע במת אבל רש\"י פי' כו'. ומ\"מ בין הכי ובין הכי דברי התוס' שבפרק אין מעמידין שהביאו סוגיא זו לראיה על היות טומאה בחיבורין מן התורה הוא כפי שיטת ר\"י שכתבנו. וזהו שכתבו בתחילת דבריהם דיקרב בדיקרב בחיבורין פי' כגון ראובן שנגע במת ובא שמעון ונגע בו בעודו נוגע במת כו'. ונראה דבאו לשלול חיבורין דאדם באדם דהיינו הג' משום דחיבורי אדם באדם אינו מן התורה וכמ\"ש בנזיר. ונראה דמרן כבר ראה מ\"ש התוספות בנזיר וזהו שבתחלת דבריו כשהביא סוגיא דנזיר להוכיח דינו דרבינו הביא דברי רש\"י שפי' דחיבורי אדם באדם היינו שזה נוגע במת וחבירו נוגע בו וכשתמה על רבינו מסוגיא דפרק אין מעמידין הכוונה היא שהי\"ל לרבינו לפרש סוגיא דנזיר כפי' ר\"י כי היכי דלא תיקשי ליה סוגיא דפ\"ב דע\"ז ותירץ הר\"י קורקוס דס\"ל לרבינו דרבא סתר כל מ\"ש תחילה בשם ר\"נ וא\"כ סוגיא דנזיר אתיא כרבא וכדפירש\"י. וראיתי להרא\"ם פרשת חקת שתמה על סברת האומרים דטומאה בחיבורין היא מן התורה ולא הזכיר כלל סוגיא דנזיר ולא ידעתי למה. (א\"ה עיין בתוספות פרק קמא דשבת דף י\"ז ד\"ה ששמע וד\"ה אמר ועיין לקמן בפירקין דין ג'): "
+            ],
+            [
+                "<b>כלים שנטמאו במת כו'.</b> עיין בהר\"ש רפ\"א דכלים עלה דטומאת מת וברפ\"ב עלה דטומאה ישנה בכלי מתכות: ומ\"ש ומנין שאף הכלים הנוגעים באדם כו'. תניא בספרי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שהיא טמאה טומאת ז' הנוגע בה טומאת שבעה הא למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים כלים בכלים מנין אמרת קל וחומר ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת הרי הם טמאים כלים הנוגעים במת דין הוא שיהיו טמאים כלים באדם מנין אמרת ק\"ו ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת הרי הם טמאים כלים הנוגעים באדם הנוגע במת דין הוא שיהיו טמאים או יהא האדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה וק\"ו הוא ומה כלים שאין מטמאין ע\"ג משכב ומושב הרי הן מקבלין טומאה מן המת לטמא אדם שמטמא ע\"ג משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת ז' ת\"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה או שמטמא בהיסט אמרת ק\"ו ומה נבילה קלה הרי הוא מטמא בהיסט מת חמור אינו דין שיטמא בהיסט ת\"ל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא במגע הוא מטמא ואינו מטמא בהיסט ע\"כ. וכך פירושה דבתחילה הקשו דהאי קרא דכל אשר יגע בו הטמא למה נאמר וקושיא זו היא לפי שכבר אמר בחלל חרב ובא הכתוב ולימד על החרב שהיא טמאה טומאת ז' וכן הנוגע בה טמא טומאת ז' דהכי כתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב אלמא דהנוגע טמא טומאת ז' הא למדנו לכלם ואדם כלים ואדם וכלים מנין ת\"ל וכבסתם בגדיכם ואע\"ג דבהאי עניינא לא כתיב שהנוגע בחרב שיהיה טעון כבוס בגדים כדי שנלמוד מזה לכלים ואדם וכלים דהא לא כתיב אלא וכל נוגע בחלל וא\"כ אימא דדוקא אדם וכלים אבל כלים ואדם וכלים מנ\"ל י\"ל כיון דכתיב כל הורג נפש ע\"כ טעמא הוא משום דחרב הרי הוא כחלל וכמו שדרשו בסיפרי וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרגו זרק אבן והרגו נטמא שבעת ימים אלא הורג נפש בחרב מפני שנטמא בנגיעת החרב ועליה דהאי קרא כתיב וכבסתם בגדיכם ללמדנו דאף שנטמא בחרב מטמא בגדים טומאת ז' והיינו דאיצטריכו תרי קראי חד דבחלל חרב ואידך דוכבסתם בגדיכם דאי כתב רחמנא בחלל חרב ולא הוה כתב כל הורג נפש לא היינו יודעים דכלים ואדם וכלים טמאים טומאת ז' ולא היינו למדים אלא כלים ואדם מקרא דבחלל חרב ואדם וכלים מקרא דוכבסתם בגדיכם אבל כלים ואדם וכלים לא היינו יודעים קמ\"ל כל הורג נפש וכתיב בתריה וכבסתם בגדיכם ללמדנו דאף כלים ואדם וכלים טמאים טומאת ז' ואי לא הוה כתיב בחלל חרב הוה אמינא דהאי וכבסתם בגדיכם לא קאי כי אם אנוגע בחלל אבל לא קאי אכל הורג נפש והורג נפש איצטריך לגופיה לכלים ואדם וקרא דוכבסתם אייתר לאדם וכלים אבל כלים ואדם וכלים אימא לא קמ\"ל בחלל חרב והשתא ע\"כ קרא דכל הורג נפש לא איצטריך לגופיה דהיינו כלים ואדם דמקרא דבחלל חרב נלמד אלא ודאי דלא אתא קרא אלא משום דבעי לומר בתריה וכבסתם בגדיכם ללמדנו דכלים ואדם וכלים כולם טמאין טומאת ז' וכל זה הוא הקדמה לקושייתם שהקשו וכל אשר יגע וגו' למה נאמר מאחר שכבר למדנו מקראי כלים ואדם וכלים ואדם וכלים וכי תימא כלים בכלים מנין וא\"כ אימא דהאי קרא אתא לכלים בכלים הא נמי ליתא דהא מק\"ו נפקא ומה כלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאין טומאת שבעה כלים שנגעו בכלים שנגעו במת אינו דין שיהיו טמאים טומאת ז' וכי תימא כלים באדם דהיינו אדם וכלים מנין ואימא דקרא דוכל אשר יגע בו הטמא אתא לכלים באדם הא נמי ליתא דהא ק\"ו הוא ומה כלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאים טומאת שבעה כלים שנגעו באדם שנגע במת לא כ\"ש שיהיו טמאים טומאת ז' וכי תימא דקרא אתא לאדם ואדם שיהא השני טמא טומאת ז' ת\"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת ז' ואיצטריך האי מיעוטא משום דאי לאו קרא היינו אומרים דאדם ואדם שיהיה טמא טומאת שבעה מק\"ו ומה כלים דקילי שאינם עלולים כל כך לקבל טומאה שהרי אינם מתטמאים ע\"ג משכב ומושב אפ\"ה מקבלים טומאה מן המת לטמא את האדם טומאת ז' אדם שמיטמא ע\"ג משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו קמ\"ל קרא תטמא עד הערב וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דהאי קרא למה נאמר ותירצו דאי לאו קרא הוה אמינא שהטמא מת מטמא בהיסט דהיינו משא מק\"ו דנבילה ומה נבילה קלה דאין טומאתה כי אם טומאת ערב מטמאה במשא טמא מת דטומאתו טומאת ז' אינו דין שיטמא בהיסט קמ\"ל קרא וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למעט ולומר במגע מטמא ואינו מטמא בהיסט והכי תנן בריש כלים אבות הטומאה השרץ כו' וטמא מת הרי אלו מטמאים אדם וכלים במגע ואינם מטמאים במשא וכתב שם רבינו לפי שכל אלו המנויים בא בהם הנוגע לא הנושא וכ\"פ בחיבורו בפירקין והא דלא מיעטו מהאי קרא דאין טמא מת מטמא באהל הוא משום דלהכי לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי שיטמא באהל מאחר דלא כתיב ביה טומאת אהל אבל טומאת משא איצטריך קרא למעט כי היכי דלא נילף לה מק\"ו דנבילה וכמו שביארו בספרי באופן דלפי המסקנא פסוק זה דוכל אשר יגע בו הטמא יטמא לא אתא לגופיה אלא למיעוטא לומר במגע מטמא ואינו מטמא במשא וזהו שרבינו לא הביא כי אם פסוק דכל הורג נפש וקרא דבחלל חרב וקרא וכבסתם וקרא דוכל אשר יגע בו הטמא לא הזכירו אלמא לא נפיק מיניה לענין דינא בההוא עניינא דכלים ואדם: <br><b>וראיתי </b>להרא\"ם ז\"ל בפרשת חקת ד\"ה וכל דברים תמוהים בעיני שכתב אבל בסיפרי דרשו הני תרי קראי הראשון לכלים שנגעו במת שהן מטמאין את האדם טומאת ז' מפני שהם סוברים שפירוש יטמא בטומאת ז' מיירי מדאיצטריך לומר בפסוק הב' והנפש הנוגעת תטמא עד הערב וא\"א לאוקומי אלא בכלים שנגעו במת דאי באדם בהדיא כתיב ביה והנפש הנוגעת תטמא עד הערב והשני שהאדם שנגע במת שמטמא את האדם טומאת ערב וזהו ששנינו וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר כו' ע\"כ. ולא הבינותי דבריו דאיך יתכן לומר דאיצטריך קרא דוכל אשר יגע ללמדנו דכלים שנגעו במת שמטמאין את האדם טומאת שבעה דהא מקרא דבחלל חרב דלמדנו הימנו שהחרב הוא כחלל מהתם למדנו דמטמא את האדם טומאת ז' מאחר שהוא כמת. ועוד דמקרא מלא דיבר הכתוב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגו' יטמא שבעת ימים אלמא דאף הנוגע בחרב טמא טומאת ז' ותו תיפוק ליה מקרא דכל הורג נפש וכמו שכתב רבינו בספרי לא דרשו להאי קרא דוכל הורג נפש כדדריש ליה רבינו היכי ילפי בספרי מקרא דוכבסתם בגדיכם לכלים ואדם וכלים שטמאים טומאת שבעה הא קרא לא איירי אלא באדם שנגע במת שמטמא בגדים ותו דכיון דלמדנו מקרא דוכבסתם בגדיכם לכלים ואדם וכלים ממילא משמע דכלים ואדם טמאים ז' ימים דאי השני אינו טמא טומאת שבעה איך יתכן שהשלישי יהיה טמא טומאת ז'. וראיתי לרבינו בריש אהלות מ\"ג שכתב וז\"ל. וזהו אומרם בסיפרי הא למדנו לכלים ואדם רצה לומר כבר למדנו שהכלים הנוגעים במת ואדם בכלים טמאים טומאת שבעה מאומרו בחלל חרב כמו שביארנו כלים ואדם וכלים מנין ת\"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי ע\"כ. הרי לך מבואר כמו שכתבנו דכלים ואדם מקרא דבחלל חרב נלמד ולא מקרא דוכל אשר יגע בו הטמא ודברי הרא\"ם צ\"ע. והנראה אצלי שפסוק זה הוא כולל בין טומאת ז' בין טומאת ערב והיינו דסתם הכתוב יטמא ולא כתב כמה והכוונה דכל אשר יגע בו הטמא דוקא הוא אשר יטמא בין שיהיה טומאת ז' בין שיהיה טומאת ערב אבל שלא במגע אינו מטמא כלל לא טומאה קלה ולא טומאה חמורה ונראה דרש\"י ג\"כ בפירושו הכי ס\"ל שכתב וכל אשר יגע בו הטמא הזה שנטמא במת יטמא. וכתב על זה הרא\"ם שאותו שנטמא במת נגע בדבר אחר בין אדם בין כלים הם טמאים סתם ולא פירש טומאתם אם הם טומאת ז' או טומאת ערב. וטעמא דמילתא משום דס\"ל דפסוק זה לא בא ללמדנו שהטמא שנגע בדבר אחר שטמאו עד שיצטרך לפרש זמן טומאתו אלא פסוק זה לא בא אלא למעט ולומר דדוקא במגע אבל לא במשא ולפי זה לא שייך כאן לפרש ולומר דהאי יטמא הוי טומאת שבעה או טומאת ערב דהאי קרא בכל גוונא איירי וכדכתיבנא ועיין ברש\"י בסוף עירובין עלה ק\"ד שכתב דהאי קרא דוכל אשר יגע בו הטמא מיירי בין באדם או כלים שנגעו במת ודוק. ויש לדקדק בברייתא זו כשרצה ללמוד דכלים באדם מניין ואמרו דק\"ו הוא למה לי ק\"ו תיפוק ליה מקרא דכתיב בפרשת חקת וכבס בגדיו וגו' ואע\"ג דמהאי קרא לא למדנו לכלים ואדם וכלים משום דקרא דוכבס בגדיו לא קאי אלא אקרא דהנוגע בעצם או בחלל וגו' מ\"מ אדם וכלים שפיר נלמד מהאי קרא ואולי כיון דלא כתיב ביום השביעי עדיין לא למדנו לאדם וכלים שיהיו טמאין טומאת ז' דאימא דקרא אתא לומר שמטמא בגדים ולעולם שאינם טמאים כי אם טומאת ערב. אך קשה דלטומאת ערב לא איצטריך קרא דמילתא דפשיטא היא דהא כל אב הטומאה מטמא אדם וכ\"ש כלים וכמ\"ש רבינו בפרקין והא דאיצטריך קרא לומר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב הוא למיעוטא משום דאי לאו האי קרא היינו אומרים דאדם ואדם טמאים טומאת ז' מק\"ו דכלים וכמו שאמרו בסיפרי אבל לעולם דלגופיה לטומאת ערב מילתא דפשיטא היא דכל אב הטומאה מטמא אדם וכלים. וראיתי סוגיא אחת בפרק כיצד הרגל (דף נ\"ה) עלה דההיא דאמר הניחא למ\"ד דון מינה ואוקי באתרה אלא למ\"ד דון מינה ומינה מאי איכא למימר אמר רבא אמר קרא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כל טומאות שאתם מטמאים במת לא יהיו פחותין מז' ע\"כ. ויש לדקדק דמהיכא יליף לה ואם נאמר דקושיית הגמרא לא היה כי אם ההיקש דאמרינן מכדי מת איתקש לש\"ז כו' בגד ועור דכתב רחמנא במת למה לי ועלה הקשו דלמ\"ד דון מינה ומינה איצטריך בגד ועור גבי מת לגופיה לטומאת שבעה ניחא תירוץ רבא דקאמר אמר קרא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וא\"כ בגד דכתב רחמנא גבי מת למה לי תיפוק ליה מקרא דוכבסתם ואם הבגד מקבל טומאה מן האדם שנגע במת כל שכן מן המת עצמו אלא ודאי דבגד דכתב קרא גבי מת מופנה הוא ואיצטריך לג\"ש דשרץ ומיהו אין זה פשט הסוגיא דאם כוונת רבא היא כמו שאמרנו למה ליה להאריך בלשונו ולומר כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחותין משבעה. ועוד דעיקר קושיית הגמרא אינו אלא על המפץ שרצו ללמוד במת שיהיה טמא טומאת שבעה מג\"ש דשרץ ועל זה הקשו דלמ\"ד דון מינה ומינה מנא לן במפץ דמת טומאת ז' וא\"כ יש לדקדק איך יישב רבא קושיא זו בקרא דוכבסתם בגדיכם דהאי קרא איצטריך לגופיה לכלים ואדם וכלים. וסבור הייתי לומר דסבר רבא דביום השביעי הוא מיותר דכיון דכבר למדנו שהבגדים מקבלים טומאה והאדם הוא אב הטומאה ממילא נודע שאם נגע בבגד שנטמאו וא\"כ על כרחין כי איצטריך קרא לומר וכבסתם בגדיכם הוא לטומאת ז' דאי לטומאת ערב לא איצטריך קרא וא\"כ ביום השביעי דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחותין משבעה וכגון מפץ דמג\"ש אנו מביאין לו טומאה ואשמעינן האי קרא דלא אמרינן ביה דון מינה ומינה וגזירת הכתוב הוא וכמו שפירש\"י ולפ\"ז הדרא קושיין לדוכתה דלאדם וכלים למה לי ק\"ו תיפוק ליה מקרא דוכבס בגדיו והשתא דאיכא ק\"ו קרא דוכבס בגדיו למה לי והרבה תירוצים עלו בדעתי וכולם לא ישרו בעיני וכעת הדבר אצלי צריך תלמוד: <br><b>עוד </b>יש לי לדקדק בברייתא זו דקאמר דמהאי קרא דוכל אשר יגע בו הטמא למדנו שאין טמא מת מטמא במשא ובספרי פרשת צו עליה דקרא דוהנפש אשר תגע בכל טמא אמרו במגע מטמא ואין מטמא במשא וא\"כ תרי קראי למעט משא מטומאת מת למה לי ומרן ז\"ל לא הביא כי אם ברייתא דפרשת צו. וראיתי לשון הברייתא דקתני יכול יהא טמא מת מטמא את הטהור לקדש במשא ע\"כ ומדקאמר לקדש משמע דלחולין פשיטא ליה דאינו מטמא במשא והיינו מקרא דוכל אשר יגע בו הטמא ולקדש הוא דאיצטריך קרא דונפש אשר תגע אלא שלפי זה מרן היה לו להביא הברייתא השנויה על פסוק דוכל אשר יגע בו הטמא ומלבד זה לא ידעתי מהיכא תיתי דלחולין לא יהיה טמא ולקדש שיהיה טמא כדי לחייבו כרת דהא קרא דונפש אשר תגע בחיוב כרת משתעי קרא וכמ\"ש שם הרב בעל קרבן אהרן דמיעוטא דטומאת משא הוא כדי לפוטרו מכרת וצ\"ע: <br><b>ודע </b>דבהאי כללא דאמרינן חרב הרי הוא כחלל נחלקו בו אבות העולם ודעת ר\"ת הוא דכלים דמתני' דריש אהלות דאמרינן דנעשים כדבר שהם נוגעים ואי נגעו במת נעשו אבי אבות הטומאה כמת עצמו הוא דוקא בכלי מתכות דקי\"ל חרב הרי הוא כחלל וכדאמרינן בפרק הזורק עלה ק\"א ובפ\"ז דנזיר עלה פ\"ג ובפ\"ק דחולין עלה ג' ובפ\"ק דפסחים עלה י\"ד וי\"ט נמצא לפי סברא זו דר\"ת דשלשה חילוקין יש בכלים כלי חרס אף אם נגעו במת אינם אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא לא אדם ולא שום כלי כי אם אוכלין ומשקין ודין זה מוסכם מהכל וכמו שפסק רבינו בפירקין דין ו' ובשאר הכלים חוץ מכלי מתכות אם נגעו במת הרי הם אב הטומאה והנוגע בהם בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב והוו ראשון לטומאה ואינם מטמאים כי אם אוכלים ומשקין כדין ולד וכן כלים שנגעו באדם שנגע במת הכלים טומאתן טומאת ערב. כללא דמילתא דהכלים דינם כאדם דכי היכי דאדם באדם לעולם השני טומאתו טומאת ערב ה\"נ כלים לעולם השני הוי ראשון לטומאה. וראיתי לתוספות בפרק כה\"ג עלה נ\"ד ד\"ה ומשני שכתבו בתוך דבריהם וע\"כ מתני' דהתם בכלי מתכות איירי דבכלי שטף א\"א להיות טמאין ארבעה דדוקא בכלי מתכות הוא דאמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל משכחת להן כמו שמפורש אבל כלי שטף אינו כחלל ע\"כ. וי\"ל דלמה לא הכריחו דמתני' איירי בכלי מתכות ממתני' דכיצד ג' כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה ואי בכלי שטף הכלים השניים אינם טמאים כי אם טומאת ערב דכיון דהכלים הראשונים אינם אבי אבות כמת כי אם אב הטומאה ממילא הכלים השניים אינם כי אם ראשון לטומאה וליכא למימר דאף כלי שטף נהי דאינם נעשים אם נגעו במת כמת להיות אבי אבות אבל לעולם דנעשים כדבר שנגעו בו להיות אב הטומאה ולעולם הכלים השניים נעשים כראשון והוו אב הטומאה וכן אם נגעו באדם שנגע במת נעשים כאדם והוו אב הטומאה ומשום הכי לא מוכח ממתניתין דכיצד ג' דבכלי מתכות איירי אבל ממתניתין דכיצד ארבעה ע\"כ בכלי מתכות איירי מדקתני דאדם שנגע בכלים שנגעו במת דטמא טומאת ז' ואם הכלים שנגעו במת אינם אבי אבות כמת איך יתכן שאדם הנוגע בהם שיהיה טמא טומאת שבעה אלא ודאי בכלי מתכות איירי והוו אבי אבות והאדם הנוגע בהם הוי אב ומש\"ה טמא שבעה והא ודאי בורכא הוא משום דע\"כ לא למדנו דהכלים נעשים כיוצא בהם ואם נגעו באב דהוו אב אלא מדאקיש רחמנא חרב לחלל אלמא דנעשה כדבר שנוגע בו ומכאן למדנו דאם נגעו באבי אבות דנעשו אבי אבות ואם נגעו באב דנעשו אב וכיון דקרא דחרב הרי הוא כחלל לא נאמר כי אם במתכות מהיכא תיתי דכלים שנגעו באב דנעשים אב ותו דכלים בכלים אין השניים נעשים כראשונים ועל כרחין טעמא דמתני' דכיצד ג' הוא לפי שהכלים הראשונים נעשו אבי אבות הטומאה וכ\"נ ממה שהקשו לר\"ת מתוספתא דחמת שהיא נתונה בתנור כו' משמע דלר\"ת כלי שטף הנוגעים באדם שנגע במת אינם נעשים כיוצא באדם אלא הוו ראשון לטומאה וא\"כ ע\"כ טעמא דכלים בכלים הוא משום דכלים הראשונים הוו כחלל ומה שהכריחו התוספות ממתניתין דכיצד ד' דבכלי מתכות איירי הוא משום דהתוספתא דקתני בד\"א לתרומה וקדשים אבל נזיר אין מגלח אלא על המת בלבד ואתא למעוטי כלים שנגעו במת דאדם שנגע בהן אינו מגלח על מגעו וחלוקה זו דאדם הנוגע בכלים שנגעו במת לא נשנה כי אם במתניתין דכיצד ארבעה ומשום הכי הכריחו דעל כרחין האי מתניתין בכלי מתכות איירי וכיון דקתני דאין הנזיר מגלח עליהן אלמא דאין הנזיר מגלח על מגע כלי מתכות שנגעו במת ולעולם דלרבינו תם כלים בכלים נמי לא איירי אלא בכלי מתכות וכדכתיבנא ובכלי מתכות לעולם נעשים כדבר שנגעו בו ואם נגעו במת נעשים אבי אבות כמת ואם נגעו באדם נעשים אב הטומאה כאדם חוץ מכלים בכלים דלעולם אין הכלים השניים נעשים כראשונים. והרב רבינו יצחק מסמפונט פירש דכלי מתכות אינם משונים משאר כלים וכבר הביא דבריו הר\"ש בריש אהלות והא דדרשינן בפרק כה\"ג מדכתיב בחלל חרב דחרב הרי הוא כחלל לאו דוקא חרב דהוא הדין כל הכלים אפי' כלי שטף ולא נתבאר כאן לפי סברא זו אמאי נקט קרא חרב ובחידושי הרשב\"א בפרק לא יחפור כתב לפי סברא זו דלא נאמר חרב אלא להוציא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה, הן אמת שרש\"י כתב בסוף עירובין עלה ק\"ד דכלי חרס שנגעו במת אינם נעשים אב הטומאה משום דכתיב וחטאו ביום השביעי וסמיך ליה וכל אשר יגע וגו' כל היכא דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא וכל היכא דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת ע\"כ. ולפ\"ז לא היה צריך קרא ללמדנו דאינו נעשה אבי אבות הטומאה מאחר דכבר למדנו דאפי' אם נגע במת אינו אב הטומאה לטמא אדם וכלים: <br><b>עוד </b>כתב הר\"ש בשם ר\"י ובשבת וחולין ופסחים לא גרסינן חרב הרי הוא כחלל דלא צריך כלל דכל מה שמדקדק יכול לדקדק בלאו הכי. ונראה שכך היא עיקר הגירסא וטעות הוא שנפל בספרים שכפלו לשון זה דלאו דוקא חרב הוא הדין כו'. והנה ההיא דפרק הזורק שכתב דלא גרסינן התם חרב הרי הוא כחלל כן כתבו התוספות שם ד\"ה קשרה ומאי דקאמר שמואל והוא שקשורה בשלשלת של ברזל הוא משום דלא חשיב אהל כיון שמתנענע תמיד והשתא קאמר שמואל דאם קשרה בשלשלת של ברזל מביאה את הטומאה וכן פי' הר\"ש בפ\"ח מאהלות משנה ה'. ונראה דר\"ת שהביא הך דהזורק ראיה לדבריו היה מפרש לדשמואל כפירש\"י שפירש בהזורק וכ\"כ הרשב\"א בפרק לא יחפור דר\"ת גריס בההיא דהזורק חרב הרי הוא כחלל והרשב\"א כתב ופירוש אחר יש לי שם בשמועה וכיון למה שכתבו התוספות בשם הר\"ש וכן הוא דעת ר\"י. וכן ההיא דריש חולין דאמרינן האי טמא דאיטמא במאי אילימא במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל אב הטומאה הוא לטמייה לסכין ואזל סכין וטמיתיה לבשר כו' התם לא איצטריך להאי דרשא דבחלל חרב דאף את\"ל דהסכין אינו אלא ראשון מקשה שפיר דהא אוכלין מקבלין טומאה מן הראשון וגברא הוי אב וסכין ראשון ובשר שני וכבר הרגיש שם רש\"י בקושיא הלזו וכתב דרבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר ור\"י לא ניחא ליה בהאי ומשום הכי לא גריס התם חרב הרי הוא כחלל משום דקושיית הגמרא הוא אף בלא האי כללא. אך ההיא דגרסינן בפסחים דאוקמה רב יהודה למתני' בנר של מתכת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל והוי ליה אב הטומאה וקסבר שלישי מותר לעשותו ראשון לכאורה נראה דאי לאו האי קרא דבחלל חרב לא הוי מתרץ מידי רב יהודה משום דכיון דאיטמא בטמא מת הוי האי נר ראשון ולא שמעינן מינה אלא דשלישי מותר לעשותו שני והיינו קמייתא דעדותו דר\"ח סגן הכהנים והדרא קושיית הגמרא לדוכתה דמאי הוסיף ר\"ע בעדותו. והנראה אצלי דר\"י לא גריס במתניתין בנר שנטמא מטמא מת אלא בנר שנטמא טמא מת כלומר שהנר עצמו נגע במת וכבר הובאה גירסא זו בירושלמי עלה דמתניתין דאית דגרסי טמא מת והביא הרשב\"א ירושלמי זה בפרק לא יחפור ולפי גירסא זו לא גרסינן בחלל חרב דבלאו האי קרא מתרץ שפיר רב יהודה דכיון דנגע האי נר במת הוי נר אב הטומאה ולמדנו ר\"ע דשלישי מותר לעשותו ראשון ונקט ר\"י נר של מתכת לאפוקי נר של חרס דלעולם לא הוי אב הטומאה אפילו אם נגע במת וכמ\"ש רש\"י בסוף עירובין וכוותיה דר\"י דייק דבגמרא הקשו ומאי דוחקיה דרב יהודה לאוקמי בנר של מתכת לוקמה בנר של חרס כו' ולפי גירסת ר\"ת ושיטתו הוה ליה למימר נוקמה בכלי שטף אלא ודאי דאין חילוק בין כלי מתכות לשאר כלי שטף ומש\"ה פריך לוקמה בכלי חרס ומה שכתבנו באמרו כאן נר של מתכת הוא לאפוקי נר של חרס כן כתב רבינו בפי' המשנה ריש פ\"ב דעדיות יע\"ש וכן ההיא דגרסינן התם ולרב דאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירו בבשר כיון דאמר מר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל אדם וכלים נמי ליטמא לא גרסינן לה להא דבחלל חרב משום דרב דקאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת היינו שהמחט נטמאת במת ואם כן בלאו קרא דבחלל חרב שפיר קא מקשה שהרי המחט הוי אב ומטמא אדם וכלים וא\"ת הא על כרחין קושיית הגמרא היא מהכרח הכתוב דבחלל חרב דאי לא מי הגיד לסתמא דתלמודא דלרב המחט נגע במת אימא דמחט טמא מת הכוונה היא שנגע המחט בטמא מת דהוי המחט ראשון ומשום הכי אינו מטמא אדם וכלים לפי שהעיקר אצלנו דאין אדם וכלים מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה הא לא קשיא כלל משום דסוף סוף תיקשי מי הגיד להם דמחט טמא מת הוא מחט שנגע באדם שנגע במת אימא דהאי מחט נגע בכלי שנגע בכלי והוי כלים בכלים דקי\"ל דהג' טומאתו טומאת ערב והוי ראשון ואינו מטמא לא אדם ולא כלים ומש\"ה קתני שהסכין והידים טהורות והבשר טמא אלא ודאי דס\"ל לסתמא דתלמודא דמדנקט רב מחט טמא מת ולא נקט טמא שרץ משמע דרוצה לאוקומי למתני' בדהאי מחט הוי אב הטומאה ומש\"ה קאמר טמא מת דבשרץ לא משכחת לה שיהיה הנוגע בו אב הטומאה וכה\"ג דייק בגמרא התם עלה י\"ד דקאמר מתני' קשיתיה מאי איריא דתני נר שנטמא בטמא מת ניתני שנטמא בשרץ ורב דאוקמה במחט טמא מת ולא בשרץ משום דאי לא תימא הכי מאי אשמעינן רבי חנינא בעדותו דמחט שנמצאת בבשר שהסכין טהור פשיטא דהא כלי אין מקבל טומאה מן הראשון אלא ודאי דמיירי במחט טמא מת ואשמעינן דעזרה רשות הרבים והוי ככל ספק טומאה בר\"ה דספיקו טהור וא\"כ הדרינן למאי דכתבינן דכיון דע\"כ רב דאוקמה במחט טמא מת הוא כדי שיהיה המחט אב הטומאה א\"כ לא איצטריך לסתמא דתלמודא לההיא דבחלל חרב להקשות לרב דבלאו הכי מותיב לה שפיר דכיון דאוקמה בטמא מת כדי שיהיה המחט אב הטומאה א\"כ אדם וכלים נמי ליטמא. והנה ר\"י הביא ראיה לדבריו מספרי דדריש דכלים ואדם וכלים טמאים טומאת שבעה מקרא דוכבסתם בגדיכם ומדדריש לה מקרא דוכבסתם בגדיכם משמע מינה דחרב לאו דוקא ור\"ת ז\"ל תירץ דאיכא לאוקומי בכלי מתכת כגון תכשיטי זהב וכסף כדאשכחן גבי בגדי כהונה דכתיב ואלה הבגדים אשר יעשו וקא חשיב חשן ואפוד ומעיל וציץ הוא טס של זהב וקושיא זו דר\"י ותירוץ ר\"ת הביאם הר\"ש בריש אהלות והרשב\"א בפרק לא יחפור והתוספות בפרק כה\"ג עלה נ\"ד והסמ\"ג במ\"ע סי' רל\"א אלא שסיים בדבריו וכבסתם בגדיכם היינו טבילה ולא ידעתי כוונתו: עוד הביא ר\"י ראיה לדבריו מההיא דתניא בתוספתא דכלים פ\"ו החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתון לתוכה הוא טהור כו' בא הטהור ואחז בו נטמא וטמא החמת חזרה החמת וטמאה את התנור אלמא דאדם הנוגע במת מטמא חמת לטמא תנור אע\"ג דחמת של עור ולא של מתכת ולסברת ר\"ת החמת הוא ראשון לטומאה ואינו מטמא התנור לפי שאין כלי חרס מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה ותירץ הר\"ש דהתם טעמא משום דהוי טומאה בחיבורין כדאמרינן בפרק אין מעמידין דיקרב בדיקרב מסאב ע\"כ ולא ביאר לנו הר\"ש אם טומאה זו דחיבורין אי הויא דאורייתא או דרבנן והרשב\"א בחידושיו פרק לא יחפור כתב שהאדם כל זמן שהוא נוגע בטומאה הוא אבי אבות אי מדאורייתא אי מדרבנן כדאמרינן במסכת נזיר פרק כה\"ג ובקשתי בפרק כהן גדול ולא מצאתי דבר שייך לזה. ונראה שכיון למ\"ש בפרק ג' מינים עלה מ\"ב וטומאה בחיבורין דאורייתא הא אמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא כו' ע\"כ. הרי מבואר בסוגיא זו דנזיר דטומאה בחיבורין לא הוי כי אם מדרבנן ומסוגיא דפרק אין מעמידין נראה דהויא דאורייתא ומש\"ה כתב הרשב\"א אי מדאורייתא אי מדרבנן וביישוב אלו הסוגיות כבר כתבתי לעיל (א\"ה בפירקין דין ב'). וראיתי להראב\"ד בפ\"ג מהלכות אלו שכתב אנו אין לנו אלא בחרב או בחיבורין בשאר כלים וכל המקראות אינם אלא בחיבורין ע\"כ. וי\"ל טומאה זו דחיבורין היכא רמיזא וכ\"ת דס\"ל כסוגיא דפרק אין מעמידין דמוכח התם דיקרב בדיקרב טמא טומאת שבעה ומשם למדנו לכל מיני חיבורין וס\"ל כסברת התוס' דס\"ל דטומאה בחיבורין הוי מן התורה וההיא דפרק שלשה מינים מפרשים לה בדרך אחרת וכמו שכתבתי לעיל הא ליתא דא\"כ היה לו להשיגו בתחילת דברי רבינו שכתב דמד\"ס הוי טומאה בחיבורין וכן כתב הרא\"ם בפרשת חקת עליה דקרא דוכל אשר יגע בו הטמא דדעת הראב\"ד הוא דחיבורי אדם באדם אינו טמא כי אם מד\"ס מדלא השיגו להר\"ם. ועוד הכריח הדבר ממה שכתב הראב\"ד בפ\"ז מהלכות נזיר וכיון שכן נחזי אנן טומאה זו דחיבורין היכא כתיבא. ונראה שדין זה הוציא הראב\"ד מההיא דתניא בסיפרי בפרשת מטות כל הורג נפש ר\"מ אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו או אפילו זרק בו חץ והרגו ת\"ל וכל נוגע בחלל הקיש הורג לנוגע מה נוגע ע\"י חיבורין אף הורג ע\"י חיבורין וכבר הביא רש\"י ברייתא זו בפירוש התורה. והנה למדנו מברייתא זו דחיבורי אדם בכלים וכלים במת טמא טומאת שבעה דהא מסיים קרא תתחטאו ביום השלישי. אך עדיין יש לדקדק בדברי הראב\"ד במ\"ש וכל המקראות אינם אלא בחיבורין דמשמע דתרי קראי כתיבי. ונראה דאפשר שכיון לקרא דוכבסתם בגדיכם וכל ימי הייתי מצטער על פסוק זה דהא כלל גדול הוא בידינו דכל מקום שנאמר בתורה יכבס בגדיו הוא להורות דיש הפרש בין קודם שפירש לאחר שפירש דקודם שפירש מטמא בגדים ולאחר שפירש הו\"ל ראשון לטומאה ואינו מטמא בגדים ואשמעינן זה קרא באומרו בגדיו בכינוי לומר שאינו מטמא אלא דומיא דבגדיו שהוא לבוש לפי שהם חיבורי כלים באדם ואדם במת וכמ\"ש רבינו ריש פ\"ה מהלכות פרה אדומה וכ\"כ בפירוש המשנה פ\"ק דכלים הביא דבריו מרן בריש הלכות אבות הטומאה ולפי כלל זה האי קרא דוכבסתם בגדיכם הוא דוקא קודם שפירש דומיא דיכבס בגדיו ולפי שיטה זו דהראב\"ד ניחא דאשמעינן קרא דחיבורי כלים באדם ואדם במת טמאים טומאת שבעה ואיצטריכו תרי קראי דמקרא דוכל הורג נפש למדנו לחיבורי אדם בכלים וכלים במת ומקרא דוכבסתם בגדיכם למדנו לחיבורי כלים באדם ואדם במת. ומ\"מ אכתי איכא לעיוני טובא בסברת הראב\"ד הלזו דהא מתניתין דאהלות דקתני ד' טמאין במת וכו' על כרחין בכלי מתכות היא דאי בשאר כלים ומשום טומאה בחיבורין נגעו בה הא לא מצינו בשום מקום כי אם לשני משום דחשבינן ליה כאילו נוגע השני בטומאה עצמה אבל השלישי אף שהן מחוברין לא הוי כאילו נוגע בטומאה וזה פשוט עד מאד. ועוד דהתם על כרחין לאו בחיבורין מיירי מדקתני רישא שנים טמאין במת וכו' ואי בחיבורין הא אדם באדם טמאים טומאת שבעה לפחות מדרבנן וכיון שכן דבכלי מתכות איירי מהיכן למדו דין זה. ואפשר היה לומר דמכיון דלמדנו מקרא דבחלל חרב שהחרב שנגע במת נעשה כמת להיות אבי אבות הטומאה מהתם נמי למדנו דאם נגע באדם שנטמא במת שנעשה אב הטומאה כמוהו. הכלל העולה שהחרב נעשה כדבר שנגע בו אם במת אבי אבות ואם בטמא מת אב הטומאה חוץ מכלים בכלים דלא אמרינן שיעשו כמו הכלים הראשונים משום דא\"כ אין לדבר סוף וזה לא יתכן אך מה שאני תמיה הוא דבספרי הוכיחו להא דארבעה טמאין במת מקרא דוכבסתם בגדיכם וכמו שכתבנו לעיל ולפי מה שכתבנו האי קרא לאו בכלי מתכות איירי אלא משום טומאה בחיבורין נגעו בה וכפשטא דקרא דכתיב בגדיכם. ועוד קשה דאף אם ת\"ל דהאי קרא לאו בכלי מתכות איירי אכתי היכא רמיזא בהאי קרא דכלים באדם ואדם בכלים טמאים טומאת שבעה אימא דהאי קרא איירי בכלים באדם ואדם במת ואי אמרת בשלמא לרבינו ז\"ל דס\"ל דהאי קרא דוכל הורג נפש איירי שלא בחיבורין וטעמא הוא משום דכתיב בחלל חרב ניחא דהאי קרא דוכבסתם קאי עלה דקרא דוכל הורג נפש ולמדנו מזה דכלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאין טומאת שבעה וכבר כתבנו לעיל מה שהכריחם לרז\"ל לומר דהאי קרא וכבסתם קאי עליה דקרא דוכל הורג נפש. אך להראב\"ד ודעמיה דס\"ל דקרא דוכל הורג נפש מיירי בטומאה בחיבורין היאך למדנו מקרא דוכבסתם הא דד' טמאין מאחר דהאי קרא איירי בכלי מתכות דוקא וקרא קמא איירי בשאר כלים משום טומאה בחיבורין וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: <br><b>ודע </b>שמדברי הרמב\"ן בפרשת מטות נראה דס\"ל דחיבורי אדם בכלים וכלים במת אין טומאתו כי אם מדרבנן ודומה לחיבורי אדם באדם ואדם במת וכן חיבורי כלים באדם ואדם במת דהיינו ההיא דתניא בתוספתא דכלים החמת שהיא נתונה בתנור וכו' ומתוך דברי הרשב\"א בחידושיו נראה שדומה לההיא דחיבורי אדם באדם ולמאן דאית ליה התם דטומאה בחיבורין הוא מן התורה ה\"נ הכא וכ\"כ הר\"ש בפ\"ק דאהלות והתוס' בפרק שלשה מינים עלה דהך דחמת וההיא דפ\"ב דע\"ז דיקרב בדיקרב מסאב. ולפ\"ז לסברת התוספות שכתבנו לעיל דאית להו דחיבורי אדם באדם הוא מדאורייתא הוא הדין לחיבורי כלים באדם ואפשר שהדברים ק\"ו שהרי נבילה קלה ודכוותה האדם הנושאה מטמא כלים כל זמן שלא פירש אף שאין אדם הנושאה מטמא אדם אף בשעה שהוא מחובר עם הטומאה מת חמור שמטמא אדם הנוגע בו קודם שפירש אדם אחר טומאת שבעה אינו דין שיטמא כלים קודם שפירש שהרי הכלים עלולים לקבל טומאה מן האדם יותר מהאדם. ומיהו עדיין יש להסתפק אם הכלים הם מחוברים במת אם מטמאים אדם מדאורייתא למ\"ד חיבורי אדם באדם מדאורייתא דאפשר דדוקא אדם שמצינו לו במקום אחר שבעודו מחובר לטומאה טומאתו חמורה שהוא מטמא בגדים מה שאינו מטמא אחר שפירש דין הוא דגבי מת נמי דבעודו מחובר יטמא טומאת שבעה ואפילו לאדם אך בכלים שלא מצינו במקום אחר שיהא נוסף להם טומאה בשביל היותם מחוברים מנא לן דגבי טומאת מת יהיה טומאתם נוספת בשביל היותם מחוברים במת מאחר שלא מצינו להם טומאת חיבור ולא מיבעיא לטמא אדם אלא אפילו לטמא כלים דכוותייהו ספוקי מספקא לן אי מדמינן ליה לחיבורי אדם באדם דכי היכי דהתם מטמא דכוותיה אף דבעלמא אינו מטמא ה\"נ הכא או דילמא שאני התם שכבר מצינו לו חיבורין לגבי כלים מש\"ה סלקינן חד דרגא הכא גבי טומאת מת אפילו לאדם דכוותיה אך בכלים שלא מצינו להם טומאת חיבורין בשום דוכתא מנ\"ל להמציא להם גבי טומאת מת דבר מחודש. ודע דהא דכתיבנא דכלים בשביל היותם מחוברים בטומאה דלא תוסיף טומאתם בשום מקום מתניתין היא בריש אהלות מ\"ה וכ\"כ הר\"ש בריש פ\"ד דזבים ובפ\"ה מ\"י והא דתניא בתוס' דזבים כלים הנוגעים בזב וזבה ויולדת ונדה מטמאין ב' ופוסלין א' פירשו מטמאין א' ופוסלין א' דמשמע דיש חילוק לגבי כלים בין היותם מחוברים לאחר שפירשו כבר כתב הר\"ש רפ\"ה דזבים דהאי דינא דתוספתא הוא מדרבנן דכלים באדם לגבי אוכלים ומשקין אבל מן התורה ליכא חיבורין לכלים. ואל תשיבני ממה שהרמב\"ן בפי' התורה עלה דקרא דוכל הורג נפש דימה חיבורי כלים במת לחיבורי אדם באדם דהתם מדרבנן הוא דקאמר ומדרבנן מיהא הרי מצינו טומאת חיבורין אף לכלים וכמו שכתבנו לעיל בשם הר\"ש. הן אמת דסברא זו דהר\"ש היא מחודשת בעיני דפשטא דמתניתין דזבים מוכח דליכא טומאת חיבורין לכלים וכבר כתבתי בעלה ק\"ע דהנראה לי הוא דהרמב\"ם לא ס\"ל האי דינא מדלא השמיענו דין זה. ועוד הוכחתי זה ממקום אחר יע\"ש (*א\"ה תמצאנו לקמן פ\"י מהלכות מטמאי משכב ומושב דין ו' יע\"ש באורך). ומ\"מ אף דנימא דלא כהר\"ש ונימא דליכא טומאת חיבורין לכלים אף מדרבנן מ\"מ אפשר דס\"ל להרמב\"ן דכיון דחכמים גזרו טומאת חיבורין במת לטמא טומאת ז' אף לאדם באדם אף שלא מצינו טומאה כזו בשום מקום שיהא האדם המחובר לטומאה מטמא אדם על כרחין אית לן למימר דמשום חומרא דמת החמירו והוא הדין גבי כלים ג\"כ שהרי מן התורה אפילו אדם שנוגע במת אינו מטמא בעודו מחובר כלי שטף טומאת שבעה וכמו שנראה ממ\"ש בחידושיו פרק לא יחפור וא\"כ חכמים שהחמירו לטמא טומאת שבעה ולא די שהחמירו לטמא כלים שהרי יש דכוותיה מן התורה אלא שהחמירו אף לאדם באדם דליכא דכוותיה מן התורה א\"כ אף אנו נאמר שאף כלים בעודם מחוברים במת מטמאים אפילו אדם אף שלא מצינו טומאה דחיבורים בהו אבל למאן דאית ליה דחיבורי אדם באדם הוא מן התורה לא גמרינן מיניה לחיבורי כלים במת לטמא אפי' כלים טומאת שבעה וכל שכן לטמא אדם טומאת שבעה והא דכתב הרשב\"א בחידושיו בפרק לא יחפור עלה דחמת אי מדאורייתא אי מדרבנן שאני התם דמיירי בחיבורי אדם במת ואדם בכלים דהתם פשיטא דלמ\"ד חיבורי אדם באדם הוא מן התורה דכל שכן חיבורי כלים באדם ואדם במת וכמו שכתבנו לעיל אבל חיבורי כלים במת לעולם דלא גמרינן להו מחיבורי אדם באדם לטומאה דאורייתא וכדכתיבנא והראב\"ד כתב בפ\"ז מהלכות נזיר דכלים המחוברים במת מטמאין את האדם טומאת שבעה מקרא דוכל הורג נפש מפיק ליה וכדאיתא בספרי. ולפי מ\"ש לעיל נראה דחיבורי אדם במת הוא מן התורה ולא מיבעיא לטמא כלים דהא ק\"ו שאין עליו תשובה הוא ומה משכב שאין כלים הנוגעים בו מטמאין אפילו כלים אדם הנוגע בו מטמא בגדים מת שהכלים הנוגעין בו מטמאין אדם אינו דין שאדם הנוגע במת שיטמא כלים טומאת שבעה והרי מדברי הרשב\"א בחידושיו פרק לא יחפור נראה דאי הוה אמרינן דחיבורי אדם באדם הוא מן התורה דהיינו למדים מהתם לחיבורי אדם במת לטמא כלים וא\"כ ה\"נ מאחר דאית לן קרא לחיבורי כלים במת כ\"ש לחיבורי אדם לטמא בגדים וכן חיבורי כלים בכלים נראה דלהראב\"ד טמאים טומאת ז' מק\"ו והוא בזה האופן ומה האדם שאינו מקבל טומאה אפילו מן האדם בשאר הטומאות גבי מת מקבל טומאה אפילו מן הכלים כלים דבעלמא מקבלים טומאה מן האדם אינו דין שיקבלו טומאה במת מן הכלים. וכ\"ת א\"כ נימא דאף חיבורי אדם באדם הוי מן הורה התורה מק\"ו בזה האופן ומה כלים דבעלמא אינם מטמאים אפילו כלים גבי מת מטמאים אפילו אדם אדם דבעלמא מטמא כלים אינו דין דגבי מת שיטמא אדם ולפי דין זה הוה ניחא לי מ\"ש הרמב\"ן בפרשת מטות ז\"ל ואם סבר הרב שכיון שנגע בכלי בעוד שהוא מחובר במת יטמא אותו כמת עצמו טומאת שבעה טומאה בחיבורין מדרבנן היא בחיבורי כלים במת כמו שמפורש במסכת נזיר פרק ג' מינים ע\"כ. וי\"ל דמה דמיון הוא זה אימא דחיבורי אדם באדם הוא מדרבנן והיינו ההיא דשלשה מינים אבל חיבורי כלים במת הוא מן התורה מקרא דוכל הורג נפש אלא שנראה דכוונת הרמב\"ן היא דאם איתא דחיבורי כלים במת הוא מן התורה מכ\"ש חיבורי אדם באדם וכדכתיבנא וכיון דאית לן דחיבורי אדם באדם אינו אלא כי אם מדרבנן מכ\"ש דחיבורי כלים במת ליכא טומאה מן התורה. אך כפי מ\"ש לעיל דהראב\"ד מודה להרמב\"ם דחיבורי אדם באדם לא הוי מן התורה מדלא השיגו וכמו שכתב הרא\"ם בפרשת חקת וקשה דכיון דאית ליה דחיבורי כלים במת הוא מן התורה איך יתכן דחיבורי אדם באדם יהיה מדרבנן והלא ק\"ו הוא וכדכתיבנא. ואולי דשאני חיבורי אדם באדם דמעטינהו קרא דכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. ומ\"מ הא ודאי ליתא דהא איצטריך קרא למעטו שלא יטמא האדם את האדם שלא בחיבורין טומאת שבעה דאי לאו קרא הו\"א דאף שלא בחיבורין מטמא טומאת שבעה מק\"ו וכדאיתא בספרי או יהא האדם מקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה וק\"ו הוא ומה כלים שאינם מטמאים ע\"ג משכב ומושב הרי הם מקבלים טומאה מן המת לטמא אדם אדם שמטמא על גבי משכב ומושב אינו דין שיקבל טומאה מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה ת\"ל והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל מן המת לטמא את חבירו טומאת שבעה ע\"כ. הרי מבואר דאי לאו קרא הו\"א שיטמא האדם את חבירו אף שלא בחיבורין וא\"כ אף דמיעט קרא מ\"מ בחיבורין אפשר דלא מיעט. וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דלהראב\"ד דאית ליה דחיבורי כלים במת הוא מן התורה איך יתכן דחיבורי אדם באדם הוא מדרבנן. ואם נפשך לומר דכיון דמק\"ו היה האדם מקבל טומאה לטמא את חבירו טומאת שבעה ואשמעינן קרא דלא נעביד ק\"ו לאדם באדם ה\"ה לחיבורי אדם באדם דלא נעביד ק\"ו דהא מיעט קרא ק\"ו גבי אדם באדם הנה דרך זה הוא דחוק בעיני עד מאד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין לך יוצא מן העץ כו'.</b> תנן בפרק במה מדליקין עלה כ\"ח כל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ופירש רש\"י אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית ואין צריך להטביל האהל עצמו דלא קיבל טומאה אלא כלים שתחתיו אלא פשתן שאף האהל טמא ע\"כ. ונראה דאהל של פשתן אינו חוצץ מאחר דמקבל טומאה דהא קי\"ל דכל דבר המקבל טומאה מביא ואינו חוצץ וכתבו התוספות והא דאמרינן לעיל עלה י\"ז ועל עצמן בכל שהן דמשמע דכל הכלים נעשין אהל לקבל טומאה מחמת אהל הכא איירי בדבר שקבוע שחיברן לקרקע אע\"ג שמתחלה היה בגד כיון שחיברו לקרקע בטלו מתורת בגד ואין מטמא אלא פשתן אעפ\"י שהוא מחובר כדכתיב והזה על האהל ע\"כ. ותירוצם מבואר הא דאיצטריך קרא לומר והזה על האהל ללמדנו שהאהל מקבל טומאה הוא באהל שאינו מקבל טומאה כלל אפילו במגע דאם היה מקבל טומאה למאי איצטריך קרא לומר דהאהל מתטמא באהל פשיטא כיון דכתיב ועל כל הכלים אשר היו שם אלמא דמת מטמא באהל כל דבר המקבל טומאה והשתא הכלים שלא האהילו על המת טמאים האהל עצמו שהאהיל על המת מיבעיא אלא ודאי דחידושא דקרא הוא דאף בדבר שאינו מקבל טומאה אם האהיל על המת נטמא והיינו דתנן במתני' שדין זה אינו אלא בפשתן אבל שאר הדברים היוצאין מן העץ שאינם מקבלים טומאה אף אם עשאה אהל אינו מתטמא אבל הדברים שהם מקבלים טומאה בהא לא איירי מתניתין דפשיטא שאם האהילו על המת שהם טמאין דאין הפרש בטומאת אהל האמורה בתורה בין שהאהיל האדם או הכלי על המת בין שהאהיל המת על האדם או הכלי או שהיה המת עם האדם או עם הכלים תחת אהל אחד הרי אלו טמאים טומאת אהל וכמו שנתבאר כל זה בדברי רבינו פ\"א מהלכות אלו דין י'. עוד כתבו התוס' שהקשה ר\"י מההיא דתנן פ\"ח דאהלות אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה כו' והסדינים שהם עשוים אהלים ואיך חוצצים סדינים של פשתן בפני הטומאה והא כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. וי\"ל דמיירי בסדינים של משי וקבועין שאינם מיטמאים ע\"כ. והנה קשר קושיית ר\"י הוא דאי לאו תחלת דברי התוספות הוה אמינא דהא דאמרינן דסדינין מביאין וחוצצין היינו באהלים הקבועים דבטלי מתורת בגד ואינם מקבלים טומאה ומאי דאמרינן דפשתן מטמא טומאת אהלים היינו באהל שאינו קבוע דלא בטל מתורת בגד אבל כפי מ\"ש דפשתן מטמא אפילו בקבוע קשה מההיא דסדינין ותירצו דמיירי בשל משי וקבוע דבטל מתורת בגד ומאי דאמרינן שהן עשוין אהלים הכוונה היא שהן קבועים דבטל מהם תורת בגד ומש\"ה אינם מקבלים טומאה וחוצצין ומאי דתנן באידך מתני' דמביאין ולא חוצצין שהן עשויין אהלים הכוונה היא דאינם קבועים ולא בטל מינייהו תורת בגד ומקבלים טומאה ומש\"ה אינם חוצצים בפני הטומאה. ודע שחילוקי דינים אלו שכתבו התוספות כתבם הראב\"ד בהשגות בפירקין והכלל העולה מדבריהם הוא דכל דבר המקבל טומאה ואינו קבוע בקרקע מתטמא טומאת אהלים וכל דבר המחובר אינו מתטמא חוץ מן הפשתן וכל דבר המקבל טומאה כגון שאינו קבוע או קבוע והוא פשתן אינו חוצץ בפני הטומאה ויש לי מקום עיון בדברי התוס' והראב\"ד דס\"ל דכל דבר המקבל טומאה אף שהוא עשוי כאהל אינו חוצץ בפני הטומאה מהא דאמרינן בפרק במה מדליקין עלה כ\"ח דבעי ר\"א עור בהמה טמאה מהו שיטמא באהל כו' ושקלו וטרו התם להוכיח דעור בהמה נמי איקרי אהל ומקבל טומאה ויליף לה ממשכן וכל מאי דילפינן ממשכן אינו לענין הבאת הטומאה למעט שאר אהלים דלא דמו למשכן אלא לטומאת עצמו דוקא וכמ\"ש שם התוספות בד\"ה א\"כ. ולפי מ\"ש יש לחקור האי עור היכי דמי אם הוא כלי עור פשיטא דהא קי\"ל דכל הכלים נעשין אהל לקבל טומאה ומהיכא תיתי שישתנה דין כלי העור מכל שאר הכלים ואם נפשך לומר דמיירי בעור שאין בו צורת כלי דקי\"ל דאינו מקבל טומאה וכמו שפסק רבינו בפ\"ז מהלכות כלים דין ב' ואפ\"ה אם עשה מהם אהל מקבל טומאת אהל מגזירת הכתוב דילפינן לה ממשכן א\"כ אני תמיה מההיא דאמרינן בפ\"ח דאהלות דיריעה וסקורטייא וקטבליא שהן עשויין אהלים דמביאין וחוצצין וכל הני כלי עור נינהו ומקבלים טומאה וכדתנן פי\"ז דכלים מ\"ד אלא דכיון דעשאן אהל בטיל להו מתורת כלי ומש\"ה חוצצין אבל אם לא היו עשויין אהל היו מביאין ולא חוצצין וכדתנן בפ\"ח דאהלות מ\"ג והשתא כפי דברי התוס' נהי דעשאן אהל מ\"מ מקבלים הם טומאת אהל כדין עור שאין בו צורת כלי וא\"כ אמאי חוצצין וכעת צל\"ע. וראיתי להר\"ש בריש פ\"ח דאהלות שכתב דאע\"ג דכל הני מקבלים טומאה כו' מ\"מ חוצצין בפני הטומאה אם נטויים כאהלים דאהל שאני דאע\"ג דמקבל טומאה מציל על הטומאה מלהיות בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ע\"כ. והנה מדבריו נראה דהא דאמרינן דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה היינו דוקא בכלים שאינם עשויים אהלים אבל בדבר שנעשה אהל אף שמקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה ולפ\"ז הא דסדין חוצץ מיירי אף בשל פשתן: <br><b>תנן </b>בפ\"א דאהלות מ\"ג אמר ר\"ע יש לי ה' השפוד התחוב באהל האהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה הה' בין אדם בין כלים טמאין טומאת ערב אמרו לו אין האהל מתחשב ע\"כ. והנה מתוך דברי רבינו בפירוש המשנה יראה דס\"ל דשפוד זה תחוב בתוך האהל בעוד המת שם ומש\"ה השיבו לר\"ע אין האהל מתחשב לפי שהשפוד לא קיבל הטומאה מן האהל אלא מן המת וזהו אמרם בברייתא האהל והשפוד שם אחד והוה ליה כאילו נגע המת בכלים הרבה שכולם נחשבים לאחד. וטעמיה דר\"ע הוא דהכא השפוד נהי שקיבל הטומאה מן המת מ\"מ הוא בהצטרפות האהל שהאהיל על המת ועל השפוד ומש\"ה חשיב לאהל בפני עצמו ולשפוד בפני עצמו ופי' זה הוא ס\"ל לר\"ש והקשה דלפי מאי דקא חשיב ר\"ע אהל הוה מצי למימר יש לי להוסיף ששי כגון שחזר והביא השפוד לתוך אהל אחר דחרב נעשה כחלל אף לטמא אחרים באהל כמת כדמוכח בנזיר כו' והכוונה היא שהביא השפוד לתוך אהל אחר והיו שם בתוך האהל כלים ונמצא שאהל קיבל טומאה מן השפוד וחזר וטימא לכלים וא\"כ יש למנות האהל והכלים בשנים לפי שהכלים לא קבלו טומאה מן השפוד כי אם בהצטרפות האהל ודומה לאהל ראשון דחשיב ליה בפני עצמו ותירץ דמשום דמנה ת\"ק עד ארבעה קאמר ר\"ע יש לי ה' וה\"ה אם היו מודים לו חכמים בה' היה אומר עדיין יש לי להוסיף ו' אלא השיבוהו אין האהל מתחשב לפי שנחשב השפוד התקוע בו כנוגע במת עצמו ולפ\"ז אהל שני נמי אינו מן המנין לפי שנחשבים הכלים כאלו נוגעין בשפוד. ודע דסברא זו דהר\"ש דחרב נעשה כחלל לטמא באהל אין הכל מודים בה ורבינו חולק עליה וכבר כתבתי בזה במקום אחר (א\"ה תמצאנו לעיל בפירקין דין ג' יע\"ש). עוד כתב הר\"ש פי' אחר דהא דאין אהל מתחשב לאו משום דמאהיל על המת ועל השפוד ונחשב כל המונח באהל המת כנוגע במת דבהא ודאי מודה ר\"ע דאין מתחשב אלא ר\"ע בשפוד שנוגע באהל מבחוץ איירי אפ\"ה אין האהל ממנין סדר משנתנו כמו שהוכחתי ממתני' דקטבליא ע\"כ. כוונת דבריו דהאהל כל זמן שהטומאה תחתיו הנוגע באהל לא הוי כנוגע בכלים שנגעו במת אלא כנוגע במת עצמו ומשום הכי אמרו חכמים דאין האהל מתחשב לפי שהאהל והמת הם דבר אחד ולפ\"ז ניחא הא דלא קאמר ר\"ע יש לי ששי והוא כגון שחזר והביא השפוד לתוך אהל אחר דאי בשהכניסו לתוך האהל פשיטא דאין האהל מן המנין משום דמאהיל על השפוד ועל הכלים ונחשב כל המונח באהל כנוגע בשפוד ואי בשנגע השפוד באהל מאחורי האהל דומיא דאהל ראשון פשיטא דאהל ב' מן המנין וא\"כ הוה ליה אהל ב' כלים בכלים דקי\"ל הג' בין אדם בין כלים טומאת ערב וזהו שסיים הר\"ש וכה\"ג ודאי אהל ב' מן המנין. ודע ששני הפירושים הללו כתבם רבינו עובדיה ז\"ל שכתב ואין האהל מתחשב לפי שאין האהל מטמא השפוד כו' א\"נ אפילו אין השפוד בתוך האהל אלא שנוגע באהל מבחוץ אפ\"ה אין האהל מתחשב במנין סדר משנתנו ע\"כ. והראיה שהביא הר\"ש ממתני' דטבליות היא בפרק ט\"ו מאהלות מ\"ב דתנן טבליות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהן והן גבוהות מן הארץ פותח טפח טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה ע\"כ. והקשה הר\"ש דאמאי הנוגע בשניה טמא טומאת ז' הא תנן בריש אהלות כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאין טומאת שבעה הג' בין אדם בין כלים טומאת ערב ותירץ דהא תנן התם אין האהל מתחשב הלכך טבלא שהטומאה תחתיה אינה מן המנין ע\"כ והוה ליה הנוגע בשניה כנוגע בכלים שנגעו כמה: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והנקבר שלא ברשות כו'.</b> עיין בדברי מרן שכתב דרבינו סובר דהלכה כרשב\"ג גם בברייתא ועיין במ\"ש לקמן סוף פ\"ז מהלכות פרה אדומה וצ\"ע. ועיין לקמן רפ\"ב מהלכות מטמאי משכב ומושב ובמה שרמזתי שם. (א\"ה עיין מ\"ש הרמ\"ז בספר כפות תמרים): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בור שמטילין לתוכו נפלים.</b> עיין במ\"ש מרן לקמן פרק י\"א דין ט': "
+            ],
+            [
+                "<b>דבר ידוע כו'.</b> מ\"ש מרן ועי\"ל דאפילו הא דאין ידוע אם הפילה וכו'. תמהני דמסוגיית הגמרא דפסחים וע\"ז ונדה שהביא מרן בתחילת דבריו מוכח דמטעם ס\"ס הוא דאתינן עלה ועיין במהרימ\"ט חי\"ד סי' רס\"א. ובהראנ\"ח ח\"א (דף ה') (א\"ה עיין במ\"ש הרמ\"ז בספר שמות בארץ בסוף הספר בקונטרס ס\"ס שהאריך בלשון זה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.</b> עיין הרלנ\"ח סי' מ\"ח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארץ העכו\"ם בתחילה גזרו על גושה בלבד וכו'.</b> בפ\"ק דשבת עלה ט\"ו מוכח דג' תקנות הוו דיוסף ויועזר גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דבשמונים שנה גזור אידי ואידי לתלות ואתו באושא גזור אגושא לשרוף ואאוירא כדקאי קאי והתוס' הקשו שם מהא דתנן במסכת אהלות פ\"ב מ\"ג אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל ארץ העכו\"ם כו' ותירצו דהתם מיירי כגון שהביא עפר מארץ העכו\"ם לא\"י ע\"כ. וטעמא דאינו מטמא באהל הוא משום דבהביא עפר מארץ העכו\"ם לא\"י ליכא למיחש כי אם לעצם כשעורה דומיא דבית הפרס ועצם כשעורה אינו מטמא באהל אבל במאהיל בארץ העכו\"ם איכא למיחש דלמא יאהיל על המת. ולפ\"ז הא דגזרו טומאת אהל בארץ העכו\"ם אתיא כרבנן דפליגי ארשב\"י וסברי דעכו\"ם מטמאים באהל א\"נ אפשר לומר דאף לרשב\"י דסבר דקברי עכו\"ם אינם מטמאים גזרו טומאת אהל בארץ העכו\"ם כדי שלא יצאו מא\"י לח\"ל ועל כרחין אית לן למימר טעם זה לפי מה שנסתפקו בגמרא בפ\"ז דנזיר עלה נ\"ד אי גזרו טומאה בארץ העכו\"ם אאוירא ג\"כ וכמ\"ש התוס' שם והר\"ש בפ\"ב דאהלות כתב כדברי התוס' הלזו דמתניתין איירי בגוש הבא מארץ העכו\"ם. ואגב גררא ראיתי לדקדק בדבריו שכתב דהכא בגוש הבא מארץ העכו\"ם או בגוש הבא מבית הפרס דמטמא במגע ואינו מטמא באהל וקשה דבית הפרס לא הוה צ\"ל דמיירי בגוש הבא מבית הפרס דהא בית הפרס אפי' במקומו אינו מטמא באהל כיון שאין לחוש כי אם לעצם כשעורה וכדתנן בפרק ח\"י מאהלות מ\"ב וסבור הייתי לומר דס\"ל להר\"ש דהאי בית הפרס כולל לב' מיני בית הפרס דהיינו שחרש בו את הקבר ושדה שאבד בו הקבר ושדה שאבד בו הוא דמטמא באהל וכדתנן בפרק ח\"י מ\"ג ומש\"ה מוקי לה בגוש הבא מבית הפרס אלא שקשה לזה מ\"ש בס\"ד ומתניתין דהכא בשדה שנחרש קבר שם דמשמע דלא מוקי למתני' בשדה שאבד בו קבר משום דמטמא אף באהל כמ\"ש הרב בעל תיו\"ט ולפי מ\"ש בתחילת דבריו דמיירי בגוש הבא מבית הפרס הוה מצי לאוקומי מתני' בשדה שאבד בו הקבר סוף דבר תחילת דברי הר\"ש עם סופם לא יכולתי לישבם. ודע מה שפירש\"י בפרק הלוקח בהמה עלה כ\"ב וז\"ל גוש עפר שיעורו לטמא באהל וכו' ט\"ס הוא וצ\"ל לטמא במגע דהא התם במביא עפר מחוצה לארץ איירי הן אמת שגם בפ\"ה דסנהדרין עלה י\"ב פירש\"י דגוש הבא מארץ העכו\"ם מטמא באהל וכבר הקשו התוס' שם על דברי רש\"י הללו וצ\"ע. עוד תירצו התוס' דמתני' דאהלות רשב\"י היא דקאמר קברי עכו\"ם אינם מטמאים באהל עוד תירצו דההיא משנה נישנית קודם שגזרו על אוירא אלא על גושא בלבד. עוד תירצו בפ\"ז דנזיר דאף שגזרו טומאת אהל בארץ העכו\"ם אינו מיטמא עד שיכנס שם ראשו ורובו ולא כשמכניס ידו לבד ואילו באהל המת אפי' במכניס ידו וטעמא דהקלו בטומאת אהל לומר שלא יתטמא כי אם עד שיכנס ראשו ורובו נ\"ל משום דס\"ל כרשב\"י דעכו\"ם אינם מטמאים באהל ומן הדין אפי' אם יכנס שם ראשו ורובו הוא טהור אלא דרבנן גזרו בארץ העכו\"ם טומאת אהל כדי שלא יצא מא\"י לח\"ל ולא גזרו כי אם בנכנס שם ראשו ורובו אבל לרבנן דפליגי ארשב\"י נראה דכיון דגזרו טומאת אהל בארץ העכו\"ם פשיטא שנטמא אפי' לא הכניס כי אם ידו לבד ומתניתין דאהלות רשב\"י היא. שוב ראיתי שאין זה מוכרח שהרי כפי מה שתירצו דמתני' דאהלות רשב\"י היא וא\"כ ע\"כ ההיא דפ\"ק דשבת רבנן היא וא\"כ יש לדקדק דכיון דשוה מגע לאהל אף בעכו\"ם מה טעם חלקו לשרוף אגושא ולתלות אאוירא ותו מעיקרא דסבר דגזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום אי כרבנן אתיא תיקשי דמאיזה טעם חלקו בין טומאת מגע לטומאת אהל אלא ודאי דאף לרבנן כיון שטומאה זו דארץ העכו\"ם אינה כי אם מדרבנן לא גזור כי אם בטומאת מגע שהיא כוללת בכל הטומאות אבל באהל לא גזור לשרוף כיון דאינה כי אם במת בלבד ועוד כדי להודיע שטומאה זו היא מדברי סופרים ונ\"מ לטמא שאכל מן הקדש או שנכנס למקדש שלא לחייבו קרבן דומה קצת למ\"ש רבינו בספ\"ב מהלכות מטמאי משכב ומושב יע\"ש. ולפ\"ז מצינו לומר דאף לרבנן אפשר לומר דלא גזרו טומאת אהל בארץ העכו\"ם אלא בנכנס רובו כי היכי דלא גזרו לשרוף אטומאת אהל אע\"ג דשוים הם מגע ואהל: <br><b>עוד </b>כתבו התוספות בפ\"ק דשבת דהא דבעי בנזיר ארץ העכו\"ם משום אוירא גזרו עליה או משום גושא גזרו עליה הא פשיטא דאאוירא נמי גזרו כדקאמר הכא אלא התם הכי פירושו משום אוירא גזרו עליה שלא יכנס באויר ארץ העכו\"ם בשום ענין אפילו ע\"י שידה תיבה ומגדל או משום גושא שהוא מאהיל על הגוש אבל כשאינו מאהיל על הגוש כגון ע\"י שידה תיבה ומגדל טהור ע\"כ וכ\"כ בפרק כה\"ג וכ\"נ שהוא דעת רש\"י שפירש בשבת אוירא לתלות תרומה הנכנסת באוירה ואין דבר מפסיק בינתים כגון שידה פרוצה מתחתיה ע\"כ ואוירא דכה\"ג פירש כגון דנכנס בה בקרון או בספינה הרי כדברי התוספות ממש דאוירא דשבת היא טומאת אהל ואוירא דנזיר הוא שאינו מאהיל על הטומאה אלא שיש דבר מפסיק בינו לגושא. ולפ\"ז הא דאמרינן בנזיר ת\"ש ומזה בג' ובז' ואי אמרת משום אוירא הזאה למה לי אלא לאו משום גושא ותירצו לא לעולם אימא לך משום אוירא וכי קתני אשארא ע\"כ דמשמע דפשיטא ליה דבאוירא ליכא הזאה היינו דוקא באוירא דנזיר שאינו מאהיל אבל באוירא דשבת שהיא טומאת אהל פשיטא דצריך הזאה וכ\"כ התוס' דאי אמרת משום אוירא הזאה למה לי דאינו סברא שיצטרכו בכה\"ג הזאה ג' וז' הואיל ומטמא אף כי הפסיק בינו ובין הגוש דאינו כלל מענין טומאת אהל המת הצריך הזאה ג' וז' וכ\"נ מדברי רש\"י שם והדבר מוכרח מצד עצמו דהא סתמא דתלמודא סבר דאי קאי ומזה בג' ובז' אארץ העכו\"ם קאי לכל מאי דגזרו טומאה בארץ העכו\"ם ומש\"ה הכריח דארץ העמים משום גושא ואי אמרת דבטומאת אהל ליכא הזאה היכי ניחא ליה אי אמרינן משום גושא אכתי קשה דבמאהיל הזאה למה לי אלא ודאי כדכתיבנא דבאהל פשיטא ליה דצריך הזאה. ולפ\"ז יש לתמוה על רבינו שכתב טומאת אויר ארץ העכו\"ם לא עשו אותה כטומאת עפרה אלא קלה היא ממנה כו' אבל הנטמא באוירה אינו צריך הזייה ג' וז' אלא טבילה והערב שמש ע\"כ. ומדבריו בתחילת הפרק נראה שאוירא המוזכר בדבריו היא טומאת אהל וא\"כ יש לתמוה דמנא ליה דבמאהיל ליכא הזאה ג' וז' דבגמרא לא מיעטו הזאה אלא באויר בלא אהל וכדכתיבנא. ונראה דס\"ל לרבינו דסוגיא דנזיר אתיא כרבנן דאית להו דקברי עכו\"ם מטמאים באהל ומש\"ה הוה פשיטא ליה לתלמודא דטומאת אהל מזה ג' וז' כטומאת אהל המת אבל אוירא בלא אהל ס\"ל דליכא הזאה כיון שהיא טומאה מחודשת אבל לדידן דקי\"ל כרשב\"י דעכו\"ם אינם מטמאים באהל וכמו שפסק בפ\"א מהלכות אלו דין י\"ג כי היכי דטומאת אויר בלא אהל הוי טומאה מחודשת הכי נמי טומאת אהל בארץ העכו\"ם וא\"כ בטומאת אהל נמי לרשב\"י אין צריך הזייה ג' וז' וסתמא דתלמודא הוה סבר דומזה בג' וז' קאי אכולהו ומש\"ה הוה מוקי למתניתין כרבנן והוה בעי למפשט דמשום גושא הוא ודחו דלעולם משום אוירא וכי קתני אשארא. ולפ\"ז מתני' אתיא ג\"כ כרשב\"י ואף שכתבו התוס' בנזיר דמה שגזרו טומאה בארץ העכו\"ם הוא מפני רוב ישראל שנהרגו בחוצה לארץ ולפ\"ז טומאת אהל אינה מחודשת י\"ל דרבינו ס\"ל דמה שגזרו טומאה בארץ העכו\"ם הוא משום מתי מבול וכמ\"ש התוספות וע\"כ אית לן למימר הכי דהתוספות עצמם שכתבו בשבת לחד שינויא דמתני' דאהלות אתיא כרשב\"י ס\"ל דטומאת ארץ העכו\"ם היא משום מתי מבול. ועוד שמדברי רבינו בפירוש המשנה נראה דטעמא דגזרו טומאה על ארץ העכו\"ם הוא לפי שאין להם מקום מיוחד לקבור מתיהם וקוברים אותה בכ\"מ. ודע דלסברת רבינו הלזו דבאוירה לא בעי הזאה ג' וז' ניחא מה שהקשו התוס' בפ\"ג דמסכת חגיגה עלה כ\"ה דהיאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה רצועה נטמא ובעי הזאה ג' וז' כו' ולפי דברי רבינו ניחא דאותה רצועה היו מהלכין ע\"ג שידה תיבה ומגדל ואע\"ג דהוי אהל זרוק מ\"מ אין כאן כי אם טומאת אויר ולא בעי הזאה כלל כי אם טבילה והערב שמש: <br><b>תו </b>גרסינן התם לימא כתנאי הנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר מאי לאו רבי סבר משום אוירא גזרו וכיון שנכנס אויר מלמעלה שהן פתוחין או דרך פתחים הוי טמא שהרי נכנס לאויר ארץ העכו\"ם ורבי יוסי סבר משום גושא ולא משום אוירא וכיון דקרקעית שידה תיבה ומגדל מפסיק בינו לבין הגושא הוי טהור ודחי לה דכ\"ע משום גושא ורבי דמטמא סבר אהל זרוק לא שמיה אהל ולא הוי הפסק וכמאן דמהלך ממש על גבי קרקע ורבי יוסי סבר דאהל זרוק הוי אהל ומש\"ה מטהר שהרי יש הפסק בינו לבין הגושא ופריך בגמרא והתני רבי יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה ואם היתה מונחת טהורה אלמא דס\"ל לרבי יוסי דאהל זרוק לא שמיה אהל וא\"ת ולדידיה דמוקי לפלוגתייהו באי גזרו משום גושא או משום אוירא וקאמר דטעמיה דרבי יוסי דמטהר הוא משום דאית ליה משום גושא אכתי תיקשי מברייתא זו דהיכי מטהר רבי יוסי בשידה תיבה ומגדל אף דאית ליה דמשום גושא גזרו כיון דהוי אהל זרוק ואית ליה דאהל זרוק לא שמיה אהל כבר תירצו בתוספות דהוא מוקי לפלוגתייהו בשידה המונחת ורבי מטמא משום אוירא ורבי יוסי מטהר משום דאית ליה משום גושא אבל השתא דאמרת דפליגי באהל זרוק לא מיתוקמא פלוגתייהו במונחת דא\"כ רבי לא הוה מטמא דאהל מעליא הוא אלא ודאי דבזרוק הוי פלוגתייהו ורבי יוסי דמטהר הוא משום דסבר דאהל זרוק שמיה אהל וא\"כ תיקשי מברייתא דקאמר דרבי יוסי אית ליה דאהל זרוק לא שמיה אהל ומשני אלא דכ\"ע משום אוירא ורבי יוסי דמטהר כיון דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן ורבי דמטמא אית ליה דאע\"ג דלא שכיחא גזרו ביה רבנן ועיין במ\"ש התוס' בפ\"ג דחגיגה עלה כ\"ה ד\"ה אהל. ונראה דלהאי אוקימתא פלוגתייהו דרבי ורבי יוסי הוי בשידה המונחת דלא הוי אהל זרוק וא\"כ משום גושא ליכא ואף דאיכא משום אוירא ס\"ל דכיון דהוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן כיון דליכא טומאה כי אם מאוירא אבל אם לא היתה מונחת אז היה מטמא רבי יוסי מטעם גושא דאית ליה אהל זרוק לא שמיה אהל ואף דהוי מילתא דלא שכיחא מ\"מ לגבי טומאת גושא אין לחלוק בין שכיח ללא שכיח דאי אמרת דלרבי יוסי דאית ליה מילתא דלא שכיח לא גזרו הוי אפילו באהל זרוק דאיכא משום גושא א\"כ אמאי לא קאמר דכ\"ע משום גושא ורבי יוסי מטהר אף דהוי אהל זרוק משום דהוי מילתא דלא שכיחא. ומיהו אפשר לדחות ולומר דלעולם דפלוגתייהו הוא אף באהל זרוק והא דקאמר דכ\"ע משום אוירא להודיעך כחו דרבי יוסי דאף דאיכא טומאת גושא ואוירא כיון דהוי מילתא דלא שכיחא לא גזרו ודברי התוס' קצת נוטים לזה ובגמרא הביאו סייעתא לתירוץ זה הנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון ובספינה ובאיסקרייא טמא והאי ברייתא רבי יוסי היא ובשידה ודכוותיה מטהר משום דהוי מילתא דלא שכיחא ובקרון ודכוותיה מטמא משום דהוי מילתא דשכיחא ולפי הפי' הראשון שכתבנו שידה וקרון מיירי במונחת דליכא משום גושא כי אם משום אוירא. ולפי פירוש השני מיירי אף במהלכת. ואפשר עוד לומר דלעולם דפלוגתייהו הוי אפילו באינה מונחת והא דקאמר דכ\"ע משום אוירא ולא קאמר דכ\"ע משום גושא הוא משום דבגמרא בעי למדחי דממחלוקת זה דרבי ורבי יוסי ליכא למיפשט אי משום גושא או משום אוירא ואידך דחיי' דשמא הוציא ראשו ורובו הוא דכ\"ע משום גושא מש\"ה נקט בהך דכ\"ע משום אוירא לומר דעדיין לא נפשטה בעיין ודרך זה ישר בעיני. עוד דחו בגמרא ואבע\"א הכא שמא הוציא ראשו ורובו לשם פליגי ופירש\"י דכ\"ע משום גושא ולכ\"ע אהל זרוק שמיה אהל ורבי דמטמא הוא משום דגזר שמא יוציא ראשו ורובו חוץ משידה תיבה ומגדל ורבי יוסי לא גזר והתניא רבי יוסי אומר הנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל טהור עד שיוציא לשם או ראשו או רובו וא\"ת ורבי יוסי היכי מצי סבר דאהל זרוק שמיה אהל והא ברייתא דתיבה שהיא מלאה כלים מוכח מינה דאית ליה דאהל זרוק לא שמיה אהל תירץ רש\"י דההיא לאו משום דסבר דאהל זרוק לאו שמיה אהל אלא כיון דזורקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי ולעולם דסבר דאהל זרוק שמיה אהל ומאי דקתני בסיפא ואם היתה מונחת טהורה היינו אע\"ג דאורחיה דמטלטל לה ע\"כ והא דלא קאמר דפלוגתייהו הוא בשידה תיבה ומגדל אי הוי אהל זרוק או לאו דרבי אית ליה דהוי אהל זרוק ורבי יוסי אית ליה דלא הוי אהל זרוק הוא משום דבעי למימר דלא פליגי אפילו באהל זרוק אי הוי אהל. ולפ\"ז בעיין לא איפשיטא ואפשר דכ\"ע אית להו משום גושא או משום אוירא וגם באהל זרוק אי שמיה אהל ליכא שום הוכחה מברייתא זו דאפשר דכולהו אית להו דלא שמיה אהל או דאית להו דשמיה אהל וא\"ת כפי אוקימתא זו דכולהו אית להו משום גושא ואית להו דאהל זרוק שמיה אהל ברייתא דקתני הנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל טהור בקרון כו' טמא כמאן אתיא אי כרבי הא רבי מטמא אפילו בשידה משום גזירה ואי רבי יוסי אפילו בקרון ליטהר דהא לא גזר. וי\"ל דלעולם ר\"י וכי לא גזר היינו בשידה דאין נקל כל כך להוציא ראשו אבל בקרון מודה דטמא משום גזירה דשמא יוציא כי נקל להוציא ראשו ורובו מספינה וקרון לחוץ וכן כתבו התוס'. והתוס' כתבו עוד פירוש אחר בסוגיא במאי דדחי מעיקרא דכ\"ע משום גושא מר סבר אהל זרוק שמיה אהל משום דרגלי האדם או הבהמה הנושאים השידה נוגעות בארץ ומשום הכי מטהר רבי יוסי ומייתי סייעתא לזה מדתניא תיבה שהיא מלאה כו' דאם היתה מונחת על גבי בהמה או אדם דחשיב אהל. ולפ\"ז צריך לגרוס ואי בעית אימא דכ\"ע משום אוירא וטעמא דרבי יוסי דמטהר הוא משום דהוי מילתא דלא שכיחא ורבי אית ליה דאף במילתא דלא שכיחא גזרו ומייתי סייעתא לתירוץ זה מדאמרינן דנכנס לארץ העכו\"ם בשידה טהור בקרון טמא וע\"כ ברייתא זו רבי יוסי היא אלמא אף לרבי יוסי דמטהר בשידה מטמא בקרון וע\"כ טעמא הוא משום אוירא ואבע\"א משום גושא ורבי יוסי לא גזר שמא יוציא אבל בקרון ובספינה מטמא רבי יוסי משום דהתם נקל להוציא ראשו ורובו. ודע דלכל הפירושים בעיין לא איפשיטא דממתניתין כבר דחו דקאי אשארא ומפלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודה ליכא הוכחה כלל דאפשר דכולהו סברי משום אוירא או כולהו משום גושא וכיון דלא איפשיטא בעיין פשיטא דאזלינן לקולא דהא ספיקא בדרבנן היא וכן נראה מדברי רבינו שאין טומאה באוירא אלא במאהיל עליה והיא טומאה הנזכר בפ\"ק דשבת: <br><b>ודע </b>שראיתי לרבינו בסוף פ\"ב מהלכות אלו דארצות העכו\"ם אינם מטמאים כי אם במגע ובמשא ובריש פ\"ג הביא המשנה השנויה בפ\"ב דאהלות דמני בכלל המטמאין במגע ובמשא ואינם מטמאין באהל ארץ העכו\"ם ובית הפרס. והנה תירוץ ראשון של תוס' דמתניתין איירי בעפר הבא מארץ העכו\"ם לא יצדק לרבינו משום דהיה לו לפרש ולומר דבעפר הבא מארץ העכו\"ם איירי גם תירוץ ב' דמתני' רשב\"י גם זה ליתא דא\"כ כפי תירוץ זה סוגיא דשבת היא דלא כהלכתא לסברתו שפסק כרשב\"י ובפי\"א פסק כסוגיא דפ\"ק דשבת גם תירוץ ג' דמתני' קודם גזירה גם זה ליתא דא\"כ לא היה לו להביא משנה זו והתירוץ הרביעי ניתן ליאמר לסברת רבינו דהתם מיירי בסתם טומאת אהל דהיינו משיאהיל ידו על הטומאה נטמא ומש\"ה כתב דארץ העכו\"ם אינה בכלל זה ובפי\"א ביאר דאף שאין בה סתם טומאת אהל מ\"מ אם נכנס בה ראשו ורובו נטמא משום אהל ומ\"מ הנכון אצלי בדעת רבינו דס\"ל דמאי דקאמר מתני' דאינם מטמאין באהל הוא ע\"פ מה שפסק בפי\"א שאין בטומאתו טומאת שבעה כי אם טבילה והערב שמש. וזהו שסיים בפ\"ג בסוף דבריו וארץ העכו\"ם ובית הפרס הכל שבעה ודומה לזה כתב רבינו בפרק ח\"י ממסכת אהלות מ\"ו עלה דההיא דתנינן בים ובשונית טהור ואע\"ג דאיכא משום אוירא כתב שם ויהיה ענין אומרו טהור שלא תחייבהו דיני טומאת מת ר\"ל הזאה שלישי ושביעי ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם לפי שזהו דין אוירא ר\"ל שהגזירה היא הגושא לשרוף ואוירא לתלות ואינו צריך כי אם טבילה והערב שמש וזהו האמת אצלי עכ\"ד. ומה שלא נרגש רבינו בפרק ב' הוא משום דהתם מילתא דפשיטא היא דכוונת אומרו דאינם מטמאים באהל הוא כסתם טומאת אהל דבעי' הזאה שלישי ושביעי דומיא דמגע ומשא אבל בפרק ח\"י דקתני טהור הוקשה לרבינו דהיכי קתני טהור כיון דסוף סוף איכא טומאה ואפ\"ה כתב דכוונת טהור הוא מטומאה חמורה ומה שלא צדדו התוס' תירוץ זה הוא משום דאזלי לשיטתם דאויר ארץ העכו\"ם בעי הזאה שלישי ושביעי וכמו שנראה מדבריהם בפרק כה\"ג וכדכתיבנא לעיל ולפי דבריהם מתני' דקתני בים ובשונית טהור מיירי קודם גזירה וליכא למימר דמאי דקתני טהור הוא לפי שאין שורפין עלה תרומה וקדשים דמלבד שהדבר מצד עצמו הוא דחוק תיקשי דא\"כ אמאי לא תירצו דמתניתין דפ\"ב דקתני דאינם מטמאים באהל הוא לפי שאין שורפין תרומה וקדשים וסבור הייתי להעמיס תירוץ זה שכתבנו לדעת רבינו במ\"ש התוספות בפ\"ק דשבת דמתני' דאהלות רשב\"י היא ולכאורה קשה לומר דרשב\"י יחלוק ארבנן דשמונים שנה ואתקנת אושא אלא כוונתם היא לומר דלעולם אף רשב\"י מודה בגזירת ארץ העכו\"ם בכל תנאיו אלא דלדידיה כשגזרו על אוירה לא גזרו כ\"א דניבעי טבילה והערב שמש ולא שיהא צריך הזאה שלישי ושביעי ומש\"ה תני במתני' דאינו מטמא באהל כלומר שאין לו טומאת אהל שיהא צריך הזאה שלישי ושביעי אבל לעולם דאף רשב\"י מודה בתקנת ארץ העכו\"ם דגזרו על אוירא אך מדברי התוספות בפ\"ק דגיטין עלה ח' לא משמע הכי יע\"ש. ודע שלתירוץ ראשון של תוס' שהסכים בו הר\"ש דמתניתין איירי בגוש הבא מארץ העכו\"ם קשה דסוף סוף אמאי לא מני ארץ העכו\"ם עצמו בהדי הנך דמטמאים באהל ועיין בתיו\"ט פכ\"ב דאהלות מ\"ג: <br><b>ודע </b>שהתוס' בפ\"ק דגיטין עלה ח' כתבו עוד תירוץ אחר דמתני' דאהלות איירי כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בחוצה לארץ ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ דאין מביא טומאה עליהם וטהורים ע\"כ. ודבריהם צ\"ע דמדברי הר\"ש בסוף אהלות נראה דמקומות הסמוכים לארץ ישראל לא גזרו עליהם משום ארץ העכו\"ם ועיין במ\"ש רבינו בפירקין דין ו' ובמה שהשיג הראב\"ד שם: <br><b>ודע </b>שבכ\"מ שהוזכר טומאת ארץ העכו\"ם לא הוזכר כי אם מגע ומשא ואויר אבל אהל לא הוזכר וי\"ל למה שינו את שמו ואמרו אויר במקום אהל בטומאה זו של ארץ העכו\"ם ונראה דהטעם הוא לפי שכל טומאת אהל שבעולם כיון שהאהיל ידו או אחד מאיבריו על הטומאה נטמא אבל בארץ העכו\"ם לא נטמא אלא א\"כ הכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העכו\"ם וכמ\"ש רבינו וא\"כ לא מיקריא טומאת אהל אלא טומאת אויר דגזרו חכמים שאם נכנס לאויר ארץ העכו\"ם דנטמא ומיהו לא גזרו כי אם באויר גושה אבל אם היה דבר מפסיק בינו לבין הגוש והוא שיהיה דבר שחוצץ בפני הטומאה ונכנס שם ראשו ורובו לא נטמא אף שיש שם אויר משום דאויר שאינו של גוש היא בעיא דלא איפשיטא בנזיר פרק כה\"ג ואזלינן לקולא במילתא דרבנן וכמ\"ש לעיל אבל באויר גושה גזרו ואינו נקרא טומאת אהל כי אם טומאת אויר וכ\"כ רש\"י פ\"ק דגיטין עלה ח' דגזרו על גושה מגע ומשא ולא אהל כגון אם האהיל עליו כדאמרינן פ\"ב דאהלות ועל אוירה שיהא הנכנס לאוירה טמא ואפילו לא נגע ולא הסיט את גושה עכ\"ד ובכלל דבריו תירץ הקושיא שהקשו התוספות מההיא דאהלות דלעולם ליכא טומאת אהל בארץ העכו\"ם וכפשטא דמתניתין דאהלות ולא גזרו כי אם אאוירה דהיינו הנכנס בה וכבר הוזכר תירוץ זה בתוספות בפ\"ק דשבת ובפ\"ז דנזיר אך לא ידעתי למה לא הזכירו דברי רש\"י ובפ\"א דגיטין הקשו קושיא זו ולא הזכירו דברי רש\"י כלל. ומ\"ש רש\"י בפ\"ג דעירובין עלה ל' דארץ העכו\"ם מטמאה באהל לאו דוקא אלא הכוונה היא על אוירה. ובאהל זרוק אי הוי אהל או לא פסק רבינו דלא הוי אהל שכתב הנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא שאהל זרוק אינו קרוי אהל ע\"כ ודין זה הוא מחלוקת רבי ורבי יוסי ופסק כרבי מחבירו ואע\"ג דבפ\"ז דנזיר עלה נ\"ח אמרינן בשנויא בתרא דטעמא דרבי הוא דלמא יוציא ראשו ורובו אבל לכ\"ע אהל זרוק שמיה אהל. בפרק חומר בקדש עלה כ\"ח ובפ' בכל מערבין עלה ל' אמרינן בפשיטות דטעמא דרבי הוא משום דאהל זרוק לא הוי אהל ופסק כרבי מחבירו וכמו שכתב מרן. ודע שראיתי להרב בעל לח\"מ בפ\"ז מהלכות נזירות דברים תמוהים שהביא דברי רבינו הללו והקשה דכיון דגזרו על אוירה למה כתב הנכנס לארץ העכו\"ם כו' הא בלאו ה\"ט דאהל זרוק כיון דגזרו על אוירה טמא כדאמרינן בגמרא דרבי מטמא גבי נכנס לשידה תיבה ומגדל משום האויר הנכנס דרך פתחים אע\"ג דאהל זרוק שמיה אהל והאריך הרבה בקושיא זו ע\"ש. ואחרי בקשת המחילה הראויה לא עיין היטב בשמועה זו ועתה אפרש דתרי מיני אויר הם הם האחד הוא שמאהיל על הגוש בלא שום הפסק והוא האויר המוזכר בפ\"ק דשבת ובפ\"ק דגיטין דגזרו על אוירה. ויש עוד אויר אחר והוא אף שיש הפסק בינו לבין הגוש ועל אויר זה הוא שנסתפקו בפ\"ז דנזיר אי ארץ העכו\"ם משום אוירה גזרו וכמ\"ש שם התוס' ורש\"י. ומה שפסק רבינו דגזרו על אוירה הוא על האויר המוזכר בפ\"ק דשבת דהיינו המאהיל על הגוש אבל בשאינו מאהיל על הגוש ס\"ל לרבינו דלא גזרו ואף שבגמרא נסתפקו בזה מ\"מ כיון דלא איפשיטא פסק לקולא כיון דלא הוי כי אם מדרבנן וכמו שכתבתי לעיל ומש\"ה כתב דהנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל טמא משום דאהל זרוק לא הוי אהל דאי הוי חשיב אהל היה טהור כיון שלא האהיל על הגוש דאע\"ג דגזרו על אוירה היינו דוקא באויר גושה ובסוריא דלא גזרו אפי' באויר גושה יכול ליכנס שם בשידה תיבה ומגדל אף דהוי אהל זרוק ולא חשיב אהל וכדאיתא בפ\"ק דגיטין ומאי דאמרינן בנזיר דכ\"ע משום גושה ורבי דמטמא הוא משום דסבר אהל זרוק לא שמיה אהל הכוונה היא משום אויר גושה וכל זה הוא ברור כשמש למי שיעיין היטב בדברי התוס' ורש\"י ולפי זה שידה תיבה ומגדל שכתב רבינו מיירי אף בפתוחה מן הצד ודלא כמ\"ש הרב לח\"מ דמיירי בסתום לגמרי וכ\"נ מן הגמרא דמיירי בפתוחה דלחד אוקימתא טעמא דרבי הוא דלמא יוציא ראשו ורובו ובסתמא ליכא למגזר וזה פשוט: <br><b>ודע </b>שראיתי לרבינו בפרק ה' מהלכות נזירות דין ח\"י שכתב נזיר כו' או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה כו' וכיוצא לזה כתב בפ\"ג מהלכות אבל דין ו' והיא אוקימתא דרב פפא בפרק ג' מינים עלה מ\"ג ולפי מה שפסק דשידה תיבה ומגדל לא חשיב אהל משום דהוי אהל זרוק קשה דא\"כ אף שלא יפרע גג התיבה כבר נטמא משום דלא חשיב הפסק מה שנכנס בשידה תיבה ומגדל ונראה דעד כאן לא אמרינן דאהל זרוק לא חשיב הפסק אלא דוקא במאהיל על המת דאז לא חשיב הפסק כיון דהוי אהל זרוק אבל בנכנס לאהל המת דאינו מאהיל על המת אלא דגזירת הכתוב היא דחשיב כל אויר הבית כאילו הוא מלא טומאה ומשום הכי נטמא בהפסק כל דהו שאינו נכנס בו האויר מהני ואפשר דכל הני דתנן במסכת אהלות דאינם חוצצים היינו דוקא למי שמאהיל על המת אבל להפסיק בינו לבין האויר אפשר דמהני משום דאנן לא בעינן אלא שלא יכנס בו אויר אותו הבית: <br><b>עוד </b>נראה לומר דהא דאמרינן דאהל זרוק לא שמיה אהל היינו דוקא כשהם באויר אבל במונחים חשיב הפסק וזהו שכתב הפורחים באויר כלומר שאינם נוגעין בארץ וההיא דנזירות ודאבל מיירי במונחים בקרקע וגררו השידה והכניסוהו לבית המת והא דכתבו התוס' בפ\"ג דעירובין עלה ל' דרבי יוסי בר יהודה דסבר דאהל זרוק הוי אהל הוא דוקא כשמונח אבל בשעת זריקה אפילו רבי יוסי מטמא דבאותה שעה לא חשיב אהל כלל וא\"כ משמע דלרבי דקי\"ל כוותיה אפי' במונח לא חשיב אהל האי מונח דהתם לא הוי מונח ע\"ג קרקע אלא במונחת ע\"ג בהמה או אדם הנושאין אותה טהור דאהל זרוק כה\"ג דרגל הנושאים נוגעים בארץ שמיה אהל לחוץ בפני הטומאה אבל בשעת זריקה אפילו רבי יוסי מודה דלא חשיב אהל וכ\"כ התוס' בפכה\"ג עלה כ\"ה ורבי דמטמא ס\"ל דאף דרגל הנושאים נוגעים בארץ לא חשיב אהל כיון שהשידה היא מהלכת באויר אבל כשמהלכת על הקרקע אף רבי מודה דחשיב אהל. עיין בתוספתא פי\"ג דנגעים הביאה הר\"ש שם מי\"ב דתניא רבי אומר השידה והתיבה והמגדל שבבית המנוגע אע\"פ שהן מכוסין כלים שבתוכן טמאים ופירש שם הר\"ש דרבי אזיל לשיטתיה דאהל זרוק לא שמיה אהל ופשטא דתוספתא במונחין מיירי גם לפי החילוק הראשון שכתבנו קשה מתוספתא הלזו. הן אמת שלא ראיתי לרבינו הלכות נגעים שהביא תוספתא זו ואולי דחאה משום ההיא דרב פפא דפרק ג' מינים והדבר צריך תלמוד וצ\"ע. ודע דהא דתנן ברפ\"ח ממסכת אהלות דשידה תיבה ומגדל מביאין וחוצצין אינו ענין לזה כלל דהתם לא מיירי במהלכת אלא במונחת על גבי הטומאה ובזה אליבא דכ\"ע חשיב אהל להביא ולהפסיק ומחלוקת רבי ורבי יוסי מיירי במהלכת ולפ\"ז היה אפשר לומר דההיא דנזירות ודאבל מיירי במונחת ולא במהלכת וכגון שהיתה השידה והתיבה והמגדל בפתח הבית והיה פתח התיבה מבחוץ ונכנס שם שלא ניטמא כי אם כשפרע המעזיבה דדרך הפתח לא נכנסה הטומאה לפי שלא היתה התיבה פתוחה לצד הבית כי אם חוץ לבית. ולפ\"ז אפשר דכל שמהלכת אף שהיא על הקרקע חשיב אהל זרוק. אך מדברי רבינו שכתב הפורחין באויר נראה דבמהלכת על הקרקע חשיב אהל ודוקא במהלכין באויר לא חשיב אהל. ולפ\"ז מ\"ש התוס' בפכה\"ג עלה נ\"ה ד\"ה לימא דבמונחת אינו מטמא רבי דאהל מעליא הוא האי מונחת לאו דאינה מהלכת אלא כל שאינה מהלכת באויר קרי לה מונחת. והא דאמרי' בפ\"ג דחגיגה עלה כ\"ה דלא היו מביאין מן הגליל יין ושמן לנסכים משום דרצועה של כותים מפסקת ואף בשידה לא היו מביאין משום דמתניתין רבי היא דסבר אהל זרוק לא שמיה אהל. ולפי מה שכתבנו הרי היו יכולין להביא בשידה תיבה המהלכין על גבי קרקע הא לא קשיא משום דהך שידה מיירי בגדולים הבאים במדה דאי לא פשיטא דאינם חוצצין אף דלא הוי אהל זרוק וכדתנן בפ\"ח דאהלות וכן פירש\"י בפרק ג' דעירובין וכיון שכן לאו אורחייהו לגוררן ע\"ג קרקע אלא להוליכן באויר ע\"י אדם או בהמה הנושאים אותם וזה לא מהני משום דהוי אהל זרוק ולא חשיב אהל. והא דכתבו התוס' בפרק המוכר פירות עלה ק\"א ד\"ה ותו דהא דאמרינן חצר הקבר העומד בתוכה טהור דמיירי דאזיל בשידה תיבה ומגדל דאי לא לר\"ש היכי אזיל כיון שיש ד' מערות לד' רוחות וכן פירש שם רשב\"ם י\"ל כמ\"ש לעיל דמיירי במונחת אי נמי דמיירי דנכנס באמה שבין כוך לכוך ואע\"ג דקיי\"ל דמת תופס ד' אמות מ\"מ כיון דאינו אלא משום הרחקה בעלמא מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל אף דלא הוי חציצה בעלמא וכן כתבו התוס' בפרק בכל מערבין עלה ל\"א ד\"ה היכי: <br><b>ודע </b>שהתוס' בפ\"ב דסוכה עלה כ\"א הקשו עלה ההיא דתנן חצרות היו בנויות בירושלים וכו' ומביאין שוורים ועל גביהן דלתות דלמ\"ד אהל זרוק לא הוי אהל לא היו מועילים כלל הדלתות עם השוורים כיון דהוי אהל זרוק ותירצו דמאן דאית ליה דאהל זרוק לא הוי אהל סבר לה כר\"י דלא היו מביאין דלתות אלא שוורים ואע\"פ שגם הם הוו אהל זרוק מ\"מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל וכן כתבו בפרק בתרא דזבחים עלה קי\"ג ובפרק בכל מערבין עלה ל\"א ותירוץ זה אינו עולה לרבינו שהרי בפ\"ב מהלכות פרה אדומה דין ז' פסק כסתם מתניתין דפ\"ג דפרה דהיו מביאין שוורים ועל גביהן דלתות והוא פסק כרבי דאהל זרוק לא הוי אהל. גם מ\"ש התוס' בפרק בכל מערבין בשם רשב\"א דדלתות על גבי שוורים לכ\"ע הוי אהל לא יצדק תירוץ זה לדעת רבינו וכמ\"ש הרב בעל תיו\"ט בפ\"ג דפרה מ\"ב. והנראה אצלי לומר לדעת רבינו הוא דשאני פרה דמעלה הוא דעשו בה דהא קי\"ל כר\"י דכל א\"י בדוקה היא וכדאיתא בפרק פרת חטאת עלה קי\"ג אלא דמשום דכשרה בטבולי יום חששו שמא יבאו לזלזל בה ומפני זה עשו בה הרחקות יתירות וכמ\"ש רבינו ברפ\"ב מהלכות פרה ואין ספק דאם לא עשו בה כל הרחקות הללו דכשרה דהא קי\"ל דאם שחטה חוץ ממקום הבדוק לה דכשרה וכר\"י וכיון דאינו אלא משום הרחקה בעלמא בהיכר כל דהו סגי דהיינו באהל זרוק דומה למ\"ש לעיל בשם התוס' דבהא דקי\"ל דמת תופס ד' אמות מהני אהל זרוק כיון שאינו אלא משום הרחקה בעלמא. ודע דלשני התירוצים שתירצו בתוס' קשה מתניתין דפרק חומר בקדש דאמאי לא היו מביאין יין ושמן על גבי שוורים או ע\"ג דלתות לסברת רשב\"א וכבר הקשה קושיא זו הרב תיו\"ט ותירץ דלא רצו להתיר בכה\"ג דלמא יוציאו השמן והיין לחוץ אבל בשידה תיבה ומגדל ליכא למיחש לשמא יוציא ואי לאו טעמא דאהל זרוק לא הוי אהל היו יכולים להביא נסכים מן הגליל והא דלא חששו גבי פרה לשמא יוציא התם מעלה בעלמא הוא דעבוד וכמו שכתב הרב עץ החיים יע\"ש: <br><b>ודע </b>שראיתי למרן שכתב על מ\"ש רבינו עפר ארץ העכו\"ם ועפר בית הפרס מטמאין במגע ובמשא פרק ב' דאהלות ע\"כ. ונראה דכוונתו היא עלה דמתני' דתנן אלו מטמאין כו' עצם כשעורה ובית הפרס וס\"ל דמתני' מיירי בגוש הבא מארץ העכו\"ם וכמ\"ש הר\"ש ואין צורך לזה דלרבינו מתני' מיירי בארץ העכו\"ם ממש ואפילו הכי תני דאינו מטמא באהל כיון דאינו טמא טומאת שבעה ולא בעי הזאה וכמ\"ש רבינו בפרק בתרא דאהלות מ\"ו ועיקר הדין דעפר ארץ העכו\"ם דמטמא נלמד מההיא דתנן בפי\"ז דאהלות מ\"ה עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק כו' ומההיא דתנן בריש פ\"ה דמסכת טהרות גוש מארץ טהורה וגוש מארץ העכו\"ם וכל הני מיירי בגוש הבא מחוצה לארץ לא\"י ומה שאינו מטמא משום אויר הוא מילתא דפשיטא דלא גזרו כי אם באויר ארץ העכו\"ם דוקא: <br><b>תנן </b>בפרק בתרא דאהלות המהלך בארץ העכו\"ם בהרים וסלעים טמא בים ובשונית טהור ע\"כ. והנה טעמא דבהרים ובסלעים טמא אע\"פ שלא יקברו שם מת כתב רבינו בפי' המשנה שהוא להשתפך שם עפר ארץ העכו\"ם ומה שבים ובשונית טהור היה נ\"ל לומר דטהור מכל וכל ואפילו טומאת אויר ליכא וטעמא כיון דליכא משום גושה אף משום אוירא ליכא דטומאת אויר הנזכר בפ\"ק דשבת הוא דוקא אויר הגוש אבל אויר בלא גוש היא בעיא דלא איפשיטא בנזיר ואף למאן דאית ליה דגזרו על אוירה אפי' במקום דליכא גוש היינו דוקא בדאיכא גוש באותו מקום אלא דאיכא חציצה בינו לבין הגוש אבל במקום דליכא גוש אז אליבא דכ\"ע לא גזרו על אוירה ומש\"ה תני מתני' דבים ובשונית דליכא משום גוש לא גזרו אפילו על אוירה ומש\"ה תני טהור לומר דאין בו שום צד טומאה כלל והא דתנן בנזיר פכה\"ג דהנכנס בקרון או בספינה טמא היינו בנהרות דבנהרות איכא למיחש דילמא קברו שם ומש\"ה הנכנס שם בספינה טמא משום אויר הגוש או למ\"ד דחשיב אהל משום אויר דס\"ל דגזרו אף על אויר בלא גוש או משום טעמא דדילמא יוציא ראשו אבל בים דליכא למיחש דדילמא קברו שם טהור מכל וכל ואפילו טומאת אויר ליכא אלא שראיתי לרבינו בפי' המשנה שכתב דאומרו טהור הוא מטומאת גושה אבל טומאת אויר איכא וכן פסק בחיבורו בפרקין דין ה' והדבר תמוה אצלי כפי מה שכתבנו לעיל דלא גזרו כי אם על אויר גושה ומכאן יש סיוע למה שכתבנו לעיל בשם הרב בל\"מ דנראה דס\"ל דגזרו על אוירה אפי' היכא דליכא גוש. ומ\"ש רבינו דנכנס בשידה טמא משום דהוא אהל זרוק מיירי בשידה הסתומה מכל צדדיה אבל בפתוחה מלמעלה בלאו טעמא דאהל זרוק טמא משום אויר ולפ\"ז ס\"ל לרבינו דבימים אף דליכא משום גושה טמא משום אויר והדבר צריך תלמוד וכעת צ\"ע: <br><b>ודע </b>שמ\"ש לחלק בין נהרות לים כן חילק הר\"ש עלה דמתניתין אך אני תמיה במאי דתנן בתוספתא הביאה הר\"ש בפ\"ב מ\"ז אר\"ש יכול אני להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבציידן ושבעדירות שבלבלן מפני שסמוכים לים או לנהר ע\"כ ובמקום אחר נאריך בזה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המביא תנורים וספלין וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דכלים ופי\"ז מאהלות הביאה הר\"ש פ\"ב דאהלות מ\"ג ודע דאף דקי\"ל דאין כלי אדמה טמאים היינו עד שלא הוסקו אז נקראים כלי אדמה אבל משהוסקו כלי חרס מיקרו וכמ\"ש רבינו סוף פ\"א דהלכות כלים. ונראה דהא דאמרינן דמשהוסקו טמאין משום כלי חרס היינו דוקא שהוסקו בארץ העכו\"ם שנטמאו שם בארץ העכו\"ם אבל אם הוסקו בא\"י כיון דאזדא לה טומאת ארץ העכו\"ם בהיסק הרי נטהרו לגמרי ומהיכן תבא להם הטומאה וליכא למימר דעד שלא הוסקו אית בהו תרי טומאות האחת משום כלי חרס שנטמא והב' משום עפר ארץ העכו\"ם ולפי זה אף שהוסקו בא\"י ואזדא מינייהו טומאת ארץ העכו\"ם אכתי פש גבייהו טומאת כלים הא ליתא דעד שלא הוסקו אינם מקבלים טומאת כלים וזה פשוט. ובתוספתא מסיים נמצאת אומר בשעה שהם טמאים משום ארץ העכו\"ם טהורים משום כלי חרס הרי לך בביאור כמ\"ש וא\"כ מאחר שלא היה בהם טומאת כלים כי אם טומאת עצמה והטומאה אזדא לה בהיסק מעתה טהורים הם לגמרי: <br><b>גרסינן </b>תו התם בתוספתא הביא עפר ממקום הטומאה וגבלו במקום הטהרה או ממקום טהרה וגבלו במקום הטומאה טמא גבלו על גבי הסלע אפי' במקום טהרה טמא הלובן לבנים מבית הפרס במקום הטומאה טמא במקום הטהרה טהור ר\"ש אומר אפי' לבנה מבית הפרס במקום הטומאה טהור שלא אמרו טמא אלא גוש בלבד כברייתו ע\"כ. והנה החלוקה הראשונה דהיינו היכא דהביא עפר ממקום הטומאה וגבלו במקום טהרה דטמא טעמא דמילתא הוא משום דס\"ל לברייתא דמביא עפר מחוצה לארץ דמצטרף וכסברת ר\"א דתנן בפי\"ז מאהלות מ\"ה עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק מצטרפין. שוב ראיתי דאינו ענין לההיא דר\"א והכא טעמא אחרינא הוא משום דלא גזרו טומאה על העפר אף שיש בו הרבה כי אם על הגוש וס\"ל לברייתא דכל שגבלו ונעשה גוש טמא אף שלא היה גוש מתחילת ברייתו והיינו ההיא דגרסינן בפי\"ג מאהלות מ\"ו דלבנה מבית הפרס לר\"מ אינו ממעט וחכ\"א הלבנה ממעטת מפני שעפרה טהור וע\"ש ומיהו בלובן לבנים מבית הפרס חלקו בתוספתא שאם עשה הלבנה במקום הטומאה טמא כגוש שהוא מתחילת ברייתו אבל אם גבלו במקום טהרה טהור ומצינו כעין זה שחלקו בתוספתא פי\"ז מאהלות עלה דההיא דנחלקו ר\"א וחכמים בעפר הבא מבית הפרס ועפר ח\"ל דלר\"א מצטרפין כחותם המרצופין וחכ\"א עד שיהיה במקום אחד כחותם המרצופין ואמר רבי יהודה לא נחלקו ר\"א וחכמים על עפר שהוא בא מבית הפרס הבא בירק שהוא טהור עד שיהא במקום אחד כחותם המרצופין על מה נחלקו על עפר הבא מארץ העכו\"ם בירק כו' וכבר הביאה הר\"ש תוספתא הלזו בסוף פי\"ז מאהלות ורבינו ג\"כ בפי' המשנה רמזה. נמצינו למדים דלת\"ק בעפר ארץ העכו\"ם בין שגבל במקום טהרה או במקום טומאה טמא ובעפר בית הפרס אם גבל במקום טומאה טמא במקום טהרה טהור ור\"ש נחלק על ת\"ק ואמר דאפילו לבנה מבית הפרס במקום הטומאה טמא שלא אמרו טמא אלא גוש כברייתן שמדובק מעצמו ולא שגבל הוא ודבק דלא מצטרף וכמו שפירש הר\"ש בפ\"ב דאהלות. ולפ\"ז מחלוקת ר\"מ וחכמים דסוף פי\"ג מאהלות הוא דוקא בשעשה הלבנה במקום טומאה וסבר ר\"מ כת\"ק דר\"ש דאם גבלו במקום הטומאה טמא אבל אם הביא עפר ועשה לבנה במקום טהרה אליבא דכ\"ע ממעט לפי שהוא טהור ולא נחלק אדם בזה וחכמים דפליגי אדר\"מ וסברי דממעט נסתפק הר\"ש אי ס\"ל כת\"ק דר\"ש ואפ\"ה אית להו דממעט משום דאם החזירה לעפרה הוי טהור מש\"ה ממעטת או דילמא טעמייהו דחכמים הוא משום דס\"ל כר\"ש דאפילו לובן לבנים בבית הפרס טהור ומאי דקאמרי מפני שעפרה טהור ה\"ק מפני שעפרה של בית הפרס טהור אפילו גבלו אח\"כ הלכך האי לבנה נמי טהורה ומדברי רבינו בסוף פט\"ו מהלכות אלו נראה דאית ליה דחכמים דר\"מ אית להו כר\"ש יע\"ש: <br><b>ודע </b>דלפי הנראה לא נחלק ר\"ש אלא דוקא בעפר בית הפרס אבל בעפר ארץ העכו\"ם אף ר\"ש מודה דמצטרף מדלא נחלק את\"ק כי אם בבית הפרס וכבר כתבתי דיש להחמיר בארץ העכו\"ם יותר מבית הפרס ות\"ק נמי אית ליה הכי שהרי אם גבלו במקום טהרה עפר ארץ העכו\"ם טמא ועפר בית הפרס טהור. ולפי זה ניחא שלא נחלקו ר\"מ וחכמים כי אם בלבנה מבית הפרס אבל בלבנה מארץ העכו\"ם אליבא דכ\"ע אינה ממעטת אלא דלפי מה שצדד הר\"ש דאפשר דטעמיה דרבנן הוא משום דאם החזירה לעפרה טהור א\"כ אף בלבנת ארץ העכו\"ם מטהרים חכמים. וראיתי להר\"ש שכתב בפ\"ב דאהלות מ\"ג ובתוספתא דכלים פליגי תנאי דרבנן סברי דאפי' הביא עפר וגבל טמא ור\"ש סבר דלא אמרן אלא גוש כברייתו ומהמשך דבריו נראה דמיירי בעפר ארץ העכו\"ם מדקאמר הביא עפר וגבל ואי בבית הפרס כל שגבלו במקום טהרה אף רבנן מודו דטהור אלא ודאי דמיירי בעפר ארץ העכו\"ם. ולפ\"ז יש לתמוה דמנא ליה דר\"ש חולק בארץ העכו\"ם. והנה רבינו לא הזכיר בפירוש חלוקות אלו אם גבל עפר בית הפרס או ארץ העכו\"ם מה יהיה דינו. ונראה שסמך על מה שפסק בספט\"ו מהלכות אלו דאם עשה לבנה מעפר בית הפרס הרי זו טהורה וממעטת שלא אמרו אלא גוש כברייתו ופסק כר\"ש משום דחכמים קיימי בשיטתו ובפ\"י דין ז' כתב ג\"כ כלשון הזה ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו. ונראה דס\"ל כסברת הר\"ש דאית ליה דגם בארץ העכו\"ם לא גזרו טומאה כי אם על גוש כברייתו ואם גבל עפר טהור שהרי בפי\"א דין ג' גבי ארץ העכו\"ם כתב שלא גזרו כי אם על גוש כברייתו והוא הלשון עצמו ששנו גבי בית הפרס ולרבינו לא תיקשי דמנא ליה דר\"ש חולק גם בארץ העכו\"ם וכמו שהקשינו לעיל לר\"ש וכמו שאפרש לקמן: ודע דהא דנחלקו ר\"א וחכמים בסוף פי\"ז ממסכת אהלות על עפר בית הפרס ועפר ח\"ל שבא בירק דלר\"מ מצטרפין כחותם המרצופין וחכ\"א עד שיהיה במקום אחד כחותם המרצופין לכאורה נראה דמחלוקתם הוא בשצירף וגבל העפר שבא בירק עד שנעשה במקום אחד כחותם המרצופים דר\"א מטמא משום דאית ליה דכיון דנעשה כשיעור במקום אחד מצטרף ומטמא ואף דבית הפרס לא מהני גיבול כי אם במקום טומאה היינו דוקא לעפר אבל לגוש אלא שאין בו כשיעור מצטרף וחכמים אית להו דאינו מצטרף משום דלא אמרו אלא גוש כשיעור כברייתו וכמ\"ש ולפי זה ע\"כ חכמים לא אתו כת\"ק דר\"ש דהא ת\"ק דר\"ש אית ליה דגיבול מהני אפילו לעפר וכ\"ש לגוש. ולפ\"ז יש לתמוה על מה שצדד הר\"ש בספי\"ג מאהלות דחכמים דר\"מ ס\"ל כחכמים דר\"ש ולפי דרכו צ\"ל דחכמים דפרק י\"ג פליגי אחכמים דספי\"ז וזה הוא דוחק גדול. ועוד יש לתמוה במ\"ש בפ\"ב דאהלות מ\"ג ובתוספתא דכלים פליגי תנאי כו' ולפמ\"ש הוא מחלוקת תנאים במתניתין דספי\"ז ואולי דמייתי התוספתא לומר דאפילו בעפר איכא מאן דאמר דמהני גיבול ומצטרף וגם זה דוחק. והנכון אצלי דר\"א דקאמר מצטרפין לאו בשגבלם במקום אחד אלא שאם נגע בכולם כאחד טמא דומה לנוגע בשני חצאי זיתים דטמא וכמו שפסק רבינו בספ\"ד מהלכות אלו ורבנן אית להו דאינו מצטרף אבל היכא דגבלם כאחד בהא לא מיירי ואפשר דאף לרבנן אם גבלם מטמאין ורבינו שכתב בפירקין דין ג' עפר בית הפרס ועפר ח\"ל שבא בירק אם יש במקום אחד כחותם המרצופין מטמא ואם לאו אינו מצטרף שלא גזרו אלא על גוש כברייתו אפשר דאית ליה דטעמייהו דחכמים הוא משום דלא גזרו כי אם על גוש כברייתו אף בארץ העכו\"ם וכסברת חכמים דר\"מ בבית הפרס דלסברת רבינו חכמים דר\"מ אית להו כר\"ש דגיבול לא מהני לטמא ואף דאותו גיבול הוא לעפר ס\"ל לרבינו דאין חילוק בזה וכמו שגיבול לא מהני לעפר ה\"נ לא מהני לגושים דלית בהו כשיעור אבל לסברת הר\"ש דאית ליה דחכמים דר\"מ אית להו כחכמים דר\"ש ע\"כ חכמים דר\"א לא מיירי בגבל אלא בנוגע בשניהם כאחד ואית להו דאינו מצטרף. והא דאמרינן תו בתוס' ממקום טהרה וגבלו במקום הטומאה טמא למדנו מזה דאף לדידן דלא מהני גיבול אפילו לעפר טמא מ\"מ אם הביא גוש כשיעור ממקום טהרה למקום טומאה מטמא כגוש ארץ העכו\"ם ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ובמאי דאמרינן תו בתוספתא גבלו על גבי הסלע אפילו במקום טהרה טמא לא הבנתי כוונת התוספתא מאי אתא לאשמועי'. וראיתי להר\"ש בפ\"ב דאהלות שכתב כבר שנה דאפי' במקום טומאה טמא אלא סלע איצטריך ליה דלא תימא במקום טהרה שיש לחוש דטומאה תחתיו קמ\"ל אפי' סלע דמששת ימי בראשית דליכא למיחש אפילו הכי טמא עכ\"ד וגם בזה לא נתיישב דעתי שהרי עפר זה אינו מקבל טומאה אלא הטומאה היא מצד עצמה שהעפר הוא טמא וא\"כ מה לי שגבלו בסלע או במקום שיש לחוש לטומאה תחתיו. ויש להסתפק במביא גוש מארץ העכו\"ם ועשאו עפר מהו מי אמרינן כיון דהיה גוש וחלה עליו טומאה תו לא פקע מינה או דילמא דכיון דנעשה עפר אזדא לה טומאה. וראיתי להר\"ש שכתב בפי\"ג דאהלות מ\"ו דטעמייהו דרבנן דסברי דלבנת בית הפרס ממעטת היא משום דאם החזירה לעפרה עפרה טהור. ונראה דדוקא התם שהיתה מתחילה עפר ונעשה לבנה בהא ס\"ל לרבנן דאם החזירה לעפרה עפרה טהור. אבל בגוש מתחלת ברייתו אף אם החזירו לעפר עפרו טמא דאי לא לרבנן מאי איריא דלבנה ממעטת אפילו גוש נמי ממעט אלא ודאי דבגוש לא מהני מה שמחזירו לעפר: "
+            ],
+            [
+                "<b>המהלך בארץ העכו\"ם בהרים ובסלעים כו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל דין ג'): <b>הנכנס לארץ העכו\"ם בשידה תיבה ומגדל כו'.</b> (*א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל דין א'): "
+            ],
+            [
+                "<b>סוריא עפרה טמא כחוצה לארץ וכו'.</b> והנה מה שכתב דבסוריא לא גזרו על אוירה הכי אמרינן בפ\"ק דגיטין עלה ח'. ולפי הנראה דאפי' באינה סמוכה נמי לא גזרו על אוירה אלא דכל שאינה סמוכה לא מצי ליכנס בטהרה בשידה תיבה ומגדל אף שלא גזרו על אוירה משום דדבר טמא מפסיק וא\"כ כבר נטמא קודם שיכנס לסוריא. ולפ\"ז הא דתנן בפרק בתרא דאהלות מ\"ז הקונה שדה בסוריא סמוכה לא\"י אם יכול ליכנס לה בטהרה טהורה ואם אינו יכול ליכנס לה בטהרה טמאה לא יכולתי להלום כוונת המשנה דאי בגושה אף בסמוכה טמאה וכמו שפסק רבינו ואי באוירה אף באינה סמוכה אין בה טומאת אויר ומה שאינו יכול ליכנס לה בטהרה אינו מצד עצמה וא\"כ לא שייך בזה לומר טמאה וטהורה. וראיתי להר\"ש שכתב דמאי דאמרינן דטהורה הוא לומר דאפי' גושה טהורה דמתני' איירי בקונה שדה בסוריא וכיון שהיא סמוכה לא\"י ואותה שדה היא של ישראל אפי' גושה טהורה וכן פירש רבינו עובדיה ולפי דבריהם אתיא שפיר מתניתין אך קצת קשה לפי דבריהם הא דאמרי' בפ\"ק דגיטין עלה ח' והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים ואמרינן למאי הלכתא אמאי לא קאמר לומר דאפילו גושה טהור ואולי דלא רצו לאוקומי דמיירי דוקא בסמוכה דתרתי הצריך הר\"ש לטהר גושה סמיכות ושתהיה של ישראל. אך לרבינו שלא הבין פירוש זה במשנה מדלא הביא דין זה לא יכולתי להלום כוונת המשנה וכעת צ\"ע. ומ\"ש רבינו וכן ארץ העכו\"ם כו' היא תוספתא בפרק ח\"י מאהלות וההפרש שיש לדעת רבינו בין סוריא הסמוכה לארץ העכו\"ם הסמוכה הוא דסוריא הסמוכה יכול ליכנס לה בטהרה אף בלא בדיקה כגון בשידה תיבה ומגדל אבל בארץ העכו\"ם אף בסמוכה אינו יכול ליכנס בטהרה כמו שגזרו על אוירה ומ\"מ מהני לה הסמיכות לענין דמהני לה בדיקה משא\"כ בשאר ארץ העכו\"ם שאינם סמוכות ונראה דכל שנבדקה בטהרה אפי' גושה ואין צריך ליכנס בשידה תיבה ומגדל. וזהו גבי סוריא כתב רבינו שידה תיבה ומגדל ואלו הכא כתב סתם נבדקת וטהורה דנראה דסוריא פשיטא דמהני לה בדיקה ונראה דהוכרח לומר דמאי דאמרינן בתוספתא דארץ העכו\"ם אם יכול ליכנס לה בטהרה טהורה דהיינו לענין דלא גזרו עליה אבל מ\"מ צריכה בדיקה ממאי דאמרינן בפרק חומר בקודש עלה כ\"ה ביהודה אין בגליל לא מפני שרצועה של כותים מפסקת ביניהם ויש לעיין רצועה זו אי היתה סמוכה לא\"י בלי הפסק טומאה או לא אם היה הפסק ביניהם מקום טומאה המטמא באהל מאי איריא מפני רצועה של כותים תיפוק ליה מפני דבר הטמא המפסיק ביניהם ואם לא היה הפסק טומאה הא לא גזרו על אוירה בסמוכה אלא ודאי דאף בסמוכה גזרו ומיהו מהני לה הסמיכות לענין דמהני ליה בדיקה. שוב ראיתי דההיא דפרק חומר בקודש אינו ענין לזה כלל דהתם לא היתה הטומאה משום ארץ העכו\"ם דדבר זר הוא שתהיה רצועה של ח\"ל מפסיק בין הגליל ליהודה אלא התם משום מדור העכו\"ם היתה הטומאה וכ\"כ הרב בעל כפתור ופרח בפ\"י עלה נ\"ה וע\"ש ומיהו מדברי רש\"י נראה שהיתה הטומאה מפני ארץ העכו\"ם ודו\"ק. ודע דהא דאמרינן דכל שמפסיק דבר טמא דלא מהני הסמיכות גבי סוריא פשיטא דהיינו דוקא דבר טמא המטמא באהל לפי שהיא מצד עצמה לא גזרו על אוירה וא\"כ כל שאין ביניהם דבר המטמא באהל הרי יכול ליכנס לה בטהרה. ומ\"ש רבינו בית הפרס כבר כתב מרן דהיינו שדה שאבד בו קבר דאילו שדה שנחרש בו קבר מאחר שאינו מטמא באהל כי מפסיק מאי הוי אך בשאר ארץ העכו\"ם הסמוכה יש להסתפק אי כל דבר טמא אף שאינו מטמא באהל חשיב הפסק לענין דלא מהני לה בדיקה. וזהו דסתם רבינו וכתב ואין ביניהם דבר טמא ואילו גבי סוריא לא סתם דבריו. ולפ\"ז ההיא דחומר בקדש דכתבנו לעיל דמהתם הכריח רבינו לומר דאף בסמוכה גזרו על אוירה אין הכרח מהתם דאפשר דהתם שדה שנחרש בו קבר היה מפסיק בין רצועה של כותים לא\"י ואי לא היתה הרצועה היו יכולים להביא בשידה תיבה ומגדל אך הנכון אצלי דגם בארץ העכו\"ם לא חשיב הפסק כי אם דבר המטמא באהל ומה שסתם רבינו לומר ואין ביניהם דבר טמא סמך על מה שכתב גבי סוריא: <br><b>ודע </b>שראיתי להר\"ש שכתב בפרק ח\"י מאהלות מ\"ו ואפילו נהרות לא מיתוקמא אם יכול ליכנס להם מארץ ישראל בלא הפסק קרקע שאינה בתולה כמו שאפרש מתוך התוספתא. ובמשנה ז' עלה דההיא דתוספתא דאם יכול ליכנס לה בטהרה כתב אם יכול ליכנס לה בטהרה לים או לנהר ותנן נמי בים ובשונית טהור ואפילו בתולה של ח\"ל סלעים וכיוצא בהן הסמוכים לארץ בלא הפסק דליכא אפילו תלם אחד מהקרקע שאינה בתולה נכנס לה בטהרה כגון בשידה ותיבה ומגדל טהור דאכי האי לא גזרו על אוירה עכ\"ד. והנראה מתוך דבריו דכל דבתולת ח\"ל סמוכה לא\"י לא גזרו על אוירה אבל אם היה תלם אחד מקרקע שאינה בתולה מפסיק ביניהם חשיב הפסק וטמאה והדבר צריך תלמוד. ודע דלהר\"ש כל ח\"ל הסמוכה לא\"י לא גזרו על אוירה כיון שאין דבר טמא מפסיק ביניהם וי\"ל דלפי דבריו אין חילוק בין סוריא לח\"ל כי אם בקונה שדה וא\"כ קשה ליה ההיא דפ\"ק דגיטין עלה ח' דאמרינן בג' דרכים שוותה סוריא לא\"י וחשיב דהרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס מאי איריא סוריא כל ח\"ל ג\"כ אם היא סמוכה נכנס לה בטהרה וסוריא ג\"כ בסמוכה מיירי וכמו שפירש הר\"ש. ולרבינו ניחא דלא מהני בח\"ל הסמיכות כי אם לענין בדיקה ואולי נאמר דבסוריא כל שאין דבר טמא המטמא באהל מפסיק ביניהם נכנס לה בטהרה לפי שהיא מצד עצמה לא גזרו על אוירה אלא שכל שדבר טמא מפסיק אינו יכול ליכנס לה בטהרה מפני הדבר הטמא לא מצד עצמה אבל בח\"ל דוקא בסמוכה לא גזרו על אוירה ולפיכך כל דבר טמא המפסיק ביניהם ואפילו תלם קרקע שאינה בתולה חשיב הפסק ואינו נכנס בטהרה לפי שגזרו על אוירה ועדיין יש להתיישב: <br><b>ודע </b>דהא דאמרינן דגזרו טומאה על ארץ העכו\"ם כל ח\"ל קרי לה ארץ העכו\"ם. ונראה שאין תלוי זה בכבוש עולי מצרים או בכבוש עולי בבל אלא אף כבוש עולי מצרים חשיב כא\"י שהרי כתב רבינו בפ\"א מהלכות תרומות דין ז' איזהו ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים כו' וכל ארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך הרי היא בחזקת א\"י וטהורה משום ארץ העכו\"ם וכו' וכל ח\"ל היא טמאה אף בעיירות של ישראל וכמ\"ש הר\"ש בפ\"ח דמקואות מ\"א וכל א\"י טהורה אף בעיירות של עכו\"ם וכדתנן בריש פ\"א דמקואות א\"י טהורה וכמו שפירש הר\"ש שם ולפי זה הא דתנן בפרק חומר בקדש עלה כ\"ה ביהודה אין בגליל לא מפני שרצועה של כותים מפסקת נראה שהטומאה היתה משום מדור העכו\"ם דקי\"ל דטמא בא\"י דאין סברא לומר דרצועה של ח\"ל היתה דזה לא יתכן. ועוד מאי איריא של כותים ת\"ל דאפילו של ישראל כיון שהיא ח\"ל אלא ודאי דההיא משום מדור נגעו בה וכ\"כ הרב בעל כפתור ופרח בחלק י' עלה כ\"ה. הן אמת שדברי רש\"י שם אינם נוטים לזה. אחר שכתבתי כל זה ראיתי למהרימ\"ט בח\"א סי' מ\"ז שכתב בפשיטות דכל שלא החזיקו בני בבל טמא משום ארץ העכו\"ם והביא ראיות לזה. ומדברי רבינו בפ\"ה מהלכות בכורים נראה כסברת מהרימ\"ט. הן אמת שדברי רבינו דפ\"א מהלכות תרומות קשים לזה והדבר אצלי צריך תלמוד. ודע דתניא בתוספתא דמקואות ארץ הכותים טהורה מקוואותיה ושביליה ומדוריה טהורים ארץ העכו\"ם טמאה מקוואותיה ושביליה ומדוריה טמאין וכתב הר\"ש בפ\"ח דמקואות פירוש ארץ הכותים לא יתכן כלל לפרש אלא בעיירות של כותים שבא\"י דאי בח\"ל הא גזרו טומאה על ארץ העכו\"ם אפילו בעיירות של ישראל ול\"ד דכותים דאפילו עכו\"ם נמי שבא\"י טהורה אלא נקט כותים משום דבעי למיתני מדורים ושבילים ע\"כ. ולפ\"ז ארץ העכו\"ם דקתני טמאה מיירי בח\"ל דאי בא\"י אפי' עיירות של עכו\"ם טהורים וכמו שפירש הר\"ש שם בראש הפרק. וראיתי להר\"ש בפרק בתרא דאהלות מ\"ט שכתב דהא דתניא בתוספתא דמקואות ארץ העכו\"ם טמאה מקואותיה ומדוריה ושביליה טמאין התם בעיירות של עכו\"ם שבא\"י וקרי להו ארץ העכו\"ם כדפרישית פ\"ח דמקואות וגזרו טומאה בעיר ושביל ומקוה אע\"פ שלא גזרו חוץ לעיר ע\"כ. וזה סותר למה שכתב בפ\"ח דמקואות דבא\"י אפילו עיירות של עכו\"ם טהורים ודבריו צריכים תלמוד וכעת צ\"ע ועיין בספר כפתור ופרח חלק י' עלה כ\"ה שנראה שגירסא אחרת היתה לו בתוספתא. עוד כתב הר\"ש ומיהו יתכן לפרש בסוסיתא וחברותיה ואשקלון וחברותיה דאין בהם משום ארץ העכו\"ם כדתניא בתוספתא בסוף אהלות ובמקום העכו\"ם גזור במקום הכותים לא גזור ע\"כ וכ\"כ בסוף אהלות ולפי דבריו הא דאמרינן דאשקלון אין בו משום ארץ העכו\"ם היינו דוקא שלא במקום עכו\"ם אבל במקום עכו\"ם גזרו בו טומאת ארץ העכו\"ם. ולפ\"ז לא ידעתי מאי איריא דנקט מדורים תיפוק ליה דכל העיר טמאה משום ארץ העכו\"ם: "
+            ],
+            [
+                "<b>מקום ששכנו בו עכו\"ם וכו'.</b> פ\"ב דאהלות מ\"ז מדורות העכו\"ם טמאים. ונראה מדברי רבינו דכל מה שגזרו בארץ העכו\"ם גזרו נמי במדורות וא\"כ אויר המדורות נמי טמא דומיא דארץ העכו\"ם ואף דרבינו פסק כרשב\"י דקברי עכו\"ם אינם מטמאים באהל כבר כתבנו לעיל דבארץ העכו\"ם אף רשב\"י מודה דגזרו על אוירה וא\"כ מדורות נמי עשו אותם כארץ העכו\"ם. אך רש\"י בפ\"ק דפסחים כתב מדורות העכו\"ם טמאים מפני שקוברים נפליהם בבתיהם ועכו\"ם מטמאין במיתתם אף באהל לרבנן ולרשב\"י נמי דאמר קברי עכו\"ם אינם מטמאים במגע ובמשא מודה הוא דלא אימעוט אלא מטומאת אהל דלא מיקרו אדם ע\"כ. וכ\"נ מדברי התוספות בפ\"ט דמציעא עלה קי\"ד ובפרק הבא על יבמתו (דף ס\"א) ד\"ה ממגע. ומיהו חלוקים הם תוס' ורש\"י בחדא דלרש\"י מתני' דמדורות דברי הכל היא ולתוס' רבנן דפליגי על רשב\"י היא ולרבינו מתני' דמדורות לא שייכא לפלוגתא דרשב\"י ורבנן כלל דהכא מדין טומאת ארץ העכו\"ם נגעו בה ועיין במ\"ש הרב בעל תיו\"ט עלה דמתני': "
+            ],
+            [
+                "<br><b>ומ\"ש </b>רבינו <b>אפי' איש שאין עמו אשה גזירה משום מדור שתהיה בו אשה</b> הר\"ש כתב דטעמא דגזרו אע\"פ שאין עמו אשה דעכו\"ם פרוצים בעריות ומביאים נשים לבתיהם בלילה ע\"כ. ובמה שכתב רבינו אפילו עבד וסריס או אשה הקשה מרן מאי קמ\"ל דכיון דגזרו על איש ואע\"פ שאין עמו אשה ממילא משמע דגזרו על אשה ואע\"פ שאין עמה איש. וכתב הרב תיו\"ט דקמ\"ל דלא תימא דדוקא איש דדרכו לכבוש ולהביא אשה למדור שלו לזנות עמה משא\"כ באשה שאין דרכה בכך להביא איש אליה קמ\"ל שאף נשי העכו\"ם פרוצות עכ\"ד. ולא דק דלהר\"ש דכתב דמה שגזרו אע\"פ שאין בו אשה הוא משום דעכו\"ם פרוצים בעריות אפשר היה לחלק בין איש שאין עמו אשה לאשה שאין עמה איש אבל לרבינו שכתב שהוא משום מדור שתהיה בו אשה אין לחלק כלל בין איש בלא אשה לאשה בלא איש וזה פשוט: "
+            ],
+            [
+                "<b>מדור העכו\"ם שחרב וכו'.</b> תוספתא בפ\"ב דאהלות הביאה הר\"ש שם. וכתב בהשגות במשנה שנינו רשב\"ג אומר כו'. ונראה דהראב\"ד לא בא ליישב דברי רבינו אלא לפי שראה שדברי רבינו הם מהתוספתא השיגו דלמה לא הביא דין המשנה דאפשר דיש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב וא\"כ לא פליגא התוספתא עם רשב\"ג. וכן כתב הר\"ש דיש לחלק בין מדור שחרב ושאר העיר ביישובה לעיר שחרבה כולה ודברי מרן בזה תמוהים הם בעיני דמה שהקשה איך נתפייס הראב\"ד כבר כתבנו דהראב\"ד לא בא ליישב דברי רבינו אלא ליישב התוספתא עם המשנה. גם מ\"ש מהיכן הוציא לחלק כו' הוא מוכרח דאי לא פליגא התוספתא אמתניתין ומתני' שנויה בסתם בלתי מחלוקת. גם מ\"ש ועוד היאך אפשר לטמא כו' לא ירדתי לסוף דעתו שהרי החילוק הוא מבואר דדוקא בעיר שחרבה כולה אין בה משום מדור העכו\"ם לפי דכיון שנחרב הכל מצויים שם חיות וגוררים הנפלים אבל במדור שחרב ושאר העיר ביישובה לא שכיחי חיות ומשום הכי אמרו בתוספתא דטמא משום מדור העכו\"ם. ומ\"ש עוד מרן ולכן נ\"ל שרבינו סובר כו' ולפ\"ז הדבר ברור כו' דברים תמוהים הם ולא יכולתי ליישבם דההיא דבור שאני דאיכא ודאי טומאה שהטילו שם נפלים ומש\"ה אין ספק דחולדה וברדלס מוציא מידי ודאי טומאה. אבל הכא מדור העכו\"ם אינו ודאי טומאה דאפשר דלא קברו שם נפלים. וראיה לזה ממ\"ש רבינו בדין ח' דתרומה וקדשים שנטמאו מחמת מדור העכו\"ם תולין ואילו היה ודאי טומאה אמאי אין שורפין. ותו דרבינו כתב סמוך לזה וכ\"מ שהחזיר והחולדה יכולים להלך א\"צ בדיקה. וע\"כ טעמיה הוא משום דס\"ל דמדור העכו\"ם הוי ספק טומאה. וא\"כ כל היכא דאיכא למימר דלמא גררוהו טהור משום דהוי ס\"ס דומיא דבור שהטילו בו ספק נפל והכי אמרינן בהדיא בפ\"ק דפסחים (דף ט) דטעמא דמדור העכו\"ם א\"צ בדיקה במקום דאיכא למיחש לגררוהו הוא משום ס\"ס אימור הוה אימור לא הוה ואת\"ל הוה אימור אכלתיה. גם מ\"ש מרן בסוף דבריו דטעמא דלא פסקינן כרשב\"ג הוא משום דבגמרא אמרו בחד תירוצא דלא כוותיה כו'. לא יכולתי להלום דבריו אלו דהרואה סוגיית הגמרא דהביא מרן יראה דחד תירוצא הוי דלא כרשב\"ג וחד תירוצא הוי כרשב\"ג ודלא כרבנן וא\"כ הדרא קושיית מרן ז\"ל לדוכתה דאמאי לא פסקינן כרשב\"ג ומאותה סוגיא אין להוכיח כלל דהא ע\"כ איכא חד תירוצא דהוי דלא כהלכתא וצ\"ע. ודע דהתוס' פרק הבא על יבמתו (דף ס\"א) ד\"ה ממגע כתבו דהלכה כרשב\"ג יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מדור העכו\"ם ובית הפרס בח\"ל.</b> תוספתא הביאה הר\"ש בסוף אהלות והקשה הא ח\"ל כולה טמאה ומה שייך למיתני בה הכי וכ\"ת דאיצטריך משום סוסיתא וחברותיה ואשקלון וחברותיה שהם ח\"ל ולא גזרו עליהן טומאת ארץ העכו\"ם הא מוכח בתוספתא דאשקלון יש בה משום מדור העכו\"ם. וי\"ל דאיצטריך משום כהנים דאסירי במדור העכו\"ם ובמדור ובבית שבח\"ל שרו הכהנים שבח\"ל דדוקא בא\"י גזור משום דאיכא תרומות ומעשרות דאורייתא ואשקלון מפני שקרובה לא\"י אבל בח\"ל לא גזרו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואינם ככלים ולפיכך חוצצין וכו'.</b> נסתפקתי בהא דאמרינן דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אם הוא דבר המקבל טומאה מדרבנן אי חוצץ או לא. וראיתי לתוס' פרק לא יחפור (דף כ') ד\"ה ועכו\"ם שכתבו דטעמא דעכו\"ם חוצץ אף שהם כזבים לכל דבריהם הוא משום דמדאורייתא אינם מקבלים טומאה והר\"ש בפרק י\"ג מאהלות מ\"ה כתב דכל דבר שאינו מקבל טומאה מן התורה חוצץ ומש\"ה אית ליה דאוכל פחות מכביצה אף שהם מוכשרים חוצצים לפי שאינם מקבלים טומאה מן התורה והביא ראיה מן העכו\"ם שממעט אף שהוא טמא מדרבנן ואפשר לומר דשאני עכו\"ם דאינו מקבל טומאת מת ואפילו מדרבנן ואין אנו מקפידים בדבר החוצץ כי אם בדבר שמקבל טומאת מת דאיך יתכן שיהיה חוצץ והוא עצמו יקבל הטומאה. שוב ראיתי דהא ליתא דהא שתי וערב המנוגעין אינם חוצצין אף שאינם מקבלים טומאת מת אלמא דבדבר טמא אין חילוק בין דבר המקבל טומאת מת לאינו מקבל טומאת מת ואם איתא דאין חילוק בין מן התורה לדרבנן קשיא עכו\"ם לשתי וערב המנוגעין דכולם אינם מקבלים טומאת מת והם טמאים מחמת דבר אחר מיהו כתב הר\"ש דכל דבר הטמא מדרבנן מחמת ספק תורה אינו חוצץ כיון שודאו טמא מן התורה אבל דבר שודאו טהור מן התורה אלא שחכמים גזרו טומאה כגון עכו\"ם ופחות מכביצה חוצץ בפני הטומאה וכ\"כ הרשב\"א בפרק לא יחפור יע\"ש. ודע דלענין כלים המצילים בצמיד פתיל בעינן שהכלים לא יקבלו שום טומאה ואפי' מדרבנן אך אם מקבלים טומאה מדרבנן אינם מצילים בצמיד פתיל וכן מתבאר ממ\"ש הר\"ש בפרק י\"ז מכלים מ' ט\"ו יע\"ש וצריך לחלק בין זו למה שכתב למעלה וצ\"ע. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פט\"ו דין ג' ובפ\"א מהלכות כלים דין ד'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו מביאים וחוצצין כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות אלו דין י\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והגליד והמלח וכו'.</b> עיין בהר\"ש ספי\"ג דאהלות ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>קשר את הספינה וכו'.</b> עיין בפרק הזורק (דף ק\"א) ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה קשורה ועיין בהר\"ש אמתניתין: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והוא שיהיה משרט כו'.</b> עיין בספ\"ט דשבת (דף צ') דאמרינן דלת\"ק אסור ליתן חגב חי טמא לתינוק דילמא מאית ואכיל ליה. ולפ\"ז אפשר דאפי' אינו משרט ממעט ובגמרא בעי לאוקומי אפי' לרבי יהודה ודו\"ק. ודע דגם בעוף בעינן שיהיה קשור וכחוש ורבינו סמך על מ\"ש גבי בהמה ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן פחות מכביצה אוכלין שאינן מוכשרין כו'.</b> לטעמיה אזיל שכתב ברפ\"ד מהלכות טומאת אוכלין דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה אבל לסברת החולקים אף במוכשרים חוצץ כיון שאינו מקבל טומאה מן התורה. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ב דין ב'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>קל וחומר לכל הכלים שאין מקבלין טומאה שיצילו בצמיד פתיל וכו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ב דין ב'): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ושל חבר יציל על הכל כו'.</b> הר\"ש בפרק ט' דכלים משנה ב' כתב דכלי חרס של חבר מציל על הכל והראב\"ד בפ\"ק דעדיות משנה י\"ד כתב כדברי רבינו יע\"ש. ורבינו עובדיה ז\"ל ארכבה אתרי רכשי דבפ\"ק דעדיות כתב כסברת רבינו וכן נראה מדבריו בפ\"ט דכלים אך בפרק ה' דאהלות משנה ג' כתב כסברת הר\"ש ועיין בתוספות יו\"ט: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שהפילה שליא כו'.</b> כתב הריטב\"א בפרק י' יוחסין אההיא דהרי בוגרת לפנינו דטעמא דשליא הוא משום דרוב שליות יש להם ולד והא דלא אמרינן אוקי מיעוט שליות שאין להם ולד לחזקה דבית שהיתה בחזקת טהרה משום דכיון דהוה שליא בבית נפיק לה בית מחזקתיה ולא אמרינן אוקי אחזקתיה אלא בספר בספק נגע ספק לא נגע אבל בודאי מגע לא ע\"כ:         סליקו להו הלכות טומאת מת "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת מת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6d23465f866bd244f6df7de090d67c05c2b2fdd4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,238 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement of Foods",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והטל והשמן.</b> כתבו התוספות פרק לא יחפור (דף י\"ט) ד\"ה מי בשם ר\"ח דשמן אינו מכשיר וכבר דחו התוספות דבריו יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכרשינין אם ייחדן כו'.</b> עיין לעיל פ\"ב מהלכות תרומות דין ב': "
+            ],
+            [
+                "<b>הקור הרי הוא כעץ כו'.</b> עיין לעיל פ\"ה מהלכות שמיטה ויובל דין כ\"א. והמלח אינו מקבל טומאה תוספות פרק לא יחפור (דף כ') ועיין במ\"ש רבינו פי\"ג מהלכות טומאת מת דין ה' ופט\"ו דין ב': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השמן הקרוש כו'.</b> עיין לקמן ריש פ\"ט ועיין ברכת הזבח (דף צ\"ט ע\"א) ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השלג אינו אוכל כו'.</b> התוספות פרק לא יחפור (דף כ') ד\"ה והמלח כתבו דשלג אם חשב לאכילה מקבל טומאה והוא תימה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אילן שנפשח כו'.</b> דברי מרן בזה תמוהים הם דהראב\"ד ז\"ל לא השיג כי אם ביבש האילן וכ\"נ ממ\"ש ואולי מבכורים גמר לה. ומ\"ש אבל אם יבשו בו פירות ט\"ס הוא והכוונה אבל אם יבש ופירות בו ודין זה לא נזכר בפרק העור והרוטב ופשוט הוא: (*א\"ה עיין בספר בני יעקב (דף קכ\"ה) ובהגהותיו בספר בני חיי א\"ח סימן של\"ז): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ כו'.</b> כתב מרן ומ\"ש הראב\"ד וכן שנוי במשנה לא ידענא כו'. ולי נראה דהראב\"ד הוקשה לו לפי פירושו דהיכן מצינו דבר שנטמא שיחזור לידי טהרה על ידי זריעה לזה כתב וכן הוא שנוי במשנה והיא בספ\"ט דתרומות דתנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכלין שמחוברים לכלים וכו'.</b> דין זה הביאו רבינו בפרק כ\"ה מהלכות כלים דין י\"ב אבל מ\"ש כאן יצא לו מסוגיית הגמרא דפרק אלו עוברין (דף מ\"ו) דוק ותשכח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו.</b> כתבו התוספות בפרק בא סימן (דף נ') דאין הכשר מועיל אף באוכל אדם אי הוי הכשר לצורך בהמה יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר הפורש מן החי כו'.</b> ורבינו שינה לשון המשנה דקתני החותך מן האדם כו' ועיין בדין ט' ובמה שכתב מרן שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החותך בשר כו'.</b> פרק ה' דכריתות (דף כ\"א) ועיין ברכת הזבח (דף קע\"ו ע\"ב): "
+            ],
+            [
