diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2f878d124e58b49862c6dad53c019bac38d83b90
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,666 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל כהן הכשר לעבודה וכו'.</b> מ\"ש הכשר לעבודה בסיפרא אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאסור לו להכנס מן המזבח ולפנים.</b> אף ע\"ג דבקרא כתיב באהל מועד בת\"כ מייתי מקרא דה\"ה למן המזבח ולפנים וכתבתי ברייתא זו בסוף פרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שעבודתו פסולה.</b> בפ' כ\"ג (סנהדרין כ\"ב) אמרינן דשתויי יין מחלי עבודה ופירש\"י דכתיב יין ושכר אל תשת וגו' וסמיך ליה ולהבדיל בין הקדש ובין החול משמע בין עבודה קדושה לעבודה מחוללת ומייתי לה ברפ\"ב דזבחים (דף י\"ז ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש וחייב מיתה בידי שמים.</b> מבואר בכתוב ומשמע מדברי רבינו דאסור להכנס מהמזבח ולפנים אע\"פ שלא עבד אבל אינו חייב מיתה אא\"כ עבד: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא ששתה רביעית יין חי בבת אחת מיין שעברו עליו מ' יום אבל אם שתה פחות מרביעית יין וכו'.</b> בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג ע\"ב) ת\"ר יין ושכר אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת\"ל ושכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה כדי לשכר רביעית יין בן מ' יום אם כן מה ת\"ל יין לומר לך שמוזהרים עליו כל שהו ומוזהרים עליו מגתו רבי יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת\"ל ושכר א\"כ מה ת\"ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה ר' אליעזר אומר יין אל תשת ושכר אל תשתהו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור במאי פליגי ת\"ק סבר גמרי' שכר שכר מנזיר ור' יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר ורבי אליעזר סבר מאי שכר מידי דהוא משכר כמאן אזלא הא דתניא אכל דבלה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כר' יהודה אמר רב יהודה בר אחותאי הלכה כרבי אליעזר. ופירש רש\"י מוזהרים עליו בכל שהוא ומגתו אבל אינו במיתה עד שישתה רביעית בן מ' יום וזהו שכתב רבינו אבל אם שתה פחות מרביעית יין וכו' פטור ואינו מחלל עבודה כלומר איסורא מיהא איכא. ומ\"מ יש לתמוה כיון שמוזהרים על כל שהוא ועל יין מגתו למה לא כתב שלוקים עליהם. וי\"ל דעל כל שהוא פשיטא שאין לוקין כשם שאין לוקין על כל שאר איסורין שבתורה בכל שהוא ומדלא לקי על יין כל שהו ה\"ה דלא לקי על יין מגתו דתרוייהו חד טעמא להו שאינם משכרים: \n",
+                "<b>שתה יתר מרביעית יין וכו'.</b> שם אמרינן דרב אשי לא בעא לאורויי משום שכרות וא\"ל רב אחא והא אמר רב הלכה כר' אליעזר (דאמר יין אל תשת ושכר אל תשתהו דרך שכרותו הא אם הפסיק בה או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור) ומר הא קרמי ביה מיא א\"ל הא ל\"ק ברביעית הא ביותר מרביעית: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ופוסל את העבודה.</b> כתוב בהשגות א\"א לא מחוור מן הגמרא וכו' טעמו משום דכיון דלא אשכחן לגמרא דמפליג בין רביעית ליותר מרביעית אלא בענין הוראה כמו שכתבתי בסמוך מהי תיתי לן לחייב מיתה ולפסול עבודה וטעם רבינו דאע\"ג דעל ענין הוראה הוא נאמר חילוק זה מ\"מ משמע דר' אליעזר אף לענין עבודה פטר בהפסיק בו או נתן לתוכו מים ומאחר שלמדנו שאין דבריו אמורים אלא ברביעית ממילא משמע דיותר מרביעית כדקאי קאי לחיוב מיתה ולפסול עבודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה שכור משאר משקים וכו'.</b> שם בברייתא שכתבתי בסמוך רבי יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת\"ל ושכר אם כן מה תלמוד לומר יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה ומשמע לרבינו דהלכה כרבי יהודה מדאמרינן התם כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כרבי יהודה ואע\"ג דבס\"פ על אלו מומין (דף מ\"ה:) אמרינן דמתניתין דהתם דלא כרבי יהודה הא דקאמר גמרא בדוכתא כמאן אזלא הא דתניא וכו' כרבי יהודה עדיף כנ\"ל לדחוק לדעת רבינו ובספר המצות לרבינו כתוב דברייתא דסיפרא כרבי יהודה ואינו הכרע דסתם סיפרא רבי יהודה וכן השיגו הרמב\"ן. ועדיין יש לתמוה עליו דהא אמרינן בגמרא במאי פליגי ת\"ק ורבי יהודה ת\"ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר ומש\"ה סבר שלא הזהירה תורה אלא על היין ולא על שאר משכרים ורבי יהודה לא יליף שכר מנזיר וכיון שרבינו פסק בתחלת הפרק לומר דאיכא איסורא בפחות מרביעית וביין מגתו כתנא קמא היאך פסק כאן כרבי יהודה והוי כמזכה שטרא לבי תרי ויש לתמוה למה לא השיגו הראב\"ד ואפשר לומר שאע\"פ שרבינו סובר דהלכה כרבי יהודה מ\"מ נראה לו לחוש לדברי התנא קמא לאסור כל שהוא ויין מגתו איסורא בעלמא ואין לדחוק ולומר דפטור דקתני רבינו גבי פחות מרביעית ויין מגתו פטור ומותר קאמר דאם כן היכי מסיים בה ואינו מחלל עבודה פשיטא וע\"ק דמשמע דרבי אליעזר לא דריש ושכר אלא לדרך שכרותו לא לרבות שאר משכרים כרבי יהודה וכיון דאיפסיקא הלכתא בגמרא כרבי אליעזר וכן פסק רבינו היאך פסק כרבי יהודה ואפשר לומר שרבינו מפרש דרבי אליעזר לא פליג ארבי יהודה דודאי משמע ליה דשכר אתא לרבות שאר משכרים אלא דמוסיף עליה לומר דכיון דבמשכר תלה רחמנא ממילא משמע דלא אסר יין אלא דרך שכרותו ואפשר עוד לומר דאף את\"ק לא פליג רבי אליעזר דכיון דאמשכר קפיד רחמנא וריבה שאר משכרים מיניה נשמע דביין לא אסר אלא כדי לשכר דהיינו רביעית ויין בן ארבעים יום והשתא אתי שפיר דפסק רבינו כתנא קמא וכדברי ר' יהודה משום דאיפסיקא הלכתא כרבי אליעזר ור\"א ס\"ל כר\"י וכת\"ק ואפשר דמש\"ה אמרינן בגמרא דקרי רב עליה דר\"א טוביינא דחכימי משום דמשכר משמע ליה כל תלת מילי דידיה ודרבי יהודה ות\"ק. אח\"כ מצאתי בתשובות הרשב\"א סי' שס\"ג שנשאל איך הלך רבינו בשיטת רבי יהודה ובגמרא כריתות פרק אמרו לו גרסינן כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה ארבעים כמאן כרבי יהודה והתם איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר [וקרי רב עליה טוביינא דחכימי] ורבי אליעזר כיון דאפקיה לשכר דרך שכרותו שאר משכרין לית ליה ואפילו נפרש [כמאן] כרבי יהודה דאילו לר\"א מחמרינן טפי ומחייב מיתה בשאר משכרין וכו' מ\"מ יש להשיג עליו [שכתב] על היין במיתה ועבודתו מתחללת וכו' ושיטה זו כרבי יהודה אזלא וכו' ושמא דעת הרמב\"ם לפרש כמאן כר\"י ולאפוקי מדת\"ק אתי דכיון דיליף שכר מנזיר א\"כ שאר משכרין לא כתיבי כלל לא למיתה ולא לאזהרה אבל לא אתי לאפוקי מדרבי אליעזר דכיון דברייתא דר\"א לא יליף שכר מנזיר ודריש שכר כדי שכרותו שמא כל המשכרין כדי שכרותן הוו באזהרה. עכ\"ל השאלה: \n",
+                "<b>והשיב</b> נראה שהרמב\"ם תפס לו דרך אחרת באותה הלכה וכו' והדין עמו דכשתמצא לומר דר\"א לא יליף שכר מנזיר א\"כ [שכר] איצטריך לשאר המשכרין דכל היכא דאיכא לאוקמי בשאר המשכרין כפשוטו לא דרשינן ליה ליין ולראוי לשכר וכו' גם לפרש כמאן אזלא הא דתניא כמאן כר\"י לאפוקי מדת\"ק בלחוד ולא מדר\"א אין נ\"ל שיטת הגמרא כן דכיון שהזכיר מחלוקתן של ת\"ק ורבי יהודה ורבי אליעזר ועלה קאמר כמאן אזלא הא דתניא כמאן כרבי יהודה דוקא קאמר ונראה לי שכך הוא מפרשה יין אל תשת [יכול] אפילו כל שהוא ואפילו יין מגתו דיין אפי' כל שהוא במשמע ואפילו מגתו תלמוד לומר ושכר אין אסור אלא כדי לשכר כלומר אין איסור שנאמר בו דהיינו למיתה אלא כדי לשכר כלומר שיעור הראוי לשכר דהיינו רביעית ושיהיה ממשו ראוי לשכר דהיינו שעברו עליו ארבעים יום וכל ששתה ממנו כדי רביעית אפי' הפסיק בו ואפילו נתן לתוכו מים חייב [שהרי שתה] שיעור הראוי לשכר מיין שממשו ראוי לשכר תוך שיעור שתיה דהיינו תוך שיעור אכילת פרס אבל שאר המשכרים לעולם לא דילפינן שכר מנזיר ומיהו כיון דילפינן שכר מנזיר תו לא איצטריך יין דמיניה משמע יין ומשמע נמי שיש בו כדי לשכר דלהכי אפקיה בלשון שכר ולא אמר יין בהדיא אלא אם אינו ענין לכדי לשכר דהא משכר נפקא יין כדי לשכר תנהו ענין ליין שאינו כדי לשכר ולאזהרה דאי כולהו אפי' למיתה לכתוב יין ולא איצטריך שכר ורבי יהודה סבר שכר כמשמעו לכל המשכרין ובין יין בין שאר משכרים במשמע דלא ילפינן שכר מנזיר ושכר דאיצטריך לשאר משכרין לא דרשינן מיניה כדי לשכר אלא ששתה מהם ואפילו פחות מרביעית חייב וכל שכן אם שתה רביעית אע\"פ שהפסיק בו או שנתן לתוכו מים דבדרך שכרותו ובכדי שכרות לא קפדינן אלא במינים המשכרים ותדע לך דהא לרבנן אי לאו דכתיב שכר דמיניה דריש כדי לשכר הוו אמרי יין אפי' כל שהוא והילכך רבי יהודה דאיצטריך ליה שכר לשאר המשכרין יין או שכר דכתב רחמנא אפילו כל שהוא ואפי' מגתו משמע ולמה נאמר יין לחלק יין למיתה ושאר משכרים לאזהרה ורבי אליעזר סבר יין אל תשת שכר אל תשת שלא תשתהו דרך שכרותו. ורבי אליעזר לא יליף שכר מנזיר ויין לחלק כרבי יהודה אלא דסבירא ליה כרבנן בכדי לשכר ועדיפא מדרבנן דבעינן ראוי לשכר בשעת שתייה ממש שישתנו דרך שכרותו שלא יפסיק בו ושלא יתן לתוכו מים. וטעמא דידיה דכל מקום שנאמר שכר אחד מכל המשכרין כדי לשכר קאמר ומדכתב הכא אל תשת כדי לשכר בשעת שתייתו ממש וכל שהפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא ולא שתה ממנו אלא רביעית אינו ראוי לשכר בשעת שתייה ממש ותדע לך דר\"א אפי' שאר המשכרין אית ליה כרבי יהודה מדקאמר יין אל תשת שכר אל תשת הזכיר אל תשת גבי יין ואל תשת גבי שכר ואילו לא בא ר\"א לומר אלא שלא ישתה יין דרך שכרותו ויליף שכר מנזיר הכין הוה ליה למימר יין אל תשת שכר שלא תשתנו דרך שכרותו. ועוד דמדקאמרי בין ת\"ק בין רבי יהודה א\"כ יין למה לי שמע מינה דאינהו נמי בהא כר\"י דלעיל מיניה ס\"ל ולא בא לחלוק עליו בחילוק המינין דיין ודאי לחלק אלא בהא בלחוד הוא דפליג עליה בשלא תשתנו דרך שכרותו דמאי שכר הוא דמשכר והיינו נמי דאמרינן במאי פליגי ת\"ק סבר ילפינן שכר מנזיר ור\"י סבר לא ילפינן שכר מנזיר ור\"א מאי שכר והוא דמשכר ולא מפרשינן מאי קסבר אי יליף שכר מנזיר כרבנן או לא יליף כר\"י אלא מאי שכר והוא דמשכר דאלמא אדרבי יהודה דסמיך קאי וא\"ל בשאר המשכרין מודינא לך ויין לחלק אלא בשעורן דבשתייתן פליגנא דמאי שכר והוא דמשכר וכיון דכתיב אל תשת בשעת שתייה [ממש] קאמר והיינו דאוקימנא ברייתא דאכל דבילה קעילית כרבי יהודה דוקא דההיא ודאי מפקא מדת\"ק דלדידהו שאר המשכרין אינן אפי' באזהרה ומפקא מדר\"א דלדידיה שיעור הראוי לשכר בעינן ותנא דההיא ברייתא מדלא יהיב שיעורא שמע מינה אפילו בפחות מרביעית קאמר. והילכך כיון דאיפסיקא הלכתא כר\"א אינו במיתה ולא באזהרה אפילו על היין אלא אם כן שתה ממנו רביעית מיין שעברו עליו ארבעים יום ורביעית נמי הוא שלא יפסיק בו ושלא יתן לתוכו מים כלל ושאר המשכרין לאזהרה עד שישתה מהן כדי לשכר וכן פסק הרב רבינו משה זכרונו לברכה. ונמצאו דבריו עולים כהוגן לפי פירושנו זה. \n",
+                "<b>ואם</b> תאמר א\"כ בריש פ\"ק דנזיר דאמרינן שכר דכתב רחמנא גבי נזיר למילף מיניה שכר דמקדש [ולאפוקי מדרבי יהודה דתניא אכל דבילה קעילית וכו' אמאי לא קאמר] לאפוקי מדרבי יהודה ומדרבי אליעזר יש לומר דהתם לאו כרוכלא חשיב ואזיל אלא מכל מקום מדרבי יהודה וממאן דס\"ל כוותיה קאמר. ועוד משום דר\"י אמרה בהדיא קאמר הכין. ולכשתמצא לומר דר\"א כוותיה ס\"ל מפקא מיניה דר\"א. ונ\"ל עוד שהזקיקו לרב לפרש כן כדי שלא להוציא סתם מתניתין דנזיר לבר מהילכתא דלכאורה סתם מתניתין דפ\"ק דנזיר כרבי יהודה דלא יליף שכר דמקדש מנזיר דתנן התם הריני נזיר מן החרצנים הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזיר עליו ואמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כרבי שמעון דאמר עד שיזיר מכולן. ואמרינן מ\"ט דר\"ש דאמר קרא מכל אשר יצא מגפן היין. ורבנן מאי טעמא דאמר קרא מיין ושכר יזיר. ור\"ש הא כתיב מיין ושכר ההוא לאסור יין מצוה כיין הרשות. ורבנן הא מיבעיא להו לאסור יין מצוה כיין הרשות א\"כ לימא קרא מיין מיין ור\"ש היינו טעמיה דכתב שכר לאלופי שכר שכר למקדש דכתיב יין ושכר אל תשת מה נזיר יין הוא דמיתסר שאר משכרין לא אף גבי מקדש נמי יין הוא דליתסר אבל שאר המשכרין לא לאפוקי מדר\"י דתניא ר\"י אומר אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב וכו' ומדלא קא בעי תו ורבנן הא מיבעי לאלופי אמקדש כדבעא בכל הנך דלעיל משמע לכאורה דרבנן לא איצטריך להכין דהשתא נמי לא ילפינן דשכר דמקדש אפילו שאר המשכרין קאמר. וכיון דסתם מתניתין כר\"י שמע מינה הלכתא כוותיה. והאי דכריתות דאיפסיקא הלכתא כר\"א לא מפקא מינה בעיקר משכרין דהא איכא לפרושה כדפרישית. ואלא מיהו למאי דפרישית דר\"י אפילו בכל שהוא מחייב איכא למידק מהא דאמרינן בנזיר פרק ג' מינין אמר ר\"א עשר רביעיות ומנקט רב ששת חמש חיוורתא וחמש סומקאתא נזיר ועושה פסח שהורו במקדש ומתו. ומקדש היינו שתה רביעית יין ושימש במקדש ואקשינן התם ותו ליכא והא איכא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ופרקינן בפלוגתא לא קא מיירי כו' והא איכא כמה מים נותן לתוכן כל שהן ר\"י אומר ברביעית בפלוגתא לא קא מיירי אלמא כל הנך עשר ליכא מאן דפליג אפילו בחדא מינייהו ולפי מה שפירשתי הא איכא מקדש דפליג רבי יהודה ומחייב אפילו בפחות מרביעית ויש לי לומר דפלוגתא דר\"י לאו פלוגתא היא משום דכבר פסק רב הלכתא כר\"א ולפום כן לא חש לה ר\"א דעשר רביעיות דבתר רב הוה ודמיא לההיא דאמרינן בריש פ\"ק דיבמות גבי ליתני שש עשרה אמו אנוסת אביו פלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא ובפלוגתא לא קא מיירי ואקשינן והא בית שמאי מתירין צרות לאחין ובית הלל אוסרין ופרקינן בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. ואי נמי איכא למימר דבפלוגתא דחיוורתא קאמר דלא מיירי אבל בסומקאתא איירי בפלוגתא דהא קא חשיב רביעית דם משני מתים דפליגי רבנן ואמרי דדוקא רביעית ממת אחד והא קא חשיב רביעית יין לנזיר דלרבי עקיבא בכזית ואמרו רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה דחיוורתא הוא דקאמר דלא איירי בהו בפלוגתא אבל בסומקאתא איירי ואף אני אומר דרביעית יין דמקדש אע\"ג דפלוגתא היא לא חש לה ואיירי בה: \n",
+                "<b>עוד</b> יש לפרש לדעת הר\"מ ז\"ל דר\"י בפחות מרביעית לא מחייב דאין שתייה פחותה מרביעית ובמקדש אל תשת כתיב ואע\"ג דאמר ת\"ק יכול אפילו כל שהוא ואפי' יין מגתו. כל שהוא אינו עיקר אלא יכול יין מגתו הוא העיקר אבל כיון שסופנו לרבות כל שהוא ויין מגתו באזהרה נקט הכא בגררא יכול אפילו כל שהוא ואפילו יין מגתו. אי נמי יכול אפי' כל שהו דקאמר ת\"ק בדוקא קא אמר ולא כל שהוא ממש אלא כזית ומשום דאיהו יליף שכר דמקדש משכר דנזיר ושכר דנזיר למשנה אחרונה בכזית דיליף שתייה מאכילה בדין היה דנימא נמי דשכר דמקדש בכל שהוא דהיינו בכזית אלא דכיון דכתיב יין וכתיב שכר על כרחין שכר לכדי לשכר הוא דאתא. והא דקאמר יין יכול אפי' כל שהוא לאו למימרא דאי לא כתב רחמנא אלא יין הוה אמינא דאפילו כל שהוא דאדרבה למאי דפרישית משכר הוא דהוה ילפינן דמינה הוא דילפינן מנזיר אלא הכי קאמר יין ושכר יכול אפילו כל שהוא משום דילפינן מנזיר תלמוד לומר שכר כלומר כיון דכתיב יין וכתיב שכר על כרחין לכדי לשכר דאי לא כתב רחמנא אלא שכר הוה משמע אפי' יין כזית דילפינן שכר מנזיר ואפילו יין מגתו כנזיר ואי כתב נמי יין לחודיה הוה משמע יין רביעית ואפילו מגתו אבל השתא דכתיב יין ושכר ממילא שמעינן דשכר יין כדי לשכר קאמר ומ\"מ כיון דכתיב יין וכתיב שכר הוה ליה כמו שכתוב יין יין תרי זמני וההוא דאפקיה בלשון שכר ליין כדי לשכר ולמיתה ואידך לפחות מרביעית ואפילו מגתו ולאזהרה. וכל שהוא דפרישית דיש לו שיעור יש לנו הרבה כיוצא בו בגמרא וחד מינייהו בעירובין בפ' חלון ומגביהו מן הקרקע כל שהוא וכמה כל שהוא טפח ואחד בראשית הגז וכמה הן גוזזות כל שהוא וכמה כל שהוא וכו' אבל לר\"י דלא יליף שכר מנזיר וכתיב אל תשת אין שתייה פחותה מרביעית אבל איהו סבר דשאר משכרין נמי ברביעית ובהא פליג עליה רבי אלעזר דשאר המשכרין אין להם שיעור למעלה אלא עד שישתכר דלהכי אפקינהו רחמנא בלשון שכר וברייתא דקתני סתם שתה דבש או חלב ולא קתני ונשתכר ומשמע דאפי' לא נשתכר אלא ששתה מהם שיעור הידוע דהיינו רביעית ששיעורו ליין חייב היינו ר\"י ודלא כרבי אליעזר וכן יראה מדברי הר\"מ ז\"ל שכתב גבי יין והוא ששתה רביעית [יין] בבת אחת ובשאר המשכרין כתב היה שכור משאר המשכרין וכו' ואם נכנס ועבד והוא שכור דאלמא ביין לעולם ברביעית חי ובבת אחת ובשאר המשכרין עד שיהא שכור ממש ויש לו פנים עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש וכו'.</b> בפרק שלישי דכריתות (דף י\"ג:) ופרק הדר (עירובין דף ס\"ד) ומשמע דאין חייבין מיתה על ההוראה והכי יליף לה בסיפרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו אכל תמרים וכו'.</b> בפרק קמא דכתובות (דף י':) אמר רב אכל תמרים אל יורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים מותר כגון שהורה שהשרץ טמא וכו'.</b> בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג:). \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר לשכור ללמד תורה וכו'.</b> שם ת\"ר ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו דמים נערכים וכו' ביד משה זה הגמרא יכול אף המשנה ת\"ל ולהורות רבי יוסי ברבי יהודה אומר יכול אף הגמרא ת\"ל ולהורות אמר רב הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה דהא רב לא מוקים אמורא [עליה] מיומא טבא לחבריה משום שכרות שאני רב דאורי מורי וניקום דלא לורי כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה ולדברי רבינו מבוארים בפירושו ורש\"י פירש בענין אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתה כדי רביעית בלבד וכו'.</b> בפרק כהן גדול (סנהדרין דף כ״ב:) ובפרק הדר ובפ״ב דתעניות (דף י״ז:) אמר רב x אחא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין ואתמר עלה ל״ש אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר מכדי רביעית כל שכן דדרך טורדתו ושינה משכרתו: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שתה כדי רביעית בלבד וכו' ומותר לעבוד.</b> כתב הראב\"ד אף זה לא מחוור וכו'. וטעם רבינו דכיון דאמרינן דמותר להורות משום דלא הוי בכלל ושכר אל תשת ממילא משמע דמותר לעבוד והא דנקט רבי אליעזר פטור לאו דוקא אי נמי משום דבהפסיק בה דקתני בהדה נקט פטור דכיון דמכל מקום שתה רביעית יין חי אינו מותר לעבוד לא שייך למיתני בה אלא פטור אבל בהיה מים כל שהוא מותר נמי הוא והכי דייק לשון רבינו דהכא גבי מותר לעבוד נקט היה בה מים כל שהוא ולא נקט הפסיק בה. אבל הא קשיא לי שכתב לעיל שתה רביעית והפסיק בה או מזגה במים פטור ואינו מחלל עבודה וכאן כתב דרביעית אם היה בה מים כל שהוא מותר לעבוד ונראה לי דלעיל אגב אינך נקט למזגה במים דפטור ואינו מחלל עבודה והכא נקט להיה בה מים ואפקה מכלל הנך ואשמעינן דהאי לא בלבד שפטור ואינו מחלל עבודה אלא אף מותר לעבוד. ויותר נראה לי דלעיל היה רביעית שלם יין חי ולפיכך כשמזגו במים פטור אבל אסור אבל הכא שהיה פחות מרביעית יין חי והמים השלימוהו לרביעית מותר. \n",
+                "<b>ומה שכתב באם שתה יותר מרביעית אפילו מזוג וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה שדין יותר מרביעית מזוג שוה לרביעית חי. ודקדק רבינו לכתוב שינה מעט כלומר דאילו שינה הרבה מפיגה את היין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי המשמר מותרים לשתות יין בלילות וכו'.</b> משנה בפרק שני דתעניות (דף ט\"ו:) אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה ובגמרא (דף י\"ז) תנו רבנן מפני מה אמרו אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבאו ויסייעו להם ומפני מה אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה מפני שהם עסוקין תמיד בעבודה וסובר רבינו שהטעם שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדיין לא סר יינו מעליו וכתב עליו בהשגות אינו מן הטעם הזה אלא מפני שהקטרת אימורים כל הלילה עכ\"ל וכך הם דברי רש\"י ולדעת רבינו י\"ל דאי משום הקטרת אימורים היה אפשר לתקן שיקטירו אותם קודם שישתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כהן שידע מאי זה משמר הוא וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו וכו'.</b> שם אינו מכיר משמרתו ומשמרת אבותיו ויודע שבתי אבותיו קבועים שם אסורים לשתות יין כל השנה רבי אומר אומר אני אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו אמר אביי כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי ופירש רש\"י רבי אומר אומר אני כהן אסור וכו' כלומר אי חיישינן לשמא יבנה יהא אסור לעולם אפי' המכיר משמרתו ומשמרת בית אבותיו דחיישינן שמא ישתנה סדר משמרות ושמא יעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת ונמצא זה צריך לעבוד אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו דהרי כמה שנים שלא חזרה בירה וקלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא ולשמא יבנה לא חיישינן עכ\"ל. ודברי הראב\"ד בהשגות כדברי רש\"י ולפיכך כתב הלכה כרבי וכו' ורבינו סובר שלא בא רבי לחלוק אלא על אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אבל במכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו וכן במכיר משמרתו ואין מכיר משמרת בית אב שלו ליכא פלוגתא בין רבי לתנא קמא ובאינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אינו גורס ויודע שאבותיו קבועים שם דאי לא כן לא הו\"ל להשמיטו: \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו.</b> כתב הראב\"ד כמה דבריו חלושים וקלושים וכו'. ואני אומר שכשיבנה בית המקדש אפילו אם יבנה בידי שמים לא בו ביום שיבנה יודיע המשמרות הראויות ושבתם ועוד שדעת רבינו שבלא בנין בית המקדש אפשר להקריב קרבנות כמו שכתב בספר ששי מהלכות בית הבחירה ועוד יש לומר דרבינו לא בא ללמד שכשיבנה בית המקדש אסור לו לשתות עד שיקבע אלא בא ליתן טעם למה מותר לשתות יין בזמן הזה והכי קאמר שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו וכיון שעכשיו אינו קבוע אינו ראוי לעבודה ולפיכך מותר ביין ולכשיבנה בית המקדש ויקבע אז יאסר ולא קודם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שגדל שערו וכו'.</b> בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג.) ואם תאמר מה צורך להיקש זה הא מקרא משמע ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו יש לומר דקרא אפשר לפרשו לרשות דהכי קאמר אע״פ ששאר אבלים שלא קרעו ולא פרעו במיתה אינכם בכלל חיוב זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואין פרועי ראש מחללים עבודה אע״פ שהוא במיתה עבודתו כשירה.</b> מסקנא דגמרא בפ״ב דתענית (דף י״ז:) ובס״פ כה״ג (סנהדרין דף כ״ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין כו'.</b> שם בפרקים הנזכרים: \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות א\"א ליתיה להאי כללא וכו'. ותירץ במגדל עוז דלאו בשעת ביאה קאמר אלא בזמן ביאה למעוטי בזמן הזה עכ\"ל. ואינו נראה שהרי בגמרא אמרו בזמן ביאה ורבינו שינה וכתב בשעת ביאה ולכן נ\"ל שרבינו מפרש דאפילו בזמן הבית כהן שאינו רגיל לעבוד הוי שלא בזמן ביאה כלומר שלא בשעת ביאה ומותר לו לגדל פרע וכן מבואר בדברי רבי' שכתב לפיכך כהן הדיוט העובד מגלח מל' יום לל' יום: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים בכהן הדיוט וכו'.</b> בסוף הוריות (דף י\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא גידול פרע שלשים יום כנזיר וכו' לפיכך כהן הדיוט וכו'.</b> בס\"פ כה\"ג שם ובפ\"ב דתענית ודקדק רבינו לכתוב העובד לרמוז למה שנתבאר בסמוך לדעתו שאין אסורים לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואנשי משמר אסורים לספר ולכבס בשבתן וכו'.</b> משנה (דף ט\"ו:) וגמרא (דף י\"ז) בפ\"ב דתעניות ומסיים שם במשנה ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת ואיני יודע מפני מה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי ששלמה משמרתו בתוך הרגל כו'.</b> ברייתא בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז:) ואמרינן התם דתנא דמתניתין פליג וא״כ יש לתמוה על רבינו למה פסק דלא כוותיה ואפשר שטעמו מדחזינן דאייתי בגמרא האי ברייתא ומפרש טעמה. וה״ה כתב בפרק ז' מהלכות יו״ט שטעם רבינו משום דהכי איתא התם תנא האבל והכהן מותרים בגילוח ואוקמוה בדשלים משמרתו ברגל תנא דידן סבר כיון דתנן בשלשה פרקים היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים כמאן דלא שלים משמרתו ברגל דמי ותנא ברא סבר אע״ג דשייך בהנך משמרות משמרתיה מיהא שלמה ליה ומאחר דהלכה כתנא ברא באבל כנזכר שם כן הלכה כמותו בכהן. והר״י קורקוס ז״ל כתב דלא מכרעא מילתא דמתניתין פליגא דאיכא למימר תנא ושייר כדשייר מי שאבדה לו אבידה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב שעבודתו כשירה ולא חללה.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה וכו' אף על פי שלא עבד וכו'.</b> הראב\"ד כתב אם נכנס מן המזבח ולפנים אמר אברהם זה לא מצאתיו וכו'. והרמב\"ן בהשגותיו לספר המצות כתב שטעם רבינו ממה שאמרו בסיפרא מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה תלמוד לומר אתה ובניך אתך ומפרש רבינו דבשעת עבודה דקתני היינו ביום בשעה שהעבודה כשירה וחייב מלקות קאמר והרמב\"ן חולק עליו ומפרש דבשעת עבודה היינו שעת עבודה ממש כלומר אם עבד והוא שתוי או פרוע ראש או קרוע בגדים אבל ליכנס בלבד בלא עבודה אינו אסור מן התורה ומה ששנינו בסוף פרק קמא דכלים (משנה ט) בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם אינו אלא ממעלות דרבנן והאריך עוד בזה לסתור דברי רבינו וכן כתב עוד בפירוש התורה בפרשת שמיני. וליישב דעת רבינו י\"ל שרבינו סובר כמאן דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ\"ד:) מעלות דאורייתא ומפרש דהיינו לומר שהאיסור ליכנס שם פרועי ראש וכו' הוא מדאורייתא אע\"פ שנשנו שם קצת מעלות שע\"כ הם דרבנן היכא דאפשר לפרש שהם דאורייתא אמרינן ולפי שראה רבינו דהאי בשעת עבודה דקתני בסיפרא אפשר לפרשו כדפריש הרמב\"ן כתב דין זה בדרך יראה לי ולא כתבו סתם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים וכו'.</b> בתורת כהנים פרשת שמיני בבואכם אל אהל מועד אין לי אלא בביאה מנין אף ביציאה תלמוד לומר אתה ובניך מנין לעשות המזבח כאהל מועד תלמוד לומר אתה ובניך רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר בקידוש ידים ורגלים בבואכם אל אהל מועד מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד ועשה בו יציאה כביאה ואינו חייב אלא בשעת עבודה אף כאן כן. וכתב סמ\"ג מנין אף ביציאה תלמוד לומר אתה ובניך פירוש אפילו אחד מהם יוצא מנין לעשות המזבח כאהל מועד תלמוד לומר אתה ובניך פירוש בדבר שאתה ובניך חלוקים משאר ישראל ע\"כ לשונו. ואיני יודע היכי יליף יציאה מאתה ובניך ואפשר דמייתורא דריש ליה דהל\"ל יין ושכר אל תשתו בבואכם ואתה ובניך אתך אייתר למדרש באם אינו ענין לאסור אף ביציאה: \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח וכו'.</b> כתב הראב\"ד אמר אברהם אם לדבריו אין צורך שישתה היין בין האולם ולמזבח וכו' נראה שטעמו דאין לומר לחייב ביציאה היינו שהכניס יין בפנים ושתה שם דמי נתן יין בפנים ותורת כהנים ה\"פ אין לי אלא בביאה דבבואכם משמע כשהם נכנסים ממש רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ לא ישתו אבל לשתות קודם שיתחילו ליכנס כלל לא קמשמע לן ולהאי קרי יציאה כיון דכששותים עדיין הם בחוץ. ומה שכתב אם לדבריו כלומר שהוא סובר דאף אם נכנס מן המזבח ולפנים לוקה דאילו להראב\"ד לפנים מן המזבח אינו אלא ממעלות דרבנן כמו שכתב בהשגה שקודם זו. ומה שסיים וכתב ובמזבח מיתה נמי איכא בשתויי יין כלומר דלדעת רבינו אע\"ג דבבואכם קאי בין למזבח בין לפנים מן המזבח ולא תמותו לא קאי אלא למזבח בלבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל וכו' עד סוף הפרק.</b> נראה שהוא מסברא שזה בכלל מה שנצטוינו ליראה מהמקדש. \n",
+                "<b>ומה שכתב כשהוא שתוי יין או שכור</b> היינו לומר דאפילו לא שתה יין אלא שהוא שכור משאר משכרין דאילו שכור מיין בקל וחומר אתי משתוי ולא הוה צריך למימר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין כ\"ג נכנס לקדש הקדשים וכו'.</b> משנה בפ\"ק דכלים (משנה ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכהן הדיוט נכנס לקדש לעבודה בכל יום.</b> נראה דהיינו להקטיר קטורת על מזבח הזהב שהוא בהיכל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש וכו'.</b> אע\"פ שמפשט הכתוב לא נצטווה בלא יבא אלא אהרן בתורת כהנים דרשו שאין תלמוד לומר אחיך ולמה נאמר אחיך לרבות את הבנים ובפסיקתא מסיים בה וכן הוא אומר וישמע אברם כי נשבה אחיו והוא לוט בן אחיו. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית x</b> תמיה לי מאחר דקרא לא קאמר אלא הקדש מניין לנו לומר זה קדש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרוכת דמבית לפרוכת קדש הקדשים משמע והיכי מרבה מיניה כל הבית. ונראה דה\"פ אילו לא נאמר אלא על הקדש הייתי אומר דלפני לפנים קרי קדש אבל להיכל לא נאסר משום דתפסת מועט תפסת והשתא דכתב מבית לפרוכת דהיינו קדש הקדשים על כרחך לומר דאל הקדש להזהיר על כל הבית אתא דאילו לפני לפנים כבר הזהיר במבית לפרוכת ודקדק רבינו לכתוב להזהיר על כל הבית לומר דאף על גב דמבית לפרוכת הוי במיתה בהיכל אינו אלא באזהרה כמו שיתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שנכנס לקדש הקדשים וכו'.</b> ובספרי ואל יבא בכל עת זה יום הכיפורים אל הקדש לרבות שאר ימות השנה: \n",
+                "<b>וכמה פעמים הוא נכנס לשם וכו'.</b> תוספתא בפרק קמא דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז:) טהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים מבית לפרכת אל פני הכפורת במיתה ר״י אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה במאי קא מיפלגי בהאי קרא ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות רבנן סברי אל הקדש בלא יבא מבית לפרוכת ואל פני הכפרת בלא ימות ורבי יהודה סבר אל הקדש ומבית לפרוכת בלא יבא ואל פני הכפורת בלא ימות ופירש״י מבית לפרוכת לפני לפנים ששם ארון ואל פני הכפורת נמי היינו מבית לפרוכת אלא שהלך עד לפני הארון וידוע דהלכה כרבנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או להשתחוות,</b> ה\"ק אם נכנס שלא לעבודה או להשתחוות דלהכנס לעבודה או להשתחוות מותר וזו היא ששנינו פ\"ז דתמיד (דף ל\"ג:) בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות ג' אוחזין בו וכך הם דברי התוספות בפרק הקומץ ומ\"ש בפרק י\"ט מסנהדרין כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה לוקה צ\"ל דהשתחויה בכלל עבודה היא שם וסמ\"ג כתב וז\"ל הנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות וכהנים שלא עבדו בין גדול ובין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה ומה ששנינו בזמן שכ\"ג נכנס להשתחוות בגמר עבודה מדבר עכ\"ל x נראה מדבריו דכשאינו בגמר עבודה אם נכנס להשתחוות לוקה ולפי זה דברי רבינו ה\"פ הנכנס לקדש שלא לעבודה או שנכנס להשתחוות אם אינו בגמר עבודה לוקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב וכו'.</b> בסיפרא פרשת שמיני ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת\"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה כי שמן משחת ה' עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה מנין לכהנים שבכל הדורות ת\"ל כי שמן משחת ה' עליכם. וכתב הראב\"ד תימה גדול הוא זה וכו'. נראה שטעמו של הראב\"ד משום דכתיב כי שמן משחת ה' עליכם ודעת הרמב\"ן בזה כדעת רבינו ומתוך דבריו נתיישבה תמיהתו של הרמב\"ן שכתב בהשגותיו לספר המצות בעיקר החמישי וז\"ל ת\"ל כי שמן משחת ה' עליכם לומר שאפילו כהנים הדיוטים שבכל הדורות כאלעזר ואיתמר באזהרה זו שלא להניח עבודה ולצאת כל זמן שיכולים לעשותה והראיה כי שמן משחת ה' עליכם מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת ה' עליהם שהוא לדורות כמו שאמר בהם והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם עכ\"ל וכ\"כ עוד בפי' התורה סוף פ' צו: \n",
+                "<b>וכן זה שנאמר בכהן גדול:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם כן מפני מה נשנית אזהרה זו בכ״ג וכו'.</b> בר״פ כל הזבחים (זבחים דף כ״ח) אונן [דפסול] מנ״ל דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל ופירש״י ומן המקדש וגו' לעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא ובכהן גדול משתעי וסמיך ליה ומן המקדש וגו' כלומר אף ביום שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חילל עכ״ל. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שאפילו כהן הדיוט שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה משמע שהטעם מפני שנראה כמזלזל העבודה אם יניחנה מפני ששמע שמת לו מת ויצא נראה שגומר עבודתו ואח״כ יצא שהרי כתב שאינו מוזהר מלצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואח״כ כתב שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת אינו עובד נראה שמיד ששמע מפסיק ומסלק ידו מעבודתו ומאחר שאסור לגמור עבודתו למה אסור לו לצאת מיד דכך לי שעת עבודה כיון שאינו יכול לעבוד כמו שלא בשעת עבודה ונ״ל שאע״פ שאינו יכול לגמור עבודתו אם יצא קודם שתגמר העבודה ע״י אחר נראה כמזלזל בעבודה ועי״ל שאם היה מותר לו להפסיק עבודתו ולצאת כששמע שמת לו מת איכא למיחש שמא כשיפסיק העבודה ויצא בבהלה תהיה העבודה בטלה מאין מתעסק בה עד שיתעוררו שאר הכהנים לבא לגמור ואין לך זלזול גדול מזה ולפיכך אסרה לו לצאת עד שתגמר העבודה ע״י אחר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אע\"פ שאינו יוצא א\"א וכיון שהוא חייב להתאבל עליו וכו'. ואיני רואה כאן השגה שלא כתב רבינו שאסור לו לצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואחר גמר עבודה יצא ויטמא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עבד והוא אונן של תורה חילל עבודתו וכו'.</b> בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"ד) תניא דאונן אסור לעבוד ואמרינן בגמרא מנ\"ל דכתיב ומן המקדש לא יצא [ולא יחלל] הא אחר שלא יצא חילל ופירש\"י ומן המקדש לא יצא כלומר אע\"פ שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש שאם יעבוד לא יחלל הא כהן אחר שלא יצא חילל. וברפ\"ב דזבחים (דף ט\"ו) נמי תנן דאונן שקיבל פסל ויליף לה מהאי קרא ומקראי אחריני ומייתי לה בק\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור.</b> הכי אסיקנא ברפ\"ב דזבחים שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו'.</b> וכבר נתבאר בסמוך ובפרק קמא דיומא (דף י\"ג:) תניא היה עומד ומקריב [על גבי המזבח] ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויצא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר יגמור ופירשו התוספות דבכהן גדול מיירי וכן דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומנין שעבודת האונן פסולה מקל וחומר וכו'.</b> בריש פרק שני דזבחים (דף ט\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואע\"פ שכהן גדול עובד אונן אסור לאכול בקדשים וכו'.</b> משנה בסוף הוריות (דף י\"ב:) כ\"ג מקריב אונן ולא אוכל וההדיוט לא מקריב ולא אוכל. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אינו חולק לאכול לערב.</b> ברייתא בר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש אונן שעבד אינו לוקה.</b> פשוט הוא דהא לית ביה לאו מפורש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומותר ליגע בקדשים וכו'.</b> משנה וגמרא (דף צ\"ח צ\"ט) וגמרא בר\"פ טבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו אונן וכו'.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף צ״ט:) אנינות לילה מדברי תורה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר אינה [מדברי תורה] אלא מד״ס ופסק כר״ש משום דרבי ס״ל כר״ש כדאיתא בפ' הנזכר (דף ק״א) הן היום אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מד״ס ועוד דסתם לן תנא כוותיה בפסחים ס״פ האשה (דף צ״א:) וכן הכריח הרי״ף בפרק היה קורא (דף י״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ומת ששהה ימים וכו'.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף ק״א) עד מתי מתאונן עליו כל זמן שאינו נקבר אפילו מכאן עד י' ימים דברי רבי וחכמים אומרים אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד ואיתא תו התם [תריץ הכי] עד מתי הוא מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. ופירש״י [ע״כ] בליל יום קבורה פליגי דקאמר רבי אפילו קברו לסוף י' ימים מתאונן עליו ליל יום קבורה וחכמים אומרים אינו מתאונן עליו ביום הקבורה אלא יום עצמו אבל לא לילו וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך מי שמת לו מת לאחר יום המיתה כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם.</b> כבר נתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטובל.</b> בפרק חומר בקדש (דף כ\"א) תנן דאונן צריך טבילה לקדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואוכל לערב.</b> כבר נתבאר דהלכה כחכמים דיום קבורה אינו תופס \n",
+                "<b>לילו ומ״ש ויום שמועה קרובה וכו'.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף ק') תניא יום שמועה כיום קבורה למצות ז' ול' ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב ושקיל וטרי בה גמרא ומסיק תנאי היא כלומר וסיפא כחכמים דאמרי יום קבורה אינו תופס לילו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל יום המיתה וכו'.</b> כבר נתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מן הפסח בלבד שהוא אוכל לערב</b> (אבל לא בקדשים) ומפרש בגמרא טעמא משום דאנינות לילה דרבנן גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שיתבאר במקומו.</b> בהלכות פסח פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבל אינו משלח קרבנותיו כל ז'.</b> בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא רבי שמעון אומר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ופירש״י לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא שלם בדעתו שדעתו מיושבת עליו ובתוספתא דזבחים פרק י״א אין אונן רשאי להביא זבחים כל שבעה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו יין או עצים או לבונה.</b> תוספתא פרק י\"א דזבחים: \n",
+                "<b>וכן מצורע אינו משלח קרבנותיו וכו'.</b> בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל המנודה יש בו ספק אם משלח אם אינו משלח.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם הקריבו עליו נרצה.</b> נראה דטעמא משום דמייתי התם למפשטה מדתניא כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודים היו ושלחו קרבנותיהם ודחי אביי דילמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל והא אמרת חמיר ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה וכיון דחזינן דמנודין לשמים שלחו קרבנותיהם לכתחלה אפילו אם תימצי לומר דמנודה לשמים קיל ממנודה לבריות מסתיין דנימא דהיינו דמנודה לבריות לא ישלח קרבנותיו לכתחלה אבל לומר דאף בדיעבד לא נרצה אין לנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא שרץ וכיוצא בו וכו'.</b> בפרק תמיד נשחט פסחים (דף ס\"ב) בכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ואילו בפסח ערל וטמא אין משלחין פסחיהם ופירש\"י ערל וטמא משלחין קרבנותיהם בעזרה חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת בו דכתיב לפי אכלו תכוסו וכתבו התוספות קשה לר\"י טמא איך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה וכו' וכל הסומך ראשו ורובו מכניס ותירץ דהכא מיירי בעופות וכן משני בהשולח אי נמי בבכור ובמעשר דלא בעו סמיכה ובפרק ב' דזבחים (דף כ\"ב:) אמר ריש לקיש דטמא שרץ משלח קרבנותיו וטמא מת אינו משלח קרבנותיו ובפרק מי שהיה טמא פסחים (דף צ\"ג) סבר רב נחמן כמ\"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ.</b> פירוש עד שיטבול אבל טבול יום דמת אין שוחטין עליו כמבואר בפרק ששי מהלכות קרבן פסח. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל טמא מת אין מקריבין עליו כלל עד שיטהר.</b> כבר כתבתי בסמוך דבפרק שני דזבחים אמרינן דריש לקיש אמר הכי ואע\"ג דאמרינן התם דזקני דרום סברי דטמא מת משלח קרבנותיו משמע התם דלא קיימא לן כוותייהו דמתיב עלייהו ולא שני אלא בדוחק ואמרינן התם דאף זקני דרום לא אמרו אלא בדיעבד אבל למצוה לא ישלח וא\"כ ריש לקיש דפליג עלייהו בדיעבד נמי קאמר ומש\"ה כתב רבינו אין מקריבין עליו כלל כלומר אפילו בדיעבד לא מהני ובכלל זה גם כן לומר שאע\"פ שטבל אין מקריבין עליו כמו שנתבאר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש וכו' זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה וכו'. ומ\"ש שמחנה שכינה הוא מפתח עזרת ישראל ולפנים וכן מ\"ש שמחנה ישראל הוא מפתח ירושלים ולפנים.</b> תוספתא פ\"ק דכלים כשם שהיו במדבר שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל כך היו בירושלים מפתח ירושלים עד פתח הר הבית מחנה ישראל מפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה משער נקנור ולפנים מחנה שכינה והן קלעים שהיו במדבר ואיתא נמי בספרי פרשת נשא ובסוף זבחים (דף קי\"ו): \n",
+                "<b>ומ\"ש שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת וכו' מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו וכו'.</b> בספרי פרשת נשא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' שומע אני שלשתן במקום אחד ת\"ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה וגו' מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל לימד על הכלל כולו מה מצורע שחמורה טומאתו וחמור שילוחו משילוח חבירו פירוש מדכתיב בדד ישב נראה שהוא לבדו שם שאין אחר במחיצתו אף כל שחמורה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו מכאן מנו חכמים למחיצות כל שהזב מטמא מצורע מטמא חמור מצורע שמטמא בביאה כל שהמת מטמא הזב מטמא חמור הזב שמטמא תחת אבן מסמא וכיוצא בזה דריש בפסחים פרק אלו דברים (דף מ\"ה) ובפרק שלשה מינין (נזיר דף ס\"ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש טמא מת אפילו המת עצמו וכו'.</b> בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש החיל משלחין ממנו עכו״ם וכו'.</b> בפ״ק דכלים (מ״ח) החיל מקודש ממנו שאין עכו״ם וטמאי מתים נכנסים לשם. ומה שהוסיף רבינו ובועלי נדות. ברייתא בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ס״ח) ששנינו בה בועל נדה כטמא מת והעלו שם דלמחנות קאמר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל טבו\"י נכנס לשם שכבר טבל.</b> כן משמע שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עזרת הנשים משלחין ממנו טבול יום וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואסור טבול יום במחנה לויה מד\"ס.</b> ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) ובפ\"ק דיבמות (ז':) א\"ר יוחנן אפילו עשה לית ביה שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה [וירושלים בבית ה'] לפני החצר החדשה מאי חדשה שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מעזרת ישראל וכו'.</b> גם זה בפרק קמא דכלים. \n",
+                "<b>ומ״ש שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה.</b> בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמא המשולח מהר הבית וכו'.</b> כ\"כ גם בסמ\"ג ל\"ת סי' ש\"ד ותמהני על זה דגרסינן בר\"פ אלו דברים (פסחים ס\"ח) תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבדימי ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ואל יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה מכאן לבעל קרי שיצא חוץ לשתי מחנות אמר ליה אכתי לא עיילתיה אפיקתיה וכו' אלא אימא מחוץ למחנה זה מחנה לויה ואל יבא אל תוך המחנה זה מחנה שכינה ונראה שלא היה כתוב כן בגירסתם וכן נראה מדברי רבינו בספר המצות שלו סי' ע\"ח: \n",
+                "<b>ומ״ש וכן מצורע שנכנס לירושלים.</b> תוספתא כתבה רבינו בפירוש המשנה פרק קמא דכלים (משנה ח') ופירשה ובפרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה איתיביה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים זבים וזבות שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים וכו' תנאי היא דתניא בדד ישב לבדו ישב שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו יכול יהיו זבים וטמאי מתים משתלחים למחנה אחת ת״ל ולא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה ורבי שמעון אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמא מת ואל יאמר זב וכו' למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית כשהוא אומר בדד ישב הכתוב נתקו לעשה ופירש״י תנאי היא דאיכא תנא דלא מייתי ליה קרא לעשה אלא ליתן לו מחנה שלישית ואע״ג דרב חסדא סבר דפטור כיון דפלוגתא דרבי יהודה ור' שמעון היא פסק רבינו כר' יהודה דהלכה כוותיה לגבי דרבי שמעון ורב חסדא איכא למימר דהאי ברייתא לא שמיע ליה מדלא אמר הלכה כפלוני ואי הוה שמיע ליה הוה אמר הלכה כר' יהודה כ״כ סמ״ג במל״ת סימן ש״ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נכנס לשאר ערים המוקפות חומה אע\"פ שאינו רשאי לפי שנאמר בדד ישב אינו לוקה.</b> כ\"כ רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים.</b> בתוספתא פרק קמא דכלים ופירשה רבינו שם בפירוש המשנה ונראה דמשום דמקרא דולא יטמאו את מחניהם לוקה ארבעים כשנכנס לפנים מחומת ירושלים שהרי טימא מחנה ישראל וכדתניא בסיפרי וכשנכנס עוד להר הבית לוקה עוד ארבעים מפני שטימא מחנה לויה ונמצא שעבר שנית על ולא יטמאו את מחניהם אי נמי שכשנכנס להר הבית עבר משום ואל יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה וכמו שכתב רבינו לעיל בסמוך וקשה דאם כן הל\"ל נמי שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק\"כ שהרי טימא גם מחנה שכינה ולוקה עליו שלישית ואפשר דכיון דגלי לן שאם נכנס למחנה לויה לוקה שמונים ממילא משמע שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק\"כ: \n",
+                "<b>אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת הנשים וכו'.</b> כבר נתבאר בפ\"ז שמפתח הר הבית עד שער נקנור שהוא שער עזרת ישראל מחנה לויה ונתבאר שטמא מת מותר במחנה לויה וחכמים אסרו לטמא מת ליכנס בחיל כמו ששנינו בפרק קמא דכלים (משנה ח') אע\"פ שהוא מחנה לויה ואסרו לטבול יום ליכנס בעזרת הנשים כמו ששנינו שם אע\"פ שגם היא ממחנה לויה וכיון דאין איסורן אלא מדרבנן אין בהם מלקות אבל מכת מרדות יש בהם כשאר איסורי דרבנן. ומ\"מ יש לדקדק בדברי רבינו שהיה לו לכתוב טמא מת שנכנס לחיל או טבול יום שנכנס לעזרת הנשים כמו שהוא במשנה פרק קמא דכלים וכן שנינו עוד בתוספתא כתבה רבינו בפי' המשנה פ\"ק דכלים החיל ועזרת הנשים מעלה יתירה בבית עולמים והטמאים שנכנסו לשם פטורים: \n",
+                "<b>ומ״ש או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל,</b> וכתב עליו הראב״ד זה שיבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה וכו'. ותמהני למה הלך להביא ראיה מהתוספתא והניח מלהביא מדתניא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כז:) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת. וליישב דברי רבינו י״ל דמשמע בפרק שני דזבחים (דף י״ז:) דאיכא תנא דסבר מחוסר כפורים לאו כזב דמי ואע״ג דקאמר התם לא דכ״ע [מחוסר כפורים דזב] כזב דמי והכא בהא קא מיפלגי וכו' האי דחייה בעלמא היא אבל קושטא דמילתא דפלוגתא היא וכדמוכח קצת בפ' ג' מינין וההיא דתוספתא וההיא דהקומץ רבה כמ״ד מחוסר כפרה דזב כזב דמי ורבינו פסק כמ״ד לאו כזב דמי ומכל מקום צריך טעם למה פסק כן. ובפרק י״ח מהלכות פסולי המוקדשים כתב האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו עכ״ל. ודרשא זו דטומאתו עליו באיזה מקום מייתי לה ועלה סמך רבינו גם בכאן. אחר כך מצאתי להר״י קורקוס ז״ל שכתב דטעמיה משום דבפרק שני דזבחים x בעינן לאוקמיה פלוגתא דרבנן ויוסף הבבלי בהכי ומוקי רבנן כמ״ד לאו כזב דמי גם רבי יוחנן הכי ס״ל גבי טבול יום וכל שכן גבי מחוסר כפורים ותו דבפ' ג' מינין אמרינן דכ״ע מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי גם בסמוך כתבתי בשם רבינו שמשון דתנא דכלים צ״ל דסבר לאו כזב דמי ותני לה גבי הלכתא פסיקתא גם סוגיא דמעילה ובסוטה דרבנן דפליגי אאבא שאול סברי לאו כזב דמי כאשר כתוב שם בתוספתא דלשיטת רש״י צ״ל כן ושיטת רבינו עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה וכו'.</b> זה פשוט וכתב רבינו בספר המצות סימן ל\"א וז\"ל לשון מכילתא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה ומנין בל\"ת ת\"ל ולא יטמאו את מחניהם עכ\"ל. אך \n",
+                "<b>מ\"ש זה מחנה שכינה</b> דמשמע לכאורה דאתא למעוטי שאר מחנות שאינו לוקה עליהם קשה דמהי תיתי לן דקרא סתם איירי משמע דאכולהו מחנות קאי ואין לומר דמדכתיב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם משמע דמחנה שכינה דוקא קאמר דעבר עליו בלא תעשה ולא על שאר מחנות שיקשה לזה ממה שכתב רבינו לעיל בפרק זה והוא שנוי בתוספתא נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים ואפשר לומר דמן המקדש דנקט רבינו מקום המקודש קאמר וכל המחנות בכלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומניין שאינו עובר אא\"כ נכנס וכו'.</b> כתב רבינו בסה\"מ שלו סי' ע\"ז דהכי איתא בספרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא שנכנס למקדש וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ואין חייבין כרת או קרבן וכו'.</b> בפרק שני דשבועות (דף י\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> בהלכות בית הבחירה פרק ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה.</b> בפרק כהן גדול דנזיר (דף נ\"ו:) תנן רבי אליעזר אומר משום רבי יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכבר נתפרש בנזירות.</b> הוא בפרק שביעי. \n",
+                "<b>ומ״ש או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן טומאות שהנזיר מגלח עליהם וכו': כתב</b> הראב״ד שיבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח וכו'. ואני אומר פשטן של דברים כדברי הראב״ד דתנן בפרק כהן גדול (נזיר דף נ״ד) שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת ותנן נמי (דף נ״ו) כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש ומאחר שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת אין חייבין עליהם על ביאת המקדש אבל רבינו מפרש דהא דתנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש לא לענין כלים הנוגעים במת איתניא אלא לענין טומאות הפורשות מן המת כגון רביעית דם ורובע עצמות אבל כלים הנוגעים במת אע״פ שאין הנזיר מגלח עליהם חייבין עליהם על ביאת המקדש מדגרסינן בירושלמי בפרק כהן גדול תמן תנינן שנים טמאים במת אחד טמא טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב שלשה טמאים במת שנים טמאים טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב ד' טמאים במת שלשה טמאים טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב כיצד שנים בני אדם הנוגעין במת טמא טומאת ז' ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב xx (כיצד ג' כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמא טומאת ז' והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כיצד ד' כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמא טומאת ז' הד' בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב) רבי יוחנן בשם רבי ינאי וכולהון תורה הם אצל תרומה אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חיטוי חייב על ביאת המקדש ושאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת המקדש. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעים במת טעון חיטוי והוא שני אמר ר' אבין בר חייא בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים מילתיה דרבי אבין בר חייא אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון בלבד וה״פ דלגבי ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון דהיינו הנוגע במי שנגע במת אבל שלישי שנגע בשני דהיינו הנוגע במי שנגע בנוגע במת פטור ויהיב טעמא משום דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכו' וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אינו טעון חיטוי שהרי אינו טמא אלא טומאת ערב הנוגע בו אינו חייב על ביאת המקדש ולפ״ז ה״פ דקרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חיטוי ולא יתחטא ונכרתה אבל אם יטמא במי שאינו טעון חיטוי לא. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעין במת טעון חיטוי שהרי הוא טמא טומאת שבעה ולפי זה יהיה אדם הנוגע בו חייב על ביאת המקדש אע״פ שהוא שלישי בשני והיאך אמרת שאינו חייב אלא שני שנגע בראשון ושני רבי אבין בר חייא אמר בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים ולפי שאלו דברים סתומים בלי טעם דמשמע דאתא לפלוגי בין טומאת איש באיש לטומאת איש בכלים וקשה שזה סותר מאמר רבי יוחנן שאמר סתם אינו חייב אלא שני בראשון וכללא הוא אף לטומאת איש בכלים לכך הוצרך לפרש דבריו ואמר מילתיה דרבי אבין בר חייא וכו' כלומר לאו כדקא ס״ד דמפליג בינייהו דלעולם אינו חייב אלא הנוגע בראשון ולא הנוגע בשני אפילו נוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת וטעמא משום דלית לן לפלוגי בינייהו וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנוגע בו חייב על ביאת המקדש מפני שנגע במי שאינו בר חיטוי כן אדם הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת אע״פ שנגע במי שהוא בר חיטוי פטור על ביאת המקדש כיון שהוא שלישי בשני ואין לנו לחייב אלא שני בראשון בלבד ומשום דקשה דטפי הוה עדיף למיתלי כולה מילתא במי שטעון חיטוי דאידכר בקרא ולא למיתלי בשני שנגע בראשון דלא אידכר בקרא לכך הקדים רבי יוחנן ואמר כולהון תורה הם כלומר דברי קבלה הן וקאי גם למאי דאמר אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון וז״ש רבינו שדברים אלו הלכה מפי הקבלה ואע״פ שרבינו שמשון בפ״ק דאהלות מפרש ירושלמי זה בדרך אחרת לדעת רבינו צריך לפרשו כמו שפירשתי ונתבארו דבריו ואע״ג דבתר הכי קאמר בירושל' אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר אבל הנוגע במי שנגע במת פטור כבר הביאו שם ברייתא החולקת עם רבי אילא וכיון דתניא כוותיה דרבי יוחנן הכי נקטינן. ודע דבתר הכי מייתי בירושלמי לסיועי לרבי יוחנן מדתנן כל טומאה שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת המקדש וכו' ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו [על ביאת מקדש] וה״פ לדעת רבינו ראשון דהיינו הנוגע במת שהנזיר אם נגע במת מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו ראשון ונכנס למקדש חייב שני דהיינו הנוגע במי שנגע במת שאם הנזיר נגע במי שנגע במת אינו מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו שני ונכנס למקדש פטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנטמא בשאר אבות טומאות של תורה.</b> קצת מהן מפורשות בפרשת ויקרא גבי מטמא מקדש וה\"ה אשארא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו.</b> משנה בפרק י\"א דמסכת פרה (משנה ד') כל הטעון ביאת מים מד\"ת אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו במים בין לאחר ביאתו חייב. \n",
+                "<b>וכתב</b> הרב רבי אברהם בן דוד על מה שכתב רבינו כל הטעון ביאת מים וכו'. דבריו סותרים את דבריו עכ\"ל. ונראה שטעמו מפני שכתב אחר כך וכן הנוגע בכלים וכו' או שנגע באדם וכו' הרי זה פטור והרי אלו טעונים ביאת מים מן התורה ופטור ואם תאמר הרי ההיא דכל הטעון ביאת מים מן התורה מתניתין היא וההיא דהנוגע בכלים וכו' דעדיפא מינה קאמר הראב\"ד שאינו חייב על מגע כלים על ביאת מקדש ויש לומר דמתניתין דכל הטעון ביאת מים לא קשיא דהכי מיתניא התם כל הטעון ביאת מים מן התורה מטמא את הקדש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש לאחר ביאתו במים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ואם בא על המקדש בין לפני ביאתו במים בין לאחר ביאתו חייב ואיכא למימר דכללא דכל הטעון ביאת מים לשאר מילי הוא אבל לענין חיוב מקדש לאו כללא הוא אלא אתא למימר שהטעון ביאת מים מן התורה אם הוא חייב על ביאת המקדש אע\"פ שבא במים חייב עד שיעריב שמשו אבל רבינו דלא מייתי ליה אלא לענין חיוב ביאת מקדש ולא עוד אלא שכתב כללו של דבר קשיא. והיה אפשר לתרץ דדברי רבינו נמי כך הם מתפרשים כללו של דבר כל אחד מאלו שאמרנו שחייבים עליהם על ביאת המקדש והוא טעון ביאת מים מן התורה אפילו טבל חייב כרת עד שיעריב שמשו אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה והוא טעון ביאת מים מן התורה הרי זה פטור על ביאת המקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות.</b> הכי משמע מדאמרינן אין חייבין עליה על ביאת המקדש חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא אבל מצאתי שרבינו כתב בפ\"ה מהלכות טומאת מת וז\"ל נמצאת אומר אדם שנגע במת ואדם באדם אחר הראשון טמא טומאת שבעה והשני [טמא] טומאת ערב כלים הנוגעים במת וכלים בכלים שניהם טמאים טומאת ז' אבל השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם שלשתן טמאים טומאת ז' הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב בד\"א לענין תרומה וקדשים אבל לחייב כרת על ביאת מקדש או על אכילת קדשים אינו חייב אלא על השנים בלבד הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדין תורה שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש שהדברים האלו אע\"פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים עכ\"ל. וכך הם דבריו פה והשתא דברי רבינו מתיישבים כפשטן בלי סתירה שבתחילה אמר כל הטעון ביאת מים מן התורה כלומר מפורש ממש בתורה דהיינו הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת וכו' שנמצא שהוא שלישי לראשון שנגע במת הרי זה פטור על ביאת המקדש שדברים אלו הלכה מפי הקבלה כלומר ומאחר שאינם מפורשים בתורה אינם בכלל כל הטעון ביאת מים מן התורה וזה עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכניס שרץ וכיוצא במקדש וכו'.</b> בסוף עירובין (דף ק\"ד:) [אמר רב טבי בר קיסנא] אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור וכו' לימא כתנאי שרץ שנמצא במקדש וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' לא דכ\"ע חייב והכא בהא קא מיפלגי וכו' וכיון דאסיקנא דכ\"ע חייב משמע דהכי הלכתא ועוד דאמרינן בתר הכי אלא כהני תנאי דתנן מהיכן מוציאין אותו וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ופירש\"י אמר רבי יוחנן לענין עיולי כ\"ע המכניס שרץ חייב ולענין להוציא הנמצא בעזרה בשבת בהאי קרא פליגי עכ\"ל ויש סיוע לדבריו מדקאמר מאי לאו בהא קא מיפלגי ולפי זה הא דאמר אלא כהני תנאי היינו לומר אלא לימא כהני תנאי וכיון דאסיקנא ה\"נ דחייב משמע דהכי הלכתא ואפי' לפירוש התוס' דהא דרבי יוחנן מילתא באפי נפשה היא ולא אתא לדחויי הא דקאמר אלא כתנאי מ\"מ תנא דאמר חייב הוא ר\"ע והלכה כמותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות.</b> בירושלמי פרק כהן גדול דנזיר: \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו וכו'.</b> הכי איתא בתורת כהנים וכתב הראב\"ד על זה ומאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת וכו' ויש לתמוה עליו למה כתב כן על דברי רבינו שהרי דבריו דברי ת\"כ הם וכמו שתירץ הרב רבי אברהם ב\"ד לעצמו כך נתרץ לרבינו כ\"ש שהמסתכל בדברי רבינו יבין דלדידיה קושיא מעיקרא ליתא שהוא מפרש הא דשמואל לא במכניס כלי טמא שרץ הוא אלא במכניס אדם טמא שרץ הוא וחייב כרת הוא כפשטא דלישנא דחייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהם אב הטומאה וכו' אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה עליו.</b> כתב הראב\"ד על זה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו עכ\"ל. ואיני יודע היאך יצדק פה לשון סוף דבר ומ\"ש צריך לדקדק אחריו איני יודע מה דקדוק שייך בזה דמלתא דסברא היא כיון שהקילה תורה בכלים לפוטרם מכרת כן נאמר שהקילה בכלי שהוא ראשון לפוטרו אף ממלקות ומה שהקשה מטמא שרץ כבר כתבתי דלרבינו לא בכלי טמא שרץ מיירי אלא באדם טמא שרץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות.</b> ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) [אמר עולא] אמר ר\"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה וכו' דביאה במקצת שמה ביאה לענין מלקות אבל לא לענין כרת ובתר הכי אמרינן (דף ל\"ג:) כי אתא רבין אמר רבי אבהו לענין טמא שנגע בקדש איתמר ופירש\"י לא יליף ר\"ל מלקות מההוא קרא אלא לטמא שנגע בקדש ולא איירי בביאת מקדש כלל עכ\"ל. וסובר רבינו דכיון דלרבי אבהו לא איירי ר\"ל בביאת מקדש כלל אין לנו לחייבו מלקות משום ביאת מקדש כיון דפלוגתא היא ומיהו מדרבנן מיתסר ומכין עליו מכת מרדות. \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו שמעתא דזבחים קשיא עליה וכו'. ויש לי קושיא בדבריו שכתב ואמרי' התם עשה שיש בו כרת הוא והא אסיק התם רבינא דלענין מלקות אמרה ר\"ל ולא לענין כרת ומה לנו אי אמרינן התם עשה שיש בו כרת הוא ונ\"ל דה\"ק שמעתא דזבחים קשיא עליה דאמר ריש לקיש טמא שהכניס ידו למקדש לוקה וקס\"ד התם לומר דכרת נמי איכא משמע מדאורייתא הוא הילכך אע\"ג דאסיק רבינא דלא לענין כרת אמרה ריש לקיש אלא לענין מלקות ע\"כ מלקות דאורייתא קאמר ולא מכת מרדות דרבנן כדקאמר הרמב\"ם ומ\"מ במה שכתבתי נסתלקה השגתו. \n",
+                "<b>ומ״ש</b> ואי משום שמעתא דיומא היינו דגרסינן בר״פ אמר להם הממונה (יומא דף ל״א) א״ל אביי לרבי יוסף ביאה במקצת שמה ביאה או לא א״ל בהונות יוכיחו שהם ביאה במקצת ותניא מצורע טובל ועומד בשער ניקנור ופירש״י שמה ביאה לענין טבילה זו וצריך לטבול אם בא להכניס אחד מאבריו לעזרה עכ״ל. וחשש הראב״ד שמא משם למד רבינו לומר דביאה במקצת אינה אלא מדרבנן דכיון דלענין טבילה לנכנס בעזרה שהיא דרבנן איבעיא כי פשיט ממצורע נמי מדרבנן היא וכן הוא דעת התוספות ודחה הראב״ד ראיה זו וכתב דאדרבה משם ראיה דביאה במקצת דמצורע דאורייתא דאל״כ לא היו מחמירים במעלות דרבנן ואני אומר שאין טענה זו מוכרחת ועוד שמלבד זה כבר כתבתי טעם רבינו: \n",
+                "<b>וכן כל טמא באב מאבות הטומאות של דבריהם וכו'.</b> זה פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור וכו'.</b> ברייתא בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז:) ומדקתני פטור משמע אבל אסור מדרבנן ומפני כך כתב רבינו ואף על פי שהוא פטור מכרת מכין אותו מכת מרדות. כתב הראב\"ד ואע\"פ שהוא פטור מכרת מלקין אותו א\"א חסר מכאן עכ\"ל. ואני שמעתי ולא אבין מה חסרון יש כאן ובנוסחא אחרת לא היה כתוב בה א\"א חסר מכאן ובסוף ההשגה הקודמת המתחלת שמעתא דזבחים קשיא עליה וכו' היה כתוב ואע\"פ שהוא פטור מכרת מלקין אותו. מצאתי ספר מוגה מספרי רבינו שכתוב בו [ואפילו נכנס במגדל הפורח באויר] בין שנכנס למקדש [במגדל] דרך גגות בין שנכנס דרך פתחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שחייבים על זדונו וכו'.</b> בסוף עירובין (ק\"ד:) תנן שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ר' יוחנן בן ברוקא ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ולמזבח [דברי ר\"ש בן ננס] ר\"ע אומר כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ופירש\"י בצבת של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ופסק רבינו כרבי יהודה וכר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד טמא שנכנס למקדש טהור וכו': נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס וכו'.</b> בפרק שני דשבועות (דף י\"ד:) תנן נטמא בעזרה וכו' והשתחוה או ששהה כדי השתחויה או בא לו בארוכה חייב ובקצרה פטור ופירש רש\"י או שבא לו בארוכה שיוצא לו דרך ארוכה שיש קצרה ממנה לצאת חייב ואפילו לא שהה תחלה ושיעורים הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה. בקצרה פטור היכא דלא שהה ולא השתחוה ובגמרא (דף ט\"ז:) השתחוה אמר רב לא שנו אלא שהשתחוה כלפי פנים אבל השתחוה כלפי חוץ שהה אין לא שהה לא ופירש רש\"י לא שנו דבהשתחויה כל דהו אפילו לא שהה בה כדי השתחויה חייב אלא שהשתחוה כלפי פנים לצד מערב אבל השתחוה כלפי חוץ לצד מזרח אין זו השתחויה ואי שהה כדי השתחויה מיחייב משום שהייה ואי לא לא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו טימא עצמו במזיד.</b> שם (דף י\"ז) בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה או דלמא בפנים גמירי שהייה לא שנא באונס לא שנא במזיד תיקו ופסק לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב חייב כרת ואם היה שוגג מביא קרבן.</b> שם (דף ט\"ז:) בעי רבא צריך שהייה למלקות או [אין צריך שהייה למלקות] לקרבן גמירי שהייה למלקות לא [גמירי שהייה] או דילמא בפנים גמירי שהייה לא שנא לקרבן לא שנא למלקות תיקו ופסק לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שאמר וכמה שיעור שהייתו כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה וכו'</b> שם כמה שיעור שהייה פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעמיה וכו' דחד אמר כמימריה דהאי פסוקא וחד אמר כמויכרעו לסופיה וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו ופסוק זה הוא בדברי הימים ויש לתמוה למה פסק רבינו להחמיר כמאן דאמר מויכרעו לסופיה ולא כמאן דאמר כמימריה דהאי פסוקא דמשמע כמימריה דכוליה פסוקא מראשו עד סופו ושמא יש לומר שרבינו מפרש דמ\"ד כמימריה דהאי פסוקא אינו כל הפסוק אלא עד ויכרעו בלבד ואם כן הוה ליה מ\"ד מויכרעו לסופיה מיקל ופסק כוותיה ובירושלמי פרק אמר להם הממונה תנינן תמן השתחוה או ששהה כדי השתחויה עד כמה היא שיעור השתחויה רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי עד כדי ויכרעו אפים ארצה [על הרצפה] וישתחוו רבי אבהו מוסיף עד והודות לה' כי טוב כל\"ח ועל פי זה יש לפרש דמ\"ד כמימריה דהאי פסוקא היינו כדי ויכרעו אפים ארצה וישתחוו בלבד דהשתא הוי מאן דאמר מויכרעו לסופיה מיקל ומספיקא פסק כמאן דמיקל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא בקצרה אע\"פ שלא רץ וכו'.</b> מימרא דרבא שם (דף י\"ז): \n",
+                "<b>יצא בארוכה וכו' הואיל ויצא בארוכה חייב.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>יצא בקצרה והלך מעט וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ופסקה לקולא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טמא שעבד במקדש חילל עבודתו.</b> משנה ריש פ\"ב דזבחים (דף י\"ז:). \n",
+                "<b>ומה שכתב אף על פי שלא שהה שם.</b> בפרק שני דשבועות (דף ט\"ז:). ואם יקשה עליך היאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה ביארו רבינו בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב וחייב מיתה בידי שמים.</b> בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ״ד). \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל וכו' ולהלן הוא אומר ומתו בו כי יחללוהו מה חילול האמור שם חייב מיתה בידי שמים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף ע״פ שאם עבד בטומאה אינו חייב וכו'.</b> משנה בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פא:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה וכו' וביציאתו היה צנור בידו וכו'.</b> בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה.</b> ברפ\"ב דזבחים (דף י\"ז). \n",
+                "<b>ומ״ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם.</b> בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג:) טבול יום ששימש מנ״ל דתניא רבי סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין תלמוד לומר קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו אם אינו ענין לטמא ששימש דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום ששימש ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר וכו'</b> הוא לתת טעם למה חלוק ממחוסר כפורים. \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב״ד על מ״ש רבינו טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו חייב מיתה בידי שמים א״א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת וכו'. ויש לתמוה כיון דקושיא זו לכ״ע איתא למה כתבה בהשגות כאילו הוא פרטית לרבינו. ונ״ל שמכח קושיא זו היה אפשר לפרש דהא דתנן בפרק י״א ממסכת פרה (משנה ד') ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב היינו חיוב מלקות אבל מכרת פטור מאחר שטבל אבל לרבינו שכתב חייב כרת קשיא וי״ל דיש במיתה בידי שמים משא״כ בכרת דכרת היינו שאינו מגיע לששים שנה כדאמרינן בשילהי מועד קטן (דף כ״ח) ואיכא נמי כרת דיומי כדאמרי' נמי התם x ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע כמו שכתבו התוס' בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ה) בד״ה כרת ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים משא״כ במיתה בידי שמים כמו שכתבו התוס' בפ״ק דיבמות (דף ב') ועוד יש ביניהם שהחייב מיתה בידי שמים עלה מות בחלוניו וב״ח מקנה קנינו מתים פרתו רועה באפר והיא מתה תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מחוסר כפורים שעבד אע\"פ שעבודתו פסולה וחילל.</b> ברפ\"ב דזבחים (דף י\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש ה\"ז פטור.</b> יש לתמוה דהא בס\"פ הנשרפין מני בכלל אלו שבמיתה מחוסר כפורים ואמרי' בגמרא (דף פ\"ג:) מנ\"ל אמר רב הונא דאמר קרא וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה ואמר מר טמא ששימש במיתה ורבינו עצמו בפרק י\"ט דסנהדרין מנה מחוסר כפורים בכלל מחוייבי מיתה שחייבים מלקות וצ\"ע וכבר השיגו הראב\"ד וכתב אבל מחוסר כפורים שעבד אע\"פ שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור אמר אברהם והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו וכו'. ולא ידעתי למה לא הקשה עליו גם מדידיה אדידיה כמו שהקשיתי וסמ\"ג כתב בסי' ש\"ה מחוסר כפורים שעבד תניא שהוא במיתה ועבודתו פסולה וחילל עכ\"ל ומאחר שהוא רגיל להביא דברי רבינו בכל מקום יש לתמוה עליו למה לא הביאם גם פה ויקשה מההיא ברייתא. ולענין מה שהשיג הראב\"ד יש לומר שרבינו סובר דהלכה כמ\"ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי כמו שכתבתי בפ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן שעבד ואח״כ נודע שהיה טמא וכו' ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכו'.</b> משנה פרק כיצד צולין (פסחים דף פ':) ואע״ג דבענין פסח איתניא משמע דה״ה לכל הקרבנות אלא שיש ביניהם קצת חילוק כמו שאכתוב בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה וכו'.</b> שם וכלישנא בתרא אלא דאיכא למידק שממ\"ש רבינו נראה דלכתחילה אינו זורק כל שנודע לו ובפרק ז' מהלכות קרבן פסח נראה מדבריו דלכתחילה נמי שוחט וזורק וצריך לומר שטעמו משום דשאני קרבן פסח שהוא חובה והיא מצוה עוברת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכבר ביארנו טומאת התהום.</b> בנזירות פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין וכו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלים.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) אמרי' דליכא תנא דשמעת ליה מרצה על אכילות אלא ר״א ופירש״י על אכילות על טומאה שנגעה בבשר ובשירי מנחה הנאכלים אלא על טומאת הדם וקמצים ואימורים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה.</b> משנה שם (דף פ':) שהציץ מרצה על טומאת הדם ואינו מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא א\"כ היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה.</b> משנה שם (דף ע\"ט) נטמא הקהל או רובו או שהיו כהנים טמאים והקהל טהורים יעשנו בטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו וכו'.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע\"ו) ובריש יומא (דף ד') פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון ופסק כרבי יהודה. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאיכא למידק דבגמרא אקשו לר\"י ושני דקסבר דטומאה הותרה בצבור ומאחר שפסק רבינו בסוף הפרק שטומאה דחויה היא בצבור הוי תרתי דסתרן. ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן ותירץ לו כן לרווחא דמילתא והאריך בדבר להוכיח כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קרבן שאין קבוע לו זמן וכו' וכל קרבן שקבוע לו זמן וכו'.</b> משנה רפ\"ב דתמורה (דף י\"ד). בס\"פ ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה. פשוט בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קרבנות הצבור קבוע זמנן וכו'.</b> ברפ״ב דתמורה (דף י״ד) תנן יש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד שקרבנות הצבור דוחים את השבת ואת הטומאה וקרבנות יחיד אינם דוחים לא את השבת ולא את הטומאה אמר ר״מ והלא חביתי כהן גדול ופר י״ה קרבן היחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע ופירש״י אלא שזמנו קבוע כלומר אין הטעם תלוי אלא בקביעות זמן אותן שזמנן קבוע שאם עבר הזמן אין להם תשלומין דוחים שבת וטומאה אפי' דיחיד וכל שאין להם זמן קבוע אינם דוחים שבת וטומאה ואפילו דצבור כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע״ז עכ״ל ומשמע שדברי ר״מ הם דברים אמתיים וכן כתב רבינו בפירוש המשנה וכן משמע בגמרא פרק הוציאו לו (יומא דף נ') וכן בפ״ק דיומא עלה ז' וא״כ יש לתמוה על זה שכתב כאן כל קרבנות הצבור קבוע להם זמן שהרי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע״ז אין זמנן קבוע ואפשר דה״ק כל קרבנות הצבור הקבועים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכל קרבן מהם שקרב בטומאה אינו נאכל וכו'.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו) תנן חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ר״ח ופירש״י אין לך קרבן x ציבור נאכל אלא אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד דוחה את הטומאה וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ט) נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיו אלו ואלו טהורים והיו כלי השרת טמאים למת.</b> שם בברייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולם לעזרה.</b> שם בברייתא שאין קרבן ציבור חלוק ופירש\"י שאין קרבן ציבור הבא בטומאה חלוק מאחר שהקרבן רובו בטומאה אף היחיד עושה בטומאה. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל הטמאים בטומאה אחרת וכו' לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואף ע״פ שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבים כרת על הביאה ומיתה על העבודה וכו'.</b> בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ״ה:) תנן הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורים [מכרת] ור״א פוטר אף על ביאת המקדש ופירש״י ואם אכלו פטורים מכרת דאוכל קדשים בטומאה כדיליף בברייתא בגמרא אבל מביאת מקדש לא פטרינהו [רחמנא] וידוע דהלכה כת״ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ופסח שבא בטומאה וכו'.</b> שם בעיא ואיפשיטא בתרי לישני חד לחומרא וחד לקולא ופסק לקולא משום דמספיקא לית לך לחיובי ועוד דלישנא בתרא לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים וכו'.</b> בפ״ק דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור [כל] היכא דאיכא טמאים וטהורים בההוא בית אב כ״ע לא פליגי דטהורים עבדי טמאים לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחרינא רב נחמן אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן ורב ששת אמר טומאה דחויה היא בצבור [ומהדרינן] ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמרי' בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה ואמרינן בתר הכי (דף ע״ז) דרב חסדא סבר טומאה דחויה היא בצבור וכן א״ר יצחק וסובר רבינו דלמ״ד דחויה היא אפי' היתה כל המשמרה טמאה מחזירים על משמרה אחרת ואע״פ שלא הזכירו בגמ' אלא לחזור על בית אב אחר לאו דוקא אלא משום דלרב נחמן אפי' על בית אב אחר אין מחזירין נקטיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היו רוב הכהנים הנכנסים בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומנין שטומאת מת דחויה היא בצבור וכו'.</b> סיפרי פרשת בהעלותך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והרי הדבר מפורש בכתובים שנאמר שם בדברי הימים אצל חזקיהו כי רבת העם אשר לא התקדשו וכו'. ומה שכתב ומהו זה שנאמר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב</b> כלומר אם תאמר אדרבה משם ראיה שאין דוחין טומאה מפני קרבן ציבור שהרי חזקיהו שדחאה כתוב עליו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב והוצרך לבקש רחמים על שעשה כן לא מפני כך כתוב עליו כן אלא מפני שעיברו אותה השנה מפני הטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד אחרת היתה שם וכו'.</b> בפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ב) ת\"ר אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת רבי יהודה אומר אינה מעוברת א\"ר יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר השנה מפני הטומאה ובקש רחמים על עצמו רבי שמעון אומר אם עיברוה מפני הטומאה מעוברת אבל מפני מה ביקש רחמים על עצמו שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן ומפרש בגמרא דחזקיה טעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא [עיברו משום] דסבר הואיל וראוי לא אמרינן רבי שמעון בן יהודה אומר מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני ומפרש בגמרא דהיינו כגון שהיו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים ונשים משלימות לטהורים ועודפות עליהם מעיקרא סבר נשים בראשון חובה דהוו מיעוטן טמאים ומיעוטן מידחו לפסח שני ולבסוף סבר נשים בראשון רשות דהוה ליה טמאים רובא ורובא לא מידחו לפסח שני ומשמע דלרבי יהודה לא ביקש רחמים מפני שעיבר ניסן בניסן אלא מפני שעיבר מפני הטומאה ולרבי שמעון לא ביקש רחמים מפני שעיבר מפני הטומאה אלא מפני שעיבר ניסן בניסן וא\"כ יש לתמוה על רבינו היאך כתב שני הטעמים דהוי כמזכה שטרא לבי תרי ועוד דכיון דבדיעבד מעוברת למה הוצרך לבקש רחמים ואין לומר דאעפ\"כ כיון דלכתחילה אין מעברין הוצרך לבקש רחמים דהא משמע בברייתא שכתבתי בסמוך שאילו היתה מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים ועוד שכתב רבינו שביקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו עמו דהא תניא בתוספתא שזה אחד משלשה דברים שעשה חזקיהו ולא הודו לו ועוד למה השמיט טעמו של רבי שמעון בן יהודה. ומיהו בההיא דעל החכמים איכא למימר שאע\"פ שרוב החכמים לא הודו לו קצת חכמים הסכימו עמו ובסמ\"ג כתוב שריו במקום החכמים ומכל מקום קושיי קמאי צריכים יישוב. ונ\"ל שרבינו כתב דעיברה מפני הטומאה כדברי רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר\"ש ואף ע\"פ דמשמע דאי הואי מעוברת בדיעבד כשעיברוה מפני הטומאה לא היה צריך לבקש רחמים היינו לרבי שמעון אבל לרבי יהודה אע\"ג דבדיעבד מעוברת מכל מקום הוצרך לבקש רחמים על עצמו וסובר רבינו שאע\"פ שעיבר השנה בטומאה כדרבי יהודה דקי\"ל כוותיה ופשטא דקראי הכי מוכחי אין לנו לדחות ולומר שלא עיבר ניסן דהא סתם לן תנא דתוספתא הכי הילכך אית לן למימר דתרתי עבד חדא דעיבר ניסן ועוד שעיברה מפני הטומאה ולא חש רבינו לכתוב דברי ר\"ש בן יהודה משום דיחידאה הוא דהא רבי יהודה ור\"ש פליגי עליה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לקדש הכהן העובד ידיו ורגליו וכו'.</b> פשוט הוא בפסוק. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועבודתו פסולה.</b> משנה בפרק שני דזבחים (דף ט\"ו ע\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב בין כהן גדול בין כהן הדיוט דכתיב והיתה לו ולזרעו חק עולם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומנין שעבודתו פסולה וכו'.</b> בפרק שני דזבחים (דף י\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה וכו'.</b> שם תנו רבנן קידש ידיו ורגליו ביום אין צריך לקדש בלילה בלילה צריך לקדש ביום דברי רבי שהיה רבי אומר לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים תניא אידך היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים דברי רבי רבי אלעזר בר\"ש אומר כיון שקידש ידיו ורגליו מתחלת עבודה אפילו מכאן עד עשרה ימים אינו צריך לקדש ופירש\"י אינו צריך לקדש בלילה אם לא יצא ולא הסיח דעתו. צריך לקדש ביום כדמסיים מילתיה שהלינה פוסלת בקידוש ועמוד השחר הוא העושה לינה עכ\"ל. ופסק רבינו כרבי משום דקי\"ל הלכה כרבי מחבירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שלא יצא מן המקדש.</b> מתבאר שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו.</b> היסח דעת מבואר שם וממילא משמע לשינה דסתם ישן מסיח דעתו ומטיל מים משנה פרק הממונה (דף כ\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עשה אחד מארבעתן צריך לחזור ולקדש.</b> כלומר ואם לא קידש ועבד עבודתו פסולה חוץ מהיוצא מהמקדש כדבסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> יצא מהמקדש וחזר ועבד וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים (דף כ':) בעיא דלא איפשיטא ומספיקא לא פסלינן עבודה. ודע דבגמרא בעינן למפשטה מדתניא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתן ודחי יצאו ידיו לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן יצא כל גופו מאי וקשיא לי נפשטה מאידך גיסא דדוקא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתן הא יצא גופו לא דא\"ל נשמעינן יצא כל גופו וכל שכן ליצאו ידיו וי\"ל דאי הוה תני יצא כל גופו ה\"א דוקא יצא כל גופו ולא ידיו אבל אם הוציא ידיו אפי' בלחודייהו נמי: \n",
+                "<b>וזה הכלל היה במקדש וכו' וכל המיסך את רגליו וכו'.</b> משנה בפ' הממונה (דף כ\"ח): \n",
+                "<b>יצא חוץ לחומת העזרה וכו'.</b> ברייתא בפרק שני דזבחים (דף כ':) יצא חוץ למחיצת חומת העזרה אם לשהות טעון טבילה אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים ובגמרא בעי למיפשט מיניה בעיין דבסמוך ודחי הב\"ע כגון שיצא להסך את רגליו ופירש\"י דקתני אם לשהות טעון טבילה שיצא להסך רגליו לגדולים ודכוותיה סיפא דקתני אם לפי שעה טעון קידוש שיצא להטיל מים והדבר מבואר שיש חסרון בלשון רבינו וכך צריך להגיה יצא חוץ לחומת העזרה אם לשהות בחוץ יצא כשחוזר טעון טבילה ואם לחזור מיד יצא כשחוזר טעון קידוש ידים ורגלים בלבד וכן מצאתי בספר מוגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא טבל ולא קידש ועבד וכו' עבודתו כשירה.</b> היינו מדלא איפשיטא בעיין דבסמוך מספקא לן אי האי ברייתא ביצא להסך רגליו או להטיל מים וכדדחי אי לא הילכך מספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד: \n",
+                "<b>הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה אינו צריך לחזור כו'.</b> שם ברייתא כתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמאו ידיו מטבילן והן טהורים וכו'.</b> שם בברייתא: \n",
+                "<b>נטמא גופו באכילת אוכלים טמאים וכו'.</b> שם (דף כ':) איבעיא להו טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים וכו' תיפוק לי כיון דבעי למעבד הערב שמש אסוחי מסח דעתיה כגון דאיטמי סמוך לשקיעת החמה ומשום דהאי מילתא לא שכיחא נקט רבינו במקום נטמא סמוך לשקיעת החמה אכל אוכלים טמאים וכו' שאינו צריך הערב שמש ובעיין לא איפשיטא ומספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול שלא טבל ולא קידש ידיו ורגליו וכו'.</b> ברייתא וגמרא שם (דף י\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קידש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר וכו' שהידים נפסלות בלינה.</b> היינו כרבי בברייתא שכתבתי בפרק זה: \n",
+                "<b>קידש בלילה וכו'.</b> גם זה כרבי בברייתא שכתבתי בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן וכו' אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום וכו'.</b> שם (דף כ') אמר רבי יוחנן קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה למאן אי לרבי הא אמר פסלא לינה אי לרבי אלעזר ברבי שמעון הא אמר אין צריך לקדש אפילו מכאן עד עשרה ימים אמר אביי לעולם לרבי ולינה דרבנן היא ומודה דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלא לינה רבה אמר לעולם רבי אלעזר ברבי שמעון דתחלת עבודה ולא בסוף עבודה ופירש\"י מתחילת עבודה שזו תחילת עבודת יום הבא. לעולם רבי אלעזר ברבי שמעון וראה רבי יוחנן דבריו של רבי אלעזר נכונים במקדש בתחילת עבודת היום דלא פסל בה לינה ולא במי שקידש בלילה להקטיר חלבים שהוא סוף עבודת יום אתמול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת ה\"ז כשר.</b> ברייתא בפרק שני דזבחים. ומפרש טעמא משום דכתיב ירחצו לרבות כלי שרת. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל בכלי החול אין מקדשין.</b> שם (דף כ\"ב) ומפרש טעמא משום דכתיב ממנו למעט כלי חול. \n",
+                "<b>ומ\"ש קידש בכלי שרת בחוץ וכו'.</b> ברייתא שם (דף כ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקדשין בתוך הכיור וכו'.</b> שם (דף כ\"א) בעיא דלא איפשיטא הילכך לכתחילה לא יקדש אלא ממנו אבל אם קידש בתוכו ועבד מספיקא לא מחללינן עבודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטביל ידיו ורגליו במי מקוה אפי' במעיין אין זה קידוש כלל וכו'.</b> ברייתא שם (דף כ:) טבל במי מערה ועבד עבודתו פסולה ופירש\"י במי מערה שהם כשרים לטבילה וה\"ה למים חיים: \n",
+                "<b>ובכל כלי הקדש מקדשין בין שיש בהם רביעית וכו'.</b> שם (דף כ\"א:) אמר ר' יוסי בר חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה אהרן ובניו מיתיבי בכל הכלים מקדשין בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית ובלבד שיהו כלי שרת אמר רב אדא בר אחא בקודח בתוכו ופירש\"י בקודח בתוכו קודח דפנו של כיור ותוחב בתוכו כלי קטן ומקצתו לחוץ ויוצק ממי הכיור ומוציא אבל באפי נפשיה בעינן שיעור ארבעה כהנים ולפי זה יש קיצור בדברי רבינו שה\"ל לפרש דהא דמכשירין באין בו רביעית היינו דוקא בקודח בתוכו והתוספות פי' בקודח מתוכו היינו שנוטל ממימיו בכלי קטן וכשר לקדש כיון שבאין מכלי גדול ורבי' אפשר שהיה מפרש כפי' התוספות. ולפיכך לא חש לפרש שמאחר שכתב בסמוך שצריך להיות בכיור מים כדי לקדש ארבעה כהנים ממילא משמע שכשכתב שמקדשין בכלי שרת אפי' אין בהם רביעית בנוטל בכלי שרת מהכיור היא דאל\"כ הוה עדיף שאר כלי שרת מכיור ונראה שגם הראב\"ד היה מפרש כדברי התוספות ולפיכך לא כתב על רבינו בדרך השגה אלא כמבאר תוספת ביאור שכתב וז\"ל בין שאין בהם (כדי) רביעית א\"א ובקודח מן הכיור שיש בו לקדש ממנו ד' כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המימות כשרים וכו'.</b> שם (דף כ\"ב:) פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובלבד שלא ישתנה מראיהן וכו'.</b> טיט הנרוק וכו' מימרא דר\"ל שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה מים צריכים להיות בכיור וכו'.</b> מימרא שם כתבתיה בסמוך וכתב רבינו פסוק הכתוב בפרשת כי תשא שאין כתוב בו אלא אהרן ובניו והוצרך לכלול פינחס עמהם כדי שיהיו ד' ותמיהא לי שבזמן שנאמרה אותה פרשה עדיין לא מתו נדב ואביהוא וא\"כ הוה ליה לאצרוכי שיהיו מים בכיור כדי לקדש ה' או ששה ורש\"י גריס ורחצו ממנו משה ואהרן תרין ובניו תרין והוא פסוק הכתוב בפרשת פקודי והשתא ניחא דה\"ק יהיה בכיור מים שיעור שירחצו ממנו משה ואהרן ושנים מבניו דמיעוט רבים שנים דאם לא כן הול\"ל וכל בניו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי כיור נפסלין בלינה כמו שביארנו.</b> בספ\"ג מהלכות בית הבחירה: \n",
+                "<b>וכיצד היו עושין משקעים אותו במי מקוה כו'.</b> בפרק הממונה (דף ל\"ז) תנן אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ומפרש בגמרא דמוכני היינו גלגלא לשקועי ליה. וביארתי זה בספ\"ג מהלכות בית הבחירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הים שעשה שלמה כמקוה היה וכו'.</b> ירושלמי פרק ג' דיומא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מצות קידוש וכו'.</b> פלוגתא דתנאי בברייתא פרק שני דזבחים (דף י\"ט:) ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים. ומ\"ש ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהיא כעבודה וכו'.</b> שם וליתיב מיתב ולקדש אמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא ופירש\"י אמר קרא לשרת או בגשתם אל המזבח לשרת איתקש קידוש לשירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל העובד והוא יושב חילל ועבודתו פסולה.</b> שם (דף כ\"ג.). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו לוקה מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>וכן כל העוסק בעבודה וכו' עד או על רגלי חבירו פסל.</b> משנה שם (דף ט\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה דבר חוצץ בינו ובין הכלי שעבד בו פסל.</b> שם (דף כ\"ד) ופירש\"י לא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי [שרת] בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין עבודה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסול.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו לוקה.</b> היינו מדגמרינן לה מדכתיב באצבע ולקח מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין באצבע ונתן מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין וכיון דאתיא מלאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה.</b> יש בלשון רבינו חסרון וצריך להוסיף רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה וכך מצאתי בספר מוגה וכך היא שנויה בברייתא שם. וכן מבואר בסוף לשון רבינו שכתב רואין כל שינטל הכלי או האבן: \n",
+                "<b>קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשירה וכו'.</b> תוספתא פרק קמא דזבחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנדדה אבן מאבני העזרה לא יעמוד עליה בשעת העבודה וכו'.</b> בפ' ב' דזבחים בעי רבי אמי וכו' נדלדלה האבן ועמד עליה מהו היכא דאין דעתו לחברה לא תיבעי לך דודאי חייצא כי תיבעי לך דדעתו לחברה. רבה זוטי בעי לה הכי נעקרה האבן ועמד במקומה מהו וכו' דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך תיקו ורבינו בפרק א' מהלכות בית הבחירה כתב ואם נעקרה אבן אע\"פ שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת עבודה עד שתקבע בארץ ויש לתמוה עליו למה השמיט יתר הדברים ולא כתבם לא כאן ולא שם. והראב\"ד כתב שם עוד אמרו שם שאם נעקרה האבן ועמד הכהן במקומה בגומא ועבד אין דרך שירות בכך עכ\"ל. ויש לתמוה למה החליט המאמר דאין דרך שירות בכך דמשמע דעבודתו פסולה והלא כיון שעלתה בתיקו אין לנו לפסול העבודה מספק ועוד קשיא לי למה לא השיגו על שהשמיט לחלק בין דעתו לחברה לאין דעתו לחברה דבהא עבודתו פסולה ובהא אין לנו כח לפסלה בדיעבד ולדעת רבינו יש לומר שהוא ז\"ל סובר דכי אמרינן דהיכא דאין דעתו לחברה ודאי חייצא לא לפסול העבודה קאמר אלא לומר דצריך ליזהר לכתחילה ומיבעיא ליה היכא דדעתו לחברה אי שרי לכתחילה לעמוד עליה וכיון דלא איפשטא נקטינן לחומרא דלכתחילה לא יעמוד עליה בין שדעתו לחברה בין שאין דעתו לחברה ואם עמד עליה בין כך ובין כך עבודתו כשירה ולא חשש לכתוב דין נעקרה האבן ועמד במקומה משום דמשמע דרבה זוטי הוא דבעי לה הכי אבל סתם גמרא לא אסתפקא ליה הא ומשמע דמיפשט פשיטא ליה דדרך שירות בכך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר.</b> [משנה] בפרק ז' דבכורות (דף מ\"ג) מומין אלו בין קבועים בין עוברים פסולים באדם ובפרק טבול יום ובת\"כ אין לי אלא בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין ת\"ל כל אשר בו מום. \n",
+                "<b>ומה שכתב לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים</b> דכתיב בפרשת אמור גבי בעל מום ואל המזבח לא יגש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר ונכנס לוקה אע\"פ שלא עבד.</b> קשיא לי דבפרק י\"ט מסנהדרין נראה מדברי רבינו שאינו לוקה אלא א\"כ נכנס להיכל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבד במקדש פסול וחילל עבודה.</b> בקידושין פרק האומר (דף ס\"ו:) ובתורת כהנים ובריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ג) ופרק שמיני דתרומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו שאזהרה זו לא יקרב לעבודה.</b> בתורת כהנים לא יקרב להקריב לחם אלהיו אין לי אלא תמידין שהם קרויים לחם שנאמר את קרבני לחמי לאישי שאר כל הקרבנות מנין ת\"ל שוב לחם מנין לרבות את הדם ת\"ל להקריב ואומר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו: \n",
+                "<b>וא\"ת</b> מה צורך ללמוד מפי השמועה שאזהרה זו לא יקרב לעבודה הרי מפורש הוא בכתוב אשר בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו ואפשר דה\"ק מפי השמועה למדו שאזהרה זו לכל מין קרבן ולדם כדיליף לה מקרא בת\"כ שכתבתי בסמוך ועי\"ל דקרא כתיב בתר הכי כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וה\"א דעל קריבה למזבח לבד חייב אע\"פ שלא עבד לכך הוצרך ללמוד מפי השמועה שאינו כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן בעל מום עובר שעבד פסל ולוקה שנאמר כל איש אשר בו מום לא יקרב.</b> מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר. בתורת כהנים ובריש פרק מומין אלו: \n",
+                "<b>ואין בעלי מומין שעבדו במיתה אלא במלקות בלבד.</b> בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ״ד) ובת״כ פלוגתא דרבי וחכמים ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המומין כולם וכו'.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף צ״ח:) ובתורת כהנים פרשת אמור פ״ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ולא המומין הכתובים בתורה בלבד וכו' עד ואם היה בו דבר מדברים שהם מפני מראית העין אינו לוקה.</b> בריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי וכו' אע״פ שנעשה טריפה עבודתו כשירה.</b> בתוספתא פרק רביעי היה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח מה עור ופסח [המיוחדין] מום שבגלוי ואינו חוזר ובסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ה:) במשנה אלו כשרים באדם ופסולים בבהמה אותו ואת בנו וטריפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערל הרי הוא כבן נכר וכו'.</b> בפרק ב' דזבחים (דף י\"ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקה כזר שעבד.</b> ברייתא בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"ג) ערל אונן ויושב אינם במיתה אלא באזהרה ופירש\"י ערל שמתו אחיו מחמת מילה ובגמרא ערל מנא לן אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני ופירש רש\"י והיינו אזהרה מדברי קבלה בעלמא ולא לקי עלה ורבינו שכתב שלוקה טעמו מדאמרינן בפרק ב' דזבחים עד דאתא יחזקאל מנא לן ואסיקנא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא וכיון דגמרא גמירי לה דלא יבא לשרת כי לקי לא משום אזהרה דדברי קבלה לקי אלא משום אזהרה דגמרא ועם כל זה רצה רבינו שיהא נרמז בתורה קצת ולפיכך כתב שהוא כזר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שהיה נושא נשים בעבירה וכו' וכן מי שהיה מטמא למתים וכו'.</b> בסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ה מ\"ו) משנה וגמרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו עבודתו פסולה</b> היינו לומר דלכתחילה פסול מלעבוד אבל אם עבד לא חילל כמו שכתב בסמוך ובספר מוגה נמצאת מחוק עבודתו פסולה וכתוב במקומו פסול והוא הגירסא הנכונה. ואמרינן התם בגמרא מאי שנא הכא דסגי ליה בקבלה ומאי שנא התם דמדרינן ליה התם יצרו תוקפו. ובקצת ספרי רבינו כתוב גבי מטמא למתים עד שיקבל עליו בנדר והוא טעות סופר וצריך למוחקו ולכתוב במקומו בב\"ד וכך מצאתי בספר מוגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשירה וכו'.</b> בקידושין פרק האומר (דף ס\"ז) תניא היה עומד ומקריב על גבי מזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה עבודתו כשירה x (דכתיב ברך ה' חילו וגו' אפילו חולין שבו תרצה) ואף על פי דבפרק ח' דתרומות פליגי בה רבי אליעזר ורבי יהושע ידוע דהלכה כרבי יהושע דאמר הכי ועוד דגמרא תני סתמא כרבי יהושע ולכאורה הוה משמע דלא מכשרינן אלא מה שעבד קודם שנודע אבל אם עבד אחר שנודע חילל ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודתו אדרבה אשכחן בהדיא דלא מחלל מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל ותנא אורחא דמילתא נקט דאין דרך לעבוד אחר שנודע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין הגדול היו יושבים בלשכת הגזית וכו' עד ומשמש עם אחיו הכהנים.</b> משנה בסוף מדות (פ\"ה מ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שנמצא כשר בייחוסו ונמצא בו מום יושב בלשכת העצים ומתלע עצים למערכה.</b> בפ\"ב דמדות (מ\"ה). \n",
+                "<b>ומ״ש וחולק בקדשים עם אנשי בית אב ואוכל.</b> משנה בריש פרק טבול יום (זבחים דף צ״ח:) ובסוף מנחות (דף ק״ט): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ג)</small> כל המומין הפוסלין כו' וזהו פרטן: חמשה באוזן ואלו הם מי שנפגם סחוס אזנו וכו'.</b> בריש פרק על אלו מומין שוחטין את הבכור (דף ל\"ז) נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא מן העור נסדקה אף על פי שלא חסרה ניקבה מלא כרשינה או שיבשה אי זו היא יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם ופירש רש\"י סחוס תנוך האוזן וכו' אבל לא מן העור דהדרא בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אזן. פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון ובגמרא וכמה שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שהיתה אזנו כפולה לשתים וכו'.</b> משנה שם (מ':) אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום xx ואם אינו עצם אחד אינו מום ופירש רש\"י שהיתה כפולה שיש לו שתי אזנים מצד אחד אזן בתוך אזן. בזמן שהיא עצם אחד שאין להם אלא תנוך א' שנכפל התנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום ואם אינו עצם אחד שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש לי עכ\"ל ורבינו נראה שגורס בהיפך וכתב סמ\"ג דהכי גריס בתוספתא והיא הגירסא הנכונה שנימוקה עמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה בריס העין וכו'.</b> שם (דף לח:) במשנה ובגמרא מאי ריס וכו' תורא ברא דעינא ופירש רש״י שורה חיצונה של עין היינו בת עין המכסה את העין ובדברי התוס' בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג:) בד״ה ושנשרו מבואר יותר שכתבו דהיינו עור המקיף את העין וכתב רבינו בפירוש המשנה ריס עפעף העין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמונה בעין וכו'.</b> בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) תנו רבנן עיור בין סומא בשתי עיניו בין באחת מעיניו ובמשנה פ' על אלו מומין (בכורות דף ל״ח:) היה בעינו דק תבלול חלזון נחש עינב איזהו תבלול לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור שחור נכנס בלבן אינו מום [שאין מומין בלבן] חורוור והמים הקבועים ופירש רש״י סירא שורה שבעין סביב לשחור וכו' ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום. שחור ונכנס בלבן אם חוט יוצא מהשחור ופוסק בסירא ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין ומפרש בגמרא דחלזון היינו נחש וכתב רבינו בפירוש המשנה דהיינו שיצמח בעין בשר מותר וימשך עד שחופה קצת משחור העין ושמו בערבי טפרא. ומה שהקשה הראב״ד וכתב מי שיצא בשר יתר בעיניו א״א לא ידעתי אם עשה זה כנגד חלזון וכו'. יש לומר שהדבר ברור שיבלת בעיניו השנוי שם היינו שיש בעיניו יבלת שקורין בירוג״ה ואינו ענין לטפרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו מי שאינו רואה בשתי עיניו וכו' עד מחמת שהיו בה סנורים קבועים</b> היינו חורוור והמים הקבועים. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שהיתה נקודה לבנה בתוך השחור וכו' עד אבל אם היתה צפה הואיל והיא שחורה בשחור אינו מום.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה בחוטם וכו'.</b> שם במשנה (דף ל\"ט) ותניא שם בגמ' ניקבו חוטמין זה לתוך זה מבחוץ ה\"ז מום מבפנים אינו מום והשמיטו רבינו מפני שהוא סובר שמום זה מהמיוחדים בבהמה ואינם ראויים להיות באדם כמ\"ש בפ\"ב מהלכות איסורי מזבח ואיני יודע למה אינם ראויים להיות באדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה בפה ואלו הן מי שניקבה שפתו וכו' מי שנסדקה שפתו וכו'.</b> שם במשנה שפמו שניקבה [שנפגמה] שנסדקה ובגמרא אמר רב פפא תורא ברא דשיפתיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שעצם לחיו התחתון עודף על העליון.</b> שם במשנה מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר\"ג לחכמים ואמרו הרי זה מום ובגמרא והא גבי אדם הוא דתנן וכו' איש ששוה בזרע אהרן אבל גבי בהמה לא ותירצו הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם פי' כשהעודף הוא בלחי בעצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום אבל כשאין עודף אלא השפה בלבד לא עצם הלחי באדם הוי מום ובבהמה אינו מום. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שפיו נבלם מחמת גופו וברייתו וכו'.</b> שם ת\"ר פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם ה\"ז מום ופירש\"י בלום נפוח וכו' ובתוספתא אם מחמת הרוח אינו מום ואם מחמת עצמו הרי זה מום פי' מחמת עצמו מחמת גופו וברייתו כלומר שהיה כך מעצמו מתחלת ברייתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושניטל רוב המדבר של לשונו.</b> שם במשנה (בכורות דף מ') גבי מומין שמנה אילא ביבנה ואף על פי ששנינו שם שזה אחד מהמומים שאמרו לו חכמים לא שמענו את אלו הא מסיים התם במשנה שבית דין של אחריהם אמרו הרי זה מום וקי\"ל כוותייהו משום דבתראי נינהו ועוד שהסכימו לדברי אילא שהיה בקי מאד ועוד שהחכמים שלא הודו לו לא נחלקו עמו ממש אלא אמרו לא שמענו את אלו ואין לא שמענו ראיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים עשר באיברי הזרע וכו'.</b> מקרא מפורש ומעוך וכתות ונתוק וכרות ואיפליגו בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל\"ט:) אי הוי דוקא בגיד או אי הוי בביצים דרבי יהודה אמר כולהו אף בביצים ורבי אליעזר בן יעקב סבר כולהו בגיד דוקא ורבי יוסי סבר מעוך וכתות אף בביצים נתוק וכרות בגיד דוקא ופסק רבינו דלא כרבי אליעזר בן יעקב משום דרבי יהודה ורבי יוסי פליגי עליה ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי פסק כרבי יהודה משום דמסתבר טעמיה דמעוך וכתות ונתוק בחדא מחתא מחתינהו הכא לית לן לפלוגי בינייהו: \n",
+                "<b>מי שאין לו אלא ביצה אחת וכו'.</b> שם (דף מ') ורבי עקיבא אומר שם שבודקין אותו על ידי מיעוך וכתבו רבינו בפרק שלישי מהלכות בכורות: \n",
+                "<b>ומ\"ש הטומטום והאנדרוגינוס.</b> ג\"ז שם (דף מ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה בידים וברגלים ואלו הם הפסח.</b> מבואר בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומי שנשמטה ירכו וכו'.</b> גם זה שם (דף מ') בעל חמש רגלים או שאין לו אלא ג' וכו' השחול והכסול אי זהו שחול שנשמטה יריכו וכסול שאחת מיריכותיו גבוהה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שנשבר עצם ידו וכו'.</b> משנה שם נשבר עצם ידו או עצם רגלו אף ע\"פ שאינו ניכר ובגמרא אינו ניכר מי קא הוי מומא אמר רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכה ופירש\"י מחמת עצמו שאין השבר נראה אבל ניכר הוא מחמת שצולע והילוך הרגל זו היא מלאכתו עכ\"ל. ונראה דביד נמי אע\"פ שאין השבר נראה אם כשעושה מלאכה ניכר הוי מום ולא נקט רש\"י רגל אלא משום שאין עושין בו מלאכה והוצרך לפרש דהילוכו זו היא מלאכתו ומדברי רבינו נראה דאע\"פ שאינו ניכר דקתני לא קאי אלא לעצם רגלו אבל עצם ידו בעינן שיהא ניכר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומי שרגליו מבולמות.</b> שם בברייתא (דף מ':) גבי פיו בלום וכתבתיה בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה ראויים להיות בכל הגוף וכו'.</b> שם (דף מ\"א) במשנה ואלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ובגמרא [וגרב לא ופירש\"י] וגרב לא [הוי מום גמור] והכתיב גרב באורייתא גבי עורת או שבור וכו' וחזזית לא הוי מום והא כתיב ילפת באורייתא [גבי מומין] ותניא [גרב זה החרס ילפת] זו חזזית המצרית וכו' בשלמא חזזית אחזזית לא קשיא כאן בחזזית מצרית כאן בחזזית דעלמא אלא גרב אגרב קשיא גרב אגרב נמי ל\"ק הא בלח הא ביבש לח מיתסי יבש לא מיתסי ולא מיתסי והכתיב יככה ה' בשחין מצרים ובגרב ובחרס ומדכתיב ובחרס הרי גרב לח אמור וקאמר אשר לא תוכל להרפא אלא תלתא [גרב] הוי דקרא [גבי מומין] יבש בין מבפנים בין מבחוץ. דמתני' לח מבחוץ ומבפנים. דמצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ. הרי דחזזית המצרית וגרב יבש מבפנים ומבחוץ וכן לח מבפנים ויבש מבחוץ הוו מומין קבועים ולח מבפנים ומבחוץ הוי מום שאינו קבוע ואם כן צריך לומר דגרב יבש שכתב כאן רבינו היינו אפילו לח מבפנים ויבש מבחוץ. \n",
+                "<b>ומה שכתב וזהו הגרב האמור בתורה</b> אע\"ג דבגמרא אמרו דקרא יבש מבפנים ומבחוץ דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ לאו למימרא דמצרית לאו היינו דקרא דגבי מומין דלא אתא אלא לפרושי מאי ניהו דמצרית ומ\"מ כיון דמום קבוע הוא דכתיב אשר לא תוכל להרפא בכלל גרב דקרא דגבי מומין הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שיש בו יבלת שיש בה עצם וזהו יבלת.</b> שם בגמרא (דף מ':). \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שיש בו חזזית מצרית.</b> שם (דף מ\"א) במשנה ובגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ וכו'.</b> במשנה שם (דף מ' ע\"ב) שנפגם עצם ידו או עצם רגלו ופירש\"י נפגם שניכר המום. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי.</b> בתוספ' פ\"ד נשתברו רוב צלעותיו או שהיה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח מה עור ופסח המיוחדים מום שבגלוי ואינו חוזר ומשמע לרבינו דמדסמכיה למום מבפנים מההוא טעמא הוא דלא הוי מום והכי דריש לה בתורת כהנים בהדיא יכול שאני מרבה שבר צלע תלמוד לומר שבר יד או שבר רגל מה אלו מיוחדים שמומן בגלוי ואין חוזרין יצא שבר צלע שמומו בגלוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד יש שם שלשה מומין וכו' והמזוהם.</b> שם (דף מ\"א) במשנה זקן וחולה ומזוהם ובספ\"ק דחולין (דף כ\"ד) ת\"ר משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה וכו' עד שיזקין עד כמה א\"ר אלעזר א\"ר חנינא עד שירתת ופירש\"י ידיו ורגליו רותתין מאין כח. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל הטריפה כשר באדם ופסול בבהמה וכן יוצא דופן וכו'.</b> משנה בסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזוהם.</b> כבר כתבתי בסמוך דבמתני' מיתני גבי מומי בהמה. \n",
+                "<b>ומ״ש וכהן שהוא מזוהם בזיעתו רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד היה ריח פיו רע נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן ועובד.</b> בס״פ המדיר (כתובות דף ע״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבד בזיהום זיעתו או בזיהום פיו הרי זה חילל עבודתו.</b> כן משמע מדחשיב להו מומין בפרק ב' מאיסורי מזבח מנה רבינו המומין המיוחדים בבהמה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המומין המיוחדים באדם וכו'.</b> בריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג) בין קבועין בין עוברים פסולים באדם יתר עליהם האדם הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוע וסקיפס ובגמרא כילון דדמי רישיה לאכלא לפתן דדמי [רישיה] לגרגלידא דלפתא תנא וצוארו עומד באמצע ראשו. מקבן דדמי רישיה למקבת ושראשו שקוע מלפניו. וסקיפס מאחריו כדאמרי אינשי שקיל פיסא. וכתב רבינו בפי' המשנה אכלא כלי שיש לו צואר ארוך ששואבין בו היין מהחבית וענין הדמיון הזה שיהא אמצע ראשו בולט גבוה למעלה והלפתן נגזר מלפת והוא שיהא ראשו על צוארו כראש הלפת על העלין שלה וכו'. המקבן [גזור מן המקבות והוא] שיהא ראשו כמו מקבת ויהא קדקדו גבוה למעלה. ושראשו שקוע הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו וקורין אותו קובי. וסקיפס הוא שיהא אחורי ראשו בולט לצד ערפו כמו שבולטין הצדדין מהקובי עכ״ל. ולפי זה מאי שכתב רבינו מי שאמצע קדקדו שוקע למטה וכו' הוא פירוש שראשו שקוע. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שאמצע קדקדו עולה למעלה וכו'.</b> הוא פירוש הכילון. \n",
+                "<b>ומי שראשו יוצא מאחריו כנגד ערפו.</b> הוא פי' סקיפס ולפי זה יהיה פירוש שקיל פיסא שנראה כמי שנטל חתיכה והניחה מאחריו. וכתב הראב\"ד מי שאמצע א\"א דומה שלא בא זה אלא לערבב את העולם וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא גורס כגירסת רש\"י שראשו שקוע לפניו ופירש דהיינו שראשו משופע לפניו באלכסון. ובסקיפס מאחריו פירש\"י שגובה ראשו חסר מאחריו. שקיל פיסא שנראה כמי שניטל ממנו חתיכה ונראה להראב\"ד שכל החולק על פירוש דברים אלו כחולק על פירוש הגמרא ומפני כך כתב שלא תפס דרך הגמרא וזו אינה השגה שכבר יישבתי פירוש רבינו על לשון הגמרא כפי גירסתו. עוד שנית השיגו ששינה סדר המשנה וכתב שראשו שקוע תחלה ושני לו הכילון ושלישי לו המקבן ורביעי לו סקיפס וחמישי לו הלפתן וזהו שכתב ופרטיו לא באו דרך הגמרא וגם זו אינה השגה שרבינו סידר דבר עם דבר שכנגדו מי שאמצע קדקדו שוקע אצל מי שאמצע קדקדו עולה ומי שפאת ראשו כנגד פניו עם מי שראשו יוצא מאחריו: \n",
+                "<b>הקרח שאין בכל ראשו שיער כל עיקר וכו'.</b> משנה שם הקרח פסול איזהו קרח כל שאין לו שיטה של שער מקפת מאזן לאזן ואם יש לו הרי זה כשר ובגמרא איכא תרי לישני ולישנא בתרא אם יש לו הרע זה כשר אמר רבא ל\"ש אלא שיש לו לאחריו ואין לו לפניו אבל יש לו בין לאחריו בין לפניו פסול וכ\"ש שיש לו לפניו ואין לו לאחריו ודאין לו כלל דפסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים בצוואר וכו' מי שצוארו ארוך הרבה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה באוזן וכו'.</b> שם במשנה (דף מ\"ד) הצמם והצומע אי זהו צומע שאזניו קטנות והצמם שאזניו דומות לספוג ופירש\"י לספוג שכווצות וסתומות ובגמרא תניא אף הצימח לא הוו ידעי רבנן מאי צימח שמעו רבנן לההוא טייעא דהוה אמר מאן בעי צימח ואשתכח גדיא ומפרש רבינו דהיינו שאזניו מדולדלות למטה כמו של גדי וכן נראה מדברי רש\"י ואע\"ג דבתר הכי תניא התם יש דברים שהם כמומין ואינם כמומין וכו' הצימח והצמם והצומע סובר רבינו דכי היכי דלא קי\"ל כההיא ברייתא בצימח וצומע משום דסתם מתני' תני דהוו מומין ה\"ה דלא קי\"ל כוותה בצימח ועי\"ל דההיא ברייתא מיתניא גבי מומי בהמה ומתני' דחשיב להו מומין באדם כדפירש\"י דטעמא לפי שאינו שוה בזרעו של אהרן. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שאחת מאזניו משונה מחבירתה במראה.</b> איני יודע זו מנין לו דאי מדתנן בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ':) עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה היינו לומר שנראה לכל שזו גדולה מזו אבל אם אינו ניכר אלא במדה אינו מום וכן פירש ה״ר עובדיה ז״ל ואם נאמר שרבינו אינו מפרש כן אלא אזניו משונות זו מזו במראה הוי מום אבל אם אינם משונות זו מזו אלא במדה אינו מום יקשה מאי אחת גדולה ואחת קטנה ואפשר שהוא מפרש שמצד שמשונות זו מזו במראה נראות אחת גדולה ואחת קטנה וכל זה דוחק אבל הנכון הוא שסובר רבינו שזהו זוגדוס השנוי במשנה וכן פירש הוא ז״ל שם ואכתוב לשונו בסמוך גבי מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה בגבינים וכו'</b> משנה בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג:) אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד זהו גבן האמור בתורה רבי דוסא אומר שגביניו שוכבים ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר שיש לו שני גבין ושתי שדראות ובגמרא וגבן דאין לו משמע ורמינהו גבן שיש לו גבינין הרבה אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד מנין תלמוד לומר או [גבן] אמר רבא זהו מדרש או גבן וכתב רבינו בפירוש המשנה גבינין גבות העין. גביניו שוכבים הוא שיהא שער גביניו רב עד שהוא מגיע על עפעפי עיניו וכו' ואין ר' דוסא ות״ק ור' חנינא חולקין אם אלו מומין [או אינן מומין] רק הכל מודים שהם מומין ואינם חולקין אלא אי זהו גבן האמור בתורה עכ״ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מי שאין לו שער בגביניו והוא גבן האמור בתורה</b> יש לתמוה עליו שכפי מה שאמרו בגמרא כך הל\"ל והוא מדרש או גבן האמור x בתורה: \n",
+                "<b>מי שאחד מגביניו משונה מחבירו וכו'.</b> בתוספתא דבכורות פ\"ה מונה בכלל המומין גביניו אחד שחור ואחד לבן והוא בכלל זוגדוס שאכתוב בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה בריס העין וכו'.</b> בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין ובגמרא תנא הזויר והלופין והתמין זויר xx דמזויר עינים לופין דנפישי זיפי תימין שתמו זיפי ותנא גבי מומין תני להו והתנן שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין לא קשיא הא דאשתיור גרדומי הא דלא אשתיור גרדומי ופירש״י אשתיור גרדומי שרשים לא הוי מום אלא מפני מראית העין ומשום דהכא מיירי רבינו לענין מומין ממש כתב מי שאין לו שער כלל. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחר.</b> שם במשנה זוגדוס x ובגמרא זוגדוס מחוי רב הונא חד מדידן וחד מדידהו ופירש\"י שיש לו עין אחד דומה לעין אלו היושבים נגדי ועין אחת שלי מיתיבי וכו' זוגדוס אחד שחור ואחר לבן תנא כל זוגא דלא שוי אהדדי זוגדוס קרי ליה וכתב רבינו בפירוש המשנה ידוע שיש בגוף איברים שדומים זה לזה כגון העינים והאזנים וגבות העינים וזולתם וכשיהיה בין אחד לחבירו שינוי באי זה דבר שיהא אותו שינוי כגון שיהא בגב עינו אחד שער הרבה מאד ובשני מעט מזעיר או שיהא האחד מהם שחור והשני לבן או עינו האחת שחורה והשניה כעין התכלת או עינו אחת גדולה והשניה קטנה או אחד משני עפעפיו לבן והשני xx שחור וכן בשאר האברים שהם זוגות הרי הוא בעל מום ויקרא זו גדוס xxx. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שעפעפיו סגורות מעט וכו'.</b> נראה שרבינו היה גורס כגירסת הערוך שכתב בערך טרוטות וזה לשונו בפרק מומין אלו טרוטות דמרמצן עיניה פירוש שעפעפיו סגורות ואינם פתוחות אלא מעט עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד עשר בעינים ואלו הן מי שהיו שתי עיניו למעלה מהמקום הראוי להם קרובים מפדחתו מי שהיו שתי עיניו למטה מהמקומות הראוי להם.</b> כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה וכן הוא בסמ\"ג והיא במשנה בפרק מומין אלו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה ומפרש לה בגמרא הכי. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שהיו שתי עיניו עגולות וכו'.</b> שם. עיניו טרוטות ופירש\"י עגולות. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שעיניו מוזרות וכו'.</b> נראה דהיינו מה ששנו שם תנא הזויר ומפרש דהיינו דמזיר עיניה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עיניו גדולות הרבה כשל עגל מי שעיניו קטנות כשל אווז.</b> שם במשנה ובפרק שני מהלכות מזבח אבאר דכל שכן עינו אחת גדולה והשניה קטנה דהוי מום: \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שדמעיו זולפות תמיד מי שלחלוחית נמשכת מראש עינו וכו'.</b> שם במשנה הצירן ובגמרא הצירן עיניו [טרוטות] צירניות דומעות דולפות וטורדות וכתב רבינו בפירוש המשנה צירן מי שעיניו דומעות או שנוזלים קצות עיניו תמיד והוא מה שאמרו בפירוש השם הזה דומעות זולפות. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן וכו'.</b> שם במשנה סכי שמש ובגמרא תני רב יוסף סני שמש ופירש\"י ששונא השמש ואינו יכול לראות מקום שחמה זורחת שם. וכתב רבינו בפירוש המשנה סני שמש שונאי השמש והירח והכוונה בזה שבשעה שרוצה להביט אל השמש או לירח או לדברים המאירים מאמץ ומקבץ עפעפי עיניו ומקטין אותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שראיית עינו מעורבבת וכו'.</b> שם במשנה רואה את החדר ואת העליה כאחד. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שאחת מעיניו משונה מחבירתה בין במקומה.</b> שם במשנה עינו אחת למעלה ואחת למטה. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין במראה כגון שהיתה אחת שחורה ואחת פתוכה וכו'.</b> זהו זוגדוס שכתבתי למעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה בחוטם וכו'.</b> שם במשנה החרום פסול אי זהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת ובגמרא תנו רבנן חרום שחוטמו שקוע וכו' רבי יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת אמרו לו הפלגת אע\"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת ופירש\"י שקוע למעלה בין עיניו ומאחר שהוא סתם במתני' כרבי יוסי ומחלוקת בברייתא הוה לן למיפסק כרבי יוסי וכסתם דמתני' ויש לתמוה על רבינו שלא פסק כן ואפשר שפסק כן מפני ששנויה בלשון תימה הפלגת משמע דלאו סברא היא ולכך הביאו בגמרא אותה ברייתא לגלות דלא קי\"ל כההיא סתם מתני'. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שאמצע חוטמו בולט למעלה מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה מי שחוטמו עקום לצד אחד.</b> שם חוטמו בולם חוטמו סולד חוטמו נוטף. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שחוטמו גדול מאיבריו מי שחוטמו קטן מאיבריו.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד משערין אותו באצבע קטנה שעל ידו וכו'.</b> שם בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה בשפתים וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שפיו רפוי ורירו יורד מפיו.</b> שם (דף מ\"ג:) א\"ר יוחנן וכו' הזבלגנין פסולין ופירש רבינו כפירוש שני דערוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה בבטן וכו'.</b> שם במשנה (דף מ\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה בגב ואלו הן מי ששדרתו עקומה.</b> שם במשנה (דף מ\"ג:) מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות ובגמרא למימרא דחיי והא איתמר המפלת בריה שיש לה שני גבין וכו' בששדרתו עקומה ופירש\"י ומיחזי כגבין שדרות הרבה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שיצאה חוליה משדרתו וכו'.</b> שם במשנה (דף מ\"ג) בעלי חטוטרת ר\"י מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים ודברי רבינו בפירוש המשנה כמו שהם כאן. ובגמרא דאית בה עצם כ\"ע לא פליגי דפסלא כי פליגי דלית בה עצם ורבינו נראה שמפרש דאית בה עצם היינו לומר שיש פגע בעצם כלומר שיצאה חוליא משדרתו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה בידים ואלו הן מי שיש בידו אצבע יתירה וכו'.</b> שם (דף מ\"ה) במשנה יתר בידיו וברגליו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היה שש ושש.</b> שם במשנה שש ושש כ\"ד ר\"י מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם חתך את היתרת כשר ואם היה בה עצם אפי' חתכה פסול.</b> משנה שם. ודע דבגמרא גרסינן אמר רבי יוחנן ובנספרת על גב היד ופירש\"י שנספרת עם שאר האצבעות שעומדת בשורתן בההיא קתני מתניתין דחשיב אבר ולפי זה יש לתמוה למה השמיטו רבינו לכן נראה שרבינו מפרש דה\"ק אפילו נספרת ע\"ג היד הוי מום ולפיכך כתב סתם לפסול. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שחסר אצבעו מידו.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי ששתי אצבעות ידיו קלוטות עד למטה מהפרק ואם חתכן והפרישן עד הפרק כשר.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש באי זה פרק אמרו וכו'.</b> כן משמע מפשטא דמתני'. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו מי שפיקה יוצאת מגודלו.</b> משנה שם ופירש\"י פיקה חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאת מגודלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שהוא אטר יד ימינו וכו'.</b> שם במשנה השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירים ובגמרא ת\"ר אטר בין ביד בין ברגל פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה באיברי הזרע וכו'.</b> שם במשנה (מ\"ד:) המאושכן ובעל גבר תנא מאושכן בביצים ובעל גבר בגיד וכו' ועד כמה מחוי רב יהודה עד רכובה תניא ר\"א בן יעקב אומר עד רכובה פסול למעלה מרכובה כשר איכא דאמרי עד רכובה כשר למטה מרכובה פסול ויש לתמוה על רבינו שפסק כל\"ק ואפשר שהוא ז\"ל מפרש דאיכא דאמרי לא קאי אדר\"א בן יעקב אלא אדר\"י ויש הוכחה לדבר מדנקט לישנא דאיכא דאמרי ואי אדראב\"י פליג לא הל\"ל אלא וי\"א והשתא אתי שפיר שפסק כראב\"י שמשנתו קב ונקי. ועי\"ל שפסק כל\"ק משום דבשל תורה הלך אחר המחמיר. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שנמרחו אשכיו וכו'.</b> שם במשנה אין לו ביצים אין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך האמור בתורה ר' ישמעאל אומר כל x שנמרחו אשכיו ר\"ע אומר כל שרוח באשכיו רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים ופירש\"י שנמרחו אשכיו שנימוחו ביציו ופירש רבינו בפירוש המשנה שכל אלו התנאים מודין שכל אלו הם מומין לא נחלקו אלא בפי' מרוח אשך האמור בתורה ויש לתמוה על רבינו שכתב ארבעה באיברי הזרע ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשה ומצאתי בסמ\"ג ג' מי שנימוחו מבושיו והוא הכיס של ביצים שנימוחו הביצים שלו בתוכו ד' מי שהרוח במבושיו ונפחו והוא מרוח אשך עכ\"ל ונראה שכך צריך להגיה בספרי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה. ועדיין יש לתמוה למה לא כתב שאע\"פ שלא נימוחה אלא ביצה אחד הוא בעל מום כדמשמע ממה ששנינו אין לו אלא ביצה אחת ולכן נראה לי שרבינו מפרש אין לו אלא ביצה אחת היינו שנברא מתחלת ברייתו חסר ביצה אחת אבל בנימוחו אשכיו לא מפסיל עד שימוחו שתיהן וכדמשמע מלישנא דרבי ישמעאל שנמרחו אשכיו לשון רבים ולדעת רבי ישמעאל הא דכתב קרא מרוח אשך לשון יחיד פירושו שאין לו שום אשך ואין לתמוה למה השמיטו רבינו אין לו אלא ביצה אחת שכבר כתבו בפרק שקודם זה אצל מומין הפוסלים באדם ובבהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ט\"ו בשוקים וכו'.</b> משנה שם. וכתב הראב\"ד המשנה אמרה פיקה יוצא מגודלו וכו'. ונראה שמ\"ש רבינו מי שפיקתו יוצאת והפיקה היא העיגול שלמעלה מן העקב וכו' הוא מהא דאמרינן בפרק מומין אלו תנא השופנר ואמר רבי יוחנן דהיינו שאין לו כסתות כל עיקר ומפרש דהיינו שאין לו אותה פיקה שקורין בלע\"ז טודיליי\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שפיקתו יוצאת</b> היינו שיצאה ואינה ודוחק. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שעקבו יוצא לאחוריו וכו'.</b> משנה וגמרא שם (דף מ\"ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שפרסותיו רחבות כשל אווז אע\"פ שאינה קלוטה כשל אווז.</b> משנה שם פרסותיו רחבות כשל אווז ובגמרא אר\"פ לא תימא דטרפא ולא סדיקא אלא כיון דטרפא אע\"ג דסדיקא ופירש\"י טרפא קלושה והערוך פי' טרפא רחבה ומשונה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שפיקה יוצאה מגודלו.</b> משנה שם ופירש\"י פיקה חתיכת בשר עגולה כפיקה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שיש ברגלו אצבע יתירה וכו' עד או שחתכן והפרישן כשר.</b> נתבאר בפרק זה גבי יד: \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שרגלו כולה שוה וכו'.</b> בתוספתא דבכורות פ\"ה רגלו מכיש מלמעלה ומפסיע מלמטה ועוד שם אצבעותיו גדומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שרגלו עקומה דומה למגל וכו'.</b> בתוספתא דבכורות פ\"ה פרסתו חלולה עקומה דומה למגל. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שרגלו חלולה וכו'.</b> כתבו התוספות וסמ\"ג שכן פירש הערוך על מה ששנו בברייתא פרק מומין אלו תנא בעל הפיקין אמר רבי יוחנן בעל הפיקין שיש לו כסתות הרבה. \n",
+                "<b>ומ\"ש המקיש בקרסוליו בעת שמהלך מי שמקיש בארכובותיו בעת שמהלך.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שהוא אטר ברגל ימינו.</b> נתבאר לעיל גבי יד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה בכל הגוף וכו'.</b> משנה בפרק הנזכר (דף מ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש הארוך ביותר הננס והוא הקצר ביותר וכו'.</b> משנה (דף מ\"ה:) הקפח והננס ובגמרא קפח תני רב זביד גבוה איני והתני ר' אבהו מנין שהקב\"ה משתבח בבעלי קומה וכו' אמר רב פפא באריכא שמיטא סגיא ופירש\"י דארוך הוא דק שאינו עבה לפי ארכו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמונה בעור הבשר ואלו הן הכושי וכו'.</b> משנה שם הכושי והגיחור והלבקן וכו' ובעלי נגעים טהורים ובגמרא גיחור וכו' סומקא גיהיא לבקן חיורא ופי' הערוך סומקא גיהיא אדום ביותר. \n",
+                "<b>ומ״ש מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שער וכו' מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה איסר או יותר.</b> הכל סוף פרק המדיר (כתובות דף ע״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש בעלי הדלדולין וכו'.</b> משנה בפרק מומין אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד יש באדם ד' מומין ואלו הן החרש והשוטה.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והנכפה אפילו לימים רבים מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים.</b> משנה שם (דף מ\"ד:) נכפה אפילו אחת לימים רוח קצרית באה עליו ופירש רש\"י רוח קצרית רוח שד וסובר רבינו דכי היכי דנכפה אפילו אחת לימים ה\"ה לרוח קצרית דמאי שנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו פסלו מפני מראית העין מי שנשרו ריסי עיניו.</b> נתבאר בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומי שניטלו שיניו.</b> שם במשנה (דף מ\"ד): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וכו'.</b> ריש פרק ב' דזבחים (דף ט\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר והזר הקרב יומת.</b> סוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"א:) במשנה זר ששימש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו וכו' והיכן הזהיר עליו וכו'.</b> בסיפרי פרשת קרח והזר הקרב יומת לעבודה עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת\"ל וזר לא יקרב אליכם: \n",
+                "<b>איזהו זר כל שאינו מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן.</b> כך היא הנוסחא הנכונה ובקצת ספרי רבינו יש חסרון הניכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהזרים מוזהרים וכו' אין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה וכו'.</b> בזבחים (דף קט\"ו) אהא דתנן אין חייבין עליה משום זרות ובפרק שני דיומא (דף כ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות בלבד וכו'.</b> מימרא דרב פרק שני דיומא (דף כ\"ד) ואע\"ג דלוי פליג ואמר אף תרומת הדשן פסק רבינו כרב והתם יליף לה מדכתיב ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה ופירש\"י עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאיברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וכן המים בחג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ.</b> לאו בחוץ קאמר דהיאך יתחייב על זריקה בחוץ משום זר שעבד אלא בפנים היינו לפני לפנים ובחוץ היינו בהיכל והכי תניא התם עבודות שזר חייב עליהם מיתה זריקת דם בין לפנים בין לפני לפנים ופירש\"י בין לפנים הזאות שעל הפרוכת בין לפני לפנים שעל בין הבדים דיוה\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות הדם בין שהזה הזאה אחת מכל קרבנות המצורע.</b> שם בברייתא ואין לתמוה על רבינו שכתב בין שהזה אחת מכל הזיות הדם למה חזר ופרט הזיות קרבנות המצורע דהתם דריש מדכתיב בההוא קרא לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת לכל דבר המזבח לאתויי שבע הזיות שבפנים ושבמצורע ופירש\"י שבע הזיות שבפנים שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל יוה\"כ. ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל וכו' דסלקא דעתך אמינא לאו דבר המזבח הוא להכי רבי לכל. ודע ששנו עוד שם בברייתא המזה בחטאת העוף והממצה ויש לתמוה למה השמיט רבינו ממצה ואפשר דמשמע ליה דבכלל אחת מכל הזיות הדם היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד על הקטרה וכו' אפילו הפך באיברים שלא נתעכלו בצינורא.</b> בפרק שני דשבועות (דף י\"ז:) אמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב מיתה וקאמר עלה בגמרא ה\"ד אי דלא הפיך לא מעכל להו פשיטא ואי דלא הפיך בהו נמי מעכלי מאי קא עביד לא צריכא דאי לא הפיך בהו מיעכלי בתרתי שעי והשתא מיעכל בחד שעתא הא קמשמע לן דכל קרובי עבודה עבודה היא: \n",
+                "<b>וכן אם הקטיר קטרת על מזבח הזהב וכו'.</b> כן יש ללמוד קצת מפרק השוחט ומעלה בחוץ (דף ק\"ט:) אהא דתנו רבנן המקטיר כזית בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמסדר שני גיזרי עצים על המערכה וכו'.</b> בפרק שני דיומא (דף כ\"ד:) פלוגתא דרב ורבי יוחנן ופסק כרבי יוחנן דאמר סידור שני גיזרי עצים עבודה תמה היא וסידור האיברים תחלת סידור אחר הוא: \n",
+                "<b>אבל היוצק והבולל והפותת והמולח וכו'.</b> אלו חוץ ממצית אש על המזבח מנויים במשנה בסוף זבחים (דף קי\"ב:) וקתני בהו אין בהם משום זרות וטעמא כמו שנתבאר שכולם עבודה שיש אחריה עבודה ולאו עבודה תמה היא ומצית אש על המזבח נמי לאו עבודה תמה היא שיש אחריה סידור שני גיזרי עצים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחיטת הקדשים כשירה בזרים וכו' מקבלה ואילך מצות כהונה.</b> בר״פ כל הפסולים (זבחים דף ל״א:). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן ההפשט והניתוח והולכת עצים למזבח כשירה בזרים שנאמר באיברים והקטיר הכהן המזבחה וכו'.</b> בסוף פרק שני דיומא (דף כ\"ו כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים.</b> שם הדלקה לאו עבודה היא. ופירש\"י דהא כיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה מאליה אבל הצתת אש עבודה שיש בה טורח היא שצריך להצית האור בעצי המערכה. וכתב הריטב\"א תימה דהא כתיב דבר אל אהרן וכו' בהעלותך את הנרות ואפשר לומר דלהכי לא אפקיה בלשון חיוב דבר אל אהרן ויעלה את הנרות לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין חיוב בעבודה שאינה תמה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן</b> כתב הראב\"ד הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות עכ\"ל. וטעמו של רבינו דכיון דלאו עבודה היא מישרא נמי שרי כמו שחיטה שהיא כשירה בזרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרמת הדשן צריכה כהן וכו' ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה כו'.</b> כבר כתבתי דבפ\"ב דיומא פלוגתא דרב ולוי ופסק כרב: \n",
+                "<b>וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה.</b> כך מצאתי מוגה בקצת ספרי רבינו וטעמו מפני שהן עבודות סילוק וכמו שנתבאר בפרק זה גבי הרמת דשן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סידר המערכה פורקה וחוזר הכהן וסודרה וכו'.</b> בספ\"ב דיומא (דף כ\"ז:) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן זר שסידר את המערכה חייב כיצד הוא עושה פורקה וחוזר [הכהן] וסודרה מתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר וכו' אלא כי איתמר הכי איתמר אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר שני גיזרי עצים חייב הואיל ועבודה תמה היא ומשמע דסידור מערכה כשירה בזר וכאתקפתא דרבי זירא ואם כן יש לתמוה על רבינו שפסק דסידור מערכה בזר פסולה ושמא יש לומר דמשמע ליה דלא מתמה רבי זירא וכי יש עבודה שכשירה בלילה וכו' אלא משום דמחייב ליה מיתה אבל משום פיסולא בלא חיוב מיתה לא הוה מתמה וכן פירש\"י אהא דמתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר להתחייב מיתה עכ\"ל וטעמא משום דכיון דאמאי דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר את המערכה חייב מתקיף ע\"כ לומר דמחיוב מיתה מתקיף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים וכו'.</b> בסוף זבחים (דף קי\"ב:) תנן דאין חייבים על עבודה שאינה תמה משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים ולא משום שאינו רחוץ ידים ורגלים. ואיני יודע למה השמיט רבינו מחוסר בגדים וכתב הר\"י קורקוס אפשר שכיון שכתב שמחוסר בגדים הוא כזר ומשום זר היא דמחייבינן כמו שכתב בסוף הלכות כלי המקדש לא הוצרך להזכירו. וכתב עוד ובעל מום לא הוזכר במשנה ורבינו הזכירו אפשר שסובר רבינו דלאו דוקא נקט במתני' הני אלא ה\"ה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה ובעבודת מתנה דילפינן מזר דחד טעמא הוא וגם בבעלי מום כתיב ואל המזבח לא יקרב והיינו לעבודה כמו שנתבאר ודין כולם שוה דמאי שנא עכ\"ל. ומדברי רבינו משמע דעל עבודה שהזר חייב עליה מיתה גם אלה חייבים מיתה ותימה שהרי ברפ\"ו כתב אין בעלי מומין במיתה וצריך לומר דהכי קאמר אין חייבין כל חד כדאיתיה טמא ושלא רחוץ ידים ורגלים מיתה ובעל מום מלקות אלא על עבודה שהזר חייב מיתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא וכו' ועבד חייב על כל אחת ואחת.</b> כתב הראב\"ד א\"א בתוספתא פרק י\"ב דזבחים וכו' ומאחר שרבינו פוסק דאיסור חל על איסור בכולל או מוסיף או בת אחת והכא טבול יום ומחוסר כפורים בת אחת הן. כיצד שהרי יש טבול יום שאינו צריך להביא קרבן ואם כן איננו מחוסר כפורים והטמא שצריך להביא קרבן כמו המצורע אם טבל הרי הוא טבול יום ומחוסר כפורים וכשנטמא בטומאה אחרת נוסף עליו איסור שעד עתה היה מותר ליכנס לעזרת הנשים עתה היה אסור ליכנס להר הבית ומגו דאתוסף איסור בכניסה איתוסף איסור בעבודה שאינו רחוץ ידים ורגלים יש בו איסור אפילו לכהן הטהור ומגו דאתוסף חיוב לטהור איתוסף לטמא וכתב ר\"י קורקוס ז\"ל הקדים רבינו טבול יום ומחוסר כפורים לטמא היפך מהתוספתא שאם היה טמא קודם לא שייך תו טבול יום ומחוסר כפורים שהכל בכלל טמא וגם בתוספתא צריך לפרש כן כהן טמא שהיה מקודם טבול יום ומחוסר כפורים עכ\"ל. ואם כן יפה פסק דחייב על כל אחת ואחת. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות.</b> בתוספתא דבזבחים פרק י\"ב וטעמא משום דלא הוזהר מלעבוד טמא ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אלא מי שהוא ראוי לעבוד אבל הזר הואיל ואינו ראוי לעבוד אינו עובר בשום אחד מאלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות וכו'.</b> בס״פ ד' אחין (יבמות דף ל״ג:) פלוגתא דרבי יוסי ורבי שמעון ופסק כרבי יוסי. וכתב הראב״ד שתיהן שבאו עליו בבת אחת וכו'. ואיני יודע מי הזקיקו לכך דהא לא אוקי הכי בגמרא אלא גבי פלוגתא דרבי חייא ובר קפרא אבל בתר הכי אמרינן מיתיבי זר ששימש בטומאה וכו' ואילו מליקה שיירה למאן שיירה אילימא לר' יוסי השתא באיסור כולל מחייב שתים באיסור בת אחת מיבעי' ובלאו הכי כיון דרבינו פוסק כמ״ד איסור חל על איסור באיסור כולל כמ״ש בפ״ח ממאכלות אסורות שפיר עבד דסתים לה הכא סתומי ואיסור כולל היינו זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתיא לה שבת מגו דאתסר במלאכה אתסר נמי בעבודה בעל מום מעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי ליה מגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כהן שעבד ע\"ז בין במזיד בין בשוגג וכו' ה\"ז לא ישמש במקדש לעולם וכו'.</b> בסוף מנחות (דף ק\"ט:) איפליגו רב נחמן ורב ששת בעבד בשוגג ופסק כרב ששת דהלכתא כוותיה באיסורי. \n",
+                "<b>ומה שכתב אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע\"ז או המשתחוה לה או המודה בה וקבלה עליו באלוה הרי זה פסול לעולם עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח אע\"ג שהיה שוגג בעת ששרת וכו'.</b> גם זה שם פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בהיה שוגג ופסק כרב ששת. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל השוחט לע\"ז בשוגג אם עבר והקריב קרבנו ריח ניחוח.</b> שם אמר רב יהודה כהן ששחט לע\"ז קרבנו ריח ניחוח משום דכתיב יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וכו' ולא יגשו אלי לכהן לי אי עבד שירות אין שחיטה לאו שירות הוא וגבי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בשגג בזריקה לע\"ז א\"ר נחמן מנא אמינא לה דתניא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה מלמד שהכהן מתכפר ע\"י עצמו (בעון ע\"ז) במאי אילימא בשחיטה מאי איריא שוגג אפי' מזיד נמי אלא לאו בזריקה ורב ששת אמר לך לעולם בשחיטה ובמזיד לא נעשה משרת לע\"ז ואע\"ג דפשטא דברייתא משמע שהוא מתכפר על ידי עצמו אפילו לכתחילה סובר רבינו דמכיון דרב יהודה נקט קרבנו ריח ניחוח דמשמע אם עבר והקריב נתקבל אבל לכתחלה לא יקריב אית לן לפרושי דברייתא נמי מתכפר ע\"י עצמו בדיעבד קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש וכו'.</b> משנה בסוף מנחות (דף ק\"ט) הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כלים שנשתמשו בהם שם לא ישתמשו בהם במקדש לעולם אלא יגנזו.</b> בפרק רבי ישמעאל (ע\"ז דף נ\"ב) בעיא דאיפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל.</b> טעמא דמסתבר הוא דכיון דמשום קנסא הוא דמיפסלי כדאמרינן בפ' רבי ישמעאל בדיעבד אין לקנסם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו כל הפסולים לעבודה שמונה עשר וכו'.</b> ובספרי הדפוס יש חסרון הניכר וצריך להגיה ולהוסיף מי שיש בין רגלו ובין הארץ דבר חוצץ. \n",
+                "<b>ומה שכתב כל אלו פסולים לעבודה ואם עבדו חללו חוץ מפרועי ראש וקרועי בגדים.</b> מסקנא דגמרא בפרק שני דתענית (דף י\"ז:) ופרק כ\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש והשוחט לע\"ז בשוגג וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה: \n",
+                "<b>סליקו הלכות ביאת המקדש</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c9d9a3d08a250a33010b5abfbfedb1c0fdf7655e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,663 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל כהן הכשר לעבודה וכו'.</b> מ\"ש הכשר לעבודה בסיפרא אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאסור לו להכנס מן המזבח ולפנים.</b> אף ע\"ג דבקרא כתיב באהל מועד בת\"כ מייתי מקרא דה\"ה למן המזבח ולפנים וכתבתי ברייתא זו בסוף פרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שעבודתו פסולה.</b> בפ' כ\"ג (סנהדרין כ\"ב) אמרינן דשתויי יין מחלי עבודה ופירש\"י דכתיב יין ושכר אל תשת וגו' וסמיך ליה ולהבדיל בין הקדש ובין החול משמע בין עבודה קדושה לעבודה מחוללת ומייתי לה ברפ\"ב דזבחים (דף י\"ז ע\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש וחייב מיתה בידי שמים.</b> מבואר בכתוב ומשמע מדברי רבינו דאסור להכנס מהמזבח ולפנים אע\"פ שלא עבד אבל אינו חייב מיתה אא\"כ עבד: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא ששתה רביעית יין חי בבת אחת מיין שעברו עליו מ' יום אבל אם שתה פחות מרביעית יין וכו'.</b> בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג ע\"ב) ת\"ר יין ושכר אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת\"ל ושכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה כדי לשכר רביעית יין בן מ' יום אם כן מה ת\"ל יין לומר לך שמוזהרים עליו כל שהו ומוזהרים עליו מגתו רבי יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת\"ל ושכר א\"כ מה ת\"ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה ר' אליעזר אומר יין אל תשת ושכר אל תשתהו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור במאי פליגי ת\"ק סבר גמרי' שכר שכר מנזיר ור' יהודה לא יליף שכר שכר מנזיר ורבי אליעזר סבר מאי שכר מידי דהוא משכר כמאן אזלא הא דתניא אכל דבלה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כר' יהודה אמר רב יהודה בר אחותאי הלכה כרבי אליעזר. ופירש רש\"י מוזהרים עליו בכל שהוא ומגתו אבל אינו במיתה עד שישתה רביעית בן מ' יום וזהו שכתב רבינו אבל אם שתה פחות מרביעית יין וכו' פטור ואינו מחלל עבודה כלומר איסורא מיהא איכא. ומ\"מ יש לתמוה כיון שמוזהרים על כל שהוא ועל יין מגתו למה לא כתב שלוקים עליהם. וי\"ל דעל כל שהוא פשיטא שאין לוקין כשם שאין לוקין על כל שאר איסורין שבתורה בכל שהוא ומדלא לקי על יין כל שהו ה\"ה דלא לקי על יין מגתו דתרוייהו חד טעמא להו שאינם משכרים: \n",
+                "<b>שתה יתר מרביעית יין וכו'.</b> שם אמרינן דרב אשי לא בעא לאורויי משום שכרות וא\"ל רב אחא והא אמר רב הלכה כר' אליעזר (דאמר יין אל תשת ושכר אל תשתהו דרך שכרותו הא אם הפסיק בה או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור) ומר הא קרמי ביה מיא א\"ל הא ל\"ק ברביעית הא ביותר מרביעית: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ופוסל את העבודה.</b> כתוב בהשגות א\"א לא מחוור מן הגמרא וכו' טעמו משום דכיון דלא אשכחן לגמרא דמפליג בין רביעית ליותר מרביעית אלא בענין הוראה כמו שכתבתי בסמוך מהי תיתי לן לחייב מיתה ולפסול עבודה וטעם רבינו דאע\"ג דעל ענין הוראה הוא נאמר חילוק זה מ\"מ משמע דר' אליעזר אף לענין עבודה פטר בהפסיק בו או נתן לתוכו מים ומאחר שלמדנו שאין דבריו אמורים אלא ברביעית ממילא משמע דיותר מרביעית כדקאי קאי לחיוב מיתה ולפסול עבודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה שכור משאר משקים וכו'.</b> שם בברייתא שכתבתי בסמוך רבי יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנין ת\"ל ושכר אם כן מה תלמוד לומר יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה ומשמע לרבינו דהלכה כרבי יהודה מדאמרינן התם כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה כמאן כרבי יהודה ואע\"ג דבס\"פ על אלו מומין (דף מ\"ה:) אמרינן דמתניתין דהתם דלא כרבי יהודה הא דקאמר גמרא בדוכתא כמאן אזלא הא דתניא וכו' כרבי יהודה עדיף כנ\"ל לדחוק לדעת רבינו ובספר המצות לרבינו כתוב דברייתא דסיפרא כרבי יהודה ואינו הכרע דסתם סיפרא רבי יהודה וכן השיגו הרמב\"ן. ועדיין יש לתמוה עליו דהא אמרינן בגמרא במאי פליגי ת\"ק ורבי יהודה ת\"ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר ומש\"ה סבר שלא הזהירה תורה אלא על היין ולא על שאר משכרים ורבי יהודה לא יליף שכר מנזיר וכיון שרבינו פסק בתחלת הפרק לומר דאיכא איסורא בפחות מרביעית וביין מגתו כתנא קמא היאך פסק כאן כרבי יהודה והוי כמזכה שטרא לבי תרי ויש לתמוה למה לא השיגו הראב\"ד ואפשר לומר שאע\"פ שרבינו סובר דהלכה כרבי יהודה מ\"מ נראה לו לחוש לדברי התנא קמא לאסור כל שהוא ויין מגתו איסורא בעלמא ואין לדחוק ולומר דפטור דקתני רבינו גבי פחות מרביעית ויין מגתו פטור ומותר קאמר דאם כן היכי מסיים בה ואינו מחלל עבודה פשיטא וע\"ק דמשמע דרבי אליעזר לא דריש ושכר אלא לדרך שכרותו לא לרבות שאר משכרים כרבי יהודה וכיון דאיפסיקא הלכתא בגמרא כרבי אליעזר וכן פסק רבינו היאך פסק כרבי יהודה ואפשר לומר שרבינו מפרש דרבי אליעזר לא פליג ארבי יהודה דודאי משמע ליה דשכר אתא לרבות שאר משכרים אלא דמוסיף עליה לומר דכיון דבמשכר תלה רחמנא ממילא משמע דלא אסר יין אלא דרך שכרותו ואפשר עוד לומר דאף את\"ק לא פליג רבי אליעזר דכיון דאמשכר קפיד רחמנא וריבה שאר משכרים מיניה נשמע דביין לא אסר אלא כדי לשכר דהיינו רביעית ויין בן ארבעים יום והשתא אתי שפיר דפסק רבינו כתנא קמא וכדברי ר' יהודה משום דאיפסיקא הלכתא כרבי אליעזר ור\"א ס\"ל כר\"י וכת\"ק ואפשר דמש\"ה אמרינן בגמרא דקרי רב עליה דר\"א טוביינא דחכימי משום דמשכר משמע ליה כל תלת מילי דידיה ודרבי יהודה ות\"ק. אח\"כ מצאתי בתשובות הרשב\"א סי' שס\"ג שנשאל איך הלך רבינו בשיטת רבי יהודה ובגמרא כריתות פרק אמרו לו גרסינן כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה ארבעים כמאן כרבי יהודה והתם איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר [וקרי רב עליה טוביינא דחכימי] ורבי אליעזר כיון דאפקיה לשכר דרך שכרותו שאר משכרין לית ליה ואפילו נפרש [כמאן] כרבי יהודה דאילו לר\"א מחמרינן טפי ומחייב מיתה בשאר משכרין וכו' מ\"מ יש להשיג עליו [שכתב] על היין במיתה ועבודתו מתחללת וכו' ושיטה זו כרבי יהודה אזלא וכו' ושמא דעת הרמב\"ם לפרש כמאן כר\"י ולאפוקי מדת\"ק אתי דכיון דיליף שכר מנזיר א\"כ שאר משכרין לא כתיבי כלל לא למיתה ולא לאזהרה אבל לא אתי לאפוקי מדרבי אליעזר דכיון דברייתא דר\"א לא יליף שכר מנזיר ודריש שכר כדי שכרותו שמא כל המשכרין כדי שכרותן הוו באזהרה. עכ\"ל השאלה: \n",
+                "<b>והשיב</b> נראה שהרמב\"ם תפס לו דרך אחרת באותה הלכה וכו' והדין עמו דכשתמצא לומר דר\"א לא יליף שכר מנזיר א\"כ [שכר] איצטריך לשאר המשכרין דכל היכא דאיכא לאוקמי בשאר המשכרין כפשוטו לא דרשינן ליה ליין ולראוי לשכר וכו' גם לפרש כמאן אזלא הא דתניא כמאן כר\"י לאפוקי מדת\"ק בלחוד ולא מדר\"א אין נ\"ל שיטת הגמרא כן דכיון שהזכיר מחלוקתן של ת\"ק ורבי יהודה ורבי אליעזר ועלה קאמר כמאן אזלא הא דתניא כמאן כרבי יהודה דוקא קאמר ונראה לי שכך הוא מפרשה יין אל תשת [יכול] אפילו כל שהוא ואפילו יין מגתו דיין אפי' כל שהוא במשמע ואפילו מגתו תלמוד לומר ושכר אין אסור אלא כדי לשכר כלומר אין איסור שנאמר בו דהיינו למיתה אלא כדי לשכר כלומר שיעור הראוי לשכר דהיינו רביעית ושיהיה ממשו ראוי לשכר דהיינו שעברו עליו ארבעים יום וכל ששתה ממנו כדי רביעית אפי' הפסיק בו ואפילו נתן לתוכו מים חייב [שהרי שתה] שיעור הראוי לשכר מיין שממשו ראוי לשכר תוך שיעור שתיה דהיינו תוך שיעור אכילת פרס אבל שאר המשכרים לעולם לא דילפינן שכר מנזיר ומיהו כיון דילפינן שכר מנזיר תו לא איצטריך יין דמיניה משמע יין ומשמע נמי שיש בו כדי לשכר דלהכי אפקיה בלשון שכר ולא אמר יין בהדיא אלא אם אינו ענין לכדי לשכר דהא משכר נפקא יין כדי לשכר תנהו ענין ליין שאינו כדי לשכר ולאזהרה דאי כולהו אפי' למיתה לכתוב יין ולא איצטריך שכר ורבי יהודה סבר שכר כמשמעו לכל המשכרין ובין יין בין שאר משכרים במשמע דלא ילפינן שכר מנזיר ושכר דאיצטריך לשאר משכרין לא דרשינן מיניה כדי לשכר אלא ששתה מהם ואפילו פחות מרביעית חייב וכל שכן אם שתה רביעית אע\"פ שהפסיק בו או שנתן לתוכו מים דבדרך שכרותו ובכדי שכרות לא קפדינן אלא במינים המשכרים ותדע לך דהא לרבנן אי לאו דכתיב שכר דמיניה דריש כדי לשכר הוו אמרי יין אפי' כל שהוא והילכך רבי יהודה דאיצטריך ליה שכר לשאר המשכרין יין או שכר דכתב רחמנא אפילו כל שהוא ואפי' מגתו משמע ולמה נאמר יין לחלק יין למיתה ושאר משכרים לאזהרה ורבי אליעזר סבר יין אל תשת שכר אל תשת שלא תשתהו דרך שכרותו. ורבי אליעזר לא יליף שכר מנזיר ויין לחלק כרבי יהודה אלא דסבירא ליה כרבנן בכדי לשכר ועדיפא מדרבנן דבעינן ראוי לשכר בשעת שתייה ממש שישתנו דרך שכרותו שלא יפסיק בו ושלא יתן לתוכו מים. וטעמא דידיה דכל מקום שנאמר שכר אחד מכל המשכרין כדי לשכר קאמר ומדכתב הכא אל תשת כדי לשכר בשעת שתייתו ממש וכל שהפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא ולא שתה ממנו אלא רביעית אינו ראוי לשכר בשעת שתייה ממש ותדע לך דר\"א אפי' שאר המשכרין אית ליה כרבי יהודה מדקאמר יין אל תשת שכר אל תשת הזכיר אל תשת גבי יין ואל תשת גבי שכר ואילו לא בא ר\"א לומר אלא שלא ישתה יין דרך שכרותו ויליף שכר מנזיר הכין הוה ליה למימר יין אל תשת שכר שלא תשתנו דרך שכרותו. ועוד דמדקאמרי בין ת\"ק בין רבי יהודה א\"כ יין למה לי שמע מינה דאינהו נמי בהא כר\"י דלעיל מיניה ס\"ל ולא בא לחלוק עליו בחילוק המינין דיין ודאי לחלק אלא בהא בלחוד הוא דפליג עליה בשלא תשתנו דרך שכרותו דמאי שכר הוא דמשכר והיינו נמי דאמרינן במאי פליגי ת\"ק סבר ילפינן שכר מנזיר ור\"י סבר לא ילפינן שכר מנזיר ור\"א מאי שכר והוא דמשכר ולא מפרשינן מאי קסבר אי יליף שכר מנזיר כרבנן או לא יליף כר\"י אלא מאי שכר והוא דמשכר דאלמא אדרבי יהודה דסמיך קאי וא\"ל בשאר המשכרין מודינא לך ויין לחלק אלא בשעורן דבשתייתן פליגנא דמאי שכר והוא דמשכר וכיון דכתיב אל תשת בשעת שתייה [ממש] קאמר והיינו דאוקימנא ברייתא דאכל דבילה קעילית כרבי יהודה דוקא דההיא ודאי מפקא מדת\"ק דלדידהו שאר המשכרין אינן אפי' באזהרה ומפקא מדר\"א דלדידיה שיעור הראוי לשכר בעינן ותנא דההיא ברייתא מדלא יהיב שיעורא שמע מינה אפילו בפחות מרביעית קאמר. והילכך כיון דאיפסיקא הלכתא כר\"א אינו במיתה ולא באזהרה אפילו על היין אלא אם כן שתה ממנו רביעית מיין שעברו עליו ארבעים יום ורביעית נמי הוא שלא יפסיק בו ושלא יתן לתוכו מים כלל ושאר המשכרין לאזהרה עד שישתה מהן כדי לשכר וכן פסק הרב רבינו משה זכרונו לברכה. ונמצאו דבריו עולים כהוגן לפי פירושנו זה. \n",
+                "<b>ואם</b> תאמר א\"כ בריש פ\"ק דנזיר דאמרינן שכר דכתב רחמנא גבי נזיר למילף מיניה שכר דמקדש [ולאפוקי מדרבי יהודה דתניא אכל דבילה קעילית וכו' אמאי לא קאמר] לאפוקי מדרבי יהודה ומדרבי אליעזר יש לומר דהתם לאו כרוכלא חשיב ואזיל אלא מכל מקום מדרבי יהודה וממאן דס\"ל כוותיה קאמר. ועוד משום דר\"י אמרה בהדיא קאמר הכין. ולכשתמצא לומר דר\"א כוותיה ס\"ל מפקא מיניה דר\"א. ונ\"ל עוד שהזקיקו לרב לפרש כן כדי שלא להוציא סתם מתניתין דנזיר לבר מהילכתא דלכאורה סתם מתניתין דפ\"ק דנזיר כרבי יהודה דלא יליף שכר דמקדש מנזיר דתנן התם הריני נזיר מן החרצנים הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזיר עליו ואמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כרבי שמעון דאמר עד שיזיר מכולן. ואמרינן מ\"ט דר\"ש דאמר קרא מכל אשר יצא מגפן היין. ורבנן מאי טעמא דאמר קרא מיין ושכר יזיר. ור\"ש הא כתיב מיין ושכר ההוא לאסור יין מצוה כיין הרשות. ורבנן הא מיבעיא להו לאסור יין מצוה כיין הרשות א\"כ לימא קרא מיין מיין ור\"ש היינו טעמיה דכתב שכר לאלופי שכר שכר למקדש דכתיב יין ושכר אל תשת מה נזיר יין הוא דמיתסר שאר משכרין לא אף גבי מקדש נמי יין הוא דליתסר אבל שאר המשכרין לא לאפוקי מדר\"י דתניא ר\"י אומר אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב וכו' ומדלא קא בעי תו ורבנן הא מיבעי לאלופי אמקדש כדבעא בכל הנך דלעיל משמע לכאורה דרבנן לא איצטריך להכין דהשתא נמי לא ילפינן דשכר דמקדש אפילו שאר המשכרין קאמר. וכיון דסתם מתניתין כר\"י שמע מינה הלכתא כוותיה. והאי דכריתות דאיפסיקא הלכתא כר\"א לא מפקא מינה בעיקר משכרין דהא איכא לפרושה כדפרישית. ואלא מיהו למאי דפרישית דר\"י אפילו בכל שהוא מחייב איכא למידק מהא דאמרינן בנזיר פרק ג' מינין אמר ר\"א עשר רביעיות ומנקט רב ששת חמש חיוורתא וחמש סומקאתא נזיר ועושה פסח שהורו במקדש ומתו. ומקדש היינו שתה רביעית יין ושימש במקדש ואקשינן התם ותו ליכא והא איכא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ופרקינן בפלוגתא לא קא מיירי כו' והא איכא כמה מים נותן לתוכן כל שהן ר\"י אומר ברביעית בפלוגתא לא קא מיירי אלמא כל הנך עשר ליכא מאן דפליג אפילו בחדא מינייהו ולפי מה שפירשתי הא איכא מקדש דפליג רבי יהודה ומחייב אפילו בפחות מרביעית ויש לי לומר דפלוגתא דר\"י לאו פלוגתא היא משום דכבר פסק רב הלכתא כר\"א ולפום כן לא חש לה ר\"א דעשר רביעיות דבתר רב הוה ודמיא לההיא דאמרינן בריש פ\"ק דיבמות גבי ליתני שש עשרה אמו אנוסת אביו פלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא ובפלוגתא לא קא מיירי ואקשינן והא בית שמאי מתירין צרות לאחין ובית הלל אוסרין ופרקינן בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. ואי נמי איכא למימר דבפלוגתא דחיוורתא קאמר דלא מיירי אבל בסומקאתא איירי בפלוגתא דהא קא חשיב רביעית דם משני מתים דפליגי רבנן ואמרי דדוקא רביעית ממת אחד והא קא חשיב רביעית יין לנזיר דלרבי עקיבא בכזית ואמרו רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה דחיוורתא הוא דקאמר דלא איירי בהו בפלוגתא אבל בסומקאתא איירי ואף אני אומר דרביעית יין דמקדש אע\"ג דפלוגתא היא לא חש לה ואיירי בה: \n",
+                "<b>עוד</b> יש לפרש לדעת הר\"מ ז\"ל דר\"י בפחות מרביעית לא מחייב דאין שתייה פחותה מרביעית ובמקדש אל תשת כתיב ואע\"ג דאמר ת\"ק יכול אפילו כל שהוא ואפי' יין מגתו. כל שהוא אינו עיקר אלא יכול יין מגתו הוא העיקר אבל כיון שסופנו לרבות כל שהוא ויין מגתו באזהרה נקט הכא בגררא יכול אפילו כל שהוא ואפילו יין מגתו. אי נמי יכול אפי' כל שהו דקאמר ת\"ק בדוקא קא אמר ולא כל שהוא ממש אלא כזית ומשום דאיהו יליף שכר דמקדש משכר דנזיר ושכר דנזיר למשנה אחרונה בכזית דיליף שתייה מאכילה בדין היה דנימא נמי דשכר דמקדש בכל שהוא דהיינו בכזית אלא דכיון דכתיב יין וכתיב שכר על כרחין שכר לכדי לשכר הוא דאתא. והא דקאמר יין יכול אפי' כל שהוא לאו למימרא דאי לא כתב רחמנא אלא יין הוה אמינא דאפילו כל שהוא דאדרבה למאי דפרישית משכר הוא דהוה ילפינן דמינה הוא דילפינן מנזיר אלא הכי קאמר יין ושכר יכול אפילו כל שהוא משום דילפינן מנזיר תלמוד לומר שכר כלומר כיון דכתיב יין וכתיב שכר על כרחין לכדי לשכר דאי לא כתב רחמנא אלא שכר הוה משמע אפי' יין כזית דילפינן שכר מנזיר ואפילו יין מגתו כנזיר ואי כתב נמי יין לחודיה הוה משמע יין רביעית ואפילו מגתו אבל השתא דכתיב יין ושכר ממילא שמעינן דשכר יין כדי לשכר קאמר ומ\"מ כיון דכתיב יין וכתיב שכר הוה ליה כמו שכתוב יין יין תרי זמני וההוא דאפקיה בלשון שכר ליין כדי לשכר ולמיתה ואידך לפחות מרביעית ואפילו מגתו ולאזהרה. וכל שהוא דפרישית דיש לו שיעור יש לנו הרבה כיוצא בו בגמרא וחד מינייהו בעירובין בפ' חלון ומגביהו מן הקרקע כל שהוא וכמה כל שהוא טפח ואחד בראשית הגז וכמה הן גוזזות כל שהוא וכמה כל שהוא וכו' אבל לר\"י דלא יליף שכר מנזיר וכתיב אל תשת אין שתייה פחותה מרביעית אבל איהו סבר דשאר משכרין נמי ברביעית ובהא פליג עליה רבי אלעזר דשאר המשכרין אין להם שיעור למעלה אלא עד שישתכר דלהכי אפקינהו רחמנא בלשון שכר וברייתא דקתני סתם שתה דבש או חלב ולא קתני ונשתכר ומשמע דאפי' לא נשתכר אלא ששתה מהם שיעור הידוע דהיינו רביעית ששיעורו ליין חייב היינו ר\"י ודלא כרבי אליעזר וכן יראה מדברי הר\"מ ז\"ל שכתב גבי יין והוא ששתה רביעית [יין] בבת אחת ובשאר המשכרין כתב היה שכור משאר המשכרין וכו' ואם נכנס ועבד והוא שכור דאלמא ביין לעולם ברביעית חי ובבת אחת ובשאר המשכרין עד שיהא שכור ממש ויש לו פנים עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש וכו'.</b> בפרק שלישי דכריתות (דף י\"ג:) ופרק הדר (עירובין דף ס\"ד) ומשמע דאין חייבין מיתה על ההוראה והכי יליף לה בסיפרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו אכל תמרים וכו'.</b> בפרק קמא דכתובות (דף י':) אמר רב אכל תמרים אל יורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים מותר כגון שהורה שהשרץ טמא וכו'.</b> בפ\"ג דכריתות (דף י\"ג:). \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר לשכור ללמד תורה וכו'.</b> שם ת\"ר ולהבדיל בין הקדש ובין החול אלו דמים נערכים וכו' ביד משה זה הגמרא יכול אף המשנה ת\"ל ולהורות רבי יוסי ברבי יהודה אומר יכול אף הגמרא ת\"ל ולהורות אמר רב הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה דהא רב לא מוקים אמורא [עליה] מיומא טבא לחבריה משום שכרות שאני רב דאורי מורי וניקום דלא לורי כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה ולדברי רבינו מבוארים בפירושו ורש\"י פירש בענין אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתה כדי רביעית בלבד וכו'.</b> בפרק כהן גדול (סנהדרין דף כ״ב:) ובפרק הדר ובפ״ב דתעניות (דף י״ז:) אמר רב x אחא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין ואתמר עלה ל״ש אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר מכדי רביעית כל שכן דדרך טורדתו ושינה משכרתו: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו שתה כדי רביעית בלבד וכו' ומותר לעבוד.</b> כתב הראב\"ד אף זה לא מחוור וכו'. וטעם רבינו דכיון דאמרינן דמותר להורות משום דלא הוי בכלל ושכר אל תשת ממילא משמע דמותר לעבוד והא דנקט רבי אליעזר פטור לאו דוקא אי נמי משום דבהפסיק בה דקתני בהדה נקט פטור דכיון דמכל מקום שתה רביעית יין חי אינו מותר לעבוד לא שייך למיתני בה אלא פטור אבל בהיה מים כל שהוא מותר נמי הוא והכי דייק לשון רבינו דהכא גבי מותר לעבוד נקט היה בה מים כל שהוא ולא נקט הפסיק בה. אבל הא קשיא לי שכתב לעיל שתה רביעית והפסיק בה או מזגה במים פטור ואינו מחלל עבודה וכאן כתב דרביעית אם היה בה מים כל שהוא מותר לעבוד ונראה לי דלעיל אגב אינך נקט למזגה במים דפטור ואינו מחלל עבודה והכא נקט להיה בה מים ואפקה מכלל הנך ואשמעינן דהאי לא בלבד שפטור ואינו מחלל עבודה אלא אף מותר לעבוד. ויותר נראה לי דלעיל היה רביעית שלם יין חי ולפיכך כשמזגו במים פטור אבל אסור אבל הכא שהיה פחות מרביעית יין חי והמים השלימוהו לרביעית מותר. \n",
+                "<b>ומה שכתב באם שתה יותר מרביעית אפילו מזוג וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה שדין יותר מרביעית מזוג שוה לרביעית חי. ודקדק רבינו לכתוב שינה מעט כלומר דאילו שינה הרבה מפיגה את היין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי המשמר מותרים לשתות יין בלילות וכו'.</b> משנה בפרק שני דתעניות (דף ט\"ו:) אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה ובגמרא (דף י\"ז) תנו רבנן מפני מה אמרו אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבאו ויסייעו להם ומפני מה אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה מפני שהם עסוקין תמיד בעבודה וסובר רבינו שהטעם שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדיין לא סר יינו מעליו וכתב עליו בהשגות אינו מן הטעם הזה אלא מפני שהקטרת אימורים כל הלילה עכ\"ל וכך הם דברי רש\"י ולדעת רבינו י\"ל דאי משום הקטרת אימורים היה אפשר לתקן שיקטירו אותם קודם שישתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כהן שידע מאי זה משמר הוא וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו וכו'.</b> שם אינו מכיר משמרתו ומשמרת אבותיו ויודע שבתי אבותיו קבועים שם אסורים לשתות יין כל השנה רבי אומר אומר אני אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו אמר אביי כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי ופירש רש\"י רבי אומר אומר אני כהן אסור וכו' כלומר אי חיישינן לשמא יבנה יהא אסור לעולם אפי' המכיר משמרתו ומשמרת בית אבותיו דחיישינן שמא ישתנה סדר משמרות ושמא יעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת ונמצא זה צריך לעבוד אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו דהרי כמה שנים שלא חזרה בירה וקלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא ולשמא יבנה לא חיישינן עכ\"ל. ודברי הראב\"ד בהשגות כדברי רש\"י ולפיכך כתב הלכה כרבי וכו' ורבינו סובר שלא בא רבי לחלוק אלא על אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אבל במכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו וכן במכיר משמרתו ואין מכיר משמרת בית אב שלו ליכא פלוגתא בין רבי לתנא קמא ובאינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אינו גורס ויודע שאבותיו קבועים שם דאי לא כן לא הו\"ל להשמיטו: \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו.</b> כתב הראב\"ד כמה דבריו חלושים וקלושים וכו'. ואני אומר שכשיבנה בית המקדש אפילו אם יבנה בידי שמים לא בו ביום שיבנה יודיע המשמרות הראויות ושבתם ועוד שדעת רבינו שבלא בנין בית המקדש אפשר להקריב קרבנות כמו שכתב בספר ששי מהלכות בית הבחירה ועוד יש לומר דרבינו לא בא ללמד שכשיבנה בית המקדש אסור לו לשתות עד שיקבע אלא בא ליתן טעם למה מותר לשתות יין בזמן הזה והכי קאמר שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו וכיון שעכשיו אינו קבוע אינו ראוי לעבודה ולפיכך מותר ביין ולכשיבנה בית המקדש ויקבע אז יאסר ולא קודם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שגדל שערו וכו'.</b> בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג.) ואם תאמר מה צורך להיקש זה הא מקרא משמע ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו יש לומר דקרא אפשר לפרשו לרשות דהכי קאמר אע״פ ששאר אבלים שלא קרעו ולא פרעו במיתה אינכם בכלל חיוב זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואין פרועי ראש מחללים עבודה אע״פ שהוא במיתה עבודתו כשירה.</b> מסקנא דגמרא בפ״ב דתענית (דף י״ז:) ובס״פ כה״ג (סנהדרין דף כ״ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין כו'.</b> שם בפרקים הנזכרים: \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות א\"א ליתיה להאי כללא וכו'. ותירץ במגדל עוז דלאו בשעת ביאה קאמר אלא בזמן ביאה למעוטי בזמן הזה עכ\"ל. ואינו נראה שהרי בגמרא אמרו בזמן ביאה ורבינו שינה וכתב בשעת ביאה ולכן נ\"ל שרבינו מפרש דאפילו בזמן הבית כהן שאינו רגיל לעבוד הוי שלא בזמן ביאה כלומר שלא בשעת ביאה ומותר לו לגדל פרע וכן מבואר בדברי רבי' שכתב לפיכך כהן הדיוט העובד מגלח מל' יום לל' יום: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים בכהן הדיוט וכו'.</b> בסוף הוריות (דף י\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא גידול פרע שלשים יום כנזיר וכו' לפיכך כהן הדיוט וכו'.</b> בס\"פ כה\"ג שם ובפ\"ב דתענית ודקדק רבינו לכתוב העובד לרמוז למה שנתבאר בסמוך לדעתו שאין אסורים לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואנשי משמר אסורים לספר ולכבס בשבתן וכו'.</b> משנה (דף ט\"ו:) וגמרא (דף י\"ז) בפ\"ב דתעניות ומסיים שם במשנה ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת ואיני יודע מפני מה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי ששלמה משמרתו בתוך הרגל כו'.</b> ברייתא בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז:) ואמרינן התם דתנא דמתניתין פליג וא״כ יש לתמוה על רבינו למה פסק דלא כוותיה ואפשר שטעמו מדחזינן דאייתי בגמרא האי ברייתא ומפרש טעמה. וה״ה כתב בפרק ז' מהלכות יו״ט שטעם רבינו משום דהכי איתא התם תנא האבל והכהן מותרים בגילוח ואוקמוה בדשלים משמרתו ברגל תנא דידן סבר כיון דתנן בשלשה פרקים היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים כמאן דלא שלים משמרתו ברגל דמי ותנא ברא סבר אע״ג דשייך בהנך משמרות משמרתיה מיהא שלמה ליה ומאחר דהלכה כתנא ברא באבל כנזכר שם כן הלכה כמותו בכהן. והר״י קורקוס ז״ל כתב דלא מכרעא מילתא דמתניתין פליגא דאיכא למימר תנא ושייר כדשייר מי שאבדה לו אבידה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב שעבודתו כשירה ולא חללה.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה וכו' אף על פי שלא עבד וכו'.</b> הראב\"ד כתב אם נכנס מן המזבח ולפנים אמר אברהם זה לא מצאתיו וכו'. והרמב\"ן בהשגותיו לספר המצות כתב שטעם רבינו ממה שאמרו בסיפרא מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה תלמוד לומר אתה ובניך אתך ומפרש רבינו דבשעת עבודה דקתני היינו ביום בשעה שהעבודה כשירה וחייב מלקות קאמר והרמב\"ן חולק עליו ומפרש דבשעת עבודה היינו שעת עבודה ממש כלומר אם עבד והוא שתוי או פרוע ראש או קרוע בגדים אבל ליכנס בלבד בלא עבודה אינו אסור מן התורה ומה ששנינו בסוף פרק קמא דכלים (משנה ט) בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם אינו אלא ממעלות דרבנן והאריך עוד בזה לסתור דברי רבינו וכן כתב עוד בפירוש התורה בפרשת שמיני. וליישב דעת רבינו י\"ל שרבינו סובר כמאן דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ\"ד:) מעלות דאורייתא ומפרש דהיינו לומר שהאיסור ליכנס שם פרועי ראש וכו' הוא מדאורייתא אע\"פ שנשנו שם קצת מעלות שע\"כ הם דרבנן היכא דאפשר לפרש שהם דאורייתא אמרינן ולפי שראה רבינו דהאי בשעת עבודה דקתני בסיפרא אפשר לפרשו כדפריש הרמב\"ן כתב דין זה בדרך יראה לי ולא כתבו סתם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים וכו'.</b> בתורת כהנים פרשת שמיני בבואכם אל אהל מועד אין לי אלא בביאה מנין אף ביציאה תלמוד לומר אתה ובניך מנין לעשות המזבח כאהל מועד תלמוד לומר אתה ובניך רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר בקידוש ידים ורגלים בבואכם אל אהל מועד מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד ועשה בו יציאה כביאה ואינו חייב אלא בשעת עבודה אף כאן כן. וכתב סמ\"ג מנין אף ביציאה תלמוד לומר אתה ובניך פירוש אפילו אחד מהם יוצא מנין לעשות המזבח כאהל מועד תלמוד לומר אתה ובניך פירוש בדבר שאתה ובניך חלוקים משאר ישראל ע\"כ לשונו. ואיני יודע היכי יליף יציאה מאתה ובניך ואפשר דמייתורא דריש ליה דהל\"ל יין ושכר אל תשתו בבואכם ואתה ובניך אתך אייתר למדרש באם אינו ענין לאסור אף ביציאה: \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח וכו'.</b> כתב הראב\"ד אמר אברהם אם לדבריו אין צורך שישתה היין בין האולם ולמזבח וכו' נראה שטעמו דאין לומר לחייב ביציאה היינו שהכניס יין בפנים ושתה שם דמי נתן יין בפנים ותורת כהנים ה\"פ אין לי אלא בביאה דבבואכם משמע כשהם נכנסים ממש רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ לא ישתו אבל לשתות קודם שיתחילו ליכנס כלל לא קמשמע לן ולהאי קרי יציאה כיון דכששותים עדיין הם בחוץ. ומה שכתב אם לדבריו כלומר שהוא סובר דאף אם נכנס מן המזבח ולפנים לוקה דאילו להראב\"ד לפנים מן המזבח אינו אלא ממעלות דרבנן כמו שכתב בהשגה שקודם זו. ומה שסיים וכתב ובמזבח מיתה נמי איכא בשתויי יין כלומר דלדעת רבינו אע\"ג דבבואכם קאי בין למזבח בין לפנים מן המזבח ולא תמותו לא קאי אלא למזבח בלבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל וכו' עד סוף הפרק.</b> נראה שהוא מסברא שזה בכלל מה שנצטוינו ליראה מהמקדש. \n",
+                "<b>ומה שכתב כשהוא שתוי יין או שכור</b> היינו לומר דאפילו לא שתה יין אלא שהוא שכור משאר משכרין דאילו שכור מיין בקל וחומר אתי משתוי ולא הוה צריך למימר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין כ\"ג נכנס לקדש הקדשים וכו'.</b> משנה בפ\"ק דכלים (משנה ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכהן הדיוט נכנס לקדש לעבודה בכל יום.</b> נראה דהיינו להקטיר קטורת על מזבח הזהב שהוא בהיכל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש וכו'.</b> אע\"פ שמפשט הכתוב לא נצטווה בלא יבא אלא אהרן בתורת כהנים דרשו שאין תלמוד לומר אחיך ולמה נאמר אחיך לרבות את הבנים ובפסיקתא מסיים בה וכן הוא אומר וישמע אברם כי נשבה אחיו והוא לוט בן אחיו. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית x</b> תמיה לי מאחר דקרא לא קאמר אלא הקדש מניין לנו לומר זה קדש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרוכת דמבית לפרוכת קדש הקדשים משמע והיכי מרבה מיניה כל הבית. ונראה דה\"פ אילו לא נאמר אלא על הקדש הייתי אומר דלפני לפנים קרי קדש אבל להיכל לא נאסר משום דתפסת מועט תפסת והשתא דכתב מבית לפרוכת דהיינו קדש הקדשים על כרחך לומר דאל הקדש להזהיר על כל הבית אתא דאילו לפני לפנים כבר הזהיר במבית לפרוכת ודקדק רבינו לכתוב להזהיר על כל הבית לומר דאף על גב דמבית לפרוכת הוי במיתה בהיכל אינו אלא באזהרה כמו שיתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שנכנס לקדש הקדשים וכו'.</b> ובספרי ואל יבא בכל עת זה יום הכיפורים אל הקדש לרבות שאר ימות השנה: \n",
+                "<b>וכמה פעמים הוא נכנס לשם וכו'.</b> תוספתא בפרק קמא דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז:) טהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים מבית לפרכת אל פני הכפורת במיתה ר״י אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה במאי קא מיפלגי בהאי קרא ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות רבנן סברי אל הקדש בלא יבא מבית לפרוכת ואל פני הכפרת בלא ימות ורבי יהודה סבר אל הקדש ומבית לפרוכת בלא יבא ואל פני הכפורת בלא ימות ופירש״י מבית לפרוכת לפני לפנים ששם ארון ואל פני הכפורת נמי היינו מבית לפרוכת אלא שהלך עד לפני הארון וידוע דהלכה כרבנן. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או להשתחוות,</b> ה\"ק אם נכנס שלא לעבודה או להשתחוות דלהכנס לעבודה או להשתחוות מותר וזו היא ששנינו פ\"ז דתמיד (דף ל\"ג:) בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות ג' אוחזין בו וכך הם דברי התוספות בפרק הקומץ ומ\"ש בפרק י\"ט מסנהדרין כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה לוקה צ\"ל דהשתחויה בכלל עבודה היא שם וסמ\"ג כתב וז\"ל הנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות וכהנים שלא עבדו בין גדול ובין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה ומה ששנינו בזמן שכ\"ג נכנס להשתחוות בגמר עבודה מדבר עכ\"ל x נראה מדבריו דכשאינו בגמר עבודה אם נכנס להשתחוות לוקה ולפי זה דברי רבינו ה\"פ הנכנס לקדש שלא לעבודה או שנכנס להשתחוות אם אינו בגמר עבודה לוקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב וכו'.</b> בסיפרא פרשת שמיני ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת\"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה כי שמן משחת ה' עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה מנין לכהנים שבכל הדורות ת\"ל כי שמן משחת ה' עליכם. וכתב הראב\"ד תימה גדול הוא זה וכו'. נראה שטעמו של הראב\"ד משום דכתיב כי שמן משחת ה' עליכם ודעת הרמב\"ן בזה כדעת רבינו ומתוך דבריו נתיישבה תמיהתו של הרמב\"ן שכתב בהשגותיו לספר המצות בעיקר החמישי וז\"ל ת\"ל כי שמן משחת ה' עליכם לומר שאפילו כהנים הדיוטים שבכל הדורות כאלעזר ואיתמר באזהרה זו שלא להניח עבודה ולצאת כל זמן שיכולים לעשותה והראיה כי שמן משחת ה' עליכם מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת ה' עליהם שהוא לדורות כמו שאמר בהם והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם עכ\"ל וכ\"כ עוד בפי' התורה סוף פ' צו: \n",
+                "<b>וכן זה שנאמר בכהן גדול:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם כן מפני מה נשנית אזהרה זו בכ״ג וכו'.</b> בר״פ כל הזבחים (זבחים דף כ״ח) אונן [דפסול] מנ״ל דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל ופירש״י ומן המקדש וגו' לעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא ובכהן גדול משתעי וסמיך ליה ומן המקדש וגו' כלומר אף ביום שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חילל עכ״ל. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שאפילו כהן הדיוט שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה משמע שהטעם מפני שנראה כמזלזל העבודה אם יניחנה מפני ששמע שמת לו מת ויצא נראה שגומר עבודתו ואח״כ יצא שהרי כתב שאינו מוזהר מלצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואח״כ כתב שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת אינו עובד נראה שמיד ששמע מפסיק ומסלק ידו מעבודתו ומאחר שאסור לגמור עבודתו למה אסור לו לצאת מיד דכך לי שעת עבודה כיון שאינו יכול לעבוד כמו שלא בשעת עבודה ונ״ל שאע״פ שאינו יכול לגמור עבודתו אם יצא קודם שתגמר העבודה ע״י אחר נראה כמזלזל בעבודה ועי״ל שאם היה מותר לו להפסיק עבודתו ולצאת כששמע שמת לו מת איכא למיחש שמא כשיפסיק העבודה ויצא בבהלה תהיה העבודה בטלה מאין מתעסק בה עד שיתעוררו שאר הכהנים לבא לגמור ואין לך זלזול גדול מזה ולפיכך אסרה לו לצאת עד שתגמר העבודה ע״י אחר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אע\"פ שאינו יוצא א\"א וכיון שהוא חייב להתאבל עליו וכו'. ואיני רואה כאן השגה שלא כתב רבינו שאסור לו לצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואחר גמר עבודה יצא ויטמא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עבד והוא אונן של תורה חילל עבודתו וכו'.</b> בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"ד) תניא דאונן אסור לעבוד ואמרינן בגמרא מנ\"ל דכתיב ומן המקדש לא יצא [ולא יחלל] הא אחר שלא יצא חילל ופירש\"י ומן המקדש לא יצא כלומר אע\"פ שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש שאם יעבוד לא יחלל הא כהן אחר שלא יצא חילל. וברפ\"ב דזבחים (דף ט\"ו) נמי תנן דאונן שקיבל פסל ויליף לה מהאי קרא ומקראי אחריני ומייתי לה בק\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור.</b> הכי אסיקנא ברפ\"ב דזבחים שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו'.</b> וכבר נתבאר בסמוך ובפרק קמא דיומא (דף י\"ג:) תניא היה עומד ומקריב [על גבי המזבח] ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויצא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר יגמור ופירשו התוספות דבכהן גדול מיירי וכן דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומנין שעבודת האונן פסולה מקל וחומר וכו'.</b> בריש פרק שני דזבחים (דף ט\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואע\"פ שכהן גדול עובד אונן אסור לאכול בקדשים וכו'.</b> משנה בסוף הוריות (דף י\"ב:) כ\"ג מקריב אונן ולא אוכל וההדיוט לא מקריב ולא אוכל. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אינו חולק לאכול לערב.</b> ברייתא בר״פ טבול יום (זבחים דף צ״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש אונן שעבד אינו לוקה.</b> פשוט הוא דהא לית ביה לאו מפורש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומותר ליגע בקדשים וכו'.</b> משנה וגמרא (דף צ\"ח צ\"ט) וגמרא בר\"פ טבול יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו אונן וכו'.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף צ״ט:) אנינות לילה מדברי תורה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר אינה [מדברי תורה] אלא מד״ס ופסק כר״ש משום דרבי ס״ל כר״ש כדאיתא בפ' הנזכר (דף ק״א) הן היום אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מד״ס ועוד דסתם לן תנא כוותיה בפסחים ס״פ האשה (דף צ״א:) וכן הכריח הרי״ף בפרק היה קורא (דף י״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ומת ששהה ימים וכו'.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף ק״א) עד מתי מתאונן עליו כל זמן שאינו נקבר אפילו מכאן עד י' ימים דברי רבי וחכמים אומרים אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד ואיתא תו התם [תריץ הכי] עד מתי הוא מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. ופירש״י [ע״כ] בליל יום קבורה פליגי דקאמר רבי אפילו קברו לסוף י' ימים מתאונן עליו ליל יום קבורה וחכמים אומרים אינו מתאונן עליו ביום הקבורה אלא יום עצמו אבל לא לילו וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך מי שמת לו מת לאחר יום המיתה כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם.</b> כבר נתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטובל.</b> בפרק חומר בקדש (דף כ\"א) תנן דאונן צריך טבילה לקדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואוכל לערב.</b> כבר נתבאר דהלכה כחכמים דיום קבורה אינו תופס \n",
+                "<b>לילו ומ״ש ויום שמועה קרובה וכו'.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף ק') תניא יום שמועה כיום קבורה למצות ז' ול' ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב ושקיל וטרי בה גמרא ומסיק תנאי היא כלומר וסיפא כחכמים דאמרי יום קבורה אינו תופס לילו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל יום המיתה וכו'.</b> כבר נתבאר. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מן הפסח בלבד שהוא אוכל לערב</b> (אבל לא בקדשים) ומפרש בגמרא טעמא משום דאנינות לילה דרבנן גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שיתבאר במקומו.</b> בהלכות פסח פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבל אינו משלח קרבנותיו כל ז'.</b> בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא רבי שמעון אומר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ופירש״י לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא שלם בדעתו שדעתו מיושבת עליו ובתוספתא דזבחים פרק י״א אין אונן רשאי להביא זבחים כל שבעה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו יין או עצים או לבונה.</b> תוספתא פרק י\"א דזבחים: \n",
+                "<b>וכן מצורע אינו משלח קרבנותיו וכו'.</b> בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל המנודה יש בו ספק אם משלח אם אינו משלח.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם הקריבו עליו נרצה.</b> נראה דטעמא משום דמייתי התם למפשטה מדתניא כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודים היו ושלחו קרבנותיהם ודחי אביי דילמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל והא אמרת חמיר ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה וכיון דחזינן דמנודין לשמים שלחו קרבנותיהם לכתחלה אפילו אם תימצי לומר דמנודה לשמים קיל ממנודה לבריות מסתיין דנימא דהיינו דמנודה לבריות לא ישלח קרבנותיו לכתחלה אבל לומר דאף בדיעבד לא נרצה אין לנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא שרץ וכיוצא בו וכו'.</b> בפרק תמיד נשחט פסחים (דף ס\"ב) בכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ואילו בפסח ערל וטמא אין משלחין פסחיהם ופירש\"י ערל וטמא משלחין קרבנותיהם בעזרה חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת בו דכתיב לפי אכלו תכוסו וכתבו התוספות קשה לר\"י טמא איך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה וכו' וכל הסומך ראשו ורובו מכניס ותירץ דהכא מיירי בעופות וכן משני בהשולח אי נמי בבכור ובמעשר דלא בעו סמיכה ובפרק ב' דזבחים (דף כ\"ב:) אמר ריש לקיש דטמא שרץ משלח קרבנותיו וטמא מת אינו משלח קרבנותיו ובפרק מי שהיה טמא פסחים (דף צ\"ג) סבר רב נחמן כמ\"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ.</b> פירוש עד שיטבול אבל טבול יום דמת אין שוחטין עליו כמבואר בפרק ששי מהלכות קרבן פסח. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל טמא מת אין מקריבין עליו כלל עד שיטהר.</b> כבר כתבתי בסמוך דבפרק שני דזבחים אמרינן דריש לקיש אמר הכי ואע\"ג דאמרינן התם דזקני דרום סברי דטמא מת משלח קרבנותיו משמע התם דלא קיימא לן כוותייהו דמתיב עלייהו ולא שני אלא בדוחק ואמרינן התם דאף זקני דרום לא אמרו אלא בדיעבד אבל למצוה לא ישלח וא\"כ ריש לקיש דפליג עלייהו בדיעבד נמי קאמר ומש\"ה כתב רבינו אין מקריבין עליו כלל כלומר אפילו בדיעבד לא מהני ובכלל זה גם כן לומר שאע\"פ שטבל אין מקריבין עליו כמו שנתבאר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש וכו' זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה וכו'. ומ\"ש שמחנה שכינה הוא מפתח עזרת ישראל ולפנים וכן מ\"ש שמחנה ישראל הוא מפתח ירושלים ולפנים.</b> תוספתא פ\"ק דכלים כשם שהיו במדבר שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל כך היו בירושלים מפתח ירושלים עד פתח הר הבית מחנה ישראל מפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה משער נקנור ולפנים מחנה שכינה והן קלעים שהיו במדבר ואיתא נמי בספרי פרשת נשא ובסוף זבחים (דף קי\"ו): \n",
+                "<b>ומ\"ש שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת וכו' מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו וכו'.</b> בספרי פרשת נשא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' שומע אני שלשתן במקום אחד ת\"ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה וגו' מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל לימד על הכלל כולו מה מצורע שחמורה טומאתו וחמור שילוחו משילוח חבירו פירוש מדכתיב בדד ישב נראה שהוא לבדו שם שאין אחר במחיצתו אף כל שחמורה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו מכאן מנו חכמים למחיצות כל שהזב מטמא מצורע מטמא חמור מצורע שמטמא בביאה כל שהמת מטמא הזב מטמא חמור הזב שמטמא תחת אבן מסמא וכיוצא בזה דריש בפסחים פרק אלו דברים (דף מ\"ה) ובפרק שלשה מינין (נזיר דף ס\"ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש טמא מת אפילו המת עצמו וכו'.</b> בפרק הנזכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש החיל משלחין ממנו עכו״ם וכו'.</b> בפ״ק דכלים (מ״ח) החיל מקודש ממנו שאין עכו״ם וטמאי מתים נכנסים לשם. ומה שהוסיף רבינו ובועלי נדות. ברייתא בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ס״ח) ששנינו בה בועל נדה כטמא מת והעלו שם דלמחנות קאמר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל טבו\"י נכנס לשם שכבר טבל.</b> כן משמע שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עזרת הנשים משלחין ממנו טבול יום וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואסור טבול יום במחנה לויה מד\"ס.</b> ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) ובפ\"ק דיבמות (ז':) א\"ר יוחנן אפילו עשה לית ביה שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה [וירושלים בבית ה'] לפני החצר החדשה מאי חדשה שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מעזרת ישראל וכו'.</b> גם זה בפרק קמא דכלים. \n",
+                "<b>ומ״ש שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה.</b> בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמא המשולח מהר הבית וכו'.</b> כ\"כ גם בסמ\"ג ל\"ת סי' ש\"ד ותמהני על זה דגרסינן בר\"פ אלו דברים (פסחים ס\"ח) תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבדימי ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ואל יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה מכאן לבעל קרי שיצא חוץ לשתי מחנות אמר ליה אכתי לא עיילתיה אפיקתיה וכו' אלא אימא מחוץ למחנה זה מחנה לויה ואל יבא אל תוך המחנה זה מחנה שכינה ונראה שלא היה כתוב כן בגירסתם וכן נראה מדברי רבינו בספר המצות שלו סי' ע\"ח: \n",
+                "<b>ומ״ש וכן מצורע שנכנס לירושלים.</b> תוספתא כתבה רבינו בפירוש המשנה פרק קמא דכלים (משנה ח') ופירשה ובפרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה איתיביה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים זבים וזבות שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים וכו' תנאי היא דתניא בדד ישב לבדו ישב שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו יכול יהיו זבים וטמאי מתים משתלחים למחנה אחת ת״ל ולא יטמאו את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה ורבי שמעון אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמא מת ואל יאמר זב וכו' למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית כשהוא אומר בדד ישב הכתוב נתקו לעשה ופירש״י תנאי היא דאיכא תנא דלא מייתי ליה קרא לעשה אלא ליתן לו מחנה שלישית ואע״ג דרב חסדא סבר דפטור כיון דפלוגתא דרבי יהודה ור' שמעון היא פסק רבינו כר' יהודה דהלכה כוותיה לגבי דרבי שמעון ורב חסדא איכא למימר דהאי ברייתא לא שמיע ליה מדלא אמר הלכה כפלוני ואי הוה שמיע ליה הוה אמר הלכה כר' יהודה כ״כ סמ״ג במל״ת סימן ש״ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נכנס לשאר ערים המוקפות חומה אע\"פ שאינו רשאי לפי שנאמר בדד ישב אינו לוקה.</b> כ\"כ רבינו בפירוש המשנה פ\"ק דכלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים.</b> בתוספתא פרק קמא דכלים ופירשה רבינו שם בפירוש המשנה ונראה דמשום דמקרא דולא יטמאו את מחניהם לוקה ארבעים כשנכנס לפנים מחומת ירושלים שהרי טימא מחנה ישראל וכדתניא בסיפרי וכשנכנס עוד להר הבית לוקה עוד ארבעים מפני שטימא מחנה לויה ונמצא שעבר שנית על ולא יטמאו את מחניהם אי נמי שכשנכנס להר הבית עבר משום ואל יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה וכמו שכתב רבינו לעיל בסמוך וקשה דאם כן הל\"ל נמי שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק\"כ שהרי טימא גם מחנה שכינה ולוקה עליו שלישית ואפשר דכיון דגלי לן שאם נכנס למחנה לויה לוקה שמונים ממילא משמע שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק\"כ: \n",
+                "<b>אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת הנשים וכו'.</b> כבר נתבאר בפ\"ז שמפתח הר הבית עד שער נקנור שהוא שער עזרת ישראל מחנה לויה ונתבאר שטמא מת מותר במחנה לויה וחכמים אסרו לטמא מת ליכנס בחיל כמו ששנינו בפרק קמא דכלים (משנה ח') אע\"פ שהוא מחנה לויה ואסרו לטבול יום ליכנס בעזרת הנשים כמו ששנינו שם אע\"פ שגם היא ממחנה לויה וכיון דאין איסורן אלא מדרבנן אין בהם מלקות אבל מכת מרדות יש בהם כשאר איסורי דרבנן. ומ\"מ יש לדקדק בדברי רבינו שהיה לו לכתוב טמא מת שנכנס לחיל או טבול יום שנכנס לעזרת הנשים כמו שהוא במשנה פרק קמא דכלים וכן שנינו עוד בתוספתא כתבה רבינו בפי' המשנה פ\"ק דכלים החיל ועזרת הנשים מעלה יתירה בבית עולמים והטמאים שנכנסו לשם פטורים: \n",
+                "<b>ומ״ש או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל,</b> וכתב עליו הראב״ד זה שיבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה וכו'. ותמהני למה הלך להביא ראיה מהתוספתא והניח מלהביא מדתניא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כז:) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת. וליישב דברי רבינו י״ל דמשמע בפרק שני דזבחים (דף י״ז:) דאיכא תנא דסבר מחוסר כפורים לאו כזב דמי ואע״ג דקאמר התם לא דכ״ע [מחוסר כפורים דזב] כזב דמי והכא בהא קא מיפלגי וכו' האי דחייה בעלמא היא אבל קושטא דמילתא דפלוגתא היא וכדמוכח קצת בפ' ג' מינין וההיא דתוספתא וההיא דהקומץ רבה כמ״ד מחוסר כפרה דזב כזב דמי ורבינו פסק כמ״ד לאו כזב דמי ומכל מקום צריך טעם למה פסק כן. ובפרק י״ח מהלכות פסולי המוקדשים כתב האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו עכ״ל. ודרשא זו דטומאתו עליו באיזה מקום מייתי לה ועלה סמך רבינו גם בכאן. אחר כך מצאתי להר״י קורקוס ז״ל שכתב דטעמיה משום דבפרק שני דזבחים x בעינן לאוקמיה פלוגתא דרבנן ויוסף הבבלי בהכי ומוקי רבנן כמ״ד לאו כזב דמי גם רבי יוחנן הכי ס״ל גבי טבול יום וכל שכן גבי מחוסר כפורים ותו דבפ' ג' מינין אמרינן דכ״ע מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי גם בסמוך כתבתי בשם רבינו שמשון דתנא דכלים צ״ל דסבר לאו כזב דמי ותני לה גבי הלכתא פסיקתא גם סוגיא דמעילה ובסוטה דרבנן דפליגי אאבא שאול סברי לאו כזב דמי כאשר כתוב שם בתוספתא דלשיטת רש״י צ״ל כן ושיטת רבינו עד כאן לשונו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה וכו'.</b> זה פשוט וכתב רבינו בספר המצות סימן ל\"א וז\"ל לשון מכילתא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה ומנין בל\"ת ת\"ל ולא יטמאו את מחניהם עכ\"ל. אך \n",
+                "<b>מ\"ש זה מחנה שכינה</b> דמשמע לכאורה דאתא למעוטי שאר מחנות שאינו לוקה עליהם קשה דמהי תיתי לן דקרא סתם איירי משמע דאכולהו מחנות קאי ואין לומר דמדכתיב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם משמע דמחנה שכינה דוקא קאמר דעבר עליו בלא תעשה ולא על שאר מחנות שיקשה לזה ממה שכתב רבינו לעיל בפרק זה והוא שנוי בתוספתא נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים ואפשר לומר דמן המקדש דנקט רבינו מקום המקודש קאמר וכל המחנות בכלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומניין שאינו עובר אא\"כ נכנס וכו'.</b> כתב רבינו בסה\"מ שלו סי' ע\"ז דהכי איתא בספרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא שנכנס למקדש וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ואין חייבין כרת או קרבן וכו'.</b> בפרק שני דשבועות (דף י\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> בהלכות בית הבחירה פרק ו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה.</b> בפרק כהן גדול דנזיר (דף נ\"ו:) תנן רבי אליעזר אומר משום רבי יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש שכבר נתפרש בנזירות.</b> הוא בפרק שביעי. \n",
+                "<b>ומ״ש או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן טומאות שהנזיר מגלח עליהם וכו': כתב</b> הראב״ד שיבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח וכו'. ואני אומר פשטן של דברים כדברי הראב״ד דתנן בפרק כהן גדול (נזיר דף נ״ד) שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת ותנן נמי (דף נ״ו) כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש ומאחר שאין הנזיר מגלח על כלים הנוגעים במת אין חייבין עליהם על ביאת המקדש אבל רבינו מפרש דהא דתנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש לא לענין כלים הנוגעים במת איתניא אלא לענין טומאות הפורשות מן המת כגון רביעית דם ורובע עצמות אבל כלים הנוגעים במת אע״פ שאין הנזיר מגלח עליהם חייבין עליהם על ביאת המקדש מדגרסינן בירושלמי בפרק כהן גדול תמן תנינן שנים טמאים במת אחד טמא טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב שלשה טמאים במת שנים טמאים טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב ד' טמאים במת שלשה טמאים טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב כיצד שנים בני אדם הנוגעין במת טמא טומאת ז' ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב xx (כיצד ג' כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמא טומאת ז' והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כיצד ד' כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמא טומאת ז' הד' בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב) רבי יוחנן בשם רבי ינאי וכולהון תורה הם אצל תרומה אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חיטוי חייב על ביאת המקדש ושאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת המקדש. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעים במת טעון חיטוי והוא שני אמר ר' אבין בר חייא בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים מילתיה דרבי אבין בר חייא אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון בלבד וה״פ דלגבי ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון דהיינו הנוגע במי שנגע במת אבל שלישי שנגע בשני דהיינו הנוגע במי שנגע בנוגע במת פטור ויהיב טעמא משום דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכו' וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אינו טעון חיטוי שהרי אינו טמא אלא טומאת ערב הנוגע בו אינו חייב על ביאת המקדש ולפ״ז ה״פ דקרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חיטוי ולא יתחטא ונכרתה אבל אם יטמא במי שאינו טעון חיטוי לא. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעין במת טעון חיטוי שהרי הוא טמא טומאת שבעה ולפי זה יהיה אדם הנוגע בו חייב על ביאת המקדש אע״פ שהוא שלישי בשני והיאך אמרת שאינו חייב אלא שני שנגע בראשון ושני רבי אבין בר חייא אמר בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים ולפי שאלו דברים סתומים בלי טעם דמשמע דאתא לפלוגי בין טומאת איש באיש לטומאת איש בכלים וקשה שזה סותר מאמר רבי יוחנן שאמר סתם אינו חייב אלא שני בראשון וכללא הוא אף לטומאת איש בכלים לכך הוצרך לפרש דבריו ואמר מילתיה דרבי אבין בר חייא וכו' כלומר לאו כדקא ס״ד דמפליג בינייהו דלעולם אינו חייב אלא הנוגע בראשון ולא הנוגע בשני אפילו נוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת וטעמא משום דלית לן לפלוגי בינייהו וכיון דאדם הנוגע באדם שנגע במת אין הנוגע בו חייב על ביאת המקדש מפני שנגע במי שאינו בר חיטוי כן אדם הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת אע״פ שנגע במי שהוא בר חיטוי פטור על ביאת המקדש כיון שהוא שלישי בשני ואין לנו לחייב אלא שני בראשון בלבד ומשום דקשה דטפי הוה עדיף למיתלי כולה מילתא במי שטעון חיטוי דאידכר בקרא ולא למיתלי בשני שנגע בראשון דלא אידכר בקרא לכך הקדים רבי יוחנן ואמר כולהון תורה הם כלומר דברי קבלה הן וקאי גם למאי דאמר אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון וז״ש רבינו שדברים אלו הלכה מפי הקבלה ואע״פ שרבינו שמשון בפ״ק דאהלות מפרש ירושלמי זה בדרך אחרת לדעת רבינו צריך לפרשו כמו שפירשתי ונתבארו דבריו ואע״ג דבתר הכי קאמר בירושל' אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב כלומר אבל הנוגע במי שנגע במת פטור כבר הביאו שם ברייתא החולקת עם רבי אילא וכיון דתניא כוותיה דרבי יוחנן הכי נקטינן. ודע דבתר הכי מייתי בירושלמי לסיועי לרבי יוחנן מדתנן כל טומאה שהנזיר מגלח עליה חייבים עליה על ביאת המקדש וכו' ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו [על ביאת מקדש] וה״פ לדעת רבינו ראשון דהיינו הנוגע במת שהנזיר אם נגע במת מגלח עליו חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו ראשון ונכנס למקדש חייב שני דהיינו הנוגע במי שנגע במת שאם הנזיר נגע במי שנגע במת אינו מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת המקדש כלומר הנוגע באותו שני ונכנס למקדש פטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנטמא בשאר אבות טומאות של תורה.</b> קצת מהן מפורשות בפרשת ויקרא גבי מטמא מקדש וה\"ה אשארא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו.</b> משנה בפרק י\"א דמסכת פרה (משנה ד') כל הטעון ביאת מים מד\"ת אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו במים בין לאחר ביאתו חייב. \n",
+                "<b>וכתב</b> הרב רבי אברהם בן דוד על מה שכתב רבינו כל הטעון ביאת מים וכו'. דבריו סותרים את דבריו עכ\"ל. ונראה שטעמו מפני שכתב אחר כך וכן הנוגע בכלים וכו' או שנגע באדם וכו' הרי זה פטור והרי אלו טעונים ביאת מים מן התורה ופטור ואם תאמר הרי ההיא דכל הטעון ביאת מים מן התורה מתניתין היא וההיא דהנוגע בכלים וכו' דעדיפא מינה קאמר הראב\"ד שאינו חייב על מגע כלים על ביאת מקדש ויש לומר דמתניתין דכל הטעון ביאת מים לא קשיא דהכי מיתניא התם כל הטעון ביאת מים מן התורה מטמא את הקדש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר ואסור על ביאת המקדש לאחר ביאתו במים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ואם בא על המקדש בין לפני ביאתו במים בין לאחר ביאתו חייב ואיכא למימר דכללא דכל הטעון ביאת מים לשאר מילי הוא אבל לענין חיוב מקדש לאו כללא הוא אלא אתא למימר שהטעון ביאת מים מן התורה אם הוא חייב על ביאת המקדש אע\"פ שבא במים חייב עד שיעריב שמשו אבל רבינו דלא מייתי ליה אלא לענין חיוב ביאת מקדש ולא עוד אלא שכתב כללו של דבר קשיא. והיה אפשר לתרץ דדברי רבינו נמי כך הם מתפרשים כללו של דבר כל אחד מאלו שאמרנו שחייבים עליהם על ביאת המקדש והוא טעון ביאת מים מן התורה אפילו טבל חייב כרת עד שיעריב שמשו אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה והוא טעון ביאת מים מן התורה הרי זה פטור על ביאת המקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות.</b> הכי משמע מדאמרינן אין חייבין עליה על ביאת המקדש חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא אבל מצאתי שרבינו כתב בפ\"ה מהלכות טומאת מת וז\"ל נמצאת אומר אדם שנגע במת ואדם באדם אחר הראשון טמא טומאת שבעה והשני [טמא] טומאת ערב כלים הנוגעים במת וכלים בכלים שניהם טמאים טומאת ז' אבל השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם שלשתן טמאים טומאת ז' הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב בד\"א לענין תרומה וקדשים אבל לחייב כרת על ביאת מקדש או על אכילת קדשים אינו חייב אלא על השנים בלבד הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדין תורה שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש שהדברים האלו אע\"פ שהם דברי קבלה אינם דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים עכ\"ל. וכך הם דבריו פה והשתא דברי רבינו מתיישבים כפשטן בלי סתירה שבתחילה אמר כל הטעון ביאת מים מן התורה כלומר מפורש ממש בתורה דהיינו הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת וכו' שנמצא שהוא שלישי לראשון שנגע במת הרי זה פטור על ביאת המקדש שדברים אלו הלכה מפי הקבלה כלומר ומאחר שאינם מפורשים בתורה אינם בכלל כל הטעון ביאת מים מן התורה וזה עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכניס שרץ וכיוצא במקדש וכו'.</b> בסוף עירובין (דף ק\"ד:) [אמר רב טבי בר קיסנא] אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור וכו' לימא כתנאי שרץ שנמצא במקדש וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' לא דכ\"ע חייב והכא בהא קא מיפלגי וכו' וכיון דאסיקנא דכ\"ע חייב משמע דהכי הלכתא ועוד דאמרינן בתר הכי אלא כהני תנאי דתנן מהיכן מוציאין אותו וכו' מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו' אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ופירש\"י אמר רבי יוחנן לענין עיולי כ\"ע המכניס שרץ חייב ולענין להוציא הנמצא בעזרה בשבת בהאי קרא פליגי עכ\"ל ויש סיוע לדבריו מדקאמר מאי לאו בהא קא מיפלגי ולפי זה הא דאמר אלא כהני תנאי היינו לומר אלא לימא כהני תנאי וכיון דאסיקנא ה\"נ דחייב משמע דהכי הלכתא ואפי' לפירוש התוס' דהא דרבי יוחנן מילתא באפי נפשה היא ולא אתא לדחויי הא דקאמר אלא כתנאי מ\"מ תנא דאמר חייב הוא ר\"ע והלכה כמותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות.</b> בירושלמי פרק כהן גדול דנזיר: \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו וכו'.</b> הכי איתא בתורת כהנים וכתב הראב\"ד על זה ומאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת וכו' ויש לתמוה עליו למה כתב כן על דברי רבינו שהרי דבריו דברי ת\"כ הם וכמו שתירץ הרב רבי אברהם ב\"ד לעצמו כך נתרץ לרבינו כ\"ש שהמסתכל בדברי רבינו יבין דלדידיה קושיא מעיקרא ליתא שהוא מפרש הא דשמואל לא במכניס כלי טמא שרץ הוא אלא במכניס אדם טמא שרץ הוא וחייב כרת הוא כפשטא דלישנא דחייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהם אב הטומאה וכו' אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה עליו.</b> כתב הראב\"ד על זה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו עכ\"ל. ואיני יודע היאך יצדק פה לשון סוף דבר ומ\"ש צריך לדקדק אחריו איני יודע מה דקדוק שייך בזה דמלתא דסברא היא כיון שהקילה תורה בכלים לפוטרם מכרת כן נאמר שהקילה בכלי שהוא ראשון לפוטרו אף ממלקות ומה שהקשה מטמא שרץ כבר כתבתי דלרבינו לא בכלי טמא שרץ מיירי אלא באדם טמא שרץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות.</b> ברפ\"ג דזבחים (דף ל\"ב) [אמר עולא] אמר ר\"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה וכו' דביאה במקצת שמה ביאה לענין מלקות אבל לא לענין כרת ובתר הכי אמרינן (דף ל\"ג:) כי אתא רבין אמר רבי אבהו לענין טמא שנגע בקדש איתמר ופירש\"י לא יליף ר\"ל מלקות מההוא קרא אלא לטמא שנגע בקדש ולא איירי בביאת מקדש כלל עכ\"ל. וסובר רבינו דכיון דלרבי אבהו לא איירי ר\"ל בביאת מקדש כלל אין לנו לחייבו מלקות משום ביאת מקדש כיון דפלוגתא היא ומיהו מדרבנן מיתסר ומכין עליו מכת מרדות. \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו שמעתא דזבחים קשיא עליה וכו'. ויש לי קושיא בדבריו שכתב ואמרי' התם עשה שיש בו כרת הוא והא אסיק התם רבינא דלענין מלקות אמרה ר\"ל ולא לענין כרת ומה לנו אי אמרינן התם עשה שיש בו כרת הוא ונ\"ל דה\"ק שמעתא דזבחים קשיא עליה דאמר ריש לקיש טמא שהכניס ידו למקדש לוקה וקס\"ד התם לומר דכרת נמי איכא משמע מדאורייתא הוא הילכך אע\"ג דאסיק רבינא דלא לענין כרת אמרה ריש לקיש אלא לענין מלקות ע\"כ מלקות דאורייתא קאמר ולא מכת מרדות דרבנן כדקאמר הרמב\"ם ומ\"מ במה שכתבתי נסתלקה השגתו. \n",
+                "<b>ומ״ש</b> ואי משום שמעתא דיומא היינו דגרסינן בר״פ אמר להם הממונה (יומא דף ל״א) א״ל אביי לרבי יוסף ביאה במקצת שמה ביאה או לא א״ל בהונות יוכיחו שהם ביאה במקצת ותניא מצורע טובל ועומד בשער ניקנור ופירש״י שמה ביאה לענין טבילה זו וצריך לטבול אם בא להכניס אחד מאבריו לעזרה עכ״ל. וחשש הראב״ד שמא משם למד רבינו לומר דביאה במקצת אינה אלא מדרבנן דכיון דלענין טבילה לנכנס בעזרה שהיא דרבנן איבעיא כי פשיט ממצורע נמי מדרבנן היא וכן הוא דעת התוספות ודחה הראב״ד ראיה זו וכתב דאדרבה משם ראיה דביאה במקצת דמצורע דאורייתא דאל״כ לא היו מחמירים במעלות דרבנן ואני אומר שאין טענה זו מוכרחת ועוד שמלבד זה כבר כתבתי טעם רבינו: \n",
+                "<b>וכן כל טמא באב מאבות הטומאות של דבריהם וכו'.</b> זה פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור וכו'.</b> ברייתא בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז:) ומדקתני פטור משמע אבל אסור מדרבנן ומפני כך כתב רבינו ואף על פי שהוא פטור מכרת מכין אותו מכת מרדות. כתב הראב\"ד ואע\"פ שהוא פטור מכרת מלקין אותו א\"א חסר מכאן עכ\"ל. ואני שמעתי ולא אבין מה חסרון יש כאן ובנוסחא אחרת לא היה כתוב בה א\"א חסר מכאן ובסוף ההשגה הקודמת המתחלת שמעתא דזבחים קשיא עליה וכו' היה כתוב ואע\"פ שהוא פטור מכרת מלקין אותו. מצאתי ספר מוגה מספרי רבינו שכתוב בו [ואפילו נכנס במגדל הפורח באויר] בין שנכנס למקדש [במגדל] דרך גגות בין שנכנס דרך פתחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שחייבים על זדונו וכו'.</b> בסוף עירובין (ק\"ד:) תנן שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ר' יוחנן בן ברוקא ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ולמזבח [דברי ר\"ש בן ננס] ר\"ע אומר כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר ופירש\"י בצבת של עץ שהוא פשוטי כלי עץ ופסק רבינו כרבי יהודה וכר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד טמא שנכנס למקדש טהור וכו': נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס וכו'.</b> בפרק שני דשבועות (דף י\"ד:) תנן נטמא בעזרה וכו' והשתחוה או ששהה כדי השתחויה או בא לו בארוכה חייב ובקצרה פטור ופירש רש\"י או שבא לו בארוכה שיוצא לו דרך ארוכה שיש קצרה ממנה לצאת חייב ואפילו לא שהה תחלה ושיעורים הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה. בקצרה פטור היכא דלא שהה ולא השתחוה ובגמרא (דף ט\"ז:) השתחוה אמר רב לא שנו אלא שהשתחוה כלפי פנים אבל השתחוה כלפי חוץ שהה אין לא שהה לא ופירש רש\"י לא שנו דבהשתחויה כל דהו אפילו לא שהה בה כדי השתחויה חייב אלא שהשתחוה כלפי פנים לצד מערב אבל השתחוה כלפי חוץ לצד מזרח אין זו השתחויה ואי שהה כדי השתחויה מיחייב משום שהייה ואי לא לא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו טימא עצמו במזיד.</b> שם (דף י\"ז) בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה או דלמא בפנים גמירי שהייה לא שנא באונס לא שנא במזיד תיקו ופסק לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב חייב כרת ואם היה שוגג מביא קרבן.</b> שם (דף ט\"ז:) בעי רבא צריך שהייה למלקות או [אין צריך שהייה למלקות] לקרבן גמירי שהייה למלקות לא [גמירי שהייה] או דילמא בפנים גמירי שהייה לא שנא לקרבן לא שנא למלקות תיקו ופסק לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שאמר וכמה שיעור שהייתו כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה וכו'</b> שם כמה שיעור שהייה פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעמיה וכו' דחד אמר כמימריה דהאי פסוקא וחד אמר כמויכרעו לסופיה וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו ופסוק זה הוא בדברי הימים ויש לתמוה למה פסק רבינו להחמיר כמאן דאמר מויכרעו לסופיה ולא כמאן דאמר כמימריה דהאי פסוקא דמשמע כמימריה דכוליה פסוקא מראשו עד סופו ושמא יש לומר שרבינו מפרש דמ\"ד כמימריה דהאי פסוקא אינו כל הפסוק אלא עד ויכרעו בלבד ואם כן הוה ליה מ\"ד מויכרעו לסופיה מיקל ופסק כוותיה ובירושלמי פרק אמר להם הממונה תנינן תמן השתחוה או ששהה כדי השתחויה עד כמה היא שיעור השתחויה רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי עד כדי ויכרעו אפים ארצה [על הרצפה] וישתחוו רבי אבהו מוסיף עד והודות לה' כי טוב כל\"ח ועל פי זה יש לפרש דמ\"ד כמימריה דהאי פסוקא היינו כדי ויכרעו אפים ארצה וישתחוו בלבד דהשתא הוי מאן דאמר מויכרעו לסופיה מיקל ומספיקא פסק כמאן דמיקל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא בקצרה אע\"פ שלא רץ וכו'.</b> מימרא דרבא שם (דף י\"ז): \n",
+                "<b>יצא בארוכה וכו' הואיל ויצא בארוכה חייב.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>יצא בקצרה והלך מעט וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ופסקה לקולא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טמא שעבד במקדש חילל עבודתו.</b> משנה ריש פ\"ב דזבחים (דף י\"ז:). \n",
+                "<b>ומה שכתב אף על פי שלא שהה שם.</b> בפרק שני דשבועות (דף ט\"ז:). ואם יקשה עליך היאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה ביארו רבינו בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב וחייב מיתה בידי שמים.</b> בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ״ד). \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל וכו' ולהלן הוא אומר ומתו בו כי יחללוהו מה חילול האמור שם חייב מיתה בידי שמים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף ע״פ שאם עבד בטומאה אינו חייב וכו'.</b> משנה בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פא:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה וכו' וביציאתו היה צנור בידו וכו'.</b> בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו עבודתו פסולה.</b> ברפ\"ב דזבחים (דף י\"ז). \n",
+                "<b>ומ״ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם.</b> בס״פ הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג:) טבול יום ששימש מנ״ל דתניא רבי סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין תלמוד לומר קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו אם אינו ענין לטמא ששימש דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום ששימש ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר וכו'</b> הוא לתת טעם למה חלוק ממחוסר כפורים. \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב״ד על מ״ש רבינו טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו חייב מיתה בידי שמים א״א כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת וכו'. ויש לתמוה כיון דקושיא זו לכ״ע איתא למה כתבה בהשגות כאילו הוא פרטית לרבינו. ונ״ל שמכח קושיא זו היה אפשר לפרש דהא דתנן בפרק י״א ממסכת פרה (משנה ד') ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב היינו חיוב מלקות אבל מכרת פטור מאחר שטבל אבל לרבינו שכתב חייב כרת קשיא וי״ל דיש במיתה בידי שמים משא״כ בכרת דכרת היינו שאינו מגיע לששים שנה כדאמרינן בשילהי מועד קטן (דף כ״ח) ואיכא נמי כרת דיומי כדאמרי' נמי התם x ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע כמו שכתבו התוס' בפרק במה מדליקין (שבת דף כ״ה) בד״ה כרת ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים משא״כ במיתה בידי שמים כמו שכתבו התוס' בפ״ק דיבמות (דף ב') ועוד יש ביניהם שהחייב מיתה בידי שמים עלה מות בחלוניו וב״ח מקנה קנינו מתים פרתו רועה באפר והיא מתה תרנגולתו רועה באשפה והיא מתה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מחוסר כפורים שעבד אע\"פ שעבודתו פסולה וחילל.</b> ברפ\"ב דזבחים (דף י\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש ה\"ז פטור.</b> יש לתמוה דהא בס\"פ הנשרפין מני בכלל אלו שבמיתה מחוסר כפורים ואמרי' בגמרא (דף פ\"ג:) מנ\"ל אמר רב הונא דאמר קרא וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה ואמר מר טמא ששימש במיתה ורבינו עצמו בפרק י\"ט דסנהדרין מנה מחוסר כפורים בכלל מחוייבי מיתה שחייבים מלקות וצ\"ע וכבר השיגו הראב\"ד וכתב אבל מחוסר כפורים שעבד אע\"פ שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור אמר אברהם והא אמרינן במכות עוד טומאתו בו וכו'. ולא ידעתי למה לא הקשה עליו גם מדידיה אדידיה כמו שהקשיתי וסמ\"ג כתב בסי' ש\"ה מחוסר כפורים שעבד תניא שהוא במיתה ועבודתו פסולה וחילל עכ\"ל ומאחר שהוא רגיל להביא דברי רבינו בכל מקום יש לתמוה עליו למה לא הביאם גם פה ויקשה מההיא ברייתא. ולענין מה שהשיג הראב\"ד יש לומר שרבינו סובר דהלכה כמ\"ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי כמו שכתבתי בפ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן שעבד ואח״כ נודע שהיה טמא וכו' ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכו'.</b> משנה פרק כיצד צולין (פסחים דף פ':) ואע״ג דבענין פסח איתניא משמע דה״ה לכל הקרבנות אלא שיש ביניהם קצת חילוק כמו שאכתוב בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה וכו'.</b> שם וכלישנא בתרא אלא דאיכא למידק שממ\"ש רבינו נראה דלכתחילה אינו זורק כל שנודע לו ובפרק ז' מהלכות קרבן פסח נראה מדבריו דלכתחילה נמי שוחט וזורק וצריך לומר שטעמו משום דשאני קרבן פסח שהוא חובה והיא מצוה עוברת. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכבר ביארנו טומאת התהום.</b> בנזירות פ\"ו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין וכו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלים.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) אמרי' דליכא תנא דשמעת ליה מרצה על אכילות אלא ר״א ופירש״י על אכילות על טומאה שנגעה בבשר ובשירי מנחה הנאכלים אלא על טומאת הדם וקמצים ואימורים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה.</b> משנה שם (דף פ':) שהציץ מרצה על טומאת הדם ואינו מרצה על טומאת הגוף נטמא טומאת התהום הציץ מרצה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא א\"כ היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה.</b> משנה שם (דף ע\"ט) נטמא הקהל או רובו או שהיו כהנים טמאים והקהל טהורים יעשנו בטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו וכו'.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע\"ו) ובריש יומא (דף ד') פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון ופסק כרבי יהודה. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאיכא למידק דבגמרא אקשו לר\"י ושני דקסבר דטומאה הותרה בצבור ומאחר שפסק רבינו בסוף הפרק שטומאה דחויה היא בצבור הוי תרתי דסתרן. ותירץ שסובר רבינו שאותה קושיא אינה מוכרחת לומר כן ותירץ לו כן לרווחא דמילתא והאריך בדבר להוכיח כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קרבן שאין קבוע לו זמן וכו' וכל קרבן שקבוע לו זמן וכו'.</b> משנה רפ\"ב דתמורה (דף י\"ד). בס\"פ ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה. פשוט בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קרבנות הצבור קבוע זמנן וכו'.</b> ברפ״ב דתמורה (דף י״ד) תנן יש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד שקרבנות הצבור דוחים את השבת ואת הטומאה וקרבנות יחיד אינם דוחים לא את השבת ולא את הטומאה אמר ר״מ והלא חביתי כהן גדול ופר י״ה קרבן היחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע ופירש״י אלא שזמנו קבוע כלומר אין הטעם תלוי אלא בקביעות זמן אותן שזמנן קבוע שאם עבר הזמן אין להם תשלומין דוחים שבת וטומאה אפי' דיחיד וכל שאין להם זמן קבוע אינם דוחים שבת וטומאה ואפילו דצבור כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע״ז עכ״ל ומשמע שדברי ר״מ הם דברים אמתיים וכן כתב רבינו בפירוש המשנה וכן משמע בגמרא פרק הוציאו לו (יומא דף נ') וכן בפ״ק דיומא עלה ז' וא״כ יש לתמוה על זה שכתב כאן כל קרבנות הצבור קבוע להם זמן שהרי פר העלם דבר של צבור ושעירי ע״ז אין זמנן קבוע ואפשר דה״ק כל קרבנות הצבור הקבועים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכל קרבן מהם שקרב בטומאה אינו נאכל וכו'.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו) תנן חמשה דברים באים בטומאה ואינם נאכלים בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ר״ח ופירש״י אין לך קרבן x ציבור נאכל אלא אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד דוחה את הטומאה וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ט) נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיו אלו ואלו טהורים והיו כלי השרת טמאים למת.</b> שם בברייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולם לעזרה.</b> שם בברייתא שאין קרבן ציבור חלוק ופירש\"י שאין קרבן ציבור הבא בטומאה חלוק מאחר שהקרבן רובו בטומאה אף היחיד עושה בטומאה. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל הטמאים בטומאה אחרת וכו' לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואף ע״פ שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבים כרת על הביאה ומיתה על העבודה וכו'.</b> בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ״ה:) תנן הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורים [מכרת] ור״א פוטר אף על ביאת המקדש ופירש״י ואם אכלו פטורים מכרת דאוכל קדשים בטומאה כדיליף בברייתא בגמרא אבל מביאת מקדש לא פטרינהו [רחמנא] וידוע דהלכה כת״ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ופסח שבא בטומאה וכו'.</b> שם בעיא ואיפשיטא בתרי לישני חד לחומרא וחד לקולא ופסק לקולא משום דמספיקא לית לך לחיובי ועוד דלישנא בתרא לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים וכו'.</b> בפ״ק דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור [כל] היכא דאיכא טמאים וטהורים בההוא בית אב כ״ע לא פליגי דטהורים עבדי טמאים לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחרינא רב נחמן אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן ורב ששת אמר טומאה דחויה היא בצבור [ומהדרינן] ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמרי' בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע״ז) דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה ואמרינן בתר הכי (דף ע״ז) דרב חסדא סבר טומאה דחויה היא בצבור וכן א״ר יצחק וסובר רבינו דלמ״ד דחויה היא אפי' היתה כל המשמרה טמאה מחזירים על משמרה אחרת ואע״פ שלא הזכירו בגמ' אלא לחזור על בית אב אחר לאו דוקא אלא משום דלרב נחמן אפי' על בית אב אחר אין מחזירין נקטיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היו רוב הכהנים הנכנסים בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומנין שטומאת מת דחויה היא בצבור וכו'.</b> סיפרי פרשת בהעלותך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והרי הדבר מפורש בכתובים שנאמר שם בדברי הימים אצל חזקיהו כי רבת העם אשר לא התקדשו וכו'. ומה שכתב ומהו זה שנאמר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב</b> כלומר אם תאמר אדרבה משם ראיה שאין דוחין טומאה מפני קרבן ציבור שהרי חזקיהו שדחאה כתוב עליו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב והוצרך לבקש רחמים על שעשה כן לא מפני כך כתוב עליו כן אלא מפני שעיברו אותה השנה מפני הטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד אחרת היתה שם וכו'.</b> בפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ב) ת\"ר אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת רבי יהודה אומר אינה מעוברת א\"ר יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר השנה מפני הטומאה ובקש רחמים על עצמו רבי שמעון אומר אם עיברוה מפני הטומאה מעוברת אבל מפני מה ביקש רחמים על עצמו שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן ומפרש בגמרא דחזקיה טעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא [עיברו משום] דסבר הואיל וראוי לא אמרינן רבי שמעון בן יהודה אומר מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני ומפרש בגמרא דהיינו כגון שהיו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים ונשים משלימות לטהורים ועודפות עליהם מעיקרא סבר נשים בראשון חובה דהוו מיעוטן טמאים ומיעוטן מידחו לפסח שני ולבסוף סבר נשים בראשון רשות דהוה ליה טמאים רובא ורובא לא מידחו לפסח שני ומשמע דלרבי יהודה לא ביקש רחמים מפני שעיבר ניסן בניסן אלא מפני שעיבר מפני הטומאה ולרבי שמעון לא ביקש רחמים מפני שעיבר מפני הטומאה אלא מפני שעיבר ניסן בניסן וא\"כ יש לתמוה על רבינו היאך כתב שני הטעמים דהוי כמזכה שטרא לבי תרי ועוד דכיון דבדיעבד מעוברת למה הוצרך לבקש רחמים ואין לומר דאעפ\"כ כיון דלכתחילה אין מעברין הוצרך לבקש רחמים דהא משמע בברייתא שכתבתי בסמוך שאילו היתה מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים ועוד שכתב רבינו שביקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו עמו דהא תניא בתוספתא שזה אחד משלשה דברים שעשה חזקיהו ולא הודו לו ועוד למה השמיט טעמו של רבי שמעון בן יהודה. ומיהו בההיא דעל החכמים איכא למימר שאע\"פ שרוב החכמים לא הודו לו קצת חכמים הסכימו עמו ובסמ\"ג כתוב שריו במקום החכמים ומכל מקום קושיי קמאי צריכים יישוב. ונ\"ל שרבינו כתב דעיברה מפני הטומאה כדברי רבי יהודה דהלכה כוותיה לגבי ר\"ש ואף ע\"פ דמשמע דאי הואי מעוברת בדיעבד כשעיברוה מפני הטומאה לא היה צריך לבקש רחמים היינו לרבי שמעון אבל לרבי יהודה אע\"ג דבדיעבד מעוברת מכל מקום הוצרך לבקש רחמים על עצמו וסובר רבינו שאע\"פ שעיבר השנה בטומאה כדרבי יהודה דקי\"ל כוותיה ופשטא דקראי הכי מוכחי אין לנו לדחות ולומר שלא עיבר ניסן דהא סתם לן תנא דתוספתא הכי הילכך אית לן למימר דתרתי עבד חדא דעיבר ניסן ועוד שעיברה מפני הטומאה ולא חש רבינו לכתוב דברי ר\"ש בן יהודה משום דיחידאה הוא דהא רבי יהודה ור\"ש פליגי עליה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לקדש הכהן העובד ידיו ורגליו וכו'.</b> פשוט הוא בפסוק. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועבודתו פסולה.</b> משנה בפרק שני דזבחים (דף ט\"ו ע\"ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב בין כהן גדול בין כהן הדיוט דכתיב והיתה לו ולזרעו חק עולם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומנין שעבודתו פסולה וכו'.</b> בפרק שני דזבחים (דף י\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה וכו'.</b> שם תנו רבנן קידש ידיו ורגליו ביום אין צריך לקדש בלילה בלילה צריך לקדש ביום דברי רבי שהיה רבי אומר לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים תניא אידך היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים דברי רבי רבי אלעזר בר\"ש אומר כיון שקידש ידיו ורגליו מתחלת עבודה אפילו מכאן עד עשרה ימים אינו צריך לקדש ופירש\"י אינו צריך לקדש בלילה אם לא יצא ולא הסיח דעתו. צריך לקדש ביום כדמסיים מילתיה שהלינה פוסלת בקידוש ועמוד השחר הוא העושה לינה עכ\"ל. ופסק רבינו כרבי משום דקי\"ל הלכה כרבי מחבירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שלא יצא מן המקדש.</b> מתבאר שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו.</b> היסח דעת מבואר שם וממילא משמע לשינה דסתם ישן מסיח דעתו ומטיל מים משנה פרק הממונה (דף כ\"ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עשה אחד מארבעתן צריך לחזור ולקדש.</b> כלומר ואם לא קידש ועבד עבודתו פסולה חוץ מהיוצא מהמקדש כדבסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> יצא מהמקדש וחזר ועבד וכו'.</b> בפ\"ב דזבחים (דף כ':) בעיא דלא איפשיטא ומספיקא לא פסלינן עבודה. ודע דבגמרא בעינן למפשטה מדתניא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתן ודחי יצאו ידיו לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן יצא כל גופו מאי וקשיא לי נפשטה מאידך גיסא דדוקא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתן הא יצא גופו לא דא\"ל נשמעינן יצא כל גופו וכל שכן ליצאו ידיו וי\"ל דאי הוה תני יצא כל גופו ה\"א דוקא יצא כל גופו ולא ידיו אבל אם הוציא ידיו אפי' בלחודייהו נמי: \n",
+                "<b>וזה הכלל היה במקדש וכו' וכל המיסך את רגליו וכו'.</b> משנה בפ' הממונה (דף כ\"ח): \n",
+                "<b>יצא חוץ לחומת העזרה וכו'.</b> ברייתא בפרק שני דזבחים (דף כ':) יצא חוץ למחיצת חומת העזרה אם לשהות טעון טבילה אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים ובגמרא בעי למיפשט מיניה בעיין דבסמוך ודחי הב\"ע כגון שיצא להסך את רגליו ופירש\"י דקתני אם לשהות טעון טבילה שיצא להסך רגליו לגדולים ודכוותיה סיפא דקתני אם לפי שעה טעון קידוש שיצא להטיל מים והדבר מבואר שיש חסרון בלשון רבינו וכך צריך להגיה יצא חוץ לחומת העזרה אם לשהות בחוץ יצא כשחוזר טעון טבילה ואם לחזור מיד יצא כשחוזר טעון קידוש ידים ורגלים בלבד וכן מצאתי בספר מוגה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא טבל ולא קידש ועבד וכו' עבודתו כשירה.</b> היינו מדלא איפשיטא בעיין דבסמוך מספקא לן אי האי ברייתא ביצא להסך רגליו או להטיל מים וכדדחי אי לא הילכך מספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד: \n",
+                "<b>הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה אינו צריך לחזור כו'.</b> שם ברייתא כתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמאו ידיו מטבילן והן טהורים וכו'.</b> שם בברייתא: \n",
+                "<b>נטמא גופו באכילת אוכלים טמאים וכו'.</b> שם (דף כ':) איבעיא להו טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים וכו' תיפוק לי כיון דבעי למעבד הערב שמש אסוחי מסח דעתיה כגון דאיטמי סמוך לשקיעת החמה ומשום דהאי מילתא לא שכיחא נקט רבינו במקום נטמא סמוך לשקיעת החמה אכל אוכלים טמאים וכו' שאינו צריך הערב שמש ובעיין לא איפשיטא ומספיקא לא פסלינן עבודה בדיעבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול שלא טבל ולא קידש ידיו ורגליו וכו'.</b> ברייתא וגמרא שם (דף י\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קידש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר וכו' שהידים נפסלות בלינה.</b> היינו כרבי בברייתא שכתבתי בפרק זה: \n",
+                "<b>קידש בלילה וכו'.</b> גם זה כרבי בברייתא שכתבתי בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן וכו' אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום וכו'.</b> שם (דף כ') אמר רבי יוחנן קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה למאן אי לרבי הא אמר פסלא לינה אי לרבי אלעזר ברבי שמעון הא אמר אין צריך לקדש אפילו מכאן עד עשרה ימים אמר אביי לעולם לרבי ולינה דרבנן היא ומודה דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלא לינה רבה אמר לעולם רבי אלעזר ברבי שמעון דתחלת עבודה ולא בסוף עבודה ופירש\"י מתחילת עבודה שזו תחילת עבודת יום הבא. לעולם רבי אלעזר ברבי שמעון וראה רבי יוחנן דבריו של רבי אלעזר נכונים במקדש בתחילת עבודת היום דלא פסל בה לינה ולא במי שקידש בלילה להקטיר חלבים שהוא סוף עבודת יום אתמול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת ה\"ז כשר.</b> ברייתא בפרק שני דזבחים. ומפרש טעמא משום דכתיב ירחצו לרבות כלי שרת. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל בכלי החול אין מקדשין.</b> שם (דף כ\"ב) ומפרש טעמא משום דכתיב ממנו למעט כלי חול. \n",
+                "<b>ומ\"ש קידש בכלי שרת בחוץ וכו'.</b> ברייתא שם (דף כ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקדשין בתוך הכיור וכו'.</b> שם (דף כ\"א) בעיא דלא איפשיטא הילכך לכתחילה לא יקדש אלא ממנו אבל אם קידש בתוכו ועבד מספיקא לא מחללינן עבודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטביל ידיו ורגליו במי מקוה אפי' במעיין אין זה קידוש כלל וכו'.</b> ברייתא שם (דף כ:) טבל במי מערה ועבד עבודתו פסולה ופירש\"י במי מערה שהם כשרים לטבילה וה\"ה למים חיים: \n",
+                "<b>ובכל כלי הקדש מקדשין בין שיש בהם רביעית וכו'.</b> שם (דף כ\"א:) אמר ר' יוסי בר חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו שנאמר ורחצו ממנו משה אהרן ובניו מיתיבי בכל הכלים מקדשין בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית ובלבד שיהו כלי שרת אמר רב אדא בר אחא בקודח בתוכו ופירש\"י בקודח בתוכו קודח דפנו של כיור ותוחב בתוכו כלי קטן ומקצתו לחוץ ויוצק ממי הכיור ומוציא אבל באפי נפשיה בעינן שיעור ארבעה כהנים ולפי זה יש קיצור בדברי רבינו שה\"ל לפרש דהא דמכשירין באין בו רביעית היינו דוקא בקודח בתוכו והתוספות פי' בקודח מתוכו היינו שנוטל ממימיו בכלי קטן וכשר לקדש כיון שבאין מכלי גדול ורבי' אפשר שהיה מפרש כפי' התוספות. ולפיכך לא חש לפרש שמאחר שכתב בסמוך שצריך להיות בכיור מים כדי לקדש ארבעה כהנים ממילא משמע שכשכתב שמקדשין בכלי שרת אפי' אין בהם רביעית בנוטל בכלי שרת מהכיור היא דאל\"כ הוה עדיף שאר כלי שרת מכיור ונראה שגם הראב\"ד היה מפרש כדברי התוספות ולפיכך לא כתב על רבינו בדרך השגה אלא כמבאר תוספת ביאור שכתב וז\"ל בין שאין בהם (כדי) רביעית א\"א ובקודח מן הכיור שיש בו לקדש ממנו ד' כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המימות כשרים וכו'.</b> שם (דף כ\"ב:) פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובלבד שלא ישתנה מראיהן וכו'.</b> טיט הנרוק וכו' מימרא דר\"ל שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה מים צריכים להיות בכיור וכו'.</b> מימרא שם כתבתיה בסמוך וכתב רבינו פסוק הכתוב בפרשת כי תשא שאין כתוב בו אלא אהרן ובניו והוצרך לכלול פינחס עמהם כדי שיהיו ד' ותמיהא לי שבזמן שנאמרה אותה פרשה עדיין לא מתו נדב ואביהוא וא\"כ הוה ליה לאצרוכי שיהיו מים בכיור כדי לקדש ה' או ששה ורש\"י גריס ורחצו ממנו משה ואהרן תרין ובניו תרין והוא פסוק הכתוב בפרשת פקודי והשתא ניחא דה\"ק יהיה בכיור מים שיעור שירחצו ממנו משה ואהרן ושנים מבניו דמיעוט רבים שנים דאם לא כן הול\"ל וכל בניו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי כיור נפסלין בלינה כמו שביארנו.</b> בספ\"ג מהלכות בית הבחירה: \n",
+                "<b>וכיצד היו עושין משקעים אותו במי מקוה כו'.</b> בפרק הממונה (דף ל\"ז) תנן אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ומפרש בגמרא דמוכני היינו גלגלא לשקועי ליה. וביארתי זה בספ\"ג מהלכות בית הבחירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הים שעשה שלמה כמקוה היה וכו'.</b> ירושלמי פרק ג' דיומא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מצות קידוש וכו'.</b> פלוגתא דתנאי בברייתא פרק שני דזבחים (דף י\"ט:) ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים. ומ\"ש ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהיא כעבודה וכו'.</b> שם וליתיב מיתב ולקדש אמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא ופירש\"י אמר קרא לשרת או בגשתם אל המזבח לשרת איתקש קידוש לשירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל העובד והוא יושב חילל ועבודתו פסולה.</b> שם (דף כ\"ג.). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו לוקה מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>וכן כל העוסק בעבודה וכו' עד או על רגלי חבירו פסל.</b> משנה שם (דף ט\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם היה דבר חוצץ בינו ובין הכלי שעבד בו פסל.</b> שם (דף כ\"ד) ופירש\"י לא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי [שרת] בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין עבודה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסול.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו לוקה.</b> היינו מדגמרינן לה מדכתיב באצבע ולקח מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין באצבע ונתן מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין וכיון דאתיא מלאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה.</b> יש בלשון רבינו חסרון וצריך להוסיף רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה וכך מצאתי בספר מוגה וכך היא שנויה בברייתא שם. וכן מבואר בסוף לשון רבינו שכתב רואין כל שינטל הכלי או האבן: \n",
+                "<b>קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשירה וכו'.</b> תוספתא פרק קמא דזבחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנדדה אבן מאבני העזרה לא יעמוד עליה בשעת העבודה וכו'.</b> בפ' ב' דזבחים בעי רבי אמי וכו' נדלדלה האבן ועמד עליה מהו היכא דאין דעתו לחברה לא תיבעי לך דודאי חייצא כי תיבעי לך דדעתו לחברה. רבה זוטי בעי לה הכי נעקרה האבן ועמד במקומה מהו וכו' דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך תיקו ורבינו בפרק א' מהלכות בית הבחירה כתב ואם נעקרה אבן אע\"פ שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת עבודה עד שתקבע בארץ ויש לתמוה עליו למה השמיט יתר הדברים ולא כתבם לא כאן ולא שם. והראב\"ד כתב שם עוד אמרו שם שאם נעקרה האבן ועמד הכהן במקומה בגומא ועבד אין דרך שירות בכך עכ\"ל. ויש לתמוה למה החליט המאמר דאין דרך שירות בכך דמשמע דעבודתו פסולה והלא כיון שעלתה בתיקו אין לנו לפסול העבודה מספק ועוד קשיא לי למה לא השיגו על שהשמיט לחלק בין דעתו לחברה לאין דעתו לחברה דבהא עבודתו פסולה ובהא אין לנו כח לפסלה בדיעבד ולדעת רבינו יש לומר שהוא ז\"ל סובר דכי אמרינן דהיכא דאין דעתו לחברה ודאי חייצא לא לפסול העבודה קאמר אלא לומר דצריך ליזהר לכתחילה ומיבעיא ליה היכא דדעתו לחברה אי שרי לכתחילה לעמוד עליה וכיון דלא איפשטא נקטינן לחומרא דלכתחילה לא יעמוד עליה בין שדעתו לחברה בין שאין דעתו לחברה ואם עמד עליה בין כך ובין כך עבודתו כשירה ולא חשש לכתוב דין נעקרה האבן ועמד במקומה משום דמשמע דרבה זוטי הוא דבעי לה הכי אבל סתם גמרא לא אסתפקא ליה הא ומשמע דמיפשט פשיטא ליה דדרך שירות בכך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר.</b> [משנה] בפרק ז' דבכורות (דף מ\"ג) מומין אלו בין קבועים בין עוברים פסולים באדם ובפרק טבול יום ובת\"כ אין לי אלא בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין ת\"ל כל אשר בו מום. \n",
+                "<b>ומה שכתב לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים</b> דכתיב בפרשת אמור גבי בעל מום ואל המזבח לא יגש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר ונכנס לוקה אע\"פ שלא עבד.</b> קשיא לי דבפרק י\"ט מסנהדרין נראה מדברי רבינו שאינו לוקה אלא א\"כ נכנס להיכל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבד במקדש פסול וחילל עבודה.</b> בקידושין פרק האומר (דף ס\"ו:) ובתורת כהנים ובריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ג) ופרק שמיני דתרומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו שאזהרה זו לא יקרב לעבודה.</b> בתורת כהנים לא יקרב להקריב לחם אלהיו אין לי אלא תמידין שהם קרויים לחם שנאמר את קרבני לחמי לאישי שאר כל הקרבנות מנין ת\"ל שוב לחם מנין לרבות את הדם ת\"ל להקריב ואומר ויקריבו בני אהרן את הדם אליו: \n",
+                "<b>וא\"ת</b> מה צורך ללמוד מפי השמועה שאזהרה זו לא יקרב לעבודה הרי מפורש הוא בכתוב אשר בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו ואפשר דה\"ק מפי השמועה למדו שאזהרה זו לכל מין קרבן ולדם כדיליף לה מקרא בת\"כ שכתבתי בסמוך ועי\"ל דקרא כתיב בתר הכי כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וה\"א דעל קריבה למזבח לבד חייב אע\"פ שלא עבד לכך הוצרך ללמוד מפי השמועה שאינו כן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן בעל מום עובר שעבד פסל ולוקה שנאמר כל איש אשר בו מום לא יקרב.</b> מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר. בתורת כהנים ובריש פרק מומין אלו: \n",
+                "<b>ואין בעלי מומין שעבדו במיתה אלא במלקות בלבד.</b> בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ״ד) ובת״כ פלוגתא דרבי וחכמים ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המומין כולם וכו'.</b> בפרק טבול יום (זבחים דף צ״ח:) ובתורת כהנים פרשת אמור פ״ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ולא המומין הכתובים בתורה בלבד וכו' עד ואם היה בו דבר מדברים שהם מפני מראית העין אינו לוקה.</b> בריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי וכו' אע״פ שנעשה טריפה עבודתו כשירה.</b> בתוספתא פרק רביעי היה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח מה עור ופסח [המיוחדין] מום שבגלוי ואינו חוזר ובסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ה:) במשנה אלו כשרים באדם ופסולים בבהמה אותו ואת בנו וטריפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערל הרי הוא כבן נכר וכו'.</b> בפרק ב' דזבחים (דף י\"ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקה כזר שעבד.</b> ברייתא בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"ג) ערל אונן ויושב אינם במיתה אלא באזהרה ופירש\"י ערל שמתו אחיו מחמת מילה ובגמרא ערל מנא לן אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני ופירש רש\"י והיינו אזהרה מדברי קבלה בעלמא ולא לקי עלה ורבינו שכתב שלוקה טעמו מדאמרינן בפרק ב' דזבחים עד דאתא יחזקאל מנא לן ואסיקנא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא וכיון דגמרא גמירי לה דלא יבא לשרת כי לקי לא משום אזהרה דדברי קבלה לקי אלא משום אזהרה דגמרא ועם כל זה רצה רבינו שיהא נרמז בתורה קצת ולפיכך כתב שהוא כזר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שהיה נושא נשים בעבירה וכו' וכן מי שהיה מטמא למתים וכו'.</b> בסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ה מ\"ו) משנה וגמרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו עבודתו פסולה</b> היינו לומר דלכתחילה פסול מלעבוד אבל אם עבד לא חילל כמו שכתב בסמוך ובספר מוגה נמצאת מחוק עבודתו פסולה וכתוב במקומו פסול והוא הגירסא הנכונה. ואמרינן התם בגמרא מאי שנא הכא דסגי ליה בקבלה ומאי שנא התם דמדרינן ליה התם יצרו תוקפו. ובקצת ספרי רבינו כתוב גבי מטמא למתים עד שיקבל עליו בנדר והוא טעות סופר וצריך למוחקו ולכתוב במקומו בב\"ד וכך מצאתי בספר מוגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשירה וכו'.</b> בקידושין פרק האומר (דף ס\"ז) תניא היה עומד ומקריב על גבי מזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה עבודתו כשירה x (דכתיב ברך ה' חילו וגו' אפילו חולין שבו תרצה) ואף על פי דבפרק ח' דתרומות פליגי בה רבי אליעזר ורבי יהושע ידוע דהלכה כרבי יהושע דאמר הכי ועוד דגמרא תני סתמא כרבי יהושע ולכאורה הוה משמע דלא מכשרינן אלא מה שעבד קודם שנודע אבל אם עבד אחר שנודע חילל ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודתו אדרבה אשכחן בהדיא דלא מחלל מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל ותנא אורחא דמילתא נקט דאין דרך לעבוד אחר שנודע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין הגדול היו יושבים בלשכת הגזית וכו' עד ומשמש עם אחיו הכהנים.</b> משנה בסוף מדות (פ\"ה מ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שנמצא כשר בייחוסו ונמצא בו מום יושב בלשכת העצים ומתלע עצים למערכה.</b> בפ\"ב דמדות (מ\"ה). \n",
+                "<b>ומ״ש וחולק בקדשים עם אנשי בית אב ואוכל.</b> משנה בריש פרק טבול יום (זבחים דף צ״ח:) ובסוף מנחות (דף ק״ט): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ג)</small> כל המומין הפוסלין כו' וזהו פרטן: חמשה באוזן ואלו הם מי שנפגם סחוס אזנו וכו'.</b> בריש פרק על אלו מומין שוחטין את הבכור (דף ל\"ז) נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא מן העור נסדקה אף על פי שלא חסרה ניקבה מלא כרשינה או שיבשה אי זו היא יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם ופירש רש\"י סחוס תנוך האוזן וכו' אבל לא מן העור דהדרא בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אזן. פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון ובגמרא וכמה שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שהיתה אזנו כפולה לשתים וכו'.</b> משנה שם (מ':) אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא עצם אחד מום xx ואם אינו עצם אחד אינו מום ופירש רש\"י שהיתה כפולה שיש לו שתי אזנים מצד אחד אזן בתוך אזן. בזמן שהיא עצם אחד שאין להם אלא תנוך א' שנכפל התנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום ואם אינו עצם אחד שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש לי עכ\"ל ורבינו נראה שגורס בהיפך וכתב סמ\"ג דהכי גריס בתוספתא והיא הגירסא הנכונה שנימוקה עמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה בריס העין וכו'.</b> שם (דף לח:) במשנה ובגמרא מאי ריס וכו' תורא ברא דעינא ופירש רש״י שורה חיצונה של עין היינו בת עין המכסה את העין ובדברי התוס' בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג:) בד״ה ושנשרו מבואר יותר שכתבו דהיינו עור המקיף את העין וכתב רבינו בפירוש המשנה ריס עפעף העין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמונה בעין וכו'.</b> בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) תנו רבנן עיור בין סומא בשתי עיניו בין באחת מעיניו ובמשנה פ' על אלו מומין (בכורות דף ל״ח:) היה בעינו דק תבלול חלזון נחש עינב איזהו תבלול לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור שחור נכנס בלבן אינו מום [שאין מומין בלבן] חורוור והמים הקבועים ופירש רש״י סירא שורה שבעין סביב לשחור וכו' ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום. שחור ונכנס בלבן אם חוט יוצא מהשחור ופוסק בסירא ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין ומפרש בגמרא דחלזון היינו נחש וכתב רבינו בפירוש המשנה דהיינו שיצמח בעין בשר מותר וימשך עד שחופה קצת משחור העין ושמו בערבי טפרא. ומה שהקשה הראב״ד וכתב מי שיצא בשר יתר בעיניו א״א לא ידעתי אם עשה זה כנגד חלזון וכו'. יש לומר שהדבר ברור שיבלת בעיניו השנוי שם היינו שיש בעיניו יבלת שקורין בירוג״ה ואינו ענין לטפרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו מי שאינו רואה בשתי עיניו וכו' עד מחמת שהיו בה סנורים קבועים</b> היינו חורוור והמים הקבועים. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שהיתה נקודה לבנה בתוך השחור וכו' עד אבל אם היתה צפה הואיל והיא שחורה בשחור אינו מום.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה בחוטם וכו'.</b> שם במשנה (דף ל\"ט) ותניא שם בגמ' ניקבו חוטמין זה לתוך זה מבחוץ ה\"ז מום מבפנים אינו מום והשמיטו רבינו מפני שהוא סובר שמום זה מהמיוחדים בבהמה ואינם ראויים להיות באדם כמ\"ש בפ\"ב מהלכות איסורי מזבח ואיני יודע למה אינם ראויים להיות באדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה בפה ואלו הן מי שניקבה שפתו וכו' מי שנסדקה שפתו וכו'.</b> שם במשנה שפמו שניקבה [שנפגמה] שנסדקה ובגמרא אמר רב פפא תורא ברא דשיפתיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שעצם לחיו התחתון עודף על העליון.</b> שם במשנה מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר\"ג לחכמים ואמרו הרי זה מום ובגמרא והא גבי אדם הוא דתנן וכו' איש ששוה בזרע אהרן אבל גבי בהמה לא ותירצו הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם פי' כשהעודף הוא בלחי בעצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום אבל כשאין עודף אלא השפה בלבד לא עצם הלחי באדם הוי מום ובבהמה אינו מום. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שפיו נבלם מחמת גופו וברייתו וכו'.</b> שם ת\"ר פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם ה\"ז מום ופירש\"י בלום נפוח וכו' ובתוספתא אם מחמת הרוח אינו מום ואם מחמת עצמו הרי זה מום פי' מחמת עצמו מחמת גופו וברייתו כלומר שהיה כך מעצמו מתחלת ברייתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושניטל רוב המדבר של לשונו.</b> שם במשנה (בכורות דף מ') גבי מומין שמנה אילא ביבנה ואף על פי ששנינו שם שזה אחד מהמומים שאמרו לו חכמים לא שמענו את אלו הא מסיים התם במשנה שבית דין של אחריהם אמרו הרי זה מום וקי\"ל כוותייהו משום דבתראי נינהו ועוד שהסכימו לדברי אילא שהיה בקי מאד ועוד שהחכמים שלא הודו לו לא נחלקו עמו ממש אלא אמרו לא שמענו את אלו ואין לא שמענו ראיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים עשר באיברי הזרע וכו'.</b> מקרא מפורש ומעוך וכתות ונתוק וכרות ואיפליגו בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל\"ט:) אי הוי דוקא בגיד או אי הוי בביצים דרבי יהודה אמר כולהו אף בביצים ורבי אליעזר בן יעקב סבר כולהו בגיד דוקא ורבי יוסי סבר מעוך וכתות אף בביצים נתוק וכרות בגיד דוקא ופסק רבינו דלא כרבי אליעזר בן יעקב משום דרבי יהודה ורבי יוסי פליגי עליה ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי פסק כרבי יהודה משום דמסתבר טעמיה דמעוך וכתות ונתוק בחדא מחתא מחתינהו הכא לית לן לפלוגי בינייהו: \n",
+                "<b>מי שאין לו אלא ביצה אחת וכו'.</b> שם (דף מ') ורבי עקיבא אומר שם שבודקין אותו על ידי מיעוך וכתבו רבינו בפרק שלישי מהלכות בכורות: \n",
+                "<b>ומ\"ש הטומטום והאנדרוגינוס.</b> ג\"ז שם (דף מ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה בידים וברגלים ואלו הם הפסח.</b> מבואר בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומי שנשמטה ירכו וכו'.</b> גם זה שם (דף מ') בעל חמש רגלים או שאין לו אלא ג' וכו' השחול והכסול אי זהו שחול שנשמטה יריכו וכסול שאחת מיריכותיו גבוהה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שנשבר עצם ידו וכו'.</b> משנה שם נשבר עצם ידו או עצם רגלו אף ע\"פ שאינו ניכר ובגמרא אינו ניכר מי קא הוי מומא אמר רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכה ופירש\"י מחמת עצמו שאין השבר נראה אבל ניכר הוא מחמת שצולע והילוך הרגל זו היא מלאכתו עכ\"ל. ונראה דביד נמי אע\"פ שאין השבר נראה אם כשעושה מלאכה ניכר הוי מום ולא נקט רש\"י רגל אלא משום שאין עושין בו מלאכה והוצרך לפרש דהילוכו זו היא מלאכתו ומדברי רבינו נראה דאע\"פ שאינו ניכר דקתני לא קאי אלא לעצם רגלו אבל עצם ידו בעינן שיהא ניכר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומי שרגליו מבולמות.</b> שם בברייתא (דף מ':) גבי פיו בלום וכתבתיה בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה ראויים להיות בכל הגוף וכו'.</b> שם (דף מ\"א) במשנה ואלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ובגמרא [וגרב לא ופירש\"י] וגרב לא [הוי מום גמור] והכתיב גרב באורייתא גבי עורת או שבור וכו' וחזזית לא הוי מום והא כתיב ילפת באורייתא [גבי מומין] ותניא [גרב זה החרס ילפת] זו חזזית המצרית וכו' בשלמא חזזית אחזזית לא קשיא כאן בחזזית מצרית כאן בחזזית דעלמא אלא גרב אגרב קשיא גרב אגרב נמי ל\"ק הא בלח הא ביבש לח מיתסי יבש לא מיתסי ולא מיתסי והכתיב יככה ה' בשחין מצרים ובגרב ובחרס ומדכתיב ובחרס הרי גרב לח אמור וקאמר אשר לא תוכל להרפא אלא תלתא [גרב] הוי דקרא [גבי מומין] יבש בין מבפנים בין מבחוץ. דמתני' לח מבחוץ ומבפנים. דמצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ. הרי דחזזית המצרית וגרב יבש מבפנים ומבחוץ וכן לח מבפנים ויבש מבחוץ הוו מומין קבועים ולח מבפנים ומבחוץ הוי מום שאינו קבוע ואם כן צריך לומר דגרב יבש שכתב כאן רבינו היינו אפילו לח מבפנים ויבש מבחוץ. \n",
+                "<b>ומה שכתב וזהו הגרב האמור בתורה</b> אע\"ג דבגמרא אמרו דקרא יבש מבפנים ומבחוץ דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ לאו למימרא דמצרית לאו היינו דקרא דגבי מומין דלא אתא אלא לפרושי מאי ניהו דמצרית ומ\"מ כיון דמום קבוע הוא דכתיב אשר לא תוכל להרפא בכלל גרב דקרא דגבי מומין הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שיש בו יבלת שיש בה עצם וזהו יבלת.</b> שם בגמרא (דף מ':). \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שיש בו חזזית מצרית.</b> שם (דף מ\"א) במשנה ובגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ וכו'.</b> במשנה שם (דף מ' ע\"ב) שנפגם עצם ידו או עצם רגלו ופירש\"י נפגם שניכר המום. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הצלעות בכלל עצמות שבגלוי.</b> בתוספ' פ\"ד נשתברו רוב צלעותיו או שהיה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור ופסח מה עור ופסח המיוחדים מום שבגלוי ואינו חוזר ומשמע לרבינו דמדסמכיה למום מבפנים מההוא טעמא הוא דלא הוי מום והכי דריש לה בתורת כהנים בהדיא יכול שאני מרבה שבר צלע תלמוד לומר שבר יד או שבר רגל מה אלו מיוחדים שמומן בגלוי ואין חוזרין יצא שבר צלע שמומו בגלוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד יש שם שלשה מומין וכו' והמזוהם.</b> שם (דף מ\"א) במשנה זקן וחולה ומזוהם ובספ\"ק דחולין (דף כ\"ד) ת\"ר משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה וכו' עד שיזקין עד כמה א\"ר אלעזר א\"ר חנינא עד שירתת ופירש\"י ידיו ורגליו רותתין מאין כח. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל הטריפה כשר באדם ופסול בבהמה וכן יוצא דופן וכו'.</b> משנה בסוף פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזוהם.</b> כבר כתבתי בסמוך דבמתני' מיתני גבי מומי בהמה. \n",
+                "<b>ומ״ש וכהן שהוא מזוהם בזיעתו רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד היה ריח פיו רע נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן ועובד.</b> בס״פ המדיר (כתובות דף ע״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבד בזיהום זיעתו או בזיהום פיו הרי זה חילל עבודתו.</b> כן משמע מדחשיב להו מומין בפרק ב' מאיסורי מזבח מנה רבינו המומין המיוחדים בבהמה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המומין המיוחדים באדם וכו'.</b> בריש פרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג) בין קבועין בין עוברים פסולים באדם יתר עליהם האדם הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוע וסקיפס ובגמרא כילון דדמי רישיה לאכלא לפתן דדמי [רישיה] לגרגלידא דלפתא תנא וצוארו עומד באמצע ראשו. מקבן דדמי רישיה למקבת ושראשו שקוע מלפניו. וסקיפס מאחריו כדאמרי אינשי שקיל פיסא. וכתב רבינו בפי' המשנה אכלא כלי שיש לו צואר ארוך ששואבין בו היין מהחבית וענין הדמיון הזה שיהא אמצע ראשו בולט גבוה למעלה והלפתן נגזר מלפת והוא שיהא ראשו על צוארו כראש הלפת על העלין שלה וכו'. המקבן [גזור מן המקבות והוא] שיהא ראשו כמו מקבת ויהא קדקדו גבוה למעלה. ושראשו שקוע הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו וקורין אותו קובי. וסקיפס הוא שיהא אחורי ראשו בולט לצד ערפו כמו שבולטין הצדדין מהקובי עכ״ל. ולפי זה מאי שכתב רבינו מי שאמצע קדקדו שוקע למטה וכו' הוא פירוש שראשו שקוע. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שאמצע קדקדו עולה למעלה וכו'.</b> הוא פירוש הכילון. \n",
+                "<b>ומי שראשו יוצא מאחריו כנגד ערפו.</b> הוא פי' סקיפס ולפי זה יהיה פירוש שקיל פיסא שנראה כמי שנטל חתיכה והניחה מאחריו. וכתב הראב\"ד מי שאמצע א\"א דומה שלא בא זה אלא לערבב את העולם וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא גורס כגירסת רש\"י שראשו שקוע לפניו ופירש דהיינו שראשו משופע לפניו באלכסון. ובסקיפס מאחריו פירש\"י שגובה ראשו חסר מאחריו. שקיל פיסא שנראה כמי שניטל ממנו חתיכה ונראה להראב\"ד שכל החולק על פירוש דברים אלו כחולק על פירוש הגמרא ומפני כך כתב שלא תפס דרך הגמרא וזו אינה השגה שכבר יישבתי פירוש רבינו על לשון הגמרא כפי גירסתו. עוד שנית השיגו ששינה סדר המשנה וכתב שראשו שקוע תחלה ושני לו הכילון ושלישי לו המקבן ורביעי לו סקיפס וחמישי לו הלפתן וזהו שכתב ופרטיו לא באו דרך הגמרא וגם זו אינה השגה שרבינו סידר דבר עם דבר שכנגדו מי שאמצע קדקדו שוקע אצל מי שאמצע קדקדו עולה ומי שפאת ראשו כנגד פניו עם מי שראשו יוצא מאחריו: \n",
+                "<b>הקרח שאין בכל ראשו שיער כל עיקר וכו'.</b> משנה שם הקרח פסול איזהו קרח כל שאין לו שיטה של שער מקפת מאזן לאזן ואם יש לו הרי זה כשר ובגמרא איכא תרי לישני ולישנא בתרא אם יש לו הרע זה כשר אמר רבא ל\"ש אלא שיש לו לאחריו ואין לו לפניו אבל יש לו בין לאחריו בין לפניו פסול וכ\"ש שיש לו לפניו ואין לו לאחריו ודאין לו כלל דפסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים בצוואר וכו' מי שצוארו ארוך הרבה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה באוזן וכו'.</b> שם במשנה (דף מ\"ד) הצמם והצומע אי זהו צומע שאזניו קטנות והצמם שאזניו דומות לספוג ופירש\"י לספוג שכווצות וסתומות ובגמרא תניא אף הצימח לא הוו ידעי רבנן מאי צימח שמעו רבנן לההוא טייעא דהוה אמר מאן בעי צימח ואשתכח גדיא ומפרש רבינו דהיינו שאזניו מדולדלות למטה כמו של גדי וכן נראה מדברי רש\"י ואע\"ג דבתר הכי תניא התם יש דברים שהם כמומין ואינם כמומין וכו' הצימח והצמם והצומע סובר רבינו דכי היכי דלא קי\"ל כההיא ברייתא בצימח וצומע משום דסתם מתני' תני דהוו מומין ה\"ה דלא קי\"ל כוותה בצימח ועי\"ל דההיא ברייתא מיתניא גבי מומי בהמה ומתני' דחשיב להו מומין באדם כדפירש\"י דטעמא לפי שאינו שוה בזרעו של אהרן. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שאחת מאזניו משונה מחבירתה במראה.</b> איני יודע זו מנין לו דאי מדתנן בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ':) עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה היינו לומר שנראה לכל שזו גדולה מזו אבל אם אינו ניכר אלא במדה אינו מום וכן פירש ה״ר עובדיה ז״ל ואם נאמר שרבינו אינו מפרש כן אלא אזניו משונות זו מזו במראה הוי מום אבל אם אינם משונות זו מזו אלא במדה אינו מום יקשה מאי אחת גדולה ואחת קטנה ואפשר שהוא מפרש שמצד שמשונות זו מזו במראה נראות אחת גדולה ואחת קטנה וכל זה דוחק אבל הנכון הוא שסובר רבינו שזהו זוגדוס השנוי במשנה וכן פירש הוא ז״ל שם ואכתוב לשונו בסמוך גבי מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה בגבינים וכו'</b> משנה בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ג:) אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד זהו גבן האמור בתורה רבי דוסא אומר שגביניו שוכבים ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר שיש לו שני גבין ושתי שדראות ובגמרא וגבן דאין לו משמע ורמינהו גבן שיש לו גבינין הרבה אין לו גבינין או אין לו אלא גבין אחד מנין תלמוד לומר או [גבן] אמר רבא זהו מדרש או גבן וכתב רבינו בפירוש המשנה גבינין גבות העין. גביניו שוכבים הוא שיהא שער גביניו רב עד שהוא מגיע על עפעפי עיניו וכו' ואין ר' דוסא ות״ק ור' חנינא חולקין אם אלו מומין [או אינן מומין] רק הכל מודים שהם מומין ואינם חולקין אלא אי זהו גבן האמור בתורה עכ״ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מי שאין לו שער בגביניו והוא גבן האמור בתורה</b> יש לתמוה עליו שכפי מה שאמרו בגמרא כך הל\"ל והוא מדרש או גבן האמור x בתורה: \n",
+                "<b>מי שאחד מגביניו משונה מחבירו וכו'.</b> בתוספתא דבכורות פ\"ה מונה בכלל המומין גביניו אחד שחור ואחד לבן והוא בכלל זוגדוס שאכתוב בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה בריס העין וכו'.</b> בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין ובגמרא תנא הזויר והלופין והתמין זויר xx דמזויר עינים לופין דנפישי זיפי תימין שתמו זיפי ותנא גבי מומין תני להו והתנן שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין לא קשיא הא דאשתיור גרדומי הא דלא אשתיור גרדומי ופירש״י אשתיור גרדומי שרשים לא הוי מום אלא מפני מראית העין ומשום דהכא מיירי רבינו לענין מומין ממש כתב מי שאין לו שער כלל. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחר.</b> שם במשנה זוגדוס x ובגמרא זוגדוס מחוי רב הונא חד מדידן וחד מדידהו ופירש\"י שיש לו עין אחד דומה לעין אלו היושבים נגדי ועין אחת שלי מיתיבי וכו' זוגדוס אחד שחור ואחר לבן תנא כל זוגא דלא שוי אהדדי זוגדוס קרי ליה וכתב רבינו בפירוש המשנה ידוע שיש בגוף איברים שדומים זה לזה כגון העינים והאזנים וגבות העינים וזולתם וכשיהיה בין אחד לחבירו שינוי באי זה דבר שיהא אותו שינוי כגון שיהא בגב עינו אחד שער הרבה מאד ובשני מעט מזעיר או שיהא האחד מהם שחור והשני לבן או עינו האחת שחורה והשניה כעין התכלת או עינו אחת גדולה והשניה קטנה או אחד משני עפעפיו לבן והשני xx שחור וכן בשאר האברים שהם זוגות הרי הוא בעל מום ויקרא זו גדוס xxx. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שעפעפיו סגורות מעט וכו'.</b> נראה שרבינו היה גורס כגירסת הערוך שכתב בערך טרוטות וזה לשונו בפרק מומין אלו טרוטות דמרמצן עיניה פירוש שעפעפיו סגורות ואינם פתוחות אלא מעט עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד עשר בעינים ואלו הן מי שהיו שתי עיניו למעלה מהמקום הראוי להם קרובים מפדחתו מי שהיו שתי עיניו למטה מהמקומות הראוי להם.</b> כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה וכן הוא בסמ\"ג והיא במשנה בפרק מומין אלו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה ומפרש לה בגמרא הכי. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שהיו שתי עיניו עגולות וכו'.</b> שם. עיניו טרוטות ופירש\"י עגולות. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שעיניו מוזרות וכו'.</b> נראה דהיינו מה ששנו שם תנא הזויר ומפרש דהיינו דמזיר עיניה. \n",
+                "<b>ומ\"ש עיניו גדולות הרבה כשל עגל מי שעיניו קטנות כשל אווז.</b> שם במשנה ובפרק שני מהלכות מזבח אבאר דכל שכן עינו אחת גדולה והשניה קטנה דהוי מום: \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שדמעיו זולפות תמיד מי שלחלוחית נמשכת מראש עינו וכו'.</b> שם במשנה הצירן ובגמרא הצירן עיניו [טרוטות] צירניות דומעות דולפות וטורדות וכתב רבינו בפירוש המשנה צירן מי שעיניו דומעות או שנוזלים קצות עיניו תמיד והוא מה שאמרו בפירוש השם הזה דומעות זולפות. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן וכו'.</b> שם במשנה סכי שמש ובגמרא תני רב יוסף סני שמש ופירש\"י ששונא השמש ואינו יכול לראות מקום שחמה זורחת שם. וכתב רבינו בפירוש המשנה סני שמש שונאי השמש והירח והכוונה בזה שבשעה שרוצה להביט אל השמש או לירח או לדברים המאירים מאמץ ומקבץ עפעפי עיניו ומקטין אותו. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שראיית עינו מעורבבת וכו'.</b> שם במשנה רואה את החדר ואת העליה כאחד. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שאחת מעיניו משונה מחבירתה בין במקומה.</b> שם במשנה עינו אחת למעלה ואחת למטה. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין במראה כגון שהיתה אחת שחורה ואחת פתוכה וכו'.</b> זהו זוגדוס שכתבתי למעלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה בחוטם וכו'.</b> שם במשנה החרום פסול אי זהו חרום הכוחל שתי עיניו כאחת ובגמרא תנו רבנן חרום שחוטמו שקוע וכו' רבי יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת אמרו לו הפלגת אע\"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת ופירש\"י שקוע למעלה בין עיניו ומאחר שהוא סתם במתני' כרבי יוסי ומחלוקת בברייתא הוה לן למיפסק כרבי יוסי וכסתם דמתני' ויש לתמוה על רבינו שלא פסק כן ואפשר שפסק כן מפני ששנויה בלשון תימה הפלגת משמע דלאו סברא היא ולכך הביאו בגמרא אותה ברייתא לגלות דלא קי\"ל כההיא סתם מתני'. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שאמצע חוטמו בולט למעלה מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה מי שחוטמו עקום לצד אחד.</b> שם חוטמו בולם חוטמו סולד חוטמו נוטף. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שחוטמו גדול מאיבריו מי שחוטמו קטן מאיבריו.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד משערין אותו באצבע קטנה שעל ידו וכו'.</b> שם בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה בשפתים וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שפיו רפוי ורירו יורד מפיו.</b> שם (דף מ\"ג:) א\"ר יוחנן וכו' הזבלגנין פסולין ופירש רבינו כפירוש שני דערוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה בבטן וכו'.</b> שם במשנה (דף מ\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה בגב ואלו הן מי ששדרתו עקומה.</b> שם במשנה (דף מ\"ג:) מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות ובגמרא למימרא דחיי והא איתמר המפלת בריה שיש לה שני גבין וכו' בששדרתו עקומה ופירש\"י ומיחזי כגבין שדרות הרבה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שיצאה חוליה משדרתו וכו'.</b> שם במשנה (דף מ\"ג) בעלי חטוטרת ר\"י מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים ודברי רבינו בפירוש המשנה כמו שהם כאן. ובגמרא דאית בה עצם כ\"ע לא פליגי דפסלא כי פליגי דלית בה עצם ורבינו נראה שמפרש דאית בה עצם היינו לומר שיש פגע בעצם כלומר שיצאה חוליא משדרתו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה בידים ואלו הן מי שיש בידו אצבע יתירה וכו'.</b> שם (דף מ\"ה) במשנה יתר בידיו וברגליו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היה שש ושש.</b> שם במשנה שש ושש כ\"ד ר\"י מכשיר וחכמים פוסלין וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם חתך את היתרת כשר ואם היה בה עצם אפי' חתכה פסול.</b> משנה שם. ודע דבגמרא גרסינן אמר רבי יוחנן ובנספרת על גב היד ופירש\"י שנספרת עם שאר האצבעות שעומדת בשורתן בההיא קתני מתניתין דחשיב אבר ולפי זה יש לתמוה למה השמיטו רבינו לכן נראה שרבינו מפרש דה\"ק אפילו נספרת ע\"ג היד הוי מום ולפיכך כתב סתם לפסול. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שחסר אצבעו מידו.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי ששתי אצבעות ידיו קלוטות עד למטה מהפרק ואם חתכן והפרישן עד הפרק כשר.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש באי זה פרק אמרו וכו'.</b> כן משמע מפשטא דמתני'. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו מי שפיקה יוצאת מגודלו.</b> משנה שם ופירש\"י פיקה חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאת מגודלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שהוא אטר יד ימינו וכו'.</b> שם במשנה השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירים ובגמרא ת\"ר אטר בין ביד בין ברגל פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה באיברי הזרע וכו'.</b> שם במשנה (מ\"ד:) המאושכן ובעל גבר תנא מאושכן בביצים ובעל גבר בגיד וכו' ועד כמה מחוי רב יהודה עד רכובה תניא ר\"א בן יעקב אומר עד רכובה פסול למעלה מרכובה כשר איכא דאמרי עד רכובה כשר למטה מרכובה פסול ויש לתמוה על רבינו שפסק כל\"ק ואפשר שהוא ז\"ל מפרש דאיכא דאמרי לא קאי אדר\"א בן יעקב אלא אדר\"י ויש הוכחה לדבר מדנקט לישנא דאיכא דאמרי ואי אדראב\"י פליג לא הל\"ל אלא וי\"א והשתא אתי שפיר שפסק כראב\"י שמשנתו קב ונקי. ועי\"ל שפסק כל\"ק משום דבשל תורה הלך אחר המחמיר. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שנמרחו אשכיו וכו'.</b> שם במשנה אין לו ביצים אין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך האמור בתורה ר' ישמעאל אומר כל x שנמרחו אשכיו ר\"ע אומר כל שרוח באשכיו רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים ופירש\"י שנמרחו אשכיו שנימוחו ביציו ופירש רבינו בפירוש המשנה שכל אלו התנאים מודין שכל אלו הם מומין לא נחלקו אלא בפי' מרוח אשך האמור בתורה ויש לתמוה על רבינו שכתב ארבעה באיברי הזרע ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשה ומצאתי בסמ\"ג ג' מי שנימוחו מבושיו והוא הכיס של ביצים שנימוחו הביצים שלו בתוכו ד' מי שהרוח במבושיו ונפחו והוא מרוח אשך עכ\"ל ונראה שכך צריך להגיה בספרי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה. ועדיין יש לתמוה למה לא כתב שאע\"פ שלא נימוחה אלא ביצה אחד הוא בעל מום כדמשמע ממה ששנינו אין לו אלא ביצה אחת ולכן נראה לי שרבינו מפרש אין לו אלא ביצה אחת היינו שנברא מתחלת ברייתו חסר ביצה אחת אבל בנימוחו אשכיו לא מפסיל עד שימוחו שתיהן וכדמשמע מלישנא דרבי ישמעאל שנמרחו אשכיו לשון רבים ולדעת רבי ישמעאל הא דכתב קרא מרוח אשך לשון יחיד פירושו שאין לו שום אשך ואין לתמוה למה השמיטו רבינו אין לו אלא ביצה אחת שכבר כתבו בפרק שקודם זה אצל מומין הפוסלים באדם ובבהמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ט\"ו בשוקים וכו'.</b> משנה שם. וכתב הראב\"ד המשנה אמרה פיקה יוצא מגודלו וכו'. ונראה שמ\"ש רבינו מי שפיקתו יוצאת והפיקה היא העיגול שלמעלה מן העקב וכו' הוא מהא דאמרינן בפרק מומין אלו תנא השופנר ואמר רבי יוחנן דהיינו שאין לו כסתות כל עיקר ומפרש דהיינו שאין לו אותה פיקה שקורין בלע\"ז טודיליי\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שפיקתו יוצאת</b> היינו שיצאה ואינה ודוחק. \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שעקבו יוצא לאחוריו וכו'.</b> משנה וגמרא שם (דף מ\"ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שפרסותיו רחבות כשל אווז אע\"פ שאינה קלוטה כשל אווז.</b> משנה שם פרסותיו רחבות כשל אווז ובגמרא אר\"פ לא תימא דטרפא ולא סדיקא אלא כיון דטרפא אע\"ג דסדיקא ופירש\"י טרפא קלושה והערוך פי' טרפא רחבה ומשונה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שפיקה יוצאה מגודלו.</b> משנה שם ופירש\"י פיקה חתיכת בשר עגולה כפיקה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שיש ברגלו אצבע יתירה וכו' עד או שחתכן והפרישן כשר.</b> נתבאר בפרק זה גבי יד: \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שרגלו כולה שוה וכו'.</b> בתוספתא דבכורות פ\"ה רגלו מכיש מלמעלה ומפסיע מלמטה ועוד שם אצבעותיו גדומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שרגלו עקומה דומה למגל וכו'.</b> בתוספתא דבכורות פ\"ה פרסתו חלולה עקומה דומה למגל. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שרגלו חלולה וכו'.</b> כתבו התוספות וסמ\"ג שכן פירש הערוך על מה ששנו בברייתא פרק מומין אלו תנא בעל הפיקין אמר רבי יוחנן בעל הפיקין שיש לו כסתות הרבה. \n",
+                "<b>ומ\"ש המקיש בקרסוליו בעת שמהלך מי שמקיש בארכובותיו בעת שמהלך.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שהוא אטר ברגל ימינו.</b> נתבאר לעיל גבי יד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה בכל הגוף וכו'.</b> משנה בפרק הנזכר (דף מ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש הארוך ביותר הננס והוא הקצר ביותר וכו'.</b> משנה (דף מ\"ה:) הקפח והננס ובגמרא קפח תני רב זביד גבוה איני והתני ר' אבהו מנין שהקב\"ה משתבח בבעלי קומה וכו' אמר רב פפא באריכא שמיטא סגיא ופירש\"י דארוך הוא דק שאינו עבה לפי ארכו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמונה בעור הבשר ואלו הן הכושי וכו'.</b> משנה שם הכושי והגיחור והלבקן וכו' ובעלי נגעים טהורים ובגמרא גיחור וכו' סומקא גיהיא לבקן חיורא ופי' הערוך סומקא גיהיא אדום ביותר. \n",
+                "<b>ומ״ש מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שער וכו' מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה איסר או יותר.</b> הכל סוף פרק המדיר (כתובות דף ע״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש בעלי הדלדולין וכו'.</b> משנה בפרק מומין אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד יש באדם ד' מומין ואלו הן החרש והשוטה.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והנכפה אפילו לימים רבים מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים.</b> משנה שם (דף מ\"ד:) נכפה אפילו אחת לימים רוח קצרית באה עליו ופירש רש\"י רוח קצרית רוח שד וסובר רבינו דכי היכי דנכפה אפילו אחת לימים ה\"ה לרוח קצרית דמאי שנא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו פסלו מפני מראית העין מי שנשרו ריסי עיניו.</b> נתבאר בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומי שניטלו שיניו.</b> שם במשנה (דף מ\"ד): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וכו'.</b> ריש פרק ב' דזבחים (דף ט\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וחייב מיתה בידי שמים שנאמר והזר הקרב יומת.</b> סוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ\"א:) במשנה זר ששימש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו וכו' והיכן הזהיר עליו וכו'.</b> בסיפרי פרשת קרח והזר הקרב יומת לעבודה עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת\"ל וזר לא יקרב אליכם: \n",
+                "<b>איזהו זר כל שאינו מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן.</b> כך היא הנוסחא הנכונה ובקצת ספרי רבינו יש חסרון הניכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהזרים מוזהרים וכו' אין חייבין מיתה אלא על עבודה תמה וכו'.</b> בזבחים (דף קט\"ו) אהא דתנן אין חייבין עליה משום זרות ובפרק שני דיומא (דף כ\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות בלבד וכו'.</b> מימרא דרב פרק שני דיומא (דף כ\"ד) ואע\"ג דלוי פליג ואמר אף תרומת הדשן פסק רבינו כרב והתם יליף לה מדכתיב ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה ופירש\"י עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאיברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וכן המים בחג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ.</b> לאו בחוץ קאמר דהיאך יתחייב על זריקה בחוץ משום זר שעבד אלא בפנים היינו לפני לפנים ובחוץ היינו בהיכל והכי תניא התם עבודות שזר חייב עליהם מיתה זריקת דם בין לפנים בין לפני לפנים ופירש\"י בין לפנים הזאות שעל הפרוכת בין לפני לפנים שעל בין הבדים דיוה\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהזה הזאה אחת מכל הזיות הדם בין שהזה הזאה אחת מכל קרבנות המצורע.</b> שם בברייתא ואין לתמוה על רבינו שכתב בין שהזה אחת מכל הזיות הדם למה חזר ופרט הזיות קרבנות המצורע דהתם דריש מדכתיב בההוא קרא לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת לכל דבר המזבח לאתויי שבע הזיות שבפנים ושבמצורע ופירש\"י שבע הזיות שבפנים שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר ופר משיח ושל יוה\"כ. ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל וכו' דסלקא דעתך אמינא לאו דבר המזבח הוא להכי רבי לכל. ודע ששנו עוד שם בברייתא המזה בחטאת העוף והממצה ויש לתמוה למה השמיט רבינו ממצה ואפשר דמשמע ליה דבכלל אחת מכל הזיות הדם היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד על הקטרה וכו' אפילו הפך באיברים שלא נתעכלו בצינורא.</b> בפרק שני דשבועות (דף י\"ז:) אמר רב הונא זר שהפך בצינורא חייב מיתה וקאמר עלה בגמרא ה\"ד אי דלא הפיך לא מעכל להו פשיטא ואי דלא הפיך בהו נמי מעכלי מאי קא עביד לא צריכא דאי לא הפיך בהו מיעכלי בתרתי שעי והשתא מיעכל בחד שעתא הא קמשמע לן דכל קרובי עבודה עבודה היא: \n",
+                "<b>וכן אם הקטיר קטרת על מזבח הזהב וכו'.</b> כן יש ללמוד קצת מפרק השוחט ומעלה בחוץ (דף ק\"ט:) אהא דתנו רבנן המקטיר כזית בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור וצריך עיון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמסדר שני גיזרי עצים על המערכה וכו'.</b> בפרק שני דיומא (דף כ\"ד:) פלוגתא דרב ורבי יוחנן ופסק כרבי יוחנן דאמר סידור שני גיזרי עצים עבודה תמה היא וסידור האיברים תחלת סידור אחר הוא: \n",
+                "<b>אבל היוצק והבולל והפותת והמולח וכו'.</b> אלו חוץ ממצית אש על המזבח מנויים במשנה בסוף זבחים (דף קי\"ב:) וקתני בהו אין בהם משום זרות וטעמא כמו שנתבאר שכולם עבודה שיש אחריה עבודה ולאו עבודה תמה היא ומצית אש על המזבח נמי לאו עבודה תמה היא שיש אחריה סידור שני גיזרי עצים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחיטת הקדשים כשירה בזרים וכו' מקבלה ואילך מצות כהונה.</b> בר״פ כל הפסולים (זבחים דף ל״א:). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן ההפשט והניתוח והולכת עצים למזבח כשירה בזרים שנאמר באיברים והקטיר הכהן המזבחה וכו'.</b> בסוף פרק שני דיומא (דף כ\"ו כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים.</b> שם הדלקה לאו עבודה היא. ופירש\"י דהא כיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה מאליה אבל הצתת אש עבודה שיש בה טורח היא שצריך להצית האור בעצי המערכה. וכתב הריטב\"א תימה דהא כתיב דבר אל אהרן וכו' בהעלותך את הנרות ואפשר לומר דלהכי לא אפקיה בלשון חיוב דבר אל אהרן ויעלה את הנרות לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר כשם שאין חיוב בעבודה שאינה תמה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן</b> כתב הראב\"ד הפליג כשאמר מותר לזר להדליקן אלא שאם הדליקן כשירות עכ\"ל. וטעמו של רבינו דכיון דלאו עבודה היא מישרא נמי שרי כמו שחיטה שהיא כשירה בזרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרמת הדשן צריכה כהן וכו' ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה כו'.</b> כבר כתבתי דבפ\"ב דיומא פלוגתא דרב ולוי ופסק כרב: \n",
+                "<b>וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה.</b> כך מצאתי מוגה בקצת ספרי רבינו וטעמו מפני שהן עבודות סילוק וכמו שנתבאר בפרק זה גבי הרמת דשן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סידר המערכה פורקה וחוזר הכהן וסודרה וכו'.</b> בספ\"ב דיומא (דף כ\"ז:) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן זר שסידר את המערכה חייב כיצד הוא עושה פורקה וחוזר [הכהן] וסודרה מתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר וכו' אלא כי איתמר הכי איתמר אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר שני גיזרי עצים חייב הואיל ועבודה תמה היא ומשמע דסידור מערכה כשירה בזר וכאתקפתא דרבי זירא ואם כן יש לתמוה על רבינו שפסק דסידור מערכה בזר פסולה ושמא יש לומר דמשמע ליה דלא מתמה רבי זירא וכי יש עבודה שכשירה בלילה וכו' אלא משום דמחייב ליה מיתה אבל משום פיסולא בלא חיוב מיתה לא הוה מתמה וכן פירש\"י אהא דמתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר להתחייב מיתה עכ\"ל וטעמא משום דכיון דאמאי דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר את המערכה חייב מתקיף ע\"כ לומר דמחיוב מיתה מתקיף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים וכו'.</b> בסוף זבחים (דף קי\"ב:) תנן דאין חייבים על עבודה שאינה תמה משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים ולא משום שאינו רחוץ ידים ורגלים. ואיני יודע למה השמיט רבינו מחוסר בגדים וכתב הר\"י קורקוס אפשר שכיון שכתב שמחוסר בגדים הוא כזר ומשום זר היא דמחייבינן כמו שכתב בסוף הלכות כלי המקדש לא הוצרך להזכירו. וכתב עוד ובעל מום לא הוזכר במשנה ורבינו הזכירו אפשר שסובר רבינו דלאו דוקא נקט במתני' הני אלא ה\"ה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה ובעבודת מתנה דילפינן מזר דחד טעמא הוא וגם בבעלי מום כתיב ואל המזבח לא יקרב והיינו לעבודה כמו שנתבאר ודין כולם שוה דמאי שנא עכ\"ל. ומדברי רבינו משמע דעל עבודה שהזר חייב עליה מיתה גם אלה חייבים מיתה ותימה שהרי ברפ\"ו כתב אין בעלי מומין במיתה וצריך לומר דהכי קאמר אין חייבין כל חד כדאיתיה טמא ושלא רחוץ ידים ורגלים מיתה ובעל מום מלקות אלא על עבודה שהזר חייב מיתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא וכו' ועבד חייב על כל אחת ואחת.</b> כתב הראב\"ד א\"א בתוספתא פרק י\"ב דזבחים וכו' ומאחר שרבינו פוסק דאיסור חל על איסור בכולל או מוסיף או בת אחת והכא טבול יום ומחוסר כפורים בת אחת הן. כיצד שהרי יש טבול יום שאינו צריך להביא קרבן ואם כן איננו מחוסר כפורים והטמא שצריך להביא קרבן כמו המצורע אם טבל הרי הוא טבול יום ומחוסר כפורים וכשנטמא בטומאה אחרת נוסף עליו איסור שעד עתה היה מותר ליכנס לעזרת הנשים עתה היה אסור ליכנס להר הבית ומגו דאתוסף איסור בכניסה איתוסף איסור בעבודה שאינו רחוץ ידים ורגלים יש בו איסור אפילו לכהן הטהור ומגו דאתוסף חיוב לטהור איתוסף לטמא וכתב ר\"י קורקוס ז\"ל הקדים רבינו טבול יום ומחוסר כפורים לטמא היפך מהתוספתא שאם היה טמא קודם לא שייך תו טבול יום ומחוסר כפורים שהכל בכלל טמא וגם בתוספתא צריך לפרש כן כהן טמא שהיה מקודם טבול יום ומחוסר כפורים עכ\"ל. ואם כן יפה פסק דחייב על כל אחת ואחת. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם היה זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות.</b> בתוספתא דבזבחים פרק י\"ב וטעמא משום דלא הוזהר מלעבוד טמא ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אלא מי שהוא ראוי לעבוד אבל הזר הואיל ואינו ראוי לעבוד אינו עובר בשום אחד מאלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות וכו'.</b> בס״פ ד' אחין (יבמות דף ל״ג:) פלוגתא דרבי יוסי ורבי שמעון ופסק כרבי יוסי. וכתב הראב״ד שתיהן שבאו עליו בבת אחת וכו'. ואיני יודע מי הזקיקו לכך דהא לא אוקי הכי בגמרא אלא גבי פלוגתא דרבי חייא ובר קפרא אבל בתר הכי אמרינן מיתיבי זר ששימש בטומאה וכו' ואילו מליקה שיירה למאן שיירה אילימא לר' יוסי השתא באיסור כולל מחייב שתים באיסור בת אחת מיבעי' ובלאו הכי כיון דרבינו פוסק כמ״ד איסור חל על איסור באיסור כולל כמ״ש בפ״ח ממאכלות אסורות שפיר עבד דסתים לה הכא סתומי ואיסור כולל היינו זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה אתיא לה שבת מגו דאתסר במלאכה אתסר נמי בעבודה בעל מום מעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי ליה מגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כהן שעבד ע\"ז בין במזיד בין בשוגג וכו' ה\"ז לא ישמש במקדש לעולם וכו'.</b> בסוף מנחות (דף ק\"ט:) איפליגו רב נחמן ורב ששת בעבד בשוגג ופסק כרב ששת דהלכתא כוותיה באיסורי. \n",
+                "<b>ומה שכתב אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע\"ז או המשתחוה לה או המודה בה וקבלה עליו באלוה הרי זה פסול לעולם עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח אע\"ג שהיה שוגג בעת ששרת וכו'.</b> גם זה שם פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בהיה שוגג ופסק כרב ששת. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל השוחט לע\"ז בשוגג אם עבר והקריב קרבנו ריח ניחוח.</b> שם אמר רב יהודה כהן ששחט לע\"ז קרבנו ריח ניחוח משום דכתיב יען אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וכו' ולא יגשו אלי לכהן לי אי עבד שירות אין שחיטה לאו שירות הוא וגבי פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בשגג בזריקה לע\"ז א\"ר נחמן מנא אמינא לה דתניא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה מלמד שהכהן מתכפר ע\"י עצמו (בעון ע\"ז) במאי אילימא בשחיטה מאי איריא שוגג אפי' מזיד נמי אלא לאו בזריקה ורב ששת אמר לך לעולם בשחיטה ובמזיד לא נעשה משרת לע\"ז ואע\"ג דפשטא דברייתא משמע שהוא מתכפר על ידי עצמו אפילו לכתחילה סובר רבינו דמכיון דרב יהודה נקט קרבנו ריח ניחוח דמשמע אם עבר והקריב נתקבל אבל לכתחלה לא יקריב אית לן לפרושי דברייתא נמי מתכפר ע\"י עצמו בדיעבד קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש וכו'.</b> משנה בסוף מנחות (דף ק\"ט) הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כלים שנשתמשו בהם שם לא ישתמשו בהם במקדש לעולם אלא יגנזו.</b> בפרק רבי ישמעאל (ע\"ז דף נ\"ב) בעיא דאיפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל.</b> טעמא דמסתבר הוא דכיון דמשום קנסא הוא דמיפסלי כדאמרינן בפ' רבי ישמעאל בדיעבד אין לקנסם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו כל הפסולים לעבודה שמונה עשר וכו'.</b> ובספרי הדפוס יש חסרון הניכר וצריך להגיה ולהוסיף מי שיש בין רגלו ובין הארץ דבר חוצץ. \n",
+                "<b>ומה שכתב כל אלו פסולים לעבודה ואם עבדו חללו חוץ מפרועי ראש וקרועי בגדים.</b> מסקנא דגמרא בפרק שני דתענית (דף י\"ז:) ופרק כ\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש והשוחט לע\"ז בשוגג וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה: \n",
+                "<b>סליקו הלכות ביאת המקדש</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1dd0881f795cfd6a70f59083a57acd53ccf6feb9
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,595 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום וכו'.</b> מפורש בתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואימתי זמן שחיטתן וכו'.</b> משנה פ\"ג דתמיד (דף ל') ובפרק ג' דיומא (דף כ\"ח). \n",
+                "<b>ומ״ש פעם אחת דחקה השעה.</b> בפ״ו דעדיות ואמרינן בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ״ז) דהכי הלכתא. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהיה זה בבית שני</b> רבינו כתב כן שם בשם הירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל וכו'.</b> עד קודם שיכנס השבת. בריש פרק תמיד נשחט (פסחים דף נ״ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין שוחטין אחר תמיד של בין הערבים וכו'.</b> בפרק ב' דמגילה (דף כ':) תנן כל היום כשר לקריאת המגילה וכו' ולהקטרה ופירש\"י בהקטרת קומץ קאמר וכו' ואינה כשירה אלא ביום: \n",
+                "<b>ומקטירין איברי עולות והאימורים עד חצי הלילה כמו שביארנו במעשה הקרבנות.</b> פ\"ד: \n",
+                "<b>ואיברים ואימורים שלא נתאכלו וכו' מהפכים בהם כל הלילה עד הבקר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את הטומאה אלא בערב שבת וכו'.</b> כך היא הנוסחא בספרי רבינו וה״פ אלא בע״ש בלבד מקטירים כלומר מבעוד יום בלבד מקטירין אותם ולא בליל שבת והוא מדאמרינן בס״פ טרף בקלפי (יומא דף מ״ו) אמר רב הונא תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ורבא אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת ופסק כרבא דבתרא הוא. וכתב הריטב״א בספ״ק דיומא אם לא היה פנאי להקטירם בערב שבת מעלים אותם בליל שבת לראש המזבח ואינם נפסלים בראש המזבח בלינה אפילו עד כמה ימים וזו שאמרו לא הסריח בשר קדש מעולם אפילו היו בראש המזבח כמה ימים עכ״ל: \n",
+                "<b>חלבי שבת קריבין בלילי יו״ט וכו'.</b> בר״פ תמיד נשחט (פסחים דף נ״ט:) רמי ליה רב ספרא לרב כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו״ט א״ל וכו' הכא בי״ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבים ביום טוב. ובסוף פרק אלו קשרים (שבת דף קי״ד) תנו רבנן עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבים ביוה״כ יכול אף של יוה״כ בשבת ת״ל בשבתו דברי ר' ישמעאל ר״ע אומר עולת שבת בשבתו למד על חלבי שבת שקריבים ביו״ט יכול אף ביוה״כ ת״ל בשבתו וידוע דהלכה כר״ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים וכו'.</b> משנה וגמרא פ' שני דערכין (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואע\"פ שהיו מבקרין אותו מתחלה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות ומשקין אותו מים בכוס של זהב.</b> משנה פ\"ג דתמיד (דף ל'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והכל כמעשה העולה שכתבנו במעשה הקרבנות.</b> בפרק ו' ופרק ט': \n",
+                "<b>ולא היו כופתין את הטלה וכו'.</b> ריש פ' ד' דתמיד לא היו כופתין את הטלה אלא מעקדין אותו ובגמ' (דף ל\"א:) תנא יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. לא היו כופתין את הטלה מאי טעמא רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום דמהלך בחוקי המינין מאי בינייהו איכא בינייהו דכפתיה בשיראי אי נמי בהוצא דדהבא: \n",
+                "<b>ועל</b> מה \n",
+                "<b>שכתב שלא יחקו את המינין: כתב</b> הראב\"ד א\"א אני שמעתי שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאבריו ובגמרא מצאנו דפליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום חקי המינין ואפשר שהטעם הראשון הוא בזיון קדשים אבל חקי המינין לא ידעתי מהו עכ\"ל. ודע שפירש המפרש לא היו כופתין את הטלה בשעת שחיטה ד' רגלים יחד וכו' אלא מעקדים אותו [יד ורגל] כעקידת יצחק בן אברהם ובגמרא פירש מפני שהוא מהלך בחוקי המינין כשמקריבין זבח לע\"ז הם כופתין אותו כך ד' רגלים יחד. דכפתיה בשיראי וכו' משום חקי המינין איכא עכ\"ל. ופסק רבינו כמאן דאמר משום דמהלך בחוקי המינין שהוא טעם יותר כולל ולחומרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכך היתה עקידתו וכו' עד שיהיו נשחטין כנגד השמש.</b> פרק ד' דתמיד (שם): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טעו או שגגו אפילו הזידו וכו'.</b> משנה וברייתא פרק התכלת (מנחות דף מ״ט ונ') ודלא כר״ש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד וכו' אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט וכו'.</b> בסוף פירקא קמא דיומא (דף כ\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בבקר עורכים עצים וכו'.</b> בפרק שני דתמיד (דף כ\"ט:) וכן מצוה להעלות וכו' וכן מוסיפים שני גזרים עם תמיד של בין הערבים וכו' עד בכהן אחד. בפרק שני דיומא (דף כ\"ו:) יליף לה מקראי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושלש מערכות של אש עושים בראש המזבח בכל יום וכו' עד בצדי מערכה גדולה.</b> בפ' טרף בקלפי במשנה (דף מ\"ג:) וברייתא (דף מ\"ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המכבה אש המזבח לוקה וכו' אפילו גחלת אחת ואפי' הורידה מעל המזבח וכבה לוקה.</b> מימרא בס״פ כל התדיר (זבחים דף צ״א). \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אש מחתה ואש מנורה וכו'.</b> בס״פ טרף בקלפי (יומא דף מ״ו:) אתמר המכבה אש מחתה ומנורה אביי אמר חייב רבא אמר פטור ואמרינן בלישנא בתרא דאחתיה אארעא וכבייה דכ״ע ל״פ דפטור כי פליגי דכבייה בראשו של מזבח וידוע דהלכה כרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמסדר עצי מערכה גדולה מסדרה במזרח המזבח.</b> בפ' ב' דתמיד (דף כ\"ט) סידר את המערכה גדולה מזרחה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה מראה שהתחיל לסדר מן המזרח.</b> זה פירוש על מה ששנינו שם וחזיתה מזרחה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וריוח היה בין הגזרים וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד כשמסדר עצי המערכה וכו'. א״א זה כתב במקום וחזיתה מזרחה ולא כיון יפה וכו'. ודברי הראב״ד על כל בבא זו אינם מוכרחים. ומה שפירש הראב״ד בתפוח אין נראה כן מדברי רש״י שם ובר״פ גיד הנשה (חולין דף צ':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר שמסדר מערכה גדולה וכו' עד של לחם הפנים.</b> משנה בפ\"ב דתמיד (דף כ\"ט) ומייתי לה בגמרא ר\"פ קדשי הקדשים (דף נ\"ח) ופירש\"י עצי תאנה בשל תאנה היו רגילין וטעם אגדה הוא שבו היתה תקנה לאדם הראשון ויעשו להם חגורות. מערכה שניה של קטרת אצל מערכה גדולה היו מסדרים מערכה קטנה ליטול ממנה גחלים להכניס על מזבח הפנימי ג' קבין לכל בקר וערב להקטיר עליהם קטרת, ובמס' יומא פרק טרף בקלפי בסופיה ילפינן מקרא דעל מזבח החיצון צריך להיות מערכה לכך כנגד מערבית דרומית של מזבח ומשוך לצד צפון להרחיקו מן הקרן ד' אמות וטעמא מפרש לקמיה וכו' באומד חמש סאין גחלים לפי אומד ה' סאין גחלים היו נותנים שם עצים. ובפ' קדשי הקדשים מפרש טעמא למה היתה כנגד קרן מערבית דרומית משוך מן הקרן לצד צפון ד' אמות גם נתבאר שם למה נותנין שני הבזיכים במערכה של קטרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מערכה שלישית של קיום האש וכו'. ומ״ש ולא יצית האש למטה וכו'.</b> בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מ\"ע וכו' והיא עבודה מעבודות כהונה.</b> בפ\"ב דיומא (דף כ\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותים וכו' עד קדרה לרבו.</b> שם, אלא שלא אמרו שם כן אלא על הוצאת הדשן לא על תרומת הדשן וגם דקרא דופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים אוהוציא את הדשן כתיב לא אוהרים את הדשן. ויש לתמוה על רבינו ששינה. ומצאתי כתוב בשם הריטב\"א בפ\"ק דיומא דתרומת הדשן צריכה בגדים פחותים משאר עבודות מדכתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו דהל\"ל ומכנסי בד על בשרו ואמרו שם בגמרא ילבש לרבות את השחקים פירוש בגדי כהונה פחותין לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל הקדרות עכ\"ל. וע\"פ זה אפשר ליישב דברי רבינו דמדכתיב ילבש ילפינן דתרומת הדשן הויא בבגדים פחותים משום דרך ארץ א\"כ כי כתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים לא אהוצאת הדשן בלבד קאי אלא אף אהרמת הדשן וה\"ל כאילו כתיב והרים את הדשן וכבר קודם לכן פשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ומש\"ה תפס רבינו הכתוב כאילו כתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים קודם והרים את הדשן ולא הוצרך רבינו לכתוב גבי הוצאת הדשן שיהיו בגדיו פחותים דמהרמת הדשן הוא נלמד וכל שכן נמי הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אימתי תורמין הדשן וכו'.</b> משנה בסוף פ\"ק דיומא (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד תורמין מי שזכה לתרום טובל וכו' עד והמנורה.</b> בפ\"ק דתמיד (דף כ\"ח): \n",
+                "<b>כתב</b> הריטב\"א פ\"ק דיומא שלא היה חותה מהגחלים שנעשו מהעצים שבמערכה אלא דוקא מהגחלים של איברים שנשרפו כמ\"ש אשר תאכל האש את העולה אלמא שמהגחלים שנעשו מאיברי העולה היה חותה ויש לזה ראיה גדולה בגמרא, ולא ידעתי למה לא הוזכר בשום מקום תרומת גחלים אלא תרומת הדשן וכתב על זה הר\"י בנבנשת ז\"ל נלע\"ד כי בעת תרומת הדשן היו שם קצת איברי עולה שנתאכלו וקצת שלא נתאכלו לגמרי והם גחלים בוערות קרוב להיות דשן לזה לא היה חותה מאיברי העולה הנשרפין קצת אשר למעלה במערכה אבל מפנה את הגחלים אילך וחותה מאברי העולה אשר הם למטה שנשרפו לגמרי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחר שירד זה שתרם רצים אחריו הכהנים וכו' עד מפני שהוא נוי למזבח.</b> בפ\"ב דתמיד (דף כ\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שירצה מהכהנים ממלא מן הדשן וכו': ומעולם לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן.</b> בפ\"ב דתמיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו.</b> בפ\"ב דיומא (דף כ\"ג) ופסק כת\"ק אליבא דר' יוחנן: \n",
+                "<b>וכשמוציאין אותו חוץ לעיר וכו': ולא יפזרנו שם וכו'.</b> בפרק כל שעה (פסחים דף כ״ו) ובשילהי תמורה (דף ל״ד) אמרינן דתרומת הדשן אסור בהנאה דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ושמו שיניחנו בנחת. א\"א זה לא נאמר אלא על תרומת הדשן וכו'. טעמו של הראב\"ד משום דכי כתיב ושמו בתרומת הדשן שהכהן תורם בכל יום שחרית ונותנו אצל המזבח כמו שכתב רבינו לעיל בפרק זה הרמת הדשן מעל המזבח מ\"ע על דשן זה הוא שאמרו שהוא אסור בהנאה ומועלין בו לא על שאר הדשן שנשאר שם שמורידין אותו למטה ומוציאין אותו חוץ לעיר: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שדין ההנאה למד רבינו מההיא דפרק ב' דמעילה שנחלקו רב ור\"י בנהנה מאפר שעל תפוח לאחר שהרימו הדשן דר\"י סבר שמועלין ורב סבר שאין מועלין והלכה כר\"י וכן פסק רבינו בהל' מעילה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להקטיר הקטורת וכו': לא הקטירו בבקר יקטירנו בין הערבים.</b> משנה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו היו מזידין.</b> שם כת\"ק דר' שמעון. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים.</b> שם פלוגתא דתנאי (דף נ') ואמר אביי דמסתברא כמ\"ד הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה מקטירין ממנה בכל יום וכו'.</b> פ\"ק דכריתות (דף ו':) ובפ\"ד דיומא (דף מ\"ג:): \n",
+                "<b>מזבח שנעקר מקטירין הקטורת במקומו.</b> מימרא פרק קדשי קדשים (זבחים נ\"ט): \n",
+                "<b>וקטורת שפקעה מעל המזבח אפילו קרטין שבה אין מחזירין אותן.</b> מימרא פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) ופירש״י אפילו קרטים שלימים וחשובים שבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעת שמקטירין הקטורת בהיכל וכו'.</b> בספ״ק דכלים ואיתא בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ד). וכתב רבינו בעת שמקטירים הקטרת בהיכל בכל יום לרמוז על מה שכתב בגמרא דבקטרת יוה״כ שהוא לפני ולפנים אין צריך לפרוש אלא מההיכל שהוא קרוב אבל מבין האולם ולמזבח אין צריך לפרוש. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בשעה שיכנס בדם חטאות הנעשות בפנים וכו'.</b> ברייתא וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד סדר הקטרת הקטורת בכל יום וכו'.</b> בפרק שלישי דתמיד (דף ל':): \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שזכה בקטרת נוטל כלי מלא קטרת וגדוש וכו'.</b> בפרק ששי דתמיד (דף ל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b></b>כתב הראב\"ד וכיצד חותה וכו'. עד שנתאכלו במערכה א\"א אין זה בנוסחא המדוייקת לענין קטרת אלא לענין תרומת הדשן עכ\"ל. ואני אומר פשטא דמתניתין שבפרק הנזכר משמע דלענין קטרת מיתניא ואיני יודע x נוסחא אחרת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומקדים לפניהם זה שדישן המזבח הפנימי וכו' עד ויקטיר המקטיר וישתחוה ויצא.</b> בפרק ו' דתמיד שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דישון המנורה וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה וכו'.</b> בתורת כהנים פרשת אמור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה שמן הוא נותן לכל נר וכו'.</b> משנה וברייתא פ' שתי מדות (מנחות דף פ״ח פ״ט) \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מחנכין את המנורה וכו'.</b> משנה בפ' התכלת (דף ס\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מהו דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכו'.</b> פ' שתי מדות (מנחות דף פ״ח:) נר שכבתה נדשן השמן נדשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן במדה ראשונה ומדליקה. ופירש״י נר שכבתה בחצי הלילה או קודם אור היום. נדשן השמן נדשנה הפתילה האי נדשן השמן לאו דוקא אלא הכי קאמר כשם שהפתילה שכבתה אין לה תקנה שהרי היא כדשן כן השמן שנשאר בנר הרי הוא כדשן ואין לו תקנה דהואיל ונדשנה הפתילה נדשן השמן כיצד הוא עושה מטיבה שמשליך כל מה שבנר לחוץ ונותן בה השמן ופתילה אחרת ומדליקה. במדה ראשונה חצי לוג כמו שנתן מתחילה או כמה שחסרה במה שזורק לחוץ. \n",
+                "<b>ומ\"ש והדלקת הנרות היא הטבתם</b> זהו דעת רבינו שהוא סובר שגם בבקר מדליק הנרות דכי כתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות פירוש בהטיבו בהדליקו. והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים ופירוש בהטיבו אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות וכל זה תמצא באורך בתשובות הרשב\"א סי' ש\"ט ומ\"ט x. ומדברי רש\"י שכתבתי בסמוך וממה שכתב בפירוש התורה נראה שדעתו כדעת האחרונים וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד ממה שכתב בפרק שני מעבודת יוה\"כ וכן דעת אונקלוס. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונר שמצאו שלא כבה מתקנו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נר מערבי שכבה וכו'.</b> בפרק ו' דתמיד. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהם מדליקו מנר חבירו</b> בפרק ג' דתמיד (דף ל':): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נר מערבי וכו'. א\"א נראה מדבריו שהוא עיכוב לנר מערבי שלא להדליקו וכו'. מה שהביא מדתנן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין צריך לדחוק לדעת רבינו דאע\"ג דקתני שכבו לשון רבים לאו דוקא דלא קאי אלא אחד מינייהו דהיינו נר מזרחי שכל נר מערבי לעולם אינו מדליקו אלא ממזבח העולה ומפרש לה רבינו כפשטה ולא כדפירש הראב\"ד דלא אתא אלא למעוטי מזבח הפנימי ובית הכירים בלבד ולא למעט הדלקתו משאר נרות אלא אף למעט הדלקתו משאר נרות אתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכיצד מדליקו מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה לפי שהנרות קבועים במנורה.</b> פרק שני דשבת (דף כ\"ב:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו יכול להדליק בנר אחר משום בזיון.</b> שם וכשמואל וכמו שכתב המגיד משנה בהלכות חנוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפתילות שאסור להדליק בהם בשבת וכו'.</b> ברפ\"ב דשבת (דף כ\"א) ודקדק רבינו לכתוב במנורה משום דהתם מותיב מדתנן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם היו מפקעים ומהם היו מדליק כלומר ובגדי כהונה הוה בהו תכלת והוא צמר שהוא מהדברים שאסור להדליק בשבת בפתילתו ומשני שמחת ביה השואבה שאני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא היה מטיב כל הנרות בפעם אחת וכו'.</b> פרק ג' דיומא (דף ל\"ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב כדי להרגיש כל העזרה.</b> שם כריש לקיש ואף על גב דרבי יוחנן פליג ואמר דטעמא משום דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות חלקהו לשני בקרים כיון דלא נפיק לן מינה מידי לענין דינא לא חש מלמינקט כריש לקיש. כך היה נראה לי אלא שאמרו שם בגמרא דלר\"י צריך להפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בעבודה אחרת ולריש לקיש א\"צ להפסיק בעבודה אחרת והשתא יקשה על רבינו שכתב שצריך לעשות ביניהם עבודה אחרת והיינו כר' יוחנן וכתב שטעם חילוק הטבת הנרות לשתים הוא כדי להרגיש כל העזרה והיינו כר\"ל והוה כמזכה שטרא לבי תרי. ונראה לי שטעם רבינו דלר\"ל נמי לא אמר אלא שאין צריך להפסיק ביניהם בעבודה אחרת אבל אם רצה להפסיק ביניהם בעבודה אחרת לית לן בה הילכך כי מפסיק ביניהם בעבודה אחרת שפיר דמי לכולי עלמא ונקט טעמו של ר\"ל מפני שאינו צריך דרשא ואריכות כמו בטעמו של ר' יוחנן x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שזכה בדישון המנורה וכו'.</b> בפ' ג' דתמיד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ נכנס ומטיב שני הנרות וכו'.</b> בפרק ששי דתמיד (דף ל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חביתי כהן גדול מצות עשה להקריבם בכל יום מחצה בבקר וכו'.</b> משנה בס״פ התכלת (מנחות דף נ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולישתן ואפייתן דוחין את השבת ואת הטומאה וכו'.</b> שם (דף נ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שבארנו בפי\"א ממעשה הקרבנות:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב טחינת סולתן והרקדתן בחוץ ואינם דוחים את השבת.</b> משנה בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת כו' ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו וכו' עד ושני חצאין אובדין.</b> משנה בס״פ התכלת (מנחות דף נ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש דה\"ה לנטמא או נולד לו מום:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואלו השני חצאין האובדים וכו'.</b> ברייתא בס״פ התכלת (מנחות דף מ״ח:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אבד או נטמא החצי של בין הערבים.</b> ברייתא פרק התכלת ואיתיה בתוספתא דמנחות פר\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיכן שורפין אותן בעזרה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת כ״ג בשחרית וכו' שלימה היתה קריבה.</b> בפ״ז דשקלים ובס״פ התכלת (מנחות דף נ״א:) במשנה פלוגתא דר״ש ור' יהודה ופסק כר״י: \n",
+                "<b>מת כ\"ג קודם שיקריבו בבקר ולא מינו כהן אחר וכו' עד סוף הפרק.</b> בס\"פ התכלת שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אין כופלין שמנה ולבונתה.</b> שם (דף נ\"ב) וכרבנן דפליגי אאבא יוסי בן דוסתאי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל העבודות האלו שעושים בכל יום בפייס היו עושים אותם וכיצד היו עושין אותם וכו'.</b> בפרק ב' דיומא (דף כ\"ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב ומלובשים הם בבגדי כהונה.</b> שם פלוגתא דר\"נ ורב ששת ופסק כרב ששת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ושאר הכהנים מוסרים אותה לחזנים וכו'.</b> שם (דף ס\"ו:) ובפרק ה' דתמיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מפיסין וכו' עד ויפקדם בטלאים.</b> בפ\"ב דיומא (דף כ\"ב:) וכתב הריטב\"א בשם התוספות שזה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ארבעה פייסות היו מפיסין בכל יום בשחרית וכו' עד למזבח.</b> ברפ\"ב דיומא (דף כ\"ב) וענין שני גזרי עצים פירש\"י רפ\"ב דיומא שני בקעיות עצים ארוכים כמדת רוחב המערכה ונותן אותו ממעל לעצי המערכה ומקרא יליף לה לקמן עכ\"ל. וז\"ל הריטב\"א פירש\"י בריש יומא אחר שסידר המערכה והדלקה נותן לרוחב המערכה שני עצים ארוכים ארכן לרוחב המערכה. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא מכניס מחתה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפייס השני זוכים בו י\"ג על סדר עמידתן וכו' עד היין של נסכין.</b> משנה וגמרא בפ\"ב דיומא (דף כ\"ה): \n",
+                "<b>כתב</b> הריטב\"א פ\"ב דיומא הזורק הוא מקטיר האיברים כדי שתעשה עבודת הדם והבשר בכהן אחד וכתב עוד משום דשחיטה וזריקה היא עיקר עבודת התמיד היו מקדימין אותה אף על גב דדישון מזבח הפנימי היו עושים תחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפייס השלישי אומר להם הממונה וכו' עד הפיסו וזכה מי שזכה.</b> שם במשנה (דף כ\"ו) ודלא כראב\"י דאמר בפ\"ה דתמיד (דף ל\"ב:) המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותם ע\"ג המזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמיד של בין הערבים אין מפיסין לו פייס אחר וכו'.</b> בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) מימרא דר\"י ואע\"ג דשני גזרים של שחר היו בכהן אחד ושל בין הערבים היו בשני כהנים כדתנן בפרק הנזכר כבר כתב הריטב\"א שמי שזכה בהם בבקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ שני. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מן הקטרת וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם כבר הקטירו כולם מימיהם וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבת שיש שם תמידין ומוספין ושני בזיכי לבונה וכו'.</b> בסוף סוכה (דף נ\"ו:) משמרה היוצאה עושה תמיד של שחר ומוספין וכתב הריטב\"א פ\"ב דיומא העומד אחר י\"ג כהנים הי\"ד זוכה בבזך אחר והט\"ו זוכה בבזך שני. \n",
+                "<b>ומה שכתב והמשמר האחר שיכנס בשבת מפיסין פייסות אחרות לתמיד של בין הערבים</b> שם ובפרק ב' דיומא אהא דאמר ר\"י אין מפיסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו בשחרית יזכה בו בין הערבים מתיב והתניא כשם שמפיסין שחרית כך מפיסין בין הערבים וכו' אמר רב שמואל בר יצחק הכא בשבת עסקינן הואיל ומשמרות מתחדשות: \n",
+                "<b>ואלו ואלו חולקין בלחם הפנים.</b> משנה בסוף סוכה (דף נ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואין אוכלים את הלחם עד שיקטירו שני בזיכי לבונה על האש.</b> בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ט:) תנן הקטירו הבזיכים והחלות מתחלקות לכהנים. \n",
+                "<b>ומה שכתב והלבונה טעונה מלח וכו'.</b> בסיפרא פי\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואחר קרבן המוספין מקטירים שני הבזיכין.</b> בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג) אביי (הוה) מסדר סדר מערכה משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול וכו' ומוספין קודמין לבזיכין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושני כהנים מקטירים שני הבזיכין.</b> משנה פרק שני דיומא (דף כ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד חולקין לחם הפנים וכו' והנכנסין חולקין ביניהם בצפון כו'.</b> משנה בסוף סוכה (דף נ\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן שיהיה יו\"ט של אחד משלשה רגלים בשבת וכו' עד ימצא אחר.</b> משנה וגמרא בסוף סוכה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן אם חל יו\"ט האחרון להיות בערב שבת וכו' עד ודבר זה תקנה א\"א איני יודע מה שאמר כדי שיתאחרו וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דמאי כדי שיתאחרו דקאמר שיתאחרו במקדש ולא ימנעו מלבא למקדש וכ\"ת מה תועלת יש לנו כשיבאו למקדש שאם יתאחר אחד מבעלי משמר מלבא למקדש ימצא אחר שיבא במקומו וטעם מתיישב הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חל יום אחד להפסיק בין השבת ובין יום טוב וכו'.</b> משנה שם חל יום אחד להפסיק בינתים משמר שזמנו קבוע היה נוטל י' חלות והמתעכב נוטל שתים. ופירש\"י חל יום אחד להפסיק בינתים כגון שחל יו\"ט ראשון בשני בשבת שהיו יכולים לבא באחד בשבת והם קדמו ובאו מע\"ש או שחל יום טוב אחרון להיות בחמישי שהיו יכולים לילך מע\"ש ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות שנתעכבו אין נוטלין אלא שתי חלות ומשמר שזמנו קבוע נוטל עשר וחולקין אותם בין משמר הנכנס למשמר היוצא כדרך כל שבתות השנה עכ\"ל. וכך הם דברי הראב\"ד שכתב חל יום א' וכו' עד וזה הנכנס נוטל שתים א\"א כל מ\"ש כאן הבל ורעיון רוח שהמשמר שזמנו קבוע הם שתי משמרות של אותה שבת והם נוטלין עשר חלות והמשמר שהוא רחוק מביתו ולא יגיע לביתו ביום א' מתעכב שם ונוטל שתי חלות עכ\"ל. אבל רבינו מפרש חל יום א' להפסיק בינתים הוא שיהיה יום טוב ראשון של חג בשני (בשבת) או יום טוב אחרון יום ה' וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום ראשון בלבד ויבוא החג וישתתפו כלם בעבודה אם יחול יום טוב הראשון יום שני או יכנס המשמר שני יום שבת אם יחול יו\"ט האחרון יום חמישי לפי שכל יום שבת הוא יום שמתחלפין תצא אחת ותכנס השניה ומחלקים לחם הפנים וכשיזדמן לאחת מהמשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבא ותרגום ויתמהמה ואיתעכב ולפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד עכ\"ל בפירוש המשנה. נמצא לפירוש זה כשחל יום טוב ביום שני בשבת שקודם יו\"ט משמר היוצא נוטל עשר והנכנס נוטל שתים וכשחל יום טוב האחרון להיות בחמישי בשבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים. ופירוש מתיישב הוא ואיני יודע למה ההביל אותו הראב\"ד ואדרבא לישנא דהמתעכב דנקט מתניתין אתי שפיר טפי לפירוש רבינו דהיינו המתאחר מלבא לעבודה ואילו לפירוש רש\"י והראב\"ד נהי דכשחל יו\"ט האחרון בחמישי שייך לומר המתעכב כשחל יו\"ט הראשון בשני לא שייך לומר אלא המקדים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול נוטל לעולם מכל משמר חצי החלות וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק קמא דיומא (דף י\"ז:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לסדר לחם הפנים וכו'.</b> ועורכים אותו שני סדרים וכו'. מבואר בתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ובין כל שתי חלות שלשה קנים של זהב וכו' וסומך כל מערכה בשתי קשוות.</b> פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונותנין בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה וכו'</b> כתוב בתורה ונתת על המערכת לבונה זכה ובמשנה פרק שתי הלחם אמרינן שהיה בשני בזיכין. \n",
+                "<b>ומ״ש ושולים היו לבזיכים וכו'.</b> בברייתא פרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ד:) ובתוספתא דמנחות פי״א. \n",
+                "<b>ומה שכתב בצד כל מערכה.</b> הוא כאבא שאול דאמר [מנחות צ״ו.] ונתת על המערכת לבונה זכה הוא כמו ועליו מטה מנשה שפירושו אצלו ופסק כמותו מפני שדעת רבי שם [דף ס״ב.] גבי הנפת לחם וכבשים כמותו והלכה כרבי משום דמפרשי אמוראי טעמו ועוד דבפ' הקומץ [מנחות דף כ״ו: כ״ז] בעו ר' יצחק אליביה כן כתב הר״י קורקוס ז״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני הסדרים מעכבים זה את זה וכו'.</b> משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז:): \n",
+                "<b>ואין מחנכין את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת.</b> משנה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט): \n",
+                "<b>מיום השבת ליום השבת מוציאין את הלחם וכו'.</b> משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף ק':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכיצד מסדרים את הלחם וכו' עד החלות מתחלקות לערב.</b> משנה שם (דף צ\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מעשה לחם הפנים וכו'.</b> משנה בפ' אלו מנחות (מנחות דף ע״ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומנפין מהם בי\"א נפה.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש לא נפה אותה באחד עשר נפה או שלא הוציאן מכ\"ד סאין וכו'.</b> שם בברייתא כל המנחות שריבה במדת סאין שלהם או שמיעט במדת סאין שלהם כשירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וכו'.</b> משנה פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ה:) אחד שתי הלחם ואחד לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וכו' רבי יהודה אומר כל מעשיהם בפנים ופסק כת״ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש כשאר כל המנחות,</b> הוא תימה שהרי כתב בספי\"ב ממעשה הקרבנות המנחות לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. ודוחק x לומר שמ\"ש כשאר כל המנחות לא קאי אלא אאפייתן. \n",
+                "<b>ומ״ש ולשין אותן אחת אחת וכו'.</b> משנה פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל חלה מהן מרובעת וכו'.</b> בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ה) תניא על אפיית לחם הפנים כמין כוורת היה לה בתנור ודומה כמין טבלא מרובעת ובגמ' (דף צ״ד) אתמר לחם הפנים כיצד עושים אותו ר' חנינא אמר כמין תיבה פרוצה ר' יוחנן אמר כמין ספינה רוקדת ומתיב בגמרא לר״י מהאי ברייתא דדומה כמין טבלא מרובעת ושני ופיה דומה כמין טבלא מרובעת ומדסתם רבינו וכתב שהיתה מרובעת משמע שפסק כר' חנינא וצריך טעם למה דהא בגמרא [שם צ״ה.] קאמר דתניא כוותיה דר״י. ואפשר שטעמו משום דר' חנינא עדיף מר״י וקשיש מיניה דהא פקיד [כתובות ק״ג:] ר' חנינא בר חמא ישב בראש והוי כמו תנא: \n",
+                "<b>אורך כל חלה מהם עשרה טפחים וכו'.</b> משנה פרק שתי הלחם (דף נ\"ו) פלוגתא דר\"י ור\"מ ופסק כר\"מ ונראה שהטעם משום דאבא שאול סבר כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ורומה ז' אצבעות.</b> הוא פי' מה ששנינו וקרנותיו ז' אצבעות. והרלב\"ג כתב בפירוש התורה פרשת תרומה וז\"ל כופל מן האורך טפחיים מכאן וטפחיים מכאן ואותם הטפחיים עומדים בגובה כמו דפנות. וענין קרנותיה לפי הנראה לא היתה החלה בעלת ארבע צלעות בשלימות אבל היתה בעלת ח' צלעות ארבע צלעות לצד הזויות באלכסון והם אשר קראום קרנות ואורך כל קרן מהם היה ז' אצבעות ובזה האופן ישלם לזה הלחם שיהיו לו פנים רבים בכל אחד משטחיו המקיפים בו כי כל אחד מששת השטחים המקיפים בכל גוף שיהיה בזה התואר נחלק לג' שטחים עד שכבר יקיפו בו י\"ח שטחים ששה שטחים בכל א' מדפניו וארבע בתושבת החלה. ואולם עובי אלו החלות לא הוגבל כי כבר יתחלף לפי קושי הבצק ורכותו, ולפי דעתי היה עביו פחות מאצבע וזה יתבאר משיעור העשרון שהיה עשירית ג' סאין ואמה על אמה ברום שלש אמות היה מחזיק מ' סאה ולזה יהיה שיעור העשרון אמה על אמה ברום חצי אצבע וחמישית חומש אצבע שהם כמו ש' אצבעות ורביע אצבע בקירוב. ובהיות הענין כן הנה החלה הנעשית משני עשרונים מעשרה טפחים אורך וחמשה טפחים רוחב לא יהיה כי אם שש שמיניות אצבע בקירוב כשהונח שיעור הבצק כשיעור הסלת אשר ממנו נעשה והוא מבואר שהבצק כשיהיה מצה לא יהיה נוסף כמותו על כמות הקמח ואם היה שיהיה נוסף הנה הוא מעט אבל יראה בחוש שכמות הבצק הזה הוא פחות מכמות הקמח ולזה לא יתכן שיהיה עובי אלו החלות כי אם פחות מאצבע ולזאת הסבה תמהנו על הרמב\"ם במה שפירש וקרנותיו ז' שעובי החלה היה ז' אצבעות ועוד שכבר התבאר שם שיעור שתי הלחם שהיו באים בעצרת שהם באים חמץ שהיה כל אחד מהם עשרון והנה היה ארכו שבעה טפחים ורחבו ארבעה וקרנותיו ארבע אצבעות והוא מבואר שהבצק שיהיה חמץ הוא רב הכמות ממה שהיה בהיותו מצה ואם היה הרצון בקרנותיו עביו הנה יהיה שיעור החלה שהיא מצה הבאה משני עשרונים יותר מג' שיעורים מהחלה שהיא חמץ הבאה מעשרון אחד וזה בלתי אפשר בשום פנים עם שהוא רחוק שיהיה מוגבל האורך והרוחב והעובי כי הכמות יתחלק לפי קושי הבצק ורכותו וכו' ולזה הוא מבואר כי הרצון בקרנותיו כמו שפירשנו אנחנו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת ולא את יום טוב וכו' עד ונותנן לארך השלחן.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סידר הלחם בשבת כמצותו וכו' אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת נפסל הלחם.</b> כך היא הגירסא בספרים שבידינו ואיני יכול להלום לשון אבל. ומצאתי בספר ישן אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת לא נפסל הלחם. ודינים אלו משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף ק') סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכים לאחר השבת והקטיר את הבזיכים בשבת פסול ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. סידר את הלחם ואת הבזיכים בשבת והקטיר הבזיכים לאחר השבת פסול ואין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא סידר את הלחם ואת הבזיכים לאחר השבת והקטיר הבזיכים בשבת כיצד יעשה יניחנה לשבת הבאה שאפילו היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. ופירש״י פסול דמחוסר זמן הוא שלא היה על השלחן אלא ששה ימים והכא א״א לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת קידשו שלחן ושוב אינו יכול להשהותו אלא עד שבת ראשונה דמפסיל בלינה הואיל ולן הלחם בלא בזיכין, משום פגול אם הקטירו על מנת לאכול מן הלחם למחר אינו פגול שלא קרב המתיר כמצותו, ולא משום נותר שאין נותר חל על הלחם שהרי אין ראוי לאכילה, וטמא האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת כדאמרינן בהקומץ הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה וזה לא ניתר לטהורים מעולם דבזיכין הוו מתירים דידיה ולא קרבו כהלכתן לאחר השבת למחר. יניחנה לשבת הבאה ויעמוד שבועים על השלחן דכיון דלא נסדר בשבת אין שלחן מקדשו עד השבת הילכך לא מפסיל בלינה למוצאי שבת עכ״ל. ובבא בתרייתא מייתי לה בפרק שתי מדות (מנחות דף צ') ופירש״י סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת שלא כמצותו דמצותו היה לסדרו בשבת פסולה לפי שצריך שיהא הלחם על השלחן שתי שבתות. כיצד יעשה שיהיו כשרים הלחם והבזיכים יניחנו שלא יקטיר הבזיכין ולא יסלק הלחם עד לשבת שניה הבאה ונמצא הלחם והבזיכין על השלחן ט״ו ימים ושני ימי שבת שאפי' הוא על השולחן אותם ז' ימים שעד לשבת יותר מדינו אין בכך כלום עכ״ל. נראה שהוא גורס בהאי בבא נמי פסולה ובפ״ג דיומא (דף כ״ט) נמי מייתי בגמרא האי בבא וגריס בה פסולה. ורבינו נראה שגורס בבבא שניה סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת והקטיר הבזיכים לאחר השבת פסול וחייבין עליו משום פגול נותר וטמא. ואין לומר שטעמו משום דכיון שסידר הלחם והבזיכים כמשפטם חל עליו שם קדושה ליפסל משום פגול נותר וטמא ומכל מקום כיון שלא הקטיר הבזיכים בשבת כדינם אלא לאחר השבת פסול דהא תנן בפ״ב דמעילה (דף ט') דאין חייבין על הלחם משום פגול נותר וטמא עד שיקרבו הבזיכין ומאחר שלא קרבו הבזיכין כמצותן לא ה״ל להתחייב משום פגול נותר וטמא כדאשכחן ברישא שמפני שלא הוקטרו הבזיכין כמצותן אין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. ואפשר שטעם רבינו דשאני התם דכיון שלא סידר הבזיכין בשבת לא היה כח ליחייב בהקטרתם משום פגול נותר וטמא אע״פ שהוקטרו בשבת אבל כשסידר הבזיכין עם הלחם בשבת חל על הבזיכין כח לחייב בהקטרתן משום פגול נותר וטמא כשיוקטרו אע״פ שלא יוקטרו כמצותן ואע״ג דתנן בפ״ק דמנחות (דף י״ב) ובפ״ב דזבחים (דף כ״ט) שאין חייבין עליו משום פגול עד שיקרב המתיר כמצותו י״ל דלא אתא לאפוקי אלא שלא יהא עירוב מחשבת פסול אחר עם מחשבת הפגול אבל בגוונא דנ״ד לא. ובבבא שלישית גורס סידר הלחם והבזיכים לאחר השבת נפסל הלחם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם כיצד יעשה יניחנה לשבת הבאה וכו' והטעם דכיון שסידר הלחם והבזיכין לאחר השבת לא נתקדשו ואע״פ שיבא יום שבת והם על השלחן הילכך אם הקטיר הבזיכין לאחר השבת כלומר קודם שיגיע שבת הלחם אינו קדוש מאחר שלא הונחו שם בשבת וגם לא הוקטרו בשבת שהרי אין שם בזיכין ונפסל שאין לו תקנה עוד ואינו קדוש כלומר שאין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת לא נפסל הלחם דכיון דביום השבת היו הבזיכים עם הלחם על השלחן נתקדש הלחם וזהו שכתב רבינו לא נפסל הלחם שזו היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו לא נפסל ולא כספרים דגרסי נפסל. ומ״מ יש לדקדק מאי נ״מ בשלא נפסל הלחם דכיון דאין לו בזיכים שיוקטרו בשבת הבא להתיר הלחם אינו ניתר ואין לומר שיש לו תיקון ע״י שיסדר עמו בזיכים אחרים בשבת זו ויקטירם בשבת הבאה וע״י כך יותר הלחם דאם כן לא ה״ל למשנה ולרבינו להשמיט תיקון זה. ואפשר לומר דכי אמרינן נפסל הלחם ישרף וכי אמרי' לא נפסל היינו שלא ישרף. ואין לתמוה על רבינו שהיפך סדר המשנה וכתב בבא שלישית בשניה שעשה כן מפני שבבא שלישית כשהקטיר הבזיכים לאחר שבת הבאה אינו קדוש הלחם ונפסל כמו בבבא ראשונה לפיכך סמכה לה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפרסה חלה אחת מן הלחם וכו' עד ואף על פי שלא פירק המערכה.</b> ברייתא ומימרא בפירקא קמא דמנחות (דף ט':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמא אחד מן הסדרין בין לפני הקטרה וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה פרק הקומץ זוטא (דף י\"ד:) ופסק כחכמים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סדר עבודות התמידות בכל יום כך הוא וכו'.</b> בפ\"ק דתמיד (דף כ\"ו). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחר כך מסדר מערכה גדולה וכו'.</b> שם בפרק ב' (דף כ\"ט): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ נכנסין ללשכת הכלים כו' עד השני שזכה בדישון המנורה.</b> שם בפ\"ג (דף ל'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב והמדשן את המזבח מדשנו בשעה שהשוחט שוחט את התמיד:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואחר שזורקין הדם מטיב זה בהיכל חמש נרות.</b> בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג) גבי אביי הוה מסדר מערכה אליבא דאבא שאול אמרינן דישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לקטורת. ובפ\"ק (דף י\"ד:) אמרינן דהא דמפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בדם התמיד פליגי רבנן עליה ואמרי דלא הוה מפסיק בינייהו אלא בקטרת ופסק רבינו כרבנן ולפי זה כך הוא הסדר דישון מזבח הפנימי קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודמת לקטרת וקטורת קודמת להטבת שתי נרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל אחד ואחד מעלה אבר שזכה בו לכבש</b> הוא על פי מה שנתבאר בפרק ד'. \n",
+                "<b>ומה שכתב ונותנים האיברים מחצי כבש ולמטה במערבו ושל מוספין היו נותנין אותו מחצי הכבש ולמטה במזרחו.</b> בסוף שקלים ובפרק ד' דתמיד (דף ל״א:) ושם כתב המפרש הטעם ורש״י בפרק החליל (סוכה דף נ״ד:): \n",
+                "<b>ומה שכתב ושל ראשי חדשים נותנים על המזבח מלמעלה.</b> בסוף שקלים משנה ושל ראשי חדשים ניתנים על כרכוב המזבח מלמעלה ובירושלמי איזהו כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי כהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומולחים שם האיברים.</b> גם זה במשנה שם. \n",
+                "<b>ומ״ש כדי לפרסמו שהוא ר״ח.</b> בפרק החליל (סוכה דף נ״ה) ופירש״י לכך סודרים אותו למעלה משאר איברים להראות שהם חשובים ולהודיע שהוקבע החדש בזמנו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזורקין מלח ע\"ג הכבש אפילו בשבת כדי שלא יחליק וכו'.</b> משנה בסוף עירובין (דף ק\"ד) בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו. ופירש\"י בוזקין מלח מפזרין ומכתתין ובגמרא א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי האי מלח ה\"ד אי דמבטלה קא מוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואי דלא קא מבטלה הא הויא חציצה וכו' בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר שמעלים האיברים לכבש מתכנסין כולם ללשכת הגזית.</b> בפרק ד' דתמיד (דף ל\"א:). \n",
+                "<b>ומ\"ש והממונה אומר להם ברכו ברכה אחת וכו' עד מוסיפין ברכה אחת</b> בפ\"ה דתמיד (דף ל\"ב:). \n",
+                "<b>ומה שכתב והיא שיאמרו אנשי משמר היוצא לאנשי משמר הנכנס מי ששיכן את שמו בבית הזה וכו'.</b> בסוף פרק קמא דברכות (דף י\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מפיסין פייס שלישי ורביעי וכו'.</b> בפ\"ה דתמיד. \n",
+                "<b>וכתב רבינו שים שלום</b> במקום ברכת כהנים האמור במשנה שם משום שלא היה שם ברכת כהנים עד לאחר הקטרה כדאיתא שם במשנה וכתבו רבינו בסמוך. וקרי לשים שלום ברכת כהנים מפני שסמוך לה מברכים ברכת כהנים והתוס' כתבו דברכת כהנים ממש קאמר שקורין אותה עכשיו בלא נשיאות כפים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונכנס ומקטיר ואח\"כ נכנס זה שזכה בדישון ומטיב שתי הנרות.</b> אע\"ג דבפ\"ו דתמיד שנוי הטבת שתי נרות קודם לקטרת כבר נתבאר בפרק זה דלא קי\"ל הכי אלא כרבנן דאמרי בקטרת היה מפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה ועומד על מעלות האולם הוא ואחיו הכהנים.</b> בפ\"ז דתמיד שנינו באו ועמדו על מעלות האולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיגיעו בין האולם ולמזבח וכו' עד היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח.</b> בפ\"ו דתמיד. \n",
+                "<b>ומ״ש מפני החשד.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) וכרבא דאמר הכי ופירש״י מפני החשד שלא יחשדום שמפני מלאכתן הם נחדלים מלעבוד עבודה x: \n",
+                "<b>ודע</b> שזה שכתב כשיגיעו בין האולם ולמזבח הוא מוקדם למה שכתב קודם לכן ועומד על מעלות האולם הוא ואחיו הכהנים וכך הוא במשנה דמסכת תמיד. וכך היה הסדר שאחר שהפיסו פייס שלישי ורביעי בעזרה היו הולכין בעזרה מצד המזרח לצד המערב וכשהגיעו בין המזבח והאולם נטל אחד מהם את המגריפה וזרקה בין האולם ולמזבח והיו הולכים לאולם וכשהחלו עולים במעלות האולם מי שזכה בקטרת מי שזכה בדישון המנורה היו מקדימין לפניהם ועובדים עבודתם ובאו גם הם ועמדו על מעלות האולם ומברכים ברכת כהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מעלה זה שזכה באיברים את האיברים מן הכבש ולמזבח.</b> בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג) אהא דמסדר אביי סדר מערכה אליבא דאבא שאול הטבת שתי נרות קודם לקטרת וקטורת קודם לאיברים וכבר נתבאר בפרק זה דרבנן פליגי עליה ואמרו קטרת קודם להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לאיברים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש כמו שביארנו במקומה.</b> בפי\"ד מהל' תפלה: \n",
+                "<b>ואח\"כ מעלים סלת הנסכים וכו'.</b> בפ\"ג דיומא אהא דמסדר אביי סדר מערכה אמרינן איברים קודמין למנחה ומנחה לחביתין וחביתין לנסכים. ופירש רש\"י איברים להקטיר איברי התמיד על מזבח החיצון. למנחה מנחת נסכו של תמיד דכתיב ועשירית האיפה סלת למנחה לנסכים לנסך יינו של תמיד: \n",
+                "<b>ובשעת הניסוך אומרים הלוים השיר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהיו נותנים היין למנסך וכו' עד ועל כל תקיעה השתחויה.</b> בסוף תמיד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין אומרים שירה אלא על עולות הצבור וכו'.</b> בפ\"ב דערכין (דף י\"א:) איבעיא אם עולת נדבת צבור טעון שירה ואסיקנא על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף שלמים קדש קדשים פירוש ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דכתיב בהו קדש יהיו ומעתה מה שלמים דמיירי קבוע להם זמן אף עולה שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת ציבור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן נסכין הבאים בפני עצמם וכו'.</b> גם זה שם x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השיר שהיו הלוים אומרים וכו'.</b> בסוף מסכת תמיד ויהיב טעמא בפרק בתרא דראש השנה (דף ל\"א): \n",
+                "<b>במוספי שבת אומרים שירת האזינו וחולקין אותה לששה פרקים וכו' עד ומי כמוכה.</b> בפרק בתרא דראש השנה שם: \n",
+                "<b>במוסף של ראש השנה היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו וכו' עד יחיל מדבר.</b> שם (דף ל' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראש חדש שחל להיות בשבת וכו'.</b> ברייתא בפרק החליל (סוכה דף נ״ד:) ואע״ג דהתם אוקי רב ספרא מאי דוחה דוחה לקדם היינו כדי לתרוצי ברייתא אליבא דרבי אחא ומכיון דאיתותב התם ר' אחא נקטינן ברייתא כפשטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבת מקטירים את שני בזיכי לבונה עם המוספין.</b> בפרק שלישי דיומא (דף ל\"ד) בסדר מערכה דמסדר אביי מוספין קודמין לבזיכין והא תניא בזיכין קודמין למוספין תנאי היא אמר אביי מסתברא כמאן דאמר מוספין קודמין לבזיכין. ורבינו \n",
+                "<b>שכתב עם המוספין קודם ניסוך יין של מוספין</b> היינו לומר שבזיכין אחר המוספין והכי דייק לישניה שכתב קודם ניסוך היין של מוספין ומכל מקום צריך למוד מנין לו שהיו קודם לניסוך היין: \n",
+                "<b>וכסדר שעושים בכל יום בבקר וכו' כמו שביארנו.</b> בפרק ד': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בראשי חדשים מקריבין מוסף ראש החדש אחר תמיד של שחר.</b> כסדר מערכה שסידר אביי בפרק ג' דיומא (דף ל\"ג) תמידין קודמין למוספין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה כל העולות אחד הוא וכו' כמעשה החטאת הנאכלת שביארנו.</b> בפ\"ו ופ\"ז מהלכות מעשה הקרבנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביום שני של פסח וכו' כמו שביארנו.</b> בפי\"ב מהלכות הנזכרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וזמנו קבוע לפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה.</b> משנה בפ\"ב דתמורה (דף י\"ד) ואיתא בפ' רבי ישמעאל (מנחות ע\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאין מנחה זו אלא מא\"י וכו' עד יביאו מן היבש.</b> משנה במנחות פרק כל קרבנות הצבור (דף פ\"ה:) וקצתו בת\"כ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דרכן היה להביא משדות שבדרום.</b> במנחות שם (דף פ\"ה) והטעם מפני שבהם חמה זורחת כל היום. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה נר חצי השדה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עומר זה מן השעורים היה בא וכו'.</b> במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח) ופרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ד): \n",
+                "<b>וכיצד היה נעשה וכו' עד מפני הטועים.</b> משנה במנחות פרק ר\"י (דף ס\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קצרוהו ונתנוהו בקופות וכו' עד כשיירי כל המנחות.</b> גם זה משנה שם (דף ס\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> הוא בפ\"ג מהל' ביכורים ופרק י\"ג מהלכות מעשר ראשון: \n",
+                "<b>ואימתי קומצין אותו לאחר שמקריבים מוסף היום.</b> משום דתדיר קודם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכבש העולה</b> בסוף הוריות (דף י\"ג) עומר קדם לכבש הבא עמו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה וכו' עד אלא יניחם צבתים צבתים.</b> משנה במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע״א): \n",
+                "<b>ומ\"ש קודם לקצירת העומר.</b> יש לתמוה דבגמרא משמע דקודם הבאת העומר קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שאמר תבואה שלא הביאה שליש וכו'.</b> פלוגתא דתנאי שם ופסק כר' יהודה דאמר אימתי אינו אלא לפרש דברי תנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו.</b> פ\"ז מאיסורי מזבח: \n",
+                "<b>שאין מביאין מנחות וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (דף ס\"ח ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המקריב מנחה מן החדש תחלה מברך שהחיינו.</b> הכי משמע בהא דתניא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו ודלא כפירש״י והתוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תבואה שזרעה אחר שקרב העומר וכו'.</b> כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח ע״ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו עליה וכו'.</b> גם זה שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה והקציר כשר:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מ״ע לספור שבע שבתות תמימות וכו' עד מליל ט״ז בניסן.</b> במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ו): \n",
+                "<b>שכח ולא מנה בלילה מונה ביום.</b> כן כתב בה\"ג. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין מונין אלא מעומד וכו'.</b> כתב הר\"י בן גיאת שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא דבקמה קרי ביה בקומה. ובזוהר פרשת תצוה כתב סוד הדבר למה צריך למנות מעומד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה זו על כל איש מישראל.</b> בפרק ר' ישמעאל תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. \n",
+                "<b>ומ״ש בכל מקום ובכל זמן.</b> דעת רבינו שאף בזמן הזה היא מצוה מן התורה ובפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז) אמרינן אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי [רבנן] דבי רב אשי מני יומי ומני שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש [הוא]. ופירש״י ולא מני שבועי אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הילכך ביומי סגי עכ״ל. ומשמע דאביי ורב אשי נמי סברי דזכר למקדש בעלמא הוא ואפ״ה מצוה למימני שבועי. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דאי הוה סבירא להו דזכר למקדש בעלמא הוא לא הוו מצרכי למימני שבועי ומשום דסבירא ליה דגם בזמן הזה מצוה מן התורה מצרכי למימני שבועי ופסק כוותייהו וכ״כ הר״ן לדעת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונשים ועבדים פטורין ממנה.</b> משום דמצות עשה שהזמן גרמא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך לברך בכל לילה וכו'.</b> פשוט הוא שמברכין עליה כדרך שמברכין על כל המצות. \n",
+                "<b>ומה שכתב מנה ולא בירך יצא וכו'.</b> פשוט הוא דברכות אינם מעכבות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ביום חמשים מספירת העומר וכו'.</b> בפרשת אמור כתוב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה ושעיר חטאת ושני כבשים שלמים ובפרשת פנחס כתוב והקרבתם עולה פרים שנים איל אחד שבעה כבשים שעיר עזים אחד מלבד עולת התמיד. ובפרק התכלת (מנחות דף מ״ה ע״ב) איפליגו תנאי ודעת ר״ע שאין [כבשים] של ת״כ הן האמורים בחומש הפקודים ונתבאר שם שאותם שבפרשת אמור באים בגלל הלחם אבל שבפרשת פנחס בגלל עצמם הם באים כי הם מוספי היום ואע״ג דרבי טרפון פליג עליה פסק רבינו כר״ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי הלחם אינן באים אלא מן החדש ומן הארץ וכו'.</b> במנחות (דף ע\"ג:) ר\"פ כל קרבנות הצבור והיחיד באים מהארץ ומח\"ל מן החדש ומן הישן חוץ מהעומר ושתי הלחם שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ ובגמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר שתי הלחם הבאות מהישן כשירות אלא שחיסר מצות עומר דכתיב תקריב את מנחת בכוריך ואפי' מן העליה ופירש\"י מן העליה ישנים שבעליה. ורבינו פסק כברייתא ויש לתמוה למה הניח המשנה ופסק כברייתא ואפשר שלזה נתכוון הראב\"ד שכתב הלכה זו בהפך עכ\"ל. ואפשר שכוונתו לומר דלישנא דמתני' דקתני שאינם באים היינו לומר שאם לא הביא מהחדש פסול מדקאמר עלה מתני' דלא כי האי תנא וכיון שרבינו פוסק כברייתא לא ה\"ל לתפוס בלשון המשנה, ולזו י\"ל דלישנא דשאינם באים שפיר משמע לכתחלה כי מסיים בה אם הביא מן הישן כשר ומאי דדייק בגמ' מתניתין דלא כי האי תנא היינו משום דלא מסיים בה הכי. ולענין אמאי שבק מתני' ופסק כברייתא י\"ל דטעמיה משום דבגמרא מפרש טעמא דברייתא ולא פירש טעמא דמתני', ואפשר לומר עוד שרבינו מפרש דלתנא דמתניתין נמי אם הביא מן הישן כשר ולישנא דמתני' הכי משמע דהא כל קרבנות וכו' באים מן הישן היינו אפילו לכתחלה ובההוא גוונא קאמר דעומר ושתי הלחם אינם באים אלא מן החדש דהיינו לכתחילה ומאי דקאמרה גמרא מתני' דלא כי האי תנא היינו ללמד דלתנא דברייתא לכתחילה נמי מותר להביא שתי הלחם מן הישן מדלא קתני לא יביא מן הישן ואם הביא כשר ועוד מדפלגינהו בברייתא לעומר ושתי הלחם ולא ערבינהו למיתני עומר ושתי הלחם הבאים מן הישן כשרים משמע דטעמא משום דלא שוו בדינייהו דעומר לכתחלה צריך להביא מהחדש אבל שתי הלחם לכתחלה נמי יכול להביא מן הישן לדעת הברייתא ומאי דקאמר בגמרא על הברייתא והא כתיב ראשית למצוה היינו למצוה מן המובחר ומאן דלא בעי מצוה מן המובחר יכול להביא מן הישן אף לכתחילה לתנא דברייתא אבל לתנא דמתני' לכתחילה צריך להביא מן החדש ומאי דקאמר ע\"כ לא פליגי אלא בחדש היינו לכתחלה אבל אם לא מצא לכ\"ע יביא מהישן ולפי פי' זה שפיר פסק רבינו כתנא דמתני' ואע\"פ שרש\"י בכמה לשונות הוא נזהר מפירוש זה רבינו אפשר שמפרשו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטים שירדו בעבים וכו'.</b> במנחות פ רבי ישמעאל (ס\"ט:) בעיא דלא איפשיטא ופירש\"י שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקיאנוס בלעו ספינה מליאה חטים: \n",
+                "<b>וכיצד היו עושים מביאין ג' סאין חטים חדשות וכו' עד ובי\"ג נפה.</b> בס\"פ אלו מנחות (דף ע\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> בפ\"ו מהל' בכורים ובפי\"ג מהל' מעה\"ק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכולן אם ריבה כמדת הסאים שבאים מהם או מיעט כשר.</b> ברייתא פ' כל המנחות ואיתיה בתוספתא דמנחות פ\"ח העומר ושתי הלחם ולחם הפנים שריבה מדת עשרונן או שחיסר מדת עשרונן שהיתה מדה מרובה מחברתה או חסרה מחברתה הרי אלו פסולות ריבה מדת סאין או שחיסר מדת סאין הרי אלו כשירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולשין אותן אחד אחד וכו' עד שהוא י״ט.</b> משניות בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכיצד עושה מביא שאור ממקום אחר וכו'.</b> משנה בריש פרק כל המנחות (מנחות דף נ״ב ע״ב) פלוגתא דר״מ ור״י וידוע דהלכה כר״י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ומרובעות הן אפשר דיליף לה מלחם הפנים. ומ״ש אורך כל חלה שבעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים וגובהה ד' אצבעות.</b> משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) ומפרש רבינו קרנותיו גובהה ורש״י פירש בע״א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד הנפת הלחם וכו' ומניפם בעודם חיים.</b> משנה בפ' כל המנחות (מנחות דף ס״א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפ\"ע יצא.</b> שם יליף מקראי גבי אשם ולוג שמן שטעונים תנופה כאחד ואם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא ומשמע דילפינן מהתם לשני כבשי עצרת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקח חזה ושוק.</b> שם (דף ס\"ב) ת\"ר זבחי שלמי ציבור טעונים תנופה לאחר שחיטה ותנופתן כמות שהן דברי רבי וחכ\"א כחזה ושוק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומניחם בצד שתי הלחם.</b> שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כרבי משום דמסתבר טעמיה ועוד דאבא שאול סבר כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומניח ב' ידיו מלמטה.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומניף הכל כאחד במזרח במקום כל התנופות מוליך ומביא מעלה ומוריד.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הניפן אחד אחד יצא.</b> אפשר שהוא נלמד מאשם ולוג שמן כדבסמוך: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן שתי החלות נוטל כ\"ג אחת מהן.</b> זה על פי מה שנתבאר בספ\"ד שכ\"ג בלחם הפנים נוטל מכל משמר חצי החלות: \n",
+                "<b>ושאר הבשר נאכל לכהנים.</b> כלומר ואינם כשאר שלמים שהם קדשים קלים ונאכלים לבעלים חוץ מהאימורים אבל שלמים אלו קדש קדשים הם ואינם נאכלים אלא לכהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושתיהן נאכלות אותו היום וחצי הלילה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט שני כבשים על ארבע חלות וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ״ו:) ת״ר שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלים בפדיון ואמרי' בגמ' אליבא דר״י דהיינו דוקא בדאמר ליקדשו תרתי מגו ארבע אבל אם לא אמר כן לא קדשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש והשאר פודים אותם בפנים.</b> שם אמרינן הכי אליבא דרבי דאמר שחיטה מקדשם אבל לר\"א בר\"ש דפליג עליה אין פודין אותם אלא בחוץ. ופסק רבינו כרבי דהלכה כרבי מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט ארבעה כבשים על שתי חלות וכו'.</b> שם (דף מ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי החלות מעכבות זו את זו ושני הכבשים מעכבין זה את זה.</b> משנה פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז): \n",
+                "<b>מת אחד משניהם וכו' יקח זוג לשני.</b> תוספתא בפ\"ה דמנחות: \n",
+                "<b>שחט אחד מהם לשמו.</b> כלומר ואח\"כ מת האחר או נעשה טריפה או ברח יקח לו זוג לראשון והוא בתוספתא הנזכרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי הלחם מעכבין את הכבשים וכו'.</b> במשנה פרק התכלת (מנחות דף מ״ה:) פלוגתא דתנאי הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם דברי ר״ע אמר ר״ש בן ננס לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם והלחם אינו מעכב (את) הכבשים שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם אר״ש הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו [שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר] וכל האמור בת״כ אין קרב במדבר משבאו לארץ קרבו אלו ואלו ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים [בלא לחם] שהכבשים מתירים את עצמם ולא הלחם בלא כבשים שאין לו מי יתירנו, ולכאורה משמע דהלכה כר״ש ור״ש בן ננס דרבים נינהו ועוד דיהבי טעמא למילתייהו x ויש לתמוה על רבינו שפסק כר״ע וז״ש הראב״ד הלכה זו בהפך עכ״ל. וי״ל לדעת רבינו שהוא סובר דמ״מ הלכה כר״ע דהוא מאריה דגמרא טפי מהנך תנאי וטעמא דבן ננס הא איפרך וטעמא דרבי שמעון איכא למידחי דאע״ג דר״ש יהיב טעמא שלחם בלא כבשים אין לי מי יתירנו איכא למימר דאע״ג דכשהלחם בא עם הכבשים הכבשים מתירין את הלחם כשהלחם בא לבדו הוא עצמו מתיר את עצמו. ועוד דבגמרא אמרינן מ״ט דרבי עקיבא גמר יהיו מתהיינה מה להלן לחם אף כאן לחם ובן ננס גמר יהיו יהיו מה להלן כבשים אף כאן כבשים ושקיל וטרי גמרא ובסוף קמה טענת ר״ע ולפיכך פסק כוותיה ועוד דאיתא התם בגמרא (דף נ״ו) ת״ר שתי הלחם הבאות בפני עצמן יונפו כו' עד אף שתי הלחם נמי לאכילה והאי ברייתא כר״ע אתיא ומדשקלי וטרו בה אמוראי משמע דסברי דהלכתא כוותיה. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם הונפו עם הכבשים מעכבים זה את זה ואם אבד הלחם יאבדו הכבשים וכו'</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ״ו) איבעיא לן תנופה עושה זיקה או לא ואסיקנא בתיקו וא״כ לא היה לרבינו לכתוב הלכה פסוקה בדבר וכבר השיגו הראב״ד וכתב א״א ספק הוא בגמרא עכ״ל. ואפשר שטעם רבינו מדאמרי' בתר הכי א״ל אביי לרבא מ״ש ב' כבשים דמעכבי לחם ומאי שנא שבעה כבשים ופר ואילים דלא מקדשי לחם ולא מעכבי א״ל הואיל והוזקקו זה לזה בתנופה משמע דס״ל דתנופה עושה זיקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי הלחם הבאות בפני עצמן וכו'.</b> ברייתא וגמרא שם: \n",
+                "<b>הפר ושני האילים וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני פרים של מוסף היום ופר וכו'.</b> משנה שם הפרים והאילים והכבשים והשעירים אינם מעכבים זה את זה ובגמרא הני פרים וכבשים וכו' דעצרת וכו' אילים דהיכא וכו' אי דתורת כהנים הויה כתיב בהו לעולם דעצרת דתורת כהנים וה\"ק לא אילים דתורת כהנים מעכבי ליה לאיל דחומש הפקודים ולא איל דחומש הפקודים מעכב לאילים דתורת כהנים אלא פרים דאפילו אהדדי לא מעכבי ואילים דהכא והכא הוא דלא מעכבי אינהו מעכבי תנא מילי מילי קתני. פי' וגבי פרים וכבשים אין מעכבים אפילו אהדדי אבל אילים אהדדי מעכבי אלא שבתורת כהנים עם של חומש הפקודים אינם מעכבין אלו לאלו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שבעה כבשים וכו' אינם מעכבים כו'.</b> לא אלו את אלו ולא הם בעצמם וכמו שביאר מיד שאין המוספין מעכבין וכו' והוא כמו שנתבאר מהמשנה דבהו אין עיכוב כלל ומילי מילי קתני. ודברי רבינו מדוייקים כן דגבי פרים כתב שני פרים אין מעכבין זה את זה וגבי אילים לא כתב כן אלא כתב איל וכו' ושני אילים אין מעכבין ולא כתב כמו שכתב גבי פרים אין מעכבין זה את זה מוכח דשני אילים גופייהו מעכבין ולא דמו לפרים וגבי פרים היה יכול לכתוב כמו שכתב גבי אילים דהתם נמי איכא פר אחד ושני פרים אלא ודאי לכך נתכוון. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם נשחטו כולן מעכבין זה את זה.</b> שם (דף מ\"ו:) אמר ר\"י הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואי זו היא זיקה שלהם שחיטה ופירש\"י שאם הוזקקו זה לזה שהיה ביחד ואח\"כ אבד לחם או כבשים שמעכבין זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באיבוד חבירו ואי זו היא זיקה שלהן הקבעתן יחד שחיטה שאם היה לחם בשעת שחיטה ואח\"כ אבד או לחם או כבשים אבד הכל. ויש לתמוה על מה שכתב הראב\"ד איל של מוסף וכו' א\"א לא ידעתי שחיטה זו בכאן מה היא והל\"ל אבל הן עצמן דת\"כ מעכבין זה את זה מ\"ט הויה כתיב בהו עכ\"ל, שהרי מ\"ש רבינו שאם נשחטו מעכבין זה את זה מבואר הוא בברייתא וכדברי ר\"י שכתבתי. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דעת הראב\"ד כרש\"י דההיא דר\"י אכבשים שאין מעכבין את הלחם לחוד קאי דבהנהו דוקא קובעת שחיטה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואינם חייבים להקריב השאר למחר וכו': לא מצאו אלא שני כבשים וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באחד בתשרי מקריבים מוסף היום וכו'.</b> מפורש בפרשת פנחס. \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך אם חל להיות בשבת היו שם ג' מוספין וכו'.</b> בפ' החליל (סוכה דף נ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו.</b> משנה בזבחים ר״פ כל התדיר (זבחים דף פ״ט): \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב היה לפניו תדיר ומקודש וכו'.</b> שם (דף צ':) בעיא דלא איפשיטא ולפיכך פסק רבינו דאי זה מהם שירצה יקדים ופירש\"י תדיר ומקודש כגון דם עולת תמיד ודם חטאת התמיד תדיר והחטאת מקודש ממנו כדתנן דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עבר או שכח ושחט את שאינו תדיר וכו'.</b> שם (דף צ') בעיא בשחט את שאינו תדיר תחלה ומשמע דאיפשיטא ולמד רבינו ממנו לשחט את הפחות בקדושה תחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואם נשחטו שניהם כאחד יהיה זה ממרס בדם וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו בפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״א) שחט קרבן פסח קודם לתמיד יהיה אחד ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם חטאת קודם לדם עולה וכו' איברי עולה קודמין לאימורי חטאת וכו'.</b> משנה שם זבחים (דף פ\"ט): \n",
+                "<b>דם חטאת ואיברי עולה וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש דם העולה ודם אשם וכו'.</b> בעיא שם (דף צ') ואתינן למיפשטה מדתנן חטאת קודמת לאשם חטאת הוא דקדמה ליה לאשם אבל עולה לא מאי לאו דם לא אאימורים דיקא נמי דקתני מפני שהיא מתנה ש\"מ. ולפ\"ז משמע דבעיין אפשיטא ורבינו דמשמע מדבריו דלא איפשיטא אפשר שלא היה גורס האי דיקא נמי דקתני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת קודמת לעולה וכו'.</b> משנה וברייתא שם. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שהכוונה שישחוט החטאת ויקריב אותה לגמרי ואח\"כ העולה ולעיל דמפליג בין דם לאיברים שאמרו שהדם של חטאת הוא שקודם ואיברי עולה קודמין היינו כשנשחטו שניהם ושני הדמים לפנינו ואנו באים לידע אי זה דם יקדום שזורק של חטאת ואחר שזורק שני הדמים ואיברי שניהם לפנינו ואנו באים לדון על האיברים אז מקדים של עולה מפני שכולה כליל עכ\"ל. והאריך להוכיח שכן צריך לפרש. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בשעת הפרשה וכו' x.</b> תוספתא פרק י' דזבחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בקרבנות החג אינו כן וכו' עד שכך הוא סדר הכתוב בתורה.</b> בפרק כל התדיר (זבחים דף צ') וכרבינא דאמר כמשפט כתיב בהו: \n",
+                "<b>שעיר ע\"ז קודם לשעיר נשיא.</b> בסוף הוריות (דף י\"ג) ויהיב טעמא משום דהאי צבור והאי יחיד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושעיר נשיא קודם לשעירת יחיד.</b> שם ויהיב טעמא משום דהאי מלך והאי הדיוט. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושעירת יחיד קודמת לכבשה.</b> שם ואע\"ג דאמר התם אביי דתנאי היא פסק רבינו כתנא דסתם גמרא כוותיה ויהיב טעמא התם שעירה עדיפא שכן נתרבה אצל ע\"ז ביחיד. ונראה שרבינו מפרש דה\"ק שכשנכתבה אצל ע\"ז ביחיד לא לענין זה לבדו נתייחדה שהרי לחטאות אחרות היא באה ונתרבית לבא גם על ע\"ז דיחיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו חטאת העוף של יולדת קודמת לכבשה.</b> תוספתא פ\"י דזבחים פירוש לכבשה לכבש שלה במפיק ה\"א וה\"ק החטאת בכל ענין קודם לעולה אפילו של יולדת שאינה על חטא ידוע: \n",
+                "<b>חטאת קודמת לאשם וכו'.</b> עד שהם מיני דמים. משנה בפרק כל התדיר (זבחים דף פ״ט:): \n",
+                "<b>וכל החטאות שבתורה וכו'.</b> משנה שם (דף צ':) ופירש\"י מפני שהוא בא על ידי הכשר מפני שהוא בא להכשיר את המצורע לקדשים ולביאת המקדש הילכך חשיבות הוא לגביה שטהרה תלויה בו: \n",
+                "<b>ומ\"ש והתודה קודמת לאיל נזיר וכו'.</b> שם (דף צ') בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>הרי שהיו לפניו חטאת העוף ומעשר וכו' היו שם חטאת העוף ומעשר ועולת בהמה וכו'.</b> שם (דף צ':) איבעיא להו חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר איזה מהם קודם וכו' הכא תרגימו מין זבח עדיף במערבא אמרי עיילא בה עולת בהמה בחטאת העוף ואגבהתה ממעשר. ופירש\"י הכא תרגימו בבבל. מין זבח עדיף ויקדים מעשר ואח\"כ חטאת ועולה דאילו עולת בהמה לא מצי קדמה לחטאת העוף מגזירת הכתוב. עיילא בה חשיבות דעולת בהמה שבאה עמה והיא חשובה ממעשר שהיא קדשי הקדשים וכליל ומגזירת הכתוב החטאת קודמת ואע\"פ שזו מין זבח. ואגבהתה ממעשר לבטל חשיבות שם מין זבח שבו דהא בעולה נמי איתיה לאותה חשיבות ובטל ליה מגזירת הכתוב הילכך יקדים חטאת העוף לעולה ועולה למעשר. ופסק רבינו כבני מערבא משום דמסתבר טעמייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שהיו מיני בהמה הרבה ממין קרבן אחד וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>העומר קודם לכבש הבא עמו וכו' עד לדבר הבא בגלל הלחם.</b> ברייתא בסוף הוריות (דף י\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת האיש קודמת למנחת האשה וכו'.</b> תוספתא פ\"י דזבחים. \n",
+                "<b>ומ״ש מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה וכו' מנחת נדבה ומנחת סוטה אי זו מהם שירצה יקדים.</b> בעיא בפרק כל התדיר (זבחים דף צ') נדבה קודמת שכן טעונה שמן ולבונה א״ד מנחת סוטה קודמת שכן באה לברר עון ולא איפשיטא הלכך אי זו מהם שירצה יקדים דשקולות הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מנחות קודמין ליין וכו' עד והבא אחרון קרב אחרון.</b> תוספתא פ\"י דזבחים אע\"פ שיש בה קצת ט\"ס ומשמע התם שמה שאמרו אימתי בזמן שבאו כולם כאחת וכו' קאי גם למנחת האיש קודמת וכו' ומנחת חטים קודמת וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכל יום ויום מימי החג וכו'.</b> בפרק החליל (סוכה דף נ״ה) ופירש״י ואם חל שבת באחד מהם ידחו שיר המועד מלפני שיר שבת ימוטו ידחה שהוא שיר אחרון ונדחה מפני שאמרו באחד בשבת שיר שהיה ראוי לומר אתמול שאין מדלגין סדר השיר ובשני שיר של אחד בשבת נמצא האחרון נדחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו.</b> בהלכות כלי המקדש פ\"ג ופ\"ד. \n",
+                "<b>ומ״ש וכולם עובדים בשוה ברגלים ובחג הסוכות היה כל משמר מקריב פר אחד או איל אחד וכו' עד ובשמיני חוזרים לפייס כולם כאחד כשאר הרגלים.</b> משנה בפרק החליל (סוכה דף נ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> הוא בהלכות כלי המקדש פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת היה שם מנחת נסכים וכו'.</b> משנה בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק״ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא היו מערבים אותם.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ולעולם אין מערבים נסכים וכו'.</b> בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ט) תנן מערבין נסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים של יחיד בשל ציבור של יום בשל אמש אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו כשרים אם עד שלא בלל פסול ובגמרא ורמינהי והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים אר״י אם נתערבו קאמר א״ה ואין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואפילו נתערבו נמי לא והא מדקתני סיפא בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו כשרים מכלל דרישא לכתחילה קאמר אמר אביי ה״ק מערבין יינן אם נתערבה סלתן ושמנן ויין לכתחלה לא והתניא בד״א בסלת ושמן אבל יין מערבים אלא אמר אביי ה״ק היכא דהוקטר סלתן ושמנן מערבין יין לכתחילה היכא דלא הוקטר אם נתערב סולתן ושמנן מערבין נמי יינן ואם לאו אין מערבין דילמא אתי לערובי סלת ושמן לכתחלה. ופירש״י מערבין נסכי פרים האי מיין ושמן קאמר וה״ק מערבין יין נסכי פרים ביין נסכי אילים ואע״ג דלפר אית ליה ג' עשרון סלת וחצי ההין יין ושמן ולאיל שני עשרון סלת ושלישית ההין יין וכן שמן אעפ״כ מערבין זה בזה משום דשניהן בלילתן שוה דלתרווייהו איכא שני לוגין לעשרון דבאיל כתיב שלישית ההין לאיל דהיינו ארבעה לוגין והוא הדין לשמן וכתיב שלשה עשרונים לפר דהיינו שני לוגין לעשרון וכיון דבלילתן שוה מש״ה מערבין נסכיהם ומערבין נמי נסכי כבשים בנסכי כבשים כגון בנסכי מוספין משום דתרוייהו בלילתן רכה דבשניהם יש שלשה לוגין שמן לעשרון וכו'. אבל אין מערבין וכו' משום דהללו בלילתם רכה והללו בלילתן עבה. בללן לנסכי פרים בפני עצמן ולנסכי כבשים בפני עצמן ושוב נתערבו כשרים ואם נתערבו עד שלא בלל פסולה. שלא יערב חלבים הכי נמי לא יערב נסכים. אמר ר' יוחנן לא תימא מערבין לכתחלה אלא אם נתערבו קאמר והא דקתני והקטיר שלא יערב לכתחלה מיירי. א״ה דקתני במתני' אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים דאפילו נתערבו דיעבד נמי לא והא מדקתני סיפא נתערבו כשרות דהיינו דיעבד מכלל דרישא אין מערבין לכתחלה וה״ה רישא דרישא נמי מערבין לכתחלה והדרא קושיא לדוכתיה שלא יערב חלבים בחלבים. אמר אביי ודאי רישא דמתני' דתני מערבין לכתחלה היא ולא תיקשי לך ונתערבו נסכים דמתני' ביינן קא מיירי וה״ק מערבין יינן של נסכים פרים ואילים לכתחלה אם נתערב כבר סלתן בשמנן מאליהן הואיל והתחיל לערב ליכא משום לא יערב חלבים והא דתני אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים אפילו היכא דנתערב סלתן ושמנן. ויין לכתחילה לא אפילו דכבשים ופרים אם לא נתערב סלתן ושמנן והא תניא במה דברים אמורים דאין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים בסלת ושמן אבל יין מערבין לכתחלה בין נתערב סלתן ושמנן בין לא נתערב אלא אמר אביי היכא דהוקטר כבר סלתן ושמנן של פרים ואילים כמצותן מערב יין לכתחלה דליכא למיחש דילמא אתי לערובי סלתן ושמנן דבני הקטרה נינהו ואיכא משום והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים שהרי כבר מעורבין ועומדין ואם לאו דלא הוקטר סלתן ושמנן אין מערבין דחיישינן דילמא אתי לאיערובי סלת ושמן לכתחילה דאסור שלא יערב חלבים בחלבים והא דקתני ברישא אבל יין מערבין היינו אם הוקטר סלתן ושמנן והא דקתני מציעתא דמתניתין אבל אין מערבין היינו בשלא נתערב סלתן ושמנן עכ״ל. נמצא דאין מערבין חלבים בחלבים ולא סלתן ושמנן מדינא דכתיב והקטירו ויין ביין אין מערבין לכתחלה משום גזירה וסלתן ושמנן לעולם אין מערבין אלו עם אלו ואם בללו אלו בפ״ע ואלו בפ״ע ואח״כ נתערבו כשרים אם עד שלא בלל פסל ויין אם הוקטר שמנן ויינן מערבין יינן לכתחלה ואם לא הוקטרו אם נתערב סלתן ושמנן מערבין נמי יינן לכתחלה ואם לאו אין מערבין. ומדכתב רש״י והא דקתני מציעתא דמתני' אבל אין מערבין היינו בשלא נתערבו סלתן ושמנן משמע בהדיא דהא דתנן מערבין נסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי ביין היא שנוייה וכן פירשה רבינו גם בפירוש המשנה אלא שרש״י מפרש דמיירי בשלא נתערבו ורבינו מפרש לה בשנתערבו. ועל פירש״י קשה לי דאי כשלא נתערבו מיירי מאי איריא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים אפילו נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי אין מערבין יינן משום גזירה. לכן נ״ל למחוק ברש״י תיבת בשלא ולגרוס והא דקתני מציעתא דמתני' אבל אין מערבין היינו אפילו נתערבו סלתן ושמנן ומה שפירש״י במתניתין בנסכי סלת ושמן הוא למאי דקס״ד ולפ״ז הא דקתני אם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן וכו' מילתא באפי נפשה היא דהא לא קאי איין דאיירי ביה ברישא אלא אסלת ושמן x ומשמע דאכולהו קאי אפילו לנסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים דכיון דטעמא משום דכתיב והקטירו בהני נמי איכא משום והקטירו. וא״ת א״כ דמערבין ואין מערבין דקתני רישא ביין מיירי מ״ש הני מהני וי״ל דכיון דנסכי כבשים אינם שוים לנסכי פרים ואילים מחמירין בהו טפי שאפילו נתערבו סלתן ושמנן אין מערבין יינן כל זמן שלא הוקטרו סלתן ושמנן. וע״פ הדברים האלה נתבארו דברי רבינו עד סוף הפרק, אלא שאצל מ״ש וכשמערב נסכי פרים ביין נסכי אילים נראה שצריך להגיה ולכתוב וכשמערב מערב יין נסכי פרים ביין נסכי אילים יין נסכי כבשים ביין נסכי כבשים: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות תמידין ומוספין בס\"ד. . </b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f1a86810d7e2370ce0f83aad1e734ded840f71ca
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,592 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Daily_Offerings_and_Additional_Offerings",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום וכו'.</b> מפורש בתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואימתי זמן שחיטתן וכו'.</b> משנה פ\"ג דתמיד (דף ל') ובפרק ג' דיומא (דף כ\"ח). \n",
+                "<b>ומ״ש פעם אחת דחקה השעה.</b> בפ״ו דעדיות ואמרינן בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ״ז) דהכי הלכתא. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהיה זה בבית שני</b> רבינו כתב כן שם בשם הירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל וכו'.</b> עד קודם שיכנס השבת. בריש פרק תמיד נשחט (פסחים דף נ״ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין שוחטין אחר תמיד של בין הערבים וכו'.</b> בפרק ב' דמגילה (דף כ':) תנן כל היום כשר לקריאת המגילה וכו' ולהקטרה ופירש\"י בהקטרת קומץ קאמר וכו' ואינה כשירה אלא ביום: \n",
+                "<b>ומקטירין איברי עולות והאימורים עד חצי הלילה כמו שביארנו במעשה הקרבנות.</b> פ\"ד: \n",
+                "<b>ואיברים ואימורים שלא נתאכלו וכו' מהפכים בהם כל הלילה עד הבקר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את הטומאה אלא בערב שבת וכו'.</b> כך היא הנוסחא בספרי רבינו וה״פ אלא בע״ש בלבד מקטירים כלומר מבעוד יום בלבד מקטירין אותם ולא בליל שבת והוא מדאמרינן בס״פ טרף בקלפי (יומא דף מ״ו) אמר רב הונא תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ורבא אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת ופסק כרבא דבתרא הוא. וכתב הריטב״א בספ״ק דיומא אם לא היה פנאי להקטירם בערב שבת מעלים אותם בליל שבת לראש המזבח ואינם נפסלים בראש המזבח בלינה אפילו עד כמה ימים וזו שאמרו לא הסריח בשר קדש מעולם אפילו היו בראש המזבח כמה ימים עכ״ל: \n",
+                "<b>חלבי שבת קריבין בלילי יו״ט וכו'.</b> בר״פ תמיד נשחט (פסחים דף נ״ט:) רמי ליה רב ספרא לרב כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו״ט א״ל וכו' הכא בי״ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קריבים ביום טוב. ובסוף פרק אלו קשרים (שבת דף קי״ד) תנו רבנן עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבים ביוה״כ יכול אף של יוה״כ בשבת ת״ל בשבתו דברי ר' ישמעאל ר״ע אומר עולת שבת בשבתו למד על חלבי שבת שקריבים ביו״ט יכול אף ביוה״כ ת״ל בשבתו וידוע דהלכה כר״ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים וכו'.</b> משנה וגמרא פ' שני דערכין (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואע\"פ שהיו מבקרין אותו מתחלה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות ומשקין אותו מים בכוס של זהב.</b> משנה פ\"ג דתמיד (דף ל'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והכל כמעשה העולה שכתבנו במעשה הקרבנות.</b> בפרק ו' ופרק ט': \n",
+                "<b>ולא היו כופתין את הטלה וכו'.</b> ריש פ' ד' דתמיד לא היו כופתין את הטלה אלא מעקדין אותו ובגמ' (דף ל\"א:) תנא יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. לא היו כופתין את הטלה מאי טעמא רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום דמהלך בחוקי המינין מאי בינייהו איכא בינייהו דכפתיה בשיראי אי נמי בהוצא דדהבא: \n",
+                "<b>ועל</b> מה \n",
+                "<b>שכתב שלא יחקו את המינין: כתב</b> הראב\"ד א\"א אני שמעתי שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאבריו ובגמרא מצאנו דפליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום חקי המינין ואפשר שהטעם הראשון הוא בזיון קדשים אבל חקי המינין לא ידעתי מהו עכ\"ל. ודע שפירש המפרש לא היו כופתין את הטלה בשעת שחיטה ד' רגלים יחד וכו' אלא מעקדים אותו [יד ורגל] כעקידת יצחק בן אברהם ובגמרא פירש מפני שהוא מהלך בחוקי המינין כשמקריבין זבח לע\"ז הם כופתין אותו כך ד' רגלים יחד. דכפתיה בשיראי וכו' משום חקי המינין איכא עכ\"ל. ופסק רבינו כמאן דאמר משום דמהלך בחוקי המינין שהוא טעם יותר כולל ולחומרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכך היתה עקידתו וכו' עד שיהיו נשחטין כנגד השמש.</b> פרק ד' דתמיד (שם): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טעו או שגגו אפילו הזידו וכו'.</b> משנה וברייתא פרק התכלת (מנחות דף מ״ט ונ') ודלא כר״ש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד וכו' אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט וכו'.</b> בסוף פירקא קמא דיומא (דף כ\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בבקר עורכים עצים וכו'.</b> בפרק שני דתמיד (דף כ\"ט:) וכן מצוה להעלות וכו' וכן מוסיפים שני גזרים עם תמיד של בין הערבים וכו' עד בכהן אחד. בפרק שני דיומא (דף כ\"ו:) יליף לה מקראי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושלש מערכות של אש עושים בראש המזבח בכל יום וכו' עד בצדי מערכה גדולה.</b> בפ' טרף בקלפי במשנה (דף מ\"ג:) וברייתא (דף מ\"ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המכבה אש המזבח לוקה וכו' אפילו גחלת אחת ואפי' הורידה מעל המזבח וכבה לוקה.</b> מימרא בס״פ כל התדיר (זבחים דף צ״א). \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אש מחתה ואש מנורה וכו'.</b> בס״פ טרף בקלפי (יומא דף מ״ו:) אתמר המכבה אש מחתה ומנורה אביי אמר חייב רבא אמר פטור ואמרינן בלישנא בתרא דאחתיה אארעא וכבייה דכ״ע ל״פ דפטור כי פליגי דכבייה בראשו של מזבח וידוע דהלכה כרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמסדר עצי מערכה גדולה מסדרה במזרח המזבח.</b> בפ' ב' דתמיד (דף כ\"ט) סידר את המערכה גדולה מזרחה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה מראה שהתחיל לסדר מן המזרח.</b> זה פירוש על מה ששנינו שם וחזיתה מזרחה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וריוח היה בין הגזרים וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד כשמסדר עצי המערכה וכו'. א״א זה כתב במקום וחזיתה מזרחה ולא כיון יפה וכו'. ודברי הראב״ד על כל בבא זו אינם מוכרחים. ומה שפירש הראב״ד בתפוח אין נראה כן מדברי רש״י שם ובר״פ גיד הנשה (חולין דף צ':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר שמסדר מערכה גדולה וכו' עד של לחם הפנים.</b> משנה בפ\"ב דתמיד (דף כ\"ט) ומייתי לה בגמרא ר\"פ קדשי הקדשים (דף נ\"ח) ופירש\"י עצי תאנה בשל תאנה היו רגילין וטעם אגדה הוא שבו היתה תקנה לאדם הראשון ויעשו להם חגורות. מערכה שניה של קטרת אצל מערכה גדולה היו מסדרים מערכה קטנה ליטול ממנה גחלים להכניס על מזבח הפנימי ג' קבין לכל בקר וערב להקטיר עליהם קטרת, ובמס' יומא פרק טרף בקלפי בסופיה ילפינן מקרא דעל מזבח החיצון צריך להיות מערכה לכך כנגד מערבית דרומית של מזבח ומשוך לצד צפון להרחיקו מן הקרן ד' אמות וטעמא מפרש לקמיה וכו' באומד חמש סאין גחלים לפי אומד ה' סאין גחלים היו נותנים שם עצים. ובפ' קדשי הקדשים מפרש טעמא למה היתה כנגד קרן מערבית דרומית משוך מן הקרן לצד צפון ד' אמות גם נתבאר שם למה נותנין שני הבזיכים במערכה של קטרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מערכה שלישית של קיום האש וכו'. ומ״ש ולא יצית האש למטה וכו'.</b> בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מ\"ע וכו' והיא עבודה מעבודות כהונה.</b> בפ\"ב דיומא (דף כ\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותים וכו' עד קדרה לרבו.</b> שם, אלא שלא אמרו שם כן אלא על הוצאת הדשן לא על תרומת הדשן וגם דקרא דופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים אוהוציא את הדשן כתיב לא אוהרים את הדשן. ויש לתמוה על רבינו ששינה. ומצאתי כתוב בשם הריטב\"א בפ\"ק דיומא דתרומת הדשן צריכה בגדים פחותים משאר עבודות מדכתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו דהל\"ל ומכנסי בד על בשרו ואמרו שם בגמרא ילבש לרבות את השחקים פירוש בגדי כהונה פחותין לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל הקדרות עכ\"ל. וע\"פ זה אפשר ליישב דברי רבינו דמדכתיב ילבש ילפינן דתרומת הדשן הויא בבגדים פחותים משום דרך ארץ א\"כ כי כתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים לא אהוצאת הדשן בלבד קאי אלא אף אהרמת הדשן וה\"ל כאילו כתיב והרים את הדשן וכבר קודם לכן פשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ומש\"ה תפס רבינו הכתוב כאילו כתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים קודם והרים את הדשן ולא הוצרך רבינו לכתוב גבי הוצאת הדשן שיהיו בגדיו פחותים דמהרמת הדשן הוא נלמד וכל שכן נמי הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אימתי תורמין הדשן וכו'.</b> משנה בסוף פ\"ק דיומא (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד תורמין מי שזכה לתרום טובל וכו' עד והמנורה.</b> בפ\"ק דתמיד (דף כ\"ח): \n",
+                "<b>כתב</b> הריטב\"א פ\"ק דיומא שלא היה חותה מהגחלים שנעשו מהעצים שבמערכה אלא דוקא מהגחלים של איברים שנשרפו כמ\"ש אשר תאכל האש את העולה אלמא שמהגחלים שנעשו מאיברי העולה היה חותה ויש לזה ראיה גדולה בגמרא, ולא ידעתי למה לא הוזכר בשום מקום תרומת גחלים אלא תרומת הדשן וכתב על זה הר\"י בנבנשת ז\"ל נלע\"ד כי בעת תרומת הדשן היו שם קצת איברי עולה שנתאכלו וקצת שלא נתאכלו לגמרי והם גחלים בוערות קרוב להיות דשן לזה לא היה חותה מאיברי העולה הנשרפין קצת אשר למעלה במערכה אבל מפנה את הגחלים אילך וחותה מאברי העולה אשר הם למטה שנשרפו לגמרי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחר שירד זה שתרם רצים אחריו הכהנים וכו' עד מפני שהוא נוי למזבח.</b> בפ\"ב דתמיד (דף כ\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שירצה מהכהנים ממלא מן הדשן וכו': ומעולם לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן.</b> בפ\"ב דתמיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואע\"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו.</b> בפ\"ב דיומא (דף כ\"ג) ופסק כת\"ק אליבא דר' יוחנן: \n",
+                "<b>וכשמוציאין אותו חוץ לעיר וכו': ולא יפזרנו שם וכו'.</b> בפרק כל שעה (פסחים דף כ״ו) ובשילהי תמורה (דף ל״ד) אמרינן דתרומת הדשן אסור בהנאה דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ושמו שיניחנו בנחת. א\"א זה לא נאמר אלא על תרומת הדשן וכו'. טעמו של הראב\"ד משום דכי כתיב ושמו בתרומת הדשן שהכהן תורם בכל יום שחרית ונותנו אצל המזבח כמו שכתב רבינו לעיל בפרק זה הרמת הדשן מעל המזבח מ\"ע על דשן זה הוא שאמרו שהוא אסור בהנאה ומועלין בו לא על שאר הדשן שנשאר שם שמורידין אותו למטה ומוציאין אותו חוץ לעיר: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שדין ההנאה למד רבינו מההיא דפרק ב' דמעילה שנחלקו רב ור\"י בנהנה מאפר שעל תפוח לאחר שהרימו הדשן דר\"י סבר שמועלין ורב סבר שאין מועלין והלכה כר\"י וכן פסק רבינו בהל' מעילה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להקטיר הקטורת וכו': לא הקטירו בבקר יקטירנו בין הערבים.</b> משנה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו היו מזידין.</b> שם כת\"ק דר' שמעון. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערבים.</b> שם פלוגתא דתנאי (דף נ') ואמר אביי דמסתברא כמ\"ד הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה מקטירין ממנה בכל יום וכו'.</b> פ\"ק דכריתות (דף ו':) ובפ\"ד דיומא (דף מ\"ג:): \n",
+                "<b>מזבח שנעקר מקטירין הקטורת במקומו.</b> מימרא פרק קדשי קדשים (זבחים נ\"ט): \n",
+                "<b>וקטורת שפקעה מעל המזבח אפילו קרטין שבה אין מחזירין אותן.</b> מימרא פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ו:) ופירש״י אפילו קרטים שלימים וחשובים שבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעת שמקטירין הקטורת בהיכל וכו'.</b> בספ״ק דכלים ואיתא בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ד). וכתב רבינו בעת שמקטירים הקטרת בהיכל בכל יום לרמוז על מה שכתב בגמרא דבקטרת יוה״כ שהוא לפני ולפנים אין צריך לפרוש אלא מההיכל שהוא קרוב אבל מבין האולם ולמזבח אין צריך לפרוש. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בשעה שיכנס בדם חטאות הנעשות בפנים וכו'.</b> ברייתא וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד סדר הקטרת הקטורת בכל יום וכו'.</b> בפרק שלישי דתמיד (דף ל':): \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שזכה בקטרת נוטל כלי מלא קטרת וגדוש וכו'.</b> בפרק ששי דתמיד (דף ל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b></b>כתב הראב\"ד וכיצד חותה וכו'. עד שנתאכלו במערכה א\"א אין זה בנוסחא המדוייקת לענין קטרת אלא לענין תרומת הדשן עכ\"ל. ואני אומר פשטא דמתניתין שבפרק הנזכר משמע דלענין קטרת מיתניא ואיני יודע x נוסחא אחרת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומקדים לפניהם זה שדישן המזבח הפנימי וכו' עד ויקטיר המקטיר וישתחוה ויצא.</b> בפרק ו' דתמיד שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דישון המנורה וכו'.</b> יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה וכו'.</b> בתורת כהנים פרשת אמור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה שמן הוא נותן לכל נר וכו'.</b> משנה וברייתא פ' שתי מדות (מנחות דף פ״ח פ״ט) \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מחנכין את המנורה וכו'.</b> משנה בפ' התכלת (דף ס\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מהו דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכו'.</b> פ' שתי מדות (מנחות דף פ״ח:) נר שכבתה נדשן השמן נדשנה הפתילה כיצד עושה מטיבה ונותן בה שמן במדה ראשונה ומדליקה. ופירש״י נר שכבתה בחצי הלילה או קודם אור היום. נדשן השמן נדשנה הפתילה האי נדשן השמן לאו דוקא אלא הכי קאמר כשם שהפתילה שכבתה אין לה תקנה שהרי היא כדשן כן השמן שנשאר בנר הרי הוא כדשן ואין לו תקנה דהואיל ונדשנה הפתילה נדשן השמן כיצד הוא עושה מטיבה שמשליך כל מה שבנר לחוץ ונותן בה השמן ופתילה אחרת ומדליקה. במדה ראשונה חצי לוג כמו שנתן מתחילה או כמה שחסרה במה שזורק לחוץ. \n",
+                "<b>ומ\"ש והדלקת הנרות היא הטבתם</b> זהו דעת רבינו שהוא סובר שגם בבקר מדליק הנרות דכי כתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות פירוש בהטיבו בהדליקו. והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים ופירוש בהטיבו אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות וכל זה תמצא באורך בתשובות הרשב\"א סי' ש\"ט ומ\"ט x. ומדברי רש\"י שכתבתי בסמוך וממה שכתב בפירוש התורה נראה שדעתו כדעת האחרונים וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד ממה שכתב בפרק שני מעבודת יוה\"כ וכן דעת אונקלוס. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונר שמצאו שלא כבה מתקנו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נר מערבי שכבה וכו'.</b> בפרק ו' דתמיד. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהם מדליקו מנר חבירו</b> בפרק ג' דתמיד (דף ל':): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד נר מערבי וכו'. א\"א נראה מדבריו שהוא עיכוב לנר מערבי שלא להדליקו וכו'. מה שהביא מדתנן מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקין צריך לדחוק לדעת רבינו דאע\"ג דקתני שכבו לשון רבים לאו דוקא דלא קאי אלא אחד מינייהו דהיינו נר מזרחי שכל נר מערבי לעולם אינו מדליקו אלא ממזבח העולה ומפרש לה רבינו כפשטה ולא כדפירש הראב\"ד דלא אתא אלא למעוטי מזבח הפנימי ובית הכירים בלבד ולא למעט הדלקתו משאר נרות אלא אף למעט הדלקתו משאר נרות אתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכיצד מדליקו מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה לפי שהנרות קבועים במנורה.</b> פרק שני דשבת (דף כ\"ב:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו יכול להדליק בנר אחר משום בזיון.</b> שם וכשמואל וכמו שכתב המגיד משנה בהלכות חנוכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפתילות שאסור להדליק בהם בשבת וכו'.</b> ברפ\"ב דשבת (דף כ\"א) ודקדק רבינו לכתוב במנורה משום דהתם מותיב מדתנן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמיניהם היו מפקעים ומהם היו מדליק כלומר ובגדי כהונה הוה בהו תכלת והוא צמר שהוא מהדברים שאסור להדליק בשבת בפתילתו ומשני שמחת ביה השואבה שאני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא היה מטיב כל הנרות בפעם אחת וכו'.</b> פרק ג' דיומא (דף ל\"ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב כדי להרגיש כל העזרה.</b> שם כריש לקיש ואף על גב דרבי יוחנן פליג ואמר דטעמא משום דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות חלקהו לשני בקרים כיון דלא נפיק לן מינה מידי לענין דינא לא חש מלמינקט כריש לקיש. כך היה נראה לי אלא שאמרו שם בגמרא דלר\"י צריך להפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בעבודה אחרת ולריש לקיש א\"צ להפסיק בעבודה אחרת והשתא יקשה על רבינו שכתב שצריך לעשות ביניהם עבודה אחרת והיינו כר' יוחנן וכתב שטעם חילוק הטבת הנרות לשתים הוא כדי להרגיש כל העזרה והיינו כר\"ל והוה כמזכה שטרא לבי תרי. ונראה לי שטעם רבינו דלר\"ל נמי לא אמר אלא שאין צריך להפסיק ביניהם בעבודה אחרת אבל אם רצה להפסיק ביניהם בעבודה אחרת לית לן בה הילכך כי מפסיק ביניהם בעבודה אחרת שפיר דמי לכולי עלמא ונקט טעמו של ר\"ל מפני שאינו צריך דרשא ואריכות כמו בטעמו של ר' יוחנן x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שזכה בדישון המנורה וכו'.</b> בפ' ג' דתמיד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ נכנס ומטיב שני הנרות וכו'.</b> בפרק ששי דתמיד (דף ל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חביתי כהן גדול מצות עשה להקריבם בכל יום מחצה בבקר וכו'.</b> משנה בס״פ התכלת (מנחות דף נ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולישתן ואפייתן דוחין את השבת ואת הטומאה וכו'.</b> שם (דף נ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שבארנו בפי\"א ממעשה הקרבנות:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב טחינת סולתן והרקדתן בחוץ ואינם דוחים את השבת.</b> משנה בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת כו' ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו וכו' עד ושני חצאין אובדין.</b> משנה בס״פ התכלת (מנחות דף נ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש דה\"ה לנטמא או נולד לו מום:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואלו השני חצאין האובדים וכו'.</b> ברייתא בס״פ התכלת (מנחות דף מ״ח:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אבד או נטמא החצי של בין הערבים.</b> ברייתא פרק התכלת ואיתיה בתוספתא דמנחות פר\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיכן שורפין אותן בעזרה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת כ״ג בשחרית וכו' שלימה היתה קריבה.</b> בפ״ז דשקלים ובס״פ התכלת (מנחות דף נ״א:) במשנה פלוגתא דר״ש ור' יהודה ופסק כר״י: \n",
+                "<b>מת כ\"ג קודם שיקריבו בבקר ולא מינו כהן אחר וכו' עד סוף הפרק.</b> בס\"פ התכלת שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אין כופלין שמנה ולבונתה.</b> שם (דף נ\"ב) וכרבנן דפליגי אאבא יוסי בן דוסתאי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל העבודות האלו שעושים בכל יום בפייס היו עושים אותם וכיצד היו עושין אותם וכו'.</b> בפרק ב' דיומא (דף כ\"ד:). \n",
+                "<b>ומה שכתב ומלובשים הם בבגדי כהונה.</b> שם פלוגתא דר\"נ ורב ששת ופסק כרב ששת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ושאר הכהנים מוסרים אותה לחזנים וכו'.</b> שם (דף ס\"ו:) ובפרק ה' דתמיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מפיסין וכו' עד ויפקדם בטלאים.</b> בפ\"ב דיומא (דף כ\"ב:) וכתב הריטב\"א בשם התוספות שזה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ארבעה פייסות היו מפיסין בכל יום בשחרית וכו' עד למזבח.</b> ברפ\"ב דיומא (דף כ\"ב) וענין שני גזרי עצים פירש\"י רפ\"ב דיומא שני בקעיות עצים ארוכים כמדת רוחב המערכה ונותן אותו ממעל לעצי המערכה ומקרא יליף לה לקמן עכ\"ל. וז\"ל הריטב\"א פירש\"י בריש יומא אחר שסידר המערכה והדלקה נותן לרוחב המערכה שני עצים ארוכים ארכן לרוחב המערכה. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא מכניס מחתה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפייס השני זוכים בו י\"ג על סדר עמידתן וכו' עד היין של נסכין.</b> משנה וגמרא בפ\"ב דיומא (דף כ\"ה): \n",
+                "<b>כתב</b> הריטב\"א פ\"ב דיומא הזורק הוא מקטיר האיברים כדי שתעשה עבודת הדם והבשר בכהן אחד וכתב עוד משום דשחיטה וזריקה היא עיקר עבודת התמיד היו מקדימין אותה אף על גב דדישון מזבח הפנימי היו עושים תחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפייס השלישי אומר להם הממונה וכו' עד הפיסו וזכה מי שזכה.</b> שם במשנה (דף כ\"ו) ודלא כראב\"י דאמר בפ\"ה דתמיד (דף ל\"ב:) המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותם ע\"ג המזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמיד של בין הערבים אין מפיסין לו פייס אחר וכו'.</b> בפ\"ב דיומא (דף כ\"ו) מימרא דר\"י ואע\"ג דשני גזרים של שחר היו בכהן אחד ושל בין הערבים היו בשני כהנים כדתנן בפרק הנזכר כבר כתב הריטב\"א שמי שזכה בהם בבקר אומר בערב לחבירו זכה עמי בעץ שני. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מן הקטרת וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם כבר הקטירו כולם מימיהם וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבת שיש שם תמידין ומוספין ושני בזיכי לבונה וכו'.</b> בסוף סוכה (דף נ\"ו:) משמרה היוצאה עושה תמיד של שחר ומוספין וכתב הריטב\"א פ\"ב דיומא העומד אחר י\"ג כהנים הי\"ד זוכה בבזך אחר והט\"ו זוכה בבזך שני. \n",
+                "<b>ומה שכתב והמשמר האחר שיכנס בשבת מפיסין פייסות אחרות לתמיד של בין הערבים</b> שם ובפרק ב' דיומא אהא דאמר ר\"י אין מפיסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו בשחרית יזכה בו בין הערבים מתיב והתניא כשם שמפיסין שחרית כך מפיסין בין הערבים וכו' אמר רב שמואל בר יצחק הכא בשבת עסקינן הואיל ומשמרות מתחדשות: \n",
+                "<b>ואלו ואלו חולקין בלחם הפנים.</b> משנה בסוף סוכה (דף נ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואין אוכלים את הלחם עד שיקטירו שני בזיכי לבונה על האש.</b> בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ט:) תנן הקטירו הבזיכים והחלות מתחלקות לכהנים. \n",
+                "<b>ומה שכתב והלבונה טעונה מלח וכו'.</b> בסיפרא פי\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואחר קרבן המוספין מקטירים שני הבזיכין.</b> בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג) אביי (הוה) מסדר סדר מערכה משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול וכו' ומוספין קודמין לבזיכין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושני כהנים מקטירים שני הבזיכין.</b> משנה פרק שני דיומא (דף כ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד חולקין לחם הפנים וכו' והנכנסין חולקין ביניהם בצפון כו'.</b> משנה בסוף סוכה (דף נ\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן שיהיה יו\"ט של אחד משלשה רגלים בשבת וכו' עד ימצא אחר.</b> משנה וגמרא בסוף סוכה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן אם חל יו\"ט האחרון להיות בערב שבת וכו' עד ודבר זה תקנה א\"א איני יודע מה שאמר כדי שיתאחרו וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דמאי כדי שיתאחרו דקאמר שיתאחרו במקדש ולא ימנעו מלבא למקדש וכ\"ת מה תועלת יש לנו כשיבאו למקדש שאם יתאחר אחד מבעלי משמר מלבא למקדש ימצא אחר שיבא במקומו וטעם מתיישב הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חל יום אחד להפסיק בין השבת ובין יום טוב וכו'.</b> משנה שם חל יום אחד להפסיק בינתים משמר שזמנו קבוע היה נוטל י' חלות והמתעכב נוטל שתים. ופירש\"י חל יום אחד להפסיק בינתים כגון שחל יו\"ט ראשון בשני בשבת שהיו יכולים לבא באחד בשבת והם קדמו ובאו מע\"ש או שחל יום טוב אחרון להיות בחמישי שהיו יכולים לילך מע\"ש ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות שנתעכבו אין נוטלין אלא שתי חלות ומשמר שזמנו קבוע נוטל עשר וחולקין אותם בין משמר הנכנס למשמר היוצא כדרך כל שבתות השנה עכ\"ל. וכך הם דברי הראב\"ד שכתב חל יום א' וכו' עד וזה הנכנס נוטל שתים א\"א כל מ\"ש כאן הבל ורעיון רוח שהמשמר שזמנו קבוע הם שתי משמרות של אותה שבת והם נוטלין עשר חלות והמשמר שהוא רחוק מביתו ולא יגיע לביתו ביום א' מתעכב שם ונוטל שתי חלות עכ\"ל. אבל רבינו מפרש חל יום א' להפסיק בינתים הוא שיהיה יום טוב ראשון של חג בשני (בשבת) או יום טוב אחרון יום ה' וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום ראשון בלבד ויבוא החג וישתתפו כלם בעבודה אם יחול יום טוב הראשון יום שני או יכנס המשמר שני יום שבת אם יחול יו\"ט האחרון יום חמישי לפי שכל יום שבת הוא יום שמתחלפין תצא אחת ותכנס השניה ומחלקים לחם הפנים וכשיזדמן לאחת מהמשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבא ותרגום ויתמהמה ואיתעכב ולפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד עכ\"ל בפירוש המשנה. נמצא לפירוש זה כשחל יום טוב ביום שני בשבת שקודם יו\"ט משמר היוצא נוטל עשר והנכנס נוטל שתים וכשחל יום טוב האחרון להיות בחמישי בשבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים. ופירוש מתיישב הוא ואיני יודע למה ההביל אותו הראב\"ד ואדרבא לישנא דהמתעכב דנקט מתניתין אתי שפיר טפי לפירוש רבינו דהיינו המתאחר מלבא לעבודה ואילו לפירוש רש\"י והראב\"ד נהי דכשחל יו\"ט האחרון בחמישי שייך לומר המתעכב כשחל יו\"ט הראשון בשני לא שייך לומר אלא המקדים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול נוטל לעולם מכל משמר חצי החלות וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק קמא דיומא (דף י\"ז:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לסדר לחם הפנים וכו'.</b> ועורכים אותו שני סדרים וכו'. מבואר בתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ובין כל שתי חלות שלשה קנים של זהב וכו' וסומך כל מערכה בשתי קשוות.</b> פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונותנין בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה וכו'</b> כתוב בתורה ונתת על המערכת לבונה זכה ובמשנה פרק שתי הלחם אמרינן שהיה בשני בזיכין. \n",
+                "<b>ומ״ש ושולים היו לבזיכים וכו'.</b> בברייתא פרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ד:) ובתוספתא דמנחות פי״א. \n",
+                "<b>ומה שכתב בצד כל מערכה.</b> הוא כאבא שאול דאמר [מנחות צ״ו.] ונתת על המערכת לבונה זכה הוא כמו ועליו מטה מנשה שפירושו אצלו ופסק כמותו מפני שדעת רבי שם [דף ס״ב.] גבי הנפת לחם וכבשים כמותו והלכה כרבי משום דמפרשי אמוראי טעמו ועוד דבפ' הקומץ [מנחות דף כ״ו: כ״ז] בעו ר' יצחק אליביה כן כתב הר״י קורקוס ז״ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני הסדרים מעכבים זה את זה וכו'.</b> משנה בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז:): \n",
+                "<b>ואין מחנכין את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת.</b> משנה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט): \n",
+                "<b>מיום השבת ליום השבת מוציאין את הלחם וכו'.</b> משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף ק':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכיצד מסדרים את הלחם וכו' עד החלות מתחלקות לערב.</b> משנה שם (דף צ\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מעשה לחם הפנים וכו'.</b> משנה בפ' אלו מנחות (מנחות דף ע״ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומנפין מהם בי\"א נפה.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש לא נפה אותה באחד עשר נפה או שלא הוציאן מכ\"ד סאין וכו'.</b> שם בברייתא כל המנחות שריבה במדת סאין שלהם או שמיעט במדת סאין שלהם כשירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וכו'.</b> משנה פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ה:) אחד שתי הלחם ואחד לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וכו' רבי יהודה אומר כל מעשיהם בפנים ופסק כת״ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש כשאר כל המנחות,</b> הוא תימה שהרי כתב בספי\"ב ממעשה הקרבנות המנחות לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. ודוחק x לומר שמ\"ש כשאר כל המנחות לא קאי אלא אאפייתן. \n",
+                "<b>ומ״ש ולשין אותן אחת אחת וכו'.</b> משנה פרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל חלה מהן מרובעת וכו'.</b> בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ה) תניא על אפיית לחם הפנים כמין כוורת היה לה בתנור ודומה כמין טבלא מרובעת ובגמ' (דף צ״ד) אתמר לחם הפנים כיצד עושים אותו ר' חנינא אמר כמין תיבה פרוצה ר' יוחנן אמר כמין ספינה רוקדת ומתיב בגמרא לר״י מהאי ברייתא דדומה כמין טבלא מרובעת ושני ופיה דומה כמין טבלא מרובעת ומדסתם רבינו וכתב שהיתה מרובעת משמע שפסק כר' חנינא וצריך טעם למה דהא בגמרא [שם צ״ה.] קאמר דתניא כוותיה דר״י. ואפשר שטעמו משום דר' חנינא עדיף מר״י וקשיש מיניה דהא פקיד [כתובות ק״ג:] ר' חנינא בר חמא ישב בראש והוי כמו תנא: \n",
+                "<b>אורך כל חלה מהם עשרה טפחים וכו'.</b> משנה פרק שתי הלחם (דף נ\"ו) פלוגתא דר\"י ור\"מ ופסק כר\"מ ונראה שהטעם משום דאבא שאול סבר כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ורומה ז' אצבעות.</b> הוא פי' מה ששנינו וקרנותיו ז' אצבעות. והרלב\"ג כתב בפירוש התורה פרשת תרומה וז\"ל כופל מן האורך טפחיים מכאן וטפחיים מכאן ואותם הטפחיים עומדים בגובה כמו דפנות. וענין קרנותיה לפי הנראה לא היתה החלה בעלת ארבע צלעות בשלימות אבל היתה בעלת ח' צלעות ארבע צלעות לצד הזויות באלכסון והם אשר קראום קרנות ואורך כל קרן מהם היה ז' אצבעות ובזה האופן ישלם לזה הלחם שיהיו לו פנים רבים בכל אחד משטחיו המקיפים בו כי כל אחד מששת השטחים המקיפים בכל גוף שיהיה בזה התואר נחלק לג' שטחים עד שכבר יקיפו בו י\"ח שטחים ששה שטחים בכל א' מדפניו וארבע בתושבת החלה. ואולם עובי אלו החלות לא הוגבל כי כבר יתחלף לפי קושי הבצק ורכותו, ולפי דעתי היה עביו פחות מאצבע וזה יתבאר משיעור העשרון שהיה עשירית ג' סאין ואמה על אמה ברום שלש אמות היה מחזיק מ' סאה ולזה יהיה שיעור העשרון אמה על אמה ברום חצי אצבע וחמישית חומש אצבע שהם כמו ש' אצבעות ורביע אצבע בקירוב. ובהיות הענין כן הנה החלה הנעשית משני עשרונים מעשרה טפחים אורך וחמשה טפחים רוחב לא יהיה כי אם שש שמיניות אצבע בקירוב כשהונח שיעור הבצק כשיעור הסלת אשר ממנו נעשה והוא מבואר שהבצק כשיהיה מצה לא יהיה נוסף כמותו על כמות הקמח ואם היה שיהיה נוסף הנה הוא מעט אבל יראה בחוש שכמות הבצק הזה הוא פחות מכמות הקמח ולזה לא יתכן שיהיה עובי אלו החלות כי אם פחות מאצבע ולזאת הסבה תמהנו על הרמב\"ם במה שפירש וקרנותיו ז' שעובי החלה היה ז' אצבעות ועוד שכבר התבאר שם שיעור שתי הלחם שהיו באים בעצרת שהם באים חמץ שהיה כל אחד מהם עשרון והנה היה ארכו שבעה טפחים ורחבו ארבעה וקרנותיו ארבע אצבעות והוא מבואר שהבצק שיהיה חמץ הוא רב הכמות ממה שהיה בהיותו מצה ואם היה הרצון בקרנותיו עביו הנה יהיה שיעור החלה שהיא מצה הבאה משני עשרונים יותר מג' שיעורים מהחלה שהיא חמץ הבאה מעשרון אחד וזה בלתי אפשר בשום פנים עם שהוא רחוק שיהיה מוגבל האורך והרוחב והעובי כי הכמות יתחלק לפי קושי הבצק ורכותו וכו' ולזה הוא מבואר כי הרצון בקרנותיו כמו שפירשנו אנחנו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אפיית לחם הפנים דוחה את השבת ולא את יום טוב וכו' עד ונותנן לארך השלחן.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סידר הלחם בשבת כמצותו וכו' אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת נפסל הלחם.</b> כך היא הגירסא בספרים שבידינו ואיני יכול להלום לשון אבל. ומצאתי בספר ישן אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת לא נפסל הלחם. ודינים אלו משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף ק') סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכים לאחר השבת והקטיר את הבזיכים בשבת פסול ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. סידר את הלחם ואת הבזיכים בשבת והקטיר הבזיכים לאחר השבת פסול ואין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא סידר את הלחם ואת הבזיכים לאחר השבת והקטיר הבזיכים בשבת כיצד יעשה יניחנה לשבת הבאה שאפילו היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. ופירש״י פסול דמחוסר זמן הוא שלא היה על השלחן אלא ששה ימים והכא א״א לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת קידשו שלחן ושוב אינו יכול להשהותו אלא עד שבת ראשונה דמפסיל בלינה הואיל ולן הלחם בלא בזיכין, משום פגול אם הקטירו על מנת לאכול מן הלחם למחר אינו פגול שלא קרב המתיר כמצותו, ולא משום נותר שאין נותר חל על הלחם שהרי אין ראוי לאכילה, וטמא האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת כדאמרינן בהקומץ הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה וזה לא ניתר לטהורים מעולם דבזיכין הוו מתירים דידיה ולא קרבו כהלכתן לאחר השבת למחר. יניחנה לשבת הבאה ויעמוד שבועים על השלחן דכיון דלא נסדר בשבת אין שלחן מקדשו עד השבת הילכך לא מפסיל בלינה למוצאי שבת עכ״ל. ובבא בתרייתא מייתי לה בפרק שתי מדות (מנחות דף צ') ופירש״י סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת שלא כמצותו דמצותו היה לסדרו בשבת פסולה לפי שצריך שיהא הלחם על השלחן שתי שבתות. כיצד יעשה שיהיו כשרים הלחם והבזיכים יניחנו שלא יקטיר הבזיכין ולא יסלק הלחם עד לשבת שניה הבאה ונמצא הלחם והבזיכין על השלחן ט״ו ימים ושני ימי שבת שאפי' הוא על השולחן אותם ז' ימים שעד לשבת יותר מדינו אין בכך כלום עכ״ל. נראה שהוא גורס בהאי בבא נמי פסולה ובפ״ג דיומא (דף כ״ט) נמי מייתי בגמרא האי בבא וגריס בה פסולה. ורבינו נראה שגורס בבבא שניה סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת והקטיר הבזיכים לאחר השבת פסול וחייבין עליו משום פגול נותר וטמא. ואין לומר שטעמו משום דכיון שסידר הלחם והבזיכים כמשפטם חל עליו שם קדושה ליפסל משום פגול נותר וטמא ומכל מקום כיון שלא הקטיר הבזיכים בשבת כדינם אלא לאחר השבת פסול דהא תנן בפ״ב דמעילה (דף ט') דאין חייבין על הלחם משום פגול נותר וטמא עד שיקרבו הבזיכין ומאחר שלא קרבו הבזיכין כמצותן לא ה״ל להתחייב משום פגול נותר וטמא כדאשכחן ברישא שמפני שלא הוקטרו הבזיכין כמצותן אין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. ואפשר שטעם רבינו דשאני התם דכיון שלא סידר הבזיכין בשבת לא היה כח ליחייב בהקטרתם משום פגול נותר וטמא אע״פ שהוקטרו בשבת אבל כשסידר הבזיכין עם הלחם בשבת חל על הבזיכין כח לחייב בהקטרתן משום פגול נותר וטמא כשיוקטרו אע״פ שלא יוקטרו כמצותן ואע״ג דתנן בפ״ק דמנחות (דף י״ב) ובפ״ב דזבחים (דף כ״ט) שאין חייבין עליו משום פגול עד שיקרב המתיר כמצותו י״ל דלא אתא לאפוקי אלא שלא יהא עירוב מחשבת פסול אחר עם מחשבת הפגול אבל בגוונא דנ״ד לא. ובבבא שלישית גורס סידר הלחם והבזיכים לאחר השבת נפסל הלחם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם כיצד יעשה יניחנה לשבת הבאה וכו' והטעם דכיון שסידר הלחם והבזיכין לאחר השבת לא נתקדשו ואע״פ שיבא יום שבת והם על השלחן הילכך אם הקטיר הבזיכין לאחר השבת כלומר קודם שיגיע שבת הלחם אינו קדוש מאחר שלא הונחו שם בשבת וגם לא הוקטרו בשבת שהרי אין שם בזיכין ונפסל שאין לו תקנה עוד ואינו קדוש כלומר שאין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא אבל אם הקטיר הבזיכים בשבת לא נפסל הלחם דכיון דביום השבת היו הבזיכים עם הלחם על השלחן נתקדש הלחם וזהו שכתב רבינו לא נפסל הלחם שזו היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו לא נפסל ולא כספרים דגרסי נפסל. ומ״מ יש לדקדק מאי נ״מ בשלא נפסל הלחם דכיון דאין לו בזיכים שיוקטרו בשבת הבא להתיר הלחם אינו ניתר ואין לומר שיש לו תיקון ע״י שיסדר עמו בזיכים אחרים בשבת זו ויקטירם בשבת הבאה וע״י כך יותר הלחם דאם כן לא ה״ל למשנה ולרבינו להשמיט תיקון זה. ואפשר לומר דכי אמרינן נפסל הלחם ישרף וכי אמרי' לא נפסל היינו שלא ישרף. ואין לתמוה על רבינו שהיפך סדר המשנה וכתב בבא שלישית בשניה שעשה כן מפני שבבא שלישית כשהקטיר הבזיכים לאחר שבת הבאה אינו קדוש הלחם ונפסל כמו בבבא ראשונה לפיכך סמכה לה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפרסה חלה אחת מן הלחם וכו' עד ואף על פי שלא פירק המערכה.</b> ברייתא ומימרא בפירקא קמא דמנחות (דף ט':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמא אחד מן הסדרין בין לפני הקטרה וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה פרק הקומץ זוטא (דף י\"ד:) ופסק כחכמים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סדר עבודות התמידות בכל יום כך הוא וכו'.</b> בפ\"ק דתמיד (דף כ\"ו). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחר כך מסדר מערכה גדולה וכו'.</b> שם בפרק ב' (דף כ\"ט): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ נכנסין ללשכת הכלים כו' עד השני שזכה בדישון המנורה.</b> שם בפ\"ג (דף ל'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב והמדשן את המזבח מדשנו בשעה שהשוחט שוחט את התמיד:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואחר שזורקין הדם מטיב זה בהיכל חמש נרות.</b> בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג) גבי אביי הוה מסדר מערכה אליבא דאבא שאול אמרינן דישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לקטורת. ובפ\"ק (דף י\"ד:) אמרינן דהא דמפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בדם התמיד פליגי רבנן עליה ואמרי דלא הוה מפסיק בינייהו אלא בקטרת ופסק רבינו כרבנן ולפי זה כך הוא הסדר דישון מזבח הפנימי קודם לדם התמיד ודם התמיד קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודמת לקטרת וקטורת קודמת להטבת שתי נרות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל אחד ואחד מעלה אבר שזכה בו לכבש</b> הוא על פי מה שנתבאר בפרק ד'. \n",
+                "<b>ומה שכתב ונותנים האיברים מחצי כבש ולמטה במערבו ושל מוספין היו נותנין אותו מחצי הכבש ולמטה במזרחו.</b> בסוף שקלים ובפרק ד' דתמיד (דף ל״א:) ושם כתב המפרש הטעם ורש״י בפרק החליל (סוכה דף נ״ד:): \n",
+                "<b>ומה שכתב ושל ראשי חדשים נותנים על המזבח מלמעלה.</b> בסוף שקלים משנה ושל ראשי חדשים ניתנים על כרכוב המזבח מלמעלה ובירושלמי איזהו כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי כהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומולחים שם האיברים.</b> גם זה במשנה שם. \n",
+                "<b>ומ״ש כדי לפרסמו שהוא ר״ח.</b> בפרק החליל (סוכה דף נ״ה) ופירש״י לכך סודרים אותו למעלה משאר איברים להראות שהם חשובים ולהודיע שהוקבע החדש בזמנו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזורקין מלח ע\"ג הכבש אפילו בשבת כדי שלא יחליק וכו'.</b> משנה בסוף עירובין (דף ק\"ד) בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו. ופירש\"י בוזקין מלח מפזרין ומכתתין ובגמרא א\"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי האי מלח ה\"ד אי דמבטלה קא מוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואי דלא קא מבטלה הא הויא חציצה וכו' בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר שמעלים האיברים לכבש מתכנסין כולם ללשכת הגזית.</b> בפרק ד' דתמיד (דף ל\"א:). \n",
+                "<b>ומ\"ש והממונה אומר להם ברכו ברכה אחת וכו' עד מוסיפין ברכה אחת</b> בפ\"ה דתמיד (דף ל\"ב:). \n",
+                "<b>ומה שכתב והיא שיאמרו אנשי משמר היוצא לאנשי משמר הנכנס מי ששיכן את שמו בבית הזה וכו'.</b> בסוף פרק קמא דברכות (דף י\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מפיסין פייס שלישי ורביעי וכו'.</b> בפ\"ה דתמיד. \n",
+                "<b>וכתב רבינו שים שלום</b> במקום ברכת כהנים האמור במשנה שם משום שלא היה שם ברכת כהנים עד לאחר הקטרה כדאיתא שם במשנה וכתבו רבינו בסמוך. וקרי לשים שלום ברכת כהנים מפני שסמוך לה מברכים ברכת כהנים והתוס' כתבו דברכת כהנים ממש קאמר שקורין אותה עכשיו בלא נשיאות כפים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונכנס ומקטיר ואח\"כ נכנס זה שזכה בדישון ומטיב שתי הנרות.</b> אע\"ג דבפ\"ו דתמיד שנוי הטבת שתי נרות קודם לקטרת כבר נתבאר בפרק זה דלא קי\"ל הכי אלא כרבנן דאמרי בקטרת היה מפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה ועומד על מעלות האולם הוא ואחיו הכהנים.</b> בפ\"ז דתמיד שנינו באו ועמדו על מעלות האולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשיגיעו בין האולם ולמזבח וכו' עד היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח.</b> בפ\"ו דתמיד. \n",
+                "<b>ומ״ש מפני החשד.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) וכרבא דאמר הכי ופירש״י מפני החשד שלא יחשדום שמפני מלאכתן הם נחדלים מלעבוד עבודה x: \n",
+                "<b>ודע</b> שזה שכתב כשיגיעו בין האולם ולמזבח הוא מוקדם למה שכתב קודם לכן ועומד על מעלות האולם הוא ואחיו הכהנים וכך הוא במשנה דמסכת תמיד. וכך היה הסדר שאחר שהפיסו פייס שלישי ורביעי בעזרה היו הולכין בעזרה מצד המזרח לצד המערב וכשהגיעו בין המזבח והאולם נטל אחד מהם את המגריפה וזרקה בין האולם ולמזבח והיו הולכים לאולם וכשהחלו עולים במעלות האולם מי שזכה בקטרת מי שזכה בדישון המנורה היו מקדימין לפניהם ועובדים עבודתם ובאו גם הם ועמדו על מעלות האולם ומברכים ברכת כהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מעלה זה שזכה באיברים את האיברים מן הכבש ולמזבח.</b> בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג) אהא דמסדר אביי סדר מערכה אליבא דאבא שאול הטבת שתי נרות קודם לקטרת וקטורת קודם לאיברים וכבר נתבאר בפרק זה דרבנן פליגי עליה ואמרו קטרת קודם להטבת שתי נרות והטבת שתי נרות קודם לאיברים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש כמו שביארנו במקומה.</b> בפי\"ד מהל' תפלה: \n",
+                "<b>ואח\"כ מעלים סלת הנסכים וכו'.</b> בפ\"ג דיומא אהא דמסדר אביי סדר מערכה אמרינן איברים קודמין למנחה ומנחה לחביתין וחביתין לנסכים. ופירש רש\"י איברים להקטיר איברי התמיד על מזבח החיצון. למנחה מנחת נסכו של תמיד דכתיב ועשירית האיפה סלת למנחה לנסכים לנסך יינו של תמיד: \n",
+                "<b>ובשעת הניסוך אומרים הלוים השיר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשהיו נותנים היין למנסך וכו' עד ועל כל תקיעה השתחויה.</b> בסוף תמיד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין אומרים שירה אלא על עולות הצבור וכו'.</b> בפ\"ב דערכין (דף י\"א:) איבעיא אם עולת נדבת צבור טעון שירה ואסיקנא על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדש קדשים אף שלמים קדש קדשים פירוש ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דכתיב בהו קדש יהיו ומעתה מה שלמים דמיירי קבוע להם זמן אף עולה שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת ציבור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן נסכין הבאים בפני עצמם וכו'.</b> גם זה שם x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השיר שהיו הלוים אומרים וכו'.</b> בסוף מסכת תמיד ויהיב טעמא בפרק בתרא דראש השנה (דף ל\"א): \n",
+                "<b>במוספי שבת אומרים שירת האזינו וחולקין אותה לששה פרקים וכו' עד ומי כמוכה.</b> בפרק בתרא דראש השנה שם: \n",
+                "<b>במוסף של ראש השנה היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו וכו' עד יחיל מדבר.</b> שם (דף ל' ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראש חדש שחל להיות בשבת וכו'.</b> ברייתא בפרק החליל (סוכה דף נ״ד:) ואע״ג דהתם אוקי רב ספרא מאי דוחה דוחה לקדם היינו כדי לתרוצי ברייתא אליבא דרבי אחא ומכיון דאיתותב התם ר' אחא נקטינן ברייתא כפשטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבת מקטירים את שני בזיכי לבונה עם המוספין.</b> בפרק שלישי דיומא (דף ל\"ד) בסדר מערכה דמסדר אביי מוספין קודמין לבזיכין והא תניא בזיכין קודמין למוספין תנאי היא אמר אביי מסתברא כמאן דאמר מוספין קודמין לבזיכין. ורבינו \n",
+                "<b>שכתב עם המוספין קודם ניסוך יין של מוספין</b> היינו לומר שבזיכין אחר המוספין והכי דייק לישניה שכתב קודם ניסוך היין של מוספין ומכל מקום צריך למוד מנין לו שהיו קודם לניסוך היין: \n",
+                "<b>וכסדר שעושים בכל יום בבקר וכו' כמו שביארנו.</b> בפרק ד': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בראשי חדשים מקריבין מוסף ראש החדש אחר תמיד של שחר.</b> כסדר מערכה שסידר אביי בפרק ג' דיומא (דף ל\"ג) תמידין קודמין למוספין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה כל העולות אחד הוא וכו' כמעשה החטאת הנאכלת שביארנו.</b> בפ\"ו ופ\"ז מהלכות מעשה הקרבנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביום שני של פסח וכו' כמו שביארנו.</b> בפי\"ב מהלכות הנזכרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וזמנו קבוע לפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה.</b> משנה בפ\"ב דתמורה (דף י\"ד) ואיתא בפ' רבי ישמעאל (מנחות ע\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאין מנחה זו אלא מא\"י וכו' עד יביאו מן היבש.</b> משנה במנחות פרק כל קרבנות הצבור (דף פ\"ה:) וקצתו בת\"כ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דרכן היה להביא משדות שבדרום.</b> במנחות שם (דף פ\"ה) והטעם מפני שבהם חמה זורחת כל היום. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה נר חצי השדה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עומר זה מן השעורים היה בא וכו'.</b> במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח) ופרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ד): \n",
+                "<b>וכיצד היה נעשה וכו' עד מפני הטועים.</b> משנה במנחות פרק ר\"י (דף ס\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קצרוהו ונתנוהו בקופות וכו' עד כשיירי כל המנחות.</b> גם זה משנה שם (דף ס\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> הוא בפ\"ג מהל' ביכורים ופרק י\"ג מהלכות מעשר ראשון: \n",
+                "<b>ואימתי קומצין אותו לאחר שמקריבים מוסף היום.</b> משום דתדיר קודם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכבש העולה</b> בסוף הוריות (דף י\"ג) עומר קדם לכבש הבא עמו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה וכו' עד אלא יניחם צבתים צבתים.</b> משנה במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע״א): \n",
+                "<b>ומ\"ש קודם לקצירת העומר.</b> יש לתמוה דבגמרא משמע דקודם הבאת העומר קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שאמר תבואה שלא הביאה שליש וכו'.</b> פלוגתא דתנאי שם ופסק כר' יהודה דאמר אימתי אינו אלא לפרש דברי תנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו.</b> פ\"ז מאיסורי מזבח: \n",
+                "<b>שאין מביאין מנחות וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (דף ס\"ח ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המקריב מנחה מן החדש תחלה מברך שהחיינו.</b> הכי משמע בהא דתניא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל״ז:) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו ודלא כפירש״י והתוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תבואה שזרעה אחר שקרב העומר וכו'.</b> כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו והוא במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ח ע״ב) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן תבואה שהיתה בקרקע וחנטו עליה וכו'.</b> גם זה שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה והקציר כשר:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מ״ע לספור שבע שבתות תמימות וכו' עד מליל ט״ז בניסן.</b> במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף ס״ו): \n",
+                "<b>שכח ולא מנה בלילה מונה ביום.</b> כן כתב בה\"ג. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין מונין אלא מעומד וכו'.</b> כתב הר\"י בן גיאת שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא דבקמה קרי ביה בקומה. ובזוהר פרשת תצוה כתב סוד הדבר למה צריך למנות מעומד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה זו על כל איש מישראל.</b> בפרק ר' ישמעאל תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. \n",
+                "<b>ומ״ש בכל מקום ובכל זמן.</b> דעת רבינו שאף בזמן הזה היא מצוה מן התורה ובפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס״ז) אמרינן אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי [רבנן] דבי רב אשי מני יומי ומני שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש [הוא]. ופירש״י ולא מני שבועי אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הילכך ביומי סגי עכ״ל. ומשמע דאביי ורב אשי נמי סברי דזכר למקדש בעלמא הוא ואפ״ה מצוה למימני שבועי. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דאי הוה סבירא להו דזכר למקדש בעלמא הוא לא הוו מצרכי למימני שבועי ומשום דסבירא ליה דגם בזמן הזה מצוה מן התורה מצרכי למימני שבועי ופסק כוותייהו וכ״כ הר״ן לדעת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונשים ועבדים פטורין ממנה.</b> משום דמצות עשה שהזמן גרמא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך לברך בכל לילה וכו'.</b> פשוט הוא שמברכין עליה כדרך שמברכין על כל המצות. \n",
+                "<b>ומה שכתב מנה ולא בירך יצא וכו'.</b> פשוט הוא דברכות אינם מעכבות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ביום חמשים מספירת העומר וכו'.</b> בפרשת אמור כתוב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה ושעיר חטאת ושני כבשים שלמים ובפרשת פנחס כתוב והקרבתם עולה פרים שנים איל אחד שבעה כבשים שעיר עזים אחד מלבד עולת התמיד. ובפרק התכלת (מנחות דף מ״ה ע״ב) איפליגו תנאי ודעת ר״ע שאין [כבשים] של ת״כ הן האמורים בחומש הפקודים ונתבאר שם שאותם שבפרשת אמור באים בגלל הלחם אבל שבפרשת פנחס בגלל עצמם הם באים כי הם מוספי היום ואע״ג דרבי טרפון פליג עליה פסק רבינו כר״ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי הלחם אינן באים אלא מן החדש ומן הארץ וכו'.</b> במנחות (דף ע\"ג:) ר\"פ כל קרבנות הצבור והיחיד באים מהארץ ומח\"ל מן החדש ומן הישן חוץ מהעומר ושתי הלחם שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ ובגמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר שתי הלחם הבאות מהישן כשירות אלא שחיסר מצות עומר דכתיב תקריב את מנחת בכוריך ואפי' מן העליה ופירש\"י מן העליה ישנים שבעליה. ורבינו פסק כברייתא ויש לתמוה למה הניח המשנה ופסק כברייתא ואפשר שלזה נתכוון הראב\"ד שכתב הלכה זו בהפך עכ\"ל. ואפשר שכוונתו לומר דלישנא דמתני' דקתני שאינם באים היינו לומר שאם לא הביא מהחדש פסול מדקאמר עלה מתני' דלא כי האי תנא וכיון שרבינו פוסק כברייתא לא ה\"ל לתפוס בלשון המשנה, ולזו י\"ל דלישנא דשאינם באים שפיר משמע לכתחלה כי מסיים בה אם הביא מן הישן כשר ומאי דדייק בגמ' מתניתין דלא כי האי תנא היינו משום דלא מסיים בה הכי. ולענין אמאי שבק מתני' ופסק כברייתא י\"ל דטעמיה משום דבגמרא מפרש טעמא דברייתא ולא פירש טעמא דמתני', ואפשר לומר עוד שרבינו מפרש דלתנא דמתניתין נמי אם הביא מן הישן כשר ולישנא דמתני' הכי משמע דהא כל קרבנות וכו' באים מן הישן היינו אפילו לכתחלה ובההוא גוונא קאמר דעומר ושתי הלחם אינם באים אלא מן החדש דהיינו לכתחילה ומאי דקאמרה גמרא מתני' דלא כי האי תנא היינו ללמד דלתנא דברייתא לכתחילה נמי מותר להביא שתי הלחם מן הישן מדלא קתני לא יביא מן הישן ואם הביא כשר ועוד מדפלגינהו בברייתא לעומר ושתי הלחם ולא ערבינהו למיתני עומר ושתי הלחם הבאים מן הישן כשרים משמע דטעמא משום דלא שוו בדינייהו דעומר לכתחלה צריך להביא מהחדש אבל שתי הלחם לכתחלה נמי יכול להביא מן הישן לדעת הברייתא ומאי דקאמר בגמרא על הברייתא והא כתיב ראשית למצוה היינו למצוה מן המובחר ומאן דלא בעי מצוה מן המובחר יכול להביא מן הישן אף לכתחילה לתנא דברייתא אבל לתנא דמתני' לכתחילה צריך להביא מן החדש ומאי דקאמר ע\"כ לא פליגי אלא בחדש היינו לכתחלה אבל אם לא מצא לכ\"ע יביא מהישן ולפי פי' זה שפיר פסק רבינו כתנא דמתני' ואע\"פ שרש\"י בכמה לשונות הוא נזהר מפירוש זה רבינו אפשר שמפרשו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטים שירדו בעבים וכו'.</b> במנחות פ רבי ישמעאל (ס\"ט:) בעיא דלא איפשיטא ופירש\"י שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקיאנוס בלעו ספינה מליאה חטים: \n",
+                "<b>וכיצד היו עושים מביאין ג' סאין חטים חדשות וכו' עד ובי\"ג נפה.</b> בס\"פ אלו מנחות (דף ע\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> בפ\"ו מהל' בכורים ובפי\"ג מהל' מעה\"ק: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכולן אם ריבה כמדת הסאים שבאים מהם או מיעט כשר.</b> ברייתא פ' כל המנחות ואיתיה בתוספתא דמנחות פ\"ח העומר ושתי הלחם ולחם הפנים שריבה מדת עשרונן או שחיסר מדת עשרונן שהיתה מדה מרובה מחברתה או חסרה מחברתה הרי אלו פסולות ריבה מדת סאין או שחיסר מדת סאין הרי אלו כשירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולשין אותן אחד אחד וכו' עד שהוא י״ט.</b> משניות בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכיצד עושה מביא שאור ממקום אחר וכו'.</b> משנה בריש פרק כל המנחות (מנחות דף נ״ב ע״ב) פלוגתא דר״מ ור״י וידוע דהלכה כר״י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ומרובעות הן אפשר דיליף לה מלחם הפנים. ומ״ש אורך כל חלה שבעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים וגובהה ד' אצבעות.</b> משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) ומפרש רבינו קרנותיו גובהה ורש״י פירש בע״א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד הנפת הלחם וכו' ומניפם בעודם חיים.</b> משנה בפ' כל המנחות (מנחות דף ס״א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפ\"ע יצא.</b> שם יליף מקראי גבי אשם ולוג שמן שטעונים תנופה כאחד ואם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא ומשמע דילפינן מהתם לשני כבשי עצרת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקח חזה ושוק.</b> שם (דף ס\"ב) ת\"ר זבחי שלמי ציבור טעונים תנופה לאחר שחיטה ותנופתן כמות שהן דברי רבי וחכ\"א כחזה ושוק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומניחם בצד שתי הלחם.</b> שם פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כרבי משום דמסתבר טעמיה ועוד דאבא שאול סבר כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומניח ב' ידיו מלמטה.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומניף הכל כאחד במזרח במקום כל התנופות מוליך ומביא מעלה ומוריד.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הניפן אחד אחד יצא.</b> אפשר שהוא נלמד מאשם ולוג שמן כדבסמוך: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן שתי החלות נוטל כ\"ג אחת מהן.</b> זה על פי מה שנתבאר בספ\"ד שכ\"ג בלחם הפנים נוטל מכל משמר חצי החלות: \n",
+                "<b>ושאר הבשר נאכל לכהנים.</b> כלומר ואינם כשאר שלמים שהם קדשים קלים ונאכלים לבעלים חוץ מהאימורים אבל שלמים אלו קדש קדשים הם ואינם נאכלים אלא לכהנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושתיהן נאכלות אותו היום וחצי הלילה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט שני כבשים על ארבע חלות וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ״ו:) ת״ר שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שתים מהם ומניפן והשאר נאכלים בפדיון ואמרי' בגמ' אליבא דר״י דהיינו דוקא בדאמר ליקדשו תרתי מגו ארבע אבל אם לא אמר כן לא קדשי. \n",
+                "<b>ומ\"ש והשאר פודים אותם בפנים.</b> שם אמרינן הכי אליבא דרבי דאמר שחיטה מקדשם אבל לר\"א בר\"ש דפליג עליה אין פודין אותם אלא בחוץ. ופסק רבינו כרבי דהלכה כרבי מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט ארבעה כבשים על שתי חלות וכו'.</b> שם (דף מ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי החלות מעכבות זו את זו ושני הכבשים מעכבין זה את זה.</b> משנה פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ז): \n",
+                "<b>מת אחד משניהם וכו' יקח זוג לשני.</b> תוספתא בפ\"ה דמנחות: \n",
+                "<b>שחט אחד מהם לשמו.</b> כלומר ואח\"כ מת האחר או נעשה טריפה או ברח יקח לו זוג לראשון והוא בתוספתא הנזכרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי הלחם מעכבין את הכבשים וכו'.</b> במשנה פרק התכלת (מנחות דף מ״ה:) פלוגתא דתנאי הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם דברי ר״ע אמר ר״ש בן ננס לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם והלחם אינו מעכב (את) הכבשים שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם אר״ש הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו [שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר] וכל האמור בת״כ אין קרב במדבר משבאו לארץ קרבו אלו ואלו ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים [בלא לחם] שהכבשים מתירים את עצמם ולא הלחם בלא כבשים שאין לו מי יתירנו, ולכאורה משמע דהלכה כר״ש ור״ש בן ננס דרבים נינהו ועוד דיהבי טעמא למילתייהו x ויש לתמוה על רבינו שפסק כר״ע וז״ש הראב״ד הלכה זו בהפך עכ״ל. וי״ל לדעת רבינו שהוא סובר דמ״מ הלכה כר״ע דהוא מאריה דגמרא טפי מהנך תנאי וטעמא דבן ננס הא איפרך וטעמא דרבי שמעון איכא למידחי דאע״ג דר״ש יהיב טעמא שלחם בלא כבשים אין לי מי יתירנו איכא למימר דאע״ג דכשהלחם בא עם הכבשים הכבשים מתירין את הלחם כשהלחם בא לבדו הוא עצמו מתיר את עצמו. ועוד דבגמרא אמרינן מ״ט דרבי עקיבא גמר יהיו מתהיינה מה להלן לחם אף כאן לחם ובן ננס גמר יהיו יהיו מה להלן כבשים אף כאן כבשים ושקיל וטרי גמרא ובסוף קמה טענת ר״ע ולפיכך פסק כוותיה ועוד דאיתא התם בגמרא (דף נ״ו) ת״ר שתי הלחם הבאות בפני עצמן יונפו כו' עד אף שתי הלחם נמי לאכילה והאי ברייתא כר״ע אתיא ומדשקלי וטרו בה אמוראי משמע דסברי דהלכתא כוותיה. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם הונפו עם הכבשים מעכבים זה את זה ואם אבד הלחם יאבדו הכבשים וכו'</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ״ו) איבעיא לן תנופה עושה זיקה או לא ואסיקנא בתיקו וא״כ לא היה לרבינו לכתוב הלכה פסוקה בדבר וכבר השיגו הראב״ד וכתב א״א ספק הוא בגמרא עכ״ל. ואפשר שטעם רבינו מדאמרי' בתר הכי א״ל אביי לרבא מ״ש ב' כבשים דמעכבי לחם ומאי שנא שבעה כבשים ופר ואילים דלא מקדשי לחם ולא מעכבי א״ל הואיל והוזקקו זה לזה בתנופה משמע דס״ל דתנופה עושה זיקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי הלחם הבאות בפני עצמן וכו'.</b> ברייתא וגמרא שם: \n",
+                "<b>הפר ושני האילים וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני פרים של מוסף היום ופר וכו'.</b> משנה שם הפרים והאילים והכבשים והשעירים אינם מעכבים זה את זה ובגמרא הני פרים וכבשים וכו' דעצרת וכו' אילים דהיכא וכו' אי דתורת כהנים הויה כתיב בהו לעולם דעצרת דתורת כהנים וה\"ק לא אילים דתורת כהנים מעכבי ליה לאיל דחומש הפקודים ולא איל דחומש הפקודים מעכב לאילים דתורת כהנים אלא פרים דאפילו אהדדי לא מעכבי ואילים דהכא והכא הוא דלא מעכבי אינהו מעכבי תנא מילי מילי קתני. פי' וגבי פרים וכבשים אין מעכבים אפילו אהדדי אבל אילים אהדדי מעכבי אלא שבתורת כהנים עם של חומש הפקודים אינם מעכבין אלו לאלו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שבעה כבשים וכו' אינם מעכבים כו'.</b> לא אלו את אלו ולא הם בעצמם וכמו שביאר מיד שאין המוספין מעכבין וכו' והוא כמו שנתבאר מהמשנה דבהו אין עיכוב כלל ומילי מילי קתני. ודברי רבינו מדוייקים כן דגבי פרים כתב שני פרים אין מעכבין זה את זה וגבי אילים לא כתב כן אלא כתב איל וכו' ושני אילים אין מעכבין ולא כתב כמו שכתב גבי פרים אין מעכבין זה את זה מוכח דשני אילים גופייהו מעכבין ולא דמו לפרים וגבי פרים היה יכול לכתוב כמו שכתב גבי אילים דהתם נמי איכא פר אחד ושני פרים אלא ודאי לכך נתכוון. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם נשחטו כולן מעכבין זה את זה.</b> שם (דף מ\"ו:) אמר ר\"י הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה ואי זו היא זיקה שלהם שחיטה ופירש\"י שאם הוזקקו זה לזה שהיה ביחד ואח\"כ אבד לחם או כבשים שמעכבין זה לזה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באיבוד חבירו ואי זו היא זיקה שלהן הקבעתן יחד שחיטה שאם היה לחם בשעת שחיטה ואח\"כ אבד או לחם או כבשים אבד הכל. ויש לתמוה על מה שכתב הראב\"ד איל של מוסף וכו' א\"א לא ידעתי שחיטה זו בכאן מה היא והל\"ל אבל הן עצמן דת\"כ מעכבין זה את זה מ\"ט הויה כתיב בהו עכ\"ל, שהרי מ\"ש רבינו שאם נשחטו מעכבין זה את זה מבואר הוא בברייתא וכדברי ר\"י שכתבתי. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דעת הראב\"ד כרש\"י דההיא דר\"י אכבשים שאין מעכבין את הלחם לחוד קאי דבהנהו דוקא קובעת שחיטה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואינם חייבים להקריב השאר למחר וכו': לא מצאו אלא שני כבשים וכו'.</b> בפרק התכלת (מנחות דף מ״ט) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באחד בתשרי מקריבים מוסף היום וכו'.</b> מפורש בפרשת פנחס. \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך אם חל להיות בשבת היו שם ג' מוספין וכו'.</b> בפ' החליל (סוכה דף נ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו.</b> משנה בזבחים ר״פ כל התדיר (זבחים דף פ״ט): \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב היה לפניו תדיר ומקודש וכו'.</b> שם (דף צ':) בעיא דלא איפשיטא ולפיכך פסק רבינו דאי זה מהם שירצה יקדים ופירש\"י תדיר ומקודש כגון דם עולת תמיד ודם חטאת התמיד תדיר והחטאת מקודש ממנו כדתנן דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עבר או שכח ושחט את שאינו תדיר וכו'.</b> שם (דף צ') בעיא בשחט את שאינו תדיר תחלה ומשמע דאיפשיטא ולמד רבינו ממנו לשחט את הפחות בקדושה תחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואם נשחטו שניהם כאחד יהיה זה ממרס בדם וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו בפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״א) שחט קרבן פסח קודם לתמיד יהיה אחד ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דם חטאת קודם לדם עולה וכו' איברי עולה קודמין לאימורי חטאת וכו'.</b> משנה שם זבחים (דף פ\"ט): \n",
+                "<b>דם חטאת ואיברי עולה וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש דם העולה ודם אשם וכו'.</b> בעיא שם (דף צ') ואתינן למיפשטה מדתנן חטאת קודמת לאשם חטאת הוא דקדמה ליה לאשם אבל עולה לא מאי לאו דם לא אאימורים דיקא נמי דקתני מפני שהיא מתנה ש\"מ. ולפ\"ז משמע דבעיין אפשיטא ורבינו דמשמע מדבריו דלא איפשיטא אפשר שלא היה גורס האי דיקא נמי דקתני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת קודמת לעולה וכו'.</b> משנה וברייתא שם. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שהכוונה שישחוט החטאת ויקריב אותה לגמרי ואח\"כ העולה ולעיל דמפליג בין דם לאיברים שאמרו שהדם של חטאת הוא שקודם ואיברי עולה קודמין היינו כשנשחטו שניהם ושני הדמים לפנינו ואנו באים לידע אי זה דם יקדום שזורק של חטאת ואחר שזורק שני הדמים ואיברי שניהם לפנינו ואנו באים לדון על האיברים אז מקדים של עולה מפני שכולה כליל עכ\"ל. והאריך להוכיח שכן צריך לפרש. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בשעת הפרשה וכו' x.</b> תוספתא פרק י' דזבחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בקרבנות החג אינו כן וכו' עד שכך הוא סדר הכתוב בתורה.</b> בפרק כל התדיר (זבחים דף צ') וכרבינא דאמר כמשפט כתיב בהו: \n",
+                "<b>שעיר ע\"ז קודם לשעיר נשיא.</b> בסוף הוריות (דף י\"ג) ויהיב טעמא משום דהאי צבור והאי יחיד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושעיר נשיא קודם לשעירת יחיד.</b> שם ויהיב טעמא משום דהאי מלך והאי הדיוט. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושעירת יחיד קודמת לכבשה.</b> שם ואע\"ג דאמר התם אביי דתנאי היא פסק רבינו כתנא דסתם גמרא כוותיה ויהיב טעמא התם שעירה עדיפא שכן נתרבה אצל ע\"ז ביחיד. ונראה שרבינו מפרש דה\"ק שכשנכתבה אצל ע\"ז ביחיד לא לענין זה לבדו נתייחדה שהרי לחטאות אחרות היא באה ונתרבית לבא גם על ע\"ז דיחיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו חטאת העוף של יולדת קודמת לכבשה.</b> תוספתא פ\"י דזבחים פירוש לכבשה לכבש שלה במפיק ה\"א וה\"ק החטאת בכל ענין קודם לעולה אפילו של יולדת שאינה על חטא ידוע: \n",
+                "<b>חטאת קודמת לאשם וכו'.</b> עד שהם מיני דמים. משנה בפרק כל התדיר (זבחים דף פ״ט:): \n",
+                "<b>וכל החטאות שבתורה וכו'.</b> משנה שם (דף צ':) ופירש\"י מפני שהוא בא על ידי הכשר מפני שהוא בא להכשיר את המצורע לקדשים ולביאת המקדש הילכך חשיבות הוא לגביה שטהרה תלויה בו: \n",
+                "<b>ומ\"ש והתודה קודמת לאיל נזיר וכו'.</b> שם (דף צ') בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>הרי שהיו לפניו חטאת העוף ומעשר וכו' היו שם חטאת העוף ומעשר ועולת בהמה וכו'.</b> שם (דף צ':) איבעיא להו חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר איזה מהם קודם וכו' הכא תרגימו מין זבח עדיף במערבא אמרי עיילא בה עולת בהמה בחטאת העוף ואגבהתה ממעשר. ופירש\"י הכא תרגימו בבבל. מין זבח עדיף ויקדים מעשר ואח\"כ חטאת ועולה דאילו עולת בהמה לא מצי קדמה לחטאת העוף מגזירת הכתוב. עיילא בה חשיבות דעולת בהמה שבאה עמה והיא חשובה ממעשר שהיא קדשי הקדשים וכליל ומגזירת הכתוב החטאת קודמת ואע\"פ שזו מין זבח. ואגבהתה ממעשר לבטל חשיבות שם מין זבח שבו דהא בעולה נמי איתיה לאותה חשיבות ובטל ליה מגזירת הכתוב הילכך יקדים חטאת העוף לעולה ועולה למעשר. ופסק רבינו כבני מערבא משום דמסתבר טעמייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שהיו מיני בהמה הרבה ממין קרבן אחד וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>העומר קודם לכבש הבא עמו וכו' עד לדבר הבא בגלל הלחם.</b> ברייתא בסוף הוריות (דף י\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחת האיש קודמת למנחת האשה וכו'.</b> תוספתא פ\"י דזבחים. \n",
+                "<b>ומ״ש מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה וכו' מנחת נדבה ומנחת סוטה אי זו מהם שירצה יקדים.</b> בעיא בפרק כל התדיר (זבחים דף צ') נדבה קודמת שכן טעונה שמן ולבונה א״ד מנחת סוטה קודמת שכן באה לברר עון ולא איפשיטא הלכך אי זו מהם שירצה יקדים דשקולות הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מנחות קודמין ליין וכו' עד והבא אחרון קרב אחרון.</b> תוספתא פ\"י דזבחים אע\"פ שיש בה קצת ט\"ס ומשמע התם שמה שאמרו אימתי בזמן שבאו כולם כאחת וכו' קאי גם למנחת האיש קודמת וכו' ומנחת חטים קודמת וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בכל יום ויום מימי החג וכו'.</b> בפרק החליל (סוכה דף נ״ה) ופירש״י ואם חל שבת באחד מהם ידחו שיר המועד מלפני שיר שבת ימוטו ידחה שהוא שיר אחרון ונדחה מפני שאמרו באחד בשבת שיר שהיה ראוי לומר אתמול שאין מדלגין סדר השיר ובשני שיר של אחד בשבת נמצא האחרון נדחה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו.</b> בהלכות כלי המקדש פ\"ג ופ\"ד. \n",
+                "<b>ומ״ש וכולם עובדים בשוה ברגלים ובחג הסוכות היה כל משמר מקריב פר אחד או איל אחד וכו' עד ובשמיני חוזרים לפייס כולם כאחד כשאר הרגלים.</b> משנה בפרק החליל (סוכה דף נ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כמו שביארנו.</b> הוא בהלכות כלי המקדש פ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת היה שם מנחת נסכים וכו'.</b> משנה בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק״ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא היו מערבים אותם.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ולעולם אין מערבים נסכים וכו'.</b> בפרק שתי מדות (מנחות דף פ״ט) תנן מערבין נסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים של יחיד בשל ציבור של יום בשל אמש אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו כשרים אם עד שלא בלל פסול ובגמרא ורמינהי והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים אר״י אם נתערבו קאמר א״ה ואין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואפילו נתערבו נמי לא והא מדקתני סיפא בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו כשרים מכלל דרישא לכתחילה קאמר אמר אביי ה״ק מערבין יינן אם נתערבה סלתן ושמנן ויין לכתחלה לא והתניא בד״א בסלת ושמן אבל יין מערבים אלא אמר אביי ה״ק היכא דהוקטר סלתן ושמנן מערבין יין לכתחילה היכא דלא הוקטר אם נתערב סולתן ושמנן מערבין נמי יינן ואם לאו אין מערבין דילמא אתי לערובי סלת ושמן לכתחלה. ופירש״י מערבין נסכי פרים האי מיין ושמן קאמר וה״ק מערבין יין נסכי פרים ביין נסכי אילים ואע״ג דלפר אית ליה ג' עשרון סלת וחצי ההין יין ושמן ולאיל שני עשרון סלת ושלישית ההין יין וכן שמן אעפ״כ מערבין זה בזה משום דשניהן בלילתן שוה דלתרווייהו איכא שני לוגין לעשרון דבאיל כתיב שלישית ההין לאיל דהיינו ארבעה לוגין והוא הדין לשמן וכתיב שלשה עשרונים לפר דהיינו שני לוגין לעשרון וכיון דבלילתן שוה מש״ה מערבין נסכיהם ומערבין נמי נסכי כבשים בנסכי כבשים כגון בנסכי מוספין משום דתרוייהו בלילתן רכה דבשניהם יש שלשה לוגין שמן לעשרון וכו'. אבל אין מערבין וכו' משום דהללו בלילתם רכה והללו בלילתן עבה. בללן לנסכי פרים בפני עצמן ולנסכי כבשים בפני עצמן ושוב נתערבו כשרים ואם נתערבו עד שלא בלל פסולה. שלא יערב חלבים הכי נמי לא יערב נסכים. אמר ר' יוחנן לא תימא מערבין לכתחלה אלא אם נתערבו קאמר והא דקתני והקטיר שלא יערב לכתחלה מיירי. א״ה דקתני במתני' אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים דאפילו נתערבו דיעבד נמי לא והא מדקתני סיפא נתערבו כשרות דהיינו דיעבד מכלל דרישא אין מערבין לכתחלה וה״ה רישא דרישא נמי מערבין לכתחלה והדרא קושיא לדוכתיה שלא יערב חלבים בחלבים. אמר אביי ודאי רישא דמתני' דתני מערבין לכתחלה היא ולא תיקשי לך ונתערבו נסכים דמתני' ביינן קא מיירי וה״ק מערבין יינן של נסכים פרים ואילים לכתחלה אם נתערב כבר סלתן בשמנן מאליהן הואיל והתחיל לערב ליכא משום לא יערב חלבים והא דתני אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים אפילו היכא דנתערב סלתן ושמנן. ויין לכתחילה לא אפילו דכבשים ופרים אם לא נתערב סלתן ושמנן והא תניא במה דברים אמורים דאין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים בסלת ושמן אבל יין מערבין לכתחלה בין נתערב סלתן ושמנן בין לא נתערב אלא אמר אביי היכא דהוקטר כבר סלתן ושמנן של פרים ואילים כמצותן מערב יין לכתחלה דליכא למיחש דילמא אתי לערובי סלתן ושמנן דבני הקטרה נינהו ואיכא משום והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים שהרי כבר מעורבין ועומדין ואם לאו דלא הוקטר סלתן ושמנן אין מערבין דחיישינן דילמא אתי לאיערובי סלת ושמן לכתחילה דאסור שלא יערב חלבים בחלבים והא דקתני ברישא אבל יין מערבין היינו אם הוקטר סלתן ושמנן והא דקתני מציעתא דמתניתין אבל אין מערבין היינו בשלא נתערב סלתן ושמנן עכ״ל. נמצא דאין מערבין חלבים בחלבים ולא סלתן ושמנן מדינא דכתיב והקטירו ויין ביין אין מערבין לכתחלה משום גזירה וסלתן ושמנן לעולם אין מערבין אלו עם אלו ואם בללו אלו בפ״ע ואלו בפ״ע ואח״כ נתערבו כשרים אם עד שלא בלל פסל ויין אם הוקטר שמנן ויינן מערבין יינן לכתחלה ואם לא הוקטרו אם נתערב סלתן ושמנן מערבין נמי יינן לכתחלה ואם לאו אין מערבין. ומדכתב רש״י והא דקתני מציעתא דמתני' אבל אין מערבין היינו בשלא נתערבו סלתן ושמנן משמע בהדיא דהא דתנן מערבין נסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי ביין היא שנוייה וכן פירשה רבינו גם בפירוש המשנה אלא שרש״י מפרש דמיירי בשלא נתערבו ורבינו מפרש לה בשנתערבו. ועל פירש״י קשה לי דאי כשלא נתערבו מיירי מאי איריא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים אפילו נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי אין מערבין יינן משום גזירה. לכן נ״ל למחוק ברש״י תיבת בשלא ולגרוס והא דקתני מציעתא דמתני' אבל אין מערבין היינו אפילו נתערבו סלתן ושמנן ומה שפירש״י במתניתין בנסכי סלת ושמן הוא למאי דקס״ד ולפ״ז הא דקתני אם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן וכו' מילתא באפי נפשה היא דהא לא קאי איין דאיירי ביה ברישא אלא אסלת ושמן x ומשמע דאכולהו קאי אפילו לנסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים דכיון דטעמא משום דכתיב והקטירו בהני נמי איכא משום והקטירו. וא״ת א״כ דמערבין ואין מערבין דקתני רישא ביין מיירי מ״ש הני מהני וי״ל דכיון דנסכי כבשים אינם שוים לנסכי פרים ואילים מחמירין בהו טפי שאפילו נתערבו סלתן ושמנן אין מערבין יינן כל זמן שלא הוקטרו סלתן ושמנן. וע״פ הדברים האלה נתבארו דברי רבינו עד סוף הפרק, אלא שאצל מ״ש וכשמערב נסכי פרים ביין נסכי אילים נראה שצריך להגיה ולכתוב וכשמערב מערב יין נסכי פרים ביין נסכי אילים יין נסכי כבשים ביין נסכי כבשים: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות תמידין ומוספין בס\"ד. . </b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..33d903229267e0a21327378af9f68154388b709f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,260 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ביום הצום מקריבין תמיד בשחר וכו'.</b> מפורש בתורה פ' אחרי מות ופרשת פנחס. \n",
+                "<b>ומ״ש ואיל הבא משל צבור האמור בפרשת אחרי מות והוא האיל האמור בחומש הפקודים.</b> בפ' בא לו (יומא דף ע':) פלוגתא דרבי ור' אלעזר בר״ש דרבי סבר אחד הוא ור' אלעזר בר״ש סבר אחד האמור בפרשת אחרי מות ואחד האמור בחומש הפקודים ופסק כרבי משום דהלכה כרבי מחבירו ועוד דאמרינן התם דר״מ ור״א סברי כוותיה. \n",
+                "<b>ומ״ש והוא נאכל לערב.</b> משנה בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבודת כל ט\"ו בהמות אלו וכו'.</b> בפ\"ק דיומא (דף ל\"ב:) ובהוריות (דף י\"ב) כל עבודות יוה\"כ אינם כשירות אלא בכ\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד כהן המשוח בשמן המשחה או המרובה בבגדים.</b> הכי משמע במשנה פירקא בתרא דהוריות (דף י\"א) והכי תניא התם בהדיא בדף י\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כ\"ג: ומ\"ש וכן שאר הקטורת של יום זה וכו' והטבת הנרות הכל עשוי בכ\"ג.</b> נראה דמשמע ליה הכי מדתנן בריש יומא (דף י\"ד) כל שבעת הימים הוא מקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות והיינו כדי שיהא מלומד לעשותם ביוה\"כ: \n",
+                "<b>כתב</b> הריטב\"א בפ\"ק דיומא בשם הרמב\"ם דמדאורייתא אין חובה בכ\"ג אלא בעבודת היום ממש אבל תמידין ועבודות של כל יום כשירות בכהן הדיוט אלא דמצוה בכ\"ג ור\"ש כתב דאפי' תרומת הדשן שהיתה עבודת לילה אינה כשירה אלא בכ\"ג ולדעת ר\"ש והרז\"ה אין פייסות ביוה\"כ לפי שכל העבודות בכ\"ג אבל הגאונים בפיוטיהם הזכירו פייסות ביוה\"כ לכן כתב הרמב\"ן בספר המלחמות דאף ביוה\"כ היו פייסות אחד לתרומת הדשן והשני מי מדשן מזבח הפנימי והמנורה דמכשירי עבודה הם ונעשים בכהן הדיוט וסידור המערכות ושני גזרי עצים הכל נעשה בכהן הדיוט שהם מכשירי עבודה. ה\"ג מי מוליך מחתה למזבח פנימי להקטיר וכ\"ג מקטיר וזה מוליך המחתה גחלי אש עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו.</b> משנה בריש יומא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול וכו'.</b> משנה בריש יומא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת ימים אלו שמא תמצא אשתו נדה וכו'.</b> שם (דף ז') בגמרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומתקינין לו כהן אחר שאם יארע בו פיסול וכו'.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>בין שאירע בו פיסול קודם תמיד של שחר וכו' אינו צריך חינוך אלא עבודתו מחנכתו וכו'.</b> שם (דף י\"ב) פלוגתא דאמוראי ופסק כרב פפא משום דברייתא מסייעא ליה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומתחיל מעבודה שפסק בה ראשון.</b> הכי משמע שם לרב פפא: \n",
+                "<b>עבר יום הכפורים וכו'.</b> שם (דף י\"ב:) ת\"ר אירע בו פיסול ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה גדולה עליו דברי ר\"מ ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכ\"ג ולא לכהן הדיוט וכו' כ\"ג משום איבה כהן הדיוט משום מעלים בקדש ולא מורידין אמר רבה בר בר חנה אמר ר\"י הלכה כר' יוסי ומודה ר' יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשירה וכו' ואם מת ראשון שחוזר לעבודתו. ויש לתמוה על רבינו שפסק כר' יוסי ולא שבק מלמינקט לישנא דר\"מ והוי כמזכי שטרא לבי תרי. וי\"ל דלישנא דכל מצות כהונה גדולה עליו כולל שני דברים אחד שהוא עובד בכ\"ג שני שהוא אסור בדברים שכ\"ג אסור בהם ור' יוסי לא פליג עליה אלא במאי דאמר שהוא עובד בכ\"ג אבל במאי דאמר דאסור בדברים שכ\"ג אסור בהם מודה דהא מדינא עובד בכ\"ג אי לאו משום איבה. ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו שאינו ראוי לכהן הדיוט וי\"ל דממ\"ש כל מצות כהונה גדולה עליו משמע. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבעת ימים אלו וכו'.</b> בפ\"ק דיומא (דף ח') תניא אחד כ\"ג של יוה\"כ ואחד שורף את הפרה מזין עליו כל שבעה וכו' דברי ר\"מ ר' יוסי אומר [אין מזין עליו אלא] שלישי ושביעי בלבד ר' חנינא סגן הכהנים אומר כהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה כ\"ג ביום הכפורים אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי (בלבד) וכיון דר' יוסי ור' חנינא סברי בשל יום הכפורים בשלישי ובשביעי הלכתא כוותייהו ובלאו הכי הא קי\"ל דהלכה כר' יוסי לגבי ר\"מ. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חל שבת בשלישי או בשביעי שלו דוחין את ההזייה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבעת ימים מרגילין אותו בעבודות וכו' עד מתעסקין עמו עד שיגיע זמן שחיטה.</b> במשנה פירקא קמא דיומא (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולא היו שוחטין עד שמכירים שעלה עה\"ש בודאי וכו'.</b> משנה בפ\"ג דיומא (דף כ\"ח) ופ\"ג דתמיד (דף ל'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מעשה התמידין והמוספין וכו'.</b> בפ\"ג דיומא (דף ל\"א ל\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל עת שישנה הבגדים וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד בתחלה פושט בגדי חול שעליו וטובל וכו' עד עם החביתין והנסכים.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומטיב את הנרות וכו'. א\"א אמת כך הוא לשון המשנה וכו'. כוונת הראב\"ד שהוא סבור שפירוש בהטיבו את הנרות אינו הדלקת הנרות כמ\"ש רבינו בפרק שלישי מתמידין ומוספין אלא הטבת הנרות היינו דישונן ותיקון הפתילות החדשות וכסברת האחרונים שנתבאר בתשובות הרשב\"א סימן ש\"ט שהם סוברים שלא היה מדליק הנרות אלא בין הערבים בלילה ובבקר היה מטיבן ולא מדליקן זולת נר המערבי שלא היה מטיבו בבקר לפי שצריך שיהיה דולק תמיד ובין הערבים היה מטיבו ומדליקו ועליו קתני ומטיב את הנרות. ורבינו סבור שגם בבקר היה מדליק הנרות דבהטיבו היינו בהדליקו כמו שכתב בפרק ג' מתמידין ומוספין וא\"כ בין הערבים היה נכנס לדשנן ולתקנן ולהדליקן ולדידיה אתי שפיר לישנא דמתני' דקתני בין הערבים ומטיב את הנרות כלישנא דכתיב בבקר בהטיבו את הנרות. \n",
+                "<b>ומ״ש ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום.</b> במשנה פרק בא לו (יומא דף ע') פלוגתא דתנאי ופסק כר״ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו וכו' עד ולובש בגדי חול ויוצא.</b> מבואר במשנה מפרק ג' דיומא עד סוף פרק שביעי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הטבילות האלו והקידושין כולן במקדש וכו'.</b> משנה בפ\"ג דיומא. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאינה אלא להוסיף כוונתו וכו'.</b> פרק ג' דיומא (דף ל') בברייתא פלוגתא דבן זומא ור\"י ופסק כר\"י: \n",
+                "<b>וכל כהן שלא טבל וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה כהן גדול זקן או חולה וכו'.</b> משנה וברייתא שם (דף ל\"א ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור וכו' עד שלא ייגע.</b> משנה בפרק רביעי דיומא (דף מ\"ג): \n",
+                "<b>בכל יום ויום היו על המזבח וכו'.</b> פלוגתא דתנאי משנה שם ופסק כרבי יוסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שנאמר בתורה וכפר בעדו וכו' מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים.</b> ברייתא בפ\"ג דיומא (דף ל\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצאת [למד] שהוא מתודה ביום זה ג' וידויים וכו' עד עשר פעמים.</b> במשנה ובברייתא בפרק הנזכר (דף ל\"ו ל\"ז) ובפ' טרף בקלפי. \n",
+                "<b>ומ״ש ובכולם היה מזכיר השם ככתבו וכו' בראשונה היה מגביה את קולו בשם וכו' עד אפי' חביריו הכהנים.</b> ברייתא בריש פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכהנים והעם העומדים בעזרה וכו'.</b> במשנה פ״ג דיומא (דף ל״ה:) ובפ' טרף בקלפי (יומא דף ל״ט) ובפ' שני שעירי (יומא דף ס״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובשלשת הוידויים היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים וכו': וכל היום כשר וכו'.</b> משנה בסוף פרק שני דמגילה (דף כ':): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שני הגורלות וכו'.</b> עד ובבית שני עשו אותם של זהב. בפרק ג' דיומא (דף ל\"ו). \n",
+                "<b>ומ״ש ומניחים הגורלות בכלי אחד וכו' עד וקלפי שמו.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף ל״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היכן מגריל וכו'.</b> משנה בפ\"ג דיומא (דף ל\"ז) בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח ובגמרא מדקאמר לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי מני ראב\"י היא דתניא צפונה לפני ה' שיהא צפון כולו פנוי דברי ראב\"י והא רישא ר\"א בר\"ש היא כולה ראב\"י היא ותני בבין האולם ולמזבח. ופירש\"י מדקאמר לצפון המזבח שהוצרך למשכו מכנגד המזבח ולצפון. מכלל דמזבח לאו בצפון הוה קאי. אין כלום מהמזבח בצפון העזרה ואי הוו קיימי כנגד מזרחה של מזבח פורתא לאו בצפון קיימי. צפונה על ירך המזבח צפונה ל' אויר משמע אל צפון שהוא האויר הפנוי. והא רישא ר' אלעזר בר\"ש דאמר מזבח מקצתו בצפון שהכשיר שחיטת הפר בין האולם ולמזבח. כולה ראב\"י ותני ברישא פרו היה עומד כבין האולם ולמזבח סמוך לבין האולם ולמזבח אצל מקצוע צפונית של מזבח שהיה מקרבו אצל הפתח בכל יכולת משום חולשא דכ\"ג ויותר מכאן לא היה יכול לקרבו דאי מעייל ליה כנגד מזרח המזבח לאו בצפון הוא עכ\"ל. ומשמע דהלכה כראב\"י אי משום דמשנתו קב ונקי או משום דסתם לן תנא כוותיה. ורבינו שכתב כאן כוותיה שפיר. אבל יש לתמוה על מ\"ש בפ\"ד ופרו היה עומד בין האולם למזבח ולראב\"י ה\"ל לכתוב כבין האולם ולמזבח ונראה שצריך להגיה שם כן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומעמיד השעירים פניהם למערב ואחוריהם למזרח.</b> הכי תניא בפרק הנזכר (דף ל\"ו) כיצד סומך הזבח עומד בצפון ופניו למערב ואע\"ג דתנן התם (דף ל\"ה:) פרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב ואמרינן בגמ' היכי משכחת לה אמר רב בעוקם ראשו הא אמרינן בגמרא ונוקמיה להדיא אמר אביי גזירה שמא ירביץ גללים. ופירש\"י ונוקמיה להדיא אחוריו למזבח ופניו להיכל. שמא ירביץ גללים וגנאי הוא להראות בית הרעי שלו לצד המזבח והכי שפיר טפי להיות זנבו בצפון וראשו לדרום נמצא זנבו שלא כנגד המזבח שאינו מושכו לצד דרום כל אורך הפר אלא שיהא מקצת גופו בין האולם ולמזבח עכ\"ל. וא\"כ הכא דמעמידן במזרח העזרה לצפון המזבח דליכא למיחש שמא יראה בית הרעי שלו לצד המזבח שהרי הם מרוחקים מהמזבח לצד מזרח העזרה מעמידן כדתניא הזבח עומד בצפון ופניו למערב וממילא דהוו אחוריו למזרח. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכ\"ג בא לשם והסגן מימינו וראש בית אב משמאלו.</b> משנה שם (דף ל\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש טרף בקלפי והעלה שני גורלות וכו' עד ושל שמאל על של שמאל.</b> משנה בפ' טרף בקלפי (יומא דף ל״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא נתן לא עירב אלא שחיסר מצוה שההנחה מצוה שאינה מעכבת.</b> הכי אמרינן שם (דף מ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש וההגרלה מעכבת.</b> שם אסיקנא למ\"ד הגרלה לא מעכבא בתיובתא. לפיכך ההנחה כשירה בזר והעלאת הגורלות מן הקלפי פסולה בזר. נלמד ממ\"ש בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקושר לשון של זהורית וכו' עד כנגד בית שחיטתו.</b> שם במשנה (דף מ\"א) ומפרש הגמ' דה\"ק ולנשחט יקשרנו כנגד בית שחיטתו שלא יתערב זה בזה ולא באחרים. ופירש\"י דקושר לנשחט לשון כנגד צוארו. ויש לתמוה על רבינו שסתם במקום שהיה לו לפרש. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהלשון משקל שתי סלעים.</b> שם פלוגתא דאמוראי ומשמע התם כמאן דאמר הכי. \n",
+                "<b>ומ״ש ושוחט את פר החטאת אשר לו ואת השעיר שעלה עליו הגורל וכו' עד אלא כמצליף.</b> במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בין בדי הארון קרוב לכפורת בטפח: ומ\"ש ואח\"כ מערב שני הדמים וכו' עד אמצעו של מזבח זה.</b> משנה בפרק הוציאו לו שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל אלו המ\"ג הזיות טובל אצבעו בדם טבילה על כל הזיה וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דיומא ובגמרא פ' דם חטאת ופ\"ק דמנחות. \n",
+                "<b>ומ״ש ושיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון.</b> משנה בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ח ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח״כ משלח את השעיר החי ביד איש המוכן וכו' עד להוציאן לבית השריפה.</b> במשנה בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומוציא את אימוריהן ונותנם בכלי ומקטירן.</b> לישנא דמתניתין נקט והיה ראוי לכתוב להקטירן כדמגיה בגמרא ולא חש מפני שסמך על מ\"ש בפ\"ד כיצד הוא הסדר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומנתחין אותם שם בעורן כמו שביארנו.</b> הוא בפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שהגיע שעיר למדבר וכו' עד סוף הפרק.</b> במשנה פ' בא לו כ״ג (יומא דף ס״ח:) זולת חתימת הברכות שאינם מבוארות בגמרא אבל בירושלמי שם נזכרו קצתם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סדר כל המעשים וכו'.</b> פ\"ב דיומא (דף כ\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש כשיגיעו לשחוט את התמיד פורסין סדין של בוץ בין כ\"ג ובין העם וכו' עד והחביתין והנסכים.</b> משנה פ\"ג דיומא (דף ל'). \n",
+                "<b>ומ״ש ואחר התמיד מקריב הפר ושבעת הכבשים של מוסף היום.</b> פלוגתא דתנאי במשנה פ' בא לו (יומא דף ע') ופסק כר״ע: \n",
+                "<b>ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל וכו' עד לפני ה' תטהרו.</b> במשנה פ\"ג דיומא (דף ל\"ה:). \n",
+                "<b>ואח״כ מגריל על שני השעירים וכו' עד ומניחן על הרובד שבעזרה.</b> במשנה פ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ונותנו למי שמנדנדו כדי שלא יקרוש (ומניחו) על הרובד של היכל מבחוץ.</b> לשון המשנה על הרובד הרביעי שבהיכל ופריך בגמ' והא כתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד וא\"כ איך היה ממרס בהיכל ותירצו תני של היכל. ופירש\"י כל הרצפה עשויה שורות שורות טבלאות אבני שיש וכל שורה קרויה רובד. תני של היכל כשיוצא מהיכל לעזרה מונה את הרובדין והוי האי רביעי להיכל. \n",
+                "<b>ומה שכתב וחותה בה אש מעל המזבח מן הסמוך למערב וכו': ומוציאין לו את הכף וכלי מלא קטרת וכו'.</b> במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף מ״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש דקה מן הדקה.</b> בפ\"ק דכריתות (דף ו') בברייתא דפטום הקטרת. \n",
+                "<b>ומ״ש לא מחוקות ולא גדושות.</b> בפ' הוציאו לו (יומא דף מ״ח) בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>כבר ביארנו שהולכה בשמאל פוסלת וכו'.</b> מהל' ביאת המקדש פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה וכו'.</b> בר״פ הוציאו לו (יומא דף מ״ז). וק״ל כיון שהולכה בשמאל פוסלת היאך הכשירו כאן מפני טעמים הללו. ואפשר דהולכה בשמאל לא פסלה אלא מדרבנן א״נ אע״ג דהולכה בשמאל בדם פסלה מדאורייתא משום דא״א שלא בהילוך בקטרת לא פסלה ובהכי אכשר רחמנא: \n",
+                "<b>ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים וכו' עד על אבן השתיה.</b> במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף מ״ט ע״ב): \n",
+                "<b>ומ״ש ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו וכו' וזו היא עבודה קשה שבמקדש.</b> ברייתא בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״א:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וצובר את הקטרת על גבי הגחלים.</b> שם בברייתא הנזכרת וצוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבא וי\"א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת לבא ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפנים במחתה כדי שתהיה הקטרת קרובה לארון ורחוק מפניו שלא יכוה.</b> בפ\"ו דמסכת תמיד (דף ל\"ג). \n",
+                "<b>ומ״ש וממתין שם וכו' שלא להבעית את העם.</b> משנה בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ב:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכך היה מתפלל וכו'.</b> שם בגמ' (דף נ\"ג). ורבינו לא כתב שיפרשו בשעת הזאות הנעשות לפני ולפנים לפי שסמך על מה שכתב בפ\"ג מהל' תמידין זה בנין אב לכל הכפרות וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשעת הקטרת הקטורת וכו' עד ובשעת מתן דמים בהיכל.</b> בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ד): \n",
+                "<b>ואח״כ נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו וכו' עד על יסוד מערבי של מזבח החיצון.</b> במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מן האחרונה וכו'.</b> שם (דף נ\"ח ע\"ב) כר\"א דפליג את\"ק. ונראה שטעם רבינו משום דבגמרא פליגי ר\"מ ורבי יהודה אליביה: \n",
+                "<b>כתוב</b> בתשובות הרשב\"א סימן שפ\"ח אמרת שהוקשה במה ששנינו בפרק הוציאו לו מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית. עכ\"פ משנה זו שנויה לדעת ר' יוסי שסובר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה לצפון לימין הנכנס וכשחוזר מן הפתח למזבח הזהב פוגע תחלה בצפונית מערבית ואינו יכול להתחיל שם כדאמרינן עד דנפיק מכוליה מזבח ומתוך כך הולך מזרחית צפונית הא לרבנן מן הדרום היה יוצא ועכ\"פ צריך להתחיל מדרומית מזרחית. ונפלאתי מדברי הרמב\"ם ז\"ל אחר שפסק גם הוא כרבנן היאך פסק בזו דמצפונית מזרחית הוא מתחיל: \n",
+                "<b>והשיב</b> נ\"ל שהרב ז\"ל סבור דההוא תנא דמהיכן הוא מתחיל לאו ר' יוסי היא אלא תנא אחרינא ור' יוסי הוא דפליג את\"ק בפרופות הדרום כחיצונה לת\"ק מדלא קתני ולא היתה אלא אחת ופרופה מן הצפון והאי תנא דמהיכן הוא מתחיל פליג אפתחא אבל אפרוכות לא דלדידיה נמי אית ליה דשתי פרוכות היו שם וברייתא דאיפליגו בה ר\"ע ור' יוסי דקתני מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית דרומית וכו' דברי ר\"ע ור' יוסי הגלילי אומר מקרן מזרחית צפונית ואוקימנא פלוגתייהו בפתחא או בצפון או בדרום וכתוב בספרים דר\"י הגלילי סבר לה כר' יוסי דאמר פתחא בצפון דר\"ע סבר כר\"מ דאמר פתחא בדרום. ונראה שרש\"י ז\"ל גריס כן לדעת הרב ז\"ל לא גרסינן בה ר\"י הגלילי סבר לה כר' יוסי אלא סבר לה כרבנן דהיינו תנא דמהיכן הוא מתחיל. ובספרים שלנו כן הגיהו בהם סבר לה כרבנן ומחקו גירסת הספרים שכתוב בהם סבר לה כר' יוסי ואפשר דמשום הכי הגיה כן נמצא דלרבנן דמהיכן הוא מתחיל שתי פרוכות היו שם שלא מצינו שחלק בזה בהדיא אלא שהחיצונה פרופה מן הצפון ופנימית מן הדרום וכי נפיק נפיק מן הצפון ובזה יתקיימו דברי הרב ז\"ל שהוא פסק בפרוכות כת\"ק משום דלא אשכח דפליג עליה בהדיא אלא ר' יוסי ויחידאה הוא ובפסחים פסק כת\"ק דמהיכן הוא מתחיל דהוי סתמא בתרא ואע\"ג דמחלוקת ר\"ע ור\"י הגלילי הוא בברייתא ור\"ע כת\"ק וקי\"ל כר\"ע מחבירו אפי' הכי סתמא בתרא דמתני' עדיפא דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו. עוד כתב אמרת עוד וכן הוספתי תמה במשנה זו ג\"כ במה שאמר ר\"א במקומו הוא עומד כלומר שאינו צריך הקפת רגל דודאי מאי דקאמר בתר הכי שעל כולם הוא נותן מלמטה למעלה אדר\"א קאי דלא מצריך הקפה ברגל אלא ביד ונמצא שבשלש הזאות שבשלש קרנות נעשות ברחוק אמה יכול להזות מלמטה למעלה כלומר שמשפיל ידו וזורק כלפי מעלה ואינו חושש שיפול דמו על זרועותיו חוץ מזו שעומד לפני הקרן וקרוב לו ביותר שנותן בה מלמעלה למטה. ואני רואה לר\"מ ז\"ל שפסק שצריך הקפה ברגל ועם זה פסק שעל כולם הוא נותן וכו' ואחר שהוא מסבב הקרנות ברגל מה הפרש בין זו לזו והם כלן סמוכות לו עכ\"ל: \n",
+                "<b>באמת</b> פשוטה של משנה משמע דלת\"ק כולן מלמעלה למטה, הן וכדקתני התחיל מחטא ויורד משום דלדידיה מקיף ברגל ומתני' דקתני על כלן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו בלבד ר' יהודה היא דתניא ר\"י אומר ר\"א אומר במקומו הוא עומד ומחטא על כולם הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו ממש שנותן מלמעלה למטה דאלמא ר\"א בלחוד הוא דתני לה למתני' אבל לרבנן כולן מלמעלה למטה, אלא אפשר שהרב ז\"ל סובר דאף ת\"ק הוא ומ\"מ לא מפקא מדר\"א והא דאמרינן מתני' מני ר' יהודה היא משום דלר\"מ ר\"א אית ליה בכולן נותן מלמעלה למטה חוץ מזו שהיא לפניו באלכסון אמרינן דמתני' ר' יהודה היא דמתני' ודאי אף לכשתמצא לומר דאף ת\"ק היא מ\"מ לא מפקא מדר\"א. ודקא קשיא לך ואחר שהוא מסבב הקרנות ברגל מה הפרש בין זו לזו והרי כלם סמוכות לו אפשר לומר לדעת הרב שזו בלבד שהיא לפניו ממש לפי שיש לו לצאת מכל המזבח נותן מלמעלה למטה כי היכי דלא ליתווסן מאניה אבל בצפונית מערבית שהוא לו באלכסון נותן מיד ממקומו כדי שלא יעבור על המצות וישהא המתנה ואחר כך מקיף ברגל לצפונית מערבית ומשם נותן מיד לקרן מערבית דרומית ונותן מיד לקרן דרומית מזרחית ונמצא שאין מכולן אחת מהן לפניו ממש אלא זו בלבד כנזכר לעיל דרך הרב בזו אע\"פ שפשטה של שמועה נראית כמו שאמרת. עוד כתב אמרת עוד אשוב אתפלא \n",
+                "<b>במ\"ש שבין מזבח למנורה היה עומד</b> והלא המזבח משוך היה כלפי חוץ והוא צריך לצאת מכל המזבח עכ\"ל. ובאמת כך נ\"ל כמו שאמרת אלא שהיה באפשר לומר שהרב סבור דמזבח לפני ה' ממש מדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' דמשמע דביציאתו פוגע במזבח מיד ועוד מדתניא לפני ה' מה ת\"ל דאמר ר' נחמיה לפי שמצינו בפרשת יוה\"כ שעומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרכת יכול אף זה כן ת\"ל מזבח קטרת סמים אשר לפני ה' מזבח לפני ה' ואין כהן לפני ה' דאלמא המזבח לפני ה' ממש שאין דבר חוצץ בין הכהן לפרוכת אלא המזבח בלבד ומנורה ושלחן משוכים כלפי חוץ מן המזבח הפנימי ולחוץ ואינו באפשר שהרי היה מקדים כהן דישון מזבח הפנימי לנרות ואמרינן (דף פ') אמר להם הממונה מ\"ט אמר אביי גמרא גמירנא סברא לא ידענא רבא אמר כדר\"ל דאמר אין מעבירין על המצות ומאי פגע ברישא מזבח הפנימי ואף הרב עצמו כן כתב בפ\"ג מהל' בית הבחירה שכך כתב שם מזבח הקטרת היה מרובע והוא נותן בהיכל מכוון בין הצפון לדרום משוך מבין השלחן והמנורה לחוץ עכ\"ל. ומ\"ש הר\"י קורקוס בזה כתבתי בהל' מעשה הקרבנות פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים בצד הדרום.</b> שם (דף נ\"ח:) איפליגו תנאי ופסק כר' יוסי דאמר בצד דרומי היה נותן וטעמא משום דנמוקו עמו ועוד שהוא מאריה דגמרא טפי מאידך תנא דפליג עליה. וטהרו של מזבח פירשו בגמ' דהיינו גילויו כלומר שמגלה הגחלים והאפר ממקום שמזה. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאיכא למידק שבפ\"ג כתב על אמצעו של מזבח וכן כתב בפרק חמישי ממעשה הקרבנות והיאך כתב כאן בצד הדרום ותירץ דאמצעו לאו דוקא אלא הכוונה לאפוקי שלא היה בקרנות כשאר ההזאות ולעולם בחלק הדרומי מאמצעו היה נותן כאשר כתב וביאר כאן: \n",
+                "<b>ואח״כ בא אצל שעיר המשתלח וכו' עד אחר שהגיע שעיר למדבר.</b> במשנה פ' שני שעירי (יומא דף ס״ח:): \n",
+                "<b>ומה שכתב שהקריאה בעזרת הנשים.</b> בגמרא פרק בא לו (יומא דף ס״ט:): \n",
+                "<b>ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וכו' עד ומקריב תמיד של בין הערבים.</b> משנה וברייתא בפרק בא לו (יומא דף ע') ופסק כר״ע: \n",
+                "<b>ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וכו' עד סוף הפרק.</b> במשנה שם פרק בא לו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל עבודות שעובד בבגדי לבן וכו'.</b> בסוף פרק הוציאו לו (יומא דף ס.) ופסק כרבי יהודה לגבי ר' נחמיה אי משום דהוא מאריה דגמרא טפי ואי משום דר' יוסי אמר אימתי משמע דלפרש דברי תנא קמא אתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטרת שחפנה וכו' וכן שעיר ששחטו וכו'.</b> מימרות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איל ושעיר המוספין וכו'.</b> במשנה בסוף פרק הוציאו לו (יומא דף ס') כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום ויתבאר עוד בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדים דם השעיר וכו'.</b> שם במשנה הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר. ובגמרא (דף ס\"א) אהא דאמר עולא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום תנן הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר ואם איתא יחזור וישחוט מיבעי ליה תרגמה עולא במתנות שבהיכל. ופירש\"י הקדים דם השעיר קס\"ד במתנות שבפנים קאמר דה\"ל שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר. תרגמה עולא במתנות שבהיכל קאמר אבל שחיטת השעיר במקומה היתה לאחר מתן הפר בפנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשפך הדם עד שלא גמר וכו'.</b> משנה וברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גמר מתנות המזבח ואחר כך נשפך הדם אינו צריך להביא דם אחר וכו'.</b> שם בברייתא: \n",
+                "<b>ואם דם הפר הוא שנשפך וכו'.</b> שם אהא דאמר ר' חנינא קטרת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה ולא כלום תנן אם עד שלא גמר מתנות שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה בתחילה בפנים ואם איתא יחזור ויחפון מיבעי ליה בקטרת לא קא מיירי. ופירש רש\"י ומיהו ודאי צריך להקטיר קטרת אחרת אחר שחיטת פר זה, וא\"כ יש לתמוה על רבינו שכתב ויחפון קטרת פעם שנייה קודם שחיטת הפר. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו כתב ששאלו ממנו שמאחר שרבינו כתב בתחלת הפרק קטרת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום היאך כתב כאן שיחפון קטורת פעם שנייה קודם שחיטת הפר. והשיב מאחר ששחט פר בתחלה ולא קרה לו מה שיפסידוהו הנה יותר חפינת הקטרת קודם שחיטת הפר השני מאחר שהוא אחר שחיטת הפר הראשון שלא אירע בו פיסול עכ\"ל. ולשון הגמרא דקאמר בהקטרה לא קא מיירי קשה דמשמע דודאי צריך לחפון אחר שחיטת פר שני, וצריך לדחוק ולומר שרבינו מפרש בקטרת כה\"ג לא קא מיירי רבי חנינא כלומר אין כאן צורך לחפינת קטורת אחר שחיטת פר שני דקודם לו שפיר דמי. ול\"נ דטעות סופר יש כאן וצריך להגיה ולכתוב אחר במקום קודם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין מטמא בגדים וכו'.</b> שם פלוגתא בברייתא (ס\"ח:) ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערב לו דם הפר בדם השעיר.</b> שם (דף נ\"ו) מימרא דרבי ירמיה. ופירש\"י נתערב וכו' קודם שנתן בפנים כלום. והקשה הר\"י קורקוס ז\"ל שא\"כ איך יתן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר וכן לשם שעיר שא\"כ נמצא ששחט שעיר קודם שנתן דם הפר וכבר נתבאר שהוא פסול אלא ע\"כ מיירי כשנתן כבר מתנות לפני ולפנים ובא ליתן מתנות ההיכל וכמו שתירצו בגמרא מתני' דהקדים דבסמוך לכך כתב רבינו קודם שיגמור ההזיות כלומר אבל נתן מקצתן עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתערבו במתנה אחרונה נותן אחת למטה לשם פר וכו'.</b> שם נתערבו לו דמים בדמים במתנות אחרונות וכו' נותן שבע למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר. ופירש\"י במתנות אחרונות אחר שנתן אחת למעלה מדם הפר. ורבינו גורס נתערבו לו דמים בדמים במתנה אחרונה נותן אחת למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתחלפו הכוסות וכו'.</b> שם. ויש בלשון רבינו תוספת שכ' וחוזר ונותן מן השני אחת למעלה ושבע למטה וצריך למוחקו וכך מצאתי בס' מוגה: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל דע שזה ג\"כ מדבר במתנות היכל דמתנות לפני ולפנים א\"א מהטעם שנתבאר בסמוך דשעיר ששחטו קודם הזיות הפר לא עשה כלום וגם בזה לא דק רש\"י עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קבל דם הפר בשתי כוסות וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואותם הכוסות שנתערבו ישפכו לאמה.</b> הכי אמר התם ר\"פ ואף על גב דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה פסק כר\"פ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פר של יום הכפורים אף על פי שכ״ג קונה אותו משלו וכו'.</b> בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״א:). \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם מת כהן גדול קודם שישחט הפר וכו' עד נכנס בדם ומכפר בו.</b> שם (מ\"ט:) פלוגתא דאמוראי ופסק הכי משום דרב אשי דבתרא הוא אמר (נ') מסתברא כמ\"ד דם איקרי פר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שעירי יוה״כ וכו' עד שאין חטאת הצבור מתה.</b> משנה בריש פרק שני שעירי (יומא דף ס״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב והשני מן השנים שהגריל עליהם.</b> בסוף דף ס\"ד פלוגתא דרב ור\"י ופסק כרב דאמר אין בעלי חיים נדחים וכבר כתבתי בפרק ט\"ו מהלכות מעשה הקרבנות למה פסק כן. \n",
+                "<b>ומה שכתב שיקריבו הראשונים.</b> נלמד מדין הפריש חטאתו ואבדה דפסולי המוקדשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פר ושעיר של יוה״כ שאבדו וכו'.</b> בברייתא פרק הוציאו לו (יומא דף נ') ופרק שני שעירי (יומא דף ס״ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר״א ור״ש דאמרי הכי משום דרבים נינהו ועוד דאתו כסתם מתני'. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלו יקרבו הראשונים</b> היינו כרב דאמר בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ד) דסבר לה כר' יוסי דאמר מצותו בראשון. \n",
+                "<b>ומ\"ש וירעו השניים וכו' שאין חטאת הצבור מתה.</b> כבר נתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המום פוסל בשעיר המשתלח וכו' וכן אם נעשה מחוסר זמן וכו' עד היא שחיטתו.</b> שם (ד' ס\"ג ס\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יח-יט)</small> היה טריפה פסול וכו'.</b> בפירקא קמא דחולין (דף י\"א) גבי הא דאמרי' מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא וכו' אתיא משעיר המשתלח וכו': \n",
+                "<b>חלה השעיר וכו' עד בכל דבר שממיתו.</b> בפרק שני שעירי (יומא דף ס״ו ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואיברי שעיר זה מותרים בהנאה.</b> שם (דף ס\"ז) פלוגתא דרב ושמואל ואמר רבא מסתברא כמ\"ד מותרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה וכו'.</b> בפ' ב״ש (זבחים דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבח שלא נתחנך בקטרת לא יזה עליו וכו'.</b> בתורת כהנים פ' ויקרא גבי כהן משיח על פסוק מזבח קטרת הסמים שיתחנך בקטרת הסמים ולא בדם. ופרק התכלת (מנחות דף מ\"ט) שנינו שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חסר מן הקטרת וכו'.</b> בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצוה לפיכך אם שגג בביאה וכו' או שנכנס בקטרת שלימה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקטיר מן הקטרת של קדש הקדשים כו'.</b> נלמד ממה שאמרו בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט ע\"ב) גבי אם הקטיר כזית בחוץ חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חפינת הקטרת עבודה והמחשב' פוסלת בה.</b> בריש פרק הוציאו לו (יומא דף מ\"ח) בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>וכן חתיית הגחלים לקטורת נפסלת במחשבה וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ופסק לחומרא ולא כתב שהיא ספק כמ\"ש באינך בעיי דבסמוך משום דלא שייך למימר ביה לא יחתה לכתחלה דיחזור ויחתה לכתחלה שפיר דמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חפן בראשי אצבעותיו וכו' עד וקרב זו לזו.</b> (דף מ\"ז:) שם בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנתפזרה קטרת מידו על הארץ ואספה.</b> שם (דף מ\"ח) בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שחפן חבירו ונתן לחפניו או שחפן ומת ונכנס שני במה שחפן ראשון וכו'.</b> שם (דף מ\"ט) בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>סליק הלכות עבודת יום הכפורים בס\"ד</b> (סנהדרין פ\"ד) מ\"ט דרבי וכו' גמר חטא חטא מתרומה ורבנן אמרי אמר קרא (ומתו) בו בו ולא במעילה. ופירש\"י וממיתה לחודא הוא דאימעט דגבי מיתה הוא דכתיב בו אבל אזהרה מיגמר גמר להזיד במעילה בגזירה שוה דחטא חטא מתרומה. ומכל מקום אין מקום להשיג על רבינו למה לא הביא אותה ראייה מאחר שהביא ראייה הכתובה בגמ'. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והוא הדין לשאר כל קדש וכו'.</b> אין לתמוה עליו לומר דהא התם מייתי קרא לתודה ושלמים ובכור וחטאת ואשם דהתם באוכל בחוץ ואם תאמר דמקרא אחרינא מייתי לה גמ' בדוכתא אחרינא דבפרק בתרא דתמורה (דף ל\"ב:) אמר ר' ינאי אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד שנאמר נפש כי תמעול מעל וכו' מקדשי ה' המיוחדים לה' אבל חטאת ואשם לא נפקא אלא מדרבי דתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות [אימורי] קדשים קלים למעילה, ואיכא למימר דההיא דפ\"ב דתמורה לא לענין חיוב מלקות במזיד אתמר. וא\"ת מנא ליה דהוא הדין לשאר כל קדש וי\"ל דיליף לה בבנין אב מעולה: \n",