+                "<b>שיש להם מעשה כו'.</b> עיין לקמן רפי\"ד וברפ\"ב מהלכות כלים ובפרק כ\"ה דין י\"א ועיין בפ\"א מהלכות פסולי המוקדשין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור אוכלין לטומאה כו'.</b> עיין בפרק המצניע (דף צ\"ה) ד\"ה אי לענין ובדברי הרז\"ה שם ועיין בדברי הרמב\"ן בפי' התורה ועיין בפ\"ט דחולין (דף קי\"ח) אההיא דאין יד לפחות מכזית ועיין במ\"ש התוספות שם ובהרשב\"א שם ועיין במ\"ש רש\"י פרק העור והרוטב (דף קכ\"ח) אההיא דחותך כזית בשר יע\"ש. (*א\"ה עיין לקמן פכ\"ג מהלכות כלים דין ט' מה שפלפל הרב המחבר ע\"ד רש\"י הנזכר): <br><b>נסתפקתי </b>למ\"ד דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם שני חצאי ביצה נטמאו כל אחד בפני עצמו וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה מי הוו טמאים או דילמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה וא\"כ כי נצטרפו אח\"כ אינו מעלה ומוריד. וההיא דכתב רבינו בפ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ג פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבילה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאים מד\"ס אינו ענין לזה דשאני שרץ ונבילה שהטומאה היא מצד עצמה ולא קבלו אותה ממקום אחר ולפיכך כל שיש כשיעור מצטרפין אף שבתחילה לא היה בו שיעור ופשיטא דאם צירף שני חצאי נבילה דמטמאים. אבל בדבר המקבל טומאה מאחר דבשעת קבלתו לא היה בו שיעור נ\"ל שאף אם תפח ועמד על כשיעור אינו מעלה ומוריד כלל תפיחה זו. וכן אם צירף שני חצאי ביצה דינא הכי. שוב ראיתי בתוספתא הביאה הר\"ש פ\"ח דפרה מ\"ו קדרה שהיא מלאה משקין טהורים ותורמוסין טמאים פחות מכביצה נתונין לתוכה נתפחו ונעשו כביצה הרי זו אומר טמאני וטמאתיו ע\"כ. ופירושה דהמשקין גרמו התפוח וכמה שכתב הר\"ש והתורמוסין אומרים למשקין שעשו אותי כביצה ואני חזרתי וטמאתי המשקין. וא\"כ מוכח מהכא דאוכלים טמאים פחות מכביצה שתפחו ועמדו על כביצה שהם טמאים. ולפי זה נראה דה\"ה אם צירף שני חצאי ביצה והדבר צריך תלמוד. ודע שמתוספתא זו נראה כסברת החולקים על רבינו וס\"ל דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אך לרבינו דמקבל טומאה בכל שהוא לא שייך לומר טמאני וטמאתיו דהא קודם התפוח היה טמא אלא שלא היה מטמא וצ\"ע. ודע די\"ל דהתוספתא מיירי כשהיה בו כביצה מתחילה וצמקה וחזרה ותפחה דאז חזרה לטומאתו הראשונה כמ\"ש רבינו סוף פ\"ד מהלכות אבות הטומאה ובפירקין אבל לעולם דכל שלא היה בו שיעור בשעת קבלת הטומאה התפיחה אינו מעלה ומוריד כלל וזה נראה אצלי נכון ועיין מה שכתבתי לעיל סימן מ' ודוק. (*א\"ה תמצאנו לקמן פכ\"ג מהלכות כלים דין ט' יע\"ש.) ועיין בסוגיא דפרק המצניע (דף צ\"א) בבעיית זרק תרומה לבית דאמרינן כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לכביצה מדמצטרף לעניין טומאה מחייב נמי לענין שבת כו' משמע דוקא היכא דזרק לבית טמא אבל לבית טהור אף שהשני זיתים היו כבר טמאים אינם מצטרפין ודוק בדברי התוספות שם ד\"ה אי לענין שבת שכתבנו דה\"מ למפרך אמאי נקט לבית טמא משמע דאי הבעיא היא לענין טומאה ניחא דנקט לבית טמא דבענין אחר לא משכחת לה הבעיא. ועיין במ\"ש הרב המחבר בפי\"ח מהלכות שבת דין כ\"ז ופי\"ב מהלכות שאר אבות הטומאה סוף דין י'. ודע דלכ\"ע פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן כמו שהוכיח מרן זקני בס' תוספות יום הכפורים (דף ט') ולפי זה אף לסברת החולקים על רבינו קשה לשון התוספתא דקתני טמאני דהא קודם נמי היה טמא א\"ו דלישנא לאו דוקא אלא היינו לומר דהוסיף לו טומאה דמעיקרא היה טמא מדרבנן והשתא מדאורייתא א\"כ איפוא לדעת רבינו נמי מ\"ש טמאני וטמאתיו ר\"ל דהוסיף על הטומאה דמעיקרא לא היה מטמא אחרים והשתא טמאתיו. ועיין בחידושי הרשב\"א ז\"ל פרק העור והרוטב (דף קי\"ח) דנראה מדבריו דס\"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן והיא סברא מחודשת ויש לתת סמך לסברתו מתוספתא הלזו דפשטה משמע הכי מדקאמר טמאני וטמאתיו ועיין רשב\"ם פרק הספינה (דף פ') ועיין בפרק שלשה שאכלו ובפסחים פרק אלו עוברין (דף מ\"ט) דאמרינן חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה כו' דמוכח מאותה סוגיא דבין לר\"מ בין לרבי יהודה פחות מכביצה אינו מקבל טומאתו דאין סברא לומר דהתם נקט שיעורא דלטמא אחרים חדא דלישנא דטומאתו מוכח דבטומאת עצמו משערינן דקים להו דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה ותו דמה ראית להשוות חזרתו למה שמטמא אחרים ולא לטומאת עצמו דמטמא בכל שהוא. תו צ\"ע בחולין (דף ל\"ד) דקאמר מצינו שהמאכל חמור מן האוכל דאילו מאכל בכביצה ואוכל עד דאכל כחצי פרס. ושני סוגיות אלו צריכין יישוב אליבא דמ\"ד דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה ועיין בספר שער אפרים סימן א' דמדמה ברכת המוציא לדין טומאה יע\"ש. ולפי זה קשיא ההיא דירושלמי שהביאו הפוסקים דבריה כמות שהיא חשיב שיעור לענין ברכה ואילו הכא בתוספתא זו בדין התורמוסין מוכח דתורמוס אחד כיון שהוא פחות משיעורא אינו מקבל טומאה): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל האוכלין מצטרפין לכביצה.</b> דוקא כשהם מחוברים שנעשו גוף אחד אבל אינם מחוברין אלא שנוגעים זה בזה אינם מצטרפים ואפילו במין אחד ואף שמדברי רש\"י בפרק העור והרוטב (דף קיז) נראה דס\"ל דכל שנוגעים זה בזה מצטרפין לכביצה כבר הכריחו התוס' שם בד\"ה אין והרשב\"א שם בחידושיו דכל שלא נעשו גוף אחד לא מצטרפי והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ומיהו נראה מדבריהם דכל שהוא מחובר קצת אף שאם היה מגביה האחד היה ניתק חבירו חשיב חיבור ומצטרף: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ידות האוכלין כו'.</b> מדברי התוספות פ\"ט דחולין (דף קי\"ח) ד\"ה אין נראה דס\"ל דלא חשיב יד אלא כל שהוא מחובר כ\"כ שאילו יגביה היד לא יהיה ניתק האוכל אבל אם אינו מחובר כ\"כ ואם יגביה היד יהיה ניתק האוכל לא הוי יד לאוכל ואף דלענין צירוף דכביצה חשיב מחובר בענין זה (א\"ה כמבואר בפרק הקודם דין ג') לגבי יד לא חשיב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש יד לפחות מכזית.</b> רש\"י ז\"ל פירש דדוקא פחות מכזית והוא שיהא בו כפול הא פחות מפול אין לו יד והרשב\"א בחידושיו כתב בשם הרמב\"ן ז\"ל דה\"ה לפחות מפול וכבר הכריח הרשב\"א כסברת רש\"י יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויד כל הנקצרים כו'.</b> כתב הרא\"ש בתשובה כלל נ\"ד סי\"א על הפינוייל שהיד שלו הוא עד ג' טפחים יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין חיבורי אדם חיבור.</b> עיין לעיל פ\"ד מהלכות טומאת מת דין ה': "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>השמן או הדבש כו'.</b> עיין לעיל פ\"א דין י\"ט ובמה שכתב מרן שם ועיין ברכת הזבח (דף צ\"ט ע\"א) ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בין גדולים בין קטנים.</b> עיין בהר\"ש ותיו\"ט ובספר חוט השני סי' כ\"ט וסי' ל' ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>הדם המנוי כו'.</b> בירושלמי פרק עגלה ערופה אמרינן דם עגלה ערופה מהו שיכשיר מן מה דתני רבי יוסא דמה טמא דמה מכשיר ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>בין שיצא שלא לרצון כו'.</b> פ\"ק דכריתות (דף י\"ג) יע\"ש ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והוא דם הקדשים כו'.</b> עיין במה שכתב מרן בסוף פ\"א מהלכות פסולי המוקדשין: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א להיות הבשר טמא כו'.</b> עיין בפ\"ו מהלכות איסורי מזבח דין ח' ובמ\"ש מרן בפי\"ב מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ג יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>והוא שינתן עליהם ברצון בעלים.</b> (*א\"ה כתב מרן בשם הרשב\"א דהוכיחו התוספות דגבי הכשר אוכלים לא בעינן רצון בעלים. ועיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פכ\"ד מהלכות כלים דין ז'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שיש להם מעשה כו'.</b> עיין לעיל ספ\"ג ולקמן רפי\"ד ובפ\"ב מהלכות כלים ופ\"ח דין י\"א ובפרק כ\"ה דין י\"א ובפ\"א מהלכות פסה\"מ יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הפכו בהם קטנים על הגג וכו'.</b> דע שרש\"י והתוספות נחלקו בדין זה בפ\"ק דחולין דלרש\"י היכא דעשו מעשה דהפכו ואמרו בפירוש שרוצים שירד הטל עליהם מקבלים טומאה מן התורה ואם הפכו ולא אמרו היינו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והוכשרו מדרבנן ואם אמרו ולא הפכו אינם בהכשר אפילו מדרבנן. ולדעתו אין הפרש בין מעשה למעשה אלא הכל תלוי באמירה. ולפי זה הא דכתב רבינו בריש פ\"ב מהלכות כלים חקקום התינוקות למוד בהם את העפר הרי אלו מקבלים טומאה וכן ההיא דכתב בפ\"ח מהלכות כלים דין י' לדברי רש\"י אם חקק ולא אמר שחקקו למוד אינו מקבל טומאה כי אם מדרבנן ואם חקק ואמר מקבל טומאה מן התורה אמר ולא חקק אינו מקבל טומאה כלל וכן ההיא דריש פ\"א מהלכות פס\"ה שאפילו היתה עומדת בדרום ומשכה הקטן והביאה לצפון שהיא פסולה לדעת רש\"י אם אמר שחיטתו כשירה. והתוספות ס\"ל דאמירה אינה מעלה ומורדת בדינים אלו כלל אלא הכל תלוי במעשה שאם הוא מעשה גמור כגון ההיא דחקק דפשיטא שאם חוקקים לצורך בית קבול הם מקבלים טומאה מן התורה אפילו בלא אמירה ואם המעשה אינו גמור כגון ההיא דהפכו בהם וכגון ההיא דהיתה בדרום ומשכה לצפון שאפשר לספק עדיין במחשבתם למה נתכוונו אין מחשבתם מחשבה מן התורה אפילו שאמרו בפה אבל מדרבנן לחומרא מחשבתם מחשבה אפילו שלא אמרו. ודעת רבינו נ\"ל שהוא כדעת התוספות ומש\"ה גבי חקק סתם וכתב מקבלים טומאה ולא כתב שהיא מדרבנן לפי שהוא מעשה גמור וגבי הפוך ביאר דבריו שהוא מדרבנן וכ\"כ הרב ל\"מ בפ\"א מהלכות פס\"ה שדעת רבינו הוא כדעת התוספות. ודע שאף שכתבנו דלרש\"י אין חילוק בין מעשה למעשה איכא מעשה דגריע טובא אפילו מדרבנן לא חשיב כגון קטן המעלה פירותיו לגג כדי שירד עליהם הטל משום דהעלאה לא חשיב מעשה כלל דדלמא מפני הכנימה העלום ודין זה הוא מוכרח מן הסוגיא לדעת רש\"י ומיהו אם העלה ואמר הקטן הוכשר לרש\"י וז\"ש רש\"י העלו חש\"ו מפני הכנימה כלומר דאל\"כ היכי קתני אע\"פ שנתכוון אינו בכי יותן והכוונה לרש\"י הוי דבור ואע\"ג דאמירה לחודיה לא מהני כלל והעלאה לחודה לא מהני כלל מ\"מ בהצטרפות האמירה נעשית ההעלאה מעשה אלא שאני מסתפק היכא דהעלה ואמר אם הוכשר מן התורה שהרי איכא מעשה ואמירה או דילמא כיון שהעלאה לחודה לא חשיבא כלל לא מהני אמירה אלא לעשותו כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וא\"כ לא הוכשר כי אם מדרבנן. ומ\"ש דלרש\"י עלייה לחודה לא מהני כלל ושהוא מוכרח מן הסוגיא הוא משום דאי לא תימא הכי אמאי נקט רבי יוחנן לא שנו אלא שלא הפך בהם ליפלוג וליתני בדידיה לא שנו אלא שהעלם מפני הכנימה אבל אם לא העלם מפני הכנימה ה\"ז בכי יותן. וכ\"ת מהכרח זה ניפשוט בעיין אם העלה ואמר אי מהני מן התורה דע\"כ מהני מן התורה דאי לא מהני אלא מדרבנן אמאי לא נקט רבי יוחנן כה\"ג דהיינו העלה ואמר הא ליתא דלעולם שהוא מדרבנן אלא שר\"י רצה ללמדנו במעשה בלא אמירה ומ\"מ קשה דמנ\"ל לרש\"י שהכוונה שהוזכרה במשנה היא אמירה עד שיצטרך לומר דהעלום חש\"ו הוא מפני הכנימה אימא שהכוונה היא מחשבה דאף שהעלום כדי שירד הטל אינו בכי יותן לפי שמחשבת קטן אינו מחשבה והעלאה לא חשיב מעשה. ולענין מה שנסתפקנו נ\"ל דלא הוכשר אלא מדרבנן כיון דעלייה לחודא לא מהני כלל כשאמר חות דרגא ומהני מדרבנן ובזה ניחא דלא פליגי התוספות ורש\"י מן הקצה אל הקצה שהרי מדברי התוספות מוכח דעלייה אפילו פירש לא מהני אפילו מדרבנן שכן כתבו ואפילו פירש לא מהני כי ההיא דהעלוהו חש\"ו ומה שכתבו אבל העלאת קטן סתם לא הוי בכי יותן לאו דוקא סתם אלא אפילו פירש אלא משום דבעו לסיים ואפילו העלאת גדול סתם שמא לא היתה מועלת נקטו נמי גבי קטן סתם וכ\"ת ממה שהקשו התוס' לרש\"י מוכח דס\"ל דלרש\"י עלייה עם אמירה הוי מן התורה שהרי הקשו הא דקתני אפילו נתכוונו לכך אינו בכי יותן והלא יש מעשה ודבור ועוד אפילו העלום סתם ליהוי בכי יותן לר\"י כו' משמע שהקושיא הראשונה אינה אליבא דר\"י אלא אליבא דכ\"ע דכיון דאיכא מעשה ודבור הוי בכי יותן מן התורה הא ליתא משום דזה הוא קודם דאסיקו אדעתייהו לומר דעלייה הוא מעשה גרוע ומש\"ה כתבו דלרש\"י עלייה ואמירה הוי מן התורה בכי יותן אבל לפי האמת שכתבו ומיהו שמא אותו מעשה גרוע וכו' כי היכי דמהני האי טעמא לעלייה סתם דלא ליהוי בכי יותן אפילו מדרבנן הכי נמי מהני לעלייה ואמירה דלא ליהוי בכי יותן מן התורה וזה ברור. הכלל העולה דבג' דינים פליגי התוספות ורש\"י האחד הוא מעשה גמור בלא אמירה דלדעת התוספות הוא מן התורה ולרש\"י מדרבנן והשני מעשה שאינו גמור ואמירה דלדעת התוספות הוא מדרבנן ולרש\"י מן התורה והשלישי מעשה גרוע ואמירה דלדעת התוספות אינו בכי יותן אפילו מדרבנן ולרש\"י הוי בכי יותן מדרבנן. וכתבו התוספות דאם כשהטל יורד מעלה אותם וכשהטל פוסק מוריד דחשיב מעשה ולא נתבאר בדבריהם אי חשיב מעשה גמור או לא ורבינו לא הביא ירושלמי זה ואפשר דמפרש בתפוס בהן בטל דהיינו הופך דקאמר רבי יוחנן וכמו שצידדו התוספות ואם פירוש תפוס בהן הוא כפי הפירוש השני שכתבו דהיינו כשהטל יורד כו' יש להכריח מכאן מה שכתבנו לעיל דעלייה לחודא לא חשיב מעשה כלל. ודע דהיכא דהעלום חש\"ו בשעת הטל ולא הורידו כשפסק ספוקי מספקא להו להתוספות אי חשיב מעשה או לא. ועיין במ\"ש הר\"ש בפרק ח' דטהרות מ\"ו ודוק. ועיין במה שפירש\"י פ\"ד די\"ט (דף ל\"ד) אההיא דתינוקות שטמנו תאנים הביאו רבינו בפ\"ה מהלכות מעשר דין כ\"א יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הכתוב בתורה כו'.</b> עיין במה שכתבו התוספות פרק קמא דחולין (דף ב') ד\"ה טמא ובמה שכתבו פרק ג' דכריתות (דף י\"ג) ד\"ה התירו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לו לטמא את החולין כו'.</b> כתב מרן צ\"ע דבפ\"ק דנדה כו'. ועיין במ\"ש הרב בעל תיו\"ט סוף פ\"ה דשביעית שהאריך לבאר דברי רבינו. ועיין בתוספות פ\"ק דחולין (דף ב') ד\"ה טמא דבבשר לכ\"ע מותר לגרום טומאה ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ז מהלכות בכורים דין י\"ב ובמה שכתב מרן שם ועיין במ\"ש מרן ריש פ\"י מהלכות מטמאי משכב ומושב: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל ישראל מוזהרים להיות טהורים בכל רגל כו'.</b> כתבו התוספות בריש פ\"ק דחולין עלה ב' ד\"ה טמא דאסור לטמא גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה ע\"כ. אך ראיתי לתוספות בפרק ג' דכריתות עלה י\"ג ד\"ה התירו שהקשו וא\"ת אפילו בלא סכנה נמי והכריחו הדבר מהא דתנן בפ\"ב דטהרות והשלישי נאכל בנזיד הדמע ולכאורה נראה שההכרח הוא מדקתני השלישי נאכל בנזיד כלומר דליכא ג' בחולין אם איתא דאסור לטמא גופו ליתני דהשלישי מותר לאוכלו וממילא שמעינן דליכא טומאה בשלישי שבחולין ועוד הכריחו מההיא דחולין שכתבנו שהקשו בגמרא טמא בחולין מאי למימרא ואע\"ג שחולין טמאין כלומר ואם איתא שאסור לטמא גופו חידושא אשמעינן דיכול לשחוט טמא בחולין ולא חיישינן דילמא יגע בבשר ויטמא החולין ויאכלם ונמצא שמטמא גופו אלא ודאי דליכא איסור לטמא גופו והנה מלבד שהכרח זה אין בו כדאי משום דאף דנימא דאסור לטמא גופו מ\"מ אפשר דליכא איסור לטמא אוכלי חולין וא\"כ שפיר הקשו בגמרא טמא בחולין מאי למימרא והלא מותר הוא לטמא חולין ויאכלם בימי טומאתו או ימכרם לטמא וכי תימא דס\"ל דאסור לטמא בשר חולין הא ליתא דא\"כ מה הקשו מאי למימרא וכמבואר זאת ועוד שדברי התוספות הם סותרים זה לזה. שוב ראיתי שדין זה הוא מחלוקת קדום בין הראשונים ודעת רש\"י בפ\"ב דחולין עלה ל\"ה הוא דאסור לטמא גופו ומדרבנן מיהא איכא איסורא אך התוספות שם חלקו עליו וכתבו דליכא איסור כלל לטמא גופו וכן הוא דעת הר\"ש פרק ב' דטהרות וכן כתב בסוף מסכת מקואות וכן כתב רבינו סוף ה' טומאת אוכלין דין ח' יע\"ש ורש\"י עצמו בפרק בתרא דיומא עלה פ\"א מדבריו שם מוכח דס\"ל דקרא לא אתא אלא לומר דאם אכל אוכלין טמאים דנטמא גופו אבל לכ\"ע אזהרה שלא יטמא גופו ליכא ולפי זה כי משני נמי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לא קאי אלא לענין שאם אכל אוכלין טמאין שנטמא גופו אבל שיהא אסור לטמא גופו לא ואפילו איסורא דרבנן ליכא. ודע שאף שכתבנו דליכא איסור כלל במי שמטמא את עצמו ואפילו הכהנים לא הוזהרו כי אם ממגע מת מ\"מ ברגל איכא איסורא לטמא את עצמו כדאמרינן בפ\"ק דר\"ה עלה י\"ו אמר רבי יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבילה כו' אלא מה ת\"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל ע\"כ. אלא שיש להסתפק אם הוא איסור תורה או אינו אלא כי אם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומדברי רבינו שכתב כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר ע\"כ מפשטן של דברים הללו נראה דס\"ל דאיכא איסור תורה במי שמטמא את עצמו ברגל אלא שאינו לוקה ואין זה מן התימה אי ס\"ל דאיכא איסור תורה למה אינו לוקה שהרי מצינו לו דומה לזה בפרק י\"א מהלכות טומאת צרעת דין ז' גבי צפור השחוטה שהוא דין תורה לכ\"ע וכמו שהכריח הרמב\"ן במנין ל\"ת שלו ואפילו הכי נראה מדברי רבינו דאינו לוקה מדלא כתבו שם וכן בהלכות סנהדרין כשמנה הלוקין לא מנה אותו שמעת מינה דאינו לוקה ואף שאיסורו דבר תורה והטעם נראה אצלי דכיון דפשטא דקרא לא מיירי בהכי אף דמכח יתורא דרשינן איזו דרשא אף שהיא דבר תורה אינו לוקה עליה דומיא דנהנה מבשר בחלב דאף דאיכא חד לא תבשל לאיסור הנאה אינו לוקה על ההנאה וכמבואר (א\"ה עיין בדברי המחבר פ\"ה מהלכות יסודי התורה) וראיתי למרן שכתב ומ\"ש ואם נטמא אינו לוקה בת\"כ ובנבלתם לא תגעו ברגל וקתני עלה אחרים אומרים יכול אם נגע בנבילה ילקה ת\"ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות ומשמע לרבינו דלת\"ק נמי אינו לוקה ברגל ע\"כ. ולא ידעתי איך נלמד מדברי אחרים דלת\"ק אינו לוקה ובכוונת הת\"כ נראה דאחרים חולקים עם ת\"ק דלת\"ק אתא ובנבלתם לא תגעו לרגל ולאחרים אין חילוק בין רגל לשאר ימות השנה ומאי דכתיב ובנבלתם לא תגעו איצטריך משום דכתיב ולאלה תטמאו סד\"א חובה קמ\"ל קרא ובנבלתם לא תגעו ומהכרח שני פסוקים הללו אנו לומדים שהוא רשות וכל זה הוא מבואר למי שיעיין היטב בדברי ת\"כ. שוב ראיתי להרמב\"ן בפירוש התורה בפרשת שמיני עלה דקרא דובנבלתם לא תגעו שכתב דמה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל הוא מצוה מד\"ס ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה כו' ועיין עוד שם בכל מה שכתב שדבריו צריכין ישוב יע\"ש. ודע שרש\"י הביא דרשא זו דובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל בפרשת ראה ולא ידעתי למה לא הביאה בפרשת שמיני וכמו שהיא שנויה בת\"כ. וראיתי להרא\"ם שהקשה עלה דדרשא זו דאמרינן דמאי דכתיב ובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל מהא דתנן בפרק חומר בקודש הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל רבי יהודה אומר יגמור וחכמים אומרים לא יגמור וכו' אלמא ברגל מקילין בהן ובשאר ימות השנה מחמירין בהן ואילו גבי מגע נבילה החמיר הכתוב ברגל והיקל בשאר ימות השנה ע\"כ. ולא הבינותי דבריו כלל שאם עיקר קושיית הרב הוא שמצינו במקום שהותרה טומאה ברגל ואילו גבי מגע נבילה ראינו בהפך מה לו להביא מחלוקת זה דרבי יהודה וחכמים היה לו להביא עיקר הדין דתנן בפרק חומר בקדש ובשעת הרגל אף על התרומה ואמרינן בגמרא מנא הני מילי אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב עשאן כולם חברים אלמא דמקילינן ברגל יותר משאר ימות השנה ואולי דעת הרב הוא דאי מהתם הוה אמינא דלא משום קולא הוא שהתירו טומאת עם הארץ ברגל אלא לפי שהכל מטהרים עצמן ועולין לרגל ואף שבשאר ימות השנה אינם מקפידים על הטומאות ברגל מקפידים ומטהרין עצמן דומיא דההיא דכתב רבינו סוף פי\"ג מהלכות פרה דהכל נאמנין על טהרת החטאת ואפילו עמי הארץ מפני חומרתה וא\"כ אין לנו להוכיח מכאן שהקלו ברגל בטומאה יותר משאר ימות השנה אך מאותה משנה שהביא הרב דקתני וחכמים אומרים לא יגמור מוכיח מינה דע\"כ טעמא הוא לפי שהותרה טומאת ע\"ה ברגל ומש\"ה אמרו חכמים דלא יגמור אחר הרגל שאם היה הטעם לפי שהכל מטהרים עצמן ברגל אין חילוק בין רגל לאחר הרגל וכן נראה שהיא כוונת הרב ממה שהאריך להביא דברי רש\"י שבפירוש המשנה אלא שאני תמיה לפי זה שנמצאו דברי רבינו סותרים זה לזה שהרי בפי\"א מהלכות משכב ומושב דין ט' כתב טומאת עמי הארץ ברגל כטהרה היא חשובה כו' מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל כו' ואח\"כ כתב הפותח חביתו ברגל כו' הרי שאר החבית ושאר העיסה בחזקת טומאה שהרי נגעו בו עמי הארץ כו' הרי דס\"ל שאף שהטעם הוא לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אפ\"ה לאחר הרגל לא יגמור והנראה אצלי בדעת רבינו הוא שעיקר הטעם הוא לפי שחכמים לא רצו לגזור טומאה על ע\"ה ברגל משום שהכל מתקבצין בירושלים ואם היינו גוזרים עליהם טומאה הוה אתו לאינצויי והיה כל אחד ואחד עושה במה לעצמו ומצאו טעם להיתר זה לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אבל לאחר הרגל שבטל עיקר הטעם חזר הדבר לעיקרו ולפי זה אין מקום כלל לקושיית הרב ואף אם היינו אומרים שאין הטעם כי אם משום דלא גזרו טומאה ברגל לא מצאתי מקום לקושיית הרב דמה ענין טומאת עם הארץ שהיא גזירה דרבנן דאמרינן דברגל לא גזרו לפי שכל ישראל היו באים שם ואיכא למיחש למחלוקת לטומאת מגע נבילה שהיא מן התורה דאמרינן דכיון דברגל הכל צריכין לעלות וליראות ולאכול שלמי שמחה ושלמי חגיגה דאמרינן דצריכין ליזהר שלא יגעו בנבילה או בטומאה אחרת ברגל סוף דבר דברי הרב נעלמו ממנו:       סליקו להו הלכות טומאת אוכלין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..af309fe1a5bb33740e83d10e9860f7815b48f6be
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,237 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement of Foods",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Defilement_of_Foods",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והטל והשמן.</b> כתבו התוספות פרק לא יחפור (דף י\"ט) ד\"ה מי בשם ר\"ח דשמן אינו מכשיר וכבר דחו התוספות דבריו יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכרשינין אם ייחדן כו'.</b> עיין לעיל פ\"ב מהלכות תרומות דין ב': "
+            ],
+            [
+                "<b>הקור הרי הוא כעץ כו'.</b> עיין לעיל פ\"ה מהלכות שמיטה ויובל דין כ\"א. והמלח אינו מקבל טומאה תוספות פרק לא יחפור (דף כ') ועיין במ\"ש רבינו פי\"ג מהלכות טומאת מת דין ה' ופט\"ו דין ב': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השמן הקרוש כו'.</b> עיין לקמן ריש פ\"ט ועיין ברכת הזבח (דף צ\"ט ע\"א) ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השלג אינו אוכל כו'.</b> התוספות פרק לא יחפור (דף כ') ד\"ה והמלח כתבו דשלג אם חשב לאכילה מקבל טומאה והוא תימה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אילן שנפשח כו'.</b> דברי מרן בזה תמוהים הם דהראב\"ד ז\"ל לא השיג כי אם ביבש האילן וכ\"נ ממ\"ש ואולי מבכורים גמר לה. ומ\"ש אבל אם יבשו בו פירות ט\"ס הוא והכוונה אבל אם יבש ופירות בו ודין זה לא נזכר בפרק העור והרוטב ופשוט הוא: (*א\"ה עיין בספר בני יעקב (דף קכ\"ה) ובהגהותיו בספר בני חיי א\"ח סימן של\"ז): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ כו'.</b> כתב מרן ומ\"ש הראב\"ד וכן שנוי במשנה לא ידענא כו'. ולי נראה דהראב\"ד הוקשה לו לפי פירושו דהיכן מצינו דבר שנטמא שיחזור לידי טהרה על ידי זריעה לזה כתב וכן הוא שנוי במשנה והיא בספ\"ט דתרומות דתנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכלין שמחוברים לכלים וכו'.</b> דין זה הביאו רבינו בפרק כ\"ה מהלכות כלים דין י\"ב אבל מ\"ש כאן יצא לו מסוגיית הגמרא דפרק אלו עוברין (דף מ\"ו) דוק ותשכח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו.</b> כתבו התוספות בפרק בא סימן (דף נ') דאין הכשר מועיל אף באוכל אדם אי הוי הכשר לצורך בהמה יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר הפורש מן החי כו'.</b> ורבינו שינה לשון המשנה דקתני החותך מן האדם כו' ועיין בדין ט' ובמה שכתב מרן שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החותך בשר כו'.</b> פרק ה' דכריתות (דף כ\"א) ועיין ברכת הזבח (דף קע\"ו ע\"ב): "
+            ],
+            [
+                "<b>שיש להם מעשה כו'.</b> עיין לקמן רפי\"ד וברפ\"ב מהלכות כלים ובפרק כ\"ה דין י\"א ועיין בפ\"א מהלכות פסולי המוקדשין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כמה שיעור אוכלין לטומאה כו'.</b> עיין בפרק המצניע (דף צ\"ה) ד\"ה אי לענין ובדברי הרז\"ה שם ועיין בדברי הרמב\"ן בפי' התורה ועיין בפ\"ט דחולין (דף קי\"ח) אההיא דאין יד לפחות מכזית ועיין במ\"ש התוספות שם ובהרשב\"א שם ועיין במ\"ש רש\"י פרק העור והרוטב (דף קכ\"ח) אההיא דחותך כזית בשר יע\"ש. (*א\"ה עיין לקמן פכ\"ג מהלכות כלים דין ט' מה שפלפל הרב המחבר ע\"ד רש\"י הנזכר): <br><b>נסתפקתי </b>למ\"ד דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם שני חצאי ביצה נטמאו כל אחד בפני עצמו וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה מי הוו טמאים או דילמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה וא\"כ כי נצטרפו אח\"כ אינו מעלה ומוריד. וההיא דכתב רבינו בפ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ג פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבילה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאים מד\"ס אינו ענין לזה דשאני שרץ ונבילה שהטומאה היא מצד עצמה ולא קבלו אותה ממקום אחר ולפיכך כל שיש כשיעור מצטרפין אף שבתחילה לא היה בו שיעור ופשיטא דאם צירף שני חצאי נבילה דמטמאים. אבל בדבר המקבל טומאה מאחר דבשעת קבלתו לא היה בו שיעור נ\"ל שאף אם תפח ועמד על כשיעור אינו מעלה ומוריד כלל תפיחה זו. וכן אם צירף שני חצאי ביצה דינא הכי. שוב ראיתי בתוספתא הביאה הר\"ש פ\"ח דפרה מ\"ו קדרה שהיא מלאה משקין טהורים ותורמוסין טמאים פחות מכביצה נתונין לתוכה נתפחו ונעשו כביצה הרי זו אומר טמאני וטמאתיו ע\"כ. ופירושה דהמשקין גרמו התפוח וכמה שכתב הר\"ש והתורמוסין אומרים למשקין שעשו אותי כביצה ואני חזרתי וטמאתי המשקין. וא\"כ מוכח מהכא דאוכלים טמאים פחות מכביצה שתפחו ועמדו על כביצה שהם טמאים. ולפי זה נראה דה\"ה אם צירף שני חצאי ביצה והדבר צריך תלמוד. ודע שמתוספתא זו נראה כסברת החולקים על רבינו וס\"ל דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אך לרבינו דמקבל טומאה בכל שהוא לא שייך לומר טמאני וטמאתיו דהא קודם התפוח היה טמא אלא שלא היה מטמא וצ\"ע. ודע די\"ל דהתוספתא מיירי כשהיה בו כביצה מתחילה וצמקה וחזרה ותפחה דאז חזרה לטומאתו הראשונה כמ\"ש רבינו סוף פ\"ד מהלכות אבות הטומאה ובפירקין אבל לעולם דכל שלא היה בו שיעור בשעת קבלת הטומאה התפיחה אינו מעלה ומוריד כלל וזה נראה אצלי נכון ועיין מה שכתבתי לעיל סימן מ' ודוק. (*א\"ה תמצאנו לקמן פכ\"ג מהלכות כלים דין ט' יע\"ש.) ועיין בסוגיא דפרק המצניע (דף צ\"א) בבעיית זרק תרומה לבית דאמרינן כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לכביצה מדמצטרף לעניין טומאה מחייב נמי לענין שבת כו' משמע דוקא היכא דזרק לבית טמא אבל לבית טהור אף שהשני זיתים היו כבר טמאים אינם מצטרפין ודוק בדברי התוספות שם ד\"ה אי לענין שבת שכתבנו דה\"מ למפרך אמאי נקט לבית טמא משמע דאי הבעיא היא לענין טומאה ניחא דנקט לבית טמא דבענין אחר לא משכחת לה הבעיא. ועיין במ\"ש הרב המחבר בפי\"ח מהלכות שבת דין כ\"ז ופי\"ב מהלכות שאר אבות הטומאה סוף דין י'. ודע דלכ\"ע פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן כמו שהוכיח מרן זקני בס' תוספות יום הכפורים (דף ט') ולפי זה אף לסברת החולקים על רבינו קשה לשון התוספתא דקתני טמאני דהא קודם נמי היה טמא א\"ו דלישנא לאו דוקא אלא היינו לומר דהוסיף לו טומאה דמעיקרא היה טמא מדרבנן והשתא מדאורייתא א\"כ איפוא לדעת רבינו נמי מ\"ש טמאני וטמאתיו ר\"ל דהוסיף על הטומאה דמעיקרא לא היה מטמא אחרים והשתא טמאתיו. ועיין בחידושי הרשב\"א ז\"ל פרק העור והרוטב (דף קי\"ח) דנראה מדבריו דס\"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן והיא סברא מחודשת ויש לתת סמך לסברתו מתוספתא הלזו דפשטה משמע הכי מדקאמר טמאני וטמאתיו ועיין רשב\"ם פרק הספינה (דף פ') ועיין בפרק שלשה שאכלו ובפסחים פרק אלו עוברין (דף מ\"ט) דאמרינן חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה כו' דמוכח מאותה סוגיא דבין לר\"מ בין לרבי יהודה פחות מכביצה אינו מקבל טומאתו דאין סברא לומר דהתם נקט שיעורא דלטמא אחרים חדא דלישנא דטומאתו מוכח דבטומאת עצמו משערינן דקים להו דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה ותו דמה ראית להשוות חזרתו למה שמטמא אחרים ולא לטומאת עצמו דמטמא בכל שהוא. תו צ\"ע בחולין (דף ל\"ד) דקאמר מצינו שהמאכל חמור מן האוכל דאילו מאכל בכביצה ואוכל עד דאכל כחצי פרס. ושני סוגיות אלו צריכין יישוב אליבא דמ\"ד דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה ועיין בספר שער אפרים סימן א' דמדמה ברכת המוציא לדין טומאה יע\"ש. ולפי זה קשיא ההיא דירושלמי שהביאו הפוסקים דבריה כמות שהיא חשיב שיעור לענין ברכה ואילו הכא בתוספתא זו בדין התורמוסין מוכח דתורמוס אחד כיון שהוא פחות משיעורא אינו מקבל טומאה): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל האוכלין מצטרפין לכביצה.</b> דוקא כשהם מחוברים שנעשו גוף אחד אבל אינם מחוברין אלא שנוגעים זה בזה אינם מצטרפים ואפילו במין אחד ואף שמדברי רש\"י בפרק העור והרוטב (דף קיז) נראה דס\"ל דכל שנוגעים זה בזה מצטרפין לכביצה כבר הכריחו התוס' שם בד\"ה אין והרשב\"א שם בחידושיו דכל שלא נעשו גוף אחד לא מצטרפי והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ומיהו נראה מדבריהם דכל שהוא מחובר קצת אף שאם היה מגביה האחד היה ניתק חבירו חשיב חיבור ומצטרף: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ידות האוכלין כו'.</b> מדברי התוספות פ\"ט דחולין (דף קי\"ח) ד\"ה אין נראה דס\"ל דלא חשיב יד אלא כל שהוא מחובר כ\"כ שאילו יגביה היד לא יהיה ניתק האוכל אבל אם אינו מחובר כ\"כ ואם יגביה היד יהיה ניתק האוכל לא הוי יד לאוכל ואף דלענין צירוף דכביצה חשיב מחובר בענין זה (א\"ה כמבואר בפרק הקודם דין ג') לגבי יד לא חשיב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש יד לפחות מכזית.</b> רש\"י ז\"ל פירש דדוקא פחות מכזית והוא שיהא בו כפול הא פחות מפול אין לו יד והרשב\"א בחידושיו כתב בשם הרמב\"ן ז\"ל דה\"ה לפחות מפול וכבר הכריח הרשב\"א כסברת רש\"י יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויד כל הנקצרים כו'.</b> כתב הרא\"ש בתשובה כלל נ\"ד סי\"א על הפינוייל שהיד שלו הוא עד ג' טפחים יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין חיבורי אדם חיבור.</b> עיין לעיל פ\"ד מהלכות טומאת מת דין ה': "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>השמן או הדבש כו'.</b> עיין לעיל פ\"א דין י\"ט ובמה שכתב מרן שם ועיין ברכת הזבח (דף צ\"ט ע\"א) ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בין גדולים בין קטנים.</b> עיין בהר\"ש ותיו\"ט ובספר חוט השני סי' כ\"ט וסי' ל' ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>הדם המנוי כו'.</b> בירושלמי פרק עגלה ערופה אמרינן דם עגלה ערופה מהו שיכשיר מן מה דתני רבי יוסא דמה טמא דמה מכשיר ע\"כ: "
+            ],
+            [
+                "<b>בין שיצא שלא לרצון כו'.</b> פ\"ק דכריתות (דף י\"ג) יע\"ש ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והוא דם הקדשים כו'.</b> עיין במה שכתב מרן בסוף פ\"א מהלכות פסולי המוקדשין: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א להיות הבשר טמא כו'.</b> עיין בפ\"ו מהלכות איסורי מזבח דין ח' ובמ\"ש מרן בפי\"ב מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ג יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>והוא שינתן עליהם ברצון בעלים.</b> (*א\"ה כתב מרן בשם הרשב\"א דהוכיחו התוספות דגבי הכשר אוכלים לא בעינן רצון בעלים. ועיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פכ\"ד מהלכות כלים דין ז'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שיש להם מעשה כו'.</b> עיין לעיל ספ\"ג ולקמן רפי\"ד ובפ\"ב מהלכות כלים ופ\"ח דין י\"א ובפרק כ\"ה דין י\"א ובפ\"א מהלכות פסה\"מ יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הפכו בהם קטנים על הגג וכו'.</b> דע שרש\"י והתוספות נחלקו בדין זה בפ\"ק דחולין דלרש\"י היכא דעשו מעשה דהפכו ואמרו בפירוש שרוצים שירד הטל עליהם מקבלים טומאה מן התורה ואם הפכו ולא אמרו היינו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והוכשרו מדרבנן ואם אמרו ולא הפכו אינם בהכשר אפילו מדרבנן. ולדעתו אין הפרש בין מעשה למעשה אלא הכל תלוי באמירה. ולפי זה הא דכתב רבינו בריש פ\"ב מהלכות כלים חקקום התינוקות למוד בהם את העפר הרי אלו מקבלים טומאה וכן ההיא דכתב בפ\"ח מהלכות כלים דין י' לדברי רש\"י אם חקק ולא אמר שחקקו למוד אינו מקבל טומאה כי אם מדרבנן ואם חקק ואמר מקבל טומאה מן התורה אמר ולא חקק אינו מקבל טומאה כלל וכן ההיא דריש פ\"א מהלכות פס\"ה שאפילו היתה עומדת בדרום ומשכה הקטן והביאה לצפון שהיא פסולה לדעת רש\"י אם אמר שחיטתו כשירה. והתוספות ס\"ל דאמירה אינה מעלה ומורדת בדינים אלו כלל אלא הכל תלוי במעשה שאם הוא מעשה גמור כגון ההיא דחקק דפשיטא שאם חוקקים לצורך בית קבול הם מקבלים טומאה מן התורה אפילו בלא אמירה ואם המעשה אינו גמור כגון ההיא דהפכו בהם וכגון ההיא דהיתה בדרום ומשכה לצפון שאפשר לספק עדיין במחשבתם למה נתכוונו אין מחשבתם מחשבה מן התורה אפילו שאמרו בפה אבל מדרבנן לחומרא מחשבתם מחשבה אפילו שלא אמרו. ודעת רבינו נ\"ל שהוא כדעת התוספות ומש\"ה גבי חקק סתם וכתב מקבלים טומאה ולא כתב שהיא מדרבנן לפי שהוא מעשה גמור וגבי הפוך ביאר דבריו שהוא מדרבנן וכ\"כ הרב ל\"מ בפ\"א מהלכות פס\"ה שדעת רבינו הוא כדעת התוספות. ודע שאף שכתבנו דלרש\"י אין חילוק בין מעשה למעשה איכא מעשה דגריע טובא אפילו מדרבנן לא חשיב כגון קטן המעלה פירותיו לגג כדי שירד עליהם הטל משום דהעלאה לא חשיב מעשה כלל דדלמא מפני הכנימה העלום ודין זה הוא מוכרח מן הסוגיא לדעת רש\"י ומיהו אם העלה ואמר הקטן הוכשר לרש\"י וז\"ש רש\"י העלו חש\"ו מפני הכנימה כלומר דאל\"כ היכי קתני אע\"פ שנתכוון אינו בכי יותן והכוונה לרש\"י הוי דבור ואע\"ג דאמירה לחודיה לא מהני כלל והעלאה לחודה לא מהני כלל מ\"מ בהצטרפות האמירה נעשית ההעלאה מעשה אלא שאני מסתפק היכא דהעלה ואמר אם הוכשר מן התורה שהרי איכא מעשה ואמירה או דילמא כיון שהעלאה לחודה לא חשיבא כלל לא מהני אמירה אלא לעשותו כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וא\"כ לא הוכשר כי אם מדרבנן. ומ\"ש דלרש\"י עלייה לחודה לא מהני כלל ושהוא מוכרח מן הסוגיא הוא משום דאי לא תימא הכי אמאי נקט רבי יוחנן לא שנו אלא שלא הפך בהם ליפלוג וליתני בדידיה לא שנו אלא שהעלם מפני הכנימה אבל אם לא העלם מפני הכנימה ה\"ז בכי יותן. וכ\"ת מהכרח זה ניפשוט בעיין אם העלה ואמר אי מהני מן התורה דע\"כ מהני מן התורה דאי לא מהני אלא מדרבנן אמאי לא נקט רבי יוחנן כה\"ג דהיינו העלה ואמר הא ליתא דלעולם שהוא מדרבנן אלא שר\"י רצה ללמדנו במעשה בלא אמירה ומ\"מ קשה דמנ\"ל לרש\"י שהכוונה שהוזכרה במשנה היא אמירה עד שיצטרך לומר דהעלום חש\"ו הוא מפני הכנימה אימא שהכוונה היא מחשבה דאף שהעלום כדי שירד הטל אינו בכי יותן לפי שמחשבת קטן אינו מחשבה והעלאה לא חשיב מעשה. ולענין מה שנסתפקנו נ\"ל דלא הוכשר אלא מדרבנן כיון דעלייה לחודא לא מהני כלל כשאמר חות דרגא ומהני מדרבנן ובזה ניחא דלא פליגי התוספות ורש\"י מן הקצה אל הקצה שהרי מדברי התוספות מוכח דעלייה אפילו פירש לא מהני אפילו מדרבנן שכן כתבו ואפילו פירש לא מהני כי ההיא דהעלוהו חש\"ו ומה שכתבו אבל העלאת קטן סתם לא הוי בכי יותן לאו דוקא סתם אלא אפילו פירש אלא משום דבעו לסיים ואפילו העלאת גדול סתם שמא לא היתה מועלת נקטו נמי גבי קטן סתם וכ\"ת ממה שהקשו התוס' לרש\"י מוכח דס\"ל דלרש\"י עלייה עם אמירה הוי מן התורה שהרי הקשו הא דקתני אפילו נתכוונו לכך אינו בכי יותן והלא יש מעשה ודבור ועוד אפילו העלום סתם ליהוי בכי יותן לר\"י כו' משמע שהקושיא הראשונה אינה אליבא דר\"י אלא אליבא דכ\"ע דכיון דאיכא מעשה ודבור הוי בכי יותן מן התורה הא ליתא משום דזה הוא קודם דאסיקו אדעתייהו לומר דעלייה הוא מעשה גרוע ומש\"ה כתבו דלרש\"י עלייה ואמירה הוי מן התורה בכי יותן אבל לפי האמת שכתבו ומיהו שמא אותו מעשה גרוע וכו' כי היכי דמהני האי טעמא לעלייה סתם דלא ליהוי בכי יותן אפילו מדרבנן הכי נמי מהני לעלייה ואמירה דלא ליהוי בכי יותן מן התורה וזה ברור. הכלל העולה דבג' דינים פליגי התוספות ורש\"י האחד הוא מעשה גמור בלא אמירה דלדעת התוספות הוא מן התורה ולרש\"י מדרבנן והשני מעשה שאינו גמור ואמירה דלדעת התוספות הוא מדרבנן ולרש\"י מן התורה והשלישי מעשה גרוע ואמירה דלדעת התוספות אינו בכי יותן אפילו מדרבנן ולרש\"י הוי בכי יותן מדרבנן. וכתבו התוספות דאם כשהטל יורד מעלה אותם וכשהטל פוסק מוריד דחשיב מעשה ולא נתבאר בדבריהם אי חשיב מעשה גמור או לא ורבינו לא הביא ירושלמי זה ואפשר דמפרש בתפוס בהן בטל דהיינו הופך דקאמר רבי יוחנן וכמו שצידדו התוספות ואם פירוש תפוס בהן הוא כפי הפירוש השני שכתבו דהיינו כשהטל יורד כו' יש להכריח מכאן מה שכתבנו לעיל דעלייה לחודא לא חשיב מעשה כלל. ודע דהיכא דהעלום חש\"ו בשעת הטל ולא הורידו כשפסק ספוקי מספקא להו להתוספות אי חשיב מעשה או לא. ועיין במ\"ש הר\"ש בפרק ח' דטהרות מ\"ו ודוק. ועיין במה שפירש\"י פ\"ד די\"ט (דף ל\"ד) אההיא דתינוקות שטמנו תאנים הביאו רבינו בפ\"ה מהלכות מעשר דין כ\"א יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הכתוב בתורה כו'.</b> עיין במה שכתבו התוספות פרק קמא דחולין (דף ב') ד\"ה טמא ובמה שכתבו פרק ג' דכריתות (דף י\"ג) ד\"ה התירו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לו לטמא את החולין כו'.</b> כתב מרן צ\"ע דבפ\"ק דנדה כו'. ועיין במ\"ש הרב בעל תיו\"ט סוף פ\"ה דשביעית שהאריך לבאר דברי רבינו. ועיין בתוספות פ\"ק דחולין (דף ב') ד\"ה טמא דבבשר לכ\"ע מותר לגרום טומאה ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ז מהלכות בכורים דין י\"ב ובמה שכתב מרן שם ועיין במ\"ש מרן ריש פ\"י מהלכות מטמאי משכב ומושב: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל ישראל מוזהרים להיות טהורים בכל רגל כו'.</b> כתבו התוספות בריש פ\"ק דחולין עלה ב' ד\"ה טמא דאסור לטמא גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה ע\"כ. אך ראיתי לתוספות בפרק ג' דכריתות עלה י\"ג ד\"ה התירו שהקשו וא\"ת אפילו בלא סכנה נמי והכריחו הדבר מהא דתנן בפ\"ב דטהרות והשלישי נאכל בנזיד הדמע ולכאורה נראה שההכרח הוא מדקתני השלישי נאכל בנזיד כלומר דליכא ג' בחולין אם איתא דאסור לטמא גופו ליתני דהשלישי מותר לאוכלו וממילא שמעינן דליכא טומאה בשלישי שבחולין ועוד הכריחו מההיא דחולין שכתבנו שהקשו בגמרא טמא בחולין מאי למימרא ואע\"ג שחולין טמאין כלומר ואם איתא שאסור לטמא גופו חידושא אשמעינן דיכול לשחוט טמא בחולין ולא חיישינן דילמא יגע בבשר ויטמא החולין ויאכלם ונמצא שמטמא גופו אלא ודאי דליכא איסור לטמא גופו והנה מלבד שהכרח זה אין בו כדאי משום דאף דנימא דאסור לטמא גופו מ\"מ אפשר דליכא איסור לטמא אוכלי חולין וא\"כ שפיר הקשו בגמרא טמא בחולין מאי למימרא והלא מותר הוא לטמא חולין ויאכלם בימי טומאתו או ימכרם לטמא וכי תימא דס\"ל דאסור לטמא בשר חולין הא ליתא דא\"כ מה הקשו מאי למימרא וכמבואר זאת ועוד שדברי התוספות הם סותרים זה לזה. שוב ראיתי שדין זה הוא מחלוקת קדום בין הראשונים ודעת רש\"י בפ\"ב דחולין עלה ל\"ה הוא דאסור לטמא גופו ומדרבנן מיהא איכא איסורא אך התוספות שם חלקו עליו וכתבו דליכא איסור כלל לטמא גופו וכן הוא דעת הר\"ש פרק ב' דטהרות וכן כתב בסוף מסכת מקואות וכן כתב רבינו סוף ה' טומאת אוכלין דין ח' יע\"ש ורש\"י עצמו בפרק בתרא דיומא עלה פ\"א מדבריו שם מוכח דס\"ל דקרא לא אתא אלא לומר דאם אכל אוכלין טמאים דנטמא גופו אבל לכ\"ע אזהרה שלא יטמא גופו ליכא ולפי זה כי משני נמי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לא קאי אלא לענין שאם אכל אוכלין טמאין שנטמא גופו אבל שיהא אסור לטמא גופו לא ואפילו איסורא דרבנן ליכא. ודע שאף שכתבנו דליכא איסור כלל במי שמטמא את עצמו ואפילו הכהנים לא הוזהרו כי אם ממגע מת מ\"מ ברגל איכא איסורא לטמא את עצמו כדאמרינן בפ\"ק דר\"ה עלה י\"ו אמר רבי יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבילה כו' אלא מה ת\"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל ע\"כ. אלא שיש להסתפק אם הוא איסור תורה או אינו אלא כי אם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומדברי רבינו שכתב כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר ע\"כ מפשטן של דברים הללו נראה דס\"ל דאיכא איסור תורה במי שמטמא את עצמו ברגל אלא שאינו לוקה ואין זה מן התימה אי ס\"ל דאיכא איסור תורה למה אינו לוקה שהרי מצינו לו דומה לזה בפרק י\"א מהלכות טומאת צרעת דין ז' גבי צפור השחוטה שהוא דין תורה לכ\"ע וכמו שהכריח הרמב\"ן במנין ל\"ת שלו ואפילו הכי נראה מדברי רבינו דאינו לוקה מדלא כתבו שם וכן בהלכות סנהדרין כשמנה הלוקין לא מנה אותו שמעת מינה דאינו לוקה ואף שאיסורו דבר תורה והטעם נראה אצלי דכיון דפשטא דקרא לא מיירי בהכי אף דמכח יתורא דרשינן איזו דרשא אף שהיא דבר תורה אינו לוקה עליה דומיא דנהנה מבשר בחלב דאף דאיכא חד לא תבשל לאיסור הנאה אינו לוקה על ההנאה וכמבואר (א\"ה עיין בדברי המחבר פ\"ה מהלכות יסודי התורה) וראיתי למרן שכתב ומ\"ש ואם נטמא אינו לוקה בת\"כ ובנבלתם לא תגעו ברגל וקתני עלה אחרים אומרים יכול אם נגע בנבילה ילקה ת\"ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות ומשמע לרבינו דלת\"ק נמי אינו לוקה ברגל ע\"כ. ולא ידעתי איך נלמד מדברי אחרים דלת\"ק אינו לוקה ובכוונת הת\"כ נראה דאחרים חולקים עם ת\"ק דלת\"ק אתא ובנבלתם לא תגעו לרגל ולאחרים אין חילוק בין רגל לשאר ימות השנה ומאי דכתיב ובנבלתם לא תגעו איצטריך משום דכתיב ולאלה תטמאו סד\"א חובה קמ\"ל קרא ובנבלתם לא תגעו ומהכרח שני פסוקים הללו אנו לומדים שהוא רשות וכל זה הוא מבואר למי שיעיין היטב בדברי ת\"כ. שוב ראיתי להרמב\"ן בפירוש התורה בפרשת שמיני עלה דקרא דובנבלתם לא תגעו שכתב דמה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל הוא מצוה מד\"ס ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה כו' ועיין עוד שם בכל מה שכתב שדבריו צריכין ישוב יע\"ש. ודע שרש\"י הביא דרשא זו דובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל בפרשת ראה ולא ידעתי למה לא הביאה בפרשת שמיני וכמו שהיא שנויה בת\"כ. וראיתי להרא\"ם שהקשה עלה דדרשא זו דאמרינן דמאי דכתיב ובנבלתם לא תגעו דמיירי ברגל מהא דתנן בפרק חומר בקודש הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל רבי יהודה אומר יגמור וחכמים אומרים לא יגמור וכו' אלמא ברגל מקילין בהן ובשאר ימות השנה מחמירין בהן ואילו גבי מגע נבילה החמיר הכתוב ברגל והיקל בשאר ימות השנה ע\"כ. ולא הבינותי דבריו כלל שאם עיקר קושיית הרב הוא שמצינו במקום שהותרה טומאה ברגל ואילו גבי מגע נבילה ראינו בהפך מה לו להביא מחלוקת זה דרבי יהודה וחכמים היה לו להביא עיקר הדין דתנן בפרק חומר בקדש ובשעת הרגל אף על התרומה ואמרינן בגמרא מנא הני מילי אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים הכתוב עשאן כולם חברים אלמא דמקילינן ברגל יותר משאר ימות השנה ואולי דעת הרב הוא דאי מהתם הוה אמינא דלא משום קולא הוא שהתירו טומאת עם הארץ ברגל אלא לפי שהכל מטהרים עצמן ועולין לרגל ואף שבשאר ימות השנה אינם מקפידים על הטומאות ברגל מקפידים ומטהרין עצמן דומיא דההיא דכתב רבינו סוף פי\"ג מהלכות פרה דהכל נאמנין על טהרת החטאת ואפילו עמי הארץ מפני חומרתה וא\"כ אין לנו להוכיח מכאן שהקלו ברגל בטומאה יותר משאר ימות השנה אך מאותה משנה שהביא הרב דקתני וחכמים אומרים לא יגמור מוכיח מינה דע\"כ טעמא הוא לפי שהותרה טומאת ע\"ה ברגל ומש\"ה אמרו חכמים דלא יגמור אחר הרגל שאם היה הטעם לפי שהכל מטהרים עצמן ברגל אין חילוק בין רגל לאחר הרגל וכן נראה שהיא כוונת הרב ממה שהאריך להביא דברי רש\"י שבפירוש המשנה אלא שאני תמיה לפי זה שנמצאו דברי רבינו סותרים זה לזה שהרי בפי\"א מהלכות משכב ומושב דין ט' כתב טומאת עמי הארץ ברגל כטהרה היא חשובה כו' מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל כו' ואח\"כ כתב הפותח חביתו ברגל כו' הרי שאר החבית ושאר העיסה בחזקת טומאה שהרי נגעו בו עמי הארץ כו' הרי דס\"ל שאף שהטעם הוא לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אפ\"ה לאחר הרגל לא יגמור והנראה אצלי בדעת רבינו הוא שעיקר הטעם הוא לפי שחכמים לא רצו לגזור טומאה על ע\"ה ברגל משום שהכל מתקבצין בירושלים ואם היינו גוזרים עליהם טומאה הוה אתו לאינצויי והיה כל אחד ואחד עושה במה לעצמו ומצאו טעם להיתר זה לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אבל לאחר הרגל שבטל עיקר הטעם חזר הדבר לעיקרו ולפי זה אין מקום כלל לקושיית הרב ואף אם היינו אומרים שאין הטעם כי אם משום דלא גזרו טומאה ברגל לא מצאתי מקום לקושיית הרב דמה ענין טומאת עם הארץ שהיא גזירה דרבנן דאמרינן דברגל לא גזרו לפי שכל ישראל היו באים שם ואיכא למיחש למחלוקת לטומאת מגע נבילה שהיא מן התורה דאמרינן דכיון דברגל הכל צריכין לעלות וליראות ולאכול שלמי שמחה ושלמי חגיגה דאמרינן דצריכין ליזהר שלא יגעו בנבילה או בטומאה אחרת ברגל סוף דבר דברי הרב נעלמו ממנו:       סליקו להו הלכות טומאת אוכלין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4fdd856aa537aa099a6981340af41af9087111e0
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,286 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מטמא כלים כו'.</b> כתב מרן וכתב רבינו בפ\"ק דכלים כו' שדין זה הוא מוסכם מהכל שאין חילוק בין בגדיו שלבוש לכלים שנוגע בהם כל זמן שלא פירש ולא ממעטינן מבגדיו אלא אדם וכלי חרס. אך רש\"י ז\"ל בפ\"ק דבתרא (דף ט') כתב דדוקא בגדים שהוא לבוש אבל שאר בגדים לא וכבר דחו התוספות דבריו שם וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם בחידושיו ועיין לעיל פ\"ה מהלכות פרה אדומה דין ב'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פי\"ז מהלכות טומאת צרעת דין ו'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודם הנבילה כו'.</b> כתב הרע\"ב ז\"ל בפרק בתרא דעדיות דרביעית דם נבילה מטמא כנבילה וכבר סתר דבריו הרב בעל תיו\"ט יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם לשטיחה הפשיט וכו'.</b> תימה דבגמרא אוקמוה למתניתין אליבא דר\"נ בטומאה דרבנן דוקא ורבינו בס\"פ כ\"ג מהלכות כלים פסק כר\"נ וכאן סתם הדברים ולא חילק בין טומאה דרבנן לדאורייתא וצ\"ע (א\"ה עיין מה שפירש הרב המחבר לקמן פכ\"ג מהלכות כלים דין י\"א). ועיין ביש\"ש פרק העור והרוטב שעמד בזה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה ששפעה חררת דם כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"א מהלכות מטמאי משכב ומושב דין י\"ד): "
+            ],
+            [
+                "<b>נבלה שנתערבה.</b> עיין ברכת הזבח (דף צ\"ד ע\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>נבלת העוף הטהור כו'.</b> עיין בערוך ערך דרס שכתב בדין זה דברים תמוהים וכבר תמה עליו הר\"ש בפ\"ח דפרה משנה ג' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכורך כזית מבשר נבילת העוף הטהור כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פי\"ד מהלכות מאכלות אסורות דין י\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והאוכל נצל של נבלת העוף הטהור ה\"ז טהור.</b> וכתב מרן ואע\"ג שבנצל של בהמה כתב בפ\"א שהוא ספק כתב כאן שהוא טהור משום דמשמע ליה דכיון דבנזיר פכ\"ג איבעיא ליה אם יש נצל לבהמה משמע דבעוף פשיטא ליה דאין נצל דאל\"כ הכי הל\"ל נצל בשאר ב\"ח או לא ע\"כ ואני תמיה על זה דהא בגמרא בעו למיפשט בעיא זו אם יש נצל בבהמה או לא מדתניא המחהו באור טמא בחמה טהור ואי ס\"ד דיש נצל בבהמה אפילו בחמה נמי וכך היא גירסת התוספות ורש\"י ופירושה כך היא דאי אמרת בשלמא דאין נצל בבהמה ניחא הא דהמחהו בחמה דטהור משום דאע\"ג דאכתי חזי לאכילת כלב מ\"מ כיון דנמוח עפרא בעלמא הוא ולא מטמא אלא אי אמרת דיש נצל בבהמה אמאי אינו מטמא מדין נצל כיון דאכתי חזי לאכילת כלב ותירצו אימת קא ממחי לה בתר דאסרח בחמה כיון דאסרח ה\"ל עפר כלומר דאפילו לכלב אינו ראוי והנה ברייתא זו מיירי בנבלת עוף וכמ\"ש התוספות וכן הוא מפורש בפרק העור והרוטב ורבינו הביא לברייתא זו בפרק זה דין י' וראיתי לרש\"י שכתב חלב נבלה שהמחהו באור נראה דמוקי לברייתא בנבלת בהמה והוא תימה ואי אמרת דפשיטא ליה לבעיין דבעוף ליכא נצל איך הביאו מברייתא זו ראיה דאין נצל לבהמה והנראה דגירסת רבינו היא כגירסתנו דגרסינן ואי ס\"ד עד לכלב כו' והכוונה כך היא דלעולם פשיטא ליה דאין נצל בעוף אך בבהמה מיבעיא ליה ואמרו דלמ\"ד דטומאה חמורה עד לגר ליכא בעיא דהא פשיטא דליכא נצל בבהמה דהא כיון דנצל הוא לא חזי לאכילת אדם כי קא מיבעיא ליה הוא למ\"ד דטומאה חמורה היא עד אכילת כלב ולזה בעו למיפשט דע\"כ טומאה חמורה אינה אלא עד לגר מדתניא בחמה טהור ואי אמרת בשלמא דעד לגר מש\"ה בחמה טהור משום דלא חזי לאכילת אדם ואי ס\"ד עד לכלב אפילו דחמה נמי דאכתי ראוי הוא לאכילת כלב וכיון דהכרחנו מברייתא זו דנבלה אינה אלא עד לגר ממילא איפשיטא בעיין דהא לא משכחת נצל בבהמה דהא איפסילא מאכילת אדם ותירצו דכיון דהמחהו בחמה אינה ראויה לכלב וא\"כ הדרא בעיין לדוכתה אם יש נצל בבהמה אבל בעוף לעולם דפשיטא לן דאין נצל. אך יש לדקדק כפי דרך זה דהא מחלוקת זה דאם טומאה חמורה היא עד לגר או עד לכלב אין כאן עיקר המקום ולא הובא בכאן כי אם אגב גררא ועיקר המחלוקת הוא בפ\"ג דבכורות וא\"כ שם היה להש\"ס להביא ברייתא זו להוכיח כמ\"ד עד לגר. ודע דכפי סברת רבינו דס\"ל דאין נצל בעוף יש לדקדק בברייתא דתני בחמה טהור והוי טעמא משום דאסרח ונפסל מאכילת הכלב למה לי משום דנפסל מאכילת הכלב ת\"ל דאפילו ראוי לכלב אינו מטמא משום דהוי נצל ואין נצל בעוף. ונראה דס\"ל לרבינו דנצל לא הוי אלא היכא דנימוח מעצמו שנרקב ונעשה כעין ליחה אך היכא דנימוח ע\"י חמה אין זה קרוי נצל ומש\"ה איצטריך לטעמא דכיון דאסרח אינו ראוי לכלב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיוצא בו עגלה ערופה כו'.</b> ירושלמי פרק עגלה ערופה חד סב שאל לרבנן דקסרין עריפתה מהו שתטהר טריפתה מטומאתה וכו' יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שמונה שרצים האמורין בתורה כו'.</b> תניא בפרק העור והרוטב (דף קכ\"ז) הצב למינהו להביא הערוד וכן הנפלים וסלמנדרא וכ\"כ הר\"ש בריש מס' כלים ולא ידעתי למה השמיט רבינו ברייתא זו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דם השרץ כבשרו כו'.</b> לא איצטריך ה\"ט אלא כדי שיהיה אב לטמא אדם וכלים אבל לטמא אוכלין ומשקין תיפוק ליה משום משקין טמאים וכדאיתא לעיל פ\"א דין ד' ואין שיעור לטומאת משקין כמ\"ש לקמן פ\"ד מהלכות טומאת אוכלין דין ב' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פחות מכעדשה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מה' טומאת אוכלין דין א'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואחד הנוגע בה כו'.</b> כתב מרן ובסוף זבים תנן בעל קרי כמגע שרץ כלומר שהוא ראשון כך כתב רבינו בפירוש משנה זו אך בפרק אלו דברים (דף ס\"ז:) אמרינן דלטמא באונס הוא דמיון זה וכ\"כ הר\"ש בפי' המשנה ועיין בהר\"ש פ\"ק דכלים משנה א' ועיין בתוספות ר\"פ המפלת (דף כ\"ב) ד\"ה אלא מעתה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד האיש ואחד האשה כו'.</b> מ\"ש מרן ולא מרבינן בת ג' שנים אלא מוי\"ו וכו' מסוגיית הגמרא מוכח דוי\"ו דואשה איצטריך לדרשא אחריתי ולא מרבינן בת ג' שנים מקרא אלא דהלכתא נינהו ואסמכוה אקרא (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות מטמאי משכב ומושב דין א). ומ\"ש רבינו אם נגע בבשרה מבחוץ כאן חסר לשון וכצ\"ל לפיכך הבועל גדולה שלא כדרכה טהורה שלא טימא הכתוב בטומאת בית הסתרים אלא כדרכה וכן הוא בדפוס מ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טומאת ע\"ז מד\"ס כו'.</b> בפרק העור והרוטב (דף קכ\"ח) אמרינן א\"ר ירמיה הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה מהו שתעשה יד לחבירתה תיקו ורש\"י ז\"ל פירש בלשון שני דלענין טומאת ע\"ז קא מיבעיא ליה וכן נראה שהיא דעת הראב\"ד בפ\"ח מה' ע\"ז דין ג' אך רבינו מפרש לה לענין איסור ע\"ז ועיין בדברי התוס' ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קצץ אבר ממנה כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן בסמוך דין ד'): "
+            ],
+            [
+                "<b>נתפרקה ע\"ז אעפ\"י שההדיוט יכול להחזירה והרי כל איבריה קיימין אינה מטמאה</b> ע\"כ. וכתב מרן בעיא דלא איפשיטא ע\"כ ואני תמיה דא\"כ לא הו\"ל לרבינו למימר אינה מטמאה אלא ה\"ז ספק אם מטמאה וכי תימא משום דטומאת ע\"ז היא מדרבנן פסק לקולא הא ליתא שהרי בדין ז' כתב כל דבר שמקריבין לה כו' ואע\"פ שאין תקרובת ע\"ז של אוכלין בטלים לעולם להתירה בהנאה אם בטלה הרי זו ספק לטומאה ע\"כ ודין זה הוא בעיא דלא איפשיטא בפרק ר' ישמעאל ובפי\"ב מהלכו' כלים דין ג' כתב כלי מתכות שנטמא בטומאה שהיא מד\"ס כגון שנטמא בע\"ז וכיוצא בה ונשבר והתיכו וחזר ועשה ממנו כלי אחר ה\"ז ספק אם חזר לטומאתו הישנה או לא חזר ע\"כ ודין זה ג\"כ בעיא דלא איפשיטא בפרק ר' ישמעאל עלה נ\"ג ואע\"ג דאיכא תרתי דרבנן דעיקרא דדינא חזרת כלי מתכות לטומאתם הישנה אפילו בטומאה דאורייתא גזירה דרבנן היא כמבואר ואע\"פ כן לא נמנע רבינו מלכתוב הרי זה ספק. ומלבד כל זה אני תמיה על מרן דבעיא זו דרב חמא בר גוריא הוא דוקא אליבא דר\"ע וס\"ל כרבה אבל לרבנן וכן לר' אליעזר אין מקום לבעיא זו כלל וא\"כ לדידן דקי\"ל כרבנן פשיטא דבעיא זו ליתא וא\"כ איך כתב מרן בעיא דלא איפשיטא. ודברי רבינו ג\"כ צריכים אצלי תלמוד דלפי הנראה מהסוגיא היקש זה דע\"ז לדוה דאיצטריך לומר דע\"ז אינה לאיברים הוא דוקא בע\"ז של חוליות וכן פי' רש\"י שם אבל היכא דנשתברה לא איצטריך היקשא אלא פשיטא לן דאינה מטמאה דאי אמרת דלנשתברה נמי איצטריך היקשא למה נדחקו בגמרא לומר דרב חמא אליבא דר\"ע בעי אימא דלרבנן היא דאף דנשתברה אינה מטמאה משום דאינה לאיברים מ\"מ בע\"ז של חוליות מיבעיא ליה לרב חמא וכן כתבו התוספות הכרח זה ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב בדין ג' קצץ אבר ממנה כו' אינה מטמאה ויליף לה מהיקשא דדוה ולפי מה שכתבתי בקצץ לא איצטריך היקשא סוף דבר דברי רבינו ומרן צריכין אצלי תלמוד. ועלה בדעתי לומר דדוקא בעיא דרב חמא שלא נסתפק אלא כשהדיוט אין יכול להחזירה הוא דאמרינן דבעיא זו ליתא כי אם אליבא דר\"ע דכיון דפשיטא לן דבהדיוט יכול להחזירה דמטמא ע\"כ כי אתא היקשא הוא להיכא דהדיוט אין יכול להחזירה אבל לאיכא דבעי להך גיסא משכחת לה בעיא זו אליבא דרבנן דנהי דמהיקשא למדנו דע\"ז של חוליות אינה מטמאה מ\"מ אפשר דהיינו דוקא היכא דהדיוט אין יכול להחזירה הוא משום דכי מתברא דמי אבל ביכול להחזירה אפשר דמטמאה משום דכי מחברא דמי או דילמא לא שנא והכל למדנו מן ההיקש דאינה מטמאה ורבינו פסק כאיכא דאמרי דהא לרב חמא פשיטא ליה דבהדיוט יכול להחזירה דמטמא ומש\"ה כתב מרן בעיא דלא איפשיטא דבעיא זו היא אליבא דחכמים ובזה נתיישבו דברי מרן וכן מ\"ש רבינו דקצץ אינה מטמאה מהיקשא דדוה אפשר לדחוק וליישב דברי רבינו אך הקושיא האחרת דאמאי לא כתב רבינו ה\"ז ספק אם מטמאה לא יכולתי ליישבה. וסבור אני לומר דרבינו פליג עליה דרש\"י בפירושא דבעיא דרב חמא דרש\"י פירש דבעי אליבא דר\"ע דאקשיה לנדה למשא מי אמרינן להא נמי איתקש או דילמא לחומרא מקשינן כו' ולא יכולתי ליישב כפי פירוש זה צדדי הבעיא ואריכות דברי רב חמא ובקיצור הול\"ל אי ר\"ע אית ליה נמי היקשא דאיברים או לא ומאי האי דקאמר כמאן דמתברא דמי או דילמא הא לא מחסרא וכי טעמא לקרא קא יהיב וע\"ק דמשמע דהיכא דהדיוט יכול להחזירה אף אם נאמר דר\"ע אית ליה היקשא מטמאה ולא ימנע אם רבנן דאית להו היקשא בפירוש מודו בהדיוט יכול להחזירה א\"כ למאי איצטריך לומר חלוקה זו אליבא דר\"ע ואי פשיטא ליה דלרבנן מהני היקשא אף להדיוט יכול להחזירה מי הגיד לו לרב חמא שר\"ע יחלוק על זה כפי הצד דר\"ע אית ליה נמי היקשא לקולא. אשר ע\"כ נראה לי דרבינו ס\"ל דרב חמא ס\"ל דלרבי עקיבא לית ליה היקשא לקולא ומש\"ה פשיטא ליה היכא דהדיוט יכול להחזירה דמטמאה כיון דלית לן היקשא ואין לדמותה לנשתברה דאליבא דר\"ע אינה מטמאה משום דכמאן דמתברא דמי אך היכא דאין הדיוט יכול להחזירה נסתפק דילמא לא צריך היקשא משום דכי מתברא דמי ואף ר\"ע יודה בזה או דילמא הא לא מחסרא ולפי זה לא דמי לנשתברה וצריך היקשא ור\"ע דלית ליה היקשא יחלוק בזה אבל אליבא דרבנן פשיטא ליה דהכל ממעט מן ההיקש ובזה הוא דפליגי האיכא דבעי עם רב חמא דלאיכא דבעי יש ספק אליבא דרבנן אי ממעטינן מן ההיקש אף היכא דהדיוט יכול להחזירה ואליבא דרב חמא פשיטא ליה דהכל נתמעט מההיקש ובהכרח הוא לומר זה מדקבעי בעייתו אליבא דר\"ע ולא אליבא דרבנן אלמא דס\"ל דלרבנן ליכא ספיקא ופסק רבינו כרב חמא ומש\"ה כתב דאינה מטמאה בשום צד ואין מי שיעמוד נגד דרך זה אלא דברי מרן ז\"ל שכתב בעיא דלא איפשיטא וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המכניס ראשו ורובו כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ו מהלכות טומאת צרעת דין ג'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יין שנתנסך כו'.</b> מ\"ש מרן ומטמא טומאת משקין ברביעית רבינו לא ביאר שיעור זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו מטמא בגדים בשעת מגעו ולא אדם כו'.</b> לא ידעתי למה נקט אדם וכלי חרס שהרי אפילו האב שמטמא במגע ובמשא הנוגע בהם אינו מטמא אדם וכלי חרס לפי שאלו אינם מקבלים טומאה לעולם מן האב עצמו וכן מבואר בפ\"ו מהלכות מטמאי משכב ומושב ובפ\"א מהלכות אלו: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אב טומאה כו'.</b> לדעת הר\"ש אינו כולל זה הכלל דהא איכא בועל נדה דמטמא במגע ובמשא ואין אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים וכמ\"ש לעיל פ\"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם נגעו באוכלין כו'.</b> דברי מרן בזה הם תמוהים שהרי בפירוש פסק רבינו לעיל ספ\"ה מהלכות פרה אדומה דפרים ושעירים הנשרפין אינם מטמאים אוכלין ומ\"ש מרן כאן לא קאי כי אם לשורף ומה שתמה מרן על דין זה כבר נתן טעם לדבריו ז\"ל בפירוש המשנה פ\"ה דזבים משנה י' ועיין בתיו\"ט שהאריך בדין זה וברכת הזבח (דף ע\"א) ובתשובת מהר\"ר צבי סי' ק\"ז יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והוא שיהיו המשקין טמאים מחמת אב וכו'.</b> עיין בדברי הר\"י קורקוס שהביא מרן שכתב ולפי שיטת רבינו יצטרך לפרש וכו'. והנה בפירוש כ\"כ לקמן פ\"י דין ה' ועיין במ\"ש רבינו בפירוש המשנה פכ\"ה דכלים אההיא דתנן רמ\"א לידים הטמאות והטהורות ודבריו שם הם סותרים למ\"ש כאן וצ\"ע. ועיין בפרק שאחר זה דין י' בהשגת הראב\"ד ועיין בפ\"ב דטהרות משנה א' במ\"ש רבינו בפירוש המשנה ועיין בהרע\"ב פ\"ק דשבת משנה ד' ובמ\"ש בסוף זבים ועיין בתיו\"ט (א\"ה ועיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פכ\"ח מהלכות כלים דין א'): "
+            ],
+            [
+                "<b>כשגזרו על המשקין כו'.</b> כתב הראב\"ד אין השכל נותן כו'. ועיין לקמן פ\"ג מהלכות כלים דין ד' (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"א מהלכות כלים דין י\"ג שביאר מחלוקת זה דהרמב\"ם והראב\"ד יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אינו מטמא כו'.</b> הראב\"ד בפ\"א מהלכות פסולי המוקדשין כתב דמטמא ועיין במ\"ש מרן שם. ומ\"ש רבינו ואם בשר פסח כו' יש לדקדק דלאיזה תכלית כתב רבינו דין זה דבני חבורה זריזים הם מאחר דקי\"ל דכל יוצא אינו מטמא משום דהוי ספק ידים דאזלינן לקולא ובשלמא בגמרא נתנו טעם זה לפסח כדי שלא נפשוט הבעיא אי גזרו טומאה ביוצא או לא אבל לפי המסקנא דבעיין לא איפשיטא ואזלינן לקולא בכל ספק ידים למאי נ\"מ טעם זה דבני חבורה ודוחק לומר שאם יבא אליהו ויפשוט הבעיא ויאמר דגזרו טומאה על היוצא אפ\"ה בבשר פסח לא גזרו טומאה משום דזריזים הם. ונראה דלדידן נמי נ\"מ מטעם זה לפי שאני סבור דאף דספק דרבנן לקולא היכא דאיכא ס\"ס לחומרא אזלינן לחומרא (עיין פ\"מ ח\"א סי' ע\"ה ודוק) כגון הא דקי\"ל דאיסור דנפל לתוך היתר ואיכא רובא דהיתר ולא ידעינן אי איכא ששים אזלינן לקולא משום דששים הוא מדרבנן והגע עצמך שיש כאן חתיכת חלב שהוא ספק אם אסורה מדרבנן או לא ונפלה חתיכה זו לתוך חלב גמור וידעינן דיש בחתיכה זו המסופקת רוב אך לא ידעינן אם יש בה ששים דהשתא איכא ס\"ס להחמיר ספק אם יש ששים ואת\"ל דאיכא ששים אפשר דהחתיכה מצד עצמה היא אסורה אפשר דבכה\"ג אזלינן לחומרא דלית לן למינקט תרי קולי ולומר דהחתיכה מצד עצמה היא היתר ויש ששים (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ד מהלכות בכורות בסוף הפרק ובפ\"י מהלכות מקואות דין ו') ולפ\"ז בנ\"ד נמי היכא דהיו לפניו יוצא דבשר קדש ונותר או פגול ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה נגע איכא ס\"ס להחמיר ספק שמא בנותר או בפגול נגע ואת\"ל ביוצא נגע אימור שאף על היוצא גזרו אבל אם היה זה היוצא בשר פסח פשיטא דידיו טהורות דהא ליכא אלא חד ספק דשמא נגע בנותר ובכה\"ג הוו ספק ידים דאזלינן לקולא וכמבואר. אך קשה לדין זה מהא דתנן פ\"ב דמקואות מ\"ב מקוה שנמדד כו' אבל בטומאה קלה כגון אכל אוכלין וכו' וירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק יש בו מ' סאה ספק אין בו ספיקו טהור. ופירש הרע\"ב ואפילו טבל דהשתא איכא תרתי לריעותא שמא לא טבל כלל ואפילו טבל שמא קודם טבילה נתחסר אפ\"ה ספיקו טהור הרי הדבר מבואר דאף דאיכא ס\"ס להחמיר מ\"מ כיון דהוי טומאה קלה דהיינו מדרבנן אזלינן לקולא. אך אעיקרא דמילתא פירוש זה דהרע\"ב אינו מוסכם דאפשר דמתניתין תרי מילי קתני וכ\"נ שהוא דעת הר\"ש שכתב ואפילו טבל כלומר י\"ל בו ספק טבל כו' כנראה דס\"ל דמתניתין מילי מילי קתני וכן הוא דעת רבינו בפ\"י מהלכות מקואות דין ו' שכתב ואע\"פ שנסתפק לו אם טבל או לא טבל או שנמצא המקוה חסר לאחר זמן. שוב ראיתי בתוספות עירובין (דף ל\"ה) ד\"ה ספק טבל שכתבו הך ס\"ס נקט משום רבותא דסיפא דאפ\"ה בטומאה קלה טהור וריצב\"א פירש דאו או קתני כו'. ולא ידעתי אי פליגי לענין דינא או לא ובמקום אחר אאריך ומדברי רש\"י שם נראה דאו או קתני ודוק. (א\"ה תמצאנו בפ\"י מהלכות מקואות דין ו' יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין טומאת ידים במקדש כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהלכות ביאת מקדש דין ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא ראשו ורובו במים שאובים וכו'.</b> הנה שתי גזירות אלו הובאו בפ\"ק דשבת (דף י\"ג) וכתבו התוספות וא\"ת ת\"ל שהוא טבול יום וי\"ל דנ\"מ דאפי' העריב שמשו פוסל עד שיחזור ויטבול ואפשר שלזה כיון רבינו במ\"ש בחלוקה הראשונה עד שיטבול. אבל יותר נ\"ל לומר דכוונת רבינו היא לרמוז דלא בעי הערב שמש וכמ\"ש בסוף דבריו מפני שטומאות אלו עיקרן מדבריהם. עוד כתבו התוספות וא\"ת מ\"ש דבטהור לא גזרו כי אם בנפל ולא גזרו נמי בביאה כמו בטבול יום. ונראה לר\"י דבטהור לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה כמו שרגילים להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים והיו נותנים עליהם שלשה לוגין מים שאובים ע\"כ. וכ\"כ בפ\"ב דגיטין (דף י\"ו) דעל טבול יום גזרו בביאה וכ\"ש בנפילה אבל טהור דוקא בנפילה וכ\"כ הר\"ש פ\"ג דמקואות מ\"ד. אך רבינו חולק בדין זה שהרי כתב אפילו טהור כו' אם נפלו על ראשו וכו' או שבא ראשו ורובו ה\"ז כשני לטומאה. עוד אני מסתפק בדינים אלו בשיעור זה דשלשה לוגין לפי שלא ראיתי שנזכר שיעור זה כי אם בנפילה אבל בביאה לא הוזכר שיעור. והנה בסוף זבים תנן הבא ראשו ורובו במים שאובים וטהור שנפלו על ראשו שלשה לוגין מים שאובים וכן בפ\"ק דשבת ובפ\"ב דגיטין שהביאו משנה זו הביאו אותה כסדר הזה שלא הזכירו שלשה לוגין כי אם בנפילה. ואין לומר שהחילוק הוא בין טבול יום לטהור דבטהור לא גזרו כי אם בשלשה לוגין אבל בטבול יום לא הא ליתא וכמבואר בדברי רבינו דבין בטבול יום בין בטהור נקט שיעור זה דשלשה לוגין בנפילה. וראיתי בתיו\"ט בסוף זבים שכתב ומסתבר דבא ראשו וכו' נמי בשלשה לוגין היא כיון דהא בהא תליא וכן מוכיח לשון הרמב\"ם כו'. עוד הביא ראיה ממ\"ש הרא\"ש בסוף נדה דגריס בש\"ס ונתנו ע\"ג שלשה לוגין כו'. וגירסא זו דהרא\"ש כך היא גירסת התוספות בפ\"ק דשבת ופ\"ב בגיטין. אך עדיין אני סבור לומר דודאי עיקר הגזירה היתה שהיו מפילים על עצמם שלשה לוגין שזהו השיעור למי שרוצה להפיל על עצמו כדי להעביר הסרחון וגזרו בנפילה בזה השיעור אך בביאה אפשר דאפילו פחות מזה השיעור דכל שהוא דרך ביאה לא נתנו חז\"ל שיעור ודברי רבינו הכי דייקי שהוא מחלק בין נפילה לביאה (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ג מהלכות פרה אדומה דין י\"א). הן אמת שדברי רבינו שבדין ד' פשטן נראה דבין בביאה ובין בנפילה השיעור הוא שלשה לוגין. ומ\"מ יש לדחות דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה דהיינו שנפלו עליו. שוב ראיתי בפ\"ק דמכות (דף ד') דאמרינן חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין שלא יהיו במקום אחד. ופירש\"י לא עלתה לו טבילה שמא כל מים שהיו בחבית עומדות יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים וזה אחד מן הפוסלים את התרומה. והנראה דרש\"י ס\"ל שדין זה לא נאמר כי אם אתרומה משום דלחולין הא קי\"ל דמקוה שיש בו ארבעים סאה ונפלו בו שלשה לוגין לא פסלוהו ופשיטא דלא גרע ים הגדול ממקוה שלם אלא דהכא משום לתא דתרומה נגעו בה דנהי שהטבילה היא כהוגן מ\"מ איכא למיחש שמא בא ראשו ורובו בשלשה לוגין מים שאובים. ולפ\"ז יש ללמוד מסוגיא זו דאף בביאה נאמר שיעור זה דשלשה לוגין. וא\"ת מאי איריא דנקט הטובל שם לא עלתה לו טבילה דמשמע דמיירי בשהיה טמא כבר כיון דלא מיירי אלא לתרומה לימא דאפילו טהור שטבל שם פוסל את התרומה וי\"ל דס\"ל לרש\"י כר\"י דבטהור לא גזרו כי אם בנפילה ולא דרך ביאה ודין זה לא שייך כי אם דרך ביאה כמבואר ועיין לקמן פ\"ו מהלכות מקואות דין י' במ\"ש מרן ז\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נעשו ידיו שניות כו'.</b> תנן בפט\"ו דכלים משנה ו' כל הספרים מטמאים את הידים חוץ מספר העזרה ופירש הרע\"ב ס\"ת שכ\"ג קורא בו ביוה\"כ דליכא למיחש שמא יניח אוכלין של תרומה אצלו מפני מוראו וחשיבותו ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה מאחר שהיא משנה סתמית בלתי מחלוקת. שוב ראיתי להר\"ש שכתב די\"א ספר שכתב עזרא ואפשר שזהו דעת רבינו ז\"ל ומשום דהוי מלתא דלא שכיחא השמיטו ועיין במ\"ש רבינו בפירוש המשנה וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הטעון כו'.</b> מ\"ש מרן ויש שאינן טעונים הערב שמש כו' עיין ריש פירקין דלעיל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חיבורי אוכלין כו'.</b> מ\"ש מרן וטעם רבינו נראה שהוא כו'. עיין לקמן פי\"ב דין ט' ועיין ברכת הזבח (דף ע\"א ע\"ב ודף צ\"ה סוף ע\"א): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן רביעי בקדש כו'.</b> עיין ברכת הזבח (דף ל\"ד ע\"ב) שהאריך בזה ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ותשלומי תרומה.</b> פירוש האוכל תרומה בשוגג והכי איתא בירושלמי פ\"ו דתרומות ועיין במ\"ש הר\"ש ריש פ\"ו דתרומות: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו שני צבורין כו'.</b> עיין במ\"ש מרן לעיל פי\"א דין ו' ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל קדש שנטמא כו'.</b> גרסינן בפרק הקומץ עלה כ\"ד בעי רבא עשרון כו' מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא. והנה העולה מן הסוגיא דכל דבר שנטמא טומאה קלה חל עליו עוד טומאה חמורה אבל אם שתי הטומאות הם שוות בין שיהיו קלות בין שיהיו חמורות מי אמרינן שבע ליה טומאה ואינם חלים בזה אחר זה ואצ\"ל אם הראשונה היא חמורה והשניה קלה שאין השניה חלה ובזה נסתפק רבא והיכא דשתי הטומאות באות כאחד אז אליבא דכ\"ע חלו שתיהם ולא אמרינן שבע ליה טומאה ואביי ס\"ל דאפילו בזה אחר זה והטומאה הראשונה היא חמורה והשניה קלה חלה השניה דהא ס\"ל דמאי דקאמר רבי יוסי אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב הוא אפילו אם הנגיעה היתה לבסוף וכמבואר בסוגיא שם. והנה אביי דס\"ל דלא אמרינן שבע ליה טומאה הביא ראיה לדבריו מההיא דתנן במסכת כלים פכ\"ז מ\"ט סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס א\"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב כי נגע בו מיהא הזב טמא ואפילו לבסוף שהיה טמא מדרס ואח\"כ מגע הזב אמאי לימא שבע ליה טומאה והשיב לו רבא וממאי דהאי שאם נגע בו הזב לבתר מדרס דלמא מקמי מדרס דהויא ליה טומאה חמורה על טומאה קלה אבל הכא דאידי ואידי טומאה קלה לא ע\"כ. והנה לפי סברת אביי דאית ליה דלא אמרינן שבע ליה טומאה צ\"ל דאיירי בבגד שלא נקפל משדרס עליו הזב לפי שאם נקפל למה לי אלא שאם נגע בו הזב תיפוק ליה שנטמא משום שנגע קצתו בקצתו. ועוד צ\"ל דלא איירי בשדרס עליו ערום או נעול בדבר שמטמא מדרס דאי אתיא ליה מדרס ומגע בבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה וכדמסקינן אלא כגון שיש פשוטי כלי עץ או דברים שאין מטמאין מדרס מפסיקין ע\"כ דברי התוספות שם. והנה מ\"ש דאיירי בבגד שלא נקפל הוא דוקא אליבא דאביי דאית ליה דלא אמרינן שבע ליה טומאה בשום ענין ואפילו בזה אחר זה ואפי' מטומאה חמורה לטומאה קלה וכמבואר. אך אליבא דרבא דמוקי לדרבי יוסי דקאמר שאם נגע בו הזב מקמי מדרס מיירי מתניתין אפילו בבגד שנקפל וזה פשוט אך מ\"ש עוד דמיירי בשלא דרס ברגלו ערום או נעול בדבר שמטמא מדרס הוא דבר השוה לכל בין לאביי ובין לרבא. עוד הביא אביי ראיה לדבריו מסיפא דקתני מודה רבי יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על זה וישב זב עליהן שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס והנה פירוש ברייתא זו כתבו התוספות בפרק בהמה המקשה עלה ע\"ב דמיירי שיש אויר בין הסדינין שמונחין על גבי קונדיסין זה למעלה מזה וישב זב על העליון עד שהכביד העליון שנגע בתחתון וכגון שפשוטי כלי עץ מפסיק בינו לסדינין ולפי זה בעליון קודם המדרס למגע ובתחתון באים בבת אחת שהכביד על העליון עד שהגיע לתחתון ונטמא מדרס מחמת הזב ומגע מדרס מן הסדין העליון ושניהם באים בבת אחת וכ\"כ כאן דמיירי שיש אויר קצת ביניהם דאי בזה ע\"ג זה ממש אם כשישב הכביד על שניהם בבת אחת א\"כ עליון נמי ניטמא מגע מדרס כמו תחתון ואם מכביד על העליון תחלה א\"כ קדם לתחתון מגע למדרס לפי שכשנוגע בעליון נטמא משום מגע וטומאת מדרס לא מטמא תחתון עד שיכביד עליו וכשקדם טומאה קלה כ\"ע מודו דטומאה חמורה חלה עליו ולא אמרינן שבע ליה טומאה אבל כשיש אויר ביניהם כי אתי זב ויתיב אעליון מיד כשנוגע עליון בתחתון אתי לתחתון מדרס ומגע בבת אחת ולעליון קדם מדרס למגע ומהכא רצה אביי להוכיח דלא אמרינן שבע ליה טומאה והשיב לו רבא התם בבת אחת הכא בזה אחר זה והקשו התוספות דאמאי איצטריך לשנויי שיש חילוק בין בת אחת לזה אחר זה אימא דברייתא מיירי במקופלים זה בזה והכביד על העליון תחילה וקדם לתחתון מגע למדרס ותירצו דסבר דפשטא דברייתא משמע דמכביד על שניהם בבת אחת ועוד דא\"כ מאי מודה היינו מאי דקאמר ר\"י במתני' אלא שאם נגע בו הזב אימא מגע הזב דאוקימנא מקמי מדרס עוד הקשו התוספות לאביי דלית ליה חילוק בין בבת אחת לזה אחר זה תיקשי ליה מאי שנא תחתון מעליון ועליון נמי ליטמא במגע ומדרס דהא קא נגע בתחתון ותירצו דיודע היה אביי שיש חילוק אלא לרבא היה מקשה משום דאית ליה שבע טומאה אפילו היכא דמהני מגעו לטמא החצי עשרון אחר דא\"כ אפילו בבת אחת נימא שבע ליה טומאה ולא ליחול עליה טומאה א\"כ משוה בבת אחת לזה אח\"ז דלעיל דהוי קלה על קלה ע\"כ וכוונתם מבוארת דאביי מודה דיש חילוק בין בבת אחת לזה אחר זה אלא דהוה סבור דבעיא דרבא דעשרון אף שהוא זה אחר זה הוא מדמי ליה לבת אחת מתרי טעמי חדא דמהני מגעו לטמא החצי עשרון האחר. ועוד משום דהוי קלה על קלה ולא גרע קלה על קלה בזה אחר זה מקלה וחמורה בבת אחת ורבא השיב לו דשאני בבת אחת אבל בזה אחר זה אף דמהני מגעו לטמא החצי עשרון האחר ואף דהוי קלה על קלה אמרינן שבע ליה טומאה וא\"ת רבא מאי מספקא ליה הא תנן בשני סדינים שיש חילוק בין תחתון לעליון אלמא דבזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה ובעיא דרבא הוא בזה אחר זה הא לא קשיא ובמה שכתבנו בשם התוספות ניחא ומאי דפשיטא ליה לאביי ספוקי מספקא ליה לרבא דפשיטא ליה לרבא דבזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה אך גבי עשרון נסתפק אף שהוא בזה אחר זה אי מדמינן ליה לבת אחת כיון דמהני מגעו לטמא חצי עשרון א\"נ דנסתפק דע\"כ לא אמרינן בזה אח\"ז שבע ליה טומאה אלא בקלה וחמורה אבל בקלה וקלה לא. הכלל העולה דאליבא דכ\"ע היכא דקדם טומאה קלה חייל עליה אח\"כ טומאה חמורה וזהו מאי דקאמר רבי יוסי אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב דאוקימנא מקמי מדרס ובבת אחת נמי אליבא דכ\"ע לא אמרינן שבע ליה טומאה והיינו ההיא דשני סדינין דאמרינן דתחתון טמא מדרס ומגע מדרס והיכא דקדם טומאה חמורה פשיטא דתו לא חייל עליה טומאה קלה והיינו דאמרינן גבי שני סדינין אני מסתפק דאפשר דספיקא של רבא הוא משום האי טעמא ואביי פשיטא ליה דקלה וקלה אף שהוא בזה אח\"ז דינו שוה לבת אחת דקלה וחמורה או דילמא דאליבא דכ\"ע כל שהוא בזה אחר זה אף שהוא קלה וקלה אמרינן שבע ליה טומאה וספקו של רבא הוא משום דמהני מגעו החצי עשרון האחר וכמו שכתבנו לעיל וכעת אין בידי להכריע והנה בעיא זו דרבא לא איפשיטא וכן כתב רבינו בפירקין אוכל קדש כו' יש בדבר ספק אם נפסל הטהור כו' ע\"כ ומ\"מ נראה דכיון דדין זה דצירוף כלי הוא מדרבנן וכמו שכתב רבינו בדין ז' נראה דאזלינן לקולא וכמ\"ש רבינו בריש פי\"ד דספק דברי סופרים לקולא ואין חילוק בין ספק דמציאות לספק הלכה שהרי כתב רבינו בפ\"ח דין ה' בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים או לא לפיכך אינו מטמא שספק טומאת הידים טהור ע\"כ הרי שדימה ספק דמציאות לספק הלכה ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו כאן גבי צירוף דאינו מצרף כיון דהוי ספק מד\"ס. ודע שראיתי לרש\"י בפרק בהמה המקשה שכתב אלא שאם נגע בו הזב ברגלו ערום כשדרס עליו או לאחר שדרס עליו כו'. ודבריו תמוהים דבזה אחר זה אינו חל טומאה קלה על טומאה חמורה אליבא דכ\"ע וכדאיתא בפרק הקומץ וכבר הקשה הרמב\"ן קושיא זו לרש\"י אלא שמדבריו שם נראה דבזה אחר זה מטומאה חמורה לטומאה קלה ספוקי מספקא ליה לרבא וזה אינו וכמבואר שם: <br><b>ודע </b>שהתוספות חולין (דף ע\"ב) הקשו דכפי המסקנא מוכח דבזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה ובפרק העור והרוטב (דף קכ\"א) אמרינן החותך כזית בשר מן החי חשב עליו ואחר כן חתכו טמא ופריך בית הסתרים היא ומשני ר\"מ היא והשתא היכי חייל אחר המחשבה טומאת אוכלין דקיל אטומאת אבר מן החי דחמיר ותירצו דטומאת אוכלין חמיר שראוי להצטרף עם פחות מכביצה אוכלין אבל קודם שיחשב עליהם לא היה ראוי להצטרף ע\"כ וכ\"כ בפרק הקומץ וכתבו עוד שם ואין לתרץ דהא דחשב עליו ואח\"כ חתכו טמא משום דטומאת בית הסתרים מטמא דמוקי לה כר\"מ ע\"כ. ולא ידעתי מה יושיענו זה דהא טומאת אוכלין לא באה אלא לאחר המחשבה וא\"כ קדם טומאה חמורה דאבר מן החי לטומאה קלה דאוכלין ובשלמא בהך דסדין ועשאו וילון שפיר קאמר ר\"מ דטמא משום מגע מדרס משום דטומאת מדרס ומגע מדרס באה כאחת ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה דמגע אבר מן החי לא באה אלא לאחר המחשבה ובתחילה קודם המחשבה לא היה מקבל טומאה משום דלא היה חשיב אוכל וא\"כ נמצא דקדם טומאה חמורה לטומאה קלה ובזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה עוד הקשו התוספות בפרק הקומץ מהא דתנן סנדל שנפסק אחת מאזניו ותקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ופריך מ\"ש ראשונה דהא קיימא שניה שניה נמי הא מיתקנה ראשונה ומשני פנים חדשות באו לכאן והשתא אימת אתיא ליה אי קודם שנפסקה ראשונה א\"כ כמו שטהר מן המדרס דהא שבע ליה טומאה ע\"כ ויש חסרון לשון בדברי התוספות והרואה דברי התוספות בפרק אלו קשרים ובפ\"ב דעירובין יתלבנו לו הדברים. ומ\"ש התוספות דמיירי דכשתיקן אזן ראשונה חל על האזן מגע מדרס בבת אחת הוא תירוץ ר\"י שכתבו התוספות בשבת ובעירובין. עוד כתבו בשם ר\"ש דלא שייך שבע ליה טומאה בטומאה הבאה בעצמו כו' וגם דברי ר\"ש הללו הובאו בתוספות שם. והנראה מדברי ר\"ש דס\"ל דמתניתין דסנדל אתיא כר\"מ דאית ליה דטומאת בית הסתרים מטמא והתוספות בעירובין ובשבת דחו דבריו דהא לא קי\"ל כר\"מ יע\"ש. ודע דהתוספות חולין (דף ע\"ב) הכריחו חילוק זה דהר\"ש דבטומאה הבאה מגופו לא אמרינן שבע ליה טומאה מההיא דפרק הקומץ דלאביי דלא שאני ליה בין בבת אחת לזה אח\"ז אמאי לא פשיט לבעיא דרבא מדברי ת\"ק דרבי יוסי דאית ליה דסדין ועשאו וילון דטהור מן המדרס וטמא מגע מדרס אלמא דלא אמרינן שבע ליה טומאה אלא ודאי דכשהטומאה באה מגופו לא אמרינן שבע ליה וחל אפילו קל על חמור אפילו בזה אח\"ז. והתוספות דחו הכרח זה דלא בעי למיפשט מדר\"מ דהא רבי יוסי פליג עליה מהאי טעמא ולהכי לא פשיט אלא מרבי יוסי ע\"כ. וכוונתם היא דהו\"מ למדחי דטעמא דרבי יוסי דפליג את\"ק הוא משום דהוה ס\"ל דאמרינן שבע ליה טומאה אפילו בבת אחת ומש\"ה מכריח מדברי רבי יוסי דאית ליה בפירוש דבבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה אבל לעולם קושטא דמלתא הוא טעמא דרבי יוסי דפליג את\"ק הוא משום דס\"ל דז\"ל דבית הסתרים אינו מטמא וכ\"כ בפירוש בפרק הקומץ יע\"ש. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה פכ\"ז דכלים אמתניתין דסדין שפירש אא\"כ נגע בו הזב אחר שעשהו וילון וטמא אותו ישוב אותו ראשון כו' והרואה סוגיית הגמרא דפרק הקומץ יראה דכוונת רבי יוסי באומרו אא\"כ נגע בו הזב הוא או קודם שדרס או שדרס ברגלו יחף דבאה מדרס ומגע מדרס כאחת דאי לאחר שעשאו וילון פשיטא ולא היה צורך לאומרו וצ\"ע (א\"ה עיין לקמן פכ\"ג מהלכות כלים סוף דין ט' ועיין עוד בזה בפ\"ז מהלכות כלים דין י\"ב כי שם ביאר הרב דברי התוספות הנזכר באורך) ועיין בתוספות שבת (דף צ\"א) ד\"ה פחות מכביצה אוכלין שהיה בבית טמא ואח\"כ זרק עליו עוד פחות מכביצה דזה פחות מכביצה שזרק לא נטמא משום דאין בו כביצה ואינו מצטרף עם כביצה שהיה מקודם משום דההוא כבר היה טמא ושבע ליה טומאה והביאו הסוגיא דפרק הקומץ שכתבתי יע\"ש. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פרק י\"ח מהלכות שבת דין ז\"ך ועיין לקמן בפ\"ד מהלכות טומאת אוכלין דין א'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכלים נגובים כו'.</b> מ\"ש מרן ואפשר דתיבת הקדש מכשרתן דאורייתא היא כו'. עיין בספ\"י מהלכות טומאת אוכלין ועיין בפ\"ו מהלכות איסורי מזבח דין ח' ובמ\"ש מרן שם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועל מי רגלי אדם טמא.</b> עיין בפ\"ק דשבת (דף ט\"ו) בדברי רש\"י והתוספות שם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מורין לו לטבול במקוה זה כו'.</b> (א\"ה דין זה ודברי מרן הכל יתבאר בדברי הרב המחבר לקמן פ\"י מהלכות מקואות דין ו' יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק עומד ועובר כו'.</b> עיין לעיל פ\"י מהלכות טומאת צרעת דין י\"ב ובמ\"ש מרן שם ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומחט שנמצאת שבורה או חלודה כו'.</b> עיין בירושלמי פ\"ג דגיטין אמתני' דהמניח פירות להיות מפריש עליהם תניא אם הניחם שיפה ובא ומצאם חלודה כו'. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה דמחט שאמרו בירושלמי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם היו שלשה ברה\"י כו'.</b> עיין במ\"ש הראב\"ד בפ\"ט מהלכות נזירות דדוקא כשהג' הם במעמד אחד הוי כר\"ה אבל אם אינם במעמד אחד אף שהם בחצר אחת חשיב רה\"י ורבינו שם חולק עליו דכל שהם בחצר אחת חשיב ר\"ה. ונראה שדעת רש\"י הוא כרבינו ממ\"ש ר\"פ ב' נזירים ומדברי התוס' שם נראה דס\"ל כהראב\"ד. ודע שכתב הרשב\"א בחידושיו פ\"ק דנדה אההיא דתרגמא זעירי בשחברותיה נושאות אותה במטה דדוקא בג' אנשים חשיב ר\"ה אבל בנשים אפילו מאה כחד דמיין יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>שני שבילין אחד טמא ואחד טהור וכו'.</b> דינים אלו הם בפ\"ה דטהרות מ\"ג ודע דבאדם אחד שהלך בב' השבילין אין חילוק בין בא לישאל בבת אחת לזה אחר זה דבחלוקה הראשונה פשיטא דלא בא לשאול אלא על ההילוך הב' שהרי כבר טבל ונאכלו הטהרות הראשונות ומאי דהוה הוה ובחלוקה השניה שהיו הטהרות הראשונות קיימות כבר כתב הר\"ש דחד בתרי זימני לא שייך לטהר בקיימות דאפילו בשנים כשבאו לישאל בבת אחת טמאים וחד אפילו בזה אחר זה כבבת אחת דמי ובחלוקה השלישית דהיינו אם לא טהר בינתים לגבי הב' פשיטא דישרפו והראשונות ג\"כ תלויות מטעמא דכתב הר\"ש דדמי כבת אחת. אך מה שאני מסתפק בדין זה הוא במאי דקתני ונאכלו קודם ההזייה והטבילה וההליכה הב' דבשלמא אי הוה נקיט לה קודם ההליכה אפשר דטעמא הוא משום דאם כבר הלך ועשה טהרות ואח\"כ נאכלו הראשונות פשיטא דהב' תלויות כיון דבשעה שעשה הטהרות השניות היו ראשונות קיימות ומן הדין היו שיהיו שניהם תלויות לא בשביל שנאכלו נטהר הב' אלא שלפי זה אם נאכלו קודם עשיית הטהרות הב' אף שנאכלו אחר ההזייה והטבילה וההילוך הטהרות הב' טהורות לפי שבשעה שאכל הראשונות כדין אכל וא\"כ לישנא דמתני' לאו דוקא וסבור אני לומר דמתני' מיירי בשאכלם המהלך ומש\"ה נקט דדוקא כשאכלם קודם ההזייה דאי לאחר ההזייה פשיטא דאף הב' טמאות ממ\"נ אם השביל הב' טמא הרי נטמאו הטהרות השניות ואם השביל הראשון היה טמא הרי הטהרות הראשונות נטמאו וזה שאכל אוכלין טמאים נטמא וחזר וטימא הטהרות השניות ומש\"ה נקט דאכלם קודם ההזייה דהשתא הטהרות השניות הם טהורות משום דאמרינן דהשביל הראשון היה טמא אבל לעולם דאם לא אכלם הוא אף שנאכלו לאחר ההילוך השני כל שנאכלו קודם עשיית הטהרות השניות הטהרות השניות טהורות. וממה שנכתוב לקמן יתבאר דאם אכלן אחר קודם עשיית הטהרות הב' כל שהיו קיימות הטהרות הראשונות בשעה שהלך זה בשביל השני זה המהלך והטהרות השניות שעשה כולן ספק טמאין מדרבנן שהרי בשעה שהלך ע\"כ אחד מהם טמא ודאי או הטהרות הראשונות או המהלך ומאי דקתני ועשה טהרות בהלוך השני משום סיפא נקטיה ועיין לקמן. שוב דקדקתי בזה וראיתי דאפשר דמתני' איירי דוקא בשאכלם הוא ומש\"ה קתני ונאכלו קודם ההזייה וטעמא דמילתא הוא דנראה דלאו דוקא בעשה טהרות אלא ה\"ה אם נגע באחד וטבל וחזר ונגע באחר ששני האנשים הללו הם טמאים מספק משום דטומאתם מכח אחד הוא וע\"כ אחד מהם טמא ודאי שניהם טמאים מספק. כללא דמילתא אין אנו מטהרים מספק אלא בדבר שאין שם דבר אחר שיכחיש זה ההיתר כגון שכבר נאכלו הראשונות אבל אם נגע בהילוך הראשון אדם אחר או שאכל הטהרות הראשונות כשהלך זה בשביל השני ועשה טהרות לא נטהר השניות משום דאם נטהר השניות נמצא דהאדם שאכל הראשונות טמא ודאי שאכל אוכלין טמאים וכיון שעכ\"פ אחד מהם טמא או האדם או הטהרות השניות שניהם טמאים מספק. ונראה דזה הוא מה שאמרו בתוספתא זה הכלל אדם באדם טהרות בטהרות אדם בטהרות וטהרות באדם הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות נטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות ע\"כ. ונראה דזה הוא פירושה דבין שבפעם הראשון נגע באדם ובפעם השני נגע באדם אחר או שהיו טהרות בטהרות כגוונא דמתניתין או שבהלוך הראשון נגע באדם ובב' עשה טהרות או בהיפך שבתחלה עשה טהרות ובהלוך השני נגע באדם הרי אלו מוכיחות זה על זה שאם נאכלו הראשונות השניות טהורות והא דנקט עד שלא נעשו שניות שניות טהורות דמשמע דאפילו לאחר הזיה והילוך שני היינו משום דבתוספתא נקט נטמאו או שאבדו ובהני גווני אפילו שנטמא או שאבד לאחר ההילוך השני קודם עשיית הטהרות השניות השניות טהורות אבל במתניתין דקתני נאכלו ע\"כ מיירי בנאכלו קודם ההזיה וכדפרישית דאי באכלם אחר כל שהאוכלן קיים הו\"ל כשתיהן קיימות ואי באכלם ההולך ע\"כ מיירי באכלם קודם הזייה דאי לאחר הזייה הטהרות הב' ממה נפשך הם טמאות בודאי ומיהו לא ידעתי אמאי לא נקט במתני' נטמאו או נאבדו כי היכי דקתני להו בתוספתא ואפשר דתנא דמתני' רצה לאשמועינן דלאו דוקא טהרות בטהרות שהם ממין אחד דה\"ה אדם בטהרות ולמדנו זה במאי דקתני ונאכלו קודם ההזייה משום דאי אכלם אחר הוי אדם בטהרות ושניהם טמאים מספק אבל אי הוה נקיט ליה בנטמאו או נשרפו היה מוכרח לומר דאף אם נשרפו או נטמאו קודם עשיית הטהרות השניות דטהורות ולא למדנו אדם בטהרות אי הוי כשתיהן קיימות להכי נקט לה בנאכלו ומ\"מ על רבינו יש לדקדק למה לא ביאר לנו דין זה. עוד נ\"ל דאף בשאכלם אחר אף שהוא אדם באדם אם טבל האיש הראשון השניות טהורות דומיא דנטמאו כיון דאם נטהר השניות אין כאן דבר מנגד לטהרה זו מה לי נטמאו מה לי אם טבל ודוקא אם טבל קודם עשיית הטהרות השניות וכדכתיבנא וכן צ\"ל דאם אכלם טמא הו\"ל כנשרפו וכל שאכלם קודם עשיית השניות השניות טהורות ומכאן נ\"ל דהא דאמרינן בהלכות תערובות שאם נפלה אחת מן התערובות לים הגדול או שנאכלה דהותר התערובות דהיינו דוקא בשנפל או נאכל קודם שנודע הספק אבל אם נודע הספק וכבר נאסרו כולן מדרבנן כי נפל או נאכל אחד מהם לא הותרו דומיא דמתני' דדוקא אם נטמאו או נאכלו קודם שבא הדבר לכלל ספק הותרו הטהרות השניות הא אם כבר בא הדבר לכלל ספק בעודן קיימות אם שוב נשרפו או נאכלו או נטמאו לא מהני. וכ\"ת שאני התם דהוי איסור דרבנן דהא מן התורה בטל ברוב ומש\"ה אפילו נפלו לאחר שנודע הספק מהני הא ליתא דה\"נ בב' שבילין אין טומאתם כי אם מדרבנן דמן התורה אפילו שתיהן קיימות טהורות דמוקמינן כל חד וחד בחזקתם וכ\"כ ר\"ש בפ\"ח דתרומות מ\"ח והדבר מוכרח מצד עצמו שאם היתה ספק טומאתן מן התורה לא היינו מקילין בנאכלו או בנטמאו דדוקא באיסורים דרבנן תלינן להקל בנפל אחד מהם לים הגדול וכמו שנתבאר בדברי הפוסקים וכן נראה מדברי התוספות בפ\"ק דפסחים עלה ט\"ו ד\"ה חבית דאוקמוה לההיא דחבית כגון שתי חביות ברה\"י ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזו ומדלא מוקי לה בב' שבילין וכמתני' משמע דס\"ל דמתני' מדרבנן וההיא דחבית משמע דהוי מן התורה וכדמוכח במסכת בכורות (דף ל\"ג) דמוכח להו מקראי וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ועוד דממקום שהכריחו הר\"ש והתוספות דאף ברה\"י היכא דעכ\"פ אחד מהם טהור ודאי לא מטמאינן ליה בודאי אלא אמרינן שכולם ספק מאותו מקום יש ללמוד דבר\"ה אפילו שעכ\"פ אחד מהם טמא בודאי שניהם טהורים מן התורה וכמו שהכריחו התוספות ר\"פ שני נזירים ד\"ה באומר וכ\"כ בריש נדה ד\"ה והלל ועוד דהתוספות כתבו בפ\"ק דפסחים עלה י' דבשני בני אדם אפילו שבאו לישאל בבת אחת מן התורה טהורים ולא מחלקינן בין באו לישאל בבת אחת לזה אחר זה אלא מדרבנן והכא באדם אחד דומה לשני בני אדם שבאו לישאל בבת אחת וכמו שכתב הר\"ש וזה פשוט דספק טומאה דמתניתין הוי מדרבנן. אך את זו אדרש דודאי מתני' בר\"ה מיירי וכמ\"ש הר\"ש וכ\"כ הרב תי\"ט וסתם שבילין הוו ר\"ה לטומאה וכדתנן בפ\"ו דטהרות מ\"י וממקומו מוכרח דקתני דאם נאכלו והלך בשני ועשה טהרות דטהורות ואי ברה\"י פשיטא דאינם טהורות דכיון דספק טומאה ברה\"י ספיקו טמא וכי בשביל שנאכלו הראשונות נטהרו השניות אך היכא דהראשונות קיימות אני מסתפק אי אמרינן אלו ואלו ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה\"י או דילמא שאני הכא דע\"כ אחת מן הטהרות הללו טהורה בודאי וכיון שכן אמרינן דאלו ואלו תלויות ודמי לשני בני אדם שהיו ברה\"י ונפלה טומאה ביניהם ואין אנו יודעים איזה מהם נטמא שכולם הוו ספק טמאים וכדמוכח ההיא דר\"פ שני נזירים ודמיא לההיא דכתבו הר\"ש והתוספות ז\"ל דפירשו למתני' דחבית בשתי חביות שהיו ברה\"י ונגע ואינו יודע באיזו מן החביות נגע: <br><b>עוד </b>אני מסתפק את\"ל דאף בשני שבילין ברה\"י אם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות אם נאכלו הראשונות מהו שיחזרו השניות לדינם ויהיו ככל ספק טומאה ברה\"י דשורפין עליהן את התרומה דכי היכי דמהני לן נאכלו בר\"ה לעשות אותו ככל ספק טומאה בר\"ה דטהור הכי נמי ברה\"י מהני לן נאכלו לעשות אותו ככל ספק טומאה ברה\"י דשורפין עליה דמאי חזית דמהני לקולא ולא לחומרא. וראיתי לר\"ש בפ\"ז דתרומות דכתב דמתני' מדרבנן אבל מדאורייתא טהורות מידי דהוי אנאכלו ראשונות דשניות קיימות ע\"כ. משמע מדבריו דאם היה איסורם מן התורה לא היינו מקילינן בנאכלו ומכאן הכריח דאף בשתיהן קיימות אין טומאתם כי אם דרבנן ולפ\"ז היה נראה בספק שלנו דכיון דמן התורה אם היו קיימות אסור לשורפם מן התורה כיון דעל כל פנים אחד מהם טהור וכדמוכח בפרק כל הפסולים דאסור לאבד בידים טהרות תלויות כי נאכלו ג\"כ הוו תלויות ואסור לשורפם ומיהו אין דעתי נוחה בדמיון זה וק\"ל: שוב ראיתי דאפשר דאעיקרא דדינא בב' שבילין ברה\"י אף ששתיהן קיימות כולן ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה\"י ועד כאן לא כתבו התוספות והר\"ש דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות אבל היכא דעכ\"פ אחד מהם טהור הוו ספק טמאים אלא היכא דהספק בא כאחת כגון ההיא דר\"פ ב' נזירים שהיו ברה\"י ונזרקה טומאה ביניהם ואין אנו יודעים באיזה מהם נגע דהספק נפל על שניהם בבת אחת ואין אנו יכולין לטמא את שניהם בבת אחת דממה נפשך אחד מהם טהור וכן ההיא דשתי חביות ברה\"י דכתבו הר\"ש והתוספות הוי דומיא דההיא דר\"פ שני נזירים שהספק נפל בשתי החביות כאחד אבל בשני שבילין דלא בא הדבר לכלל ספק כאחד כולם ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה\"י. וראיה לדברינו מדלא אוקמוה הר\"ש והתוס' למתני' דחבית דתרומות בב' שבילין ברה\"י והלך באחד ונגע בתרומה והזה וטבל והלך בשני וחזר ונגע בתרומה אחרת דשתיהם תלויות אלא ודאי דס\"ל דכה\"ג דינו ככל ספק טומאה ברה\"י דשורפין עליה והדעת נוטה לסברא זו ולא מיבעיא דאם השביל הראשון היה רה\"י ודינו היה שישרפו וכי בשביל שהלך בשביל השני ועשה טהרות נשתנה דין הטהרות הראשונות ויצא דינם משריפה לתלייה אלא אפילו שהיה השביל הראשון ר\"ה והשני רה\"י נ\"ל דטהרות דרה\"י ישרפו והראשונות שהם דר\"ה יהיו תלויות. ואם הדבר בהפך שהשביל הראשון היה רה\"י והשני ר\"ה הטהרות הראשונות ישרפו והשניות תלויות ואם נאכלו הראשונות השניות טהורות כיון דמן הדין השניות היו טהורות מן התורה אף כשהיו הראשונות קיימות משום דאוקמיה אחזקתיה. כללו של דבר כל ספק טומאה בר\"ה טהור ודאי אף מדרבנן וכל ספק טומאה ברה\"י טמא ודאי מן התורה ושורפין עליה את התרומה מן התורה וכל ספק טומאה ברה\"י דעכ\"פ אחד מהם טהור כגון ההיא דר\"פ ב' נזירים וכגון ההיא דשתי חביות דכתבו התוספות והר\"ש היו טמאים מספק מן התורה וטהרותיהם תלויות מן התורה ואם היה בר\"ה אע\"פ שעכ\"פ אחד מהם טמא כולם טהורים מן התורה וכדמוכח ההיא דר\"פ ב' נזירים דפריך בגמרא אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הו\"ל ספק טומאה בר\"ה וכל ספק טומאה בר\"ה ספיקו טהור וכ\"כ התוספות שם ובריש נדה ד\"ה והלל ומיהו מדרבנן מיהא נ\"ל דהוו ספק טמאים ולא שייך לחלק בין באו שניהם כאחד לבאו זה אחר זה לישאל וכמו שחלקו בפ\"ה דטהרות מ\"ג דשאני התם שלא נולד הספק כאחד ומש\"ה היכא דלא באו לישאל כאחד שניהם טהורים והיכא דבאו לישאל כאחד דומה להיכא דנולד הספק כאחד אבל היכא דנולד הספק בבת אחת אף שבאו לישאל זה אחר זה דינם כבאו לישאל בבת אחת ועוד דשאני התם דהוו שני אנשים וב' שבילין דטומאתו של זה אינו משום טומאתו של זה ומש\"ה כל שבאו לישאל זה אחר זה כולם טהורים דמוקמינן להו כל חד וחד בחזקת טהרה אבל הכא שטומאת שניהם מכח חד אתי דהיינו השרץ שנזרק ביניהם ואין ידוע באיזה מהם נגע כי באו לישאל בזה אחר זה כבבת אחת דמי דמהאי טעמא מטמאינן באדם אחד בשני שבילין אפילו בזה אחר זה וכמ\"ש הר\"ש בפ\"ה דטהרות מ\"ג. ודע דאפילו למ\"ד בההיא דכרכום דפ\"ב דכתובות עלה כ\"ז דמאי דמדמינן לכרכום כבת אחת הוא אליבא דרבי יוסי הכא בנדון דידן אליבא דכ\"ע כבת אחת דמי וכדכתיבנא. ודע דאף אם נאכלו טהרות אחת מהם בשני אנשים שנגע טומאה באחד מהם או בשנאבדה אחת מן החביות שנגע שרץ ביניהם דינא הוא שהטהרות הנשארות או החבית הנשארת שתהיה תלויה כדינה שהיה לה מקדם ולקמן נאריך בפרט הלז בע\"ה. ובשני שבילין ואדם אחד אם היו שני השבילין ר\"ה מן התורה כל הטהרות שנעשו בין הראשונות ובין השניות טהורות ואפילו אם כולם קיימות ומיהו מדרבנן כל שהם קיימות שתיהם תלויות ודע דאפילו אם לא עשה טהרות שניות אפ\"ה הראשונות תלויות דכיון שהלך בשביל השני והטהרות הראשונות היו קיימות א\"כ לא נוכל לטהר את שניהם דע\"כ הטהרות או המהלך אחד מהם טמא ודאי ומש\"ה שניהם טמאים מספק מדרבנן ומאי דנקט שעשה טהרות לאחר שהלך בשביל השני נבאר לקמן בע\"ה ואם נאכלו הראשונות אם אכלם אחר כשהלך זה בשביל האחר חזרו כולם להיות טמאים מספק דכיון דגירי דיליה בשביל אחד הוא בעין בשעה שהלך בשביל השני חזרו כולם להיות טמאים מספק מדרבנן אבל אם הזה וטבל האוכל הטהרות הראשונות קודם שהלך המהלך בשביל השני נראה דהטהרות השניות טהורות שהרי עכשיו אין אנו באים לדון אלא על הטהרות השניות ודינם ככל ספק טומאה בר\"ה דספיקו טהור אף מדרבנן ומאי דנקט במתניתין בשעשה טהרות לאחר שהלך בשביל השני לאו דוקא ומשום סיפא נקטיה ועיין מ\"ש התוספות בפ\"ב דכתובות עלה כ\"ז ד\"ה והלך ואם אכל הטהרות הראשונות המהלך אם אכלם קודם שיטביל והזה הטהרות השניות טהורות ואם אכלם לאחר שהזה אדם זה טמא ודאי מדרבנן דאף אם נאמר דהשביל הראשון היה הטמא סוף סוף הרי אכל אוכלים טמאים דטמא מדרבנן ואם נשרפו או נאבדו או נטמאו הראשונות כל שנעשה אחת מן הפעולות הללו קודם שהלך בשביל השני זה המהלך טהור גמור הוא אף מדרבנן שהרי בשעה שהלך זה בשביל השני לא באנו לדון כי אם על הלוך זה והו\"ל ככל ספק טומאה בר\"ה דספיקו טהור אף מדרבנן אך אם היו קיימות הטהרות הראשונות בשעה שהלך זה בשביל השני אף שנטמאו או אבדו או נשרפו קודם עשיית הטהרות השניות זה המהלך והטהרות השניות שעשה כולם טמאים מספק מדרבנן ואם היו שני השבילים רה\"י בין אם הם קיימות או שאינם קיימות לעולם הטהרות השניות והמהלך טמא ודאי והטהרות ישרפו ולא דמי לההיא דר\"פ ב' נזירים דטומאתם מספק וכמ\"ש לעיל נמצינו למדין דכל שהספק בא בבת אחת הוי קולא לרה\"י דאין טומאתם אלא מספק וחומרא לר\"ה דלעולם הוו טמאים מספק מדרבנן והיכא דהשביל הראשון היה ר\"ה והשני רה\"י הטהרות השניות והמהלך הם טמאים בודאי מן התורה כדין כל ספק טומאה ברה\"י והטהרות הראשונות אם הם קיימות הם תלויות מדרבנן ואם היה השביל הראשון רה\"י והשביל השני ר\"ה הטהרות הראשונות ישרפו כדינם והשניות אם היו קיימות הראשונות בשעה שהלך זה בשביל השני המהלך והטהרות השניות כולם טמאים מספק מדרבנן ואם אבדו או נשרפו או נטמאו קודם שהלך בשביל השני המהלך והטהרות השניות שעשה כולם טהורים גמורים אף מדרבנן ומיהו מדברי התוספתא נראה בהפך ממ\"ש דקתני נשרפו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות ע\"כ משמע דאף אם היו קיימות בשעה שהלך זה בשביל השני כל שנשרפו או שאבדו קודם עשיית הטהרות השניות השניות טהורות. והדבר תמוה אצלי דכיון דאדם זה שהלך בשביל השני היה בא לב\"ד ושואל עליו ועל הטהרות הראשונות פשיטא שב\"ד לא היו מטהרים לא הטהרות ולא המהלך כיון דעכ\"פ אחד מהם טמא ודאי דאם השביל הראשון היה הטמא הטהרות הראשונות נטמאו ואם השביל השני היה הטמא זה המהלך טמא וכיון שכן פשיטא שכולם טמאים מספק מדרבנן וכיון שזה המהלך הוא ספק טמא מדרבנן כי נאכלו הראשונות מאי הוי וכי חזר זה המהלך להיות טהור ולא ידעתי לתת טעם מה הפרש יש בין שנשרפו קודם עשיית הטהרות השניות לנשרפו לאחר עשיית הטהרות השניות והדבר אצלי תמוה וצל\"ע. עוד ראיתי להר\"ש שהביא התוספתא שכתבנו למעלה דזה הכלל אדם באדם כו' ופירשה אדם באדם טהרות בטהרות היינו אדם אחד שהלך בזה ובזה וטבל בינתיים ובכל פעם עשה טהרות דדמי כשנים שהלכו וטהרות ואדם כדי נסבה דאי אפשר לטהרות בלא אדם אלא איידי דנקט אדם בטהרות נקט נמי טהרות באדם עכ\"ל: <br><b>עוד </b>ראיתי בתוספתא והביאה הר\"ש שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ועשה טהרות טהורות בשני ועשה טהרות ישרפו באחד ולא עשה בשני ועשה ישרפו באחד ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות טהורות ושניות ישרפו ע\"כ. והנה תוספתא זו מיירי בדלא טהר בינתים ומש\"ה הטהרות השניות ישרפו דודאי טמא היה כשנעשו אך מאי דקתני בסיפא אלו ואלו מונחות ראשונות טהורות כו' תמיה לי מילתא טובא דהא תנן במתניתין אם לא טהר בנתים הראשונות תלויות ועוד דכיון דאם טבל בינתים קי\"ל דאם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות כי לא טבל נמי אמאי הראשונות טהורות הן אמת שדין זה לא הוזכר בתוספתא היכא דטבל בנתים והיו הראשונות קיימות מה יהיה דינם ואפשר דס\"ל לתוספתא דלעולם הראשונות טהורות דכיון דהיו טהורות שעה אחת דהיינו קודם שעשה הטהרות השניות שוב אינם חוזרים ליטמא בשביל שעשה טהרות שניות אלא דלגבי טהרות שניות איכא נפקותא אם הראשונות קיימות דאם הם קיימות לא נוכל לטהר השניות ולומר דהשביל הראשון היה הטמא מאחר שאנו טהרנו הראשונות מטעם דהשביל השני היה הטמא וכיון דהיו קיימות בשעת עשיית הטהרות השניות נמצא שעד עכשיו אמרנו שהשביל השני היה הטמא ולפיכך השניות תלויות ואפילו אם נשרפו הראשונות לאחר כן לא מהני מידי לשניות דמאחר שהיו בספק טומאה שעה אחת שוב אינם חוזרים לטהרתם אבל הראשונות לעולם הם טהורות מהאי טעמא דכיון שהיו טהורות שעה אחת שוב אינם חוזרים ליטמא ומש\"ה פסק דהיכא דלא טבל בינתים דלעולם הראשונות טהורות עוד אפשר לומר דלעולם ס\"ל לתוספתא דהיכא דטבל בינתים שהטהרות הראשונות תלויות וכמתני' ואפ\"ה היכא דלא טבל ס\"ל דהראשונות טהורות וטעמא דמלתא דבשלמא כשטבל בינתים אין חילוק כלל בין טהרות ראשונות לשניות דשקולים הם ומאי חזית דשביל ראשון טהור ולא השני אבל היכא דלא טבל לטהרות שניות פשיטא דטהרות שניות הם טמאים בודאי לכל הצדדים אנו תולין ואומרים דהשביל הראשון טהור והטהרות שנעשו עליו טהורות ויש דמיון קצת מההיא דאמרינן בפ\"ז דנדה עלה ס' אמר רבי יוסי טמא וטהור ואפילו טהור ותלוי שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טמא בתלוי וטהור בטהור ה\"נ היכא דטבל בינתים דשניהם שקולים מספק שניהם טמאים אבל היכא דלא טבל דלעולם השניות טמאות בודאי הראשונות טהורות וחילוק זה כפי עניות דעתי ניתן להאמר. עוד היה אפשר לומר דלא פליגי ומאי טהורות דקתני מן התורה דמן התורה פשיטא דהראשונות טהורות דאוקמוה אחזקתה ככל ספק בר\"ה ומתניתין דקתני הראשונות תלויות היינו מדרבנן דומיא דהיכא דטבל בינתים דכתבנו לעיל בשם הר\"ש דאין טומאתם אלא מדרבנן ונקט טהורות מן התורה לומר לך דשניות ישרפו מן התורה משום דודאי טמא הוא ולא ידעתי למה לא ביאר לנו הר\"ש התוספתא הלזו ואולי גירסתו היתה ראשונות תלויות והוי כדינא דמתני' אלא שלפ\"ז לא חדשה לנו שום דבר התוספתא הלזו ולא ידעתי לאיזה תכלית הביאה וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו וכן השרץ והצפרדע בר\"ה כו' הוצרך לבאר כאן בר\"ה מה שלא ביאר ברישא משום דסתם שבילים הוו ר\"ה כמ\"ש פ\"כ מה' אלו דין ב' וכן נראה דסתם שבילים הוו רה\"ר ממתניתין דריש פ\"ה דטהרות דקתני שני שבילין אחד טמא ואחד טהור כו' דחכמים מטהרים ואין ספק שדין זה לא נאמר כי אם בר\"ה וזה פשוט. ודע דשתי בבות הללו דהיינו שני שבילין והשרץ והצפרדע הם מוסכמות מהכל ואפילו לר\"ע דאמר שני שבילין אחד טהור ואחד טמא והלך באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם הלך דטמא וכן רבי יוסי דחולק על ר\"ע בשביל ומודה במגע דספק מגע בר\"ה טמא מ\"מ משניות הללו הם מוסכמות מהכל דע\"כ לא קאמר ר\"ע ורבי יוסי אלא בגברי ומחמירים להצריכו טבילה והזאה שמא היום או למחר יתברר הדבר שהשביל שהלך היה הטמא אבל בעשה טהרות דאין להם תקנה אם נטמאו כ\"ע מודו דספיקם בר\"ה טהור וכ\"כ הר\"ש בריש פ\"ה דטהרות ולפ\"ז חכמים דמטהרים היינו אפילו גברי דאית להו תקנה והא דאמרינן בפ\"ב דע\"ז עלה ל\"ז כי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולו הוא אפילו אליבא דחכמים דמטהרים דהך עצה היה אומר להם רבי ינאי זילו טבולו וכן נראה מדברי רבינו בפי\"ד מהלכות אלו שכתב כשיבוא לישאל אומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד ומחלוקת ר\"ע וחכמים הוא דלר\"ע אומרים לו טמא אתה ואליבא דחכמים אומרים לו טהור אתה ואפ\"ה אומרים לו שאף שאתה טהור אם טבלת אין בכך הפסד עיין במה שפירש רבינו בפרק בתרא דעדיות בהא דיוסי בן יועזר שדבריו שם צריכין עיון ועיין במ\"ש לקמן ובמ\"ש במקום אחר בפירוש דברי רבינו דריש פי\"ד מהלכות אלו ובמ\"ש בסוף הפרק ודו\"ק (א\"ה תמצאנו בפ\"י מהלכות מקואות דין ו' יע\"ש). ומיהו אני מסתפק בעדות זה דיוסי בן יועזר דאמרינן בפ\"ב דע\"ז דספק טומאה בר\"ה התיר להם ואמרינן דקודם זה היה הלכה ואין מורין כן ואתא איהו ואורי להו אורויי ופירש רש\"י דקודם זה היה הלכה ואין מורין כן ברבים דלא ליזלזלו בה טפי משמע מדבריו דאף קודם יוסי בן יועזר דוקא ברבים הוא דלא היו מורים כן אבל אדם הבא לישאל היו מורים לו היתר. הן אמת דמצינו במקום אחר הלכה ואין מורין כן כגון בבועל ארמית דקנאים פוגעין בו והתם לאו דוקא ברבים אלא אם היה בא פנחס לישאל אם יהרוג לזמרי לא היו מורין לו ולא ידעתי למה לא פירש רש\"י הכא נמי כי ההיא דבועל ארמית ואולי טעמו של רש\"י הוא דאפילו אחר עדותו של יוסי בן יועזר מי שבא לישאל אין מורים לו היתר וכדקאמר להו ר' ינאי זילו טבולו מש\"ה הוצרך לומר דקודם יוסי בן יועזר לא היו מורים ברבים ובא יוסי בן יועזר והורה ברבים ומיהו הבא לישאל אומרים לו זיל טבול ומיהו אליבא דרבינו דס\"ל דהאי זיל טבול לאו מילתא פסיקתא היא אלא שאומרין לו אם טבלת אין בכך הפסד אפשר דמאי דאמרינן הלכה ואין מורים כן הוא דאדם הבא לישאל אין מורים לו היתר דומיא דקנאין פוגעין בו ואתא יוסי בן יועזר והעיד שמורין להתיר לבא לישאל ומיהו קאמר ר' ינאי דאומרין לו טהור אתה אלא שאם טבלת אין בכך הפסד ומ\"מ קשה לכל הפירושים דהא יוסי בן יועזר קדם כמה דורות לר\"ע ולרבי יוסי ופשיטא דעדות זה דיוסי בן יועזר הוא לגברי דלטהרות מקמי דיוסי בן יועזר נמי היו מטהרים וכמה שכתב ה\"ר שמשון ואם כן קשה למה טמאו רבי עקיבא ורבי יוסי ולומר שהם חולקים על יוסי בן יועזר הוא דבר קשה בעיני ומיהו כפי מ\"ש עוד הר\"ש דאף לרבי יוסי לא מטמאינן אלא בודאי נגע ואינו יודע באיזו מהם נגע אבל היכא דאינו יודע אם נגע אם לא נגע אף רבי יוסי מודה דטהור ור\"ע נמי מודה בזה וכדמוכח מההיא דקופה וחמור דמטהר ר\"ע וע\"כ לא מטהר ר\"ע אלא בתינוקות וחמור משום דחשיב להו כרה\"י וכדמוכח בתוספתא דקתני שהיה ר\"ע אומר כל שהוא למעלה מי' טפחים בר\"ה הרי הוא כרה\"י ורבי יוסי חולק עליו משום דכל שדרך הלוכו בר\"ה טהור אבל בר\"ה גמור ואיכא ספק נגע ספק לא נגע כ\"ע מודים דטהור ושאני מתניתין דודאי נגע. ויותר מזה היה נ\"ל לומר דדוקא בדהוחזק טומאה במקום הזה כגון דאיכא שרץ וצפרדע ונגע ואינו יודע באיזה מהם נגע אבל אם לא היה כאן אלא אחד ואין אנו יודעים אם שרץ אם צפרדע ונגע אפילו ר\"ע ורבי יוסי מודו דטהור אפילו בגברי (א\"ה עיין לקמן פ\"י מהלכות מקואות דין ו') ומצינו חילוק זה באשם תלוי דאיכא למ\"ד דאינו חייב אלא בחתיכה משתי חתיכות אלמא דהוחזק איסור במקום הזה חמיר טפי וזהו דלא נקטו במתניתין אלא הני גווני דהיינו השרץ וצפרדע וכזית מן המת וכזית מן הנבילה וכו' וכולם מיירי בדהוחזקה טומאה אבל בדלא הוחזקה טומאה או הוחזקה וספק נגע ספק לא נגע כ\"ע מודים דטהור ולפ\"ז אפשר לומר דבהא פליגי ר\"ע ורבי יוסי עם חכמים דר\"ע ור' יוסי ס\"ל דע\"כ לא הורה להתיר יוסי בן יועזר אלא בספק נגע ספק לא נגע או בדלא הוחזק הטומאה ונגע ספק שרץ ספק צפרדע אבל בדהוחזקה הטומאה ונגע ואינו יודע באיזה מהם נגע לא הורה להתיר יוסי בן יועזר וחכמים ס\"ל דאף בכי האי גוונא הורה להתיר עוד אפשר לומר דלר\"ע ורבי יוסי מה שהורה להתיר יוסי בן יועזר הוא לטהרות דמתחילה לא היו מורין אפילו לטהרות ואתא איהו והורה לטהר אבל בגברי מעולם לא הורה להתיר וחכמים ס\"ל דאף בגברי הורה לטהר. ומ\"ש הר\"ש אבל עשה טהרות מורין כן הוא אליבא דחכמים אלא שלא ידעתי מנא ליה דבהא פליגי ומיהו לא פליגי אלא בגברי אבל בטהרות כ\"ע מודים דטהורות משום דאין להם תקנה ומיהו בטהרות שעשה לאחר שנודע לו שהוא בספק טומאה נסתפק הר\"ש בזה וכתב דאפשר דאם נודע לו שהוא בספק טומאה קודם שעשה טהרות אם היה עושה טהרות אחרי כן היו טמאות לר\"ע ורבי יוסי ולפיכך מ\"ש מתני' דשני שבילים אפשר דאתיא אפילו כר\"ע ורבי יוסי ומיירי בעשה הטהרות השניות קודם שנודע לנו שהוא בספק טומאה ולא ביאר לנו הר\"ש האי נודע שהוא בספק מה הוא אם כוונתו היא דאם שכח שהלך או שנגע ועשה טהרות טהורות אבל אם ידע שהלך או נגע טמאות או דילמא דדוקא אם נודע לו שהוא ספק טמא אז הוא דאמרינן דאם עשה טהרות דטמאות אבל אם היה סבור דטהור מן הדין אף שנסתפק אם נגע אם לא נגע כיון דהיה סבור דטהור הוא כדין כל ספק טומאה בר\"ה אף שטעה כל טהרות שעשה טהורות ולא מטמאינן אלא בהזיד היפך מה שאמרו לו חכמים. עוד אני מספק דכפי הנראה מדברי הר\"ש אפילו לר\"ע ורבי יוסי אינו אלא חומרא בעלמא דמחמרי להצריכו טבילה והזאה שמא היום ולמחר יתברר הדבר דהתינח טבילה לא נפיק ריעותא אם אנו מצריכים אותו משום חומרא אבל הזאה כיון דמדין לא היה צריך נמצא שאנו מטמאין אותו בידים שהרי הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא וכמ\"ש רבינו בריש פט\"ו מהלכות פרה אדומה וכן המזה נטמא שא\"א להזייה בלא היסט ואולי כיון דתקנת חכמים הוא להזות עליו נמצא שהוא לצורך הזייה וכל שהוא לצורך אינם מטמאים וכמבואר ומיהו ראיתי לרבינו כשהביא דין דרבי ינאי לא הזכיר כי אם טבילה אלמא דבהזאה לא החמיר להזות עליו שלא לצורך ולפ\"ז דין זה לא נאמר כי אם בטומאת שרץ אבל בטומאת מת לא אמרינן זילו טבילו כיון דטבילה לא מהניא כלל בלא הזאה. ועיין במ\"ש התוספות בפ\"ב דכתובות עלה כ\"ז ד\"ה והלך ופ\"ק דפסחים עלה י' ד\"ה הלך: "
+            ],
+            [