+                "<b>מעל בשגגה משלם וכו'.</b> מפורש בפרשת ויקרא: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9662672a5bc57f135e0325c2a738b330f011c68a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,257 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Service_on_the_Day_of_Atonement",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ביום הצום מקריבין תמיד בשחר וכו'.</b> מפורש בתורה פ' אחרי מות ופרשת פנחס. \n",
+                "<b>ומ״ש ואיל הבא משל צבור האמור בפרשת אחרי מות והוא האיל האמור בחומש הפקודים.</b> בפ' בא לו (יומא דף ע':) פלוגתא דרבי ור' אלעזר בר״ש דרבי סבר אחד הוא ור' אלעזר בר״ש סבר אחד האמור בפרשת אחרי מות ואחד האמור בחומש הפקודים ופסק כרבי משום דהלכה כרבי מחבירו ועוד דאמרינן התם דר״מ ור״א סברי כוותיה. \n",
+                "<b>ומ״ש והוא נאכל לערב.</b> משנה בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבודת כל ט\"ו בהמות אלו וכו'.</b> בפ\"ק דיומא (דף ל\"ב:) ובהוריות (דף י\"ב) כל עבודות יוה\"כ אינם כשירות אלא בכ\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד כהן המשוח בשמן המשחה או המרובה בבגדים.</b> הכי משמע במשנה פירקא בתרא דהוריות (דף י\"א) והכי תניא התם בהדיא בדף י\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כ\"ג: ומ\"ש וכן שאר הקטורת של יום זה וכו' והטבת הנרות הכל עשוי בכ\"ג.</b> נראה דמשמע ליה הכי מדתנן בריש יומא (דף י\"ד) כל שבעת הימים הוא מקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות והיינו כדי שיהא מלומד לעשותם ביוה\"כ: \n",
+                "<b>כתב</b> הריטב\"א בפ\"ק דיומא בשם הרמב\"ם דמדאורייתא אין חובה בכ\"ג אלא בעבודת היום ממש אבל תמידין ועבודות של כל יום כשירות בכהן הדיוט אלא דמצוה בכ\"ג ור\"ש כתב דאפי' תרומת הדשן שהיתה עבודת לילה אינה כשירה אלא בכ\"ג ולדעת ר\"ש והרז\"ה אין פייסות ביוה\"כ לפי שכל העבודות בכ\"ג אבל הגאונים בפיוטיהם הזכירו פייסות ביוה\"כ לכן כתב הרמב\"ן בספר המלחמות דאף ביוה\"כ היו פייסות אחד לתרומת הדשן והשני מי מדשן מזבח הפנימי והמנורה דמכשירי עבודה הם ונעשים בכהן הדיוט וסידור המערכות ושני גזרי עצים הכל נעשה בכהן הדיוט שהם מכשירי עבודה. ה\"ג מי מוליך מחתה למזבח פנימי להקטיר וכ\"ג מקטיר וזה מוליך המחתה גחלי אש עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו.</b> משנה בריש יומא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול וכו'.</b> משנה בריש יומא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת ימים אלו שמא תמצא אשתו נדה וכו'.</b> שם (דף ז') בגמרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומתקינין לו כהן אחר שאם יארע בו פיסול וכו'.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>בין שאירע בו פיסול קודם תמיד של שחר וכו' אינו צריך חינוך אלא עבודתו מחנכתו וכו'.</b> שם (דף י\"ב) פלוגתא דאמוראי ופסק כרב פפא משום דברייתא מסייעא ליה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומתחיל מעבודה שפסק בה ראשון.</b> הכי משמע שם לרב פפא: \n",
+                "<b>עבר יום הכפורים וכו'.</b> שם (דף י\"ב:) ת\"ר אירע בו פיסול ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה גדולה עליו דברי ר\"מ ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לא לכ\"ג ולא לכהן הדיוט וכו' כ\"ג משום איבה כהן הדיוט משום מעלים בקדש ולא מורידין אמר רבה בר בר חנה אמר ר\"י הלכה כר' יוסי ומודה ר' יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשירה וכו' ואם מת ראשון שחוזר לעבודתו. ויש לתמוה על רבינו שפסק כר' יוסי ולא שבק מלמינקט לישנא דר\"מ והוי כמזכי שטרא לבי תרי. וי\"ל דלישנא דכל מצות כהונה גדולה עליו כולל שני דברים אחד שהוא עובד בכ\"ג שני שהוא אסור בדברים שכ\"ג אסור בהם ור' יוסי לא פליג עליה אלא במאי דאמר שהוא עובד בכ\"ג אבל במאי דאמר דאסור בדברים שכ\"ג אסור בהם מודה דהא מדינא עובד בכ\"ג אי לאו משום איבה. ואכתי איכא למידק למה השמיט רבינו שאינו ראוי לכהן הדיוט וי\"ל דממ\"ש כל מצות כהונה גדולה עליו משמע. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבעת ימים אלו וכו'.</b> בפ\"ק דיומא (דף ח') תניא אחד כ\"ג של יוה\"כ ואחד שורף את הפרה מזין עליו כל שבעה וכו' דברי ר\"מ ר' יוסי אומר [אין מזין עליו אלא] שלישי ושביעי בלבד ר' חנינא סגן הכהנים אומר כהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה כ\"ג ביום הכפורים אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי (בלבד) וכיון דר' יוסי ור' חנינא סברי בשל יום הכפורים בשלישי ובשביעי הלכתא כוותייהו ובלאו הכי הא קי\"ל דהלכה כר' יוסי לגבי ר\"מ. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חל שבת בשלישי או בשביעי שלו דוחין את ההזייה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבעת ימים מרגילין אותו בעבודות וכו' עד מתעסקין עמו עד שיגיע זמן שחיטה.</b> במשנה פירקא קמא דיומא (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולא היו שוחטין עד שמכירים שעלה עה\"ש בודאי וכו'.</b> משנה בפ\"ג דיומא (דף כ\"ח) ופ\"ג דתמיד (דף ל'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מעשה התמידין והמוספין וכו'.</b> בפ\"ג דיומא (דף ל\"א ל\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל עת שישנה הבגדים וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד בתחלה פושט בגדי חול שעליו וטובל וכו' עד עם החביתין והנסכים.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ומטיב את הנרות וכו'. א\"א אמת כך הוא לשון המשנה וכו'. כוונת הראב\"ד שהוא סבור שפירוש בהטיבו את הנרות אינו הדלקת הנרות כמ\"ש רבינו בפרק שלישי מתמידין ומוספין אלא הטבת הנרות היינו דישונן ותיקון הפתילות החדשות וכסברת האחרונים שנתבאר בתשובות הרשב\"א סימן ש\"ט שהם סוברים שלא היה מדליק הנרות אלא בין הערבים בלילה ובבקר היה מטיבן ולא מדליקן זולת נר המערבי שלא היה מטיבו בבקר לפי שצריך שיהיה דולק תמיד ובין הערבים היה מטיבו ומדליקו ועליו קתני ומטיב את הנרות. ורבינו סבור שגם בבקר היה מדליק הנרות דבהטיבו היינו בהדליקו כמו שכתב בפרק ג' מתמידין ומוספין וא\"כ בין הערבים היה נכנס לדשנן ולתקנן ולהדליקן ולדידיה אתי שפיר לישנא דמתני' דקתני בין הערבים ומטיב את הנרות כלישנא דכתיב בבקר בהטיבו את הנרות. \n",
+                "<b>ומ״ש ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום.</b> במשנה פרק בא לו (יומא דף ע') פלוגתא דתנאי ופסק כר״ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו וכו' עד ולובש בגדי חול ויוצא.</b> מבואר במשנה מפרק ג' דיומא עד סוף פרק שביעי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הטבילות האלו והקידושין כולן במקדש וכו'.</b> משנה בפ\"ג דיומא. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאינה אלא להוסיף כוונתו וכו'.</b> פרק ג' דיומא (דף ל') בברייתא פלוגתא דבן זומא ור\"י ופסק כר\"י: \n",
+                "<b>וכל כהן שלא טבל וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה כהן גדול זקן או חולה וכו'.</b> משנה וברייתא שם (דף ל\"א ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור וכו' עד שלא ייגע.</b> משנה בפרק רביעי דיומא (דף מ\"ג): \n",
+                "<b>בכל יום ויום היו על המזבח וכו'.</b> פלוגתא דתנאי משנה שם ופסק כרבי יוסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שנאמר בתורה וכפר בעדו וכו' מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים.</b> ברייתא בפ\"ג דיומא (דף ל\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצאת [למד] שהוא מתודה ביום זה ג' וידויים וכו' עד עשר פעמים.</b> במשנה ובברייתא בפרק הנזכר (דף ל\"ו ל\"ז) ובפ' טרף בקלפי. \n",
+                "<b>ומ״ש ובכולם היה מזכיר השם ככתבו וכו' בראשונה היה מגביה את קולו בשם וכו' עד אפי' חביריו הכהנים.</b> ברייתא בריש פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכהנים והעם העומדים בעזרה וכו'.</b> במשנה פ״ג דיומא (דף ל״ה:) ובפ' טרף בקלפי (יומא דף ל״ט) ובפ' שני שעירי (יומא דף ס״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובשלשת הוידויים היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכים וכו': וכל היום כשר וכו'.</b> משנה בסוף פרק שני דמגילה (דף כ':): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שני הגורלות וכו'.</b> עד ובבית שני עשו אותם של זהב. בפרק ג' דיומא (דף ל\"ו). \n",
+                "<b>ומ״ש ומניחים הגורלות בכלי אחד וכו' עד וקלפי שמו.</b> בפרק טרף בקלפי (יומא דף ל״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היכן מגריל וכו'.</b> משנה בפ\"ג דיומא (דף ל\"ז) בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח ובגמרא מדקאמר לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי מני ראב\"י היא דתניא צפונה לפני ה' שיהא צפון כולו פנוי דברי ראב\"י והא רישא ר\"א בר\"ש היא כולה ראב\"י היא ותני בבין האולם ולמזבח. ופירש\"י מדקאמר לצפון המזבח שהוצרך למשכו מכנגד המזבח ולצפון. מכלל דמזבח לאו בצפון הוה קאי. אין כלום מהמזבח בצפון העזרה ואי הוו קיימי כנגד מזרחה של מזבח פורתא לאו בצפון קיימי. צפונה על ירך המזבח צפונה ל' אויר משמע אל צפון שהוא האויר הפנוי. והא רישא ר' אלעזר בר\"ש דאמר מזבח מקצתו בצפון שהכשיר שחיטת הפר בין האולם ולמזבח. כולה ראב\"י ותני ברישא פרו היה עומד כבין האולם ולמזבח סמוך לבין האולם ולמזבח אצל מקצוע צפונית של מזבח שהיה מקרבו אצל הפתח בכל יכולת משום חולשא דכ\"ג ויותר מכאן לא היה יכול לקרבו דאי מעייל ליה כנגד מזרח המזבח לאו בצפון הוא עכ\"ל. ומשמע דהלכה כראב\"י אי משום דמשנתו קב ונקי או משום דסתם לן תנא כוותיה. ורבינו שכתב כאן כוותיה שפיר. אבל יש לתמוה על מ\"ש בפ\"ד ופרו היה עומד בין האולם למזבח ולראב\"י ה\"ל לכתוב כבין האולם ולמזבח ונראה שצריך להגיה שם כן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומעמיד השעירים פניהם למערב ואחוריהם למזרח.</b> הכי תניא בפרק הנזכר (דף ל\"ו) כיצד סומך הזבח עומד בצפון ופניו למערב ואע\"ג דתנן התם (דף ל\"ה:) פרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב ואמרינן בגמ' היכי משכחת לה אמר רב בעוקם ראשו הא אמרינן בגמרא ונוקמיה להדיא אמר אביי גזירה שמא ירביץ גללים. ופירש\"י ונוקמיה להדיא אחוריו למזבח ופניו להיכל. שמא ירביץ גללים וגנאי הוא להראות בית הרעי שלו לצד המזבח והכי שפיר טפי להיות זנבו בצפון וראשו לדרום נמצא זנבו שלא כנגד המזבח שאינו מושכו לצד דרום כל אורך הפר אלא שיהא מקצת גופו בין האולם ולמזבח עכ\"ל. וא\"כ הכא דמעמידן במזרח העזרה לצפון המזבח דליכא למיחש שמא יראה בית הרעי שלו לצד המזבח שהרי הם מרוחקים מהמזבח לצד מזרח העזרה מעמידן כדתניא הזבח עומד בצפון ופניו למערב וממילא דהוו אחוריו למזרח. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכ\"ג בא לשם והסגן מימינו וראש בית אב משמאלו.</b> משנה שם (דף ל\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש טרף בקלפי והעלה שני גורלות וכו' עד ושל שמאל על של שמאל.</b> משנה בפ' טרף בקלפי (יומא דף ל״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא נתן לא עירב אלא שחיסר מצוה שההנחה מצוה שאינה מעכבת.</b> הכי אמרינן שם (דף מ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש וההגרלה מעכבת.</b> שם אסיקנא למ\"ד הגרלה לא מעכבא בתיובתא. לפיכך ההנחה כשירה בזר והעלאת הגורלות מן הקלפי פסולה בזר. נלמד ממ\"ש בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקושר לשון של זהורית וכו' עד כנגד בית שחיטתו.</b> שם במשנה (דף מ\"א) ומפרש הגמ' דה\"ק ולנשחט יקשרנו כנגד בית שחיטתו שלא יתערב זה בזה ולא באחרים. ופירש\"י דקושר לנשחט לשון כנגד צוארו. ויש לתמוה על רבינו שסתם במקום שהיה לו לפרש. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהלשון משקל שתי סלעים.</b> שם פלוגתא דאמוראי ומשמע התם כמאן דאמר הכי. \n",
+                "<b>ומ״ש ושוחט את פר החטאת אשר לו ואת השעיר שעלה עליו הגורל וכו' עד אלא כמצליף.</b> במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בין בדי הארון קרוב לכפורת בטפח: ומ\"ש ואח\"כ מערב שני הדמים וכו' עד אמצעו של מזבח זה.</b> משנה בפרק הוציאו לו שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל אלו המ\"ג הזיות טובל אצבעו בדם טבילה על כל הזיה וכו'.</b> תוספתא פ\"ג דיומא ובגמרא פ' דם חטאת ופ\"ק דמנחות. \n",
+                "<b>ומ״ש ושיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון.</b> משנה בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ח ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח״כ משלח את השעיר החי ביד איש המוכן וכו' עד להוציאן לבית השריפה.</b> במשנה בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ומוציא את אימוריהן ונותנם בכלי ומקטירן.</b> לישנא דמתניתין נקט והיה ראוי לכתוב להקטירן כדמגיה בגמרא ולא חש מפני שסמך על מ\"ש בפ\"ד כיצד הוא הסדר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומנתחין אותם שם בעורן כמו שביארנו.</b> הוא בפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שהגיע שעיר למדבר וכו' עד סוף הפרק.</b> במשנה פ' בא לו כ״ג (יומא דף ס״ח:) זולת חתימת הברכות שאינם מבוארות בגמרא אבל בירושלמי שם נזכרו קצתם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סדר כל המעשים וכו'.</b> פ\"ב דיומא (דף כ\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש כשיגיעו לשחוט את התמיד פורסין סדין של בוץ בין כ\"ג ובין העם וכו' עד והחביתין והנסכים.</b> משנה פ\"ג דיומא (דף ל'). \n",
+                "<b>ומ״ש ואחר התמיד מקריב הפר ושבעת הכבשים של מוסף היום.</b> פלוגתא דתנאי במשנה פ' בא לו (יומא דף ע') ופסק כר״ע: \n",
+                "<b>ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל וכו' עד לפני ה' תטהרו.</b> במשנה פ\"ג דיומא (דף ל\"ה:). \n",
+                "<b>ואח״כ מגריל על שני השעירים וכו' עד ומניחן על הרובד שבעזרה.</b> במשנה פ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ונותנו למי שמנדנדו כדי שלא יקרוש (ומניחו) על הרובד של היכל מבחוץ.</b> לשון המשנה על הרובד הרביעי שבהיכל ופריך בגמ' והא כתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד וא\"כ איך היה ממרס בהיכל ותירצו תני של היכל. ופירש\"י כל הרצפה עשויה שורות שורות טבלאות אבני שיש וכל שורה קרויה רובד. תני של היכל כשיוצא מהיכל לעזרה מונה את הרובדין והוי האי רביעי להיכל. \n",
+                "<b>ומה שכתב וחותה בה אש מעל המזבח מן הסמוך למערב וכו': ומוציאין לו את הכף וכלי מלא קטרת וכו'.</b> במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף מ״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש דקה מן הדקה.</b> בפ\"ק דכריתות (דף ו') בברייתא דפטום הקטרת. \n",
+                "<b>ומ״ש לא מחוקות ולא גדושות.</b> בפ' הוציאו לו (יומא דף מ״ח) בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>כבר ביארנו שהולכה בשמאל פוסלת וכו'.</b> מהל' ביאת המקדש פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה וכו'.</b> בר״פ הוציאו לו (יומא דף מ״ז). וק״ל כיון שהולכה בשמאל פוסלת היאך הכשירו כאן מפני טעמים הללו. ואפשר דהולכה בשמאל לא פסלה אלא מדרבנן א״נ אע״ג דהולכה בשמאל בדם פסלה מדאורייתא משום דא״א שלא בהילוך בקטרת לא פסלה ובהכי אכשר רחמנא: \n",
+                "<b>ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים וכו' עד על אבן השתיה.</b> במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף מ״ט ע״ב): \n",
+                "<b>ומ״ש ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו וכו' וזו היא עבודה קשה שבמקדש.</b> ברייתא בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״א:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וצובר את הקטרת על גבי הגחלים.</b> שם בברייתא הנזכרת וצוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבא וי\"א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת לבא ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפנים במחתה כדי שתהיה הקטרת קרובה לארון ורחוק מפניו שלא יכוה.</b> בפ\"ו דמסכת תמיד (דף ל\"ג). \n",
+                "<b>ומ״ש וממתין שם וכו' שלא להבעית את העם.</b> משנה בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ב:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכך היה מתפלל וכו'.</b> שם בגמ' (דף נ\"ג). ורבינו לא כתב שיפרשו בשעת הזאות הנעשות לפני ולפנים לפי שסמך על מה שכתב בפ\"ג מהל' תמידין זה בנין אב לכל הכפרות וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשעת הקטרת הקטורת וכו' עד ובשעת מתן דמים בהיכל.</b> בפ' טרף בקלפי (יומא דף מ״ד): \n",
+                "<b>ואח״כ נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו וכו' עד על יסוד מערבי של מזבח החיצון.</b> במשנה פ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מן האחרונה וכו'.</b> שם (דף נ\"ח ע\"ב) כר\"א דפליג את\"ק. ונראה שטעם רבינו משום דבגמרא פליגי ר\"מ ורבי יהודה אליביה: \n",
+                "<b>כתוב</b> בתשובות הרשב\"א סימן שפ\"ח אמרת שהוקשה במה ששנינו בפרק הוציאו לו מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית. עכ\"פ משנה זו שנויה לדעת ר' יוסי שסובר שלא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה לצפון לימין הנכנס וכשחוזר מן הפתח למזבח הזהב פוגע תחלה בצפונית מערבית ואינו יכול להתחיל שם כדאמרינן עד דנפיק מכוליה מזבח ומתוך כך הולך מזרחית צפונית הא לרבנן מן הדרום היה יוצא ועכ\"פ צריך להתחיל מדרומית מזרחית. ונפלאתי מדברי הרמב\"ם ז\"ל אחר שפסק גם הוא כרבנן היאך פסק בזו דמצפונית מזרחית הוא מתחיל: \n",
+                "<b>והשיב</b> נ\"ל שהרב ז\"ל סבור דההוא תנא דמהיכן הוא מתחיל לאו ר' יוסי היא אלא תנא אחרינא ור' יוסי הוא דפליג את\"ק בפרופות הדרום כחיצונה לת\"ק מדלא קתני ולא היתה אלא אחת ופרופה מן הצפון והאי תנא דמהיכן הוא מתחיל פליג אפתחא אבל אפרוכות לא דלדידיה נמי אית ליה דשתי פרוכות היו שם וברייתא דאיפליגו בה ר\"ע ור' יוסי דקתני מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית דרומית וכו' דברי ר\"ע ור' יוסי הגלילי אומר מקרן מזרחית צפונית ואוקימנא פלוגתייהו בפתחא או בצפון או בדרום וכתוב בספרים דר\"י הגלילי סבר לה כר' יוסי דאמר פתחא בצפון דר\"ע סבר כר\"מ דאמר פתחא בדרום. ונראה שרש\"י ז\"ל גריס כן לדעת הרב ז\"ל לא גרסינן בה ר\"י הגלילי סבר לה כר' יוסי אלא סבר לה כרבנן דהיינו תנא דמהיכן הוא מתחיל. ובספרים שלנו כן הגיהו בהם סבר לה כרבנן ומחקו גירסת הספרים שכתוב בהם סבר לה כר' יוסי ואפשר דמשום הכי הגיה כן נמצא דלרבנן דמהיכן הוא מתחיל שתי פרוכות היו שם שלא מצינו שחלק בזה בהדיא אלא שהחיצונה פרופה מן הצפון ופנימית מן הדרום וכי נפיק נפיק מן הצפון ובזה יתקיימו דברי הרב ז\"ל שהוא פסק בפרוכות כת\"ק משום דלא אשכח דפליג עליה בהדיא אלא ר' יוסי ויחידאה הוא ובפסחים פסק כת\"ק דמהיכן הוא מתחיל דהוי סתמא בתרא ואע\"ג דמחלוקת ר\"ע ור\"י הגלילי הוא בברייתא ור\"ע כת\"ק וקי\"ל כר\"ע מחבירו אפי' הכי סתמא בתרא דמתני' עדיפא דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו. עוד כתב אמרת עוד וכן הוספתי תמה במשנה זו ג\"כ במה שאמר ר\"א במקומו הוא עומד כלומר שאינו צריך הקפת רגל דודאי מאי דקאמר בתר הכי שעל כולם הוא נותן מלמטה למעלה אדר\"א קאי דלא מצריך הקפה ברגל אלא ביד ונמצא שבשלש הזאות שבשלש קרנות נעשות ברחוק אמה יכול להזות מלמטה למעלה כלומר שמשפיל ידו וזורק כלפי מעלה ואינו חושש שיפול דמו על זרועותיו חוץ מזו שעומד לפני הקרן וקרוב לו ביותר שנותן בה מלמעלה למטה. ואני רואה לר\"מ ז\"ל שפסק שצריך הקפה ברגל ועם זה פסק שעל כולם הוא נותן וכו' ואחר שהוא מסבב הקרנות ברגל מה הפרש בין זו לזו והם כלן סמוכות לו עכ\"ל: \n",
+                "<b>באמת</b> פשוטה של משנה משמע דלת\"ק כולן מלמעלה למטה, הן וכדקתני התחיל מחטא ויורד משום דלדידיה מקיף ברגל ומתני' דקתני על כלן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו בלבד ר' יהודה היא דתניא ר\"י אומר ר\"א אומר במקומו הוא עומד ומחטא על כולם הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו ממש שנותן מלמעלה למטה דאלמא ר\"א בלחוד הוא דתני לה למתני' אבל לרבנן כולן מלמעלה למטה, אלא אפשר שהרב ז\"ל סובר דאף ת\"ק הוא ומ\"מ לא מפקא מדר\"א והא דאמרינן מתני' מני ר' יהודה היא משום דלר\"מ ר\"א אית ליה בכולן נותן מלמעלה למטה חוץ מזו שהיא לפניו באלכסון אמרינן דמתני' ר' יהודה היא דמתני' ודאי אף לכשתמצא לומר דאף ת\"ק היא מ\"מ לא מפקא מדר\"א. ודקא קשיא לך ואחר שהוא מסבב הקרנות ברגל מה הפרש בין זו לזו והרי כלם סמוכות לו אפשר לומר לדעת הרב שזו בלבד שהיא לפניו ממש לפי שיש לו לצאת מכל המזבח נותן מלמעלה למטה כי היכי דלא ליתווסן מאניה אבל בצפונית מערבית שהוא לו באלכסון נותן מיד ממקומו כדי שלא יעבור על המצות וישהא המתנה ואחר כך מקיף ברגל לצפונית מערבית ומשם נותן מיד לקרן מערבית דרומית ונותן מיד לקרן דרומית מזרחית ונמצא שאין מכולן אחת מהן לפניו ממש אלא זו בלבד כנזכר לעיל דרך הרב בזו אע\"פ שפשטה של שמועה נראית כמו שאמרת. עוד כתב אמרת עוד אשוב אתפלא \n",
+                "<b>במ\"ש שבין מזבח למנורה היה עומד</b> והלא המזבח משוך היה כלפי חוץ והוא צריך לצאת מכל המזבח עכ\"ל. ובאמת כך נ\"ל כמו שאמרת אלא שהיה באפשר לומר שהרב סבור דמזבח לפני ה' ממש מדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' דמשמע דביציאתו פוגע במזבח מיד ועוד מדתניא לפני ה' מה ת\"ל דאמר ר' נחמיה לפי שמצינו בפרשת יוה\"כ שעומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרכת יכול אף זה כן ת\"ל מזבח קטרת סמים אשר לפני ה' מזבח לפני ה' ואין כהן לפני ה' דאלמא המזבח לפני ה' ממש שאין דבר חוצץ בין הכהן לפרוכת אלא המזבח בלבד ומנורה ושלחן משוכים כלפי חוץ מן המזבח הפנימי ולחוץ ואינו באפשר שהרי היה מקדים כהן דישון מזבח הפנימי לנרות ואמרינן (דף פ') אמר להם הממונה מ\"ט אמר אביי גמרא גמירנא סברא לא ידענא רבא אמר כדר\"ל דאמר אין מעבירין על המצות ומאי פגע ברישא מזבח הפנימי ואף הרב עצמו כן כתב בפ\"ג מהל' בית הבחירה שכך כתב שם מזבח הקטרת היה מרובע והוא נותן בהיכל מכוון בין הצפון לדרום משוך מבין השלחן והמנורה לחוץ עכ\"ל. ומ\"ש הר\"י קורקוס בזה כתבתי בהל' מעשה הקרבנות פ\"ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים בצד הדרום.</b> שם (דף נ\"ח:) איפליגו תנאי ופסק כר' יוסי דאמר בצד דרומי היה נותן וטעמא משום דנמוקו עמו ועוד שהוא מאריה דגמרא טפי מאידך תנא דפליג עליה. וטהרו של מזבח פירשו בגמ' דהיינו גילויו כלומר שמגלה הגחלים והאפר ממקום שמזה. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאיכא למידק שבפ\"ג כתב על אמצעו של מזבח וכן כתב בפרק חמישי ממעשה הקרבנות והיאך כתב כאן בצד הדרום ותירץ דאמצעו לאו דוקא אלא הכוונה לאפוקי שלא היה בקרנות כשאר ההזאות ולעולם בחלק הדרומי מאמצעו היה נותן כאשר כתב וביאר כאן: \n",
+                "<b>ואח״כ בא אצל שעיר המשתלח וכו' עד אחר שהגיע שעיר למדבר.</b> במשנה פ' שני שעירי (יומא דף ס״ח:): \n",
+                "<b>ומה שכתב שהקריאה בעזרת הנשים.</b> בגמרא פרק בא לו (יומא דף ס״ט:): \n",
+                "<b>ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וכו' עד ומקריב תמיד של בין הערבים.</b> משנה וברייתא בפרק בא לו (יומא דף ע') ופסק כר״ע: \n",
+                "<b>ואח\"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וכו' עד סוף הפרק.</b> במשנה שם פרק בא לו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל עבודות שעובד בבגדי לבן וכו'.</b> בסוף פרק הוציאו לו (יומא דף ס.) ופסק כרבי יהודה לגבי ר' נחמיה אי משום דהוא מאריה דגמרא טפי ואי משום דר' יוסי אמר אימתי משמע דלפרש דברי תנא קמא אתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטרת שחפנה וכו' וכן שעיר ששחטו וכו'.</b> מימרות שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איל ושעיר המוספין וכו'.</b> במשנה בסוף פרק הוציאו לו (יומא דף ס') כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום ויתבאר עוד בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדים דם השעיר וכו'.</b> שם במשנה הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר. ובגמרא (דף ס\"א) אהא דאמר עולא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום תנן הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר ואם איתא יחזור וישחוט מיבעי ליה תרגמה עולא במתנות שבהיכל. ופירש\"י הקדים דם השעיר קס\"ד במתנות שבפנים קאמר דה\"ל שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר. תרגמה עולא במתנות שבהיכל קאמר אבל שחיטת השעיר במקומה היתה לאחר מתן הפר בפנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשפך הדם עד שלא גמר וכו'.</b> משנה וברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גמר מתנות המזבח ואחר כך נשפך הדם אינו צריך להביא דם אחר וכו'.</b> שם בברייתא: \n",
+                "<b>ואם דם הפר הוא שנשפך וכו'.</b> שם אהא דאמר ר' חנינא קטרת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה ולא כלום תנן אם עד שלא גמר מתנות שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה בתחילה בפנים ואם איתא יחזור ויחפון מיבעי ליה בקטרת לא קא מיירי. ופירש רש\"י ומיהו ודאי צריך להקטיר קטרת אחרת אחר שחיטת פר זה, וא\"כ יש לתמוה על רבינו שכתב ויחפון קטרת פעם שנייה קודם שחיטת הפר. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו כתב ששאלו ממנו שמאחר שרבינו כתב בתחלת הפרק קטרת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום היאך כתב כאן שיחפון קטורת פעם שנייה קודם שחיטת הפר. והשיב מאחר ששחט פר בתחלה ולא קרה לו מה שיפסידוהו הנה יותר חפינת הקטרת קודם שחיטת הפר השני מאחר שהוא אחר שחיטת הפר הראשון שלא אירע בו פיסול עכ\"ל. ולשון הגמרא דקאמר בהקטרה לא קא מיירי קשה דמשמע דודאי צריך לחפון אחר שחיטת פר שני, וצריך לדחוק ולומר שרבינו מפרש בקטרת כה\"ג לא קא מיירי רבי חנינא כלומר אין כאן צורך לחפינת קטורת אחר שחיטת פר שני דקודם לו שפיר דמי. ול\"נ דטעות סופר יש כאן וצריך להגיה ולכתוב אחר במקום קודם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין מטמא בגדים וכו'.</b> שם פלוגתא בברייתא (ס\"ח:) ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתערב לו דם הפר בדם השעיר.</b> שם (דף נ\"ו) מימרא דרבי ירמיה. ופירש\"י נתערב וכו' קודם שנתן בפנים כלום. והקשה הר\"י קורקוס ז\"ל שא\"כ איך יתן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר וכן לשם שעיר שא\"כ נמצא ששחט שעיר קודם שנתן דם הפר וכבר נתבאר שהוא פסול אלא ע\"כ מיירי כשנתן כבר מתנות לפני ולפנים ובא ליתן מתנות ההיכל וכמו שתירצו בגמרא מתני' דהקדים דבסמוך לכך כתב רבינו קודם שיגמור ההזיות כלומר אבל נתן מקצתן עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתערבו במתנה אחרונה נותן אחת למטה לשם פר וכו'.</b> שם נתערבו לו דמים בדמים במתנות אחרונות וכו' נותן שבע למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר. ופירש\"י במתנות אחרונות אחר שנתן אחת למעלה מדם הפר. ורבינו גורס נתערבו לו דמים בדמים במתנה אחרונה נותן אחת למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתחלפו הכוסות וכו'.</b> שם. ויש בלשון רבינו תוספת שכ' וחוזר ונותן מן השני אחת למעלה ושבע למטה וצריך למוחקו וכך מצאתי בס' מוגה: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל דע שזה ג\"כ מדבר במתנות היכל דמתנות לפני ולפנים א\"א מהטעם שנתבאר בסמוך דשעיר ששחטו קודם הזיות הפר לא עשה כלום וגם בזה לא דק רש\"י עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קבל דם הפר בשתי כוסות וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואותם הכוסות שנתערבו ישפכו לאמה.</b> הכי אמר התם ר\"פ ואף על גב דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה פסק כר\"פ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פר של יום הכפורים אף על פי שכ״ג קונה אותו משלו וכו'.</b> בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״א:). \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם מת כהן גדול קודם שישחט הפר וכו' עד נכנס בדם ומכפר בו.</b> שם (מ\"ט:) פלוגתא דאמוראי ופסק הכי משום דרב אשי דבתרא הוא אמר (נ') מסתברא כמ\"ד דם איקרי פר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שעירי יוה״כ וכו' עד שאין חטאת הצבור מתה.</b> משנה בריש פרק שני שעירי (יומא דף ס״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב והשני מן השנים שהגריל עליהם.</b> בסוף דף ס\"ד פלוגתא דרב ור\"י ופסק כרב דאמר אין בעלי חיים נדחים וכבר כתבתי בפרק ט\"ו מהלכות מעשה הקרבנות למה פסק כן. \n",
+                "<b>ומה שכתב שיקריבו הראשונים.</b> נלמד מדין הפריש חטאתו ואבדה דפסולי המוקדשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פר ושעיר של יוה״כ שאבדו וכו'.</b> בברייתא פרק הוציאו לו (יומא דף נ') ופרק שני שעירי (יומא דף ס״ה) פלוגתא דתנאי ופסק כר״א ור״ש דאמרי הכי משום דרבים נינהו ועוד דאתו כסתם מתני'. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלו יקרבו הראשונים</b> היינו כרב דאמר בפ' שני שעירי (יומא דף ס״ד) דסבר לה כר' יוסי דאמר מצותו בראשון. \n",
+                "<b>ומ\"ש וירעו השניים וכו' שאין חטאת הצבור מתה.</b> כבר נתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המום פוסל בשעיר המשתלח וכו' וכן אם נעשה מחוסר זמן וכו' עד היא שחיטתו.</b> שם (ד' ס\"ג ס\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יח-יט)</small> היה טריפה פסול וכו'.</b> בפירקא קמא דחולין (דף י\"א) גבי הא דאמרי' מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא וכו' אתיא משעיר המשתלח וכו': \n",
+                "<b>חלה השעיר וכו' עד בכל דבר שממיתו.</b> בפרק שני שעירי (יומא דף ס״ו ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואיברי שעיר זה מותרים בהנאה.</b> שם (דף ס\"ז) פלוגתא דרב ושמואל ואמר רבא מסתברא כמ\"ד מותרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה וכו'.</b> בפ' ב״ש (זבחים דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבח שלא נתחנך בקטרת לא יזה עליו וכו'.</b> בתורת כהנים פ' ויקרא גבי כהן משיח על פסוק מזבח קטרת הסמים שיתחנך בקטרת הסמים ולא בדם. ופרק התכלת (מנחות דף מ\"ט) שנינו שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חסר מן הקטרת וכו'.</b> בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצוה לפיכך אם שגג בביאה וכו' או שנכנס בקטרת שלימה וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקטיר מן הקטרת של קדש הקדשים כו'.</b> נלמד ממה שאמרו בפרק השוחט ומעלה (דף ק\"ט ע\"ב) גבי אם הקטיר כזית בחוץ חייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חפינת הקטרת עבודה והמחשב' פוסלת בה.</b> בריש פרק הוציאו לו (יומא דף מ\"ח) בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>וכן חתיית הגחלים לקטורת נפסלת במחשבה וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ופסק לחומרא ולא כתב שהיא ספק כמ\"ש באינך בעיי דבסמוך משום דלא שייך למימר ביה לא יחתה לכתחלה דיחזור ויחתה לכתחלה שפיר דמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חפן בראשי אצבעותיו וכו' עד וקרב זו לזו.</b> (דף מ\"ז:) שם בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנתפזרה קטרת מידו על הארץ ואספה.</b> שם (דף מ\"ח) בעיא דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שחפן חבירו ונתן לחפניו או שחפן ומת ונכנס שני במה שחפן ראשון וכו'.</b> שם (דף מ\"ט) בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>סליק הלכות עבודת יום הכפורים בס\"ד</b> (סנהדרין פ\"ד) מ\"ט דרבי וכו' גמר חטא חטא מתרומה ורבנן אמרי אמר קרא (ומתו) בו בו ולא במעילה. ופירש\"י וממיתה לחודא הוא דאימעט דגבי מיתה הוא דכתיב בו אבל אזהרה מיגמר גמר להזיד במעילה בגזירה שוה דחטא חטא מתרומה. ומכל מקום אין מקום להשיג על רבינו למה לא הביא אותה ראייה מאחר שהביא ראייה הכתובה בגמ'. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והוא הדין לשאר כל קדש וכו'.</b> אין לתמוה עליו לומר דהא התם מייתי קרא לתודה ושלמים ובכור וחטאת ואשם דהתם באוכל בחוץ ואם תאמר דמקרא אחרינא מייתי לה גמ' בדוכתא אחרינא דבפרק בתרא דתמורה (דף ל\"ב:) אמר ר' ינאי אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה בלבד שנאמר נפש כי תמעול מעל וכו' מקדשי ה' המיוחדים לה' אבל חטאת ואשם לא נפקא אלא מדרבי דתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות [אימורי] קדשים קלים למעילה, ואיכא למימר דההיא דפ\"ב דתמורה לא לענין חיוב מלקות במזיד אתמר. וא\"ת מנא ליה דהוא הדין לשאר כל קדש וי\"ל דיליף לה בבנין אב מעולה: \n",
+                "<b>מעל בשגגה משלם וכו'.</b> מפורש בפרשת ויקרא: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9a22739def7139924f409f880f5c42b621f4ecf5
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,540 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות בית הבחירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לעשות בית לה' וכו' שנאמר ועשו לי מקדש.</b> ז\"ל רבינו בספר המצות שלו מצוה עשרים הוא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי ג' מצוות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק הנה התבאר שבנין בית המקדש מצוה בפני עצמה והא דספרי איתא נמי בפרק כ\"ג (סנהדרין דף כ':) וסמ\"ג כתב וז\"ל תניא ג' מצות נצטוו ישראל וכו' ואחר שיניח להם המקום מכל אויביהם מסביב לבנות בית הבחירה שנאמר ועברתם את הירדן וישבתם בארץ ואח\"כ והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם וכו' זמן מצוה זו של בנין בית הבחירה לא הגיעה עד ימי דוד וכן הוא אומר בדוד ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה עכ\"ל. ונראה שלא רצה לומר שהמצוה היא ועשו לי מקדש כמ\"ש רבינו משום דההוא קרא במשכן שבמדבר מיירי ורבינו לא נראה לו שהמצוה היא והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם וגו' וכסמ\"ג משום דהתם לא פקיד לבנות בית הבחירה אלא סיפור בעלמא הוא דקאמר שיביאו קרבנות למקום שיבחר ה' אבל לא מצינו במקרא ציווי שיבנו בית הבחירה ואע\"פ שבפרק כ\"ג הביאו מקרא דוהיה המקום אשר יבחר ה' לא לענין שיהא ציווי בנין בית הבחירה ממקרא זה אלא לומר שהכרתת זרעו של עמלק קודמת לבנין בית הבחירה מדכתיב והיה בהניח לכם מכל אויביכם וכו' והיה המקום אשר יבחר ה' ולפיכך לא רצה להביא ראיה מפסוק זה והביא ראיה מועשו לי מקדש ואע\"ג דההיא פרשה במשכן שבמדבר מיירי משמע דהאי קרא כלל הוא לכל מקום בין למשכן שבמדבר בין לשילה ונוב וגבעון בין לבית עולמים ודיקא נמי דקאמר ועשו לי מקדש ולא קאמר ועשו לי משכן. וכן הוא בגמרא סנהדרין ט\"ז שבועות י\"ד וכן תעשו לדורות וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה וכו' עד כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהם בית לה' ולהקריב בהם קרבן וכו'.</b> הכל מבואר בסוף זבחים במשנה (קי\"ב:) ובגמרא (ד' קי\"ו): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא וכו'.</b> בפרק ב' דמדות (משנה ה') וארבע לשכות היו בארבעה מקצועותיה של מ' מ' אמה ולא היו מקורות וכך הם עתידים להיות שנאמר ויוציאני אל החצר החיצונה וכו' ובפרק שלישי גבי מזבח קאמר רבי יוסי כשעלו בני הגולה הוסיפו עליו וכו' שנאמר והאריאל י\"ב ארך וכו' ובפרק ד' (דף ע':) ושני פשפשין היו לשער הגדול וכו' שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל ויאמר אלי ה' השער הזה יהיה סגור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית וכו' עד הוא הנקרא עזרה.</b> בפרק ב' דמדות ופרק ד' ופרק ה': \n",
+                "<b>ומ\"ש והכל נקרא מקדש.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועושים במקדש כלים וכו' עד משוך לדרום.</b> בפרק ג' דמדות (משנה ו'): \n",
+                "<b>ומזבח לקטרת ומנורה ושלחן.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושלשתם בתוך הקדש וכו' עד ושלחן מימין.</b> מבואר בפרשת תרומה ובפרשת פקודי: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומזבח הקטרת משוך מבין שניהם לחוץ.</b> בפרק ג' דיומא (דף ל\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועושים בתוך העזרה גבולין וכו'.</b> בפ\"ב דמדות (מ\"ו) ראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים: \n",
+                "<b>ובונים בה בתים וכו'.</b> במסכת מדות (שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשבונים ההיכל והעזרה וכו'.</b> במלכים כתוב אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית ובמכילתא פרשת מזבח אדמה ואם מזבח אבנים רצה של אבנים עושה רצה של לבנים עושה וילפינן מיניה לבנין הבית: \n",
+                "<b>ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית וכו' ואח\"כ מכניסין אותם לבנין.</b> גם זה במכילתא פרשת מזבח אדמה אבל בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מ\"ח:) תנו רבנן שמיר שבו בנה שלמה את בהמ\"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן דברי רבי יהודה אמר לו רבי נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות וגו' מגוררות במגרה א\"כ מה תלמוד לומר לא נשמע בבית בהבנותו שהיה מתקן מבחוץ ומכניס מפנים אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי רבי נחמיה באבני ביתו ופירש\"י דברים ככתבן כמשמען אבן שלמה מסע כמה שהסיעה מן ההר ולא סיתתוה שוב בכלי ברזל וכיון דרבי אמר נראין דברי רבי יהודה באבני המקדש יש לתמוה על רבינו למה הניח דברי רבי יהודה ופסק כרבי נחמיה ואפשר דמשום דסתם מכילתא כרבי נחמיה ותו דפשטא דקרא מסייע ליה מש\"ה פסק כוותיה והכרעת רבי אינה הכרעה מפני שהיא הכרעת דעת שלישית דלאו הכרעה היא כדאיתא בסוף פירקא קמא דפסחים ועוד דגמרא בפירקא קמא דתמיד שאכתוב בפרק זה כרבי נחמיה אתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין בונין בו עץ בולט כלל וכו'.</b> נלמד ממ\"ש לקמן בסמוך: \n",
+                "<b>ואין עושין אכסדרות של עץ בכל העזרה וכו'.</b> בספ\"ק דתמיד (דף כ\"ח:): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואין בונין בו עץ כלל א\"א והלא לשכת כ\"ג של עץ וכו'. מה שכתב והלא לשכת כ\"ג של עץ היתה הכי איתא בסוף מדות (פרק ה') שלשכת כ\"ג היתה נקראת לשכת העץ. ומ\"ש עוד ובשמחת בית השואבה מקיפין כל העזרה גזוזטרא וכו'. בפרק שני דמדות (משנה ה'). ומ\"ש אבל בעזרת הנשים ובהר הבית מותר כלומר וההיא דשמחת בית השואבה בעזרת הנשים היתה ובספ\"ג מהלכות ע\"ז תירץ דשאני ההיא דלשעתה היתה וכתב שם עוד ובימה של עץ שהיו עושים למלך בשעת הקהל לשעתה היתה: \n",
+                "<b>ותמיהא</b> לי הא דתנן בפרק ג' דמדות וכלונסות של x ארז היו קבועים מכתלו של היכל לכתלו של אולם כדי שלא יבעט ושמא יש לומר שלא קבועים ממש קאמר בבנין אלא קבועים בעלמא בלא בנין ועל פי זה יש לתרץ ללשכת כ\"ג שלא היתה קבועה בבנין אלא בלא בנין ועי\"ל שלשכת כ\"ג לא של עץ היתה אלא בנין אבנים ולא נקראת של עץ אלא מפני שהניחו בה עצים אי זה פעם וטעמא דמסתבר הוא דאם לא כן למה נשתנת לשכה זו לעשותה של עץ יותר משאר לשכות שהיו של בנין. ועי\"ל דהראב\"ד ניחא ליה לשכת כהן גדול שתהא של עץ מפני שסובר שלשכה זו היתה בנויה במקום דריסת רגלי ישראל ולא אסרו אלא משער נקנור ולפנים שהוא אצל המזבח ומקשה לרבינו שסתם דבריו ומשמע מדבריו שבכל הבית אין בונין עץ אפילו בעזרת הנשים ולדעת רבינו יש לתרץ דכל העזרה דקאמר היינו משער נקנור ולפנים כדברי הראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות.</b> הכי משמע בכמה דוכתי: \n",
+                "<b>ואם נעקרה אבן וכו'.</b> פרק שני דזבחים (דף כ\"ד). וכתב הראב\"ד עוד אמרו שם וכו'. ויתבאר פרק ה' מהלכות ביאת המקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם יכולים לטוח אותו בזהב וכו'.</b> שכן שלמה טח אותו בזהב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בונין את המקדש בלילה וכו'.</b> בפרק ב' דשבועות (דף ט\"ו:): \n",
+                "<b>ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים.</b> הכי כתיב בעזרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר.</b> דכתיב ויבאו האנשים על הנשים וכתיב ויעשו כל חכמי לב וכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו: \n",
+                "<b>ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין.</b> מימרא פרק כל כתבי (שבת דף קי״ט:): \n",
+                "<b>ואין בנין בהמ\"ק דוחה יום טוב.</b> בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים וכו'.</b> במכילתא רבי ישמעאל אומר מזבח אדמה תעשה לי שלא תבנהו לא ע\"ג כיפין ולא על גבי עמודים והתם קאמר דקרא דואם מזבח אבנים חובה ואע\"ג דתנאי פליגי עליה התם פסק רבינו כוותיה משום דבר\"פ קדשי הקדשים זבחים (דף נ\"ח) סתם גמרא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אבן שנפגמה וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף י\"ח) וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן מיתיבי כמה פגימת המזבח רבי שמעון בן יוחאי אומר טפח ראב\"י אומר כזית ל\"ק הא בסידא הא באבנא ופירש\"י באבנא כל דהו כדכתיב אבנים שלימות. וכתבו התוס' וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ואם תאמר והיאך בנו המזבח דאנה ימצאו אבנים בלא פגימה ואם יחליקו בברזל איכא איסורא דלא תניף עליהן ברזל וליכא למימר נמי ע\"י שמיר דע\"כ ע\"י שמיר נמי לא יהיו חלוקות שלא תחגור בהן הצפורן מדאמרינן בפ\"ד דע\"ז גבי אבני המזבח ששקצום מלכי יון וגנזום בית חשמונאי היכי נעביד נתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא ננסרינהו פי' לעשות בלא פגימה לא תניף עליהם אמר רחמנא x והשתא לעבדינהו ע\"י שמיר אלא ודאי שמיר אין עושה אותן חלקות שלא תחגור בהם הצפורן וי\"ל דבפרק איזהו מקומן משמע שבנו אותו באבנים קטנות חלקות שלא היה בהם שום פגימה כגון חלוקי אבנים של נחל. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו הרי זו פסולה לכבש ולמזבח.</b> בפ\"ג דמדות (משנה ד') משמע שדין אבני הכבש שוים לדין אבני המזבח: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומהיכן היו מביאים אבני מזבח מן בתולת הקרקע חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין.</b> שם אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וחופרין למטה מבתולה ומביאים משם אבנים שלימות שלא הונף עליהם ברזל. \n",
+                "<b>ומ\"ש או מן הים הגדול.</b> בפרק אי זהו מקומן (דף נ\"ד) אמרינן גבי בנין המזבח מביא חלוקי אבנים מפולמות: \n",
+                "<b>וכן אבני ההיכל והעזרות שלימות היו.</b> נראה שלא כתב כן אלא לענין שלא יהיה בהם פגם כדכתיב אבן שלמה מסע נבנה אבל היו מסתתין ומשוין אותן בכלי ברזל מבחוץ ומכניסין אותן כמו שכתב לעיל מפצלין ומסתתין אותן מבחוץ משא\"כ באבני מזבח שאסור להניף עליהן ברזל הכי אמרינן בפ\"ק דתמיד (דף כ\"ו:) אהא דתנן שבית המוקד היה מוקף רובדין של אבן מקשה רובדין מאי ניהו גזרתא דאצטבתא וכו' ומי מפלגי אבנים והכתיב והבית בהבנותו אבן שלימה וגו' ושני אביי דמתקני ומייתו מעיקרא ופירש המפרש קודם שיביאו האבנים בעזרה היו מתקנות על ידי ברזל וכו' וחוץ לעזרה מותר לחתכן ולהשוותן בברזל אבל משבאו לעזרה אסור להניף עליהן ברזל והכי מוכח במכילתא דאמרינן התם לא תבנה אתהן גזית בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית בהיכל ובבית קדשי הקדשים הא מה אני מקיים ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל וכו' בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע כי חרבך הנפת עליה ותחללה רשב\"א אומר המזבח נברא להאריך ימיו של אדם וכו' עכ\"ל. משמע דלא נאסר הנפת ברזל אלא על המזבח בלבד משום דנברא להאריך ימיו של אדם אבל אבנים של בנין בית המקדש אין הנפת ברזל עליהן פוסלן ובלבד שלא יתקן בפנים וכן מוכח מתוך דברי רבינו דעד השתא לא איירי אלא לענין שלא יהא בהם פגם ועדיין לא הזכיר פיסול הנפת ברזל ולקמן בסמוך שהזכירו לא הזכירו אלא לענין אבני המזבח בלבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבני היכל ועזרות וכו'.</b> תוספתא סוף פרק שני דמגילה: \n",
+                "<b>כל אבן שנגע בה הברזל וכו'.</b> בפרק שלישי דמדות (משנה ד'): \n",
+                "<b>ומ\"ש והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה שנאמר לא תבנה אתהן גזית והבונה אבן פגום עובר בעשה.</b> (דכתיב אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלהיך) פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב שדין הכבש שוה בזה למזבח</b> הוא מדתנן בפ\"ג דמדות אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וכו' ומביאים אבנים שלימות שלא הונף עליהם ברזל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבן שנפגמה וכו'.</b> בפ\"ג דמדות נפגמה אחת מהן היא פסולה וכולן כשרות ומשמע לרבינו דה\"ה לנגע בה ברזל: \n",
+                "<b>ומלבנין את המזבח פעמים בשנה וכו'.</b> שם. כתב הראב\"ד וכן מכל העזרות והלשכות שהן קדש עכ\"ל. ויש להקשות שכבר כתבתי בסמוך שאבני ההיכל והעזרות אע\"פ שצריך שלא יהיה בהם פגם מותר להניף עליהם ברזל שהרי לא אסר הכתוב הנפת הברזל אלא על אבני המזבח ואע\"פ שאין מתקנים אותם בפנים בכלי ברזל כדכתיב ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ה\"מ לעשות מלאכה בהם בכלי ברזל בענין שישמע קול הברזל אבל ליגע בהם ברזל אפי' בפנים אין בכך כלום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין מדרגות למזבח.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אלא בונין כמו תל בדרומו של מזבח וכו' והוא הנקרא כבש.</b> בפרק ג' דמדות תנן כבש היה לדרומו של מזבח ובפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב:) מייתי לה מקראי. \n",
+                "<b>ומה שכתב והעולה במעלות על המזבח לוקה.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>וכן הנותץ אבן אחת מן המזבח וכו' לוקה שנאמר ונתצתם את מזבחותם כו'.</b> בסיפרי מניין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שהוא בלא תעשה תלמוד לומר ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלהיכם ואין לתמוה על רבינו שכתב או מן ההיכל או מבין האולם ולמזבח דמשמע דוקא הני אבל עזרות לא שסמך על מ\"ש בפרק ו' מיסודי התורה שהוא עיקר דין זה. ולשון וכן שכתב רבינו אינו מדוקדק. \n",
+                "<b>ומה שכתב דרך השחתה</b> כלומר שאם נותץ כדי לתקן ודאי שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנורה וכליה וכו' אין עושין אותם אלא מן המתכת בלבד ואם עשאום של עץ וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ח:) תני רב פפא וכו' מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב עשאה של כסף כשרה של בעץ של אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר של עץ ושל עצם ושל זכוכית דברי הכל פסולה ופסק רבינו כרבי יוסי בר יהודה משום דאיתא התם ברייתא סתם דקתני משאר מיני מתכות כשרה ואף על גב דמייתי התם ברייתא אחריתי דקתני כלי שרת שעשאן של עץ רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר פסק רבינו לפסול משום דמשמע התם דרבים פליגי עליה דרבי יוסי בר יהודה בהא. \n",
+                "<b>ומה שכתב היו הקהל עניים עושים אותם אפילו של בדיל ואם העשירו עושים אותם של זהב</b> בפרק הקומץ רבה שם ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) [וכן עוד בראש השנה (כ״ד)]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו המזרקות והשפודין וכו' אם יש כח בצבור עושים אותם של זהב.</b> בפרק אמר להם הממונה (יומא דף ל\"ז) מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של י\"ה של \n",
+                "<b>זהב ומ\"ש אפילו שערי העזרה מחפין אותם זהב אם מצאה ידם.</b> בפ\"ב דמדות (משנה ג') כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משערי נקנור מפני שנעשה בהם נס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין כל הכלים מתחלתן וכו'.</b> בתוס' פרק שני דמגילה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהם גבוה רשאי להשתמש בהם הדיוט וכו'.</b> שם xגבי העושה תיבה ומטפחות לספר: \n",
+                "<b>אבנים וקורות שחצבן מתחילה לבה\"כ וכו'.</b> שם אבנים וקורות שחצבן מתחילה להדיוט אין בונין אותם בהר הבית ומשמע לרבינו דלהדיוט היינו בית הכנסת ולגבי הר הבית הדיוט קרי ליה ויש לתמוה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולמה לא פירש דלהדיוט ממש קאמר ואפשר דבדוכתא אחרינא איתיה בהדיא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המזבח מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם.</b> בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב) ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד שהעיד להם על מקום המזבח וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומסורת ביד הכל וכו' עד כשנברא.</b> בפרקי רבי אליעזר ובמדרשות: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשם נברא</b> בב\"ר בפסוק וייצר ובירושלמי דנזיר פרק כה\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדות המזבח מכוונות הרבה וכו' ואין להוסיף על מדתו וכו'.</b> בריש פרק קדשי קדשים (זבחים דף נ״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה וכו'.</b> בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבח שעשה משה וכו'.</b> בפרק קדשי קדשים (זבחים דף נ״ט:) תניא ושלש אמות קומתו דברים ככתבן דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן גובהו פי שנים בארכו אף כאן גבהו פי שנים בארכו וכו' א״ל רבי יוסי והלא כבר נאמר ואת קלעי החצר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח מה משכן י' אמות אף מזבח י' אמות וכו' ומה ת״ל וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה ופירש״י משפת סובב ולמעלה עד מקום הקרנות ולמטה הימנו ו' אמות וגובה הקרנות אמה הרי עשר וידוע דהלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ועוד דסתם גמרא בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) כרבי יוסי ופירש״י וג' אמות קומתו במזבח הנחשת כתיב ונאמר להלן רבוע במזבח הזהב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו אף כאן גבהו פי שנים כארכו הרי י' אמות וכו' משפת סובב ולמעלה עד מקום הקרנות ולמטה הימנו ו' אמות וגובה הקרן אמה ועיין במה שאכתוב לקמן בפרק זה: \n",
+                "<b>ומזבח שעשו בני הגולה וכו'.</b> משנה בפ\"ג דמדות (משנה א'). \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשר אמות של גובה המזבח וכו'.</b> בפי\"ז דכלים (משנה י') תנן רבי יהודה אומר אמה של בנין בת ששה טפחים ושל כלים ה' ומייתי לה בפ' שתי הלחם במנחות (דף צ\"ז) ומייתי עלה קרא דכתיב ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח וחיק האמה ואמה רוחב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וכו' חיק האמה זה יסוד אמה רוחב זה סובב וגבולה אל שפתה סביב וכו' אלו הקרנות ופירש\"י מדות המזבח מזבח העולה. באמות אמה אמה וטפח באמות בינוניות יהא מאמותיו אמה וטפח דאמותיו והן בשל חמשה דהוה ליה של ששה אמה וטפח באלו. וחיק האמה כלומר באלו אמות אני אומר שיהו בנות חמשה וחיק האמה דהיינו יסוד. אלו הקרנות זרת אמה האחד דמאמצעית האבן מודד והויא זרת לכל רוח דהיינו אמה כל זרת חצי אמה ומסיק התם חיק האמה בגובהה אמה רוחב כניסה ופירש\"י חיק האמה בגובהה אותה אמה שמן הרצפה ועד היסוד באמה בת ה'. ואמה רוחב כניסה דסובב באמה בת ה' אבל כניסה דיסוד באמה בינונית. וגבולה על שפתה סביב דגבהו דקרן באמה בת ה' עכ\"ל. אבל רבינו מפרש דכי אמרינן ואמה רוחב כניסה אשתי כניסות קאי בין דיסוד בין דסובב דתרווייהו באמה בת ה' טפחים ולפ\"ז כי קתני חיק האמה זה יסוד אמה רוחב זה סובב ואסיקנא חיק האמה בגובהה לאו לאפוקי כניסה היא דכניסה נמי הוי באמה בת ה' אלא לאשמועינן דגובהה באמה בת ה' הוא דאתא וכי קאמר במסקנא ואמה רוחב כניסה היינו בין כניסה דיסוד בין כניסה דסובב: \n",
+                "<b>ומ\"ש וגובה כל המזבח נ\"ח טפחים.</b> הכי אמרינן התם בגמרא על פי מה שנתבאר שגובה המזבח עשר אמות וכל אמה בת שש טפחים זולת אמות היסוד ואמות הקרנות שהם בנות חמש טפחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכך היתה מדתו וצורתו עלה ה' טפחים וכנס ה' טפחים זה יסוד וכו'.</b> בפ״ג דמדות (משנה א') תנן המזבח היה ל״ב על ל״ב עלה אמה וכנס אמה זה יסוד נמצא ל' על ל' עלה ה' וכנס אמה זה הסובב נמצא כ״ח על כ״ח מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה נמצא כ״ו על כ״ו מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה נמצא כ״ד על כ״ד מקום המערכה ואמרינן עלה בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ״ז:) עלה אמה וכנס אמה זה יסוד נמצא ל' על ל' שלשים ושני טפחים הויין כלומר כיון דכניסה דיסוד לא הוי אלא באמה בת ה' פשו טפח מכאן וטפח מכאן ותו עלה ה' וכנס אמה זהו סובב נמצא כ״ח על כ״ח כ״ח וד' טפחים הוי אלא דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה ואע״ג דהא דאמרינן כיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה אתמר למאי דס״ד דחיק האמה כנסה ובתר הכי אסיקנא דחיק האמה כגבהה כבר נתבאר שרבינו סובר דלמסקנא נמי כנסה דיסוד באמה בת ה' טפחים וזהו שכתב רבינו בפי' המשנה פ״ג דמדות מה שאמר נמצא ל' על ל' הוא ל' ושני טפחים על ל' ושני טפחים לפי שלא כנס אלא ה' טפחים כמו שביארנו וכן אמר נמצא כ״ח על כ״ח היינו כ״ח וד' טפחים אלא שהוא לא מנה הטפחים שהוא פחות מאמה כיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה וזה המאמר קיים עכ״ל. כלומר אע״ג דהא דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה אתמר למאי דס״ד הוא מאמר קיים דגם למאי דאסיקנא אמרינן הכי. ודע דאפי' לפירוש רש״י אנו צריכין לומר דמתניתין לאו דוקא דהא גם למסקנא כניסה דסובב באמה בת ה' טפחים ואם כן ע״כ כי קתני נמצא כ״ח על כ״ח היינו כ״ח ושני טפחים על כ״ח ושני טפחים אלא דכיון דהוי בציר מאמה לא חשיב ליה ולדעת רבינו דכניסה דיסוד נמי הוי באמה בת ה' טפחים הוה ליה ד' טפחים דלא חשיב להו. ובהשגות רחבו כ״ד אמה וד' טפחים על כ״ד אמה וד' טפחים. א״א אולי אינו כן כי הד' טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח עכ״ל. ודבר פשוט הוא שטענת אולי אינה טענה וכל שכן למה שכתבתי דלפירש״י נמי כ״ח על כ״ח לאו דוקא. וכתוב בפרוש ה״ר שמעיה על מתניתין דבסמוך עלה אמה וכנס אמה עלה ה' וכנס אמה הכניסות שנה במשנה אבל עלה שלש זה מקום הקרנות שלא היה שם כניסה לא קא חשיב ואותן ג' כתובות במקרא וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה עכ״ל. כלומר דאמרינן בפרק קדשי קדשים לרבי יוסי דנקטינן כוותיה דמאי דכתיב וג' אמות קומתו היינו משפת סובב ולמעלה וכמו שכתבתי לעיל והיינו מקום הקרנות ובסמ״ג מצאתי שהיה כתוב כן במשנה עצמה שהוא גורס במשנה עלה ה' אמות וכנס אמה זהו סובב עלה ג' וכנס אמה זהו מקום הקרנות כלומר וגובה כל קרן אמה הרי עשר אמות גובה המזבח וכיון שכן יש להגיה בדברי רבינו אצל מ״ש ונמצא רחבו כ״ח אמה וד' טפחים על כ״ח אמה וד' טפחים עלה י״ח טפחים וכונס לקרן זוית של הי״ח בנין חלול מרובע לכל ד' קרנות וכך מצאתי בספר מוגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו גובה כל קרן ה' טפחים וריבוע כל קרן אמה על אמה</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וד' הקרנות חלולות היו מתוכן</b> שם (זבחים דף נ\"ד:) א\"ר כהנא אבנים של קרנות חלולות היו שנאמר ומלאו כמזרק כזויות מזבח הכא נמי אבנים שלמות אמר רחמנא אלא דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה ופירש\"י קרנות של מזבח חלולות היו נקובים נקבים עמוקים בארבעתן שיפול דם החטאת ויבלע לתוכו. כמזרק כזויות מזבח אלמא בית קיבול יש במזרקים. דמחית מידי מתותיה מקלות וקסמים דקים נתן בין חלוקי האבנים וכשיבש הוציאם ונשארו מקומות בנקבים חלולים ולא הוצרך לפגום פגימות לנקבים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וגובה מקום המערכה י\"ח טפחים.</b> כתב הראב\"ד על זה לא ידעתי מהו גובה המערכה וכו'. ובאמת שדבריו בזה תמוהים בעיני שאיך עלה על דעתו לומר דמקום מערכה הוא התפוח. גם מ\"ש שהנוסחא המדוייקת רוחב מקום המערכה י\"ח טפחים וכו' איני יודע איך אפשר לומר כך שהרי כתב רבינו בסמוך שרוחב המערכה כ\"ד אמות וארבע טפחים ונתבאר שהוא משנה וגמרא ואיך יתכן לומר שרוחב מקום המערכה י\"ח טפחים כמו שכתב הראב\"ד שהיא הנוסחא המדוייקת גם מ\"ש ושני הטפחים הם שפיחתו משתי הקרנות ברחבן ואולי יש לומר שאותם שני טפחים היו פגימה וכו' איני יכול ליישבו דרבינו מיירי בגובה ואותם שני טפחים הם ברוחב ומה ענין זה לזה. ומה שכתב אחר כל זה התבוננתי מדבריו שהוא קורא מן הסובב ולמעלה מקום מערכה מי יתן ואדע מאחר שהתבונן וירד לסוף דעתו למה לו לכתוב לנו מה שעלה בדעתו קודם שהתבונן בדבריו ומה גם בהיותם דברים תמוהים. ומה שסיים הראב\"ד וזהו שכתב וגובה מקום מערכה י\"ח טפחים שהם שלש אמות ולמעלה במזבח של משה כתב כמו כן בזה הלשון כי בלשון אחרת ידבר אל העם הזה ומשנה לשון חכמינו עכ\"ל. מ\"ש ולמעלה במזבח של משה כתב כמ\"כ בזה הלשון כלומר שכתב למעלה מזבח שעשה משה ושעשה שלמה ושעשו בני הגולה ושעתיד להעשות כולם י' אמות גובה כל אחד מהם וזה הכתוב בתורה וג' אמות קומתו מקום המערכה בלבד ולשם כתב כהוגן שהזכיר אמות וכאן שינה לשונו להזכיר טפחים ואני אומר דרבינו תנא דווקנא הוא ומפני שאמות גובה המזבח קצתם בנות חמש טפחים כמו שנתבאר הוצרך לכתוב מדת כל דבר גובה המזבח בלשון טפחים להודיענו באי זה מקום נמדד באמה בת ה' טפחים ובאי זה מקום נמדד באמה בת ששה יגמלהו ה' כצדקו שהאיר עינינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו נמצא חצי גובה המזבח כ\"ט טפחים מסוף הסובב</b> מבואר ממה שקדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וחוט של סיקרא היה חוגר באמצע המזבח להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים.</b> משנה בפ\"ג דמדות (משנה א'). \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצא גובהו מן הארץ עד מקום המערכה ט' אמות פחות טפח.</b> הוא פשוט ממה שנתבאר שאמות גובה היסוד היתה בת ה' ומשם עד הסובב ה' אמות בנות ששה וגובה מקום המערכה ג' אמות בנות ו' שהם ט' אמות בנות ו' טפחים פחות טפח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יסוד המזבח וכו'.</b> בפ״ג דמדות תנן היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג:) אמרי' קרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד מ״ט אמר ר' אלעזר לפי שלא היתה בחלקו של טורף דאמר רב שמואל בר רב יצחק מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה ופי' רש״י טורף בנימין דכתיב ביה זאב יטרף שנתנבא עליו יעקב בבקר יאכל עד באחסנתיה יתבני מדבחא ואותה הקרן לא היתה בחלקו כדמפרש ואזיל וכו' מזבח היה אוכל בחלקו של יהודה אמה אמה במזרחו אמה בדרומו כל הארך וכו' על פני כל המזרח שכשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה בסמוך לקרן אמה כל הארך בעובי האמה אלא שלא היתה אמה שבמזבח על פני כל המזרח וכו' וכן אכילת האמה הדרומית לא היתה מהלכת על פני כל הדרום שכשמגעת לקרן דרומית מערבית כלה בסמוך לקרן אמה כדתנן היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב ואוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת נמצא יסוד לשלשת הקרנות ובתר הכי (דף נ״ד) אמרינן רב אמר בבנין ולוי אמר בדמים ופירש״י בבנין בקרן דרומית מערבית בנו יסוד אמה בארך הדרום וחדלו להם כל הדרום וכל המזרח עד אמה סמוך לקרן צפונית מזרחית כדתנן אוכל במזרח אמה ובדרום אמה ולוי אמר בדמים יסוד היה על פני כל המזרח אבל לא נותנים דמים בחלקו של יהודה ופסק רבינו כרב משום דפשטא דמתניתין כוותיה. ומוקי בגמרא אליבא דרב מתני' דהמזבח ל״ב על ל״ב מן הצד ופירש״י מן הצד לאו בארבעת רבעיו חשיב אלא מצד צפון היה ל״ב אבל מזרח ודרום לא היה אלא ל״א על ל״א דקרן דרומית מזרחית חסרה לה אמה לדרום ואמה למזרח ומותיב בגמרא לרב מדתניא כיצד בונים את המזבח מביא מלבן ל״ב על ל״ב וגובהו אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וקוניא וזפת וממחה ושופך וזהו מקום יסוד כלומר אלמא יסוד בולט בו מד' רוחותיו ומשני דגייז ליה אבנים שלימות כתיב דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה ופירש״י דגייז ליה לאחר שיבש סתר הבנין מעל חלקו של יהודה ופרכינן והא אבנים שלימות כתיב שיהא חלק ולא פגימות וא״א לסתירה להיות חלקה. דמנח מידי תותיה כלומר במקומו על כנגד חלקו של יהודה הניח עץ ארוך ועביו כעובי המלבן וחלק בתוך המלבן ולא יכול להדביק עם חלוקי האבנים ע״י שפיכת המיחוי של סיד ושל קוניא ולכשיבש קצת נטלו ונשאר מקומו חלק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובקרן מערבית דרומית וכו' עד ומנקין אותו.</b> משנה בפרק שלישי דמדות (משנה ב') ולשון המשנה שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי יורדים בהם ומתערבין באמה ויוצאים לנחל קדרון. ופי' ה\"ר שמעיה שהדמים הניתנים על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי באותה אמה שהיסוד אוכל בדרום. וכתב שם רבינו כבר נתבאר ששירי הדם יש מהם ששופכים על יסוד מערבית ויש מהם ששופכים על יסוד דרומית לפיכך נתן הב' נקבים בקרן מערבי דרומי עכ\"ל. ובכן יהי' פשוט לפניך מה ששנינו מתערבין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכבש היה בנוי לדרומו של מזבח וכו'.</b> גם זה משנה שם (משנה ג') ובפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ב:) מייתי מקראי דכבש בדרום ותניא במכילתא לא תעלה במעלות על מזבחי עשה כבש למזבח שלא יעשה מדרגות שגורמים לגילוי ערוה מחמת הרחבת הפסיעות אין לי אלא עליה ירידה מניין ת\"ל אשר לא תגלה ערותך עליו: \n",
+                "<b>ומה שכתב והיה אוכל בארץ שלשים אמה מצד המזבח ופורח ממנו אמה על היסוד ואמה על הסובב.</b> בפרק קדשי הקדשים רמו מתני' אהדדי דתני חדא כבש היה לדרומו של מזבח ארך ל״ב והמזבח ל״ב ארך הרי ארך המזבח והכבש ס״ד וכי מני להו אהדדי בפרק ה' דמדות (משנה א') הכבש והמזבח ס״ב והא ס״ד הוי תופסין בקרקע העזרה והתם לגבי תפיסת הקרקע מני להו ומשני נמצא פורח אמה על יסוד ואמה על סובב ופירש״י שראש הכבש פורח ועולה על [שתי אמות של] כניסת היסוד והסובב [מגיע לראש המזבח] ונמצאו שתי אמות העליונות שלו נבלעות בל״ב אמות [של מזבח] ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד) מקשה לרב דאמר דהא דתניא מזרחית דרומית לא היה לו יסוד בבנין מדקתני פורח אמה על יסוד מכלל דאיכא כניסת היסוד לדרום דהא כבש לדרום הוא ומשני אימא כנגד אמה יסוד ופירש״י כנגד מקום שהכניסה ראויה להיות ולא שהיתה שם ומיהו שתי אמות נבלעות לתוך ל״ב של מזבח שהיה נכנס לתוך הפנימי שכנגד בליטה שהיסוד התחיל לאכול בה בדרום אמה אחת: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האיברים למזבח בזריקה.</b> בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ב:) שאל ר\"ש בר יוסי בן לקוניא את ר' יוסי אומר היה רשב\"י אויר יש בין כבש למזבח א\"ל ואתה אי אתה אומר כן והלא כבר נאמר ועשית עולתיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה א\"ל שאני אומר עומד בצד מערכה וזורק כשהוא זורק למערכה דליקה הוא זורק או למערכה שאינה דליקה זורק הוי אומר למערכה דליקה הוא זורק התם משום דלא אפשר רב פפא אמר כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו אף בשר אויר מפסיקו ופירש\"י אויר יש בין כבש למזבח שלא היה ראש הכבש נוגע במזבח אלא אויר מעט מפסיק בינתים וכו'. מה דם עולה שעומד בארץ וזורק מן הכלי כדכתיב וזרקו אף בשר בזריקה אלמא אויר יש ומחמת האויר הוא זריקה שעומד בכבש וזורק אל עבר האויר למערכה וכו' שאני אומר בצד המערכה בראש המזבח [וזורק] ולהכי אתא קרא. א\"ל כשהוא זורק למערכה דליקה הוא זורק וכו' כלומר משום הא למה לי קרא פשיטא דע\"כ הוא זורקו שהרי אין יכול לסדר סביב על ראשי העצים שאין המערכה דולקת שם אלא הימנו והלאה מקום שהמערכה דולקת והתם משום דלא אפשר הוא דע\"כ כי אתא קרא לאשמועינן אתא דיש אויר בין כבש למזבח. רב פפא אמר לא מצית אמרת דהיקש לאשמועינן אתא דעומד בצד המערכה וזורק דהפסקת אויר רצפה בעינן כי דם מה דם אויר קרקע הרצפה מפסיק בינו למזבח אף בשר וכו': \n",
+                "<b>ומה שכתב וגובה הכבש תשע אמות פחות שתות עד כנגד המערכה.</b> זה פשוט ממה שנתבאר שגובה המזבח עד ראש המערכה למעלה ט' אמות וכולם באמה בת ו' טפחים חוץ מאמה יסוד שהיא באמה בת ה': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ושני כבשים קטנים יוצאים ממנו שבהם פונים ליסוד ולסובב ומובדלים מן המזבח כמלא נימא.</b> מימרא דרב יהודה בפרק קדשי הקדשים ומסיים בה משום שנאמר סביב ורבי אבהו אמר רבוע ופירש\"י שני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש וכו' אותו שפונין בו לסובב יצא במזרחו של כבש לימין ויוצא ומתחיל בשיפולו של כבש ונמשך ועולה באלכסון עד שמגיע לסובב והפונה ליסוד יוצא למערבו להוליך בו שירים של חטאת שיורד מן המזבח פונה לשמאלו ליסוד דרומי ומתחיל לצאת בשיפולו של כבש רחוק מן המזבח כדי שיהא נוח לשפע ולירד ליסוד. משום שנאמר סביב שיהא היקף למזבח כל דהו ואי היה מחוברין שוב אין היקף אפילו כחוט: \n",
+                "<b>ומ\"ש וחלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת שבה נותנין פסולי חטאת העוף וכו'.</b> במשנה פרק ג' דמדות ורבובה היתה לו במערבו וכו' ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף. וכתב הראב\"ד על דברי רבינו א\"א לא כי אלא החלון לבד והרבובה לבד וכך היא שנויה במסכת מדות עכ\"ל. ושותיה דמר לא ידענא שאין במסכת מדות זולת המשנה שכתבתי בסמוך ורבינו כתב בפי' המשנה דאיתא בתוספתא בזבחים חלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת ששם זורקין פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתה ותצא לבית השריפה עכ\"ל. והוא הלשון שהעתיק פה תיבה בתיבה. ולשון רבובה פירש ה\"ר עובדיה שהוא כמו נבובה כלומר שהיתה חלולה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושני שלחנות היו במערב הכבש אחד של שיש וכו'.</b> בפרק ששי דשקלים (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשבונין המזבח וכו' עד וישארו הקרנות חלולים.</b> הכל בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד ע״א וב') ונתבאר בפרק זה. ופירש״י מלבן דפוס מרובע עשוי מד' קרשים. קוניא ניתוך אבר כעין שעושים לציפוי כלי חרס שקורין פלומי״ר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבועו מעכבין וכו'.</b> בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ב) תנו רבנן קרן וכבש ויסוד וריבוע מעכבין מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין מנא ה\"מ אמר רב הונא אמר קרא המזבח כל מקום שנא' המזבח לעכב ופירש\"י וריבוע אם אין המזבח מרובע. בכל מקום שנא' המזבח לעכב דהמזבח משמע כשהוא כן הוא דמיקרי מזבח ואי לא לא ובקרן כתיב קרנות המזבח וביסוד כתיב אל יסוד המזבח ובכבש כתיב אל פני המזבח והוא הכבש שהוא פניו של מזבח שעולין לו דרך שם כי היכי דחשיב צד מזרחית פני אהל מועד מחמת שהפתח שם ובריבוע כתיב רבוע יהיה המזבח. ואהא דתניא מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין אמר רבי מני ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה וכמה אמר רב יוסף אמה מחכו עליה חמש אמות ארך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח א\"ל אביי דילמא מקום מערכה קאמר מר אמר ליה מר דגברא רבא הוא ידע מאי קאמינא ופירש\"י דילמא מקום מערכה קאמר דהוי אמה שבין הקרנות ומקום הילוך ממעטים בו אמתיים לכל צד פש ליה אמה על אמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבח שנפגם מבניינו וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף י\"ח) אמרינן דפגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן מיתיבי כמה פגימת המזבח רשב\"י אומר טפח ראב\"י אומר כזית ל\"ק הא בסידא הא באבנא ופירש\"י באבנא כל דהו דכתיב אבנים שלימות ופסק רבינו כרשב\"י משום דמאריה דגמרא הוא טפי מראב\"י ואע\"ג דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי אפשר דה\"מ במשנה אבל לא בברייתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המנורה מפורשת צורתה בתורה וכו' נמצאו כל הגביעים כ״ב וכו'.</b> ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח) ובגמרא בשלמא גביעים כ״ב דכתיב ובמנורה ד' גביעים וכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה ד' דידה וי״ח דקנים הא כ״ב כפתורים נמי י״א כפתורים תרי וששה דקנים וכפתר וכפתר וכפתר הא י״א אלא פרחים ט' מנ״ל פרחיה תרי וששה דקנים תמניא הוו אמר רב שלמן כתיב עד פרחה ופירש״י י״ח דקנים דכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה האחד. כפתוריה דמנורה גופה תרי ושית דקני דיש בכל קנה וקנה כפתר דכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה האחד הרי ח' וכפתר תחת שני הקנים וכן לשנים האחרים וכו'. עד פרחה ריבה לך הכתוב חד פרח: \n",
+                "<b>ומ״ש והכל משוקדים.</b> כתב הר״י קורקוס ז״ל שכתב כן רבינו מדאמרינן בפרק הוציאו לו (יומא דף נ״ב:) ה' מקראות אין להם הכרע ואחד מהם משוקדים דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתוריה ופרחיה ולכך מפרש אתרוייהו דמספיקא עבדינן כולהו משוקדים שאף אם יעשו משוקדים ואין צריך להיות משוקדים אין בכך הפסד אבל אם יניח מלעשות משוקדים אם צריך משוקדים איכא קפידא עכ״ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכולן מעכבין זה את זה ואפילו חסר א' מהמ\"ב מעכב את כולן.</b> בתוספתא פ\"ו דמנחות גביעיה כפתוריה ופרחיה מעכבין זה את זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשעשאה של זהב וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ח) ויליף להו מקראי ופירש רש\"י מן העשת עשייתה חתיכה שלימה ומכה בקורנס עד שיצאו ממנה כל כליה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היתה חלולה</b> נראה לפרש דהיינו לומר שאינה מקשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואין עושין אותה מן הגרוטאות וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה ויליף לה מקרא ופירש\"י גרוטאות זהב שבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלקחיים והמחתות וכלי השמן וכו'.</b> בפ' שתי מדות (מנחות דף פ\"ח) תניא מנורה ונרותיה באות מן הככר ואין מלקחי' ומחתותיה מן הככר רבי נחמיה אומר מנורה היתה באה מן הככר ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה באות מן הככר במאי קא מיפלגי בהאי קרא דתניא ככר זהב טהור יעשה אותה למדנו למנורה שבאה מן הככר מניין לרבות נרותיה ת\"ל את כל הכלים האלה יכול שאני מרבה אף מלקחיה ומחתותיה ת\"ל אותה דברי ר' נחמיה קשיא דר' נחמיה אדר' נחמיה תרי תנאי ואליבא דר' נחמיה ר' יהושע בן קרחה אומר מנורה באה מן הככר ואין מלקחיה ומחתותיה ונרותיה באים מן הככר ואלא מה אני מקיים את כל הכלים האלה שהיו כלים של זהב ואמרינן בגמרא דאמוראי סברי כמ\"ד מנורה ונרותיה באות מן הככר ומש\"ה פסק רבינו כן. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהרי נאמר במנורה זהב טהור וחזר ואמר ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור וכו'.</b> מצאתי כתוב דאיתיה בברייתא דמלאכת המשכן פ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה וכו'.</b> משנה בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות</b> הכי אמרינן בגמרא ואימא נמי באה זהב באה קנים אינה באה זהב אינה באה קנים ההוא x פמוט מיקרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הנרות קבועים בקנים</b> כך פירש\"י שבעה נרותיה בראש כל קנה וקנה היה נר אחד כעין בזך ושם נותנין השמן והפתילות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה כולם פניהם לנר האמצעי שעל קני מנורה וכו'.</b> בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ח:) תניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי ופירש״י האמצעי עומד על גופה של מנורה והשאר על הקנים ומשמע קרא אותן שעל הקנים מצודדות כלפי אותה של מערב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזה הנר האמצעי פניו כנגד קדשי הקדשים והוא הנקרא נר מערבי.</b> יתבאר לקמן בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגביעים דומים לכוסות וכו' עד נשתיירו ג' טפחים שבהם ג' גביעים כפתור ופרח.</b> הכל ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח:). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמין תפוחים כרותיים.</b> פירש\"י שם מקום: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואבן היתה לפני המנורה וכו'.</b> משנה בסוף פ\"ג דתמיד (כ\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השלחן היה ארכו י״ב טפח ורחבו ששה.</b> בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) תנן השלחן ארכו עשרה ורחבו חמשה וכו' דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר השלחן אורכו י״ב ורחבו ששה ופירש״י ארכו י' ורחבו ה' כדכתיב אמתים ארכו ואמה רחבו ור' יהודה לטעמיה דאמר אמת כלים באמה בת חמשה וכו' ורבי מאיר לטעמיה דאמר כל האמות היו בינוניות וצריך טעם למה פסק כר' מאיר ואפשר שטעמו מפני ששנינו שם במשנה דאבא שאול ס״ל כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיה מונח ארכו לאורך הבית וכו' וכן שאר כל הכלים ארכן לארכו של בית. </b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מן הארון שהיה ארכו לרוחב הבית.</b> שם (דף צ\"ח) תנו רבנן כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית חוץ מארון שארכו לרחבו של בית וכו' מדבדיו כך היו מונחין ובדיו מנ\"ל דתניא ויאריכו הבדים יכול לא היו נוגעים בפרוכת ת\"ל ויראו אי ויראו יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין ת\"ל לא יראו החוצה הא כיצד דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה שנאמר צרור המור דודי לי בין שדי ילין ומנ\"ל דבדיו לפותיא דארון הוו יתבי דילמא לארכו דארון הוו יתבי אמר רב יהודה תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו ומנ\"ל דבארבעה הוו דרו להו דכתיב ונסעו הקהתים תרי נושאי המקדש נמי תרי. ופירש\"י כל הכלים כגון שלחנות ארכן לארכו של בית ממזרח למערב וכו'. [ובדיו] מנ\"ל דכך היו בדיו מונחים ממזרח למערב וכו'. פרכת היתה פרוסה בפתח בית קדשי הקדשים וכו'. כמין שני דדי אשה אלמא בדים ממזרח למערב קיימי ראשן אחד למערב וראשן אחד למזרח בתוך הפתח וש\"מ רחבו של ארון ממזרח למערב שהיה ארכו של בית. תרי גברי באמתא ופלגא אי הוו בדים לארכו לא היה בין בד לבד אלא שתי אמות ומחצה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ״ש וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון ובין הדרום.</b> בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ח:) אמרינן דרבי סבר דמנורה מזרח ומערב ור' אלעזר בר' שמעון סבר צפון ודרום ואמרינן דטעמא דרבי משום דכתיב בנר מערבי יערוך אותו לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' ואי ס״ד צפון ודרום כולהו נמי לפני ה' נינהו ור' אלעזר בר' שמעון וכו' הא כתיב יערוך אותו דמצדד להו אצדודי דתניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי צד אמצעי. ופירש״י מזרח ומערב הג' קנים במזרח והשלשה במערב. מדכתיב בנר מערבי לפני ה' דכתיב יערוך אותו וכו' לפני ה' דמשמע אותו לפני ה' ואין אחר לפני ה' אלמא חד הוא דהוי כלפי מערב לצד בית קדשי הקדשים אלמא מזרח ומערב היו מונחים והחיצון של צד מערב קרי ליה נר מערבי דאי בצפון אשתכח דכולהו פי הפתילות שוות למערב וכו'. והכתיב אותו דמשמע א' לפני ה' ותו לא. מצדד להו אצדודי לעולם צפון ודרום מנחי ואפ״ה ליכא אלא חד כלפי מערב והיינו אמצעי שפי הפתילה כלפי מערב ושאר הפתילות מצודדות פיהן כלפי האמצעי שג' של צד צפון מצודדות כלפי דרום ושלשה של צד דרום מצודדות כלפי צפון. אל מול פני המנורה אמצעי עומד על גופה של מנורה והשאר על הקנים ומשמע קרא אותן שעל הקנים מצודדות כלפי אותם של מערב. ובר״פ במה מדליקין (שבת דף כ״ב: ד״ה נר מערבי) כתב רש״י למ״ד מזרח ומערב היו מונחים סדר הקנים קרי מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא במזרח ולמ״ד צפון ודרום [היו] מונחים האמצעי קרי מערבי על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר נרות כלפי האמצעי דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו אמצעי יאירו וגו' של צפון היו פונים לדרום ושבדרום פונים לצפון. נרות לוצ״ש של זהב עכ״ל. ואע״ג דהלכה כרבי מחבירו פסק רבינו כר' אלעזר בר' שמעון משום דקרא דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מסייע ליה, ואין לומר שטעם רבינו משום דהוה עדיף מיניה בתורה כדאיתא בפ' הפועלים שאף ע״פ כן לא יצא מגדר חבירו ותדע שהרי בפ״ח מהלכות כלי המקדש פסק כרבי לגבי ר״א בר' שמעון: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון והדרום. א\"א זה הוא מחלוקת תנאים וכו'. ומשנה זו פ\"ג דתמיד ומדקתני נרות מזרחיים משמע ודאי דאתיא כמ\"ד מזרח ומערב היו מונחים דאילו למ\"ד צפון ודרום לא שייך למיתני מזרחיים ולא מערביים אלא צפוניים או דרומיים ואין מזה השגה על רבינו שהוא סובר שמשנה זו כרבי ולא קי\"ל כוותיה וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה ואין להקשות דסתם מתני' דפרק שתי הלחם אתיא כרבי דקתני כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית דההוא כללא לאו דוקא דהא ארון לכ\"ע ארכו לרחבו של בית כמו שנתבאר ואדרבה יש להוכיח דאתיא כר\"א בר\"ש ותנא ושייר ארון ונרות דאי כרבי דלא שייר אלא ארון קשיא מאי שייר דהאי שייר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה סניפין של זהב היו לשלחן וכו'.</b> משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) ופירש״י מפוצלים לתת ראשי הקנים באותם פיצולים והרבה פיצולין יש בהם למנין הקנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והם הנאמרים בתורה וקשותיו</b> שם בגמרא ופירש\"י על שם שמקשה הלחם ומחזקו שלא ישבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכ\"ח קנים של זהב כל אחד מהם כחצי קנה חלול היו לו וכו'.</b> משנה שם (דף צ\"ו). \n",
+                "<b>ומה שכתב והם הנקראין מנקיותיו.</b> שם בגמרא (דף צ\"ז) ופרש\"י על שם שמנקים את הלחם מעיפוש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושני הבזיכין שמניחים בהם הלבונה וכו' הן הנקראים כפותיו והדפוסים שעושין בהם לחם הפנים הם הנקראים קערותיו.</b> גם זה שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הארבעה עשר קנים וכו' עד נמצאו ארבעה עשר בכל מערכה ומערכה.</b> ברייתא שם ומסיים בה העליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי התחתונה אינה צריכה כל עיקר לפי שמונחת על טהרו של שלחן ופירש\"י לפי שאין משוי עליה שיכבידנה על שלמטה הימנה. על טהרו של שלחן ולא מיעפש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושני שלחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית וכו'.</b> גם זה שם במשנה (דף צ\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבח הקטרת היה מרובע אמה על אמה.</b> מפורש בתורה בסוף פרשת תצוה אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה ובפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ז) ובפרק קמא דעירובין (דף ד') אמרי' דהוה אמה בת ה' טפחים ואיני יודע למה השמיטו רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא נתון בהיכל מכוון בין הצפון לדרום וכו'.</b> בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג:) שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה ומנורה בדרום משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא ונוקמיה להדייהו כיון דכתיב ואת המנורה נוכח השלחן בעינן דחזו אהדדי ופירש\"י משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה כמדת השלחן דהא כתיב נכח השלחן זה בצד זה. כלפי חוץ כלפי מזרח לצד פתח ההיכל. לוקמיה בהדייהו מכוון בינייהו ולמה נמשך לחוץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש ושלשתן היו מונחים משליש ההיכל ולפנים וכו'.</b> תוספתא פרק ב' דיומא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכיור היו לו שנים עשר דד וכו'.</b> בס״פ אמר להם הממונה (יומא דף ל״ז) תנן בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור שלא היו לו אלא שנים ובגמרא תנא כדי שיהו שנים עשר אחיו הכהנים העוסקים בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם בבת אחת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומוכני עשו לו שיהיו בה המים תמיד וכו'.</b> שם משנה אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ובגמרא מאי מוכני אמר אביי גילגלא דהוה משקעא ליה ופירש\"י מוכני מפרש בגמרא גלגל לשקעו בו בבור שהיו מימיו מחוברים למימי הכיור ואי לא הוו מיפסלי בלינה לפי שקדשו בכלי ולאו כבוד הוא ליפסל מים קדושים. ורבינו כתב בפירוש המשנה הכיור מכלל כלי שרת וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי היה נקרא מוכני עכ\"ל. וכך הם דבריו כאן ונראה שהוא מפרש גלגלא דהוה משקעא ליה היינו לומר שעשה כלי עגול כגלגל סביבות הכיור שהיה הכיור משוקע בתוכו וכשהיו רוצים היו פותחין פי אותו כלי והמים שותתין ממנו לכיור כדי הצורך ראשון ראשון. ועל דרך זה יש לפרש מה שאמרו בפ\"ב דזבחים (דף כ') כיור שלא שיקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש והראב\"ד הורגל על פירוש רש\"י ולכך תמה על דברי רבינו וכתב עליו בהשגות דברים זרים אני רואה בכאן וכו' ויש לתמוה עליו דאטו מפני שהוא מקובל כפי' רש\"י מי שפירש פירוש אחר דבר זר יאמר לו וגם על מה שכתב מפורש ביומא ובזבחים יש לתמוה שאין פירושו מפורש בגמרא יותר מפירוש רבינו: \n",
+                "<b>ודע</b> שרבינו כתב בפ\"ה מהלכות ביאת המקדש מי כיור נפסלין בלינה וכיצד היו עושים משקעים אותו במי מקוה או [במי] מעיין ולמחר מעלין אותו וממלאין אותו כל יום בבקר עכ\"ל. נראה מדבריו אלה שהם כפירוש רש\"י והראב\"ד ואפשר שרבינו מפרש שני הפירושים וכאן כתב האחד ושם כתב האחר x: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבן היתה בקדש הקדשים וכו'.</b> מ\"כ דאיתיה במלאכת המשכן פ\"ד. \n",
+                "<b>ומה שכתב ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת וכו'.</b> בפ\"ק דכריתות (דף ה:) ובפרק שלישי דהוריות (דף י\"ב) ובפרק חמישי דיומא (דף נ\"ב) משנגנז ארון נגנז צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן שקידיה ופרחיה וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל ומי גנזו יאשיהו מלך יהודה גנזו שנאמר ויאמר ללוים המבינים כו' תנו את ארון הקדש וכו' ופירש\"י בכריתות תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה כי אין לכם משא בכתף וגרסינן בשקלים ירושלמי פ\"ו אמר להם אם גלה עמכם לבבל שוב אין אתם מחזירים אותו בכתפיכם וגנזו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבים ברוח הקדש וכו' עד כדי שלא יהא מחוסר בגדים.</b> כ\"כ התוספות ספ\"ק דיומא. והראב\"ד כתב לא היו משיבים א\"א והלא אורים ותומים ורוח הקדש וכו' טעמו דתניא בספ\"ק דיומא (דף כ\"א ע\"ב) אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים ופרש\"י ארון וכפורת וכרובים כולה חדא מילתא ושכינה לא שרתה בו ורוח הקדש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך עכ\"ל. ורבינו אפשר דחשיב ארון וכפורת וכרובים בתלתא ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים לא חשיב להו אלא בחדא ואפילו את\"ל דחשיב לארון וכפורת וכרובים בחדא ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים בתלתא ל\"ק שרבינו מפרש דרוח הקדש היינו נבואה שנסתלקה מהנביאים משנת שתים לדריוש וזהו חסרון גדול בישראל שלא היו נביאים להוכיחם בדבר ה' ועוד היה להם חסרון אחר שחסרו גם כן תשובת אורים ותומים. ומ\"ש עוד הראב\"ד שאינו מחשבון הבגדים טעמו שהוא קורא אורים ותומים לשם המפורש שהיו נותנין בין כפלי החשן כדכתיב ונתת אל החשן את האורים ואת התומים ורבינו קורא פה אורים ותומים לחשן בדרך השאלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בבית ראשון היה כותל מבדיל וכו'.</b> בפרק הוציאו לו (יומא דף נ״א:) וכתב רש״י דבמקדש שני לא בנו אותו כותל מפני שהיה גבוה x מאה אמה ועביו לא היה אלא אמה דאינה יכולה לעמוד בגובה ק' אמה ולהוסיף על עביה א״א דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל והם דברי הגמרא בפרק קמא דבתרא (דף ג'): \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכיון שבנו בית שני נסתפק להם וכו'.</b> בירושלמי דכלאים פ\"ח (הלכה ד') אמה טרקסין מה מבפנים או מבחוץ אמר ר' יוסי מן מה דכתיב וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפני הדא אמרה מבפנים אמר ליה רבי מנא והכתיב ויעש את בית קדש הקדשים עשרים אמה ארך ועשרים אמה רוחב הדא אמרה מבחוץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל במקדש ראשון לא היה שם אלא פרוכת אחת וכו'</b> נראה דלמשכן קרי מקדש ראשון דאילו בבית ראשון לא היה פרוכת אלא כותל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההיכל שבנו בני הגולה וכו' עד הרי הכל ק' אמה.</b> משנה בפרק ד' דמדות (משנה ו'). ובהשגות א\"א לא האיר ולא הזהיר וכו'. ואני אומר שהמנהג בארץ תוגרמה בבנין בית השרים לעשות גג מנסרים מצויירים בציורים והוא הנקרא טבא\"ן ולמעלה ממנו התקרה העיקרית שהיא מגולית לאויר השמים וחלל בין הטבא\"ן ובין אותה תקרה העיקרית ואם לפעמים תדלף אותה תקרה העיקרית ירד הדלף באותו חלל על גבי הטבא\"ן ולכך נקרא אותו חלל בית דילפא והטבא\"ן נקרא כיור והיה גובהו אמה וכן כתב רבינו בעצמו בפירוש המשנה היה נהוג אצלם בבניינם לעשות לבית שני קירויים קירוי למעלה מחבירו ונותנים בין שניהם מעט הרחקה וקורים אותו החלל בית הדילפא על שם הדלף כדי שאם יטיף הקירוי העליון יעמדו המים באותו החלל: \n",
+                "<b>ודע</b> שהר\"ר שמעיה פירש במשנה האוטם שש אמות המפתן גבוה מהארץ שש אמות בבנין אטום חומה סתומה וצריך לומר מעלות היו באולם שמהם עולים על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהן מהמפתן עכ\"ל. וטעמו מפני שאם האוטם הוא היסוד המובלע בקרקע לא היה לתנא למנותו בכלל רום ההיכל. אבל רבינו פירש שם אוטם הוא בנין אטום שבונין בגוף הקרקע יסוד ועליו מעמידים הכתלים עכ\"ל נראה שהאוטם היה כולו מובלע בקרקע. וכאן כתב כמו יסוד לו ויש לדון בדבריו לומר שסובר שלא היה האוטם הזה מובלע בקרקע xx וכדברי ה\"ר שמעיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן המערב למזרח מאה אמה וכו'.</b> נוסחת הדפוס שבספרי רבינו כתובה בטעות והילך הנוסחא הנכונה ובין כותל שני ושלישי שש אמות ובין כותל שלישי ורביעי שש אמות ואלו המדות הן של עובי הכותל וכו' ובמקום שכתוב עשר אמות והאולם צריך למחוק ג' תיבות אלו ולכתוב והאולם י\"א אמה ולכתוב אחריו ועובי כותל האולם חמש אמות וכל זה משנה שם (משנה ז') מן המזרח למערב מאה אמה כותל האולם חמש והאולם י\"א כותל ההיכל שש ותוכו ארבעים אמה טרקסין עשרים אמה בית קדשי הקדשים כותל ההיכל שש והתא שש כותל התא חמש מן הצפון לדרום ע' אמה כותל המסבה ה' והמסבה ג' כותל התא ה' והתא ו' כותל ההיכל ו' ותוכו עשרים אמה כותל ההיכל ו' והתא ו' וכותל התא ה' ובית הורדת המים ג' אמות והכותל ה' אמות האולם עודף עליו ט\"ו אמה מן הצפון וט\"ו מן הדרום והוא היה נקרא בית החליפות ששם גונזין את הסכינים. וכתב רבינו בפירוש המשנה בפרק הנזכר על מה ששנינו שם במשנה שלישית ול\"ח תאים היו שם ט\"ו בצפון וט\"ו בדרום ושמנה במערב שבצפון ושבדרום ה' על גבי ה' וה' על גביהן ושבמערב ג' על גבי ג' ושנים על גביהן כשתסתכל בצורת ההיכל שציירנו תמצא בצפון ה' הרחקות והם כותל מסבה ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל וכמותם בדרום לפיכך אמר שעל אלו ה' הרחקות היו חמשה תאים ועל ה' תאים [חמשה] וכיוצא בו היה בדרום ואל יטעך שקראם כותל מסבה ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל אחר כך חזר וקראם כולם תאים לפי שההרחקה שיש בין שני הכתלים הוא התא וכולם תאים אבל בכותל המסבה וכותל התא וכותל ההיכל לא היה כותל סתום אלא שני כתלים וביניהם הרחקה (כמו שציירנו) ולקצת התאים היו שמות כגון שקרא השורה התחתונה מהם מסבה ובית הורדת המים וזולתם וכו' וכשתסתכל בצורה גם כן תמצא במערב שלש הרחקות והם כותל התא והתא וכותל ההיכל והיו עליהם שלשה תאים ושנים על גביהן עכ\"ל. ועל פי הדברים האלה יהיו מבוארים לפניך דבריו פה כי מ\"ש מן המערב למזרח ק' אמה וזהו חשבונן ארבעה כתלים זה לפנים מזה וביניהם ג' מקומות פנויים בין הכותל המערבי ובין הכותל שלפנים ממנו ה' אמות זהו מה ששנינו כותל התא ה' וכבר נתבאר שכותל התא ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים וביניהם הרחקה ועובי השני כתלים עם ההרחקה שביניהם היו ה' אמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין כותל שני ושלישי שש אמות זהו מה ששנינו והתא ו' ומה שכתב ובין כותל ג' וד' ו' אמות</b> זהו מה ששנינו וכותל ההיכל שש וכבר נתבאר שכותל ההיכל ששנינו לא היה כותל סתום אלא ב' כתלים וביניהם הרחקה ועובי ב' הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה ו' אמות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואלו המדות הן של עובי הכותל עם המקום הפנוי שבין שני כתלים</b> הוא מבואר במה שכתבתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואורך קדש הקדשים כ' אמה</b> מבואר במשנה שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין שתי הפרוכות המבדילות בינו ובין הקדש אמה.</b> נתבאר בפרק זה והוא מה ששנינו אמה טרקסין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואורך הקדש מ' אמה</b> זהו מה ששנינו בהיכל תוכו מ' אמה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועובי הכותל המזרח שבו השער ו' אמות</b> זהו מה ששנינו כותל ההיכל ו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש והאולם י\"א אמות ועובי כותל האולם ה'</b> מבואר במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מן הצפון לדרום ק' אמה וכו'.</b> זהו מה ששנינו האולם עודף עליו ט\"ו אמות מן הצפון וט\"ו מן הדרום ומפרש רבינו דהיינו לומר שעובי כותל האולם ה' אמות בצפון וה' בדרום כמו שהוא במזרח ותוכו של אולם בצפון י' אמות וכן בדרום כשם שארכו ממזרח למערב י\"א אמה: \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות כל זה הבל ורעיון רוח וכו'. ואני אומר כל עצמו של הראב\"ד לייחס טעות לרבינו הוא ממה ששנינו במשנה הנזכרת ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי וכבר פירשו רבינו בפירוש המשנה וז\"ל היה כל ההיכל ק' על ק' אבל היו מטין הבנין מעט צר לצד המערב וכשימשך לצד המזרח מתרחב כדמות האריה שהוא רחב מלפניו וצר מאחוריו עד כאן לשונו. ולפי זה אינו ענין לנדון שלנו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכתלי הקדש ששה כתלים זה לפנים מזה וביניהם ה' מקומות פנויין בין כותל חיצון ובין השני ה' אמות.</b> זהו מה ששנינו כותל המסבה ה' וכבר נתבאר שכותל המסבה ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היו חמש אמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין שני ושלישי ג'</b> זהו ששנינו והמסבה ג'. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחמש בין ג' וד'</b> זהו מה ששנינו כותל התא ה' וכבר נתבאר שכותל התא ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה חמש אמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין רביעי וחמישי שש</b> זהו מה ששנינו והתא ו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין חמישי וכותל הפנימי שש</b> זהו מה ששנינו כותל ההיכל ו' ועל פי מה שנתבאר שלא היה כותל סתום אלא ב' כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה ו' אמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצא הכל מ' אמה מצד זה.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומ' אמה מצד שכנגדו</b> זהו ששנינו כותל ההיכל ו' והתא ו' וכותל התא חמש ובית הורדת המים ג' והכותל ה' ועל פי מה שנתבאר הרי כ\"ה ועם כותל האולם שהם ט\"ו עולה הכל מ'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ורוחב הבית עשרים.</b> מבואר במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפשפש הוא שער קטן וכו' עד ומהלך עד שער הגדול ופותחו.</b> בפ\"ד דמדות (משנה ב'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השער הגדול היה רחבו י' אמות וגובהו וכו' עד לכסות אחורי הדלתות.</b> שם ומסיים בה שכל הבית טוח בזהב חוץ מאחורי הדלתות ופירש ה\"ר עובדיה ז\"ל שתים בפנים בעובי הכותל שכלפי פנים ושתים בחוץ בעביו שכלפי החוץ שעוביו של כותל ההיכל היה ו' אמות ולסוף אמה חיצונה של עובי הכותל היו הדלתות החיצונות אחת לימין הפתח ואחת לשמאלו כל דלת מהם רחבה ה' אמות וכשהיו נעולות היו נוגעות זו בזו וסותמות רוחב חלל הפתח שרחבו י' אמות וכשהיו נפתחות לצד פנים מכסות חמש אמות של עובי הכותל ושתים דלתות אחרות כמדת אלו היו קבועות בסוף עובי הכותל לצד פנים וכשהן נפתחות מכסות חמש אמות מפה וה' אמות מפה מרוחב כותל ההיכל בפנים ושם לא היה הכותל טוח בזהב כמו שאר הבית לפי שלא היה נראה ע\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פתחו של אולם היה גבוה מ' אמה וכו' עד ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת.</b> משנה בפ\"ג דמדות. ופי' ה\"ר עובדיה ז\"ל מלתריות קורות מצויירות ומכויירות של מילא של אילן שגדלים בו עפצים שקרויים מילין. התחתונה הקורה התחתונה מושכבת על משקוף הפתח לרחבו של פתח שהוא רחב עשרים אמה והקורה עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ\"ב וקורה שניה שלמעלה הימנה עודפת על הראשונה אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ\"ד והשלישית כ\"ו והרביעית כ\"ח והחמישית ל'. ונדבך שורה כמו נדבכין די אבן גלל. בין כל אחת ואחת חמש קורות אלו לא היו נוגעות זו בזו אלא שורה של בנין אבנים היתה בין זו לזו עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתבו</b> התוספות בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) אהא דתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם שהאולם היה פרוץ במילואו לרוח מזרחית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההיכל היה בניינו רחב מלפניו וצר מאחוריו כמו ארי.</b> נתבאר בפרק זה: \n",
+                "<b>ויציעים היו מקיפים לבית כולו וכו'.</b> בפרק ד' דמדות (משנה ד') התחתונה ה' ורובד ו' האמצעית ו' ורובד ז' והעליונה ז' שנאמר היציע התחתונה חמש באמה רחבה והתיכונה שש באמה רחבה והשלישית שבע באמה רחבה ופי' ה\"ר עובדיה מחוץ לכותל המסבה שהוא הכותל החיצון של הקדש היו יציעים דהיינו גזוזטראות מקיפים את הבית מג' רוחות מערב צפון ודרום והיו היציעים הללו תחתיים שניים ושלישים היציע התחתונה חמש באמה רחבה והרובד שעליה דהיינו התקרה שעל התחתונה שהיא הרצפה שעל התיכונה שש באמה רחבה לפי שכותל המסבה היה הולך ומצר כלפי מעלה וכשמגיע אל הרובד שעל גב התחתונה היה נכנס לפנים אמה א' ועל אותה אמה הבולטת היו נתונים קורות היציע נמצאת היציע התיכונה רחבה אמה א' יותר מן התחתונה דהיינו אותה אמה שנכנס הכותל לפנים וכן כשמגיע לרובד שע\"ג התיכונה שהיא הרצפה של שלישית היה הכותל מצר ונכנס לפנים אמה אחת כדי שיניח ראש הקורה על אותה אמה שכותל תיכונה בולט ויוצא לחוץ יותר מכותל העליונה ונמצאת היציע העליונה רחבה אמה יותר מן התיכונה ושתי אמות יותר מן התחתונה וזהו שנאמר כי מגרעות נתן לבית חוצה לבלתי אחוז בקירות הבית כלומר היה מגרע ומחסר מעובי הכותל מבחוץ אמה א' ברובד של התיכונה ועוד אמה אחרת ברובד של העליונה כדי שיהיה לו מקום לשום בהם ראשי הקורות של הרובד כדי שלא יצטרך לאחוז בקירות הבית לעשות חורים בכותל ולתחוב שם ראשי הקורות עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות רובד על גבה א\"א איני יודע מהו על גבה אלא וכו'. ולשון על גבה שהוקשה לו בדברי רבינו מבואר במה שכתבתי. ודע ממה שכתוב פה בספרי הדפוס וכן סביב לכתלי האולם מלמטה עד למעלה כך היו הג' יציעים מקיפים לבית משלש רוחות הכל מיותר וצריך למחקו: \n",
+                "<b>וכן סביב לכתלי האולם וכו'.</b> בפרק ג' דמדות (משנה ו') אמה ורובד ג' אמה ורובד ג' והעליונה אמה ורובד ד' ופירש רבינו שכתלי האולם היו בנויים כסדר הזה והוא שאמה א' מגובה הכותל לארכו היה חלק ושוה כשאר הכתלים אח\"כ בנין בולט מהכותל כגון כצוצרא גבהו ג' אמות אח\"כ מרחיק אמה ג\"כ ויוצא בנין והוא הנקרא רובד וכן כל בניינו אמה ורובד שלש וכצוצרא העליונה היה בו ד' אמות וכן היה סובב ההיכל כמו שיתבאר בפרק זה עכ\"ל. ומ\"ש וכן היה סובב ההיכל היינו שהיה בו רובד למקום תקרת היציע התחתונה וכן לתקרת התיכונה ולא שיהא מוקף רובדים כמו של אולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו המקומות הפנויים וכו' עד ואחד להיכל.</b> בפ\"ד דמדות (משנה ג'): \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות בדיוטא אחת א\"א אין צורך לזה ומה נשתנו שנים מן השלשה עכ\"ל. ואני אומר שמ\"ש בדיוטא אחת אפשר דקאי גם לשלשה שהשלשה היו בדיוטא אחת: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד בהשגות ואחד להתא שבו הפשפש א\"א לא היה שם תא אחר וכו'. וז\"ל רבינו בפי' המשנה מה שאמר אחד לפשפש ר\"ל לתא שיש בו הפשפש הצפוני שבו נכנסים להיכל וזהו הפתח שהיה בצפונו של תא שהיו לו חמשה פתחים והתא הזה היה בשורה אמצעית מהתאים והוא שעל גבי המסבה עכ\"ל. ולפי זה לא היה תא יתר ואין כאן השגה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומסיבה היתה עולה וכו' עד כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים.</b> בפרק רביעי דמדות (משנה ג') פי' מסיבה בנין כמין עמוד חלול עשוי כמו מעלות סביב והעולה בו עולה דרך היקף כן כתב הרד\"ק בפי' יחזקאל וכן פירש רש\"י בפרק קמא דיומא מסיבה בנין אבנים מעלות מגלגלות וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת. ולולים פירש הרמב\"ם לול הוא פתח קטן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ופעם אחת בשנה מפסח לפסח מלבנין את ההיכל.</b> בפ\"ג דמדות (משנה ד'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הר הבית והוא הר המוריה וכו'.</b> בפרק שני דמדות (משנה א') הר הבית היה חמש מאות אמה על ת\"ק אמה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיה מוקף חומה ומ\"ש וכיפין ע\"ג כיפין היו בנויות מתחתיו וכו'.</b> בפ\"ג דפרה (משנה ג') הר הבית והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום ומשמע לרבינו שהיה כיפין ע\"ג כיפין כמו ששנינו בפרק הנזכר גבי כבש פרה. \n",
+                "<b>ומ״ש וכולו היה מקורה x. ומ״ש סטיו לפנים מסטיו.</b> בפ״ק דפסחים (דף י״ג:) ובפרק לולב וערבה (סוכה דף מ״ה) ופירש״י האצטבא סביב סביב מקפת ובתוך אותו היקף עוד אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וה' שערים היו לו אחד מן המערב ואחד מן המזרח וכו'.</b> בפ\"ק דמדות (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומ\"ש רוחב כל שער י' אמות וגובהו עשרים ויש להם דלתות.</b> בפרק שני דמדות (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לפנים ממנו סורג וכו' עד גובהו י' אמות</b> בפרק הנזכר ופירוש סורג מקלעות עצים ארוגות זו על גבי זו באלכסון כלשון מסרגין את המטות וכתב הרא\"ש שהסורג נעשה xx לטלטול שבת ולזה היה גבוה י' טפחים כדין כל מחיצה דהיקף הר הבית לא מהני דהוי הוקף ולבסוף פתח דלא מהני. \n",
+                "<b>ומ״ש ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חל וחומה.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפנים מן החיל העזרה וכו'.</b> בפ\"ה דמדות (מ\"א): \n",
+                "<b>ומ\"ש וז' שערים היו לה שלשה מן הצפון וכו' עד ואחד במזרח.</b> בפרק קמא דמדות (מ\"ד) \n",
+                "<b>ומ\"ש בשערים שבצפון ושבדרום סמוכים למערב.</b> שם בפ\"ב (מ\"א) ובשקלים פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ״ש ואחד במזרח מכוון כנגד בית קדשי קדשים באמצע.</b> בפ' הרואה (ברכות דף נ״ד) שנינו לא יקל אדם ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל שער מהם היה רחבו י' אמות וכו'.</b> בפ\"ב דמדות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושער זה הוא נקרא שער העליון. ומ\"ש והוא שער נקנור.</b> בפ\"ק דמדות (מ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העזרה לא היתה מכוונת באמצע הר הבית וכו'.</b> בפרק שני דמדות הר הבית היה חמש מאות אמה על ת\"ק אמה רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון מיעוטו מן המערב ופירש רבינו אמר שהעזרה לא היתה באמצע הר הבית אלא היה הרוחק שיש בין חומת הר הבית ובין חומת העזרה לצד דרום יותר מן הרוחק שיש ביניהם מצד מזרח והרוחק ממזרח יותר מהצפוני והצפוני יותר מן המערבי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולפני העזרה במזרח היתה עזרת הנשים וכו' עד כדי שלא יהיו מעורבבין.</b> בפ\"ב דמדות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> ובית גדול היה בצד עזרה בצפונה מבחוץ וכו' עד בה יורדים לבית הטבילה.</b> בפ\"ק דמדות (משנה ו') ופרש\"י בפ\"ק דיומא (דף ט\"ו:) וארבע לשכות היו לבית המוקד פתוחות לה שתים בקדש ושתים בחול של בית המוקד מקצתה בנויה בתוך עזרה מקודשת ומקצתה בחול וראשי פספסין חתיכות עצים מבדילים לסימן במקום המפסיק בין קדש לחול. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מערבית דרומית לשכת x הטלאים.</b> אע\"ג דבפרק שלישי דתמיד (דף ל') תנן שהיתה צפונית מערבית בפ\"ק דמדות (משנה ו') תנן מערבית דרומית ובפ\"ק דיומא רמי להו ומסיק דמערבית דרומית הואי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היורד לבית הטבילה מלשכה זו היה הולך במסיבה ההולכת תחת המקדש כולו וכו'.</b> בריש מסכת תמיד (דף כ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אורך העזרה מן המזרח למערב קפ\"ז וזהו חשבונן וכו' עד מקום דריסת רגלי ישראל והוא הנקרא עזרת ישראל י\"א אמה.</b> בפ\"ה דמדות (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ורוחב העזרה מן הצפון לדרום קל\"ה וזהו חשבונן וכו'.</b> שם מן הצפון לדרום קל\"ה מן הכבש ולמזבח ס\"ב מן המזבח לטבעות שמונה אמות מקום הטבעות כ\"ד מן הטבעות לשלחנות ד' מן השלחנות לננסים ארבע מן הננסים לכותל העזרה ח' אמות והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסים ונראה מדברי רבינו שהח' אמות ששנינו עליהם מן הטבעות לשלחנות ארבע מן השלחנות ולננסים ארבע הם מקום השלחנות שח' שלחנות היו שם כדתנן בפרק ששי ממסכת שקלים והיו נתונות בח' אמות אלו. וה\"פ מן הטבעות למחצית השלחנות ארבע ומחצית השלחנות לננסים ארבע וממה ששנינו והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסים מפרש רבינו דחציין דהיינו י\"ב אמות וחצי לבין הכבש ולכותל וי\"ב ומחצה למקום הננסים. ופירוש ננסים הם עמודים קצרים ואנקליות של ברזל קבועים בהם שבהם תולין ומפשיטין כמו ששנינו בפ\"ג דמדות (מ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מכותל צפוני של עזרה עד כותל המזבח וכו' עד והוא המקום ששוחטין בו קדשי הקדשים.</b> פלוגתא דתנאי בפרק ב' דזבחים (דף כ') ופסק כרבי דאמר הכי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמונה לשכות היו בעזרת ישראל וכו' עד וגג שלשתן שוה.</b> בפרק חמישי דמדות (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומה שכתב וחציה היה קדש וחציה היה חול וכו' עד היו הסנהדרין יושבין.</b> בפרק שני דיומא (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש ושתי לשכות אחרות היו שם בעזרת ישראל וכו'.</b> פרק קמא דמדות (משנה ד') ופרק קמא דיומא (דף י\"ט): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקדש כולו לא היה במישור וכו'.</b> בפ\"ב דמדות (משנה ג') לפנים ממנו החיל י' אמות וי\"ב מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה ופירש\"י בפירקא קמא דיומא (דף ט\"ו) שלחה משך רוחב המעלה חצי אמה וארכה בכל רוחב ההר לצפון ולדרום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ועולה ממנה לעזרת ישראל שהוא תחלת העזרה בט\"ו מעלות וכו'.</b> בפרק ב' דמדות וחמש עשרה מעלות עולות x [מתוכה] לעזרת ישראל ושנינו באותו פרק כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ועולה ממנו לעזרת הכהנים במעלה גבוהה אמה ועליה דוכן יש בו ג' מעלות וכו'.</b> שם גבי עזרת ישראל ועזרת הכהנים רבי אליעזר בן יעקב אומר מעלה היתה [שם] וגבהה אמה והדוכן נתון עליה ובו ג' מעלות של חצי חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה ופירש\"י בפ\"ק דיומא ובו שלש מעלות של חצי אמה שעולים בה לדוכן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ועולה משם לאולם בי\"ב מעלות וכו'.</b> בפ\"ג דמדות (מ\"ו) ויש לגמגם על זה שהרי שנינו בפ\"ב דמדות כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ משל אולם הרי שמעלות האולם לא היו במדה זו וה\"ר עובדיה כתב גבי מעלות האולם ה\"ג רום מעלה [חצי אמה] ושלחה אמה וכו' וכך גריס ה\"ר שמעיה ולגירסת רבינו קשה בין האולם ולמזבח כ\"ב אמה וי\"ב מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שער המזרח של הר הבית כ\"ב אמות וגובה שער הבית עשרים אמה לפיכך העומד כנגד שער המזרח אינו רואה פתח ההיכל ומפני זה עשו כותל שעל גבי שער זה נמוך וכו'.</b> בפרק שני דמדות וכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מכותל המזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה ומתכוון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם ופירש\"י בפרק קמא דיומא (ט\"ז) כל הכתלים שהיו שם בכל בנייני הר הבית היו גבוהים הרבה מאד שהיו כל פתחים שבהם גבוהים עשרים אמה לבד ממה שעל הפתחים הרבה מאד. חוץ מכותל מזרחי והוא התחתון לרגלי הר הבית שבו נכנסים לחיל שלפני עזרת הנשים ומן החיל נכנסים לעזרת הנשים ומעזרת נשים לעזרה הגדולה. שכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה הוא הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ופני הכהן למערב ומתכוין ורואה מעל גובה ראש הכותל דרך השערים שלפנים ממנו פתחו של היכל כשהוא מזה בדם כדכתיב והזה אל נכח פני אהל מועד ואם היה הכותל גבוה אע\"פ שהשערים מכוונים זה כנגד זה שער הר הבית כנגד שער עזרת הנשים ושער עזרת הנשים כנגד שער העזרה הגדולה ושער העזרה כנגד פתח ההיכל לא היה יכול לראות את פתח ההיכל דרך פתחים לפי שההר הולך ומגביה ועולה עד שקרקע פתח ההיכל גבוה עשרים אמות יותר מקרקעי רגלי הר הבית ונמצאת אסקופת ההיכל גבוהה ממשקוף פתח הר הבית ולא יוכל לראות חלל פתח ההיכל דרך אותו פתח עכ\"ל. ורבינו בפירוש המשנה פ\"ב דמדות אמתני' דכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים כתב ככל מה שכתב בפרק זה באר היטב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולשכות היו שם תחת עזרת ישראל וכו'.</b> בפרק ב' דמסכת מדות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועל הדוכן העולה מעזרת ישראל לעזרת הכהנים היו הלוים עומדים בשעה שאומרים שירה על הקרבן.</b> בס\"פ ב' דערכין (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול וכו'.</b> בפרק ג' דמעשר שני (משנה ח) תנן הלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קודש וגגותיהן חול ובס״פ כיצד צולין (פסחים דף פ״ה:) אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו וכו' ת״ש הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש תרגמה רב חסדא בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה א״ה אימא סיפא בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש וגגותיהן חול ואי ס״ד בשגגותיהם שוין לקרקע עזרה ה״ל מחילה ואמר רבי יוחנן מחילות לא נתקדשו כי קאמר ר' יוחנן בפתוחות להר הבית כי תניא ההיא בפתוחות לעזרה והתניא רבי יהודה אומר מחילות מתחת ההיכל חול כי תניא ההיא שפתוחות לחול. ת״ש וגגן קדש ותסברא והא קתני וגגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים ואלא קשיא גגן קדש אמר רב חמא בר גוריא לאותן שתי אמות דתנן שתי אמות היה בשושן הבירה וכו' ופירש״י גגין ועליות לא נתקדשו בין גגי ירושלים בקדושת ירושלים לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת עזרה לקדושת קדשי קדשים. פתוחות לחול שאין להם פתח לעזרה אלא להר הבית. תוכן חול כקדושת הר הבית ולא כעזרה דבתר פתחא אזלינן בשגגותיהם שוים לקרקע שהלשכות בנויות מחילות תחת הקרקע הילכך גגים דידהו ה״ל כי ארעא. כי אמרה רבי יוחנן להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית דגבי שילוח בעל קרי המשתלח חוץ להר הבית אמרה בפרק אלו דברים וכו'. וכי תניא ההיא דתוכן קדש בפתוחות לעזרה להכי נקט פתוחות דבתר פתיחתן אזלינן. והתניא מחילות שתחת ההיכל חול וקס״ד בפתוחות לעזרה קאמר ומשנינן בפתוחות לחול [להר הבית]. ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו) תני תנא קמיה דרב נחמן כל העזרה היתה קפ״ז על רחב קל״ה א״ל הכי אמר לי אבא כגון זה כהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושוחטין שם קדשים קלים וחייבים משום טומאה למעוטי מאי וכו' למעוטי לשכות ואי בנויות בחול ופתוחות לקדש והא תנן תוכן קדש מדרבנן ודאורייתא לא והא תניא לשכות בנויות בחול ופתוחות לקדש מנין שהכהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחה ת״ל בחצר אהל מועד יאכלוה התורה רבתה חצרות הרבה אצל אכילה אחת אמר רבא לאכילה שאני אבל לענין טומאה לא והתניא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש כהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וחייבים משום טומאה לאו אמרת אין שוחטין תני נמי אין חייבין. ופירש״י הא אנן תנן תוכן קדש וליחייב עלייהו משום טומאה. מדרבנן מצות חכמים היא שלא יכנסו להם בטומאה אבל כרת וקרבן ליכא. והתניא מנין ללשכות וכו' ומדמרבינן להו לענין אכילה שמע מינה קדושים הן מן התורה דאי מדרבנן וקרא אסמכתא הוא היאך הקילו חכמים לעקור דבר ולהכשיר מקום חול לאכילת קדשי קדשים. חצרות הרבה במקום קדוש בחצר אהל מועד. לאכילה שאני דרבי בה קרא חצרות הרבה. ואין שוחטין שם קדשים קלים דהא בעינן לפני אהל מועד למעוטי צידי צדדין. לאו אמרת [דקתני] בה אין שוחטין אלמא לא קדישי תני נמי אין חייבין משום טומאה עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ״ש רבינו החלונות ועובי החומה כלפנים וכו'.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים פ״ה:) תנן החלונות ועובי החומה כלפנים ובפרק איזהו מקומן משמע דבין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה היו כלפנים. ופירש״י (באיזהו מקומן) החלונות עובי חלל החלונות שבחומות העזרה סביב מבפנים ועובי החומה בראשה מלמעלה: \n",
+                "<b>ודע</b> דבפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ו) אהא דמוקי רב חסדא מתניתין בלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול גגותיהן קדש בשגגותיהן שוים לקרקע העזרה מתיב מדתנן החלונות ועובי החומה כלפנים בשלמא החלונות משכחת להו דשוו לקרקע העזרה אלא עובי החומה היכי משכחת לה משכחת לה בבר שורא. ופירש״י עובי החומה אלמא ראש החומה נתקדש דדמו לגגין ועליות. בר שורא חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות עכ״ל. ויש לתמוה על רבינו למה סתם דבריו ולא פירש דהא דהחלונות ועובי החומה כלפנים דוקא בששווים לקרקע העזרה אבל אם אינו שוה לקרקע העזרה אינו כלפנים וכבר השיג עליו הראב״ד בזה וכתב ועובי החומה כלפנים א״א אף אלו בששוים לקרקע העזרה ומשכחת להו בבר שורא עכ״ל. וצריך לדחוק ולומר שסמך רבינו על מה שכתב לעיל בסמוך גבי לשכות אם היו גגותיהם שוים עם קרקע העזרה דממילא משמע דהוא הדין לחלונות ועובי החומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין שרצו להוסיף על ירושלים וכו'.</b> בפירקא קמא דסנהדרין (דף ב') ובפרק ב' דשבועות (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוסיפין על העיר או על העזרות וכו'.</b> בפ\"ב דשבועות תנן שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של ע\"א ובשתי תודות ובשיר וב\"ד מהלכים ושתי תודות אחריהם וכו' וכל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה. ובגמרא מנא ה\"מ אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו לדורות ופירש\"י מנא ה\"מ דבעינן כל הני לתוספת עזרה. וכן תעשו קרא יתירא למדרש לדורות וכימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כ\"ג ואורים ותומים וע' זקנים. שתי תודות מנחמיה בן חכליה גמרינן ובגמ' תני שתי תודות שאמרו בלחמן ולא בבשרן ויליף לה מקרא דמאי נינהו חמץ. ואמרינן תו בגמרא וב\"ד מהלכין ושתי תודות אחריהם למימרא דב\"ד קמי תודה אזלי והכתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה ה\"ק ב\"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וב\"ד אחריהם ואמרינן תו בגמרא כיצד מהלכות רבי חייא ור' שמעון ברבי חד אמר זו כנגד זו וחד אמר זו אחר זו מ\"ד זו כנגד זו הפנימית הך דמקרבא לחומה ומ\"ד זו אחר זו הפנימית הך דמקרבא לב\"ד. ואיני יודע מניין לו לרבינו לפסוק כמ\"ד זו אחר זו ואפשר דמשום דפשטא דמילתא משמע טפי דמהלכות זו אחר זו מש\"ה נקט x הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ועומדים בכנורות ובנבלים וכו'.</b> שם אהא דתנן ובשיר תנו רבנן שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים אומר ארוממך ה' כי דליתני וגו' ושיר של פגעים וכו' ואומר יושב בסתר עליון וגו' עד כי אתה ה' מחסי ואומר מזמור לדוד בברחו וגו' ופירש רש\"י ארוממך ה' הוא מזמור חנוכת הבית לכך אומר אותו. שיר של פגעים יושב בסתר עליון לפי שאמרו משה בהקמת המשכן. ואומר מה רבו צרי וגו' לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה שהיו מתלוצצים צרי יהודה ובנימין כשהיו בני ישראל בני הגולה בונים החומה ורבינו לא כתב אלא ארוממך ה' כי דליתני וצריך טעם למה ובשלמא מה רבו צרי איכא למימר דלא נאמר אלא באותו זמן שהיו הצרים מתלוצצים עליהם אבל היכא דאין צרים מתלוצצים עליהם לא אמרינן ליה אבל יושב בסתר עליון משמע דלעולם אמרינן ליה וי\"ל דמזמור יושב בסתר עליון נמי אינו ענין לאומרו אלא כשיש צרים הנלחמים בהם דכתיב מחץ יעוף יומם וגו' יפול מצדך אלף וגו': \n",
+                "<b>ומה שכתב ואוכלים שם לחם תודה אחת וכו'.</b> שם אפלוגתא דכיצד מהלכות השתי תודות תנן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת בשלמא למ\"ד זו אחר זו אמטו להכי פנימית נאכלת וכו' אלא למ\"ד זו כנגד זו תרוייהו בהדי הדדי מיקדשי וליטעמיך למ\"ד זו אחר זו חדא מי מיקדשא וכו' אלא אמר רבי יוחנן על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת ומפרש רבינו דכי מסיק אלא אמר רבי יוחנן היינו לומר לא תיתני פנימית נאכלת וחיצונה נשרפת אלא האחת נאכלת והאחת נשרפת והנביא אמר להם אי זו יאכלנו ואי זו ישרפו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם הוסיפו על העזרה וכו'.</b> אמר רמי בר חמא אין העזרה מתקדשת אלא בשיירי מנחה מ\"ט וכו' כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל אף עזרה דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שלא נעשה וכו'.</b> שם (דף ט\"ז) אהא דתנן כל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה איתמר רב הונא אמר בכל אלו תנן רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן רב הונא אמר בכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ועזרא קדושי קדיש ואע\"ג דלא היו אורים ותומים ואמרינן דתנאי פליגי בהאי מילתא מר סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ומר סבר קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ופסק רבינו כמ\"ד קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ומדאמרינן התם בגמרא תנאי היא דתנן א\"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות וכו' א\"ר יהושע שמעתי שמקריבין אע\"פ שאין בית אוכלים קדשי קדשים אע\"פ שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אע\"פ שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא מדר' יהושע סבר קדשה לעתיד לבא מכלל דר' אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא והא קי\"ל דרבי אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע וכ\"ש למאי דדחי התם דילמא דכ\"ע קדשה לעתיד לבא ומר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכ\"ת קלעים למה לי לצניעותא בעלמא דהשתא אף ר' אליעזר סבר דקדשה לעתיד לבא. ועוד דבפרק השוחט ומעלה (זבחים דף ק\"ז:) גרסי' איתמר המעלה בזמן הזה רבי יוחנן אמר חייב ר\"ל אמר פטור ר\"י אמר חייב קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ר\"ל אמר פטור וכו' לא קדשה לעתיד לבא ובפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ודחי דילמא דכ\"ע קדשה לעתיד לבא ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכו' וידוע דהלכה כר\"י לגבי ר\"ל וא\"כ קי\"ל דקדשה לעתיד לבא וכל שכן למאי דדחי דכ\"ע קדשה לעתיד לבא. וכתוב בהשגות א\"א סברת עצמו היא זו וכו'. ומ\"ש שזו סברת עצמו ולא ידע מאין לו כבר הוכחתי מאין לו לומר כן במקדש וירושלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בשאר א\"י שלא קדשה לעתיד לבא נתבאר בראש הלכות תרומות בס\"ד.</b> ומ\"ש הראב\"ד ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמרא אמרו דנפול מחיצות אלמא למ\"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חילק בין מקדש וירושלים לשאר א\"י י\"ל אין משם ראיה דכיון דחזינן דרבי יהושע דהלכתא כוותיה סבר דקדשה לעתיד לבא ולא הזכיר אלא ירושלים ומקדש ממילא אית לן למשמע דבהני דוקא קאמרי לא בשאר א\"י ונתן רבינו טעם לדבר אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו ואין לומר דאתו דלא כהלכתא שהרי רבינו פסק כן בפ\"ז מהלכות מעשר שני וצ\"ע. ומ\"ש ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שניה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א\"י וכו' אני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה דאעפ\"כ למה היה מניח עזרא מלקדש לעתיד לבא שמא בזמן החרבן יותן לנו רשות להקריב. ומ\"ש לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת אני תמה דמעיקרא משמע דכמספק אמרה ובסוף דבריו נראה דפשיטא ליה וחידוש גדול הוא והיה צריך להביא ראיה. ומ\"מ מ\"ש רבינו אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש וכו' וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה וכו' איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם כן משנלקחה הארץ מידנו בטלה חזקה ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצל\"ע: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה ליראה מן המקדש וכו' ולא מן המקדש אתה ירא וכו'.</b> בפרק קמא דיבמות (דף ו':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואיזהו יראתו וכו' עד אלא יקיפו מבחוץ.</b> שם ובפרק הרואה (ברכות דף נ״ד): \n",
+                "<b>ומ״ש ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה.</b> בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ח:) אמרינן הכי לגבי בית הכנסת וכ״ש לבית המקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין וכו' עד ויקרבוך.</b> בפרק שני דמדות (משנה ב') וכר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהשלים עבודה וכו'.</b> בפרק הוציאו לו (יומא דף נ״ג) כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כשהן נפטרים לא היו מחזירים פניהם והולכים אלא מצדדין פניהם והולכים ומשמע דמצדדין דקתני היינו משום דא״א לאדם לילך לאחוריו לגמרי וכן א״א לו לילך לאחוריו אלא מעט מעט אע״פ שהוא מצדד ולפיכך כתב רבינו מעט מעט. ומ״ש בנחת איני יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא וסמ״ג השמיטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה וכו'.</b> בפרק הרואה (ברכות דף נ״ד): \n",
+                "<b>וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת.</b> כתב הראב\"ד פי' שלא ילך דרך הדיוטות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה וכו'.</b> בסוף פרק אלו נאמרין (דף ו':) ופ\"ק דתמיד (דף כ\"ז.) ופ\"ב דיומא (דף כ\"ה): \n",
+                "<b>ומה שכתב והסנהדרין שהיו יושבים בלשכת הגזית לא היו יושבים בחציה של חול.</b> בפרק ב' דיומא (דף כ\"ה.) אמרינן דלשכת הגזית היתה בנויה חציה בקדש וחציה בחול מדקתני התם דזקן יושב במערבה ואי לאו דחציה בחול היכי מצי יתיב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שהמקדש היום וכו'.</b> בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ח) ופירקא קמא דיבמות (דף ו':). \n",
+                "<b>ומה שכתב מה שמירת שבת לעולם וכו'.</b> לשון סיפרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהמקדש בנוי וכו'.</b> בפרק הרואה (ברכות דף ס״א:) אהא דתנן לא יקל ראשו כנגד שער המזרח אמר רבי יוחנן לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה וכשאין גדר ובזמן שהשכינה שורה ופירש״י מן הצופים מקום שיכולים לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולים לראותו. וברואה שיכול לראות משם פרט אם מקום נמוך הוא. ובשאין גדר מפסיק בינו להר הבית. ובזמן שהשכינה שורה שבית המקדש קיים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב וכו'.</b> בפרק הרואה (ברכות דף ס״א) [מדין שיפנה אמנם מדין שינה לא נזכר שם אלא (בדף ה') גבי אבא בנימין]. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים וכו'.</b> בירושלמי בפרק הרואה (דף י\"ד:) וכל הדברים הללו ביארתי באר היטב בספר בית יוסף שעל טור א\"ח בסימן ב' עיין עליו ויש ט\"ס בדברי רבינו וצריך להגיה וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין וכן כתוב בספרי רבינו המוגהים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם שיעשה וכו'. עד אעפ״י שיש לה ז' קנים.</b> בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש מחנות היו במדבר וכו' עד מעלה יתירה בבית עולמים.</b> בפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ו קי\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשר קדושות הן וכו'.</b> בפ\"ק דכלים (משנה ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין קוברים בתוכן מת עד שירצו שבעה טובי העיר.</b> לשון המשנה שם ומשכיבין x לתוכן מת עד שירצו יצא אין מחזירין אותו ופירש שם רבינו עד שירצו אנשי המדינה בכלל או שבעת טובי העיר שאם רצו לקוברו במקום מהמדינה יוכלו לקוברו יצא המת מהמדינה אין להם להחזירו למדינה לקברו שם ואפילו ירצו כולם, נראה שהוא מפרש דמשכיבין לתוכן מת היינו שמניחין אותו במשכבו ואין קוברין אותו בעיר עד שירצו בני המדינה. ובהשגות א\"א לא שמעתי כאן לא רצון טובי העיר וכו' נראה שהוא גורס ומסבבין לתוכן מת עד שירצו ואין בדבריו השגה לדברי רבינו כי לא שמעתי אינה ראיה: \n",
+                "<b>רצו בני העיר להוציא הקבר מהמדינה וכו'. עד מפנין אותו.</b> באבל רבתי פרק י\"ד ובירושלמי סוף נזיר איתיה נמי אלא שיש שם קצת חילוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלים מקודשת וכו'.</b> בפ\"ק דכלים (משנה ח): \n",
+                "<b>ואלו דברים שנאמרו בירושלים אין מלינין וכו'.</b> בס״פ מרובה (בבא קמא פ״ב:) י' דברים נאמרו בירושלים אין הבית חלוט בה ואינה מביאה עגלה ערופה ואינה נעשית עיר הנדחת ואינה מטמאה בנגעים ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות ואין עושין בה אשפתות ואין עושין בה כבשונות ואין עושין בה גנות ופרדסין חוץ מגינת ורדין שהיתה מימות נביאים הראשונים ואין מגדלין בה תרנגולין ואין מלינין בה את המת ובגמרא יהיב טעמא לכולהו ופירש״י אין הבית חלוט בה כדין בתי ערי חומה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב.</b> תוספתא בפ\"ו דנגעים. \n",
+                "<b>ומ״ש ואין משכירין בה בתים.</b> בפ״ק דיומא (דף י״ב) ובפרק בני העיר (מגילה דף כ״ז) ומפרש טעמא מפני שאינן שלהם ופירש״י אין משכירין בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים אלא בחנם נותנים להם ונכנסין לתוכן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה וכו'.</b> בתוספתא (שם) ובספ\"ק דבתרא כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא ר\"ע אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין אמרו לו והלא קבר בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגע בהם אדם מעולם. ואע\"ג דאמר ר\"ע משם ראיה מחילה היתה עשויה להם והיתה מוציאה את הטומאה לנחל קדרון כדאיתא בירושלמי סוף נזיר לא חש רבינו לכתוב אלא דברי ת\"ק. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן לא יגדלו הכהנים תרנגולים בכל א״י וכו'.</b> משנה בס״פ מרובה (בבא קמא דף ע״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הר הבית מקודש ממנה וכו'.</b> בפרק קמא דכלים (משנה ח'): \n",
+                "<b>ומה שכתב ומותר להכניס המת עצמו להר הבית וכו'.</b> בפרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) ובפרק היה נוטל (סוטה דף כ' ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החיל מקודש ממנו וכו'.</b> בפ\"ק דכלים. כתב הראב\"ד אף זה מדבריהם עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובועל נדה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עזרת הנשים מקודשת וכו'.</b> בפ\"ק דכלים עזרת הנשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מן התורה מותר לטבול יום להכנס למחנה לויה.</b> בפ\"ק דיבמות (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עזרת ישראל מקודשת וכו'.</b> בפרק קמא דכלים עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבים עליה חטאת ותני עלה בתוספתא שחייבין על זדונה כרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עזרת הכהנים מקודשת ממנה וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין האולם ולמזבח וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וקרועי בגדים</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דטעמו מדכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו הוקשו קרועי בגדים לפרועי ראש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההיכל מקודש וכו' בית קדש הקדשים וכו'.</b> גם זה בפרק קמא דכלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שהיה בעלייה וכו'.</b> תוספתא פרק קמא דכלים ואיתא בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ו) ואף על פי ששם שנינו אין נכנסים לה אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמיים בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל נקט רבינו כמאן דאמר אחת בשבוע דהיא סברא מציעתא: \n",
+                "<b>בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן וכו'.</b> בתוספתא דכלים פירקא קמא הכל נכנסים לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אין כהנים נכנסין לויים [אין לויים] נכנסין ישראלים [מצוה] בטהורים אין טהורים נכנסין טמאים מצוה בתמימים אין תמימים נכנסין בעלי מומין ומפרש בסוף עירובין (דף ק\"ה) מצוה בתמימים אין שם תמימים נכנסין בעלי מומין מצוה בטהורים אין שם טהורים נכנסין טמאים אידי ואידי כהנים אין ישראלים לא. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו טמא ובעל מום וכו'.</b> שם בסוף עירובין איבעיא להו טמא ובעל מום אי זה מהם נכנס רב חייא בר אשי אמר רב טמא נכנס דהא אשתרי בעבודת צבור ר\"א אמר בעל מום נכנס דהא אשתרי באכילת קדשים ופסק רבינו כר\"א דפליג ארב משום דאמר טומאה הותרה בציבור ובפירקא קמא דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה בצבור ורב ששת אמר דחויה היא בצבור וקיימא לן דהלכה כרב ששת לגבי רב נחמן באיסורי ואם כן דחויה היא בצבור ולא הותרה ולפי זה הנוסחא הנכונה בספרי רבינו היא יכנס בעל מום ואל יכנס טמא כמ\"ש בספרים ולא כמו שראיתי מי שהגיה יכנס טמא ואל יכנס בעל מום וטעות הוא בידו שעלה בדעתו שמה שכתב רבינו שהטומאה דחויה בצבור הוא טעם להקל בטמא ואינו אלא הוא טעם להחמיר בטמא כמו שכתבתי: \n",
+                "<b>וכל הנכנסים להיכל לתקן יכנסו בתיבות.</b> בפרק רביעי דמדות (משנה ה) ולולין היו פתוחים בעלייה לבית קדש הקדשים שבהם היו משלשלין את האומנים בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים ויש לתמוה דמשמע ממתניתין דדוקא בקדש הקדשים אמרו ולא בהיכל ורבינו שכתב הנכנסים להיכל x מנין לו. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם אין שם תיבות או אי אפשר להם שיעשו בתיבות יכנסו דרך פתחים.</b> בתוספתא דכלים פירקא קמא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שמירת המקדש מצות עשה וכו' אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרים וכו'. </b> בספרי זוטא פרשת קרח על \n",
+                "<b>פסוק וארבע ועשרים עדה וכו' והיכן</b> וזר לא יקרב: \n",
+                "<b>היו שומרים וכו' עד סוף</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות שמירתו וכו'.</b> \n",
+                "<b>בספרי הפרק.</b> בפירקא קמא דתמיד פרשת קרח על פסוק (דף כ\"ה:) ובפירקא קמא דמדות אתה ובניך אתך לפני אהל מועד: (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והרובין.</b> מפרש בגמרא פ\"ק דתמיד (דף כ\"ג) דהיינו נערים שלא הגיעו לעשות עבודה כגון פחותים מי\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומניחים אותם כנגד ראשיהם.</b> הוא כאוקימתא דרב פפא בר״פ בא לו (יומא דף ס״ט) דהכי מסיק גמרא דכנגד ראשיהם היו מניחים אותם לא תחת ראשיהם כי היכי דלא ליתהנו מבגדי כהונה ואע״ג דבתר הכי משמע דבגדי כהונה ניתנו ליהנות מהם איכא למימר דההיא דרך לבישה דוקא ועל מה ששנינו (תמיד דף כ״ח) העמידו עושי חביתין לעשות חביתין פריך בגמרא למימרא דחביתין הוו קדימי והתניא מנין שאין דבר קודם לתמיד של שחר כו' אמר רב יהודה להחם חמין לרבוכה ופירש״י דמותר להחם חמין לעסוק בה ומשמגיע זמן הקטרתה לאחר שיקריבו איברי התמיד יקטיר כמו כן את החביתין ואיני יודע למה קיצר רבינו מלבאר זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו חוץ מלילי שבת וכו'</b> ואע\"ג דקיימא לן דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזים הם וטלטול נר בשבת אינו אלא שבות שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקים מערב שבת: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..53367f66eae58b675226ef1c1de1044ac0137156
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,537 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Chosen Temple",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה לעשות בית לה' וכו' שנאמר ועשו לי מקדש.</b> ז\"ל רבינו בספר המצות שלו מצוה עשרים הוא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי ג' מצוות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק הנה התבאר שבנין בית המקדש מצוה בפני עצמה והא דספרי איתא נמי בפרק כ\"ג (סנהדרין דף כ':) וסמ\"ג כתב וז\"ל תניא ג' מצות נצטוו ישראל וכו' ואחר שיניח להם המקום מכל אויביהם מסביב לבנות בית הבחירה שנאמר ועברתם את הירדן וישבתם בארץ ואח\"כ והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם וכו' זמן מצוה זו של בנין בית הבחירה לא הגיעה עד ימי דוד וכן הוא אומר בדוד ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה עכ\"ל. ונראה שלא רצה לומר שהמצוה היא ועשו לי מקדש כמ\"ש רבינו משום דההוא קרא במשכן שבמדבר מיירי ורבינו לא נראה לו שהמצוה היא והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם וגו' וכסמ\"ג משום דהתם לא פקיד לבנות בית הבחירה אלא סיפור בעלמא הוא דקאמר שיביאו קרבנות למקום שיבחר ה' אבל לא מצינו במקרא ציווי שיבנו בית הבחירה ואע\"פ שבפרק כ\"ג הביאו מקרא דוהיה המקום אשר יבחר ה' לא לענין שיהא ציווי בנין בית הבחירה ממקרא זה אלא לומר שהכרתת זרעו של עמלק קודמת לבנין בית הבחירה מדכתיב והיה בהניח לכם מכל אויביכם וכו' והיה המקום אשר יבחר ה' ולפיכך לא רצה להביא ראיה מפסוק זה והביא ראיה מועשו לי מקדש ואע\"ג דההיא פרשה במשכן שבמדבר מיירי משמע דהאי קרא כלל הוא לכל מקום בין למשכן שבמדבר בין לשילה ונוב וגבעון בין לבית עולמים ודיקא נמי דקאמר ועשו לי מקדש ולא קאמר ועשו לי משכן. וכן הוא בגמרא סנהדרין ט\"ז שבועות י\"ד וכן תעשו לדורות וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה וכו' עד כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהם בית לה' ולהקריב בהם קרבן וכו'.</b> הכל מבואר בסוף זבחים במשנה (קי\"ב:) ובגמרא (ד' קי\"ו): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא וכו'.</b> בפרק ב' דמדות (משנה ה') וארבע לשכות היו בארבעה מקצועותיה של מ' מ' אמה ולא היו מקורות וכך הם עתידים להיות שנאמר ויוציאני אל החצר החיצונה וכו' ובפרק שלישי גבי מזבח קאמר רבי יוסי כשעלו בני הגולה הוסיפו עליו וכו' שנאמר והאריאל י\"ב ארך וכו' ובפרק ד' (דף ע':) ושני פשפשין היו לשער הגדול וכו' שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל ויאמר אלי ה' השער הזה יהיה סגור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית וכו' עד הוא הנקרא עזרה.</b> בפרק ב' דמדות ופרק ד' ופרק ה': \n",
+                "<b>ומ\"ש והכל נקרא מקדש.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועושים במקדש כלים וכו' עד משוך לדרום.</b> בפרק ג' דמדות (משנה ו'): \n",
+                "<b>ומזבח לקטרת ומנורה ושלחן.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושלשתם בתוך הקדש וכו' עד ושלחן מימין.</b> מבואר בפרשת תרומה ובפרשת פקודי: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומזבח הקטרת משוך מבין שניהם לחוץ.</b> בפרק ג' דיומא (דף ל\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועושים בתוך העזרה גבולין וכו'.</b> בפ\"ב דמדות (מ\"ו) ראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים: \n",
+                "<b>ובונים בה בתים וכו'.</b> במסכת מדות (שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשבונים ההיכל והעזרה וכו'.</b> במלכים כתוב אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית ובמכילתא פרשת מזבח אדמה ואם מזבח אבנים רצה של אבנים עושה רצה של לבנים עושה וילפינן מיניה לבנין הבית: \n",
+                "<b>ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית וכו' ואח\"כ מכניסין אותם לבנין.</b> גם זה במכילתא פרשת מזבח אדמה אבל בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מ\"ח:) תנו רבנן שמיר שבו בנה שלמה את בהמ\"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן דברי רבי יהודה אמר לו רבי נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות וגו' מגוררות במגרה א\"כ מה תלמוד לומר לא נשמע בבית בהבנותו שהיה מתקן מבחוץ ומכניס מפנים אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי רבי נחמיה באבני ביתו ופירש\"י דברים ככתבן כמשמען אבן שלמה מסע כמה שהסיעה מן ההר ולא סיתתוה שוב בכלי ברזל וכיון דרבי אמר נראין דברי רבי יהודה באבני המקדש יש לתמוה על רבינו למה הניח דברי רבי יהודה ופסק כרבי נחמיה ואפשר דמשום דסתם מכילתא כרבי נחמיה ותו דפשטא דקרא מסייע ליה מש\"ה פסק כוותיה והכרעת רבי אינה הכרעה מפני שהיא הכרעת דעת שלישית דלאו הכרעה היא כדאיתא בסוף פירקא קמא דפסחים ועוד דגמרא בפירקא קמא דתמיד שאכתוב בפרק זה כרבי נחמיה אתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין בונין בו עץ בולט כלל וכו'.</b> נלמד ממ\"ש לקמן בסמוך: \n",
+                "<b>ואין עושין אכסדרות של עץ בכל העזרה וכו'.</b> בספ\"ק דתמיד (דף כ\"ח:): \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואין בונין בו עץ כלל א\"א והלא לשכת כ\"ג של עץ וכו'. מה שכתב והלא לשכת כ\"ג של עץ היתה הכי איתא בסוף מדות (פרק ה') שלשכת כ\"ג היתה נקראת לשכת העץ. ומ\"ש עוד ובשמחת בית השואבה מקיפין כל העזרה גזוזטרא וכו'. בפרק שני דמדות (משנה ה'). ומ\"ש אבל בעזרת הנשים ובהר הבית מותר כלומר וההיא דשמחת בית השואבה בעזרת הנשים היתה ובספ\"ג מהלכות ע\"ז תירץ דשאני ההיא דלשעתה היתה וכתב שם עוד ובימה של עץ שהיו עושים למלך בשעת הקהל לשעתה היתה: \n",
+                "<b>ותמיהא</b> לי הא דתנן בפרק ג' דמדות וכלונסות של x ארז היו קבועים מכתלו של היכל לכתלו של אולם כדי שלא יבעט ושמא יש לומר שלא קבועים ממש קאמר בבנין אלא קבועים בעלמא בלא בנין ועל פי זה יש לתרץ ללשכת כ\"ג שלא היתה קבועה בבנין אלא בלא בנין ועי\"ל שלשכת כ\"ג לא של עץ היתה אלא בנין אבנים ולא נקראת של עץ אלא מפני שהניחו בה עצים אי זה פעם וטעמא דמסתבר הוא דאם לא כן למה נשתנת לשכה זו לעשותה של עץ יותר משאר לשכות שהיו של בנין. ועי\"ל דהראב\"ד ניחא ליה לשכת כהן גדול שתהא של עץ מפני שסובר שלשכה זו היתה בנויה במקום דריסת רגלי ישראל ולא אסרו אלא משער נקנור ולפנים שהוא אצל המזבח ומקשה לרבינו שסתם דבריו ומשמע מדבריו שבכל הבית אין בונין עץ אפילו בעזרת הנשים ולדעת רבינו יש לתרץ דכל העזרה דקאמר היינו משער נקנור ולפנים כדברי הראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות.</b> הכי משמע בכמה דוכתי: \n",
+                "<b>ואם נעקרה אבן וכו'.</b> פרק שני דזבחים (דף כ\"ד). וכתב הראב\"ד עוד אמרו שם וכו'. ויתבאר פרק ה' מהלכות ביאת המקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם יכולים לטוח אותו בזהב וכו'.</b> שכן שלמה טח אותו בזהב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בונין את המקדש בלילה וכו'.</b> בפרק ב' דשבועות (דף ט\"ו:): \n",
+                "<b>ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים.</b> הכי כתיב בעזרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר.</b> דכתיב ויבאו האנשים על הנשים וכתיב ויעשו כל חכמי לב וכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו: \n",
+                "<b>ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין.</b> מימרא פרק כל כתבי (שבת דף קי״ט:): \n",
+                "<b>ואין בנין בהמ\"ק דוחה יום טוב.</b> בפ\"ב דשבועות (דף ט\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזבח אין עושין אותו אלא בנין אבנים וכו'.</b> במכילתא רבי ישמעאל אומר מזבח אדמה תעשה לי שלא תבנהו לא ע\"ג כיפין ולא על גבי עמודים והתם קאמר דקרא דואם מזבח אבנים חובה ואע\"ג דתנאי פליגי עליה התם פסק רבינו כוותיה משום דבר\"פ קדשי הקדשים זבחים (דף נ\"ח) סתם גמרא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אבן שנפגמה וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף י\"ח) וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן מיתיבי כמה פגימת המזבח רבי שמעון בן יוחאי אומר טפח ראב\"י אומר כזית ל\"ק הא בסידא הא באבנא ופירש\"י באבנא כל דהו כדכתיב אבנים שלימות. וכתבו התוס' וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ואם תאמר והיאך בנו המזבח דאנה ימצאו אבנים בלא פגימה ואם יחליקו בברזל איכא איסורא דלא תניף עליהן ברזל וליכא למימר נמי ע\"י שמיר דע\"כ ע\"י שמיר נמי לא יהיו חלוקות שלא תחגור בהן הצפורן מדאמרינן בפ\"ד דע\"ז גבי אבני המזבח ששקצום מלכי יון וגנזום בית חשמונאי היכי נעביד נתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא ננסרינהו פי' לעשות בלא פגימה לא תניף עליהם אמר רחמנא x והשתא לעבדינהו ע\"י שמיר אלא ודאי שמיר אין עושה אותן חלקות שלא תחגור בהם הצפורן וי\"ל דבפרק איזהו מקומן משמע שבנו אותו באבנים קטנות חלקות שלא היה בהם שום פגימה כגון חלוקי אבנים של נחל. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו הרי זו פסולה לכבש ולמזבח.</b> בפ\"ג דמדות (משנה ד') משמע שדין אבני הכבש שוים לדין אבני המזבח: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומהיכן היו מביאים אבני מזבח מן בתולת הקרקע חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין.</b> שם אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וחופרין למטה מבתולה ומביאים משם אבנים שלימות שלא הונף עליהם ברזל. \n",
+                "<b>ומ\"ש או מן הים הגדול.</b> בפרק אי זהו מקומן (דף נ\"ד) אמרינן גבי בנין המזבח מביא חלוקי אבנים מפולמות: \n",
+                "<b>וכן אבני ההיכל והעזרות שלימות היו.</b> נראה שלא כתב כן אלא לענין שלא יהיה בהם פגם כדכתיב אבן שלמה מסע נבנה אבל היו מסתתין ומשוין אותן בכלי ברזל מבחוץ ומכניסין אותן כמו שכתב לעיל מפצלין ומסתתין אותן מבחוץ משא\"כ באבני מזבח שאסור להניף עליהן ברזל הכי אמרינן בפ\"ק דתמיד (דף כ\"ו:) אהא דתנן שבית המוקד היה מוקף רובדין של אבן מקשה רובדין מאי ניהו גזרתא דאצטבתא וכו' ומי מפלגי אבנים והכתיב והבית בהבנותו אבן שלימה וגו' ושני אביי דמתקני ומייתו מעיקרא ופירש המפרש קודם שיביאו האבנים בעזרה היו מתקנות על ידי ברזל וכו' וחוץ לעזרה מותר לחתכן ולהשוותן בברזל אבל משבאו לעזרה אסור להניף עליהן ברזל והכי מוכח במכילתא דאמרינן התם לא תבנה אתהן גזית בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית בהיכל ובבית קדשי הקדשים הא מה אני מקיים ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל וכו' בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע כי חרבך הנפת עליה ותחללה רשב\"א אומר המזבח נברא להאריך ימיו של אדם וכו' עכ\"ל. משמע דלא נאסר הנפת ברזל אלא על המזבח בלבד משום דנברא להאריך ימיו של אדם אבל אבנים של בנין בית המקדש אין הנפת ברזל עליהן פוסלן ובלבד שלא יתקן בפנים וכן מוכח מתוך דברי רבינו דעד השתא לא איירי אלא לענין שלא יהא בהם פגם ועדיין לא הזכיר פיסול הנפת ברזל ולקמן בסמוך שהזכירו לא הזכירו אלא לענין אבני המזבח בלבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבני היכל ועזרות וכו'.</b> תוספתא סוף פרק שני דמגילה: \n",
+                "<b>כל אבן שנגע בה הברזל וכו'.</b> בפרק שלישי דמדות (משנה ד'): \n",
+                "<b>ומ\"ש והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה שנאמר לא תבנה אתהן גזית והבונה אבן פגום עובר בעשה.</b> (דכתיב אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלהיך) פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב שדין הכבש שוה בזה למזבח</b> הוא מדתנן בפ\"ג דמדות אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וכו' ומביאים אבנים שלימות שלא הונף עליהם ברזל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבן שנפגמה וכו'.</b> בפ\"ג דמדות נפגמה אחת מהן היא פסולה וכולן כשרות ומשמע לרבינו דה\"ה לנגע בה ברזל: \n",
+                "<b>ומלבנין את המזבח פעמים בשנה וכו'.</b> שם. כתב הראב\"ד וכן מכל העזרות והלשכות שהן קדש עכ\"ל. ויש להקשות שכבר כתבתי בסמוך שאבני ההיכל והעזרות אע\"פ שצריך שלא יהיה בהם פגם מותר להניף עליהם ברזל שהרי לא אסר הכתוב הנפת הברזל אלא על אבני המזבח ואע\"פ שאין מתקנים אותם בפנים בכלי ברזל כדכתיב ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ה\"מ לעשות מלאכה בהם בכלי ברזל בענין שישמע קול הברזל אבל ליגע בהם ברזל אפי' בפנים אין בכך כלום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין מדרגות למזבח.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אלא בונין כמו תל בדרומו של מזבח וכו' והוא הנקרא כבש.</b> בפרק ג' דמדות תנן כבש היה לדרומו של מזבח ובפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב:) מייתי לה מקראי. \n",
+                "<b>ומה שכתב והעולה במעלות על המזבח לוקה.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>וכן הנותץ אבן אחת מן המזבח וכו' לוקה שנאמר ונתצתם את מזבחותם כו'.</b> בסיפרי מניין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שהוא בלא תעשה תלמוד לומר ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלהיכם ואין לתמוה על רבינו שכתב או מן ההיכל או מבין האולם ולמזבח דמשמע דוקא הני אבל עזרות לא שסמך על מ\"ש בפרק ו' מיסודי התורה שהוא עיקר דין זה. ולשון וכן שכתב רבינו אינו מדוקדק. \n",
+                "<b>ומה שכתב דרך השחתה</b> כלומר שאם נותץ כדי לתקן ודאי שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנורה וכליה וכו' אין עושין אותם אלא מן המתכת בלבד ואם עשאום של עץ וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ח:) תני רב פפא וכו' מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב עשאה של כסף כשרה של בעץ של אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר של עץ ושל עצם ושל זכוכית דברי הכל פסולה ופסק רבינו כרבי יוסי בר יהודה משום דאיתא התם ברייתא סתם דקתני משאר מיני מתכות כשרה ואף על גב דמייתי התם ברייתא אחריתי דקתני כלי שרת שעשאן של עץ רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר פסק רבינו לפסול משום דמשמע התם דרבים פליגי עליה דרבי יוסי בר יהודה בהא. \n",
+                "<b>ומה שכתב היו הקהל עניים עושים אותם אפילו של בדיל ואם העשירו עושים אותם של זהב</b> בפרק הקומץ רבה שם ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) [וכן עוד בראש השנה (כ״ד)]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו המזרקות והשפודין וכו' אם יש כח בצבור עושים אותם של זהב.</b> בפרק אמר להם הממונה (יומא דף ל\"ז) מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של י\"ה של \n",
+                "<b>זהב ומ\"ש אפילו שערי העזרה מחפין אותם זהב אם מצאה ידם.</b> בפ\"ב דמדות (משנה ג') כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משערי נקנור מפני שנעשה בהם נס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין כל הכלים מתחלתן וכו'.</b> בתוס' פרק שני דמגילה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהם גבוה רשאי להשתמש בהם הדיוט וכו'.</b> שם xגבי העושה תיבה ומטפחות לספר: \n",
+                "<b>אבנים וקורות שחצבן מתחילה לבה\"כ וכו'.</b> שם אבנים וקורות שחצבן מתחילה להדיוט אין בונין אותם בהר הבית ומשמע לרבינו דלהדיוט היינו בית הכנסת ולגבי הר הבית הדיוט קרי ליה ויש לתמוה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולמה לא פירש דלהדיוט ממש קאמר ואפשר דבדוכתא אחרינא איתיה בהדיא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המזבח מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם.</b> בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב) ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד שהעיד להם על מקום המזבח וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומסורת ביד הכל וכו' עד כשנברא.</b> בפרקי רבי אליעזר ובמדרשות: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשם נברא</b> בב\"ר בפסוק וייצר ובירושלמי דנזיר פרק כה\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדות המזבח מכוונות הרבה וכו' ואין להוסיף על מדתו וכו'.</b> בריש פרק קדשי קדשים (זבחים דף נ״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה וכו'.</b> בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבח שעשה משה וכו'.</b> בפרק קדשי קדשים (זבחים דף נ״ט:) תניא ושלש אמות קומתו דברים ככתבן דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן גובהו פי שנים בארכו אף כאן גבהו פי שנים בארכו וכו' א״ל רבי יוסי והלא כבר נאמר ואת קלעי החצר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח מה משכן י' אמות אף מזבח י' אמות וכו' ומה ת״ל וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה ופירש״י משפת סובב ולמעלה עד מקום הקרנות ולמטה הימנו ו' אמות וגובה הקרנות אמה הרי עשר וידוע דהלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ועוד דסתם גמרא בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) כרבי יוסי ופירש״י וג' אמות קומתו במזבח הנחשת כתיב ונאמר להלן רבוע במזבח הזהב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו אף כאן גבהו פי שנים כארכו הרי י' אמות וכו' משפת סובב ולמעלה עד מקום הקרנות ולמטה הימנו ו' אמות וגובה הקרן אמה ועיין במה שאכתוב לקמן בפרק זה: \n",
+                "<b>ומזבח שעשו בני הגולה וכו'.</b> משנה בפ\"ג דמדות (משנה א'). \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשר אמות של גובה המזבח וכו'.</b> בפי\"ז דכלים (משנה י') תנן רבי יהודה אומר אמה של בנין בת ששה טפחים ושל כלים ה' ומייתי לה בפ' שתי הלחם במנחות (דף צ\"ז) ומייתי עלה קרא דכתיב ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח וחיק האמה ואמה רוחב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וכו' חיק האמה זה יסוד אמה רוחב זה סובב וגבולה אל שפתה סביב וכו' אלו הקרנות ופירש\"י מדות המזבח מזבח העולה. באמות אמה אמה וטפח באמות בינוניות יהא מאמותיו אמה וטפח דאמותיו והן בשל חמשה דהוה ליה של ששה אמה וטפח באלו. וחיק האמה כלומר באלו אמות אני אומר שיהו בנות חמשה וחיק האמה דהיינו יסוד. אלו הקרנות זרת אמה האחד דמאמצעית האבן מודד והויא זרת לכל רוח דהיינו אמה כל זרת חצי אמה ומסיק התם חיק האמה בגובהה אמה רוחב כניסה ופירש\"י חיק האמה בגובהה אותה אמה שמן הרצפה ועד היסוד באמה בת ה'. ואמה רוחב כניסה דסובב באמה בת ה' אבל כניסה דיסוד באמה בינונית. וגבולה על שפתה סביב דגבהו דקרן באמה בת ה' עכ\"ל. אבל רבינו מפרש דכי אמרינן ואמה רוחב כניסה אשתי כניסות קאי בין דיסוד בין דסובב דתרווייהו באמה בת ה' טפחים ולפ\"ז כי קתני חיק האמה זה יסוד אמה רוחב זה סובב ואסיקנא חיק האמה בגובהה לאו לאפוקי כניסה היא דכניסה נמי הוי באמה בת ה' אלא לאשמועינן דגובהה באמה בת ה' הוא דאתא וכי קאמר במסקנא ואמה רוחב כניסה היינו בין כניסה דיסוד בין כניסה דסובב: \n",
+                "<b>ומ\"ש וגובה כל המזבח נ\"ח טפחים.</b> הכי אמרינן התם בגמרא על פי מה שנתבאר שגובה המזבח עשר אמות וכל אמה בת שש טפחים זולת אמות היסוד ואמות הקרנות שהם בנות חמש טפחים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכך היתה מדתו וצורתו עלה ה' טפחים וכנס ה' טפחים זה יסוד וכו'.</b> בפ״ג דמדות (משנה א') תנן המזבח היה ל״ב על ל״ב עלה אמה וכנס אמה זה יסוד נמצא ל' על ל' עלה ה' וכנס אמה זה הסובב נמצא כ״ח על כ״ח מקום הקרנות אמה מזה ואמה מזה נמצא כ״ו על כ״ו מקום הילוך רגלי הכהנים אמה מזה ואמה מזה נמצא כ״ד על כ״ד מקום המערכה ואמרינן עלה בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ״ז:) עלה אמה וכנס אמה זה יסוד נמצא ל' על ל' שלשים ושני טפחים הויין כלומר כיון דכניסה דיסוד לא הוי אלא באמה בת ה' פשו טפח מכאן וטפח מכאן ותו עלה ה' וכנס אמה זהו סובב נמצא כ״ח על כ״ח כ״ח וד' טפחים הוי אלא דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה ואע״ג דהא דאמרינן כיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה אתמר למאי דס״ד דחיק האמה כנסה ובתר הכי אסיקנא דחיק האמה כגבהה כבר נתבאר שרבינו סובר דלמסקנא נמי כנסה דיסוד באמה בת ה' טפחים וזהו שכתב רבינו בפי' המשנה פ״ג דמדות מה שאמר נמצא ל' על ל' הוא ל' ושני טפחים על ל' ושני טפחים לפי שלא כנס אלא ה' טפחים כמו שביארנו וכן אמר נמצא כ״ח על כ״ח היינו כ״ח וד' טפחים אלא שהוא לא מנה הטפחים שהוא פחות מאמה כיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה וזה המאמר קיים עכ״ל. כלומר אע״ג דהא דכיון דלא הוי אמה לא חשיב ליה אתמר למאי דס״ד הוא מאמר קיים דגם למאי דאסיקנא אמרינן הכי. ודע דאפי' לפירוש רש״י אנו צריכין לומר דמתניתין לאו דוקא דהא גם למסקנא כניסה דסובב באמה בת ה' טפחים ואם כן ע״כ כי קתני נמצא כ״ח על כ״ח היינו כ״ח ושני טפחים על כ״ח ושני טפחים אלא דכיון דהוי בציר מאמה לא חשיב ליה ולדעת רבינו דכניסה דיסוד נמי הוי באמה בת ה' טפחים הוה ליה ד' טפחים דלא חשיב להו. ובהשגות רחבו כ״ד אמה וד' טפחים על כ״ד אמה וד' טפחים. א״א אולי אינו כן כי הד' טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח עכ״ל. ודבר פשוט הוא שטענת אולי אינה טענה וכל שכן למה שכתבתי דלפירש״י נמי כ״ח על כ״ח לאו דוקא. וכתוב בפרוש ה״ר שמעיה על מתניתין דבסמוך עלה אמה וכנס אמה עלה ה' וכנס אמה הכניסות שנה במשנה אבל עלה שלש זה מקום הקרנות שלא היה שם כניסה לא קא חשיב ואותן ג' כתובות במקרא וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה עכ״ל. כלומר דאמרינן בפרק קדשי קדשים לרבי יוסי דנקטינן כוותיה דמאי דכתיב וג' אמות קומתו היינו משפת סובב ולמעלה וכמו שכתבתי לעיל והיינו מקום הקרנות ובסמ״ג מצאתי שהיה כתוב כן במשנה עצמה שהוא גורס במשנה עלה ה' אמות וכנס אמה זהו סובב עלה ג' וכנס אמה זהו מקום הקרנות כלומר וגובה כל קרן אמה הרי עשר אמות גובה המזבח וכיון שכן יש להגיה בדברי רבינו אצל מ״ש ונמצא רחבו כ״ח אמה וד' טפחים על כ״ח אמה וד' טפחים עלה י״ח טפחים וכונס לקרן זוית של הי״ח בנין חלול מרובע לכל ד' קרנות וכך מצאתי בספר מוגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו גובה כל קרן ה' טפחים וריבוע כל קרן אמה על אמה</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש וד' הקרנות חלולות היו מתוכן</b> שם (זבחים דף נ\"ד:) א\"ר כהנא אבנים של קרנות חלולות היו שנאמר ומלאו כמזרק כזויות מזבח הכא נמי אבנים שלמות אמר רחמנא אלא דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה ופירש\"י קרנות של מזבח חלולות היו נקובים נקבים עמוקים בארבעתן שיפול דם החטאת ויבלע לתוכו. כמזרק כזויות מזבח אלמא בית קיבול יש במזרקים. דמחית מידי מתותיה מקלות וקסמים דקים נתן בין חלוקי האבנים וכשיבש הוציאם ונשארו מקומות בנקבים חלולים ולא הוצרך לפגום פגימות לנקבים: \n",
+                "<b>ומ\"ש וגובה מקום המערכה י\"ח טפחים.</b> כתב הראב\"ד על זה לא ידעתי מהו גובה המערכה וכו'. ובאמת שדבריו בזה תמוהים בעיני שאיך עלה על דעתו לומר דמקום מערכה הוא התפוח. גם מ\"ש שהנוסחא המדוייקת רוחב מקום המערכה י\"ח טפחים וכו' איני יודע איך אפשר לומר כך שהרי כתב רבינו בסמוך שרוחב המערכה כ\"ד אמות וארבע טפחים ונתבאר שהוא משנה וגמרא ואיך יתכן לומר שרוחב מקום המערכה י\"ח טפחים כמו שכתב הראב\"ד שהיא הנוסחא המדוייקת גם מ\"ש ושני הטפחים הם שפיחתו משתי הקרנות ברחבן ואולי יש לומר שאותם שני טפחים היו פגימה וכו' איני יכול ליישבו דרבינו מיירי בגובה ואותם שני טפחים הם ברוחב ומה ענין זה לזה. ומה שכתב אחר כל זה התבוננתי מדבריו שהוא קורא מן הסובב ולמעלה מקום מערכה מי יתן ואדע מאחר שהתבונן וירד לסוף דעתו למה לו לכתוב לנו מה שעלה בדעתו קודם שהתבונן בדבריו ומה גם בהיותם דברים תמוהים. ומה שסיים הראב\"ד וזהו שכתב וגובה מקום מערכה י\"ח טפחים שהם שלש אמות ולמעלה במזבח של משה כתב כמו כן בזה הלשון כי בלשון אחרת ידבר אל העם הזה ומשנה לשון חכמינו עכ\"ל. מ\"ש ולמעלה במזבח של משה כתב כמ\"כ בזה הלשון כלומר שכתב למעלה מזבח שעשה משה ושעשה שלמה ושעשו בני הגולה ושעתיד להעשות כולם י' אמות גובה כל אחד מהם וזה הכתוב בתורה וג' אמות קומתו מקום המערכה בלבד ולשם כתב כהוגן שהזכיר אמות וכאן שינה לשונו להזכיר טפחים ואני אומר דרבינו תנא דווקנא הוא ומפני שאמות גובה המזבח קצתם בנות חמש טפחים כמו שנתבאר הוצרך לכתוב מדת כל דבר גובה המזבח בלשון טפחים להודיענו באי זה מקום נמדד באמה בת ה' טפחים ובאי זה מקום נמדד באמה בת ששה יגמלהו ה' כצדקו שהאיר עינינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו נמצא חצי גובה המזבח כ\"ט טפחים מסוף הסובב</b> מבואר ממה שקדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וחוט של סיקרא היה חוגר באמצע המזבח להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים.</b> משנה בפ\"ג דמדות (משנה א'). \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצא גובהו מן הארץ עד מקום המערכה ט' אמות פחות טפח.</b> הוא פשוט ממה שנתבאר שאמות גובה היסוד היתה בת ה' ומשם עד הסובב ה' אמות בנות ששה וגובה מקום המערכה ג' אמות בנות ו' שהם ט' אמות בנות ו' טפחים פחות טפח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יסוד המזבח וכו'.</b> בפ״ג דמדות תנן היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ג:) אמרי' קרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד מ״ט אמר ר' אלעזר לפי שלא היתה בחלקו של טורף דאמר רב שמואל בר רב יצחק מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה ופי' רש״י טורף בנימין דכתיב ביה זאב יטרף שנתנבא עליו יעקב בבקר יאכל עד באחסנתיה יתבני מדבחא ואותה הקרן לא היתה בחלקו כדמפרש ואזיל וכו' מזבח היה אוכל בחלקו של יהודה אמה אמה במזרחו אמה בדרומו כל הארך וכו' על פני כל המזרח שכשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה בסמוך לקרן אמה כל הארך בעובי האמה אלא שלא היתה אמה שבמזבח על פני כל המזרח וכו' וכן אכילת האמה הדרומית לא היתה מהלכת על פני כל הדרום שכשמגעת לקרן דרומית מערבית כלה בסמוך לקרן אמה כדתנן היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב ואוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת נמצא יסוד לשלשת הקרנות ובתר הכי (דף נ״ד) אמרינן רב אמר בבנין ולוי אמר בדמים ופירש״י בבנין בקרן דרומית מערבית בנו יסוד אמה בארך הדרום וחדלו להם כל הדרום וכל המזרח עד אמה סמוך לקרן צפונית מזרחית כדתנן אוכל במזרח אמה ובדרום אמה ולוי אמר בדמים יסוד היה על פני כל המזרח אבל לא נותנים דמים בחלקו של יהודה ופסק רבינו כרב משום דפשטא דמתניתין כוותיה. ומוקי בגמרא אליבא דרב מתני' דהמזבח ל״ב על ל״ב מן הצד ופירש״י מן הצד לאו בארבעת רבעיו חשיב אלא מצד צפון היה ל״ב אבל מזרח ודרום לא היה אלא ל״א על ל״א דקרן דרומית מזרחית חסרה לה אמה לדרום ואמה למזרח ומותיב בגמרא לרב מדתניא כיצד בונים את המזבח מביא מלבן ל״ב על ל״ב וגובהו אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וקוניא וזפת וממחה ושופך וזהו מקום יסוד כלומר אלמא יסוד בולט בו מד' רוחותיו ומשני דגייז ליה אבנים שלימות כתיב דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה ופירש״י דגייז ליה לאחר שיבש סתר הבנין מעל חלקו של יהודה ופרכינן והא אבנים שלימות כתיב שיהא חלק ולא פגימות וא״א לסתירה להיות חלקה. דמנח מידי תותיה כלומר במקומו על כנגד חלקו של יהודה הניח עץ ארוך ועביו כעובי המלבן וחלק בתוך המלבן ולא יכול להדביק עם חלוקי האבנים ע״י שפיכת המיחוי של סיד ושל קוניא ולכשיבש קצת נטלו ונשאר מקומו חלק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובקרן מערבית דרומית וכו' עד ומנקין אותו.</b> משנה בפרק שלישי דמדות (משנה ב') ולשון המשנה שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי יורדים בהם ומתערבין באמה ויוצאים לנחל קדרון. ופי' ה\"ר שמעיה שהדמים הניתנים על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי באותה אמה שהיסוד אוכל בדרום. וכתב שם רבינו כבר נתבאר ששירי הדם יש מהם ששופכים על יסוד מערבית ויש מהם ששופכים על יסוד דרומית לפיכך נתן הב' נקבים בקרן מערבי דרומי עכ\"ל. ובכן יהי' פשוט לפניך מה ששנינו מתערבין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכבש היה בנוי לדרומו של מזבח וכו'.</b> גם זה משנה שם (משנה ג') ובפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ב:) מייתי מקראי דכבש בדרום ותניא במכילתא לא תעלה במעלות על מזבחי עשה כבש למזבח שלא יעשה מדרגות שגורמים לגילוי ערוה מחמת הרחבת הפסיעות אין לי אלא עליה ירידה מניין ת\"ל אשר לא תגלה ערותך עליו: \n",
+                "<b>ומה שכתב והיה אוכל בארץ שלשים אמה מצד המזבח ופורח ממנו אמה על היסוד ואמה על הסובב.</b> בפרק קדשי הקדשים רמו מתני' אהדדי דתני חדא כבש היה לדרומו של מזבח ארך ל״ב והמזבח ל״ב ארך הרי ארך המזבח והכבש ס״ד וכי מני להו אהדדי בפרק ה' דמדות (משנה א') הכבש והמזבח ס״ב והא ס״ד הוי תופסין בקרקע העזרה והתם לגבי תפיסת הקרקע מני להו ומשני נמצא פורח אמה על יסוד ואמה על סובב ופירש״י שראש הכבש פורח ועולה על [שתי אמות של] כניסת היסוד והסובב [מגיע לראש המזבח] ונמצאו שתי אמות העליונות שלו נבלעות בל״ב אמות [של מזבח] ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד) מקשה לרב דאמר דהא דתניא מזרחית דרומית לא היה לו יסוד בבנין מדקתני פורח אמה על יסוד מכלל דאיכא כניסת היסוד לדרום דהא כבש לדרום הוא ומשני אימא כנגד אמה יסוד ופירש״י כנגד מקום שהכניסה ראויה להיות ולא שהיתה שם ומיהו שתי אמות נבלעות לתוך ל״ב של מזבח שהיה נכנס לתוך הפנימי שכנגד בליטה שהיסוד התחיל לאכול בה בדרום אמה אחת: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האיברים למזבח בזריקה.</b> בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ב:) שאל ר\"ש בר יוסי בן לקוניא את ר' יוסי אומר היה רשב\"י אויר יש בין כבש למזבח א\"ל ואתה אי אתה אומר כן והלא כבר נאמר ועשית עולתיך הבשר והדם מה דם בזריקה אף בשר בזריקה א\"ל שאני אומר עומד בצד מערכה וזורק כשהוא זורק למערכה דליקה הוא זורק או למערכה שאינה דליקה זורק הוי אומר למערכה דליקה הוא זורק התם משום דלא אפשר רב פפא אמר כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו אף בשר אויר מפסיקו ופירש\"י אויר יש בין כבש למזבח שלא היה ראש הכבש נוגע במזבח אלא אויר מעט מפסיק בינתים וכו'. מה דם עולה שעומד בארץ וזורק מן הכלי כדכתיב וזרקו אף בשר בזריקה אלמא אויר יש ומחמת האויר הוא זריקה שעומד בכבש וזורק אל עבר האויר למערכה וכו' שאני אומר בצד המערכה בראש המזבח [וזורק] ולהכי אתא קרא. א\"ל כשהוא זורק למערכה דליקה הוא זורק וכו' כלומר משום הא למה לי קרא פשיטא דע\"כ הוא זורקו שהרי אין יכול לסדר סביב על ראשי העצים שאין המערכה דולקת שם אלא הימנו והלאה מקום שהמערכה דולקת והתם משום דלא אפשר הוא דע\"כ כי אתא קרא לאשמועינן אתא דיש אויר בין כבש למזבח. רב פפא אמר לא מצית אמרת דהיקש לאשמועינן אתא דעומד בצד המערכה וזורק דהפסקת אויר רצפה בעינן כי דם מה דם אויר קרקע הרצפה מפסיק בינו למזבח אף בשר וכו': \n",
+                "<b>ומה שכתב וגובה הכבש תשע אמות פחות שתות עד כנגד המערכה.</b> זה פשוט ממה שנתבאר שגובה המזבח עד ראש המערכה למעלה ט' אמות וכולם באמה בת ו' טפחים חוץ מאמה יסוד שהיא באמה בת ה': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ושני כבשים קטנים יוצאים ממנו שבהם פונים ליסוד ולסובב ומובדלים מן המזבח כמלא נימא.</b> מימרא דרב יהודה בפרק קדשי הקדשים ומסיים בה משום שנאמר סביב ורבי אבהו אמר רבוע ופירש\"י שני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש וכו' אותו שפונין בו לסובב יצא במזרחו של כבש לימין ויוצא ומתחיל בשיפולו של כבש ונמשך ועולה באלכסון עד שמגיע לסובב והפונה ליסוד יוצא למערבו להוליך בו שירים של חטאת שיורד מן המזבח פונה לשמאלו ליסוד דרומי ומתחיל לצאת בשיפולו של כבש רחוק מן המזבח כדי שיהא נוח לשפע ולירד ליסוד. משום שנאמר סביב שיהא היקף למזבח כל דהו ואי היה מחוברין שוב אין היקף אפילו כחוט: \n",
+                "<b>ומ\"ש וחלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת שבה נותנין פסולי חטאת העוף וכו'.</b> במשנה פרק ג' דמדות ורבובה היתה לו במערבו וכו' ששם היו נותנים פסולי חטאת העוף. וכתב הראב\"ד על דברי רבינו א\"א לא כי אלא החלון לבד והרבובה לבד וכך היא שנויה במסכת מדות עכ\"ל. ושותיה דמר לא ידענא שאין במסכת מדות זולת המשנה שכתבתי בסמוך ורבינו כתב בפי' המשנה דאיתא בתוספתא בזבחים חלון היתה במערבו של כבש אמה על אמה ורבובה היתה נקראת ששם זורקין פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתה ותצא לבית השריפה עכ\"ל. והוא הלשון שהעתיק פה תיבה בתיבה. ולשון רבובה פירש ה\"ר עובדיה שהוא כמו נבובה כלומר שהיתה חלולה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושני שלחנות היו במערב הכבש אחד של שיש וכו'.</b> בפרק ששי דשקלים (משנה ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשבונין המזבח וכו' עד וישארו הקרנות חלולים.</b> הכל בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ד ע״א וב') ונתבאר בפרק זה. ופירש״י מלבן דפוס מרובע עשוי מד' קרשים. קוניא ניתוך אבר כעין שעושים לציפוי כלי חרס שקורין פלומי״ר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבועו מעכבין וכו'.</b> בפרק קדשי הקדשים (דף ס\"ב) תנו רבנן קרן וכבש ויסוד וריבוע מעכבין מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין מנא ה\"מ אמר רב הונא אמר קרא המזבח כל מקום שנא' המזבח לעכב ופירש\"י וריבוע אם אין המזבח מרובע. בכל מקום שנא' המזבח לעכב דהמזבח משמע כשהוא כן הוא דמיקרי מזבח ואי לא לא ובקרן כתיב קרנות המזבח וביסוד כתיב אל יסוד המזבח ובכבש כתיב אל פני המזבח והוא הכבש שהוא פניו של מזבח שעולין לו דרך שם כי היכי דחשיב צד מזרחית פני אהל מועד מחמת שהפתח שם ובריבוע כתיב רבוע יהיה המזבח. ואהא דתניא מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין אמר רבי מני ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה וכמה אמר רב יוסף אמה מחכו עליה חמש אמות ארך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח א\"ל אביי דילמא מקום מערכה קאמר מר אמר ליה מר דגברא רבא הוא ידע מאי קאמינא ופירש\"י דילמא מקום מערכה קאמר דהוי אמה שבין הקרנות ומקום הילוך ממעטים בו אמתיים לכל צד פש ליה אמה על אמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבח שנפגם מבניינו וכו'.</b> בפ\"ק דחולין (דף י\"ח) אמרינן דפגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן מיתיבי כמה פגימת המזבח רשב\"י אומר טפח ראב\"י אומר כזית ל\"ק הא בסידא הא באבנא ופירש\"י באבנא כל דהו דכתיב אבנים שלימות ופסק רבינו כרשב\"י משום דמאריה דגמרא הוא טפי מראב\"י ואע\"ג דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי אפשר דה\"מ במשנה אבל לא בברייתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המנורה מפורשת צורתה בתורה וכו' נמצאו כל הגביעים כ״ב וכו'.</b> ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח) ובגמרא בשלמא גביעים כ״ב דכתיב ובמנורה ד' גביעים וכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה ד' דידה וי״ח דקנים הא כ״ב כפתורים נמי י״א כפתורים תרי וששה דקנים וכפתר וכפתר וכפתר הא י״א אלא פרחים ט' מנ״ל פרחיה תרי וששה דקנים תמניא הוו אמר רב שלמן כתיב עד פרחה ופירש״י י״ח דקנים דכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה האחד. כפתוריה דמנורה גופה תרי ושית דקני דיש בכל קנה וקנה כפתר דכתיב ג' גביעים משוקדים בקנה האחד הרי ח' וכפתר תחת שני הקנים וכן לשנים האחרים וכו'. עד פרחה ריבה לך הכתוב חד פרח: \n",
+                "<b>ומ״ש והכל משוקדים.</b> כתב הר״י קורקוס ז״ל שכתב כן רבינו מדאמרינן בפרק הוציאו לו (יומא דף נ״ב:) ה' מקראות אין להם הכרע ואחד מהם משוקדים דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתוריה ופרחיה ולכך מפרש אתרוייהו דמספיקא עבדינן כולהו משוקדים שאף אם יעשו משוקדים ואין צריך להיות משוקדים אין בכך הפסד אבל אם יניח מלעשות משוקדים אם צריך משוקדים איכא קפידא עכ״ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכולן מעכבין זה את זה ואפילו חסר א' מהמ\"ב מעכב את כולן.</b> בתוספתא פ\"ו דמנחות גביעיה כפתוריה ופרחיה מעכבין זה את זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשעשאה של זהב וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ח) ויליף להו מקראי ופירש רש\"י מן העשת עשייתה חתיכה שלימה ומכה בקורנס עד שיצאו ממנה כל כליה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היתה חלולה</b> נראה לפרש דהיינו לומר שאינה מקשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואין עושין אותה מן הגרוטאות וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה ויליף לה מקרא ופירש\"י גרוטאות זהב שבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלקחיים והמחתות וכלי השמן וכו'.</b> בפ' שתי מדות (מנחות דף פ\"ח) תניא מנורה ונרותיה באות מן הככר ואין מלקחי' ומחתותיה מן הככר רבי נחמיה אומר מנורה היתה באה מן הככר ולא נרותיה ומלקחיה ומחתותיה באות מן הככר במאי קא מיפלגי בהאי קרא דתניא ככר זהב טהור יעשה אותה למדנו למנורה שבאה מן הככר מניין לרבות נרותיה ת\"ל את כל הכלים האלה יכול שאני מרבה אף מלקחיה ומחתותיה ת\"ל אותה דברי ר' נחמיה קשיא דר' נחמיה אדר' נחמיה תרי תנאי ואליבא דר' נחמיה ר' יהושע בן קרחה אומר מנורה באה מן הככר ואין מלקחיה ומחתותיה ונרותיה באים מן הככר ואלא מה אני מקיים את כל הכלים האלה שהיו כלים של זהב ואמרינן בגמרא דאמוראי סברי כמ\"ד מנורה ונרותיה באות מן הככר ומש\"ה פסק רבינו כן. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהרי נאמר במנורה זהב טהור וחזר ואמר ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור וכו'.</b> מצאתי כתוב דאיתיה בברייתא דמלאכת המשכן פ\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה וכו'.</b> משנה בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיתה של זהב בין שהיתה של שאר מיני מתכות</b> הכי אמרינן בגמרא ואימא נמי באה זהב באה קנים אינה באה זהב אינה באה קנים ההוא x פמוט מיקרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הנרות קבועים בקנים</b> כך פירש\"י שבעה נרותיה בראש כל קנה וקנה היה נר אחד כעין בזך ושם נותנין השמן והפתילות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה כולם פניהם לנר האמצעי שעל קני מנורה וכו'.</b> בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ח:) תניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי ופירש״י האמצעי עומד על גופה של מנורה והשאר על הקנים ומשמע קרא אותן שעל הקנים מצודדות כלפי אותה של מערב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזה הנר האמצעי פניו כנגד קדשי הקדשים והוא הנקרא נר מערבי.</b> יתבאר לקמן בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגביעים דומים לכוסות וכו' עד נשתיירו ג' טפחים שבהם ג' גביעים כפתור ופרח.</b> הכל ברייתא בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״ח:). \n",
+                "<b>ומ\"ש כמין תפוחים כרותיים.</b> פירש\"י שם מקום: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואבן היתה לפני המנורה וכו'.</b> משנה בסוף פ\"ג דתמיד (כ\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השלחן היה ארכו י״ב טפח ורחבו ששה.</b> בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) תנן השלחן ארכו עשרה ורחבו חמשה וכו' דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר השלחן אורכו י״ב ורחבו ששה ופירש״י ארכו י' ורחבו ה' כדכתיב אמתים ארכו ואמה רחבו ור' יהודה לטעמיה דאמר אמת כלים באמה בת חמשה וכו' ורבי מאיר לטעמיה דאמר כל האמות היו בינוניות וצריך טעם למה פסק כר' מאיר ואפשר שטעמו מפני ששנינו שם במשנה דאבא שאול ס״ל כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיה מונח ארכו לאורך הבית וכו' וכן שאר כל הכלים ארכן לארכו של בית. </b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מן הארון שהיה ארכו לרוחב הבית.</b> שם (דף צ\"ח) תנו רבנן כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית חוץ מארון שארכו לרחבו של בית וכו' מדבדיו כך היו מונחין ובדיו מנ\"ל דתניא ויאריכו הבדים יכול לא היו נוגעים בפרוכת ת\"ל ויראו אי ויראו יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין ת\"ל לא יראו החוצה הא כיצד דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה שנאמר צרור המור דודי לי בין שדי ילין ומנ\"ל דבדיו לפותיא דארון הוו יתבי דילמא לארכו דארון הוו יתבי אמר רב יהודה תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו ומנ\"ל דבארבעה הוו דרו להו דכתיב ונסעו הקהתים תרי נושאי המקדש נמי תרי. ופירש\"י כל הכלים כגון שלחנות ארכן לארכו של בית ממזרח למערב וכו'. [ובדיו] מנ\"ל דכך היו בדיו מונחים ממזרח למערב וכו'. פרכת היתה פרוסה בפתח בית קדשי הקדשים וכו'. כמין שני דדי אשה אלמא בדים ממזרח למערב קיימי ראשן אחד למערב וראשן אחד למזרח בתוך הפתח וש\"מ רחבו של ארון ממזרח למערב שהיה ארכו של בית. תרי גברי באמתא ופלגא אי הוו בדים לארכו לא היה בין בד לבד אלא שתי אמות ומחצה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ״ש וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון ובין הדרום.</b> בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ח:) אמרינן דרבי סבר דמנורה מזרח ומערב ור' אלעזר בר' שמעון סבר צפון ודרום ואמרינן דטעמא דרבי משום דכתיב בנר מערבי יערוך אותו לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' ואי ס״ד צפון ודרום כולהו נמי לפני ה' נינהו ור' אלעזר בר' שמעון וכו' הא כתיב יערוך אותו דמצדד להו אצדודי דתניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי צד אמצעי. ופירש״י מזרח ומערב הג' קנים במזרח והשלשה במערב. מדכתיב בנר מערבי לפני ה' דכתיב יערוך אותו וכו' לפני ה' דמשמע אותו לפני ה' ואין אחר לפני ה' אלמא חד הוא דהוי כלפי מערב לצד בית קדשי הקדשים אלמא מזרח ומערב היו מונחים והחיצון של צד מערב קרי ליה נר מערבי דאי בצפון אשתכח דכולהו פי הפתילות שוות למערב וכו'. והכתיב אותו דמשמע א' לפני ה' ותו לא. מצדד להו אצדודי לעולם צפון ודרום מנחי ואפ״ה ליכא אלא חד כלפי מערב והיינו אמצעי שפי הפתילה כלפי מערב ושאר הפתילות מצודדות פיהן כלפי האמצעי שג' של צד צפון מצודדות כלפי דרום ושלשה של צד דרום מצודדות כלפי צפון. אל מול פני המנורה אמצעי עומד על גופה של מנורה והשאר על הקנים ומשמע קרא אותן שעל הקנים מצודדות כלפי אותם של מערב. ובר״פ במה מדליקין (שבת דף כ״ב: ד״ה נר מערבי) כתב רש״י למ״ד מזרח ומערב היו מונחים סדר הקנים קרי מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא במזרח ולמ״ד צפון ודרום [היו] מונחים האמצעי קרי מערבי על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר נרות כלפי האמצעי דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו אמצעי יאירו וגו' של צפון היו פונים לדרום ושבדרום פונים לצפון. נרות לוצ״ש של זהב עכ״ל. ואע״ג דהלכה כרבי מחבירו פסק רבינו כר' אלעזר בר' שמעון משום דקרא דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מסייע ליה, ואין לומר שטעם רבינו משום דהוה עדיף מיניה בתורה כדאיתא בפ' הפועלים שאף ע״פ כן לא יצא מגדר חבירו ותדע שהרי בפ״ח מהלכות כלי המקדש פסק כרבי לגבי ר״א בר' שמעון: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון והדרום. א\"א זה הוא מחלוקת תנאים וכו'. ומשנה זו פ\"ג דתמיד ומדקתני נרות מזרחיים משמע ודאי דאתיא כמ\"ד מזרח ומערב היו מונחים דאילו למ\"ד צפון ודרום לא שייך למיתני מזרחיים ולא מערביים אלא צפוניים או דרומיים ואין מזה השגה על רבינו שהוא סובר שמשנה זו כרבי ולא קי\"ל כוותיה וכ\"כ רבינו בפירוש המשנה ואין להקשות דסתם מתני' דפרק שתי הלחם אתיא כרבי דקתני כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית דההוא כללא לאו דוקא דהא ארון לכ\"ע ארכו לרחבו של בית כמו שנתבאר ואדרבה יש להוכיח דאתיא כר\"א בר\"ש ותנא ושייר ארון ונרות דאי כרבי דלא שייר אלא ארון קשיא מאי שייר דהאי שייר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה סניפין של זהב היו לשלחן וכו'.</b> משנה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ו) ופירש״י מפוצלים לתת ראשי הקנים באותם פיצולים והרבה פיצולין יש בהם למנין הקנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והם הנאמרים בתורה וקשותיו</b> שם בגמרא ופירש\"י על שם שמקשה הלחם ומחזקו שלא ישבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכ\"ח קנים של זהב כל אחד מהם כחצי קנה חלול היו לו וכו'.</b> משנה שם (דף צ\"ו). \n",
+                "<b>ומה שכתב והם הנקראין מנקיותיו.</b> שם בגמרא (דף צ\"ז) ופרש\"י על שם שמנקים את הלחם מעיפוש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושני הבזיכין שמניחים בהם הלבונה וכו' הן הנקראים כפותיו והדפוסים שעושין בהם לחם הפנים הם הנקראים קערותיו.</b> גם זה שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הארבעה עשר קנים וכו' עד נמצאו ארבעה עשר בכל מערכה ומערכה.</b> ברייתא שם ומסיים בה העליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי התחתונה אינה צריכה כל עיקר לפי שמונחת על טהרו של שלחן ופירש\"י לפי שאין משוי עליה שיכבידנה על שלמטה הימנה. על טהרו של שלחן ולא מיעפש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושני שלחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית וכו'.</b> גם זה שם במשנה (דף צ\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבח הקטרת היה מרובע אמה על אמה.</b> מפורש בתורה בסוף פרשת תצוה אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה ובפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ז) ובפרק קמא דעירובין (דף ד') אמרי' דהוה אמה בת ה' טפחים ואיני יודע למה השמיטו רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא נתון בהיכל מכוון בין הצפון לדרום וכו'.</b> בפ\"ג דיומא (דף ל\"ג:) שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה ומנורה בדרום משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא ונוקמיה להדייהו כיון דכתיב ואת המנורה נוכח השלחן בעינן דחזו אהדדי ופירש\"י משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה כמדת השלחן דהא כתיב נכח השלחן זה בצד זה. כלפי חוץ כלפי מזרח לצד פתח ההיכל. לוקמיה בהדייהו מכוון בינייהו ולמה נמשך לחוץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש ושלשתן היו מונחים משליש ההיכל ולפנים וכו'.</b> תוספתא פרק ב' דיומא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכיור היו לו שנים עשר דד וכו'.</b> בס״פ אמר להם הממונה (יומא דף ל״ז) תנן בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור שלא היו לו אלא שנים ובגמרא תנא כדי שיהו שנים עשר אחיו הכהנים העוסקים בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם בבת אחת. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומוכני עשו לו שיהיו בה המים תמיד וכו'.</b> שם משנה אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה ובגמרא מאי מוכני אמר אביי גילגלא דהוה משקעא ליה ופירש\"י מוכני מפרש בגמרא גלגל לשקעו בו בבור שהיו מימיו מחוברים למימי הכיור ואי לא הוו מיפסלי בלינה לפי שקדשו בכלי ולאו כבוד הוא ליפסל מים קדושים. ורבינו כתב בפירוש המשנה הכיור מכלל כלי שרת וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי היה נקרא מוכני עכ\"ל. וכך הם דבריו כאן ונראה שהוא מפרש גלגלא דהוה משקעא ליה היינו לומר שעשה כלי עגול כגלגל סביבות הכיור שהיה הכיור משוקע בתוכו וכשהיו רוצים היו פותחין פי אותו כלי והמים שותתין ממנו לכיור כדי הצורך ראשון ראשון. ועל דרך זה יש לפרש מה שאמרו בפ\"ב דזבחים (דף כ') כיור שלא שיקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש והראב\"ד הורגל על פירוש רש\"י ולכך תמה על דברי רבינו וכתב עליו בהשגות דברים זרים אני רואה בכאן וכו' ויש לתמוה עליו דאטו מפני שהוא מקובל כפי' רש\"י מי שפירש פירוש אחר דבר זר יאמר לו וגם על מה שכתב מפורש ביומא ובזבחים יש לתמוה שאין פירושו מפורש בגמרא יותר מפירוש רבינו: \n",
+                "<b>ודע</b> שרבינו כתב בפ\"ה מהלכות ביאת המקדש מי כיור נפסלין בלינה וכיצד היו עושים משקעים אותו במי מקוה או [במי] מעיין ולמחר מעלין אותו וממלאין אותו כל יום בבקר עכ\"ל. נראה מדבריו אלה שהם כפירוש רש\"י והראב\"ד ואפשר שרבינו מפרש שני הפירושים וכאן כתב האחד ושם כתב האחר x: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבן היתה בקדש הקדשים וכו'.</b> מ\"כ דאיתיה במלאכת המשכן פ\"ד. \n",
+                "<b>ומה שכתב ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת וכו'.</b> בפ\"ק דכריתות (דף ה:) ובפרק שלישי דהוריות (דף י\"ב) ובפרק חמישי דיומא (דף נ\"ב) משנגנז ארון נגנז צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן שקידיה ופרחיה וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל ומי גנזו יאשיהו מלך יהודה גנזו שנאמר ויאמר ללוים המבינים כו' תנו את ארון הקדש וכו' ופירש\"י בכריתות תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה כי אין לכם משא בכתף וגרסינן בשקלים ירושלמי פ\"ו אמר להם אם גלה עמכם לבבל שוב אין אתם מחזירים אותו בכתפיכם וגנזו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבים ברוח הקדש וכו' עד כדי שלא יהא מחוסר בגדים.</b> כ\"כ התוספות ספ\"ק דיומא. והראב\"ד כתב לא היו משיבים א\"א והלא אורים ותומים ורוח הקדש וכו' טעמו דתניא בספ\"ק דיומא (דף כ\"א ע\"ב) אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים ופרש\"י ארון וכפורת וכרובים כולה חדא מילתא ושכינה לא שרתה בו ורוח הקדש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך עכ\"ל. ורבינו אפשר דחשיב ארון וכפורת וכרובים בתלתא ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים לא חשיב להו אלא בחדא ואפילו את\"ל דחשיב לארון וכפורת וכרובים בחדא ושכינה ורוח הקדש ואורים ותומים בתלתא ל\"ק שרבינו מפרש דרוח הקדש היינו נבואה שנסתלקה מהנביאים משנת שתים לדריוש וזהו חסרון גדול בישראל שלא היו נביאים להוכיחם בדבר ה' ועוד היה להם חסרון אחר שחסרו גם כן תשובת אורים ותומים. ומ\"ש עוד הראב\"ד שאינו מחשבון הבגדים טעמו שהוא קורא אורים ותומים לשם המפורש שהיו נותנין בין כפלי החשן כדכתיב ונתת אל החשן את האורים ואת התומים ורבינו קורא פה אורים ותומים לחשן בדרך השאלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בבית ראשון היה כותל מבדיל וכו'.</b> בפרק הוציאו לו (יומא דף נ״א:) וכתב רש״י דבמקדש שני לא בנו אותו כותל מפני שהיה גבוה x מאה אמה ועביו לא היה אלא אמה דאינה יכולה לעמוד בגובה ק' אמה ולהוסיף על עביה א״א דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל והם דברי הגמרא בפרק קמא דבתרא (דף ג'): \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכיון שבנו בית שני נסתפק להם וכו'.</b> בירושלמי דכלאים פ\"ח (הלכה ד') אמה טרקסין מה מבפנים או מבחוץ אמר ר' יוסי מן מה דכתיב וארבעים באמה היה הבית הוא ההיכל לפני הדא אמרה מבפנים אמר ליה רבי מנא והכתיב ויעש את בית קדש הקדשים עשרים אמה ארך ועשרים אמה רוחב הדא אמרה מבחוץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל במקדש ראשון לא היה שם אלא פרוכת אחת וכו'</b> נראה דלמשכן קרי מקדש ראשון דאילו בבית ראשון לא היה פרוכת אלא כותל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההיכל שבנו בני הגולה וכו' עד הרי הכל ק' אמה.</b> משנה בפרק ד' דמדות (משנה ו'). ובהשגות א\"א לא האיר ולא הזהיר וכו'. ואני אומר שהמנהג בארץ תוגרמה בבנין בית השרים לעשות גג מנסרים מצויירים בציורים והוא הנקרא טבא\"ן ולמעלה ממנו התקרה העיקרית שהיא מגולית לאויר השמים וחלל בין הטבא\"ן ובין אותה תקרה העיקרית ואם לפעמים תדלף אותה תקרה העיקרית ירד הדלף באותו חלל על גבי הטבא\"ן ולכך נקרא אותו חלל בית דילפא והטבא\"ן נקרא כיור והיה גובהו אמה וכן כתב רבינו בעצמו בפירוש המשנה היה נהוג אצלם בבניינם לעשות לבית שני קירויים קירוי למעלה מחבירו ונותנים בין שניהם מעט הרחקה וקורים אותו החלל בית הדילפא על שם הדלף כדי שאם יטיף הקירוי העליון יעמדו המים באותו החלל: \n",
+                "<b>ודע</b> שהר\"ר שמעיה פירש במשנה האוטם שש אמות המפתן גבוה מהארץ שש אמות בבנין אטום חומה סתומה וצריך לומר מעלות היו באולם שמהם עולים על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהן מהמפתן עכ\"ל. וטעמו מפני שאם האוטם הוא היסוד המובלע בקרקע לא היה לתנא למנותו בכלל רום ההיכל. אבל רבינו פירש שם אוטם הוא בנין אטום שבונין בגוף הקרקע יסוד ועליו מעמידים הכתלים עכ\"ל נראה שהאוטם היה כולו מובלע בקרקע. וכאן כתב כמו יסוד לו ויש לדון בדבריו לומר שסובר שלא היה האוטם הזה מובלע בקרקע xx וכדברי ה\"ר שמעיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן המערב למזרח מאה אמה וכו'.</b> נוסחת הדפוס שבספרי רבינו כתובה בטעות והילך הנוסחא הנכונה ובין כותל שני ושלישי שש אמות ובין כותל שלישי ורביעי שש אמות ואלו המדות הן של עובי הכותל וכו' ובמקום שכתוב עשר אמות והאולם צריך למחוק ג' תיבות אלו ולכתוב והאולם י\"א אמה ולכתוב אחריו ועובי כותל האולם חמש אמות וכל זה משנה שם (משנה ז') מן המזרח למערב מאה אמה כותל האולם חמש והאולם י\"א כותל ההיכל שש ותוכו ארבעים אמה טרקסין עשרים אמה בית קדשי הקדשים כותל ההיכל שש והתא שש כותל התא חמש מן הצפון לדרום ע' אמה כותל המסבה ה' והמסבה ג' כותל התא ה' והתא ו' כותל ההיכל ו' ותוכו עשרים אמה כותל ההיכל ו' והתא ו' וכותל התא ה' ובית הורדת המים ג' אמות והכותל ה' אמות האולם עודף עליו ט\"ו אמה מן הצפון וט\"ו מן הדרום והוא היה נקרא בית החליפות ששם גונזין את הסכינים. וכתב רבינו בפירוש המשנה בפרק הנזכר על מה ששנינו שם במשנה שלישית ול\"ח תאים היו שם ט\"ו בצפון וט\"ו בדרום ושמנה במערב שבצפון ושבדרום ה' על גבי ה' וה' על גביהן ושבמערב ג' על גבי ג' ושנים על גביהן כשתסתכל בצורת ההיכל שציירנו תמצא בצפון ה' הרחקות והם כותל מסבה ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל וכמותם בדרום לפיכך אמר שעל אלו ה' הרחקות היו חמשה תאים ועל ה' תאים [חמשה] וכיוצא בו היה בדרום ואל יטעך שקראם כותל מסבה ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל אחר כך חזר וקראם כולם תאים לפי שההרחקה שיש בין שני הכתלים הוא התא וכולם תאים אבל בכותל המסבה וכותל התא וכותל ההיכל לא היה כותל סתום אלא שני כתלים וביניהם הרחקה (כמו שציירנו) ולקצת התאים היו שמות כגון שקרא השורה התחתונה מהם מסבה ובית הורדת המים וזולתם וכו' וכשתסתכל בצורה גם כן תמצא במערב שלש הרחקות והם כותל התא והתא וכותל ההיכל והיו עליהם שלשה תאים ושנים על גביהן עכ\"ל. ועל פי הדברים האלה יהיו מבוארים לפניך דבריו פה כי מ\"ש מן המערב למזרח ק' אמה וזהו חשבונן ארבעה כתלים זה לפנים מזה וביניהם ג' מקומות פנויים בין הכותל המערבי ובין הכותל שלפנים ממנו ה' אמות זהו מה ששנינו כותל התא ה' וכבר נתבאר שכותל התא ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים וביניהם הרחקה ועובי השני כתלים עם ההרחקה שביניהם היו ה' אמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין כותל שני ושלישי שש אמות זהו מה ששנינו והתא ו' ומה שכתב ובין כותל ג' וד' ו' אמות</b> זהו מה ששנינו וכותל ההיכל שש וכבר נתבאר שכותל ההיכל ששנינו לא היה כותל סתום אלא ב' כתלים וביניהם הרחקה ועובי ב' הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה ו' אמות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואלו המדות הן של עובי הכותל עם המקום הפנוי שבין שני כתלים</b> הוא מבואר במה שכתבתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואורך קדש הקדשים כ' אמה</b> מבואר במשנה שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין שתי הפרוכות המבדילות בינו ובין הקדש אמה.</b> נתבאר בפרק זה והוא מה ששנינו אמה טרקסין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואורך הקדש מ' אמה</b> זהו מה ששנינו בהיכל תוכו מ' אמה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועובי הכותל המזרח שבו השער ו' אמות</b> זהו מה ששנינו כותל ההיכל ו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש והאולם י\"א אמות ועובי כותל האולם ה'</b> מבואר במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מן הצפון לדרום ק' אמה וכו'.</b> זהו מה ששנינו האולם עודף עליו ט\"ו אמות מן הצפון וט\"ו מן הדרום ומפרש רבינו דהיינו לומר שעובי כותל האולם ה' אמות בצפון וה' בדרום כמו שהוא במזרח ותוכו של אולם בצפון י' אמות וכן בדרום כשם שארכו ממזרח למערב י\"א אמה: \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות כל זה הבל ורעיון רוח וכו'. ואני אומר כל עצמו של הראב\"ד לייחס טעות לרבינו הוא ממה ששנינו במשנה הנזכרת ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי וכבר פירשו רבינו בפירוש המשנה וז\"ל היה כל ההיכל ק' על ק' אבל היו מטין הבנין מעט צר לצד המערב וכשימשך לצד המזרח מתרחב כדמות האריה שהוא רחב מלפניו וצר מאחוריו עד כאן לשונו. ולפי זה אינו ענין לנדון שלנו: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכתלי הקדש ששה כתלים זה לפנים מזה וביניהם ה' מקומות פנויין בין כותל חיצון ובין השני ה' אמות.</b> זהו מה ששנינו כותל המסבה ה' וכבר נתבאר שכותל המסבה ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היו חמש אמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין שני ושלישי ג'</b> זהו ששנינו והמסבה ג'. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחמש בין ג' וד'</b> זהו מה ששנינו כותל התא ה' וכבר נתבאר שכותל התא ששנינו לא היה כותל סתום אלא שני כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה חמש אמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין רביעי וחמישי שש</b> זהו מה ששנינו והתא ו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין חמישי וכותל הפנימי שש</b> זהו מה ששנינו כותל ההיכל ו' ועל פי מה שנתבאר שלא היה כותל סתום אלא ב' כתלים והרחקה ביניהם ועובי שני הכתלים עם ההרחקה שביניהם היה ו' אמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצא הכל מ' אמה מצד זה.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומ' אמה מצד שכנגדו</b> זהו ששנינו כותל ההיכל ו' והתא ו' וכותל התא חמש ובית הורדת המים ג' והכותל ה' ועל פי מה שנתבאר הרי כ\"ה ועם כותל האולם שהם ט\"ו עולה הכל מ'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ורוחב הבית עשרים.</b> מבואר במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפשפש הוא שער קטן וכו' עד ומהלך עד שער הגדול ופותחו.</b> בפ\"ד דמדות (משנה ב'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השער הגדול היה רחבו י' אמות וגובהו וכו' עד לכסות אחורי הדלתות.</b> שם ומסיים בה שכל הבית טוח בזהב חוץ מאחורי הדלתות ופירש ה\"ר עובדיה ז\"ל שתים בפנים בעובי הכותל שכלפי פנים ושתים בחוץ בעביו שכלפי החוץ שעוביו של כותל ההיכל היה ו' אמות ולסוף אמה חיצונה של עובי הכותל היו הדלתות החיצונות אחת לימין הפתח ואחת לשמאלו כל דלת מהם רחבה ה' אמות וכשהיו נעולות היו נוגעות זו בזו וסותמות רוחב חלל הפתח שרחבו י' אמות וכשהיו נפתחות לצד פנים מכסות חמש אמות של עובי הכותל ושתים דלתות אחרות כמדת אלו היו קבועות בסוף עובי הכותל לצד פנים וכשהן נפתחות מכסות חמש אמות מפה וה' אמות מפה מרוחב כותל ההיכל בפנים ושם לא היה הכותל טוח בזהב כמו שאר הבית לפי שלא היה נראה ע\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פתחו של אולם היה גבוה מ' אמה וכו' עד ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת.</b> משנה בפ\"ג דמדות. ופי' ה\"ר עובדיה ז\"ל מלתריות קורות מצויירות ומכויירות של מילא של אילן שגדלים בו עפצים שקרויים מילין. התחתונה הקורה התחתונה מושכבת על משקוף הפתח לרחבו של פתח שהוא רחב עשרים אמה והקורה עודפת על הפתח אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ\"ב וקורה שניה שלמעלה הימנה עודפת על הראשונה אמה מזה ואמה מזה נמצא ארכה כ\"ד והשלישית כ\"ו והרביעית כ\"ח והחמישית ל'. ונדבך שורה כמו נדבכין די אבן גלל. בין כל אחת ואחת חמש קורות אלו לא היו נוגעות זו בזו אלא שורה של בנין אבנים היתה בין זו לזו עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתבו</b> התוספות בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) אהא דתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם שהאולם היה פרוץ במילואו לרוח מזרחית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההיכל היה בניינו רחב מלפניו וצר מאחוריו כמו ארי.</b> נתבאר בפרק זה: \n",
+                "<b>ויציעים היו מקיפים לבית כולו וכו'.</b> בפרק ד' דמדות (משנה ד') התחתונה ה' ורובד ו' האמצעית ו' ורובד ז' והעליונה ז' שנאמר היציע התחתונה חמש באמה רחבה והתיכונה שש באמה רחבה והשלישית שבע באמה רחבה ופי' ה\"ר עובדיה מחוץ לכותל המסבה שהוא הכותל החיצון של הקדש היו יציעים דהיינו גזוזטראות מקיפים את הבית מג' רוחות מערב צפון ודרום והיו היציעים הללו תחתיים שניים ושלישים היציע התחתונה חמש באמה רחבה והרובד שעליה דהיינו התקרה שעל התחתונה שהיא הרצפה שעל התיכונה שש באמה רחבה לפי שכותל המסבה היה הולך ומצר כלפי מעלה וכשמגיע אל הרובד שעל גב התחתונה היה נכנס לפנים אמה א' ועל אותה אמה הבולטת היו נתונים קורות היציע נמצאת היציע התיכונה רחבה אמה א' יותר מן התחתונה דהיינו אותה אמה שנכנס הכותל לפנים וכן כשמגיע לרובד שע\"ג התיכונה שהיא הרצפה של שלישית היה הכותל מצר ונכנס לפנים אמה אחת כדי שיניח ראש הקורה על אותה אמה שכותל תיכונה בולט ויוצא לחוץ יותר מכותל העליונה ונמצאת היציע העליונה רחבה אמה יותר מן התיכונה ושתי אמות יותר מן התחתונה וזהו שנאמר כי מגרעות נתן לבית חוצה לבלתי אחוז בקירות הבית כלומר היה מגרע ומחסר מעובי הכותל מבחוץ אמה א' ברובד של התיכונה ועוד אמה אחרת ברובד של העליונה כדי שיהיה לו מקום לשום בהם ראשי הקורות של הרובד כדי שלא יצטרך לאחוז בקירות הבית לעשות חורים בכותל ולתחוב שם ראשי הקורות עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות רובד על גבה א\"א איני יודע מהו על גבה אלא וכו'. ולשון על גבה שהוקשה לו בדברי רבינו מבואר במה שכתבתי. ודע ממה שכתוב פה בספרי הדפוס וכן סביב לכתלי האולם מלמטה עד למעלה כך היו הג' יציעים מקיפים לבית משלש רוחות הכל מיותר וצריך למחקו: \n",
+                "<b>וכן סביב לכתלי האולם וכו'.</b> בפרק ג' דמדות (משנה ו') אמה ורובד ג' אמה ורובד ג' והעליונה אמה ורובד ד' ופירש רבינו שכתלי האולם היו בנויים כסדר הזה והוא שאמה א' מגובה הכותל לארכו היה חלק ושוה כשאר הכתלים אח\"כ בנין בולט מהכותל כגון כצוצרא גבהו ג' אמות אח\"כ מרחיק אמה ג\"כ ויוצא בנין והוא הנקרא רובד וכן כל בניינו אמה ורובד שלש וכצוצרא העליונה היה בו ד' אמות וכן היה סובב ההיכל כמו שיתבאר בפרק זה עכ\"ל. ומ\"ש וכן היה סובב ההיכל היינו שהיה בו רובד למקום תקרת היציע התחתונה וכן לתקרת התיכונה ולא שיהא מוקף רובדים כמו של אולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו המקומות הפנויים וכו' עד ואחד להיכל.</b> בפ\"ד דמדות (משנה ג'): \n",
+                "<b>וכתב</b> בהשגות בדיוטא אחת א\"א אין צורך לזה ומה נשתנו שנים מן השלשה עכ\"ל. ואני אומר שמ\"ש בדיוטא אחת אפשר דקאי גם לשלשה שהשלשה היו בדיוטא אחת: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד בהשגות ואחד להתא שבו הפשפש א\"א לא היה שם תא אחר וכו'. וז\"ל רבינו בפי' המשנה מה שאמר אחד לפשפש ר\"ל לתא שיש בו הפשפש הצפוני שבו נכנסים להיכל וזהו הפתח שהיה בצפונו של תא שהיו לו חמשה פתחים והתא הזה היה בשורה אמצעית מהתאים והוא שעל גבי המסבה עכ\"ל. ולפי זה לא היה תא יתר ואין כאן השגה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומסיבה היתה עולה וכו' עד כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים.</b> בפרק רביעי דמדות (משנה ג') פי' מסיבה בנין כמין עמוד חלול עשוי כמו מעלות סביב והעולה בו עולה דרך היקף כן כתב הרד\"ק בפי' יחזקאל וכן פירש רש\"י בפרק קמא דיומא מסיבה בנין אבנים מעלות מגלגלות וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת. ולולים פירש הרמב\"ם לול הוא פתח קטן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ופעם אחת בשנה מפסח לפסח מלבנין את ההיכל.</b> בפ\"ג דמדות (משנה ד'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הר הבית והוא הר המוריה וכו'.</b> בפרק שני דמדות (משנה א') הר הבית היה חמש מאות אמה על ת\"ק אמה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיה מוקף חומה ומ\"ש וכיפין ע\"ג כיפין היו בנויות מתחתיו וכו'.</b> בפ\"ג דפרה (משנה ג') הר הבית והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום ומשמע לרבינו שהיה כיפין ע\"ג כיפין כמו ששנינו בפרק הנזכר גבי כבש פרה. \n",
+                "<b>ומ״ש וכולו היה מקורה x. ומ״ש סטיו לפנים מסטיו.</b> בפ״ק דפסחים (דף י״ג:) ובפרק לולב וערבה (סוכה דף מ״ה) ופירש״י האצטבא סביב סביב מקפת ובתוך אותו היקף עוד אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וה' שערים היו לו אחד מן המערב ואחד מן המזרח וכו'.</b> בפ\"ק דמדות (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומ\"ש רוחב כל שער י' אמות וגובהו עשרים ויש להם דלתות.</b> בפרק שני דמדות (משנה ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לפנים ממנו סורג וכו' עד גובהו י' אמות</b> בפרק הנזכר ופירוש סורג מקלעות עצים ארוגות זו על גבי זו באלכסון כלשון מסרגין את המטות וכתב הרא\"ש שהסורג נעשה xx לטלטול שבת ולזה היה גבוה י' טפחים כדין כל מחיצה דהיקף הר הבית לא מהני דהוי הוקף ולבסוף פתח דלא מהני. \n",
+                "<b>ומ״ש ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חל וחומה.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפנים מן החיל העזרה וכו'.</b> בפ\"ה דמדות (מ\"א): \n",
+                "<b>ומ\"ש וז' שערים היו לה שלשה מן הצפון וכו' עד ואחד במזרח.</b> בפרק קמא דמדות (מ\"ד) \n",
+                "<b>ומ\"ש בשערים שבצפון ושבדרום סמוכים למערב.</b> שם בפ\"ב (מ\"א) ובשקלים פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ״ש ואחד במזרח מכוון כנגד בית קדשי קדשים באמצע.</b> בפ' הרואה (ברכות דף נ״ד) שנינו לא יקל אדם ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל שער מהם היה רחבו י' אמות וכו'.</b> בפ\"ב דמדות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ושער זה הוא נקרא שער העליון. ומ\"ש והוא שער נקנור.</b> בפ\"ק דמדות (מ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העזרה לא היתה מכוונת באמצע הר הבית וכו'.</b> בפרק שני דמדות הר הבית היה חמש מאות אמה על ת\"ק אמה רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון מיעוטו מן המערב ופירש רבינו אמר שהעזרה לא היתה באמצע הר הבית אלא היה הרוחק שיש בין חומת הר הבית ובין חומת העזרה לצד דרום יותר מן הרוחק שיש ביניהם מצד מזרח והרוחק ממזרח יותר מהצפוני והצפוני יותר מן המערבי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולפני העזרה במזרח היתה עזרת הנשים וכו' עד כדי שלא יהיו מעורבבין.</b> בפ\"ב דמדות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> ובית גדול היה בצד עזרה בצפונה מבחוץ וכו' עד בה יורדים לבית הטבילה.</b> בפ\"ק דמדות (משנה ו') ופרש\"י בפ\"ק דיומא (דף ט\"ו:) וארבע לשכות היו לבית המוקד פתוחות לה שתים בקדש ושתים בחול של בית המוקד מקצתה בנויה בתוך עזרה מקודשת ומקצתה בחול וראשי פספסין חתיכות עצים מבדילים לסימן במקום המפסיק בין קדש לחול. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו מערבית דרומית לשכת x הטלאים.</b> אע\"ג דבפרק שלישי דתמיד (דף ל') תנן שהיתה צפונית מערבית בפ\"ק דמדות (משנה ו') תנן מערבית דרומית ובפ\"ק דיומא רמי להו ומסיק דמערבית דרומית הואי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היורד לבית הטבילה מלשכה זו היה הולך במסיבה ההולכת תחת המקדש כולו וכו'.</b> בריש מסכת תמיד (דף כ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אורך העזרה מן המזרח למערב קפ\"ז וזהו חשבונן וכו' עד מקום דריסת רגלי ישראל והוא הנקרא עזרת ישראל י\"א אמה.</b> בפ\"ה דמדות (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ורוחב העזרה מן הצפון לדרום קל\"ה וזהו חשבונן וכו'.</b> שם מן הצפון לדרום קל\"ה מן הכבש ולמזבח ס\"ב מן המזבח לטבעות שמונה אמות מקום הטבעות כ\"ד מן הטבעות לשלחנות ד' מן השלחנות לננסים ארבע מן הננסים לכותל העזרה ח' אמות והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסים ונראה מדברי רבינו שהח' אמות ששנינו עליהם מן הטבעות לשלחנות ארבע מן השלחנות ולננסים ארבע הם מקום השלחנות שח' שלחנות היו שם כדתנן בפרק ששי ממסכת שקלים והיו נתונות בח' אמות אלו. וה\"פ מן הטבעות למחצית השלחנות ארבע ומחצית השלחנות לננסים ארבע וממה ששנינו והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסים מפרש רבינו דחציין דהיינו י\"ב אמות וחצי לבין הכבש ולכותל וי\"ב ומחצה למקום הננסים. ופירוש ננסים הם עמודים קצרים ואנקליות של ברזל קבועים בהם שבהם תולין ומפשיטין כמו ששנינו בפ\"ג דמדות (מ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מכותל צפוני של עזרה עד כותל המזבח וכו' עד והוא המקום ששוחטין בו קדשי הקדשים.</b> פלוגתא דתנאי בפרק ב' דזבחים (דף כ') ופסק כרבי דאמר הכי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמונה לשכות היו בעזרת ישראל וכו' עד וגג שלשתן שוה.</b> בפרק חמישי דמדות (משנה ג'). \n",
+                "<b>ומה שכתב וחציה היה קדש וחציה היה חול וכו' עד היו הסנהדרין יושבין.</b> בפרק שני דיומא (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש ושתי לשכות אחרות היו שם בעזרת ישראל וכו'.</b> פרק קמא דמדות (משנה ד') ופרק קמא דיומא (דף י\"ט): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקדש כולו לא היה במישור וכו'.</b> בפ\"ב דמדות (משנה ג') לפנים ממנו החיל י' אמות וי\"ב מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה ופירש\"י בפירקא קמא דיומא (דף ט\"ו) שלחה משך רוחב המעלה חצי אמה וארכה בכל רוחב ההר לצפון ולדרום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ועולה ממנה לעזרת ישראל שהוא תחלת העזרה בט\"ו מעלות וכו'.</b> בפרק ב' דמדות וחמש עשרה מעלות עולות x [מתוכה] לעזרת ישראל ושנינו באותו פרק כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ועולה ממנו לעזרת הכהנים במעלה גבוהה אמה ועליה דוכן יש בו ג' מעלות וכו'.</b> שם גבי עזרת ישראל ועזרת הכהנים רבי אליעזר בן יעקב אומר מעלה היתה [שם] וגבהה אמה והדוכן נתון עליה ובו ג' מעלות של חצי חצי אמה נמצאת עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה ופירש\"י בפ\"ק דיומא ובו שלש מעלות של חצי אמה שעולים בה לדוכן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ועולה משם לאולם בי\"ב מעלות וכו'.</b> בפ\"ג דמדות (מ\"ו) ויש לגמגם על זה שהרי שנינו בפ\"ב דמדות כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ משל אולם הרי שמעלות האולם לא היו במדה זו וה\"ר עובדיה כתב גבי מעלות האולם ה\"ג רום מעלה [חצי אמה] ושלחה אמה וכו' וכך גריס ה\"ר שמעיה ולגירסת רבינו קשה בין האולם ולמזבח כ\"ב אמה וי\"ב מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שער המזרח של הר הבית כ\"ב אמות וגובה שער הבית עשרים אמה לפיכך העומד כנגד שער המזרח אינו רואה פתח ההיכל ומפני זה עשו כותל שעל גבי שער זה נמוך וכו'.</b> בפרק שני דמדות וכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מכותל המזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה ומתכוון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם ופירש\"י בפרק קמא דיומא (ט\"ז) כל הכתלים שהיו שם בכל בנייני הר הבית היו גבוהים הרבה מאד שהיו כל פתחים שבהם גבוהים עשרים אמה לבד ממה שעל הפתחים הרבה מאד. חוץ מכותל מזרחי והוא התחתון לרגלי הר הבית שבו נכנסים לחיל שלפני עזרת הנשים ומן החיל נכנסים לעזרת הנשים ומעזרת נשים לעזרה הגדולה. שכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה הוא הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם ופני הכהן למערב ומתכוין ורואה מעל גובה ראש הכותל דרך השערים שלפנים ממנו פתחו של היכל כשהוא מזה בדם כדכתיב והזה אל נכח פני אהל מועד ואם היה הכותל גבוה אע\"פ שהשערים מכוונים זה כנגד זה שער הר הבית כנגד שער עזרת הנשים ושער עזרת הנשים כנגד שער העזרה הגדולה ושער העזרה כנגד פתח ההיכל לא היה יכול לראות את פתח ההיכל דרך פתחים לפי שההר הולך ומגביה ועולה עד שקרקע פתח ההיכל גבוה עשרים אמות יותר מקרקעי רגלי הר הבית ונמצאת אסקופת ההיכל גבוהה ממשקוף פתח הר הבית ולא יוכל לראות חלל פתח ההיכל דרך אותו פתח עכ\"ל. ורבינו בפירוש המשנה פ\"ב דמדות אמתני' דכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים כתב ככל מה שכתב בפרק זה באר היטב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולשכות היו שם תחת עזרת ישראל וכו'.</b> בפרק ב' דמסכת מדות. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועל הדוכן העולה מעזרת ישראל לעזרת הכהנים היו הלוים עומדים בשעה שאומרים שירה על הקרבן.</b> בס\"פ ב' דערכין (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול וכו'.</b> בפרק ג' דמעשר שני (משנה ח) תנן הלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קודש וגגותיהן חול ובס״פ כיצד צולין (פסחים דף פ״ה:) אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו וכו' ת״ש הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש תרגמה רב חסדא בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה א״ה אימא סיפא בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש וגגותיהן חול ואי ס״ד בשגגותיהם שוין לקרקע עזרה ה״ל מחילה ואמר רבי יוחנן מחילות לא נתקדשו כי קאמר ר' יוחנן בפתוחות להר הבית כי תניא ההיא בפתוחות לעזרה והתניא רבי יהודה אומר מחילות מתחת ההיכל חול כי תניא ההיא שפתוחות לחול. ת״ש וגגן קדש ותסברא והא קתני וגגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים ואלא קשיא גגן קדש אמר רב חמא בר גוריא לאותן שתי אמות דתנן שתי אמות היה בשושן הבירה וכו' ופירש״י גגין ועליות לא נתקדשו בין גגי ירושלים בקדושת ירושלים לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת עזרה לקדושת קדשי קדשים. פתוחות לחול שאין להם פתח לעזרה אלא להר הבית. תוכן חול כקדושת הר הבית ולא כעזרה דבתר פתחא אזלינן בשגגותיהם שוים לקרקע שהלשכות בנויות מחילות תחת הקרקע הילכך גגים דידהו ה״ל כי ארעא. כי אמרה רבי יוחנן להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית דגבי שילוח בעל קרי המשתלח חוץ להר הבית אמרה בפרק אלו דברים וכו'. וכי תניא ההיא דתוכן קדש בפתוחות לעזרה להכי נקט פתוחות דבתר פתיחתן אזלינן. והתניא מחילות שתחת ההיכל חול וקס״ד בפתוחות לעזרה קאמר ומשנינן בפתוחות לחול [להר הבית]. ובפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ״ו) תני תנא קמיה דרב נחמן כל העזרה היתה קפ״ז על רחב קל״ה א״ל הכי אמר לי אבא כגון זה כהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושוחטין שם קדשים קלים וחייבים משום טומאה למעוטי מאי וכו' למעוטי לשכות ואי בנויות בחול ופתוחות לקדש והא תנן תוכן קדש מדרבנן ודאורייתא לא והא תניא לשכות בנויות בחול ופתוחות לקדש מנין שהכהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחה ת״ל בחצר אהל מועד יאכלוה התורה רבתה חצרות הרבה אצל אכילה אחת אמר רבא לאכילה שאני אבל לענין טומאה לא והתניא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש כהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וחייבים משום טומאה לאו אמרת אין שוחטין תני נמי אין חייבין. ופירש״י הא אנן תנן תוכן קדש וליחייב עלייהו משום טומאה. מדרבנן מצות חכמים היא שלא יכנסו להם בטומאה אבל כרת וקרבן ליכא. והתניא מנין ללשכות וכו' ומדמרבינן להו לענין אכילה שמע מינה קדושים הן מן התורה דאי מדרבנן וקרא אסמכתא הוא היאך הקילו חכמים לעקור דבר ולהכשיר מקום חול לאכילת קדשי קדשים. חצרות הרבה במקום קדוש בחצר אהל מועד. לאכילה שאני דרבי בה קרא חצרות הרבה. ואין שוחטין שם קדשים קלים דהא בעינן לפני אהל מועד למעוטי צידי צדדין. לאו אמרת [דקתני] בה אין שוחטין אלמא לא קדישי תני נמי אין חייבין משום טומאה עכ״ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ״ש רבינו החלונות ועובי החומה כלפנים וכו'.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים פ״ה:) תנן החלונות ועובי החומה כלפנים ובפרק איזהו מקומן משמע דבין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה היו כלפנים. ופירש״י (באיזהו מקומן) החלונות עובי חלל החלונות שבחומות העזרה סביב מבפנים ועובי החומה בראשה מלמעלה: \n",
+                "<b>ודע</b> דבפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ו) אהא דמוקי רב חסדא מתניתין בלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול גגותיהן קדש בשגגותיהן שוים לקרקע העזרה מתיב מדתנן החלונות ועובי החומה כלפנים בשלמא החלונות משכחת להו דשוו לקרקע העזרה אלא עובי החומה היכי משכחת לה משכחת לה בבר שורא. ופירש״י עובי החומה אלמא ראש החומה נתקדש דדמו לגגין ועליות. בר שורא חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות עכ״ל. ויש לתמוה על רבינו למה סתם דבריו ולא פירש דהא דהחלונות ועובי החומה כלפנים דוקא בששווים לקרקע העזרה אבל אם אינו שוה לקרקע העזרה אינו כלפנים וכבר השיג עליו הראב״ד בזה וכתב ועובי החומה כלפנים א״א אף אלו בששוים לקרקע העזרה ומשכחת להו בבר שורא עכ״ל. וצריך לדחוק ולומר שסמך רבינו על מה שכתב לעיל בסמוך גבי לשכות אם היו גגותיהם שוים עם קרקע העזרה דממילא משמע דהוא הדין לחלונות ועובי החומה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין שרצו להוסיף על ירושלים וכו'.</b> בפירקא קמא דסנהדרין (דף ב') ובפרק ב' דשבועות (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוסיפין על העיר או על העזרות וכו'.</b> בפ\"ב דשבועות תנן שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של ע\"א ובשתי תודות ובשיר וב\"ד מהלכים ושתי תודות אחריהם וכו' וכל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה. ובגמרא מנא ה\"מ אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו לדורות ופירש\"י מנא ה\"מ דבעינן כל הני לתוספת עזרה. וכן תעשו קרא יתירא למדרש לדורות וכימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כ\"ג ואורים ותומים וע' זקנים. שתי תודות מנחמיה בן חכליה גמרינן ובגמ' תני שתי תודות שאמרו בלחמן ולא בבשרן ויליף לה מקרא דמאי נינהו חמץ. ואמרינן תו בגמרא וב\"ד מהלכין ושתי תודות אחריהם למימרא דב\"ד קמי תודה אזלי והכתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה ה\"ק ב\"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וב\"ד אחריהם ואמרינן תו בגמרא כיצד מהלכות רבי חייא ור' שמעון ברבי חד אמר זו כנגד זו וחד אמר זו אחר זו מ\"ד זו כנגד זו הפנימית הך דמקרבא לחומה ומ\"ד זו אחר זו הפנימית הך דמקרבא לב\"ד. ואיני יודע מניין לו לרבינו לפסוק כמ\"ד זו אחר זו ואפשר דמשום דפשטא דמילתא משמע טפי דמהלכות זו אחר זו מש\"ה נקט x הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ועומדים בכנורות ובנבלים וכו'.</b> שם אהא דתנן ובשיר תנו רבנן שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים אומר ארוממך ה' כי דליתני וגו' ושיר של פגעים וכו' ואומר יושב בסתר עליון וגו' עד כי אתה ה' מחסי ואומר מזמור לדוד בברחו וגו' ופירש רש\"י ארוממך ה' הוא מזמור חנוכת הבית לכך אומר אותו. שיר של פגעים יושב בסתר עליון לפי שאמרו משה בהקמת המשכן. ואומר מה רבו צרי וגו' לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה שהיו מתלוצצים צרי יהודה ובנימין כשהיו בני ישראל בני הגולה בונים החומה ורבינו לא כתב אלא ארוממך ה' כי דליתני וצריך טעם למה ובשלמא מה רבו צרי איכא למימר דלא נאמר אלא באותו זמן שהיו הצרים מתלוצצים עליהם אבל היכא דאין צרים מתלוצצים עליהם לא אמרינן ליה אבל יושב בסתר עליון משמע דלעולם אמרינן ליה וי\"ל דמזמור יושב בסתר עליון נמי אינו ענין לאומרו אלא כשיש צרים הנלחמים בהם דכתיב מחץ יעוף יומם וגו' יפול מצדך אלף וגו': \n",
+                "<b>ומה שכתב ואוכלים שם לחם תודה אחת וכו'.</b> שם אפלוגתא דכיצד מהלכות השתי תודות תנן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת בשלמא למ\"ד זו אחר זו אמטו להכי פנימית נאכלת וכו' אלא למ\"ד זו כנגד זו תרוייהו בהדי הדדי מיקדשי וליטעמיך למ\"ד זו אחר זו חדא מי מיקדשא וכו' אלא אמר רבי יוחנן על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת ומפרש רבינו דכי מסיק אלא אמר רבי יוחנן היינו לומר לא תיתני פנימית נאכלת וחיצונה נשרפת אלא האחת נאכלת והאחת נשרפת והנביא אמר להם אי זו יאכלנו ואי זו ישרפו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם הוסיפו על העזרה וכו'.</b> אמר רמי בר חמא אין העזרה מתקדשת אלא בשיירי מנחה מ\"ט וכו' כירושלים מה ירושלים דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל אף עזרה דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מקום שלא נעשה וכו'.</b> שם (דף ט\"ז) אהא דתנן כל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה איתמר רב הונא אמר בכל אלו תנן רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן רב הונא אמר בכל אלו תנן קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ועזרא קדושי קדיש ואע\"ג דלא היו אורים ותומים ואמרינן דתנאי פליגי בהאי מילתא מר סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ומר סבר קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ופסק רבינו כמ\"ד קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ומדאמרינן התם בגמרא תנאי היא דתנן א\"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות וכו' א\"ר יהושע שמעתי שמקריבין אע\"פ שאין בית אוכלים קדשי קדשים אע\"פ שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אע\"פ שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא מדר' יהושע סבר קדשה לעתיד לבא מכלל דר' אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא והא קי\"ל דרבי אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע וכ\"ש למאי דדחי התם דילמא דכ\"ע קדשה לעתיד לבא ומר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכ\"ת קלעים למה לי לצניעותא בעלמא דהשתא אף ר' אליעזר סבר דקדשה לעתיד לבא. ועוד דבפרק השוחט ומעלה (זבחים דף ק\"ז:) גרסי' איתמר המעלה בזמן הזה רבי יוחנן אמר חייב ר\"ל אמר פטור ר\"י אמר חייב קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ר\"ל אמר פטור וכו' לא קדשה לעתיד לבא ובפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ודחי דילמא דכ\"ע קדשה לעתיד לבא ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכו' וידוע דהלכה כר\"י לגבי ר\"ל וא\"כ קי\"ל דקדשה לעתיד לבא וכל שכן למאי דדחי דכ\"ע קדשה לעתיד לבא. וכתוב בהשגות א\"א סברת עצמו היא זו וכו'. ומ\"ש שזו סברת עצמו ולא ידע מאין לו כבר הוכחתי מאין לו לומר כן במקדש וירושלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בשאר א\"י שלא קדשה לעתיד לבא נתבאר בראש הלכות תרומות בס\"ד.</b> ומ\"ש הראב\"ד ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמרא אמרו דנפול מחיצות אלמא למ\"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חילק בין מקדש וירושלים לשאר א\"י י\"ל אין משם ראיה דכיון דחזינן דרבי יהושע דהלכתא כוותיה סבר דקדשה לעתיד לבא ולא הזכיר אלא ירושלים ומקדש ממילא אית לן למשמע דבהני דוקא קאמרי לא בשאר א\"י ונתן רבינו טעם לדבר אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו ואין לומר דאתו דלא כהלכתא שהרי רבינו פסק כן בפ\"ז מהלכות מעשר שני וצ\"ע. ומ\"ש ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שניה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א\"י וכו' אני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה דאעפ\"כ למה היה מניח עזרא מלקדש לעתיד לבא שמא בזמן החרבן יותן לנו רשות להקריב. ומ\"ש לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת אני תמה דמעיקרא משמע דכמספק אמרה ובסוף דבריו נראה דפשיטא ליה וחידוש גדול הוא והיה צריך להביא ראיה. ומ\"מ מ\"ש רבינו אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש וכו' וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה וכו' איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם כן משנלקחה הארץ מידנו בטלה חזקה ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצל\"ע: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה ליראה מן המקדש וכו' ולא מן המקדש אתה ירא וכו'.</b> בפרק קמא דיבמות (דף ו':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואיזהו יראתו וכו' עד אלא יקיפו מבחוץ.</b> שם ובפרק הרואה (ברכות דף נ״ד): \n",
+                "<b>ומ״ש ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה.</b> בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ח:) אמרינן הכי לגבי בית הכנסת וכ״ש לבית המקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין וכו' עד ויקרבוך.</b> בפרק שני דמדות (משנה ב') וכר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהשלים עבודה וכו'.</b> בפרק הוציאו לו (יומא דף נ״ג) כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כשהן נפטרים לא היו מחזירים פניהם והולכים אלא מצדדין פניהם והולכים ומשמע דמצדדין דקתני היינו משום דא״א לאדם לילך לאחוריו לגמרי וכן א״א לו לילך לאחוריו אלא מעט מעט אע״פ שהוא מצדד ולפיכך כתב רבינו מעט מעט. ומ״ש בנחת איני יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא וסמ״ג השמיטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה וכו'.</b> בפרק הרואה (ברכות דף נ״ד): \n",
+                "<b>וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת.</b> כתב הראב\"ד פי' שלא ילך דרך הדיוטות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה וכו'.</b> בסוף פרק אלו נאמרין (דף ו':) ופ\"ק דתמיד (דף כ\"ז.) ופ\"ב דיומא (דף כ\"ה): \n",
+                "<b>ומה שכתב והסנהדרין שהיו יושבים בלשכת הגזית לא היו יושבים בחציה של חול.</b> בפרק ב' דיומא (דף כ\"ה.) אמרינן דלשכת הגזית היתה בנויה חציה בקדש וחציה בחול מדקתני התם דזקן יושב במערבה ואי לאו דחציה בחול היכי מצי יתיב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שהמקדש היום וכו'.</b> בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ח) ופירקא קמא דיבמות (דף ו':). \n",
+                "<b>ומה שכתב מה שמירת שבת לעולם וכו'.</b> לשון סיפרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שהמקדש בנוי וכו'.</b> בפרק הרואה (ברכות דף ס״א:) אהא דתנן לא יקל ראשו כנגד שער המזרח אמר רבי יוחנן לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה וכשאין גדר ובזמן שהשכינה שורה ופירש״י מן הצופים מקום שיכולים לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולים לראותו. וברואה שיכול לראות משם פרט אם מקום נמוך הוא. ובשאין גדר מפסיק בינו להר הבית. ובזמן שהשכינה שורה שבית המקדש קיים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב וכו'.</b> בפרק הרואה (ברכות דף ס״א) [מדין שיפנה אמנם מדין שינה לא נזכר שם אלא (בדף ה') גבי אבא בנימין]. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים וכו'.</b> בירושלמי בפרק הרואה (דף י\"ד:) וכל הדברים הללו ביארתי באר היטב בספר בית יוסף שעל טור א\"ח בסימן ב' עיין עליו ויש ט\"ס בדברי רבינו וצריך להגיה וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין וכן כתוב בספרי רבינו המוגהים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם שיעשה וכו'. עד אעפ״י שיש לה ז' קנים.</b> בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש מחנות היו במדבר וכו' עד מעלה יתירה בבית עולמים.</b> בפרק בתרא דזבחים (דף קי\"ו קי\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשר קדושות הן וכו'.</b> בפ\"ק דכלים (משנה ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין קוברים בתוכן מת עד שירצו שבעה טובי העיר.</b> לשון המשנה שם ומשכיבין x לתוכן מת עד שירצו יצא אין מחזירין אותו ופירש שם רבינו עד שירצו אנשי המדינה בכלל או שבעת טובי העיר שאם רצו לקוברו במקום מהמדינה יוכלו לקוברו יצא המת מהמדינה אין להם להחזירו למדינה לקברו שם ואפילו ירצו כולם, נראה שהוא מפרש דמשכיבין לתוכן מת היינו שמניחין אותו במשכבו ואין קוברין אותו בעיר עד שירצו בני המדינה. ובהשגות א\"א לא שמעתי כאן לא רצון טובי העיר וכו' נראה שהוא גורס ומסבבין לתוכן מת עד שירצו ואין בדבריו השגה לדברי רבינו כי לא שמעתי אינה ראיה: \n",
+                "<b>רצו בני העיר להוציא הקבר מהמדינה וכו'. עד מפנין אותו.</b> באבל רבתי פרק י\"ד ובירושלמי סוף נזיר איתיה נמי אלא שיש שם קצת חילוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלים מקודשת וכו'.</b> בפ\"ק דכלים (משנה ח): \n",
+                "<b>ואלו דברים שנאמרו בירושלים אין מלינין וכו'.</b> בס״פ מרובה (בבא קמא פ״ב:) י' דברים נאמרו בירושלים אין הבית חלוט בה ואינה מביאה עגלה ערופה ואינה נעשית עיר הנדחת ואינה מטמאה בנגעים ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות ואין עושין בה אשפתות ואין עושין בה כבשונות ואין עושין בה גנות ופרדסין חוץ מגינת ורדין שהיתה מימות נביאים הראשונים ואין מגדלין בה תרנגולין ואין מלינין בה את המת ובגמרא יהיב טעמא לכולהו ופירש״י אין הבית חלוט בה כדין בתי ערי חומה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם ואין נותנין בתוכה מקום לגר תושב.</b> תוספתא בפ\"ו דנגעים. \n",
+                "<b>ומ״ש ואין משכירין בה בתים.</b> בפ״ק דיומא (דף י״ב) ובפרק בני העיר (מגילה דף כ״ז) ומפרש טעמא מפני שאינן שלהם ופירש״י אין משכירין בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים אלא בחנם נותנים להם ונכנסין לתוכן. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה וכו'.</b> בתוספתא (שם) ובספ\"ק דבתרא כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא ר\"ע אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין אמרו לו והלא קבר בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגע בהם אדם מעולם. ואע\"ג דאמר ר\"ע משם ראיה מחילה היתה עשויה להם והיתה מוציאה את הטומאה לנחל קדרון כדאיתא בירושלמי סוף נזיר לא חש רבינו לכתוב אלא דברי ת\"ק. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן לא יגדלו הכהנים תרנגולים בכל א״י וכו'.</b> משנה בס״פ מרובה (בבא קמא דף ע״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הר הבית מקודש ממנה וכו'.</b> בפרק קמא דכלים (משנה ח'): \n",
+                "<b>ומה שכתב ומותר להכניס המת עצמו להר הבית וכו'.</b> בפרק אלו דברים (פסחים דף ס״ז) ובפרק היה נוטל (סוטה דף כ' ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החיל מקודש ממנו וכו'.</b> בפ\"ק דכלים. כתב הראב\"ד אף זה מדבריהם עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובועל נדה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עזרת הנשים מקודשת וכו'.</b> בפ\"ק דכלים עזרת הנשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מן התורה מותר לטבול יום להכנס למחנה לויה.</b> בפ\"ק דיבמות (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עזרת ישראל מקודשת וכו'.</b> בפרק קמא דכלים עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבים עליה חטאת ותני עלה בתוספתא שחייבין על זדונה כרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עזרת הכהנים מקודשת ממנה וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין האולם ולמזבח וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וקרועי בגדים</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דטעמו מדכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו הוקשו קרועי בגדים לפרועי ראש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההיכל מקודש וכו' בית קדש הקדשים וכו'.</b> גם זה בפרק קמא דכלים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שהיה בעלייה וכו'.</b> תוספתא פרק קמא דכלים ואיתא בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ו) ואף על פי ששם שנינו אין נכנסים לה אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמיים בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל נקט רבינו כמאן דאמר אחת בשבוע דהיא סברא מציעתא: \n",
+                "<b>בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן וכו'.</b> בתוספתא דכלים פירקא קמא הכל נכנסים לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אין כהנים נכנסין לויים [אין לויים] נכנסין ישראלים [מצוה] בטהורים אין טהורים נכנסין טמאים מצוה בתמימים אין תמימים נכנסין בעלי מומין ומפרש בסוף עירובין (דף ק\"ה) מצוה בתמימים אין שם תמימים נכנסין בעלי מומין מצוה בטהורים אין שם טהורים נכנסין טמאים אידי ואידי כהנים אין ישראלים לא. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו טמא ובעל מום וכו'.</b> שם בסוף עירובין איבעיא להו טמא ובעל מום אי זה מהם נכנס רב חייא בר אשי אמר רב טמא נכנס דהא אשתרי בעבודת צבור ר\"א אמר בעל מום נכנס דהא אשתרי באכילת קדשים ופסק רבינו כר\"א דפליג ארב משום דאמר טומאה הותרה בציבור ובפירקא קמא דיומא (דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה בצבור ורב ששת אמר דחויה היא בצבור וקיימא לן דהלכה כרב ששת לגבי רב נחמן באיסורי ואם כן דחויה היא בצבור ולא הותרה ולפי זה הנוסחא הנכונה בספרי רבינו היא יכנס בעל מום ואל יכנס טמא כמ\"ש בספרים ולא כמו שראיתי מי שהגיה יכנס טמא ואל יכנס בעל מום וטעות הוא בידו שעלה בדעתו שמה שכתב רבינו שהטומאה דחויה בצבור הוא טעם להקל בטמא ואינו אלא הוא טעם להחמיר בטמא כמו שכתבתי: \n",
+                "<b>וכל הנכנסים להיכל לתקן יכנסו בתיבות.</b> בפרק רביעי דמדות (משנה ה) ולולין היו פתוחים בעלייה לבית קדש הקדשים שבהם היו משלשלין את האומנים בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדש הקדשים ויש לתמוה דמשמע ממתניתין דדוקא בקדש הקדשים אמרו ולא בהיכל ורבינו שכתב הנכנסים להיכל x מנין לו. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם אין שם תיבות או אי אפשר להם שיעשו בתיבות יכנסו דרך פתחים.</b> בתוספתא דכלים פירקא קמא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שמירת המקדש מצות עשה וכו' אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרים וכו'. </b> בספרי זוטא פרשת קרח על \n",
+                "<b>פסוק וארבע ועשרים עדה וכו' והיכן</b> וזר לא יקרב: \n",
+                "<b>היו שומרים וכו' עד סוף</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות שמירתו וכו'.</b> \n",
+                "<b>בספרי הפרק.</b> בפירקא קמא דתמיד פרשת קרח על פסוק (דף כ\"ה:) ובפירקא קמא דמדות אתה ובניך אתך לפני אהל מועד: (משנה א'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והרובין.</b> מפרש בגמרא פ\"ק דתמיד (דף כ\"ג) דהיינו נערים שלא הגיעו לעשות עבודה כגון פחותים מי\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומניחים אותם כנגד ראשיהם.</b> הוא כאוקימתא דרב פפא בר״פ בא לו (יומא דף ס״ט) דהכי מסיק גמרא דכנגד ראשיהם היו מניחים אותם לא תחת ראשיהם כי היכי דלא ליתהנו מבגדי כהונה ואע״ג דבתר הכי משמע דבגדי כהונה ניתנו ליהנות מהם איכא למימר דההיא דרך לבישה דוקא ועל מה ששנינו (תמיד דף כ״ח) העמידו עושי חביתין לעשות חביתין פריך בגמרא למימרא דחביתין הוו קדימי והתניא מנין שאין דבר קודם לתמיד של שחר כו' אמר רב יהודה להחם חמין לרבוכה ופירש״י דמותר להחם חמין לעסוק בה ומשמגיע זמן הקטרתה לאחר שיקריבו איברי התמיד יקטיר כמו כן את החביתין ואיני יודע למה קיצר רבינו מלבאר זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו חוץ מלילי שבת וכו'</b> ואע\"ג דקיימא לן דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזים הם וטלטול נר בשבת אינו אלא שבות שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקים מערב שבת: \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות בית הבחירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..973ac5b819e5e39b46f31d6f4a63b953694f26b5
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,461 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימים וכו'.</b> בסיפרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין.</b> בפרק קמא דתמורה (דף ו'). \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו הקדישו לדמים לוקה וכו'.</b> שם (דף ז') אמר רבא השתא דאמור טעמא דבעל מום דלקי משום דבזיא מילתייהו אפילו מקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי ותניא כוותיה דרבא וכתבו התוספות דה\"ה למקדיש לדמי עולה ואיני יודע למה למדוהו בה\"ה דהא כל שכן הוא שהרי פירש\"י אפילו אקדשיה לדמי נסכים דהשתא ליכא בזיון כל כך שאין במינו ראוי לנסכים עכ\"ל. ונראה שהנוסחא האמיתית בדברי רבינו אפילו הקדישו לדמי נסכים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתכוין לומר שלמים ואמר עולה וכו' לא אמר כלום.</b> בפרק שלישי דתרומות (משנה ח'). \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך המתכוין לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים וכו' אינו לוקה.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח.</b> בפרק שני דתמורה (דף י\"ז) תנן עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ובגמרא מאי טעמא וכו' אמר קרא יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד היכי דמי שוגג כמזיד אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר דכוותה גבי קדשים כסבור מותר להקדיש בעלי מומין למזבח גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי. וכתב הראב\"ד על דברי רבינו טעה בזה כי מי שדי בדברי רש\"י שכתב גבי תמורה לקי דרבי ביה קרא שוגג כמזיד גבי מה שמותר להקדיש בעל מום למזבח וכו'. ותירוץ השגה זו מבואר קדשים לא לקי דלא מצינו מלקות אלא במזיד ובהתראה עכ\"ל. ועל מה שכתב הראב\"ד דהוי הקדש טעות יש לדון דלא מיקרי הקדש טעות אלא כגון אומר שור שחור שיצא מביתי ראשון ויצא לבן שנתכוון להקדיש גוף אחד ונמצא גוף אחר אבל אם דימה שמותר להמיר שוגג מיקרי ולא טעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה וכו'. וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח לוקה וכו'.</b> בפרק קמא דתמורה (דף ו') ודקדק רבינו לכתוב לשם קרבן משום דאמרינן בגמרא שומע אני אף קדשי בדק הבית תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' שאין ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ כלומר והוא הדין לשוחט בעל מום שאינו חייב משום בעל מום. \n",
+                "<b>ומה שכתב נמצאת למד שאם הקדיש בעל מום ושחטו וכו' לוקה ד' מלקיות.</b> שם אלא ששם אמרו שעובר משום ה' שמות משום דמני בל תקטירו ב' לאוין בל תקטירו כולו בל תקטירו מקצתו וכתב רבינו בסה\"מ שלו (מצוה צ\"ד) דאמרינן x בפרק קמא דתמורה (דף ז':) המעלה איברי בעלי מומין על גבי המזבח אמר אביי עובר משום בל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות מיתיבי המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום ה' שמות אלמא לוקין על לאו שבכללות וכו' תיובתא דרבא תיובתא הנה נתבאר לך שזה שאמרו עובר בה' אמנם הוא עם סברתו שסובר שלוקין על לאו שבכללות ולכן ימנה הלאו שכולל כולם ומקצתם בשני שמות וזה הוא המפורסם מדעת אביי בכל מקום ולדעת רבא שאמר אין לוקין על לאו שבכללות אמנם יתחייב מלקות אחת וכו' ויהיו כולם ארבעה לאוין לבד עכ\"ל. ומשום דקי\"ל בעלמא דהלכה כרבא לגבי אביי הילכך לא חיישינן לההיא ברייתא דסברה דלוקין על לאו שבכללות ויש לתמוה דכיון דאיתותב רבא מברייתא היכי אפשר דנקטינן כוותיה כיון דלא אשכחן תנא דפליג אהאי ברייתא וי\"ל דכיון דלא מני גמרא הא עם יע\"ל קג\"ם דהלכה כאביי משמע דקים ליה לגמרא דהלכה כרבא בהא ולא קי\"ל כההיא ברייתא ואיכא תנא דפליג עלה ואע\"ג דלא אידכר ההוא תנא הכא בגמרא. ודע דבנוסחא דידן בגמרא הגירסא מהופכת וגירסת רבינו עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד בעל מום קבוע או בעל מום עובר וכו'.</b> ז\"ל רבינו בספר המצות שלו צ\"ה הזהירנו מהקריב בעל מום עובר והוא אמרו לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום ונתבאר בספרי שבבעל מום עובר הכתוב מדבר וזה גם כן ילקה עליו כשעבר והקריבו עכ\"ל. וטעמו ממה שפירשו שם על פסוק זה מנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית תלמוד לומר כל דבר רע והרי בעל יבלת מום עובר הוא וכן בעל גרב לח ובעל חזזית ומייתי להו מהאי קרא ואע\"ג דבקרא דדריש מיניה בעל מום לא כתיב אלא לא תזבח איכא למימר דכיון דחזינן דקפיד קרא בבעל מום עובר לענין זביחה כמו בבעל מום קבוע ילפינן מיניה דה\"ה לשאר לאוין והרמב\"ן בהשגותיו על סה\"מ כתב וז\"ל אני אומר שהמניעה במום קבוע ועובר לאו אחד תמנה שהכתוב מרבה והולך עד שאסר כל מום בין קבוע בין עובר וגם בלאו הראשון נתרבו וכך אמרו בסיפרא וישנו בגמרא תמורה אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין תלמוד לומר כל אשר בו מום ובשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו ונאמרו הכתובים להשלים האיסור ולא אמרו בסיפרי בפסוק לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום שבא למום עובר בלבד אלא גם שם נתרבה הכל וזה מאמרם שם אין לי אלא תם ונעשה בעל מום ממעי אמו מנין ת\"ל כל דבר רע מנין בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ת\"ל מום כל דבר רע מנין לזקן וחולה וכו' עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא קרבנות ישראל בלבד וכו'.</b> מבואר בכתוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטיל מום בקדשים וכו' מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום.</b> בסיפרי ובפרק פסולי המוקדשין (דף ל\"ד): \n",
+                "<b>ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים וכו'.</b> בפרק קמא דעבודה זרה (דף י\"ג) אהא דתניא אין מקדישין וכו' בזמן הזה ואם הקדיש בזמן הזה בהמה נועל בפניה והיא מתה מאליה וכו'. ולשוייה גיסטרא אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים נראה מום מעליא הוא ה\"מ בזמן שב\"ה קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ופירש\"י ה\"מ דהוי מטיל מום גמור ואסור משום כל מום לא יהיה בו בזמן ב\"ה דקרינא ביה תמים יהיה לרצון להקריב אבל השתא נראה בעל מום הוא ולא אסור מדאורייתא אבל דעת רבינו דאסור מדאורייתא אלא שאינו לוקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטיל מום בקדשים וכו'.</b> פלוגתא דתנאי בברייתא בפ' פסולי המוקדשין (דף ל\"ג:) ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המטיל מום בקדשים עצמם וכו' וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי אינו לוקה.</b> בפרק שלישי דתמורה (דף כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש בעל מום למזבח וכו'.</b> בפרק קמא דתמורה (דף ה') המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח אע\"פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן.</b> בסוף תמורה תניא (דף ל\"ב) אם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר וכתב שם רש\"י דע\"כ בקדשי מזבח מיירי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום.</b> שם אמרינן לר' יוחנן דהאי ברייתא כוותיה דאותה למעוטי בעל מום מעיקרו שאינו בכלל העמדה והערכה לדברי הכל וקשה היכי רבינו לא מפליג בינייהו ואפשר שרבינו פסק כלוי דאמר התם הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום ואע\"ג דאקשינן ללוי והכתיב אותה ואסיקנא בקשיא אשכחן דמסיק בקשיא והלכתא כוותיה וכיון דלוי קשיש מרבי יוחנן פסק רבינו כוותיה ועי\"ל דכרבי יוחנן פסק רבינו דע\"כ לא אמר ר' יוחנן אותה למעוטי בעל מום מעיקרו אלא לומר דבעל מום מעיקרו אפילו אם מת נפדה דלא בעינן בהו והעמיד אבל בכשהוא חי לדברי הכל נפדה הוא בערך הכהן וזה עיקר שהרי כן כתב רבינו בסמוך גבי מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר: \n",
+                "<b>ומצות עשה היא לפדות קדשים שנולד בהם מום וכו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו ע\"א): \n",
+                "<b>וכבר ביארנו בערכין פ״ה שזה שנאמר וכו'.</b> בסוף תמורה דף ל״ג ע״א ובריש פרק על אלו מומין (בכורות ל״ז ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר כו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר פדיון הולד חולין.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות וכו'.</b> במשנה שם (דף י״ד) ובפ' הזרוע (חולין דף ק״ל). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המקדיש בעלת מום עובר או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע אם מתה קודם שתפדה תקבר וכו'.</b> במשנה פ\"ב דבכורות ופ' הזרוע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נשחטה קודם שתפדה ה\"ז נפדית.</b> בפ\"ק דמעילה קדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכ\"א יפדו. \n",
+                "<b>ומה שכתב נפדית כל זמן שהיא מפרכסת.</b> בפ\"ב דחולין (דף ל') וכ\"ת דבעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם ילדה יקרב ולדה.</b> בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ז) אמרינן על קדם הקדשן את מומן ולדותיהן שנולדו לפני פדיון מקדש קדשי ואמרינן דבפרק אלו קדשים איפליגו אי קדשי ליקרב או אי קדשי לרעייה ופסק רבינו כשמואל ורבא ולא כבר פדא ורב פפא משום דשמואל ורבא הוו מארי דגמרא טפי מינייהו: \n",
+                "<b>נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר וכו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף י\"ד) שנינו גבי קדם הקדשן את מומן ולדן אסור לאחר פדיון ומפרש בגמרא דמיירי באיעבר לפני פדיון ואתיליד לאחר פדיון ואמרינן בגמרא (דף ט\"ו:) אותן ולדות מה תהא עליהן אמר רב הונא כונסן לכיפה והן מתין דהיכי ליעבד לקרבינהו מכח קדושה דחויה קא אתו לפרקינהו לא אלימי למתפס פדיונן אמרי במערבא משום רבי חנינא סמוך לפדיונן מתפיסן לשם אותו זבח ופרש\"י קדושה דחויה דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר פדיון נולדו והן עצמן אין יכול להתפיסן לקדושה גמורה להקריב והואיל ואידחו תו לא מיחזו. לא אלימי למיתפס פדיונן בקדושתן כדי שיצאו הם לחולין שכבר יצאה קדושתן אגב פדיון דאמן וכו'. סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח דהשתא חיילא עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו ולא פקעא קדושתייהו על ידי פדיית אמן עכ\"ל ואמרינן בגמרא בעא מיניה רבינא מרב ששת מהו שמתפיסם לכל זבח שירצה א\"ל אין מתפיסן (אלא לשם אותו הזבח) ותניא כוותיה ופסק רבינו כרבי חנינא משום דרב ששת ורבינא דבתראי נינהו סברי כוותיה וברייתא דתניא כוותיה דרב ששת כוותיה אתיא. ויש בקצת ספרי רבינו טעות סופר והנוסחא הנכונה לפי שאינו יכול להקריבו מכח אמו לפי שבא מכח קדושה דחויה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל פסולי המוקדשין כשיפדו וכו'.</b> משנה בפרק פסולי המוקדשין (דף ל\"א:): \n",
+                "<b>התפיס בכור לבדק הבית וכו'.</b> בפרק התערובות (דף ע\"ה:) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה חמשים וכבר נמנו.</b> בפ\"ז מהלכות ביאת המקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ויש מומין אחרים מיוחדים בבהמה וכו'.</b> קשה לי דהא חטיה החיצונות והפנימיות למה לא יפסלו באדם דהא [אחר שנשנו מומין האמורין בבכור שנינו בריש פרק מומין אלו] (בכורות דף מ״ג) מומין אלו פוסלין באדם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכ\"ג הם ואלו הם אם היה גלגל עינה עגול כשל אדם.</b> בפרק אלו מומין במשנה (דף מ') את שגלגל עינו עגול כשל אדם ובגמרא למימרא דלאו היינו אורחיה ורמינהו המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו' מאי טעמא דרבי מאיר הואיל וגלגל עינו עגול כשל אדם אמר רב יוסף ל\"ק הא באוכמא הא בחיורא ופירש רש\"י באוכמא שחור של עין הבהמה אינו עגול כשל אדם הא בציריא כל בית מושב הלובן והוא עגול כשל אדם ע\"כ נראה שהוא גורס הא באוכמא הא בציריא. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא חילק בזה אולי לא היה זה בגירסתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש עינה אחת גדולה כשל עגל והשניה קטנה כשל אווז אבל אם היתה אוזן גדולה ואוזן קטנה אפילו קטנה עד כפול כשר.</b> שם (דף מ':) רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו וכו' עינו אחת גדולה ואחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה ובגמרא תנא גדולה כשל עגל קטנה כשל אווז אזנו אחת גדולה וכו' ורבנן עד כמה תניא אחרים אומרים אפילו אינה לשנייה אלא כפול כשירה. ומשמע דעינו גדולה כשל עגל וכו' רבנן קאמרי לה והכי משמע בריש בכורות (דף ג') ולפיכך פסק רבינו כן ואמרינן בריש בכורות דדוקא עינה אחת גדולה והשניה קטנה הוי מום בבהמה אבל אם היו שתי עיניה גדולות או שתיהן קטנות בבהמה כשר ובאדם פסול וזהו שדקדק רבינו לכתוב כאן במומי בהמה עינה אחת גדולה והשניה קטנה ובפ\"ח מהלכות ביאת מקדש גבי מומי אדם כתב מי שעיניו גדולות או שעיניו קטנות כלומר אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות דכשר בבהמה פסול באדם וכל שכן אם עינו אחת גדולה והשניה קטנה דאף בבהמה פסול: \n",
+                "<b>אם יש בלובן עינה יבלת שיש בה שיער.</b> בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ':) על אלו מומין שוחטין את הבכור את שיבלת בעינו ורמינן עלה הא דתנן אלו שאין שוחטים עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' בעל יבלת ושני אידי ואידי בעיניו ולא קשיא הא בשחור הא בלבן והא אין מומין בלבן אלא אידי ואידי בלבן ואמר ר״ל ל״ק הא דאית בה שער הא דלית בה שער ומשמע שרבינו אינו מפרש כפירש״י אבל הוא מפרש אידי ואידי מתניתין דעל מומין אלו שוחטין את הבכור את שיבלת בעיניו ומתניתין דאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה בלבן ול״ק הא דהוי מום בדאית בה שער וההיא דאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה בדלית בה שער ומ״מ ק״ל דמשמע דבשחור פשיטא דהוי מומא וכן פירש ה״ר עובדיה וא״כ יש לתמוה על רבינו דמשמע מדבריו דדוקא בלובן הוי מום ולא בשחור דאם לא כן הל״ל אם יש אפילו בלובן עיניה יבלת וצריך לדחוק ולומר דאם יש בלובן עיניה דנקט רבינו לרבותא נקטיה וכל שכן בשחור. ועוד יש לתמוה דכיון שהקשה והא אין מומין בלבן היכי מתרץ אידי ואידי בלבן ול״ק הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער ואי אית בה שיער מאי הוי והא אין מומין בלבן ויש לדחוק ולומר דהכי מתרץ ליה כי שמיע לך דאין מומין בלבן ה״מ ביבלת שאין בה שער אבל ביש בה שער בלבן נמי הוי מום: \n",
+                "<b>אם ניקב העור שבין שני חוטמיה במקום הנראה.</b> בתוספתא דבכורות פ״ד ניקבו חוטמיו זה לתוך זה בפנים לא ישחוט מבחוץ ישחוט פירוש מבפנים לא ישחוט במדינה מפני שאינו מום מבחוץ ישחוט שהוא מום ובגמרא פרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט) תנו רבנן ניקבו חוטמיו זה לתוך זה מבחוץ הרי זה מום מבפנים אינו מום: \n",
+                "<b>פיה דומה לשל חזיר פרוס וכו'.</b> בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטיה החיצונות וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ט) חטיו החיצונות שנפגמו שנגממו והפנימיות שנעקרו ובספרי רבינו כתוב שניקבו ונראה שטעות סופר הוא אלא שבסמ\"ג מצאתי כמו שכתוב בספרי רבינו ונראה שנוסחא אחרת היתה להם וכתב סמ\"ג חטיה החיצונות יינציב\"א בלע\"ז ופנימיות הם שהשינים הגדולות קבועים בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם ניטלו קרניה וזכרותן עמהם ולא נשאר מהם כלום.</b> בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) אמר אמימר ניטלו קרניהן וזכרותן עמהם פסולה ואין פודין עליהם ניטלו טלפים וזכרותן עמהם פסולה ונפדין עליהם מיתיבי ניטלו קרנים וטלפים וזכרותן עמהם פסולים ונפדין עליהם לא קשיא הא דאתעקר אתעקורי הא דאיגום איגומי [דאיגום איגומי] פסול ורמינהו פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד תרגמא זעירי מעילוי זכרות. ופירש״י זכרותן היינו עצם התחוב בתוך הקרנים זכרות הטלפים והיינו עצם שבתוך הטלפים דזו היא כף הרגל. ואין נפדין עליהם וכו'. דלא הוי מום גמור אלא לאיפסולי. ומדאמרינן הא דאתעקר איתעקורי הא דאיגום איגומי וכן מדתרגמא זעירי מעילוי זכרות משמע בהדיא דכל שניטל מהזכרות אפילו איגום איגומי פסולה ולא שאני לן בין אתעקר אתעקורי לאיגום איגומי אלא לענין אם נפדין עליהם וכ״כ רבינו לקמן בפרק זה גבי חליים שהן פוסלין ואין נפדין עליהם אם נגממו קרניו אע״פ שנשאר מזכרותן מעט סמוך לבשר תפדה והטעם פשוט משום דכיון דמימרא דאמימר בקרנים אוקימנא באיגום איגומי סיפא דלישניה בטלפים ע״כ מיתוקמא נמי באיגום איגומי ואפ״ה אמר דנפדים עליהם אלמא דבטלפים אפילו איגום איגומי הוי מום קבוע לפדות עליו. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל נקבה שיש לה קרנים כשירה.</b> ברייתא שם יש דברים שהם כמומין ואינם כמומין וכו' ואלו הם עז שאין לו קרנים ורחל שיש לה קרנים ומשמע לי דהיינו בעז שאין לו קרנים מתחלת ברייתו דומיא דרחל שיש לה קרנים ועוד דאילו בהיו לו וניטלו הא אמרינן בסמוך דפסול ולפי זה יש לתמוה על רבינו למה לא כתב דין זה ואפשר שרבינו מפרש דעז שאין לו קרנים דמכשר בברייתא היינו בניטלו קרניו בלא זכרות: \n",
+                "<b>אם נפגם העור שחופה את גיד הבהמה.</b> במשנה (דף ל\"ט:) בפרק על אלו מומין נפגם הזובן ובגמרא אמר רבי אלעזר נפגם ולא ניטל כיס ולא זכרות ופירש\"י הזובן זהו נרתק שהגיד חבוי בו. נפגם הזובן הוי מום דלא הדרא בריא ולא ניטל דניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו כיס אם נפגם הוי מום אבל זכרות גיד עצמו שנפגם לא הוי מום דמעלה ארוכה עכ\"ל ולא ידעתי למה קיצר רבינו מלהזכיר זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם נפגמה הערוה של נקבה.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>אם נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן הפרק.</b> שם במשנה ופירש\"י מן הפרק אם נפגם בין הפרקים מעלה ארוכה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היה ראש הזנב מפוצל לשנים כשני עצמים.</b> שם במשנה היה ראש הזנב מפציל x עצם כשני עצמים ומפרש בתוספתא שהיה ראש הזנב מופצל לשני עצמות. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם היה בין חוליא לחוליא מלא אצבע כשר.</b> גם זה שם במשנה: \n",
+                "<b>אם היה הזנב קצר וכו' ובטלה אורך שתי חוליות מום וכו'.</b> שם משנה וגמרא: \n",
+                "<b>זנב הגדי שהיה רך ומדולדל דומה לשל חזיר.</b> שם (דף מ':) במשנה זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דקטינא אלא דכריכא אע\"ג דאלימא ופרש\"י כריכא עגולה שזנב הטלה הוי רחבה יתר על עביה. קטינא דקה מאד עכ\"ל. וכתב הראב\"ד על דברי רבינו דומה שהוא גורס דרכיכא וקטינא וכו': \n",
+                "<b>אם נשבר עצם מן הזנב.</b> נלמד מתוספתא דבסמוך דלא הכשיר בנשתברו רוב צלעותיו אלא מפני שאינם בגלוי אבל נשבר עצם מן הזנב מאחר שהוא בגלוי הוי מום: \n",
+                "<b>אבל אם נשבר עצם מצלעותיו כשר וכו'.</b> בתוספתא דבכורות פ\"ד נשתברו רוב צלעותיו או שהיה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור או פסח מה עור ופסח מומין [המיוחדין מום] שבגלוי. ובגמרא (דף ל\"ט) פרק על אלו מומין בעי אם יש מחוסר אבר מבפנים למאי אי לבכור פסח או עור כתיב או לקדשים עורת או שבור כתיב ופרש\"י פסח או עור כתיב דמשמע בגלוי אין בסתר לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעלת חמש רגלים וכו'.</b> משנה פרק על אלו מומין (בכורות דף מ'): \n",
+                "<b>אם היתה אחת מרגליו וידיו וכו'.</b> שם במשנה שרגליו קלוטות כשל חמור ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דעגולין ולא סדיקן אלא כיון דעגילן אע\"ג דסדיקן: \n",
+                "<b>אם נגממו טלפיה וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה אצל ניטלו קרניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מום מע״ג מום המנויים בבהמה וכו'.</b> בס״פ על אלו מומין (בכורות דף מ״א:) תנן על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהם. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מזקן וחולה ומזוהם שאע\"פ שאינו כשר לקרבן אינו נפדה וכו'.</b> שם במשנה ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה חוורור והמים שאינן קבועים וחוטיו הפנימיות שנפגמו אבל לא שנעקרו ובעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית וזקן וחולה ומזוהם ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם ע\"פ עד אחד או ע\"פ הבעלים וכתב רבינו בפירוש המשנה לא ישחוט עליהם במדינה לפי שאינן מומין קבועים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ארבעה מומין עוברים יש באדם ובבהמה.</b> במשנה (דף מ\"ג) מומין אלו בין קבועים בין עוברים פוסלין באדם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואלו הן גרב לח.</b> נתבאר במה שכתבתי בפ\"ז מביאת המקדש דהיינו בלח מבפנים ומבחוץ שהוא יכול להתרפא. \n",
+                "<b>ומ\"ש חזזית שאינה מצרית.</b> נתבאר שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש מים שיורדים בעין ואינן קבועים סנוירים שאינם קבועים.</b> היינו דתנן בפ' הנזכר (דף מ\"א) חוורור והמים שאינם קבועים גבי שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> יש ארבעה חוליים אחרים וכו' ואלו הם מי שבלובן עינו יבלת שאין בה שיער.</b> כבר כתבתי בפרק זה דבגמרא אוקימנא הא דתנן גבי אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה בעל יבלת כשהיה בלבן יבלת שאין בה שער. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם נגממו קרניו אף על פי שנשארו מזכרותן מעט סמוך לבשר.</b> נתבאר בפרק זה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם נפגמו חיטיו הפנימיות.</b> במשנה שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן בהמת קדשים שנעבדה בה עבירה או שהמיתה את האדם וכו'.</b> מפרש במשנה הנזכרת ובפרק כל האסורים תניא הרובע והנרבע הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכים מום קבוע לפדות עליהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנולד בה אחד מהטרפיות וכו'.</b> בר\"פ המזבח מקדש אמרינן דטריפה פסולה מעל גבי המזבח ובר\"פ התערובות (דף ע\"א:) אמרינן דטריפה שנתערבה בזבחים ירעו עד שיסתאבו. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך.</b> יש לתמוה שהרי בתורת כהנים ובפרק ו' דתמורה (דף כ\"ט) דורש כשהוא אומר מן הבקר למטה וכו' להוציא את הטריפה משמע שמן התורה הוא דהא דריש לה מקרא ובפרק בתרא דבכורות (דף נ\"ז) יליף דטרפה פסול לקרבן בגזירה שוה ואפשר שסובר רבינו דסמך בעלמא הוא דמסמיך להו אקרא ואגזירה שוה דהא קיימא לן דלא מיפסיל משום מום אלא בגלוי דוקא אי נמי דה\"ק אפילו לא היה בה איסור מן התורה הוי ליה לפסלה משום הקריבהו נא לפחתך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה וכו'.</b> משנה בתמורה (דף ל') ס\"פ כל האסורים על גבי המזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש נשחטה ונמצאת טרפה הרי זה תצא לבית השרפה.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) אמרינן דמדכתיב בקדש באש תשרף לימד על כל פסולים שבקדש בשריפה: \n",
+                "<b>וכן אם נמצא אחד מאיבריה הפנימיים חסר וכו' הרי זו אסורה למזבח ותשרף וכו'.</b> בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט) בעי רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר מבפנים או אין מחוסר אבר מבפנים וכו' לאישחוטי ולאיפרוקי לא איבעי' לן כי מיבעי' לן לאיפסולי מאי תמים יהיה לרצון אמר רחמנא תמים אין חסרון לא או דילמא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו מה מום מאבראי אף חסרון מאבראי ת״ש ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעל ג' כוליות ותניא אידך יסירנה לרבות בעל כוליא אחת וכו' לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון וכו' ולא קשיא וכו' ופירש רש״י לאישחוטי בכור על חסרון שבפנים ולאפרוקי קדשים לא מיבעי' דלא חשיב מומא כולי האי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זו היא סנורים קבועים וכו'.</b> משנה וגמרא בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובמה יודע שהמים קבועים וכו' עד הרי אלו קבועים ודאי.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם חסר א' מכל אלו הרי זה ספק וכו' עד סוף הפרק.</b> הכל שם בעיא דלא איפשיטו זולת שבנוסחא דידן בגמרא (דף ל\"ט) קודם שתייה ודאי מעלי לה (בשערי) לאחר שתייה מאי ורבינו גריס איפכא. ודע שאמרו שם את\"ל בסעודה ראשונה. וא\"ת דלפי שיטת רבינו שהיא דכל היכא דאמרינן את\"ל איפשיטא ההיא בעיא הוה ליה לפרש שאם לא היה בסעודה ראשונה אינה ספק אלא ודאי שלא הוקבע המום י\"ל שמ\"ש ואם חסר אחד מכל אלו הרי זה ספק לא קאי לסעודה ראשונה דכל שלא אכלה קודם סעודה ראשונה ודאי לא הוקבע המום ומפני כך כשכתב כיצד לא הזכיר לא סעודה ראשונה ולא שניה משום דאם לא היה קודם סעודה ראשונה אינה ספק כמ\"ש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין המומין פוסלין בעוף וכו'.</b> בריש פרק ב' דתמורה (דף י\"ד) ופ\"ג דמנחות (דף כ\"ה) תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. \n",
+                "<b>ומ״ש בד״א במומים קטנים אבל עוף שיבש גפו או נקטעה ידו או נסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח וכו'.</b> משנה בפרק חטאת העוף (זבחים דף ס״ח) ובת״כ תמים זכר בבקר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף יכול שיבש גפו ושנסמית עינו ושנקטעה רגלו תלמוד לומר מן העוף ולא כל העוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נולד בו אחת מהטריפות וכו'.</b> נתבאר בפרק שקודם זה דטעמא משום הקריבהו נא לפחתך וההוא טעמא שייך גם בעוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תורים קטנים פסולים וכו'.</b> משנה בפ\"ק דחולין (דף כ\"ב) ופירש\"י תחלת הציהוב כשמתחילין להביא נוצה יפה צהובה סביב לצוארו פסולים בזה ובזה וכו' דבבני יונה פסולים משום גודלן ובתורים מפני קטנן דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועד מתי יהיו בני יונה כשרים כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם.</b> שם מאימתי בני יונה כשרים וכו' מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא ופירש\"י מאימתי בני יונה כשרים דביום שנולדו מאוסים הם ורבינו נראה שהיה גורס עד אימתי בני יונה כשרים ונראה שהיא הגירסא הנכונה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והתורים כשרים משיזהבו.</b> שם ופירש\"י שיהיו כנפי גופם גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטומטום והאנדרוגינוס וכו'.</b> בסוף פרק על אלו מומין (בכורות דף מ״א) תנן דטומטום ואנדרוגינוס אין נשחטין לא במקדש ולא במדינה וחכמים אומרים אין מום גדול מזה. \n",
+                "<b>ומה שכתב הרי הם פסולים למזבח מדרך אחרת וכו' לפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס פסול למזבח</b> הכי אמרי' בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה) דטומטום ואנדרוגינוס דעוף מטמאים כגריס בבית הבליעה כלומר אם מלקה ופירש רש״י אע״פ שלא נאמר תמות וזכרות בעופות קסבר בריה בפני עצמה היא ואינה ספק זכר ספק נקבה עכ״ל. ואע״ג דרבי אליעזר פליג עליה בפרק על אלו מומין פסק רבינו כתנא דסתם ברייתא ואע״ג דתניא בתורת כהנים העוף שלא נאמר בו זכר ונקבה אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלין בו לא חש לה רבינו משום דס״ל דרבי אליעזר היא ולא קי״ל כוותיה. ומ״מ יש לדון על הטעם שכתב רבינו שהרי לא נאמר זכר תמים בעוף וצריך לומר דה״ק כיון שלמדנו בקרבנות שהטומטום והאנדרוגינוס מין אחר א״כ בעוף ג״כ הם מין אחר והתורה לא הכשירה מהעוף אלא תורים ובני יונה ואלו אינם לא תורים ולא בני יונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן וכו' עד פרט ליתום.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנולד אחר שנשחטה אמו.</b> משנה בפרק בתרא דבכורות (דף נ\"ז) איזהו יתום כל שמתה אמו או נשחטה ואחר כך ילדה ואיני יודע למה השמיט רבינו שמתה אמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנדמה אע״פ שאינו כלאים וכו'.</b> פרק יוצא דופן (נדה דף מ״א) ופרק שני דבכורות (דף י״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שיש בו מקצת סימנים וכו' שאין לך מום קבוע גדול מן השנוי.</b> אע\"ג דתנן בפרק שני דבכורות (דף ט\"ז:) שאם יש בו מקצת סימנים חייב בבכורה הא אמרינן בריש מכילתין (דף ג':) בשם רבי יוחנן דמום קבוע הוי לישחט עליו ופירש\"י דהא דקתני חייב ליתנו לכהן קאמר אבל למזבח לא קרב דהאי דאישתני מום קבוע הוי לישחט עליו בחוץ והתוספות כתבו בפרק בתרא דכריתות בכל מקום רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים וזה דעת רבינו שכשמנה כל האסורים למזבח לקמן דילג נדמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הרובע והנרבע והמוקצה לעבודה זרה וכו'.</b> משנה וגמרא בתמורה פרק כל האסורים (תמורה דף כ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בהמה או עוף שהרגו את האדם הרי הם כרובע ונרבע ופסולים למזבח.</b> במשנה ריש פרק התערובות (דף ע\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויראה לי שאע״פ שאין כל הפסולים האלו וכו'.</b> בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ':) גבי הא דתנן דשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים לוקה ופריך ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין לכל הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה תלמוד לומר ושור ושה שרוע וקלוט וגו' לימד על הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה כי קא חשיב לאו דאותו ואת בנו לאוי נוכראי לא קא חשיב וכו' ר' זירא אמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה מ״ט דאמר קרא מיום השמיני והלאה ירצה מיום השמיני אין מעיקרא לא לאו הבא מכלל עשה עשה וי״ל מאחר שמפורש בדברי רבי זירא דלא לקי למה תלה הדבר בעצמו שכתב ויראה לי ואין לומר דמשום דיש מחלוקת בדבר דלמאי דשני לאוי נוכראי לא קא חשיב לוקה הוא ובפרק בתרא דזבחים (דף קי״ד) אמרינן דלא אמר רבי זירא אלא לרבנן אבל לר״ש לקי מש״ה תלה הדבר בעצמו לומר שהוא פוסק כרבנן וכדרבי זירא דמה נשתנה דין זה משאר דינין שהוא מכריע בין המחלוקות וכותבם סתם ואינו תולה הדבר בעצמו ועוד יש לתמוה עליו למה תולה הדבר בשלא נתפרשה אזהרתן ואינו כן שהרי הגמרא אומרת נתפרשה אזהרתן ולא פטר מחוסר זמן אלא מפני שניתק לעשה ועוד שכל שאר פסולים חוץ ממחוסר זמן ילקה עליהם שהרי לא נתקן לעשה ומיהו בהא אפשר לומר שרבינו הוקשה לו דהא לא ירצה לא משמע דמזהר דלא יקריבוהו ולא לימד אלא שלא יעלה לרצון אבל אזהרה שלא יקריבנו אין כאן ולכך משמע ליה דה״מ לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס״ד דמקשה דלא ירצה היינו להזהיר שלא יקריבוהו שני ליה אבל אפשר דאין כאן אזהרה מלהקריב כדאמרינן ומפני כך לא רצה רבינו לכתוב שהכתוב נתקו לעשה דהוה משמע דפשיטא ליה דלא ירצה הוי אזהרה שלא יקריבוהו אלא תלה הדבר בשלא נתפרשה אזהרתן לומר דאפשר דלא ירצה לא בא להזהיר שלא להקריב ואפילו את״ל שבא להזהיר שלא להקריב כיון שאינו מפורש שהרי אפשר שלא בא להזהיר שלא יקריבנו אלא לומר שלא יעלה לרצון אין ללקות מספק ויש סעד לדבריו דלקמן בסמוך כתב רבינו טעם פיטור מחוסר זמן ממלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא כתב מפני שניתק לעשה כדרבי זירא משום דדילמא לא ירצה לא בא להזהיר שלא יקריבנו ואין כאן לאו לשנצטרך לומר שניתק לעשה: \n",
+                "<b>אבל אתנן זונה ומחיר כלב וכו'.</b> זה על הכלל הידוע בכמה מקומות בגמרא לאו שבכללות אין לוקין עליו ודברי רבינו בכאן ע\"פ דרכו בספר המצות שלו בשורש התשיעי בפירוש לאו שבכללות אין לוקין עליו אבל הרמב\"ן בהשגותיו חולק עליו ומפרש בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה וכו' ואע\"פ שמחוסר זמן פסול אינו לוקה וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תורים שלא הגיע זמנן וכו'.</b> מחוסר זמן כבר נתבאר בסמוך שאינו לוקה עליו משום דלית ביה אלא לאו הבא מכלל עשה ותורים שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן לא לקי עלייהו מהאי טעמא דלית בהו לאו ולא שמעינן להו דפסולי אלא מדכתב והקריב מן התורים או מן בני היונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכו' ואינן כבעל מום שבעל מום יש במינו קרבן.</b> בסוף פרק שני דתמורה (דף י\"ז ע\"א) תנן רבי אליעזר אומר הכלאים הטריפה ויוצא דופן [וטומטום ואנדרוגינוס] לא קדושים ולא מקדישין וכתב רבינו בפירוש המשנה שדברי ר\"א אין עליהן חולק עכ\"ל. ואפילו אם היה עליהם חולק מאחר דאמוראי שקלי וטרי לפרושי מילתיה הוה משמע דהלכתא כותיה ואע\"ג דאתמר עלה בגמרא אמר שמואל לא קדושים בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה לא למעט ולומר שאם הקדישן בפה יהיו קדושים דאדרבה במכ\"ש אתיא וכן פירש\"י וז\"ל לא קדושים בתמורה ואע\"פ שהתמורה חלה קדושת הגוף על בעל מום קבוע אינה חלה על אלו וכל שכן שאין קדושת הגוף חלה עליה בהקדש הפה אלא קדושת דמים כעצים ואבנים ואינם צריכים מום ליפדות עכ\"ל. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה</b> כתב הראב\"ד מדקאמר ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה וכו'. וי\"ל שמ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואינם כבעל מום</b> לא לענין קדישי ולא קדישי קאמר אלא לענין \n",
+                "<b>מ\"ש ה\"ז כמקדיש עצים ואבנים</b> קאי כלומר ואינו חייב מלקות ואתא למיהב טעמא אמאי לא מחייב מלקות כמו מקדיש בעלי מומין וקאמר דשאני התם שיש במינו קרבן. והם דברי רב פפא בגמרא: \n",
+                "<b>אבל המקדיש רובע ונרבע וכו'.</b> בר״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ח) תניא הרובע והנרבע וכו' הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכים מום קבוע ליפדות עליהם: \n",
+                "<b>וכן המקדיש מחוסר זמן וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ונרבע א\"א מ\"ט לא תני יתום שנולד אחר שנשחטה אמו עכ\"ל. ומשמע דקאי למה שכתב אבל המקדיש רובע ונרבע וכו' הרי זה כבעל מום עובר אמאי לא תני בהדייהו יתום והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו אין זו לידה וכך אמרו פרק שני דחולין (דף ל\"ח:) [אי דמתה אימיה] והדר ילידתיה מכי יולד נפקא וכתב רש\"י דהיינו יוצא דופן ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ומשום דקי\"ל דא\"א לצמצם השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל האסורים לגבי המזבח וכו'.</b> משנה בר״פ התערובות (דף ע':) ובתמורה ר״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ח). \n",
+                "<b>ומ״ש וכולם ולדותיהן מותרים.</b> משנה בפרק כל האסורים (תמורה דף ל':): \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמיתה את האדם.</b> בפרק כל האסורים (שם:) אמר רבא ולד הנרבעת אסורה היא וולדה נרבעו ולד נוגחת אסורה היא וולדה נגחו ולד מוקצת ונעבד מותר מ\"ט לאימיה אקציה לאימיה פלחי לה איכא דאמרי ולד מוקצה ונעבד אסור מ\"ט דניחא ליה בניפחיה ופסק רבינו כלישנא בתרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשנעבדה בה עבירה או שהמיתה כשהיתה מעוברת וכו' אבל אם נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה או אחר שהמיתה הרי ולדה כשר למזבח.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דאמר הכי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו נרבעת כשהיא מוקדשת ואחר כך נתעברה וכו'.</b> שם מימרא דרב נחמן ואית בה תרי לישני ופסק כלישנא קמא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא דכיון דלא הוי אלא משום ביזוי אזלינן לקולא ותו דרבא דמוקי פלוגתייהו בזה וזה גורם משמע דלא מפליג מידי דהא לא קאמר דמודו אלא היכא דהיא וולדה נגחו ונרבעו וכל השאר זה וזה גורם הוא ומותר ולא מפלגינן מידי וזה ברור עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אפרוח ביצת טריפה מותר למזבח.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשתחוה לקמה חטיה מותרים למנחות וכו'.</b> בעיא בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ו:) ובעא מר זוטרא בריה דרב למפשטה מדתנן כל האסורים למזבח ולדותיהם מותרים כלומר וקמח למנחות דמי לולדות ואע״ג דדחי ליה התם מדאמר רב נחמן עיברו ולבסוף נרבעו ד״ה אסורים הא אסיקנא התם הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפה הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא: \n",
+                "<b>וכן בהמה שפטמה וכו'.</b> ס״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוקחין כל הקרבנות מהעכו\"ם וכו'.</b> ברייתא בריש פרק שני דעבודה זרה (דף כ\"ב:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד הבהמה ואחד העוף וכו'.</b> נתבאר בפרק שקודם זה ולגבי עוף בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:) בעי ר' ירמיה אם יש נרבע בעופות ופשטינן ממתני' דיש נרבע בעופות אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וטומטום ואנדרוגינוס כולם מטמאים בגדים בבית הבליעה שמע מינה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרובע והנרבע ושהמית את האדם וכו'.</b> במשנה בריש פרק התערובות (דף ע') ובפ\"ו דתמורה (דף כ\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש היה שם עד אחד וכו'.</b> בקידושין פרק האומר (דף ס\"ה ס\"ו) אמר אביי אמר לו עד אחד שורך נרבע והלה שותק נאמן ותנא תונא וכו' ומשמע טעמא מפני שהבעל שותק הא אם היה מכחיש אין העד נאמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה ששחקו בה והגיחוה עד שהמיתה את האדם וכו'.</b> בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ':) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב דהלכה כוותיה באיסורי: \n",
+                "<b>אין הבהמה נפסלת משום רובע וכו'.</b> כתב הראב״ד זה המחבר דימה איסור מזבח וכו'. מ״ש ומתניתין היא בנדה הוא בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> ואולי אין מדמין שהרי נרבע על פי הבעלים או ע\"פ עד אחד שאינו במיתה ופסול למזבח י\"ל דשאני התם שהביאה היתה ביאה ואע\"פ שלא נודע הדבר בשני עדים כיון שנודע על פי עד אחד והבעל שותק מהימנינן ליה ליפסל מעל גבי המזבח אבל כשהנרבע פחות מכשיעור אפילו יש שני עדים בדבר אין כאן ביאה כלל וכיון שכן אין כאן נעבדה בה עבירה ואפילו אם תימצי לומר שהרובע נהנה לא מיפסלא משום הכי כיון שאין כאן ביאה דהוי ליה כמעשה חידודין דאע\"פ ששניהם נהנים לא מיחייבי מיתה ולא מיפסלי מעל גבי המזבח. ומה שלא הזכירו בפרק יוצא דופן כשהבהמה רובעת לפחות משלש שנים משום דהיא מילתא דלא שכיחא כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי תפסל הבהמה או העוף וכו'.</b> בתמורה בפרק כל האסורים (תמורה דף כ״ט) א״ר יצחק אין מוקצה אסור עד שיעבדו ופירש״י עד שיעבדו בו שום עבודה לצורך עבודה זרה או משיכת קרון או שום דבר אבל מקמי הכי לא מיתסרי. וכתב הראב״ד יש בספרים שלנו נוסחא אחרינא וכו' ונוסחא זו שכתב הראב״ד רש״י הזכירה גם כן ודברי רבינו כנוסחא האחרת והתוס' מכריע כדברי רבינו ומכל מקום קשיא לי על רבינו למה פסק כרב יצחק כיון דפליגי עליה דאמרי' עלה עולא א״ר יוחנן עד שימסרוהו למשרתי ע״ז בהא x א״ר יוחנן עד שיאכילוהו כרשיני עבודה זרה אמר ליה רבי אבא לבהא מפלגיתו אתון אעולא אמר ליה לא עולא נמי כי קאמר הוא דספי ליה כרשיני עבודה זרה ומאחר דרבי יוחנן פליג אדרב יצחק הוה ליה למיפסק כרבי יוחנן ויש לומר דבתר הכי אמרי' תני רב חנניה טריטאה קמיה דרבי יוחנן אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה הוא תני ליה והדר אמר לה מאי מעשה עד שיגוזו ויעבדו בו וכיון דרב יצחק אתי כתני קמיה דרבי יוחנן פסק הכי ולא חש לעולא ולבהא ועוד דהא דתני קמיה דר' יוחנן ברייתא היא בתוספתא פרק ששי ואיכא למימר דבתר דאמר רבי יוחנן לדעולא ולדבהא שמעה להאי ברייתא הדר ביה ומשום הכי שתיק כי תנא קמיה דקבלה מיניה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאין הקדש לע\"ז.</b> בתוספתא הנזכרת מסיים אבל אמר שור זה לעבודה זרה ובית זה לעבודה זרה לא אמר כלום שאין הקדש לע\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרובע והנרבע בין שהיתה הבהמה שלו בין של חבירו וכו' אבל המוקצה אם היה שלו וכו' הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו וכו' עד הרי זה אסור.</b> הכל בתוספתא דתמורה פ' רביעי אלא שמה שאמר רבינו שאם הקצה אחר הקדשו מותר לא מצאתיו בתוספתא בנעבד כתוב באונס כשר ואפשר שחסרון וטעות סופר יש בתוספתא שבידינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכתב הראב\"ד בין שעבד שלו בין שעבד של חבירו א\"א במסכת ע\"ז פרק ררב ישמעאל (דף נ\"ד) אוקמוה בשל חבירו בשעשה בה מעשה עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל דהתם לאסרה להדיוט אבל לגבוה אף על פי שלא עשה בה מעשה נאסרה וכדתנן פרק כל האסורים גבי מוקצה ונעבד שאסורים למזבח זה וזה מותרים באכילה וכבר כתבתי שדברי רבינו הם דברי התוספתא: והנעבד הוא וכל מה שעליו אסורים למזבח וכו'.</b> משנה בריש פרק כל האסורים שם איזהו מוקצה המוקצה לעבודה זרה הוא אסור ומה שעליו מותר ואי זהו הנעבד כל שעובדים אותו הוא ומה שעליו אסור זה וזה מותרים באכילה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שכל ציפוי נעבד אסור בהנאה</b> מפורש שם מדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אסורים למזבח</b> דמשמע אבל לא להדיוט אנעבד גופיה קאי דאילו מה שעליו אף להדיוט אסור בהנאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשתחוה להר וכו'.</b> בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ו) בעיא דאיפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש המשתחוה למעיין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך.</b> שם (דף מ\"ז) בעיא דלא איפשיטא וספיקה לחומרא. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל בשם התוספות שנובע בארצו ואינו מתפשט לחוץ שאם מתפשט לחוץ הא אמרינן במרובה מעיין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקים אם כן מים של רבים הם ואינם נאסרים ולכך לא כתב רבינו מארצם במ\"ם כלשון x הגמרא עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב אשרה שבטלה אין מביאין ממנה גיזרין למערכה.</b> שם בעי ר\"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מבעי' ליה ולא איפשיטא ולחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מספיקא פסלינן לה מכ\"ש דפסלינן לה לגיזרין למערכה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המשתחוה לבהמה כשם שנפסלה למזבח צמר שלה פסול לבגדי כהונה וקרניה פסולים לחצוצרות וכו' עד ובני מעיה לנימין.</b> שם בעיי דלא איפשיטו ולחומרא. ודע דהתם בעי בהאי לישנא צמרה מהו לתכלת וקא מתמה תכלת דמאי אי דכהנים היינו דרמי בר חמא ופירש\"י תכלת דכהנים דבגדי כהונה לצורך עבודה וקא מיבעיא לן מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא ואת\"ל כקרבן דמו היכא דנשתנה כשצובעין אותו יש שינוי בנעבד להתירו לגבוה או לא. היינו בעיא דרמי בר חמא דהיינו תרתי בעיי דבעא רמי בר חמא לעיל עכ\"ל. ובעיא דרמי בר חמא היא במשתחוה לקמה חטיה מהו למנחות יש שינוי בנעבד או לא ופשטינן דיש שינוי לנעבד ומותר וכן פסק רבינו בס\"פ שקודם זה וא\"כ ה\"ל למיפסק דלבגדי כהונה כשר מאחר דאישתני לכך נ\"ל שרבינו מפרש דלא דמיא למשתחוה לקמה דהתם שינוי גמור הוא דמעיקרא חיטי והשתא קמחא אבל הכא דמעיקרא צמר והשתא צמר אע\"ג דמעיקרא לבן והשתא תכלת לאו שינוי גמור היא ולא קאמר היינו דרמי בר חמא אלא משום בעיא דמשתחוה להר אבניו מה הן למזבח דאמרינן דמיבעי' ליה אי מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו אתנן האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך.</b> משנה בפרק כל האסורים (תמורה דף כ״ט). \n",
+                "<b>ומה שכתב אחד זונה כותית וכו' או ישראלית.</b> שם פלוגתא דאביי ורבא בזונה ישראלית ופסק כרבא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שפחה.</b> מתבאר שם במשנה האומר לחבירו הא לך טלה ותלין שפחתך אצל עבדי וכמו שיבוא בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהיא ערוה עליו.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או מחייבי לאוין.</b> שם כגון אלמנה לכהן גדול ואליבא דרבא מיתוקמא כרבנן דפליגי אר\"ע וסברי דקידושין תופסין בחייבי לאוין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הפנויה אפי' היה כהן אתננה מותר.</b> שם לאפוקי מרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה כלומר והרי היא אסורה לכהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אשתו נדה אתננה מותר אף על פי שהיא ערוה.</b> שם פלוגתא דרב ולוי ופסק כרב ואיני יודע למה ואדרבה משמע בגמרא דלית הלכתא כוותיה דאמרינן ורב האי תועבה מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדאביי דאמר זונה כותית אתננה אסור וכו' וכיון דלא קיימא לן כאביי אלא כרבא וכמו שפסק רבינו לעיל בסמוך היאך פסק כרב ואפשר שטעמו משום דרבי סבר הכי ואע\"ג דאמרי' דרב מיבעי ליה לכדאביי לאו דוקא דלדידן דלא קי\"ל כאביי נימא דלרב תועבה אתא לרבות הזכור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשא אחת מחייבי לאוין וכו'.</b> נראה שטעם רבינו דמשמע ליה דכי אוקימנא אליבא דרבא כגון אלמנה לכ\"ג וכרבנן דתופסין בה קידושין אפילו בקידשה ונשאה מיתוקמא: \n",
+                "<b>והזכור אתננו אסור.</b> מימרא בפרק כל האסורים. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתנה האשה אתנן לבועל הרי זה מותר משום אתנן.</b> שם: ודע דתניא תו התם אם נתן לה שכר הפקעתה מותר ופירש\"י שכר הפקעתה שכר מה שביטלה ממלאכתה ולא שכר ביאה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו הא לך דבר זה וכו'.</b> משנה שם האומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רבי [מאיר] אומר אינו אתנן וחכמים אומרים אתנן ובגמרא (דף ל') שפחה לעבד מישרא שרי ואסיקנא בעבד עברי וטעמייהו דרבנן משום דהב\"ע כשאין לו אשה ובנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה באומר לזונה הא ליך דבר זה והבעלי לפלוני הישראלי הרי זה אתנן.</b> ק\"ל דפשיטא ובמכ\"ש אתיא מעבד שאינו חייב בכל המצות כמו הישראלי וי\"ל דה\"א שאני התם שהוא עבדו קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פסק עם הזונה ליתן לה טלה אחד ונתן לה הרבה וכו'.</b> משנה וגמרא שם וקמ\"ל דלא תימא מתנה היא דיהיב לה אלא כולהו מכח אתנן אתו: \n",
+                "<b>נתן לה אתננה ולא בא עליה וכו'</b> (עיין בפנים). כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ודינים אלו בפרק כל האסורים (שם) נתן לה ואחר כך בא עליה אתננה מותר וליחול עלה אתנן למפרע א\"ר אלעזר שקדמה והקריבתו ה\"ד אי דאקנייה ניהלה לאלתר פשיטא דמותר וכו' ואלא דאמר לה לא נקני לך עד שעת ביאה מי מציא מקרבה ליה כי יקדיש את ביתו קדש לה' אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לא צריכא דאמר ליה לא ניקני ליך עד שעת ביאה ואי מצטריך ליך ניקני לך מעכשיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש קדמה והקדישתו וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא עליה ולא נתן לה ולאחר זמן נתן לה וכו'.</b> שם בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר והא תניא בא עליה ונתן לה אפילו עד י\"ב חדש אתננה אסור וכו' ל\"ק הא דא\"ל הבעלי לי בטלה זה הא דא\"ל הבעלי לי בטלה סתם טלה זה והא מחוסר משיכה בזונה כותית דלא קניא במשיכה ואיבעית אימא אפי' בזונה ישראלית כגון דקאי בחצירה הא יהיב לה מעיקרא דשויא לה אפותיקי ואומר לה אם עד יום פלוני יהיבנא לך זוזי מוטב ואם לא טלה באתננך ופירש\"י בטלה זה הואיל דיהביה בשעת ביאה חייל עליה אתנן מיד. טלה סתם דמשדר לה בתר הכי מתנה בעלמא הוא ואין אתנן אלא המיוחד בשעת ביאה. הא יהביה ניהלה מעיקרא דהואיל וקאי בחצירה קניא ליה בשעת ביאה מיד ואמאי קרי ליה ואחר כך נתן ועוד פשיטא וכו'. עד יום פלוני משקלין לך כך וכך ואי לא שקלי ליה הילכך מטי ולא יהיב לה זוזי איגלאי מילתא דאדידיה הואי ביאה ומיהו אח\"כ הוא דהא לא הוי דידה עד דמטי יום פלוני ואיצטריך לאשמועינן דאסור עכ\"ל. ולשון רבינו שכתב שאינה צריכה משיכה אינו מכוון עם לשון הגמרא שאמרה בזונה כותית דלא קניא במשיכה וטעם רבינו מפני שהוא סבור יד עכו\"ם קונה בין בכסף בין במשיכה כמבואר בדבריו בפ\"א מה' זכיה ולפי זה ע\"כ לפרש בהאי דלא קניא במשיכה פירושו דלא צריכה משיכה דבכסף בלחוד קניא והביאה היא במקום כסף והילכך זונה ישראלית שאינה קונה בכסף בלא משיכה אינו אתנן אבל זונה כותית שאין צריך משיכה לקניינה הוי אתנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אסור משום אתנן ומחיר וכו' נתן לה מעות ולקחה בהם קרבן הרי זה כשר.</b> משנה שם (דף ל'). \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לה חטים ועשאתן סולת וכו'.</b> שם ב\"ש אוסרים וב\"ה מתירים: \n",
+                "<b>נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו מנה אותה על פסחו וחגיגתו באתננה לא נפסלו המוקדשין וכו'.</b> שם אהא דממעט מוקדשין מדכתיב לכל נדר להוציא את הנדור ומקשה טעמא דמעטינהו קרא הא לא מעטינהו קרא ה\"א כי יהיב לה מוקדשין חל עליהם אתנן ומחיר והא לאו ממוניה הוא אמר רב הושעיא בממנה על פסחו ורבי היא וכו' [דאמר] אם אין לו ממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעותיו חולין ופסק רבינו בהלכות קרבן פסח פ\"ד הלכה כרבי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שכבר זכה בהם גבוה משעה שהקדישן.</b> היינו לומר דאע\"ג דהממנה אחרים עמו על פסחו המעות חולין וא\"כ כשמנה את זו על פסחו באתננה היה ראוי ליפסל לא נפסל מפני שמשעה שהקדישו זכה בו גבוה ואימעיט מדין אתנן מלכל נדר להוציא את הנדור: \n",
+                "<b>וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו לא פסלו וכו'.</b> נלמד ממה שכתבתי בסמוך שאמרו והא לאו ממוניה הוא: \n",
+                "<b>אבל אם נתן לה עופות וכו'.</b> שם תנן נתן לה מוקדשים הרי אלו מותרים עופות הרי אלו אסורים שהיה בדין מה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם אין אתנן ומחיר חל עליהם עופות שאין המום פוסל בהם אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהם תלמוד לומר לכל נדר להביא את העוף. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב אפילו הם מוקדשים</b> כתב הראב\"ד לא כן אנו מקובלים וכו'. ואני תמה על הראב\"ד היכי שבקיה לרגזנותיה שלא כתב בדרך השגה והיא קושיא חזקה שא\"א לומר שנתרבו עופות לאיסור אתנן אפילו הם מוקדשין וכשנתמעטו מוקדשין מאיסור אתנן חוץ ממוקדשי עוף הוא שנתמעטו דהא עופות לא בהדיא נתרבו כי היכי דתימא דנתרבו אפילו הם מוקדשין דלא איתרבו אלא מלכל נדר וא\"כ כי ממעטינן נדור עופות נדור נמי ממעטינן ועוד דמוקדשין א\"א בשום פנים לחול עליהם איסור אתנן דהא לאו ממוניה הוא כדמקשה גמרא. ובעל מגדל עוז תירץ דמאי אע\"פ שהם מוקדשין דקאמר הרמב\"ם שהם ראויים להיות מוקדשין כלומר תורים ובני יונה וכל שכן אווזים ותרנגולים שאינם ראויים להיות מוקדשין שאתנן חל עליהם ואסורים עכ\"ל ופירוש דחוק הוא ביותר. ואפשר לומר דמאי אע\"פ שהם מוקדשים דקאמר רבינו אע\"פ שהקצה להקריבן אבל עדיין לא הקדישן בפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ומדברי קבלה הוא דבר זה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו מחיר כלב וכו'.</b> משנה שם (דף ל') ופשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם החליף כלב בכמה בהמות או עופות וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שותפים שחלקו וכו'.</b> משנה שם שני שותפין אחד נטל עשרה ואחד [נטל] ט' וכלב שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר ובגמרא ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו הב\"ע כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו והאי טופיינא דכלב שדי בכולהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשתנה המחיר וכו'.</b> ברייתא שם גבי אתנן וב\"ה מתירים משום דכתיב שניהם הם ולא שינוייהם ועוד דרשו שם הם ולא ולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>אתנן כלב ומחיר זונה מותרים.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אתנן זונה ומחיר כלב מותרים לבדק הבית שהרי הם משתנים.</b> זה פשוט שאפי' למזבח שינוייהם מותרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל גופן לא יעשה ריקועים לבית וכו'.</b> שם תנו רבנן בית ה' אלהיך פרט לפרה שאין באה לבית דברי ר' אלעזר וחכמים אומרים לרבות את הריקועים ופסק כחכמים ואע\"ג דאמר רב חסדא מאן חכמים רבי יוסי ברבי יהודה מכל מקום כיון דתנא דברייתא שנאו בלשון חכמים הכי נקטינן ועוד דבפרק שני דמסכת פרה (משנה ג') שנינו אתנן ומחיר פסולה ר' אלעזר מכשיר הרי ששנה דברי החולק על רבי אלעזר בסתם אלמא לית הלכתא כרבי אלעזר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שאור ודבש אסורים לגבי מזבח וכו'.</b> בת״כ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו אין לי אלא מרובה מניין אפילו מועט ת״ל כל. ודע דבפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ח) ת״ר שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת״ל כי כל מאי קאמר אמר אביי ה״ק שאור בל תקטירו אין לי אלא כזית חצי כזית מנין ת״ל כל [עירובו מנין ת״ל כי כל] רבא אמר ה״ק שאור בל תקטירו אין לי אלא קומץ חצי קומץ מנין ת״ל כל וכו' במאי קא מיפלגי אביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים [ויש הקטרה פחותה מכזית ורבא אמר אין קומץ פחותה מב' זיתים] ואין הקטרה פחותה מכזית ומשמע דרבא דפליג אאביי ודריש דרשא דכל לחצי קומץ סבר דלא מיחייב על שאור ודבש בפחות מכזית כשאר איסורין דהא לית ליה קרא לחיובי בכחצי זית וא״כ יש לתמוה למה פסק רבינו כאביי ודלא כרבא. ועוד שכתב לקמן בסמוך ואין הקטרה פחותה מכזית והיינו כרבא וזה סותר מ״ש כאן. ואפשר שרבינו מפרש דרבא לא פליג אאביי דדריש מכל לרבויי חצי זית דשאור ודבש אלא שמוסיף לדרוש נמי לחצי קומץ דתרוייהו משתמע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הקטרה פחותה מכזית</b> היינו בתערובות וצריך שיהא כזית אע\"פ שאין בו אלא כל שהוא משאור ודבש לוקה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן</b> יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהם לוקה.</b> ברייתא בפרק כל המנחות. \n",
+                "<b>ומ״ש לוקה על כל אחד מהם בפני עצמו ואם הקטיר שניהם כאחד אינו לוקה אלא אחת.</b> בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ח:) פלוגתא דאביי ורבא והלכה כרבא דאמר לאו שבכללות אין לוקין עליו ודברי רבינו כאן הם ע״פ דרכו בסה״מ שלו בשורש הט' בפירוש לאו שבכללות אין לוקין עליו והרמב״ן בהשגותיו חולק עליו ומפרש בע״א. והראב״ד כתב א״א בספרים שלנו רבא מחייב שתים וארבע וכו' ואני אומר שגם גירסת ספרינו כגירסת הראב״ד אבל גירסת רבינו יותר נכונה משום דסוגיין דגמרא דאין לוקין על לאו שבכללות ואם כגירסת הראב״ד היה לנו לומר דלוקין כרבא שאין זו מיע״ל קג״ם דהלכה בהו כאביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפל מהם כל שהוא בקטרת נפסלה.</b> בברייתא דפיטום הקטרת פ\"ק דכריתות (דף ו') תניא אם נתן בה דבש פסלה ומשמע דהיינו מדכתיב לא תקטירו וא\"כ אין חילוק בין שאור לדבש ולא נקט תנא דבש אלא משום דמעלי לקטורת וכדקתני התם אם היה נותן קורטוב דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ומפני מה אין נותנין בה דבש משום שנאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה.</b> נראה שהטעם מפני שעבר בבל תקטירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בהיכל</b> מפני שהקטרת הקטורת בכל יום במזבח הזהב שהיה בהיכל ואינו עובר משום מקטיר דבש בקטורת אלא כשמקטיר במקום המיוחד לו אבל הקטיר חוץ מההיכל אינו עובר משום מקטיר דבש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הקטרה פחותה מכזית.</b> כרבא דאמר הכי כמ\"ש בראש פרק זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> העלה שאור או דבש בפני עצמן למזבח לשם עצים פטור וכו'.</b> בפרק התערובות (דף ע\"ו) אהא דתניא התם למחרת מביא אשמו ולוגו ואומר אם של מצורע ה\"ז אשמו וזה לוגו וכו' ומקשה והא בעי הקטרה ומשני דאקטיר ליה ומקשה אימתי אי בתר מתנות שבע הוה ליה שירים שחסרו וכו' אי קודם מתנות שבע כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אמר רב יהודה בריה דר\"ש בן פזי דמסיק להו לשם עצים דתניא רבי אליעזר אומר לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשום עצים ופרש\"י בל תקטירו דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' והאי ממנו יתירא הוא ודרשינן ביה נמי לא תקטירו כל שממנו אשה לה' בכלל הזה קדשים ושירי מנחה ולחם הפנים שקרב מהם כבר לאישים האמורים [וכן הקומץ] וכן הבזיכים קיימי שירים בבל תקטירו וכו'. לריח ניחוח אי אתה מעלה בתר ההוא קרא דכל שממנו לאישי' כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח קרבן ראשית אשאור ודבש הכתוב בראש המקרא העליון קאי וקאמר יש לך להביא מהם בכורים מהדבש ושתי הלחם מהשאור ואל המזבח לא יעלו אכוליה קרא קאי ואדרשא דבל תקטירו דשירים עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש אפי' הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור הואיל והוא מן הקרבן לוקה כיצד המעלה מבשר חטאת ואשם וכו'.</b> בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ז:) ת״ר מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי קדשים ומקדשים קלים וממותר העומר וממותר שתי הלחם ומלחם הפנים ומשירי מנחות שהוא בלא תעשה ת״ל כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו עכ״ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו בחיי ראשי נשתבש בלשון הברייתא וכו'. ויש לתמוה על הראב\"ד היאך משוי לרבינו טועה לומר שהוא סבור שאינו חייב על שאור ודבש אא\"כ יש עמהם צד קרבן וח\"ו מלטעות רבינו בזה והרי דבריו מבוארים בראש הפרק שכתב ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן ומדכתב תיבת או המבדלת משמע בהדיא דבהקריבן בפני עצמן לשם קרבן חייב לאפוקי שאם העלה אותם בפני עצמן לשם עצים פטור כמו שנתבאר בסמוך ואם העלם עם הקרבן חייב בכל גווני אפי' העלה השאור והדבש לשם עצים וזה מבואר בדבריו שכתבתי בסמוך אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן דהיינו לומר אם הקטירן עם הקרבן אפילו הקטירן לשם עצים כיון דאיכא קרבן בהדייהו חייב או אם הקטירן לשם קרבן אפילו הקטירן לבדם חייב והשתא קאמר דכשהקטירם לשם עצים דאמרן שאם הקטירן עם הקרבן חייב לא מיבעיא אם הקטירן עם חלק מהקרבן הראוי להקטרה אלא אפי' הקטירם עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה כגון בשר חטאת ובשר אשם וכו' חייב כיון שהם קרויים קרבן אבל אי קשיא בדברי רבינו הא קשיא כיון דהאי דרשא דכל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו מידריש בלא הקטירם עם שאור ודבש כדאיתא בפרק התערובות שכתבתי בסמוך וכתבו רבינו לקמן בסמוך א\"כ מנא ליה למדרשיה להקטירם עם שאור ודבש ואע\"ג דאיכא למימר דמשמע לרבינו דברייתא דמנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם וכו' במקטירם עם שאור ודבש היא מדקבעה הגמרא בר\"פ כל המנחות באות מצה דעסיק בדיני הקרבת שאור אימתי חייב אכתי איכא למיבעי מנא ליה לגמרא למימר הכי וי\"ל דמשמע ליה לגמרא דאי דרשא דכל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו לא אתיא אלא להקטירם בלא שאור ודבש בלבד היא לא הו\"ל למכתביה גבי שאור ודבש ומדכתביה גבייהו משמע דאף במקטירם עם שאור ודבש היא וא\"ת אכתי אימא דלא אתא אלא להקטירם עם שאור ודבש ולא להקטירם בלא שאור ודבש וא\"כ ההיא דפ' התערובות מנ\"ל וי\"ל דא\"כ לכתוב קרא לא תקטירו אשה ממנו ומדכתב ממנו אשה משמע למדרש כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אפי' אין עמו שאור ודבש. ועדיין יש לדקדק דא\"כ כשהקטיר שאור ודבש אפי' לשם עצים עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה ילקה שתים משום שאור ודבש ומשום כל שממנו לאישים וכההיא דפרק התערובות ומדברי רבינו לא משמע דלקי אלא אחת ואין לומר דטעמא דמשום דהוי לאו שבכללות שאינו לוקה על שניהם אלא אחת לדעתו ז\"ל שהרי כתב בסמוך וכן אסור להקטיר על המזבח מכל דברים אלו שאינם ראויים להקטרה ולא כתב שלוקה ואפשר לומר שסובר רבינו שעיקר הלאו למקטיר שאור ודבש עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה ולקי עליה ומדלא כתב אשה ממנו דרשינן דהוא הדין להקטיר דבר שממנו לאישים בלא שאור ודבש לדרשא בעלמא אבל לא ללקות עליו כיון דעיקר קרא לאו להכי אתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו חטאת העוף וכו' ולוג שמן של מצורע.</b> בפרק כל המנחות (דף כ\"ח) בעי רמי בר חמא מרב חסדא המעלה מבשר חטאת העוף על המזבח מהו כל שממנו לאישים אמר רחמנא והאי אין ממנו לאישים או דילמא כל ששמו קרבן והאי נמי שמו קרבן א\"ל כל ששמו קרבן והאי נמי שמו קרבן וכו' כתנאי ר\"א אומר כל שממנו לאישים רב עקיבא אומר כל ששמו קרבן מאי בינייהו אמר רב חסדא בשר חטאת העוף איכא בינייהו רב אמר לוג שמן של מצורע איכא בינייהו ופירש\"י כל ששמו קרבן אמר רחמנא דלא יקטירו משיריו דהכי כתיב בתר דההוא קרא קרבן ראשית ומקרא נדרש לפניו. עוף שמו קרבן דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו. לוג שמן של מצורע אין ממנו לאישים אבל קרבן איקרי כדאמרינן באלו מנחות לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ובגופיה נמי כתיב והקריב אותו ואת לוג השמן עכ\"ל ופסק רבינו כר\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש לוקה.</b> שם אברייתא שכתבתי לעיל מנין למעלה מבשר חטאת מבשר אשם וכו' איתמר המעלה מכולם על הכבש רבי יוחנן אמר חייב דתניא מזבח אין לי אלא מזבח כבש מנין ת\"ל ואל המזבח לא יעלו לרצון ורבי אלעזר אמר פטור מ\"ט דאמר קרא שאור ודבש קרבן ראשית תקריבו אותם אותם הוא דרבי לך כבש כמזבח אבל מידי אחרינא לא ופסק רבינו כרבי אלעזר דגבי המעלה מבשר חטאת ואשם וכו' בחמץ או בדבש כתב בין למזבח בין לכבש לוקה וגבי אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו השמיט כבש ויש לתמוה למה פסק כר\"א במקום רבי יוחנן וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא משום דסוגיא דבפרק התערובות (דף ע\"ז) כוותיה (וע\"ש תוס' ד\"ה מרבנן וכו' הך סוגיא כרבי אלעזר וכו'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקטיר איברי בהמה טמאה ע״ג המזבח לוקה וכו'.</b> בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״ד) איתמר המעלה איברי בהמה טמאה ע״ג המזבח ר״ל אומר לוקה וכו' טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו ור' יוחנן אמר אין לוקין עליו לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו מתיב רבי ירמיה אותם תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה א״ל רבי יעקב לרבי ירמיה [בר תחליפא] אסברא לך באיברי בהמה טמאה דכ״ע לא פליגי כי פליגי בחיה והכי איתמר רבי יוחנן אמר עובר בעשה וכו' בהמה אין חיה לא ר״ל אמר אינו עובר עליו בלא כלום ההוא למצוה ואיתותב ר״ל ופירש״י ולאו הבא מכלל עשה עשה כך שנויה בתוך הברייתא ומסקינן בלא תעשה מנין ת״ל אך את זה לא תאכלו אלמא מדאיצטריך לא תעשה אחרינא לאו אזהרה הוא. דכ״ע לא פליגי דעשה הוא דאיכא ותו לא עכ״ל ולפי זה ליכא הכא אלא עשה וזהו שכתב הראב״ד כך לוקה על הקרבתה א״א וכי עדיפא מבעלת מום וכו' ביאור דבריו שכך ראוי ללקות על הקרבתה כיון שלוקה על בעלת מום מכ״ש שראוי ללקות על זו אבל מה נעשה שבגמרא אינו עולה כן. וליישב דברי רבינו יש לדקדק שכתב כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כמו שביארנו במקומו כך לוקה על הקרבתה ובפ״ב ממאכלות אסורות כתב מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' שומע אני שכל שאינה מעלת גרה וכו' אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וכו' הא למדת שהן בלא תעשה ואע״פ שיש בהם סימן אחד וכ״ש שאר בהמה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתה בלא תעשה יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו עכ״ל וא״כ יש לתמוה מה מביא מאכילת בהמה טמאה שנאמר בה לא תעשה להקרבתה שלא נאמר בה לא תעשה וא״ת דכיון דאין מזהירין מן הדין האי לאו כליתיה דמי כבר כתב הרב המגיד שכיון שנאסרו בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו שלהם לבא מק״ו ולא מיקרי מזהיר מן הדין וא״כ אין ראיה מאכילתה להקרבתה כלל וי״ל דכיון דבהמה טמאה גריעא מבעל מום כשהזהירה תורה על הקרבתו בלאו יש לנו להביא בהמה טמאה לאסור הקרבתה בלאו מק״ו ויש לחזק דין זה יותר דכיון דאשכחן דאפיק רחמנא בעל מום בלשון בהמה טמאה כדאמרינן בר״פ כל המנחות (דף ק״א) ובסוף תמורה (דף ל״ב) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר כי אסר רחמנא להקריב בעל מום בלאו בהמה טמאה בכלל ומעתה ההיא דפרק כל הפסולים לא הויא תיובתא דכי אמרינן ת״ל את זה לא תאכלו גמל וארנבת שפן וחזיר וילפינן מינייהו בק״ו לשאר בהמה טמאה לאסור אכילתה בלאו הכי נמי כיון שאסר בעל מום למזבח בלאו ילפינן בהמה טמאה למזבח בלאו מק״ו או משום דבכלל בעל מום היא וא״כ כי אמרינן באיברי בהמה טמאה כ״ע לא פליגי לא כדפירש״י אלא היינו לומר דכ״ע לא פליגי דלוקה משום דאזהר עליה בלאו כדאמרן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול.</b> בפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ו:) קרבנו ולא הגזול. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר אפילו היתה חטאת וכו' ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת וכו' וכן העולה.</b> בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ה) תנן העיד רבי יוחנן בן גודגדא וכו' על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח ובגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ״ט יאוש כדי לא קני ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבים וכו' והא אנן מפני תיקון המזבח תנן וכו' כיון דכהנים עצבים נמצא מזבח בטל ורב יהודה אמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ״ט יאוש כדי קני ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת אלא לרב יהודה מאי איריא חטאת אפי' עולה נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עולה דכליל היא אלא אפילו חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי ליה אפ״ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופירש״י בין נודעה מכפר אם נתייאשו הבעלים וכו'. דכליל היא ואמרי מזבח אוכל גזילות. ופסק רבינו כרב יהודה ויש לתמוה שמאחר שרבינו פוסק דיאוש כדי לא קני כמבואר פ״ה מהלכות גניבה היאך פסק כרב יהודה דאמר יאוש כדי קני שזה סותר מה שפסק בהלכות גניבה ועוד דמתניתין לא מייתבא שפיר לרב יהודה דאמרינן בגמרא תנן החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח בשלמא לעולא ניחא אלא לרב יהודה איפכא מיבעי ליה ה״נ קאמר לא נודעה מכפרת נודעה אינה מכפרת מפני תיקון המזבח והשתא כיון דמתני' כפשטא אתיא כעולא ה״ל למיפסק כוותיה וי״ל דאע״ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בגמרא מתיב רבא גנב והקדיש ואח״כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ותני עלה בחוץ כה״ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני מאי עבידתיה ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקימתא. ואמרינן בירושלמי (הלכה ו') דרבים היינו שלשה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואפילו היה חטאת א\"א אין כאן אפי' עכ\"ל. טעמא משום דמשמע ליה דקאי למאי דסמיך ליה שאם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ויותר היה ראוי להכשיר חטאת שאין ממנה למזבח אלא חלב ודם מעולה שכולה למזבח וכדאמרינן בגמרא וכתבו רבינו בסמוך וא\"כ לא יתכן להביא חטאת באפילו ול\"נ לפרש דארישא קאי שכתב הקרבן פסול וקאמר דאפילו חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה אפי' הכי פסול ואינו מתקבל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגונב עולת חבירו והקריבה סתם וכו'.</b> ירושלמי פ״ב דשקלים (הלכה א') ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ו) גבי מתני' דר״ש אומר גונב קדשים שחייב באחריותן חייב בשוחט תמימים לשם בעלים פריך והרי חזרה קרן לבעלים פי' שהבעלים נתכפרו בו. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> שם לשם בעלים לאו דוקא דסתמא נמי כשר כדאיתא בריש זבחים לאפוקי שלא לשמו נקט הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וכו' עד ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם.</b> בתוספתא דמנחות ספ״ח וגם בתוספתא דמעילה ספ״ק ובפרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ח) ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא מן החדש קודם לעומר.</b> איתיה נמי במשנה במנחות פרק רבי ישמעאל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא מן החדש וכו'.</b> לא אמנחות בלבד קאי אלא אף אנסכים כדאיתא בפרק כל קרבנות ציבור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא לא נתקדשו וכו'.</b> במשנה פ' רבי ישמעאל דמנחות (ס\"ח:) אין מביאים מנחת בכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול ומשמע לרבינו דהיינו לומר דהוו קדשים שנפסלו ומשמע ליה דהוא הדין לכל אינך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות אין מביאים אותם מן החדש וכו'.</b> משנה במנחות פרק רבי ישמעאל: \n",
+                "<b>ומביאים נסכים מן המוקצה ביום טוב.</b> בפרק אלו עוברין עלה מ\"ח ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה למלוח כל הקרבנות וכו'.</b> ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ) וכרבי ישמעאל בנו של ר״י בן ברוקא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו.</b> איני יודע למה כתב כן שהרי מפורש שם שנתן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא טעם לדבריו מה הפרט מפורש דבר שמקבל טומאה ועולה לאישים וישנו על מזבח החיצון וכו' יצאו עצים שאין מקבלין טומאה יצאו דם ויין שאין עולה לאישים יצא קטרת שאינה על מזבח החיצון. ונראה דמשמע לרבינו דהאי דרשא דכלל ופרט וכלל לאו דרשא גמורה היא למעט עצים שנקראו קרבן בהדיא כמו שכתוב והגורלות הפלנו על קרבן העצים ואילולי הקבלה לא היינו ממעטין אותם: \n",
+                "<b>ומצוה למלוח הבשר וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א) כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמולח בשר לצלי</b> יש לתמוה דאמרי' התם בתר הכי בסמוך אמר אביי וכן לקדרה ונראה שרבינו היה גורס וכן לצלי וכן גורס הר\"ן וכתב ספר מצות גדול שכן גורס ריב\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מלח כל שהוא אפי' בגרגיר אחד מלח כשר.</b> שם תקריב כל שהוא ומפרש רבינו דהיינו שאם מלח כל שהוא כשר ודלא כדפירש\"י ובת\"כ ובתוספתא דמנחות ספ\"ט משמע כפי' רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקריב בלא מלח לוקה וכו': ומ\"ש ואף ע\"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנחה וכו'.</b> כן משמע מפשט הכתוב על כל קרבנך תקריב מלח למצוה ולא לעכב אבל במנחה שכתוב ולא תשבית משמע ודאי לעכב ובפרק הקומץ רבה עלה י\"ט אמר רב כל מקום שהחזיר הכתוב בתורת המנחה אינו אלא לעכב וכן אמר שמואל אבל ק\"ל דאמרינן שם בגמרא עלה הרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכבא ביה דתניא ברית מלח עולם היא שתהא ברית אמורה במלח דברי רבי יהודה רש\"א נאמר כאן ברית מלח עולם היא ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שא\"א לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח אמר רב יוסף רב כתנא דידן ס\"ל דאמר בלא מלח כשר א\"ל אביי א\"ה לא יצק נמי לא יצק כלל אלא לא יצק כהן אלא זר ה\"נ לא מלח כהן אלא זר אמר ליה וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח ואיבעית אימא כיון דכתיבא ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמיא ומשמע מהכא דבכל קרבנות מעכב מלח ונ\"ל שרבינו גורס כמו שכתבו התוספות שגורס רבינו תם מלח ברית והוא קרא דכתיב בפרשת ויקרא לא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך אבל ברית מלח עולם היא לא כתיב גבי קרבנות אלא גבי מתנות כהונה עכ\"ל דהשתא לא אמרינן דמעכב אלא במנחה ואע\"ג דמדברי ר\"ש משמע דבכל קרבנות מיירי איכא למימר דכיון דלר' יהודה לא מיירי אלא במנחות נקטינן כוותיה דר\"י ורבי שמעון הלכה כר' יהודה שסובר רבינו דבהא פליגי ולאפוקי מדפירש\"י דלא פליגי אלא במשמעות דורשין ואם תאמר והא מתניתין דלא מלח כשר גבי מנחה כתיב והיאך פסק רבינו דלא כסתם מתניתין וכיון דאפשר לומר דתנא דידן ס\"ל דלא תנא קרא דמליחה הכי ה\"ל למיפסק וי\"ל דמתניתין דלא כר\"י ודלא כרבי שמעון מאחר דאפשר לאוקמא דרב ס\"ל כוותייהו הכי נקטינן ועי\"ל דשינויא דשני בו איבעית אימא מסתברא דלישנא דברייתא כמאן דתנא ביה הוא מילתא דמסתבר הוא ונקטינן כוותיה ויש הוכחה לדבר לומר דלא קי\"ל כהאי סתמא דמתניתין מדאקשי גמרא בפשיטות והרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכבא ביה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלח שמולחין בו הקרבנות וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א): \n",
+                "<b>ובשלשה מקומות היו נותנים המלח וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק הקומץ רבה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר וכו'.</b> משנה במנחות ס״פ כל קרבנות (מנחות דף פ״ז) ר״י בר״י אומר יין שעלה בו קמחין פסול שנאמר תמימים יהיו לכם ומנחתם תמימים יהיו לכם ונסכיהם ואע״ג דמשמע דרבנן פליגי עליה לא פליגי עליה אלא למימר דיין שעלה בו קמחין שפיר הוי תמימים אבל עיקר דרשא לכ״ע איתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שלא יביא נסכים לא מיין מעושן ולא מסלת שהתליעה.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יבלול בשמן שריחו או טעמו רע.</b> שם (דף פ\"ו) שמן של ריח רע לא יביא ואם הביא פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים ולא יהיה בהם תולעת וכו'.</b> בפ\"ב דמדות (משנה ה') כל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח. \n",
+                "<b>ומ״ש דה״מ כשהתליע כשהוא לח אבל אם התליע כשהוא יבש גורר המקום שהתליע.</b> מימרא דשמואל בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ועצי סתירה פסולים לעולם לא יביאו אלא חדשים.</b> תוספתא פ\"ט דמנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש יין פסול וכו'.</b> בס״פ כל קרבנות (מנחות דף פ״ז) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> הסולת והיין והשמן והלבונה וכו'.</b> בד\"א שנפסלו או שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי שרת וכו'. ברפי\"ב דמנחות (דף ק':) המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון משקדשו בכלי אין להם פדיון העופות והעצים והלבונה וכלי שרת משנטמאו אין להם פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה ובגמרא (דף ק\"א) אמר שמואל אפילו הם טהורים נפדים וכו' רב כהנא אמר טמאים נפדין טהורים אין נפדים וכן אמר רבי אושעיא וכו'. איכא דאמרי אמר ר' אושעיא אפילו טהורים נפדים רבי אלעזר אומר כולם טמאים נפדים טהורים אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו ופסק כר\"א דלישנא בתרא דאתי כרב כהנא ור' אושעיא דל\"ק. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך וכו': וכל הנסכים שנטמאו וכו'.</b> בסוף פרק כל התדיר (זבחים דף צ״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי החג שנטמאו והשיקן וטיהרן וכו' אם הקדישן ואח״כ טיהרן וכו'.</b> מימרא בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים וענבים שנטמאו וכו'.</b> מימרא דרבי יוחנן שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>וכן העצים והלבונה וכו'.</b> משנה (דף מ\"ה) וגמרא (דף מ\"ז:) בזבחים בס\"פ ב\"ש ולשון וכן שכתב רבינו היינו לומר שגם אלו עשו מעלה בהם ואמרו שיקבלו טומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן היינות הפסולין לגבי המזבח וכו'.</b> משנה בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ו:) אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר וכו' אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול ובגמרא (דף פ״ז) והא קתני רישא אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר אמר רבינא כרוך ותני רב אשי אמר חוליא דפירא לא מאיס חוליא דשמשא מאיס ומדברי רש״י נראה דגריס חוליא דפירא מאיס חוליא דשמשא לא מאיס והיא הנוסחא הנכונה ופירש רבינו בפי' המשנה אליוסטן מלשון שמש ר״ל שנותנים אותו בכדים תחת השמש עד שיתבשל ומה שכתב רבינו בכאן נראה שהוא מפרש שאליוסטן הוא שמחממין אותו בשמש ולא נתן בו טעם בישול אבל אם נתבשל בשמש עד שנשתנה טעמו כבישול דינו כמבושל באש. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן יין צימוקין ויין מגתו וכו'.</b> בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ז). \n",
+                "<b>ומ״ש ויין הדליות ויין כרם הנטוע בבית השלחין או בבית הזבלים או יין גפנים שנזרע זרע ביניהם או יין כרם שלא נעבד כל אלו היינות לא יביא לכתחלה.</b> במשנה סוף פרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין שנתגלה פסול מעל גבי המזבח.</b> בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ח:) ובסוכה סוף פרק רביעי (דף מ״ח): \n",
+                "<b>הדלה גפן על גבי תאנה יינה פסול לנסכים.</b> בפרק ב' דבכורות (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סלת שהתליעה רובה וכו'.</b> ברייתא בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה:). \n",
+                "<b>ומ\"ש התליע רוב חטה אחת הרי זה ספק.</b> שם בעי ר' ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה תיקו ומשמע דהכי פירושה הא דאמרינן דחטים שהתליעו רובן פסולות היינו כשהתליע רוב כל חטה וחטה אבל אם לא התליע רוב כל חטה וחטה אע\"פ שהתליע רוב סאה או כולה מאחר שלא התליע מכל חטה אלא מיעוטה כשר או דילמא כיון שהתליעה רוב סאה אע\"פ שלא התליע מכל חטה אלא מיעוטה פסול אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש מי סגי ברוב חטה אחת שתהיה מתלעת אפילו היא מעורבת בסאה חטים שלא התליעו או דילמא לא מיפסיל עד שיתליעו רוב חטים שבסאה: \n",
+                "<b>וכל סולת שנשאר בה קמח פסולה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בודקין מכניס הגזבר ידו לתוך הסולת וכו'.</b> משנה בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל סולת חטים שנזרעו בבית השלחין וכו' לא יביא לכתחילה ואם הביא כשר.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בארץ שלא נרה ולא עבדה</b> משמע לרבינו דהא דתנן בפ' כל קרבנות כיצד הוא עושה נרה שנה ראשונה וכן מה שאמרו שם בגמרא שעובדה היינו לכתחלה דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטים שלקטן מגללי הבקר וזרעם הרי אלו ספק וכו'.</b> בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס\"ט) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן השמנים הפסולים וכו' עד כל אלו פסולים.</b> משנה וברייתא בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה:) חוץ משמן של פגין דתנן התם אין מביאין אנפיקנון ואם הביא פסול ובגמרא (דף פ״ו) והתניא ואם הביא כשר וכו' ל״ק הא רבי חייא הא רבי שמעון ברבי ויש לתמוה למה לא פסק כסתם מתניתין. וי״ל שרבינו היה גורס במתניתין ואם הביא כשר וכך היה גורס רבינו תם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שמן זית שנטעו בבית הזבלים או בבית השלחין או שנזרע וכו' עד ואם הביא כשר.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות והנסכים כשרים מהארץ ומחוצה לארץ עד סוף הפרק.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחלה וכו' אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר וכך היו עושים בזמן המקדש מביאים אילים ממואב וכו' עד ומביאין שמן מתקוע.</b> בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה פ״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העצים החדשים כשרים למערכה וכו' עד ובשל עץ שמן.</b> משנה וגמרא בפ' ב' דתמיד (דף כ\"ט) ובמקום מה שאמרו בגמרא בתאנה דלא עבדא פירי כתב רבינו תאנה של חרשים כלומר של יערים: \n",
+                "<b>והגיזרין שעשה משה וכו'.</b> מימרא בזבחים פ' קדשי הקדשים (ס\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד היו עושין בזריעת חיטי המנחות והנסכים וכו' עד ואחר כך זורע.</b> בפ' כל קרבנות (מנחות דף פ״ה) תנן כיצד הוא עושה נרה שנה א' ובשנה ב' זורעה קודם לפסח ע' יום והיא עושה סלת מרובה ומפרש בברייתא ובגמ' נר חציה וזורע חציה. ופי' רבינו בה מבואר ורש״י פי' בע״א. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היתה השדה עבודה חורש ושונה וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובורר את החיטים יפה יפה. ומ\"ש ואח\"כ שף את החיטים ובועט בהם הרבה עד שיתקלפו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל החיטים של מנחות טעונות שלש מאות שיפה ות\"ק בעיטה וכו'.</b> משנה (דף ע\"ו) בפרק אלו מנחות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחושב ההולכה וההובאה בשיפה אחת להחמיר.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היין מביא ענבים וכו'.</b> משנה וברייתא שם (דף פ\"ו:) ופירש\"י רוגליות גפנים נמוכים שהוא יפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מניחין אותן אחת אחת וכו'.</b> שם בברייתא (דף פ\"ז) אין מניחין אותן שתים שתים אלא אחת אחת ואין כן גירסת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו ממלא החבית עד פיה כדי שיהא ריחו נודף.</b> משנה בפרק כל קרבנות ופירש\"י כשהיא חסרה קימעא היין נודף יותר מכשהיא מליאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מביא לא מפי החבית וכו' עד אלא משלישה ומאמצעה.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש של האמצעית</b> נראה שכך היה גורס רבינו שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה הגזבר יושב וכו' עד ואינו לוקה.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>מאימתי מביא מאחר ארבעים יום לדריכתו.</b> משנה בפ\"ו ממס' עדיות (מ\"א). \n",
+                "<b>ומ״ש עד שתי שנים וכו'.</b> בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ו:) תנן אין מביאין ישן דברי רבי וחכמים מכשירין ובגמרא (דף פ״ז) מאי טעמא דרבי אמר קרא לכבש יין מה כבש בן שנתו אף יין בן שנתו אי מה כבש בן שתי שנים פסול אף יין בן שתי שנים פסול וכ״ת הכי נמי והא תניא יין בן שתי שנים לא יביא ואם הביא כשר מאן שמעת ליה דאמר לא יביא רבי וקאמר אם הביא כשר אלא אמר רבא היינו טעמא דרבי דכתיב אל תרא יין כי יתאדם וידוע דהלכה כת״ק ומשמע לרבינו דע״כ לא פליג ת״ק על רבי אלא בבן שתי שנים או יותר מעט אבל במיושן יותר לתנא קמא נמי לכתחלה לא יביא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שלא יפסד טעמו.</b> פשוט הוא דלא עדיף ממעושן דפסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תשעה מינים בשמן וכו' עד והשוה והפחות.</b> משנה שם (דף פ\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו וכו'.</b> הם דברי רבינו ראויים אליו: \n",
+                "<b>בריך רחמנא דסייען</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..543fe8a40d003e3e9d8fd55fe1d687d0ca859edf
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,458 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Things_Forbidden_on_the_Altar",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימים וכו'.</b> בסיפרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין.</b> בפרק קמא דתמורה (דף ו'). \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו הקדישו לדמים לוקה וכו'.</b> שם (דף ז') אמר רבא השתא דאמור טעמא דבעל מום דלקי משום דבזיא מילתייהו אפילו מקדיש ליה לדמי נסכים נמי לקי ותניא כוותיה דרבא וכתבו התוספות דה\"ה למקדיש לדמי עולה ואיני יודע למה למדוהו בה\"ה דהא כל שכן הוא שהרי פירש\"י אפילו אקדשיה לדמי נסכים דהשתא ליכא בזיון כל כך שאין במינו ראוי לנסכים עכ\"ל. ונראה שהנוסחא האמיתית בדברי רבינו אפילו הקדישו לדמי נסכים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתכוין לומר שלמים ואמר עולה וכו' לא אמר כלום.</b> בפרק שלישי דתרומות (משנה ח'). \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך המתכוין לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים וכו' אינו לוקה.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח.</b> בפרק שני דתמורה (דף י\"ז) תנן עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ובגמרא מאי טעמא וכו' אמר קרא יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד היכי דמי שוגג כמזיד אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר דכוותה גבי קדשים כסבור מותר להקדיש בעלי מומין למזבח גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי. וכתב הראב\"ד על דברי רבינו טעה בזה כי מי שדי בדברי רש\"י שכתב גבי תמורה לקי דרבי ביה קרא שוגג כמזיד גבי מה שמותר להקדיש בעל מום למזבח וכו'. ותירוץ השגה זו מבואר קדשים לא לקי דלא מצינו מלקות אלא במזיד ובהתראה עכ\"ל. ועל מה שכתב הראב\"ד דהוי הקדש טעות יש לדון דלא מיקרי הקדש טעות אלא כגון אומר שור שחור שיצא מביתי ראשון ויצא לבן שנתכוון להקדיש גוף אחד ונמצא גוף אחר אבל אם דימה שמותר להמיר שוגג מיקרי ולא טעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה וכו'. וכן המקטיר אימורי בעלי מומין על המזבח לוקה וכו'.</b> בפרק קמא דתמורה (דף ו') ודקדק רבינו לכתוב לשם קרבן משום דאמרינן בגמרא שומע אני אף קדשי בדק הבית תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' שאין ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ כלומר והוא הדין לשוחט בעל מום שאינו חייב משום בעל מום. \n",
+                "<b>ומה שכתב נמצאת למד שאם הקדיש בעל מום ושחטו וכו' לוקה ד' מלקיות.</b> שם אלא ששם אמרו שעובר משום ה' שמות משום דמני בל תקטירו ב' לאוין בל תקטירו כולו בל תקטירו מקצתו וכתב רבינו בסה\"מ שלו (מצוה צ\"ד) דאמרינן x בפרק קמא דתמורה (דף ז':) המעלה איברי בעלי מומין על גבי המזבח אמר אביי עובר משום בל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות מיתיבי המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום ה' שמות אלמא לוקין על לאו שבכללות וכו' תיובתא דרבא תיובתא הנה נתבאר לך שזה שאמרו עובר בה' אמנם הוא עם סברתו שסובר שלוקין על לאו שבכללות ולכן ימנה הלאו שכולל כולם ומקצתם בשני שמות וזה הוא המפורסם מדעת אביי בכל מקום ולדעת רבא שאמר אין לוקין על לאו שבכללות אמנם יתחייב מלקות אחת וכו' ויהיו כולם ארבעה לאוין לבד עכ\"ל. ומשום דקי\"ל בעלמא דהלכה כרבא לגבי אביי הילכך לא חיישינן לההיא ברייתא דסברה דלוקין על לאו שבכללות ויש לתמוה דכיון דאיתותב רבא מברייתא היכי אפשר דנקטינן כוותיה כיון דלא אשכחן תנא דפליג אהאי ברייתא וי\"ל דכיון דלא מני גמרא הא עם יע\"ל קג\"ם דהלכה כאביי משמע דקים ליה לגמרא דהלכה כרבא בהא ולא קי\"ל כההיא ברייתא ואיכא תנא דפליג עלה ואע\"ג דלא אידכר ההוא תנא הכא בגמרא. ודע דבנוסחא דידן בגמרא הגירסא מהופכת וגירסת רבינו עיקר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד בעל מום קבוע או בעל מום עובר וכו'.</b> ז\"ל רבינו בספר המצות שלו צ\"ה הזהירנו מהקריב בעל מום עובר והוא אמרו לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום ונתבאר בספרי שבבעל מום עובר הכתוב מדבר וזה גם כן ילקה עליו כשעבר והקריבו עכ\"ל. וטעמו ממה שפירשו שם על פסוק זה מנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית תלמוד לומר כל דבר רע והרי בעל יבלת מום עובר הוא וכן בעל גרב לח ובעל חזזית ומייתי להו מהאי קרא ואע\"ג דבקרא דדריש מיניה בעל מום לא כתיב אלא לא תזבח איכא למימר דכיון דחזינן דקפיד קרא בבעל מום עובר לענין זביחה כמו בבעל מום קבוע ילפינן מיניה דה\"ה לשאר לאוין והרמב\"ן בהשגותיו על סה\"מ כתב וז\"ל אני אומר שהמניעה במום קבוע ועובר לאו אחד תמנה שהכתוב מרבה והולך עד שאסר כל מום בין קבוע בין עובר וגם בלאו הראשון נתרבו וכך אמרו בסיפרא וישנו בגמרא תמורה אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מנין תלמוד לומר כל אשר בו מום ובשניהם עובר בכל חמשה שמות הללו ונאמרו הכתובים להשלים האיסור ולא אמרו בסיפרי בפסוק לא תזבח לה' אלהיך שור או שה אשר יהיה בו מום שבא למום עובר בלבד אלא גם שם נתרבה הכל וזה מאמרם שם אין לי אלא תם ונעשה בעל מום ממעי אמו מנין ת\"ל כל דבר רע מנין בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ת\"ל מום כל דבר רע מנין לזקן וחולה וכו' עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא קרבנות ישראל בלבד וכו'.</b> מבואר בכתוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטיל מום בקדשים וכו' מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום.</b> בסיפרי ובפרק פסולי המוקדשין (דף ל\"ד): \n",
+                "<b>ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים וכו'.</b> בפרק קמא דעבודה זרה (דף י\"ג) אהא דתניא אין מקדישין וכו' בזמן הזה ואם הקדיש בזמן הזה בהמה נועל בפניה והיא מתה מאליה וכו'. ולשוייה גיסטרא אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים נראה מום מעליא הוא ה\"מ בזמן שב\"ה קיים דחזי להקרבה השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה ופירש\"י ה\"מ דהוי מטיל מום גמור ואסור משום כל מום לא יהיה בו בזמן ב\"ה דקרינא ביה תמים יהיה לרצון להקריב אבל השתא נראה בעל מום הוא ולא אסור מדאורייתא אבל דעת רבינו דאסור מדאורייתא אלא שאינו לוקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטיל מום בקדשים וכו'.</b> פלוגתא דתנאי בברייתא בפ' פסולי המוקדשין (דף ל\"ג:) ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המטיל מום בקדשים עצמם וכו' וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי אינו לוקה.</b> בפרק שלישי דתמורה (דף כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש בעל מום למזבח וכו'.</b> בפרק קמא דתמורה (דף ה') המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח אע\"פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן.</b> בסוף תמורה תניא (דף ל\"ב) אם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר וכתב שם רש\"י דע\"כ בקדשי מזבח מיירי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום.</b> שם אמרינן לר' יוחנן דהאי ברייתא כוותיה דאותה למעוטי בעל מום מעיקרו שאינו בכלל העמדה והערכה לדברי הכל וקשה היכי רבינו לא מפליג בינייהו ואפשר שרבינו פסק כלוי דאמר התם הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום ואע\"ג דאקשינן ללוי והכתיב אותה ואסיקנא בקשיא אשכחן דמסיק בקשיא והלכתא כוותיה וכיון דלוי קשיש מרבי יוחנן פסק רבינו כוותיה ועי\"ל דכרבי יוחנן פסק רבינו דע\"כ לא אמר ר' יוחנן אותה למעוטי בעל מום מעיקרו אלא לומר דבעל מום מעיקרו אפילו אם מת נפדה דלא בעינן בהו והעמיד אבל בכשהוא חי לדברי הכל נפדה הוא בערך הכהן וזה עיקר שהרי כן כתב רבינו בסמוך גבי מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר: \n",
+                "<b>ומצות עשה היא לפדות קדשים שנולד בהם מום וכו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו ע\"א): \n",
+                "<b>וכבר ביארנו בערכין פ״ה שזה שנאמר וכו'.</b> בסוף תמורה דף ל״ג ע״א ובריש פרק על אלו מומין (בכורות ל״ז ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין בעלת מום קבוע לבעלת מום עובר כו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר פדיון הולד חולין.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות וכו'.</b> במשנה שם (דף י״ד) ובפ' הזרוע (חולין דף ק״ל). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המקדיש בעלת מום עובר או תמימה ואחר שהקדישה נולד לה מום קבוע אם מתה קודם שתפדה תקבר וכו'.</b> במשנה פ\"ב דבכורות ופ' הזרוע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נשחטה קודם שתפדה ה\"ז נפדית.</b> בפ\"ק דמעילה קדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכ\"א יפדו. \n",
+                "<b>ומה שכתב נפדית כל זמן שהיא מפרכסת.</b> בפ\"ב דחולין (דף ל') וכ\"ת דבעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם ילדה יקרב ולדה.</b> בפ\"ב דבכורות (דף ט\"ז) אמרינן על קדם הקדשן את מומן ולדותיהן שנולדו לפני פדיון מקדש קדשי ואמרינן דבפרק אלו קדשים איפליגו אי קדשי ליקרב או אי קדשי לרעייה ופסק רבינו כשמואל ורבא ולא כבר פדא ורב פפא משום דשמואל ורבא הוו מארי דגמרא טפי מינייהו: \n",
+                "<b>נתעברה קודם שתפדה וילדה אחר וכו'.</b> בפ\"ב דבכורות (דף י\"ד) שנינו גבי קדם הקדשן את מומן ולדן אסור לאחר פדיון ומפרש בגמרא דמיירי באיעבר לפני פדיון ואתיליד לאחר פדיון ואמרינן בגמרא (דף ט\"ו:) אותן ולדות מה תהא עליהן אמר רב הונא כונסן לכיפה והן מתין דהיכי ליעבד לקרבינהו מכח קדושה דחויה קא אתו לפרקינהו לא אלימי למתפס פדיונן אמרי במערבא משום רבי חנינא סמוך לפדיונן מתפיסן לשם אותו זבח ופרש\"י קדושה דחויה דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר פדיון נולדו והן עצמן אין יכול להתפיסן לקדושה גמורה להקריב והואיל ואידחו תו לא מיחזו. לא אלימי למיתפס פדיונן בקדושתן כדי שיצאו הם לחולין שכבר יצאה קדושתן אגב פדיון דאמן וכו'. סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח דהשתא חיילא עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו ולא פקעא קדושתייהו על ידי פדיית אמן עכ\"ל ואמרינן בגמרא בעא מיניה רבינא מרב ששת מהו שמתפיסם לכל זבח שירצה א\"ל אין מתפיסן (אלא לשם אותו הזבח) ותניא כוותיה ופסק רבינו כרבי חנינא משום דרב ששת ורבינא דבתראי נינהו סברי כוותיה וברייתא דתניא כוותיה דרב ששת כוותיה אתיא. ויש בקצת ספרי רבינו טעות סופר והנוסחא הנכונה לפי שאינו יכול להקריבו מכח אמו לפי שבא מכח קדושה דחויה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל פסולי המוקדשין כשיפדו וכו'.</b> משנה בפרק פסולי המוקדשין (דף ל\"א:): \n",
+                "<b>התפיס בכור לבדק הבית וכו'.</b> בפרק התערובות (דף ע\"ה:) בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המומין הפוסלין באדם ובבהמה חמשים וכבר נמנו.</b> בפ\"ז מהלכות ביאת המקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ויש מומין אחרים מיוחדים בבהמה וכו'.</b> קשה לי דהא חטיה החיצונות והפנימיות למה לא יפסלו באדם דהא [אחר שנשנו מומין האמורין בבכור שנינו בריש פרק מומין אלו] (בכורות דף מ״ג) מומין אלו פוסלין באדם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכ\"ג הם ואלו הם אם היה גלגל עינה עגול כשל אדם.</b> בפרק אלו מומין במשנה (דף מ') את שגלגל עינו עגול כשל אדם ובגמרא למימרא דלאו היינו אורחיה ורמינהו המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו' מאי טעמא דרבי מאיר הואיל וגלגל עינו עגול כשל אדם אמר רב יוסף ל\"ק הא באוכמא הא בחיורא ופירש רש\"י באוכמא שחור של עין הבהמה אינו עגול כשל אדם הא בציריא כל בית מושב הלובן והוא עגול כשל אדם ע\"כ נראה שהוא גורס הא באוכמא הא בציריא. ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו ולא חילק בזה אולי לא היה זה בגירסתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש עינה אחת גדולה כשל עגל והשניה קטנה כשל אווז אבל אם היתה אוזן גדולה ואוזן קטנה אפילו קטנה עד כפול כשר.</b> שם (דף מ':) רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו וכו' עינו אחת גדולה ואחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה אבל לא במדה ובגמרא תנא גדולה כשל עגל קטנה כשל אווז אזנו אחת גדולה וכו' ורבנן עד כמה תניא אחרים אומרים אפילו אינה לשנייה אלא כפול כשירה. ומשמע דעינו גדולה כשל עגל וכו' רבנן קאמרי לה והכי משמע בריש בכורות (דף ג') ולפיכך פסק רבינו כן ואמרינן בריש בכורות דדוקא עינה אחת גדולה והשניה קטנה הוי מום בבהמה אבל אם היו שתי עיניה גדולות או שתיהן קטנות בבהמה כשר ובאדם פסול וזהו שדקדק רבינו לכתוב כאן במומי בהמה עינה אחת גדולה והשניה קטנה ובפ\"ח מהלכות ביאת מקדש גבי מומי אדם כתב מי שעיניו גדולות או שעיניו קטנות כלומר אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות דכשר בבהמה פסול באדם וכל שכן אם עינו אחת גדולה והשניה קטנה דאף בבהמה פסול: \n",
+                "<b>אם יש בלובן עינה יבלת שיש בה שיער.</b> בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ':) על אלו מומין שוחטין את הבכור את שיבלת בעינו ורמינן עלה הא דתנן אלו שאין שוחטים עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' בעל יבלת ושני אידי ואידי בעיניו ולא קשיא הא בשחור הא בלבן והא אין מומין בלבן אלא אידי ואידי בלבן ואמר ר״ל ל״ק הא דאית בה שער הא דלית בה שער ומשמע שרבינו אינו מפרש כפירש״י אבל הוא מפרש אידי ואידי מתניתין דעל מומין אלו שוחטין את הבכור את שיבלת בעיניו ומתניתין דאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה בלבן ול״ק הא דהוי מום בדאית בה שער וההיא דאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה בדלית בה שער ומ״מ ק״ל דמשמע דבשחור פשיטא דהוי מומא וכן פירש ה״ר עובדיה וא״כ יש לתמוה על רבינו דמשמע מדבריו דדוקא בלובן הוי מום ולא בשחור דאם לא כן הל״ל אם יש אפילו בלובן עיניה יבלת וצריך לדחוק ולומר דאם יש בלובן עיניה דנקט רבינו לרבותא נקטיה וכל שכן בשחור. ועוד יש לתמוה דכיון שהקשה והא אין מומין בלבן היכי מתרץ אידי ואידי בלבן ול״ק הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער ואי אית בה שיער מאי הוי והא אין מומין בלבן ויש לדחוק ולומר דהכי מתרץ ליה כי שמיע לך דאין מומין בלבן ה״מ ביבלת שאין בה שער אבל ביש בה שער בלבן נמי הוי מום: \n",
+                "<b>אם ניקב העור שבין שני חוטמיה במקום הנראה.</b> בתוספתא דבכורות פ״ד ניקבו חוטמיו זה לתוך זה בפנים לא ישחוט מבחוץ ישחוט פירוש מבפנים לא ישחוט במדינה מפני שאינו מום מבחוץ ישחוט שהוא מום ובגמרא פרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט) תנו רבנן ניקבו חוטמיו זה לתוך זה מבחוץ הרי זה מום מבפנים אינו מום: \n",
+                "<b>פיה דומה לשל חזיר פרוס וכו'.</b> בפרק על אלו מומין (בכורות דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטיה החיצונות וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ט) חטיו החיצונות שנפגמו שנגממו והפנימיות שנעקרו ובספרי רבינו כתוב שניקבו ונראה שטעות סופר הוא אלא שבסמ\"ג מצאתי כמו שכתוב בספרי רבינו ונראה שנוסחא אחרת היתה להם וכתב סמ\"ג חטיה החיצונות יינציב\"א בלע\"ז ופנימיות הם שהשינים הגדולות קבועים בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם ניטלו קרניה וזכרותן עמהם ולא נשאר מהם כלום.</b> בפרק מומין אלו (בכורות דף מ״ד) אמר אמימר ניטלו קרניהן וזכרותן עמהם פסולה ואין פודין עליהם ניטלו טלפים וזכרותן עמהם פסולה ונפדין עליהם מיתיבי ניטלו קרנים וטלפים וזכרותן עמהם פסולים ונפדין עליהם לא קשיא הא דאתעקר אתעקורי הא דאיגום איגומי [דאיגום איגומי] פסול ורמינהו פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד תרגמא זעירי מעילוי זכרות. ופירש״י זכרותן היינו עצם התחוב בתוך הקרנים זכרות הטלפים והיינו עצם שבתוך הטלפים דזו היא כף הרגל. ואין נפדין עליהם וכו'. דלא הוי מום גמור אלא לאיפסולי. ומדאמרינן הא דאתעקר איתעקורי הא דאיגום איגומי וכן מדתרגמא זעירי מעילוי זכרות משמע בהדיא דכל שניטל מהזכרות אפילו איגום איגומי פסולה ולא שאני לן בין אתעקר אתעקורי לאיגום איגומי אלא לענין אם נפדין עליהם וכ״כ רבינו לקמן בפרק זה גבי חליים שהן פוסלין ואין נפדין עליהם אם נגממו קרניו אע״פ שנשאר מזכרותן מעט סמוך לבשר תפדה והטעם פשוט משום דכיון דמימרא דאמימר בקרנים אוקימנא באיגום איגומי סיפא דלישניה בטלפים ע״כ מיתוקמא נמי באיגום איגומי ואפ״ה אמר דנפדים עליהם אלמא דבטלפים אפילו איגום איגומי הוי מום קבוע לפדות עליו. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל נקבה שיש לה קרנים כשירה.</b> ברייתא שם יש דברים שהם כמומין ואינם כמומין וכו' ואלו הם עז שאין לו קרנים ורחל שיש לה קרנים ומשמע לי דהיינו בעז שאין לו קרנים מתחלת ברייתו דומיא דרחל שיש לה קרנים ועוד דאילו בהיו לו וניטלו הא אמרינן בסמוך דפסול ולפי זה יש לתמוה על רבינו למה לא כתב דין זה ואפשר שרבינו מפרש דעז שאין לו קרנים דמכשר בברייתא היינו בניטלו קרניו בלא זכרות: \n",
+                "<b>אם נפגם העור שחופה את גיד הבהמה.</b> במשנה (דף ל\"ט:) בפרק על אלו מומין נפגם הזובן ובגמרא אמר רבי אלעזר נפגם ולא ניטל כיס ולא זכרות ופירש\"י הזובן זהו נרתק שהגיד חבוי בו. נפגם הזובן הוי מום דלא הדרא בריא ולא ניטל דניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו כיס אם נפגם הוי מום אבל זכרות גיד עצמו שנפגם לא הוי מום דמעלה ארוכה עכ\"ל ולא ידעתי למה קיצר רבינו מלהזכיר זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם נפגמה הערוה של נקבה.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>אם נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן הפרק.</b> שם במשנה ופירש\"י מן הפרק אם נפגם בין הפרקים מעלה ארוכה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היה ראש הזנב מפוצל לשנים כשני עצמים.</b> שם במשנה היה ראש הזנב מפציל x עצם כשני עצמים ומפרש בתוספתא שהיה ראש הזנב מופצל לשני עצמות. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם היה בין חוליא לחוליא מלא אצבע כשר.</b> גם זה שם במשנה: \n",
+                "<b>אם היה הזנב קצר וכו' ובטלה אורך שתי חוליות מום וכו'.</b> שם משנה וגמרא: \n",
+                "<b>זנב הגדי שהיה רך ומדולדל דומה לשל חזיר.</b> שם (דף מ':) במשנה זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דקטינא אלא דכריכא אע\"ג דאלימא ופרש\"י כריכא עגולה שזנב הטלה הוי רחבה יתר על עביה. קטינא דקה מאד עכ\"ל. וכתב הראב\"ד על דברי רבינו דומה שהוא גורס דרכיכא וקטינא וכו': \n",
+                "<b>אם נשבר עצם מן הזנב.</b> נלמד מתוספתא דבסמוך דלא הכשיר בנשתברו רוב צלעותיו אלא מפני שאינם בגלוי אבל נשבר עצם מן הזנב מאחר שהוא בגלוי הוי מום: \n",
+                "<b>אבל אם נשבר עצם מצלעותיו כשר וכו'.</b> בתוספתא דבכורות פ\"ד נשתברו רוב צלעותיו או שהיה בו מום מבפנים אינו מום שנאמר עור או פסח מה עור ופסח מומין [המיוחדין מום] שבגלוי. ובגמרא (דף ל\"ט) פרק על אלו מומין בעי אם יש מחוסר אבר מבפנים למאי אי לבכור פסח או עור כתיב או לקדשים עורת או שבור כתיב ופרש\"י פסח או עור כתיב דמשמע בגלוי אין בסתר לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעלת חמש רגלים וכו'.</b> משנה פרק על אלו מומין (בכורות דף מ'): \n",
+                "<b>אם היתה אחת מרגליו וידיו וכו'.</b> שם במשנה שרגליו קלוטות כשל חמור ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דעגולין ולא סדיקן אלא כיון דעגילן אע\"ג דסדיקן: \n",
+                "<b>אם נגממו טלפיה וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה אצל ניטלו קרניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מום מע״ג מום המנויים בבהמה וכו'.</b> בס״פ על אלו מומין (בכורות דף מ״א:) תנן על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהם. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מזקן וחולה ומזוהם שאע\"פ שאינו כשר לקרבן אינו נפדה וכו'.</b> שם במשנה ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה חוורור והמים שאינן קבועים וחוטיו הפנימיות שנפגמו אבל לא שנעקרו ובעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית וזקן וחולה ומזוהם ושנעבדה בו עבירה ושהמית אדם ע\"פ עד אחד או ע\"פ הבעלים וכתב רבינו בפירוש המשנה לא ישחוט עליהם במדינה לפי שאינן מומין קבועים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ארבעה מומין עוברים יש באדם ובבהמה.</b> במשנה (דף מ\"ג) מומין אלו בין קבועים בין עוברים פוסלין באדם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואלו הן גרב לח.</b> נתבאר במה שכתבתי בפ\"ז מביאת המקדש דהיינו בלח מבפנים ומבחוץ שהוא יכול להתרפא. \n",
+                "<b>ומ\"ש חזזית שאינה מצרית.</b> נתבאר שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש מים שיורדים בעין ואינן קבועים סנוירים שאינם קבועים.</b> היינו דתנן בפ' הנזכר (דף מ\"א) חוורור והמים שאינם קבועים גבי שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> יש ארבעה חוליים אחרים וכו' ואלו הם מי שבלובן עינו יבלת שאין בה שיער.</b> כבר כתבתי בפרק זה דבגמרא אוקימנא הא דתנן גבי אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה בעל יבלת כשהיה בלבן יבלת שאין בה שער. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם נגממו קרניו אף על פי שנשארו מזכרותן מעט סמוך לבשר.</b> נתבאר בפרק זה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם נפגמו חיטיו הפנימיות.</b> במשנה שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן בהמת קדשים שנעבדה בה עבירה או שהמיתה את האדם וכו'.</b> מפרש במשנה הנזכרת ובפרק כל האסורים תניא הרובע והנרבע הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכים מום קבוע לפדות עליהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנולד בה אחד מהטרפיות וכו'.</b> בר\"פ המזבח מקדש אמרינן דטריפה פסולה מעל גבי המזבח ובר\"פ התערובות (דף ע\"א:) אמרינן דטריפה שנתערבה בזבחים ירעו עד שיסתאבו. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך.</b> יש לתמוה שהרי בתורת כהנים ובפרק ו' דתמורה (דף כ\"ט) דורש כשהוא אומר מן הבקר למטה וכו' להוציא את הטריפה משמע שמן התורה הוא דהא דריש לה מקרא ובפרק בתרא דבכורות (דף נ\"ז) יליף דטרפה פסול לקרבן בגזירה שוה ואפשר שסובר רבינו דסמך בעלמא הוא דמסמיך להו אקרא ואגזירה שוה דהא קיימא לן דלא מיפסיל משום מום אלא בגלוי דוקא אי נמי דה\"ק אפילו לא היה בה איסור מן התורה הוי ליה לפסלה משום הקריבהו נא לפחתך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה וכו'.</b> משנה בתמורה (דף ל') ס\"פ כל האסורים על גבי המזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש נשחטה ונמצאת טרפה הרי זה תצא לבית השרפה.</b> בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ב) אמרינן דמדכתיב בקדש באש תשרף לימד על כל פסולים שבקדש בשריפה: \n",
+                "<b>וכן אם נמצא אחד מאיבריה הפנימיים חסר וכו' הרי זו אסורה למזבח ותשרף וכו'.</b> בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ט) בעי רב אחדבוי בר אמי יש מחוסר אבר מבפנים או אין מחוסר אבר מבפנים וכו' לאישחוטי ולאיפרוקי לא איבעי' לן כי מיבעי' לן לאיפסולי מאי תמים יהיה לרצון אמר רחמנא תמים אין חסרון לא או דילמא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו מה מום מאבראי אף חסרון מאבראי ת״ש ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעל ג' כוליות ותניא אידך יסירנה לרבות בעל כוליא אחת וכו' לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון וכו' ולא קשיא וכו' ופירש רש״י לאישחוטי בכור על חסרון שבפנים ולאפרוקי קדשים לא מיבעי' דלא חשיב מומא כולי האי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זו היא סנורים קבועים וכו'.</b> משנה וגמרא בפרק על אלו מומין (בכורות דף ל״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובמה יודע שהמים קבועים וכו' עד הרי אלו קבועים ודאי.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם חסר א' מכל אלו הרי זה ספק וכו' עד סוף הפרק.</b> הכל שם בעיא דלא איפשיטו זולת שבנוסחא דידן בגמרא (דף ל\"ט) קודם שתייה ודאי מעלי לה (בשערי) לאחר שתייה מאי ורבינו גריס איפכא. ודע שאמרו שם את\"ל בסעודה ראשונה. וא\"ת דלפי שיטת רבינו שהיא דכל היכא דאמרינן את\"ל איפשיטא ההיא בעיא הוה ליה לפרש שאם לא היה בסעודה ראשונה אינה ספק אלא ודאי שלא הוקבע המום י\"ל שמ\"ש ואם חסר אחד מכל אלו הרי זה ספק לא קאי לסעודה ראשונה דכל שלא אכלה קודם סעודה ראשונה ודאי לא הוקבע המום ומפני כך כשכתב כיצד לא הזכיר לא סעודה ראשונה ולא שניה משום דאם לא היה קודם סעודה ראשונה אינה ספק כמ\"ש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין המומין פוסלין בעוף וכו'.</b> בריש פרק ב' דתמורה (דף י\"ד) ופ\"ג דמנחות (דף כ\"ה) תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. \n",
+                "<b>ומ״ש בד״א במומים קטנים אבל עוף שיבש גפו או נקטעה ידו או נסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח וכו'.</b> משנה בפרק חטאת העוף (זבחים דף ס״ח) ובת״כ תמים זכר בבקר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף יכול שיבש גפו ושנסמית עינו ושנקטעה רגלו תלמוד לומר מן העוף ולא כל העוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נולד בו אחת מהטריפות וכו'.</b> נתבאר בפרק שקודם זה דטעמא משום הקריבהו נא לפחתך וההוא טעמא שייך גם בעוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תורים קטנים פסולים וכו'.</b> משנה בפ\"ק דחולין (דף כ\"ב) ופירש\"י תחלת הציהוב כשמתחילין להביא נוצה יפה צהובה סביב לצוארו פסולים בזה ובזה וכו' דבבני יונה פסולים משום גודלן ובתורים מפני קטנן דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועד מתי יהיו בני יונה כשרים כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם.</b> שם מאימתי בני יונה כשרים וכו' מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא ופירש\"י מאימתי בני יונה כשרים דביום שנולדו מאוסים הם ורבינו נראה שהיה גורס עד אימתי בני יונה כשרים ונראה שהיא הגירסא הנכונה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והתורים כשרים משיזהבו.</b> שם ופירש\"י שיהיו כנפי גופם גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטומטום והאנדרוגינוס וכו'.</b> בסוף פרק על אלו מומין (בכורות דף מ״א) תנן דטומטום ואנדרוגינוס אין נשחטין לא במקדש ולא במדינה וחכמים אומרים אין מום גדול מזה. \n",
+                "<b>ומה שכתב הרי הם פסולים למזבח מדרך אחרת וכו' לפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס פסול למזבח</b> הכי אמרי' בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה) דטומטום ואנדרוגינוס דעוף מטמאים כגריס בבית הבליעה כלומר אם מלקה ופירש רש״י אע״פ שלא נאמר תמות וזכרות בעופות קסבר בריה בפני עצמה היא ואינה ספק זכר ספק נקבה עכ״ל. ואע״ג דרבי אליעזר פליג עליה בפרק על אלו מומין פסק רבינו כתנא דסתם ברייתא ואע״ג דתניא בתורת כהנים העוף שלא נאמר בו זכר ונקבה אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלין בו לא חש לה רבינו משום דס״ל דרבי אליעזר היא ולא קי״ל כוותיה. ומ״מ יש לדון על הטעם שכתב רבינו שהרי לא נאמר זכר תמים בעוף וצריך לומר דה״ק כיון שלמדנו בקרבנות שהטומטום והאנדרוגינוס מין אחר א״כ בעוף ג״כ הם מין אחר והתורה לא הכשירה מהעוף אלא תורים ובני יונה ואלו אינם לא תורים ולא בני יונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן וכו' עד פרט ליתום.</b> בת\"כ. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנולד אחר שנשחטה אמו.</b> משנה בפרק בתרא דבכורות (דף נ\"ז) איזהו יתום כל שמתה אמו או נשחטה ואחר כך ילדה ואיני יודע למה השמיט רבינו שמתה אמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנדמה אע״פ שאינו כלאים וכו'.</b> פרק יוצא דופן (נדה דף מ״א) ופרק שני דבכורות (דף י״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שיש בו מקצת סימנים וכו' שאין לך מום קבוע גדול מן השנוי.</b> אע\"ג דתנן בפרק שני דבכורות (דף ט\"ז:) שאם יש בו מקצת סימנים חייב בבכורה הא אמרינן בריש מכילתין (דף ג':) בשם רבי יוחנן דמום קבוע הוי לישחט עליו ופירש\"י דהא דקתני חייב ליתנו לכהן קאמר אבל למזבח לא קרב דהאי דאישתני מום קבוע הוי לישחט עליו בחוץ והתוספות כתבו בפרק בתרא דכריתות בכל מקום רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים וזה דעת רבינו שכשמנה כל האסורים למזבח לקמן דילג נדמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הרובע והנרבע והמוקצה לעבודה זרה וכו'.</b> משנה וגמרא בתמורה פרק כל האסורים (תמורה דף כ״ח). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן בהמה או עוף שהרגו את האדם הרי הם כרובע ונרבע ופסולים למזבח.</b> במשנה ריש פרק התערובות (דף ע\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויראה לי שאע״פ שאין כל הפסולים האלו וכו'.</b> בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ':) גבי הא דתנן דשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים לוקה ופריך ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין לכל הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה תלמוד לומר ושור ושה שרוע וקלוט וגו' לימד על הפסולים שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה כי קא חשיב לאו דאותו ואת בנו לאוי נוכראי לא קא חשיב וכו' ר' זירא אמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה מ״ט דאמר קרא מיום השמיני והלאה ירצה מיום השמיני אין מעיקרא לא לאו הבא מכלל עשה עשה וי״ל מאחר שמפורש בדברי רבי זירא דלא לקי למה תלה הדבר בעצמו שכתב ויראה לי ואין לומר דמשום דיש מחלוקת בדבר דלמאי דשני לאוי נוכראי לא קא חשיב לוקה הוא ובפרק בתרא דזבחים (דף קי״ד) אמרינן דלא אמר רבי זירא אלא לרבנן אבל לר״ש לקי מש״ה תלה הדבר בעצמו לומר שהוא פוסק כרבנן וכדרבי זירא דמה נשתנה דין זה משאר דינין שהוא מכריע בין המחלוקות וכותבם סתם ואינו תולה הדבר בעצמו ועוד יש לתמוה עליו למה תולה הדבר בשלא נתפרשה אזהרתן ואינו כן שהרי הגמרא אומרת נתפרשה אזהרתן ולא פטר מחוסר זמן אלא מפני שניתק לעשה ועוד שכל שאר פסולים חוץ ממחוסר זמן ילקה עליהם שהרי לא נתקן לעשה ומיהו בהא אפשר לומר שרבינו הוקשה לו דהא לא ירצה לא משמע דמזהר דלא יקריבוהו ולא לימד אלא שלא יעלה לרצון אבל אזהרה שלא יקריבנו אין כאן ולכך משמע ליה דה״מ לשנויי הכי אלא דלפום מאי דס״ד דמקשה דלא ירצה היינו להזהיר שלא יקריבוהו שני ליה אבל אפשר דאין כאן אזהרה מלהקריב כדאמרינן ומפני כך לא רצה רבינו לכתוב שהכתוב נתקו לעשה דהוה משמע דפשיטא ליה דלא ירצה הוי אזהרה שלא יקריבוהו אלא תלה הדבר בשלא נתפרשה אזהרתן לומר דאפשר דלא ירצה לא בא להזהיר שלא להקריב ואפילו את״ל שבא להזהיר שלא להקריב כיון שאינו מפורש שהרי אפשר שלא בא להזהיר שלא יקריבנו אלא לומר שלא יעלה לרצון אין ללקות מספק ויש סעד לדבריו דלקמן בסמוך כתב רבינו טעם פיטור מחוסר זמן ממלקות מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא כתב מפני שניתק לעשה כדרבי זירא משום דדילמא לא ירצה לא בא להזהיר שלא יקריבנו ואין כאן לאו לשנצטרך לומר שניתק לעשה: \n",
+                "<b>אבל אתנן זונה ומחיר כלב וכו'.</b> זה על הכלל הידוע בכמה מקומות בגמרא לאו שבכללות אין לוקין עליו ודברי רבינו בכאן ע\"פ דרכו בספר המצות שלו בשורש התשיעי בפירוש לאו שבכללות אין לוקין עליו אבל הרמב\"ן בהשגותיו חולק עליו ומפרש בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה וכו' ואע\"פ שמחוסר זמן פסול אינו לוקה וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תורים שלא הגיע זמנן וכו'.</b> מחוסר זמן כבר נתבאר בסמוך שאינו לוקה עליו משום דלית ביה אלא לאו הבא מכלל עשה ותורים שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן לא לקי עלייהו מהאי טעמא דלית בהו לאו ולא שמעינן להו דפסולי אלא מדכתב והקריב מן התורים או מן בני היונה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטריפה וכו' ואינן כבעל מום שבעל מום יש במינו קרבן.</b> בסוף פרק שני דתמורה (דף י\"ז ע\"א) תנן רבי אליעזר אומר הכלאים הטריפה ויוצא דופן [וטומטום ואנדרוגינוס] לא קדושים ולא מקדישין וכתב רבינו בפירוש המשנה שדברי ר\"א אין עליהן חולק עכ\"ל. ואפילו אם היה עליהם חולק מאחר דאמוראי שקלי וטרי לפרושי מילתיה הוה משמע דהלכתא כותיה ואע\"ג דאתמר עלה בגמרא אמר שמואל לא קדושים בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה לא למעט ולומר שאם הקדישן בפה יהיו קדושים דאדרבה במכ\"ש אתיא וכן פירש\"י וז\"ל לא קדושים בתמורה ואע\"פ שהתמורה חלה קדושת הגוף על בעל מום קבוע אינה חלה על אלו וכל שכן שאין קדושת הגוף חלה עליה בהקדש הפה אלא קדושת דמים כעצים ואבנים ואינם צריכים מום ליפדות עכ\"ל. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה</b> כתב הראב\"ד מדקאמר ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה וכו'. וי\"ל שמ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואינם כבעל מום</b> לא לענין קדישי ולא קדישי קאמר אלא לענין \n",
+                "<b>מ\"ש ה\"ז כמקדיש עצים ואבנים</b> קאי כלומר ואינו חייב מלקות ואתא למיהב טעמא אמאי לא מחייב מלקות כמו מקדיש בעלי מומין וקאמר דשאני התם שיש במינו קרבן. והם דברי רב פפא בגמרא: \n",
+                "<b>אבל המקדיש רובע ונרבע וכו'.</b> בר״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ח) תניא הרובע והנרבע וכו' הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכים מום קבוע ליפדות עליהם: \n",
+                "<b>וכן המקדיש מחוסר זמן וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ונרבע א\"א מ\"ט לא תני יתום שנולד אחר שנשחטה אמו עכ\"ל. ומשמע דקאי למה שכתב אבל המקדיש רובע ונרבע וכו' הרי זה כבעל מום עובר אמאי לא תני בהדייהו יתום והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו אין זו לידה וכך אמרו פרק שני דחולין (דף ל\"ח:) [אי דמתה אימיה] והדר ילידתיה מכי יולד נפקא וכתב רש\"י דהיינו יוצא דופן ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ומשום דקי\"ל דא\"א לצמצם השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל האסורים לגבי המזבח וכו'.</b> משנה בר״פ התערובות (דף ע':) ובתמורה ר״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ח). \n",
+                "<b>ומ״ש וכולם ולדותיהן מותרים.</b> משנה בפרק כל האסורים (תמורה דף ל':): \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמיתה את האדם.</b> בפרק כל האסורים (שם:) אמר רבא ולד הנרבעת אסורה היא וולדה נרבעו ולד נוגחת אסורה היא וולדה נגחו ולד מוקצת ונעבד מותר מ\"ט לאימיה אקציה לאימיה פלחי לה איכא דאמרי ולד מוקצה ונעבד אסור מ\"ט דניחא ליה בניפחיה ופסק רבינו כלישנא בתרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשנעבדה בה עבירה או שהמיתה כשהיתה מעוברת וכו' אבל אם נתעברה אחר שנעבדה בה עבירה או אחר שהמיתה הרי ולדה כשר למזבח.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דאמר הכי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו נרבעת כשהיא מוקדשת ואחר כך נתעברה וכו'.</b> שם מימרא דרב נחמן ואית בה תרי לישני ופסק כלישנא קמא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא דכיון דלא הוי אלא משום ביזוי אזלינן לקולא ותו דרבא דמוקי פלוגתייהו בזה וזה גורם משמע דלא מפליג מידי דהא לא קאמר דמודו אלא היכא דהיא וולדה נגחו ונרבעו וכל השאר זה וזה גורם הוא ומותר ולא מפלגינן מידי וזה ברור עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אפרוח ביצת טריפה מותר למזבח.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשתחוה לקמה חטיה מותרים למנחות וכו'.</b> בעיא בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ו:) ובעא מר זוטרא בריה דרב למפשטה מדתנן כל האסורים למזבח ולדותיהם מותרים כלומר וקמח למנחות דמי לולדות ואע״ג דדחי ליה התם מדאמר רב נחמן עיברו ולבסוף נרבעו ד״ה אסורים הא אסיקנא התם הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפה הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא: \n",
+                "<b>וכן בהמה שפטמה וכו'.</b> ס״פ כל האסורים (תמורה דף כ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוקחין כל הקרבנות מהעכו\"ם וכו'.</b> ברייתא בריש פרק שני דעבודה זרה (דף כ\"ב:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד הבהמה ואחד העוף וכו'.</b> נתבאר בפרק שקודם זה ולגבי עוף בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:) בעי ר' ירמיה אם יש נרבע בעופות ופשטינן ממתני' דיש נרבע בעופות אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הנרבע והמוקצה והנעבד ואתנן ומחיר וטומטום ואנדרוגינוס כולם מטמאים בגדים בבית הבליעה שמע מינה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרובע והנרבע ושהמית את האדם וכו'.</b> במשנה בריש פרק התערובות (דף ע') ובפ\"ו דתמורה (דף כ\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש היה שם עד אחד וכו'.</b> בקידושין פרק האומר (דף ס\"ה ס\"ו) אמר אביי אמר לו עד אחד שורך נרבע והלה שותק נאמן ותנא תונא וכו' ומשמע טעמא מפני שהבעל שותק הא אם היה מכחיש אין העד נאמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה ששחקו בה והגיחוה עד שהמיתה את האדם וכו'.</b> בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מ':) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב דהלכה כוותיה באיסורי: \n",
+                "<b>אין הבהמה נפסלת משום רובע וכו'.</b> כתב הראב״ד זה המחבר דימה איסור מזבח וכו'. מ״ש ומתניתין היא בנדה הוא בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> ואולי אין מדמין שהרי נרבע על פי הבעלים או ע\"פ עד אחד שאינו במיתה ופסול למזבח י\"ל דשאני התם שהביאה היתה ביאה ואע\"פ שלא נודע הדבר בשני עדים כיון שנודע על פי עד אחד והבעל שותק מהימנינן ליה ליפסל מעל גבי המזבח אבל כשהנרבע פחות מכשיעור אפילו יש שני עדים בדבר אין כאן ביאה כלל וכיון שכן אין כאן נעבדה בה עבירה ואפילו אם תימצי לומר שהרובע נהנה לא מיפסלא משום הכי כיון שאין כאן ביאה דהוי ליה כמעשה חידודין דאע\"פ ששניהם נהנים לא מיחייבי מיתה ולא מיפסלי מעל גבי המזבח. ומה שלא הזכירו בפרק יוצא דופן כשהבהמה רובעת לפחות משלש שנים משום דהיא מילתא דלא שכיחא כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי תפסל הבהמה או העוף וכו'.</b> בתמורה בפרק כל האסורים (תמורה דף כ״ט) א״ר יצחק אין מוקצה אסור עד שיעבדו ופירש״י עד שיעבדו בו שום עבודה לצורך עבודה זרה או משיכת קרון או שום דבר אבל מקמי הכי לא מיתסרי. וכתב הראב״ד יש בספרים שלנו נוסחא אחרינא וכו' ונוסחא זו שכתב הראב״ד רש״י הזכירה גם כן ודברי רבינו כנוסחא האחרת והתוס' מכריע כדברי רבינו ומכל מקום קשיא לי על רבינו למה פסק כרב יצחק כיון דפליגי עליה דאמרי' עלה עולא א״ר יוחנן עד שימסרוהו למשרתי ע״ז בהא x א״ר יוחנן עד שיאכילוהו כרשיני עבודה זרה אמר ליה רבי אבא לבהא מפלגיתו אתון אעולא אמר ליה לא עולא נמי כי קאמר הוא דספי ליה כרשיני עבודה זרה ומאחר דרבי יוחנן פליג אדרב יצחק הוה ליה למיפסק כרבי יוחנן ויש לומר דבתר הכי אמרי' תני רב חנניה טריטאה קמיה דרבי יוחנן אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה הוא תני ליה והדר אמר לה מאי מעשה עד שיגוזו ויעבדו בו וכיון דרב יצחק אתי כתני קמיה דרבי יוחנן פסק הכי ולא חש לעולא ולבהא ועוד דהא דתני קמיה דר' יוחנן ברייתא היא בתוספתא פרק ששי ואיכא למימר דבתר דאמר רבי יוחנן לדעולא ולדבהא שמעה להאי ברייתא הדר ביה ומשום הכי שתיק כי תנא קמיה דקבלה מיניה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאין הקדש לע\"ז.</b> בתוספתא הנזכרת מסיים אבל אמר שור זה לעבודה זרה ובית זה לעבודה זרה לא אמר כלום שאין הקדש לע\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרובע והנרבע בין שהיתה הבהמה שלו בין של חבירו וכו' אבל המוקצה אם היה שלו וכו' הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו וכו' עד הרי זה אסור.</b> הכל בתוספתא דתמורה פ' רביעי אלא שמה שאמר רבינו שאם הקצה אחר הקדשו מותר לא מצאתיו בתוספתא בנעבד כתוב באונס כשר ואפשר שחסרון וטעות סופר יש בתוספתא שבידינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכתב הראב\"ד בין שעבד שלו בין שעבד של חבירו א\"א במסכת ע\"ז פרק ררב ישמעאל (דף נ\"ד) אוקמוה בשל חבירו בשעשה בה מעשה עכ\"ל. ולדעת רבינו י\"ל דהתם לאסרה להדיוט אבל לגבוה אף על פי שלא עשה בה מעשה נאסרה וכדתנן פרק כל האסורים גבי מוקצה ונעבד שאסורים למזבח זה וזה מותרים באכילה וכבר כתבתי שדברי רבינו הם דברי התוספתא: והנעבד הוא וכל מה שעליו אסורים למזבח וכו'.</b> משנה בריש פרק כל האסורים שם איזהו מוקצה המוקצה לעבודה זרה הוא אסור ומה שעליו מותר ואי זהו הנעבד כל שעובדים אותו הוא ומה שעליו אסור זה וזה מותרים באכילה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שכל ציפוי נעבד אסור בהנאה</b> מפורש שם מדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וכו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אסורים למזבח</b> דמשמע אבל לא להדיוט אנעבד גופיה קאי דאילו מה שעליו אף להדיוט אסור בהנאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשתחוה להר וכו'.</b> בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ו) בעיא דאיפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש המשתחוה למעיין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך.</b> שם (דף מ\"ז) בעיא דלא איפשיטא וספיקה לחומרא. כתב הר\"י קורקוס ז\"ל בשם התוספות שנובע בארצו ואינו מתפשט לחוץ שאם מתפשט לחוץ הא אמרינן במרובה מעיין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקים אם כן מים של רבים הם ואינם נאסרים ולכך לא כתב רבינו מארצם במ\"ם כלשון x הגמרא עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב אשרה שבטלה אין מביאין ממנה גיזרין למערכה.</b> שם בעי ר\"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מבעי' ליה ולא איפשיטא ולחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מספיקא פסלינן לה מכ\"ש דפסלינן לה לגיזרין למערכה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המשתחוה לבהמה כשם שנפסלה למזבח צמר שלה פסול לבגדי כהונה וקרניה פסולים לחצוצרות וכו' עד ובני מעיה לנימין.</b> שם בעיי דלא איפשיטו ולחומרא. ודע דהתם בעי בהאי לישנא צמרה מהו לתכלת וקא מתמה תכלת דמאי אי דכהנים היינו דרמי בר חמא ופירש\"י תכלת דכהנים דבגדי כהונה לצורך עבודה וקא מיבעיא לן מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא ואת\"ל כקרבן דמו היכא דנשתנה כשצובעין אותו יש שינוי בנעבד להתירו לגבוה או לא. היינו בעיא דרמי בר חמא דהיינו תרתי בעיי דבעא רמי בר חמא לעיל עכ\"ל. ובעיא דרמי בר חמא היא במשתחוה לקמה חטיה מהו למנחות יש שינוי בנעבד או לא ופשטינן דיש שינוי לנעבד ומותר וכן פסק רבינו בס\"פ שקודם זה וא\"כ ה\"ל למיפסק דלבגדי כהונה כשר מאחר דאישתני לכך נ\"ל שרבינו מפרש דלא דמיא למשתחוה לקמה דהתם שינוי גמור הוא דמעיקרא חיטי והשתא קמחא אבל הכא דמעיקרא צמר והשתא צמר אע\"ג דמעיקרא לבן והשתא תכלת לאו שינוי גמור היא ולא קאמר היינו דרמי בר חמא אלא משום בעיא דמשתחוה להר אבניו מה הן למזבח דאמרינן דמיבעי' ליה אי מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו אתנן האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך.</b> משנה בפרק כל האסורים (תמורה דף כ״ט). \n",
+                "<b>ומה שכתב אחד זונה כותית וכו' או ישראלית.</b> שם פלוגתא דאביי ורבא בזונה ישראלית ופסק כרבא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שפחה.</b> מתבאר שם במשנה האומר לחבירו הא לך טלה ותלין שפחתך אצל עבדי וכמו שיבוא בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהיא ערוה עליו.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או מחייבי לאוין.</b> שם כגון אלמנה לכהן גדול ואליבא דרבא מיתוקמא כרבנן דפליגי אר\"ע וסברי דקידושין תופסין בחייבי לאוין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל הפנויה אפי' היה כהן אתננה מותר.</b> שם לאפוקי מרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה כלומר והרי היא אסורה לכהן. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אשתו נדה אתננה מותר אף על פי שהיא ערוה.</b> שם פלוגתא דרב ולוי ופסק כרב ואיני יודע למה ואדרבה משמע בגמרא דלית הלכתא כוותיה דאמרינן ורב האי תועבה מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדאביי דאמר זונה כותית אתננה אסור וכו' וכיון דלא קיימא לן כאביי אלא כרבא וכמו שפסק רבינו לעיל בסמוך היאך פסק כרב ואפשר שטעמו משום דרבי סבר הכי ואע\"ג דאמרי' דרב מיבעי ליה לכדאביי לאו דוקא דלדידן דלא קי\"ל כאביי נימא דלרב תועבה אתא לרבות הזכור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשא אחת מחייבי לאוין וכו'.</b> נראה שטעם רבינו דמשמע ליה דכי אוקימנא אליבא דרבא כגון אלמנה לכ\"ג וכרבנן דתופסין בה קידושין אפילו בקידשה ונשאה מיתוקמא: \n",
+                "<b>והזכור אתננו אסור.</b> מימרא בפרק כל האסורים. \n",
+                "<b>ומ\"ש נתנה האשה אתנן לבועל הרי זה מותר משום אתנן.</b> שם: ודע דתניא תו התם אם נתן לה שכר הפקעתה מותר ופירש\"י שכר הפקעתה שכר מה שביטלה ממלאכתה ולא שכר ביאה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו הא לך דבר זה וכו'.</b> משנה שם האומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רבי [מאיר] אומר אינו אתנן וחכמים אומרים אתנן ובגמרא (דף ל') שפחה לעבד מישרא שרי ואסיקנא בעבד עברי וטעמייהו דרבנן משום דהב\"ע כשאין לו אשה ובנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה באומר לזונה הא ליך דבר זה והבעלי לפלוני הישראלי הרי זה אתנן.</b> ק\"ל דפשיטא ובמכ\"ש אתיא מעבד שאינו חייב בכל המצות כמו הישראלי וי\"ל דה\"א שאני התם שהוא עבדו קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פסק עם הזונה ליתן לה טלה אחד ונתן לה הרבה וכו'.</b> משנה וגמרא שם וקמ\"ל דלא תימא מתנה היא דיהיב לה אלא כולהו מכח אתנן אתו: \n",
+                "<b>נתן לה אתננה ולא בא עליה וכו'</b> (עיין בפנים). כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ודינים אלו בפרק כל האסורים (שם) נתן לה ואחר כך בא עליה אתננה מותר וליחול עלה אתנן למפרע א\"ר אלעזר שקדמה והקריבתו ה\"ד אי דאקנייה ניהלה לאלתר פשיטא דמותר וכו' ואלא דאמר לה לא נקני לך עד שעת ביאה מי מציא מקרבה ליה כי יקדיש את ביתו קדש לה' אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לא צריכא דאמר ליה לא ניקני ליך עד שעת ביאה ואי מצטריך ליך ניקני לך מעכשיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש קדמה והקדישתו וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא עליה ולא נתן לה ולאחר זמן נתן לה וכו'.</b> שם בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר והא תניא בא עליה ונתן לה אפילו עד י\"ב חדש אתננה אסור וכו' ל\"ק הא דא\"ל הבעלי לי בטלה זה הא דא\"ל הבעלי לי בטלה סתם טלה זה והא מחוסר משיכה בזונה כותית דלא קניא במשיכה ואיבעית אימא אפי' בזונה ישראלית כגון דקאי בחצירה הא יהיב לה מעיקרא דשויא לה אפותיקי ואומר לה אם עד יום פלוני יהיבנא לך זוזי מוטב ואם לא טלה באתננך ופירש\"י בטלה זה הואיל דיהביה בשעת ביאה חייל עליה אתנן מיד. טלה סתם דמשדר לה בתר הכי מתנה בעלמא הוא ואין אתנן אלא המיוחד בשעת ביאה. הא יהביה ניהלה מעיקרא דהואיל וקאי בחצירה קניא ליה בשעת ביאה מיד ואמאי קרי ליה ואחר כך נתן ועוד פשיטא וכו'. עד יום פלוני משקלין לך כך וכך ואי לא שקלי ליה הילכך מטי ולא יהיב לה זוזי איגלאי מילתא דאדידיה הואי ביאה ומיהו אח\"כ הוא דהא לא הוי דידה עד דמטי יום פלוני ואיצטריך לאשמועינן דאסור עכ\"ל. ולשון רבינו שכתב שאינה צריכה משיכה אינו מכוון עם לשון הגמרא שאמרה בזונה כותית דלא קניא במשיכה וטעם רבינו מפני שהוא סבור יד עכו\"ם קונה בין בכסף בין במשיכה כמבואר בדבריו בפ\"א מה' זכיה ולפי זה ע\"כ לפרש בהאי דלא קניא במשיכה פירושו דלא צריכה משיכה דבכסף בלחוד קניא והביאה היא במקום כסף והילכך זונה ישראלית שאינה קונה בכסף בלא משיכה אינו אתנן אבל זונה כותית שאין צריך משיכה לקניינה הוי אתנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אסור משום אתנן ומחיר וכו' נתן לה מעות ולקחה בהם קרבן הרי זה כשר.</b> משנה שם (דף ל'). \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לה חטים ועשאתן סולת וכו'.</b> שם ב\"ש אוסרים וב\"ה מתירים: \n",
+                "<b>נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו מנה אותה על פסחו וחגיגתו באתננה לא נפסלו המוקדשין וכו'.</b> שם אהא דממעט מוקדשין מדכתיב לכל נדר להוציא את הנדור ומקשה טעמא דמעטינהו קרא הא לא מעטינהו קרא ה\"א כי יהיב לה מוקדשין חל עליהם אתנן ומחיר והא לאו ממוניה הוא אמר רב הושעיא בממנה על פסחו ורבי היא וכו' [דאמר] אם אין לו ממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעותיו חולין ופסק רבינו בהלכות קרבן פסח פ\"ד הלכה כרבי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שכבר זכה בהם גבוה משעה שהקדישן.</b> היינו לומר דאע\"ג דהממנה אחרים עמו על פסחו המעות חולין וא\"כ כשמנה את זו על פסחו באתננה היה ראוי ליפסל לא נפסל מפני שמשעה שהקדישו זכה בו גבוה ואימעיט מדין אתנן מלכל נדר להוציא את הנדור: \n",
+                "<b>וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו לא פסלו וכו'.</b> נלמד ממה שכתבתי בסמוך שאמרו והא לאו ממוניה הוא: \n",
+                "<b>אבל אם נתן לה עופות וכו'.</b> שם תנן נתן לה מוקדשים הרי אלו מותרים עופות הרי אלו אסורים שהיה בדין מה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם אין אתנן ומחיר חל עליהם עופות שאין המום פוסל בהם אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהם תלמוד לומר לכל נדר להביא את העוף. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב אפילו הם מוקדשים</b> כתב הראב\"ד לא כן אנו מקובלים וכו'. ואני תמה על הראב\"ד היכי שבקיה לרגזנותיה שלא כתב בדרך השגה והיא קושיא חזקה שא\"א לומר שנתרבו עופות לאיסור אתנן אפילו הם מוקדשין וכשנתמעטו מוקדשין מאיסור אתנן חוץ ממוקדשי עוף הוא שנתמעטו דהא עופות לא בהדיא נתרבו כי היכי דתימא דנתרבו אפילו הם מוקדשין דלא איתרבו אלא מלכל נדר וא\"כ כי ממעטינן נדור עופות נדור נמי ממעטינן ועוד דמוקדשין א\"א בשום פנים לחול עליהם איסור אתנן דהא לאו ממוניה הוא כדמקשה גמרא. ובעל מגדל עוז תירץ דמאי אע\"פ שהם מוקדשין דקאמר הרמב\"ם שהם ראויים להיות מוקדשין כלומר תורים ובני יונה וכל שכן אווזים ותרנגולים שאינם ראויים להיות מוקדשין שאתנן חל עליהם ואסורים עכ\"ל ופירוש דחוק הוא ביותר. ואפשר לומר דמאי אע\"פ שהם מוקדשים דקאמר רבינו אע\"פ שהקצה להקריבן אבל עדיין לא הקדישן בפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ומדברי קבלה הוא דבר זה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו מחיר כלב וכו'.</b> משנה שם (דף ל') ופשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם החליף כלב בכמה בהמות או עופות וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שותפים שחלקו וכו'.</b> משנה שם שני שותפין אחד נטל עשרה ואחד [נטל] ט' וכלב שכנגד הכלב אסור ושעם הכלב מותר ובגמרא ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו הב\"ע כגון דטפי דמי כלב מחד מינייהו והאי טופיינא דכלב שדי בכולהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשתנה המחיר וכו'.</b> ברייתא שם גבי אתנן וב\"ה מתירים משום דכתיב שניהם הם ולא שינוייהם ועוד דרשו שם הם ולא ולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>אתנן כלב ומחיר זונה מותרים.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אתנן זונה ומחיר כלב מותרים לבדק הבית שהרי הם משתנים.</b> זה פשוט שאפי' למזבח שינוייהם מותרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל גופן לא יעשה ריקועים לבית וכו'.</b> שם תנו רבנן בית ה' אלהיך פרט לפרה שאין באה לבית דברי ר' אלעזר וחכמים אומרים לרבות את הריקועים ופסק כחכמים ואע\"ג דאמר רב חסדא מאן חכמים רבי יוסי ברבי יהודה מכל מקום כיון דתנא דברייתא שנאו בלשון חכמים הכי נקטינן ועוד דבפרק שני דמסכת פרה (משנה ג') שנינו אתנן ומחיר פסולה ר' אלעזר מכשיר הרי ששנה דברי החולק על רבי אלעזר בסתם אלמא לית הלכתא כרבי אלעזר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שאור ודבש אסורים לגבי מזבח וכו'.</b> בת״כ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו אין לי אלא מרובה מניין אפילו מועט ת״ל כל. ודע דבפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ח) ת״ר שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת״ל כי כל מאי קאמר אמר אביי ה״ק שאור בל תקטירו אין לי אלא כזית חצי כזית מנין ת״ל כל [עירובו מנין ת״ל כי כל] רבא אמר ה״ק שאור בל תקטירו אין לי אלא קומץ חצי קומץ מנין ת״ל כל וכו' במאי קא מיפלגי אביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים [ויש הקטרה פחותה מכזית ורבא אמר אין קומץ פחותה מב' זיתים] ואין הקטרה פחותה מכזית ומשמע דרבא דפליג אאביי ודריש דרשא דכל לחצי קומץ סבר דלא מיחייב על שאור ודבש בפחות מכזית כשאר איסורין דהא לית ליה קרא לחיובי בכחצי זית וא״כ יש לתמוה למה פסק רבינו כאביי ודלא כרבא. ועוד שכתב לקמן בסמוך ואין הקטרה פחותה מכזית והיינו כרבא וזה סותר מ״ש כאן. ואפשר שרבינו מפרש דרבא לא פליג אאביי דדריש מכל לרבויי חצי זית דשאור ודבש אלא שמוסיף לדרוש נמי לחצי קומץ דתרוייהו משתמע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הקטרה פחותה מכזית</b> היינו בתערובות וצריך שיהא כזית אע\"פ שאין בו אלא כל שהוא משאור ודבש לוקה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן</b> יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהם לוקה.</b> ברייתא בפרק כל המנחות. \n",
+                "<b>ומ״ש לוקה על כל אחד מהם בפני עצמו ואם הקטיר שניהם כאחד אינו לוקה אלא אחת.</b> בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ח:) פלוגתא דאביי ורבא והלכה כרבא דאמר לאו שבכללות אין לוקין עליו ודברי רבינו כאן הם ע״פ דרכו בסה״מ שלו בשורש הט' בפירוש לאו שבכללות אין לוקין עליו והרמב״ן בהשגותיו חולק עליו ומפרש בע״א. והראב״ד כתב א״א בספרים שלנו רבא מחייב שתים וארבע וכו' ואני אומר שגם גירסת ספרינו כגירסת הראב״ד אבל גירסת רבינו יותר נכונה משום דסוגיין דגמרא דאין לוקין על לאו שבכללות ואם כגירסת הראב״ד היה לנו לומר דלוקין כרבא שאין זו מיע״ל קג״ם דהלכה בהו כאביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפל מהם כל שהוא בקטרת נפסלה.</b> בברייתא דפיטום הקטרת פ\"ק דכריתות (דף ו') תניא אם נתן בה דבש פסלה ומשמע דהיינו מדכתיב לא תקטירו וא\"כ אין חילוק בין שאור לדבש ולא נקט תנא דבש אלא משום דמעלי לקטורת וכדקתני התם אם היה נותן קורטוב דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ומפני מה אין נותנין בה דבש משום שנאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה.</b> נראה שהטעם מפני שעבר בבל תקטירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בהיכל</b> מפני שהקטרת הקטורת בכל יום במזבח הזהב שהיה בהיכל ואינו עובר משום מקטיר דבש בקטורת אלא כשמקטיר במקום המיוחד לו אבל הקטיר חוץ מההיכל אינו עובר משום מקטיר דבש. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין הקטרה פחותה מכזית.</b> כרבא דאמר הכי כמ\"ש בראש פרק זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> העלה שאור או דבש בפני עצמן למזבח לשם עצים פטור וכו'.</b> בפרק התערובות (דף ע\"ו) אהא דתניא התם למחרת מביא אשמו ולוגו ואומר אם של מצורע ה\"ז אשמו וזה לוגו וכו' ומקשה והא בעי הקטרה ומשני דאקטיר ליה ומקשה אימתי אי בתר מתנות שבע הוה ליה שירים שחסרו וכו' אי קודם מתנות שבע כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אמר רב יהודה בריה דר\"ש בן פזי דמסיק להו לשם עצים דתניא רבי אליעזר אומר לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשום עצים ופרש\"י בל תקטירו דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' והאי ממנו יתירא הוא ודרשינן ביה נמי לא תקטירו כל שממנו אשה לה' בכלל הזה קדשים ושירי מנחה ולחם הפנים שקרב מהם כבר לאישים האמורים [וכן הקומץ] וכן הבזיכים קיימי שירים בבל תקטירו וכו'. לריח ניחוח אי אתה מעלה בתר ההוא קרא דכל שממנו לאישי' כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח קרבן ראשית אשאור ודבש הכתוב בראש המקרא העליון קאי וקאמר יש לך להביא מהם בכורים מהדבש ושתי הלחם מהשאור ואל המזבח לא יעלו אכוליה קרא קאי ואדרשא דבל תקטירו דשירים עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש אפי' הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור הואיל והוא מן הקרבן לוקה כיצד המעלה מבשר חטאת ואשם וכו'.</b> בפרק כל המנחות (מנחות דף נ״ז:) ת״ר מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי קדשים ומקדשים קלים וממותר העומר וממותר שתי הלחם ומלחם הפנים ומשירי מנחות שהוא בלא תעשה ת״ל כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו עכ״ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו בחיי ראשי נשתבש בלשון הברייתא וכו'. ויש לתמוה על הראב\"ד היאך משוי לרבינו טועה לומר שהוא סבור שאינו חייב על שאור ודבש אא\"כ יש עמהם צד קרבן וח\"ו מלטעות רבינו בזה והרי דבריו מבוארים בראש הפרק שכתב ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן ומדכתב תיבת או המבדלת משמע בהדיא דבהקריבן בפני עצמן לשם קרבן חייב לאפוקי שאם העלה אותם בפני עצמן לשם עצים פטור כמו שנתבאר בסמוך ואם העלם עם הקרבן חייב בכל גווני אפי' העלה השאור והדבש לשם עצים וזה מבואר בדבריו שכתבתי בסמוך אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן דהיינו לומר אם הקטירן עם הקרבן אפילו הקטירן לשם עצים כיון דאיכא קרבן בהדייהו חייב או אם הקטירן לשם קרבן אפילו הקטירן לבדם חייב והשתא קאמר דכשהקטירם לשם עצים דאמרן שאם הקטירן עם הקרבן חייב לא מיבעיא אם הקטירן עם חלק מהקרבן הראוי להקטרה אלא אפי' הקטירם עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה כגון בשר חטאת ובשר אשם וכו' חייב כיון שהם קרויים קרבן אבל אי קשיא בדברי רבינו הא קשיא כיון דהאי דרשא דכל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו מידריש בלא הקטירם עם שאור ודבש כדאיתא בפרק התערובות שכתבתי בסמוך וכתבו רבינו לקמן בסמוך א\"כ מנא ליה למדרשיה להקטירם עם שאור ודבש ואע\"ג דאיכא למימר דמשמע לרבינו דברייתא דמנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם וכו' במקטירם עם שאור ודבש היא מדקבעה הגמרא בר\"פ כל המנחות באות מצה דעסיק בדיני הקרבת שאור אימתי חייב אכתי איכא למיבעי מנא ליה לגמרא למימר הכי וי\"ל דמשמע ליה לגמרא דאי דרשא דכל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו לא אתיא אלא להקטירם בלא שאור ודבש בלבד היא לא הו\"ל למכתביה גבי שאור ודבש ומדכתביה גבייהו משמע דאף במקטירם עם שאור ודבש היא וא\"ת אכתי אימא דלא אתא אלא להקטירם עם שאור ודבש ולא להקטירם בלא שאור ודבש וא\"כ ההיא דפ' התערובות מנ\"ל וי\"ל דא\"כ לכתוב קרא לא תקטירו אשה ממנו ומדכתב ממנו אשה משמע למדרש כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אפי' אין עמו שאור ודבש. ועדיין יש לדקדק דא\"כ כשהקטיר שאור ודבש אפי' לשם עצים עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה ילקה שתים משום שאור ודבש ומשום כל שממנו לאישים וכההיא דפרק התערובות ומדברי רבינו לא משמע דלקי אלא אחת ואין לומר דטעמא דמשום דהוי לאו שבכללות שאינו לוקה על שניהם אלא אחת לדעתו ז\"ל שהרי כתב בסמוך וכן אסור להקטיר על המזבח מכל דברים אלו שאינם ראויים להקטרה ולא כתב שלוקה ואפשר לומר שסובר רבינו שעיקר הלאו למקטיר שאור ודבש עם חלק מהקרבן שאינו ראוי להקטרה ולקי עליה ומדלא כתב אשה ממנו דרשינן דהוא הדין להקטיר דבר שממנו לאישים בלא שאור ודבש לדרשא בעלמא אבל לא ללקות עליו כיון דעיקר קרא לאו להכי אתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו חטאת העוף וכו' ולוג שמן של מצורע.</b> בפרק כל המנחות (דף כ\"ח) בעי רמי בר חמא מרב חסדא המעלה מבשר חטאת העוף על המזבח מהו כל שממנו לאישים אמר רחמנא והאי אין ממנו לאישים או דילמא כל ששמו קרבן והאי נמי שמו קרבן א\"ל כל ששמו קרבן והאי נמי שמו קרבן וכו' כתנאי ר\"א אומר כל שממנו לאישים רב עקיבא אומר כל ששמו קרבן מאי בינייהו אמר רב חסדא בשר חטאת העוף איכא בינייהו רב אמר לוג שמן של מצורע איכא בינייהו ופירש\"י כל ששמו קרבן אמר רחמנא דלא יקטירו משיריו דהכי כתיב בתר דההוא קרא קרבן ראשית ומקרא נדרש לפניו. עוף שמו קרבן דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו. לוג שמן של מצורע אין ממנו לאישים אבל קרבן איקרי כדאמרינן באלו מנחות לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ובגופיה נמי כתיב והקריב אותו ואת לוג השמן עכ\"ל ופסק רבינו כר\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש לוקה.</b> שם אברייתא שכתבתי לעיל מנין למעלה מבשר חטאת מבשר אשם וכו' איתמר המעלה מכולם על הכבש רבי יוחנן אמר חייב דתניא מזבח אין לי אלא מזבח כבש מנין ת\"ל ואל המזבח לא יעלו לרצון ורבי אלעזר אמר פטור מ\"ט דאמר קרא שאור ודבש קרבן ראשית תקריבו אותם אותם הוא דרבי לך כבש כמזבח אבל מידי אחרינא לא ופסק רבינו כרבי אלעזר דגבי המעלה מבשר חטאת ואשם וכו' בחמץ או בדבש כתב בין למזבח בין לכבש לוקה וגבי אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו השמיט כבש ויש לתמוה למה פסק כר\"א במקום רבי יוחנן וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא משום דסוגיא דבפרק התערובות (דף ע\"ז) כוותיה (וע\"ש תוס' ד\"ה מרבנן וכו' הך סוגיא כרבי אלעזר וכו'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקטיר איברי בהמה טמאה ע״ג המזבח לוקה וכו'.</b> בפרק כל הפסולין (זבחים דף ל״ד) איתמר המעלה איברי בהמה טמאה ע״ג המזבח ר״ל אומר לוקה וכו' טהורה אין טמאה לא ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו ור' יוחנן אמר אין לוקין עליו לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו מתיב רבי ירמיה אותם תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה א״ל רבי יעקב לרבי ירמיה [בר תחליפא] אסברא לך באיברי בהמה טמאה דכ״ע לא פליגי כי פליגי בחיה והכי איתמר רבי יוחנן אמר עובר בעשה וכו' בהמה אין חיה לא ר״ל אמר אינו עובר עליו בלא כלום ההוא למצוה ואיתותב ר״ל ופירש״י ולאו הבא מכלל עשה עשה כך שנויה בתוך הברייתא ומסקינן בלא תעשה מנין ת״ל אך את זה לא תאכלו אלמא מדאיצטריך לא תעשה אחרינא לאו אזהרה הוא. דכ״ע לא פליגי דעשה הוא דאיכא ותו לא עכ״ל ולפי זה ליכא הכא אלא עשה וזהו שכתב הראב״ד כך לוקה על הקרבתה א״א וכי עדיפא מבעלת מום וכו' ביאור דבריו שכך ראוי ללקות על הקרבתה כיון שלוקה על בעלת מום מכ״ש שראוי ללקות על זו אבל מה נעשה שבגמרא אינו עולה כן. וליישב דברי רבינו יש לדקדק שכתב כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה כמו שביארנו במקומו כך לוקה על הקרבתה ובפ״ב ממאכלות אסורות כתב מכלל שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' שומע אני שכל שאינה מעלת גרה וכו' אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וכו' הא למדת שהן בלא תעשה ואע״פ שיש בהם סימן אחד וכ״ש שאר בהמה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתה בלא תעשה יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו עכ״ל וא״כ יש לתמוה מה מביא מאכילת בהמה טמאה שנאמר בה לא תעשה להקרבתה שלא נאמר בה לא תעשה וא״ת דכיון דאין מזהירין מן הדין האי לאו כליתיה דמי כבר כתב הרב המגיד שכיון שנאסרו בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו שלהם לבא מק״ו ולא מיקרי מזהיר מן הדין וא״כ אין ראיה מאכילתה להקרבתה כלל וי״ל דכיון דבהמה טמאה גריעא מבעל מום כשהזהירה תורה על הקרבתו בלאו יש לנו להביא בהמה טמאה לאסור הקרבתה בלאו מק״ו ויש לחזק דין זה יותר דכיון דאשכחן דאפיק רחמנא בעל מום בלשון בהמה טמאה כדאמרינן בר״פ כל המנחות (דף ק״א) ובסוף תמורה (דף ל״ב) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר כי אסר רחמנא להקריב בעל מום בלאו בהמה טמאה בכלל ומעתה ההיא דפרק כל הפסולים לא הויא תיובתא דכי אמרינן ת״ל את זה לא תאכלו גמל וארנבת שפן וחזיר וילפינן מינייהו בק״ו לשאר בהמה טמאה לאסור אכילתה בלאו הכי נמי כיון שאסר בעל מום למזבח בלאו ילפינן בהמה טמאה למזבח בלאו מק״ו או משום דבכלל בעל מום היא וא״כ כי אמרינן באיברי בהמה טמאה כ״ע לא פליגי לא כדפירש״י אלא היינו לומר דכ״ע לא פליגי דלוקה משום דאזהר עליה בלאו כדאמרן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול.</b> בפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ו:) קרבנו ולא הגזול. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר אפילו היתה חטאת וכו' ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת וכו' וכן העולה.</b> בפרק הניזקין (גיטין דף נ״ה) תנן העיד רבי יוחנן בן גודגדא וכו' על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח ובגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ״ט יאוש כדי לא קני ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבים וכו' והא אנן מפני תיקון המזבח תנן וכו' כיון דכהנים עצבים נמצא מזבח בטל ורב יהודה אמר דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ״ט יאוש כדי קני ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת אלא לרב יהודה מאי איריא חטאת אפי' עולה נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עולה דכליל היא אלא אפילו חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי ליה אפ״ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופירש״י בין נודעה מכפר אם נתייאשו הבעלים וכו'. דכליל היא ואמרי מזבח אוכל גזילות. ופסק רבינו כרב יהודה ויש לתמוה שמאחר שרבינו פוסק דיאוש כדי לא קני כמבואר פ״ה מהלכות גניבה היאך פסק כרב יהודה דאמר יאוש כדי קני שזה סותר מה שפסק בהלכות גניבה ועוד דמתניתין לא מייתבא שפיר לרב יהודה דאמרינן בגמרא תנן החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח בשלמא לעולא ניחא אלא לרב יהודה איפכא מיבעי ליה ה״נ קאמר לא נודעה מכפרת נודעה אינה מכפרת מפני תיקון המזבח והשתא כיון דמתני' כפשטא אתיא כעולא ה״ל למיפסק כוותיה וי״ל דאע״ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בגמרא מתיב רבא גנב והקדיש ואח״כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ותני עלה בחוץ כה״ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני מאי עבידתיה ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקימתא. ואמרינן בירושלמי (הלכה ו') דרבים היינו שלשה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואפילו היה חטאת א\"א אין כאן אפי' עכ\"ל. טעמא משום דמשמע ליה דקאי למאי דסמיך ליה שאם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ויותר היה ראוי להכשיר חטאת שאין ממנה למזבח אלא חלב ודם מעולה שכולה למזבח וכדאמרינן בגמרא וכתבו רבינו בסמוך וא\"כ לא יתכן להביא חטאת באפילו ול\"נ לפרש דארישא קאי שכתב הקרבן פסול וקאמר דאפילו חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה אפי' הכי פסול ואינו מתקבל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגונב עולת חבירו והקריבה סתם וכו'.</b> ירושלמי פ״ב דשקלים (הלכה א') ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ו) גבי מתני' דר״ש אומר גונב קדשים שחייב באחריותן חייב בשוחט תמימים לשם בעלים פריך והרי חזרה קרן לבעלים פי' שהבעלים נתכפרו בו. \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> שם לשם בעלים לאו דוקא דסתמא נמי כשר כדאיתא בריש זבחים לאפוקי שלא לשמו נקט הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וכו' עד ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם.</b> בתוספתא דמנחות ספ״ח וגם בתוספתא דמעילה ספ״ק ובפרק אלו עוברין (פסחים דף מ״ח) ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא מן החדש קודם לעומר.</b> איתיה נמי במשנה במנחות פרק רבי ישמעאל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא מן החדש וכו'.</b> לא אמנחות בלבד קאי אלא אף אנסכים כדאיתא בפרק כל קרבנות ציבור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הביא לא נתקדשו וכו'.</b> במשנה פ' רבי ישמעאל דמנחות (ס\"ח:) אין מביאים מנחת בכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול ומשמע לרבינו דהיינו לומר דהוו קדשים שנפסלו ומשמע ליה דהוא הדין לכל אינך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות אין מביאים אותם מן החדש וכו'.</b> משנה במנחות פרק רבי ישמעאל: \n",
+                "<b>ומביאים נסכים מן המוקצה ביום טוב.</b> בפרק אלו עוברין עלה מ\"ח ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה למלוח כל הקרבנות וכו'.</b> ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ) וכרבי ישמעאל בנו של ר״י בן ברוקא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו.</b> איני יודע למה כתב כן שהרי מפורש שם שנתן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא טעם לדבריו מה הפרט מפורש דבר שמקבל טומאה ועולה לאישים וישנו על מזבח החיצון וכו' יצאו עצים שאין מקבלין טומאה יצאו דם ויין שאין עולה לאישים יצא קטרת שאינה על מזבח החיצון. ונראה דמשמע לרבינו דהאי דרשא דכלל ופרט וכלל לאו דרשא גמורה היא למעט עצים שנקראו קרבן בהדיא כמו שכתוב והגורלות הפלנו על קרבן העצים ואילולי הקבלה לא היינו ממעטין אותם: \n",
+                "<b>ומצוה למלוח הבשר וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א) כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש כמולח בשר לצלי</b> יש לתמוה דאמרי' התם בתר הכי בסמוך אמר אביי וכן לקדרה ונראה שרבינו היה גורס וכן לצלי וכן גורס הר\"ן וכתב ספר מצות גדול שכן גורס ריב\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מלח כל שהוא אפי' בגרגיר אחד מלח כשר.</b> שם תקריב כל שהוא ומפרש רבינו דהיינו שאם מלח כל שהוא כשר ודלא כדפירש\"י ובת\"כ ובתוספתא דמנחות ספ\"ט משמע כפי' רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקריב בלא מלח לוקה וכו': ומ\"ש ואף ע\"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנחה וכו'.</b> כן משמע מפשט הכתוב על כל קרבנך תקריב מלח למצוה ולא לעכב אבל במנחה שכתוב ולא תשבית משמע ודאי לעכב ובפרק הקומץ רבה עלה י\"ט אמר רב כל מקום שהחזיר הכתוב בתורת המנחה אינו אלא לעכב וכן אמר שמואל אבל ק\"ל דאמרינן שם בגמרא עלה הרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכבא ביה דתניא ברית מלח עולם היא שתהא ברית אמורה במלח דברי רבי יהודה רש\"א נאמר כאן ברית מלח עולם היא ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שא\"א לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח אמר רב יוסף רב כתנא דידן ס\"ל דאמר בלא מלח כשר א\"ל אביי א\"ה לא יצק נמי לא יצק כלל אלא לא יצק כהן אלא זר ה\"נ לא מלח כהן אלא זר אמר ליה וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח ואיבעית אימא כיון דכתיבא ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמיא ומשמע מהכא דבכל קרבנות מעכב מלח ונ\"ל שרבינו גורס כמו שכתבו התוספות שגורס רבינו תם מלח ברית והוא קרא דכתיב בפרשת ויקרא לא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך אבל ברית מלח עולם היא לא כתיב גבי קרבנות אלא גבי מתנות כהונה עכ\"ל דהשתא לא אמרינן דמעכב אלא במנחה ואע\"ג דמדברי ר\"ש משמע דבכל קרבנות מיירי איכא למימר דכיון דלר' יהודה לא מיירי אלא במנחות נקטינן כוותיה דר\"י ורבי שמעון הלכה כר' יהודה שסובר רבינו דבהא פליגי ולאפוקי מדפירש\"י דלא פליגי אלא במשמעות דורשין ואם תאמר והא מתניתין דלא מלח כשר גבי מנחה כתיב והיאך פסק רבינו דלא כסתם מתניתין וכיון דאפשר לומר דתנא דידן ס\"ל דלא תנא קרא דמליחה הכי ה\"ל למיפסק וי\"ל דמתניתין דלא כר\"י ודלא כרבי שמעון מאחר דאפשר לאוקמא דרב ס\"ל כוותייהו הכי נקטינן ועי\"ל דשינויא דשני בו איבעית אימא מסתברא דלישנא דברייתא כמאן דתנא ביה הוא מילתא דמסתבר הוא ונקטינן כוותיה ויש הוכחה לדבר לומר דלא קי\"ל כהאי סתמא דמתניתין מדאקשי גמרא בפשיטות והרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכבא ביה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלח שמולחין בו הקרבנות וכו'.</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ״א): \n",
+                "<b>ובשלשה מקומות היו נותנים המלח וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק הקומץ רבה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר וכו'.</b> משנה במנחות ס״פ כל קרבנות (מנחות דף פ״ז) ר״י בר״י אומר יין שעלה בו קמחין פסול שנאמר תמימים יהיו לכם ומנחתם תמימים יהיו לכם ונסכיהם ואע״ג דמשמע דרבנן פליגי עליה לא פליגי עליה אלא למימר דיין שעלה בו קמחין שפיר הוי תמימים אבל עיקר דרשא לכ״ע איתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שלא יביא נסכים לא מיין מעושן ולא מסלת שהתליעה.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יבלול בשמן שריחו או טעמו רע.</b> שם (דף פ\"ו) שמן של ריח רע לא יביא ואם הביא פסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים ולא יהיה בהם תולעת וכו'.</b> בפ\"ב דמדות (משנה ה') כל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח. \n",
+                "<b>ומ״ש דה״מ כשהתליע כשהוא לח אבל אם התליע כשהוא יבש גורר המקום שהתליע.</b> מימרא דשמואל בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ועצי סתירה פסולים לעולם לא יביאו אלא חדשים.</b> תוספתא פ\"ט דמנחות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש יין פסול וכו'.</b> בס״פ כל קרבנות (מנחות דף פ״ז) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> הסולת והיין והשמן והלבונה וכו'.</b> בד\"א שנפסלו או שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי שרת וכו'. ברפי\"ב דמנחות (דף ק':) המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון משקדשו בכלי אין להם פדיון העופות והעצים והלבונה וכלי שרת משנטמאו אין להם פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה ובגמרא (דף ק\"א) אמר שמואל אפילו הם טהורים נפדים וכו' רב כהנא אמר טמאים נפדין טהורים אין נפדים וכן אמר רבי אושעיא וכו'. איכא דאמרי אמר ר' אושעיא אפילו טהורים נפדים רבי אלעזר אומר כולם טמאים נפדים טהורים אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו ופסק כר\"א דלישנא בתרא דאתי כרב כהנא ור' אושעיא דל\"ק. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך וכו': וכל הנסכים שנטמאו וכו'.</b> בסוף פרק כל התדיר (זבחים דף צ״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי החג שנטמאו והשיקן וטיהרן וכו' אם הקדישן ואח״כ טיהרן וכו'.</b> מימרא בפרק כל שעה (פסחים דף ל״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים וענבים שנטמאו וכו'.</b> מימרא דרבי יוחנן שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>וכן העצים והלבונה וכו'.</b> משנה (דף מ\"ה) וגמרא (דף מ\"ז:) בזבחים בס\"פ ב\"ש ולשון וכן שכתב רבינו היינו לומר שגם אלו עשו מעלה בהם ואמרו שיקבלו טומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן היינות הפסולין לגבי המזבח וכו'.</b> משנה בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ו:) אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר וכו' אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול ובגמרא (דף פ״ז) והא קתני רישא אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר אמר רבינא כרוך ותני רב אשי אמר חוליא דפירא לא מאיס חוליא דשמשא מאיס ומדברי רש״י נראה דגריס חוליא דפירא מאיס חוליא דשמשא לא מאיס והיא הנוסחא הנכונה ופירש רבינו בפי' המשנה אליוסטן מלשון שמש ר״ל שנותנים אותו בכדים תחת השמש עד שיתבשל ומה שכתב רבינו בכאן נראה שהוא מפרש שאליוסטן הוא שמחממין אותו בשמש ולא נתן בו טעם בישול אבל אם נתבשל בשמש עד שנשתנה טעמו כבישול דינו כמבושל באש. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן יין צימוקין ויין מגתו וכו'.</b> בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ז). \n",
+                "<b>ומ״ש ויין הדליות ויין כרם הנטוע בבית השלחין או בבית הזבלים או יין גפנים שנזרע זרע ביניהם או יין כרם שלא נעבד כל אלו היינות לא יביא לכתחלה.</b> במשנה סוף פרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין שנתגלה פסול מעל גבי המזבח.</b> בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ח:) ובסוכה סוף פרק רביעי (דף מ״ח): \n",
+                "<b>הדלה גפן על גבי תאנה יינה פסול לנסכים.</b> בפרק ב' דבכורות (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סלת שהתליעה רובה וכו'.</b> ברייתא בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה:). \n",
+                "<b>ומ\"ש התליע רוב חטה אחת הרי זה ספק.</b> שם בעי ר' ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה תיקו ומשמע דהכי פירושה הא דאמרינן דחטים שהתליעו רובן פסולות היינו כשהתליע רוב כל חטה וחטה אבל אם לא התליע רוב כל חטה וחטה אע\"פ שהתליע רוב סאה או כולה מאחר שלא התליע מכל חטה אלא מיעוטה כשר או דילמא כיון שהתליעה רוב סאה אע\"פ שלא התליע מכל חטה אלא מיעוטה פסול אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש מי סגי ברוב חטה אחת שתהיה מתלעת אפילו היא מעורבת בסאה חטים שלא התליעו או דילמא לא מיפסיל עד שיתליעו רוב חטים שבסאה: \n",
+                "<b>וכל סולת שנשאר בה קמח פסולה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בודקין מכניס הגזבר ידו לתוך הסולת וכו'.</b> משנה בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל סולת חטים שנזרעו בבית השלחין וכו' לא יביא לכתחילה ואם הביא כשר.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בארץ שלא נרה ולא עבדה</b> משמע לרבינו דהא דתנן בפ' כל קרבנות כיצד הוא עושה נרה שנה ראשונה וכן מה שאמרו שם בגמרא שעובדה היינו לכתחלה דוקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטים שלקטן מגללי הבקר וזרעם הרי אלו ספק וכו'.</b> בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס\"ט) בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן השמנים הפסולים וכו' עד כל אלו פסולים.</b> משנה וברייתא בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה:) חוץ משמן של פגין דתנן התם אין מביאין אנפיקנון ואם הביא פסול ובגמרא (דף פ״ו) והתניא ואם הביא כשר וכו' ל״ק הא רבי חייא הא רבי שמעון ברבי ויש לתמוה למה לא פסק כסתם מתניתין. וי״ל שרבינו היה גורס במתניתין ואם הביא כשר וכך היה גורס רבינו תם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שמן זית שנטעו בבית הזבלים או בבית השלחין או שנזרע וכו' עד ואם הביא כשר.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המנחות והנסכים כשרים מהארץ ומחוצה לארץ עד סוף הפרק.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחלה וכו' אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר וכך היו עושים בזמן המקדש מביאים אילים ממואב וכו' עד ומביאין שמן מתקוע.</b> בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ה פ״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העצים החדשים כשרים למערכה וכו' עד ובשל עץ שמן.</b> משנה וגמרא בפ' ב' דתמיד (דף כ\"ט) ובמקום מה שאמרו בגמרא בתאנה דלא עבדא פירי כתב רבינו תאנה של חרשים כלומר של יערים: \n",
+                "<b>והגיזרין שעשה משה וכו'.</b> מימרא בזבחים פ' קדשי הקדשים (ס\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד היו עושין בזריעת חיטי המנחות והנסכים וכו' עד ואחר כך זורע.</b> בפ' כל קרבנות (מנחות דף פ״ה) תנן כיצד הוא עושה נרה שנה א' ובשנה ב' זורעה קודם לפסח ע' יום והיא עושה סלת מרובה ומפרש בברייתא ובגמ' נר חציה וזורע חציה. ופי' רבינו בה מבואר ורש״י פי' בע״א. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא היתה השדה עבודה חורש ושונה וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובורר את החיטים יפה יפה. ומ\"ש ואח\"כ שף את החיטים ובועט בהם הרבה עד שיתקלפו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל החיטים של מנחות טעונות שלש מאות שיפה ות\"ק בעיטה וכו'.</b> משנה (דף ע\"ו) בפרק אלו מנחות. \n",
+                "<b>ומ\"ש וחושב ההולכה וההובאה בשיפה אחת להחמיר.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היין מביא ענבים וכו'.</b> משנה וברייתא שם (דף פ\"ו:) ופירש\"י רוגליות גפנים נמוכים שהוא יפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מניחין אותן אחת אחת וכו'.</b> שם בברייתא (דף פ\"ז) אין מניחין אותן שתים שתים אלא אחת אחת ואין כן גירסת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו ממלא החבית עד פיה כדי שיהא ריחו נודף.</b> משנה בפרק כל קרבנות ופירש\"י כשהיא חסרה קימעא היין נודף יותר מכשהיא מליאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מביא לא מפי החבית וכו' עד אלא משלישה ומאמצעה.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש של האמצעית</b> נראה שכך היה גורס רבינו שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה הגזבר יושב וכו' עד ואינו לוקה.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>מאימתי מביא מאחר ארבעים יום לדריכתו.</b> משנה בפ\"ו ממס' עדיות (מ\"א). \n",
+                "<b>ומ״ש עד שתי שנים וכו'.</b> בפרק כל קרבנות (מנחות דף פ״ו:) תנן אין מביאין ישן דברי רבי וחכמים מכשירין ובגמרא (דף פ״ז) מאי טעמא דרבי אמר קרא לכבש יין מה כבש בן שנתו אף יין בן שנתו אי מה כבש בן שתי שנים פסול אף יין בן שתי שנים פסול וכ״ת הכי נמי והא תניא יין בן שתי שנים לא יביא ואם הביא כשר מאן שמעת ליה דאמר לא יביא רבי וקאמר אם הביא כשר אלא אמר רבא היינו טעמא דרבי דכתיב אל תרא יין כי יתאדם וידוע דהלכה כת״ק ומשמע לרבינו דע״כ לא פליג ת״ק על רבי אלא בבן שתי שנים או יותר מעט אבל במיושן יותר לתנא קמא נמי לכתחלה לא יביא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שלא יפסד טעמו.</b> פשוט הוא דלא עדיף ממעושן דפסול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תשעה מינים בשמן וכו' עד והשוה והפחות.</b> משנה שם (דף פ\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו וכו'.</b> הם דברי רבינו ראויים אליו: \n",
+                "<b>בריך רחמנא דסייען</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fe07a68ad4d2a0d681e4e36d5728a416f101a18b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,414 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תשלום הקרן והבאת האשם וכו'.</b> ברייתא ס״פ הגוזל עצים (בבא קמא דף קי״א) מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא ת״ל באיל האשם ונסלח לו וגו' יכול כשם שאיל ואשם מעכבים כך חומש מעכב ת״ל באיל האשם ונסלח איל ואשם מעכבים ואין חומש מעכב. ופירש״י מעילתו קרן דהקדש שמעל בו. באיל האשם ונסלח משמע אין סליחה אלא בשניהם. איל כמשמעו. האשם קרן כדיליף לקמיה עכ״ל. כלומר דאמרינן לקמן בסמוך ויליף הקדש מהדיוט מה אשם דהתם קרן אף אשם דהכא קרן. ופירש״י אשם דכתיב בגזל הגר קרן הוא כדאמרינן לעיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא.</b> כלומר שאם הביא מעילתו ואח\"כ הביא אשמו לא יצא שצריך שתחלה יביא אשמו ואחר כך יביא מעילתו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שלא הביא אשמו לא יצא א\"א אינו משוה עם הגמ' של פ' הגוזל רבה עכ\"ל. טעמו לומר דהתם תניא מנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שלא יצא ת\"ל באיל האשם האשם בשכבר ופירש\"י באיל האשם משמע באיל שהוא בא חובה לאשם שהוא קרן אלמא קרן ברישא מייתא. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שדברי רבינו והברייתא הכל יוצא לדרך אחד ורבינו קרא אשמו את הקרן כלישנא דסליק מיניה שאמר איל ואשם וגם כלישנא דקרא דמיניה יליף דהיינו באיל האשם האשם בשכבר כלומר שהביאו כבר קודם האיל וכיון דלישנא דקרא הכי להודיע שמשם כתב כן רבינו, ומעילתו שבדברי רבינו היינו אשם מעילתו דשייך נמי שפיר לישנא דמעילתו. ונראה עוד דברייתא נקט הכי מפני שעדיין לא אמרה דרשא דאשם הוי קרן דבתר האי דרשא מיתניא ההיא אבל רבינו שהקדים כבר והודיע דאשם דקרא היינו קרן נקט לישנא דקרא ומעתה מעילתו ודאי דהיינו קרבן מעילתו ונמצא רבינו משוה עם הגמרא והיא היא עכ\"ל: \n",
+                "<b>נסתפק לו אם מעל וכו'.</b> במשנה פרק דם שחיטה (כריתות דף כ״ב) פלוגתא דר״ע ורבנן ופסק כרבנן: \n",
+                "<b>והחומש הרי הוא כתחלת ההקדש וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד): \n",
+                "<b>וכבר ביארנו כמה פעמים.</b> בהלכות מעשר ובהלכות תרומות ובהלכות ערכין: \n",
+                "<b>שהחומש אחד מארבעה בקרן וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) אסיקנא הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש דברים שאין חייבים עליהם מעילה וכו'.</b> בפ\"ג דמעילה שנינו שיש דברים שאין נהנין מהם ולא מועלים. ופירש\"י בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ח) בד\"ה לא נהנין מדרבנן ובריש מעילה (דף ב') אמרינן שדברים שאין מועלין בהם אלא מדרבנן אין משלמין חומש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קדשי מזבח וכו'.</b> בפרק ג' דבכורות (דף כ\"ה) ואמרינן התם דקדשי בדק הבית אינם אסורים בגיזה ועבודה אלא מדרבנן וכתבו רבינו לקמן בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והגוזז את השור או העובד בצאן לוקה מן התורה.</b> שם מנין ליתן את של זה בזה וכו' ת\"ל לא תעבוד ולא תגוז. ופירש\"י וי\"ו מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ותולש אינו כגוזז.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק קדשים וכו'.</b> הרי הם אסורים בגיזה ועבודה וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף י\"ח:) ואיתיה בפ\"ק דמציעא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית וכו' אינה מותרת בגיזה ועבודה וכו' עד ואינם יוצאים לחולין להגזז ולהעבד לעולם.</b> משנה פרק שני דבכורות (דף י\"ד) ופרק הזרוע (חולין דף ק\"ל): \n",
+                "<b>ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ״ב) אמר ר' הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה. ופירש״י המרביע שור פסולי המוקדשין שנפדה אפילו על מינו לוקה שהרי גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופים דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו עכ״ל. ואיני יודע למה לא כתב רבינו שלוקה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאסור להרביע בבכור:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לתלוש השיער לכתחלה וכו'.</b> בפרק ג' דבכורות (דף כ\"ה כ\"ו). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואותו השיער שתלש או שנשר וכו' הרי זה אסור בהנאה אפילו לאחר שישחטו מפני מומן וכו'.</b> שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים ואליבא דר\"י דאמר בגמרא אמר ר\"נ הלכה כר\"י הואיל ותנן בבחירתא כוותיה וכו' אמר ר\"נ בר יצחק מתני' נמי דיקא וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל צמר הנושר מהחטאת והאשם מותר וכו'.</b> שם בגמ'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתלש מן העולה הרי זה ספק.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>וכל שיתלש מכל הקדשים וכו' חוץ מן הבכור וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל שיש ללמוד כן מדקתני בברייתא בכור בעל מום משמע וכן מדנקט דוקא בכור מהטעם שנתבאר בבעיא עולה תמימה משמע דבבעלת מום ליכא ספיקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט הבכור וכו'.</b> משנה בפרק ג' דבכורות (דף כ\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי בדק הבית וכו'.</b> מימרא דר״א שם (דף כ״ה) והעמידו אותה מדרבנן. ונתבאר גם בפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש עובר למזבח וכו' והרי היא מותרת בגיזה וכו'.</b> פרק קמא דתמורה (דף י\"ב): \n",
+                "<b>הקדיש אבר אחד מן הבהמה וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קדשים קלים אין מועלים בהם וכו'.</b> משנה בפרק קמא דמעילה (דף ו'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין מועלין בדבר הנאכל.</b> נתבאר בפרק שקודם זה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו העלה אימורים שלהם למזבח קודם זריקה אין מועלין בהם עד שיזרוק הדם.</b> פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:): \n",
+                "<b>הוציא אימוריהם לחוץ וכו'.</b> משנה בפירקא קמא דמעילה אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ר\"א אומר אין מועלין בהם וכו' רבי עקיבא אומר מועלין בהם ואמרינן בגמ' דר\"ע סבר אפי' זריקה שלא כתקנה מייתי לידי מעילה וידוע דהלכה כר\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהזריקה מועלת ליוצא בין להקל בין להחמיר</b> היינו לומר דאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים כשיזרק הדם מועלים בהם ובשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים כשיזרק הדם אין מועלין בו וכדתנן בפ\"ק דמעילה אליבא דר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קדשי קדשים מועלים בהם וכו' עד מועלים בו והוא בבית הדשן.</b> משנה בפרק ב' דמעילה (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן פרה אדומה וכו'.</b> בפ״ד דפרה שנינו לעולם מועלים בה וכו' עד שתעשה אפר. ובפ״ז דשקלים שנינו שהתקינו בית דין שלא יהו מועלים באפר פרה. וקאמר עלה בבבלי ובירושלמי בדין הוא שימעלו בה והם גזרו שלא ימעלו בה והתני' חטאת מלמד שמועלין בה בה מועלין ואין מועלין באפרה ובגמ' דידן פ' התכלת (מנחות דף נ״א נ״ב) מקשה על מאי דתנן שהוא תנאי ב״ד שלא יהו מועלים באפרה דאורייתא היא דתניא חטאת מלמד שמועלין בה היא בה מועלין באפרה אין מועלין אמר רב אשי שתי תקנות הוו דאורייתא בה מועלין באפרה אין מועלין כיון דחזו דקא מזלזלי בה וקא עבדי מינה למכתן גזרו בה מעילה כיון דחזו דפרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא ולפי זה הא דתנן שהוא תנאי ב״ד קאי אמאי דאוקמוה אדאורייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אע\"פ שהיא כקדשי בדק הבית,</b> קשה דמאי אע\"פ אטו קדשי בדק הבית מי לא מעלי בהו. ואפשר דה\"ק אע\"פ שאינה קדשי מזבח וגם אינה קדשי בדק הבית אלא דומה לקדשי בדק הבית וכיון שאינה קדשים ממש לא היה מן הדין שימעלו בה אלא דקרייה רחמנא חטאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת בהמה ואשם וכו' עד הוזה דמה אין בה מעילה.</b> משנה פ\"ב דמעילה (דף ט'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ד) עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה ואסיקנא דמ\"מ אסורים בהנאה משום דנקברים הם כדאמרינן בפ\"ק דיומא נבלעים במקומן וכל הנקברים אפרן אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנחות מועלין בהן משהוקדשו וכו' עד הותרו השירים באכילה ואין בהם מעילה.</b> משנה בפרק ב' דמעילה (דף י'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נפסלו השירים או חסרו וכו'.</b> סוף פירקא קמא דמנחות בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לחם הפנים מועלים בו משהוקדשו וכו' עד נזרק דם הכבשים הותרו באכילה.</b> משנה בפרק ב' דמעילה (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנסכים מועלים בהם וכו'.</b> משנה בפרק שלישי דמעילה (דף י\"א). \n",
+                "<b>ומה שכתב מים שמנסכים בחג הסוכות וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב מועלין בכולן.</b> שם אהא דתנן נתנן בצלוחית מועלין בהם אמר ר\"ל אין מועלין אלא בג' לוגין ור' יוחנן אמר מועלין בכולן וידוע דהלכה כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוג שמן של מצורע מועלין בו משהוקדש בכלי וכו' עד הותרו השירים באכילה.</b> ברייתא בפרק בית שמאי (זבחים מ\"ה) וכתנא קמא דרבי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בו.</b> משנה בפ\"ג דמעילה (דף י\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין לפני כפרה בין לאחר כפרה.</b> שם בגמרא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד אותה מעילה אינה אלא מדרבנן והכי איתא ביומא עכ״ל. הוא בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש יצא לנחל קדרון מועלין בו.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל המקיז דם לבהמת קדשים הרי הוא אסור בהנאה ומועלין בו.</b> מימרא שם (דף י״ב) ואיתא בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״א) והכריח שם הר״ר יונה דמועלין בו מן התורה. וכתב הרא״ש דאפילו בדם קדשים קלים דאע״ג דליכא בהו מעילה איכא בהו איסורא דאורייתא x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העצמות והגידים והקרניים והטלפיים וכו' עד מועלים בהם לעולם.</b> בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ו) אהא דתנן העצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו לא יעלו אמרינן בגמרא אמר רבה וכו' לא שנו אלא שפירשו לאחר זריקה אבל פירשו קודם זריקה אתיא זריקה ושריתינהו וכו' מתיב וכו' עצמות קדשים לפני זריקה מועלין בהן לאחר זריקה אין מועלים בהן ושל עולה מועלים בהן לעולם אימא ושל עולה פירשו לפני זריקה אין מועלין בהן לאחר זריקה מועלים בהן לעולם ופליגא דר״א דאמר ר״א פירשו לפני זריקה מועלים בהם לאחר זריקה לא נהנים ולא מועלים ופירש״י לא שנו דקאמר פירשו ירדו ומיהו איתנהו בכלל קדשים אלא שפירשו לאחר זריקה דכיון דבשעת זריקה מחוברים הוו קובעתן זריקה למזבח וכי פירשו ה״ל קדשים פסולים אבל פירשו לפני זריקה דכיון דבשעת זריקה לאו בני מזבח היו אתיא זריקה ושריתינהו להדיוט וכו'. עצמות קדשים הנאכלים כגון חטאת ואשם מועלים בהם דאין כאן שעת היתר לכהנים. ופליגא דר״א אדרבה. פירשו לפני זריקה מועלים בהם לעולם דכיון דפירשו ואינהו לאו בני הקטרה נינהו לא אהני להו זריקה ובאיסורייהו קיימו עכ״ל. ובאמת כי סוגיא זו יש בה כמה תימה כמו שיראה המעיין. ומכ״מ רבינו נראה שפסק כר״א דאתי כרישא דברייתא דרב אדא בר אהבה ובעולה פסק כברייתא דרב אדא בר אהבה. וי״ל גבי קדשי קדשים דקאמר לפני זריקה מועלין בהם מה פירושו א״ת דמועלין בהם לעולם ואמאי לא שריא להו זריקה כי היכי דשריא בעולה וא״ת דמועלין בהם דקאמר אינו אלא עד שעת זריקה מדלא נקט בהו אין מועלין בהם לאחר זריקה כדנקט בעולה ונקט בהו מועלים משמע דלעולם מועלים בהם וא״כ תיקשי מה שהקשיתי מ״ש מעולה. ונ״ל דקושטא דמלתא דמועלין בהם דנקט בקדשי קדשים אינו אלא עד שעת זריקה כמו בעולה ודייק למינקט בהו מועלים בהם לומר שאע״פ שהם מקדשים הנאכלים מועלים בהם עד שעת זריקה. ובעולה נקט אין מועלים בהם לומר שאע״פ שהם מעולה שכולה כליל אין מועלין בהם לאחר זריקה: \n",
+                "<b>עצמות העולה שפקעו מעל גבי המזבח וכו'.</b> בפרק הנזכר בדף הנזכר במשנה איברים שפקעו מע\"ג המזבח קודם חצות יחזיר ומועלים בהם לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהם. ובגמ' (דף פ\"ו) אתמר פירשו קודם חצות והחזירן אחר חצות רבה אמר חצות שני עוכלתן רב חסדא אמר עמוד השחר עוכלתן וכו' פירשו קודם חצות והחזירן לאחר עמוד השחר רבה אמר חצות שני עוכלתן רב חסדא אמר אין בהם עיכול לעולם מתקיף לה רב יוסף ומאן לימא לן דחצות בראש המזבח משויא להו עיכול דילמא כל היכא דמשכחת להו משויא להו עיכול שלחו להו מתם הלכתא כרב יוסף אתמר נמי אמר רבי חייא בר אבא פירשו קודם חצות והחזירן לאחר חצות לא נהנים ולא מועלים וכו' יוצאים מידי מעילה א\"ל רב פפא לאביי וכי מאחר דשלחו מתם הלכתא כרב יוסף ואמר רבי חייא בר אבא וכן תני בר קפרא רבה ורב חסדא במאי פליגי א\"ל בשמניח ע\"כ בגמרא. וקשה בעיני ליישב דברי רבינו על פי הדברים האלה כמו שהוא מבואר לכל מעיין. ומה שנ\"ל לומר על צד הדחק הוא שפסק כרב יוסף דאמרינן בגמרא דהלכתא כוותיה וכיון דרב יוסף סבר דחצות כל היכא דמשכחת להו משויא להו עיכול באיברים שפקעו יליף מינה רבינו לעצמות שפקעו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גחלת שפקעה מעל המזבח וכו'.</b> תוספתא פרק קמא דמעילה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל גחלת של קדשי בדק הבית מועלין בה ושלהבת לא נהנין ולא מועלין.</b> משנה בסוף מסכת יו\"ט (דף ל\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דשן מזבח החיצון וכו'.</b> בפ״ב דמעילה (דף ט') אתמר הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח רב אמר אין מועלין בו ור״י אמר מועלין בו לפני תרומת הדשן כ״ע לא פליגי דמועלין בו כי פליגי לאחר תרומת הדשן וידוע דהלכה כר״י. ובפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה) וברפ״ג דמעילה (דף מ״ו) קאמר סתם גמ' דתרומת הדשן אע״פ שנעשית מצותו מועלים בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה לא נהנים ולא מועלים.</b> משנה במעילה פרק שלישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל בהמת קדשי קדשים שהיא בעלת מום וכו'</b> הכי משמע בפ\"ג דמעילה (דף י\"ב). וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל איכא למידק שכתב רבינו בפ\"א שכל שקדם מום קבוע להקדשו אין אסור בגיזה ועבודה אלא מדבריהם ואמאי הא אסור מן התורה למעול בו, וי\"ל דמיירי בשאינו נהנה מאותה גיזה ואותה עבודה א\"נ שאין בה שוה פרוטה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל תורים שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם וכו'.</b> משנה פ\"ג דמעילה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קדשי מזבח שמתו וכו'.</b> מימרא דר\"י בפ\"ג דמעילה (י\"ב) ובריש מעילה שם. ואיכא למידק אמאי נקט רבינו קדשי מזבח הא ר\"י קדשים סתם נקט. וי\"ל דלרבותא נקט קדשי מזבח וכ\"ש קדשי בדק הבית ועוד משום דבהאי פירקא עסיק בדיני קדשי מזבח מש\"ה פתח בהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהם הקרבנות מועלים בהם מד\"ס בד\"א בשלא היה להן שעת היתר לאכילת כהנים וכו' כיצד קדשי קדשים שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתן כגון ששחטן בדרום אע\"פ שקיבל בצפון וכו' עד שהרי לא היה להם שעת היתר.</b> משנה בריש מעילה קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלים בהם שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון בצפון וקיבל דמן בדרום שחט ביום וזרק בלילה שחט בלילה וזרק ביום או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן מועלים בהם כלל אמר ר' יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים אין מועלים בה וכל שלא היה לה שעת היתר לכהנים מועלים בה אי זו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאת ושיצאת ואי זו היא שלא היה לה שעת היתר לכהנים שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקיבלו פסולים וזרקו את דמה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שזרקוהו פסולים אע\"פ שקיבלוהו כשרים.</b> שם נחלקו חזקיה ור\"י אי סגי בנראה לזריקה דהיתר זריקה שנינו או בעי שעת היתר אכילה דחזקיה סבר היתר זריקה סגי הילכך כל שנתקבל הדם שלא בהכשר סגי להוציא מידי מעילה ור\"י סבר דלא אלא שיזרק בהכשר ויותר באכילה ופסק רבינו כר\"י מפני ששם הביאו כמה ראיות לדבריו ואע\"ג דשנינהו חזקיה שינויי דחיקי נינהו ועוד דסוגיא דפי\"ב דמנחות כר\"י רהטא. ובגמ' אתמר עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו אליבא דר' יהודה לא תיבעי לך דכ\"ע לא פליגי דאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר\"ש וכו' תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם בשלמא לרב יוסף ניחא אלא לרבה קשיא מאי מועלים בהם מדרבנן ואע\"ג דהא דאוקימנא מתני' דקתני מועלין בהם מדרבנן אליבא דרבה הוא משמע דלרב יוסף מועלין בהם מדאורייתא ובמסקנא בגמרא אסיקנא לרבה בתיובתא והוי משמע לכאורה דכיון דהלכה כרב יוסף ולדידיה מועלין דקתני מתני' הוי דאורייתא הכי נקטינן כי דייקינן בה נקטינן דמועלים בהם דקתני מתני' היינו מדרבנן משום דהא דאוקימנא מתני' דמועלין בהם היינו מדרבנן לרבה אבל לרב יוסף הוי מדאורייתא היינו אליבא דר\"ש אבל לר' יהודה הא אמרינן דכ\"ע לא פליגי דאם עלו ירדו וא\"כ אין מועלין בהם מדאורייתא וכיון דקי\"ל הלכה כר' יהודה לגבי ר\"ש כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה אלא מד\"ס. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שיצא הבשר והדם כולו.</b> נ\"ל שט\"ס יש כאן וצריך להגיה או שיצא הדם והבשר כולו דגרסינן בפ\"ק דמעילה (דף ו' וז') אמר ר' יוחנן כי אמר ר\"ע זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתו אבל יצא כולו לא, ופירש\"י שיצא מקצת הבשר ולא יצא כולו דמיגו דמהניא זריקה למקצת שבפנים מהני נמי לההוא מקצת שיצא אבל יצא כולו לא וכו' דכמו דליתיה לבשר דמי אמר רב פפא לא אמר ר\"ע זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר אבל יצא דם אין זריקה מועלת ליוצא ותניא כוותיה משמע בהדיא דדם אפי' יצא מקצתו אין זריקה מועלת דהא בשר אין זריקה מועלת בו אלא ביצא מקצתו ובההוא גוונא אמר דבדם אין זריקה מועלת. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים וכו' שהרי היה לו שעת היתר לאכילה.</b> כלומר ואח\"כ זרק הדם וכמ\"ש לעיל בסמוך דזריקה מועלת כשיצא מקצת הבשר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> קיבלו הפסולים את הדם וכו' עד ואין זריקת השירים מועלת.</b> בפ\"ק דמעילה (דף ה') ועיקרה פ\"ג דזבחים וכבר נתבאר דין זה פ\"א מה' פסולי המוקדשין: \n",
+                "<b>וכבר ביארנו שאין בקדשים קלים וכו' אבל קדשים קלים שנתפגלו אע״פ שנזרק הדם אין מועלין באימוריהם.</b> מימרא דרב גידל אמר רב בפ״ק דמעילה (דף ג') ואע״ג דאותביה רב פפא לאביי ואישתיק הא אמרינן התם דכי אתא אביי קמיה דרבי אבא שני ליה ואע״ג דבפ' התכלת (מנחות דף מ״ז) פריך מדרב גידל וקאמר ולא איתותב דרב גידל לאו למימרא דאיתותב דרב גידל ואידחי ליה אלא היינו לומר דכיון דאיכא תיובתא עליה דרב גידל אע״ג דשני לה בשינויא דחיקא לאו איהו כדאי למיפרך מיניה. ועוד י״ל דרב פפא הוא דאותביה לדרב גידל בפ״ק דמעילה ואיהו הוא דקאמר בפרק התכלת ולא איתותב דרב גידל משום דלא שמיע ליה שינויא דרבי אבא א״נ שמיע ליה ולא ס״ל אבל אנן דידעינן לשינויא דרבי אבא נקטינן שפיר כרב גידל אמר רב ולא דחינן ליה כיון דאיכא שינויא לתיובתיה ור' אבא ואביי ס״ל כוותיה ועוד דהתם בפ״ק דמעילה מייתי גמ' סייעתא להא דרב גידל. והר״י קורקוס ז״ל כתב שטעם רבינו משום דלא איתותב רב גידל אלא במאי דאמר בזריקת פגול אינה מוציאה אבל במאי דאמר אינה מביאה הלכתא כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן אם יצא הדם וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דמעילה (דף ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל חטאות המתות וכו' אסור ליהנות בהם ואם נהנה לא מעל.</b> משנה פ\"ג מעילה (דף י') ופ\"ד דתמורה (דף כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו'.</b> בסוף פ\"ק דמעילה (דף ז') ופירש\"י אלא ששחט שניהם בבת אחת כגון ששחטום שני כהנים כאחד דכחד גופא דמי דלא קדמה שחיטה של אחת לשל חבירתה אבל בזה אחר זה לא וכו' משום דבשעה ששחט הראשונה מיד נעשית השנייה מותר חטאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל חטאת העוף וכו'.</b> משנה בזבחים פ\"ז (דף ס\"ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מעולת העוף שנמלקה למטה כמליקת חטאת לשם חטאת.</b> שם במשנה פלוגתא דר\"א ור' יהושע ופסק כרבי יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחה שנתפגלה וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו בריש מעילה כמו שנתבאר בר\"פ זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן קומץ שיצא לחוץ או לן וכו' אבל אם נטמא הקומץ והקטירו וכו'.</b> משנה בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ה) נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה יצא והקריבו אין הציץ מרצה: \n",
+                "<b>יצאו השירים וכו'.</b> בתוספתא פ\"ד דמנחות נטמאו השירים והקטיר את הקומץ בשתיקה הכל מודים שאין מועלין בהם. ואיכא למידק שזה סותר מ\"ש בפ\"ב ואם נפסלו השירים או חסרו ואח\"כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה הרי הדבר ספק אם יצאו ידי מעילה וצ\"ע: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל יש לדקדק במ\"ש רבינו יצאו השירים או נטמאו ואח\"כ הקטיר הקומץ אע\"פ שהם אסורים באכילה אין מועלין וכו' ומ\"ש מיצא הבשר שנתבאר בסמוך שמועלין בו והרי בשר ושירים דין אחד להם שאם נטמא או יצא לא יזרק ואם זרק הורצה וכמ\"ש פ\"א מפסולי המוקדשין וכן דין השירים בפי\"א וכיון דגבי שירים חשיב קרב כמצותו כיון שבדיעבד הורצה ה\"ה גם לבשר. לכך נראה דהכא נטמא מקצתו מיירי רבינו שדינו [להקטיר] הקומץ לכתחלה כיון שנשאר במקומו וכמ\"ש גבי בשר וגבי קומץ וכבר נתבאר בראש הפרק כן גבי בשר והוא מ\"ש כאן גבי קומץ וזהו שקראו קרב הקומץ כמצותו כי דינו להקטירו לכתחלה וז\"ש אע\"פ שאסור באכילה דמשמע שזה הוא החידוש ותו לא וסמך על מה שביאר גבי בשר גם על מ\"ש שהרי קרב הקומץ כמצותו וזה אינו אלא בנשתייר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנהנה מקדשי קדשים כולם וכו'.</b> פלוגתא דרב ולוי בפ\"ב דמעילה (דף ט') ופסק כרב דאמר מה שנהנה יפלו לנדבה ותניא כוותיה ואע\"ג דתניא כוותיה דלוי לא עדיפא כולי האי דמשמע דהוא גופיה תני לה דלמדים לפני חכמים היינו לוי כך כתב הר\"י קורקוס ז\"ל. ופירש\"י מה שנהנה כלומר קרן וחומש שחייב לשלם בשביל מה שנהנה יפלו לנדבה לקרבנות צבור. והתוס' פירשו לנדבה לעולות קיץ למזבח. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שנהנה מן העולה כולה או מן הקומץ והלבונה ומנחת כהנים והחביתין יפול מה שנהנה לנדבה.</b> בתוספת' שאכתוב בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש מעל בקרבנות הצבור יפול מה שנהנה ללשכה.</b> שם בברייתא קרבנות צבור לצבור. ופירש רש\"י לנדבת צבור לשופרות, ובסוף תוספתא דמעילה דנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים מקדשים קלים לאחר זריקת דמים מן העולה מן הקומץ ולבונה ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים יפלו ללשכה מקרבנות צבור יפלו לנדבה כך היא נוסחא דידן בתוספתא, וגירסת רבינו בתוספתא היתה מהופכת מנוסחא דידן ויש ראיה לנוסחת רבינו דבגמ' דידן תניא גבי הנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים ומקדשים קלים לאחר זריקת דמים מה שנהנה יפלו לנדבה. ופירוש ללשכה מ\"כ בשם הרא\"ש דהיינו לבדק הבית לשיירי לשכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נהנה קודם זריקה וכו'.</b> ה\"ז פטור. מימרא דרבא שם (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי המזבח חלבן וביציהן וכו'.</b> משנה בפ\"ג דמעילה (דף י\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך ולד הקדשים וכן ולד המעשר לא יינק מאמו.</b> גם זה משנה שם (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש לאדם להתנדב ולומר וכו'.</b> זהו פירוש רבינו במה ששנינו שם ואחרים מתנדבים כן ורש\"י פירש בע\"א: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד יהיה הקדש לולדות הקדשים א\"א ואם יאמר יהיה הקדש לולדות וכו'. ויש לתרץ שמ\"ש רבינו יהיה הקדש היינו לומר יהא מזומן וכדברי הראב\"ד. ועי\"ל שאפי' יאמר יהיה הקדש כיון שסיים ביה לולדות הואיל ותכף תיבה זו לזו ולכך נתכוין מתחלה דבריו קיימין וכדא\"ר יוסי בתמורה (דף י\"א) גבי האומר עולה היא וולדה שלמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש בהמה ועוף למזבח קדושת דמים וכו'.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפריש מעות לחטאתו וכו'.</b> בריש תוספתא דמעילה. \n",
+                "<b>ומ\"ש הפריש לשלמיו אין מועלין בהם.</b> משנה במעילה פרק ג' (דף י\"א) המפריש מעות לנזירותו לא נהנים ולא מועלים מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש אבר אחד לדמיו למזבח הרי זה ספק וכו'.</b> בפ\"ק דתמורה (דף י\"א) בעיא דלא איפשיטא. ודע דבספרי רבינו כתוב לפיכך תקבר וט\"ס הוא וצריך להגיה לפיכך תקרב וכך מצאתי בספר ישן וכך הם דברי רבינו בהל' ערכין פ\"ה ושם ובפט\"ו ממעשה הקרבנות ביאר היאך תקרב. ומה שיש לדקדק בדין זה כתבתי שם. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ואם נפדה אין מועלין בפדיונו</b> כתב הראב\"ד א\"א למה אין מועלין בפדיונו וכו'. וטעם רבינו דשמא לא פשטא בכולה ונמצא שדמיה חולין זולת דמי אותו אבר ולפי זה צ\"ל דאין מועלין בפדיונו היינו בדמי אותה בהמה כל היתר על דמי אותו אבר. ועוד י\"ל דבכלל צדדי הבעיא הוא שכיון שדבריו סותרים את דבריו שאמר לדמיו ואמר למזבח דילמא לא חיילא קדושה כלל. והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ שכיון שאינו ראוי לפדיון דשמא לא פשטה קדושת הגוף בכולו נמצא שאינו תופס פדיונו ואין דמים אלו דמי פדיון אלא דמים אחרים וחולין הם עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מעות לנזירותו וכו' עד ומועלין בהם.</b> משנה בפ\"ג דמעילה (דף י\"א) המפריש מעות לנזירותו לא נהנים ולא מועלים מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח וכו' דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהם. ופי' רש\"י המפריש מעות ולא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים לא נהנים ולא מועלים בכל אותם מעות מפני שהם ראויים להביא כולם שלמים כלומר דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים ושלמים קדשים קלים נינהו ואין בהם מעילה וכו'. ומ\"ט אזיל לקולא דאי אמרת נימא דכולם ראויים להביא עולה ואיכא מעילה בכולהו מכל מקום דמי שלמים איכא בינייהו דאינם בני מעילה ואי מייתי עלייהו קרבן מעילה אשתכח דקא מייתי חולין לעזרה הלכך לקולא דלא נהנין ולא מועלין. מעות סתומים דלא פריש יפלו לנדבה דהלכה היא בנזיר דמי חטאת ילכו לים המלח דחטאת שמתו בעליה היא. דמי עולה יביאו עולה דדורון בעלמא היא דלאו לכפרה אתיא. וכתבו התוס' מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. ובפרק רביעי דנזיר (דף כ\"ד כ\"ה) אהא דתנן היו לו מעות סתומים יפלו לנדבה פריך והלא דמי חטאת מעורבים בהם אמר ר\"י הלכה היא בנזיר, ופירשו רש\"י והתוספות הלכה למשה מסיני הוא דסתומים יפלו לנדבה אף על פי שדמי חטאת מעורבים בהם: \n",
+                "<b>אמר אלו לחטאתי והשאר וכו' עד ואם מת יפלו לנדבה וכו' ומועלים בהם.</b> תוספתא פירקא קמא דמעילה אלא שיש בה קצת טעות סופר ואיתא בפרק ד' דנזיר כלשון רבינו. ואיכא למידק למה מועלין בשאר בכולן והלא סתומים הם ומ\"ש ממה שנתבאר בסמוך דסתומים אין מועלין בהם, וכתבו התוס' דמיירי במת דליכא למימר ביה מימליך ומייתי שלמים וכ\"כ בתוספתא פירקא קמא דמעילה ועוד דשאני הכא שאמר והשאר לשאר נזירותי משמע דלכל הנשאר עליו קאמר ועוד שכיון שהתחיל לפרש השאר נמי הוו כמפרש שכל חיובו מביא במעות אלו. \n",
+                "<b>ומה שכתב הפריש מעות ואמר אלו לחטאתי וכו' ומועלין במקצתן.</b> יש לתמוה ודלמא אותו מקצת מאשר ייחד לשלמים ואין בו מעילה ולא יביא קרבן מעילה מספק דילמא מייתי חולין בעזרה כדאמרינן לעיל בסמוך. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דמקצתן דקאמר היינו כשהם יותר מדמי שלמים אי נמי שכיון שנתערבו בכל זוז יש בו חטאת ועולה ושלמים. והראשון נראה יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אחד ממחוייבי קינין וכו' ומועלין במקצתן.</b> מבואר דטעמא משום דליכא בהן שלמים אלא חטאת ועולה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מתו יפלו לנדבה</b> טעמא מפרש בפרק ד' דנזיר כמו שכתבתי בסמוך הלכה היא בנזיר ומסיק שם דהלכה היא בחייבי קינים נמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש חטאת על אכילת חלב וכו'.</b> ברייתא וגמרא בסוף כריתות (דף כ\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש הפריש מעות לחטאת חלב וקנה בהם חטאת דם וכו'.</b> שם בברייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לחלק בין שוגג למזיד.</b> שם בתוספתא. ופירוש לא מעל היינו לומר דבאותו מעשה שעשה לא מעל אלא שבגמרא תלי כפרה במעילה ורבינו עשה בהפך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש שתי סלעים לאשם וכו' עד ויפלו לנדבה.</b> משנה וגמרא שם (דף כ\"ו:) \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנהנה מדמי חטאת וכו' וכן אם נהנה מדמי אשם עד שלא קרב אשמו יוסיף חומש ויביא בדמיו אשמו.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ובספרים כתוב ויביא בדמיו חטאתו והוא ט\"ס. ודינין אלו ברייתא בפ\"ב דמעילה (דף ט') הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם עד שלא קרבה חטאתו יוסיף ויביא חטאת עד שלא קרב אשמו יוסיף ויביא אשם קרבה חטאתו ילכו לים המלח כבר קרב אשמו יפלו (דמיו) לנדבה וכו' קרבנות המזבח למזבח קרבנות בדק הבית לבדק הבית. ופי' רש\"י כגון שנהנה ממקצת הדמים שהפריש לחטאתו או לאשמו אם נודע לו שמעל קודם שקרב החטאת והאשם מהשאר מוסיף הקרן והחומש על המעות שנשארו ויביא בכולן החטאת או האשם ואם לא נודע לו עד אחר שהקריב חטאתו א\"נ נודע לו קודם אלא שלא בא לשלם עד שקרבה ה\"ל חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא וים המלח למעות במקום מיתה לבהמה אבל באשם קי\"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ויפלו דמיה לנדבה הילכך מעות אלו יפלו לנדבה ובגמרא העמידו רישא זו אליבא דר\"ש וס\"ל כל חטאת שכיפרו בעליה באחרת תמות ולכך מעות ילכו לים המלח כיון שהיו ראויים להכלל עם החטאת ולא נכלל וקרבה החטאת אבל חכמים שסוברים שלא אמרו חטאת שכיפרו בעליה מתה אלא באבדה ונמצאת אחר כפרה ה\"נ לא ילכו לים המלח והיינו סיפא דכל קרבנות מזבח למזבח דמשמע בין קודם כפרה בין לאחר כפרה והעלה אביי דרישא ר\"ש וסיפא רבנן ואחר כך אמרו שם (דף מ\"ד) אמר רבא הא דאמרת כבר קרבה חטאתו ילכו לים המלח ה\"מ דאתיידע ליה קודם כפרה אבל (אתיידע ליה) לאחר כפרה יפלו (דמים) לנדבה שאין מפרישין בתחילה לאיבוד. פי' שכשנודע קודם כפרה ה\"ל להוסיף קרן וחומש על דמי חטאת שהרי לא היתה תחלת הפרשתן לאיבוד וכיון שלא הוסיף הוי כחטאת שכיפרו בעליה ולמיתה אבל כשנודע לו אחר שקרב חטאת אם מתה ילכו לים המלח נמצא תחלת הפרשתן לאיבוד הילכך יפלו לנדבה. ויש לתמוה על רבינו כיון שהלכה כרבנן דאין חטאת שכיפרו בעליה מתה אלא כשנמצאת אחר כפרה כמו שנתבאר בפרק רביעי מפסולי המוקדשין איך כתב רישא דברייתא ודברי רבא דכולהו בדרישא שייכא דאילו לרבנן דסברי שכל שנמצאת קודם כפרה אינה מתה ה\"ה כאן שנודע לו קודם כפרה אין הולכות לים המלח דרישא ודברי רבא ע\"כ אדר\"ש קיימי. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו שכיון שרבא אמר סתם הא דאמרת ה\"מ וכו' אבל וכו' מ\"ט אין מפרישין וכו' ודאי דלהלכה אמר כך ולא אליבא דר\"ש בלחוד ופליג אדאביי דמוקי רישא כר\"ש דוקא וסבר רבא דרבנן מודו בכי הא דדוקא באבדה הוא שאמרו כן לפי שחטאת זו היתה עיקר חטאת ואינה יוצאה מדין חטאת ואין אומרין שתמות אלא א\"כ היתה אבודה בשעת כפרה שהרי נדחית לגמרי מהקרבה אבל מעות אלו לא הפרישן לקנות חטאת ובכל דהו אזלי לים המלח ומודו רבנן לר\"ש בכי הא. א\"נ י\"ל דדמיא הא מילתא להא דאמר רב הונא שאם משך אחת מהן דכ\"ע מודו שהשנייה מתה אף על פי שנמצאת קודם כמו שנתבאר פרק רביעי דתמורה ופרק רביעי מפסולי המוקדשין וטעמא משום דדחיה בידים היא ולא נחלקו אלא בבא לימלך וה\"נ כיון שנודע לו והיה יכול להוסיף בחטאת ולא הוסיף ולא בא לימלך הא דחנהו בידים ואביי אפשר דפליג עלה אבל רבא סבר כרב וברייתא כרבנן ומפרש דינא אליבא דהלכתא. גם מדברי המקשה שם יש קצת סיוע לזה שלא הקשה אלא משום דמשמע ליה דכל קדשי מזבח למזבח בכל גוונא רישא ר\"ש היא ופליגא אסיפא וע\"ז תמה רישא ר\"ש וסיפא רבנן וא\"ל אין אבל אם הסיפא לא מיירי בכל גוונא פירוש דלא הוי כללא דסיפא גוונא דרישא לא אצטרכינן לאוקמה רישא ר\"ש וסיפא רבנן כדפרישית דלא דמי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום וכו'.</b> בפסחים פרק האשה (דף פ\"ט:) ואיתיה בתוספתא דפסחים פ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש מעילה בנדרים וכו'.</b> בעיא דאיפשיטא בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל״ה). \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אין לה פדיון וכו' עד לפיכך יש לה פדיון.</b> שם: \n",
+                "<b>היתה לפניו ככר של הפקר וכו' עד לפי טובת הנייה שבה.</b> מימרא דרבה שם (דף ל\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו ככרי עליך הקדש וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל כיוצא בזה משאר הקונמות וכו'.</b> טעמו משום דלישנא דברייתא וגמרא יש מעילה בקונמות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל דברים הנאסרים עליו מנדר כזה מצטרפים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הנטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות וכו'.</b> משנה וגמרא פרק ג' דנדרים (דף כ\"ח). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכיון שנקצצו אינם צריכים פדיון וכו'.</b> שם (דף כ\"ח כ\"ט) פלוגתא דאמוראי ופסק כעולא דמשמע התם דרבא דהוא בתרא סבר כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בשפדאן המקדיש אבל אם פדאן אחר וכו'.</b> מימרא דר' יוחנן שם (דף ל'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד המקדיש לבדק הבית וכו'.</b> משנה בפרק ג' דמעילה (דף י\"ג). וציר וחומץ שכתב רבינו. בת\"כ פרשת ויקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קדשי בדק הבית וכו'.</b> משנה בפרק ד' דמעילה (דף ט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל והאכיל את חבירו וכו' עד ומעל.</b> משנה בספ\"ה דמעילה (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע וכו'.</b> ברייתא שם (דף י\"ח): \n",
+                "<b>הדש בשדה הקדש מעל וכו'.</b> פ\"ג דמעילה (דף י\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהאבק של השדה מועיל לשדה פי' שהאבק של השדה מועיל לאותו דבר שנידש בשדה. ומ\"ש וכן אם חרש וכו': הדר במערת הקדש.</b> ספ\"ה דמעילה (דף כ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש או בצל אילן או שובך.</b> בתוספתא דמעילה פ\"ק הדר בצלו של שובך או בצלה של מערה לא נהנין ולא מועלין. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים וכו'.</b> שם בגמרא פ\"ה. ואיכא למידק דהא לא חילק ר\"ל בכך אלא כי היכי דלא תסייעיה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו ומאחר שרבינו פסק בפ\"ח מע\"ז כרב לא ה\"ל לחלק בכך כאן. וי\"ל דמשמע לרבינו דהא דמפליג ר\"ל לא לדחויי דלא תסייעיה לרב בלחוד אמרה אלא לקושטא דמילתא אמרה ולישנא דידיה הכי מוכח דאמר התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דקושטא הכי הוא. ויש סעד לזה מדהוה מצי לשנויי הנאה הנראית לעינים אסרה תורה כדשני לעיל ושני התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דהכי ס\"ל ולפיכך פסקה רבינו ואפ\"ה לא דחאה לדרב משום דלא אשכחן דפליג עליה בהדיא ואית לן למימר דטעמא משום חומרא דע\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדולי הקדש מועלין בהם וכו'.</b> משנה בפ״ג דמעילה (דף י״ג) פלוגתא דת״ק ור' יוסי ופסק כר' יוסי וצריך טעם למה. והר״י קורקוס ז״ל כתב שטעמו משום דבפרק הספינה (בבא בתרא דף ע״ט) הובאה משנה זו ושנו הרישא בשם ר״י ושנו בברייתא אמר רבי נראין דברי ר״י לר' יוסי בבור ושובך משמע דקים ליה דת״ק היינו ר״י וידוע דר״י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי גם שם העלה רבה דפליגי ת״ק ורשב״א דבבור ושובך דוקא פליגי אבל בשדה ואילן ד״ה מועלין במה שבתוכן דגידולי הקדש הם הילכך הכי נקטינן גם פ״ד דפסחים נתבאר שמועלין בגדולי הקדש גבי שלשה דברים שעשו אנשי יריחו גם בתמורה פ״ז שנינו ומועלים בגידוליהם הילכך כרבי יוסי נקטינן עכ״ל x: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המקדיש בור ריקן וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הזבל והפרש וכו'.</b> שם (דף מ\"ו:) ופירש\"י הזבל הוא הפרש של קדשים שהוא בחצר ה\"ה בכל מקום אלא שדרכו בחצר של הקדש. ומצאתי כתוב ללשכה לא לקיץ המזבח קאמר דא\"כ הל\"ל לנדבה אלא לשיירי הלשכה: \n",
+                "<b>מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש וכו' עד ולא מועלין.</b> משנה פ\"ג דמעילה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ערבה הגדילה א\"א זה שיבוש שלא נאמר במשנה וכו'. ואיני יודע למה יאמר שהוא שיבוש למי שיפרש פירוש אחר שלא כפירושו: \n",
+                "<b>אילן של הדיוט הסמוך לשדה הקדש וכו'.</b> ג״ז משנה שם שרשי אילן של הדיוט באים בשל הקדש ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנים ולא מועלין. ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ״ו:) מקשה דמרישא משמע דבתר אילן אזלינן ובסיפא משמע דבתר קרקע אזלינן ומשני כאן בתוך ט״ז אמה כאן חוץ לט״ז אמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קן שבראש האילן של הקדש וכו'.</b> משנה בפ\"ג דמעילה (י\"ג:) קן שבראש אילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין שבאשרה יתיז בקנה ומוקי לה בגמ' אליבא דר\"י ההיא של אשרה יתיז בקנה בדאייתי עצים מעלמא ומקשה א\"ה אמאי של הקדש אין נהנין ואין מועלין אלא בגידולין הבאים לאחר מכאן וקסבר אין מועלין בגידולין ה\"נ מסתברא וכו' א\"ר אבהו א\"ר יוחנן לעולם דאייתי מעלמא ומאי יתיז יתיז אפרוחים ואסיקנא אפרוחים כאן וכאן מותרין ביצים כאן וכאן אסורים אמר רב אשי אם אפרוחים צריכין לאימן כביצים דמו ומשמע דקן דאייתי עצים מעלמא נהנים ממנו ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שאין נהנים בו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> המקדיש את היער וכו' עד ולא בנביה.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והוא הגוף הקשה א\"א אינו כן אלא העלה הנובל וכו'. ואין משם ראייה דהכא גריס רבינו נבייה בבי\"ת. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב וז\"ל רבינו כתב במשנה שיש גורסין נוייה שזו החתירה הקשה דומה לנוייה שהיא בפני עצמה בתוך הפרי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את עבדו וכו'.</b> בפירקא קמא דסנהדרין (דף ט״ו) ובפרק השולח (גיטין דף ל״ט) פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע פירות הקדש וכו'.</b> פ\"ט דתרומות גדולי הקדש ומע\"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם. ופירש ר\"ש כגון שזרע סאה והוסיף כמה סאין א\"צ לפדות אלא סאה אחת, ובתוספתא דתרומות פ\"ח גידולי הקדש אין חייבין עליהם קרן וחומש [על מקום אחר] אלא לפי חשבון וחייבים בחלה הידים וטבול יום אין פוסלין בהם כדרך שפוסלין בחולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמרים של הקדש וכו'.</b> ברייתא בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש והנהנה לא מעל.</b> כן פירש\"י דחומרא היא מדרבנן ומיהו אם נתן ג' ומצא ד' יין גמור הוא. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהא דאין מועלין בלא מצא ד' וסתמו הכי הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בקדשי בדק הבית וכו'</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש תרנגולת למזבח וכו'.</b> משנה וגמרא פ\"ג דמעילה (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתנות כהונה שבלו וכו'.</b> בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי עכו\"ם אם לבדק הבית הקדישו מועלין בהם.</b> בפ' ב\"ש (זבחים מ\"ה) ובריש תמורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם קדשי מזבח הן וכו'.</b> שם פלוגתא דר\"ש ור' יוסי ופסק כר\"ש ואיני יודע למה ואפשר שטעמו משום דבסוף פרק קמא דערכין (דף ה':) מייתי ברייתא סתמא כר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קול ומראה וריח וכו'.</b> פ' כל שעה (פסחים דף כ״ו.) ובפ״ק דכריתות (דף ו'.) ופירשו שם דקודם שתעלה תמרתו מועל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש דברים שהאדם נהנה בהם ולא יפגמו וכו' עד בדבר עצמו.</b> משנה בפ\"ה דמעילה (דף י\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי קדשים התמימים וכו'. x</b> שם במשנה (דף י\"ח.) תלש מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום כשהיא מתה כיון שנהנה מעל ובגמרא (דף י\"ט:) מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב אמר רב פפא בבעלת מום עסקינן. ופירש\"י מכדי בחטאת בהמה תמימה מיירי מתני' וכו' עד הילכך לא תני בה עד שיפגום: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד קדשי קדשים התמימים א\"א זה אמרו מעצמו ואין לו סמך וכו'. ואני שמעתי ולא אבין שהרי דברי רבינו מבוארים בגמ' שכתבתי בסמוך והיאך כתב עליו שמעצמו אמרו ואפשר שלא היה כתוב כן בנוסחא שלו. ועל מ\"ש שהקרבן התמים וכו' אפשר שיפול בו מום, כתב בעל מ\"ע דהשתא מיהא תמים הוא ואין לנו בהקדשות אלא מקומו ושעתו כדאיתא בתוספתא רפ\"ב דמעילה ובשעה שנהנה פגם ועוד תניא התם ועוד שתהא הנאתו ופגימתו כאחד עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המועל בקדשי וכו'.</b> בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב:) תנן המקדש וכו' בהקדש במזיד קידש בשוגג לא קידש דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשוגג קידש במזיד לא קידש ובגמרא (דף נ״ה) פסק הלכה כרבי יהודה דאמר הקדש בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים בשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר.</b> בפ\"ה דמעילה (דף כ') תנן נטל פרוטה של הקדש ה\"ז לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ופירש\"י הנותן מעל שהוציאה לחולין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נהנה בו ופגמה ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל ואין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי תשמיש בלבד כיצד בקע בקורדום וכו'.</b> שם במשנה (דף י\"ט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולם מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולם מעלו תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולם מעלו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו א\"א בכל זה יצא מכלל משנתנו. ואני אומר שמ\"ש ובודאי בהמה דומיא דכלי שרת אינו הכרע דמדקתני רכב על גבי בהמה משמע דבבהמה טמאה איירי שדרכה ברכיבה ולא בבהמה טהורה שאין דרכה ברכיבה. ועוד דבהמה תמימה בהדיא קתני לה תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש וכו' כולם מעלו ואם כן כי קתני רכב על גבי בהמה ע\"כ בבהמה טמאה היא, ועל פי הדברים האלה אין התוספתא סותרת המשנה דכי קתני מתני' ובא חבירו ורכב בבהמה טמאה מיירי שאינה קדושה אלא קדושת דמים דומיא דבקע בקרדום דקתני בתוספתא וכיון דבהמה דקתני במתני' אינה טהורה שקדושה קדושת הגוף אלא טמאה שאינה קדושה אלא קדושת דמים הוא הדין לכלי שרת דקתני מתני' בכלי תשמיש איירי שאינם קדושים אלא קדושת דמים ויש בהם מועל אחר מועל ובזה באו מוסכמים המשנה והתוספתא. אך קשה לזה דאמרי' בגמ' מני מתני' ר' נחמיה היא וכו' עד לא כ\"ש ופירש רש\"י אם אחרים מביאין לקדושתן כלומר כיון דכלי שרת חמירי וכו' משמע בהדיא דכלי שרת דתנן במתני' בכלי שרת ממש הוא. לכן נראה שרבינו מפרש דכלי שרת דמתני' כלי שרת ממש הם וכבר הזכירה רבינו בסמוך לקמן ואף על פי שכתבו בלשון יראה לי היינו לענין שאם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו אבל לענין שיש בו מועל אחר מועל מדינא הוא מאחר שהיא קדושה קדושת הגוף וכלי תשמיש שכתב כאן היינו כגון קרדום וכיוצא בו שאינם קדושים אלא קדושת דמים וכדאיתא בתוספתא והוא נלמד ממתני' דקתני על גבי בהמה ומיירי בבהמה טמאה שאינה קדושה אלא קדושת דמים וכדפרישית ומינה נילף לכלי תשמיש שאינם קדושים אלא קדושת דמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נטל הקורדום ונתנו לחבירו וכו' נטל הכוס ונתנו לחבירו וכו' נתן החמור לחבירו מתנה וכו'.</b> בתוספתא דמעילה פרק שני והוא נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המשאיל קרדום של הקדש וכו'.</b> בפרק השואל (דף צ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת קדשי מזבח וכו'.</b> משנה בפ\"ה דמעילה (דף י\"ט) תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולם מעלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו: כתב</b> הראב\"ד דבר זה לא נמצא לו יסוד וכו'. והנה הראב\"ד עצמו מצא לו יסוד מהתוספתא. ומ\"ש אבל ק\"ל מ\"ש עולה, מדברי רבינו נראה דלאו דוקא עולה אלא ה\"ה לכל קדשי מזבח וחדא מקדשי מזבח נקט. אבל עדיין קשה דלא ה\"ל למינקט אלא קל שבכולן ומינה נילף לחמורים ואמאי נקט עולה שהיא חמורה שבכולן. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא משום דפתח בה קרא בתחלת הקרבנות. ודע שיש נוסחא בספרי רבינו שגורס בהמת קדשי קדשים והיא גירסא נכונה דאילו קדשים קלים אין מועלין בהם עד שיזרק הדם כדתנן בפ\"ק דמעילה (דף ו'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום וכו'.</b> בספ\"ה דמעילה (דף כ') פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים שהנוטל אבן וכו'.</b> בפרק ה' דמעילה שם תנן נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ובגמרא ומאי שנא הוא ומאי שנא חבירו אמר שמואל בגזבר המסורות לו עסקינן, ומשמע לרבינו דכי פריך מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו היינו לומר דכשם שהוא מעל היה ראוי לומר חבירו מעל גם כן ואוקמוה בגזבר המסורות לו הא בשאר כל אדם שניהם מעלו. ויש סיוע לפירוש רבינו ממה ששנינו בתוספתא פרק חמישי דמעילה וכתבה רבינו בסמוך המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל. והוקשה לרבינו דכיון דקיימא לן אין מועל אחר מועל בדבר שקדוש קדושת דמים היאך מעלו שניהם ולכך העמידה במועל בזדון, וק\"ל אם כן אמאי דחיק גמרא לאוקמיה בגזבר לישני דהכא במאי עסקינן בשוגג דאין בו מועל אחר מועל. ואפשר שטעמו של רבינו משום דהא לא איצטריכא לתנא לאשמועינן הכא דהא אשמעינן לעיל בההוא פירקא. ובענין מה שהעמידה בגזבר המסורות לו מפרש רבינו דקאי למקבל האבן או קורה לפי שלא נהנה בנתינה זו שנתן לו שתחת ידו היתה קודם שיתננה לו. אבל רש\"י פירש מאי שנא דכי נטלה הוא לא מעל ומאי שנא דכי נתנה לחבירו מעל בגזבר המסורות אותו אבן או קורה עסיקינן דכי נטלו הוא עדיין ברשותו הם וברשות הקדש נינהו כמתחלה אבל כי נתנו לחבירו הרי שיצאו מרשות הקדש לחול עכ\"ל. והראב\"ד כתב ונתנה לחבירו שניהם מעלו א\"א אף בזה עזב כל הדרך הסלולה וכו'. טעמו מפני שהוא מפרש דכי פריך מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו היינו לומר שכיון שנטלה הוא מעל אף על פי שלא נתנה לחבירו כמ\"ש לקמן בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו וכו' עד בכל עת שירצה.</b> משנה בפרק ה' דמעילה (דף כ'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד נטל אבן או קורה א\"א זו היא שהעמידו בגמרא בגזבר וכו'. וכבר נתבאר זה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות וכו' עד ואם מישראל לא מעל.</b> בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ״ח). ויש לתמוה דהתם אליבא דר״ל דאמר משיכה קונה מן התורה קיימינן ואנן קיימא לן כר״י דאמר דבר תורה מעות קונות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המוציא מעות הקדש בצרכיו וכו' לפיכך המביא מנחות ונסכים וכו'.</b> תוספתא פירקא קמא דמעילה וכחכמים ובגמרא פרק הנהנה (דף י\"ט) פלוגתא דר\"ש ור\"י והלכה כר\"י דאמר הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרמו התרומה וכו'.</b> בפרק ב' דשקלים תנן x השוקל שקלו מן ההקדש אם נתרמה תרומה ואחר כך קרבה הבהמה מעל. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאינו מועל עד שיקנו בהמה ויזרוק דמה.</b> הוא ע\"פ מה שנתבאר לעיל בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש שקלו וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דמעילה. וכתב הראב\"ד בין הוא בין חבירו מעל א\"א זה מן הטעות הראשון עכ\"ל. כלומר דאזדא רבינו לטעמיה שפירש במאי דפריך בגמ' מ\"ש הוא ומאי שנא חבירו דהיינו לומר דהל\"ל שניהם מעלו. ויש לתמוה על הראב\"ד שמאחר שדברי הרמב\"ם פה הם דברי התוספתא לא הל\"ל שהם טעות אדרבה ה\"ל ללמוד מתוספתא זו שפירוש רבינו בההיא פירכא אמת: \n",
+                "<b>נתנו לחבירו לשוקלו וכו'.</b> משנה בפ\"ב דשקלים שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולעולם אין מועלין בשיירי הלשכה.</b> בירושלמי פ\"ב דשקלים ובגמרא פ\"ב דקידושין (דף נ\"ד) פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר והלכה כרבי יהודה דאמר הכי. \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין וכו' עד ואם לא עשו שליחותו בעה\"ב פטור.</b> משנה בפ\"ב דמעילה (דף כ'): \n",
+                "<b>אמר לשלוחו תן לאורחים חתיכה חתיכה של בשר וכו'.</b> שם במשנה אמר תן להם חתיכה חתיכה והוא אמר להם טלו שתים שתים והם נטלו ג' ג' כולם מעלו ובגמ' ש״מ מוסיף על שליחותו הוי שליח אמר רב ששת דאמר שליח טלו אחת מדעתו ואחת מדעתי. פירוש ש״מ מוסיף על שליחותו הוי שליח ותפשוט הא דאיבעיא לן בפ' אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ח:) האי מאן דאמר לשלוחיה זיל זבין לי ליתכא דארעא ואזל זבין ליה כורא שהוא פי שנים מי אמרינן מוסיף על דבריו של משלח הוי וליתכא מיהא קנה או דילמא מעביר על דבריו וליתכא נמי לא קנה. ורבינו פסק בפ״א משלוחין דמוסיף על שליחותו הוי וטעמו משום דבפ' אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ט) אמרינן א״ד הא לא תיבעי לך וכו' דודאי מוסיף על דבריו הוי ומשמע דכי אמר ש״מ מוסיף על שליחותו הוי שליח מדקתני דבעה״ב נמי מעל דייק דאת״ל מעביר על דבריו הוי לא מעל בעה״ב ושני רב ששת דמהא לא תפשוט דאפי' את״ל דמוסיף על שליחותו לא הוי שליח שאני הכא דא״ל טלו אחת מדעתו ואחת מדעתי דכיון דא״ל בהדיא אחת מדעתו הרי נעשה שליחותו של בעה״ב בפירוש ומש״ה מעל אבל אם היה אומר סתם טלו שתים אפשר דהו״ל מעביר על דבריו של בעה״ב ולא מעל בעה״ב והכי אמרינן בהדיא בגמ' בפ' אלמנה נזונית. והשתא כיון שרבינו פסק דמוסיף על דבריו הוי כשפסק דבעה״ב חייב בכל גוונא שפיר. אבל מה שפסק ברישא שהשליח פטור קשה דהא אפי' אי הוי מוסיף מעל על מה שהוסיף. וכתב הר״י קורקוס ז״ל שאפשר לומר שדעת רבינו דאוקמתא דרב ששת לאו לדחויי דלא תילף דמוסיף הוי אמר כן אלא כי היכי דלא תיקשי כיון שזה לא עקר השליחות למה מעל דהא תנן עשה שליחותו בעה״ב מעל ולא השליח ומשמע ליה אפילו הוסיף על מה שצוה דלאו דוקא צוה כן אלא שלא יפחות לזה העמידה בשאמר טלו אחד מדעתי וכיון שכן ראוי שימעול גם השליח ובגמ' קבע אותה למידחי דלא תיפשוט דמוסיף הוי כיון דבהכי מיירי מעתה לא דמיא מתני' לבעיין עכ״ל. והאריך עוד בדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד וכו': כתב</b> הראב\"ד אבל אם היו בשר עולה א\"א תוספתא היא במעילה וכו'. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה.</b> בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ״ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש שלא יתערב בה איסור אחר.</b> כבר נתבאר שהוא תוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן פרוטת הקדש לשלוחו וכו' עד השליח מעל.</b> משנה בפרק בתרא דמעילה (דף כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לו שתי פרוטות וכו'.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השולח פרוטה ביד שלוחו וכו' עד שהרי הוא שוגג.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש הודיעו לחנוני וכו' שלשתן פטורין.</b> נלמד ממה שקדם דמזיד פטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונתפס המקח להקדש:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכיצד יעשה כדי להציל החנווני מן החטא וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן פרוטה שנתערבה בכל הכיס וכו' עד לא מעל עד שיוציא את כל הכיס.</b> ג\"ז משנה שם ופסק כחכמים. והטעם שאין מעילה מן הספק לדעת חכמים הילכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי. ואם תאמר וליבטיל ברובא יש לומר דדבר שיש לו מתירין הוא א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר כיס מכיסי הקדש וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דמעילה וצ\"ע שזה סותר מ\"ש בפט\"ז ממעשה הקרבנות באומר x שור משוורי הקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המועל בפחות משוה פרוטה וכו'.</b> ברייתא פרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ה:) ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיד מעות אצל בעה״ב ונשתמש בהם וכו' עד וכאילו השתמש ברשות.</b> משנה בפרק ב' דמעילה (דף כ״א) ומיפרשא בגמרא פרק המפקיד (בבא מציעא דף מ״ג). וחנווני פלוגתא דר״מ ור״י וידוע דהלכה כר״י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו הפקידן אצל שולחני או חנווני וכו' שניהם פטורים וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל בפרק המפקיד תניא המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורים לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר מותרים ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. ויש לתמוה על רבינו שכתב שניהם פטורים הפך ברייתא זו וליכא מאן דפליג עלה ותירץ שרבינו דחה ברייתא זו מהדין שכתב בפ\"ו שאם קנה חפץ ונתן מעות הקדש ולא משך לא מעל והא התם עדיף ממפקיד ומותר הוא להוציאם ואעפ\"כ לא מעל עד שימשוך כי אז נהנה בהם או בדבר שאין צריך משיכה וכ\"ש בזה שכיון שאין אנו מחייבין אותו עד שיוציא והוציא דוקא לר\"נ דהלכתא כותיה שאינו חייב באונסין א\"כ אתה בא לחייבו מטעם שליח לא מטעם נתינתו לו בידו וכיון שחידוש הוא שחידשה תורה במעילה אין לך בו אלא חידושו ולכך דוקא בשעשאו שליח בפירוש וא\"ל להוציאן אבל שיעשה שליח מאלו לחייבו אין לנו. ומעתה סובר רבינו דמתני' דנתנה לבלן מעל דמוכח דוקא בלן אבל דבר הצריך משיכה לא מעל דהיתר תשמיש לא מייתי לידי מעילה וכן ההיא דנתנה לספר לא מעל כולהו פליגי על אותה ברייתא וסברי שאין מעילה אלא א\"כ א\"ל בפירוש עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שהכניסה מעות של הקדש לבעלה וכו'.</b> בעיא דאיפשיטא בפרק השואל (דף צ\"ו ע\"ב): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפועלים שהם עושים בהקדש וכו' הדש כרשיני הקדש הרי זה חוסם את הפרה וכו'.</b> משנה וגמרא בפרק ג' דמעילה (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מחללין את ההקדש על המלאכה וכו'.</b> הכי משמע במשנה פ\"ד דשקלים ומפורש בתוספתא פ\"ק דמעילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשבונים במקדש וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשפוסקים עם האומנין וכו'.</b> בפי״ז דכלים ומייתי לה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ח) ובפ' על אלו מומין (בכורות דף מ') ובגמרא אמרו חד לכספא ודהבא, ויש לתמוה על רבינו שהשמיטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנאי ב\"ד שיהו הכהנים נאותים במלח ובעצים וכו'.</b> בשקלים פ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לא יתנו מלח המקדש בחולין שלהם.</b> בפ' ג' דמנחות (דף כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מלח שע\"ג האבר מועלים בו שע\"ג הכבש ושעל ראש המזבח אין מועלין בו.</b> תוספתא פ\"ו דמנחות ואיתא בגמרא פ' הקומץ רבה שם. ופירש\"י שע\"ג הכבש שנופל שם כשמולחין את הקומץ אין מועלין בו דשוב אינו ראוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה וכו'.</b> דברי רבינו ודרכיו אמונה והם ראוים אליו: \n",
+                "<b>סליקו הלכות מעילה בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8dff57bd6938242e39e302f48bd17a360d90784a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Avodah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,411 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Trespass",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Trespass",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תשלום הקרן והבאת האשם וכו'.</b> ברייתא ס״פ הגוזל עצים (בבא קמא דף קי״א) מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא ת״ל באיל האשם ונסלח לו וגו' יכול כשם שאיל ואשם מעכבים כך חומש מעכב ת״ל באיל האשם ונסלח איל ואשם מעכבים ואין חומש מעכב. ופירש״י מעילתו קרן דהקדש שמעל בו. באיל האשם ונסלח משמע אין סליחה אלא בשניהם. איל כמשמעו. האשם קרן כדיליף לקמיה עכ״ל. כלומר דאמרינן לקמן בסמוך ויליף הקדש מהדיוט מה אשם דהתם קרן אף אשם דהכא קרן. ופירש״י אשם דכתיב בגזל הגר קרן הוא כדאמרינן לעיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא.</b> כלומר שאם הביא מעילתו ואח\"כ הביא אשמו לא יצא שצריך שתחלה יביא אשמו ואחר כך יביא מעילתו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד שלא הביא אשמו לא יצא א\"א אינו משוה עם הגמ' של פ' הגוזל רבה עכ\"ל. טעמו לומר דהתם תניא מנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שלא יצא ת\"ל באיל האשם האשם בשכבר ופירש\"י באיל האשם משמע באיל שהוא בא חובה לאשם שהוא קרן אלמא קרן ברישא מייתא. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל נראה שדברי רבינו והברייתא הכל יוצא לדרך אחד ורבינו קרא אשמו את הקרן כלישנא דסליק מיניה שאמר איל ואשם וגם כלישנא דקרא דמיניה יליף דהיינו באיל האשם האשם בשכבר כלומר שהביאו כבר קודם האיל וכיון דלישנא דקרא הכי להודיע שמשם כתב כן רבינו, ומעילתו שבדברי רבינו היינו אשם מעילתו דשייך נמי שפיר לישנא דמעילתו. ונראה עוד דברייתא נקט הכי מפני שעדיין לא אמרה דרשא דאשם הוי קרן דבתר האי דרשא מיתניא ההיא אבל רבינו שהקדים כבר והודיע דאשם דקרא היינו קרן נקט לישנא דקרא ומעתה מעילתו ודאי דהיינו קרבן מעילתו ונמצא רבינו משוה עם הגמרא והיא היא עכ\"ל: \n",
+                "<b>נסתפק לו אם מעל וכו'.</b> במשנה פרק דם שחיטה (כריתות דף כ״ב) פלוגתא דר״ע ורבנן ופסק כרבנן: \n",
+                "<b>והחומש הרי הוא כתחלת ההקדש וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד): \n",
+                "<b>וכבר ביארנו כמה פעמים.</b> בהלכות מעשר ובהלכות תרומות ובהלכות ערכין: \n",
+                "<b>שהחומש אחד מארבעה בקרן וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) אסיקנא הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש דברים שאין חייבים עליהם מעילה וכו'.</b> בפ\"ג דמעילה שנינו שיש דברים שאין נהנין מהם ולא מועלים. ופירש\"י בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ח) בד\"ה לא נהנין מדרבנן ובריש מעילה (דף ב') אמרינן שדברים שאין מועלין בהם אלא מדרבנן אין משלמין חומש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קדשי מזבח וכו'.</b> בפרק ג' דבכורות (דף כ\"ה) ואמרינן התם דקדשי בדק הבית אינם אסורים בגיזה ועבודה אלא מדרבנן וכתבו רבינו לקמן בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והגוזז את השור או העובד בצאן לוקה מן התורה.</b> שם מנין ליתן את של זה בזה וכו' ת\"ל לא תעבוד ולא תגוז. ופירש\"י וי\"ו מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ותולש אינו כגוזז.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק קדשים וכו'.</b> הרי הם אסורים בגיזה ועבודה וכו'. בפ\"ב דבכורות (דף י\"ח:) ואיתיה בפ\"ק דמציעא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית וכו' אינה מותרת בגיזה ועבודה וכו' עד ואינם יוצאים לחולין להגזז ולהעבד לעולם.</b> משנה פרק שני דבכורות (דף י\"ד) ופרק הזרוע (חולין דף ק\"ל): \n",
+                "<b>ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין.</b> בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ״ב) אמר ר' הושעיא המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה. ופירש״י המרביע שור פסולי המוקדשין שנפדה אפילו על מינו לוקה שהרי גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופים דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו עכ״ל. ואיני יודע למה לא כתב רבינו שלוקה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאסור להרביע בבכור:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לתלוש השיער לכתחלה וכו'.</b> בפרק ג' דבכורות (דף כ\"ה כ\"ו). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואותו השיער שתלש או שנשר וכו' הרי זה אסור בהנאה אפילו לאחר שישחטו מפני מומן וכו'.</b> שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים ואליבא דר\"י דאמר בגמרא אמר ר\"נ הלכה כר\"י הואיל ותנן בבחירתא כוותיה וכו' אמר ר\"נ בר יצחק מתני' נמי דיקא וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל צמר הנושר מהחטאת והאשם מותר וכו'.</b> שם בגמ'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתלש מן העולה הרי זה ספק.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n",