+                "<b>שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם באו ונשאלו זה אחר זה מורין לכל אחד מהם בפ\"ע שהוא טהור באו שניהם כאחד או שבא האחד ושאל עליו ועל חבירו ואמר שנים היינו ובשני השבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו הרי שניהם טמאים וטהרות שעשו נשרפות</b> ע\"כ.  ודינים אלו הם בפ\"ה דטהרות מ\"ה מחלוקת דרבי יהודה ורבי יוסי. ואמרינן בפ\"ק דפסחים עלה י' אמר רבא בבת אחת ד\"ה טמאים בזה אחר זה ד\"ה טהורים לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו רבי יוסי מדמי ליה לבת אחת ורבי יהודה מדמי ליה לזה אחר זה. ומדברי רש\"י שם נראה דבבת אחת הוי כל ששאל האחד תוך כ\"ד של חבירו ולא ידעתי טעם לזה דהואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאים או טהורים א\"א לנו לומר טהורים אתם שהרי האחד ודאי טמא ולפ\"ז אפילו אם שאל האחד לאחר כ\"ד של חבירו כיון ששניהם בפני החכם והחכם מוכרח להשיב לשניהם תשובה אחת ומש\"ה שניהם טמאים. ודקדקתי בדברי רש\"י ז\"ל וראיתי דהא דתוך כ\"ד לא כתבה כי אם במלתיה דרבי יהודה דמדמי להו לזה אחר זה ואם איתא שדין זה היה מוסכם מהכל היה לו לפרש כן בהא דאמרינן בבת אחת טמאין דדוקא תוך כ\"ד ורש\"י שם לא תלה הדבר אלא משום דבהוראה אחת יש לנו לומר טמאים או טהורים כו'. וסבור הייתי לומר דודאי אליבא דרבי יוסי דס\"ל דבבא לישאל עליו ועל חבירו דכבת אחת דמי אלמא לא אזיל אלא בתר הוראת החכם וכיון דהחכם מוכרח להשיב על שני הדברים כאחד ואינו יכול לומר טהורים אתם משום דמיחזי כשיקרא מש\"ה טמאים א\"כ אפילו ששאל האחר לאחר כ\"ד של חבירו כל שהחכם לא השיב עדיין לשאלת הראשון וצריך להשיב לשניהם כאחד כולם טמאים אבל לרבי יהודה דלא אזיל בתר תשובת החכם אלא בתר השואלים דוקא ששאל האחד בתוך כדי דבור של חבירו הא לאו הכי שניהם טהורים. ולפ\"ז לדידן דקי\"ל כרבי יוסי אין חילוק בין תוך כ\"ד לאחר כ\"ד ועדיין לא נתקררה דעתי בזה. ובהא דאמרינן דבבא לישאל עליו ועל חבירו דרבי יוסי מטמא נראה מדברי רבינו ז\"ל דדוקא בששאל עליו ועל חבירו כאחד כגון באומר שנים היינו ובשני השבילין הלכנו כו' אבל אם שאל עליו וטהרוהו וחזר ושאל על חבירו נראה דאפילו לרבי יוסי טהור ואם שאל עליו ולא טהרוהו וחזר ושאל על חבירו נראה דאם היה תוך כ\"ד פשיטא דשניהם טמאים דומיא דבאו שניהם לישאל כאחד. אך אם הוא לאחר כדי דבור נראה דאי אמרינן בבאו שניהם לישאל דכל ששאל האחד לאחר כ\"ד של חבירו אומרים להם טהורים אתם ה\"נ בבא לישאל עליו ועל חבירו כיון ששאל על חבירו לאחר כ\"ד של שאלתו שניהם טהורים דפשיטא דלא חמיר בא לישאל עליו ועל חבירו מבאו שניהם לישאל כאחד אך אי אמרינן דבבאו שניהם לישאל כאחד שלא השיב החכם על שאלת הראשון דשניהם טמאים ה\"נ בבא לישאל עליו ועל חבירו כל שלא השיב החכם על שאלתו הראשונה כבת אחת דמי. וראיתי לתוספות בפ\"ב דכתובות עלה כ\"ז ד\"ה בבא לישאל עליו ועל חבירו אין לפרש שבא לישאל בבת אחת דהתם כ\"ע מודו דטמאות מכ\"ש דבאו שניהם לישאל בבת אחת אלא מיירי ששאל על עצמו וטהרוהו ואח\"כ בא לשאול על חבירו דמר מדמי ליה לבת אחת כיון ששאל על שניהם בבת אחת ומר מדמי ליה לזה אחר זה כיון שטיהרוהו קודם ע\"כ. למדנו מדבריהם דהיכא דשאל עליו ואח\"כ חזר ושאל על חבירו דאפילו רבי יהודה מודה דשניהם טמאים ולא נחלק רבי יהודה אלא כשטיהרוהו מקודם. ונראה דלדבריהם אין הפרש בין תוך כ\"ד לאחר כ\"ד בין בבאו שניהם לישאל כאחד בין בבא לישאל עליו ועל חבירו. אך מה שאני מסתפק לסברת התוספות הוא בבאו שניהם ושאל האחד וטהרוהו ובאותו מעמד שאל השני מהו מי אמרינן דדמי לבא לישאל עליו ועל חבירו דאף שטהרוהו כל שחזר ושאל על חבירו באותו מעמד טמאים א\"ד שאני כשהשואל אחד דאז אפילו שטהרוהו כיון ששאל על חבירו באותו מעמד חשיב כבת אחת אבל בשני שואלין כל שטהרוהו את הראשון שוב אינו חוזר להטמא משום שאלתו של שני ומדלא אמרינן דפליגי בהכי נראה דבהא מודו כ\"ע דטהורים ומיהו דברי התוספות תמוהים בעיני דאיך יעלה על הדעת דאחר שטהרנוהו בשביל שחזר ושאל על חבירו שנחזור ונטמא אותו וממשמעות דברי רבינו נראה בהדיא דחולק על סברת התוספות הלזו ודברי רבינו הם מהתוספתא דקתני רבי יוסי אומר אם אמרו שנים היינו ובשני השבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו אומר להם טמא כו' והא דקתני אם אמרו היינו או זה או זה וכמ\"ש הר\"ש ז\"ל בפ\"ה דטהרות מ\"ה ומוכרח הוא דאי בבאו שניהם אפי' ר\"י מודה וכדאמרינן בגמרא וא\"כ כיון דנקט רבי יוסי במלתיה כה\"ג משמע דהיכא דלא שאל מתחילה כי אם עליו וטהרוהו דבהא מודה רבי יוסי דטהור דאי לא לישמעינן רבותא רבי יוסי אפילו כשטהרוהו מתחילה ולא ידעתי איך יתיישב התוספתא הלזו לסברת התוספות. וראיתי להר\"ן בההיא דכתובות דכתב ובודאי מדרבי יוסי פרכינן דכבא לישאל עליו ועל חבירו דמי וכדפירש\"י דליכא למימר דכבת אחת דכולהו מודו דמי דהיכי נימא דכבת אחת דמי אטו משום דאנן ידעינן דינא דכולן טהורות הוי כבת אחת א\"כ בשני שבילין נמי ידעינן דינא אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואפ\"ה לא הוו כבת אחת אלא ודאי מדרבי יוסי פריך משום דהכא אפילו לא באה אלא כל אחת ואחת בפ\"ע כבא לישאל עליו ועל חבירו דמי דבשלמא בשני שבילין כי נשאלו זה בפ\"ע וזה בפ\"ע אפשר דחד לא ידע בדחבריה אלא כשבאו לישאל עליו ועל חבירו וכיון דאיהו ידע באידך ויודע דכי מטהרו ליה מטהרו נמי לחבריה סבר רבי יוסי דמיחזי כשיקרא והכי נמי בכרכום אי אתיא כל חדא בפ\"ע הוה ידעא בגוונא דאידך וידע שפיר דלכולהו מטהרינן ע\"כ. והעתקתי דבריו לפי שנראה דס\"ל דהכל תלוי אם ידע האחד במלתא דחבריה או לא ולפ\"ז אף ששאל עליו וטהרוהו אם חזר ושאל על חבירו שניהם טמאים משום דהרי ידע בדחבריה וכן נמי בבאו שניהם שאף שטהרו לאחד כל שהיה שם הב' בשעה ששאל הראשון הרי איכא למיחש למיחזי כשקרא שהרי ידע בדחבריה אך נראה שאין להכריח דין זה מדברי הר\"ן דעד כאן לא קאמר הר\"ן דאיכא למיחש דמיחזי כשקרא אלא קודם שיטהר החכם שאז אם רואה החכם שאחד מן השואלים ידע בדחבריה לא יטהר שניהם אבל בשטיהר כבר פשיטא דלא יחזור החכם משמועתו ושניהם טהורים אך את זה לבד ראיתי להוכיח מדבריו בשכל אחד בא לפנינו ואומר כך היה המעשה שלי ושל חבירי אבל איני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי דנראה כפי דברי הר\"ן ז\"ל דשניהם אליבא דרבי יוסי טמאים מאחר דהאחד ידע בדחבריה ואף שאינו שואל על חבירו דומיא דכרכום שאף שזו על עצמה שואלת כיון שיודעת בגוונא דאידך כולם אסורות. הן אמת שרש\"י בפ\"ק דפסחים כתב בפירוש הפך מזה דכל שלא שאל על חבירו אף דידע בדחבריה כולם טהורים ולא ידעתי איך יתיישב כפי סברתו סוגיא הלזו דכתובות דאיהו כתב בפירוש דמדרבי יוסי פריך ולפי מ\"ש בפ\"ק דפסחים לרבי יוסי בההיא דכרכום אף דכל חדא וחדא ידעא בגוונא דאידך כל שלא שאלה על חבירתה כולן טהורות וכעת צל\"ע: <br><b>עוד </b>אני מסתפק בהא דאמרינן דבבא לישאל עליו ועל חבירו דכבת אחת דמו אליבא דרבי יוסי אי מיירי דוקא כשאמר לו האחד לחבירו שישאל עליו הא לאו הכי אין חבירו יכול לטמא אותו משום שאלתו ומסתמא דמלתא נראה דהוי בכל גוונא אלא שאני תמיה על זה אם הלך האחד ושאל לחכם אחד וטהרו כשחזר האחר ושאל עליו ועל חבירו וכי יחזור הראשון להיות טמא משום שאלתו של זה. והנראה אצלי הוא דע\"כ לא אמרינן דבבא לישאל עליו ועל חבירו דשניהם טמאים אלא לגבי השואל שמשיב לו החכם דשניהם ספק טמאים מדרבנן ולגבי השואל הוי ספק טמא מדרבנן אבל האחר אם חזר והלך לגבי חכם וטהרהו טהור גמור לכ\"ע אלא דלגבי השואל הוי ספק טמא אך היכא דבאו שניהם כאחד או שאמר לחבירו שישאל ג\"כ עליו כולם הוו ספק טמאים לכ\"ע וההיא דכרכום היינו משום דכל חדא וחדא דאתיא קמן דיינינן לה כבאה לישאל עליה ועל חברתה. ודע שכתב רש\"י בפ\"ק דפסחים דהאי שביל טמא מיירי שקבר מוטל בו לרחבו וממלא את כולו ואי עובר בו א\"א שלא יאהיל ע\"כ ופירוש זה הוא מוכרח ומוסכם מהכל דאל\"כ כולם טהורים דלכל חד אמרינן דטהור שמא לא האהיל וכ\"כ הר\"ש ברפ\"ה דטהרות מ\"א ומ\"ה וכן ההיא דשני שבילין באדם אחד שכתבנו לעיל מיירי נמי בכה\"ג וכן ההיא דרפ\"ה דטהרות שני שבילין אחד טהור ואחד טמא הלך באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם הלך פירשה הרע\"ב כשהקבר מוטל בו לרחבו ואע\"ג דר\"ע מטמא כל ספק טומאה בר\"ה כבר כתבנו לעיל דהיינו דוקא בודאי מגע אבל בספק מגע לא דומיא דקופה וחמור והכא אם לא היה השביל ממלא את כולו הוי כספק מגע א\"נ משום דהוי כס\"ס ספק הלך בשביל הטמא ואת\"ל הלך אימור לא האהיל על הטומאה ורבי יוסי דמטהר בשביל לאו משום ס\"ס אלא משום שדרך בני אדם והוי כאין לו תקנה דומיא דטהרות דמודה ר\"ע וכמ\"ש הר\"ש: <br><b>ודע </b>שכתבו התוספות בפ\"ק דפסחים דהא דאמרינן ועשה טהרות ולא קאמר אדם טהור משום דלגברי אע\"ג דמוקמינן להו בחזקת טהרה מצריכין להו טבילה והזאה שלא יגעו שניהם בתרומה דאז התרומה טמאה ודאית והאוכלה במיתה ואם נגעו שניהם כאחד ונכנס למקדש חייב וכ\"כ בפ\"ב דכתובות שכתבו זילו טבולו דהא נהרא קמייכו נראה דהיינו משום ההיא דרבי ינאי דפ\"ב דע\"ז עלה ל\"ו ולפי זה קשה דאמאי איצטריכו לטעמא דפן יבואו לידי טומאה ודאי הא ההיא דרבי ינאי מיירי אפילו באדם אחד שנסתפק אם נגע בטומאה אם לאו ואפשר דס\"ל לתוספות דמשום ההיא דרבי ינאי לא נוכל לומר שנמנע התנא מלומר אדם טהור שהרי ברפ\"ה דטהרות נחלקו ר\"ע וחכמים גבי אדם וחכמים מטהרים ואע\"ג דרבי ינאי אומר להם זילו טבולו היינו דרך עצה בעלמא וכמו שכתבנו לעיל בשם רבינו ומש\"ה הכא בשני שבילין אנו מזקיקין לטבול משום דלמא יבואו לידי טומאה ודאית ואף שכפי מ\"ש הרא\"ש דאפשר דלר\"ע ורבי יוסי אם נגעו בטהרות לאחר שנודע להם שהם בספק טומאה שהטהרות טמאות ולפי' זה אפשר דמחלוקת ר\"ע וחכמים הוא בטהרות מ\"מ אפשר דס\"ל לתוספות דמשום ההיא דרבי ינאי לא היה נמנע התנא מלומר אדם טהור. וראיתי להרב בעל תיו\"ט ז\"ל שכתב ועשה טהרות משום דרבי יוסי איצטריך למיתני ועשה טהרות דכר\"ע ס\"ל לגבי אדם תוספות דכתובות ע\"כ. ויש לדקדק בדבריו אי טעמא הוא משום דר\"י ס\"ל כר\"ע אמאי איצטריכו התוספות לטעמא דדלמא יבואו לידי טומאה ודאית הא ר\"ע מטמא אפילו היכא דלא שייך האי טעמא ואולי דס\"ל לתוספות דטעמא דר\"ע דמטמא בהנהו הוא ג\"כ מהאי טעמא שכתבו התוספות כאן והוא דמצריכין אותו טבילה והזאה דלמא ילך בשביל האחר או יגע באחד או יאהיל ויבוא לידי טומאה ודאית ומש\"ה נקט הנהו גווני דוקא ומיהו מדברי הר\"ש שם נראה שחולק על זה שהרי הוקשה לו מתינוקות ורכוב ואפשר עוד לומר דכיון דמשום דרבי יוסי הוא דנקט ועשה טהרות ורבי יוסי חולק על ר\"ע בשביל וכדאיתא ברפ\"ה דטהרות מ\"ב דמטהר רבי יוסי בשביל שדרך בני אדם להלוך מש\"ה כתבו התוספות דבשביל זה מטמא רבי יוסי האדם להצריכו טבילה והזאה דלמא יבואו לידי טומאה ודאית אך לא ידעתי מנא ליה להרב בעל תיו\"ט דמשום רבי יוסי הוא דנקט ועשה טהרות אימא דאפי' חכמים דמטהרים מודו הכא משום דלמא יבואו לידי טומאה ודאית דכי היכי דלרבי יוסי אף שמטהר בשביל מודה בשביל זה אימא דאף אליבא דחכמים דמטהרים אף במגע מודים בשני שבילין ושני בני אדם וא\"ת כי היכי דמטמאים האדם ה\"נ נטמא הטהרות משום דלמא יאכלם אדם אחד ויהיה טמא ודאי או דלמא יגעו הטהרות הללו בתרומה ויפסלו אותם בודאי וכמ\"ש התוספות בפ\"ק דפסחים הא לא קשיא כלל דדוקא אדם דאית ליה תקנה מטמאין אותו מהאי טעמא להצריכו טבילה והזאה אבל טהרות דלית להו תקנה לא וא\"ת בבא קמייתא דהיינו שני שבילין ואדם אחד אמאי נקט ועשה טהרות ולא קאמר אדם טהור דהתם לא שייך לומר דלמא ילך ויבא לידי טומאה חמורה דהא בכה\"ג איפליגו ר\"ע וחכמים ואפשר דמשום ר\"ע נקט לה בטהרות ועוד י\"ל דשאני התם דבעי לפלוגי בין קיימות לאינם קיימות והא לא שייך כי אם בטהרות וזה פשוט: <br><b>עוד </b>כתבו התוספות בפ\"ג דכתובות דלהכי נקט ועשה טהרות משום דבעי למיתני סיפא הזה וטבל וטהר הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות כו' ודבריהם תמוהים דחילוקים אלו מעולם לא נשנו במשנה בב' שבילין ובשני בני אדם ובמתני' דשני שבילין ואדם אחד הוא דנאמרו חילוקים הללו והנראה אצלי שטעות נפל בספרים וחסר לשון שהתוספות הוקשה להם כפי תירוצם ממתניתין דשני שבילין ואדם אחד אמאי נקט ועשה טהרות ותירצו משום דבעי לחלק בין נאכלו לקיימין: <br><b>עוד </b>כתבו התוספות בפ\"ק דפסחים דהא דאמרינן דבבת אחת טמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא אפי' בבת אחת טהורים ע\"כ. ודין זה הוא מוכרח מההיא דר\"פ ב' נזירים דאמרינן דבר\"ה אפילו שנפל השרץ ביניהם וע\"כ אחד מהם טמא ודאי אפילו הכי כולם טהורים וכמו שכתבו התוספות שם ובריש נדה ד\"ה והלל וכן בההיא דשני שבילין ואדם אחד כבר כתבנו לעיל שכתב הר\"ש בפ\"ח דתרומות דאין טומאתן כי אם מדרבנן וכבר הארכנו בזה לעיל יע\"ש: <br><b>עוד </b>כתבו התוספות בפ\"ב דכתובות דהא דאמרינן דאם נשאל כל אחד בפ\"ע דטהורות לא שיאכלם אדם אחד דא\"כ יאכל ודאי טומאה וכדאמרינן בפרק שני דשבועות הלך בראשון ולא נכנס בב' ונכנס חייב דטמא הוא ממה נפשך ע\"כ. ואי טעמם הוא משום איסורא דאסור לאכול קדשים שנטמאו נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דלדברי האומרים דחתיכה של איסור דנתבטלה ברוב דשרי לאדם אחד לאוכלם אע\"פ שודאי אוכל איסור הוא הדין הכא כיון דמן הדין כולם טהורות. ואפשר דהתוספות אזלי לשיטתם דס\"ל גבי תערובת איסור דאסור לאדם אחד לאוכלם וכמו שנתבאר בטור י\"ד סי' ק\"ט ועיין במ\"ש מרן בסימן ק\"י על מ\"ש הטור או שאוכלם כולם אדם אחד אסור אפילו בזה אחר זה ונסתפק שם מרן בדין זה ואפשר דיש סיוע לדברי הטור מדברי התוספות הללו. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ז מהלכות ע\"ז דין י'): <br><b>ומ\"ש </b>רבינו וכן אם נטמאו בטומאה קלה כיצד שני ככרים אחד טמא ואחד טהור וכו' דינים אלו הם בפ\"ב דטהרות ונשנה דין זה לומר שאף בטומאה דרבנן כל שבאו לישאל בבת אחת שניהם טמאים ודע שדין זה הוא אפילו ברה\"י וכשבאו זה אחר זה כולם טהורים משום דהוי ספק מד\"ס דטהור וכדאיתא בפ\"ד מי\"א וזהו שכתב רבינו מפני שהם ספק ד\"ס ואולי בר\"ה אפילו היו מן התורה ספיקן טהור אלא ודאי דמיירי ברה\"י אך ראיתי לדקדק למה לא נשנה דין זה גם בשני ככרים ואדם אחד וטבל בינתים דאם נאכלו הראשונות השניות טהורות ואם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות ואם לא טהר בינתים הראשונות תלויות והשניות ישרפו ולא ידעתי טעם נכון לזה ומיהו אין ספק שהדין דין אמת דאף בדרבנן לא תלינן להקל כי היכי דלא תלינן בשני ככרים ושני אנשים כשבאו לישאל בבת אחת (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהלכות חמץ ומצה דין י\"א). ודע שמ\"ש רבינו בדין הככרים דשניהם טמאים מספק נראה דהוא הדין בדין השבילין שאינם טמאים כי אם מספק ואף דהתם גבי שבילין כתב סתם הרי שניהם טמאין נראה דאין חילוק בזה בין שבילין לככרים אך מה שאני תמה הוא מ\"ש בדין השבילין והככרים דטהרות שעשו נשרפות דאף שאחת מהן טמאה ודאי מ\"מ האחת מהם טהורה ודאי ומוטב שיהיו שתיהן תלויות ולא נשרוף הטהורה בידים ומדברי הר\"ש בפ\"ח דתרומות נראה שיש להוכיח דין זה שהרי כתב שם דהיכא דהיו שתי קופות של תרומה ברה\"י ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזו מהן נגע דשניהם תלויות אף שעל כל פנים אחת מהם טמאה ודאי וכ\"כ התוספות בפ\"ק דפסחים עלה ט\"ו ד\"ה חבית וק\"ו הדברים ומה התם דהוי ברה\"י דאם לא היו סותרים זה את זה הספיקות היינו שורפין את התרומה על ספיקה כשהם סותרים אנו מקילים שלא לשורפה בר\"ה או בככרים דכשאינם סותרים הם טהורים לגמרי כשהם בבת אחת לא כ\"ש שלא נשרפם ועוד דממקומו מוכרח שהרי באדם אחד ושתי הטהרות קיימות קי\"ל דשתיהן תלויות אע\"ג דאחת מהן ודאי טמאה ואם כן ה\"ה בשני שבילין ושני אנשים ומאי דתנן במתניתין טמאין הוא לאפוקי מדרבי יהודה דקאמר טהורין אבל לעולם דאף לרבי יוסי אינם טמאים בודאי אלא מספק וטהרותיהם תלויות וכן יש לתמוה במה שסיים רבינו את דבריו וכתב ואפילו ככר אחד טמא שנתערב במאה ככרות כולן טמאין וישרפו ובתוספתא מייתי לה בסיום דברי רבי יוסי דקאמר טמאין שאפילו טומאה שנתערבה בק' טהרות טמאות ואין הכרח מזה שישרפו כולן אלא שכולן טמאות מספק ויהיו תלויות עוד נ\"ל שאף שיהיה הדין דטומאה שנתערבה בטהרות שישרפו כולם אין ללמוד הימנו לדין השבילין והככרים דאיכא למימר שאני התם דהככר הטמא היה ניכר מתחלתו וחל עליו חיוב שריפה ומש\"ה אפילו שנתערב אחר כך בטהרות לא פקע מיניה חיוביה וישרפו כולם אבל בשבילין וככרות שלא חל עליהן בשום זמן חיוב שריפה ואדרבא מן הדין כולם טהורות אלא שחכמים החמירו בבת אחת משום דמיחזי כשיקרא אמאי ישרפו סוף דבר לא יכולתי להלום דין זה אם מן הסברא אם מן הסוגיא דשני שבילין ואדם אחד שמורה בהיפך והדבר צריך תלמוד. גרסינן בתוספתא ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות או שנטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות עשו שניהם טהרה אחת הרי זו טמאה עשו שניהם שתי טהרות זה בא בפ\"ע אומרים לו טהור וזה בא בפ\"ע אומרים לו טהור וזה שנשאלו שניהם כאחד אומרים לו טמא דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אם אמרו שנים היינו ובשני השבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו אומרים להם טמא שאפילו טומאה אחת שנתערבה במאה טהרות כולן טמאות ע\"כ. ודע דהא דמחלקינן בין נאכלו ללא נאכלו כתב הר\"ש דלא מיתוקמא אלא בבא לישאל בבת אחת כיון דשנים עשאוה ואפילו הכי אם כבר נאכלו ראשונות השניות טהורות ע\"כ. ומ\"מ אני תמיה בזה כיון דמוקמינן לה בבאו לישאל בבת אחת א\"כ בעל הטהרות שנאכלו בא לישאל על עצמו אם טהור ואם טמא וכיון שכן הא הוו תרתי דסתרן אהדדי דכיון דב\"ד מוכרחים להשיב על שאלתם וכולם טהורים אינם יכולים לומר דאם המהלך טהור הטהרות טמאות ואם הטהרות טהורות המהלך טמא דהא כי נאכלו לאחר שנעשו שניות דאמרינן דשניות תלויות היינו דוקא משום דבאו לישאל בבת אחת והוו תרתי דסתרי המהלך עם הטהרות השניות א\"כ כי נמי נאכלו קודם עשיית הטהרות הוו תרתי דסתרי ורבינו לא הביא חלוקים אלו דנאכלו גבי שני שבילין ושני בני אדם ואולי ס\"ל דלאו הילכתא נינהו: <br><b>עוד </b>נתיישבתי בדינים אלו ונראה דאם היו שתי חביות בר\"ה ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזו מהם נגע עכ\"פ אחת מהן טמאה דאם היו החביות של אדם אחד פשיטא דכולם טמאות מספק וכן אם היו של שני אנשים ובאו לישאל בבת אחת או ששאל האחד עליו ועל חבירו ג\"כ כולם הם תלויות דומה לההיא דפ\"ק דפסחים צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי על אי להאי על דמדמינן להו לשני שבילין ושני ב\"א ומדברי הטור בא\"ח סימן תל\"ט נראה בהדיא דאם שני הבתים הם של אדם אחד אין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה דהא עכ\"פ איסורא איכא גביה וכן נראה מדברי הרמב\"ן הביאם הרשב\"א בת\"ה בית ד' ש\"ב עלה קי\"ג ולפי זה נראה לי דההיא דשני שבילין ושני אנשים מיירי שכל אחד נגע בטהרות שלו אך אם היו הטהרות הראשונות והשניות של אדם אחד פשיטא דכולם טמאות כיון דעכ\"פ טומאה איכא גביה ואין חילוק בזה בין נאכלו אח\"כ או לא וכדתניא בתוספתא עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות אך בההיא דשני שבילין ואדם אחד איכא לעייוני טובא במאי מיירי אי אמרינן דמיירי כשנגע בשני הפעמים בטהרותיו ניחא דלא מחלקינן בין בא לישאל בבת אחת לזה אחר זה אך אי מיירי דטהרות דהתם הם של שני בני אדם תמיה לי מלתא טובא אמאי לא חלקו בין בבת אחת לזה אחר זה ומה בין זו לההיא דפסחים דהתם נמי איסורם מכח חד קא אתי דהיינו העכבר וכן בההיא דכתב הרשב\"א בשם הרמב\"ן דאם היו הקדרות של שני בני אדם ונפל איסור לאחת מהן ואינו יודע לאיזו מהן נפל דאם באו להשאל זה אחר זה דכולם מותרות אע\"ג דאחת מהן ודאי אסורה ה\"נ אם היו הטהרות של שני אנשים ובאו להשאל זאח\"ז אמאי לא מטהרינן לכולהו וכ\"ת ה\"נ א\"כ כי היכי דאיפליגו רבי יהודה ורבי יוסי בשני שבילין ושני אנשים ה\"נ היה להם לחלק בשני שבילין ואדם אחד. ודע דהרשב\"א ז\"ל חולק בדינו דהרמב\"ן וס\"ל דאם היו כאן שתי קדרות של היתר והם של שני אנשים ונפל איסור באחת מהן והוא איסור דרבנן אפילו שבאו להשאל זה אחר זה אסורות כל שאין בהם לבטל האיסור לדידיה ניחא ולא תיקשי ליה משני שבילין ושני אנשים דאמרינן דבזה אחר זה כולם טהורים:       סליקו להו הלכות אבות הטומאות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..48708f89e2e81d039d9802da2f6dab00f2be6f78
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,285 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Other_Sources_of_Defilement",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מטמא כלים כו'.</b> כתב מרן וכתב רבינו בפ\"ק דכלים כו' שדין זה הוא מוסכם מהכל שאין חילוק בין בגדיו שלבוש לכלים שנוגע בהם כל זמן שלא פירש ולא ממעטינן מבגדיו אלא אדם וכלי חרס. אך רש\"י ז\"ל בפ\"ק דבתרא (דף ט') כתב דדוקא בגדים שהוא לבוש אבל שאר בגדים לא וכבר דחו התוספות דבריו שם וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם בחידושיו ועיין לעיל פ\"ה מהלכות פרה אדומה דין ב'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פי\"ז מהלכות טומאת צרעת דין ו'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודם הנבילה כו'.</b> כתב הרע\"ב ז\"ל בפרק בתרא דעדיות דרביעית דם נבילה מטמא כנבילה וכבר סתר דבריו הרב בעל תיו\"ט יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם לשטיחה הפשיט וכו'.</b> תימה דבגמרא אוקמוה למתניתין אליבא דר\"נ בטומאה דרבנן דוקא ורבינו בס\"פ כ\"ג מהלכות כלים פסק כר\"נ וכאן סתם הדברים ולא חילק בין טומאה דרבנן לדאורייתא וצ\"ע (א\"ה עיין מה שפירש הרב המחבר לקמן פכ\"ג מהלכות כלים דין י\"א). ועיין ביש\"ש פרק העור והרוטב שעמד בזה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה ששפעה חררת דם כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"א מהלכות מטמאי משכב ומושב דין י\"ד): "
+            ],
+            [
+                "<b>נבלה שנתערבה.</b> עיין ברכת הזבח (דף צ\"ד ע\"ד): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>נבלת העוף הטהור כו'.</b> עיין בערוך ערך דרס שכתב בדין זה דברים תמוהים וכבר תמה עליו הר\"ש בפ\"ח דפרה משנה ג' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכורך כזית מבשר נבילת העוף הטהור כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פי\"ד מהלכות מאכלות אסורות דין י\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והאוכל נצל של נבלת העוף הטהור ה\"ז טהור.</b> וכתב מרן ואע\"ג שבנצל של בהמה כתב בפ\"א שהוא ספק כתב כאן שהוא טהור משום דמשמע ליה דכיון דבנזיר פכ\"ג איבעיא ליה אם יש נצל לבהמה משמע דבעוף פשיטא ליה דאין נצל דאל\"כ הכי הל\"ל נצל בשאר ב\"ח או לא ע\"כ ואני תמיה על זה דהא בגמרא בעו למיפשט בעיא זו אם יש נצל בבהמה או לא מדתניא המחהו באור טמא בחמה טהור ואי ס\"ד דיש נצל בבהמה אפילו בחמה נמי וכך היא גירסת התוספות ורש\"י ופירושה כך היא דאי אמרת בשלמא דאין נצל בבהמה ניחא הא דהמחהו בחמה דטהור משום דאע\"ג דאכתי חזי לאכילת כלב מ\"מ כיון דנמוח עפרא בעלמא הוא ולא מטמא אלא אי אמרת דיש נצל בבהמה אמאי אינו מטמא מדין נצל כיון דאכתי חזי לאכילת כלב ותירצו אימת קא ממחי לה בתר דאסרח בחמה כיון דאסרח ה\"ל עפר כלומר דאפילו לכלב אינו ראוי והנה ברייתא זו מיירי בנבלת עוף וכמ\"ש התוספות וכן הוא מפורש בפרק העור והרוטב ורבינו הביא לברייתא זו בפרק זה דין י' וראיתי לרש\"י שכתב חלב נבלה שהמחהו באור נראה דמוקי לברייתא בנבלת בהמה והוא תימה ואי אמרת דפשיטא ליה לבעיין דבעוף ליכא נצל איך הביאו מברייתא זו ראיה דאין נצל לבהמה והנראה דגירסת רבינו היא כגירסתנו דגרסינן ואי ס\"ד עד לכלב כו' והכוונה כך היא דלעולם פשיטא ליה דאין נצל בעוף אך בבהמה מיבעיא ליה ואמרו דלמ\"ד דטומאה חמורה עד לגר ליכא בעיא דהא פשיטא דליכא נצל בבהמה דהא כיון דנצל הוא לא חזי לאכילת אדם כי קא מיבעיא ליה הוא למ\"ד דטומאה חמורה היא עד אכילת כלב ולזה בעו למיפשט דע\"כ טומאה חמורה אינה אלא עד לגר מדתניא בחמה טהור ואי אמרת בשלמא דעד לגר מש\"ה בחמה טהור משום דלא חזי לאכילת אדם ואי ס\"ד עד לכלב אפילו דחמה נמי דאכתי ראוי הוא לאכילת כלב וכיון דהכרחנו מברייתא זו דנבלה אינה אלא עד לגר ממילא איפשיטא בעיין דהא לא משכחת נצל בבהמה דהא איפסילא מאכילת אדם ותירצו דכיון דהמחהו בחמה אינה ראויה לכלב וא\"כ הדרא בעיין לדוכתה אם יש נצל בבהמה אבל בעוף לעולם דפשיטא לן דאין נצל. אך יש לדקדק כפי דרך זה דהא מחלוקת זה דאם טומאה חמורה היא עד לגר או עד לכלב אין כאן עיקר המקום ולא הובא בכאן כי אם אגב גררא ועיקר המחלוקת הוא בפ\"ג דבכורות וא\"כ שם היה להש\"ס להביא ברייתא זו להוכיח כמ\"ד עד לגר. ודע דכפי סברת רבינו דס\"ל דאין נצל בעוף יש לדקדק בברייתא דתני בחמה טהור והוי טעמא משום דאסרח ונפסל מאכילת הכלב למה לי משום דנפסל מאכילת הכלב ת\"ל דאפילו ראוי לכלב אינו מטמא משום דהוי נצל ואין נצל בעוף. ונראה דס\"ל לרבינו דנצל לא הוי אלא היכא דנימוח מעצמו שנרקב ונעשה כעין ליחה אך היכא דנימוח ע\"י חמה אין זה קרוי נצל ומש\"ה איצטריך לטעמא דכיון דאסרח אינו ראוי לכלב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיוצא בו עגלה ערופה כו'.</b> ירושלמי פרק עגלה ערופה חד סב שאל לרבנן דקסרין עריפתה מהו שתטהר טריפתה מטומאתה וכו' יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שמונה שרצים האמורין בתורה כו'.</b> תניא בפרק העור והרוטב (דף קכ\"ז) הצב למינהו להביא הערוד וכן הנפלים וסלמנדרא וכ\"כ הר\"ש בריש מס' כלים ולא ידעתי למה השמיט רבינו ברייתא זו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דם השרץ כבשרו כו'.</b> לא איצטריך ה\"ט אלא כדי שיהיה אב לטמא אדם וכלים אבל לטמא אוכלין ומשקין תיפוק ליה משום משקין טמאים וכדאיתא לעיל פ\"א דין ד' ואין שיעור לטומאת משקין כמ\"ש לקמן פ\"ד מהלכות טומאת אוכלין דין ב' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פחות מכעדשה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ד מה' טומאת אוכלין דין א'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואחד הנוגע בה כו'.</b> כתב מרן ובסוף זבים תנן בעל קרי כמגע שרץ כלומר שהוא ראשון כך כתב רבינו בפירוש משנה זו אך בפרק אלו דברים (דף ס\"ז:) אמרינן דלטמא באונס הוא דמיון זה וכ\"כ הר\"ש בפי' המשנה ועיין בהר\"ש פ\"ק דכלים משנה א' ועיין בתוספות ר\"פ המפלת (דף כ\"ב) ד\"ה אלא מעתה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד האיש ואחד האשה כו'.</b> מ\"ש מרן ולא מרבינן בת ג' שנים אלא מוי\"ו וכו' מסוגיית הגמרא מוכח דוי\"ו דואשה איצטריך לדרשא אחריתי ולא מרבינן בת ג' שנים מקרא אלא דהלכתא נינהו ואסמכוה אקרא (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות מטמאי משכב ומושב דין א). ומ\"ש רבינו אם נגע בבשרה מבחוץ כאן חסר לשון וכצ\"ל לפיכך הבועל גדולה שלא כדרכה טהורה שלא טימא הכתוב בטומאת בית הסתרים אלא כדרכה וכן הוא בדפוס מ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טומאת ע\"ז מד\"ס כו'.</b> בפרק העור והרוטב (דף קכ\"ח) אמרינן א\"ר ירמיה הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת אסרה מהו שתעשה יד לחבירתה תיקו ורש\"י ז\"ל פירש בלשון שני דלענין טומאת ע\"ז קא מיבעיא ליה וכן נראה שהיא דעת הראב\"ד בפ\"ח מה' ע\"ז דין ג' אך רבינו מפרש לה לענין איסור ע\"ז ועיין בדברי התוס' ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קצץ אבר ממנה כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן בסמוך דין ד'): "
+            ],
+            [
+                "<b>נתפרקה ע\"ז אעפ\"י שההדיוט יכול להחזירה והרי כל איבריה קיימין אינה מטמאה</b> ע\"כ. וכתב מרן בעיא דלא איפשיטא ע\"כ ואני תמיה דא\"כ לא הו\"ל לרבינו למימר אינה מטמאה אלא ה\"ז ספק אם מטמאה וכי תימא משום דטומאת ע\"ז היא מדרבנן פסק לקולא הא ליתא שהרי בדין ז' כתב כל דבר שמקריבין לה כו' ואע\"פ שאין תקרובת ע\"ז של אוכלין בטלים לעולם להתירה בהנאה אם בטלה הרי זו ספק לטומאה ע\"כ ודין זה הוא בעיא דלא איפשיטא בפרק ר' ישמעאל ובפי\"ב מהלכו' כלים דין ג' כתב כלי מתכות שנטמא בטומאה שהיא מד\"ס כגון שנטמא בע\"ז וכיוצא בה ונשבר והתיכו וחזר ועשה ממנו כלי אחר ה\"ז ספק אם חזר לטומאתו הישנה או לא חזר ע\"כ ודין זה ג\"כ בעיא דלא איפשיטא בפרק ר' ישמעאל עלה נ\"ג ואע\"ג דאיכא תרתי דרבנן דעיקרא דדינא חזרת כלי מתכות לטומאתם הישנה אפילו בטומאה דאורייתא גזירה דרבנן היא כמבואר ואע\"פ כן לא נמנע רבינו מלכתוב הרי זה ספק. ומלבד כל זה אני תמיה על מרן דבעיא זו דרב חמא בר גוריא הוא דוקא אליבא דר\"ע וס\"ל כרבה אבל לרבנן וכן לר' אליעזר אין מקום לבעיא זו כלל וא\"כ לדידן דקי\"ל כרבנן פשיטא דבעיא זו ליתא וא\"כ איך כתב מרן בעיא דלא איפשיטא. ודברי רבינו ג\"כ צריכים אצלי תלמוד דלפי הנראה מהסוגיא היקש זה דע\"ז לדוה דאיצטריך לומר דע\"ז אינה לאיברים הוא דוקא בע\"ז של חוליות וכן פי' רש\"י שם אבל היכא דנשתברה לא איצטריך היקשא אלא פשיטא לן דאינה מטמאה דאי אמרת דלנשתברה נמי איצטריך היקשא למה נדחקו בגמרא לומר דרב חמא אליבא דר\"ע בעי אימא דלרבנן היא דאף דנשתברה אינה מטמאה משום דאינה לאיברים מ\"מ בע\"ז של חוליות מיבעיא ליה לרב חמא וכן כתבו התוספות הכרח זה ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב בדין ג' קצץ אבר ממנה כו' אינה מטמאה ויליף לה מהיקשא דדוה ולפי מה שכתבתי בקצץ לא איצטריך היקשא סוף דבר דברי רבינו ומרן צריכין אצלי תלמוד. ועלה בדעתי לומר דדוקא בעיא דרב חמא שלא נסתפק אלא כשהדיוט אין יכול להחזירה הוא דאמרינן דבעיא זו ליתא כי אם אליבא דר\"ע דכיון דפשיטא לן דבהדיוט יכול להחזירה דמטמא ע\"כ כי אתא היקשא הוא להיכא דהדיוט אין יכול להחזירה אבל לאיכא דבעי להך גיסא משכחת לה בעיא זו אליבא דרבנן דנהי דמהיקשא למדנו דע\"ז של חוליות אינה מטמאה מ\"מ אפשר דהיינו דוקא היכא דהדיוט אין יכול להחזירה הוא משום דכי מתברא דמי אבל ביכול להחזירה אפשר דמטמאה משום דכי מחברא דמי או דילמא לא שנא והכל למדנו מן ההיקש דאינה מטמאה ורבינו פסק כאיכא דאמרי דהא לרב חמא פשיטא ליה דבהדיוט יכול להחזירה דמטמא ומש\"ה כתב מרן בעיא דלא איפשיטא דבעיא זו היא אליבא דחכמים ובזה נתיישבו דברי מרן וכן מ\"ש רבינו דקצץ אינה מטמאה מהיקשא דדוה אפשר לדחוק וליישב דברי רבינו אך הקושיא האחרת דאמאי לא כתב רבינו ה\"ז ספק אם מטמאה לא יכולתי ליישבה. וסבור אני לומר דרבינו פליג עליה דרש\"י בפירושא דבעיא דרב חמא דרש\"י פירש דבעי אליבא דר\"ע דאקשיה לנדה למשא מי אמרינן להא נמי איתקש או דילמא לחומרא מקשינן כו' ולא יכולתי ליישב כפי פירוש זה צדדי הבעיא ואריכות דברי רב חמא ובקיצור הול\"ל אי ר\"ע אית ליה נמי היקשא דאיברים או לא ומאי האי דקאמר כמאן דמתברא דמי או דילמא הא לא מחסרא וכי טעמא לקרא קא יהיב וע\"ק דמשמע דהיכא דהדיוט יכול להחזירה אף אם נאמר דר\"ע אית ליה היקשא מטמאה ולא ימנע אם רבנן דאית להו היקשא בפירוש מודו בהדיוט יכול להחזירה א\"כ למאי איצטריך לומר חלוקה זו אליבא דר\"ע ואי פשיטא ליה דלרבנן מהני היקשא אף להדיוט יכול להחזירה מי הגיד לו לרב חמא שר\"ע יחלוק על זה כפי הצד דר\"ע אית ליה נמי היקשא לקולא. אשר ע\"כ נראה לי דרבינו ס\"ל דרב חמא ס\"ל דלרבי עקיבא לית ליה היקשא לקולא ומש\"ה פשיטא ליה היכא דהדיוט יכול להחזירה דמטמאה כיון דלית לן היקשא ואין לדמותה לנשתברה דאליבא דר\"ע אינה מטמאה משום דכמאן דמתברא דמי אך היכא דאין הדיוט יכול להחזירה נסתפק דילמא לא צריך היקשא משום דכי מתברא דמי ואף ר\"ע יודה בזה או דילמא הא לא מחסרא ולפי זה לא דמי לנשתברה וצריך היקשא ור\"ע דלית ליה היקשא יחלוק בזה אבל אליבא דרבנן פשיטא ליה דהכל ממעט מן ההיקש ובזה הוא דפליגי האיכא דבעי עם רב חמא דלאיכא דבעי יש ספק אליבא דרבנן אי ממעטינן מן ההיקש אף היכא דהדיוט יכול להחזירה ואליבא דרב חמא פשיטא ליה דהכל נתמעט מההיקש ובהכרח הוא לומר זה מדקבעי בעייתו אליבא דר\"ע ולא אליבא דרבנן אלמא דס\"ל דלרבנן ליכא ספיקא ופסק רבינו כרב חמא ומש\"ה כתב דאינה מטמאה בשום צד ואין מי שיעמוד נגד דרך זה אלא דברי מרן ז\"ל שכתב בעיא דלא איפשיטא וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המכניס ראשו ורובו כו'.</b> (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ו מהלכות טומאת צרעת דין ג'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יין שנתנסך כו'.</b> מ\"ש מרן ומטמא טומאת משקין ברביעית רבינו לא ביאר שיעור זה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו מטמא בגדים בשעת מגעו ולא אדם כו'.</b> לא ידעתי למה נקט אדם וכלי חרס שהרי אפילו האב שמטמא במגע ובמשא הנוגע בהם אינו מטמא אדם וכלי חרס לפי שאלו אינם מקבלים טומאה לעולם מן האב עצמו וכן מבואר בפ\"ו מהלכות מטמאי משכב ומושב ובפ\"א מהלכות אלו: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל אב טומאה כו'.</b> לדעת הר\"ש אינו כולל זה הכלל דהא איכא בועל נדה דמטמא במגע ובמשא ואין אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים וכמ\"ש לעיל פ\"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם נגעו באוכלין כו'.</b> דברי מרן בזה הם תמוהים שהרי בפירוש פסק רבינו לעיל ספ\"ה מהלכות פרה אדומה דפרים ושעירים הנשרפין אינם מטמאים אוכלין ומ\"ש מרן כאן לא קאי כי אם לשורף ומה שתמה מרן על דין זה כבר נתן טעם לדבריו ז\"ל בפירוש המשנה פ\"ה דזבים משנה י' ועיין בתיו\"ט שהאריך בדין זה וברכת הזבח (דף ע\"א) ובתשובת מהר\"ר צבי סי' ק\"ז יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והוא שיהיו המשקין טמאים מחמת אב וכו'.</b> עיין בדברי הר\"י קורקוס שהביא מרן שכתב ולפי שיטת רבינו יצטרך לפרש וכו'. והנה בפירוש כ\"כ לקמן פ\"י דין ה' ועיין במ\"ש רבינו בפירוש המשנה פכ\"ה דכלים אההיא דתנן רמ\"א לידים הטמאות והטהורות ודבריו שם הם סותרים למ\"ש כאן וצ\"ע. ועיין בפרק שאחר זה דין י' בהשגת הראב\"ד ועיין בפ\"ב דטהרות משנה א' במ\"ש רבינו בפירוש המשנה ועיין בהרע\"ב פ\"ק דשבת משנה ד' ובמ\"ש בסוף זבים ועיין בתיו\"ט (א\"ה ועיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פכ\"ח מהלכות כלים דין א'): "
+            ],
+            [
+                "<b>כשגזרו על המשקין כו'.</b> כתב הראב\"ד אין השכל נותן כו'. ועיין לקמן פ\"ג מהלכות כלים דין ד' (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"א מהלכות כלים דין י\"ג שביאר מחלוקת זה דהרמב\"ם והראב\"ד יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אינו מטמא כו'.</b> הראב\"ד בפ\"א מהלכות פסולי המוקדשין כתב דמטמא ועיין במ\"ש מרן שם. ומ\"ש רבינו ואם בשר פסח כו' יש לדקדק דלאיזה תכלית כתב רבינו דין זה דבני חבורה זריזים הם מאחר דקי\"ל דכל יוצא אינו מטמא משום דהוי ספק ידים דאזלינן לקולא ובשלמא בגמרא נתנו טעם זה לפסח כדי שלא נפשוט הבעיא אי גזרו טומאה ביוצא או לא אבל לפי המסקנא דבעיין לא איפשיטא ואזלינן לקולא בכל ספק ידים למאי נ\"מ טעם זה דבני חבורה ודוחק לומר שאם יבא אליהו ויפשוט הבעיא ויאמר דגזרו טומאה על היוצא אפ\"ה בבשר פסח לא גזרו טומאה משום דזריזים הם. ונראה דלדידן נמי נ\"מ מטעם זה לפי שאני סבור דאף דספק דרבנן לקולא היכא דאיכא ס\"ס לחומרא אזלינן לחומרא (עיין פ\"מ ח\"א סי' ע\"ה ודוק) כגון הא דקי\"ל דאיסור דנפל לתוך היתר ואיכא רובא דהיתר ולא ידעינן אי איכא ששים אזלינן לקולא משום דששים הוא מדרבנן והגע עצמך שיש כאן חתיכת חלב שהוא ספק אם אסורה מדרבנן או לא ונפלה חתיכה זו לתוך חלב גמור וידעינן דיש בחתיכה זו המסופקת רוב אך לא ידעינן אם יש בה ששים דהשתא איכא ס\"ס להחמיר ספק אם יש ששים ואת\"ל דאיכא ששים אפשר דהחתיכה מצד עצמה היא אסורה אפשר דבכה\"ג אזלינן לחומרא דלית לן למינקט תרי קולי ולומר דהחתיכה מצד עצמה היא היתר ויש ששים (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ד מהלכות בכורות בסוף הפרק ובפ\"י מהלכות מקואות דין ו') ולפ\"ז בנ\"ד נמי היכא דהיו לפניו יוצא דבשר קדש ונותר או פגול ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה נגע איכא ס\"ס להחמיר ספק שמא בנותר או בפגול נגע ואת\"ל ביוצא נגע אימור שאף על היוצא גזרו אבל אם היה זה היוצא בשר פסח פשיטא דידיו טהורות דהא ליכא אלא חד ספק דשמא נגע בנותר ובכה\"ג הוו ספק ידים דאזלינן לקולא וכמבואר. אך קשה לדין זה מהא דתנן פ\"ב דמקואות מ\"ב מקוה שנמדד כו' אבל בטומאה קלה כגון אכל אוכלין וכו' וירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק יש בו מ' סאה ספק אין בו ספיקו טהור. ופירש הרע\"ב ואפילו טבל דהשתא איכא תרתי לריעותא שמא לא טבל כלל ואפילו טבל שמא קודם טבילה נתחסר אפ\"ה ספיקו טהור הרי הדבר מבואר דאף דאיכא ס\"ס להחמיר מ\"מ כיון דהוי טומאה קלה דהיינו מדרבנן אזלינן לקולא. אך אעיקרא דמילתא פירוש זה דהרע\"ב אינו מוסכם דאפשר דמתניתין תרי מילי קתני וכ\"נ שהוא דעת הר\"ש שכתב ואפילו טבל כלומר י\"ל בו ספק טבל כו' כנראה דס\"ל דמתניתין מילי מילי קתני וכן הוא דעת רבינו בפ\"י מהלכות מקואות דין ו' שכתב ואע\"פ שנסתפק לו אם טבל או לא טבל או שנמצא המקוה חסר לאחר זמן. שוב ראיתי בתוספות עירובין (דף ל\"ה) ד\"ה ספק טבל שכתבו הך ס\"ס נקט משום רבותא דסיפא דאפ\"ה בטומאה קלה טהור וריצב\"א פירש דאו או קתני כו'. ולא ידעתי אי פליגי לענין דינא או לא ובמקום אחר אאריך ומדברי רש\"י שם נראה דאו או קתני ודוק. (א\"ה תמצאנו בפ\"י מהלכות מקואות דין ו' יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין טומאת ידים במקדש כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהלכות ביאת מקדש דין ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא ראשו ורובו במים שאובים וכו'.</b> הנה שתי גזירות אלו הובאו בפ\"ק דשבת (דף י\"ג) וכתבו התוספות וא\"ת ת\"ל שהוא טבול יום וי\"ל דנ\"מ דאפי' העריב שמשו פוסל עד שיחזור ויטבול ואפשר שלזה כיון רבינו במ\"ש בחלוקה הראשונה עד שיטבול. אבל יותר נ\"ל לומר דכוונת רבינו היא לרמוז דלא בעי הערב שמש וכמ\"ש בסוף דבריו מפני שטומאות אלו עיקרן מדבריהם. עוד כתבו התוספות וא\"ת מ\"ש דבטהור לא גזרו כי אם בנפל ולא גזרו נמי בביאה כמו בטבול יום. ונראה לר\"י דבטהור לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה כמו שרגילים להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים והיו נותנים עליהם שלשה לוגין מים שאובים ע\"כ. וכ\"כ בפ\"ב דגיטין (דף י\"ו) דעל טבול יום גזרו בביאה וכ\"ש בנפילה אבל טהור דוקא בנפילה וכ\"כ הר\"ש פ\"ג דמקואות מ\"ד. אך רבינו חולק בדין זה שהרי כתב אפילו טהור כו' אם נפלו על ראשו וכו' או שבא ראשו ורובו ה\"ז כשני לטומאה. עוד אני מסתפק בדינים אלו בשיעור זה דשלשה לוגין לפי שלא ראיתי שנזכר שיעור זה כי אם בנפילה אבל בביאה לא הוזכר שיעור. והנה בסוף זבים תנן הבא ראשו ורובו במים שאובים וטהור שנפלו על ראשו שלשה לוגין מים שאובים וכן בפ\"ק דשבת ובפ\"ב דגיטין שהביאו משנה זו הביאו אותה כסדר הזה שלא הזכירו שלשה לוגין כי אם בנפילה. ואין לומר שהחילוק הוא בין טבול יום לטהור דבטהור לא גזרו כי אם בשלשה לוגין אבל בטבול יום לא הא ליתא וכמבואר בדברי רבינו דבין בטבול יום בין בטהור נקט שיעור זה דשלשה לוגין בנפילה. וראיתי בתיו\"ט בסוף זבים שכתב ומסתבר דבא ראשו וכו' נמי בשלשה לוגין היא כיון דהא בהא תליא וכן מוכיח לשון הרמב\"ם כו'. עוד הביא ראיה ממ\"ש הרא\"ש בסוף נדה דגריס בש\"ס ונתנו ע\"ג שלשה לוגין כו'. וגירסא זו דהרא\"ש כך היא גירסת התוספות בפ\"ק דשבת ופ\"ב בגיטין. אך עדיין אני סבור לומר דודאי עיקר הגזירה היתה שהיו מפילים על עצמם שלשה לוגין שזהו השיעור למי שרוצה להפיל על עצמו כדי להעביר הסרחון וגזרו בנפילה בזה השיעור אך בביאה אפשר דאפילו פחות מזה השיעור דכל שהוא דרך ביאה לא נתנו חז\"ל שיעור ודברי רבינו הכי דייקי שהוא מחלק בין נפילה לביאה (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ג מהלכות פרה אדומה דין י\"א). הן אמת שדברי רבינו שבדין ד' פשטן נראה דבין בביאה ובין בנפילה השיעור הוא שלשה לוגין. ומ\"מ יש לדחות דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה דהיינו שנפלו עליו. שוב ראיתי בפ\"ק דמכות (דף ד') דאמרינן חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה חיישינן לשלשה לוגין שלא יהיו במקום אחד. ופירש\"י לא עלתה לו טבילה שמא כל מים שהיו בחבית עומדות יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובים וזה אחד מן הפוסלים את התרומה. והנראה דרש\"י ס\"ל שדין זה לא נאמר כי אם אתרומה משום דלחולין הא קי\"ל דמקוה שיש בו ארבעים סאה ונפלו בו שלשה לוגין לא פסלוהו ופשיטא דלא גרע ים הגדול ממקוה שלם אלא דהכא משום לתא דתרומה נגעו בה דנהי שהטבילה היא כהוגן מ\"מ איכא למיחש שמא בא ראשו ורובו בשלשה לוגין מים שאובים. ולפ\"ז יש ללמוד מסוגיא זו דאף בביאה נאמר שיעור זה דשלשה לוגין. וא\"ת מאי איריא דנקט הטובל שם לא עלתה לו טבילה דמשמע דמיירי בשהיה טמא כבר כיון דלא מיירי אלא לתרומה לימא דאפילו טהור שטבל שם פוסל את התרומה וי\"ל דס\"ל לרש\"י כר\"י דבטהור לא גזרו כי אם בנפילה ולא דרך ביאה ודין זה לא שייך כי אם דרך ביאה כמבואר ועיין לקמן פ\"ו מהלכות מקואות דין י' במ\"ש מרן ז\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נעשו ידיו שניות כו'.</b> תנן בפט\"ו דכלים משנה ו' כל הספרים מטמאים את הידים חוץ מספר העזרה ופירש הרע\"ב ס\"ת שכ\"ג קורא בו ביוה\"כ דליכא למיחש שמא יניח אוכלין של תרומה אצלו מפני מוראו וחשיבותו ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה מאחר שהיא משנה סתמית בלתי מחלוקת. שוב ראיתי להר\"ש שכתב די\"א ספר שכתב עזרא ואפשר שזהו דעת רבינו ז\"ל ומשום דהוי מלתא דלא שכיחא השמיטו ועיין במ\"ש רבינו בפירוש המשנה וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הטעון כו'.</b> מ\"ש מרן ויש שאינן טעונים הערב שמש כו' עיין ריש פירקין דלעיל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חיבורי אוכלין כו'.</b> מ\"ש מרן וטעם רבינו נראה שהוא כו'. עיין לקמן פי\"ב דין ט' ועיין ברכת הזבח (דף ע\"א ע\"ב ודף צ\"ה סוף ע\"א): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן רביעי בקדש כו'.</b> עיין ברכת הזבח (דף ל\"ד ע\"ב) שהאריך בזה ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ותשלומי תרומה.</b> פירוש האוכל תרומה בשוגג והכי איתא בירושלמי פ\"ו דתרומות ועיין במ\"ש הר\"ש ריש פ\"ו דתרומות: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו שני צבורין כו'.</b> עיין במ\"ש מרן לעיל פי\"א דין ו' ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל קדש שנטמא כו'.</b> גרסינן בפרק הקומץ עלה כ\"ד בעי רבא עשרון כו' מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא. והנה העולה מן הסוגיא דכל דבר שנטמא טומאה קלה חל עליו עוד טומאה חמורה אבל אם שתי הטומאות הם שוות בין שיהיו קלות בין שיהיו חמורות מי אמרינן שבע ליה טומאה ואינם חלים בזה אחר זה ואצ\"ל אם הראשונה היא חמורה והשניה קלה שאין השניה חלה ובזה נסתפק רבא והיכא דשתי הטומאות באות כאחד אז אליבא דכ\"ע חלו שתיהם ולא אמרינן שבע ליה טומאה ואביי ס\"ל דאפילו בזה אחר זה והטומאה הראשונה היא חמורה והשניה קלה חלה השניה דהא ס\"ל דמאי דקאמר רבי יוסי אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב הוא אפילו אם הנגיעה היתה לבסוף וכמבואר בסוגיא שם. והנה אביי דס\"ל דלא אמרינן שבע ליה טומאה הביא ראיה לדבריו מההיא דתנן במסכת כלים פכ\"ז מ\"ט סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס א\"ר יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב כי נגע בו מיהא הזב טמא ואפילו לבסוף שהיה טמא מדרס ואח\"כ מגע הזב אמאי לימא שבע ליה טומאה והשיב לו רבא וממאי דהאי שאם נגע בו הזב לבתר מדרס דלמא מקמי מדרס דהויא ליה טומאה חמורה על טומאה קלה אבל הכא דאידי ואידי טומאה קלה לא ע\"כ. והנה לפי סברת אביי דאית ליה דלא אמרינן שבע ליה טומאה צ\"ל דאיירי בבגד שלא נקפל משדרס עליו הזב לפי שאם נקפל למה לי אלא שאם נגע בו הזב תיפוק ליה שנטמא משום שנגע קצתו בקצתו. ועוד צ\"ל דלא איירי בשדרס עליו ערום או נעול בדבר שמטמא מדרס דאי אתיא ליה מדרס ומגע בבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה וכדמסקינן אלא כגון שיש פשוטי כלי עץ או דברים שאין מטמאין מדרס מפסיקין ע\"כ דברי התוספות שם. והנה מ\"ש דאיירי בבגד שלא נקפל הוא דוקא אליבא דאביי דאית ליה דלא אמרינן שבע ליה טומאה בשום ענין ואפילו בזה אחר זה ואפי' מטומאה חמורה לטומאה קלה וכמבואר. אך אליבא דרבא דמוקי לדרבי יוסי דקאמר שאם נגע בו הזב מקמי מדרס מיירי מתניתין אפילו בבגד שנקפל וזה פשוט אך מ\"ש עוד דמיירי בשלא דרס ברגלו ערום או נעול בדבר שמטמא מדרס הוא דבר השוה לכל בין לאביי ובין לרבא. עוד הביא אביי ראיה לדבריו מסיפא דקתני מודה רבי יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על זה וישב זב עליהן שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס והנה פירוש ברייתא זו כתבו התוספות בפרק בהמה המקשה עלה ע\"ב דמיירי שיש אויר בין הסדינין שמונחין על גבי קונדיסין זה למעלה מזה וישב זב על העליון עד שהכביד העליון שנגע בתחתון וכגון שפשוטי כלי עץ מפסיק בינו לסדינין ולפי זה בעליון קודם המדרס למגע ובתחתון באים בבת אחת שהכביד על העליון עד שהגיע לתחתון ונטמא מדרס מחמת הזב ומגע מדרס מן הסדין העליון ושניהם באים בבת אחת וכ\"כ כאן דמיירי שיש אויר קצת ביניהם דאי בזה ע\"ג זה ממש אם כשישב הכביד על שניהם בבת אחת א\"כ עליון נמי ניטמא מגע מדרס כמו תחתון ואם מכביד על העליון תחלה א\"כ קדם לתחתון מגע למדרס לפי שכשנוגע בעליון נטמא משום מגע וטומאת מדרס לא מטמא תחתון עד שיכביד עליו וכשקדם טומאה קלה כ\"ע מודו דטומאה חמורה חלה עליו ולא אמרינן שבע ליה טומאה אבל כשיש אויר ביניהם כי אתי זב ויתיב אעליון מיד כשנוגע עליון בתחתון אתי לתחתון מדרס ומגע בבת אחת ולעליון קדם מדרס למגע ומהכא רצה אביי להוכיח דלא אמרינן שבע ליה טומאה והשיב לו רבא התם בבת אחת הכא בזה אחר זה והקשו התוספות דאמאי איצטריך לשנויי שיש חילוק בין בת אחת לזה אחר זה אימא דברייתא מיירי במקופלים זה בזה והכביד על העליון תחילה וקדם לתחתון מגע למדרס ותירצו דסבר דפשטא דברייתא משמע דמכביד על שניהם בבת אחת ועוד דא\"כ מאי מודה היינו מאי דקאמר ר\"י במתני' אלא שאם נגע בו הזב אימא מגע הזב דאוקימנא מקמי מדרס עוד הקשו התוספות לאביי דלית ליה חילוק בין בבת אחת לזה אחר זה תיקשי ליה מאי שנא תחתון מעליון ועליון נמי ליטמא במגע ומדרס דהא קא נגע בתחתון ותירצו דיודע היה אביי שיש חילוק אלא לרבא היה מקשה משום דאית ליה שבע טומאה אפילו היכא דמהני מגעו לטמא החצי עשרון אחר דא\"כ אפילו בבת אחת נימא שבע ליה טומאה ולא ליחול עליה טומאה א\"כ משוה בבת אחת לזה אח\"ז דלעיל דהוי קלה על קלה ע\"כ וכוונתם מבוארת דאביי מודה דיש חילוק בין בבת אחת לזה אחר זה אלא דהוה סבור דבעיא דרבא דעשרון אף שהוא זה אחר זה הוא מדמי ליה לבת אחת מתרי טעמי חדא דמהני מגעו לטמא החצי עשרון האחר. ועוד משום דהוי קלה על קלה ולא גרע קלה על קלה בזה אחר זה מקלה וחמורה בבת אחת ורבא השיב לו דשאני בבת אחת אבל בזה אחר זה אף דמהני מגעו לטמא החצי עשרון האחר ואף דהוי קלה על קלה אמרינן שבע ליה טומאה וא\"ת רבא מאי מספקא ליה הא תנן בשני סדינים שיש חילוק בין תחתון לעליון אלמא דבזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה ובעיא דרבא הוא בזה אחר זה הא לא קשיא ובמה שכתבנו בשם התוספות ניחא ומאי דפשיטא ליה לאביי ספוקי מספקא ליה לרבא דפשיטא ליה לרבא דבזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה אך גבי עשרון נסתפק אף שהוא בזה אחר זה אי מדמינן ליה לבת אחת כיון דמהני מגעו לטמא חצי עשרון א\"נ דנסתפק דע\"כ לא אמרינן בזה אח\"ז שבע ליה טומאה אלא בקלה וחמורה אבל בקלה וקלה לא. הכלל העולה דאליבא דכ\"ע היכא דקדם טומאה קלה חייל עליה אח\"כ טומאה חמורה וזהו מאי דקאמר רבי יוסי אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב דאוקימנא מקמי מדרס ובבת אחת נמי אליבא דכ\"ע לא אמרינן שבע ליה טומאה והיינו ההיא דשני סדינין דאמרינן דתחתון טמא מדרס ומגע מדרס והיכא דקדם טומאה חמורה פשיטא דתו לא חייל עליה טומאה קלה והיינו דאמרינן גבי שני סדינין אני מסתפק דאפשר דספיקא של רבא הוא משום האי טעמא ואביי פשיטא ליה דקלה וקלה אף שהוא בזה אח\"ז דינו שוה לבת אחת דקלה וחמורה או דילמא דאליבא דכ\"ע כל שהוא בזה אחר זה אף שהוא קלה וקלה אמרינן שבע ליה טומאה וספקו של רבא הוא משום דמהני מגעו החצי עשרון האחר וכמו שכתבנו לעיל וכעת אין בידי להכריע והנה בעיא זו דרבא לא איפשיטא וכן כתב רבינו בפירקין אוכל קדש כו' יש בדבר ספק אם נפסל הטהור כו' ע\"כ ומ\"מ נראה דכיון דדין זה דצירוף כלי הוא מדרבנן וכמו שכתב רבינו בדין ז' נראה דאזלינן לקולא וכמ\"ש רבינו בריש פי\"ד דספק דברי סופרים לקולא ואין חילוק בין ספק דמציאות לספק הלכה שהרי כתב רבינו בפ\"ח דין ה' בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים או לא לפיכך אינו מטמא שספק טומאת הידים טהור ע\"כ הרי שדימה ספק דמציאות לספק הלכה ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו כאן גבי צירוף דאינו מצרף כיון דהוי ספק מד\"ס. ודע שראיתי לרש\"י בפרק בהמה המקשה שכתב אלא שאם נגע בו הזב ברגלו ערום כשדרס עליו או לאחר שדרס עליו כו'. ודבריו תמוהים דבזה אחר זה אינו חל טומאה קלה על טומאה חמורה אליבא דכ\"ע וכדאיתא בפרק הקומץ וכבר הקשה הרמב\"ן קושיא זו לרש\"י אלא שמדבריו שם נראה דבזה אחר זה מטומאה חמורה לטומאה קלה ספוקי מספקא ליה לרבא וזה אינו וכמבואר שם: <br><b>ודע </b>שהתוספות חולין (דף ע\"ב) הקשו דכפי המסקנא מוכח דבזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה ובפרק העור והרוטב (דף קכ\"א) אמרינן החותך כזית בשר מן החי חשב עליו ואחר כן חתכו טמא ופריך בית הסתרים היא ומשני ר\"מ היא והשתא היכי חייל אחר המחשבה טומאת אוכלין דקיל אטומאת אבר מן החי דחמיר ותירצו דטומאת אוכלין חמיר שראוי להצטרף עם פחות מכביצה אוכלין אבל קודם שיחשב עליהם לא היה ראוי להצטרף ע\"כ וכ\"כ בפרק הקומץ וכתבו עוד שם ואין לתרץ דהא דחשב עליו ואח\"כ חתכו טמא משום דטומאת בית הסתרים מטמא דמוקי לה כר\"מ ע\"כ. ולא ידעתי מה יושיענו זה דהא טומאת אוכלין לא באה אלא לאחר המחשבה וא\"כ קדם טומאה חמורה דאבר מן החי לטומאה קלה דאוכלין ובשלמא בהך דסדין ועשאו וילון שפיר קאמר ר\"מ דטמא משום מגע מדרס משום דטומאת מדרס ומגע מדרס באה כאחת ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה דמגע אבר מן החי לא באה אלא לאחר המחשבה ובתחילה קודם המחשבה לא היה מקבל טומאה משום דלא היה חשיב אוכל וא\"כ נמצא דקדם טומאה חמורה לטומאה קלה ובזה אחר זה אמרינן שבע ליה טומאה עוד הקשו התוספות בפרק הקומץ מהא דתנן סנדל שנפסק אחת מאזניו ותקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ופריך מ\"ש ראשונה דהא קיימא שניה שניה נמי הא מיתקנה ראשונה ומשני פנים חדשות באו לכאן והשתא אימת אתיא ליה אי קודם שנפסקה ראשונה א\"כ כמו שטהר מן המדרס דהא שבע ליה טומאה ע\"כ ויש חסרון לשון בדברי התוספות והרואה דברי התוספות בפרק אלו קשרים ובפ\"ב דעירובין יתלבנו לו הדברים. ומ\"ש התוספות דמיירי דכשתיקן אזן ראשונה חל על האזן מגע מדרס בבת אחת הוא תירוץ ר\"י שכתבו התוספות בשבת ובעירובין. עוד כתבו בשם ר\"ש דלא שייך שבע ליה טומאה בטומאה הבאה בעצמו כו' וגם דברי ר\"ש הללו הובאו בתוספות שם. והנראה מדברי ר\"ש דס\"ל דמתניתין דסנדל אתיא כר\"מ דאית ליה דטומאת בית הסתרים מטמא והתוספות בעירובין ובשבת דחו דבריו דהא לא קי\"ל כר\"מ יע\"ש. ודע דהתוספות חולין (דף ע\"ב) הכריחו חילוק זה דהר\"ש דבטומאה הבאה מגופו לא אמרינן שבע ליה טומאה מההיא דפרק הקומץ דלאביי דלא שאני ליה בין בבת אחת לזה אח\"ז אמאי לא פשיט לבעיא דרבא מדברי ת\"ק דרבי יוסי דאית ליה דסדין ועשאו וילון דטהור מן המדרס וטמא מגע מדרס אלמא דלא אמרינן שבע ליה טומאה אלא ודאי דכשהטומאה באה מגופו לא אמרינן שבע ליה וחל אפילו קל על חמור אפילו בזה אח\"ז. והתוספות דחו הכרח זה דלא בעי למיפשט מדר\"מ דהא רבי יוסי פליג עליה מהאי טעמא ולהכי לא פשיט אלא מרבי יוסי ע\"כ. וכוונתם היא דהו\"מ למדחי דטעמא דרבי יוסי דפליג את\"ק הוא משום דהוה ס\"ל דאמרינן שבע ליה טומאה אפילו בבת אחת ומש\"ה מכריח מדברי רבי יוסי דאית ליה בפירוש דבבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה אבל לעולם קושטא דמלתא הוא טעמא דרבי יוסי דפליג את\"ק הוא משום דס\"ל דז\"ל דבית הסתרים אינו מטמא וכ\"כ בפירוש בפרק הקומץ יע\"ש. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה פכ\"ז דכלים אמתניתין דסדין שפירש אא\"כ נגע בו הזב אחר שעשהו וילון וטמא אותו ישוב אותו ראשון כו' והרואה סוגיית הגמרא דפרק הקומץ יראה דכוונת רבי יוסי באומרו אא\"כ נגע בו הזב הוא או קודם שדרס או שדרס ברגלו יחף דבאה מדרס ומגע מדרס כאחת דאי לאחר שעשאו וילון פשיטא ולא היה צורך לאומרו וצ\"ע (א\"ה עיין לקמן פכ\"ג מהלכות כלים סוף דין ט' ועיין עוד בזה בפ\"ז מהלכות כלים דין י\"ב כי שם ביאר הרב דברי התוספות הנזכר באורך) ועיין בתוספות שבת (דף צ\"א) ד\"ה פחות מכביצה אוכלין שהיה בבית טמא ואח\"כ זרק עליו עוד פחות מכביצה דזה פחות מכביצה שזרק לא נטמא משום דאין בו כביצה ואינו מצטרף עם כביצה שהיה מקודם משום דההוא כבר היה טמא ושבע ליה טומאה והביאו הסוגיא דפרק הקומץ שכתבתי יע\"ש. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פרק י\"ח מהלכות שבת דין ז\"ך ועיין לקמן בפ\"ד מהלכות טומאת אוכלין דין א'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכלים נגובים כו'.</b> מ\"ש מרן ואפשר דתיבת הקדש מכשרתן דאורייתא היא כו'. עיין בספ\"י מהלכות טומאת אוכלין ועיין בפ\"ו מהלכות איסורי מזבח דין ח' ובמ\"ש מרן שם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועל מי רגלי אדם טמא.</b> עיין בפ\"ק דשבת (דף ט\"ו) בדברי רש\"י והתוספות שם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מורין לו לטבול במקוה זה כו'.</b> (א\"ה דין זה ודברי מרן הכל יתבאר בדברי הרב המחבר לקמן פ\"י מהלכות מקואות דין ו' יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק עומד ועובר כו'.</b> עיין לעיל פ\"י מהלכות טומאת צרעת דין י\"ב ובמ\"ש מרן שם ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומחט שנמצאת שבורה או חלודה כו'.</b> עיין בירושלמי פ\"ג דגיטין אמתני' דהמניח פירות להיות מפריש עליהם תניא אם הניחם שיפה ובא ומצאם חלודה כו'. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה דמחט שאמרו בירושלמי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם היו שלשה ברה\"י כו'.</b> עיין במ\"ש הראב\"ד בפ\"ט מהלכות נזירות דדוקא כשהג' הם במעמד אחד הוי כר\"ה אבל אם אינם במעמד אחד אף שהם בחצר אחת חשיב רה\"י ורבינו שם חולק עליו דכל שהם בחצר אחת חשיב ר\"ה. ונראה שדעת רש\"י הוא כרבינו ממ\"ש ר\"פ ב' נזירים ומדברי התוס' שם נראה דס\"ל כהראב\"ד. ודע שכתב הרשב\"א בחידושיו פ\"ק דנדה אההיא דתרגמא זעירי בשחברותיה נושאות אותה במטה דדוקא בג' אנשים חשיב ר\"ה אבל בנשים אפילו מאה כחד דמיין יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>שני שבילין אחד טמא ואחד טהור וכו'.</b> דינים אלו הם בפ\"ה דטהרות מ\"ג ודע דבאדם אחד שהלך בב' השבילין אין חילוק בין בא לישאל בבת אחת לזה אחר זה דבחלוקה הראשונה פשיטא דלא בא לשאול אלא על ההילוך הב' שהרי כבר טבל ונאכלו הטהרות הראשונות ומאי דהוה הוה ובחלוקה השניה שהיו הטהרות הראשונות קיימות כבר כתב הר\"ש דחד בתרי זימני לא שייך לטהר בקיימות דאפילו בשנים כשבאו לישאל בבת אחת טמאים וחד אפילו בזה אחר זה כבבת אחת דמי ובחלוקה השלישית דהיינו אם לא טהר בינתים לגבי הב' פשיטא דישרפו והראשונות ג\"כ תלויות מטעמא דכתב הר\"ש דדמי כבת אחת. אך מה שאני מסתפק בדין זה הוא במאי דקתני ונאכלו קודם ההזייה והטבילה וההליכה הב' דבשלמא אי הוה נקיט לה קודם ההליכה אפשר דטעמא הוא משום דאם כבר הלך ועשה טהרות ואח\"כ נאכלו הראשונות פשיטא דהב' תלויות כיון דבשעה שעשה הטהרות השניות היו ראשונות קיימות ומן הדין היו שיהיו שניהם תלויות לא בשביל שנאכלו נטהר הב' אלא שלפי זה אם נאכלו קודם עשיית הטהרות הב' אף שנאכלו אחר ההזייה והטבילה וההילוך הטהרות הב' טהורות לפי שבשעה שאכל הראשונות כדין אכל וא\"כ לישנא דמתני' לאו דוקא וסבור אני לומר דמתני' מיירי בשאכלם המהלך ומש\"ה נקט דדוקא כשאכלם קודם ההזייה דאי לאחר ההזייה פשיטא דאף הב' טמאות ממ\"נ אם השביל הב' טמא הרי נטמאו הטהרות השניות ואם השביל הראשון היה טמא הרי הטהרות הראשונות נטמאו וזה שאכל אוכלין טמאים נטמא וחזר וטימא הטהרות השניות ומש\"ה נקט דאכלם קודם ההזייה דהשתא הטהרות השניות הם טהורות משום דאמרינן דהשביל הראשון היה טמא אבל לעולם דאם לא אכלם הוא אף שנאכלו לאחר ההילוך השני כל שנאכלו קודם עשיית הטהרות השניות הטהרות השניות טהורות. וממה שנכתוב לקמן יתבאר דאם אכלן אחר קודם עשיית הטהרות הב' כל שהיו קיימות הטהרות הראשונות בשעה שהלך זה בשביל השני זה המהלך והטהרות השניות שעשה כולן ספק טמאין מדרבנן שהרי בשעה שהלך ע\"כ אחד מהם טמא ודאי או הטהרות הראשונות או המהלך ומאי דקתני ועשה טהרות בהלוך השני משום סיפא נקטיה ועיין לקמן. שוב דקדקתי בזה וראיתי דאפשר דמתני' איירי דוקא בשאכלם הוא ומש\"ה קתני ונאכלו קודם ההזייה וטעמא דמילתא הוא דנראה דלאו דוקא בעשה טהרות אלא ה\"ה אם נגע באחד וטבל וחזר ונגע באחר ששני האנשים הללו הם טמאים מספק משום דטומאתם מכח אחד הוא וע\"כ אחד מהם טמא ודאי שניהם טמאים מספק. כללא דמילתא אין אנו מטהרים מספק אלא בדבר שאין שם דבר אחר שיכחיש זה ההיתר כגון שכבר נאכלו הראשונות אבל אם נגע בהילוך הראשון אדם אחר או שאכל הטהרות הראשונות כשהלך זה בשביל השני ועשה טהרות לא נטהר השניות משום דאם נטהר השניות נמצא דהאדם שאכל הראשונות טמא ודאי שאכל אוכלין טמאים וכיון שעכ\"פ אחד מהם טמא או האדם או הטהרות השניות שניהם טמאים מספק. ונראה דזה הוא מה שאמרו בתוספתא זה הכלל אדם באדם טהרות בטהרות אדם בטהרות וטהרות באדם הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות נטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות ע\"כ. ונראה דזה הוא פירושה דבין שבפעם הראשון נגע באדם ובפעם השני נגע באדם אחר או שהיו טהרות בטהרות כגוונא דמתניתין או שבהלוך הראשון נגע באדם ובב' עשה טהרות או בהיפך שבתחלה עשה טהרות ובהלוך השני נגע באדם הרי אלו מוכיחות זה על זה שאם נאכלו הראשונות השניות טהורות והא דנקט עד שלא נעשו שניות שניות טהורות דמשמע דאפילו לאחר הזיה והילוך שני היינו משום דבתוספתא נקט נטמאו או שאבדו ובהני גווני אפילו שנטמא או שאבד לאחר ההילוך השני קודם עשיית הטהרות השניות השניות טהורות אבל במתניתין דקתני נאכלו ע\"כ מיירי בנאכלו קודם ההזיה וכדפרישית דאי באכלם אחר כל שהאוכלן קיים הו\"ל כשתיהן קיימות ואי באכלם ההולך ע\"כ מיירי באכלם קודם הזייה דאי לאחר הזייה הטהרות הב' ממה נפשך הם טמאות בודאי ומיהו לא ידעתי אמאי לא נקט במתני' נטמאו או נאבדו כי היכי דקתני להו בתוספתא ואפשר דתנא דמתני' רצה לאשמועינן דלאו דוקא טהרות בטהרות שהם ממין אחד דה\"ה אדם בטהרות ולמדנו זה במאי דקתני ונאכלו קודם ההזייה משום דאי אכלם אחר הוי אדם בטהרות ושניהם טמאים מספק אבל אי הוה נקיט ליה בנטמאו או נשרפו היה מוכרח לומר דאף אם נשרפו או נטמאו קודם עשיית הטהרות השניות דטהורות ולא למדנו אדם בטהרות אי הוי כשתיהן קיימות להכי נקט לה בנאכלו ומ\"מ על רבינו יש לדקדק למה לא ביאר לנו דין זה. עוד נ\"ל דאף בשאכלם אחר אף שהוא אדם באדם אם טבל האיש הראשון השניות טהורות דומיא דנטמאו כיון דאם נטהר השניות אין כאן דבר מנגד לטהרה זו מה לי נטמאו מה לי אם טבל ודוקא אם טבל קודם עשיית הטהרות השניות וכדכתיבנא וכן צ\"ל דאם אכלם טמא הו\"ל כנשרפו וכל שאכלם קודם עשיית השניות השניות טהורות ומכאן נ\"ל דהא דאמרינן בהלכות תערובות שאם נפלה אחת מן התערובות לים הגדול או שנאכלה דהותר התערובות דהיינו דוקא בשנפל או נאכל קודם שנודע הספק אבל אם נודע הספק וכבר נאסרו כולן מדרבנן כי נפל או נאכל אחד מהם לא הותרו דומיא דמתני' דדוקא אם נטמאו או נאכלו קודם שבא הדבר לכלל ספק הותרו הטהרות השניות הא אם כבר בא הדבר לכלל ספק בעודן קיימות אם שוב נשרפו או נאכלו או נטמאו לא מהני. וכ\"ת שאני התם דהוי איסור דרבנן דהא מן התורה בטל ברוב ומש\"ה אפילו נפלו לאחר שנודע הספק מהני הא ליתא דה\"נ בב' שבילין אין טומאתם כי אם מדרבנן דמן התורה אפילו שתיהן קיימות טהורות דמוקמינן כל חד וחד בחזקתם וכ\"כ ר\"ש בפ\"ח דתרומות מ\"ח והדבר מוכרח מצד עצמו שאם היתה ספק טומאתן מן התורה לא היינו מקילין בנאכלו או בנטמאו דדוקא באיסורים דרבנן תלינן להקל בנפל אחד מהם לים הגדול וכמו שנתבאר בדברי הפוסקים וכן נראה מדברי התוספות בפ\"ק דפסחים עלה ט\"ו ד\"ה חבית דאוקמוה לההיא דחבית כגון שתי חביות ברה\"י ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזו ומדלא מוקי לה בב' שבילין וכמתני' משמע דס\"ל דמתני' מדרבנן וההיא דחבית משמע דהוי מן התורה וכדמוכח במסכת בכורות (דף ל\"ג) דמוכח להו מקראי וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ועוד דממקום שהכריחו הר\"ש והתוספות דאף ברה\"י היכא דעכ\"פ אחד מהם טהור ודאי לא מטמאינן ליה בודאי אלא אמרינן שכולם ספק מאותו מקום יש ללמוד דבר\"ה אפילו שעכ\"פ אחד מהם טמא בודאי שניהם טהורים מן התורה וכמו שהכריחו התוספות ר\"פ שני נזירים ד\"ה באומר וכ\"כ בריש נדה ד\"ה והלל ועוד דהתוספות כתבו בפ\"ק דפסחים עלה י' דבשני בני אדם אפילו שבאו לישאל בבת אחת מן התורה טהורים ולא מחלקינן בין באו לישאל בבת אחת לזה אחר זה אלא מדרבנן והכא באדם אחד דומה לשני בני אדם שבאו לישאל בבת אחת וכמו שכתב הר\"ש וזה פשוט דספק טומאה דמתניתין הוי מדרבנן. אך את זו אדרש דודאי מתני' בר\"ה מיירי וכמ\"ש הר\"ש וכ\"כ הרב תי\"ט וסתם שבילין הוו ר\"ה לטומאה וכדתנן בפ\"ו דטהרות מ\"י וממקומו מוכרח דקתני דאם נאכלו והלך בשני ועשה טהרות דטהורות ואי ברה\"י פשיטא דאינם טהורות דכיון דספק טומאה ברה\"י ספיקו טמא וכי בשביל שנאכלו הראשונות נטהרו השניות אך היכא דהראשונות קיימות אני מסתפק אי אמרינן אלו ואלו ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה\"י או דילמא שאני הכא דע\"כ אחת מן הטהרות הללו טהורה בודאי וכיון שכן אמרינן דאלו ואלו תלויות ודמי לשני בני אדם שהיו ברה\"י ונפלה טומאה ביניהם ואין אנו יודעים איזה מהם נטמא שכולם הוו ספק טמאים וכדמוכח ההיא דר\"פ שני נזירים ודמיא לההיא דכתבו הר\"ש והתוספות ז\"ל דפירשו למתני' דחבית בשתי חביות שהיו ברה\"י ונגע ואינו יודע באיזו מן החביות נגע: <br><b>עוד </b>אני מסתפק את\"ל דאף בשני שבילין ברה\"י אם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות אם נאכלו הראשונות מהו שיחזרו השניות לדינם ויהיו ככל ספק טומאה ברה\"י דשורפין עליהן את התרומה דכי היכי דמהני לן נאכלו בר\"ה לעשות אותו ככל ספק טומאה בר\"ה דטהור הכי נמי ברה\"י מהני לן נאכלו לעשות אותו ככל ספק טומאה ברה\"י דשורפין עליה דמאי חזית דמהני לקולא ולא לחומרא. וראיתי לר\"ש בפ\"ז דתרומות דכתב דמתני' מדרבנן אבל מדאורייתא טהורות מידי דהוי אנאכלו ראשונות דשניות קיימות ע\"כ. משמע מדבריו דאם היה איסורם מן התורה לא היינו מקילינן בנאכלו ומכאן הכריח דאף בשתיהן קיימות אין טומאתם כי אם דרבנן ולפ\"ז היה נראה בספק שלנו דכיון דמן התורה אם היו קיימות אסור לשורפם מן התורה כיון דעל כל פנים אחד מהם טהור וכדמוכח בפרק כל הפסולים דאסור לאבד בידים טהרות תלויות כי נאכלו ג\"כ הוו תלויות ואסור לשורפם ומיהו אין דעתי נוחה בדמיון זה וק\"ל: שוב ראיתי דאפשר דאעיקרא דדינא בב' שבילין ברה\"י אף ששתיהן קיימות כולן ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה\"י ועד כאן לא כתבו התוספות והר\"ש דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות אבל היכא דעכ\"פ אחד מהם טהור הוו ספק טמאים אלא היכא דהספק בא כאחת כגון ההיא דר\"פ ב' נזירים שהיו ברה\"י ונזרקה טומאה ביניהם ואין אנו יודעים באיזה מהם נגע דהספק נפל על שניהם בבת אחת ואין אנו יכולין לטמא את שניהם בבת אחת דממה נפשך אחד מהם טהור וכן ההיא דשתי חביות ברה\"י דכתבו הר\"ש והתוספות הוי דומיא דההיא דר\"פ שני נזירים שהספק נפל בשתי החביות כאחד אבל בשני שבילין דלא בא הדבר לכלל ספק כאחד כולם ישרפו כדין כל ספק טומאה ברה\"י. וראיה לדברינו מדלא אוקמוה הר\"ש והתוס' למתני' דחבית דתרומות בב' שבילין ברה\"י והלך באחד ונגע בתרומה והזה וטבל והלך בשני וחזר ונגע בתרומה אחרת דשתיהם תלויות אלא ודאי דס\"ל דכה\"ג דינו ככל ספק טומאה ברה\"י דשורפין עליה והדעת נוטה לסברא זו ולא מיבעיא דאם השביל הראשון היה רה\"י ודינו היה שישרפו וכי בשביל שהלך בשביל השני ועשה טהרות נשתנה דין הטהרות הראשונות ויצא דינם משריפה לתלייה אלא אפילו שהיה השביל הראשון ר\"ה והשני רה\"י נ\"ל דטהרות דרה\"י ישרפו והראשונות שהם דר\"ה יהיו תלויות. ואם הדבר בהפך שהשביל הראשון היה רה\"י והשני ר\"ה הטהרות הראשונות ישרפו והשניות תלויות ואם נאכלו הראשונות השניות טהורות כיון דמן הדין השניות היו טהורות מן התורה אף כשהיו הראשונות קיימות משום דאוקמיה אחזקתיה. כללו של דבר כל ספק טומאה בר\"ה טהור ודאי אף מדרבנן וכל ספק טומאה ברה\"י טמא ודאי מן התורה ושורפין עליה את התרומה מן התורה וכל ספק טומאה ברה\"י דעכ\"פ אחד מהם טהור כגון ההיא דר\"פ ב' נזירים וכגון ההיא דשתי חביות דכתבו התוספות והר\"ש היו טמאים מספק מן התורה וטהרותיהם תלויות מן התורה ואם היה בר\"ה אע\"פ שעכ\"פ אחד מהם טמא כולם טהורים מן התורה וכדמוכח ההיא דר\"פ ב' נזירים דפריך בגמרא אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הו\"ל ספק טומאה בר\"ה וכל ספק טומאה בר\"ה ספיקו טהור וכ\"כ התוספות שם ובריש נדה ד\"ה והלל ומיהו מדרבנן מיהא נ\"ל דהוו ספק טמאים ולא שייך לחלק בין באו שניהם כאחד לבאו זה אחר זה לישאל וכמו שחלקו בפ\"ה דטהרות מ\"ג דשאני התם שלא נולד הספק כאחד ומש\"ה היכא דלא באו לישאל כאחד שניהם טהורים והיכא דבאו לישאל כאחד דומה להיכא דנולד הספק כאחד אבל היכא דנולד הספק בבת אחת אף שבאו לישאל זה אחר זה דינם כבאו לישאל בבת אחת ועוד דשאני התם דהוו שני אנשים וב' שבילין דטומאתו של זה אינו משום טומאתו של זה ומש\"ה כל שבאו לישאל זה אחר זה כולם טהורים דמוקמינן להו כל חד וחד בחזקת טהרה אבל הכא שטומאת שניהם מכח חד אתי דהיינו השרץ שנזרק ביניהם ואין ידוע באיזה מהם נגע כי באו לישאל בזה אחר זה כבבת אחת דמי דמהאי טעמא מטמאינן באדם אחד בשני שבילין אפילו בזה אחר זה וכמ\"ש הר\"ש בפ\"ה דטהרות מ\"ג. ודע דאפילו למ\"ד בההיא דכרכום דפ\"ב דכתובות עלה כ\"ז דמאי דמדמינן לכרכום כבת אחת הוא אליבא דרבי יוסי הכא בנדון דידן אליבא דכ\"ע כבת אחת דמי וכדכתיבנא. ודע דאף אם נאכלו טהרות אחת מהם בשני אנשים שנגע טומאה באחד מהם או בשנאבדה אחת מן החביות שנגע שרץ ביניהם דינא הוא שהטהרות הנשארות או החבית הנשארת שתהיה תלויה כדינה שהיה לה מקדם ולקמן נאריך בפרט הלז בע\"ה. ובשני שבילין ואדם אחד אם היו שני השבילין ר\"ה מן התורה כל הטהרות שנעשו בין הראשונות ובין השניות טהורות ואפילו אם כולם קיימות ומיהו מדרבנן כל שהם קיימות שתיהם תלויות ודע דאפילו אם לא עשה טהרות שניות אפ\"ה הראשונות תלויות דכיון שהלך בשביל השני והטהרות הראשונות היו קיימות א\"כ לא נוכל לטהר את שניהם דע\"כ הטהרות או המהלך אחד מהם טמא ודאי ומש\"ה שניהם טמאים מספק מדרבנן ומאי דנקט שעשה טהרות לאחר שהלך בשביל השני נבאר לקמן בע\"ה ואם נאכלו הראשונות אם אכלם אחר כשהלך זה בשביל האחר חזרו כולם להיות טמאים מספק דכיון דגירי דיליה בשביל אחד הוא בעין בשעה שהלך בשביל השני חזרו כולם להיות טמאים מספק מדרבנן אבל אם הזה וטבל האוכל הטהרות הראשונות קודם שהלך המהלך בשביל השני נראה דהטהרות השניות טהורות שהרי עכשיו אין אנו באים לדון אלא על הטהרות השניות ודינם ככל ספק טומאה בר\"ה דספיקו טהור אף מדרבנן ומאי דנקט במתניתין בשעשה טהרות לאחר שהלך בשביל השני לאו דוקא ומשום סיפא נקטיה ועיין מ\"ש התוספות בפ\"ב דכתובות עלה כ\"ז ד\"ה והלך ואם אכל הטהרות הראשונות המהלך אם אכלם קודם שיטביל והזה הטהרות השניות טהורות ואם אכלם לאחר שהזה אדם זה טמא ודאי מדרבנן דאף אם נאמר דהשביל הראשון היה הטמא סוף סוף הרי אכל אוכלים טמאים דטמא מדרבנן ואם נשרפו או נאבדו או נטמאו הראשונות כל שנעשה אחת מן הפעולות הללו קודם שהלך בשביל השני זה המהלך טהור גמור הוא אף מדרבנן שהרי בשעה שהלך זה בשביל השני לא באנו לדון כי אם על הלוך זה והו\"ל ככל ספק טומאה בר\"ה דספיקו טהור אף מדרבנן אך אם היו קיימות הטהרות הראשונות בשעה שהלך זה בשביל השני אף שנטמאו או אבדו או נשרפו קודם עשיית הטהרות השניות זה המהלך והטהרות השניות שעשה כולם טמאים מספק מדרבנן ואם היו שני השבילים רה\"י בין אם הם קיימות או שאינם קיימות לעולם הטהרות השניות והמהלך טמא ודאי והטהרות ישרפו ולא דמי לההיא דר\"פ ב' נזירים דטומאתם מספק וכמ\"ש לעיל נמצינו למדין דכל שהספק בא בבת אחת הוי קולא לרה\"י דאין טומאתם אלא מספק וחומרא לר\"ה דלעולם הוו טמאים מספק מדרבנן והיכא דהשביל הראשון היה ר\"ה והשני רה\"י הטהרות השניות והמהלך הם טמאים בודאי מן התורה כדין כל ספק טומאה ברה\"י והטהרות הראשונות אם הם קיימות הם תלויות מדרבנן ואם היה השביל הראשון רה\"י והשביל השני ר\"ה הטהרות הראשונות ישרפו כדינם והשניות אם היו קיימות הראשונות בשעה שהלך זה בשביל השני המהלך והטהרות השניות כולם טמאים מספק מדרבנן ואם אבדו או נשרפו או נטמאו קודם שהלך בשביל השני המהלך והטהרות השניות שעשה כולם טהורים גמורים אף מדרבנן ומיהו מדברי התוספתא נראה בהפך ממ\"ש דקתני נשרפו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות ע\"כ משמע דאף אם היו קיימות בשעה שהלך זה בשביל השני כל שנשרפו או שאבדו קודם עשיית הטהרות השניות השניות טהורות. והדבר תמוה אצלי דכיון דאדם זה שהלך בשביל השני היה בא לב\"ד ושואל עליו ועל הטהרות הראשונות פשיטא שב\"ד לא היו מטהרים לא הטהרות ולא המהלך כיון דעכ\"פ אחד מהם טמא ודאי דאם השביל הראשון היה הטמא הטהרות הראשונות נטמאו ואם השביל השני היה הטמא זה המהלך טמא וכיון שכן פשיטא שכולם טמאים מספק מדרבנן וכיון שזה המהלך הוא ספק טמא מדרבנן כי נאכלו הראשונות מאי הוי וכי חזר זה המהלך להיות טהור ולא ידעתי לתת טעם מה הפרש יש בין שנשרפו קודם עשיית הטהרות השניות לנשרפו לאחר עשיית הטהרות השניות והדבר אצלי תמוה וצל\"ע. עוד ראיתי להר\"ש שהביא התוספתא שכתבנו למעלה דזה הכלל אדם באדם כו' ופירשה אדם באדם טהרות בטהרות היינו אדם אחד שהלך בזה ובזה וטבל בינתיים ובכל פעם עשה טהרות דדמי כשנים שהלכו וטהרות ואדם כדי נסבה דאי אפשר לטהרות בלא אדם אלא איידי דנקט אדם בטהרות נקט נמי טהרות באדם עכ\"ל: <br><b>עוד </b>ראיתי בתוספתא והביאה הר\"ש שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ועשה טהרות טהורות בשני ועשה טהרות ישרפו באחד ולא עשה בשני ועשה ישרפו באחד ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות טהורות ושניות ישרפו ע\"כ. והנה תוספתא זו מיירי בדלא טהר בינתים ומש\"ה הטהרות השניות ישרפו דודאי טמא היה כשנעשו אך מאי דקתני בסיפא אלו ואלו מונחות ראשונות טהורות כו' תמיה לי מילתא טובא דהא תנן במתניתין אם לא טהר בנתים הראשונות תלויות ועוד דכיון דאם טבל בינתים קי\"ל דאם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות כי לא טבל נמי אמאי הראשונות טהורות הן אמת שדין זה לא הוזכר בתוספתא היכא דטבל בנתים והיו הראשונות קיימות מה יהיה דינם ואפשר דס\"ל לתוספתא דלעולם הראשונות טהורות דכיון דהיו טהורות שעה אחת דהיינו קודם שעשה הטהרות השניות שוב אינם חוזרים ליטמא בשביל שעשה טהרות שניות אלא דלגבי טהרות שניות איכא נפקותא אם הראשונות קיימות דאם הם קיימות לא נוכל לטהר השניות ולומר דהשביל הראשון היה הטמא מאחר שאנו טהרנו הראשונות מטעם דהשביל השני היה הטמא וכיון דהיו קיימות בשעת עשיית הטהרות השניות נמצא שעד עכשיו אמרנו שהשביל השני היה הטמא ולפיכך השניות תלויות ואפילו אם נשרפו הראשונות לאחר כן לא מהני מידי לשניות דמאחר שהיו בספק טומאה שעה אחת שוב אינם חוזרים לטהרתם אבל הראשונות לעולם הם טהורות מהאי טעמא דכיון שהיו טהורות שעה אחת שוב אינם חוזרים ליטמא ומש\"ה פסק דהיכא דלא טבל בינתים דלעולם הראשונות טהורות עוד אפשר לומר דלעולם ס\"ל לתוספתא דהיכא דטבל בינתים שהטהרות הראשונות תלויות וכמתני' ואפ\"ה היכא דלא טבל ס\"ל דהראשונות טהורות וטעמא דמלתא דבשלמא כשטבל בינתים אין חילוק כלל בין טהרות ראשונות לשניות דשקולים הם ומאי חזית דשביל ראשון טהור ולא השני אבל היכא דלא טבל לטהרות שניות פשיטא דטהרות שניות הם טמאים בודאי לכל הצדדים אנו תולין ואומרים דהשביל הראשון טהור והטהרות שנעשו עליו טהורות ויש דמיון קצת מההיא דאמרינן בפ\"ז דנדה עלה ס' אמר רבי יוסי טמא וטהור ואפילו טהור ותלוי שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טמא בתלוי וטהור בטהור ה\"נ היכא דטבל בינתים דשניהם שקולים מספק שניהם טמאים אבל היכא דלא טבל דלעולם השניות טמאות בודאי הראשונות טהורות וחילוק זה כפי עניות דעתי ניתן להאמר. עוד היה אפשר לומר דלא פליגי ומאי טהורות דקתני מן התורה דמן התורה פשיטא דהראשונות טהורות דאוקמוה אחזקתה ככל ספק בר\"ה ומתניתין דקתני הראשונות תלויות היינו מדרבנן דומיא דהיכא דטבל בינתים דכתבנו לעיל בשם הר\"ש דאין טומאתם אלא מדרבנן ונקט טהורות מן התורה לומר לך דשניות ישרפו מן התורה משום דודאי טמא הוא ולא ידעתי למה לא ביאר לנו הר\"ש התוספתא הלזו ואולי גירסתו היתה ראשונות תלויות והוי כדינא דמתני' אלא שלפ\"ז לא חדשה לנו שום דבר התוספתא הלזו ולא ידעתי לאיזה תכלית הביאה וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו וכן השרץ והצפרדע בר\"ה כו' הוצרך לבאר כאן בר\"ה מה שלא ביאר ברישא משום דסתם שבילים הוו ר\"ה כמ\"ש פ\"כ מה' אלו דין ב' וכן נראה דסתם שבילים הוו רה\"ר ממתניתין דריש פ\"ה דטהרות דקתני שני שבילין אחד טמא ואחד טהור כו' דחכמים מטהרים ואין ספק שדין זה לא נאמר כי אם בר\"ה וזה פשוט. ודע דשתי בבות הללו דהיינו שני שבילין והשרץ והצפרדע הם מוסכמות מהכל ואפילו לר\"ע דאמר שני שבילין אחד טהור ואחד טמא והלך באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם הלך דטמא וכן רבי יוסי דחולק על ר\"ע בשביל ומודה במגע דספק מגע בר\"ה טמא מ\"מ משניות הללו הם מוסכמות מהכל דע\"כ לא קאמר ר\"ע ורבי יוסי אלא בגברי ומחמירים להצריכו טבילה והזאה שמא היום או למחר יתברר הדבר שהשביל שהלך היה הטמא אבל בעשה טהרות דאין להם תקנה אם נטמאו כ\"ע מודו דספיקם בר\"ה טהור וכ\"כ הר\"ש בריש פ\"ה דטהרות ולפ\"ז חכמים דמטהרים היינו אפילו גברי דאית להו תקנה והא דאמרינן בפ\"ב דע\"ז עלה ל\"ז כי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולו הוא אפילו אליבא דחכמים דמטהרים דהך עצה היה אומר להם רבי ינאי זילו טבולו וכן נראה מדברי רבינו בפי\"ד מהלכות אלו שכתב כשיבוא לישאל אומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד ומחלוקת ר\"ע וחכמים הוא דלר\"ע אומרים לו טמא אתה ואליבא דחכמים אומרים לו טהור אתה ואפ\"ה אומרים לו שאף שאתה טהור אם טבלת אין בכך הפסד עיין במה שפירש רבינו בפרק בתרא דעדיות בהא דיוסי בן יועזר שדבריו שם צריכין עיון ועיין במ\"ש לקמן ובמ\"ש במקום אחר בפירוש דברי רבינו דריש פי\"ד מהלכות אלו ובמ\"ש בסוף הפרק ודו\"ק (א\"ה תמצאנו בפ\"י מהלכות מקואות דין ו' יע\"ש). ומיהו אני מסתפק בעדות זה דיוסי בן יועזר דאמרינן בפ\"ב דע\"ז דספק טומאה בר\"ה התיר להם ואמרינן דקודם זה היה הלכה ואין מורין כן ואתא איהו ואורי להו אורויי ופירש רש\"י דקודם זה היה הלכה ואין מורין כן ברבים דלא ליזלזלו בה טפי משמע מדבריו דאף קודם יוסי בן יועזר דוקא ברבים הוא דלא היו מורים כן אבל אדם הבא לישאל היו מורים לו היתר. הן אמת דמצינו במקום אחר הלכה ואין מורין כן כגון בבועל ארמית דקנאים פוגעין בו והתם לאו דוקא ברבים אלא אם היה בא פנחס לישאל אם יהרוג לזמרי לא היו מורין לו ולא ידעתי למה לא פירש רש\"י הכא נמי כי ההיא דבועל ארמית ואולי טעמו של רש\"י הוא דאפילו אחר עדותו של יוסי בן יועזר מי שבא לישאל אין מורים לו היתר וכדקאמר להו ר' ינאי זילו טבולו מש\"ה הוצרך לומר דקודם יוסי בן יועזר לא היו מורים ברבים ובא יוסי בן יועזר והורה ברבים ומיהו הבא לישאל אומרים לו זיל טבול ומיהו אליבא דרבינו דס\"ל דהאי זיל טבול לאו מילתא פסיקתא היא אלא שאומרין לו אם טבלת אין בכך הפסד אפשר דמאי דאמרינן הלכה ואין מורים כן הוא דאדם הבא לישאל אין מורים לו היתר דומיא דקנאין פוגעין בו ואתא יוסי בן יועזר והעיד שמורין להתיר לבא לישאל ומיהו קאמר ר' ינאי דאומרין לו טהור אתה אלא שאם טבלת אין בכך הפסד ומ\"מ קשה לכל הפירושים דהא יוסי בן יועזר קדם כמה דורות לר\"ע ולרבי יוסי ופשיטא דעדות זה דיוסי בן יועזר הוא לגברי דלטהרות מקמי דיוסי בן יועזר נמי היו מטהרים וכמה שכתב ה\"ר שמשון ואם כן קשה למה טמאו רבי עקיבא ורבי יוסי ולומר שהם חולקים על יוסי בן יועזר הוא דבר קשה בעיני ומיהו כפי מ\"ש עוד הר\"ש דאף לרבי יוסי לא מטמאינן אלא בודאי נגע ואינו יודע באיזו מהם נגע אבל היכא דאינו יודע אם נגע אם לא נגע אף רבי יוסי מודה דטהור ור\"ע נמי מודה בזה וכדמוכח מההיא דקופה וחמור דמטהר ר\"ע וע\"כ לא מטהר ר\"ע אלא בתינוקות וחמור משום דחשיב להו כרה\"י וכדמוכח בתוספתא דקתני שהיה ר\"ע אומר כל שהוא למעלה מי' טפחים בר\"ה הרי הוא כרה\"י ורבי יוסי חולק עליו משום דכל שדרך הלוכו בר\"ה טהור אבל בר\"ה גמור ואיכא ספק נגע ספק לא נגע כ\"ע מודים דטהור ושאני מתניתין דודאי נגע. ויותר מזה היה נ\"ל לומר דדוקא בדהוחזק טומאה במקום הזה כגון דאיכא שרץ וצפרדע ונגע ואינו יודע באיזה מהם נגע אבל אם לא היה כאן אלא אחד ואין אנו יודעים אם שרץ אם צפרדע ונגע אפילו ר\"ע ורבי יוסי מודו דטהור אפילו בגברי (א\"ה עיין לקמן פ\"י מהלכות מקואות דין ו') ומצינו חילוק זה באשם תלוי דאיכא למ\"ד דאינו חייב אלא בחתיכה משתי חתיכות אלמא דהוחזק איסור במקום הזה חמיר טפי וזהו דלא נקטו במתניתין אלא הני גווני דהיינו השרץ וצפרדע וכזית מן המת וכזית מן הנבילה וכו' וכולם מיירי בדהוחזקה טומאה אבל בדלא הוחזקה טומאה או הוחזקה וספק נגע ספק לא נגע כ\"ע מודים דטהור ולפ\"ז אפשר לומר דבהא פליגי ר\"ע ורבי יוסי עם חכמים דר\"ע ור' יוסי ס\"ל דע\"כ לא הורה להתיר יוסי בן יועזר אלא בספק נגע ספק לא נגע או בדלא הוחזק הטומאה ונגע ספק שרץ ספק צפרדע אבל בדהוחזקה הטומאה ונגע ואינו יודע באיזה מהם נגע לא הורה להתיר יוסי בן יועזר וחכמים ס\"ל דאף בכי האי גוונא הורה להתיר עוד אפשר לומר דלר\"ע ורבי יוסי מה שהורה להתיר יוסי בן יועזר הוא לטהרות דמתחילה לא היו מורין אפילו לטהרות ואתא איהו והורה לטהר אבל בגברי מעולם לא הורה להתיר וחכמים ס\"ל דאף בגברי הורה לטהר. ומ\"ש הר\"ש אבל עשה טהרות מורין כן הוא אליבא דחכמים אלא שלא ידעתי מנא ליה דבהא פליגי ומיהו לא פליגי אלא בגברי אבל בטהרות כ\"ע מודים דטהורות משום דאין להם תקנה ומיהו בטהרות שעשה לאחר שנודע לו שהוא בספק טומאה נסתפק הר\"ש בזה וכתב דאפשר דאם נודע לו שהוא בספק טומאה קודם שעשה טהרות אם היה עושה טהרות אחרי כן היו טמאות לר\"ע ורבי יוסי ולפיכך מ\"ש מתני' דשני שבילים אפשר דאתיא אפילו כר\"ע ורבי יוסי ומיירי בעשה הטהרות השניות קודם שנודע לנו שהוא בספק טומאה ולא ביאר לנו הר\"ש האי נודע שהוא בספק מה הוא אם כוונתו היא דאם שכח שהלך או שנגע ועשה טהרות טהורות אבל אם ידע שהלך או נגע טמאות או דילמא דדוקא אם נודע לו שהוא ספק טמא אז הוא דאמרינן דאם עשה טהרות דטמאות אבל אם היה סבור דטהור מן הדין אף שנסתפק אם נגע אם לא נגע כיון דהיה סבור דטהור הוא כדין כל ספק טומאה בר\"ה אף שטעה כל טהרות שעשה טהורות ולא מטמאינן אלא בהזיד היפך מה שאמרו לו חכמים. עוד אני מספק דכפי הנראה מדברי הר\"ש אפילו לר\"ע ורבי יוסי אינו אלא חומרא בעלמא דמחמרי להצריכו טבילה והזאה שמא היום ולמחר יתברר הדבר דהתינח טבילה לא נפיק ריעותא אם אנו מצריכים אותו משום חומרא אבל הזאה כיון דמדין לא היה צריך נמצא שאנו מטמאין אותו בידים שהרי הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא וכמ\"ש רבינו בריש פט\"ו מהלכות פרה אדומה וכן המזה נטמא שא\"א להזייה בלא היסט ואולי כיון דתקנת חכמים הוא להזות עליו נמצא שהוא לצורך הזייה וכל שהוא לצורך אינם מטמאים וכמבואר ומיהו ראיתי לרבינו כשהביא דין דרבי ינאי לא הזכיר כי אם טבילה אלמא דבהזאה לא החמיר להזות עליו שלא לצורך ולפ\"ז דין זה לא נאמר כי אם בטומאת שרץ אבל בטומאת מת לא אמרינן זילו טבילו כיון דטבילה לא מהניא כלל בלא הזאה. ועיין במ\"ש התוספות בפ\"ב דכתובות עלה כ\"ז ד\"ה והלך ופ\"ק דפסחים עלה י' ד\"ה הלך: "
+            ],
+            [
+                "<b>שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהם ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אם באו ונשאלו זה אחר זה מורין לכל אחד מהם בפ\"ע שהוא טהור באו שניהם כאחד או שבא האחד ושאל עליו ועל חבירו ואמר שנים היינו ובשני השבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו הרי שניהם טמאים וטהרות שעשו נשרפות</b> ע\"כ.  ודינים אלו הם בפ\"ה דטהרות מ\"ה מחלוקת דרבי יהודה ורבי יוסי. ואמרינן בפ\"ק דפסחים עלה י' אמר רבא בבת אחת ד\"ה טמאים בזה אחר זה ד\"ה טהורים לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו רבי יוסי מדמי ליה לבת אחת ורבי יהודה מדמי ליה לזה אחר זה. ומדברי רש\"י שם נראה דבבת אחת הוי כל ששאל האחד תוך כ\"ד של חבירו ולא ידעתי טעם לזה דהואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאים או טהורים א\"א לנו לומר טהורים אתם שהרי האחד ודאי טמא ולפ\"ז אפילו אם שאל האחד לאחר כ\"ד של חבירו כיון ששניהם בפני החכם והחכם מוכרח להשיב לשניהם תשובה אחת ומש\"ה שניהם טמאים. ודקדקתי בדברי רש\"י ז\"ל וראיתי דהא דתוך כ\"ד לא כתבה כי אם במלתיה דרבי יהודה דמדמי להו לזה אחר זה ואם איתא שדין זה היה מוסכם מהכל היה לו לפרש כן בהא דאמרינן בבת אחת טמאין דדוקא תוך כ\"ד ורש\"י שם לא תלה הדבר אלא משום דבהוראה אחת יש לנו לומר טמאים או טהורים כו'. וסבור הייתי לומר דודאי אליבא דרבי יוסי דס\"ל דבבא לישאל עליו ועל חבירו דכבת אחת דמי אלמא לא אזיל אלא בתר הוראת החכם וכיון דהחכם מוכרח להשיב על שני הדברים כאחד ואינו יכול לומר טהורים אתם משום דמיחזי כשיקרא מש\"ה טמאים א\"כ אפילו ששאל האחר לאחר כ\"ד של חבירו כל שהחכם לא השיב עדיין לשאלת הראשון וצריך להשיב לשניהם כאחד כולם טמאים אבל לרבי יהודה דלא אזיל בתר תשובת החכם אלא בתר השואלים דוקא ששאל האחד בתוך כדי דבור של חבירו הא לאו הכי שניהם טהורים. ולפ\"ז לדידן דקי\"ל כרבי יוסי אין חילוק בין תוך כ\"ד לאחר כ\"ד ועדיין לא נתקררה דעתי בזה. ובהא דאמרינן דבבא לישאל עליו ועל חבירו דרבי יוסי מטמא נראה מדברי רבינו ז\"ל דדוקא בששאל עליו ועל חבירו כאחד כגון באומר שנים היינו ובשני השבילין הלכנו כו' אבל אם שאל עליו וטהרוהו וחזר ושאל על חבירו נראה דאפילו לרבי יוסי טהור ואם שאל עליו ולא טהרוהו וחזר ושאל על חבירו נראה דאם היה תוך כ\"ד פשיטא דשניהם טמאים דומיא דבאו שניהם לישאל כאחד. אך אם הוא לאחר כדי דבור נראה דאי אמרינן בבאו שניהם לישאל דכל ששאל האחד לאחר כ\"ד של חבירו אומרים להם טהורים אתם ה\"נ בבא לישאל עליו ועל חבירו כיון ששאל על חבירו לאחר כ\"ד של שאלתו שניהם טהורים דפשיטא דלא חמיר בא לישאל עליו ועל חבירו מבאו שניהם לישאל כאחד אך אי אמרינן דבבאו שניהם לישאל כאחד שלא השיב החכם על שאלת הראשון דשניהם טמאים ה\"נ בבא לישאל עליו ועל חבירו כל שלא השיב החכם על שאלתו הראשונה כבת אחת דמי. וראיתי לתוספות בפ\"ב דכתובות עלה כ\"ז ד\"ה בבא לישאל עליו ועל חבירו אין לפרש שבא לישאל בבת אחת דהתם כ\"ע מודו דטמאות מכ\"ש דבאו שניהם לישאל בבת אחת אלא מיירי ששאל על עצמו וטהרוהו ואח\"כ בא לשאול על חבירו דמר מדמי ליה לבת אחת כיון ששאל על שניהם בבת אחת ומר מדמי ליה לזה אחר זה כיון שטיהרוהו קודם ע\"כ. למדנו מדבריהם דהיכא דשאל עליו ואח\"כ חזר ושאל על חבירו דאפילו רבי יהודה מודה דשניהם טמאים ולא נחלק רבי יהודה אלא כשטיהרוהו מקודם. ונראה דלדבריהם אין הפרש בין תוך כ\"ד לאחר כ\"ד בין בבאו שניהם לישאל כאחד בין בבא לישאל עליו ועל חבירו. אך מה שאני מסתפק לסברת התוספות הוא בבאו שניהם ושאל האחד וטהרוהו ובאותו מעמד שאל השני מהו מי אמרינן דדמי לבא לישאל עליו ועל חבירו דאף שטהרוהו כל שחזר ושאל על חבירו באותו מעמד טמאים א\"ד שאני כשהשואל אחד דאז אפילו שטהרוהו כיון ששאל על חבירו באותו מעמד חשיב כבת אחת אבל בשני שואלין כל שטהרוהו את הראשון שוב אינו חוזר להטמא משום שאלתו של שני ומדלא אמרינן דפליגי בהכי נראה דבהא מודו כ\"ע דטהורים ומיהו דברי התוספות תמוהים בעיני דאיך יעלה על הדעת דאחר שטהרנוהו בשביל שחזר ושאל על חבירו שנחזור ונטמא אותו וממשמעות דברי רבינו נראה בהדיא דחולק על סברת התוספות הלזו ודברי רבינו הם מהתוספתא דקתני רבי יוסי אומר אם אמרו שנים היינו ובשני השבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו אומר להם טמא כו' והא דקתני אם אמרו היינו או זה או זה וכמ\"ש הר\"ש ז\"ל בפ\"ה דטהרות מ\"ה ומוכרח הוא דאי בבאו שניהם אפי' ר\"י מודה וכדאמרינן בגמרא וא\"כ כיון דנקט רבי יוסי במלתיה כה\"ג משמע דהיכא דלא שאל מתחילה כי אם עליו וטהרוהו דבהא מודה רבי יוסי דטהור דאי לא לישמעינן רבותא רבי יוסי אפילו כשטהרוהו מתחילה ולא ידעתי איך יתיישב התוספתא הלזו לסברת התוספות. וראיתי להר\"ן בההיא דכתובות דכתב ובודאי מדרבי יוסי פרכינן דכבא לישאל עליו ועל חבירו דמי וכדפירש\"י דליכא למימר דכבת אחת דכולהו מודו דמי דהיכי נימא דכבת אחת דמי אטו משום דאנן ידעינן דינא דכולן טהורות הוי כבת אחת א\"כ בשני שבילין נמי ידעינן דינא אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואפ\"ה לא הוו כבת אחת אלא ודאי מדרבי יוסי פריך משום דהכא אפילו לא באה אלא כל אחת ואחת בפ\"ע כבא לישאל עליו ועל חבירו דמי דבשלמא בשני שבילין כי נשאלו זה בפ\"ע וזה בפ\"ע אפשר דחד לא ידע בדחבריה אלא כשבאו לישאל עליו ועל חבירו וכיון דאיהו ידע באידך ויודע דכי מטהרו ליה מטהרו נמי לחבריה סבר רבי יוסי דמיחזי כשיקרא והכי נמי בכרכום אי אתיא כל חדא בפ\"ע הוה ידעא בגוונא דאידך וידע שפיר דלכולהו מטהרינן ע\"כ. והעתקתי דבריו לפי שנראה דס\"ל דהכל תלוי אם ידע האחד במלתא דחבריה או לא ולפ\"ז אף ששאל עליו וטהרוהו אם חזר ושאל על חבירו שניהם טמאים משום דהרי ידע בדחבריה וכן נמי בבאו שניהם שאף שטהרו לאחד כל שהיה שם הב' בשעה ששאל הראשון הרי איכא למיחש למיחזי כשקרא שהרי ידע בדחבריה אך נראה שאין להכריח דין זה מדברי הר\"ן דעד כאן לא קאמר הר\"ן דאיכא למיחש דמיחזי כשקרא אלא קודם שיטהר החכם שאז אם רואה החכם שאחד מן השואלים ידע בדחבריה לא יטהר שניהם אבל בשטיהר כבר פשיטא דלא יחזור החכם משמועתו ושניהם טהורים אך את זה לבד ראיתי להוכיח מדבריו בשכל אחד בא לפנינו ואומר כך היה המעשה שלי ושל חבירי אבל איני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי דנראה כפי דברי הר\"ן ז\"ל דשניהם אליבא דרבי יוסי טמאים מאחר דהאחד ידע בדחבריה ואף שאינו שואל על חבירו דומיא דכרכום שאף שזו על עצמה שואלת כיון שיודעת בגוונא דאידך כולם אסורות. הן אמת שרש\"י בפ\"ק דפסחים כתב בפירוש הפך מזה דכל שלא שאל על חבירו אף דידע בדחבריה כולם טהורים ולא ידעתי איך יתיישב כפי סברתו סוגיא הלזו דכתובות דאיהו כתב בפירוש דמדרבי יוסי פריך ולפי מ\"ש בפ\"ק דפסחים לרבי יוסי בההיא דכרכום אף דכל חדא וחדא ידעא בגוונא דאידך כל שלא שאלה על חבירתה כולן טהורות וכעת צל\"ע: <br><b>עוד </b>אני מסתפק בהא דאמרינן דבבא לישאל עליו ועל חבירו דכבת אחת דמו אליבא דרבי יוסי אי מיירי דוקא כשאמר לו האחד לחבירו שישאל עליו הא לאו הכי אין חבירו יכול לטמא אותו משום שאלתו ומסתמא דמלתא נראה דהוי בכל גוונא אלא שאני תמיה על זה אם הלך האחד ושאל לחכם אחד וטהרו כשחזר האחר ושאל עליו ועל חבירו וכי יחזור הראשון להיות טמא משום שאלתו של זה. והנראה אצלי הוא דע\"כ לא אמרינן דבבא לישאל עליו ועל חבירו דשניהם טמאים אלא לגבי השואל שמשיב לו החכם דשניהם ספק טמאים מדרבנן ולגבי השואל הוי ספק טמא מדרבנן אבל האחר אם חזר והלך לגבי חכם וטהרהו טהור גמור לכ\"ע אלא דלגבי השואל הוי ספק טמא אך היכא דבאו שניהם כאחד או שאמר לחבירו שישאל ג\"כ עליו כולם הוו ספק טמאים לכ\"ע וההיא דכרכום היינו משום דכל חדא וחדא דאתיא קמן דיינינן לה כבאה לישאל עליה ועל חברתה. ודע שכתב רש\"י בפ\"ק דפסחים דהאי שביל טמא מיירי שקבר מוטל בו לרחבו וממלא את כולו ואי עובר בו א\"א שלא יאהיל ע\"כ ופירוש זה הוא מוכרח ומוסכם מהכל דאל\"כ כולם טהורים דלכל חד אמרינן דטהור שמא לא האהיל וכ\"כ הר\"ש ברפ\"ה דטהרות מ\"א ומ\"ה וכן ההיא דשני שבילין באדם אחד שכתבנו לעיל מיירי נמי בכה\"ג וכן ההיא דרפ\"ה דטהרות שני שבילין אחד טהור ואחד טמא הלך באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם הלך פירשה הרע\"ב כשהקבר מוטל בו לרחבו ואע\"ג דר\"ע מטמא כל ספק טומאה בר\"ה כבר כתבנו לעיל דהיינו דוקא בודאי מגע אבל בספק מגע לא דומיא דקופה וחמור והכא אם לא היה השביל ממלא את כולו הוי כספק מגע א\"נ משום דהוי כס\"ס ספק הלך בשביל הטמא ואת\"ל הלך אימור לא האהיל על הטומאה ורבי יוסי דמטהר בשביל לאו משום ס\"ס אלא משום שדרך בני אדם והוי כאין לו תקנה דומיא דטהרות דמודה ר\"ע וכמ\"ש הר\"ש: <br><b>ודע </b>שכתבו התוספות בפ\"ק דפסחים דהא דאמרינן ועשה טהרות ולא קאמר אדם טהור משום דלגברי אע\"ג דמוקמינן להו בחזקת טהרה מצריכין להו טבילה והזאה שלא יגעו שניהם בתרומה דאז התרומה טמאה ודאית והאוכלה במיתה ואם נגעו שניהם כאחד ונכנס למקדש חייב וכ\"כ בפ\"ב דכתובות שכתבו זילו טבולו דהא נהרא קמייכו נראה דהיינו משום ההיא דרבי ינאי דפ\"ב דע\"ז עלה ל\"ו ולפי זה קשה דאמאי איצטריכו לטעמא דפן יבואו לידי טומאה ודאי הא ההיא דרבי ינאי מיירי אפילו באדם אחד שנסתפק אם נגע בטומאה אם לאו ואפשר דס\"ל לתוספות דמשום ההיא דרבי ינאי לא נוכל לומר שנמנע התנא מלומר אדם טהור שהרי ברפ\"ה דטהרות נחלקו ר\"ע וחכמים גבי אדם וחכמים מטהרים ואע\"ג דרבי ינאי אומר להם זילו טבולו היינו דרך עצה בעלמא וכמו שכתבנו לעיל בשם רבינו ומש\"ה הכא בשני שבילין אנו מזקיקין לטבול משום דלמא יבואו לידי טומאה ודאית ואף שכפי מ\"ש הרא\"ש דאפשר דלר\"ע ורבי יוסי אם נגעו בטהרות לאחר שנודע להם שהם בספק טומאה שהטהרות טמאות ולפי' זה אפשר דמחלוקת ר\"ע וחכמים הוא בטהרות מ\"מ אפשר דס\"ל לתוספות דמשום ההיא דרבי ינאי לא היה נמנע התנא מלומר אדם טהור. וראיתי להרב בעל תיו\"ט ז\"ל שכתב ועשה טהרות משום דרבי יוסי איצטריך למיתני ועשה טהרות דכר\"ע ס\"ל לגבי אדם תוספות דכתובות ע\"כ. ויש לדקדק בדבריו אי טעמא הוא משום דר\"י ס\"ל כר\"ע אמאי איצטריכו התוספות לטעמא דדלמא יבואו לידי טומאה ודאית הא ר\"ע מטמא אפילו היכא דלא שייך האי טעמא ואולי דס\"ל לתוספות דטעמא דר\"ע דמטמא בהנהו הוא ג\"כ מהאי טעמא שכתבו התוספות כאן והוא דמצריכין אותו טבילה והזאה דלמא ילך בשביל האחר או יגע באחד או יאהיל ויבוא לידי טומאה ודאית ומש\"ה נקט הנהו גווני דוקא ומיהו מדברי הר\"ש שם נראה שחולק על זה שהרי הוקשה לו מתינוקות ורכוב ואפשר עוד לומר דכיון דמשום דרבי יוסי הוא דנקט ועשה טהרות ורבי יוסי חולק על ר\"ע בשביל וכדאיתא ברפ\"ה דטהרות מ\"ב דמטהר רבי יוסי בשביל שדרך בני אדם להלוך מש\"ה כתבו התוספות דבשביל זה מטמא רבי יוסי האדם להצריכו טבילה והזאה דלמא יבואו לידי טומאה ודאית אך לא ידעתי מנא ליה להרב בעל תיו\"ט דמשום רבי יוסי הוא דנקט ועשה טהרות אימא דאפי' חכמים דמטהרים מודו הכא משום דלמא יבואו לידי טומאה ודאית דכי היכי דלרבי יוסי אף שמטהר בשביל מודה בשביל זה אימא דאף אליבא דחכמים דמטהרים אף במגע מודים בשני שבילין ושני בני אדם וא\"ת כי היכי דמטמאים האדם ה\"נ נטמא הטהרות משום דלמא יאכלם אדם אחד ויהיה טמא ודאי או דלמא יגעו הטהרות הללו בתרומה ויפסלו אותם בודאי וכמ\"ש התוספות בפ\"ק דפסחים הא לא קשיא כלל דדוקא אדם דאית ליה תקנה מטמאין אותו מהאי טעמא להצריכו טבילה והזאה אבל טהרות דלית להו תקנה לא וא\"ת בבא קמייתא דהיינו שני שבילין ואדם אחד אמאי נקט ועשה טהרות ולא קאמר אדם טהור דהתם לא שייך לומר דלמא ילך ויבא לידי טומאה חמורה דהא בכה\"ג איפליגו ר\"ע וחכמים ואפשר דמשום ר\"ע נקט לה בטהרות ועוד י\"ל דשאני התם דבעי לפלוגי בין קיימות לאינם קיימות והא לא שייך כי אם בטהרות וזה פשוט: <br><b>עוד </b>כתבו התוספות בפ\"ג דכתובות דלהכי נקט ועשה טהרות משום דבעי למיתני סיפא הזה וטבל וטהר הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות כו' ודבריהם תמוהים דחילוקים אלו מעולם לא נשנו במשנה בב' שבילין ובשני בני אדם ובמתני' דשני שבילין ואדם אחד הוא דנאמרו חילוקים הללו והנראה אצלי שטעות נפל בספרים וחסר לשון שהתוספות הוקשה להם כפי תירוצם ממתניתין דשני שבילין ואדם אחד אמאי נקט ועשה טהרות ותירצו משום דבעי לחלק בין נאכלו לקיימין: <br><b>עוד </b>כתבו התוספות בפ\"ק דפסחים דהא דאמרינן דבבת אחת טמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא אפי' בבת אחת טהורים ע\"כ. ודין זה הוא מוכרח מההיא דר\"פ ב' נזירים דאמרינן דבר\"ה אפילו שנפל השרץ ביניהם וע\"כ אחד מהם טמא ודאי אפילו הכי כולם טהורים וכמו שכתבו התוספות שם ובריש נדה ד\"ה והלל וכן בההיא דשני שבילין ואדם אחד כבר כתבנו לעיל שכתב הר\"ש בפ\"ח דתרומות דאין טומאתן כי אם מדרבנן וכבר הארכנו בזה לעיל יע\"ש: <br><b>עוד </b>כתבו התוספות בפ\"ב דכתובות דהא דאמרינן דאם נשאל כל אחד בפ\"ע דטהורות לא שיאכלם אדם אחד דא\"כ יאכל ודאי טומאה וכדאמרינן בפרק שני דשבועות הלך בראשון ולא נכנס בב' ונכנס חייב דטמא הוא ממה נפשך ע\"כ. ואי טעמם הוא משום איסורא דאסור לאכול קדשים שנטמאו נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דלדברי האומרים דחתיכה של איסור דנתבטלה ברוב דשרי לאדם אחד לאוכלם אע\"פ שודאי אוכל איסור הוא הדין הכא כיון דמן הדין כולם טהורות. ואפשר דהתוספות אזלי לשיטתם דס\"ל גבי תערובת איסור דאסור לאדם אחד לאוכלם וכמו שנתבאר בטור י\"ד סי' ק\"ט ועיין במ\"ש מרן בסימן ק\"י על מ\"ש הטור או שאוכלם כולם אדם אחד אסור אפילו בזה אחר זה ונסתפק שם מרן בדין זה ואפשר דיש סיוע לדברי הטור מדברי התוספות הללו. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ז מהלכות ע\"ז דין י'): <br><b>ומ\"ש </b>רבינו וכן אם נטמאו בטומאה קלה כיצד שני ככרים אחד טמא ואחד טהור וכו' דינים אלו הם בפ\"ב דטהרות ונשנה דין זה לומר שאף בטומאה דרבנן כל שבאו לישאל בבת אחת שניהם טמאים ודע שדין זה הוא אפילו ברה\"י וכשבאו זה אחר זה כולם טהורים משום דהוי ספק מד\"ס דטהור וכדאיתא בפ\"ד מי\"א וזהו שכתב רבינו מפני שהם ספק ד\"ס ואולי בר\"ה אפילו היו מן התורה ספיקן טהור אלא ודאי דמיירי ברה\"י אך ראיתי לדקדק למה לא נשנה דין זה גם בשני ככרים ואדם אחד וטבל בינתים דאם נאכלו הראשונות השניות טהורות ואם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות ואם לא טהר בינתים הראשונות תלויות והשניות ישרפו ולא ידעתי טעם נכון לזה ומיהו אין ספק שהדין דין אמת דאף בדרבנן לא תלינן להקל כי היכי דלא תלינן בשני ככרים ושני אנשים כשבאו לישאל בבת אחת (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהלכות חמץ ומצה דין י\"א). ודע שמ\"ש רבינו בדין הככרים דשניהם טמאים מספק נראה דהוא הדין בדין השבילין שאינם טמאים כי אם מספק ואף דהתם גבי שבילין כתב סתם הרי שניהם טמאין נראה דאין חילוק בזה בין שבילין לככרים אך מה שאני תמה הוא מ\"ש בדין השבילין והככרים דטהרות שעשו נשרפות דאף שאחת מהן טמאה ודאי מ\"מ האחת מהם טהורה ודאי ומוטב שיהיו שתיהן תלויות ולא נשרוף הטהורה בידים ומדברי הר\"ש בפ\"ח דתרומות נראה שיש להוכיח דין זה שהרי כתב שם דהיכא דהיו שתי קופות של תרומה ברה\"י ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזו מהן נגע דשניהם תלויות אף שעל כל פנים אחת מהם טמאה ודאי וכ\"כ התוספות בפ\"ק דפסחים עלה ט\"ו ד\"ה חבית וק\"ו הדברים ומה התם דהוי ברה\"י דאם לא היו סותרים זה את זה הספיקות היינו שורפין את התרומה על ספיקה כשהם סותרים אנו מקילים שלא לשורפה בר\"ה או בככרים דכשאינם סותרים הם טהורים לגמרי כשהם בבת אחת לא כ\"ש שלא נשרפם ועוד דממקומו מוכרח שהרי באדם אחד ושתי הטהרות קיימות קי\"ל דשתיהן תלויות אע\"ג דאחת מהן ודאי טמאה ואם כן ה\"ה בשני שבילין ושני אנשים ומאי דתנן במתניתין טמאין הוא לאפוקי מדרבי יהודה דקאמר טהורין אבל לעולם דאף לרבי יוסי אינם טמאים בודאי אלא מספק וטהרותיהם תלויות וכן יש לתמוה במה שסיים רבינו את דבריו וכתב ואפילו ככר אחד טמא שנתערב במאה ככרות כולן טמאין וישרפו ובתוספתא מייתי לה בסיום דברי רבי יוסי דקאמר טמאין שאפילו טומאה שנתערבה בק' טהרות טמאות ואין הכרח מזה שישרפו כולן אלא שכולן טמאות מספק ויהיו תלויות עוד נ\"ל שאף שיהיה הדין דטומאה שנתערבה בטהרות שישרפו כולם אין ללמוד הימנו לדין השבילין והככרים דאיכא למימר שאני התם דהככר הטמא היה ניכר מתחלתו וחל עליו חיוב שריפה ומש\"ה אפילו שנתערב אחר כך בטהרות לא פקע מיניה חיוביה וישרפו כולם אבל בשבילין וככרות שלא חל עליהן בשום זמן חיוב שריפה ואדרבא מן הדין כולם טהורות אלא שחכמים החמירו בבת אחת משום דמיחזי כשיקרא אמאי ישרפו סוף דבר לא יכולתי להלום דין זה אם מן הסברא אם מן הסוגיא דשני שבילין ואדם אחד שמורה בהיפך והדבר צריך תלמוד. גרסינן בתוספתא ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות או שנטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות עשו שניהם טהרה אחת הרי זו טמאה עשו שניהם שתי טהרות זה בא בפ\"ע אומרים לו טהור וזה בא בפ\"ע אומרים לו טהור וזה שנשאלו שניהם כאחד אומרים לו טמא דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אם אמרו שנים היינו ובשני השבילין הלכנו ושתי טהרות עשינו אומרים להם טמא שאפילו טומאה אחת שנתערבה במאה טהרות כולן טמאות ע\"כ. ודע דהא דמחלקינן בין נאכלו ללא נאכלו כתב הר\"ש דלא מיתוקמא אלא בבא לישאל בבת אחת כיון דשנים עשאוה ואפילו הכי אם כבר נאכלו ראשונות השניות טהורות ע\"כ. ומ\"מ אני תמיה בזה כיון דמוקמינן לה בבאו לישאל בבת אחת א\"כ בעל הטהרות שנאכלו בא לישאל על עצמו אם טהור ואם טמא וכיון שכן הא הוו תרתי דסתרן אהדדי דכיון דב\"ד מוכרחים להשיב על שאלתם וכולם טהורים אינם יכולים לומר דאם המהלך טהור הטהרות טמאות ואם הטהרות טהורות המהלך טמא דהא כי נאכלו לאחר שנעשו שניות דאמרינן דשניות תלויות היינו דוקא משום דבאו לישאל בבת אחת והוו תרתי דסתרי המהלך עם הטהרות השניות א\"כ כי נמי נאכלו קודם עשיית הטהרות הוו תרתי דסתרי ורבינו לא הביא חלוקים אלו דנאכלו גבי שני שבילין ושני בני אדם ואולי ס\"ל דלאו הילכתא נינהו: <br><b>עוד </b>נתיישבתי בדינים אלו ונראה דאם היו שתי חביות בר\"ה ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזו מהם נגע עכ\"פ אחת מהן טמאה דאם היו החביות של אדם אחד פשיטא דכולם טמאות מספק וכן אם היו של שני אנשים ובאו לישאל בבת אחת או ששאל האחד עליו ועל חבירו ג\"כ כולם הם תלויות דומה לההיא דפ\"ק דפסחים צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי להאי על אי להאי על דמדמינן להו לשני שבילין ושני ב\"א ומדברי הטור בא\"ח סימן תל\"ט נראה בהדיא דאם שני הבתים הם של אדם אחד אין חילוק בין בת אחת לזה אחר זה דהא עכ\"פ איסורא איכא גביה וכן נראה מדברי הרמב\"ן הביאם הרשב\"א בת\"ה בית ד' ש\"ב עלה קי\"ג ולפי זה נראה לי דההיא דשני שבילין ושני אנשים מיירי שכל אחד נגע בטהרות שלו אך אם היו הטהרות הראשונות והשניות של אדם אחד פשיטא דכולם טמאות כיון דעכ\"פ טומאה איכא גביה ואין חילוק בזה בין נאכלו אח\"כ או לא וכדתניא בתוספתא עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות אך בההיא דשני שבילין ואדם אחד איכא לעייוני טובא במאי מיירי אי אמרינן דמיירי כשנגע בשני הפעמים בטהרותיו ניחא דלא מחלקינן בין בא לישאל בבת אחת לזה אחר זה אך אי מיירי דטהרות דהתם הם של שני בני אדם תמיה לי מלתא טובא אמאי לא חלקו בין בבת אחת לזה אחר זה ומה בין זו לההיא דפסחים דהתם נמי איסורם מכח חד קא אתי דהיינו העכבר וכן בההיא דכתב הרשב\"א בשם הרמב\"ן דאם היו הקדרות של שני בני אדם ונפל איסור לאחת מהן ואינו יודע לאיזו מהן נפל דאם באו להשאל זה אחר זה דכולם מותרות אע\"ג דאחת מהן ודאי אסורה ה\"נ אם היו הטהרות של שני אנשים ובאו להשאל זאח\"ז אמאי לא מטהרינן לכולהו וכ\"ת ה\"נ א\"כ כי היכי דאיפליגו רבי יהודה ורבי יוסי בשני שבילין ושני אנשים ה\"נ היה להם לחלק בשני שבילין ואדם אחד. ודע דהרשב\"א ז\"ל חולק בדינו דהרמב\"ן וס\"ל דאם היו כאן שתי קדרות של היתר והם של שני אנשים ונפל איסור באחת מהן והוא איסור דרבנן אפילו שבאו להשאל זה אחר זה אסורות כל שאין בהם לבטל האיסור לדידיה ניחא ולא תיקשי ליה משני שבילין ושני אנשים דאמרינן דבזה אחר זה כולם טהורים:       סליקו להו הלכות אבות הטומאות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a331f5a9111be2d9bfa4ab48b946d7fa6200c7b5
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,199 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות פרה אדומה וכו'.</b> מדברי רבינו הללו נראה שזקינה אינה נקראת כי אם ביותר מד' שנים וקשה שהרי בפ\"א מהלכות מעה\"ק דין י\"א כתב והגדולים בבקר עד ג' שנים שלמות מיום ליום כו' יתר על זה הרי הוא זקן אלמא דיתר מג' נקרא זקן וא\"כ ה\"ה בפרה וי\"ל דע\"כ אין שיעור שנות הפרש שוה לשנות הפרה שהרי פר נקרא מבן ב' שנים ופרה אינה נקראת כי אם מבת שלש וכבר הארכתי בזה לקמן יע\"ש וא\"כ כשם שבפר ששנותיו מתחילים מבן ב' אינו נקרא זקן עד שיעברו עליו שתי שנים שהוא שיהיה מבן ג' ואילך הכי נמי בפרה ששנותיה מתחילים מבת ג' אינה נקראת זקנה עד שיעברו עליה ב' שנים דהיינו שתהיה מבת ד' שנים ואילך. והנה בעיקר הדין דפרה הזקנה כשירה ואילו בשאר הקרבנות קי\"ל דהזקן פסול לקרבן וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות מעה\"ק ובפ\"ב מהלכות איסורי מזבח דין ו' נראה שהטעם הוא משום דפרה אינה קדשי מזבח כי אם קדשי ב\"ה ומש\"ה איצטריך קרא לומר אשר אין בה מום אע\"ג דכל הקרבנות צריך שלא יהיה בהם מום משום דסד\"א כיון שהיא קדשי ב\"ה לא יהיה מום פוסל בה קמ\"ל דלא וא\"כ אין לנו לומר שפוסל כי אם מום דכתיב בהדיא אבל זקן אע\"ג דממעטינן ליה מקרא וכדאיתא בסוף פ\"ו דבכורות מ\"מ כיון דאין פסולו מחמת מום כשר לפרה ולפ\"ז היה נ\"ל דמזוהם וחולה נמי דפסולים לשאר קרבנות דכשר בפרה דהא הני תלת דהיינו זקן ומזוהם וחולה מחד קרא ממעטינן להו וכדאיתא התם. הן אמת שאני תמיה בזה דבפרק קמא דחולין עלה י\"א דטריפה פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא ורבינו בדין ז' כתב היתה יוצא דופן או מחיר או אתנן או טריפה או שנרבעה פסולה שכל הפסולין לקדשים למזבח פוסל את הפרה ואע\"פ שהיא כקדשי ב\"ה הואיל וקראה הכתוב חטאת ע\"כ וא\"כ יש לתמוה דמאחר דכל דבר הפוסל בשאר הקרבנות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא מ\"ש זקן דפסול בכל הקרבנות וכשר בפרה ומיהו לפי מ\"ש בעלה קע\"ט (*א\"ה תמצאנו פ\"ב מהלכות איסורי מזבח) שיש ב' מיני זקנה הא' הוא הזקן שתשש כחו שהרי באדם שפסול הזקן אינו זקן בשנים אלא שהגיע להיות רותת וכמו שפסק בפ\"ז מהלכות ביאת מקדש דין י\"ב ובפ\"ב מהלכות איסורי מזבח כתב כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה כו' וכבר נמנו וא\"כ פסול הזקנה בבהמה הוא דומיא דזקנה דאדם וזקנה כזו הוא דדרשינן לה מקרא אבל הזקנה שהוא מצד רבוי השנים כגון איל יותר מבן ב' ופר יותר מבן ג' זה אין פסולו כי אם מדרבנן ואפשר דאפילו מדרבנן ליכא פסולא שאינו אלא משום כבוד בעלמא ומ\"מ בין הכי ובין הכי ניחא דדוקא בפסול שפוסל בקדשים מן התורה פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא אבל בזקן בשנים דלרבינו אינו פסול כי אם מדרבנן אינו פוסל בפרה משום דקדשי ב\"ה היא ולפי זה אם הגיעה הפרה לשיעור הזקנה שכנגדה באדם פוסל שאז פסולה מן התורה גם בפרה פוסל משום דחטאת קרייה. ואף לדברי התוס' שבפרק ב' שעירי עלה ס\"ו דמשמע מדבריהם דפסול השנים הוא מן התורה וכמו שנכתוב לקמן ל\"ק כלל שהרי המתבאר מתוך דברי התוס' שם הוא דס\"ל דר\"מ פליג עם חכמים דס\"ל דאין שנים פוסלים כי אם מפני הכבוד ואליבא דחכמים הוא דשנים פוסלים בפר מן התורה. ולפ\"ז מאי דאמרינן דכשירה הזקנה הוא מאמר ר\"מ דוקא ואזיל לטעמיה דאית ליה דאין שנים פוסלין כי אם מפני הכבוד וגבי פרה שנעשית בחוץ ליכא כבוד אבל לרבנן אה\"נ דפרה יתירה מבת ד' פסולה ולפי פי' זה פשיטא דקי\"ל כרבנן דהזקינה שהיא יתירה מבת ד' פסולה ולרבינו דפסק דהזקנה כשירה צ\"ל דס\"ל דר\"מ לא פליג אדרבנן אלא פרושי קא מפרש דמאי דקא אמרי רבנן בת ג' או בת ד' לא בעו למעט יותר מבת ד' דהא הזקנה כשירה לפרה אלא דאורחא דמילתא נקטו דאין ממתינין לה שמא תשחיר דאלת\"ה אלא דפליגי רבנן עם ר\"מ ולרבנן יתירה מבת ד' פסולה היא תימה איך פסק כר\"מ נגד חכמים. ובאידך פלוגתא דפרים דפ\"ק דפרה מ\"ב ראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב הלכה כחכמים והיות הזקנים מן הבהמות מתועבים בכל הקרבנות הנה הוא מאמר אמיתי וכאילו ענינו קרוב ממום ר\"ל הזקן ותש כח וכבר קדם לך זה בספ\"ו מבכורות ע\"כ. והנראה אצלי מתוך דברי רבינו הללו דס\"ל דגם במשנה לא נחלקו ר\"מ עם חכמים אלא דר\"מ מפרש דברי חכמים דמאי דנקטו חכמים אף בני ג' לאו למימרא דיתר מבן ג' פסולים אלא שאין מביאין אותו מפני הכבוד אך אם הגיע לשיעור הזקנה שתש כחו אז מתועב לגמרי וענינו קרוב ממום וזהו הזקן שכתב בפ\"ג מהלכות איסורי מזבח ואתיא פשט ההלכה דפרק ב' שעירי דמוכח מינה דאין שנים פוסלים בפר ככ\"ע ודוק: <br><b>תנן </b>בריש פרה רא\"א עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ\"א עגלה בת ב' ופרה בת ג' או בת ד' רמ\"א אף בת ה' כשירה הזקנה אלא שאין ממתינים לה שמא תשחיר ר\"י הגלילי אומר פרים בני ב' שנא' ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכ\"א אף בני ג' רבי מאיר אומר אף בני ד' וה' כשרים אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד ע\"כ. והנה אומרו ר\"א עגלה בת שנתה הוא למעט יותר ובאומרו פרה בת שתים נסתפק הר\"ש וכתב דמצ\"ל דבת שתים למעוטי נמי טפי כמו בת שנתה דאתא למעוטי טפי ואע\"ג דכ\"ש דבת ג' פרה היא דלמא פסל ר\"א שמא תשחיר אבל לא יתיישב הא דמכשיר ר\"א בפ\"ב פרה מעוברת ושמא דיעבד קאמר דכשירה. ובריש פ\"ב נטה יותר הרב לומר דלאו למעט טפי אתא ומ\"ש חכמים דעגלה בת שתים לאו למעט בת שנתה דכ\"ש הוא דילדא טפי אלא משום דר\"א פסל בת ב' קאמרי רבנן דאף בת שתים כשירה דעגלה היא כ\"כ הר\"ש וכן פסק רבינו רפ\"י מהלכות רוצח וז\"ל ע\"ע בת ב' שנים או פחות אבל אם היתה בת ב' שנים ויום אחד פסולה ע\"כ. והנה מ\"ש רבינו יום אחד לא ידעתי מקור דין זה דהא קי\"ל דשעות פוסלות בקדשים וכמו שפסק בפ\"א מהלכות מעה\"ק דין י\"ג וע\"כ אית לן למימר דשאני ע\"ע דאינה מקדשי מזבח ומצינו קולות אחרות בע\"ע ואפשר דגם זו היא מהם דדוקא יום א' משום דיום אחד בשנה חשיב שנה אבל שעות לא פסלי בה: <br><b>ודע </b>דאף דקי\"ל דעגל הוא בן שנה ולא יותר וכדאיתא פ\"ק דר\"ה שאני הכא דכתיב עגלת בקר ולא כתיב עגלה סתם כ\"כ הר\"ש ורבינו. וא\"ת מאחר שיש חילוק בין עגל לעגלת בקר למה לא ביאר לנו בפ\"א מהלכות מעה\"ק דעגלת בקר הוא בת שתים. וכ\"ת משום דליכא שום קרבן חובה מעגלת בקר הא ליתא שהרי כתב שם דעגל ה\"ז בן שנה וקרבן חובה לא מצינו מעגל וע\"כ מ\"ש רבינו הוא ללמד על הנודר שאם נדר עגל שהוא בן שנה וא\"כ היה לו לפרש שאם נדר עגלת בקר שהיא בת ב'. וי\"ל דכיון דקי\"ל דנדר קטן והביא גדול יצא וכמו שפסק רבינו ר\"פ י\"ו מהלכות מעה\"ק לא נפקא לן מידי ממחלוקת זה דר\"א וחכמים דהא כולהו מודו דאף בת שנתה מיקרי עגלת בקר אלא שחכמים הוסיפו דאף בת ב' מיקרי עגלת בקר וא\"כ לגבי נודר לא נפקא לן מידי דאם נדר עגלת בקר ורצה להביא בת שתים פשיטא דיצא אף לר\"א ואם רצה להביא בת שנתה יצא אף לרבנן דהא בת א' נמי כולהו מודו דמיקרי עגלת בקר ואע\"ג דבת א' נמי מיקרי עגלת בקר מ\"מ יכול להביא בת ב' דומיא דנודר פר דאף דבן ג' נמי מיקרי פר יכול להביא בן ב' כיון דמיקרי פר וכמ\"ש מרן בפ\"א מהלכות מעה\"ק ומ\"ש רבינו דעגל הוא בן א' הוא לאשמועינן דלא נימא דסתם עגל הוא יותר מבן א' קמ\"ל דלא ואם נדר עגל יכול להביא בן שנתו אבל הכא דעיקר פלוגתייהו הוא אם בת שתים מיקרי עגלת בקר או לא לא נ\"מ לענין דינא: <br><b>ומ\"ש </b>חכמים שפרה בת ג' ובת ד' יש להסתפק בדבריהם אי כוונתם לומר דבת ב' לא מיקרי פרה א\"ד דמודו דבת ב' נמי מיקרי פרה אלא שבאו לומר דאף בת ג' ובת ד' מיקרי פרה. והנה אם נאמר דכוונת ר\"א באמרו בת ב' הוא כפי מ\"ש הר\"ש ברפ\"ב דלא בא למעט יותר א\"כ מוכרחים אנו לומר דחכמים ס\"ל דבת ב' לא מיקרי פרה דאלת\"ה במאי פליגי אך אם נאמר דר\"א ממעט פרה יותר מבת ב' בזה יש להסתפק בסברת חכמים אם בת ב' מיקרי פרה והר\"ש הכריח דמאי דאמרי רבנן דפרה בת ג' ע\"כ לאו אף בת שלש קאמרי דמדעגלה בת שתים ש\"מ דפרה לאו בת ב' דפרה קשישא מינה והקשה הר\"ש דבסוטה (דף מ\"ו) משמע דשנים פוסלות בעגלה ולא בפרה ותירץ דהיינו כרבנן א\"נ אפי' כר\"א והתם מדאורייתא דא\"א שיפסול ר\"א מדאורייתא כו' עכ\"ד. ואני תמיה בדברי הרב דאף דנימא דמאי דקאמר ר\"א פרה בת שתים הוא למעט טפי ע\"כ מכח ההיא דרפ\"ב דמכשיר ר\"א פרה מעוברת צריכין אנו לומר דבדיעבד כשירה וא\"כ מה הוקשה לו מההיא דסוטה דעגלה פשיטא דשנים פוסלות בה אף בדיעבד דרחמנא אמר עגלת בקר אבל פרה שאין הטעם כי אם משום שמא תשחיר לא הוי כי אם לכתחילה דוקא ובגמרא שפיר עבדו ק\"ו אף דפרה נמי לכתחילה פוסלות בה שנים ומה פרה שאין שנים פוסלות בה בדיעבד מום פוסל בה עגלה ששנים פוסלות בה בדיעבד אינו דין שיהא מום פוסל בה. ועוד אני תמיה דאיך יעלה על הדעת שיפסול ר\"א לכתחילה דוקא אבל לא בדיעבד אם הוא סבור דמדאורייתא איכא קפידא שלא תהא יותר מבת ב' ובשלמא אם הוא דוקא דרבנן ניחא דאפשר דרבנן לא גזרו כי אם לכתחילה אבל בדיעבד לא אא\"א שהוא מן התורה מנ\"ל לר\"א לחלק בין בדיעבד לכתחילה. ודע שכפי מ\"ש הר\"ש ברפ\"ב בשם ר\"י מסמפונט דמאי דפליגי ר\"א וחכמים בחטאת המעוברת לא באם פליגי אלא בעובר אם כשר לפרה כו' אפשר לומר דמאי דקאמר ר\"א פרה בת שתים הוא למעט טפי נמי ופסולו הוא מן התורה כמו פחות מבת ב' ולפ\"ז צ\"ל דסוגיא דסוטה דקאמר דאין שנים פוסלות בפרה אתיא כרבנן. ודע שראיתי לרש\"י בסוטה עלה ההיא דאמרינן עגלה ששנים פוסלות בה וכו' שכתב עגלה בת שנתה היא ואם עברה שנתה פסולה דכ\"מ שנאמר עגל בן שנה הוא וכו' ע\"כ. ואני תמיה למה שנה משנתו כר\"א ולא כחכמים דאמרו דעגלה בת ב' דהלכתא כוותייהו ולרבנן שנים נמי פוסלות בעגלה אם היא יתירה מבת ב' וכמבואר וצ\"ע ועיין במ\"ש שם עלה דההיא דאמרינן יבא דבר שאינו עושה פירות כו' ובאידך פלוגתא דפרים דר\"י אומר פרים בני ב' וחכ\"א אף בני ג' ורמ\"א אף בני ד' וה' מפשטא דמתניתין מוכח דכולהו מודו לר\"י דפרים בני ב' אלא דחכמים מוסיפים דאף בני ג' נקראים פרים לאפוקי דר\"י דס\"ל דדוקא בן ב' ור\"מ מוסיף אף בני ד' וה' ובתוס' בפ\"ק דר\"ה עלה י' עלה ההיא דאמרי' רמ\"א כ\"מ שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן ב' פר בן ג' כתבו דע\"כ בן בקר בן ב' דאמרינן היינו עגל בן בקר ולא פר בן בקר כדמוכח בת\"כ גבי פר כהן משיח דתניא פר יכול אפילו זקן ת\"ל בן אי בן יכול אפילו קטן ת\"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים רמ\"א אף בן ד' ובן ה' כשרים ותימה דתנן בפ\"ק דפרה רי\"א פרים בני ב' וחכ\"א אף בני ג' רמ\"א אף בני ד' וה' כשרים אלמא מכשיר ר\"מ בפר אפילו בני ב' שנים דהא מוסיף אדר\"י והכא משמע מדעגל בן בקר לר\"מ בן ב' פר בן בקר בן ג' אבל פחות מבן ג' לא ע\"כ. ויש לדקדק דלמה הוצרכו להכריח דמאי דקאמר ר\"מ בן בקר בן ב' הוא עגל בן בקר לקושייתם דהא אף דנימא דבן בקר דקאמר ר\"מ הוא פר בן בקר אכתי קשה מתני' דפרה דקאמר ר\"מ אף בני ד' וה' כשרים דבמאי מיירי אי בפר בן בקר הא איהו ס\"ל דפר בן בקר הוא בן ב' דוקא ואי בפר סתם הא מדפר בן בקר בן ב' פר סתם בן ג' אבל פחות לא והיכי קאמר דבן ב' נקרא פר וי\"ל דאי הוה אמינא דמאי דקאמר ר\"מ בן בקר בן ב' הוא פר בן בקר הוה ניחא משום דהוה אמינא דפר נמי בן ב' הוא וההפרש הוא דפר בן בקר הוא בן ב' דוקא ולא יותר אבל פר נקרא בן ב' ובן ג' ולא שייך כאן לומר מדפר בן בקר בן ב' פר סתם בן ג' ופחות לא משום דכולם שמותם שוין דפר מיקרו אלא שכשבא למעט בן ג' כתיב פר בן בקר והיכא דליכא קפידא שיהיה בן ב' או בן ג' כתיב פר ור\"מ דפרה מיירי בפר אבל עכשיו שהכריחו דעגל בן בקר הוא בן ב' ע\"כ פר בן בקר אינו בן ב' דאם נקרא עגל אינו נקרא פר. וא\"ת מה הכריחו מההיא דת\"כ אם כוונתם לומר דמההיא מוכח דר\"מ אית ליה דפר בן בקר אינו בן ב' משום דר\"מ לא בא כי אם להוסיף אדרבנן וקאמר אף בן ד' וה' אבל במאי דקאמרי רבנן שאינו בן ב' משמע דמודה ר\"מ לחכמים א\"כ למאי הוצרכו בסוף דבריהם לומר ומעגל בן בקר כו' דמשמע דמסוגיא דראש השנה קשה לר\"מ הא בלאו ההיא סוגיא קשה לר\"מ מדידיה אדידיה דבת\"כ משמע שפר בן בקר אינו בן ב' ואילו במתני' קאמר דפר בן בקר הוא בן ב'. ונראה דכוונת התוס' אינו משום דמשמע דמודה ר\"מ לחכמים שפר בן בקר אינו בן ב' לפי שאינו מוכרח שעדיין אפשר לומר דר\"מ בתרתי פליג אלא משום דשמעינהו לרבנן דבן שלש דוקא ולא יותר אתא איהו להוסיף דאף בן ד' וה' ואה\"נ דלר\"מ אף בן ב' מיקרי פר בן בקר אלא הכרח התוס' הוא דאי אמרינן דבן בקר דקאמר ר\"מ שהוא בן ב' הוא פר בן בקר ע\"כ הכוונה היא דיותר מבן ב' אינו נקרא פר בן בקר דומיא דעגל בן שנה ועל זה הקשו דהא ליתא דבת\"כ מוכח דפר בן בקר לר\"מ הוא אף בן ג' וד' וא\"כ ע\"כ בן בקר דקאמר ר\"מ הוא עגל בן בקר. וא\"כ כיון דעגל בן בקר הוא בן ב' ע\"כ פר בן בקר הוא בן ג' דוקא דלא יתכן שבזמן אחד יקרא עגל ופר שהם דברים סותרים זה לזה ותירצו דאף דקאמר ר\"מ במסכת פרה אדרבנן קאי ולא ארבי יוסי ובת\"כ מיתניא דרבי יוסי בתר מלתא דר\"מ וחכמים ורבנן דהתם לאו רבנן דפרה ע\"כ. והנה הר\"ש כתב כדברי התוס' הללו והוסיף עוד לומר דאי לא הוה גרסינן הכא אף במלתייהו דרבנן הוה ניחא טפי ע\"כ כלומר דהוה ניחא נמי דרבנן דפרה הם חכמים דת\"ק: <br><b>ודע </b>שכפי הגירסא דגרסי בדרבנן דפרה אף בת ג' דמשמע דאית להו דאף בן ב' הוא פר קשה מאי דתנן בריש מסכת פרה דפרה לחכמים היא בת ג' ולא פחות וע\"כ מאי דקאמרי חכמים פרה בת שלש הוא למעט בת ב' דמדעגלה בת ב' פרה בת שלש אבל פחות לא ואילו גבי פר אית להו דאף בן ב' איקרי פר. והר\"ש כתב דרבנן דפרים היינו כר\"א דאית ליה דפרה בת ב' ומש\"ה פר נמי הוא בן שני ומאי דפסל ר\"א גבי פרה יותר מבת ב' הוא מדרבנן אבל בעלמא אף בן שלש נקרא פר. והנה כפי דברי הר\"ש הללו דס\"ל דחכמים דפרים ס\"ל כר\"א אפשר לומר דקי\"ל כר\"א מאחר דסתם לנו רבי סברת ר\"א בלשון חכמים וכיון דקי\"ל כר\"א בפרה שהיא בת ב' ע\"כ בעגלה נמי קי\"ל כוותיה שהיא בת שנתה דמדפרה בת ב' עגלה בת שנתה. ובזה ניחא מה שהקשינו לרש\"י דאמאי פירש בסוטה כר\"א דעגלה בת שנתה דאפשר דס\"ל דהלכתא כר\"א מטעמא דכתיבנא ואע\"ג דבפ\"ק דנדה עלה ז' אמרינן דבד' דברים בלבד הלכה כר\"א אפשר דשאני הכא דחכמים קיימי כוותיה. ודע דלפי זה רבנן דפרה הם רבנן דת\"כ דס\"ל דפר הוא בן שלש דוקא. אך יש לתמוה על רבינו דבעגלה ופרה פסק כחכמים דעגלה בת ב' ופרה בת שלש וכמבואר ואילו בפלוגתא דפרים פסק דפר מיקרי אף בן ב' ובן שלש וכמבואר במ\"ש בפ\"א מהלכות מעשה הקרבנות וכמ\"ש מרן שם. וראיתי להרב בעל קרית ספר בריש הלכות פרה שכתב דפר אינו נקרא בפחות משתי שנים ואפילו פר בן בקר אינו בפחות משלש שנים כו' והרואה יראה דהא ליתא וכבר הרב עצמו בפ\"ב מהלכות מעה\"ק כתב דפר נקרא מבן שתי שנים ופשוט הוא ולפי הנראה גירסת רבינו היתה וחכ\"א אף בני שלש ומודו לרבי יוסי בבן ב' וא\"כ יש לתמוה מאי שנא דפר איקרי בן ב' ופרה אינה נקראת בת ב' ואפשר דס\"ל לרבינו דשאני פר דגלי קרא ופר שני ואפשר דרבנן מודו לרבי יוסי במה שדרש ופר שני שבא ללמד שהוא בן ב' שנים ולא נחלקו עליו אלא דרבי יוסי סבר דבא למעט בן שלש ורבנן לית להו דין זה אבל במאי דמוכח מקרא דבן ב' מיקרי פר בזה לא פליגי רבנן. אבל בפרה דלית לן קרא ס\"ל דבעינן בת שלש ולא בת שתים. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה לחלק בין פר לפרה. עוד אני תמיה דלמה לא ביאר לנו רבינו בהלכות מעה\"ק דפרה היא בת שלש ונפקא מינה לנודר פרה שיביא בת שלש אבל פחות מבת שלש לא. עוד סבור הייתי לומר דמ\"ש בריש הלכות פרה מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או בת ד' הוא למצוה מן המובחר שתהיה מן הגדולים שבמין וכמ\"ש בפי\"ו מהלכות מעה\"ק דין ג'. וזהו שלא סיים כאן בהלכות פרה דפחות מכאן פסולה. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה אכתי קשה דמדעגלה בת ב' ע\"כ פרה בת שלש דוקא ופחות לא וכמ\"ש הר\"ש וא\"כ ע\"כ אם הביא פרה בת ב' פסולה משום דעגלה היא ולא פרה. באופן שדברי רבינו צריכים אצלי תלמוד: <br><b>ודע </b>שמתוך מה שכתבנו יתבאר לך שמה שאמר ר\"מ בר\"ה דכל מקום שנאמר עגל בן בקר הוא בן ב' שנים הוא דוקא כפי סברתו דפר בן בקר הוא בן שלש אבל פחות לא. אבל לדידן דקי\"ל כרבנן דפר הוא אף בן שנים ע\"כ דעגל בן בקר אינו בן ב' וכמו שכתבו התוס' והר\"ש דאי עגל בן בקר הוא בן ב' פר בן בקר הוא בן שלש דוקא. ובזה ניחא מה שתמה הרא\"ם בפרשת שמיני על מ\"ש רש\"י דכ\"מ שנאמר עגל הוא בן שנה דלמה לא אמר ג\"כ דכ\"מ שנאמר בן בקר הוא בן שתי שנים והלא שניהם דברי ר\"ש כו' ע\"כ. ולפי מה שכתבנו קושיא ליתא משום דתחלת דברי ר\"ש הם הלכה שלא מצינו מי שיחלוק עליו אבל מה שאמר דכ\"מ שנאמר עגל בן בקר הוא בן ב' שנים הוא דוקא אליבא דמ\"ד דפר בן בקר הוא בן שלש אבל לדידן דקי\"ל כרבנן דפרים דאית להו אף בני שלש וכמו שפסק רבינו עגל בן בקר נמי הוא בן שנה. וזהו שרבינו בריש הלכות מעה\"ק לא הביא דין זה דעגל בן בקר אלא כתב סתם דעגל הוא בן שנה והוא כולל אף לעגל בן בקר. ועיין במ\"ש הרב בעל קרבן אהרן בשם הראב\"ד עלה דהך ברייתא דר\"ש ודוק. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות איסורי מזבח דין ו'): <br><b>ומ\"ש </b>רבינו ולוקחים אותה מתרומת הלשכה. מיהו יכול אדם להתנדב ולמסור לציבור הר\"ש בפ\"ב דפרה סוף משנה ג' ועיין לעיל פ\"ז מהלכות כלי המקדש דין ז': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וגוזז במספרים.</b> בפרק שלישי דבכורות (דף כ\"ה): "