+                "<b>וכל שיתלש מכל הקדשים וכו' חוץ מן הבכור וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל שיש ללמוד כן מדקתני בברייתא בכור בעל מום משמע וכן מדנקט דוקא בכור מהטעם שנתבאר בבעיא עולה תמימה משמע דבבעלת מום ליכא ספיקא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט הבכור וכו'.</b> משנה בפרק ג' דבכורות (דף כ\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי בדק הבית וכו'.</b> מימרא דר״א שם (דף כ״ה) והעמידו אותה מדרבנן. ונתבאר גם בפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש עובר למזבח וכו' והרי היא מותרת בגיזה וכו'.</b> פרק קמא דתמורה (דף י\"ב): \n",
+                "<b>הקדיש אבר אחד מן הבהמה וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קדשים קלים אין מועלים בהם וכו'.</b> משנה בפרק קמא דמעילה (דף ו'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין מועלין בדבר הנאכל.</b> נתבאר בפרק שקודם זה. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו העלה אימורים שלהם למזבח קודם זריקה אין מועלין בהם עד שיזרוק הדם.</b> פרק המזבח מקדש (זבחים דף פ״ה:): \n",
+                "<b>הוציא אימוריהם לחוץ וכו'.</b> משנה בפירקא קמא דמעילה אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ר\"א אומר אין מועלין בהם וכו' רבי עקיבא אומר מועלין בהם ואמרינן בגמ' דר\"ע סבר אפי' זריקה שלא כתקנה מייתי לידי מעילה וידוע דהלכה כר\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהזריקה מועלת ליוצא בין להקל בין להחמיר</b> היינו לומר דאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים כשיזרק הדם מועלים בהם ובשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים כשיזרק הדם אין מועלין בו וכדתנן בפ\"ק דמעילה אליבא דר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קדשי קדשים מועלים בהם וכו' עד מועלים בו והוא בבית הדשן.</b> משנה בפרק ב' דמעילה (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן פרה אדומה וכו'.</b> בפ״ד דפרה שנינו לעולם מועלים בה וכו' עד שתעשה אפר. ובפ״ז דשקלים שנינו שהתקינו בית דין שלא יהו מועלים באפר פרה. וקאמר עלה בבבלי ובירושלמי בדין הוא שימעלו בה והם גזרו שלא ימעלו בה והתני' חטאת מלמד שמועלין בה בה מועלין ואין מועלין באפרה ובגמ' דידן פ' התכלת (מנחות דף נ״א נ״ב) מקשה על מאי דתנן שהוא תנאי ב״ד שלא יהו מועלים באפרה דאורייתא היא דתניא חטאת מלמד שמועלין בה היא בה מועלין באפרה אין מועלין אמר רב אשי שתי תקנות הוו דאורייתא בה מועלין באפרה אין מועלין כיון דחזו דקא מזלזלי בה וקא עבדי מינה למכתן גזרו בה מעילה כיון דחזו דפרשי מספק הזאות אוקמוה אדאורייתא ולפי זה הא דתנן שהוא תנאי ב״ד קאי אמאי דאוקמוה אדאורייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אע\"פ שהיא כקדשי בדק הבית,</b> קשה דמאי אע\"פ אטו קדשי בדק הבית מי לא מעלי בהו. ואפשר דה\"ק אע\"פ שאינה קדשי מזבח וגם אינה קדשי בדק הבית אלא דומה לקדשי בדק הבית וכיון שאינה קדשים ממש לא היה מן הדין שימעלו בה אלא דקרייה רחמנא חטאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאת בהמה ואשם וכו' עד הוזה דמה אין בה מעילה.</b> משנה פ\"ב דמעילה (דף ט'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ד) עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה ואסיקנא דמ\"מ אסורים בהנאה משום דנקברים הם כדאמרינן בפ\"ק דיומא נבלעים במקומן וכל הנקברים אפרן אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנחות מועלין בהן משהוקדשו וכו' עד הותרו השירים באכילה ואין בהם מעילה.</b> משנה בפרק ב' דמעילה (דף י'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נפסלו השירים או חסרו וכו'.</b> סוף פירקא קמא דמנחות בעיא דלא איפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לחם הפנים מועלים בו משהוקדשו וכו' עד נזרק דם הכבשים הותרו באכילה.</b> משנה בפרק ב' דמעילה (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנסכים מועלים בהם וכו'.</b> משנה בפרק שלישי דמעילה (דף י\"א). \n",
+                "<b>ומה שכתב מים שמנסכים בחג הסוכות וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב מועלין בכולן.</b> שם אהא דתנן נתנן בצלוחית מועלין בהם אמר ר\"ל אין מועלין אלא בג' לוגין ור' יוחנן אמר מועלין בכולן וידוע דהלכה כר\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוג שמן של מצורע מועלין בו משהוקדש בכלי וכו' עד הותרו השירים באכילה.</b> ברייתא בפרק בית שמאי (זבחים מ\"ה) וכתנא קמא דרבי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בו.</b> משנה בפ\"ג דמעילה (דף י\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין לפני כפרה בין לאחר כפרה.</b> שם בגמרא: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב״ד אותה מעילה אינה אלא מדרבנן והכי איתא ביומא עכ״ל. הוא בפ' הוציאו לו (יומא דף נ״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש יצא לנחל קדרון מועלין בו.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל המקיז דם לבהמת קדשים הרי הוא אסור בהנאה ומועלין בו.</b> מימרא שם (דף י״ב) ואיתא בפרק אין עומדין (ברכות דף ל״א) והכריח שם הר״ר יונה דמועלין בו מן התורה. וכתב הרא״ש דאפילו בדם קדשים קלים דאע״ג דליכא בהו מעילה איכא בהו איסורא דאורייתא x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העצמות והגידים והקרניים והטלפיים וכו' עד מועלים בהם לעולם.</b> בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ״ו) אהא דתנן העצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו לא יעלו אמרינן בגמרא אמר רבה וכו' לא שנו אלא שפירשו לאחר זריקה אבל פירשו קודם זריקה אתיא זריקה ושריתינהו וכו' מתיב וכו' עצמות קדשים לפני זריקה מועלין בהן לאחר זריקה אין מועלים בהן ושל עולה מועלים בהן לעולם אימא ושל עולה פירשו לפני זריקה אין מועלין בהן לאחר זריקה מועלים בהן לעולם ופליגא דר״א דאמר ר״א פירשו לפני זריקה מועלים בהם לאחר זריקה לא נהנים ולא מועלים ופירש״י לא שנו דקאמר פירשו ירדו ומיהו איתנהו בכלל קדשים אלא שפירשו לאחר זריקה דכיון דבשעת זריקה מחוברים הוו קובעתן זריקה למזבח וכי פירשו ה״ל קדשים פסולים אבל פירשו לפני זריקה דכיון דבשעת זריקה לאו בני מזבח היו אתיא זריקה ושריתינהו להדיוט וכו'. עצמות קדשים הנאכלים כגון חטאת ואשם מועלים בהם דאין כאן שעת היתר לכהנים. ופליגא דר״א אדרבה. פירשו לפני זריקה מועלים בהם לעולם דכיון דפירשו ואינהו לאו בני הקטרה נינהו לא אהני להו זריקה ובאיסורייהו קיימו עכ״ל. ובאמת כי סוגיא זו יש בה כמה תימה כמו שיראה המעיין. ומכ״מ רבינו נראה שפסק כר״א דאתי כרישא דברייתא דרב אדא בר אהבה ובעולה פסק כברייתא דרב אדא בר אהבה. וי״ל גבי קדשי קדשים דקאמר לפני זריקה מועלין בהם מה פירושו א״ת דמועלין בהם לעולם ואמאי לא שריא להו זריקה כי היכי דשריא בעולה וא״ת דמועלין בהם דקאמר אינו אלא עד שעת זריקה מדלא נקט בהו אין מועלין בהם לאחר זריקה כדנקט בעולה ונקט בהו מועלים משמע דלעולם מועלים בהם וא״כ תיקשי מה שהקשיתי מ״ש מעולה. ונ״ל דקושטא דמלתא דמועלין בהם דנקט בקדשי קדשים אינו אלא עד שעת זריקה כמו בעולה ודייק למינקט בהו מועלים בהם לומר שאע״פ שהם מקדשים הנאכלים מועלים בהם עד שעת זריקה. ובעולה נקט אין מועלים בהם לומר שאע״פ שהם מעולה שכולה כליל אין מועלין בהם לאחר זריקה: \n",
+                "<b>עצמות העולה שפקעו מעל גבי המזבח וכו'.</b> בפרק הנזכר בדף הנזכר במשנה איברים שפקעו מע\"ג המזבח קודם חצות יחזיר ומועלים בהם לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהם. ובגמ' (דף פ\"ו) אתמר פירשו קודם חצות והחזירן אחר חצות רבה אמר חצות שני עוכלתן רב חסדא אמר עמוד השחר עוכלתן וכו' פירשו קודם חצות והחזירן לאחר עמוד השחר רבה אמר חצות שני עוכלתן רב חסדא אמר אין בהם עיכול לעולם מתקיף לה רב יוסף ומאן לימא לן דחצות בראש המזבח משויא להו עיכול דילמא כל היכא דמשכחת להו משויא להו עיכול שלחו להו מתם הלכתא כרב יוסף אתמר נמי אמר רבי חייא בר אבא פירשו קודם חצות והחזירן לאחר חצות לא נהנים ולא מועלים וכו' יוצאים מידי מעילה א\"ל רב פפא לאביי וכי מאחר דשלחו מתם הלכתא כרב יוסף ואמר רבי חייא בר אבא וכן תני בר קפרא רבה ורב חסדא במאי פליגי א\"ל בשמניח ע\"כ בגמרא. וקשה בעיני ליישב דברי רבינו על פי הדברים האלה כמו שהוא מבואר לכל מעיין. ומה שנ\"ל לומר על צד הדחק הוא שפסק כרב יוסף דאמרינן בגמרא דהלכתא כוותיה וכיון דרב יוסף סבר דחצות כל היכא דמשכחת להו משויא להו עיכול באיברים שפקעו יליף מינה רבינו לעצמות שפקעו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גחלת שפקעה מעל המזבח וכו'.</b> תוספתא פרק קמא דמעילה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל גחלת של קדשי בדק הבית מועלין בה ושלהבת לא נהנין ולא מועלין.</b> משנה בסוף מסכת יו\"ט (דף ל\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דשן מזבח החיצון וכו'.</b> בפ״ב דמעילה (דף ט') אתמר הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח רב אמר אין מועלין בו ור״י אמר מועלין בו לפני תרומת הדשן כ״ע לא פליגי דמועלין בו כי פליגי לאחר תרומת הדשן וידוע דהלכה כר״י. ובפ' ב״ש (זבחים דף מ״ה) וברפ״ג דמעילה (דף מ״ו) קאמר סתם גמ' דתרומת הדשן אע״פ שנעשית מצותו מועלים בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה לא נהנים ולא מועלים.</b> משנה במעילה פרק שלישי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל בהמת קדשי קדשים שהיא בעלת מום וכו'</b> הכי משמע בפ\"ג דמעילה (דף י\"ב). וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל איכא למידק שכתב רבינו בפ\"א שכל שקדם מום קבוע להקדשו אין אסור בגיזה ועבודה אלא מדבריהם ואמאי הא אסור מן התורה למעול בו, וי\"ל דמיירי בשאינו נהנה מאותה גיזה ואותה עבודה א\"נ שאין בה שוה פרוטה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל תורים שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם וכו'.</b> משנה פ\"ג דמעילה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קדשי מזבח שמתו וכו'.</b> מימרא דר\"י בפ\"ג דמעילה (י\"ב) ובריש מעילה שם. ואיכא למידק אמאי נקט רבינו קדשי מזבח הא ר\"י קדשים סתם נקט. וי\"ל דלרבותא נקט קדשי מזבח וכ\"ש קדשי בדק הבית ועוד משום דבהאי פירקא עסיק בדיני קדשי מזבח מש\"ה פתח בהו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהם הקרבנות מועלים בהם מד\"ס בד\"א בשלא היה להן שעת היתר לאכילת כהנים וכו' כיצד קדשי קדשים שנפסלו קודם שיגיע הדם למזבח כהלכתן כגון ששחטן בדרום אע\"פ שקיבל בצפון וכו' עד שהרי לא היה להם שעת היתר.</b> משנה בריש מעילה קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלים בהם שחטן בדרום וקיבל דמן בצפון בצפון וקיבל דמן בדרום שחט ביום וזרק בלילה שחט בלילה וזרק ביום או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן מועלים בהם כלל אמר ר' יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים אין מועלים בה וכל שלא היה לה שעת היתר לכהנים מועלים בה אי זו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאת ושיצאת ואי זו היא שלא היה לה שעת היתר לכהנים שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקיבלו פסולים וזרקו את דמה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שזרקוהו פסולים אע\"פ שקיבלוהו כשרים.</b> שם נחלקו חזקיה ור\"י אי סגי בנראה לזריקה דהיתר זריקה שנינו או בעי שעת היתר אכילה דחזקיה סבר היתר זריקה סגי הילכך כל שנתקבל הדם שלא בהכשר סגי להוציא מידי מעילה ור\"י סבר דלא אלא שיזרק בהכשר ויותר באכילה ופסק רבינו כר\"י מפני ששם הביאו כמה ראיות לדבריו ואע\"ג דשנינהו חזקיה שינויי דחיקי נינהו ועוד דסוגיא דפי\"ב דמנחות כר\"י רהטא. ובגמ' אתמר עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו אליבא דר' יהודה לא תיבעי לך דכ\"ע לא פליגי דאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר\"ש וכו' תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם בשלמא לרב יוסף ניחא אלא לרבה קשיא מאי מועלים בהם מדרבנן ואע\"ג דהא דאוקימנא מתני' דקתני מועלין בהם מדרבנן אליבא דרבה הוא משמע דלרב יוסף מועלין בהם מדאורייתא ובמסקנא בגמרא אסיקנא לרבה בתיובתא והוי משמע לכאורה דכיון דהלכה כרב יוסף ולדידיה מועלין דקתני מתני' הוי דאורייתא הכי נקטינן כי דייקינן בה נקטינן דמועלים בהם דקתני מתני' היינו מדרבנן משום דהא דאוקימנא מתני' דמועלין בהם היינו מדרבנן לרבה אבל לרב יוסף הוי מדאורייתא היינו אליבא דר\"ש אבל לר' יהודה הא אמרינן דכ\"ע לא פליגי דאם עלו ירדו וא\"כ אין מועלין בהם מדאורייתא וכיון דקי\"ל הלכה כר' יהודה לגבי ר\"ש כל שלא היה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה אלא מד\"ס. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שיצא הבשר והדם כולו.</b> נ\"ל שט\"ס יש כאן וצריך להגיה או שיצא הדם והבשר כולו דגרסינן בפ\"ק דמעילה (דף ו' וז') אמר ר' יוחנן כי אמר ר\"ע זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתו אבל יצא כולו לא, ופירש\"י שיצא מקצת הבשר ולא יצא כולו דמיגו דמהניא זריקה למקצת שבפנים מהני נמי לההוא מקצת שיצא אבל יצא כולו לא וכו' דכמו דליתיה לבשר דמי אמר רב פפא לא אמר ר\"ע זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר אבל יצא דם אין זריקה מועלת ליוצא ותניא כוותיה משמע בהדיא דדם אפי' יצא מקצתו אין זריקה מועלת דהא בשר אין זריקה מועלת בו אלא ביצא מקצתו ובההוא גוונא אמר דבדם אין זריקה מועלת. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים וכו' שהרי היה לו שעת היתר לאכילה.</b> כלומר ואח\"כ זרק הדם וכמ\"ש לעיל בסמוך דזריקה מועלת כשיצא מקצת הבשר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> קיבלו הפסולים את הדם וכו' עד ואין זריקת השירים מועלת.</b> בפ\"ק דמעילה (דף ה') ועיקרה פ\"ג דזבחים וכבר נתבאר דין זה פ\"א מה' פסולי המוקדשין: \n",
+                "<b>וכבר ביארנו שאין בקדשים קלים וכו' אבל קדשים קלים שנתפגלו אע״פ שנזרק הדם אין מועלין באימוריהם.</b> מימרא דרב גידל אמר רב בפ״ק דמעילה (דף ג') ואע״ג דאותביה רב פפא לאביי ואישתיק הא אמרינן התם דכי אתא אביי קמיה דרבי אבא שני ליה ואע״ג דבפ' התכלת (מנחות דף מ״ז) פריך מדרב גידל וקאמר ולא איתותב דרב גידל לאו למימרא דאיתותב דרב גידל ואידחי ליה אלא היינו לומר דכיון דאיכא תיובתא עליה דרב גידל אע״ג דשני לה בשינויא דחיקא לאו איהו כדאי למיפרך מיניה. ועוד י״ל דרב פפא הוא דאותביה לדרב גידל בפ״ק דמעילה ואיהו הוא דקאמר בפרק התכלת ולא איתותב דרב גידל משום דלא שמיע ליה שינויא דרבי אבא א״נ שמיע ליה ולא ס״ל אבל אנן דידעינן לשינויא דרבי אבא נקטינן שפיר כרב גידל אמר רב ולא דחינן ליה כיון דאיכא שינויא לתיובתיה ור' אבא ואביי ס״ל כוותיה ועוד דהתם בפ״ק דמעילה מייתי גמ' סייעתא להא דרב גידל. והר״י קורקוס ז״ל כתב שטעם רבינו משום דלא איתותב רב גידל אלא במאי דאמר בזריקת פגול אינה מוציאה אבל במאי דאמר אינה מביאה הלכתא כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן אם יצא הדם וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דמעילה (דף ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל חטאות המתות וכו' אסור ליהנות בהם ואם נהנה לא מעל.</b> משנה פ\"ג מעילה (דף י') ופ\"ד דתמורה (דף כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה וכו'.</b> בסוף פ\"ק דמעילה (דף ז') ופירש\"י אלא ששחט שניהם בבת אחת כגון ששחטום שני כהנים כאחד דכחד גופא דמי דלא קדמה שחיטה של אחת לשל חבירתה אבל בזה אחר זה לא וכו' משום דבשעה ששחט הראשונה מיד נעשית השנייה מותר חטאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל חטאת העוף וכו'.</b> משנה בזבחים פ\"ז (דף ס\"ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מעולת העוף שנמלקה למטה כמליקת חטאת לשם חטאת.</b> שם במשנה פלוגתא דר\"א ור' יהושע ופסק כרבי יהושע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחה שנתפגלה וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו בריש מעילה כמו שנתבאר בר\"פ זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן קומץ שיצא לחוץ או לן וכו' אבל אם נטמא הקומץ והקטירו וכו'.</b> משנה בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ה) נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה יצא והקריבו אין הציץ מרצה: \n",
+                "<b>יצאו השירים וכו'.</b> בתוספתא פ\"ד דמנחות נטמאו השירים והקטיר את הקומץ בשתיקה הכל מודים שאין מועלין בהם. ואיכא למידק שזה סותר מ\"ש בפ\"ב ואם נפסלו השירים או חסרו ואח\"כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה הרי הדבר ספק אם יצאו ידי מעילה וצ\"ע: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"י קורקוס ז\"ל יש לדקדק במ\"ש רבינו יצאו השירים או נטמאו ואח\"כ הקטיר הקומץ אע\"פ שהם אסורים באכילה אין מועלין וכו' ומ\"ש מיצא הבשר שנתבאר בסמוך שמועלין בו והרי בשר ושירים דין אחד להם שאם נטמא או יצא לא יזרק ואם זרק הורצה וכמ\"ש פ\"א מפסולי המוקדשין וכן דין השירים בפי\"א וכיון דגבי שירים חשיב קרב כמצותו כיון שבדיעבד הורצה ה\"ה גם לבשר. לכך נראה דהכא נטמא מקצתו מיירי רבינו שדינו [להקטיר] הקומץ לכתחלה כיון שנשאר במקומו וכמ\"ש גבי בשר וגבי קומץ וכבר נתבאר בראש הפרק כן גבי בשר והוא מ\"ש כאן גבי קומץ וזהו שקראו קרב הקומץ כמצותו כי דינו להקטירו לכתחלה וז\"ש אע\"פ שאסור באכילה דמשמע שזה הוא החידוש ותו לא וסמך על מה שביאר גבי בשר גם על מ\"ש שהרי קרב הקומץ כמצותו וזה אינו אלא בנשתייר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנהנה מקדשי קדשים כולם וכו'.</b> פלוגתא דרב ולוי בפ\"ב דמעילה (דף ט') ופסק כרב דאמר מה שנהנה יפלו לנדבה ותניא כוותיה ואע\"ג דתניא כוותיה דלוי לא עדיפא כולי האי דמשמע דהוא גופיה תני לה דלמדים לפני חכמים היינו לוי כך כתב הר\"י קורקוס ז\"ל. ופירש\"י מה שנהנה כלומר קרן וחומש שחייב לשלם בשביל מה שנהנה יפלו לנדבה לקרבנות צבור. והתוס' פירשו לנדבה לעולות קיץ למזבח. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שנהנה מן העולה כולה או מן הקומץ והלבונה ומנחת כהנים והחביתין יפול מה שנהנה לנדבה.</b> בתוספת' שאכתוב בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש מעל בקרבנות הצבור יפול מה שנהנה ללשכה.</b> שם בברייתא קרבנות צבור לצבור. ופירש רש\"י לנדבת צבור לשופרות, ובסוף תוספתא דמעילה דנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים מקדשים קלים לאחר זריקת דמים מן העולה מן הקומץ ולבונה ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים יפלו ללשכה מקרבנות צבור יפלו לנדבה כך היא נוסחא דידן בתוספתא, וגירסת רבינו בתוספתא היתה מהופכת מנוסחא דידן ויש ראיה לנוסחת רבינו דבגמ' דידן תניא גבי הנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים ומקדשים קלים לאחר זריקת דמים מה שנהנה יפלו לנדבה. ופירוש ללשכה מ\"כ בשם הרא\"ש דהיינו לבדק הבית לשיירי לשכה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נהנה קודם זריקה וכו'.</b> ה\"ז פטור. מימרא דרבא שם (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי המזבח חלבן וביציהן וכו'.</b> משנה בפ\"ג דמעילה (דף י\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך ולד הקדשים וכן ולד המעשר לא יינק מאמו.</b> גם זה משנה שם (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש לאדם להתנדב ולומר וכו'.</b> זהו פירוש רבינו במה ששנינו שם ואחרים מתנדבים כן ורש\"י פירש בע\"א: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד יהיה הקדש לולדות הקדשים א\"א ואם יאמר יהיה הקדש לולדות וכו'. ויש לתרץ שמ\"ש רבינו יהיה הקדש היינו לומר יהא מזומן וכדברי הראב\"ד. ועי\"ל שאפי' יאמר יהיה הקדש כיון שסיים ביה לולדות הואיל ותכף תיבה זו לזו ולכך נתכוין מתחלה דבריו קיימין וכדא\"ר יוסי בתמורה (דף י\"א) גבי האומר עולה היא וולדה שלמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש בהמה ועוף למזבח קדושת דמים וכו'.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפריש מעות לחטאתו וכו'.</b> בריש תוספתא דמעילה. \n",
+                "<b>ומ\"ש הפריש לשלמיו אין מועלין בהם.</b> משנה במעילה פרק ג' (דף י\"א) המפריש מעות לנזירותו לא נהנים ולא מועלים מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש אבר אחד לדמיו למזבח הרי זה ספק וכו'.</b> בפ\"ק דתמורה (דף י\"א) בעיא דלא איפשיטא. ודע דבספרי רבינו כתוב לפיכך תקבר וט\"ס הוא וצריך להגיה לפיכך תקרב וכך מצאתי בספר ישן וכך הם דברי רבינו בהל' ערכין פ\"ה ושם ובפט\"ו ממעשה הקרבנות ביאר היאך תקרב. ומה שיש לדקדק בדין זה כתבתי שם. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ואם נפדה אין מועלין בפדיונו</b> כתב הראב\"ד א\"א למה אין מועלין בפדיונו וכו'. וטעם רבינו דשמא לא פשטא בכולה ונמצא שדמיה חולין זולת דמי אותו אבר ולפי זה צ\"ל דאין מועלין בפדיונו היינו בדמי אותה בהמה כל היתר על דמי אותו אבר. ועוד י\"ל דבכלל צדדי הבעיא הוא שכיון שדבריו סותרים את דבריו שאמר לדמיו ואמר למזבח דילמא לא חיילא קדושה כלל. והר\"י קורקוס ז\"ל תירץ שכיון שאינו ראוי לפדיון דשמא לא פשטה קדושת הגוף בכולו נמצא שאינו תופס פדיונו ואין דמים אלו דמי פדיון אלא דמים אחרים וחולין הם עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מעות לנזירותו וכו' עד ומועלין בהם.</b> משנה בפ\"ג דמעילה (דף י\"א) המפריש מעות לנזירותו לא נהנים ולא מועלים מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח וכו' דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהם. ופי' רש\"י המפריש מעות ולא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים לא נהנים ולא מועלים בכל אותם מעות מפני שהם ראויים להביא כולם שלמים כלומר דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים ושלמים קדשים קלים נינהו ואין בהם מעילה וכו'. ומ\"ט אזיל לקולא דאי אמרת נימא דכולם ראויים להביא עולה ואיכא מעילה בכולהו מכל מקום דמי שלמים איכא בינייהו דאינם בני מעילה ואי מייתי עלייהו קרבן מעילה אשתכח דקא מייתי חולין לעזרה הלכך לקולא דלא נהנין ולא מועלין. מעות סתומים דלא פריש יפלו לנדבה דהלכה היא בנזיר דמי חטאת ילכו לים המלח דחטאת שמתו בעליה היא. דמי עולה יביאו עולה דדורון בעלמא היא דלאו לכפרה אתיא. וכתבו התוס' מפני שהם ראויים לבא כולם שלמים דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. ובפרק רביעי דנזיר (דף כ\"ד כ\"ה) אהא דתנן היו לו מעות סתומים יפלו לנדבה פריך והלא דמי חטאת מעורבים בהם אמר ר\"י הלכה היא בנזיר, ופירשו רש\"י והתוספות הלכה למשה מסיני הוא דסתומים יפלו לנדבה אף על פי שדמי חטאת מעורבים בהם: \n",
+                "<b>אמר אלו לחטאתי והשאר וכו' עד ואם מת יפלו לנדבה וכו' ומועלים בהם.</b> תוספתא פירקא קמא דמעילה אלא שיש בה קצת טעות סופר ואיתא בפרק ד' דנזיר כלשון רבינו. ואיכא למידק למה מועלין בשאר בכולן והלא סתומים הם ומ\"ש ממה שנתבאר בסמוך דסתומים אין מועלין בהם, וכתבו התוס' דמיירי במת דליכא למימר ביה מימליך ומייתי שלמים וכ\"כ בתוספתא פירקא קמא דמעילה ועוד דשאני הכא שאמר והשאר לשאר נזירותי משמע דלכל הנשאר עליו קאמר ועוד שכיון שהתחיל לפרש השאר נמי הוו כמפרש שכל חיובו מביא במעות אלו. \n",
+                "<b>ומה שכתב הפריש מעות ואמר אלו לחטאתי וכו' ומועלין במקצתן.</b> יש לתמוה ודלמא אותו מקצת מאשר ייחד לשלמים ואין בו מעילה ולא יביא קרבן מעילה מספק דילמא מייתי חולין בעזרה כדאמרינן לעיל בסמוך. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דמקצתן דקאמר היינו כשהם יותר מדמי שלמים אי נמי שכיון שנתערבו בכל זוז יש בו חטאת ועולה ושלמים. והראשון נראה יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אחד ממחוייבי קינין וכו' ומועלין במקצתן.</b> מבואר דטעמא משום דליכא בהן שלמים אלא חטאת ועולה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מתו יפלו לנדבה</b> טעמא מפרש בפרק ד' דנזיר כמו שכתבתי בסמוך הלכה היא בנזיר ומסיק שם דהלכה היא בחייבי קינים נמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש חטאת על אכילת חלב וכו'.</b> ברייתא וגמרא בסוף כריתות (דף כ\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש הפריש מעות לחטאת חלב וקנה בהם חטאת דם וכו'.</b> שם בברייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לחלק בין שוגג למזיד.</b> שם בתוספתא. ופירוש לא מעל היינו לומר דבאותו מעשה שעשה לא מעל אלא שבגמרא תלי כפרה במעילה ורבינו עשה בהפך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש שתי סלעים לאשם וכו' עד ויפלו לנדבה.</b> משנה וגמרא שם (דף כ\"ו:) \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנהנה מדמי חטאת וכו' וכן אם נהנה מדמי אשם עד שלא קרב אשמו יוסיף חומש ויביא בדמיו אשמו.</b> כך היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו ובספרים כתוב ויביא בדמיו חטאתו והוא ט\"ס. ודינין אלו ברייתא בפ\"ב דמעילה (דף ט') הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם עד שלא קרבה חטאתו יוסיף ויביא חטאת עד שלא קרב אשמו יוסיף ויביא אשם קרבה חטאתו ילכו לים המלח כבר קרב אשמו יפלו (דמיו) לנדבה וכו' קרבנות המזבח למזבח קרבנות בדק הבית לבדק הבית. ופי' רש\"י כגון שנהנה ממקצת הדמים שהפריש לחטאתו או לאשמו אם נודע לו שמעל קודם שקרב החטאת והאשם מהשאר מוסיף הקרן והחומש על המעות שנשארו ויביא בכולן החטאת או האשם ואם לא נודע לו עד אחר שהקריב חטאתו א\"נ נודע לו קודם אלא שלא בא לשלם עד שקרבה ה\"ל חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא וים המלח למעות במקום מיתה לבהמה אבל באשם קי\"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ויפלו דמיה לנדבה הילכך מעות אלו יפלו לנדבה ובגמרא העמידו רישא זו אליבא דר\"ש וס\"ל כל חטאת שכיפרו בעליה באחרת תמות ולכך מעות ילכו לים המלח כיון שהיו ראויים להכלל עם החטאת ולא נכלל וקרבה החטאת אבל חכמים שסוברים שלא אמרו חטאת שכיפרו בעליה מתה אלא באבדה ונמצאת אחר כפרה ה\"נ לא ילכו לים המלח והיינו סיפא דכל קרבנות מזבח למזבח דמשמע בין קודם כפרה בין לאחר כפרה והעלה אביי דרישא ר\"ש וסיפא רבנן ואחר כך אמרו שם (דף מ\"ד) אמר רבא הא דאמרת כבר קרבה חטאתו ילכו לים המלח ה\"מ דאתיידע ליה קודם כפרה אבל (אתיידע ליה) לאחר כפרה יפלו (דמים) לנדבה שאין מפרישין בתחילה לאיבוד. פי' שכשנודע קודם כפרה ה\"ל להוסיף קרן וחומש על דמי חטאת שהרי לא היתה תחלת הפרשתן לאיבוד וכיון שלא הוסיף הוי כחטאת שכיפרו בעליה ולמיתה אבל כשנודע לו אחר שקרב חטאת אם מתה ילכו לים המלח נמצא תחלת הפרשתן לאיבוד הילכך יפלו לנדבה. ויש לתמוה על רבינו כיון שהלכה כרבנן דאין חטאת שכיפרו בעליה מתה אלא כשנמצאת אחר כפרה כמו שנתבאר בפרק רביעי מפסולי המוקדשין איך כתב רישא דברייתא ודברי רבא דכולהו בדרישא שייכא דאילו לרבנן דסברי שכל שנמצאת קודם כפרה אינה מתה ה\"ה כאן שנודע לו קודם כפרה אין הולכות לים המלח דרישא ודברי רבא ע\"כ אדר\"ש קיימי. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו שכיון שרבא אמר סתם הא דאמרת ה\"מ וכו' אבל וכו' מ\"ט אין מפרישין וכו' ודאי דלהלכה אמר כך ולא אליבא דר\"ש בלחוד ופליג אדאביי דמוקי רישא כר\"ש דוקא וסבר רבא דרבנן מודו בכי הא דדוקא באבדה הוא שאמרו כן לפי שחטאת זו היתה עיקר חטאת ואינה יוצאה מדין חטאת ואין אומרין שתמות אלא א\"כ היתה אבודה בשעת כפרה שהרי נדחית לגמרי מהקרבה אבל מעות אלו לא הפרישן לקנות חטאת ובכל דהו אזלי לים המלח ומודו רבנן לר\"ש בכי הא. א\"נ י\"ל דדמיא הא מילתא להא דאמר רב הונא שאם משך אחת מהן דכ\"ע מודו שהשנייה מתה אף על פי שנמצאת קודם כמו שנתבאר פרק רביעי דתמורה ופרק רביעי מפסולי המוקדשין וטעמא משום דדחיה בידים היא ולא נחלקו אלא בבא לימלך וה\"נ כיון שנודע לו והיה יכול להוסיף בחטאת ולא הוסיף ולא בא לימלך הא דחנהו בידים ואביי אפשר דפליג עלה אבל רבא סבר כרב וברייתא כרבנן ומפרש דינא אליבא דהלכתא. גם מדברי המקשה שם יש קצת סיוע לזה שלא הקשה אלא משום דמשמע ליה דכל קדשי מזבח למזבח בכל גוונא רישא ר\"ש היא ופליגא אסיפא וע\"ז תמה רישא ר\"ש וסיפא רבנן וא\"ל אין אבל אם הסיפא לא מיירי בכל גוונא פירוש דלא הוי כללא דסיפא גוונא דרישא לא אצטרכינן לאוקמה רישא ר\"ש וסיפא רבנן כדפרישית דלא דמי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום וכו'.</b> בפסחים פרק האשה (דף פ\"ט:) ואיתיה בתוספתא דפסחים פ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש מעילה בנדרים וכו'.</b> בעיא דאיפשיטא בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל״ה). \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אין לה פדיון וכו' עד לפיכך יש לה פדיון.</b> שם: \n",
+                "<b>היתה לפניו ככר של הפקר וכו' עד לפי טובת הנייה שבה.</b> מימרא דרבה שם (דף ל\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו ככרי עליך הקדש וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל כיוצא בזה משאר הקונמות וכו'.</b> טעמו משום דלישנא דברייתא וגמרא יש מעילה בקונמות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל דברים הנאסרים עליו מנדר כזה מצטרפים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הנטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות וכו'.</b> משנה וגמרא פרק ג' דנדרים (דף כ\"ח). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכיון שנקצצו אינם צריכים פדיון וכו'.</b> שם (דף כ\"ח כ\"ט) פלוגתא דאמוראי ופסק כעולא דמשמע התם דרבא דהוא בתרא סבר כוותיה. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בשפדאן המקדיש אבל אם פדאן אחר וכו'.</b> מימרא דר' יוחנן שם (דף ל'): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד המקדיש לבדק הבית וכו'.</b> משנה בפרק ג' דמעילה (דף י\"ג). וציר וחומץ שכתב רבינו. בת\"כ פרשת ויקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל קדשי בדק הבית וכו'.</b> משנה בפרק ד' דמעילה (דף ט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל והאכיל את חבירו וכו' עד ומעל.</b> משנה בספ\"ה דמעילה (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע וכו'.</b> ברייתא שם (דף י\"ח): \n",
+                "<b>הדש בשדה הקדש מעל וכו'.</b> פ\"ג דמעילה (דף י\"ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהאבק של השדה מועיל לשדה פי' שהאבק של השדה מועיל לאותו דבר שנידש בשדה. ומ\"ש וכן אם חרש וכו': הדר במערת הקדש.</b> ספ\"ה דמעילה (דף כ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש או בצל אילן או שובך.</b> בתוספתא דמעילה פ\"ק הדר בצלו של שובך או בצלה של מערה לא נהנין ולא מועלין. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים וכו'.</b> שם בגמרא פ\"ה. ואיכא למידק דהא לא חילק ר\"ל בכך אלא כי היכי דלא תסייעיה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו ומאחר שרבינו פסק בפ\"ח מע\"ז כרב לא ה\"ל לחלק בכך כאן. וי\"ל דמשמע לרבינו דהא דמפליג ר\"ל לא לדחויי דלא תסייעיה לרב בלחוד אמרה אלא לקושטא דמילתא אמרה ולישנא דידיה הכי מוכח דאמר התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דקושטא הכי הוא. ויש סעד לזה מדהוה מצי לשנויי הנאה הנראית לעינים אסרה תורה כדשני לעיל ושני התם כשהקדישו ולבסוף בנאו משמע דהכי ס\"ל ולפיכך פסקה רבינו ואפ\"ה לא דחאה לדרב משום דלא אשכחן דפליג עליה בהדיא ואית לן למימר דטעמא משום חומרא דע\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדולי הקדש מועלין בהם וכו'.</b> משנה בפ״ג דמעילה (דף י״ג) פלוגתא דת״ק ור' יוסי ופסק כר' יוסי וצריך טעם למה. והר״י קורקוס ז״ל כתב שטעמו משום דבפרק הספינה (בבא בתרא דף ע״ט) הובאה משנה זו ושנו הרישא בשם ר״י ושנו בברייתא אמר רבי נראין דברי ר״י לר' יוסי בבור ושובך משמע דקים ליה דת״ק היינו ר״י וידוע דר״י ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי גם שם העלה רבה דפליגי ת״ק ורשב״א דבבור ושובך דוקא פליגי אבל בשדה ואילן ד״ה מועלין במה שבתוכן דגידולי הקדש הם הילכך הכי נקטינן גם פ״ד דפסחים נתבאר שמועלין בגדולי הקדש גבי שלשה דברים שעשו אנשי יריחו גם בתמורה פ״ז שנינו ומועלים בגידוליהם הילכך כרבי יוסי נקטינן עכ״ל x: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המקדיש בור ריקן וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הזבל והפרש וכו'.</b> שם (דף מ\"ו:) ופירש\"י הזבל הוא הפרש של קדשים שהוא בחצר ה\"ה בכל מקום אלא שדרכו בחצר של הקדש. ומצאתי כתוב ללשכה לא לקיץ המזבח קאמר דא\"כ הל\"ל לנדבה אלא לשיירי הלשכה: \n",
+                "<b>מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש וכו' עד ולא מועלין.</b> משנה פ\"ג דמעילה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ערבה הגדילה א\"א זה שיבוש שלא נאמר במשנה וכו'. ואיני יודע למה יאמר שהוא שיבוש למי שיפרש פירוש אחר שלא כפירושו: \n",
+                "<b>אילן של הדיוט הסמוך לשדה הקדש וכו'.</b> ג״ז משנה שם שרשי אילן של הדיוט באים בשל הקדש ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנים ולא מועלין. ובפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ״ו:) מקשה דמרישא משמע דבתר אילן אזלינן ובסיפא משמע דבתר קרקע אזלינן ומשני כאן בתוך ט״ז אמה כאן חוץ לט״ז אמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קן שבראש האילן של הקדש וכו'.</b> משנה בפ\"ג דמעילה (י\"ג:) קן שבראש אילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין שבאשרה יתיז בקנה ומוקי לה בגמ' אליבא דר\"י ההיא של אשרה יתיז בקנה בדאייתי עצים מעלמא ומקשה א\"ה אמאי של הקדש אין נהנין ואין מועלין אלא בגידולין הבאים לאחר מכאן וקסבר אין מועלין בגידולין ה\"נ מסתברא וכו' א\"ר אבהו א\"ר יוחנן לעולם דאייתי מעלמא ומאי יתיז יתיז אפרוחים ואסיקנא אפרוחים כאן וכאן מותרין ביצים כאן וכאן אסורים אמר רב אשי אם אפרוחים צריכין לאימן כביצים דמו ומשמע דקן דאייתי עצים מעלמא נהנים ממנו ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שאין נהנים בו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> המקדיש את היער וכו' עד ולא בנביה.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והוא הגוף הקשה א\"א אינו כן אלא העלה הנובל וכו'. ואין משם ראייה דהכא גריס רבינו נבייה בבי\"ת. והר\"י קורקוס ז\"ל כתב וז\"ל רבינו כתב במשנה שיש גורסין נוייה שזו החתירה הקשה דומה לנוייה שהיא בפני עצמה בתוך הפרי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את עבדו וכו'.</b> בפירקא קמא דסנהדרין (דף ט״ו) ובפרק השולח (גיטין דף ל״ט) פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורע פירות הקדש וכו'.</b> פ\"ט דתרומות גדולי הקדש ומע\"ש חולין ופודה אותם בזמן זרעם. ופירש ר\"ש כגון שזרע סאה והוסיף כמה סאין א\"צ לפדות אלא סאה אחת, ובתוספתא דתרומות פ\"ח גידולי הקדש אין חייבין עליהם קרן וחומש [על מקום אחר] אלא לפי חשבון וחייבים בחלה הידים וטבול יום אין פוסלין בהם כדרך שפוסלין בחולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמרים של הקדש וכו'.</b> ברייתא בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש והנהנה לא מעל.</b> כן פירש\"י דחומרא היא מדרבנן ומיהו אם נתן ג' ומצא ד' יין גמור הוא. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דהא דאין מועלין בלא מצא ד' וסתמו הכי הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בקדשי בדק הבית וכו'</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש תרנגולת למזבח וכו'.</b> משנה וגמרא פ\"ג דמעילה (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתנות כהונה שבלו וכו'.</b> בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי עכו\"ם אם לבדק הבית הקדישו מועלין בהם.</b> בפ' ב\"ש (זבחים מ\"ה) ובריש תמורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם קדשי מזבח הן וכו'.</b> שם פלוגתא דר\"ש ור' יוסי ופסק כר\"ש ואיני יודע למה ואפשר שטעמו משום דבסוף פרק קמא דערכין (דף ה':) מייתי ברייתא סתמא כר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קול ומראה וריח וכו'.</b> פ' כל שעה (פסחים דף כ״ו.) ובפ״ק דכריתות (דף ו'.) ופירשו שם דקודם שתעלה תמרתו מועל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש דברים שהאדם נהנה בהם ולא יפגמו וכו' עד בדבר עצמו.</b> משנה בפ\"ה דמעילה (דף י\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי קדשים התמימים וכו'. x</b> שם במשנה (דף י\"ח.) תלש מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום כשהיא מתה כיון שנהנה מעל ובגמרא (דף י\"ט:) מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב אמר רב פפא בבעלת מום עסקינן. ופירש\"י מכדי בחטאת בהמה תמימה מיירי מתני' וכו' עד הילכך לא תני בה עד שיפגום: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד קדשי קדשים התמימים א\"א זה אמרו מעצמו ואין לו סמך וכו'. ואני שמעתי ולא אבין שהרי דברי רבינו מבוארים בגמ' שכתבתי בסמוך והיאך כתב עליו שמעצמו אמרו ואפשר שלא היה כתוב כן בנוסחא שלו. ועל מ\"ש שהקרבן התמים וכו' אפשר שיפול בו מום, כתב בעל מ\"ע דהשתא מיהא תמים הוא ואין לנו בהקדשות אלא מקומו ושעתו כדאיתא בתוספתא רפ\"ב דמעילה ובשעה שנהנה פגם ועוד תניא התם ועוד שתהא הנאתו ופגימתו כאחד עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המועל בקדשי וכו'.</b> בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ״ב:) תנן המקדש וכו' בהקדש במזיד קידש בשוגג לא קידש דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשוגג קידש במזיד לא קידש ובגמרא (דף נ״ה) פסק הלכה כרבי יהודה דאמר הקדש בשוגג מתחלל במזיד אין מתחלל. \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים בשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר.</b> בפ\"ה דמעילה (דף כ') תנן נטל פרוטה של הקדש ה\"ז לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ופירש\"י הנותן מעל שהוציאה לחולין. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נהנה בו ופגמה ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל ואין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי תשמיש בלבד כיצד בקע בקורדום וכו'.</b> שם במשנה (דף י\"ט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כיצד רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב כולם מעלו שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולם מעלו תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולם מעלו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו א\"א בכל זה יצא מכלל משנתנו. ואני אומר שמ\"ש ובודאי בהמה דומיא דכלי שרת אינו הכרע דמדקתני רכב על גבי בהמה משמע דבבהמה טמאה איירי שדרכה ברכיבה ולא בבהמה טהורה שאין דרכה ברכיבה. ועוד דבהמה תמימה בהדיא קתני לה תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש וכו' כולם מעלו ואם כן כי קתני רכב על גבי בהמה ע\"כ בבהמה טמאה היא, ועל פי הדברים האלה אין התוספתא סותרת המשנה דכי קתני מתני' ובא חבירו ורכב בבהמה טמאה מיירי שאינה קדושה אלא קדושת דמים דומיא דבקע בקרדום דקתני בתוספתא וכיון דבהמה דקתני במתני' אינה טהורה שקדושה קדושת הגוף אלא טמאה שאינה קדושה אלא קדושת דמים הוא הדין לכלי שרת דקתני מתני' בכלי תשמיש איירי שאינם קדושים אלא קדושת דמים ויש בהם מועל אחר מועל ובזה באו מוסכמים המשנה והתוספתא. אך קשה לזה דאמרי' בגמ' מני מתני' ר' נחמיה היא וכו' עד לא כ\"ש ופירש רש\"י אם אחרים מביאין לקדושתן כלומר כיון דכלי שרת חמירי וכו' משמע בהדיא דכלי שרת דתנן במתני' בכלי שרת ממש הוא. לכן נראה שרבינו מפרש דכלי שרת דמתני' כלי שרת ממש הם וכבר הזכירה רבינו בסמוך לקמן ואף על פי שכתבו בלשון יראה לי היינו לענין שאם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו אבל לענין שיש בו מועל אחר מועל מדינא הוא מאחר שהיא קדושה קדושת הגוף וכלי תשמיש שכתב כאן היינו כגון קרדום וכיוצא בו שאינם קדושים אלא קדושת דמים וכדאיתא בתוספתא והוא נלמד ממתני' דקתני על גבי בהמה ומיירי בבהמה טמאה שאינה קדושה אלא קדושת דמים וכדפרישית ומינה נילף לכלי תשמיש שאינם קדושים אלא קדושת דמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נטל הקורדום ונתנו לחבירו וכו' נטל הכוס ונתנו לחבירו וכו' נתן החמור לחבירו מתנה וכו'.</b> בתוספתא דמעילה פרק שני והוא נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן המשאיל קרדום של הקדש וכו'.</b> בפרק השואל (דף צ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת קדשי מזבח וכו'.</b> משנה בפ\"ה דמעילה (דף י\"ט) תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולם מעלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו: כתב</b> הראב\"ד דבר זה לא נמצא לו יסוד וכו'. והנה הראב\"ד עצמו מצא לו יסוד מהתוספתא. ומ\"ש אבל ק\"ל מ\"ש עולה, מדברי רבינו נראה דלאו דוקא עולה אלא ה\"ה לכל קדשי מזבח וחדא מקדשי מזבח נקט. אבל עדיין קשה דלא ה\"ל למינקט אלא קל שבכולן ומינה נילף לחמורים ואמאי נקט עולה שהיא חמורה שבכולן. וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דטעמא משום דפתח בה קרא בתחלת הקרבנות. ודע שיש נוסחא בספרי רבינו שגורס בהמת קדשי קדשים והיא גירסא נכונה דאילו קדשים קלים אין מועלין בהם עד שיזרק הדם כדתנן בפ\"ק דמעילה (דף ו'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום וכו'.</b> בספ\"ה דמעילה (דף כ') פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים שהנוטל אבן וכו'.</b> בפרק ה' דמעילה שם תנן נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ובגמרא ומאי שנא הוא ומאי שנא חבירו אמר שמואל בגזבר המסורות לו עסקינן, ומשמע לרבינו דכי פריך מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו היינו לומר דכשם שהוא מעל היה ראוי לומר חבירו מעל גם כן ואוקמוה בגזבר המסורות לו הא בשאר כל אדם שניהם מעלו. ויש סיוע לפירוש רבינו ממה ששנינו בתוספתא פרק חמישי דמעילה וכתבה רבינו בסמוך המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חבירו מעל. והוקשה לרבינו דכיון דקיימא לן אין מועל אחר מועל בדבר שקדוש קדושת דמים היאך מעלו שניהם ולכך העמידה במועל בזדון, וק\"ל אם כן אמאי דחיק גמרא לאוקמיה בגזבר לישני דהכא במאי עסקינן בשוגג דאין בו מועל אחר מועל. ואפשר שטעמו של רבינו משום דהא לא איצטריכא לתנא לאשמועינן הכא דהא אשמעינן לעיל בההוא פירקא. ובענין מה שהעמידה בגזבר המסורות לו מפרש רבינו דקאי למקבל האבן או קורה לפי שלא נהנה בנתינה זו שנתן לו שתחת ידו היתה קודם שיתננה לו. אבל רש\"י פירש מאי שנא דכי נטלה הוא לא מעל ומאי שנא דכי נתנה לחבירו מעל בגזבר המסורות אותו אבן או קורה עסיקינן דכי נטלו הוא עדיין ברשותו הם וברשות הקדש נינהו כמתחלה אבל כי נתנו לחבירו הרי שיצאו מרשות הקדש לחול עכ\"ל. והראב\"ד כתב ונתנה לחבירו שניהם מעלו א\"א אף בזה עזב כל הדרך הסלולה וכו'. טעמו מפני שהוא מפרש דכי פריך מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו היינו לומר שכיון שנטלה הוא מעל אף על פי שלא נתנה לחבירו כמ\"ש לקמן בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו וכו' עד בכל עת שירצה.</b> משנה בפרק ה' דמעילה (דף כ'): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד נטל אבן או קורה א\"א זו היא שהעמידו בגמרא בגזבר וכו'. וכבר נתבאר זה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות וכו' עד ואם מישראל לא מעל.</b> בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ״ח). ויש לתמוה דהתם אליבא דר״ל דאמר משיכה קונה מן התורה קיימינן ואנן קיימא לן כר״י דאמר דבר תורה מעות קונות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המוציא מעות הקדש בצרכיו וכו' לפיכך המביא מנחות ונסכים וכו'.</b> תוספתא פירקא קמא דמעילה וכחכמים ובגמרא פרק הנהנה (דף י\"ט) פלוגתא דר\"ש ור\"י והלכה כר\"י דאמר הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרמו התרומה וכו'.</b> בפרק ב' דשקלים תנן x השוקל שקלו מן ההקדש אם נתרמה תרומה ואחר כך קרבה הבהמה מעל. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאינו מועל עד שיקנו בהמה ויזרוק דמה.</b> הוא ע\"פ מה שנתבאר לעיל בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש שקלו וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דמעילה. וכתב הראב\"ד בין הוא בין חבירו מעל א\"א זה מן הטעות הראשון עכ\"ל. כלומר דאזדא רבינו לטעמיה שפירש במאי דפריך בגמ' מ\"ש הוא ומאי שנא חבירו דהיינו לומר דהל\"ל שניהם מעלו. ויש לתמוה על הראב\"ד שמאחר שדברי הרמב\"ם פה הם דברי התוספתא לא הל\"ל שהם טעות אדרבה ה\"ל ללמוד מתוספתא זו שפירוש רבינו בההיא פירכא אמת: \n",
+                "<b>נתנו לחבירו לשוקלו וכו'.</b> משנה בפ\"ב דשקלים שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולעולם אין מועלין בשיירי הלשכה.</b> בירושלמי פ\"ב דשקלים ובגמרא פ\"ב דקידושין (דף נ\"ד) פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר והלכה כרבי יהודה דאמר הכי. \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין וכו' עד ואם לא עשו שליחותו בעה\"ב פטור.</b> משנה בפ\"ב דמעילה (דף כ'): \n",
+                "<b>אמר לשלוחו תן לאורחים חתיכה חתיכה של בשר וכו'.</b> שם במשנה אמר תן להם חתיכה חתיכה והוא אמר להם טלו שתים שתים והם נטלו ג' ג' כולם מעלו ובגמ' ש״מ מוסיף על שליחותו הוי שליח אמר רב ששת דאמר שליח טלו אחת מדעתו ואחת מדעתי. פירוש ש״מ מוסיף על שליחותו הוי שליח ותפשוט הא דאיבעיא לן בפ' אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ח:) האי מאן דאמר לשלוחיה זיל זבין לי ליתכא דארעא ואזל זבין ליה כורא שהוא פי שנים מי אמרינן מוסיף על דבריו של משלח הוי וליתכא מיהא קנה או דילמא מעביר על דבריו וליתכא נמי לא קנה. ורבינו פסק בפ״א משלוחין דמוסיף על שליחותו הוי וטעמו משום דבפ' אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ט) אמרינן א״ד הא לא תיבעי לך וכו' דודאי מוסיף על דבריו הוי ומשמע דכי אמר ש״מ מוסיף על שליחותו הוי שליח מדקתני דבעה״ב נמי מעל דייק דאת״ל מעביר על דבריו הוי לא מעל בעה״ב ושני רב ששת דמהא לא תפשוט דאפי' את״ל דמוסיף על שליחותו לא הוי שליח שאני הכא דא״ל טלו אחת מדעתו ואחת מדעתי דכיון דא״ל בהדיא אחת מדעתו הרי נעשה שליחותו של בעה״ב בפירוש ומש״ה מעל אבל אם היה אומר סתם טלו שתים אפשר דהו״ל מעביר על דבריו של בעה״ב ולא מעל בעה״ב והכי אמרינן בהדיא בגמ' בפ' אלמנה נזונית. והשתא כיון שרבינו פסק דמוסיף על דבריו הוי כשפסק דבעה״ב חייב בכל גוונא שפיר. אבל מה שפסק ברישא שהשליח פטור קשה דהא אפי' אי הוי מוסיף מעל על מה שהוסיף. וכתב הר״י קורקוס ז״ל שאפשר לומר שדעת רבינו דאוקמתא דרב ששת לאו לדחויי דלא תילף דמוסיף הוי אמר כן אלא כי היכי דלא תיקשי כיון שזה לא עקר השליחות למה מעל דהא תנן עשה שליחותו בעה״ב מעל ולא השליח ומשמע ליה אפילו הוסיף על מה שצוה דלאו דוקא צוה כן אלא שלא יפחות לזה העמידה בשאמר טלו אחד מדעתי וכיון שכן ראוי שימעול גם השליח ובגמ' קבע אותה למידחי דלא תיפשוט דמוסיף הוי כיון דבהכי מיירי מעתה לא דמיא מתני' לבעיין עכ״ל. והאריך עוד בדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד וכו': כתב</b> הראב\"ד אבל אם היו בשר עולה א\"א תוספתא היא במעילה וכו'. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה.</b> בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ״ג:). \n",
+                "<b>ומ\"ש שלא יתערב בה איסור אחר.</b> כבר נתבאר שהוא תוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן פרוטת הקדש לשלוחו וכו' עד השליח מעל.</b> משנה בפרק בתרא דמעילה (דף כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לו שתי פרוטות וכו'.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השולח פרוטה ביד שלוחו וכו' עד שהרי הוא שוגג.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש הודיעו לחנוני וכו' שלשתן פטורין.</b> נלמד ממה שקדם דמזיד פטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונתפס המקח להקדש:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכיצד יעשה כדי להציל החנווני מן החטא וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן פרוטה שנתערבה בכל הכיס וכו' עד לא מעל עד שיוציא את כל הכיס.</b> ג\"ז משנה שם ופסק כחכמים. והטעם שאין מעילה מן הספק לדעת חכמים הילכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי. ואם תאמר וליבטיל ברובא יש לומר דדבר שיש לו מתירין הוא א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר כיס מכיסי הקדש וכו'.</b> תוספתא פ\"ק דמעילה וצ\"ע שזה סותר מ\"ש בפט\"ז ממעשה הקרבנות באומר x שור משוורי הקדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המועל בפחות משוה פרוטה וכו'.</b> ברייתא פרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ה:) ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיד מעות אצל בעה״ב ונשתמש בהם וכו' עד וכאילו השתמש ברשות.</b> משנה בפרק ב' דמעילה (דף כ״א) ומיפרשא בגמרא פרק המפקיד (בבא מציעא דף מ״ג). וחנווני פלוגתא דר״מ ור״י וידוע דהלכה כר״י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו הפקידן אצל שולחני או חנווני וכו' שניהם פטורים וכו'.</b> כתב הר\"י קורקוס ז\"ל בפרק המפקיד תניא המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורים לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר מותרים ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. ויש לתמוה על רבינו שכתב שניהם פטורים הפך ברייתא זו וליכא מאן דפליג עלה ותירץ שרבינו דחה ברייתא זו מהדין שכתב בפ\"ו שאם קנה חפץ ונתן מעות הקדש ולא משך לא מעל והא התם עדיף ממפקיד ומותר הוא להוציאם ואעפ\"כ לא מעל עד שימשוך כי אז נהנה בהם או בדבר שאין צריך משיכה וכ\"ש בזה שכיון שאין אנו מחייבין אותו עד שיוציא והוציא דוקא לר\"נ דהלכתא כותיה שאינו חייב באונסין א\"כ אתה בא לחייבו מטעם שליח לא מטעם נתינתו לו בידו וכיון שחידוש הוא שחידשה תורה במעילה אין לך בו אלא חידושו ולכך דוקא בשעשאו שליח בפירוש וא\"ל להוציאן אבל שיעשה שליח מאלו לחייבו אין לנו. ומעתה סובר רבינו דמתני' דנתנה לבלן מעל דמוכח דוקא בלן אבל דבר הצריך משיכה לא מעל דהיתר תשמיש לא מייתי לידי מעילה וכן ההיא דנתנה לספר לא מעל כולהו פליגי על אותה ברייתא וסברי שאין מעילה אלא א\"כ א\"ל בפירוש עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שהכניסה מעות של הקדש לבעלה וכו'.</b> בעיא דאיפשיטא בפרק השואל (דף צ\"ו ע\"ב): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפועלים שהם עושים בהקדש וכו' הדש כרשיני הקדש הרי זה חוסם את הפרה וכו'.</b> משנה וגמרא בפרק ג' דמעילה (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מחללין את ההקדש על המלאכה וכו'.</b> הכי משמע במשנה פ\"ד דשקלים ומפורש בתוספתא פ\"ק דמעילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשבונים במקדש וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשפוסקים עם האומנין וכו'.</b> בפי״ז דכלים ומייתי לה בפרק שתי הלחם (מנחות דף צ״ח) ובפ' על אלו מומין (בכורות דף מ') ובגמרא אמרו חד לכספא ודהבא, ויש לתמוה על רבינו שהשמיטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנאי ב\"ד שיהו הכהנים נאותים במלח ובעצים וכו'.</b> בשקלים פ\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לא יתנו מלח המקדש בחולין שלהם.</b> בפ' ג' דמנחות (דף כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מלח שע\"ג האבר מועלים בו שע\"ג הכבש ושעל ראש המזבח אין מועלין בו.</b> תוספתא פ\"ו דמנחות ואיתא בגמרא פ' הקומץ רבה שם. ופירש\"י שע\"ג הכבש שנופל שם כשמולחין את הקומץ אין מועלין בו דשוב אינו ראוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה וכו'.</b> דברי רבינו ודרכיו אמונה והם ראוים אליו: \n",
+                "<b>סליקו הלכות מעילה בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מעילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..79d468b81b744b4fcf90107e4473bc03f8125ac5
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,589 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש וכו'.</b> כתב כן ליתן טעם למה כתב הלכות אלו בספר הפלאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך חייבים עליהם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה לדון בדיני ערכין: ואחד האומר ערכי עלי או האומר ערך זה עלי או ערך פלוני עלי וכו'.</b> מבואר בפ\"א (דף ד':) ופ\"ה דערכין (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה הוא הערך אם היה הנערך בן שלשים יום או פחות וכו'.</b> משנה בריש ערכין פחות מבן חדש נידר אבל לא נערך ובגמ' ת\"ר המעריך פחות מבן חדש ר\"מ אומר נותן דמיו וחכמים אומרים לא אמר כלום במאי קא מיפלגי ר\"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים ורבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב האומר ערך כלי עלי נותן דמים כר\"מ וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>היה מבן אחד ושלשים יום עד בן חמש שנים גמורות וכו'.</b> לשון התורה ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים ובספ\"ד דערכין (דף י\"ח) תנן ר\"א אומר עד שיהיו יתרות על השנים חדש ויום אחד ופירש\"י ר\"א אומר לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שתשלם כל השנה וחדש ויום אחד משנה האחרת. ובגמ' תניא ר\"א אומר נאמר כאן למעלה ונאמר להלן ופדויו מבן חדש ומעלה תפדה מה להלן מבן חדש ויום אחד אף כאן מבן חדש ויום אחד ואימא כי התם מה התם חד יומא אף כאן חד יומא א\"כ ג\"ש מאי אהני, ופירש\"י ג\"ש מאי אהני לי בלא ג\"ש ידענא דחד יומא בעינן דהא ומעלה כתיב. וכתבו התוספות ופדויו מבן חדש ומעלה חפשנו אחר מקרא זה ולא מצאנוהו כי אם ופדויו מבן חדש תפדה ושמא דריש הכי מדכתב ופדויו מבן חדש דמשמע מבן חדש ומעלה מדלא כתיב בן חדש עכ\"ל. משמע דהוו גרסי ופדויו מבן חדש ומעלה כמו בספרים דידן ומש\"ה הוה קשיא להו אבל רש\"י נראה דלא הוה גריס ופדויו שכתב וז\"ל ונאמר להלן גבי לויים חדש ומעלה מה להלן חדש ויום אחד כדכתיב מבן חדש ומעלה דכבר נכנס בחדש האחר אף כאן בחדש ויום אחד עכ\"ל. וטעמו מדכתיב בפרשת במדבר גבי לויים מבן חדש ומעלה תפקדם ולרבנן דפליגי ארבי אליעזר אע\"ג דלא דרשי ג\"ש מ\"מ גילוי מילתא היא מדאשכחן בחד דוכתא מבן חדש ומעלה לכל היכא דכתיב מבן חדש דהוי בן חדש ויום אחד. א\"נ מדכתיב בערכין בפרשת אם בחקותי ואם מבן חדש דמשמע שיהיה בן חדש שלם שיהא בן חדש ויום אחד: \n",
+                "<b>משנכנס בשנת שש יום אחד וכו'.</b> בפרשת אם בחקותי ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים וכבר נתבאר בסמוך שכשנאמר חדש שיהא שלם דהיינו שיהא יתר על החדש יום אחד והוא הדין לשנים: \n",
+                "<b>משיכנס בשנת אחת ועשרים וכו'.</b> מבואר בכתוב וע\"פ מה שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השנים האלו מעת לעת וכו'.</b> בספ\"ד דערכין (דף י\"ח:) אמרינן דשנה האמורה בערכין מעת לעת ולא שנה למנין עולם והוה משמע לי דלא אתא למעוטי אלא דלא אזלינן בתר שנות עולם אבל בין נולד שחרית לנולד בין הערבים לא מפלגינן אלא שרש\"י כתב מעת לעת אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה ולא אזלינן בתר מנין עולם דכי מטי תשרי נחשוב ליה שתא עכ\"ל. ואע\"פ שמסוף לשונו משמע כדפרישית מ\"ש ואותה שעה קשה בעיני והתוס' כתבו בפ\"ח דערכין דף ל\"א ד\"ה שנת ממכרו נפקא במסכת נדה פירש ה\"ר אלחנן דדוקא בבתי ערי חומה בעינן מעת לעת אבל אינך דהתם דמצי למימר דאזלינן בתר שנים שלהם ולא בתר שנות עולם בכולהו לא בעינן מעת לעת דבבתי ערי חומה דוקא הוא דגלי קרא אבל דאינך לא. והתוס' כתבו כאן ה\"ה בכלהו בעינן מעת לעת דילפינן שנה מבתי ערי חומה כדאמרינן בגמ' לקרא גבי מילתא אחריתי עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכל השקלים בשקל הקדש.</b> משנה בפ' יש בכור (בכורות דף מ״ט:) חמש סלעים של בן שלשים של עבד נ' של אונס ומפתה ק' של מוציא שם רע כולם בשקל הקדש במנה צורי. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא משקל ש\"כ שעורה מכסף טהור וכו'.</b> כמו שביארנו בהלכות שקלים פ' [ראשון]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך וכו'.</b> משנה בריש ערכין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העכו\"ם נערך אבל אינו מעריך.</b> משנה שם (דף ה':) עכו\"ם ר\"מ אומר נערך אבל לא מעריך ר' יהודה אומר מעריך אבל לא נערך ובגמ' ת\"ר בני ישראל מעריכין ואין העכו\"ם מעריכין יכול לא יהיו נערכין תלמוד לומר איש דברי ר\"מ אמר ר\"מ וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר נערך ולא מעריך מפני שריבה הכתוב בנערכים יותר מבמעריכים שהרי חרש שוטה וקטן נערך אבל לא מעריך ר\"י אומר בני ישראל נערכים ואין העכו\"ם נערכים יכול לא יהו מעריכים תלמוד לומר איש אמר ר\"י וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר עכו\"ם מעריך ולא נערך מפני שריבה הכתוב במעריכים יותר מבנערכים שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל לא נערכים אמר רבא הלכתיה דרבי מאיר מסתברא טעמיה לא מסתברא. הלכתיה [דרבי מאיר] מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו טעמיה לא מסתברא דקא מייתי ליה מחרש שוטה וקטן שאני חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו טעמיה דרבי יהודה מסתברא דקא מייתי לה מטומטום ואנדרוגינוס דאע\"ג דבני דעה מעטינהו רחמנא הלכתיה לא מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו ופסק רבינו כר\"מ משום דאמר רבא דמסתברא הלכתיה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א פוסק כרבי מאיר ור\"י חולק ואמר מעריך אבל לא נערך וכו' ורבינו סובר דכיון דאתמר עלה מסתבר טעמיה עדיף מכללא דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י שהוא כלל כולל בעלמא ואין למדין מן הכללות: \n",
+                "<b>וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העבד נערך ועורך וכו'.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המעריך את היפה הבריא וכו'.</b> משנה ריש פרק ג' דערכין (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' היה הנערך מוכה שחין,</b> בריש ערכין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדמים אינם כערכים וכו'.</b> ברפ\"ג דערכין (דף י\"ג) יש בערכין להקל ולהחמיר כיצד אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל נותן חמשים סלע ואם אמר הרי דמיו עלי נותן את שוויו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' היה אותו פלוני קטן בן יומו</b> הכי משמע מדתנן בריש ערכין (דף ה') פחות מבן חדש נידר אבל לא נערך. \n",
+                "<b>ומ\"ש או טומטום ואנדרוגינוס.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או עכו\"ם.</b> שם במשנה גבי נכרי זה וזה מודים שנודרים ונידרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והערכים כולם והדמים כולם לבדק הבית.</b> (שלהי שום היתומים (דף כ\"ד) ): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שאמר דמי עלי.</b> שם (דף ה'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוסס אין לו ערך ולא דמים וכו'.</b> משנה פרקא קמא דערכין (דף ו') הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך ובגמ' בשלמא גוסס לא נידר דלא בר דמים הוא וכו' עד ולא כל האדם: \n",
+                "<b>וכן מי שנגמר וכו' ועל זה נאמר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה היוצא ליהרג שהעריך אחרים וכו'.</b> שם במשנה גבי גוסס ויוצא ליהרג רבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין ובגמרא בנודר ומעריך ומקדיש כולי עלמא לא פליגי כי פליגי באם הזיק (חייב לשלם) ודייק רבינו לכתוב שנגמר דינו בבית דין של ישראל משום דאילו בבית דין של עכו\"ם אפילו נגמר דינו לא חשיב מת כדאמרינן בפרק כל הגט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנים ולוים מעריכים ונערכים.</b> משנה בריש ערכין: \n",
+                "<b>וקטן שהגיע לעונת הנדרים וכו'.</b> נזיר פרק תשיעי (דף ס\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערכים הקצובים לפי השנים וכו'.</b> משנה רפ\"ד דערכין (דף י\"ח:) השנים בנידר כיצד ילד שהעריך את הזקן נותן ערך זקן וזקן שהעריך את הילד נותן ערך ילד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוים וכו': ונשאלים על הערכים ועל הדמים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר ערך אלו עלי וכו'.</b> בפ\"ק (דף ד':) אין לי אלא אחד שהעריך אחד אחד שהעריך מאה מנין תלמוד לומר נפשות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכו' אמר שני ערכי עלי וכו'.</b> בריש פרק ב' דערכין (דף ז':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר הרי עלי ערך ולא פירש ערך מי וכו'.</b> בריש ערכין (דף ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר ערכי עלי וכו'.</b> משנה פרק רביעי דערכין (דף כ') האומר ערכי עלי ומת יתנו היורשים דמי עלי ומת לא יתנו היורשים שאין דמים למתים ובגמרא אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשים שמע מינה מלוה על פה גובה מן היורשים שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה היא שמע מינה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הכא במאי עסקינן כשעמד בדין דכוותה גבי דמי עלי שעמד בדין אמאי לא יתנו היורשים דמי עלי מחוסר אומדנא ערכי עלי לא מיחסר ולא כלום: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א עמידה בדין שהוזכרה בגמרא וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דאף על גב דהכא לא אוקימנא משעמד בדין אלא כי היכי דלא נשמע מינה דמלוה על פה גובה מן היורשים מכל מקום כיון דחזינן דבמתניתין דלקמן מוקי גמרא בשעמד בדין כמו שאכתוב בסמוך משמע דבלאו הכי קים ליה לגמרא דאם לא עמד בדין פטורים וע\"כ היינו מדכתיב והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה בין ערכין לדמים וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האומר ערך פלוני עלי ומת וכו'.</b> משנה בפרק רביעי דערכין האומר ערכו של פלוני עלי מת הנודר והנידר יתנו היורשים דמיו של פלוני עלי מת הנודר יתנו היורשים מת הנידר לא יתנו היורשים שאין דמים למתים ובגמרא מת הנודר וכו' מאי ניהו שעמד בדין היינו (הך) סיפא איצטריכא ליה דמיו של פלוני עלי ומת הנודר יתנו היורשים דמהו דתימא כיון דלא אמדוהו לא אשתעבוד נכסי קמ\"ל כיון דעמד בדין אישתעבודי אישתעבוד נכסי ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא, ופירש\"י מאי ניהו שעמד בדין כלומר מתני' דקתני יתנו היורשים היכי מיתוקמא בע\"כ כשעמד בדין קודם מותו כדאוקמת ברישא ואמאי הדר קתני לה דמהו דתימא אע\"פ שעמד בדין נודר קודם מותו הואיל ולא אמדו נידר בחיי נודר לא אשתעבדו נכסי דיתמי. גלוי מילתא בעלמא הוא לגלות מהו חייב הואיל ונידר קיים אמדינן ליה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר ערך ידי וכו'.</b> משנה פרק רביעי דערכין (דף כ') ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר חצי ערכי עלי וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר דמי ידי עלי וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף י\"ט:). \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד אם נמכר הוא כולו וכו'</b> שם בגמ' היכי שיימינן ליה אמר רבא אומדין אותו אומד של נזקין א\"ל אביי מי דמי התם גברא זילא הוא הכא גברא שביח הוא אמר אביי (אומדין) כמה אדם רוצה (ליתן) בעבד העושה מלאכה בידו אחת לעושה (מלאכה) בשתי ידיו ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא היינו הך אלא ידו מוכתבת לרבו ראשון. ופירש\"י אומד של נזקין כמו שאומדין אדם שקטע לו חבירו ידו שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה היה יפה קודם לכן וכמה הוא יפה עכשיו. התם גברא זילא הוא שכבר נקטעה ידו ואפי' תחלת דמיו שאומדים עתה כמה היה יפה קודם לכן אין נישומין אלא בזול שהרי רואים אותו מזולזל. הכא גברא שביחא הוא ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה הוא (יפה עכשיו) שיקדיש דמיו וכמה הוא יפה אם יחתכו ידו. ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא כלומר למה הוא עושה מלאכה בידו אחת שהאחרת קטועה היינו אומד של נזקין. ידו מוכתבת לרבו ראשון שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני דהשתא שיימינן בגברא שביחא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר דמי ראשי או כבדי עלי וכו' עד נותן חצי דמיו.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר משקלי עלי וכו'.</b> משנה וגמרא שם בראש הפרק (דף י\"ח) ופריך בגמרא פשיטא ומשני הא קמ\"ל וכו' עד מהו דתימא בטיל מתורת שקל קמ\"ל. ורבינו כתב לקמן בסמוך מקצת זה והשמיט קצתו ולא ידעתי למה: \n",
+                "<b>אמר משקל ידי או רגלי עלי וכו'.</b> גם זה משנה שם וכרבי יוסי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועד היכן היא היד לענין זה וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר קומתי עלי וכו' אמר מלא קומתי עלי וכו'.</b> מימרא דרבי יהודה שם ואמרינן בגמרא דאתי כרבי עקיבא דדייק לישנא יתירא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר משקלי עלי ולא פירש מאי זה מין וכו'.</b> שם במשנה האומר משקלי עלי נותן משקלו אם כסף כסף ואם זהב זהב ומעשה באמה של ירמטיא וכו' ובגמ' מעשה לסתור וכו' ופירש\"י מעשה לסתור קתני רישא וכו' חסורי מחסרא והכי קתני וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ונתכוון למתנה מרובה,</b> וי\"ו זו ט\"ס הוא דמשמע דמפלגינן בין נתכוון למתנה מרובה ללא נתכוון ובגמ' לא מפלגינן בהכי לפיכך צריך למוחקה ולכתוב מתכוין למתנה מרובה וכן מצאתי בספר מוגה. ואפשר לקיים גירסא זו ע\"פ מ\"ש לקמן בסמוך הכל לפי ממונו ודעתו כלומר שאע\"פ שהוא עשיר מופלג אם אנו יודעים בו שהוא כילי דינו כדין עני וזהו שהתנה ונתכוון למתנה מרובה אם אמדנו דעתו שהוא נדיב ונתכוון למתנה מרובה נותן משקלו זהב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה באומר משקל ידי עלי וכו'</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אינו מופלג בעשירות וכו'.</b> נתבאר בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן נותן שרביט מלא קומתו אפי' של עץ</b> נלמד מדין המשקל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר עמדי עלי וכו'.</b> שם בעיי דלא איפשיטא ואף על גב דבנוסחא דידן אין כתוב מקום ישיבתי ולא עביי בנוסחת רבינו היה כתוב. ופירש\"י עומדי עלי מי הוי משמע שרביט קומתו או לא. רחבי עלי מהו מי הוי משמע שרביט רחב דוגמתי או משמע שרביט ארוך כמדת רחבי היקפו מהו מי יהיב שרביט נכפף וארוך כמדת היקפו או דילמא שרביט עבה כהיקפי בעי למיתב תיקו. ופסק רבינו לגבי יורשים כדין ספיקא דממונא דהוי לקולא אבל לגבי דידיה פסק שמביא לפי ממונו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי משום דאפשר לברר כוונתו ע\"פ דבריו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי מטבע כסף וכו'.</b> משנה בסוף מנחות (דף ק\"ו:) הרי עלי כסף לא יפחות וכו' ובגמרא לא יפחות מדינר כסף ודילמא נסכא (ותירצו) דאמר מטבע וכו': \n",
+                "<b>ברזל וכו' עד לכלה עורב.</b> (שם בגמ') ובנחשת לא חש רבינו לדראב\"י אע\"פ שמשנתו קב ונקי מפני שאינו אלא בברייתא וסתם מתניתין עדיף. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין האומר עלי מטבע זהב וכן למה לא כתב גבי לא יפחות מדינר כסף דה\"מ באתרא דלא סגי פריטי דכספא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי כסף או זהב וכו'.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם פירש המשקל וכו'</b> שם במשנה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יהא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד האומר דמי עלי וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והדמים והערכים לבדק הבית כמו שביארנו,</b> בפרק א': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי לשכות היו במקדש וכו'.</b> ספ\"ה דשקלים (משנה ו') ובירושלמי על משנה זו תני קדשי מזבח מוציאים את הראוי להם מלשכת בדק הבית ואין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א לשון התוספתא חומר בקדשי מזבח וכו'. ואני אומר שנוסחא משובשת נזדמנה להראב\"ד בתוספתא או בירושלמי כי נוסחת הירושלמי שכתבתי מכוונת לדברי רבינו, ומה שהקשה מדתנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה רבינו פירש שם דה\"ק אין עושין השלמים עולה ולא העולה שלמים וכן הדומה לזה ואם הקדיש שום דבר לבדק הבית אין משנין אותו לבדק המזבח ולפירוש זה ניחא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המעריך את הפחות מבן עשרים ולא עמד בדין וכו'.</b> משנה בפ\"ד דערכין (דף י\"ח) הערך בזמן הערך כיצד העריכו וכו' פחות מבן עשרים ונעשה יתר על בן כ' נותן כזמן הערך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הערכין הקצובין בתורה וכו'.</b> בפ\"ב דערכין (דף ז') אין בערכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים סלע כיצד נתן סלע והעשיר אינו נותן כלום פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלע היו בידו ה' סלעים רבי מאיר אומר אינו נותן אלא אחת וחכמים אומרים נותן את כולם, ובגמרא אין בערכין פחות מסלע מנא לן דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחות מסלע. וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשיר שהעריך והעני וכו'.</b> משנה פרק ד' דערכין (דף י\"ז:) היה עני והעשיר (או) עשיר והעני נותן ערך עשיר ר' יהודה אומר (אפי') עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר, ופסק רבינו דלא כר\"י משום דמשמע דת\"ק פליג עליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשיר שאמר ערכי עלי וכו'.</b> משנה ריש פרק ד' דערכין (דף י\"ז) השג יד בנודר כיצד עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר אבל בקרבנות אינו כן הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי היה מצורע עני מביא קרבן עני עשיר מביא קרבן עשיר רבי אומר אומר אני אף בערכין כן וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני שאין העשיר חייב כלום אבל העשיר שאמר ערכי עלי ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר. ופירש רש\"י אומר אני אף בערכין כן אילו מתרמי בערכין דומיא דקרבנות הוי כקרבנות דהא דאמרת דערכין אינם כקרבנות משום דלא דמו אהדדי דמפני מה עני שהעריך עשיר נותן ערך עני לפי השג ידו משום דאין העשיר חייב כלום ולא דמי למצורע וזה שאמר על העשיר לא נתכוון אלא מפני מדת שנותיו של העשיר שפחותים או יתירים על שנותיו שלו הילכך נידון בהשג יד דהא לא פירש כלום אלא ערך מדת [שנותיו של] העשיר קבל עליו ודין ערך נידון בהשג יד. אבל עשיר שאמר ערכי עלי דהוי חייב ערך שלם דומיא דמצורע עשיר ושמע עני וכו' עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה כרבי וחכמים חולקים עליו ואומרים שאינו נותן אלא ערך עני עכ\"ל, וכן כתבו התוספות. אבל רבינו סתם דבריו כדברי רבי ונראה שטעמו משום דמשמע דרבי לאו לאיפלוגי אתנא קמא אתא אלא לפרש, וכן כתב בפירוש המשנה וז\"ל אין בין רבי וחכמים מחלוקת אלא מבאר לנו איך יהיה הערך גם כן דומה לקרבן כמו שאמר עכ\"ל. והטעם מפני שדברי רבי הם דברי טעם מוכרחים בעצמם אבל קשה דאמרינן בגמרא ולרבי דאמר אומר אני אף בערכין כן אלמא אמרינן בתר חיובא דגברא אזלינן והא לא צריכא קרא למעוטי הוא למעוטי מאי למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר ס\"ד אמינא הואיל ואמר רבי בתר חיובא דגברא אזלינן קמ\"ל דמשמע בהדיא דרבי פליג ארבנן ואפשר שסובר רבינו דנהי דפליגי בדרשא דקרא בדינא לא פליגי, וצריך עיון ליישב זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין החייב בערך עלי להחייב בערך עשיר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפרש את הערך וכו'.</b> כן מתבאר בגמרא פרק קמא דערכין (דף ד') בערכך להביא ערך סתם (מאי ערך סתם) דתניא האומר ערך סתם עלי נותן כפחות שבערכין (וכמה פחות שבערכין) שלשה שקלים וכו' ואלא קרא למה לי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר שאינו נידון בהשג יד מ\"ט כמפרש דמי א\"ד אר\"נ אמר רבה בר אבוה נידון בהשג יד פשיטא מהו דתימא כמפרש דמי קמ\"ל וידוע דהלכה כלישנא בתרא ומשמע בהדיא דמפרש אינו נדון בהשג יד ומשמע דה\"ה לחייבי דמים דהוו להו מפרשים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן האומר דמי עלי וכו' הרי פירשו א\"א לא מן השם הוא זה וכו'. ואין דבריו מוכרחים וטעם רבינו נכון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכו'.</b> מימרא ריש פרק ב' דערכין (דף ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר שני ערכי עלי וכו'.</b> שם (דף ח') בעי רב אהבה היו בידיו ה' סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת מהו כיון דבבת אחת (נדר) כי הדדי תפסן יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי או דילמא כלהו חזו להאי וכלהו חזו להאי תיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש ערכו או דמיו ונגנבו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם וכו'.</b> משנה ספ\"ד דערכין (דף כ\"א) חייבי ערכין ממשכנין אותם ומשמע דה\"ה לחייבי דמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינם חייבים להחזיר להם המשכון וכו'. ומ\"ש ואין מוכרין לא כסות אשתו וכו' עד לא הקדיש את אלו.</b> משנה ספ\"ה דערכין (דף כ\"ג כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ונותנין לו מכל נכסיו וכו' עד אבל לא לאשתו ובניו,</b> ג\"ז משנה שם: \n",
+                "<b>ומ״ש ואין נותנין לו אלא כסות הראויה לו.</b> בסוף פרק המקבל (בבא מציעא דף קי״ג:) כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין לבעל חוב וכו' ותניא הרי שהיו נושים בו אלף זוז ולבוש אצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו אצטלא הראויה לו ואף על גב דרבי עקיבא ורבי ישמעאל פליגי הא אוקימנא להו בשוטה ולית הלכתא כוותייהו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> ומ\"ש לחול אבל לא לשבתות וימים טובים. ומ\"ש ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות וכו'.</b> משנה ספ\"ה דערכין (דף כ\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה חמר וכו'.</b> שם במשנה רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותנים לו צמדו חמר נותנין לו (את) חמורו ומשמע דת\"ק פליג עליה וידוע דהלכה כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה ספן אין נותנין לו ספינתו וכו'.</b> פרק ד' דערכין (דף י\"ז) תנן גבי חייבי קרבנות אפילו ספינתו בים ובאה לו ברבואות אין להקדש בהן כלום ופריך בגמרא (דף י\"ח) עשיר הוא ומוקי לה כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים ורבואות דמתניתין היינו שכרה ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף ותיפוק לי משום ספינה הא מני רבי אליעזר היא דאמר אם היה איכר נותנים לו את צמדו חמר נותנין לו (את) חמורו הרי דלתנא קמא דרבי אליעזר דין ספינה כדין צמד וחמור שהם נמכרים. ואיכא למידק כיון דסתם לן תנא הכא כרבי אליעזר מה ראה רבינו לפסוק כאידך מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא. ויש לומר דהאי סתמא הוי בפרק שלישי ופלוגתא דרבי אליעזר ותנא קמא שנוי בפרק חמישי וה\"ל סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם הילכך פסק כרבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בנכסים בהמה או עבדים או מרגליות וכו'.</b> משנה ספ\"ה דערכין (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א במטלטלין ועבדים אבל הקרקעות מכריזין.</b> משנה רפ\"ה דערכין (דף כ\"א:) שום ההקדש ס' יום ומכריזים בבקר ובערב ומשמע התם דבקרקעות היא שנויה ואע\"פ שאמרו שם בגמ' (דף כ\"ב) גבי שום היתומים בא להכריז רצופים שלשים בשני ובחמישי ששים משמע לרבינו שלא אמרו אלא בשום היתומים אבל בשום ההקדש ששים רצופים בעינן דאל\"כ ה\"ל לפרושי בהקדש כמו שפירשו ביתומים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שדה שירשה אדם ממורישיו וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה וערכה הוא הערך הקצוב בתורה.</b> בפרשת אם בחקותי ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ויזרענו ביד.</b> בפ\"ו דערכין (דף כ\"ה) מפולת יד ולא מפולת שוורים ופירש\"י מפולת יד שזורעים ביד ולא מפולת שוורים שהיו רגילים וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יקרב זריעתו ולא ירחק אותה</b> זהו פירוש רבינו במה שאמרו שם תני לוי ולא מעובה ולא מודק אלא בינוני ורש\"י פירש בענין אחר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין שנת יובל מן המנין: ואחד המקדיש שדה טובה וכו'.</b> משנה בפרק ג' דערכין (דף י\"ד) אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו בהלכות שקלים.</b> פ\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב נמצא לכל שנה סלע ופונדיון.</b> משנה בפרק ו' דערכין (דף כ\"ה) גבי מקדיש שדהו בשעת היובל נותן סלע ופונדיון לשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאף על פי שהסלע מ״ח פונדיונין וכו'.</b> בפרק יש בכור (בכורות דף נ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החומר הוא הכור: וכבר ביארנו בהל' שבת,</b> פ' ט\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד דרך החשבון וכו'.</b> משנה פ' ששי דערכין (דף כ\"ה) הקדישה שתים ושלש שנים לפני היובל נותן סלע ופונדיון לשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם רצו הבעלים לפדותה וכו'</b> מפורש בפרשת אם בחקותי ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל חומש האמור בתורה צריך שיהא הקרן עם התוספת חמשה וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) בעיא דאיפשיטא דחומשא מלבר ופירש״י על ארבעה רבעים מוסיף החמישי מן החוץ דהוה ליה לעשרים זוז חמש זוז. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם פדתה אשתו של מקדיש:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואינו נותן שנה בשנה וכו'.</b> משנה בפ\"ו דערכין (דף כ\"ה) אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו אלא נותן את כולו כאחד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> נשאר בינו ובין היובל שנה וכו'.</b> רפ\"ד דערכין (דף כ\"ד) תנן אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלים אחר היובל פחות משנה אחת אין מחשבים חדשים להקדש אבל הקדש מחשב חדשים ובגמרא ורמינהי מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל וכו' רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים וכיון דאין מקדישין בגירוע פחות משתי שנים יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות מב' שנים ופירש\"י וקא אמרי רב ושמואל דהמקדיש פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן דין גירוע ואם בא לגאלה נותן חמשים סלעים דגבי גירוע כתיב על פי השנים הנותרות ונגרע ומיעוט שנים שתים ועצה טובה קמ\"ל מתני' שיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות משתי שנים שלא יפסיד מ\"ח סלעים. ואמרינן תו בגמ' (דף כ\"ה) ת\"ר מנין שאין מחשבים חדשים עם הקדש ת\"ל וחשב לו הכהן את הכסף ע\"פ השנים הנותרות שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים מניין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה ה\"ד כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני ת\"ל וחשב לו הכהן מ\"מ. וכתב רבינו ז\"ל בפירוש המשנה פי' שאם הקדיש שדהו בתוך שנת מ\"ח אין המקדיש יכול לומר לו תחשוב עמי כפי מה שראוי לשנה זו ולחדשים וטול פדיונה לפי שאין מחשבים חדשים להקדש אבל אם רצה הגזבר לחשב השנה וחדשים שתי שנים ונוטל מהרוצה לפדותה שני סלעים ושני פונדיונות על כל זרע חומר ה\"ז מותר עכ\"ל. והם דבריו בכאן ורש\"י פירש בע\"א: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אמת שכך כתוב בספרים וכו'. ודברי רבינו מבוארים שאין המקדיש יכול לכוף לכהן לחשוב לו חדשים אבל אם רצה הכהן לחשב לו חדשים מותר והיא גופא קמ\"ל שאע\"פ שאין זה שבח ההקדש רשאי הוא לעשות כן. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו לפי שאין מחשבין חדשים להקדש</b> ארישא דמילתא קאי דקתני נשאר בינו ובין היובל שנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת.</b> ברפ\"ו דערכין (דף כ\"ד) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל בדיני ועוד דפשטא דמתני' וברייתא כוותיה: \n",
+                "<b>וכהן ולוי שהקדישו וכו'.</b> בסוף ערכין (דף ל\"ג:) תנן הכהנים והלויים מקדישים לעולם וגואלים לעולם שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש שדהו אחר היובל וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין לאחר היובל פחות משנה אחת ופירשו בגמרא דהכי קאמר אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים ואם כן כי קתני ולא גואלים לאחר היובל פחות משנה היינו ליגאל בגירוע דומיא דרישא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> כשמודדין אין מודדין אלא מקומות הראויים לזריעה וכו'.</b> משנה בפרק ששי דערכין (דף כ\"ה) היו שם נקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אינם נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה ובגמ' ולקדשו באפי נפשייהו וכו' אמר מר עוקבא בר חמא הכא בנקעים מלאים מים עסקינן דלאו בני זריעה נינהו. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר ואין בהם מים נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם,</b> כתב הראב\"ד א\"א איני יודע מה הן בפני עצמן שהרי נמדדין עמה לפי הגמרא עכ\"ל. ואיני יודע היכן ראה בגמרא דנמדדין עמה דהא כי סלקא דעתך אמינא דמיירי כשאין בהם מים אקשי ולקדשו באפי נפשייהו משמע דאי הוה אמר דקדשי באפי נפשייהו הוה ניחא ליה וכי שני ליה דמתני' במלאים מים משמע דכי אינם מלאים מים קדשי באפי נפשייהו ונפקותא דקדשי באפי נפשייהו היינו ודאי שמחשבין מה שראוי להם שדבר פשוט הוא שאינם שוים כמו שאר השדה ואע\"פ שרש\"י פירש וליקדשו הנך נקעים באפי נפשייהו וליפרקו נמי לפי החשבון חמשים לבית כור ומה הנאה יש במה שאין נמדדין עמה הא אינהו נמי הכי מיפרקי עכ\"ל. מכל מקום כיון דאין פירושו מוכרח ואפשר לפרש כדפרישית לא יצדק לומר שהרי נמדדין עמה לפי הגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה מלאה אילנות וכו'.</b> (ריש פ' יש בערכין (ערכין דף י״ד)) אמר רב הונא הקדיש שדה מליאה כשהוא פודן פודה אילנות בשויין וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף אלמא קסבר רב הונא (אדם) מקדיש בעין יפה מקדיש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את השדה שאינה יפה לזריעה וכו'.</b> שם אמר ר\"פ הקדיש (טרשין) פודן בשוויין מאי טעמא בית זרע אמר רחמנא והני לאו בני זריעה נינהו וכו' הקדיש אילנות פודן בשוויין מאי טעמא בית זרע אמר רחמנא ולא אילנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו האילנות ג' אילנות לתוך בית סאה וכו'.</b> ברייתא שם (דף י\"ד) הקדיש ג' אילנות ממטע י' לבית סאה ה\"ז הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף פחות מכן או יתר על כן או שהקדישן בזה אחר זה ה\"ז לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם ולא עוד אלא אפי' הקדיש אילנותיו ואח\"כ הקדיש קרקע כשהוא פודה פודה את האילנות בשוייהן וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ופירש רש\"י הקדיש שלשה אילנות נטועים ומפוזרין כסדרן ממטע עשרה לבית סאה שאם היו עשרה מפוזרים בדרך אילו היה מחזיקין בית סאה זו היא נטיעת אילנות וכל קרקע שביניהם צריך להם לפיכך אם הקדישן הרי זה הקדיש קרקע שביניהם וכו'. פחות מכן אם היו נטועים בפחות ממטע עשרה לבית סאה או ביותר מכן אין זה סדר נטיעת אילנות ולא הקדיש אלא אילנות וכשהוא פודן פודן בשווייהן. זה אחר זה לא קנה הקדש קרקע שאין קנין קרקע אלא לשלשה אילנות כדאמרינן בבתרא. ולא עוד ולא אלו בלבד נפדין בשווייהן שאין עמהם הקדש קרקע [כלל אלא אפילו הקדיש האילנות שאין נטועים כסדר ואח\"כ הקדיש קרקע] דאיכא למימר ליפרקו אגב ארעייהו אפ\"ה הואיל ולא קדשו יחד פודה אילנות בשוייהן והקרקע נפדית בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף עכ\"ל. ורבינו נראה שגורס הקדיש שלשה אילנות לתוך בית סאה והא דקתני ברישא דברייתא כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף כלומר שהם נפדים אגב קרקע ולא בפני עצמן והשמיטו רבינו משום דבגמרא מותיב מינה לרב הונא דאמר פודה אילנות בשוייהן וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ומוקי לה כר\"ש דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש והוא ז\"ל פסק לעיל בסמוך כרב הונא: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א אינו כן אלא שהם נפדים על גבי השדה ואע\"ג דאמר רב הונא הכי בערכין וכו'. וטעמו מדגרסינן בפרק הנזכר אמר ר\"פ הקדיש אילנות פודה בשוייהן ופריך בגמרא אמאי וליקדשו אגב ארעייהו וליפרקו אגב ארעייהו וכ\"ת אילנות הקדיש ארעא לא הקדיש והאמרי נהרדעי מאן דמזבן ליה דיקלא לחבריה קני ליה משיפולא ועד תהומא ושני לאו מי אתמר עלה בבא מחמת טענה ופירש\"י מחמת טענה שטוענו שהזכיר לו שם קרקע ע\"כ. ומדאקשינן לר\"פ ליפרקו אגב ארעייהו ואיצטריך לשנויי משמע דהכי ס\"ל דכל היכא דהקדיש ארעא ואילנות מיפרקו אגב ארעייהו. וכתב עוד הראב\"ד בזה לקמן בפרק זה ואני אומר שאין זה מוכרח דאפשר דלפי שיטת המקשה השיב לו וליה לא ס\"ל, והראב\"ד עצמו הרגיש בזה וכתב ומיחזי דלא ס\"ל הכי נראה מלשון זה שאינו מוכרח לומר כן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש שדה אחוזתו וכו'.</b> במשנה פ\"ו דערכין (דף כ\"ה:) הגיע היובל ולא נגאלה הכהנים נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה דברי ר' יהודה ר\"ש אומר נכנסים אבל לא נותנים וידוע דהלכה כר' יהודה, ופירש\"י כהנים של משמר היובל נכנסים לתוכה וכו' והיא חלוטה בידם עכ\"ל. ומצאתי כתוב דמיה הכתוב בתורה חמשים סלעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואותם הדמים יפלו להקדש בדק הבית.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גאלה המקדיש וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ה) הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא ידעתי מאי חוזרת והרי היא תחת ידו עכ\"ל. ודבר פשוט הוא אלא דאיידי דבעא למיתני סיפא גבי גאלה בנו חוזרת תנא נמי רישא חוזרת. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם גאלה בנו וכו'</b> גם זה שם במשנה גאלה בנו יוצאת לאביו ביובל גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו יוצאת לכהנים ביובל, ואית דגרסי אינה יוצאת לכהנים ביובל והיא גירסת רבינו וכבר העיד הראב\"ד שמצא נוסחא כן ומשמע טעמא דגאלה מידו הא אם לא גאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל ואיבעיא בגמרא אם בת דינה כבן ואיפשיטא דכאחר דמיא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד המקדיש וגאלו מידן חוזרת לו לעולם א\"א תמה אני על זה וכו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין הכהנים צריכים ליתן דמים וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בישראל אבל אם היה המקדיש כהן או לוי וכו'.</b> משנה ספ\"ו דערכין (דף כ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שהקדישה שדה אחוזתה וכו'.</b> בפרק ו' דערכין (דף כ\"ה ע\"ב) בעי רבי זירא אשה מי מעמיד לה שדה בעל מוקים לה שכן יורשה או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק תיקו. ופירש רש\"י אשה שהקדישה שדה מלוג וכו' עד כבמוחזק. ואיני יודע למה לא כתב רבינו שאם גאלה בנה דהויא נמי ספק ועוד שאין סגנון בבא זו שכתב רבינו כסגנון האי בעיא דר' זירא דבעיא הויא לענין מי יפדנה מיד הקדש שלא תצא לכהנים ביובל בעל או בן. ורבינו נקיט לה לענין אם גאלה הבעל אם יוצאת לכהנים. לפיכך נראה לי דרבינו גריס הכי בעי ר' זירא אשה בעל מעמיד שדה בידה שכן יורשה כבן או דלמא שאני בן שכן נוטל בראוי כבמוחזק וה\"פ בעל מעמיד לה שדה ולא תצא לכהנים כדאשכחן בבן שאם גאלה אינה יוצאה לכהנים דמה זה יורשה אף זה יורשה או דילמא שאני בן שכן נוטל בראוי כבמוחזק דלפי זה אין הבעיא אלא היכא שגאלה הבעל אם מעכב שלא תצא לכהנים. ונראה שזו היתה גירסת הראב\"ד שכתב א\"א מסתברא שהאשה וכו' דמשמע שהספק הוא אם האשה מוחזקת בשדה על ידי הבעל וכמו שכתבתי לדעת רבינו ומכל מקום תמה אני היאך פוסק הראב\"ד הלכה מסברא מאחר שבגמרא עלתה בתיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש שדהו ופדה אותה כהן מיד ההקדש וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ה) ויליף לה בברייתא מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשתצא השדה לכהנים ביובל וכו'.</b> פרק המקדיש (ערכין דף כ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את האילנות וכו'. אבל המקדיש את הטרשים וכו'.</b> מימרא דרב פפא רפ\"ג דערכין (י\"ד:): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד המקדיש את האילנות והגיע היובל וכו' א\"א זו היא שמעתא דר\"פ וכו'. וכבר כתבתי בזה בפ' זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד דין מקדיש שדה מקנתו וכו'. ומה שכתב וכשיגיע היובל תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה וכו'.</b> משנה בספ\"ז דערכין שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שדה ששמין אותה להקדש וכו'.</b> כבר כתבתי בספ\"ג שהיא משנה בספ\"ה דערכין. \n",
+                "<b>ומ\"ש בבקר בשעת הכנסת פועלים וכו'</b> שם במשנה (דף כ\"א:) מכריזין בבקר ובערב ובגמרא מ\"ש בבקר ובערב וכו' עד יבא ויקח. ופרש\"י סיירו ניהלי (ראו אם יפה הוא) וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח שדה מאביו וכו'.</b> משנה ספ\"ו דערכין (דף כ\"ו:) ופסק כרבי יהודה ור\"ש לגבי ר\"מ: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקדיש שדה אחוזתו וכו'.</b> משנה ריש פרק ח' דערכין (דף כ\"ז) המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל אומרים פתח אתה ראשון שהבעלים נותנים חומש וכל אדם אין נותנין חומש מעשה באחד וכו' עד ושדהו לפניו ובגמ' אומרים והתניא כופין כו' עד ועוד שהבעלים נותנים חומש ופירש\"י בזמן שאין היובל וכו' עד אלא בזמן שהיובל נוהג וכתבו התוס' המקדיש את שדהו וכו' עד דבעינן כל יושביה עליה וכתבו התוספות מאי אומרים כופין וא\"ת מ\"ש דצריך כפיה הכא וכו': \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א לא מצאתי שום הפרש בין זה לזה וכו'. ואני אומר שמ\"ש שלא מצא הפרש בין זה לזה מצא רבינו דמדקתני מתני' בשעה שאין היובל נוהג משמע אבל בזמן שהיובל נוהג לא ואע\"פ שדחה הראב\"ד וכתב לא מפני שיש הפרש לקדימתו אלא מפני שאר דברים האמורים במשנה רבינו לא ראה לומר כן משום דטפי עדיף לומר דקאי גם לדבר זה שהוא ברישא דמתני'. ומ\"ש שהרי מצות גאולת אדון כתובה היא בתורה והיא בשעת היובל איני יודע מה מקשה מזה לרבינו שהרי הוא ז\"ל מודה דבשעת היובל נמי מצוה איכא ובכפיה הוא דמפליג. ומ\"ש מפני רבוי החומש וכו' י\"ל שרבינו סובר שאין זה כדאי לכפותו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינו פותח בפחות מד' פרוטות וכו'</b> שם בגמ' אפלוגתא דר' יוסי ותנא קמא דכ\"ע שוה כסף ככסף והכא בפודין בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה קא מיפלגי וכו' וידוע דהלכה כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו וכו'.</b> משנה בפ\"ח דערכין (דף ל') גבי מוכר לראשון במנה ומכר ראשון לשני במאתים לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו' עד מבהקדש. ופירש\"י לא ימכור שדה רחוקה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את ביתו וכו' מוסיף חומש.</b> מפורש בתורה פרשת אם בחוקותי. \n",
+                "<b>ומה שכתב או אשתו או יורש,</b> בריש זבחים (דף ז') אמרו דגבי מעשר כתיב ואם גאול יגאל לרבות את היורש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ג) תניא המתפיס תמימים לבדק הבית כשהם נפדים אינם נפדים אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית שנאמר ושור ושה וכו'.</b> בפ\"ק דתמורה (דף ז') ואמרינן התם דעובר אף בלא תעשה דכתיב לאמר לאו נאמר בדברים ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את בהמתו סתם וכו'.</b> בפרק ד' דשקלים המקדיש (את) נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה (ליקרב) ע\"ג המזבח זכרים ונקבות וכו' עד והמקדיש סתם כדברי רבי יהושע. \n",
+                "<b>ומה שכתב שסתם הקדשות לבדק הבית</b> משנה ר\"פ בתרא דתמורה (דף ל\"א) ובירושלמי פרק ד' דשקלים יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> הקדיש נכסיו סתם והיו בהם יינות ושמנים וכו'.</b> בספ\"ד דשקלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו וכו' עד ס\"ל כר' יהושע דאמר הכל יקרב וכו' עכ\"ל. מ\"ש לסברתו היינו לומר לפי מה שפסק כר' אליעזר וכמ\"ש עוד הראב\"ד בסמוך. ומ\"ש והלא בכל מקום נפדים הם נראה שטעמו לומר שהנסכים אע\"פ שאם נטמאו אחר שקדשו בכלי אין להם פדיון אם נטמאו קודם שקדשו בכלי יש להם פדיון וכיון דמ\"מ שייך בהו פדיון אין טעם זה מספיק. ולדעת רבינו י\"ל דכשלא קדשו בכלי עדיין אין קדושתן גמורה ולא רבותא היא דאית להו פדיון. ומה שכתב ואם במקדיש נכסיו סתם וכו' האי אם לאו דוקא וה\"ל כאומר מאחר שבמקדיש נכסיו סובר כר' אליעזר. ומ\"ש ואני אומר דר' אליעזר ששנה זו המשנה וכו' יש לתמוה דכיון דרבי אליעזר פליג אר' יהושע במשנה שקודם זו במקדיש זכרים ונקבות היאך אפשר לומר דסבר כר' יהושע דאמר הכל יקרב עולה ואפילו דמי הנקבות. וצ\"ל שהראב\"ד סובר דל\"ג בהאי מתניתא ר' אליעזר אלא ר' אלעזר והוא ר' אלעזר בן שמוע. ומ\"ש והכי איתא בשקלים ירושלמי כלומר דאמרינן התם בפ\"ד על משנה זו טעמא דר' אלעזר דבר אל אהרן ואל בניו וכו' אשר יקריב לה' עולה יכול אפילו עופות ת\"ל בבקר ולא בעופות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש נכסיו סתם והיתה בהם הקטרת וכו'.</b> (שקלים פרק רביעי): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש בהמה תמימה למזבח וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ב) ובר\"פ על אלו מומין תניא אם בבהמה הטמאה וכו' הרי בהמה טמאה אמור הא מה אני מקיים כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וכו' (הוי אומר) בבעלי מומין שנפדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המקדיש בהמה וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ב) תנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית וכו' ואם מתו יקברו ר\"ש אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו ובגמרא אמר רבי יוחנן לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה כלומר ומש\"ה אם מתו יקברו משום דבמת לא שייך ביה העמדה ומסיים בה וד\"ה בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה. ופי' רש\"י דבקדשי מזבח דוקא היא וממעט לה בגמ' מדכתיב אותה וזהו שדייק רבינו וכתב בין קדשי מזבח שנפל בהם מום לאפוקי בעל מום מעיקרו. \n",
+                "<b>ומ\"ש או תמימה הראויה. ומ\"ש אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א אפי' למזבח וכו'. ואני אומר שמ\"ש רבינו לבדק הבית אורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש למזבח לא שחוטה ולא נבלה. ומ\"ש ואפי' הקדישם חיים וכו' אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו כבר נתבאר בסמוך ודייקתי כן מלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש בהמה תמימה לדמיה וכו'.</b> פ\"ק דתמורה (דף י\"א) בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף וכו' ותיפשוט ליה מדידיה דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה\"ג התם דאקדשיה לכוליה הכא דאקדיש חד אבר מאי תיקו ופי' רש\"י הקדיש אבר לדמיו וכו' משמע דהאי בעיא ליתא אלא לר\"י דאמר האומר רגלה של זו עולה כולה עולה וכדפרישית וכן מפורש בבעיא דרבא דאמר מי אמרינן מדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה אבל לר\"מ ור' יהודה דאמרי שאין קדוש אלא אותו אבר אפי' באומר רגלה של זו עולה כ\"ש בשאינו מקדיש רגלה אלא לדמיו דפשיטא דלא פשטה קדושה בכולה ומאחר שרבינו פסק בפ\"ד ממעילה ובפט\"ו ממעשה הקרבנות כר\"מ ור' יהודה קשה היאך כתב כאן ופ\"ד בעיא דרבא והרי זה כמזכי שטרא לבי תרי. ונראה לדחוק ולומר שרבינו סובר דהאי בעיא דרבא לכ\"ע בעי לה אף לר\"מ ור' יהודה דאע\"ג דלר\"מ ור' יהודה כי אמר רגלה של זו עולה לא פשטה קדושה בכולה היינו במקדיש אותו אבר קדושת הגוף דכיון שאותו אבר אין הנשמה תלויה בו ואינו ראוי ליקרא עולה לא חלה עליו קדושה ליקרב עולה והיאך תפשוט הקדושה בכולה מש\"ה מעטיה קרא אבל כשמקדיש אבר קדושת דמים אע\"פ שאין הנשמה תלויה בו חלה עליו קדושה לדמיו ושייך למיבעי אי אמרי' מיגו דאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה ויש הוכחה לפירוש זה דהא רבא מפרש דברי ר\"י דבדבר שעושה נבילה פשטה קדושה בכולה אלמא ס\"ל כר' יהודה והיכי סתים למיבעי בעיא סתם ולא כוותיה הילכך אית לן למימר דאליבא דכ\"ע בעי לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כיצד עושין מוכרים אותה כולה וכו'.</b> שם ת\"ר יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה וכו' עד לרבות את כולה ופירש\"י חוץ מדמי אותו אבר שבה דדמי אותו אבר לא יטול שהרי הקדישו ואינו יכול למוכרו ואמרינן תו בגמ' אמר רבי נראים דברי ר\"י בדבר שאין הנשמה תלויה בו ודברי ר' יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו ומתרץ לה בגמ' דה\"ק נראין דברי ר' יוסי לר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו שאף ר' יהודה לא נחלק עליו אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו. ותשלום דין זה כתב רבינו בפרק ט\"ו מהל' מעשה הקרבנות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יח)</small> היתה בהמה בעלת מום וכו' בד\"א בקדשי מזבח וכו'.</b> הכל פ\"ק דערכין עלה ד' וה': \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן האומר ראש עבד זה וכו' א\"א כאשר עיינתי בדבריו וכו'. מ\"ש אפי' לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא אילו לא היה קשה אלא מעבד הוה מתרצינן דבעבד שלא קבל עליו מצות עסקינן דעכו\"ם הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים אבל מדכלל בהדיה ראשי הקדש א\"א לתרץ כן. ומ\"ש וא\"ת לפי מעלתו וכו' וה\"ז נידון בכבודו למזבח ואם כן שותף שלו היאך הוא, עוד קשה לפירוש זה דבגמרא אמרינן דאין נידון בכבודו למזבח. ומה שכתב והוא סבור שמ\"ש ראש עבד זה הקדש וכו' ואני איני אומר כן אלא סתם שותפין מחצה למחצה וכו'. רבינו לא נראה לו לפרש כפירוש הראב\"ד משום דבגמרא הכי איתא ראש עבד זה הקדש הוא וההקדש שותפים בו ראש חמור מכור לך משמנין ביניהם ופירש\"י משמנין ביניהם כמה שוה ויחלקו דמיו ע\"כ. ואם כפירוש הראב\"ד קשה אמאי הכא נקט שותפין והכא נקט משמנין לכך פירש דשותפין בו היינו שיתן דמי ראשו להקדש. ומה שהקשה הראב\"ד וכי מה ישוה האדם כאשר יוסר ראשו י\"ל דרבינו ה\"ק כשימכר בשוק עבד שראשו של אחר כמה אדם רוצה לתת בו, ואם תאמר סוף סוף אם ראשו של אחר היאך ישוה כלום למי שהגוף שלו, י\"ל שראשו של אחר לענין שמה שירויח באיברי הראש דבין שהוא תורגמן או משורר או צופה יהיה לבעל הראש ומה שירויח בשאר איברי הגוף יהיה לבעל הגוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר ערכי עלי למזבח וכו'. וכך המקדיש שדה אחוזתו למזבח וכו'.</b> שם (דף ה') בעיי דלא איפשיטו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים וכו'</b> משנה סוף פרק שמיני דערכין (דף כ\"ח) ר\"י בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לה' וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ופסק רבינו כחכמים ויש לתמוה על זה דאמרינן בגמרא (דף כ\"ט) אמר רב הלכה כרבי יהודה בן בתירא ורב שביק רבנן וכו' עד למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר' יהודה בן בתירא ואפשר שטעמו מדאמרינן בתר הכי דעולא סבר סתם חרמים לכהנים ואין זה כדאי דעולא תלמיד הוי לגבי דרב ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דרב יהודה אמרינן התם דסבר דסתם חרמים לבדק הבית ועבד בה עובדא וצ\"ע. ועוד צריך טעם למה הניח רבינו הפסוק שהביאו במשנה והביא פסוק אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחרים אדם מבקרו ומצאנו וכו'.</b> משנה בפ\"ח דערכין (דף כ\"ח) מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ומדקאמר דברי ר' אליעזר אע\"ג דר' אלעזר ב\"ע משמע דסבר כוותיה משמע לרבינו דרבנן פליגי עליה וכן מפורש בתוספתא ופסק כוותייהו שאם החרימם את כולם הרי הם מוחרמים וכ\"כ בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו וכו'.</b> משנה בספ\"ו דערכין (דף כ\"ג:) המקדיש את נכסיו מעלין לו את תפיליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין חרמי הכהנים לחרמי שמים וכו'.</b> משנה בסוף (פ' שמיני) דערכין (דף כ\"ח:) חרמי כהנים אין להם פדיון אלא ניתנים לכהנים כתרומה ופירש\"י חרמי כהנים חרמים שהחרימם כדי לתתם לכהן וכו' עד אלא מעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד המחרים קרקע או מטלטלים וכו'.</b> (בפ' שמיני) דערכין (דף כ\"ח) א\"ר חייא בר אבין החרים מטלטלים נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר ומקשי עלה בגמרא וליקיש מטלטלין לקרקעות ומתרץ לאו תנאי היא דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש כמ\"ד לא מקשינן ופירש\"י לאו תנאי היא ר' יהודה ור' שמעון איפליגו לעיל בהא דרבי יהודה מקיש ור\"ש לא מקיש וידוע דהלכה כר\"י לגבי ר\"ש: \n",
+                "<b>חרמי כהנים כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם הקדש וכו'.</b> שם (דף כ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שהיתה לו שדה חרם וכו'.</b> גם זה שם (דף כ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר הכהן שדה חרמו והקדישו לוקח וכו': אבל קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימים אותם וכו'.</b> משנה ערכין (דף כ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית וכו'.</b> משנה בערכין מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן את הדמים אם נדבה נותן את טובתה, ובפ' בתרא דתמורה (דף ל\"ב) תניא קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה כלום חרמי כהנים שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית לא עשה כלום וכו'. ועוד הא תני קדשי מזבח שהקדישן לחרמי הכהנים מה שעשה עשוי ורב הונא דאמר קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים לא עשה כלום איתותב. ואע\"פ שלא נתבאר כאן בדברי רבינו לקמן בסמוך כתבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש עולה לבדק הבית וכו'.</b> פרק בתרא דתמורה (דף ל\"ב:) ופירש\"י עיכוב גזברין שאינה קריבה עד שיבאו גזברין לעמוד על גבה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מד\"ס שלא תשחט עד שתפדה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחרים אדם בין קדשי קדשים וכו'.</b> בערכין (דף כ\"ח:). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין חרמי כהנים</b> נתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היו קדשים שהוא חייב באחריותן.</b> זהו במשנה הנזכרת אם נדר נותן את הדמים אם נדבה נותן את טובתה שור זה עולה אומדים כמה רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע\"פ שאינו רשאי ופירש\"י רשאי לשון חייב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ישראל שהחרים בכור בהמה לשמים וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המחרים את המעשר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש שקלו לבדק הבית וכו'.</b> בסוף מסכת שקלים המקדיש שקלים וביכורים ה\"ז קדש רבי שמעון אומר האומר ביכורים קדש אינם קדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם הקדישן הכהן לאחר שבאו לידו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחרים חצי עבדו וכו': וכל המקדיש עבדו וכו'. ואין הגזברים רשאים ליקח דמיהם מאחרים וכו'.</b> פרק השולח (גיטין דף ל״ח:) אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מ״ט גופא לא קדיש לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר ורב יוסף אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות מאן דאמר מקדיש כ״ש מפקיר מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש לא דלמא לדמי קאמר וכו' אמר רבה ומותבינן אשמעתין המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברים רשאים להוציאם לחירות אבל מוכרים אותם לאחרים ואחרים מוציאים אותם לחירות רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו מפני שהוא כמוכרו לו מתניתין קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג. ופסק רבינו כתנאי דברייתא ודלא כרב דפליג עלייהו וטעמא משום דרב יוסף פליג ארבה ואמר דלא אמר רב הכי ובפלוגתא דתנאי דברייתא פסק כת״ק: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב״ד א״א זה דלא כרבי וכו', טעמו מדאמרינן בפ' השולח (גיטין דף ל״ט:) אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר וכו' והתני' רבי אומר אני (אף הוא) נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו הכי קאמר או בכסף או בשטר והאי פקע ליה כספיה ולאפוקי מהאי תנא דתניא רבי שמעון אומר משום ר״ע יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר (בה) ת״ל והפדה לא נפדתה כו' לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה ואסיקנא דאין הלכה כר״ש ומשמע ליה ז״ל דכיון דאין הלכה כר״ש דפליג ארבי ממילא קם ליה הלכתא כרבי. ולדעת רבינו יש לומר דתרי מילי נינהו חדא אי כסף גומר דר״ש סבר אין כסף גומר ורבי ומחלוקתו סברי דכסף גומר בה ובהא אסיקנא דלית הלכתא כר״ש ומילתא אחריתי היא אם העבד עצמו נותן דמיו ויוצא ובהא הלכה כת״ק ואלו נראים כדברים ברורים. אחר כך מצאתי לחכמי לוני״ל שהוקשה להם בדברי רבינו כמו שהוקשה להראב״ד ושאלו לרבינו והשיב להם שנפלא בעיניו מה הוקשה להם שדבר פשוט הוא שהם שתי מחלוקות וכמו שכתבתי ואע״פ שהאריך בתשובתו תמצית דבריו הוא מה שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש ידי עבדו כל וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את עצמו לא וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף ל״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכו'.</b> משנה פרק ח' דערכין (דף כ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו עד הרי הוא ברשות בעליו.</b> בריש מציעא (דף ו') גבי ההיא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו וכו'.</b> הכי משמע בפרק הספינה גבי עובדא שיבא בסמוך וכ\"כ התוס' בפרק מרובה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים וכו'.</b> שם בריש מציעא (דף ז') ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ט) ובכמה דוכתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה מוכר דלועין וכו'.</b> בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כו-כח)</small> אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' עד לא באה ברשותו.</b> בפרק אע״פ (כתובות דף נ״ט) ויתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן כו'.</b> שם (דף נ״ח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר ר״מ אומר הקדש ר״י הסנדלר אומר חולין (ובגמ') אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה וכו' לימא מסייע ליה המקדיש מעשה ידי אשתו (הרי היא) עושה ואוכלת מאי לאו בניזונת לא בשאינה ניזונת שאינה ניזונת מאי למימרא וכו' סיפא איצטריך ליה המותר ר״מ אומר הקדש ר״י הסנדלר אומר חולין ופליגא דריש לקיש דאמר לא תימא טעמא דר״מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דרבי מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן והא לא אמר לה הכי כיון דשמעינן ליה לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. ואמאי דתנן ר״מ אומר הקדש אמרינן בגמ' אימת קדוש רב ושמואל דאמרי תרוייהו מותר לאחר מיתה קדוש רב אדא בר אהבה אמר מותר מחיים קדוש הוי בה רב פפא במאי אי לימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה מאי טעמא דמ״ד לאחר מיתה קדוש ואלא בשאין מעלה לה מזונות ולא (מעלה לה) מעה כסף לצרכיה מאי טעמא דמ״ד מחיים קדוש לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה רב ושמואל סברי תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר וכיון דלא יהיה לה מעה כסף מותר דידה הוי. רב אדא בר אהבה סבר תיקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דקא יהיב לה מזוני מותר דידיה הוי ואמרינן בתר הכי בגמ' אמר שמואל הלכה כר״י הסנדלר דאמר חולין דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכתב הר״ן הילכך משמע דאפילו במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה אין הקדשו חל לא במעשה ידיה ולא במותר דכולהו דבר שלא בא לעולם נינהו. והרמב״ם כתב אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש הא למה זה דומה וכו' ולא ידעתי למה דבגמרא אמרינן דהא דרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה פליגא אדר״ל דאמר לא תימא טעמא דר״מ דאמר במתני' הקדש משום דקא סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דר״מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כמאן דאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים הא איתנהו בעולם ומשמע דדוקא מתוך שיכול לכופה דס״ל דאינה יכולה לומר איני ניזונית (ואיני עושה) הוא דאי אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן (מהני) אבל לדידן דקי״ל לקמן דיכולה אשה וכו' אפי' כי אמר הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו כיון שהיא יכולה להפקיעם משעבודו, ולא מצית אמרת דכי צריכין לטעמא דיכולה וכו' היינו לומר דנעשה כמאן דאמר וכו' אבל אם אמר לה בפירוש אפי' בלאו האי טעמא מהני דאם איתא דמהני אפילו לא אמר לה לא צריכינן להאי טעמא דכיון דשמעינן לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכו' כמאן דאמר לה דמי אלא ודאי לדידן דקי״ל דיכולה אשה לומר וכו' אפי' כי אמר לה לא מהני ואע״ג דתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ומשמע דלא פליגא אדרב היינו טעמא דכיון דנזונת משל בעל משעבדא ליה כל שלא אמרה בפירוש איני ניזונת ואפילו הכי מעשה ידיה לא באו לעולם ולא מצי אמר יקדשו ידיך לעושיהן כיון שהיא יכולה להפקיע וכמו שכתבתי ולפיכך לא נתבררו דברי הרמב״ם ז״ל עכ״ל. ול״נ לתרץ דאע״ג דשמעינן ליה לר״מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אי לאו טעמא דמתוך שיכול לכופה לא הוה אמר ר״מ הקדש משום דאי ס״ל דיכולה היא שתאמר איני ניזונת ואיני עושה הרי בפשט דבריו שהקדיש מעשה ידיה הוציא דבריו לבטלה כיון שיכולה היא לומר איני ניזונת ואיני עושה הילכך לא אמרינן ביה נעשה אבל אי ס״ל שיכול לכופה אמרינן ביה שפיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ולפי מה שכתבו התוס' בר״פ המדיר (כתובות דף ע':) דלא אמר ר״מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא היכא דאינו אלא תיקון מלה בעלמא אבל להוסיף על הדיבור לא י״ל דהוה ס״ד דלומר במקדיש מעשה ידי אשתו דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן לא הוה כתיקון בעלמא אלא כמוסיף על הדיבור. ומש״ה אצטריך לטעמא דמפני שיכול לכופה. ועי״ל דאה״נ דבטעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סגי ולא צריכינן תו לטעמא דמתוך שיכול לכופה ומ״מ מייתי שפיר דפליגא דר״ל אדר״ה מדאדכר טעמא דמתוך שיכול לכופה: \n",
+                "<b>ודע</b> שאע\"פ שהר\"ן כתב שלא נתבררו לו דברי רבינו בתשובותיו סימן מ\"א הביא ראיה מהם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המשכיר בית לחבירו וכו'.</b> בסוף פרק רביעי דערכין (דף כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(לא-לג)</small> יראה לי שאף על פי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו': כתב</b> הראב\"ד הראיה מיעקב ראיה היא וכו'. וי\"ל שדברי הראב\"ד הם טענה למה ינהוג הנזירות מיד ודברי רבינו הם טענה למה יתחייב בנזירות כלל כיון דבשלא בא לעולם נדר הנזירות שהרי לא נדר בנזיר וזה פשוט בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדש טעות אינו הקדש וכו'.</b> משנה בנזיר (דף ל' ל\"א) ריש פרק בית שמאי ופסק כבית הלל. \n",
+                "<b>ומה שכתב התפיס בה אחרת וכו',</b> נ\"ל דהכי פירושו אם היה בפניו הקדש גמור והתפיס בו חולין אפילו בטעות הוא נתפס. וטעמו מדאמרינן בנזיר ר\"פ ב\"ש דילפינן מסוף הקדש דהוי אפילו בטעות וכדתנן בתמורה ס\"פ יש בקרבנות שהתמורה חלה בשוגג כמו במזיד ואע\"ג דאמרינן התם דב\"ה אמרי ה\"מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא היכא דמתפיס בהקדש גמור לאו אחותי הקדש בטעות אלא בתמורה ממש הואי. ובירוש' דנזיר פ\"ה אמרו בפירוש כל עמא מודו שאין נשאל על תמורתו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ההקדשות אין פודין אותם לא בקרקע וכו'.</b> בפרק יש בכור (בכורות דף נ\"א) תנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות ובגמרא ולא בהקדשות פשיטא לאו דידיה נינהו אימא ולא הקדשות בכל אלו, ופירש רש\"י נפקא לן מקראי בתורת כהנים בפרשת ערכין. \n",
+                "<b>ומה שכתב אחד הכסף ואחד שאר המטלטלין ששוין כסף ואפילו סובין:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפודה קדשיו מוסיף חומש.</b> מפורש בתורה פרשת אם בחקותי ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ\"ה:) תנן הפודה את הקדשו מוסיף חומש. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש וכו': ומה שכתב ואף החומש לא יהא אלא מן המטלטלין.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) בעיא ופשטוה מדכתיב עליו לרבות חומשו כמותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה קדשיו אין החומש וכו'.</b> שם איפליגו תנאי בהקדש ובמעשר בנתן את הקרן ולא נתן את החומש ואמר ר' יוחנן הכל מודים בשבת בהקדש שחילל חדא דכתיב וקראת לשבת עונג ועוד הואיל וגזברים תובעים אותו בשוק כלומר וליכא למיחש לפשיעותא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי מזבח שנפל בהם מום וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל״ב:) ובר״פ על אלו מומין (בכורות דף ל״ז:) תניא ואם בבהמה הטמאה (ופדה בערכך) הרי בהמה טמאה אמורה הא מה אני מקיים (ואם כל בהמה טמאה) אשר לא יקריבו ממנה וכו' (הוי אומר אלו) בעלי מומין שנפדו. \n",
+                "<b>ומה שכתב והמקדיש עצמו שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש לא המתכפר בה שפדאה</b> בריש תמורה (דף ו') ובריש זבחים אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה. ופירש רש\"י אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר והומם ובא לחללו אם המפריש מחללו מוסיף חומש ואם המתכפר בו מחללו אינו מוסיף חומש דתלייה רחמנא לחומש במקדיש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו: \n",
+                "<b>והקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש וכו'. לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שניה וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד:) מימרא דריב״ל וברייתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפריש אשם להתכפר בו וכו'.</b> פ\"ק דתמורה (דף ט') בעיא דסלקא בתיקו. \n",
+                "<b>ומ\"ש והרי הוא גוף אחד וכו'</b> פירושו אע\"פ שבגוף זה הוסיף חומש כשהוסיף חומש היה אשם ועתה הוא עולה ולא הוסיף עליו חומש בהיותו עולה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כמו שיתבאר במקומו.</b> הוא פרק רביעי מהלכות פסולי המוקדשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי בדק הבית אין עושין תמורה וכו'.</b> משנה וברייתא בספ\"ק דתמורה (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ״ש כיצד היו לפניו בהמת חולין ובהמת קדשי בה״ב וכו'.</b> בתמורה ס״פ כיצד מערימין (תמורה דף כ״ו) תנן הרי זו תחת זו תמורת זו חליפי זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו אין זו תמורה ואם היה הקדש בעל מום יוצא לחולין וצריך לעשות דמים. ופירש״י מחוללת לשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין לעשות דמים שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש ובגמ' למימרא דתחת לישנא דאתפוסי הוא ורמינהו קדשי בה״ב אמר חליפי זו תמורת זו לא אמר כלום תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימים ואי ס״ד לישנא דאתפוסי הוא מ״ש רישא ומ״ש סיפא אמר אביי תחת משכחת לה לישנא דאתפוסי ולישנא דאחולי וכו' גבי קדשי מזבח דעבדין תמורה לישנא דאתפוסי הוא גבי קדשי בדק הבית דלא עבדין תמורה לישנא דאחולי הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד קדשי בדק הבית וכו'.</b> שם אהא דתנן וצריך לעשות דמים אמרינן בגמרא (דף קכ\"ז) אמר רבי יוחנן יוצא לחולין דבר תורה וצריך לעשות דמים מדבריהם, ובסוף פרק ששי דערכין אמרינן דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל בדיעבד דוקא אמר ומשמע התם דאפילו בקדשי בדק הבית אין פודין אותם לכתחלה אלא בשיוויים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמו אותה שלשה וכו' אבל אם שמו אותה שנים וכו'.</b> בס\"פ כיצד מערימין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין את ההקדש אכסרה וכו' כיצד פרה זו תחת פרה זו וכו'.</b> בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ה) תניא פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה פרה זו בחמש סלעים תחת פרה של הקדש טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אינו מוסיף חומש. ופירש רש״י הקדשו פדוי אע״פ שלא שם דמים קצובים דקים לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ושרי לאתהנויי מיניה ומיהו יד הקדש על העליונה שאם דמים הללו יתירים על דמי ההקדש קנה הקדש ואם הקדש יתר עליהם ישלים על כרחו, טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי אע״פ שאינו שוה ולא תימא הואיל ושם לה דמים ואינה שוה כמו שאמר אין דבריו כלום אלא הקדש פדוי והוא ישלים על הקדש שני אם חזר ופדה את זה עכ״ל. והתוספות כתבו טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי הכא ל״ג יד הקדש על העליונה דכיון דנתכוין לחלל הקדש אפי' שוה הרבה על דבר מועט מחולל כדאמר שמואל לקמן אבל ברישא שלא הזכיר שום שוה לא היה בדעתו לקנות ההקדש אלא לחללו שוה בשוה לכך ישלים ואם הותיר יד הקדש על העליונה ולכך לא עריב לשנות הבבות יחד עכ״ל. ורבינו נראה שמפרש דבסיפא אשמעינן על הקדש ראשון מוסיף חומש כלומר שאע״פ שנתאנה הדיוט שטליתו שוה עשר סלעים כמו שאמר ושל הקדש אינו שוה אלא ה' צריך להוסיף חומש של עשר כמו שאמר דהיינו ב' ומחצה. ומ״ש ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש נתבאר בפרק זה וזהו פירוש מה שכתב רבינו ושניה אינה טעונה חומש כמו שביארנו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> הפודה מיד ההקדש משך במנה וכו'. עד ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע.</b> פירקא קמא דקידושין (דף כ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וכו'.</b> משנה פ\"ו דערכין (דף כ\"ג) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב\"ח אין האשה יכולה ליגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב\"ח את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה (את) כתובתה ולב\"ח את חובו הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה בו את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולב\"ח את חובו ובגמרא למה לי למימר הפודה פודה משום דרבי אבהו דאמר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מתני' דלא כרשב\"ג דתניא רשב\"ג אומר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה ורבנן עד כמה אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת עד פלגא ופי' רש\"י אלא הפודה פודה אותו מן ההקדש בדינר או בדבר מועט על מנת לשלם דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינו שלו והאי דבר מועט משום גזירה הוא כדמפרש בגמרא. מוסיף עוד דינר בע\"ח יוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו. למה לי למימר הפודה פודה תישקול אשה ובע\"ח בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. דר' אבהו בפ\"ב אם חובו כנגד הקדשו פודה בדבר מועט כדאמרן השתא איכא למימר כי אוזפיה מעיקרא אדעתא למיגבי מהנך נכסי אוזפיה ואם לאו דחובו יותר מהקדשו לאו אדעתא דהכי אוזפיה אלא הימוני הימניה הילכך לא גבי מהקדש וכו'. ורבנן עד כמה סבירא להו דאדעתא דהני נכסי אוזפיה עד פלגא אבל בציר מפלגא לא עכ\"ל: \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם: כתב</b> הראב\"ד א\"א איני סובר שהקדש זה מפקיע מידי השעבוד וכו'. גם ה\"ה בפי\"ח מהלכות מלוה כתב שאין דברי רבינו נכונים ושכל המפרשים חלוקים עליו. ואני אומר שרבינו נראה שמפרש דמאי דאמרינן למה לי למימר הפודה פודה היינו לומר כיון דסוף סוף אין נהנה ההקדש אלא דבר מועט למה לי לפדותו יגבו בע\"ח וכתובה מההקדש עצמו ויתנו להקדש דבר מועט ומשני משום דר' אבהו כלומר אינם גובים מההקדש עצמו כדי שלא יזלזלו בהקדש ויבאו לומר הקדש יוצא בלא פדיון כלומר אפילו לא היה הקדש מפקיע מידי שעבוד לא היו יכולים לגבות מההקדש עצמו משום דרבי אבהו וכ\"ש הכא שההקדש הפקיע מידי שעבוד ובדין הוא דה\"ל למימר משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד אלא דעדיפא מינה אהדר ליה והיה אפשר לומר עוד שמה שכתב רבינו כאן שהקדש מפקיע מידי שעבוד לא הפקעה גמורה קאמר אלא משום הא דר' אבהו קרי הפקעה לענין שלא יגבה מההקדש עצמו וראיה לזה שרבינו עצמו כתב שלא יאמרו ההקדש יוצא בלא פדיון אלא שבהל' מלוה בפי\"ח כתב המקדיש נכסיו אין בע\"ח יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השעבוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מ״ש רבינו הא למה זה דומה וכו'.</b> כתב הראב״ד א״א ומנין לו שאם מכר הלוקח לאחר וכו'. י״ל לדעת רבינו שמאחר שאין זה מן הדין אלא שרצתה זו לעשות לו נחת רוח וסילקה זכותה מעליו ויכולה היא שתאמר לך רציתי לוותר זכותי ולא למי שקנה ממך. ומ״ש ועוד דאמר לה אי שתקת שתקת וכו'. י״ל שרבינו מפרש כרש״י שכתב (בפ״ק דב״ק) ובפ' שני דייני (כתובות דף ק״ט) דלא אמור חכמים דפליגי אאדמון דאמר ליה אי שתקת שתקת וכו' אלא היכא דכי לא מהדר שטרא למריה אית ליה רווחא קצת אבל היכא דכי לא מהדר שטרא למריה בעי דלפסיד הכל מודו דלא מצי אמר מהדרנא שטרא למריה. ומ״ש ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמ', אלמה זה דומה לשני לקוחות וכו' קאי. לומר דלא תקשי מהא דתנן סוף פ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ה) שאם כתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השניה הרי שהראשונה מוציאה מיד השניה שטרפה מהלוקח ובגמ' וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות ופירש ר' שלמה יצ״ו וכן אשה בעלת חוב שהיה לה כתובתה על בעלה ומכר שתי שדותיה לשנים ואין בשתיהן אלא כדי כתובתה וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך האשה מוציאה מיד לוקח ראשון והוא מן השני והשני מן האשה ולוקח ראשון מיד השני (וחוזרין חלילה) עכ״ל. הרי שלוקח ראשון מוציא מיד השני שטרף מן האשה וזה נראה דלא כהראב״ד וקאמר דלא דמי דשאני הכא שהיה מכר בדבר. והרב המגיד בסוף פרק י״ט מהלכות מלוה נראו בעיניו דברי הראב״ד והניח דברי רבינו בצריך עיון וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכיצד פודין קרקע זה האיש משביעין האשה או בעל חוב תחלה וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואח״כ מכריזין עליהם ששים יום וכו'.</b> משנה פרק שום היתומים (ערכין דף כ״א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפי' בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבע\"ח את חובו אפי' היה החוב מאה והשדה שוה תשעים על מנת כך פודה אותה הרוצה לפדותה אבל אם היה החוב שנים כדמי השדה וכו'</b> במשנה וגמ' שכתבתי בסמוך ופירוש רבינו בהם מתבאר מתוך דבריו כאן ומ\"מ מה שסיים \n",
+                "<b>וכתב אין פודין אותה על מנת וכו' שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל, כתב</b> הראב\"ד א\"א איני מבין דבריו אבל פירוש הענין וכו'. ואני אומר שמ\"ש שאם היה חובו יותר מדמי ההקדש אינו צריך לפדותו שאין הקדש חל עליו לטעמיה אזיל שכתב לעיל בפרק זה שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אבל רבינו סובר שהוא מפקיע מידי שעבוד ולהראב\"ד קשה לי דאפי' למאי דאזיל לטעמיה אינו מיושב שהרי לפי מ\"ש הוא ז\"ל לעולם אין הקדש חל עליו מן הדין אלא משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם כן מה לי שיהא חובו יותר מדמי ההקדש או שיהא כנגד חובו או שיהא חובו פי שנים על דמי ההקדש: \n",
+                "<b>ורבינו</b> נראה שמפרש הא דתניא (דף כ\"ג) רשב\"ג אומר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה כלל קאמר דליכא טעמא לומר שאם היה חובו יותר על הקדשו שלא יפדה כלל אלא היינו לומר שאינו פודה בתנאי דעל מנת ליתן לאשה את כתובתה ולבעל חוב את חובו אבל אם רצה לפדות אותה סתם פודה ולרבנן עד פלגא כלומר אם חובו שנים כדמי השדה אין פודין אותה בתנאי זה אבל פודים אותה סתם ונראה שהטעם מפני שלפעמים אדם קונה קרקע עד כדי שנים בדמיו ולפיכך כשאין החוב בשיעור הזה נראה שיש בקרקע כדי לפרוע החוב ושישאר להקדש אבל כשהחוב שנים בדמיו אי אפשר לומר שישאר בשדה יותר על החוב ואם פודה אותו בתנאי דעל מנת לפרוע חוב וכתובה אע\"פ שמוסיף עוד דינר מיחזי כמפקיע כח ההקדש וזהו \n",
+                "<b>שכתב שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל</b> כלומר מיחזי כאילו אינה נפדית כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש כל נכסיו ואח\"כ גירש את אשתו וגבתה כתובתה.</b> פירוש ובאה לגבות כתובתה מהפודה מיד ההקדש, \n",
+                "<b>אינה גובה כתובתה עד שידירנה הנאה וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ג) המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשיגרשנה ידור הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך ובגמרא במאי קא מיפלגי ר\"א סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש ור' יהושע סבר אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ואלא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש לימא כתנאי אמרה לשמעתיה לא עד כאן ל\"פ אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מאי טעמא אין אדם חוטא ולא לו איכא דאמרי בבריא כולי עלמא לא פליגי דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכו' והכא בשאלה דהקדש קמיפלגי ופירש\"י בשאלה דהקדש קא מיפלגי ר\"א סבר אין נשאלין על ההקדש לחכם ואפי' אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש (טעות הוא) אפ\"ה אין חכם מתיר נדרו הילכך המגרש את אשתו בהקדשו מתחרט ואינו מוצא חכם שיתירנו ולכך עושה קנוניא זו ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש והכא אינו צריך לידור הנאה דאי משום קנוניא הוה עביד הוה מתשיל על נידריה ולא בעי לגרשה. והתניא בניחותא דבשאלה פליגי הן הן דברי ב\"ש וכו' מחלוקת ר\"א ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב\"ש וב\"ה הקדש טעות הקדש ואין שאלה להקדש עכ\"ל. וללישנא בתרא פשיטא דאין הלכה כר\"א כיון דאתי כבית שמאי ואפי' ללישנא קמא הא קי\"ל דר\"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק כר\"א וכבר תמה עליו הר\"ן בפ' אלמנה ניזונית וכתב ואפשר שסמך לו אדרב הונא דאמר שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ומשמע התם דדוקא בשכיב מרע הא בבריא חיישינן לקנוניא ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ואי מהא לא איריא דהתם דדיבורא בעלמא קיל לה טפי משאלה ומשום הכי חיישינן אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומשום הכי לא חייש ר' יהושע עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שאם סמך אדרב הונא סמך טוב הוא ואינו נדחה בדחייתו של הר\"ן שהרי בגמ' אמרו עד כאן לא פליגי אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ולא חששו לחילוקו של הר\"ן. אבל אי קשיא הא קשיא כיון דבתר הכי אסיקנא אלא הכא בשאלה דהקדש קא מיפלגי הוה ליה למיפסק הכי אי משום דמסקנא הוא ואי משום דכיון דלישנא דקאמר עד כאן לא פליגי אלא בבריא וכו' לא אתמר אלא לדחויי דלא תיקום דרב הונא כתנאי והאי לישנא אתמר בפשיטותא עליה איכא למיסמך וכיון דלהאי לישנא הוה ליה ר\"א כב\"ש ורבי יהושע כב\"ה הוי ליה למיפסק כר' יהושע ולא כר\"א דשמותי הוא. וי\"ל שסובר רבינו דכיון דרב הונא נקט שכיב מרע משמע דלא אמרה אלא בשכיב מרע אבל בבריא אדם עושה קנוניא על ההקדש ודרב הונא הלכתא היא דהא ליכא אמורא דפליג עליה ומאי דאסיק אלא בשאלה דהקדש קא מיפלגי לא לדחויי לישנא קמא דאמרינן ע\"כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש אלא לדחויי לישנא דהוה בעינן למימר בבריא כ\"ע לא פליגי דאדם עושה קנוניא על ההקדש והכא בנדר שהודר ברבים או על דעת רבים ודחינן ליה דא\"כ אינו מועיל מיבעי ליה כלפי זה אמר אלא אפשר לאוקמי באוקמתא אחריתי בר מקמייתא דמפלגא בין בריא לשכיב מרע דאיכא למימר דבשאלה דהקדש קא מיפלגי אבל לעולם אוקמתא קמייתא קושטא היא. ואם תאמר אפי' לאוקמתא קמייתא איכא למיתמה ארב הונא גופיה אמאי שבק ר' יהושע ונקט כר\"א דשמותי הוא. וי\"ל משום דרשב\"ג אתי כר\"א דאמר אף הערב לאשה בכתובתה וכו' ומדקאמר אף משמע בהדיא דפשיטא ליה דבהקדש חיישינן לקנוניא וקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יח-יט)</small> ומ\"ש עוד רבינו וכן אינו נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי וכו'. ומ\"ש בד\"א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו וכו'.</b> אמימרא דרב הונא כתב הרב ר' יצחק אלפס דסוף בתרא ודוקא דאיכא בידיה שטרא דמקיים אבל איכא שטרא בידיה ולא מקיים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו אין נותנין מ\"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה אי אמר תנו נותנין עכ\"ל. ותמהו עליו אף כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מהמשועבדים להקדש בלא שטר מקויים ותירץ הרמב\"ן דכיון דאיכא שטרא בידיה אי אמר תנו קיימיה והוה ליה שטר מקויים וכן כתב בספר התרומות שער ארבעים ושנים סי' ד' בשם הראב\"ד ונתן טעם לדבר דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן ורבינו מפני תמיהא זו על הרב ר\"י אלפס כתב דהכא במאי עסקינן שבשעה שהקדיש הודה מה שהודה אבל אחר שהקדיש לא דלא גרע הקדש מהדיוט דאין יכול לחוב להם בהודאתו וזהו \n",
+                "<b>שכתב ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן וכו' ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו וכו'</b> ומעתה נסתלק מעל רבינו מה שכתב הראב\"ד על מה שכתב רבינו ואמר בשעה שהקדיש אמר אברהם ואפי' אחר שהקדיש כל אדם נאמן ואם אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי עכ\"ל, שרבינו הוכרח לכתוב כן כדי לתרץ התמיהא שתמהו על הרב ר\"י אלפס. ומ\"ש הראב\"ד שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן י\"ל דהתם דוקא תוך כדי דיבור אבל אחר כדי דיבור לא אבל שכיב מרע אפילו אחר כדי דיבור ובלבד שיהא עדיין עסוק בענין ההקדש: \n",
+                "<b>ועל</b> מ\"ש הרב ר\"י אלפס דאפי' ליכא שטרא בידיה אם אמר תנו נותנים תמהו דהא מלוה על פה היא ואינה גובה מהמשועבדים וכתב הרמב\"ן דטעמא משום דאמרינן דאיהו ודאי קושטא קאמר ולא משקר והוי כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקויים אי נמי במודה במנה פקדון או בקרקע והמקום ידין אותנו עכ\"ל. ובמ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואמר בשעה שהקדיש</b> נתיישב יפה וזהו \n",
+                "<b>שכתב לפיכך אמר תנו אותה נוטל בלא שבועה</b> והיינו בין שיש בידו שטר שאינו מקויים בין שאין בידו שטר כלל ומהטעם שכתב שאמר כן בשעה שהקדיש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא עליו קול וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש וכו'.</b> בריש שקלים שנינו באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכו' ובט\"ו בו מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושים כל צרכי הרבים ובירושלמי אלו הם צרכי הרבים פודים ערכין וחרמין והקדשות וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין וכו' עד שמין בעשרה ואחד מהם כהן.</b> משנה וגמרא בפרק קמא דסנהדרין (דף ט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשפודים ההקדשות וכו': אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים כו'.</b> משנה פרק שביעי דערכין (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שחזרו זה אחר זה וכו'.</b> שם בגמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשין ביניהם תנן חזר בו של ארבעים ממשכנין (מנכסיו) עד עשר אמאי ליתן בר חמשין בהדיה וכו' אמר רב חסדא ל\"ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש\"י ל\"ש דאין ממשכנין מנכסי בן חמשים אלא עשר סלעים אלא שבן ארבעים במקומו עומד ואינו חוזר בו אבל חזר בו בן ארבעים משלשין העשרים סלעים הפחותים מחמשים ועד שלשים דבן חמשים יתן ט\"ו ובן מ' יתן ה' דהא באותם עשר שאמר בן חמשים יתר על בן מ' לא שייך בר מ' בהדיה בפסידא דהנך עשר שהוסיף בן מ' על בן שלשים דבר חמשין נמי אירצי במ' דיש בכלל חמשים ארבעים וכו'. \n",
+                "<b>חזרו בהן בבת אחת משלשין ביניהם,</b> כדרב חסדא ומתני' כגון שחזרו בהם בזה אחר זה דהשתא אמר בר חמשין לגזבר כי הדרי בי שבקי לך בר ארבעין עכ\"ל: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו כיצד אמר הראשון היא שלי בעשר וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א אע\"פ שאמרו משלשין ביניהם לפי הגמ' וכו'. פירש\"י כפירוש הראב\"ד ולשון משלשין ביניהם מוכיח כדברי רבינו וכמו שהודה הראב\"ד. ומה שהקשה מדאקשינן עליה דרב חסדא וליתיב בר חמשין בהדיה י\"ל לדעת רבינו דמעיקרא כי הוה ס\"ל דאמר רב חסדא לא שנו אלא שבן מ' עומד במקומו וכו' הא מפרשים דה\"ק אם אין בן מ' עומד במקומו משלשין ביניהם דבן מ' לא ישלם עשר אלא ה' בלבד ובן חמשים ישלם ה' שהוא משותף בהם עם של בן מ' מלבד העשר שחייב בהם הוא לבדו דמשלשין היינו שמשלמין בשוה למנין העשר שהם משותפים בהם בלבד לא למנין העשר שמתחייב בהם בן נ' לבדו ואין לבן מ' חלק עמו וכי אסיקנא כאן בבת אחת וכו' אמרינן דכי חזרו בהם בבת אחת הרי כולם שותפים בכל ההפסד ואין לזה יתרון על זה הילכך משלשין ביניהם דהיינו שמשלמין כל אחד כמו חבירו בשוה ממש שמסייעים זה לזה אבל בזה אחר זה אין בן חמשים מסייע לבן מ' כלל ולא בן מ' לבן שלשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבעלים קודמים לכל אדם וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מוסיפין חומש על עילויין של שאר הפודים וכו'.</b> שם במשנה אמר הרי היא שלי בכ\"א הבעלים נותנים כ\"ו בכ\"ב הבעלים נותנים כ\"ז בכ\"ג הבעלים נותנים כ\"ח בכ\"ד הבעלים נותנים כ\"ט בכ\"ה הבעלים נותנים שלשים שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה אמר אחד הרי היא שלי בכ\"ו אם רצו הבעלים ליתן ל\"א ודינר הבעלים קודמים ואם לאו אומרים לו הגיעתך ובגמרא בכ\"ה נותנים שלשים ולימרו הבעלים אתא גברא בחריקין דאמור בעלים (דינר וכו' דאמור בעלים) פרוטה ולא דק. ואיתא תו בגמרא אם רצו הבעלים ליתן ל\"א ודינר רצו אין לא רצו לא אמרי אתא גברי בחריקין וכו' ודינר ה\"ד דאמר בכ\"א הבעלים קודמים ואם לאו אומרים לו הגיעתך. ופירש\"י אתא גברא בחריקין במקומנו שרוצה ליתן כמותנו. דאמור בעלים ברישא דינר יותר על עשרים דמטי חושבנא דקרן וחומש לכ\"ה ודינר ואי יהבינן להאי איכא פסידא להקדש. דאמור בעלים ברישא פרוטה ופרוטה לא דק. ומפרש רבינו דמאי דאמר בגמרא דאמור בעלים פרוטה ולא דק היינו לומר דכי תנן הבעלים נותנים עשרים ושש היינו דוקא בשאמר הלה בכ\"א אמרו הבעלים בכ\"א ופרוטה אבל אם שתקו הבעלים אין נותנים אלא עשרים ושש. ולפי פירוש זה אתי שפיר מאי דקתני שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה שאע\"פ שהבעלים אמרו בכ\"א ופרוטה הוה אמינא דמוסיפין חומש גם על העילוי קמ\"ל שמאחר שלא אמרו כן מעצמם אלא מחמת שהעלה זה אין מוסיפין חומש על אותו עילוי וזהו שאמרו ולא דק כלומר לא חש תנא לומר דכשאמרו הבעלים בכ\"א ופרוטה עסקינן דממילא משמע מדאצטריך לאשמועינן שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה וכדאמרן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה הדרך כמה הוא זר בעיני ורחוק מדעתי וכו'. ואני אומר שמה שהקשה תוספת הפרוטה יתירה מה צורך וכו' י\"ל לדעת רבינו דאורחא דמילתא נקט שאין דרך כשאחד מוסיף על חבירו שיאמר הלה הרי היא שלי במה שאמרת בלי תוספת. ומה שאמר ולא אמרה הגמרא התוספת של פרוטה אלא על הסוף וכו' י\"ל ששם הוכרח לומר כך משום קושיא דאתא גברא בחריקין ומשם נשמע לרישא דכולה מתני' בחד גוונא מיירי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו במה דברים אמורים שלא שמו ההקדש שלשה מומחין וכו'.</b> מימרא דרב חסדא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הרי שלא נשום ההקדש וכו'.</b> אע\"ג דבגמרא פירש בסיפא דמתניתין כשאמרו הבעלים מעיקרא בכ\"א לא חשש רבינו לכתוב כן משום דפשיטא היא אלא כתבה על דרך הרישא כשהוסיפו פרוטה על עילוי של זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מקדישין ולא מעריכין וכו'. ואם הקדיש או העריך וכו'. </b> ר\"פ בתרא דבכורות (דף כ\"ג): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד יוליכם לים המלח א\"א כשאינו רוצה לפדותן וכו'. אין בזה השגה על רבינו שרבינו העתיק לשון הברייתא כמנהגו ודין הפדיון כבר הזכירו לקמן בסמוך. ומ\"ש הראב\"ד יפדה אותם בפרוטה הוא מעיקרא דדינא אבל חכמים אמרו שיפדה בארבע זוזים כמו שכתב רבינו בסמוך: \n",
+                "<b>הקדיש או החרים עבד וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> מותר לפדות ההקדשות בזה\"ז לכתחלה אפילו בפרוטה וכו' עד הרי הוא כמטלטלין בא\"י ותנתן לכהנים.</b> הכל בסוף פרק ז' דערכין (דף כ\"ח כ\"ט): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שאין שדה החרמים נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. א\"א יש מי שסובר מה שאמרו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שההקדשות והחרמין והערכין וכו' אם לא הקדיש ולא העריך וכו'.</b> בריש חולין אמרינן הכל מעריכין ונערכין נודרים ונידרים הכי נמי דלכתחלה והא כתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא וכתיב טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ותניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי ר\"מ ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפילו ר\"י לא קאמר אלא באומר הרי זו אבל אמר הרי עלי לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו וכו'.</b> משנה פרק שביעי דערכין (דף כ\"ח). \n",
+                "<b>ומה שכתב ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם.</b> משנה בפרק שלישי דסוטה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש.</b> בפרק ז' דערכין ובפרק ד' דכתובות (דף נ'): \n",
+                "<b>סליקו הלכות ערכין וחרמין בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..879d7076fa7e6fb0a121af62d55bded33072b13e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,586 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Appraisals_and_Devoted_Property",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש וכו'.</b> כתב כן ליתן טעם למה כתב הלכות אלו בספר הפלאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך חייבים עליהם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה לדון בדיני ערכין: ואחד האומר ערכי עלי או האומר ערך זה עלי או ערך פלוני עלי וכו'.</b> מבואר בפ\"א (דף ד':) ופ\"ה דערכין (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה הוא הערך אם היה הנערך בן שלשים יום או פחות וכו'.</b> משנה בריש ערכין פחות מבן חדש נידר אבל לא נערך ובגמ' ת\"ר המעריך פחות מבן חדש ר\"מ אומר נותן דמיו וחכמים אומרים לא אמר כלום במאי קא מיפלגי ר\"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים ורבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב האומר ערך כלי עלי נותן דמים כר\"מ וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>היה מבן אחד ושלשים יום עד בן חמש שנים גמורות וכו'.</b> לשון התורה ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים ובספ\"ד דערכין (דף י\"ח) תנן ר\"א אומר עד שיהיו יתרות על השנים חדש ויום אחד ופירש\"י ר\"א אומר לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שתשלם כל השנה וחדש ויום אחד משנה האחרת. ובגמ' תניא ר\"א אומר נאמר כאן למעלה ונאמר להלן ופדויו מבן חדש ומעלה תפדה מה להלן מבן חדש ויום אחד אף כאן מבן חדש ויום אחד ואימא כי התם מה התם חד יומא אף כאן חד יומא א\"כ ג\"ש מאי אהני, ופירש\"י ג\"ש מאי אהני לי בלא ג\"ש ידענא דחד יומא בעינן דהא ומעלה כתיב. וכתבו התוספות ופדויו מבן חדש ומעלה חפשנו אחר מקרא זה ולא מצאנוהו כי אם ופדויו מבן חדש תפדה ושמא דריש הכי מדכתב ופדויו מבן חדש דמשמע מבן חדש ומעלה מדלא כתיב בן חדש עכ\"ל. משמע דהוו גרסי ופדויו מבן חדש ומעלה כמו בספרים דידן ומש\"ה הוה קשיא להו אבל רש\"י נראה דלא הוה גריס ופדויו שכתב וז\"ל ונאמר להלן גבי לויים חדש ומעלה מה להלן חדש ויום אחד כדכתיב מבן חדש ומעלה דכבר נכנס בחדש האחר אף כאן בחדש ויום אחד עכ\"ל. וטעמו מדכתיב בפרשת במדבר גבי לויים מבן חדש ומעלה תפקדם ולרבנן דפליגי ארבי אליעזר אע\"ג דלא דרשי ג\"ש מ\"מ גילוי מילתא היא מדאשכחן בחד דוכתא מבן חדש ומעלה לכל היכא דכתיב מבן חדש דהוי בן חדש ויום אחד. א\"נ מדכתיב בערכין בפרשת אם בחקותי ואם מבן חדש דמשמע שיהיה בן חדש שלם שיהא בן חדש ויום אחד: \n",
+                "<b>משנכנס בשנת שש יום אחד וכו'.</b> בפרשת אם בחקותי ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים וכבר נתבאר בסמוך שכשנאמר חדש שיהא שלם דהיינו שיהא יתר על החדש יום אחד והוא הדין לשנים: \n",
+                "<b>משיכנס בשנת אחת ועשרים וכו'.</b> מבואר בכתוב וע\"פ מה שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השנים האלו מעת לעת וכו'.</b> בספ\"ד דערכין (דף י\"ח:) אמרינן דשנה האמורה בערכין מעת לעת ולא שנה למנין עולם והוה משמע לי דלא אתא למעוטי אלא דלא אזלינן בתר שנות עולם אבל בין נולד שחרית לנולד בין הערבים לא מפלגינן אלא שרש\"י כתב מעת לעת אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה ולא אזלינן בתר מנין עולם דכי מטי תשרי נחשוב ליה שתא עכ\"ל. ואע\"פ שמסוף לשונו משמע כדפרישית מ\"ש ואותה שעה קשה בעיני והתוס' כתבו בפ\"ח דערכין דף ל\"א ד\"ה שנת ממכרו נפקא במסכת נדה פירש ה\"ר אלחנן דדוקא בבתי ערי חומה בעינן מעת לעת אבל אינך דהתם דמצי למימר דאזלינן בתר שנים שלהם ולא בתר שנות עולם בכולהו לא בעינן מעת לעת דבבתי ערי חומה דוקא הוא דגלי קרא אבל דאינך לא. והתוס' כתבו כאן ה\"ה בכלהו בעינן מעת לעת דילפינן שנה מבתי ערי חומה כדאמרינן בגמ' לקרא גבי מילתא אחריתי עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכל השקלים בשקל הקדש.</b> משנה בפ' יש בכור (בכורות דף מ״ט:) חמש סלעים של בן שלשים של עבד נ' של אונס ומפתה ק' של מוציא שם רע כולם בשקל הקדש במנה צורי. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא משקל ש\"כ שעורה מכסף טהור וכו'.</b> כמו שביארנו בהלכות שקלים פ' [ראשון]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס אין להם ערך וכו'.</b> משנה בריש ערכין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העכו\"ם נערך אבל אינו מעריך.</b> משנה שם (דף ה':) עכו\"ם ר\"מ אומר נערך אבל לא מעריך ר' יהודה אומר מעריך אבל לא נערך ובגמ' ת\"ר בני ישראל מעריכין ואין העכו\"ם מעריכין יכול לא יהיו נערכין תלמוד לומר איש דברי ר\"מ אמר ר\"מ וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר נערך ולא מעריך מפני שריבה הכתוב בנערכים יותר מבמעריכים שהרי חרש שוטה וקטן נערך אבל לא מעריך ר\"י אומר בני ישראל נערכים ואין העכו\"ם נערכים יכול לא יהו מעריכים תלמוד לומר איש אמר ר\"י וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר עכו\"ם מעריך ולא נערך מפני שריבה הכתוב במעריכים יותר מבנערכים שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל לא נערכים אמר רבא הלכתיה דרבי מאיר מסתברא טעמיה לא מסתברא. הלכתיה [דרבי מאיר] מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו טעמיה לא מסתברא דקא מייתי ליה מחרש שוטה וקטן שאני חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו טעמיה דרבי יהודה מסתברא דקא מייתי לה מטומטום ואנדרוגינוס דאע\"ג דבני דעה מעטינהו רחמנא הלכתיה לא מסתברא דכתיב לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו ופסק רבינו כר\"מ משום דאמר רבא דמסתברא הלכתיה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א פוסק כרבי מאיר ור\"י חולק ואמר מעריך אבל לא נערך וכו' ורבינו סובר דכיון דאתמר עלה מסתבר טעמיה עדיף מכללא דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י שהוא כלל כולל בעלמא ואין למדין מן הכללות: \n",
+                "<b>וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העבד נערך ועורך וכו'.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המעריך את היפה הבריא וכו'.</b> משנה ריש פרק ג' דערכין (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' היה הנערך מוכה שחין,</b> בריש ערכין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדמים אינם כערכים וכו'.</b> ברפ\"ג דערכין (דף י\"ג) יש בערכין להקל ולהחמיר כיצד אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל נותן חמשים סלע ואם אמר הרי דמיו עלי נותן את שוויו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' היה אותו פלוני קטן בן יומו</b> הכי משמע מדתנן בריש ערכין (דף ה') פחות מבן חדש נידר אבל לא נערך. \n",
+                "<b>ומ\"ש או טומטום ואנדרוגינוס.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או עכו\"ם.</b> שם במשנה גבי נכרי זה וזה מודים שנודרים ונידרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והערכים כולם והדמים כולם לבדק הבית.</b> (שלהי שום היתומים (דף כ\"ד) ): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עכו\"ם שאמר דמי עלי.</b> שם (דף ה'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוסס אין לו ערך ולא דמים וכו'.</b> משנה פרקא קמא דערכין (דף ו') הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך ובגמ' בשלמא גוסס לא נידר דלא בר דמים הוא וכו' עד ולא כל האדם: \n",
+                "<b>וכן מי שנגמר וכו' ועל זה נאמר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה היוצא ליהרג שהעריך אחרים וכו'.</b> שם במשנה גבי גוסס ויוצא ליהרג רבי יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין ובגמרא בנודר ומעריך ומקדיש כולי עלמא לא פליגי כי פליגי באם הזיק (חייב לשלם) ודייק רבינו לכתוב שנגמר דינו בבית דין של ישראל משום דאילו בבית דין של עכו\"ם אפילו נגמר דינו לא חשיב מת כדאמרינן בפרק כל הגט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהנים ולוים מעריכים ונערכים.</b> משנה בריש ערכין: \n",
+                "<b>וקטן שהגיע לעונת הנדרים וכו'.</b> נזיר פרק תשיעי (דף ס\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הערכים הקצובים לפי השנים וכו'.</b> משנה רפ\"ד דערכין (דף י\"ח:) השנים בנידר כיצד ילד שהעריך את הזקן נותן ערך זקן וזקן שהעריך את הילד נותן ערך ילד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוים וכו': ונשאלים על הערכים ועל הדמים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר ערך אלו עלי וכו'.</b> בפ\"ק (דף ד':) אין לי אלא אחד שהעריך אחד אחד שהעריך מאה מנין תלמוד לומר נפשות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכו' אמר שני ערכי עלי וכו'.</b> בריש פרק ב' דערכין (דף ז':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר הרי עלי ערך ולא פירש ערך מי וכו'.</b> בריש ערכין (דף ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר ערכי עלי וכו'.</b> משנה פרק רביעי דערכין (דף כ') האומר ערכי עלי ומת יתנו היורשים דמי עלי ומת לא יתנו היורשים שאין דמים למתים ובגמרא אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשים שמע מינה מלוה על פה גובה מן היורשים שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה היא שמע מינה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הכא במאי עסקינן כשעמד בדין דכוותה גבי דמי עלי שעמד בדין אמאי לא יתנו היורשים דמי עלי מחוסר אומדנא ערכי עלי לא מיחסר ולא כלום: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א עמידה בדין שהוזכרה בגמרא וכו'. וי\"ל לדעת רבינו דאף על גב דהכא לא אוקימנא משעמד בדין אלא כי היכי דלא נשמע מינה דמלוה על פה גובה מן היורשים מכל מקום כיון דחזינן דבמתניתין דלקמן מוקי גמרא בשעמד בדין כמו שאכתוב בסמוך משמע דבלאו הכי קים ליה לגמרא דאם לא עמד בדין פטורים וע\"כ היינו מדכתיב והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה בין ערכין לדמים וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האומר ערך פלוני עלי ומת וכו'.</b> משנה בפרק רביעי דערכין האומר ערכו של פלוני עלי מת הנודר והנידר יתנו היורשים דמיו של פלוני עלי מת הנודר יתנו היורשים מת הנידר לא יתנו היורשים שאין דמים למתים ובגמרא מת הנודר וכו' מאי ניהו שעמד בדין היינו (הך) סיפא איצטריכא ליה דמיו של פלוני עלי ומת הנודר יתנו היורשים דמהו דתימא כיון דלא אמדוהו לא אשתעבוד נכסי קמ\"ל כיון דעמד בדין אישתעבודי אישתעבוד נכסי ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא, ופירש\"י מאי ניהו שעמד בדין כלומר מתני' דקתני יתנו היורשים היכי מיתוקמא בע\"כ כשעמד בדין קודם מותו כדאוקמת ברישא ואמאי הדר קתני לה דמהו דתימא אע\"פ שעמד בדין נודר קודם מותו הואיל ולא אמדו נידר בחיי נודר לא אשתעבדו נכסי דיתמי. גלוי מילתא בעלמא הוא לגלות מהו חייב הואיל ונידר קיים אמדינן ליה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר ערך ידי וכו'.</b> משנה פרק רביעי דערכין (דף כ') ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר חצי ערכי עלי וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר דמי ידי עלי וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף י\"ט:). \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד אם נמכר הוא כולו וכו'</b> שם בגמ' היכי שיימינן ליה אמר רבא אומדין אותו אומד של נזקין א\"ל אביי מי דמי התם גברא זילא הוא הכא גברא שביח הוא אמר אביי (אומדין) כמה אדם רוצה (ליתן) בעבד העושה מלאכה בידו אחת לעושה (מלאכה) בשתי ידיו ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא היינו הך אלא ידו מוכתבת לרבו ראשון. ופירש\"י אומד של נזקין כמו שאומדין אדם שקטע לו חבירו ידו שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה היה יפה קודם לכן וכמה הוא יפה עכשיו. התם גברא זילא הוא שכבר נקטעה ידו ואפי' תחלת דמיו שאומדים עתה כמה היה יפה קודם לכן אין נישומין אלא בזול שהרי רואים אותו מזולזל. הכא גברא שביחא הוא ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה הוא (יפה עכשיו) שיקדיש דמיו וכמה הוא יפה אם יחתכו ידו. ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא כלומר למה הוא עושה מלאכה בידו אחת שהאחרת קטועה היינו אומד של נזקין. ידו מוכתבת לרבו ראשון שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני דהשתא שיימינן בגברא שביחא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר דמי ראשי או כבדי עלי וכו' עד נותן חצי דמיו.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר משקלי עלי וכו'.</b> משנה וגמרא שם בראש הפרק (דף י\"ח) ופריך בגמרא פשיטא ומשני הא קמ\"ל וכו' עד מהו דתימא בטיל מתורת שקל קמ\"ל. ורבינו כתב לקמן בסמוך מקצת זה והשמיט קצתו ולא ידעתי למה: \n",
+                "<b>אמר משקל ידי או רגלי עלי וכו'.</b> גם זה משנה שם וכרבי יוסי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועד היכן היא היד לענין זה וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר קומתי עלי וכו' אמר מלא קומתי עלי וכו'.</b> מימרא דרבי יהודה שם ואמרינן בגמרא דאתי כרבי עקיבא דדייק לישנא יתירא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר משקלי עלי ולא פירש מאי זה מין וכו'.</b> שם במשנה האומר משקלי עלי נותן משקלו אם כסף כסף ואם זהב זהב ומעשה באמה של ירמטיא וכו' ובגמ' מעשה לסתור וכו' ופירש\"י מעשה לסתור קתני רישא וכו' חסורי מחסרא והכי קתני וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ונתכוון למתנה מרובה,</b> וי\"ו זו ט\"ס הוא דמשמע דמפלגינן בין נתכוון למתנה מרובה ללא נתכוון ובגמ' לא מפלגינן בהכי לפיכך צריך למוחקה ולכתוב מתכוין למתנה מרובה וכן מצאתי בספר מוגה. ואפשר לקיים גירסא זו ע\"פ מ\"ש לקמן בסמוך הכל לפי ממונו ודעתו כלומר שאע\"פ שהוא עשיר מופלג אם אנו יודעים בו שהוא כילי דינו כדין עני וזהו שהתנה ונתכוון למתנה מרובה אם אמדנו דעתו שהוא נדיב ונתכוון למתנה מרובה נותן משקלו זהב. \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה באומר משקל ידי עלי וכו'</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אינו מופלג בעשירות וכו'.</b> נתבאר בפרק זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן נותן שרביט מלא קומתו אפי' של עץ</b> נלמד מדין המשקל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר עמדי עלי וכו'.</b> שם בעיי דלא איפשיטא ואף על גב דבנוסחא דידן אין כתוב מקום ישיבתי ולא עביי בנוסחת רבינו היה כתוב. ופירש\"י עומדי עלי מי הוי משמע שרביט קומתו או לא. רחבי עלי מהו מי הוי משמע שרביט רחב דוגמתי או משמע שרביט ארוך כמדת רחבי היקפו מהו מי יהיב שרביט נכפף וארוך כמדת היקפו או דילמא שרביט עבה כהיקפי בעי למיתב תיקו. ופסק רבינו לגבי יורשים כדין ספיקא דממונא דהוי לקולא אבל לגבי דידיה פסק שמביא לפי ממונו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי משום דאפשר לברר כוונתו ע\"פ דבריו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי מטבע כסף וכו'.</b> משנה בסוף מנחות (דף ק\"ו:) הרי עלי כסף לא יפחות וכו' ובגמרא לא יפחות מדינר כסף ודילמא נסכא (ותירצו) דאמר מטבע וכו': \n",
+                "<b>ברזל וכו' עד לכלה עורב.</b> (שם בגמ') ובנחשת לא חש רבינו לדראב\"י אע\"פ שמשנתו קב ונקי מפני שאינו אלא בברייתא וסתם מתניתין עדיף. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין האומר עלי מטבע זהב וכן למה לא כתב גבי לא יפחות מדינר כסף דה\"מ באתרא דלא סגי פריטי דכספא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי כסף או זהב וכו'.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם פירש המשקל וכו'</b> שם במשנה פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יהא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד האומר דמי עלי וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב והדמים והערכים לבדק הבית כמו שביארנו,</b> בפרק א': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי לשכות היו במקדש וכו'.</b> ספ\"ה דשקלים (משנה ו') ובירושלמי על משנה זו תני קדשי מזבח מוציאים את הראוי להם מלשכת בדק הבית ואין קדשי בדק הבית מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א לשון התוספתא חומר בקדשי מזבח וכו'. ואני אומר שנוסחא משובשת נזדמנה להראב\"ד בתוספתא או בירושלמי כי נוסחת הירושלמי שכתבתי מכוונת לדברי רבינו, ומה שהקשה מדתנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה רבינו פירש שם דה\"ק אין עושין השלמים עולה ולא העולה שלמים וכן הדומה לזה ואם הקדיש שום דבר לבדק הבית אין משנין אותו לבדק המזבח ולפירוש זה ניחא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המעריך את הפחות מבן עשרים ולא עמד בדין וכו'.</b> משנה בפ\"ד דערכין (דף י\"ח) הערך בזמן הערך כיצד העריכו וכו' פחות מבן עשרים ונעשה יתר על בן כ' נותן כזמן הערך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הערכין הקצובין בתורה וכו'.</b> בפ\"ב דערכין (דף ז') אין בערכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים סלע כיצד נתן סלע והעשיר אינו נותן כלום פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלע היו בידו ה' סלעים רבי מאיר אומר אינו נותן אלא אחת וחכמים אומרים נותן את כולם, ובגמרא אין בערכין פחות מסלע מנא לן דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחות מסלע. וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשיר שהעריך והעני וכו'.</b> משנה פרק ד' דערכין (דף י\"ז:) היה עני והעשיר (או) עשיר והעני נותן ערך עשיר ר' יהודה אומר (אפי') עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר, ופסק רבינו דלא כר\"י משום דמשמע דת\"ק פליג עליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשיר שאמר ערכי עלי וכו'.</b> משנה ריש פרק ד' דערכין (דף י\"ז) השג יד בנודר כיצד עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני ועשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר אבל בקרבנות אינו כן הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי היה מצורע עני מביא קרבן עני עשיר מביא קרבן עשיר רבי אומר אומר אני אף בערכין כן וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני שאין העשיר חייב כלום אבל העשיר שאמר ערכי עלי ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר. ופירש רש\"י אומר אני אף בערכין כן אילו מתרמי בערכין דומיא דקרבנות הוי כקרבנות דהא דאמרת דערכין אינם כקרבנות משום דלא דמו אהדדי דמפני מה עני שהעריך עשיר נותן ערך עני לפי השג ידו משום דאין העשיר חייב כלום ולא דמי למצורע וזה שאמר על העשיר לא נתכוון אלא מפני מדת שנותיו של העשיר שפחותים או יתירים על שנותיו שלו הילכך נידון בהשג יד דהא לא פירש כלום אלא ערך מדת [שנותיו של] העשיר קבל עליו ודין ערך נידון בהשג יד. אבל עשיר שאמר ערכי עלי דהוי חייב ערך שלם דומיא דמצורע עשיר ושמע עני וכו' עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה כרבי וחכמים חולקים עליו ואומרים שאינו נותן אלא ערך עני עכ\"ל, וכן כתבו התוספות. אבל רבינו סתם דבריו כדברי רבי ונראה שטעמו משום דמשמע דרבי לאו לאיפלוגי אתנא קמא אתא אלא לפרש, וכן כתב בפירוש המשנה וז\"ל אין בין רבי וחכמים מחלוקת אלא מבאר לנו איך יהיה הערך גם כן דומה לקרבן כמו שאמר עכ\"ל. והטעם מפני שדברי רבי הם דברי טעם מוכרחים בעצמם אבל קשה דאמרינן בגמרא ולרבי דאמר אומר אני אף בערכין כן אלמא אמרינן בתר חיובא דגברא אזלינן והא לא צריכא קרא למעוטי הוא למעוטי מאי למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר ס\"ד אמינא הואיל ואמר רבי בתר חיובא דגברא אזלינן קמ\"ל דמשמע בהדיא דרבי פליג ארבנן ואפשר שסובר רבינו דנהי דפליגי בדרשא דקרא בדינא לא פליגי, וצריך עיון ליישב זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין החייב בערך עלי להחייב בערך עשיר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפרש את הערך וכו'.</b> כן מתבאר בגמרא פרק קמא דערכין (דף ד') בערכך להביא ערך סתם (מאי ערך סתם) דתניא האומר ערך סתם עלי נותן כפחות שבערכין (וכמה פחות שבערכין) שלשה שקלים וכו' ואלא קרא למה לי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לומר שאינו נידון בהשג יד מ\"ט כמפרש דמי א\"ד אר\"נ אמר רבה בר אבוה נידון בהשג יד פשיטא מהו דתימא כמפרש דמי קמ\"ל וידוע דהלכה כלישנא בתרא ומשמע בהדיא דמפרש אינו נדון בהשג יד ומשמע דה\"ה לחייבי דמים דהוו להו מפרשים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן האומר דמי עלי וכו' הרי פירשו א\"א לא מן השם הוא זה וכו'. ואין דבריו מוכרחים וטעם רבינו נכון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי וכו'.</b> מימרא ריש פרק ב' דערכין (דף ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר שני ערכי עלי וכו'.</b> שם (דף ח') בעי רב אהבה היו בידיו ה' סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת מהו כיון דבבת אחת (נדר) כי הדדי תפסן יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי או דילמא כלהו חזו להאי וכלהו חזו להאי תיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש ערכו או דמיו ונגנבו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייבי ערכין ודמים ממשכנין אותם וכו'.</b> משנה ספ\"ד דערכין (דף כ\"א) חייבי ערכין ממשכנין אותם ומשמע דה\"ה לחייבי דמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינם חייבים להחזיר להם המשכון וכו'. ומ\"ש ואין מוכרין לא כסות אשתו וכו' עד לא הקדיש את אלו.</b> משנה ספ\"ה דערכין (דף כ\"ג כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ונותנין לו מכל נכסיו וכו' עד אבל לא לאשתו ובניו,</b> ג\"ז משנה שם: \n",
+                "<b>ומ״ש ואין נותנין לו אלא כסות הראויה לו.</b> בסוף פרק המקבל (בבא מציעא דף קי״ג:) כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין לבעל חוב וכו' ותניא הרי שהיו נושים בו אלף זוז ולבוש אצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו אצטלא הראויה לו ואף על גב דרבי עקיבא ורבי ישמעאל פליגי הא אוקימנא להו בשוטה ולית הלכתא כוותייהו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> ומ\"ש לחול אבל לא לשבתות וימים טובים. ומ\"ש ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות וכו'.</b> משנה ספ\"ה דערכין (דף כ\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היה חמר וכו'.</b> שם במשנה רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותנים לו צמדו חמר נותנין לו (את) חמורו ומשמע דת\"ק פליג עליה וידוע דהלכה כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה ספן אין נותנין לו ספינתו וכו'.</b> פרק ד' דערכין (דף י\"ז) תנן גבי חייבי קרבנות אפילו ספינתו בים ובאה לו ברבואות אין להקדש בהן כלום ופריך בגמרא (דף י\"ח) עשיר הוא ומוקי לה כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים ורבואות דמתניתין היינו שכרה ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף ותיפוק לי משום ספינה הא מני רבי אליעזר היא דאמר אם היה איכר נותנים לו את צמדו חמר נותנין לו (את) חמורו הרי דלתנא קמא דרבי אליעזר דין ספינה כדין צמד וחמור שהם נמכרים. ואיכא למידק כיון דסתם לן תנא הכא כרבי אליעזר מה ראה רבינו לפסוק כאידך מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא. ויש לומר דהאי סתמא הוי בפרק שלישי ופלוגתא דרבי אליעזר ותנא קמא שנוי בפרק חמישי וה\"ל סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם הילכך פסק כרבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בנכסים בהמה או עבדים או מרגליות וכו'.</b> משנה ספ\"ה דערכין (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א במטלטלין ועבדים אבל הקרקעות מכריזין.</b> משנה רפ\"ה דערכין (דף כ\"א:) שום ההקדש ס' יום ומכריזים בבקר ובערב ומשמע התם דבקרקעות היא שנויה ואע\"פ שאמרו שם בגמ' (דף כ\"ב) גבי שום היתומים בא להכריז רצופים שלשים בשני ובחמישי ששים משמע לרבינו שלא אמרו אלא בשום היתומים אבל בשום ההקדש ששים רצופים בעינן דאל\"כ ה\"ל לפרושי בהקדש כמו שפירשו ביתומים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שדה שירשה אדם ממורישיו וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה וערכה הוא הערך הקצוב בתורה.</b> בפרשת אם בחקותי ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שעורים בחמשים שקל כסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ויזרענו ביד.</b> בפ\"ו דערכין (דף כ\"ה) מפולת יד ולא מפולת שוורים ופירש\"י מפולת יד שזורעים ביד ולא מפולת שוורים שהיו רגילים וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יקרב זריעתו ולא ירחק אותה</b> זהו פירוש רבינו במה שאמרו שם תני לוי ולא מעובה ולא מודק אלא בינוני ורש\"י פירש בענין אחר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין שנת יובל מן המנין: ואחד המקדיש שדה טובה וכו'.</b> משנה בפרק ג' דערכין (דף י\"ד) אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כבר ביארנו בהלכות שקלים.</b> פ\"א. \n",
+                "<b>ומה שכתב נמצא לכל שנה סלע ופונדיון.</b> משנה בפרק ו' דערכין (דף כ\"ה) גבי מקדיש שדהו בשעת היובל נותן סלע ופונדיון לשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שאף על פי שהסלע מ״ח פונדיונין וכו'.</b> בפרק יש בכור (בכורות דף נ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החומר הוא הכור: וכבר ביארנו בהל' שבת,</b> פ' ט\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד דרך החשבון וכו'.</b> משנה פ' ששי דערכין (דף כ\"ה) הקדישה שתים ושלש שנים לפני היובל נותן סלע ופונדיון לשנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם רצו הבעלים לפדותה וכו'</b> מפורש בפרשת אם בחקותי ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל חומש האמור בתורה צריך שיהא הקרן עם התוספת חמשה וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) בעיא דאיפשיטא דחומשא מלבר ופירש״י על ארבעה רבעים מוסיף החמישי מן החוץ דהוה ליה לעשרים זוז חמש זוז. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם פדתה אשתו של מקדיש:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואינו נותן שנה בשנה וכו'.</b> משנה בפ\"ו דערכין (דף כ\"ה) אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו אלא נותן את כולו כאחד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> נשאר בינו ובין היובל שנה וכו'.</b> רפ\"ד דערכין (דף כ\"ד) תנן אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלים אחר היובל פחות משנה אחת אין מחשבים חדשים להקדש אבל הקדש מחשב חדשים ובגמרא ורמינהי מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל וכו' רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים וכיון דאין מקדישין בגירוע פחות משתי שנים יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות מב' שנים ופירש\"י וקא אמרי רב ושמואל דהמקדיש פחות משתי שנים לפני היובל אין כאן דין גירוע ואם בא לגאלה נותן חמשים סלעים דגבי גירוע כתיב על פי השנים הנותרות ונגרע ומיעוט שנים שתים ועצה טובה קמ\"ל מתני' שיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות משתי שנים שלא יפסיד מ\"ח סלעים. ואמרינן תו בגמ' (דף כ\"ה) ת\"ר מנין שאין מחשבים חדשים עם הקדש ת\"ל וחשב לו הכהן את הכסף ע\"פ השנים הנותרות שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים מניין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה עושה ה\"ד כגון דאקדשה בפלגא דארבעין ותמני ת\"ל וחשב לו הכהן מ\"מ. וכתב רבינו ז\"ל בפירוש המשנה פי' שאם הקדיש שדהו בתוך שנת מ\"ח אין המקדיש יכול לומר לו תחשוב עמי כפי מה שראוי לשנה זו ולחדשים וטול פדיונה לפי שאין מחשבים חדשים להקדש אבל אם רצה הגזבר לחשב השנה וחדשים שתי שנים ונוטל מהרוצה לפדותה שני סלעים ושני פונדיונות על כל זרע חומר ה\"ז מותר עכ\"ל. והם דבריו בכאן ורש\"י פירש בע\"א: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אמת שכך כתוב בספרים וכו'. ודברי רבינו מבוארים שאין המקדיש יכול לכוף לכהן לחשוב לו חדשים אבל אם רצה הכהן לחשב לו חדשים מותר והיא גופא קמ\"ל שאע\"פ שאין זה שבח ההקדש רשאי הוא לעשות כן. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו לפי שאין מחשבין חדשים להקדש</b> ארישא דמילתא קאי דקתני נשאר בינו ובין היובל שנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת.</b> ברפ\"ו דערכין (דף כ\"ד) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל בדיני ועוד דפשטא דמתני' וברייתא כוותיה: \n",
+                "<b>וכהן ולוי שהקדישו וכו'.</b> בסוף ערכין (דף ל\"ג:) תנן הכהנים והלויים מקדישים לעולם וגואלים לעולם שנאמר גאולת עולם תהיה ללוים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש שדהו אחר היובל וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין לאחר היובל פחות משנה אחת ופירשו בגמרא דהכי קאמר אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים ואם כן כי קתני ולא גואלים לאחר היובל פחות משנה היינו ליגאל בגירוע דומיא דרישא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> כשמודדין אין מודדין אלא מקומות הראויים לזריעה וכו'.</b> משנה בפרק ששי דערכין (דף כ\"ה) היו שם נקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אינם נמדדין עמה פחות מכאן נמדדין עמה ובגמ' ולקדשו באפי נפשייהו וכו' אמר מר עוקבא בר חמא הכא בנקעים מלאים מים עסקינן דלאו בני זריעה נינהו. \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו היו בה מקומות נמוכות עשרה או יותר ואין בהם מים נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם,</b> כתב הראב\"ד א\"א איני יודע מה הן בפני עצמן שהרי נמדדין עמה לפי הגמרא עכ\"ל. ואיני יודע היכן ראה בגמרא דנמדדין עמה דהא כי סלקא דעתך אמינא דמיירי כשאין בהם מים אקשי ולקדשו באפי נפשייהו משמע דאי הוה אמר דקדשי באפי נפשייהו הוה ניחא ליה וכי שני ליה דמתני' במלאים מים משמע דכי אינם מלאים מים קדשי באפי נפשייהו ונפקותא דקדשי באפי נפשייהו היינו ודאי שמחשבין מה שראוי להם שדבר פשוט הוא שאינם שוים כמו שאר השדה ואע\"פ שרש\"י פירש וליקדשו הנך נקעים באפי נפשייהו וליפרקו נמי לפי החשבון חמשים לבית כור ומה הנאה יש במה שאין נמדדין עמה הא אינהו נמי הכי מיפרקי עכ\"ל. מכל מקום כיון דאין פירושו מוכרח ואפשר לפרש כדפרישית לא יצדק לומר שהרי נמדדין עמה לפי הגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה מלאה אילנות וכו'.</b> (ריש פ' יש בערכין (ערכין דף י״ד)) אמר רב הונא הקדיש שדה מליאה כשהוא פודן פודה אילנות בשויין וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף אלמא קסבר רב הונא (אדם) מקדיש בעין יפה מקדיש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את השדה שאינה יפה לזריעה וכו'.</b> שם אמר ר\"פ הקדיש (טרשין) פודן בשוויין מאי טעמא בית זרע אמר רחמנא והני לאו בני זריעה נינהו וכו' הקדיש אילנות פודן בשוויין מאי טעמא בית זרע אמר רחמנא ולא אילנות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו האילנות ג' אילנות לתוך בית סאה וכו'.</b> ברייתא שם (דף י\"ד) הקדיש ג' אילנות ממטע י' לבית סאה ה\"ז הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף פחות מכן או יתר על כן או שהקדישן בזה אחר זה ה\"ז לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם ולא עוד אלא אפי' הקדיש אילנותיו ואח\"כ הקדיש קרקע כשהוא פודה פודה את האילנות בשוייהן וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ופירש רש\"י הקדיש שלשה אילנות נטועים ומפוזרין כסדרן ממטע עשרה לבית סאה שאם היו עשרה מפוזרים בדרך אילו היה מחזיקין בית סאה זו היא נטיעת אילנות וכל קרקע שביניהם צריך להם לפיכך אם הקדישן הרי זה הקדיש קרקע שביניהם וכו'. פחות מכן אם היו נטועים בפחות ממטע עשרה לבית סאה או ביותר מכן אין זה סדר נטיעת אילנות ולא הקדיש אלא אילנות וכשהוא פודן פודן בשווייהן. זה אחר זה לא קנה הקדש קרקע שאין קנין קרקע אלא לשלשה אילנות כדאמרינן בבתרא. ולא עוד ולא אלו בלבד נפדין בשווייהן שאין עמהם הקדש קרקע [כלל אלא אפילו הקדיש האילנות שאין נטועים כסדר ואח\"כ הקדיש קרקע] דאיכא למימר ליפרקו אגב ארעייהו אפ\"ה הואיל ולא קדשו יחד פודה אילנות בשוייהן והקרקע נפדית בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף עכ\"ל. ורבינו נראה שגורס הקדיש שלשה אילנות לתוך בית סאה והא דקתני ברישא דברייתא כשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף כלומר שהם נפדים אגב קרקע ולא בפני עצמן והשמיטו רבינו משום דבגמרא מותיב מינה לרב הונא דאמר פודה אילנות בשוייהן וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ומוקי לה כר\"ש דאמר מקדיש בעין רעה מקדיש והוא ז\"ל פסק לעיל בסמוך כרב הונא: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א אינו כן אלא שהם נפדים על גבי השדה ואע\"ג דאמר רב הונא הכי בערכין וכו'. וטעמו מדגרסינן בפרק הנזכר אמר ר\"פ הקדיש אילנות פודה בשוייהן ופריך בגמרא אמאי וליקדשו אגב ארעייהו וליפרקו אגב ארעייהו וכ\"ת אילנות הקדיש ארעא לא הקדיש והאמרי נהרדעי מאן דמזבן ליה דיקלא לחבריה קני ליה משיפולא ועד תהומא ושני לאו מי אתמר עלה בבא מחמת טענה ופירש\"י מחמת טענה שטוענו שהזכיר לו שם קרקע ע\"כ. ומדאקשינן לר\"פ ליפרקו אגב ארעייהו ואיצטריך לשנויי משמע דהכי ס\"ל דכל היכא דהקדיש ארעא ואילנות מיפרקו אגב ארעייהו. וכתב עוד הראב\"ד בזה לקמן בפרק זה ואני אומר שאין זה מוכרח דאפשר דלפי שיטת המקשה השיב לו וליה לא ס\"ל, והראב\"ד עצמו הרגיש בזה וכתב ומיחזי דלא ס\"ל הכי נראה מלשון זה שאינו מוכרח לומר כן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש שדה אחוזתו וכו'.</b> במשנה פ\"ו דערכין (דף כ\"ה:) הגיע היובל ולא נגאלה הכהנים נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה דברי ר' יהודה ר\"ש אומר נכנסים אבל לא נותנים וידוע דהלכה כר' יהודה, ופירש\"י כהנים של משמר היובל נכנסים לתוכה וכו' והיא חלוטה בידם עכ\"ל. ומצאתי כתוב דמיה הכתוב בתורה חמשים סלעים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואותם הדמים יפלו להקדש בדק הבית.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גאלה המקדיש וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ה) הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא ידעתי מאי חוזרת והרי היא תחת ידו עכ\"ל. ודבר פשוט הוא אלא דאיידי דבעא למיתני סיפא גבי גאלה בנו חוזרת תנא נמי רישא חוזרת. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם גאלה בנו וכו'</b> גם זה שם במשנה גאלה בנו יוצאת לאביו ביובל גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו יוצאת לכהנים ביובל, ואית דגרסי אינה יוצאת לכהנים ביובל והיא גירסת רבינו וכבר העיד הראב\"ד שמצא נוסחא כן ומשמע טעמא דגאלה מידו הא אם לא גאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל ואיבעיא בגמרא אם בת דינה כבן ואיפשיטא דכאחר דמיא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד המקדיש וגאלו מידן חוזרת לו לעולם א\"א תמה אני על זה וכו'. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין הכהנים צריכים ליתן דמים וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בישראל אבל אם היה המקדיש כהן או לוי וכו'.</b> משנה ספ\"ו דערכין (דף כ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שהקדישה שדה אחוזתה וכו'.</b> בפרק ו' דערכין (דף כ\"ה ע\"ב) בעי רבי זירא אשה מי מעמיד לה שדה בעל מוקים לה שכן יורשה או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק תיקו. ופירש רש\"י אשה שהקדישה שדה מלוג וכו' עד כבמוחזק. ואיני יודע למה לא כתב רבינו שאם גאלה בנה דהויא נמי ספק ועוד שאין סגנון בבא זו שכתב רבינו כסגנון האי בעיא דר' זירא דבעיא הויא לענין מי יפדנה מיד הקדש שלא תצא לכהנים ביובל בעל או בן. ורבינו נקיט לה לענין אם גאלה הבעל אם יוצאת לכהנים. לפיכך נראה לי דרבינו גריס הכי בעי ר' זירא אשה בעל מעמיד שדה בידה שכן יורשה כבן או דלמא שאני בן שכן נוטל בראוי כבמוחזק וה\"פ בעל מעמיד לה שדה ולא תצא לכהנים כדאשכחן בבן שאם גאלה אינה יוצאה לכהנים דמה זה יורשה אף זה יורשה או דילמא שאני בן שכן נוטל בראוי כבמוחזק דלפי זה אין הבעיא אלא היכא שגאלה הבעל אם מעכב שלא תצא לכהנים. ונראה שזו היתה גירסת הראב\"ד שכתב א\"א מסתברא שהאשה וכו' דמשמע שהספק הוא אם האשה מוחזקת בשדה על ידי הבעל וכמו שכתבתי לדעת רבינו ומכל מקום תמה אני היאך פוסק הראב\"ד הלכה מסברא מאחר שבגמרא עלתה בתיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש שדהו ופדה אותה כהן מיד ההקדש וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ה) ויליף לה בברייתא מקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשתצא השדה לכהנים ביובל וכו'.</b> פרק המקדיש (ערכין דף כ״ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את האילנות וכו'. אבל המקדיש את הטרשים וכו'.</b> מימרא דרב פפא רפ\"ג דערכין (י\"ד:): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד המקדיש את האילנות והגיע היובל וכו' א\"א זו היא שמעתא דר\"פ וכו'. וכבר כתבתי בזה בפ' זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד דין מקדיש שדה מקנתו וכו'. ומה שכתב וכשיגיע היובל תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה וכו'.</b> משנה בספ\"ז דערכין שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שדה ששמין אותה להקדש וכו'.</b> כבר כתבתי בספ\"ג שהיא משנה בספ\"ה דערכין. \n",
+                "<b>ומ\"ש בבקר בשעת הכנסת פועלים וכו'</b> שם במשנה (דף כ\"א:) מכריזין בבקר ובערב ובגמרא מ\"ש בבקר ובערב וכו' עד יבא ויקח. ופרש\"י סיירו ניהלי (ראו אם יפה הוא) וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח שדה מאביו וכו'.</b> משנה ספ\"ו דערכין (דף כ\"ו:) ופסק כרבי יהודה ור\"ש לגבי ר\"מ: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקדיש שדה אחוזתו וכו'.</b> משנה ריש פרק ח' דערכין (דף כ\"ז) המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל אומרים פתח אתה ראשון שהבעלים נותנים חומש וכל אדם אין נותנין חומש מעשה באחד וכו' עד ושדהו לפניו ובגמ' אומרים והתניא כופין כו' עד ועוד שהבעלים נותנים חומש ופירש\"י בזמן שאין היובל וכו' עד אלא בזמן שהיובל נוהג וכתבו התוס' המקדיש את שדהו וכו' עד דבעינן כל יושביה עליה וכתבו התוספות מאי אומרים כופין וא\"ת מ\"ש דצריך כפיה הכא וכו': \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א לא מצאתי שום הפרש בין זה לזה וכו'. ואני אומר שמ\"ש שלא מצא הפרש בין זה לזה מצא רבינו דמדקתני מתני' בשעה שאין היובל נוהג משמע אבל בזמן שהיובל נוהג לא ואע\"פ שדחה הראב\"ד וכתב לא מפני שיש הפרש לקדימתו אלא מפני שאר דברים האמורים במשנה רבינו לא ראה לומר כן משום דטפי עדיף לומר דקאי גם לדבר זה שהוא ברישא דמתני'. ומ\"ש שהרי מצות גאולת אדון כתובה היא בתורה והיא בשעת היובל איני יודע מה מקשה מזה לרבינו שהרי הוא ז\"ל מודה דבשעת היובל נמי מצוה איכא ובכפיה הוא דמפליג. ומ\"ש מפני רבוי החומש וכו' י\"ל שרבינו סובר שאין זה כדאי לכפותו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינו פותח בפחות מד' פרוטות וכו'</b> שם בגמ' אפלוגתא דר' יוסי ותנא קמא דכ\"ע שוה כסף ככסף והכא בפודין בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה קא מיפלגי וכו' וידוע דהלכה כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רצה האדון למכור שדות אחרות משדותיו וכו'.</b> משנה בפ\"ח דערכין (דף ל') גבי מוכר לראשון במנה ומכר ראשון לשני במאתים לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו' עד מבהקדש. ופירש\"י לא ימכור שדה רחוקה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את ביתו וכו' מוסיף חומש.</b> מפורש בתורה פרשת אם בחוקותי. \n",
+                "<b>ומה שכתב או אשתו או יורש,</b> בריש זבחים (דף ז') אמרו דגבי מעשר כתיב ואם גאול יגאל לרבות את היורש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ג) תניא המתפיס תמימים לבדק הבית כשהם נפדים אינם נפדים אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית שנאמר ושור ושה וכו'.</b> בפ\"ק דתמורה (דף ז') ואמרינן התם דעובר אף בלא תעשה דכתיב לאמר לאו נאמר בדברים ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את בהמתו סתם וכו'.</b> בפרק ד' דשקלים המקדיש (את) נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה (ליקרב) ע\"ג המזבח זכרים ונקבות וכו' עד והמקדיש סתם כדברי רבי יהושע. \n",
+                "<b>ומה שכתב שסתם הקדשות לבדק הבית</b> משנה ר\"פ בתרא דתמורה (דף ל\"א) ובירושלמי פרק ד' דשקלים יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> הקדיש נכסיו סתם והיו בהם יינות ושמנים וכו'.</b> בספ\"ד דשקלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו וכו' עד ס\"ל כר' יהושע דאמר הכל יקרב וכו' עכ\"ל. מ\"ש לסברתו היינו לומר לפי מה שפסק כר' אליעזר וכמ\"ש עוד הראב\"ד בסמוך. ומ\"ש והלא בכל מקום נפדים הם נראה שטעמו לומר שהנסכים אע\"פ שאם נטמאו אחר שקדשו בכלי אין להם פדיון אם נטמאו קודם שקדשו בכלי יש להם פדיון וכיון דמ\"מ שייך בהו פדיון אין טעם זה מספיק. ולדעת רבינו י\"ל דכשלא קדשו בכלי עדיין אין קדושתן גמורה ולא רבותא היא דאית להו פדיון. ומה שכתב ואם במקדיש נכסיו סתם וכו' האי אם לאו דוקא וה\"ל כאומר מאחר שבמקדיש נכסיו סובר כר' אליעזר. ומ\"ש ואני אומר דר' אליעזר ששנה זו המשנה וכו' יש לתמוה דכיון דרבי אליעזר פליג אר' יהושע במשנה שקודם זו במקדיש זכרים ונקבות היאך אפשר לומר דסבר כר' יהושע דאמר הכל יקרב עולה ואפילו דמי הנקבות. וצ\"ל שהראב\"ד סובר דל\"ג בהאי מתניתא ר' אליעזר אלא ר' אלעזר והוא ר' אלעזר בן שמוע. ומ\"ש והכי איתא בשקלים ירושלמי כלומר דאמרינן התם בפ\"ד על משנה זו טעמא דר' אלעזר דבר אל אהרן ואל בניו וכו' אשר יקריב לה' עולה יכול אפילו עופות ת\"ל בבקר ולא בעופות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדיש נכסיו סתם והיתה בהם הקטרת וכו'.</b> (שקלים פרק רביעי): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש בהמה תמימה למזבח וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ב) ובר\"פ על אלו מומין תניא אם בבהמה הטמאה וכו' הרי בהמה טמאה אמור הא מה אני מקיים כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וכו' (הוי אומר) בבעלי מומין שנפדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המקדיש בהמה וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ב) תנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית וכו' ואם מתו יקברו ר\"ש אומר קדשי בדק הבית אם מתו יפדו ובגמרא אמר רבי יוחנן לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה כלומר ומש\"ה אם מתו יקברו משום דבמת לא שייך ביה העמדה ומסיים בה וד\"ה בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה. ופי' רש\"י דבקדשי מזבח דוקא היא וממעט לה בגמ' מדכתיב אותה וזהו שדייק רבינו וכתב בין קדשי מזבח שנפל בהם מום לאפוקי בעל מום מעיקרו. \n",
+                "<b>ומ\"ש או תמימה הראויה. ומ\"ש אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א אפי' למזבח וכו'. ואני אומר שמ\"ש רבינו לבדק הבית אורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש למזבח לא שחוטה ולא נבלה. ומ\"ש ואפי' הקדישם חיים וכו' אם היו בעלי מומין מתחלתן יפדו כבר נתבאר בסמוך ודייקתי כן מלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש בהמה תמימה לדמיה וכו'.</b> פ\"ק דתמורה (דף י\"א) בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות ליה קדושת הגוף וכו' ותיפשוט ליה מדידיה דאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה\"ג התם דאקדשיה לכוליה הכא דאקדיש חד אבר מאי תיקו ופי' רש\"י הקדיש אבר לדמיו וכו' משמע דהאי בעיא ליתא אלא לר\"י דאמר האומר רגלה של זו עולה כולה עולה וכדפרישית וכן מפורש בבעיא דרבא דאמר מי אמרינן מדאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה אבל לר\"מ ור' יהודה דאמרי שאין קדוש אלא אותו אבר אפי' באומר רגלה של זו עולה כ\"ש בשאינו מקדיש רגלה אלא לדמיו דפשיטא דלא פשטה קדושה בכולה ומאחר שרבינו פסק בפ\"ד ממעילה ובפט\"ו ממעשה הקרבנות כר\"מ ור' יהודה קשה היאך כתב כאן ופ\"ד בעיא דרבא והרי זה כמזכי שטרא לבי תרי. ונראה לדחוק ולומר שרבינו סובר דהאי בעיא דרבא לכ\"ע בעי לה אף לר\"מ ור' יהודה דאע\"ג דלר\"מ ור' יהודה כי אמר רגלה של זו עולה לא פשטה קדושה בכולה היינו במקדיש אותו אבר קדושת הגוף דכיון שאותו אבר אין הנשמה תלויה בו ואינו ראוי ליקרא עולה לא חלה עליו קדושה ליקרב עולה והיאך תפשוט הקדושה בכולה מש\"ה מעטיה קרא אבל כשמקדיש אבר קדושת דמים אע\"פ שאין הנשמה תלויה בו חלה עליו קדושה לדמיו ושייך למיבעי אי אמרי' מיגו דאקדשיה לחד אבר אקדשיה לכוליה ויש הוכחה לפירוש זה דהא רבא מפרש דברי ר\"י דבדבר שעושה נבילה פשטה קדושה בכולה אלמא ס\"ל כר' יהודה והיכי סתים למיבעי בעיא סתם ולא כוותיה הילכך אית לן למימר דאליבא דכ\"ע בעי לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כיצד עושין מוכרים אותה כולה וכו'.</b> שם ת\"ר יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה וכו' עד לרבות את כולה ופירש\"י חוץ מדמי אותו אבר שבה דדמי אותו אבר לא יטול שהרי הקדישו ואינו יכול למוכרו ואמרינן תו בגמ' אמר רבי נראים דברי ר\"י בדבר שאין הנשמה תלויה בו ודברי ר' יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו ומתרץ לה בגמ' דה\"ק נראין דברי ר' יוסי לר' יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו שאף ר' יהודה לא נחלק עליו אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו. ותשלום דין זה כתב רבינו בפרק ט\"ו מהל' מעשה הקרבנות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יח)</small> היתה בהמה בעלת מום וכו' בד\"א בקדשי מזבח וכו'.</b> הכל פ\"ק דערכין עלה ד' וה': \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן האומר ראש עבד זה וכו' א\"א כאשר עיינתי בדבריו וכו'. מ\"ש אפי' לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא אילו לא היה קשה אלא מעבד הוה מתרצינן דבעבד שלא קבל עליו מצות עסקינן דעכו\"ם הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים אבל מדכלל בהדיה ראשי הקדש א\"א לתרץ כן. ומ\"ש וא\"ת לפי מעלתו וכו' וה\"ז נידון בכבודו למזבח ואם כן שותף שלו היאך הוא, עוד קשה לפירוש זה דבגמרא אמרינן דאין נידון בכבודו למזבח. ומה שכתב והוא סבור שמ\"ש ראש עבד זה הקדש וכו' ואני איני אומר כן אלא סתם שותפין מחצה למחצה וכו'. רבינו לא נראה לו לפרש כפירוש הראב\"ד משום דבגמרא הכי איתא ראש עבד זה הקדש הוא וההקדש שותפים בו ראש חמור מכור לך משמנין ביניהם ופירש\"י משמנין ביניהם כמה שוה ויחלקו דמיו ע\"כ. ואם כפירוש הראב\"ד קשה אמאי הכא נקט שותפין והכא נקט משמנין לכך פירש דשותפין בו היינו שיתן דמי ראשו להקדש. ומה שהקשה הראב\"ד וכי מה ישוה האדם כאשר יוסר ראשו י\"ל דרבינו ה\"ק כשימכר בשוק עבד שראשו של אחר כמה אדם רוצה לתת בו, ואם תאמר סוף סוף אם ראשו של אחר היאך ישוה כלום למי שהגוף שלו, י\"ל שראשו של אחר לענין שמה שירויח באיברי הראש דבין שהוא תורגמן או משורר או צופה יהיה לבעל הראש ומה שירויח בשאר איברי הגוף יהיה לבעל הגוף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר ערכי עלי למזבח וכו'. וכך המקדיש שדה אחוזתו למזבח וכו'.</b> שם (דף ה') בעיי דלא איפשיטו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד האומר הרי זה הקדש לבדק הבית וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם אמר חרם סתם הרי אלו לכהנים וכו'</b> משנה סוף פרק שמיני דערכין (דף כ\"ח) ר\"י בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לה' וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ופסק רבינו כחכמים ויש לתמוה על זה דאמרינן בגמרא (דף כ\"ט) אמר רב הלכה כרבי יהודה בן בתירא ורב שביק רבנן וכו' עד למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר' יהודה בן בתירא ואפשר שטעמו מדאמרינן בתר הכי דעולא סבר סתם חרמים לכהנים ואין זה כדאי דעולא תלמיד הוי לגבי דרב ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דרב יהודה אמרינן התם דסבר דסתם חרמים לבדק הבית ועבד בה עובדא וצ\"ע. ועוד צריך טעם למה הניח רבינו הפסוק שהביאו במשנה והביא פסוק אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחרים אדם מבקרו ומצאנו וכו'.</b> משנה בפ\"ח דערכין (דף כ\"ח) מחרים אדם מצאנו ומבקרו וכו' ומדקאמר דברי ר' אליעזר אע\"ג דר' אלעזר ב\"ע משמע דסבר כוותיה משמע לרבינו דרבנן פליגי עליה וכן מפורש בתוספתא ופסק כוותייהו שאם החרימם את כולם הרי הם מוחרמים וכ\"כ בפירוש המשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו וכו'.</b> משנה בספ\"ו דערכין (דף כ\"ג:) המקדיש את נכסיו מעלין לו את תפיליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין חרמי הכהנים לחרמי שמים וכו'.</b> משנה בסוף (פ' שמיני) דערכין (דף כ\"ח:) חרמי כהנים אין להם פדיון אלא ניתנים לכהנים כתרומה ופירש\"י חרמי כהנים חרמים שהחרימם כדי לתתם לכהן וכו' עד אלא מעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד המחרים קרקע או מטלטלים וכו'.</b> (בפ' שמיני) דערכין (דף כ\"ח) א\"ר חייא בר אבין החרים מטלטלים נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר ומקשי עלה בגמרא וליקיש מטלטלין לקרקעות ומתרץ לאו תנאי היא דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש כמ\"ד לא מקשינן ופירש\"י לאו תנאי היא ר' יהודה ור' שמעון איפליגו לעיל בהא דרבי יהודה מקיש ור\"ש לא מקיש וידוע דהלכה כר\"י לגבי ר\"ש: \n",
+                "<b>חרמי כהנים כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הם הקדש וכו'.</b> שם (דף כ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שהיתה לו שדה חרם וכו'.</b> גם זה שם (דף כ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכר הכהן שדה חרמו והקדישו לוקח וכו': אבל קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימים אותם וכו'.</b> משנה ערכין (דף כ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש קדשי מזבח לבדק הבית וכו'.</b> משנה בערכין מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן את הדמים אם נדבה נותן את טובתה, ובפ' בתרא דתמורה (דף ל\"ב) תניא קדשי בדק הבית שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה כלום חרמי כהנים שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לקדשי בדק הבית לא עשה כלום וכו'. ועוד הא תני קדשי מזבח שהקדישן לחרמי הכהנים מה שעשה עשוי ורב הונא דאמר קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים לא עשה כלום איתותב. ואע\"פ שלא נתבאר כאן בדברי רבינו לקמן בסמוך כתבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש עולה לבדק הבית וכו'.</b> פרק בתרא דתמורה (דף ל\"ב:) ופירש\"י עיכוב גזברין שאינה קריבה עד שיבאו גזברין לעמוד על גבה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מד\"ס שלא תשחט עד שתפדה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחרים אדם בין קדשי קדשים וכו'.</b> בערכין (דף כ\"ח:). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין חרמי כהנים</b> נתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היו קדשים שהוא חייב באחריותן.</b> זהו במשנה הנזכרת אם נדר נותן את הדמים אם נדבה נותן את טובתה שור זה עולה אומדים כמה רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע\"פ שאינו רשאי ופירש\"י רשאי לשון חייב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ישראל שהחרים בכור בהמה לשמים וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המחרים את המעשר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש שקלו לבדק הבית וכו'.</b> בסוף מסכת שקלים המקדיש שקלים וביכורים ה\"ז קדש רבי שמעון אומר האומר ביכורים קדש אינם קדש. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם הקדישן הכהן לאחר שבאו לידו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחרים חצי עבדו וכו': וכל המקדיש עבדו וכו'. ואין הגזברים רשאים ליקח דמיהם מאחרים וכו'.</b> פרק השולח (גיטין דף ל״ח:) אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מ״ט גופא לא קדיש לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר ורב יוסף אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות מאן דאמר מקדיש כ״ש מפקיר מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש לא דלמא לדמי קאמר וכו' אמר רבה ומותבינן אשמעתין המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברים רשאים להוציאם לחירות אבל מוכרים אותם לאחרים ואחרים מוציאים אותם לחירות רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו מפני שהוא כמוכרו לו מתניתין קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג. ופסק רבינו כתנאי דברייתא ודלא כרב דפליג עלייהו וטעמא משום דרב יוסף פליג ארבה ואמר דלא אמר רב הכי ובפלוגתא דתנאי דברייתא פסק כת״ק: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב״ד א״א זה דלא כרבי וכו', טעמו מדאמרינן בפ' השולח (גיטין דף ל״ט:) אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר וכו' והתני' רבי אומר אני (אף הוא) נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו הכי קאמר או בכסף או בשטר והאי פקע ליה כספיה ולאפוקי מהאי תנא דתניא רבי שמעון אומר משום ר״ע יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר (בה) ת״ל והפדה לא נפדתה כו' לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה ואסיקנא דאין הלכה כר״ש ומשמע ליה ז״ל דכיון דאין הלכה כר״ש דפליג ארבי ממילא קם ליה הלכתא כרבי. ולדעת רבינו יש לומר דתרי מילי נינהו חדא אי כסף גומר דר״ש סבר אין כסף גומר ורבי ומחלוקתו סברי דכסף גומר בה ובהא אסיקנא דלית הלכתא כר״ש ומילתא אחריתי היא אם העבד עצמו נותן דמיו ויוצא ובהא הלכה כת״ק ואלו נראים כדברים ברורים. אחר כך מצאתי לחכמי לוני״ל שהוקשה להם בדברי רבינו כמו שהוקשה להראב״ד ושאלו לרבינו והשיב להם שנפלא בעיניו מה הוקשה להם שדבר פשוט הוא שהם שתי מחלוקות וכמו שכתבתי ואע״פ שהאריך בתשובתו תמצית דבריו הוא מה שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדיש ידי עבדו כל וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש את עצמו לא וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף ל״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכו'.</b> משנה פרק ח' דערכין (דף כ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו עד הרי הוא ברשות בעליו.</b> בריש מציעא (דף ו') גבי ההיא מסותא דהוו מינצו עלה בי תרי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו וכו'.</b> הכי משמע בפרק הספינה גבי עובדא שיבא בסמוך וכ\"כ התוס' בפרק מרובה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים וכו'.</b> שם בריש מציעא (דף ז') ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס״ט) ובכמה דוכתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה מוכר דלועין וכו'.</b> בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כו-כח)</small> אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' עד לא באה ברשותו.</b> בפרק אע״פ (כתובות דף נ״ט) ויתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן כו'.</b> שם (דף נ״ח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר ר״מ אומר הקדש ר״י הסנדלר אומר חולין (ובגמ') אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה וכו' לימא מסייע ליה המקדיש מעשה ידי אשתו (הרי היא) עושה ואוכלת מאי לאו בניזונת לא בשאינה ניזונת שאינה ניזונת מאי למימרא וכו' סיפא איצטריך ליה המותר ר״מ אומר הקדש ר״י הסנדלר אומר חולין ופליגא דריש לקיש דאמר לא תימא טעמא דר״מ משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דרבי מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן והא לא אמר לה הכי כיון דשמעינן ליה לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. ואמאי דתנן ר״מ אומר הקדש אמרינן בגמ' אימת קדוש רב ושמואל דאמרי תרוייהו מותר לאחר מיתה קדוש רב אדא בר אהבה אמר מותר מחיים קדוש הוי בה רב פפא במאי אי לימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה מאי טעמא דמ״ד לאחר מיתה קדוש ואלא בשאין מעלה לה מזונות ולא (מעלה לה) מעה כסף לצרכיה מאי טעמא דמ״ד מחיים קדוש לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה רב ושמואל סברי תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר וכיון דלא יהיה לה מעה כסף מותר דידה הוי. רב אדא בר אהבה סבר תיקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון דקא יהיב לה מזוני מותר דידיה הוי ואמרינן בתר הכי בגמ' אמר שמואל הלכה כר״י הסנדלר דאמר חולין דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכתב הר״ן הילכך משמע דאפילו במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה אין הקדשו חל לא במעשה ידיה ולא במותר דכולהו דבר שלא בא לעולם נינהו. והרמב״ם כתב אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' וכן המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש הא למה זה דומה וכו' ולא ידעתי למה דבגמרא אמרינן דהא דרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה פליגא אדר״ל דאמר לא תימא טעמא דר״מ דאמר במתני' הקדש משום דקא סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דר״מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כמאן דאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים הא איתנהו בעולם ומשמע דדוקא מתוך שיכול לכופה דס״ל דאינה יכולה לומר איני ניזונית (ואיני עושה) הוא דאי אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן (מהני) אבל לדידן דקי״ל לקמן דיכולה אשה וכו' אפי' כי אמר הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו כיון שהיא יכולה להפקיעם משעבודו, ולא מצית אמרת דכי צריכין לטעמא דיכולה וכו' היינו לומר דנעשה כמאן דאמר וכו' אבל אם אמר לה בפירוש אפי' בלאו האי טעמא מהני דאם איתא דמהני אפילו לא אמר לה לא צריכינן להאי טעמא דכיון דשמעינן לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכו' כמאן דאמר לה דמי אלא ודאי לדידן דקי״ל דיכולה אשה לומר וכו' אפי' כי אמר לה לא מהני ואע״ג דתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ומשמע דלא פליגא אדרב היינו טעמא דכיון דנזונת משל בעל משעבדא ליה כל שלא אמרה בפירוש איני ניזונת ואפילו הכי מעשה ידיה לא באו לעולם ולא מצי אמר יקדשו ידיך לעושיהן כיון שהיא יכולה להפקיע וכמו שכתבתי ולפיכך לא נתבררו דברי הרמב״ם ז״ל עכ״ל. ול״נ לתרץ דאע״ג דשמעינן ליה לר״מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אי לאו טעמא דמתוך שיכול לכופה לא הוה אמר ר״מ הקדש משום דאי ס״ל דיכולה היא שתאמר איני ניזונת ואיני עושה הרי בפשט דבריו שהקדיש מעשה ידיה הוציא דבריו לבטלה כיון שיכולה היא לומר איני ניזונת ואיני עושה הילכך לא אמרינן ביה נעשה אבל אי ס״ל שיכול לכופה אמרינן ביה שפיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ולפי מה שכתבו התוס' בר״פ המדיר (כתובות דף ע':) דלא אמר ר״מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא היכא דאינו אלא תיקון מלה בעלמא אבל להוסיף על הדיבור לא י״ל דהוה ס״ד דלומר במקדיש מעשה ידי אשתו דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן לא הוה כתיקון בעלמא אלא כמוסיף על הדיבור. ומש״ה אצטריך לטעמא דמפני שיכול לכופה. ועי״ל דאה״נ דבטעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סגי ולא צריכינן תו לטעמא דמתוך שיכול לכופה ומ״מ מייתי שפיר דפליגא דר״ל אדר״ה מדאדכר טעמא דמתוך שיכול לכופה: \n",
+                "<b>ודע</b> שאע\"פ שהר\"ן כתב שלא נתבררו לו דברי רבינו בתשובותיו סימן מ\"א הביא ראיה מהם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המשכיר בית לחבירו וכו'.</b> בסוף פרק רביעי דערכין (דף כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(לא-לג)</small> יראה לי שאף על פי שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו': כתב</b> הראב\"ד הראיה מיעקב ראיה היא וכו'. וי\"ל שדברי הראב\"ד הם טענה למה ינהוג הנזירות מיד ודברי רבינו הם טענה למה יתחייב בנזירות כלל כיון דבשלא בא לעולם נדר הנזירות שהרי לא נדר בנזיר וזה פשוט בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדש טעות אינו הקדש וכו'.</b> משנה בנזיר (דף ל' ל\"א) ריש פרק בית שמאי ופסק כבית הלל. \n",
+                "<b>ומה שכתב התפיס בה אחרת וכו',</b> נ\"ל דהכי פירושו אם היה בפניו הקדש גמור והתפיס בו חולין אפילו בטעות הוא נתפס. וטעמו מדאמרינן בנזיר ר\"פ ב\"ש דילפינן מסוף הקדש דהוי אפילו בטעות וכדתנן בתמורה ס\"פ יש בקרבנות שהתמורה חלה בשוגג כמו במזיד ואע\"ג דאמרינן התם דב\"ה אמרי ה\"מ תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא היכא דמתפיס בהקדש גמור לאו אחותי הקדש בטעות אלא בתמורה ממש הואי. ובירוש' דנזיר פ\"ה אמרו בפירוש כל עמא מודו שאין נשאל על תמורתו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ההקדשות אין פודין אותם לא בקרקע וכו'.</b> בפרק יש בכור (בכורות דף נ\"א) תנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות ובגמרא ולא בהקדשות פשיטא לאו דידיה נינהו אימא ולא הקדשות בכל אלו, ופירש רש\"י נפקא לן מקראי בתורת כהנים בפרשת ערכין. \n",
+                "<b>ומה שכתב אחד הכסף ואחד שאר המטלטלין ששוין כסף ואפילו סובין:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפודה קדשיו מוסיף חומש.</b> מפורש בתורה פרשת אם בחקותי ובפרק הזהב (בבא מציעא דף נ\"ה:) תנן הפודה את הקדשו מוסיף חומש. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחד המקדיש עצמו או אשתו או היורש וכו': ומה שכתב ואף החומש לא יהא אלא מן המטלטלין.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) בעיא ופשטוה מדכתיב עליו לרבות חומשו כמותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה קדשיו אין החומש וכו'.</b> שם איפליגו תנאי בהקדש ובמעשר בנתן את הקרן ולא נתן את החומש ואמר ר' יוחנן הכל מודים בשבת בהקדש שחילל חדא דכתיב וקראת לשבת עונג ועוד הואיל וגזברים תובעים אותו בשוק כלומר וליכא למיחש לפשיעותא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי מזבח שנפל בהם מום וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל״ב:) ובר״פ על אלו מומין (בכורות דף ל״ז:) תניא ואם בבהמה הטמאה (ופדה בערכך) הרי בהמה טמאה אמורה הא מה אני מקיים (ואם כל בהמה טמאה) אשר לא יקריבו ממנה וכו' (הוי אומר אלו) בעלי מומין שנפדו. \n",
+                "<b>ומה שכתב והמקדיש עצמו שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש לא המתכפר בה שפדאה</b> בריש תמורה (דף ו') ובריש זבחים אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה. ופירש רש\"י אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר והומם ובא לחללו אם המפריש מחללו מוסיף חומש ואם המתכפר בו מחללו אינו מוסיף חומש דתלייה רחמנא לחומש במקדיש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו: \n",
+                "<b>והקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש וכו'. לפיכך אם חילל בהמה על בהמה שניה וכו'.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ד:) מימרא דריב״ל וברייתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפריש אשם להתכפר בו וכו'.</b> פ\"ק דתמורה (דף ט') בעיא דסלקא בתיקו. \n",
+                "<b>ומ\"ש והרי הוא גוף אחד וכו'</b> פירושו אע\"פ שבגוף זה הוסיף חומש כשהוסיף חומש היה אשם ועתה הוא עולה ולא הוסיף עליו חומש בהיותו עולה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כמו שיתבאר במקומו.</b> הוא פרק רביעי מהלכות פסולי המוקדשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשי בדק הבית אין עושין תמורה וכו'.</b> משנה וברייתא בספ\"ק דתמורה (דף י\"ג). \n",
+                "<b>ומ״ש כיצד היו לפניו בהמת חולין ובהמת קדשי בה״ב וכו'.</b> בתמורה ס״פ כיצד מערימין (תמורה דף כ״ו) תנן הרי זו תחת זו תמורת זו חליפי זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו אין זו תמורה ואם היה הקדש בעל מום יוצא לחולין וצריך לעשות דמים. ופירש״י מחוללת לשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין לעשות דמים שתהא אותה של חולין שוה כאותה של הקדש שהוא מחלל עליה ולא יתאנה ההקדש ובגמ' למימרא דתחת לישנא דאתפוסי הוא ורמינהו קדשי בה״ב אמר חליפי זו תמורת זו לא אמר כלום תחת זו מחוללת על זו דבריו קיימים ואי ס״ד לישנא דאתפוסי הוא מ״ש רישא ומ״ש סיפא אמר אביי תחת משכחת לה לישנא דאתפוסי ולישנא דאחולי וכו' גבי קדשי מזבח דעבדין תמורה לישנא דאתפוסי הוא גבי קדשי בדק הבית דלא עבדין תמורה לישנא דאחולי הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד קדשי בדק הבית וכו'.</b> שם אהא דתנן וצריך לעשות דמים אמרינן בגמרא (דף קכ\"ז) אמר רבי יוחנן יוצא לחולין דבר תורה וצריך לעשות דמים מדבריהם, ובסוף פרק ששי דערכין אמרינן דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל בדיעבד דוקא אמר ומשמע התם דאפילו בקדשי בדק הבית אין פודין אותם לכתחלה אלא בשיוויים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמו אותה שלשה וכו' אבל אם שמו אותה שנים וכו'.</b> בס\"פ כיצד מערימין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין את ההקדש אכסרה וכו' כיצד פרה זו תחת פרה זו וכו'.</b> בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ה) תניא פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי ויד הקדש על העליונה פרה זו בחמש סלעים תחת פרה של הקדש טלית זו בחמש סלעים תחת טלית של הקדש הקדשו פדוי על הקדש ראשון מוסיף חומש על הקדש שני אינו מוסיף חומש. ופירש רש״י הקדשו פדוי אע״פ שלא שם דמים קצובים דקים לן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ושרי לאתהנויי מיניה ומיהו יד הקדש על העליונה שאם דמים הללו יתירים על דמי ההקדש קנה הקדש ואם הקדש יתר עליהם ישלים על כרחו, טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי אע״פ שאינו שוה ולא תימא הואיל ושם לה דמים ואינה שוה כמו שאמר אין דבריו כלום אלא הקדש פדוי והוא ישלים על הקדש שני אם חזר ופדה את זה עכ״ל. והתוספות כתבו טלית זו בחמש סלעים הקדשו פדוי הכא ל״ג יד הקדש על העליונה דכיון דנתכוין לחלל הקדש אפי' שוה הרבה על דבר מועט מחולל כדאמר שמואל לקמן אבל ברישא שלא הזכיר שום שוה לא היה בדעתו לקנות ההקדש אלא לחללו שוה בשוה לכך ישלים ואם הותיר יד הקדש על העליונה ולכך לא עריב לשנות הבבות יחד עכ״ל. ורבינו נראה שמפרש דבסיפא אשמעינן על הקדש ראשון מוסיף חומש כלומר שאע״פ שנתאנה הדיוט שטליתו שוה עשר סלעים כמו שאמר ושל הקדש אינו שוה אלא ה' צריך להוסיף חומש של עשר כמו שאמר דהיינו ב' ומחצה. ומ״ש ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש נתבאר בפרק זה וזהו פירוש מה שכתב רבינו ושניה אינה טעונה חומש כמו שביארנו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> הפודה מיד ההקדש משך במנה וכו'. עד ואין הקדש ראוי לקבל מי שפרע.</b> פירקא קמא דקידושין (דף כ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וכו'.</b> משנה פ\"ו דערכין (דף כ\"ג) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב\"ח אין האשה יכולה ליגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב\"ח את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה (את) כתובתה ולב\"ח את חובו הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה בו את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולב\"ח את חובו ובגמרא למה לי למימר הפודה פודה משום דרבי אבהו דאמר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מתני' דלא כרשב\"ג דתניא רשב\"ג אומר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה ורבנן עד כמה אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת עד פלגא ופי' רש\"י אלא הפודה פודה אותו מן ההקדש בדינר או בדבר מועט על מנת לשלם דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינו שלו והאי דבר מועט משום גזירה הוא כדמפרש בגמרא. מוסיף עוד דינר בע\"ח יוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו. למה לי למימר הפודה פודה תישקול אשה ובע\"ח בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. דר' אבהו בפ\"ב אם חובו כנגד הקדשו פודה בדבר מועט כדאמרן השתא איכא למימר כי אוזפיה מעיקרא אדעתא למיגבי מהנך נכסי אוזפיה ואם לאו דחובו יותר מהקדשו לאו אדעתא דהכי אוזפיה אלא הימוני הימניה הילכך לא גבי מהקדש וכו'. ורבנן עד כמה סבירא להו דאדעתא דהני נכסי אוזפיה עד פלגא אבל בציר מפלגא לא עכ\"ל: \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם: כתב</b> הראב\"ד א\"א איני סובר שהקדש זה מפקיע מידי השעבוד וכו'. גם ה\"ה בפי\"ח מהלכות מלוה כתב שאין דברי רבינו נכונים ושכל המפרשים חלוקים עליו. ואני אומר שרבינו נראה שמפרש דמאי דאמרינן למה לי למימר הפודה פודה היינו לומר כיון דסוף סוף אין נהנה ההקדש אלא דבר מועט למה לי לפדותו יגבו בע\"ח וכתובה מההקדש עצמו ויתנו להקדש דבר מועט ומשני משום דר' אבהו כלומר אינם גובים מההקדש עצמו כדי שלא יזלזלו בהקדש ויבאו לומר הקדש יוצא בלא פדיון כלומר אפילו לא היה הקדש מפקיע מידי שעבוד לא היו יכולים לגבות מההקדש עצמו משום דרבי אבהו וכ\"ש הכא שההקדש הפקיע מידי שעבוד ובדין הוא דה\"ל למימר משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד אלא דעדיפא מינה אהדר ליה והיה אפשר לומר עוד שמה שכתב רבינו כאן שהקדש מפקיע מידי שעבוד לא הפקעה גמורה קאמר אלא משום הא דר' אבהו קרי הפקעה לענין שלא יגבה מההקדש עצמו וראיה לזה שרבינו עצמו כתב שלא יאמרו ההקדש יוצא בלא פדיון אלא שבהל' מלוה בפי\"ח כתב המקדיש נכסיו אין בע\"ח יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השעבוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מ״ש רבינו הא למה זה דומה וכו'.</b> כתב הראב״ד א״א ומנין לו שאם מכר הלוקח לאחר וכו'. י״ל לדעת רבינו שמאחר שאין זה מן הדין אלא שרצתה זו לעשות לו נחת רוח וסילקה זכותה מעליו ויכולה היא שתאמר לך רציתי לוותר זכותי ולא למי שקנה ממך. ומ״ש ועוד דאמר לה אי שתקת שתקת וכו'. י״ל שרבינו מפרש כרש״י שכתב (בפ״ק דב״ק) ובפ' שני דייני (כתובות דף ק״ט) דלא אמור חכמים דפליגי אאדמון דאמר ליה אי שתקת שתקת וכו' אלא היכא דכי לא מהדר שטרא למריה אית ליה רווחא קצת אבל היכא דכי לא מהדר שטרא למריה בעי דלפסיד הכל מודו דלא מצי אמר מהדרנא שטרא למריה. ומ״ש ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמ', אלמה זה דומה לשני לקוחות וכו' קאי. לומר דלא תקשי מהא דתנן סוף פ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ה) שאם כתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השניה הרי שהראשונה מוציאה מיד השניה שטרפה מהלוקח ובגמ' וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות ופירש ר' שלמה יצ״ו וכן אשה בעלת חוב שהיה לה כתובתה על בעלה ומכר שתי שדותיה לשנים ואין בשתיהן אלא כדי כתובתה וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך האשה מוציאה מיד לוקח ראשון והוא מן השני והשני מן האשה ולוקח ראשון מיד השני (וחוזרין חלילה) עכ״ל. הרי שלוקח ראשון מוציא מיד השני שטרף מן האשה וזה נראה דלא כהראב״ד וקאמר דלא דמי דשאני הכא שהיה מכר בדבר. והרב המגיד בסוף פרק י״ט מהלכות מלוה נראו בעיניו דברי הראב״ד והניח דברי רבינו בצריך עיון וכבר כתבתי טעם לדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכיצד פודין קרקע זה האיש משביעין האשה או בעל חוב תחלה וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואח״כ מכריזין עליהם ששים יום וכו'.</b> משנה פרק שום היתומים (ערכין דף כ״א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפי' בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבע\"ח את חובו אפי' היה החוב מאה והשדה שוה תשעים על מנת כך פודה אותה הרוצה לפדותה אבל אם היה החוב שנים כדמי השדה וכו'</b> במשנה וגמ' שכתבתי בסמוך ופירוש רבינו בהם מתבאר מתוך דבריו כאן ומ\"מ מה שסיים \n",
+                "<b>וכתב אין פודין אותה על מנת וכו' שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל, כתב</b> הראב\"ד א\"א איני מבין דבריו אבל פירוש הענין וכו'. ואני אומר שמ\"ש שאם היה חובו יותר מדמי ההקדש אינו צריך לפדותו שאין הקדש חל עליו לטעמיה אזיל שכתב לעיל בפרק זה שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אבל רבינו סובר שהוא מפקיע מידי שעבוד ולהראב\"ד קשה לי דאפי' למאי דאזיל לטעמיה אינו מיושב שהרי לפי מ\"ש הוא ז\"ל לעולם אין הקדש חל עליו מן הדין אלא משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם כן מה לי שיהא חובו יותר מדמי ההקדש או שיהא כנגד חובו או שיהא חובו פי שנים על דמי ההקדש: \n",
+                "<b>ורבינו</b> נראה שמפרש הא דתניא (דף כ\"ג) רשב\"ג אומר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה כלל קאמר דליכא טעמא לומר שאם היה חובו יותר על הקדשו שלא יפדה כלל אלא היינו לומר שאינו פודה בתנאי דעל מנת ליתן לאשה את כתובתה ולבעל חוב את חובו אבל אם רצה לפדות אותה סתם פודה ולרבנן עד פלגא כלומר אם חובו שנים כדמי השדה אין פודין אותה בתנאי זה אבל פודים אותה סתם ונראה שהטעם מפני שלפעמים אדם קונה קרקע עד כדי שנים בדמיו ולפיכך כשאין החוב בשיעור הזה נראה שיש בקרקע כדי לפרוע החוב ושישאר להקדש אבל כשהחוב שנים בדמיו אי אפשר לומר שישאר בשדה יותר על החוב ואם פודה אותו בתנאי דעל מנת לפרוע חוב וכתובה אע\"פ שמוסיף עוד דינר מיחזי כמפקיע כח ההקדש וזהו \n",
+                "<b>שכתב שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל</b> כלומר מיחזי כאילו אינה נפדית כלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש כל נכסיו ואח\"כ גירש את אשתו וגבתה כתובתה.</b> פירוש ובאה לגבות כתובתה מהפודה מיד ההקדש, \n",
+                "<b>אינה גובה כתובתה עד שידירנה הנאה וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ג) המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשיגרשנה ידור הנאה ר' יהושע אומר אינו צריך ובגמרא במאי קא מיפלגי ר\"א סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש ור' יהושע סבר אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ואלא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש לימא כתנאי אמרה לשמעתיה לא עד כאן ל\"פ אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מאי טעמא אין אדם חוטא ולא לו איכא דאמרי בבריא כולי עלמא לא פליגי דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכו' והכא בשאלה דהקדש קמיפלגי ופירש\"י בשאלה דהקדש קא מיפלגי ר\"א סבר אין נשאלין על ההקדש לחכם ואפי' אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש (טעות הוא) אפ\"ה אין חכם מתיר נדרו הילכך המגרש את אשתו בהקדשו מתחרט ואינו מוצא חכם שיתירנו ולכך עושה קנוניא זו ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש והכא אינו צריך לידור הנאה דאי משום קנוניא הוה עביד הוה מתשיל על נידריה ולא בעי לגרשה. והתניא בניחותא דבשאלה פליגי הן הן דברי ב\"ש וכו' מחלוקת ר\"א ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב\"ש וב\"ה הקדש טעות הקדש ואין שאלה להקדש עכ\"ל. וללישנא בתרא פשיטא דאין הלכה כר\"א כיון דאתי כבית שמאי ואפי' ללישנא קמא הא קי\"ל דר\"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק כר\"א וכבר תמה עליו הר\"ן בפ' אלמנה ניזונית וכתב ואפשר שסמך לו אדרב הונא דאמר שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ומשמע התם דדוקא בשכיב מרע הא בבריא חיישינן לקנוניא ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ואי מהא לא איריא דהתם דדיבורא בעלמא קיל לה טפי משאלה ומשום הכי חיישינן אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומשום הכי לא חייש ר' יהושע עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שאם סמך אדרב הונא סמך טוב הוא ואינו נדחה בדחייתו של הר\"ן שהרי בגמ' אמרו עד כאן לא פליגי אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ולא חששו לחילוקו של הר\"ן. אבל אי קשיא הא קשיא כיון דבתר הכי אסיקנא אלא הכא בשאלה דהקדש קא מיפלגי הוה ליה למיפסק הכי אי משום דמסקנא הוא ואי משום דכיון דלישנא דקאמר עד כאן לא פליגי אלא בבריא וכו' לא אתמר אלא לדחויי דלא תיקום דרב הונא כתנאי והאי לישנא אתמר בפשיטותא עליה איכא למיסמך וכיון דלהאי לישנא הוה ליה ר\"א כב\"ש ורבי יהושע כב\"ה הוי ליה למיפסק כר' יהושע ולא כר\"א דשמותי הוא. וי\"ל שסובר רבינו דכיון דרב הונא נקט שכיב מרע משמע דלא אמרה אלא בשכיב מרע אבל בבריא אדם עושה קנוניא על ההקדש ודרב הונא הלכתא היא דהא ליכא אמורא דפליג עליה ומאי דאסיק אלא בשאלה דהקדש קא מיפלגי לא לדחויי לישנא קמא דאמרינן ע\"כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכיב מרע דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש אלא לדחויי לישנא דהוה בעינן למימר בבריא כ\"ע לא פליגי דאדם עושה קנוניא על ההקדש והכא בנדר שהודר ברבים או על דעת רבים ודחינן ליה דא\"כ אינו מועיל מיבעי ליה כלפי זה אמר אלא אפשר לאוקמי באוקמתא אחריתי בר מקמייתא דמפלגא בין בריא לשכיב מרע דאיכא למימר דבשאלה דהקדש קא מיפלגי אבל לעולם אוקמתא קמייתא קושטא היא. ואם תאמר אפי' לאוקמתא קמייתא איכא למיתמה ארב הונא גופיה אמאי שבק ר' יהושע ונקט כר\"א דשמותי הוא. וי\"ל משום דרשב\"ג אתי כר\"א דאמר אף הערב לאשה בכתובתה וכו' ומדקאמר אף משמע בהדיא דפשיטא ליה דבהקדש חיישינן לקנוניא וקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יח-יט)</small> ומ\"ש עוד רבינו וכן אינו נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי וכו'. ומ\"ש בד\"א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו וכו'.</b> אמימרא דרב הונא כתב הרב ר' יצחק אלפס דסוף בתרא ודוקא דאיכא בידיה שטרא דמקיים אבל איכא שטרא בידיה ולא מקיים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו אין נותנין מ\"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה אי אמר תנו נותנין עכ\"ל. ותמהו עליו אף כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מהמשועבדים להקדש בלא שטר מקויים ותירץ הרמב\"ן דכיון דאיכא שטרא בידיה אי אמר תנו קיימיה והוה ליה שטר מקויים וכן כתב בספר התרומות שער ארבעים ושנים סי' ד' בשם הראב\"ד ונתן טעם לדבר דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן ורבינו מפני תמיהא זו על הרב ר\"י אלפס כתב דהכא במאי עסקינן שבשעה שהקדיש הודה מה שהודה אבל אחר שהקדיש לא דלא גרע הקדש מהדיוט דאין יכול לחוב להם בהודאתו וזהו \n",
+                "<b>שכתב ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן וכו' ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו וכו'</b> ומעתה נסתלק מעל רבינו מה שכתב הראב\"ד על מה שכתב רבינו ואמר בשעה שהקדיש אמר אברהם ואפי' אחר שהקדיש כל אדם נאמן ואם אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי עכ\"ל, שרבינו הוכרח לכתוב כן כדי לתרץ התמיהא שתמהו על הרב ר\"י אלפס. ומ\"ש הראב\"ד שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן י\"ל דהתם דוקא תוך כדי דיבור אבל אחר כדי דיבור לא אבל שכיב מרע אפילו אחר כדי דיבור ובלבד שיהא עדיין עסוק בענין ההקדש: \n",
+                "<b>ועל</b> מ\"ש הרב ר\"י אלפס דאפי' ליכא שטרא בידיה אם אמר תנו נותנים תמהו דהא מלוה על פה היא ואינה גובה מהמשועבדים וכתב הרמב\"ן דטעמא משום דאמרינן דאיהו ודאי קושטא קאמר ולא משקר והוי כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקויים אי נמי במודה במנה פקדון או בקרקע והמקום ידין אותנו עכ\"ל. ובמ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואמר בשעה שהקדיש</b> נתיישב יפה וזהו \n",
+                "<b>שכתב לפיכך אמר תנו אותה נוטל בלא שבועה</b> והיינו בין שיש בידו שטר שאינו מקויים בין שאין בידו שטר כלל ומהטעם שכתב שאמר כן בשעה שהקדיש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא עליו קול וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בחמשה עשר באדר בית דין נפנין לחפש וכו'.</b> בריש שקלים שנינו באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכו' ובט\"ו בו מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושים כל צרכי הרבים ובירושלמי אלו הם צרכי הרבים פודים ערכין וחרמין והקדשות וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פודין את ההקדשות אלא בשלשה בקיאין וכו' עד שמין בעשרה ואחד מהם כהן.</b> משנה וגמרא בפרק קמא דסנהדרין (דף ט\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשפודים ההקדשות וכו': אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים כו'.</b> משנה פרק שביעי דערכין (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שחזרו זה אחר זה וכו'.</b> שם בגמרא אמר רב חסדא לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשין ביניהם תנן חזר בו של ארבעים ממשכנין (מנכסיו) עד עשר אמאי ליתן בר חמשין בהדיה וכו' אמר רב חסדא ל\"ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש\"י ל\"ש דאין ממשכנין מנכסי בן חמשים אלא עשר סלעים אלא שבן ארבעים במקומו עומד ואינו חוזר בו אבל חזר בו בן ארבעים משלשין העשרים סלעים הפחותים מחמשים ועד שלשים דבן חמשים יתן ט\"ו ובן מ' יתן ה' דהא באותם עשר שאמר בן חמשים יתר על בן מ' לא שייך בר מ' בהדיה בפסידא דהנך עשר שהוסיף בן מ' על בן שלשים דבר חמשין נמי אירצי במ' דיש בכלל חמשים ארבעים וכו'. \n",
+                "<b>חזרו בהן בבת אחת משלשין ביניהם,</b> כדרב חסדא ומתני' כגון שחזרו בהם בזה אחר זה דהשתא אמר בר חמשין לגזבר כי הדרי בי שבקי לך בר ארבעין עכ\"ל: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו כיצד אמר הראשון היא שלי בעשר וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א אע\"פ שאמרו משלשין ביניהם לפי הגמ' וכו'. פירש\"י כפירוש הראב\"ד ולשון משלשין ביניהם מוכיח כדברי רבינו וכמו שהודה הראב\"ד. ומה שהקשה מדאקשינן עליה דרב חסדא וליתיב בר חמשין בהדיה י\"ל לדעת רבינו דמעיקרא כי הוה ס\"ל דאמר רב חסדא לא שנו אלא שבן מ' עומד במקומו וכו' הא מפרשים דה\"ק אם אין בן מ' עומד במקומו משלשין ביניהם דבן מ' לא ישלם עשר אלא ה' בלבד ובן חמשים ישלם ה' שהוא משותף בהם עם של בן מ' מלבד העשר שחייב בהם הוא לבדו דמשלשין היינו שמשלמין בשוה למנין העשר שהם משותפים בהם בלבד לא למנין העשר שמתחייב בהם בן נ' לבדו ואין לבן מ' חלק עמו וכי אסיקנא כאן בבת אחת וכו' אמרינן דכי חזרו בהם בבת אחת הרי כולם שותפים בכל ההפסד ואין לזה יתרון על זה הילכך משלשין ביניהם דהיינו שמשלמין כל אחד כמו חבירו בשוה ממש שמסייעים זה לזה אבל בזה אחר זה אין בן חמשים מסייע לבן מ' כלל ולא בן מ' לבן שלשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבעלים קודמים לכל אדם וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין מוסיפין חומש על עילויין של שאר הפודים וכו'.</b> שם במשנה אמר הרי היא שלי בכ\"א הבעלים נותנים כ\"ו בכ\"ב הבעלים נותנים כ\"ז בכ\"ג הבעלים נותנים כ\"ח בכ\"ד הבעלים נותנים כ\"ט בכ\"ה הבעלים נותנים שלשים שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה אמר אחד הרי היא שלי בכ\"ו אם רצו הבעלים ליתן ל\"א ודינר הבעלים קודמים ואם לאו אומרים לו הגיעתך ובגמרא בכ\"ה נותנים שלשים ולימרו הבעלים אתא גברא בחריקין דאמור בעלים (דינר וכו' דאמור בעלים) פרוטה ולא דק. ואיתא תו בגמרא אם רצו הבעלים ליתן ל\"א ודינר רצו אין לא רצו לא אמרי אתא גברי בחריקין וכו' ודינר ה\"ד דאמר בכ\"א הבעלים קודמים ואם לאו אומרים לו הגיעתך. ופירש\"י אתא גברא בחריקין במקומנו שרוצה ליתן כמותנו. דאמור בעלים ברישא דינר יותר על עשרים דמטי חושבנא דקרן וחומש לכ\"ה ודינר ואי יהבינן להאי איכא פסידא להקדש. דאמור בעלים ברישא פרוטה ופרוטה לא דק. ומפרש רבינו דמאי דאמר בגמרא דאמור בעלים פרוטה ולא דק היינו לומר דכי תנן הבעלים נותנים עשרים ושש היינו דוקא בשאמר הלה בכ\"א אמרו הבעלים בכ\"א ופרוטה אבל אם שתקו הבעלים אין נותנים אלא עשרים ושש. ולפי פירוש זה אתי שפיר מאי דקתני שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה שאע\"פ שהבעלים אמרו בכ\"א ופרוטה הוה אמינא דמוסיפין חומש גם על העילוי קמ\"ל שמאחר שלא אמרו כן מעצמם אלא מחמת שהעלה זה אין מוסיפין חומש על אותו עילוי וזהו שאמרו ולא דק כלומר לא חש תנא לומר דכשאמרו הבעלים בכ\"א ופרוטה עסקינן דממילא משמע מדאצטריך לאשמועינן שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה וכדאמרן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א זה הדרך כמה הוא זר בעיני ורחוק מדעתי וכו'. ואני אומר שמה שהקשה תוספת הפרוטה יתירה מה צורך וכו' י\"ל לדעת רבינו דאורחא דמילתא נקט שאין דרך כשאחד מוסיף על חבירו שיאמר הלה הרי היא שלי במה שאמרת בלי תוספת. ומה שאמר ולא אמרה הגמרא התוספת של פרוטה אלא על הסוף וכו' י\"ל ששם הוכרח לומר כך משום קושיא דאתא גברא בחריקין ומשם נשמע לרישא דכולה מתני' בחד גוונא מיירי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו במה דברים אמורים שלא שמו ההקדש שלשה מומחין וכו'.</b> מימרא דרב חסדא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הרי שלא נשום ההקדש וכו'.</b> אע\"ג דבגמרא פירש בסיפא דמתניתין כשאמרו הבעלים מעיקרא בכ\"א לא חשש רבינו לכתוב כן משום דפשיטא היא אלא כתבה על דרך הרישא כשהוסיפו פרוטה על עילוי של זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מקדישין ולא מעריכין וכו'. ואם הקדיש או העריך וכו'. </b> ר\"פ בתרא דבכורות (דף כ\"ג): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד יוליכם לים המלח א\"א כשאינו רוצה לפדותן וכו'. אין בזה השגה על רבינו שרבינו העתיק לשון הברייתא כמנהגו ודין הפדיון כבר הזכירו לקמן בסמוך. ומ\"ש הראב\"ד יפדה אותם בפרוטה הוא מעיקרא דדינא אבל חכמים אמרו שיפדה בארבע זוזים כמו שכתב רבינו בסמוך: \n",
+                "<b>הקדיש או החרים עבד וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> מותר לפדות ההקדשות בזה\"ז לכתחלה אפילו בפרוטה וכו' עד הרי הוא כמטלטלין בא\"י ותנתן לכהנים.</b> הכל בסוף פרק ז' דערכין (דף כ\"ח כ\"ט): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד שאין שדה החרמים נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. א\"א יש מי שסובר מה שאמרו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שההקדשות והחרמין והערכין וכו' אם לא הקדיש ולא העריך וכו'.</b> בריש חולין אמרינן הכל מעריכין ונערכין נודרים ונידרים הכי נמי דלכתחלה והא כתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא וכתיב טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ותניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי ר\"מ ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפילו ר\"י לא קאמר אלא באומר הרי זו אבל אמר הרי עלי לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו וכו'.</b> משנה פרק שביעי דערכין (דף כ\"ח). \n",
+                "<b>ומה שכתב ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם.</b> משנה בפרק שלישי דסוטה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש.</b> בפרק ז' דערכין ובפרק ד' דכתובות (דף נ'): \n",
+                "<b>סליקו הלכות ערכין וחרמין בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..be8e2784ad455238d8e004cb8d0171bfc37c4023
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,716 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נזירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור וכו' עד שנאמר וגלח הנזיר פתח אהל מועד.</b> דברים פשוטים שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר וכו'.</b> בריש נדרים (דף ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אומרים בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו וכו' כיצד הרי שהיה נזיר עובר לפניו וכו'.</b> משנה בריש נזיר האומר אהא הרי זה נזיר ובגמרא דילמא אהא בתענית קאמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו וכו' ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר דקאמר בלבו א\"ה מאי למימרא מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוים קמ\"ל. ופירש המפרש דילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר והכי משמע אהא אני במקומו להקריב קרבנותיו הב\"ע כגון שאמר שבלבו היה לקבל עליו נזירות וכו'. בעינן שיהא פיו ולבו שוים דבעינן שיהא מוציא בשפתיו מה שהרהר בלבו קמ\"ל דלא בעינן ובלבד שיהא נזיר עובר לפניו הא אם אין נזיר עובר לפניו אע\"ג דאמר בלבו כיון דלא הוציא בשפתיו לא הוי מוכחא מילתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אחז בשערו ואמר אהיה נזיר וכו'.</b> שם במשנה אהא נאה וכו' הריני כזה הריני מסלסל הריני מכלכל הרי עלי לשלח פרע ה\"ז נזיר הרי עלי צפרים ר\"מ אומר נזיר וחכ\"א אינו נזיר ובגמ' אהא נאה ודילמא אנאה לפניו במצות וכו' אמר שמואל שתפוס בשערו ואמר אנאה. הריני כזה נהי נמי דתפוס בשערו הריני נזיר x לא אמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו. הריני מסלסל ממאי דהדין סלסול שערא (הוא) כדאמרה ליה ההיא אמתא דבי רבי לההוא גברא עד מתי אתה מסלסל בשערך אימא תורה דכתיב סלסלה ותרוממך אמר שמואל ה\"נ שתפוס בשערו, הריני מכלכל ממאי דהדין כלכול שערא (הוא) כדתנן סיד ר\"י אומר כדי לסוד כלכול ואמר רב בת צדעא אימר מיזן עניי דכתיב ויכלכל יוסף אמר שמואל ה\"נ שתפוס בשערו. הרי עלי לשלח פרע ממאי דהדין שילוח ריבויא הוא דכתיב שלחיך פרדס רמונים וכו' ומתרגם רב יוסף כד משקין ליה מיא לפירא ורבי. הרי עלי צפרים (ר\"מ אומר נזיר) מ\"ט דר\"מ אר\"ל וכו' ר' יוחנן אמר וכו' דחיישינן שמא צפרי נזיר טמא קיבל עליו וכו' ודילמא הרי עלי צפרי מצורע קאמר כגון שהיה נזיר עובר לפניו. ופירש המפרש אהיה נאה דמשמע הכי קאמר שיהא שערו מגודל ונאה. הריני מסלסל משמע דלעביד מידי דלהוי מהפך בשערו בגידול דהיינו בנזירות. הרי עלי לשלח פרע דמשמע הרי עלי לגדל פרע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל כינויי נזירות כנזירות וכו'.</b> שם במשנה ומבואר בדברי רבינו כאן ובפ\"ב משבועות שלא נאמרו כינויים אלא כשאנשי אותו המקום קורין כן לשבועה או לנזירות הא לאו הכי לאו כלום הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד וכו'.</b> משנה (דף ג':) הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ובגמרא מ\"ט אמר קרא מיין ושכר יזיר כלומר דמשמע דאפילו לא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות וכו'.</b> משנה רפ\"ב (דף ט') הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב\"ש אומרים נזיר וב\"ה אומרים אינו נזיר ובגמ' (שם ע\"ב) מתניתין דלא כי האי תנא דתניא ר' נתן אומר ב\"ש אומרים נדור ונזיר וב\"ה אומרים נדור ואין נזיר ומאחר דסתם מתני' דלא כר' נתן הו\"ל לרבינו לפסוק כסתם מתני' וכב\"ה דאינו לא נדור ולא נזיר וכבר השיגו הראב\"ד וכתב זה אינו מחוור דסתם מתניתין דלא כר' נתן דקאמר לב\"ה נדור ואינו נזיר עכ\"ל. וצ\"ל שרבינו היה גורס מתניתין כר' נתן ויש טעם לגירסא זו דהא במתני' ליכא גילויא דלא ליהוי נדור אדרבה איכא למידק דהוי נדור דאל\"כ הל\"ל וב\"ה אומרים לא אמר כלום ומדקתני וב\"ה אומרים אינו נזיר משמע נזיר הוא דלא הוי הא נדור הוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזגו לו כוס של יין וכו'.</b> משנה שם (דף י\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה מר נפש או כועס וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן שכור שנתנו לו כוס וכו'.</b> משנה וגמ' בפ\"ב: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הגיע לשכרותו של לוט וכו'.</b> בפ' הדר עירובין (דף ס\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין וכו'.</b> משנה וגמ' בפ\"ב (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין וכו'.</b> גם זה שם משנה וכתנא קמא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אומר אני שאם בא לפני חכם וכו'. וי\"ל דכיון דמתני' סתמא מיתניא משמע דבכל גוונא אסור אפילו אם בא לפני חכם דאם לא כן הו\"ל לפרושי וכבר נתן רבינו טוב טעם ודעת למה לא יהא בזה פתח לנדרו משום דכיון שאף לפי דעתו אסר עצמו באחד הוה ליה כאומר הריני נזיר מן החרצנים לבד שאסור בכולן ואפילו יאמר אילו הייתי יודע שהייתי אסור בכולן לא הייתי נודר עם כל זה אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר יודע הייתי שהנזיר אסור בכל אלו וכו'.</b> גם זה משנה שם וכת\"ק ואמרינן בגמ' (שם ע\"ב) בנדרי אונסין קא מיפלגי (ובפלוגתא דשמואל ורב אסי) דתנן ארבעה נדרים התירו חכמים ואמר שמואל שאין צריכים שאלה לחכם ופירש המפרש נדרי אונסין הואיל ואין יכול לחיות בלא יין או שאין קוברים באותו מקום אלא זה. ויש לתמוה על רבינו למה כתב שזה מכלל נדרי שגגות ובגמ' אמרו שהוא מכלל נדרי אונסין וכבר השיגו הראב\"ד. וי\"ל שרבינו אינו מפרש כן מפני שקשה על פירוש זה כמו שהקשו התוספות ונדחק ר\"ת בתירוצו ולפיכך מפרש רבינו בל\"א שפירש המפרש דלהכי קרי להו אונסין שלבו אנסו שהיה סבור שיתירו לו חכמים דבכה\"ג קרי ליה אונס כדאמרי' בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו) דרב כהנא ורב אסי מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב וכי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מינייהו א\"ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי א\"ל רב (את) לבך אנסך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי ידי נזירה וכו'.</b> ברייתא ריש פרק ד' דנזיר (דף כ\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה בפרק שני (דף י\"ב:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנודר בנזיר בשוגג או באונס וכו'.</b> מבואר בגמרא בפרק שני (דף י\"א:): \n",
+                "<b>מי שנדר בנזיר וניחם על נדרו וכו'.</b> שם (דף כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר בנזיר והלך להביא קרבנותיו וכו'.</b> משנה פ' ב״ש (נזיר דף ל״ב) דהקדש טעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתפיס בנזירות וכו' היה נזיר עובר לפניו וכו'.</b> סיפא פירושא דרישא היא והוא משנה בריש נזיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר חבירו בנזיר ואמר הוא פי כפיו מיין וכו'.</b> משנה פ\"ד דנזיר (דף כ':) מי שאמר הריני נזיר ושמע (חבירו ואמר) פי כפיו ושערי כשערו ה\"ז נזיר ומוקי לה בגמ' (דף כ\"ב:) דוקא דאמר פי כפיו מיין ושערי כשערו מליגזז: \n",
+                "<b>וכן אם שמע אחר ואמר ואני וכו'.</b> גם זה שם משנה וגמרא (דף כ':): \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו הם מאה הרי כולם נזירים.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו'.</b> בפ\"ב (דף י\"ג) בעא מיניה בן רחומי מאביי הריני נזיר לכשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ועלי מהו אדיבוריה משמע או אגופיה משמע את\"ל אגופיה משמע אמר הריני נזיר לכשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר או דילמא ה\"ק רחימנא לך כוותי את\"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא אמר הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו מי אמרינן שלא בפניו אנפשיה קאמר או דילמא ה\"ק ליה רחימנא ליה כוותך תיבעי. כך היא הגרסא בספרים שלנו ורבינו נראה שלא היה גורס כן אלא הכי גריס בבבא דרישא ואמר ואני במקום ואמר ועלי. ובבבא שניה במקום לכשיהיה לי בן גורס לכשיהיה לך בן וכך היא גירסת הראב\"ד אלא שמפרש בענין אחר ככתוב בהשגותיו וז\"ל. הרי חבירו נזיר מיד א\"א תמה אני מאין הוציא זה וכו'. ורבינו נראה שמפרש הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני, אדיבוריה כלומר על מה שאמר כשיהיה לי בן ואינו נזיר עד שיהיה לו בן או אגופיה משמע כלומר לא קאי אכל דיבוריה אלא אגוף ועיקר דיבורו דהיינו לאמירתו הריני נזיר בלבד וא\"כ הרי הוא נזיר מיד את\"ל אגופיה משמע והרי הוא נזיר מיד אמר הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר כלומר שהוא מתפיס עצמו בנזירות כשיהיה בן לחבירו או דלמא אינו מתפיס עצמו בנזירות כלל אלא ה\"ק גם אני אוהבו ושמח בטובתו כמותך ואין כוונתי על נזירות כלל את\"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא כלומר ואין כוונתו לומר אלא שהוא אוהב אותו אמר הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו וסלקא בתיקו ופסק רבינו בבעיי קמאי כמו האת\"ל וכבר נודע שזו היא שיטתו ושיטת הגאונים ובזו פסק להקל משום דתנן בפ\"ד דטהרות (משנה י\"ב) ספק נזירות מותר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שהיו מהלכים בדרך וכו'.</b> משנה בפ' ב״ש (נזיר דף ל״ב:) היו מהלכים בדרך ואחד בא כנגדן אמר אחד מהן הריני נזיר שזה (איש) פלוני ואחד אמר הריני נזיר שאין זה (איש) פלוני וכו' ב״ש אומרים כולם נזירים וב״ה אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ובגמרא מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו: \n",
+                "<b>ומ\"ש לא הגיע אליהם וכו'.</b> שם במשנה הרתיע לאחוריו אינו נזיר ר\"ש אומר יאמר אם היה כדברי הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה ופסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן האומר הריני נזיר אם יהיה בכרי זה מאה כור וכו'.</b> שם (דף ל\"ד) בסוף הפרק פלוגתא דר\"י ור\"ש בברייתא ופסק כר\"י דהלכה כותיה לגבי ר\"ש ועוד דסתם מתני' כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו מהלכים בדרך וראו את הכוי מרחוק וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה אם ראו אנדרוגינוס וכו'.</b> בתוספתא פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שהכוי דמו טעון כיסוי כחיה וכו'.</b> משנה פ\"ב דבכורים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהאנדרוגינוס מטמא בלובן כאנשים וכו'.</b> בתוספתא דבכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם ראו אנשים באים כנגדם מהם פקחים ומהם סומים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר וכו': כתב</b> הראב\"ד דבר זה אינו מחוור למ\"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתי חטאת שהיא חולין לעזרה ואפשר דהלכתא כמ\"ד דאורייתא דרב כהנא וכו' ור' יוחנן ור\"ל ס\"ל דאורייתא פ' יוצא דופן עכ\"ל. ותמהני למה כתב כן בדרך אפשר דמילתא דפשיטא היא דלית הלכתא כרב כהנא לגבי ר\"י ור\"ל: \n",
+                "<b>והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר וכו'.</b> משנה סוף פרק ד' דנזיר (דף כ\"ח:) האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ובגמרא מאי טעמא רבי יוחנן אמר הלכה היא בנזיר. ומשמע בגמרא דדוקא בנזיר אבל לא בשאר נדרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ומ\"ש רבינו וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה וכו'.</b> מבואר שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לא רצה הבן ומיחה בדבר זה או שמיחו קרוביו או שגילח שערו או שגלחוהו קרוביו וכו'.</b> שם במשנה. וממה שכתב \n",
+                "<b>רבינו ושתק הבן</b> אפשר לומר שדעתו כדעת התוס' שכתבו דוקא שמיחו מיד כששמע ואם לא מיחו אז ושוב לימים מיחו אין בכך כלום אחרי שהתחיל הנזירות אלא שבסוף דבריו היה לו לגלות יותר: \n",
+                "<b>ועד מתי יש לו להדירו וכו'.</b> שם (דף כ\"ט:) עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת הנדרים ופסק כרבי מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> העכו\"ם אין להם נזירות וכו' נשים ועבדים יש להם נזירות.</b> משנה רפ\"ט (דף ס\"א): \n",
+                "<b>והאב או הבעל מפר נזירות האשה וכו'.</b> שם במשנה חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו (דף ס\"ב:) חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו בגמרא ת\"ר למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכים מ\"ש גבי נזיר דאמר רחמנא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו א\"ה גבי נדרים נמי ואסיקנא אלא אמר אביי למה רבו צריך לכפותו לנזירות ואין צריך לכפותו לנדרים ואינו צריך לכפותו לשבועות מ\"ט דאמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. ופי' המפרש אלא אמר רבא הכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות שאם נדר בנזיר ואין רבו כופהו ה\"ז אסור ביין כל זמן שאינו כופהו לפי שאמרה תורה ואמרת אליהם לרבות את העבדים אבל לענין נדרים וערכים אינו צריך להפר וערך אין לו שאין גופו קנוי לו וכן בנדרים נמי אפי' בלא כפיה מותר לשתות ביין ולאכול מכל אוכלים וכו'. יצא הנשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו ה\"נ כיון דקא מכחיש כי לא אכיל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך וכו'.</b> משנה שם (דף ס\"ב:) הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו. ופירוש רבינו בה מבואר וכ\"כ בפירוש המשנה כלומר דדמי להא דאמרינן בפ' השולח עבד שהניח לו רבו תפילין יצא בן חורין וז\"ל אם אמר אדם לעבדו מופר לך כבר ביטל ממנו זכותו וחזר בן חורין לכך משלים נזירותו עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב כל זו הפיסקא אינה כלום וכו'. ואין בדבריו הכרח להטעות גירסת רבינו ופירושו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שנדר בנזירות וברח וכו'.</b> שם במשנה עבר מכנגד פניו ר\"מ אומר לא ישתה ור' יוסי אומר ישתה ובגמרא מ\"ד ישתה סבר סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה לישתי חמרא כי היכי דלא ליכחוש ומ\"ד לא ישתה סבר ליהוי ליה צערא כי היכי דליהדר גביה. ויש לתמוה על רבינו שפסק כרבי מאיר במקום רבי יוסי וכבר השיגו הראב\"ד: \n",
+                "<b>וכתב</b> א\"א דלא כהלכתא וכו'. ונראה שרבינו היה גורס בהפך ר\"מ אומר ישתה ור' יוסי אומר לא ישתה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שהלך מרבו,</b> טעמו מפני שהוא בכלל עבר מכנגד פניו: \n",
+                "<b>נזר והשלים נזירותו וגילח וכו' עד משעה שנטמא.</b> תוספתא בסוף נזיר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אין לזה שורש אלא כשכפאו רבו וכו'. טעמו לומר דהא דקתני נדר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו קשה אם מונה ימי נזירות קודם שיצא לחירות כי לא גילח מאי הוי ולמה לא יצא ידי נדרו ולכך העמידה כשכפאו רבו עד שלא גילח וזהו שכתב אין לזה שורש אלא כשכפאו רבו כלומר אין לדין זה מקום אלא כשכפאו רבו, אך מה שסיים וכתב לומר שמביא קרבנותיו ומגלח נראה שאין לו ענין עם מה שכתב קודם ואפשר דאו או קתני וה\"ק אין לזה שורש אלא באחד משני פנים או כשכפאו רבו או בשלא כפאו רבו ומאי לא יצא לאו למימרא שלא עלו לו הימים שנזהר בנזירותו אלא היינו לומר שלא יצא עד שיביא קרבנותיו ויגלח. ומ\"ש ובנטמא ויצא לחירות מפרש בירושלמי וכו' בפ' הנזכר נטמא ואח\"כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה מהו כשכפפו רבו או כשלא כפפו רבו וכו' אמר ר' יוסי בשכפפו רבו אנן קיימין. ומ\"ש והכי איתא בירושלמי. שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כא)</small> נזירות נוהגת בפני הבית וכו'.</b> בספ\"ג דנזיר (דף י\"ט:) תנן מי שנזר נזירות הרבה והשלים נזירותו ואח\"כ בא לארץ ב\"ש אומרים נזיר שלשים יום וב\"ה אומרים נזיר בתחלה. וכתב שם רבינו הנזירות א\"א בח\"ל מפני הטומאה ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בין בארץ בין בח\"ל ר\"ל שכל מי שחייב עצמו נזירות בח\"ל נתחייב בזה על צד הקנס לפיכך יעלה לא\"י ויתחייב שם בנזירות עכ\"ל. ואיני יודע מי הכריחו לומר שהוא על צד הקנס דמשמע שמן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בח\"ל שאע\"פ שיהיה טמא למה לא ינהוג מן הדין ביין ובתגלחת ולא גרע ממי שנזר והוא בין הקברות ועוד שמי שהוא בח\"ל אינו טמא מן התורה שהרי טומאת ארץ העמים אינה אלא מדרבנן וא\"כ אסור לו ליטמא בטומאה דאורייתא ואפי' בטומאה דרבנן נמי אסור. וגם רבינו כך היא דעתו שהרי כתב וכל זמן שהוא בח\"ל אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואם עבר ושתה או גילח או נגע במת לוקה ומאחר שכן מן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בח\"ל ולא משום קנס כמ\"ש בפירוש המשנה ופה בחיבור תיקן וכתב שהקנס הוא שמחייבים אותו לעלות לארץ. וג\"ז לא ידעתי מנין לו אדרבה שנינו במשנה שהילני המלכה נדרה נזירות שבע שנים והשלימה נזירותה ואח\"כ עלתה לארץ ואם כדברי רבינו למה לא חייבוה שתעלה לארץ: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א למה כופין אותו לעלות ולמנות וכו'. ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בא\"י שאע\"פ שאנו טמאי מתים אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה. ולענין מה שקשה על רבינו למה מחייבין אותו לעלות לא\"י י\"ל שהטעם מפני שכל שהוא בח\"ל בכל יום מיטמא בארץ העמים ומה שלא חייבו להילני המלכה לעלות אפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה עד שעלתה לארץ או אפשר שהיתה צריכה לעמוד אותם שנים בח\"ל מפני תיקון המלכות אי נמי אפשר שלא עלתה לארץ אלא מפני שחייבוה לעלות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סתם נזירות ל' יום וכו' ואפי' אמר הריני נזיר נזירות גדולה וכו'.</b> משנה בפ\"ק (דף ז') סתם נזירות שלשים יום אמר הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה אפי' מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום. ופירש המפרש אמר הריני נזיר אחת קטנה לא תהא פחותה מל' יום ואפילו אמר הריני נזיר יום אחד ה\"ז נזיר שלשים יום לפי שאין נזירות הפחותה משלשים יום או שאמר הריני נזיר אחת גדולה אפי' אמר שתהא גדולה מכאן ועד סוף העולם אינו נזיר אלא שלשים יום כדקאמר בגמ' דאי אמר הכי משמע דאמר אריכא עלי הדא נזירות דשלשים כמכאן עד סוף העולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירש זמן פחות משלשים יום כגון שאמר הריני נזיר יום אחד וכו'.</b> משנה שם (דף ס') סתם נזירות שלשים יום ומשמע דבין שאמר סתם הריני נזיר בין שאמר הריני נזיר יום אחד או עשרה ימים או עשרים יום נזיר שלשים יום לפי שאין נזירות פחות מל' יום ובגמרא מנא ה\"מ אמר רב מתנה אמר קרא קדוש יהיה יהיה בגימטריא תלתין הוו. וכתב רבינו בפירוש המשנה סמכו זה העיקר ר\"ל סתם נזירות שלשים יום למה שנאמר קדוש יהיה ומנין יהיה ל' לפיכך לא יהיה נזירות פחות משלשים יום וזה ענין מקובל ואמנם סמך לזה על דרך סימן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירש זמן יותר משלשים יום וכו' ה\"ז נזיר כזמן שפירש וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך גבי הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת וכן נלמד ממה ששנינו בספ\"ב הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונזיר מאה יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר שעה אחת וכו'.</b> נלמד ממה שנתבאר שאין נזירות פחות מל' יום. \n",
+                "<b>ומ\"ש הריני נזיר ל' יום ושעה אחת וכו'.</b> משנה בפ\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני וכו'.</b> משנה בפ\"ק (דף ז') אמר הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה אפי' מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום ובגמרא אמאי והא מכאן ועד סוף העולם קאמר ה\"ק אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד סוף העולם תנן הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני אומדים כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני פחות משלשים יום נזיר שלשים יום ואם לאו נזיר כמנין הימים ואימא הכא נמי אריכא לי הא מילתא כמכאן ועד מקום פלוני אמר רבא שהחזיק בדרך ופי' המפרש אמר רבא התם ליכא למימר הכי דכשהחזיק בדרך כבר עסקינן דהואיל והחזיק בדרך וקאמר עד מקום פלוני מוכחא מילתא דאדעתא דליהוי נזיר כל זמן שיהא בדרך קאמר ועוד כיון שהחזיק בדרך ליכא למימר דאריכא ליה מילתא מכאן ועד מקום פלוני דהא חזינן (דלא אריכא ליה דרך) שהחזיק בדרך כבר: \n",
+                "<b>ודע</b> דבתר הכי פריך וליהוי כל פרסה ופרסה אמר ר\"פ באתרא דלא מנו פרסי וליהוי כל אוונא ואוונא וכו' כל מילתא דאית בה קיצותא לא קתני. ולכאורה נראה שה\"ל לרבינו לאוקומי באתרא דלא מנו פרסי אבל באתרא דמנו נזיר כמנין הפרסאות. וי\"ל דבשינויא דמילתא דלית בה קיצותא לא קתני מיתרצה נמי קושיא דלהוי כל פרסה ופרסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאמר הריני נזיר שתי נזירות וכו'.</b> משנה בריש פרק ג' (דף י\"ז) מי שנזר שתי נזירות מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד ואת השניה יום ששים ואחד. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו אמר הריני נזיר מאה אלף נזירות וכו'.</b> בפירקא קמא (דף ז') ובסוף הפרק ברייתא (דף ח':) הריני נזיר כל ימי חיי הריני נזיר עולם הרי זה נזיר עולם אפילו מאה שנה אפילו אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם. ופירש המפרש (בדף ז') אין זה נזיר עולם שיהא מגלח לסוף שלשים אלא נזיר לעולם דכחדא נזירות אריכתא דמי ואינו מותר בתגלחת כל ימיו עכ\"ל. ומשמע בהדיא מרישא ומסיפא שאם אמר הריני נזיר מאה נזירות או אלף שהוא מונה נזירות אחר נזירות עד שימות וסתם נזירות שלשים יום ולפיכך מגלח בסוף כל שלשים יום: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א קיצר בכאן שאם אמר וכו'. ואני אומר שאין כאן קיצור שהרי לקמן בפרק זה כתב החילוק שיש בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר כמין ימות השנה וכו'.</b> משנה בספ\"ק (דף ח'): \n",
+                "<b>ומה שכתב אם פירש שנות החמה וכו' ואם פירש שנת הלבנה וכו'.</b> שם בברייתא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם סתם מונה שנ\"ד וכו'.</b> יש לתמוה על זה דהא בירושלמי סוף פירקא קמא דנזיר אמרינן מה אנן קיימין אם כמנין ימות החמה שס\"ה נזירות (כמנין ימות החמה) אם כמנין ימות הלבנה שנ\"ד וכו' אם כמנין ימות השנה צריכא וכיון דבירושלמי אמרו צריכא היאך כתבה רבינו בפשיטות לקולא ואפשר שטעמו משום דתנן בפ\"ב דטהרות ספק נזירות מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר אחת ומחצה וכו' אמר הריני נזיר ויום אחד וכו'.</b> משנה שם (דף ז'): \n",
+                "<b>אמר הריני נזיר ואחד וכו' עד הרי זה נזיר ד' נזירות.</b> ברייתא בספ\"ק (דף ח':): \n",
+                "<b>הריני נזיר שלשים ויום אחד וכו'.</b> משנה שם (דף ז':) הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת נזיר ל\"א יום שאין נזירות שעות ובגמ' אמר רב לא שנו אלא דאמר ל\"א יום אבל אמר שלשים (יום) ויום אחד נזיר שתים סבר לה כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו שתי כיתי עדים מעידים אותו וכו'.</b> משנה בספ\"ג (דף כ') וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנזר שתי נזירות וכו' עלתה לו ראשונה בשניה.</b> תוספתא בנזיר פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שנדר שתיהן כאחת בין שנדר זו אחר זו,</b> כן משמע בירושלמי דנזיר פ\"ג. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו הביא כפרתו וכו'.</b> כן משמע בירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאמר הריני נזיר כל ימי חיי וכו'.</b> ברייתא בספ\"ק (דף ח') כתבתיה בפרק זה אלא שנראה שלא היה רבינו גורס בה חילוק בין עולם ללעולם אלא חילוק בין נוזר לעולם לנוזר לזמן קצוב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו זו הגירסא כך מצאתי וכו'. וכבר כתבתי שנ\"ל שגירסת רבינו בגמ' היתה כמו בירושלמי ובתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין נזיר עולם וכו'.</b> במשנה פ\"ק (דף ד') שנינו מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער ומביא ג' בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ופירש רבינו דהכביד שערו היינו מי\"ב חדש לי\"ב חדש דומיא דאבשלום דאיפליגו ביה תנאי בפ\"ק (דף ד' ה') ופסק כתנא קמא דאמר מי\"ב חדש לי\"ב חדש דכתב ויהי מקץ ימים לימים ויליף ימים לימים מבתי ערי חומה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואבשלום נזיר עולם היה.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה הלכה מפי הקבלה.</b> אע\"ג דמייתי לה מקרא דויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח וכו' סובר רבינו שאינו מוכרח דהא אפשר לפרש בגוונא אחרינא אלא שקבלה היתה בידם ואסמכוה אקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמשון לא היה נזיר גמור וכו'.</b> משנה שם נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה ובגמרא (דף ד':) מני מתני' לא ר' יהודה ולא ר\"ש דתניא ר' יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא ר\"ש אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו מני (לא ר' יהודה ולא ר\"ש) אי ר' יהודה הא אמר אפי' לכתחלה ומתני' קתני אם נטמא אי ר\"ש הא אמר לא חיילא עליה נזירות כלל לעולם ר' יהודה היא ואיידי דקתני גבי נזיר עולם אם נטמא תנא נמי גבי נזיר שמשון אם נטמא וכו' ושמשון לאו נדור הוה והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ומנא לן דאיטמי למתים וכו' גמרא גמירי לה. וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי ר\"ש ועוד דסתם מתני' כוותיה. והר\"י בן לב כתב בתשובה שקשה לו על פסק זה דרבינו דבנדון דידן פליגי ר' יהודה ור' יעקב בפ\"ק עם ר\"ש ור' יוסי דס\"ל לר\"ש ור' יוסי דבעינן שידור בדבר הנדור ומש\"ה אמר ר\"ש דלא חייל נזירות שמשון כלל דשמשון לאו נדור הוא אלא מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן ור' יוסי נמי ס\"ל דבעינן דבר הנדור ומש\"ה מתיר כמי שאמר הרי עלי כבכור וה\"ל ר\"ש ור' יוסי תרי ור' יעקב ור' יהודה תרי וכיון דר' יוסי לגבי כל חד מהני הלכתא כוותיה שמעינן דהלכתא כר' יוסי ור\"ש, וכיוצא בזה פסק הרי\"ף בהלכות טומאה בפלוגתא דאחותו ארוסה. ויותר קשה לפי המסקנא דקאמר דכ\"ע בעינן דבר הנידר דא\"כ ר' יוסי ור\"ש ור' יעקב כולהו ס\"ל דבעינן דבר הנידר ולא חייל כלל נזירות שמשון ואי משום הא לחוד לא הוה קשה שנוכל לומר שפסק כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה הריני כשמשון כבן מנוח וכו' הרי זה נזיר שמשון ואי קשיא הא קשיא דאיך פסק הרמב\"ם תרתי דסתרן אהדדי פסק דבעינן דבר הנידר ופסק כר' יהודה דחייל נזירות שמשון אע\"ג דשמשון לאו נדור הוא. ומה שעלה בדעתי בתירוץ קושיא זו דס\"ל להרמב\"ם במאי דאיתמר בגמ' גבי נזיר נמי הא כתיב לה' ומשני ההוא מיבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום יפה עינים וכו' אמרתי לו כמוך ירבו נזירים בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' היינו לר' יוסי ואי נמי לר\"ש ולר' יעקב אבל לר' יהודה ולסתם מתני' הוי טעמא משום דכתיב להזיר לה' לרבות דבר הנידר כי היכי דמרבינן משום דכתיב כי ידור נדר לה' את הבכור לר' יעקב ולר' יוסי חטאת ואשם ובהכי לא סתרן מתני' אהדדי דהא תנן במתני' טובא דבעינן דבר הנידר וסתם לן רבי דחייל נזירות שמשון אע\"ג דלאו נדור הוא עכ\"ל. x ודבר ברור הוא כמה דוחק הוא לומר דבר שלא נזכר בגמ' אפילו ברמז. ולי נראה לתרץ בע\"א דאמרינן בגמרא ושמשון לאו נדור הוא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ופירש רש\"י והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער וקס\"ד דמנוח קאמר להא מילתא דה\"ל דבר הנדור דאדם מדיר את בנו בנזיר. מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן אבל מפיו לא יצא עכ\"ל. והשתא איכא למימר לעולם לר' יהודה נמי בעינן דבר הנדור ומאי דאמר דחייל נזירות שמשון הוי טעמא משום דס\"ל דהוי דבר הנידר דמאי דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מנוח הוא דקאמר ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו בפרק אלו מותרין (נדרים דף כ') וכתב רבינו פ״ב דנדרים נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו': \n",
+                "<b>ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל עליו.</b> בפ״ב דנזיר (דף י״ג) גבי בעיא דרבא הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום ובפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ״א:) אהא דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמנה לאוין החורש בשור בחמור וכו' (והוא) כהן ונזיר בבית הטומאה מתקיף (דף כ״ב) ולחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש (ביו״ט) ומשני וכו' מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ולא והרי הקדש בבכור והרי נזיר כנזיר שמשון משמע בהדיא דנזיר שמשון ליתיה בשאלה והטעם פירש״י משום דעל ידי מלאך קיבל נזירות עליו דההוא אין לו שאלה דצווי של מעלה הוא ובפ״ב דנזיר כתב שהטעם משום דשמשון לא הוה נדר. ורבינו נתן טעם מפני שנזירות שמשון לעולם היתה. ויש לדקדק על טעם זה דאטו מי שנזר נזירות עולם ליתיה בשאלה, ויש לדחוק ולומר דהכי קאמר מפני שנזירות שמשון כשהזירו המלאך לא הזירו לזמן כדי שנאמר שמי שנזר נזיר כשמשון לא יהא אסור אלא עד אותו זמן אלא לעולם הזירו וכיון שכן מי שהתפיס עצמו בו הרי הוא כמוהו ואין לו היתר לעולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני כשמשון כבן מנוח וכו'.</b> משנה בפ\"ק (דף ד') הריני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון ובגמרא למה לי למיתני כל הלין צריכי דאי אמר הריני כשמשון הו\"א שמשון אחרינא קמ\"ל כבן מנוח ואי תנא כבן מנוח הו\"א איכא דמיתקרי הכי קמ\"ל כבעל דלילה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו. וכתב הרא\"ש וז\"ל ה\"ג הריני כשמשון בן מנוח כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו למה לי למיתני כל הלין כלומר למה לו לפרש כל כך צריכי דאי תנא וכו' ולא היה במשמעות לשונו לשון נזירות קמ\"ל כבעל דלילה לכך צריך כל אלה. ולפי הענין נראה שצריך לפרש כל אלה כשמשון בן מנוח כבעל דלילה או כשמשון בן מנוח כמי שעקר וכו' כשמשון בן מנוח כמי שנקרו וכו' עכ\"ל. ובמפרש אחר שכתוב בו שהוא הרא\"ש כתוב כלשון הזה ואמרינן בגמ' דאפי' אמר כשמשון בן מנוח לא אמר כלום דהרבה אנשים נקראים כך עד שיאמר אחד מאלו הג' סימנים מובהקים עמו ובאחד מהם סגי ולא בעי כל שלשתן דבגמרא עביד צריכותא עד כבעל דלילה ותו לא. ונראה דאם אמר מג' סימנים הללו אין צריך להזכיר שמשון כיון דלא עביד צריכות מבעל דלילה ואי אמר כבן מנוח פירוש ואי אמר נמי כבן מנוח עכ\"ל. והתוס' כתבו וז\"ל כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה אבל כשמשון לחודיה או כבן מנוח לחודיה לא סגי עד שיאמר שלשתן כדמוכח בגמרא מכאן ואילך גריס ר\"ת וכמי שעקר דלתות עזה בוי\"ו וכמי שנקרו פלשתים את עיניו דאו או קאמר או שיאמר כמי שעקר או כמי שנקרו וכו' דאי אומר כבעל דלילה לחוד או כמי שעקר לחוד או כמי שנקרו פלשתים את עיניו לחוד דהוי נזיר שמשון דבהא ליכא למיטעי כלל עכ\"ל. וכן פירשו שאר מפרשים. ורבינו שכתב מי שאמר הריני נזיר כשמשון ה\"ז נזיר מן התגלחת וכו' ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר נראה מדבריו שמן הסתם הוי נזיר עד שיאמר לשמשון אחר נתכוונתי וזה הפך מה שאמר בגמ' דאפילו אמר כשמשון בן מנוח אינו כלום כל זמן שלא אמר אחד מהשלשה סימנים. וליישב זה נחלקו גאוני עולם כי יש אומרים שיש הפרש בין האומר הריני נזיר כשמשון לאומר הריני כשמשון שהאומר הריני כשמשון כיון שלא הזכיר מלת נזיר אינו כלום ובזה הוא שאמרו בגמרא דאפי' אמר כשמשון בן מנוח אינו כלום עד שיאמר אחד מהג' סימנים ובזה הוא שכתב רבינו בסיפא אבל כשאמר הריני נזיר כשמשון אע\"פ שלא אמר יותר ה\"ז נזיר מאחר שהזכיר מלת נזיר ובזה הוא שכתב רבינו ברישא דבאומר כשמשון לחודיה ה\"ז נזיר מן התגלחת וכו'. והרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל כתב זה באחד מהדרכים שכתב ליישב דברי רבינו עם סוגיית הגמ'. ומורי הרב ה\"ר יעקב בירב ז\"ל כתב להשיב על דברי בעלי סברא זו והעלה דלא שאני לן בין אומר הריני נזיר כשמשון בלא מלת נזיר לאומר הריני נזיר כשמשון. ולזה הסכים הרב ה\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל אלא שמורי הריב\"ר ז\"ל סובר שדעת רבינו שבין אומר הריני כשמשון בין אומר הריני נזיר כשמשון אינו כלום ואפי' אומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח עד שיאמר אחד מהשלשה סימנים וכדאמרינן בגמרא וכמו שפירשו המפרשים. ומה שכתב רבינו ברישא שאם אמר הריני כשמשון הרי זה נזיר מן התגלחת וכו' אין הכוונה שאמר כשמשון בלבד אלא כשאמר כשמשון בן מנוח בעל דלילה וכו' כמו שכתב בסיפא דהכא לא נחית לפרש אופן דיבורו לשיהיה נזיר אלא לומר שאינו אסור מלהטמא למתים ובסוף כתב שאינו נזיר אע\"פ שאמר כשמשון בן מנוח עד שיאמר כבעל דלילה וכו' וה\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל סובר שאפילו אמר הריני כשמשון לבד הוי נזיר. וכדמשמע מרישא כדברי רבינו ואין בין האומר כשמשון לבד לאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה אלא שבאומר שמשון לבד אם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון נאמן ובאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה אע\"פ שאמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו כן לא מהני ליה והוה נזיר ונתלה לפרש כן במה שרבינו כתב ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר וכו' ארישא שאמר כשמשון לבד ועל פי זה פירש סוגיית הגמ' לדעת רבינו וכתב שכשאמרו בגמרא למה לי למתנא כל הלין כוונתו לומר שפירוש המשנה האומר כשמשון או כבן מנוח או כבעל דלילה ומש\"ה קשיא ליה דאמאי כי רוכלא מני להו דהא ודאי דכל אחד מהם הוא מספיק בעצמו והשיב לו דע שלא הבנת המשנה במה שחשבת שכל כינוי מספיק בעצמו לעולם אינו כן שאין מספיק כינוי אחד אלא כשלא יאמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר שאם יאמר כן לא הוי נזיר אבל כשיאמר כל הכינויים אף אם יאמר לאיש אחר נתכוונתי הוי נזיר ולזה רמז הוה אמינא למה שיוכל לטעון ולומר הנודר. והדבר מבורר כמה דחוק הוא פירוש זה וכבר הרגיש הרב בעצמו בחולשת פירוש זה שכתב ואם לא בדרך זה איני רואה לקיים פסק הרמב\"ם. ועוד שרבינו גבי כבעל דלילה וכו' כתב ואין אומרים שמא נעשו מעשים אלו לאיש אחר משמע דדוקא בשמא אין אומרים אבל אם הנודר אומר בברי לא נתכוונתי אלא לאיש אחר שנעשו לו מעשים אלו אינו נזיר והיינו מתניתין דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל דנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' שהדבר פשוט שכל שומע חרם לא יבין כי אם לחרם ממש ואפילו הכי כי פירש ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים מהני וכן בכל אינך דמתני' ולא גרע בעל דלילה וכו' מכל אינך וזה הפך מה שכתב הרב הנזכר. והרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל כתב בדרך שני כדברי הרב ה\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל לחלק בין אומר הריני נזיר כשמשון לאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה שבזה אם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר אינו נזיר ובזה אע\"פ שאמר כן הוי נזיר וכבר כתבתי מה שקשה על פירוש זה מדתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל. ותמהני על הרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל שלא שת לבו לפרש לשון הגמ' למה לי למיתנא כל הלין וכו' בענין יסכים לפירושו: \n",
+                "<b>ועל</b> פירוש מורי הרב ה\"ר יעקב בירב ז\"ל ק\"ל שרבינו פסק בסמוך שהאומר הריני כבן חנה או כבן אלקנה הרי זה נזיר ולמה כשיאמר הריני כבן מנוח לא יהא נזיר דמאי שנא. ועוד שלפי מה שרצה הוא ז\"ל להסכים סברת רבינו עם סברת שאר מפרשים שאפילו יאמר כשמשון בן מנוח אינו כלום עד שיצרף עמהם אחד מהשלשה סימנים ה\"ל לרבינו לכתוב בעל דלילה בלא כ\"ף ומדכתביה בכ\"ף משמע דמילתא באפי נפשה היא ועוד שאף בן מנוח כתוב בקצת נוסחאות רבינו בכ\"ף ובגירסת המשנה ג\"כ כתובה בכ\"ף. לכך נראה לע\"ד שלדעת רבינו האומר הריני כשמשון או הריני כבן מנוח הוי נזיר והגירסא הנכונה בו היא כבן מנוח בכ\"ף והיא גירסת המשנה ובין שיאמר כשמשון ובין שיאמר כבן מנוח בין שיאמר כבעל דלילה הוי נזיר ומה שאמרו בגמ' למה לי למיתנא כל הלין וכו' ה\"פ למה לי למיתנא כל הני חמשה לימא תרי תלת מינייהו ומינייהו ילפינן לשארא ומשני צריכי דאי תנא כשמשון הו\"א איכא שמשון אחרינא כלומר הו\"א הא דקתני מתני' כשמשון לאו למימרא דאמר האי לישנא ממש דאם כן אינו נזיר דאיכא שמשון אחרינא ואין הוכחה בדבר שהוא מתכוין לקבל נזירות אלא היינו לומר שאמר אחד מהדברים המפורסמים שנעשו לשמשון להכי תנא חמשתן ללמדך שאומר כשמשון לבד או כבן מנוח לבד הוי כאומר כבעל דלילה או כמי שעקר דלתות עזה או כמי שנקרו פלשתים את עיניו. כנ\"ל ליישב דעת רבינו. ומורי הרב ה\"ר יעקב בירב ז\"ל אע\"פ שכתב להקל באומר הריני כשמשון לא רצה לסמוך על דבריו לענין מעשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמואל הרמתי נזיר עולם היה וכו'.</b> משנה בסוף מכילתין (דף ס\"ו) נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון מורה ונאמר בשמואל מורה מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר אמר (לו) רבי יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם אמר לו ר' נהוראי והלא כבר נאמר איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר היה עליו מורא של בשר ודם ומשמע דהלכה כרבי נהוראי וכן פסק רבינו שם וכתב תועלת ידיעתנו בשמואל אם הוא נזיר (או לא) למי שאמר הריני כשמואל או שיספר סיפור מסיפוריו כמו שאמרנו בשמשון והלכה כר' נהוראי עכ\"ל. ומדבריו אלה יש הוכחה גדולה למה שכתבתי בסמוך שדעת רבינו שהאומר כשמשון לבד או כבן מנוח לבד הוי נזיר שמשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר מלא הבית וכו'.</b> משנה פירקא קמא (דף ח'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ויש לו לגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש וכו'.</b> הוא ממה שנתבאר בפרק זה (דף ד') גבי נזיר עולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר כשער ראשי וכו'.</b> משנה שם (דף ח') הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום אי זהו שמגלח אחת לשלשים האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים ופירש המפרש הרי זה נזיר עולם לפי ששערות ראשו מרובים משני חייו ויהא מגלח כל ימיו אחת בסוף שלשים ויביא קרבן רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים (יום) והאי דקאמר כשער ראשי חדא נזירות אריכא קיבל עליו כשיעור שער ואינו יכול להשלימה ואינו מגלח לעולם אלא אי זהו שמגלח אחת לשלשים יום זה שאמר הרי עלי נזירות כשער ראשי דהואיל ואמר הרי עלי נזירות משמע דקא מפליג בין נזירות לנזירות ויהיה מגלח בסוף כל שלשים (יום) ומביא קרבן עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומה שאמר ובכל תגלחת אינו שותה יין וכו' עד הרי זה לוקה</b> פשוט הוא שהרי אין שום דבר שיבדיל בין נזירות לנזירות לשיהיה מותר ביין או להטמא למתים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר אם אוכל ככר זו וכו'.</b> משנה בפ\"ב דנדרים (דף י\"ז): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> האומר הריני נזיר וכו' עד נזירות שניה.</b> משנה בפירקא קמא דנדרים (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והאומר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן וכו'.</b> משנה ספ\"ב דנזיר (דף י\"ג:): \n",
+                "<b>ומ\"ש והרי שתיהן כנזירות אחת לפיכך אם נטמא בתוך נזירות של בנו וכו'.</b> שם (דף י\"ד) נטמא בימי בנו ר\"י אמר סותר ר\"ל אמר אינו סותר ר\"י אמר סותר חדא נזירות אריכתא היא. ופירש המפרש ר\"י אמר סותר אף אותם ימים שמנה כבר על שלו דכיון דאילו מנה את שלו אינו מגלח בינתים כנזירות אריכתא דמי וסותר את הכל: \n",
+                "<b>ומ\"ש נטמא אחר נזירות בנו וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א אינו מחוור דלא פליגי ר\"י ור\"ל וכו'. וי\"ל דרבינו סובר איפכא דע\"כ ל\"פ אלא בימי בנו אבל אם נטמא אחר נזירות בנו מאחר שגילח על נזירות בנו מודה דלאו חדא נזירות אריכתא היא כיון שהיה הפסק תגלחת בין זו לזו והילכך אינו סותר אלא עד נזירות בנו. אחר שכתבתי זה מצאתי שכך פירשו התוס'. \n",
+                "<b>ומ\"ש בכמה ימים משלים את שלו וכו' עד שהם מיום ע' עד הולד וכן כל כיוצא בזה.</b> משנה בפ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וכו'.</b> שם (דף י\"ג:) בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה בעשרין לא שלמין לא חיילין או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילין ותיבעי ליה נזירות מועטת (חדא מגו חדא קמיבעיא ליה את\"ל נזירות מועטת) כיון דעשרה יומין הוא דיתירין לא סליק ליה הלין עשרה ודאי נזיר ק' יום כיון דאית ליה תמנין יומין לבסוף סלקין ליה (הלין עשרה) או לא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה את\"ל הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי מי חיילא או לא וכו' פשוט מינייהו קדמייתא הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מונה עשרים (יום) ואח\"כ מונה שלשים (יום) ואח\"כ מונה שמונים כדי להשלים נזירות ראשונה. ופירשו התוס' הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה יום לא שלמין בהנך כ' יום לא חיילא נזירות של מאה יום עליה מעכשיו דמסתמא אין דעת זה האיש להפסיק נזירות שימנה עתה כ' יום מהמאה ואחר כ' יום ימנה נזירות שלשים יום שקבל עליו לאחר כ' יום ושוב ימנה פ' יום להשלים המאה אלא אחרי שאינו יכול להשלים נזירות של מאה יום כהלין עשרין דעתו שאלו עשרין יום יהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת כהנך כ' יום ואח\"כ ימנה ל' יום ויגלח ויביא קרבן ושוב ימנה שלשים יום רצופים ויגלח ויביא קרבן וכו' ומה שאמר מעכשיו מאה יום ר\"ל ומעכשיו ג\"כ אני מקבל מאה יום אחר שאעשה סתם הנזירות לאחר כ' יום וכו'. או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילא פי' כיון שנשארו לו ל' יום לאחר סתם נזירות כדי גידול שער היינו נזירות שלם חיילא ולא חייש בהפסקת נזירותו והכא נשארו לו פ' יום הילכך מונה כ' יום הללו לנזירות דמאה יום ויפסיק וימנה ל' ויגלח ויביא קרבן ואח\"כ ימנה פ' להשלמת מאה יום וכו'. ותיבעי ליה נזירות מועטת פי' סתם נזירות שהוא ל' יום וכגון דאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעתה נזיר אי חיילא השתא וימנה כ' יום ויניח מנין זה וימנה ל' יום וימנה עשרה ימים להשלים נזירות ראשונים ולא יגלח עד ס' השלמת שניהם. חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה כלומר תחלה בנזירות מועטת שאל ושוב (שאל) בנזירות מרובה באת\"ל דאפילו את\"ל דנזירות מועטת לא חיילא כיון דעשרה יומין לבד הוא לא סלקי הנך עשרה שישלים אחר כ' לאיצטרופי לכ' שספר מתחלה משום דהנך עשרה לא חזו לנזירות לחודייהו ולהכי לא ניחא ליה להפסיק נזירותו אלא אלו כ' יום ורוצה שיהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת וליטמא למתים אכתי תיבעי ליה לנזירות מרובה במאה יום. ועל דרך זו המשיכו שאר הבעיות: \n",
+                "<b>ורבינו</b> א\"א לומר שמפרש כן שהרי הוא פוסק בכל הבעיות שבכ' יום ג\"כ נוהג נזירות. ולכן צ\"ל שהוא ז\"ל מפרש דלעולם בכ' יום הוא נוהג נזירות אלא דמיבעיא ליה אם עולים לו להצטרף עם מנין נזירותו או דילמא מונה הנזירות שנזר מעכשיו ואחר כך מונה הנזירות שנדר לאחר ל' יום ובאומר ומעכשיו נזיר עולם מיבעיא ליה מי חיילא עליה נזירות עולם מיד דכיון דאפשר לאיתשולי על ההיא דלאחר כ' יום חיילא עליה ההיא דנזיר עולם דכיון שהתחילה לחול בכ' יום שוב אין לה הפסק א\"ד כיון דהשתא מיהא לא איתשיל אע\"פ שהתחיל לנהוג נזירות מיד משום דאמר ומעכשיו בסוף כ' יום ימנה נזירות ל' יום ויגלח ויביא קרבנותיו ואח\"כ יהיה נזיר עולם ולא יגלח אלא מי\"ב לי\"ב חדש: \n",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה מאה יום וכו' היינו בעיא קמייתא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום והריני נזיר מעתה.</b> היינו נזירות מועטת דאמרינן בה את\"ל נזירות מועטת כיון דעשרה יומין הוא דיתירין לא סלקין ליה הלין עשרה ודאי וכיון דלא סלקין ליה צריך למנות הנזירות שנזר מעכשיו ואחר כך ימנה הנזירות שנזר לאחר עשרים יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר עולם מעתה.</b> פסקה כאת\"ל דכיון דאפשר לאתשולי אנזירות שנזר לאחר עשרים יום חיילא נזירות עולם שכיון שהתחילה לחול בכ' יום שוב אין לה הפסק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכן אם אמר הריני נזיר שמשון וכו'.</b> יש לתמוה שמאחר שבעיא זו לא איפשיטא לא בפשיטות בהדיא ולא באת\"ל היאך פסקה רבינו בפשיטות. ונראה לי שרבינו מפרש דכי איבעיא לן באומר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה היינו לומר דמספקא לן דילמא כיון דאמר ומעכשיו נזיר חלה אותה נזירות בתוך כ' ושוב אין לה הפסק עד שישלמו כל ימי נזירות זה שהם ל' יום ואחר כך יגלח ויביא קרבנותיו ומאז והלאה ינהוג נזירות שמשון או דילמא הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום כיון דליתיה בשאלה כיון ששלמו הכ' חל נזירות שמשון מיד ושוב אי אפשר לו לגלח ופסקה לחומרא ואף על גב דקיימא לן ספק נזירות להקל וכ\"פ רבינו בפ\"ב י\"ל דה\"מ בנזירות דאיתיה בשאלה אבל בנזירות דליתיה בשאלה לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי וכו'.</b> נלמד מהא דאמרינן בריש נדרים (דף ג') גבי לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו וכו'.</b> בר״פ מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ג) אבעיא דאי יש תחומין למעלה מעשרה ת״ש הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים ואסור לשתות יין כל ימות החול אי אמרת בשלמא יש תחומין היינו דבשבתות וימים טובים מותר אלא אי אמרת אין תחומין בשבתות וימים טובים אמאי מותר שאני התם דא״ק הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והא לא אתא אליהו מאתמול א״ה בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול אלא אמרינן לב״ד הגדול אתא ה״נ לימא לב״ד הגדול אתא כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בע״ש ולא בעי״ט מפני הטורח ופריך בחד בשבא לישתרי לפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לישתרי דלא אתי אליהו בשבת. ופירש״י בחד בשבא לישתרי דודאי לא אתי משיח היום דהא אתמול בשבת לא אתא אליהו ומדקאסר ליה לפשוט דחייש לדילמא אתי אליהו ואין תחומין למעלה מעשרה ומשני האי תנא ספוקי מספקא ליה אם יש תחומין או אין תחומין ולחומרא ופירש״י מהא לא תיפשוט דאין תחומין דדילמא ספוקי מספקא ליה להאי תנא (דדילמא אין תחומין) ומש״ה אסור בחד בשבא ולחומרא. ואמרינן תו בגמ' דקאי אימת דקא נדר אילימא דקאי בחול כיון דחל עליה נזירות היכי אתיא שבת ומפקעא ליה אלא דקאי בשבת וקא נדר וביו״ט וקא נדר וההוא יומא דשרי ליה מכאן ואילך אסיר ליה. ופירש רש״י והא דקתני מותר לשתות בשבתות וי״ט אותו שבת או אותו יו״ט שנדר אבל מכאן ואילך אסור ואפי' בשבת. ויש לתמוה על רבינו שכתב שהטעם שמותר באותו שבת מפני שהוא ספק אם יבא בשבת וספק נזירות להקל ובגמ' לא אמרו כן אלא טעם ההיתר בשבת הוא מפני שקודם יום שבן דוד בא יבא אליהו וברי לנו שאין אליהו בא בע״ש. ועוד שהוא ז״ל כתב שהוא ספק אם יבא בן דוד בשבת ובגמרא אמרינן דודאי לא אתי בן דוד בשבת משום דמובטח להם לישראל שאין אליהו בא בע״ש ומה שאמרו שהוא ספק אם יבא בשבת אינו אלא על אליהו. ועוד דבגמ' אמרינן דמספקא ליה לתנא ולחומרא ורבינו כתב שספק נזירות להקל. והתימה מהראב״ד שלא השיגו. ויש לומר דההיא קושיא בתראה הוא דקשיא ליה לרבינו בהאי שהוא (ספק) [פסק] בפירוש דספק נזירות להקל ובהאי סוגיא אמרינן דהוי להחמיר ומש״ה פירש דהאי סוגיא אליבא דר״ש דאמר ספק נזירות להחמיר ולית הלכתא כוותיה והילכך אית לן למימר דתו לא צריכינן למיהב טעמא משום דלא אתא אליהו מאתמול וכן לא צריכינן לההוא דמובטח להם שאין אליהו בא בערבי שבתות וערבי ימים טובים אלא אפילו את״ל שאפשר שיבא בע״ש ובעי״ט אפי' הכי שרי בשבתות וימים טובים משום דמספקא לן אי אתי בן דוד בשבתות וימים טובים משום דאין תחומין או אי לא אתי משום דיש תחומין וספק נזירות להקל. זה נ״ל בדעת רבינו והוא כפתור ופרח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר ששלמו ימי נזירותו וכו'.</b> פ\"ב שם (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נדר וכו'.</b> משנה בפ\"ה (דף ל\"א:) מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו מונה משעה שנדר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומד\"ס שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכו'.</b> בספ\"ב דנדרים (דף כ') אהא דתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' ואם נשאלו עונשין אותם עונשין אותם ה\"ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר דברי ר' יהודה א\"ר יוסי בד\"א בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו ל' יום אמר רב יוסף הואיל ואמרי רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזדקקי ליה לא עביד שפיר רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה. ודבר ידוע דהלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב משום דבתרא הוא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואם לא נהג איסור בעצמו אין נזקקין לו כלל פי' אם בא לישאל על נדרו אין מתירין לו נדרו כלל עכ\"ל. ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שנדרה בנזירות וכו'.</b> משנה בפ\"ד (דף כ\"ח) נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שעדיין לא גילחה.</b> הכי אמרינן בגמ' דסבר תנא דידן. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בתגלחת הטהרה וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שקרבו הקרבנות וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלשה מינים אסורין בנזיר וכו'.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין פרי בין פסולת פרי.</b> שם בגמרא (דף ל\"ד) מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יצא מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור אמרת מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון וכו' אמר מר מה הפרט פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי פרי עינבי פסולת פרי מאי היא חומץ אף כל פרי מאי היא גוהרקי אף כל דפסולת פרי מאי היא אמר רב כהנא לאיתויי עינבי דכרים ועד זג אמר רבינא לאיתויי דבין הביניים ע\"כ. פירוש גורקי בוסר. ענבי דכרים ענבים שהתליעו. דבין הביניים דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשים שמרים. ולא חשש רבינו לכתוב ענבים דכרים ולא שבין הביניים משום דמשמע ליה דבלשון בני אדם בכלל ענבים הם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל השכר של תמרים וכו' ושכר זה שנאסר עליו בתורה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היוצא מן הגפן כיצד וכו'.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש הזגים הם הקליפה החיצונה והחרצנים הם הפנימיים שזורעים אותם.</b> משנה בפ\"ו כר\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם שתה רביעית יין.</b> שם (בדף ל\"ח). \n",
+                "<b>ומ״ש או אכל כזית מיין קרוש: ומ״ש אבל העלים והלולבים וכו'.</b> בפ״ק דערלה ויליף לה מקראי בפ' ג' מינים (נזיר דף ל״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל איסורי הגפן מצטרפין זה עם זה וכו'.</b> משנה בפרק ששי דנזיר. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם אכלם זה אחר זה וכו'.</b> שם בגמרא (דף ל\"ו ל\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר וכו'.</b> שם (דף ל\"ה) אמר רבי אבהו אבהו אר\"י כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכו'. איתיביה אביי המקפה של תרומה וכו' מאי טעמייהו לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור כלומר והרי דבשאר איסורין נמי היתר מצטרף לאיסור א\"ל מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כלומר וכי אמר רבי אבהו דבנזיר היתר מצטרף ולא בשאר איסורים היינו בדליכא כזית בכדי אכילת פרס וכו'. (דף ל\"ז) אמר ליה אביי ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא וכו' כדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה וכו' אמר ליה הא מני רבנן היא ורבי אבהו כי קאמר לרבי עקיבא. הרי דלרבנן איסורי נזיר ושאר איסורים שבתורה שוים שאין היתר מצטרף לאיסור אלא א\"כ יש באיסור כזית בכדי אכילת פרס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכן אם שרה פתו ביין והיה רביעית יין בכדי אכילת פרס מן היין וכו'.</b> פשוט שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נתערב יין וכיוצא בו בדבש וכו'.</b> זה מבואר מדאמרינן לרבנן דאיסורי נזיר שוים לשאר איסורי תורה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד נתערב יין וכיוצא בו וכו' ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס הרי זה אסור מדברי סופרים א\"א בעל הלכות לא אמר כן וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו כמו שביארנו בהלכות מ\"א.</b> הוא ברפט\"ו. ומ\"ש הראב\"ד וכבר כתבנו ראיות לדבריו, הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שאכל כזית ענבים כו'. ולוקה מלקות ששית משום לא יחל דברו וכו'.</b> שם בדף ל\"ח: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ולוקה מלקות ששית משום לא יחל כו' א\"א ולמה הניח לאו שבכללות וכו'. מצאתי כתוב אין הגירסאות מתחלפות אלא בפסחים גרסינן רבה שהוזכר קודם אביי ובנזיר גרסינן רבא שהוזכר אחר אביי וזה כלל גדול כתבוהו התוס' בפ' במה מדליקין ובנזיר נקט אביי סברא דרבה דהוא רביה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו סחט אשכול וכו'.</b> רבותא אשמעינן דלא תימא היוצא מהענבים והענבים חדא מילתא הוא והכי אמרי' בברייתא ובגמ' דתרי מילי נינהו ולוקה על זה ועל זה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם אכל כזית והוא הדין לנזיר שגלח.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ כו': כתב</b> הראב\"ד א\"א אינו מחוור והלא שני שמות הם וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו וכו'.</b> משנה פ' ג' מינים (נזיר דף מ״ב) ופ' אלו הן הלוקין (מכות דף כ״א): \n",
+                "<b>מדברי סופרים שאסור לנזיר וכו'.</b> בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט) לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שגלח שערה אחת לוקה.</b> בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ') אמר רב (חסדא) ללקות באחת ובתוספתא פרק רביעי התגלחת אין לה שיעור: \n",
+                "<b>ומה שכתב בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער וכן אם תלשה בידו לוקה.</b> בפרק שלשה מינים (נזיר דף ל״ט ע״ב) תנו רבנן תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהו מניין ת״ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי רבי יאשיה רבי יונתן אמר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור ופסק כרבי יאשיה והטעם משום דבתר הכי אמרי' בתער אין במידי אחרינא לא והא קתני מניין לרבות את כל המעבירים אלא אימא כעין תער ומדמותיב גמרא מדקתני מניין לרבות את כל המעבירים והיינו כר' יאשיה משמע דהכי קי״ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב אחד המגלח ואחד המתגלח וכו'.</b> שם (דף מ\"ד) אמר קרא תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה וכו'.</b> (שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העביר על ראשו סם וכו'.</b> (שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שגילח כל ראשו וכו'.</b> משנה פרק שלשה מינים (נזיר דף מ״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר חופף על שערו וכו'.</b> שם משנה וגמרא ויהיב טעמא לאיסורא דסורק משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלות קא מתכוין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי.</b> שם במשנה ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ובגמ' איבעיא להו מפני שהיא משרת את השער תנן או דילמא מפני המשרת למאי נ\"מ כגון דאיכא אדמה דלא מתרא אי אמרת מפני שהיא משרת תנן היכא דידעין דלא מתרא שפיר אלא א\"א מפני המשרת כלל כלל לא ואע\"ג דלא איפשיטא פסק רבינו כלישנא דמיקל משום דספק נזירות להקל ואפי' באדמה המשרת כתב רבינו דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי\"ל כר\"ש דבר שאין מתכוין מותר. ומ\"מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר\"י דיחידאה הוא ואפשר שהוא ז\"ל סובר דר\"י לפרש דברי ת\"ק אתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שנטמא למת וכו'.</b> שם (דף מ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמא למת פעמים הרבה וכו'.</b> משנה פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ\"א) ופרק שלשה מינים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשנטמא ופירש וכו' אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו וכו'.</b> פ' ג' מינים אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב (לא יטמא וכו') להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות וכו' עד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וכו' אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי אמר ר\"י כאן בבית (כאן) בשדה בבית נמי כיון דאעיל ידיה אסתאב כי עייל כולי האי טמא הוא אלא א\"ר אלעזר צירף ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא וצירף גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתו הא א\"א דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא הכניס גופו טומאה (וביאה) בהדי הדדי קא אתיין והא א\"א דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה אלא אמר ר\"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ומר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. וכתב רבינו מדעתו כלומר שאם פרעה שלא מדעתו אנוס הוא ופטור: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד בד\"א בשנטמא ופירש וכו'. א\"א עיינתי בשמועה דמס' נזיר וכו'. ולכאורה דברי הראב\"ד נראים בטעמם. וי\"ל שדעת רבינו דכי אמרי' רבה ורב יוסף הלכה כרבה ה\"מ כי איפליגו אליבא דנפשייהו אבל היכא דאיפליגו במילתא דאחריני לא והכא איפליגו במאי דאמר רב הונא וכיון דרב יוסף אמר האלהים משמע דדקדק בשמועתו יפה ונקיטינן כוותיה וכ\"נ מדברי הרא\"ש בהלכות טומאה שפוסק x כרב יוסף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטמא את הנזיר וכו': ומה שכתב ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר.</b> בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ״ד) וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא קל וחומר מתגלחת ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים עשה בה מגלח כמתגלח טומאה שהיא סותרת את הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא אמר קרא וטמא את ראש נזרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר טהור שטימא עצמו וכו' וכן אם נזר בבית הקברות לוקה אף משום בל תאחר.</b> בריש נדרים (דף ג') אמרי' מקיש נזירות לנדרים מה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר וקאמר (דף ג' ע\"ב) בל תאחר דנזיר היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר אכל קם ליה בבל יאכל וכו' (שתה קם ליה בבל ישתה) אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר וכו' דאמרינן דילמא השתא מיית רב אחא בר יעקב אמר כגון שנזר והוא בבית הקברות וקם ליה בבל תאחר וכו' משום דקא מאחר נזירות דטהרה אמר רב אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נזיר ששתה יין וכו'.</b> פ' ג' מינים (נזיר דף מ״ד) (משנה) היוצא מהגפן אינו סותר: \n",
+                "<b>וכן אם גילח מיעוט שער ראשו.</b> שם (דף מ') אמר רב חסדא וכו' לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בשוגג בין במזיד.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך לענין סותר שאין חילוק בין שוגג למזיד: \n",
+                "<b>נתגלח רוב ראשו בין בתער בין שלא בתער. ומ״ש ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן.</b> בפ' ג' מינים (נזיר דף ל״ט) נזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בזדון בין בשגגה.</b> בתוספתא דנזיר פ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' גילחוהו ליסטים וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ט) גילח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום ולקמן (דף מ\"ד) אמרי' ותגלחת לא תסתור כלל ק\"ו מיין ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור בעינן גידול שער והא ליכא ופירש המפרש בעינן גידול שער כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו וליכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כיצד נדר נזירות מאה יום וכו'. ומ\"ש וכל אותם השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שנטמא בין בזדון וכו'.</b> בפרק ב' דכריתות (דף ט') תנן דנזיר שנטמא מביא על הזדון כשגגה ובגמרא מייתי לה מדכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום פתע זה שוגג פתאום זה אונס ומשמע נמי מזיד. ובתוספתא דנזיר פ\"ד בין שנטמא הוא בין שטמאוהו אחרים בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון סותר את הכל וחייבין קרבן. \n",
+                "<b>ומ\"ש סתר את הכל.</b> משנה פ\"ג (דף ט\"ז) הריני נזיר נטמא יום ל' סותר את הכל וכו' הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל ר\"א אומר אינו סותר אלא שלשים וידוע דהלכה כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומגלח תגלחת טומאה וכו',</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו נטמא ביום מלאת נזרו בסוף היום:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נטמא אחר יום מלאת וכו'.</b> במשנה הנזכרת הריני נזיר מאה יום נטמא יום ק\"א סותר ל' ר\"א אומר אינו סותר אלא ז' וידוע דהלכה כתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים וכו'.</b> משנה בסוף פרק שלשה מינים (נזיר דף מ״ז) וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נטמא ביום שלאחריו וכו'.</b> בפ\"ב (דף י\"ד:) נטמא ביום גידול שער רב אמר אינו סותר וכו' ושמואל אמר סותר ומפרש רבינו דיום גידול שער היינו ביום של אחר יום הבאת קרבנותיו ופסק כרב באיסורי. \n",
+                "<b>ומ\"ש או גילח אחר מלאת:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמא ביום שנדר או בשני וכו'.</b> בפרק שלישי (דף י\"ט:) א\"ל רב פפא לאביי הלין ימים דקא אמרינן דנפיק חד ומתחילין תרין או דילמא דנפקין תרין ומתחילין תלתא לא הוה בידיה אתא שייליה לרבא א\"ל יפלו כתיב כלומר דמשמע דלהוו תרין בנפילה וכגון דנפקין תרין ועיילין תלתא. וסובר רבינו דלדברי הכל בעי ולא כדברי המפרשים שכתבו דלא בעי אלא לר\"א ואע\"ג דלכאורה משמע כדבריהם דהכי איתא התם (דף ט\"ו:) מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' היה שם שלשים יום אינו עולה לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולין מן המנין ומביא קרבן טומאה ר\"א אומר לא בו ביום שנאמר והימים הראשונים יפלו שיהיו לו ימים ראשונים משמע דת\"ק לא דריש ימים שנים וסובר רבינו דא\"א דלא דרשינן ליה דהא קרא כתיב ועוד דהיאך אפשר דאכפול אמוראי בתראי למבעי ולא הדורי למיפשט אליבא דלא כהלכתא הלכך ע\"כ לומר דכ\"ע דרשי ימים שנים אלא דת\"ק לא דריש לה אלא לנזיר טהור שנטמא כדמשמע מפשטיה דקרא ולא לטמא שנזר ור' אליעזר דריש ליה אף לנזיר טמא ואע\"ג דעולא הוה ס\"ד דלא אמר ר\"א אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו יום אחד (יום) סותר וסברא זו הפוכה מסברת רבינו אין בכך כלום דהא איתותב עולא: \n",
+                "<b>ודע</b> דאמרי' בגמ' (דף י\"ט:) ואיצטריך למכתב ימים ואיצטריך למכתב יפלו דאי כתב רחמנא ימים (ולא כתב יפלו) ה\"א דנפקין חד ועיילין חד ואי כתב יפלו ולא כתב ימים ה\"א אפי' חד כתב רחמנא ימים כך היא הגירסא לדעת רבינו ונ\"ל דה\"פ אי כתב יפלו ולא כתב ימים ה\"א אפילו חד דאע\"ג דרבא פשט דבעינן תרין דאינון תלתא משום דכתיב יפלו היינו משום דכתיב נמי ימים דנפילה מורה על שלם שנפל וכיון דקאי אימים צריך ששני ימים שלמים יפלו ואי לא כתיב ימים אף על פי שנפילה מורה על שלם שנפל ויפלו לשון רבים הו\"א דלאו דוקא אלא ה\"ק כל הימים שמנה יפלו ארבעה או ג' או ב' או א' השתא דכתב ימים ויפלו משמע ודאי דתרי יומי שלימי יפלו קאמר. ועוד היה אפשר לומר דסבר רבינו דהלכה כר\"א מדמהדרי אמוראי בתראי למיבעי ומיפשט אליביה וכן פסק בפירוש המשנה. אבל קשה לזה דא\"כ לא היה לרבינו להשמיט הא דתניא נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר ת\"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר בנזיר והוא טמא מת וכו'.</b> ברפ\"ג (דף ט\"ז:) מי שנזר והוא בבית הקברות ר\"י אמר נזירות חלה עליו ור\"ל אמר אין נזירות חלה עליו ואסיקנא (דף י\"ז) מיחל כ\"ע ל\"פ דחיילא אלא כי פליגי למילקי ר\"י סבר כיון דחיילא לקי ור\"ל סבר לא לקי וחיילא ואיתותב ר\"ל ובלאו הכי ידוע דהלכה כר\"י: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שהה בטומאתו כמה ימים אין עולין לו.</b> משנה שם מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו שהה שם שלשים יום אין עולים מן המנין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויום שביעי שלו עולה ממנין נזירות וכו'.</b> בברייתא שם (דף י\"ז) אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו למנין ונזיר טהור שנטמא אין ז' עולה לו למנין ופירש המפרש שביעי עולה לו למנין דכיון דטבל והוי טהור מתחיל למנות מבו ביום לפי שאינו מביא קרבן ונזיר טהור שנטמא אין ז' שלו עולה מן המנין אע\"פ שטבל והוא טהור עד יום ח' שמביא בו קרבנותיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו.</b> נתבאר לעיל בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו שהה שם שלשים יום אין עולים לו מן המנין.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקה על שהייתו.</b> שם בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהייה למלקות או לא ה\"ד אילימא דאמרי ליה לא תנזור למה לי שהייה נזיר מ\"ט לא בעי שהייה דקא מתרי ביה ה\"נ קא מתרי ביה אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו (את) המעזיבה כי גמירי שהייה בבית המקדש אבל אבראי לא או דילמא ל\"ש תיקו ופירש המפרש בעי שהייה למלקות דלא לילקי עד דלישהי ביה כדי שיעור השתחויה כדמפרש במסכת שבועות בפ' ידיעות הטומאה נזיר טהור הנכנס בבית הקברות מ\"ט לא בעי שהייה דקא מתרו ביה לא תכנס לבית הקברות ה\"נ מתרו ביה לא תנזור לא תנזור ושהייה למה לי. כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בבית הקברות שמפסיק בינו לבין הטומאה ונדר בעודו בשידה שהוא טהור ואח\"כ בא חבירו ופרע את המעזיבה שהוא תחתיו. בעי רב אשי נזר והוא בבית הקברות טעון גילוח או לא כי בעי תגלחת טהור שנטמא דקא מטמא לנזירותיה אבל טמא שנזר לא או דילמא ל\"ש ופשטינן (דף י\"ח) דלא בעי גילוח דתניא וטמא את ראש נזרו (במי שהיה) טהור ונטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער ולפטור את הנזיר בקבר. ומלשון רבינו שכתב לוקה על שהייתו שם משמע דבעי שהייה וטעמו משום דלא אמרו דלא בעי שהייה אלא היכא דאמרי ליה לא תנזור אבל אי לא אתרו ביה הכי לא סגי בלא שהייה דהא א\"א להתרות בו לא תטמא דהא טמא ועומד הוא אבל אפשר להתרות בו לא תשהה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם התרו בו שלא יזיר וכו'.</b> לשון זה אינו מכוון דמשמע שאם לא התרו בו מגלח והא ליתא שכבר נתבאר בסמוך שאם נדר בנזיר והוא טמא מת חלה עליו נזירות ואם גילח לוקה. ועוד דמשמע דאין חילוק בין התרו בו שלא יזיר ללא התרו בו אלא שזה אינו מגלח שערו כשיצא משם וזה מגלח וזה אינו שהרי יש ביניהם שכשהתרו בו שלא יזיר א\"צ שהייה וכבר הגיהו הראב\"ד בזו. וכתב ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו א\"א ואם התרו שלא יזיר א\"צ שהייה עכ\"ל. ונ\"ל שצריך להגיה בדברי רבינו למחוק וי\"ו דואם התרו ולכתוב וי\"ו באינו מגלח וה\"ג ולוקה על שהייתו שם אלא אם התרו בו שלא יזיר שם ואינו מגלח שערו כשיצא משם דהשתא משתמע שפיר דכשהתרו בו שלא יזיר שם לוקה בלא שהייה ומשתמע שפיר שאינו מגלח שם כשיצא משם אנזר בבית הקברות קאי ולא אהתרו בו בלבד: \n",
+                "<b>ומ\"ש אינו מגלח שערו כשיצא משם.</b> נראה דהיינו בעיא דרב אשי דפשטינן דלא בעי גילוח והבאת ציפרים דההוא גילוח אין מקומו שם ושייך שפיר למימר ביה כשיצא משם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות וכו',</b> כלומר דהנכנס בבית הקברות אע\"פ שהוא טמא אין הנזיר מגלח עליה וכדתנן בפ\"ז דנזיר (דף נ\"ד) דגולל ודופק הם מהדברים שאין הנזיר מגלח עליהם והשתא קאמר שאם נטמא שם באחד מהדברים שהנזיר מגלח עליהם המנויים בפרק הנזכר (דף מ\"ט) אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה והיינו דתנן בפ\"ג (דף ט\"ז) מי שנזר והוא בבית הקברות אינו מביא קרבן טומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס לשם בשידה וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אין דרך הסוגיא כן וכו'. ובאמת פשטא דשמעתא כדברי הראב\"ד וליישב ד' רבינו צ\"ל שהוא ז\"ל מפרש דהכי קא מבעיא בעי שהייה למלקות שאם ישהה ילקה או לא בעי שהייה כלומר שהייה אין לה ענין שאינה מעלה ולא מורדת דאפילו שהה אינו לוקה דכי גמירי שהייה דלקי עלה במקדש אבל אבראי לא לקי עלה ואסיקנא בתיקו ולקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא ונכנס וכו'.</b> משנה שם מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו היה שם שלשים יום אין עולים לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולים לו מן המנין ומביא קרבן טומאה ובגמרא (דף י\"ט) קתני עולים לו מן המנין משום דיצא חל עליה נזירות אמר שמואל כגון (שיצא) והזה ושנה וטבל אלא נכנס הוא דעולים לו מן המנין לא נכנס אין עולין לו מן המנין לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא יצא אלא אפילו נכנס עולין לו מן המנין והטעם משום דטומאת בית הקברות אינה מהטומאות שהנזיר מגלח עליהן כמ\"ש בסמוך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד יצא מבית הקברות וכו' אין אותם הימים עולים לו פי' כדי שיגלח ויביא קרבן טומאה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו נכנס ביום שמיני שלו הרי השביעי שלו עולה לו מן המנין.</b> ברייתא שם (דף י\"ז) אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא נזיר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין ואע\"ג דאמר רב חסדא רבי היא ור' יוסי בר יהודה פליג עליה הא קי\"ל הלכה כרבי מחבירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמא וכו'.</b> כבר כתבתי דהיינו דתנן ומביא קרבן טומאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמא שם אחר שנכנס.</b> ק\"ל מאי איריא שם ואחר שנכנס אפילו נטמא חוץ וקודם שנכנס מאחר שהיא טומאה שהנזיר מגלח עליה סותר ומביא קרבן ומגלח וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תגלחת הטומאה כיצד וכו'.</b> משנה בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ\"ד:) תגלחת הטומאה כיצד מזה בשלישי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא את קרבנותיו בשמיני ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום וכו' ואינו מביא קרבנותיו אלא א\"כ היה לו הערב שמש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי מתחיל למנות משיביא חטאתו וכו'.</b> בפ\"ג (דף י\"ח ע\"ב) וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל וכו' x:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמגלח הנזיר תגלחת הטומאה וכו'.</b> הכי משמע במשנה פ' ג' מינין (נזיר דף מ״ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין שגילח במדינה וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ג:) אלו הן הנקברין וכו' שער נזיר ופטר חמור ובגמרא (דף ל\"ד) רמי ליה טבי לר\"נ תנן שער הנזיר יקבר ורמינהי האורג מלא הסיט מצמר בכור (בבגד) ידלק הבגד משער הנזיר ופטר חמור בשק ידלק השק א\"ל כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור א\"ל שנית נזיר אנזיר פטר חמור אפטר חמור קשיא אישתיק ולא א\"ל ולא מידי א\"ל מידי שמיע לך בהא א\"ל הכי א\"ר ששת כאן בשק כאן בשער אתמר נמי אריב\"ח כאן בשק כאן בשער. ופירש\"י כאן בשק הא דקתני ידלק היינו שארג שער נזיר ופטר חמור בשק דאי אמרת יקבר אתי איניש ומתהני ביה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפרו אסור וכו'.</b> שם בגמ' (דף ל\"ד). \n",
+                "<b>ומ״ש והמגלח במקדש אם השליכו תחת דוד האשם יצא.</b> פ' ג' מינים (נזיר דף מ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שנטמא טומאות הרבה וכו'.</b> משנה בפ\"ב דכריתות (דף ט') חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מינייהו נזיר שנטמא טומאות הרבה. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שנטמא פעם שניה קודם שיביא קרבנות טומאה הראשונה וכו'.</b> בפרק ג' (דף י\"ח:) נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד ואחד מתחיל ומונה מיד דברי ר\"א וחכ\"א קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו הביא חטאתו ונטמא (והביא חטאתו ונטמא) מביא קרבן על כל אחד ואחד הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר כשם שחטאתו עיכבתו כן אשמו עיכבו בשלמא לר\"א אמר קרא וקידש את ראשו ביום ההוא אע\"פ שלא הביא קרבנותיו ורבנן הוא אע\"פ שלא הביא אשמו אלא ר' ישמעאל ההוא למה לי אמר לך ההוא אע\"פ שלא הביא עולתו ורבנן עולה לא בעי מיעוטא דורון בעלמא הוא ופסק כחכמים: \n",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן בההוא פירקא (דף י\"ח) מאן תנא הא דת\"ר אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין אמר רב חסדא רבי היא דאמר רבי אין נזירות טהרה חלה אלא עד שמיני דאיתימא רבי יוסי ברבי יהודה היא האמר נזירות דטהרה משביעי הוא דחיילא מאי רבי ומאי רבי יוסי ברבי יהודה דתניא וקידש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר ביום תגלחתו. והא דתנן נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד מאן תנא (אמר רב חסדא) ר\"י בר' יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי חיילא ומשכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי ומני ר\"י ברבי יהודה כיון דלא יצא בשעה הראויה להביא בה קרבן אינו חייב אלא קרבן אחד דאי תימא רבי היא וכו' הרי יצאתה שעה שראויה להביא (בה) קרבן. ופירש רש\"י שטמא שנזר בשביעי שלו שטובל בו עולה לו מן המנין דהואיל ואינו בר קרבן מתחיל למנות מבו ביום. ונזיר טהור שנטמא אין ז' שלו עולה לו מן המנין דאין לו טהרה עד יום שמיני שמביא קרבנותיו דתניא וקדש את ראשו שיתחיל למנות לענין נזירות ביום הבאת קרבנותיו שהוא שמיני כדכתיב יביא שתי תורים. ביום תגלחתו שהוא שביעי כדכתיב וגלח את ראשו ביום השביעי יגלחנו. והא דתנן נזיר שנטמא וכו' מאן תנא חשיב להו טומאות הרבה ואפ\"ה לא מייתי עלייהו אלא קרבן אחד. אמר רב חסדא ר\"י ברבי יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי שהוא יום תגלחתו חיילא עילויה ומשכחת לה דתהוי טומאות הרבה כגון שנטמא ומנה ששה כדי להזות עליו בשלישי ובשביעי וחזר ונטמא ביום שביעי דטומאה אחריתי איקרי הואיל וטבל בו ביום אבל בקרבן אינו חייב אלא אחד שכל זמן שלא יצתה שעה שראויה להביא קרבן שעדיין לא הגיע ליום שמיני אינו חייב אלא קרבן אחד אבל אם נטמא וחזר ונטמא בששי אינו קורא לו טומאות הרבה לפי שעדיין לא חל עליו טהרה כלל ודמי ליה טומאה אריכתא דאי אליבא דרבי לא משכחת לה דמיקרי טומאות הרבה ולא ליחייב אלא קרבן אחד דאי אמרת משכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו חייב אלא קרבן אחד לסוף ימי טהרתו כיון דנזירות דטהרה לא חיילא עליה עד יום שמיני כולה חדא טומאה אריכתא היא וליכא בה טומאות הרבה ואי אמרת כגון דנטמא בשמיני והויין להו טומאות הרבה הא נמי לא מתרצתה דלא יביא אלא קרבן אחד דאי אליבא דרבי כיון דמיטמא יום ח' שיצתה שעה שראויה להביא בה קרבן נתחייב על כל אחד הילכך לא מיתוקמא כרבי אלא כר' יוסי בר' יהודה ש\"מ עכ\"ל. וה\"נ אמרי בגמ' פ\"ב דכריתות: \n",
+                "<b>והשתא</b> חכמים דאמרי דאף בנטמא בח' וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו סברי דלא חיילא נזירות טהרה עליה עד שיביא חטאתו ורבי ור\"י בר' יהודה סברי שאע\"פ שלא הביא חטאתו חיילא עליה נזירות טהרה אלא דלרבי חיילא עליה מיום ח' ולר\"י ברבי יהודה מיום שביעי וההיא דנזיר טהור שנטמא אין שביעי עולה לו מן המנין אתיא כרבי וההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה אתיא כר' יוסי בר' יהודה: \n",
+                "<b>ורבינו</b> לעיל בפ\"ז כתב אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום ח' והלאה והיינו כרבי וכאן פסק דנזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד והיינו כר' יוסי בר' יהודה ואח\"כ פסק שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו ונטמא באותם הימים אינו מביא אלא קרבן אחד והיינו כחכמים וקשה שנמצא שהוא ז\"ל כמזכי שטרא לבי תלתא. ולתרץ זה נאמר דאיכא למידק אמאי אוקי רב חסדא ההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה כר\"י בר' יהודה דמשמע דלא אתיא אלא כוותיה הא כחכמים אתיא שפיר טפי וכן אמאי אוקי דנזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין כרבי הא כחכמים אתיא שפיר טפי. וי\"ל דאה\"נ דהני תרתי מתנייתא מיתוקמי שפיר אליבא דחכמים ומאחר שרבינו פסק כחכמים שפיר פסק בהני תרתי מתנייתא ולא אתא רב חסדא למימר אלא דהני תרתי מתנייתא לא מצינו לאוקומינהו כרבי וכר\"י בר' יהודה אלא חדא מצינו לאוקמה כרבי ולא כר' יוסי בר' יהודה וחדא מצינו לאוקומה כר\"י בר' יהודה ולא כרבי ואע\"ג דבפ\"ב דכריתות (דף ט') אההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה אמר רב חסדא מאן תנא ר\"י בר\"י היא לאו למימרא דלא מצינו לאוקומה אלא כר' יוסי בר\"י דהא ודאי כחכמים מיתוקמא שפיר טפי אלא לגבי רבי ור' יוסי בר' יהודה כמאן תנא מינייהו מצינן לאוקומה וקאמר דכר' יוסי בר\"י מצי מיתוקמא ולא כרבי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שגילח תגלחת וכו'.</b> משנה בפ\"ט (דף ס\"ג) נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת התהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף ע\"פ המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר ואמרינן מנא ה\"מ ואסיקנא טומאת התהום גמרא גמירי לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים וכו'.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ':) תנן נזיר ועושה פסח (הציץ מרצה וכו') נטמא טומאת התהום הציץ מרצה ובגמ' (דף פ״א:) אמר מר בר רב אשי לא שאנו אלא שנודע לו לאחר זריקה דכי אזדריק דם שפיר אזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה מיתיבי המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר מר בר רב אשי לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה אלא אפי' נודע לו לפני זריקה מרצה. ורבינו נראה שפסק כלישנא קמא ויש לתמוה דכיון דאיתותב ההוא לישנא לא ה״ל למיפסק אלא כלישנא דאסיקנא, ואפשר שטעמו מדאמרינן בגמ' אהא דתנן נזיר שגילח וכו' מאן תנא אר״י ר״א היא דאמר תגלחת מעכבת כלומר מלשתות ביין דלרבנן דאמרי תגלחת אינה מעכבת אחר שנזרק הדם אין עוד עליו תורת נזיר ואפי' נודע לו קודם שגילח טהור וא״כ לרבנן נודע לו קודם זריקה סותר כמו קודם גילוח לר״א דהכי משמע דכי נודע לו קודם דבר המעכב סותר לכ״ע כך כתבו התוס' והוא נכון ליאמר בדעת רבינו. אבל ק״ל מההיא דתניא המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא, וי״ל דכל שלא נזרק עליו עדיין אלא אחד מן הדמים שייך למיתני טהור דלהבא הוא לענין לזרוק עליו שאר דמים ולגלח וכי אותיב מינה ה״מ לשנויי ליה הכי אלא דלפום מאי דסבר מאן דאותיב דלהבא לגמרי משמע אהדר ליה אלא אי אתמר והשתא מיתוקמא שפיר מימרא דמר בר רב אשי דאמר דלפני זריקה לא מרצה דהיינו לפני כל זריקה וכן איכא לאוקומי לישנא בתרא דקודם זריקה מרצה דהיינו אחר זריקת אחד מהדמים וקודם זריקת שאר דמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זו היא טומאת וכו'.</b> בסוף נזיר (דף ס\"ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד.</b> שם ומשמע לרבינו דאתא למעוטי הרוג: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א בחיי ראשי לא עלה על דעת וכו'. כלומר שאם כדברי רבינו מאחר שאמרו אי זו היא טומאת התהום כל שאין אחד מכירה וכו' למה הוצרכו לומר ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד שהרי ממועט הוא מכל שאין אחד מכירה. ולדעת רבינו י\"ל (חסר כאן): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו נמצא המת גלוי וכו' נמצא משוקע בקרקע המערה וכו'.</b> זו היא משנתנו שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה טמון בתבן וכו',</b> ברייתא שם ופירש\"י בתבן ובצרורות (שהיא טומאת התהום) אפשר שלא הכיר בה אדם (מעולם) שהרי תבן יכול להתגלגל עליו ע\"י רוח וצרורות עשויים להתגלגל ממקום למקום אבל מים ואפילו נקיקי הסלעים הואיל והם חלולים יכול אדם להסתכל בהם ע\"י הדחק ואפשר שאדם אחר הכיר בהם שהציץ בתוכו ואין זו טומאת התהום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שנטמא במת וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך ואע\"פ שכתבתי לעיל דמתני' ר\"א ורבינו פסק דלא כוותיה היינו דוקא לענין שאין תגלחת מעכב אבל לענין חילוק בין ירד להקר לירד להטהר מטומאת מת אין חולק בזה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש טומאות מן המת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו טומאות מן המת וכו'.</b> משנה פרק כה\"ג (דף מ\"ט:) על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב על השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהלן ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו ובגמרא על כזית מן המת מגלח על המת לא כ\"ש ומשני לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בניינו ולרוב מניינו שאין בהם רובע (עצמות): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל העצמות יהיו משל מת אחד וכו'.</b> בפ\"ב דאהלות (דף מ\"ו:) השדרה והגולגולת משני מתים ורביעית דם משני מתים ורובע עצמות משני מתים ואבר מן המת משני מתים ואבר מן החי משני אנשים ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שיש עליהם בשר שראוי לעלות ארוכה.</b> בפ\"ק דכלים (משנה ה'): \n",
+                "<b>ודע</b> שבגמ' (דף נ\"ב) איבעיא לן שדרה וגולגולת תנן או דילמא או שדרה או גולגולת ולא איפשיטא ויש לתמוה למה רבינו מני להו בתרתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועל מלא חפנים רקב המת.</b> בפ' כה\"ג ונזיר (דף נ':) מפרש ר\"י דמלא תרווד היינו מלא חפנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש איזהו נצל זה בשר המת שנמוח וכו'.</b> שם (דף נ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין רקב המת וכו'.</b> ברייתא שם (דף נ\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה כולו שלם חסר ממנו אבר וכו'.</b> שם תני עולא (בר חנינא) מת שחסר אין לו רקב. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנקבר בכסותו או בארון של עץ.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בשל מתכת,</b> מאחר שאמרו דשל שיש דוקא ממילא נתמעט של מתכת כמו שנתמעט של עץ. ופירש\"י נקבר ערום וכו' אבל אם נקבר בכסותו אפילו בארון של שיש אין לו תורת רקב לפי שכסותו שנרקבה עמו נעשים לו תערובת ואנו אין לנו הלכה למשה מסיני שיהא רקב מטמא אלא רקב הבא מן המת עצמו בלא תערובת וכן אם נקבר בארון של עץ ואפילו ערום או ע\"ג רצפה של לבנים הואיל (והם) [והארון של עץ והתבן של לבנים] עשויים לירקב נעשים לו תערובת ואין לו תורת רקב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא אמרו רקב אלא למת בלבד:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קברו שני מתים כאחד.</b> בפ' כ\"ג אר\"י שני מתים שקברם זה עם זה נעשים גלגלין זה לזה ופירש\"י נעשה כמי שנתערב זה בזה ואין זה רקב גמור גלגלין כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה והוי כנתערב עמו כסות או רקבון אחר דמי מתיב ר' נתן רקב הבא משני מתים טמא אמר רבא (התם) שקברם זה בפ\"ע וזה בפ\"ע והרקיב ועמדו על מלא תרווד רקב ודייק רבינו לכתוב קברו שני מתים כאחד לומר דדוקא בכה\"ג הוא דאין לו רקב. אבל אם נקבר כל אחד בפ\"ע הוי רקב וכן לעיל גבי טומאות שהנזיר מגלח עליהם ועל מלא חפנים רקב המת לא כתב ממת אחד כמ\"ש באחרים לומר דכבר אפשר דמשני מתים הוי רקב. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שגזז שערו,</b> מימרא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או צפרניו.</b> הכי משמע התם דצפורן ושער שוים אבל איכא למידק דאמרינן התם דכי לא גזז מיבעי ליה דילמא אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי ולמה השמיטו רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש או אשה עוברה שמתה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא באת\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם טחן המת,</b> מימרא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש טחן את המת וכו' או שהרקיב כשהוא חי וכו'.</b> שם בעיי דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נטמא ברובע עצמות וכו'.</b> שם (דף נ\"ב:) בעי רמי בר חמא רובע עצמות השדרה וגולגולת מאי כי קתני חצי קב עצמות (היכא דאיכא) משאר איברים אבל משדרה וגולגולת דחמירי אפילו רובע עצמות או דילמא ל\"ש ולא איפשיטא. ומשמע לרבינו דלא מיבעיא ליה אלא לענין אם האהיל עליהם אבל אם נגע בהם או נשאם פשיטא ליה דמגלח עליהם כמו שמבואר במשנה שכתבתי דאפילו עצם כשעורה הוא מגלח על מגעו ועל משאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו הי\"ב וכו'.</b> מבואר שם (דף מ\"ט:) במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע.</b> בפ\"ג דאהלות מלא תרווד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן נזיר שנגע וכו'.</b> בפרק כה\"ג ונזיר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין עצם אחד מטמא באהל: אבל אם נטמא וכו'.</b> משנה פ' כה\"ג ונזיר (דף כ\"ד) אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העכו\"ם והגולל והדופק ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת וימי ספרו וימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמין (ומתחיל) ומונה מיד וקרבן אין לו ופירש שם רבינו ואהל ורובע עצמות אם שנגע באהל המת או (ר\"ל) האהיל על רובע עצמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש או מטה או גמל.</b> בירושלמי דנזיר פ\"ו ובתוספתא דאהלות רפ\"ט: \n",
+                "<b>ומה שכתב או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליו בשר כראוי.</b> מדקתני גבי טומאות שהנזיר מגלח עליהן אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי ממילא משמע שאם אין עליהם בשר כראוי אין הנזיר מגלח עליהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו ממנין ימי נזירותו.</b> שם (דף נ\"ד:) במשנה אמרו ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולים לו ומשמע דוקא הני אבל ימי טומאת מת אע\"פ שהיא מאותם שאין הנזיר מגלח עליהם אין עולים לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת וכו'.</b> במשנה שכתבתי בסמוך ואהל וכלים הנוגעים במת. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויראה לי שדין זה המיוחד בנזיר,</b> טעמו מדלא אמרו כן אלא גבי נזיר. אבל הוא דבר תימה שיהא הנזיר קל משאר בני אדם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן יראה לי שזה שאינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים וכו': כתב</b> הראב\"ד כל זה אינו כלום כו'. איני יודע מי הגיד לאדונינו הראב\"ד שרבינו סובר שאפילו שלא בחיבורין מיטמא דהא מדכתב הנוגעים במת ולא כתב שנגעו במת משמע בהדיא דבחיבורין דוקא מיירי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> נזיר שנצטרע והוחלט.</b> בס\"פ כה\"ג ונזיר ימי ספרו וימי גמרו אין עולים לו מן המנין וכן משמע במשנה שכתבתי בסמוך דקתני בה שעל ימי ספרו וימי גמרו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמין ומונה מיד וקרבן אין לו ומדקתני מונה מיד משמע שאין ימי ספרו וימי גמרו עולין לו שאם היו עולין לו מאי מונה מיד איכא. ופירש רבינו שם לשון התורה במצורע כשנרפא מצרעתו שיגלח וישהה שבעה ימים אחר התגלחת והטהרה והוא מה שאמר וישב מחוץ למחנה שבעת ימים ואח\"כ יביא קרבנותיו ואלו השבעה ימים נקראים ימי ספרו וימי הצרעת שהיה בהם מוחלט שהם ימי החלטו נקראים ימי גמרו ר\"ל תשלום טומאתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל ימי הסגר עולים לו וכן אם זב בשרו וכו'.</b> במשנה שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה הל\"מ הוא. ומ\"ש אין צ\"ל שאם נטמא הנזיר בשאר טומאות וכו'.</b> דבר פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש נטמא בתוך ימי צרעתו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנזיר מותר בטומאת מת מצוה וכו'.</b> פרק ג' מינים שהיוצא לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו בתגלחת מצוה ובמת מצוה ובגמ' ויין יותר מכללו ק\"ו מטומאה ומה טומאה שהיא סותרת הותר מכללה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ובפ\"ק אמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה. ופירש המפרש לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושתא ואבדלתא כלומר קס\"ד דהאי דאמר לאסור יין מצוה דאקידושא ואבדלתא קאמר והיכי חייל עליהן איסור נזירות והא מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב זכור את יום זכרהו על היין וכתבו התוס' מושבע ועומד מהר סיני הוא דקידוש היום דאורייתא ואיך תחול עליו נזירות וקשה דאדרבה להכי אצטריך קרא יתירא לומר דחייל עליה נזירות וע\"ק מאי משני בתר הכי וכו' לכך נראה לר\"ת דגרסינן בתמיהא וכי מושבע ועומד מהר סיני כלומר למה לי קרא מיותר וכי מושבע וכו' דנהי דקידוש היום דאורייתא על היין לאו דאורייתא ומשני כגון שנשבע לשתות וקמ\"ל קרא יתירא דחייל עליה אע\"פ שנשבע לשתות. ורבינו נראה שמפרש כפירוש ר\"ת שהרי כתב אין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה שאינו אלא מד\"ס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה וכו'.</b> בר\"פ כה\"ג ונזיר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ודברים אלו דברי קבלה הם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר וכהן שפגעו במת מצוה וכו'.</b> שם וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש פגעו בו שני נזירים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו וכו'.</b> בריש יבמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש והלא נזיר שגילח בימי נזרו עבר על ל\"ת ועשה כו': כתב</b> הראב\"ד לפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו, א\"א אני שונה בראש מס' יבמות וכו'. וי\"ל דתרי טעמי איכא במילתא ובגמרא חדא מינייהו נקט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תגלחת הטהרה כיצד וכו' מביא ג' בהמות כבש לעולה וכו'.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ״ש הביא שלשתן ולא פירש וכו'.</b> משנה פרק ג' מינים (נזיר דף מ״ה): \n",
+                "<b>ומביא עם איל השלמים ששה עשרונות ושני שלישי עשרון סולת וכו'.</b> משנה בפ' התודה (מנחות ע\"ח) הנזירות היתה באה שתי ידות במצה של תודה חלות ורקיקין ואין בה רבוכה (נמצא) עשרה קבין ירושלמיות שהן ו' עשרונות ועודיין x כלומר ו' עשרונות ב' שלישים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שמביא אותה עם איל השלמים.</b> מפורש בתורה ואת האיל יעשה זבח שלמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש י' חלות מצות ועשרה רקיקי מצות. xx</b> שם במשנה (דף ע\"ז) והקריב ממנו אחד מכל קרבן אחד שלא יטול פרוס מכל קרבן שיהו כל הקרבנות שוים ופירש רבינו שיהיו עשר מכל מין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומושח העשרים ברביעית ושיעור זה הל\"מ.</b> משנה ר\"פ שתי מדות (מנחות פ\"ח) רביעית מה היתה משמשת רביעית שמן לנזיר ובברייתא (דף פ\"ט) רביעית שמן לנזיר הל\"מ: \n",
+                "<b>ומביא העשרים בכלי אחד.</b> מפורש בכתוב על סל המצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ושוחט החטאת תחלה וכו'.</b> משנה בפ' שלשה מינים (נזיר דף מ״ה) שוחט את השלמים ומגלח עליהם דברי ר״י ור״א אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום ורבינו כתב ששוחט החטאת תחלה ואח״כ העולה ואח״כ השלמים ואח״כ מגלח. ויש לתמוה עליו דהא דלא כמאן דאי כר' יהודה ה״ל לשחוט השלמים תחלה ואי כר״א ה״ל לגלח אחר החטאת וע״ק דלדברי שניהם אחר הקרבן הראשון ששוחט מגלח ורבינו כתב שאחר שלשתן מגלח. ונ״ל שלענין שיקדים החטאת פסק כר״א משום דמסתבר טעמיה שהחטאת קודמת בכ״מ ולענין אחר אי זה קרבן מגלח פסק כר' יהודה דאמר שמגלח אחר השלמים משום דהוא מאריה דגמרא טפי מר״א ועוד דכמה תנאי סברי הכי דמגלח אחר השלמים לפיכך פסק ששוחט החטאת ואחר החטאת העולה שבכ״מ הם סמוכות זו לזו בלא הפסק ואח״כ השלמים ומגלח אחריהם ואע״ג דלדברי שניהם אחר שחיטת הקרבן הראשון מגלח לא קפדינן בהכי מאחר שאנו מקיימים שתקדים החטאת ושיגלח אחר שחיטת השלמים וא״א לקיים שני דברים אלו שלא כשיגלח אחר שחיטת שלשתן וכדאמרן: \n",
+                "<b>ומבשל השלמים או שולקן.</b> שם (דף מ\"ה:) במשנה ופירש\"י או שולקן שאינו מבושל יפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונוטל מן הרוטב וכו'.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ משליכו לאש תחת דוד השלמים ואם השליכו תחת החטאת יצא.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיכן מגלח שערו בעזרת וכו'.</b> בפ\"ב דמדות עזרת הנשים וכו' ארבע לשכות היו בארבע מקצועותיה וכו' מה היו משמשות דרומית מזרחית היא היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים את שלמיהם ומגלחים את שערם ומשלחים תחת הדוד. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שגילח במקדש בין שגילח במדינה תחת הדוד הוא משליך שערו.</b> שם (נזיר מ\"ה:) שנינו במשנה היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה x (לא היה) משלח תחת הדוד בד\"א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד ר\"מ אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד. ובגמרא ת\"ר הכל היו משלחין תחת הדוד חוץ מטמא (שגילח) במדינה מפני ששערו נקבר דברי ר\"מ ר' יהודה אומר טהורים כאן וכאן היו משלחים טמאים כאן וכאן לא היו משלחים וחכ\"א הכל לא היו משלחים תחת הדוד חוץ מטהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו. ורבינו נראה שפוסק כר' יהודה שהרי כתב כאן בתגלחת הטהרה דבין שגילח במקדש בין שגילח במדינה תחת הדוד הוא משליך שערו ובפ\"י גבי תגלחת הטומאה כתב שא\"צ להשליך שערו על האש. ויש לתמוה למה הניח סתם מתני' דאתיא כחכמים: \n",
+                "<b>ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוחה וכו'.</b> ברייתא שם (דף מ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ נוטל הכהן וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר ממורט א״צ להעביר תער.</b> בס״פ שלשה מינים (נזיר דף מ״ו:) תניא נזיר ממורט ב״ש אומרים א״צ להעביר תער על ראשו וב״ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו. ויש לתמוה על רבינו שפסק כב״ש. ונראה לומר שטעמו משום דבגמרא אמרינן אמר רבינא מאי א״צ לב״ש א״צ אין לו תקנה הא לב״ה יש לו תקנה היינו דרבי פדת דאמר ב״ש ור״א אמרו דבר אחד (מאי ר״א) דתניא אין לו בהן יד בהן רגל אין לו טהרה עולמית דברי ר״א ל״א וכו' א״ר אבינא מאי צריך לב״ה צריך ואין לו תקנה הא לב״ש יש לו תקנה ופליגא דר' פדת. ולכאורה עכשיו יש לתמוה יותר דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא פסק דלא כב״ש ודלא כב״ה דאפילו כמ״ד יש לו תקנה לא אתי דיש לו תקנה משמע שצריך להעביר תער על ראשו ורבינו פסק שא״צ ונ״ל שרבינו פוסק כב״ה וכלישנא קמא משום דלא נשוי פלוגתא בין רבינא ור' פדת ומשמע ליה דצריך להעביר תער דאמרו ב״ה לאו למימרא שצריך להעביר אלא כלפי שאמרו ב״ש א״צ שפירושו אין לו תקנה אמרו ב״ה צריך כלומר יש לו תקנה בלא העברת תער ואתיא כההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים וכההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער ואע״פ ששינה רבינו מלשון ב״ה לענין הדין והכוונה לא שינה: \n",
+                "<b>ואם הביא קרבנותיו ולא גילח ראשו וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"ה) ושוחט את השלמים ומגלח עליהם וכו' היה מבשל את השלמים וכו' ונותנן על כפי הנזיר ומניפן ואח\"כ הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים ר\"ש אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים (ובגמ') ת\"ר ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולם דברי ר\"א וחכ\"א אחר מעשה יחידי. ופירש המפרש אחר מעשים כלם אחר קרבן ואחר תגלחת, אחר מעשה יחידי אחר קרבן ואע\"פ שעדיין לא גילח ופסק רבינו כחכמים. ויש לתמוה דכיון דסתם לן תנא כר\"א וקי\"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני' ואפשר דכיון דבמתני' פליג ר\"ש לא חשיב סתמא אבל קשה מדאמרינן בפ' כיסוי הדם (דף פ\"ה) ראה דבריו של ר\"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים (וראה) דבריו של ר\"ש בכיסוי הדם ושנאן בלשון חכמים משמע דאע\"ג דמייתי במתני' מאן דפליג במילתא אית לן למיפסק הלכה כסתמא דת\"ק. ואפשר שטעמו של רבינו מדמייתי בגמ' ברייתא דר' אליעזר וחכמים ומפרש טעמייהו דחכמים משמע דלאגמורן דהלכה כחכמים אתא. אחר שכתבתי כל זה מצאתי בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ח) אהא דתנן נזרק עליה אחד מהדמים אינו יכול להפר קאמר גמרא מתני' דלא כר\"א דאי ר\"א הא אמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גילח אסירא בחמרא וכיון דאית לה ניוול מצי מפר ע\"כ, והשתא ניחא פסק רבינו דכיון דתרי סתמי מתני' חד כר\"א וחד כחכמים נקטינן כסתמא דאתי כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע״פ שאין התגלחת וכו'.</b> בסוף נגעים ג' מגלחים ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים. ואיכא למידק דבפ' ג' מינים (נזיר דף מ') דייק אהא מתני' פשיטא ומשני מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא קמ״ל ועדיפא ה״ל לשנויי דאשמעינן דאע״ג דאין תגלחת מעכבת מצוה איכא וי״ל דלאשמועינן דמצוה איכא לא צריכא דמקרא מפורש הוא: \n",
+                "<b>ונזיר שגילח שלא בתער או וכו'.</b> בסוף נגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גילח והניח שתי שערות וצמח ראשו כולו וכו'.</b> בפ' ג' מינים (נזיר דף מ״ב) בעי אביי נזיר שגילח ושייר שתי שערות צמח ראשו וחזר וגילחן מהו מי מעכבי או לא. ופירשו התוס' וחזר וגילחן לאותן שתי שערות לבד מי אמרינן אותה תגלחת שתי שערות לאו כלום הוא הואיל וכשגילחן ראשו מלא שער עכ״ל. ומשמע שאם חזר וגילח כל ראשו עם אותן שתי שערות פשיטא ליה שקיים מצות גילוח ולפיכך פסק (כן) רבינו. ומכל מקום יש לתמוה למה השמיט היכא דחזר וגילח שתי השערות לבדן שהוא בעיא דלא איפשיטא. ויש לומר דממילא משמע שאחר שכתב דבחזר וגילח כל ראשו עם אותם שתי שערות קיים מצות גילוח הא אם לא גילח אלא אותן שתי שערות לבד לא קיים מצות גילוח: \n",
+                "<b>(שייר אותן שתי שערות לא עשה כלום) . ומה שכתב או שגילח אחת ונשרה אחת וכו'.</b> שם ובפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ה) אמר רבא נזיר שגילח ושייר שתי שערות (לא עשה ולא כלום בעי רבא) גילח אחת ונשרה אחת מהו אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא נזיר שגילח אחת (אחת) קא מיבעיא ליה לרבא א״ל לא צריכא כגון שנשר אחת מהן וגילח אחת מי אמרינן השתא מיהת הא ליכא שיעור או דילמא הא לאו גילוח הוא דמעיקרא הא שייר שתי שערות והשתא כי גילח לא הוי שתי שערות הדר פשטה וכו' אף על פי ששער אין כאן מצות גילוח אין כאן ופירש רש״י גילח אחת מהשתים ששייר ונשרה השנייה מהו הוי גילוח או לא. נזיר שגילח כל השערות אחת אחת קא מיבעיא ליה בתמיה כלומר הא ודאי גילוח הוי כיון שבשעה שבא לגלח האי שיור הוה ביה שיעור גילוח וגילח אחת ואף על פי שנשרה שניה גילוח הוא. \n",
+                "<b>נשרה אחת</b> שכשבא לגלח אין כאן שיעור גילוח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גלח על השלמים וכו' עד ויביא שאר הזבחים.</b> משנה שם (דף מ\"ו:) ופירש המפרש ואם גלח על שלשתן סתם ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה לד\"ה שהרי על זבח כשר נמי גילח: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שאמרנו וכו'.</b> כך פירש המפרש שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן וכו'.</b> בפרק ד' (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש בהמות אלו וכו' כמו שיתבאר במקומו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר וכו'.</b> בפרק ב' דיום טוב (ביצה דף י\"ט כ') ופירש\"י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב (דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט) וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא היא עכ\"ל. כלומר ואי אמר איפכא על מנת שאגלח ממעות מעשר שני הרי זה נזיר ומגלח ממעות מעשר שני וכן כתבו התוס': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיש שנדר בנזיר וכו' עד ודבר זה הלכה מפי הקבלה.</b> משנה וגמ' בספ\"ד דנזיר (דף ל'). \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד מי שהיה אביו נזיר וכו'.</b> שם במשנה האיש מגלח על נזירות אביו וכו' כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו (ומת) ואמר הריני נזיר ע\"מ שאגלח על מעות אבא א\"ר יוסי הרי אלו יפלו לנדבה שאין זה מגלח על נזירות (אביו) ואיזהו שמגלח על נזירות אביו מי שהיו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות (סתומים לנזירותו) ומת זהו שמגלח על נזירות אביו. ובגמרא איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי או לא פליגי ואת\"ל פליגי ארישא או אסיפא ת\"ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש (אביו) מעות לנזירותו ואמר הריני נזיר ע\"מ שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי ר' אליעזר ור\"מ ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על מעות אביו. וכתבו התוס' ארישא דקאמר ר' יוסי אם נדר בחיי אביו אינו מגלח ואמרי רבנן דמגלח בכל ענין או אסיפא דקאמר דנזר לאחר מיתה מגלח על נזירות אביו ואמרי רבנן אינו מגלח, ת\"ש דארישא פליגי עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא אמר הרי אלו יפלו לנדבה.</b> משנה שם מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה: \n",
+                "<b>מת האב והניח בנים רבים וכו'.</b> שם בעי רבא יש לו שני בנים נזירים מהו הלכתא גמירי לה כל דקדים גלח גלח או דילמא ירושה גמירי לה ופלגא הוי בעי רבא בכור ופשוט מאי הלכתא גמירי לה והילכך לא בעי גלוח לפום מאי דשקיל או דילמא ירושה היא וכי היכי דשקיל פי שנים הכי מגלח ואת\"ל ירושה היא ולפום (מאי) דשקיל מגלח ובחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא או דילמא כיון דקני ליה לגלוחי לא שנא, ופירש המפרש כל דקדים נזירותיה מגלח על נזירות אביו או דילמא ירושה גמירי לה (וכל מאן דהוי בר ירושה גמירי לה דזכי בהו ופלגא הוי וכו') וחולקין אותו בשוה זה יביא חציו וזה (יביא) חציו ומייתו מביתייהו כדי להשלים קרבנותיהם עם מעות אביהם. בחולין הוא דאית לבכור פי שנים אבל בהקדש לאחר שנקרב הקרבן ומבקשים לאכלו לא שקל פי שנים אלא חולקים (ביניהם בשוה) או דילמא וכו' אע\"ג דמוקדשים הם שקיל בהם פי שנים. והתוס' (בד\"ה בעי רבא) כתבו ואת\"ל בחולין הוא דאית ליה פי שנים (פר\"ח בחולין) דאמר לשון חולין ולא לשון הקדש דאמר מעות אלו לנזירות (אבל להקדש לא דאמר) הרי אלו לקרבנות נזירות. ורבינו נראה שהיה מפרש כפירוש המפרש דבעיא בתרייתא אינה ענין לנזיר אלא להקדש דעלמא ולפיכך לא כתבה כאן ומ\"מ בעיי קמאי איפשטו להו באת\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין שהיה האב נזיר עולם וכו'.</b> גם זה שם אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם אביו נזיר סתם והוא נזיר עולם מאי כי גמירין הלכתא בסתם נזירות או דילמא ל\"ש ואת\"ל הכא אידי ואידי נזירות טהרה בעי רב אשי אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא מאי תיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו שדברים אלו הם ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו.</b> איכא למידק היאך יעשה אם יביא זבחים אחרים שמא הראשונים עלו לו ונמצאו אלו חולין בעזרה. ונראה שיתנה ויאמר אם הזבחים הראשונים עלו לו יהיו זבחים אלו נדבה אבל יש לחוש בזה אם דמי הקרבנות נדבה מוחלקים מדמי קרבנות חובה בהזאותיהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי לגלח נזיר וכו'.</b> משנה וגמרא בפ\"ב (דף י\"ב): \n",
+                "<b>אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר וכו'.</b> משנה שם (דף י\"א:) הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח חצי נזיר זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר [שלם] דברי ר\"מ וחכ\"א זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר ובגמרא אמר רבא הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי חצי קרבן מייתי וכו' עד נדר ופתחו עמו הוא ודברי רבינו מבוארים: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א אינו מחוור זה ואין זה לשון הגמרא וכו'. ואני אומר שמה שהקשה הראב\"ד ומה בין זה לאומר הרי עלי לגלח חצי נזיר הדבר מבואר דהתם הנזיר מביא קרבנותיו וזה נתחייב לסייעו בחציים אבל אומר קרבנות חצי נזיר מאחר שלא מצינו חצי נזיר צריך הוא להביא קרבנות נזיר שלם. ומ\"ש אבל לשון הגמרא שאם אמר קרבנות חצי נזיר עלי טעמו לחלק בין מקדים אמירת קרבנות חצי נזיר עלי למקדים הרי לאומרו קרבנות נזיר וחתם דבריו שאפשר לבעל הגמ' שכך כיון ואם על דברי עצמו קאמר יש לתמוה שמאחר שהוא ז\"ל דוחה דברי רבינו ומפרש פירוש אחר צריך שאותו פירוש לא יהיה מסופק אצלו ולכן נ\"ל שעל דברי רבינו הוא אומר שאין לדחותם לגמרי שכבר אפשר לומר שבעל הגמ' כיון לכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר וכו'.</b> משנה שם (דף י\"א) הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם הם פקחים (מגלחין) זה עם זה ואם לאו מגלחין נזירים אחרים ובגמרא איבעיא להו שמע חבירו ואמר ואני מה וכו' עד ואני תחלת דבוריה משמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי לגלח חצי נזיר וכו'.</b> שם משנה כתבתיה לעיל וכחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב זה מביא חצי קרבנותיו של זה וכו' אם היו פקחים,</b> נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפריש מעות שיקריב מהם קרבנות נזירים וכו'.</b> בפרק ב' דשקלים מותר נזירים לנזירים. \n",
+                "<b>ומ\"ש הפריש מעות סתומין לנזירותו והותירו וכו'.</b> משנה פ\"ד דנזיר (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מעות מפורשים לנזירותו והותירו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מעות לנזירות ומת וכו'.</b> משנה פ\"ג דמעילה (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד הם המעות הסתומים וכו'.</b> בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ו) כלישנא בתרא אמר רב אשי הא דאמרת מפורשים לא תימא עד דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי אלא אפילו אמר לחובתי הרי הם כמפורשים. ומשמע לרבינו דדוקא באומר אלו לחובתי הוא דהוו כמפורשים אבל אם אמר לקרבנותי לא אמר כלום. ויש לתמוה על מ\"ש רבינו דאומר לקרבנותי לא אמר כלום x נהי דלא הוו כמפורשים להוו כסתומים. והנכון בעיני שהוא טעות סופר. ואפשר דהכי קאמר לא אמר כלום להיותם מפורשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש בהמה בעלת מום וכו'.</b> שם אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא מעות אבל בהמה הרי היא כמפורשת אמר רב נחמן (הא דאמרי בהמה) הרי היא כמפורשת לא שנו אלא תמימה אבל בעלת מום הרי היא כסתומה אבל נסכא לא ור\"נ בר יצחק אמר אפילו נסכא אבל סואר של קורות לא. ופירש\"י אבל בעלת מום אם מת והניח שלש בהמות בעלות מומים וכו' עד וחד לשלמים. ויש לתמוה על רבינו שפסק כרנב\"י דאמר אפילו נסכא כסתומים דמו ולמה לא סיים וכתב דסואר של קורות כמפורשים דמו ולא עוד אלא שכתב דכלו דינו כנסכא ולפי מה שפירש המפרש נסכא דוקא מפני שראויים לעשות מהם מעות וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת וכו' אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי וכו'.</b> ברייתא שם ופירש המפרש את השאר יביא חציו לעולה וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיתה אשה והפר לה בעלה,</b> מפורש במשנה פ\"ד דנזיר (דף כ\"ד) שדינה כדין מפריש מעות לנזירותו ומת שדינו מבואר פ\"ג דמעילה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שדמה שהוא חייב בנזירות וכו'.</b> משנה בפרק בית שמאי (נזיר דף ל״א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנותיה וכו' עד ואינם טעונים לחם.</b> משנה פרק רביעי (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שנדרה בנזיר ונטמאת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיש שהדיר את בנו בנזיר וכו' עד ונאכלים ליום אחד.</b> משנה פ\"ד (דף כ\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר וכו'.</b> בפ\"ב דנזיר (דף י\"ג) בעיא ועלתה בתיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני נזירים שנטמא אחד מהם ואין ידוע מי הוא וכו' עד וזה שאר קרבני.</b> משנה בר״פ ב' נזירים (נזיר דף נ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה וכו'.</b> גם זה שם בגמרא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א בחיי ראשי איני יכול לקבל דבר זה וכו' עד אלא במעמד אחד היו עכ\"ל. ואיני יודע מנין לו להראב\"ד לומר כן שמאחר ששלשה חשיבי רה\"ר מה לי שהיו בחצר אחד מה לי שהיו במעמד אחד. ומ\"ש דיקא נמי דקתני מכם טעמו לומר דמשמע ליה ז\"ל דאתא למימר עמכם הייתי בחצר והיה אפשר לטומאה לנגוע בי כמו בכם אבל לא נגעה בי אלא באחד מכם. ולדעת רבינו איכא למימר איפכא דמכם משמע אבל בי ליכא לספוקי שהייתי חוץ לחצר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בששתקו הנזירים שניהם וכו'.</b> ירושלמי שם ובגמרא דידן פרק אמרו לו כריתות (דף י\"ב:) מודה ר\"מ לחכמים בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור דאי בעי (אמר) נשאלתי על נזרי ופירש\"י נשאלתי לחכם על נזרי ובהיתר נטמאתי והכי קא אמינא ולא נטמאתי בעודי בנדרי: \n",
+                "<b>וכן עד שאמר לאחד בפני נדרת בנזירות וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי: \n",
+                "<b>נהג נזירות ע\"פ ע\"א.</b> גם זה ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת שהיה מושכב לרוחב הדרך וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק בתרא דנזיר (דף ס\"ג:) ת\"ר המוצא מת מוטל לרחבה של דרך וכו' עד שלשתן טמאים ופירש המפרש תנו רבנן המוצא מת טמון בדרך וכו' עד שלשתן טמאים וכו'. ונראה שכך היה מפרש הראב\"ד ולפיכך כתב על דברי רבינו א\"א אין זה דרך הגמרא ורחוקים דבריו מדרך הגמרא הרבה עכ\"ל. ורבינו מבואר בדבריו שהוא מפרש שכשאמרו בד\"א במהלך ברגליו ארישא קאי דקתני בנזיר ובעושה פסח טהור כיון שפירושים מוחלקים הא לא שייך לתלות זה בגמרא אבל אי קשיא הא קשיא דבברייתא אמרו בד\"א בטומאת התהום אבל טומאה ידועה שלשתן טמאים ורבינו כתב דאפילו היא טומאה ידועה טהור וצ\"ל שגירסא אחרת היתה לו. ואכתי איכא למידק כיון שהוא מושכב לרוחב הדרך ואין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו ה\"ז ודאי ולמה טהרו במהלך ברגליו ואמרו שאפשר שלא יגע ולא יאהיל ולא יסיט ונראה שגם לדברים אלו נתכוון הראב\"ד. וצריך לומר שמה שכתב שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו היינו לומר שא\"א אלא על ידי הדחק אבל על ידי הדחק אפשר לעבור שלא יגע בו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> אין אדם מגלח תגלחת אחת ועולה לו לנזרו ולצרעתו.</b> בס״פ שני נזירים (נזיר דף ס':) ששאלו תלמידיו את רשב״י והשיב שאינה עולה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ותגלחת הצרעת בזמן שהוא ספק מצורע אינה דוחה את הנזירות.</b> במשנה שאכתוב בסמוך: \n",
+                "<b>לפיכך מי שנזר שנה אחת וכו'.</b> משנה שם (דף נ״ט:) נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ק״כ יום שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה. ובגמרא (דף ס') תנא בד״א בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים. ובתוספתא פרק בתרא דנזיר ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור אבל נזיר ודאי היה ספק מצורע טמא ספק מצורע טהור אבל מצורע ודאי היה אוכל בקדשים לאחר ס' ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ק״כ יום כיצד אמרו לו נזיר טמא אתה ואין נזיר מגלח אלא עד שבעה צא ומנה שבעה הזה ושנה גילח והביא קרבן מנה שבעה ומבקש לגלח אמרו לו טהור אתה ואין טהור מגלח פחות משלשים יום. יצא מנה כ״ג להשלים שלשים מנה שלשים ומבקש לגלח אמרו לו נזיר טהור אתה ואין נזיר מגלח אלא על הדמים כיצד הוא עושה מביא עולת בהמה ומתנה עליה ואומר אם טהור אני הרי זה חובה ואם לאו הרי זה נדבה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכו רביעית מים חיים ומביא שתי צפרים וחטאת העוף ומתנה על חטאתו ואומר אם טמא הייתי חטאת מחובתי ועולה נדבה ואם טהור אני עולתי מחטאתי וחטאת ספק ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ומונה שלשים יום ומביא עולת בהמה אחרת ומתנה עליה ואומר אם טהור הייתי עולה הראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף ספק מחובתי ואם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ר' שמעון אומר למחרת מביא אשמו ולוגו בידו וכו' ולא הודו לו חכמים להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק להביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא כיצד עושה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני נמצא עני מביא חטאת העוף ומתנה עליה ואמר אם מצורע אני הרי זה חטאת ואם לאו הרי זה ספק ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא אינו יכול שאין ימי נזרו עולים לו בתוך ימי צרעתו כיצד תעשה לו כדברי בן זומא סופר שלשים יום ומביא עולת בהמה ומגלח ומביא חטאת העוף ומתנה אם טמא אני חטאת מחובתי ועולה נדבה ואם טהור אני עולה מחובתי וחטאת ספק וסופר שלשים יום ומביא קרבנותיו שלמים ומביא עולה ומתנה עליה ואומר אם טמא אני עולה הראשונה [חובה] וזו נדבה וחטאת העוף מחובתי אם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף ספק ומגלח ואוכל בקדשים לאחר ס' יום ושותה יין ומיטמא למתים מיד בד״א בזמן שנזר שלשים יום אבל נזר שנים עשר חדש אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ס״ה יום טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה שותה יין ומיטמא למתים לאחר ע״ד יום טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא לאחר מ״ד יום עכ״ל התוספתא. והביאוה התוספות בפרק כל הזבחים (זבחים דף ע״ו) ובר״פ בתרא דמנחות (דף ק״ה) ובפרק בתרא דנדה ופירשו בה קצת. וסוף תוספתא זו מטמא ספק ומוחלט ודאי עד הסוף בגמרא ספ״ח דנזיר ופירשה רש״י. וכתב רבינו בפירוש משנה זו זאת ההלכה צריכה לששה עיקרים וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א כל זה אינו מספיק וכו' עד רביעית בסוף שנה שלישית עכ\"ל. מה שכתב שאילו כן לסוף שבעה לאחר שהזה ושנה וכו'. תמהני דכיון דאינו טמא אלא מספק היאך אפשר לו לגלח בסוף שבעה וכן יש לתמוה על מ\"ש יספיק לו בשלש שנים ושבעה ימים תגלחת שניה בסוף שבעה ימים שא\"א לו לגלח בסוף שבעה ימים דבתגלחת ראשונה שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה ושנה שניה זו הרי הוא בה נזיר שאסור לגלח. ומ\"ש אילו נטמא בסוף שבעה ממש איני מבין מאי קאמר. ומ\"ש ודבריו אינם אלא בשנטמא בתחלת שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה וכו'. גם על זה יש לתמוה כשיהיה ספק טמא כל שנה ראשונה כמו שכתב רבינו די. ומ\"ש אבל אם היה בסוף שנה ממש לא הצריכו לו ארבע שנים. גם בזה לא ידענא מאי קאמר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד מביא זה קרבנותיו וכו'.</b> שם בגמ' (דף ס') מגלח ארבע תגלחיות ראשונה מביא צפרים וחטאת העוף ועולת בהמה שניה מביא חטאת העוף ועולת בהמה שלישית מביא חטאת העוף ועולת בהמה רביעית מביא קרבן טהרה אמרת תגלחת ראשונה מביא וכו' ממה נפשך שפיר קא מייתי דאי ודאי מצורע הוא ולאו טמא הוא צפרים חובתו וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה ועולה הויא נדבה ולגלחו תוך שבעה א\"א דדילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ואי לאו מצורע ודאי הוי והוא טמא חטאת העוף חובתו וצפרין אבראי קא מתעבדן ולא הוי חולין בעזרה ועולת בהמה הויא נדבה ואי לאו מצורע הוא ולאו טמא הוא צפרין אבראי קא מתעבדן חטאת העוף לקבורה עולת בהמה הויא חובתו והא קא בעי אשם ר\"ש היא דאמר מייתי ומתני תגלחת שניה ושלישית צפרין לא צריך דהא עביד מאי איכא דילמא ודאי מוחלט הוא חדא לספק ספרו וחדא לספק טומאתו תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתנה ואי ודאי נזיר הוא עולה הראשונה חובה וזו נדבה ואי טמא או מוחלט הוא עולה הראשונה נדבה וזו חובה וזה שאר קרבנו: \n",
+                "<b>וראיתי</b> לכתוב פה קרבנות המצורע וקרבנות נזיר טמא וקרבנות נזיר טהור כדי שיובנו הדברים יפה. והנה בטהרת מצורע צריך להביא מלבד השתי צפרים כבש לאשם וכבשה לחטאת וכבש לעולה ואם דל הוא מביא כבש לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה. ונזיר טמא צריך להביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש לאשם. ונזיר טהור צריך להביא כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים: \n",
+                "<b>והשתא מ\"ש רבינו אם היה עשיר כותב נכסיו לאחרים. </b> מבואר בתוספתא בתגלחת שניה להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק להביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא כיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני (נמצא עני) ומביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר אם מצורע אני הרי זה חטאת ואם לאו הרי זה ספק ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול שאין ימי נזרו עולים לו בתוך ימי צרעתו ואע\"פ שהתוספתא לא כתבה שיכתוב נכסיו לאחר אלא בתגלחת שניה היינו טעמא משום דבתגלחת ראשונה אם נזיר הוא בין טמא בין טהור אין חילוק בין עני לעשיר בקרבנותיו ומשום מצורע שיש בו חילוק בין עני לעשיר אינו צריך להתנות שאין מצורע מביא קרבנות בתגלחת ראשונה. ורבינו לא חשש לזה וכתב בתחלה כללות המעשים שהוא צריך לעשות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מביא חטאת העוף וכו' עד שהוא ג' בהמות.</b> מבואר בגמרא ובתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב שלש חטאות העוף שמביא בשלש התגלחות חטאת ראשונה לספק טומאתו.</b> כלומר ולא לספק צרעתו מפני הטעם שכתב שאין המצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שניה לספק צרעתו.</b> כלומר ולא לספק טומאתו שאם טמא היה כבר יצא י\"ח בחטאת ראשונה ואם מצורע היה תגלחת ראשונה ושניה היו לצרעתו ותגלחת שלישית תהיה לטומאתו \n",
+                "<b>וז\"ש וכן חטאת שלישית לספק טומאתו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שלש עולות בהמה שמביא עמהן על הראשונה הוא מתנה ואומר אם טהור אני זו מחובתי.</b> כמו שנתבאר שנזיר טהור כשמגלח בסוף ימי נזירותו צריך להביא כבש לעולה ואם טמא אני הרי היא נדבה שנזיר טמא אינו צריך להביא עולת בהמה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הוא אומר בשניה ובשלישית.</b> זה הוא מה ששנינו בתוספתא בתגלחת שניה אם טמא אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה ואם טהור אני עולה הראשונה חובה וזו נדבה. כלומר אם טמא הייתי בתחלה וכך פירשו התוס' עולה ראשונה נדבה שאין נזיר טמא מביא עולת בהמה וזו חובה שנמצאת זו תגלחת טהרה שמביא עליה כבש לעולה ואם טהור הייתי עולה ראשונה חובה שנזיר טהור מביא כבש לעולה וזו נדבה שכבר הביא בראשונה קרבן טהרתו וכן בשלישית אומר אם טהור הייתי בתחלה אותה עולה ראשונה מחובתי והשאר נדבה ואם טמא הייתי בתחלה עולה ראשונה נדבה אבל לא יאמר וזו חובה מפני שהעולה המחוייבת לו לקרבן טהרתו כבר הביאה בתגלחת שניה ומפני כך דייק רבינו וכתב ואם טמא אני הרי זה נדבה וכן בשניה ובשלישית כלומר לשון הרי זה נדבה יצדק לאומרו גם בשניה ובשלישית אבל לומר בהן וזו חובה אף כי יצדק בשניה בשלישית לא יצדק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומביא קרבן בתגלחת רביעית ומתנה ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונה נדבה.</b> כמו שנתבאר. אבל מה \n",
+                "<b>שכתב וזו חובה</b> קשה שאם נזיר טמא היה בתחלה תגלחת שניה היא תגלחת טהרתו וכבר הביא בה כבש לעולה לחובתו. ויש לומר דמשום דאיכא לספוקי דקרבנות תגלחת שניה לצרעתו היו אין אנו יכולים לומר דכבש שהביא אז לעולה יעלה לו בודאי לחובת נזירות טהרה וכן בשלישית כיון דאיכא לספוקי שמא מוחלט היה בתחלה ושתי קרבנות שבשתי תגלחות ראשונות לא עלו לנזירותו כי אם לצרעתו ושלישית עלתה לו לקרבן טומאה הוה ליה רביעית לקרבן טהרה חובה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע.</b> ק\"ל דכיון שאין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה כמו שקדם היאך אפשר לומר שראשונה תהא חובת מצורע וכבר השיגו הראב\"ד בזה. \n",
+                "<b>וכן מ\"ש וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה,</b> קשה דלפי מה שכתב שהאחד חובת מצורע למה לא תהיה שניה חובת נזירות ואף אם תאמר דמספקי בנזיר טמא תהיה תגלחת שניה לנזיר טמא והעולה נדבה והשלישית חובת נזיר טהור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם טהור מטומאת מת הייתי ומצורע עולה הראשונה חובה וכן השניה אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות.</b> גם על זה יקשה דאיפכא מיבעי ליה אחת לחובת נזירות ואחת לחובת מצורע דראשונה א\"א להיות לחובת מצורע שהמצורע אינו מביא קרבנותיו עד אחר תגלחת שניה. וי\"ל דאה\"נ וכי נקט ברישא לחובת מצורע לאו דוקא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה חובת צרעת,</b> קשה כיון שאין מצורע מביא קרבנותיו עד אחר תגלחת שניה היאך אפשר לומר דעולה ראשונה עולת חובת מצורע וכן יקשה על מ\"ש ושניה ושלישית נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה וע\"פ הקדמתו שעולה ראשונה חובת צרעת ותגלחת שניה לנזיר טמא והעולה נדבה למה לא תהיה תגלחת שלישית תגלחת נזיר והעולה חובה: \n",
+                "<b>ואפשר</b> לומר שלא הקפיד רבינו לומר שאין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה אלא על חטאת העוף אבל עולת בהמה אף אם יביאנה מוקדמת לתגלחת שניה אין בכך כלום. וע\"פ זה נפרש דברי רבינו בשלש עולות בהמה על הראשונה הוא מתנה ואומר וכו' עד וזה חובה כמו שפירשתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה,</b> קשה למה לא נאמר שהשניה חובת נזירות טהרה ואם תאמר משום דאיכא לספוקי דילמא טמא מת הוא ונזיר טמא אינו מביא עולת בהמה תינח בשניה אבל השלישית טמא שהיא חובת נזיר טהור וכן יקשה על מה שכתב ואם טמא הייתי ומצורע וכו' ושניה ושלישית נדבה וכמו שהקשיתי לעיל וצ\"ע: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם מוחלט הייתי עולה ראשונה חובת מצורע א\"א זה א\"א שאין למצורע עולה וכו' עד הראשונה חובה וכולן נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל האשם והעולה אינם מעכבים.</b> מבואר בדברי התוספות שכתבתי שפירשו על התוספתא שחטאתו מעכבתו מלמנות נזירות טהרה אבל אשמו אינו מעכבו. והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אינו כן שהאשם לדברי הכל וכו'. ובאמת כי מה שאמרו בגמ' ר\"ש היא דאמר מייתי ומתנה הוא תמוה אצלי שמאחר שבברייתא אינו מוזכר שיביא אשם היאך אפשר לומר דאשם מעכבו מאי משני ר\"ש היא דאמר מייתי ומתנה דהא תינח לר\"ש אלא לרבנן מאי איכא למימר שהרי אין לזה תקנה. ולכן נ\"ל שרבינו מפרש דכי מקשי והא בעי אשם לא משום דמעכב מקשה הכי דהא ודאי אינו מעכב וכמו שכתבו התוספות אלא לבעל הברייתא מקשה דהל\"ל כל קרבנות דמצי מייתי אע\"פ שאינם מעכבים וא\"ה ה\"ל למיתני דלייתי נמי אשם ושני ליה דהא מני דאמר דמייתי אשם ר\"ש היא וכיון דרבנן פליגי עליה לא בעא למיסתם ברייתא כיחידאה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהעולה אינה מעכבת היינו עולת העוף שמביא מצורע עני ונזיר טמא.</b> ותמיה לי אע\"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה: \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצאת אומר אם הוא מצורע ודאי ולא נטמא במת הרי טהר בצפורין.</b> מבואר בברייתא ובתוספתא שכתבתי שמביא צפרי מצורע ושאר דבריו מבוארים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד״א שהוא מגלח ד' תגלחות כשהיה קטן או אשה וכו'.</b> בריש פרק שני נזירים (נזיר דף נ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שנצטרע בודאי ונטמא בספק וכו'.</b> בברייתא בגמרא ס״פ שני נזירים (נזיר דף נ״ט ס') בתוספתא טמא בספק ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ימים וכו' עד לאחר מ״ד יום. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אם הזה בשלישי ובשביעי.</b> נ\"ל שטעות סופרים וצריך להגיה ומזה בשלישי ובשביעי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך וכו' הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא.</b> משנה בריש נדרים (דף ט'). \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח וכו'.</b> בפירקא קמא דנדרים (דף ט':) במעשה דנזיר שבא לפני שמעון הצדיק: \n",
+                "<b>סליקו הלכות נזירות בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d8e0608af2c9fe5e61ac7664a0e5c3aab7f57ff4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,713 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Nazariteship",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Nazariteship",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור וכו' עד שנאמר וגלח הנזיר פתח אהל מועד.</b> דברים פשוטים שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר וכו'.</b> בריש נדרים (דף ג'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אומרים בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו וכו' כיצד הרי שהיה נזיר עובר לפניו וכו'.</b> משנה בריש נזיר האומר אהא הרי זה נזיר ובגמרא דילמא אהא בתענית קאמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו וכו' ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר דקאמר בלבו א\"ה מאי למימרא מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוים קמ\"ל. ופירש המפרש דילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר והכי משמע אהא אני במקומו להקריב קרבנותיו הב\"ע כגון שאמר שבלבו היה לקבל עליו נזירות וכו'. בעינן שיהא פיו ולבו שוים דבעינן שיהא מוציא בשפתיו מה שהרהר בלבו קמ\"ל דלא בעינן ובלבד שיהא נזיר עובר לפניו הא אם אין נזיר עובר לפניו אע\"ג דאמר בלבו כיון דלא הוציא בשפתיו לא הוי מוכחא מילתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אחז בשערו ואמר אהיה נזיר וכו'.</b> שם במשנה אהא נאה וכו' הריני כזה הריני מסלסל הריני מכלכל הרי עלי לשלח פרע ה\"ז נזיר הרי עלי צפרים ר\"מ אומר נזיר וחכ\"א אינו נזיר ובגמ' אהא נאה ודילמא אנאה לפניו במצות וכו' אמר שמואל שתפוס בשערו ואמר אנאה. הריני כזה נהי נמי דתפוס בשערו הריני נזיר x לא אמר אמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו. הריני מסלסל ממאי דהדין סלסול שערא (הוא) כדאמרה ליה ההיא אמתא דבי רבי לההוא גברא עד מתי אתה מסלסל בשערך אימא תורה דכתיב סלסלה ותרוממך אמר שמואל ה\"נ שתפוס בשערו, הריני מכלכל ממאי דהדין כלכול שערא (הוא) כדתנן סיד ר\"י אומר כדי לסוד כלכול ואמר רב בת צדעא אימר מיזן עניי דכתיב ויכלכל יוסף אמר שמואל ה\"נ שתפוס בשערו. הרי עלי לשלח פרע ממאי דהדין שילוח ריבויא הוא דכתיב שלחיך פרדס רמונים וכו' ומתרגם רב יוסף כד משקין ליה מיא לפירא ורבי. הרי עלי צפרים (ר\"מ אומר נזיר) מ\"ט דר\"מ אר\"ל וכו' ר' יוחנן אמר וכו' דחיישינן שמא צפרי נזיר טמא קיבל עליו וכו' ודילמא הרי עלי צפרי מצורע קאמר כגון שהיה נזיר עובר לפניו. ופירש המפרש אהיה נאה דמשמע הכי קאמר שיהא שערו מגודל ונאה. הריני מסלסל משמע דלעביד מידי דלהוי מהפך בשערו בגידול דהיינו בנזירות. הרי עלי לשלח פרע דמשמע הרי עלי לגדל פרע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל כינויי נזירות כנזירות וכו'.</b> שם במשנה ומבואר בדברי רבינו כאן ובפ\"ב משבועות שלא נאמרו כינויים אלא כשאנשי אותו המקום קורין כן לשבועה או לנזירות הא לאו הכי לאו כלום הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד וכו'.</b> משנה (דף ג':) הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ובגמרא מ\"ט אמר קרא מיין ושכר יזיר כלומר דמשמע דאפילו לא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל האומר הריני נזיר מן הגרוגרות וכו'.</b> משנה רפ\"ב (דף ט') הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב\"ש אומרים נזיר וב\"ה אומרים אינו נזיר ובגמ' (שם ע\"ב) מתניתין דלא כי האי תנא דתניא ר' נתן אומר ב\"ש אומרים נדור ונזיר וב\"ה אומרים נדור ואין נזיר ומאחר דסתם מתני' דלא כר' נתן הו\"ל לרבינו לפסוק כסתם מתני' וכב\"ה דאינו לא נדור ולא נזיר וכבר השיגו הראב\"ד וכתב זה אינו מחוור דסתם מתניתין דלא כר' נתן דקאמר לב\"ה נדור ואינו נזיר עכ\"ל. וצ\"ל שרבינו היה גורס מתניתין כר' נתן ויש טעם לגירסא זו דהא במתני' ליכא גילויא דלא ליהוי נדור אדרבה איכא למידק דהוי נדור דאל\"כ הל\"ל וב\"ה אומרים לא אמר כלום ומדקתני וב\"ה אומרים אינו נזיר משמע נזיר הוא דלא הוי הא נדור הוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזגו לו כוס של יין וכו'.</b> משנה שם (דף י\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה מר נפש או כועס וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן שכור שנתנו לו כוס וכו'.</b> משנה וגמ' בפ\"ב: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם הגיע לשכרותו של לוט וכו'.</b> בפ' הדר עירובין (דף ס\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין וכו'.</b> משנה וגמ' בפ\"ב (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין וכו'.</b> גם זה שם משנה וכתנא קמא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אומר אני שאם בא לפני חכם וכו'. וי\"ל דכיון דמתני' סתמא מיתניא משמע דבכל גוונא אסור אפילו אם בא לפני חכם דאם לא כן הו\"ל לפרושי וכבר נתן רבינו טוב טעם ודעת למה לא יהא בזה פתח לנדרו משום דכיון שאף לפי דעתו אסר עצמו באחד הוה ליה כאומר הריני נזיר מן החרצנים לבד שאסור בכולן ואפילו יאמר אילו הייתי יודע שהייתי אסור בכולן לא הייתי נודר עם כל זה אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר יודע הייתי שהנזיר אסור בכל אלו וכו'.</b> גם זה משנה שם וכת\"ק ואמרינן בגמ' (שם ע\"ב) בנדרי אונסין קא מיפלגי (ובפלוגתא דשמואל ורב אסי) דתנן ארבעה נדרים התירו חכמים ואמר שמואל שאין צריכים שאלה לחכם ופירש המפרש נדרי אונסין הואיל ואין יכול לחיות בלא יין או שאין קוברים באותו מקום אלא זה. ויש לתמוה על רבינו למה כתב שזה מכלל נדרי שגגות ובגמ' אמרו שהוא מכלל נדרי אונסין וכבר השיגו הראב\"ד. וי\"ל שרבינו אינו מפרש כן מפני שקשה על פירוש זה כמו שהקשו התוספות ונדחק ר\"ת בתירוצו ולפיכך מפרש רבינו בל\"א שפירש המפרש דלהכי קרי להו אונסין שלבו אנסו שהיה סבור שיתירו לו חכמים דבכה\"ג קרי ליה אונס כדאמרי' בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו) דרב כהנא ורב אסי מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב וכי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מינייהו א\"ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי א\"ל רב (את) לבך אנסך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי ידי נזירה וכו'.</b> ברייתא ריש פרק ד' דנזיר (דף כ\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה בפרק שני (דף י\"ב:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנודר בנזיר בשוגג או באונס וכו'.</b> מבואר בגמרא בפרק שני (דף י\"א:): \n",
+                "<b>מי שנדר בנזיר וניחם על נדרו וכו'.</b> שם (דף כ\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר בנזיר והלך להביא קרבנותיו וכו'.</b> משנה פ' ב״ש (נזיר דף ל״ב) דהקדש טעות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתפיס בנזירות וכו' היה נזיר עובר לפניו וכו'.</b> סיפא פירושא דרישא היא והוא משנה בריש נזיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר חבירו בנזיר ואמר הוא פי כפיו מיין וכו'.</b> משנה פ\"ד דנזיר (דף כ':) מי שאמר הריני נזיר ושמע (חבירו ואמר) פי כפיו ושערי כשערו ה\"ז נזיר ומוקי לה בגמ' (דף כ\"ב:) דוקא דאמר פי כפיו מיין ושערי כשערו מליגזז: \n",
+                "<b>וכן אם שמע אחר ואמר ואני וכו'.</b> גם זה שם משנה וגמרא (דף כ':): \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו הם מאה הרי כולם נזירים.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו'.</b> בפ\"ב (דף י\"ג) בעא מיניה בן רחומי מאביי הריני נזיר לכשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ועלי מהו אדיבוריה משמע או אגופיה משמע את\"ל אגופיה משמע אמר הריני נזיר לכשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר או דילמא ה\"ק רחימנא לך כוותי את\"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא אמר הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו מי אמרינן שלא בפניו אנפשיה קאמר או דילמא ה\"ק ליה רחימנא ליה כוותך תיבעי. כך היא הגרסא בספרים שלנו ורבינו נראה שלא היה גורס כן אלא הכי גריס בבבא דרישא ואמר ואני במקום ואמר ועלי. ובבבא שניה במקום לכשיהיה לי בן גורס לכשיהיה לך בן וכך היא גירסת הראב\"ד אלא שמפרש בענין אחר ככתוב בהשגותיו וז\"ל. הרי חבירו נזיר מיד א\"א תמה אני מאין הוציא זה וכו'. ורבינו נראה שמפרש הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני, אדיבוריה כלומר על מה שאמר כשיהיה לי בן ואינו נזיר עד שיהיה לו בן או אגופיה משמע כלומר לא קאי אכל דיבוריה אלא אגוף ועיקר דיבורו דהיינו לאמירתו הריני נזיר בלבד וא\"כ הרי הוא נזיר מיד את\"ל אגופיה משמע והרי הוא נזיר מיד אמר הריני נזיר כשיהיה לך בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו אנפשיה קאמר כלומר שהוא מתפיס עצמו בנזירות כשיהיה בן לחבירו או דלמא אינו מתפיס עצמו בנזירות כלל אלא ה\"ק גם אני אוהבו ושמח בטובתו כמותך ואין כוונתי על נזירות כלל את\"ל כל באנפיה כסיפא ליה מילתא כלומר ואין כוונתו לומר אלא שהוא אוהב אותו אמר הריני נזיר לכשיהיה לפלוני בן ושמע חבירו ואמר ואני מהו וסלקא בתיקו ופסק רבינו בבעיי קמאי כמו האת\"ל וכבר נודע שזו היא שיטתו ושיטת הגאונים ובזו פסק להקל משום דתנן בפ\"ד דטהרות (משנה י\"ב) ספק נזירות מותר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שהיו מהלכים בדרך וכו'.</b> משנה בפ' ב״ש (נזיר דף ל״ב:) היו מהלכים בדרך ואחד בא כנגדן אמר אחד מהן הריני נזיר שזה (איש) פלוני ואחד אמר הריני נזיר שאין זה (איש) פלוני וכו' ב״ש אומרים כולם נזירים וב״ה אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו ובגמרא מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו: \n",
+                "<b>ומ\"ש לא הגיע אליהם וכו'.</b> שם במשנה הרתיע לאחוריו אינו נזיר ר\"ש אומר יאמר אם היה כדברי הריני נזיר חובה ואם לאו הריני נזיר נדבה ופסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן האומר הריני נזיר אם יהיה בכרי זה מאה כור וכו'.</b> שם (דף ל\"ד) בסוף הפרק פלוגתא דר\"י ור\"ש בברייתא ופסק כר\"י דהלכה כותיה לגבי ר\"ש ועוד דסתם מתני' כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו מהלכים בדרך וראו את הכוי מרחוק וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וה\"ה אם ראו אנדרוגינוס וכו'.</b> בתוספתא פ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שהכוי דמו טעון כיסוי כחיה וכו'.</b> משנה פ\"ב דבכורים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהאנדרוגינוס מטמא בלובן כאנשים וכו'.</b> בתוספתא דבכורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם ראו אנשים באים כנגדם מהם פקחים ומהם סומים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר וכו': כתב</b> הראב\"ד דבר זה אינו מחוור למ\"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתי חטאת שהיא חולין לעזרה ואפשר דהלכתא כמ\"ד דאורייתא דרב כהנא וכו' ור' יוחנן ור\"ל ס\"ל דאורייתא פ' יוצא דופן עכ\"ל. ותמהני למה כתב כן בדרך אפשר דמילתא דפשיטא היא דלית הלכתא כרב כהנא לגבי ר\"י ור\"ל: \n",
+                "<b>והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר וכו'.</b> משנה סוף פרק ד' דנזיר (דף כ\"ח:) האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ובגמרא מאי טעמא רבי יוחנן אמר הלכה היא בנזיר. ומשמע בגמרא דדוקא בנזיר אבל לא בשאר נדרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ומ\"ש רבינו וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה וכו'.</b> מבואר שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש לא רצה הבן ומיחה בדבר זה או שמיחו קרוביו או שגילח שערו או שגלחוהו קרוביו וכו'.</b> שם במשנה. וממה שכתב \n",
+                "<b>רבינו ושתק הבן</b> אפשר לומר שדעתו כדעת התוס' שכתבו דוקא שמיחו מיד כששמע ואם לא מיחו אז ושוב לימים מיחו אין בכך כלום אחרי שהתחיל הנזירות אלא שבסוף דבריו היה לו לגלות יותר: \n",
+                "<b>ועד מתי יש לו להדירו וכו'.</b> שם (דף כ\"ט:) עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת הנדרים ופסק כרבי מחבירו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> העכו\"ם אין להם נזירות וכו' נשים ועבדים יש להם נזירות.</b> משנה רפ\"ט (דף ס\"א): \n",
+                "<b>והאב או הבעל מפר נזירות האשה וכו'.</b> שם במשנה חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו (דף ס\"ב:) חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו בגמרא ת\"ר למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכים מ\"ש גבי נזיר דאמר רחמנא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו א\"ה גבי נדרים נמי ואסיקנא אלא אמר אביי למה רבו צריך לכפותו לנזירות ואין צריך לכפותו לנדרים ואינו צריך לכפותו לשבועות מ\"ט דאמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. ופי' המפרש אלא אמר רבא הכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות שאם נדר בנזיר ואין רבו כופהו ה\"ז אסור ביין כל זמן שאינו כופהו לפי שאמרה תורה ואמרת אליהם לרבות את העבדים אבל לענין נדרים וערכים אינו צריך להפר וערך אין לו שאין גופו קנוי לו וכן בנדרים נמי אפי' בלא כפיה מותר לשתות ביין ולאכול מכל אוכלים וכו'. יצא הנשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו ה\"נ כיון דקא מכחיש כי לא אכיל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך וכו'.</b> משנה שם (דף ס\"ב:) הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו. ופירוש רבינו בה מבואר וכ\"כ בפירוש המשנה כלומר דדמי להא דאמרינן בפ' השולח עבד שהניח לו רבו תפילין יצא בן חורין וז\"ל אם אמר אדם לעבדו מופר לך כבר ביטל ממנו זכותו וחזר בן חורין לכך משלים נזירותו עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב כל זו הפיסקא אינה כלום וכו'. ואין בדבריו הכרח להטעות גירסת רבינו ופירושו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שנדר בנזירות וברח וכו'.</b> שם במשנה עבר מכנגד פניו ר\"מ אומר לא ישתה ור' יוסי אומר ישתה ובגמרא מ\"ד ישתה סבר סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה לישתי חמרא כי היכי דלא ליכחוש ומ\"ד לא ישתה סבר ליהוי ליה צערא כי היכי דליהדר גביה. ויש לתמוה על רבינו שפסק כרבי מאיר במקום רבי יוסי וכבר השיגו הראב\"ד: \n",
+                "<b>וכתב</b> א\"א דלא כהלכתא וכו'. ונראה שרבינו היה גורס בהפך ר\"מ אומר ישתה ור' יוסי אומר לא ישתה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שהלך מרבו,</b> טעמו מפני שהוא בכלל עבר מכנגד פניו: \n",
+                "<b>נזר והשלים נזירותו וגילח וכו' עד משעה שנטמא.</b> תוספתא בסוף נזיר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אין לזה שורש אלא כשכפאו רבו וכו'. טעמו לומר דהא דקתני נדר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו קשה אם מונה ימי נזירות קודם שיצא לחירות כי לא גילח מאי הוי ולמה לא יצא ידי נדרו ולכך העמידה כשכפאו רבו עד שלא גילח וזהו שכתב אין לזה שורש אלא כשכפאו רבו כלומר אין לדין זה מקום אלא כשכפאו רבו, אך מה שסיים וכתב לומר שמביא קרבנותיו ומגלח נראה שאין לו ענין עם מה שכתב קודם ואפשר דאו או קתני וה\"ק אין לזה שורש אלא באחד משני פנים או כשכפאו רבו או בשלא כפאו רבו ומאי לא יצא לאו למימרא שלא עלו לו הימים שנזהר בנזירותו אלא היינו לומר שלא יצא עד שיביא קרבנותיו ויגלח. ומ\"ש ובנטמא ויצא לחירות מפרש בירושלמי וכו' בפ' הנזכר נטמא ואח\"כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה מהו כשכפפו רבו או כשלא כפפו רבו וכו' אמר ר' יוסי בשכפפו רבו אנן קיימין. ומ\"ש והכי איתא בירושלמי. שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כ-כא)</small> נזירות נוהגת בפני הבית וכו'.</b> בספ\"ג דנזיר (דף י\"ט:) תנן מי שנזר נזירות הרבה והשלים נזירותו ואח\"כ בא לארץ ב\"ש אומרים נזיר שלשים יום וב\"ה אומרים נזיר בתחלה. וכתב שם רבינו הנזירות א\"א בח\"ל מפני הטומאה ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בין בארץ בין בח\"ל ר\"ל שכל מי שחייב עצמו נזירות בח\"ל נתחייב בזה על צד הקנס לפיכך יעלה לא\"י ויתחייב שם בנזירות עכ\"ל. ואיני יודע מי הכריחו לומר שהוא על צד הקנס דמשמע שמן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בח\"ל שאע\"פ שיהיה טמא למה לא ינהוג מן הדין ביין ובתגלחת ולא גרע ממי שנזר והוא בין הקברות ועוד שמי שהוא בח\"ל אינו טמא מן התורה שהרי טומאת ארץ העמים אינה אלא מדרבנן וא\"כ אסור לו ליטמא בטומאה דאורייתא ואפי' בטומאה דרבנן נמי אסור. וגם רבינו כך היא דעתו שהרי כתב וכל זמן שהוא בח\"ל אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואם עבר ושתה או גילח או נגע במת לוקה ומאחר שכן מן הדין הוא חייב לנהוג נזירות בח\"ל ולא משום קנס כמ\"ש בפירוש המשנה ופה בחיבור תיקן וכתב שהקנס הוא שמחייבים אותו לעלות לארץ. וג\"ז לא ידעתי מנין לו אדרבה שנינו במשנה שהילני המלכה נדרה נזירות שבע שנים והשלימה נזירותה ואח\"כ עלתה לארץ ואם כדברי רבינו למה לא חייבוה שתעלה לארץ: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א למה כופין אותו לעלות ולמנות וכו'. ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בא\"י שאע\"פ שאנו טמאי מתים אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה. ולענין מה שקשה על רבינו למה מחייבין אותו לעלות לא\"י י\"ל שהטעם מפני שכל שהוא בח\"ל בכל יום מיטמא בארץ העמים ומה שלא חייבו להילני המלכה לעלות אפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה עד שעלתה לארץ או אפשר שהיתה צריכה לעמוד אותם שנים בח\"ל מפני תיקון המלכות אי נמי אפשר שלא עלתה לארץ אלא מפני שחייבוה לעלות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סתם נזירות ל' יום וכו' ואפי' אמר הריני נזיר נזירות גדולה וכו'.</b> משנה בפ\"ק (דף ז') סתם נזירות שלשים יום אמר הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה אפי' מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום. ופירש המפרש אמר הריני נזיר אחת קטנה לא תהא פחותה מל' יום ואפילו אמר הריני נזיר יום אחד ה\"ז נזיר שלשים יום לפי שאין נזירות הפחותה משלשים יום או שאמר הריני נזיר אחת גדולה אפי' אמר שתהא גדולה מכאן ועד סוף העולם אינו נזיר אלא שלשים יום כדקאמר בגמ' דאי אמר הכי משמע דאמר אריכא עלי הדא נזירות דשלשים כמכאן עד סוף העולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירש זמן פחות משלשים יום כגון שאמר הריני נזיר יום אחד וכו'.</b> משנה שם (דף ס') סתם נזירות שלשים יום ומשמע דבין שאמר סתם הריני נזיר בין שאמר הריני נזיר יום אחד או עשרה ימים או עשרים יום נזיר שלשים יום לפי שאין נזירות פחות מל' יום ובגמרא מנא ה\"מ אמר רב מתנה אמר קרא קדוש יהיה יהיה בגימטריא תלתין הוו. וכתב רבינו בפירוש המשנה סמכו זה העיקר ר\"ל סתם נזירות שלשים יום למה שנאמר קדוש יהיה ומנין יהיה ל' לפיכך לא יהיה נזירות פחות משלשים יום וזה ענין מקובל ואמנם סמך לזה על דרך סימן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירש זמן יותר משלשים יום וכו' ה\"ז נזיר כזמן שפירש וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך גבי הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת וכן נלמד ממה ששנינו בספ\"ב הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונזיר מאה יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר שעה אחת וכו'.</b> נלמד ממה שנתבאר שאין נזירות פחות מל' יום. \n",
+                "<b>ומ\"ש הריני נזיר ל' יום ושעה אחת וכו'.</b> משנה בפ\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר מכאן עד מקום פלוני וכו'.</b> משנה בפ\"ק (דף ז') אמר הריני נזיר אחת גדולה הריני נזיר אחת קטנה אפי' מכאן ועד סוף העולם נזיר שלשים יום ובגמרא אמאי והא מכאן ועד סוף העולם קאמר ה\"ק אריכא לי הדא מילתא כמכאן ועד סוף העולם תנן הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני אומדים כמה ימים מכאן ועד מקום פלוני פחות משלשים יום נזיר שלשים יום ואם לאו נזיר כמנין הימים ואימא הכא נמי אריכא לי הא מילתא כמכאן ועד מקום פלוני אמר רבא שהחזיק בדרך ופי' המפרש אמר רבא התם ליכא למימר הכי דכשהחזיק בדרך כבר עסקינן דהואיל והחזיק בדרך וקאמר עד מקום פלוני מוכחא מילתא דאדעתא דליהוי נזיר כל זמן שיהא בדרך קאמר ועוד כיון שהחזיק בדרך ליכא למימר דאריכא ליה מילתא מכאן ועד מקום פלוני דהא חזינן (דלא אריכא ליה דרך) שהחזיק בדרך כבר: \n",
+                "<b>ודע</b> דבתר הכי פריך וליהוי כל פרסה ופרסה אמר ר\"פ באתרא דלא מנו פרסי וליהוי כל אוונא ואוונא וכו' כל מילתא דאית בה קיצותא לא קתני. ולכאורה נראה שה\"ל לרבינו לאוקומי באתרא דלא מנו פרסי אבל באתרא דמנו נזיר כמנין הפרסאות. וי\"ל דבשינויא דמילתא דלית בה קיצותא לא קתני מיתרצה נמי קושיא דלהוי כל פרסה ופרסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאמר הריני נזיר שתי נזירות וכו'.</b> משנה בריש פרק ג' (דף י\"ז) מי שנזר שתי נזירות מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד ואת השניה יום ששים ואחד. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו אמר הריני נזיר מאה אלף נזירות וכו'.</b> בפירקא קמא (דף ז') ובסוף הפרק ברייתא (דף ח':) הריני נזיר כל ימי חיי הריני נזיר עולם הרי זה נזיר עולם אפילו מאה שנה אפילו אלף שנים אין זה נזיר עולם אלא נזיר לעולם. ופירש המפרש (בדף ז') אין זה נזיר עולם שיהא מגלח לסוף שלשים אלא נזיר לעולם דכחדא נזירות אריכתא דמי ואינו מותר בתגלחת כל ימיו עכ\"ל. ומשמע בהדיא מרישא ומסיפא שאם אמר הריני נזיר מאה נזירות או אלף שהוא מונה נזירות אחר נזירות עד שימות וסתם נזירות שלשים יום ולפיכך מגלח בסוף כל שלשים יום: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א קיצר בכאן שאם אמר וכו'. ואני אומר שאין כאן קיצור שהרי לקמן בפרק זה כתב החילוק שיש בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר כמין ימות השנה וכו'.</b> משנה בספ\"ק (דף ח'): \n",
+                "<b>ומה שכתב אם פירש שנות החמה וכו' ואם פירש שנת הלבנה וכו'.</b> שם בברייתא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם סתם מונה שנ\"ד וכו'.</b> יש לתמוה על זה דהא בירושלמי סוף פירקא קמא דנזיר אמרינן מה אנן קיימין אם כמנין ימות החמה שס\"ה נזירות (כמנין ימות החמה) אם כמנין ימות הלבנה שנ\"ד וכו' אם כמנין ימות השנה צריכא וכיון דבירושלמי אמרו צריכא היאך כתבה רבינו בפשיטות לקולא ואפשר שטעמו משום דתנן בפ\"ב דטהרות ספק נזירות מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר אחת ומחצה וכו' אמר הריני נזיר ויום אחד וכו'.</b> משנה שם (דף ז'): \n",
+                "<b>אמר הריני נזיר ואחד וכו' עד הרי זה נזיר ד' נזירות.</b> ברייתא בספ\"ק (דף ח':): \n",
+                "<b>הריני נזיר שלשים ויום אחד וכו'.</b> משנה שם (דף ז':) הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת נזיר ל\"א יום שאין נזירות שעות ובגמ' אמר רב לא שנו אלא דאמר ל\"א יום אבל אמר שלשים (יום) ויום אחד נזיר שתים סבר לה כרבי עקיבא דדריש לישנא יתירא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו שתי כיתי עדים מעידים אותו וכו'.</b> משנה בספ\"ג (דף כ') וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנזר שתי נזירות וכו' עלתה לו ראשונה בשניה.</b> תוספתא בנזיר פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שנדר שתיהן כאחת בין שנדר זו אחר זו,</b> כן משמע בירושלמי דנזיר פ\"ג. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו הביא כפרתו וכו'.</b> כן משמע בירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאמר הריני נזיר כל ימי חיי וכו'.</b> ברייתא בספ\"ק (דף ח') כתבתיה בפרק זה אלא שנראה שלא היה רבינו גורס בה חילוק בין עולם ללעולם אלא חילוק בין נוזר לעולם לנוזר לזמן קצוב: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד על דברי רבינו זו הגירסא כך מצאתי וכו'. וכבר כתבתי שנ\"ל שגירסת רבינו בגמ' היתה כמו בירושלמי ובתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין נזיר עולם וכו'.</b> במשנה פ\"ק (דף ד') שנינו מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער ומביא ג' בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה. ופירש רבינו דהכביד שערו היינו מי\"ב חדש לי\"ב חדש דומיא דאבשלום דאיפליגו ביה תנאי בפ\"ק (דף ד' ה') ופסק כתנא קמא דאמר מי\"ב חדש לי\"ב חדש דכתב ויהי מקץ ימים לימים ויליף ימים לימים מבתי ערי חומה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואבשלום נזיר עולם היה.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה הלכה מפי הקבלה.</b> אע\"ג דמייתי לה מקרא דויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח וכו' סובר רבינו שאינו מוכרח דהא אפשר לפרש בגוונא אחרינא אלא שקבלה היתה בידם ואסמכוה אקרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמשון לא היה נזיר גמור וכו'.</b> משנה שם נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה ובגמרא (דף ד':) מני מתני' לא ר' יהודה ולא ר\"ש דתניא ר' יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא ר\"ש אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו מני (לא ר' יהודה ולא ר\"ש) אי ר' יהודה הא אמר אפי' לכתחלה ומתני' קתני אם נטמא אי ר\"ש הא אמר לא חיילא עליה נזירות כלל לעולם ר' יהודה היא ואיידי דקתני גבי נזיר עולם אם נטמא תנא נמי גבי נזיר שמשון אם נטמא וכו' ושמשון לאו נדור הוה והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ומנא לן דאיטמי למתים וכו' גמרא גמירי לה. וידוע דהלכה כר' יהודה לגבי ר\"ש ועוד דסתם מתני' כוותיה. והר\"י בן לב כתב בתשובה שקשה לו על פסק זה דרבינו דבנדון דידן פליגי ר' יהודה ור' יעקב בפ\"ק עם ר\"ש ור' יוסי דס\"ל לר\"ש ור' יוסי דבעינן שידור בדבר הנדור ומש\"ה אמר ר\"ש דלא חייל נזירות שמשון כלל דשמשון לאו נדור הוא אלא מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן ור' יוסי נמי ס\"ל דבעינן דבר הנדור ומש\"ה מתיר כמי שאמר הרי עלי כבכור וה\"ל ר\"ש ור' יוסי תרי ור' יעקב ור' יהודה תרי וכיון דר' יוסי לגבי כל חד מהני הלכתא כוותיה שמעינן דהלכתא כר' יוסי ור\"ש, וכיוצא בזה פסק הרי\"ף בהלכות טומאה בפלוגתא דאחותו ארוסה. ויותר קשה לפי המסקנא דקאמר דכ\"ע בעינן דבר הנידר דא\"כ ר' יוסי ור\"ש ור' יעקב כולהו ס\"ל דבעינן דבר הנידר ולא חייל כלל נזירות שמשון ואי משום הא לחוד לא הוה קשה שנוכל לומר שפסק כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה הריני כשמשון כבן מנוח וכו' הרי זה נזיר שמשון ואי קשיא הא קשיא דאיך פסק הרמב\"ם תרתי דסתרן אהדדי פסק דבעינן דבר הנידר ופסק כר' יהודה דחייל נזירות שמשון אע\"ג דשמשון לאו נדור הוא. ומה שעלה בדעתי בתירוץ קושיא זו דס\"ל להרמב\"ם במאי דאיתמר בגמ' גבי נזיר נמי הא כתיב לה' ומשני ההוא מיבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום יפה עינים וכו' אמרתי לו כמוך ירבו נזירים בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' היינו לר' יוסי ואי נמי לר\"ש ולר' יעקב אבל לר' יהודה ולסתם מתני' הוי טעמא משום דכתיב להזיר לה' לרבות דבר הנידר כי היכי דמרבינן משום דכתיב כי ידור נדר לה' את הבכור לר' יעקב ולר' יוסי חטאת ואשם ובהכי לא סתרן מתני' אהדדי דהא תנן במתני' טובא דבעינן דבר הנידר וסתם לן רבי דחייל נזירות שמשון אע\"ג דלאו נדור הוא עכ\"ל. x ודבר ברור הוא כמה דוחק הוא לומר דבר שלא נזכר בגמ' אפילו ברמז. ולי נראה לתרץ בע\"א דאמרינן בגמרא ושמשון לאו נדור הוא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ופירש רש\"י והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער וקס\"ד דמנוח קאמר להא מילתא דה\"ל דבר הנדור דאדם מדיר את בנו בנזיר. מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן אבל מפיו לא יצא עכ\"ל. והשתא איכא למימר לעולם לר' יהודה נמי בעינן דבר הנדור ומאי דאמר דחייל נזירות שמשון הוי טעמא משום דס\"ל דהוי דבר הנידר דמאי דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מנוח הוא דקאמר ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו בפרק אלו מותרין (נדרים דף כ') וכתב רבינו פ״ב דנדרים נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו': \n",
+                "<b>ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל עליו.</b> בפ״ב דנזיר (דף י״ג) גבי בעיא דרבא הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום ובפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ״א:) אהא דתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמנה לאוין החורש בשור בחמור וכו' (והוא) כהן ונזיר בבית הטומאה מתקיף (דף כ״ב) ולחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש (ביו״ט) ומשני וכו' מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ולא והרי הקדש בבכור והרי נזיר כנזיר שמשון משמע בהדיא דנזיר שמשון ליתיה בשאלה והטעם פירש״י משום דעל ידי מלאך קיבל נזירות עליו דההוא אין לו שאלה דצווי של מעלה הוא ובפ״ב דנזיר כתב שהטעם משום דשמשון לא הוה נדר. ורבינו נתן טעם מפני שנזירות שמשון לעולם היתה. ויש לדקדק על טעם זה דאטו מי שנזר נזירות עולם ליתיה בשאלה, ויש לדחוק ולומר דהכי קאמר מפני שנזירות שמשון כשהזירו המלאך לא הזירו לזמן כדי שנאמר שמי שנזר נזיר כשמשון לא יהא אסור אלא עד אותו זמן אלא לעולם הזירו וכיון שכן מי שהתפיס עצמו בו הרי הוא כמוהו ואין לו היתר לעולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני כשמשון כבן מנוח וכו'.</b> משנה בפ\"ק (דף ד') הריני כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון ובגמרא למה לי למיתני כל הלין צריכי דאי אמר הריני כשמשון הו\"א שמשון אחרינא קמ\"ל כבן מנוח ואי תנא כבן מנוח הו\"א איכא דמיתקרי הכי קמ\"ל כבעל דלילה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו. וכתב הרא\"ש וז\"ל ה\"ג הריני כשמשון בן מנוח כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו למה לי למיתני כל הלין כלומר למה לו לפרש כל כך צריכי דאי תנא וכו' ולא היה במשמעות לשונו לשון נזירות קמ\"ל כבעל דלילה לכך צריך כל אלה. ולפי הענין נראה שצריך לפרש כל אלה כשמשון בן מנוח כבעל דלילה או כשמשון בן מנוח כמי שעקר וכו' כשמשון בן מנוח כמי שנקרו וכו' עכ\"ל. ובמפרש אחר שכתוב בו שהוא הרא\"ש כתוב כלשון הזה ואמרינן בגמ' דאפי' אמר כשמשון בן מנוח לא אמר כלום דהרבה אנשים נקראים כך עד שיאמר אחד מאלו הג' סימנים מובהקים עמו ובאחד מהם סגי ולא בעי כל שלשתן דבגמרא עביד צריכותא עד כבעל דלילה ותו לא. ונראה דאם אמר מג' סימנים הללו אין צריך להזכיר שמשון כיון דלא עביד צריכות מבעל דלילה ואי אמר כבן מנוח פירוש ואי אמר נמי כבן מנוח עכ\"ל. והתוס' כתבו וז\"ל כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה אבל כשמשון לחודיה או כבן מנוח לחודיה לא סגי עד שיאמר שלשתן כדמוכח בגמרא מכאן ואילך גריס ר\"ת וכמי שעקר דלתות עזה בוי\"ו וכמי שנקרו פלשתים את עיניו דאו או קאמר או שיאמר כמי שעקר או כמי שנקרו וכו' דאי אומר כבעל דלילה לחוד או כמי שעקר לחוד או כמי שנקרו פלשתים את עיניו לחוד דהוי נזיר שמשון דבהא ליכא למיטעי כלל עכ\"ל. וכן פירשו שאר מפרשים. ורבינו שכתב מי שאמר הריני נזיר כשמשון ה\"ז נזיר מן התגלחת וכו' ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר נראה מדבריו שמן הסתם הוי נזיר עד שיאמר לשמשון אחר נתכוונתי וזה הפך מה שאמר בגמ' דאפילו אמר כשמשון בן מנוח אינו כלום כל זמן שלא אמר אחד מהשלשה סימנים. וליישב זה נחלקו גאוני עולם כי יש אומרים שיש הפרש בין האומר הריני נזיר כשמשון לאומר הריני כשמשון שהאומר הריני כשמשון כיון שלא הזכיר מלת נזיר אינו כלום ובזה הוא שאמרו בגמרא דאפי' אמר כשמשון בן מנוח אינו כלום עד שיאמר אחד מהג' סימנים ובזה הוא שכתב רבינו בסיפא אבל כשאמר הריני נזיר כשמשון אע\"פ שלא אמר יותר ה\"ז נזיר מאחר שהזכיר מלת נזיר ובזה הוא שכתב רבינו ברישא דבאומר כשמשון לחודיה ה\"ז נזיר מן התגלחת וכו'. והרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל כתב זה באחד מהדרכים שכתב ליישב דברי רבינו עם סוגיית הגמ'. ומורי הרב ה\"ר יעקב בירב ז\"ל כתב להשיב על דברי בעלי סברא זו והעלה דלא שאני לן בין אומר הריני נזיר כשמשון בלא מלת נזיר לאומר הריני נזיר כשמשון. ולזה הסכים הרב ה\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל אלא שמורי הריב\"ר ז\"ל סובר שדעת רבינו שבין אומר הריני כשמשון בין אומר הריני נזיר כשמשון אינו כלום ואפי' אומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח עד שיאמר אחד מהשלשה סימנים וכדאמרינן בגמרא וכמו שפירשו המפרשים. ומה שכתב רבינו ברישא שאם אמר הריני כשמשון הרי זה נזיר מן התגלחת וכו' אין הכוונה שאמר כשמשון בלבד אלא כשאמר כשמשון בן מנוח בעל דלילה וכו' כמו שכתב בסיפא דהכא לא נחית לפרש אופן דיבורו לשיהיה נזיר אלא לומר שאינו אסור מלהטמא למתים ובסוף כתב שאינו נזיר אע\"פ שאמר כשמשון בן מנוח עד שיאמר כבעל דלילה וכו' וה\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל סובר שאפילו אמר הריני כשמשון לבד הוי נזיר. וכדמשמע מרישא כדברי רבינו ואין בין האומר כשמשון לבד לאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה אלא שבאומר שמשון לבד אם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון נאמן ובאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה אע\"פ שאמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו כן לא מהני ליה והוה נזיר ונתלה לפרש כן במה שרבינו כתב ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר וכו' ארישא שאמר כשמשון לבד ועל פי זה פירש סוגיית הגמ' לדעת רבינו וכתב שכשאמרו בגמרא למה לי למתנא כל הלין כוונתו לומר שפירוש המשנה האומר כשמשון או כבן מנוח או כבעל דלילה ומש\"ה קשיא ליה דאמאי כי רוכלא מני להו דהא ודאי דכל אחד מהם הוא מספיק בעצמו והשיב לו דע שלא הבנת המשנה במה שחשבת שכל כינוי מספיק בעצמו לעולם אינו כן שאין מספיק כינוי אחד אלא כשלא יאמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר שאם יאמר כן לא הוי נזיר אבל כשיאמר כל הכינויים אף אם יאמר לאיש אחר נתכוונתי הוי נזיר ולזה רמז הוה אמינא למה שיוכל לטעון ולומר הנודר. והדבר מבורר כמה דחוק הוא פירוש זה וכבר הרגיש הרב בעצמו בחולשת פירוש זה שכתב ואם לא בדרך זה איני רואה לקיים פסק הרמב\"ם. ועוד שרבינו גבי כבעל דלילה וכו' כתב ואין אומרים שמא נעשו מעשים אלו לאיש אחר משמע דדוקא בשמא אין אומרים אבל אם הנודר אומר בברי לא נתכוונתי אלא לאיש אחר שנעשו לו מעשים אלו אינו נזיר והיינו מתניתין דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל דנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' שהדבר פשוט שכל שומע חרם לא יבין כי אם לחרם ממש ואפילו הכי כי פירש ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים מהני וכן בכל אינך דמתני' ולא גרע בעל דלילה וכו' מכל אינך וזה הפך מה שכתב הרב הנזכר. והרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל כתב בדרך שני כדברי הרב ה\"ר יעקב ן' חביב ז\"ל לחלק בין אומר הריני נזיר כשמשון לאומר כשמשון בן מנוח בעל דלילה שבזה אם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר אינו נזיר ובזה אע\"פ שאמר כן הוי נזיר וכבר כתבתי מה שקשה על פירוש זה מדתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל. ותמהני על הרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל שלא שת לבו לפרש לשון הגמ' למה לי למיתנא כל הלין וכו' בענין יסכים לפירושו: \n",
+                "<b>ועל</b> פירוש מורי הרב ה\"ר יעקב בירב ז\"ל ק\"ל שרבינו פסק בסמוך שהאומר הריני כבן חנה או כבן אלקנה הרי זה נזיר ולמה כשיאמר הריני כבן מנוח לא יהא נזיר דמאי שנא. ועוד שלפי מה שרצה הוא ז\"ל להסכים סברת רבינו עם סברת שאר מפרשים שאפילו יאמר כשמשון בן מנוח אינו כלום עד שיצרף עמהם אחד מהשלשה סימנים ה\"ל לרבינו לכתוב בעל דלילה בלא כ\"ף ומדכתביה בכ\"ף משמע דמילתא באפי נפשה היא ועוד שאף בן מנוח כתוב בקצת נוסחאות רבינו בכ\"ף ובגירסת המשנה ג\"כ כתובה בכ\"ף. לכך נראה לע\"ד שלדעת רבינו האומר הריני כשמשון או הריני כבן מנוח הוי נזיר והגירסא הנכונה בו היא כבן מנוח בכ\"ף והיא גירסת המשנה ובין שיאמר כשמשון ובין שיאמר כבן מנוח בין שיאמר כבעל דלילה הוי נזיר ומה שאמרו בגמ' למה לי למיתנא כל הלין וכו' ה\"פ למה לי למיתנא כל הני חמשה לימא תרי תלת מינייהו ומינייהו ילפינן לשארא ומשני צריכי דאי תנא כשמשון הו\"א איכא שמשון אחרינא כלומר הו\"א הא דקתני מתני' כשמשון לאו למימרא דאמר האי לישנא ממש דאם כן אינו נזיר דאיכא שמשון אחרינא ואין הוכחה בדבר שהוא מתכוין לקבל נזירות אלא היינו לומר שאמר אחד מהדברים המפורסמים שנעשו לשמשון להכי תנא חמשתן ללמדך שאומר כשמשון לבד או כבן מנוח לבד הוי כאומר כבעל דלילה או כמי שעקר דלתות עזה או כמי שנקרו פלשתים את עיניו. כנ\"ל ליישב דעת רבינו. ומורי הרב ה\"ר יעקב בירב ז\"ל אע\"פ שכתב להקל באומר הריני כשמשון לא רצה לסמוך על דבריו לענין מעשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמואל הרמתי נזיר עולם היה וכו'.</b> משנה בסוף מכילתין (דף ס\"ו) נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון מורה ונאמר בשמואל מורה מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר אמר (לו) רבי יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם אמר לו ר' נהוראי והלא כבר נאמר איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר היה עליו מורא של בשר ודם ומשמע דהלכה כרבי נהוראי וכן פסק רבינו שם וכתב תועלת ידיעתנו בשמואל אם הוא נזיר (או לא) למי שאמר הריני כשמואל או שיספר סיפור מסיפוריו כמו שאמרנו בשמשון והלכה כר' נהוראי עכ\"ל. ומדבריו אלה יש הוכחה גדולה למה שכתבתי בסמוך שדעת רבינו שהאומר כשמשון לבד או כבן מנוח לבד הוי נזיר שמשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר מלא הבית וכו'.</b> משנה פירקא קמא (דף ח'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ויש לו לגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש וכו'.</b> הוא ממה שנתבאר בפרק זה (דף ד') גבי נזיר עולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר כשער ראשי וכו'.</b> משנה שם (דף ח') הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום אי זהו שמגלח אחת לשלשים האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים ופירש המפרש הרי זה נזיר עולם לפי ששערות ראשו מרובים משני חייו ויהא מגלח כל ימיו אחת בסוף שלשים ויביא קרבן רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים (יום) והאי דקאמר כשער ראשי חדא נזירות אריכא קיבל עליו כשיעור שער ואינו יכול להשלימה ואינו מגלח לעולם אלא אי זהו שמגלח אחת לשלשים יום זה שאמר הרי עלי נזירות כשער ראשי דהואיל ואמר הרי עלי נזירות משמע דקא מפליג בין נזירות לנזירות ויהיה מגלח בסוף כל שלשים (יום) ומביא קרבן עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומה שאמר ובכל תגלחת אינו שותה יין וכו' עד הרי זה לוקה</b> פשוט הוא שהרי אין שום דבר שיבדיל בין נזירות לנזירות לשיהיה מותר ביין או להטמא למתים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר אם אוכל ככר זו וכו'.</b> משנה בפ\"ב דנדרים (דף י\"ז): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> האומר הריני נזיר וכו' עד נזירות שניה.</b> משנה בפירקא קמא דנדרים (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש והאומר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן וכו'.</b> משנה ספ\"ב דנזיר (דף י\"ג:): \n",
+                "<b>ומ\"ש והרי שתיהן כנזירות אחת לפיכך אם נטמא בתוך נזירות של בנו וכו'.</b> שם (דף י\"ד) נטמא בימי בנו ר\"י אמר סותר ר\"ל אמר אינו סותר ר\"י אמר סותר חדא נזירות אריכתא היא. ופירש המפרש ר\"י אמר סותר אף אותם ימים שמנה כבר על שלו דכיון דאילו מנה את שלו אינו מגלח בינתים כנזירות אריכתא דמי וסותר את הכל: \n",
+                "<b>ומ\"ש נטמא אחר נזירות בנו וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א אינו מחוור דלא פליגי ר\"י ור\"ל וכו'. וי\"ל דרבינו סובר איפכא דע\"כ ל\"פ אלא בימי בנו אבל אם נטמא אחר נזירות בנו מאחר שגילח על נזירות בנו מודה דלאו חדא נזירות אריכתא היא כיון שהיה הפסק תגלחת בין זו לזו והילכך אינו סותר אלא עד נזירות בנו. אחר שכתבתי זה מצאתי שכך פירשו התוס'. \n",
+                "<b>ומ\"ש בכמה ימים משלים את שלו וכו' עד שהם מיום ע' עד הולד וכן כל כיוצא בזה.</b> משנה בפ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וכו'.</b> שם (דף י\"ג:) בעי רבא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה בעשרין לא שלמין לא חיילין או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילין ותיבעי ליה נזירות מועטת (חדא מגו חדא קמיבעיא ליה את\"ל נזירות מועטת) כיון דעשרה יומין הוא דיתירין לא סליק ליה הלין עשרה ודאי נזיר ק' יום כיון דאית ליה תמנין יומין לבסוף סלקין ליה (הלין עשרה) או לא אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר עולם מהו מי חיילא עליה את\"ל הכא כיון דאפשר לאיתשולי חיילא אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו הכא לא אפשר לאיתשולי מי חיילא או לא וכו' פשוט מינייהו קדמייתא הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מונה עשרים (יום) ואח\"כ מונה שלשים (יום) ואח\"כ מונה שמונים כדי להשלים נזירות ראשונה. ופירשו התוס' הריני נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו מאה יום מהו כיון דהלין מאה יום לא שלמין בהנך כ' יום לא חיילא נזירות של מאה יום עליה מעכשיו דמסתמא אין דעת זה האיש להפסיק נזירות שימנה עתה כ' יום מהמאה ואחר כ' יום ימנה נזירות שלשים יום שקבל עליו לאחר כ' יום ושוב ימנה פ' יום להשלים המאה אלא אחרי שאינו יכול להשלים נזירות של מאה יום כהלין עשרין דעתו שאלו עשרין יום יהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת כהנך כ' יום ואח\"כ ימנה ל' יום ויגלח ויביא קרבן ושוב ימנה שלשים יום רצופים ויגלח ויביא קרבן וכו' ומה שאמר מעכשיו מאה יום ר\"ל ומעכשיו ג\"כ אני מקבל מאה יום אחר שאעשה סתם הנזירות לאחר כ' יום וכו'. או דילמא כיון דאית ליה גידול שער לבסוף חיילא פי' כיון שנשארו לו ל' יום לאחר סתם נזירות כדי גידול שער היינו נזירות שלם חיילא ולא חייש בהפסקת נזירותו והכא נשארו לו פ' יום הילכך מונה כ' יום הללו לנזירות דמאה יום ויפסיק וימנה ל' ויגלח ויביא קרבן ואח\"כ ימנה פ' להשלמת מאה יום וכו'. ותיבעי ליה נזירות מועטת פי' סתם נזירות שהוא ל' יום וכגון דאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעתה נזיר אי חיילא השתא וימנה כ' יום ויניח מנין זה וימנה ל' יום וימנה עשרה ימים להשלים נזירות ראשונים ולא יגלח עד ס' השלמת שניהם. חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה כלומר תחלה בנזירות מועטת שאל ושוב (שאל) בנזירות מרובה באת\"ל דאפילו את\"ל דנזירות מועטת לא חיילא כיון דעשרה יומין לבד הוא לא סלקי הנך עשרה שישלים אחר כ' לאיצטרופי לכ' שספר מתחלה משום דהנך עשרה לא חזו לנזירות לחודייהו ולהכי לא ניחא ליה להפסיק נזירותו אלא אלו כ' יום ורוצה שיהיו פנויים ויהיה מותר ביין ובתגלחת וליטמא למתים אכתי תיבעי ליה לנזירות מרובה במאה יום. ועל דרך זו המשיכו שאר הבעיות: \n",
+                "<b>ורבינו</b> א\"א לומר שמפרש כן שהרי הוא פוסק בכל הבעיות שבכ' יום ג\"כ נוהג נזירות. ולכן צ\"ל שהוא ז\"ל מפרש דלעולם בכ' יום הוא נוהג נזירות אלא דמיבעיא ליה אם עולים לו להצטרף עם מנין נזירותו או דילמא מונה הנזירות שנזר מעכשיו ואחר כך מונה הנזירות שנדר לאחר ל' יום ובאומר ומעכשיו נזיר עולם מיבעיא ליה מי חיילא עליה נזירות עולם מיד דכיון דאפשר לאיתשולי על ההיא דלאחר כ' יום חיילא עליה ההיא דנזיר עולם דכיון שהתחילה לחול בכ' יום שוב אין לה הפסק א\"ד כיון דהשתא מיהא לא איתשיל אע\"פ שהתחיל לנהוג נזירות מיד משום דאמר ומעכשיו בסוף כ' יום ימנה נזירות ל' יום ויגלח ויביא קרבנותיו ואח\"כ יהיה נזיר עולם ולא יגלח אלא מי\"ב לי\"ב חדש: \n",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו האומר הריני נזיר לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה מאה יום וכו' היינו בעיא קמייתא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום והריני נזיר מעתה.</b> היינו נזירות מועטת דאמרינן בה את\"ל נזירות מועטת כיון דעשרה יומין הוא דיתירין לא סלקין ליה הלין עשרה ודאי וכיון דלא סלקין ליה צריך למנות הנזירות שנזר מעכשיו ואחר כך ימנה הנזירות שנזר לאחר עשרים יום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר עולם מעתה.</b> פסקה כאת\"ל דכיון דאפשר לאתשולי אנזירות שנזר לאחר עשרים יום חיילא נזירות עולם שכיון שהתחילה לחול בכ' יום שוב אין לה הפסק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכן אם אמר הריני נזיר שמשון וכו'.</b> יש לתמוה שמאחר שבעיא זו לא איפשיטא לא בפשיטות בהדיא ולא באת\"ל היאך פסקה רבינו בפשיטות. ונראה לי שרבינו מפרש דכי איבעיא לן באומר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה היינו לומר דמספקא לן דילמא כיון דאמר ומעכשיו נזיר חלה אותה נזירות בתוך כ' ושוב אין לה הפסק עד שישלמו כל ימי נזירות זה שהם ל' יום ואחר כך יגלח ויביא קרבנותיו ומאז והלאה ינהוג נזירות שמשון או דילמא הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום כיון דליתיה בשאלה כיון ששלמו הכ' חל נזירות שמשון מיד ושוב אי אפשר לו לגלח ופסקה לחומרא ואף על גב דקיימא לן ספק נזירות להקל וכ\"פ רבינו בפ\"ב י\"ל דה\"מ בנזירות דאיתיה בשאלה אבל בנזירות דליתיה בשאלה לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי וכו'.</b> נלמד מהא דאמרינן בריש נדרים (דף ג') גבי לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו וכו'.</b> בר״פ מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ג) אבעיא דאי יש תחומין למעלה מעשרה ת״ש הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים ואסור לשתות יין כל ימות החול אי אמרת בשלמא יש תחומין היינו דבשבתות וימים טובים מותר אלא אי אמרת אין תחומין בשבתות וימים טובים אמאי מותר שאני התם דא״ק הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והא לא אתא אליהו מאתמול א״ה בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי דהא לא אתא אליהו מאתמול אלא אמרינן לב״ד הגדול אתא ה״נ לימא לב״ד הגדול אתא כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בע״ש ולא בעי״ט מפני הטורח ופריך בחד בשבא לישתרי לפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לישתרי דלא אתי אליהו בשבת. ופירש״י בחד בשבא לישתרי דודאי לא אתי משיח היום דהא אתמול בשבת לא אתא אליהו ומדקאסר ליה לפשוט דחייש לדילמא אתי אליהו ואין תחומין למעלה מעשרה ומשני האי תנא ספוקי מספקא ליה אם יש תחומין או אין תחומין ולחומרא ופירש״י מהא לא תיפשוט דאין תחומין דדילמא ספוקי מספקא ליה להאי תנא (דדילמא אין תחומין) ומש״ה אסור בחד בשבא ולחומרא. ואמרינן תו בגמ' דקאי אימת דקא נדר אילימא דקאי בחול כיון דחל עליה נזירות היכי אתיא שבת ומפקעא ליה אלא דקאי בשבת וקא נדר וביו״ט וקא נדר וההוא יומא דשרי ליה מכאן ואילך אסיר ליה. ופירש רש״י והא דקתני מותר לשתות בשבתות וי״ט אותו שבת או אותו יו״ט שנדר אבל מכאן ואילך אסור ואפי' בשבת. ויש לתמוה על רבינו שכתב שהטעם שמותר באותו שבת מפני שהוא ספק אם יבא בשבת וספק נזירות להקל ובגמ' לא אמרו כן אלא טעם ההיתר בשבת הוא מפני שקודם יום שבן דוד בא יבא אליהו וברי לנו שאין אליהו בא בע״ש. ועוד שהוא ז״ל כתב שהוא ספק אם יבא בן דוד בשבת ובגמרא אמרינן דודאי לא אתי בן דוד בשבת משום דמובטח להם לישראל שאין אליהו בא בע״ש ומה שאמרו שהוא ספק אם יבא בשבת אינו אלא על אליהו. ועוד דבגמ' אמרינן דמספקא ליה לתנא ולחומרא ורבינו כתב שספק נזירות להקל. והתימה מהראב״ד שלא השיגו. ויש לומר דההיא קושיא בתראה הוא דקשיא ליה לרבינו בהאי שהוא (ספק) [פסק] בפירוש דספק נזירות להקל ובהאי סוגיא אמרינן דהוי להחמיר ומש״ה פירש דהאי סוגיא אליבא דר״ש דאמר ספק נזירות להחמיר ולית הלכתא כוותיה והילכך אית לן למימר דתו לא צריכינן למיהב טעמא משום דלא אתא אליהו מאתמול וכן לא צריכינן לההוא דמובטח להם שאין אליהו בא בערבי שבתות וערבי ימים טובים אלא אפילו את״ל שאפשר שיבא בע״ש ובעי״ט אפי' הכי שרי בשבתות וימים טובים משום דמספקא לן אי אתי בן דוד בשבתות וימים טובים משום דאין תחומין או אי לא אתי משום דיש תחומין וספק נזירות להקל. זה נ״ל בדעת רבינו והוא כפתור ופרח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר ששלמו ימי נזירותו וכו'.</b> פ\"ב שם (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר בנזיר ודמה שאינו נדר וכו'.</b> משנה בפ\"ה (דף ל\"א:) מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו מונה משעה שנדר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומד\"ס שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכו'.</b> בספ\"ב דנדרים (דף כ') אהא דתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' ואם נשאלו עונשין אותם עונשין אותם ה\"ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר דברי ר' יהודה א\"ר יוסי בד\"א בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו ל' יום אמר רב יוסף הואיל ואמרי רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזדקקי ליה לא עביד שפיר רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה. ודבר ידוע דהלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב משום דבתרא הוא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ואם לא נהג איסור בעצמו אין נזקקין לו כלל פי' אם בא לישאל על נדרו אין מתירין לו נדרו כלל עכ\"ל. ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שנדרה בנזירות וכו'.</b> משנה בפ\"ד (דף כ\"ח) נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שעדיין לא גילחה.</b> הכי אמרינן בגמ' דסבר תנא דידן. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בתגלחת הטהרה וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שקרבו הקרבנות וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלשה מינים אסורין בנזיר וכו'.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין פרי בין פסולת פרי.</b> שם בגמרא (דף ל\"ד) מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יצא מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור אמרת מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון וכו' אמר מר מה הפרט פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי פרי עינבי פסולת פרי מאי היא חומץ אף כל פרי מאי היא גוהרקי אף כל דפסולת פרי מאי היא אמר רב כהנא לאיתויי עינבי דכרים ועד זג אמר רבינא לאיתויי דבין הביניים ע\"כ. פירוש גורקי בוסר. ענבי דכרים ענבים שהתליעו. דבין הביניים דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשים שמרים. ולא חשש רבינו לכתוב ענבים דכרים ולא שבין הביניים משום דמשמע ליה דבלשון בני אדם בכלל ענבים הם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל השכר של תמרים וכו' ושכר זה שנאסר עליו בתורה וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היוצא מן הגפן כיצד וכו'.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש הזגים הם הקליפה החיצונה והחרצנים הם הפנימיים שזורעים אותם.</b> משנה בפ\"ו כר\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם שתה רביעית יין.</b> שם (בדף ל\"ח). \n",
+                "<b>ומ״ש או אכל כזית מיין קרוש: ומ״ש אבל העלים והלולבים וכו'.</b> בפ״ק דערלה ויליף לה מקראי בפ' ג' מינים (נזיר דף ל״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל איסורי הגפן מצטרפין זה עם זה וכו'.</b> משנה בפרק ששי דנזיר. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם אכלם זה אחר זה וכו'.</b> שם בגמרא (דף ל\"ו ל\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר וכו'.</b> שם (דף ל\"ה) אמר רבי אבהו אבהו אר\"י כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכו'. איתיביה אביי המקפה של תרומה וכו' מאי טעמייהו לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור כלומר והרי דבשאר איסורין נמי היתר מצטרף לאיסור א\"ל מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כלומר וכי אמר רבי אבהו דבנזיר היתר מצטרף ולא בשאר איסורים היינו בדליכא כזית בכדי אכילת פרס וכו'. (דף ל\"ז) אמר ליה אביי ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא וכו' כדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה וכו' אמר ליה הא מני רבנן היא ורבי אבהו כי קאמר לרבי עקיבא. הרי דלרבנן איסורי נזיר ושאר איסורים שבתורה שוים שאין היתר מצטרף לאיסור אלא א\"כ יש באיסור כזית בכדי אכילת פרס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכן אם שרה פתו ביין והיה רביעית יין בכדי אכילת פרס מן היין וכו'.</b> פשוט שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נתערב יין וכיוצא בו בדבש וכו'.</b> זה מבואר מדאמרינן לרבנן דאיסורי נזיר שוים לשאר איסורי תורה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד נתערב יין וכיוצא בו וכו' ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס הרי זה אסור מדברי סופרים א\"א בעל הלכות לא אמר כן וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו כמו שביארנו בהלכות מ\"א.</b> הוא ברפט\"ו. ומ\"ש הראב\"ד וכבר כתבנו ראיות לדבריו, הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שאכל כזית ענבים כו'. ולוקה מלקות ששית משום לא יחל דברו וכו'.</b> שם בדף ל\"ח: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ולוקה מלקות ששית משום לא יחל כו' א\"א ולמה הניח לאו שבכללות וכו'. מצאתי כתוב אין הגירסאות מתחלפות אלא בפסחים גרסינן רבה שהוזכר קודם אביי ובנזיר גרסינן רבא שהוזכר אחר אביי וזה כלל גדול כתבוהו התוס' בפ' במה מדליקין ובנזיר נקט אביי סברא דרבה דהוא רביה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו סחט אשכול וכו'.</b> רבותא אשמעינן דלא תימא היוצא מהענבים והענבים חדא מילתא הוא והכי אמרי' בברייתא ובגמ' דתרי מילי נינהו ולוקה על זה ועל זה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם אכל כזית והוא הדין לנזיר שגלח.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ כו': כתב</b> הראב\"ד א\"א אינו מחוור והלא שני שמות הם וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו וכו'.</b> משנה פ' ג' מינים (נזיר דף מ״ב) ופ' אלו הן הלוקין (מכות דף כ״א): \n",
+                "<b>מדברי סופרים שאסור לנזיר וכו'.</b> בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט) לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שגלח שערה אחת לוקה.</b> בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ') אמר רב (חסדא) ללקות באחת ובתוספתא פרק רביעי התגלחת אין לה שיעור: \n",
+                "<b>ומה שכתב בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער וכן אם תלשה בידו לוקה.</b> בפרק שלשה מינים (נזיר דף ל״ט ע״ב) תנו רבנן תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהו מניין ת״ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי רבי יאשיה רבי יונתן אמר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור ופסק כרבי יאשיה והטעם משום דבתר הכי אמרי' בתער אין במידי אחרינא לא והא קתני מניין לרבות את כל המעבירים אלא אימא כעין תער ומדמותיב גמרא מדקתני מניין לרבות את כל המעבירים והיינו כר' יאשיה משמע דהכי קי״ל. \n",
+                "<b>ומה שכתב אחד המגלח ואחד המתגלח וכו'.</b> שם (דף מ\"ד) אמר קרא תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה וכו'.</b> (שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העביר על ראשו סם וכו'.</b> (שם): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שגילח כל ראשו וכו'.</b> משנה פרק שלשה מינים (נזיר דף מ״ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר חופף על שערו וכו'.</b> שם משנה וגמרא ויהיב טעמא לאיסורא דסורק משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלות קא מתכוין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי.</b> שם במשנה ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ובגמ' איבעיא להו מפני שהיא משרת את השער תנן או דילמא מפני המשרת למאי נ\"מ כגון דאיכא אדמה דלא מתרא אי אמרת מפני שהיא משרת תנן היכא דידעין דלא מתרא שפיר אלא א\"א מפני המשרת כלל כלל לא ואע\"ג דלא איפשיטא פסק רבינו כלישנא דמיקל משום דספק נזירות להקל ואפי' באדמה המשרת כתב רבינו דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי\"ל כר\"ש דבר שאין מתכוין מותר. ומ\"מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר\"י דיחידאה הוא ואפשר שהוא ז\"ל סובר דר\"י לפרש דברי ת\"ק אתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שנטמא למת וכו'.</b> שם (דף מ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמא למת פעמים הרבה וכו'.</b> משנה פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ\"א) ופרק שלשה מינים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשנטמא ופירש וכו' אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו וכו'.</b> פ' ג' מינים אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב (לא יטמא וכו') להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות וכו' עד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וכו' אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי אמר ר\"י כאן בבית (כאן) בשדה בבית נמי כיון דאעיל ידיה אסתאב כי עייל כולי האי טמא הוא אלא א\"ר אלעזר צירף ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא וצירף גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתו הא א\"א דלא עייל חוטמו ברישא ונחית ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא משום ביאה ליכא הכניס גופו טומאה (וביאה) בהדי הדדי קא אתיין והא א\"א דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה אלא אמר ר\"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין ומר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. וכתב רבינו מדעתו כלומר שאם פרעה שלא מדעתו אנוס הוא ופטור: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד בד\"א בשנטמא ופירש וכו'. א\"א עיינתי בשמועה דמס' נזיר וכו'. ולכאורה דברי הראב\"ד נראים בטעמם. וי\"ל שדעת רבינו דכי אמרי' רבה ורב יוסף הלכה כרבה ה\"מ כי איפליגו אליבא דנפשייהו אבל היכא דאיפליגו במילתא דאחריני לא והכא איפליגו במאי דאמר רב הונא וכיון דרב יוסף אמר האלהים משמע דדקדק בשמועתו יפה ונקיטינן כוותיה וכ\"נ מדברי הרא\"ש בהלכות טומאה שפוסק x כרב יוסף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטמא את הנזיר וכו': ומה שכתב ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר.</b> בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ״ד) וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא קל וחומר מתגלחת ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים עשה בה מגלח כמתגלח טומאה שהיא סותרת את הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא אמר קרא וטמא את ראש נזרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר טהור שטימא עצמו וכו' וכן אם נזר בבית הקברות לוקה אף משום בל תאחר.</b> בריש נדרים (דף ג') אמרי' מקיש נזירות לנדרים מה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר אף נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר וקאמר (דף ג' ע\"ב) בל תאחר דנזיר היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר אכל קם ליה בבל יאכל וכו' (שתה קם ליה בבל ישתה) אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר וכו' דאמרינן דילמא השתא מיית רב אחא בר יעקב אמר כגון שנזר והוא בבית הקברות וקם ליה בבל תאחר וכו' משום דקא מאחר נזירות דטהרה אמר רב אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר דנזירות טהרה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נזיר ששתה יין וכו'.</b> פ' ג' מינים (נזיר דף מ״ד) (משנה) היוצא מהגפן אינו סותר: \n",
+                "<b>וכן אם גילח מיעוט שער ראשו.</b> שם (דף מ') אמר רב חסדא וכו' לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בשוגג בין במזיד.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך לענין סותר שאין חילוק בין שוגג למזיד: \n",
+                "<b>נתגלח רוב ראשו בין בתער בין שלא בתער. ומ״ש ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן.</b> בפ' ג' מינים (נזיר דף ל״ט) נזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בזדון בין בשגגה.</b> בתוספתא דנזיר פ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' גילחוהו ליסטים וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ט) גילח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום ולקמן (דף מ\"ד) אמרי' ותגלחת לא תסתור כלל ק\"ו מיין ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור בעינן גידול שער והא ליכא ופירש המפרש בעינן גידול שער כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו וליכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כיצד נדר נזירות מאה יום וכו'. ומ\"ש וכל אותם השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שנטמא בין בזדון וכו'.</b> בפרק ב' דכריתות (דף ט') תנן דנזיר שנטמא מביא על הזדון כשגגה ובגמרא מייתי לה מדכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום פתע זה שוגג פתאום זה אונס ומשמע נמי מזיד. ובתוספתא דנזיר פ\"ד בין שנטמא הוא בין שטמאוהו אחרים בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון סותר את הכל וחייבין קרבן. \n",
+                "<b>ומ\"ש סתר את הכל.</b> משנה פ\"ג (דף ט\"ז) הריני נזיר נטמא יום ל' סותר את הכל וכו' הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סותר את הכל ר\"א אומר אינו סותר אלא שלשים וידוע דהלכה כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומגלח תגלחת טומאה וכו',</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו נטמא ביום מלאת נזרו בסוף היום:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נטמא אחר יום מלאת וכו'.</b> במשנה הנזכרת הריני נזיר מאה יום נטמא יום ק\"א סותר ל' ר\"א אומר אינו סותר אלא ז' וידוע דהלכה כתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם נטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים וכו'.</b> משנה בסוף פרק שלשה מינים (נזיר דף מ״ז) וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נטמא ביום שלאחריו וכו'.</b> בפ\"ב (דף י\"ד:) נטמא ביום גידול שער רב אמר אינו סותר וכו' ושמואל אמר סותר ומפרש רבינו דיום גידול שער היינו ביום של אחר יום הבאת קרבנותיו ופסק כרב באיסורי. \n",
+                "<b>ומ\"ש או גילח אחר מלאת:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמא ביום שנדר או בשני וכו'.</b> בפרק שלישי (דף י\"ט:) א\"ל רב פפא לאביי הלין ימים דקא אמרינן דנפיק חד ומתחילין תרין או דילמא דנפקין תרין ומתחילין תלתא לא הוה בידיה אתא שייליה לרבא א\"ל יפלו כתיב כלומר דמשמע דלהוו תרין בנפילה וכגון דנפקין תרין ועיילין תלתא. וסובר רבינו דלדברי הכל בעי ולא כדברי המפרשים שכתבו דלא בעי אלא לר\"א ואע\"ג דלכאורה משמע כדבריהם דהכי איתא התם (דף ט\"ו:) מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' היה שם שלשים יום אינו עולה לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולין מן המנין ומביא קרבן טומאה ר\"א אומר לא בו ביום שנאמר והימים הראשונים יפלו שיהיו לו ימים ראשונים משמע דת\"ק לא דריש ימים שנים וסובר רבינו דא\"א דלא דרשינן ליה דהא קרא כתיב ועוד דהיאך אפשר דאכפול אמוראי בתראי למבעי ולא הדורי למיפשט אליבא דלא כהלכתא הלכך ע\"כ לומר דכ\"ע דרשי ימים שנים אלא דת\"ק לא דריש לה אלא לנזיר טהור שנטמא כדמשמע מפשטיה דקרא ולא לטמא שנזר ור' אליעזר דריש ליה אף לנזיר טמא ואע\"ג דעולא הוה ס\"ד דלא אמר ר\"א אלא בטמא שנזר אבל בנזיר טהור שנטמא אפילו יום אחד (יום) סותר וסברא זו הפוכה מסברת רבינו אין בכך כלום דהא איתותב עולא: \n",
+                "<b>ודע</b> דאמרי' בגמ' (דף י\"ט:) ואיצטריך למכתב ימים ואיצטריך למכתב יפלו דאי כתב רחמנא ימים (ולא כתב יפלו) ה\"א דנפקין חד ועיילין חד ואי כתב יפלו ולא כתב ימים ה\"א אפי' חד כתב רחמנא ימים כך היא הגירסא לדעת רבינו ונ\"ל דה\"פ אי כתב יפלו ולא כתב ימים ה\"א אפילו חד דאע\"ג דרבא פשט דבעינן תרין דאינון תלתא משום דכתיב יפלו היינו משום דכתיב נמי ימים דנפילה מורה על שלם שנפל וכיון דקאי אימים צריך ששני ימים שלמים יפלו ואי לא כתיב ימים אף על פי שנפילה מורה על שלם שנפל ויפלו לשון רבים הו\"א דלאו דוקא אלא ה\"ק כל הימים שמנה יפלו ארבעה או ג' או ב' או א' השתא דכתב ימים ויפלו משמע ודאי דתרי יומי שלימי יפלו קאמר. ועוד היה אפשר לומר דסבר רבינו דהלכה כר\"א מדמהדרי אמוראי בתראי למיבעי ומיפשט אליביה וכן פסק בפירוש המשנה. אבל קשה לזה דא\"כ לא היה לרבינו להשמיט הא דתניא נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר ת\"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר בנזיר והוא טמא מת וכו'.</b> ברפ\"ג (דף ט\"ז:) מי שנזר והוא בבית הקברות ר\"י אמר נזירות חלה עליו ור\"ל אמר אין נזירות חלה עליו ואסיקנא (דף י\"ז) מיחל כ\"ע ל\"פ דחיילא אלא כי פליגי למילקי ר\"י סבר כיון דחיילא לקי ור\"ל סבר לא לקי וחיילא ואיתותב ר\"ל ובלאו הכי ידוע דהלכה כר\"י: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שהה בטומאתו כמה ימים אין עולין לו.</b> משנה שם מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו שהה שם שלשים יום אין עולים מן המנין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויום שביעי שלו עולה ממנין נזירות וכו'.</b> בברייתא שם (דף י\"ז) אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו למנין ונזיר טהור שנטמא אין ז' עולה לו למנין ופירש המפרש שביעי עולה לו למנין דכיון דטבל והוי טהור מתחיל למנות מבו ביום לפי שאינו מביא קרבן ונזיר טהור שנטמא אין ז' שלו עולה מן המנין אע\"פ שטבל והוא טהור עד יום ח' שמביא בו קרבנותיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו.</b> נתבאר לעיל בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו שהה שם שלשים יום אין עולים לו מן המנין.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקה על שהייתו.</b> שם בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהייה למלקות או לא ה\"ד אילימא דאמרי ליה לא תנזור למה לי שהייה נזיר מ\"ט לא בעי שהייה דקא מתרי ביה ה\"נ קא מתרי ביה אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו (את) המעזיבה כי גמירי שהייה בבית המקדש אבל אבראי לא או דילמא ל\"ש תיקו ופירש המפרש בעי שהייה למלקות דלא לילקי עד דלישהי ביה כדי שיעור השתחויה כדמפרש במסכת שבועות בפ' ידיעות הטומאה נזיר טהור הנכנס בבית הקברות מ\"ט לא בעי שהייה דקא מתרו ביה לא תכנס לבית הקברות ה\"נ מתרו ביה לא תנזור לא תנזור ושהייה למה לי. כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל בבית הקברות שמפסיק בינו לבין הטומאה ונדר בעודו בשידה שהוא טהור ואח\"כ בא חבירו ופרע את המעזיבה שהוא תחתיו. בעי רב אשי נזר והוא בבית הקברות טעון גילוח או לא כי בעי תגלחת טהור שנטמא דקא מטמא לנזירותיה אבל טמא שנזר לא או דילמא ל\"ש ופשטינן (דף י\"ח) דלא בעי גילוח דתניא וטמא את ראש נזרו (במי שהיה) טהור ונטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער ולפטור את הנזיר בקבר. ומלשון רבינו שכתב לוקה על שהייתו שם משמע דבעי שהייה וטעמו משום דלא אמרו דלא בעי שהייה אלא היכא דאמרי ליה לא תנזור אבל אי לא אתרו ביה הכי לא סגי בלא שהייה דהא א\"א להתרות בו לא תטמא דהא טמא ועומד הוא אבל אפשר להתרות בו לא תשהה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם התרו בו שלא יזיר וכו'.</b> לשון זה אינו מכוון דמשמע שאם לא התרו בו מגלח והא ליתא שכבר נתבאר בסמוך שאם נדר בנזיר והוא טמא מת חלה עליו נזירות ואם גילח לוקה. ועוד דמשמע דאין חילוק בין התרו בו שלא יזיר ללא התרו בו אלא שזה אינו מגלח שערו כשיצא משם וזה מגלח וזה אינו שהרי יש ביניהם שכשהתרו בו שלא יזיר א\"צ שהייה וכבר הגיהו הראב\"ד בזו. וכתב ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו א\"א ואם התרו שלא יזיר א\"צ שהייה עכ\"ל. ונ\"ל שצריך להגיה בדברי רבינו למחוק וי\"ו דואם התרו ולכתוב וי\"ו באינו מגלח וה\"ג ולוקה על שהייתו שם אלא אם התרו בו שלא יזיר שם ואינו מגלח שערו כשיצא משם דהשתא משתמע שפיר דכשהתרו בו שלא יזיר שם לוקה בלא שהייה ומשתמע שפיר שאינו מגלח שם כשיצא משם אנזר בבית הקברות קאי ולא אהתרו בו בלבד: \n",
+                "<b>ומ\"ש אינו מגלח שערו כשיצא משם.</b> נראה דהיינו בעיא דרב אשי דפשטינן דלא בעי גילוח והבאת ציפרים דההוא גילוח אין מקומו שם ושייך שפיר למימר ביה כשיצא משם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות וכו',</b> כלומר דהנכנס בבית הקברות אע\"פ שהוא טמא אין הנזיר מגלח עליה וכדתנן בפ\"ז דנזיר (דף נ\"ד) דגולל ודופק הם מהדברים שאין הנזיר מגלח עליהם והשתא קאמר שאם נטמא שם באחד מהדברים שהנזיר מגלח עליהם המנויים בפרק הנזכר (דף מ\"ט) אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה והיינו דתנן בפ\"ג (דף ט\"ז) מי שנזר והוא בבית הקברות אינו מביא קרבן טומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס לשם בשידה וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אין דרך הסוגיא כן וכו'. ובאמת פשטא דשמעתא כדברי הראב\"ד וליישב ד' רבינו צ\"ל שהוא ז\"ל מפרש דהכי קא מבעיא בעי שהייה למלקות שאם ישהה ילקה או לא בעי שהייה כלומר שהייה אין לה ענין שאינה מעלה ולא מורדת דאפילו שהה אינו לוקה דכי גמירי שהייה דלקי עלה במקדש אבל אבראי לא לקי עלה ואסיקנא בתיקו ולקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יצא ונכנס וכו'.</b> משנה שם מי שנזר והוא בבית הקברות אפילו היה שם שלשים יום אין עולים לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה יצא ונכנס עולים לו מן המנין ומביא קרבן טומאה ובגמרא (דף י\"ט) קתני עולים לו מן המנין משום דיצא חל עליה נזירות אמר שמואל כגון (שיצא) והזה ושנה וטבל אלא נכנס הוא דעולים לו מן המנין לא נכנס אין עולין לו מן המנין לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא יצא אלא אפילו נכנס עולין לו מן המנין והטעם משום דטומאת בית הקברות אינה מהטומאות שהנזיר מגלח עליהן כמ\"ש בסמוך: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד יצא מבית הקברות וכו' אין אותם הימים עולים לו פי' כדי שיגלח ויביא קרבן טומאה עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו נכנס ביום שמיני שלו הרי השביעי שלו עולה לו מן המנין.</b> ברייתא שם (דף י\"ז) אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא נזיר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין ואע\"ג דאמר רב חסדא רבי היא ור' יוסי בר יהודה פליג עליה הא קי\"ל הלכה כרבי מחבירו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמא וכו'.</b> כבר כתבתי דהיינו דתנן ומביא קרבן טומאה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נטמא שם אחר שנכנס.</b> ק\"ל מאי איריא שם ואחר שנכנס אפילו נטמא חוץ וקודם שנכנס מאחר שהיא טומאה שהנזיר מגלח עליה סותר ומביא קרבן ומגלח וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תגלחת הטומאה כיצד וכו'.</b> משנה בפרק שלשה מינים (נזיר דף מ\"ד:) תגלחת הטומאה כיצד מזה בשלישי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא את קרבנותיו בשמיני ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום וכו' ואינו מביא קרבנותיו אלא א\"כ היה לו הערב שמש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי מתחיל למנות משיביא חטאתו וכו'.</b> בפ\"ג (דף י\"ח ע\"ב) וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל וכו' x:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמגלח הנזיר תגלחת הטומאה וכו'.</b> הכי משמע במשנה פ' ג' מינין (נזיר דף מ״ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין שגילח במדינה וכו'.</b> בסוף תמורה (דף ל\"ג:) אלו הן הנקברין וכו' שער נזיר ופטר חמור ובגמרא (דף ל\"ד) רמי ליה טבי לר\"נ תנן שער הנזיר יקבר ורמינהי האורג מלא הסיט מצמר בכור (בבגד) ידלק הבגד משער הנזיר ופטר חמור בשק ידלק השק א\"ל כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור א\"ל שנית נזיר אנזיר פטר חמור אפטר חמור קשיא אישתיק ולא א\"ל ולא מידי א\"ל מידי שמיע לך בהא א\"ל הכי א\"ר ששת כאן בשק כאן בשער אתמר נמי אריב\"ח כאן בשק כאן בשער. ופירש\"י כאן בשק הא דקתני ידלק היינו שארג שער נזיר ופטר חמור בשק דאי אמרת יקבר אתי איניש ומתהני ביה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפרו אסור וכו'.</b> שם בגמ' (דף ל\"ד). \n",
+                "<b>ומ״ש והמגלח במקדש אם השליכו תחת דוד האשם יצא.</b> פ' ג' מינים (נזיר דף מ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שנטמא טומאות הרבה וכו'.</b> משנה בפ\"ב דכריתות (דף ט') חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מינייהו נזיר שנטמא טומאות הרבה. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שנטמא פעם שניה קודם שיביא קרבנות טומאה הראשונה וכו'.</b> בפרק ג' (דף י\"ח:) נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד ואחד מתחיל ומונה מיד דברי ר\"א וחכ\"א קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו הביא חטאתו ונטמא (והביא חטאתו ונטמא) מביא קרבן על כל אחד ואחד הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר כשם שחטאתו עיכבתו כן אשמו עיכבו בשלמא לר\"א אמר קרא וקידש את ראשו ביום ההוא אע\"פ שלא הביא קרבנותיו ורבנן הוא אע\"פ שלא הביא אשמו אלא ר' ישמעאל ההוא למה לי אמר לך ההוא אע\"פ שלא הביא עולתו ורבנן עולה לא בעי מיעוטא דורון בעלמא הוא ופסק כחכמים: \n",
+                "<b>ודע</b> דגרסינן בההוא פירקא (דף י\"ח) מאן תנא הא דת\"ר אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין אמר רב חסדא רבי היא דאמר רבי אין נזירות טהרה חלה אלא עד שמיני דאיתימא רבי יוסי ברבי יהודה היא האמר נזירות דטהרה משביעי הוא דחיילא מאי רבי ומאי רבי יוסי ברבי יהודה דתניא וקידש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר ביום תגלחתו. והא דתנן נזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד מאן תנא (אמר רב חסדא) ר\"י בר' יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי חיילא ומשכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי ומני ר\"י ברבי יהודה כיון דלא יצא בשעה הראויה להביא בה קרבן אינו חייב אלא קרבן אחד דאי תימא רבי היא וכו' הרי יצאתה שעה שראויה להביא (בה) קרבן. ופירש רש\"י שטמא שנזר בשביעי שלו שטובל בו עולה לו מן המנין דהואיל ואינו בר קרבן מתחיל למנות מבו ביום. ונזיר טהור שנטמא אין ז' שלו עולה לו מן המנין דאין לו טהרה עד יום שמיני שמביא קרבנותיו דתניא וקדש את ראשו שיתחיל למנות לענין נזירות ביום הבאת קרבנותיו שהוא שמיני כדכתיב יביא שתי תורים. ביום תגלחתו שהוא שביעי כדכתיב וגלח את ראשו ביום השביעי יגלחנו. והא דתנן נזיר שנטמא וכו' מאן תנא חשיב להו טומאות הרבה ואפ\"ה לא מייתי עלייהו אלא קרבן אחד. אמר רב חסדא ר\"י ברבי יהודה היא דאמר נזירות טהרה משביעי שהוא יום תגלחתו חיילא עילויה ומשכחת לה דתהוי טומאות הרבה כגון שנטמא ומנה ששה כדי להזות עליו בשלישי ובשביעי וחזר ונטמא ביום שביעי דטומאה אחריתי איקרי הואיל וטבל בו ביום אבל בקרבן אינו חייב אלא אחד שכל זמן שלא יצתה שעה שראויה להביא קרבן שעדיין לא הגיע ליום שמיני אינו חייב אלא קרבן אחד אבל אם נטמא וחזר ונטמא בששי אינו קורא לו טומאות הרבה לפי שעדיין לא חל עליו טהרה כלל ודמי ליה טומאה אריכתא דאי אליבא דרבי לא משכחת לה דמיקרי טומאות הרבה ולא ליחייב אלא קרבן אחד דאי אמרת משכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו חייב אלא קרבן אחד לסוף ימי טהרתו כיון דנזירות דטהרה לא חיילא עליה עד יום שמיני כולה חדא טומאה אריכתא היא וליכא בה טומאות הרבה ואי אמרת כגון דנטמא בשמיני והויין להו טומאות הרבה הא נמי לא מתרצתה דלא יביא אלא קרבן אחד דאי אליבא דרבי כיון דמיטמא יום ח' שיצתה שעה שראויה להביא בה קרבן נתחייב על כל אחד הילכך לא מיתוקמא כרבי אלא כר' יוסי בר' יהודה ש\"מ עכ\"ל. וה\"נ אמרי בגמ' פ\"ב דכריתות: \n",
+                "<b>והשתא</b> חכמים דאמרי דאף בנטמא בח' וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו סברי דלא חיילא נזירות טהרה עליה עד שיביא חטאתו ורבי ור\"י בר' יהודה סברי שאע\"פ שלא הביא חטאתו חיילא עליה נזירות טהרה אלא דלרבי חיילא עליה מיום ח' ולר\"י ברבי יהודה מיום שביעי וההיא דנזיר טהור שנטמא אין שביעי עולה לו מן המנין אתיא כרבי וההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה אתיא כר' יוסי בר' יהודה: \n",
+                "<b>ורבינו</b> לעיל בפ\"ז כתב אבל נזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום ח' והלאה והיינו כרבי וכאן פסק דנזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד והיינו כר' יוסי בר' יהודה ואח\"כ פסק שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו ונטמא באותם הימים אינו מביא אלא קרבן אחד והיינו כחכמים וקשה שנמצא שהוא ז\"ל כמזכי שטרא לבי תלתא. ולתרץ זה נאמר דאיכא למידק אמאי אוקי רב חסדא ההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה כר\"י בר' יהודה דמשמע דלא אתיא אלא כוותיה הא כחכמים אתיא שפיר טפי וכן אמאי אוקי דנזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין כרבי הא כחכמים אתיא שפיר טפי. וי\"ל דאה\"נ דהני תרתי מתנייתא מיתוקמי שפיר אליבא דחכמים ומאחר שרבינו פסק כחכמים שפיר פסק בהני תרתי מתנייתא ולא אתא רב חסדא למימר אלא דהני תרתי מתנייתא לא מצינו לאוקומינהו כרבי וכר\"י בר' יהודה אלא חדא מצינו לאוקמה כרבי ולא כר' יוסי בר' יהודה וחדא מצינו לאוקומה כר\"י בר' יהודה ולא כרבי ואע\"ג דבפ\"ב דכריתות (דף ט') אההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה אמר רב חסדא מאן תנא ר\"י בר\"י היא לאו למימרא דלא מצינו לאוקומה אלא כר' יוסי בר\"י דהא ודאי כחכמים מיתוקמא שפיר טפי אלא לגבי רבי ור' יוסי בר' יהודה כמאן תנא מינייהו מצינן לאוקומה וקאמר דכר' יוסי בר\"י מצי מיתוקמא ולא כרבי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שגילח תגלחת וכו'.</b> משנה בפ\"ט (דף ס\"ג) נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת התהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף ע\"פ המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר ואמרינן מנא ה\"מ ואסיקנא טומאת התהום גמרא גמירי לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים וכו'.</b> בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ':) תנן נזיר ועושה פסח (הציץ מרצה וכו') נטמא טומאת התהום הציץ מרצה ובגמ' (דף פ״א:) אמר מר בר רב אשי לא שאנו אלא שנודע לו לאחר זריקה דכי אזדריק דם שפיר אזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה מיתיבי המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא אלא אי אתמר הכי אתמר אמר מר בר רב אשי לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה אלא אפי' נודע לו לפני זריקה מרצה. ורבינו נראה שפסק כלישנא קמא ויש לתמוה דכיון דאיתותב ההוא לישנא לא ה״ל למיפסק אלא כלישנא דאסיקנא, ואפשר שטעמו מדאמרינן בגמ' אהא דתנן נזיר שגילח וכו' מאן תנא אר״י ר״א היא דאמר תגלחת מעכבת כלומר מלשתות ביין דלרבנן דאמרי תגלחת אינה מעכבת אחר שנזרק הדם אין עוד עליו תורת נזיר ואפי' נודע לו קודם שגילח טהור וא״כ לרבנן נודע לו קודם זריקה סותר כמו קודם גילוח לר״א דהכי משמע דכי נודע לו קודם דבר המעכב סותר לכ״ע כך כתבו התוס' והוא נכון ליאמר בדעת רבינו. אבל ק״ל מההיא דתניא המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא, וי״ל דכל שלא נזרק עליו עדיין אלא אחד מן הדמים שייך למיתני טהור דלהבא הוא לענין לזרוק עליו שאר דמים ולגלח וכי אותיב מינה ה״מ לשנויי ליה הכי אלא דלפום מאי דסבר מאן דאותיב דלהבא לגמרי משמע אהדר ליה אלא אי אתמר והשתא מיתוקמא שפיר מימרא דמר בר רב אשי דאמר דלפני זריקה לא מרצה דהיינו לפני כל זריקה וכן איכא לאוקומי לישנא בתרא דקודם זריקה מרצה דהיינו אחר זריקת אחד מהדמים וקודם זריקת שאר דמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זו היא טומאת וכו'.</b> בסוף נזיר (דף ס\"ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד.</b> שם ומשמע לרבינו דאתא למעוטי הרוג: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א בחיי ראשי לא עלה על דעת וכו'. כלומר שאם כדברי רבינו מאחר שאמרו אי זו היא טומאת התהום כל שאין אחד מכירה וכו' למה הוצרכו לומר ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד שהרי ממועט הוא מכל שאין אחד מכירה. ולדעת רבינו י\"ל (חסר כאן): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו נמצא המת גלוי וכו' נמצא משוקע בקרקע המערה וכו'.</b> זו היא משנתנו שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש היה טמון בתבן וכו',</b> ברייתא שם ופירש\"י בתבן ובצרורות (שהיא טומאת התהום) אפשר שלא הכיר בה אדם (מעולם) שהרי תבן יכול להתגלגל עליו ע\"י רוח וצרורות עשויים להתגלגל ממקום למקום אבל מים ואפילו נקיקי הסלעים הואיל והם חלולים יכול אדם להסתכל בהם ע\"י הדחק ואפשר שאדם אחר הכיר בהם שהציץ בתוכו ואין זו טומאת התהום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שנטמא במת וכו'.</b> משנה כתבתיה בסמוך ואע\"פ שכתבתי לעיל דמתני' ר\"א ורבינו פסק דלא כוותיה היינו דוקא לענין שאין תגלחת מעכב אבל לענין חילוק בין ירד להקר לירד להטהר מטומאת מת אין חולק בזה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש טומאות מן המת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו טומאות מן המת וכו'.</b> משנה פרק כה\"ג (דף מ\"ט:) על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב על השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהלן ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו ובגמרא על כזית מן המת מגלח על המת לא כ\"ש ומשני לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בניינו ולרוב מניינו שאין בהם רובע (עצמות): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל העצמות יהיו משל מת אחד וכו'.</b> בפ\"ב דאהלות (דף מ\"ו:) השדרה והגולגולת משני מתים ורביעית דם משני מתים ורובע עצמות משני מתים ואבר מן המת משני מתים ואבר מן החי משני אנשים ר\"ע מטמא וחכמים מטהרים וידוע דהלכה כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שיש עליהם בשר שראוי לעלות ארוכה.</b> בפ\"ק דכלים (משנה ה'): \n",
+                "<b>ודע</b> שבגמ' (דף נ\"ב) איבעיא לן שדרה וגולגולת תנן או דילמא או שדרה או גולגולת ולא איפשיטא ויש לתמוה למה רבינו מני להו בתרתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועל מלא חפנים רקב המת.</b> בפ' כה\"ג ונזיר (דף נ':) מפרש ר\"י דמלא תרווד היינו מלא חפנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש איזהו נצל זה בשר המת שנמוח וכו'.</b> שם (דף נ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין רקב המת וכו'.</b> ברייתא שם (דף נ\"א). \n",
+                "<b>ומ\"ש ויהיה כולו שלם חסר ממנו אבר וכו'.</b> שם תני עולא (בר חנינא) מת שחסר אין לו רקב. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנקבר בכסותו או בארון של עץ.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בשל מתכת,</b> מאחר שאמרו דשל שיש דוקא ממילא נתמעט של מתכת כמו שנתמעט של עץ. ופירש\"י נקבר ערום וכו' אבל אם נקבר בכסותו אפילו בארון של שיש אין לו תורת רקב לפי שכסותו שנרקבה עמו נעשים לו תערובת ואנו אין לנו הלכה למשה מסיני שיהא רקב מטמא אלא רקב הבא מן המת עצמו בלא תערובת וכן אם נקבר בארון של עץ ואפילו ערום או ע\"ג רצפה של לבנים הואיל (והם) [והארון של עץ והתבן של לבנים] עשויים לירקב נעשים לו תערובת ואין לו תורת רקב. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא אמרו רקב אלא למת בלבד:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קברו שני מתים כאחד.</b> בפ' כ\"ג אר\"י שני מתים שקברם זה עם זה נעשים גלגלין זה לזה ופירש\"י נעשה כמי שנתערב זה בזה ואין זה רקב גמור גלגלין כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה והוי כנתערב עמו כסות או רקבון אחר דמי מתיב ר' נתן רקב הבא משני מתים טמא אמר רבא (התם) שקברם זה בפ\"ע וזה בפ\"ע והרקיב ועמדו על מלא תרווד רקב ודייק רבינו לכתוב קברו שני מתים כאחד לומר דדוקא בכה\"ג הוא דאין לו רקב. אבל אם נקבר כל אחד בפ\"ע הוי רקב וכן לעיל גבי טומאות שהנזיר מגלח עליהם ועל מלא חפנים רקב המת לא כתב ממת אחד כמ\"ש באחרים לומר דכבר אפשר דמשני מתים הוי רקב. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שגזז שערו,</b> מימרא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או צפרניו.</b> הכי משמע התם דצפורן ושער שוים אבל איכא למידק דאמרינן התם דכי לא גזז מיבעי ליה דילמא אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי ולמה השמיטו רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש או אשה עוברה שמתה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא באת\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם טחן המת,</b> מימרא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש טחן את המת וכו' או שהרקיב כשהוא חי וכו'.</b> שם בעיי דלא איפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נטמא ברובע עצמות וכו'.</b> שם (דף נ\"ב:) בעי רמי בר חמא רובע עצמות השדרה וגולגולת מאי כי קתני חצי קב עצמות (היכא דאיכא) משאר איברים אבל משדרה וגולגולת דחמירי אפילו רובע עצמות או דילמא ל\"ש ולא איפשיטא. ומשמע לרבינו דלא מיבעיא ליה אלא לענין אם האהיל עליהם אבל אם נגע בהם או נשאם פשיטא ליה דמגלח עליהם כמו שמבואר במשנה שכתבתי דאפילו עצם כשעורה הוא מגלח על מגעו ועל משאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו הי\"ב וכו'.</b> מבואר שם (דף מ\"ט:) במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע.</b> בפ\"ג דאהלות מלא תרווד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן נזיר שנגע וכו'.</b> בפרק כה\"ג ונזיר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין עצם אחד מטמא באהל: אבל אם נטמא וכו'.</b> משנה פ' כה\"ג ונזיר (דף כ\"ד) אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העכו\"ם והגולל והדופק ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת וימי ספרו וימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמין (ומתחיל) ומונה מיד וקרבן אין לו ופירש שם רבינו ואהל ורובע עצמות אם שנגע באהל המת או (ר\"ל) האהיל על רובע עצמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש או מטה או גמל.</b> בירושלמי דנזיר פ\"ו ובתוספתא דאהלות רפ\"ט: \n",
+                "<b>ומה שכתב או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליו בשר כראוי.</b> מדקתני גבי טומאות שהנזיר מגלח עליהן אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי ממילא משמע שאם אין עליהם בשר כראוי אין הנזיר מגלח עליהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל כל ימי הטומאה אין עולין לו ממנין ימי נזירותו.</b> שם (דף נ\"ד:) במשנה אמרו ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולים לו ומשמע דוקא הני אבל ימי טומאת מת אע\"פ שהיא מאותם שאין הנזיר מגלח עליהם אין עולים לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת וכו'.</b> במשנה שכתבתי בסמוך ואהל וכלים הנוגעים במת. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויראה לי שדין זה המיוחד בנזיר,</b> טעמו מדלא אמרו כן אלא גבי נזיר. אבל הוא דבר תימה שיהא הנזיר קל משאר בני אדם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן יראה לי שזה שאינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים וכו': כתב</b> הראב\"ד כל זה אינו כלום כו'. איני יודע מי הגיד לאדונינו הראב\"ד שרבינו סובר שאפילו שלא בחיבורין מיטמא דהא מדכתב הנוגעים במת ולא כתב שנגעו במת משמע בהדיא דבחיבורין דוקא מיירי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> נזיר שנצטרע והוחלט.</b> בס\"פ כה\"ג ונזיר ימי ספרו וימי גמרו אין עולים לו מן המנין וכן משמע במשנה שכתבתי בסמוך דקתני בה שעל ימי ספרו וימי גמרו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמין ומונה מיד וקרבן אין לו ומדקתני מונה מיד משמע שאין ימי ספרו וימי גמרו עולין לו שאם היו עולין לו מאי מונה מיד איכא. ופירש רבינו שם לשון התורה במצורע כשנרפא מצרעתו שיגלח וישהה שבעה ימים אחר התגלחת והטהרה והוא מה שאמר וישב מחוץ למחנה שבעת ימים ואח\"כ יביא קרבנותיו ואלו השבעה ימים נקראים ימי ספרו וימי הצרעת שהיה בהם מוחלט שהם ימי החלטו נקראים ימי גמרו ר\"ל תשלום טומאתו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל ימי הסגר עולים לו וכן אם זב בשרו וכו'.</b> במשנה שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ודבר זה הל\"מ הוא. ומ\"ש אין צ\"ל שאם נטמא הנזיר בשאר טומאות וכו'.</b> דבר פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש נטמא בתוך ימי צרעתו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנזיר מותר בטומאת מת מצוה וכו'.</b> פרק ג' מינים שהיוצא לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו בתגלחת מצוה ובמת מצוה ובגמ' ויין יותר מכללו ק\"ו מטומאה ומה טומאה שהיא סותרת הותר מכללה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ובפ\"ק אמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה. ופירש המפרש לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושתא ואבדלתא כלומר קס\"ד דהאי דאמר לאסור יין מצוה דאקידושא ואבדלתא קאמר והיכי חייל עליהן איסור נזירות והא מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב זכור את יום זכרהו על היין וכתבו התוס' מושבע ועומד מהר סיני הוא דקידוש היום דאורייתא ואיך תחול עליו נזירות וקשה דאדרבה להכי אצטריך קרא יתירא לומר דחייל עליה נזירות וע\"ק מאי משני בתר הכי וכו' לכך נראה לר\"ת דגרסינן בתמיהא וכי מושבע ועומד מהר סיני כלומר למה לי קרא מיותר וכי מושבע וכו' דנהי דקידוש היום דאורייתא על היין לאו דאורייתא ומשני כגון שנשבע לשתות וקמ\"ל קרא יתירא דחייל עליה אע\"פ שנשבע לשתות. ורבינו נראה שמפרש כפירוש ר\"ת שהרי כתב אין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה שאינו אלא מד\"ס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה וכו'.</b> בר\"פ כה\"ג ונזיר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ודברים אלו דברי קבלה הם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר וכהן שפגעו במת מצוה וכו'.</b> שם וכחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש פגעו בו שני נזירים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו וכו'.</b> בריש יבמות. \n",
+                "<b>ומ\"ש והלא נזיר שגילח בימי נזרו עבר על ל\"ת ועשה כו': כתב</b> הראב\"ד לפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו, א\"א אני שונה בראש מס' יבמות וכו'. וי\"ל דתרי טעמי איכא במילתא ובגמרא חדא מינייהו נקט: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תגלחת הטהרה כיצד וכו' מביא ג' בהמות כבש לעולה וכו'.</b> מפורש בתורה. \n",
+                "<b>ומ״ש הביא שלשתן ולא פירש וכו'.</b> משנה פרק ג' מינים (נזיר דף מ״ה): \n",
+                "<b>ומביא עם איל השלמים ששה עשרונות ושני שלישי עשרון סולת וכו'.</b> משנה בפ' התודה (מנחות ע\"ח) הנזירות היתה באה שתי ידות במצה של תודה חלות ורקיקין ואין בה רבוכה (נמצא) עשרה קבין ירושלמיות שהן ו' עשרונות ועודיין x כלומר ו' עשרונות ב' שלישים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שמביא אותה עם איל השלמים.</b> מפורש בתורה ואת האיל יעשה זבח שלמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש י' חלות מצות ועשרה רקיקי מצות. xx</b> שם במשנה (דף ע\"ז) והקריב ממנו אחד מכל קרבן אחד שלא יטול פרוס מכל קרבן שיהו כל הקרבנות שוים ופירש רבינו שיהיו עשר מכל מין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומושח העשרים ברביעית ושיעור זה הל\"מ.</b> משנה ר\"פ שתי מדות (מנחות פ\"ח) רביעית מה היתה משמשת רביעית שמן לנזיר ובברייתא (דף פ\"ט) רביעית שמן לנזיר הל\"מ: \n",
+                "<b>ומביא העשרים בכלי אחד.</b> מפורש בכתוב על סל המצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ושוחט החטאת תחלה וכו'.</b> משנה בפ' שלשה מינים (נזיר דף מ״ה) שוחט את השלמים ומגלח עליהם דברי ר״י ור״א אומר לא היה מגלח אלא על החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום ורבינו כתב ששוחט החטאת תחלה ואח״כ העולה ואח״כ השלמים ואח״כ מגלח. ויש לתמוה עליו דהא דלא כמאן דאי כר' יהודה ה״ל לשחוט השלמים תחלה ואי כר״א ה״ל לגלח אחר החטאת וע״ק דלדברי שניהם אחר הקרבן הראשון ששוחט מגלח ורבינו כתב שאחר שלשתן מגלח. ונ״ל שלענין שיקדים החטאת פסק כר״א משום דמסתבר טעמיה שהחטאת קודמת בכ״מ ולענין אחר אי זה קרבן מגלח פסק כר' יהודה דאמר שמגלח אחר השלמים משום דהוא מאריה דגמרא טפי מר״א ועוד דכמה תנאי סברי הכי דמגלח אחר השלמים לפיכך פסק ששוחט החטאת ואחר החטאת העולה שבכ״מ הם סמוכות זו לזו בלא הפסק ואח״כ השלמים ומגלח אחריהם ואע״ג דלדברי שניהם אחר שחיטת הקרבן הראשון מגלח לא קפדינן בהכי מאחר שאנו מקיימים שתקדים החטאת ושיגלח אחר שחיטת השלמים וא״א לקיים שני דברים אלו שלא כשיגלח אחר שחיטת שלשתן וכדאמרן: \n",
+                "<b>ומבשל השלמים או שולקן.</b> שם (דף מ\"ה:) במשנה ופירש\"י או שולקן שאינו מבושל יפה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונוטל מן הרוטב וכו'.</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ משליכו לאש תחת דוד השלמים ואם השליכו תחת החטאת יצא.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיכן מגלח שערו בעזרת וכו'.</b> בפ\"ב דמדות עזרת הנשים וכו' ארבע לשכות היו בארבע מקצועותיה וכו' מה היו משמשות דרומית מזרחית היא היתה לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלים את שלמיהם ומגלחים את שערם ומשלחים תחת הדוד. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שגילח במקדש בין שגילח במדינה תחת הדוד הוא משליך שערו.</b> שם (נזיר מ\"ה:) שנינו במשנה היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה x (לא היה) משלח תחת הדוד בד\"א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד ר\"מ אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד. ובגמרא ת\"ר הכל היו משלחין תחת הדוד חוץ מטמא (שגילח) במדינה מפני ששערו נקבר דברי ר\"מ ר' יהודה אומר טהורים כאן וכאן היו משלחים טמאים כאן וכאן לא היו משלחים וחכ\"א הכל לא היו משלחים תחת הדוד חוץ מטהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו. ורבינו נראה שפוסק כר' יהודה שהרי כתב כאן בתגלחת הטהרה דבין שגילח במקדש בין שגילח במדינה תחת הדוד הוא משליך שערו ובפ\"י גבי תגלחת הטומאה כתב שא\"צ להשליך שערו על האש. ויש לתמוה למה הניח סתם מתני' דאתיא כחכמים: \n",
+                "<b>ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוחה וכו'.</b> ברייתא שם (דף מ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ נוטל הכהן וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר ממורט א״צ להעביר תער.</b> בס״פ שלשה מינים (נזיר דף מ״ו:) תניא נזיר ממורט ב״ש אומרים א״צ להעביר תער על ראשו וב״ה אומרים צריך להעביר תער על ראשו. ויש לתמוה על רבינו שפסק כב״ש. ונראה לומר שטעמו משום דבגמרא אמרינן אמר רבינא מאי א״צ לב״ש א״צ אין לו תקנה הא לב״ה יש לו תקנה היינו דרבי פדת דאמר ב״ש ור״א אמרו דבר אחד (מאי ר״א) דתניא אין לו בהן יד בהן רגל אין לו טהרה עולמית דברי ר״א ל״א וכו' א״ר אבינא מאי צריך לב״ה צריך ואין לו תקנה הא לב״ש יש לו תקנה ופליגא דר' פדת. ולכאורה עכשיו יש לתמוה יותר דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא פסק דלא כב״ש ודלא כב״ה דאפילו כמ״ד יש לו תקנה לא אתי דיש לו תקנה משמע שצריך להעביר תער על ראשו ורבינו פסק שא״צ ונ״ל שרבינו פוסק כב״ה וכלישנא קמא משום דלא נשוי פלוגתא בין רבינא ור' פדת ומשמע ליה דצריך להעביר תער דאמרו ב״ה לאו למימרא שצריך להעביר אלא כלפי שאמרו ב״ש א״צ שפירושו אין לו תקנה אמרו ב״ה צריך כלומר יש לו תקנה בלא העברת תער ואתיא כההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים וכההיא דתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו שער בין שאין לו שער ואע״פ ששינה רבינו מלשון ב״ה לענין הדין והכוונה לא שינה: \n",
+                "<b>ואם הביא קרבנותיו ולא גילח ראשו וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"ה) ושוחט את השלמים ומגלח עליהם וכו' היה מבשל את השלמים וכו' ונותנן על כפי הנזיר ומניפן ואח\"כ הותר הנזיר לשתות ביין ולהטמא למתים ר\"ש אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים (ובגמ') ת\"ר ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולם דברי ר\"א וחכ\"א אחר מעשה יחידי. ופירש המפרש אחר מעשים כלם אחר קרבן ואחר תגלחת, אחר מעשה יחידי אחר קרבן ואע\"פ שעדיין לא גילח ופסק רבינו כחכמים. ויש לתמוה דכיון דסתם לן תנא כר\"א וקי\"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני' ואפשר דכיון דבמתני' פליג ר\"ש לא חשיב סתמא אבל קשה מדאמרינן בפ' כיסוי הדם (דף פ\"ה) ראה דבריו של ר\"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים (וראה) דבריו של ר\"ש בכיסוי הדם ושנאן בלשון חכמים משמע דאע\"ג דמייתי במתני' מאן דפליג במילתא אית לן למיפסק הלכה כסתמא דת\"ק. ואפשר שטעמו של רבינו מדמייתי בגמ' ברייתא דר' אליעזר וחכמים ומפרש טעמייהו דחכמים משמע דלאגמורן דהלכה כחכמים אתא. אחר שכתבתי כל זה מצאתי בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ח) אהא דתנן נזרק עליה אחד מהדמים אינו יכול להפר קאמר גמרא מתני' דלא כר\"א דאי ר\"א הא אמר תגלחת מעכבת וכיון דלא גילח אסירא בחמרא וכיון דאית לה ניוול מצי מפר ע\"כ, והשתא ניחא פסק רבינו דכיון דתרי סתמי מתני' חד כר\"א וחד כחכמים נקטינן כסתמא דאתי כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע״פ שאין התגלחת וכו'.</b> בסוף נגעים ג' מגלחים ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים. ואיכא למידק דבפ' ג' מינים (נזיר דף מ') דייק אהא מתני' פשיטא ומשני מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא קמ״ל ועדיפא ה״ל לשנויי דאשמעינן דאע״ג דאין תגלחת מעכבת מצוה איכא וי״ל דלאשמועינן דמצוה איכא לא צריכא דמקרא מפורש הוא: \n",
+                "<b>ונזיר שגילח שלא בתער או וכו'.</b> בסוף נגעים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גילח והניח שתי שערות וצמח ראשו כולו וכו'.</b> בפ' ג' מינים (נזיר דף מ״ב) בעי אביי נזיר שגילח ושייר שתי שערות צמח ראשו וחזר וגילחן מהו מי מעכבי או לא. ופירשו התוס' וחזר וגילחן לאותן שתי שערות לבד מי אמרינן אותה תגלחת שתי שערות לאו כלום הוא הואיל וכשגילחן ראשו מלא שער עכ״ל. ומשמע שאם חזר וגילח כל ראשו עם אותן שתי שערות פשיטא ליה שקיים מצות גילוח ולפיכך פסק (כן) רבינו. ומכל מקום יש לתמוה למה השמיט היכא דחזר וגילח שתי השערות לבדן שהוא בעיא דלא איפשיטא. ויש לומר דממילא משמע שאחר שכתב דבחזר וגילח כל ראשו עם אותם שתי שערות קיים מצות גילוח הא אם לא גילח אלא אותן שתי שערות לבד לא קיים מצות גילוח: \n",
+                "<b>(שייר אותן שתי שערות לא עשה כלום) . ומה שכתב או שגילח אחת ונשרה אחת וכו'.</b> שם ובפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ה) אמר רבא נזיר שגילח ושייר שתי שערות (לא עשה ולא כלום בעי רבא) גילח אחת ונשרה אחת מהו אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא נזיר שגילח אחת (אחת) קא מיבעיא ליה לרבא א״ל לא צריכא כגון שנשר אחת מהן וגילח אחת מי אמרינן השתא מיהת הא ליכא שיעור או דילמא הא לאו גילוח הוא דמעיקרא הא שייר שתי שערות והשתא כי גילח לא הוי שתי שערות הדר פשטה וכו' אף על פי ששער אין כאן מצות גילוח אין כאן ופירש רש״י גילח אחת מהשתים ששייר ונשרה השנייה מהו הוי גילוח או לא. נזיר שגילח כל השערות אחת אחת קא מיבעיא ליה בתמיה כלומר הא ודאי גילוח הוי כיון שבשעה שבא לגלח האי שיור הוה ביה שיעור גילוח וגילח אחת ואף על פי שנשרה שניה גילוח הוא. \n",
+                "<b>נשרה אחת</b> שכשבא לגלח אין כאן שיעור גילוח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גלח על השלמים וכו' עד ויביא שאר הזבחים.</b> משנה שם (דף מ\"ו:) ופירש המפרש ואם גלח על שלשתן סתם ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה לד\"ה שהרי על זבח כשר נמי גילח: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שאמרנו וכו'.</b> כך פירש המפרש שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן וכו'.</b> בפרק ד' (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש בהמות אלו וכו' כמו שיתבאר במקומו:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר וכו'.</b> בפרק ב' דיום טוב (ביצה דף י\"ט כ') ופירש\"י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב (דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט) וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא היא עכ\"ל. כלומר ואי אמר איפכא על מנת שאגלח ממעות מעשר שני הרי זה נזיר ומגלח ממעות מעשר שני וכן כתבו התוס': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיש שנדר בנזיר וכו' עד ודבר זה הלכה מפי הקבלה.</b> משנה וגמ' בספ\"ד דנזיר (דף ל'). \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד מי שהיה אביו נזיר וכו'.</b> שם במשנה האיש מגלח על נזירות אביו וכו' כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו (ומת) ואמר הריני נזיר ע\"מ שאגלח על מעות אבא א\"ר יוסי הרי אלו יפלו לנדבה שאין זה מגלח על נזירות (אביו) ואיזהו שמגלח על נזירות אביו מי שהיו הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות (סתומים לנזירותו) ומת זהו שמגלח על נזירות אביו. ובגמרא איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' יוסי או לא פליגי ואת\"ל פליגי ארישא או אסיפא ת\"ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו מי שהיה אביו נזיר והפריש (אביו) מעות לנזירותו ואמר הריני נזיר ע\"מ שאגלח על מעות אבא זהו שמגלח על נזירות אביו אבל מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי ר' אליעזר ור\"מ ור' יהודה אומרים זהו שמגלח על מעות אביו. וכתבו התוס' ארישא דקאמר ר' יוסי אם נדר בחיי אביו אינו מגלח ואמרי רבנן דמגלח בכל ענין או אסיפא דקאמר דנזר לאחר מיתה מגלח על נזירות אביו ואמרי רבנן אינו מגלח, ת\"ש דארישא פליגי עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא אמר הרי אלו יפלו לנדבה.</b> משנה שם מת והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה: \n",