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך שישאר מן המאדים כו'</b> (א\"ה עיין מ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס ובמ\"ש עליו הרב המחבר לקמן פ\"ב מהלכות טומאת צרעת יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם היתה מורדת כו'.</b> עיין בהג\"א ריש פרק במה בהמה דפסק ככל האוקימתות ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעושה אותה לובש ד' כלים כו'.</b> דין זה הוא משנה רפ\"ד דפרה דתנן ובכלי לבן היתה נעשית וכבר ביאר רבינו בפ\"ד דין ג' שאם עשאה מחוסר בגדים או בבגדי זהב פסולה. וטעמא דמלתא איתא בספרי זאת חוקת ר\"א אומר נאמר כאן חוקה ונאמר להלן חוקה מה חוקה האמורה להלן בבגדי לבן אף חוקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר וכבר הביא רבינו ברייתא זו בפי' המשנה. והנה דבר ידוע הוא דבגדי לבן שהיה לובש כ\"ג ביום הכפורים אינן דומים לבגדי כהן הדיוט לפי שבגדי כהן הדיוט האבנט היה כלאים אך בגדי לבן שהיה לובש כ\"ג ביום הצום לא היה בו כלאים כלל. וכל זה מבואר בפ\"ח מהלכות כלי המקדש. ולפי מ\"ש דמג\"ש דחוקה האמורה ביוה\"כ ילפינן לה נראה דהבגדים שלובש כהן השורף את הפרה הם דוקא הבגדים שלובש כ\"ג ביום הצום ולא בגדי כהן הדיוט. והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני ובכלי לבן היתה נעשית ומשמעות כלי לבן הם הבגדים שלבש כ\"ג ביום הצום וכמ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות כלי המקדש דין ג'. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט דמנ\"ל דין זה מאחר דמג\"ש דיום הצום מייתינן לה ואע\"ג דבתוס' פ\"ג דפרה תנן מצותה בד' בגדי לבן של כהן הדיוט אין זה מהקושי דאפשר דהתוספתא סברה דאבנט של כהן הדיוט גם כן היה של בוץ ולא היה כלאים שהרי דבר זה מחלוקת דתנאים הוא כדאיתא בפ\"ק דיומא (דף י\"ב) ובפ\"ב (דף כ\"ג) אך לרבינו שפסק דאבנטו של כהן הדיוט היה כלאים יש לתמוה דאיך פסק כאן דלובש ד' כלים של כהן הדיוט. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב וכלי לבן הם אותם שהיה לובש כ\"ג ביום הכפורים לעבודת היום כמו שהתבאר בפסוק ואמנם הם ד' כלים שהיה לובש כהן הדיוט לעבודה ולשון התוספתא מצותה בד' כלי לבן של כהן הדיוט ע\"כ. ולא יכולתי להלום דבריו שרצה להשוות בגדי כהן הדיוט לבגדי לבן של כ\"ג והדבר צריך אצלי תלמוד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטמאין את הכהן השורף את הפרה וכו'.</b> התוס' בריש פ\"ק דיומא ד\"ה להוציא כתבו דלאו בטומאה דאורייתא מטמו ליה דלא הוו מזלזלי ביה כולי האי אלא בטומאה דרבנן וכ\"כ בפרק ג' דחגיגה (דף כ\"ג) ד\"ה מטמאין יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו' ודבר זה קבלה מפי משה רבינו ע\"כ.</b> וכ\"כ בפ\"א מהלכות עבודת יום הכפורים דין ג' ואני תמיה דבפ\"ק דיומא עלה ג' אמרינן כי אתא רב דימי אמר ר\"י מתני חדא ר\"ל מתני תרתי ר\"י מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יום הכפורים כו' ופריך והא תנן שבעת ימים קודם יוה\"כ ושבעת ימים קודם שריפת הפרה מעלה בעלמא היא ע\"כ הרי דלר\"י הפרשה דיום הכפורים הוא דוקא מן התורה אבל הפרשה דשריפת הפרה הויא דרבנן משום מעלה בעלמא וא\"כ היכי שבק ר\"י ופסק כר\"ל דס\"ל דתרווייהו מן התורה ועוד יגדל התימה כפי מה שכתבו התוס' שם דרבנן פליגי עליה דרבי ישמעאל ור\"י ס\"ל כרבנן דפשיטא דהלכה כרבנן וכר\"י דס\"ל כוותייהו. שוב ראיתי להר\"י קורקוס ז\"ל שעמד על זה ותירץ שהר\"ם היה גורס בברייתא דסיעתיה דר\"י כגירסתנו לעשות אלו מעשה פרה ולא ידעתי היאך יתיישב גירסא זו דהיכי פליג רבי יוחנן עליה דברייתא ואם נאמר דס\"ל דההיא רבי ישמעאל היא ואיהו דאמר כרבנן א\"כ הדרא קושיין לדוכתה דאמאי פסק רבינו כרבי ישמעאל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח.</b> משמע דקרבנות שנאמר בהם ריח ניחוח נפסלים במחשבה זו ותימה הוא ממ\"ש רבינו לעיל פי\"ד מהלכות פסולי המוקדשין דין ח' והר\"ש פירש דטעמא דכשירה דבכל הקרבנות נמי כשר בהני מחשבות ודברי רבינו שבפירוש המשנה וכאן צ\"ע ועיין בתיו\"ט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפשיטה ונתחה כו'.</b> פירש הר\"ש דאת עורה ואת בשרה כתיב רצה בהפשט ונתוח רצה בהפשט משמע דאפילו לכתחילה. וקשה מההיא דפ\"ק דחולין (דף י\"א) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה. ואולי קרא אתא שלא ינתח נתחים לנתחים דומיא דעולה ובזה יתקיימו הב' כתובים. אך מדברי רבינו נראה דלא אתא תרא אלא לבדיעבד ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה כו'.</b> עיין במ\"ש רש\"י בפ\"ק דבתרא (דף ט'). (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פט\"ז מהלכות טומאת צרעת דין ו'). ועיין ברפ\"א מהלכות שאר אבות הטומאה. ומ\"ש והפרה עצמה אינה מטמאה כו'. עיין במ\"ש התוס' בבבא קמא (דף ע\"ז) ד\"ה פרה ובחולין (דף פ\"א) ובדברי רש\"י שם ועיין בסוף פירקין: <br><b>כתב </b>מוהרימ\"ט ח\"מ סי' כ\"ג על האומר והחניות ישבו בהם חתניו דמשמעות הלשון אחתניו הנמצאים קאמר ומנא תימרא דחתניו דהשתא משמע שהרי באוכל נבלת עוף הטהור כתיב והאוכל יכבס בגדיו ובזב כתיב והנוגע במשכבו כו' אלמא אין במשמע בגדיו בגדים שלבש לאחר מכאן אע\"פ שהוא ראשון לטומאה לטמא אוכלין ומשקין וטעון טבילה והערב שמש דבגדיו דהשתא משמע הכא נמי חתניו דהשתא משמע עכ\"ד. ואני תמיה על הרב בזה דשאני כל הני בגדיו דמייתי הרב דדינא הוא דדוקא בשעה שנוגע הוא מטמא בגדים אבל פירש הוי ראשון ואינו מטמא כי אם אוכלין ומשקין דהתם מיתורא דקרא הוא דמפקי להאי דינא דהו\"ל וכבס בגדים דהא אין חילוק בין בגדיו לבגדים של אחרים כל זמן שלא פירש הוא מטמא אותם וא\"כ ע\"כ כינוי זה דכתב קרא הוא לאשמועינן דדוקא בגדיו דמעיקרא דהיינו בשעה שנוגע בטומאה הוא שמטמא אותם וכן כתב רבינו בריש פירקין כ\"מ שנאמר בתורה יכבס בגדיו לא בא ללמדנו שהבגדים שעליו בלבד הם טמאים אלא ללמד שכל בגד או כלי שיגע בו הטמא הזה בשעת חיבורו במטמאיו הרי הם טמאים אבל אחר שיפרוש ממטמאיו אינו מטמא בגדים ע\"כ. והנה דעת שפתיו ברור מללו דמכינוי בגדיו הוא דנפיק האי דינא אבל בנדון הרב שהכינוי לגופיה איצטריך וצ\"ל חתניו דאם לאו מה יאמר מנין לנו למעט חתניו הבאים לאחר מכאן. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע עלה דההיא דתניא והנוגע במשכבו יכבס בגדיו בשעת מגעו מטמא בגדים ואינו מטמא לאחר שפירש דדרשינן ליה מדכתיב אשר יגע ולא אמר אשר נגע כו' עכ\"ד. ולפי דברי הרב בשאר המקומות נמי דכתיב יכבס בגדיו וקי\"ל דאם פירש אינו מטמא בגדים הוא משום דבכולהו כתיב לשון הוה ולא כתיב לשון עבר ולשון הוה כמו והאוכל או והנושא וכן והשורף מורה שאינו מטמא אלא בזמן שעושה הפעולה. ולפי דברי הרב הללו אין מקום לדמיון מהרימ\"ט כלל וזה ברור ומ\"מ נ\"ל דדין זה דאם פירש שאינו מטמא בגדים לאו מלשון הוה או עתיד מפקי ליה כדברי הרב בעל קרבן אהרן אלא משום דכנוי בגדיו מורה שבא למעט בגדי אחרים דומיא דוהנוגע במשכבו דממעטינן גנוב או גזול למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדאיתא במרובה או שבא למעט שאר כלים שאינו לבוש בהם ושני החלוקות הללו ליתנהו דאין חילוק בין בגדיו לבגדים גנובים או גזולים וכן אין חילוק בין בגדים שהוא לבוש בהם לשאר כלים וכל זה הוא פשוט ומש\"ה הוצרכו לומר שכנוי בגדיו בא ללמדנו לומר דדוקא בגדיו דמעיקרא ולמעט בגדים שנגע בהם לאחר שפירש אבל בנדון הרב מוהרימ\"ט שכנוי חתניו אתי כפשוטו מנ\"ל שבא למעט חתניו הבאים לאחר מכאן וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשאום במוטות כו'.</b> בפרק כיצד צולין (דף פ\"ה) מוקי למתניתין בנגררין הא לאו הכי אף אלו שיצאו אינם מתטמאים משום דהוצאה כתיב בה דכתיב והוציא את הפר. ויש לתמוה על רבינו ז\"ל איך הביא משנה זו בסתם דהא פסק כרבי אמי בפ\"ט מהלכות קרבן פסח ועיין במ\"ש התוס' בפרק טבול יום (דף ק\"ד) אההיא דבעי ר\"א פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רובו במיעוט אבר מהו ועיין במ\"ש הראב\"ד בפי\"ט מהלכות פסולי המוקדשין דין ג': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוגע בפרים ובשעירים הנשרפים כו'.</b> עיין לקמן פ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה דין ט\"ו ובמ\"ש מרן שם ועיין ברכת הזבח (דף ע\"א ע\"א): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השכר פסול בקידוש כו'.</b> עיין במ\"ש מרן בפ\"ח דין ו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הממלא דלי לשתות כו'.</b> כתב מרן אע\"ג דקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו במשנתנו דוקא אמרו ולא בברייתא. ועיין לעיל ספ\"ב מהלכות בית הבחירה שכתב מרן חילוק זה כמסתפק ועיין במ\"ש מרן פרק ט' מהלכות טומאת מת דין ה': "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מים מקודשין כו'.</b> עיין במ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס ועיין ברכת הזבח (דף ס\"ג ע\"ב) ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>מים מקודשין כו'.</b> כתבו התוספות בפ\"ק דפסחים (דף י\"ח) דדוקא קודם קידוש נפסלים אבל לאחר קידוש אינן נפסלים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנתמעטו כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות מעשה הקרבנות דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וטובל ראשי גבעולין וכו'.</b> אם הטביל שלשה אזובות זה בפ\"ע וזה בפ\"ע עיין בירושלמי ריש פרק ג' שאכלו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>בין קודם טבילה כו'.</b> עיין מה שכתב מרן בשם הר\"ש. וכן כתבו התוספות פרק ב' דמגילה (דף ך') ד\"ה ולא ובפרק ב' דחגיגה (דף כ\"ג) ד\"ה מטמאין יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או על ראש שפתו כו'.</b> אודם שבשפתים חשיב גילוי לענין הזאה וטבילה כ\"כ מרן לקמן רפ\"ו מהלכות טומאת צרעת יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מים שנתמלאו לחטאת נטמא מפני שהם שאובין ומדברי סופרים שהבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא כמו שיתבאר.</b> דין זה הוא משנה בפי\"א דפרה הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא. והנה יש להסתפק אי בעינן שיהיה שלשה לוגין של מי חטאת שהרי מים שאובין אינם פוסלים אלא בשלשה לוגין וכדאיתא בפ\"ק דשבת, הן אמת שאני מסתפק בשיעור זה דאפשר דדוקא דרך נפילה בעינן שלשה לוגין אבל דרך ביאה לא בעינן והכי דייק לישנא דמתני' דסוף זבים הבא ראשו ורובו במים שאובים וטהור שנפלו על ראשו שלשה לוגין כו' הרי שלא הזכירו שיעור כי אם בנפילה ובפ\"ק דשבת ובפ\"ב דגיטין שהביאו משנה זו הביאו אותה בסדר זה וכן בפ\"ד ממסכת טהרות תנן בא ראשו ורובו במים שאובים או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין כו' וכן בתוספתא שהביא הר\"ש בפ\"ג דמקואות מ\"ג לא הזכירו שיעור דשלשה לוגין כי אם בנפילה ולא ראיתי בשום מקום שיאמרו שיעור דשלשה לוגין בדרך ביאה ולפ\"ז ניחא הא דאמרינן סתם במתניתין הטהור לחטאת כו' משום דכיון דהוא דרך ביאה לא בעינן שיעור אך כבר כתבתי לעיל סי' ס\"ה (א\"ה תמצאנו לקמן פ\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה יע\"ש) דהרב בעל תיו\"ט כתב דאף דרך ביאה בעינן שיעור דשלשה לוגין ואף שממקום שהכריח דבר זה לדידי לא מכרעא מ\"מ כבר כתבתי שם דמדברי רש\"י בפ\"ק דמכות יש להוכיח דס\"ל דאף דרך ביאה בעינן שיעור דשלשה לוגין ולפי דרך זה אפשר גבי מי חטאת דהחמירו בהם כמו שמצינו שעשו בה כמה מעלות ואפשר שלזה כיון הר\"ש שכתב שהכניס ראשו ורובו מעלה בעלמא ועוד אפשר לומר דהר\"ש אזיל לשיטתיה שכתבנו לעיל דאית ליה דדוקא בטמא גזרו בין דרך ביאה בין דרך נפילה אבל בטהור לא גזרו כי אם דרך נפילה והיא שיטת התוספות בפ\"ק דשבת ובפרק ב' דגיטין וכמו שיעו\"ש וממתניתין דקתני הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו כו' משמע דאף בטהור גזור דרך ביאה לזה כתב דמעלה בעלמא היא. ודע דסברת הר\"ש הלזו שכתב דדינא דמתניתין הוא מעלה הוא דבר מוכרח לפי דעתי דאי לא מאי קמ\"ל מתניתין וכי משום דהוו מי חטאת אין להם דין מים שאובים אלא ודאי דהכא מדינא לא נטמא או משום דליכא שיעור דשלשה לוגין או משום דהוו דרך ביאה ובטהור לא גזרו ומשום מעלה דמי חטאת החמירו בהם ופסלו את הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת. הן אמת דרבינו ס\"ל דאף בטהור גזרו דרך ביאה וכמו שהכרחנו מדבריו לעיל סי' ס\"ה ולפי זה צ\"ל דמאי דאיצטריך מתניתין לומר דין זה במי חטאת הוא לומר שמי חטאת לא בעו שיעור ומשום מעלה נגעו בה. <br><b>ומ\"ש </b>רבינו, ומדברי סופרים שהבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא, אין הכוונה דדין זה דמי חטאת הוא מגזירת י\"ח דבר שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובים אלא הכוונה היא לומר דכיון דמד\"ס הבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא נהי דהתם בעינן שיעור דשלשה לוגין הכא משום חומרא ומעלה דמי חטאת לא בעינן שלשה לוגין אלא כל שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא שאם לא היתה הגזירה פשיטא שלא היו מחדשים דין חדש במי חטאת אבל כיון שקדמה הגזירה דמים שאובים החמירו עוד במי חטאת. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב ועוד ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת בעת לוקחו אותם ועוד יתבאר בסוף זבים מי שהביא ראשו ורובו במים שאובים הנה הוא טמא מדרבנן ופוסל את התרומה וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת טמאוהו מי חטאת אשר נגע בהם וישוב ראשון לטומאה ע\"כ. ונראה דבא ליישב דלמאי נשנית משנה זו במי חטאת ובטהור לחטאת דהא מילתא דפשיטא היא דמי חטאת מים שאובים הם ולזה תירץ דמאי דתנן נטמא הוא משום דנגע במים שאובין והוא ראשון לטומאה דאילו משום מים שאובים לא היה כי אם שני לטומאה וכמבואר ובתחילה שהיה טהור לחטאת אין מי חטאת מטמאים אותו אבל עכשיו שנטמא לחטאת מחמת שבא ראשו ורובו במים שאובים חזרו מי חטאת וטמאו אותו ועשו אותו ראשון לטומאה. והנה דברי רבינו הללו איני יכול להעמיסם במ\"ש בחיבורו חדא דהעיקר חסר שהוא שמי חטאת חוזרים ומטמאים אותו ורבינו ז\"ל לא כתב אלא נטמא מפני שהם שאובים וחלוקה זו היא מילתא דפשיטא ועוד דנקט מים שנתמלאו לחטאת ואי מאי דאתא ללמדנו הוא דנעשה ראשון לא היה לו לומר אלא מי חטאת דהיינו אחר קידוש שאלו הם המטמאים את האדם לא המים שנתמלאו לקדוש. והתימה ממרן שהעתיק דברי רבינו שבפי' המשנה כאילו דברי רבינו שבחיבורו עם דבריו שבפירוש המשנה הם שפה אחת ודברים אחדים ולא ראי זה כראי זה. שוב אינה ה' לידי חידושי מהר\"י קורקוס ולפי שאין ספר זה מצוי אעתיק כל דבריו וז\"ל והטעם לדעת רבינו מפני שהם שאובים ונתבארה גזירת מים שאובים פ\"ק דשבת גם בסוף זבים אלא שדעת המפרש נראה שלא גזרו אלא ביום הטבילה ורבינו כתב סתם כלשון המשנה ומשמע אפילו אינו יום הטבילה נטמא ואפשר דלכך נתכוון ר\"ש דהויא מעלה בעלמא משום דאי מגזירת בא ראשו ורובו במים שאובים לחוד מאי רבותא דחטאת ומאי שייכא גבי חטאת וכי מפני שהם מי חטאת אינם שאובים ואפשר בזה לומר דה\"א כיון שעיקרה אינה אלא גזירה מפני שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו משמע דבכה\"ג לא שייך גזירה ולא שכיחא לא גזרו א\"נ ה\"א כיון שעיקר טבילה זו אינה אלא מעלה לא גזרו בה כולי האי וזהו שכתב הטהור לחטאת כו' וכתבתי זה דלא תיקשי למי שסובר שגם גזירת מים השאובים אפילו כשאינו יום הטבילה גזרו ויראה שהוא דעת רבינו כמו שיתבאר פ\"ט מהלכות אבות הטומאה ושם יתבאר הכרח לרבינו בזה. ומ\"מ דעת רש\"י והתוספות ור\"ש כאשר כתבתי דדוקא ביום הטבילה הוא שגזרו לדידהו בגזירה זו דהוי בכל זמן והיינו דשייכא הכא דאיכא רבותא ומעלה דחטאת ובפירוש המשנה כתב רבינו ז\"ל וכבר ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת כו' וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת אשר נגע בהם וישוב ראשון לטומאה ע\"כ. ובהא ניחא דשייך דין זה הכא וכמ\"ש הטהור לחטאת כו' נטמא אלא שכאן כתב הדבר סתם ולא ביאר כי אם ע\"י זה ישוב ראשון והעיקר חסר מן הספר וגם כי איני רואה שנתבאר בדבריו כאן שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת ומה טעם בזה ואפשר שכל הטהור לחטאת ראוי להזות בהם והוי נושא או נוגע לצורך והוא כבר כתב פט\"ו שאינו טמא אלא כשנושא או נוגע שלא לצורך הזאה ומ\"מ נראה כי כיון שאין כוונתו בנגיעה זו להזות שלא לצורך נקרא וכאשר נכתוב בזה פי\"ד גם הכריח היפך מדבריו אלה פט\"ו ובר מן דין כד דייקת תשכח שכאן נשמר מדרך זה כי במשנה כתב מי חטאת כלשון המשנה ולא ביאר דבר וסתם מי חטאת היינו מקודשין ובהם שייך שיטמאו אותו מי חטאת שנגע בהם וכאן כתב לתוך מים שנתמלאו לחטאת משמע שאינן עדיין מקודשין ואילו נוגע או נושא לא נטמא אלא נוגע או נושא המים המקודשים והם שקרויים מי נדה לפי זה לא שייך מ\"ש במשנה וצריך לפרש לדעת רבינו כאשר כתבתי כנ\"ל עכ\"ל הרב ז\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבילה של תרומה כו'.</b> (א\"ה כתב מרן בשם הר\"י קורקוס ואם תאמר והרי נטמאו המים כו' ועיין במה שכתב הרב המחבר פרק שביעי מהלכות תרומות דין א'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנוגע במי חטאת כו'.</b> כתב מרן ושמא י\"ל דסבר רבינו כו' וקצת משמע מדברי הר\"ש כו' והנה בפירוש כתב הר\"ש בפ\"ה דזבים משנה ח' דהנוגע במי חטאת שיש בהם כדי הזיה אינו מטמא בגדים וכ\"כ רש\"י בפרשת חקת וכ\"כ התוספות בפ\"ק דסוכה (דף י\"ד): והתימה מהרא\"ם שהבין דברי רבינו כפשטן שאין חילוק בין מגע למשא ונסתייע מברייתא דספרי מה יעשה מדברי רבינו פ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה והיא תוספתא פ\"ה דזבים דמוכח מינה דאי לאו משום מסיט לא היה מטמא בגדים משום מגע ועיין בקרבן אהרן פרשת ויקרא פי\"ב דין ג'. ובפירוש כתב רבינו בפרק קמא דכלים מ\"ג גבי מרכב שחלוק מגעו ממשאו כמו נבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה וכ\"כ בסוף משנה ב' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפר פרה שנתערב כו'.</b> (א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר לקמן פ\"א מהלכות מטמאי משכב ומושב דין י\"ד):         סליקו להו הלכות פרה אדומה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..60358603377276a5691ad68ae2d9ac8258b447db
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,198 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Red Heifer",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Red_Heifer",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות פרה אדומה וכו'.</b> מדברי רבינו הללו נראה שזקינה אינה נקראת כי אם ביותר מד' שנים וקשה שהרי בפ\"א מהלכות מעה\"ק דין י\"א כתב והגדולים בבקר עד ג' שנים שלמות מיום ליום כו' יתר על זה הרי הוא זקן אלמא דיתר מג' נקרא זקן וא\"כ ה\"ה בפרה וי\"ל דע\"כ אין שיעור שנות הפרש שוה לשנות הפרה שהרי פר נקרא מבן ב' שנים ופרה אינה נקראת כי אם מבת שלש וכבר הארכתי בזה לקמן יע\"ש וא\"כ כשם שבפר ששנותיו מתחילים מבן ב' אינו נקרא זקן עד שיעברו עליו שתי שנים שהוא שיהיה מבן ג' ואילך הכי נמי בפרה ששנותיה מתחילים מבת ג' אינה נקראת זקנה עד שיעברו עליה ב' שנים דהיינו שתהיה מבת ד' שנים ואילך. והנה בעיקר הדין דפרה הזקנה כשירה ואילו בשאר הקרבנות קי\"ל דהזקן פסול לקרבן וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות מעה\"ק ובפ\"ב מהלכות איסורי מזבח דין ו' נראה שהטעם הוא משום דפרה אינה קדשי מזבח כי אם קדשי ב\"ה ומש\"ה איצטריך קרא לומר אשר אין בה מום אע\"ג דכל הקרבנות צריך שלא יהיה בהם מום משום דסד\"א כיון שהיא קדשי ב\"ה לא יהיה מום פוסל בה קמ\"ל דלא וא\"כ אין לנו לומר שפוסל כי אם מום דכתיב בהדיא אבל זקן אע\"ג דממעטינן ליה מקרא וכדאיתא בסוף פ\"ו דבכורות מ\"מ כיון דאין פסולו מחמת מום כשר לפרה ולפ\"ז היה נ\"ל דמזוהם וחולה נמי דפסולים לשאר קרבנות דכשר בפרה דהא הני תלת דהיינו זקן ומזוהם וחולה מחד קרא ממעטינן להו וכדאיתא התם. הן אמת שאני תמיה בזה דבפרק קמא דחולין עלה י\"א דטריפה פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא ורבינו בדין ז' כתב היתה יוצא דופן או מחיר או אתנן או טריפה או שנרבעה פסולה שכל הפסולין לקדשים למזבח פוסל את הפרה ואע\"פ שהיא כקדשי ב\"ה הואיל וקראה הכתוב חטאת ע\"כ וא\"כ יש לתמוה דמאחר דכל דבר הפוסל בשאר הקרבנות פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא מ\"ש זקן דפסול בכל הקרבנות וכשר בפרה ומיהו לפי מ\"ש בעלה קע\"ט (*א\"ה תמצאנו פ\"ב מהלכות איסורי מזבח) שיש ב' מיני זקנה הא' הוא הזקן שתשש כחו שהרי באדם שפסול הזקן אינו זקן בשנים אלא שהגיע להיות רותת וכמו שפסק בפ\"ז מהלכות ביאת מקדש דין י\"ב ובפ\"ב מהלכות איסורי מזבח כתב כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה כו' וכבר נמנו וא\"כ פסול הזקנה בבהמה הוא דומיא דזקנה דאדם וזקנה כזו הוא דדרשינן לה מקרא אבל הזקנה שהוא מצד רבוי השנים כגון איל יותר מבן ב' ופר יותר מבן ג' זה אין פסולו כי אם מדרבנן ואפשר דאפילו מדרבנן ליכא פסולא שאינו אלא משום כבוד בעלמא ומ\"מ בין הכי ובין הכי ניחא דדוקא בפסול שפוסל בקדשים מן התורה פוסל בפרה משום דחטאת קרייה רחמנא אבל בזקן בשנים דלרבינו אינו פסול כי אם מדרבנן אינו פוסל בפרה משום דקדשי ב\"ה היא ולפי זה אם הגיעה הפרה לשיעור הזקנה שכנגדה באדם פוסל שאז פסולה מן התורה גם בפרה פוסל משום דחטאת קרייה. ואף לדברי התוס' שבפרק ב' שעירי עלה ס\"ו דמשמע מדבריהם דפסול השנים הוא מן התורה וכמו שנכתוב לקמן ל\"ק כלל שהרי המתבאר מתוך דברי התוס' שם הוא דס\"ל דר\"מ פליג עם חכמים דס\"ל דאין שנים פוסלים כי אם מפני הכבוד ואליבא דחכמים הוא דשנים פוסלים בפר מן התורה. ולפ\"ז מאי דאמרינן דכשירה הזקנה הוא מאמר ר\"מ דוקא ואזיל לטעמיה דאית ליה דאין שנים פוסלין כי אם מפני הכבוד וגבי פרה שנעשית בחוץ ליכא כבוד אבל לרבנן אה\"נ דפרה יתירה מבת ד' פסולה ולפי פי' זה פשיטא דקי\"ל כרבנן דהזקינה שהיא יתירה מבת ד' פסולה ולרבינו דפסק דהזקנה כשירה צ\"ל דס\"ל דר\"מ לא פליג אדרבנן אלא פרושי קא מפרש דמאי דקא אמרי רבנן בת ג' או בת ד' לא בעו למעט יותר מבת ד' דהא הזקנה כשירה לפרה אלא דאורחא דמילתא נקטו דאין ממתינין לה שמא תשחיר דאלת\"ה אלא דפליגי רבנן עם ר\"מ ולרבנן יתירה מבת ד' פסולה היא תימה איך פסק כר\"מ נגד חכמים. ובאידך פלוגתא דפרים דפ\"ק דפרה מ\"ב ראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב הלכה כחכמים והיות הזקנים מן הבהמות מתועבים בכל הקרבנות הנה הוא מאמר אמיתי וכאילו ענינו קרוב ממום ר\"ל הזקן ותש כח וכבר קדם לך זה בספ\"ו מבכורות ע\"כ. והנראה אצלי מתוך דברי רבינו הללו דס\"ל דגם במשנה לא נחלקו ר\"מ עם חכמים אלא דר\"מ מפרש דברי חכמים דמאי דנקטו חכמים אף בני ג' לאו למימרא דיתר מבן ג' פסולים אלא שאין מביאין אותו מפני הכבוד אך אם הגיע לשיעור הזקנה שתש כחו אז מתועב לגמרי וענינו קרוב ממום וזהו הזקן שכתב בפ\"ג מהלכות איסורי מזבח ואתיא פשט ההלכה דפרק ב' שעירי דמוכח מינה דאין שנים פוסלים בפר ככ\"ע ודוק: <br><b>תנן </b>בריש פרה רא\"א עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ\"א עגלה בת ב' ופרה בת ג' או בת ד' רמ\"א אף בת ה' כשירה הזקנה אלא שאין ממתינים לה שמא תשחיר ר\"י הגלילי אומר פרים בני ב' שנא' ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכ\"א אף בני ג' רבי מאיר אומר אף בני ד' וה' כשרים אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד ע\"כ. והנה אומרו ר\"א עגלה בת שנתה הוא למעט יותר ובאומרו פרה בת שתים נסתפק הר\"ש וכתב דמצ\"ל דבת שתים למעוטי נמי טפי כמו בת שנתה דאתא למעוטי טפי ואע\"ג דכ\"ש דבת ג' פרה היא דלמא פסל ר\"א שמא תשחיר אבל לא יתיישב הא דמכשיר ר\"א בפ\"ב פרה מעוברת ושמא דיעבד קאמר דכשירה. ובריש פ\"ב נטה יותר הרב לומר דלאו למעט טפי אתא ומ\"ש חכמים דעגלה בת שתים לאו למעט בת שנתה דכ\"ש הוא דילדא טפי אלא משום דר\"א פסל בת ב' קאמרי רבנן דאף בת שתים כשירה דעגלה היא כ\"כ הר\"ש וכן פסק רבינו רפ\"י מהלכות רוצח וז\"ל ע\"ע בת ב' שנים או פחות אבל אם היתה בת ב' שנים ויום אחד פסולה ע\"כ. והנה מ\"ש רבינו יום אחד לא ידעתי מקור דין זה דהא קי\"ל דשעות פוסלות בקדשים וכמו שפסק בפ\"א מהלכות מעה\"ק דין י\"ג וע\"כ אית לן למימר דשאני ע\"ע דאינה מקדשי מזבח ומצינו קולות אחרות בע\"ע ואפשר דגם זו היא מהם דדוקא יום א' משום דיום אחד בשנה חשיב שנה אבל שעות לא פסלי בה: <br><b>ודע </b>דאף דקי\"ל דעגל הוא בן שנה ולא יותר וכדאיתא פ\"ק דר\"ה שאני הכא דכתיב עגלת בקר ולא כתיב עגלה סתם כ\"כ הר\"ש ורבינו. וא\"ת מאחר שיש חילוק בין עגל לעגלת בקר למה לא ביאר לנו בפ\"א מהלכות מעה\"ק דעגלת בקר הוא בת שתים. וכ\"ת משום דליכא שום קרבן חובה מעגלת בקר הא ליתא שהרי כתב שם דעגל ה\"ז בן שנה וקרבן חובה לא מצינו מעגל וע\"כ מ\"ש רבינו הוא ללמד על הנודר שאם נדר עגל שהוא בן שנה וא\"כ היה לו לפרש שאם נדר עגלת בקר שהיא בת ב'. וי\"ל דכיון דקי\"ל דנדר קטן והביא גדול יצא וכמו שפסק רבינו ר\"פ י\"ו מהלכות מעה\"ק לא נפקא לן מידי ממחלוקת זה דר\"א וחכמים דהא כולהו מודו דאף בת שנתה מיקרי עגלת בקר אלא שחכמים הוסיפו דאף בת ב' מיקרי עגלת בקר וא\"כ לגבי נודר לא נפקא לן מידי דאם נדר עגלת בקר ורצה להביא בת שתים פשיטא דיצא אף לר\"א ואם רצה להביא בת שנתה יצא אף לרבנן דהא בת א' נמי כולהו מודו דמיקרי עגלת בקר ואע\"ג דבת א' נמי מיקרי עגלת בקר מ\"מ יכול להביא בת ב' דומיא דנודר פר דאף דבן ג' נמי מיקרי פר יכול להביא בן ב' כיון דמיקרי פר וכמ\"ש מרן בפ\"א מהלכות מעה\"ק ומ\"ש רבינו דעגל הוא בן א' הוא לאשמועינן דלא נימא דסתם עגל הוא יותר מבן א' קמ\"ל דלא ואם נדר עגל יכול להביא בן שנתו אבל הכא דעיקר פלוגתייהו הוא אם בת שתים מיקרי עגלת בקר או לא לא נ\"מ לענין דינא: <br><b>ומ\"ש </b>חכמים שפרה בת ג' ובת ד' יש להסתפק בדבריהם אי כוונתם לומר דבת ב' לא מיקרי פרה א\"ד דמודו דבת ב' נמי מיקרי פרה אלא שבאו לומר דאף בת ג' ובת ד' מיקרי פרה. והנה אם נאמר דכוונת ר\"א באמרו בת ב' הוא כפי מ\"ש הר\"ש ברפ\"ב דלא בא למעט יותר א\"כ מוכרחים אנו לומר דחכמים ס\"ל דבת ב' לא מיקרי פרה דאלת\"ה במאי פליגי אך אם נאמר דר\"א ממעט פרה יותר מבת ב' בזה יש להסתפק בסברת חכמים אם בת ב' מיקרי פרה והר\"ש הכריח דמאי דאמרי רבנן דפרה בת ג' ע\"כ לאו אף בת שלש קאמרי דמדעגלה בת שתים ש\"מ דפרה לאו בת ב' דפרה קשישא מינה והקשה הר\"ש דבסוטה (דף מ\"ו) משמע דשנים פוסלות בעגלה ולא בפרה ותירץ דהיינו כרבנן א\"נ אפי' כר\"א והתם מדאורייתא דא\"א שיפסול ר\"א מדאורייתא כו' עכ\"ד. ואני תמיה בדברי הרב דאף דנימא דמאי דקאמר ר\"א פרה בת שתים הוא למעט טפי ע\"כ מכח ההיא דרפ\"ב דמכשיר ר\"א פרה מעוברת צריכין אנו לומר דבדיעבד כשירה וא\"כ מה הוקשה לו מההיא דסוטה דעגלה פשיטא דשנים פוסלות בה אף בדיעבד דרחמנא אמר עגלת בקר אבל פרה שאין הטעם כי אם משום שמא תשחיר לא הוי כי אם לכתחילה דוקא ובגמרא שפיר עבדו ק\"ו אף דפרה נמי לכתחילה פוסלות בה שנים ומה פרה שאין שנים פוסלות בה בדיעבד מום פוסל בה עגלה ששנים פוסלות בה בדיעבד אינו דין שיהא מום פוסל בה. ועוד אני תמיה דאיך יעלה על הדעת שיפסול ר\"א לכתחילה דוקא אבל לא בדיעבד אם הוא סבור דמדאורייתא איכא קפידא שלא תהא יותר מבת ב' ובשלמא אם הוא דוקא דרבנן ניחא דאפשר דרבנן לא גזרו כי אם לכתחילה אבל בדיעבד לא אא\"א שהוא מן התורה מנ\"ל לר\"א לחלק בין בדיעבד לכתחילה. ודע שכפי מ\"ש הר\"ש ברפ\"ב בשם ר\"י מסמפונט דמאי דפליגי ר\"א וחכמים בחטאת המעוברת לא באם פליגי אלא בעובר אם כשר לפרה כו' אפשר לומר דמאי דקאמר ר\"א פרה בת שתים הוא למעט טפי נמי ופסולו הוא מן התורה כמו פחות מבת ב' ולפ\"ז צ\"ל דסוגיא דסוטה דקאמר דאין שנים פוסלות בפרה אתיא כרבנן. ודע שראיתי לרש\"י בסוטה עלה ההיא דאמרינן עגלה ששנים פוסלות בה וכו' שכתב עגלה בת שנתה היא ואם עברה שנתה פסולה דכ\"מ שנאמר עגל בן שנה הוא וכו' ע\"כ. ואני תמיה למה שנה משנתו כר\"א ולא כחכמים דאמרו דעגלה בת ב' דהלכתא כוותייהו ולרבנן שנים נמי פוסלות בעגלה אם היא יתירה מבת ב' וכמבואר וצ\"ע ועיין במ\"ש שם עלה דההיא דאמרינן יבא דבר שאינו עושה פירות כו' ובאידך פלוגתא דפרים דר\"י אומר פרים בני ב' וחכ\"א אף בני ג' ורמ\"א אף בני ד' וה' מפשטא דמתניתין מוכח דכולהו מודו לר\"י דפרים בני ב' אלא דחכמים מוסיפים דאף בני ג' נקראים פרים לאפוקי דר\"י דס\"ל דדוקא בן ב' ור\"מ מוסיף אף בני ד' וה' ובתוס' בפ\"ק דר\"ה עלה י' עלה ההיא דאמרי' רמ\"א כ\"מ שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן ב' פר בן ג' כתבו דע\"כ בן בקר בן ב' דאמרינן היינו עגל בן בקר ולא פר בן בקר כדמוכח בת\"כ גבי פר כהן משיח דתניא פר יכול אפילו זקן ת\"ל בן אי בן יכול אפילו קטן ת\"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים רמ\"א אף בן ד' ובן ה' כשרים ותימה דתנן בפ\"ק דפרה רי\"א פרים בני ב' וחכ\"א אף בני ג' רמ\"א אף בני ד' וה' כשרים אלמא מכשיר ר\"מ בפר אפילו בני ב' שנים דהא מוסיף אדר\"י והכא משמע מדעגל בן בקר לר\"מ בן ב' פר בן בקר בן ג' אבל פחות מבן ג' לא ע\"כ. ויש לדקדק דלמה הוצרכו להכריח דמאי דקאמר ר\"מ בן בקר בן ב' הוא עגל בן בקר לקושייתם דהא אף דנימא דבן בקר דקאמר ר\"מ הוא פר בן בקר אכתי קשה מתני' דפרה דקאמר ר\"מ אף בני ד' וה' כשרים דבמאי מיירי אי בפר בן בקר הא איהו ס\"ל דפר בן בקר הוא בן ב' דוקא ואי בפר סתם הא מדפר בן בקר בן ב' פר סתם בן ג' אבל פחות לא והיכי קאמר דבן ב' נקרא פר וי\"ל דאי הוה אמינא דמאי דקאמר ר\"מ בן בקר בן ב' הוא פר בן בקר הוה ניחא משום דהוה אמינא דפר נמי בן ב' הוא וההפרש הוא דפר בן בקר הוא בן ב' דוקא ולא יותר אבל פר נקרא בן ב' ובן ג' ולא שייך כאן לומר מדפר בן בקר בן ב' פר סתם בן ג' ופחות לא משום דכולם שמותם שוין דפר מיקרו אלא שכשבא למעט בן ג' כתיב פר בן בקר והיכא דליכא קפידא שיהיה בן ב' או בן ג' כתיב פר ור\"מ דפרה מיירי בפר אבל עכשיו שהכריחו דעגל בן בקר הוא בן ב' ע\"כ פר בן בקר אינו בן ב' דאם נקרא עגל אינו נקרא פר. וא\"ת מה הכריחו מההיא דת\"כ אם כוונתם לומר דמההיא מוכח דר\"מ אית ליה דפר בן בקר אינו בן ב' משום דר\"מ לא בא כי אם להוסיף אדרבנן וקאמר אף בן ד' וה' אבל במאי דקאמרי רבנן שאינו בן ב' משמע דמודה ר\"מ לחכמים א\"כ למאי הוצרכו בסוף דבריהם לומר ומעגל בן בקר כו' דמשמע דמסוגיא דראש השנה קשה לר\"מ הא בלאו ההיא סוגיא קשה לר\"מ מדידיה אדידיה דבת\"כ משמע שפר בן בקר אינו בן ב' ואילו במתני' קאמר דפר בן בקר הוא בן ב'. ונראה דכוונת התוס' אינו משום דמשמע דמודה ר\"מ לחכמים שפר בן בקר אינו בן ב' לפי שאינו מוכרח שעדיין אפשר לומר דר\"מ בתרתי פליג אלא משום דשמעינהו לרבנן דבן שלש דוקא ולא יותר אתא איהו להוסיף דאף בן ד' וה' ואה\"נ דלר\"מ אף בן ב' מיקרי פר בן בקר אלא הכרח התוס' הוא דאי אמרינן דבן בקר דקאמר ר\"מ שהוא בן ב' הוא פר בן בקר ע\"כ הכוונה היא דיותר מבן ב' אינו נקרא פר בן בקר דומיא דעגל בן שנה ועל זה הקשו דהא ליתא דבת\"כ מוכח דפר בן בקר לר\"מ הוא אף בן ג' וד' וא\"כ ע\"כ בן בקר דקאמר ר\"מ הוא עגל בן בקר. וא\"כ כיון דעגל בן בקר הוא בן ב' ע\"כ פר בן בקר הוא בן ג' דוקא דלא יתכן שבזמן אחד יקרא עגל ופר שהם דברים סותרים זה לזה ותירצו דאף דקאמר ר\"מ במסכת פרה אדרבנן קאי ולא ארבי יוסי ובת\"כ מיתניא דרבי יוסי בתר מלתא דר\"מ וחכמים ורבנן דהתם לאו רבנן דפרה ע\"כ. והנה הר\"ש כתב כדברי התוס' הללו והוסיף עוד לומר דאי לא הוה גרסינן הכא אף במלתייהו דרבנן הוה ניחא טפי ע\"כ כלומר דהוה ניחא נמי דרבנן דפרה הם חכמים דת\"ק: <br><b>ודע </b>שכפי הגירסא דגרסי בדרבנן דפרה אף בת ג' דמשמע דאית להו דאף בן ב' הוא פר קשה מאי דתנן בריש מסכת פרה דפרה לחכמים היא בת ג' ולא פחות וע\"כ מאי דקאמרי חכמים פרה בת שלש הוא למעט בת ב' דמדעגלה בת ב' פרה בת שלש אבל פחות לא ואילו גבי פר אית להו דאף בן ב' איקרי פר. והר\"ש כתב דרבנן דפרים היינו כר\"א דאית ליה דפרה בת ב' ומש\"ה פר נמי הוא בן שני ומאי דפסל ר\"א גבי פרה יותר מבת ב' הוא מדרבנן אבל בעלמא אף בן שלש נקרא פר. והנה כפי דברי הר\"ש הללו דס\"ל דחכמים דפרים ס\"ל כר\"א אפשר לומר דקי\"ל כר\"א מאחר דסתם לנו רבי סברת ר\"א בלשון חכמים וכיון דקי\"ל כר\"א בפרה שהיא בת ב' ע\"כ בעגלה נמי קי\"ל כוותיה שהיא בת שנתה דמדפרה בת ב' עגלה בת שנתה. ובזה ניחא מה שהקשינו לרש\"י דאמאי פירש בסוטה כר\"א דעגלה בת שנתה דאפשר דס\"ל דהלכתא כר\"א מטעמא דכתיבנא ואע\"ג דבפ\"ק דנדה עלה ז' אמרינן דבד' דברים בלבד הלכה כר\"א אפשר דשאני הכא דחכמים קיימי כוותיה. ודע דלפי זה רבנן דפרה הם רבנן דת\"כ דס\"ל דפר הוא בן שלש דוקא. אך יש לתמוה על רבינו דבעגלה ופרה פסק כחכמים דעגלה בת ב' ופרה בת שלש וכמבואר ואילו בפלוגתא דפרים פסק דפר מיקרי אף בן ב' ובן שלש וכמבואר במ\"ש בפ\"א מהלכות מעשה הקרבנות וכמ\"ש מרן שם. וראיתי להרב בעל קרית ספר בריש הלכות פרה שכתב דפר אינו נקרא בפחות משתי שנים ואפילו פר בן בקר אינו בפחות משלש שנים כו' והרואה יראה דהא ליתא וכבר הרב עצמו בפ\"ב מהלכות מעה\"ק כתב דפר נקרא מבן שתי שנים ופשוט הוא ולפי הנראה גירסת רבינו היתה וחכ\"א אף בני שלש ומודו לרבי יוסי בבן ב' וא\"כ יש לתמוה מאי שנא דפר איקרי בן ב' ופרה אינה נקראת בת ב' ואפשר דס\"ל לרבינו דשאני פר דגלי קרא ופר שני ואפשר דרבנן מודו לרבי יוסי במה שדרש ופר שני שבא ללמד שהוא בן ב' שנים ולא נחלקו עליו אלא דרבי יוסי סבר דבא למעט בן שלש ורבנן לית להו דין זה אבל במאי דמוכח מקרא דבן ב' מיקרי פר בזה לא פליגי רבנן. אבל בפרה דלית לן קרא ס\"ל דבעינן בת שלש ולא בת שתים. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה לחלק בין פר לפרה. עוד אני תמיה דלמה לא ביאר לנו רבינו בהלכות מעה\"ק דפרה היא בת שלש ונפקא מינה לנודר פרה שיביא בת שלש אבל פחות מבת שלש לא. עוד סבור הייתי לומר דמ\"ש בריש הלכות פרה מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או בת ד' הוא למצוה מן המובחר שתהיה מן הגדולים שבמין וכמ\"ש בפי\"ו מהלכות מעה\"ק דין ג'. וזהו שלא סיים כאן בהלכות פרה דפחות מכאן פסולה. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בתירוץ זה אכתי קשה דמדעגלה בת ב' ע\"כ פרה בת שלש דוקא ופחות לא וכמ\"ש הר\"ש וא\"כ ע\"כ אם הביא פרה בת ב' פסולה משום דעגלה היא ולא פרה. באופן שדברי רבינו צריכים אצלי תלמוד: <br><b>ודע </b>שמתוך מה שכתבנו יתבאר לך שמה שאמר ר\"מ בר\"ה דכל מקום שנאמר עגל בן בקר הוא בן ב' שנים הוא דוקא כפי סברתו דפר בן בקר הוא בן שלש אבל פחות לא. אבל לדידן דקי\"ל כרבנן דפר הוא אף בן שנים ע\"כ דעגל בן בקר אינו בן ב' וכמו שכתבו התוס' והר\"ש דאי עגל בן בקר הוא בן ב' פר בן בקר הוא בן שלש דוקא. ובזה ניחא מה שתמה הרא\"ם בפרשת שמיני על מ\"ש רש\"י דכ\"מ שנאמר עגל הוא בן שנה דלמה לא אמר ג\"כ דכ\"מ שנאמר בן בקר הוא בן שתי שנים והלא שניהם דברי ר\"ש כו' ע\"כ. ולפי מה שכתבנו קושיא ליתא משום דתחלת דברי ר\"ש הם הלכה שלא מצינו מי שיחלוק עליו אבל מה שאמר דכ\"מ שנאמר עגל בן בקר הוא בן ב' שנים הוא דוקא אליבא דמ\"ד דפר בן בקר הוא בן שלש אבל לדידן דקי\"ל כרבנן דפרים דאית להו אף בני שלש וכמו שפסק רבינו עגל בן בקר נמי הוא בן שנה. וזהו שרבינו בריש הלכות מעה\"ק לא הביא דין זה דעגל בן בקר אלא כתב סתם דעגל הוא בן שנה והוא כולל אף לעגל בן בקר. ועיין במ\"ש הרב בעל קרבן אהרן בשם הראב\"ד עלה דהך ברייתא דר\"ש ודוק. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות איסורי מזבח דין ו'): <br><b>ומ\"ש </b>רבינו ולוקחים אותה מתרומת הלשכה. מיהו יכול אדם להתנדב ולמסור לציבור הר\"ש בפ\"ב דפרה סוף משנה ג' ועיין לעיל פ\"ז מהלכות כלי המקדש דין ז': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וגוזז במספרים.</b> בפרק שלישי דבכורות (דף כ\"ה): "
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך שישאר מן המאדים כו'</b> (א\"ה עיין מ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס ובמ\"ש עליו הרב המחבר לקמן פ\"ב מהלכות טומאת צרעת יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם היתה מורדת כו'.</b> עיין בהג\"א ריש פרק במה בהמה דפסק ככל האוקימתות ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעושה אותה לובש ד' כלים כו'.</b> דין זה הוא משנה רפ\"ד דפרה דתנן ובכלי לבן היתה נעשית וכבר ביאר רבינו בפ\"ד דין ג' שאם עשאה מחוסר בגדים או בבגדי זהב פסולה. וטעמא דמלתא איתא בספרי זאת חוקת ר\"א אומר נאמר כאן חוקה ונאמר להלן חוקה מה חוקה האמורה להלן בבגדי לבן אף חוקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר וכבר הביא רבינו ברייתא זו בפי' המשנה. והנה דבר ידוע הוא דבגדי לבן שהיה לובש כ\"ג ביום הכפורים אינן דומים לבגדי כהן הדיוט לפי שבגדי כהן הדיוט האבנט היה כלאים אך בגדי לבן שהיה לובש כ\"ג ביום הצום לא היה בו כלאים כלל. וכל זה מבואר בפ\"ח מהלכות כלי המקדש. ולפי מ\"ש דמג\"ש דחוקה האמורה ביוה\"כ ילפינן לה נראה דהבגדים שלובש כהן השורף את הפרה הם דוקא הבגדים שלובש כ\"ג ביום הצום ולא בגדי כהן הדיוט. והכי דייק לישנא דמתניתין דקתני ובכלי לבן היתה נעשית ומשמעות כלי לבן הם הבגדים שלבש כ\"ג ביום הצום וכמ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות כלי המקדש דין ג'. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט דמנ\"ל דין זה מאחר דמג\"ש דיום הצום מייתינן לה ואע\"ג דבתוס' פ\"ג דפרה תנן מצותה בד' בגדי לבן של כהן הדיוט אין זה מהקושי דאפשר דהתוספתא סברה דאבנט של כהן הדיוט גם כן היה של בוץ ולא היה כלאים שהרי דבר זה מחלוקת דתנאים הוא כדאיתא בפ\"ק דיומא (דף י\"ב) ובפ\"ב (דף כ\"ג) אך לרבינו שפסק דאבנטו של כהן הדיוט היה כלאים יש לתמוה דאיך פסק כאן דלובש ד' כלים של כהן הדיוט. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב וכלי לבן הם אותם שהיה לובש כ\"ג ביום הכפורים לעבודת היום כמו שהתבאר בפסוק ואמנם הם ד' כלים שהיה לובש כהן הדיוט לעבודה ולשון התוספתא מצותה בד' כלי לבן של כהן הדיוט ע\"כ. ולא יכולתי להלום דבריו שרצה להשוות בגדי כהן הדיוט לבגדי לבן של כ\"ג והדבר צריך אצלי תלמוד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטמאין את הכהן השורף את הפרה וכו'.</b> התוס' בריש פ\"ק דיומא ד\"ה להוציא כתבו דלאו בטומאה דאורייתא מטמו ליה דלא הוו מזלזלי ביה כולי האי אלא בטומאה דרבנן וכ\"כ בפרק ג' דחגיגה (דף כ\"ג) ד\"ה מטמאין יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו' ודבר זה קבלה מפי משה רבינו ע\"כ.</b> וכ\"כ בפ\"א מהלכות עבודת יום הכפורים דין ג' ואני תמיה דבפ\"ק דיומא עלה ג' אמרינן כי אתא רב דימי אמר ר\"י מתני חדא ר\"ל מתני תרתי ר\"י מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יום הכפורים כו' ופריך והא תנן שבעת ימים קודם יוה\"כ ושבעת ימים קודם שריפת הפרה מעלה בעלמא היא ע\"כ הרי דלר\"י הפרשה דיום הכפורים הוא דוקא מן התורה אבל הפרשה דשריפת הפרה הויא דרבנן משום מעלה בעלמא וא\"כ היכי שבק ר\"י ופסק כר\"ל דס\"ל דתרווייהו מן התורה ועוד יגדל התימה כפי מה שכתבו התוס' שם דרבנן פליגי עליה דרבי ישמעאל ור\"י ס\"ל כרבנן דפשיטא דהלכה כרבנן וכר\"י דס\"ל כוותייהו. שוב ראיתי להר\"י קורקוס ז\"ל שעמד על זה ותירץ שהר\"ם היה גורס בברייתא דסיעתיה דר\"י כגירסתנו לעשות אלו מעשה פרה ולא ידעתי היאך יתיישב גירסא זו דהיכי פליג רבי יוחנן עליה דברייתא ואם נאמר דס\"ל דההיא רבי ישמעאל היא ואיהו דאמר כרבנן א\"כ הדרא קושיין לדוכתה דאמאי פסק רבינו כרבי ישמעאל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח.</b> משמע דקרבנות שנאמר בהם ריח ניחוח נפסלים במחשבה זו ותימה הוא ממ\"ש רבינו לעיל פי\"ד מהלכות פסולי המוקדשין דין ח' והר\"ש פירש דטעמא דכשירה דבכל הקרבנות נמי כשר בהני מחשבות ודברי רבינו שבפירוש המשנה וכאן צ\"ע ועיין בתיו\"ט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפשיטה ונתחה כו'.</b> פירש הר\"ש דאת עורה ואת בשרה כתיב רצה בהפשט ונתוח רצה בהפשט משמע דאפילו לכתחילה. וקשה מההיא דפ\"ק דחולין (דף י\"א) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה. ואולי קרא אתא שלא ינתח נתחים לנתחים דומיא דעולה ובזה יתקיימו הב' כתובים. אך מדברי רבינו נראה דלא אתא תרא אלא לבדיעבד ודו\"ק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שנאמר בתורה כו'.</b> עיין במ\"ש רש\"י בפ\"ק דבתרא (דף ט'). (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פט\"ז מהלכות טומאת צרעת דין ו'). ועיין ברפ\"א מהלכות שאר אבות הטומאה. ומ\"ש והפרה עצמה אינה מטמאה כו'. עיין במ\"ש התוס' בבבא קמא (דף ע\"ז) ד\"ה פרה ובחולין (דף פ\"א) ובדברי רש\"י שם ועיין בסוף פירקין: <br><b>כתב </b>מוהרימ\"ט ח\"מ סי' כ\"ג על האומר והחניות ישבו בהם חתניו דמשמעות הלשון אחתניו הנמצאים קאמר ומנא תימרא דחתניו דהשתא משמע שהרי באוכל נבלת עוף הטהור כתיב והאוכל יכבס בגדיו ובזב כתיב והנוגע במשכבו כו' אלמא אין במשמע בגדיו בגדים שלבש לאחר מכאן אע\"פ שהוא ראשון לטומאה לטמא אוכלין ומשקין וטעון טבילה והערב שמש דבגדיו דהשתא משמע הכא נמי חתניו דהשתא משמע עכ\"ד. ואני תמיה על הרב בזה דשאני כל הני בגדיו דמייתי הרב דדינא הוא דדוקא בשעה שנוגע הוא מטמא בגדים אבל פירש הוי ראשון ואינו מטמא כי אם אוכלין ומשקין דהתם מיתורא דקרא הוא דמפקי להאי דינא דהו\"ל וכבס בגדים דהא אין חילוק בין בגדיו לבגדים של אחרים כל זמן שלא פירש הוא מטמא אותם וא\"כ ע\"כ כינוי זה דכתב קרא הוא לאשמועינן דדוקא בגדיו דמעיקרא דהיינו בשעה שנוגע בטומאה הוא שמטמא אותם וכן כתב רבינו בריש פירקין כ\"מ שנאמר בתורה יכבס בגדיו לא בא ללמדנו שהבגדים שעליו בלבד הם טמאים אלא ללמד שכל בגד או כלי שיגע בו הטמא הזה בשעת חיבורו במטמאיו הרי הם טמאים אבל אחר שיפרוש ממטמאיו אינו מטמא בגדים ע\"כ. והנה דעת שפתיו ברור מללו דמכינוי בגדיו הוא דנפיק האי דינא אבל בנדון הרב שהכינוי לגופיה איצטריך וצ\"ל חתניו דאם לאו מה יאמר מנין לנו למעט חתניו הבאים לאחר מכאן. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע עלה דההיא דתניא והנוגע במשכבו יכבס בגדיו בשעת מגעו מטמא בגדים ואינו מטמא לאחר שפירש דדרשינן ליה מדכתיב אשר יגע ולא אמר אשר נגע כו' עכ\"ד. ולפי דברי הרב בשאר המקומות נמי דכתיב יכבס בגדיו וקי\"ל דאם פירש אינו מטמא בגדים הוא משום דבכולהו כתיב לשון הוה ולא כתיב לשון עבר ולשון הוה כמו והאוכל או והנושא וכן והשורף מורה שאינו מטמא אלא בזמן שעושה הפעולה. ולפי דברי הרב הללו אין מקום לדמיון מהרימ\"ט כלל וזה ברור ומ\"מ נ\"ל דדין זה דאם פירש שאינו מטמא בגדים לאו מלשון הוה או עתיד מפקי ליה כדברי הרב בעל קרבן אהרן אלא משום דכנוי בגדיו מורה שבא למעט בגדי אחרים דומיא דוהנוגע במשכבו דממעטינן גנוב או גזול למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדאיתא במרובה או שבא למעט שאר כלים שאינו לבוש בהם ושני החלוקות הללו ליתנהו דאין חילוק בין בגדיו לבגדים גנובים או גזולים וכן אין חילוק בין בגדים שהוא לבוש בהם לשאר כלים וכל זה הוא פשוט ומש\"ה הוצרכו לומר שכנוי בגדיו בא ללמדנו לומר דדוקא בגדיו דמעיקרא ולמעט בגדים שנגע בהם לאחר שפירש אבל בנדון הרב מוהרימ\"ט שכנוי חתניו אתי כפשוטו מנ\"ל שבא למעט חתניו הבאים לאחר מכאן וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשאום במוטות כו'.</b> בפרק כיצד צולין (דף פ\"ה) מוקי למתניתין בנגררין הא לאו הכי אף אלו שיצאו אינם מתטמאים משום דהוצאה כתיב בה דכתיב והוציא את הפר. ויש לתמוה על רבינו ז\"ל איך הביא משנה זו בסתם דהא פסק כרבי אמי בפ\"ט מהלכות קרבן פסח ועיין במ\"ש התוס' בפרק טבול יום (דף ק\"ד) אההיא דבעי ר\"א פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רובו במיעוט אבר מהו ועיין במ\"ש הראב\"ד בפי\"ט מהלכות פסולי המוקדשין דין ג': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוגע בפרים ובשעירים הנשרפים כו'.</b> עיין לקמן פ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה דין ט\"ו ובמ\"ש מרן שם ועיין ברכת הזבח (דף ע\"א ע\"א): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השכר פסול בקידוש כו'.</b> עיין במ\"ש מרן בפ\"ח דין ו': "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הממלא דלי לשתות כו'.</b> כתב מרן אע\"ג דקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו במשנתנו דוקא אמרו ולא בברייתא. ועיין לעיל ספ\"ב מהלכות בית הבחירה שכתב מרן חילוק זה כמסתפק ועיין במ\"ש מרן פרק ט' מהלכות טומאת מת דין ה': "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מים מקודשין כו'.</b> עיין במ\"ש מרן בשם הר\"י קורקוס ועיין ברכת הזבח (דף ס\"ג ע\"ב) ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>מים מקודשין כו'.</b> כתבו התוספות בפ\"ק דפסחים (דף י\"ח) דדוקא קודם קידוש נפסלים אבל לאחר קידוש אינן נפסלים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי חטאת שנתמעטו כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות מעשה הקרבנות דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וטובל ראשי גבעולין וכו'.</b> אם הטביל שלשה אזובות זה בפ\"ע וזה בפ\"ע עיין בירושלמי ריש פרק ג' שאכלו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>בין קודם טבילה כו'.</b> עיין מה שכתב מרן בשם הר\"ש. וכן כתבו התוספות פרק ב' דמגילה (דף ך') ד\"ה ולא ובפרק ב' דחגיגה (דף כ\"ג) ד\"ה מטמאין יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או על ראש שפתו כו'.</b> אודם שבשפתים חשיב גילוי לענין הזאה וטבילה כ\"כ מרן לקמן רפ\"ו מהלכות טומאת צרעת יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מים שנתמלאו לחטאת נטמא מפני שהם שאובין ומדברי סופרים שהבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא כמו שיתבאר.</b> דין זה הוא משנה בפי\"א דפרה הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא. והנה יש להסתפק אי בעינן שיהיה שלשה לוגין של מי חטאת שהרי מים שאובין אינם פוסלים אלא בשלשה לוגין וכדאיתא בפ\"ק דשבת, הן אמת שאני מסתפק בשיעור זה דאפשר דדוקא דרך נפילה בעינן שלשה לוגין אבל דרך ביאה לא בעינן והכי דייק לישנא דמתני' דסוף זבים הבא ראשו ורובו במים שאובים וטהור שנפלו על ראשו שלשה לוגין כו' הרי שלא הזכירו שיעור כי אם בנפילה ובפ\"ק דשבת ובפ\"ב דגיטין שהביאו משנה זו הביאו אותה בסדר זה וכן בפ\"ד ממסכת טהרות תנן בא ראשו ורובו במים שאובים או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין כו' וכן בתוספתא שהביא הר\"ש בפ\"ג דמקואות מ\"ג לא הזכירו שיעור דשלשה לוגין כי אם בנפילה ולא ראיתי בשום מקום שיאמרו שיעור דשלשה לוגין בדרך ביאה ולפ\"ז ניחא הא דאמרינן סתם במתניתין הטהור לחטאת כו' משום דכיון דהוא דרך ביאה לא בעינן שיעור אך כבר כתבתי לעיל סי' ס\"ה (א\"ה תמצאנו לקמן פ\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה יע\"ש) דהרב בעל תיו\"ט כתב דאף דרך ביאה בעינן שיעור דשלשה לוגין ואף שממקום שהכריח דבר זה לדידי לא מכרעא מ\"מ כבר כתבתי שם דמדברי רש\"י בפ\"ק דמכות יש להוכיח דס\"ל דאף דרך ביאה בעינן שיעור דשלשה לוגין ולפי דרך זה אפשר גבי מי חטאת דהחמירו בהם כמו שמצינו שעשו בה כמה מעלות ואפשר שלזה כיון הר\"ש שכתב שהכניס ראשו ורובו מעלה בעלמא ועוד אפשר לומר דהר\"ש אזיל לשיטתיה שכתבנו לעיל דאית ליה דדוקא בטמא גזרו בין דרך ביאה בין דרך נפילה אבל בטהור לא גזרו כי אם דרך נפילה והיא שיטת התוספות בפ\"ק דשבת ובפרק ב' דגיטין וכמו שיעו\"ש וממתניתין דקתני הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו כו' משמע דאף בטהור גזור דרך ביאה לזה כתב דמעלה בעלמא היא. ודע דסברת הר\"ש הלזו שכתב דדינא דמתניתין הוא מעלה הוא דבר מוכרח לפי דעתי דאי לא מאי קמ\"ל מתניתין וכי משום דהוו מי חטאת אין להם דין מים שאובים אלא ודאי דהכא מדינא לא נטמא או משום דליכא שיעור דשלשה לוגין או משום דהוו דרך ביאה ובטהור לא גזרו ומשום מעלה דמי חטאת החמירו בהם ופסלו את הטהור לחטאת שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת. הן אמת דרבינו ס\"ל דאף בטהור גזרו דרך ביאה וכמו שהכרחנו מדבריו לעיל סי' ס\"ה ולפי זה צ\"ל דמאי דאיצטריך מתניתין לומר דין זה במי חטאת הוא לומר שמי חטאת לא בעו שיעור ומשום מעלה נגעו בה. <br><b>ומ\"ש </b>רבינו, ומדברי סופרים שהבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא, אין הכוונה דדין זה דמי חטאת הוא מגזירת י\"ח דבר שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובים אלא הכוונה היא לומר דכיון דמד\"ס הבא ראשו ורובו במים שאובים נטמא נהי דהתם בעינן שיעור דשלשה לוגין הכא משום חומרא ומעלה דמי חטאת לא בעינן שלשה לוגין אלא כל שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא שאם לא היתה הגזירה פשיטא שלא היו מחדשים דין חדש במי חטאת אבל כיון שקדמה הגזירה דמים שאובים החמירו עוד במי חטאת. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב ועוד ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת בעת לוקחו אותם ועוד יתבאר בסוף זבים מי שהביא ראשו ורובו במים שאובים הנה הוא טמא מדרבנן ופוסל את התרומה וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת טמאוהו מי חטאת אשר נגע בהם וישוב ראשון לטומאה ע\"כ. ונראה דבא ליישב דלמאי נשנית משנה זו במי חטאת ובטהור לחטאת דהא מילתא דפשיטא היא דמי חטאת מים שאובים הם ולזה תירץ דמאי דתנן נטמא הוא משום דנגע במים שאובין והוא ראשון לטומאה דאילו משום מים שאובים לא היה כי אם שני לטומאה וכמבואר ובתחילה שהיה טהור לחטאת אין מי חטאת מטמאים אותו אבל עכשיו שנטמא לחטאת מחמת שבא ראשו ורובו במים שאובים חזרו מי חטאת וטמאו אותו ועשו אותו ראשון לטומאה. והנה דברי רבינו הללו איני יכול להעמיסם במ\"ש בחיבורו חדא דהעיקר חסר שהוא שמי חטאת חוזרים ומטמאים אותו ורבינו ז\"ל לא כתב אלא נטמא מפני שהם שאובים וחלוקה זו היא מילתא דפשיטא ועוד דנקט מים שנתמלאו לחטאת ואי מאי דאתא ללמדנו הוא דנעשה ראשון לא היה לו לומר אלא מי חטאת דהיינו אחר קידוש שאלו הם המטמאים את האדם לא המים שנתמלאו לקדוש. והתימה ממרן שהעתיק דברי רבינו שבפי' המשנה כאילו דברי רבינו שבחיבורו עם דבריו שבפירוש המשנה הם שפה אחת ודברים אחדים ולא ראי זה כראי זה. שוב אינה ה' לידי חידושי מהר\"י קורקוס ולפי שאין ספר זה מצוי אעתיק כל דבריו וז\"ל והטעם לדעת רבינו מפני שהם שאובים ונתבארה גזירת מים שאובים פ\"ק דשבת גם בסוף זבים אלא שדעת המפרש נראה שלא גזרו אלא ביום הטבילה ורבינו כתב סתם כלשון המשנה ומשמע אפילו אינו יום הטבילה נטמא ואפשר דלכך נתכוון ר\"ש דהויא מעלה בעלמא משום דאי מגזירת בא ראשו ורובו במים שאובים לחוד מאי רבותא דחטאת ומאי שייכא גבי חטאת וכי מפני שהם מי חטאת אינם שאובים ואפשר בזה לומר דה\"א כיון שעיקרה אינה אלא גזירה מפני שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו משמע דבכה\"ג לא שייך גזירה ולא שכיחא לא גזרו א\"נ ה\"א כיון שעיקר טבילה זו אינה אלא מעלה לא גזרו בה כולי האי וזהו שכתב הטהור לחטאת כו' וכתבתי זה דלא תיקשי למי שסובר שגם גזירת מים השאובים אפילו כשאינו יום הטבילה גזרו ויראה שהוא דעת רבינו כמו שיתבאר פ\"ט מהלכות אבות הטומאה ושם יתבאר הכרח לרבינו בזה. ומ\"מ דעת רש\"י והתוספות ור\"ש כאשר כתבתי דדוקא ביום הטבילה הוא שגזרו לדידהו בגזירה זו דהוי בכל זמן והיינו דשייכא הכא דאיכא רבותא ומעלה דחטאת ובפירוש המשנה כתב רבינו ז\"ל וכבר ביארנו שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת כו' וידוע הוא שמי חטאת מים שאובים הם ואם הכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת טמא לחטאת מצד מים שאובים ומעת שנטמא לחטאת יטמאוהו מי חטאת אשר נגע בהם וישוב ראשון לטומאה ע\"כ. ובהא ניחא דשייך דין זה הכא וכמ\"ש הטהור לחטאת כו' נטמא אלא שכאן כתב הדבר סתם ולא ביאר כי אם ע\"י זה ישוב ראשון והעיקר חסר מן הספר וגם כי איני רואה שנתבאר בדבריו כאן שהטהור לחטאת לא יטמא במי חטאת ומה טעם בזה ואפשר שכל הטהור לחטאת ראוי להזות בהם והוי נושא או נוגע לצורך והוא כבר כתב פט\"ו שאינו טמא אלא כשנושא או נוגע שלא לצורך הזאה ומ\"מ נראה כי כיון שאין כוונתו בנגיעה זו להזות שלא לצורך נקרא וכאשר נכתוב בזה פי\"ד גם הכריח היפך מדבריו אלה פט\"ו ובר מן דין כד דייקת תשכח שכאן נשמר מדרך זה כי במשנה כתב מי חטאת כלשון המשנה ולא ביאר דבר וסתם מי חטאת היינו מקודשין ובהם שייך שיטמאו אותו מי חטאת שנגע בהם וכאן כתב לתוך מים שנתמלאו לחטאת משמע שאינן עדיין מקודשין ואילו נוגע או נושא לא נטמא אלא נוגע או נושא המים המקודשים והם שקרויים מי נדה לפי זה לא שייך מ\"ש במשנה וצריך לפרש לדעת רבינו כאשר כתבתי כנ\"ל עכ\"ל הרב ז\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבילה של תרומה כו'.</b> (א\"ה כתב מרן בשם הר\"י קורקוס ואם תאמר והרי נטמאו המים כו' ועיין במה שכתב הרב המחבר פרק שביעי מהלכות תרומות דין א'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנוגע במי חטאת כו'.</b> כתב מרן ושמא י\"ל דסבר רבינו כו' וקצת משמע מדברי הר\"ש כו' והנה בפירוש כתב הר\"ש בפ\"ה דזבים משנה ח' דהנוגע במי חטאת שיש בהם כדי הזיה אינו מטמא בגדים וכ\"כ רש\"י בפרשת חקת וכ\"כ התוספות בפ\"ק דסוכה (דף י\"ד): והתימה מהרא\"ם שהבין דברי רבינו כפשטן שאין חילוק בין מגע למשא ונסתייע מברייתא דספרי מה יעשה מדברי רבינו פ\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה והיא תוספתא פ\"ה דזבים דמוכח מינה דאי לאו משום מסיט לא היה מטמא בגדים משום מגע ועיין בקרבן אהרן פרשת ויקרא פי\"ב דין ג'. ובפירוש כתב רבינו בפרק קמא דכלים מ\"ג גבי מרכב שחלוק מגעו ממשאו כמו נבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה וכ\"כ בסוף משנה ב' יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפר פרה שנתערב כו'.</b> (א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר לקמן פ\"א מהלכות מטמאי משכב ומושב דין י\"ד):         סליקו להו הלכות פרה אדומה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות פרה אדומה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2a7b1931d3bf05d70d3958b0ec842f211c5e70a4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,138 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הזב והזבה וכו'.</b> כתב רבינו בריש מסכת כלים דדוקא ש\"ז דגדול וכו' ומדכתיב איש נפקא ע\"כ. ואע\"ג דבפ' בנות כותים עלה מ\"ג אמרינן דהלכתא גמירי לה ואדרבא ממשמעות קרא דכתיב ואיש הוה משמע אפילו קטן בן יומו דומיא דואשה דכתיב גבי נדה דמרבינן מינה אפילו תינוקת בת יום אחד י\"ל דלעולם מאיש ממעטינן קטן אלא דאתא הלכתא לומר דהאי איש לאו שיהיה בן י\"ג שנה אלא אפילו בן תשע כיון שביאתו ביאה נקרא איש במקום הזה וקרא דואשה אשר ישכב איש אותה מאשה ממעטינן קטנה ואתא הלכתא ללמדנו דלא נימא דבעינן שתהיה בת י\"ב שנה אלא בת שלש שנים נקראת אשה במקום הזה כיון שביאתן ביאה והווי\"ן של ואיש ואשה איצטריכו לדרשא אחריתי וכדאיתא התם. וראיתי לרבינו בפ\"ה מהלכות אבות הטומאה דין ט' שכתב והוא שתהיה בת שלש שנים ויום אחד שנאמר ואשה אשר ישכב איש אותה ע\"כ. וכתב מרן דלא מרבינן בת ג' שנים אלא מוי\"ו דואשה וזה תימה דהא כולה סוגיא מוכח דוי\"ו זו אתא לדרשא אחריתי ולא מרבינן בת שלש שנים אלא משום דהלכתא גמירי לה ואתו רבנן ואסמכוה אקרא וא\"כ היה לו לרבינו לבאר דהלכה היא ולא נפיק ממשמעותיה דקרא דהא קרא אפילו בת יום אחד משמע עוד י\"ל דבדין ב' כתב סתם אין ש\"ז של קטן כו' ולא הביא סמך לדבריו מן הפסוק וגבי אשה הביא סמך ולא ידעתי למה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא כו' ע\"כ.</b> בגמרא פרק בנות כותים עלה ל\"ה משמע דלאו מהאי קרא קא מפיק ליה אלא משום דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה ודרשינן לזכר לרבות מצורע למעיינותיו אלמא האי זכר מצורע הוא ואיתקש לזב מה זב גמור זובו מטמא במשא אף מצורע זובו מטמא במשא ואפילו ראיה ראשונה: "
+            ],
+            [
+                "<b>רוק הזב וש\"ז כו'.</b> עמדתי על מ\"ש המרדכי בסוף חולין שהקשה רבינו משולם עלה דההיא דאמרי' דש\"ז של זב דמטמא במשא לפי שא\"א בלא ציחצוחי זיבה וכה\"ג אמרינן דיבמה שרקקה דם דחליצתה כשירה לפי שא\"א בלא ציחצוחי רוק דהא קי\"ל דדם מבטל רוק וא\"כ הכא נמי נימא הכי ע\"כ. והנה יש לדקדק בעיקר קושייתו שהקשה מהא דש\"ז דזב דהתם בטומאת משא עסקינן דאילו למגע תיפוק ליה משום ש\"ז ובטומאת משא לא שייך ביטול וכדאמרינן בפ\"ג דבכורות [דף כג] דנבלה בטלה בשחוטה ואמר רבי חייא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא היא וכן ההיא דיבמה שרקקה דם מיתרצא בהכי דהא סוף סוף רקקה רוק ודוקא גבי אכילה שייך ביטול משום דכל משהו ומשהו שירד לבית הבליעה אמרינן דהיתרא נחית וכן טומאת מגע משום דהדבר שנוגע בזה אינו נוגע בזה וכמ\"ש התוספות שם אבל כל שהוא בבת אחת כגון טומאת משא ורוק יבמה לא שייך ביטול ברוב. ונראה דס\"ל לרבינו משולם דהא דאמרינן דאין ביטול לטומאת משא הוא מדרבנן וכמ\"ש התוספות ועל זה הוקשה לו מזב דהוי מן התורה דהא מעיינות הזב הם מן התורה וכן ההיא דיבמה דהוי מן התורה ובזה הוה ניחא לי מה שהקשו התוספות בפ\"ט דנדה [דף ס\"א:] דבגד שאבד בו כלאים דליבטל ברובא ולכאורה קשה דמה שייך ביטול כיון דסוף סוף נהנה מן הכלאים ודמי לטומאת משא ובמ\"ש ניחא דס\"ל לתוספות דההיא דבגד שאבד בו כלאים הוי איסורו מן התורה ומש\"ה הקשו דמן התורה מיהא ליבטל ברובא אך אכתי קשה ההיא דסוף תמורה [דף ל\"ד.] דפריך וליבטל שק ברובא ולמאי דמוקי לה רב פפא בציפורתא אין איסורו כי אם מדרבנן דמן התורה כל הדברים בטלים ברוב ואולי דשאני דבר חשוב דאין לו ביטול מן התורה דומה למ\"ש לעיל (א\"ה נתבאר בהלכות מעילה יע\"ש) בשם התוספות דמטבע חשיב ולא בטל מן התורה. וראיתי לרבינו בסוף הלכות פסה\"מ שכתב האורג מלא היסט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק ע\"כ ולא חילק בין עבד מיניה ציפורתא ללא עבד וכבר תמה מרן על זה בספ\"ג מבכורות ונדחק הרבה בתירוץ קושיא זו וכתב דס\"ל שאותה קושיא ואותו תירוץ הם דלא כהלכתא דהא קי\"ל דבגד שאבד בו כלאים אינו בטל והא נמי דכוותה עכ\"ד ולא ביאר לנו מרן מה טעם לא שייך ביטול באיסורים אלו ולפי מ\"ש ניחא דטעמא דרבינו הוא דס\"ל דבהני לא שייך ביטול משום דדמי לטומאת משא כיון דבבת אחת נהנה מן הבגד ודחה ההיא דסוף תמורה משום ההיא דרבי חייא דקאמר דלטומאת משא לא שייך ביטול ותבלין מצא לדמיון זה דהא קי\"ל דבגד שאבד בו כלאים אינו בטל וכמ\"ש מרן: <br><b>עוד </b>נראה לומר דס\"ל לרבינו משולם דע\"כ לא אמרינן דמטמא במשא אלא ביבש דכל אחד ואחד עומד בפני עצמו אבל בתערובת לח בלח אינו מטמא אפילו במשא וכבר בא חילוק זה בדברי מרן סוף פ\"א מהלכות אבות הטומאה בשם הר\"י קורקוס כדי ליישב דברי רבינו שכתב דבהמה שהפילה חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. הן אמת שדברי רבינו הם תמוהים כפי הסוגיא הנזכרת בפרק ג' דבכורות דהתם מדמו ההיא דחררת דם לההיא דנבילה שנתערבה בשחוטה ומלבד זה עוד זאת אדרש דבסוף הלכות פרה אדומה פסק דאפר פרה שנתערב באפר מקלה דאף שהרוב הוא אפר מקלה מטמא במשא. ולפי מ\"ש הראשונים ז\"ל דקמח בקמח הוי לח בלח קשיא אפר פרה לחררת דם. שוב ראיתי שדין זה שכתבנו בשם הראשונים אינו מוסכם ובמחלוקת הוא שנוי ואיכא מ\"ד דקמח בקמח חשיב יבש ביבש ומדברי רבינו בפי\"ג מהלכות תרומות נראה דבשיטה זו קאי ולפי זה אתי שפיר ההיא דאפר מקלה דמטמא במשא אך הקושיא הראשונה במקומה עומדת וכעת צל\"ע: <br><b>עוד </b>ראיתי שהוקשה לרבינו משולם מההיא דפרק המפלת ותירץ דהתם נמי הולד היה ניכר קודם שנימוח ויש לדקדק דהא תנן גבי שליא נימוק הולד עד שלא יצא ולפי הנראה מתחילת דברי המרדכי שכל דבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב לא בטיל וא\"כ קשיא ליה שליא שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב ואפ\"ה בטל ברוב. ונראה דעיקר החילוק הוא שכל דבר שתחילת איסורו או טומאתו היה מעורב לא שייך ביה ביטול והיינו ההיא דזב ויבמה אבל גבי שליא דאף קודם שיצא לאויר העולם חלה עליו טומאה כל שניכר הולד קודם שנימוק שייך בו ביטול שהרי תחילת חלות טומאתו לא היה מעורב: <br><b>ובעיקר </b>החילוק שחילק שכל דבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב דלא שייך ביה ביטול נראה דיש סעד לחילוק זה מההיא דאיבעיא לן בפרק בהמה המקשה עלה ס\"ט מהו לגמוע את חלבו כו' ולכאורה קשה דאף דנימא דיש לחלק בין חלב זה לחלב דעלמא אכתי לישתרי מטעם ביטול דאף דאבר זה מסייע בהויית החלב מ\"מ פשיטא שהחלב מתהוה מרמ\"ח איברים והוה ליה כחלב טריפה שנתערבה בכשירה דבטל ורבינו בפ\"ה מהלכות מאכלות אסורות כשהביא דין זה כתב דאסור לשתותו מספק הואיל והוא בא מכלל האיברים ויש בה אבר אחד אסור וה\"ז כחלב טריפה שנתערבה בחלב טהורה ע\"כ. ואתמהא דממקום שבאת מה התם מהני ליה ביטול הכא נמי ליהני ליה ביטול אלא ודאי דשאני התם שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב ומש\"ה לא מהני ליה ביטול. שוב ראיתי לחכמי אשכנז שכתבו דאם היה ששים בבהמה ובשר וגידין ועצמות כנגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובת שנתבטל בששים עכ\"ד. ואני תמיה על דבריהם דאי שייך בזה ביטול הרי יצא חלב זה מחשש איסור תורה דהא פשיטא דאיכא רובא דהיתרא וא\"כ אין כאן כי אם איסור דרבנן דבעינן ששים וכיון דהוי בעיא דלא איפשיטא הוה לן למיזל לקולא כדין כל ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא וכמ\"ש הראשונים ז\"ל דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר מותר אלא ודאי דהכא לא שייך ביטול וכסברת רבינו משולם, וראיתי למעכ\"ת (א\"ה הוא הרב מהור\"ר יעקב אלפאנדרי זלה\"ה) שרצה להליץ בעד חכמי אשכנז דכתב דשאני הכא דחלב של האבר מתחילה בעודה בתוך האבר לא היתה מעורבת עם שאר כל החלב שבגוף כיון שיש לה מקום מיוחד משא\"כ בההיא דרוק יבמה וזב דמעולם לא היה להם מקום מיוחד בלתי תערובות ונסתייע לחילוק זה ממ\"ש התוספות בפ\"ב דזבחים עלה דשחט ואח\"כ חתך וכמו שיע\"ש. והנה כפי חילוק זה הליץ מעכ\"ת בעד חכמי אשכנז והגדיל התימה על כל הפוסקים ז\"ל שפסקו בעיא זו לחומרא והיה להם לפסוק לקולא כיון שכבר נתבטל ברוב וכמ\"ש למעלה, ויותר נראה לי שהראשונים ז\"ל לא שמיע להו חילוק זה וס\"ל דלא שייך ביטול בחלב זה כיון שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב והתוספות בפ\"ב דזבחים קושטא דמלתא קא אמרי דאפילו נתערב דם כשר עם דם פסול אינו בטל ברוב משום דגזרינן גזירה במקדש: <br><b>עוד </b>עמדתי על מ\"ש המרדכי [יעוין במ\"ש לעיל בהלכות מתנות עניים פ\"ד דין ט'] דטעמא דלא אזלינן בתר רובא בחורי נמלים הוא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכל דבר שאין ב\"ח כ\"מ שמונח שם הוא קביעותו וכו' ע\"כ. ואני תמיה על זה דהא קי\"ל ובנמצא הלך אחר הרוב וא\"כ אף דנימא דהיה כאן מקום מיוחד שהיו בו חטים של עניים כל שלא ראינו בשעה שפירש פשיטא דאזלינן בתר רובא וכדכתיבנא והא דאמרינן בפ\"ק דפסחים [דף ט'] ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל היינו תשע חנויות כבר כתבו התוספות שם דמיירי כשראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום קביעות אבל אם לא ראינו ה\"ל כפירש ואזלינן בתר רובא וכ\"כ ר\"ש רפ\"ה דטהרות יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תשעה משקין בזב כו'.</b>הראב\"ד השיג על רבינו ב' השגות ומרן ז\"ל לא נרגש אלא מהשניה ולא ידעתי למה ועיין ברכת הזבח (דף קע\"ב ע\"א) ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם היו המים פושרין בתחילתן וכו'.</b> דין זה הוא מחלוקת ר\"י בן נקוסא ורשב\"ג בברייתא ר\"פ דם הנדה ופסק רבי כר\"י ולא ידעתי למה דאף שכתב הנמק\"י בפרק יש נוחלין דכללא דכ\"מ ששנה רשב\"ג אינו אלא במשנה וכ\"כ מרן לעיל שפ\"ז מהלכות פרה אדומה מ\"מ לגבי ר\"י בן נקוסא הו\"ל למפסק כרשב\"ג דהוא מארי דתלמודא טפי ועוד דמרן ז\"ל כתב בפ\"ט מהלכות טומאת מת דין ה' דרבינו ס\"ל דכלל זה הוא אף בברייתא. ומ\"ש מרן כאן דרבי פסק לחומרא בדאורייתא הם דברים תמוהים בעיני דאדרבה לקולא פסק דלר\"י אם שרה אותם במים שהיו פושרין מתחילתן ולא סופן ולא חזר לכמות שהיה ה\"ז יבש יותר מדאי וטהור ולרשב\"ג עדיין חשיב לח עד שיהיו המים פושרין מתחלתם ועד סופן וכ\"כ רש\"י בפירוש דר\"י מיקל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בועל נדה כנדה שהוא אב מאבות הטומאה של תורה וכו'. </b> מתוך דברי רבינו נראה שהנוגע בבועל נדה מטמא בגדים כל זמן שלא פירש דומיא דנדה שהרי כתב בסוף דבריו כנדה ולא חילק ביניהם אלא לענין משכב וכן נראה ממה שהשרישנו בפ\"ו מהלכות אבות הטומאה דין י\"ב שכל אב שמטמא במגע ובמשא הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים ולא הוציא מן הכלל אלא נבילה ומרבב לענין מגע דוקא משמע ששאר האבות שוים הם וכ\"כ רש\"י בפרק בנות כותים עלה ל\"ג וכן נראה מהתוספתא שהביא הר\"ש בפ\"ה דזבים מי\"א דקתני פירש מטמא א' ופוסל א' משמע דאם לא פירש מטמא ב' ופוסל אחד ולפי זה הא דתני ברישא מטמא אחד הוא טעות וצריך לגרוס ב' וע\"ז דתני הוא אליבא דר\"ע דאקשיה לנדה וכולם דקתני הוא מדרבנן וכמ\"ש הר\"ש ברפ\"ה דזבים ובקשתי ברייתא זו בתוספתא ונראה שגירסא אחרת היה לו להר\"ש ולפי גירסתו נראה דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים אך רבינו אברהם זעירא ורבינו ישעיה הביאם הרא\"ם בפרשת מצורע כתבו שאינו מטמא אדם לטמא בגדים וא\"כ הנוגע בבועל נדה אף שלא פירש אינו אלא ולד ואינו מטמא כי אם אוכלים ושוה משכבו למגעו וכ\"כ הר\"ש בפ\"ק דכלים מ\"ג והנראה מדבריו שם דבמגע פשיטא ליה דאינו מטמא בגדים אך במשא ספוקי מספקא ליה אי מטמא דומיא דנבילה או דלמא דגרע מנבילה ולדבריהם אתי שפיר מתניתין דריש כלים דקתני למעלה מהם זובו של זב כו' וכמ\"ש שם בעל תוי\"ט. ומיהו נראה דלדברי הכל מטמא במשא וכמ\"ש הר\"ש ובהיסט נמי נראה שמטמא וכי תימא מאחר שלדבריהם היקשא דותהי נדתה עליו אינו כולל שהרי אינו מטמא אדם לטמא בגדים א\"כ מנא לן שיטמא במשא וכ\"ש בהיסט שהיא טומאה מחודשת בזב שלא מצינו כמותה י\"ל שההיקש שכל מה שיטמא הנדה ובאיזה צד שיטמא יטמא בועל נדה אבל אינו עושה הפעולה עצמה שתעשה הנדה שהנדה תעשה את האדם כל זמן שלא פירש הימנה אב ומטמא בגדים אבל בועל נדה אינו עושה כי אם ולד ואינו מטמא כי אם אוכלים ואף שאין היקש למחצה דבר זה למדנו אותו ממשכבו דלמדנו קרא דאף שעושה משכב כנדה אינו עושה המשכב אב כנדה אלא ולד וא\"כ למדנו מהמשכב שאין ההיקש אלא שיטמא בועל נדה כל מה שתטמא הנדה ובאיזה אופן שתטמא הנדה יטמא בועל נדה אבל בפעולות נשתנה דינו שהנדה תעשה את האדם אב וכן המשכב אבל בועל נדה לא יעשה אלא ולד כשרץ דומיא דמשכבו. ולפי זה בועל נדה מטמא במגע ובמשא ובהיסט וכן נמי עושה מרכב ומושב ואע\"פ שמרכב לא נזכר בתורה מ\"מ למדנו אותו מן ההיקש ותהי נדתה עליו שכל מה שהנדה תטמא יטמא בועל נדה וכן אין חילוק בין מגע למשא בגדים שלעולם אינו מטמא אדם לטמא בגדים שהרי אינו עושה כי אם ולד ואף שכתבנו לעיל דלהר\"ש מספקא ליה במשא אם מטמא אדם לטמא בגדים המעיין בדבריו יראה דלפי המסקנא לא שנא ליה בין מגע למשא ולעולם אינו מטמא אדם לטמא בגדים וכן כתב הרב בעל תיו\"ט בפ\"ק דכלים מ\"ג ובמה שכתבנו שהמשכב מלמד על ההיקש שאינו לגמרי יתורץ מה שהקשו הרב בעל קרבן אהרן והרא\"ם בפרשת מצורע לרבינו אברהם ורבינו ישעיה אך הא קשיא לי עלייהו דמאי מייתו ראיה לסברתם ממאי דתנן בזבים בועל נדה כטמא מת ותניא בתוספתא דכלים חומר בבועל נדה מטמא מת שבועל נדה מטמא הכר התחתון כעליון הא לענין לטמא זה וזה שוין ע\"כ הא לכ\"ע אינו דומה לטמא מת שהרי מטמא במשא ובהיסט מה שאין טמא מת מטמא שהרי אינו מטמא במשא וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות טומאת מת דין ט' וכ\"ש בהיסט וכמ\"ש ברפ\"ח ואולי דס\"ל שאין בועל נדה מטמא במשא אלא בהיסט והרי טומאתו כשרץ וזה נלמד ממשכבו שאין ההיקש אלא לדבר אחד דהיינו לטמא אדם וכלי חרס אבל לשאר הדברים לא. ולפ\"ז יפה הוכיחו ממתני' דזבים ומברייתא דכלים וצ\"ע. שוב ראיתי לתוספות בפ\"ט דנדה עלה ע\"א ד\"ה מערה דפשיטא להו שאינו מטמא בהיסט אבל במשא ספוקי מספקא להו אי מטמא והתוספתא שהביאו שם התוספות דקתני הכל כשרים ליטול ידים ואפילו טמא מת ואפילו בועל נדה מוכחת בהדיא שבועל נדה אינו מטמא בהיסט ולא ידעתי איך יתיישב תוספתא זו לדעת רבינו דאית ליה דבועל נדה מטמא בהיסט וצ\"ע. ולענין מעיינות בועל נדה נסתפק הר\"ש אם יש לו כנדה. והנראה אצלי שהספק הוא משום דע\"כ לא אמרינן דאין בועל נדה עושה אב אלא בטומאה שאינה יוצאה מגופו דהוי דומיא דמשכב אבל בטומאה יוצאה מגופו לא ילפינן ממשכב פש גבן היקשא כשם שנדה עושה המעיינות אב הכי נמי בועל נדה או דלמא לעולם לא יעשה בועל נדה אב ויהיו מעיינותיו כמשקין שנוגע בהם וכשאר הטמאים וכמ\"ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ\"י דין ו' ולדעת רבינו ז\"ל דס\"ל שההיקש הוא כולל לכל הדינים ולא נשתנה דינו כי אם לגבי משכב דוקא דפרטו הכתוב נראה דבועל נדה יש לו מעיינות כנדה מכח ההיקש ועיין במ\"ש רבינו גבי מעיינות הזב וצ\"ע. ודע דלפי מ\"ש לסברת ר\"ש שההיקש הוא לחצאים ידוקדק היטב לישנא דת\"כ דבתר דדרש קרא דבועל נדה ומשכבו קתני נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו ולשיטת רבינו קשה שהרי אינם דומים המשכב למגע וכבר הוקשה זה להרב ק\"א יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומשכב בועל נדה ומרכבו ולד טומאה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות ביאת מקדש דין י\"ז): "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המערה ואחד הגומר כו'.</b> כתב מרן משנה פרק הבא על יבמתו. ולפי הנראה היינו מאי דתנן גבי יבמה אחד המערה ואחד הגומר ואמרינן התם וכן הבא על אחת מכל העריות וכו' ואם מרן כיון לזה הם דברים תמוהים דמה ענין טומאה אצל איסורי ביאה ואף דהעראה בכל העריות מנדה גמרי' ליה כדאיתא ביבמות (דף נ\"ד) מ\"מ הדבר פשוט דלא גמרינן לטומאה מהתם אלא דרבינו כתב דין זה מהא דאמרינן בת\"כ אם שכב ישכב לרבות המערה. וראיתי להרב קרבן אהרן שכתב דנפקא להו מדלא כתיב כאן ש\"ז כמ\"ש למעלה ואשה אשר ישכב איש אותה ש\"ז וכמו שהתם דכתיב ש\"ז מיעטנו פרט למערה כן הכא מדלא כתיב ש\"ז ריבה אף המערה וכן בשפחה חרופה כתיב ואיש כי ישכב את אשה ש\"ז ובאשת איש כתיב לא תתן שכבתך לזרע ובסוטה כתיב ושכב איש אותה ש\"ז נמצא דבכ\"מ שהוא מתנה בגמר ביאה כתב ש\"ז וא\"כ הכא דאמר סתם שכיבה ריבה המערה ע\"כ. והנה כד ניים ושכיב אמרה להאי מלתא דמעולם לא שמענו שיאמר גבי אשת איש דבעינן שיגמור ביאתו וכן גבי סוטה נמי הכי הוי דינא למר בנשיקה ולמר בהכנסת עטרה אבל דליבעי גמר ביאה לא אמרה אדם מעולם ומאי דכתיב ש\"ז גבי א\"א הוא למעט משמש מתה וגבי סוטה נמי איצטריך למעוטי מי שקינא דרך איברים כדאיתא ביבמות (דף נ\"ה) והם דברים פשוטים ועוד אני תמיה לפי שראיתי שהרב ז\"ל נדחק בכל זה לפי שראה שהברייתא דרש ואם שכב ישכב לרבות שתי שכיבות ואם שכב ישכב לרבות למערה והוקשה לו דמאחר שדרש מכפל השכיבות לרבות שלא כדרכה איך חזר וריבה למערה ולזה תירץ בתחילה דממלת ישכב ילפי דהול\"ל אם שכב שכב כו'. ולא ידעתי מי הכניסו בתגר זה ובתחילה דרשו מכפל השכיבות לרבות שלא כדרכה וחזרו לרבות מוי\"ו הנוספת במלת ואם לרבות המערה וכדאמרינן בריש תמורה גבי ואם המר ימיר דר\"מ דריש לרבות אשה ויורש ואמרינן התם דדריש כפל ההמרות ווי\"ו הנוספת במלת ואם ובת\"כ פרשת בחקותי איכא טובא כה\"ג דאמרינן ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואת היורש וכתב שם הרב המחבר דחדא דרשי מכפל הגאולות וחדא מוי\"ו הנוספת ואלו הם דברים פשוטים ולפי הנראה שהרב לא נחה דעתו בזה משום דסיימו בברייתא איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד ת\"ל ואם שכב ישכב הרי שכבר דרשו וי\"ו הנוספת לרבות בן תשע שנים ויום אחד. ומיהו מצינו כיוצא בזה בת\"כ פרשת בחקותי גבי פודה מעשר שני ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואם גאל יגאל לרבות את היורש איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת\"ל ואם גאל יגאל ע\"כ. והנה מה שדרשו תחילה לרבות את האשה והיורש הוא מכפל הגאולות ווי\"ו הנוספת וכמ\"ש שם הרב המחבר גבי מקדיש שדה אחוזה. והנראה אצלי דטעמא דמילתא הוא דכל היכא דהכתוב ראינו שבתחילה כתב ריבויים ולבסוף מיעט אין לך למעט אלא הפחות. ויש בזה אריכות דברים אלא שאין כאן מקומו. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפ\"ג מהלכות ביאת מקדש דין ג'): "
+            ],
+            [
+                "<b>כולם מטמאות למפרע מעת לעת כו'.</b> דע שזהו דוקא בודאי אבל בספק אינה מטמאה למפרע וכן טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן לפי שטומאתם היא מספק וכמ\"ש רבינו פ\"א מהלכות אלו דן ז' וכיון שטומאת מעת לעת היא מן הספק לא גזרו אלא על הודאי ולא על הספק הכי איתא בירושלמי ריש נדה ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: <b>וזהוהנקרא מעת לעת שבנדה.</b> דקדק הרב המנהיר בריש נדה מדברי רש\"י דמשנה קמייתא דנדה דאין פקידה ממעטת מעת לעת אלא בפקידה שהיא תקנת חכמים כגון שחרית וערבית שאז בודקת יפה אבל אם בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וחזרה ובדקה בחצי היום ומצאה טהורה ואח\"כ בדקה בדקה ומצאה דם אין אומרים שלא תטמא אלא מחצי היום ואילך שהרי בדקה עצמה בחצי היום ומצאה טהורה אלא מטמאה משחרית משום דבדיקה דחצי היום לא חשיב בדיקה דאימור לא בדקה עצמה יפה כיון שלא תקנו לה חכמים לבדוק באותה העת: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו כיצד אשה שהיתה טהורה ואין לה וסת ובדקה עצמה כו'. דע שנחלקו הראשונים ז\"ל אם גזרו בטומאה זו דמעת לעת אף בר\"ה או דוקא ברה\"י ככל שאר הטומאות דגמרינן מסוטה והתוס' בריש נדה ס\"ל דאין חילוק ברשויות לטומאה זו וכ\"כ הרשב\"א שם. אך כתב בשם י\"א דוקא ברה\"י אבל בר\"ה טהור. וכן נראה שהוא דעת הרמב\"ן ממ\"ש הרשב\"א בפ\"ק דנדה עלה דההיא דזעירי דמוקי למתני' שחברותיה נושאות אותה במטה יע\"ש. ועיין במ\"ש התוס' פ' כשם (דף כ\"ח) ד\"ה בר\"ה ודוק. ודע דאליבא דכ\"ע בעינן שיהיה בן דעת לישאל עליו וכדאיתא בריש נדה (דף ה') ואף דקי\"ל כר\"י בספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אף בכלי מונח על גבי קרקע מ\"מ נפקא מינה לשוטה ועיין במ\"ש התוספות ריש נדה (דף ג') ד\"ה מודה שמאי בשוטה יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהם ראשון לטומאה כו'.</b> עיין בחוט השני סימן כ\"ט וסימן ל' ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהנושא ראשון לטומאה.</b> היינו דוקא אחר שפירש אך קודם שפירש מטמא שנים ופוסל אחד חוט השני סי' ל' ודו\"ק: <br><b>ראיתי </b>לבאר ברייתא אחת בת\"כ פרשת מצורע ז\"ל ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים והלא דין הוא ומה אם במקום שלא נטמא אדם מחמת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים נטמא משכב מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים ת\"ל ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אדם הנוגע במשכבו מטמא בגדים ואין המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים ע\"כ. והנראה אצלי בכוונת ברייתא זו הוא דהוה ס\"ד דכי היכי דאדם הנוגע במשכב מטמא בגדים עד שלא פירש ממטמאיו ה\"נ משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים עד שלא פירש המשכב מן המשכב ואופן הק\"ו הוא בזה האופן ומה אדם שאינו עלול לקבל טומאה מן הזב לטמא אדם אפי' בעודו מחובר לטומאה וכן אינו מטמא הבגדים לאחר שפירש והיינו דנקט לטמא בגדים שהם שתי חלוקות דקיל טומאתו של אדם שהרי אינו מטמא אדם כלל וכן אינו מטמא בגדים לאחר שפירש אפ\"ה המשכב חמור הימנו שהרי מטמא אדם וכן בגדים אף לאחר שפירש הזב מן המשכב הרי למדנו שהמשכב עלול לקבל טומאה יותר מהאדם מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים דהיינו קודם שפירש מהמשכב אינו דין שהמשכב הנוגע במשכב שיטמא בגדים קודם שפירש המשכב מן המשכב ומעולם לא ס\"ד אלא שיהא המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש דומיא דאדם מאחר שראינו שהמשכב עלול יותר לקבל טומאה מן האדם ולפ\"ז נ\"ל דצריך להגיה לשון הברייתא ולומר כן מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים כו' ולא גרסינן לטמא אדם בשתי החלוקות האחרונות שהרי אדם הנוגע במשכב אינו מטמא אדם אף קודם שפירש ומראש הברייתא ומסופה מוכח בהדיא דמעולם לא עלה על הדעת שיהיה המשכב הנוגע במשכב מטמא אדם וכ\"נ מן הברייתא השנויה אחר זו דהס\"ד הוא שיהיה המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש דומיא דאדם ודרך זה הוא פשוט בעיני בכוונת הברייתא והברייתא השנויה אחר זו על דרך זה מתפרשת והוא ק\"ו שיטמא אדם מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים כלומר שיהיה האדם הניטמא מחמת הזב אב הטומאה ויטמא אדם וכן כלים אפילו לאחר שפירש כמו המשכב שהרי האדם יותר עלול לקבל טומאה מן המשכב שהרי האדם שנגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש והמשכב שנגע במשכב אינו מטמא בגדים והשתא ומה אם במקום שלא נטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים אפילו הכי נטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים אלמא האדם הוא יותר עלול לקבל טומאה מן המשכב במקום שנטמא המשכב ונעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים אף לאחר שפירש והיינו מתחת הזב אינו דין שהאדם שהוא יותר עלול לקבל טומאה שיטמא אדם מתחת הזב ויהיה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים אף לאחר שפירש ת\"ל כל המשכב כו' למעט ולומר דוקא משכב נעשה אב הטומאה ולא האדם. הכלל העולה דבחלוקה ראשונה האדם עלול יותר לקבל טומאה מן המשכב והוא דאדם הנוגע במשכב מטמא בגדים והמשכב הנוגע במשכב אינו מטמא בגדים. ובחלוקה האחרת המשכב עלול לקבל טומאה יותר מן האדם והוא שהמשכב שנטמא בזב נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים אף לאחר שפירש ואדם שנטמא מחמת הזב אינו נעשה אב הטומאה ואינו מטמא אדם כלל זולת בגדים קודם שפירש ושתי החלוקות הללו נשנו במשנה במסכת אהלות פרק א' משנה ה' אדם ובגדים טמאים בזב חומר באדם מבבגדים ובבגדים מבאדם שהאדם הנוגע בזב מטמא בגדים ואין בגדים הנוגעים בזב מטמאין בגדים חומר בבגדים שהבגדים הנושאין את הזב מטמאין אדם ואין אדם הנושא את הזב מטמא אדם ע\"כ. ודע דבגדים השנויים במשנה זו הם בגדים הראויין למשכב מדקתני סיפא שהבגדים הנושאין את הזב כו' וזה אינו אלא בראויים למשכב וזה פשוט וכ\"כ ר\"ש נמצא דשתי ברייתות הם שנויות במשנתנו במלות קצרות וכבר רמז ר\"ש לברייתא הראשונה בפירושו. וראיתי להר\"ש בריש פ\"ד דזבים מ\"א שכתב ואע\"פ שהעריבה טמאה במגע הזב אפשר דבגדים שבה טהורים לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים כו' והביא ברייתא זו דת\"כ ולא ידעתי למה כתבו בלשון אפשר מאחר שהוא משנה ערוכה בפ\"א דאהלות וכמ\"ש וצ\"ע. ודע שהרב בעל קרבן אהרן כתב שני אופנים בצורת הק\"ו והכל הולך אל מקום אחד אך לא ידעתי איך לא הרגיש בלישנא דברייתא דקתני אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים ע\"כ. דמהיכא ס\"ד שהמשכב הנוגע במשכב יטמא והלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואדם הנוגע במשכב אינו מטמא אדם כלל וכדתניא בההיא פרשתא בת\"כ יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד כו'. לכן נ\"ל להגיה הברייתא ובשתי החלוקות האחרות לא גרסינן לטמא אדם אדם וכמש\"ל: <br><b>ודע </b>שאף שכתבנו דכלים הנוגעים בזב או במשכב אף שלא פירשו מן הזב או מן המשכב מ\"מ אינם מטמאים כלים וכ\"ש אדם וכלי חרס נמצא דלגבי כלים הנוגעים בזב או במשכב אין חילוק בין פירש ללא פירש והיינו דתנן בפ\"ה דזבים מ\"י זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה שבתורה מטמא א' ופוסל א' חוץ מן האדם פירש מטמא א' ופוסל א'. ופי' הר\"ש כל הנוגע כגון אוכלין וכלים כו' ולפ\"ז הני אבות הטומאה הוו אפילו אותם דמטמו אדם לטמא בגדים מ\"מ לגבי אוכלין יש חילוק בין פירשו הכלים מטומאתם כשנגעו באוכלין ללא פירשו דאם לא פירשו הוו האוכלים ראשון ואוכלין אלו מטמאין אוכלים אחרים אבל אם פירשו הכלים האוכלין הן שניים ופוסלין אוכלין אחרים. כללו של דבר הכלים לגבי אוכלין הם כאדם דעד שלא פירשו מטמאין ב' ופוסלין א' פירשו מטמאין אחד ופוסלין א' ודין זה נלמד מההיא דתניא בתוספתא דזבים והביאה הר\"ש ריש פ\"ה דזבים וז\"ל כלים הנוגעים בזב וזבה כו' מטמאין ב' ופוסלין א' פירשו מטמאין א' ופוסלין א' וכתב הר\"ש מטמאין ב' ופוסלין א' דבשעת מגען חשובין הכלים כאב הטומאה לגבי אוכלין ועושין א' ב' ג' אע\"פ שאין חשובין כאב הטומאה לגבי כלים אחרים אפילו בשעת מגען כדפרישית לעיל כו'. והא דתנן זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה שבתורה מטמא א' ופוסל א' חוץ מן האדם ההוא כללא מדאורייתא דאילו מדרבנן כלים כאדם לאוכלים והא דקתני במתניתין כלל א\"ר יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו וכו' דמשמע דמי שאינו מטמא בגדים בשעת מגעו דאינו מטמא אוכלין להיות תחלה כולי כללא משום סיפא נקטיה דהיינו לאחר פרישתו אי נמי כל אדם קאמר ולמעוטי אדם הנוגע בשרץ ונבילה דאין מטמאין בגדים בשעת מגען ואין מטמאין אוכלין להיות תחלה והא דלא קאמר דמתניתין דכלל אמר ר' יהושע דהוי מדאורייתא ולא מדרבנן דומיא דמתניתין דכל הנוגע היינו משום דע\"כ מתניתין דר' יהושע בדרבנן קאי מדקאמר והידים להיות שניות וטומאת הידים אינו אלא כי אם מדרבנן וזה פשוט א\"נ מדקתני סיפא לאחר פרישתו מטמאין משקין להיות תחלה וטומאת משקין שיהיו לעולם תחלה אינו אלא כי אם גזירה מדבריהם. עוד נ\"ל דמ\"ש הר\"ש במתניתין דכל הנוגע דההוא כללא מדאורייתא לאו למימרא דמן התורה אוכלין שנגעו בכלים עד שלא פירשו דהוי שני לטומאה אוכלין אלו ואתו רבנן וגזרו שיהיו אוכלין אלו ראשון דומיא דכלים שנגעו באדם עד שלא פירש ממטמאיו דהא היכן רמיזא גזירה זו דרבנן אלא לעולם האוכלין הם ראשון לטומאה מן התורה כל שנגעו בכלים קודם שפירשו דומיא דהיכא דנגעו באדם קודם שפירש דהאוכלין הם ראשון. והנראה אצלי דטומאה זו דחיבורין אינה מטמאה לא לגדול הימנו ולא לשוה לו ולפ\"ז אדם שנגע בזב אינו מטמא אדם אבל לגבי כלים דהוו למטה ממנו נחשב אב לטומאה וכן לגבי אוכלין נחשב אב לעשותם ראשון אבל הכלים אינם נחשבים כאב לטמא כלים דכוותם דומיא דאדם דאינו נחשב אב לטמא אדם דכוותיה אבל לגבי אוכלים שהם למטה מן הכלים נחשבים אב לעשותם ראשון ולפ\"ז נ\"ל דאוכלים שנגעו בזב ונגעו באוכלין אחרים עד שלא פירשו האוכלים הראשונים מן הזב שהאוכלין הם שניים שאין האוכלין הראשונים נחשבין כאב לעשות האוכלים דכוותם ראשונים דומיא דאדם וכלי דאינם נחשבים כאב לטמא אדם וכלים דכוותם ומה שחלק הר\"ש בין מדאורייתא למדרבנן היינו טעמא משום דמן התורה אין אוכל מטמא אוכל אף שהוא ראשון והאוכל קי\"ל דנעשה שני לטומאה מן התורה מדכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו יטמא נמצא שהשרץ אב והתנור ראשון והאוכלין שניים מ\"מ אין האוכל מקבל טומאה מן הראשון מן התורה אלא מן האדם או מן הכלים אבל מאוכל אחר אף שהוא ראשון אינו מקבל טומאה וכמ\"ש רבינו רפ\"ז מהלכות אבות הטומאה ולפ\"ז הא דקתני דכל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה דפירושו לדעת הר\"ש הוא דכל הכלים הנוגעים מה שמטמא אחד הוא מן התורה אבל שנים לא מטמא מן התורה לפי שאף שהאוכל שנוגע בכלים הוא ראשון מ\"מ אין אוכל מטמא אוכל ובשלמא גבי אדם משכחת לה שיטמא שני מן התורה כגון אדם שנגע בכלים וכלים שנגעו באוכלין שהכלים הם ראשון והאוכלין הם שניים וכולם טומאתם מן התורה אבל כלים שנטמאו בזב כיון שאינם מטמאים כי אם אוכלין נמצא שאינם מטמאים שנים כי אם מדרבנן אף שהאוכלים שנגעו בכלים הוו ראשון מן התורה ולפ\"ז ע\"כ מתניתין דר' יהושע בדרבנן קאי מדקא מחלק בין היכא דהאוכלין הם ראשון או שני ומן התורה אין הפרש לגבי אוכלין בין שיהיו ראשון או שני דהא לעולם אין האוכל מטמא דבר אחר אף שיהיה ראשון. אלא שלפי דרך זה אני תמיה דאיך יתכן דההיא דכל הנוגע הוי מן התורה דהא קתני ופוסל אחד דהא מן התורה אין האוכל פוסל וכמבואר ולומר דמאי דקתני מטמא אחד הוא מן התורה ופוסל אחד הוא מדרבנן הוא דבר זר עד מאד. הן אמת שגם לפי הס\"ד דמן התורה אוכל שנגע בכלים דהוו שניים מן התורה קשה דאיך יתכן לומר ופוסל אחד מן התורה ובמקום אחר נאריך בזה בע\"ה. הכלל העולה דלדעת הר\"ש כלים הנוגעים באוכלין הוי האוכלין ראשון מדרבנן. ודע שדברי הרב בעל תי\"ט במשנה א' דפ\"ה דזבים בהא דכל המטמא בגדים כו' לא יכולתי להולמם ועיין בתוספתא שהביא הר\"ש בפ\"ה דזבים מי\"א. ודע שרבינו לא הזכיר דין זה דאוכלים שנגעו בכלים קודם שפירשו דהוו האוכלים ראשון נראה דלא ס\"ל הכי ואולי יצא לו ממאי דתנן בכמה משניות דאין הכלים מטמאין כלים אחרים אלמא דלעולם הכלים חשיבי ראשון ואינם נחשבים כאב וכיון דאינם נחשבים כאב לטומאת כלים ה\"ה לטומאת אוכלין דאין האוכלין ראשון כי אם שני ומ\"מ עדיין הדבר צריך תלמוד ועיין בחוט השני סימן ל' דר\"ל שגם הר\"ם ס\"ל כסברת הר\"ש וע\"ש (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות טומאת מת דין ג'). ודע דבפרק כ\"ח דכלים מ\"ו תנן מטלית שטלייה על הקופה מטמא אחד ופוסל אחד הפרישה מן הקופה הקופה מטמאה אחד ופוסל אחד והמטלית טהורה טלייה על הבגד מטמא שנים ופוסל אחד הפרישה מן הבגד הבגד מטמא א' ופוסל א' והמטלית מטמא ב' ופוסל א' ע\"כ. והר\"ש פירשה למתניתין כפי שיטתו שכתבנו דכלים הנוגעים באחד מאבות הטומאה לגבי אוכלין ומשקין יש חילוק בין פירשו ללא פירשו והיינו פירושה דמתניתין דמטלית זה שהוא טמא מדרס וטלייה על הבגד הנה הבגד טמא מגע מדרס לפי שזה הבגד נגע במדרס וכ\"ז שהוא מחובר מטמא שנים ופוסל אחד לפי שזה הבגד כאשר נגע באוכלין בהיותו מחובר למטלית חשיבי האוכלין ראשון לפי שהבגד בהיותו מחובר חשיב כאב הטומאה אבל כשפירשה מן הבגד הבגד מטמא א' ופוסל א' לפי שחזר הבגד לאחר שפירש להיות ראשון לטומאה כדין כל הנוגעים באב מכל אבות הטומאה דלאחר שפירשו הוו ראשון לטומאה אבל המטלית מטמא ב' ופוסל א' כדינה מקודם שהיתה אב הטומאה לפי שלא נתבטלה מתורת מדרס בשביל טלייתה. אך היכא שטלייה על הקופה כשנגמר טלייתה פרח ממנה טומאת מדרס משום דקופה לא חזיא למדרס והקופה היא טמאה מגע מדרס והיא ולד הטומאה ומש\"ה אפילו בהיותה מחוברת מטמא אחד ופוסלת אחד לפי שאינה מחוברת עם אב שהרי המטלית פרח ממנה טומאתה בשביל טלייתה והנה אין הפרש ביניהם בין קודם שפירשה הקופה מן המטלית לאחר שפירשה. ודע דדברי הר\"ש באו קצת דבריו שלא כסדרן ומ\"מ כוונתו מבואר שהיא כמ\"ש וכן כתב רבינו עובדיה וביאר כל הצדדים באר היטב יע\"ש נמצא לפ\"ז דאין הבגד אפילו בעודו מחובר למטלית נחשב כאב אלא לגבי אוכלין ומשקין אבל לעולם לא חשיב כאב לטמא כלים ואדם. אך מדברי רבינו בפי' המשנה נראה פירוש אחר במשנה זו והוא דהיכא דטלייה למטלית עם הבגד הנה הבגד כולו ישוב כמדרגת המשכב בשוה דומה לההיא דתנן בפרק כ\"ז מכלים משנה ח' הבגד שארג בו ג' על ג' ונטמא מדרס והשלים עליו את כל הבגד הבגד כולו מדרס כו' ע\"כ. ואף שיש בספרים דלא גרסי הבגד כולו מדרס מתוך דברי רבינו בפי' המשנה נראה שכך היתה גירסתו וכן כתב בחיבורו פ' כ\"ג מה' כלים דין ז' וכבר הובאה גירסא זו בתי\"ט וא\"כ הכא נמי היכא דטלייה עם הבגד נעשה כל הבגד כולו מדרס והרי הוא אב הטומאה גמור ומטמא אדם וכלים כדין משכב ומושב וזהו שכתב רבינו בפי' המשנה עלה דהך דמטלית כמו שהתבאר בפרק אשר לפני זה וכיון על המשנה דבגד שארג בו ג' על ג' שכתבנו וכן בחיבורו כתב דינים אלו דבגד שארג ודין המטלית סמוכים זה לזה דכולם חד טעמא אית להו. ודע שמה שכתבנו דלרבינו טעמא דמטלית הוא לפי שטלאה עם הבגד ונעשה הכל גוף אחד וחזר הבגד להיות מדרס ומטמא אדם וכלים כדין מדרס מלבד שמדבריו בפי' המשנה נראה כן ממ\"ש בחיבורו ג\"כ יש להכריח פירוש זה שהרי כתב טלאה על הבגד או על השק נעשה הכל מדרס והרי הכל אב הטומאה ע\"כ הרי דבריו ברור מללו שהוא כמ\"ש. ודע שלאחר משנה זו דמטלית תנן טלייה על הבגד מרוח אחת אינו חיבור משתי רוחות זו כנגד זו חבור כו'. והנה כפי מה שפירש רבינו במתניתין דמטלית משנה זו דמחלק בין מרוח אחת לשתי רוחות קאי עלה דדינא דמטלית ולומר דהא דאמרינן דאם טלאה על הבגד דנעשה הכל מדרס והרי הכל אב הטומאה הוא דוקא היכא שטלאה למטלית משתי רוחות אבל טלאה מרוח אחת אינו חיבור ולא נעשה הכל אב אלא מגע מדרס לבד וכן כתב בחיבורו בהדיא אבל כפי פי' ר\"ש ורבינו עובדיה דטעמא דמטלית הוא משום כלים הנוגעים במשכב דבעודם מחוברים חשיבי כאב לגבי אוכלין ע\"כ מתניתין דמרוח אחת לא קאי עלה דמתניתין דמטלית דפשיטא דלא גרע מרוח אחת מנגיעה בעלמא בלא תפירה דקי\"ל דבעודן מחוברים מטמאין שנים ופוסלין אחד אלא מילתא באנפי נפשה היא לומר דהיכא דטלאה מרוח אחת אינו חיבור כדי שיעשה הבגד מדרס ממש לטמא אדם וכלים אלא שיש לו דין כלים הנוגעים במשכב ולא חשיב כאב אלא לגבי אוכלין ומשקין אבל טלאה משתי רוחות הוי חיבור ונעשה הכל מדרס ומטמא אדם וכלים וכן כתב רבינו עובדיה דהא דמחלקינן בין רוח אחת לשתי רוחות הוא כדי שיהיה הבגד טמא מדרס ומ\"מ אפשר לומר דקאי עלה דמתניתין דמטלית והכוונה דהא דאמרינן דאם טלאה על הקופה מטמא אחד ואם טלייה על הבגד מטמא שנים דמשמע דאב גמור לא הוי לטמא אדם וכלים הוא דוקא מרוח אחת דלא הוי חיבור אבל משתי רוחות הוי חיבור ונעשה הכל מדרס והוא אב הטומאה גמור לטמא אדם וכלים ודוק. באופן דהר\"ש ורבינו עובדיה מודים לרבינו בדינו ורבינו אינו מודה להם בדינם דאיהו ס\"ל דחיבורי כלים לא חשיבי כאן לגבי אוכלין ומשקין וכדכתיבנא. וא\"ת כפי פי' הר\"ש והר\"ע אמאי נקט תנא דמתניתין טלייה על הבגד לישמעינן רבותא דאפילו אם נגע הבגד במטלית דבעודו מחובר דהיינו כשהוא נוגע מטמא שנים ופוסל אחד י\"ל דאה\"נ אלא אגב דברישא בעי למימר מטלית שטלאה על הקופה כו' דהתם דוקא שטלייה שפרח מן המטלית דין מדרס ומש\"ה מטמא אחד ופוסל אחד וכן כשהפרישה מן הקופה המטלית טהורה אבל אם לא טלאה אלא שנגע הקופה במטלית מלבד דפשיטא דהמטלית טמאה מדרס כדינה שהרי לא נתבטלה עוד נ\"ל שגם הקופה בהיותה נוגעת במטלית מטמא שנים ופוסל אחד דאף דקופה לא חזיא למדרס מ\"מ הוה ליה ככלים הנוגעים בזב או בזבה דס\"ל להר\"ש דבהיותם נוגעים מטמאים שנים ופוסלים אחד וכמ\"ש לעיל וכיון דאיצטריך למנקט טלייה גבי קופה נקט נמי טלייה גבי בגד אבל לעולם דלאו דוקא טלייה דה\"ה בנגיעה בעלמא דבעודו הבגד מחובר מטמא שנים ופוסל אחד א\"נ משום בבא עצמה דבגד נקט טלייה והיינו טעמא משום דבעי למימר דהיכא דהפרישה מן הבגד דהמטלית מטמא שנים ופוסל אחד ואתא לאשמועינן דלא נתבטל המטלית אגב הבגד או השק או העור אליבא דמ\"ד ודין זה לא יתכן כי אם בטלייה וזהו פשוט: ודע שמה שהכריחו להר\"ש לומר דטעמא דמתניתין הוא משום כלים הנוגעים במשכב ולא פירשה מטעמא דנעשה הכל מדרס וכמו שפירש רבינו הוא משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דקתני מטמא אחד ופוסל אחד וכן מטמא שנים ופוסל אחד ואם כפירוש רבינו הוה ליה למימר במקום מטמא אחד ה\"ז טמא מגע מדרס ובמקום מטמא שנים ה\"ז טמא מדרס וכמ\"ש רבינו בחיבורו דלשונות הללו דמגע מדרס וטמא מדרס הם המורגלים בכולה מכילתין דכלים אך לשון זה דמטמא אחד נזכר במסכת זבים פעמים רבות והוא בדברים שיש הפרש בין קודם פרישתן לאחר פרישתן ונקטו כי האי לישנא התם לפי שהאדם שנוגע באחת מכל הטומאות אפילו בשעת חיבורו אינו אב גמור שהרי אינו מטמא אדם וכלי חרס ומש\"ה לא אמרו דקודם שפירש הוא אב אלא אמרו מטמא שנים דלגבי הך מלתא חשיבי כאב דוקא. וזהו מה שהכריחו להר\"ש לומר דהאי בגד לא הוי אב גמור אלא מטמא שנים ופוסל אחד והא דקתני במתניתין והמטלית מטמאה שנים ופוסלת אחד אגב דנקט גבי בגד מטמא שנים ופוסל אחד נקט נמי גבי מטלית אבל לעולם דהמטלית הוי אב גמור לכל דיניו ועוד נ\"ל דאפילו בעודו מחובר המטלית עם הבגד המטלית הוא אב גמור ומטמא אדם וכלים וזה פשוט: <br><b>ויש </b>להסתפק בהא דאמרינן דמטלית שטלייה על הקופה דפרח מן המטלית טומאת מדרס אם הוא דוקא היכא שטלאה משתי רוחות אבל מרוח אחת לא כי היכי דלא חשיב חבור מרוח אחת להיות נעשה הבגד כולו מדרס או דלמא דכדי להתבטל המדרס מן המטלית סגי בטלייה מרוח אחת. והנה אליבא דרבינו ע\"כ מיירי כשטלאה משתי רוחות מדקתני מטמא אחד ופוסל אחד ואי מרוח אחת מאי איריא שטלאה על הקופה אפילו שטלאה על הבגד כל שהוא מרוח אחת מטמא אחד שהרי אינו אלא מגע מדרס שהוא ראשון לטומאה אלא ודאי דמיירי בשטלאה משתי רוחות דומיא דטלאה על הבגד דקתני מטמא שנים ופוסל אחד דמיירי משתי רוחות וכדכתיבנא. אך אליבא דהר\"ש ורבינו עובדיה ז\"ל דמתני' דטלייה על הבגד מיירי מרוח אחת דאי משתי רוחות הרי נעשה הכל מדרס א\"כ נראה דגם רישא דקתני שטלייה על הקופה מיירי מרוח אחת ואפ\"ה פרח מן המטלית טומאת מדרס כיון שטלייה על הקופה אף שהוא מרוח אחת. ולפ\"ז פליגי רבינו והר\"ש במטלית שטלייה על הקופה מרוח אחת והפרישה מן הקופה דלרבינו המטלית טמאה מדרס ולר\"ש טהורה. וכן נמי אפילו בהיות המטלית טלויה לרבינו המטלית הוא טמא מדרס ולהר\"ש לא נדע דאם נאמר דלדידיה אינו מתבטל המטלית כי אם בשטלאה משתי רוחות אם טלאה מרוח אחת הקופה מטמא שנים ופוסל אחד כדין כלים הנוגעים באחד מאבות הטומאה דלגבי אוכלין ומשקין חשיבי כאב וזה פשוט: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ומה הן דברי חבירות כו'.</b> כתב מרן ורבינו סובר שאינה הלכה כמו שנתבאר בפ\"ח כו' והוא בפ\"ז דין י\"ב ועיין לקמן פרק אחרון מהלכות טומאת אוכלין דין ט' ובמ\"ש מרן שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשת עם הארץ או בתו כו'.</b> לעיל פרק י' מהלכות מעשר דין ג' יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא לו ע\"ה חבית של תרומה כו'.</b> עיין במ\"ש התוספות בפרק המזבח מקדש (דף פ\"ח) ד\"ה ולא מן המדומע יע\"ש. ועיין בפ\"ב דחולין (דף ל\"ה) ובמ\"ש התוספות שם ד\"ה ואם ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומאת עם הארץ ברגל כטהורה היא חשובה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פט\"ז מה' טומאות אוכלין דין י'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחר הרגל כו' היו אומרים להם אל תגעו בשולחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים.</b> דין זה הוא בפרק בתרא דחגיגה אך הטעם שכתב רבינו לא נזכר שם והתוספות שם כתבו שלא תגעו בשלחן בכהנים עמי הארץ ההולכין להיכל להשתחוות קאמר שאילו ישראל לא היו ראויין לילך אף בין האולם ולמזבח וכן פירש\"י ע\"כ. ונראה שהתוספות לא רצו לומר שהאזהרה היתה אף לישראל ובשעה שמראין אותו לעולי רגלים משום דס\"ל דלא היו מוציאין את השולחן לחוץ אלא מגביהין אותו והיו רואין אותו מרחוק וא\"כ לא היו צריכים לאזהרה שלא יגעו בו שהמציאות הוא נמנע ומש\"ה הוצרכו לומר דבכהנים עמי הארץ איירי ורבינו נראה דס\"ל שהיו מוציאין אותו לחוץ. ויש ראיה לזה מההיא דאמרי' בפ\"ק דיומא (דף כ\"א) נסי דבראי לא קא חשיב ופריך אי הכי לחם הפנים נסי דגואי הוא ומשני לחם הפנים נסי דבראי הוא דאמר ר\"ל וכו' שמגביהין אותו לעולי רגלים ע\"כ. ואם איתא שלא היו מוציאין אותו לחוץ היכי הוי נסי דבראי בשביל ההגבהה וכ\"כ רש\"י ז\"ל שמגביהין אותו ומוציאין אותו לחוץ ע\"כ. הן אמת שגירסא זו ראיתי בדפוס קושטאנטי' אך בדפוס קראקא ראיתי שהגירסא הוא שמגביהין אותו ומראין אותו לחוץ ולמה שהקשינו דהיכי חשיב ליה נסי דבראי בשביל ההגבהה נ\"ל דנסים שהיו ידועים לעומדים בחוץ קא חשיב לאפוקי גם דכרובים שלא היה ידוע אלא לאותם העומדים בפנים וכמבואר ונראה שלזה כיון רש\"י שכתב דבראי מבחוץ בעזרה נסים הידועים לכל ע\"כ. נראה שנתכוין למ\"ש. ונראה דאף דנימא דרש\"י ז\"ל ס\"ל שהיו מוציאין השולחן לחוץ אפשר ליישב דברי רש\"י הללו שכוונתו הוא לתת טעם למה שחלקו בגמרא דנסי דבראי קא חשיב נסי דגואי לא קא חשיב דמאחר דכולם הם נסים הנעשין במקדש מה נשתנו אלו מאלו לזה כתב דנסים הידועים לכל קא חשיב לאפוקי נסי דגואי דאינם ידועים לכל ומיהו דעת רבינו נראה דס\"ל שהיו מוציאין השלחן לחוץ וכפשטא דשמעתא ולסברת התוספות דס\"ל שלא היו מוציאין אלא מגביהין ומראין קשה לי דמנא הוו ידעי הנס מרחוק. שוב ראיתי בירושלמי סוף חגיגה דאמרינן השלחן למה טמא מפני שמוציאין אותו ומראין אותו לעולי רגלים וזה ממש כסברת רבינו. שוב ראיתי שיש להכריח שהיו מוציאין אותו לחוץ דאלת\"ה אלא לפי שהיה ניכר הנס מבחוץ מש\"ה חשיב ליה א\"כ כרובים נמי אמאי לא חשיב הא אמרינן שהיו מגביהין את הפרוכת והיו אומרים ראו חבתכם לפני המקום כו' אלא ודאי דשאני לחם הפנים שהיו מוציאים אותו לחוץ וכדכתיבנא: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו כדי שלא יהיה טמא במגעו וכו'. ולא הוי כלי עץ העשוי לנחת דהוא טהור לפי שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים וכו' ואע\"פ שהיה מצופה זהב וקי\"ל דכלים המצופים אינם מקבלים טומאה שאני שולחן דרחמנא קרייה עץ הכי איתא בסוף חגיגה ובפרק שתי הלחם (דף צ\"ו) יע\"ש. (א\"ה ועיין לקמן במ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהלכות כלים דין ד'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפקיד כלים אצל ע\"ה כו'.</b> (א\"ה בדין זה שאדם מטמא מדרס אפילו כלים שאינם שלו עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פכ\"ד מהלכות כלים דין ז' על דברי הרב בעל קרבן אהרן יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה עמו בטהרות כו'.</b> כתב הראב\"ד נ\"ל שאם היה עושה עמו בשכר כו'. ועיין במ\"ש רבינו ספי\"ב מהלכות מעשר ודוק:      סליקו להו הלכות מטמאי משכב ומושב "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f9c188cbc7fe6fda0e6a1947db3bf226954a888d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,137 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Those_Who_Defile_Bed_or_Seat",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הזב והזבה וכו'.</b> כתב רבינו בריש מסכת כלים דדוקא ש\"ז דגדול וכו' ומדכתיב איש נפקא ע\"כ. ואע\"ג דבפ' בנות כותים עלה מ\"ג אמרינן דהלכתא גמירי לה ואדרבא ממשמעות קרא דכתיב ואיש הוה משמע אפילו קטן בן יומו דומיא דואשה דכתיב גבי נדה דמרבינן מינה אפילו תינוקת בת יום אחד י\"ל דלעולם מאיש ממעטינן קטן אלא דאתא הלכתא לומר דהאי איש לאו שיהיה בן י\"ג שנה אלא אפילו בן תשע כיון שביאתו ביאה נקרא איש במקום הזה וקרא דואשה אשר ישכב איש אותה מאשה ממעטינן קטנה ואתא הלכתא ללמדנו דלא נימא דבעינן שתהיה בת י\"ב שנה אלא בת שלש שנים נקראת אשה במקום הזה כיון שביאתן ביאה והווי\"ן של ואיש ואשה איצטריכו לדרשא אחריתי וכדאיתא התם. וראיתי לרבינו בפ\"ה מהלכות אבות הטומאה דין ט' שכתב והוא שתהיה בת שלש שנים ויום אחד שנאמר ואשה אשר ישכב איש אותה ע\"כ. וכתב מרן דלא מרבינן בת ג' שנים אלא מוי\"ו דואשה וזה תימה דהא כולה סוגיא מוכח דוי\"ו זו אתא לדרשא אחריתי ולא מרבינן בת שלש שנים אלא משום דהלכתא גמירי לה ואתו רבנן ואסמכוה אקרא וא\"כ היה לו לרבינו לבאר דהלכה היא ולא נפיק ממשמעותיה דקרא דהא קרא אפילו בת יום אחד משמע עוד י\"ל דבדין ב' כתב סתם אין ש\"ז של קטן כו' ולא הביא סמך לדבריו מן הפסוק וגבי אשה הביא סמך ולא ידעתי למה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא כו' ע\"כ.</b> בגמרא פרק בנות כותים עלה ל\"ה משמע דלאו מהאי קרא קא מפיק ליה אלא משום דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה ודרשינן לזכר לרבות מצורע למעיינותיו אלמא האי זכר מצורע הוא ואיתקש לזב מה זב גמור זובו מטמא במשא אף מצורע זובו מטמא במשא ואפילו ראיה ראשונה: "
+            ],
+            [
+                "<b>רוק הזב וש\"ז כו'.</b> עמדתי על מ\"ש המרדכי בסוף חולין שהקשה רבינו משולם עלה דההיא דאמרי' דש\"ז של זב דמטמא במשא לפי שא\"א בלא ציחצוחי זיבה וכה\"ג אמרינן דיבמה שרקקה דם דחליצתה כשירה לפי שא\"א בלא ציחצוחי רוק דהא קי\"ל דדם מבטל רוק וא\"כ הכא נמי נימא הכי ע\"כ. והנה יש לדקדק בעיקר קושייתו שהקשה מהא דש\"ז דזב דהתם בטומאת משא עסקינן דאילו למגע תיפוק ליה משום ש\"ז ובטומאת משא לא שייך ביטול וכדאמרינן בפ\"ג דבכורות [דף כג] דנבלה בטלה בשחוטה ואמר רבי חייא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא היא וכן ההיא דיבמה שרקקה דם מיתרצא בהכי דהא סוף סוף רקקה רוק ודוקא גבי אכילה שייך ביטול משום דכל משהו ומשהו שירד לבית הבליעה אמרינן דהיתרא נחית וכן טומאת מגע משום דהדבר שנוגע בזה אינו נוגע בזה וכמ\"ש התוספות שם אבל כל שהוא בבת אחת כגון טומאת משא ורוק יבמה לא שייך ביטול ברוב. ונראה דס\"ל לרבינו משולם דהא דאמרינן דאין ביטול לטומאת משא הוא מדרבנן וכמ\"ש התוספות ועל זה הוקשה לו מזב דהוי מן התורה דהא מעיינות הזב הם מן התורה וכן ההיא דיבמה דהוי מן התורה ובזה הוה ניחא לי מה שהקשו התוספות בפ\"ט דנדה [דף ס\"א:] דבגד שאבד בו כלאים דליבטל ברובא ולכאורה קשה דמה שייך ביטול כיון דסוף סוף נהנה מן הכלאים ודמי לטומאת משא ובמ\"ש ניחא דס\"ל לתוספות דההיא דבגד שאבד בו כלאים הוי איסורו מן התורה ומש\"ה הקשו דמן התורה מיהא ליבטל ברובא אך אכתי קשה ההיא דסוף תמורה [דף ל\"ד.] דפריך וליבטל שק ברובא ולמאי דמוקי לה רב פפא בציפורתא אין איסורו כי אם מדרבנן דמן התורה כל הדברים בטלים ברוב ואולי דשאני דבר חשוב דאין לו ביטול מן התורה דומה למ\"ש לעיל (א\"ה נתבאר בהלכות מעילה יע\"ש) בשם התוספות דמטבע חשיב ולא בטל מן התורה. וראיתי לרבינו בסוף הלכות פסה\"מ שכתב האורג מלא היסט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק ע\"כ ולא חילק בין עבד מיניה ציפורתא ללא עבד וכבר תמה מרן על זה בספ\"ג מבכורות ונדחק הרבה בתירוץ קושיא זו וכתב דס\"ל שאותה קושיא ואותו תירוץ הם דלא כהלכתא דהא קי\"ל דבגד שאבד בו כלאים אינו בטל והא נמי דכוותה עכ\"ד ולא ביאר לנו מרן מה טעם לא שייך ביטול באיסורים אלו ולפי מ\"ש ניחא דטעמא דרבינו הוא דס\"ל דבהני לא שייך ביטול משום דדמי לטומאת משא כיון דבבת אחת נהנה מן הבגד ודחה ההיא דסוף תמורה משום ההיא דרבי חייא דקאמר דלטומאת משא לא שייך ביטול ותבלין מצא לדמיון זה דהא קי\"ל דבגד שאבד בו כלאים אינו בטל וכמ\"ש מרן: <br><b>עוד </b>נראה לומר דס\"ל לרבינו משולם דע\"כ לא אמרינן דמטמא במשא אלא ביבש דכל אחד ואחד עומד בפני עצמו אבל בתערובת לח בלח אינו מטמא אפילו במשא וכבר בא חילוק זה בדברי מרן סוף פ\"א מהלכות אבות הטומאה בשם הר\"י קורקוס כדי ליישב דברי רבינו שכתב דבהמה שהפילה חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. הן אמת שדברי רבינו הם תמוהים כפי הסוגיא הנזכרת בפרק ג' דבכורות דהתם מדמו ההיא דחררת דם לההיא דנבילה שנתערבה בשחוטה ומלבד זה עוד זאת אדרש דבסוף הלכות פרה אדומה פסק דאפר פרה שנתערב באפר מקלה דאף שהרוב הוא אפר מקלה מטמא במשא. ולפי מ\"ש הראשונים ז\"ל דקמח בקמח הוי לח בלח קשיא אפר פרה לחררת דם. שוב ראיתי שדין זה שכתבנו בשם הראשונים אינו מוסכם ובמחלוקת הוא שנוי ואיכא מ\"ד דקמח בקמח חשיב יבש ביבש ומדברי רבינו בפי\"ג מהלכות תרומות נראה דבשיטה זו קאי ולפי זה אתי שפיר ההיא דאפר מקלה דמטמא במשא אך הקושיא הראשונה במקומה עומדת וכעת צל\"ע: <br><b>עוד </b>ראיתי שהוקשה לרבינו משולם מההיא דפרק המפלת ותירץ דהתם נמי הולד היה ניכר קודם שנימוח ויש לדקדק דהא תנן גבי שליא נימוק הולד עד שלא יצא ולפי הנראה מתחילת דברי המרדכי שכל דבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב לא בטיל וא\"כ קשיא ליה שליא שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב ואפ\"ה בטל ברוב. ונראה דעיקר החילוק הוא שכל דבר שתחילת איסורו או טומאתו היה מעורב לא שייך ביה ביטול והיינו ההיא דזב ויבמה אבל גבי שליא דאף קודם שיצא לאויר העולם חלה עליו טומאה כל שניכר הולד קודם שנימוק שייך בו ביטול שהרי תחילת חלות טומאתו לא היה מעורב: <br><b>ובעיקר </b>החילוק שחילק שכל דבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב דלא שייך ביה ביטול נראה דיש סעד לחילוק זה מההיא דאיבעיא לן בפרק בהמה המקשה עלה ס\"ט מהו לגמוע את חלבו כו' ולכאורה קשה דאף דנימא דיש לחלק בין חלב זה לחלב דעלמא אכתי לישתרי מטעם ביטול דאף דאבר זה מסייע בהויית החלב מ\"מ פשיטא שהחלב מתהוה מרמ\"ח איברים והוה ליה כחלב טריפה שנתערבה בכשירה דבטל ורבינו בפ\"ה מהלכות מאכלות אסורות כשהביא דין זה כתב דאסור לשתותו מספק הואיל והוא בא מכלל האיברים ויש בה אבר אחד אסור וה\"ז כחלב טריפה שנתערבה בחלב טהורה ע\"כ. ואתמהא דממקום שבאת מה התם מהני ליה ביטול הכא נמי ליהני ליה ביטול אלא ודאי דשאני התם שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב ומש\"ה לא מהני ליה ביטול. שוב ראיתי לחכמי אשכנז שכתבו דאם היה ששים בבהמה ובשר וגידין ועצמות כנגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובת שנתבטל בששים עכ\"ד. ואני תמיה על דבריהם דאי שייך בזה ביטול הרי יצא חלב זה מחשש איסור תורה דהא פשיטא דאיכא רובא דהיתרא וא\"כ אין כאן כי אם איסור דרבנן דבעינן ששים וכיון דהוי בעיא דלא איפשיטא הוה לן למיזל לקולא כדין כל ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא וכמ\"ש הראשונים ז\"ל דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו אם נודע שהיה רובו היתר מותר אלא ודאי דהכא לא שייך ביטול וכסברת רבינו משולם, וראיתי למעכ\"ת (א\"ה הוא הרב מהור\"ר יעקב אלפאנדרי זלה\"ה) שרצה להליץ בעד חכמי אשכנז דכתב דשאני הכא דחלב של האבר מתחילה בעודה בתוך האבר לא היתה מעורבת עם שאר כל החלב שבגוף כיון שיש לה מקום מיוחד משא\"כ בההיא דרוק יבמה וזב דמעולם לא היה להם מקום מיוחד בלתי תערובות ונסתייע לחילוק זה ממ\"ש התוספות בפ\"ב דזבחים עלה דשחט ואח\"כ חתך וכמו שיע\"ש. והנה כפי חילוק זה הליץ מעכ\"ת בעד חכמי אשכנז והגדיל התימה על כל הפוסקים ז\"ל שפסקו בעיא זו לחומרא והיה להם לפסוק לקולא כיון שכבר נתבטל ברוב וכמ\"ש למעלה, ויותר נראה לי שהראשונים ז\"ל לא שמיע להו חילוק זה וס\"ל דלא שייך ביטול בחלב זה כיון שתחילת ביאתו לעולם היה מעורב והתוספות בפ\"ב דזבחים קושטא דמלתא קא אמרי דאפילו נתערב דם כשר עם דם פסול אינו בטל ברוב משום דגזרינן גזירה במקדש: <br><b>עוד </b>עמדתי על מ\"ש המרדכי [יעוין במ\"ש לעיל בהלכות מתנות עניים פ\"ד דין ט'] דטעמא דלא אזלינן בתר רובא בחורי נמלים הוא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכל דבר שאין ב\"ח כ\"מ שמונח שם הוא קביעותו וכו' ע\"כ. ואני תמיה על זה דהא קי\"ל ובנמצא הלך אחר הרוב וא\"כ אף דנימא דהיה כאן מקום מיוחד שהיו בו חטים של עניים כל שלא ראינו בשעה שפירש פשיטא דאזלינן בתר רובא וכדכתיבנא והא דאמרינן בפ\"ק דפסחים [דף ט'] ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל היינו תשע חנויות כבר כתבו התוספות שם דמיירי כשראינו שלקח מן הקבוע שנולד הספק במקום קביעות אבל אם לא ראינו ה\"ל כפירש ואזלינן בתר רובא וכ\"כ ר\"ש רפ\"ה דטהרות יע\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תשעה משקין בזב כו'.</b>הראב\"ד השיג על רבינו ב' השגות ומרן ז\"ל לא נרגש אלא מהשניה ולא ידעתי למה ועיין ברכת הזבח (דף קע\"ב ע\"א) ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם היו המים פושרין בתחילתן וכו'.</b> דין זה הוא מחלוקת ר\"י בן נקוסא ורשב\"ג בברייתא ר\"פ דם הנדה ופסק רבי כר\"י ולא ידעתי למה דאף שכתב הנמק\"י בפרק יש נוחלין דכללא דכ\"מ ששנה רשב\"ג אינו אלא במשנה וכ\"כ מרן לעיל שפ\"ז מהלכות פרה אדומה מ\"מ לגבי ר\"י בן נקוסא הו\"ל למפסק כרשב\"ג דהוא מארי דתלמודא טפי ועוד דמרן ז\"ל כתב בפ\"ט מהלכות טומאת מת דין ה' דרבינו ס\"ל דכלל זה הוא אף בברייתא. ומ\"ש מרן כאן דרבי פסק לחומרא בדאורייתא הם דברים תמוהים בעיני דאדרבה לקולא פסק דלר\"י אם שרה אותם במים שהיו פושרין מתחילתן ולא סופן ולא חזר לכמות שהיה ה\"ז יבש יותר מדאי וטהור ולרשב\"ג עדיין חשיב לח עד שיהיו המים פושרין מתחלתם ועד סופן וכ\"כ רש\"י בפירוש דר\"י מיקל וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בועל נדה כנדה שהוא אב מאבות הטומאה של תורה וכו'. </b> מתוך דברי רבינו נראה שהנוגע בבועל נדה מטמא בגדים כל זמן שלא פירש דומיא דנדה שהרי כתב בסוף דבריו כנדה ולא חילק ביניהם אלא לענין משכב וכן נראה ממה שהשרישנו בפ\"ו מהלכות אבות הטומאה דין י\"ב שכל אב שמטמא במגע ובמשא הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים ולא הוציא מן הכלל אלא נבילה ומרבב לענין מגע דוקא משמע ששאר האבות שוים הם וכ\"כ רש\"י בפרק בנות כותים עלה ל\"ג וכן נראה מהתוספתא שהביא הר\"ש בפ\"ה דזבים מי\"א דקתני פירש מטמא א' ופוסל א' משמע דאם לא פירש מטמא ב' ופוסל אחד ולפי זה הא דתני ברישא מטמא אחד הוא טעות וצריך לגרוס ב' וע\"ז דתני הוא אליבא דר\"ע דאקשיה לנדה וכולם דקתני הוא מדרבנן וכמ\"ש הר\"ש ברפ\"ה דזבים ובקשתי ברייתא זו בתוספתא ונראה שגירסא אחרת היה לו להר\"ש ולפי גירסתו נראה דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים אך רבינו אברהם זעירא ורבינו ישעיה הביאם הרא\"ם בפרשת מצורע כתבו שאינו מטמא אדם לטמא בגדים וא\"כ הנוגע בבועל נדה אף שלא פירש אינו אלא ולד ואינו מטמא כי אם אוכלים ושוה משכבו למגעו וכ\"כ הר\"ש בפ\"ק דכלים מ\"ג והנראה מדבריו שם דבמגע פשיטא ליה דאינו מטמא בגדים אך במשא ספוקי מספקא ליה אי מטמא דומיא דנבילה או דלמא דגרע מנבילה ולדבריהם אתי שפיר מתניתין דריש כלים דקתני למעלה מהם זובו של זב כו' וכמ\"ש שם בעל תוי\"ט. ומיהו נראה דלדברי הכל מטמא במשא וכמ\"ש הר\"ש ובהיסט נמי נראה שמטמא וכי תימא מאחר שלדבריהם היקשא דותהי נדתה עליו אינו כולל שהרי אינו מטמא אדם לטמא בגדים א\"כ מנא לן שיטמא במשא וכ\"ש בהיסט שהיא טומאה מחודשת בזב שלא מצינו כמותה י\"ל שההיקש שכל מה שיטמא הנדה ובאיזה צד שיטמא יטמא בועל נדה אבל אינו עושה הפעולה עצמה שתעשה הנדה שהנדה תעשה את האדם כל זמן שלא פירש הימנה אב ומטמא בגדים אבל בועל נדה אינו עושה כי אם ולד ואינו מטמא כי אם אוכלים ואף שאין היקש למחצה דבר זה למדנו אותו ממשכבו דלמדנו קרא דאף שעושה משכב כנדה אינו עושה המשכב אב כנדה אלא ולד וא\"כ למדנו מהמשכב שאין ההיקש אלא שיטמא בועל נדה כל מה שתטמא הנדה ובאיזה אופן שתטמא הנדה יטמא בועל נדה אבל בפעולות נשתנה דינו שהנדה תעשה את האדם אב וכן המשכב אבל בועל נדה לא יעשה אלא ולד כשרץ דומיא דמשכבו. ולפי זה בועל נדה מטמא במגע ובמשא ובהיסט וכן נמי עושה מרכב ומושב ואע\"פ שמרכב לא נזכר בתורה מ\"מ למדנו אותו מן ההיקש ותהי נדתה עליו שכל מה שהנדה תטמא יטמא בועל נדה וכן אין חילוק בין מגע למשא בגדים שלעולם אינו מטמא אדם לטמא בגדים שהרי אינו עושה כי אם ולד ואף שכתבנו לעיל דלהר\"ש מספקא ליה במשא אם מטמא אדם לטמא בגדים המעיין בדבריו יראה דלפי המסקנא לא שנא ליה בין מגע למשא ולעולם אינו מטמא אדם לטמא בגדים וכן כתב הרב בעל תיו\"ט בפ\"ק דכלים מ\"ג ובמה שכתבנו שהמשכב מלמד על ההיקש שאינו לגמרי יתורץ מה שהקשו הרב בעל קרבן אהרן והרא\"ם בפרשת מצורע לרבינו אברהם ורבינו ישעיה אך הא קשיא לי עלייהו דמאי מייתו ראיה לסברתם ממאי דתנן בזבים בועל נדה כטמא מת ותניא בתוספתא דכלים חומר בבועל נדה מטמא מת שבועל נדה מטמא הכר התחתון כעליון הא לענין לטמא זה וזה שוין ע\"כ הא לכ\"ע אינו דומה לטמא מת שהרי מטמא במשא ובהיסט מה שאין טמא מת מטמא שהרי אינו מטמא במשא וכמ\"ש רבינו בפ\"ה מהלכות טומאת מת דין ט' וכ\"ש בהיסט וכמ\"ש ברפ\"ח ואולי דס\"ל שאין בועל נדה מטמא במשא אלא בהיסט והרי טומאתו כשרץ וזה נלמד ממשכבו שאין ההיקש אלא לדבר אחד דהיינו לטמא אדם וכלי חרס אבל לשאר הדברים לא. ולפ\"ז יפה הוכיחו ממתני' דזבים ומברייתא דכלים וצ\"ע. שוב ראיתי לתוספות בפ\"ט דנדה עלה ע\"א ד\"ה מערה דפשיטא להו שאינו מטמא בהיסט אבל במשא ספוקי מספקא להו אי מטמא והתוספתא שהביאו שם התוספות דקתני הכל כשרים ליטול ידים ואפילו טמא מת ואפילו בועל נדה מוכחת בהדיא שבועל נדה אינו מטמא בהיסט ולא ידעתי איך יתיישב תוספתא זו לדעת רבינו דאית ליה דבועל נדה מטמא בהיסט וצ\"ע. ולענין מעיינות בועל נדה נסתפק הר\"ש אם יש לו כנדה. והנראה אצלי שהספק הוא משום דע\"כ לא אמרינן דאין בועל נדה עושה אב אלא בטומאה שאינה יוצאה מגופו דהוי דומיא דמשכב אבל בטומאה יוצאה מגופו לא ילפינן ממשכב פש גבן היקשא כשם שנדה עושה המעיינות אב הכי נמי בועל נדה או דלמא לעולם לא יעשה בועל נדה אב ויהיו מעיינותיו כמשקין שנוגע בהם וכשאר הטמאים וכמ\"ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ\"י דין ו' ולדעת רבינו ז\"ל דס\"ל שההיקש הוא כולל לכל הדינים ולא נשתנה דינו כי אם לגבי משכב דוקא דפרטו הכתוב נראה דבועל נדה יש לו מעיינות כנדה מכח ההיקש ועיין במ\"ש רבינו גבי מעיינות הזב וצ\"ע. ודע דלפי מ\"ש לסברת ר\"ש שההיקש הוא לחצאים ידוקדק היטב לישנא דת\"כ דבתר דדרש קרא דבועל נדה ומשכבו קתני נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו ולשיטת רבינו קשה שהרי אינם דומים המשכב למגע וכבר הוקשה זה להרב ק\"א יע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומשכב בועל נדה ומרכבו ולד טומאה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ג מהלכות ביאת מקדש דין י\"ז): "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המערה ואחד הגומר כו'.</b> כתב מרן משנה פרק הבא על יבמתו. ולפי הנראה היינו מאי דתנן גבי יבמה אחד המערה ואחד הגומר ואמרינן התם וכן הבא על אחת מכל העריות וכו' ואם מרן כיון לזה הם דברים תמוהים דמה ענין טומאה אצל איסורי ביאה ואף דהעראה בכל העריות מנדה גמרי' ליה כדאיתא ביבמות (דף נ\"ד) מ\"מ הדבר פשוט דלא גמרינן לטומאה מהתם אלא דרבינו כתב דין זה מהא דאמרינן בת\"כ אם שכב ישכב לרבות המערה. וראיתי להרב קרבן אהרן שכתב דנפקא להו מדלא כתיב כאן ש\"ז כמ\"ש למעלה ואשה אשר ישכב איש אותה ש\"ז וכמו שהתם דכתיב ש\"ז מיעטנו פרט למערה כן הכא מדלא כתיב ש\"ז ריבה אף המערה וכן בשפחה חרופה כתיב ואיש כי ישכב את אשה ש\"ז ובאשת איש כתיב לא תתן שכבתך לזרע ובסוטה כתיב ושכב איש אותה ש\"ז נמצא דבכ\"מ שהוא מתנה בגמר ביאה כתב ש\"ז וא\"כ הכא דאמר סתם שכיבה ריבה המערה ע\"כ. והנה כד ניים ושכיב אמרה להאי מלתא דמעולם לא שמענו שיאמר גבי אשת איש דבעינן שיגמור ביאתו וכן גבי סוטה נמי הכי הוי דינא למר בנשיקה ולמר בהכנסת עטרה אבל דליבעי גמר ביאה לא אמרה אדם מעולם ומאי דכתיב ש\"ז גבי א\"א הוא למעט משמש מתה וגבי סוטה נמי איצטריך למעוטי מי שקינא דרך איברים כדאיתא ביבמות (דף נ\"ה) והם דברים פשוטים ועוד אני תמיה לפי שראיתי שהרב ז\"ל נדחק בכל זה לפי שראה שהברייתא דרש ואם שכב ישכב לרבות שתי שכיבות ואם שכב ישכב לרבות למערה והוקשה לו דמאחר שדרש מכפל השכיבות לרבות שלא כדרכה איך חזר וריבה למערה ולזה תירץ בתחילה דממלת ישכב ילפי דהול\"ל אם שכב שכב כו'. ולא ידעתי מי הכניסו בתגר זה ובתחילה דרשו מכפל השכיבות לרבות שלא כדרכה וחזרו לרבות מוי\"ו הנוספת במלת ואם לרבות המערה וכדאמרינן בריש תמורה גבי ואם המר ימיר דר\"מ דריש לרבות אשה ויורש ואמרינן התם דדריש כפל ההמרות ווי\"ו הנוספת במלת ואם ובת\"כ פרשת בחקותי איכא טובא כה\"ג דאמרינן ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואת היורש וכתב שם הרב המחבר דחדא דרשי מכפל הגאולות וחדא מוי\"ו הנוספת ואלו הם דברים פשוטים ולפי הנראה שהרב לא נחה דעתו בזה משום דסיימו בברייתא איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד ת\"ל ואם שכב ישכב הרי שכבר דרשו וי\"ו הנוספת לרבות בן תשע שנים ויום אחד. ומיהו מצינו כיוצא בזה בת\"כ פרשת בחקותי גבי פודה מעשר שני ואם גאל יגאל לרבות את האשה ואם גאל יגאל לרבות את היורש איש פרט לקטן או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת\"ל ואם גאל יגאל ע\"כ. והנה מה שדרשו תחילה לרבות את האשה והיורש הוא מכפל הגאולות ווי\"ו הנוספת וכמ\"ש שם הרב המחבר גבי מקדיש שדה אחוזה. והנראה אצלי דטעמא דמילתא הוא דכל היכא דהכתוב ראינו שבתחילה כתב ריבויים ולבסוף מיעט אין לך למעט אלא הפחות. ויש בזה אריכות דברים אלא שאין כאן מקומו. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפ\"ג מהלכות ביאת מקדש דין ג'): "
+            ],
+            [
+                "<b>כולם מטמאות למפרע מעת לעת כו'.</b> דע שזהו דוקא בודאי אבל בספק אינה מטמאה למפרע וכן טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן לפי שטומאתם היא מספק וכמ\"ש רבינו פ\"א מהלכות אלו דן ז' וכיון שטומאת מעת לעת היא מן הספק לא גזרו אלא על הודאי ולא על הספק הכי איתא בירושלמי ריש נדה ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה: <b>וזהוהנקרא מעת לעת שבנדה.</b> דקדק הרב המנהיר בריש נדה מדברי רש\"י דמשנה קמייתא דנדה דאין פקידה ממעטת מעת לעת אלא בפקידה שהיא תקנת חכמים כגון שחרית וערבית שאז בודקת יפה אבל אם בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וחזרה ובדקה בחצי היום ומצאה טהורה ואח\"כ בדקה בדקה ומצאה דם אין אומרים שלא תטמא אלא מחצי היום ואילך שהרי בדקה עצמה בחצי היום ומצאה טהורה אלא מטמאה משחרית משום דבדיקה דחצי היום לא חשיב בדיקה דאימור לא בדקה עצמה יפה כיון שלא תקנו לה חכמים לבדוק באותה העת: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו כיצד אשה שהיתה טהורה ואין לה וסת ובדקה עצמה כו'. דע שנחלקו הראשונים ז\"ל אם גזרו בטומאה זו דמעת לעת אף בר\"ה או דוקא ברה\"י ככל שאר הטומאות דגמרינן מסוטה והתוס' בריש נדה ס\"ל דאין חילוק ברשויות לטומאה זו וכ\"כ הרשב\"א שם. אך כתב בשם י\"א דוקא ברה\"י אבל בר\"ה טהור. וכן נראה שהוא דעת הרמב\"ן ממ\"ש הרשב\"א בפ\"ק דנדה עלה דההיא דזעירי דמוקי למתני' שחברותיה נושאות אותה במטה יע\"ש. ועיין במ\"ש התוס' פ' כשם (דף כ\"ח) ד\"ה בר\"ה ודוק. ודע דאליבא דכ\"ע בעינן שיהיה בן דעת לישאל עליו וכדאיתא בריש נדה (דף ה') ואף דקי\"ל כר\"י בספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה אף בכלי מונח על גבי קרקע מ\"מ נפקא מינה לשוטה ועיין במ\"ש התוספות ריש נדה (דף ג') ד\"ה מודה שמאי בשוטה יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהם ראשון לטומאה כו'.</b> עיין בחוט השני סימן כ\"ט וסימן ל' ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהנושא ראשון לטומאה.</b> היינו דוקא אחר שפירש אך קודם שפירש מטמא שנים ופוסל אחד חוט השני סי' ל' ודו\"ק: <br><b>ראיתי </b>לבאר ברייתא אחת בת\"כ פרשת מצורע ז\"ל ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים והלא דין הוא ומה אם במקום שלא נטמא אדם מחמת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים נטמא משכב מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים ת\"ל ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אדם הנוגע במשכבו מטמא בגדים ואין המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים ע\"כ. והנראה אצלי בכוונת ברייתא זו הוא דהוה ס\"ד דכי היכי דאדם הנוגע במשכב מטמא בגדים עד שלא פירש ממטמאיו ה\"נ משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים עד שלא פירש המשכב מן המשכב ואופן הק\"ו הוא בזה האופן ומה אדם שאינו עלול לקבל טומאה מן הזב לטמא אדם אפי' בעודו מחובר לטומאה וכן אינו מטמא הבגדים לאחר שפירש והיינו דנקט לטמא בגדים שהם שתי חלוקות דקיל טומאתו של אדם שהרי אינו מטמא אדם כלל וכן אינו מטמא בגדים לאחר שפירש אפ\"ה המשכב חמור הימנו שהרי מטמא אדם וכן בגדים אף לאחר שפירש הזב מן המשכב הרי למדנו שהמשכב עלול לקבל טומאה יותר מהאדם מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים דהיינו קודם שפירש מהמשכב אינו דין שהמשכב הנוגע במשכב שיטמא בגדים קודם שפירש המשכב מן המשכב ומעולם לא ס\"ד אלא שיהא המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש דומיא דאדם מאחר שראינו שהמשכב עלול יותר לקבל טומאה מן האדם ולפ\"ז נ\"ל דצריך להגיה לשון הברייתא ולומר כן מקום שנטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים כו' ולא גרסינן לטמא אדם בשתי החלוקות האחרונות שהרי אדם הנוגע במשכב אינו מטמא אדם אף קודם שפירש ומראש הברייתא ומסופה מוכח בהדיא דמעולם לא עלה על הדעת שיהיה המשכב הנוגע במשכב מטמא אדם וכ\"נ מן הברייתא השנויה אחר זו דהס\"ד הוא שיהיה המשכב הנוגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש דומיא דאדם ודרך זה הוא פשוט בעיני בכוונת הברייתא והברייתא השנויה אחר זו על דרך זה מתפרשת והוא ק\"ו שיטמא אדם מתחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים כלומר שיהיה האדם הניטמא מחמת הזב אב הטומאה ויטמא אדם וכן כלים אפילו לאחר שפירש כמו המשכב שהרי האדם יותר עלול לקבל טומאה מן המשכב שהרי האדם שנגע במשכב מטמא בגדים קודם שפירש והמשכב שנגע במשכב אינו מטמא בגדים והשתא ומה אם במקום שלא נטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים אפילו הכי נטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים אלמא האדם הוא יותר עלול לקבל טומאה מן המשכב במקום שנטמא המשכב ונעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים אף לאחר שפירש והיינו מתחת הזב אינו דין שהאדם שהוא יותר עלול לקבל טומאה שיטמא אדם מתחת הזב ויהיה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים אף לאחר שפירש ת\"ל כל המשכב כו' למעט ולומר דוקא משכב נעשה אב הטומאה ולא האדם. הכלל העולה דבחלוקה ראשונה האדם עלול יותר לקבל טומאה מן המשכב והוא דאדם הנוגע במשכב מטמא בגדים והמשכב הנוגע במשכב אינו מטמא בגדים. ובחלוקה האחרת המשכב עלול לקבל טומאה יותר מן האדם והוא שהמשכב שנטמא בזב נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים אף לאחר שפירש ואדם שנטמא מחמת הזב אינו נעשה אב הטומאה ואינו מטמא אדם כלל זולת בגדים קודם שפירש ושתי החלוקות הללו נשנו במשנה במסכת אהלות פרק א' משנה ה' אדם ובגדים טמאים בזב חומר באדם מבבגדים ובבגדים מבאדם שהאדם הנוגע בזב מטמא בגדים ואין בגדים הנוגעים בזב מטמאין בגדים חומר בבגדים שהבגדים הנושאין את הזב מטמאין אדם ואין אדם הנושא את הזב מטמא אדם ע\"כ. ודע דבגדים השנויים במשנה זו הם בגדים הראויין למשכב מדקתני סיפא שהבגדים הנושאין את הזב כו' וזה אינו אלא בראויים למשכב וזה פשוט וכ\"כ ר\"ש נמצא דשתי ברייתות הם שנויות במשנתנו במלות קצרות וכבר רמז ר\"ש לברייתא הראשונה בפירושו. וראיתי להר\"ש בריש פ\"ד דזבים מ\"א שכתב ואע\"פ שהעריבה טמאה במגע הזב אפשר דבגדים שבה טהורים לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים כו' והביא ברייתא זו דת\"כ ולא ידעתי למה כתבו בלשון אפשר מאחר שהוא משנה ערוכה בפ\"א דאהלות וכמ\"ש וצ\"ע. ודע שהרב בעל קרבן אהרן כתב שני אופנים בצורת הק\"ו והכל הולך אל מקום אחד אך לא ידעתי איך לא הרגיש בלישנא דברייתא דקתני אינו דין שיטמא משכב במגע משכב לטמא אדם לטמא בגדים ע\"כ. דמהיכא ס\"ד שהמשכב הנוגע במשכב יטמא והלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואדם הנוגע במשכב אינו מטמא אדם כלל וכדתניא בההיא פרשתא בת\"כ יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד כו'. לכן נ\"ל להגיה הברייתא ובשתי החלוקות האחרות לא גרסינן לטמא אדם אדם וכמש\"ל: <br><b>ודע </b>שאף שכתבנו דכלים הנוגעים בזב או במשכב אף שלא פירשו מן הזב או מן המשכב מ\"מ אינם מטמאים כלים וכ\"ש אדם וכלי חרס נמצא דלגבי כלים הנוגעים בזב או במשכב אין חילוק בין פירש ללא פירש והיינו דתנן בפ\"ה דזבים מ\"י זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה שבתורה מטמא א' ופוסל א' חוץ מן האדם פירש מטמא א' ופוסל א'. ופי' הר\"ש כל הנוגע כגון אוכלין וכלים כו' ולפ\"ז הני אבות הטומאה הוו אפילו אותם דמטמו אדם לטמא בגדים מ\"מ לגבי אוכלין יש חילוק בין פירשו הכלים מטומאתם כשנגעו באוכלין ללא פירשו דאם לא פירשו הוו האוכלים ראשון ואוכלין אלו מטמאין אוכלים אחרים אבל אם פירשו הכלים האוכלין הן שניים ופוסלין אוכלין אחרים. כללו של דבר הכלים לגבי אוכלין הם כאדם דעד שלא פירשו מטמאין ב' ופוסלין א' פירשו מטמאין אחד ופוסלין א' ודין זה נלמד מההיא דתניא בתוספתא דזבים והביאה הר\"ש ריש פ\"ה דזבים וז\"ל כלים הנוגעים בזב וזבה כו' מטמאין ב' ופוסלין א' פירשו מטמאין א' ופוסלין א' וכתב הר\"ש מטמאין ב' ופוסלין א' דבשעת מגען חשובין הכלים כאב הטומאה לגבי אוכלין ועושין א' ב' ג' אע\"פ שאין חשובין כאב הטומאה לגבי כלים אחרים אפילו בשעת מגען כדפרישית לעיל כו'. והא דתנן זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה שבתורה מטמא א' ופוסל א' חוץ מן האדם ההוא כללא מדאורייתא דאילו מדרבנן כלים כאדם לאוכלים והא דקתני במתניתין כלל א\"ר יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו וכו' דמשמע דמי שאינו מטמא בגדים בשעת מגעו דאינו מטמא אוכלין להיות תחלה כולי כללא משום סיפא נקטיה דהיינו לאחר פרישתו אי נמי כל אדם קאמר ולמעוטי אדם הנוגע בשרץ ונבילה דאין מטמאין בגדים בשעת מגען ואין מטמאין אוכלין להיות תחלה והא דלא קאמר דמתניתין דכלל אמר ר' יהושע דהוי מדאורייתא ולא מדרבנן דומיא דמתניתין דכל הנוגע היינו משום דע\"כ מתניתין דר' יהושע בדרבנן קאי מדקאמר והידים להיות שניות וטומאת הידים אינו אלא כי אם מדרבנן וזה פשוט א\"נ מדקתני סיפא לאחר פרישתו מטמאין משקין להיות תחלה וטומאת משקין שיהיו לעולם תחלה אינו אלא כי אם גזירה מדבריהם. עוד נ\"ל דמ\"ש הר\"ש במתניתין דכל הנוגע דההוא כללא מדאורייתא לאו למימרא דמן התורה אוכלין שנגעו בכלים עד שלא פירשו דהוי שני לטומאה אוכלין אלו ואתו רבנן וגזרו שיהיו אוכלין אלו ראשון דומיא דכלים שנגעו באדם עד שלא פירש ממטמאיו דהא היכן רמיזא גזירה זו דרבנן אלא לעולם האוכלין הם ראשון לטומאה מן התורה כל שנגעו בכלים קודם שפירשו דומיא דהיכא דנגעו באדם קודם שפירש דהאוכלין הם ראשון. והנראה אצלי דטומאה זו דחיבורין אינה מטמאה לא לגדול הימנו ולא לשוה לו ולפ\"ז אדם שנגע בזב אינו מטמא אדם אבל לגבי כלים דהוו למטה ממנו נחשב אב לטומאה וכן לגבי אוכלין נחשב אב לעשותם ראשון אבל הכלים אינם נחשבים כאב לטמא כלים דכוותם דומיא דאדם דאינו נחשב אב לטמא אדם דכוותיה אבל לגבי אוכלים שהם למטה מן הכלים נחשבים אב לעשותם ראשון ולפ\"ז נ\"ל דאוכלים שנגעו בזב ונגעו באוכלין אחרים עד שלא פירשו האוכלים הראשונים מן הזב שהאוכלין הם שניים שאין האוכלין הראשונים נחשבין כאב לעשות האוכלים דכוותם ראשונים דומיא דאדם וכלי דאינם נחשבים כאב לטמא אדם וכלים דכוותם ומה שחלק הר\"ש בין מדאורייתא למדרבנן היינו טעמא משום דמן התורה אין אוכל מטמא אוכל אף שהוא ראשון והאוכל קי\"ל דנעשה שני לטומאה מן התורה מדכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו יטמא נמצא שהשרץ אב והתנור ראשון והאוכלין שניים מ\"מ אין האוכל מקבל טומאה מן הראשון מן התורה אלא מן האדם או מן הכלים אבל מאוכל אחר אף שהוא ראשון אינו מקבל טומאה וכמ\"ש רבינו רפ\"ז מהלכות אבות הטומאה ולפ\"ז הא דקתני דכל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה דפירושו לדעת הר\"ש הוא דכל הכלים הנוגעים מה שמטמא אחד הוא מן התורה אבל שנים לא מטמא מן התורה לפי שאף שהאוכל שנוגע בכלים הוא ראשון מ\"מ אין אוכל מטמא אוכל ובשלמא גבי אדם משכחת לה שיטמא שני מן התורה כגון אדם שנגע בכלים וכלים שנגעו באוכלין שהכלים הם ראשון והאוכלין הם שניים וכולם טומאתם מן התורה אבל כלים שנטמאו בזב כיון שאינם מטמאים כי אם אוכלין נמצא שאינם מטמאים שנים כי אם מדרבנן אף שהאוכלים שנגעו בכלים הוו ראשון מן התורה ולפ\"ז ע\"כ מתניתין דר' יהושע בדרבנן קאי מדקא מחלק בין היכא דהאוכלין הם ראשון או שני ומן התורה אין הפרש לגבי אוכלין בין שיהיו ראשון או שני דהא לעולם אין האוכל מטמא דבר אחר אף שיהיה ראשון. אלא שלפי דרך זה אני תמיה דאיך יתכן דההיא דכל הנוגע הוי מן התורה דהא קתני ופוסל אחד דהא מן התורה אין האוכל פוסל וכמבואר ולומר דמאי דקתני מטמא אחד הוא מן התורה ופוסל אחד הוא מדרבנן הוא דבר זר עד מאד. הן אמת שגם לפי הס\"ד דמן התורה אוכל שנגע בכלים דהוו שניים מן התורה קשה דאיך יתכן לומר ופוסל אחד מן התורה ובמקום אחר נאריך בזה בע\"ה. הכלל העולה דלדעת הר\"ש כלים הנוגעים באוכלין הוי האוכלין ראשון מדרבנן. ודע שדברי הרב בעל תי\"ט במשנה א' דפ\"ה דזבים בהא דכל המטמא בגדים כו' לא יכולתי להולמם ועיין בתוספתא שהביא הר\"ש בפ\"ה דזבים מי\"א. ודע שרבינו לא הזכיר דין זה דאוכלים שנגעו בכלים קודם שפירשו דהוו האוכלים ראשון נראה דלא ס\"ל הכי ואולי יצא לו ממאי דתנן בכמה משניות דאין הכלים מטמאין כלים אחרים אלמא דלעולם הכלים חשיבי ראשון ואינם נחשבים כאב וכיון דאינם נחשבים כאב לטומאת כלים ה\"ה לטומאת אוכלין דאין האוכלין ראשון כי אם שני ומ\"מ עדיין הדבר צריך תלמוד ועיין בחוט השני סימן ל' דר\"ל שגם הר\"ם ס\"ל כסברת הר\"ש וע\"ש (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהלכות טומאת מת דין ג'). ודע דבפרק כ\"ח דכלים מ\"ו תנן מטלית שטלייה על הקופה מטמא אחד ופוסל אחד הפרישה מן הקופה הקופה מטמאה אחד ופוסל אחד והמטלית טהורה טלייה על הבגד מטמא שנים ופוסל אחד הפרישה מן הבגד הבגד מטמא א' ופוסל א' והמטלית מטמא ב' ופוסל א' ע\"כ. והר\"ש פירשה למתניתין כפי שיטתו שכתבנו דכלים הנוגעים באחד מאבות הטומאה לגבי אוכלין ומשקין יש חילוק בין פירשו ללא פירשו והיינו פירושה דמתניתין דמטלית זה שהוא טמא מדרס וטלייה על הבגד הנה הבגד טמא מגע מדרס לפי שזה הבגד נגע במדרס וכ\"ז שהוא מחובר מטמא שנים ופוסל אחד לפי שזה הבגד כאשר נגע באוכלין בהיותו מחובר למטלית חשיבי האוכלין ראשון לפי שהבגד בהיותו מחובר חשיב כאב הטומאה אבל כשפירשה מן הבגד הבגד מטמא א' ופוסל א' לפי שחזר הבגד לאחר שפירש להיות ראשון לטומאה כדין כל הנוגעים באב מכל אבות הטומאה דלאחר שפירשו הוו ראשון לטומאה אבל המטלית מטמא ב' ופוסל א' כדינה מקודם שהיתה אב הטומאה לפי שלא נתבטלה מתורת מדרס בשביל טלייתה. אך היכא שטלייה על הקופה כשנגמר טלייתה פרח ממנה טומאת מדרס משום דקופה לא חזיא למדרס והקופה היא טמאה מגע מדרס והיא ולד הטומאה ומש\"ה אפילו בהיותה מחוברת מטמא אחד ופוסלת אחד לפי שאינה מחוברת עם אב שהרי המטלית פרח ממנה טומאתה בשביל טלייתה והנה אין הפרש ביניהם בין קודם שפירשה הקופה מן המטלית לאחר שפירשה. ודע דדברי הר\"ש באו קצת דבריו שלא כסדרן ומ\"מ כוונתו מבואר שהיא כמ\"ש וכן כתב רבינו עובדיה וביאר כל הצדדים באר היטב יע\"ש נמצא לפ\"ז דאין הבגד אפילו בעודו מחובר למטלית נחשב כאב אלא לגבי אוכלין ומשקין אבל לעולם לא חשיב כאב לטמא כלים ואדם. אך מדברי רבינו בפי' המשנה נראה פירוש אחר במשנה זו והוא דהיכא דטלייה למטלית עם הבגד הנה הבגד כולו ישוב כמדרגת המשכב בשוה דומה לההיא דתנן בפרק כ\"ז מכלים משנה ח' הבגד שארג בו ג' על ג' ונטמא מדרס והשלים עליו את כל הבגד הבגד כולו מדרס כו' ע\"כ. ואף שיש בספרים דלא גרסי הבגד כולו מדרס מתוך דברי רבינו בפי' המשנה נראה שכך היתה גירסתו וכן כתב בחיבורו פ' כ\"ג מה' כלים דין ז' וכבר הובאה גירסא זו בתי\"ט וא\"כ הכא נמי היכא דטלייה עם הבגד נעשה כל הבגד כולו מדרס והרי הוא אב הטומאה גמור ומטמא אדם וכלים כדין משכב ומושב וזהו שכתב רבינו בפי' המשנה עלה דהך דמטלית כמו שהתבאר בפרק אשר לפני זה וכיון על המשנה דבגד שארג בו ג' על ג' שכתבנו וכן בחיבורו כתב דינים אלו דבגד שארג ודין המטלית סמוכים זה לזה דכולם חד טעמא אית להו. ודע שמה שכתבנו דלרבינו טעמא דמטלית הוא לפי שטלאה עם הבגד ונעשה הכל גוף אחד וחזר הבגד להיות מדרס ומטמא אדם וכלים כדין מדרס מלבד שמדבריו בפי' המשנה נראה כן ממ\"ש בחיבורו ג\"כ יש להכריח פירוש זה שהרי כתב טלאה על הבגד או על השק נעשה הכל מדרס והרי הכל אב הטומאה ע\"כ הרי דבריו ברור מללו שהוא כמ\"ש. ודע שלאחר משנה זו דמטלית תנן טלייה על הבגד מרוח אחת אינו חיבור משתי רוחות זו כנגד זו חבור כו'. והנה כפי מה שפירש רבינו במתניתין דמטלית משנה זו דמחלק בין מרוח אחת לשתי רוחות קאי עלה דדינא דמטלית ולומר דהא דאמרינן דאם טלאה על הבגד דנעשה הכל מדרס והרי הכל אב הטומאה הוא דוקא היכא שטלאה למטלית משתי רוחות אבל טלאה מרוח אחת אינו חיבור ולא נעשה הכל אב אלא מגע מדרס לבד וכן כתב בחיבורו בהדיא אבל כפי פי' ר\"ש ורבינו עובדיה דטעמא דמטלית הוא משום כלים הנוגעים במשכב דבעודם מחוברים חשיבי כאב לגבי אוכלין ע\"כ מתניתין דמרוח אחת לא קאי עלה דמתניתין דמטלית דפשיטא דלא גרע מרוח אחת מנגיעה בעלמא בלא תפירה דקי\"ל דבעודן מחוברים מטמאין שנים ופוסלין אחד אלא מילתא באנפי נפשה היא לומר דהיכא דטלאה מרוח אחת אינו חיבור כדי שיעשה הבגד מדרס ממש לטמא אדם וכלים אלא שיש לו דין כלים הנוגעים במשכב ולא חשיב כאב אלא לגבי אוכלין ומשקין אבל טלאה משתי רוחות הוי חיבור ונעשה הכל מדרס ומטמא אדם וכלים וכן כתב רבינו עובדיה דהא דמחלקינן בין רוח אחת לשתי רוחות הוא כדי שיהיה הבגד טמא מדרס ומ\"מ אפשר לומר דקאי עלה דמתניתין דמטלית והכוונה דהא דאמרינן דאם טלאה על הקופה מטמא אחד ואם טלייה על הבגד מטמא שנים דמשמע דאב גמור לא הוי לטמא אדם וכלים הוא דוקא מרוח אחת דלא הוי חיבור אבל משתי רוחות הוי חיבור ונעשה הכל מדרס והוא אב הטומאה גמור לטמא אדם וכלים ודוק. באופן דהר\"ש ורבינו עובדיה מודים לרבינו בדינו ורבינו אינו מודה להם בדינם דאיהו ס\"ל דחיבורי כלים לא חשיבי כאן לגבי אוכלין ומשקין וכדכתיבנא. וא\"ת כפי פי' הר\"ש והר\"ע אמאי נקט תנא דמתניתין טלייה על הבגד לישמעינן רבותא דאפילו אם נגע הבגד במטלית דבעודו מחובר דהיינו כשהוא נוגע מטמא שנים ופוסל אחד י\"ל דאה\"נ אלא אגב דברישא בעי למימר מטלית שטלאה על הקופה כו' דהתם דוקא שטלייה שפרח מן המטלית דין מדרס ומש\"ה מטמא אחד ופוסל אחד וכן כשהפרישה מן הקופה המטלית טהורה אבל אם לא טלאה אלא שנגע הקופה במטלית מלבד דפשיטא דהמטלית טמאה מדרס כדינה שהרי לא נתבטלה עוד נ\"ל שגם הקופה בהיותה נוגעת במטלית מטמא שנים ופוסל אחד דאף דקופה לא חזיא למדרס מ\"מ הוה ליה ככלים הנוגעים בזב או בזבה דס\"ל להר\"ש דבהיותם נוגעים מטמאים שנים ופוסלים אחד וכמ\"ש לעיל וכיון דאיצטריך למנקט טלייה גבי קופה נקט נמי טלייה גבי בגד אבל לעולם דלאו דוקא טלייה דה\"ה בנגיעה בעלמא דבעודו הבגד מחובר מטמא שנים ופוסל אחד א\"נ משום בבא עצמה דבגד נקט טלייה והיינו טעמא משום דבעי למימר דהיכא דהפרישה מן הבגד דהמטלית מטמא שנים ופוסל אחד ואתא לאשמועינן דלא נתבטל המטלית אגב הבגד או השק או העור אליבא דמ\"ד ודין זה לא יתכן כי אם בטלייה וזהו פשוט: ודע שמה שהכריחו להר\"ש לומר דטעמא דמתניתין הוא משום כלים הנוגעים במשכב ולא פירשה מטעמא דנעשה הכל מדרס וכמו שפירש רבינו הוא משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דקתני מטמא אחד ופוסל אחד וכן מטמא שנים ופוסל אחד ואם כפירוש רבינו הוה ליה למימר במקום מטמא אחד ה\"ז טמא מגע מדרס ובמקום מטמא שנים ה\"ז טמא מדרס וכמ\"ש רבינו בחיבורו דלשונות הללו דמגע מדרס וטמא מדרס הם המורגלים בכולה מכילתין דכלים אך לשון זה דמטמא אחד נזכר במסכת זבים פעמים רבות והוא בדברים שיש הפרש בין קודם פרישתן לאחר פרישתן ונקטו כי האי לישנא התם לפי שהאדם שנוגע באחת מכל הטומאות אפילו בשעת חיבורו אינו אב גמור שהרי אינו מטמא אדם וכלי חרס ומש\"ה לא אמרו דקודם שפירש הוא אב אלא אמרו מטמא שנים דלגבי הך מלתא חשיבי כאב דוקא. וזהו מה שהכריחו להר\"ש לומר דהאי בגד לא הוי אב גמור אלא מטמא שנים ופוסל אחד והא דקתני במתניתין והמטלית מטמאה שנים ופוסלת אחד אגב דנקט גבי בגד מטמא שנים ופוסל אחד נקט נמי גבי מטלית אבל לעולם דהמטלית הוי אב גמור לכל דיניו ועוד נ\"ל דאפילו בעודו מחובר המטלית עם הבגד המטלית הוא אב גמור ומטמא אדם וכלים וזה פשוט: <br><b>ויש </b>להסתפק בהא דאמרינן דמטלית שטלייה על הקופה דפרח מן המטלית טומאת מדרס אם הוא דוקא היכא שטלאה משתי רוחות אבל מרוח אחת לא כי היכי דלא חשיב חבור מרוח אחת להיות נעשה הבגד כולו מדרס או דלמא דכדי להתבטל המדרס מן המטלית סגי בטלייה מרוח אחת. והנה אליבא דרבינו ע\"כ מיירי כשטלאה משתי רוחות מדקתני מטמא אחד ופוסל אחד ואי מרוח אחת מאי איריא שטלאה על הקופה אפילו שטלאה על הבגד כל שהוא מרוח אחת מטמא אחד שהרי אינו אלא מגע מדרס שהוא ראשון לטומאה אלא ודאי דמיירי בשטלאה משתי רוחות דומיא דטלאה על הבגד דקתני מטמא שנים ופוסל אחד דמיירי משתי רוחות וכדכתיבנא. אך אליבא דהר\"ש ורבינו עובדיה ז\"ל דמתני' דטלייה על הבגד מיירי מרוח אחת דאי משתי רוחות הרי נעשה הכל מדרס א\"כ נראה דגם רישא דקתני שטלייה על הקופה מיירי מרוח אחת ואפ\"ה פרח מן המטלית טומאת מדרס כיון שטלייה על הקופה אף שהוא מרוח אחת. ולפ\"ז פליגי רבינו והר\"ש במטלית שטלייה על הקופה מרוח אחת והפרישה מן הקופה דלרבינו המטלית טמאה מדרס ולר\"ש טהורה. וכן נמי אפילו בהיות המטלית טלויה לרבינו המטלית הוא טמא מדרס ולהר\"ש לא נדע דאם נאמר דלדידיה אינו מתבטל המטלית כי אם בשטלאה משתי רוחות אם טלאה מרוח אחת הקופה מטמא שנים ופוסל אחד כדין כלים הנוגעים באחד מאבות הטומאה דלגבי אוכלין ומשקין חשיבי כאב וזה פשוט: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ומה הן דברי חבירות כו'.</b> כתב מרן ורבינו סובר שאינה הלכה כמו שנתבאר בפ\"ח כו' והוא בפ\"ז דין י\"ב ועיין לקמן פרק אחרון מהלכות טומאת אוכלין דין ט' ובמ\"ש מרן שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשת עם הארץ או בתו כו'.</b> לעיל פרק י' מהלכות מעשר דין ג' יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביא לו ע\"ה חבית של תרומה כו'.</b> עיין במ\"ש התוספות בפרק המזבח מקדש (דף פ\"ח) ד\"ה ולא מן המדומע יע\"ש. ועיין בפ\"ב דחולין (דף ל\"ה) ובמ\"ש התוספות שם ד\"ה ואם ודו\"ק: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומאת עם הארץ ברגל כטהורה היא חשובה כו'.</b> (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פט\"ז מה' טומאות אוכלין דין י'): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחר הרגל כו' היו אומרים להם אל תגעו בשולחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים.</b> דין זה הוא בפרק בתרא דחגיגה אך הטעם שכתב רבינו לא נזכר שם והתוספות שם כתבו שלא תגעו בשלחן בכהנים עמי הארץ ההולכין להיכל להשתחוות קאמר שאילו ישראל לא היו ראויין לילך אף בין האולם ולמזבח וכן פירש\"י ע\"כ. ונראה שהתוספות לא רצו לומר שהאזהרה היתה אף לישראל ובשעה שמראין אותו לעולי רגלים משום דס\"ל דלא היו מוציאין את השולחן לחוץ אלא מגביהין אותו והיו רואין אותו מרחוק וא\"כ לא היו צריכים לאזהרה שלא יגעו בו שהמציאות הוא נמנע ומש\"ה הוצרכו לומר דבכהנים עמי הארץ איירי ורבינו נראה דס\"ל שהיו מוציאין אותו לחוץ. ויש ראיה לזה מההיא דאמרי' בפ\"ק דיומא (דף כ\"א) נסי דבראי לא קא חשיב ופריך אי הכי לחם הפנים נסי דגואי הוא ומשני לחם הפנים נסי דבראי הוא דאמר ר\"ל וכו' שמגביהין אותו לעולי רגלים ע\"כ. ואם איתא שלא היו מוציאין אותו לחוץ היכי הוי נסי דבראי בשביל ההגבהה וכ\"כ רש\"י ז\"ל שמגביהין אותו ומוציאין אותו לחוץ ע\"כ. הן אמת שגירסא זו ראיתי בדפוס קושטאנטי' אך בדפוס קראקא ראיתי שהגירסא הוא שמגביהין אותו ומראין אותו לחוץ ולמה שהקשינו דהיכי חשיב ליה נסי דבראי בשביל ההגבהה נ\"ל דנסים שהיו ידועים לעומדים בחוץ קא חשיב לאפוקי גם דכרובים שלא היה ידוע אלא לאותם העומדים בפנים וכמבואר ונראה שלזה כיון רש\"י שכתב דבראי מבחוץ בעזרה נסים הידועים לכל ע\"כ. נראה שנתכוין למ\"ש. ונראה דאף דנימא דרש\"י ז\"ל ס\"ל שהיו מוציאין השולחן לחוץ אפשר ליישב דברי רש\"י הללו שכוונתו הוא לתת טעם למה שחלקו בגמרא דנסי דבראי קא חשיב נסי דגואי לא קא חשיב דמאחר דכולם הם נסים הנעשין במקדש מה נשתנו אלו מאלו לזה כתב דנסים הידועים לכל קא חשיב לאפוקי נסי דגואי דאינם ידועים לכל ומיהו דעת רבינו נראה דס\"ל שהיו מוציאין השלחן לחוץ וכפשטא דשמעתא ולסברת התוספות דס\"ל שלא היו מוציאין אלא מגביהין ומראין קשה לי דמנא הוו ידעי הנס מרחוק. שוב ראיתי בירושלמי סוף חגיגה דאמרינן השלחן למה טמא מפני שמוציאין אותו ומראין אותו לעולי רגלים וזה ממש כסברת רבינו. שוב ראיתי שיש להכריח שהיו מוציאין אותו לחוץ דאלת\"ה אלא לפי שהיה ניכר הנס מבחוץ מש\"ה חשיב ליה א\"כ כרובים נמי אמאי לא חשיב הא אמרינן שהיו מגביהין את הפרוכת והיו אומרים ראו חבתכם לפני המקום כו' אלא ודאי דשאני לחם הפנים שהיו מוציאים אותו לחוץ וכדכתיבנא: <br><b>ומ\"ש </b>רבינו כדי שלא יהיה טמא במגעו וכו'. ולא הוי כלי עץ העשוי לנחת דהוא טהור לפי שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים וכו' ואע\"פ שהיה מצופה זהב וקי\"ל דכלים המצופים אינם מקבלים טומאה שאני שולחן דרחמנא קרייה עץ הכי איתא בסוף חגיגה ובפרק שתי הלחם (דף צ\"ו) יע\"ש. (א\"ה ועיין לקמן במ\"ש הרב המחבר פ\"ד מהלכות כלים דין ד'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפקיד כלים אצל ע\"ה כו'.</b> (א\"ה בדין זה שאדם מטמא מדרס אפילו כלים שאינם שלו עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פכ\"ד מהלכות כלים דין ז' על דברי הרב בעל קרבן אהרן יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה עמו בטהרות כו'.</b> כתב הראב\"ד נ\"ל שאם היה עושה עמו בשכר כו'. ועיין במ\"ש רבינו ספי\"ב מהלכות מעשר ודוק:      סליקו להו הלכות מטמאי משכב ומושב "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Taharah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6f4595c1dc2ca7d811eecaa3e2837a96a3b859e0
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבין השמשות ספק הוא וספק העירוב כשר.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ד מהלכות בכורות דין א'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרוצה לשלח עירובו ביד אחר וכו'.</b> (א\"ה מבואר בפרק בכל מערבין דהיינו משום דחזקה שליח עושה שליחותו, ועיין בדברי הרב המחבר פרק ד' מהלכות בכורות שהאריך למעניתו בפרט זה. ושם יתבאר דהיכא דהשליח מעצמו אמר שרוצה לעשות פעולה אחת סמכינן אחזקה זו אפילו לקולא יע\"ש):        סליקו להו הלכות עירובין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..499c8d3c1f9fe8907df9fc6c90591344fd9a1a00
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Eruvin",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבין השמשות ספק הוא וספק העירוב כשר.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ד מהלכות בכורות דין א'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרוצה לשלח עירובו ביד אחר וכו'.</b> (א\"ה מבואר בפרק בכל מערבין דהיינו משום דחזקה שליח עושה שליחותו, ועיין בדברי הרב המחבר פרק ד' מהלכות בכורות שהאריך למעניתו בפרט זה. ושם יתבאר דהיכא דהשליח מעצמו אמר שרוצה לעשות פעולה אחת סמכינן אחזקה זו אפילו לקולא יע\"ש):        סליקו להו הלכות עירובין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות עירובין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f0d636d0063cb19826ab94546cee4ca85526daf0
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fasts",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות וכו'.</b> (א\"ה כתב ה\"ה וראיתי לרבינו וכו' ועיין בדברי הרב המחבר בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"א (דף ס'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא יתענה בשבתות ולא במועדות ולא בר\"ח ולא בחנוכה ופורים.</b> (א\"ה עיין בפ\"ו מהלכות כלי מקדש דין ט' כי שם צידד הרב המחבר לומר דאסור להתענות בע\"פ מחצות ולמעלה יע\"ש): "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9fb058562f9e6e89d7e29cf2ff86ad07a791d06f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Fasts",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Fasts",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות וכו'.</b> (א\"ה כתב ה\"ה וראיתי לרבינו וכו' ועיין בדברי הרב המחבר בספר דרשותיו בדרך מצותיך ח\"א (דף ס'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא יתענה בשבתות ולא במועדות ולא בר\"ח ולא בחנוכה ופורים.</b> (א\"ה עיין בפ\"ו מהלכות כלי מקדש דין ט' כי שם צידד הרב המחבר לומר דאסור להתענות בע\"פ מחצות ולמעלה יע\"ש): "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תעניות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..17e3b2de86316fe94781042a5b479a4299e471ae
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,133 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אא\"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא בערו אלא הניחו ברשותו אע\"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות.</b> דין זה מבואר בתוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה כמ\"ש הרב המגיד ז\"ל. ודע שראיתי להתוס' פרק כל שעה (דף כ\"ט ד\"ה רב) שכתבו ומכאן מוכיח ר\"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי [אמאי] מעל לר' יוסי הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה רבי יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע\"כ. ומ\"ש התוס' ודעתו לבערו לאו למימרא שאם אין דעתו לבערו דלוקה שהרי כל לאו הניתק לעשה אף שאין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה כל זמן שהוא באפשרות שיקיים העשה אלא כונתם היא דנהי דאינו לוקה מ\"מ איסורא קא עביד במה שאינו מקיים העשה ועובר על הלאו כיון שאין בדעתו לקיים העשה וכל שבדעתו לקיים העשה אפילו איסורא ליכא אבל לענין מלקות אין חילוק דאפילו אם אין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה, ועיין מ\"ש התוס' (דף כ\"ח) ד\"ה וחמץ ודוק: <br><b>והנה </b>עיקר דברי ר\"י הללו שכתב דלאו זה דלא יראה הוי ניתק לעשה הוא חידוש גדול בעיני. שוב ראיתי שדברי ר\"י לימוד ערוך הוא בידינו בפסחים (דף צ\"ה) דאמרינן התם בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהו\"ל לאו הניתק לעשה ע\"כ. וכ\"כ התוס' שם דמסוגיא זו מוכח כסברת ר\"י דלא יראה הוי לאו הניתק לעשה. ובפירוש הדבר דהיכי הוי לא יראה לאו הניתק לעשה פירש\"י שם דה\"ק לא יראה ואם נראה תשביתנו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימי המועד ע\"כ. (א\"ה ע\"כ צריכין אנו לומר דהאי עמוד והשבת היינו לבערו מן הבית דבזמן איסורו אינו יכול לבטלו ולפי זה קשיא לי ממ\"ש רש\"י גופיה בריש פ\"ק דפסחים (דף ד') דהשבתה האמורה בתורה היא הביטול ואין לביעור עיקר מן התורה כמבואר סי' תל\"א וזה הוא דעת הרמב\"ם פ\"ב כמ\"ש מרן שם). ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב דאם קנה חמץ בפסח או חימצו דלקי משום דעשה מעשה והרי לפי סוגיא זו מוכח דטעמא דאינו לוקה היינו משום דלא יראה הוי ניתק לעשה וא\"כ אפילו עשה בו מעשה אינו לוקה דלגבי לאו הניתק לעשה אין חילוק בין עשה בו מעשה ללא עשה בו מעשה. והנראה דרבינו ז\"ל דחה סוגיא זו מהלכה משום דאתיא דלא כהלכתא במאי דקאמר דלאו דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וזה אינו דהא קי\"ל דאם הוציאו נפסל ואסור באכילה מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו. וסמך רבינו על התוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה ומשמע דהיינו טעמא דהמשייר חמץ לית ביה מעשה דומיא דהמקיים בכלאים ותוספתא זו נראה דפליגא על אותה סוגיא הנזכרת וזה פשוט. (א\"ה ובתשו' הריב\"ש סי' ת\"א מבואר כדברי הרמב\"ם יע\"ש. ועיין בחידושי הלכות שהוכיח מדברי רש\"י והתוס' דל\"ג בגמרא דהוי לאו הניתק לעשה. ובס' דבר שמואל סי' ל\"ח הוקשה לו קושית הרב המחבר ותירץ דאיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה חמץ בו ביום מן הנכרי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע\"כ. ומהר\"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' מ\"ב תמה עליו שהרי הר\"ם פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים וא\"כ אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף בשבת שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים ע\"כ. ויש לתמוה עליו שהרי כתב ה\"ה בפ\"ג דהמוצא חמץ ביו\"ט אע\"פ שלא ביטל אינו יכול לשורפו ביו\"ט ולא לפררו ולזרותו לרוח יע\"ש, ואיך פשיטא ליה להיתרא אפילו בשבת. אך אכתי יש להתבונן אמאי הוצרך לאוקמי דחל שביעי של פסח בשבת והלא אף בחול אסור לשורפו. אמנם עיקרן של דברים כך הוא דביו\"ט אע\"ג דאינו יכול לשורפו ולא לפררו מ\"מ כיון דלא אסיר אלא מדרבנן לא קרינן ביה שבטל העשה דזה אנוס הוא שאסרו חכמים את הדבר אבל בשבת דמן התורה אינו יכול לשורפו וגם לא לפררו דאע\"ג דלדעת רשב\"ם מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ\"ש הר\"ן בפ' כלל גדול וכן פסק מור\"ם בספר המפה סימן שכ\"א מ\"מ לדעת הרמב\"ם אסור לפרר הלחם בשבת דהוי תולדה דטוחן וכמ\"ש בתשובת הרשב\"א שהביא מרן בכ\"מ פכ\"א מהלכות שבת דין י\"ח וכן נראה מדברי הרב בעל תה\"ד שהביא מרן סי' שכ\"א וע\"ש. ועוד נראה דבנדון כזה שצריך לפרר עד אשר דק כדי לזרותו לרוח כ\"ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת וכדמוכח מדברי התוספות שבת (דף קי\"ד:) יע\"ש. וכיון שכן נמצא שאינו יכול לקיים העשה וזהו שהוצרך הדב\"ש לאוקמה בשבת דוקא): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב החמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להם מדבריהם שהחמץ מעורב בהם אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו.</b> בפרק אלו עוברין (דף מ\"ג.) אמרינן מאן תנא דחמץ דגן גמור ע\"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו א\"ר יהודה אמר רב ר\"מ היא וכו' שמעינן ליה לר\"מ נוקשה בעיניה בלאו וכ\"ש חמץ דגן גמור ע\"י תערובת רב נחמן אמר ר\"א היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר\"א וכו' ושמעינן ליה לר\"א דאמר חמץ דגן גמור ע\"י תערובת בלאו וכ\"ש נוקשה בעיניה ור\"נ מ\"ט לא אמר כרב יהודה אמר לך דלמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע\"י תערובת לא ורב יהודה מ\"ט לא אמר כר\"נ אמר לך ע\"כ לא קאמר ר\"א התם אלא חמץ דגן גמור ע\"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא אמר תניא כותיה דרב יהודה וכו'. והנה הטור ז\"ל סי' תמ\"ב כתב וז\"ל כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי או חמץ בלא תערובת אלא שאינו חמץ גמור והוא שחכמים קורין אותו חמץ נוקשה כגון זוהמא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים כל אלו לר\"א הם בלאו ואין בהני כרת ע\"כ והקשה עליו מרן הב\"י דבגמרא מוכח דהלכתא כר\"י דקאמר דע\"כ לא קאמר ר\"א אלא חמץ גמור ע\"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא קאמר מדאמרינן תניא כותיה דר\"י וכו' ומדברי מרן שם בתירוץ קושיא זו נראה שהיה גורס דר\"נ יליף נוקשה מתערובת בהוא הדין ואחרי בקשת המחילה הראויה נ\"ל דאי אפשר להלום גירסא זו על פי סוגית הגמרא דאמרינן ור\"נ מ\"ט לא אמר כר\"י אמר לך דלמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע\"י תערובת לא ואם איתא דר\"נ ס\"ל דשוים הם אימא דר\"מ דקאמר דנוקשה עובר בלאו ה\"ה לתערובת ומאי אולמיה דר\"א דלא קאמר דעובר בלאו אלא תערובת ומוקמת מתני' כותיה מר\"מ כיון דנוקשה ותערובת שקולים הם. ובעיקר תירוצו של מרן שכתב דמאי דאמרינן תניא כותיה דרב יהודה הוי אליבא דרב יהודה דס\"ל דחמץ ע\"י תערובת חמור מחמץ נוקשה לא יכולתי להלום דבריו וצ\"ע. (א\"ה וכבר השיגו הב\"ח יע\"ש ועיין בספר פר\"ח (דף י\"ז) שכתב על קושית מרן דלק\"מ דלמסקנא דאתי הך ברייתא כרבנן לעולם מצי סבר ר\"א דנוקשה בעיניה בלאו). ואיני מבין דבריו דכיון דשמעינן מהך ברייתא דתערובת חמיר מנוקשה ולא שמעינן ליה לר\"א דאסר אלא בעירוב מנ\"ל לאפושי פלוגתא בינייהו ולומר דלר\"א לקי נמי אנוקשה. והא דאמרינן בגמרא מאן שמעת ליה דדריש כל ר\"א ואילו נוקשה לא קאמר לאו למימרא דאם היינו יודעים דיש שום תנא דדריש כל לא הוה ק\"ל דהא ליתא דאטו תנאי שקלת מעלמא וכיון דסוף סוף שמעינן מינה דתערובת חמיר תקשי לרב נחמן: אמנם בעיקר הקושיא שהקשה מרן על הטור נ\"ל לתרץ דהטור הוקשה לו בדברי הגמ' שלש קושיות. חדא מאי דקשיא להו להתוס' דמאי סייעתא מייתי לרב יהודה מדלא הזכיר ר\"א חמץ נוקשה אימא משום דכ\"ש הוא ותו אמאי לא אייתי סייעתא לרב יהודה מהברייתא עצמה שהביא ר\"נ ומאי אולמיה דהאי ברייתא מהאי, ותו דכפי סברת ר\"נ דס\"ל דנוקשה בעיניה חמור מתערובת היכי יליף לר\"א דעל תערובת חמץ עובר בלאו מריבויא דמחמצת אימא דלא אתא לרבות אלא נוקשה שהוא החמור אבל תערובת אימא בולא כלום. ומכח קושיות הללו הבין הטור דרך אחרת בסוגית הגמרא והוא דמאי דמייתי סייעתא לרב יהודה הוא משום דרב יהודה ס\"ל דתערובת חמץ חמור מחמץ נוקשה וא\"כ א\"ש הא דיליף ר\"א דתערובת חמץ מריבויא דכל מחמצת אלא לדברי ר\"נ דנוקשה חמור מתערובת מנ\"ל לר\"א דתערובת עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת לא אתא אלא לרבויי נוקשה דחמיר והאי דלא הקשה מהברייתא דהביא ר\"נ משום דהתם לא קאמר ר\"א מהיכא קא יליף דתערובת חמץ עובר בלאו ואפשר אית ליה לר\"א תרי ריבויי חד לנוקשה וחד לתערובת וכן נמי לר\"מ כפי סברת רב יהודה דס\"ל דר\"מ על חמץ נוקשה ועל תערובת חמץ ס\"ל דעובר בלאו לא תקשי לרב יהודה דמהיכא קא יליף ר\"מ דחמץ נוקשה עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת אתא לתערובת חמץ דחמיר משום דר\"מ לא הזכיר הילפותא מהיכא היא ואפשר דאית ליה תרי ריבויי אבל ר\"א שביאר שהילפותא היא מריבויא דכל מחמצת תיקשי ליה דמהיכא קא יליף ר\"א דעל תערובת חמץ עובר בלאו אימא דרבויא אתא לחמץ נוקשה דחמיר. וכל זה הוא לפום מאי דס\"ד דהילפותא דר\"א הוי מריבויא דמחמצת אבל לפי המסקנא דהילפותא לא הוי אלא מריבויא דכל אין זו סייעתא לר\"י משום דלעולם דנוקשה חמיר מתערובת והא דקא מרבה אפילו תערובת הוא משום דכתיב כל מחמצת ומרבינן כל דבר שהוא מחמצת בין שיהיה נוקשה בין שיהיה תערובת. משום דהפרש גדול יש בין היכא דמרבינן ממחמצת להיכא דמרבינן מכל. והטעם דמחמצת אין במשמעותו לא תערובת ולא נוקשה אלא דמשום ריבויא דלא קאמר כל חמץ אמרינן דאתא לרבויי וא\"כ לא מרבינן מהאי רבויא אלא חדא מלתא אבל כשאנו מרבים מכל הוי ממשמעות כל א\"כ אנו מרבים כל דבר שיכנס תחת סוג אחד אפילו שיהיה האחד קל והשני חמור וא\"כ דל מהכא סיעתא דר\"י כי היכי דנימא דהלכתא כותיה וס\"ל להטור דהלכה כר\"נ משום דמסתבר טעמיה וכמ\"ש מרן שם ע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה\"ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל.</b> יומא פ' יוה\"כ (דף ע\"ד) גופא חצי שיעור ר\"י אמר אסור מן התורה ור\"ל אמר מותר מן התורה ר\"י אמר אסור כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ר\"ל אמר מותר אכילה אמר רחמנא וליכא. ובתר הכי אמרינן תניא כותיה דר\"י כל חלב לרבות חצי שיעור וכתבו התוס' דמאי דאיצטרך לר\"י טעמא דחזי לאיצטרופי אע\"ג דאית ליה ברייתא דמרבה לחצי שיעור מקרא דכל חלב הוא משום דאי מקרא דכל חלב הו\"א עיקר קרא לכוי אצטריך ואסמכוה אקרא אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשא גמורה היא לחצי שיעור ע\"כ. (א\"ה עיין מ\"ש לעיל פי\"ח מהל' שבת הלכה א') ומדברי הר\"ן בפ\"ג דשבועות נראה דמש\"ה אצטריך לטעמא דחזי לאצטרופי משום דאי מקרא דכל חלב לא הוה ילפינן מיניה לשאר איסורין משום דהו\"א גזירת הכתוב היא בחלב דאף חצי שיעור יהיה אסור משא\"כ בשאר איסורין אבל השתא דאמרינן טעמא מסתברא דכי אסר קרא בחלב חצי שיעור הוא משום דחזי לאיצטרופי וא\"כ טעם זה שייך בכל האיסורים וילפינן מחלב לכל האיסורין דפחות מכשיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי וקי\"ל כר\"י וכן פסקו כל הפוסקים דחצי שיעור אסור מן התורה. ולפי זה יש לתמוה על רבינו דל\"ל קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה. ותו דאי מקרא איפכא הוה ליה למילף מינה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וכבר הקשה זה מרן בכ\"מ והניחו בצ\"ע. וראיתי לרב מהרלנ\"ח בתשובה סי' נ\"א דהוקשה לו קושית מרן ז\"ל הלזו ותירץ דאיסור חמץ דלא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר מה שאין כן בחמץ שמותר קודם הפסח ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור (קודם הפסח) והוליד הרב ז\"ל מזה דביום י\"ד משעה ששית ולמעלה אין איסור תורה בפחות מכשיעור. ולקושיא השניה הנזכרת גם בזה האריך הרב יע\"ש: וראיתי להרא\"ם ז\"ל בתוספותיו על הסמ\"ג הלכות חמץ שכתב וז\"ל והאוכל חמץ בפסח כל שהוא וכו' שנאמר לא יאכל חמץ ואכילה כל דהוא משמע ואע\"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה משמעותיה אבל לאיסורא כדקאי קאי והא דקאמר בגמרא מ\"ט דר\"י משום דחזי לאיצטרופי ה\"פ מאי טעמא לא מוקמי לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמי לה אעונשין משום דחזי לאיצטרופי לעבור עליו בלאו או בכרת וכתב עוד ואעפ\"כ אינו חייב קרבן או כרת אע\"ג דלענין איסור אמרינן דאכילה כל דהוא משמע לענין כרת או קרבן אינו אלא בכזית דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה עכ\"ל. וא\"ת דתיקשי לדברי הרב דהא בגמרא מוכח דטעמא דחצי שיעור הוא מריבויא דכל חלב. וי\"ל דגם לסברת הרב אפשר לתרץ כמו שכתבו התוספות או כדברי הר\"ן דהכונה כך היא דכל מקום שנאמר בתורה אכילה כל דהוא משמע אלא דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה ור\"ל סבירא ליה דמוקמינן לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמינן לה אעונשין וליכא בחצי שיעור איסור מן התורה ור\"י ס\"ל דלא אתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אלא לעונשין אבל לאיסורא כדקאי קאי וראיה לזה מדכתב רחמנא כל חלב לרבות חצי שיעור אלא דאי מהאי קרא לחוד הו\"א דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב אסמכתא בעלמא אבל השתא דאית לן טעמא דחזי לאיצטרופי אמרינן דדרשא דכל חלב דרשא גמורה היא ולא מיעט הלכתא אלא לכרת או לקרבן. ולדרך הר\"ן ז\"ל נמי איכא למימר דאי לאו טעמא דחזי לאצטרופי הו\"א דלעולם אתא הלכתא ואפקי' לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב גזרת הכתוב הוא גבי חלב דלא אפקיה הלכתא לקרא ממשמעותיה אלא לענין עונשין ולא לאיסורא, אבל בשאר איסורין אתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה [מכל וכל אף לאיסורא, אבל השתא דאית לן דחזי לאיצטרופי לא אתיא הלכתא לאפוקיה] אלא לענין עונשין אבל לאיסורא לא משום דחזי לצירוף. והנה כפי דברי הרא\"ם ז\"ל הללו אף האוכל חמץ קודם הפסח אסור בכל שהוא מן התורה וכן כתב הרא\"ם ז\"ל בפירוש ודלא כהרב מוהרלנ\"ח ז\"ל. ומיהו אני תמיה כפי סברת הרא\"ם דאית ליה דאכילה בכל שהוא משמע מאי האי דאמרינן בגמרא וריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא והלא אכילה כל שהוא משמע. וכי תימא דס\"ל דבהא פליגי רבי יוחנן ור\"ל דר' יוחנן סבירא ליה דאכילה כל שהו במשמע ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור אסור מן התורה ור\"ל ס\"ל דאכילה הוי כזית ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור מותר מה\"ת. אכתי יש לתמוה דמנא ליה לסתמא דתלמודא דר\"ל חולק עם רבי יוחנן במשמעות אכילה אימא דר\"ל נמי מודה דאכילה כל שהו במשמע אלא דסבירא ליה דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה אף לאיסורא דהא ר\"י הוקשה לו קושיא זו והוצרך לומר טעמא דצירוף וכמו שכתב הרא\"ם ז\"ל ור\"ל דלית ליה האי טעמא ס\"ל דברים כפשטן דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף מאיסורא: עוד אני תמיה דבמצות לא תעשה סימן ס\"ט כתב הסמ\"ג מחלוקת זה דר' יוחנן ור\"ל וכתב דטעמיה דר' יוחנן הוא משום דחזי לאיצטרופי וסיים וכתב לפיכך האוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות ע\"כ. וכתב הרא\"ם ז\"ל על זה וזה לשונו כיון דחזי לאיצטרופי אע\"ג דטעמיה דר\"י אינו אלא משום דאכילה כל דהוא משמע כדמשמע מדברי הסמ\"ג בהלכות חמץ דהלכה בשיעורים אינו אלא לעונשים מ\"מ הוצרך לזה הטעם להודיענו למה לא נאמר שהלכה היא אף לענין איסורא כו' ע\"כ. והנה יש לחקור מה ס\"ל לר\"י בפי' תענו אי ס\"ל דתענו אפילו כל שהוא במשמע דומיא דאכילה אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונשין ואוקמיה אככותבת א\"כ מאי האי דאמרינן בפ' בתרא דיומא (דף פ\"א) מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית ומלבד דפשטן של דברים דקאמר אכילה בכזית משמע דסתם אכילה היא כזית עוד יש לתמוה דהשתא נמי דכתב רחמנא תענו ומשמעותיה הוא בכל שהו אלא דאתא הלכתא ואוקמיה אככותבת א\"כ ליכתוב נמי קרא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין אככותבת. ובשלמא במאי דהוה סבירא לן דסתם אכילה היא כזית ואף דהשיעורין הם הלכה למשה מסיני הכונה היא דההלכה למדנו דאפילו אכילה כזית ניחא דלא מצי למימר במקום תענו לא תאכל משום דסתם אכילה היא כזית ולעולם לא אתי הלכתא לאפוקי לקרא ממשמעותיה ומש\"ה שינה ואמר תענו לומר דפירוש ענוי היא ככותבת אך לדברי הרא\"ם דההלכה באה ואפקיה לקרא ממשמעותיה דהא סתם אכילה היא בכל שהו א\"כ נכתוב רחמנא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין בשיעור כותבת. וי\"ל דסברת הרב שכתבנו אינה אלא לר' יוחנן אבל ר\"ל חולק בזה וסבירא ליה דסתם אכילה אינה אלא בכזית וכמ\"ש למעלה ור\"ל הוא דקאמר הכא מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו'. ובזה ניחא נמי מה שהקשינו לעיל לסברת הרב דמנ\"ל לתלמודא דר\"ל ס\"ל דאכילה בכזית דאימא דלעולם ס\"ל דאכילה כל דהו משמע אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא. אלא נראה דהתלמוד הכריח זה מדברי ר\"ל הללו דקאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו' דמלבד דקאמר בפירוש אכילה בכזית עוד יש להקשות דליכתוב קרא לא תאכל וליתי הלכתא וליפקיה ליה לקרא ממשמעותיה ולוקמיה אככותבת. אלא ודאי דס\"ל לר\"א דלעולם לא אתי הלכתא ומפיק לקרא ממשמעותיה אלא דההלכה פירשה לנו דסתם אכילה היא כזית ומשום הכי לא מצי למימר לא תאכל אבל לעולם דלר\"י לית ליה טעם זה דר\"ל, ולפי מה שכתבנו מאחר שהוא פוסק כר\"י איך הביא דברי ר\"ל הללו והלא הם דברים סותרים אלו את אלו וכדכתיבנא: עוד אני תמיה על סברת הרא\"ם הלזו דאית ליה דסתם אכילה היא בכל שהוא אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונש דלא הוי כי אם בכזית ושבקיה לקרא במשמעותו לאיסורא דהא תינח במצות לא תעשה דכי אתא הלכתא לא עקריה לקרא ממשמעותיה מכל וכל דהא לדידיה כי אסר רחמנא בכל שהוא אסר. אך במצות עשה אי אמרת דאכילה אפילו כל שהוא במשמע א\"כ כי אתא הלכתא עקריה לקרא מכל וכל דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום. (א\"ה עיין בפ\"ד מה' שבועות כי שם יתבאר עוד מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדברי הרא\"ם ז\"ל הללו יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהל' יסודי התורה שהאריך לתת טעם לדברי רבינו אמאי לא לקי על ההנאה, הלום ראיתי בספר באר שבע בתשובה סי' כ\"ח שעמד בחקירה זו ומי שיעיין היטב בדברי הרב המחבר במקום הנזכר יתברר לו ביטול כל דברי הרב באר שבע ודוק): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם ראה עכבר וכו' עד ולפיכך חוזר ובודק.</b> מימרא דרבא בפ\"ק דפסחים וכ\"כ הטור ר\"ס תל\"ח וז\"ל עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אפילו כדי כל הככר צריך לבדוק כל הבית שאין דרכו של עכבר לפרר והני פירורין מעלמא אתי וצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר ע\"כ. והך בבא מיירי אפילו בבטול ואע\"ג דליכא איסורא כי אם מדרבנן ואיכא ספיקא דאימור אכלתיה אפ\"ה לא אזלינן לקולא ולא דמי לההיא דתשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל או מצה שקל שפסק הטור ר\"ס תל\"ט דאם ביטל א\"צ לבדוק אע\"פ שהככר גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו דכיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן ביה לקולא דשאני התם דלא אתחזיק חמץ בבית והספק הוא אעיקרא דדינא אם מה שהכניס לבית זה הוא מצה או חמץ ומשום הכי כיון דלא הוי אלא מדרבנן אזלינן לקולא אבל הכא דאיכא ודאי חמץ וספק אם אכלתיה או לא אין ספק מוציא מידי ודאי ואפילו בדרבנן אזלינן לחומרא. אך התוס' בפ\"ק דפסחים ד\"ה כדי שתהא הבהמה אוכלת כתבו לחד תירוצא דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי ומאי דאמרינן בגמרא דאי חזינן דשקל בעי בדיקה היינו כשלא ביטל דהוי ודאי דאורייתא אבל בביטל דהוי ודאי דרבנן אתי ספק דאימור אכלתיה ומוציא מידי ודאי דרבנן ולא צריך בדיקה. ומ\"ש רבינו אם לא מצא כלום הרי זה בודק כל הבית ואם מצא אותו הפת שנטלה העכבר ונכנס א\"צ בדיקה. יש לדקדק דמאי אתי לאשמועינן הרי לקמן בפרקין דין י\"א פסק כרבי דאמרינן זה שאבד זהו שנמצא. וי\"ל דסד\"א דדוקא כשלא מצא אלא אחד אז הוא דאמרינן זה שאבד זהו שנמצא ואין לנו לחדש דבר ולומר דהאי מעלמא קא אתי אבל במצא שנים אפשר דבעי בדיקה כל הבית דכי היכי דחד אתי מעלמא ה\"נ אידך אתי מעלמא ואם כן הכא גבי עכבר ה\"א כיון דפירורין אתו מעלמא ה\"נ הככר קמ\"ל דלא. ואפשר עוד לומר כשנדייק בדברי רבינו ז\"ל שכתב ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס אין צריך בדיקה דלמה ליה להאריך כל כך בלשונו לא הו\"ל למימר אלא ואם מצא פת א\"צ בדיקה אלא כונת דבריו כך היא דדוקא כשמצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס שמכירה אז הוא דא\"צ בדיקה דאע\"ג דפירורין אתו מעלמא ליכא למיחש דלמא איכא פת אחר דאתי מעלמא מאחר דלא ידעינן אם נכנס פת אחר לבית זה שהרי הפת שנטל העכבר כבר מצא אותו. אבל אם לא מצא אותו הפת עצמו שנטל העכבר אף שמצא פת שלם צריך בדיקה ולא אמרינן זה שאבד זהו שנמצא כיון דע\"כ איכא חד דאתי מעלמא דהיינו פירורין ואשמעינן הכא חלוק זה דבין מצא אחד למצא שנים. והכי דייקי דברי הטור שכתב וצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר דכונתו היא דאם לא מצא אותו הככר שהכניס העכבר אף שמצאו ככר אחר צריך בדיקה וכי תימא מנא לן הא אימר דהטור אזל לשיטתיה דפסק כרשב\"ג דאמר תבדק כל השדה כולה ומשום הכי כתב דצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר אבל לרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא אין חילוק בין חד לתרי הא ליתא שהרי כתבנו לעיל דהך בבא מיירי אפילו בביטל ובביטל פסק כרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דשאני התם דלא מצא אלא חד דלא אתייליד כאן ריעותא דדלמא אתי מעלמא אז הוא דאמרינן דבדרבנן אזלינן לקולא ואמרינן זה שאבד זהו שנמצא. אבל הכא דאתייליד ריעותא דהני פירורין ע\"כ אתו מעלמא אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא וצריך לבדוק כל הבית אם לא כשמצא הככר עצמו שהכניס העכבר דאז דוקא אין צריך בדיקה וכדכתיבנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ראה תינוק שנכנס וכו' עד שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו.</b> גם זה מימרא דרבא שם וכתב הטור ר\"ס תל\"ח וז\"ל ותינוק שנכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין כדי כל הככר אין צריך לבדוק שדרכו של תינוק לפרר ואנו תולין הפירורין בככר שהכניס התינוק כו'. והך בבא מיירי אפילו שלא ביטל דהוי ספיקא דאורייתא ואע\"ג דבסי' תל\"ט פסק דאם בדק קצת מהבית ומצא דאם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית. כבר כתבו התוס' דשאני הכא דרגלים לדבר שהפירורין מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו ע\"כ. וזהו שדקדק הטור שכתב ונכנס אחריו ומשום הכי לא בעי בדיקה אפילו אם לא ביטל אבל אם לא נכנס אחריו או אם לא ביטל צריך לבדוק כל הבית, ובדין עכבר נקט ונכנס אחריו לחדושא לומר דאפ\"ה בעי בדיקה: "
+            ],
+            [
+                "<b>הניח תשעה צבורין וכו' עד שכל הקבוע כמחצה על מחצה.</b> שם בגמרא אמרינן דהיינו ההיא דתשע חנויות דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וכתב הטור ר\"ס תל\"ט וז\"ל תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל ונכנס לבית בדוק אם נטלו ממקום קביעותו אז הוי דינא הכי אם ביטל או אפילו לא ביטל והככר אינו גדול שאפשר שיאכלנו העכבר כולו אינו צריך בדיקה דהוי ספק ספיקא ספק מצה ספק חמץ ואת\"ל חמץ שמא אכלו כולו ואם הוא גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו ולא ביטל צריך לבדוק אבל אם ביטל בכל ענין אין צריך לבדוק ע\"כ. והנה דין זה שכתב הטור דהיכא דהככר אינו גדול דאז אפילו אם לא ביטל דאין צריך לבדוק משום דהוי ספק ספיקא כתבוהו התוס' שם בד\"ה היינו שתי קופות. והא דלא כתבוהו גבי ט' צבורין של מצה משום דלא מפרשי לה לענין בדיקה אלא לענין אי שרי באכילה או לא אבל לעולם דלמאן דמפרש לה לענין בדיקה פשיטא דמיירי בככר גדול. אך רבינו ז\"ל לא הזכיר חילוק זה ונראה דס\"ל כדעת בעל המאור שכתב דסוגיא דשמעתתא כר' זירא דאמר בלחם משיירא ודלא כרבא וא\"כ ליכא ספק דאכילה. ועוד כתב דיש מי שאומר דמודה רבא בעכבר דודאי שיורי משייר ע\"כ. ודעת רבינו נראה שהוא כסברא ראשונה דאי כסברת היש מי שאומר הו\"ל לרבינו ז\"ל לחלק בין עכבר לחולדה ודעת בעל המאור הוא כסברת הטור ז\"ל שאם ביטל אינו צריך לבדוק משום דהוי ספיקא דרבנן אך רבינו ס\"ל דאפילו בביטל צריך לבדוק וכבר השיגו הראב\"ד בזה. וה\"ה ז\"ל כתב דטעם רבינו דכיון דבדיקת חמץ תחלתה על הספק החמירו בספיקו יותר משאר ספק של דבריהם. וקשה דא\"כ גבי ככר בבור למה פסק לקולא וכן ככר בפי עכבר ויצתה חולדה וככר ועכבר בפיה. והרב לחם משנה נתקשה בזה ותירץ דשאני ספיקא דעניינא מספיקא דדינא דספיקא דעניינא דבדיקת חמץ נתקנה על זה הספק מחמרינן בספיקה אבל ספיקא דדינא דלא נתקן בדיקת החמץ על ספק זה לא החמירו בספיקה ועיין בתשובת מהרימ\"ט חי\"ד סי' ב'. (א\"ה ועיין בכה\"ג א\"ח סי' ס\"ו ובתשובת הרשב\"א ס\"ס תרנ\"ו ובעירובין (דף ל\"א) בדין ספק עירוב ונתבאר בא\"ח סי' שנ\"ד ס\"א וסי' ת\"ט ס\"ו. ועיין מ\"ש בספר הלכות קטנות ח\"ב סי' רכ\"ז ושי\"ג וע\"פ חילוק הלח\"מ שהביא הרב המחבר יש מקום לדחות דבריו ודו\"ק). ודע שמדברי התוס' נראה דאפילו לא ביטל אין צריך בדיקה משום דמוקמינן לה בחזקת בדוקה ולא דמי לט' חנויות דליכא חזקת היתר וע\"ש (א\"ה עיין עוד לקמן בפרקין הלכה י\"ג מ\"ש הרב המחבר על דברי הטור הנזכר): "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס.</b> שם בגמרא צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ונטל ולא ידעינן להי עייל היינו שני שבילין דתנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ר' יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפ\"ע טהורים בבת אחת טמאים ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים ע\"כ. וכתב הטור ר\"ס תל\"ט וז\"ל צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן להי מנייהו עייל אם שני הבתים של אדם אחד או של שנים ובאו לשאול בבת אחת או שבא האחד לשאול עליו ועל חברו שניהם צריכים בדיקה אפילו אם ביטלו באו לשאול זה אחר זה אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטלו ע\"כ (א\"ה עיין לקמן בפרקין הלכה י\"ג מ\"ש הרב המחבר ע\"ד הטור הללו ועיין עוד בפי\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה) וכן פסק בעל המאור ז\"ל דביטול לעולם בעי ואם נשאלו בבת אחת לעולם בעי בדיקה ונראה דגריס ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורים ופסק כר' יוסי ולפי זה אפילו בבא לשאול עליו ועל חברו אין צריך בדיקה ומרן שם בב\"י כתב וז\"ל אבל יש לתמוה על מ\"ש שניהם צריכין בדיקה אפילו אם ביטלו דאע\"פ שאין זה ספק גמור דהא ודאי נכנס חמץ ברשותו של זה מ\"מ הוה ליה לחלק בין שהככר גדול לכשאינו גדול דכשאינו גדול הוי ספק אם אכלו כולו ואם ביטלו הוי חד ספיקא בדרבנן ולקולא כו'. וכתב לחד תירוצא וז\"ל ועוד דדין כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוי חידוש והלכך ספק זה דשמא אכלו כולו חשיב התם אבל הכא לא חשיב ע\"כ. ולא יכולתי להלום דברי מרן הללו שהרי גבי שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים אחד שקל חמץ ואחד שקל מצה כתב הטור דאם אין הככר גדול אפילו אם לא ביטל א\"צ לבדוק משום דהוי ס\"ס והתם ליכא חדושא כלל שהרי ספק שקול הוא ואפ\"ה ספק דשמא אכלו כולו חשיב וכן גבי צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו חשיב ספק שמא אכלו וצ\"ע: והנה רבינו ז\"ל סתם ולא חילק בין בבת אחת לבזה אחר זה ומשמע דאפילו באו לישאל בבת אחת דתלינן לקולא והקשה ה\"ה ז\"ל מאי שנא דין הטומאה מדין הבדיקה ותירץ וז\"ל דהתם בשבילין משום דאי אפשר שלא יהיה אחד מהם טמא אמרו כשבאו לישאל בבת אחת שהן טמאין אבל כאן בביטול סגי ליה וצ\"ע עכ\"ל. ומרן ז\"ל בכ\"מ הביא דברי ה\"ה וכתב וז\"ל ולי היינו טעמא דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה ברה\"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה ע\"כ. ונראה שלזה כיון ה\"ה ג\"כ ולא יכולתי להלום פירוש אחר בדברי ה\"ה כי אם זה ומדברי מרן נראה שהבין בדברי ה\"ה חילוק אחר ולא ידעתי מהו. ומ\"מ בין הכי ובין הכי אני תמיה על דברי מרן ז\"ל שכתב דשאני בדיקת חמץ דהוי דרבנן ונראה מדבריו דבטומאה דרבנן אפילו באו לשאול כאחד שניהם טהורים הא דתנן בפ\"ה דטהרות שני ככרים אחד טמא ואחד טהור כו' ר\"י אומר בין כך ובין כך טמאים הרי דאף בטומאה דרבנן כל שבאו לישאל כאחד אזלינן לחומרא וכן פסק רבינו בהלכות שאר אבות הטומאה יע\"ש וקושיא זו היא עצומה בעיני וצ\"ע. (א\"ה ובפי\"ד מהל' שאר אבות הטומאה יתבאר לך מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בשורש דין זה באריכות כי הוא מקצוע גדול יע\"ש ויאורו עיניך). ולעיקר הקושיא שתמהו על רבינו ז\"ל לא ידעתי למה חרדו את כל החרדה הזאת שדינו של רבינו ז\"ל ברור הוא בגמרא פ\"ב דכתובות (דף כ\"ז) עלה דההיא דעיר שכבשוה כרכום דאמר ר' יצחק אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות והיכא דאינה מחזקת אלא אחת הוה בעי תלמודא לדמויי לההיא דשני שבילין ודחינן הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמא. אלמא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפילו בבת אחת תולין להקל ה\"נ דבדיקה זו אין חיובה אלא משום ספק חמץ ואפילו ראינו שנכנס עכבר לבית אימור אכלתיה וכיון שכן כל הבתים בחזקת בדוקים הם ובכולה תלינן להקל דומיא דעיר שכבשוה כרכום דתלינן להקל היכא דאיכא מחבואה אחת אף שאינה מחזקת אלא אחת. הן אמת שדברי מרן הכ\"מ בתירוצו השני מסכים למה שכתבנו שכתב וז\"ל א\"נ משום דהוי ס\"ס ספק לבית זו נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ע\"כ. אלא שלא היה צריך לטעמא דספק ספיקא. וטעמא דמילתא הוא משום דבשלמא בדבר הודאי מיחזי כשקרא כשבאו לישאל בבת אחת אם אנו מטהרים שניהם אבל בדבר שהוא משום ספק לא מיחזי כשקרא דאמרי קים להו לרבנן שלא נטמאת אחת מהם וכן גבי בתים דליכא חמץ בשום אחת מהם ומשום הכי אוקמוה בהני אדינא דאורייתא דאפילו באו לישאל כאחת שניהם טהורים. וכל כך פשוט נראה בעיני דין זה עד שאני תמיה על החולקים על רבינו ומשוים דין הבדיקה לדין הטומאה איך לא השגיחו בסוגיא דכתובות דמוכח מינה דהכא גבי בדיקה אפילו בבת אחת כולם בחזקת בדוקים הם. ומיהו אפשר לחלק דשאני התם דלהחמיר צריך לומר שהיה שם מעשה משום הכי תלינן לקולא ואמרינן שלא נטמאת אחת מהן אבל הכא גבי בדיקה דאדרבה להקל צריך לומר שהיה שם מעשה דאימור העכברים אכלוהו אפשר דלא דמי והדבר צריך אצלי תלמוד: והנראה אצלי דסבירא להו דהכא מיירי דהככר גדול דליכא למימר אכלתיה וכ\"כ התוס' בפ\"ק דפסחים (דף ט') ד\"ה היינו דכולה שמעתין מיירי שהככר כ\"כ גדול דליכא למימר אכלתיה. וכיון שכן הוי ודאי דרבנן ומדמינן לה לשני שבילין. ורבינו ז\"ל לא ניחא ליה בזה דאפילו שהככר גדול אימור עכברים נמצאו שם ואכלוהו. ונראה דבלא ביטל אפילו רבינו יודה דאפילו באו בזה אחר זה דבעי בדיקה דהא ספיקא דאורייתא הוא ולחומרא ולא פליגי אלא בביטל ובאו בבת אחת דלרבינו ז\"ל לא בעי בדיקה ולהטור וסיעתו בעי בדיקה דומיא דשני שבילין דאף ע\"ג דספק טומאה ברה\"ר להקל בבת אחת אזלינן לחומרא ה\"נ לענין בדיקה וכן פירש\"י ז\"ל. אך איכא לעיוני טובא בדברי רבינו שהרי פסק בדין י\"ב דספק נכנס ספק לא נכנס צריך לבדוק ולפי זה היה לו להחמיר אפילו בזה אחר זה דע\"כ לא אמרינן דתולין להקל אלא במלתא דכל צד וצד בפני עצמו היו תולין בו להקל ולפיכך כשהם סותרים אלו לאלו מחמרינן בבת אחת ומקלינן בזה אחר זה אבל בדבר שכל צד וצד בפני עצמו ראוי להחמיר מעולם לא שמענו שיהיו תולין בו להקל שהרי שני שבילין ברה\"י אליבא דכ\"ע אף בזה אחר זה שניהם טמאים. והראב\"ד ז\"ל כתב בהשגות וז\"ל שתולין לקולא דהוה ליה כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה. וי\"ל אף לענין ביטול דומיא דטומאה וי\"א דלא אמרו תולין זה בזה לטומאה אלא לאוכלי טהרות וכן לענין בדיקה אבל לביטול אזלינן לחומרא ע\"כ. וכתב על זה הרב לחם משנה י\"ל אף לענין ביטול דומיא דטומאה דהתם הם טהורים לדברי ר\"י או אולי שהוא גורס בדברי ר' יוסי בין כך ובין כך טהורים ע\"כ. ואין צורך לזה דהא כי נמי אתי כר\"י או דגריס בר' יוסי טהורים ופסק כותיה הא לאו בכל מלתא מטהרי דהא בבת אחת כ\"ע מודו דטמא וא\"כ איכא לאוקומי דברי הראב\"ד בבאו לישאל זא\"ז וכגירסתנו ופסק כר' יוסי. אך איכא לאתמוהי בדברי הראב\"ד הללו דהיכי יליף ביטול מטומאה שאני התם משום דהוי טומאה בר\"ה וקי\"ל דספיקו טהור משום הכי תולין זה בזה אבל גבי ביטול דהו\"ל לחומרא מנ\"ל דתולין זה בזה וצ\"ע: שם <b>או שבדק ומצא ככר.</b> שם בגמרא על ובדק ואשכח פלוגתא דרבי ורשב\"ג. וכתב הטור סי' תל\"ט ראה שהכניס הככר לבית ונכנס אחריו ובדק כל הבית ולא מצא אין צריך לבדוק יותר ואפילו אם לא ביטל אין צריך לבדוק ואם בדק קצת מהבית ומצא אם ביטל תלינן להקל שזהו שהכניס ואין צריך לבדוק עוד ואם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית ע\"כ. ובעל המאור פסק כרבי דאפילו ביטול לא בעינן וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד אלא שטעות נפל בספרים שכתוב כרשב\"ג דפליג עליה דרבי וצ\"ל כרבי דפליג עליה דרבי שמעון בן גמליאל שהרי גבי דברים דאפילו בדאורייתא אזלינן לקולא מייתי לה ורבינו ז\"ל לא ביאר דעתו אך ממ\"ש ה\"ה דטעמא משום דפסק כרבי משמע אפילו לא ביטל: "
+            ],
+            [
+                "<b>הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת כו'.</b> פלוגתא דרשב\"ג ורבנן ופסק רבינו כרבנן ונראה מדבריו דאפילו ביטל צריך לבדוק משום דבספק זה החמירו וכתב הטור ז\"ל הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת אם לא ביטל צריך לבדוק ע\"כ וכ\"כ בעל המאור. והראב\"ד פסק כרשב\"ג ולדידיה אפילו לא ביטל ומ\"ש הניח בזוית זו א\"צ לבדוק כרשב\"ג לאו דוקא לבדוק דאפילו ביטול לא בעי וכמבואר בדבריו בהשגה שלמעלה מזו. ודע דלסברת בעל המאור שפסק כרבנן צ\"ל דמיירי כגון שאינו יודע כמה ככרות הניח וצריך בדיקה שמא לא מצא כלום. דאי לא תימא הכי תיקשי דהא איהו פסק כרבי דאמר ככר שאבד זהו ככר שנמצא ואפילו ביטול לא בעי וא\"כ היכי פסק כחכמים בהניח בזוית זו ומצא באחרת אימא ככר שאבד זהו שנמצא אלא ודאי כדכתיבנא וכן כתבו התוס': ומ\"ש רבינו או שהניח תשע חלות ומצא עשר. מדסתם וכתב צריך לבדוק משמע דסבירא ליה דאפילו ביטל צריך לבדוק וכמו שדקדק מרן וכן דעת הראב\"ד. וכ\"כ הטור וז\"ל הניח תשע ככרות ומצא עשר צריך לבדוק אחר כל התשע וכן אם הניח עשר ומצא תשע צריך לבדוק אחר כל העשר ואפילו אם ביטל ע\"כ. וטעמו משום דאי מיירי בלא ביטל אפילו אי אמרינן מנה מונח ומנה מוטל צריך לבדוק כל הבית דהא קי\"ל כרשב\"ג דאמר תבדק כל השדה. ודוחק לומר דמאי דאמרינן הניח עשר ומצא תשע האי סיפא אליבא דרבי דוקא אלא אף כרשב\"ג אתי ומיירי בשביטל משום דהוי כאלו ליכא ספק. ומינה דחלוקה קמייתא נמי דהניח תשע ומצא עשר הוי דכותיה. ובעל המאור פסק כרבנן אך דוקא כשלא ביטל אבל אם ביטל אזלינן לקולא וטעמו משום דס\"ל דהאי סוגיא אתיא כרבי אלא דשאני הכא דאיכא ריעותא קמן: "
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס עכבר לבית וככר בפיו ויצא עכבר משם וככר בפיו אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא ואינו צריך לבדוק.</b> הנה הטור ז\"ל כתב וז\"ל ואם עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו כו' אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספיקא דאורייתא ואם ביטל הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ע\"כ. וא\"ת אפילו אם לא ביטל למה צריך בדיקה והא ספק ספיקא הוא ספק זה הככר שנכנס בפי העכבר הוא זה שיצא ואת\"ל דלא אימור אכלתיה דהא בדין תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ דאמרינן דאפילו לא בטל אם הככר אינו גדול דאפשר שיאכלנו אין צריך לבדוק משום דאיכא ספק ספיקא ומדלא חילק הכא בין ככר גדול לככר קטן משמע דבכל גונא אם לא ביטל צריך לבדוק. וי\"ל דהאי ספק דאימור אכלתיה הוי ספק גרוע ודוקא גבי תשעה צבורין של מצה דלא איתחזק איסורא דחמץ מעולם מהני ספק זה לעשותו סניף לספק דחמץ או מצה והוי ספק ספיקא ואין צריך לבדוק אפילו אם לא ביטל וכן בשני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים וכו' מהני האי ספק דאימור אכלתיה להיות ס\"ס מאחר דלא איתחזק איסורא בבית לבדוק דאימר מצה נכנס. אבל הכא דאיתחזק איסורא דע\"כ חמץ נכנס לבית זה לא מהני ספק דאימור אכלתיה להיות ס\"ס וכ\"כ מרן הב\"י גבי צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים. וכן צריך לומר במ\"ש הטור דאם בדק קצת מהבית ומצא אם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית והתם נמי איכא ס\"ס ספק אם זה שמצא הוא אותו שנאבד ואת\"ל דלא אימור אכלתיה. אלא ודאי דשאני היכא דאתחזק איסורא דלא מהני ספק דאימור אכלתיה ואע\"ג דגבי על ובדק ולא אשכח תלינן באכילה כבר כתב מרן דשאני התם דאיכא ידים מוכיחות שהרי בדק ולא מצא: והא דאם ביטל הוה ספיקא דרבנן וא\"צ לבדוק לאו משום ספק דאימור אכלתיה דהא כתיבנא לעיל דספק זה לא מהני אפילו בדרבנן כל היכא דאיכא ודאי חמץ. אלא טעמא דאזלינן לקולא היינו משום דאמרינן ככר זה שיצא בפי העכבר הוא אותו שנכנס ואע\"ג דלגבי ספק ספיקא כתבנו לעיל דלא חשיב האי ספק לאו משום דלא מיקרי ספק אלא דלא חשיבא טובא לאחשוביה לספק דאכילה בספק כמו ספק דחמץ או מצה אבל אה\"נ דספק מיקרי. ולפי זה בדרבנן דלא בעינן אלא חד ספיקא אזלינן לקולא. וכן צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים אם באו לשאול זא\"ז אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטל. וכן אם בדק קצת מהבית ומצא אם ביטל תלינן להקל דאע\"ג דלא חשיבא ספק לגבי ספק ספיקא מ\"מ לגבי עצמו ספק מיקרי ובדרבנן דלא בעינן אלא חד ספק תלינן להקל. אבל לעולם בספק דאכילה לחודיה לא מהני אפילו בדרבנן ומשום הכי כתב הטור שאם בא האחד לשאול עליו ועל חבירו שניהם צריכים בדיקה אפילו אם בטלו משום דהשתא ליכא אלא ספק דאכילה וכיון דאיתחזק איסורא לא מהני ספק זה אפילו בדרבנן וכדכתיבנא. ורבינו ז\"ל פסק באלו הבעיות בראשונה ובאחרונה לקולא ובאמצעיות לחומרא וכבר כתב ה\"ה דהטעם משום דפוסק כאת\"ל. והא דאצטריך לומר בחלוקה קמייתא דטעמו של רבינו הוא משום דפסק כאת\"ל ולא קאמר משום דסבר כרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא היינו משום דהכא איכא למיחש אפילו לרבי דמסתמא הראשונה נשארה בבית וזהו אחר שיצא וכמ\"ש התוס' ומשום הכי איצטריך לומר דפסק כאת\"ל. ובעל המאור פסק כהטור דלענין ביטול נקטינן לחומרא ולענין בדיקה נקטינן לקולא: "
+            ],
+            [
+                "<b>כזית חמץ בשמי קורה מחייבים אותו להביא סולם להורידו שפעמים יפול משמי קורה. היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו.</b> בעיות בגמרא שם בפ\"ק. וכתב הטור סי' תל\"ח וז\"ל ותו מיבעיא ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם להורידו ואם הוא בבור אם צריך סולם להעלותו ואם הוא בפי נחש אם צריך חבר להוציאו ולא איפשיטו כו' אבל הראב\"ד כתב דהנך בעיין לאו לכתחילה בעי אם צריך להוציאו אם לאו דודאי צריך שאל\"כ הו\"ל כמטמין בבורות אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא. וכתב על זה מרן הב\"י וז\"ל הראב\"ד לא כתב כן אלא על חמץ בבור ורבינו ז\"ל מפני שסובר שכל אלו הבעיות עלו בתיקו א\"כ בענין שנפרש אחד מהם יתפרשו כולם. ומאחר שהראב\"ד כתב גבי חמץ בבור דלא בעי בלכתחלה אלא כשבדק וביטל א\"כ הוא סובר דכל הנך בעיין נמי לא הוו לכתחלה אלא בבדק וביטל אבל ה\"ה סבור שלא חילק הראב\"ד אלא בזו דחמץ בבור בלבד ע\"כ. ולא ידעתי כונת דברי מרן בזה דפשיטא דלדעת הראב\"ד כי היכי דבעיית ככר בבור מיירי בבדק ובטלו לאחר איסורו מצאו ה\"נ ככר בפי נחש וככר בשמי קורה מיירי בכה\"ג שהרי טעמו דהראב\"ד הוא דכל שמצאו קודם זמן איסורו אע\"פ שביטלו צריך להוציאו כיון שבשעה שחל איסורו יודע בו ואם אינו מוציאו הו\"ל מטמין בבור דביטול לא מהני אלא לחמץ שלא היה ידוע לו בשעה שחל זמן איסורו. וטעם זה שייך בשני הבעיות האחרות. ומה שלא השיגו הראב\"ד באחרות הוא משום דליכא הוכחה מהתם דסבר רבינו דלכתחלה מיבעיא ליה דאפשר דרבינו נמי מפרש לה במצא לאחר זמן איסורו. אבל גבי חמץ בבור דכתב מבטלו בלבו ודיו ע\"כ דלאו במצא לאחר זמן איסורו מיירי דאז אינו יכול לבטל וא\"כ ס\"ל לרבינו דבעיי דרבא הוי לכתחלה ומשום הכי השיגו הראב\"ד. ולא ראיתי בדברי ה\"ה דבר שיורה הפך מזה ובעל המאור פסק בהנך בעיי לחומרא אפילו אם ביטל יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם של הקדש הוא א\"צ לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו.</b> (א\"ה אתיא כמ\"ד דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל כדאיתא בפרק כל שעה (דף כ\"ט.) ועיין בדברי הרב המחבר בה' מלוה ולוה מ\"ש ע\"ד המרדכי יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ביעור חמץ שורפו וכו' עד ואחר כך זורקו לים.</b> משנה בפ' כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ\"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ובגמרא (דף כ\"ח.) איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דלמא מפרר וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה ותנן נמי גבי ע\"ז כה\"ג ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים ואיבעיא להו היכי קאמר שוחק וזורה לרוח ושוחק ומטיל לים או דלמא שוחק וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה אמר רבה מסתברא ע\"ז דלים המלח קא אזלא לא בעי שחיקה חמץ דלשאר נהרות קא אזיל בעי פירור א\"ל רב יוסף אדרבה איפכא מסתברא ע\"ז דלא ממיס בעי שחיקה חמץ דממיס לא בעי פירור תניא כותיה דרבה תניא כותיה דרב יוסף וכו'. והנה אליבא דרבה הדבר פשוט שאין הדבר תלוי אלא בהיות ההשלכה לים המלח או לשאר נהרות שאם הוא לים המלח פשיטא דלא בעי החמץ פירור דלא יהא החמץ חמור מע\"ז וכי היכי דבע\"ז לא בעי שחיקה בים המלח ה\"נ בחמץ לא בעי פירור בים המלח. ובע\"ז נמי מהני שחיקה בשאר נהרות כי היכי דמהני פירור גבי חמץ בשאר נהרות. דהא ברייתא דקתני שחיקה בע\"ז אוקמה רבה בשאר נהרות אך בסברת ר\"י דמחלק בין דבר דממיס לדבר דלא ממיס יש להסתפק במאי מיירי דאפשר דרב יוסף לא בעי שחיקה בע\"ז אלא בשאר נהרות משום דלא ממיס אבל בים המלח מודה ר\"י דלא בעי שחיקה אף דלא ממיס. ולפי זה לא פליג ר\"י ארבה אלא בחמץ דמימס דלרבה בשאר נהרות בעי פירור ולר\"י אף בשאר נהרות לא בעי פירור משום דממיס אך בע\"ז לא פליג עליה כלל ולכ\"ע בים המלח לא בעי שחיקה אף דלא ממיס ובשאר נהרות לכ\"ע בעי שחיקה. ואפשר עוד לצדד ולומר דר\"י ס\"ל דאף בים המלח בעי שחיקה משום דלא ממיס אבל בחמץ דממיס לא בעי פירור בים המלח אבל בשאר נהרות בעי פירור אף דממיס. ולפי זה לא פליג ר\"י ארבה כי אם בע\"ז ובים המלח דלרבה לא בעי שחיקה אך בע\"ז בשאר נהרות אין מחלוקת ביניהם דאף רבה מודה דבעי שחיקה ובחמץ נמי אין מחלוקת ביניהם כלל דאי בים המלח לכ\"ע לא בעי פירור ואי בשאר נהרות לכ\"ע בעי פירור. ואפשר עוד לצדד לומר דרב יוסף ס\"ל דהיות ההשלכה לים המלח או לשאר נהרות אינו מעלה ומוריד כלל ואין הדבר תלוי אלא בממיס ולא ממיס דאי ממיס כגון חמץ אף בשאר נהרות לא בעי פירור ואי לא ממיס כגון ע\"ז אף בים המלח בעי שחיקה. ולפי זה פליג ר\"י עליה דרבה בתרתי בע\"ז בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולרב יוסף בעי שחיקה ובחמץ בשאר נהרות דלרבה בעי פירור ולרב יוסף לא בעי פירור: הכלל העולה דארבע חלוקות הם. האחת הוא חמץ בים המלח. והשנית חמץ בשאר נהרות. והשלישית ע\"ז בשאר נהרות. והרביעית ע\"ז בים המלח. והנה החלוקה הראשונה דהיינו חמץ בים המלח אליבא דכ\"ע לא בעי פירור ואין בזה מחלוקת כלל. וכן בע\"ז בשאר נהרות דהיינו החלוקה השלישית אליבא דכולי עלמא בעי שחיקה ואין בזה מחלוקת כלל. אך בחלוקה השנית דהיינו חמץ בשאר נהרות והחלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח בהא פליגי רבה ורב יוסף. ולפי הצד הראשון שכתבנו לעיל דרב יוסף לא מיירי אלא בשאר נהרות נמצא דגם בחלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח לא נחלקו דכ\"ע לא בעי שחיקה ואין בין רבה ור\"י אלא החלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות דלרבה בעי פירור ולרב יוסף לא בעי פירור. ולפי הצד השני שכתבנו לעיל דר\"י לא מיירי אלא בים המלח נמצא דהחלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות לא נחלקו בה ולכ\"ע בעי פירור ואין בין רבה לרב יוסף אלא החלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולר\"י בעי שחיקה. ולפי הצד השלישי שכתבנו לעיל דרבה מיירי בין בים המלח ובין בשאר נהרות נחלקו רבה ור\"י בחלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות ובחלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח דלרבה חמץ בשאר נהרות בעי פירור ולר\"י לא בעי פירור וע\"ז בים המלח לרבה לא בעי שחיקה ולר\"י בעי שחיקה: וראיתי להתוס' ז\"ל שכתבו וז\"ל ע\"ז דלא ממיס בעיא שחיקה לכאורה משמע דלר\"י בעי שחיקה אפילו בים המלח דמסתמא אמאי דקאמר רבה אין צריך שחיקה דהיינו בים המלח קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ועוד אי בשאר נהרות דוקא קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ולא בים המלח ולא פליג ארבה בע\"ז אלא בחמץ א\"כ מאי קאמר תניא כותיה דרב יוסף ומאי קאמר נמי שחיקה קשיא לרבה ע\"כ. והנה התוספות שללו הצד הראשון שכתבנו לעיל דרב יוסף לא מיירי אלא בשאר נהרות ולא פליג ארבה כי אם בחמץ בשאר נהרות מכח ג' הכרחיות. האחד דמסתמא כי קאמר ר\"י ע\"ז דלא ממיס בעי שחיקה היינו במאי דקאמר רבה דלא בעי שחיקה אתא איהו למימר דכיון דלא ממיס בעי שחיקה וא\"כ ע\"כ דמיירי בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולר\"י בעי שחיקה. וההכרח השני הוא דאם איתא דלא פליג בע\"ז מאי קאמר תניא כותיה דר\"י ומייתי ברייתא דע\"ז והלא בע\"ז לא נחלקו. ותו דקאמר שחיקה קשיא לרבה ואי בע\"ז לא נחלקו היכי קשיא לרבה טפי מרב יוסף והא לר\"י נמי צריך לאוקומי לברייתא בשאר נהרות דוקא. אלא ודאי דלר\"י בעי שחיקה אפילו בים המלח ומשום הכי קאמר תניא כותיה דר\"י דתני סתמא דבעי שחיקה בע\"ז וסתמא דע\"ז הוא לים המלח ואפילו הכי קתני דבעי שחיקה והוי תיובתא לרבה והוצרך לדחוק לאוקומה בשאר נהרות. עוד כתבו התוספות ולפי זה לר\"י בשאר נהרות לא מהני שחיקה מדקא מצריך להוליך לים המלח ע\"כ. וכונתם היא דאי ר\"י מיירי בים המלח ואפילו הכי בעי שחיקה ע\"כ ס\"ל דבשאר נהרות לא מהני שחיקה דאי אמרת דבשאר נהרות מהני שחיקה א\"כ לאיזה תכלית הוזכר בע\"ז הולכה לים המלח בשלמא לרבה ניחא דהולכה לים המלח מהני דלא נבעי שחיקה אך לרב יוסף דגם בים המלח בעי שחיקה אם איתא דגם בשאר נהרות מהני שחיקה אמאי מצרכינן להוליך לים המלח אלא ודאי דלר\"י בשאר נהרות לא מהני שחיקה. (א\"ה ועיין לעיל בפ\"ח מה' עכו\"ם דין ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם קיבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו ה\"ז חייב לבערו וכו'.</b> ז\"ל הריב\"ש סי' ת\"א ולקנות חמץ לצורך העכו\"ם במעותיו של עכו\"ם בחוה\"מ איסור גמור הוא וכו' ולא עוד אלא שהוא עובר עליו בבל יראה לפי שכשהוא קונה אותו בשביל העכו\"ם אין העכו\"ם בעל המעות קונה אותו שהרי אין ישראל זה נעשה שליח לעכו\"ם ואינו זוכה בשבילו וכו'. ולא הבנתי כונת הרב בזה דהן לו יהי דיש שליחות לעכו\"ם הרי עובר בבל יראה דאף דנימא דהעכו\"ם בעל המעות קונה אותו מטעם דהישראל הוא שלוחו מ\"מ הוה ליה חמצו של עכו\"ם ביד ישראל ואחריותו עליו דעבר משום בל יראה. גם מ\"ש מ\"מ גם העכו\"ם לא קנה אותו והרי הוא ברשות העכו\"ם הראשון והוה ליה כחמצו של עכו\"ם ביד ישראל כשקיבל עליו אחריות וכו' גם בזה לא ירדתי לסוף דעת הרב דלא דמי כלל לחמצו של עכו\"ם ברשות ישראל וקבל עליו אחריות דהתם שניהם בעלים מיקרו זה מפני שגוף החמץ שלו וזה מפני שאחריותו עליו אבל הכא עכו\"ם הראשון כיון שלקח דמיו נסתלק לגמרי והוי הפקר וישראל לא ניחא ליה דליקני שלא לעבור כמו שכתב הרב למעלה אם כן אין כאן חמצו של ישראל כלל דומה למאי דאמרינן בפרק חזקת הבתים נכסי העכו\"ם הרי הן כהפקר כל המחזיק בהם קנה מה\"ט דעכו\"ם כיון דשקיל זוזי איסתלק וישראל לא קנה עד שיכתוב לו את השטר וה\"נ דכוותה (א\"ה וגם העכו\"ם השני לא זכה מטעם דאין שליחות). סוף דבר שדברי הרב ז\"ל מרפסן איגרי וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט\"ו שנאמר בערב תאכלו מצות.</b> מבואר בס\"פ ערבי פסחים דמצה בזמן הזה דאורייתא אליבא דרבא וקי\"ל כותיה (א\"ה ולענין אם אכל מצה שלא כדרך הנאה אם יצא י\"ח עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהל' יסודי התורה). ובת\"כ פ' אמור גרסינן ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה והלא דין הוא ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה ת\"ל הזה חג המצות זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה ע\"כ. תו גרסינן התם הזה חג הסוכות זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה והלא דין הוא ומה אם זה שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שהוא טעון מצה אינו דין שטעון סוכה ת\"ל הזה חג הסוכות זה (חג הסוכות) טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה ע\"כ. וכתב הרב קרבן אהרן במאי דשנו בשני הברייתות הללו והלא דין הוא דלזה איצטריך קרא למעוטי משום דאי לאו ק\"ו לא הוה אצטריך זה למעוטי דמהיכא תיתי לרבויי. ותמיהא לי מלתא דלמאי איצטריך קרא למכתב זה גבי מצה למעוטי חג הסוכות ממצה וגבי סוכה למעוטי חג המצות מסוכה לא ליכתוב אלא או זה דחג המצות או זה דחג הסוכות ואנו ממעטים סוכה ממצה ומצה מסוכה. משום הכי כתב קרא זה גבי חג המצות ממשמעותיה דקרא מימעיט חג הסוכות ממצה דהכי קאמר הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה ומדאיצטריך קרא למעוטי חג הסוכות ממצה על כרחך למדנו דאין חג המצות טעון סוכה דאי אמרת בשלמא דאין חג המצות טעון סוכה משום הכי איצטריך קרא למכתב הזה למעוטי חג הסוכות ממצה משום דאי לאו דמיעטיה קרא ה\"א שחג הסוכות טעון מצה מק\"ו ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה. אלא אי אמרת דחג המצות טעון סוכה לא איצטריך הזה דחג המצות למעוטי חג הסוכות ממצה דמהיכא תיתי דחג הסוכות טעון מצה דאיצטריך קרא למעוטי הא ליכא ק\"ו כיון דחג המצות טעון סוכה. אלא ודאי מדמיעט קרא חג הסוכות ממצה ע\"כ למדנו ג\"כ שאין חג המצות טעון סוכה. וכן נמי אי הוה כתיב קרא דהזה גבי חג הסוכות היינו ממעטים חג המצות מסוכה ממשמעותיה דקרא וחג הסוכות ממצה מדאיצטריך קרא למעוטי חג המצות מסוכה וכדכתיבנא לעיל: ונראה לומר דאי לא כתב קרא הזה אלא גבי חג המצות לא הוה ממעטינן אלא חג הסוכות ממצה אבל חג המצות היינו אומרים דטעון סוכה ומאי דאצטריך קרא למעוטי חג הסוכות ממצה הוא משום דאי לא כתב קרא הזה גבי חג המצות לא היינו יודעים אם חג המצות טעון סוכה אי לא ואי חג הסוכות טעון מצה אי לא, משום דאם היינו אומרים דאין חג המצות טעון סוכה ע\"כ היינו אומרים דחג הסוכות טעון מצה מק\"ו ומה אם חג המצות שאינו טעון סוכה טעון מצה חג הסוכות שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה. ואם היינו אומרים דאין חג הסוכות טעון מצה ע\"כ היינו אומרים דחג המצות טעון סוכה מק\"ו ומה חג הסוכות שאינו טעון מצה טעון סוכה זה שטעון מצה אינו דין שטעון סוכה א\"כ לא היינו יודעין באיזה מקום נאמר הק\"ו אי בחג המצות או בחג הסוכות ואפשר דמספיקא היינו אומרים שחג המצות יהא טעון סוכה וחג הסוכות יהא טעון מצה. ולפי זה אם לא כתב קרא אלא הזה דגבי חג המצות הו\"א דקרא לא אתא אלא ללמדנו המקום שנעשה בו הק\"ו שלא נעשה אותו בחג הסוכות ויהיה טעון מצה להכי כתב הזה לומר זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה. אבל אה\"נ שנעשה הק\"ו גבי חג המצות ונאמר אם חג הסוכות שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שטעון מצה אינו דין שטעון סוכה להכי כתב קרא הזה דגבי חג הסוכות ללמדנו שלא נעשה הק\"ו לגבי חג המצות ואי כתב קרא הזה דגבי חג הסוכות לבד הו\"א איפכא דקרא לא אתא למעוטי אלא שלא נעשה הק\"ו לגבי חג המצות אבל אה\"נ שנעשה הק\"ו לגבי חג הסוכות ונאמר אם חג המצות שאינו טעון סוכה טעון מצה חג הסוכות שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה לזה כתב קרא הזה דגבי חג המצות ללמדנו שאין חג הסוכות טעון מצה ולפי זה אצטריכו תרוייהו הזה דגבי חג המצות והזה דגבי חג הסוכות (א\"ה עיין בזה בהלכות שמיטה ויובל כי שם באר\"ה ברייתא אחרת דוגמא לזה יע\"ש בס\"ד): "
+            ],
+            [
+                "<b>כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען אף ידי מצה לא יצא.</b> (א\"ה ולענין אם כרך דבר איסור בסיב ואכלו עיין בדברי הרב המחבר בפי\"ד מהל' מאכלות אסורות דין י\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו.</b> דין זה יצא לרבינו מהא דאמרינן בירושלמי א\"ר לוי האוכל מצה בע\"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ונשאל הריב\"ש סי' ת\"ב אם האיסור הוא לבד במצה השמורה לצאת בה או בכל מצה ואם מותר לאכול מצה עשירה. והשיב הא דר\"ל בכל מצה היא וזה הוא שאמרו בירושלמי רבי לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה. ונראה שם שהיה מתענה שהרי אמרו שם טעם אחר משום דהוה בכור ואם כן שבכל מצה אסור אבל מצה עשירה מותר וכו'. ולא ירדתי לסוף דעתו דלדידיה נמי קשה דלמה היה מתענה היה לו לאכול מצה עשירה. ופי' מכת מרדות מדרבנן כמ\"ש ה\"ה ועיין בתוס' ריש פ\"ד דנזיר שכתבו דהא דמכת מרדות אין לה שיעור הוא דוקא כשמכין אותו על העתיד אבל כשלוקה על מה שעבר אינו לוקה יותר מארבעים יע\"ש: שם <b>וכן אסור לאכול ערב הפסח קודם המנחה.</b> (א\"ה עיין מה שכתב הרב המחבר פ\"ו מהל' כלי מקדש דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו.</b> (א\"ה בפרק ערבי פסחים אמרינן אמרי לה תרי כסי קמאי צריך הסיבה תרי כסי בתראי לא צריך הסיבה ואמרי לה איפכא והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה, ועיין בדברי הרב המחבר לקמן פ\"א מהל' מגילה דין י\"א מ\"ש ע\"ד הר\"ן בזה יע\"ש):       סליקו להו הלכות חמץ ומצה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..546d0e0c4567c2ec08d244d58a0bc2aecfae47af