+                "<b>מת האב והניח בנים רבים וכו'.</b> שם בעי רבא יש לו שני בנים נזירים מהו הלכתא גמירי לה כל דקדים גלח גלח או דילמא ירושה גמירי לה ופלגא הוי בעי רבא בכור ופשוט מאי הלכתא גמירי לה והילכך לא בעי גלוח לפום מאי דשקיל או דילמא ירושה היא וכי היכי דשקיל פי שנים הכי מגלח ואת\"ל ירושה היא ולפום (מאי) דשקיל מגלח ובחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא או דילמא כיון דקני ליה לגלוחי לא שנא, ופירש המפרש כל דקדים נזירותיה מגלח על נזירות אביו או דילמא ירושה גמירי לה (וכל מאן דהוי בר ירושה גמירי לה דזכי בהו ופלגא הוי וכו') וחולקין אותו בשוה זה יביא חציו וזה (יביא) חציו ומייתו מביתייהו כדי להשלים קרבנותיהם עם מעות אביהם. בחולין הוא דאית לבכור פי שנים אבל בהקדש לאחר שנקרב הקרבן ומבקשים לאכלו לא שקל פי שנים אלא חולקים (ביניהם בשוה) או דילמא וכו' אע\"ג דמוקדשים הם שקיל בהם פי שנים. והתוס' (בד\"ה בעי רבא) כתבו ואת\"ל בחולין הוא דאית ליה פי שנים (פר\"ח בחולין) דאמר לשון חולין ולא לשון הקדש דאמר מעות אלו לנזירות (אבל להקדש לא דאמר) הרי אלו לקרבנות נזירות. ורבינו נראה שהיה מפרש כפירוש המפרש דבעיא בתרייתא אינה ענין לנזיר אלא להקדש דעלמא ולפיכך לא כתבה כאן ומ\"מ בעיי קמאי איפשטו להו באת\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין שהיה האב נזיר עולם וכו'.</b> גם זה שם אביו נזיר עולם והוא נזיר סתם אביו נזיר סתם והוא נזיר עולם מאי כי גמירין הלכתא בסתם נזירות או דילמא ל\"ש ואת\"ל הכא אידי ואידי נזירות טהרה בעי רב אשי אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור אביו נזיר טהור והוא נזיר טמא מאי תיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו שדברים אלו הם ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו.</b> איכא למידק היאך יעשה אם יביא זבחים אחרים שמא הראשונים עלו לו ונמצאו אלו חולין בעזרה. ונראה שיתנה ויאמר אם הזבחים הראשונים עלו לו יהיו זבחים אלו נדבה אבל יש לחוש בזה אם דמי הקרבנות נדבה מוחלקים מדמי קרבנות חובה בהזאותיהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי לגלח נזיר וכו'.</b> משנה וגמרא בפ\"ב (דף י\"ב): \n",
+                "<b>אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר וכו'.</b> משנה שם (דף י\"א:) הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח חצי נזיר זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר [שלם] דברי ר\"מ וחכ\"א זה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר ובגמרא אמר רבא הכל מודים כל היכא דאמר חצי קרבנות נזיר עלי חצי קרבן מייתי וכו' עד נדר ופתחו עמו הוא ודברי רבינו מבוארים: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א אינו מחוור זה ואין זה לשון הגמרא וכו'. ואני אומר שמה שהקשה הראב\"ד ומה בין זה לאומר הרי עלי לגלח חצי נזיר הדבר מבואר דהתם הנזיר מביא קרבנותיו וזה נתחייב לסייעו בחציים אבל אומר קרבנות חצי נזיר מאחר שלא מצינו חצי נזיר צריך הוא להביא קרבנות נזיר שלם. ומ\"ש אבל לשון הגמרא שאם אמר קרבנות חצי נזיר עלי טעמו לחלק בין מקדים אמירת קרבנות חצי נזיר עלי למקדים הרי לאומרו קרבנות נזיר וחתם דבריו שאפשר לבעל הגמ' שכך כיון ואם על דברי עצמו קאמר יש לתמוה שמאחר שהוא ז\"ל דוחה דברי רבינו ומפרש פירוש אחר צריך שאותו פירוש לא יהיה מסופק אצלו ולכן נ\"ל שעל דברי רבינו הוא אומר שאין לדחותם לגמרי שכבר אפשר לומר שבעל הגמ' כיון לכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר וכו'.</b> משנה שם (דף י\"א) הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם הם פקחים (מגלחין) זה עם זה ואם לאו מגלחין נזירים אחרים ובגמרא איבעיא להו שמע חבירו ואמר ואני מה וכו' עד ואני תחלת דבוריה משמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי לגלח חצי נזיר וכו'.</b> שם משנה כתבתיה לעיל וכחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב זה מביא חצי קרבנותיו של זה וכו' אם היו פקחים,</b> נלמד מהמשנה שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפריש מעות שיקריב מהם קרבנות נזירים וכו'.</b> בפרק ב' דשקלים מותר נזירים לנזירים. \n",
+                "<b>ומ\"ש הפריש מעות סתומין לנזירותו והותירו וכו'.</b> משנה פ\"ד דנזיר (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מעות מפורשים לנזירותו והותירו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש מעות לנזירות ומת וכו'.</b> משנה פ\"ג דמעילה (דף י\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד הם המעות הסתומים וכו'.</b> בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ו) כלישנא בתרא אמר רב אשי הא דאמרת מפורשים לא תימא עד דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי אלא אפילו אמר לחובתי הרי הם כמפורשים. ומשמע לרבינו דדוקא באומר אלו לחובתי הוא דהוו כמפורשים אבל אם אמר לקרבנותי לא אמר כלום. ויש לתמוה על מ\"ש רבינו דאומר לקרבנותי לא אמר כלום x נהי דלא הוו כמפורשים להוו כסתומים. והנכון בעיני שהוא טעות סופר. ואפשר דהכי קאמר לא אמר כלום להיותם מפורשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש בהמה בעלת מום וכו'.</b> שם אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא מעות אבל בהמה הרי היא כמפורשת אמר רב נחמן (הא דאמרי בהמה) הרי היא כמפורשת לא שנו אלא תמימה אבל בעלת מום הרי היא כסתומה אבל נסכא לא ור\"נ בר יצחק אמר אפילו נסכא אבל סואר של קורות לא. ופירש\"י אבל בעלת מום אם מת והניח שלש בהמות בעלות מומים וכו' עד וחד לשלמים. ויש לתמוה על רבינו שפסק כרנב\"י דאמר אפילו נסכא כסתומים דמו ולמה לא סיים וכתב דסואר של קורות כמפורשים דמו ולא עוד אלא שכתב דכלו דינו כנסכא ולפי מה שפירש המפרש נסכא דוקא מפני שראויים לעשות מהם מעות וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת וכו' אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי וכו'.</b> ברייתא שם ופירש המפרש את השאר יביא חציו לעולה וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיתה אשה והפר לה בעלה,</b> מפורש במשנה פ\"ד דנזיר (דף כ\"ד) שדינה כדין מפריש מעות לנזירותו ומת שדינו מבואר פ\"ג דמעילה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שדמה שהוא חייב בנזירות וכו'.</b> משנה בפרק בית שמאי (נזיר דף ל״א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שנדרה בנזיר והפרישה קרבנותיה וכו' עד ואינם טעונים לחם.</b> משנה פרק רביעי (דף כ\"ד): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שנדרה בנזיר ונטמאת וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיש שהדיר את בנו בנזיר וכו' עד ונאכלים ליום אחד.</b> משנה פ\"ד (דף כ\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר וכו'.</b> בפ\"ב דנזיר (דף י\"ג) בעיא ועלתה בתיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני נזירים שנטמא אחד מהם ואין ידוע מי הוא וכו' עד וזה שאר קרבני.</b> משנה בר״פ ב' נזירים (נזיר דף נ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה וכו'.</b> גם זה שם בגמרא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א בחיי ראשי איני יכול לקבל דבר זה וכו' עד אלא במעמד אחד היו עכ\"ל. ואיני יודע מנין לו להראב\"ד לומר כן שמאחר ששלשה חשיבי רה\"ר מה לי שהיו בחצר אחד מה לי שהיו במעמד אחד. ומ\"ש דיקא נמי דקתני מכם טעמו לומר דמשמע ליה ז\"ל דאתא למימר עמכם הייתי בחצר והיה אפשר לטומאה לנגוע בי כמו בכם אבל לא נגעה בי אלא באחד מכם. ולדעת רבינו איכא למימר איפכא דמכם משמע אבל בי ליכא לספוקי שהייתי חוץ לחצר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בששתקו הנזירים שניהם וכו'.</b> ירושלמי שם ובגמרא דידן פרק אמרו לו כריתות (דף י\"ב:) מודה ר\"מ לחכמים בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור דאי בעי (אמר) נשאלתי על נזרי ופירש\"י נשאלתי לחכם על נזרי ובהיתר נטמאתי והכי קא אמינא ולא נטמאתי בעודי בנדרי: \n",
+                "<b>וכן עד שאמר לאחד בפני נדרת בנזירות וכו'.</b> גם זה שם בירושלמי: \n",
+                "<b>נהג נזירות ע\"פ ע\"א.</b> גם זה ירושלמי שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת שהיה מושכב לרוחב הדרך וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק בתרא דנזיר (דף ס\"ג:) ת\"ר המוצא מת מוטל לרחבה של דרך וכו' עד שלשתן טמאים ופירש המפרש תנו רבנן המוצא מת טמון בדרך וכו' עד שלשתן טמאים וכו'. ונראה שכך היה מפרש הראב\"ד ולפיכך כתב על דברי רבינו א\"א אין זה דרך הגמרא ורחוקים דבריו מדרך הגמרא הרבה עכ\"ל. ורבינו מבואר בדבריו שהוא מפרש שכשאמרו בד\"א במהלך ברגליו ארישא קאי דקתני בנזיר ובעושה פסח טהור כיון שפירושים מוחלקים הא לא שייך לתלות זה בגמרא אבל אי קשיא הא קשיא דבברייתא אמרו בד\"א בטומאת התהום אבל טומאה ידועה שלשתן טמאים ורבינו כתב דאפילו היא טומאה ידועה טהור וצ\"ל שגירסא אחרת היתה לו. ואכתי איכא למידק כיון שהוא מושכב לרוחב הדרך ואין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו ה\"ז ודאי ולמה טהרו במהלך ברגליו ואמרו שאפשר שלא יגע ולא יאהיל ולא יסיט ונראה שגם לדברים אלו נתכוון הראב\"ד. וצריך לומר שמה שכתב שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו היינו לומר שא\"א אלא על ידי הדחק אבל על ידי הדחק אפשר לעבור שלא יגע בו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> אין אדם מגלח תגלחת אחת ועולה לו לנזרו ולצרעתו.</b> בס״פ שני נזירים (נזיר דף ס':) ששאלו תלמידיו את רשב״י והשיב שאינה עולה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ותגלחת הצרעת בזמן שהוא ספק מצורע אינה דוחה את הנזירות.</b> במשנה שאכתוב בסמוך: \n",
+                "<b>לפיכך מי שנזר שנה אחת וכו'.</b> משנה שם (דף נ״ט:) נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ק״כ יום שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה. ובגמרא (דף ס') תנא בד״א בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים. ובתוספתא פרק בתרא דנזיר ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור אבל נזיר ודאי היה ספק מצורע טמא ספק מצורע טהור אבל מצורע ודאי היה אוכל בקדשים לאחר ס' ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ק״כ יום כיצד אמרו לו נזיר טמא אתה ואין נזיר מגלח אלא עד שבעה צא ומנה שבעה הזה ושנה גילח והביא קרבן מנה שבעה ומבקש לגלח אמרו לו טהור אתה ואין טהור מגלח פחות משלשים יום. יצא מנה כ״ג להשלים שלשים מנה שלשים ומבקש לגלח אמרו לו נזיר טהור אתה ואין נזיר מגלח אלא על הדמים כיצד הוא עושה מביא עולת בהמה ומתנה עליה ואומר אם טהור אני הרי זה חובה ואם לאו הרי זה נדבה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכו רביעית מים חיים ומביא שתי צפרים וחטאת העוף ומתנה על חטאתו ואומר אם טמא הייתי חטאת מחובתי ועולה נדבה ואם טהור אני עולתי מחטאתי וחטאת ספק ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ומונה שלשים יום ומביא עולת בהמה אחרת ומתנה עליה ואומר אם טהור הייתי עולה הראשונה חובה וזו נדבה וחטאת העוף ספק מחובתי ואם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שהמצורעים מגלחים ר' שמעון אומר למחרת מביא אשמו ולוגו בידו וכו' ולא הודו לו חכמים להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק להביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא כיצד עושה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני נמצא עני מביא חטאת העוף ומתנה עליה ואמר אם מצורע אני הרי זה חטאת ואם לאו הרי זה ספק ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא אינו יכול שאין ימי נזרו עולים לו בתוך ימי צרעתו כיצד תעשה לו כדברי בן זומא סופר שלשים יום ומביא עולת בהמה ומגלח ומביא חטאת העוף ומתנה אם טמא אני חטאת מחובתי ועולה נדבה ואם טהור אני עולה מחובתי וחטאת ספק וסופר שלשים יום ומביא קרבנותיו שלמים ומביא עולה ומתנה עליה ואומר אם טמא אני עולה הראשונה [חובה] וזו נדבה וחטאת העוף מחובתי אם טהור אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה וחטאת העוף ספק ומגלח ואוכל בקדשים לאחר ס' יום ושותה יין ומיטמא למתים מיד בד״א בזמן שנזר שלשים יום אבל נזר שנים עשר חדש אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים טמא בספק ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ס״ה יום טמא בודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה שותה יין ומיטמא למתים לאחר ע״ד יום טמא בודאי ומוחלט בודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא לאחר מ״ד יום עכ״ל התוספתא. והביאוה התוספות בפרק כל הזבחים (זבחים דף ע״ו) ובר״פ בתרא דמנחות (דף ק״ה) ובפרק בתרא דנדה ופירשו בה קצת. וסוף תוספתא זו מטמא ספק ומוחלט ודאי עד הסוף בגמרא ספ״ח דנזיר ופירשה רש״י. וכתב רבינו בפירוש משנה זו זאת ההלכה צריכה לששה עיקרים וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א כל זה אינו מספיק וכו' עד רביעית בסוף שנה שלישית עכ\"ל. מה שכתב שאילו כן לסוף שבעה לאחר שהזה ושנה וכו'. תמהני דכיון דאינו טמא אלא מספק היאך אפשר לו לגלח בסוף שבעה וכן יש לתמוה על מ\"ש יספיק לו בשלש שנים ושבעה ימים תגלחת שניה בסוף שבעה ימים שא\"א לו לגלח בסוף שבעה ימים דבתגלחת ראשונה שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה ושנה שניה זו הרי הוא בה נזיר שאסור לגלח. ומ\"ש אילו נטמא בסוף שבעה ממש איני מבין מאי קאמר. ומ\"ש ודבריו אינם אלא בשנטמא בתחלת שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה וכו'. גם על זה יש לתמוה כשיהיה ספק טמא כל שנה ראשונה כמו שכתב רבינו די. ומ\"ש אבל אם היה בסוף שנה ממש לא הצריכו לו ארבע שנים. גם בזה לא ידענא מאי קאמר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד מביא זה קרבנותיו וכו'.</b> שם בגמ' (דף ס') מגלח ארבע תגלחיות ראשונה מביא צפרים וחטאת העוף ועולת בהמה שניה מביא חטאת העוף ועולת בהמה שלישית מביא חטאת העוף ועולת בהמה רביעית מביא קרבן טהרה אמרת תגלחת ראשונה מביא וכו' ממה נפשך שפיר קא מייתי דאי ודאי מצורע הוא ולאו טמא הוא צפרים חובתו וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה ועולה הויא נדבה ולגלחו תוך שבעה א\"א דדילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ואי לאו מצורע ודאי הוי והוא טמא חטאת העוף חובתו וצפרין אבראי קא מתעבדן ולא הוי חולין בעזרה ועולת בהמה הויא נדבה ואי לאו מצורע הוא ולאו טמא הוא צפרין אבראי קא מתעבדן חטאת העוף לקבורה עולת בהמה הויא חובתו והא קא בעי אשם ר\"ש היא דאמר מייתי ומתני תגלחת שניה ושלישית צפרין לא צריך דהא עביד מאי איכא דילמא ודאי מוחלט הוא חדא לספק ספרו וחדא לספק טומאתו תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתנה ואי ודאי נזיר הוא עולה הראשונה חובה וזו נדבה ואי טמא או מוחלט הוא עולה הראשונה נדבה וזו חובה וזה שאר קרבנו: \n",
+                "<b>וראיתי</b> לכתוב פה קרבנות המצורע וקרבנות נזיר טמא וקרבנות נזיר טהור כדי שיובנו הדברים יפה. והנה בטהרת מצורע צריך להביא מלבד השתי צפרים כבש לאשם וכבשה לחטאת וכבש לעולה ואם דל הוא מביא כבש לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה. ונזיר טמא צריך להביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש לאשם. ונזיר טהור צריך להביא כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים: \n",
+                "<b>והשתא מ\"ש רבינו אם היה עשיר כותב נכסיו לאחרים. </b> מבואר בתוספתא בתגלחת שניה להביא חטאת בהמה אינו יכול שאין חטאת בהמה באה על הספק להביא חטאת העוף אינו יכול שהעשיר שהביא קרבן עני לא יצא כיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני (נמצא עני) ומביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר אם מצורע אני הרי זה חטאת ואם לאו הרי זה ספק ואוכל בקדשים מיד אבל לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול שאין ימי נזרו עולים לו בתוך ימי צרעתו ואע\"פ שהתוספתא לא כתבה שיכתוב נכסיו לאחר אלא בתגלחת שניה היינו טעמא משום דבתגלחת ראשונה אם נזיר הוא בין טמא בין טהור אין חילוק בין עני לעשיר בקרבנותיו ומשום מצורע שיש בו חילוק בין עני לעשיר אינו צריך להתנות שאין מצורע מביא קרבנות בתגלחת ראשונה. ורבינו לא חשש לזה וכתב בתחלה כללות המעשים שהוא צריך לעשות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואח\"כ מביא חטאת העוף וכו' עד שהוא ג' בהמות.</b> מבואר בגמרא ובתוספתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב שלש חטאות העוף שמביא בשלש התגלחות חטאת ראשונה לספק טומאתו.</b> כלומר ולא לספק צרעתו מפני הטעם שכתב שאין המצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שניה לספק צרעתו.</b> כלומר ולא לספק טומאתו שאם טמא היה כבר יצא י\"ח בחטאת ראשונה ואם מצורע היה תגלחת ראשונה ושניה היו לצרעתו ותגלחת שלישית תהיה לטומאתו \n",
+                "<b>וז\"ש וכן חטאת שלישית לספק טומאתו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש שלש עולות בהמה שמביא עמהן על הראשונה הוא מתנה ואומר אם טהור אני זו מחובתי.</b> כמו שנתבאר שנזיר טהור כשמגלח בסוף ימי נזירותו צריך להביא כבש לעולה ואם טמא אני הרי היא נדבה שנזיר טמא אינו צריך להביא עולת בהמה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הוא אומר בשניה ובשלישית.</b> זה הוא מה ששנינו בתוספתא בתגלחת שניה אם טמא אני עולה הראשונה נדבה וזו חובה ואם טהור אני עולה הראשונה חובה וזו נדבה. כלומר אם טמא הייתי בתחלה וכך פירשו התוס' עולה ראשונה נדבה שאין נזיר טמא מביא עולת בהמה וזו חובה שנמצאת זו תגלחת טהרה שמביא עליה כבש לעולה ואם טהור הייתי עולה ראשונה חובה שנזיר טהור מביא כבש לעולה וזו נדבה שכבר הביא בראשונה קרבן טהרתו וכן בשלישית אומר אם טהור הייתי בתחלה אותה עולה ראשונה מחובתי והשאר נדבה ואם טמא הייתי בתחלה עולה ראשונה נדבה אבל לא יאמר וזו חובה מפני שהעולה המחוייבת לו לקרבן טהרתו כבר הביאה בתגלחת שניה ומפני כך דייק רבינו וכתב ואם טמא אני הרי זה נדבה וכן בשניה ובשלישית כלומר לשון הרי זה נדבה יצדק לאומרו גם בשניה ובשלישית אבל לומר בהן וזו חובה אף כי יצדק בשניה בשלישית לא יצדק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומביא קרבן בתגלחת רביעית ומתנה ואומר אם טמא הייתי העולה הראשונה נדבה.</b> כמו שנתבאר. אבל מה \n",
+                "<b>שכתב וזו חובה</b> קשה שאם נזיר טמא היה בתחלה תגלחת שניה היא תגלחת טהרתו וכבר הביא בה כבש לעולה לחובתו. ויש לומר דמשום דאיכא לספוקי דקרבנות תגלחת שניה לצרעתו היו אין אנו יכולים לומר דכבש שהביא אז לעולה יעלה לו בודאי לחובת נזירות טהרה וכן בשלישית כיון דאיכא לספוקי שמא מוחלט היה בתחלה ושתי קרבנות שבשתי תגלחות ראשונות לא עלו לנזירותו כי אם לצרעתו ושלישית עלתה לו לקרבן טומאה הוה ליה רביעית לקרבן טהרה חובה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע.</b> ק\"ל דכיון שאין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה כמו שקדם היאך אפשר לומר שראשונה תהא חובת מצורע וכבר השיגו הראב\"ד בזה. \n",
+                "<b>וכן מ\"ש וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה,</b> קשה דלפי מה שכתב שהאחד חובת מצורע למה לא תהיה שניה חובת נזירות ואף אם תאמר דמספקי בנזיר טמא תהיה תגלחת שניה לנזיר טמא והעולה נדבה והשלישית חובת נזיר טהור. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם טהור מטומאת מת הייתי ומצורע עולה הראשונה חובה וכן השניה אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות.</b> גם על זה יקשה דאיפכא מיבעי ליה אחת לחובת נזירות ואחת לחובת מצורע דראשונה א\"א להיות לחובת מצורע שהמצורע אינו מביא קרבנותיו עד אחר תגלחת שניה. וי\"ל דאה\"נ וכי נקט ברישא לחובת מצורע לאו דוקא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה חובת צרעת,</b> קשה כיון שאין מצורע מביא קרבנותיו עד אחר תגלחת שניה היאך אפשר לומר דעולה ראשונה עולת חובת מצורע וכן יקשה על מ\"ש ושניה ושלישית נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה וע\"פ הקדמתו שעולה ראשונה חובת צרעת ותגלחת שניה לנזיר טמא והעולה נדבה למה לא תהיה תגלחת שלישית תגלחת נזיר והעולה חובה: \n",
+                "<b>ואפשר</b> לומר שלא הקפיד רבינו לומר שאין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שניה אלא על חטאת העוף אבל עולת בהמה אף אם יביאנה מוקדמת לתגלחת שניה אין בכך כלום. וע\"פ זה נפרש דברי רבינו בשלש עולות בהמה על הראשונה הוא מתנה ואומר וכו' עד וזה חובה כמו שפירשתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה,</b> קשה למה לא נאמר שהשניה חובת נזירות טהרה ואם תאמר משום דאיכא לספוקי דילמא טמא מת הוא ונזיר טמא אינו מביא עולת בהמה תינח בשניה אבל השלישית טמא שהיא חובת נזיר טהור וכן יקשה על מה שכתב ואם טמא הייתי ומצורע וכו' ושניה ושלישית נדבה וכמו שהקשיתי לעיל וצ\"ע: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם מוחלט הייתי עולה ראשונה חובת מצורע א\"א זה א\"א שאין למצורע עולה וכו' עד הראשונה חובה וכולן נדבה וזה קרבן תגלחת טהרה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל האשם והעולה אינם מעכבים.</b> מבואר בדברי התוספות שכתבתי שפירשו על התוספתא שחטאתו מעכבתו מלמנות נזירות טהרה אבל אשמו אינו מעכבו. והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אינו כן שהאשם לדברי הכל וכו'. ובאמת כי מה שאמרו בגמ' ר\"ש היא דאמר מייתי ומתנה הוא תמוה אצלי שמאחר שבברייתא אינו מוזכר שיביא אשם היאך אפשר לומר דאשם מעכבו מאי משני ר\"ש היא דאמר מייתי ומתנה דהא תינח לר\"ש אלא לרבנן מאי איכא למימר שהרי אין לזה תקנה. ולכן נ\"ל שרבינו מפרש דכי מקשי והא בעי אשם לא משום דמעכב מקשה הכי דהא ודאי אינו מעכב וכמו שכתבו התוספות אלא לבעל הברייתא מקשה דהל\"ל כל קרבנות דמצי מייתי אע\"פ שאינם מעכבים וא\"ה ה\"ל למיתני דלייתי נמי אשם ושני ליה דהא מני דאמר דמייתי אשם ר\"ש היא וכיון דרבנן פליגי עליה לא בעא למיסתם ברייתא כיחידאה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שהעולה אינה מעכבת היינו עולת העוף שמביא מצורע עני ונזיר טמא.</b> ותמיה לי אע\"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה: \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצאת אומר אם הוא מצורע ודאי ולא נטמא במת הרי טהר בצפורין.</b> מבואר בברייתא ובתוספתא שכתבתי שמביא צפרי מצורע ושאר דבריו מבוארים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד״א שהוא מגלח ד' תגלחות כשהיה קטן או אשה וכו'.</b> בריש פרק שני נזירים (נזיר דף נ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזיר שנצטרע בודאי ונטמא בספק וכו'.</b> בברייתא בגמרא ס״פ שני נזירים (נזיר דף נ״ט ס') בתוספתא טמא בספק ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ימים וכו' עד לאחר מ״ד יום. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אם הזה בשלישי ובשביעי.</b> נ\"ל שטעות סופרים וצריך להגיה ומזה בשלישי ובשביעי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך וכו' הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא.</b> משנה בריש נדרים (דף ט'). \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח וכו'.</b> בפירקא קמא דנדרים (דף ט':) במעשה דנזיר שבא לפני שמעון הצדיק: \n",
+                "<b>סליקו הלכות נזירות בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נזירות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..72dfa551b974a5afb5b3838073dcd041e2d72ffd
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,672 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבועות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה מיני שבועות הן וכו': שבועת ביטוי הוא שנאמר בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכו': והיא נחלקת לארבעה חלקים וכו'.</b> בריש שבועות וברפ\"ג (דף י\"ט) שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין שבועת ביטוי נוהגת וכו'.</b> כלומר שאם נשבע דבר שא\"א לו לעשותו אינה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין להבא בין לשעבר וכו'.</b> משנה בפ\"ג (דף כ\"ה) אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים ואחד דברים שיש בהם ממש ואחד דברים שאין בהם ממש כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי שאישן ושלא אישן שישנתי ושלא ישנתי שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק ושזרקתי ושלא זרקתי ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא שנאמר להרע או להיטיב א\"ל ר\"ע א\"כ אין לי אלא דברים שיש בהם הרעה והטבה דברים שאין בהם הרעה והטבה מנין א\"ל מריבוי הכתוב א\"ל אם ריבה הכתוב לכך אף ריבה הכתוב לכך ופירש\"י מריבוי הכתוב לכל אשר יבטא וידוע דהלכה כר\"ע: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו למה ביאר לשעבר קודם דכיון דלהבא מפורש בתורה ה\"ל לאקדומיה ותנא נמי אקדמיה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי ורבינו גופיה אקדמיה לעיל בסמוך. ועוד למה השמיט אישן ולא אישן המוזכר במשנה. ועוד למה כתב שדבר פלוני עם פלוני שאינו מוזכר במשנה. ועוד למה השמיט חלוקת שאתן לאיש פלוני ושלא אתן המוזכר במשנה. ועוד למה בלהבא השמיט חלוקת דבור פלוני עם פלוני. וי\"ל דמשום דבלשעבר פליג ר' ישמעאל אקדמיה ועוד דלשעבר אתיא מדרשא חביבא ליה ואקדמה ועוד דבלשעבר איכא ג' חלוקות ובלהבא ליכא אלא תרי. והשמיט אישן ולא אישן השנוי במשנה משום דבגמרא אמרי' אמתני' איני והא אר\"י האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר כלומר ואינה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא ומשני התם דאמר ג' הכא דלא אמר ג' ואם היה מזכיר רבינו כאן שאישן ושלא אישן היה צריך להאריך לכך השמיטו וכתב במקומו שדבר פלוני עם פלוני שהוא ג\"כ דבר שאין בו ממש והוא דבר של אחרים ומפני כך לא הוצרך לכתוב שאתן לאיש פלוני ושלא אתן וכן שלא אישן ג' ימים כתבו לקמן אצל שבועת שוא. והשמיט בלהבא חלוקת דיבר פלוני עם פלוני משום דשבועה דלהבא בדבר התלוי באחרים אינו חייב בשבועת ביטוי וכמ\"ש רבינו ברפ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע אחת מד' מחלוקות אלו וכו'.</b> ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ברפ\"ג דשבועות (דף כ':) רב דימי אר\"י מוקי לא תשבעו לאוכל ולא אוכל דהוי נשבע ומחליף ובל יחל לקונמות הוא דאתא ורבין א\"ר ירמיה א\"ר אבהו אר\"י מוקי (דף כ\"א) לא תשבעו לאכלתי ולא אכלתי שהוא נשבע להחליף ומוקי בל יחל לאוכל ולא אוכל. ורבינו שכתב שאכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל ארבעתם משום לא תשבעו ולא הזכיר בל יחל אלא על הקונמות בפירוש וזה דלא כרב דימי ודלא כרבין יש לתמוה עליו: \n",
+                "<b>וצ\"ל</b> שרבינו מפרש שאע\"פ שרב דימי כי מוקי לאו דלא יחל לקונמות היינו לומר דלא עבר עלייהו אלא משום לא יחל בלבד כי מוקי רבין אוכל ולא אוכל בבל יחל היינו לומר שעובר אף בבל יחל שא\"א לומר דעובר בבל יחל בלחוד קאמר שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתוב בה תשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין מפני שהוזכר בגמ' אחרון ובכ\"מ פסקינן כלישנא בתרא ועוד דסוגיין דעלמא כלישנא דרבין. ולפ\"ז אוכל ולא אוכל עובר גם בלא יחל. ומה שלא כתב רבינו כן לפי שאין דרכו למנות לאוין הרבה על מצוה אחת כפי שרשיו במנין המצות שבהתרבות הלאוין לא תתרבינה המצות ולכן הזכיר לשבועת שקר להבא הלאו המיוחד לה ולא בל יחל שהוא משותף לקונמות כל זה כתב הריב\"ש בתשובה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם נשבע לשקר במזיד לוקה</b> לא קאי אנשבע שיאכל ולא אכל שאין זה נשבע לשקר כיון שלא היתה שבועה לשקר משעת שבועה כמ\"ש רבינו בספ\"ד אלא דוקא על הנשבע שלא אכל והוא אכל או שאכל והוא לא אכל קאי שהרי היתה שבועת שקר מעת השבועה וכ\"ש נשבע שלא יאכל ואכל שהרי עושה מעשה גמור וכ\"כ מהר\"י קולון בשורש קל\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועת שוא נחלקת וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ט) כתוב בהשגות שנשבע בדבר הידוע לג' שאינו כן כמו שנשבע עכ\"ל. ואין כאן שום השגה שהרי נזכר זה בדברי רבינו ספ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש השניה שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן.</b> ירוש' שם והשלים רבינו ביאור דבר זה ספ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב שלישית שנשבע לבטל את המצוה וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רביעית שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות כגון שנשבע שלא יישן ג' ימים וכו'.</b> מימרא דר\"י פ\"ג דשבועות (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנשבע שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופים וכו': כל הנשבע שבועת שוא מד' שבועות אלו וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ז) תנן אשבועות שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועת הפקדון כיצד וכו'.</b> בספרא פ' ויקרא וכחש בה וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת\"ל לא תכחשו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין לוקין על לאו זה,</b> הטעם מפני שאין בו מעשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נשבע לו על שקר וכו' על זה נאמר לא תשקרו איש בעמיתו וכו',</b> בספרא לא תשקרו מה ת\"ל לפי שנאמר ונשבע על שקר שמענו עונש אזהרה מנין ת\"ל ולא תשקרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה הוא חייב על שבועת הפקדון ששקר בה וכו'.</b> מפורש בפ' ויקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג,</b> משנה פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף פ\"א שהוא ט'). \n",
+                "<b>ומה שאמר שנאמר וכחש בעמיתו וכו'</b> ולא נאמר בו ונעלם ממנו שם אהא דתנן בשבועת העדות ושבועת הפקדון חייב על המזיד כשוגג שבועת העדות מנ\"ל דת\"ר בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג על שבועת הפקדון מנ\"ל יליף תחטא תחטא משבועת העדות. ויש לתמוה מה צריך לשבועת הפקדון ללמוד משבועת העדות תיפוק לי דלא כתיב ונעלם בשבועת הפקדון גופה. ונראה שרש\"י הרגיש זה ולפיכך כתב בכולן בכל המביאין קרבן עולה שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת ביטוי דכתיבי בהדי שבועת העדות עכ\"ל. כלומר דלא דייקינן מדלא כתיב בה ונעלם אלא בשבועת העדות דבאינך דכתיבי בהדה כתיב ונעלם הילכך לא ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם מאחר דליכא אחריני בהדה דכתיב בה ונעלם הילכך צריכינן למילף לה משבועת העדות, ורבינו נראה שהיה גורס שבועת העדות ושבועת הפקדון מנ\"ל דתנו רבנן בכולם נאמר ונעלם וכו' דשפיר ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש והוא שיזיד בפקדון וכו'.</b> משנה ר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז) וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתה x (גרידתא). ופירש״י זדון השבועה שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן. ועל שגגתה עם זדון הפקדון ששגג בקרבן והזיד בפקדון דיודע דהזיד בפקדון וכפר אבל אינו יודע אם חייב עליו קרבן. ואינו חייב על שגגתה גרידתא אם סבור לישבע באמת משום דאנוס הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבועת העדות כיצד וכו'.</b> משנה בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וחייבים על שבועה זו קרבן עולה ויורד.</b> בפרשת ויקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיו מזידין וכו' עד לחייב על הזדון כשגגה.</b> משנה וגמרא בפרק ארבעה מחוסרי כפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד שגגת שבועת העדות וכו'.</b> משנה פ' שבועת העדות (שבועות דף ל') וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואינם חייבים על שגגתה. ופירש״י ואין חייבים על שגגתה אם שוגגים הם לגמרי כסבורים שאין יודעים לו עדות ואח״כ נזכרו שהרי אנוסים הם לא קרינן בהו נשבעים לשקר. ובגמ' (דף ל״א) וחייבים על זדון שבועה מנא ה״מ דת״ר בכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר בה ונעלם לחייב על המזיד כשוגג ועל שגגתה עם זדון העדות ה״ד שגגתה עם זדון העדות א״ר יהודה אמר רב באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן אם לא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד הנשבע אחד מד' מיני שבועות אלו וכו'.</b> בספ״ג דשבועות (דף כ״ט:) תנן דאחד שבועת שוא ואחד שבועת ביטוי אם הוא מושבע מפי אחרים חייב והכי תנן בר״פ שבועת העדות (שבועות דף ל') לענין שבועת העדות ובר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו) לענין שבועת הפקדון. \n",
+                "<b>ומ\"ש וענה אמן,</b> בספ\"ג דשבועות (דף כ\"ט) אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כלומר ואם לא ענה אמן אע\"ג ששתק כשהשביעו אינו כלום. וכתב רבינו ברפ\"ב דנדרים דאמן לאו דוקא דהוא הדין לדבר שעניינו כענין אמן שהוא קבלת דברים: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' השביעו עכו\"ם או קטן,</b> עכו\"ם נלמד ממשה וצדקיהו ליתרו ונבוכדנאצר וקטן לא גרע מעכו\"ם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד העונה אמן או דבר שעניינו כענין אמן וכו'.</b> דבר פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנשבע וכו'.</b> משנה וגמ' בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אלה וארור הרי הן שבועה.</b> ברייתות שם (דף ל\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מהכינויים,</b> נלמד מדגרסינן בס\"פ שבועת העדות א\"ר אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר ויבא אותו באלה וכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן האומר שבועה בה' או במי ששמו וכו'.</b> דעת רבינו דבכל שבועה בעינן שם או כינוי להתחייב מלקות או קרבן, והר\"ן בפרק שבועת העדות דקדק כן מדברי רש\"י וכתב שם הר\"ן דטעמא דמילתא משום דעיקר שבועה כי כתיב בשם כתיב דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי לא תשא את שם ה' אלהיך אלא דרבנן סברי דהוא הדין לכינוי כדכתיב וחללת את שם אלהיך אבל בלא שם ובלא כינוי אין לנו [לא] למלקות ולא לקרבן ומיהו איסורא מיהא איכא (אפילו בלא שם ובלא כינוי) והכי מוכח מדאמרינן לקמן דלאו לאו והן הן שבועה וההיא ודאי בלא הזכרת השם היא דאי בשהזכיר השם למה לי לאו לאו והא אמרינן בפ\"ד דנדרים מארי כולא לא אכילנא ואמרינן בפ' אין מעמידין לאלהי ישראל לא מגלינא אלא ודאי כל שהזכיר שבועה או לשון אחר שהוא מועיל בשבועה לא בעינן שם ולא כינוי לענין איסורא (אבל למלקות ולקרבן בעינן שם או כינוי וזה דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב מהלכות שבועות) ותמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכינוי משתמעי בלא שם ובלא כינוי אפילו איסורא מנ\"ל. ואפשר שמדברי קבלה למדנו דהא אמרינן לקמן דארור בו שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אע\"פ שלא אמר לא שם ולא כינוי ואם בארור אמרינן מפני שהוא לשון שבועה כ\"ש בשבועה עצמה עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא נתחוור אצלי דבר זה וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא השבועה בלבד אלא כל כינוי שבועה כשבועה וכו'.</b> משנה בריש נדרים: \n",
+                "<b>ומ\"ש שבותה או שקוקה.</b> משנה בספ\"ק דנדרים (דף י'): \n",
+                "<b>ומ\"ש מוהא.</b> ברייתא שם אלא דבנוסחי דידן כתוב מוהי ופי' הרא\"ש מוהי דומה לאומי. ומבואר בדברי רבינו כאן ובפ' א' מנזירות שלא נאמרו כינויים אלא כשאנשי אותו המקום קורין כן לשבועה או לנזירות הא לאו הכי לאו כלום הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האומר לאו לאו הן הן וכו'.</b> בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ו): \n",
+                "<b>ומ\"ש והזכיר שם או כינוי וכו'.</b> נתבאר בסמוך. ואם תאמר אם הזכיר שם מאי איריא דאמר תרי זימני לאו או הן בחד זימנא סגי יש לומר דאי אמר ביי' שלא אעשה או שאעשה פשיטא דבחד זימנא סגי אבל הב\"ע בשלא הזכיר השם בדרך שבועה אלא שלא בדרך שבועה מאחר שהזכירו סמוך ללאו לאו או להן הן הוי כנשבע. וזה מבואר בלשון רבינו דגבי אומר לאו לאו כתב דרך שבועה וגבי שם לא אמר דרך שבועה אלא כתב והזכיר שם או כינוי: \n",
+                "<b>וכן ימין שבועה ושמאל שבועה וכו'.</b> ברייתא בריש נזיר (דף ג'): \n",
+                "<b>וכן האומר מבטא וכו'.</b> ברייתא פרק ג' דשבועות (דף כ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אמר איסר וכו',</b> שם איסריה דאיסר וכו' הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה כלומר שאמר אעשה או לא אעשה שהוא איסור גברא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שצריך שיזכיר שם או כינוי</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמע חבירו נשבע ואמר ואני כמותך וכו'.</b> בריש פרק ג' דשבועות (דף כ') פלוגתא דאביי ורבא וידוע דהלכה כרבא דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ומשמע לרבינו דמדלא אמר מותר דאיסורא מיהא איכא וכ\"כ הרא\"ש בשם הר\"י ן' מיגאש ובשם הראב\"ד ודלא כהרי\"ף והרמב\"ן שסוברים דאפי' איסורא ליכא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יב)</small> מי שנתכוון לשבועה וכו' וכן אם גמר בלבו וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו ע\"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ומייתי התם ברייתא ומתרץ לה בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים והכי תנן בפ\"ג דתרומות (משנה ח'): \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום וכו'.</b> מתוספתא דטהרות פרק ששי נאמן על ידי עצמו כיצד אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו. נדרת ואמר להם לא נדרתי ומשהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ומצאתי כתוב דאיתא בתורת כהנים כיוצא בו אמר רבי מאיר אמרו לו נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ופירש הראב\"ד וז\"ל תנאי היה בלבי כלומר ונשאלתי לחכם והתירני על ידי אותו תנאי כדאמרינן בענין שאלת חכם אדעתא דהכי מי נדרת ואמר איהו לא ושרי ליה דאילו שלא על פי חכם מה יועיל לו התנאי שבלבו הלא דברים שבלב אינם דברים עכ\"ל. מכל מקום דברי רבינו מבוארים כדברי התוספתא שכתבתי. ונ\"ל שאין אנו צריכים לידחק במה שנדחק הראב\"ד דפשטה לאו בשאלת חכם מיירי אלא ה\"ק תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גמר בלבו שלא לאכול פת חטים וכו'.</b> ברייתא פ\"ג דשבועות (כ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום וכו'.</b> דברים של טעם הם והם נלמדים ממה שאמרו לא על דעתך אנו משביעים אותך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יט)</small> מי שנשבע והיה פיו ולבו שוים וכו'.</b> טעמו משום דאמרינן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ט) ופ' בתרא דנדרים (דף פ״ז) בכל התורה כולה תוך כ״ד כדיבור דמי בר ממגדף ועובד כו״ם ומקדש ומגרש: \n",
+                "<b>ומ״ש שתוך כ״ד הוי כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי.</b> פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ב) אמרינן דתוך כ״ד הוי כדי שאלת תלמיד לרב ואיכא דאמרי כדי שאלת הרב לתלמיד ובפ' מרובה (ב״ק ע״ג:) אמרינן גבי פלוגתא דר״מ ור' יוסי תרי תוך כ״ד הוו חד כדי שאלת תלמיד לרב וחד כדי שאלת הרב לתלמיד כי לית ליה לר' יוסי כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומרי דנפיש כדי שאלת הרב לתלמיד שלום עליך אית ליה וידוע דהלכה כר״י לגבי ר״מ. ואע״ג דבפ״ק דמכות (דף ו') א״ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כ״ד היכי דמי כדי שאלת תלמיד לרב מאה טובא הוי לאו למימרא דהכי ס״ל אלא היינו לומר דאפי' למאן דאמר דהוי כדי שאלת תלמיד לרב קשיא אבל לפום קושטא דמילתא הלכה כר״י כדכתיבנא: \n",
+                "<b>ומ\"ש דחזרה בלבו אינו כלום.</b> היינו מדקי\"ל דדברים שבלב אינם דברים וגבי שבועה גופה אמרינן גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו: \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו שאם א\"ל חזור בך או מותר לך וכו' הרי זה מותר: כתב</b> הראב\"ד א\"א דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מוזקקין לנדרו וכו'. ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור שהרי לא מפני דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שכיון שקבל דבריהם הוי כאילו דבריהם הם דבריו וכיון שדבריהם תוך כדי דיבור נדרו וחזרתו היא תוך כדי דיבור דבריהם הוי כאילו דברי חזרתו הם תוך כדי דיבור נדרו, ואפשר שקבל מהם תוך כדי דיבור דקאמר רבינו היינו תוך כדי דיבור נדרו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ד)</small> כל הנשבע שבועה וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו) ת\"ר האדם בשבועה פרט לאנוס. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד הנשבע מתחלתו באונס כמו שביארנו.</b> בפ\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו.</b> בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ז) תנן נדרי אונסין (כיצד) הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעיכבו נהר. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהשביעו אנס לפיכך נשבעין לחרמין וכו'.</b> בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ז:) תנן נודרים להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא (של) תרומה אע\"פ שאינן (של) תרומה שהן של בית המלך אע\"פ שאינן של בית המלך ואמרינן שם בגמ' שדין שבועות כדין נדרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש באי זה מוכס אמרו וכו' עד שלא יאכל היום.</b> שם (דף כ\"ח) ומסיים בה ואע\"ג דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסים שאני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהם.</b> בפ\"ג דנדרים (דף כ':) דנדרי הבאי ונדרי שגגות התירו חכמים ובגמ' (דף כ\"ה:) תנא כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות וה\"נ אמרינן גבי נדרי הבאי (דף כ\"ד:) תנא כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרות כך גירסת הר\"ן והיא גירסת רבינו ודלא כספרים דגרסי שבועות הבאי אסורות. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד כגון שראה חיילות ונשבע שראיתי חיל פלוני המלך והם כיוצאי מצרים.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>ודע</b> שבפ' הנזכר תנן דנדרי זירוזין מותרין ולא כתבו רבינו לענין שבועות מפני שלא אמרו בגמ' כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות ודלא כדברי הר\"ן שם והרשב\"א בתשובה שכתבו דשבועות זירוזין נמי שרו ואע\"ג דהכי איתא בירושלמי סובר רבינו דגמ' דידן פליגא ונקטינן כוותיה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהם, א\"א לא הוצרכו חכמים לומר שהוא פטור מקרבן וכו'. וי\"ל שרבינו סובר שהוצרכו לומר שפטור מקרבן דאי לאו דאמור רבנן דפטור מהי תיתי כן לפוטרו, ומה שרצה להכריע ממ\"ש כשם שנדרי שגגות מותרים וכו' כך שבועות שגגות וכו' מותרים י\"ל דאה\"נ דהל\"ל כך שבועות שגגות פטורים אלא דאיידי דנקט גבי נדרים מותרים דלא שייך למימר בהו פטורים דהא לית בהו קרבן נקט נמי גבי שבועות מותרים. ועי\"ל דודאי גם שבועות שגגות והבאי מותרים וא\"כ לא היו צריכים לומר דפטורים מקרבן וכדברי הראב\"ד דכיון דמותרים מהיכא תיסק אדעתין לחייבם קרבן אלא משום דבפרקים הקודמים ובפרק זה קא עסיק ואתי בחיובי קרבן ומלקות ופיטורם נקט פטורים: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד הראב\"ד שבועות שוגגים שמותרים כגון שאמר לאשתו וכו' ושבועות הבאי שהן מותרות כיצד וכו', הוצרך לכתוב כן כי היכי דלא תיקשי היכי משכחת לה דשבועות שגגות והבאי מותרות לכתחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה של שגגות כיצד וכו'.</b> כמו שביארנו בס\"פ ראשון. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שבועת שוא היא וכו'. ומ\"ש ואם שבועת שקר היא כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל וכו' עד ושלא הכתה.</b> משנה פ\"ג דנדרים (דף כ\"ה:) גבי נדרי שגגות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש א\"כ אי זו היא שגגת ביטוי שחייבים עליה קרבן וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו.) בעא מיניה רבא מר\"נ אי זו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא א\"ל באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן או לאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכיצד היא השגגה וכו'.</b> שם ונעלם ממנו שנתעלמה ממנו שבועה יכול שנתעלם ממנו חפץ ת\"ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ מחכו עלה במערבא בשלמא שבועה משכחת לה בלא חפץ כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור שאוכל קאמר דשבועתיה אינשי חפצא דכיר אלא חפץ בלא שבועה היכי דמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור של שעורים קאמר דשבועתיה דכיר ליה חפצא אינשי כיון דחפצא אינשי להו היינו העלם שבועה אלא א\"ר אלעזר דא ודא אחת היא ופירש\"י אחת היא אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו אינה משנה. מתקיף לה רב יוסף אלמא חפץ בלא שבועה לא משכחת לה והא משכחת לה כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו של חטים וכסבור שעורים היא ואכלה דשבועתיה דכיר ליה חפצא הוא דלא ידע ליה א\"ל אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה העלם שבועה הוא וכו' ורב יוסף אמר לך כיון דכי ידע ליה דחטים הוא פריש מיניה העלם חפץ הוא בעא מיניה רבא מר\"נ העלם זה וזה בידו מהו א\"ל הרי העלם שבועה בידו וחייב אדרבה הרי העלם חפץ בידו ופטור ואסיקנא אלא ל\"ש ופירש\"י ל\"ש ופטור: \n",
+                "<b>והשתא</b> יש לתמוה על רבינו שכתב שאם נשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטים על דעת שהוא פת שעורים ה\"ז אנוס ופטור שהרי לא נעלמה ממנו שבועה ולא נעלם ממנו אלא חפץ שנשבע עליו דהא דלא כמאן דאי ר\"א הא אמר דא ודא אחת היא ורבינו מחלק ביניהם ואי רב יוסף דאמר דהאי הוי העלם חפצא אביי דבתרא הוא פליג עליה ואמר דהאי נמי הוי העלם שבועה, ועוד דאי רב יוסף הא איהו פטר ליה מדכתיב בשבועה ונעלם לאפוקי נעלם ממנו חפץ ורבינו פטר ליה מפני שהוא אנוס, ועוד דאי מטעם אנוס גם בהעלם ה\"ל למפטריה דהא אנוס הוא דאילו היה נזכר לשבועה לא היה אוכל. ועוד למה בבעיא זה וזה בידו דאסיקנא אלא ל\"ש פירשו ופטור טפי הוה עדיף להו לפרושי אלא לא שנא וחייב דספיקא דאורייתא הוא ולחומרא. ועוד למה בנעלם ממנו החפץ כתב הרי זה אנוס ובנעלמו ממנו זה וזה כתב הרי זה כאנוס. ונראה לי שרבינו סובר דלא קיימא לן כרבי אלעזר שדוחה ברייתא זו ואומר שאינה משנה דכיון דמשכח לה רב יוסף פתרי דתהוי משנה לא דחינן לה ותו דמקרא קא דרשא בשבועה ונעלם ואע\"ג דאביי דבתרא הוא נמי דחי לה לא חיישינן ליה דכיון דאיפליג עם רב יוסף רביה פנים בפנים כל כהאי גוונא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דמשמע דסתם גמרא סבר כרב יוסף דאמר ורב יוסף אמר לך ומדמהדר לתרוצי מילתיה דרב יוסף משמע דס\"ל לגמרא כוותיה, ועוד דמדבעא רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו ופשט ליה רב נחמן ורב אשי ורבינא שקלי וטרו בפשיטותא אלמא כלהו ס\"ל כרב יוסף דאילו לרבי אלעזר ולאביי אין כאן בעיא, ומשמע לרבינו דמדינא ה\"ל למיפטר בין בהעלם שבועה בין בהעלם חפץ דשניהם אנוסים הם ואנוס פטור מדכתיב האדם בשבועה אלא דאתא קרא וחייב בהעלם שבועה דכתיב בשבועה ונעלם וממילא שמעינן שלא בא הכתוב לחדש חיוב אלא בהעלם שבועה אבל העלם חפץ כדקאי קאי ומש\"ה בהעלם זה וזה בידו דכל שאין אנו מוצאים ייתור לחייבו ממילא מיפטר מהאדם בשבועה, ודקדק רבינו לכתוב בו כאנוס משום דבהעלם שבועה אע\"פ שהוא אנוס התורה עשאתו כאילו אינו אנוס ומש\"ה בהעלם זה וזה בידו לא שייך למימר הרי זה אנוס אלא הרי זה כאנוס: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשבע על ככר שלא יאכלנו וכו'.</b> שם (דף כ\"ו:) בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על הככר וכו' מצטער (עליה) ואכלה בשגגת שבועה מאי א\"ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו ופירש\"י מצטער ברעב ואי נמי לא נעלמה ממנו היה אוכלה ואכלה בשוגג בהעלם שבועה לא שב מידיעתו וכו' והאי נמי לא שב מידיעתו הוא. ורבינו לא נתחוור בפירוש זה משום דא\"כ מאן לימא לן שאינו שב מידיעתו דלמא אם לא נעלמה ממנו אע\"פ שהיה מצטער לא היה אוכלה כמו [שבדבר] שאנו מוזהרים שאע\"פ שנצטער לא נעבור על המצוה ולפיכך פירש והוא שוגג שהרי דימה שמותר לו לאוכלו מפני הצער כלומר שמה שדימה שמותר לו לאכלה מפני הצער לזה קרא שגגת שבועה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א ונצטער עליו ואכלו וכו'. הרכיב פירוש רש\"י עם פירוש רבינו ופירש פטור דשגגת שבועה היינו ששכח שבועתו ומה שאינו שב מידיעתו היינו מפני שדימה שמותר לו לאכלה מפני הצער: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שנשבע שלא יאכל היום כלום וכו'.</b> ברפ\"ג דשבועות (דף י\"ט:) במשנה פלוגתא בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהו ופסק כחכמים. ומשמע לרבינו דה\"ה לשלא אוכל כלום. \n",
+                "<b>ומ\"ש והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות,</b> כלומר שאע\"פ שאין חייבים עליו לא מלקות ולא קרבן מכל מקום אסור הוא מן התורה כר\"י בפ' בתרא דיומא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה וכו'.</b> שם (דף כ\"ב) אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש דברי הכל בכל שהו מ\"ט מפרש נמי כבריה דמי ופירש\"י לעיל (דף כ\"א:) מפרש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב וכו' מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשביה ואסריה עליה עכ\"ל. ורבינו סובר מפרש היינו שלא אוכל דבר זה משום דאחשביה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שלא יטעום כלום וכו'.</b> מימרא שם (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתיה וכו'.</b> גם זה שם מימרא דשמואל: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת וכו'.</b> משנה שם, ולשון לפיכך אינו מכוון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נשבע שלא ישתה היום ה\"ז מותר לאכול וכו'.</b> שם בגמ': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל היום ואכל מינים הרבה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת,</b> כן יש ללמוד ממה ששנינו שם שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין חייב על כל אחת ואחת ואסיקנא בגמ' (דף ג':) דטעמא משום דאמר פת פת למה לי ש\"מ לחלק משמע דבבשר ופת דלא שייך למימר הכי אינו חייב אלא אחת. וכתב רבינו דכולן מצטרפין לכזית וכן בדין דה\"ל כאילו הוא מין אחד של איסור והכי אמרינן בגמ' (דף כ\"ג:) בההוא פירקא גבי תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת וכו' אר\"י אפי' פרוטה מכולן מצטרפת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל ושלא אשתה וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ב:): \n",
+                "<b>ומ\"ש הואיל ופרט ואמר ושלא אשתה גילה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה וכו'.</b> שם בגמרא (דף כ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים וכו'.</b> משנה וגמ' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה חבירו מסרהב בו וכו'.</b> שם (דף כ\"ג:) בגמ' ובאוקימתא דרב אחא בריה דרב איקא דאוקימתא רויחא היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אין מצטרפין זע\"ז וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'.</b> שם (דף כ\"ז:) אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה ופירש\"י אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה עכ\"ל. ורבינו משמע ליה דדוקא שלא אוכלנה משמע כולה אבל שלא יאכל אותה הוי כמו אומר שלא אוכל ככר זו. והראב\"ד חולק בדבר וסובר דהוי כמו שלא אוכלנה. וזהו שכתב א\"א תמה אני מה בין שלא אוכל אותו לשלא אוכלנה וכו'. תחלה אומר שמה שחשד הראב\"ד לרבינו שטעם חילוק הדין מפני שיש חילוק בין לשון זכר ללשון נקבה תמה אני איך חשדו שאמר דבר שאין בו טעם. אבל טעם רבינו כתב בספר הבתים שהוא שאם אמר שלא אוכל אותו או שלא אוכל אותה הואיל והזכיר אכילה בפני עצמה בלא כינוי כשחזר ואמר אותו או אותה הרי הוא כאילו אמר האכילה שאסרתי עלי מאותו ככר ואכילה בכזית לפיכך אם אכל ממנה כזית חייב אבל כשאמר שלא אוכלנה הרי הוא כאילו הזכיר ופירש אכילה על כל הככר וכן דעת הרב ן' מיגאש ע\"כ. ודומה לזה חילק ה\"ה פכ\"א ממכירה בשם המפרשים וכ\"כ הריטב\"א וז\"ל שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב פירוש דהכי משמע שלא אוכל שיעור אכילה מככר זו ולא נקט ככר זו אלא למישרי נפשיה באחריני עכ\"ל: \n",
+                "<b>אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת.</b> משנה שם (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל כלום או שלא יאכל ככר זו וכו'.</b> שם בגמ'. \n",
+                "<b>ומ\"ש קודם וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה וכו',</b> הוא נלמד ממה שנזכר בסמוך: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב גם זה שיבוש שבתחלה כו'. ואיני רואה כאן שיבוש דמה לנו אם לבסוף נשבע על אותו ככר לעולם וגבי היום אין כאן תוספת ולפיכך אם אכלה באותו היום אינו חייב אלא אחת. ומ\"ש עוד הראב\"ד אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל או שלא יאכל ככר זו ואכלה כולה חייב שתים לפי ששבועה שנשבע אינו חייב עד שיאכל אותה וכשחזר ונשבע שלא יאכל אותה משאכל ממנה כזית יתחייב בשבועה ראשונה עכ\"ל. איני יודע מה מלמדנו, ומצאתי בספר מוגה שנמחק בו מאבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וכו' עד יתחייב בשבועה ראשונה וכתוב במקומו ואולי כשיאמר שלא אוכלנה היום קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל תאנים וכו'.</b> שם (דף כ\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> שבועה שלא אוכל שמונה שבועה שלא אוכל תשע וכו' שבועה שלא אוכל עשר שבועה שלא אוכל תשע וכו'.</b> שם עיפא תנא בשבועות בי רבה פגע ביה אבימי אחוה א\"ל וכו' שבועה שלא אוכל תשע ועשר מהו חייב על כל אחת ואחת א\"ל אשתבשת אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל שבועה שלא אוכל עשר ותשע מהו אינו חייב אלא אחת א\"ל אשתבשת עשר הוא דלא אכיל הא תשע מיהא אכיל, ופירש\"י שלא אוכל תשע ועשר ב' שבועות היו שבועה שלא אוכל ט' תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו וכו' אשתבשת דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל ט' נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל ט' לא אתי לכלל עשר וכו'. הא ט' מיהא אכיל ולא נאסרו עליו ט' בראשונה וכי אכיל ט' איחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע וכו'.</b> ג\"ז שם אמר אביי זימנין דמשכחת לה להא דעיפא כדמר דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואכל תאנים והפריש קרבן ואח\"כ אכל ענבים לחודייהו ה\"ל ענבים חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב קרבן ה\"נ כגון דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ט' ואח\"כ אבל תשע והפריש קרבן ואח\"כ אכל עשירית ה\"ל עשירית חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב, ופירש\"י זימנין דמשכחת לה דעיפא דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר שאינו חייב אלא אחת, כדמר רבה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אכיל תאנים וענבים ביום אחד הוה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא. ואכל תאנים בהעלם שבועה אחרונה והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם שבועה ראשונה וכיון שהפריש קרבן על התאנים תו לא מיצטרפי ענבים בהדייהו לאיחיובי אשבועה קמייתא ה\"נ שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית ה\"ל עשירית חצי שיעור עכ\"ל. והתוס' כתבו זו היא גירסת הקונטרס ובספרים היה כתוב איפכא שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, ונראה דמחקה הקונטרס משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי [דהוה] אתשע ועשר דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע ועומד, מיהו ה\"מ לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל א\"א לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ\"ב דנדרים ומוכחא כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגרסת הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפ' טעמא מיגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מיגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע\"כ בין הך לההיא דתשע ועשר דהתם איכא איסור שבועה בכל עשר וכל תשע שיאכל מהנך י' קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מיגו וה\"ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה ע\"י מיגו עכ\"ל. והנך רואה שגירסת רבינו כגירסת ספרים ראשונים וכך היא בנוסחי דידן נמי בפ\"ב דנדרים. ומה שהוקשה לרש\"י על גירסא זו כבר ישבוהו בעלי התוספות: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א בספרים שלנו אמר וכו'. וזה תלוי בגרסאות דלגירסת רש\"י יש לגרוס כדגריס הראב\"ד ולגירסת ספרים הראשונים יש לגרוס כדגריס רבינו וא\"כ אין כאן שיבוש. ומאחר שהיה סובר הראב\"ד שגירסת ספרים ראשונים היתה שיבוש איני יודע למה לא השיג את רבינו בבבא ראשונה דשבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל וכו'.</b> גם ז\"ש (דף כ\"ח) אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר\"י ור\"ל למ\"ד התראת ספק שמה התראה חייב למ\"ד התראת ספק לא שמה התראה פטור, ופירש\"י אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו נמצאת האחת איסור והאחת תנאי זו שנשבע עליה הוי איסור וזו שתלה בה הוי תנאי ואשמעינן רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו אין איסור השבועה חל עליו בשעת השבועה אלא בשעת מעשה הראשון הילכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה וחלה עליו שבועה להתחייב קרבן על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד שתהיה שגגה באכילת האיסורים ומלקות על המזיד ובלבד שתהיה התראה באכילת האיסור ואם כבר שכח שבועתו בשעת מעשה ראשון לא קרינן ביה האדם בשבועה ואין השבועה חלה עליו לא לקרבן ולא למלקות ומייתינן לה סייעתא לקמן ממתני' דנדרים. אכל את הראשונה וכו'. ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והאי דנקט אכילת התנאי ברישא לא משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אלא משום דבעי למימר ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן ודוקא בהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה כאכילת איסור דאי בתנאה לא מייתי קרבן על אכילת האיסורים למפרע שהיתה במזיד ובהיתר שעדיין לא נאסרה עליו ואע\"פ שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע שגגה באיסורו בעינן. אכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור, בשעת אכילה ראשונה כבר שכח שבועתו וכשאכל האיסור היה זכור את שבועתו ועבר עליה במזיד פטור ממלקות ואפי' בהתראה לפי שלא חלה שבועה עליו שהרי בשעת אכילה ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול כבר שכוח היה ולא קרינן ביה האדם בשבועה וכ\"ש מקרבן שאין קרבן על המזיד. ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב, כשאכל התנאי ראשון היה זכור את שבועתו ואכלו במזיד ובהיתר גמור שהרי לא עליו נשבע והיא אכילה ראשונה במזיד וכשאכל בשניה את האיסור אכלו בהעלם שבועה חייב קרבן הואיל ובאכילה ראשונה זכור הוא את שבועתו ויודע שבאכילה זו אוסר עליו את השניה האדם בשבועה קרינא ביה וחלה עליו שבועה וכשאכל שניה שוגג הרי עבר על שבועתו שוגג וחייב קרבן. שתיהן בשוגג פטור בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור [ראשון] פטור כדפרישית שהרי באכילה ראשונה היתה שבועה ראויה לחול ובאותה שעה היה שכוח ולא חלה עליו השבועה לאסור את השניה. שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה לשבועתו וחלה השבועה עליו ליאסר בשניה וכשאכל שניה התרה [בו] התראת ודאי אל תאכל שהרי נשבע עליה ונאסרה. אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה [פלוגתא דר\"י ור\"ל דאיפלגו בהתראת ספק בפ\"ק והאי נמי] התראת ספק היא דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע אף על פי שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע\"י התראה זו עכ\"ל. והתוספות כתבו מה שפי' בקונט' אין השבועה חלה אלא בשעת מעשה הראשון וכו' עד ובלבד שתהיה שגגה באכילת האיסור זה הפי' מגומגם דבאכילת איסור ראשון לא משכחת חיוב קרבן דאי אכלו בשוגג לא קרינן ביה האדם בשבועה ולא חלה עליו שבועה ואי אכלו במזיד הא בעינן שגגה באכילת האיסור לפירוש הקונט' וא\"א ליישבו אלא בדוחק דמשכחת לה כגון [שבשעה] שאכל איסור ראשון לא שכח שבועתו והוי האדם בשבועה אבל בשוגג הוא שאינו יודע שזו הככר שנשבע עליו ואע\"פ שמותר לאוכלו חשוב שגגה הואיל וברצונו לא היה אוכלו לפי שמתאוה לאכול על תנאי או בשום ענין שצריך לאוכלו כגון שנשבע לאוכלו או שמסתכן עליו, וכל זה דוחק. ומה שפירש נמי בסמוך גבי אכל את הראשונה וכו' האי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא, ומתחייב למפרע אינו ר\"ל איפכא מבבא דקאי בה דהיינו שאכל איסור תחלה בשוגג ממש ששכח שבועתו דא\"כ לא חיילא כלל דלא הוי האדם בשבועה ולא בעי נמי למימר שאוכל איסור במזיד לגמרי תחלה דאין שגגה בשעת אכילת איסור. ואין נ\"ל כלל שהיה הקונטרס ר\"ל דמתחייב למפרע מלקות (דאין סברא שיתחייב מלקות) כיון דאח\"כ אכל התנאי בשוגג וכו' אלא ר\"ל כדפרישית שאכל איסור ראשונה וזכור את השבועה אבל אינו יודע שזהו הככר שנשבע עליו. ושוב מצאתי בתוספות רבינו אלחנן שכתב שהסופרים טעו וכך ראוי להיות לאו משום דאי עביד איפכא חיילא דודאי לא חיילא שכמו שזאת אינה חלה ופטור אף אותה אינה חלה וכ\"כ בפירושים אחרים מרש\"י. ועל מה שפירש בקונטרס בין שאכל איסור ראשון כתוב שלא היה יכול להבין, ועוד דוחק לפירוש הקונטרס דגבי שגגת עצמה וזדון חבירתה בסמוך צריך לפרש דחייב לא קאי אלא אשניה ומשמע דקאי אתרווייהו, ונראה לפרש דלא מיעט משום אדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה כשאוכלו בשוגג בין בתחלה בין בסוף אבל על האיסור לא חיישינן x ובשעת אכילת התנאי הוא דחיילא השבועה עליה הלכך בעינן שלא יהא אנוס בה ואותה של תנאי קרי ראשונה כדפירש בקונט'. והא דקאמר אכל ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור לאו דוקא נקט הכי דה\"ה שניה במזיד תחלה כדפרישית דלא חיילא שבועה עליה כלל כיון שאכל של תנאי בשוגג. והא דקאמר נמי ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב לאו דוקא ראשונה במזיד תחלה דה\"ה שניה בשוגג תחלה ואח\"כ ראשונה במזיד ובלבד שלא יהא זכור בשעה שאכל הראשונה במזיד שכבר אכל השניה שאם היה זכור א\"כ לאו שב מידיעתו הוא שהרי במזיד מביא עצמו לידי איסור א\"נ אפי' זכור חשיב שב מידיעתו הוא דחמיר ליה לאינש טפי אכילת האיסור מן התנאי כדאמרינן ברפ\"ב לאכול במזיד אינו מתחייב כיון שהאיסור אכל בשוגג ואין צ\"ל אם אכל תחלה של איסור בשוגג ואח\"כ אכל של תנאי בין בשוגג בין במזיד, ולפ\"ז שתיהן בשוגג פטור לא איצטריכא ליה דאתיא במכ\"ש מראשונה במזיד ושניה בשוגג אלא לגלויי דלענין חיוב מלקיות אמרה רבא, א\"נ משום דבעי למיתני שתיהן במזיד תנא שתיהן בשוגג פטור ובענין שתיהן במזיד כתב דאפילו אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה חייב משום דס\"ל דהלכה כמ\"ד התראת ספק שמה התראה שכ\"פ בפי\"ו מהל' סנהדרין, ונוסחת הראב\"ד כגירסת רש\"י והתוס' ופירושו בה כמו שכתבו התוס', ונראה לפרש דלא מיעט משום האדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה וכו' שכתב ואח\"כ אכל הגדולה במזיד חייב א\"א בנוסחא שלנו פטור. וכתב עוד וכדומה לי שעדיין לא נאסרה פטור. א\"א בנוסחא דילן חייב. שתיהן במזיד חייב. א\"א הרב הגיה חייב מלקות עכ\"ל. וכתב עוד הראשונה בזדון והשניה בשוגג חייב קרבן שתיהן במזיד חייב מלקות. א\"א כללו של דבר אינו נתפס על שבועתו אא\"כ אכל התנאי והוא זכור שהוא תנאי על האחר כי אז תחול השבועה על אותו הככר שנשבע עליו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם תלאן וכו'.</b> שם (דף כ\"ח:) תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אשניה מיחייב אראשונה פלוגתא דר\"י ור\"ל. ופירש\"י אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שנייה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות שניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע\"פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינן ביה תחטא בשגגה. זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וכו' חייב כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינן ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילת שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עבר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הילכך לא לקי ולא קרינן ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום מומר לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה. שתיהן בשוגג ששתיהן הככרות בשגגת שתיהן השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה שתיהן ולא קרינן ביה האדם בשבועה. אשניה מיחייב דהתראת ודאי הוא. אראשונה והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זה למפרע התראת ספק היא זו עכ\"ל. ורבינו נראה שהיה גורס תלאן זו בזו ואכל זו בזו ואכל זו בשגגת עצמה וחבירתה בזדון חייב אכל זו בזדון עצמה וחבירתה בשגגה פטור וה\"פ אכל זו בשגגה ששכח שנשבע שלא יאכלנה וגם התנאי שהתנה שלא יאכל חבירתה אם יאכל זו ואח\"כ אכל השניה בזדון שידע שנשבע שלא יאכלנה חייב על זו אע\"פ שכשאכל הראשונה היה שוגג. אכל זו בזדון עצמה שזכור שנשבע שלא יאכל חבירתה אם יאכלנה ואח\"כ אכל השניה בשגגת עצמה שאינו זכור שנשבע על זו שלא יאכלנה פטור, וצ\"ל שגם בראשונה אינו זכור שנשבע שלא יאכלנה דאילו היה זכור לכך היה חייב ופסק בשתיהן בזדון חייב מפני שהוא סובר דהתראת ספק שמה התראה וכדבסמוך. ולא חשש לכתוב שתיהם בשוגג פטור מפני שהיא משנה שאינה צריכה וכמו שכתבתי בסמוך וכיון שכתבה פעם אחת למה לו לכתבה שנית: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן אם תלאן זו בזו ואכל השניה בזדון חייב א\"א בנוסחא דילן פטור עכ\"ל. גירסתו כגירסת רש\"י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבועה שאוכל ככר זה היום וכו'.</b> ברפ\"ג דשבועות (דף כ\"א) כי אתא רבין א\"ר ירמיה א\"ר אבהו א\"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. אוכל (ולא אוכל) עובר בלא יחל דברו וכו' אמר רב פפא הא דר' אבהו לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דאמר רב אידי בר אבין וכו' א\"ר יוחנן וכו' לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם נשבע מנלן וכו' אמר קרא כי לא ינקה ב\"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב\"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו וכו' אשכחן שבועת שוא שבועת שקר מנ\"ל ר' יוחנן דידיה אמר לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר והוי בה ר' אבהו האי שבועת שקר ה\"ד אילימא שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה הוא ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל האי מי לוקה והא אתמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה ר\"י ור\"ל דאמרי תרוווייהו אינו לוקה ר\"י אמר אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו' ור\"ל אמר אינו לוקה משום דהוי התראת ספק וכו' אלא x א\"ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומאי שנא אמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאמר לחבירו שבועה לא אוכל לך וכו'.</b> משנה פ\"ב דנדרים (דף ט\"ז) שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור ואוקי אביי הא דקתני שבועה שאוכל לך לא אוכל לך משמע במאי עסקינן כשהיו מסרהבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע דה\"ק בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך ואע\"ג דרב אשי לא סבר לה לדאביי ומוקי למתני' כדאמר שאי אוכל לא חש ליה רבינו משום דמשבש לישנא דמתני'. \n",
+                "<b>ומ\"ש דלא שבועה לא אוכל לך אסור</b> משום דמשמע לא יהא אסור בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל יהא אסור בשבועה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמר כל הלשונות האלה וכו' אינו חייב אלא אחת.</b> משנה פ\"ג דשבועות (דף כ\"ז:) שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת וטעמא משום דאין שבועה חלה על שבועה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ה) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורי: \n",
+                "<b>וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך וכו' אינו חייב בשבועת ביטוי.</b> (שם) אמרינן דזרק פלוני צרור לים ולא זרק ליתיה בלהבא ופירש\"י ליתיה בלהבא יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ושלא לזרוק. וכתב הריב\"ש דעת רש\"י שאע\"פ שהיא שבועת ביטוי לוקה עליה משום שוא אבל דעת הרמב\"ם לפי הנראה מדבריו שיזרוק פלוני אע\"פ שאינה שבועת ביטוי לקרבן מכלל איסור לאו לא יצאת אלא שאינו לוקה עליו לפי שהיא התראת ספק ואינה שבועת שוא לפי שאפשר שיזרוק פלוני ונמצא שלא נתבטלה שבועתו ולכן אינו לוקה משום שבועת שוא ומשום שבועת שקר ג\"כ אינו לוקה לפי שהיא התראת ספק. ונראה שדעתו ז\"ל שחיוב זה תלוי ועומד שאם יזרוק פלוני נתקיימה שבועה למפרע ואם לא יזרוק נתבטלה למפרע משעה שיצאה מפיו וכיון שכן אינה בכלל שוא שאין שוא אלא לשעבר כדאמרינן מה שוא לשעבר ואינו לוקה משום שקר לפי שהיא התראת ספק שאפשר שיזרוק ומ\"מ הורה ז\"ל שאע\"פ שאינו לוקה מן התורה מכין אותו מכת מרדות לפי שגרם לשבועת שוא, ונ\"ל שבועת שקר אלא שקרא אותה שבועת שוא לפי שהיא דומה לשבועת שוא עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאין לוקין על התראת ספק אא\"כ היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין</b> יש לתמוה שלא מצאתי לו ז\"ל שכתב בזה אלא בפרק ט\"ז מהלכות הנזכרות כתב על לאו שניתק לעשה וכו' אע\"פ שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא עכ\"ל. ולא חילק שם בין לאו מפורש לשאינו מפורש. ואפשר שמ\"ש כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין לא קאי אלא למאי דמשמע מדבריו שיש התראת ספק שלוקין עליה וכאן השמיענו שאם אין לאו שבו מפורש בתורה אין לוקין עליה ומ\"מ צריך לדעת מנין לו לרבינו חילוק זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א כשנשבע על דבר שאינו ברשותו וכו' אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו וכו'.</b> כתב הטור על דברי רבינו וז\"ל ואיני מבין דבריו שאין אדם יכול לאסור שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חבירו בקונם אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אלא אם כן יקבל עליו השבועה עכ\"ל. ואפשר לומר שסובר רבינו שמאחר שהוא נשבע על דבר שהוא ברשותו אף על פי שלא חלה השבועה על המושבע להתחייב עליה מלקות מכל מקום חלה עליו קצת והוי כאילו קבל שבועה לענין שצריך ליזהר בדבר וקצת טעם יש בדבר והראב\"ד לא השיגו בזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל ואכל וכו'.</b> משנה פ\"ג דשבועות (דף כ\"ה:): \n",
+                "<b>ומ\"ש אכל דברים האסורים באכילה</b> וכו'. שם במשנה שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ובגמ' (דף כ\"ג:) מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ופירש\"י דקס\"ד דנבילות וטריפות נמי אוכלים שאינם ראויים הם הא ל\"ק רישא בסתם וסיפא במפרש מפרש נמי גופיה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא וכו' בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים וכו' אלא הן היכי משכחת לה אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ופירש\"י אלא לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן בסתם כאן במפרש אלא כולה בסתם אוכלין שאינם ראויים לאכילה דקתני רישא פטור כדרבא מיפרשא כגון עפר שאינו ראוי לאכילה אבל נבילות ראויות לאכילה ואריה הוא דרביע עלייהו. והרי\"ף לא כתב אלא בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין וכתב הר\"ן ופרכינן עלה בגמרא (בשלמא לאו משכחת לה אלא הן וכו') היכי משכחת לה ופרקינן משכחת לה בהן כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר משכחת לה באומר שאוכל סתם דנבילות בכלל לענין שאם אכל נבילות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע\"ג דשבועה דלאו אינו אלא בלאו מפורש כדאוקימנא מתני' במפרש דוקא וכ\"ת וכי נשבע שאוכל סתם כי אוכל נבילות אמאי פטור והא כיון דאמרינן ברישא בנשבע שלא יאכל סתם שאם אכל נבילות פטור אלמא אין נבילות בכלל אכילה וכיון שכן בנשבע שאוכל ואכל נבילות ה\"ל למימר חייב לפי שאין נבילות בכלל שבועתו ולא משכחת לה בהן לפרוקי הך קושיא ואמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא על דברים הראויים דדברים שאינם ראויים לא היה צריך להשבע עלייהו ומש\"ה אמרינן ברישא דמתני' בנשבע שלא יאכל סתם אכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה שהנבילות בכלל פטור אבל כשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא י\"ח הילכך נבילות בכלל ומש\"ה משכחת לה בהן דהכי אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור אלמא דברים שאינם ראויים בכלל שבועה שאוכל הן ויצא ואע\"פ שאינם בכלל שבועה שלא יאכל דהא תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה פטור עכ\"ל. נראה שהוא גורס כדרבא שבועה שאוכל וגם לא היה גורס אלא כדרבא וכך היה גורס משכחת לה כדרבא ורבינו סובר כדברי הרי\"ף וכדברי הר\"ן וגירסתו: \n",
+                "<b>שבועה שאוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אכלתי והוא אכל וכו'.</b> שם אהא דאמרינן אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל והדר אשתבע ליה חשובי אחשביה אלא הכא מי אחשביה. ופירש\"י חשובי אחשביה באכילתו וגילה על עצמו שאינו קץ בהם. ולמד רבינו מדין זה לדברים שאינם ראויים לאכילה דאי מעיקרא אכל והדר אשתבע כיון דחשובי אחשביה חייב וכן יש ללמוד ממה שנתבאר בסמוך שאם נשבע שיאכל ואכל עפר או דברים האסורים פטור דכיון דאכלינהו אחשבינהו אע\"ג דאכלינהו בתר שבועה וכל שכן זה שאכלה קודם שבועה. וא\"ת האי טעמא דחשובי אחשביה איתמר לדחויי מאי דאמר רב מרי אף אנן נמי תנינא על מאי דאמרינן כדרבא וכיון שהוא ז\"ל פסק בסמוך כרבא לא הוה ליה לפסוק כהאי טעמא דחשובי אחשביה, וי\"ל דכיון דטעמא דמסתבר הוא פסק כוותיה ואע\"ג דלא תנינא כההיא מתני' בהדיא קושטא דמילתא הכי וכדאסיקנא משכחת לה כדרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל כל שהוא וכו'.</b> שם (דף כ\"ג:) אהא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות חייב אמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא ומוקי לה ריש לקיש במפרש חצי שיעור ופירש\"י x במפרש שלא אוכל חצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני הילכך מיחייב משום שבועה. ואם תאמר והא דק\"ל כר\"י דאמר בפירקא בתרא דיומא דחצי שיעור אסור מן התורה וצ\"ל שאע\"פ שהוא אסור מה\"ת אינו מושבע עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וכו'.</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך דחצי שיעור אינו מושבע עליו מהר סיני וכיון שכן כשנשבע שיאכלנו שפיר חיילא שבועה עליה: \n",
+                "<b>שבועה שלא אוכל עפר וכו' אכל פחות מכזית ה\"ז ספק וכו'.</b> שם (דף כ\"ב:) בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא בכל שהוא תיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הנשבע שלא לאכול חרצן וכו'.</b> שם בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל על ידי תערובת דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו תיקו: \n",
+                "<b>היה הנשבע נזיר וכו'.</b> שם בעי רב אשי נזיר שאמר שלא אוכל חרצן בכמה כיון דנזיר איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתיה אמשהו או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית תא שמע שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות וכו' חייב והוינן בה אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא וכו' ואמר ר\"ל וכו' במפרש חצי שיעור וכו' והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא דכי חרצן לגבי נזיר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית שמע מינה אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה תיפשוט דעד דאיכא כזית דהא נבלה כעפר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית לא עפר לאו בר אכילה הוא כלל נבלה בת אכילה היא ואריה הוא דרביע עילוה. והר\"ן כתב וז\"ל נזיר שאמר שלא אוכל חרצן בכמה פירוש את\"ל דלשאר אינשי בכזית לנזיר מאי ואסיקנא דנזיר הרי הוא כשאר אינשי ואת\"ל דלשאר אינשי בכזית כיון דאכלי ליה ע\"י תערובת לנזיר נמי בכזית מיהו אכתי נזיר בספיקא כשאר אינשי אי הוי חרצן כעפר ונימא בתרוייהו דדעתיה אמשהו או דדעתיה אכזית ובספקיה דעפר וכי אמרינן בגמרא אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה וה\"ה דהל\"ל תיפשוט בעיא דחרצן אלא דרישייהו דבעיי נקט דאי עפר מפשיט דבעינן כזית חרצן נמי מפשיט הילכך בעיא דעפר וחרצן בין לנזיר בין לשאר אינשי לא איפשיטא ונקטינן לחומרא ויש לתמוה על הרמב\"ם שכתב דפחות מכשיעור דחרצן לשאר אינשי ספק ולנזיר פטור בודאי עכ\"ל. ועם היות כי דבריו דברי טעם וראויים אליו יש לומר שטעמו של רבינו דכיון דלנזיר פשטינן מנבילות וטריפות דהוי בכזית נקטינן בההוא פשיטותא וטעמא דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי ליתיה בנזיר דלנזיר אינו נאכל אפילו על ידי תערובת ומש\"ה בעי למפשט עפר משום דחרצן לנזיר הוי כעפר לשאר אינשי מה שאין כן בחרצן דלשאר אינשי נאכל על ידי תערובת ולנזיר אינו נאכל על ידי תערובת. ומהרי\"ק בשורש קס\"ה פלפל בלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות וכו'.</b> נתבאר במה שכתבתי בפרק זה בשם הגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נשבע שלא יאכל נבילה וטרפה וכו' אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת ביטוי.</b> זה פשוט שמאחר שהוא מושבע מהר סיני אין שבועה חלה עליה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא שבועת שוא,</b> דבר פשוט הוא שאין כאן שבועת שוא אלא משום דבעי למיתני סיפא שחייב משום שבועת שוא תנא רישא דאין בזו משום שבועת שוא א\"נ משום דסד\"א דאיכא בזו משום שבועת שוא שהוא נשבע שלא יעבור עבירה וסתם ישראל הוחזקו שאינם עוברים עבירה והוי כנשבע על תרין דאינון תרין קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נשבע שיאכל נבילה וטריפה וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ט) אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' נשבע לבטל את המצות: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין אכל בין לא אכל.</b> יתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> שבועה שאוכל ככר זו וכו'.</b> משנה שם שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי. ובגמ' (דף כ\"ט:) השתא משום שבועת ביטוי מיחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצתה שבועה לשוא א\"ר ירמיה תני אף על שבועת ביטוי. ופירש\"י קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצוה וקיים שבועתו אינו עובר משום שבועת שוא והרי כשיצתה שבועה מפיו יצתה לשקר על דבר שא\"א לו ומאותה שעה הוא עובר ואפילו קיים שבועתו תני אף על שבועת ביטוי וה\"ק אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע\"פ שקיימה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל.</b> במשנה גבי איזוהי שבועת שוא אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפילין ופירש\"י שבועה שלא נעידך ביטול מצוה היא. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האומר לחבירו שבועה שלא אדע לך עדות וכו'.</b> ג\"ז פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור וכו'.</b> שם (דף כ\"ז) וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע להרע לעצמו וכו'. נשבע להיטיב לאחרים וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שלא יאכל מצה וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ג וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בפ\"ג דשבועות: \n",
+                "<b>ודע</b> דירושלמי הכי איתיה שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה (בלילי הפסח) שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה (שבועה) שלא אשב בצל סוכה לוקה וישב בצל סוכה. וכתב הר\"ן אסור לאכול מצה בליל פסח משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל בשב ואל תעשה מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי בלילי הפסח. ועל שבועה שלא אשב בצל סוכה כתב אע\"ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה (סתם) אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכן לולב וזהו ששנינו בשבועות שוא שלא לעשות סוכה שלא לעשות לולב עכ\"ל. ומדברי רבינו שכתב שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דירושלמי לאו דוקא הוא וכי קתני שבועה שלא אשב בצל וכו' היינו אפי' נשבע שלא אשב בצל סוכה דסיפא דאיירי בסוכה סמיך אמאי דכתב ברישא גבי מצה הילכך כי קתני שלא אשב בצל סוכה לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל סוכה של מצוה. כתב הר\"ן שיש מי שדוחה ירושלמי זה מהלכה משום דמשמע ליה דפליג אגמרא דילן והוא ז\"ל דחה דברי האומרים כן וקיים דשפיר אתי כגמרא דילן שראוי לסמוך על הירושלמי הזה וכדעת הפוסקים שכתבוהו. וגם הריב\"ש כתב על הירושלמי הזה והא דמשמע רפ\"ג דשבועות דשבועה אינה חלה לבטל את המצוה אפילו בכולל על מתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כבר תרגמה הרמב\"ן דהני מילי בקום עשה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חיילא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים</b> נראה שלענין ביטול מצות ציצית בשב ואל תעשה קאמר דחיילא עליה בכולל ואילו היה מצוה על האדם ללבוש בגד שיש בו ציצית כשם שהוא מצווה להניח תפילין היו הדברים מכוונים אבל מאחר שאין אדם מצווה אלא שלא ילבש בגד שיש בו ארבע כנפות בלא ציצית ואם רצה שלא ללבוש כל ימיו בגד שיש בו ארבע כנפות לא ביטל מצות ציצית מה צורך לומר שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים כדי שתחול שבועה על בגד של מצוה בכולל הא אפילו נשבע שלא ילבש היום בגד שיש בו ארבע כנפות או בגד שיש בו ציצית חלה שבועה עליו שהרי אינו מושבע מהר סיני ללבוש בגד שיש בו ארבע כנפות בציצית. ואפשר לדחוק ולומר דמשום דתפילין נקט לה דשייך בהו לישנא דלבישה אלא דלישנא דבגד אינו נוח לפירוש זה דהא ודאי לא שייך בתפילין לישנא דבגד ועוד למה הוצרך לומר שנה או שנתים הא כשיאמר שלא ילבוש שום בגד היום סגי וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שלא הניח תפילין היום וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שלא יישן ג' ימים וכו' אלא מלקין אותו מיד.</b> בפ\"ג דשבועות עלה כ\"ה א\"ר יוחנן האומר שבועה שלא אישן ג\"י מלקין אותו וישן לאלתר. וכתב הר\"ן בחידושי מציעא האי לאלתר אמלקין אותו קאי והכי דייק לשון רבינו שכתב מלקין אותו מיד. ובפ\"ג דשבועות כתב דטעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו יישן תוך שלשה ימים הילכך לא חיילא שבועה עליה כלל ובנשבע שלא יאכל שבעת ימים תמה על רבינו שדימה אותה לשלא יישן שלשה ימים שהנשבע שלא יאכל שבעה ימים שאני שזה יכול הוא לעמוד על שבועתו עד שיהיה קרוב שיסתכן ואח\"כ יאכל שיעור שיהא יכול לעמוד עליו. וכתב הוא ז\"ל דטעמא דמילתא משום דהוה ליה נשבע על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו הילכך הוה ליה שבועת שוא. ולי נראה שדעת רבינו שאע\"פ שהוא יכול להעמיד עצמו מלאכול עד קרוב שיסתכן מכל מקום כשאוכל אז הרי עבר על שבועתו ונמצא שנשבע על דבר שא\"א לו לקיימו והוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו וזה הטעם ג\"כ כשלא יישן שלשה ימים דכיון שנשבע על דבר שא\"א לו לקיימו הוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו הילכך מלקין מיד ואוכל מיד ויישן מיד אם ירצה דלאלתר דאמר ר' יוחנן קאי בין למלקין אותו בין לישן. ומיהו בירושלמי פרק שני כדברי הר\"ן דגרסינן התם שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן מיד שבועה שלא אוכל שלשה ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שראה גמל פורח באויר וכו'.</b> בספ\"ג דשבועות (דף כ\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר ידוע אצל החכמים וכו' ואינו חייב אא\"כ נשבע על דבר גלוי וידוע לג' בני אדם משאר העם.</b> שם במשנה אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש ובגמרא אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם ופירש\"י אבל לא ניכר הויא שבועת שקר וכן מפרש שם בגמרא עלה כ\"ה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וכו' הרי זה נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם.</b> בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל\"ו:) א\"ר חייא בר (אבא אמר רב) עמרם ג' מתירים (וכו' את הנדר) במקום שאין חכם לאפוקי מר' יהודה דתניא הפרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר אחד מהם חכם במקום שאין חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך כל דהוא אמר רבינא דמסברי להו וסברי ופירש\"י דמסברי להו טעמי הלכות נדרים וסברי ואותו חכם ילמד את השנים. וכתב הרא\"ש דבמקום שאין מומחה כגון ר\"נ דגמיר וסביר אפילו תלתא דלא גמרי ולא סברי שרו נדרא והוא דמסברי להו וסברי וכתב עוד ירושלמי ג' שהן יודעין לפתוח מתירים כזקן. ונראה שכתב הירושלמי הזה ללמד דהני תלתא לא סגי להו דמסברי להו וסברי אלא בעינן נמי שיהיו יודעים לפתוח את הנדר וכ\"כ הטור. אבל רבינו גם כאן גם בפירוש המשנה סתם וכתב ג' הדיוטות ולא הצריך דמסברי להו וסברי ונראה שטעמו משום דמשמע ליה ז\"ל דע\"כ לא מתמהינן ואמרינן מכלל דהנך כל דהוא אלא לר' יהודה דאמר אחד מהם חכם דהיאך אפשר דחכם יצטרף עם שני עמי הארץ ומה מועיל לו צירופם ומש\"ה פריש רבינא והוא דמסברי להו וסברי אבל לת\"ק דין הפרת נדרים היכא דליכא חכם הוי בג' הדיוטות אע\"ג דכי מסברי להו לא סברי. וסוגיין דס\"פ נערה המאורסה (נדרים ע\"ח) מסייעא ליה דיליף התרת נדרים בג' הדיוטות מדאיתקש פרשת נדרים לשחוטי חוץ וגבי שחוטי חוץ הדיוטים גמורים שוים לשאינם גמורים א\"כ ה\"ה להתרת נדרים. והגהות מיימון כתב על דברי רבינו לא הדיוטים גמורים אלא דמסברי להו וסברי עכ\"ל. ואינו במשמע דבריו דאם כן לא הוה שתיק מיניה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו וכו'.</b> יתבאר בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה וכו'.</b> משנה וגמ' ספ\"ק דחגיגה (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שאמר ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו.</b> בפ\"ב דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו: \n",
+                "<b>ואין אדם רשאי להתיר וכו'.</b> בפ\"ק דנדרים (דף ח':) אעובדא דרבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי וכו' ומסיק תלמודא ש\"מ לא שרי למישרא נדרא באתרא דרביה. ומשמע לרבינו דה\"ה למי שהוא גדול ממנו בחכמה אע\"פ שאינו רבו דהא רבינא לא היה תלמיד מובהק דרב אשי אלא תלמיד חבר כדאיתא בפרק [הדר] ואפ\"ה אתא לקמיה ולא שרא לה איהו וכן נראה קצת מהא דאמרינן ג' מתירים את הנדר במקום שאין חכם משמע הא במקום חכם אין מתירין. ומ\"מ יש לדקדק בלשון רבינו דה\"ל לערובינהו ולמיתנינהו ולכתוב אין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום רבו או במקום שיש גדול ממנו בחכמה דמדכתב גבי גדול ממנו אינו רשאי להתיר משמע אבל איסורא ליכא ובמקום רבו איסורא נמי איכא וצ\"ע מנין לו חילוק זה. וכתב \n",
+                "<b>רבינו אלא מדעת רבו</b> לומר שאפילו [במקום] רבו אם נתן לו רשות מותר: \n",
+                "<b>וכתבו</b> הרא\"ש והר\"ן דה\"מ לכתחלה אבל בדיעבד אם התירו מותר, וכ\"נ מדקדוק לשון רבינו שכתב אין אדם רשאי להתיר ואסור לו להתיר אלא מדעת רבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם וכו' ואינו עושה שליח וכו'.</b> בפ\"ק דנדרים (דף ח':) רבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח x להתרת אשתו אמר ליה אי מכנפין אין אי לא (מכנפין) לא. וסובר רבינו דבבעל דוקא הוא דאיבעיא לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן דאינו נעשה שליח והכי מוכח בירושלמי פ' נערה המאורסה דגרסינן התם מהו להתיר ע\"י התורגמן ומסיק דמתירין ומדבעיא אי מתירים ע\"י תורגמן מכלל דפשיטא לן דע\"י שליח אין מתירים ואפילו למאי דמסקינן דע\"י תורגמן שרי דוקא תורגמן משום דבעל דבר נמי תמן קאי אבל ע\"י שליח לא. וכתב הריב\"ש בתשובה שכן הכריע הרא\"ה וכ\"כ הגהות מיימוניות וכ\"כ הגהות מרדכי דקידושין בשם מהר\"ם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואינו נעשה שליח להתיר נדוי לאשתו</b> איני יודע מקום לדין זה אלא מה שכתב סמ\"ג על דין זה שכתב רבינו שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו וכו' אמנם שיטה זו לפי גירסת הספרים שכתוב שם רבינא הוה לה נדרא לדביתהו והיא גירסת ה\"ג אתא לקמיה דרב אשי ובעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא לגירסא אחרת דגרסא ה\"ל נידוי לדביתהו ובמקום חרטת גרסי להתרת אשתו עכ\"ל. ורבינו תפס עיקר גירסת ה\"ג ודחה הגירסא האחרת ומשמע ליה דכיון דנדחית אותה גירסא דה\"ל נידויא לדביתהו אין לנו ראיה שיעשה הבעל שליח להתיר נידוי לאשתו ומ\"מ אין זה כדאי לפסוק כן דדילמא מעשה שהיה קאמר גמרא בנדר וה\"ה לנדוי: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב בלשון הזה זה שנשבע כו' (ואינו) נעשה שליח להתיר נדר אשתו פירוש שלא מדרך חרטה עכ\"ל. נראה מדבריו שהיה גורס בדברי רבינו נעשה שליח להתיר נדר אשתו ודייק לה מדבעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ולא אמר להתרת אשתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם המובהק וכו'. ומ״ש אבל אם אמר לו מופר לך וכו'.</b> בסוף פ' נערה המאורסה (נדרים דף ע״ז:) א״ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר וכו' בעל מפר ואין חכם מפר וכתב הר״ן לשון בעל מפורש הוא בכתוב והיינו לשון הפרה ולשון חכם דהוי מותר לך דמשמע ליה מדכתיב לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרובים כשרים וכו' לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת.</b> מסקנא דגמרא בסוף פרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ז) וקמ״ל דאע״ג דבדין בעינן שיהיו הדיינים יושבים ושלא יהיו קרובים ושלא ידונו בלילה אלא ביום ואין דנים בשבת התרת נדרים מותר בכולהו דלאו דין הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שהשביע לשמעון וכו' אין מתירין לו אלא בפני ראובן וכו'.</b> בר\"פ ר\"א דנדרים (דף ס\"ה) תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירים לו אלא בפניו מנה\"מ אר\"נ דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה וכו' א\"ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים מאי מרדותיה אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה קא אכיל ארנבת חייא א\"ל אשתבע לי דלא מגלית עילוי אשתבע ליה לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה אתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכדנצר דקא מבזין ליה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו אמר להון חזיתון מאי קעביד צדקיהו וכו' א\"ל אתשלי אשבועתא אמר ליה וכו' בפניו או אפילו שלא בפניו אמר ליה בפניו (אמר להון ואתון מאי עבידתון) מ\"ט לא אמרתון לצדקיהו וכו'. וכתב הרא\"ש בפירושו המודר הנאה מחבירו פי' רא\"מ שנדר לדעת חבירו אין מתירים לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם שלא בפניו מיהו אם התירו שלא בפניו מותר כדחזינן בצדקיהו שהיה צדיק גמור שהתיר נדרו שלא בפני נבוכדנצר ואסור לחכם להתירו והם הוצרכו לעשות מפני אימת מלך ולישנא דהמודר הנאה לא משמע כפירושו אלא משמע שנדר ממנו הנאה בפניו וצריך שיתירו לכתחלה בפניו ומפרש טעמא בירושלמי מפני החשד כלומר שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו ואיכא מ\"ד מפני הבושה כלומר שצריך שיתבייש בפניו בהתרה: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק בדברי רבינו דמרישא דלישניה משמע דהא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מיירי בנודר לחבירו ומסיפא דלישניה משמע דמיירי במודר הנאה מחבירו. ונראה לי דרבינו משמע ליה דפשטא דברייתא מיירי בנודר לחבירו מדמייתי עלה דמשה וצדקיהו ולישנא דהמודר הנאה מחבירו משמע שהוא מודר הנאה ממנו ומפני כך פירש דשניהם שוים ובין בזו ובזו אין מתירים לו אלא בפניו ומש\"ה נקט תנא דברייתא כה\"ג כי היכי דלישתמעו ביה תרווייהו ונראה שהוא ז\"ל מפרש דנודר לחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו דוקא כשחבירו משביעו אבל אם אין חבירו משביעו אלא שזה נשבע בפני חבירו מתירין לו אפילו שלא בפניו ועובדא דמשה וצדקיהו נמי הכי הוה שהשביעום ומש\"ה לא היה להם היתר אלא בפני המשביעים אותם אבל אם היו נשבעים מעצמם אה\"נ שהיו יכולים להתיר השבועה שלא בפני יתרו ונבוכדנצר אע\"פ שהיו במעמד בשעת השבועה ונקט רבינו ברישא דין מי שהשביעו חבירו דהוי כגוונא דמשה וצדקיהו משום דמיניה ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו. \n",
+                "<b>ומה שכתב בסיפא דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו</b> בשנדר בפניו איירי דומיא דרישא ומפני שהוא דבר התלוי בחבירו דינו כאילו השביעו חבירו אבל אם הדירו שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו. נמצא כללן של דברים שמי שהשביע את חבירו בין שיהיה בדבר הנוגע למשביע בין שיהיה בדבר שאינו נוגע לו וכן הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר הנוגע לחבירו אין מתירים לו אלא בפניו אבל הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר שאינו נוגע לו מתירין לו שלא בפניו כנ\"ל לדעת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו היה שמעון קטן או עכו\"ם</b> פשוט הוא דהא יתרו ונבוכדנצר עכו\"ם הוו ואמרינן שלא היו יכולים להתיר שלא בפניהם וקטן לא גרע מעכו\"ם. \n",
+                "<b>ומ\"ש כדי שידע הנידר וכו'</b> פשוט הוא דהיינו כמאן דאמר בירושלמי דטעמא מפני החשד. ומדקדוק לשון רבינו דגבי מודר מחבירו נתן טעם זה וגבי נודר לחבירו לא נתן טעם זה נראה דוקא גבי מודר הנאה אתמר בירושלמי טעם זה למימרא דכשהוא בפניו מתירים לו אפילו בע\"כ וכן כל שהודיענו שמתירין לו אין צריך להתירו בפניו אבל בנודר לחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו היינו לומר שאין מתירים לו אלא מדעתו וכמו שפי' רא\"מ דכיון שזה השביעו אין לו התרה אלא מדעתו ואף על פי שכתבתי דמההיא דמשה וצדקיהו דהוו נודר לחבירו ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו איכא למימר דשם בפניו בעלמא הוא דילפינן מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאע\"ג דנודר לחבירו אין מתירים אלא מדעתו דמודר הנאה מחבירו אין טעם לומר שנצטרך שיהיה מדעתו מאחר שלא דעתו ומיהו בידיעתו צריך מפני החשד והכי ילפינן כיון דבנודר לחבירו צריך דעתו במודר הנאה מחבירו צריך ידיעתו וכיון דבפניו מתפרש מדעתו ומתפרש בידיעתו נקט בתרווייהו לישנא דבפניו הא כדאיתיה והא כדאיתיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים.</b> בפ' השולח (גיטין דף ל\"ו) אמר אמימר הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע\"ד רבים אין לו הפרה ויש ספרים דגרסי x אמר אמימר הלכתא אפילו למ\"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע\"ד רבים אין לו הפרה וכתבו התוס' דאפילו לאותם ספרים מדפסק בע\"ד רבים דאין לו הפרה מכלל שסובר דברבים יש לו הפרה דאי אין לו כ\"ש ע\"ד רבים ומה הוצרך לפסוק הלכתא בע\"ד רבים כיון דאפילו ברבים אין לו הפרה ושלא בלשון פסק ה\"ל לומר אפילו למ\"ד ברבים יש לו הפרה וכו' אע\"ג דקאמר (התם) לעיל דאדריה ליה ברבים אליבא דרב נחמן דקי\"ל כוותיה בדיני ולענין דינא אתשיל לענין פרעון כתובה הא פריך בתר הכי הניחא למ\"ד ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי ומדאדריה רב אחא נמי לההוא מקרי דרדקי ע\"ד רבים משמע דקסבר דברבים יש לו הפרה ורב יוסף דאמר בפ' ע\"פ אדור ברבים דלא אשתה שיכרא משמע דסבר דברבים אין לו הפרה לא קי\"ל הכי וכן פסקו הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן והמרדכי. \n",
+                "<b>ומ״ש ואפי' נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל,</b> בפ' ד' נדרים (נדרים דף כ״ב) אמר רבא אמר ר״נ הלכתא פותחין בחרטה נזקקין לאלהי ישראל ומשמע לרבינו דה״ה לשם המיוחד: \n",
+                "<b>נשבע ע\"ד רבים או שנדר וכו'.</b> מימרא כתבתיה בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא לדבר מצוה.</b> שם והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא (על דעת רבים) דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשתכח דדייק כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b></b>וכתב הראב\"ד כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים וכו'. א\"א יש כאן לשון אחר וכו'. טעמו שהוא ז\"ל מפרש דאדריה רב אחא היינו שהדירוהו בני העיר הנאה מנכסיהם והוא לא רצה ללמדם בחנם ולאפוקי מרבינו שפירש שהוא נשבע שלא יהנה מבני העיר וז\"ש על דברי רבינו יש כאן לשון אחר כלומר פירוש אחר בהא דאדריה רב אחא. ומ\"ש ויש כאן דברים של תימה הוא על פי' רבינו. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי הראב\"ד וז\"ל א\"א מכיר אני האמת וכו'. מ\"ש ועכ\"ז אין דעתי נוחה הימנו שאין המצוה מוטלת עליו וכו' יש לומר שאע\"פ שמצות לימוד התורה מוטלת על האב בייחוד מ\"מ מצוה על כל חכם ללמד תורה לתלמידים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> מי שנשבע ולא ניחם וכו' כיצד נשבע שיגרש את אשתו וכו' אומרים לו בני אם תגרש אשתך אתה מוציא לעז על בניך וכו'.</b> משנה בפ' ר\"א (נדרים ס\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן זה שנשבעת שלא יהנה ישראל מנכסיך וכו'</b> גם זה משנה שם (דף ס\"ה) ואע\"ג דבשם ר\"מ איתניא משמע לרבינו דכן הלכתא דהא קתני ברישא ר\"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד x וחכמים מודים ובתר הכי קתני ועוד אמר ר\"מ פותחין לו מן הכתוב שבתורה וכו' או שהוא עני ואי אתה יכול לפרנסו ומדקתני ועוד משמע דכי היכי דבקמייתא חכמים מודים לו ה\"ה בבתרייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזה שנשבעת שלא תאכל בשר וכו'</b> ג\"ז משנה שם (דף ס\"ו) פותחין בימים טובים ושבתות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פותחין בנולד וכו'.</b> משנה שם (דף ס״ד) ועוד אמר ר' אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים כיצד קונם שאיני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר וכו' ואמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר וכו' לא הייתי נודר ובגמרא (שם ע״ב) מ״ט דר״א אמר רב חסדא דא״ק כי מתו כל האנשים (המבקשים את נפשך) פי' שעשה נדר לשבת במדין ושלא לשוב למצרים ופתח לו הקב״ה פתח שאם היה יודע שימותו שונאיו לא היה נודר והא מיתה נולד הוא מכאן שפותחין בנולד. ורבנן וכו' קא סברי הנהו מי מייתי והאמר ר' יוחנן וכו' כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם אלא אמר ר״ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא״ש ועניות לאו נולד הוא דשכיח וכן אמרו בירושלמי משמע דהא דאמור רבנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דלא שכיח אבל בנולד דשכיח פותחין וכ״כ הראב״ד בהשגות וכ״כ המרדכי וכן דעת התוס' בפ' אע״פ (כתובות דף ס״ג) אהא דא״ל ר״ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת וא״ת והלא אסור לפתוח בנולד וכו' וי״ל דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול עכ״ל. ומיהו בעינן שיהא שכיח טובא כדי שיפתחו בו דהא מיתה אע״פ שהיא מצויה אמרי רבנן שאין פותחין בה משום דמשמע להו דלא שכיח טובא ולא אמרו דפותחין אלא בעניות דשכיח טובא טפי ממיתה וטעמא דמילתא דכיון דאותו נולד שכיח טובא אמדינן דעתיה שאילו היה מעלה בלבו נולד זה היה נמנע מלידור וכיון שלא נדר אלא מפני שלא העלה דבר זה באותה שעה על לבו הוה ליה כנדר בטעות אבל כשהנולד לא שכיח טובא אפילו אם היה מעלה על לבו אותו נולד לא היה נמנע מלידור בשביל כך וכן נראה שהוא דעת הרמב״ן וכ״כ הטור אבל אין נראה כן מדברי רבינו שאילו היה דעתו לחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי לא הוה שתיק מיניה וצ״ל שהוא ז״ל מפרש דכי אמרינן בגמ' ורבנן הנהו מי מייתי וכו' אלא שירדו מנכסיהם לאו למימרא דפתחא דעניות פתח לה אלא היינו לומר דנדרא מעיקרא ליתיה כי בשעה שנדר כבר מתו אותם האנשים כלומר שירדו מנכסיהם וכן פי' הקונטרס. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירים לו</b> נראה שכתב כן מפני שהוקשה מההיא דפרק אע״פ (כתובות דף ס״ג) דא״ל ר״ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת והא התם נולד הוא ואין פותחין בו ולכך תירץ דשאני התם שניחם מפני הנולד ונהפכה דעתו דהא ודאי ניחא לבן כלבא שבוע שנעשה ר״ע גברא רבה וליתהני מיניה ומש״ה אהני ליה פיתחא דנולד וכי תנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דעדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה ולא יעשה זה סופר. ומיהו תמיה לי על שיטה זו דמפליג בין היכא דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה דא״כ מאי מייתי רבי אליעזר ממשה הא איהו הוה ניחא ליה דלימותו הנך גברי ולהדר איהו למצרים ודמי לההיא דר״ע עם בן כלבא שבוע. ושמא י״ל דר״א לא מייתי אלא לומר דכיון דאשכחן שם נולד בעלמא דפותחין בו מיניה ילפינן לכל נולד דמנא לן לפלוגי בינייהו ורבנן אהדרו ליה דאין משם ראיה דהתם לא הוה נולד אלא נדר בטעות וכדפרישית: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד וכו' א\"א נולד שאמרו אין פותחין בנולד שאינו מצוי וכו'. וכבר כתבתי טעם רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשבע על דבר וכו'.</b> זה נראה שהוא פשוט שאם היה נשאל על הראשונה תחלה נמצא שעבר על שבועה שניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שלא ידבר עם פלוני וכו' שאין מתירים נדר או שבועה שעדיין לא חלו.</b> בסוף נדרים (דף צ') פלוגתא דתנאי לענין הפרת הבעל ופלוגתא דאמוראי לענין התרת חכם ופסקו הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן כרב פפי דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה אין חכם מתיר אא\"כ חל הנדר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שלא יהנה לפלוני וכו' עד וכן כל כיוצא בזה,</b> ברייתות בסוף נדרים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ז:) שנינו שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת ובגמ' הא תו למה לי ופירש\"י הא תו למה לי שבועה שלישית למה לי משבועה שנייה אשמעינן דאין שבועה חלה על שבועה הא קמ\"ל וכו' חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועה איכא דאי משכחא רווחא חיילא x למאי הלכתא לכדרבא דאמר שאם נשאל על הראשונה עלתה שניה תחתיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשבע שבועת ביטוי להבא וכו'.</b> שם אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עליה (דף כ\"ח) אמימר אמר ואפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא כדשמואל דאמר כפתוהו על העמוד ורץ מב\"ד פטור ולא היא התם רץ הכא לא רץ ופירש\"י רץ ונתבזה במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התובע חבירו בממון וכו'.</b> לקמן בסמוך יתבאר. \n",
+                "<b>ומ״ש שבשבועות הפקדון אחד הנשבע מפי עצמו אחד שהשביעו אחר וכפר וכו'</b> משנה פ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תבעו בממון שאם יודה לו וכו'.</b> משנה שם גבי אנסת ופתית את בתי וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם תבעו בקרקע וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הנשבע אחר שתבעו בעל הממון וכו'.</b> בריש פרק שבועת הפקדון משנה שבועת הפקדון כיצד א\"ל תן לי פקדון שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי או שא\"ל אין לך בידי משביעך אני ואמר אמן חייב. \n",
+                "<b>ומ\"ש אף ע\"פ שלא תבעו כיצד כגון שקדם ואמר למה אתה הולך אחרי וכו'.</b> בפ' שבועת העדות עלה ל\"ב ראוהו שבא אחריהם אמרו לו מה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות פטורים ואם בפקדון חייבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו וכו'.</b> נראה דיליף לה מדגרסינן בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) ת״ר שלח ביד עבדו או שא״ל הנתבע משביעני עליכם שאם אתם יודעים לו עדות שתבואו ותעידוהו יכול יהו חייבים ת״ל אם לא יגיד ונשא עונו מאי תלמודא אמר ר' אלעזר אם לוא יגיד כתיב אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור משמע דבפקדון דלא כתיב אם לא יגיד חייב כדקי״ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואינו חייב בשבועת הפקדון וכו'.</b> (סוטה דף ל\"ב) ר\"פ אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר ק\"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון ובגמרא (דף ל\"ג) שבועת העדות דכתיב נפש כי תחטא ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת שבועת הפקדון אתיא תחטא תחטא משבועת העדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנשבע שבועת הפקדון במזיד וכו'. ומ\"ש וחייבו אשם בין במזיד בין בשגגה כמו שביארנו,</b> בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כפר ונשבע ארבע או חמש פעמים וכו' עד לפיכך חייב על כל שבועה ושבועה.</b> משנה בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו חמשה תובעים אותו וכו'.</b> יתבאר בפרק רביעי מהלכות נדרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אמר לו חבירו תן לי פקדון ותשומת יד.</b> גם זה משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו היה לו פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין וחייב.</b> שם מימרא דר' יוחנן (דף ל\"ח) ומשמע התם דהוא הדין לחטים ושעורים וכוסמין דאפילו אין לו אלא פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש תן לי חטים ושעורים וכוסמין וכו'.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו חמשה תובעים אותו.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טען שאבד הפקדון או כפר בו ונשבע וכו'.</b> פ' הגוזל קמא עלה ק\"ח בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פחות מפרוטה אינו ממון וכו'.</b> משנה פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק״ג) נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש ה״ז משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה ומפשטיה דקרא משמע דכל שאינו משלם חומש אינו חייב להביא אשם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> הגונב שורו של חבירו וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> משנה פרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:). \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל חייב בשבועת ביטוי.</b> פלוגתא דרב ושמואל בסוף שבועות (דף מ\"ט:) ופסק כרב באיסורי דאמר כולם פטורים משבועת שומרים וחייבים משום שבועת ביטוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התובע את חבירו בדבר שיש בו קנס וכו' כיצד תבעו ואמר לו אנסת ופתית בתי וכו'.</b> גם זה משנה שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו עשית בי חבורה וכו' המית שורך את שורי וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ז)</small> נתן שורו לשומר חנם וכו' עד הרי זה חייב בשבועת הפקדון.</b> משנה פרק ארבעה שומרים (שבועות דף מ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגונב שור חבירו ותבעו וכו' עד שהרי לא פטר עצמו מכלום.</b> בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק״ה ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וחייב בשבועת ביטוי,</b> כבר כתבתי דפסק כרב בסוף שבועות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה חייב ממון לשני שותפין וכו'.</b> בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז) וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחים או לאחד מן השותפים האי לאחד מן האחים היכי דמי אילימא דאודי ליה בפלגא דידיה הא איכא כפירה דאידך אלא לאו דאמרי ליה מתרווינן יזפת וא״ל לא מחד מינייכו יזפי דה״ל כפירת דברים בעלמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל חייב בשבועת ביטוי.</b> כבר כתבתי דאיתיה בסוף שבועות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכו' פטור וכו' היתה עליו מלוה בעדים בלבד וכו'.</b> בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז:) ר״י אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכו' משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התובע עדיו להעיד לו עדות וכו'.</b> כתב שיתחייב ממון לאפוקי כשאין מחייבין אותו ממון בעדותן, וכתב לבדה לאפוקי משביע עדי קנס כדלקמן וכן לאפוקי השביע שתי כיתי עדים וכפרה הראשונה כדאיתא בפ\"י, וכתב ממון לאפוקי שטרות, וכתב המיטלטל לאפוקי קרקעות ועבדים כדלקמן: \n",
+                "<b>ומה שכתב בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו חוץ לבית דין הרי אלו חייבים.</b> משנה פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א:) השביע עליהם חמש פעמים חוץ לב״ד ובאו לבית דין והודו (הרי אלו) פטורים כפרו (הרי אלו) חייבים על כל אחת ואחת: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם השביעם התובע וכו'.</b> גם זה משנה שם שבועת העדות כיצד אמר לשנים באו והעידוני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבים: \n",
+                "<b>ומה שכתב אף על פי שלא נשבעו הם ולא אמרו אמן אחר שבועתו ומה שכתב והוא שישביעם בבית דין.</b> נראה מדברי רבינו כאן ולקמן בפרק זה גבי וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה ביד פלוני ומדבריו בסוף פ\"י (נראה) שהוא סובר דכי תנן (דף ל') וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בבית דין ואמרינן בגמ' דשבועה אפילו חוץ לבית דין כמו שאכתוב בסמוך ה\"מ כשהשביעם התובע וענו אחריו אמן אבל אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות לא מיחייבי אלא אם כן השביעם בפני בית דין. וצריך לי תלמוד מהיכן למד חילוק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין העדים חייבים בשבועת העדות וכו'.</b> שם במשנה בפני ב\"ד ושלא בפני ב\"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב\"ד דברי ר\"מ וחכ\"א בין מפי עצמן בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב\"ד וידוע דהלכה כחכמים ובגמ' (דף ל\"ב) מנ\"ל דאכפירה בב\"ד הוא דמיחייבי אחוץ לב\"ד לא מיחייבי אמר אביי א\"ק אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון א\"ל רב פפא לאביי א\"ה אימא שבועה גופה בב\"ד אין ושלא בב\"ד לא לא ס\"ד דתניא לאחת ליחייב על כל אחת ואחת ואי ס\"ד בב\"ד מי מיחייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהם חמש פעמים בפני ב\"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר\"ש מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לבית דין כפירה בבית דין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תבעם בעדות שאינה מחייבת ממון.</b> משנה וגמ' בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ד:) \n",
+                "<b>ומ״ש או בעדות קרקעות או עבדים או שטרות.</b> בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז:) אתמר משביע עדי קרקע ר' יוחנן ור' אלעזר (חד אמר חייב וחד) אמר פטור תסתיים דר״י אמר פטור מדאמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דטעמיה משום דשטר הוי שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומשמע דהוא הדין לעבדים ושטרות דכלהו ילפינן להו משבועת הפקדון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המשביע עדי קנס וכו'.</b> בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ד) אמרינן דלר' יוחנן משביע עדי קנס פטורים לר״ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משביעכם אני שתבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני תשלומי כפל וכו' וכן אם השביעם שיעידו לו שאנס פלוני או פתה בתו וכו'.</b> בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) שנינו אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר״ש פוטר שאינו משלם קנס ע״פ עצמו א״ל אע״פ שאינו משלם קנס ע״פ עצמו משלם בושת ופגם ע״פ עצמו ולמד רבינו משם לשבועת העדות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> אין העדים חייבים וכו' כיצד ראו התובע בא אחריהם וכו'.</b> בפ' שבועת העדות (שבועות ל״א:): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם השביעם הנתבע וכו' וכן אם קדמה שבועה לעדות וכו' אין העדים חייבים בשבועת העדות וכו' כיצד עמד בבהכ\"נ וכו'.</b> הכל משנה שם (דף ל\"ה): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל אם אמר משביעאני כל העומדים כאן וכו'.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה וכו': כתב</b> הראב\"ד וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה וכו' א\"א המחבר הזה שנה משנתו כר\"מ וכו'. ואני תמיה היאך אפשר להעלות על הדעת שרבינו פוסק כר\"מ שהרי פירש\"י מפי עצמו שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות ומפי אחרים כגון משביע אני עליכם שתבאו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם. ורבינו כתב בר\"פ זה וכן אם השביעם התובע וכפרו בו אף על פי שלא נשבעו הם ולא ענו אמן אחר שבועתו כיון שכפרו הרי אלו חייבים, אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו בעדותן בבית דין בין שנשבעו או השביען בבית דין בין שנשבעו או השביען חוץ לבית דין והכפירה בבית דין בלבד וזה מבואר בדברי חכמים. ומה שכתב ועוד בין לרבי מאיר בין לרבנן מה צורך שיהיה הבית דין בבית הכנסת בשעת השבועה וכו' כבר כתבתי בראש פרק זה שרבינו ז\"ל סבור דכי אמרינן דלא איכפת לן בשבועה בין שתהא בבית דין או שלא בבית דין הני מילי כשענו אחר התובע המשביעו אמן אבל אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות אם השביען בפני בית דין חייבים ואם השביען חוץ לבית דין פטורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המשביע עדיו בשבועה או שאמר מצוה אני עליכם בשבועה וכו'.</b> משנה וגמ' בסוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ה). \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שישביעם בשם או בכינוי מהכינויים,</b> כמו שביארנו בפרק ב': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין העדים חייבים עד שישביעם בלשון שהם מכירים אותה.</b> משנה (דף ל\"ב) ר\"פ אלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וכו' ושבועת העדות ושבועת הפקדון ובגמ' (דף כ\"ג) שבועת העדות דכתיב (נפש כי תחטא) ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות וכו'.</b> בסוף שבועות (דף מ\"ט) פלוגתא דרב ושמואל והלכה כרב באיסורי דאמר כולם פטורים משבועת שומרים וחייבים משום שבועת ביטוי ואיכא למילף מהתם לפוטרם משבועת העדות: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המחוייב בשבועת העדות וכו' אינו חייב משום שבועת ביטוי וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ה ע\"ב) לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא (לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי) אמרוה רבנן קמיה דאביי לאיחיובי עליה תרתי אמר להו תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-יז)</small> משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו לי וכו' משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני חטים וכו'.</b> משנה פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם תבעו אותם רבים להעיד להם וכו'.</b> משנה לענין פקדון בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) ויש ללמוד משם לשבועת העדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו'.</b> מימרא דאביי בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ה:): \n",
+                "<b>ודע</b> דסוגיא דגמרא הכי איתא איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב (הואיל) ואיתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור (הואיל) וליתיה בלהבא וכו' אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות וכו' בשלמא לשמואל דאמר מילתא דליתיה בלהבא לא מיחייב עליה לשעבר להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי אלא לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא (לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי) אמרוה רבנן קמיה דאביי לאחיובי עליה תרתי אמר להו (לאיחיובי) תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ולאביי למאי הלכתא אפקיה רחמנא לכדתניא בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מיחייב חדא בשוגג מיחייב תרתי אמר להו לאו היינו דאמרי (לכו) לאחת (משום) אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו (משום) שתים ואי במזיד מי איכא תרתי רבא אמר משום דהוה דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו בלבד מכלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם והא אמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות הדר ביה אביי מההיא ואבעית אימא חדא מינייהו רב פפא אמרה ע\"כ בגמרא. ורבינו כתב לעיל בסמוך כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי וכו' אבל המחוייב בשבועת העדות אף על פי שהוא נשבע על שקר ואף על פי שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי וכו' שנאמר לאחת מהנה והרי זה כדברי אביי דאמר להו לרבנן. ואם כן יש לתמוה היאך כתב כאן הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו' הרי זה פטור וכו' מפני ששבועת ביטוי אינו אלא בדבר שיש בו לאו והן וכו' והיינו אידך מימרא דאביי דאמר מודה רב באומר לחבירו שאני יודע לך עדות שהוא פטור ומאחר שבגמרא הקשו מזו לזו והוצרכו לומר הדר ביה אביי מההיא או דחדא מינייהו רב פפא אמרה נמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי. וי\"ל דרבינו מפרש דכי מקשינן והא אמר אביי שבועה שאני יודע לך עדות דפטור לא מקשה אלא למאי דהוה ס\"ד אי לא אתא קרא אבל השתא דאתא קרא דמשום אחת אתה מחייבו ולא משום שתים שפיר איתא לאידך דאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות דפטור וכך פירש הרי\"ף סוגיא זו כפי מה שפירשו בו הרז\"ה והר\"ן וא\"כ שפיר עביד רבינו שפסקן לשתיהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר ברור הוא כו' שהעיד לו והוא לא העיד וכו'.</b> שם העדתי ולא העדתי מחלו' דלשמואל פטור משום דליתיה בלהבא ולרב חייב והלכתא כוותיה באיסורי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היו עדיו או אחד מהם פסול וכו'.</b> בר״פ שבועת העדות (שבועות דף ל') תנן דאינה נוהגת אלא בראויים להעיד ובגמ' (דף ל״א) לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא מ״ד משחק בקוביא כל שכן מלך ומ״ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב משום דבתרא הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיו עד מפי עד וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> הכל משנה שם (דף ל\"ה): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עד אחד וכפר וכו'.</b> שם (דף ל\"א:) במשנה כפרו זה אחר זה הראשון חייב והשני פטור ופירש\"י השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להעיד ובגמ' (דף ל\"ב) מתניתין דלא כי האי תנא דתניא משביע עד אחד פטור ור' אלעזר בר ר\"ש מחייב ופירש\"י דלא כי האי תנא דלא כר' אלעזר בר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-יב)</small> תבע את שני עדיו וכו'.</b> זה פשוט. \n",
+                "<b>ומ״ש תבע עדי קינוי או עדי סתירה וכו' עד שהמשביע עדי קרקע פטורים כמו שביארנו,</b> הכל בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ב:) \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השביע עדיו בבית דין וכו' עד לא היתה עדותו מחייבת ממון.</b> משנה (דף ל\"א:) וגמרא שם (דף ל\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הודה אחד וכפר אחד וכו'.</b> משנה שם כפר אחד והודה אחד הכופר חייב וכתב רבינו דהוא הדין להודה אחד וכפר אחד, ופשוט הוא שמאחר שהעד האחד הודה נמצא זה שכפר מפסידו ממון בכפירתו: \n",
+                "<b>כפרו שניהם כאחד וקדם והודה בתוך כדי דיבור וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השביע שתי כתי עדים וכו' עד חייבים בשבועת העדות.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התובע את העדים להעיד לו וכפרו וכו' עד שחוץ לבית דין.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שענו אמן וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א הא לא כרבי מאיר ולא כרבנן וכו' ורבנן סברי אפילו מפי אחרים כיון דכפר חייב עכ\"ל. וכבר כתבתי בזה בפרק ט': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השביען בבית דין וכפרו וחזר והשביען וכו'.</b> משנה פ' שבועת העדות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשם ששבועת שוא וכו' כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המשתף דבר אחר וכו'.</b> פרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר לאדם להשבע על המצוה וכו'.</b> פ\"ק דנדרים (דף ח'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> שבועה זו שמשביעים הדיינים וכו' מי שטענו חבירו מטלטלין והודה במקצתן וכו'.</b> משנה פרק שבועת הדיינין (שבועות דף ל\"ח:) ובפרק ב' דכתובות ופרק הגוזל קמא ובפירקא קמא דמציעא ובכמה דוכתי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועד אחד מעיד עליו ומכחישו,</b> בכמה דוכתי מהם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן שומר שטוען שאבד וכו'.</b> מפורש בתורה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש שם שבועה אחרת וכו'.</b> בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושבועת הדיינים בין שהיתה של תורה וכו' אוחז ס״ת בזרועו.</b> בריש פרק שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח:) צריך לאתפוסי חפצא בידיה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ונשבע בשם או בכינוי.</b> שם וכדרבנן: \n",
+                "<b>ומ״ש בשבועה או באלה.</b> בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ו): \n",
+                "<b>ומ״ש מפיו או מפי הדיינין.</b> נלמד מדתנן בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) שאם השביעו התובע וענה אחריו אמן חייב. \n",
+                "<b>ומ״ש והורו רבותי שאין משביעין הדיינין אלא בלה״ק.</b> בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח ל״ט) אמרינן דשבועת הדיינין נאמרת בכל לשון שהוא מבין וא״כ יש לתמוה על הוראת רבותיו ואפשר דלא מדינא קאמרי אלא משום דהוי כעולבנא דדייני אם ישביעוהו בלשון אחרת ומדלא אמרו רבותיו ושבועת הדיינין אינה אלא בלשון הקדש משמע דדוקא כשהם משביעים אותו מפיהם אבל אם הוא נשבע אין בכך כלום אבל לשון הורו קשה דמשמע דמדינא קאמרי ובפרק זה יתבאר דעת רבינו בזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכן אם אמר הרי הוא ארור וכו'.</b> בסוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ו) ארור בו שבועה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> הדיינים שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו וכו' עד ואינו צריך ליטול ספר תורה אלא תפילין בכפו חפץ הוא.</b> שם (דף ל\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים וכו'.</b> כן כתבו הרא\"ש והר\"ן בפרק שבועת הדיינין בשם הגאונים וכן כתב הרשב\"א: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל משביעין אותו בשם או בכינוי, א\"א שמעתי שתקנו הגאונים וכו'. ואין מזה השגה על רבינו שכתב דין הגמ' כמנהגו ועוד שאולי לא שמיע ליה תקנת הגאונים זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדיינים שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר וכו'.</b> כבר כתבתי דהכי איתא בריש פרק שבועת העדות ומשמע מדקדוק רבינו דהיינו בדיעבד ורבותיו נראה שסוברים שאין משביעין כלל אלא בלשון הקדש ואפילו בדיעבד. וכתב רבינו שאין לסמוך על הוראה זו מההיא דריש פרק שבועת הדיינין ויש לתמוה על רבותיו למה דחו אותה ואפשר לומר שאף הם לא אמרו אלא לכתחלה אבל בדיעבד מהניא וכדעת רבינו אבל לפי מה שנראה שמפרש רבינו בדבריהם קשיא. ואין לתמוה על רבינו מאחר שהוא סובר שאין לסמוך על הוראה זו למה כתב לעיל סתם בלי מחלוקת שי\"ל שסמך על מ\"ש כאן: \n",
+                "<b>ואע\"פ שנהגו בכל בתי דינים וכו' צריך להודיע את הנשבע עד שיהא לשון השבועה.</b> פשוט הוא שצריך הנשבע להכיר לשון השבועה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ששבועת הדיינין היא שבועת פקדון בעצמה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שנתחייב שבועת הדיינין וכו'.</b> בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח:) ת״ר שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה אומרים לו הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע וכו' עד אלא על דעתנו ועל דעת ב״ד ומדקתני האיום בשבועת הדיינין משמע דעל כל שבועת הדיינין נאמרה אפילו היא מדבריהם שגם היא נקראת שבועת הדיינין אבל שבועת היסת אינה בכלל האיום כמו שכתב רבינו בסוף דבריו מפני שכששנינו איום זה עדיין לא נתקנה שבועת היסת. והוציא רבינו מכלל האיום כשהוא נשבע בטענת ספק ונראה הטעם דמייתי לה על מתניתין דשבועת הדיינים וההיא ע״י טענה וכפירה היא. ומ״מ יש לתמוה שאין זה כדאי להוציא טענת ספק מאיום וגם על שבועת היסת יש לתמוה למה לא נאמר בה כעין דאורייתא תקון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועל מאי דקתני שאומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה,</b> קאמר בגמרא (דף ל\"ט:) ההוא דמשבע ליה אמאי ומהדר משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ואמר מר שהשבועה חלה על שניהם ופירש\"י ששניהם נענשים בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים וכו': ומ״ש ואינו לוקה ואע״פ שהוא מזיד.</b> בר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו ל״ז) בעיא ולא איפשיטא ומספיקא לא לקי: \n",
+                "<b>ומ״ש ונתחייב לשלם מה שעליו בתוספת חומש שהוא רביע הקרן.</b> בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ד:): \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו ומביא קרבן אשם.</b> יש לתמוה למה סתם רבינו הדברים דהא בר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז) איבעיא להו הזיד בשבועת הפקדון ואתרו ביה מהו וכו' (קרבן מייתי ולא לקי) או דילמא וכו' מילקא לקי קרבן לא מייתי או דילמא הא והא עבידנא ולא איפשיטא ומספיקא לא מייתי קרבן דדילמא פטור וחולין בעזרה הוא ואין לומר דמייתי קרבן ומתנה אם אני פטור הרי הוא קרבן נדבה דא״כ לא ה״ל לרבינו למישתק: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אע\"פ שהוא מזיד וכו'. א\"א אחר שתיקנו הגאונים וכו'. ואין מזה השגה על רבינו שהוא ז\"ל כתב ע\"פ מה שהוא דין הגמרא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אע״פ שהנשבע לשוא או לשקר וכו' שנאמר לא ינקה ה' וכו'.</b> בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ט): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב״ד והרי אמרו על שבועת שוא וכו' עכ״ל. וי״ל שאע״פ שב״ד של מטה מלקין ומנקין אותו לאו נקיון גמור קאמר מדאפקיה בלשון לא ינקה דאל״כ הל״ל ינקו אותו דהוה משמע ינקו אותו לגמרי. ומ״ש והרי חייבי מיתות ב״ד מתודין ומתכפרים וכו' כבר כתב רבינו דשאני הכא דאיכא חילול השם ובפירוש אמרו בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ט) שבכל העבירות נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהם לא ינקה והכתיב ונקה לא ינקה ההוא לכדר' אליעזר וכו' ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים ופירש״י מנקה הוא לשבים וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון. ובספר הבתים כתב נראים דברי הרמב״ם שלא אמרו ב״ד מלקין אותו אלא להיותו כשר לעדות וכ״כ הרב רבי יונתן אבל מ״מ עון חילול השם שבו אינו מנוקה ובביאור אמרו חכמים שאפילו בתשובה אין מנקין להם עון השבועה שנאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא את שמו הוא דאינו מנקה אבל מנקה הוא שאר חייבי לאוין ע״כ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנשבע בשמים ובארץ וכו'.</b> בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) תנן משביעני עליכם וכו' בשמים ובארץ הרי אלו פטורים ואמרינן בגמרא דאע״ג דאיכא למימר דבמי שהשמים והארץ שלו קאמר כיון דאיכא שמים וארץ בשמים וארץ קאמר. ומשמע לרבינו שאפילו אמר שנתכוון למי שהשמים והארץ שלו כיון דאינו במשמע דבריו אינו כלום: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אין זו שבועה א\"א ליחייב עליה קרבן ומלקות עכ\"ל. טעמו מדתנן הרי אלו פטורים משמע אבל איסורא איכא ואפשר לומר שזו כוונת רבינו אבל מדקתני סיפא מאיימין עליהם ומלמדים את העם וכו' משמע דס\"ל דאין כאן שבועה כלל וכפשט לישנא דרבא והא דקתני פטורים אגב דקתני באידך חייבים תנא בהא פטורים ולאו דוקא דאיסור נמי ליכא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הנשבע בנביא מהנביאים או בכתב מכתבי הקדש וכו'</b> משמע לרבינו שהם שוים לאומר בשמים ובארץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שאין אלו שבועות מאיימין עליהם ומלמדים את העם וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו בפ\"ב דנדרים גבי נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א באמת צריכים שאלה לחכם ועובר משום בל יחל עכ\"ל. וכבר כתבתי טעמו וטעם רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בשאר כתבי הקדש אבל הנשבע בתורה וכו'.</b> דין נשבע בתורה הכל מבואר בפ\"ב דנדרים ובאיבעית אימא בתרא וכ\"פ הרא\"ש ואף על גב דבגמרא בנודר בתורה איתמר משמע לרבינו דהוא הדין לנשבע מדאמרינן דעתיה אאזכרות שבה, ובתוספתא פרק שני תני לה לענין שבועה ובירו' מייתי לה לענין נדר ורבינו סבור דהא והא איתנהו ולפיכך כתבה גם בפ\"א מהל' נדרים וכן דעת הרא\"ש. והראב\"ד כתב אני תמיה על זה המחבר מה ראה לחלק וכו'. וי\"ל דרבינו סבר שאין לנו אלא מה שאמרו הנודר בתורה ואם כדברי הראב\"ד הל\"ל הנודר בתורה או בכתבי הקדש ומה שהביא מהירושלמי אינו קשה לרבינו כמו שכתבתי דהא והא איתנהו והתוספתא הויא תיובתיה דהראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו וכו'.</b> בפ\"ב דנזיר (דף ס\"ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אם נשבע שיתענה וכו' אבל אם נדר בנזיר צריך שיאמר לו שתה עכ\"ל. הכי אמרינן בפרק בתרא דנזיר והתם מפרש טעמא דמפלגינן בין נזיר לשאר נדרים ואין כאן השגה על רבינו שהרי כתב רבינו בפרק שני מנזירות דין עבד שנדר בנזירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטנים שנשבעו וכו'.</b> (פרק חמישי דנדה) (דף מ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השומע הזכרת השם וכו'.</b> בפרק קמא דנדרים (דף ז':) וכתב הר\"ן ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי לא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי המזכיר עצמו צריך נידוי והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וצריך להתיר לו מיד.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים שהיה הנשבע הזה וכו' מזיד וכו'.</b> פשוט בטעמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מהשמות המיוחדים וכו'. ומ\"ש לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר וכו'.</b> ירושלמי פרק כיצד מברכין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שמותר להשאל על השבועה כו' ראוי להזהר בדבר ואין נזקקין להיתר אלא מפני דבר מצוה</b> וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל.</b> כן יש ללמוד מעובדא דפרק השולח (גיטין דף ל\"ה) אותה אלמנה שהפקידו אצלה דינר והניחתו בכד הקמח. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו,</b> הכי משמע בפרק (המדיר) (כתובות דף ע\"ז) גבי עובדא דרבי יהושע בן לוי עם מלאך המות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, א\"א דוקא בשבועה וכשנשבע להרע לעצמו וכו'. ואפשר שגם זה דעת רבינו שהרי לא כתב כן אלא בשבועה וצריך טעם למה נשתנה נדר משבועה בזה: \n",
+                "<b>סליקו הלכות שבועות בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..126f5e140898e974333f7e434b6e22ab3df74f93
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,669 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Oaths",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Oaths",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה מיני שבועות הן וכו': שבועת ביטוי הוא שנאמר בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכו': והיא נחלקת לארבעה חלקים וכו'.</b> בריש שבועות וברפ\"ג (דף י\"ט) שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין שבועת ביטוי נוהגת וכו'.</b> כלומר שאם נשבע דבר שא\"א לו לעשותו אינה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין להבא בין לשעבר וכו'.</b> משנה בפ\"ג (דף כ\"ה) אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים ואחד דברים שיש בהם ממש ואחד דברים שאין בהם ממש כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי שאישן ושלא אישן שישנתי ושלא ישנתי שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק ושזרקתי ושלא זרקתי ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא שנאמר להרע או להיטיב א\"ל ר\"ע א\"כ אין לי אלא דברים שיש בהם הרעה והטבה דברים שאין בהם הרעה והטבה מנין א\"ל מריבוי הכתוב א\"ל אם ריבה הכתוב לכך אף ריבה הכתוב לכך ופירש\"י מריבוי הכתוב לכל אשר יבטא וידוע דהלכה כר\"ע: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו למה ביאר לשעבר קודם דכיון דלהבא מפורש בתורה ה\"ל לאקדומיה ותנא נמי אקדמיה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי ורבינו גופיה אקדמיה לעיל בסמוך. ועוד למה השמיט אישן ולא אישן המוזכר במשנה. ועוד למה כתב שדבר פלוני עם פלוני שאינו מוזכר במשנה. ועוד למה השמיט חלוקת שאתן לאיש פלוני ושלא אתן המוזכר במשנה. ועוד למה בלהבא השמיט חלוקת דבור פלוני עם פלוני. וי\"ל דמשום דבלשעבר פליג ר' ישמעאל אקדמיה ועוד דלשעבר אתיא מדרשא חביבא ליה ואקדמה ועוד דבלשעבר איכא ג' חלוקות ובלהבא ליכא אלא תרי. והשמיט אישן ולא אישן השנוי במשנה משום דבגמרא אמרי' אמתני' איני והא אר\"י האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר כלומר ואינה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא ומשני התם דאמר ג' הכא דלא אמר ג' ואם היה מזכיר רבינו כאן שאישן ושלא אישן היה צריך להאריך לכך השמיטו וכתב במקומו שדבר פלוני עם פלוני שהוא ג\"כ דבר שאין בו ממש והוא דבר של אחרים ומפני כך לא הוצרך לכתוב שאתן לאיש פלוני ושלא אתן וכן שלא אישן ג' ימים כתבו לקמן אצל שבועת שוא. והשמיט בלהבא חלוקת דיבר פלוני עם פלוני משום דשבועה דלהבא בדבר התלוי באחרים אינו חייב בשבועת ביטוי וכמ\"ש רבינו ברפ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע אחת מד' מחלוקות אלו וכו'.</b> ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ברפ\"ג דשבועות (דף כ':) רב דימי אר\"י מוקי לא תשבעו לאוכל ולא אוכל דהוי נשבע ומחליף ובל יחל לקונמות הוא דאתא ורבין א\"ר ירמיה א\"ר אבהו אר\"י מוקי (דף כ\"א) לא תשבעו לאכלתי ולא אכלתי שהוא נשבע להחליף ומוקי בל יחל לאוכל ולא אוכל. ורבינו שכתב שאכלתי ולא אכלתי ואוכל ולא אוכל ארבעתם משום לא תשבעו ולא הזכיר בל יחל אלא על הקונמות בפירוש וזה דלא כרב דימי ודלא כרבין יש לתמוה עליו: \n",
+                "<b>וצ\"ל</b> שרבינו מפרש שאע\"פ שרב דימי כי מוקי לאו דלא יחל לקונמות היינו לומר דלא עבר עלייהו אלא משום לא יחל בלבד כי מוקי רבין אוכל ולא אוכל בבל יחל היינו לומר שעובר אף בבל יחל שא\"א לומר דעובר בבל יחל בלחוד קאמר שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתוב בה תשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין מפני שהוזכר בגמ' אחרון ובכ\"מ פסקינן כלישנא בתרא ועוד דסוגיין דעלמא כלישנא דרבין. ולפ\"ז אוכל ולא אוכל עובר גם בלא יחל. ומה שלא כתב רבינו כן לפי שאין דרכו למנות לאוין הרבה על מצוה אחת כפי שרשיו במנין המצות שבהתרבות הלאוין לא תתרבינה המצות ולכן הזכיר לשבועת שקר להבא הלאו המיוחד לה ולא בל יחל שהוא משותף לקונמות כל זה כתב הריב\"ש בתשובה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם נשבע לשקר במזיד לוקה</b> לא קאי אנשבע שיאכל ולא אכל שאין זה נשבע לשקר כיון שלא היתה שבועה לשקר משעת שבועה כמ\"ש רבינו בספ\"ד אלא דוקא על הנשבע שלא אכל והוא אכל או שאכל והוא לא אכל קאי שהרי היתה שבועת שקר מעת השבועה וכ\"ש נשבע שלא יאכל ואכל שהרי עושה מעשה גמור וכ\"כ מהר\"י קולון בשורש קל\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועת שוא נחלקת וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ט) כתוב בהשגות שנשבע בדבר הידוע לג' שאינו כן כמו שנשבע עכ\"ל. ואין כאן שום השגה שהרי נזכר זה בדברי רבינו ספ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש השניה שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם שהוא כן.</b> ירוש' שם והשלים רבינו ביאור דבר זה ספ\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב שלישית שנשבע לבטל את המצוה וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רביעית שנשבע על דבר שאין כח בו לעשות כגון שנשבע שלא יישן ג' ימים וכו'.</b> מימרא דר\"י פ\"ג דשבועות (דף כ\"ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנשבע שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופים וכו': כל הנשבע שבועת שוא מד' שבועות אלו וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ז) תנן אשבועות שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועת הפקדון כיצד וכו'.</b> בספרא פ' ויקרא וכחש בה וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת\"ל לא תכחשו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין לוקין על לאו זה,</b> הטעם מפני שאין בו מעשה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נשבע לו על שקר וכו' על זה נאמר לא תשקרו איש בעמיתו וכו',</b> בספרא לא תשקרו מה ת\"ל לפי שנאמר ונשבע על שקר שמענו עונש אזהרה מנין ת\"ל ולא תשקרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה הוא חייב על שבועת הפקדון ששקר בה וכו'.</b> מפורש בפ' ויקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג,</b> משנה פ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף פ\"א שהוא ט'). \n",
+                "<b>ומה שאמר שנאמר וכחש בעמיתו וכו'</b> ולא נאמר בו ונעלם ממנו שם אהא דתנן בשבועת העדות ושבועת הפקדון חייב על המזיד כשוגג שבועת העדות מנ\"ל דת\"ר בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג על שבועת הפקדון מנ\"ל יליף תחטא תחטא משבועת העדות. ויש לתמוה מה צריך לשבועת הפקדון ללמוד משבועת העדות תיפוק לי דלא כתיב ונעלם בשבועת הפקדון גופה. ונראה שרש\"י הרגיש זה ולפיכך כתב בכולן בכל המביאין קרבן עולה שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת ביטוי דכתיבי בהדי שבועת העדות עכ\"ל. כלומר דלא דייקינן מדלא כתיב בה ונעלם אלא בשבועת העדות דבאינך דכתיבי בהדה כתיב ונעלם הילכך לא ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם מאחר דליכא אחריני בהדה דכתיב בה ונעלם הילכך צריכינן למילף לה משבועת העדות, ורבינו נראה שהיה גורס שבועת העדות ושבועת הפקדון מנ\"ל דתנו רבנן בכולם נאמר ונעלם וכו' דשפיר ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש והוא שיזיד בפקדון וכו'.</b> משנה ר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז) וחייב על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתה x (גרידתא). ופירש״י זדון השבועה שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן. ועל שגגתה עם זדון הפקדון ששגג בקרבן והזיד בפקדון דיודע דהזיד בפקדון וכפר אבל אינו יודע אם חייב עליו קרבן. ואינו חייב על שגגתה גרידתא אם סבור לישבע באמת משום דאנוס הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבועת העדות כיצד וכו'.</b> משנה בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וחייבים על שבועה זו קרבן עולה ויורד.</b> בפרשת ויקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהיו מזידין וכו' עד לחייב על הזדון כשגגה.</b> משנה וגמרא בפרק ארבעה מחוסרי כפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד שגגת שבועת העדות וכו'.</b> משנה פ' שבועת העדות (שבועות דף ל') וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואינם חייבים על שגגתה. ופירש״י ואין חייבים על שגגתה אם שוגגים הם לגמרי כסבורים שאין יודעים לו עדות ואח״כ נזכרו שהרי אנוסים הם לא קרינן בהו נשבעים לשקר. ובגמ' (דף ל״א) וחייבים על זדון שבועה מנא ה״מ דת״ר בכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר בה ונעלם לחייב על המזיד כשוגג ועל שגגתה עם זדון העדות ה״ד שגגתה עם זדון העדות א״ר יהודה אמר רב באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן אם לא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד הנשבע אחד מד' מיני שבועות אלו וכו'.</b> בספ״ג דשבועות (דף כ״ט:) תנן דאחד שבועת שוא ואחד שבועת ביטוי אם הוא מושבע מפי אחרים חייב והכי תנן בר״פ שבועת העדות (שבועות דף ל') לענין שבועת העדות ובר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו) לענין שבועת הפקדון. \n",
+                "<b>ומ\"ש וענה אמן,</b> בספ\"ג דשבועות (דף כ\"ט) אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כלומר ואם לא ענה אמן אע\"ג ששתק כשהשביעו אינו כלום. וכתב רבינו ברפ\"ב דנדרים דאמן לאו דוקא דהוא הדין לדבר שעניינו כענין אמן שהוא קבלת דברים: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' השביעו עכו\"ם או קטן,</b> עכו\"ם נלמד ממשה וצדקיהו ליתרו ונבוכדנאצר וקטן לא גרע מעכו\"ם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד העונה אמן או דבר שעניינו כענין אמן וכו'.</b> דבר פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנשבע וכו'.</b> משנה וגמ' בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ה): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אלה וארור הרי הן שבועה.</b> ברייתות שם (דף ל\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מהכינויים,</b> נלמד מדגרסינן בס\"פ שבועת העדות א\"ר אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר ויבא אותו באלה וכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן האומר שבועה בה' או במי ששמו וכו'.</b> דעת רבינו דבכל שבועה בעינן שם או כינוי להתחייב מלקות או קרבן, והר\"ן בפרק שבועת העדות דקדק כן מדברי רש\"י וכתב שם הר\"ן דטעמא דמילתא משום דעיקר שבועה כי כתיב בשם כתיב דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי לא תשא את שם ה' אלהיך אלא דרבנן סברי דהוא הדין לכינוי כדכתיב וחללת את שם אלהיך אבל בלא שם ובלא כינוי אין לנו [לא] למלקות ולא לקרבן ומיהו איסורא מיהא איכא (אפילו בלא שם ובלא כינוי) והכי מוכח מדאמרינן לקמן דלאו לאו והן הן שבועה וההיא ודאי בלא הזכרת השם היא דאי בשהזכיר השם למה לי לאו לאו והא אמרינן בפ\"ד דנדרים מארי כולא לא אכילנא ואמרינן בפ' אין מעמידין לאלהי ישראל לא מגלינא אלא ודאי כל שהזכיר שבועה או לשון אחר שהוא מועיל בשבועה לא בעינן שם ולא כינוי לענין איסורא (אבל למלקות ולקרבן בעינן שם או כינוי וזה דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב מהלכות שבועות) ותמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכינוי משתמעי בלא שם ובלא כינוי אפילו איסורא מנ\"ל. ואפשר שמדברי קבלה למדנו דהא אמרינן לקמן דארור בו שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אע\"פ שלא אמר לא שם ולא כינוי ואם בארור אמרינן מפני שהוא לשון שבועה כ\"ש בשבועה עצמה עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א לא נתחוור אצלי דבר זה וכו': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא השבועה בלבד אלא כל כינוי שבועה כשבועה וכו'.</b> משנה בריש נדרים: \n",
+                "<b>ומ\"ש שבותה או שקוקה.</b> משנה בספ\"ק דנדרים (דף י'): \n",
+                "<b>ומ\"ש מוהא.</b> ברייתא שם אלא דבנוסחי דידן כתוב מוהי ופי' הרא\"ש מוהי דומה לאומי. ומבואר בדברי רבינו כאן ובפ' א' מנזירות שלא נאמרו כינויים אלא כשאנשי אותו המקום קורין כן לשבועה או לנזירות הא לאו הכי לאו כלום הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האומר לאו לאו הן הן וכו'.</b> בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ו): \n",
+                "<b>ומ\"ש והזכיר שם או כינוי וכו'.</b> נתבאר בסמוך. ואם תאמר אם הזכיר שם מאי איריא דאמר תרי זימני לאו או הן בחד זימנא סגי יש לומר דאי אמר ביי' שלא אעשה או שאעשה פשיטא דבחד זימנא סגי אבל הב\"ע בשלא הזכיר השם בדרך שבועה אלא שלא בדרך שבועה מאחר שהזכירו סמוך ללאו לאו או להן הן הוי כנשבע. וזה מבואר בלשון רבינו דגבי אומר לאו לאו כתב דרך שבועה וגבי שם לא אמר דרך שבועה אלא כתב והזכיר שם או כינוי: \n",
+                "<b>וכן ימין שבועה ושמאל שבועה וכו'.</b> ברייתא בריש נזיר (דף ג'): \n",
+                "<b>וכן האומר מבטא וכו'.</b> ברייתא פרק ג' דשבועות (דף כ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש אמר איסר וכו',</b> שם איסריה דאיסר וכו' הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה כלומר שאמר אעשה או לא אעשה שהוא איסור גברא. \n",
+                "<b>ומ\"ש שצריך שיזכיר שם או כינוי</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמע חבירו נשבע ואמר ואני כמותך וכו'.</b> בריש פרק ג' דשבועות (דף כ') פלוגתא דאביי ורבא וידוע דהלכה כרבא דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ומשמע לרבינו דמדלא אמר מותר דאיסורא מיהא איכא וכ\"כ הרא\"ש בשם הר\"י ן' מיגאש ובשם הראב\"ד ודלא כהרי\"ף והרמב\"ן שסוברים דאפי' איסורא ליכא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יב)</small> מי שנתכוון לשבועה וכו' וכן אם גמר בלבו וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו ע\"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ומייתי התם ברייתא ומתרץ לה בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים והכי תנן בפ\"ג דתרומות (משנה ח'): \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום וכו'.</b> מתוספתא דטהרות פרק ששי נאמן על ידי עצמו כיצד אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו. נדרת ואמר להם לא נדרתי ומשהגיעוהו אמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ומצאתי כתוב דאיתא בתורת כהנים כיוצא בו אמר רבי מאיר אמרו לו נזיר אתה ואמר תנאי היה בלבי אין שומעין לו. ופירש הראב\"ד וז\"ל תנאי היה בלבי כלומר ונשאלתי לחכם והתירני על ידי אותו תנאי כדאמרינן בענין שאלת חכם אדעתא דהכי מי נדרת ואמר איהו לא ושרי ליה דאילו שלא על פי חכם מה יועיל לו התנאי שבלבו הלא דברים שבלב אינם דברים עכ\"ל. מכל מקום דברי רבינו מבוארים כדברי התוספתא שכתבתי. ונ\"ל שאין אנו צריכים לידחק במה שנדחק הראב\"ד דפשטה לאו בשאלת חכם מיירי אלא ה\"ק תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גמר בלבו שלא לאכול פת חטים וכו'.</b> ברייתא פ\"ג דשבועות (כ\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום וכו'.</b> דברים של טעם הם והם נלמדים ממה שאמרו לא על דעתך אנו משביעים אותך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יז-יט)</small> מי שנשבע והיה פיו ולבו שוים וכו'.</b> טעמו משום דאמרינן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ט) ופ' בתרא דנדרים (דף פ״ז) בכל התורה כולה תוך כ״ד כדיבור דמי בר ממגדף ועובד כו״ם ומקדש ומגרש: \n",
+                "<b>ומ״ש שתוך כ״ד הוי כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי.</b> פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ב) אמרינן דתוך כ״ד הוי כדי שאלת תלמיד לרב ואיכא דאמרי כדי שאלת הרב לתלמיד ובפ' מרובה (ב״ק ע״ג:) אמרינן גבי פלוגתא דר״מ ור' יוסי תרי תוך כ״ד הוו חד כדי שאלת תלמיד לרב וחד כדי שאלת הרב לתלמיד כי לית ליה לר' יוסי כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומרי דנפיש כדי שאלת הרב לתלמיד שלום עליך אית ליה וידוע דהלכה כר״י לגבי ר״מ. ואע״ג דבפ״ק דמכות (דף ו') א״ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כ״ד היכי דמי כדי שאלת תלמיד לרב מאה טובא הוי לאו למימרא דהכי ס״ל אלא היינו לומר דאפי' למאן דאמר דהוי כדי שאלת תלמיד לרב קשיא אבל לפום קושטא דמילתא הלכה כר״י כדכתיבנא: \n",
+                "<b>ומ\"ש דחזרה בלבו אינו כלום.</b> היינו מדקי\"ל דדברים שבלב אינם דברים וגבי שבועה גופה אמרינן גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו: \n",
+                "<b>ועל מה שכתב רבינו שאם א\"ל חזור בך או מותר לך וכו' הרי זה מותר: כתב</b> הראב\"ד א\"א דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מוזקקין לנדרו וכו'. ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור שהרי לא מפני דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שכיון שקבל דבריהם הוי כאילו דבריהם הם דבריו וכיון שדבריהם תוך כדי דיבור נדרו וחזרתו היא תוך כדי דיבור דבריהם הוי כאילו דברי חזרתו הם תוך כדי דיבור נדרו, ואפשר שקבל מהם תוך כדי דיבור דקאמר רבינו היינו תוך כדי דיבור נדרו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ד)</small> כל הנשבע שבועה וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו) ת\"ר האדם בשבועה פרט לאנוס. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד הנשבע מתחלתו באונס כמו שביארנו.</b> בפ\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו.</b> בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ז) תנן נדרי אונסין (כיצד) הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעיכבו נהר. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהשביעו אנס לפיכך נשבעין לחרמין וכו'.</b> בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ז:) תנן נודרים להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא (של) תרומה אע\"פ שאינן (של) תרומה שהן של בית המלך אע\"פ שאינן של בית המלך ואמרינן שם בגמ' שדין שבועות כדין נדרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש באי זה מוכס אמרו וכו' עד שלא יאכל היום.</b> שם (דף כ\"ח) ומסיים בה ואע\"ג דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסים שאני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהם.</b> בפ\"ג דנדרים (דף כ':) דנדרי הבאי ונדרי שגגות התירו חכמים ובגמ' (דף כ\"ה:) תנא כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות וה\"נ אמרינן גבי נדרי הבאי (דף כ\"ד:) תנא כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרות כך גירסת הר\"ן והיא גירסת רבינו ודלא כספרים דגרסי שבועות הבאי אסורות. \n",
+                "<b>ומ\"ש כיצד כגון שראה חיילות ונשבע שראיתי חיל פלוני המלך והם כיוצאי מצרים.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>ודע</b> שבפ' הנזכר תנן דנדרי זירוזין מותרין ולא כתבו רבינו לענין שבועות מפני שלא אמרו בגמ' כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות ודלא כדברי הר\"ן שם והרשב\"א בתשובה שכתבו דשבועות זירוזין נמי שרו ואע\"ג דהכי איתא בירושלמי סובר רבינו דגמ' דידן פליגא ונקטינן כוותיה: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד וכן שבועת הבאי ושל שגגות פטור עליהם, א\"א לא הוצרכו חכמים לומר שהוא פטור מקרבן וכו'. וי\"ל שרבינו סובר שהוצרכו לומר שפטור מקרבן דאי לאו דאמור רבנן דפטור מהי תיתי כן לפוטרו, ומה שרצה להכריע ממ\"ש כשם שנדרי שגגות מותרים וכו' כך שבועות שגגות וכו' מותרים י\"ל דאה\"נ דהל\"ל כך שבועות שגגות פטורים אלא דאיידי דנקט גבי נדרים מותרים דלא שייך למימר בהו פטורים דהא לית בהו קרבן נקט נמי גבי שבועות מותרים. ועי\"ל דודאי גם שבועות שגגות והבאי מותרים וא\"כ לא היו צריכים לומר דפטורים מקרבן וכדברי הראב\"ד דכיון דמותרים מהיכא תיסק אדעתין לחייבם קרבן אלא משום דבפרקים הקודמים ובפרק זה קא עסיק ואתי בחיובי קרבן ומלקות ופיטורם נקט פטורים: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> עוד הראב\"ד שבועות שוגגים שמותרים כגון שאמר לאשתו וכו' ושבועות הבאי שהן מותרות כיצד וכו', הוצרך לכתוב כן כי היכי דלא תיקשי היכי משכחת לה דשבועות שגגות והבאי מותרות לכתחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה של שגגות כיצד וכו'.</b> כמו שביארנו בס\"פ ראשון. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם שבועת שוא היא וכו'. ומ\"ש ואם שבועת שקר היא כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל וכו' עד ושלא הכתה.</b> משנה פ\"ג דנדרים (דף כ\"ה:) גבי נדרי שגגות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש א\"כ אי זו היא שגגת ביטוי שחייבים עליה קרבן וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ו.) בעא מיניה רבא מר\"נ אי זו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא א\"ל באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן או לאו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכיצד היא השגגה וכו'.</b> שם ונעלם ממנו שנתעלמה ממנו שבועה יכול שנתעלם ממנו חפץ ת\"ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ מחכו עלה במערבא בשלמא שבועה משכחת לה בלא חפץ כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור שאוכל קאמר דשבועתיה אינשי חפצא דכיר אלא חפץ בלא שבועה היכי דמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור של שעורים קאמר דשבועתיה דכיר ליה חפצא אינשי כיון דחפצא אינשי להו היינו העלם שבועה אלא א\"ר אלעזר דא ודא אחת היא ופירש\"י אחת היא אי אתה מוצא העלם חפץ בלא העלם שבועה וזו אינה משנה. מתקיף לה רב יוסף אלמא חפץ בלא שבועה לא משכחת לה והא משכחת לה כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטים והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו של חטים וכסבור שעורים היא ואכלה דשבועתיה דכיר ליה חפצא הוא דלא ידע ליה א\"ל אביי כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה העלם שבועה הוא וכו' ורב יוסף אמר לך כיון דכי ידע ליה דחטים הוא פריש מיניה העלם חפץ הוא בעא מיניה רבא מר\"נ העלם זה וזה בידו מהו א\"ל הרי העלם שבועה בידו וחייב אדרבה הרי העלם חפץ בידו ופטור ואסיקנא אלא ל\"ש ופירש\"י ל\"ש ופטור: \n",
+                "<b>והשתא</b> יש לתמוה על רבינו שכתב שאם נשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטים על דעת שהוא פת שעורים ה\"ז אנוס ופטור שהרי לא נעלמה ממנו שבועה ולא נעלם ממנו אלא חפץ שנשבע עליו דהא דלא כמאן דאי ר\"א הא אמר דא ודא אחת היא ורבינו מחלק ביניהם ואי רב יוסף דאמר דהאי הוי העלם חפצא אביי דבתרא הוא פליג עליה ואמר דהאי נמי הוי העלם שבועה, ועוד דאי רב יוסף הא איהו פטר ליה מדכתיב בשבועה ונעלם לאפוקי נעלם ממנו חפץ ורבינו פטר ליה מפני שהוא אנוס, ועוד דאי מטעם אנוס גם בהעלם ה\"ל למפטריה דהא אנוס הוא דאילו היה נזכר לשבועה לא היה אוכל. ועוד למה בבעיא זה וזה בידו דאסיקנא אלא ל\"ש פירשו ופטור טפי הוה עדיף להו לפרושי אלא לא שנא וחייב דספיקא דאורייתא הוא ולחומרא. ועוד למה בנעלם ממנו החפץ כתב הרי זה אנוס ובנעלמו ממנו זה וזה כתב הרי זה כאנוס. ונראה לי שרבינו סובר דלא קיימא לן כרבי אלעזר שדוחה ברייתא זו ואומר שאינה משנה דכיון דמשכח לה רב יוסף פתרי דתהוי משנה לא דחינן לה ותו דמקרא קא דרשא בשבועה ונעלם ואע\"ג דאביי דבתרא הוא נמי דחי לה לא חיישינן ליה דכיון דאיפליג עם רב יוסף רביה פנים בפנים כל כהאי גוונא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דמשמע דסתם גמרא סבר כרב יוסף דאמר ורב יוסף אמר לך ומדמהדר לתרוצי מילתיה דרב יוסף משמע דס\"ל לגמרא כוותיה, ועוד דמדבעא רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו ופשט ליה רב נחמן ורב אשי ורבינא שקלי וטרו בפשיטותא אלמא כלהו ס\"ל כרב יוסף דאילו לרבי אלעזר ולאביי אין כאן בעיא, ומשמע לרבינו דמדינא ה\"ל למיפטר בין בהעלם שבועה בין בהעלם חפץ דשניהם אנוסים הם ואנוס פטור מדכתיב האדם בשבועה אלא דאתא קרא וחייב בהעלם שבועה דכתיב בשבועה ונעלם וממילא שמעינן שלא בא הכתוב לחדש חיוב אלא בהעלם שבועה אבל העלם חפץ כדקאי קאי ומש\"ה בהעלם זה וזה בידו דכל שאין אנו מוצאים ייתור לחייבו ממילא מיפטר מהאדם בשבועה, ודקדק רבינו לכתוב בו כאנוס משום דבהעלם שבועה אע\"פ שהוא אנוס התורה עשאתו כאילו אינו אנוס ומש\"ה בהעלם זה וזה בידו לא שייך למימר הרי זה אנוס אלא הרי זה כאנוס: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשבע על ככר שלא יאכלנו וכו'.</b> שם (דף כ\"ו:) בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על הככר וכו' מצטער (עליה) ואכלה בשגגת שבועה מאי א\"ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו ופירש\"י מצטער ברעב ואי נמי לא נעלמה ממנו היה אוכלה ואכלה בשוגג בהעלם שבועה לא שב מידיעתו וכו' והאי נמי לא שב מידיעתו הוא. ורבינו לא נתחוור בפירוש זה משום דא\"כ מאן לימא לן שאינו שב מידיעתו דלמא אם לא נעלמה ממנו אע\"פ שהיה מצטער לא היה אוכלה כמו [שבדבר] שאנו מוזהרים שאע\"פ שנצטער לא נעבור על המצוה ולפיכך פירש והוא שוגג שהרי דימה שמותר לו לאוכלו מפני הצער כלומר שמה שדימה שמותר לו לאכלה מפני הצער לזה קרא שגגת שבועה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א ונצטער עליו ואכלו וכו'. הרכיב פירוש רש\"י עם פירוש רבינו ופירש פטור דשגגת שבועה היינו ששכח שבועתו ומה שאינו שב מידיעתו היינו מפני שדימה שמותר לו לאכלה מפני הצער: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שנשבע שלא יאכל היום כלום וכו'.</b> ברפ\"ג דשבועות (דף י\"ט:) במשנה פלוגתא בשבועה שלא אוכל ואכל כל שהו ופסק כחכמים. ומשמע לרבינו דה\"ה לשלא אוכל כלום. \n",
+                "<b>ומ\"ש והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות,</b> כלומר שאע\"פ שאין חייבים עליו לא מלקות ולא קרבן מכל מקום אסור הוא מן התורה כר\"י בפ' בתרא דיומא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה וכו'.</b> שם (דף כ\"ב) אמר רבא מחלוקת בסתם אבל במפרש דברי הכל בכל שהו מ\"ט מפרש נמי כבריה דמי ופירש\"י לעיל (דף כ\"א:) מפרש שבועה שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא חייב וכו' מפרש דשבועה כבריה בשאר איסורין דמי בריה טעמא מאי משום דחשיבא מפרש נמי איהו אחשביה ואסריה עליה עכ\"ל. ורבינו סובר מפרש היינו שלא אוכל דבר זה משום דאחשביה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שלא יטעום כלום וכו'.</b> מימרא שם (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתיה וכו'.</b> גם זה שם מימרא דשמואל: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת וכו'.</b> משנה שם, ולשון לפיכך אינו מכוון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נשבע שלא ישתה היום ה\"ז מותר לאכול וכו'.</b> שם בגמ': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל היום ואכל מינים הרבה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת,</b> כן יש ללמוד ממה ששנינו שם שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין חייב על כל אחת ואחת ואסיקנא בגמ' (דף ג':) דטעמא משום דאמר פת פת למה לי ש\"מ לחלק משמע דבבשר ופת דלא שייך למימר הכי אינו חייב אלא אחת. וכתב רבינו דכולן מצטרפין לכזית וכן בדין דה\"ל כאילו הוא מין אחד של איסור והכי אמרינן בגמ' (דף כ\"ג:) בההוא פירקא גבי תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת וכו' אר\"י אפי' פרוטה מכולן מצטרפת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל ושלא אשתה וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ב:): \n",
+                "<b>ומ\"ש הואיל ופרט ואמר ושלא אשתה גילה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה וכו'.</b> שם בגמרא (דף כ\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים וכו'.</b> משנה וגמ' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה חבירו מסרהב בו וכו'.</b> שם (דף כ\"ג:) בגמ' ובאוקימתא דרב אחא בריה דרב איקא דאוקימתא רויחא היא. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אין מצטרפין זע\"ז וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'.</b> שם (דף כ\"ז:) אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה ופירש\"י אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה עכ\"ל. ורבינו משמע ליה דדוקא שלא אוכלנה משמע כולה אבל שלא יאכל אותה הוי כמו אומר שלא אוכל ככר זו. והראב\"ד חולק בדבר וסובר דהוי כמו שלא אוכלנה. וזהו שכתב א\"א תמה אני מה בין שלא אוכל אותו לשלא אוכלנה וכו'. תחלה אומר שמה שחשד הראב\"ד לרבינו שטעם חילוק הדין מפני שיש חילוק בין לשון זכר ללשון נקבה תמה אני איך חשדו שאמר דבר שאין בו טעם. אבל טעם רבינו כתב בספר הבתים שהוא שאם אמר שלא אוכל אותו או שלא אוכל אותה הואיל והזכיר אכילה בפני עצמה בלא כינוי כשחזר ואמר אותו או אותה הרי הוא כאילו אמר האכילה שאסרתי עלי מאותו ככר ואכילה בכזית לפיכך אם אכל ממנה כזית חייב אבל כשאמר שלא אוכלנה הרי הוא כאילו הזכיר ופירש אכילה על כל הככר וכן דעת הרב ן' מיגאש ע\"כ. ודומה לזה חילק ה\"ה פכ\"א ממכירה בשם המפרשים וכ\"כ הריטב\"א וז\"ל שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב פירוש דהכי משמע שלא אוכל שיעור אכילה מככר זו ולא נקט ככר זו אלא למישרי נפשיה באחריני עכ\"ל: \n",
+                "<b>אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת.</b> משנה שם (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל כלום או שלא יאכל ככר זו וכו'.</b> שם בגמ'. \n",
+                "<b>ומ\"ש קודם וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה וכו',</b> הוא נלמד ממה שנזכר בסמוך: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב גם זה שיבוש שבתחלה כו'. ואיני רואה כאן שיבוש דמה לנו אם לבסוף נשבע על אותו ככר לעולם וגבי היום אין כאן תוספת ולפיכך אם אכלה באותו היום אינו חייב אלא אחת. ומ\"ש עוד הראב\"ד אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל או שלא יאכל ככר זו ואכלה כולה חייב שתים לפי ששבועה שנשבע אינו חייב עד שיאכל אותה וכשחזר ונשבע שלא יאכל אותה משאכל ממנה כזית יתחייב בשבועה ראשונה עכ\"ל. איני יודע מה מלמדנו, ומצאתי בספר מוגה שנמחק בו מאבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וכו' עד יתחייב בשבועה ראשונה וכתוב במקומו ואולי כשיאמר שלא אוכלנה היום קאמר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל תאנים וכו'.</b> שם (דף כ\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> שבועה שלא אוכל שמונה שבועה שלא אוכל תשע וכו' שבועה שלא אוכל עשר שבועה שלא אוכל תשע וכו'.</b> שם עיפא תנא בשבועות בי רבה פגע ביה אבימי אחוה א\"ל וכו' שבועה שלא אוכל תשע ועשר מהו חייב על כל אחת ואחת א\"ל אשתבשת אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל שבועה שלא אוכל עשר ותשע מהו אינו חייב אלא אחת א\"ל אשתבשת עשר הוא דלא אכיל הא תשע מיהא אכיל, ופירש\"י שלא אוכל תשע ועשר ב' שבועות היו שבועה שלא אוכל ט' תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו וכו' אשתבשת דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל ט' נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל ט' לא אתי לכלל עשר וכו'. הא ט' מיהא אכיל ולא נאסרו עליו ט' בראשונה וכי אכיל ט' איחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע וכו'.</b> ג\"ז שם אמר אביי זימנין דמשכחת לה להא דעיפא כדמר דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואכל תאנים והפריש קרבן ואח\"כ אכל ענבים לחודייהו ה\"ל ענבים חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב קרבן ה\"נ כגון דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ט' ואח\"כ אבל תשע והפריש קרבן ואח\"כ אכל עשירית ה\"ל עשירית חצי שיעור ואחצי שיעור לא מיחייב, ופירש\"י זימנין דמשכחת לה דעיפא דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר שאינו חייב אלא אחת, כדמר רבה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אכיל תאנים וענבים ביום אחד הוה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא. ואכל תאנים בהעלם שבועה אחרונה והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים בהעלם שבועה ראשונה וכיון שהפריש קרבן על התאנים תו לא מיצטרפי ענבים בהדייהו לאיחיובי אשבועה קמייתא ה\"נ שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תשע ואכל תשע והפריש קרבן וחזר ואכל עשירית ה\"ל עשירית חצי שיעור עכ\"ל. והתוס' כתבו זו היא גירסת הקונטרס ובספרים היה כתוב איפכא שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים, ונראה דמחקה הקונטרס משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי [דהוה] אתשע ועשר דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע ועומד, מיהו ה\"מ לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל א\"א לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ\"ב דנדרים ומוכחא כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגרסת הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפ' טעמא מיגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מיגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע\"כ בין הך לההיא דתשע ועשר דהתם איכא איסור שבועה בכל עשר וכל תשע שיאכל מהנך י' קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מיגו וה\"ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה ע\"י מיגו עכ\"ל. והנך רואה שגירסת רבינו כגירסת ספרים ראשונים וכך היא בנוסחי דידן נמי בפ\"ב דנדרים. ומה שהוקשה לרש\"י על גירסא זו כבר ישבוהו בעלי התוספות: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א בספרים שלנו אמר וכו'. וזה תלוי בגרסאות דלגירסת רש\"י יש לגרוס כדגריס הראב\"ד ולגירסת ספרים הראשונים יש לגרוס כדגריס רבינו וא\"כ אין כאן שיבוש. ומאחר שהיה סובר הראב\"ד שגירסת ספרים ראשונים היתה שיבוש איני יודע למה לא השיג את רבינו בבבא ראשונה דשבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל וכו'.</b> גם ז\"ש (דף כ\"ח) אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר\"י ור\"ל למ\"ד התראת ספק שמה התראה חייב למ\"ד התראת ספק לא שמה התראה פטור, ופירש\"י אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו נמצאת האחת איסור והאחת תנאי זו שנשבע עליה הוי איסור וזו שתלה בה הוי תנאי ואשמעינן רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו אין איסור השבועה חל עליו בשעת השבועה אלא בשעת מעשה הראשון הילכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה וחלה עליו שבועה להתחייב קרבן על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד שתהיה שגגה באכילת האיסורים ומלקות על המזיד ובלבד שתהיה התראה באכילת האיסור ואם כבר שכח שבועתו בשעת מעשה ראשון לא קרינן ביה האדם בשבועה ואין השבועה חלה עליו לא לקרבן ולא למלקות ומייתינן לה סייעתא לקמן ממתני' דנדרים. אכל את הראשונה וכו'. ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והאי דנקט אכילת התנאי ברישא לא משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אלא משום דבעי למימר ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן ודוקא בהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה כאכילת איסור דאי בתנאה לא מייתי קרבן על אכילת האיסורים למפרע שהיתה במזיד ובהיתר שעדיין לא נאסרה עליו ואע\"פ שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע שגגה באיסורו בעינן. אכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור, בשעת אכילה ראשונה כבר שכח שבועתו וכשאכל האיסור היה זכור את שבועתו ועבר עליה במזיד פטור ממלקות ואפי' בהתראה לפי שלא חלה שבועה עליו שהרי בשעת אכילה ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול כבר שכוח היה ולא קרינן ביה האדם בשבועה וכ\"ש מקרבן שאין קרבן על המזיד. ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב, כשאכל התנאי ראשון היה זכור את שבועתו ואכלו במזיד ובהיתר גמור שהרי לא עליו נשבע והיא אכילה ראשונה במזיד וכשאכל בשניה את האיסור אכלו בהעלם שבועה חייב קרבן הואיל ובאכילה ראשונה זכור הוא את שבועתו ויודע שבאכילה זו אוסר עליו את השניה האדם בשבועה קרינא ביה וחלה עליו שבועה וכשאכל שניה שוגג הרי עבר על שבועתו שוגג וחייב קרבן. שתיהן בשוגג פטור בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור [ראשון] פטור כדפרישית שהרי באכילה ראשונה היתה שבועה ראויה לחול ובאותה שעה היה שכוח ולא חלה עליו השבועה לאסור את השניה. שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה לשבועתו וחלה השבועה עליו ליאסר בשניה וכשאכל שניה התרה [בו] התראת ודאי אל תאכל שהרי נשבע עליה ונאסרה. אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה [פלוגתא דר\"י ור\"ל דאיפלגו בהתראת ספק בפ\"ק והאי נמי] התראת ספק היא דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע אף על פי שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע\"י התראה זו עכ\"ל. והתוספות כתבו מה שפי' בקונט' אין השבועה חלה אלא בשעת מעשה הראשון וכו' עד ובלבד שתהיה שגגה באכילת האיסור זה הפי' מגומגם דבאכילת איסור ראשון לא משכחת חיוב קרבן דאי אכלו בשוגג לא קרינן ביה האדם בשבועה ולא חלה עליו שבועה ואי אכלו במזיד הא בעינן שגגה באכילת האיסור לפירוש הקונט' וא\"א ליישבו אלא בדוחק דמשכחת לה כגון [שבשעה] שאכל איסור ראשון לא שכח שבועתו והוי האדם בשבועה אבל בשוגג הוא שאינו יודע שזו הככר שנשבע עליו ואע\"פ שמותר לאוכלו חשוב שגגה הואיל וברצונו לא היה אוכלו לפי שמתאוה לאכול על תנאי או בשום ענין שצריך לאוכלו כגון שנשבע לאוכלו או שמסתכן עליו, וכל זה דוחק. ומה שפירש נמי בסמוך גבי אכל את הראשונה וכו' האי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא, ומתחייב למפרע אינו ר\"ל איפכא מבבא דקאי בה דהיינו שאכל איסור תחלה בשוגג ממש ששכח שבועתו דא\"כ לא חיילא כלל דלא הוי האדם בשבועה ולא בעי נמי למימר שאוכל איסור במזיד לגמרי תחלה דאין שגגה בשעת אכילת איסור. ואין נ\"ל כלל שהיה הקונטרס ר\"ל דמתחייב למפרע מלקות (דאין סברא שיתחייב מלקות) כיון דאח\"כ אכל התנאי בשוגג וכו' אלא ר\"ל כדפרישית שאכל איסור ראשונה וזכור את השבועה אבל אינו יודע שזהו הככר שנשבע עליו. ושוב מצאתי בתוספות רבינו אלחנן שכתב שהסופרים טעו וכך ראוי להיות לאו משום דאי עביד איפכא חיילא דודאי לא חיילא שכמו שזאת אינה חלה ופטור אף אותה אינה חלה וכ\"כ בפירושים אחרים מרש\"י. ועל מה שפירש בקונטרס בין שאכל איסור ראשון כתוב שלא היה יכול להבין, ועוד דוחק לפירוש הקונטרס דגבי שגגת עצמה וזדון חבירתה בסמוך צריך לפרש דחייב לא קאי אלא אשניה ומשמע דקאי אתרווייהו, ונראה לפרש דלא מיעט משום אדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה כשאוכלו בשוגג בין בתחלה בין בסוף אבל על האיסור לא חיישינן x ובשעת אכילת התנאי הוא דחיילא השבועה עליה הלכך בעינן שלא יהא אנוס בה ואותה של תנאי קרי ראשונה כדפירש בקונט'. והא דקאמר אכל ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור לאו דוקא נקט הכי דה\"ה שניה במזיד תחלה כדפרישית דלא חיילא שבועה עליה כלל כיון שאכל של תנאי בשוגג. והא דקאמר נמי ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב לאו דוקא ראשונה במזיד תחלה דה\"ה שניה בשוגג תחלה ואח\"כ ראשונה במזיד ובלבד שלא יהא זכור בשעה שאכל הראשונה במזיד שכבר אכל השניה שאם היה זכור א\"כ לאו שב מידיעתו הוא שהרי במזיד מביא עצמו לידי איסור א\"נ אפי' זכור חשיב שב מידיעתו הוא דחמיר ליה לאינש טפי אכילת האיסור מן התנאי כדאמרינן ברפ\"ב לאכול במזיד אינו מתחייב כיון שהאיסור אכל בשוגג ואין צ\"ל אם אכל תחלה של איסור בשוגג ואח\"כ אכל של תנאי בין בשוגג בין במזיד, ולפ\"ז שתיהן בשוגג פטור לא איצטריכא ליה דאתיא במכ\"ש מראשונה במזיד ושניה בשוגג אלא לגלויי דלענין חיוב מלקיות אמרה רבא, א\"נ משום דבעי למיתני שתיהן במזיד תנא שתיהן בשוגג פטור ובענין שתיהן במזיד כתב דאפילו אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה חייב משום דס\"ל דהלכה כמ\"ד התראת ספק שמה התראה שכ\"פ בפי\"ו מהל' סנהדרין, ונוסחת הראב\"ד כגירסת רש\"י והתוס' ופירושו בה כמו שכתבו התוס', ונראה לפרש דלא מיעט משום האדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה וכו' שכתב ואח\"כ אכל הגדולה במזיד חייב א\"א בנוסחא שלנו פטור. וכתב עוד וכדומה לי שעדיין לא נאסרה פטור. א\"א בנוסחא דילן חייב. שתיהן במזיד חייב. א\"א הרב הגיה חייב מלקות עכ\"ל. וכתב עוד הראשונה בזדון והשניה בשוגג חייב קרבן שתיהן במזיד חייב מלקות. א\"א כללו של דבר אינו נתפס על שבועתו אא\"כ אכל התנאי והוא זכור שהוא תנאי על האחר כי אז תחול השבועה על אותו הככר שנשבע עליו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם תלאן וכו'.</b> שם (דף כ\"ח:) תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אשניה מיחייב אראשונה פלוגתא דר\"י ור\"ל. ופירש\"י אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שנייה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות שניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע\"פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינן ביה תחטא בשגגה. זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וכו' חייב כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינן ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילת שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עבר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הילכך לא לקי ולא קרינן ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום מומר לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה. שתיהן בשוגג ששתיהן הככרות בשגגת שתיהן השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה שתיהן ולא קרינן ביה האדם בשבועה. אשניה מיחייב דהתראת ודאי הוא. אראשונה והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זה למפרע התראת ספק היא זו עכ\"ל. ורבינו נראה שהיה גורס תלאן זו בזו ואכל זו בזו ואכל זו בשגגת עצמה וחבירתה בזדון חייב אכל זו בזדון עצמה וחבירתה בשגגה פטור וה\"פ אכל זו בשגגה ששכח שנשבע שלא יאכלנה וגם התנאי שהתנה שלא יאכל חבירתה אם יאכל זו ואח\"כ אכל השניה בזדון שידע שנשבע שלא יאכלנה חייב על זו אע\"פ שכשאכל הראשונה היה שוגג. אכל זו בזדון עצמה שזכור שנשבע שלא יאכל חבירתה אם יאכלנה ואח\"כ אכל השניה בשגגת עצמה שאינו זכור שנשבע על זו שלא יאכלנה פטור, וצ\"ל שגם בראשונה אינו זכור שנשבע שלא יאכלנה דאילו היה זכור לכך היה חייב ופסק בשתיהן בזדון חייב מפני שהוא סובר דהתראת ספק שמה התראה וכדבסמוך. ולא חשש לכתוב שתיהם בשוגג פטור מפני שהיא משנה שאינה צריכה וכמו שכתבתי בסמוך וכיון שכתבה פעם אחת למה לו לכתבה שנית: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן אם תלאן זו בזו ואכל השניה בזדון חייב א\"א בנוסחא דילן פטור עכ\"ל. גירסתו כגירסת רש\"י: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבועה שאוכל ככר זה היום וכו'.</b> ברפ\"ג דשבועות (דף כ\"א) כי אתא רבין א\"ר ירמיה א\"ר אבהו א\"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. אוכל (ולא אוכל) עובר בלא יחל דברו וכו' אמר רב פפא הא דר' אבהו לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דאמר רב אידי בר אבין וכו' א\"ר יוחנן וכו' לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם נשבע מנלן וכו' אמר קרא כי לא ינקה ב\"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב\"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו וכו' אשכחן שבועת שוא שבועת שקר מנ\"ל ר' יוחנן דידיה אמר לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר והוי בה ר' אבהו האי שבועת שקר ה\"ד אילימא שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה הוא ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל האי מי לוקה והא אתמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה ר\"י ור\"ל דאמרי תרוווייהו אינו לוקה ר\"י אמר אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו' ור\"ל אמר אינו לוקה משום דהוי התראת ספק וכו' אלא x א\"ר אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי ומאי שנא אמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שאמר לחבירו שבועה לא אוכל לך וכו'.</b> משנה פ\"ב דנדרים (דף ט\"ז) שבועה לא אוכל לך הא שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור ואוקי אביי הא דקתני שבועה שאוכל לך לא אוכל לך משמע במאי עסקינן כשהיו מסרהבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע דה\"ק בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך ואע\"ג דרב אשי לא סבר לה לדאביי ומוקי למתני' כדאמר שאי אוכל לא חש ליה רבינו משום דמשבש לישנא דמתני'. \n",
+                "<b>ומ\"ש דלא שבועה לא אוכל לך אסור</b> משום דמשמע לא יהא אסור בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל יהא אסור בשבועה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם אמר כל הלשונות האלה וכו' אינו חייב אלא אחת.</b> משנה פ\"ג דשבועות (דף כ\"ז:) שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת וטעמא משום דאין שבועה חלה על שבועה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ה) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כרב באיסורי: \n",
+                "<b>וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך וכו' אינו חייב בשבועת ביטוי.</b> (שם) אמרינן דזרק פלוני צרור לים ולא זרק ליתיה בלהבא ופירש\"י ליתיה בלהבא יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ושלא לזרוק. וכתב הריב\"ש דעת רש\"י שאע\"פ שהיא שבועת ביטוי לוקה עליה משום שוא אבל דעת הרמב\"ם לפי הנראה מדבריו שיזרוק פלוני אע\"פ שאינה שבועת ביטוי לקרבן מכלל איסור לאו לא יצאת אלא שאינו לוקה עליו לפי שהיא התראת ספק ואינה שבועת שוא לפי שאפשר שיזרוק פלוני ונמצא שלא נתבטלה שבועתו ולכן אינו לוקה משום שבועת שוא ומשום שבועת שקר ג\"כ אינו לוקה לפי שהיא התראת ספק. ונראה שדעתו ז\"ל שחיוב זה תלוי ועומד שאם יזרוק פלוני נתקיימה שבועה למפרע ואם לא יזרוק נתבטלה למפרע משעה שיצאה מפיו וכיון שכן אינה בכלל שוא שאין שוא אלא לשעבר כדאמרינן מה שוא לשעבר ואינו לוקה משום שקר לפי שהיא התראת ספק שאפשר שיזרוק ומ\"מ הורה ז\"ל שאע\"פ שאינו לוקה מן התורה מכין אותו מכת מרדות לפי שגרם לשבועת שוא, ונ\"ל שבועת שקר אלא שקרא אותה שבועת שוא לפי שהיא דומה לשבועת שוא עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאין לוקין על התראת ספק אא\"כ היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין</b> יש לתמוה שלא מצאתי לו ז\"ל שכתב בזה אלא בפרק ט\"ז מהלכות הנזכרות כתב על לאו שניתק לעשה וכו' אע\"פ שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא עכ\"ל. ולא חילק שם בין לאו מפורש לשאינו מפורש. ואפשר שמ\"ש כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין לא קאי אלא למאי דמשמע מדבריו שיש התראת ספק שלוקין עליה וכאן השמיענו שאם אין לאו שבו מפורש בתורה אין לוקין עליה ומ\"מ צריך לדעת מנין לו לרבינו חילוק זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א כשנשבע על דבר שאינו ברשותו וכו' אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו וכו'.</b> כתב הטור על דברי רבינו וז\"ל ואיני מבין דבריו שאין אדם יכול לאסור שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חבירו בקונם אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אלא אם כן יקבל עליו השבועה עכ\"ל. ואפשר לומר שסובר רבינו שמאחר שהוא נשבע על דבר שהוא ברשותו אף על פי שלא חלה השבועה על המושבע להתחייב עליה מלקות מכל מקום חלה עליו קצת והוי כאילו קבל שבועה לענין שצריך ליזהר בדבר וקצת טעם יש בדבר והראב\"ד לא השיגו בזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל ואכל וכו'.</b> משנה פ\"ג דשבועות (דף כ\"ה:): \n",
+                "<b>ומ\"ש אכל דברים האסורים באכילה</b> וכו'. שם במשנה שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ובגמ' (דף כ\"ג:) מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ופירש\"י דקס\"ד דנבילות וטריפות נמי אוכלים שאינם ראויים הם הא ל\"ק רישא בסתם וסיפא במפרש מפרש נמי גופיה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא וכו' בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים וכו' אלא הן היכי משכחת לה אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ופירש\"י אלא לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן בסתם כאן במפרש אלא כולה בסתם אוכלין שאינם ראויים לאכילה דקתני רישא פטור כדרבא מיפרשא כגון עפר שאינו ראוי לאכילה אבל נבילות ראויות לאכילה ואריה הוא דרביע עלייהו. והרי\"ף לא כתב אלא בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין וכתב הר\"ן ופרכינן עלה בגמרא (בשלמא לאו משכחת לה אלא הן וכו') היכי משכחת לה ופרקינן משכחת לה בהן כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר משכחת לה באומר שאוכל סתם דנבילות בכלל לענין שאם אכל נבילות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע\"ג דשבועה דלאו אינו אלא בלאו מפורש כדאוקימנא מתני' במפרש דוקא וכ\"ת וכי נשבע שאוכל סתם כי אוכל נבילות אמאי פטור והא כיון דאמרינן ברישא בנשבע שלא יאכל סתם שאם אכל נבילות פטור אלמא אין נבילות בכלל אכילה וכיון שכן בנשבע שאוכל ואכל נבילות ה\"ל למימר חייב לפי שאין נבילות בכלל שבועתו ולא משכחת לה בהן לפרוקי הך קושיא ואמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא על דברים הראויים דדברים שאינם ראויים לא היה צריך להשבע עלייהו ומש\"ה אמרינן ברישא דמתני' בנשבע שלא יאכל סתם אכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה שהנבילות בכלל פטור אבל כשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא י\"ח הילכך נבילות בכלל ומש\"ה משכחת לה בהן דהכי אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור אלמא דברים שאינם ראויים בכלל שבועה שאוכל הן ויצא ואע\"פ שאינם בכלל שבועה שלא יאכל דהא תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה פטור עכ\"ל. נראה שהוא גורס כדרבא שבועה שאוכל וגם לא היה גורס אלא כדרבא וכך היה גורס משכחת לה כדרבא ורבינו סובר כדברי הרי\"ף וכדברי הר\"ן וגירסתו: \n",
+                "<b>שבועה שאוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אכלתי והוא אכל וכו'.</b> שם אהא דאמרינן אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל והדר אשתבע ליה חשובי אחשביה אלא הכא מי אחשביה. ופירש\"י חשובי אחשביה באכילתו וגילה על עצמו שאינו קץ בהם. ולמד רבינו מדין זה לדברים שאינם ראויים לאכילה דאי מעיקרא אכל והדר אשתבע כיון דחשובי אחשביה חייב וכן יש ללמוד ממה שנתבאר בסמוך שאם נשבע שיאכל ואכל עפר או דברים האסורים פטור דכיון דאכלינהו אחשבינהו אע\"ג דאכלינהו בתר שבועה וכל שכן זה שאכלה קודם שבועה. וא\"ת האי טעמא דחשובי אחשביה איתמר לדחויי מאי דאמר רב מרי אף אנן נמי תנינא על מאי דאמרינן כדרבא וכיון שהוא ז\"ל פסק בסמוך כרבא לא הוה ליה לפסוק כהאי טעמא דחשובי אחשביה, וי\"ל דכיון דטעמא דמסתבר הוא פסק כוותיה ואע\"ג דלא תנינא כההיא מתני' בהדיא קושטא דמילתא הכי וכדאסיקנא משכחת לה כדרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל כל שהוא וכו'.</b> שם (דף כ\"ג:) אהא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות חייב אמאי מושבע ועומד מהר סיני הוא ומוקי לה ריש לקיש במפרש חצי שיעור ופירש\"י x במפרש שלא אוכל חצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני הילכך מיחייב משום שבועה. ואם תאמר והא דק\"ל כר\"י דאמר בפירקא בתרא דיומא דחצי שיעור אסור מן התורה וצ\"ל שאע\"פ שהוא אסור מה\"ת אינו מושבע עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וכו'.</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך דחצי שיעור אינו מושבע עליו מהר סיני וכיון שכן כשנשבע שיאכלנו שפיר חיילא שבועה עליה: \n",
+                "<b>שבועה שלא אוכל עפר וכו' אכל פחות מכזית ה\"ז ספק וכו'.</b> שם (דף כ\"ב:) בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא בכל שהוא תיקו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הנשבע שלא לאכול חרצן וכו'.</b> שם בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל על ידי תערובת דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו תיקו: \n",
+                "<b>היה הנשבע נזיר וכו'.</b> שם בעי רב אשי נזיר שאמר שלא אוכל חרצן בכמה כיון דנזיר איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתיה אמשהו או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית תא שמע שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות וכו' חייב והוינן בה אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא וכו' ואמר ר\"ל וכו' במפרש חצי שיעור וכו' והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא דכי חרצן לגבי נזיר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית שמע מינה אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה תיפשוט דעד דאיכא כזית דהא נבלה כעפר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית לא עפר לאו בר אכילה הוא כלל נבלה בת אכילה היא ואריה הוא דרביע עילוה. והר\"ן כתב וז\"ל נזיר שאמר שלא אוכל חרצן בכמה פירוש את\"ל דלשאר אינשי בכזית לנזיר מאי ואסיקנא דנזיר הרי הוא כשאר אינשי ואת\"ל דלשאר אינשי בכזית כיון דאכלי ליה ע\"י תערובת לנזיר נמי בכזית מיהו אכתי נזיר בספיקא כשאר אינשי אי הוי חרצן כעפר ונימא בתרוייהו דדעתיה אמשהו או דדעתיה אכזית ובספקיה דעפר וכי אמרינן בגמרא אלא תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה וה\"ה דהל\"ל תיפשוט בעיא דחרצן אלא דרישייהו דבעיי נקט דאי עפר מפשיט דבעינן כזית חרצן נמי מפשיט הילכך בעיא דעפר וחרצן בין לנזיר בין לשאר אינשי לא איפשיטא ונקטינן לחומרא ויש לתמוה על הרמב\"ם שכתב דפחות מכשיעור דחרצן לשאר אינשי ספק ולנזיר פטור בודאי עכ\"ל. ועם היות כי דבריו דברי טעם וראויים אליו יש לומר שטעמו של רבינו דכיון דלנזיר פשטינן מנבילות וטריפות דהוי בכזית נקטינן בההוא פשיטותא וטעמא דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי ליתיה בנזיר דלנזיר אינו נאכל אפילו על ידי תערובת ומש\"ה בעי למפשט עפר משום דחרצן לנזיר הוי כעפר לשאר אינשי מה שאין כן בחרצן דלשאר אינשי נאכל על ידי תערובת ולנזיר אינו נאכל על ידי תערובת. ומהרי\"ק בשורש קס\"ה פלפל בלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות וטרפות וכו'.</b> נתבאר במה שכתבתי בפרק זה בשם הגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל אם נשבע שלא יאכל נבילה וטרפה וכו' אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת ביטוי.</b> זה פשוט שמאחר שהוא מושבע מהר סיני אין שבועה חלה עליה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא שבועת שוא,</b> דבר פשוט הוא שאין כאן שבועת שוא אלא משום דבעי למיתני סיפא שחייב משום שבועת שוא תנא רישא דאין בזו משום שבועת שוא א\"נ משום דסד\"א דאיכא בזו משום שבועת שוא שהוא נשבע שלא יעבור עבירה וסתם ישראל הוחזקו שאינם עוברים עבירה והוי כנשבע על תרין דאינון תרין קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש נשבע שיאכל נבילה וטריפה וכו'.</b> משנה שם (דף כ\"ט) אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' נשבע לבטל את המצות: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין אכל בין לא אכל.</b> יתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> שבועה שאוכל ככר זו וכו'.</b> משנה שם שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי. ובגמ' (דף כ\"ט:) השתא משום שבועת ביטוי מיחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצתה שבועה לשוא א\"ר ירמיה תני אף על שבועת ביטוי. ופירש\"י קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצוה וקיים שבועתו אינו עובר משום שבועת שוא והרי כשיצתה שבועה מפיו יצתה לשקר על דבר שא\"א לו ומאותה שעה הוא עובר ואפילו קיים שבועתו תני אף על שבועת ביטוי וה\"ק אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע\"פ שקיימה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל.</b> במשנה גבי איזוהי שבועת שוא אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפילין ופירש\"י שבועה שלא נעידך ביטול מצוה היא. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האומר לחבירו שבועה שלא אדע לך עדות וכו'.</b> ג\"ז פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור וכו'.</b> שם (דף כ\"ז) וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע להרע לעצמו וכו'. נשבע להיטיב לאחרים וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שלא יאכל מצה וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ג וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בפ\"ג דשבועות: \n",
+                "<b>ודע</b> דירושלמי הכי איתיה שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה (בלילי הפסח) שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה (שבועה) שלא אשב בצל סוכה לוקה וישב בצל סוכה. וכתב הר\"ן אסור לאכול מצה בליל פסח משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל בשב ואל תעשה מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי בלילי הפסח. ועל שבועה שלא אשב בצל סוכה כתב אע\"ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה (סתם) אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכן לולב וזהו ששנינו בשבועות שוא שלא לעשות סוכה שלא לעשות לולב עכ\"ל. ומדברי רבינו שכתב שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דירושלמי לאו דוקא הוא וכי קתני שבועה שלא אשב בצל וכו' היינו אפי' נשבע שלא אשב בצל סוכה דסיפא דאיירי בסוכה סמיך אמאי דכתב ברישא גבי מצה הילכך כי קתני שלא אשב בצל סוכה לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל סוכה של מצוה. כתב הר\"ן שיש מי שדוחה ירושלמי זה מהלכה משום דמשמע ליה דפליג אגמרא דילן והוא ז\"ל דחה דברי האומרים כן וקיים דשפיר אתי כגמרא דילן שראוי לסמוך על הירושלמי הזה וכדעת הפוסקים שכתבוהו. וגם הריב\"ש כתב על הירושלמי הזה והא דמשמע רפ\"ג דשבועות דשבועה אינה חלה לבטל את המצוה אפילו בכולל על מתני' דשבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות כבר תרגמה הרמב\"ן דהני מילי בקום עשה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חיילא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים</b> נראה שלענין ביטול מצות ציצית בשב ואל תעשה קאמר דחיילא עליה בכולל ואילו היה מצוה על האדם ללבוש בגד שיש בו ציצית כשם שהוא מצווה להניח תפילין היו הדברים מכוונים אבל מאחר שאין אדם מצווה אלא שלא ילבש בגד שיש בו ארבע כנפות בלא ציצית ואם רצה שלא ללבוש כל ימיו בגד שיש בו ארבע כנפות לא ביטל מצות ציצית מה צורך לומר שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים כדי שתחול שבועה על בגד של מצוה בכולל הא אפילו נשבע שלא ילבש היום בגד שיש בו ארבע כנפות או בגד שיש בו ציצית חלה שבועה עליו שהרי אינו מושבע מהר סיני ללבוש בגד שיש בו ארבע כנפות בציצית. ואפשר לדחוק ולומר דמשום דתפילין נקט לה דשייך בהו לישנא דלבישה אלא דלישנא דבגד אינו נוח לפירוש זה דהא ודאי לא שייך בתפילין לישנא דבגד ועוד למה הוצרך לומר שנה או שנתים הא כשיאמר שלא ילבוש שום בגד היום סגי וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שלא הניח תפילין היום וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שלא יישן ג' ימים וכו' אלא מלקין אותו מיד.</b> בפ\"ג דשבועות עלה כ\"ה א\"ר יוחנן האומר שבועה שלא אישן ג\"י מלקין אותו וישן לאלתר. וכתב הר\"ן בחידושי מציעא האי לאלתר אמלקין אותו קאי והכי דייק לשון רבינו שכתב מלקין אותו מיד. ובפ\"ג דשבועות כתב דטעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו יישן תוך שלשה ימים הילכך לא חיילא שבועה עליה כלל ובנשבע שלא יאכל שבעת ימים תמה על רבינו שדימה אותה לשלא יישן שלשה ימים שהנשבע שלא יאכל שבעה ימים שאני שזה יכול הוא לעמוד על שבועתו עד שיהיה קרוב שיסתכן ואח\"כ יאכל שיעור שיהא יכול לעמוד עליו. וכתב הוא ז\"ל דטעמא דמילתא משום דהוה ליה נשבע על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו הילכך הוה ליה שבועת שוא. ולי נראה שדעת רבינו שאע\"פ שהוא יכול להעמיד עצמו מלאכול עד קרוב שיסתכן מכל מקום כשאוכל אז הרי עבר על שבועתו ונמצא שנשבע על דבר שא\"א לו לקיימו והוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו וזה הטעם ג\"כ כשלא יישן שלשה ימים דכיון שנשבע על דבר שא\"א לו לקיימו הוה ליה שבועת שוא ולא חלה עליו הילכך מלקין מיד ואוכל מיד ויישן מיד אם ירצה דלאלתר דאמר ר' יוחנן קאי בין למלקין אותו בין לישן. ומיהו בירושלמי פרק שני כדברי הר\"ן דגרסינן התם שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן מיד שבועה שלא אוכל שלשה ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שראה גמל פורח באויר וכו'.</b> בספ\"ג דשבועות (דף כ\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר ידוע אצל החכמים וכו' ואינו חייב אא\"כ נשבע על דבר גלוי וידוע לג' בני אדם משאר העם.</b> שם במשנה אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש ובגמרא אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם ופירש\"י אבל לא ניכר הויא שבועת שקר וכן מפרש שם בגמרא עלה כ\"ה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וכו' הרי זה נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם.</b> בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל\"ו:) א\"ר חייא בר (אבא אמר רב) עמרם ג' מתירים (וכו' את הנדר) במקום שאין חכם לאפוקי מר' יהודה דתניא הפרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר אחד מהם חכם במקום שאין חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך כל דהוא אמר רבינא דמסברי להו וסברי ופירש\"י דמסברי להו טעמי הלכות נדרים וסברי ואותו חכם ילמד את השנים. וכתב הרא\"ש דבמקום שאין מומחה כגון ר\"נ דגמיר וסביר אפילו תלתא דלא גמרי ולא סברי שרו נדרא והוא דמסברי להו וסברי וכתב עוד ירושלמי ג' שהן יודעין לפתוח מתירים כזקן. ונראה שכתב הירושלמי הזה ללמד דהני תלתא לא סגי להו דמסברי להו וסברי אלא בעינן נמי שיהיו יודעים לפתוח את הנדר וכ\"כ הטור. אבל רבינו גם כאן גם בפירוש המשנה סתם וכתב ג' הדיוטות ולא הצריך דמסברי להו וסברי ונראה שטעמו משום דמשמע ליה ז\"ל דע\"כ לא מתמהינן ואמרינן מכלל דהנך כל דהוא אלא לר' יהודה דאמר אחד מהם חכם דהיאך אפשר דחכם יצטרף עם שני עמי הארץ ומה מועיל לו צירופם ומש\"ה פריש רבינא והוא דמסברי להו וסברי אבל לת\"ק דין הפרת נדרים היכא דליכא חכם הוי בג' הדיוטות אע\"ג דכי מסברי להו לא סברי. וסוגיין דס\"פ נערה המאורסה (נדרים ע\"ח) מסייעא ליה דיליף התרת נדרים בג' הדיוטות מדאיתקש פרשת נדרים לשחוטי חוץ וגבי שחוטי חוץ הדיוטים גמורים שוים לשאינם גמורים א\"כ ה\"ה להתרת נדרים. והגהות מיימון כתב על דברי רבינו לא הדיוטים גמורים אלא דמסברי להו וסברי עכ\"ל. ואינו במשמע דבריו דאם כן לא הוה שתיק מיניה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו וכו'.</b> יתבאר בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה וכו'.</b> משנה וגמ' ספ\"ק דחגיגה (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שאמר ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו.</b> בפ\"ב דנגעים כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו: \n",
+                "<b>ואין אדם רשאי להתיר וכו'.</b> בפ\"ק דנדרים (דף ח':) אעובדא דרבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי וכו' ומסיק תלמודא ש\"מ לא שרי למישרא נדרא באתרא דרביה. ומשמע לרבינו דה\"ה למי שהוא גדול ממנו בחכמה אע\"פ שאינו רבו דהא רבינא לא היה תלמיד מובהק דרב אשי אלא תלמיד חבר כדאיתא בפרק [הדר] ואפ\"ה אתא לקמיה ולא שרא לה איהו וכן נראה קצת מהא דאמרינן ג' מתירים את הנדר במקום שאין חכם משמע הא במקום חכם אין מתירין. ומ\"מ יש לדקדק בלשון רבינו דה\"ל לערובינהו ולמיתנינהו ולכתוב אין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום רבו או במקום שיש גדול ממנו בחכמה דמדכתב גבי גדול ממנו אינו רשאי להתיר משמע אבל איסורא ליכא ובמקום רבו איסורא נמי איכא וצ\"ע מנין לו חילוק זה. וכתב \n",
+                "<b>רבינו אלא מדעת רבו</b> לומר שאפילו [במקום] רבו אם נתן לו רשות מותר: \n",
+                "<b>וכתבו</b> הרא\"ש והר\"ן דה\"מ לכתחלה אבל בדיעבד אם התירו מותר, וכ\"נ מדקדוק לשון רבינו שכתב אין אדם רשאי להתיר ואסור לו להתיר אלא מדעת רבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם וכו' ואינו עושה שליח וכו'.</b> בפ\"ק דנדרים (דף ח':) רבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח x להתרת אשתו אמר ליה אי מכנפין אין אי לא (מכנפין) לא. וסובר רבינו דבבעל דוקא הוא דאיבעיא לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן דאינו נעשה שליח והכי מוכח בירושלמי פ' נערה המאורסה דגרסינן התם מהו להתיר ע\"י התורגמן ומסיק דמתירין ומדבעיא אי מתירים ע\"י תורגמן מכלל דפשיטא לן דע\"י שליח אין מתירים ואפילו למאי דמסקינן דע\"י תורגמן שרי דוקא תורגמן משום דבעל דבר נמי תמן קאי אבל ע\"י שליח לא. וכתב הריב\"ש בתשובה שכן הכריע הרא\"ה וכ\"כ הגהות מיימוניות וכ\"כ הגהות מרדכי דקידושין בשם מהר\"ם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואינו נעשה שליח להתיר נדוי לאשתו</b> איני יודע מקום לדין זה אלא מה שכתב סמ\"ג על דין זה שכתב רבינו שהבעל נעשה שליח לחרטת אשתו וכו' אמנם שיטה זו לפי גירסת הספרים שכתוב שם רבינא הוה לה נדרא לדביתהו והיא גירסת ה\"ג אתא לקמיה דרב אשי ובעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא לגירסא אחרת דגרסא ה\"ל נידוי לדביתהו ובמקום חרטת גרסי להתרת אשתו עכ\"ל. ורבינו תפס עיקר גירסת ה\"ג ודחה הגירסא האחרת ומשמע ליה דכיון דנדחית אותה גירסא דה\"ל נידויא לדביתהו אין לנו ראיה שיעשה הבעל שליח להתיר נידוי לאשתו ומ\"מ אין זה כדאי לפסוק כן דדילמא מעשה שהיה קאמר גמרא בנדר וה\"ה לנדוי: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב בלשון הזה זה שנשבע כו' (ואינו) נעשה שליח להתיר נדר אשתו פירוש שלא מדרך חרטה עכ\"ל. נראה מדבריו שהיה גורס בדברי רבינו נעשה שליח להתיר נדר אשתו ודייק לה מדבעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ולא אמר להתרת אשתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם המובהק וכו'. ומ״ש אבל אם אמר לו מופר לך וכו'.</b> בסוף פ' נערה המאורסה (נדרים דף ע״ז:) א״ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר וכו' בעל מפר ואין חכם מפר וכתב הר״ן לשון בעל מפורש הוא בכתוב והיינו לשון הפרה ולשון חכם דהוי מותר לך דמשמע ליה מדכתיב לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרובים כשרים וכו' לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת.</b> מסקנא דגמרא בסוף פרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ז) וקמ״ל דאע״ג דבדין בעינן שיהיו הדיינים יושבים ושלא יהיו קרובים ושלא ידונו בלילה אלא ביום ואין דנים בשבת התרת נדרים מותר בכולהו דלאו דין הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שהשביע לשמעון וכו' אין מתירין לו אלא בפני ראובן וכו'.</b> בר\"פ ר\"א דנדרים (דף ס\"ה) תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירים לו אלא בפניו מנה\"מ אר\"נ דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה וכו' א\"ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים מאי מרדותיה אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה קא אכיל ארנבת חייא א\"ל אשתבע לי דלא מגלית עילוי אשתבע ליה לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה אתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכדנצר דקא מבזין ליה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו אמר להון חזיתון מאי קעביד צדקיהו וכו' א\"ל אתשלי אשבועתא אמר ליה וכו' בפניו או אפילו שלא בפניו אמר ליה בפניו (אמר להון ואתון מאי עבידתון) מ\"ט לא אמרתון לצדקיהו וכו'. וכתב הרא\"ש בפירושו המודר הנאה מחבירו פי' רא\"מ שנדר לדעת חבירו אין מתירים לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם שלא בפניו מיהו אם התירו שלא בפניו מותר כדחזינן בצדקיהו שהיה צדיק גמור שהתיר נדרו שלא בפני נבוכדנצר ואסור לחכם להתירו והם הוצרכו לעשות מפני אימת מלך ולישנא דהמודר הנאה לא משמע כפירושו אלא משמע שנדר ממנו הנאה בפניו וצריך שיתירו לכתחלה בפניו ומפרש טעמא בירושלמי מפני החשד כלומר שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו ואיכא מ\"ד מפני הבושה כלומר שצריך שיתבייש בפניו בהתרה: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק בדברי רבינו דמרישא דלישניה משמע דהא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מיירי בנודר לחבירו ומסיפא דלישניה משמע דמיירי במודר הנאה מחבירו. ונראה לי דרבינו משמע ליה דפשטא דברייתא מיירי בנודר לחבירו מדמייתי עלה דמשה וצדקיהו ולישנא דהמודר הנאה מחבירו משמע שהוא מודר הנאה ממנו ומפני כך פירש דשניהם שוים ובין בזו ובזו אין מתירים לו אלא בפניו ומש\"ה נקט תנא דברייתא כה\"ג כי היכי דלישתמעו ביה תרווייהו ונראה שהוא ז\"ל מפרש דנודר לחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו דוקא כשחבירו משביעו אבל אם אין חבירו משביעו אלא שזה נשבע בפני חבירו מתירין לו אפילו שלא בפניו ועובדא דמשה וצדקיהו נמי הכי הוה שהשביעום ומש\"ה לא היה להם היתר אלא בפני המשביעים אותם אבל אם היו נשבעים מעצמם אה\"נ שהיו יכולים להתיר השבועה שלא בפני יתרו ונבוכדנצר אע\"פ שהיו במעמד בשעת השבועה ונקט רבינו ברישא דין מי שהשביעו חבירו דהוי כגוונא דמשה וצדקיהו משום דמיניה ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו. \n",
+                "<b>ומה שכתב בסיפא דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו</b> בשנדר בפניו איירי דומיא דרישא ומפני שהוא דבר התלוי בחבירו דינו כאילו השביעו חבירו אבל אם הדירו שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו. נמצא כללן של דברים שמי שהשביע את חבירו בין שיהיה בדבר הנוגע למשביע בין שיהיה בדבר שאינו נוגע לו וכן הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר הנוגע לחבירו אין מתירים לו אלא בפניו אבל הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר שאינו נוגע לו מתירין לו שלא בפניו כנ\"ל לדעת רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו היה שמעון קטן או עכו\"ם</b> פשוט הוא דהא יתרו ונבוכדנצר עכו\"ם הוו ואמרינן שלא היו יכולים להתיר שלא בפניהם וקטן לא גרע מעכו\"ם. \n",
+                "<b>ומ\"ש כדי שידע הנידר וכו'</b> פשוט הוא דהיינו כמאן דאמר בירושלמי דטעמא מפני החשד. ומדקדוק לשון רבינו דגבי מודר מחבירו נתן טעם זה וגבי נודר לחבירו לא נתן טעם זה נראה דוקא גבי מודר הנאה אתמר בירושלמי טעם זה למימרא דכשהוא בפניו מתירים לו אפילו בע\"כ וכן כל שהודיענו שמתירין לו אין צריך להתירו בפניו אבל בנודר לחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו היינו לומר שאין מתירים לו אלא מדעתו וכמו שפי' רא\"מ דכיון שזה השביעו אין לו התרה אלא מדעתו ואף על פי שכתבתי דמההיא דמשה וצדקיהו דהוו נודר לחבירו ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירים לו אלא בפניו איכא למימר דשם בפניו בעלמא הוא דילפינן מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאע\"ג דנודר לחבירו אין מתירים אלא מדעתו דמודר הנאה מחבירו אין טעם לומר שנצטרך שיהיה מדעתו מאחר שלא דעתו ומיהו בידיעתו צריך מפני החשד והכי ילפינן כיון דבנודר לחבירו צריך דעתו במודר הנאה מחבירו צריך ידיעתו וכיון דבפניו מתפרש מדעתו ומתפרש בידיעתו נקט בתרווייהו לישנא דבפניו הא כדאיתיה והא כדאיתיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים.</b> בפ' השולח (גיטין דף ל\"ו) אמר אמימר הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע\"ד רבים אין לו הפרה ויש ספרים דגרסי x אמר אמימר הלכתא אפילו למ\"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע\"ד רבים אין לו הפרה וכתבו התוס' דאפילו לאותם ספרים מדפסק בע\"ד רבים דאין לו הפרה מכלל שסובר דברבים יש לו הפרה דאי אין לו כ\"ש ע\"ד רבים ומה הוצרך לפסוק הלכתא בע\"ד רבים כיון דאפילו ברבים אין לו הפרה ושלא בלשון פסק ה\"ל לומר אפילו למ\"ד ברבים יש לו הפרה וכו' אע\"ג דקאמר (התם) לעיל דאדריה ליה ברבים אליבא דרב נחמן דקי\"ל כוותיה בדיני ולענין דינא אתשיל לענין פרעון כתובה הא פריך בתר הכי הניחא למ\"ד ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי ומדאדריה רב אחא נמי לההוא מקרי דרדקי ע\"ד רבים משמע דקסבר דברבים יש לו הפרה ורב יוסף דאמר בפ' ע\"פ אדור ברבים דלא אשתה שיכרא משמע דסבר דברבים אין לו הפרה לא קי\"ל הכי וכן פסקו הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן והמרדכי. \n",
+                "<b>ומ״ש ואפי' נשבע בשם המיוחד בה' אלהי ישראל,</b> בפ' ד' נדרים (נדרים דף כ״ב) אמר רבא אמר ר״נ הלכתא פותחין בחרטה נזקקין לאלהי ישראל ומשמע לרבינו דה״ה לשם המיוחד: \n",
+                "<b>נשבע ע\"ד רבים או שנדר וכו'.</b> מימרא כתבתיה בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא לדבר מצוה.</b> שם והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא (על דעת רבים) דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשתכח דדייק כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b></b>וכתב הראב\"ד כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים וכו'. א\"א יש כאן לשון אחר וכו'. טעמו שהוא ז\"ל מפרש דאדריה רב אחא היינו שהדירוהו בני העיר הנאה מנכסיהם והוא לא רצה ללמדם בחנם ולאפוקי מרבינו שפירש שהוא נשבע שלא יהנה מבני העיר וז\"ש על דברי רבינו יש כאן לשון אחר כלומר פירוש אחר בהא דאדריה רב אחא. ומ\"ש ויש כאן דברים של תימה הוא על פי' רבינו. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי הראב\"ד וז\"ל א\"א מכיר אני האמת וכו'. מ\"ש ועכ\"ז אין דעתי נוחה הימנו שאין המצוה מוטלת עליו וכו' יש לומר שאע\"פ שמצות לימוד התורה מוטלת על האב בייחוד מ\"מ מצוה על כל חכם ללמד תורה לתלמידים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> מי שנשבע ולא ניחם וכו' כיצד נשבע שיגרש את אשתו וכו' אומרים לו בני אם תגרש אשתך אתה מוציא לעז על בניך וכו'.</b> משנה בפ' ר\"א (נדרים ס\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן זה שנשבעת שלא יהנה ישראל מנכסיך וכו'</b> גם זה משנה שם (דף ס\"ה) ואע\"ג דבשם ר\"מ איתניא משמע לרבינו דכן הלכתא דהא קתני ברישא ר\"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד x וחכמים מודים ובתר הכי קתני ועוד אמר ר\"מ פותחין לו מן הכתוב שבתורה וכו' או שהוא עני ואי אתה יכול לפרנסו ומדקתני ועוד משמע דכי היכי דבקמייתא חכמים מודים לו ה\"ה בבתרייתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וזה שנשבעת שלא תאכל בשר וכו'</b> ג\"ז משנה שם (דף ס\"ו) פותחין בימים טובים ושבתות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פותחין בנולד וכו'.</b> משנה שם (דף ס״ד) ועוד אמר ר' אליעזר פותחין בנולד וחכמים אוסרים כיצד קונם שאיני נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר וכו' ואמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר וכו' לא הייתי נודר ובגמרא (שם ע״ב) מ״ט דר״א אמר רב חסדא דא״ק כי מתו כל האנשים (המבקשים את נפשך) פי' שעשה נדר לשבת במדין ושלא לשוב למצרים ופתח לו הקב״ה פתח שאם היה יודע שימותו שונאיו לא היה נודר והא מיתה נולד הוא מכאן שפותחין בנולד. ורבנן וכו' קא סברי הנהו מי מייתי והאמר ר' יוחנן וכו' כל מקום שנאמר נצים נצבים אינם אלא דתן ואבירם אלא אמר ר״ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא״ש ועניות לאו נולד הוא דשכיח וכן אמרו בירושלמי משמע דהא דאמור רבנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דלא שכיח אבל בנולד דשכיח פותחין וכ״כ הראב״ד בהשגות וכ״כ המרדכי וכן דעת התוס' בפ' אע״פ (כתובות דף ס״ג) אהא דא״ל ר״ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת וא״ת והלא אסור לפתוח בנולד וכו' וי״ל דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול עכ״ל. ומיהו בעינן שיהא שכיח טובא כדי שיפתחו בו דהא מיתה אע״פ שהיא מצויה אמרי רבנן שאין פותחין בה משום דמשמע להו דלא שכיח טובא ולא אמרו דפותחין אלא בעניות דשכיח טובא טפי ממיתה וטעמא דמילתא דכיון דאותו נולד שכיח טובא אמדינן דעתיה שאילו היה מעלה בלבו נולד זה היה נמנע מלידור וכיון שלא נדר אלא מפני שלא העלה דבר זה באותה שעה על לבו הוה ליה כנדר בטעות אבל כשהנולד לא שכיח טובא אפילו אם היה מעלה על לבו אותו נולד לא היה נמנע מלידור בשביל כך וכן נראה שהוא דעת הרמב״ן וכ״כ הטור אבל אין נראה כן מדברי רבינו שאילו היה דעתו לחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי לא הוה שתיק מיניה וצ״ל שהוא ז״ל מפרש דכי אמרינן בגמ' ורבנן הנהו מי מייתי וכו' אלא שירדו מנכסיהם לאו למימרא דפתחא דעניות פתח לה אלא היינו לומר דנדרא מעיקרא ליתיה כי בשעה שנדר כבר מתו אותם האנשים כלומר שירדו מנכסיהם וכן פי' הקונטרס. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירים לו</b> נראה שכתב כן מפני שהוקשה מההיא דפרק אע״פ (כתובות דף ס״ג) דא״ל ר״ע לבן כלבא שבוע אדעתא דגברא רבה מי נדרת והא התם נולד הוא ואין פותחין בו ולכך תירץ דשאני התם שניחם מפני הנולד ונהפכה דעתו דהא ודאי ניחא לבן כלבא שבוע שנעשה ר״ע גברא רבה וליתהני מיניה ומש״ה אהני ליה פיתחא דנולד וכי תנן אין פותחין בנולד היינו דוקא היכי דעדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה ולא יעשה זה סופר. ומיהו תמיה לי על שיטה זו דמפליג בין היכא דניחא ליה להיכא דלא ניחא ליה דא״כ מאי מייתי רבי אליעזר ממשה הא איהו הוה ניחא ליה דלימותו הנך גברי ולהדר איהו למצרים ודמי לההיא דר״ע עם בן כלבא שבוע. ושמא י״ל דר״א לא מייתי אלא לומר דכיון דאשכחן שם נולד בעלמא דפותחין בו מיניה ילפינן לכל נולד דמנא לן לפלוגי בינייהו ורבנן אהדרו ליה דאין משם ראיה דהתם לא הוה נולד אלא נדר בטעות וכדפרישית: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד וכו' א\"א נולד שאמרו אין פותחין בנולד שאינו מצוי וכו'. וכבר כתבתי טעם רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשבע על דבר וכו'.</b> זה נראה שהוא פשוט שאם היה נשאל על הראשונה תחלה נמצא שעבר על שבועה שניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שלא ידבר עם פלוני וכו' שאין מתירים נדר או שבועה שעדיין לא חלו.</b> בסוף נדרים (דף צ') פלוגתא דתנאי לענין הפרת הבעל ופלוגתא דאמוראי לענין התרת חכם ופסקו הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן כרב פפי דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה אין חכם מתיר אא\"כ חל הנדר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע שלא יהנה לפלוני וכו' עד וכן כל כיוצא בזה,</b> ברייתות בסוף נדרים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ז:) שנינו שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת ובגמ' הא תו למה לי ופירש\"י הא תו למה לי שבועה שלישית למה לי משבועה שנייה אשמעינן דאין שבועה חלה על שבועה הא קמ\"ל וכו' חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועה איכא דאי משכחא רווחא חיילא x למאי הלכתא לכדרבא דאמר שאם נשאל על הראשונה עלתה שניה תחתיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשבע שבועת ביטוי להבא וכו'.</b> שם אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אין נשאל עליה (דף כ\"ח) אמימר אמר ואפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא כדשמואל דאמר כפתוהו על העמוד ורץ מב\"ד פטור ולא היא התם רץ הכא לא רץ ופירש\"י רץ ונתבזה במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התובע חבירו בממון וכו'.</b> לקמן בסמוך יתבאר. \n",
+                "<b>ומ״ש שבשבועות הפקדון אחד הנשבע מפי עצמו אחד שהשביעו אחר וכפר וכו'</b> משנה פ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תבעו בממון שאם יודה לו וכו'.</b> משנה שם גבי אנסת ופתית את בתי וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם תבעו בקרקע וכו'.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הנשבע אחר שתבעו בעל הממון וכו'.</b> בריש פרק שבועת הפקדון משנה שבועת הפקדון כיצד א\"ל תן לי פקדון שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי או שא\"ל אין לך בידי משביעך אני ואמר אמן חייב. \n",
+                "<b>ומ\"ש אף ע\"פ שלא תבעו כיצד כגון שקדם ואמר למה אתה הולך אחרי וכו'.</b> בפ' שבועת העדות עלה ל\"ב ראוהו שבא אחריהם אמרו לו מה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות פטורים ואם בפקדון חייבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו וכו'.</b> נראה דיליף לה מדגרסינן בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) ת״ר שלח ביד עבדו או שא״ל הנתבע משביעני עליכם שאם אתם יודעים לו עדות שתבואו ותעידוהו יכול יהו חייבים ת״ל אם לא יגיד ונשא עונו מאי תלמודא אמר ר' אלעזר אם לוא יגיד כתיב אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור משמע דבפקדון דלא כתיב אם לא יגיד חייב כדקי״ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואינו חייב בשבועת הפקדון וכו'.</b> (סוטה דף ל\"ב) ר\"פ אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר ק\"ש ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון ובגמרא (דף ל\"ג) שבועת העדות דכתיב נפש כי תחטא ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת שבועת הפקדון אתיא תחטא תחטא משבועת העדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנשבע שבועת הפקדון במזיד וכו'. ומ\"ש וחייבו אשם בין במזיד בין בשגגה כמו שביארנו,</b> בפ\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כפר ונשבע ארבע או חמש פעמים וכו' עד לפיכך חייב על כל שבועה ושבועה.</b> משנה בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל\"ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו חמשה תובעים אותו וכו'.</b> יתבאר בפרק רביעי מהלכות נדרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אמר לו חבירו תן לי פקדון ותשומת יד.</b> גם זה משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו היה לו פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין וחייב.</b> שם מימרא דר' יוחנן (דף ל\"ח) ומשמע התם דהוא הדין לחטים ושעורים וכוסמין דאפילו אין לו אלא פרוטה אחת מכולן הרי אלו מצטרפין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש תן לי חטים ושעורים וכוסמין וכו'.</b> גם זה שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו חמשה תובעים אותו.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טען שאבד הפקדון או כפר בו ונשבע וכו'.</b> פ' הגוזל קמא עלה ק\"ח בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פחות מפרוטה אינו ממון וכו'.</b> משנה פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק״ג) נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש ה״ז משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה ומפשטיה דקרא משמע דכל שאינו משלם חומש אינו חייב להביא אשם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> הגונב שורו של חבירו וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> משנה פרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:). \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל חייב בשבועת ביטוי.</b> פלוגתא דרב ושמואל בסוף שבועות (דף מ\"ט:) ופסק כרב באיסורי דאמר כולם פטורים משבועת שומרים וחייבים משום שבועת ביטוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התובע את חבירו בדבר שיש בו קנס וכו' כיצד תבעו ואמר לו אנסת ופתית בתי וכו'.</b> גם זה משנה שם וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו עשית בי חבורה וכו' המית שורך את שורי וכו'.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ז)</small> נתן שורו לשומר חנם וכו' עד הרי זה חייב בשבועת הפקדון.</b> משנה פרק ארבעה שומרים (שבועות דף מ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגונב שור חבירו ותבעו וכו' עד שהרי לא פטר עצמו מכלום.</b> בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק״ה ע״ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וחייב בשבועת ביטוי,</b> כבר כתבתי דפסק כרב בסוף שבועות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה חייב ממון לשני שותפין וכו'.</b> בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז) וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחים או לאחד מן השותפים האי לאחד מן האחים היכי דמי אילימא דאודי ליה בפלגא דידיה הא איכא כפירה דאידך אלא לאו דאמרי ליה מתרווינן יזפת וא״ל לא מחד מינייכו יזפי דה״ל כפירת דברים בעלמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל חייב בשבועת ביטוי.</b> כבר כתבתי דאיתיה בסוף שבועות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכו' פטור וכו' היתה עליו מלוה בעדים בלבד וכו'.</b> בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז:) ר״י אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכו' משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התובע עדיו להעיד לו עדות וכו'.</b> כתב שיתחייב ממון לאפוקי כשאין מחייבין אותו ממון בעדותן, וכתב לבדה לאפוקי משביע עדי קנס כדלקמן וכן לאפוקי השביע שתי כיתי עדים וכפרה הראשונה כדאיתא בפ\"י, וכתב ממון לאפוקי שטרות, וכתב המיטלטל לאפוקי קרקעות ועבדים כדלקמן: \n",
+                "<b>ומה שכתב בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו חוץ לבית דין הרי אלו חייבים.</b> משנה פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א:) השביע עליהם חמש פעמים חוץ לב״ד ובאו לבית דין והודו (הרי אלו) פטורים כפרו (הרי אלו) חייבים על כל אחת ואחת: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם השביעם התובע וכו'.</b> גם זה משנה שם שבועת העדות כיצד אמר לשנים באו והעידוני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבים: \n",
+                "<b>ומה שכתב אף על פי שלא נשבעו הם ולא אמרו אמן אחר שבועתו ומה שכתב והוא שישביעם בבית דין.</b> נראה מדברי רבינו כאן ולקמן בפרק זה גבי וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה ביד פלוני ומדבריו בסוף פ\"י (נראה) שהוא סובר דכי תנן (דף ל') וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בבית דין ואמרינן בגמ' דשבועה אפילו חוץ לבית דין כמו שאכתוב בסמוך ה\"מ כשהשביעם התובע וענו אחריו אמן אבל אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות לא מיחייבי אלא אם כן השביעם בפני בית דין. וצריך לי תלמוד מהיכן למד חילוק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין העדים חייבים בשבועת העדות וכו'.</b> שם במשנה בפני ב\"ד ושלא בפני ב\"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב\"ד דברי ר\"מ וחכ\"א בין מפי עצמן בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהן בב\"ד וידוע דהלכה כחכמים ובגמ' (דף ל\"ב) מנ\"ל דאכפירה בב\"ד הוא דמיחייבי אחוץ לב\"ד לא מיחייבי אמר אביי א\"ק אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון א\"ל רב פפא לאביי א\"ה אימא שבועה גופה בב\"ד אין ושלא בב\"ד לא לא ס\"ד דתניא לאחת ליחייב על כל אחת ואחת ואי ס\"ד בב\"ד מי מיחייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהם חמש פעמים בפני ב\"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר\"ש מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לבית דין כפירה בבית דין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תבעם בעדות שאינה מחייבת ממון.</b> משנה וגמ' בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ד:) \n",
+                "<b>ומ״ש או בעדות קרקעות או עבדים או שטרות.</b> בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז:) אתמר משביע עדי קרקע ר' יוחנן ור' אלעזר (חד אמר חייב וחד) אמר פטור תסתיים דר״י אמר פטור מדאמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דטעמיה משום דשטר הוי שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומשמע דהוא הדין לעבדים ושטרות דכלהו ילפינן להו משבועת הפקדון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המשביע עדי קנס וכו'.</b> בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ד) אמרינן דלר' יוחנן משביע עדי קנס פטורים לר״ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משביעכם אני שתבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני תשלומי כפל וכו' וכן אם השביעם שיעידו לו שאנס פלוני או פתה בתו וכו'.</b> בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) שנינו אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר״ש פוטר שאינו משלם קנס ע״פ עצמו א״ל אע״פ שאינו משלם קנס ע״פ עצמו משלם בושת ופגם ע״פ עצמו ולמד רבינו משם לשבועת העדות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> אין העדים חייבים וכו' כיצד ראו התובע בא אחריהם וכו'.</b> בפ' שבועת העדות (שבועות ל״א:): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם השביעם הנתבע וכו' וכן אם קדמה שבועה לעדות וכו' אין העדים חייבים בשבועת העדות וכו' כיצד עמד בבהכ\"נ וכו'.</b> הכל משנה שם (דף ל\"ה): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל אם אמר משביעאני כל העומדים כאן וכו'.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה וכו': כתב</b> הראב\"ד וכן אם אמר לעדים באו והעידו לי שיש לי מנה וכו' א\"א המחבר הזה שנה משנתו כר\"מ וכו'. ואני תמיה היאך אפשר להעלות על הדעת שרבינו פוסק כר\"מ שהרי פירש\"י מפי עצמו שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות ומפי אחרים כגון משביע אני עליכם שתבאו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם. ורבינו כתב בר\"פ זה וכן אם השביעם התובע וכפרו בו אף על פי שלא נשבעו הם ולא ענו אמן אחר שבועתו כיון שכפרו הרי אלו חייבים, אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו בעדותן בבית דין בין שנשבעו או השביען בבית דין בין שנשבעו או השביען חוץ לבית דין והכפירה בבית דין בלבד וזה מבואר בדברי חכמים. ומה שכתב ועוד בין לרבי מאיר בין לרבנן מה צורך שיהיה הבית דין בבית הכנסת בשעת השבועה וכו' כבר כתבתי בראש פרק זה שרבינו ז\"ל סבור דכי אמרינן דלא איכפת לן בשבועה בין שתהא בבית דין או שלא בבית דין הני מילי כשענו אחר התובע המשביעו אמן אבל אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות אם השביען בפני בית דין חייבים ואם השביען חוץ לבית דין פטורים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המשביע עדיו בשבועה או שאמר מצוה אני עליכם בשבועה וכו'.</b> משנה וגמ' בסוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ה). \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שישביעם בשם או בכינוי מהכינויים,</b> כמו שביארנו בפרק ב': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין העדים חייבים עד שישביעם בלשון שהם מכירים אותה.</b> משנה (דף ל\"ב) ר\"פ אלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וכו' ושבועת העדות ושבועת הפקדון ובגמ' (דף כ\"ג) שבועת העדות דכתיב (נפש כי תחטא) ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות וכו'.</b> בסוף שבועות (דף מ\"ט) פלוגתא דרב ושמואל והלכה כרב באיסורי דאמר כולם פטורים משבועת שומרים וחייבים משום שבועת ביטוי ואיכא למילף מהתם לפוטרם משבועת העדות: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המחוייב בשבועת העדות וכו' אינו חייב משום שבועת ביטוי וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ה ע\"ב) לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא (לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי) אמרוה רבנן קמיה דאביי לאיחיובי עליה תרתי אמר להו תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-יז)</small> משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו לי וכו' משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני חטים וכו'.</b> משנה פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ג). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם תבעו אותם רבים להעיד להם וכו'.</b> משנה לענין פקדון בפרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) ויש ללמוד משם לשבועת העדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו'.</b> מימרא דאביי בפ\"ג דשבועות (דף כ\"ה:): \n",