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,132 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו לוקה משום בל יראה ובל ימצא אא\"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא בערו אלא הניחו ברשותו אע\"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות.</b> דין זה מבואר בתוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה כמ\"ש הרב המגיד ז\"ל. ודע שראיתי להתוס' פרק כל שעה (דף כ\"ט ד\"ה רב) שכתבו ומכאן מוכיח ר\"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי [אמאי] מעל לר' יוסי הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה רבי יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע\"כ. ומ\"ש התוס' ודעתו לבערו לאו למימרא שאם אין דעתו לבערו דלוקה שהרי כל לאו הניתק לעשה אף שאין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה כל זמן שהוא באפשרות שיקיים העשה אלא כונתם היא דנהי דאינו לוקה מ\"מ איסורא קא עביד במה שאינו מקיים העשה ועובר על הלאו כיון שאין בדעתו לקיים העשה וכל שבדעתו לקיים העשה אפילו איסורא ליכא אבל לענין מלקות אין חילוק דאפילו אם אין בדעתו לקיים העשה אינו לוקה, ועיין מ\"ש התוס' (דף כ\"ח) ד\"ה וחמץ ודוק: <br><b>והנה </b>עיקר דברי ר\"י הללו שכתב דלאו זה דלא יראה הוי ניתק לעשה הוא חידוש גדול בעיני. שוב ראיתי שדברי ר\"י לימוד ערוך הוא בידינו בפסחים (דף צ\"ה) דאמרינן התם בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהו\"ל לאו הניתק לעשה ע\"כ. וכ\"כ התוס' שם דמסוגיא זו מוכח כסברת ר\"י דלא יראה הוי לאו הניתק לעשה. ובפירוש הדבר דהיכי הוי לא יראה לאו הניתק לעשה פירש\"י שם דה\"ק לא יראה ואם נראה תשביתנו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימי המועד ע\"כ. (א\"ה ע\"כ צריכין אנו לומר דהאי עמוד והשבת היינו לבערו מן הבית דבזמן איסורו אינו יכול לבטלו ולפי זה קשיא לי ממ\"ש רש\"י גופיה בריש פ\"ק דפסחים (דף ד') דהשבתה האמורה בתורה היא הביטול ואין לביעור עיקר מן התורה כמבואר סי' תל\"א וזה הוא דעת הרמב\"ם פ\"ב כמ\"ש מרן שם). ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב דאם קנה חמץ בפסח או חימצו דלקי משום דעשה מעשה והרי לפי סוגיא זו מוכח דטעמא דאינו לוקה היינו משום דלא יראה הוי ניתק לעשה וא\"כ אפילו עשה בו מעשה אינו לוקה דלגבי לאו הניתק לעשה אין חילוק בין עשה בו מעשה ללא עשה בו מעשה. והנראה דרבינו ז\"ל דחה סוגיא זו מהלכה משום דאתיא דלא כהלכתא במאי דקאמר דלאו דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וזה אינו דהא קי\"ל דאם הוציאו נפסל ואסור באכילה מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו. וסמך רבינו על התוספתא דקתני המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה ומשמע דהיינו טעמא דהמשייר חמץ לית ביה מעשה דומיא דהמקיים בכלאים ותוספתא זו נראה דפליגא על אותה סוגיא הנזכרת וזה פשוט. (א\"ה ובתשו' הריב\"ש סי' ת\"א מבואר כדברי הרמב\"ם יע\"ש. ועיין בחידושי הלכות שהוכיח מדברי רש\"י והתוס' דל\"ג בגמרא דהוי לאו הניתק לעשה. ובס' דבר שמואל סי' ל\"ח הוקשה לו קושית הרב המחבר ותירץ דאיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה חמץ בו ביום מן הנכרי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע\"כ. ומהר\"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' מ\"ב תמה עליו שהרי הר\"ם פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים וא\"כ אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף בשבת שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים ע\"כ. ויש לתמוה עליו שהרי כתב ה\"ה בפ\"ג דהמוצא חמץ ביו\"ט אע\"פ שלא ביטל אינו יכול לשורפו ביו\"ט ולא לפררו ולזרותו לרוח יע\"ש, ואיך פשיטא ליה להיתרא אפילו בשבת. אך אכתי יש להתבונן אמאי הוצרך לאוקמי דחל שביעי של פסח בשבת והלא אף בחול אסור לשורפו. אמנם עיקרן של דברים כך הוא דביו\"ט אע\"ג דאינו יכול לשורפו ולא לפררו מ\"מ כיון דלא אסיר אלא מדרבנן לא קרינן ביה שבטל העשה דזה אנוס הוא שאסרו חכמים את הדבר אבל בשבת דמן התורה אינו יכול לשורפו וגם לא לפררו דאע\"ג דלדעת רשב\"ם מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ\"ש הר\"ן בפ' כלל גדול וכן פסק מור\"ם בספר המפה סימן שכ\"א מ\"מ לדעת הרמב\"ם אסור לפרר הלחם בשבת דהוי תולדה דטוחן וכמ\"ש בתשובת הרשב\"א שהביא מרן בכ\"מ פכ\"א מהלכות שבת דין י\"ח וכן נראה מדברי הרב בעל תה\"ד שהביא מרן סי' שכ\"א וע\"ש. ועוד נראה דבנדון כזה שצריך לפרר עד אשר דק כדי לזרותו לרוח כ\"ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת וכדמוכח מדברי התוספות שבת (דף קי\"ד:) יע\"ש. וכיון שכן נמצא שאינו יכול לקיים העשה וזהו שהוצרך הדב\"ש לאוקמה בשבת דוקא): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב החמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להם מדבריהם שהחמץ מעורב בהם אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו.</b> בפרק אלו עוברין (דף מ\"ג.) אמרינן מאן תנא דחמץ דגן גמור ע\"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו א\"ר יהודה אמר רב ר\"מ היא וכו' שמעינן ליה לר\"מ נוקשה בעיניה בלאו וכ\"ש חמץ דגן גמור ע\"י תערובת רב נחמן אמר ר\"א היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר\"א וכו' ושמעינן ליה לר\"א דאמר חמץ דגן גמור ע\"י תערובת בלאו וכ\"ש נוקשה בעיניה ור\"נ מ\"ט לא אמר כרב יהודה אמר לך דלמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע\"י תערובת לא ורב יהודה מ\"ט לא אמר כר\"נ אמר לך ע\"כ לא קאמר ר\"א התם אלא חמץ דגן גמור ע\"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא אמר תניא כותיה דרב יהודה וכו'. והנה הטור ז\"ל סי' תמ\"ב כתב וז\"ל כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי או חמץ בלא תערובת אלא שאינו חמץ גמור והוא שחכמים קורין אותו חמץ נוקשה כגון זוהמא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים כל אלו לר\"א הם בלאו ואין בהני כרת ע\"כ והקשה עליו מרן הב\"י דבגמרא מוכח דהלכתא כר\"י דקאמר דע\"כ לא קאמר ר\"א אלא חמץ גמור ע\"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא קאמר מדאמרינן תניא כותיה דר\"י וכו' ומדברי מרן שם בתירוץ קושיא זו נראה שהיה גורס דר\"נ יליף נוקשה מתערובת בהוא הדין ואחרי בקשת המחילה הראויה נ\"ל דאי אפשר להלום גירסא זו על פי סוגית הגמרא דאמרינן ור\"נ מ\"ט לא אמר כר\"י אמר לך דלמא ע\"כ לא קאמר ר\"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ דגן גמור ע\"י תערובת לא ואם איתא דר\"נ ס\"ל דשוים הם אימא דר\"מ דקאמר דנוקשה עובר בלאו ה\"ה לתערובת ומאי אולמיה דר\"א דלא קאמר דעובר בלאו אלא תערובת ומוקמת מתני' כותיה מר\"מ כיון דנוקשה ותערובת שקולים הם. ובעיקר תירוצו של מרן שכתב דמאי דאמרינן תניא כותיה דרב יהודה הוי אליבא דרב יהודה דס\"ל דחמץ ע\"י תערובת חמור מחמץ נוקשה לא יכולתי להלום דבריו וצ\"ע. (א\"ה וכבר השיגו הב\"ח יע\"ש ועיין בספר פר\"ח (דף י\"ז) שכתב על קושית מרן דלק\"מ דלמסקנא דאתי הך ברייתא כרבנן לעולם מצי סבר ר\"א דנוקשה בעיניה בלאו). ואיני מבין דבריו דכיון דשמעינן מהך ברייתא דתערובת חמיר מנוקשה ולא שמעינן ליה לר\"א דאסר אלא בעירוב מנ\"ל לאפושי פלוגתא בינייהו ולומר דלר\"א לקי נמי אנוקשה. והא דאמרינן בגמרא מאן שמעת ליה דדריש כל ר\"א ואילו נוקשה לא קאמר לאו למימרא דאם היינו יודעים דיש שום תנא דדריש כל לא הוה ק\"ל דהא ליתא דאטו תנאי שקלת מעלמא וכיון דסוף סוף שמעינן מינה דתערובת חמיר תקשי לרב נחמן: אמנם בעיקר הקושיא שהקשה מרן על הטור נ\"ל לתרץ דהטור הוקשה לו בדברי הגמ' שלש קושיות. חדא מאי דקשיא להו להתוס' דמאי סייעתא מייתי לרב יהודה מדלא הזכיר ר\"א חמץ נוקשה אימא משום דכ\"ש הוא ותו אמאי לא אייתי סייעתא לרב יהודה מהברייתא עצמה שהביא ר\"נ ומאי אולמיה דהאי ברייתא מהאי, ותו דכפי סברת ר\"נ דס\"ל דנוקשה בעיניה חמור מתערובת היכי יליף לר\"א דעל תערובת חמץ עובר בלאו מריבויא דמחמצת אימא דלא אתא לרבות אלא נוקשה שהוא החמור אבל תערובת אימא בולא כלום. ומכח קושיות הללו הבין הטור דרך אחרת בסוגית הגמרא והוא דמאי דמייתי סייעתא לרב יהודה הוא משום דרב יהודה ס\"ל דתערובת חמץ חמור מחמץ נוקשה וא\"כ א\"ש הא דיליף ר\"א דתערובת חמץ מריבויא דכל מחמצת אלא לדברי ר\"נ דנוקשה חמור מתערובת מנ\"ל לר\"א דתערובת עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת לא אתא אלא לרבויי נוקשה דחמיר והאי דלא הקשה מהברייתא דהביא ר\"נ משום דהתם לא קאמר ר\"א מהיכא קא יליף דתערובת חמץ עובר בלאו ואפשר אית ליה לר\"א תרי ריבויי חד לנוקשה וחד לתערובת וכן נמי לר\"מ כפי סברת רב יהודה דס\"ל דר\"מ על חמץ נוקשה ועל תערובת חמץ ס\"ל דעובר בלאו לא תקשי לרב יהודה דמהיכא קא יליף ר\"מ דחמץ נוקשה עובר בלאו אימא דריבויא דכל מחמצת אתא לתערובת חמץ דחמיר משום דר\"מ לא הזכיר הילפותא מהיכא היא ואפשר דאית ליה תרי ריבויי אבל ר\"א שביאר שהילפותא היא מריבויא דכל מחמצת תיקשי ליה דמהיכא קא יליף ר\"א דעל תערובת חמץ עובר בלאו אימא דרבויא אתא לחמץ נוקשה דחמיר. וכל זה הוא לפום מאי דס\"ד דהילפותא דר\"א הוי מריבויא דמחמצת אבל לפי המסקנא דהילפותא לא הוי אלא מריבויא דכל אין זו סייעתא לר\"י משום דלעולם דנוקשה חמיר מתערובת והא דקא מרבה אפילו תערובת הוא משום דכתיב כל מחמצת ומרבינן כל דבר שהוא מחמצת בין שיהיה נוקשה בין שיהיה תערובת. משום דהפרש גדול יש בין היכא דמרבינן ממחמצת להיכא דמרבינן מכל. והטעם דמחמצת אין במשמעותו לא תערובת ולא נוקשה אלא דמשום ריבויא דלא קאמר כל חמץ אמרינן דאתא לרבויי וא\"כ לא מרבינן מהאי רבויא אלא חדא מלתא אבל כשאנו מרבים מכל הוי ממשמעות כל א\"כ אנו מרבים כל דבר שיכנס תחת סוג אחד אפילו שיהיה האחד קל והשני חמור וא\"כ דל מהכא סיעתא דר\"י כי היכי דנימא דהלכתא כותיה וס\"ל להטור דהלכה כר\"נ משום דמסתבר טעמיה וכמ\"ש מרן שם ע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה\"ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל.</b> יומא פ' יוה\"כ (דף ע\"ד) גופא חצי שיעור ר\"י אמר אסור מן התורה ור\"ל אמר מותר מן התורה ר\"י אמר אסור כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ר\"ל אמר מותר אכילה אמר רחמנא וליכא. ובתר הכי אמרינן תניא כותיה דר\"י כל חלב לרבות חצי שיעור וכתבו התוס' דמאי דאיצטרך לר\"י טעמא דחזי לאיצטרופי אע\"ג דאית ליה ברייתא דמרבה לחצי שיעור מקרא דכל חלב הוא משום דאי מקרא דכל חלב הו\"א עיקר קרא לכוי אצטריך ואסמכוה אקרא אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשא גמורה היא לחצי שיעור ע\"כ. (א\"ה עיין מ\"ש לעיל פי\"ח מהל' שבת הלכה א') ומדברי הר\"ן בפ\"ג דשבועות נראה דמש\"ה אצטריך לטעמא דחזי לאצטרופי משום דאי מקרא דכל חלב לא הוה ילפינן מיניה לשאר איסורין משום דהו\"א גזירת הכתוב היא בחלב דאף חצי שיעור יהיה אסור משא\"כ בשאר איסורין אבל השתא דאמרינן טעמא מסתברא דכי אסר קרא בחלב חצי שיעור הוא משום דחזי לאיצטרופי וא\"כ טעם זה שייך בכל האיסורים וילפינן מחלב לכל האיסורין דפחות מכשיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי וקי\"ל כר\"י וכן פסקו כל הפוסקים דחצי שיעור אסור מן התורה. ולפי זה יש לתמוה על רבינו דל\"ל קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה. ותו דאי מקרא איפכא הוה ליה למילף מינה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וכבר הקשה זה מרן בכ\"מ והניחו בצ\"ע. וראיתי לרב מהרלנ\"ח בתשובה סי' נ\"א דהוקשה לו קושית מרן ז\"ל הלזו ותירץ דאיסור חמץ דלא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר מה שאין כן בחמץ שמותר קודם הפסח ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור (קודם הפסח) והוליד הרב ז\"ל מזה דביום י\"ד משעה ששית ולמעלה אין איסור תורה בפחות מכשיעור. ולקושיא השניה הנזכרת גם בזה האריך הרב יע\"ש: וראיתי להרא\"ם ז\"ל בתוספותיו על הסמ\"ג הלכות חמץ שכתב וז\"ל והאוכל חמץ בפסח כל שהוא וכו' שנאמר לא יאכל חמץ ואכילה כל דהוא משמע ואע\"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה משמעותיה אבל לאיסורא כדקאי קאי והא דקאמר בגמרא מ\"ט דר\"י משום דחזי לאיצטרופי ה\"פ מאי טעמא לא מוקמי לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמי לה אעונשין משום דחזי לאיצטרופי לעבור עליו בלאו או בכרת וכתב עוד ואעפ\"כ אינו חייב קרבן או כרת אע\"ג דלענין איסור אמרינן דאכילה כל דהוא משמע לענין כרת או קרבן אינו אלא בכזית דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה עכ\"ל. וא\"ת דתיקשי לדברי הרב דהא בגמרא מוכח דטעמא דחצי שיעור הוא מריבויא דכל חלב. וי\"ל דגם לסברת הרב אפשר לתרץ כמו שכתבו התוספות או כדברי הר\"ן דהכונה כך היא דכל מקום שנאמר בתורה אכילה כל דהוא משמע אלא דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה ור\"ל סבירא ליה דמוקמינן לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמינן לה אעונשין וליכא בחצי שיעור איסור מן התורה ור\"י ס\"ל דלא אתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אלא לעונשין אבל לאיסורא כדקאי קאי וראיה לזה מדכתב רחמנא כל חלב לרבות חצי שיעור אלא דאי מהאי קרא לחוד הו\"א דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב אסמכתא בעלמא אבל השתא דאית לן טעמא דחזי לאיצטרופי אמרינן דדרשא דכל חלב דרשא גמורה היא ולא מיעט הלכתא אלא לכרת או לקרבן. ולדרך הר\"ן ז\"ל נמי איכא למימר דאי לאו טעמא דחזי לאצטרופי הו\"א דלעולם אתא הלכתא ואפקי' לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא וקרא דכל חלב גזרת הכתוב הוא גבי חלב דלא אפקיה הלכתא לקרא ממשמעותיה אלא לענין עונשין ולא לאיסורא, אבל בשאר איסורין אתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה [מכל וכל אף לאיסורא, אבל השתא דאית לן דחזי לאיצטרופי לא אתיא הלכתא לאפוקיה] אלא לענין עונשין אבל לאיסורא לא משום דחזי לצירוף. והנה כפי דברי הרא\"ם ז\"ל הללו אף האוכל חמץ קודם הפסח אסור בכל שהוא מן התורה וכן כתב הרא\"ם ז\"ל בפירוש ודלא כהרב מוהרלנ\"ח ז\"ל. ומיהו אני תמיה כפי סברת הרא\"ם דאית ליה דאכילה בכל שהוא משמע מאי האי דאמרינן בגמרא וריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא והלא אכילה כל שהוא משמע. וכי תימא דס\"ל דבהא פליגי רבי יוחנן ור\"ל דר' יוחנן סבירא ליה דאכילה כל שהו במשמע ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור אסור מן התורה ור\"ל ס\"ל דאכילה הוי כזית ומשום הכי אית ליה דחצי שיעור מותר מה\"ת. אכתי יש לתמוה דמנא ליה לסתמא דתלמודא דר\"ל חולק עם רבי יוחנן במשמעות אכילה אימא דר\"ל נמי מודה דאכילה כל שהו במשמע אלא דסבירא ליה דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה אף לאיסורא דהא ר\"י הוקשה לו קושיא זו והוצרך לומר טעמא דצירוף וכמו שכתב הרא\"ם ז\"ל ור\"ל דלית ליה האי טעמא ס\"ל דברים כפשטן דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף מאיסורא: עוד אני תמיה דבמצות לא תעשה סימן ס\"ט כתב הסמ\"ג מחלוקת זה דר' יוחנן ור\"ל וכתב דטעמיה דר' יוחנן הוא משום דחזי לאיצטרופי וסיים וכתב לפיכך האוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות ע\"כ. וכתב הרא\"ם ז\"ל על זה וזה לשונו כיון דחזי לאיצטרופי אע\"ג דטעמיה דר\"י אינו אלא משום דאכילה כל דהוא משמע כדמשמע מדברי הסמ\"ג בהלכות חמץ דהלכה בשיעורים אינו אלא לעונשים מ\"מ הוצרך לזה הטעם להודיענו למה לא נאמר שהלכה היא אף לענין איסורא כו' ע\"כ. והנה יש לחקור מה ס\"ל לר\"י בפי' תענו אי ס\"ל דתענו אפילו כל שהוא במשמע דומיא דאכילה אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונשין ואוקמיה אככותבת א\"כ מאי האי דאמרינן בפ' בתרא דיומא (דף פ\"א) מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית ומלבד דפשטן של דברים דקאמר אכילה בכזית משמע דסתם אכילה היא כזית עוד יש לתמוה דהשתא נמי דכתב רחמנא תענו ומשמעותיה הוא בכל שהו אלא דאתא הלכתא ואוקמיה אככותבת א\"כ ליכתוב נמי קרא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין אככותבת. ובשלמא במאי דהוה סבירא לן דסתם אכילה היא כזית ואף דהשיעורין הם הלכה למשה מסיני הכונה היא דההלכה למדנו דאפילו אכילה כזית ניחא דלא מצי למימר במקום תענו לא תאכל משום דסתם אכילה היא כזית ולעולם לא אתי הלכתא לאפוקי לקרא ממשמעותיה ומש\"ה שינה ואמר תענו לומר דפירוש ענוי היא ככותבת אך לדברי הרא\"ם דההלכה באה ואפקיה לקרא ממשמעותיה דהא סתם אכילה היא בכל שהו א\"כ נכתוב רחמנא לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמיה לקרא לעונשין בשיעור כותבת. וי\"ל דסברת הרב שכתבנו אינה אלא לר' יוחנן אבל ר\"ל חולק בזה וסבירא ליה דסתם אכילה אינה אלא בכזית וכמ\"ש למעלה ור\"ל הוא דקאמר הכא מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו'. ובזה ניחא נמי מה שהקשינו לעיל לסברת הרב דמנ\"ל לתלמודא דר\"ל ס\"ל דאכילה בכזית דאימא דלעולם ס\"ל דאכילה כל דהו משמע אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה מכל וכל אף לאיסורא. אלא נראה דהתלמוד הכריח זה מדברי ר\"ל הללו דקאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי כו' דמלבד דקאמר בפירוש אכילה בכזית עוד יש להקשות דליכתוב קרא לא תאכל וליתי הלכתא וליפקיה ליה לקרא ממשמעותיה ולוקמיה אככותבת. אלא ודאי דס\"ל לר\"א דלעולם לא אתי הלכתא ומפיק לקרא ממשמעותיה אלא דההלכה פירשה לנו דסתם אכילה היא כזית ומשום הכי לא מצי למימר לא תאכל אבל לעולם דלר\"י לית ליה טעם זה דר\"ל, ולפי מה שכתבנו מאחר שהוא פוסק כר\"י איך הביא דברי ר\"ל הללו והלא הם דברים סותרים אלו את אלו וכדכתיבנא: עוד אני תמיה על סברת הרא\"ם הלזו דאית ליה דסתם אכילה היא בכל שהוא אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונש דלא הוי כי אם בכזית ושבקיה לקרא במשמעותו לאיסורא דהא תינח במצות לא תעשה דכי אתא הלכתא לא עקריה לקרא ממשמעותיה מכל וכל דהא לדידיה כי אסר רחמנא בכל שהוא אסר. אך במצות עשה אי אמרת דאכילה אפילו כל שהוא במשמע א\"כ כי אתא הלכתא עקריה לקרא מכל וכל דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום. (א\"ה עיין בפ\"ד מה' שבועות כי שם יתבאר עוד מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בדברי הרא\"ם ז\"ל הללו יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ה מהל' יסודי התורה שהאריך לתת טעם לדברי רבינו אמאי לא לקי על ההנאה, הלום ראיתי בספר באר שבע בתשובה סי' כ\"ח שעמד בחקירה זו ומי שיעיין היטב בדברי הרב המחבר במקום הנזכר יתברר לו ביטול כל דברי הרב באר שבע ודוק): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם ראה עכבר וכו' עד ולפיכך חוזר ובודק.</b> מימרא דרבא בפ\"ק דפסחים וכ\"כ הטור ר\"ס תל\"ח וז\"ל עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אפילו כדי כל הככר צריך לבדוק כל הבית שאין דרכו של עכבר לפרר והני פירורין מעלמא אתי וצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר ע\"כ. והך בבא מיירי אפילו בבטול ואע\"ג דליכא איסורא כי אם מדרבנן ואיכא ספיקא דאימור אכלתיה אפ\"ה לא אזלינן לקולא ולא דמי לההיא דתשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל או מצה שקל שפסק הטור ר\"ס תל\"ט דאם ביטל א\"צ לבדוק אע\"פ שהככר גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו דכיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן ביה לקולא דשאני התם דלא אתחזיק חמץ בבית והספק הוא אעיקרא דדינא אם מה שהכניס לבית זה הוא מצה או חמץ ומשום הכי כיון דלא הוי אלא מדרבנן אזלינן לקולא אבל הכא דאיכא ודאי חמץ וספק אם אכלתיה או לא אין ספק מוציא מידי ודאי ואפילו בדרבנן אזלינן לחומרא. אך התוס' בפ\"ק דפסחים ד\"ה כדי שתהא הבהמה אוכלת כתבו לחד תירוצא דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי ומאי דאמרינן בגמרא דאי חזינן דשקל בעי בדיקה היינו כשלא ביטל דהוי ודאי דאורייתא אבל בביטל דהוי ודאי דרבנן אתי ספק דאימור אכלתיה ומוציא מידי ודאי דרבנן ולא צריך בדיקה. ומ\"ש רבינו אם לא מצא כלום הרי זה בודק כל הבית ואם מצא אותו הפת שנטלה העכבר ונכנס א\"צ בדיקה. יש לדקדק דמאי אתי לאשמועינן הרי לקמן בפרקין דין י\"א פסק כרבי דאמרינן זה שאבד זהו שנמצא. וי\"ל דסד\"א דדוקא כשלא מצא אלא אחד אז הוא דאמרינן זה שאבד זהו שנמצא ואין לנו לחדש דבר ולומר דהאי מעלמא קא אתי אבל במצא שנים אפשר דבעי בדיקה כל הבית דכי היכי דחד אתי מעלמא ה\"נ אידך אתי מעלמא ואם כן הכא גבי עכבר ה\"א כיון דפירורין אתו מעלמא ה\"נ הככר קמ\"ל דלא. ואפשר עוד לומר כשנדייק בדברי רבינו ז\"ל שכתב ואם מצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס אין צריך בדיקה דלמה ליה להאריך כל כך בלשונו לא הו\"ל למימר אלא ואם מצא פת א\"צ בדיקה אלא כונת דבריו כך היא דדוקא כשמצא אותה הפת שנטלה העכבר ונכנס שמכירה אז הוא דא\"צ בדיקה דאע\"ג דפירורין אתו מעלמא ליכא למיחש דלמא איכא פת אחר דאתי מעלמא מאחר דלא ידעינן אם נכנס פת אחר לבית זה שהרי הפת שנטל העכבר כבר מצא אותו. אבל אם לא מצא אותו הפת עצמו שנטל העכבר אף שמצא פת שלם צריך בדיקה ולא אמרינן זה שאבד זהו שנמצא כיון דע\"כ איכא חד דאתי מעלמא דהיינו פירורין ואשמעינן הכא חלוק זה דבין מצא אחד למצא שנים. והכי דייקי דברי הטור שכתב וצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר דכונתו היא דאם לא מצא אותו הככר שהכניס העכבר אף שמצאו ככר אחר צריך בדיקה וכי תימא מנא לן הא אימר דהטור אזל לשיטתיה דפסק כרשב\"ג דאמר תבדק כל השדה כולה ומשום הכי כתב דצריך לבדוק אחר הככר שהכניס העכבר אבל לרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא אין חילוק בין חד לתרי הא ליתא שהרי כתבנו לעיל דהך בבא מיירי אפילו בביטל ובביטל פסק כרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא וא\"כ ע\"כ אית לן למימר דשאני התם דלא מצא אלא חד דלא אתייליד כאן ריעותא דדלמא אתי מעלמא אז הוא דאמרינן דבדרבנן אזלינן לקולא ואמרינן זה שאבד זהו שנמצא. אבל הכא דאתייליד ריעותא דהני פירורין ע\"כ אתו מעלמא אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא וצריך לבדוק כל הבית אם לא כשמצא הככר עצמו שהכניס העכבר דאז דוקא אין צריך בדיקה וכדכתיבנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ראה תינוק שנכנס וכו' עד שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו.</b> גם זה מימרא דרבא שם וכתב הטור ר\"ס תל\"ח וז\"ל ותינוק שנכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין כדי כל הככר אין צריך לבדוק שדרכו של תינוק לפרר ואנו תולין הפירורין בככר שהכניס התינוק כו'. והך בבא מיירי אפילו שלא ביטל דהוי ספיקא דאורייתא ואע\"ג דבסי' תל\"ט פסק דאם בדק קצת מהבית ומצא דאם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית. כבר כתבו התוס' דשאני הכא דרגלים לדבר שהפירורין מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו ע\"כ. וזהו שדקדק הטור שכתב ונכנס אחריו ומשום הכי לא בעי בדיקה אפילו אם לא ביטל אבל אם לא נכנס אחריו או אם לא ביטל צריך לבדוק כל הבית, ובדין עכבר נקט ונכנס אחריו לחדושא לומר דאפ\"ה בעי בדיקה: "
+            ],
+            [
+                "<b>הניח תשעה צבורין וכו' עד שכל הקבוע כמחצה על מחצה.</b> שם בגמרא אמרינן דהיינו ההיא דתשע חנויות דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וכתב הטור ר\"ס תל\"ט וז\"ל תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל ונכנס לבית בדוק אם נטלו ממקום קביעותו אז הוי דינא הכי אם ביטל או אפילו לא ביטל והככר אינו גדול שאפשר שיאכלנו העכבר כולו אינו צריך בדיקה דהוי ספק ספיקא ספק מצה ספק חמץ ואת\"ל חמץ שמא אכלו כולו ואם הוא גדול שאי אפשר שיאכלנו כולו ולא ביטל צריך לבדוק אבל אם ביטל בכל ענין אין צריך לבדוק ע\"כ. והנה דין זה שכתב הטור דהיכא דהככר אינו גדול דאז אפילו אם לא ביטל דאין צריך לבדוק משום דהוי ספק ספיקא כתבוהו התוס' שם בד\"ה היינו שתי קופות. והא דלא כתבוהו גבי ט' צבורין של מצה משום דלא מפרשי לה לענין בדיקה אלא לענין אי שרי באכילה או לא אבל לעולם דלמאן דמפרש לה לענין בדיקה פשיטא דמיירי בככר גדול. אך רבינו ז\"ל לא הזכיר חילוק זה ונראה דס\"ל כדעת בעל המאור שכתב דסוגיא דשמעתתא כר' זירא דאמר בלחם משיירא ודלא כרבא וא\"כ ליכא ספק דאכילה. ועוד כתב דיש מי שאומר דמודה רבא בעכבר דודאי שיורי משייר ע\"כ. ודעת רבינו נראה שהוא כסברא ראשונה דאי כסברת היש מי שאומר הו\"ל לרבינו ז\"ל לחלק בין עכבר לחולדה ודעת בעל המאור הוא כסברת הטור ז\"ל שאם ביטל אינו צריך לבדוק משום דהוי ספיקא דרבנן אך רבינו ס\"ל דאפילו בביטל צריך לבדוק וכבר השיגו הראב\"ד בזה. וה\"ה ז\"ל כתב דטעם רבינו דכיון דבדיקת חמץ תחלתה על הספק החמירו בספיקו יותר משאר ספק של דבריהם. וקשה דא\"כ גבי ככר בבור למה פסק לקולא וכן ככר בפי עכבר ויצתה חולדה וככר ועכבר בפיה. והרב לחם משנה נתקשה בזה ותירץ דשאני ספיקא דעניינא מספיקא דדינא דספיקא דעניינא דבדיקת חמץ נתקנה על זה הספק מחמרינן בספיקה אבל ספיקא דדינא דלא נתקן בדיקת החמץ על ספק זה לא החמירו בספיקה ועיין בתשובת מהרימ\"ט חי\"ד סי' ב'. (א\"ה ועיין בכה\"ג א\"ח סי' ס\"ו ובתשובת הרשב\"א ס\"ס תרנ\"ו ובעירובין (דף ל\"א) בדין ספק עירוב ונתבאר בא\"ח סי' שנ\"ד ס\"א וסי' ת\"ט ס\"ו. ועיין מ\"ש בספר הלכות קטנות ח\"ב סי' רכ\"ז ושי\"ג וע\"פ חילוק הלח\"מ שהביא הרב המחבר יש מקום לדחות דבריו ודו\"ק). ודע שמדברי התוס' נראה דאפילו לא ביטל אין צריך בדיקה משום דמוקמינן לה בחזקת בדוקה ולא דמי לט' חנויות דליכא חזקת היתר וע\"ש (א\"ה עיין עוד לקמן בפרקין הלכה י\"ג מ\"ש הרב המחבר על דברי הטור הנזכר): "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס.</b> שם בגמרא צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ונטל ולא ידעינן להי עייל היינו שני שבילין דתנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהם ועשה טהרות ר' יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפ\"ע טהורים בבת אחת טמאים ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים ע\"כ. וכתב הטור ר\"ס תל\"ט וז\"ל צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן להי מנייהו עייל אם שני הבתים של אדם אחד או של שנים ובאו לשאול בבת אחת או שבא האחד לשאול עליו ועל חברו שניהם צריכים בדיקה אפילו אם ביטלו באו לשאול זה אחר זה אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטלו ע\"כ (א\"ה עיין לקמן בפרקין הלכה י\"ג מ\"ש הרב המחבר ע\"ד הטור הללו ועיין עוד בפי\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה) וכן פסק בעל המאור ז\"ל דביטול לעולם בעי ואם נשאלו בבת אחת לעולם בעי בדיקה ונראה דגריס ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורים ופסק כר' יוסי ולפי זה אפילו בבא לשאול עליו ועל חברו אין צריך בדיקה ומרן שם בב\"י כתב וז\"ל אבל יש לתמוה על מ\"ש שניהם צריכין בדיקה אפילו אם ביטלו דאע\"פ שאין זה ספק גמור דהא ודאי נכנס חמץ ברשותו של זה מ\"מ הוה ליה לחלק בין שהככר גדול לכשאינו גדול דכשאינו גדול הוי ספק אם אכלו כולו ואם ביטלו הוי חד ספיקא בדרבנן ולקולא כו'. וכתב לחד תירוצא וז\"ל ועוד דדין כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוי חידוש והלכך ספק זה דשמא אכלו כולו חשיב התם אבל הכא לא חשיב ע\"כ. ולא יכולתי להלום דברי מרן הללו שהרי גבי שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים אחד שקל חמץ ואחד שקל מצה כתב הטור דאם אין הככר גדול אפילו אם לא ביטל א\"צ לבדוק משום דהוי ס\"ס והתם ליכא חדושא כלל שהרי ספק שקול הוא ואפ\"ה ספק דשמא אכלו כולו חשיב וכן גבי צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו חשיב ספק שמא אכלו וצ\"ע: והנה רבינו ז\"ל סתם ולא חילק בין בבת אחת לבזה אחר זה ומשמע דאפילו באו לישאל בבת אחת דתלינן לקולא והקשה ה\"ה ז\"ל מאי שנא דין הטומאה מדין הבדיקה ותירץ וז\"ל דהתם בשבילין משום דאי אפשר שלא יהיה אחד מהם טמא אמרו כשבאו לישאל בבת אחת שהן טמאין אבל כאן בביטול סגי ליה וצ\"ע עכ\"ל. ומרן ז\"ל בכ\"מ הביא דברי ה\"ה וכתב וז\"ל ולי היינו טעמא דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה ברה\"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה ע\"כ. ונראה שלזה כיון ה\"ה ג\"כ ולא יכולתי להלום פירוש אחר בדברי ה\"ה כי אם זה ומדברי מרן נראה שהבין בדברי ה\"ה חילוק אחר ולא ידעתי מהו. ומ\"מ בין הכי ובין הכי אני תמיה על דברי מרן ז\"ל שכתב דשאני בדיקת חמץ דהוי דרבנן ונראה מדבריו דבטומאה דרבנן אפילו באו לשאול כאחד שניהם טהורים הא דתנן בפ\"ה דטהרות שני ככרים אחד טמא ואחד טהור כו' ר\"י אומר בין כך ובין כך טמאים הרי דאף בטומאה דרבנן כל שבאו לישאל כאחד אזלינן לחומרא וכן פסק רבינו בהלכות שאר אבות הטומאה יע\"ש וקושיא זו היא עצומה בעיני וצ\"ע. (א\"ה ובפי\"ד מהל' שאר אבות הטומאה יתבאר לך מאי דשקיל וטרי הרב המחבר בשורש דין זה באריכות כי הוא מקצוע גדול יע\"ש ויאורו עיניך). ולעיקר הקושיא שתמהו על רבינו ז\"ל לא ידעתי למה חרדו את כל החרדה הזאת שדינו של רבינו ז\"ל ברור הוא בגמרא פ\"ב דכתובות (דף כ\"ז) עלה דההיא דעיר שכבשוה כרכום דאמר ר' יצחק אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות והיכא דאינה מחזקת אלא אחת הוה בעי תלמודא לדמויי לההיא דשני שבילין ודחינן הכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמא. אלמא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפילו בבת אחת תולין להקל ה\"נ דבדיקה זו אין חיובה אלא משום ספק חמץ ואפילו ראינו שנכנס עכבר לבית אימור אכלתיה וכיון שכן כל הבתים בחזקת בדוקים הם ובכולה תלינן להקל דומיא דעיר שכבשוה כרכום דתלינן להקל היכא דאיכא מחבואה אחת אף שאינה מחזקת אלא אחת. הן אמת שדברי מרן הכ\"מ בתירוצו השני מסכים למה שכתבנו שכתב וז\"ל א\"נ משום דהוי ס\"ס ספק לבית זו נכנס או לאותו בית ואת\"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ע\"כ. אלא שלא היה צריך לטעמא דספק ספיקא. וטעמא דמילתא הוא משום דבשלמא בדבר הודאי מיחזי כשקרא כשבאו לישאל בבת אחת אם אנו מטהרים שניהם אבל בדבר שהוא משום ספק לא מיחזי כשקרא דאמרי קים להו לרבנן שלא נטמאת אחת מהם וכן גבי בתים דליכא חמץ בשום אחת מהם ומשום הכי אוקמוה בהני אדינא דאורייתא דאפילו באו לישאל כאחת שניהם טהורים. וכל כך פשוט נראה בעיני דין זה עד שאני תמיה על החולקים על רבינו ומשוים דין הבדיקה לדין הטומאה איך לא השגיחו בסוגיא דכתובות דמוכח מינה דהכא גבי בדיקה אפילו בבת אחת כולם בחזקת בדוקים הם. ומיהו אפשר לחלק דשאני התם דלהחמיר צריך לומר שהיה שם מעשה משום הכי תלינן לקולא ואמרינן שלא נטמאת אחת מהן אבל הכא גבי בדיקה דאדרבה להקל צריך לומר שהיה שם מעשה דאימור העכברים אכלוהו אפשר דלא דמי והדבר צריך אצלי תלמוד: והנראה אצלי דסבירא להו דהכא מיירי דהככר גדול דליכא למימר אכלתיה וכ\"כ התוס' בפ\"ק דפסחים (דף ט') ד\"ה היינו דכולה שמעתין מיירי שהככר כ\"כ גדול דליכא למימר אכלתיה. וכיון שכן הוי ודאי דרבנן ומדמינן לה לשני שבילין. ורבינו ז\"ל לא ניחא ליה בזה דאפילו שהככר גדול אימור עכברים נמצאו שם ואכלוהו. ונראה דבלא ביטל אפילו רבינו יודה דאפילו באו בזה אחר זה דבעי בדיקה דהא ספיקא דאורייתא הוא ולחומרא ולא פליגי אלא בביטל ובאו בבת אחת דלרבינו ז\"ל לא בעי בדיקה ולהטור וסיעתו בעי בדיקה דומיא דשני שבילין דאף ע\"ג דספק טומאה ברה\"ר להקל בבת אחת אזלינן לחומרא ה\"נ לענין בדיקה וכן פירש\"י ז\"ל. אך איכא לעיוני טובא בדברי רבינו שהרי פסק בדין י\"ב דספק נכנס ספק לא נכנס צריך לבדוק ולפי זה היה לו להחמיר אפילו בזה אחר זה דע\"כ לא אמרינן דתולין להקל אלא במלתא דכל צד וצד בפני עצמו היו תולין בו להקל ולפיכך כשהם סותרים אלו לאלו מחמרינן בבת אחת ומקלינן בזה אחר זה אבל בדבר שכל צד וצד בפני עצמו ראוי להחמיר מעולם לא שמענו שיהיו תולין בו להקל שהרי שני שבילין ברה\"י אליבא דכ\"ע אף בזה אחר זה שניהם טמאים. והראב\"ד ז\"ל כתב בהשגות וז\"ל שתולין לקולא דהוה ליה כספק ביאה לענין בדיקה ותולין זה בזה. וי\"ל אף לענין ביטול דומיא דטומאה וי\"א דלא אמרו תולין זה בזה לטומאה אלא לאוכלי טהרות וכן לענין בדיקה אבל לביטול אזלינן לחומרא ע\"כ. וכתב על זה הרב לחם משנה י\"ל אף לענין ביטול דומיא דטומאה דהתם הם טהורים לדברי ר\"י או אולי שהוא גורס בדברי ר' יוסי בין כך ובין כך טהורים ע\"כ. ואין צורך לזה דהא כי נמי אתי כר\"י או דגריס בר' יוסי טהורים ופסק כותיה הא לאו בכל מלתא מטהרי דהא בבת אחת כ\"ע מודו דטמא וא\"כ איכא לאוקומי דברי הראב\"ד בבאו לישאל זא\"ז וכגירסתנו ופסק כר' יוסי. אך איכא לאתמוהי בדברי הראב\"ד הללו דהיכי יליף ביטול מטומאה שאני התם משום דהוי טומאה בר\"ה וקי\"ל דספיקו טהור משום הכי תולין זה בזה אבל גבי ביטול דהו\"ל לחומרא מנ\"ל דתולין זה בזה וצ\"ע: שם <b>או שבדק ומצא ככר.</b> שם בגמרא על ובדק ואשכח פלוגתא דרבי ורשב\"ג. וכתב הטור סי' תל\"ט ראה שהכניס הככר לבית ונכנס אחריו ובדק כל הבית ולא מצא אין צריך לבדוק יותר ואפילו אם לא ביטל אין צריך לבדוק ואם בדק קצת מהבית ומצא אם ביטל תלינן להקל שזהו שהכניס ואין צריך לבדוק עוד ואם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית ע\"כ. ובעל המאור פסק כרבי דאפילו ביטול לא בעינן וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד אלא שטעות נפל בספרים שכתוב כרשב\"ג דפליג עליה דרבי וצ\"ל כרבי דפליג עליה דרבי שמעון בן גמליאל שהרי גבי דברים דאפילו בדאורייתא אזלינן לקולא מייתי לה ורבינו ז\"ל לא ביאר דעתו אך ממ\"ש ה\"ה דטעמא משום דפסק כרבי משמע אפילו לא ביטל: "
+            ],
+            [
+                "<b>הניח החמץ בזוית זו ומצאו בזוית אחרת כו'.</b> פלוגתא דרשב\"ג ורבנן ופסק רבינו כרבנן ונראה מדבריו דאפילו ביטל צריך לבדוק משום דבספק זה החמירו וכתב הטור ז\"ל הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת אם לא ביטל צריך לבדוק ע\"כ וכ\"כ בעל המאור. והראב\"ד פסק כרשב\"ג ולדידיה אפילו לא ביטל ומ\"ש הניח בזוית זו א\"צ לבדוק כרשב\"ג לאו דוקא לבדוק דאפילו ביטול לא בעי וכמבואר בדבריו בהשגה שלמעלה מזו. ודע דלסברת בעל המאור שפסק כרבנן צ\"ל דמיירי כגון שאינו יודע כמה ככרות הניח וצריך בדיקה שמא לא מצא כלום. דאי לא תימא הכי תיקשי דהא איהו פסק כרבי דאמר ככר שאבד זהו ככר שנמצא ואפילו ביטול לא בעי וא\"כ היכי פסק כחכמים בהניח בזוית זו ומצא באחרת אימא ככר שאבד זהו שנמצא אלא ודאי כדכתיבנא וכן כתבו התוס': ומ\"ש רבינו או שהניח תשע חלות ומצא עשר. מדסתם וכתב צריך לבדוק משמע דסבירא ליה דאפילו ביטל צריך לבדוק וכמו שדקדק מרן וכן דעת הראב\"ד. וכ\"כ הטור וז\"ל הניח תשע ככרות ומצא עשר צריך לבדוק אחר כל התשע וכן אם הניח עשר ומצא תשע צריך לבדוק אחר כל העשר ואפילו אם ביטל ע\"כ. וטעמו משום דאי מיירי בלא ביטל אפילו אי אמרינן מנה מונח ומנה מוטל צריך לבדוק כל הבית דהא קי\"ל כרשב\"ג דאמר תבדק כל השדה. ודוחק לומר דמאי דאמרינן הניח עשר ומצא תשע האי סיפא אליבא דרבי דוקא אלא אף כרשב\"ג אתי ומיירי בשביטל משום דהוי כאלו ליכא ספק. ומינה דחלוקה קמייתא נמי דהניח תשע ומצא עשר הוי דכותיה. ובעל המאור פסק כרבנן אך דוקא כשלא ביטל אבל אם ביטל אזלינן לקולא וטעמו משום דס\"ל דהאי סוגיא אתיא כרבי אלא דשאני הכא דאיכא ריעותא קמן: "
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס עכבר לבית וככר בפיו ויצא עכבר משם וככר בפיו אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא ואינו צריך לבדוק.</b> הנה הטור ז\"ל כתב וז\"ל ואם עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו כו' אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק דהוי ספיקא דאורייתא ואם ביטל הוי ספיקא דרבנן ואין צריך לבדוק ע\"כ. וא\"ת אפילו אם לא ביטל למה צריך בדיקה והא ספק ספיקא הוא ספק זה הככר שנכנס בפי העכבר הוא זה שיצא ואת\"ל דלא אימור אכלתיה דהא בדין תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ דאמרינן דאפילו לא בטל אם הככר אינו גדול דאפשר שיאכלנו אין צריך לבדוק משום דאיכא ספק ספיקא ומדלא חילק הכא בין ככר גדול לככר קטן משמע דבכל גונא אם לא ביטל צריך לבדוק. וי\"ל דהאי ספק דאימור אכלתיה הוי ספק גרוע ודוקא גבי תשעה צבורין של מצה דלא איתחזק איסורא דחמץ מעולם מהני ספק זה לעשותו סניף לספק דחמץ או מצה והוי ספק ספיקא ואין צריך לבדוק אפילו אם לא ביטל וכן בשני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתו שני עכברים וכו' מהני האי ספק דאימור אכלתיה להיות ס\"ס מאחר דלא איתחזק איסורא בבית לבדוק דאימר מצה נכנס. אבל הכא דאיתחזק איסורא דע\"כ חמץ נכנס לבית זה לא מהני ספק דאימור אכלתיה להיות ס\"ס וכ\"כ מרן הב\"י גבי צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים. וכן צריך לומר במ\"ש הטור דאם בדק קצת מהבית ומצא אם לא ביטל צריך לגמור בדיקת כל הבית והתם נמי איכא ס\"ס ספק אם זה שמצא הוא אותו שנאבד ואת\"ל דלא אימור אכלתיה. אלא ודאי דשאני היכא דאתחזק איסורא דלא מהני ספק דאימור אכלתיה ואע\"ג דגבי על ובדק ולא אשכח תלינן באכילה כבר כתב מרן דשאני התם דאיכא ידים מוכיחות שהרי בדק ולא מצא: והא דאם ביטל הוה ספיקא דרבנן וא\"צ לבדוק לאו משום ספק דאימור אכלתיה דהא כתיבנא לעיל דספק זה לא מהני אפילו בדרבנן כל היכא דאיכא ודאי חמץ. אלא טעמא דאזלינן לקולא היינו משום דאמרינן ככר זה שיצא בפי העכבר הוא אותו שנכנס ואע\"ג דלגבי ספק ספיקא כתבנו לעיל דלא חשיב האי ספק לאו משום דלא מיקרי ספק אלא דלא חשיבא טובא לאחשוביה לספק דאכילה בספק כמו ספק דחמץ או מצה אבל אה\"נ דספק מיקרי. ולפי זה בדרבנן דלא בעינן אלא חד ספיקא אזלינן לקולא. וכן צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים אם באו לשאול זא\"ז אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטל. וכן אם בדק קצת מהבית ומצא אם ביטל תלינן להקל דאע\"ג דלא חשיבא ספק לגבי ספק ספיקא מ\"מ לגבי עצמו ספק מיקרי ובדרבנן דלא בעינן אלא חד ספק תלינן להקל. אבל לעולם בספק דאכילה לחודיה לא מהני אפילו בדרבנן ומשום הכי כתב הטור שאם בא האחד לשאול עליו ועל חבירו שניהם צריכים בדיקה אפילו אם בטלו משום דהשתא ליכא אלא ספק דאכילה וכיון דאיתחזק איסורא לא מהני ספק זה אפילו בדרבנן וכדכתיבנא. ורבינו ז\"ל פסק באלו הבעיות בראשונה ובאחרונה לקולא ובאמצעיות לחומרא וכבר כתב ה\"ה דהטעם משום דפוסק כאת\"ל. והא דאצטריך לומר בחלוקה קמייתא דטעמו של רבינו הוא משום דפסק כאת\"ל ולא קאמר משום דסבר כרבי דאמר זה שאבד זהו שנמצא היינו משום דהכא איכא למיחש אפילו לרבי דמסתמא הראשונה נשארה בבית וזהו אחר שיצא וכמ\"ש התוס' ומשום הכי איצטריך לומר דפסק כאת\"ל. ובעל המאור פסק כהטור דלענין ביטול נקטינן לחומרא ולענין בדיקה נקטינן לקולא: "
+            ],
+            [
+                "<b>כזית חמץ בשמי קורה מחייבים אותו להביא סולם להורידו שפעמים יפול משמי קורה. היה חמץ בבור אין מחייבין אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו.</b> בעיות בגמרא שם בפ\"ק. וכתב הטור סי' תל\"ח וז\"ל ותו מיבעיא ככר למעלה על הקורה אם צריך סולם להורידו ואם הוא בבור אם צריך סולם להעלותו ואם הוא בפי נחש אם צריך חבר להוציאו ולא איפשיטו כו' אבל הראב\"ד כתב דהנך בעיין לאו לכתחילה בעי אם צריך להוציאו אם לאו דודאי צריך שאל\"כ הו\"ל כמטמין בבורות אלא כשבדק וביטל מיירי ולאחר איסורו מצא. וכתב על זה מרן הב\"י וז\"ל הראב\"ד לא כתב כן אלא על חמץ בבור ורבינו ז\"ל מפני שסובר שכל אלו הבעיות עלו בתיקו א\"כ בענין שנפרש אחד מהם יתפרשו כולם. ומאחר שהראב\"ד כתב גבי חמץ בבור דלא בעי בלכתחלה אלא כשבדק וביטל א\"כ הוא סובר דכל הנך בעיין נמי לא הוו לכתחלה אלא בבדק וביטל אבל ה\"ה סבור שלא חילק הראב\"ד אלא בזו דחמץ בבור בלבד ע\"כ. ולא ידעתי כונת דברי מרן בזה דפשיטא דלדעת הראב\"ד כי היכי דבעיית ככר בבור מיירי בבדק ובטלו לאחר איסורו מצאו ה\"נ ככר בפי נחש וככר בשמי קורה מיירי בכה\"ג שהרי טעמו דהראב\"ד הוא דכל שמצאו קודם זמן איסורו אע\"פ שביטלו צריך להוציאו כיון שבשעה שחל איסורו יודע בו ואם אינו מוציאו הו\"ל מטמין בבור דביטול לא מהני אלא לחמץ שלא היה ידוע לו בשעה שחל זמן איסורו. וטעם זה שייך בשני הבעיות האחרות. ומה שלא השיגו הראב\"ד באחרות הוא משום דליכא הוכחה מהתם דסבר רבינו דלכתחלה מיבעיא ליה דאפשר דרבינו נמי מפרש לה במצא לאחר זמן איסורו. אבל גבי חמץ בבור דכתב מבטלו בלבו ודיו ע\"כ דלאו במצא לאחר זמן איסורו מיירי דאז אינו יכול לבטל וא\"כ ס\"ל לרבינו דבעיי דרבא הוי לכתחלה ומשום הכי השיגו הראב\"ד. ולא ראיתי בדברי ה\"ה דבר שיורה הפך מזה ובעל המאור פסק בהנך בעיי לחומרא אפילו אם ביטל יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם של הקדש הוא א\"צ לכפות עליו כלי שהכל פורשין ממנו.</b> (א\"ה אתיא כמ\"ד דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל כדאיתא בפרק כל שעה (דף כ\"ט.) ועיין בדברי הרב המחבר בה' מלוה ולוה מ\"ש ע\"ד המרדכי יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ביעור חמץ שורפו וכו' עד ואחר כך זורקו לים.</b> משנה בפ' כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ\"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ובגמרא (דף כ\"ח.) איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דלמא מפרר וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה ותנן נמי גבי ע\"ז כה\"ג ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים ואיבעיא להו היכי קאמר שוחק וזורה לרוח ושוחק ומטיל לים או דלמא שוחק וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה אמר רבה מסתברא ע\"ז דלים המלח קא אזלא לא בעי שחיקה חמץ דלשאר נהרות קא אזיל בעי פירור א\"ל רב יוסף אדרבה איפכא מסתברא ע\"ז דלא ממיס בעי שחיקה חמץ דממיס לא בעי פירור תניא כותיה דרבה תניא כותיה דרב יוסף וכו'. והנה אליבא דרבה הדבר פשוט שאין הדבר תלוי אלא בהיות ההשלכה לים המלח או לשאר נהרות שאם הוא לים המלח פשיטא דלא בעי החמץ פירור דלא יהא החמץ חמור מע\"ז וכי היכי דבע\"ז לא בעי שחיקה בים המלח ה\"נ בחמץ לא בעי פירור בים המלח. ובע\"ז נמי מהני שחיקה בשאר נהרות כי היכי דמהני פירור גבי חמץ בשאר נהרות. דהא ברייתא דקתני שחיקה בע\"ז אוקמה רבה בשאר נהרות אך בסברת ר\"י דמחלק בין דבר דממיס לדבר דלא ממיס יש להסתפק במאי מיירי דאפשר דרב יוסף לא בעי שחיקה בע\"ז אלא בשאר נהרות משום דלא ממיס אבל בים המלח מודה ר\"י דלא בעי שחיקה אף דלא ממיס. ולפי זה לא פליג ר\"י ארבה אלא בחמץ דמימס דלרבה בשאר נהרות בעי פירור ולר\"י אף בשאר נהרות לא בעי פירור משום דממיס אך בע\"ז לא פליג עליה כלל ולכ\"ע בים המלח לא בעי שחיקה אף דלא ממיס ובשאר נהרות לכ\"ע בעי שחיקה. ואפשר עוד לצדד ולומר דר\"י ס\"ל דאף בים המלח בעי שחיקה משום דלא ממיס אבל בחמץ דממיס לא בעי פירור בים המלח אבל בשאר נהרות בעי פירור אף דממיס. ולפי זה לא פליג ר\"י ארבה כי אם בע\"ז ובים המלח דלרבה לא בעי שחיקה אך בע\"ז בשאר נהרות אין מחלוקת ביניהם דאף רבה מודה דבעי שחיקה ובחמץ נמי אין מחלוקת ביניהם כלל דאי בים המלח לכ\"ע לא בעי פירור ואי בשאר נהרות לכ\"ע בעי פירור. ואפשר עוד לצדד לומר דרב יוסף ס\"ל דהיות ההשלכה לים המלח או לשאר נהרות אינו מעלה ומוריד כלל ואין הדבר תלוי אלא בממיס ולא ממיס דאי ממיס כגון חמץ אף בשאר נהרות לא בעי פירור ואי לא ממיס כגון ע\"ז אף בים המלח בעי שחיקה. ולפי זה פליג ר\"י עליה דרבה בתרתי בע\"ז בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולרב יוסף בעי שחיקה ובחמץ בשאר נהרות דלרבה בעי פירור ולרב יוסף לא בעי פירור: הכלל העולה דארבע חלוקות הם. האחת הוא חמץ בים המלח. והשנית חמץ בשאר נהרות. והשלישית ע\"ז בשאר נהרות. והרביעית ע\"ז בים המלח. והנה החלוקה הראשונה דהיינו חמץ בים המלח אליבא דכ\"ע לא בעי פירור ואין בזה מחלוקת כלל. וכן בע\"ז בשאר נהרות דהיינו החלוקה השלישית אליבא דכולי עלמא בעי שחיקה ואין בזה מחלוקת כלל. אך בחלוקה השנית דהיינו חמץ בשאר נהרות והחלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח בהא פליגי רבה ורב יוסף. ולפי הצד הראשון שכתבנו לעיל דרב יוסף לא מיירי אלא בשאר נהרות נמצא דגם בחלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח לא נחלקו דכ\"ע לא בעי שחיקה ואין בין רבה ור\"י אלא החלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות דלרבה בעי פירור ולרב יוסף לא בעי פירור. ולפי הצד השני שכתבנו לעיל דר\"י לא מיירי אלא בים המלח נמצא דהחלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות לא נחלקו בה ולכ\"ע בעי פירור ואין בין רבה לרב יוסף אלא החלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולר\"י בעי שחיקה. ולפי הצד השלישי שכתבנו לעיל דרבה מיירי בין בים המלח ובין בשאר נהרות נחלקו רבה ור\"י בחלוקה השניה דהיינו חמץ בשאר נהרות ובחלוקה הרביעית דהיינו ע\"ז בים המלח דלרבה חמץ בשאר נהרות בעי פירור ולר\"י לא בעי פירור וע\"ז בים המלח לרבה לא בעי שחיקה ולר\"י בעי שחיקה: וראיתי להתוס' ז\"ל שכתבו וז\"ל ע\"ז דלא ממיס בעיא שחיקה לכאורה משמע דלר\"י בעי שחיקה אפילו בים המלח דמסתמא אמאי דקאמר רבה אין צריך שחיקה דהיינו בים המלח קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ועוד אי בשאר נהרות דוקא קאמר רב יוסף דבעי שחיקה ולא בים המלח ולא פליג ארבה בע\"ז אלא בחמץ א\"כ מאי קאמר תניא כותיה דרב יוסף ומאי קאמר נמי שחיקה קשיא לרבה ע\"כ. והנה התוספות שללו הצד הראשון שכתבנו לעיל דרב יוסף לא מיירי אלא בשאר נהרות ולא פליג ארבה כי אם בחמץ בשאר נהרות מכח ג' הכרחיות. האחד דמסתמא כי קאמר ר\"י ע\"ז דלא ממיס בעי שחיקה היינו במאי דקאמר רבה דלא בעי שחיקה אתא איהו למימר דכיון דלא ממיס בעי שחיקה וא\"כ ע\"כ דמיירי בים המלח דלרבה לא בעי שחיקה ולר\"י בעי שחיקה. וההכרח השני הוא דאם איתא דלא פליג בע\"ז מאי קאמר תניא כותיה דר\"י ומייתי ברייתא דע\"ז והלא בע\"ז לא נחלקו. ותו דקאמר שחיקה קשיא לרבה ואי בע\"ז לא נחלקו היכי קשיא לרבה טפי מרב יוסף והא לר\"י נמי צריך לאוקומי לברייתא בשאר נהרות דוקא. אלא ודאי דלר\"י בעי שחיקה אפילו בים המלח ומשום הכי קאמר תניא כותיה דר\"י דתני סתמא דבעי שחיקה בע\"ז וסתמא דע\"ז הוא לים המלח ואפילו הכי קתני דבעי שחיקה והוי תיובתא לרבה והוצרך לדחוק לאוקומה בשאר נהרות. עוד כתבו התוספות ולפי זה לר\"י בשאר נהרות לא מהני שחיקה מדקא מצריך להוליך לים המלח ע\"כ. וכונתם היא דאי ר\"י מיירי בים המלח ואפילו הכי בעי שחיקה ע\"כ ס\"ל דבשאר נהרות לא מהני שחיקה דאי אמרת דבשאר נהרות מהני שחיקה א\"כ לאיזה תכלית הוזכר בע\"ז הולכה לים המלח בשלמא לרבה ניחא דהולכה לים המלח מהני דלא נבעי שחיקה אך לרב יוסף דגם בים המלח בעי שחיקה אם איתא דגם בשאר נהרות מהני שחיקה אמאי מצרכינן להוליך לים המלח אלא ודאי דלר\"י בשאר נהרות לא מהני שחיקה. (א\"ה ועיין לעיל בפ\"ח מה' עכו\"ם דין ו'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם קיבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו ה\"ז חייב לבערו וכו'.</b> ז\"ל הריב\"ש סי' ת\"א ולקנות חמץ לצורך העכו\"ם במעותיו של עכו\"ם בחוה\"מ איסור גמור הוא וכו' ולא עוד אלא שהוא עובר עליו בבל יראה לפי שכשהוא קונה אותו בשביל העכו\"ם אין העכו\"ם בעל המעות קונה אותו שהרי אין ישראל זה נעשה שליח לעכו\"ם ואינו זוכה בשבילו וכו'. ולא הבנתי כונת הרב בזה דהן לו יהי דיש שליחות לעכו\"ם הרי עובר בבל יראה דאף דנימא דהעכו\"ם בעל המעות קונה אותו מטעם דהישראל הוא שלוחו מ\"מ הוה ליה חמצו של עכו\"ם ביד ישראל ואחריותו עליו דעבר משום בל יראה. גם מ\"ש מ\"מ גם העכו\"ם לא קנה אותו והרי הוא ברשות העכו\"ם הראשון והוה ליה כחמצו של עכו\"ם ביד ישראל כשקיבל עליו אחריות וכו' גם בזה לא ירדתי לסוף דעת הרב דלא דמי כלל לחמצו של עכו\"ם ברשות ישראל וקבל עליו אחריות דהתם שניהם בעלים מיקרו זה מפני שגוף החמץ שלו וזה מפני שאחריותו עליו אבל הכא עכו\"ם הראשון כיון שלקח דמיו נסתלק לגמרי והוי הפקר וישראל לא ניחא ליה דליקני שלא לעבור כמו שכתב הרב למעלה אם כן אין כאן חמצו של ישראל כלל דומה למאי דאמרינן בפרק חזקת הבתים נכסי העכו\"ם הרי הן כהפקר כל המחזיק בהם קנה מה\"ט דעכו\"ם כיון דשקיל זוזי איסתלק וישראל לא קנה עד שיכתוב לו את השטר וה\"נ דכוותה (א\"ה וגם העכו\"ם השני לא זכה מטעם דאין שליחות). סוף דבר שדברי הרב ז\"ל מרפסן איגרי וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט\"ו שנאמר בערב תאכלו מצות.</b> מבואר בס\"פ ערבי פסחים דמצה בזמן הזה דאורייתא אליבא דרבא וקי\"ל כותיה (א\"ה ולענין אם אכל מצה שלא כדרך הנאה אם יצא י\"ח עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ה מהל' יסודי התורה). ובת\"כ פ' אמור גרסינן ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה והלא דין הוא ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה ת\"ל הזה חג המצות זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה ע\"כ. תו גרסינן התם הזה חג הסוכות זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה והלא דין הוא ומה אם זה שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שהוא טעון מצה אינו דין שטעון סוכה ת\"ל הזה חג הסוכות זה (חג הסוכות) טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה ע\"כ. וכתב הרב קרבן אהרן במאי דשנו בשני הברייתות הללו והלא דין הוא דלזה איצטריך קרא למעוטי משום דאי לאו ק\"ו לא הוה אצטריך זה למעוטי דמהיכא תיתי לרבויי. ותמיהא לי מלתא דלמאי איצטריך קרא למכתב זה גבי מצה למעוטי חג הסוכות ממצה וגבי סוכה למעוטי חג המצות מסוכה לא ליכתוב אלא או זה דחג המצות או זה דחג הסוכות ואנו ממעטים סוכה ממצה ומצה מסוכה. משום הכי כתב קרא זה גבי חג המצות ממשמעותיה דקרא מימעיט חג הסוכות ממצה דהכי קאמר הזה חג המצות יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה ומדאיצטריך קרא למעוטי חג הסוכות ממצה על כרחך למדנו דאין חג המצות טעון סוכה דאי אמרת בשלמא דאין חג המצות טעון סוכה משום הכי איצטריך קרא למכתב הזה למעוטי חג הסוכות ממצה משום דאי לאו דמיעטיה קרא ה\"א שחג הסוכות טעון מצה מק\"ו ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה זה שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה. אלא אי אמרת דחג המצות טעון סוכה לא איצטריך הזה דחג המצות למעוטי חג הסוכות ממצה דמהיכא תיתי דחג הסוכות טעון מצה דאיצטריך קרא למעוטי הא ליכא ק\"ו כיון דחג המצות טעון סוכה. אלא ודאי מדמיעט קרא חג הסוכות ממצה ע\"כ למדנו ג\"כ שאין חג המצות טעון סוכה. וכן נמי אי הוה כתיב קרא דהזה גבי חג הסוכות היינו ממעטים חג המצות מסוכה ממשמעותיה דקרא וחג הסוכות ממצה מדאיצטריך קרא למעוטי חג המצות מסוכה וכדכתיבנא לעיל: ונראה לומר דאי לא כתב קרא הזה אלא גבי חג המצות לא הוה ממעטינן אלא חג הסוכות ממצה אבל חג המצות היינו אומרים דטעון סוכה ומאי דאצטריך קרא למעוטי חג הסוכות ממצה הוא משום דאי לא כתב קרא הזה גבי חג המצות לא היינו יודעים אם חג המצות טעון סוכה אי לא ואי חג הסוכות טעון מצה אי לא, משום דאם היינו אומרים דאין חג המצות טעון סוכה ע\"כ היינו אומרים דחג הסוכות טעון מצה מק\"ו ומה אם חג המצות שאינו טעון סוכה טעון מצה חג הסוכות שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה. ואם היינו אומרים דאין חג הסוכות טעון מצה ע\"כ היינו אומרים דחג המצות טעון סוכה מק\"ו ומה חג הסוכות שאינו טעון מצה טעון סוכה זה שטעון מצה אינו דין שטעון סוכה א\"כ לא היינו יודעין באיזה מקום נאמר הק\"ו אי בחג המצות או בחג הסוכות ואפשר דמספיקא היינו אומרים שחג המצות יהא טעון סוכה וחג הסוכות יהא טעון מצה. ולפי זה אם לא כתב קרא אלא הזה דגבי חג המצות הו\"א דקרא לא אתא אלא ללמדנו המקום שנעשה בו הק\"ו שלא נעשה אותו בחג הסוכות ויהיה טעון מצה להכי כתב הזה לומר זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה. אבל אה\"נ שנעשה הק\"ו גבי חג המצות ונאמר אם חג הסוכות שאינו טעון מצה טעון סוכה חג המצות שטעון מצה אינו דין שטעון סוכה להכי כתב קרא הזה דגבי חג הסוכות ללמדנו שלא נעשה הק\"ו לגבי חג המצות ואי כתב קרא הזה דגבי חג הסוכות לבד הו\"א איפכא דקרא לא אתא למעוטי אלא שלא נעשה הק\"ו לגבי חג המצות אבל אה\"נ שנעשה הק\"ו לגבי חג הסוכות ונאמר אם חג המצות שאינו טעון סוכה טעון מצה חג הסוכות שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה לזה כתב קרא הזה דגבי חג המצות ללמדנו שאין חג הסוכות טעון מצה ולפי זה אצטריכו תרוייהו הזה דגבי חג המצות והזה דגבי חג הסוכות (א\"ה עיין בזה בהלכות שמיטה ויובל כי שם באר\"ה ברייתא אחרת דוגמא לזה יע\"ש בס\"ד): "
+            ],
+            [
+                "<b>כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען אף ידי מצה לא יצא.</b> (א\"ה ולענין אם כרך דבר איסור בסיב ואכלו עיין בדברי הרב המחבר בפי\"ד מהל' מאכלות אסורות דין י\"ב): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו.</b> דין זה יצא לרבינו מהא דאמרינן בירושלמי א\"ר לוי האוכל מצה בע\"פ כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ונשאל הריב\"ש סי' ת\"ב אם האיסור הוא לבד במצה השמורה לצאת בה או בכל מצה ואם מותר לאכול מצה עשירה. והשיב הא דר\"ל בכל מצה היא וזה הוא שאמרו בירושלמי רבי לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה. ונראה שם שהיה מתענה שהרי אמרו שם טעם אחר משום דהוה בכור ואם כן שבכל מצה אסור אבל מצה עשירה מותר וכו'. ולא ירדתי לסוף דעתו דלדידיה נמי קשה דלמה היה מתענה היה לו לאכול מצה עשירה. ופי' מכת מרדות מדרבנן כמ\"ש ה\"ה ועיין בתוס' ריש פ\"ד דנזיר שכתבו דהא דמכת מרדות אין לה שיעור הוא דוקא כשמכין אותו על העתיד אבל כשלוקה על מה שעבר אינו לוקה יותר מארבעים יע\"ש: שם <b>וכן אסור לאכול ערב הפסח קודם המנחה.</b> (א\"ה עיין מה שכתב הרב המחבר פ\"ו מהל' כלי מקדש דין ט'): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו.</b> (א\"ה בפרק ערבי פסחים אמרינן אמרי לה תרי כסי קמאי צריך הסיבה תרי כסי בתראי לא צריך הסיבה ואמרי לה איפכא והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה, ועיין בדברי הרב המחבר לקמן פ\"א מהל' מגילה דין י\"א מ\"ש ע\"ד הר\"ן בזה יע\"ש):       סליקו להו הלכות חמץ ומצה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2e7bd0eb1e64c72d912f5884b315793a1eab7215
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,165 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המבשל ביו\"ט וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בדרשותיו בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ט ע\"ג): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש ביו\"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה שהמוקצה אסור ביו\"ט ומותר בשבת וכו'.</b> בפ\"ק דיו\"ט (דף ב') אמרינן מכדי מאן סתמיה למתניתין רבי מאי שנא בשבת דסתם לן כר\"ש ומ\"ש ביו\"ט דסתם לן כר\"י אמרי שבת דחמיר ולא אתי לזלזולי בה סתם לן כר\"ש דמיקל יו\"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה סתם לן כר\"י דמחמיר. ומכאן קשיא לי אהא דאמרינן בפרק חרש (דף קי\"ב) שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן יו\"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן (א\"ה עיין בתוס' פ\"ק דסוכה (דף ו'.) ע\"א ד\"א אמרו לו. ובשיטה כ\"י מהרשב\"א ר\"פ משילין כתוב וז\"ל יו\"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה איכא למידק דהא במתני' טפי שריא ביו\"ט מבשבת. ונ\"ל דבעיקרי מלאכות גופייהו שרי ביו\"ט אבל במה שהותר קצתו כאן וכאן יותר יש להחמיר ביו\"ט מבשבת זת\"ד.) ובפ\"ב דיו\"ט (דף כ\"א) אמרינן שאני שבות שבת משבות יו\"ט ופירש\"י דהחמירו חכמים בדבריהם בשבת מביו\"ט. גם הר\"ן פ\"ב דיו\"ט אההיא שכתב ומהא משמע דלהרבות מותר וכו' כתב בשם ר\"י דבשבת דאיסור סקילה גזרו אבל ביו\"ט דאיסור לאו הקילו ועיין ביבמות ר\"פ האשה רבה (דף קי\"ט.) דאמרינן א\"ר בר אבהו רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו א\"ר מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו. ורש\"י ז\"ל מחלק בין חששא להרחקה דבהרחקה מחלקינן בין איסור כרת לאיסור לאו. וקשיא לדבריו סוגיא דפרק הערל (דף פ\"ב) דאיירי לענין אם תעלה בק\"א ואמרינן עלה דאין לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת. (אמר המגיה עיין בתרומת הדשן סימן ר\"נ שהשיגו לרש\"י מסוגיא זו ועיין מהריק\"ו שרש ע\"ב בסופו) ובפרק הנחנקין (דף פ\"ד) אמרינן רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא ופריך אי הכי אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק. ובפרק השוכר את הפועלים (דף צ') איבעיא לן אי מאי דגזרו רבנן אמירה לכותי שבות הוי דוקא לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא לא שנא ולא איפשיטא (אמר המגיה ועיין עוד בפרט זה בתרומת הדשן סימן רכ\"ג הרשב\"א בחדושיו ליבמות (דף כ\"ד.) הריב\"ש סימן כ\"ד תוספות קדושין (דף י\"ד). ועיין מ\"ש הרמ\"ז בספר גט פשוט (דף קכ\"ו ע\"ג) ובחדושיו ליומא בס' תוספת יום הכפורים (דף כ\"א ע\"ג) מהרימ\"ט חי\"ד סי' א' ובחדושיו לקדושין שם. ונראה מדברי התוס' שם דס\"ל דמאי דאמרינן מה לי איסור לאו וכו' היינו לומר דאפילו באיסור כרת יש להקל כיון דמקילינן באיסור לאו וטעמם משום דהתם הוא בחזקת היתר וסמכינן אחזקה וכן הבין מדבריהם מהרימ\"ט שם. ועל דבריו בתשובה הנזכרת ק\"ל דנראה דס\"ל דאע\"ג דלא איתחזק היתרא כל דלא איתחזק איסורא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' ולזה אין לו ראיה מסוגיא דיבמות דשאני התם דאיתחזק היתרא. ועיין מ\"ש הרא\"ש בפ\"ב דכתובות דבאשת איש החמירו טפי מגרושה שהיא בלאו ונתבאר בטאה\"ע סי' קי\"ט ועיין בספר בית שמואל סי' ו' ס' קי\"ד ובפ' בן סורר בעובדא דההוא גברא דהעלה לבו טינא פריך בגמרא בשלמא למ\"ד אשת איש היתה שפיר אלא למ\"ד פנויה היתה מאי כולי האי ואיכא למידק דפנויה נמי כל שאינה מיוחדת לאדם אחד אסורה מדאורייתא לכ\"ע כמבואר בריש הלכות אישות וא\"כ מה לי איסור לאו וכו'. ויש ליישב ע\"פ מ\"ש ה\"ה ר\"פ ה' מהלכות איסורי ביאה וע\"ש. ולפי זה עלה בידינו דלא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' אלא באיסור לאוין שחייבים עליהם מלקות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות וכו'.</b> (א\"ה הנה הר\"ן בס\"פ אין צדין כתב דלוקח ביצים מן הכותי ביו\"ט שהוא חוכך בזה אי אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין, ועיין בדברי הרב המחבר בפ\"ז מהלכות מעילה): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד המת ביו\"ט ראשון יתעסקו בקבורתו הכותים.</b> מימרא דרבא פ\"ק דביצה וכתבו התוס' רפ\"ז דנזיר (דף מ\"ז. ד\"ה וכן) דקבורת מת מצוה לא דחי יום טוב וכ\"ש שבת יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפרוח שנולד ביו\"ט אסור וכו'.</b> כתב ה\"ה ועגל שנולד בשבת יש מי שאסרו אותו ביו\"ט הסמוך לו ויש מתירים ואפילו ביומו מותר לחולה וכן עיקר ולזה הסכים הרשב\"א. ולא ידעתי כונת ה\"ה במ\"ש ואפילו ביומו מותר לחולה בודאי בחולה שיש בו סכנה מיירי דאי לאו הכי איך מותר לשחוט בשבת ואי הכי אפילו נבלות וטריפות מאכילין אותו ומה טעם לתלות היתר זה גבי בריא לענין עגל שנולד בשבת, אולי משגה הוא וט\"ס וצ\"ע: *(ע' בעבה\"ק להרשב\"א): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"א מהלכות מעילה דין י\"א): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני זה אסרו להראות סכין לחכם ביו\"ט כו'.</b> בבדיקה דלאחר שחיטה כתב הרב בעל הלבוש דיש אוסרין ויש מתירין והרב בעל באר שבע הסכים להתיר: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אין קורעין במועד אלא קרוביו של מת.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק י\"א מה' אבל): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומטהרין את המצורע.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בדין זה לקמן בפרקין הלכה י\"ט ד\"ה נחזור לעניננו יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>ודנין דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות במועד ומי שלא קבל עליו הדין משמתין אותו במועד.</b> בפרק ואלו מגלחין (דף י\"ד:) מנודה מהו שינהוג נדויו ברגל א\"ר יוסף ת\"ש דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות ואי לא ציית דינא משמתינן ליה ואי ס\"ד אינו נוהג נדויו ברגל משומת ואתי מעיקרא אתי רגל ודחי ליה השתא משמתינן ליה אנן א\"ל אביי ודלמא לעיוני בדיניה וכו' אמר אביי ת\"ש ומנודה שהתירו לו חכמים אמר רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזל ופייסיה לבעל דיניה ואתי קמי רבנן ושרו ליה. וראיתי להטי\"ד ר\"ס של\"ד שכתב אפילו פגע הרגל בתוך שלשים יום של נדוי אינו מבטל אותו וכתב על זה מרן הב\"י כן משמע בר\"פ אלו מגלחין והרב הב\"ח כתב דהיינו מדתנן והמנודה שהתירו לו חכמים והתוספות כתבו בשם הירושלמי דמקשה והלא פשע שלא בא לפני המועד לפני חכמים להתיר לו נדויו ומשני שכלו לו שלשים יום של נדוי במועד דאין נדוי פחות משלשים יום אלמא דהרגל אינו מבטל הנדוי ע\"כ. ותמהני דלמה לו לבקש עצות מרחוק בדבר שהיא בעיא בש\"ס ופשטוה מברייתא כדבר האמור. גם על מרן ז\"ל תלונותי שכתב כן משמע דאמאי לא הביא סוגיא זו דהביאה הרי\"ף שם בהלכות וכתב ומנודה נוהג נדוי ברגל ובהכי סלקא שמעתתא וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל דהיינו מדתנן דנין דיני ממונות במועד ואי לא ציית דינא משמתינן ליה ע\"כ. גם רבינו ז\"ל אע\"ג דלא הזכיר דין זה בהלכות ת\"ת מ\"מ כבר כתבו הכא בפרקין באומרו ומי שלא קבל עליו הדין משמתין אותו במועד ומכאן מוכח דנוהג הנדוי ברגל דאי לא משומת ואתי מעיקרא אתי רגל ודחי ליה השתא משמתינן ליה: ודע  דבתר הכי גרסינן התם בגמרא מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת\"ש והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו הא בימי טומאתו נוהג לא מבעיא קאמר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ\"ל. וק\"ל טובא דלעיל בסוגיא הנזכר רצה רב יוסף להוכיח דמנודה נוהג נידוי ברגל ודחי ליה אביי ושוב רצה אביי להוכיח דאינו נוהג מדקתני ומנודה שהתירו לו חכמים והוה ס\"ד דאביי דהכונה היא שהתירו לכל מנודה נדוי ברגל דאין נדוי נוהג ברגל ודחי ליה רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזל ופייסיה לבעל דיניה וכו'. והשתא כפי רבא אמאי לא פשיט אביי להפך דנוהג נדויו ברגל מדקתני והמנודה שהתירו לו חכמים משמע הא בימי נדויו אסור כי היכי דפשיט הכא הא בימי טומאתו נוהג. והכא לא שייך דיחוייא דמצורע דדחינן לא מיבעיא קאמר דהכא גבי נדוי לא שייך למגזר שמא ישהא קרבנותיו: ואולי דלישנא דמתני' דתני והמנודה שהתירו לו חכמים סובל ב' פירושים אפשר שהכונה היא דחכמים התירו לכל מנודה נדוי ברגל והם אמרו דאין נדוי נוהג ברגל. או אפשר דאזל פייסיה לבעל דינו ואתא קמי רבנן והתירו לו והא בימי נדויו אסיר ואביי הוה סבר דפשטא דמתני' היא שהתירו חכמים נדוי ברגל ורבא דחי ליה מי קתני שהתירוהו חכמים דאז הוה מוכרח פירוש אביי שהתירו חכמים נדוי ברגל שהתירו לו קתני ואפשר דהכונה היא דאזל פייסיה לבעל דיניה ואם כן ליכא לאוכוחי ממתני' כלל לא שנוהג ולא שאינו נוהג. ומה שכל המפרשים ז\"ל כתבו דפירוש דמתני' דאזל ופייסיה לבעל דיניה הוא משום דכיון דקי\"ל דנוהג מפשיטותא דרב יוסף דקאמר דנין דיני ממונות במועד א\"כ ע\"כ פירושא דמתני' הוא דאזל ופייסיה לבעל דיניה. א\"נ אפשר לומר דרבא ה\"ק מי קתני שהתירו חכמים שהתירו לו קתני וא\"כ אדרבא זיל דוק לאידך גיסא דנוהג נדויו ברגל מדקתני שהתירו לו משמע הא בימי נדויו נוהג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל. </b> משנה פ\"ק דמ\"ק ר\"מ אומר רואים את הנגעים בתחלה להקל אבל לא להחמיר וחכ\"א לא להקל ולא להחמיר. ובגמרא תניא ר\"מ אומר רואים את הנגעים להקל אבל לא להחמיר ר' יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר שאם אתה נזקק לו להקל נזקק לו אף להחמיר אמר רבי נראין דברי ר\"מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט אמר רבא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי כי פליגי בהסגר שני מר סבר בכהן תליא מלתא אי טהור אמר ליה טהור ואי טמא שתיק ומר סבר לטהרו או לטמאו כתיב. אמר מר אמר רבי נראין דברי ר\"מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט והתניא איפכא תנאי היא אליבא דרבי מר סבר צוותא דעלמא עדיף ליה ומר סבר צוותא דאשתו עדיף ליה למימרא דמוחלט מותר בתשמיש המטה אין וכו'. ודע שכדי לבאר סוגיא זו אליבא דרש\"י צריך להקדים קצת הקדמות אליבא דרש\"י ואח\"כ תתבאר הסוגיא בנקל. והנה אליבא דרש\"י המוסגר אסור בתשמיש המטה והמוחלט מותר ובימי ספרו אסור. ועוד ס\"ל לרש\"י דמוסגר אינו משתלח חוץ לשלש מחנות ומוחלט משתלח ובימי ספרו מותר ליכנס תוך המחנה. ופי' צוותא דעלמא אליבא דרש\"י הוא כניסתו לתוך המחנה וצוותא דאשתו הוא מה שמותר בתשמיש המטה. ועוד תדע דפלוגתא דר\"מ ור' יוסי הוא בין בהסגר שני בין במוחלט ור\"מ ס\"ל דאי בעי כהן לשתוק כשיראה סימן טומאה הרשות בידו וגם ס\"ל דלכולי עלמא צוותא דעלמא ניחא ליה מצוותא דאשתו. ור\"י פליג עליה דר\"מ בתרתי חדא דס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה ועוד דלא פסיקא ליה מלתא אי צוותא דעלמא עדיף אי צוותא דאשתו עדיף ואית ליה דאיכא מאן דניחא ליה בצוותא דעלמא מצוותא דאשתו ואיכא מאן דניחא ליה בצוותא דאשתו מצוותא דעלמא. ורבי ס\"ל כר' יוסי בחדא דהיינו שהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה אך במאי דלא פסיק ליה לר' יוסי פליג עליה רבי ופסיקא ליה. אלא שנחלקו אליבא דרבי מאי פסיקא ליה איכא מ\"ד דלרבי צוותא דעלמא עדיפא ליה ואיכא מ\"ד דצוותא דאשתו עדיפא ליה: ועכשיו בוא נבא לביאור הסוגיא. והנה בטהור מתחלתו שנתנגע כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דאי חזי ליה אין כאן תועלת דאי מטהר ליה מאי קא עביד ליה הא בלאו הכי טהור הוה ואף דאליבא דר\"מ ליכא הפסד דהא ס\"ל דאם רואה בו שהוא טמא יכול לשתוק מ\"מ כיון דליכא תועלת פשיטא דלא חזי ליה וכ\"ש אליבא דר' יוסי דלא חזי ליה דתועלת ליכא ואפשר שיבא לידי הפסד אם יראה בו סימני טומאה דר\"י ס\"ל דאינו יכול לשתוק. ובהסגר ראשון דהיינו אם חל שביעי שלו בחוה\"מ אליבא דכ\"ע חזי ליה דאי מטהר ליה הא שמחה היא לו ואם רואה בו סימן טומאה לא מבעיא לר\"מ דאין זה הפסד דהא יכול לשתוק אלא אפילו לר' יוסי דמוכרח להסגירו פעם אחרת לא חשיב הפסד דהא מעיקרא נמי מוסגר היה ובבית הכלא היה עומד נמצא שאינו מפסידו בשום דבר בהסגר זה השני והרי הוא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד. כי פליגי ר\"מ ור\"י הוא במוסגר שני וכן פליגי נמי במוחלט. והנה בהסגר שני דהיינו שחל יום י\"ג בחוה\"מ ס\"ל לר\"מ דרואין אותו אם הוא טהור יטהרנו ואם הוא טמא ישתוק משום שאם יטמאנו הרי הוא מוחלט ומשתלח חוץ לשלש מחנות ואע\"ג דנשכר בצוותא דאשתו דבימי הסגרו היה אסור בתשמיש והשתא בימי חלוטו מותר ס\"ל לר\"מ דצוותא דעלמא עדיפא ליה מצוותא דאשתו ומש\"ה רואין את הנגעים להקל ולא להחמיר וכן כשהוא מוחלט ורוצה להראות אל הכהן אם נרפא הנגע ס\"ל דרואין שאם יטהרנו הרי משמחו שנכנס למחנה ואית ליה צוותא דעלמא ואף דמפסיד צוותא דאשתו דבימי ספרו אסור בתשמיש ובימי חלוטו היה מותר כבר כתבנו דלר\"מ צוותא דעלמא עדיף ליה מצוותא דאשתו ואם הוא טמא יטמאנו והכא לא שייך לומר ולא להחמיר דהכא ליכא חומרא דמעיקרא טמא והשתא טמא אלא דנקט האי לישנא דולא להחמיר משום הסגר שני דשייך ביה האי לישנא וכדכתיבנא. ור' יוסי פליג עליה דר\"מ בין בהסגר שני בין במוחלט בהסגר שני פליג עליה משום דס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה ומשום הכי ס\"ל דאינו רואה אותו כלל משום דלמא יטמאנו ויהיה מוחלט וישתלח חוץ לשלש מחנות ומפסיד צוותא דעלמא ואע\"ג דנשכר בצוותא דאשתו אפ\"ה אין רואין דלמא האי גברא ניחא ליה בצוותא דעלמא טפי מצוותא דאשתו וכן נמי במוחלט ס\"ל דאין רואין משום דאם יטהרנו הרי הוא מפסיד צוותא דאשתו דבימי ספרו אסור בתשמיש ואע\"ג דנשכר בצוותא דעלמא דנכנס לתוך המחנה בימי ספרו דלמא האי גברא ניחא ליה בצוותא דאשתו מצוותא דעלמא ומש\"ה אין רואין. נמצא דלר' יוסי בהסגר שני אין רואין דלמא יטמאנו ובמוחלט אין רואין דלמא יטהרנו. ורבי פליג עליה דר\"מ במאי דס\"ל דהכהן יכול לשתוק וס\"ל כר\"י דאינו יכול לשתוק דלטהרו או לטמאו כתיב אך במאי דלא פסיקא ליה מלתא לר\"י אי צוותא דעלמא עדיף או צוותא דאשתו עדיף פליג עליה רבי ופסיקא ליה מלתא הי מינייהו עדיף אך נחלקו התנאים במאי פסיקא ליה איכא מ\"ד דלרבי פסיקא ליה דצוותא דעלמא עדיף ומש\"ה נראו לו דברי ר\"מ במוחלט ולא מטעמיה אלא משום דאי מטהרו שמחה היא לו דאית ליה צוותא דעלמא ואע\"ג דמפסיד צוותא דאשתו מ\"מ צוותא דעלמא עדיפא ליה ומשום הכי א\"ל דרואין במוחלט ובמוסגר נראו לו דברי ר\"י דאין רואין משום דלמא יראה בו סימני טומאה ואינו יכול לשתוק ויחליטנו ונמצא מפסיק צוותא דעלמא דמוסגר אינו משתלח ומוחלט משתלח ואע\"ג דנשכר בצוותא דאשתו דמוסגר אסור בתשמיש ומוחלט מותר צוותא דעלמא עדיף ליה. ואיכא מ\"ד דלרבי פסיקא ליה מלתא דצוותא דאשתו עדיף מצוותא דעלמא ומש\"ה נראו לו דברי ר\"מ במוסגר ולאו מטעמיה אלא משום דאם יטהרנו הרי משמחו ואם יראה בו סימני טומאה ויחליטנו הרי הוא נשכר בצוותא דאשתו ואע\"ג דמפסיד צוותא דעלמא צוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא ומש\"ה אית ליה דרואין. אבל במוחלט נראו לו דברי ר\"י דאין רואין משום דאם מטהרו מפסיד צוותא דאשתו ואע\"ג דנשכר בצוותא דעלמא מ\"מ צוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא. זהו פירוש הסוגיא לדעת רש\"י ואף דברש\"י שבנוסחת הגמרא באו דברי רש\"י בפירוש הסוגיא בקיצור ברש\"י שבהרי\"ף נתבאר הכל באר היטב. והנה כפי פשט הסוגיא מתפרשת יפה כפי סגנון זה אך יש על פירוש זה קושיות עצומות כפי שרשי הדינים וכבר התוס' השיגוהו: והנה במה שפירש\"י עלה דרבא דאמר בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי ליה דהיינו אם חל שביעי שלו בחוה\"מ וטעמא דרואין הוא משום דאי טהור שפיר ואם עומד בעינו מתחלה נמי בבית כלא היה עומד. הקשו עליו דלמא פשה הנגע ויהיה טמא מוחלט מחמת הפשיון והביאו ראיה לזה ממתני' דנגעים. ואני תמיה דהא מלבד קושית הפשיון הא איכא סימני טומאה אחרים דהיינו שער לבן והמחיה. וא\"כ היתכן לומר דרש\"י היה סובר דאין מחליטין את המוסגר בהסגר ראשון זהו דבר שאין הדעת סובלתו ושני סימנין אלו דהיינו שער לבן והמחיה מלבד שמחליטין עליהם בהסגר ראשון אפילו בתחלת הראיה אם ראה הכהן שער לבן או מחיה הרי זה מחליטו תכף ומיד ואין כאן הסגר כלל וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות טומאת צרעת והם הלכות קבועות לא נחלק בהם אדם מעולם: והנראה  אצלי בדעת רש\"י הוא דס\"ל דלר' יוסי אין אנו נמנעין מלהראות המנוגע לכהן משום דלמא יתחדש לו שום דבר המחליטו דמשום ספק אין אנו נמנעין מלהראותו כיון שכבר נזקק לכהן מתחלה אלא שאם יש איזו חששא שאף שלא יתחדש שום דבר יבא לידי החלט בזה הוא שחשש רבי יוסי ואמר דאין רואין. ורש\"י ז\"ל אזיל לשיטתיה שכתב בפירוש החומש דאין העומד בעינו בסוף שבוע שני פוטרו אא\"כ נשתנה מראה הנגע ממה שהיה אז הוא דאם עמד בשיעורו טהור ואם פשה טמא אבל אם לא נשתנה מראה הנגע אף שלא פשה מחליטו וזהו דוקא בסוף שבוע שני אבל בסוף שבוע ראשון אף שלא נשתנה המראה כל שלא פשה אינו מחליטו אלא מסגירו. וכבר עמדו על דברי רש\"י הללו הרא\"ם והרב בעל קרבן אהרן ויישבו כל המקומות שנראה מהם סתירה לסברא זו יע\"ש. ולפי זה ס\"ל לרש\"י דבסוף הסגר ראשון לכ\"ע רואין דאין אנו חוששין שמא יולד לו סימני טומאה דהיינו פשיון או שער לבן או מחיה ואם לא יתחדש לו שום דבר יסגירנו שנית והרי הוא בבית כלא כמו שהיה מקודם ודלמא ימצא לו סימני טהרה ויטהרנו. אבל בסוף שבוע שני שאף שלא נתחדש לו שום דבר אלא שעמד בשיעורו ובמראהו טמא הוא משום הכי אית ליה לר\"י דאין רואין. ומה שחושש רבי יוסי במוחלט דאין רואין דלמא יתחדש לו סימני טהרה אלמא דחייש דלמא יתחדש לו שום דבר. הא לא קשיא כלל דשאני התם במוחלט דכל עצמנו אין אנו מראים אותו לכהן אלא משום דלמא נתחדש לו סימני טהרה ויטהרנו דאי לאו הכי הרי הוא טמא כמו שהיה והכהן אינו עושה שום פעולה בראייתו משום הכי קאמר דאין רואין. אבל הכא גבי הסגר ראשון קאמר דרואין דאי מטהר ליה הרי טוב ואם לאו מסגירו שנית ואין לנו לחוש דלמא יתחדש לו דבר המחליטו. זה נ\"ל כפתור ופרח בדברי רש\"י: אך התוס' ז\"ל הקשו על רש\"י קושיות חזקות אם במה שפירש דמוסגר אסור בתשמיש ומוחלט מותר דזו מנין לו ולא נמצא בשום מקום חילוק זה דהא מאן דאית ליה דבימי חלוטו שרי בתשמיש משום דמאי דגלי גלי מאי דלא גלי לא גלי ה\"ה מוסגר דשרי דמהיכא תיתי ליה איסור שהרי לא מצינו איסור זה כי אם בימי ספרו. ומאן דאית ליה דבימי חלוטו אסור מק\"ו דימי ספרו א\"כ ק\"ו זה עבדינן ליה לימי הסגרו מימי ספרו וכולם אסורים וא\"כ אין סברא לחלק בין ימי הסגרו לימי חלוטו לענין תשמיש. גם מה שפירש דמוסגר משתלח חוץ לשלש מחנות הוא תימה דבפ\"ק דמגילה (דף ז'.) אמרינן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ואמרינן בגמרא הא לענין שלוח זה וזה שוין, אשר ע\"כ מכח קושיות אלו דחו פירש\"י ופירשו פירוש אחר בסוגיא דפירוש צוותא דעלמא הוא פריעה ופרימה שהוא מוזהר בהם כשהוא מוחלט וגם טמא טמא יקרא ופורש מבני אדם בימי חלוטו וכשהוא מוסגר אינו מוזהר בכל זה. אבל לענין אחר אין חילוק בין מוסגר למוחלט דלענין תשמיש מוסגר ומוחלט שרו ואי לענין שילוח מוסגר ומוחלט משתלחים חוץ למחנה: וראיתי להרב תיו\"ט בפ\"ק דמגילה משנה ז' שכתב דמ\"ש התוס' וגם טמא טמא יקרא לאו דוקא שהרי דין זה הוא אף במוסגר שהרי כל הטמאים חייבים בזה אלא שהתוספות לפום ריהטא כתבו כן. ולי אין דבריו נראין בעיני שהרי כל עצמן של התוס' לא באו אלא ליישב לישנא דצוותא דעלמא ולא יתיישב אלא בטמא טמא יקרא שיפרשו בני אדם ממנו ונמצא שבשביל אלו הדברים לית ליה צוותא דעלמא ונקט נמי פריעה ופרימה דאפשר דס\"ל דטעמא דהני נמי הוא כדי שיהא ניכר לכל ויפרשו ממנו. ומאי דלא נקט בפ\"ק דמגילה כי אם פריעה ופרימה לאו דוקא אלא דרישא דקרא נקט וה\"ה לכלהו דהא לא נקט נמי ועל שפם יעטה שהוא דין מיוחד במוחלט. ובפ\"ק דכלים משנה ה' לא נקט אלא פריעה ופרימה ובודאי דלאו דוקא אלא דרישא דקרא נקט. וראיתי לרבינו ז\"ל בפ\"ו מהל' טומאת צרעת דין ו' שכתב מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט וכו' ומודיע העוברים עליו שהוא טמא ואם כדברי הרב בעל תיו\"ט למה כתב רבינו דין זה דהמודיע העוברים בדינים המיוחדים למוחלט שהרי רבינו בדין זה בא ללמדנו מה שחייב המוחלט יותר מהמוסגר. אלא ודאי דס\"ל כסברת התוס' דחיוב זה דוטמא טמא יקרא אינו במוסגר כי אם במוחלט כפשטיה דקרא דבמוחלט איירי. ולא ידעתי איך יתכן לומר שדברי התוס' לאו דוקא שהרי כתבו פעמים דבמוחלט איכא וטמא טמא יקרא ועוד כתבו ופורש מבני אדם בימי חלוטו יותר מבימי הסגרו. וכל זה מטעמא דוטמא טמא יקרא ולא משום חומר טומאה שהרי המוסגר והמוחלט שוין בטומאתם כמ\"ש רבינו בפ\"י מהל' טומאת צרעת דין י\"א. ומה שכתב רבינו באותו פרק דין ח' ולא המצורעים בלבד אלא כל המטמאים את האדם חייבים להודיע לכל שהם טמאים כדי שיפרשו מהם הוא אסמכתא בעלמא וכההיא דאמרינן בפ\"ק דמ\"ק (דף ה'.) רמז לציון מן התורה מנין רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש, ורבינו ז\"ל כשכתב דין זה גבי מוחלט לא נתן טעם לדבריו אלא כתב סתם ומודיע העוברים עליו משום דרבינו לא בא בחיבורו לתת טעם למצות ה'. אך כשכתב ולא המצורעים בלבד שהוא מדבריהם ואסמכוה אקרא כתב דטעמם של חכמים הוא כדי שלא יטמאו בהם בני אדם דומיא דציון דכתבנו: והנראה אצלי בסברת התוס' הוא דנהי דס\"ל דכל המטמאים צריכים להודיע שהם טמאים היינו כדי שלא יבאו בני אדם ויגעו בהם ויתטמאו אבל במוחלט טעמיה דקרא הוא שיודיע שהוא מוחלט ויפרשו בני אדם ממנו דכל עיקר הכתוב הוא שיהא מובדל ומופרש מבני אדם ולא תיהוי ליה צוותא דעלמא. וזהו שכתבו התוספות ופורש מבני אדם בימי חלוטו יותר מבימי הסגרו דבימי הסגרו אף שהוא מודיע שהוא מוסגר אינן פורשים ממנו אלא מנגיעה אבל במוחלט פורשים ממנו מכל וכל שאינן יושבים עמו ומ\"מ עיקר הצווי הוא במוחלט דוקא. ומ\"ש רבינו באותו פרק דין ט' וטומטום ואנדרוגינוס פורע ופורם ועוטה על שפם מפני שהוא ספק ולא כתב ג\"כ שמודיע לרבים. היינו טעמא כיון דבלאו הכי הרי צריך להודיע טומאתו כדי שיפרשו ממנו בני אדם ובזה פשיטא שאין הנשים חייבות בזה וכמ\"ש שם בדין אף שאין חיוב זה כי אם מדרבנן לא הוצרך לאומרו גבי טומטום כיון שכבר יש לו חיוב אף אם הוא אשה: ודע שגם לפי דברי התוס' ר\"מ ס\"ל דהכהן יכול לשתוק אם יראה סימני טומאה ואית ליה ג\"כ דצוותא דעלמא עדיפא מצוותא דאשתו. ור\"י פליג עליה בתרתי חדא דס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה דלטהרו או לטמאו כתיב וס\"ל נמי דצוותא דאשתו עדיפא מצוותא דעלמא ופסיקא ליה מלתא ולאו ספוקי מספקא ליה כמו שפירשנו לדעת רש\"י. וס\"ל נמי דנהי דצוותא דאשתו עדיפא מצוותא דעלמא מ\"מ היכא דליכא למיחש לצוותא דאשתו יש לחוש לצוותא דעלמא ואף שהוא הפסד מועט. וכן אליבא דהתוס' נמי ר\"מ ור\"י פליגי בין במוסגר בין במוחלט ורבי פליג עליה דר\"מ וס\"ל דאין הכהן יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה וכסברת ר' יוסי ואיכא מ\"ד דפליג עליה דר' יוסי וס\"ל דצוותא דעלמא עדיפא מצוותא דאשתו וכסברת ר\"מ ואיכא מ\"ד דבהא נמי ס\"ל לרבי כר\"י דצוותא דאשתו עדיפא מצוותא דעלמא ולא פליג עליה אלא דמאי דאית ליה לר\"י דהיכא דליכא למחש לצוותא דאשתו דיש לחוש לצוותא דעלמא בזה חולק עליו וס\"ל דצוותא דעלמא לא חשיב הפסד כלל ואין לחוש לו: ועל פי כל ההקדמות אלו תתבאר כל הסוגיא בנקל דר\"מ סבר דבמוסגר רואין שאם יטהרנו הרי טוב ואם יראה סימני טומאה ישתוק שאם יחליטנו הרי הוא מחייבו בפריעה ופרימה ומפסידו צוותא דעלמא. ובמוחלט נמי ס\"ל דרואין דשמא יטהרנו ונשכר צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה ואע\"ג דמפסיד צוותא דאשתו צוותא דעלמא עדיפא ליה ור' יוסי חולק עליו וס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק ומשום הכי אית ליה דמוסגר אינו רואה דלמא ימצא בו סימני טומאה ויחליטנו ויתחייב בפריעה ופרימה ובמוחלט נמי אין רואין שאם יטהר אותו נאסר בתשמיש בימי ספרו ומפסיד צוותא דאשתו ואע\"ג דנשכר צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה ס\"ל לר\"י דצוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא. ודע דגם לפי פירוש התוס' גבי מוחלט לא שייך לומר ולא להחמיר דהא טמא היה מקודם אלא משום הסגר נקט ליה וכמו שכתבנו לעיל אליבא דרש\"י. ורבי פליג עליה דר\"מ במאי דס\"ל דכהן יכול לשתוק אלא ס\"ל כר\"י דכהן אינו יכול לשתוק אלא דאיכא מ\"ד דרבי פליג עליה דר\"י וס\"ל דצוותא דעלמא עדיפא מצוותא דאשתו ומש\"ה נראו לו דברי ר\"מ במוחלט דרואין אותו דדלמא יטהרנו ונשכר צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה ואע\"ג דמפסיד צוותא דאשתו דבימי ספרו אסור בתשמיש צוותא דעלמא עדיפא ליה מצוותא דאשתו. ונראו לו דברי ר' יוסי במוסגר דאין רואין שמא יחליטנו ומפסיד צוותא דעלמא מבלי שיהיה נשכר בשום דבר. ואיכא מ\"ד דרבי נמי מודה לר' יוסי דצוותא דאשתו עדיף ליה מצוותא דעלמא אלא דפליג עליה דרבי סבר דצוותא דעלמא לא חשיב כלל הפסד ומש\"ה אית ליה דבמוסגר רואין כסברת ר\"מ משום דאף שיטמאנו אינו מפסיד כלום דאי משום צוותא דאשתו מוסגר ומוחלט שניהם שוים בדין זה וכולם אסורין בתשמיש ואי משום צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה הא לא חשיב הפסד כלל. אבל במוחלט ס\"ל כר' יוסי דאין רואין משום דלמא יטהרנו ומפסיד צוותא דאשתו ואע\"ג דנשכר בצוותא דעלמא צוותא דאשתו עדיפא ליה. ומתוך מ\"ש יתבאר דלא שייך לומר אי צוותא דעלמא עדיף או צוותא דאשתו עדיף אלא במוחלט שהוא נעתק מהחלט לימי ספרו דבהחלטו אית ליה צוותא דאשתו ול\"ל צוותא דעלמא ובימי ספרו אית ליה צוותא דעלמא ול\"ל צוותא דאשתו ומש\"ה שייך לומר הי מינייהו עדיף. אבל בהסגר שהוא נעתק להחלט לא שייך האי לישנא משום דבין בהסגר בין בהחלט א\"ל צוותא דאשתו ובהסגר א\"ל נמי צוותא דעלמא ובהחלט ל\"ל צוותא דעלמא וא\"כ לא שייך לומר הי מינייהו עדיף וזה פשוט. וזהו שכתבו התוס' דהא דקאמר מר סבר צוותא דעלמא ניחא ליה ומ\"ס צוותא דאשתו עדיף ליה אמוחלט קאי וכמבואר. אך מ\"ש התוס' אמ\"ד דנראין דברי ר\"י במוסגר וז\"ל וגם יפסיד שיצטער שעד עתה היה מצפה להיות טהור ואין מצפה עתה להיות טהור ע\"כ. לא ידעתי לאיזה תכלית כתבו דברים אלו דהא אינהו קיימי אליבא דמ\"ד דרבי צוותא דעלמא עדיפא ליה מצוותא דאשתו ומשום הכי אית ליה לר\"י דבמוחלט רואין דאף שמפסיד צוותא דאשתו מ\"מ נשכר בצוותא דעלמא וא\"כ דלפי סברא זו במוסגר אין רואין דהא מפסיד צוותא דעלמא ואינו נשכר בשום דבר. וא\"כ למאי איצטריכו לטעמים אחרים גבי מוסגר למה נראו לרבי דברי ר' יוסי והלא הדברים פשוטים וכדכתיבנא: ודע דבמלתא דרבא דקאמר בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי ליה הקשו התוס' על פירש\"י. וכבר הארכנו בזה לעיל ויישבנו דבריו. והתוס' כתבו דיש מי שפירש דבהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי ליה הוי הטעם משום דלטהרו או לטמאו לא שייך למדרש עד שעה שצריך לטמאתו דהיינו בסוף הסגר שני אבל בסוף הסגר ראשון ראוי הוא להסגר עוד ולא יטמאנו ע\"כ. פירוש דלא שייך קרא דלטהרו או לטמאו אלא בזמן דלא שייך אלא או טהרה או החלט בזה הוא דצוה הכתוב דיטהרנו או יחליטנו ולא ישתוק אבל בסוף שבוע ראשון עדיין יש חלוקה שלישית דהיינו הסגר דהיינו היכא דעמד הנגע בעינו ולא נולדו בו סימני טומאה וא\"כ קרא לא מיירי בהכי ולפיכך אף אם רואה סימני טומאה יכול לשתוק. ומ\"מ כתבו דזה דוחק וכתבו דנראין דברי ר\"י שפירש בהסגר ראשון היינו תחלת הסגר ראשון שיכול לשמוח בהם דהא לא שייך השתא לטהרו או לטמאו כלל שהרי לא נזקק לו הכהן עדיין כי פליגי בהסגר שני והוא בתחלת הסגר שני שמא אינו יכול לשתוק וה\"ה בסוף הסגר שני ע\"כ. ואין כונתם לומר דבתחלת הסגר ראשון לא משכחת לה טומאה שיחליטנו דהא ודאי ליתא דנהי דפשיון אינו סימן טומאה בתחלה כמ\"ש רבינו בפ\"ד מהלכות טומאת צרעת דין ב' מ\"מ שער לבן ומחיה מטמאין בתחלה להחליט וכמ\"ש שם בפ\"א דין י' וכל אלו הם הלכות פסוקות ובת\"כ דריש להו מקראי. אלא כונת התוס' היא דגזרה זו דלטהרו או לטמאו דמשמע דאין הכהן יכול לשתוק אלא יאמר ויפסוק הדין כפי מה שרואה הוא דוקא משנזקק לטומאה דהסגירו כבר ולפיכך בין בשבוע ראשון בין בסוף שבוע שני אינו יכול לשתוק. אבל בתחלה קודם שיסגירנו יכול לשתוק הוה ליה כאלו לא ראה הנגע ומשום הכי בתחלה לכ\"ע חזי ליה דאי מטהר ליה ה\"ז משמחו ואי חזי ביה סימני טומאה שתיק דקודם שנזקק לו רשאי הוא לשתוק. ועוד סבור הייתי לומר פירוש אחר בדברי התוס' דמעולם לא חששו התוס' לא לשער לבן ולא למחיה שהם דברים מחודשים וס\"ל דר' יוסי לא חשש לאלו כי אם לפשיון. וזהו כשהקשו לפירש\"י לא הקשו כי אם מפשיון. ולפיכך פירש ר\"י דה\"ק בהסגר ראשון דהיינו בתחלה חזי ליה דהא לא שייך לטמאו דליכא למיחש לטומאה דאי משום פשיון אינו סימן טומאה בתחלה ואי משום שער לבן או מחיה אין לחוש להם ומש\"ה רואין בתחלה. אבל בתחלת הסגר שני אין רואין משום חשש פשיון. אבל מ\"מ כוונת התוס' האמיתית היא מה שכתבנו בתחלה והכי דייקי דבריהם שכתבו שהרי לא נזקק לו הכהן עדיין. והחכם בעל חדושי הלכות ז\"ל לא ירד לעומקן של דברים יע\"ש: ומ\"מ לא יכולתי להלום כפי פירוש זה של ר\"י ז\"ל מאי האי דקאמר רבא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה טהור זה מהו שהרי לדברי ר\"י שפירש הסגר ראשון דהיינו תחלת הסגר ראשון היינו טהור. ואולי דלא גרסי ליה ובפירש\"י שבגמרא לא פירש דברי רבא דבטהור משמע דלא גריס ליה אך בפירש\"י שבהלכות הרי\"ף גריס ליה. ומוכרח הוא דאי לא רבא שבא ללמדנו במאי פליגי ובמאי לא פליגי למה לא למדנו חלוקה זו דטהור אי פליגי או לא. סוף דבר שכפי פירוש ר\"י לא ידעתי פירוש דברי רבא דקאמר בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה וצ\"ע: הנה הארכנו מילין לבאר סוגית הגמרא כפי פירוש התוס' ואף שיש בו קצת מהדוחק מ\"מ נסבול אותו לפי שפירושו הוא אליבא דהלכתא. ודע שראיתי להר\"ש רפ\"ג דנגעים שכתב בסוגיא זו דברים תמוהים בעיני וז\"ל בהסגר שני ר\"מ סבר רואין סבר בכהן תלה רחמנא אף בהסגר שני אם טהור א\"ל טהור אי טמא שתיק ור\"י דאמר אין רואין לטהרו או לטמאו כתיב דאתא לרבויי בסוף שבוע שני דאי טמא טמא אפילו שתיק כהן ע\"כ. ופשט הסוגיא היא דלכ\"ע שתיק אינו טמא אף בהסגר שני אלא דלר\"מ אי בעי שתיק ולר\"י לא מצי למשתק דלטהרו או לטמאו כתיב דמחוייב הכהן כשיראה הנגע לומר הדין אם טמא אם טהור ומשום הכי אין רואין כלל וכן הוא דעת רש\"י והתוס' יע\"ש. אך מה שהקשה לכל הפירושים הוא לישנא דרבי דקאמר נראין דברי ר\"מ בהא וכו' דהא רבי לעולם פליג עליה דר\"מ דס\"ל דהכהן אינו מחוייב לומר הדין ואי בעי שתיק ורבי ס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק וא\"כ הול\"ל נראין דברי ר' יוסי בזה ואינן נראין בזה וכיוצא בזה פריך בגמרא בפ' כל הבשר (דף ק\"ט.) והתוס' כבר נתעוררו בזה יע\"ש. אך מ\"ש בסוף דבריהם וז\"ל ולדברי רבי לא תמצא ביום אחד רואין להקל ולא להחמיר דאינו רשאי לשתוק כלל ע\"כ, לא ירדתי לסוף דעתם דהניחא לפי' רש\"י לא משכחת לה כלל אליבא דרבי רואין להקל ולא להחמיר דאי בטהור לא חזי ליה כלל ואי בהסגר ראשון חזי ליה להקל ולהחמיר ואי בהסגר שני ובהחלט לא חזי ליה כלל וכמו שכתבנו. אך כפי פירוש התוס' שכתבו בשם ר\"י הא משכחת לה אליבא דרבי להקל ולא להחמיר בתחלת הסגר ראשון וכמו שכתבנו הטעם למעלה וצ\"ע: ודע דבמתני' תנן ר\"מ אומר רואין את הנגעים בתחלה וכו' ואם כך היא הגירסא לא יכולתי ליישב דברי רבא דקאמר בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דהא במתני' קאמר דבתחלה לר\"מ רואין להקל. וכי תימא דלא גרסינן במלתיה דרבא חלוקה זו דבטהור כ\"ע לא פליגי. אכתי קשה לאותו הפירוש שהביאו התוס' דבהסגר ראשון לא שייך לטהרו או לטמאו וכו' וא\"כ בתחלה דלא שייך דהא עדיין ראוי לשני הסגרים וא\"כ לכ\"ע חזי ליה להקל ולא להחמיר וכן כפי מה שכתבו בשם ר\"י דהסגר ראשון היינו תחלת הסגר ראשון ולכ\"ע רואין להקל ולא להחמיר קשיא להו מתניתין דקתני דבתחלה אליבא דחכמים אינם רואים לא להקל ולא להחמיר וכי תימא דרבא אליבא דרבי יוסי קאי וחכמים פליגי וס\"ל דאף בהסגר ראשון אינן רואין לא להקל ולא להחמיר. לא ידעתי מנ\"ל לרבא הך מלתא לשים מחלוקת בין חכמים לר' יוסי. הן אמת דבפירש\"י דמתני' לא נקט כלל מלת בתחלה וכן הר\"ן ורבי עובדיה לא נקטי ליה אך עדיין הדבר צריך תלמוד ועיין בפירוש המשניות לרבינו ז\"ל דנראה דלא גריס במתני' בתחלה ודוק (א\"ה ועיין לקמן בד\"ה ומה שכתב הרב המחבר ז\"ל דגירסא זו מוכרחת בירושלמי יע\"ש): ודע דבגמרא אמרינן תניא וביום הראות בו וגו' יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו ומכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל ע\"כ. והקשו התוס' תימה לר\"מ למה אינו רואה להקל. והנה מכאן הוכחה דלא הוו גרסי התוס' כמתני' בתחלה דאי הוו גרסי הא בפירוש ר\"מ חולק על הברייתא וע\"כ ברייתא זו ר' יוסי היא. וכן לא הוו גרסי במלתיה דרבא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דאי הוו גרסי אמאי לא הקשו קושיא זו על מלתיה דרבא דקאמר דבטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דלר\"מ למה אינו רואה להקל. ודע דלפי פירש\"י ליכא קושיא כלל משום דנהי דלר\"מ רואה להקל היינו דוקא בהסגר ראשון שכבר הוזקק לראותו בתחלה א\"כ בשביעי רואה אותו להקל אבל בתחלה שעדיין לא ראה אותו והרי הוא טהור למה נזקיק אותו לראותו מאחר דליכא נפקותא בראייתו ומוטב שלא יראה אותו כלל וכמו שכתבנו למעלה בתחלת פירושנו בדברי רש\"י ואפשר שאם יראה אותו וישתוק מצערו בשתיקתו שרואה ששותק אלמא טמא הוא ואי מטהרו אין לו כ\"כ שמחה דהא בלאו הכי טהור היה. ומ\"מ לא ידעתי כונת התוס' דאם קודם ראותם הברייתא הלזו הוו ס\"ל דלר\"מ לעולם אף בתחלה רואה להקל א\"כ מאי קשיא להו מהברייתא דמאן אמר לן דר\"מ דריש לקרא הכי. והנראה דבגמרא הביאו ברייתא זו על קושיא למימרא דבכהן תליא מלתא והיא סברת ר\"מ דאמרינן בתחלת הסוגיא מ\"ס בכהן תליא מלתא וכו' והכונה דאי הוה סבירא לן דטומאה זו דצרעת היתה כשאר הטומאות דמאליהן הם טמאים לא היה חלות לדברי ר\"מ במאי דאמר ולא להחמיר דהא ממילא באה לו החומרא. אלא ודאי דכל זמן שלא יאמר הכהן שהוא טמא אינו טמא ומשום הכי ס\"ל לר\"מ רואין להקל ולא להחמיר ועל זה שאלו בגמרא למימרא דבכהן תליא מלתא דמנ\"ל האי מלתא ותירצו דנפקא לן מאותה ברייתא ומדקאמר רחמנא יש יום שאי אתה רואה ש\"מ דבכהן תליא מלתא דאי לא מאי נ\"מ אם רואה או לא והלא מן שמיא טמאוהו ועל זה הקשו התוס' דאיך יתכן זה אליבא דר\"מ דהא כפי סברתו אכתי תיקשי דאמאי כתב רחמנא ויש יום שאי אתה רואה יראה להקל. עוד הקשו למאי דפירש ר\"י דלכ\"ע בתחלת הסגר רואין להקל לעולם יכול לראות ועוד ופנו את הבית עד שיראה למה טורח לפנות שמא ימצא טהור ע\"כ. ודע שקושיא זו האחרונה דופנו את הבית היא לר\"מ ולר' יצחק שהקשו בתחלה מדברי הברייתא חזרו והקשו להם מקרא דופנו כלומר דבשלמא לדידן דדרשינן לטהרו או לטמאו דאין הכהן יכול לשתוק א\"כ תיכף ומיד שיראה הנגע צריך שיאמר הדין ומשום הכי אמר קרא ופנו שאם יבא הכהן תיכף ומיד יטמא אבל לר\"מ ולר' יצחק למה טורח לפנות שמא ימצא טהור ואם ימצא טמא ישתוק עד שיפנו ואח\"כ יאמר הדין: ודע דבפ\"ק דנגעים משנה ד' תנן ר' חנינא סגן הכהנים אומר אין רואין את הנגעים בתחלה לאחר השבת ששבוע שלו חל להיות בשבת וכו' רע\"א לעולם רואין חל להיות בשבת מעבירין לאחר השבת ובפ\"ג משנה ב' תנן חתן שנראה בו נגע וכו' וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל ע\"כ. והנה אי אמרינן דהא דתנן וכן ברגל וכו' מיירי דוקא בתחלה קודם שהוזקק לטומאה אבל לאחר שהוזקק אף אם חל שביעי שלו או יום י\"ג ברגל רואין ניחא דמתני' קמייתא איפליגו בה רבי חנינא ור\"ע בשבת דוקא דס\"ל לר' חנינא דמתחלה עבדינן עובדא כי היכי דלא ניחול בשבת ור\"ע ס\"ל דדוחין לאחר השבת אבל במועד לא פליגי דלכ\"ע אף במועד רואין כיון שכבר הוזקק לטומאה. וכי תימא מה נשתנה שבת ממועד הא מחד קרא נפקי דהיינו או מקרא דוביום הראות בו או מקרא דופנו את הבית הא ליתא משום דלעולם מהני קראי לא ממעטינן אלא בתחלה קודם שהוזקק לטומאה דהא קרא דופנו בתחלה מיירי קודם שהוזקק לטומאה וכמבואר וקרא נמי דוביום הראות בו בכולהו קא מיירי אף בתחלה דהא מחיה מטמאה בתחלה. וליכא למימר דלרבי דמפיק ליה מקרא דופנו אה\"נ דלא ילפינן אלא בתחלה אבל לר\"י דמפיק ליה מקרא דוביום הראות בו ס\"ל דלעולם אין רואין במועד אפילו לאחר שנזקק דהא בגמרא שאלו מאי בינייהו ואביי אמר משמעות דורשין איכא בינייהו ורבא אמר דבר הרשות ואם איתא למה שכתבנו טובא איכא בינייהו דהיינו היכא דנזקק לטומאה אם רואין אותו במועד אלא ודאי דאליבא דכולהו לא ממעטינן אלא דוקא קודם שנזקק לטומאה. וטעמא דשבת דאין רואין בו היינו משום דקי\"ל דאין דנים בשבת וראיית הנגע דומה לדין מהדינים. וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה ור' עובדיה ז\"ל שם. והיכא דנולד לו נגע בשבת לא הוצרך תנא דמתני' ללמדנו דהא מק\"ו דמועד נפקא. אך בזה דכבר הוזכר לטומאה דמקרא לא נפיק הוצרך התנא ללמדנו דבשבת אף שכבר הוזקק לטומאה אין רואין מפני שאין דנין בשבת אלא שנחלקו ר' חנינא ור\"ע באופן התקנה. והא דכתיבנא דטעמא דאין רואים את הנגעים בשבת וביו\"ט הוא משום דאין דנים לא נפלאת היא שהרי גבי בכור דקי\"ל דאין רואין מומין ביו\"ט כתבו מן הראשונים ז\"ל שהוא מטעם דהוי כדן את הדין והרז\"ה כתב דמטעם זה אין מראין סכין לחכם. ואף שרבינו ז\"ל לא כתב שם טעמים אלו אפשר דס\"ל דבדבר שהוא אוכל נפש דשרי ביו\"ט לא שייך טעמא דדן את הדין. אבל בנגעים הוא טעם ברור לכ\"ע ועיין מ\"ש הר\"ן פירוש המשנה ותראה איך לא פירשה למתני' אלא בתחלה יע\"ש. אך אי אמרינן דהא דתנן וכן ברגל וכו' מיירי אף לאחר שנזקק לטומאה ובין רבי יהודה בין רבי כולהו ס\"ל דמקרא ילפינן אף לאחר שנזקק לטומאה ומשום הכי לא אמרו בגמרא בינייא זו משום דאף למאן דמפיק לה מקרא דופנו ס\"ל דילפינן מיניה אף לאחר שנזקק לטומאה א\"כ כ\"ש בשבת נמי נפיק מהני קראי. וא\"כ יש לתמוה למה לא קבעו רבי חנינא ור\"ע מחלוקת זה בשבת ולא במועד דהא ממועד ילפינן מכ\"ש בשבת אבל משבת לא נפיק מועד. ועוד למה קבע רבי שתי משניות הללו בשני מקומות כיון דכולהו מחד טעמא נינהו אלא ודאי דאינם שוים לא בדינם ולא בטעמם דשבת הוי טעמא משום דאין דנים בשבת וטעם זה כולל בין קודם שנזקק לטומאה בין לאחר שנזקק לטומאה אבל טעמא דמועד הוא משום שלא יצטער במועד אם יטמאנו וס\"ל דטעם זה לא שייך אלא קודם שנזקק לטומאה אבל לאחר שנזקק שכבר הוא טמא אין כאן עצבון אם יטמאנו. ומשום הכי חלקם רבי לשני משניות הללו בשני מקומות לומר דלא ראי זה כראי זה: ומעתה בוא נבא לבאר דברי רבינו בפרקין שכתב אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל. וכתב ה\"ה וז\"ל ויש שם סוגיא דמשמע דאם חל ז' של הסגר ראשון בחוה\"מ דחזי ליה כדאיתא התם ורבינו כתב משנה כפשטה ואפשר שהוא סובר דאליבא דחכמים דמתני' אין רואין כלל ופ\"ט מהלכות טומאת צרעת נתבאר יותר ע\"כ. ונראה שהבין בדברי רבינו דאין רואין הנגעים כלל אפילו אחר שנזקק לטומאה דהיינו היכא דחל ז' שלו במועד. והדבר הוא תימה אצלי דאלו הדברים הם כפשטם דרבינו ס\"ל דלעולם אין רואין הנגעים במועד הוא כולל לכל הזמנים א\"כ אף במוחלט אין רואין והתם הטעם הוא משום שמא יטהרנו ואוסרו בתשמיש בימי ספרו וכמו שכתבנו לעיל ואיך כתב רבינו שמא ימצא טמא והרי במוחלט לא שייך טעם זה שהרי טמא היה מעיקרא ולא יתחדש לו שום דבר אם יטמאנו. ואולי יאמר הרב לזה דרבינו ז\"ל במוחלט פסק כרבי דנראו לו דברי ר\"מ במוחלט משום דצוותא דעלמא עדיפא ליה ומש\"ה לא נקט רבינו אלא טעמא דשמא יטמאנו וטעם זה לא שייך אלא בתחלה או בתוך הסגר שמא יטמאנו ויעשנו מוחלט אבל במוחלט ס\"ל לרבינו דרואין. אך תמהני דאיך לא השגיח בדברי רבינו פ\"ט מהלכות טומאת צרעת שהרי בתחלה כתב דאין רואין הנגעים ביו\"ט ובשבת ואח\"כ כתב הדין של חוה\"מ ואם כדברי הרב אין שום חילוק בין יו\"ט ושבת לחוה\"מ ועוד איך לא השגיח בדברי רבינו שבפי' המשנה שכתב גבי שבת ויו\"ט דאין רואין משום דאין דנין ת\"ל מטעמא דחול המועד וכ\"ת דהוצרך רבינו ז\"ל לומר אותו הטעם משום מוחלט דאף דבמועד רואין את המוחלט משום דלא שייך טעמא דשמא יטמאנו בשבת אין רואין משום דאין דנין. הא ליתא דהא התם במתני' לא מיירי כ\"א במוסגר וכמבואר שם וא\"כ לא היה שם מקום לטעמא דאין דנין: ועוד יגדל התימה על מרן בכ\"מ שם בהלכות טומאת צרעת שהביא מתני' דפ\"ק דנגעים דאין רואין בשבת וכתב וז\"ל ומשמע לרבינו דה\"ה ליו\"ט. ואח\"כ כתב ולענין חוה\"מ איפליגו במשנה בפ\"ק דמו\"ק ומשמע דהלכה כחכמים דאמרי דאפילו בחוה\"מ אין רואין את הנגעים ומשמע דחוה\"מ הוי בכלל יו\"ט שכתב רבינו וכ\"כ בפ\"ז מהל' יו\"ט וכו' ע\"כ. ודבריו הם תמוהים דמלבד דמ\"ש דחוה\"מ הוי בכלל יו\"ט הוא דבר תימה דאיך בכלל יו\"ט נכנס חוה\"מ ולא ראי זה כראי זה. תו קשה איך לא השגיח בדברי רבינו שתיכף לזה כתב הדין של חוה\"מ דמוכח דמאי דקאמר בתחלה יו\"ט הוא דוקא ואין חוה\"מ בכלל. ועוד כתב מרן שם ואמרינן בגמ' בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי וכו' ויש לתמוה למה השמיטו רבינו ואפשר שסובר דלא קאי אלא אתנא דברייתא ולא אחכמים דמתני' ע\"כ. והן הן דברי ה\"ה כאן שכתב דלרבינו אף בהסגר ראשון לא חזי ליה וכבר כתבנו מה שיש מן התימה על פירוש זה. והנראה בעיני דרבינו ז\"ל ס\"ל דדוקא בשבת ויו\"ט הוא דאין רואין את הנגעים כלל לא בתחלה ולא בסוף ואפילו לאחר החלט אין רואין משום דהוי כמו דין וקיי\"ל דאין דנין בשבת. וז\"ש בתחלה בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויו\"ט והוא כולל לכל זמן שלא יראה נגע בזמנים אלו. אך בחוה\"מ ס\"ל דדוקא בתחלה קודם שנזקק לטומאה אין רואין משום דלמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל וטעם זה אינו אלא בתחלה אבל משנזקק לטומאה שכבר הוא טמא רואין אותו בחוה\"מ ואותם הטעמים דצוותא דעלמא וצוותא דאשתו לא ס\"ל כלל. ובהל' טומאת צרעת אף שלא הזכיר הטעם דלמה אין רואין בחוה\"מ מ\"מ כבר ביאר דלא מיירי אלא בתחלה שהרי כתב חתן שנראה בו נגע דהיינו בתחלה קודם שנזקק לטומאה ועלה כתב וכן ברגל דהיינו ג\"כ בתחלה: ומה שהביאו לרבינו לכל זה הוא דמלבד המשניות דמס' נגעים דמורות כל זה דשבת וחוה\"מ אין דינן שוה ואין טעמם שוה וכמש\"ל עוד נראה שהכריח רבינו זה משום דראה דבמתני' דפ\"ק דמ\"ק תנן ר\"מ אומר רואין את הנגעים בתחלה וגירסא זו נראה שהיא מוכרחת מדברי הירושלמי שם וכמו שיראה המעיין ואילו בברייתא לא גרס בתחלה. עוד הוקשה לו לרבינו דלמה תנא דברייתא הביא דוקא לר\"י בר פלוגתיה דר\"מ ולא קאמר וחכמים ור' יוסי אומרים לא להקל ולא להחמיר. ועוד הוקשה לו דלמה זה רבי קבע סברתו על הברייתא ואמר נראין דברי ר\"מ במוחלט ודברי ר\"י במוסגר ולא קבע סברתו אמתני' ולימא נראין דברי חכמים וכו'. אשר מכח כל הכרחיות אלו הכריח רבינו ז\"ל דפלוגתא דמתני' אינו דומה לפלוגתא דברייתא. והוא דבמתני' נחלקו קודם שנזקק לטומאה דר\"מ סבר רואין להקל משום דאי בעי שתיק אבל חכמים דרשי לטהרו או לטמאו ומש\"ה אמרו דאין רואין כלל משום שמא יטמאנו אבל היכא דנזקק לטומאה זה לא נזכר במשנתנו משום דחכמים ס\"ל בהפך דהיינו דרואים להקל ולהחמיר ואף דר\"מ ס\"ל דאף משנזקק לטומאה אין רואין להחמיר דשמא יצערנו חכמים לא ס\"ל הכי אלא דליכא צער אלא בתחלה ומש\"ה חכמים לא קבעו סברתם דולא להקל ולא להחמיר כי אם בתחלה משום דמשנזקק לטומאה ס\"ל דרואין אף להחמיר אך תנא דברייתא הביא מחלוקת והוא דר\"י מודה לר\"מ דאף משנזקק לטומאה אין רואין דלמא יצערנו אלא שחולק עם ר\"מ במאי דאמר רואין להקל ואיהו קאמר לא להקל ולא להחמיר. ועל זה בא רבי וקבע סברתו עליה דברייתא דגם איהו ס\"ל דאף לאחר שנזקק לטומאה לא שייך דלמא יצערנו אלא דנראו לו דבריו בזה ולא נראו לו דבריו בזה. וכל דברי רבא דקאמר בהא פליגי ובהא לא פליגי לא שייכי אלא עלה דברייתא דקא סבר דאף משנזקק לטומאה איכא למיחש דלמא יצערנו או משום צוותא דעלמא או משום צוותא דאשתו. אבל לחכמים דמתני' לא שייך זה כלל דאינהו סברי דליכא צער אלא בתחלה דוקא קודם שנזקק אבל משנזקק דכבר הוא טמא רואין וכ\"ש במוחלט דרואין אולי יטהרנו וצוותא דעלמא וצוותא דאשתו לא ס\"ל כלל. ופסק רבינו כחכמים אי משום דהיא סתם מתני' ואי משום דהמשניות דנגעים בשיטתייהו אזלי וכמו שכתבנו וזה נ\"ל שהוא פשוט בדעת רבינו ז\"ל והנה אמת נכון הדבר. ואין מי שיעמוד אצלי בזה אלא דברי רבינו שבפירוש המשנה בפ\"ק דמ\"ק שכתב ומחלוקתם הוא בראייתו בהסגר שני וכו' דמשמע דס\"ל דהמשנה והברייתא בחדא גוונא קא מיירי וזה הפך מ\"ש והפך ג\"כ ממ\"ש ה\"ה ומרן. אבל נ\"ל שאין זה מהקושי לפי שמצינו במקומות רבים שרבינו בחיבורו כתב הפך ממ\"ש בפירוש המשניות. והטעם שרבינו בתחלה עשה פירוש המשניות ואח\"כ עשה החיבור הגדול והעמיק בו ובירר אוכל מתוך פסולת וגם זה כאחד מהם. סוף דבר שדברי רבינו אינם מתיישבים כי אם על פי מה שכתבנו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכולן שהיה להם פנאי לגלח קודם המועד ולא גלחו אסורים אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתם בין בתוך המועד בין קודם הרגל אע\"פ שהיה להם פנאי מותרים לגלח במועד שלא ישהו קרבנותיהם וכל היוצא מטומאתו לטהרתו מותר לגלח במועד.</b> כל זה מתבאר במתני' פ' ואלו מגלחין דתנן והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו כך היא גירסת הר\"ן ז\"ל. ופי' והנזיר שהשלים נזירותו בחוה\"מ ומצורע העולה מטומאתו לטהרתו דכתיב ביום השמיני יגלח את כל שערו וכשהגיע שביעי שלו בחוה\"מ מותר בתספורת ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל דהוא בטל ממלאכה ע\"כ. וכן הוא בפירש\"י שבהלכות הרי\"ף אלא שטעם זה שהזכיר הר\"ן דלא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו לא הזכירו רש\"י. אך ה\"ה בפרקין הביא גירסא זו בשם רש\"י וסיים ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו. והוצרכו לטעם זה לפי שהוקשה להם דמאי אצטריך מתני' לאשמעינן דנזיר ומצורע מגלחין במועד דהשתא הבא ממדינת הים שהוא דבר הרשות כיון שלא היה לו פנאי לגלח קודם הרגל הותר לו הגילוח במועד נזיר ומצורע שהתגלחת היתה נמנעת להם מקודם ועכשיו בא זמנה ואיכא מצוה מיבעיא דשרי. וכ\"ת דאיצטריך לאשמעינן אפילו היכא דהיה יכול לגלח קודם. הא ליתא דהא בגמרא נסתפקו בזה (דף י\"ז.) ופשטוה מברייתא משמע דממתני' ליכא לאוכוחי כלל. ומש\"ה הוצרכו לומר דאיצטריך משום דסד\"א דהני נזיר ומצורע אף שלא היה להם פנאי מקודם דניגזור עליהם שלא יסתפרו במועד דלמא יבאו להשהות קרבנותם עד הרגל קמ\"ל דלא גזרינן. והרב בעל ל\"מ הבין דברי רש\"י שכתב ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו וכתב וז\"ל כלומר ולא גזרינן כשחל שביעי שלו במועד שיהא אסור לגלח משום דלמא יהא לו פנאי לגלח קודם המועד וישהה עד המועד דלהא לא גזרינן משום דשמא ישהה קרבנותיו. זה נ\"ל ליישב הלשון ומ\"מ אינו נאות ואינו מיושב ע\"כ: ולא ידעתי למה לא נחה דעתו בזה שטעם זה מוכרחין אנו לאומרו לכל הגירסאות. ואף לגירסת רבינו דגריס והעולה מטומאתו מ\"מ קשה דנזיר ומצורע אמאי איצטריך למיתני דהשתא שאר הטמאים שהיו יכולים לגלח קודם הרגל וליכא השתא מצוה בהתגלחתם אמרינן דמגלחין במועד משום דאין הטמא מתקשט קודם הרגל נזיר ומצורע מיבעיא. אלא ודאי ע\"כ אית לן למימר כמ\"ש רש\"י והר\"ן דהוה ס\"ד דהני אף שהגיע זמנם במועד דניגזור עליהם שלא יגלחו משום דלמא יהיה להם פנאי לגלח קודם הרגל ואתי לשהויי: ועוד אני תמה על הרב ז\"ל שדברי רש\"י הללו הם גמרא ערוכה שם (בדף י\"ד.) דאמרינן התם מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת\"ש והנזיר והמצורע העולה מטומאתו הא בימי טומאתו נהיג ותירצו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ\"ל ע\"כ. הרי לך בפירוש הטעם שכתבו רש\"י והר\"ן. הן אמת דראיתי לרש\"י שם שכתב וז\"ל ניגזור שלא יהא מגלח במועד דכיון דגילח צריך להביא קרבן ושמא משהה קרבנותיו עד יו\"ט האחרון ומקריבו ואסור להקריב קרבנות יחיד ביו\"ט ע\"כ. ולפי זה מ\"ש רש\"י במתני' דלא גזרינן דלמא אתי לשהויי אין הכונה כמו שהבין הרב בעל ל\"מ ז\"ל אלא כמ\"ש רש\"י כאן דהכונה היא שמא ישהא הקרבן ליו\"ט האחרון אלא שהרב ז\"ל לא השגיח בסוגיא זו ונמשך אחר דברי הר\"ן שכתב שהוא בטל ממלאכה ומש\"ה כתב דהכונה היא דלמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד: והנראה אצלי שהרב ז\"ל גם בדברי הר\"ן ז\"ל לא השגיח ולא ראה אלא דברי רש\"י שכתב ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו וסבור הרב דמה שכתב שמא הוא טעם למה שכתב ולא גזרינן כלומר דהגזרה היא שמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד וישהא עד המועד. ועל זה כתב דלא גזרינן משום דשמא ישהה קרבנותיו ועל זה כתב דאינו נאות. והדין עמו דודאי הלשון אינו מיושב כלל דלא שייך שמא בזה דהא ודאי שהה קרבנותיו. אך כפי דברי הר\"ן הדברים הם כפשטן דמ\"ש שמא ישהא קרבנותיו היא הגזרה עצמה כלומר דהחששא היא שמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ולא יגלח מקודם כדי לשהות קרבנותיו ברגל שהוא בטל ממלאכה. ומה שלא אמרו הטעם בקיצור דהיינו דס\"ד דלמא יהיה לו פנאי לגלח ולא יגלח עד המועד. הא לא קשיא כלל משום דמתני' איירי בשלא היה לו פנאי דהכי מוקמי לה שחל שביעי שלו במועד. וא\"כ מהיכא תיתי שנגזור דהא גבי מנודה ומי שנשאל לחכם לא גזרי היכא דלא היה להם פנאי אטו היכא דהיה להם פנאי ומהיכא תיתי שניגזור גבי נזיר ומצורע דמסתמא היכא דיש להם פנאי עושים מצותן בזמנה המצורע כדי ליטהר מקצת טומאות וכן הנזיר תיכף שמביא קרבנותיו מגלח עצמו כדי לשתות יין וא\"כ פשיטא דאין לחוש. לזה הוצרכו לומר דהחששא היא שלא יגלח קודם המועד כדי לשהות הקרבנות במועד שהוא בטל ממלאכה. ולדברי רש\"י ז\"ל הדברים הם כפשטן דהיינו דהיה עולה על הדעת שלא יגלח במועד שמא יבא לשהות הקרבנות עד יו\"ט האחרון: וא\"ת לפי הס\"ד של הגמרא דלא התירו במתני' לנזיר ולמצורע אלא דוקא היכא שלא היה להם פנאי לגלח קודם המועד שלא עלו מטומאתם עד הרגל. א\"כ מהיכא תיתי שנגזור דלמא יהיה לו פנאי ולא יגלח והלא לזה לא הותר לגלח במועד. י\"ל דזה יעשה חלוקה אחת כדי לשהות קרבנותיו והוא שהדבר ידוע דתגלחת זו של מצורע שהיתה אחריה קרבנות כבר קדמה תגלחת אחרת ביום שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע ואחרי כן סופר שבעה ימים ומגלח תגלחת שניה וכמו שנתבאר כל זה בדברי רבינו ריש פי\"א מהל' טומאת צרעת יע\"ש. וכל שלא גילח תגלחת ראשונה אינו יכול לגלח תגלחת שניה אלא צריך שאחר תגלחת ראשונה ישהה שבעה ימים ויגלח תגלחת שניה וכמו שכתב רבינו באותו פרק דין ג' ואם שייר שתי שערות בתגלחת ראשונה וגלחן בשניה לא עלתה לו אלא תגלחת אחת בלבד והרי היא ראשונה. וכתב הר\"ש בפי\"ד ממסכת נגעים וסופר שבעה ומגלח ע\"כ. וא\"כ אפשר שזה ישהה תגלחתו הראשונה לכתחלה עד כדי שיבא יום השביעי במועד כדי שיביא קרבנותיו במועד שהוא בטל ממלאכה וזה לפי האמת חל שביעי שלו במועד אלא שהיה יכול לעשות תגלחת ראשונה בזמנה ואז היתה חלה תגלחתו שניה קודם המועד קמ\"ל דלא גזרינן הכא. ומיהו כל זה ניחא גבי מצורע אבל גבי נזיר קשה שהרי אם שלמה נזירותו קודם הרגל אין בידו לדחות התגלחת שיבא זמנה בתוך המועד. ואם היינו אומרים דנזיר זה דמתני' מיירי בנזיר טמא היה אפשר לומר דגם זה בידו לדחות תגלחת שיבא זמנה במועד שהרי תגלחת דנזיר טמא לא היתה כי אם ביום השביעי להזאתו וכמ\"ש רבינו בפ\"ז מהלכות נזירות דין י\"א וא\"כ היה יכול לדחות ההזאה כדי שיבא יום השביעי ברגל. ומ\"מ כל זה נראה דוחק בעיני אבל הנכון הוא דאפשר שיהיה זה טועה בדין וסובר דאף שיהיה לו פנאי לגלח קודם המועד יהיה סבור לגלח במועד וסד\"א דניגזור דשום נזיר ומצורע לא יגלחו במועד משום גזרה זו קמ\"ל דלא גזרינן: ובגמרא אמרינן תניא כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד וכו' נזיר ומצורע אע\"פ שהיה להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם ע\"כ. ופירש\"י שלא ישהו קרבנותיהם בתגלחתם עד לאחר הרגל דנזיר ומצורע אין מביאים קרבנותיהם עד לאחר גילוח כדכתיב ביה קראי הלכך לא קנסינן להו בדלא עבדי מקמי רגל דזמנין דלא עבוד קמי רגל ואי אסרי להו במועד נמצא שמשהין הקרבנות ואינן קרבים ביום השמיני בזמנן לפיכך אמרו מגלח במועד דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר ע\"כ. והנה מה שכתב דאין מביאין קרבנותיהם עד אחר גילוח גבי מצורע מקרא מלא הוא וכן גבי נזיר טמא מקרא מפורש הוא. אך גבי נזיר טהור לא הוזכר בכתוב תגלחת כי אם אחר הקרבנות. הן אמת דרש\"י פירש לנזיר דמתני' בנזיר טמא וכמ\"ש רש\"י (בדף י\"ז.) אך ראיתי להר\"ן דאף שפירש דנזיר דמתני' מיירי בנזיר טהור כתב עלה דברייתא זו דנזיר ומצורע אינן רשאין להביא קרבן עד לאחר גילוח. ואפשר דס\"ל להר\"ן כר' אליעזר דאית ליה בפ\"ו דנזיר דאחר החטאת היה מגלח נמצא דהעולה והשלמים היו אחר התגלחת ואף לר\"י דאית ליה דלאחר השלמים מגלח מ\"מ אפשר דס\"ל כסברת התוספות דאית להו התם דהשלמים קודמים לחטאת ולעולם גבי נזיר טהור וא\"כ נמצא דהחטאת והעולה היו אחר התגלחת ואף אליבא דרבינו שפסק בפ\"ח מהלכות נזירות דתגלחת נזיר טהור היתה אחר כל הקרבנות כולם מ\"מ כיון דאיכא מצוה לגלח שערו תחת הדוד של השלמים נמצא שקרבנותיו תלויים בתגלחת. אך מ\"ש רש\"י ואינם קרבים ביום השמיני בזמנן לא הבנתי כונתו דהא השתא נמי אינם קרבים ביום השמיני שהוא זמנם שהרי אנן קיימין במי שהיה לו פנאי לגלח וא\"כ הרי עבר יום השמיני. והר\"ן ז\"ל כתב בקיצור הלכך לא קנסינן להו כי היכי דלא נישהו קרבנותיהם ודברי רש\"י צל\"ע: ודע דאליבא דהר\"ן ז\"ל לא הוזכר במתני' דין נזיר טמא וכן תגלחת ראשונה דמצורע ואליבא דרש\"י מתניתין איירי בנזיר טמא וגרסינן הנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו וקאי העולה לנזיר ומצורע אך אליבא דהר\"ן לא קאי העולה כי אם למצורע ואליבא דרש\"י לא הוזכר במתני' דין נזיר טהור וכן תגלחת ראשונה דמצורע. ור' עובדיה ז\"ל פירשה למתני' כהר\"ן וכדברי רש\"י שבהלכות הרי\"ף וכתב שם הרב תיו\"ט וא\"ת פשיטא מסיים הר\"ן ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל וכו' אבל בש\"ס מסיק מברייתא דתנן בהדיא נזיר ומצורע אע\"פ שיש להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם וכן פסק הר\"ם ע\"כ. ולא ידעתי כונתו וכי רש\"י והר\"ן לא ראו סוגיא זו והלא הם פירשוה להך ברייתא אלא דאינהו קיימי במתניתין ופירשוה לפי הס\"ד דלא מיירי אלא בשלא היה להם פנאי אבל אה\"נ דלפי האמת מתני' איירי אפילו בשהיה להם פנאי וכבר כתבתי לעיל מה שהכריחם לרש\"י והר\"ן ולומר דאף כשחל שביעי במועד אשמעינן מתניתין דמותרים לגלח דהוה ס\"ד דלא ליגלחו דאם חידושא דמתני' לא היה אלא היכא דהיה להם פנאי במה נסתפק רבי ירמיה והוכרח לפסוק הדין מהברייתא תיפוק ליה ממתני' הן אמת דלרבינו עובדיה ז\"ל קשה שדרכו לפרש המשנה אליבא דהלכתא ודוק: ודע דתגלחת ראשונה דמצורע נ\"ל דמותרת במועד שהרי זה לא היה יכול לגלח מקודם שהרי מוזהר היה בתגלחת מקרא דוראשו יהיה פרוע. ומה שלא הזכירו דין זה הוא מפני דאליבא דר' יוסי אין רואין את הנגעים במועד כדאיתא פ\"ק דמ\"ק ואף במוחלט הבא ליטהר (כמו שנתבאר לעיל) ומה גם דאיכא תנא דאית ליה דרבי ס\"ל כר' יוסי במוחלט ומשום הכי לא פירשוה למתני' בתגלחת ראשונה כיון דאיכא פלוגתא וכי תימא הא משכחת לה כגון שראהו הכהן קודם הרגל וטהר את הנגע ובמועד רוצה להביא צפרים ולהתגלח. וכן נמי משכחת לה שהביא ג\"כ הצפרים קודם הרגל ולא נתגלח דהצפרים והתגלחת אינם מעכבין זה את זה וכמ\"ש רבינו פי\"א מהלכות טומאת צרעת דין ד' וכמו שפירש שם מרן. הא לא קשיא כלל משום דאי מיירי בהכי אינם מותרים להתגלח כיון שהיה להם פנאי קודם המועד ודוקא גבי תגלחת ב' דאיכא קרבנות אמרינן דלא קנסינן להו משום שיהוי הקרבן אבל צפרים ודאי לא חשיבי קרבן כלל דהא קי\"ל טהרת מצורע נוהגת בארץ ובח\"ל בפני הבית ושלא בפני הבית. וכ\"ת תיפוק ליה משום שיהוי הקרבנות האחרים הא לא קשיא דלא חיישינן אשיהוי אלא בהגיע זמנן של הקרבנות דהיינו לאחר תגלחת וטבילה והזאה אבל אי מיירי כשלא הביא צפרים א\"נ הביא ולא נתגלח א\"כ עדיין לא הגיע זמן הקרבנות ואם אנו אומרים שלא יגלח במועד ליכא משום שיהוי הקרבן כלל. ואפשר דמטעם זה לא פירשו למתני' בתגלחת ראשונה משום דלפי האמת מתני' איירי אפילו בשהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ומשום הכי אוקמוה למתני' בתגלחת שניה דאי בתגלחת ראשונה כל שהיה לו פנאי לגלח קודם המועד אינו מגלח במועד וכדכתיבנא אבל לעולם דלענין דינא דקיי\"ל דרואין את הנגעים במועד לאחר שהוזקק לטומאה וכ\"ש במוחלט שהראיה היא לטהרו (וכמו שהארכנו בזה לעיל כל שלא היה לו פנאי לראות קודם המועד מגלח במועד): ולכאורה היה נראה להביא ראיה לזה ממאי דאמרינן התם בגמרא מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת\"ש והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו הא בימי טומאתו נהיג. ופירש\"י שינהוג צרעתו שלא יבא אל המחנה ולא יגלח. והנה דינים אלו אינם אלא במוחלט אבל בימי ספרו לא נאסר באלו כמבואר. וא\"כ כי פשיט הא בימי טומאתו נהיג משמע דאית ליה דכי אמרינן העולה מטומאתו היינו מטומאת החלט לימי ספרו ומאי דקאמר לטהרתו הוא משום דקרא נמי קרי ליה טהור וכדכתיב ורחץ במים וטהר והיינו דטהור מליטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב ונכנס לפנים מן החומה אבל עדיין הוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע. וכי תימא דלמא לעולם דסבירא ליה דמתניתין איירי בתגלחת שניה ומכל מקום פשט דכי היכי דבתגלחת שניה קאמר מטומאתו לטהרתו דמשמע דבימי טומאתו דהיינו ימי ספרו נוהג ברגל הכי נמי הטומאה שנוהגת בימי החלטו נוהג ברגל. הא ודאי ליתא דודאי מעולם לא נסתפקו בגמרא בטומאת המצורע אם נוהגת ברגל דהא ודאי פשיטא דכל הטמאים בטומאתם הם עומדין בין ברגל בין בשבת ולא נסתפקו אלא בשלוח ובתגלחת דכל אלו מדין אבלות נגעו בה דהיינו מופרש ומובדל וכן נמי אסור בתספורת כאבל וזהו שרש\"י לא פירש הבעיא בטומאה אלא באלו בלבד והטעם כמו שכתבנו וא\"כ חזרנו למה שכתבנו אי מתני' איירי בתגלחת שנייה מאי קאמר הא בימי טומאתו נהיג הא ודאי דנהיג אלא ודאי דמשמע ליה דמתני' איירי בתגלחת ראשונה וכמו שכתבנו. והנראה דהפשטן היה רוצה ללמוד דע\"כ נוהג צרעתו ברגל מדאמרינן דהמצורע מגלח במועד ואם איתא דמצורע אינו נוהג למאי אצטריך לומר דהמצורע מגלח במועד השתא הדינים המחוייבים במצורע מדין תורה הרגל מבטלם ומותר לגלח ולהכנס לפנים מן החומה ברגל כ\"ש היכא דחל שביעי שלו ברגל שיתגלח ודחו דס\"ד דניגזור שמא ישהה קמ\"ל. ומ\"מ לא נתיישבה דעתי בפירוש זה. והנכון הוא דאביי סבור דמצורע דמתני' כולל בין מצורע מתוך החלט ובא להתיר תגלחת ראשונה וכן לאחר ימי ספרו שהיא תגלחת שניה ומאי דקאמר מטומאתו לטהרתו שייך בשני התגלחות אם בתגלחת ראשונה דהיינו מהחלט לימי ספרו ואם בתגלחת שניה דהיינו מימי ספרו לטהרתו הגמורה. ועל זה רצה להוכיח דמדקתני מטומאתו לטהרתו מוכח דדוקא כשעולה מותר לגלח הא כשהוא בטומאתו לא וע\"כ טעמא הוא משום דנוהג צרעתו ברגל דאי משום הרגל עצמו דאסור לגלח פשיטא דהכא שרי שהרי לא היה יכול לגלח קודם המועד שהיה מצורע. ועל זה דחו דלחידושא נקטיה. ומיהו אף אם נאמר דמתני' לא איירי אלא בתגלחת שניה נראה דיש ליישב דבגמ' בעו אם מצורע נוהג צרעתו ברגל ואם נוהג פשיטא דמותר לגלח וליכא איסורא משום מועד דהא לא היה יכול לגלח קודם המועד ועל זה השיב אביי מדתנן המצורע העולה מטומאתו לטהרתו וגירסת אביי היתה כגירסת רש\"י והר\"ן ועל זה רצה להוכיח דאם איתא דאינו נוהג ליתני והמצורע לבד והיה כולל בין כשהוא בטומאתו בין כשעולה מטומאתו ומדנקט העולה משמע דבימי טומאתו אסיר ועל זה דחו דלרבותא נקטי העולה לומר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג ופשיטא דשרי לגלח במועד אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ\"ל: ודע דמסוגיא זו יש להוכיח דהגירסא במתני' הוא כגירסת רש\"י והר\"ן דגרסי והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו ודלא כגירסת רבינו ז\"ל דגריס והעולה מטומאתו לטהרתו והוה מלתא אחריתי וכמו שנבאר. וא\"ת אביי דרצה להוכיח ממתני' דמצורע נוהג צרעתו ברגל מה היה סבור בטעמא דמתני' דקתני דהנזיר והמצורע מותרים לגלח פשיטא וכי גרעי מהבא ממדינת הים ויוצא מבית האסורים דהא לא עלה בדעתו טעם זה דשמא ישהא שכתבו רש\"י והר\"ן. וי\"ל דהוה ס\"ל דאצטריך מתני' לאשמועינן בהני דאפילו היה להם פנאי מותרים לגלח משום שיהוי מצוה דקרבנות אך לא עלה בדעתו דלכתחלה ישהה אדם קרבנותיו ושניגזור אטו הא. ואפשר עוד לדחות ולומר דלעולם היה יודע אביי דמאי דאצטריך מתני' ללמדנו דנזיר ומצורע מגלחין הוא דלא נימא דלא יגלחו משום גזרה דדלמא ישהו קרבנותיהם אלא שרצה לפשוט דאכתי לימא סתמא והמצורע והיה כולל הכל ומדנקט העולה משמע שבא למעט ותירצו דאי לא הוה קאמר העולה הייתי אומר דדוקא המצורע מגלח אבל לא העולה משום דלמא ישהה וכמו שכתבנו: נחזור לענייננו דנראה לי דתגלחת ראשונה של מצורע כל שהגיע זמנה במועד שרי. ורבינו ז\"ל כתב לעיל בפרקין דין י\"א ומטהרין את המצורע והנה טהרת המצורע הוא הבאת הצפרים והזאה וע\"כ איכא תגלחת דאי לא לא נטהר דהא תגלחת מעכב כמבואר. ולומר דיביא הצפרים ויזה ואחר כך יתגלח לאחר המועד הא ליתא דהא משום צרכי רבים נגעו בה ואי לא מהני ליה הבאת הצפרים והזאה כיון דליכא גילוח לאיזה תכלית יביא צפרים במועד. ומיהו נראה דדוקא כשחל טהרתו במועד אבל אם נטהר מקודם אינו מגלח כיון שהיה לו פנאי מקודם המועד ולא דמיא לתגלחת שניה דאיכא שיהוי קרבנות. ומכאן הוכחה למה שכתבת לעיל דלא קיי\"ל כר' יוסי דאית ליה דאין רואין נגעים במועד אף במוחלט דהא לפי מה שכתבנו דין זה דמטהרין את המצורע לא משכחת לה אלא כשנרפא הנגע במועד וכדכתיבנא. ומיהו עדיין י\"ל דאף שנרפא קודם הרגל מותר לגלח במועד משום דע\"כ לא אצטריכו בגמרא לומר טעמא דשיהוי קרבן אלא דוקא בתגלחת שניה משום דהתגלחת היה קודם הקרבן וא\"כ היה מן הדין דכל שהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ולא גילח שיהיה אסור לגלח במועד אלא דמשום שיהוי קרבן שרינן ליה. אבל בתגלחת ראשונה שהיתה אחר הבאת צפרים והזאה אף שנטהר קודם המועד כל שלא הביא צפרים לא קרינן ביה שהיה יכול לגלח ואף שהיה בידו להביא צפרים מ\"מ לגבי תגלחת לא קרינן שהיה בידו לגלח. והרי גבי מנודה ומי שנשבע שלא לגלח כתבו מן הראשונים ז\"ל דאף שהיה בידו לישאל על נדרו קודם המועד וכן לפייס לבעל דינו מ\"מ כיון שלא היה בידו לגלח ממילא אלא ע\"י מעשה מותר לגלח במועד. וא\"כ הכא נמי כיון שלא היה בידו לגלח כי אם אחר הבאת צפרים חשיב דאין בידו לגלח. ולפי זה מצינו למימר דהא דמטהרין את המצורע במועד אתיא אף כר' יוסי דאית ליה דאין רואין את המוחלט במועד ומיירי בשנטהר קודם המועד והשתא במועד מביא צפרים ומזין עליו ומתגלח: הכלל העולה מה שנראה לי הוא דדוקא היכא דנרפא הנגע במועד מתגלח והיכא דנרפא קודם המועד אם הביא הצפרים קודם המועד אסור לו לגלח במועד כיון שהיה בידו לגלח קודם המועד. אך אם לא הביא הצפרים קודם המועד זה תלוי במחלוקת דלמ\"ד דמנודה ומי שנשבע שלא לגלח דלא הותר אלא במי שלא היה בידו לישאל על נדרו או על נידויו אבל אם היה בידו אסור ה\"נ אסור לגלח כיון שהיה בידו להביא צפרים ולגלח. אך למ\"ד דלעולם שרי לגלח במועד ה\"נ שרי ומחלוקת זה נתבאר באורך בטא\"ח. ונזיר טמא ונזיר טהור פשיטא דמותרים לגלח במועד אף שהיה בידם לגלח קודם המועד דהא איכא לטעמא דשיהוי קרבנות כמבואר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך יום י\"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מהלכות כלי מקדש דין ט' דצידד לומר דע\"פ אסור בהספד ותענית מחצות ולמעלה יע\"ש):         סליקו להו הלכות שביתת יום טוב "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..db097c40ad93d59a7ec7282aeda618c053464d22
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,164 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on a Holiday",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המבשל ביו\"ט וכו'.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בדרשותיו בדרך מצותיך ח\"ג דף ס\"ט ע\"ג): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש ביו\"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה שהמוקצה אסור ביו\"ט ומותר בשבת וכו'.</b> בפ\"ק דיו\"ט (דף ב') אמרינן מכדי מאן סתמיה למתניתין רבי מאי שנא בשבת דסתם לן כר\"ש ומ\"ש ביו\"ט דסתם לן כר\"י אמרי שבת דחמיר ולא אתי לזלזולי בה סתם לן כר\"ש דמיקל יו\"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה סתם לן כר\"י דמחמיר. ומכאן קשיא לי אהא דאמרינן בפרק חרש (דף קי\"ב) שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן יו\"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן (א\"ה עיין בתוס' פ\"ק דסוכה (דף ו'.) ע\"א ד\"א אמרו לו. ובשיטה כ\"י מהרשב\"א ר\"פ משילין כתוב וז\"ל יו\"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה איכא למידק דהא במתני' טפי שריא ביו\"ט מבשבת. ונ\"ל דבעיקרי מלאכות גופייהו שרי ביו\"ט אבל במה שהותר קצתו כאן וכאן יותר יש להחמיר ביו\"ט מבשבת זת\"ד.) ובפ\"ב דיו\"ט (דף כ\"א) אמרינן שאני שבות שבת משבות יו\"ט ופירש\"י דהחמירו חכמים בדבריהם בשבת מביו\"ט. גם הר\"ן פ\"ב דיו\"ט אההיא שכתב ומהא משמע דלהרבות מותר וכו' כתב בשם ר\"י דבשבת דאיסור סקילה גזרו אבל ביו\"ט דאיסור לאו הקילו ועיין ביבמות ר\"פ האשה רבה (דף קי\"ט.) דאמרינן א\"ר בר אבהו רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו א\"ר מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו. ורש\"י ז\"ל מחלק בין חששא להרחקה דבהרחקה מחלקינן בין איסור כרת לאיסור לאו. וקשיא לדבריו סוגיא דפרק הערל (דף פ\"ב) דאיירי לענין אם תעלה בק\"א ואמרינן עלה דאין לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת. (אמר המגיה עיין בתרומת הדשן סימן ר\"נ שהשיגו לרש\"י מסוגיא זו ועיין מהריק\"ו שרש ע\"ב בסופו) ובפרק הנחנקין (דף פ\"ד) אמרינן רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא ופריך אי הכי אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק. ובפרק השוכר את הפועלים (דף צ') איבעיא לן אי מאי דגזרו רבנן אמירה לכותי שבות הוי דוקא לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא לא שנא ולא איפשיטא (אמר המגיה ועיין עוד בפרט זה בתרומת הדשן סימן רכ\"ג הרשב\"א בחדושיו ליבמות (דף כ\"ד.) הריב\"ש סימן כ\"ד תוספות קדושין (דף י\"ד). ועיין מ\"ש הרמ\"ז בספר גט פשוט (דף קכ\"ו ע\"ג) ובחדושיו ליומא בס' תוספת יום הכפורים (דף כ\"א ע\"ג) מהרימ\"ט חי\"ד סי' א' ובחדושיו לקדושין שם. ונראה מדברי התוס' שם דס\"ל דמאי דאמרינן מה לי איסור לאו וכו' היינו לומר דאפילו באיסור כרת יש להקל כיון דמקילינן באיסור לאו וטעמם משום דהתם הוא בחזקת היתר וסמכינן אחזקה וכן הבין מדבריהם מהרימ\"ט שם. ועל דבריו בתשובה הנזכרת ק\"ל דנראה דס\"ל דאע\"ג דלא איתחזק היתרא כל דלא איתחזק איסורא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' ולזה אין לו ראיה מסוגיא דיבמות דשאני התם דאיתחזק היתרא. ועיין מ\"ש הרא\"ש בפ\"ב דכתובות דבאשת איש החמירו טפי מגרושה שהיא בלאו ונתבאר בטאה\"ע סי' קי\"ט ועיין בספר בית שמואל סי' ו' ס' קי\"ד ובפ' בן סורר בעובדא דההוא גברא דהעלה לבו טינא פריך בגמרא בשלמא למ\"ד אשת איש היתה שפיר אלא למ\"ד פנויה היתה מאי כולי האי ואיכא למידק דפנויה נמי כל שאינה מיוחדת לאדם אחד אסורה מדאורייתא לכ\"ע כמבואר בריש הלכות אישות וא\"כ מה לי איסור לאו וכו'. ויש ליישב ע\"פ מ\"ש ה\"ה ר\"פ ה' מהלכות איסורי ביאה וע\"ש. ולפי זה עלה בידינו דלא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' אלא באיסור לאוין שחייבים עליהם מלקות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות וכו'.</b> (א\"ה הנה הר\"ן בס\"פ אין צדין כתב דלוקח ביצים מן הכותי ביו\"ט שהוא חוכך בזה אי אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין, ועיין בדברי הרב המחבר בפ\"ז מהלכות מעילה): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד המת ביו\"ט ראשון יתעסקו בקבורתו הכותים.</b> מימרא דרבא פ\"ק דביצה וכתבו התוס' רפ\"ז דנזיר (דף מ\"ז. ד\"ה וכן) דקבורת מת מצוה לא דחי יום טוב וכ\"ש שבת יע\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפרוח שנולד ביו\"ט אסור וכו'.</b> כתב ה\"ה ועגל שנולד בשבת יש מי שאסרו אותו ביו\"ט הסמוך לו ויש מתירים ואפילו ביומו מותר לחולה וכן עיקר ולזה הסכים הרשב\"א. ולא ידעתי כונת ה\"ה במ\"ש ואפילו ביומו מותר לחולה בודאי בחולה שיש בו סכנה מיירי דאי לאו הכי איך מותר לשחוט בשבת ואי הכי אפילו נבלות וטריפות מאכילין אותו ומה טעם לתלות היתר זה גבי בריא לענין עגל שנולד בשבת, אולי משגה הוא וט\"ס וצ\"ע: *(ע' בעבה\"ק להרשב\"א): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"א מהלכות מעילה דין י\"א): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני זה אסרו להראות סכין לחכם ביו\"ט כו'.</b> בבדיקה דלאחר שחיטה כתב הרב בעל הלבוש דיש אוסרין ויש מתירין והרב בעל באר שבע הסכים להתיר: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אין קורעין במועד אלא קרוביו של מת.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק י\"א מה' אבל): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומטהרין את המצורע.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר בדין זה לקמן בפרקין הלכה י\"ט ד\"ה נחזור לעניננו יע\"ש): "
+            ],
+            [
+                "<b>ודנין דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות במועד ומי שלא קבל עליו הדין משמתין אותו במועד.</b> בפרק ואלו מגלחין (דף י\"ד:) מנודה מהו שינהוג נדויו ברגל א\"ר יוסף ת\"ש דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות ואי לא ציית דינא משמתינן ליה ואי ס\"ד אינו נוהג נדויו ברגל משומת ואתי מעיקרא אתי רגל ודחי ליה השתא משמתינן ליה אנן א\"ל אביי ודלמא לעיוני בדיניה וכו' אמר אביי ת\"ש ומנודה שהתירו לו חכמים אמר רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזל ופייסיה לבעל דיניה ואתי קמי רבנן ושרו ליה. וראיתי להטי\"ד ר\"ס של\"ד שכתב אפילו פגע הרגל בתוך שלשים יום של נדוי אינו מבטל אותו וכתב על זה מרן הב\"י כן משמע בר\"פ אלו מגלחין והרב הב\"ח כתב דהיינו מדתנן והמנודה שהתירו לו חכמים והתוספות כתבו בשם הירושלמי דמקשה והלא פשע שלא בא לפני המועד לפני חכמים להתיר לו נדויו ומשני שכלו לו שלשים יום של נדוי במועד דאין נדוי פחות משלשים יום אלמא דהרגל אינו מבטל הנדוי ע\"כ. ותמהני דלמה לו לבקש עצות מרחוק בדבר שהיא בעיא בש\"ס ופשטוה מברייתא כדבר האמור. גם על מרן ז\"ל תלונותי שכתב כן משמע דאמאי לא הביא סוגיא זו דהביאה הרי\"ף שם בהלכות וכתב ומנודה נוהג נדוי ברגל ובהכי סלקא שמעתתא וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל דהיינו מדתנן דנין דיני ממונות במועד ואי לא ציית דינא משמתינן ליה ע\"כ. גם רבינו ז\"ל אע\"ג דלא הזכיר דין זה בהלכות ת\"ת מ\"מ כבר כתבו הכא בפרקין באומרו ומי שלא קבל עליו הדין משמתין אותו במועד ומכאן מוכח דנוהג הנדוי ברגל דאי לא משומת ואתי מעיקרא אתי רגל ודחי ליה השתא משמתינן ליה: ודע  דבתר הכי גרסינן התם בגמרא מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת\"ש והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו הא בימי טומאתו נוהג לא מבעיא קאמר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ\"ל. וק\"ל טובא דלעיל בסוגיא הנזכר רצה רב יוסף להוכיח דמנודה נוהג נידוי ברגל ודחי ליה אביי ושוב רצה אביי להוכיח דאינו נוהג מדקתני ומנודה שהתירו לו חכמים והוה ס\"ד דאביי דהכונה היא שהתירו לכל מנודה נדוי ברגל דאין נדוי נוהג ברגל ודחי ליה רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזל ופייסיה לבעל דיניה וכו'. והשתא כפי רבא אמאי לא פשיט אביי להפך דנוהג נדויו ברגל מדקתני והמנודה שהתירו לו חכמים משמע הא בימי נדויו אסור כי היכי דפשיט הכא הא בימי טומאתו נוהג. והכא לא שייך דיחוייא דמצורע דדחינן לא מיבעיא קאמר דהכא גבי נדוי לא שייך למגזר שמא ישהא קרבנותיו: ואולי דלישנא דמתני' דתני והמנודה שהתירו לו חכמים סובל ב' פירושים אפשר שהכונה היא דחכמים התירו לכל מנודה נדוי ברגל והם אמרו דאין נדוי נוהג ברגל. או אפשר דאזל פייסיה לבעל דינו ואתא קמי רבנן והתירו לו והא בימי נדויו אסיר ואביי הוה סבר דפשטא דמתני' היא שהתירו חכמים נדוי ברגל ורבא דחי ליה מי קתני שהתירוהו חכמים דאז הוה מוכרח פירוש אביי שהתירו חכמים נדוי ברגל שהתירו לו קתני ואפשר דהכונה היא דאזל פייסיה לבעל דיניה ואם כן ליכא לאוכוחי ממתני' כלל לא שנוהג ולא שאינו נוהג. ומה שכל המפרשים ז\"ל כתבו דפירוש דמתני' דאזל ופייסיה לבעל דיניה הוא משום דכיון דקי\"ל דנוהג מפשיטותא דרב יוסף דקאמר דנין דיני ממונות במועד א\"כ ע\"כ פירושא דמתני' הוא דאזל ופייסיה לבעל דיניה. א\"נ אפשר לומר דרבא ה\"ק מי קתני שהתירו חכמים שהתירו לו קתני וא\"כ אדרבא זיל דוק לאידך גיסא דנוהג נדויו ברגל מדקתני שהתירו לו משמע הא בימי נדויו נוהג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל. </b> משנה פ\"ק דמ\"ק ר\"מ אומר רואים את הנגעים בתחלה להקל אבל לא להחמיר וחכ\"א לא להקל ולא להחמיר. ובגמרא תניא ר\"מ אומר רואים את הנגעים להקל אבל לא להחמיר ר' יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר שאם אתה נזקק לו להקל נזקק לו אף להחמיר אמר רבי נראין דברי ר\"מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט אמר רבא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי כי פליגי בהסגר שני מר סבר בכהן תליא מלתא אי טהור אמר ליה טהור ואי טמא שתיק ומר סבר לטהרו או לטמאו כתיב. אמר מר אמר רבי נראין דברי ר\"מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט והתניא איפכא תנאי היא אליבא דרבי מר סבר צוותא דעלמא עדיף ליה ומר סבר צוותא דאשתו עדיף ליה למימרא דמוחלט מותר בתשמיש המטה אין וכו'. ודע שכדי לבאר סוגיא זו אליבא דרש\"י צריך להקדים קצת הקדמות אליבא דרש\"י ואח\"כ תתבאר הסוגיא בנקל. והנה אליבא דרש\"י המוסגר אסור בתשמיש המטה והמוחלט מותר ובימי ספרו אסור. ועוד ס\"ל לרש\"י דמוסגר אינו משתלח חוץ לשלש מחנות ומוחלט משתלח ובימי ספרו מותר ליכנס תוך המחנה. ופי' צוותא דעלמא אליבא דרש\"י הוא כניסתו לתוך המחנה וצוותא דאשתו הוא מה שמותר בתשמיש המטה. ועוד תדע דפלוגתא דר\"מ ור' יוסי הוא בין בהסגר שני בין במוחלט ור\"מ ס\"ל דאי בעי כהן לשתוק כשיראה סימן טומאה הרשות בידו וגם ס\"ל דלכולי עלמא צוותא דעלמא ניחא ליה מצוותא דאשתו. ור\"י פליג עליה דר\"מ בתרתי חדא דס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה ועוד דלא פסיקא ליה מלתא אי צוותא דעלמא עדיף אי צוותא דאשתו עדיף ואית ליה דאיכא מאן דניחא ליה בצוותא דעלמא מצוותא דאשתו ואיכא מאן דניחא ליה בצוותא דאשתו מצוותא דעלמא. ורבי ס\"ל כר' יוסי בחדא דהיינו שהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה אך במאי דלא פסיק ליה לר' יוסי פליג עליה רבי ופסיקא ליה. אלא שנחלקו אליבא דרבי מאי פסיקא ליה איכא מ\"ד דלרבי צוותא דעלמא עדיפא ליה ואיכא מ\"ד דצוותא דאשתו עדיפא ליה: ועכשיו בוא נבא לביאור הסוגיא. והנה בטהור מתחלתו שנתנגע כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דאי חזי ליה אין כאן תועלת דאי מטהר ליה מאי קא עביד ליה הא בלאו הכי טהור הוה ואף דאליבא דר\"מ ליכא הפסד דהא ס\"ל דאם רואה בו שהוא טמא יכול לשתוק מ\"מ כיון דליכא תועלת פשיטא דלא חזי ליה וכ\"ש אליבא דר' יוסי דלא חזי ליה דתועלת ליכא ואפשר שיבא לידי הפסד אם יראה בו סימני טומאה דר\"י ס\"ל דאינו יכול לשתוק. ובהסגר ראשון דהיינו אם חל שביעי שלו בחוה\"מ אליבא דכ\"ע חזי ליה דאי מטהר ליה הא שמחה היא לו ואם רואה בו סימן טומאה לא מבעיא לר\"מ דאין זה הפסד דהא יכול לשתוק אלא אפילו לר' יוסי דמוכרח להסגירו פעם אחרת לא חשיב הפסד דהא מעיקרא נמי מוסגר היה ובבית הכלא היה עומד נמצא שאינו מפסידו בשום דבר בהסגר זה השני והרי הוא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד. כי פליגי ר\"מ ור\"י הוא במוסגר שני וכן פליגי נמי במוחלט. והנה בהסגר שני דהיינו שחל יום י\"ג בחוה\"מ ס\"ל לר\"מ דרואין אותו אם הוא טהור יטהרנו ואם הוא טמא ישתוק משום שאם יטמאנו הרי הוא מוחלט ומשתלח חוץ לשלש מחנות ואע\"ג דנשכר בצוותא דאשתו דבימי הסגרו היה אסור בתשמיש והשתא בימי חלוטו מותר ס\"ל לר\"מ דצוותא דעלמא עדיפא ליה מצוותא דאשתו ומש\"ה רואין את הנגעים להקל ולא להחמיר וכן כשהוא מוחלט ורוצה להראות אל הכהן אם נרפא הנגע ס\"ל דרואין שאם יטהרנו הרי משמחו שנכנס למחנה ואית ליה צוותא דעלמא ואף דמפסיד צוותא דאשתו דבימי ספרו אסור בתשמיש ובימי חלוטו היה מותר כבר כתבנו דלר\"מ צוותא דעלמא עדיף ליה מצוותא דאשתו ואם הוא טמא יטמאנו והכא לא שייך לומר ולא להחמיר דהכא ליכא חומרא דמעיקרא טמא והשתא טמא אלא דנקט האי לישנא דולא להחמיר משום הסגר שני דשייך ביה האי לישנא וכדכתיבנא. ור' יוסי פליג עליה דר\"מ בין בהסגר שני בין במוחלט בהסגר שני פליג עליה משום דס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה ומשום הכי ס\"ל דאינו רואה אותו כלל משום דלמא יטמאנו ויהיה מוחלט וישתלח חוץ לשלש מחנות ומפסיד צוותא דעלמא ואע\"ג דנשכר בצוותא דאשתו אפ\"ה אין רואין דלמא האי גברא ניחא ליה בצוותא דעלמא טפי מצוותא דאשתו וכן נמי במוחלט ס\"ל דאין רואין משום דאם יטהרנו הרי הוא מפסיד צוותא דאשתו דבימי ספרו אסור בתשמיש ואע\"ג דנשכר בצוותא דעלמא דנכנס לתוך המחנה בימי ספרו דלמא האי גברא ניחא ליה בצוותא דאשתו מצוותא דעלמא ומש\"ה אין רואין. נמצא דלר' יוסי בהסגר שני אין רואין דלמא יטמאנו ובמוחלט אין רואין דלמא יטהרנו. ורבי פליג עליה דר\"מ במאי דס\"ל דהכהן יכול לשתוק וס\"ל כר\"י דאינו יכול לשתוק דלטהרו או לטמאו כתיב אך במאי דלא פסיקא ליה מלתא לר\"י אי צוותא דעלמא עדיף או צוותא דאשתו עדיף פליג עליה רבי ופסיקא ליה מלתא הי מינייהו עדיף אך נחלקו התנאים במאי פסיקא ליה איכא מ\"ד דלרבי פסיקא ליה דצוותא דעלמא עדיף ומש\"ה נראו לו דברי ר\"מ במוחלט ולא מטעמיה אלא משום דאי מטהרו שמחה היא לו דאית ליה צוותא דעלמא ואע\"ג דמפסיד צוותא דאשתו מ\"מ צוותא דעלמא עדיפא ליה ומשום הכי א\"ל דרואין במוחלט ובמוסגר נראו לו דברי ר\"י דאין רואין משום דלמא יראה בו סימני טומאה ואינו יכול לשתוק ויחליטנו ונמצא מפסיק צוותא דעלמא דמוסגר אינו משתלח ומוחלט משתלח ואע\"ג דנשכר בצוותא דאשתו דמוסגר אסור בתשמיש ומוחלט מותר צוותא דעלמא עדיף ליה. ואיכא מ\"ד דלרבי פסיקא ליה מלתא דצוותא דאשתו עדיף מצוותא דעלמא ומש\"ה נראו לו דברי ר\"מ במוסגר ולאו מטעמיה אלא משום דאם יטהרנו הרי משמחו ואם יראה בו סימני טומאה ויחליטנו הרי הוא נשכר בצוותא דאשתו ואע\"ג דמפסיד צוותא דעלמא צוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא ומש\"ה אית ליה דרואין. אבל במוחלט נראו לו דברי ר\"י דאין רואין משום דאם מטהרו מפסיד צוותא דאשתו ואע\"ג דנשכר בצוותא דעלמא מ\"מ צוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא. זהו פירוש הסוגיא לדעת רש\"י ואף דברש\"י שבנוסחת הגמרא באו דברי רש\"י בפירוש הסוגיא בקיצור ברש\"י שבהרי\"ף נתבאר הכל באר היטב. והנה כפי פשט הסוגיא מתפרשת יפה כפי סגנון זה אך יש על פירוש זה קושיות עצומות כפי שרשי הדינים וכבר התוס' השיגוהו: והנה במה שפירש\"י עלה דרבא דאמר בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי ליה דהיינו אם חל שביעי שלו בחוה\"מ וטעמא דרואין הוא משום דאי טהור שפיר ואם עומד בעינו מתחלה נמי בבית כלא היה עומד. הקשו עליו דלמא פשה הנגע ויהיה טמא מוחלט מחמת הפשיון והביאו ראיה לזה ממתני' דנגעים. ואני תמיה דהא מלבד קושית הפשיון הא איכא סימני טומאה אחרים דהיינו שער לבן והמחיה. וא\"כ היתכן לומר דרש\"י היה סובר דאין מחליטין את המוסגר בהסגר ראשון זהו דבר שאין הדעת סובלתו ושני סימנין אלו דהיינו שער לבן והמחיה מלבד שמחליטין עליהם בהסגר ראשון אפילו בתחלת הראיה אם ראה הכהן שער לבן או מחיה הרי זה מחליטו תכף ומיד ואין כאן הסגר כלל וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות טומאת צרעת והם הלכות קבועות לא נחלק בהם אדם מעולם: והנראה  אצלי בדעת רש\"י הוא דס\"ל דלר' יוסי אין אנו נמנעין מלהראות המנוגע לכהן משום דלמא יתחדש לו שום דבר המחליטו דמשום ספק אין אנו נמנעין מלהראותו כיון שכבר נזקק לכהן מתחלה אלא שאם יש איזו חששא שאף שלא יתחדש שום דבר יבא לידי החלט בזה הוא שחשש רבי יוסי ואמר דאין רואין. ורש\"י ז\"ל אזיל לשיטתיה שכתב בפירוש החומש דאין העומד בעינו בסוף שבוע שני פוטרו אא\"כ נשתנה מראה הנגע ממה שהיה אז הוא דאם עמד בשיעורו טהור ואם פשה טמא אבל אם לא נשתנה מראה הנגע אף שלא פשה מחליטו וזהו דוקא בסוף שבוע שני אבל בסוף שבוע ראשון אף שלא נשתנה המראה כל שלא פשה אינו מחליטו אלא מסגירו. וכבר עמדו על דברי רש\"י הללו הרא\"ם והרב בעל קרבן אהרן ויישבו כל המקומות שנראה מהם סתירה לסברא זו יע\"ש. ולפי זה ס\"ל לרש\"י דבסוף הסגר ראשון לכ\"ע רואין דאין אנו חוששין שמא יולד לו סימני טומאה דהיינו פשיון או שער לבן או מחיה ואם לא יתחדש לו שום דבר יסגירנו שנית והרי הוא בבית כלא כמו שהיה מקודם ודלמא ימצא לו סימני טהרה ויטהרנו. אבל בסוף שבוע שני שאף שלא נתחדש לו שום דבר אלא שעמד בשיעורו ובמראהו טמא הוא משום הכי אית ליה לר\"י דאין רואין. ומה שחושש רבי יוסי במוחלט דאין רואין דלמא יתחדש לו סימני טהרה אלמא דחייש דלמא יתחדש לו שום דבר. הא לא קשיא כלל דשאני התם במוחלט דכל עצמנו אין אנו מראים אותו לכהן אלא משום דלמא נתחדש לו סימני טהרה ויטהרנו דאי לאו הכי הרי הוא טמא כמו שהיה והכהן אינו עושה שום פעולה בראייתו משום הכי קאמר דאין רואין. אבל הכא גבי הסגר ראשון קאמר דרואין דאי מטהר ליה הרי טוב ואם לאו מסגירו שנית ואין לנו לחוש דלמא יתחדש לו דבר המחליטו. זה נ\"ל כפתור ופרח בדברי רש\"י: אך התוס' ז\"ל הקשו על רש\"י קושיות חזקות אם במה שפירש דמוסגר אסור בתשמיש ומוחלט מותר דזו מנין לו ולא נמצא בשום מקום חילוק זה דהא מאן דאית ליה דבימי חלוטו שרי בתשמיש משום דמאי דגלי גלי מאי דלא גלי לא גלי ה\"ה מוסגר דשרי דמהיכא תיתי ליה איסור שהרי לא מצינו איסור זה כי אם בימי ספרו. ומאן דאית ליה דבימי חלוטו אסור מק\"ו דימי ספרו א\"כ ק\"ו זה עבדינן ליה לימי הסגרו מימי ספרו וכולם אסורים וא\"כ אין סברא לחלק בין ימי הסגרו לימי חלוטו לענין תשמיש. גם מה שפירש דמוסגר משתלח חוץ לשלש מחנות הוא תימה דבפ\"ק דמגילה (דף ז'.) אמרינן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ואמרינן בגמרא הא לענין שלוח זה וזה שוין, אשר ע\"כ מכח קושיות אלו דחו פירש\"י ופירשו פירוש אחר בסוגיא דפירוש צוותא דעלמא הוא פריעה ופרימה שהוא מוזהר בהם כשהוא מוחלט וגם טמא טמא יקרא ופורש מבני אדם בימי חלוטו וכשהוא מוסגר אינו מוזהר בכל זה. אבל לענין אחר אין חילוק בין מוסגר למוחלט דלענין תשמיש מוסגר ומוחלט שרו ואי לענין שילוח מוסגר ומוחלט משתלחים חוץ למחנה: וראיתי להרב תיו\"ט בפ\"ק דמגילה משנה ז' שכתב דמ\"ש התוס' וגם טמא טמא יקרא לאו דוקא שהרי דין זה הוא אף במוסגר שהרי כל הטמאים חייבים בזה אלא שהתוספות לפום ריהטא כתבו כן. ולי אין דבריו נראין בעיני שהרי כל עצמן של התוס' לא באו אלא ליישב לישנא דצוותא דעלמא ולא יתיישב אלא בטמא טמא יקרא שיפרשו בני אדם ממנו ונמצא שבשביל אלו הדברים לית ליה צוותא דעלמא ונקט נמי פריעה ופרימה דאפשר דס\"ל דטעמא דהני נמי הוא כדי שיהא ניכר לכל ויפרשו ממנו. ומאי דלא נקט בפ\"ק דמגילה כי אם פריעה ופרימה לאו דוקא אלא דרישא דקרא נקט וה\"ה לכלהו דהא לא נקט נמי ועל שפם יעטה שהוא דין מיוחד במוחלט. ובפ\"ק דכלים משנה ה' לא נקט אלא פריעה ופרימה ובודאי דלאו דוקא אלא דרישא דקרא נקט. וראיתי לרבינו ז\"ל בפ\"ו מהל' טומאת צרעת דין ו' שכתב מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט וכו' ומודיע העוברים עליו שהוא טמא ואם כדברי הרב בעל תיו\"ט למה כתב רבינו דין זה דהמודיע העוברים בדינים המיוחדים למוחלט שהרי רבינו בדין זה בא ללמדנו מה שחייב המוחלט יותר מהמוסגר. אלא ודאי דס\"ל כסברת התוס' דחיוב זה דוטמא טמא יקרא אינו במוסגר כי אם במוחלט כפשטיה דקרא דבמוחלט איירי. ולא ידעתי איך יתכן לומר שדברי התוס' לאו דוקא שהרי כתבו פעמים דבמוחלט איכא וטמא טמא יקרא ועוד כתבו ופורש מבני אדם בימי חלוטו יותר מבימי הסגרו. וכל זה מטעמא דוטמא טמא יקרא ולא משום חומר טומאה שהרי המוסגר והמוחלט שוין בטומאתם כמ\"ש רבינו בפ\"י מהל' טומאת צרעת דין י\"א. ומה שכתב רבינו באותו פרק דין ח' ולא המצורעים בלבד אלא כל המטמאים את האדם חייבים להודיע לכל שהם טמאים כדי שיפרשו מהם הוא אסמכתא בעלמא וכההיא דאמרינן בפ\"ק דמ\"ק (דף ה'.) רמז לציון מן התורה מנין רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש, ורבינו ז\"ל כשכתב דין זה גבי מוחלט לא נתן טעם לדבריו אלא כתב סתם ומודיע העוברים עליו משום דרבינו לא בא בחיבורו לתת טעם למצות ה'. אך כשכתב ולא המצורעים בלבד שהוא מדבריהם ואסמכוה אקרא כתב דטעמם של חכמים הוא כדי שלא יטמאו בהם בני אדם דומיא דציון דכתבנו: והנראה אצלי בסברת התוס' הוא דנהי דס\"ל דכל המטמאים צריכים להודיע שהם טמאים היינו כדי שלא יבאו בני אדם ויגעו בהם ויתטמאו אבל במוחלט טעמיה דקרא הוא שיודיע שהוא מוחלט ויפרשו בני אדם ממנו דכל עיקר הכתוב הוא שיהא מובדל ומופרש מבני אדם ולא תיהוי ליה צוותא דעלמא. וזהו שכתבו התוספות ופורש מבני אדם בימי חלוטו יותר מבימי הסגרו דבימי הסגרו אף שהוא מודיע שהוא מוסגר אינן פורשים ממנו אלא מנגיעה אבל במוחלט פורשים ממנו מכל וכל שאינן יושבים עמו ומ\"מ עיקר הצווי הוא במוחלט דוקא. ומ\"ש רבינו באותו פרק דין ט' וטומטום ואנדרוגינוס פורע ופורם ועוטה על שפם מפני שהוא ספק ולא כתב ג\"כ שמודיע לרבים. היינו טעמא כיון דבלאו הכי הרי צריך להודיע טומאתו כדי שיפרשו ממנו בני אדם ובזה פשיטא שאין הנשים חייבות בזה וכמ\"ש שם בדין אף שאין חיוב זה כי אם מדרבנן לא הוצרך לאומרו גבי טומטום כיון שכבר יש לו חיוב אף אם הוא אשה: ודע שגם לפי דברי התוס' ר\"מ ס\"ל דהכהן יכול לשתוק אם יראה סימני טומאה ואית ליה ג\"כ דצוותא דעלמא עדיפא מצוותא דאשתו. ור\"י פליג עליה בתרתי חדא דס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה דלטהרו או לטמאו כתיב וס\"ל נמי דצוותא דאשתו עדיפא מצוותא דעלמא ופסיקא ליה מלתא ולאו ספוקי מספקא ליה כמו שפירשנו לדעת רש\"י. וס\"ל נמי דנהי דצוותא דאשתו עדיפא מצוותא דעלמא מ\"מ היכא דליכא למיחש לצוותא דאשתו יש לחוש לצוותא דעלמא ואף שהוא הפסד מועט. וכן אליבא דהתוס' נמי ר\"מ ור\"י פליגי בין במוסגר בין במוחלט ורבי פליג עליה דר\"מ וס\"ל דאין הכהן יכול לשתוק כשיראה סימני טומאה וכסברת ר' יוסי ואיכא מ\"ד דפליג עליה דר' יוסי וס\"ל דצוותא דעלמא עדיפא מצוותא דאשתו וכסברת ר\"מ ואיכא מ\"ד דבהא נמי ס\"ל לרבי כר\"י דצוותא דאשתו עדיפא מצוותא דעלמא ולא פליג עליה אלא דמאי דאית ליה לר\"י דהיכא דליכא למחש לצוותא דאשתו דיש לחוש לצוותא דעלמא בזה חולק עליו וס\"ל דצוותא דעלמא לא חשיב הפסד כלל ואין לחוש לו: ועל פי כל ההקדמות אלו תתבאר כל הסוגיא בנקל דר\"מ סבר דבמוסגר רואין שאם יטהרנו הרי טוב ואם יראה סימני טומאה ישתוק שאם יחליטנו הרי הוא מחייבו בפריעה ופרימה ומפסידו צוותא דעלמא. ובמוחלט נמי ס\"ל דרואין דשמא יטהרנו ונשכר צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה ואע\"ג דמפסיד צוותא דאשתו צוותא דעלמא עדיפא ליה ור' יוסי חולק עליו וס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק ומשום הכי אית ליה דמוסגר אינו רואה דלמא ימצא בו סימני טומאה ויחליטנו ויתחייב בפריעה ופרימה ובמוחלט נמי אין רואין שאם יטהר אותו נאסר בתשמיש בימי ספרו ומפסיד צוותא דאשתו ואע\"ג דנשכר צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה ס\"ל לר\"י דצוותא דאשתו עדיפא ליה מצוותא דעלמא. ודע דגם לפי פירוש התוס' גבי מוחלט לא שייך לומר ולא להחמיר דהא טמא היה מקודם אלא משום הסגר נקט ליה וכמו שכתבנו לעיל אליבא דרש\"י. ורבי פליג עליה דר\"מ במאי דס\"ל דכהן יכול לשתוק אלא ס\"ל כר\"י דכהן אינו יכול לשתוק אלא דאיכא מ\"ד דרבי פליג עליה דר\"י וס\"ל דצוותא דעלמא עדיפא מצוותא דאשתו ומש\"ה נראו לו דברי ר\"מ במוחלט דרואין אותו דדלמא יטהרנו ונשכר צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה ואע\"ג דמפסיד צוותא דאשתו דבימי ספרו אסור בתשמיש צוותא דעלמא עדיפא ליה מצוותא דאשתו. ונראו לו דברי ר' יוסי במוסגר דאין רואין שמא יחליטנו ומפסיד צוותא דעלמא מבלי שיהיה נשכר בשום דבר. ואיכא מ\"ד דרבי נמי מודה לר' יוסי דצוותא דאשתו עדיף ליה מצוותא דעלמא אלא דפליג עליה דרבי סבר דצוותא דעלמא לא חשיב כלל הפסד ומש\"ה אית ליה דבמוסגר רואין כסברת ר\"מ משום דאף שיטמאנו אינו מפסיד כלום דאי משום צוותא דאשתו מוסגר ומוחלט שניהם שוים בדין זה וכולם אסורין בתשמיש ואי משום צוותא דעלמא דהיינו פריעה ופרימה הא לא חשיב הפסד כלל. אבל במוחלט ס\"ל כר' יוסי דאין רואין משום דלמא יטהרנו ומפסיד צוותא דאשתו ואע\"ג דנשכר בצוותא דעלמא צוותא דאשתו עדיפא ליה. ומתוך מ\"ש יתבאר דלא שייך לומר אי צוותא דעלמא עדיף או צוותא דאשתו עדיף אלא במוחלט שהוא נעתק מהחלט לימי ספרו דבהחלטו אית ליה צוותא דאשתו ול\"ל צוותא דעלמא ובימי ספרו אית ליה צוותא דעלמא ול\"ל צוותא דאשתו ומש\"ה שייך לומר הי מינייהו עדיף. אבל בהסגר שהוא נעתק להחלט לא שייך האי לישנא משום דבין בהסגר בין בהחלט א\"ל צוותא דאשתו ובהסגר א\"ל נמי צוותא דעלמא ובהחלט ל\"ל צוותא דעלמא וא\"כ לא שייך לומר הי מינייהו עדיף וזה פשוט. וזהו שכתבו התוס' דהא דקאמר מר סבר צוותא דעלמא ניחא ליה ומ\"ס צוותא דאשתו עדיף ליה אמוחלט קאי וכמבואר. אך מ\"ש התוס' אמ\"ד דנראין דברי ר\"י במוסגר וז\"ל וגם יפסיד שיצטער שעד עתה היה מצפה להיות טהור ואין מצפה עתה להיות טהור ע\"כ. לא ידעתי לאיזה תכלית כתבו דברים אלו דהא אינהו קיימי אליבא דמ\"ד דרבי צוותא דעלמא עדיפא ליה מצוותא דאשתו ומשום הכי אית ליה לר\"י דבמוחלט רואין דאף שמפסיד צוותא דאשתו מ\"מ נשכר בצוותא דעלמא וא\"כ דלפי סברא זו במוסגר אין רואין דהא מפסיד צוותא דעלמא ואינו נשכר בשום דבר. וא\"כ למאי איצטריכו לטעמים אחרים גבי מוסגר למה נראו לרבי דברי ר' יוסי והלא הדברים פשוטים וכדכתיבנא: ודע דבמלתא דרבא דקאמר בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי ליה הקשו התוס' על פירש\"י. וכבר הארכנו בזה לעיל ויישבנו דבריו. והתוס' כתבו דיש מי שפירש דבהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי דחזי ליה הוי הטעם משום דלטהרו או לטמאו לא שייך למדרש עד שעה שצריך לטמאתו דהיינו בסוף הסגר שני אבל בסוף הסגר ראשון ראוי הוא להסגר עוד ולא יטמאנו ע\"כ. פירוש דלא שייך קרא דלטהרו או לטמאו אלא בזמן דלא שייך אלא או טהרה או החלט בזה הוא דצוה הכתוב דיטהרנו או יחליטנו ולא ישתוק אבל בסוף שבוע ראשון עדיין יש חלוקה שלישית דהיינו הסגר דהיינו היכא דעמד הנגע בעינו ולא נולדו בו סימני טומאה וא\"כ קרא לא מיירי בהכי ולפיכך אף אם רואה סימני טומאה יכול לשתוק. ומ\"מ כתבו דזה דוחק וכתבו דנראין דברי ר\"י שפירש בהסגר ראשון היינו תחלת הסגר ראשון שיכול לשמוח בהם דהא לא שייך השתא לטהרו או לטמאו כלל שהרי לא נזקק לו הכהן עדיין כי פליגי בהסגר שני והוא בתחלת הסגר שני שמא אינו יכול לשתוק וה\"ה בסוף הסגר שני ע\"כ. ואין כונתם לומר דבתחלת הסגר ראשון לא משכחת לה טומאה שיחליטנו דהא ודאי ליתא דנהי דפשיון אינו סימן טומאה בתחלה כמ\"ש רבינו בפ\"ד מהלכות טומאת צרעת דין ב' מ\"מ שער לבן ומחיה מטמאין בתחלה להחליט וכמ\"ש שם בפ\"א דין י' וכל אלו הם הלכות פסוקות ובת\"כ דריש להו מקראי. אלא כונת התוס' היא דגזרה זו דלטהרו או לטמאו דמשמע דאין הכהן יכול לשתוק אלא יאמר ויפסוק הדין כפי מה שרואה הוא דוקא משנזקק לטומאה דהסגירו כבר ולפיכך בין בשבוע ראשון בין בסוף שבוע שני אינו יכול לשתוק. אבל בתחלה קודם שיסגירנו יכול לשתוק הוה ליה כאלו לא ראה הנגע ומשום הכי בתחלה לכ\"ע חזי ליה דאי מטהר ליה ה\"ז משמחו ואי חזי ביה סימני טומאה שתיק דקודם שנזקק לו רשאי הוא לשתוק. ועוד סבור הייתי לומר פירוש אחר בדברי התוס' דמעולם לא חששו התוס' לא לשער לבן ולא למחיה שהם דברים מחודשים וס\"ל דר' יוסי לא חשש לאלו כי אם לפשיון. וזהו כשהקשו לפירש\"י לא הקשו כי אם מפשיון. ולפיכך פירש ר\"י דה\"ק בהסגר ראשון דהיינו בתחלה חזי ליה דהא לא שייך לטמאו דליכא למיחש לטומאה דאי משום פשיון אינו סימן טומאה בתחלה ואי משום שער לבן או מחיה אין לחוש להם ומש\"ה רואין בתחלה. אבל בתחלת הסגר שני אין רואין משום חשש פשיון. אבל מ\"מ כוונת התוס' האמיתית היא מה שכתבנו בתחלה והכי דייקי דבריהם שכתבו שהרי לא נזקק לו הכהן עדיין. והחכם בעל חדושי הלכות ז\"ל לא ירד לעומקן של דברים יע\"ש: ומ\"מ לא יכולתי להלום כפי פירוש זה של ר\"י ז\"ל מאי האי דקאמר רבא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה טהור זה מהו שהרי לדברי ר\"י שפירש הסגר ראשון דהיינו תחלת הסגר ראשון היינו טהור. ואולי דלא גרסי ליה ובפירש\"י שבגמרא לא פירש דברי רבא דבטהור משמע דלא גריס ליה אך בפירש\"י שבהלכות הרי\"ף גריס ליה. ומוכרח הוא דאי לא רבא שבא ללמדנו במאי פליגי ובמאי לא פליגי למה לא למדנו חלוקה זו דטהור אי פליגי או לא. סוף דבר שכפי פירוש ר\"י לא ידעתי פירוש דברי רבא דקאמר בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה וצ\"ע: הנה הארכנו מילין לבאר סוגית הגמרא כפי פירוש התוס' ואף שיש בו קצת מהדוחק מ\"מ נסבול אותו לפי שפירושו הוא אליבא דהלכתא. ודע שראיתי להר\"ש רפ\"ג דנגעים שכתב בסוגיא זו דברים תמוהים בעיני וז\"ל בהסגר שני ר\"מ סבר רואין סבר בכהן תלה רחמנא אף בהסגר שני אם טהור א\"ל טהור אי טמא שתיק ור\"י דאמר אין רואין לטהרו או לטמאו כתיב דאתא לרבויי בסוף שבוע שני דאי טמא טמא אפילו שתיק כהן ע\"כ. ופשט הסוגיא היא דלכ\"ע שתיק אינו טמא אף בהסגר שני אלא דלר\"מ אי בעי שתיק ולר\"י לא מצי למשתק דלטהרו או לטמאו כתיב דמחוייב הכהן כשיראה הנגע לומר הדין אם טמא אם טהור ומשום הכי אין רואין כלל וכן הוא דעת רש\"י והתוס' יע\"ש. אך מה שהקשה לכל הפירושים הוא לישנא דרבי דקאמר נראין דברי ר\"מ בהא וכו' דהא רבי לעולם פליג עליה דר\"מ דס\"ל דהכהן אינו מחוייב לומר הדין ואי בעי שתיק ורבי ס\"ל דהכהן אינו יכול לשתוק וא\"כ הול\"ל נראין דברי ר' יוסי בזה ואינן נראין בזה וכיוצא בזה פריך בגמרא בפ' כל הבשר (דף ק\"ט.) והתוס' כבר נתעוררו בזה יע\"ש. אך מ\"ש בסוף דבריהם וז\"ל ולדברי רבי לא תמצא ביום אחד רואין להקל ולא להחמיר דאינו רשאי לשתוק כלל ע\"כ, לא ירדתי לסוף דעתם דהניחא לפי' רש\"י לא משכחת לה כלל אליבא דרבי רואין להקל ולא להחמיר דאי בטהור לא חזי ליה כלל ואי בהסגר ראשון חזי ליה להקל ולהחמיר ואי בהסגר שני ובהחלט לא חזי ליה כלל וכמו שכתבנו. אך כפי פירוש התוס' שכתבו בשם ר\"י הא משכחת לה אליבא דרבי להקל ולא להחמיר בתחלת הסגר ראשון וכמו שכתבנו הטעם למעלה וצ\"ע: ודע דבמתני' תנן ר\"מ אומר רואין את הנגעים בתחלה וכו' ואם כך היא הגירסא לא יכולתי ליישב דברי רבא דקאמר בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דהא במתני' קאמר דבתחלה לר\"מ רואין להקל. וכי תימא דלא גרסינן במלתיה דרבא חלוקה זו דבטהור כ\"ע לא פליגי. אכתי קשה לאותו הפירוש שהביאו התוס' דבהסגר ראשון לא שייך לטהרו או לטמאו וכו' וא\"כ בתחלה דלא שייך דהא עדיין ראוי לשני הסגרים וא\"כ לכ\"ע חזי ליה להקל ולא להחמיר וכן כפי מה שכתבו בשם ר\"י דהסגר ראשון היינו תחלת הסגר ראשון ולכ\"ע רואין להקל ולא להחמיר קשיא להו מתניתין דקתני דבתחלה אליבא דחכמים אינם רואים לא להקל ולא להחמיר וכי תימא דרבא אליבא דרבי יוסי קאי וחכמים פליגי וס\"ל דאף בהסגר ראשון אינן רואין לא להקל ולא להחמיר. לא ידעתי מנ\"ל לרבא הך מלתא לשים מחלוקת בין חכמים לר' יוסי. הן אמת דבפירש\"י דמתני' לא נקט כלל מלת בתחלה וכן הר\"ן ורבי עובדיה לא נקטי ליה אך עדיין הדבר צריך תלמוד ועיין בפירוש המשניות לרבינו ז\"ל דנראה דלא גריס במתני' בתחלה ודוק (א\"ה ועיין לקמן בד\"ה ומה שכתב הרב המחבר ז\"ל דגירסא זו מוכרחת בירושלמי יע\"ש): ודע דבגמרא אמרינן תניא וביום הראות בו וגו' יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו ומכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל ע\"כ. והקשו התוס' תימה לר\"מ למה אינו רואה להקל. והנה מכאן הוכחה דלא הוו גרסי התוס' כמתני' בתחלה דאי הוו גרסי הא בפירוש ר\"מ חולק על הברייתא וע\"כ ברייתא זו ר' יוסי היא. וכן לא הוו גרסי במלתיה דרבא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דאי הוו גרסי אמאי לא הקשו קושיא זו על מלתיה דרבא דקאמר דבטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה דלר\"מ למה אינו רואה להקל. ודע דלפי פירש\"י ליכא קושיא כלל משום דנהי דלר\"מ רואה להקל היינו דוקא בהסגר ראשון שכבר הוזקק לראותו בתחלה א\"כ בשביעי רואה אותו להקל אבל בתחלה שעדיין לא ראה אותו והרי הוא טהור למה נזקיק אותו לראותו מאחר דליכא נפקותא בראייתו ומוטב שלא יראה אותו כלל וכמו שכתבנו למעלה בתחלת פירושנו בדברי רש\"י ואפשר שאם יראה אותו וישתוק מצערו בשתיקתו שרואה ששותק אלמא טמא הוא ואי מטהרו אין לו כ\"כ שמחה דהא בלאו הכי טהור היה. ומ\"מ לא ידעתי כונת התוס' דאם קודם ראותם הברייתא הלזו הוו ס\"ל דלר\"מ לעולם אף בתחלה רואה להקל א\"כ מאי קשיא להו מהברייתא דמאן אמר לן דר\"מ דריש לקרא הכי. והנראה דבגמרא הביאו ברייתא זו על קושיא למימרא דבכהן תליא מלתא והיא סברת ר\"מ דאמרינן בתחלת הסוגיא מ\"ס בכהן תליא מלתא וכו' והכונה דאי הוה סבירא לן דטומאה זו דצרעת היתה כשאר הטומאות דמאליהן הם טמאים לא היה חלות לדברי ר\"מ במאי דאמר ולא להחמיר דהא ממילא באה לו החומרא. אלא ודאי דכל זמן שלא יאמר הכהן שהוא טמא אינו טמא ומשום הכי ס\"ל לר\"מ רואין להקל ולא להחמיר ועל זה שאלו בגמרא למימרא דבכהן תליא מלתא דמנ\"ל האי מלתא ותירצו דנפקא לן מאותה ברייתא ומדקאמר רחמנא יש יום שאי אתה רואה ש\"מ דבכהן תליא מלתא דאי לא מאי נ\"מ אם רואה או לא והלא מן שמיא טמאוהו ועל זה הקשו התוס' דאיך יתכן זה אליבא דר\"מ דהא כפי סברתו אכתי תיקשי דאמאי כתב רחמנא ויש יום שאי אתה רואה יראה להקל. עוד הקשו למאי דפירש ר\"י דלכ\"ע בתחלת הסגר רואין להקל לעולם יכול לראות ועוד ופנו את הבית עד שיראה למה טורח לפנות שמא ימצא טהור ע\"כ. ודע שקושיא זו האחרונה דופנו את הבית היא לר\"מ ולר' יצחק שהקשו בתחלה מדברי הברייתא חזרו והקשו להם מקרא דופנו כלומר דבשלמא לדידן דדרשינן לטהרו או לטמאו דאין הכהן יכול לשתוק א\"כ תיכף ומיד שיראה הנגע צריך שיאמר הדין ומשום הכי אמר קרא ופנו שאם יבא הכהן תיכף ומיד יטמא אבל לר\"מ ולר' יצחק למה טורח לפנות שמא ימצא טהור ואם ימצא טמא ישתוק עד שיפנו ואח\"כ יאמר הדין: ודע דבפ\"ק דנגעים משנה ד' תנן ר' חנינא סגן הכהנים אומר אין רואין את הנגעים בתחלה לאחר השבת ששבוע שלו חל להיות בשבת וכו' רע\"א לעולם רואין חל להיות בשבת מעבירין לאחר השבת ובפ\"ג משנה ב' תנן חתן שנראה בו נגע וכו' וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל ע\"כ. והנה אי אמרינן דהא דתנן וכן ברגל וכו' מיירי דוקא בתחלה קודם שהוזקק לטומאה אבל לאחר שהוזקק אף אם חל שביעי שלו או יום י\"ג ברגל רואין ניחא דמתני' קמייתא איפליגו בה רבי חנינא ור\"ע בשבת דוקא דס\"ל לר' חנינא דמתחלה עבדינן עובדא כי היכי דלא ניחול בשבת ור\"ע ס\"ל דדוחין לאחר השבת אבל במועד לא פליגי דלכ\"ע אף במועד רואין כיון שכבר הוזקק לטומאה. וכי תימא מה נשתנה שבת ממועד הא מחד קרא נפקי דהיינו או מקרא דוביום הראות בו או מקרא דופנו את הבית הא ליתא משום דלעולם מהני קראי לא ממעטינן אלא בתחלה קודם שהוזקק לטומאה דהא קרא דופנו בתחלה מיירי קודם שהוזקק לטומאה וכמבואר וקרא נמי דוביום הראות בו בכולהו קא מיירי אף בתחלה דהא מחיה מטמאה בתחלה. וליכא למימר דלרבי דמפיק ליה מקרא דופנו אה\"נ דלא ילפינן אלא בתחלה אבל לר\"י דמפיק ליה מקרא דוביום הראות בו ס\"ל דלעולם אין רואין במועד אפילו לאחר שנזקק דהא בגמרא שאלו מאי בינייהו ואביי אמר משמעות דורשין איכא בינייהו ורבא אמר דבר הרשות ואם איתא למה שכתבנו טובא איכא בינייהו דהיינו היכא דנזקק לטומאה אם רואין אותו במועד אלא ודאי דאליבא דכולהו לא ממעטינן אלא דוקא קודם שנזקק לטומאה. וטעמא דשבת דאין רואין בו היינו משום דקי\"ל דאין דנים בשבת וראיית הנגע דומה לדין מהדינים. וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה ור' עובדיה ז\"ל שם. והיכא דנולד לו נגע בשבת לא הוצרך תנא דמתני' ללמדנו דהא מק\"ו דמועד נפקא. אך בזה דכבר הוזכר לטומאה דמקרא לא נפיק הוצרך התנא ללמדנו דבשבת אף שכבר הוזקק לטומאה אין רואין מפני שאין דנין בשבת אלא שנחלקו ר' חנינא ור\"ע באופן התקנה. והא דכתיבנא דטעמא דאין רואים את הנגעים בשבת וביו\"ט הוא משום דאין דנים לא נפלאת היא שהרי גבי בכור דקי\"ל דאין רואין מומין ביו\"ט כתבו מן הראשונים ז\"ל שהוא מטעם דהוי כדן את הדין והרז\"ה כתב דמטעם זה אין מראין סכין לחכם. ואף שרבינו ז\"ל לא כתב שם טעמים אלו אפשר דס\"ל דבדבר שהוא אוכל נפש דשרי ביו\"ט לא שייך טעמא דדן את הדין. אבל בנגעים הוא טעם ברור לכ\"ע ועיין מ\"ש הר\"ן פירוש המשנה ותראה איך לא פירשה למתני' אלא בתחלה יע\"ש. אך אי אמרינן דהא דתנן וכן ברגל וכו' מיירי אף לאחר שנזקק לטומאה ובין רבי יהודה בין רבי כולהו ס\"ל דמקרא ילפינן אף לאחר שנזקק לטומאה ומשום הכי לא אמרו בגמרא בינייא זו משום דאף למאן דמפיק לה מקרא דופנו ס\"ל דילפינן מיניה אף לאחר שנזקק לטומאה א\"כ כ\"ש בשבת נמי נפיק מהני קראי. וא\"כ יש לתמוה למה לא קבעו רבי חנינא ור\"ע מחלוקת זה בשבת ולא במועד דהא ממועד ילפינן מכ\"ש בשבת אבל משבת לא נפיק מועד. ועוד למה קבע רבי שתי משניות הללו בשני מקומות כיון דכולהו מחד טעמא נינהו אלא ודאי דאינם שוים לא בדינם ולא בטעמם דשבת הוי טעמא משום דאין דנים בשבת וטעם זה כולל בין קודם שנזקק לטומאה בין לאחר שנזקק לטומאה אבל טעמא דמועד הוא משום שלא יצטער במועד אם יטמאנו וס\"ל דטעם זה לא שייך אלא קודם שנזקק לטומאה אבל לאחר שנזקק שכבר הוא טמא אין כאן עצבון אם יטמאנו. ומשום הכי חלקם רבי לשני משניות הללו בשני מקומות לומר דלא ראי זה כראי זה: ומעתה בוא נבא לבאר דברי רבינו בפרקין שכתב אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל. וכתב ה\"ה וז\"ל ויש שם סוגיא דמשמע דאם חל ז' של הסגר ראשון בחוה\"מ דחזי ליה כדאיתא התם ורבינו כתב משנה כפשטה ואפשר שהוא סובר דאליבא דחכמים דמתני' אין רואין כלל ופ\"ט מהלכות טומאת צרעת נתבאר יותר ע\"כ. ונראה שהבין בדברי רבינו דאין רואין הנגעים כלל אפילו אחר שנזקק לטומאה דהיינו היכא דחל ז' שלו במועד. והדבר הוא תימה אצלי דאלו הדברים הם כפשטם דרבינו ס\"ל דלעולם אין רואין הנגעים במועד הוא כולל לכל הזמנים א\"כ אף במוחלט אין רואין והתם הטעם הוא משום שמא יטהרנו ואוסרו בתשמיש בימי ספרו וכמו שכתבנו לעיל ואיך כתב רבינו שמא ימצא טמא והרי במוחלט לא שייך טעם זה שהרי טמא היה מעיקרא ולא יתחדש לו שום דבר אם יטמאנו. ואולי יאמר הרב לזה דרבינו ז\"ל במוחלט פסק כרבי דנראו לו דברי ר\"מ במוחלט משום דצוותא דעלמא עדיפא ליה ומש\"ה לא נקט רבינו אלא טעמא דשמא יטמאנו וטעם זה לא שייך אלא בתחלה או בתוך הסגר שמא יטמאנו ויעשנו מוחלט אבל במוחלט ס\"ל לרבינו דרואין. אך תמהני דאיך לא השגיח בדברי רבינו פ\"ט מהלכות טומאת צרעת שהרי בתחלה כתב דאין רואין הנגעים ביו\"ט ובשבת ואח\"כ כתב הדין של חוה\"מ ואם כדברי הרב אין שום חילוק בין יו\"ט ושבת לחוה\"מ ועוד איך לא השגיח בדברי רבינו שבפי' המשנה שכתב גבי שבת ויו\"ט דאין רואין משום דאין דנין ת\"ל מטעמא דחול המועד וכ\"ת דהוצרך רבינו ז\"ל לומר אותו הטעם משום מוחלט דאף דבמועד רואין את המוחלט משום דלא שייך טעמא דשמא יטמאנו בשבת אין רואין משום דאין דנין. הא ליתא דהא התם במתני' לא מיירי כ\"א במוסגר וכמבואר שם וא\"כ לא היה שם מקום לטעמא דאין דנין: ועוד יגדל התימה על מרן בכ\"מ שם בהלכות טומאת צרעת שהביא מתני' דפ\"ק דנגעים דאין רואין בשבת וכתב וז\"ל ומשמע לרבינו דה\"ה ליו\"ט. ואח\"כ כתב ולענין חוה\"מ איפליגו במשנה בפ\"ק דמו\"ק ומשמע דהלכה כחכמים דאמרי דאפילו בחוה\"מ אין רואין את הנגעים ומשמע דחוה\"מ הוי בכלל יו\"ט שכתב רבינו וכ\"כ בפ\"ז מהל' יו\"ט וכו' ע\"כ. ודבריו הם תמוהים דמלבד דמ\"ש דחוה\"מ הוי בכלל יו\"ט הוא דבר תימה דאיך בכלל יו\"ט נכנס חוה\"מ ולא ראי זה כראי זה. תו קשה איך לא השגיח בדברי רבינו שתיכף לזה כתב הדין של חוה\"מ דמוכח דמאי דקאמר בתחלה יו\"ט הוא דוקא ואין חוה\"מ בכלל. ועוד כתב מרן שם ואמרינן בגמ' בהסגר ראשון כ\"ע לא פליגי וכו' ויש לתמוה למה השמיטו רבינו ואפשר שסובר דלא קאי אלא אתנא דברייתא ולא אחכמים דמתני' ע\"כ. והן הן דברי ה\"ה כאן שכתב דלרבינו אף בהסגר ראשון לא חזי ליה וכבר כתבנו מה שיש מן התימה על פירוש זה. והנראה בעיני דרבינו ז\"ל ס\"ל דדוקא בשבת ויו\"ט הוא דאין רואין את הנגעים כלל לא בתחלה ולא בסוף ואפילו לאחר החלט אין רואין משום דהוי כמו דין וקיי\"ל דאין דנין בשבת. וז\"ש בתחלה בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת ויו\"ט והוא כולל לכל זמן שלא יראה נגע בזמנים אלו. אך בחוה\"מ ס\"ל דדוקא בתחלה קודם שנזקק לטומאה אין רואין משום דלמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל וטעם זה אינו אלא בתחלה אבל משנזקק לטומאה שכבר הוא טמא רואין אותו בחוה\"מ ואותם הטעמים דצוותא דעלמא וצוותא דאשתו לא ס\"ל כלל. ובהל' טומאת צרעת אף שלא הזכיר הטעם דלמה אין רואין בחוה\"מ מ\"מ כבר ביאר דלא מיירי אלא בתחלה שהרי כתב חתן שנראה בו נגע דהיינו בתחלה קודם שנזקק לטומאה ועלה כתב וכן ברגל דהיינו ג\"כ בתחלה: ומה שהביאו לרבינו לכל זה הוא דמלבד המשניות דמס' נגעים דמורות כל זה דשבת וחוה\"מ אין דינן שוה ואין טעמם שוה וכמש\"ל עוד נראה שהכריח רבינו זה משום דראה דבמתני' דפ\"ק דמ\"ק תנן ר\"מ אומר רואין את הנגעים בתחלה וגירסא זו נראה שהיא מוכרחת מדברי הירושלמי שם וכמו שיראה המעיין ואילו בברייתא לא גרס בתחלה. עוד הוקשה לו לרבינו דלמה תנא דברייתא הביא דוקא לר\"י בר פלוגתיה דר\"מ ולא קאמר וחכמים ור' יוסי אומרים לא להקל ולא להחמיר. ועוד הוקשה לו דלמה זה רבי קבע סברתו על הברייתא ואמר נראין דברי ר\"מ במוחלט ודברי ר\"י במוסגר ולא קבע סברתו אמתני' ולימא נראין דברי חכמים וכו'. אשר מכח כל הכרחיות אלו הכריח רבינו ז\"ל דפלוגתא דמתני' אינו דומה לפלוגתא דברייתא. והוא דבמתני' נחלקו קודם שנזקק לטומאה דר\"מ סבר רואין להקל משום דאי בעי שתיק אבל חכמים דרשי לטהרו או לטמאו ומש\"ה אמרו דאין רואין כלל משום שמא יטמאנו אבל היכא דנזקק לטומאה זה לא נזכר במשנתנו משום דחכמים ס\"ל בהפך דהיינו דרואים להקל ולהחמיר ואף דר\"מ ס\"ל דאף משנזקק לטומאה אין רואין להחמיר דשמא יצערנו חכמים לא ס\"ל הכי אלא דליכא צער אלא בתחלה ומש\"ה חכמים לא קבעו סברתם דולא להקל ולא להחמיר כי אם בתחלה משום דמשנזקק לטומאה ס\"ל דרואין אף להחמיר אך תנא דברייתא הביא מחלוקת והוא דר\"י מודה לר\"מ דאף משנזקק לטומאה אין רואין דלמא יצערנו אלא שחולק עם ר\"מ במאי דאמר רואין להקל ואיהו קאמר לא להקל ולא להחמיר. ועל זה בא רבי וקבע סברתו עליה דברייתא דגם איהו ס\"ל דאף לאחר שנזקק לטומאה לא שייך דלמא יצערנו אלא דנראו לו דבריו בזה ולא נראו לו דבריו בזה. וכל דברי רבא דקאמר בהא פליגי ובהא לא פליגי לא שייכי אלא עלה דברייתא דקא סבר דאף משנזקק לטומאה איכא למיחש דלמא יצערנו או משום צוותא דעלמא או משום צוותא דאשתו. אבל לחכמים דמתני' לא שייך זה כלל דאינהו סברי דליכא צער אלא בתחלה דוקא קודם שנזקק אבל משנזקק דכבר הוא טמא רואין וכ\"ש במוחלט דרואין אולי יטהרנו וצוותא דעלמא וצוותא דאשתו לא ס\"ל כלל. ופסק רבינו כחכמים אי משום דהיא סתם מתני' ואי משום דהמשניות דנגעים בשיטתייהו אזלי וכמו שכתבנו וזה נ\"ל שהוא פשוט בדעת רבינו ז\"ל והנה אמת נכון הדבר. ואין מי שיעמוד אצלי בזה אלא דברי רבינו שבפירוש המשנה בפ\"ק דמ\"ק שכתב ומחלוקתם הוא בראייתו בהסגר שני וכו' דמשמע דס\"ל דהמשנה והברייתא בחדא גוונא קא מיירי וזה הפך מ\"ש והפך ג\"כ ממ\"ש ה\"ה ומרן. אבל נ\"ל שאין זה מהקושי לפי שמצינו במקומות רבים שרבינו בחיבורו כתב הפך ממ\"ש בפירוש המשניות. והטעם שרבינו בתחלה עשה פירוש המשניות ואח\"כ עשה החיבור הגדול והעמיק בו ובירר אוכל מתוך פסולת וגם זה כאחד מהם. סוף דבר שדברי רבינו אינם מתיישבים כי אם על פי מה שכתבנו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכולן שהיה להם פנאי לגלח קודם המועד ולא גלחו אסורים אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתם בין בתוך המועד בין קודם הרגל אע\"פ שהיה להם פנאי מותרים לגלח במועד שלא ישהו קרבנותיהם וכל היוצא מטומאתו לטהרתו מותר לגלח במועד.</b> כל זה מתבאר במתני' פ' ואלו מגלחין דתנן והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו כך היא גירסת הר\"ן ז\"ל. ופי' והנזיר שהשלים נזירותו בחוה\"מ ומצורע העולה מטומאתו לטהרתו דכתיב ביום השמיני יגלח את כל שערו וכשהגיע שביעי שלו בחוה\"מ מותר בתספורת ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל דהוא בטל ממלאכה ע\"כ. וכן הוא בפירש\"י שבהלכות הרי\"ף אלא שטעם זה שהזכיר הר\"ן דלא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו לא הזכירו רש\"י. אך ה\"ה בפרקין הביא גירסא זו בשם רש\"י וסיים ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו. והוצרכו לטעם זה לפי שהוקשה להם דמאי אצטריך מתני' לאשמעינן דנזיר ומצורע מגלחין במועד דהשתא הבא ממדינת הים שהוא דבר הרשות כיון שלא היה לו פנאי לגלח קודם הרגל הותר לו הגילוח במועד נזיר ומצורע שהתגלחת היתה נמנעת להם מקודם ועכשיו בא זמנה ואיכא מצוה מיבעיא דשרי. וכ\"ת דאיצטריך לאשמעינן אפילו היכא דהיה יכול לגלח קודם. הא ליתא דהא בגמרא נסתפקו בזה (דף י\"ז.) ופשטוה מברייתא משמע דממתני' ליכא לאוכוחי כלל. ומש\"ה הוצרכו לומר דאיצטריך משום דסד\"א דהני נזיר ומצורע אף שלא היה להם פנאי מקודם דניגזור עליהם שלא יסתפרו במועד דלמא יבאו להשהות קרבנותם עד הרגל קמ\"ל דלא גזרינן. והרב בעל ל\"מ הבין דברי רש\"י שכתב ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו וכתב וז\"ל כלומר ולא גזרינן כשחל שביעי שלו במועד שיהא אסור לגלח משום דלמא יהא לו פנאי לגלח קודם המועד וישהה עד המועד דלהא לא גזרינן משום דשמא ישהה קרבנותיו. זה נ\"ל ליישב הלשון ומ\"מ אינו נאות ואינו מיושב ע\"כ: ולא ידעתי למה לא נחה דעתו בזה שטעם זה מוכרחין אנו לאומרו לכל הגירסאות. ואף לגירסת רבינו דגריס והעולה מטומאתו מ\"מ קשה דנזיר ומצורע אמאי איצטריך למיתני דהשתא שאר הטמאים שהיו יכולים לגלח קודם הרגל וליכא השתא מצוה בהתגלחתם אמרינן דמגלחין במועד משום דאין הטמא מתקשט קודם הרגל נזיר ומצורע מיבעיא. אלא ודאי ע\"כ אית לן למימר כמ\"ש רש\"י והר\"ן דהוה ס\"ד דהני אף שהגיע זמנם במועד דניגזור עליהם שלא יגלחו משום דלמא יהיה להם פנאי לגלח קודם הרגל ואתי לשהויי: ועוד אני תמה על הרב ז\"ל שדברי רש\"י הללו הם גמרא ערוכה שם (בדף י\"ד.) דאמרינן התם מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת\"ש והנזיר והמצורע העולה מטומאתו הא בימי טומאתו נהיג ותירצו לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ\"ל ע\"כ. הרי לך בפירוש הטעם שכתבו רש\"י והר\"ן. הן אמת דראיתי לרש\"י שם שכתב וז\"ל ניגזור שלא יהא מגלח במועד דכיון דגילח צריך להביא קרבן ושמא משהה קרבנותיו עד יו\"ט האחרון ומקריבו ואסור להקריב קרבנות יחיד ביו\"ט ע\"כ. ולפי זה מ\"ש רש\"י במתני' דלא גזרינן דלמא אתי לשהויי אין הכונה כמו שהבין הרב בעל ל\"מ ז\"ל אלא כמ\"ש רש\"י כאן דהכונה היא שמא ישהא הקרבן ליו\"ט האחרון אלא שהרב ז\"ל לא השגיח בסוגיא זו ונמשך אחר דברי הר\"ן שכתב שהוא בטל ממלאכה ומש\"ה כתב דהכונה היא דלמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד: והנראה אצלי שהרב ז\"ל גם בדברי הר\"ן ז\"ל לא השגיח ולא ראה אלא דברי רש\"י שכתב ולא גזרינן שמא ישהא קרבנותיו וסבור הרב דמה שכתב שמא הוא טעם למה שכתב ולא גזרינן כלומר דהגזרה היא שמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד וישהא עד המועד. ועל זה כתב דלא גזרינן משום דשמא ישהה קרבנותיו ועל זה כתב דאינו נאות. והדין עמו דודאי הלשון אינו מיושב כלל דלא שייך שמא בזה דהא ודאי שהה קרבנותיו. אך כפי דברי הר\"ן הדברים הם כפשטן דמ\"ש שמא ישהא קרבנותיו היא הגזרה עצמה כלומר דהחששא היא שמא יהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ולא יגלח מקודם כדי לשהות קרבנותיו ברגל שהוא בטל ממלאכה. ומה שלא אמרו הטעם בקיצור דהיינו דס\"ד דלמא יהיה לו פנאי לגלח ולא יגלח עד המועד. הא לא קשיא כלל משום דמתני' איירי בשלא היה לו פנאי דהכי מוקמי לה שחל שביעי שלו במועד. וא\"כ מהיכא תיתי שנגזור דהא גבי מנודה ומי שנשאל לחכם לא גזרי היכא דלא היה להם פנאי אטו היכא דהיה להם פנאי ומהיכא תיתי שניגזור גבי נזיר ומצורע דמסתמא היכא דיש להם פנאי עושים מצותן בזמנה המצורע כדי ליטהר מקצת טומאות וכן הנזיר תיכף שמביא קרבנותיו מגלח עצמו כדי לשתות יין וא\"כ פשיטא דאין לחוש. לזה הוצרכו לומר דהחששא היא שלא יגלח קודם המועד כדי לשהות הקרבנות במועד שהוא בטל ממלאכה. ולדברי רש\"י ז\"ל הדברים הם כפשטן דהיינו דהיה עולה על הדעת שלא יגלח במועד שמא יבא לשהות הקרבנות עד יו\"ט האחרון: וא\"ת לפי הס\"ד של הגמרא דלא התירו במתני' לנזיר ולמצורע אלא דוקא היכא שלא היה להם פנאי לגלח קודם המועד שלא עלו מטומאתם עד הרגל. א\"כ מהיכא תיתי שנגזור דלמא יהיה לו פנאי ולא יגלח והלא לזה לא הותר לגלח במועד. י\"ל דזה יעשה חלוקה אחת כדי לשהות קרבנותיו והוא שהדבר ידוע דתגלחת זו של מצורע שהיתה אחריה קרבנות כבר קדמה תגלחת אחרת ביום שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע ואחרי כן סופר שבעה ימים ומגלח תגלחת שניה וכמו שנתבאר כל זה בדברי רבינו ריש פי\"א מהל' טומאת צרעת יע\"ש. וכל שלא גילח תגלחת ראשונה אינו יכול לגלח תגלחת שניה אלא צריך שאחר תגלחת ראשונה ישהה שבעה ימים ויגלח תגלחת שניה וכמו שכתב רבינו באותו פרק דין ג' ואם שייר שתי שערות בתגלחת ראשונה וגלחן בשניה לא עלתה לו אלא תגלחת אחת בלבד והרי היא ראשונה. וכתב הר\"ש בפי\"ד ממסכת נגעים וסופר שבעה ומגלח ע\"כ. וא\"כ אפשר שזה ישהה תגלחתו הראשונה לכתחלה עד כדי שיבא יום השביעי במועד כדי שיביא קרבנותיו במועד שהוא בטל ממלאכה וזה לפי האמת חל שביעי שלו במועד אלא שהיה יכול לעשות תגלחת ראשונה בזמנה ואז היתה חלה תגלחתו שניה קודם המועד קמ\"ל דלא גזרינן הכא. ומיהו כל זה ניחא גבי מצורע אבל גבי נזיר קשה שהרי אם שלמה נזירותו קודם הרגל אין בידו לדחות התגלחת שיבא זמנה בתוך המועד. ואם היינו אומרים דנזיר זה דמתני' מיירי בנזיר טמא היה אפשר לומר דגם זה בידו לדחות תגלחת שיבא זמנה במועד שהרי תגלחת דנזיר טמא לא היתה כי אם ביום השביעי להזאתו וכמ\"ש רבינו בפ\"ז מהלכות נזירות דין י\"א וא\"כ היה יכול לדחות ההזאה כדי שיבא יום השביעי ברגל. ומ\"מ כל זה נראה דוחק בעיני אבל הנכון הוא דאפשר שיהיה זה טועה בדין וסובר דאף שיהיה לו פנאי לגלח קודם המועד יהיה סבור לגלח במועד וסד\"א דניגזור דשום נזיר ומצורע לא יגלחו במועד משום גזרה זו קמ\"ל דלא גזרינן: ובגמרא אמרינן תניא כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד וכו' נזיר ומצורע אע\"פ שהיה להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם ע\"כ. ופירש\"י שלא ישהו קרבנותיהם בתגלחתם עד לאחר הרגל דנזיר ומצורע אין מביאים קרבנותיהם עד לאחר גילוח כדכתיב ביה קראי הלכך לא קנסינן להו בדלא עבדי מקמי רגל דזמנין דלא עבוד קמי רגל ואי אסרי להו במועד נמצא שמשהין הקרבנות ואינן קרבים ביום השמיני בזמנן לפיכך אמרו מגלח במועד דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר ע\"כ. והנה מה שכתב דאין מביאין קרבנותיהם עד אחר גילוח גבי מצורע מקרא מלא הוא וכן גבי נזיר טמא מקרא מפורש הוא. אך גבי נזיר טהור לא הוזכר בכתוב תגלחת כי אם אחר הקרבנות. הן אמת דרש\"י פירש לנזיר דמתני' בנזיר טמא וכמ\"ש רש\"י (בדף י\"ז.) אך ראיתי להר\"ן דאף שפירש דנזיר דמתני' מיירי בנזיר טהור כתב עלה דברייתא זו דנזיר ומצורע אינן רשאין להביא קרבן עד לאחר גילוח. ואפשר דס\"ל להר\"ן כר' אליעזר דאית ליה בפ\"ו דנזיר דאחר החטאת היה מגלח נמצא דהעולה והשלמים היו אחר התגלחת ואף לר\"י דאית ליה דלאחר השלמים מגלח מ\"מ אפשר דס\"ל כסברת התוספות דאית להו התם דהשלמים קודמים לחטאת ולעולם גבי נזיר טהור וא\"כ נמצא דהחטאת והעולה היו אחר התגלחת ואף אליבא דרבינו שפסק בפ\"ח מהלכות נזירות דתגלחת נזיר טהור היתה אחר כל הקרבנות כולם מ\"מ כיון דאיכא מצוה לגלח שערו תחת הדוד של השלמים נמצא שקרבנותיו תלויים בתגלחת. אך מ\"ש רש\"י ואינם קרבים ביום השמיני בזמנן לא הבנתי כונתו דהא השתא נמי אינם קרבים ביום השמיני שהוא זמנם שהרי אנן קיימין במי שהיה לו פנאי לגלח וא\"כ הרי עבר יום השמיני. והר\"ן ז\"ל כתב בקיצור הלכך לא קנסינן להו כי היכי דלא נישהו קרבנותיהם ודברי רש\"י צל\"ע: ודע דאליבא דהר\"ן ז\"ל לא הוזכר במתני' דין נזיר טמא וכן תגלחת ראשונה דמצורע ואליבא דרש\"י מתניתין איירי בנזיר טמא וגרסינן הנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו וקאי העולה לנזיר ומצורע אך אליבא דהר\"ן לא קאי העולה כי אם למצורע ואליבא דרש\"י לא הוזכר במתני' דין נזיר טהור וכן תגלחת ראשונה דמצורע. ור' עובדיה ז\"ל פירשה למתני' כהר\"ן וכדברי רש\"י שבהלכות הרי\"ף וכתב שם הרב תיו\"ט וא\"ת פשיטא מסיים הר\"ן ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל וכו' אבל בש\"ס מסיק מברייתא דתנן בהדיא נזיר ומצורע אע\"פ שיש להם פנאי מותרים שלא ישהו קרבנותיהם וכן פסק הר\"ם ע\"כ. ולא ידעתי כונתו וכי רש\"י והר\"ן לא ראו סוגיא זו והלא הם פירשוה להך ברייתא אלא דאינהו קיימי במתניתין ופירשוה לפי הס\"ד דלא מיירי אלא בשלא היה להם פנאי אבל אה\"נ דלפי האמת מתני' איירי אפילו בשהיה להם פנאי וכבר כתבתי לעיל מה שהכריחם לרש\"י והר\"ן ולומר דאף כשחל שביעי במועד אשמעינן מתניתין דמותרים לגלח דהוה ס\"ד דלא ליגלחו דאם חידושא דמתני' לא היה אלא היכא דהיה להם פנאי במה נסתפק רבי ירמיה והוכרח לפסוק הדין מהברייתא תיפוק ליה ממתני' הן אמת דלרבינו עובדיה ז\"ל קשה שדרכו לפרש המשנה אליבא דהלכתא ודוק: ודע דתגלחת ראשונה דמצורע נ\"ל דמותרת במועד שהרי זה לא היה יכול לגלח מקודם שהרי מוזהר היה בתגלחת מקרא דוראשו יהיה פרוע. ומה שלא הזכירו דין זה הוא מפני דאליבא דר' יוסי אין רואין את הנגעים במועד כדאיתא פ\"ק דמ\"ק ואף במוחלט הבא ליטהר (כמו שנתבאר לעיל) ומה גם דאיכא תנא דאית ליה דרבי ס\"ל כר' יוסי במוחלט ומשום הכי לא פירשוה למתני' בתגלחת ראשונה כיון דאיכא פלוגתא וכי תימא הא משכחת לה כגון שראהו הכהן קודם הרגל וטהר את הנגע ובמועד רוצה להביא צפרים ולהתגלח. וכן נמי משכחת לה שהביא ג\"כ הצפרים קודם הרגל ולא נתגלח דהצפרים והתגלחת אינם מעכבין זה את זה וכמ\"ש רבינו פי\"א מהלכות טומאת צרעת דין ד' וכמו שפירש שם מרן. הא לא קשיא כלל משום דאי מיירי בהכי אינם מותרים להתגלח כיון שהיה להם פנאי קודם המועד ודוקא גבי תגלחת ב' דאיכא קרבנות אמרינן דלא קנסינן להו משום שיהוי הקרבן אבל צפרים ודאי לא חשיבי קרבן כלל דהא קי\"ל טהרת מצורע נוהגת בארץ ובח\"ל בפני הבית ושלא בפני הבית. וכ\"ת תיפוק ליה משום שיהוי הקרבנות האחרים הא לא קשיא דלא חיישינן אשיהוי אלא בהגיע זמנן של הקרבנות דהיינו לאחר תגלחת וטבילה והזאה אבל אי מיירי כשלא הביא צפרים א\"נ הביא ולא נתגלח א\"כ עדיין לא הגיע זמן הקרבנות ואם אנו אומרים שלא יגלח במועד ליכא משום שיהוי הקרבן כלל. ואפשר דמטעם זה לא פירשו למתני' בתגלחת ראשונה משום דלפי האמת מתני' איירי אפילו בשהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ומשום הכי אוקמוה למתני' בתגלחת שניה דאי בתגלחת ראשונה כל שהיה לו פנאי לגלח קודם המועד אינו מגלח במועד וכדכתיבנא אבל לעולם דלענין דינא דקיי\"ל דרואין את הנגעים במועד לאחר שהוזקק לטומאה וכ\"ש במוחלט שהראיה היא לטהרו (וכמו שהארכנו בזה לעיל כל שלא היה לו פנאי לראות קודם המועד מגלח במועד): ולכאורה היה נראה להביא ראיה לזה ממאי דאמרינן התם בגמרא מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר אביי ת\"ש והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו הא בימי טומאתו נהיג. ופירש\"י שינהוג צרעתו שלא יבא אל המחנה ולא יגלח. והנה דינים אלו אינם אלא במוחלט אבל בימי ספרו לא נאסר באלו כמבואר. וא\"כ כי פשיט הא בימי טומאתו נהיג משמע דאית ליה דכי אמרינן העולה מטומאתו היינו מטומאת החלט לימי ספרו ומאי דקאמר לטהרתו הוא משום דקרא נמי קרי ליה טהור וכדכתיב ורחץ במים וטהר והיינו דטהור מליטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב ונכנס לפנים מן החומה אבל עדיין הוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע. וכי תימא דלמא לעולם דסבירא ליה דמתניתין איירי בתגלחת שניה ומכל מקום פשט דכי היכי דבתגלחת שניה קאמר מטומאתו לטהרתו דמשמע דבימי טומאתו דהיינו ימי ספרו נוהג ברגל הכי נמי הטומאה שנוהגת בימי החלטו נוהג ברגל. הא ודאי ליתא דודאי מעולם לא נסתפקו בגמרא בטומאת המצורע אם נוהגת ברגל דהא ודאי פשיטא דכל הטמאים בטומאתם הם עומדין בין ברגל בין בשבת ולא נסתפקו אלא בשלוח ובתגלחת דכל אלו מדין אבלות נגעו בה דהיינו מופרש ומובדל וכן נמי אסור בתספורת כאבל וזהו שרש\"י לא פירש הבעיא בטומאה אלא באלו בלבד והטעם כמו שכתבנו וא\"כ חזרנו למה שכתבנו אי מתני' איירי בתגלחת שנייה מאי קאמר הא בימי טומאתו נהיג הא ודאי דנהיג אלא ודאי דמשמע ליה דמתני' איירי בתגלחת ראשונה וכמו שכתבנו. והנראה דהפשטן היה רוצה ללמוד דע\"כ נוהג צרעתו ברגל מדאמרינן דהמצורע מגלח במועד ואם איתא דמצורע אינו נוהג למאי אצטריך לומר דהמצורע מגלח במועד השתא הדינים המחוייבים במצורע מדין תורה הרגל מבטלם ומותר לגלח ולהכנס לפנים מן החומה ברגל כ\"ש היכא דחל שביעי שלו ברגל שיתגלח ודחו דס\"ד דניגזור שמא ישהה קמ\"ל. ומ\"מ לא נתיישבה דעתי בפירוש זה. והנכון הוא דאביי סבור דמצורע דמתני' כולל בין מצורע מתוך החלט ובא להתיר תגלחת ראשונה וכן לאחר ימי ספרו שהיא תגלחת שניה ומאי דקאמר מטומאתו לטהרתו שייך בשני התגלחות אם בתגלחת ראשונה דהיינו מהחלט לימי ספרו ואם בתגלחת שניה דהיינו מימי ספרו לטהרתו הגמורה. ועל זה רצה להוכיח דמדקתני מטומאתו לטהרתו מוכח דדוקא כשעולה מותר לגלח הא כשהוא בטומאתו לא וע\"כ טעמא הוא משום דנוהג צרעתו ברגל דאי משום הרגל עצמו דאסור לגלח פשיטא דהכא שרי שהרי לא היה יכול לגלח קודם המועד שהיה מצורע. ועל זה דחו דלחידושא נקטיה. ומיהו אף אם נאמר דמתני' לא איירי אלא בתגלחת שניה נראה דיש ליישב דבגמ' בעו אם מצורע נוהג צרעתו ברגל ואם נוהג פשיטא דמותר לגלח וליכא איסורא משום מועד דהא לא היה יכול לגלח קודם המועד ועל זה השיב אביי מדתנן המצורע העולה מטומאתו לטהרתו וגירסת אביי היתה כגירסת רש\"י והר\"ן ועל זה רצה להוכיח דאם איתא דאינו נוהג ליתני והמצורע לבד והיה כולל בין כשהוא בטומאתו בין כשעולה מטומאתו ומדנקט העולה משמע דבימי טומאתו אסיר ועל זה דחו דלרבותא נקטי העולה לומר לא מיבעיא בימי טומאתו דלא נהיג ופשיטא דשרי לגלח במועד אבל לטהרתו ניגזור שמא ישהא קרבנותיו קמ\"ל: ודע דמסוגיא זו יש להוכיח דהגירסא במתני' הוא כגירסת רש\"י והר\"ן דגרסי והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו ודלא כגירסת רבינו ז\"ל דגריס והעולה מטומאתו לטהרתו והוה מלתא אחריתי וכמו שנבאר. וא\"ת אביי דרצה להוכיח ממתני' דמצורע נוהג צרעתו ברגל מה היה סבור בטעמא דמתני' דקתני דהנזיר והמצורע מותרים לגלח פשיטא וכי גרעי מהבא ממדינת הים ויוצא מבית האסורים דהא לא עלה בדעתו טעם זה דשמא ישהא שכתבו רש\"י והר\"ן. וי\"ל דהוה ס\"ל דאצטריך מתני' לאשמועינן בהני דאפילו היה להם פנאי מותרים לגלח משום שיהוי מצוה דקרבנות אך לא עלה בדעתו דלכתחלה ישהה אדם קרבנותיו ושניגזור אטו הא. ואפשר עוד לדחות ולומר דלעולם היה יודע אביי דמאי דאצטריך מתני' ללמדנו דנזיר ומצורע מגלחין הוא דלא נימא דלא יגלחו משום גזרה דדלמא ישהו קרבנותיהם אלא שרצה לפשוט דאכתי לימא סתמא והמצורע והיה כולל הכל ומדנקט העולה משמע שבא למעט ותירצו דאי לא הוה קאמר העולה הייתי אומר דדוקא המצורע מגלח אבל לא העולה משום דלמא ישהה וכמו שכתבנו: נחזור לענייננו דנראה לי דתגלחת ראשונה של מצורע כל שהגיע זמנה במועד שרי. ורבינו ז\"ל כתב לעיל בפרקין דין י\"א ומטהרין את המצורע והנה טהרת המצורע הוא הבאת הצפרים והזאה וע\"כ איכא תגלחת דאי לא לא נטהר דהא תגלחת מעכב כמבואר. ולומר דיביא הצפרים ויזה ואחר כך יתגלח לאחר המועד הא ליתא דהא משום צרכי רבים נגעו בה ואי לא מהני ליה הבאת הצפרים והזאה כיון דליכא גילוח לאיזה תכלית יביא צפרים במועד. ומיהו נראה דדוקא כשחל טהרתו במועד אבל אם נטהר מקודם אינו מגלח כיון שהיה לו פנאי מקודם המועד ולא דמיא לתגלחת שניה דאיכא שיהוי קרבנות. ומכאן הוכחה למה שכתבת לעיל דלא קיי\"ל כר' יוסי דאית ליה דאין רואין נגעים במועד אף במוחלט דהא לפי מה שכתבנו דין זה דמטהרין את המצורע לא משכחת לה אלא כשנרפא הנגע במועד וכדכתיבנא. ומיהו עדיין י\"ל דאף שנרפא קודם הרגל מותר לגלח במועד משום דע\"כ לא אצטריכו בגמרא לומר טעמא דשיהוי קרבן אלא דוקא בתגלחת שניה משום דהתגלחת היה קודם הקרבן וא\"כ היה מן הדין דכל שהיה לו פנאי לגלח קודם המועד ולא גילח שיהיה אסור לגלח במועד אלא דמשום שיהוי קרבן שרינן ליה. אבל בתגלחת ראשונה שהיתה אחר הבאת צפרים והזאה אף שנטהר קודם המועד כל שלא הביא צפרים לא קרינן ביה שהיה יכול לגלח ואף שהיה בידו להביא צפרים מ\"מ לגבי תגלחת לא קרינן שהיה בידו לגלח. והרי גבי מנודה ומי שנשבע שלא לגלח כתבו מן הראשונים ז\"ל דאף שהיה בידו לישאל על נדרו קודם המועד וכן לפייס לבעל דינו מ\"מ כיון שלא היה בידו לגלח ממילא אלא ע\"י מעשה מותר לגלח במועד. וא\"כ הכא נמי כיון שלא היה בידו לגלח כי אם אחר הבאת צפרים חשיב דאין בידו לגלח. ולפי זה מצינו למימר דהא דמטהרין את המצורע במועד אתיא אף כר' יוסי דאית ליה דאין רואין את המוחלט במועד ומיירי בשנטהר קודם המועד והשתא במועד מביא צפרים ומזין עליו ומתגלח: הכלל העולה מה שנראה לי הוא דדוקא היכא דנרפא הנגע במועד מתגלח והיכא דנרפא קודם המועד אם הביא הצפרים קודם המועד אסור לו לגלח במועד כיון שהיה בידו לגלח קודם המועד. אך אם לא הביא הצפרים קודם המועד זה תלוי במחלוקת דלמ\"ד דמנודה ומי שנשבע שלא לגלח דלא הותר אלא במי שלא היה בידו לישאל על נדרו או על נידויו אבל אם היה בידו אסור ה\"נ אסור לגלח כיון שהיה בידו להביא צפרים ולגלח. אך למ\"ד דלעולם שרי לגלח במועד ה\"נ שרי ומחלוקת זה נתבאר באורך בטא\"ח. ונזיר טמא ונזיר טהור פשיטא דמותרים לגלח במועד אף שהיה בידם לגלח קודם המועד דהא איכא לטעמא דשיהוי קרבנות כמבואר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך יום י\"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה וכו'.</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ג מהלכות כלי מקדש דין ט' דצידד לומר דע\"פ אסור בהספד ותענית מחצות ולמעלה יע\"ש):         סליקו להו הלכות שביתת יום טוב "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות יום טוב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6cfc99066f8c3f8ef40348e61212c8ac740d8527
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,34 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>האוכל ביוה\"כ מאכלין הראויין לאוכל אדם וכו'.</b> (א\"ה כתב ה\"ה ובגמרא שאלו באיכות כותבת זו אם לחה אם יבשה וכו' ועיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' טומאת מת דין י'):         סליקו להו הלכות שביתת עשור "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d84881991322e1d7940f49d39a441261887b8713
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,33 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>האוכל ביוה\"כ מאכלין הראויין לאוכל אדם וכו'.</b> (א\"ה כתב ה\"ה ובגמרא שאלו באיכות כותבת זו אם לחה אם יבשה וכו' ועיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' טומאת מת דין י'):         סליקו להו הלכות שביתת עשור "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שביתת עשור",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ae1fc312ff66a66e159a610f4333ef74db06b69c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,197 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות.</b> (כתב ה\"ה שהוא מפני שעבר על לא תעשה של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מן התורה, ועיין בדברי הרב המחבר פי\"ז מהלכות איסורי ביאה דין ו'. ומ\"ש ה\"ה בדבר שיש לו עיקר מן התורה נראה שדעתו כההיא דכתב הר\"ן הביא דבריו מרן הכ\"מ פ\"ו מה' ת\"ת דין י\"ד יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דברים המותרים וכו'.</b> פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ואיפסקא הלכה כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בפרק ב\"מ ובפ' המצניע. ואיכא לספוקי אי פלוגתייהו באיסור תורה דוקא אבל באיסור דרבנן מודה ר\"י דשרי או דלמא דאפי' באיסורין דרבנן אסר ר\"י. ומסוגיא דפ' כירה (דף מ\"ז) דאמרינן כל היכא דכי קא מכוין איכא איסור תורה כי לא קא מכוין גזר ר\"ש וכל היכא דכי קא מכוין ליכא איסור תורה כי לא קא מכוין לא גזר. כפי הנחה זו דר\"ש אינו מתיר כי אם באיסורין דרבנן ע\"כ לומר דר\"י דפליג עליה אוסר אפי' באיסורין דרבנן ואע\"ג דלפי האמת לא קיימא ההיא סוגיא אלא דר\"ש מתיר אפי' באיסור תורה. ומ\"מ מאי דהוה ס\"ל דההיא דגורר אדם מטה וספסל דהוא איסור דרבנן משום דהוי חורש כלאחר יד הך סברא קיימא אף לפי המסקנא. ואע\"ג דר\"ש מתיר אפי' באיסור תורה מ\"מ נקט פלוגתייהו באיסור דרבנן להודיעך דר\"י אוסר אפי' באיסורין דרבנן. הכלל העולה דמסוגיא זו נראה דר\"ש מתיר אפי' באיסור תורה ור\"י אוסר אפי' באיסור דרבנן אך מגירסת רש\"י ביומא (דף ל\"ד) דגריס ה\"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא מוכח בהדיא דס\"ל דר\"י לא אסר דבר שאינו מתכוין כי אם באיסור תורה אבל באיסור דרבנן אף ר\"י מודה דשרי. והתוס' שם דחו דברי רש\"י מכח סוגיא דפ' כירה שכתבנו. וראיתי להתוס' פ\"ק דכתובות (דף ה') ד\"ה אם שכתבו ומיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין. ונראה שכונתם היא משום דמקלקל לא אסור כי אם מדרבנן ומש\"ה כל שאינו מכוין שרי אף לר\"י. (א\"ה נראה דעל הגמ' עצמה לא קשיא ליה דאילו הכא אמרינן אפילו אם תמצא לומר דהלכה כר\"י מקלקל הוא ושרי ורב גופיה דפסק כר\"י סבר דהכא שרי כמבואר בסוגיא וזה הפך סוגיא דפ' כירה. דאיכא למימר דר\"י אסר בכל גוונא ואנן ס\"ל כותיה בחדא וגבי מקלקל לא ס\"ל כותיה והכי מוכח מדאמרינן בברייתא לא יבעול בתחלה בשבת וחכמים מתירין ואמרינן מאן חכמים ר\"ש דאלמא לר' יהודה ה\"נ אסור אע\"ג דהוי מקלקל. ואפשר היה להעמיס כן בדברי התוס' ומשום הכי לא הוקשה להם מסוגיא דפ' כירה ושם ביומא דשקלינן וטרינן אליבא דר\"י גופיה קשיא להו שפיר. אלא דלא ניחא ליה להרב המחבר לפרש כן בדברי התוס' דא\"כ מאי קשיא להו מההיא דגורר אדם ודוק): ותמהני איך לא הוקשה להם מאותה סוגיא דפ' כירה דמוכח מינה דאפי' באיסורין דרבנן אוסר ר\"י וכמו שהקשו לרש\"י מסוגיא זו ביומא כנזכר ולחלק ולומר דשאני מקלקל משאר איסורין דרבנן כגון חורש כלאחר יד או צירוף דרבנן דהני אף שאין איסורן כי אם מדרבנן אף שאינו מכוין אסור אבל מקלקל קיל וכל שאינו מכוין שרי לא מצאתי טעם לחילוק זה: וראיתי להתוס' בפ\"ג דבכורות דף נ\"ד שכתבו בפירוש דעוקר דבר מגידולו כלאחר יד שרי באינו מכוין אף לר\"י משום דאף במכוין לא אסיר כי אם מדרבנן וא\"כ יש לתמוה דאיך לא הוקשה להם מאותה סוגיא דפ' כירה דמוכח מינה דחורש כלאחר יד אסור לר\"י אף שאינו מכוין וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ודע דאף למאן דאית ליה דר\"י דאוסר דבר שאינו מכוין שהוא דוקא באיסור תורה אבל באיסורין דרבנן אף ר\"י מודה דשרי באינו מכוין לא כל איסורין דרבנן שוין לענין זה דדוקא באיסור דרבנן דאין איסורין הללו מן התורה בשום מקום אז הוא דאמרינן דכל שאינו מכוין שרי אף לר\"י אבל באיסורין דרבנן דבמקום אחר איסור זה כדמותו אסור מן התורה אף שבמקום זה אינו אסור כי אם מדרבנן מכל מקום אף שאינו מכוין אסור לר\"י משום דכל דתקון כעין דאורייתא תקון כ\"כ התוס' פ\"ג דבכורות דף כ\"ד (א\"ה וכ\"כ הרשב\"א בחדושיו למס' שבת פ' כירה דף מ\"ז יע\"ש): ודע דאף למ\"ד דר\"י דאוסר שהוא אף באיסורין דרבנן מ\"מ היכא דאיכא מצוה שרי כיון דאיכא תרתי דהיינו דליכא איסור תורה וגם אינו מכוין כ\"כ התוס' פ\"ק דכתובות דף ה' ובפ\"ג דבכורות דף כ\"ד כתבו דיש לחלק בין במקום מצוה למקום שאין מצוה יע\"ש (א\"ה ועיין עוד בדברי ה\"ה רפ\"י מה' טומאת צרעת): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכורך דבר שמדליקין בו וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דשבת כרך דבר שמדליקין בו ע\"ג דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו בד\"א להדליק אבל להקפות מותר. וכתב ה\"ה וז\"ל ופירש רבינו להדליק להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה וכ\"ה בהלכות זה הלשון להקפות להקשות הפתילה וכן פירש רש\"י ז\"ל כדי שתהא הפתילה צפה ולא תטבע בשמן וכו'. וז\"ל הטור סימן רס\"ד ואם כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אם כיון להדליק אסור להקפות שרי ופירש\"י ז\"ל שלא כרכו סביביו אלא נתן דבר פסול תחת הפתילה שתהא צפה שלא תטבע בשמן ורב אלפס פירש אפילו כרכו סביבה שרי וכן פירש הרא\"ש ומטעם זה מותר לתת גמי בפתילה כדי שתהא זקופה ע\"כ. וכתב מרן הב\"י דהטור מפרש דברי רש\"י כמו ה\"ה ודלא כהרא\"ש. ותמהני מגדולת חכמתו שהרי לפי דבריו אין חילוק בין רש\"י והרי\"ף אלא היכא שכיון להעבות הפתילה ולהרבות אורה דלרש\"י אסור ולהרי\"ף שרי אבל היכא שכיון להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת שלא תשתלשל למטה אף רש\"י יודה דשרי. ומדברי הטור שכתב פירש\"י שלא כרך סביבו והרי\"ף פירש אפילו כרך סביבו שרי משמע דס\"ל דלרש\"י כל היכא דכרך סביבו אסור אפילו שכיון להקשות הפתילה דאי לא תימא הכי אלא דאף לרש\"י היכא דכיון להקשות שרי ולא פליגי אלא בכיון להרבות אורה. לא הו\"ל להטור לתלות מחלוקתם בכרך או לא כרך אלא בכיון להקשות הפתילה או להרבות אורה. וממ\"ש גם כן בסוף דבריו ומטעם זה מותר לתת גמי בפתילה כדי שתהא זקופה מוכח נמי שהבין בדברי רש\"י דכל היכא שכרך סביבו אף שכיון להקשות אסור ומשום הכי כתב דזה הדין נפיק מתוך פירוש הרי\"ף ולא מדברי רש\"י. ואם כדברי מרן אף רש\"י מודה בדין זה דמותר לתת גמי כדי שתהא זקופה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חלב שהתיכו וכו'.</b> בפ' ב\"מ (דף כ\"א) א\"ר ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו אדם נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק. ואהא דתנן התם (דף כ\"ד:) וחכמים מתירים בכל השמנים בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות בשמן דגים, פירש\"י שמן דגים מקרבי דגים שנימוחו. וכתב מרן הב\"י סימן רס\"ד וז\"ל. ורש\"י פירש בשמן דגים מקרבי דגים שנימוחו ודייק למיכתב מקרבי כלומר שמהקרבים שנימוחו מסננין אותו ומוציאין הצלול וזהו שמן צלול דשריא מתני' אבל כל שלא הוציאו הצלול היינו קרבי דגים דרב ברונא, ע\"כ. ותמיהא לי מלתא מהא דפריך בגמ' (דף כ\"ו) סומכוס היינו ת\"ק ותירצו איכא בינייהו דרב ברונא ולא מסיימי ופירש\"י איכא בינייהו דרב ברונא דאמר צריך לתת לתוכו שמן כל שהוא א\"נ דאכשר חלב מהותך בתערובת שמן כל שהוא ואחד מהנך תנאי סבר לדרב ברונא דחלב ניתר בתערובת אבל שמן דגים אפילו בעיניה וחד סבר שמן דגים ע\"י תערובת אבל חלב כלל כלל לא. משמע דבמאי דהצריך רב ברונא תערובת שמן בקרבי דגים פליגי ת\"ק וסומכוס. ואם כדברי מרן ז\"ל דשמן דגים לאו היינו קרבי דגים דרב ברונא לא פליגי בקרבי דגים דרב ברונא וליכא למימר דס\"ל דיש חילוק בין שמן דגים דמתני' לשמן דגים דברייתא דשמן דגים דמתני' הוא שמהקרבים שנימוחו מסננין אותו ומוציאין הצלול ושמן דגים דברייתא הוא קרבי דגים דרב ברונא. דמאי דוחקיה דרש\"י לומר דשמן דגים הוא קרבי דגים. וא\"כ תרווייהו לא סברי בכולה מלתא כרב ברונא לימא דשמן דגים דברייתא הוי כמו דמתני' ולא פליגי אלא בחלב מהותך כההיא דלעיל (דף כ\"ד) אלא ע\"כ אית לן למימר דרש\"י ס\"ל דקרבי דגים ושמן דגים כולה חדא מלתא ומש\"ה לא ס\"ל לחד מינייהו בכולה מלתא כרב ברונא דאי מה שאסרו בחלב מהותך הוא אפילו על ידי תערובת הא לא ס\"ל כרב ברונא שהתיר ע\"י תערובת. ואי מה שאסרו חלב מהותך הוא בעיניה אבל ע\"י תערובת שרי כרב ברונא א\"כ כשהתירו שמן דגים הוא אפילו בעיניה והא לא אתי כרב ברונא דהוא לא התיר אלא ע\"י תערובת, ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר שאינו מלאכה וכו'.</b> זה מוסכם מכל הגאונים כמ\"ש ה\"ה ז\"ל. ודע דכתב המרדכי בפ\"ק דשבת על אודות היהודים הקונים המכסים בשבת ושוכרים להם נכרי לקבל מכס בשבת נראה דבקבולת מותר דב\"ה מתירים עם השמש ליתן עורות לעבדן אע\"ג דמלאכה דאורייתא היא ואת\"ל שיש לחלק בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לנכרי לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול המכס בשבת מ\"מ נ\"ל להביא ראיה להתיר מדתניא בפ' מי שהחשיך דמשום פסידא שרו ליה רבנן דאי לא שרו ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה\"ר ה\"נ לא שנא וכ\"ש להציל מידם דאי לא שרו ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהוא, עכ\"ל. ומרן הב\"י סימן רמ\"ד הקשה ע\"ז דל\"ל למהר\"ם לאהדורי אפרק מי שהחשיך למיפרק מאי דקשיא ליה דבהנך אין ישראל קובע מלאכתו בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול מכס בשבת לימא דשאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאורייתא י\"ל דסתם מקבלין המכס צריכין לכתוב והא איכא מלאכה דאורייתא ועי\"ל דלא שני לן באמירה לנכרי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן, ע\"כ. ויש לתמוה דאיך עלה בדעתו של מרן ז\"ל למימרא דאמירה לנכרי לא אסירא אלא במלאכה דאורייתא אבל במלאכה דרבנן שרי שהרי רבינו ז\"ל הכא בפרקין לא התיר לומר לו לנכרי לעשות בשבת דבר שהוא אסור משום שבות אלא בדאיכא מקצת חולי או צורך מצוה. וכבר עמד ע\"ז מהר\"א ששון בתשובה סימן קנ\"ו ותירץ דע\"כ לא הצריך רבינו מקצת חולי או צורך מצוה אלא כשבשבת אומר לנכרי לעשותו אבל אם אומר לנכרי בימי החול לעשותו בשבת אז שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן ובתירוץ שני שתירץ מרן חידש לנו חידוש גמור דאפילו דבר שאינו אסור לעשותו אלא משום שבות אסור לומר לנכרי לעשות ואפילו קודם השבת, עכ\"ד. ולפי דעתי עדיין לא נתיישבו דברי מרן בזה דאף דמדברי רבינו ז\"ל ליכא הוכחה לזה מ\"מ מדברי שאר פוסקים משמע דאית להו דאפי' בדאיכא תרתי לטיבותא דהיינו קודם השבת ואיסור שבות אסור. דהרי הרא\"ש ז\"ל בפרק השוכר את הפועלים הביא בשם ר' סעדיה דאסור לומר לנכרי מע\"ש הילך מעות וקנה לי כך וכך. וכן הר\"ש בר ברוך והסמ\"ג אסרו בפירוש אפילו בדאיכא תרתי לטיבותא. ומדברי הטור סימן ש\"ז נמי משמע הכי שכתב אסור לו לשכור פועלים ולא לומר לנכרי לשכור לו פועלים ואסור לומר לו אפילו קודם השבת לעשותו בשבת, ע\"כ. ובודאי דלא מיירי ששוכר פועלים שיבנו לו בשבת שהרי דינים אלו כבר ביאר אותם הטור בריש הלכות שבת. א\"ו דלא מיירי אלא שהוא שוכר אותם שיבנו בחול ואפ\"ה אסור ואע\"פ ששכירות פועלים אינו אסור אלא משום שבות ואומר לו קודם השבת. באופן דהדרא קושיין לדוכתא דאיך עלה בדעתו של מרן ז\"ל לחלק באמירה לנכרי דקודם השבת בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן: ונ\"ל דלא דמי נדון דמהר\"ם לדברי רבינו משום דמה שאסר רבינו אפי' בשבות ואפילו קודם השבת הוי דוקא כשהמלאכה שעושה הנכרי בשבת אדעתא דישראל קא עביד ולא אדעתא דנפשיה ומש\"ה אף שיאמר לו קודם השבת ואינו אסור אלא משום שבות אסור. וכן נמי דברי ר' סעדיה ור\"ש בר ברוך והסמ\"ג והטור בהכי קא מיירי שהנכרי עושה המלאכה בשבת אדעתא דישראל. אבל בנדון דמהר\"ם שהיה הדבר בקבולת דודאי דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד ודמי לההיא דנותנין כלים לכובס ועורות לעבדן. ואפ\"ה רצה מהר\"ם לחלק בקבלנות בין כשהישראל קובע מלאכתו בשבת ובין כשאינו קובע מלאכתו בשבת. לזה הקשה מרן דאף דנימא דיש חילוק בקבלנות הוי דוקא במלאכה דאורייתא אבל במלאכה דרבנן ובקבלנות אף שיהיה קובע מלאכתו בשבת שרי. ולפי זה נמצא דתירוצו השני של מרן שכתב דאף בקבלנות אין הפרש בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן הוי חידוש גמור: עוד כתב מרן ז\"ל על דברי מהר\"מ הנזכר וז\"ל ואין להקשות דהתם בפ' מי שהחשיך לא שרינן ליה משום פסידא אלא כי היכי דלא ליעביד איסורא רבה דהיינו הולכת ד\"א ברה\"ר דהוי איסורא דאורייתא אבל הכא דכי מקבל המכס ליכא אלא איסור דרבנן אמאי נישרי איסור אמירה לנכרי דהא ה\"נ איכא למיחש לאיסורא דאורייתא דהיינו שמא יכתוב שכן דרך מקבלי המכס ע\"כ. והקשה ע\"ז מהרא\"ש בסי' הנזכר דהתינח לפי תירוץ הראשון אבל לפי תירוץ ועי\"ל דמשמע דלא אצטריך לתירוץ דכתיבה מאי מתרץ עכ\"ד. ונראה דבין לפי התירוץ הראשון בין לפי התירוץ השני לעולם איכא ספיקא דשמא יכתוב אלא דלעיל שאנו באים לאסור מטעם קובע מלאכתו ולפי דברי מרן קובע מלאכתו לא שייך אלא במלאכה דאורייתא אי כתיבת המכס לא הוי ודאי שלעולם כותבין לא הוה אסור משום דכיון דאינו אלא ספק שמא יכתוב אין הישראל קובע מלאכתו שיכתוב ומש\"ה הוצרך מרן לתרץ דסתם מקבלי המכס צריכין לכתוב כלומר דהוי ודאי דלעולם כותבים ומש\"ה אסור דהוי כקובע לו שיכתוב בשבת. ולפי תירוץ השני ס\"ל דאף דנימא דאינו ודאי שיכתוב אלא ספק אפ\"ה אסור מטעם דלא שאני לן וכו'. אבל הכא שאנו באים לאוסרו מטעם שלא יבא לאיסורא דאורייתא אף שלא יהיה ודאי שיכתוב אלא משום ספק ספיקא שרינן ליה: א\"נ אפשר לתרץ באנפא אחרינא והוא בהקדים קושיא אחת דחילוק זה שחילק מרן בין היכא דאיכא למיחש שיבא לאיסורא דאורייתא להיכא דליכא למיחש אלא לאיסורא דרבנן אינו מוסכם מכל הפוסקים והתוס' ובעה\"ת ז\"ל חולקים בזה כמבואר בטור סימן של\"ד יע\"ש. וא\"כ מאי קשיא ליה למרן לימא דמהר\"ם ס\"ל כהתוס' ובעה\"ת. אשר ע\"כ נ\"ל דכונת מרן ז\"ל אינו אלא לומר שלא נוכל להכריח מכאן דס\"ל למהר\"ם כסברת התוס' ובעה\"ת מדהשוה דין המכס לדין מי שהחשיך משום דכי היכי דמספקא לן לעיל אי ס\"ל למהר\"ם דקובע מלאכתו בשבת לא אסור אלא במלאכה דאורייתא ובמכס איכא למיחש לשמא יכתוב או דלמא דאף דליכא למיחש לשמא יכתוב אסור משום דלא שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. ה\"נ איכא לספוקי דשמא ס\"ל למהר\"ם דאיכא חששא דשמא יכתוב ומש\"ה ליכא הוכחה כלל והכי דייק לישנא דמרן שכתב ואין להקשות בלשון שלילה. אך קשיא לי בדברי מרן ז\"ל במה שהקשה דלמה ליה לאהדורי אפרק מי שהחשיך דהן לו יהי שאין כאן איסור אמירה לנכרי סוף סוף אסור ליקח שכר שבת וכ\"כ הטור סי' רמ\"ג וז\"ל אבל אם היה משכירה לימים אסור ליקח שכר שבת. ובודאי דמיירי אף שאינו אומר לנכרי לעשות בשבת דאי מיירי כשאומר לנכרי לעשות בשבת ת\"ל דאסור משום אמירה לנכרי ונכרי נמי אדעתיה דישראל קא עביד ואפ\"ה אסור ליקח שכר שבת אם לא בהבלעה. ומרן ז\"ל ג\"כ בהסכמה עלה דאההיא דישראל ונכרי שקבלו מטבע הוקשה לו דהיכי התיר להשכירה ליום שבת דהא נוטל שכר שבת ותירץ דמשום פסידא שרו ליה. ה\"נ בנדון דמהר\"ם נימא דמש\"ה הוצרך לטעמא דפסידא כדי להתיר לו ליקח שכר שבת: ונראה דמרן נמי ס\"ל דאי לאו טעמא דפסידא היה אסור ליקח שכר שבת אף דליכא איסור אמירה אלא דממשמעות דברי מהר\"ם דקאמר בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לנכרי לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע מלאכתו וכו' משמע דכל עצמו לא הוצרך לטעמא דפסידא אלא משום איסור אמירה לנכרי דאי משום שכר שבת ל\"ל למימר דהתם אין הישראל קובע מלאכתו לימא דשאני התם דאין הישראל נוטל שכר שבת. ומש\"ה הוקשה לו דמטעם איסור אמירה לנכרי לא צריכנא לטעמא דפסידא. ומ\"מ צריך להתיישב בדבר משום דחזינן דבנדון מהר\"ם הוקשה לו דמכס דנכרי הוי מלתא דפרהסיא ולא הקשה מטעמא דנוטל שכר שבת משמע דהוה קס\"ד דאף דטעמא דפסידא מהני לנוטל שכר שבת למלתא פרהסיא לא מהני. ואילו בההיא הג\"א שהביא מרן הב\"י סי' רמ\"ה לא הוקשה לו אלא מטעמא דנוטל שכר שבת ואלו מטעמא דפרהסיא לא הוקשה לו. משמע דס\"ל דיותר ראוי להחמיר בנוטל שכר שבת ממלתא דפרהסיא. וכתב הטא\"ח סי' ש\"ה וכן מותר לומר לנכרי לחלוב בהמתו וכתב מרן שכ\"כ המרדכי בפ' מי שהחשיך ועיין במרדכי ספ\"ב דמציעא סי' של\"ח ובהגהות מרדכי דשבת סי' קפ\"ה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר להשאיל כלים כו'.</b> מבואר בפ\"ק דע\"ז וכתב הסמ\"ק ישראל שהשכיר שוורים לנכרי יש מתירים אם הנכרי קבל עליו אחריות וכו' ויש אוסרים. אעפ\"כ כיון דאין הנכרי יכול למוכרה אם ירצה נקראת בהמת ישראל בכל מקום וישראל מצווה על שביתת בהמתו ע\"כ. ומרן הב\"י סי' רמ\"ה כתב שדברי ריצב\"א שהתיר אפי' כשאין רשות בידו להוציאם כדעת המתירים ע\"כ. ואני תמה על זה משום דע\"כ לא התיר ריצב\"א אפי' כשאין רשות ביד הנכרי להוציאם אלא כשמכרם או כשהלוה אותם בהלואה גמורה דנמצא דהשורים הם של נכרי ומש\"ה אף שמשכנם אח\"כ ואין רשות ביד הנכרי להוציאם אפ\"ה שרי משום דהשורים הם של נכרי. אבל בנדון הסמ\"ק דהשורים הם של ישראל אף שקיבל עליו אחריות מיתה וגזלה וגנבה ויוקרא וזולא אפ\"ה אסור משום דהשוורים הם של ישראל וא\"כ ריצב\"א ז\"ל אפשר דס\"ל כדעת האוסרים: "
+            ],
+            [
+                "<b>המשתתף עם הנכרי במלאכה או בסחורה וכו'.</b> ברייתא ספ\"ק דע\"ז ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לנכרי טול חלקך בשבת ונסתפקנו במי שקונה הגאבילה אם מותר ליקח גאבילה משחיטת יו\"ט אי מיחזי כנוטל שכר שבת. ומדברי הריב\"ש סי' תצ\"ח ות\"ק מוכח דשרי דהא התם בליל י\"ט שחטה וצידד הרבה לומר דאסורה משום נוגע בדבר ש\"מ דמותר ליקח גאבילה משחיטת יו\"ט: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד המעבד ואחד המולח וכו'.</b> דברי רבינו מבוארים בגמרא בפרק כלל גדול. ודע דבפרק הקומץ רבה (דף כ\"א) דריש בברייתא תקריב מלח ואפי' בשבת. וקשיא לי דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי\"ל דאין עיבוד באוכלין. ובהתוכחי בזה עם החכם השלם הדיין המצויין כמהר\"ר יעקב אלפאנדארי כתב אלי וז\"ל זאת אומרת שנמצא בידי שטה למסכת מנחות לראשונים לא נודע למי היא וכתוב בגוה דכרונא וז\"ל. ויש להקשות איזה מלאכה כאן דאיצטריך קרא לומר דדחי שבת והלא מולח אינו אלא משום מעבד ואין עיבוד באוכלים. ונ\"ל דכיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד אוכלים דמי כיון שאינו נאכל א\"נ תיקון קרבן הוא כמעבד דמי ע\"כ: אמנם היה נראה לענ\"ד דמשכחת לה בשתי דרכים האחד ששנינו בת\"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח ת\"ל אותה כשרה ולא פסולה ופסולה שעלתה ע\"ג המזבח קרבה כמו שהיא ופירושה דכל שנפסלה בקדש כגון שלא לשמה וכיוצא אם עלתה לא תרד ועלה קאמר דאינה צריכה הפשט ועוד שנינו שם והקטיר אע\"פ שפסול אע\"פ שנותר אע\"פ שפגול אע\"פ שיוצא כו' עולה אע\"פ שלא הפשיט כו' וא\"כ זכינו לדין דצריכה מלח כדין כל קרבן דלא ממעטי ממלח וכיון שהיא בעורה הרי מעבד גמור. עוד דרך שני דאמרינן בפרק אלו דברים משמחן בשעירי הרגלים ומקשה חדא דשעירי הרגלים חי הם נאכלים צלי אין נאכלים כו' ושנינו בת\"כ פ' צו חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין רצו לאוכלם אוכלים אותם ואת עורותיהם. והרא\"ה בספר בדק הבית עלה ס\"ח כתב דמ\"ש בגמרא וכן לצלי הוא דגם מה שנאכל לכהנים צריך מליחה והוא בכלל על כל קרבנך וכתב דההיא דשעירי הרגלים הנאכלים חיים אבל צריכים מליחה א\"כ זכינו לדין דאצטריך קרא למשרי מליחה אם רצו לאכלם בעורם עכ\"ל: (א\"ה ומה שעמד הרב המחבר על תירוץ הראשון אכתבנו בהלכות תמידין בס\"ד כי שם ביתו יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד:</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בהלכות מלוה ולוה): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ארבע רשויות לשבת רה\"י ור\"ה וכרמלית וכו'.</b> (א\"ה לענין עיר קדשנו ירושלים אם היא כרמלית או רה\"ר עיין בדברי הרב המחבר פ\"ב מהלכות ביאת מקדש דין י\"ט. ועיין מ\"ש ה\"ה פ\"א מה' עירובין ד\"ה וכן יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המוציא דבר מרה\"י לרה\"ר או מרה\"ר לרה\"י אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום וכו'.</b> שיעורי ההוצאה נאמרו בס\"פ כלל גדול ובפרקים הבאים אחריו. וכל השיעורין שנאמרו במס' שבת לגבי ט\"ל מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת אבל איסור מן התורה איכא אף בפחות מכשיעור דקי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכ\"כ רש\"י בפ' כלל גדול (דף ע\"ד) אההיא דאמרינן התם וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וכ\"כ בהג\"א ר\"פ המוציא יין: (א\"ה ובתשובת מהר\"ר צבי סי' פ\"ו הביא דברי התוס' פרק בתרא דיומא בסוגיא דחצי שיעור שכתבו דאיצטריך ר\"י לטעמא דחזו לאיצטרופי אע\"ג דאית לן ריבויא דכל חלב וסיים וז\"ל ולפ\"ז בכל שאר איסורי תורה כגון התולש שער אחד בנזיר או בשבת או מוציא פחות מכשיעור אין בו איסור תורה כלל דטעמא דחזי לאצטרופי בלחוד לא מהני ע\"כ. ולא זכר דברי רש\"י והג\"א הנז'). וכל השיעורין שאמרו כגון תבן כמלא פי פרה לא בעינן שתהיה כוונתו בהוצאה זו לפרה ולא עוד אלא אפי' במוציא תבן לגמל אם הוציא כמלא פי פרה חייב וזה מבואר בגמרא (דף מ\"ו) דלא אזלינן בתר כוונתו מאחר שהוציא כשיעור משום דחיוב ההוצאה תליא אם אותו הדבר שהוציא מצניעין כמוהו וחכמים שיערו כל הדברים באיזה שיעור מצניעין: ודע  דכל דבר הראוי לשני דברים ושיעורו של זה אינו כשיעורו של זה בהא אמרי' בגמרא (דף ע\"ח) כל מלתא דשכיח ולא שכיח אזול רבנן בתר דשכיח לקולא שכיחא ושכיחא אזול רבנן בתר דשכיח לחומרא. וכל זה הוא במוציא בסתם ואינו מכוין בהוצאה זו לא לדבר דשכיח ולא לדבר דלא שכיח אבל במכוין לאיזה דבר בזה יש חילוק דיין דשתייתו שכיח ורפואתו לא שכיח דאזול רבנן לקולא בתר שתיה אם הוציא לרפואה פשיטא דחייב אפי' בכל שהוא וכדתנן המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא ואמרי' בגמרא ליתני המוציא לרפואה וכו' אלמא כל שהוא מוציא לרפואה לא אזלינן בתר השיעורין השנויין במשנה. ובדבש דאכילתו ורפואתו שכיחא דאזול רבנן בתר רפואתו לחומרא בזה אין חילוק בין מוציא בסתם למוציא בכוונה דאם הוציא דבש לאכילה נראה ששיעורו כדי ליתן על הכתית ודמי למוציא תבן לגמל דאם הוציא כמלא פי פרה חייב כיון שיש בו כשיעור ה\"נ כיון שיש בו שיעור כדי ליתן על הכתית חייב עד שהוציאו לאכילה: ולפי זה צריך לומר דמ\"ש רבינו ז\"ל בפרקין הלכה ו' המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת וכו'. השכיח דהתם הוא לאכילה שהוא השיעור המרובה אלא שאם הוציאו לבהמה שיעורו הוא כמלא פי גדי. וכן אם הוציאו לצביעה שיעורו הוא כדי לצבוע בגד קטן. וכן במוציא גרעינין השכיח הוא השיעור המרובה ואם הוציאו בסתם אזלינן בתר השכיח ולקולא. ומאי דכתב רבינו אם לאכילה לאו דוקא דאפי' בסתם נמי שיעורו כגרוגרת אלא משום דבעי למימר לבהמה ולצביעה לאשמועינן דאף דלא שכיחי אזלינן בתר כוונתו לחומרא נקט נמי ברישא אם לאכילה: עוד נ\"ל לומר דכל דבר דשכיח ושכיח אף דבסתמא אזלינן לחומרא בתר שיעורא זוטא מ\"מ אזלינן בתר מחשבתו לקולא כיון דהשיעור המרובה גם כן שכיח וכן הני דכתב רבינו כגון מורסן וגרעינין הוו שכיח ושכיח ואם היה מוציא בסתם היה שיעורו כדי לצבוע. ומ\"מ כיון דהוי שכיח ושכיח אם הוציאו לאכילה הוי כגרוגרת. ומאי דכתב ואם לצביעה אגב אחריני נקטיה דה\"ה בסתם וכן גרעינין הוו שכיח ושכיח. אך היכא דהוי שכיח ולא שכיח והשיעור המועט הוא שכיח והמרובה לא שכיח לא מיבעיא בסתמא דאזלינן בתר שיעור המועט שהוא השכיח אלא אפי' במוציא לדבר דלא שכיח שיעורו כשיעור המועט דהיינו השכיח והיינו ההיא דהמוציא תבן כמלא פי פרה לגמל דחייב משום דתבן הוי שכיח לפרה ולא שכיח לגמל. ולפ\"ז עשבים דראויים לטלה ולגדי נהי דבסתמא חייב כמלא פי גדי אם הוציא כמלא פי גדי לטלה אינו חייב משום דעשבים שכיחי לגדי ולטלה וכדכתיבנא: הכלל העולה דכל דבר ששכיח ולא שכיח אם השכיח הוא השיעור המועט לא מיבעיא בסתם דחייב כשיעור המועט אלא אפי' במוציא לשיעור המרובה חייב כשיעור המועט והיינו ההיא דמוציא תבן כמלא פי פרה לגמל. ואם השכיח הוא השיעור המרובה בסתמא אזלינן בתר השיעור המרובה לקולא אבל אם הוציא לשיעור המועט חייב כשיעור המועט דהא עצה לפרה לא שכיח ואפ\"ה קי\"ל דמוציא עצה כמלא פי פרה לפרה חייב. אך בשכיח ולא שכיח דבסתם אזלי' לחומרא בהא מספקא לי אי אזלינן בתר מחשבתו לקולא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ודע דמ\"ש רבינו המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת וכו' וכ\"כ גבי גרעינין אם לאכילה חמש פשטא דמלתא נראה דבכוונת המוציא מיירי רבינו. אלא שלפי זה קשה מ\"ש ואם לזריעה שתים ובמוציא לזרע חייב בכל שהוא וכמו שפסק רבינו בפרקין דין כ'. והתוס' מכח קושיא זו כתבו אם לנטיעה שתים, פירוש אותן שהן ראויין לנטיעה א\"נ כלומר במקום שרגילין לנוטעם והוי סתמא לנטוע ע\"כ. ולפ\"ז אפשר לפרש כולהו בבי על פי סגנון זה שאם המורסן ראוי לאכילה או במקום שרגילין לאוכלו שיעורו בסתם כגרוגרת ואם ראוי ג\"כ לבהמה שיעורו כמלא פי גדי דשכיח ושכיח אזלינן לחומרא. וכי אם היה ראוי לצביעה אזלינן בתר צביעה. וכן בבא דגרעינין ה\"נ הוי פירושא. והנך רואה דרבינו ז\"ל בכל השני בבות נקט בתחלה השיעור המרובה ואח\"כ השיעור המועט לומר שאם היה ראוי לשיעור המועט אזלינן בתריה לחומרא ולא אזלינן בתר השיעור המרובה אלא היכא דהשיעור המרובה הוא השכיח והשיעור המועט הוא דלא שכיח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פי\"ד מהל' אבל): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המצניע דבר לזריעה או לרפואה וכו'.</b> משנה ר\"פ המצניע ואמרינן בגמרא (דף ע\"ח) בד\"א במוציא אבל במצניע כל שהוא חייב. ואין הכונה דכל מצניע חייב ואם הצניע פחות מכגרוגרת לאכילה שהוא חייב. דפשיטא דבטלה דעתו של זה שהצניע פחות מגרוגרת לאכילה ולא מצינו שיהיה המצניע חייב אלא בהני דתנן ר\"פ המצניע שהם לזרע ולדוגמא ולרפואה דכל הני אף דבסתמא בעו שיעורא הוא משום דכל הני לא שכיחי ומש\"ה כיון שהצניע לדבר זה חייב דהא אחשביה גביה ולא שייך בזה לומר בטלה דעתו אצל כל אדם דהא איכא קצת בני אדם שמצניעין לזרע ולדוגמא ולרפואה כל שהוא. אבל במצניע פחות מכשיעור חוץ מהני דתנן בפ' המצניע פשיטא דאמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם דאלת\"ה המצניע פחות מכשיעור חייב. והתוס' (דף ע\"ו) ד\"ה הואיל כתבו וה\"ה דהו\"מ למינקט הכא ולזרע ולרפואה אלא דלא כל דברים שייך בהו רפואה. אלמא דבדברים דלא שייכי בהו זרע ורפואה אין המצניע חייב אם הצניעם לאכילה. דאלת\"ה תיקשי דשוו בשיעורייהו במצניע לאכילה אלא ודאי דכל המצניע פחות מהשיעורים האמורים במשנה לא עשה ולא כלום אלא במצניע לזרע ודכותיה. ומאי דאמרינן (בדף ע\"ז) אי אצנעיה רבו מיחייב עילויה וכו' מיירי במצניע לרפואה או לדוגמא אבל אם הצניע רבו פחות מגרוגרת לאכילה לא מיחייב: "
+            ],
+            [
+                "<b>דבר שאין דרך בני אדם להצניעו וכו'.</b> (א\"ה כתב ה\"ה ומכאן שדם נדה או עצי אשרה וכיוצא בהן בשום שיעור אין חייבין עליהם. ועיין מ\"ש הרב המחבר פרק י\"ד מה' אבל): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק וכו'.</b> בעיא דגמרא פרק המצניע (דף צ\"א) זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאת אוכלין כביצה בעינן ואסיקנא לעולם לענין שבת וכו'. וכתב ה\"ה ויש לתמוה למה כתב רבינו אוכלין סתם ולא כתב אוכלי תרומה כלשון הבעיא וכו'. ואני תמה על ה\"ה ז\"ל לפי שיש מחלוקת בין הראשונים אם אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה דהתוס' והרמב\"ן והרשב\"א ס\"ל דפחות מכביצה אין מקבל טומאה ורבינו ס\"ל דלא נאמר שיעור זה דכביצה אלא לטמא אוכל אחר אבל לקבל טומאה אפי' כל שהוא וכמ\"ש ברפ\"ד מהל' טומאת אוכלין. והנה לסברת החולקים דס\"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה א\"כ מה שנסתפקו בגמרא הוא משום דאם זרק כזית אוכלין לבית טמא והיו שם אוכלים אחרים ונעשה הכל כביצה שנמצא שנעשה הכל דבר חשוב שהרי נטמא אם חשוב שיעור גם לענין שבת, לפי דרך זה יש לחלק בין תרומה לחולין דדוקא תרומה שטומאתה אוסרתה איכא למימר דאף שזרק כזית כיון שהשלימו לכביצה ועשה מעשה שאסרו באכילה איכא למימר דגם לשבת חשיב הוצאה אבל בחולין שאין טומאתן אוסרתן לא חשיבא הוצאה פחות מגרוגרת. (א\"ה עיין בתוס' ד\"ה או לענין שבת שכתבו דהו\"מ למפרך אמאי נקט תרומה. ובד\"ה כגון כתבו כדברי הרב המחבר דכזית חולין כיון דאין איסור לאוכלו בטומאה לא שייך לומר מיגו דמצטרף לענין טומאה מצטרף לענין שבת). אבל לדעת רבינו דאף פחות מכביצה מקבל טומאה ע\"כ מה שנסתפקו בגמרא אינו לפי שזה הכזית מקבל טומאה לפי שלא היה צריך לקבלת טומאה שיהיו שם אוכלין וישלימו לכביצה. אלא הטעם הוא לפי שעכשיו נעשה דבר חשוב דמטמא אחרים לפי שלטמא אחרים צריך כביצה. ולפ\"ז פשיטא דאין חילוק בין תרומה לחולין דהכל הוא שוה שמטמאים את אחרים בכביצה ולא פחות והדבר מוכרח לדעתי דרבינו ז\"ל לא גריס תרומה בלשון הבעיא: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המכסכס את הסודר אסור מפני שהוא מלבנו כו'.</b> כתב ה\"ה דבמקצת ספרים כתוב הכא מיחזי כאולודי (ריחא) [חיורא] התם לא מיחזי כו' ולפי גירסא זו אין בפירושה הכרע רק משיקול הדעת. ולא ידעתי מהו כי היכי דכתב לפי גירסת רש\"י דגריס התם מיחזי כאולודי (ריחא) [חיורא] בע\"כ התם קאי אסודרא ה\"נ לגירסת הרמב\"ן דגריס הכא מיחזי כו' ע\"כ תיבת הכא קאי אכתניתא דהוא מיירי בה והתם לא מיחזי כו' קאי אסודרא א\"כ ע\"כ תרוייהו שרו ומה שיקול הדעת צריך בדבר שנפשט בהדיא בתלמוד וצ\"ע. (א\"ה עיין מ\"ש הרב בעל ל\"מ): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו להכות באצבע על הקרקע כו'.</b> (א\"ה ע' בכתבי מהרי\"א סי' קנ\"ד ובמ\"ש הרב המחבר פ' שמונה מהל' בית הבחירה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין עונשין בשבת אע\"פ שהעונש מ\"ע אינה דוחה את השבת. </b> נסתפקתי בהא דכתב רבינו בפ\"א מהל' רוצח שהרודף אחר חבירו ניתן להצילו בנפשו ויש בזה עשה דכתיב וקצותה את כפה ולא תעשה דכתיב לא תחוס עינך. וכן הרודף אחר אחת מכל העריות חוץ מן הבהמה ניתן להצילו מן העבירה בנפשו. אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה. והנה ברודף אחר חברו להורגו פשיטא לי דמחללין שבת כדי להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ודמו של רודף כבר התירתו תורה ובשביל שהוא שבת פשיטא שלא נניחנו להורגו. אך מאי דמספקא לי הוא ברודף אחר אחת מכל העריות דאף שהתורה התירה דמו אפשר שלא נחלל שבת. ויש דוגמא לזה שהרי אף שהוא מצות עשה להרוג מחוייבי מיתת ב\"ד מ\"מ הוזהרנו שלא לענוש בשבת וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ ה\"נ ברודף אחר הערוה שניתן רשות להורגו הוא אחד מדיני העונשים ואפשר שלא נחלל שבת בשביל זה. וכי תימא דלא חשיב חלול שבת משום דהוי מקלקל בחבורה. הא ליתא שהרי כתבו התוס' סנהדרין דף ל\"ה ד\"ה אין רציחה דוחה שבת דהרציחה חשיב תקון משום דיש לו כפרה. וה\"נ חשיב תקון כיון שמצילו מן העבירה וכ\"כ התוספות בפ' בן סורר דף ע\"ג ד\"ה חד למעוטי ע\"ז יע\"ש. ומההיא דאמרינן בפרק בן סורר דף ע\"ד דר\"א בר ר\"ש אומר המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו דאלמא שרי לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה אף דאנן לא קי\"ל כותיה היינו משום דס\"ל דשבת אינה מן העבירות דניתן להצילו בנפשו וכמבואר שם. מ\"מ נראה דליכא ראיה מהתם לנ\"ד משום דע\"כ התם גזרת הכתוב הוא דאיך יתכן דבשביל שלא יחלל זה שבת שנחלל אנחנו וכמו שתמהו שם התוספות בד\"ה חד למעוטי ע\"ז. וא\"כ איכא למימר דאף לר\"א בר\"ש שאני חלול שבת שהתורה התירה חלול שבת כדי שלא יחלל זה שבת אבל משום עבירה אחרת מנין לנו שנחלל שבת: שוב ראיתי להרי\"ף בס\"פ אלו עוברין דאוקמה לההיא דאמר בגמרא דף מ\"ט אר\"א ע\"ה מותר לנוחרו ביוה\"כ שחל להיות בשבת דמיירי כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביום הכפורים כו' שמותר להצילו בנפשו כדתנן ואלו שמצילין אותם בנפשם ע\"כ. הרי לך מבואר דס\"ל דכל אותם שמצילין אותם בנפשם הוא אפילו בשבת וכן מדברי רב שרירא גאון שהביא הר\"ן שם בפירוש דברי ר\"א הללו יש ללמוד כן דרודף אחר אחת מכל העריות מותר להורגו בשבת. אך כפי מ\"ש התוס' דאוקמוה לההיא דר\"א בע\"ה שכופר להכעיס דהו\"ל הריגתו כמו פקוח נפש שהוא לסטים וחשוד על הדמים דאי לאו הכי היאך מותר להורגו ביה\"כ שחל להיות בשבת וכו'. אין ללמוד דין זה משום דשאני פקוח נפש דהא קי\"ל דדוחה את השבת וכיון שהתורה התירה דמו של רודף פשיטא דנהרג אף בשבת וכדכתיבנא. אך ברודף אחר אחת מכל העריות עדין אפשר שאין מצילין אותו בנפשו בשבת שלא הותר לנו לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה והדבר צריך תלמוד. ודע דאליבא דר' יהודה דאית ליה דהאומר הניחו לו שלא יהרגני דאין הורגין אותו ואמרינן התם דר\"י ס\"ל דהא דקאמר רחמנא קטליה משום דמסר נפשיה לקטלא ואמרה תורה הצל דמה בדמו. נראה דפשיטא דאף בשבת הורגין אותו משום דחשיב רודף. אבל לרבנן דאית להו דאפגימתה קפיד רחמנא יש להסתפק אם הורגין אותו בשבת וצ\"ע:         סליק הלכות שבת "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..12bb3d9a82ebf7ca7865df3d9bcd4fc94ab9705d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,196 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sabbath",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Sabbath",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות.</b> (כתב ה\"ה שהוא מפני שעבר על לא תעשה של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מן התורה, ועיין בדברי הרב המחבר פי\"ז מהלכות איסורי ביאה דין ו'. ומ\"ש ה\"ה בדבר שיש לו עיקר מן התורה נראה שדעתו כההיא דכתב הר\"ן הביא דבריו מרן הכ\"מ פ\"ו מה' ת\"ת דין י\"ד יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דברים המותרים וכו'.</b> פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ואיפסקא הלכה כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בפרק ב\"מ ובפ' המצניע. ואיכא לספוקי אי פלוגתייהו באיסור תורה דוקא אבל באיסור דרבנן מודה ר\"י דשרי או דלמא דאפי' באיסורין דרבנן אסר ר\"י. ומסוגיא דפ' כירה (דף מ\"ז) דאמרינן כל היכא דכי קא מכוין איכא איסור תורה כי לא קא מכוין גזר ר\"ש וכל היכא דכי קא מכוין ליכא איסור תורה כי לא קא מכוין לא גזר. כפי הנחה זו דר\"ש אינו מתיר כי אם באיסורין דרבנן ע\"כ לומר דר\"י דפליג עליה אוסר אפי' באיסורין דרבנן ואע\"ג דלפי האמת לא קיימא ההיא סוגיא אלא דר\"ש מתיר אפי' באיסור תורה. ומ\"מ מאי דהוה ס\"ל דההיא דגורר אדם מטה וספסל דהוא איסור דרבנן משום דהוי חורש כלאחר יד הך סברא קיימא אף לפי המסקנא. ואע\"ג דר\"ש מתיר אפי' באיסור תורה מ\"מ נקט פלוגתייהו באיסור דרבנן להודיעך דר\"י אוסר אפי' באיסורין דרבנן. הכלל העולה דמסוגיא זו נראה דר\"ש מתיר אפי' באיסור תורה ור\"י אוסר אפי' באיסור דרבנן אך מגירסת רש\"י ביומא (דף ל\"ד) דגריס ה\"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא מוכח בהדיא דס\"ל דר\"י לא אסר דבר שאינו מתכוין כי אם באיסור תורה אבל באיסור דרבנן אף ר\"י מודה דשרי. והתוס' שם דחו דברי רש\"י מכח סוגיא דפ' כירה שכתבנו. וראיתי להתוס' פ\"ק דכתובות (דף ה') ד\"ה אם שכתבו ומיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין. ונראה שכונתם היא משום דמקלקל לא אסור כי אם מדרבנן ומש\"ה כל שאינו מכוין שרי אף לר\"י. (א\"ה נראה דעל הגמ' עצמה לא קשיא ליה דאילו הכא אמרינן אפילו אם תמצא לומר דהלכה כר\"י מקלקל הוא ושרי ורב גופיה דפסק כר\"י סבר דהכא שרי כמבואר בסוגיא וזה הפך סוגיא דפ' כירה. דאיכא למימר דר\"י אסר בכל גוונא ואנן ס\"ל כותיה בחדא וגבי מקלקל לא ס\"ל כותיה והכי מוכח מדאמרינן בברייתא לא יבעול בתחלה בשבת וחכמים מתירין ואמרינן מאן חכמים ר\"ש דאלמא לר' יהודה ה\"נ אסור אע\"ג דהוי מקלקל. ואפשר היה להעמיס כן בדברי התוס' ומשום הכי לא הוקשה להם מסוגיא דפ' כירה ושם ביומא דשקלינן וטרינן אליבא דר\"י גופיה קשיא להו שפיר. אלא דלא ניחא ליה להרב המחבר לפרש כן בדברי התוס' דא\"כ מאי קשיא להו מההיא דגורר אדם ודוק): ותמהני איך לא הוקשה להם מאותה סוגיא דפ' כירה דמוכח מינה דאפי' באיסורין דרבנן אוסר ר\"י וכמו שהקשו לרש\"י מסוגיא זו ביומא כנזכר ולחלק ולומר דשאני מקלקל משאר איסורין דרבנן כגון חורש כלאחר יד או צירוף דרבנן דהני אף שאין איסורן כי אם מדרבנן אף שאינו מכוין אסור אבל מקלקל קיל וכל שאינו מכוין שרי לא מצאתי טעם לחילוק זה: וראיתי להתוס' בפ\"ג דבכורות דף נ\"ד שכתבו בפירוש דעוקר דבר מגידולו כלאחר יד שרי באינו מכוין אף לר\"י משום דאף במכוין לא אסיר כי אם מדרבנן וא\"כ יש לתמוה דאיך לא הוקשה להם מאותה סוגיא דפ' כירה דמוכח מינה דחורש כלאחר יד אסור לר\"י אף שאינו מכוין וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ודע דאף למאן דאית ליה דר\"י דאוסר דבר שאינו מכוין שהוא דוקא באיסור תורה אבל באיסורין דרבנן אף ר\"י מודה דשרי באינו מכוין לא כל איסורין דרבנן שוין לענין זה דדוקא באיסור דרבנן דאין איסורין הללו מן התורה בשום מקום אז הוא דאמרינן דכל שאינו מכוין שרי אף לר\"י אבל באיסורין דרבנן דבמקום אחר איסור זה כדמותו אסור מן התורה אף שבמקום זה אינו אסור כי אם מדרבנן מכל מקום אף שאינו מכוין אסור לר\"י משום דכל דתקון כעין דאורייתא תקון כ\"כ התוס' פ\"ג דבכורות דף כ\"ד (א\"ה וכ\"כ הרשב\"א בחדושיו למס' שבת פ' כירה דף מ\"ז יע\"ש): ודע דאף למ\"ד דר\"י דאוסר שהוא אף באיסורין דרבנן מ\"מ היכא דאיכא מצוה שרי כיון דאיכא תרתי דהיינו דליכא איסור תורה וגם אינו מכוין כ\"כ התוס' פ\"ק דכתובות דף ה' ובפ\"ג דבכורות דף כ\"ד כתבו דיש לחלק בין במקום מצוה למקום שאין מצוה יע\"ש (א\"ה ועיין עוד בדברי ה\"ה רפ\"י מה' טומאת צרעת): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכורך דבר שמדליקין בו וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דשבת כרך דבר שמדליקין בו ע\"ג דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו בד\"א להדליק אבל להקפות מותר. וכתב ה\"ה וז\"ל ופירש רבינו להדליק להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה וכ\"ה בהלכות זה הלשון להקפות להקשות הפתילה וכן פירש רש\"י ז\"ל כדי שתהא הפתילה צפה ולא תטבע בשמן וכו'. וז\"ל הטור סימן רס\"ד ואם כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אם כיון להדליק אסור להקפות שרי ופירש\"י ז\"ל שלא כרכו סביביו אלא נתן דבר פסול תחת הפתילה שתהא צפה שלא תטבע בשמן ורב אלפס פירש אפילו כרכו סביבה שרי וכן פירש הרא\"ש ומטעם זה מותר לתת גמי בפתילה כדי שתהא זקופה ע\"כ. וכתב מרן הב\"י דהטור מפרש דברי רש\"י כמו ה\"ה ודלא כהרא\"ש. ותמהני מגדולת חכמתו שהרי לפי דבריו אין חילוק בין רש\"י והרי\"ף אלא היכא שכיון להעבות הפתילה ולהרבות אורה דלרש\"י אסור ולהרי\"ף שרי אבל היכא שכיון להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת שלא תשתלשל למטה אף רש\"י יודה דשרי. ומדברי הטור שכתב פירש\"י שלא כרך סביבו והרי\"ף פירש אפילו כרך סביבו שרי משמע דס\"ל דלרש\"י כל היכא דכרך סביבו אסור אפילו שכיון להקשות הפתילה דאי לא תימא הכי אלא דאף לרש\"י היכא דכיון להקשות שרי ולא פליגי אלא בכיון להרבות אורה. לא הו\"ל להטור לתלות מחלוקתם בכרך או לא כרך אלא בכיון להקשות הפתילה או להרבות אורה. וממ\"ש גם כן בסוף דבריו ומטעם זה מותר לתת גמי בפתילה כדי שתהא זקופה מוכח נמי שהבין בדברי רש\"י דכל היכא שכרך סביבו אף שכיון להקשות אסור ומשום הכי כתב דזה הדין נפיק מתוך פירוש הרי\"ף ולא מדברי רש\"י. ואם כדברי מרן אף רש\"י מודה בדין זה דמותר לתת גמי כדי שתהא זקופה וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חלב שהתיכו וכו'.</b> בפ' ב\"מ (דף כ\"א) א\"ר ברונא אמר רב חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו אדם נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק. ואהא דתנן התם (דף כ\"ד:) וחכמים מתירים בכל השמנים בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות בשמן דגים, פירש\"י שמן דגים מקרבי דגים שנימוחו. וכתב מרן הב\"י סימן רס\"ד וז\"ל. ורש\"י פירש בשמן דגים מקרבי דגים שנימוחו ודייק למיכתב מקרבי כלומר שמהקרבים שנימוחו מסננין אותו ומוציאין הצלול וזהו שמן צלול דשריא מתני' אבל כל שלא הוציאו הצלול היינו קרבי דגים דרב ברונא, ע\"כ. ותמיהא לי מלתא מהא דפריך בגמ' (דף כ\"ו) סומכוס היינו ת\"ק ותירצו איכא בינייהו דרב ברונא ולא מסיימי ופירש\"י איכא בינייהו דרב ברונא דאמר צריך לתת לתוכו שמן כל שהוא א\"נ דאכשר חלב מהותך בתערובת שמן כל שהוא ואחד מהנך תנאי סבר לדרב ברונא דחלב ניתר בתערובת אבל שמן דגים אפילו בעיניה וחד סבר שמן דגים ע\"י תערובת אבל חלב כלל כלל לא. משמע דבמאי דהצריך רב ברונא תערובת שמן בקרבי דגים פליגי ת\"ק וסומכוס. ואם כדברי מרן ז\"ל דשמן דגים לאו היינו קרבי דגים דרב ברונא לא פליגי בקרבי דגים דרב ברונא וליכא למימר דס\"ל דיש חילוק בין שמן דגים דמתני' לשמן דגים דברייתא דשמן דגים דמתני' הוא שמהקרבים שנימוחו מסננין אותו ומוציאין הצלול ושמן דגים דברייתא הוא קרבי דגים דרב ברונא. דמאי דוחקיה דרש\"י לומר דשמן דגים הוא קרבי דגים. וא\"כ תרווייהו לא סברי בכולה מלתא כרב ברונא לימא דשמן דגים דברייתא הוי כמו דמתני' ולא פליגי אלא בחלב מהותך כההיא דלעיל (דף כ\"ד) אלא ע\"כ אית לן למימר דרש\"י ס\"ל דקרבי דגים ושמן דגים כולה חדא מלתא ומש\"ה לא ס\"ל לחד מינייהו בכולה מלתא כרב ברונא דאי מה שאסרו בחלב מהותך הוא אפילו על ידי תערובת הא לא ס\"ל כרב ברונא שהתיר ע\"י תערובת. ואי מה שאסרו חלב מהותך הוא בעיניה אבל ע\"י תערובת שרי כרב ברונא א\"כ כשהתירו שמן דגים הוא אפילו בעיניה והא לא אתי כרב ברונא דהוא לא התיר אלא ע\"י תערובת, ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר שאינו מלאכה וכו'.</b> זה מוסכם מכל הגאונים כמ\"ש ה\"ה ז\"ל. ודע דכתב המרדכי בפ\"ק דשבת על אודות היהודים הקונים המכסים בשבת ושוכרים להם נכרי לקבל מכס בשבת נראה דבקבולת מותר דב\"ה מתירים עם השמש ליתן עורות לעבדן אע\"ג דמלאכה דאורייתא היא ואת\"ל שיש לחלק בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לנכרי לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול המכס בשבת מ\"מ נ\"ל להביא ראיה להתיר מדתניא בפ' מי שהחשיך דמשום פסידא שרו ליה רבנן דאי לא שרו ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה\"ר ה\"נ לא שנא וכ\"ש להציל מידם דאי לא שרו ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהוא, עכ\"ל. ומרן הב\"י סימן רמ\"ד הקשה ע\"ז דל\"ל למהר\"ם לאהדורי אפרק מי שהחשיך למיפרק מאי דקשיא ליה דבהנך אין ישראל קובע מלאכתו בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול מכס בשבת לימא דשאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאורייתא י\"ל דסתם מקבלין המכס צריכין לכתוב והא איכא מלאכה דאורייתא ועי\"ל דלא שני לן באמירה לנכרי שלא במקום מצוה בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן, ע\"כ. ויש לתמוה דאיך עלה בדעתו של מרן ז\"ל למימרא דאמירה לנכרי לא אסירא אלא במלאכה דאורייתא אבל במלאכה דרבנן שרי שהרי רבינו ז\"ל הכא בפרקין לא התיר לומר לו לנכרי לעשות בשבת דבר שהוא אסור משום שבות אלא בדאיכא מקצת חולי או צורך מצוה. וכבר עמד ע\"ז מהר\"א ששון בתשובה סימן קנ\"ו ותירץ דע\"כ לא הצריך רבינו מקצת חולי או צורך מצוה אלא כשבשבת אומר לנכרי לעשותו אבל אם אומר לנכרי בימי החול לעשותו בשבת אז שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן ובתירוץ שני שתירץ מרן חידש לנו חידוש גמור דאפילו דבר שאינו אסור לעשותו אלא משום שבות אסור לומר לנכרי לעשות ואפילו קודם השבת, עכ\"ד. ולפי דעתי עדיין לא נתיישבו דברי מרן בזה דאף דמדברי רבינו ז\"ל ליכא הוכחה לזה מ\"מ מדברי שאר פוסקים משמע דאית להו דאפי' בדאיכא תרתי לטיבותא דהיינו קודם השבת ואיסור שבות אסור. דהרי הרא\"ש ז\"ל בפרק השוכר את הפועלים הביא בשם ר' סעדיה דאסור לומר לנכרי מע\"ש הילך מעות וקנה לי כך וכך. וכן הר\"ש בר ברוך והסמ\"ג אסרו בפירוש אפילו בדאיכא תרתי לטיבותא. ומדברי הטור סימן ש\"ז נמי משמע הכי שכתב אסור לו לשכור פועלים ולא לומר לנכרי לשכור לו פועלים ואסור לומר לו אפילו קודם השבת לעשותו בשבת, ע\"כ. ובודאי דלא מיירי ששוכר פועלים שיבנו לו בשבת שהרי דינים אלו כבר ביאר אותם הטור בריש הלכות שבת. א\"ו דלא מיירי אלא שהוא שוכר אותם שיבנו בחול ואפ\"ה אסור ואע\"פ ששכירות פועלים אינו אסור אלא משום שבות ואומר לו קודם השבת. באופן דהדרא קושיין לדוכתא דאיך עלה בדעתו של מרן ז\"ל לחלק באמירה לנכרי דקודם השבת בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן: ונ\"ל דלא דמי נדון דמהר\"ם לדברי רבינו משום דמה שאסר רבינו אפי' בשבות ואפילו קודם השבת הוי דוקא כשהמלאכה שעושה הנכרי בשבת אדעתא דישראל קא עביד ולא אדעתא דנפשיה ומש\"ה אף שיאמר לו קודם השבת ואינו אסור אלא משום שבות אסור. וכן נמי דברי ר' סעדיה ור\"ש בר ברוך והסמ\"ג והטור בהכי קא מיירי שהנכרי עושה המלאכה בשבת אדעתא דישראל. אבל בנדון דמהר\"ם שהיה הדבר בקבולת דודאי דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד ודמי לההיא דנותנין כלים לכובס ועורות לעבדן. ואפ\"ה רצה מהר\"ם לחלק בקבלנות בין כשהישראל קובע מלאכתו בשבת ובין כשאינו קובע מלאכתו בשבת. לזה הקשה מרן דאף דנימא דיש חילוק בקבלנות הוי דוקא במלאכה דאורייתא אבל במלאכה דרבנן ובקבלנות אף שיהיה קובע מלאכתו בשבת שרי. ולפי זה נמצא דתירוצו השני של מרן שכתב דאף בקבלנות אין הפרש בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן הוי חידוש גמור: עוד כתב מרן ז\"ל על דברי מהר\"מ הנזכר וז\"ל ואין להקשות דהתם בפ' מי שהחשיך לא שרינן ליה משום פסידא אלא כי היכי דלא ליעביד איסורא רבה דהיינו הולכת ד\"א ברה\"ר דהוי איסורא דאורייתא אבל הכא דכי מקבל המכס ליכא אלא איסור דרבנן אמאי נישרי איסור אמירה לנכרי דהא ה\"נ איכא למיחש לאיסורא דאורייתא דהיינו שמא יכתוב שכן דרך מקבלי המכס ע\"כ. והקשה ע\"ז מהרא\"ש בסי' הנזכר דהתינח לפי תירוץ הראשון אבל לפי תירוץ ועי\"ל דמשמע דלא אצטריך לתירוץ דכתיבה מאי מתרץ עכ\"ד. ונראה דבין לפי התירוץ הראשון בין לפי התירוץ השני לעולם איכא ספיקא דשמא יכתוב אלא דלעיל שאנו באים לאסור מטעם קובע מלאכתו ולפי דברי מרן קובע מלאכתו לא שייך אלא במלאכה דאורייתא אי כתיבת המכס לא הוי ודאי שלעולם כותבין לא הוה אסור משום דכיון דאינו אלא ספק שמא יכתוב אין הישראל קובע מלאכתו שיכתוב ומש\"ה הוצרך מרן לתרץ דסתם מקבלי המכס צריכין לכתוב כלומר דהוי ודאי דלעולם כותבים ומש\"ה אסור דהוי כקובע לו שיכתוב בשבת. ולפי תירוץ השני ס\"ל דאף דנימא דאינו ודאי שיכתוב אלא ספק אפ\"ה אסור מטעם דלא שאני לן וכו'. אבל הכא שאנו באים לאוסרו מטעם שלא יבא לאיסורא דאורייתא אף שלא יהיה ודאי שיכתוב אלא משום ספק ספיקא שרינן ליה: א\"נ אפשר לתרץ באנפא אחרינא והוא בהקדים קושיא אחת דחילוק זה שחילק מרן בין היכא דאיכא למיחש שיבא לאיסורא דאורייתא להיכא דליכא למיחש אלא לאיסורא דרבנן אינו מוסכם מכל הפוסקים והתוס' ובעה\"ת ז\"ל חולקים בזה כמבואר בטור סימן של\"ד יע\"ש. וא\"כ מאי קשיא ליה למרן לימא דמהר\"ם ס\"ל כהתוס' ובעה\"ת. אשר ע\"כ נ\"ל דכונת מרן ז\"ל אינו אלא לומר שלא נוכל להכריח מכאן דס\"ל למהר\"ם כסברת התוס' ובעה\"ת מדהשוה דין המכס לדין מי שהחשיך משום דכי היכי דמספקא לן לעיל אי ס\"ל למהר\"ם דקובע מלאכתו בשבת לא אסור אלא במלאכה דאורייתא ובמכס איכא למיחש לשמא יכתוב או דלמא דאף דליכא למיחש לשמא יכתוב אסור משום דלא שאני לן בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. ה\"נ איכא לספוקי דשמא ס\"ל למהר\"ם דאיכא חששא דשמא יכתוב ומש\"ה ליכא הוכחה כלל והכי דייק לישנא דמרן שכתב ואין להקשות בלשון שלילה. אך קשיא לי בדברי מרן ז\"ל במה שהקשה דלמה ליה לאהדורי אפרק מי שהחשיך דהן לו יהי שאין כאן איסור אמירה לנכרי סוף סוף אסור ליקח שכר שבת וכ\"כ הטור סי' רמ\"ג וז\"ל אבל אם היה משכירה לימים אסור ליקח שכר שבת. ובודאי דמיירי אף שאינו אומר לנכרי לעשות בשבת דאי מיירי כשאומר לנכרי לעשות בשבת ת\"ל דאסור משום אמירה לנכרי ונכרי נמי אדעתיה דישראל קא עביד ואפ\"ה אסור ליקח שכר שבת אם לא בהבלעה. ומרן ז\"ל ג\"כ בהסכמה עלה דאההיא דישראל ונכרי שקבלו מטבע הוקשה לו דהיכי התיר להשכירה ליום שבת דהא נוטל שכר שבת ותירץ דמשום פסידא שרו ליה. ה\"נ בנדון דמהר\"ם נימא דמש\"ה הוצרך לטעמא דפסידא כדי להתיר לו ליקח שכר שבת: ונראה דמרן נמי ס\"ל דאי לאו טעמא דפסידא היה אסור ליקח שכר שבת אף דליכא איסור אמירה אלא דממשמעות דברי מהר\"ם דקאמר בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לנכרי לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע מלאכתו וכו' משמע דכל עצמו לא הוצרך לטעמא דפסידא אלא משום איסור אמירה לנכרי דאי משום שכר שבת ל\"ל למימר דהתם אין הישראל קובע מלאכתו לימא דשאני התם דאין הישראל נוטל שכר שבת. ומש\"ה הוקשה לו דמטעם איסור אמירה לנכרי לא צריכנא לטעמא דפסידא. ומ\"מ צריך להתיישב בדבר משום דחזינן דבנדון מהר\"ם הוקשה לו דמכס דנכרי הוי מלתא דפרהסיא ולא הקשה מטעמא דנוטל שכר שבת משמע דהוה קס\"ד דאף דטעמא דפסידא מהני לנוטל שכר שבת למלתא פרהסיא לא מהני. ואילו בההיא הג\"א שהביא מרן הב\"י סי' רמ\"ה לא הוקשה לו אלא מטעמא דנוטל שכר שבת ואלו מטעמא דפרהסיא לא הוקשה לו. משמע דס\"ל דיותר ראוי להחמיר בנוטל שכר שבת ממלתא דפרהסיא. וכתב הטא\"ח סי' ש\"ה וכן מותר לומר לנכרי לחלוב בהמתו וכתב מרן שכ\"כ המרדכי בפ' מי שהחשיך ועיין במרדכי ספ\"ב דמציעא סי' של\"ח ובהגהות מרדכי דשבת סי' קפ\"ה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר להשאיל כלים כו'.</b> מבואר בפ\"ק דע\"ז וכתב הסמ\"ק ישראל שהשכיר שוורים לנכרי יש מתירים אם הנכרי קבל עליו אחריות וכו' ויש אוסרים. אעפ\"כ כיון דאין הנכרי יכול למוכרה אם ירצה נקראת בהמת ישראל בכל מקום וישראל מצווה על שביתת בהמתו ע\"כ. ומרן הב\"י סי' רמ\"ה כתב שדברי ריצב\"א שהתיר אפי' כשאין רשות בידו להוציאם כדעת המתירים ע\"כ. ואני תמה על זה משום דע\"כ לא התיר ריצב\"א אפי' כשאין רשות ביד הנכרי להוציאם אלא כשמכרם או כשהלוה אותם בהלואה גמורה דנמצא דהשורים הם של נכרי ומש\"ה אף שמשכנם אח\"כ ואין רשות ביד הנכרי להוציאם אפ\"ה שרי משום דהשורים הם של נכרי. אבל בנדון הסמ\"ק דהשורים הם של ישראל אף שקיבל עליו אחריות מיתה וגזלה וגנבה ויוקרא וזולא אפ\"ה אסור משום דהשוורים הם של ישראל וא\"כ ריצב\"א ז\"ל אפשר דס\"ל כדעת האוסרים: "
+            ],
+            [
+                "<b>המשתתף עם הנכרי במלאכה או בסחורה וכו'.</b> ברייתא ספ\"ק דע\"ז ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לנכרי טול חלקך בשבת ונסתפקנו במי שקונה הגאבילה אם מותר ליקח גאבילה משחיטת יו\"ט אי מיחזי כנוטל שכר שבת. ומדברי הריב\"ש סי' תצ\"ח ות\"ק מוכח דשרי דהא התם בליל י\"ט שחטה וצידד הרבה לומר דאסורה משום נוגע בדבר ש\"מ דמותר ליקח גאבילה משחיטת יו\"ט: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד המעבד ואחד המולח וכו'.</b> דברי רבינו מבוארים בגמרא בפרק כלל גדול. ודע דבפרק הקומץ רבה (דף כ\"א) דריש בברייתא תקריב מלח ואפי' בשבת. וקשיא לי דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי\"ל דאין עיבוד באוכלין. ובהתוכחי בזה עם החכם השלם הדיין המצויין כמהר\"ר יעקב אלפאנדארי כתב אלי וז\"ל זאת אומרת שנמצא בידי שטה למסכת מנחות לראשונים לא נודע למי היא וכתוב בגוה דכרונא וז\"ל. ויש להקשות איזה מלאכה כאן דאיצטריך קרא לומר דדחי שבת והלא מולח אינו אלא משום מעבד ואין עיבוד באוכלים. ונ\"ל דכיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד אוכלים דמי כיון שאינו נאכל א\"נ תיקון קרבן הוא כמעבד דמי ע\"כ: אמנם היה נראה לענ\"ד דמשכחת לה בשתי דרכים האחד ששנינו בת\"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח ת\"ל אותה כשרה ולא פסולה ופסולה שעלתה ע\"ג המזבח קרבה כמו שהיא ופירושה דכל שנפסלה בקדש כגון שלא לשמה וכיוצא אם עלתה לא תרד ועלה קאמר דאינה צריכה הפשט ועוד שנינו שם והקטיר אע\"פ שפסול אע\"פ שנותר אע\"פ שפגול אע\"פ שיוצא כו' עולה אע\"פ שלא הפשיט כו' וא\"כ זכינו לדין דצריכה מלח כדין כל קרבן דלא ממעטי ממלח וכיון שהיא בעורה הרי מעבד גמור. עוד דרך שני דאמרינן בפרק אלו דברים משמחן בשעירי הרגלים ומקשה חדא דשעירי הרגלים חי הם נאכלים צלי אין נאכלים כו' ושנינו בת\"כ פ' צו חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין רצו לאוכלם אוכלים אותם ואת עורותיהם. והרא\"ה בספר בדק הבית עלה ס\"ח כתב דמ\"ש בגמרא וכן לצלי הוא דגם מה שנאכל לכהנים צריך מליחה והוא בכלל על כל קרבנך וכתב דההיא דשעירי הרגלים הנאכלים חיים אבל צריכים מליחה א\"כ זכינו לדין דאצטריך קרא למשרי מליחה אם רצו לאכלם בעורם עכ\"ל: (א\"ה ומה שעמד הרב המחבר על תירוץ הראשון אכתבנו בהלכות תמידין בס\"ד כי שם ביתו יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד:</b> (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר בהלכות מלוה ולוה): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ארבע רשויות לשבת רה\"י ור\"ה וכרמלית וכו'.</b> (א\"ה לענין עיר קדשנו ירושלים אם היא כרמלית או רה\"ר עיין בדברי הרב המחבר פ\"ב מהלכות ביאת מקדש דין י\"ט. ועיין מ\"ש ה\"ה פ\"א מה' עירובין ד\"ה וכן יע\"ש): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המוציא דבר מרה\"י לרה\"ר או מרה\"ר לרה\"י אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום וכו'.</b> שיעורי ההוצאה נאמרו בס\"פ כלל גדול ובפרקים הבאים אחריו. וכל השיעורין שנאמרו במס' שבת לגבי ט\"ל מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת אבל איסור מן התורה איכא אף בפחות מכשיעור דקי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכ\"כ רש\"י בפ' כלל גדול (דף ע\"ד) אההיא דאמרינן התם וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וכ\"כ בהג\"א ר\"פ המוציא יין: (א\"ה ובתשובת מהר\"ר צבי סי' פ\"ו הביא דברי התוס' פרק בתרא דיומא בסוגיא דחצי שיעור שכתבו דאיצטריך ר\"י לטעמא דחזו לאיצטרופי אע\"ג דאית לן ריבויא דכל חלב וסיים וז\"ל ולפ\"ז בכל שאר איסורי תורה כגון התולש שער אחד בנזיר או בשבת או מוציא פחות מכשיעור אין בו איסור תורה כלל דטעמא דחזי לאצטרופי בלחוד לא מהני ע\"כ. ולא זכר דברי רש\"י והג\"א הנז'). וכל השיעורין שאמרו כגון תבן כמלא פי פרה לא בעינן שתהיה כוונתו בהוצאה זו לפרה ולא עוד אלא אפי' במוציא תבן לגמל אם הוציא כמלא פי פרה חייב וזה מבואר בגמרא (דף מ\"ו) דלא אזלינן בתר כוונתו מאחר שהוציא כשיעור משום דחיוב ההוצאה תליא אם אותו הדבר שהוציא מצניעין כמוהו וחכמים שיערו כל הדברים באיזה שיעור מצניעין: ודע  דכל דבר הראוי לשני דברים ושיעורו של זה אינו כשיעורו של זה בהא אמרי' בגמרא (דף ע\"ח) כל מלתא דשכיח ולא שכיח אזול רבנן בתר דשכיח לקולא שכיחא ושכיחא אזול רבנן בתר דשכיח לחומרא. וכל זה הוא במוציא בסתם ואינו מכוין בהוצאה זו לא לדבר דשכיח ולא לדבר דלא שכיח אבל במכוין לאיזה דבר בזה יש חילוק דיין דשתייתו שכיח ורפואתו לא שכיח דאזול רבנן לקולא בתר שתיה אם הוציא לרפואה פשיטא דחייב אפי' בכל שהוא וכדתנן המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא ואמרי' בגמרא ליתני המוציא לרפואה וכו' אלמא כל שהוא מוציא לרפואה לא אזלינן בתר השיעורין השנויין במשנה. ובדבש דאכילתו ורפואתו שכיחא דאזול רבנן בתר רפואתו לחומרא בזה אין חילוק בין מוציא בסתם למוציא בכוונה דאם הוציא דבש לאכילה נראה ששיעורו כדי ליתן על הכתית ודמי למוציא תבן לגמל דאם הוציא כמלא פי פרה חייב כיון שיש בו כשיעור ה\"נ כיון שיש בו שיעור כדי ליתן על הכתית חייב עד שהוציאו לאכילה: ולפי זה צריך לומר דמ\"ש רבינו ז\"ל בפרקין הלכה ו' המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת וכו'. השכיח דהתם הוא לאכילה שהוא השיעור המרובה אלא שאם הוציאו לבהמה שיעורו הוא כמלא פי גדי. וכן אם הוציאו לצביעה שיעורו הוא כדי לצבוע בגד קטן. וכן במוציא גרעינין השכיח הוא השיעור המרובה ואם הוציאו בסתם אזלינן בתר השכיח ולקולא. ומאי דכתב רבינו אם לאכילה לאו דוקא דאפי' בסתם נמי שיעורו כגרוגרת אלא משום דבעי למימר לבהמה ולצביעה לאשמועינן דאף דלא שכיחי אזלינן בתר כוונתו לחומרא נקט נמי ברישא אם לאכילה: עוד נ\"ל לומר דכל דבר דשכיח ושכיח אף דבסתמא אזלינן לחומרא בתר שיעורא זוטא מ\"מ אזלינן בתר מחשבתו לקולא כיון דהשיעור המרובה גם כן שכיח וכן הני דכתב רבינו כגון מורסן וגרעינין הוו שכיח ושכיח ואם היה מוציא בסתם היה שיעורו כדי לצבוע. ומ\"מ כיון דהוי שכיח ושכיח אם הוציאו לאכילה הוי כגרוגרת. ומאי דכתב ואם לצביעה אגב אחריני נקטיה דה\"ה בסתם וכן גרעינין הוו שכיח ושכיח. אך היכא דהוי שכיח ולא שכיח והשיעור המועט הוא שכיח והמרובה לא שכיח לא מיבעיא בסתמא דאזלינן בתר שיעור המועט שהוא השכיח אלא אפי' במוציא לדבר דלא שכיח שיעורו כשיעור המועט דהיינו השכיח והיינו ההיא דהמוציא תבן כמלא פי פרה לגמל דחייב משום דתבן הוי שכיח לפרה ולא שכיח לגמל. ולפ\"ז עשבים דראויים לטלה ולגדי נהי דבסתמא חייב כמלא פי גדי אם הוציא כמלא פי גדי לטלה אינו חייב משום דעשבים שכיחי לגדי ולטלה וכדכתיבנא: הכלל העולה דכל דבר ששכיח ולא שכיח אם השכיח הוא השיעור המועט לא מיבעיא בסתם דחייב כשיעור המועט אלא אפי' במוציא לשיעור המרובה חייב כשיעור המועט והיינו ההיא דמוציא תבן כמלא פי פרה לגמל. ואם השכיח הוא השיעור המרובה בסתמא אזלינן בתר השיעור המרובה לקולא אבל אם הוציא לשיעור המועט חייב כשיעור המועט דהא עצה לפרה לא שכיח ואפ\"ה קי\"ל דמוציא עצה כמלא פי פרה לפרה חייב. אך בשכיח ולא שכיח דבסתם אזלי' לחומרא בהא מספקא לי אי אזלינן בתר מחשבתו לקולא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ודע דמ\"ש רבינו המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת וכו' וכ\"כ גבי גרעינין אם לאכילה חמש פשטא דמלתא נראה דבכוונת המוציא מיירי רבינו. אלא שלפי זה קשה מ\"ש ואם לזריעה שתים ובמוציא לזרע חייב בכל שהוא וכמו שפסק רבינו בפרקין דין כ'. והתוס' מכח קושיא זו כתבו אם לנטיעה שתים, פירוש אותן שהן ראויין לנטיעה א\"נ כלומר במקום שרגילין לנוטעם והוי סתמא לנטוע ע\"כ. ולפ\"ז אפשר לפרש כולהו בבי על פי סגנון זה שאם המורסן ראוי לאכילה או במקום שרגילין לאוכלו שיעורו בסתם כגרוגרת ואם ראוי ג\"כ לבהמה שיעורו כמלא פי גדי דשכיח ושכיח אזלינן לחומרא. וכי אם היה ראוי לצביעה אזלינן בתר צביעה. וכן בבא דגרעינין ה\"נ הוי פירושא. והנך רואה דרבינו ז\"ל בכל השני בבות נקט בתחלה השיעור המרובה ואח\"כ השיעור המועט לומר שאם היה ראוי לשיעור המועט אזלינן בתריה לחומרא ולא אזלינן בתר השיעור המרובה אלא היכא דהשיעור המרובה הוא השכיח והשיעור המועט הוא דלא שכיח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פי\"ד מהל' אבל): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המצניע דבר לזריעה או לרפואה וכו'.</b> משנה ר\"פ המצניע ואמרינן בגמרא (דף ע\"ח) בד\"א במוציא אבל במצניע כל שהוא חייב. ואין הכונה דכל מצניע חייב ואם הצניע פחות מכגרוגרת לאכילה שהוא חייב. דפשיטא דבטלה דעתו של זה שהצניע פחות מגרוגרת לאכילה ולא מצינו שיהיה המצניע חייב אלא בהני דתנן ר\"פ המצניע שהם לזרע ולדוגמא ולרפואה דכל הני אף דבסתמא בעו שיעורא הוא משום דכל הני לא שכיחי ומש\"ה כיון שהצניע לדבר זה חייב דהא אחשביה גביה ולא שייך בזה לומר בטלה דעתו אצל כל אדם דהא איכא קצת בני אדם שמצניעין לזרע ולדוגמא ולרפואה כל שהוא. אבל במצניע פחות מכשיעור חוץ מהני דתנן בפ' המצניע פשיטא דאמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם דאלת\"ה המצניע פחות מכשיעור חייב. והתוס' (דף ע\"ו) ד\"ה הואיל כתבו וה\"ה דהו\"מ למינקט הכא ולזרע ולרפואה אלא דלא כל דברים שייך בהו רפואה. אלמא דבדברים דלא שייכי בהו זרע ורפואה אין המצניע חייב אם הצניעם לאכילה. דאלת\"ה תיקשי דשוו בשיעורייהו במצניע לאכילה אלא ודאי דכל המצניע פחות מהשיעורים האמורים במשנה לא עשה ולא כלום אלא במצניע לזרע ודכותיה. ומאי דאמרינן (בדף ע\"ז) אי אצנעיה רבו מיחייב עילויה וכו' מיירי במצניע לרפואה או לדוגמא אבל אם הצניע רבו פחות מגרוגרת לאכילה לא מיחייב: "
+            ],
+            [
+                "<b>דבר שאין דרך בני אדם להצניעו וכו'.</b> (א\"ה כתב ה\"ה ומכאן שדם נדה או עצי אשרה וכיוצא בהן בשום שיעור אין חייבין עליהם. ועיין מ\"ש הרב המחבר פרק י\"ד מה' אבל): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק וכו'.</b> בעיא דגמרא פרק המצניע (דף צ\"א) זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאת אוכלין כביצה בעינן ואסיקנא לעולם לענין שבת וכו'. וכתב ה\"ה ויש לתמוה למה כתב רבינו אוכלין סתם ולא כתב אוכלי תרומה כלשון הבעיא וכו'. ואני תמה על ה\"ה ז\"ל לפי שיש מחלוקת בין הראשונים אם אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה דהתוס' והרמב\"ן והרשב\"א ס\"ל דפחות מכביצה אין מקבל טומאה ורבינו ס\"ל דלא נאמר שיעור זה דכביצה אלא לטמא אוכל אחר אבל לקבל טומאה אפי' כל שהוא וכמ\"ש ברפ\"ד מהל' טומאת אוכלין. והנה לסברת החולקים דס\"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה א\"כ מה שנסתפקו בגמרא הוא משום דאם זרק כזית אוכלין לבית טמא והיו שם אוכלים אחרים ונעשה הכל כביצה שנמצא שנעשה הכל דבר חשוב שהרי נטמא אם חשוב שיעור גם לענין שבת, לפי דרך זה יש לחלק בין תרומה לחולין דדוקא תרומה שטומאתה אוסרתה איכא למימר דאף שזרק כזית כיון שהשלימו לכביצה ועשה מעשה שאסרו באכילה איכא למימר דגם לשבת חשיב הוצאה אבל בחולין שאין טומאתן אוסרתן לא חשיבא הוצאה פחות מגרוגרת. (א\"ה עיין בתוס' ד\"ה או לענין שבת שכתבו דהו\"מ למפרך אמאי נקט תרומה. ובד\"ה כגון כתבו כדברי הרב המחבר דכזית חולין כיון דאין איסור לאוכלו בטומאה לא שייך לומר מיגו דמצטרף לענין טומאה מצטרף לענין שבת). אבל לדעת רבינו דאף פחות מכביצה מקבל טומאה ע\"כ מה שנסתפקו בגמרא אינו לפי שזה הכזית מקבל טומאה לפי שלא היה צריך לקבלת טומאה שיהיו שם אוכלין וישלימו לכביצה. אלא הטעם הוא לפי שעכשיו נעשה דבר חשוב דמטמא אחרים לפי שלטמא אחרים צריך כביצה. ולפ\"ז פשיטא דאין חילוק בין תרומה לחולין דהכל הוא שוה שמטמאים את אחרים בכביצה ולא פחות והדבר מוכרח לדעתי דרבינו ז\"ל לא גריס תרומה בלשון הבעיא: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המכסכס את הסודר אסור מפני שהוא מלבנו כו'.</b> כתב ה\"ה דבמקצת ספרים כתוב הכא מיחזי כאולודי (ריחא) [חיורא] התם לא מיחזי כו' ולפי גירסא זו אין בפירושה הכרע רק משיקול הדעת. ולא ידעתי מהו כי היכי דכתב לפי גירסת רש\"י דגריס התם מיחזי כאולודי (ריחא) [חיורא] בע\"כ התם קאי אסודרא ה\"נ לגירסת הרמב\"ן דגריס הכא מיחזי כו' ע\"כ תיבת הכא קאי אכתניתא דהוא מיירי בה והתם לא מיחזי כו' קאי אסודרא א\"כ ע\"כ תרוייהו שרו ומה שיקול הדעת צריך בדבר שנפשט בהדיא בתלמוד וצ\"ע. (א\"ה עיין מ\"ש הרב בעל ל\"מ): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו להכות באצבע על הקרקע כו'.</b> (א\"ה ע' בכתבי מהרי\"א סי' קנ\"ד ובמ\"ש הרב המחבר פ' שמונה מהל' בית הבחירה): "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין עונשין בשבת אע\"פ שהעונש מ\"ע אינה דוחה את השבת. </b> נסתפקתי בהא דכתב רבינו בפ\"א מהל' רוצח שהרודף אחר חבירו ניתן להצילו בנפשו ויש בזה עשה דכתיב וקצותה את כפה ולא תעשה דכתיב לא תחוס עינך. וכן הרודף אחר אחת מכל העריות חוץ מן הבהמה ניתן להצילו מן העבירה בנפשו. אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה. והנה ברודף אחר חברו להורגו פשיטא לי דמחללין שבת כדי להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ודמו של רודף כבר התירתו תורה ובשביל שהוא שבת פשיטא שלא נניחנו להורגו. אך מאי דמספקא לי הוא ברודף אחר אחת מכל העריות דאף שהתורה התירה דמו אפשר שלא נחלל שבת. ויש דוגמא לזה שהרי אף שהוא מצות עשה להרוג מחוייבי מיתת ב\"ד מ\"מ הוזהרנו שלא לענוש בשבת וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ ה\"נ ברודף אחר הערוה שניתן רשות להורגו הוא אחד מדיני העונשים ואפשר שלא נחלל שבת בשביל זה. וכי תימא דלא חשיב חלול שבת משום דהוי מקלקל בחבורה. הא ליתא שהרי כתבו התוס' סנהדרין דף ל\"ה ד\"ה אין רציחה דוחה שבת דהרציחה חשיב תקון משום דיש לו כפרה. וה\"נ חשיב תקון כיון שמצילו מן העבירה וכ\"כ התוספות בפ' בן סורר דף ע\"ג ד\"ה חד למעוטי ע\"ז יע\"ש. ומההיא דאמרינן בפרק בן סורר דף ע\"ד דר\"א בר ר\"ש אומר המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו דאלמא שרי לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה אף דאנן לא קי\"ל כותיה היינו משום דס\"ל דשבת אינה מן העבירות דניתן להצילו בנפשו וכמבואר שם. מ\"מ נראה דליכא ראיה מהתם לנ\"ד משום דע\"כ התם גזרת הכתוב הוא דאיך יתכן דבשביל שלא יחלל זה שבת שנחלל אנחנו וכמו שתמהו שם התוספות בד\"ה חד למעוטי ע\"ז. וא\"כ איכא למימר דאף לר\"א בר\"ש שאני חלול שבת שהתורה התירה חלול שבת כדי שלא יחלל זה שבת אבל משום עבירה אחרת מנין לנו שנחלל שבת: שוב ראיתי להרי\"ף בס\"פ אלו עוברין דאוקמה לההיא דאמר בגמרא דף מ\"ט אר\"א ע\"ה מותר לנוחרו ביוה\"כ שחל להיות בשבת דמיירי כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביום הכפורים כו' שמותר להצילו בנפשו כדתנן ואלו שמצילין אותם בנפשם ע\"כ. הרי לך מבואר דס\"ל דכל אותם שמצילין אותם בנפשם הוא אפילו בשבת וכן מדברי רב שרירא גאון שהביא הר\"ן שם בפירוש דברי ר\"א הללו יש ללמוד כן דרודף אחר אחת מכל העריות מותר להורגו בשבת. אך כפי מ\"ש התוס' דאוקמוה לההיא דר\"א בע\"ה שכופר להכעיס דהו\"ל הריגתו כמו פקוח נפש שהוא לסטים וחשוד על הדמים דאי לאו הכי היאך מותר להורגו ביה\"כ שחל להיות בשבת וכו'. אין ללמוד דין זה משום דשאני פקוח נפש דהא קי\"ל דדוחה את השבת וכיון שהתורה התירה דמו של רודף פשיטא דנהרג אף בשבת וכדכתיבנא. אך ברודף אחר אחת מכל העריות עדין אפשר שאין מצילין אותו בנפשו בשבת שלא הותר לנו לחלל שבת בשביל להצילו מן העבירה והדבר צריך תלמוד. ודע דאליבא דר' יהודה דאית ליה דהאומר הניחו לו שלא יהרגני דאין הורגין אותו ואמרינן התם דר\"י ס\"ל דהא דקאמר רחמנא קטליה משום דמסר נפשיה לקטלא ואמרה תורה הצל דמה בדמו. נראה דפשיטא דאף בשבת הורגין אותו משום דחשיב רודף. אבל לרבנן דאית להו דאפגימתה קפיד רחמנא יש להסתפק אם הורגין אותו בשבת וצ\"ע:         סליק הלכות שבת "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שבת",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d64f74c998a82e2583f851ee769242c219f2541a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מגילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיר שהוא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או אח\"כ הוקפה קוראין בשני הימים וכו'.</b> בפ\"ק דמגילה, וכתב הר\"ן וז\"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא הורו הגאונים שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וקורין בהן בי\"ד ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול הו\"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ובטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ע\"כ. וכונת דבריו נראה דכיון דמן הדין הוי ספק של דבריהם ולקולא אלא דלא אפשר למיזל לקולא דא\"כ נמצא אתה פוטרו בשניהם דבכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חייב ביום זה מש\"ה אמרינן דיקרא בראשון ופטור בשני משום דהוי ספק של דבריהם דשמא נפטר במה שקרא בראשון ומאי דאמרינן דיקרא בראשון הוא משום דכיון דעכ\"פ צריך לקרות יום אחד או בי\"ד או בט\"ו צריך לקרות בי\"ד דתיכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה: ויש לדקדק מההיא דאיבעיא לן בפרק התכלת (דף מ\"ט.) תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או דלמא מוספין עדיפי דהו\"ל מקודש ולא איפשיטא. וכתב רבינו בספ\"ח מהלכות תמידין וז\"ל לא מצאו אלא שני כבשים וכו' הרי הדבר שקול אם הקריבום למוסף היום הקריבו ואם רצו להניחם למחר לתמידין יניחו ע\"כ. ואם כפי מה שכתבנו כיון דמספקא לן איזה מהם קודם הול\"ל דיקריבו אותם למוסף היום שהיא המצוה שבאה לידו תחלה. ונראה דלא דמי דשאני מצות חלוקות כגון תמידין ומוספין דמספקא לן איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעינן הרשות בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר. (א\"ה ובזה נתיישבו דברי הרדב\"ז בתשובה סי' י\"ג שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית הסוהר יום אחד לשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה, והקשה עליו מהר\"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' ק\"ו מהאי בעיא דפרק התכלת דלא איפשיטא יע\"ש, וע\"פ דברי הרב המחבר לק\"מ, ועיין בלקט הקמח א\"ח (דף י\"א.) ובספר דרך הקדש (דף ע\"א.) שתירצו באופן אחר יע\"ש): אך מה שיש לי לדקדק בדברי הר\"ן הללו הוא דכיון דלא מצינא למימר דהו\"ל ספק של דבריהם ולקולא משום דא\"כ אתה פוטרו בשניהם ומבטל ממנו מקרא מגילה א\"כ נחייב אותו שיקרא בי\"ד ובט\"ו דמאי חזית דנקיל בט\"ו טפי מי\"ד. והר\"ן עצמו בפרק ערבי פסחים עלה דההיא דאמרינן והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו צריכי היסבה כתב דאע\"ג דבעלמא קי\"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא מ\"מ הכא בעו למעבד היסבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי ניקל בתרוייהו הא מיעקרא מצות היסבה לגמרי ע\"כ. ולפי מ\"ש הר\"ן במגילה ה\"נ גבי היסבה הול\"ל שיעשה היסבה בתרי קמאי דוקא. ונראה דיש לחלק בין כשהספק הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תיעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתקנו כגון במצות היסבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי את\"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטלה תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל גבי מגילה דתקנת חכמים במקומה עומדת אלא דיש קצת עיירות שמסופקות באיזה יום יקראו נהי דלא מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרם מכל וכל מ\"מ היכא דקרא בי\"ד מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרו מקריאה בט\"ו. ועיין בתשובת המבי\"ט חלק א' סי' כ\"א שכתבו ז\"ל ואחר מעט שנים נולד בין החכמים מחלוקת על שנת השמיטה איזו היא ואפשר כי על זה רפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של עכו\"ם דשביעית בזמן הזה דרבנן והוי ספיקא דרבנן איזו שנה היא ולקולא ע\"כ: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8517f6bdd9e7c39e0fc7700e35fd8bc21d44636d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיר שהוא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או אח\"כ הוקפה קוראין בשני הימים וכו'.</b> בפ\"ק דמגילה, וכתב הר\"ן וז\"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא הורו הגאונים שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וקורין בהן בי\"ד ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול הו\"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ובטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני ע\"כ. וכונת דבריו נראה דכיון דמן הדין הוי ספק של דבריהם ולקולא אלא דלא אפשר למיזל לקולא דא\"כ נמצא אתה פוטרו בשניהם דבכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חייב ביום זה מש\"ה אמרינן דיקרא בראשון ופטור בשני משום דהוי ספק של דבריהם דשמא נפטר במה שקרא בראשון ומאי דאמרינן דיקרא בראשון הוא משום דכיון דעכ\"פ צריך לקרות יום אחד או בי\"ד או בט\"ו צריך לקרות בי\"ד דתיכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה: ויש לדקדק מההיא דאיבעיא לן בפרק התכלת (דף מ\"ט.) תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא תמידין עדיפי שכן תדיר או דלמא מוספין עדיפי דהו\"ל מקודש ולא איפשיטא. וכתב רבינו בספ\"ח מהלכות תמידין וז\"ל לא מצאו אלא שני כבשים וכו' הרי הדבר שקול אם הקריבום למוסף היום הקריבו ואם רצו להניחם למחר לתמידין יניחו ע\"כ. ואם כפי מה שכתבנו כיון דמספקא לן איזה מהם קודם הול\"ל דיקריבו אותם למוסף היום שהיא המצוה שבאה לידו תחלה. ונראה דלא דמי דשאני מצות חלוקות כגון תמידין ומוספין דמספקא לן איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעינן הרשות בידו לעשות המצוה שירצה אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר. (א\"ה ובזה נתיישבו דברי הרדב\"ז בתשובה סי' י\"ג שכתב על מי שנתן לו השר רשות לצאת מבית הסוהר יום אחד לשנה דוקא כדי להתפלל שראוי הוא שלא להחמיץ המצוה, והקשה עליו מהר\"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' ק\"ו מהאי בעיא דפרק התכלת דלא איפשיטא יע\"ש, וע\"פ דברי הרב המחבר לק\"מ, ועיין בלקט הקמח א\"ח (דף י\"א.) ובספר דרך הקדש (דף ע\"א.) שתירצו באופן אחר יע\"ש): אך מה שיש לי לדקדק בדברי הר\"ן הללו הוא דכיון דלא מצינא למימר דהו\"ל ספק של דבריהם ולקולא משום דא\"כ אתה פוטרו בשניהם ומבטל ממנו מקרא מגילה א\"כ נחייב אותו שיקרא בי\"ד ובט\"ו דמאי חזית דנקיל בט\"ו טפי מי\"ד. והר\"ן עצמו בפרק ערבי פסחים עלה דההיא דאמרינן והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו צריכי היסבה כתב דאע\"ג דבעלמא קי\"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא מ\"מ הכא בעו למעבד היסבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי ניקל בתרוייהו הא מיעקרא מצות היסבה לגמרי ע\"כ. ולפי מ\"ש הר\"ן במגילה ה\"נ גבי היסבה הול\"ל שיעשה היסבה בתרי קמאי דוקא. ונראה דיש לחלק בין כשהספק הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תיעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתקנו כגון במצות היסבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי את\"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטלה תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל גבי מגילה דתקנת חכמים במקומה עומדת אלא דיש קצת עיירות שמסופקות באיזה יום יקראו נהי דלא מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרם מכל וכל מ\"מ היכא דקרא בי\"ד מהני טעמא דספק של דבריהם לפוטרו מקריאה בט\"ו. ועיין בתשובת המבי\"ט חלק א' סי' כ\"א שכתבו ז\"ל ואחר מעט שנים נולד בין החכמים מחלוקת על שנת השמיטה איזו היא ואפשר כי על זה רפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של עכו\"ם דשביעית בזמן הזה דרבנן והוי ספיקא דרבנן איזו שנה היא ולקולא ע\"כ: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מגילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3d39dec2c231cd99951378c37f68162752737d1b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חמישית למי שהתנדב מעות לקנות עצים למערכה בהן.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ' ט\"ז ממעשה הקרבנות דין י\"ג): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושר בין קרניו כל אלו באין מתרומת הלשכה.</b> נראה דט\"ס הוא דהא לשון זהורית שקושרין בקרני שעיר המשתלח לא היה בא כי אם משירי הלשכה וכדתנן בפ\"ד דמס' שקלים משנה ב'. ונראה דל\"ג שקושרין בין קרניו אלא ולשון של זהורית לחוד והיינו לשון של זהורית שהיו משליכין אל תוך שריפת הפרה. ולקמן בפרקין דין ח' שכתב רבינו וכבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח ושניהן נעשין משירי הלשכה שם צריך לגרוס ולשון שקושרין בין קרניו. והדבר צריך תלמוד ועיין בסמ\"ג בהלכות שקלים ובהל' עבודת יוה\"כ ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>המנורה וכלי שרת מצותן שיבאו ממותר הנסכים.</b> פלוגתא דתנאי בפ' שני דייני גזרות ופסק רבינו כר\"ע. ולא ידעתי למה לא כתב שגם מזבח הזהב ולבונה מצותן שיבאו ממותר הנסכים וכדאיתא בברייתא שם (דף ק\"ו) וכבר הביא הראב\"ד ברייתא זו בסוף הלכות תרומה יע\"ש. ודע דגרסינן התם בעא מיניה רב הונא מרב כלי שרת מהו שיעשו מקדשי בדק הבית צורך מזבח נינהו ומקדשי בדה\"ב אתו או צורך קרבן נינהו ומתרומת הלשכה אתו א\"ל אין נעשין אלא מתרומת הלשכה איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע כו' ל\"ק כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי א\"ר אבהו לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לכלי שרת ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל ויש לתמוה דמשמע דפליגי אר' ישמעאל ור\"ע דמר אמר מתרומת הלשכה ומר אמר ממותר נסכים אבל מקדשי בדה\"ב לא וצ\"ל דכי לב ב\"ד מתנה עליהם חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה ע\"כ: ולא ידעתי מאי קשיא ליה למרן דהא לפי המסקנא רבי ישמעאל ור\"ע לא מיירו אלא היכא דליכא מותר בקדשי בדק הבית ומה שגבו יש בו צורך לדברים אחרים במציאות זה הוא דפליגי ר\"י ור\"ע היכא דהוצרכו לכלי שרת ממה היו מביאים אותם אבל היכא דיש בקדשי בדק הבית מותר שאין צורך בו בהא כ\"ע מודו דמקדשי בדק הבית היו לוקחים כלי שרת. ואם קושיתו היא דלמה לא הזכירו ר\"י ור\"ע דכלי שרת היו באים ממותר קדשי בדק הבית לא תירץ לזה כלום. גם מ\"ש מרן דכי לב ב\"ד מתנה כו' לא ירדתי לסוף דעתו וכי ב\"ד יש להם כח לשנות קדשי בדק הבית ולומר שהם מותר נסכים או תרומת הלשכה. ובגמרא לא אמרו לב ב\"ד מתנה עליהם אלא לפי שהוקשה להם דאיך יכולים להביא כלי שרת מקדשי בדה\"ב והלא לא לקדושת קרבן גבו ואיך משנים מדעת הבעלים. לזה תירצו דלב ב\"ד מתנה והרי הוא כאלו דעת המקדשים היה שאם לא הוצרכו לקדשי בדק הבית שיהיו לכלי שרת. אבל שיאמרו ב\"ד שאם לא הוצרכו שיהיו מותר נסכים או תרומת הלשכה זה לא שמענו. (א\"ה ועיין בדברי הרב המחבר פ\"ח מה' כלי מקדש דין ו' יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהתנדב לשמור בחנם וכו'.</b> בס\"פ בתרא דמציעא גרסינן תנן שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר' יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לו אתה אומר כן אין באים משל צבור ובגמרא נחלקו במאי פליגי ת\"ק ור\"י דרבה אמר בהבטה בהפקר פליגי דת\"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהבי ליה אגרא אין אי לא לא ור\"י סבר הבטה בהפקר לא קני וכי אזלי צבור ומייתו השתא הוא דזכי בהו ע\"כ. ונראה דלפי אוקמתא זו כ\"ע אית להו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ומשום הכי ת\"ק דאית ליה דהבטה בהפקר קני אין היחיד מתנדב לשמור חנם אף שימסרם לצבור משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ורבי יוסי אית ליה דהבטה בהפקר לא קני ומשום הכי מתנדב יחיד. ואפשר עוד דלכ\"ע לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה והכא בעיקר דינא פליגי היכא דלא מסרם דרבנן ס\"ל שאין היחיד מתנדב משום דבהבטה קני וכיון שלא מסרם נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד ור\"י אית ליה דאף אם לא ימסרם מתנדב משום דהבטה לא קני. באופן שדין זה אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה אין להכריע אותו ממחלוקת זה כפי אוקמתא זו. וראיתי לאחד מגדולי הדור (הוא ניהו החכם השלם הרב כמוהר\"ר יעקב אלפאנדארי ז\"ל) שהקשה דנהי דת\"ק אית ליה דהבטה בהפקר קני הא קי\"ל דהמחזיק בהפקר צריך כונה ואם לא היה דעתו לקנות לא קנה ואם כן יתנדב לשמור ולא יתכוין לקנות עכ\"ד. (א\"ה עיין בספר אסיפת זקנים בשלהי מציעא דהרשב\"א ז\"ל הוקשה לו כן וניחא ליה דכיון דהשומר יודע שאין הצבור קונים בהבטתו נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבאו אחרים ויטלום לעצמם ובשם התוס' כתב דאה\"נ דבאינו מתכוין לקנות מהני יע\"ש ועיין בתוי\"ט פ\"ד דשקלים). והנה כפי הצד האחד שצדדנו דכפי אוקמתא זו כ\"ע אית להו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה אין כאן קושיא כלל דהוא הדין דחיישינן שמא יהיה דעתו לקנות משום דנוח לו שיקרבו משלו וכמו שפירש\"י בחששת שמא לא ימסרם יפה. ואי אמרינן דכ\"ע אית להו דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה והכא בעיקר דינא פליגי כשלא מסרם דאי מסרם אף ת\"ק מודה דמתנדב. אף אתה אמור דלעולם בשלא נתכוין לקנות דכ\"ע לא פליגי דמתנדב והכא בשנתכוין לקנות פליגי דת\"ק אית ליה דאינו מתנדב משום דהבטה קני ור' יוסי אית ליה דאף במתכוין לקנות מתנדב משום דהבטה לא קני. ועוד נ\"ל דאף דנימא דכ\"ע אית להו דלא חיישינן שמא לא ימסרם מ\"מ לא מהני מה שאומר שאין דעתו לקנות משום דדוקא במוסרם לצבור הוא דאמרינן דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה דמאחר דבפיו ובשפתיו אומר שמוסרם לצבור לא חיישינן דלמא רחק ממנו לבו ובקרבו ישים ארבו ואינו מוסרם יפה. אבל באומר שאין דעתו לקנות איכא למיחש שמא יחזור בו בעוד שהוא שומר הספיחים ויהיה דעתו לקנות ואף אם בשעת גמר מלאכה אומר שמעולם לא היה דעתו לקנות מ\"מ חיישינן דלמא לאו אדעתיה ובאי זה זמן היה דעתו לקנות ומש\"ה לא מהני מה שאומר שמעולם לא היה דעתו לקנות אבל לעולם אם מוסרם לצבור מהני: ועוד נ\"ל לומר דאף למאן דאית ליה דלא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה מודה דלא מהני מה שאומר שאין בדעתו לקנות משום דאני סבור דטעמא הוא משום דאף דנימא שבלבו אינו מוסכם מ\"מ מהני המסירה דהא קי\"ל דדברים שבלב אינם דברים כדאיתא בכמה דוכתי. וליכא למימר דהא דאמרינן דאינם דברים הוא משום דלא מהימן לומר דבלבו היה הפך מה שהוציא בפיו אבל באיסור חיישינן מספק. הא ליתא כדמוכח מההיא דאמרינן בקדושין ובכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ\"כ אינה מקודשת ומדלא אמרינן שתהיה היא אסורה בקרוביו ש\"מ דאפילו לקולא אמרינן דדברים שבלב אינם דברים. (א\"ה עיין מ\"ש הרא\"ש נדרים (דף כ\"ח) והתוס' שם דדברים שבלב המוכיחין הויין דברים דכיון דאנן סהדי הו\"ל כאלו פירש בהדיא ולא הוו דברים שבלב. והנה הכא פירש\"י שנוח לו שיקרבו משלו. ועיין מוהר\"ם בספר המפה ח\"מ סי' ר\"ז דבמתנה הויין דברים יע\"ש ועיין גופי הלכות סי' קל\"ו). ומאי דקאמר ר\"י לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה הכונה היא דליכא למיחש דלמא לא מסר יפה משום דאפילו אם לא מסר להו בלבו מהני משום דדברים שבלב אינם דברים. אבל באומר שאין דעתו לקנות אף ר\"י מודה דחיישינן דלמא יהיה דעתו לקנות וכדכתיבנא דספק איסור הוא וחיישינן. הן אמת דלרבנן דאית להו דחיישינן צריך נגר ליישב דמה חששא היא זו מאחר דקי\"ל דדברים שבלב אינם דברים וכעת צל\"ע: תו אמרינן התם אמר רבא דכ\"ע הבטה בהפקר קני והכא אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה קמיפלגי דרבנן סברי יהבינן להו אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ור\"י סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה. והנה כפי אוקמתא זו דת\"ק ור\"י לאו בעיקר דינא פליגי אלא דרבנן ס\"ל דלית תקנתא למתנדב לשמור חנם משום דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה ור\"י אית ליה דלא חיישינן, מאי דלא אמרינן דפליגי באומר שאין בדעתו לקנות דת\"ק ס\"ל דחיישינן שמא יהיה בדעתו לקנות ור\"י סבר דלא חיישינן כפי הצד שצידדנו לעיל דמאן דחייש דלמא לא ימסרם יפה חייש נמי דלמא יהיה בדעתו לקנות, צ\"ל דהכא חדא מינייהו נקט וה\"ה לאידך וכונת ת\"ק היא דמאחר דהבטה קני ליכא שום תקנה לשמור חנם שאם ימסרם לצבור חיישינן שמא לא ימסרם יפה ואם יאמר נמי שאין בדעתו לקנות חיישינן שמא יהיה בדעתו לקנות כי היכי דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה, ולר\"י שפיר מתנדב יחיד לשמור ושימסור לצבור משום דלא חיישינן דלמא לא ימסרם וה\"ה דמהני באומר שאין בדעתו לקנות דלא חיישינן דלמא יהיה בדעתו לקנות כי היכי דלא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה נמצא דלר\"י שתי תקנות יש למתנדב יחיד לשמור או שיאמר שאין בדעתו לקנות או שימסור לצבור. והא דלא קאמר ליה ר\"י הוא משום דשמעיה לת\"ק דקאמר דתקנה דמסירה לצבור לא מהני אמר ליה דמהני אבל לעולם דאיכא נמי תקנה אחריתי דהיינו שיאמר שאין בדעתו לקנות. אך כפי השני חילוקים שכתבנו שיש לחלק בין חששת דלמא יהיה בדעתו לקנות לחששת דלמא לא ימסרם יפה אתיא סוגיית הגמרא כפשטה דאליבא דכ\"ע תקנה שיאמר שאין בדעתו לקנות לא מהני דחיישינן שמא יהיה בדעתו לקנות אך בתקנה דמסירה לצבור נחלקו דת\"ק אית ליה דאף תקנה זו לא מהני ור' יוסי סבר דחששא זו ליתא מהטעמים שכתבנו. ולפי זה לר\"י לית ליה תקנה למתנדב לשמור כי אם במסירה לצבור אך במה שאומר שאין בדעתו לקנות לא מהני אף לר\"י: תו אמרינן התם איכא דאמרי רבא אמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיישינן לבעלי זרועות קא מפלגי דת\"ק סבר דתקינו רבנן למיהב ליה ד' זוזי כי היכי דלישמעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו ור' יוסי סבר לא תקינו ומה אתה אומר ה\"ק ליה מדבריך לדברינו אין באים משל צבור ע\"כ. ופירש רש\"י מדבריך דקא אמרת ישמרם חנם לדברינו דס\"ל דתקינו רבנן ד' זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהם ונמצאו לו בתרומה ד' זוזים שאין לצבור חלק בהם ואם קונים מהם תמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור אין תמידין באים משל צבור ע\"כ. ונראה דדוקא הני הוא דאמרינן דכיון דתקינו רבנן ד' זוזי וזה מוחל עליהם נמצא דאין תמידין באים משל צבור. אך בשאר דברים דתקינו רבנן שיקחו מתרומת הלשכה וכדתנן בפרק שני דייני גזרות שפיר מחיל להו. וטעמא דרבנן דלא תקינו להו אלא אם ירצו ליקח אבל אם לא ירצו לא תקינו להו ועליהם תבא ברכת טוב. אך בהך דשומרי ספיחים דרבנן תקינו להו משום בעלי זרועות ואף אם לא ירצו ליקח תק\"ח היא שיקחו משום בעלי זרועות אי מחיל להו נמצאו תמידין ומוספין באין משל יחיד וזה פשוט: והנה כפי אוקמתא זו היה נראה דרבנן ס\"ל דחיישינן שמא לא ימסרם יפה דאי לא היכי קאמרי מדבריך לדברינו אינן באין משל צבור הא איכא תקנה במסירת הד' זוזין לצבור. (א\"ה והכי מוכח מדברי התוס' ר\"ה (דף ז') שהביא הרב המחבר לקמן דאל\"כ אין מקום לקושיתם דנימא דסוגיא דהתם ס\"ל כלשנא בתרא דהכא. אך ק\"ל להאי לישנא אמאי איצטריך לדחוקי ולומר דר' יוסי סבר לא תקינו דהוא מחלוקת במציאות בעיקר התקנה לימא דבהא פליגי דר\"י ס\"ל לא חיישינן ורבנן סברי חיישינן שמא לא ימסרם יפה). ומיהו אפשר לומר דלעולם במסירה מהני אף לרבנן דלא חיישינן דלמא לא ימסור יפה אלא דלסברת ר\"י דלא תקינו יכול למחול אף בלא מסירה ועל זה אמרו לו רבנן לר\"י מדבריך שאתה אומר שיכול להתנדב חנם בלא מסירה לדברינו שאנו אומרים דתקינו להו רבנן ד' זוזים נמצאו תמידין ומוספין אינן באים משל צבור. וא\"ת כפי הצד הזה דמסירה מהני לרבנן א\"כ מאי קאמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני לימא דכ\"ע הבטה בהפקר קני ואעפ\"כ היה יכול להתנדב חנם לפי שהיה מוסרם לצבור ולא חיישינן דילמא לא ימסרם יפה אלא שחכמים תיקנו למיהב ליה ד' זוזי משום בעלי זרועות ור\"י סבר דלא חיישינן לבעלי זרועות ומש\"ה מתנדב חנם ואמרו לו רבנן לר\"י כפי דבריך שאתה אומר שלא תיקנו חכמים משום בעלי זרועות ונמצא שיכול למחול עליהם נמצא שתמידין ומוספין הבאים מד' זוזים אלו אינן באין משל צבור ואף שיש תקנה שימסרם לצבור דומיא דספיחים שימסרם לצבור מ\"מ לר\"י דאית ליה דלא תקינו רבנן למיהב ליה ד' זוזי ונמצא שאינו צריך למוסרם לצבור נמצאו תמידין ומוספין באין משל יחיד אליבא דרבנן דאית להו דרבנן תקינו להו. הא ל\"ק משום דרבה הוא דס\"ל דהבטה בהפקר תנאי היא והביא משנה זו לומר דת\"ק ור\"י נחלקו בזה ועל זה בא רבא לומר דליתא אלא דכ\"ע אית להו דהבטה בהפקר קני א\"נ דכ\"ע אית להו דהבטה בהפקר לא קני כלומר דאין להכריח ממשנה זו שום צד מהצדדים דאפשר דכ\"ע אית להו דקני ואפשר דכ\"ע אית להו דלא קני: העולה  ממ\"ש דבין אליבא דרבה דקאמר דפליגי בהבטה בהפקר אי קני או לא בין אליבא דרבא דקאמר דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות חלוקה זו אי חיישינן דלמא לא ימסרם יפה או לא אין להכריח בה שום צד מהצדדים דאפשר דכ\"ע אית להו דלא חיישינן ואפשר דכ\"ע אית להו דחיישינן וכדכתיבנא. אך לרבא דקאמר לכ\"ע הבטה בהפקר קני דין זה הוא מחלוקת ת\"ק ור\"י דלת\"ק חיישינן דלמא לא ימסרם יפה ולר\"י לא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה: וראיתי לר' עובדיה בפ\"ד דשקלים דפירשה למתניתין כאוקימתא קמייתא דרבא דפליגי אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה והקשה הרב בעל תוי\"ט שם דמ\"ש הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים דמקבלים מנשים ועבדים וקטנים וכדתנן בפ\"ק ולא חיישינן דלמא לא ימסרו יפה. (א\"ה עיין מה שכתב מהור\"ר בצלאל בשלהי מציעא בשם הראב\"ד). ותירץ דשאני שקלים שאין גופן קרב וכשמשתנין שיקנו בהם דבר הקרב נשתנה נמי לשל צבור. ואח\"כ לא נחה דעתו של הרב ז\"ל בתירוץ זה וחילק דשאני עומר ושתי הלחם דהיו פעם אחת בשנה איכא למיחש דלמא לא ימסרם יפה משום דנוח להם שיקרבו משלהם אבל שקלים דלקרבנות דכולה שתא ליכא למימר נוח להם וא\"ש נמי ללישנא בתרא דהבטה בהפקר לא קני ולאותו לשון טעמא דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול כו' וכשמוחלין נמצא שיש לשומרים אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהן ולפ\"ז אין לחלק משום שאין גופן קרב ע\"כ. ומדברי רבינו נראה דס\"ל דללישנא בתרא ס\"ל לת\"ק דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה ומ\"ה אמרו לר\"י מדבריך לדברינו אין באין משל צבור וכבר כתבנו דאפשר דלפי אוקמתא זו ס\"ל לת\"ק דלא חיישינן דלמא לא כו'. ובעיקר החילוק שחילק הרב בין דבר הבא פ\"א בשנה לשקלים לא ידעתי מהו: ולפי חומר הנושא נ\"ל לחלק דשאני שומרי ספיחים דלעולם יש לשומר חלק בהם כיון דבאים משל צבור חיישינן דלמא לא ימסרם יפה דסבור השומר דמה שב\"ד אומרים לו שימסרם יפה הוא כדי שיהיה לכל ישראל חלק במצוה ומש\"ה אינו מוסרן יפה דניחא ליה שיקרבו משלו. אבל גבי שקלים דרחמנא אמר דכהנים ונשים ועבדים לא יהיה להם חלק בקרבנות כי מסרי לצבור ליכא למיחש דלמא לא ימסרו יפה משום דניחא להו שיקרבו משלהם דלאו ברשיעי עסקינן מאחר שרואים דאפילו בשותפות אין חפץ לה' שיהיה להם חלק בקרבנות צבור מש\"ה לא חיישינן דלמא לא ימסרו יפה: שוב ראיתי שהתוספות הקשו קושיא זו פ\"ג (דף ל\"ה) ולפי שיש לי משא ומתן בדבריהם אעתיק סוגיית הגמ' ומ\"ש התוס' שם. גרסינן התם תני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור פשיטא מהו דתימא ניחוש דלמא לא ימסרנה יפה יפה קמ\"ל ע\"כ. ופירש\"י עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה צבור אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור דס\"ס מעבודת צבור היא כך נראה בעיני. ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן בה התם קורא באצטלית לבן משלו וקשיא לי בגוה דלא תנן התם ובלבד שימסרנה לצבור. פשיטא דעובד בה כיון דאמרת דמוסרה לצבור דצבור היא ע\"כ. וכתבו התוספות ליחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ\"ל ואפילו לרבנן דר\"י בפרק הבית והעליה דס\"ל שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומה הלשכה ור\"י אומר אף הרוצה להתנדב חנם עושה וקאמר דפליגי במיחש דלמא לא מסר לצבור יפה דרבנן סברי חיישינן הכא מודו דאנן סהדי דכ\"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה וידע שיש למסור יפה ועוד דכיון שכל כבוד כהונה שלו מסר לה יפה אגב חביבות שעובד בה עכ\"ל: והנה נוראות נפלאתי על רבותינו בעלי התוס' דמה הוקשה להם דבפירוש אמרינן אחר שכלתה עבודת צבור וכו' עובד בה עבודת יחיד דמשמע דלא הותר אלא עבודת יחיד אבל עבודת צבור לא הותר וע\"כ טעמא דמלתא הוא משום דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה ודוקא בעבודת יחיד הוא דלא חיישינן אבל בעבודת צבור חיישינן וא\"כ אתיא סוגיא זו כרבנן דפרק הבית והעליה דלגבי מנחת העומר שהיא של צבור חיישינן דלמא לא ימסרם יפה. (א\"ה תו ק\"ל ע\"ד התוס' מסוגיא דירושלמי רפ\"ד דשקלים וזה פריה תני האשה שעשתה כתונת לבנה צריכה שתמסרנה לצבור א\"ר אחא דר' יוסי היא דר\"י אמר הרוצה מתנדב שומר חנם ור' אסי בשם ר' אילא אמר כדברי הכל היא במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירין של קרבן דכ\"ע מודו דמשתנה קרבן יחיד לקרבן צבור, ע\"כ. תו גרסינן התם בשעה שעלו ישראל מן הגולה לא מצאו עצים בלשכת העצים עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור והתנו עמהם נביאים שביניהן שאפילו לשכה מלאה עצים יעמדו אלו ויתנדבו עצים משלהן שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחלה א\"ר אחא דר' יוסי היא דר\"י אמר אף הרוצה מתנדב ש\"ח כו' יע\"ש ורמז סוגיא זו הרב תוי\"ט. וצ\"ל דהירושלמי פליג אש\"ס דילן דבהדיא אמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כ':) דתניא קרבן מלמד שמתנדבים עצים והכי איתא במנחות (דף ק\"ו:) ושמא הירושלמי דריש ליה ליתורא דקרבן לדרשא אחריתי ומש\"ה אוקמה למתניתין דעצים כר\"י. אך קשה דהתם מייתי מקרא מלא בנחמיה דכתיב והגורלות הפלנו על קורבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו והכי איתא בפ\"ד דתעניות (דף כ\"ח. יע\"ש). הן אמת דבעיקר הסוגיא אני תמיה דמלבד מה שקשה על זה החילוק שחילקו בין עבודת יחיד לעבודת צבור דלא ימנע אם עבודת יחיד הלזו צריכה בגדי כהונה וצריך שיהיו משל צבור כי היכי דחיישינן בעבודת צבור דלמא לא ימסרם יפה ה\"נ ניחוש בעבודת יחיד ואם אינה צריכה שתהיה בבגדי כהונה למה לי שימסרם לצבור. ועוד יש לתמוה דמה הקשו פשיטא וכי לא ראה דלא התיר כי אם עבודת יחיד ולא עבודת צבור וע\"כ טעמא הוא משום דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה וא\"כ זהו מאי דאשמעינן דבעבודת יחיד לא חיישינן וחדוש גדול אשמעינן. ושמעתי אומרים דלעולם מסירה לצבור מהני אף לעבודת צבור והכא הוא משום דצבור אינן רוצין שיהיו בגדי כהונה משל יחיד אף שמסרם לצבור משום דרוצים שיהיו הבגדים משקליהם כדי שיכפרו עליהם ולא שיבאו משל יחיד אף שמסרם לצבור אך בעבודת יחיד שאינה צריכה צבור ליכא קפידא ועל זה הקשה פשיטא דמהני דמאחר שאינה של צבור ליכא קפידא ותירצו דאצטריך משום דסד\"א שיש קפידא אחרת דהיינו דלמא לא ימסרם יפה קמ\"ל דחששא זו ליתא ומה שאינו עובד בה עבודת צבור אינו משום חששא דדלמא לא ימסרם יפה דאי משום חששא זו אין לחלק בין עבודת יחיד לעבודת צבור אלא הטעם הוא דכל שהוא עבודת צבור אין הצבור רוצים שתהיה העבודה כי אם בבגדים הבאים משל צבור ולפי זה א\"ש קושיית הגמ'. אלא שעדין אני תמיה דלפי זה סוגיא זו אתיא דלא כמאן דהא מאותה סוגיא דפרק הבית והעליה מוכח דע\"כ לא נחלקו רבנן ור\"י אלא אי חיישינן דלמא לא ימסרם יפה אבל אי לאו הך חששא לכ\"ע יכול יחיד להתנדב משלו ולא אמרינן דלא ניחא להו שיביאו מנחת העומר שהוא דבר של צבור כי אם משקליהם ולא משל יחיד ואף שימסרם לצבור וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ועל מ\"ש התוספות דשאני כ\"ג שהוא גדול בתורה וכו' קשה דהא בבית שני לא היו חכמים וכדאמרינן בפ\"ק דיומא (דף י\"ח) שהיו אומרים לו שמא לא למדת כו' ואמרינן בגמ' דמיירי בבית שני. ומימרא זו דרב הונא היא בכל הדורות ולא חילקו בין זמן לזמן. גם התירוץ השני שכתבו ועוד כיון שכל כבוד כהונה הוא שלו וכו' לא ידעתי כונתם דמה טעם הוא דמשום דכל כבוד כהונה שלו הוא מסר להו יפה: עוד כתבו התוס' וכן לבן בוכרי דאמר בפרק הקומץ רבה כל כהן ששוקל אינו חוטא ופריך כיון דלכתחלה לא מיחייב לאתויי כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה ומשני דמסר ליה לצבור איכא למימר אפילו את\"ל דס\"ל כרבנן דפרק הבית והעליה בההיא אפילו רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה עכ\"ל. ולא הבינותי דבריהם כלל דמה טענה היא שכל ישראל מביאים שקלים שימסרו יפה. וסבור הייתי להעמיס בדבריהם החילוק שכתבתי לעיל דכיון דכל ישראל מביאין שקלים ואינהו פטירי כבר רואים שאין ה' חפץ בשלהם ומש\"ה מסרי יפה דלאו ברשיעי עסקינן. אלא שלשונם דחוק לפי פירוש זה. ומ\"ש עוד כיון שכל ריוח הקרבנות כו' מלבד שלא ידעתי כונתם עוד אני תמיה דמה יענו ביום שידובר בהם מתניתין דפ\"ק דשקלים משנה ה' אע\"פ שאמרו אין ממשכנים נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם. והכא איכא לאקשויי כההיא דפריך בפרק הקומץ דכיון דפטירי היכי מייתו וצ\"ל דמסרי לצבור וכן פירש שם ר' עובדיה וז\"ל. מקבלים מידם ובלבד שימסרום לצבור כי היכי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד ע\"כ. והכא לא שייך לומר שכל ריוח הקרבנות כו' וליכא למימר שסמכו על תירוץ ראשון דכיון דתירוץ ראשון מכח מתניתין דנשים ועבדים וקטנים מנ\"ל לחלק בענין אחר. ועוד אני תמיה מהא דאמרינן בפרק חטאת העוף (דף ט') הלמדין לפני חכמים אומרים יביא דבר שכולו למזבח ומאי נינהו קטרת וע\"כ בדמסר לצבור מיירי דאי לא קטרת יחיד הוי קטרת זרה וכמ\"ש התוס' בפרק התכלת (דף נ') ד\"ה יכול (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ב מהל' כלי המקדש דין ו' יע\"ש ועיין בתוס' ישנים פ\"ג דיומא (דף ל\"ה) ד\"ה ובלבד שהוקשה להם קושיא זו וז\"ל ולא ידע רבינו יהודה מ\"ש מקטרת שיכולין להקטיר אם עשאה יחיד ומסרה לצבור עכ\"ל): עוד אני תמיה מהא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף ז') כל קרבנות הצבור דיחיד שהתנדב משלו כשרים ובלבד שימסרם לצבור ופריך בגמרא פשיטא ומשני מהו דתימא ליחוש שמא לא ימסרם יפה קמ\"ל ע\"כ. והנה מן הסוגיות הללו נדחו שני התירוצים שכתבו התוס' וראיתי להתוס' שם בד\"ה שמא שכתבו וז\"ל שמא לא ימסרם יפה פלוגתא דתנאי היא בס\"פ הבית והעליה גבי שומרי ספיחים בשביעית אי מתנדב ש\"ח וקצת תימה דפריך הכא פשיטא במלתא דהוי פלוגתא דתנאי ושמא יש לחלק דהכא ל\"ל כולי האי כמו בשומר ע\"כ. והנה כפי דברי התוס' הללו דשאני שומר דחיישינן אין צורך לשום אחד מהחילוקים שכתבו התוס' דדוקא גבי שומר חיישינן דלמא לא ימסרם אבל בההיא דבן בוכרי וכן ההיא דנשים ועבדים וקטנים וכן ההיא דקטרת וההיא דבגדי כהונה לא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה (א\"ה עיין פ\"ח מהלכות כלי מקדש דין ז' מ\"ש הרב המחבר יע\"ש ובפ\"ו מהלכות כלי מקדש דין ט'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכך היו עושים במותר הקטורת וכו'.</b> משנה פ\"ד דשקלים מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על שכר האומנין ונותנין אותה לאומנים בשכרם וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה ע\"כ. והובאה משנה זו בגמרא פ\"ק דשבועות (דף י':) ופירש\"י דהאי שכר האומנין הוא שכר מפטמי הקטרת כו'. עוד כתב דהא דתנן ומחללין אותה על שכר האומנין הוא דמזכין המעות לאומנין על ידי אחד מן הגזברין והרי הוא חולין ואח\"כ יחללו הקטרת עליהן ונותנין אותה לאומנין והרי היא חולין חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה ע\"כ. ומה שהוצרך רש\"י לומר דמזכין המעות כו' הוא משום דס\"ל דכל שלא זיכה המעות ע\"י אחד מן הגזברין לא יצאו המעות מקדושתם וא\"כ אינם יכולין לחלל הקטרת על מעות אלו לפי שאין הקדש מתחלל על הקדש וכמו שפירש\"י שם עלה דההיא דתמידין שלא הוצרכו לצבור יע\"ש. ולסברת רש\"י מאי דתנן ומחללין אותה על מעות האומנין היינו מדעת האומנין מאחר שכבר זכו בהם וכ\"כ התוס' לסברת רש\"י אך התוס' ס\"ל דלא היו מזכין המעות וכתבו דלב ב\"ד מתנה עליהם ובהפרשה בעלמא יהיו חולין ע\"כ: וראיתי לר' עובדיה שכתב וז\"ל וחוזרין המעות לאומנין ע\"י אחד מהגזברין והרי הם חולין ואע\"פ שאין הקדש יוצא לחולין אם לא שיכנס דבר אחר תחתיו לקדושה תרומת הלשכה שאני דב\"ד מתנה עליהם ליתנם לכמה דברים ע\"כ. והנראה דהוקשה לו ז\"ל דקי\"ל דאין הקדש מתחלל על המלאכה וכסברת בן עזאי ובודאי דבן עזאי לא אמרה כי אם בדבר שקדוש קדושת הגוף אבל במעות לא שהרי בר\"פ שני דייני גזרות אמרינן שהיו נותנים מתרומת הלשכה למבקרי מומין ולדנין דיני גזרות ועוד יש דברים רבים שנויים שם שהיו נותנין מתרומת הלשכה אע\"פ שלא נכנס דבר אחר תחתיו. ולפי דברי הרב ר\"ע צ\"ל דלעולם מה שנותנים לאומנים ממעות תרומת הלשכה הוא מטעם דלב ב\"ד מתנה אלא דבדבר שיש בו קדושת הגוף נחלקו ר\"ע ובן עזאי דבן עזאי ס\"ל דנהי דקדושת דמים מתחלל על המלאכה משום דלב ב\"ד מתנה עליהם אבל בקדושת הגוף לא אמרינן לב ב\"ד מתנה עליהם ואינו מתחלל על המלאכה ור\"ע ס\"ל דכשם דקדושת דמים מתחלל משום דלב בית דין מתנה הכא נמי קדושת הגוף אמרינן לב בית דין מתנה ומתחלל על המלאכה, ואין דעתי מתיישב לומר דמחלוקת ר\"ע ובן עזאי הוא אי אמרינן בדבר שקדוש קדושת הגוף לב ב\"ד מתנה עליהם משום דע\"כ לא אמרינן לב ב\"ד מתנה אלא בהקדש צבור שתלוי בדעת ב\"ד אבל בהקדש יחיד לא שייך לומר לב ב\"ד מתנה. (א\"ה עיין מ\"ש מור\"ם ז\"ל בספר המפה א\"ח סי' קנ\"ד ס\"ט. ודברי רש\"י שבועות (דף י\"א.) שכתב וז\"ל וכל מידי דצבור נותנין ב\"ד לב ע\"כ דייקי כדברי הרב המחבר ז\"ל וכן מבואר בתוספות פרק שתי מדות (דף פ\"ח.) ד\"ה בירוצי המדות ועיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' מעשה הקרבנות). ומלבד שהסברא מצד עצמה היא נכונה מצאתי כן להתוספות בפ\"ג דמעילה (דף י\"ד) ד\"ה בונין שכתבו דלא שייך לומר לב ב\"ד מתנה בהקדש נדבת יחיד אפילו הקדישה למוסרה לצבור יע\"ש. והנה משנה זו דנחלקו בה ר\"ע ובן עזאי בהקדש יחיד היא. אשר על כן נראה לומר דטעמא דר\"ע לאו משום דלב ב\"ד מתנה אלא משום דשורת הדין כן הוא דמתחלל על המלאכה. זהו דר' עובדיה ז\"ל כשפירש דברי ר\"ע שאמר ינתנו לאומנין בשכרן כתב ויוצאין לחולין אע\"פ שאין דבר אחר נכנס תחתיו דקסבר הקדש מתחלל על מלאכה דכתיב ועשו לי מקדש שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש ע\"כ. ודעת שפתיו ברור מללו דס\"ל דטעמא דר\"ע דאית ליה דהקדש מתחלל על המלאכה אינו משום דלב ב\"ד מתנה עליהם אלא מן הדין הגמור. ובן עזאי ס\"ל דמן הדין אין הקדש מתחלל על המלאכה. וא\"ת עדיין קשה דהא בפ\"ק דשבועות (דף י\"א) הקשו אמתני' דמותר הקטרת מה היו עושין בה כו' וכי קדושה שבהם היכן הלכה ותירץ רבה לב ב\"ד מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן ואי אמרת דבהקדש דיחיד לא שייך לומר לב ב\"ד מתנה א\"כ קשיא מתני' דמקדיש נכסיו דמיירי בקטרת וכדאיתא בפ\"ק דכריתות (דף ו') ובין לר\"ע ובין לבן עזאי תיקשי קדושה שבהם להיכן הלכה. ונראה דלא קשיא מידי משום דע\"כ לא הוצרכו בגמ' לומר לב ב\"ד מתנה אלא משום דהכריחו דקטרת הוי קדושת הגוף שהרי בתחלה רצו לתרץ שאני קטרת דקדושת דמים הוא אלא שאחר כך הכריחו דקדושת הגוף הוא והוכרחו לומר לב ב\"ד מתנה עליהם. ודין זה דקטרת הוי קדושת הגוף אינו אלא בקטרת דצבור דמכתשת מקדש להו אך במקדיש נכסיו והיה בו קטרת אף שהקטרת זה נתקדש מתחלתו קדושת הגוף מ\"מ כיון שכבר חללו אותו ונתנו אותו לאומנין כבר פקע מיניה קדושתיה ואח\"כ כשהקדיש אותו אין לו כי אם קדושת דמים. ואף למה שכתבו התוספות ז\"ל שם בפ\"ק דשבועות ד\"ה מכל דמכתשת לא היתה כלי שרת אלא שהקטרת היה נקדש קדושת הגוף בדבורו כו'. מ\"מ במקדיש קטרת שכבר נתחלל אין בו קדושת הגוף שהרי דבור זה שאומר יהא לקטרת צריך שיאמרו אותו הגזברים לאחר שלוקחין אותו. וכ\"ש שהנראה מדברי התוס' הוא שדבור זה היה כשהיה במכתשת ואפשר שהיה צריך להחזירו במכתשת ולומר יהא זה לקטרת. ואין זה מן התימה שהרי למ\"ד דמכתשת דוקא מקדש פשיטא ליה דמקדיש קטרת שכבר נתקדש דצריך להחזירו למכתשת כדי לקדשו קדושת הגוף. וא\"כ אף למ\"ד דבדבור היה מקדשו אפשר שהיה מחזירו למכתשת ומקדישו בדבור. באופן דלכל הפירושים במקדיש קטרת שכבר נתחלל אין בו כי אם קדושת דמים. וכ\"ש כפי האוקמתא דפ\"ק דכריתות דמוקמינן למתניתין במקדיש א' מסממני הקטרת דפשיטא דלית בהו קדושת הגוף ומש\"ה אין להקשות במתני' דמקדיש קדושה שבהן להיכן הלכה:       סליקו להו הלכות שקלים בס\"ד: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..61b5375ea42d84b231dfa93b23ad51b398272811
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Sheqel Dues",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חמישית למי שהתנדב מעות לקנות עצים למערכה בהן.</b> (א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר פ' ט\"ז ממעשה הקרבנות דין י\"ג): "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושר בין קרניו כל אלו באין מתרומת הלשכה.</b> נראה דט\"ס הוא דהא לשון זהורית שקושרין בקרני שעיר המשתלח לא היה בא כי אם משירי הלשכה וכדתנן בפ\"ד דמס' שקלים משנה ב'. ונראה דל\"ג שקושרין בין קרניו אלא ולשון של זהורית לחוד והיינו לשון של זהורית שהיו משליכין אל תוך שריפת הפרה. ולקמן בפרקין דין ח' שכתב רבינו וכבש שמוציאין עליו שעיר המשתלח ושניהן נעשין משירי הלשכה שם צריך לגרוס ולשון שקושרין בין קרניו. והדבר צריך תלמוד ועיין בסמ\"ג בהלכות שקלים ובהל' עבודת יוה\"כ ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>המנורה וכלי שרת מצותן שיבאו ממותר הנסכים.</b> פלוגתא דתנאי בפ' שני דייני גזרות ופסק רבינו כר\"ע. ולא ידעתי למה לא כתב שגם מזבח הזהב ולבונה מצותן שיבאו ממותר הנסכים וכדאיתא בברייתא שם (דף ק\"ו) וכבר הביא הראב\"ד ברייתא זו בסוף הלכות תרומה יע\"ש. ודע דגרסינן התם בעא מיניה רב הונא מרב כלי שרת מהו שיעשו מקדשי בדק הבית צורך מזבח נינהו ומקדשי בדה\"ב אתו או צורך קרבן נינהו ומתרומת הלשכה אתו א\"ל אין נעשין אלא מתרומת הלשכה איתיביה וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע כו' ל\"ק כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי א\"ר אבהו לב ב\"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לכלי שרת ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל ויש לתמוה דמשמע דפליגי אר' ישמעאל ור\"ע דמר אמר מתרומת הלשכה ומר אמר ממותר נסכים אבל מקדשי בדה\"ב לא וצ\"ל דכי לב ב\"ד מתנה עליהם חזרו אותם מעות כמותר נסכים או כתרומת הלשכה ע\"כ: ולא ידעתי מאי קשיא ליה למרן דהא לפי המסקנא רבי ישמעאל ור\"ע לא מיירו אלא היכא דליכא מותר בקדשי בדק הבית ומה שגבו יש בו צורך לדברים אחרים במציאות זה הוא דפליגי ר\"י ור\"ע היכא דהוצרכו לכלי שרת ממה היו מביאים אותם אבל היכא דיש בקדשי בדק הבית מותר שאין צורך בו בהא כ\"ע מודו דמקדשי בדק הבית היו לוקחים כלי שרת. ואם קושיתו היא דלמה לא הזכירו ר\"י ור\"ע דכלי שרת היו באים ממותר קדשי בדק הבית לא תירץ לזה כלום. גם מ\"ש מרן דכי לב ב\"ד מתנה כו' לא ירדתי לסוף דעתו וכי ב\"ד יש להם כח לשנות קדשי בדק הבית ולומר שהם מותר נסכים או תרומת הלשכה. ובגמרא לא אמרו לב ב\"ד מתנה עליהם אלא לפי שהוקשה להם דאיך יכולים להביא כלי שרת מקדשי בדה\"ב והלא לא לקדושת קרבן גבו ואיך משנים מדעת הבעלים. לזה תירצו דלב ב\"ד מתנה והרי הוא כאלו דעת המקדשים היה שאם לא הוצרכו לקדשי בדק הבית שיהיו לכלי שרת. אבל שיאמרו ב\"ד שאם לא הוצרכו שיהיו מותר נסכים או תרומת הלשכה זה לא שמענו. (א\"ה ועיין בדברי הרב המחבר פ\"ח מה' כלי מקדש דין ו' יע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהתנדב לשמור בחנם וכו'.</b> בס\"פ בתרא דמציעא גרסינן תנן שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר' יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לו אתה אומר כן אין באים משל צבור ובגמרא נחלקו במאי פליגי ת\"ק ור\"י דרבה אמר בהבטה בהפקר פליגי דת\"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהבי ליה אגרא אין אי לא לא ור\"י סבר הבטה בהפקר לא קני וכי אזלי צבור ומייתו השתא הוא דזכי בהו ע\"כ. ונראה דלפי אוקמתא זו כ\"ע אית להו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ומשום הכי ת\"ק דאית ליה דהבטה בהפקר קני אין היחיד מתנדב לשמור חנם אף שימסרם לצבור משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ורבי יוסי אית ליה דהבטה בהפקר לא קני ומשום הכי מתנדב יחיד. ואפשר עוד דלכ\"ע לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה והכא בעיקר דינא פליגי היכא דלא מסרם דרבנן ס\"ל שאין היחיד מתנדב משום דבהבטה קני וכיון שלא מסרם נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד ור\"י אית ליה דאף אם לא ימסרם מתנדב משום דהבטה לא קני. באופן שדין זה אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה אין להכריע אותו ממחלוקת זה כפי אוקמתא זו. וראיתי לאחד מגדולי הדור (הוא ניהו החכם השלם הרב כמוהר\"ר יעקב אלפאנדארי ז\"ל) שהקשה דנהי דת\"ק אית ליה דהבטה בהפקר קני הא קי\"ל דהמחזיק בהפקר צריך כונה ואם לא היה דעתו לקנות לא קנה ואם כן יתנדב לשמור ולא יתכוין לקנות עכ\"ד. (א\"ה עיין בספר אסיפת זקנים בשלהי מציעא דהרשב\"א ז\"ל הוקשה לו כן וניחא ליה דכיון דהשומר יודע שאין הצבור קונים בהבטתו נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבאו אחרים ויטלום לעצמם ובשם התוס' כתב דאה\"נ דבאינו מתכוין לקנות מהני יע\"ש ועיין בתוי\"ט פ\"ד דשקלים). והנה כפי הצד האחד שצדדנו דכפי אוקמתא זו כ\"ע אית להו דחיישינן שמא לא ימסרם יפה אין כאן קושיא כלל דהוא הדין דחיישינן שמא יהיה דעתו לקנות משום דנוח לו שיקרבו משלו וכמו שפירש\"י בחששת שמא לא ימסרם יפה. ואי אמרינן דכ\"ע אית להו דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה והכא בעיקר דינא פליגי כשלא מסרם דאי מסרם אף ת\"ק מודה דמתנדב. אף אתה אמור דלעולם בשלא נתכוין לקנות דכ\"ע לא פליגי דמתנדב והכא בשנתכוין לקנות פליגי דת\"ק אית ליה דאינו מתנדב משום דהבטה קני ור' יוסי אית ליה דאף במתכוין לקנות מתנדב משום דהבטה לא קני. ועוד נ\"ל דאף דנימא דכ\"ע אית להו דלא חיישינן שמא לא ימסרם מ\"מ לא מהני מה שאומר שאין דעתו לקנות משום דדוקא במוסרם לצבור הוא דאמרינן דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה דמאחר דבפיו ובשפתיו אומר שמוסרם לצבור לא חיישינן דלמא רחק ממנו לבו ובקרבו ישים ארבו ואינו מוסרם יפה. אבל באומר שאין דעתו לקנות איכא למיחש שמא יחזור בו בעוד שהוא שומר הספיחים ויהיה דעתו לקנות ואף אם בשעת גמר מלאכה אומר שמעולם לא היה דעתו לקנות מ\"מ חיישינן דלמא לאו אדעתיה ובאי זה זמן היה דעתו לקנות ומש\"ה לא מהני מה שאומר שמעולם לא היה דעתו לקנות אבל לעולם אם מוסרם לצבור מהני: ועוד נ\"ל לומר דאף למאן דאית ליה דלא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה מודה דלא מהני מה שאומר שאין בדעתו לקנות משום דאני סבור דטעמא הוא משום דאף דנימא שבלבו אינו מוסכם מ\"מ מהני המסירה דהא קי\"ל דדברים שבלב אינם דברים כדאיתא בכמה דוכתי. וליכא למימר דהא דאמרינן דאינם דברים הוא משום דלא מהימן לומר דבלבו היה הפך מה שהוציא בפיו אבל באיסור חיישינן מספק. הא ליתא כדמוכח מההיא דאמרינן בקדושין ובכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ\"כ אינה מקודשת ומדלא אמרינן שתהיה היא אסורה בקרוביו ש\"מ דאפילו לקולא אמרינן דדברים שבלב אינם דברים. (א\"ה עיין מ\"ש הרא\"ש נדרים (דף כ\"ח) והתוס' שם דדברים שבלב המוכיחין הויין דברים דכיון דאנן סהדי הו\"ל כאלו פירש בהדיא ולא הוו דברים שבלב. והנה הכא פירש\"י שנוח לו שיקרבו משלו. ועיין מוהר\"ם בספר המפה ח\"מ סי' ר\"ז דבמתנה הויין דברים יע\"ש ועיין גופי הלכות סי' קל\"ו). ומאי דקאמר ר\"י לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה הכונה היא דליכא למיחש דלמא לא מסר יפה משום דאפילו אם לא מסר להו בלבו מהני משום דדברים שבלב אינם דברים. אבל באומר שאין דעתו לקנות אף ר\"י מודה דחיישינן דלמא יהיה דעתו לקנות וכדכתיבנא דספק איסור הוא וחיישינן. הן אמת דלרבנן דאית להו דחיישינן צריך נגר ליישב דמה חששא היא זו מאחר דקי\"ל דדברים שבלב אינם דברים וכעת צל\"ע: תו אמרינן התם אמר רבא דכ\"ע הבטה בהפקר קני והכא אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה קמיפלגי דרבנן סברי יהבינן להו אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ור\"י סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה. והנה כפי אוקמתא זו דת\"ק ור\"י לאו בעיקר דינא פליגי אלא דרבנן ס\"ל דלית תקנתא למתנדב לשמור חנם משום דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה ור\"י אית ליה דלא חיישינן, מאי דלא אמרינן דפליגי באומר שאין בדעתו לקנות דת\"ק ס\"ל דחיישינן שמא יהיה בדעתו לקנות ור\"י סבר דלא חיישינן כפי הצד שצידדנו לעיל דמאן דחייש דלמא לא ימסרם יפה חייש נמי דלמא יהיה בדעתו לקנות, צ\"ל דהכא חדא מינייהו נקט וה\"ה לאידך וכונת ת\"ק היא דמאחר דהבטה קני ליכא שום תקנה לשמור חנם שאם ימסרם לצבור חיישינן שמא לא ימסרם יפה ואם יאמר נמי שאין בדעתו לקנות חיישינן שמא יהיה בדעתו לקנות כי היכי דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה, ולר\"י שפיר מתנדב יחיד לשמור ושימסור לצבור משום דלא חיישינן דלמא לא ימסרם וה\"ה דמהני באומר שאין בדעתו לקנות דלא חיישינן דלמא יהיה בדעתו לקנות כי היכי דלא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה נמצא דלר\"י שתי תקנות יש למתנדב יחיד לשמור או שיאמר שאין בדעתו לקנות או שימסור לצבור. והא דלא קאמר ליה ר\"י הוא משום דשמעיה לת\"ק דקאמר דתקנה דמסירה לצבור לא מהני אמר ליה דמהני אבל לעולם דאיכא נמי תקנה אחריתי דהיינו שיאמר שאין בדעתו לקנות. אך כפי השני חילוקים שכתבנו שיש לחלק בין חששת דלמא יהיה בדעתו לקנות לחששת דלמא לא ימסרם יפה אתיא סוגיית הגמרא כפשטה דאליבא דכ\"ע תקנה שיאמר שאין בדעתו לקנות לא מהני דחיישינן שמא יהיה בדעתו לקנות אך בתקנה דמסירה לצבור נחלקו דת\"ק אית ליה דאף תקנה זו לא מהני ור' יוסי סבר דחששא זו ליתא מהטעמים שכתבנו. ולפי זה לר\"י לית ליה תקנה למתנדב לשמור כי אם במסירה לצבור אך במה שאומר שאין בדעתו לקנות לא מהני אף לר\"י: תו אמרינן התם איכא דאמרי רבא אמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיישינן לבעלי זרועות קא מפלגי דת\"ק סבר דתקינו רבנן למיהב ליה ד' זוזי כי היכי דלישמעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו ור' יוסי סבר לא תקינו ומה אתה אומר ה\"ק ליה מדבריך לדברינו אין באים משל צבור ע\"כ. ופירש רש\"י מדבריך דקא אמרת ישמרם חנם לדברינו דס\"ל דתקינו רבנן ד' זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהם ונמצאו לו בתרומה ד' זוזים שאין לצבור חלק בהם ואם קונים מהם תמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור אין תמידין באים משל צבור ע\"כ. ונראה דדוקא הני הוא דאמרינן דכיון דתקינו רבנן ד' זוזי וזה מוחל עליהם נמצא דאין תמידין באים משל צבור. אך בשאר דברים דתקינו רבנן שיקחו מתרומת הלשכה וכדתנן בפרק שני דייני גזרות שפיר מחיל להו. וטעמא דרבנן דלא תקינו להו אלא אם ירצו ליקח אבל אם לא ירצו לא תקינו להו ועליהם תבא ברכת טוב. אך בהך דשומרי ספיחים דרבנן תקינו להו משום בעלי זרועות ואף אם לא ירצו ליקח תק\"ח היא שיקחו משום בעלי זרועות אי מחיל להו נמצאו תמידין ומוספין באין משל יחיד וזה פשוט: והנה כפי אוקמתא זו היה נראה דרבנן ס\"ל דחיישינן שמא לא ימסרם יפה דאי לא היכי קאמרי מדבריך לדברינו אינן באין משל צבור הא איכא תקנה במסירת הד' זוזין לצבור. (א\"ה והכי מוכח מדברי התוס' ר\"ה (דף ז') שהביא הרב המחבר לקמן דאל\"כ אין מקום לקושיתם דנימא דסוגיא דהתם ס\"ל כלשנא בתרא דהכא. אך ק\"ל להאי לישנא אמאי איצטריך לדחוקי ולומר דר' יוסי סבר לא תקינו דהוא מחלוקת במציאות בעיקר התקנה לימא דבהא פליגי דר\"י ס\"ל לא חיישינן ורבנן סברי חיישינן שמא לא ימסרם יפה). ומיהו אפשר לומר דלעולם במסירה מהני אף לרבנן דלא חיישינן דלמא לא ימסור יפה אלא דלסברת ר\"י דלא תקינו יכול למחול אף בלא מסירה ועל זה אמרו לו רבנן לר\"י מדבריך שאתה אומר שיכול להתנדב חנם בלא מסירה לדברינו שאנו אומרים דתקינו להו רבנן ד' זוזים נמצאו תמידין ומוספין אינן באים משל צבור. וא\"ת כפי הצד הזה דמסירה מהני לרבנן א\"כ מאי קאמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני לימא דכ\"ע הבטה בהפקר קני ואעפ\"כ היה יכול להתנדב חנם לפי שהיה מוסרם לצבור ולא חיישינן דילמא לא ימסרם יפה אלא שחכמים תיקנו למיהב ליה ד' זוזי משום בעלי זרועות ור\"י סבר דלא חיישינן לבעלי זרועות ומש\"ה מתנדב חנם ואמרו לו רבנן לר\"י כפי דבריך שאתה אומר שלא תיקנו חכמים משום בעלי זרועות ונמצא שיכול למחול עליהם נמצא שתמידין ומוספין הבאים מד' זוזים אלו אינן באין משל צבור ואף שיש תקנה שימסרם לצבור דומיא דספיחים שימסרם לצבור מ\"מ לר\"י דאית ליה דלא תקינו רבנן למיהב ליה ד' זוזי ונמצא שאינו צריך למוסרם לצבור נמצאו תמידין ומוספין באין משל יחיד אליבא דרבנן דאית להו דרבנן תקינו להו. הא ל\"ק משום דרבה הוא דס\"ל דהבטה בהפקר תנאי היא והביא משנה זו לומר דת\"ק ור\"י נחלקו בזה ועל זה בא רבא לומר דליתא אלא דכ\"ע אית להו דהבטה בהפקר קני א\"נ דכ\"ע אית להו דהבטה בהפקר לא קני כלומר דאין להכריח ממשנה זו שום צד מהצדדים דאפשר דכ\"ע אית להו דקני ואפשר דכ\"ע אית להו דלא קני: העולה  ממ\"ש דבין אליבא דרבה דקאמר דפליגי בהבטה בהפקר אי קני או לא בין אליבא דרבא דקאמר דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות חלוקה זו אי חיישינן דלמא לא ימסרם יפה או לא אין להכריח בה שום צד מהצדדים דאפשר דכ\"ע אית להו דלא חיישינן ואפשר דכ\"ע אית להו דחיישינן וכדכתיבנא. אך לרבא דקאמר לכ\"ע הבטה בהפקר קני דין זה הוא מחלוקת ת\"ק ור\"י דלת\"ק חיישינן דלמא לא ימסרם יפה ולר\"י לא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה: וראיתי לר' עובדיה בפ\"ד דשקלים דפירשה למתניתין כאוקימתא קמייתא דרבא דפליגי אי חיישינן שמא לא ימסרם יפה והקשה הרב בעל תוי\"ט שם דמ\"ש הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים דמקבלים מנשים ועבדים וקטנים וכדתנן בפ\"ק ולא חיישינן דלמא לא ימסרו יפה. (א\"ה עיין מה שכתב מהור\"ר בצלאל בשלהי מציעא בשם הראב\"ד). ותירץ דשאני שקלים שאין גופן קרב וכשמשתנין שיקנו בהם דבר הקרב נשתנה נמי לשל צבור. ואח\"כ לא נחה דעתו של הרב ז\"ל בתירוץ זה וחילק דשאני עומר ושתי הלחם דהיו פעם אחת בשנה איכא למיחש דלמא לא ימסרם יפה משום דנוח להם שיקרבו משלהם אבל שקלים דלקרבנות דכולה שתא ליכא למימר נוח להם וא\"ש נמי ללישנא בתרא דהבטה בהפקר לא קני ולאותו לשון טעמא דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול כו' וכשמוחלין נמצא שיש לשומרים אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהן ולפ\"ז אין לחלק משום שאין גופן קרב ע\"כ. ומדברי רבינו נראה דס\"ל דללישנא בתרא ס\"ל לת\"ק דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה ומ\"ה אמרו לר\"י מדבריך לדברינו אין באין משל צבור וכבר כתבנו דאפשר דלפי אוקמתא זו ס\"ל לת\"ק דלא חיישינן דלמא לא כו'. ובעיקר החילוק שחילק הרב בין דבר הבא פ\"א בשנה לשקלים לא ידעתי מהו: ולפי חומר הנושא נ\"ל לחלק דשאני שומרי ספיחים דלעולם יש לשומר חלק בהם כיון דבאים משל צבור חיישינן דלמא לא ימסרם יפה דסבור השומר דמה שב\"ד אומרים לו שימסרם יפה הוא כדי שיהיה לכל ישראל חלק במצוה ומש\"ה אינו מוסרן יפה דניחא ליה שיקרבו משלו. אבל גבי שקלים דרחמנא אמר דכהנים ונשים ועבדים לא יהיה להם חלק בקרבנות כי מסרי לצבור ליכא למיחש דלמא לא ימסרו יפה משום דניחא להו שיקרבו משלהם דלאו ברשיעי עסקינן מאחר שרואים דאפילו בשותפות אין חפץ לה' שיהיה להם חלק בקרבנות צבור מש\"ה לא חיישינן דלמא לא ימסרו יפה: שוב ראיתי שהתוספות הקשו קושיא זו פ\"ג (דף ל\"ה) ולפי שיש לי משא ומתן בדבריהם אעתיק סוגיית הגמ' ומ\"ש התוס' שם. גרסינן התם תני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור פשיטא מהו דתימא ניחוש דלמא לא ימסרנה יפה יפה קמ\"ל ע\"כ. ופירש\"י עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה צבור אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור דס\"ס מעבודת צבור היא כך נראה בעיני. ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן בה התם קורא באצטלית לבן משלו וקשיא לי בגוה דלא תנן התם ובלבד שימסרנה לצבור. פשיטא דעובד בה כיון דאמרת דמוסרה לצבור דצבור היא ע\"כ. וכתבו התוספות ליחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ\"ל ואפילו לרבנן דר\"י בפרק הבית והעליה דס\"ל שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומה הלשכה ור\"י אומר אף הרוצה להתנדב חנם עושה וקאמר דפליגי במיחש דלמא לא מסר לצבור יפה דרבנן סברי חיישינן הכא מודו דאנן סהדי דכ\"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה וידע שיש למסור יפה ועוד דכיון שכל כבוד כהונה שלו מסר לה יפה אגב חביבות שעובד בה עכ\"ל: והנה נוראות נפלאתי על רבותינו בעלי התוס' דמה הוקשה להם דבפירוש אמרינן אחר שכלתה עבודת צבור וכו' עובד בה עבודת יחיד דמשמע דלא הותר אלא עבודת יחיד אבל עבודת צבור לא הותר וע\"כ טעמא דמלתא הוא משום דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה ודוקא בעבודת יחיד הוא דלא חיישינן אבל בעבודת צבור חיישינן וא\"כ אתיא סוגיא זו כרבנן דפרק הבית והעליה דלגבי מנחת העומר שהיא של צבור חיישינן דלמא לא ימסרם יפה. (א\"ה תו ק\"ל ע\"ד התוס' מסוגיא דירושלמי רפ\"ד דשקלים וזה פריה תני האשה שעשתה כתונת לבנה צריכה שתמסרנה לצבור א\"ר אחא דר' יוסי היא דר\"י אמר הרוצה מתנדב שומר חנם ור' אסי בשם ר' אילא אמר כדברי הכל היא במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירין של קרבן דכ\"ע מודו דמשתנה קרבן יחיד לקרבן צבור, ע\"כ. תו גרסינן התם בשעה שעלו ישראל מן הגולה לא מצאו עצים בלשכת העצים עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור והתנו עמהם נביאים שביניהן שאפילו לשכה מלאה עצים יעמדו אלו ויתנדבו עצים משלהן שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחלה א\"ר אחא דר' יוסי היא דר\"י אמר אף הרוצה מתנדב ש\"ח כו' יע\"ש ורמז סוגיא זו הרב תוי\"ט. וצ\"ל דהירושלמי פליג אש\"ס דילן דבהדיא אמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כ':) דתניא קרבן מלמד שמתנדבים עצים והכי איתא במנחות (דף ק\"ו:) ושמא הירושלמי דריש ליה ליתורא דקרבן לדרשא אחריתי ומש\"ה אוקמה למתניתין דעצים כר\"י. אך קשה דהתם מייתי מקרא מלא בנחמיה דכתיב והגורלות הפלנו על קורבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו והכי איתא בפ\"ד דתעניות (דף כ\"ח. יע\"ש). הן אמת דבעיקר הסוגיא אני תמיה דמלבד מה שקשה על זה החילוק שחילקו בין עבודת יחיד לעבודת צבור דלא ימנע אם עבודת יחיד הלזו צריכה בגדי כהונה וצריך שיהיו משל צבור כי היכי דחיישינן בעבודת צבור דלמא לא ימסרם יפה ה\"נ ניחוש בעבודת יחיד ואם אינה צריכה שתהיה בבגדי כהונה למה לי שימסרם לצבור. ועוד יש לתמוה דמה הקשו פשיטא וכי לא ראה דלא התיר כי אם עבודת יחיד ולא עבודת צבור וע\"כ טעמא הוא משום דחיישינן דלמא לא ימסרם יפה וא\"כ זהו מאי דאשמעינן דבעבודת יחיד לא חיישינן וחדוש גדול אשמעינן. ושמעתי אומרים דלעולם מסירה לצבור מהני אף לעבודת צבור והכא הוא משום דצבור אינן רוצין שיהיו בגדי כהונה משל יחיד אף שמסרם לצבור משום דרוצים שיהיו הבגדים משקליהם כדי שיכפרו עליהם ולא שיבאו משל יחיד אף שמסרם לצבור אך בעבודת יחיד שאינה צריכה צבור ליכא קפידא ועל זה הקשה פשיטא דמהני דמאחר שאינה של צבור ליכא קפידא ותירצו דאצטריך משום דסד\"א שיש קפידא אחרת דהיינו דלמא לא ימסרם יפה קמ\"ל דחששא זו ליתא ומה שאינו עובד בה עבודת צבור אינו משום חששא דדלמא לא ימסרם יפה דאי משום חששא זו אין לחלק בין עבודת יחיד לעבודת צבור אלא הטעם הוא דכל שהוא עבודת צבור אין הצבור רוצים שתהיה העבודה כי אם בבגדים הבאים משל צבור ולפי זה א\"ש קושיית הגמ'. אלא שעדין אני תמיה דלפי זה סוגיא זו אתיא דלא כמאן דהא מאותה סוגיא דפרק הבית והעליה מוכח דע\"כ לא נחלקו רבנן ור\"י אלא אי חיישינן דלמא לא ימסרם יפה אבל אי לאו הך חששא לכ\"ע יכול יחיד להתנדב משלו ולא אמרינן דלא ניחא להו שיביאו מנחת העומר שהוא דבר של צבור כי אם משקליהם ולא משל יחיד ואף שימסרם לצבור וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ועל מ\"ש התוספות דשאני כ\"ג שהוא גדול בתורה וכו' קשה דהא בבית שני לא היו חכמים וכדאמרינן בפ\"ק דיומא (דף י\"ח) שהיו אומרים לו שמא לא למדת כו' ואמרינן בגמ' דמיירי בבית שני. ומימרא זו דרב הונא היא בכל הדורות ולא חילקו בין זמן לזמן. גם התירוץ השני שכתבו ועוד כיון שכל כבוד כהונה הוא שלו וכו' לא ידעתי כונתם דמה טעם הוא דמשום דכל כבוד כהונה שלו הוא מסר להו יפה: עוד כתבו התוס' וכן לבן בוכרי דאמר בפרק הקומץ רבה כל כהן ששוקל אינו חוטא ופריך כיון דלכתחלה לא מיחייב לאתויי כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה ומשני דמסר ליה לצבור איכא למימר אפילו את\"ל דס\"ל כרבנן דפרק הבית והעליה בההיא אפילו רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה עכ\"ל. ולא הבינותי דבריהם כלל דמה טענה היא שכל ישראל מביאים שקלים שימסרו יפה. וסבור הייתי להעמיס בדבריהם החילוק שכתבתי לעיל דכיון דכל ישראל מביאין שקלים ואינהו פטירי כבר רואים שאין ה' חפץ בשלהם ומש\"ה מסרי יפה דלאו ברשיעי עסקינן. אלא שלשונם דחוק לפי פירוש זה. ומ\"ש עוד כיון שכל ריוח הקרבנות כו' מלבד שלא ידעתי כונתם עוד אני תמיה דמה יענו ביום שידובר בהם מתניתין דפ\"ק דשקלים משנה ה' אע\"פ שאמרו אין ממשכנים נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם. והכא איכא לאקשויי כההיא דפריך בפרק הקומץ דכיון דפטירי היכי מייתו וצ\"ל דמסרי לצבור וכן פירש שם ר' עובדיה וז\"ל. מקבלים מידם ובלבד שימסרום לצבור כי היכי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד ע\"כ. והכא לא שייך לומר שכל ריוח הקרבנות כו' וליכא למימר שסמכו על תירוץ ראשון דכיון דתירוץ ראשון מכח מתניתין דנשים ועבדים וקטנים מנ\"ל לחלק בענין אחר. ועוד אני תמיה מהא דאמרינן בפרק חטאת העוף (דף ט') הלמדין לפני חכמים אומרים יביא דבר שכולו למזבח ומאי נינהו קטרת וע\"כ בדמסר לצבור מיירי דאי לא קטרת יחיד הוי קטרת זרה וכמ\"ש התוס' בפרק התכלת (דף נ') ד\"ה יכול (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר פ\"ב מהל' כלי המקדש דין ו' יע\"ש ועיין בתוס' ישנים פ\"ג דיומא (דף ל\"ה) ד\"ה ובלבד שהוקשה להם קושיא זו וז\"ל ולא ידע רבינו יהודה מ\"ש מקטרת שיכולין להקטיר אם עשאה יחיד ומסרה לצבור עכ\"ל): עוד אני תמיה מהא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה (דף ז') כל קרבנות הצבור דיחיד שהתנדב משלו כשרים ובלבד שימסרם לצבור ופריך בגמרא פשיטא ומשני מהו דתימא ליחוש שמא לא ימסרם יפה קמ\"ל ע\"כ. והנה מן הסוגיות הללו נדחו שני התירוצים שכתבו התוס' וראיתי להתוס' שם בד\"ה שמא שכתבו וז\"ל שמא לא ימסרם יפה פלוגתא דתנאי היא בס\"פ הבית והעליה גבי שומרי ספיחים בשביעית אי מתנדב ש\"ח וקצת תימה דפריך הכא פשיטא במלתא דהוי פלוגתא דתנאי ושמא יש לחלק דהכא ל\"ל כולי האי כמו בשומר ע\"כ. והנה כפי דברי התוס' הללו דשאני שומר דחיישינן אין צורך לשום אחד מהחילוקים שכתבו התוס' דדוקא גבי שומר חיישינן דלמא לא ימסרם אבל בההיא דבן בוכרי וכן ההיא דנשים ועבדים וקטנים וכן ההיא דקטרת וההיא דבגדי כהונה לא חיישינן דלמא לא ימסרם יפה (א\"ה עיין פ\"ח מהלכות כלי מקדש דין ז' מ\"ש הרב המחבר יע\"ש ובפ\"ו מהלכות כלי מקדש דין ט'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכך היו עושים במותר הקטורת וכו'.</b> משנה פ\"ד דשקלים מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על שכר האומנין ונותנין אותה לאומנים בשכרם וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה ע\"כ. והובאה משנה זו בגמרא פ\"ק דשבועות (דף י':) ופירש\"י דהאי שכר האומנין הוא שכר מפטמי הקטרת כו'. עוד כתב דהא דתנן ומחללין אותה על שכר האומנין הוא דמזכין המעות לאומנין על ידי אחד מן הגזברין והרי הוא חולין ואח\"כ יחללו הקטרת עליהן ונותנין אותה לאומנין והרי היא חולין חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה ע\"כ. ומה שהוצרך רש\"י לומר דמזכין המעות כו' הוא משום דס\"ל דכל שלא זיכה המעות ע\"י אחד מן הגזברין לא יצאו המעות מקדושתם וא\"כ אינם יכולין לחלל הקטרת על מעות אלו לפי שאין הקדש מתחלל על הקדש וכמו שפירש\"י שם עלה דההיא דתמידין שלא הוצרכו לצבור יע\"ש. ולסברת רש\"י מאי דתנן ומחללין אותה על מעות האומנין היינו מדעת האומנין מאחר שכבר זכו בהם וכ\"כ התוס' לסברת רש\"י אך התוס' ס\"ל דלא היו מזכין המעות וכתבו דלב ב\"ד מתנה עליהם ובהפרשה בעלמא יהיו חולין ע\"כ: וראיתי לר' עובדיה שכתב וז\"ל וחוזרין המעות לאומנין ע\"י אחד מהגזברין והרי הם חולין ואע\"פ שאין הקדש יוצא לחולין אם לא שיכנס דבר אחר תחתיו לקדושה תרומת הלשכה שאני דב\"ד מתנה עליהם ליתנם לכמה דברים ע\"כ. והנראה דהוקשה לו ז\"ל דקי\"ל דאין הקדש מתחלל על המלאכה וכסברת בן עזאי ובודאי דבן עזאי לא אמרה כי אם בדבר שקדוש קדושת הגוף אבל במעות לא שהרי בר\"פ שני דייני גזרות אמרינן שהיו נותנים מתרומת הלשכה למבקרי מומין ולדנין דיני גזרות ועוד יש דברים רבים שנויים שם שהיו נותנין מתרומת הלשכה אע\"פ שלא נכנס דבר אחר תחתיו. ולפי דברי הרב ר\"ע צ\"ל דלעולם מה שנותנים לאומנים ממעות תרומת הלשכה הוא מטעם דלב ב\"ד מתנה אלא דבדבר שיש בו קדושת הגוף נחלקו ר\"ע ובן עזאי דבן עזאי ס\"ל דנהי דקדושת דמים מתחלל על המלאכה משום דלב ב\"ד מתנה עליהם אבל בקדושת הגוף לא אמרינן לב ב\"ד מתנה עליהם ואינו מתחלל על המלאכה ור\"ע ס\"ל דכשם דקדושת דמים מתחלל משום דלב בית דין מתנה הכא נמי קדושת הגוף אמרינן לב בית דין מתנה ומתחלל על המלאכה, ואין דעתי מתיישב לומר דמחלוקת ר\"ע ובן עזאי הוא אי אמרינן בדבר שקדוש קדושת הגוף לב ב\"ד מתנה עליהם משום דע\"כ לא אמרינן לב ב\"ד מתנה אלא בהקדש צבור שתלוי בדעת ב\"ד אבל בהקדש יחיד לא שייך לומר לב ב\"ד מתנה. (א\"ה עיין מ\"ש מור\"ם ז\"ל בספר המפה א\"ח סי' קנ\"ד ס\"ט. ודברי רש\"י שבועות (דף י\"א.) שכתב וז\"ל וכל מידי דצבור נותנין ב\"ד לב ע\"כ דייקי כדברי הרב המחבר ז\"ל וכן מבואר בתוספות פרק שתי מדות (דף פ\"ח.) ד\"ה בירוצי המדות ועיין מ\"ש הרב המחבר פ\"ב מהל' מעשה הקרבנות). ומלבד שהסברא מצד עצמה היא נכונה מצאתי כן להתוספות בפ\"ג דמעילה (דף י\"ד) ד\"ה בונין שכתבו דלא שייך לומר לב ב\"ד מתנה בהקדש נדבת יחיד אפילו הקדישה למוסרה לצבור יע\"ש. והנה משנה זו דנחלקו בה ר\"ע ובן עזאי בהקדש יחיד היא. אשר על כן נראה לומר דטעמא דר\"ע לאו משום דלב ב\"ד מתנה אלא משום דשורת הדין כן הוא דמתחלל על המלאכה. זהו דר' עובדיה ז\"ל כשפירש דברי ר\"ע שאמר ינתנו לאומנין בשכרן כתב ויוצאין לחולין אע\"פ שאין דבר אחר נכנס תחתיו דקסבר הקדש מתחלל על מלאכה דכתיב ועשו לי מקדש שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש ע\"כ. ודעת שפתיו ברור מללו דס\"ל דטעמא דר\"ע דאית ליה דהקדש מתחלל על המלאכה אינו משום דלב ב\"ד מתנה עליהם אלא מן הדין הגמור. ובן עזאי ס\"ל דמן הדין אין הקדש מתחלל על המלאכה. וא\"ת עדיין קשה דהא בפ\"ק דשבועות (דף י\"א) הקשו אמתני' דמותר הקטרת מה היו עושין בה כו' וכי קדושה שבהם היכן הלכה ותירץ רבה לב ב\"ד מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן ואי אמרת דבהקדש דיחיד לא שייך לומר לב ב\"ד מתנה א\"כ קשיא מתני' דמקדיש נכסיו דמיירי בקטרת וכדאיתא בפ\"ק דכריתות (דף ו') ובין לר\"ע ובין לבן עזאי תיקשי קדושה שבהם להיכן הלכה. ונראה דלא קשיא מידי משום דע\"כ לא הוצרכו בגמ' לומר לב ב\"ד מתנה אלא משום דהכריחו דקטרת הוי קדושת הגוף שהרי בתחלה רצו לתרץ שאני קטרת דקדושת דמים הוא אלא שאחר כך הכריחו דקדושת הגוף הוא והוכרחו לומר לב ב\"ד מתנה עליהם. ודין זה דקטרת הוי קדושת הגוף אינו אלא בקטרת דצבור דמכתשת מקדש להו אך במקדיש נכסיו והיה בו קטרת אף שהקטרת זה נתקדש מתחלתו קדושת הגוף מ\"מ כיון שכבר חללו אותו ונתנו אותו לאומנין כבר פקע מיניה קדושתיה ואח\"כ כשהקדיש אותו אין לו כי אם קדושת דמים. ואף למה שכתבו התוספות ז\"ל שם בפ\"ק דשבועות ד\"ה מכל דמכתשת לא היתה כלי שרת אלא שהקטרת היה נקדש קדושת הגוף בדבורו כו'. מ\"מ במקדיש קטרת שכבר נתחלל אין בו קדושת הגוף שהרי דבור זה שאומר יהא לקטרת צריך שיאמרו אותו הגזברים לאחר שלוקחין אותו. וכ\"ש שהנראה מדברי התוס' הוא שדבור זה היה כשהיה במכתשת ואפשר שהיה צריך להחזירו במכתשת ולומר יהא זה לקטרת. ואין זה מן התימה שהרי למ\"ד דמכתשת דוקא מקדש פשיטא ליה דמקדיש קטרת שכבר נתקדש דצריך להחזירו למכתשת כדי לקדשו קדושת הגוף. וא\"כ אף למ\"ד דבדבור היה מקדשו אפשר שהיה מחזירו למכתשת ומקדישו בדבור. באופן דלכל הפירושים במקדיש קטרת שכבר נתחלל אין בו כי אם קדושת דמים. וכ\"ש כפי האוקמתא דפ\"ק דכריתות דמוקמינן למתניתין במקדיש א' מסממני הקטרת דפשיטא דלית בהו קדושת הגוף ומש\"ה אין להקשות במתני' דמקדיש קדושה שבהן להיכן הלכה:       סליקו להו הלכות שקלים בס\"ד: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שקלים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Warsaw, 1881.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..32fe848675914173aa8139a73e942543ce96a2f9
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Warsaw, 1881.json	
@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI",
+    "versionTitle": "Warsaw, 1881",
+    "license": "Public Domain",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות לולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעת מינים האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב וכו'.</b> (א\"ה דע דנסתפק הרב המחבר במי שקנה אתרוג בדמים יקרים מפני חשיבותו ובא אחר וגנבו ממנו אי מצי גנב פטר נפשיה בנתינת אתרוג אחר כשר א\"ד מצי א\"ל אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ויתבאר סברתו בזה בפי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין ז' כי שם ביתו ע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עלתה חזזית עליו אם בשנים ושלשה מקומות פסול.</b> כתב מרן וז\"ל מעולם הוקשה לי בין בגמ' בין בפוסקים השתא שנים פסול שלשה מיבעיא ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצ\"ע ע\"כ. ודע דבפרק במה אשה (דף ס') תנן לא יצא האיש בסנדל המסומר כו' נשרו רוב מסמרותיו ונשתיירו בו ד' או ה' מותר ופריך בגמרא השתא חמשה שרי ארבעה מיבעיא. והקשו התוס' דבפ\"ק דסוכה (דף ב') גבי ר\"י מכשיר עד מ' ונ' אמה לא פריך השתא נ' מכשיר מ' מיבעיא וכן בריש אע\"פ גבי משהה אדם עם אשתו ב' וג' שנים בלא כתובה ולא פריך השתא ג' משהה ב' מבעיא. ותירצו בשם ר\"י דכל היכא דפשיטא ליה דבעי למימר אפילו טובא לא פריך אבל הכא ד' וה' ולא אפילו טובא דא\"כ התרת סנדל המסומר וכן בפרק בנות כותים (דף ל\"ח) גבי וכמה היא קשויה ר\"מ אומר אפילו מ' ונ' יום ופריך השתא נ' מקשה מ' מיבעיא דליכא למימר אפילו טובא דאין סברא שיחשב דם הקישוי מתחלת עבורה. ובר\"ש מפנין אפילו ד' וה' קופות פריך השתא ה' מפנין ד' מיבעיא משום דמשמע ליה דטפי לא שרינן משום טורח שבת כו'. וא\"ת דבפ' אע\"פ (דף ס') אמרינן תינוק יונק והולך אפילו ד' וה' שנים ולא פריך אע\"ג דהוי דוקא מדפריך התם מחבילתו על כתפו ומשני אידי ואידי חד שיעור וי\"ל הא בכחוש הא בבריא. והא דאמרינן בפרק הזרוע (דף קל\"ב) כהן טבח ב' וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות אומר ר\"י דנקט ב' לרבי דאית ליה בפ' הבא על יבמתו דבתרי זמני הויא חזקה וג' לרשב\"ג זהו תורף דברי התוס'. והנה חילוק זה שכתבו התוס' דכל היכא דפשיטא ליה לתלמודא דבעי למימר אפילו טובא לא פריך, מלבד הראיות שהביאו לאמת חילוק זה יש להביא ראיה ממקום אחר והוא דבר\"פ בית שמאי (דף ק\"ז) תנן אמרו להם ב\"ה לב\"ש ממאנת והיא קטנה אפילו ד' וה' פעמים, ובפרק אלמנה נזונית (דף צ\"ז) תנן וחכ\"א מוכרת היא ואפילו ד' וה' פעמים. וברפ\"ד דב\"ק תנן שור שנגח ד' וה' שוורים זאח\"ז. ובפרק אלו מציאות (דף ל') תנן החזירה וברחה אפילו ד' וה' פעמים חייב להחזירה. ובר\"פ נגמר הדין תנן הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ד' וה' פעמים. ובפרק שלוח הקן (דף קמ\"א) תנן שלחה והחזירה אפילו ד' וה' פעמים חייב. ודע דחילוק זה כתבוהו התוס' ביומא (דף כ\"ג) ד\"ה שתים ובפ\"ק דסוכה (דף ב') ד\"ה עד ובפרק בנות כותים (דף ל\"ז) ד\"ה ארבעים ובפרק אע\"פ (דף ס') ד\"ה רבי יהושע: אך חזות קשה ראיתי בדברי התוס' בפרק בנות כותים שכתבו וז\"ל ובפרק אע\"פ תינוק יונק אפילו ד' וה' שנים נמי לא דייק משום דלאו דוקא ה' אלא לפי צרכו כדאמר התם דאפילו חבילתו על כתיפו עכ\"ל. וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוכה. ובפ\"ב דיומא צידדו דאיכא למימר דפשיטא ליה דההיא דתינוק דה\"ה אפילו טובא. ומלבד שדבריהם סותרים למ\"ש בפרק במה אשה ובפ' אע\"פ מסוגית הגמרא דפרק אע\"פ נראה שהדבר מוכרח בעצמו בההיא דתינוק הוי דוקא עד חמש שנים אבל טפי לא מדפריך עליה דר' יהושע מדתניא ר' יהושע אומר אפילו חבילתו על כתיפו ומשני אידי ואידי חד שיעורא וכמ\"ש התוס' שם הכרח זה. ולא די לנו זה הצער אלא שהתוספות בפרק בנות כותים הכריחו דלאו דוקא ה' אלא אפילו טובא נמי מהך דאפילו חבילתו על כתיפו וזה דבר מתמיה וכעת צל\"ע: ודע שכתבו התוספות בפ\"ב דיומא דהא דפריך בגמ' בפרק אלמנה נזונית אההיא דאלמנה ששהתה ב' וג' שנים ולא תבעה מזונותיה השתא שתים איבדה שלש מיבעיא אע\"ג דהתם לאו דוקא דכ\"ש אם שהתה יותר דאבדה. י\"ל משום דהתם הוו ב' וג' זו ואצ\"ל זו והלכך פריך ליה וכן בסוף ב\"ק גבי לוקח מן הרועים ד' וה' צאן אבל לא ב' וג' פריך השתא ד' מזבין (ג') [ה'] מיבעיא התם נמי הוי זו ואצ\"ל זו ע\"כ וכ\"כ התוס' בריש סוכה יע\"ש: ול\"נ עוד לחלק דע\"כ לא אמרינן דהיכא דפשיטא לן דבעי למימר אפילו טובא דלא פריך אלא היכא דהשיעור דנקט אינו גדול לא למעלה ולא למטה כגון ההיא דריש סוכה וריש עירובין דרב יהודה מכשיר עד מ' ונ' אמה דשיעור זה דנקט ר\"י איננו גדול לא למעלה ולא למטה וכל הנהו דאייתינן לעיל הוו דכותיה אבל ההיא דפרק אלמנה נזונית דקתני ב' וג' שנים ואתא למעט פחות משתים דלא איבדה וכן ההיא דבסוף ב\"ק דאתא למעט דשלש אין לוקחין וא\"כ ע\"כ לישנא דדוקא נקט לא שייך לומר התם ואפילו טובא כדאמרי אינשי ודוק: עוד נראה לחלק דע\"כ לא אמרינן דהיכא דבעי למימר אפילו טובא דלא פריך אלא היכא דאם לא היה שונה כי אם החלוקה המחודשת הוה ס\"ד דעד כאן ותו לא כגון ההיא דפ' מפנין דאם היה שונה מפנין חמש קופות הוה ס\"ד דדוקא ה' אבל טפי לא משום טירחא וכדס\"ל לרב חסדא מש\"ה קאמר שמואל דלהכי נקט ד' וה' לומר לך אפילו טובא נמי ונקט ד' וה' כדאמרי אינשי ללמדנו אפילו טובא. וכן ההיא דר' יהודה דריש סוכה וריש עירובין אי הוה נקט ר\"י מכשיר אפילו עד נ' אפשר היה להעלות על הדעת דטפי מנ' אפילו ר' יהודה מודה דלא מהני להכי נקט מ' ונ' לומר לך ואפילו טובא נמי כדאמרי אינשי. וכן כל הנהו דכתבנו לעיל יש חדוש במה שלמדנו דאפילו טובא ומשום הכי נקט בלשונו כלשון בני אדם. אבל ההיא דפרק אלמנה נזונית וההיא דסוף ב\"ק אין שום חדוש כלל במה שלמדנו דאפילו טובא דכיון דבשתי שנים איבדה כתובתה כ\"ש טובא וכן כיון דד' לוקחים מן הרועה כ\"ש ה' וא\"כ לאיזה תכלית דברה תורה כלשון בני אדם וחילוק זה נכון הוא בעיני: ויש לדקדק כפי מ\"ש התוס' מהא דתנן בפ\"ב דפרה משנה ב' היו בה שתי שערות ר\"ע אומר אפילו ד' אפילו ה' והן מפוזרות יתלוש ר\"א אומר אפילו חמשים. ועיין בר\"פ האומנין (דף ע\"ו) ועד כמה שוכר עליהם עד מ' ונ' זוז ועיין בזה בדברי רבינו פ\"ט מהלכות שכירות בדין ד' ובמ\"ש ה\"ה שם. ועיין בפרק השוכר את הפועלים (דף צ\"ג) המשמר ד' וה' מקשאות ה\"ז לא ימלא כריסו מאחד מהן אלא מכל אחד ואחד אוכל לפי חשבון. ועיין בפרק אע\"פ (דף ס\"ב) דאמרינן התלמידים יוצאים לת\"ת ב' וג' שנים שלא ברשות, והרב בעל ב\"ח אה\"ע סי' ע\"ו נסתפק אם ב' וג' שנים דוקא ולא יותר או נימא דלאו דוקא דה\"ה טפי וכתב בשם מהרש\"ל דדוקא ג' שנים וב' דנקט לאורחא דמלתא ולכל היתר ג' שנים וכבר הביא דבריהם בעל חלקת מחוקק סי' ע\"ו יע\"ש. ובפרק ראשית הגז דף קל\"ו אמרינן היו לו שתי רחלות גזז והניח גזז והניח ב' וג' שנים אין מצטרפות. ובפ\"ב דחולין (דף ל') אר\"י אמר רב השוחט בב' וג' מקומות שחיטתו כשרה. ובפ\"ג דפאה משנה ב' תנן מודים חכמים לר\"מ בזורע שבת או חרדל בב' וג' מקומות שנותן פאה מכל אחד ואחד עיין שם בתוי\"ט. ובפ\"ו דנדה (דף נ\"א) מייתי לה. ובפרק ט\"ו דשבת (דף קי\"ג) תנן מקפלין את הכלים אפילו ד' וה' פעמים. ובפרק ב' דסוכה (דף כ\"ז) וכמה אכילת עראי אמר ר' יוסף תרתי או תלת ביעי ועיין שם ברש\"י ותוס'. ובפ' קמא דסנהדרין (דף ט\"ז) זימנין אמר רב בבית דין אחד הוא דאין עושין הא בשנים או בג' בתי דינין עושין וזימנין אמר רב אפילו בשנים ושלשה בתי דינין לעולם אין עושין. ותו אמרינן התם אמר ר\"ל לא שנו אלא במקום אחד אבל בב' וג' מקומות עושין. ובר\"פ נגמר הדין (דף מ\"ב) ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ד' וה' פעמים. ושם (בדף מ\"ג) תניא פעם ראשונה ושניה בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו מחזירין אותו. ובפ\"ח דעירובין (דף פ\"ב) וכמה כבר ד' כבר ה'. וברפ\"ב דעירובין (דף י\"ח) תנן אפילו בת ה' כורין אפילו בת י' כורין. ובפ\"ג דשביעית משנה ג' ר\"י אומר אבני כתף כשמם כל שהן ניטלות ב' וג' על הכתף. ובפ\"ב דמעשרות משנה ה' אמר ר\"י מעשה בגנת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים שלה נמכרות משלש ומארבע באיסר ולא הופרש מהם תרומה ומעשר מעולם. ובפ\"ב דערלה משנה י' תבלין ב' וג' שמות ממין אחד יע\"ש. ובפ\"ק דעדיות משנה ז' בש\"א רובע עצמות מן העצמים בין מב' בין מג'. ובפ\"ג דמקואות משנה ד' מכלי א' מב' מג' מצטרפין מד' אין מצטרפין יע\"ש. וברפ\"ק דידים מי רביעית נוטלין לידים לאחד אף לב' מחצי לוג אף לד' מלוג לה' ולעשרה אף למאה. ובפ\"ב דידים משנה ג' נוטלין ד' וה' זה בצד זה. ובפ\"ב דכלאים משנה ה' אימתי בזמן שהיו נטועות על ד' ד' או על ה' ה' כו' יע\"ש. ובפ\"ד דשביעית משנה ד' איזהו המדל אחד או שנים המחליק שלשה זה בצד זה. ובפרק ב' דכלאים משנה ט' היתה קרחת אחת או שתים זורעם חרדל שלשה לא יזרעם חרדל. ועיין בירושלמי פ\"ה דברכות אמתני' דהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך א\"ר סימון בשם ריב\"ל שליח צבור שהשגיר ב' ג' ברכות אין מחזירין אותו והביאו הטור א\"ח סי' קנ\"ו יע\"ש. ובפ\"ט דאהלות משנה ט' בין עומדת בין מוטה על צדה בין אחת בין שתים:     סליקו להו הלכות לולב, שבח לבוחן כליות ולב: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4857ed0ec2f08b148c0706cfcb302511ab0d4734
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Zemanim/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעת מינים האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב וכו'.</b> (א\"ה דע דנסתפק הרב המחבר במי שקנה אתרוג בדמים יקרים מפני חשיבותו ובא אחר וגנבו ממנו אי מצי גנב פטר נפשיה בנתינת אתרוג אחר כשר א\"ד מצי א\"ל אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ויתבאר סברתו בזה בפי\"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין ז' כי שם ביתו ע\"ש): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עלתה חזזית עליו אם בשנים ושלשה מקומות פסול.</b> כתב מרן וז\"ל מעולם הוקשה לי בין בגמ' בין בפוסקים השתא שנים פסול שלשה מיבעיא ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצ\"ע ע\"כ. ודע דבפרק במה אשה (דף ס') תנן לא יצא האיש בסנדל המסומר כו' נשרו רוב מסמרותיו ונשתיירו בו ד' או ה' מותר ופריך בגמרא השתא חמשה שרי ארבעה מיבעיא. והקשו התוס' דבפ\"ק דסוכה (דף ב') גבי ר\"י מכשיר עד מ' ונ' אמה לא פריך השתא נ' מכשיר מ' מיבעיא וכן בריש אע\"פ גבי משהה אדם עם אשתו ב' וג' שנים בלא כתובה ולא פריך השתא ג' משהה ב' מבעיא. ותירצו בשם ר\"י דכל היכא דפשיטא ליה דבעי למימר אפילו טובא לא פריך אבל הכא ד' וה' ולא אפילו טובא דא\"כ התרת סנדל המסומר וכן בפרק בנות כותים (דף ל\"ח) גבי וכמה היא קשויה ר\"מ אומר אפילו מ' ונ' יום ופריך השתא נ' מקשה מ' מיבעיא דליכא למימר אפילו טובא דאין סברא שיחשב דם הקישוי מתחלת עבורה. ובר\"ש מפנין אפילו ד' וה' קופות פריך השתא ה' מפנין ד' מיבעיא משום דמשמע ליה דטפי לא שרינן משום טורח שבת כו'. וא\"ת דבפ' אע\"פ (דף ס') אמרינן תינוק יונק והולך אפילו ד' וה' שנים ולא פריך אע\"ג דהוי דוקא מדפריך התם מחבילתו על כתפו ומשני אידי ואידי חד שיעור וי\"ל הא בכחוש הא בבריא. והא דאמרינן בפרק הזרוע (דף קל\"ב) כהן טבח ב' וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות אומר ר\"י דנקט ב' לרבי דאית ליה בפ' הבא על יבמתו דבתרי זמני הויא חזקה וג' לרשב\"ג זהו תורף דברי התוס'. והנה חילוק זה שכתבו התוס' דכל היכא דפשיטא ליה לתלמודא דבעי למימר אפילו טובא לא פריך, מלבד הראיות שהביאו לאמת חילוק זה יש להביא ראיה ממקום אחר והוא דבר\"פ בית שמאי (דף ק\"ז) תנן אמרו להם ב\"ה לב\"ש ממאנת והיא קטנה אפילו ד' וה' פעמים, ובפרק אלמנה נזונית (דף צ\"ז) תנן וחכ\"א מוכרת היא ואפילו ד' וה' פעמים. וברפ\"ד דב\"ק תנן שור שנגח ד' וה' שוורים זאח\"ז. ובפרק אלו מציאות (דף ל') תנן החזירה וברחה אפילו ד' וה' פעמים חייב להחזירה. ובר\"פ נגמר הדין תנן הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ד' וה' פעמים. ובפרק שלוח הקן (דף קמ\"א) תנן שלחה והחזירה אפילו ד' וה' פעמים חייב. ודע דחילוק זה כתבוהו התוס' ביומא (דף כ\"ג) ד\"ה שתים ובפ\"ק דסוכה (דף ב') ד\"ה עד ובפרק בנות כותים (דף ל\"ז) ד\"ה ארבעים ובפרק אע\"פ (דף ס') ד\"ה רבי יהושע: אך חזות קשה ראיתי בדברי התוס' בפרק בנות כותים שכתבו וז\"ל ובפרק אע\"פ תינוק יונק אפילו ד' וה' שנים נמי לא דייק משום דלאו דוקא ה' אלא לפי צרכו כדאמר התם דאפילו חבילתו על כתיפו עכ\"ל. וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוכה. ובפ\"ב דיומא צידדו דאיכא למימר דפשיטא ליה דההיא דתינוק דה\"ה אפילו טובא. ומלבד שדבריהם סותרים למ\"ש בפרק במה אשה ובפ' אע\"פ מסוגית הגמרא דפרק אע\"פ נראה שהדבר מוכרח בעצמו בההיא דתינוק הוי דוקא עד חמש שנים אבל טפי לא מדפריך עליה דר' יהושע מדתניא ר' יהושע אומר אפילו חבילתו על כתיפו ומשני אידי ואידי חד שיעורא וכמ\"ש התוס' שם הכרח זה. ולא די לנו זה הצער אלא שהתוספות בפרק בנות כותים הכריחו דלאו דוקא ה' אלא אפילו טובא נמי מהך דאפילו חבילתו על כתיפו וזה דבר מתמיה וכעת צל\"ע: ודע שכתבו התוספות בפ\"ב דיומא דהא דפריך בגמ' בפרק אלמנה נזונית אההיא דאלמנה ששהתה ב' וג' שנים ולא תבעה מזונותיה השתא שתים איבדה שלש מיבעיא אע\"ג דהתם לאו דוקא דכ\"ש אם שהתה יותר דאבדה. י\"ל משום דהתם הוו ב' וג' זו ואצ\"ל זו והלכך פריך ליה וכן בסוף ב\"ק גבי לוקח מן הרועים ד' וה' צאן אבל לא ב' וג' פריך השתא ד' מזבין (ג') [ה'] מיבעיא התם נמי הוי זו ואצ\"ל זו ע\"כ וכ\"כ התוס' בריש סוכה יע\"ש: ול\"נ עוד לחלק דע\"כ לא אמרינן דהיכא דפשיטא לן דבעי למימר אפילו טובא דלא פריך אלא היכא דהשיעור דנקט אינו גדול לא למעלה ולא למטה כגון ההיא דריש סוכה וריש עירובין דרב יהודה מכשיר עד מ' ונ' אמה דשיעור זה דנקט ר\"י איננו גדול לא למעלה ולא למטה וכל הנהו דאייתינן לעיל הוו דכותיה אבל ההיא דפרק אלמנה נזונית דקתני ב' וג' שנים ואתא למעט פחות משתים דלא איבדה וכן ההיא דבסוף ב\"ק דאתא למעט דשלש אין לוקחין וא\"כ ע\"כ לישנא דדוקא נקט לא שייך לומר התם ואפילו טובא כדאמרי אינשי ודוק: עוד נראה לחלק דע\"כ לא אמרינן דהיכא דבעי למימר אפילו טובא דלא פריך אלא היכא דאם לא היה שונה כי אם החלוקה המחודשת הוה ס\"ד דעד כאן ותו לא כגון ההיא דפ' מפנין דאם היה שונה מפנין חמש קופות הוה ס\"ד דדוקא ה' אבל טפי לא משום טירחא וכדס\"ל לרב חסדא מש\"ה קאמר שמואל דלהכי נקט ד' וה' לומר לך אפילו טובא נמי ונקט ד' וה' כדאמרי אינשי ללמדנו אפילו טובא. וכן ההיא דר' יהודה דריש סוכה וריש עירובין אי הוה נקט ר\"י מכשיר אפילו עד נ' אפשר היה להעלות על הדעת דטפי מנ' אפילו ר' יהודה מודה דלא מהני להכי נקט מ' ונ' לומר לך ואפילו טובא נמי כדאמרי אינשי. וכן כל הנהו דכתבנו לעיל יש חדוש במה שלמדנו דאפילו טובא ומשום הכי נקט בלשונו כלשון בני אדם. אבל ההיא דפרק אלמנה נזונית וההיא דסוף ב\"ק אין שום חדוש כלל במה שלמדנו דאפילו טובא דכיון דבשתי שנים איבדה כתובתה כ\"ש טובא וכן כיון דד' לוקחים מן הרועה כ\"ש ה' וא\"כ לאיזה תכלית דברה תורה כלשון בני אדם וחילוק זה נכון הוא בעיני: ויש לדקדק כפי מ\"ש התוס' מהא דתנן בפ\"ב דפרה משנה ב' היו בה שתי שערות ר\"ע אומר אפילו ד' אפילו ה' והן מפוזרות יתלוש ר\"א אומר אפילו חמשים. ועיין בר\"פ האומנין (דף ע\"ו) ועד כמה שוכר עליהם עד מ' ונ' זוז ועיין בזה בדברי רבינו פ\"ט מהלכות שכירות בדין ד' ובמ\"ש ה\"ה שם. ועיין בפרק השוכר את הפועלים (דף צ\"ג) המשמר ד' וה' מקשאות ה\"ז לא ימלא כריסו מאחד מהן אלא מכל אחד ואחד אוכל לפי חשבון. ועיין בפרק אע\"פ (דף ס\"ב) דאמרינן התלמידים יוצאים לת\"ת ב' וג' שנים שלא ברשות, והרב בעל ב\"ח אה\"ע סי' ע\"ו נסתפק אם ב' וג' שנים דוקא ולא יותר או נימא דלאו דוקא דה\"ה טפי וכתב בשם מהרש\"ל דדוקא ג' שנים וב' דנקט לאורחא דמלתא ולכל היתר ג' שנים וכבר הביא דבריהם בעל חלקת מחוקק סי' ע\"ו יע\"ש. ובפרק ראשית הגז דף קל\"ו אמרינן היו לו שתי רחלות גזז והניח גזז והניח ב' וג' שנים אין מצטרפות. ובפ\"ב דחולין (דף ל') אר\"י אמר רב השוחט בב' וג' מקומות שחיטתו כשרה. ובפ\"ג דפאה משנה ב' תנן מודים חכמים לר\"מ בזורע שבת או חרדל בב' וג' מקומות שנותן פאה מכל אחד ואחד עיין שם בתוי\"ט. ובפ\"ו דנדה (דף נ\"א) מייתי לה. ובפרק ט\"ו דשבת (דף קי\"ג) תנן מקפלין את הכלים אפילו ד' וה' פעמים. ובפרק ב' דסוכה (דף כ\"ז) וכמה אכילת עראי אמר ר' יוסף תרתי או תלת ביעי ועיין שם ברש\"י ותוס'. ובפ' קמא דסנהדרין (דף ט\"ז) זימנין אמר רב בבית דין אחד הוא דאין עושין הא בשנים או בג' בתי דינין עושין וזימנין אמר רב אפילו בשנים ושלשה בתי דינין לעולם אין עושין. ותו אמרינן התם אמר ר\"ל לא שנו אלא במקום אחד אבל בב' וג' מקומות עושין. ובר\"פ נגמר הדין (דף מ\"ב) ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ד' וה' פעמים. ושם (בדף מ\"ג) תניא פעם ראשונה ושניה בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו מחזירין אותו. ובפ\"ח דעירובין (דף פ\"ב) וכמה כבר ד' כבר ה'. וברפ\"ב דעירובין (דף י\"ח) תנן אפילו בת ה' כורין אפילו בת י' כורין. ובפ\"ג דשביעית משנה ג' ר\"י אומר אבני כתף כשמם כל שהן ניטלות ב' וג' על הכתף. ובפ\"ב דמעשרות משנה ה' אמר ר\"י מעשה בגנת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים שלה נמכרות משלש ומארבע באיסר ולא הופרש מהם תרומה ומעשר מעולם. ובפ\"ב דערלה משנה י' תבלין ב' וג' שמות ממין אחד יע\"ש. ובפ\"ק דעדיות משנה ז' בש\"א רובע עצמות מן העצמים בין מב' בין מג'. ובפ\"ג דמקואות משנה ד' מכלי א' מב' מג' מצטרפין מד' אין מצטרפין יע\"ש. וברפ\"ק דידים מי רביעית נוטלין לידים לאחד אף לב' מחצי לוג אף לד' מלוג לה' ולעשרה אף למאה. ובפ\"ב דידים משנה ג' נוטלין ד' וה' זה בצד זה. ובפ\"ב דכלאים משנה ה' אימתי בזמן שהיו נטועות על ד' ד' או על ה' ה' כו' יע\"ש. ובפ\"ד דשביעית משנה ד' איזהו המדל אחד או שנים המחליק שלשה זה בצד זה. ובפרק ב' דכלאים משנה ט' היתה קרחת אחת או שתים זורעם חרדל שלשה לא יזרעם חרדל. ועיין בירושלמי פ\"ה דברכות אמתני' דהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך א\"ר סימון בשם ריב\"ל שליח צבור שהשגיר ב' ג' ברכות אין מחזירין אותו והביאו הטור א\"ח סי' קנ\"ו יע\"ש. ובפ\"ט דאהלות משנה ט' בין עומדת בין מוטה על צדה בין אחת בין שתים:     סליקו להו הלכות לולב, שבח לבוחן כליות ולב: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Warsaw, 1881",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות לולב",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Mishneh LaMelech",
+        "Sefer Zemanim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file