+                "<b>ודע</b> דסוגיא דגמרא הכי איתא איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב (הואיל) ואיתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור (הואיל) וליתיה בלהבא וכו' אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות וכו' בשלמא לשמואל דאמר מילתא דליתיה בלהבא לא מיחייב עליה לשעבר להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי אלא לרב למאי הלכתא אפקה רחמנא (לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי) אמרוה רבנן קמיה דאביי לאחיובי עליה תרתי אמר להו (לאיחיובי) תרתי לא מציתו אמריתו דתניא לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ולאביי למאי הלכתא אפקיה רחמנא לכדתניא בכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד מיחייב חדא בשוגג מיחייב תרתי אמר להו לאו היינו דאמרי (לכו) לאחת (משום) אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו (משום) שתים ואי במזיד מי איכא תרתי רבא אמר משום דהוה דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו בלבד מכלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם והא אמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות הדר ביה אביי מההיא ואבעית אימא חדא מינייהו רב פפא אמרה ע\"כ בגמרא. ורבינו כתב לעיל בסמוך כל מקום שאמרנו פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי וכו' אבל המחוייב בשבועת העדות אף על פי שהוא נשבע על שקר ואף על פי שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי וכו' שנאמר לאחת מהנה והרי זה כדברי אביי דאמר להו לרבנן. ואם כן יש לתמוה היאך כתב כאן הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות וכו' הרי זה פטור וכו' מפני ששבועת ביטוי אינו אלא בדבר שיש בו לאו והן וכו' והיינו אידך מימרא דאביי דאמר מודה רב באומר לחבירו שאני יודע לך עדות שהוא פטור ומאחר שבגמרא הקשו מזו לזו והוצרכו לומר הדר ביה אביי מההיא או דחדא מינייהו רב פפא אמרה נמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי. וי\"ל דרבינו מפרש דכי מקשינן והא אמר אביי שבועה שאני יודע לך עדות דפטור לא מקשה אלא למאי דהוה ס\"ד אי לא אתא קרא אבל השתא דאתא קרא דמשום אחת אתה מחייבו ולא משום שתים שפיר איתא לאידך דאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות דפטור וכך פירש הרי\"ף סוגיא זו כפי מה שפירשו בו הרז\"ה והר\"ן וא\"כ שפיר עביד רבינו שפסקן לשתיהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר ברור הוא כו' שהעיד לו והוא לא העיד וכו'.</b> שם העדתי ולא העדתי מחלו' דלשמואל פטור משום דליתיה בלהבא ולרב חייב והלכתא כוותיה באיסורי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היו עדיו או אחד מהם פסול וכו'.</b> בר״פ שבועת העדות (שבועות דף ל') תנן דאינה נוהגת אלא בראויים להעיד ובגמ' (דף ל״א) לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא מ״ד משחק בקוביא כל שכן מלך ומ״ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו ופסק רבינו כרב אחא בר יעקב משום דבתרא הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיו עד מפי עד וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> הכל משנה שם (דף ל\"ה): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עד אחד וכפר וכו'.</b> שם (דף ל\"א:) במשנה כפרו זה אחר זה הראשון חייב והשני פטור ופירש\"י השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להעיד ובגמ' (דף ל\"ב) מתניתין דלא כי האי תנא דתניא משביע עד אחד פטור ור' אלעזר בר ר\"ש מחייב ופירש\"י דלא כי האי תנא דלא כר' אלעזר בר\"ש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-יב)</small> תבע את שני עדיו וכו'.</b> זה פשוט. \n",
+                "<b>ומ״ש תבע עדי קינוי או עדי סתירה וכו' עד שהמשביע עדי קרקע פטורים כמו שביארנו,</b> הכל בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ב:) \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השביע עדיו בבית דין וכו' עד לא היתה עדותו מחייבת ממון.</b> משנה (דף ל\"א:) וגמרא שם (דף ל\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הודה אחד וכפר אחד וכו'.</b> משנה שם כפר אחד והודה אחד הכופר חייב וכתב רבינו דהוא הדין להודה אחד וכפר אחד, ופשוט הוא שמאחר שהעד האחד הודה נמצא זה שכפר מפסידו ממון בכפירתו: \n",
+                "<b>כפרו שניהם כאחד וקדם והודה בתוך כדי דיבור וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השביע שתי כתי עדים וכו' עד חייבים בשבועת העדות.</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>התובע את העדים להעיד לו וכפרו וכו' עד שחוץ לבית דין.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שענו אמן וכו': כתב</b> הראב\"ד א\"א הא לא כרבי מאיר ולא כרבנן וכו' ורבנן סברי אפילו מפי אחרים כיון דכפר חייב עכ\"ל. וכבר כתבתי בזה בפרק ט': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השביען בבית דין וכפרו וחזר והשביען וכו'.</b> משנה פ' שבועת העדות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשם ששבועת שוא וכו' כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המשתף דבר אחר וכו'.</b> פרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומותר לאדם להשבע על המצוה וכו'.</b> פ\"ק דנדרים (דף ח'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> שבועה זו שמשביעים הדיינים וכו' מי שטענו חבירו מטלטלין והודה במקצתן וכו'.</b> משנה פרק שבועת הדיינין (שבועות דף ל\"ח:) ובפרק ב' דכתובות ופרק הגוזל קמא ובפירקא קמא דמציעא ובכמה דוכתי. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועד אחד מעיד עליו ומכחישו,</b> בכמה דוכתי מהם. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן שומר שטוען שאבד וכו'.</b> מפורש בתורה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש שם שבועה אחרת וכו'.</b> בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושבועת הדיינים בין שהיתה של תורה וכו' אוחז ס״ת בזרועו.</b> בריש פרק שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח:) צריך לאתפוסי חפצא בידיה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ונשבע בשם או בכינוי.</b> שם וכדרבנן: \n",
+                "<b>ומ״ש בשבועה או באלה.</b> בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ו): \n",
+                "<b>ומ״ש מפיו או מפי הדיינין.</b> נלמד מדתנן בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) שאם השביעו התובע וענה אחריו אמן חייב. \n",
+                "<b>ומ״ש והורו רבותי שאין משביעין הדיינין אלא בלה״ק.</b> בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח ל״ט) אמרינן דשבועת הדיינין נאמרת בכל לשון שהוא מבין וא״כ יש לתמוה על הוראת רבותיו ואפשר דלא מדינא קאמרי אלא משום דהוי כעולבנא דדייני אם ישביעוהו בלשון אחרת ומדלא אמרו רבותיו ושבועת הדיינין אינה אלא בלשון הקדש משמע דדוקא כשהם משביעים אותו מפיהם אבל אם הוא נשבע אין בכך כלום אבל לשון הורו קשה דמשמע דמדינא קאמרי ובפרק זה יתבאר דעת רבינו בזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכן אם אמר הרי הוא ארור וכו'.</b> בסוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ו) ארור בו שבועה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> הדיינים שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו וכו' עד ואינו צריך ליטול ספר תורה אלא תפילין בכפו חפץ הוא.</b> שם (דף ל\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים וכו'.</b> כן כתבו הרא\"ש והר\"ן בפרק שבועת הדיינין בשם הגאונים וכן כתב הרשב\"א: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אבל משביעין אותו בשם או בכינוי, א\"א שמעתי שתקנו הגאונים וכו'. ואין מזה השגה על רבינו שכתב דין הגמ' כמנהגו ועוד שאולי לא שמיע ליה תקנת הגאונים זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדיינים שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר וכו'.</b> כבר כתבתי דהכי איתא בריש פרק שבועת העדות ומשמע מדקדוק רבינו דהיינו בדיעבד ורבותיו נראה שסוברים שאין משביעין כלל אלא בלשון הקדש ואפילו בדיעבד. וכתב רבינו שאין לסמוך על הוראה זו מההיא דריש פרק שבועת הדיינין ויש לתמוה על רבותיו למה דחו אותה ואפשר לומר שאף הם לא אמרו אלא לכתחלה אבל בדיעבד מהניא וכדעת רבינו אבל לפי מה שנראה שמפרש רבינו בדבריהם קשיא. ואין לתמוה על רבינו מאחר שהוא סובר שאין לסמוך על הוראה זו למה כתב לעיל סתם בלי מחלוקת שי\"ל שסמך על מ\"ש כאן: \n",
+                "<b>ואע\"פ שנהגו בכל בתי דינים וכו' צריך להודיע את הנשבע עד שיהא לשון השבועה.</b> פשוט הוא שצריך הנשבע להכיר לשון השבועה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ששבועת הדיינין היא שבועת פקדון בעצמה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שנתחייב שבועת הדיינין וכו'.</b> בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח:) ת״ר שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה אומרים לו הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע וכו' עד אלא על דעתנו ועל דעת ב״ד ומדקתני האיום בשבועת הדיינין משמע דעל כל שבועת הדיינין נאמרה אפילו היא מדבריהם שגם היא נקראת שבועת הדיינין אבל שבועת היסת אינה בכלל האיום כמו שכתב רבינו בסוף דבריו מפני שכששנינו איום זה עדיין לא נתקנה שבועת היסת. והוציא רבינו מכלל האיום כשהוא נשבע בטענת ספק ונראה הטעם דמייתי לה על מתניתין דשבועת הדיינים וההיא ע״י טענה וכפירה היא. ומ״מ יש לתמוה שאין זה כדאי להוציא טענת ספק מאיום וגם על שבועת היסת יש לתמוה למה לא נאמר בה כעין דאורייתא תקון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועל מאי דקתני שאומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה,</b> קאמר בגמרא (דף ל\"ט:) ההוא דמשבע ליה אמאי ומהדר משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ואמר מר שהשבועה חלה על שניהם ופירש\"י ששניהם נענשים בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים וכו': ומ״ש ואינו לוקה ואע״פ שהוא מזיד.</b> בר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו ל״ז) בעיא ולא איפשיטא ומספיקא לא לקי: \n",
+                "<b>ומ״ש ונתחייב לשלם מה שעליו בתוספת חומש שהוא רביע הקרן.</b> בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ד:): \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו ומביא קרבן אשם.</b> יש לתמוה למה סתם רבינו הדברים דהא בר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז) איבעיא להו הזיד בשבועת הפקדון ואתרו ביה מהו וכו' (קרבן מייתי ולא לקי) או דילמא וכו' מילקא לקי קרבן לא מייתי או דילמא הא והא עבידנא ולא איפשיטא ומספיקא לא מייתי קרבן דדילמא פטור וחולין בעזרה הוא ואין לומר דמייתי קרבן ומתנה אם אני פטור הרי הוא קרבן נדבה דא״כ לא ה״ל לרבינו למישתק: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אע\"פ שהוא מזיד וכו'. א\"א אחר שתיקנו הגאונים וכו'. ואין מזה השגה על רבינו שהוא ז\"ל כתב ע\"פ מה שהוא דין הגמרא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אע״פ שהנשבע לשוא או לשקר וכו' שנאמר לא ינקה ה' וכו'.</b> בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ט): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב״ד והרי אמרו על שבועת שוא וכו' עכ״ל. וי״ל שאע״פ שב״ד של מטה מלקין ומנקין אותו לאו נקיון גמור קאמר מדאפקיה בלשון לא ינקה דאל״כ הל״ל ינקו אותו דהוה משמע ינקו אותו לגמרי. ומ״ש והרי חייבי מיתות ב״ד מתודין ומתכפרים וכו' כבר כתב רבינו דשאני הכא דאיכא חילול השם ובפירוש אמרו בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ט) שבכל העבירות נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהם לא ינקה והכתיב ונקה לא ינקה ההוא לכדר' אליעזר וכו' ונקה לשבים לא ינקה לשאינם שבים ופירש״י מנקה הוא לשבים וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון. ובספר הבתים כתב נראים דברי הרמב״ם שלא אמרו ב״ד מלקין אותו אלא להיותו כשר לעדות וכ״כ הרב רבי יונתן אבל מ״מ עון חילול השם שבו אינו מנוקה ובביאור אמרו חכמים שאפילו בתשובה אין מנקין להם עון השבועה שנאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא את שמו הוא דאינו מנקה אבל מנקה הוא שאר חייבי לאוין ע״כ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנשבע בשמים ובארץ וכו'.</b> בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) תנן משביעני עליכם וכו' בשמים ובארץ הרי אלו פטורים ואמרינן בגמרא דאע״ג דאיכא למימר דבמי שהשמים והארץ שלו קאמר כיון דאיכא שמים וארץ בשמים וארץ קאמר. ומשמע לרבינו שאפילו אמר שנתכוון למי שהשמים והארץ שלו כיון דאינו במשמע דבריו אינו כלום: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד אין זו שבועה א\"א ליחייב עליה קרבן ומלקות עכ\"ל. טעמו מדתנן הרי אלו פטורים משמע אבל איסורא איכא ואפשר לומר שזו כוונת רבינו אבל מדקתני סיפא מאיימין עליהם ומלמדים את העם וכו' משמע דס\"ל דאין כאן שבועה כלל וכפשט לישנא דרבא והא דקתני פטורים אגב דקתני באידך חייבים תנא בהא פטורים ולאו דוקא דאיסור נמי ליכא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הנשבע בנביא מהנביאים או בכתב מכתבי הקדש וכו'</b> משמע לרבינו שהם שוים לאומר בשמים ובארץ: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שאין אלו שבועות מאיימין עליהם ומלמדים את העם וכו'.</b> נלמד ממה ששנינו בפ\"ב דנדרים גבי נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א באמת צריכים שאלה לחכם ועובר משום בל יחל עכ\"ל. וכבר כתבתי טעמו וטעם רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בשאר כתבי הקדש אבל הנשבע בתורה וכו'.</b> דין נשבע בתורה הכל מבואר בפ\"ב דנדרים ובאיבעית אימא בתרא וכ\"פ הרא\"ש ואף על גב דבגמרא בנודר בתורה איתמר משמע לרבינו דהוא הדין לנשבע מדאמרינן דעתיה אאזכרות שבה, ובתוספתא פרק שני תני לה לענין שבועה ובירו' מייתי לה לענין נדר ורבינו סבור דהא והא איתנהו ולפיכך כתבה גם בפ\"א מהל' נדרים וכן דעת הרא\"ש. והראב\"ד כתב אני תמיה על זה המחבר מה ראה לחלק וכו'. וי\"ל דרבינו סבר שאין לנו אלא מה שאמרו הנודר בתורה ואם כדברי הראב\"ד הל\"ל הנודר בתורה או בכתבי הקדש ומה שהביא מהירושלמי אינו קשה לרבינו כמו שכתבתי דהא והא איתנהו והתוספתא הויא תיובתיה דהראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו וכו'.</b> בפ\"ב דנזיר (דף ס\"ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א אם נשבע שיתענה וכו' אבל אם נדר בנזיר צריך שיאמר לו שתה עכ\"ל. הכי אמרינן בפרק בתרא דנזיר והתם מפרש טעמא דמפלגינן בין נזיר לשאר נדרים ואין כאן השגה על רבינו שהרי כתב רבינו בפרק שני מנזירות דין עבד שנדר בנזירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטנים שנשבעו וכו'.</b> (פרק חמישי דנדה) (דף מ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השומע הזכרת השם וכו'.</b> בפרק קמא דנדרים (דף ז':) וכתב הר\"ן ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי לא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי המזכיר עצמו צריך נידוי והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וצריך להתיר לו מיד.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים שהיה הנשבע הזה וכו' מזיד וכו'.</b> פשוט בטעמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מהשמות המיוחדים וכו'. ומ\"ש לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר וכו'.</b> ירושלמי פרק כיצד מברכין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שמותר להשאל על השבועה כו' ראוי להזהר בדבר ואין נזקקין להיתר אלא מפני דבר מצוה</b> וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל.</b> כן יש ללמוד מעובדא דפרק השולח (גיטין דף ל\"ה) אותה אלמנה שהפקידו אצלה דינר והניחתו בכד הקמח. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו,</b> הכי משמע בפרק (המדיר) (כתובות דף ע\"ז) גבי עובדא דרבי יהושע בן לוי עם מלאך המות: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, א\"א דוקא בשבועה וכשנשבע להרע לעצמו וכו'. ואפשר שגם זה דעת רבינו שהרי לא כתב כן אלא בשבועה וצריך טעם למה נשתנה נדר משבועה בזה: \n",
+                "<b>סליקו הלכות שבועות בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות שבועות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5b79d53844f94b2cf35c434f1a47df992c945126
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,886 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נדרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> הנדר נחלק לשתי מחלוקות וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש פירות מדינה זו אסורים עלי וכו'. ומ\"ש וכן אם אמר הרי עלי איסר וכו' ומ\"ש והאומר הרי עלי הוא הנקרא נדר וכו' עד אין חייב באחריותן.</b> בריש קינים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מ\"ע של תורה שיקיים שבועתו או נדרו וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוסר על עצמו מין ממיני מאכל וכו' שאין לנדרים שיעור וכו' אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורים עלי וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף י\"ט) אהא דתנן דבשבועה שלא אוכל ר\"ע מחייב בכל שהוא וחכמים פוטרים עד שיאכל כזית אא\"כ פירש ואמר שלא אוכל כל שהוא (דף כ\"ב) אמר ר\"פ מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד\"ה בכ\"ש מ\"ט קונמות כיון דלא מדכר שמא דאכילה כמפרש דמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסר על עצמו אכילה מהתאנים כו'.</b> שם מיתיבי שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין וכו' ואי ס\"ד חייב בכל שהוא ל\"ל לצרף דאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם א\"ה אמאי מצטרפות סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא דאמר אכילה משתיהן עלי קונם דכוותה גבי שבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין אמר רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות אין מצטרפות. ופירש\"י שני קונמות שתי ככרות שאסרן עליו בקונם שתי שבועות שתי ככרות שנשבע עליהן, מתוך שחלוקות לחטאות מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב שתים ומייתי לה בת\"כ מוהיה כי יחטא לאחת מאלה לחייבו על כל אחת ואחת וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הילכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור אין מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למ\"ד יש מעילה בקונמות דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכלהו חדא מעילה כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ואם בשני העלמות אפילו בחדא מינייהו נמי עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הגמרא לא אמרה כן וכו'. ובאמת שהשגה זו חזקה. וי\"ל שרבינו סובר דאע\"ג דמעיקרא אמרינן זיל הכא ליכא שיעורא וכו' כי אמר רב פנחס שאני שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אין מצטרפות שמעינן דקונמות הואיל ואין חלוקות לחטאות מצטרפות אפילו באומר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר פירות אלו עלי קרבן וכו'.</b> משנה בפ\"ק דנדרים (דף י\"ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל האומר פירות אלו עלי וכו' כבשר חזיר או כעכו\"ם וכו'.</b> משנה בפרק ב' דנדרים (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החטאת והאשם וכו'.</b> בפ\"ק דנדרים (דף י\"ג) אמרינן דלר\"י הכתוב גבי כי ידור נדר אתא למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר. ומפרש רבינו דהיינו לומר שאפשר להביא אותם מחמת נדרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו וכו'.</b> משנה רפ\"ב דנדרים (שם ע\"ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל האומר הרי אלו עלי כחלת אהרן וכו'. א\"א אנו רגילים לפרש וכו'. ולשון מתפיס בנדר יותר נוח לפירוש רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי פירות אלו עלי כנותר כו'.</b> משנה פ\"ק דנדרים (דף י':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי הן עלי כמעשר בהמה וכו'.</b> משנה פ\"ב דנדרים (דף י\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין.</b> בפ\"ק דנדרים (דף י\"ב:) הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר ופסק כר' יהודה דהוא מאריה דגמרא טפי מר' יעקב. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין קדושתו בידי אדם וכו'.</b> שם בגמ'. ומה שיש לדקדק על זה אכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>מצאתי</b> כתוב שנשאל ה\"ר אברהם בנו של רבינו על זה שכתב רבינו ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו דהא בפ\"ק דנדרים אמרינן דטעמא דמאן דשרי באומר הרי הן עלי כבכור משום דאמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור אבל מלא יקדיש ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדישו מדכתיב הזכר תקדיש וכלהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שאין משנים אותו מקדושה לקדושה, ומכאן למדין כל הקדשים שאין משנים אותו מקדושה לקדושה ובין בכור ובין כל הקדשים מקדישים אותם הקדש עילוי וא\"כ ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר. והשיב אתה דמית שענין מה שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא ראיה על ענין זה מלא יקדיש איש אותו שאין ענין הכתוב אלא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ואינו כן כי מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמור בענין אותם הדברים המפורשים בהל' תמורה וכן פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתן בידי אדם פירוש כדברי ר' יהודה וכטעמיה שאינו דבר הנידר והרחיב ז\"ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יהודה לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע\"פ שאין קדושתו בידי אדם יש לנדר בו מעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור כדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו כמ\"ש בתמורה והביא הראיה שנאמר לא יקדיש איש אותו ואין התפיסה שנתכוון לה היא אותה תפיסה האמורה בגמרת נדרים בענין דברי ר' יהודה כמו שדמית עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר הרי הן כחרמי שמים וכו'.</b> משנה פ\"ב דנדרים (דף י\"ח:): \n",
+                "<b>הרי עלי כתרומת הלשכה.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש כתמידים כדירים וכו'.</b> משנה פ\"ק דנדרים (דף י') ובמקום מ\"ש במשנה כאימרא כתב רבינו כתמידים וכן פירשו המפרשים דכאימרא היינו ככבש של תמיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לפניו בשר קדש וכו'.</b> שם (דף י\"א:) בעיא דלא איפשיטא וספיקא בדאורייתא לחומרא אע\"פ שהר\"ן כתב בשם הרמב\"ן דבפ\"ד דנזיר משמע דנקטינן לקולא נ\"ל דסבר רבינו דשאני התם שהם גופים מוחלקים ואח\"כ מצאתי שחילוק זה נזכר בדברי הר\"ן פ\"ג דשבועות בתוך דבריו והוא ז\"ל כתב שהכרעת רבינו היתה משום דבסוגיין אתו רבינא ורבא למיפשט דבעיקרו מתפיס וכיון דבתראי נינהו סמכינן עלייהו ואע\"ג דדחי גמ' הנהו שמעתא דידהו לא דחינן מאי דפשיטא להו בהנהו דחיאתא ועוד נתן טעם אחר לדברי רבינו בדבר: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היה בשר בכור וכו'.</b> שם (דף י\"ב:) אבעיא x (דהיה לפניו בשר קדש) לימא כתנאי הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר היכי דמי אי נימא לפני זריקת דמים מ\"ט דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים מ\"ט דמאן דאסר אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשרא דהאיך גביה ואמר זה כזה וכו' לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומ\"ט דמאן דשרי אמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ומאן דאסר אמר קרא לה' לרבות דבר האסור ומאן דשרי לה' מאי עביד ליה מיבעי ליה למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר ומוציא אני את הבכור שהוא קדוש ממעי אמו ומאן דאסר בכור נמי מתפיסו בנדר הוא דתניא וכו' מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש ומאן דשרי כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חיי ראשי אין הדברים הללו מחוורים וכו'. ובאמת כי נוראות נפלאתי על אדוננו הראב\"ד אשר דרכו לבא בסופה ובסערה נגד רבינו במקומות אחרים אשר תירוצם מצוי ובמקום הזה שבקיה לרגזנותיה ודבר בנחת לומר שאין דברים הללו מחוורים אצלו ושטעה בפירוש הגמ' כאילו אין כאן קושיא כי אם חילוק פירוש בגמ' ושלא נתחוור לו הפירוש ההוא והדבר ברור לכל מעיין כי דברי רבינו מרפסן איגרי ואין להם שום קיום והעמדה ע\"פ הגמ' בשום פירוש שיפרש בה לשום אחת מהאוקימתות שהרי כשאמרו לא דכ\"ע לפני זריקת דמים וכו' ר\"ל דלא איירי בדמחית בשר בכור קמיה וכו' אלא במי שאמר חולין שאוכל לך עלי כבכור ואם אמר על לאחר זריקת דמים לכ\"ע שרי כי פליגי כשאמר עלי כבכור לפני זריקת דמים ודבריו פה הם כדמחית בשר בכור קמיה דהא אמאי שכתב ברישא היה לפניו בשר קדש קאי ועליה כתב אבל אם היה בשר בכור נמצא שהוא היפך מאוקימתא זו דההיא בדלא מחית קמיה ודברי רבינו הם בדמחית קמיה ועוד דלההיא אוקימתא צריך שיאמר בפיו בפירוש חולין שאוכל כבכור לפני זריקת דמים לשיאסר ולרבינו אע\"פ שלא אמר בפירוש לפני זריקת דמים כיון שאמר הרי הוא עלי כזה אסור מאחר שהוא לפני זריקת דמים ועוד שהוא פסק לעיל בסמוך שהאומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין מפני שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר וא\"כ אפילו אמר הרי הן עלי כבכור לפני זריקת דמים מותר, ומטעם זה א\"א לומר שדברי רבינו באוקימתא דמחית קמיה דבין שתפרש דברי רבינו דמחית קמיה לפני זריקת דמים ואמר הרי הן עלי כבשר זה בין שתפרש דאמר בפירוש בפיו הרי הן עלי כבשר זה לפני זריקת דמים א\"א להעמידה שמאחר שנתן טעם למתפיס בבכור דשרי משום דאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר בין שיתפיס בו לפני זריקת דמים בין שיאמר בפירוש לפני זריקה מאי הוי. ומצאתי ספר ישן שכתוב בו כלשון הזה אבל אם היה בשר בכור לפני זריקת דמים ה\"ז מותר וזו הנוסחא האמתית: \n",
+                "<b>אחר</b> ימים שכתבתי זה בא לידי ספר שכתוב בו שנשאל הרב ר' אברהם בנו על זה וכתוב בה כנוסחת ספרים דידן אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים ה\"ז אסור והקשה השואל על זה מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה מה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפני ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ועכו\"ם והשיב שהפרש גדול יש בין המתפיס בבכור בין המתפיס בבשר הבכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור מתפיס בדבר שאינו נידר שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיק חולין בכור אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתר לאוכליו אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר ה\"ל מתפיס בקרבן שהוא אסור וזה שעלה על לבך דהאי דאוקימנא בגמ' לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומ\"ט דמאן דשרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו אינו כן שכך לשון הגמ' לימא כתנאי וכו' אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשר דהיתרא גביה וכו' ודחי להאי תירוצא לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומאי טעמא דמאן דשרי דאמר קרא וכו' ולכך להאי תירוצא בגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תירוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר איירי ר' יעקב ור' יהודה אבל במונח לפניו לא איפשיט ולחומרא נקטינן דאיסורא דאורייתא הוא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש מקומות שאנשיהם עלגים וכו'.</b> בריש נדרים כל כינויי נדרים כנדרים וכר\"י דאמר התם בעלה י' דכינויים לשון כותים הם. \n",
+                "<b>ומ\"ש האומר הרי עלי קונם קונח וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכשם שאוסר עצמו בכינויים כך אם הקדיש בכינויים הרי זה הקדש.</b> הכי משמע שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכינויי הכינויים מותרים וכו'.</b> שם וכבית הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו מה שאוכל עמך לא יהא חולין וכו'.</b> משנה שם לחולין שאוכל לך לא כשר ולא דכי (לא) טהור וטמא נותר ופיגול אסור כך היא גירסת רבינו ופי' הר\"ן לחולין שאוכל לך כלהו בפתחות הלמ\"ד קרינן להו דמש\"ה אסור דמשתמעי לא חולין אלא קרבן לא כשר אלא אסור לא דכי אלא אסור דאשכחן הכי גבי היתר (כדאמרינן) העיד יוסי בן יועזר על איל קמצא (שהוא) דכן וקרא נמי כל צפור טהורה כלומר מותרת הילכך כי אמר לא כשר ולא דכי (ולא טהור) אלא אסור קאמר וכ\"ת אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר וה\"ל מתפיס בדבר האסור ולא מיתסר אפ\"ה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אזלינן לחומרא דקי\"ל סתם נדרים להחמיר. טהור טמא פיגול x נותר וכו' כל היכא שהוא מזכיר שם שהוא מורה איסור ושייך בקדשים כגון טמא פיגול נותר ובהני לא שייך למ\"ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ\"ד איכא למימר דלהיתרא קא מכוין ובהני נמי אע\"ג דלא אמר כ\"ף הדמיון מתסרי אפילו לר' יהודה וכו' שכיון ששמו מורה איסור בלא כ\"ף נמי מיתסר לכ\"ע אע\"ג דמצינן למימר דכי אמר טמא אתרומה קא מכוין דשייך ביה טומאה וטהרה דתרומה נמי הוה ליה דבר האסור וכי xx מתפיס בה לא איתסר וכו' אפילו הכי כיון דאיכא למימר נמי לקדשים מכרו ה\"ל סתם נדרים להחמיר: ליהוי אלא קרבן מני מתני' אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' משמע דסברת סברוה היא אמת. ולכן נראה ודאי דדעת רבינו ז\"ל כדעת התוס' (דף צ\"ד:) והרא\"ש והטור ז\"ל בסימן ר\"כ שכתבו דברייתא דקאמרה לחולין שאוכל לך לרבי מאיר אסור הוא דאמר לא חולין בחול\"ם ומאי דאמרינן בפירקא קמא סברוה היינו דקאמר לחולין בפת\"ח דצריך לפרש דלחולין כמו לא חולין והא מקרי מכלל לאו אתה שומע הן אבל היכא דאמר לא חולין ודאי דאפילו לרבי מאיר לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן וזהו ששינה רבינו ז\"ל כאן לשון המשנה ולא כתב לחולין בפת\"ח אלא לא חולין דהוא בחול\"ם וקשה א\"כ מאי קאמר בגמ' בריש פרק ב' טעמא דאמר חולין וכו' ופירשו שם הרא\"ש והר\"ן ז\"ל דדייק משום דלגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא והא כיון דהרא\"ש ז\"ל גופיה סבר דלא חולין בחול\"ם מודה רבי מאיר אם כן נימא דדיוקא אתא להיכא דאמר לא חולין בחול\"ם דאסור ומתני' כרבי מאיר ואם כן מאי פריך בגמרא להרא\"ש ז\"ל ורבינו ז\"ל וסיעתם. וי\"ל דכיון דלדיוקא אתא ע\"כ למעט לחולין בפת\"ח אתי דאי לא לישמעינן מתני' רבותא דלחולין בפת\"ח מותר אלא ודאי דאתא למעוטי לחולין בפת\"ח דאסור ודלא כרבי מאיר. כך נ\"ל ליישב דברי רבינו ז\"ל להסכימו עם שאר הפוסקים ז\"ל והגם כי הרב בעל כסף משנה ז\"ל כתב בטור יו\"ד סי' כ\"ד דפירוש הרא\"ש ז\"ל נראה לו דחוק נראה שמפני זה לא רצה לתלותו בהרמב\"ם ז\"ל מכל מקום נראה יישוב כמו שפירש הוא ז\"ל מחמת הקושיות שהקשינו עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו לא חולין לא אוכל לך וכו'.</b> שם אמתני' דלחולין שאוכל לך אסור אמרינן בגמ' (דף י\"א) סברוה מאי לחולין לא חולין להוי אלא קרבן מני מתני' אי ר\"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' אלא ר' יהודה היא אימא סיפא ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום מדסיפא ר\"י רישא לאו ר\"י היא כולה ר\"י וה\"ק שר\"י אומר וכו' ובתר הכי גרסינן תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר לחולין שאוכל לך אסור לחולין לא אוכל לך מותר רישא מני ר\"מ היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כלומר דאילו לרבנן כיון דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור דמשמע מה שלא אוכל לך יהא חולין הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר וקשיא לן הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וא\"ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ה\"נ ה\"ק ליה לא חולין יהא לפיכך לא אוכל לך ושני רב אשי הא דאמר לחולין והא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן. ופי' הרא\"ש נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ואע\"ג דאמר לקרבן בפת\"ח מפרשינן כאילו אמר בחט\"ף ה\"נ לימא לא חולין להוי לפיכך לא אוכל לך ואע\"ג דלר\"מ כי אמר לחולין בפת\"ח לא אמרינן מכלל לאו ה\"מ כי מסיים שאוכל לך אבל הכא דסיים למילתיה כי לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא מכלל לאו דמוכח אית ליה שפיר לר\"מ כי האי רב אשי אמר הא דאמר לחולין בחט\"ף הא דאמר לחולין בפת\"ח כלומר אי הוה אמר לחולין בפת\"ח היה ר\"מ אוסר דמשמע לא חולין להוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. ואהא דתניא לחולין שאוכל לך אסור כתב הר\"ן קשיא טובא למה אסור והא משום מכלל לאו אתה שומע הן צריכינן למיתי בה ולר\"מ לית ליה וכ\"ת לא צריכינן בהא למכלל לאו דכיון דאמר לא חולין ע\"כ קרבן הוי ליתא דהא מש\"ה אוקימנא מתני' דלא כר\"מ אלמא אפי' בכי הא צריכין למכלל לאו אתה שומע הן לפיכך יש מי שאומר דל\"ג ליה הכא כלל עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי וכו'. וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא פוסק כר\"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומפני כך פסק כברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר ואעפ\"כ לא נמנע מלפסוק כסתם מתני' דקתני לא חולין שאוכל לך אסור משום דס\"ל ז\"ל דבההיא לר\"מ נמי אסור דכיון דלא הוי מה שיאכל חולין ממילא הוי קרבן דכך לי אומר לא חולין יהא כאומר קרבן יהא שהאומר דבר זה אינו מותר ממילא משמע שהוא אסור וכן האומר דבר זה אינו אסור ממילא משמע שהוא מותר ואין אנו צריכים לבא עליו מטעם מכלל לאו אתה שומע הן ואע\"ג דמש\"ה אוקימנא למתני' דלא חולין שאוכל לך אסור דלא כר\"מ וכמו שהקשה הר\"ן י\"ל דאה\"נ דמעיקרא סברו כן בני הישיבה דמתני' נמי מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא דקתני אסור ומש\"ה הוה קשיא להו מתני' מני ואיצטריכו לאוקומה כר' יהודה אבל לפום קושטא דמילתא לא צריכינן לאוקומה כר\"י דכר\"מ נמי אתיא דכי קתני אסור לא מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא אלא משום דממילא משמע וכדאשכחן בברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר\"מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור כלומר שאמר לחולין בפת\"ח הלמ\"ד והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכינן למיתי עלה משום מכלל לאו אתה שומע הן ובהכי ניחא שלא נצטרך לדחוק ולומר שהסברוה הזה הוא משונה מכל סברוה שבגמ' דלא קיימי במסקנא והאי במסקנא נמי קאי וכמ\"ש הר\"ן דליתא אלא האי נמי לא קאי במסקנא ואע\"פ שאינו מבואר בגמ' בהדיא סתירת הסברוה כיון דמייתי בתר הכי בסמוך ברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר\"מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור ממילא משמע דליתא לסברת הסברוה ויש ידים מוכיחות לפירוש זה מדשני רב אשי הא דאמר לחולין הא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן כלומר דהא דקתני לר\"מ לחולין לא אוכל לך מותר ה\"מ באומר לחולין בשב\"א הלמ\"ד דא\"א לאסור בו אא\"כ תאמר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דהיינו מכלל לאו אתה שומע הן ור\"מ לית ליה אבל כשאומר לחולין לא אוכל לך בפת\"ח הלמ\"ד משמע נמי שאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. הרי בהדיא דאליבא דר\"מ נמי כשאומר לחולין בפת\"ח הלמ\"ד משמע לא חולין יהא אלא קרבן והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכין למיתי בה מטעם מכלל לאו אתה שומע הן וזה ברור ומרווח ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד ועלו דברי רבינו כהוגן: \n",
+                "<b>וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר ומקשה בגמ' קתני קרבן שאוכל לך אע\"פ שלא אמרו בכ\"ף הדמיון אסור ודלא כר' יהודה דבעי כ\"ף הדמיון והתניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן והא עולה והא מנחה והא חטאת שאוכל לך שמותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן ל\"ק הא דאמר הי קרבן והא דאמר הקרבן מ\"ט חיי קרבן קאמר כך היא גירסת הר\"ן ופי' הא דאמר הקרבן כלומר דכי אמר הקרבן האי להוי קרבן קאמר. ובפ\"ב (דף ט\"ו:) תנן קרבן לא אוכל לך הא קרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר כך נראה שהיא גירסת רבינו והר\"ן ודלא כספרים דגרסי גבי הא קרבן שאוכל לך. ובגמרא מני מתני' ר\"מ היא וכו' אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והתנן לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר ואמר ר' אבא נעשה כאומר קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא קשיא הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר והשתא מה שכתב רבינו וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך אסור בפת\"ח הה\"א גרסינן ליה וכדאוקימנא לה כדאמר הא קרבן. \n",
+                "<b>ומ\"ש קרבן שאוכל לך אסור.</b> דלא כר' יהודה דבעי כ\"ף הדמיון. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל האומר הקרבן לא אוכל לך.</b> בציר\"י הה\"א גרסינן ליה וכדאוקימנא כדאמר הי קרבן. \n",
+                "<b>ומ\"ש או כקרבן לא אוכל לך.</b> הכי משמע מדתנן כקרבן שאוכל לך אסור משמע הא כקרבן לא אוכל לך מותר. ועוד דאפי' למ\"ד מכלל לאו אתה שומע הן ליכא איסור דה\"ק כקרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא כקרבן אלא יהא מותר. וא\"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך קי\"ל דאסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי וליתסר כלא חולין וי\"ל לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה או שנדר שלא יאכל לו קרבן אבל באומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע\"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושי דלקולא משתמעי טפי דלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או לקרבן לא אוכל לך מותר.</b> היינו מאי דרמינן מתניתין בפ\"ב דנדרים דאתיא כר\"מ וקתני לא קרבן לא אוכל לך מותר אמתני' דפ\"ק דקתני לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר ושני ל\"ק הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר כלומר דכי אסר ר\"מ באומר לקרבן היינו באומר בשב\"א הלמ\"ד דע\"כ ה\"ק לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך וכי קתני דלקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא קרבן בפת\"ח הלמ\"ד או בחול\"ם הלמ\"ד דהשתא ליכא למימר לפיכך לא אוכל לך והכא נקט לו רבינו בפת\"ח הלמ\"ד ולקמן בסמוך נקט ליה בחול\"ם הלמ\"ד. וא\"ת הא איכא למשמע מינה מה שלא אוכל לך לא יהא קרבן הא מה שאוכל לך יהא קרבן הא ר\"מ לית ליה מכלל הן אתה שומע לאו. \n",
+                "<b>ומ\"ש או קרבן לא אוכל לך.</b> היינו מתני' דפ\"ב דנדרים לפי גירסתו וגירסת הר\"ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש או לא קרבן לא אוכל לך.</b> היינו מאי דאוקימנא מאי דתנן בפ\"ב דנדרים לקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא בפת\"ח הלמ\"ד או בחול\"ם הלמ\"ד דאי אמר בפת\"ח הלמ\"ד הוי כאומר שלא יאכל לו קרבן או שהוא נשבע בקרבן שלא יאכל לו ואי אמר בחול\"ם הלמ\"ד הוי כאומר לא יהא קרבן מה שלא אוכל לך דלאו כלום הוא לר\"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן</b> קאי לאומר הי קרבן בציר\"י הה\"א ולאומר לקרבן בפת\"ח הלמ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנדר שלא יאכל לו קרבן</b> קאי לאומר קרבן לא אוכל לך וכן קאי לאומר לקרבן לא אוכל לך בפת\"ח הלמ\"ד. ואומר כקרבן לא אוכל לך ולא קרבן לא אוכל לך כבר כתבתי טעמא ולהיותו מבואר לא חשש רבינו לכתבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חולין שאוכל לך וכו'.</b> בפ\"ק דנדרים (דף י\"א) תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר. ופי' הר\"ן בשאוכל לך פשיטא דשרי ובשלא אוכל נמי נהי דאיכא למימר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין הא אוקימנא לה כר\"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל האומר לא טמא שאוכל וכו'.</b> כך היא הגירסא בספרי רבינו ואיני יודע ליישבה. ונ\"ל דה\"ג לטמא שאוכל לך לנותר שאוכל לך לפגול שאוכל לך ובשב\"א תחת הלמ\"ד היא שנויה דהשתא איכא למימר דמשתמע שפיר דטמא יהיה מה שאוכל לך. אבל יש לדקדק כיון שלא נזכר בגמ' למה ליה לרבינו לשנותה וגם כי סוף הלשון שכתב שמשמעו של דבר שאוכל לך הוא שיהיה פגול או טמא לפיכך לא אוכל לך אינו נמשך אחר זה הפירוש לפיכך צריך לדחוק ולומר שכשאומר לא טמא שאוכל לך משמע דה\"ק דבר שאוכל משלך יהיה טמא או נותר או פגול לפיכל לא אוכל לך. ומ\"מ איכא למידק למה השמיט רבינו לקרבן לא אוכל לך בשב\"א תחת הלמ\"ד דאסור דאתמר בגמ' וצ\"ע. וראיתי גירסא שכתב בה טמא שאוכל לך וכו' ואע\"פ שכתב לעיל שאם אמר כל מה שאוכל עמך טמא או נותר או פגול ה\"ז אסור חזר ושנאה ללמדנו דאומר טמא שאוכל לך משמעו מה שאוכל יהיה טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היכל שאוכל לך בהיכל שאוכל לך להיכל שאוכל לך אסור.</b> כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו ולא ככתוב בספרים לא היכל דא\"כ אמאי בשאוכל לך אסור הרי הוא אומר שלא יהיה כהיכל מה שיאכל לו. ודין זה בסוף פרק קמא דנדרים (דף י\"ג) תנא אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אישים לאישים כאישים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלים לירושלים כירושלים כולן שאוכל לך אסור שלא אוכל לך מותר והוה משמע לי דהא דקתני להיכל שאוכל לך אסור בין באומר הלמ\"ד בשב\"א בין בפת\"ח היא דכשאומר בשב\"א משמע להיכל יהא דומה מה שאוכל לך וכשאומר בפת\"ח להיכל משמע נמי להיכל יהא דומה מה שאוכל לך אלא דבאומר לא אוכל לך אתמר עלה בגמ' רישא ר\"מ דלא בעי כ\"ף הדמיון אימא סיפא וכולן לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר וא\"ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ל\"ק הא דאמר לא אימרא הא דאמר לאימרא. וכתב הר\"ן כך היא הגירסא בקצת נוסחאות ואיכא דגרסי הא דאמר לאימרא כלומר בשב\"א תחת הלמ\"ד הא דאמר לאימרא בפת\"ח תחת הלמ\"ד דס\"ל למאן דגרסי הכי דלמ\"ד פתוחה הרי היא כלא עכ\"ל. ולפ\"ז צ\"ל דרישא נמי בשב\"א הלמ\"ד היא דאילו בפת\"ח בשאוכל נמי מותר דמשמע לא יהא כהיכל מה שאוכל לך. ויש לדקדק למה מכל החלוקות שנזכרו בברייתא לא כתב רבינו אלא חלוקת היכל והשמיט החלוקות הראשונות והאחרונות. וי\"ל שכבר כתב לעיל שהאומר כתמידים כעצים כאישים וכו' כהיכל כירושלים אסור ולא בא כאן ללמד אלא דאומר בלמ\"ד כאומר בכ\"ף דמי ואפי' בלא למ\"ד ובלא כ\"ף כאומר בכ\"ף דמי ונקט היכל וממילא נשמע דה\"ה לאינך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו מודר אני ממך וכו'.</b> בריש נדרים תנן האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור מנודה אני לך ר\"ע היה חוכך בזה להחמיר ובגמ' (דף ה') אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאסור (באכילה אבל אם לא אמר בפירוש אכילה לא אסור למיכל מדידיה) מאי טעמא מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא עמך משא ומתן משמע מרוחקני ממך דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין שמואל מוקי ליה למתני' כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכו' לוקמה כרבנן וכו' אמר רבא מתני' קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני שאני אוכל שאני טועם ש\"מ בעינן ידים מוכיחות. וכתב הרא\"ש אהא דאמרינן מודר אני ממך (דילמא מודרני ממך) דלא משתעינא בהדך משמע וכו' וכיון דמספקא לן אי לאיסור הנאה קאמר או להנך מילי דפרישנא הילכך אינו אסור לא בזה ולא בזה דאין הלשון מוכיח יותר לזה מלזה והוי לתרוייהו ידים שאינן מוכיחות וקא סבר שמואל דלא הויין ידים ודייק רבא להא דשמואל ממתניתין ואתמר נמי ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים והלכתא כרבא אע\"ג דבשלהי נזיר גרסינן איפכא גירסא דהכא עיקר הילכך לא הויא יד עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך ואם אמר שאני אוכל לך בלא מודרני ממך נראה דלא הויא יד דמודרני הוא במקום קונם שאני אוכל לך אבל כשאומר שאני אוכל לך לחוד לאו כלום הוא. וכן פסק הר\"ן כשמואל וכרבא דאמרי ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכן פסק רבינו. וא\"ת כיון דלא מיתסר עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך אמאי מיקרי יד כבר כתב הר\"ן דטעמא משום דלא מסיק דיבוריה למימר כקרבן אי נמי דלא אסור בהדיא עכ\"ל:  ",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן אהא דאמר רבא מתני' קשיתיה ליתני שאני אוכל ושאני טועם פירוש ואי הוה תני הכי בלא לך הוה שמעינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאע\"ג דכבר אמר (מודרני) ממך דהא ס\"ל לשמואל דמתני' חדא קתני אפ\"ה שאני אוכל בלא לך ידים שאין מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה\"ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומש\"ה תנא במתניתין לך לאשמועינן דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נידרא כלל דהויין להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים. וגבי מנודה אני לך כתב דאומר מודרני מנכסיך הוי שפיר ידים מוכיחות כמי שאומר מודרני ממך שאני אוכל לך. ואהא דתנן שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור כתב דאית דגרסי הכי בלא יו\"ד ואית דגרסי שאיני ביו\"ד (ומדברי הרמב\"ם בפרק א' נראה שהוא גורס שאיני ביו\"ד שכתב בכולם שלא אוכל לך) עכ\"ל:  ",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן אהא דאמרינן מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע ואפילו בדיבורא נמי לא מיתסר דלא ידעינן אי להנאה איכוון אי לדיבורא איכוון ולכל חד וחד ה\"ל ידים שאין מוכיחות וכיון דטעמא דשמואל משום דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ליכא למיפרך עליה מברייתא (מודר אני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך ה\"ז אסור שאני אוכל לך שאני טועם לך ה\"ז אסור) דכיון דפלוגתא דתנאי היא אי הויין ידים אי לא איכא למימר דתנא דברייתא ס\"ל דהויין ידים ושמואל דייק ממתניתין דלא הויין ידים (דלעיל כי פרכינן מברייתא היינו משום דהוה סבירא לן דאפי' ידים נמי לא הוי) ואיכא מ\"ד דבמודרני ממך אפי' לשמואל אסיר לאשתעויי בהדיה ובמופרשני למעבד משא ומתן בהדיה ובמרוחקני למיקם בארבע אמות דיליה והיינו אסור דברייתא ושמואל אאכילה קאי לומר דלא מיתסר באכילה עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך עכ\"ל. ודעת רבינו כסברא אחרונה דברייתא אתיא שפיר כוותיה:  ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משמתנא ממך.</b> שם (דף י\"ז:) אהא דתנן מנודה אני לך ר\"ע היה חוכך בזה להחמיר א\"ר פפא בנדינא ממך כ\"ע ל\"פ דאסיר משמתנא מינך לכ\"ע שרי במאי פליגי במנודה אני לך ר\"ע סבר לישנא דנידוייא הוא והרא\"ש גורס לישנא דנדינא הוא והיא הגירסא הנכונה ורבנן סברי לישנא דמשמתנא ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסי דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר לית דחש לה להא דר\"ע קסבר במשמתנא פליגי וכתבו הרא\"ש והר\"ן דלית הלכתא כר\"ע מדאמרינן לית דחש לה ועוד דקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו. אבל רבינו פסק כר\"ע ונראה שטעמו מדאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר\"ע לענין מלקות דאינו לוקה דאם כן ר\"ע נמי מחמיר ומדמפרש אביי מילתיה משמע דס\"ל כוותיה וכתבו הרא\"ש והר\"ן דהא דאמרינן נדינא ממך דוקא בדאמר שאני אוכל כדאמר שמואל גבי מודרני ממך מופרשני ממך וכו' ונדינא מינך דכוותייהו שהוא לשון הרחקה כתבו שכן דעת הרמב\"ן.  ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דכשאמר מודר אני לך או משמתנא מינך ולא אמר שאני אוכל לך לא ישב בארבע אמותיו.</b> לטעמיה אזיל שפסק במרוחקני ממך ולא אמר שאני אוכל לך משמעו שלא ישב בארבע אמותיו ומנודה אני לך או משמתנא לך לא גרעי ממרוחקני ממך וסובר דכיון דמנודה אני לך בהדי מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך איתניא לדידהו דמי וכי היכי דבהנהו אמר שמואל דלא מיתסר באכילה עד שאמר שאני אוכל לך ה\"ה במנודה אני לך לר\"ע לא מיתסר באכילה עד דאמר שאני אוכל לך וכבר נתבאר שרבינו פוסק הלכה כר\"ע וסובר ז\"ל דכי א\"ר פפא בנדינא מינך כ\"ע ל\"פ דאסור היינו באומר נדינא מינך סתם כלומר ואינו אומר שאני אוכל לך וא\"כ ע\"כ אסור דקאמר בהנאה הוא דאי באכילה לחוד מהי משתמע, ומדנקט גבי שלא אוכל מנודה אני לך ושביק למשמתנא לך דהוא בר זוגיה משמע שסובר דכי אמרינן משמתנא מינך לכ\"ע שרי היינו לומר שאם אמר משמתנא מינך שאני אוכל לך מותר בהנאה דלאו לשון יד נדר הוא אלא לשון שמתא. אבל הראב\"ד כתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול א\"א (פירוש) אסור לאכול בד' אמותיו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך עכ\"ל. ונראה מדבריו קצת שגם דעת רבינו כן דשוים הם לכל דבריהם וגבי שלא אוכל לך נקט מנודה אני לך ומיניה נילף לאומר משמתנא לך וסמך על מה שהשוה אותם בתחלה היכא דלא אמר שלא אוכל לך ולפי זה פסק כרב חסדא דאמר במשמתנא פליגי ודלא כרב פפא דאמר כ\"ע ל\"פ דשרי. וממ\"ש הראב\"ד אסור לאכול בד' אמותיו נראה דמנודה אני לך שלא אוכל לך שהיה חוכך בה ר\"ע להחמיר לענין לאכול בד' אמותיו היא ולא לענין לאכול משלו ואין פירוש זה מוכרח במשנה דאדרבה איכא למימר דלענין לאכול משלו איתניא דומיא דמודרני מופרשני מרוחקני ממך שלא אוכל לך דאיתנו בהדה ולזה מטין דברי רבינו כפשטן. מצאתי כתוב יתכן לפרש כי נדינא ממך שלא אוכל לך משמע בין תוך ד\"א בין חוץ לד\"א דבכל ענין אסור ליהנות משלו ומשמתנא מינך שלא אוכל לך לא משמע אלא בתורת מנודה שלא אסר הנאתו עליו אלא תוך ד\"א ובלשון מנודה פליגי אי משמעותו נדינא ואפי' חוץ לד\"א משמע או כמו משמתנא ודוקא תוך ד' וכ\"נ שפירש הראב\"ד. ולענין הלכה פסק כר\"ע דאחמיר ומיהו ללקות אינו לוקה משום דמספקא ליה ואע\"ג דא\"ר חסדא דאין לחוש לדר\"ע ה\"מ לפי סברתו שהיה סבור דבמשמתנא פליגי אבל לפי האמת קי\"ל כרבינא דבמשמתנא לא פליגי נקיטינן לחומרא כר\"ע ואע\"ג דאין הלכה כמותו מחביריו אולי האי חבירו הוי. וכן פסק הרמב\"ם אלא שתמהתי מה שלא הביא דין משמתנא מינך דשרי אליבא דכולהו עכ\"ל שיטה אחת. אבל הרשב\"א כתב יש מפרשים דנדינא בלחוד אסור ואע\"ג דלא אמר דלא אכילנא בהדך ואפילו לשמואל דאמר דמרוחקני ממך אינו אסור עד שאמר שאני אוכל לך הכא מודה התם הוא דמרוחקני לא משמע אלא דלא יתיב בד\"א דיליה אבל נדינא ממך משמע שיהא נטול ממנו לגמרי וכ\"כ בתוס'. ולפי פירוש זה נראה דאפילו במנודה אני לך אם אמר שאני אוכל לך אסור דכשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דכ\"ע לישנא דמשמתנא לך הוא אבל אמר שאני אוכל לך י\"ל דלישנא דנידויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב\"ם שכתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול ואף מדברי הראב\"ד נראה כן עכ\"ל:   "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כה-כו)</small> האומר הרי עלי כנדרי רשעים וכו'.</b> משנה שם (דף ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובגמ' ודילמא ה\"ק כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות דילמא הריני בתענית קאמר אמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו (עלי בקרבן) הימנו בשבועה דילמא הימנו דאכילנא קאמר אמר רבא דאמר הימנו שלא אוכל א\"ה מאי למימרא מהו דתימא הא לא מפיק שבועה מפומיה קמ\"ל. ופי' הר\"ן הך מתני' פירושא דידות היא ומפרשים בגמ' דה\"ק אם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ומסתברא נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו וכן אם אמר כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל והיה ככר מונח לפניו הרי הוא כשבועה שלא יאכלנו ומיחייב בכל הני כי אמר כנדרי רשעים שהרי הרשעים דרכם לידור בכל אלו ומפני שאין ראוי לעשות כן קרי להו נדרי רשעים (שהרי רשעים דרכן לידור בכל אלו) שהרי רשעים הם לאותו דבר, כנדרי כשרים אע\"ג דאמר הריני עלי הימנו והיה נזיר או בהמה או ככר לפניו לא אמר כלום שהרי אין הכשרים נודרים שאין רשאין לעשות כן וה\"ה אם אמר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום לפי שאין הרשעים נודבים שאם הם נודבים אינם רשעים לאותו דבר והכי איתא בתוספתא. כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן שהרי הכשרים מתנדבים הם בקרבן ובנזירות הילכך כי אמר הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכי אמר עלי ובהמה מונחת לפניו ה\"ל כאילו אומר הרי הוא קרבן נדבה אבל בשבועה לא מיחייב אפי' היה ככר מונח לפניו ואמר הימנו שלא אוכל לפי שאין הכשרים נשבעים לעולם ואע\"ג דאמרינן לעיל דלזרוזי נפשייהו נשבעים לדבר מצוה ההיא שבועה לא מיקריא נדבה שהרי הם מחוייבים לקיים את המצוה. ואיכא למידק הרי נדבה אינה אלא באומר הרי זו ונדר בהרי עלי וחילוק זה ליתיה אלא בנדרים דקרבנות אבל בנזירות מאי נדר ומאי נדבה שייכי ביה הרי אינו אלא בענין אחד נראה בעיני דנדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירושה מה שהאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ומש\"ה אמרינן דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו ונדבה היא באומר הרי זו לפי שמתנדב ונדרו יותר רצוי וכיון שזה היא פירושן של נדר ונדבה אף בנזיר אע\"פ שאין הנדר של נזירות אלא בענין אחד מי שהכוונה שלו רצויה יותר קרוי נזירותו נדבה ומי שאינה רצויה כ\"כ קרוי נדר והרשעים כשנודרים בנזיר אין כוונתם רצויה לגמרי (ולפיכך קרוי נדר) אבל הכשרים מתוך שכוונתם שלימה ורצויה ואין בנזירותם שום נדנוד עבירה קרוי נזירותם נדבה והיינו דאמרי' בגמ' גבי נדבה דנזירות משכחת לה כדשמעון הצדיק. כשהיה הנזיר עובר לפניו ואפ\"ה דוקא כי אמר כנדרי הרשעים הריני אבל כי אמר הריני לחודיה לא אמר כלום דלא דמי לאומר אהא דאמרינן בפ\"ק דקידושין דה\"ל נזיר כשנזיר עובר לפניו משום דאהא לישנא מעליא ומהני אבל הריני אי לאו דאמר כנדרי רשעים עלי לא משמע דאמר מידי. כך פירשו רבותי ואינו נראה בעיני דהריני לא גרע מאהא אלא מתני' משום דאתי לאשמועינן דאי אמר כנדרי כשרים הריני אפי' בנזיר עובר לפניו לא מהני נקט רישא כנדרי רשעים אבל אה\"נ דכל שאמר הריני בלחוד והיה נזיר עובר לפניו ה\"ז נזיר. ודילמא הימנו דאכילנא קאמר כלומר וכיון דאיכא למימר דילמא דאכילנא קאמר ה\"ל ידים שאין מוכיחות וס\"ל לשמואל דלא הויין ידים עכ\"ל. \n",
+                "<b>והשתא מ\"ש רבינו אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו וכו' עד חייב בשבועה</b> מבואר בגמ' שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן</b> היה ראוי להעמידה כשהבהמה עומדת לפניו דומיא דנזיר וכמו שהעמידה הר\"ן ודברי רבינו סתומים. \n",
+                "<b>ומ\"ש כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה וכן מ\"ש בנדבות כשרים שמנדבותם נזיר וקרבן</b> כלומר שפירש כן וזה הצעה למה שיכתוב אחר כך. \n",
+                "<b>ומ\"ש אמר הרי עלי כנדרי רשעים או כנדבות כשרים וכו' ה\"ז אסור אע\"פ שלא פירש:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כז-כח)</small> הנודר בתורה וכו' עד ה\"ז כמי שנדר במ\"ש בה.</b> בפ\"ב דנדרים (דף י\"ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד דומה ששכח ולבסוף נזכר כו'. ואני אומר זכור היה מתחלה ועד סוף דאיתיה נמי לענין שבועה כדאיתא בתוס' שכתבתי בפי\"ב מהל' שבועות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו נשכים ונשנה וכו'.</b> בפירקא קמא דנדרים (דף ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'.</b> משנה פרק ב' דנדרים (דף י\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם אמר לה הריני מודר ממך הנאה או שאמר הנאת תשמישך אסורה עלי ה\"ז אסורה עליו.</b> כמו שיתבאר בפ' (י\"ב מהל' אלו): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו וכו'.</b> במשנה פ\"ג דנדרים (דף כ\"ז) הדירו חבירו שיאכל אצלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וענה אמן.</b> נתבאר רפ\"ב דשבועות. \n",
+                "<b>ומ\"ש או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין הנודר נאסר וכו' עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין כמו שביארנו.</b> בהל' שבועות פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המתכוין לנדור בנזיר וכו'.</b> הוא נלמד ממה ששנינו בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ו:) לענין הפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר על דעת אחרים וכו' ודין כל אלו הדברים בנדרים כדינם בשבועות.</b> פשוט הוא שהרי השוה אותם הכתוב דכתיב איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהתנה קודם שידור וכו'.</b> בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ג) תנן ראב\"י אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר. ובגמ' וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתא בהדיה חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו מסרב בו ומדירו נדרי זירוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר\"ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר רבא אמר לעולם כדאמרי' מעיקרא הב\"ע כגון שהתנה בר\"ה ולא ידע במה התנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה מששא לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. ופי' הרא\"ש עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה שאם אין בדעתו שיהא קיים למה הוא נודר. תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר וכיון שאינו זכור לתנאו נמצא תנאו קיים ונדרו בטל. וכתב עוד דרבא לא פליג אאביי במה שאמר שאם התנה ולא היה זכור התנאי בשעת הנדר שהנדר בטל אלא כדי שלא להגיה המשנה אוקמה בששכח מקצת התנאי וכ\"כ הר\"ן וכ\"כ הרשב\"א בתשובה וכן דעת רבינו שפסק גם לדאביי וכתבו ההגהות שכ\"פ ר\"ת וכ\"כ סמ\"ג ודלא כריב\"ם וראבי\"ה שפירש דרבא פליג אאביי והלכה כרבא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אע\"פ שקבל התנאי בלבו הרי הנדר בטל וכו',</b> לשון אע\"פ שכתב רבינו כך שיעורו אע\"פ שלא הוציא התנאי בפיו כיון שקבלו בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ולפי זה אם בשעה שזכר התנאי לא קבלו בלבו וקיימו הנדר קיים: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ויש שמורה להחמיר וכו'.</b> וכתב עליו הראב\"ד יפה הורה זה וכו' נראה שטעם הוראה זו משום דלא מסתבר ליה שאחר שחל הנדר יעקר כשזכר התנאי ואין זה הכרע והרא\"ש לא חילק בכך וכן נראה שהוא דעת רבינו. ומ\"ש הראב\"ד ולא בזכירת התנאי שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו וכו', נראה שגם זו היא כוונת רבינו ולא הוצרך לבאר לפי שסמך על מ\"ש תחלה אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ועל זה כתב שיש מי שמורה והוא שיזכור התנאי אחר שנדר תוך כדי דיבור דהא ודאי האי שיזכור דומיא דזכירה דרישא היא דהיינו שקיבל התנאי בלבו וקיימו: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"ן בשם התוס' על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונודר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום שע\"ד חבירו הוא נשבע ונודר וכמו שמבטל תנאי לגמרי דמי דהא אסיקנא דלא מסתבר אדעתא דנפשיה אלא ע\"ד משביעו כדאמרינן בסמוך בשמעתא דנדרי הבאי עכ\"ל. וכ\"כ בתשובה להרמב\"ן סי' רמ\"ח וסי' ר\"פ וכ\"כ רבינו ירוחם בנתיב ז' ובנתיב י\"ד וכ\"כ בטא\"ח סי' תרי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-י)</small> סתם נדרים להחמיר וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> משנה ספ\"ב דנדרים (דף י\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני ענינות וכו'.</b> שם במשנה ר\"י אומר סתם תרומה ביהודה אסור בגליל מותר שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרים ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. ובגמ' ר\"י אומר סתם תרומה ביהודה אסור וכו' הא מכירים אסורים אלמא ספיקא לחומרא אימא סיפא סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים הא מכירים מותרים אלמא ספיקא לקולא אמר אביי ר\"א בר צדוק (היא דתניא וכו' ר\"א בר צדוק) אומר סתם חרמים בגליל אסורין. ופירש הר\"ן אמר אביי סיפא ראב\"צ היא דמתני' תרי תנאי היא רישא רבי יהודה דס\"ל ספיקא לחומרא ולדידיה אה\"נ דסתם חרמים ביהודה נמי אסורין וסיפא ראב\"צ דאמר סתם חרמים בגליל אסורים לפי שאין מכירים (את חרמי הכהנים הא מכירין) מותרים דספיקא לקולא ומש\"ה סתם חרמים ביהודה שהיו מכירין אלו ואלו מותרין וסתם תרומה נמי ביהודה לראב\"צ מותרת והאי דנקט ר' יהודה תרומה ונקט ר\"א חרמים לאו דוקא דה\"ה בתרומה גופה אי נמי בחרמים גופייהו הוה מצי לאיפלוגי אלא מר דשמיע ליה מרביה קאמר ומר דשמיע ליה מרביה קאמר. ולענין הלכה קי\"ל דסתם נדרים להחמיר כסתם מתני' עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו. ומ\"מ \n",
+                "<b>מ\"ש מקום שדרכם שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד וכו'</b> משנה שאינה צריכה היא דאפי' במקום שמשמע כל אחד מאלו שני שמות כתב ברישא שאם נדר סתם וכ\"ש כשאין משמעו באותו מקום אלא לאיסור ולא היה לו לשנותה משום דנפיק מינה חורבא דמשמע דמשום דאין קורין באותו מקום חרם אלא לחרמי בדק הבית הוא דבסתם אסור הא אם קורין באותו מקום חרם סתם גם לחרמי הכהנים מותר וקשיא רישא אסיפא. ואפשר לומר דאיצטריך ליה לאשמועינן דבמקום שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד אפי' אמר בלבי היה לחרמי כהנים לא חיישינן ליה ואסור x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר בחרם וכו'.</b> ג\"ז שם משנה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היה הנודר ת\"ח ה\"ז מותר וכו'.</b> שם (דף כ') במשנה על כלם אין נשאלין עליהם ואם נשאלו עונשין אותם ומחמירין עליהם דברי ר\"מ וחכ\"א פותחים להם פתח ממקום אחר ומלמדין אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ובגמ' הא גופה קשיא אמרת אין נשאלין והדר תני אם נשאלו עונשין אותה ומחמירין עליהם א\"ר יהודה ה\"ק וכולם אין צריכין שאלה בד\"א בת\"ח אבל בע\"ה שבא לישאל עונשים אותו ומחמירין עליו בשלמא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה כלומר בכדו תהית או לבך עלך אלא עונשין (אותו) ה\"ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכל זה לר\"מ אבל לחכמים דהלכתא כוותייהו אין עונשים אותו ואין מחמירין עליו אלא פותחין לו פתח ממקום אחר בין בפתח בין בחרטה ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש דכי ענשינן בשל תורה אבל בנדרים אלו אין עונשין, ואין מחלוקתן של ר\"מ וחכמים אלא בע\"ה דאילו בת\"ח לדברי הכל אין צריכין שאלה, ומשמע לרבינו שמה שאמרו חכמים ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש את\"ח נמי קאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'.</b> ברפ\"ב דנדרים (דף י\"ג:) תנן ואלו מותרים חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעכו\"ם וכו' (דף י\"ד) האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו לכך ובגמ' ורמינהי הרי את עלי כבשר אימא כבשר אחותי כערלה ככלאי הכרם לא אמר כלום אמר אביי לא אמר כלום מדאורייתא וצריך שאלה מדרבנן רבא אמר הא בת\"ח הא בע\"ה וקי\"ל כרבא לגבי אביי ועוד דבגמרא מייתי סיועא ליה. וסובר רבינו דהא דקתני בסיפא פותחין לו פתח ממקום אחר וכו' ה\"ה לרישא ודלא כהרא\"ש שכתב xx ודוקא המדיר אשתו ומתפיס הנאתה בדבר האסור צריך שאלה שלא יקל את ראשו לכך ושמא יאסור אשתו עליו אבל מתפיס אכילתו והנאתו בדבר האסור לא בעי שאלה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה עכ\"ל. ואין זה הכרע דאדרבה איכא למימר דנטר עד סיפא למימר דאכולהו דלעיל קאי אבל קשיא לי הא דגרסינן ברפ\"ב דנדרים רבינא אמר הכי קתני אלו מותרים כחולין כבשר חזיר כעכו\"ם ואי לא תנא חולין ה\"א בעי שאלה ומי איכא לאסוקי אדעתא הכי והא קתני סיפא האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר מכלל דרישא לא בעיא שאלה ע\"כ. והשתא איכא למידק על רבינו היאך כתב באומר כבשר חזיר דבעי שאלה ובגמ' אמרו דליכא לאסוקי אדעתא הכי וגם על הרא\"ש יש לתמוה אמאי יליף לה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה דמשמע כאלו מעצמו אמרה וה\"ל לאומרה משמא דגמרא וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההפקר אע\"פ שאינו נדר שאסור לחזור בו: ומה הוא ההפקר וכו' בין בקרקעות: וכיצד דין ההפקר כו' אפי' זה שהפקיר וכו'.</b> פשוט ספ\"ד דנדרים (דף מ\"ג מ\"ד מ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיר לעניים כו'.</b> רפ\"ו דפאה וכבית הלל: \n",
+                "<b>המפקיר עבדיו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיר את הקרקע כו'.</b> בספ\"ד דנדרים: \n",
+                "<b>דין תורה אפי' הפקיר בפני אחד וכו'.</b> בספ\"ד דנדרים (דף מ\"ה) וכריב\"ל לגבי ר' יוחנן וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן וכ\"כ התוס' פרק בני העיר. וכתב הרא\"ש ומה טעם אמרו בג' כדי שיהא זוכה בשני עדים ומתוך זה יירא בעל הבית להפקיר כדי להפקיע ממעשר. וכתב עוד הרא\"ש הוי הפקר מן התורה אפי' באחד וה\"ה נמי אפילו בינו לבין עצמו ואינו נראה כן מדברי רבינו והכי דייק לישנא דריב\"ל דאמר ד\"ת אפי' באחד הוי הפקר ואם כדברי הרא\"ש דעדיפא מינה ה\"ל לאשמועינן דבר תורה אפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר. ועוד ומ\"ט אמרו בג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים ומש\"ה בסיפא הג' הם זולת בעל הדבר אף אדרישא הוי זולת בעל הדבר, ומדברי מהרי\"ק בשורש קמ\"ב נראה דאישתמיטתיה גמ' דס\"פ ד' נדרים: \n",
+                "<b>והאומר ה\"ז הפקר וזה וכו' עד ויהיה הפקר ודאי.</b> בפ\"ק דנדרים (דף ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם וכו'.</b> בסוף פרק רביעי דנדרים (דף מ\"ג) תניא המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ומדכתב רבינו ולא זכה בו אדם נראה שהוא מפרש דהא דיכול לחזור בו עד שלשה ימים היינו דוקא בשלא זכה אדם וכן דעת הרא\"ש ושלא כדברי הר\"ן שכתב דתוך שלשה ימים אפילו זכה בו אחר יכול לחזור בו אבל מה שכתב בסיפא אלא אם קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר אינו נוח לי דמשמע דאחר שלשה ימים כל שלא זכה בה אדם יכול לחזור בו. ונ\"ל דהכי קאמר תוך שלשה ימים אם לא זכה בה אדם יכול לחזור בו והוי כאילו לא הפקירה וחייבת במעשרות אבל אחר שלשה ימים אפילו זכה בה הוא עצמו הוי כזוכה מן ההפקר ופטורה מן המעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר שדה זו וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה יש לו לחזור וכו'.</b> שם וכאוקימתא דעולא שהיא עיקר כמ\"ש הר\"ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר המופקר שבא אחד ושמרו והיה מביט בו וכו'.</b> בסוף הבית והעליה (בבא מציעא דף קי\"ח) וכלישנא בתרא דרבא דאמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי וכו'.</b> מתבארים והולכים בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד יחול הנדר על נדר וכו'.</b> משנה פ\"ב דנדרים (דף י\"ז) יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד המתפיס בנדרים חייב שמע חבירו שנדר וכו'.</b> משנה רפ\"ד דנזיר (דף כ':). ומה \n",
+                "<b>שהצריך שיהא תוך כדי דיבור</b> שם בגמ', \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היו מאה וכל אחד מהם אומר ואני בתוך דיבורו של חבירו.</b> שם (דף כ\"א) בעיא דאיפשיטא. וברפ\"ג דשבועות (דף כ') איפליגו אביי ורבא במתפיס בשבועה והלכה כרבא דאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי. וכתב הרי\"ף דע\"כ לא אמר רבא אלא במתפיס בשבועה אבל מתפיס בנדר ודאי נדר לדברי הכל דמתני' היא במס' נזיר ואע\"פ שמפשט הסוגיא משמע דלרבא מתפיס בנדר נמי לאו נדר הוא כבר כתבו הרא\"ש והר\"ן פירוש הסוגיא לדעת הרי\"ף כי היכי דליסליק ליה שפיר דמודה רבא דמתפיס בנדר הוי כנדר. וטעם החילוק בין מתפיס בנדר למתפיס בשבועה כתב הרא\"ש משום מתפיס בנדר נפקא לן מדכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ומהתם מפקינן דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב הרי שמת אביו או רבו היום וכו'.</b> בריש פ\"ג דשבועות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד חלים הנדרים על דברי המצוה וכו'.</b> משנה פ\"ב דנדרים (דף ט\"ז) וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומפני מה נדרים חלים על דברי מצוה ושבועות אין חלות וכו'.</b> (שם ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנודר שיצום בשבת או ביו״ט חייב לצום וכו'.</b> זה מבואר בטעמו ובהדיא תנן בפ' ר' אליעזר (נדרים דף ס״ו) פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים עד שבא ר״ע ולימד שהנדר שהותר x מקצתו הותר כולו הרי בהדיא שחל הנדר אלא כשהשבתות וימים טובים הם בכלל הימים שנדר להתענות בהם ולא נזכר בשעת הנדר שהיו שבתות וימים טובים בכלל ימי נדרו פותחין לו בהם ואם נזכר בשעת הנדר שהיו שבתות וימים טובים בכלל נדרו או שנדר בפירוש לצום בהם חל הנדר. מיהו ה״מ כשאמר הרי עלי שהוא לשון נדר שהוא חל על דבר מצוה כדבר הרשות אבל אם אמר הריני בתענית אין לו דין נדר ואינו חל על דבר מצוה וכדברי הראב״ד שכתב הנודר שיצום בשבת או ביו״ט חייב לצום, א״א דוקא כשאומר עלי אבל אם אמר הריני בתענית היום אסור עכ״ל. וכן כתבו הרא״ש והר״ן בפ״ק דתענית בשם הרמב״ן וכן נראה שהוא דעת רבינו שהרי כתב כאן הנודר לצום בשבת ויו״ט חייב לצום בהם וכן הנודר לצום יום ראשון או יום ב' כל ימיו ופגע בהם יו״ט או עיוה״כ חייב לצום וכו' ובפ״א מתענית כתב אין גוזרין תענית בתחלה בר״ח או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד ואם התחילו להתענות על הצרה אפי' יום א' ופגע בהם יום מאלו מתענים ומשלימין ואח״כ כתב כשם שהצבור מתענים על צרתם כך היחיד מתענה על צרתו כיצד הרי שהיה לו חולה וכו' ולא יתענה בשבתות ולא בר״ח ולא בחנוכה ופורים ולא חילק בין התחיל ללא התחיל ובודאי דבקבל עליו להתענות מיירי דאל״כ לאו תענית הוא ואפ״ה קאמר דלא יתענה בימים טובים בין שהם מדאורייתא בין שהם מדרבנן הרי ברור שהוא מחלק בין קבל עליו תענית בלשון נדר לקבלו בלשון קבלת תענית בעלמא: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאם פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו וכו'.</b> בפ\"ק דתעניות (דף י\"ב) יחיד שקבל עליו (תענית) שני וחמישי של כל השנה כולה ואירעו בהם ימים טובים הכתובים במגילת תענית וכו' אם גזירתנו קודמת לנדרו תבטל גזירתנו את נדרו. ומשמע לרבינו דבנדר בלשון נדר ממש הוא וכדדייק לישנא דקרי ליה נדר ואפ\"ה קתני תבטל גזירתנו את נדרו וע\"כ משום דד\"ס צריכים חיזוק דאילו בימים טובים שהן מן התורה כבר הוכחנו שהנדר חל עליהם. ובספ\"ק דר\"ה ובפ\"ב דתעניות מחלק בין ימים הכתובים במגלת תענית לשבתות וימים טובים לענין איסור תענית ביום שלפניהם משום דד\"ס צריכים חיזוק: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו שנראה לכאורה שהוא סובר דבעיוה\"כ ובר\"ח אסור להתענות מן התורה ומשמע דעיוה\"כ היינו מדרשא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, ור\"ח בהדיא אמרינן בפ\"ב דתעניות (דף י\"ז:) ובספ\"ק דר\"ה (דף י\"ט) גבי איסור תענית ביום שלפני ימים הכתובים במגילת תענית ר\"ח דאורייתא הוא דאורייתא לא בעי חיזוק. ויש לתמוה על עיוה\"כ דאטו משום דרשא דועניתם את נפשותיכם שהיא אסמכתא בעלמא לימא שהוא מדאורייתא ור\"ח נמי לא מצינו בתורה בהדיא שיהא אסור בתענית דאע\"ג דאפשר דילפינן לה מדאקשיה רחמנא למועדים דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם אין זה כדאי לומר שהוא מדאורייתא. וי\"ל דאה\"נ שאינן אסורין אלא מדרבנן אלא שכיון שיש להם קצת סמך בתורה לא אתו לזלזולי בהו ולפיכך אינם צריכים חיזוק ומשום דאסמכתא דראש חודש מיפרשא קצת טפי מאסמכתא דעיוה\"כ כתב דבעיוה\"כ חייב לצום ואין צ\"ל בר\"ח דכיון דאסמכתא דידיה מפורשת טפי פשיטא דאינו צריך חיזוק והא דאמרינן ר\"ח דאורייתא הוא היינו לומר שנזכר בתורה סמוך למועדות ואסמכתא קרובה היא להקישו להם לענין איסור תענית אבל אה\"נ דלא מיתסר אלא מדרבנן וכן נראה מדברי התוס' בפ\"ק דתעניות גבי אם גזירתנו קודמת את נדרו וכו' דר\"ח לא מיתסר בתענית אלא מדרבנן: \n",
+                "<b>ולענין</b> נשבע להתענות בחנוכה ופורים לדעת רבינו שאפילו בנדרים שחלים על דבר מצוה כתב שאינם חלים על חנוכה ופורים לפי שהם מדבריהם וצריכים חיזוק כ״ש בשבועות שאינם חלים על דבר מצוה דאמרינן בהו שאינם חלים על חנוכה ופורים מההוא טעמא גופיה אבל בעיוה״כ ור״ח איכא לספוקי בהו דאי ס״ל דהוו דאורייתא כדמשמע בדבריו בפרק זה אין השבועה חלה עליהם ואי ס״ל דלא מיתסרי בתענית מדאורייתא שבועה חלה עליהם שהרי אינם צריכים חיזוק. וכבר כתבתי שהדעת נוטה לומר שרבינו סובר דר״ח ועיוה״כ לא מיתסרי אלא מדרבנן ואפ״ה אינם צריכים חיזוק לפי שיש להם אסמכתא בד״ת וא״כ שבועה חלה עליהם ונראה שמפני כך כשכתב רבינו בפ״א מהל' שבועות שאין שבועה חלה על דבר מצוה כתב כגון שנשבע שיתענה בשבתות ובימים טובים ולא כתב ובר״ח משמע דעל ר״ח חלה שבועה ואע״פ שלא הזכיר חנוכה ופורים ועכ״ז אני אומר שאין שבועה חלה עליהם איכא למימר שסמך על מ״ש פה שאין נדרים חלים עליהם מפני שצריכים חיזוק וכ״ש שאין שבועות חלות עליהם אבל ר״ח דגבי נדרים כתב דאינם צריכים חיזוק אם איתא דאין שבועה חלה עליהם ה״ל לפרושי בהדיא. ואע״ג דאסיקנא בפ' האשה רבה (יבמות דף צ':) דדוקא במידי דשב ואל תעשה מצו רבנן עקרי מידי דאורייתא אבל לא מידי דהוא בקום ועשה וה״נ אמרי דלדעת רבינו אין נדרים ושבועות חלים על חנוכה ופורים וקום עשה הוא שהרי אנו אומרים קום אכול, י״ל דהא אמרינן התם דבמיגדר מילתא מצו עקרי מידי דאורייתא אפילו בקום עשה וחיזוק דברי חכמים בכל מה שדברו בו אע״ג דלא ליהוי ביה מיגדר מילתא גורם לקיים דבריהם במיגדר מילתא שאם היו מזלזלים באחד מדבריהם אתו לזלזולי בכלהו הילכך כל מידי דהוי חיזוק לדבריהם הוי כמו מיגדר מילתא. ועי״ל שכתבו התוס' בפ' ג' מינים אף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ״ע יש כח לעקור והכא מאחר שדברי חכמים צריכין חיזוק שפיר יש פנים וטעם בדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד אין הנדרים וכו'.</b> ברפ\"ב דנדרים (דף י\"ד:) תנן קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך האומר לאשתו קונם שאני משמשך ה\"ז בלא יחל דברו. וכתב הר\"ן בכלהו גרסי' שאני בלא יו\"ד ובשבועות גרסי' שאיני ביו\"ד דמשום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כלומר מה שאני עכ\"ל. וכן יש להגיה בכל הני שאני בלא יו\"ד ובגמ' איתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אמר רב יהודה אמר רב אל יישן היום שמא יישן למחר וכו' תנן (דף ט\"ו) קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך אסור ה\"ד אילימא כדקתני שאני ישן מי הוי נדרא והתנן חומר בשבועה שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים ושינה דבר שאין בו ממש הוא אלא דאמר קונם עיני בשינה ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבד איסור בל יחל והא א\"ר יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר וכו' אלא פשיטא דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר ואי לא נאים היום כי נאים למחר מאי בל יחל דברו איכא (אלא לאו דניים) אלמא איתיה דניים ותיובתא דרב יהודה כי קתני דאי ניים רבינא אמר לעולם כדקתני ומאי בל יחל מדרבנן ופסק הרא\"ש כרבינא וכן דעת הרשב\"א בתשובה וכן פסק רבינו שכתב הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו' אין מורים לו היתר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל האומר יאסר פי לדיבורו וכו'.</b> משנה בספ\"ק דנדרים (דף י\"ג) האומר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך ובגמ' חומר בשבועות מבנדרים וכו' שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש משא\"כ בנדרים אמר ר\"י באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהם רגלי להילוכן דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן האומר הרי עלי קרבן אם אדבר עם פלוני וכו',</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצאתי כתוב הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו'.</b> נ\"ל דעת רבינו דכי תנן בספ\"ב דנדרים וחכ\"א פותחים לו פתח ממקום אחר וכו' אכולהו נדרים קאי. ע\"כ משערי נדרים לה\"ר מרדכי בר יוסף: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נדרי אונסים ונדרי שגגות וכו' כדרך שבארנו בשבועות.</b> פ\"ג אע\"פ שדינים אלו נשנו במשנה לענין נדרים בפרק שלישי דנדרים (דף כ\"ד כ\"ה כ\"ז) ואמרו בגמרא שהוא הדין לשבועה אין לתמוה על רבינו שתלה כאן נדרים בשבועות שמפני שהקדים הלכות שבועות להלכות נדרים ביאר דינים אלו לענין שבועה תחלה וכשהגיע להל' נדרים הוצרך לומר כדרך שביארנו בשבועות: \n",
+                "<b>הרי שהדירוהו האנסים וכו'.</b> משנה פ\"ג דנדרים (דף כ\"ז) וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובכל הנדרים האלו צריך שיתכוין בלבו לדבר המותר וכו'.</b> נתבאר בפ\"ג מהל' שבועות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן נדרי זירוזין מותרין וכו'.</b> משנה פ\"ג דנדרים (דף כ':) ואמרי' בירושלמי הדא דתימא בשאין מעמידין אבל מעמידין צריכים היתר חכם. ופירש הר\"ן בשאין מעמידין דבריהם שאומרים שלא נדרו בדוקא אלא לזרז אבל מעמידין דבריהם לומר שבדוקא נדרו צריכים היתר חכם ולזה נתכוון רבינו במה שכתב לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו וכ\"כ הרא\"ש בשם רא\"מ. והטור כתב ודוקא כשאין מעמידין דבריהם אלא שניהם נתרצו בג' דינרים אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוון וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו ואם אחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני. וסוף דבריו הם פירוש מה שאמרו בירושלמי היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד מאחר שבטל אצל זה בטל גם אצל זה. והר\"ן גורס היה מעמיד אצל זה ואצל זה אין מעמיד כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה פירוש דה\"ק היה מוכר חפץ לשנים ואמר קונם שאיני פוחת לכם מן הסלע והיה בדעתו לידור לאחד מהם בדוקא ולחבירו כדי לזרז כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה: \n",
+                "<b>ואיבעיא</b> לן בגמרא (דף כ\"א) אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל כיון שמופלגים טפי משיעורא דמתניתא נדרא הוי או זירוזין הוי ולא איפשיטא וכתבו הרא\"ש והר\"ן דלחומרא נקטינן וכן פסק הטור. ויש לתמוה על רבינו שהשמיטה ואע\"פ שי\"ל דכיון שלא כתב להתיר אלא בזה אומר סלע וזה אומר שקל ממילא משמע שאם הפליגו יותר אינו מותר מ\"מ לא ה\"ל למישתק מלכתבה בפירוש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שאפילו ד' מיני נדרים אלו וכו'.</b> תוספתא פ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר וניחם על נדרו וכו'.</b> זה פשוט שהתורה הקישה נדר לשבועה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ״ש שנשאלין על נדרי הקדש ומתירים אותו.</b> בפ' שום היתומים (ערכין דף כ״ג) אמרינן דר' אליעזר ור' יהושע בשאלה דהקדש פליגי ופירש״י ר״א סבר אין נשאלין על הקדש לחכם ואפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא אפ״ה אין חכם מתיר נדרו וכו' ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש ומסיים בה בגמ' הן הן דברי ב״ש הן הן דברי ב״ה שב״ש אומרים הקדש טעות הקדש וב״ה אומרים הקדש טעות אינו הקדש ופירש״י מחלוקת ר״א ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב״ש וב״ה הקדש טעות הקדש ואין שאלה להקדש. הקדש טעות כגון שור לבן היוצא מביתי הקדש ונמצא שחור. וידוע דהלכה כב״ה וכר' יהושע: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין קדשי מזבח וכן מ\"ש ואין נשאלין על התמורה.</b> נראה שהוא נלמד ממה ששנינו בפ\"ב דתמורה (דף י\"ז) עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין וכיון דבשוגג נמי חיילא תמורה שוב אין בה שאלה דהקדש טעות חייל בה וכיון דתמורה איתא בקדשי מזבח ואמרינן שהיא מוחלקת מהקדשים בכך ממילא משמע דקדשי מזבח נמי בטעות אינם קדושים וכיון שכן ישנם בשאלה. וכן משמע מדתני ברפ\"ה דנזיר (דף ל\"א) אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בש\"א הקדש ובה\"א אינו הקדש משום דהקדש בטעות הוא וסתם מקדיש שור הוא למזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכשם שהאב או הבעל מפר נדרי איסר כך מפר נדרי הקדשות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר וכו' עד וכולן אסורים.</b> משנה רפ\"ד דנזיר (דף כ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש נשאל השני והותר וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן המתפיס דברים הרבה בנדר כגון שנדר על הפת x והתפיס הבשר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנשבע או הנודר וכו'.</b> אמר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורין שאיני נהנה לזה לזה לזה צריכין פתח לכל אחד ואחד. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה: \n",
+                "<b>והדין</b> במשנה בפ' פותחין (נדרים ס״ו) הנדר שהותר מכללו הותר כולו כיצד אמר קונם שאיני לכולכם הותר אחד מהם הותרו כולם שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורין וכו' שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ובגמ' מאן תנא אמר רבא ר״ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד כלומר דמדקתני לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכל אחד ואחד משמע דלעולם לא הוי פרטא אלא כי מדכר קרבן אכל חד וחד הא לאו הכי ל״ש אמר לזה ולזה בוי״ו ל״ש אמר לזה לזה בלא וי״ו כללא וכר״ש פ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו) דתנן היו חמשה תובעים אותו אמרו לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת. ומשמע מדברי רבינו כאן ובפ״ז דשבועות שהוא פוסק דלא כר״ש משום דבפ' שבועות הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה ובגמ' (דף ל״ח) ת״ר כלל אינו חייב אלא אחת פרט חייב על כל אחת ואחת דר״מ ר״י אומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת וכו' אמר ר״י אמר שמואל כללו של ר״מ פרטו של ר״י כללו של ר״י פרטו של ר״מ ור' יוחנן אמר הכל מודים בולא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא בלא לך שר״מ אומר פרט ור״י אומר כלל. וגירסא זו הדבר ברור שאינה מכוונת שהיאך אפשר שולא לך בוי״ו יהיה יותר פרט מלא לך בלא וי״ו והתוס' כתבו דבספרים ישנים גרסינן איפכא ור״י אמר הכל מודים בלא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא על ולא לך שר״מ אומר פרט ור״י אומר כלל וזו היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כרבי יהודה לגבי ר״מ ולפיכך פסק דלזה ולזה בוי״ו כלל הוי והילכך הותר הראשון הותרו כולם אבל לזה לזה בלא וי״ו פרטא הוי לפיכך צריך פתח לכל אחד ואחד: \n",
+                "<b>ומכל</b> מקום קשה דברפ\"ב דקידושין (דף מ\"ו) אמתני' דהתקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי (בתמרה) זו אמרינן דמתניתין ר\"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ופסק רבינו בפ\"ה דאישות כר\"ש והיאך פסק כאן ובפ\"ז דשבועות דלא כר\"ש. ואפשר לומר שטעם רבינו דמדחזינן דבקדושין סתם לן תנא כר\"ש ובשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה אמרינן ראה רבי דבריו של ר' שמעון בקידושין ודברי ר' יהודה בשבועת הפקדון אע\"ג דבנדרים סתם לן כר\"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיאטא שייטי אית לן למסמך טפי אסתמא דשבועת הפקדון דאתיא כרבים מלמיסמך אסתמא דנדרים דאתיא כיחידאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר בנזיר וכו'.</b> תוספתא פ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מאנשי העיר וכו'.</b> יתבאר בפ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> האומר פירות וכו' מפני שאדם זהיר בדבר האסור וכו'.</b> ברפ\"ב דנדרים (דף י\"ד:) פלוגתא דרב נחמן ור\"י ופסק כרב יהודה וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר לצום עשרה ימים וכו'.</b> בפ\"ק דתעניות אמר ר\"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתה קמיה דשמואל א\"ל וכי נדר קביל עליה דלא סגי דלא משלם לצעורי נפשיה קביל עליה אי מצי מצער נפשיה אי לא מצי לא מצער נפשיה איכא דאמרי וכו' כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר מי לא מצי אי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא. וכתב הרי\"ף לישנא בתרא והרא\"ש כתב פר\"ח היכא דאיכא צערא ואונס לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא מקבל עליה אי מצי מצער נפשיה מכלל דרב במצטער קאמר עכ\"ל. משמע דכלישנא קמא סבירא ליה וזה דעת רבינו שכתב והוצרך לדבר מצוה וכו' משמע אי לאו משום מצוה או כבוד אדם גדול אינו יכול ללוות. \n",
+                "<b>ומה שכתב מפני כבוד אדם גדול.</b> היינו מדגרסינן התם ובפ\"ק דשבת רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אסי עבדו ליה עגלא תליתאה אמרו ליה ליטעום מר מידי אמר להו בתעניתא יתיבנא אמרו ליה ליזיף מר וליפרע לא סבר (לה) מר דאמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע אמר ליה תענית חלום הוא הרי דאי לאו משום דתענית חלום הוה היה לוה אותו מפני כבוד רב אסי דאדם גדול הוה. ומ\"מ איכא למידק למה לא כתב רבינו והיה מצטער כלישנא דגמ' ולישנא דר\"ח וכן איכא למידק למה כתב דבר מצוה שלא נזכר בגמרא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן י\"א דכי אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע ה\"מ בשקבל עליו סכום תעניות ולא פירש ימים ידועים ואח\"כ בירר להתענות יום ידוע בעד יום אחד מאותם הימים דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא לווהו עדיין נשאר נדרו קיים בכה\"ג לוה ופורע אבל אי אמר בתחילת נדרו יום זה אינו לוה ופורע וסמכי לה מהירושלמי שהביא הרי\"ף נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו רב בשם רבנין אמר והוא דאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים, ומשמע להו דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר לוה ופורע משלים והתם נמי בפרק קונם מייתי לעיל מינה הך דלוה אדם תעניתו ופורע וכו' ואחרים אמרו דאפילו ביום זה לוה ופורע דהא אמרינן הכא לא יהא אלא נדר ומנדר דצדקה הוא דאתינן עלה וכו'. ובפ\"ק דערכין מסקינן דאפילו באומר סלע זו לצדקה כל שלא באת לידי גבאי לוה ופורע וכן דעת הראב\"ד והרשב\"א. והך ירושלמי דכתיבנא לא מוכח מידי דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו לפי שעדיין הוא מחוייב להתענות יום אחר אבל ביום זה כל ששכח ואכל אינו מחוייב שיפרענו והרי נדרו בטל מעתה ומש\"ה מתענה ומשלים (עכ\"ל): \n",
+                "<b>והדעת</b> הראשון הוא דעת רבינו כמו שמבואר בדבריו וכן נראה שהוא דעת הרא\"ש בפ\"ק דשבת: \n",
+                "<b>נדר שיצום היום וכו' עד סוף הפרק.</b> ירושלמי פ' קונם יין כתבתיו בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ראובן שאמר וכו'.</b> משנה פ\"ה דנדרים (דף מ\"ז:) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר ונהנה אינו לוקה:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורים עליך וכו'.</b> פ\"ה דנדרים (דף מ\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו ככרי זו אסורה עליך וכו'.</b> יש ללמוד כל זה מדתנן בפ\"ה דנדרים (דף מ\"ו) האומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר קונם לבית זה שאיני נכנס שדה זו שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר אסור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי וכו'.</b> משנה בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק״ח:) האומר לבנו קונם אי אתה נהנה משלי (אם) מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויחזיר לבניו או לאחיו אם אינו רוצה או שאין לו לוה ובע״ח באים ונפרעים. וכתב הר״ן בפ״ה דנדרים והוי יודע דכי תנן (דף מ״ז) אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון דנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני סיפא דההיא מתני' ויתן לבניו ולאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנם לבניו או לאחיו והיאך בע״ח באים ונפרעים אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר ליהנות מהם כשאר יורשים תנא סיפא נמי לא יירשנו ולאו דוקא וכ״ת היכי קתני נותנו לבניו או לאחיו בשלמא לוה ובע״ח באים ונפרעים שפיר דבע״ח לאו מדעתיה קא מיפרעי דלהוי פורע חובו מאיסורי הנאה דבכה״ג ודאי אסור דנהי דאמרינן לעיל דמבריח ארי (מנכסי חבירו) הוא היינו כשאחר פורע שלא מדעתו אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאו מרשות לרשות ונמצא מועל אלא בע״כ ב״ד מגבים להם ואע״ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן אבל נותן לבניו או לאחיו היכי שרי והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כדאמרינן לעיל גבי תורם משלו על של חבירו. ויש לומר דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו וכה״ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר וכ״כ הרמב״ם (בפרק ה') שצריך להודיעם אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא עשאה הרמב״ם כההיא דתני לעיל מינה הגוזל את אביו ומת וכו' לוה ובע״ח באים ונפרעים ואמרינן עלה בגמ' וצריך שיאמר זה גזל אבא עכ״ל. ולענ״ד נראה שאע״פ שיתנם להם ממש מותר דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דקא מתהני מטובת הנאה דשאני התם שהוא מהנה את חבירו מממונו המותר לו ומפני כך יש בו טובת הנאה אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נתנו להם והם ג״כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הילכך אין לו עליהם טובת הנאה ומש״ה שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו אסר בנו בהנייתו ואמר אם יהיה בן בני זה ת\"ח וכו'.</b> בפ\"ה דנדרים (דף מ\"ח:) ההוא גברא דה\"ל ברא דהוה שמיט כיפי דכיתני כלומר שהיה גונב אגודות של פשתן אסרינהו לנכסיה עליה אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להון ליקני הדין ואי הוי בר בראי צורבא מרבנן ליקנייה מאי אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא וכל קני על מנת להקנות לא קני ורב נחמן אמר קני דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס ועוד סודרא קני על מנת להקנות וקני מן השתא הלין נכסי דהדין לאימתי קני לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למריה. ופסקו הרא\"ש והר\"ן דסודרא קני על מנת [להקנות] הוא דהא דאמר רב אשי מאן לימא לן וכו' דחויא בעלמא הוא דהא איהו גופיה סבר בפירקא קמא דקידושין כרב נחמן בהא ומכל מקום בהאי עובדא דשמיט כיפי נראה דלא קני מאידך טעמא דיהיב רב אשי לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הדר סודרא למריה. אבל רבינו פוסק גם בזו כרב נחמן וכתב הר\"ן דמשמע דס\"ל ז\"ל דכיון דפירכא קמייתא דרב אשי דרך דחיה היא כדכתיבנא כל מאי דקאמר ליה דחויי קא מכוין לאו לאיפלוגי עליה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה. א\"א ומה צריך לתנאו וכו'. ואני אומר דברי הראב\"ד דברים פשוטים הם וצריך לדחוק ולומר שמ\"ש רבינו אם יהיה ת\"ח כמו שהתנה לאו למימרא שאם לא יהא ת\"ח יהא אסור בהם אלא היינו לומר שאם יהיה ת\"ח יזכה בהם הוא ולא יוכל אביו לתתם לאחיו או לבנים אחרים או לפרעם בחובו והוי כאילו אמר ובן הבן יזכה בהם אם יהיה ת\"ח כמו שהתנה אלא דאיידי דנקט גבי בן אסור בהם נקט גבי בן הבן מותר בהם ולאו דוקא אלא הוי כאומר ובן הבן זוכה בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו זה הבן האסור בירושת אביו וכו'.</b> נתבאר בסמוך. ומ\"ש הטור על רבינו בסימן רכ\"ג שאינו מבין דבריו הוא משום דאישתמיטתיה מתניתין דהגוזל קמא דוק ותשכח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנאסר עליו מין ממיני מאכל וכו'.</b> משנה פ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ב) הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ר' יהודה אוסר וקי״ל כת״ק ומשמע התם בהדיא דאף כשיש ברוטב טעם בשר שרי והכי נמי תנן התם גבי יין הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. וקיפה פי' הרא״ש והר״ן דהיינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה וכתבו הרא״ש והר״ן דטעמא משום דבשר משמע מה שנקרא בשר. אבל אין נראה כן מדברי רבינו שלא התיר אלא מרק וירקות שנתבשלו עם הבשר אע״פ שיש בהם טעם בשר ולא הזכיר דק דק של בשר ונראה מדבריו ז״ל דקיפה היינו תבלין דבמקום מאי דתניא הנודר מן הרוטב מותר בקיפה כתב הנודר מן הרוטב מותר בתבלין וגם בפירוש המשנה כתב דקיפה היינו תבלין: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נאסר בפירות אלו ונתערבו באחרים וכו'.</b> פשוט שם במשנה שהאומר בשר זה או יין זה עלי ונפל לתבשיל אם יש בנ\"ט הרי זה אסור וטעמא דמילתא דכשאמר בשר זה שווייה לההוא בשר ויין חתיכה דאיסורא ואוסר בנ\"ט כשאר איסורין אבל כשלא אמר זה לא אסר עליו אלא דבר הנקרא בשר ויין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור דהוא הדין אם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם יין ובשר. וטעמו מדתנן בפרק הנזכר הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזיתים מותר בשמן אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהן ובגמרא בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא וכו' ת\"ש אמר ר' יהודה מעשה ואסר עלי ר' טרפון ביצים שנתבשלו עמו אמרו לו (כן הדבר) אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי, וכתבו התוס' והרא\"ש בשר זה עלי אסור בנ\"ט ומדמין יוצא מהן לנ\"ט וזה היינו כמו אלו אלמא דבאלו מיתסר יוצא מהן עכ\"ל. ואסיקנא באלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כי קא מיבעיא לן בשאיני טועם כלומר אם אמר שאיני טועם או שאיני אוכל ולא אמר אלו אי אסור במשקין שיוצאים מהן או לא ולא איפשיטא וכתבו התוס' הילכך בשל תורה הלך לחומרא וכשאיני טועם אסור ביוצא בהן ועוד נשמע שאם אדם אוסר שלא יאכל בשר עד זמן פלוני שאסור ברוטב דהא בהא תליא דאי יוצא מהם אסור הכי נמי נתינת טעם אסור דמדמה להו אהדדי וכ\"כ הרא\"ש ג\"כ וסיים בה והא דאמרינן במתני' הנודר מן הבשר מותר ברוטב היינו באומר קונם בשר עלי שלא כיון אלא במה שנקרא בשר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתערב יין זה שאסרו על עצמו וכו'.</b> בס״פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ט): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> האומר פירות האלו קרבן עלי וכו' וכן האומר לאשתו מעשה ידיך עלי קרבן וכו'.</b> הכל משנה שם (דף נ\"ז). וכתב הר\"ן אסור בחילופיהן ובגידוליהן משום דכיון שפרט הדברים הנאסרים עליו שוינהו עליה כהקדש. ומש\"ה מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כי היכי דחילופי הקדש וגידוליו אסירי וכו' וה\"ה נמי דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שייחד הרי הוא כפורט וכו'. שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דנהי דשאני אוכל שאני טועם מפיש איסורא אפ\"ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן דהא כי אכיל חליפין וגידולין לא טעים הנהו פירות דאסר עליה בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אכולה מתני' קאי וה\"ק מאי דאמרינן ברישא אסור בגידוליהן דמשמע דוקא בגידוליהן מיתסרי אבל בגידולי גידוליהן שרי ה\"מ בדבר שזרעו כלה וכו' וכן נמי סיפא וכו' מותר בחילופיהן ובגידוליהן דוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה בין ברישא בין בסיפא אפילו גידולי גידולין אסורים משום דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולי גידולין הללו מעורב בהן מהאיסור הראשון ונדרים הוו דבר שיש לו מתירים וכו' ואפילו באלף לא בטיל. האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי וכו' אסור בחילופיהן ובגידוליהן אשמעינן רבותא דמיחד פירותיו של פלוני כי הכא דייחד מעשה ידי אשתו כאומר אלו דמי ומיתסר בחילופיהן ובגידוליהן ולא תיקשי לך מעשה ידיה דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקומה באומר יקדשו ידיך למעשיהן א\"נ מעשה ידי אשתי לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא. מיהו כתב ה\"ר יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנה ואפתה ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפיה שלה ודכנגד חטים שלו. \n",
+                "<b>שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן.</b> בהך סיפא נמי אשמעינן רבותא טפי ממתני' קמייתא דאע\"ג דאמר אלו כיון דאסיק דיבוריה בשאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דהא מעשה ידי אשתו כאלו דמי וכדכתיבנא ואפ\"ה קתני עלה שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דשאני אוכל שאני טועם לא מסתייה דלא מפיש איסורא לגבי חילופין וגידולין כי לא אמר אלו דאדרבה שרי בהו כי אמר אלו משום דבחילופין וגידולין ליכא טעמא דאיסורא הלכך כי אסיק דיבוריה שאני אוכל שאני טועם למשרינהו אתא והיינו רבותא דהאי שאני אוכל דהך מתני' טפי משאני אוכל דמתני' קמייתא דשאני אוכל דרישא לא קאי אאלו עכ\"ל. והביא ראיה לדבר: \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו ברישא ה״ז אסור בחילופיהן ובגידוליהן ואין צריך לומר במשקין היוצאים מהם,</b> ומשמע מדבריו שלוקה על משקין היוצאים מהם ובשאני אוכל שאני טועם כתב שהמשקין היוצאים מהם ספק לפיכך אינו לוקה. טעמו מדתנן בפ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ב:) אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהם כלומר במשקין היוצאים מהם ובגמ' בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא ואסיקנא דבאלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כלומר וכל שאמר פירות אלו עלי אע״פ שלא אמר שאני טועם אסור במשקים היוצאים מהם כי קא מיבעיא לן באומר שאיני טועם ולא אמר אלו וטעמא דפשיטא לן באומר אלו דאסור במשקין היוצאים מהם היינו משום דכיון דאסור בחילופיהם ובגידוליהם שאינם עצם אותם הפירות כ״ש שאסור במשקים היוצאים מהם שהם יוצאים מעצם הפירות, אבל באומר שאיני טועם דמותר בחילופיהן ובגידוליהן איכא לספוקי במשקין היוצאים מהם אי מדמינן להו לחילופין וגידולין כיון שאינם עצם הפרי ממש וגם טעמם משונה מעצם הפרי או דילמא כיון שיוצאים מעצם הפרי חשיבי כפרי עצמו ואסירי, ובעיין לא איפשיטא הילכך נקטינן לחומרא ואסור לשתותם ואם שתה אינו לוקה דאין מלקין מספק: \n",
+                "<b>ועל</b> מה ששנינו (דף נ\"ז) אסור בחילופיהן פירש הרא\"ש אם החליפן לכתחלה אסור המחליף בדמיהן מדרבנן שאסרו דמי כל איסורי הנאה וגידולי קונם אסורים כגידולי הקדש ע\"כ. נראה מדבריו דלא מיתסרי חילופיהן אלא היכא דהחליפן הנודר עצמו אבל אם החליפן אחר מותרים לנודר כדין שאר איסורי הנאה שלא קנסו אלא למחליף עצמו בלבד וכדתניא בפרק קמא דחולין (דף ד') חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפים וכ\"כ סמ\"ג בשם ר\"י. אבל הר\"ן כתב שם (דף מ\"ז) ובפרק השותפין שנדרו אהא דבעי רמי בר חמא קונם פירות האלו על פלוני מהו דפשיטא ליה לרמי דבמתני' אפילו החליפן אחר אסור בחלופיהן דכיון שפרט ואמר אלו שוינהו עליה כהקדש וכו' דלא דמי' לנדר סתם מן התאנים ומן הענבים (דף נ\"ז) שכיון שלא פרט ואסר עליו (כל המין) לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוון אלא מאכילת אותו המין ומש\"ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן אלא בפורט כי הכא דאמר פירות האלו וה\"ה נמי דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שייחד הרי הוא כפורט ואסור בחילופיהן ובגידוליהן עכ\"ל. ונראה מדבריו דמדאורייתא הוא אסור בחילופיהן ובגידוליהן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד כל היכא דאמרינן אסור בגידוליהן וכו'. ולפי מה שכתבתי בשם הר\"ן ניחא דמדמי ליה להקדש דחמיר טובא ואפשר דלא שרינן ביה זה וזה גורם. אי נמי שאני נדרים שדבר שיש לו מתירין הם ולהכי לא שרי בהו זה וזה גורם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוסר פירותיו על חבירו וכו'.</b> בפ' השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ז) בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרינן (גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו וכו' גבי חבירו) הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו או דילמא משום דחילופין כגידולין דמי ל״ש הוא ול״ש חבירו ובעינן למפשטה מדתנן המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ודחינן דילמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד. וכתב הר״ן דמסתבר ליה דספיקא דרבנן הוא ולקולא. ורבינו שלא פסקה לקולא נראה שטעמו משום דס״ל דכשאומר פירות אלו עלי אסור בחילופיהן מדאורייתא כדמשמע מדברי הר״ן והאוסר פירותיו על חבירו הוי כאומר פירות אלו וא״כ הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפיכך כתב שאסור ליהנות ואם נהנה נהנה כלומר ואין לוקין עליו משום דספק הוא: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו הרי גידוליהן וחילופיהן ספק.</b> כתב הראב\"ד א\"א לפי הגמרא הגידולים אינם ספק וכו'. ובאמת כי לכאורה הדין עמו דהא לא איבעיא ליה לרמי בר חמא אלא בחילופיהן משום דהוו דבר שלא בא לעולם אבל גידוליהן לא איבעיא ליה דפשיטא שהם אסורים והכי מוכח לישנא דרמי בר חמא דאמר או דילמא משום דחילופין כגידולין דמו משמע בהדיא דגידולין פשיטא ליה דאסירי. ולדעת רבינו אפשר לומר דגידולין וחילופין שוים הם וכי איבעיא לן בחילופין הוא הדין לגידולין והא דאמר או דילמא משום דחילופין כגידולין דמו היינו לומר דטפי חשיבי גידולין דבר שבא לעולם מחילופין אבל לפום קושטא גם גידולין הוה דבר שלא בא לעולם כמו חילופין וכיון דחילופין אסיקנא בספק ה\"ה לגידולין: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הראב\"ד הילכך אם קידש בגדולי איסור צריך לחזור ולקדש. אילו היה סבור שהיה אסור מדאורייתא ה\"ל לכתוב אינה מקודשת ומדכתב צריך לחזור ולקדש משמע שהוא סובר שאינם אסורים אלא מדרבנן וכדברי הר\"ן. ומ\"ש מיהו ק\"ל כל היכא דאמרי אסור בגדוליהן וכו', י\"ל הכא בנדרים הוי טעמא משום דקונמות חמירי דמפקעי מידי שעבוד כדאמרינן בפרק אע\"פ ובתרומה אפשר דהוי משום דהוי דבר שיש לו מתירין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר לחבירו הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עלי וכו'.</b> ברפ\"ד דנדרים (דף ל\"ב:) תנן המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ורחיים ותנור אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור ובגמרא והא מן מאכל נדר אמר ר\"ל באומר הנאת מאכלך עלי אימא שלא ילעוס חטים ויתן על מכתו. וכתב הר\"ן (דף ל\"ג) אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי. איכא מ\"ד דבכה\"ג אסור בין בלעיסת חטים ע\"ג מכתו בין בנפה בין בכברה ואינו נוח לי דבכלל הנאה המביאה לידי מאכל לא משמע נתינת חטים לעוסין ע\"ג מכתו אלא הכי הוי פסקא דמילתא דאי נדר ממאכל אינו אסור אלא באכילה בלבד ומותר בכל דבר אחר אמר הנאת מאכלך עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע\"ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי x (אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע\"ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי) אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור לשאול נפה וכברה מיהו ללעוס חטין ליתן ע\"ג מכתו שרי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואסור לשאול ממנו שק להביא בו פירות וכו'.</b> שם מימרא דרב פפא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מקום שאין משאילין כלים אלא בשכר וכו'.</b> במשנה שכתבתי בסמוך מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור: \n",
+                "<b>הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר וכו' או שבקש לעבור בארצו וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא. ויש לתמוה למה לא כלל עמהם סוס לרכוב עליו כמו שהוא בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין מודר הנאה מחבירו וכו'.</b> שם (ל\"ב:) בראש הפרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שנאסרה עליו הניית שמעון וכו'.</b> הכל משנה שם (דף ל\"ג): \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל לא יזון את בהמתו בין טמאה וכו'.</b> שם (דף ל\"ח) במשנה וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב היה שמעון כהן וכו'.</b> שם במשנה (דף ל\"ה) מקריב עליו קיני זבים קיני זבות ואיבעיא לן בגמרא כהני אי הוו שלוחי דידן או אי הוו שלוחי דרחמנא. וכתב הר\"ן אף על גב דבפירקא קמא דקידושין דף כ\"ג אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו וכו' אפילו הכי בעי הכא למפשטה ממתני' או מברייתא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומשיא שמעון בתו הבוגרת מדעתה לראובן וכו'.</b> ברייתא שם וכתב הר\"ן דאפשר דכי קאמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן שאם עשאו שליח לדבר עמה על עסקי נשואין אסור דהא קא מהני ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ותורם שמעון תרומת ראובן וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ה). \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד מדעתו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עוד מותר ללמד את בנו.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש חלה ראובן.</b> משנה וגמרא שם (דף מ\"א:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ומותר לו לרפאתו בידו וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ט) ומרפאו רפואת הנפש. ואמרינן בירושלמי שאפי' יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל זוכה להתרפאות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלתה בהמת ראובן וכו'.</b> מימרא שם: \n",
+                "<b>ורוחץ עמו באמבטי גדולה וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וישן עמו בימות החמה וכו'.</b> גם זה שם וכר\"י משום דמשמע בברייתא בגמ' דר\"מ הוא דפליג עליה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומסב עמו על המטה וכו' עד ולא מאבוס שלפני הפועלים וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם אכל שמעון בקערה וכו'.</b> משנה שם אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר ובגמ' א\"ר יוסי ב\"ח מן התמחוי החוזר לבעה\"ב, ופי' רבינו מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה אצל בעה\"ב וכו': \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א זה הפי' לא ידעתי מאין לו וכו'. ואני אומר שמאחר שפי' רבינו נאה על דברי הגמ' מה טענה היא לומר לא ידעתי מאין לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר לראובן לשתות כוס של תנחומין וכו'.</b> שם (דף ל\"ח:) א\"ר ירמיה אמר ר' יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום מאי ניהו הכא תרגימו כוס של בית האבל במערבא אמרי כוס של בית המרחץ, ופסק רבינו כדברי שניהם דתרווייהו איתנהו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנאה א\"א ואיך אין בהם הנאה וכו'. ואני אומר אה\"נ דרבינו משל עצמו קאמר וכן פירש הר\"ן שאינו מהנהו אלא ההשקאה ואינה חשובה הנאה ואין צורך למ\"ש הראב\"ד והיא מצוה. ומ\"ש הראב\"ד שיש בו חיי נפש איני יודע מה חיי נפש יש בכוס של בית המרחץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואסור ראובן בגחלתו של שמעון ומותר בשלהבת שלו.</b> תניא בתוספתא פ\"ב המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים מעידו עדות ממון ועדות נפשות. ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לשמעון מרחץ וכו'. </b> משנה פרק השותפין (נדרים דף מ״ו) המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ או בית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור (אם) אין לו בהם תפיסת יד מותר ובגמ' וכמה תפיסת יד אר״נ למחצה לשליש ולרביע אבל בבציר לא אביי אמר אפילו בבציר אסור ה״ד דשרי דמקבל בטסקא. ומפרש רבינו דלר״נ היינו שהשכיר לו אותו מרחץ או בית הבד חוץ מרביע שבו ששייר לעצמו הוי תפיסת יד ולאביי אפילו לא שייר לעצמו אלא דבר מועט באותו מרחץ שלא השכירו הוי תפיסת יד ואסור ה״ד דשרי דמקבל בטסקא כלומר שאין לשוכר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ ובית הבד שום שיור כלל ופסק כאביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לראובן לאכול מפירות שדה שמעון ואפי' בשביעית וכו'.</b> משנה פרק אין בין המודר (נדרים דף מ״ב) המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן (הנטיעות) הנוטות נדר הימנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל. ופירש הר״ן לא ירד לתוך שדהו של מדיר דהמודר אסור בדריסת הרגל כדתנן לעיל. ואינו אוכל מן הנוטות מן הפירות הנוטות על הדרך סמוך לשדה. ובשביעית וכו' ואם בשביעית נדר. ובגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו נכסי אלו עליך לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות וכו' הגיע שביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא את הנוטות. ואסיקנא כי אמרי ר״י ור״ל בנכסי ורב ושמואל בנכסים אלו ולא פליגי וכתב הר״ן דנכסי אלו דינו כנכסים אלו. ואמאי דתנן ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אמרינן בגמ' מ״ש דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקרא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרה אמר עולא בעומדים על הגבולים ר' שמעון בן אליקים אמר גזירה שמא ישהא בעמידה. ופירש הר״ן ארעא נמי רחמנא אפקרה כלומר ללקיטת פירות וכו'. בעומדים על הגבולים אה״נ דללקוט אילנות שבאמצע השדה מותר לירד בתוכה אבל ללקוט אילנות שעומדים על הגבולים דרחמנא לא אפקרה לארעא אלא ללקוט פירותיה הילכך כיון שאילנות הללו יכול ללקט אותם לא ירד. גזירה שמא ישהא בעמידה ומש״ה אפי' ללקט אילנות שבאמצע השדה לא ירד לתוכה דנהי דמדינא שרי משום גזירה אסור ואע״ג דהכא גזרינן שמא ישהא בעמידה ולעיל גבי חולה לא גזר שמואל אלא שמא ישהא בישיבה אבל בעמידה לא גזר וכו' התם כיון דדרך מבקר לישב ואתה מצריכו לעמוד אית ליה היכרא ולא ישהא בעמידה אבל הכא מאי היכרא אית ליה הא אין דרך ללקוט הפירות אלא בעמידה. ופסק רבינו כר״ש בן אליקים וצריך טעם למה דהא מידי דרבנן הוא והוה ליה למיפסק לקולא ונ״ל שטעמו משום דמתני' סתמא קתני אינו יורד לתוך שדהו אפילו ללקוט העומדים בתוך השדה במשמע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לראובן להשאיל לשמעון וכו'.</b> משנה שם המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה ממנו ולא ימכור לו ולא יקח ממנו. ובגמרא בשלמא לא ילונו ולא יקח ממנו ולא ישאל ממנו כלומר מודר ממדיר דקא מיתהני מיניה (ומש\"ה אסור) אלא לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה, כך היא גירסת הר\"ן והיא הנכונה. אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שנדרו הנאה זה מזה אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן בכלהו גזירה. ופסק רבינו כאביי משום דבתרא הוא ועוד משום דפשטא דמתני' כוותיה דקתני המודר הנאה מחבירו דאי כר\"י בר חנינא לא הוה ליה למיתני אלא שנים שנדרו הנאה זה מזה ועוד דאי כדר\"י בר חנינא מילתא דפשיטא היא ולא צריכה למיתני. וכתב הר\"ן וא\"ת והא לקמן אפי' במודר הנאה מחבירו בלבד תנן בפ' השותפין הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למיתני שניהם אסורים ומשום גזירה יש לומר דלא גזרינן אלא בהני בלחוד דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למגזר הילכך לא מצי תני שניהם אסורים עכ\"ל. ולעיל כתב הר\"ן ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה נראה לי דמשמע ליה (דמתני') בזבינא חריפא ומש\"ה משמע ליה הכי ולא מוקי לה בזבינא דרמי על אפיה וליפרוך איפכא א\"נ בזבינא מציעאה ולא תיקשי ליה מידי במכר משום דסבירא ליה דכי היכי דבהני דקתני מקמי הא דהיינו לא ישאילנו ולא ילוונו לא מיתהני מידי הכי נמי בלא ימכור לו לא מיתהני מידי (והיינו בזבינא חריפא) ומש\"ה פריך הכי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזדמנה לו מלאכה עמו וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"א:) לא יעשה עמו באומן דברי ר\"מ וחכ\"א עושה הוא ברחוק ממנו, בגמ' בקרוב כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק ר\"מ סבר גזרינן רחוק משום קרוב דקא מרפי לארעא קמיה ורבנן סברי לא גזרינן. ויש לתמוה על רבינו למה נקט כגון שהיו קוצרים כאחד דלא שייך למימר ביה דקא מרפי לארעא קמיה והניח עושה עמו באומן: \n",
+                "<b>המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה וכו'.</b> שם (דף ל\"ח:) אמר ר' יעקב המדיר את בנו לת\"ת מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר' יצחק אמר לצלות לו דג קטן. ופירש רבינו במדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ויהיה למ\"ד לת\"ת למ\"ד של בעבור כלומר המדיר את בנו בעבור שלא היה עוסק בת\"ת: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד יש פירוש טוב מזה וכו'. והרא\"ש בפסקיו כתב שני הפירושים ושהרמב\"ן הכריע כפירוש הראב\"ד משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב ואין במשמע שיתן כלום אלא שימלא וידליק ויצלה לו דג שלו ועוד דלישנא דמדיר בנו לת\"ת הכי משמע דמדירו כדי ללמוד ועוד אי כשהאב מדיר את בנו מ\"ש הני ואי אמרי' מחיותיה לא אדריה הל\"ל שיתן לו מזונות שהוא צריך להם בצמצום עכ\"ל. וכן פירש הר\"ן וכתב דהכי מוכח בתוספתא דבכורות וטעמא משום דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דלית בהו ביטול תורה לא אדריה עכ\"ל. ולענין מה שהכריע משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב י\"ל לדעת רבינו שגם האב עושה כן לבנו לפעמים. ומ\"ש ואין במשמע שיתן כלום וכו' גם דברי רבינו כן הם שאינו נותן לו כלום. ומ\"ש ועוד דמדיר את בנו לת\"ת הכי משמע כבר כתבתי שלדעת רבינו הלמ\"ד היא למ\"ד של בעבור ואדרבה משם ראיה לפירוש רבינו דלישנא דמדיר את בנו משמע שמדיר הנאתו על בנו לא שמדיר הנאת בנו עליו דאם כן הל\"ל המודר מבנו ולפענ\"ד זו היא ראיה שאין עליה תשובה. ומ\"ש ועוד אי בשהאב מדיר את בנו מ\"ש הני כבר נתבאר בדברי רבינו שדברים אלו לגבי הבן אינם חשובים, ואם דעתו ז\"ל לומר מה נשתנו אלו מאחרים י\"ל דבדברים אלו נצטרפו שלשה דברים חדא דחיותיה נינהו ועוד שאינן חשובין הנאה לגבי הבן ועוד דלית בהו חסרון כיס. ומה שרצו להכריע מתוספתא דבכורות אינה ראיה דתוספתא הכי איתא מעשה באחד שהרצה את בנו ללמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו ר' יוסי ברבי למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר דאיכא למימר דהתם מילתא אחריתי היא שהדירו מנכסיו אם יעשה שום מלאכה וקתני שאין באלו משום מלאכה ואין זה ענין לנדון דידן: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור על המדיר את בנו לת\"ת וכו'. וכן מותר לקנות מן השוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה והוא ירושלמי בשילהי בכורים וכתבוהו הרא\"ש והר\"ן פ' אין המודר הנאה וטעמא משום דאשה וכן איש שאין דרכו לקנות מן השוק אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה, ורבינו שהשמיטו נראה שהוא סובר דגמ' דידן פליג דאל\"כ לא הוה שתיק מיניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהם וכו'.</b> משנה בר״פ אין בין המודר (נדרים דף ל״ג) המודר הנאה מחבירו וכו' מחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלים עליה שכר תפול הנאה להקדש. ובגמ' (שם ע״ב) פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר לא שאנו אלא בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא קא מהדר ליה דקא מהני פרוטה דרב יוסף וחד אמר אפילו נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מהדר ליה ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח (דף ל״ד) איכא דמתני ליה בהאי לישנא ר' אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא כשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח אבל נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר ליה משום דקא מהני ליה וחד אמר אפילו נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה מותר דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קמהדר ליה ואותיבנא למ״ד כשנכסי מחזיר אסורים לא מהדר ואסיקנא בקשיא. וכתב הר״ן ולענין הלכה קי״ל דבין כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה בין כשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר מהדר דהא מ״ד דבנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר איתותב ואע״ג דמ״ד כלישנא קמא דנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר לא איתותב דאדרבה אתיא ליה מתני' טפי שפיר אפ״ה כיון דהאי לישנא בתרא הוא והך סברא דבין בנכסי מחזיר אסורים בין בנכסי בעל אבידה אסורים מהדר איתמרא בתרתי לישני כוותיה נקטינן עכ״ל. וזה דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ומותרין בדברים שהם בשותפות וכו'.</b> משנה בפ' השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ח.): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר.</b> גם זה שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו שניהם שותפים בחצר וכו'.</b> משנה (דף מ\"ה:) ר\"פ השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר ראב\"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ובגמ' (דף מ\"ו:) א\"ר יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד\"ה אסור א\"ר הונא הלכה כראב\"י וכן אמר ר' אלעזר הלכה כראב\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין כך ובין כך שניהם אסורים להעמיד רחיים ותנור וכו'.</b> שם במשנה וכתב הר\"ן דאע\"ג דאמרינן בפ' חזקת הבתים דשותפים אהעמדה כדי לא קפדי מכל מקום אי קפדי יכולים לעכב זה על זה ואע\"פ שדרכן לוותר ויתור אסור במודר הנאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהיו שותפים בחצר ונדר אחד מהם וכו': כתב</b> הראב\"ד נ\"ל שנשתבש בשמועה זו וכו'. טעמו של הראב\"ד דבגמרא אפלוגתא דראב\"י ורבנן בשותפים שנדרו הנאה זה מזה איבעיא להו בנדרו פליגו הדירו זה את זה מאי מי אמרינן בנדרו הוא דפליגי אבל בהדירו זה את זה מודו ליה רבנן לראב\"י דכאנוסים דמו או דילמא אפילו בהדירו זה את זה פליגי רבנן ת\"ש היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן תני נדור מחבירו הנאה הנ\"מ דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור את חלקו אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דקתני כופין (אותו) אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו הא מינס אניס. וכתב הר\"ן אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין לפי שהוא גרם לעצמו אלא אי אמרת דלא נדר הוא אמאי כופין הא מינס אניס וא\"ת ולימא ליה לעולם בהדירו חבירו עסקינן וכי קתני כופין את הנודר את המדיר קאמר י\"ל דלא סבירא לן שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו ואיכא למיחש שמא יכשל עכ\"ל. והשתא כיון דאמרינן דהנ\"מ דכי נדר הוא כופין אותו וכי אדריה חבריה אין כופין אותו כיון דמינס אניס משמע דהכי נקטינן. זה הוא טעמו של הראב\"ד וכן דעת הר\"ן. וטעם רבינו משום דבירושלמי אמרו כופין הנודר למכור את חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי שסובר הירושלמי דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו והטעם מפני שמי שהוא נודר מסתמא זכור הוא לנדרו והילכך לא חיישינן ביה דליתי לידי מכשול אבל מי שהדירו חבירו כיון שהוא לא הוציא נדר מפיו אפשר דמשתלי ולא מדכר ולפיכך חשו ביה דלא ליתי לידי מכשול. וסובר רבינו דכיון דהאי מילתא מיפרשא בירושלמי יש לנו לומר דמסתמא לא פליגי אגמרא דילן והא דאוקמה גמרא בנודר מחבירו הנאה אבל במודר לא היינו כדי לדחות הא דבעי למיפשט דבהדירו נמי פליג אבל לפום קושית גמרא דידן סבר לה כירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"ו) וכראב\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאסר הניית אומה מן האומות על עצמו הרי זה מותר וכו'.</b> משנה סוף פרק ג' דנדרים (דף ל\"א) שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו שאיני נהנה להם והם לי יהנה לאומות. \n",
+                "<b>ומה שאמר אם שומעין לו</b> היינו אם שומעין לו, לומר מפני שהוא דבר רחוק שימצא מי שירצה להפסיד מעותיו בשביל נדרו של זה למכור לו בפחות או ליקח ממנו ביוקר ומש\"ה אמר אם שומעין לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין גוזרין כאן שלא ימכור וכו'.</b> הם דברי רבינו לתת טעם למה לא גזרו כאן כמו שגזרו במודר הנאה מחבירו שבסוף פרק שקודם זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם א\"א לו לישא וליתן עם זה וכו'</b> אנודר מאיש אחד קאי ואין הלשון מכוון יפה וצריך בדיקה בנוסחאות אחרות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מיצעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר וכו' עד וימכרנו להם שוה בשוה והם דברים מבוארים בגמרא ורבינו סתם דבריו כלשון המשנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אסר על עצמו הניית בני העיר וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ה דנדרים ותוספתא קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם. ונראה שהטעם משום דכשאמר הנייתי על בני עירי הם נהנים בהתרתו שע\"י כן יהיה מותר להם ליהנות ממנו ומאחר שההתרה היא לתועלתם הרי הם נוגעים בדבר ואינם יכולים להתיר דהוה ליה כנדרי עצמו ותנן כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ולפיכך אינו נשאל לחכם ששם אבל כשאמר קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם. כך פירש הריב\"ש בתשובה ויש לתמוה על טעמו דמה ענין נדרי עצמו לכאן דנדרי עצמו שאני דכתיב בהו לא יחל דברו אבל הכא שאינם עצמם הנודרים למה לא יתירו לו אע\"פ שיש להם הנאה בהיתרו. וכן יש לתמוה על מה שכתב גבי קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר וכו' דכיון שהוא נהנה בהיתר זה שע\"י כך מותר לו ליהנות מהם היאך מותר לו לישאל לחכם שבעיר והלא הוא נהנה מאותו חכם בהיתר ההוא. לכך נ\"ל לפרש בהפך דאומר קונם הנייתי על בני עירי היינו שהוא אוסר עצמו מליהנות מבני העיר ולפיכך אינו נשאל לחכם שבאותה העיר לפי שהוא נהנה מאותו חכם שבעיר. ואומר קונם הניית בני עירי עלי היינו שאוסר בני עירו ליהנות ממנו ולפיכך נשאל לחכם ששם מפני שאע\"פ שהיה לו הנאה בהיתר זה (היה) מותר שהוא לא נאסר ליהנות מהם ומילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למתנייה אלא אגב רישא נקטיה ואע\"פ שפשט הלשון מורה כפירוש הריב\"ש כיון שהענין אינו מתיישב לפירושו מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם הענין ולשון הירושלמי משונה וכל שכן בדבר פשוט שהוא סומך על המבין, וכמו שפירשתי נראה מדברי הרשב\"א בתשובה וכן מבואר בדברי רבינו ומיהו בירושלמי עצמו משמע כפירוש הריב\"ש דגרסי אית תניא תני אפילו על קדמייתא נשאל שאינו כמפר נדרי עצמו אלמא דטעמא דמ\"ד אינו נשאל הוא משום דהוי כמפר נדרי עצמו. ויש לדחות ולומר דאע\"ג דטעמא דמ\"ד אינו נשאל לא הוה מהאי טעמא אלא מטעמא אחרינא אתא האי תנא למימר דלא תיסק אדעתין למיסר משום מפר נדרי עצמו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כמו שביארנו,</b> הוא בפ\"ד. והטעם שאע\"פ שזה עבר ונהנה מחכם שבעיר לא בשביל זה תתבטל ההתרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאסר הניית הבריות עליו וכו'.</b> משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ג:) קונם שאיני נהנה לבריות (אינו יכול להפר) ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה ובגמרא ולא קתני ובמעשר עני והתניא במעשר עני (דף פ\"ד:) ושני רבא אמר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיבא ביה נתינה ונתתה ללוי ולגר וכו' מש\"ה אסיר ליה לאיתהנויי כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות דכתיב והנחת בשעריך שרי ליה לאתהנויי ופירש הר\"ן המתחלק בתוך הבית דכיון שבעה\"ב מחלקו ונותנו טובת הנאה שלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאסר הנייתו על הכהנים ועל הלויים וכו'.</b> גם זה משנה שם קונם כהנים ולויים נהנים לי יטלו על כרחו כהנים אלו ולויים אלו (נהנים לי) יטלו אחרים ובגמרא (דף פ\"ד:) יטלו על כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא כהנים אלו ולויים אלו יטלו אחרים אבל הני לא אלמא טובת הנאה ממון ושני רבא (דף פ\"ה) שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרא עלייהו שוייה עפר בעלמא. ופירש הרא\"ש לעולם טובת הנאה ממון והא דקתני מתני' דיטלו ע\"כ ולא חיישינן לטובת הנאה משום דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה א\"א ליתנו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה וא\"א לעכבו לעצמו הילכך הוי כאילו אינה שלו אבל סיפא כיון שיכול ליתנו לכהנים אחרים יש לו בהם טובת הנאה: \n",
+                "<b>מה</b> שכתב בכאן נראה שפסק הרב כאוקימתיה דרבה דס\"ל דטובת הנאה ממון ותימה שהרב בפרק ה' מאישות פסק דאינה ממון. ומצאתי לרבי מאיר בר שמעון המעילי שכתב בשיטת נדרים וז\"ל הרי\"ף נראה שפסק בפרק אלו עוברין גבי המפריש חלה בטומאה ביום טוב דטובת הנאה אינה ממון. ובקידושין נמי גבי המקדש בתרומות ומעשרות. ויש לחלק בין טובת הנאה דמודר הנאה לטובת הנאה דעלמא מתרי טעמי חדא דהא סבירא ליה דאפילו ויתור אסור במודר הנאה וסתם לן תנא דמתני' בתלת דוכתי בהאי מסכתא הכי. ועוד דהא חזינא דמילתא דאיסורי הנאה אפילו בטובת הנאה אסור דאילו יי\"נ אם נגע עכו\"ם ביינו בכוונה אסור בהנאה ואסור לתתו לעכו\"ם הכי נמי גבי מודר הנאה כיון דאסור לאתהנויי מיניה אסור לתת התרומות אע\"פ שאינם שלו ויש לו ליתנם ע\"כ ואפילו הכי אסור ואולי הרי\"ף סמך על טעם זה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יד)</small> מי שהיתה הנאתו אסורה על חבירו וכו' עד והלה נוטל ואוכל.</b> משנה בס״פ אין בין המודר (נדרים דף מ״ג) ובנוסחא דידן כתוב הולך אצל פועלים ורבינו שכתב והלך אצל פועלים נראה שכך היתה גירסתו במשנה ואע״ג דלגבי אין לו מה יאכל קתני הולך אצל חנוני התם שאני דצורך חיי נפש הוא אבל גבי ביתו לבנות וכו' דיעבד אין לכתחלה לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לאחד מתנה וכו'.</b> משנה ס״פ השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ח) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לחבירו (הרי) החצר והסעודה נתונים (לך במתנה) x ואינם לפניך אלא כדי שיבא ויאכל עמנו בסעודה אמר אם שלי הרי הם מוקדשין לשמים וכו' אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה xx אינה מקודשת אינה מתנה ומפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעשה נמי בבית חורון שהיה סופו מוכיח על תחלתו אמר רבא כלישנא בתרא אפילו (לא) אמר (אלא) והן לפניך שיבא (אבא) ויאכל אסור מ״ט סעודתו מוכחת עליו. ופירש הר״ן כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אע״פ שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' שאני התם דמכל מקום לשעתה מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורון אפילו לשעתה אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתני' דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת משום דתנא ה״ק כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי איתא בירושלמי וכו' אפילו ויבא אבא ויאכל אסור מאי טעמא סעודתו מוכחת עליו דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הילכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא דתנאי גמור קאמר. מיהו כתב הרשב״א דדוקא כשאמר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכאן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי אבל הרמב״ם כתב דאפילו לאחר שעה אסור ואינה מתנה עכ״ל. ונ״ל שאפשר דעל כרחין לא אסר רבינו אלא באמר לו כן סמוך לנתינת המתנה סתם אבל אם שהה קצת שרי והכי דייק לישניה שכתב וחזר ואמר לו דמשמע חזר מיד דאל״כ הל״ל ואחר שעה אמר לו וכו' או הל״ל ואח״כ אמר לו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל הנותן לזה מתנה על מנת להקנותם לאחר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנאסרה הנאתו על בעל בתו וכו'.</b> משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ח) המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך ובגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, ופירש הרא\"ש הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ואע\"פ שחתנו נהנה מהם שזן את אשתו הא תנן (המודר הנאה מחבירו) זן את אשתו. ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן הא לאו הכי אסור אע\"פ שנותנה לאשתו ולעיל תנן דנותן מתנה לאחר מותר המודר ליהנות ממנו שאני הכא שהבעל זוכה בפירות המתנה שנותנים לאשתו והוי כאילו נתן לבעל וכו'. לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך הרי פירש מה שאמר בתחלה המעות הללו נתונים לך במתנה דלא הוי מתנה לכל דבר אלא למה שפירש הילכך אהני נמי מה שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן אבל אמר לה מה שתרצי עשי כיון דהויא מתנה לכל דבר קנה יתהון בעל ותו לא אהני מה שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן. והר\"ן פירש והוא רוצה לתת לבתו מעות הא דתני מעות משום דאי יהיב לה מזונות אינו צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעל זכיה בהם והיינו דתנן וזן את אשתו וכו' ומש\"ה תני והוא רוצה לתת לבתו מעות שיהיו מצויים להוציא אותם בחפציה ובכה\"ג יש לבעל זכות בהם וכו' ונמצא זה נהנה מחמיו שהדירו הנאה לפיכך צריך שיאמר לה וכו' ודוקא דא\"ל הני תרי לישני אבל א\"ל אין לבעליך רשות בהן בלחוד לא מהני דמתני' ר\"מ היא דאמר יד אשה כיד בעלה וכו' וכ\"ת א\"כ כי א\"ל מה שאת נותנת לפיך אמאי מהני היינו טעמא משום דכיון (שאין) אשה זוכה בנכסים כלל עד שתתן אותם לתוך פיה הרי באותה שעה אין הבעל יכול לזכות בהם ולפי זה דוקא כי אמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אי א\"ל אלא מה שאת מתכסית וכיוצא בו לא מהני וקנה יתהון בעל ואיכא מ\"ד דה\"ה כשייחדן לה לאי זה דבר שיהיה דלא קנה יתהון בעל כיון שאף לה לא הקנה לגמרי אלא לאותו דבר בלבד עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א המחבר הזה שנה משנתו כשמואל וכו'. והר\"ן כתב בפ\"ק דקידושין שהרי\"ף פסק כשמואל ובפרק בתרא דנדרים כתב שהנגיד הרב רבי שמואל הלוי בשם רב עמרם פסק כשמואל דאע\"ג דפלוגתייהו הכא לענין איסורא כיון דעיקר פלוגתייהו בדינא תלי אי אמרינן יד אשה כיד בעלה נקיטינן כשמואל ועוד דרב כר\"מ ושמואל כרבנן ועוד דסוגיין בעלמא בפ\"ד דנזיר ובפ' בן סורר ומורה כשמואל וכן פסק הרמב\"ן. ולפי זה כי אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני אבל רבינו תם והראב\"ד פסקו כרב משום דפלוגתייהו הכא גבי נדרים דאיסורא ולפי זה לא מהני אלא כי אמר לה על מנת שאין לבעליך אלא מה שאת נותנת בפיך והרמב\"ם מיצע את הדרך שפסק כשמואל אלא שכתב דלשמואל נמי תרתי בעינן על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי שהוא ז\"ל מפרש דרב ושמואל בהא פליגי דרב סבר דהא דנקט מתני' שאת נותנת לפיך דוקא הוא ולישנא אחרינא לא מהני ביה דאי אמר נמי מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל סבר דלאו דוקא דה\"ה מה שתרצי עשי ומיהו לכ\"ע תרי לישני בעינן והקשו עליו וכי מה מוסיף במאי דאמר לה תו מה שתרצי עשי הא אינו אלא כאומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן בלחוד. ונ\"ל דהיינו טעמא משום דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי דנימא לאלתר זכה בהן בעל אלא הרי הוא כאומר לה לא יהו שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות בהן בכל שעה ושעה וס\"ל לשמואל דכי היכי דמיחד לדבר אחד מיוחד מהני ה\"נ כיון דמיחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה מהני שאין הנייה חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן אי זה דבר לאותו דבר בלחוד עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מי שנדר או נשבע וכו'. כיצד נשבע או נדר שאינו נושא אשה פלונית שאביה רע וכו'.</b> משנה פ' פותחין (דף ס\"ה) ר\"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד <sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">נ\"א ואין חכמים וכבר ציינתיו למעלה.</i>וחכמים מודים לו כיצד אמר קונם שאיני נושא (את פלונית) שאביה רע אמרו לו שמת או שעשה תשובה קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע או שהנחש רע בתוכו וכו' אמרו לו מת הכלב או שנהרג הנחש ובגמ' מת נולד הוא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר ור\"י אמר כבר מת וכבר עשה תשובה ואסיקנא לר\"י בקשיא. ופירש הר\"ן יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד לפי שהוא כתולה נדרו בדבר דכיון שאמר שאביה רע משמע כל זמן שאביה רע ולפיכך כשמת או עשה תשובה וכו' שרי ומש\"ה שרי בלא שאלת חכם והכי איתא בירושלמי עכ\"ל. וכן פסק הרא\"ש וכן נראה מדברי רבינו:   "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> ומ\"ש אבל הנודר או הנשבע שאינו נושא פלונית הכעורה וכו'.</b> משנה שם (דף ס\"ו) בסוף הפרק ומבואר שם שאם היתה כעורה בשעת הנדר ואחר כך ייפוה אליבא דת\"ק דקי\"ל כוותיה הנדר חל ולפיכך כתב רבינו ונמצאת נאה. וא\"ת מ\"ש מאומר קונם שאני נושא פלונית שאביה רע ושמע שמת או שעשה תשובה אע\"פ שאחר הנדר מת או עשה תשובה מותר כתב הריב\"ש כבר תרגמה הרשב\"א דשגיאה היא לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לו לכשתהא נאה אבל באביה רע עשוי הוא לעשות תשובה ועשוי הוא למות הילכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שאביה רע קאמר עכ\"ל. וגם הר\"ן כתב כן. וכתב עוד הר\"ן א\"נ אי אמר שאני נושא אשה פלונית שהיא כעורה כדקתני שאביה רע ה\"נ דמשמע כל זמן שהיא כעורה אבל הכא כיון דלפלונית כעורה קאמר לא משמע כתולה נדרו בדבר עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש קונם שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי וכו' ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק וכו'.</b> משנה בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ה) וכתב הר״ן דטעמא שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובטל מעצמו ומש״ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע״פ שהיה דעתו בשביל כך מ״מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוון את זה מעולם הרי הנדר בטל מאליו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והוא בכלל נדרי שגגות שהם מותרים. א\"א אין כאן מקום למה שכתב ואין זה כתולה וכו' עכ\"ל. ואני אומר שאיני רואה כאן מקום להשיג שמ\"ש ואין כאן תולה נדרו בדבר וכו' היינו לומר כל אלו החלוקות מותרות אבל אין טעמם שוה דרישא הוי טעמא משום דהוי כמי שתולה נדרו בדבר וסיפא אינו מטעם זה אלא משום דהוי כנדרי שגגות וכן מפורש בגמ' בפ' פותחין (דף ס\"ה:) אמתני' דר\"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר או נשבע ונולד לו דבר וכו' כיצד אסר את עצמו בהניית פלוני וכו'.</b> משנה ריש פרק פותחין (דף ס\"ו) ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל נדר שהותר מקצתו וכו' כיצד ראה אנשים מרחוק וכו'.</b> משנה בפ' ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ה:) וכב״ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו אם אמר אילו הייתי יודע כן וכו' אבל אם אמר כשהגיע אליהם וכו'.</b> שם (דף כ\"ה) אמר רב דכ\"ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא דכולהו אסורים ואביו מותר לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר. ואע\"ג דרבא פליג עליה דרבה כיון דאיכא למימר דהלכתא כרבה משום דהוה רביה דרבא ואיכא למימר דהלכתא כרבא משום דבתרא הוא נקטינן כרבה לחומרא. ופירש הר\"ן דכ\"ע כולם אסורים ואביו מותר משום דלא מיקרי כה\"ג נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שכיון שבשעת הנדר אמר כולכם אסורים ועכשיו ג\"כ מעמיד דבריו הראשונים לגבי האחרים באותו לשון ממש שאמר בתחלה אע\"פ שמוציא אביו מן הכלל אפילו הכי אין זה נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא נכנס מעולם במשמעות הנדר ולגבי האחרים הרי הוא כולכם שאמר בתחלה. לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר וכו' וב\"ה כר\"ע דכיון דהכא איכא תרתי חדא דאיכא טעות גמור לגבי האב ולגבי האחרים ג\"כ יש טעות בלשון שהוא אומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם אפילו האחרים לא היה אוסר אותם באותו לשון שאסרם לפי שהיה מקפיד שהיה מובן מדבריו אפי' רגע כמימרא שיהא אבא בכלל האיסור ולפיכך הוא אומר שלא היה אומר כולכם אלא פלוני ופלוני וכיון דאיכא תרתי דהיינו טעות גמור לגבי אביו וטעות בלשון לגבי האחרים ס\"ל לב\"ה מיקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור דהא דכולם מותרים דוקא כשהחליף את דבריו שאמר תחלה כולכם אסורים ולבסוף אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר או שאמר תחלה (כשראם מרחוק ולא הכירם) יהיו אסורים לזה ולזה ואח\"כ החליף דבריו לומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא אבל אם בשעת האיסור אמר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא או שאומר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים עכ\"ל. והם דברי התוספות והרא\"ש וכן משמע מדברי רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן איכא מ\"ד דכי אמרינן דבמעמיד (דבריו) כלם אסורים דוקא דומיא דמתניתין שלא היה יודע שאביו ביניהם הילכך כיון שהוא מעמיד אין כאן נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא היה מעולם בכלל הנדר אבל כשכולם בכלל ונשאל על אחד מהם כיון שהותר אחד מהם ע\"י שאלה הותרו כולם ואין כן דעת הרמב\"ם בהלכותיו שהוא סובר דאפילו כה\"ג לא אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במשנה אבל במעמיד לא וכדבריו נראה לי להכריע עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האומר היין קרבן עלי וכו'.</b> משנה בפ' פותחין (דף ס\"ו) קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים הותר במיושן ולא במיושן בלבד הותר אלא בכל היין קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי בלבד הותר אלא בכל הבצלים. ובפ\"ג דנדרים (דף כ\"ו:) גבי נדר שהותר מקצתו איתיביה רב אדא בר אהבה לרבא קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב וכו' מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר לא באומר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר. וכתב הר\"ן איתיביה כלומר וקשיא לרבא דאמר במעמיד פליגי וכו' וכ\"ש דקשיא לרבה דאמר דבמעמיד ד\"ה כולם אסורים ואביו מותר וא\"כ מאי דמשני לא באומר אילו הייתי יודע וכו' הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסור וכופרי מותר אליבא דכ\"ע צריך לאוקמה הכי ומינה יליף לנודר מן היין וכמ\"ש רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנודר או נשבע וכו' כיצד היה טעון משא של צמר וכו'.</b> משנה פ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה) אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר הפשתן עולה עלי מותר להתכסות באניצי פשתן ר' יהודה אומר הכל לפי הנדר טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולים עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ובגמ' תניא כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והיצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון. ופירש הר״ן והיצר שהמלבוש היה צר ונצטער בו. וכתב הרא״ש בשם הרמב״ן קא פסיק חד מרבותינו כר״י וכן מסתבר אע״ג דתני ליה כיחידאה לית לן ראיה דפליגי רבנן עליה ועוד הא סתם תנא הכל לפי הנודר דתנן בפרק קונם שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה עכ״ל. וכתב הר״ן ומסתברא לי דברייתא פליגא אמתניתין בסבריה דר' יהודה דתנא דמתניתין ס״ל דר״י מודה לת״ק דכל היכא דליכא הוכחה לבישה משמע ולא טעינה ור״י דברייתא משמע דס״ל דלמישרי טעינה נמי בעי הוכחה אבל כל היכא דליכא הוכחה אסור אף בטעינה וכו' זה מה שנ״ל ודברי הרמב״ם אינם כן בפ״ח מהל' נדרים עכ״ל. כלומר שרבינו כתב דברי ר״י במשנה ודבריו בברייתא כצורתם משמע דס״ל דלא פליגי תנא דמתניתין ותנא דברייתא אלא לדברי שניהם בין למישרי לבישה בין למישרי טעינה בעי ר״י הוכחה ואי ליכא הוכחה אסור בשניהם והכי מסתברא דלא לשוויי פלוגתא בין תנא דמתניתין לתנא דברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו מבקשים ממנו וכו' עד הרי זה מותר להכנס לביתו ולשתות לו צונן.</b> משנה בס\"פ קונם (דף ס\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו.</b> תוספתא פ\"ד אסור לאכול ולשתות ותניא תו בתוספת' היה מסרב בחבירו שיאכל עמו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו קונם לביתך אני נכנס וכו' עד הרי זה אסור.</b> משנה פ' השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו השאילני פרתך וכו'.</b> משנה פרק אין בין המודר (נדרים דף מ״ג) אמר לו השאילני פרתך א״ל אינה פנויה אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורים. פי' (רש״י) איננה פנויה דמלאכתו היה עושה ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסירבת להשאילה קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש בפרתך עולמית ואח״כ השאילה לו רואים אם הוא פרזי ודרכו לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה וכל אדם מותרים דודאי כי נדר אדעתא דנפשיה נדר ולא אדעתא דעלמא וכל אדם מותרים לחרוש לו שדהו באותה פרה. ואם אין דרכו לחרוש שיש לו אריסים שחורשים בשבילו הוא וכל אדם אסורין דכיון דאין דרכו לחרוש לא לחרישתו נתכוון אלא שלא יהנה בחרישתה קאמר ומש״ה הוא וכל אדם אסורין לחרוש בשבילו כדי שלא יהנה בחרישתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשבע או נדר שישא אשה וכו' עד ההגונים לה.</b> ברייתא בס\"פ מרובה (ב\"ק פ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המדיר את חבירו וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה סוף פרק קונם (דף ס\"ג:) פלוגתא דר\"מ ורבנן והלכה כרבנן דשרו ופי' הר\"ן (בפ\"ג דנדרים דף כ\"ד) כלום אמרת אלא מפני כבודי שאתכבד על ידך בפני הבריות שיראו שאני חשוב בעיניך שאתה רוצה לתת לי מתנה זהו כבודי אתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן ואני איני רוצה לקבל. ואמרינן בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ד) טעמא דא\"ל זהו כבודי וכו' או הריני כאילו התקבלתי הא לאו הכי נדר הוא ולא הוי נדרי זירוזין מ\"ט ברישא א\"ל לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך ולא מתהנית מנאי בסיפא א\"ל לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי. ופירש רבינו ירוחם דהיינו לומר דברישא עסקינן שהמדיר רגיל ליהנות מן המודר ומש\"ה אמרינן דהוי כאילו אמר לאו כלבא אנא ובסיפא עסקינן שהמודר רגיל ליהנות מן המדיר ומש\"ה הוי כאילו אמר לאו מלכא אנא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכו'.</b> ר\"פ (דף מ\"ט) הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק ובגמרא תנא ר' יאשיה אוסר בצלי ואסיקנא דכ\"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דידן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרו ליה מבושל, ושלוק כתב הר\"ן הכא הוי בשיל ולא בשיל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא: \n",
+                "<b>וכן המעושן והמבושל בחמי טבריא וכו'.</b> ירושלמי בפ' הנזכר בעיא ולא איפשיטא. וכתב הטור בירושלמי מיבעיא אם הוא אסור במעושן שנאכל בלא בישול ובמטוגן ובמבושל בחמי טבריה ותו מיבעיא בנודר מהמעושן אם הוא אסור במבושל ולא איפשיטא ולחומרא והרמב\"ם כתב שהולכים אחר לשון בני אדם לפי המקום והזמן עכ\"ל. נראה שמשיג על רבינו למה תלה הדבר בלשון בני אדם שה\"ל לאסור סתם דכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא, ואין זו קושיא דהא קי\"ל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואין לומר דק\"ל דה\"ל לפרש דהיכא דליכא לשון ידוע דאסור שהרי כתב רבינו לקמן בסמוך היו מקצת בני אדם קורים לו כך וכו' ה\"ז ספק וכל ספק נדרים להחמיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר או נשבע מהמליח.</b> משנה שם (דף נ\"א:) מן הכבוש אינו אסור אלא בכבוש של ירק כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושים מן השלוק אינו אסור אלא מן השלוק של בשר שלוק שאני טועם אסור בכל השלוקים מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג מליח שאיני טועם אסור בכל המלוחים. ונ\"ל שרבינו סובר דמתני' הכי מיפרשה הנודר מן הכבוש זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק וזימנין אסור בכל הכבושים והיינו כפי מה שדרך בני אדם לקרות לכבוש וה\"נ מיפרשה נודר מן המליח ומן השלוק דקתני מתני' והיכא דליכא מנהג ידוע לא איתפרש במתני' ורבינו הביא משפטו שכתב היו מקצת בני המקום קורין לו כך וכו' ואע\"פ שבפירוש המשנה נראה מדברי רבינו שהיה מפרש מתני' דמפלגא בין הכבוש בה\"א לכבוש בלא ה\"א אפשר דכשכתב החיבור חזר בו ופירש כמ\"ש והשמיט רבינו דין נודר מן השלוק לפי שהוא נלמד מדין מליח וכבוש: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד רואה אני בלשון המשנה וכו'. והפירוש האחרון כתבוהו הרא\"ש והר\"ן. וכתב עוד הר\"ן שי\"מ שההפרש הוא בין הכבוש לכבוש ואין באלו הפירושים הכרע וכבר כתבתי דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד נדר מן השמן וכו'.</b> בס״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ג) תניא הנודר מן השמן בא״י מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה פשיטא לא צריכא דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא זיל בתר רובא קמ״ל ספק איסורא לחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דבר שדרך השליח וכו'.</b> רפ\"ז (דף נ\"ד) הנודר מן הירק מותר בדלועים ור\"ע אוסר א\"ל לר\"ע והלא אדם אומר לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין אמר להם כן הדבר או שמא הוא אומר לא מצאתי אלא קטנית אלא שהדלועים (הם) בכלל ירק ובגמ' מאן תנא דפליג עליה דר\"ע רשב\"ג היא דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואסור בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים רשב\"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובעופות ואצ\"ל בשר דגים וחגבים ודייק עלה מ\"ש בשר עוף לת\"ק דאסיר דעביד שליחא דמימליך עליה בשר דגים נמי עביד שליחא דאי לא משכח בשרא מימליך עליה דאמר אי לא משכחנא בשרא אייתי דגים וליתסרו אמר אביי כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים וכו' א\"נ דכייבן ליה עיניה דדגים קשים לעינים (בתחלת אוכלא). וכתב הר\"ן ולענין הלכה קי\"ל כר\"ע דכל מידי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא דהא סתם לן תנא בפ' כל הבשר כר\"ע ואע\"ג דלא ידעינן אי מחלוקת ואח\"כ סתם או סתם ואח\"כ מחלוקת אפ\"ה נקיטינן כוותיה חדא דמחמיר ועוד דהא מפרשינן בגמ' דמאן דפליג עליה דר\"ע יחידאה הוא דהיינו רשב\"ג וקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בר\"פ כל הבשר וז\"ל הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואינו מותר אלא בחגבים בלבד אבל בבשר דגים אסור משום דמימליך עלייהו שליח והא דקתני הכא מותר בבשר דגים אוקימנא בפ' הנודר מן הירק כשהקיז [צ\"ל או] דהוה כייבן ליה עיניה בתחלה אוכלא דקשים ליה דגים הא לאו הכי אסור בבשר דגים משום דמימלך עלייהו שליח עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו שכתב שמקום שדרכן אם ישלח אדם שליח סתם אומר לו לא מצאתי אלא דגים אסור בדגים ואם מראים הדברים שלא נתכוון אלא לבשר בהמה דהיינו כגון שהקיז דם או דכייבי עיניה הרי זה מותר בבשר דגים ואפילו במקום שהשליח נמלך עליהם. ולענין עופות כתב הר\"ן דלא מיתסר באתרא דלא מימליך עלייהו שליח דומיא דדגים ותמה על רבינו שחילק ביניהם דהא בגמ' משוינן להו. ול\"נ שטעמו של רבינו משום דאע\"ג דאמרי' בגמ' מ\"ש בשר עוף לת\"ק דאסור דעביד שליח דמימליך עליה בשר דגים נמי וכו' לאו למימרא דהמלכה דעופות הויא כהמלכה דדגים דהמלכה דעופות היינו דכי אמר לשלוחיה אייתי לי מינא דבשרא אמר לא אשכחנא בשרא בעית דאייתי דגים ואפילו את\"ל דמימליך עלייהו נמי בריש שליחותיה מ\"מ לא ממליך עלייהו כלישנא דמימליך אעופות דאדגים מימליך ואמר הכי אי לא אשכחנא בשרא אייתי דגים אבל אעופות מימליך ואמר הכי מאי בשרא בעית דבהמה או דעופות והכי דייק לישנא דגמ' דגבי דגים פריש לישנא דהמלכה דידהו וגבי עופות לא פריש. וא\"ת א\"כ היכי פריך מ\"ש עופות וכו' דגים נמי וכו' הא איכא בינייהו טובא. י\"ל דשם המלכה בעלמא ק\"ל ושני ליה דאה\"נ דאסור בבשר דגים ומתני' כשהקיז דם או כייבן ליה עיניה וה\"ה דה\"מ לשנויי ליה דלעולם מותר בבשר דגים דשאני המלכה דידהו מהמלכה דעופות אלא משום דבעא לאוקומי ת\"ק דרשב\"ג כר\"ע וכדקאמר מאן תנא דפליג עליה דר\"ע רשב\"ג דתניא וכו' שני ליה דאה\"נ דאסור בבשר דגים והב\"ע כשהקיז דם או דכייבן ליה עיניה, כך נ\"ל ליישב דברי רבינו. ומהרי\"ק בסי' צ\"ט וקע\"ז האריך ליישב דברי רבינו. ולהיות דבריו ארוכים ביותר לא העתקתים: \n",
+                "<b>ודע</b> דאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר\"ע לענין מלקות שאינו לוקה ופירש הר\"ן דכיון דדילועין לא משתמעי בהדיא (אלא מרבויא דלישניה) אף ע\"ג דמימליך שליח עליה לא מתסרי בודאי אלא מספיקא הילכך לא לקי עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה וכו'.</b> הטור כתב הרמב\"ם התיר ביצה מגולגלת ולא נהירא דבירושלמי אוסר אותה בהדיא עכ\"ל. והירושלמי הזה הוא בפ' הנודר מן המבושל אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול בה פתו ונראה שטעם רבינו מדתנן בפ' הנזכר (דף מ\"ט) אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה ובביצה טרמיטא ופירש הוא ז\"ל בפירוש המשנה ביצה טרמיטה ביצה מבושלת במים חמין ומשמרין אותה שימור גדול שלא יקפה וקורין אותה הרופאים נימרשת עכ\"ל. ולפ\"ז ביצה זו אינה קרושה כלל אלא מחוממת בלבד ועושין אותה לרפואה ואין אוכלים עמה פת ולפיכך מותר בה וביצה מגולגלת דאוסר רב חסדא בירושלמי היינו שהיא קרושה כדרך ביצים צלויות או מבושלות רכות והיינו דקאמר שכן דרך החולה לאכול בה פתו שדרך החולים לאוכלן כשהן רכות מפני שהוא מאכל קל ומ\"מ קרושות קצת הן ולא דמו לביצה טרמיטה שאינה קרושה כלל והכי דייק לישנא דרבינו פה שכתב מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה אלא נתגלגלה בלבד משמע דבשלא קפתה כלל ועיקר מיירי אבל קפתה קצת אסורה וכדא\"ר חסדא בירושלמי. ומיהו יש לתמוה על פירוש רבינו בביצה טרמיטה דהא בגמ' מפרש דהיינו דמעייל לה אלפא זימני במיא חמימי ואלפא זימני במיא קרירי עד דמדזוטרא כי היכי דבלע יתה ואי אית ביה כיבא סריך עלה וכד נפיק אתיא ידע אסיא מאי סמא מתבעי ליה ובמאי מתסי. ונ\"ל שסובר רבינו דההוא גוונא דמפרש בגמרא לאו דוקא אלא בכל גוונא דעבדי לה לרפואה ואין דרך לאכול עמה פת מיקרי ביצה טרמיטה ולפי שבזמן הזה לא נהגו הרופאים לעשות ביצה כדאיתא בגמרא לא כתבה רבינו וכתב במקומה ביצה שנהגו הרופאים לעשותה בזמנו שהיתה רכה ביותר: \n",
+                "<b>הנודר ממעשה קדרה וכו'.</b> בפ' הנודר מן המבושל (נדרים דף מ״ט) הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתא אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה וכתבה הר״ן דף נ״א מפרש בירושלמי איזהו מעשה רתחתא כגון חילקא טרגין וטיסני (סלת) אורז זריד וערסן והיינו דקאמר אינו אסור אלא ממעשה רתחתא ונקרא רתחתא ע״ש שצריך להרתיח ולבשל הרבה ע״כ. ולפי זה משמע דמתניתין הכי מיפרשא הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא דהיינו חילקא וטרגין וכו' בלבד שדברים אלו נקראים מעשה קדרה ולא דברים אחרים אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה דכלהו בכלל היורד לקדרה הם, והטור מפרש דמעשה קדרה ומעשה רתחתא היינו דברים שבישולם נגמר בקדרה אמר היורד לקדרה אסור בכל המתבשלים בקדרה אע״פ שלא נגמר בישולם בקדרה אלא באלפס או בכלי אחר וכדקתני בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס.</b> משנה שם (דף נ\"א) דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים וכו' ומותר בציר ומשמע לרבינו דהוא הדין דמותר במורייס דמ\"ש: \n",
+                "<b>הנודר מן החלב וכו' עד מותר בחלב.</b> ג\"ז משנה שם הנודר מן החלב מותר בקום ר' יוסי אוסר מן הקום מותר בחלב, ובגמרא (דף נ\"ב:) ורמינהי מן העדשים אסור באשישים ור' יוסי מתיר ל\"ק מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא באתריה דר' יוסי לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא. וכתב הר\"ן מן הקום מותר בחלב לפום לישנא (דמתני') משמע דר' יוסי נמי מודה בהא ומיהו בברייתא בגמ' פליג ואהא דאמרינן באתריה דר' יוסי לקומא נמי קרי ליה קומא דחלבא כתב וא\"ת תינח דנודר מן החלב אסור בקום לפי שעדיין שם חלב עליו דקומא דחלבא קרו ליה אלא נודר מן הקום אמאי אסור בחלב הא לא קרו ליה חלבא דקומא, י\"ל דכיון דקרו לקומא קומא דחלבא ה\"ל קום וחלב דבר אחד עכ\"ל. ורבינו סתם וכתב לשון המשנה בלבד ולא חילק בין אתרא לאתרא ויש לתמוה עליו דהא משמע דלת\"ק נמי באתרא דקרו לקומא קומא דחלבא הנודר מן החלב אסור בקום, ואפשר שטעמו משום דבירושלמי משמע דפליגי ר' יוסי ות\"ק דקאמר מ\"ט דר' יוסי שם אביו קרוי עליו משמע דלת\"ק אע\"פ ששם אביו קרוי עליו מותר וסובר רבינו שכיון שכן יש לפרש דגמרא דידן נמי סבר דפליגי משום דכל טצדקי דאפשר למעבד דלא לשוויי פלוגתא בין גמרא דידן לירושלמי עבדינן הילכך ע\"כ לומר דהא דקאמר בגמרא באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא לאו דוקא דהא לרבנן לא איצטריך למימר הכי דהא לדידהו לק\"מ וכמו שפירש הר\"ן אלא איידי דאיצטריך לומר לר' יוסי דבאתריה קרו ליה קומא דחלבא אמר דבאתרייהו דרבנן קרו ליה קומא ולאו דוקא דלרבנן אפילו קרו ליה קומא דחלבא שרי א\"נ ה\"ק רבנן סברי דאע\"ג דקרו ליה קומא דחלבא שרי דכיון דלחלבא גופיה קרו חלבא סתם ולקומא קרו קומא אפילו קרו ליה קומא דחלבא שרי דכיון דקרו ליה בשמא חדתא דלא מיקרי ביה חלבא שרי ור' יוסי סבר כיון דמדכר בההוא שמא חלבא אסור ולהא פירושא דייקא נמי דנקט במילתייהו דרבנן קרו לחלבא חלבא דלא איצטריך אלא לכדאמרן. ומיהו לישנא דבאתרייהו דרבנן וכן לישנא דמר כי אתריה ומר כי אתריה קשה להאי פירושא. לכן נ\"ל דס\"ל ז\"ל דכיון דאשכחן דירושלמי סבר דפליגי רבי יוסי ותנא קמא איכא למימר דגמרא דידן סבר הכי אלא דמשום דחזא דרמו ליה דרבנן אדרבנן ודר' יוסי אדר' יוסי וכדפירש\"י אהדר ליה לפום שיטתיה דרמי דרבנן אדרבנן דאיכא למימר דל\"ק דמר כי אתריה ומר כי אתריה אבל לפום קושטא דמילתא רבנן פליגי אר' יוסי וסברי דאפילו קרו ליה קומא דחלבא נמי שרי ואפ\"ה לא רמי דידהו אדידהו וכדכתב הר\"ן דקום לאו חלב הוא אבל אשישים עדשים נינהו. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שקום הוא המים המובדלים מן החלב.</b> כן פירשו המפרשים אבל הראב\"ד כתב אנו מפרשים חלב הקפוי עכ\"ל. ונראה שטעמו משום דאיתא בירושלמי קום חלבא מקטרא. ויש לדחות ולומר דה\"ק כשהחלב קפוי נבדלים ממנו מים והם נקראים בשם החלב הקפוי. \n",
+                "<b>ומה שכתב נדר מן הגבינה וכו'.</b> שם במשנה ומשמע לרבינו דאע\"ג דבשם אבא שאול קתני לה ליכא מאן דפליג עליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן החטים וכו'. ומה שכתב חטה חטים שאני טועם.</b> משנה בסוף פרק הנודר (נדרים דף נ״ג:): \n",
+                "<b>(ומה שכתב חטה שאני טועם וכו') עד אסור בין באפוי בין לכוס,</b> ברייתא שם ופירש הר\"ן חטה שאני טועם אסור לאפות דפת חטה מיקרי דחד גופא נמי הוא אבל חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקים ביחד: \n",
+                "<b>והנודר מן הדגן או מן התבואה וכו'.</b> משנה שם (דף נ\"ה:) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן הירק מותר בדלועין.</b> ר\"פ (דף נ\"ד) הנודר מן הירק מותר בדלועין ור\"ע אוסר ובגמרא מקשה לר\"ע והא מן ירק נדר אמר עולא (באומר) ירקי קדרה עלי ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר באומר ירק המתבשל בקדרה ופירש הרא\"ש והא מן ירק נדר וסתם ירק בלשון בני אדם הוא ירק הנאכל (חי) ודילמא ירק הנאכל בקדרה (ירק הנאכל ע\"י) כבישת הקדרה וכו' ובלשון בני אדם יותר נקרא (ירק) מירק המתבשל בקדרה עכ\"ל. וכתב רבינו הנודר מן הירק מותר בדלועין לאשמועינן דאע\"ג דפסק כר\"ע מותר בדילועין, והשמיט מלכתוב דאומר ירק המתבשל בקדרה עלי אסור בדילועין וכר\"ע מפני שסמך על מ\"ש גבי נודר מן הבשר דכל מידי דמימליך עליה שליח מיניה הוא ואסור: \n",
+                "<b>הנודר בכרישין וכו'.</b> משנה ס״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ג:): \n",
+                "<b>הנודר מן הכרוב וכו' עד מותר בשלקות עצמן.</b> ג\"ז משנה שם (פ' קונם יין דף ס\"א:) מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב ומפרש רבינו באספרגוס היינו מים שנתבשל בהם הכרוב: \n",
+                "<b>הנודר מן הרוטב וכו'. </b> בברייתא שם (דף נ\"ב:) (הנודר) מן הרוטב מותר בקיפה מן הקיפה מותר ברוטב. ופירש רבינו דקיפה היינו תבלין והמפרשים פירשו דהיינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה: \n",
+                "<b>הנודר מן הגריסין וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף נ\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מפירות הארץ וכו' עד אסור בכולם.</b> ברייתא פ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מפירות הקיץ וכו'.</b> ברייתא פרק קונם יין (נדרים דף ס״א:) וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם הזהר בעיקר הגדול וכו'.</b> בר״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף מ״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן הענבים מותר ביין.</b> משנה שם (דף נ\"ב:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו החדש, ומ\"ש מן הזיתים מותר בשמן וכו' עד מפני שכל אלו שם לווי הם.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן הכסות וכו' עד ואסור ליכנס לעיבורה.</b> משנה בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנודר הנאה מבני העיר כו' נדר מיושבי העיר וכו'.</b> ברייתא בס״פ חלק (סנהדרין דף קי״ב) ובפ״ק דב״ב (דף ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני וכו' עד הנקראות על שמו.</b> בפ' בתרא דבכורות (דף נ\"ה) זכרותא דמיא כלומר עיקר המים שבעולם פרת דא\"ר יהודה אמר רב הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם ה\"ד אי דאמר לא שתינא ממי פרת מי פרת הוא דלא שתינא הא מנהרא אחרינא שתינא אלא דלא שתינא ממיא דאתו מפרת דא\"ר יהודה אמר רב כל הנהרות למטה מג' נהרות וג' נהרות למטה מפרת: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני א\"א עיקרא דהאי מילתא וכו'. איני יודע מה ראה הראב\"ד לכתוב כאן מקום הדין יותר מבמקומות אחרים. ואפשר שמפני שלשון רבינו אינו ממש לשון הגמ' רצה ללמדנו שאעפ\"כ משם הוא נלמד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מיורדי הים (וכו'.</b> משנה בפ' ד' נדרים (נדרים דף ל') הנודר מיורדי הים) מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור (אף) ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי יבשה לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא ממי שדרכו לפרש. ופירש הרא״ש מותר ביושבי יבשה באותם שאין רגילין להיות יורדי הים באניות. מיושבי יבשה אסור ביורדי הים אפילו הם עכשיו בים שסופם לעלות ליבשה. ואהא דתנן לא כאלו ההולכים מעכו ליפו וכו' איכא תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן דאסיפא קאי הנודר מיושבי יבשה אסור ביורדי הים ולא כאלו ההולכים מעכו ליפו בלבד אלא אפילו במי שדרכו לפרש הואיל וסופו ליבשה סליק ופסקו הרא״ש והר״ן כי האי לישנא וכך הם דברי רבינו. וכתב הר״ן דלהאי לישנא נודר מיורדי הים אף בהולכים מעכו ליפו בכלל יורדי הים מדלא פירש מידי ארישא. ומיהו כתב בשם הרשב״א דמסתברא דאינו אסור במי שירד פעם אחת מעכו (ליפו) אלא במי שרגיל לירד שם תדיר אי נמי במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו עכ״ל: \n",
+                "<b>נדר מרואי חמה וכו'.</b> (משנה שם דף ל':) ומפרש טעמא בגמרא מדלא קאמר מן הרואים וכתב הרא\"ש ואפילו אמר מן הרואים נתכוונתי לא צייתינן ליה: \n",
+                "<b>נדר משחורי הראש וכו'.</b> ג\"ז משנה שם ובגמרא מ\"ט מדלא קאמר מבעלי שער וכו' (ככתוב בחבורי x). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור בכל.</b> הוא ע\"פ מה שנתבאר בפ' זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר משובתי שבת וכו' נדר מעולי ירושלים וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (דף ל\"א) ובגמ' מאי שובתי שבת וכו' ככתוב בחיבורי: \n",
+                "<b>הנודר מבני נח וכו'.</b> ג\"ז משנה שם ובגמ' וישראל מי נפיק מכלל בני נח כיון דאיקדש אברהם אתקרו על שמיה כלומר ולא על שם בני נח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נדר מזרע אברהם וכו'.</b> ג\"ז שם משנה וגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר מן הערלים וכו' עד כי כל וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (דף ל\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מישראל וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא פרק שני: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנודר או הנשבע שאיני טועם היום וכו'.</b> משנה ר\"פ קונם (דף ס'). \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך הנודר שאני טועם היום וכו'.</b> שם בגמ'. \n",
+                "<b>ומ\"ש נדר שאני טועם יום וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ולחומרא לענין איסור ולהקל לענין מלקות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאני טועם שבת וכו'.</b> משנה שם שבת זו אסור בכל השבת והשבת לשעבר חדש זה אסור בכל החדש ור\"ח להבא שנה זו אסור בכל השנה ור\"ה לעתיד לבא שבוע זו אסור בכל השבוע ושביעית לשעבר ואם אמר יום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחת אסור מיום ליום. \n",
+                "<b>ומ\"ש אמר שבת סתם ולא פירש וכו' נדר חדש סתם וכו' שאני אוכל שנה וכו'.</b> כבר נתבאר שהוא בעיא דלא איפשטא לגבי אומר יום ומינה נילף לאינך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אף על פי שהיה החדש חסר.</b> הכי מפרש מתניתין בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד וכו'.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ב) תניא באחד בתשרי ר\"ה לנדרים ובעי בגמרא (למאי הלכתא) לכדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י\"ב חדש מיום ליום ואם אמר שנה זו אפילו לא עמד אלא בכ\"ט באלול (כיון שהגיע יום אחד באלול) עלתה לו שנה ופריך ואימא ניסן (הוי ר\"ה לנדרים) ומשני בנדרים הלך אחר לשון בני אדם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתעברה השנה וכו'.</b> משנה בפ' קונם (דף ס\"ג) קונם יין שאני טועם לשנה (נתעברה השנה) אסור בה ובעיבורה וכתב הרא\"ש עלה דהיינו לומר שאם אמר שנה אחת אסור י\"ג חודש ולא אמרינן לא היתה דעתו על שנה מעוברת אלא בסתם השנים שהם י\"ב חדש אלא בנדרים הלך אחר לשון בנ\"א ובין פשוטה ובין מעוברת קרויה שנה וכך הם דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש יובל זה וכו'.</b> שם (דף ס\"א) איבעיא להו אמר יין שאני טועם יובל מאי שנת החמשים כלפני חמשים או כלאחר חמשים ופי' הרא\"ש דבאומר יובל זה מיירי דאי בשאינו אומר זה בעיא דלא איפשיטא גבי אומר יום ולא אמר זה ת\"ש דתניא פלוגתא דר' יהודה ורבנן וקדשתם את שנת החמשים שנה שנת החמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת החמשים ואחת מכאן אמרו יובל אינו עולה למנין שבוע ר' יהודה אומר יובל עולה למנין שבוע וידוע דהלכה כרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאני שותה יין עד ראש אדר וכו'.</b> משנה שם (דף ס\"ג.) עד ראש אדר עד ראש אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני כך היא גירסת רבינו והרא\"ש והטור. וכתב הרא\"ש דטעמא דלשני אדרים חשיב חד ירחא. והראב\"ד כתב א\"א הגרסות מתחלפות במלה זו שמצאתי שתי נוסחאות שאין בהם אלא עד סוף אדר (שני) [ראשון] ובנוסחא ירושלמית מצאתי [ג\"כ] אדר הראשון כו' עכ\"ל. וכך היא גי' הר\"ן עד ר\"ח אדר עד ר\"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון וכתב דטעמא משום דאדר סתמא ראשון משמע. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו לחלק בין ידע שהשנה מעוברת ללא ידע,</b> משום דדייקינן עלה במתני' בגמ' לימא ר' יהודה היא דתניא אדר ראשון כותב אדר א' אדר שני כותב אדר סתם דברי ר\"מ ר\"י אומר אדר א' כותב (אדר) סתם אדר ב' כותב אדר תניין אמר אביי אפי' תימא ר\"מ היא הא דידע דמיעברא שתא הא דלא ידע והתניא עד ר\"ח אדר עד ר\"ח אדר ראשון אם היתה שנה מעוברת עד ראש (חדש) אדר שני מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן ש\"מ הא דפשיטא ליה דמיעברא שתא הא דלא ידע פי' דכי ידע דמיעברא שתא כי אמר אדר סתם הראשון משמע ולא השני שלא נתכוון אלא לאדר הסמוך לשבט וכי ידע דמיעברא כי אמר אדר סתם משמע השני. ומשמע לרבינו דהלכה כר\"מ והטעם מדקאמר גמ' עלה דמתני' לימא ר' יהודה היא משמע דדחיקא מילתא לאוקומה דלא כר\"מ משום דסתם מתני' ר\"מ וכל היכא דאתיא דלא כוותיה הויא דוחקא וכיון דבאוקימתא דאביי אתיא כר\"מ נקיטינן כוותיה כדקי\"ל הלכה כסתם משנה ועוד דברייתא דמייתי לסיועיה מיתניא סתמא כר\"מ כוותיה נקיטינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוסר עצמו בדבר עד הפסח וכו'.</b> משנה שם (דף ס') עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא עד פני הפסח ר\"מ אומר אסור עד שיגיע ר' יוסי אומר אסור עד שיצא ובגמ' (דף ס\"א) למימרא דר\"מ סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה לספיקא כלומר דעד פני יש במשמעו ג' ענינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ואיכא למימר עד בפני הפסח והיינו עד שיצא וקאמר ר\"מ עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ודבר המבורר לקרות פני הפסח היינו כשיגיע ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה ליאסר בכל מה שיוכל להסתפק ורמינהי מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכו' א\"ר חנינא בר אבדימי אמר רב מוחלפת השטה והתניא (זה הכלל) כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני ר\"מ אומר עד שיצא ור' יוסי אומר עד שיגיע וסובר רבינו דכיון דמהפכינן להו וקי\"ל ר\"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי נקטינן באומר עד פני הפסח שאינו אסור אלא עד שיגיע ואע\"ג דבקידושין פרק האומר (דף ס\"ד) רמינן הני תרתי מתני' אהדדי ומסקינן התם לעולם לא תיפוך דבמתני' לאו במעייל נפשיה לספיקא פליגי אלא בלישנא בעלמא פליגי דר\"מ סבר עד פני עד קמי פיסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פיסחא משמע ולפום ההיא סוגיא מתני' כדקיימא קיימא ור' יוסי סבר עד שיצא אפ\"ה כיון דהך סוגיא איתמרא בסוגיא דנדרים משמע דאיכא למיסמך עלה לענין נדרים טפי מההיא סוגיא דהתם דלא בדוכתה אתמר. זהו דעת רבינו ושלא כדעת הרמב\"ן והרא\"ש שפסקו כסוגיא דהתם דלא תיפוך וכר' יוסי דאמר דעד פני אסור עד שיצא: \n",
+                "<b>אמר עד הקציר וכו' זה הכלל כל שזמנו קבוע וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (דף ס\"א): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האוסר עצמו בדבר עד הקיץ וכו' עד אבל לא קציר שעורים.</b> גם זה משנה שם (דף ס\"ב:) ופירש הר\"ן עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים דהא הוא דחשיב להו לאינשי וקרו ליה קציר סתם: \n",
+                "<b>פירש ואמר עד וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (דף ס\"א:): \n",
+                "<b>הכל לפי מקום של נודר וכו'.</b> משנה וברייתא שם (דף ס\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האוסר עצמו בדבר עד הגשם וכו'.</b> שם במשנה עד הגשמים עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביעה שניה רשב\"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה ובגמ' א\"ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר. פירוש רשב\"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה אע\"פ שלא ירדו גשמים. מחלוקת עד הגשמים דגשמים משמע לת\"ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוטן שנים אבל עד הגשם לשון זמן ואפליגו תנאי בזמן הרביעה ורבינו נראה שהוא פוסק כר' יוסי דאמר רביעה ראשונה היא בי\"ז במרחשון ושניה בכ\"ג בו ושלישית בר\"ח כסליו ומפרש דר' זירא ה\"ק מחלוקת דאמר עד הגשמים דמשמע עד שירדו גשמים ממש וגם משמע שירדו מרביעה שניה ואילך דגשמים לשון רבים הוא ומיעוטן שנים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר כלומר לשון דעד הגשם משמע עד שיגיע זמן הגשם ואע\"פ שלא ירדו גשמים וזמן הגשם דמהני אפילו לא ירדו היינו שהגיע זמן אחרון שלהם דהיינו זמן רביעה שלישית ומיהו אם ירדו גשמים אפילו ברביעה ראשונה סגי דכך חשיב ירדו מרביעה ראשונה ואילך כמו הגיע זמן רביעה שלישית ולא ירדו: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א יראה לי שיש כאן שיבוש והל\"ל עד הגשם וכו'. ובעל מ\"ע כתב שספר מוטעה בא ליד הראב\"ד ואילו בא לידו הנוסחא הנכונה שהיא הכתובה בספרים שלנו לא היה משיגו. וכתב כן לפי שחשב שלא השיגו הראב\"ד אלא על סוף דבריו ולא על תחלתן. והדבר ברור שאם היה מבין בעל מ\"ע דברי הראב\"ד לא היה כותב כן כי דבר פשוט הוא שעל תחלת דבריו הוא משיג משום דהא דא\"ר זירא אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר משמע ליה להראב\"ד דהיינו לומר דעד הגשם משמע עד זמן הגשם בין ירד בין לא ירד וגם משמע עד זמן הגשם הראשון דהיינו רביעה ראשונה וכמו שפירשו המפרשים ואילו רבינו כתב דבלא ירדו גשמים אסור עד ר\"ח כסליו שהיא רביעה שלישית לרבי יוסי ובהגיע זמן רביעה ראשונה אלא א\"כ ירדו גשמים ולכן כתב דיש כאן שיבוש שמן הראוי הוה ליה להתיר בהגיע זמן רביעה ראשונה בין ירדו גשמים בין לא ירדו. ומה שסיים הראב\"ד ואם אמר עד הגשמים אסורים עד שירדו גשמים וכו' סיומא דלישנא נקט ואזיל ולא להשיג עליו בא. א\"נ אפשר שהוא משיג עליו למה כתב והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהיא בא\"י ומקומות הסמוכים לה וכו' דמשמע דדוקא בנודר בא\"י דוקא קאמר אבל לא בנודר בח\"ל והראב\"ד סובר דבכ\"מ הולכים אחר רביעה דא\"י ומ\"מ שוים רבינו והראב\"ד דהלכה כרבי יוסי בענין זמן הרביעיות וכן בדין דהא הלכתא כוותיה לגבי ר' יהודה ועוד דבפ\"ק דתעניות (דף ו') איפסיקא בגמ' הלכה כר' יוסי בהא. ומ\"מ יש לתמוה למה פסקו כת\"ק ולא כרשב\"ג שכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו. וי\"ל שהטעם מדא\"ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים וכו' וההיא לת\"ק איצטריך וכיון דר' זירא פירש דברי ת\"ק משמע דהלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם פירש ואמר עד שיפסקו הגשמים וכו'.</b> שם במשנה וכר\"י לגבי ר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> מי שהדיר את אשתו במרחשון וכו'.</b> משנה פרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ז) שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח לאחר הפסח בלא יחל דברו שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח. ופירש הרא״ש לאחר הפסח בלא יחל דברו אם הלכה לאחר הפסח עוברת בבל יחל למפרע על מה שנהנית ממנו קודם הפסח. ובפ' ואלו מותרים (נדרים דף ט״ו) אהא דא״ר יהודה קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר מותיב מרישא דמתני' דקתני הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו הלכה אין לא הלכה לא ומשני הלכה לפני הפסח אסורה ולוקה לא הלכה איסורא בעלמא והדר מותיב מדקתני סיפא אחר הפסח בלא יחל דברו ואי דלא איתהני לפני הפסח מי איכא בל יחל אלא פשיטא דאיתהני אלמא מתהני כלומר אלמא מותר ליהנות ומשני אי דאיתהני ה״ז בבל יחל דברו כלומר אם עברה ונהנית לפני הפסח ועברה והלכה לאחר הפסח ה״ז בבל יחל ופסקו הפוסקים הלכה כרב יהודה וא״כ נקיטינן מתני' כדאוקימנא אליביה וכן הם דברי רבינו: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו עבר הפסח אע\"פ שעבר התנאי ה\"ז אסור לו לנהוג חולין בנדרו וכו'.</b> כתב עליו הטור ואיני מבין דבריו שהרי לא נדר אלא עד הפסח הילכך אחר הפסח מותרת ליהנות לו עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב וז\"ל א\"א חיי ראשי צורת ההלכה אינה כן וכו'. כלומר דאוקימנא בגמ' דהא דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו דוקא בשעברה ונהנית קודם הפסח דאז אם תלך אחר הפסח בלא יחל דברו אבל אם לא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח. ולתרץ זה היה נ\"ל דאה\"נ שדעת רבינו שאפי' לא נהנית קודם הפסח אסורה לילך וליהנות אחר הפסח והיינו דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו וכ\"נ מדבריו בפירוש המשנה וטעמא משום דכיון דזמן משך השבועה שלא תלך לבית אביה עד החג בכל ההוא זימנא אסורה לילך וליהנות והא דמוקי לה בגמרא דאי איתהני והיינו לפום מאי דס\"ד דמקשה דכל היכא דלא איתהני מקמי פיסחא לא איתסר ליה אבל קושטא דמילתא דאפי' לא איתהני מקמי פיסחא נמי אסורה אחר הפסח לילך וליהנות. אבל קשה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולא פירש דקושטא דפירושא דמתני' הוא כדמשמע בגמרא דכל דלא איתהני מקמי פיסחא ליכא משום בל יחל ותו דא\"כ מאי האי דמשמע בגמרא דכל דלא איתהני מקמי פיסחא ליכא משום בל יחל ותו דא\"כ מאי האי דמסיים בה רבינו פה ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו: \n",
+                "<b>ולכן</b> נראה דרבינו מודה ודאי דהיכא דלא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח והכא כשנהנית קודם הפסח עסיק וה\"ק עבר הפסח אע\"פ שהלך התנאי ה\"ז אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה, פי' אסור להניחה שתלך ותשאר בהנאתה שנהנית קודם הפסח שנמצא שעובר למפרע אבל ליהנות אחר הפסח מותר אפי' נהנית קודם הפסח והלכה אחר הפסח שנמצא שעבר על לא יחל מ\"מ מותרת ליהנות אחר הפסח דהנאה זו כיון דלא מציא מתיא לידי איסורא כלל דהא לא הדירה אלא עד הפסח מותר וזהו שכתב ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו: \n",
+                "<b>ואהא דאמרי' הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח ולוקה</b> כתב הר\"ן (ולוקה כלומר) לוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה וכו' אבל הרמב\"ם כתב לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו וליתא דודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן לקמן בפרק אין בין המודר גבי יש מעילה בקונמות וכו' ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל לימעול נותן הא לא אסיר עליה אלמא אין האוסר עובר כלל והמודר עבר דאף על גב דכתיב לא יחל לא יוחל הדבר קאמר וראיה מדאמרינן בפרק יוצא דופן לפי שמצינו שהשוה את הקטן לגדול לאיסור בל יחל ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים אין לוקין על הקדישו משום בל יחל אלמא מודר לוקה אע\"ג דלא אמר (מידי הלכך כי אמרי') ולוקה אאשה קאי עכ\"ל. וי\"ל שדעת רבינו לומר שהיא פשיטא שלוקה ולא איצטריך למימר אלא אתא לאשמועינן שאם הוא ההנה אותה בידים גם הוא לוקה ואף על גב דבעלמא המאכיל איסור לחבירו אינו לוקה שאני האי שהוא המדיר והוא המיחל דברו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קטן בן י״ב שנה ויום אחד וכו'.</b> משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כיצד הרי שנדרו וכו' ונדרו נדר אחר אפי' בסוף שנה זו וכו',</b> איני יודע מאין לו זה דבגמ' הכי אמרינן כיון דתני בת י\"ב ויום אחד נדריה קיימים בודקין כל י\"ב למה לי סד\"א הואיל ואמר מר ל' יום בשנה חשובים שנה היכא דבדקנא ל' ולא ידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק קמ\"ל ומשמע דטעמא משום דלא ידעה להפלות הא אם ידעה להפלות לא צריך תו בדיקה. ואפשר שרבינו היה גורס היכא דבדקנא ל' וידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק קמ\"ל וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ודבר זה מדברי תורה וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שנדריהם קיימים אם חיללו נדרם וכו'.</b> פשוט הוא דהא לאו בני עונשין נינהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדישו ובא הגדול ונהנה וכו'.</b> שם (דף מ\"ו ע\"ב) וכר\"י ור\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד״א שבת י״ב ויום אחד נדריה קיימים וכו' אפי' הגדילה והרי היא נערה אביה מפר כל נדריה וכו'.</b> ר״פ נערה המאורסה (נדרים ס״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ועד מתי אביה מפר עד שתבגר וכו'.</b> גם זה שם (דף ע') ומקרא מלא דבר הכתוב בהפרת נדרי אב בנעוריה בית אביה ולא בוגרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומאימתי מפר הבעל וכו'.</b> במשנה פ\"י (דף ע\"ג:) ומבואר הוא מאחר שכתוב בתורה שלארוסה אינו מפר לבדו ואם בית אישה נדרה מפר לבדו ונדר הנשואה הוא משתכנס לחופה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה,</b> נראה דהיינו לומר דכיון שהגיע גט לידה אע\"פ שעדיין אינה מגורשת כגון שנתנו לה ע\"ת או לאחר זמן אינו יכול להפר וכדבסמוך: \n",
+                "<b>היתה מגורשת מספק לא יפר לה נתן לה גט ע״ת או לאחר זמן לא יפר בימים שבינתיים.</b> קצת איכא למשמע הכי מדתניא בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״ג:) ת״ר ימים שבינתיים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו' דברי ר' יהודה וכו' וחכ״א מגורשת ואינה מגורשת משמע דלחכמים אינו מפר נדריה: \n",
+                "<b>וכן מי ששמעה שמת בעלה וכו'.</b> משנה פ' האשה שהלך בעלה (דף פ\"ז): \n",
+                "<b>היתה מחייבי לאוין וכו'.</b> טעמו משום דכיון דקידושין תופסין בה מיקריא אשתו. וכתב רבינו והפר נדריה בלשון דיעבד משום דנישואיה באיסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה מאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד וכו'.</b> משנה פ' נערה מאורסה (דף ס\"ו ס\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש הפר הבעל לבדו וכו' אינה לוקה.</b> שם (דף ס\"ח) בעיא דאיפשיטא לגבי הפר הארוס לבדו וכתב הר\"ן דה\"ה בהפר אב לבדו וכ\"כ הטור ורבינו העתיק דברי הגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת הארוס חזרה לרשות אביה וכו' מת האב אחר שנתארסה וכו'.</b> משנה שם (דף ע'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה ארוסה שנדרה וכו'.</b> משנה שם נדרה (והיא ארוסה נתגרשה) בו ביום ונתארסה בו ביום אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה ובגמרא מנ\"ל דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון אמר שמואל אמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה וכו' ותניא כוותיה. ויש לתמוה למה כתב רבינו ולא שמע ארוסה דהא שמואל אמר דאפי' שמע נמי ותניא כוותיה ולכן כתב הטור על דברי רבינו ולא נהירא. וי\"ל שהטעם שהתנה רבינו שלא שמע אותם הארוס הראשון היינו משום דכתב מתני' כצורתה דמיירי כשנתגרשה והשתא את\"ל דגירושין כהקמה דמו אם איתא דשמע ארוס ראשון לא היו יכולים להפר אביה ובעלה האחרון ולפיכך הוצרך לומר דמיירי בשלא שמע הארוס הראשון כי היכי דלא נפשוט מינה דגירושין כשתיקה דמו והכי איתא בהדיא בגמרא (דף ע\"ב) דבעי למפשט ממתני' דגירושין כשתיקה דמו דאי כהקמה דמו מי מצי מפר ארוס אחרון נדרי דאוקי ארוס ראשון ודחינן הב\"ע בשלא שמע ארוס ראשון ומקשינן א\"ה מאי איריא בו ביום אפי' לאחר מאה יום נמי בשלא שמע ארוס ושמע אב דבו ביום הוא דמצי מפר אבל מכאן ואילך לא מצי מפר. ורבינו לא נקט בשמע אב כדי לאשמועינן רבותא דנתגרשה ונתארסה אפי' אחר כמה ימים יכולים להפר וכיון דנקטה בנתגרשה כצורתה דמתני' הוצרך להתנות שלא שמע ארוס ראשון כי היכי דלא נשמע מינה דפשיטא לן דגירושין כשתיקה דמו ויקשה למה שכתוב בסמוך דספוקי מספקא לן אבל היכא דמת ארוס ראשון פשיטא דאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אפילו שמען ארוס ראשון וכדקאמר שמואל בהדיא ותניא כוותיה ואע\"ג דמשמע מהאי מימרא דשמואל ס\"ל דגירושין כשתיקה דמו וכמו שפירשו הרא\"ש והר\"ן ואנן אמרינן דספוקי מספקא לן וא\"כ הא דשמואל לא נהירא לן דתהוי הלכתא כוותיה איכא למימר דהיינו דוקא בנתגרשה מארוס ראשון אבל היכא דמת פשיטא דהלכתא כוותיה דאפי' שמע ארוס ראשון מצי ארוס אחרון להפר עם האב דהא ליכא מאן דפליג עליה בהא ועוד דתניא כוותיה והטור לא עלה על דעתו שרבינו מחלק בין מיתה לגירושין ולפיכך כתב בשמו דבמת צריך שלא ישמע הארוס ורבינו לא כן ידמה דדוקא בנתגרשה הוא דקאמר הכי ולא במת וכדפרישית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל האשה הנשואה שנדרה ולא הפר לה בעלה וכו'.</b> משנה בפי\"א דנדרים (דף פ\"ט) ומוקי לה בפ' נערה מאורסה (דף ע\"ב) בנשואה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה מאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה וכו'.</b> נראה שהוא נלמד בק\"ו מהדין שנתבאר בסמוך ולא הוצרך לשנותה אלא משום דההיא דבסמוך היא בשנתארסה לאחר בו ביום וזו אפי' נתארסה לאחר אחר כמה ימים, והטעם משום דברישא דמיירי בשמע האב ולא הפר עד שנתארסה לאחר א\"א להעמידה בשנתארסה אחר אותו יום שמאחר שלא הפר ביום שמעו שוב אינו יכול להפר אבל בסיפא שלא שמע האב עד שנתארסה לאחר כי נתארסה לאחר אחר כמה ימים שפיר יכול להפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה מאורסה וכו'.</b> בפ' נערה מאורסה (דף ע\"א) תניא כוותיה דשמואל נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק (הבעל) לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום אפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל א\"ר נתן הן הן דברי ב\"ש אבל ב\"ה אומרים אינו יכול להפר וסובר רבינו דבבא קמייתא ד\"ה ולא פליגי אלא בבבא בתרייתא. וכתב הר\"ן שכן פירשו מקצת הראשונים וכתב דמש\"ה קתני נתארסה בו ביום דאי נתארסה ביום שלאחריו כיון דבשמת בעל נתרוקנה רשות לאב ולא הפר נדרו ביום קיימיה לנדריה, והטור כתב שאינו יכול להפר וטעמא משום דס\"ל כדברי התוס' והרא\"ש שפירשו דפלוגתא דב\"ש וב\"ה אף בקמייתא היא והלכה כב\"ה דאמרי אינו יכול להפר וכתב על דברי רבינו ואינו נראה דכיון שאינו יורש חלק ארוס הראשון מפני קלישתו היאך יכול עוד להפר וגם הר\"ן הוקשה לו כן ותירץ דבשלא חזרה להתארס איכא שינוי רשות דמנתיק ליה האי נדרא מארוס לאב כל היכא דקליש ליה לא מצי מנתיק אבל היכא דאיכא ארוס אחרון חזינן ליה להאי ארוס אחרון ככרעיה (דראשון) וכיון דמארוס לארוס קא אתי אע\"ג דאיקליש ליה נדרא מצו אב ובעל להפר דכה\"ג לאו אינתוקי הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע ארוס ראשון וכו'.</b> לטעמיה שנתבאר בסמוך אזיל דמפליג בין איכא ארוס אחרון להיכא דליתיה ומש\"ה ס\"ל דע\"כ לא אמרי ב\"ה בשמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל שאין האב חוזר ומפר חלקו של בעל אלא בדליכא ארוס אחרון אבל אי איכא ארוס אחרון אביה עם ארוס אחרון מפירים נדריה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע אביה ולא שמע הארוס וכו'.</b> ברייתא בפ' נערה מאורסה (דף ע\"ב) אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל או שמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום וכו' אבל אם שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גירשה הארוס אחר ששמע ה\"ז ספק וכו'.</b> שם (דף ע\"א:) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא וכתב הר\"ן שכן דעת הרמב\"ן וכן דעת הרא\"ש והטור ודלא כהרשב\"א שסובר דאע\"ג דלא איפשיטא ממתני' דמייתי עלה איפשיטא לה ממימריה דשמואל דלעיל לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע האב והפר לה ומת האב וכו'.</b> ברייתא שם (דף ס\"ח:) שמע אביה והפר לה ולא הספיק בעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. וכתב הר\"ן בשם קמאי דהא דקתני לא הספיק בעל לשמוע לאו דוקא הוא והוא כתב דלרבותא נקטיה, ול\"נ דאורחא דמילתא נקט דמשום דלא הספיק לשמוע לא הפר שאם היה שומע היה מפר אבל אה\"נ שאם שמע ולא הפר נמי אינו יכול להפר דלעולם אין הארוס מפר אלא בשותפות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע ארוס והפר לה וכו'.</b> ברייתא שם שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת (אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר אלא בשותפות שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת) חוזר האב ומפר חלקו של בעל א\"ר נתן הן הן דברי ב\"ש (אבל) ב\"ה אומרים אינו יכול להפר: \n",
+                "<b>ומ\"ש או ששמע האב והפר לה.</b> שם (דף ע\"ח) בברייתא שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום ואפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וכבר נתבאר שרבינו סובר שבבא זו ד\"ה היא וטעמא משום דאיכא ארוס אחרון אבל אי ליכא ארוס אחרון אין האב יכול להפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדרה והפר לה אביה לבדו וכו' לפיכך היה דרך תלמידי חכמים וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב שהבעל מפר נדרי אשתו אף על פי שלא שמע אותם.</b> כן נלמד מדברי משנה זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלך האב עם שלוחי הבעל וכו'.</b> בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ח:) תנן מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. ובפ״ב דנדרים (דף פ״ט) אמרי' דהא דתנן זה הכלל כל שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה מפירין נדריה לאיתויי הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל ואמרי' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ט) דתנא דבי ר' ישמעאל הרי שמסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ונתארמלה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלא לומר לך כיון שיצתה שעה אחת מרשות האב שוב אינו יכול להפר. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בנמסרה ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין,</b> נראה מדבריו אלה דבנדרים שנדרה קודם שנמסרה לשלוחיו מיירי ומדברי הטור נראה דגם בנדרים שנדרה אחר שנמסרה לשלוחיו אינו יכול להפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שומרת יבם כו'.</b> משנה בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב) וכר״ע וכ״פ הרמב״ן והרא״ש והר״ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' עשה בה יבמה מאמר.</b> הכי אוקימנא בגמ' דמתני' בשעשה בה מאמר ואפ\"ה אמר ר\"ע דלא יפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה יבמתו נערה מאורסה לאחיו וכו'.</b> טעמו משום דכיון דיבם כמאן דליתיה דמי קם ליה אב כאילו איתיה בלחודיה דאין לומר כיון דאיכא יבם אע\"פ שאינו מפר לא נתרוקנה רשות לאב דא\"כ לא הוה שתיק תנא מלמיתני שומרת יבם אין מפירים לה לא האב ולא היבם והר\"ן נסתפק בדבר ולא נזכר למה שכתב רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה שהשיאה אביה וכו'.</b> משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ט ע\"ב) ודלא כרבי יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה מאורסה שנדרה ולא שמעו אביה וכו'.</b> כן משמע שם בגמרא בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע':): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הנדרים והשבועות וכו' שאין הבעל מפר אלא נדרי עינוי נפש.</b> מבואר בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש דה\"ה שמפר נדרים שבינו לבינה.</b> בר\"פ בתרא דנדרים (דף ע\"ט:) יליף לה מקרא. אבל מ\"ש שהאב מפר כל מין נדרים ושבועות, הרא\"ש והר\"ן כתבו שם שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהן עינוי נפש וכתב הרא\"ש דהכי איתא בהדיא בספרי. וכתב בעל מ\"ע שחכמי לוני\"ל הקשו לרבינו מההיא דספרי, והשיב דקשה לו עליה מדלא אישתמיט שום אחד משני הגמרות ולא התוספתא להזכיר אותה דרשא דספרי ולפיכך סובר דליתא לההיא דרשא אלא אליבא דר\"ש דסתם ספרי כוותיה ולא קיימא לן הכי אלא נקיטינן כפשטיה דקרא שלא חילק באב אלא אמר כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום עכ\"ל. ודבר תימה הוא לדחות ברייתא דספרי משום דלא נזכרה בגמרות ובתוספתא ואף על גב דסתם ספרי ר\"ש כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא משמע דדברי הכל היא ובכמה מקומות פוסק רבינו כברייתא דספרי אף על פי שלא נזכרה בגמרות ולא בתוספתא. ומה שטען מפשטיה דקרא איכא למימר דכיון דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו זה לזה לכל דבריהם מהכא דריש לה בסיפרי, ומ\"ש שלא נזכר בשתי גמרות נכתב שלא בהשגחה שבירושלמי ריש פ\"ב דנדרים אמרו בהדיא כשם שהבעל אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה, וגם גמרא דידן איכא למימר נמי דלא נשמט מלהזכיר זה שהרי בריש פרק בתרא דנדרים דייק גמרא נדרי עינוי נפש הוא דמפר שאין בהם עינוי נפש אינו מפר והתניא בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה ואם איתא לא ה\"ל לאיתויי אלא בין איש לאשתו ומדמייתי נמי בין אב לבתו משמע דהיינו לומר דהוקשו זה לזה. והרמב\"ן בפירוש התורה כתב דברי ספרי והירושלמי. והר\"א מזרחי כתב שם שרבינו סמך על מ\"ש בפ\"ב דנדרים כל הנדרים והשבועות האב מפר שנאמר ואם הניא אביה אותה כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שבינו לבינה שנאמאר אלה החקים כו' בין איש לאשתו כו' עכ\"ל. וכראותי דבריו אלו נשתוממתי איך רבינו בתשובתו לא הביא ראיה מזה המאמר ולא עוד אלא שכתב שלא נזכר דבר זה בשתי הגמרות וגם הרמב\"ן והרא\"ש והר\"ן היאך אפשר שנעלם מהם מאמר זה ובדקתי בכל הפרק הנזכר ולא מצאתי מאמר זה והייתי נבהל היאך העיד הר\"א מזרחי על מאמר זה שהוא בפרק הנזכר, ועיינתי בסמ\"ג ומצאתי שכתב בלשון הזה כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו שנאמר ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וכו' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שמפר בנדרים שבינו לבינה שנאמר אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו וכו' כדאמרינן בפרק אחרון דנדרים עכ\"ל. ואין ספק שהר\"א מזרחי חשב שמ\"ש סמ\"ג כדאמרינן פרק אחרון דנדרים קאי לכל הדברים גם ארישא ואינו כן דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה שהוא מפר נדרים שבינו לבינה אבל כל הדברים הקודמים אינם אלא דברי סמ\"ג עצמו מועתקים מדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומה בין נדרים שיש בהם עינוי נפש לדברים וכו'.</b> מבואר שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד עינוי וכו' ואחד עינוי שהוא לזמן מרובה או לפי שעה.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן בגמ' (דף פ') ור' יוסי סבר ניוול דחד יומא לא שמיה ניוול משמע דלרבנן שמיה ניוול וכיון דחד יומא הוי ניוול משמע לרבינו דה\"ה אפילו שעה אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אפילו נדרה ממאכל רע או ממין שלא טעמה מימיה ה\"ז יפר.</b> תוספתא בפרקין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדרה משתי ככרות וכו'.</b> פלוגתא דשמואל ור\"י בפ' בתרא דנדרים (דף פ\"ב) ופסק כר\"י וכ\"פ הרא\"ש ופירשו הרא\"ש והר\"ן דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת היינו שהאחת פת נקי והאחת פת קיבר ואינה רגילה לאכול פת קיבר עכ\"ל. ואע\"פ שאפי' נדרה ממין רע ולא טעמה אותו מעולם מפר כמו שנתבאר בסמוך, י\"ל דשאני התם שלא נדרה אלא מאותו מין בלבד אבל הכא שנדרה גם מדבר שמצטערת עליו מוכחא דלית לה עינוי באידך כיון שהוא הפר לה ההיא דמצטערת עליה. א\"נ שאני התם דנדרה מהמין כולו אבל הכא דלא נדרה אלא מככרות אלו לבד לא. ופירש עוד הרא\"ש דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת כגון שאין לה פת אחר לאכול היום והיא מתענה אם לא תאכל אחת מהן. וכתב רבינו ירוחם דלא אמרי' דמותרת בשניהם מטעם שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרו כן אלא בהתרת חכם שהוא עוקר הנדר מתחלתו אבל לא בהפרת הבעל ומתני' היא בפ' ואלו נדרים נדרה מן התאנים ומן הענבים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים וכתבה רבינו בפרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדרה שלא תאכל וכו'.</b> משנה בפרק י\"א דנדרים (דף ע\"ט:) קונם פירות העולם עלי ה\"ז (יכול) להפר פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו ה\"ז יפר דברי ר' יוסי, ובגמרא (דף פ\"ב) אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלוני שאינו מפר אבל הנאת פלוני עלי מפר ואותיבנא עליה דשמואל דאמר הנאת פלוני עלי מפר ממתני' ושני מתני' ר' יוסי היא כלומר ואיהו דאמר כרבנן ופסק רבינו כרבנן וכך הם דבריו בפירוש המשנה וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן וא\"כ אפילו אוסרת פירות פלוני או הנאתו אע\"פ שאינו חנוני ולא היתה פרנסתו ממנו הפר דהא סתמא אמר שמואל הנאת פלוני עלי מפר וכתבו הרא\"ש והר\"ן דטעמא משום דהוו נדרי עינוי נפש דשמא תצטרך ממנו ואין כן דעת רבינו אלא דברים שבינו לבינה הם. ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר דין אוסר הנאת פלוני עליה דמפר כשמואל דדחי ליה לדר' יוסי מקמיה, ואפשר שסמך על מ\"ש נדרה שלא ליהנות לבריות דמפר כדי שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד דההוא טעמא שייך קצת באוסרת הנאת פלוני עליה. ואפשר שרבינו מפרש כפירוש אחרים שכתב הר\"ן דכי שני בגמרא מתני' ר' יוסי היא מסיים בה ומאי אינו יכול להפר משום עינוי נפש אבל מפר משום נדרים שבינו לבינה ולפיכך פירש דשמואל נמי משום נדרים שבינו לבינה קאמר דמפרש כר' יוסי ומה שהקשה הר\"ן על פירוש זה דא\"כ הל\"ל מתני' ר' יוסי היא וכו'. י\"ל דתרי שינויי קאמר חדא דמתני' ר' יוסי ושמואל דאמר כרבנן א\"נ דשמואל נמי כר' יוסי ומודה ר' יוסי שהוא מפר משום דברים שבינו לבינה. ומ\"מ מ\"ש [לקמן הלכה ח'] וכן אם אסרה הנאתה על אומה וכו' קשה דמאי איריא אומה אפי' לא אסרה אלא הנאת איש אחד נמי וכדשמואל. וי\"ל דלישנא דמתני' נקט כמו שאבאר ולאו למידק מינה כתבה ולפי מה שאכתוב דהתם משום שמשיאה שם רע לא קשה דיוקא דבאיש אחד ליכא שם רע. ועוד דהתם אסרה עצמה על אחרים והכא אסרה הנאת אחר על עצמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן אם נדרה שלא ליהנות לבריות וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ג:) קונם שאיני נהנית לבריות אינו יכול להפר ואיפליגו אמוראי דרבא אמר דבעל בכלל בריות ועולא ורב נחמן אמרי דאינו בכלל בריות ופסק רבינו כוותייהו דרבים נינהו ואע\"פ דבמתני' תנן אינו מפר פסק רבינו דיפר משום דמשמע דמתני' ר' יוסי היא אבל רבנן סברי יפר. א\"נ דמתני' דקתני אינו מפר היינו משום נדרי עינוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה יפר וכשמואל דאתי כר' יוסי: \n",
+                "<b>וכן אם אסרה וכו'.</b> בסוף נדרים (דף צ':) תנן האשה שאמרה נטולה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. וכתב רבינו בפירוש המשנה פירוש נטולה מן היהודים שהיא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו כולם מודרים הנאה ממנה ואמרו יפר חלקו הוא מאמר דחוי לפי שהוא מאמר רבי יוסי וכו' אבל חכ\"א שיפר הנדר כולו עכ\"ל. ויש לדקדק שאוסרת עצמה על כל היהודים מאי איכפת ליה שלא יהנו היהודים ממנה ושמא י\"ל שאין הלשון מדוקדק וה\"ל כאילו כתב שאסרה הנאת האומה עליה. וי\"ל דאוסרת הנאה על כל האומה לא ניחא ליה משום שמשיאתו שם רע וכדאמרינן בפ' המדיר (כתובות ע\"ב) גבי נדרה שלא תשאיל ולא תשאל ומש\"ה יפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שאמרה לבעלה וכו'.</b> בפרקא בתרא דנדרים (דף פ\"א:) דאמר רב ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה וכו' ה\"ד אילימא דקאמרה הנאת תשמישי עליך למה לי הפרה הא משעבדא ליה אלא באומרת הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא דא\"ר כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך וכו'.</b> בפ\"ב דנדרים (דף ט\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה וכו'.</b> בפ' אע\"פ (כתובות נ\"ח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו ה\"ז עושה ואוכלת המותר ר\"מ אומר הקדש ר\"י הסנדלר אומר חולין ובגמ' (דף נ\"ט) אמר שמואל הלכה כר\"י הסנדלר ומי אמר שמואל הכי והא תנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר וכו' ר\"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור (לו) ואמר שמואל הלכה כר\"י בן נורי וכו' א\"ר הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם וכי אמרה הכי מי מיקדשה הא משעבדא ליה דאמרה לכי מיגרשה ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש וכו' אלא א\"ר אשי קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכו' ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כי היכי דלא תיקדש מהשתא (ופירש\"י) אמר שמואל הלכה וכו' אלמא לכשיגרשנה חל הנדר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שעדיין לא גירשה וכו' דקדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין להם פדיון כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו וכו' וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה וחייל וכו'. אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו עכ\"ל. וכתב הר\"ן ומיהו משמע דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפי' לכי מיגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם (על חבירו) ולפיכך אני תמה על מ\"ש הרמב\"ם בפרק י\"ב מנדרים (אמרו יקדשו ידי לעושיהם וכו') דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר ואמאי והא דבר שלא בא לעולם הוא עכ\"ל. ואפשר היה לומר דהא דכתב רבינו אבל צריך הוא להפר שלא יגרשנה וכו' לא קאי אלא לאמרה יקדשו ידי לעושיהן בלבד. ויותר נכון לומר דאתרווייהו קאי וטעמא משום דכיון דאסיקנא דקונמות מפקיעים מידי שעבוד ומדינא חייל השתא אי לאו דאלמוה רבנן לשעבודא ככל דבר שבא לעולם חשיב, וסובר עוד רבינו דהשתא דאסיקנא כדרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד אומרת יקדשו ידי לעושיהן שפיר מיתסר עליה דבעל אע\"ג דמשעבדא ליה דהא ידים גופייהו קדושות ומפקעת מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו הילכך בין באומרת יקדשו ידי לעושיהן בין באומרת קונם מעשה ידי עליך חל הנדר לכשתתגרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אבי וכו'.</b> משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ה) קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך וכו'.</b> בר\"פ בתרא דנדרים (דף פ\"א:) קונם שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך אינו יכול להפר כך היא x גירסת רבינו וטעמא משום דנהי שהיא חייבת ליתן תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו כמ\"ש בפרק כ\"א מהל' אישות תבן דוקא הוא דחייבת ליתן לפני בהמתו אבל לא מים משום דסתם השקאת בהמה בנהר או במעיין היא ואין דרך הנשים לצאת חוץ לבית דכל כבודה בת מלך פנימה הילכך לא חל עליה חובת ההשקאה אפילו כשהמים בתוך הבית. ולפי זה בדוקא נקט בברייתא מים לפני בהמתו דאינה חייבת בה אע\"פ שהיא מחוייבת ליתן לפניה תבן ולפני בקרו אף תבן לא מחייבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו וכו'.</b> (שם דף צ') פלוגתא דר' נתן ורבנן ופסק כרבנן דאמרי בהפרה אע\"פ שלא חל הנדר מיפר וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן בשם הרמב\"ן. וכתב רבינו ירוחם בשם ה\"ר יונה דהיינו דוקא בתולה בזמן משום דממילא חייל אבל תולה במעשה אינו מפר עד שיחול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האב או הבעל שאינם שומעים וכו'.</b> בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב:) בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה ושמע אישה דוקא או לאו דוקא והדרינן למפשטה מכמה מתנייתא ודחו להו ובתר הכי גרסינן (דף ע״ג) בעי רמי בר חמא חרש מהו שיפר לאשתו פירוש המדבר ואינו שומע את״ל בעל מפר בלא שמיעה משום דבר מישמע הוא אבל חרש דלאו בר מישמע הוא (לא) היינו דר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' אמר רבא ת״ש ושמע אישה פרט לאשת חרש ש״מ ומשמע לרבינו דכיון דאמר את״ל בעל מפר בלא שמיעה ומסמיך ליה אדר' זירא משמע דהכי קי״ל וכן כתב הר״ן בשם הרמב״ן ודלא כהרא״ש שכתב דבעיא קמא לא איפשיטא ולחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוטה אינו מפר וכו'. הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר: והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכן האב מפר נדרי ב' בנותיו כאחת.</b> בפרק נערה מאורסה איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת אותה דוקא או לאו דוקא. וכתב הר\"ן דבאב נמי מיבעיא ליה דהא כתיב ביה אותה אמר רבינא ת\"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה ומפרש רבינו דרבינא מרבנן פשיט לבעיין דלא משמע להו אותה דוקא דהא יהבי טעמא מפני שלבה גס בחברתה והכי איתא בתוספתא בשם ר' יוסי בר' יהודה ור\"א בר\"ש שאם היו על אשתו ה' נדרים או שהיו לו ה' נשים ונדרו כולן ואמר מופר לכולכן מופרין והרא\"ש והר\"ן כתבו בשם הרמב\"ן דבכמה דוכתי דכ\"ע אותה דוקא ות\"ק דאמר מפני שלבו גס גם בה לא פליג אדוקיא דאותה אלא טעמיה דקרא קא מפרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת כיצד נדרה בתחלת ליל שני וכו'.</b> משנה בפ' נערה מאורסה (דף נ\"ט) ואע\"ג דמייתי בגמ' ברייתא דאיכא תנאי דס\"ל מעת לעת הא איפסיקא בגמ' דלית הלכתא כוותייהו ואע\"ג דאיכא ספרים דגרסי בגמ' דהלכתא כוותייהו כבר כתב הרא\"ש שר\"ח והרי\"ף לא גרסי הכי וראוי להחמיר כמותם עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> נדרה ושהתה כמה ימים וכו': נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה והפר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע הבעל או האב ושתק כדי לצערה וכו'.</b> מסקנא דגמ' ס\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ח:) וכתב הר\"ן דשותק ע\"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפי' בו ביום: \n",
+                "<b>נדרה והפר לה האב או הבעל וכו'.</b> משנה בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש ומכין אותה מכת מרדות.</b> שם דברי ר' יהודה ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרש דברי ת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדרה ועברה על נדרה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע נדרה ושתק וכו'.</b> משנה בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ז:) יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר יודע אני שיש מפירים אבל איני יודע שזה נדר ר\"מ אומר לא יפר וחכ\"א יפר ופירש הר\"ן יודע אני שיש נדרים שמה שנדרה אשתו הוי נדר גמור אבל אינו יודע שיש מפירים שבעל מיפר שום נדר (לא של עינוי נפש ולא שבינו לבינה יפר לאחר מיכן) כשנודע לו שהבעל יכול להפר יפר תוך אותו היום שנודע לו דעד ההוא יומא לא קרינן ביה יום שמעו יודע אני שיש מפירין שיש מקצת נדרים שהבעלים מפירים אותם אבל איני יודע שזה הנדר מאותן נדרים שהבעל מפר אותם, וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה שם (דף פ\"ו:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפר אדם או מקיים דברי אשתו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד מפר אומר מופר או בטל.</b> בסוף פרק נערה מאורסה (דף ע\"ז:) תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שהוא אומר בחול. \n",
+                "<b>ומ״ש או אין נדר זה כלום. ומ״ש וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו,</b> יש לתמוה דבריש פ״ד דנזיר איבעיא לן בעל מיעקר עקר או דילמא מיגז גייז למאי נ״מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אשתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסירא ומסיק (דף כ״ב) ת״ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחבירתה אסורה ש״מ בעל מיגז גייז וכיון דפשטינן דבעל מיגז גייז היאך כתב רבינו כאן ובסמוך דמיעקר עקר. ואין לומר שרבינו מפרש כפירוש י״מ שכתבו שם התוס' דמר זוטרא בריה דרב מרי בעי למדחי פשיטות זה וסבר דמיעקר עקר שהרי התוס' עצמם מחו לה אמוחא ולא עמד כלל. וע״ק על מ״ש רבינו בסמוך שאין הבעל והאב מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מעיקרו ומפירו דמשמע מדבריו שהחכם אינו עוקר הנדר מעיקרו ואילו בפרק המדיר אמרו בפשיטות ורבינו עצמו כתב בפ״ג מנזירות על מי שנזר שתי נזירות הראשונה כיון שהתירה כאילו אינה מעיקרא שהחכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. ואפשר לומר דרבינו לטעמיה שכתב בפ״ו משבועות כיצד (מתירין) יבא הנשבע לחכם וכו' ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע והחכם וכו' אומר וכבר ניחמת והוא אומר לו הן וחוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך עכ״ל. וקודם לכן כתב כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט בנפש וכו' אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו עכ״ל. וכ״נ מדברי רש״י שכתב בפרק המדיר (כתובות דף ע״ד:) חכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא וחכם אומר לה הרי הוא בא לידי כך הילכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין עכ״ל. דלפי זה ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר מאחר שאילו ידע שאירע לו כן לא היה נודר הוי כאילו פירש שלא נדר ע״ד כך וא״כ לא חלה השבועה או הנדר והחכם מורה לו שהוא מותר ואין ללשון הפרה בזה ענין אבל הפרת הבעל אינה כן אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם וא״כ אין ללשון מותר לך בזה ענין, ומ״ש בפרק המדיר חכם עוקר נדר מעיקרו אינו כעין עקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל דההוא דהמדיר היינו לומר שאינו כמו רופא שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא והחכם מורה שלא חל הנדר מעיקרו ועקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר או מיגז גייז על הקדמת מ״ש רבינו שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למיבעי הכי אי אמרי' דעקירה ממש עקר ליה שע״י שמבטלו משוי ליה כאילו לא היה או דילמא נהי דעוקרו מעיקרו ע״י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאילו לא היה אלא כאילו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז והשתא אתו שפיר דברי רבינו עם פשיטותא דפשטינן דבעל מיגז גייז כנ״ל לדעת רבינו. אבל דעת הרא״ש בפסקיו ס״פ נערה מאורסה דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח״כ הפר לה בעלה לוקה משא״כ בחכם וכך הם דברי תשובות להרמב״ן סימן י'. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בפניה בין לאחריה. ומ\"ש אבל אם א\"ל אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר ה\"ז לא הפר.</b> ברייתא ס\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ו:) וכתב הרא\"ש הא דקאמר שתדורי לאו דוקא אלא היינו שנדרת: \n",
+                "<b>וכן האומר לאשתו וכו'.</b> בס\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ז:) וכתבתיו בפ\"ו מהל' שבועות. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או יפה נדרת או אין כמותך,</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או אילו לא נדרת הייתי מדירך,</b> מדברי הרא\"ש בפסקיו שם נראה שהוא לשון x הברייתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ז)</small> המבטל נדרי אשתו וכו'.</b> בסוף פרק נערה מאורסה לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והנדר בטל מאליו אר\"י וצריך שיבטל בלבו תניא ב\"ש אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו וב\"ה אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו וא\"צ להוציא בשפתיו. ומפרש רבינו דתרי גווני נינהו חדא מיקריא ביטול וחדא מיקריא הפרה ביטול היינו שיאמר לה טלי אכלי וטלי שתי ובזה בטל הנדר והוא שיבטלנו בלבו וכדתניא שאומר לה טלי אכלי וטלי שתי ואמר ר\"י צריך שיבטל בלבו אבל כשאומר לה מופר ליכי הופר הנדר אע\"פ שאינו אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והוא שיוציא ההפרה בשפתיו. ומשמע לי שאפי' אינו מפר בלבו שאינו אומר שמפר לה אלא כדי שלא יהא לה תרעומת עליו אבל חפץ הוא שתקיים נדרה אפ\"ה הוא מופר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א חיי ראשי המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכו', ואין דבריו מוכרחים. ומ\"ש כשאמרו שיאמר לה טלי אכלי טלי ושתי ודיה לא נאמרו אלא בשבת. איני יודע מה השגה היא זו שלא נאמרו דברים הללו לומר שאם אמר כן בחול אינו מבוטל דהא פשיטא דאף בחול מבוטל הוא בדברים הללו אלא היינו לומר שיעשה שינוי בשבת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפירים נדרים בשבת וכו' בין שלא לצורך השבת.</b> משנה בסוף מסכת שבת ואע״פ שאין נשאלין בשבת נדרים שאינם לצורך השבת הפרת נדרים שאני שאם יעבור יום שמעו שוב לא יוכל להפר כך מפורש בגמ' ס״פ נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יאמר לה בשבת מופר ליך וכו'.</b> ברייתא כתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לאשתו או לבתו כל הנדרים שתדורי וכו' הרי הן קיימין לא אמר כלום.</b> משנה פ' נערה מאורסה (דף ע\"ה): \n",
+                "<b>או הרי הן מופרים.</b> שם וכחכמים: \n",
+                "<b>עשה שליח להפר לה או לקיים לה אינו כלום וכו'.</b> פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן בפ' נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב:) ופסק שם הרא״ש כרבי יאשיה דמחמיר וכ״כ הרי״ף בפרק השואל וטעמא משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו דמשמע הוא עצמו ולא שלוחו ומבעל נשמע לאב דהוא עצמו מפר ולא שלוחו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסרה עצמה בתאנים וענבים וכו'.</b> משנה פרק בתרא (דף פ\"ז) אמרה קונם תאנים וענבים שאני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ובגמ' זו דברי ר' ישמעאל ור\"ע אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר אף הקמה מה שקיים קיים ופסק כחכמים ואע\"ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דלישנא דאמרינן זו דברי רבי ישמעאל אבל חכמים אומרים משמע דכחכמים קי\"ל. וצ\"ל שהוא ז\"ל מפרש דהא דתנן אינו מופר היינו לומר שאין כל הנדר מופר אבל מה שהפר מופר דאל\"כ היכי אמרו חכמים מה הפרה מה שהפר מופר דמשמע דכ\"ע מודו בהכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדרה אשתו ושמע והתפיס עצמו בנדרה וכו' נדר הוא והתפיסה עצמה בנדרו וכו'.</b> משנה רפ\"ד דנזיר (דף כ':): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נדר לעצמו והדירה כמותו וכו'.</b> משנה שם הריני נזיר ואת ואמרה אמן מפר את שלה ושלו קיים. ובגמרא (דף כ\"ב:) ורמינהי הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה אמר רב יהודה תני מפר את שלה ושלו קיים אביי אמר אפילו תימא כדקתני ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה מתני' כגון דאמר לה הריני נזיר ואת מאי מש\"ה מפר את שלה ושלו קיים. ופירשו המפרשים מפני שתלה נדרו בנדרה דמשמע דקאמר הריני נזיר אם את תהא נזירה וכיון דלא אמרה אמן שניהם מותרים אביי אמר אפילו תימא ברייתא כדקתני ולא קשיא ובמאי עסקינן בברייתא כגון דאמר לה הריני נזיר ואת דמשמע דקאמר לה הריני נזיר אם תהא נזירה והילכך היכא דאמרה אמן שניהם אסורים וכי לא אמרה אמן שניהם מותרים שכן הוא תולה נזרו בנזרה ומתני' דאמר הריני נזיר לגמרי ואת מאי כלומר ואת מי הוית נזירה והילכך אי אמרה אמן דניחא לה בנזירות הרי בעל יכול להפר לפי שלא תלה נדרו בנדרה עכ\"ל. והדבר ידוע דשינויא דאביי עיקר אי משום דבתרא הוא אי משום שאינו מגיה הברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אמרה לו הריני נזירה ואתה וכו'.</b> משנה שם (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שנדרה ושמע אחר והתפיס עצמו בנדרה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שאין לה בעל ואינה ברשות אב וכו'.</b> משנה בסוף נדרים (דף פ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אלמנה או גרושה שאמרה הריני אסורה ביין כשאנשא וכו'. אמרה תחת בעלה הריני אסורה בבשר כשאתגרש וכו'.</b> שם (דף פ\"ט) פלוגתא דר' ישמעאל ור\"ע בברייתא ופסק כר\"ע ואמרינן בגמ' דמתני' אפילו כר' ישמעאל דאיכא לאיפלוגי בין גוונא דמתני' לגוונא דברייתא ומפני כך הוצרך לכתוב רבינו גם דין הברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקיים בלבו וכו'.</b> בפרק נערה מאורסה (דף ע\"ט) קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר קיים אין יכול להפר הפר אין יכול לקיים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אלא אם כן חזר בו תוך כדי דיבור,</b> כבר נתן טעם לדבר כדי שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו, כלומר אע\"ג דסתם אמרו ולא חילקו מאחר דקי\"ל בכל דוכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר ממקדש ומגרש ועובד כו\"ם כדאיתא פט\"ז ופרק בתרא דנדרים ע\"כ לומר דה\"ה לדברים שבלבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם וכו'.</b> מימרא דר' יוחנן בר\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ט) ובסופו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר ודעת התוס' והר\"ן שאינו יכול לישאל על ההקם אלא ביום שמיעה והטור כתב שנ\"ל שמפר. אפילו אחר כמה ימים והוא שיפר ביום שאלה שהוא לו כיום שמיעה וכן נראה מדקדוק לשון רבינו ומ\"מ לענין מעשה יש לחוש לדברי התוס' והר\"ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה מאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו וכו'.</b> שם (דף ס\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לבתו או לאשתו קיים ליך קיים ליך וכו'.</b> בר\"פ נערה מאורסה בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>אמר לה קיים ליך ומופר ליך וכו'.</b> שם (דף ס\"ט) בעיא ופשטוה דחלה ההפרה ופירש רא\"מ דההקמה לאו כלום הוא: \n",
+                "<b>אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת וכו'.</b> בעיא שם ופשטוה מדאמר רבה כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו (כלום) ואם כן ליכא הכא לא הקמה ולא הפרה ומצי בתר הכי לקיים או להפר כך פירשו הרא\"ש והר\"ן. אבל רבינו שכתב דהוי קיים נראה שהוא מפרש דהכי פשטוה כיון דהפרה אינה יכולה לחול אחר הקיום אפילו בבת אחת אינה חלה. ואין לומר דנימא איפכא כיון דקיום אינו חל אחר ההפרה אפי' בבת אחת אינו חל דכיון דאיכא לפרושי לקולא ולחומרא נקיטינן לחומרא. וא\"ת ה\"ל לרבינו לכתוב בהדיא דהוי קיים מספק. וי\"ל דכי אמרי' דלא חיילי לא הקמה ולא הפרה ממילא הוא קיים דשתיקה הוי קיום אבל קשה דלפי זה בהנך בעיי דבסמוך ה\"ל למיפסק אף בבתרייתא דהוי קיום בודאי ואמאי פסק דספיקא הויא: \n",
+                "<b>אמר לה קיים ליך היום וכו'.</b> שם בעי רבא קיים ליכי היום מהו מי אמרי' כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר או דילמא הא לא אמר לה את\"ל הא לא אמר לה מופר ליכי למחר מהו מי אמרי' למחר לא מצי מיפר דהא קיימיה לנדריה היום או דילמא כיון דאמר לה קיים ליכי היום כי קאמר לה מופר ליכי למחר מהיום קאמר ואת\"ל אפ\"ה כיון דקיימו היום למחר כמאן דאיתיה דמי אלא קיים ליכי שעה אחת מהו מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי לאחר שעה דמי או דילמא הא לא אמר לה את\"ל הא לא אמר לה מיהו אמר לה מאי מי אמרי' כיון דקיימו קיימו או דילמא כיון דכוליה יומא בר הקמה ובר הפרה הוא כי אמר מופר ליכי לאחר שעה מהני ולא איפשיטא ופסיק רבינו דבכולהו הוי קיום בר מבתרייתא דהויא ספק ולטעמיה אזיל שדרכו לפסוק כדברי האת\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר נדרים כדי לכוין דעותיו.</b> זה למד רבינו מדאמרינן בפ\"ק דנזיר (דף ד') בעובדא דשמעון הצדיק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות,</b> בפ\"ה דאבות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שהם עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור וכו'.</b> עצה טובה קמ\"ל והם דברים ראויים אליו ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה.</b> פרק קונם (דף ס'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו.</b> שם מסיים בה וכל המקיימו כאילו הקריב עליה קרבן. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל בנדרי הקדש מצוה לקיימן וכו',</b> דברי טעם הם דלמה יגרע כח ההקדש להשאל עליו אם לא מדוחק ומקרא מסייעו נדרי לה' אשלם: \n",
+                "<b>סליקו הלכות נדרים בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1628222f4bd5e156482f25cd968c0a21d8e8ac6c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Haflaah/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,883 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Vows",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Vows",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> הנדר נחלק לשתי מחלוקות וכו'.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש פירות מדינה זו אסורים עלי וכו'. ומ\"ש וכן אם אמר הרי עלי איסר וכו' ומ\"ש והאומר הרי עלי הוא הנקרא נדר וכו' עד אין חייב באחריותן.</b> בריש קינים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מ\"ע של תורה שיקיים שבועתו או נדרו וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוסר על עצמו מין ממיני מאכל וכו' שאין לנדרים שיעור וכו' אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורים עלי וכו'.</b> בפ\"ג דשבועות (דף י\"ט) אהא דתנן דבשבועה שלא אוכל ר\"ע מחייב בכל שהוא וחכמים פוטרים עד שיאכל כזית אא\"כ פירש ואמר שלא אוכל כל שהוא (דף כ\"ב) אמר ר\"פ מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד\"ה בכ\"ש מ\"ט קונמות כיון דלא מדכר שמא דאכילה כמפרש דמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסר על עצמו אכילה מהתאנים כו'.</b> שם מיתיבי שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין וכו' ואי ס\"ד חייב בכל שהוא ל\"ל לצרף דאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם א\"ה אמאי מצטרפות סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא דאמר אכילה משתיהן עלי קונם דכוותה גבי שבועות דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין אמר רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות אין מצטרפות. ופירש\"י שני קונמות שתי ככרות שאסרן עליו בקונם שתי שבועות שתי ככרות שנשבע עליהן, מתוך שחלוקות לחטאות מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב שתים ומייתי לה בת\"כ מוהיה כי יחטא לאחת מאלה לחייבו על כל אחת ואחת וכי אמר נמי מזו ומזו שתי שבועות חשיבי הילכך כי אכל מזו חצי שיעור ומזו חצי שיעור אין מצטרפות אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למ\"ד יש מעילה בקונמות דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמיחייב דכלהו חדא מעילה כדתנן צירף את המעילה לזמן מרובה ואם בשני העלמות אפילו בחדא מינייהו נמי עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד הגמרא לא אמרה כן וכו'. ובאמת שהשגה זו חזקה. וי\"ל שרבינו סובר דאע\"ג דמעיקרא אמרינן זיל הכא ליכא שיעורא וכו' כי אמר רב פנחס שאני שבועות הואיל וחלוקות לחטאות אין מצטרפות שמעינן דקונמות הואיל ואין חלוקות לחטאות מצטרפות אפילו באומר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר פירות אלו עלי קרבן וכו'.</b> משנה בפ\"ק דנדרים (דף י\"ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל האומר פירות אלו עלי וכו' כבשר חזיר או כעכו\"ם וכו'.</b> משנה בפרק ב' דנדרים (דף י\"ג): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החטאת והאשם וכו'.</b> בפ\"ק דנדרים (דף י\"ג) אמרינן דלר\"י הכתוב גבי כי ידור נדר אתא למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר. ומפרש רבינו דהיינו לומר שאפשר להביא אותם מחמת נדרו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו וכו'.</b> משנה רפ\"ב דנדרים (שם ע\"ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל האומר הרי אלו עלי כחלת אהרן וכו'. א\"א אנו רגילים לפרש וכו'. ולשון מתפיס בנדר יותר נוח לפירוש רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי פירות אלו עלי כנותר כו'.</b> משנה פ\"ק דנדרים (דף י':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי הן עלי כמעשר בהמה וכו'.</b> משנה פ\"ב דנדרים (דף י\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין.</b> בפ\"ק דנדרים (דף י\"ב:) הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר ופסק כר' יהודה דהוא מאריה דגמרא טפי מר' יעקב. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין קדושתו בידי אדם וכו'.</b> שם בגמ'. ומה שיש לדקדק על זה אכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>מצאתי</b> כתוב שנשאל ה\"ר אברהם בנו של רבינו על זה שכתב רבינו ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו דהא בפ\"ק דנדרים אמרינן דטעמא דמאן דשרי באומר הרי הן עלי כבכור משום דאמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור אבל מלא יקדיש ליכא מאן דמייתי מיניה ראיה שאין מקדישין אותו לשם בכור דהא מצוה להקדישו מדכתיב הזכר תקדיש וכלהו תנאי לא ילפי מלא יקדיש אלא שאין משנים אותו מקדושה לקדושה, ומכאן למדין כל הקדשים שאין משנים אותו מקדושה לקדושה ובין בכור ובין כל הקדשים מקדישים אותם הקדש עילוי וא\"כ ליכא למילף מהאי קרא שהמתפיס נדרו בבכור מותר. והשיב אתה דמית שענין מה שאמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שאין אדם יכול להקדיש הבכור ולעשותו בכור בנדר ומפני זה קשה עליך שהביא ראיה על ענין זה מלא יקדיש איש אותו שאין ענין הכתוב אלא שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה ואינו כן כי מה שאמר בהלכות נדרים ואינו יכול להתפיסו בנדר הוא אמור בענין אותם הדברים המפורשים בהל' תמורה וכן פירוש הדברים הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתן בידי אדם פירוש כדברי ר' יהודה וכטעמיה שאינו דבר הנידר והרחיב ז\"ל והביא טעם אחר חוץ מטעם ר' יהודה לחזק הענין מצד אחר ואמר ואינו יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו פירוש ושמא תאמר אע\"פ שאין קדושתו בידי אדם יש לנדר בו מעלה כגון שישנה קדושתו לקדושת עולה וכיוצא בה והואיל וכן יהא אסור כדבר הנידר אינו כן אלא לעולם אין לנדר בו תפיסה ואינו יכול לשנותו כמ\"ש בתמורה והביא הראיה שנאמר לא יקדיש איש אותו ואין התפיסה שנתכוון לה היא אותה תפיסה האמורה בגמרת נדרים בענין דברי ר' יהודה כמו שדמית עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר הרי הן כחרמי שמים וכו'.</b> משנה פ\"ב דנדרים (דף י\"ח:): \n",
+                "<b>הרי עלי כתרומת הלשכה.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש כתמידים כדירים וכו'.</b> משנה פ\"ק דנדרים (דף י') ובמקום מ\"ש במשנה כאימרא כתב רבינו כתמידים וכן פירשו המפרשים דכאימרא היינו ככבש של תמיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לפניו בשר קדש וכו'.</b> שם (דף י\"א:) בעיא דלא איפשיטא וספיקא בדאורייתא לחומרא אע\"פ שהר\"ן כתב בשם הרמב\"ן דבפ\"ד דנזיר משמע דנקטינן לקולא נ\"ל דסבר רבינו דשאני התם שהם גופים מוחלקים ואח\"כ מצאתי שחילוק זה נזכר בדברי הר\"ן פ\"ג דשבועות בתוך דבריו והוא ז\"ל כתב שהכרעת רבינו היתה משום דבסוגיין אתו רבינא ורבא למיפשט דבעיקרו מתפיס וכיון דבתראי נינהו סמכינן עלייהו ואע\"ג דדחי גמ' הנהו שמעתא דידהו לא דחינן מאי דפשיטא להו בהנהו דחיאתא ועוד נתן טעם אחר לדברי רבינו בדבר: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היה בשר בכור וכו'.</b> שם (דף י\"ב:) אבעיא x (דהיה לפניו בשר קדש) לימא כתנאי הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יהודה מתיר היכי דמי אי נימא לפני זריקת דמים מ\"ט דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים מ\"ט דמאן דאסר אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשרא דהאיך גביה ואמר זה כזה וכו' לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומ\"ט דמאן דשרי אמר קרא כי ידור עד שידור בדבר הנדור לאפוקי בכור דדבר האסור הוא ומאן דאסר אמר קרא לה' לרבות דבר האסור ומאן דשרי לה' מאי עביד ליה מיבעי ליה למתפיס בחטאת ואשם ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור מרבה אני חטאת ואשם שהוא מתפיס בנדר ומוציא אני את הבכור שהוא קדוש ממעי אמו ומאן דאסר בכור נמי מתפיסו בנדר הוא דתניא וכו' מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש ומאן דשרי כי לא מקדיש ליה מי לא מיקדיש: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חיי ראשי אין הדברים הללו מחוורים וכו'. ובאמת כי נוראות נפלאתי על אדוננו הראב\"ד אשר דרכו לבא בסופה ובסערה נגד רבינו במקומות אחרים אשר תירוצם מצוי ובמקום הזה שבקיה לרגזנותיה ודבר בנחת לומר שאין דברים הללו מחוורים אצלו ושטעה בפירוש הגמ' כאילו אין כאן קושיא כי אם חילוק פירוש בגמ' ושלא נתחוור לו הפירוש ההוא והדבר ברור לכל מעיין כי דברי רבינו מרפסן איגרי ואין להם שום קיום והעמדה ע\"פ הגמ' בשום פירוש שיפרש בה לשום אחת מהאוקימתות שהרי כשאמרו לא דכ\"ע לפני זריקת דמים וכו' ר\"ל דלא איירי בדמחית בשר בכור קמיה וכו' אלא במי שאמר חולין שאוכל לך עלי כבכור ואם אמר על לאחר זריקת דמים לכ\"ע שרי כי פליגי כשאמר עלי כבכור לפני זריקת דמים ודבריו פה הם כדמחית בשר בכור קמיה דהא אמאי שכתב ברישא היה לפניו בשר קדש קאי ועליה כתב אבל אם היה בשר בכור נמצא שהוא היפך מאוקימתא זו דההיא בדלא מחית קמיה ודברי רבינו הם בדמחית קמיה ועוד דלההיא אוקימתא צריך שיאמר בפיו בפירוש חולין שאוכל כבכור לפני זריקת דמים לשיאסר ולרבינו אע\"פ שלא אמר בפירוש לפני זריקת דמים כיון שאמר הרי הוא עלי כזה אסור מאחר שהוא לפני זריקת דמים ועוד שהוא פסק לעיל בסמוך שהאומר הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין מפני שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר וא\"כ אפילו אמר הרי הן עלי כבכור לפני זריקת דמים מותר, ומטעם זה א\"א לומר שדברי רבינו באוקימתא דמחית קמיה דבין שתפרש דברי רבינו דמחית קמיה לפני זריקת דמים ואמר הרי הן עלי כבשר זה בין שתפרש דאמר בפירוש בפיו הרי הן עלי כבשר זה לפני זריקת דמים א\"א להעמידה שמאחר שנתן טעם למתפיס בבכור דשרי משום דאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר בין שיתפיס בו לפני זריקת דמים בין שיאמר בפירוש לפני זריקה מאי הוי. ומצאתי ספר ישן שכתוב בו כלשון הזה אבל אם היה בשר בכור לפני זריקת דמים ה\"ז מותר וזו הנוסחא האמתית: \n",
+                "<b>אחר</b> ימים שכתבתי זה בא לידי ספר שכתוב בו שנשאל הרב ר' אברהם בנו על זה וכתוב בה כנוסחת ספרים דידן אבל אם היה בשר בכור אם לפני זריקת דמים ה\"ז אסור והקשה השואל על זה מאחר שהטעם שאין הבכור דבר הנדור מה לי לפני זריקה מה לי לאחר זריקה ומה לי מונח לפני ומה לי סתם הא לא דמי אלא לבשר חזיר ועכו\"ם והשיב שהפרש גדול יש בין המתפיס בבכור בין המתפיס בבשר הבכור המונח לפניו קודם זריקת דמים שהמתפיס בבכור מתפיס בדבר שאינו נידר שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיק חולין בכור אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כדין בשר שלמים שאינו ניתר לאוכליו אלא בזריקת דמים וקדושת שלמים אדם יכול לעשותה בנדר ה\"ל מתפיס בקרבן שהוא אסור וזה שעלה על לבך דהאי דאוקימנא בגמ' לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומ\"ט דמאן דשרי וכו' אפילו בבשר בכור המונח לפניו אינו כן שכך לשון הגמ' לימא כתנאי וכו' אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשר דהיתרא גביה וכו' ודחי להאי תירוצא לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומאי טעמא דמאן דשרי דאמר קרא וכו' ולכך להאי תירוצא בגמרא לאו בבשר בכור המונח לפניו איירינן כלל דהך תירוצא אידחי ליה אלא בבכור או בבשר איירי ר' יעקב ור' יהודה אבל במונח לפניו לא איפשיט ולחומרא נקטינן דאיסורא דאורייתא הוא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש מקומות שאנשיהם עלגים וכו'.</b> בריש נדרים כל כינויי נדרים כנדרים וכר\"י דאמר התם בעלה י' דכינויים לשון כותים הם. \n",
+                "<b>ומ\"ש האומר הרי עלי קונם קונח וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכשם שאוסר עצמו בכינויים כך אם הקדיש בכינויים הרי זה הקדש.</b> הכי משמע שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכינויי הכינויים מותרים וכו'.</b> שם וכבית הלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו מה שאוכל עמך לא יהא חולין וכו'.</b> משנה שם לחולין שאוכל לך לא כשר ולא דכי (לא) טהור וטמא נותר ופיגול אסור כך היא גירסת רבינו ופי' הר\"ן לחולין שאוכל לך כלהו בפתחות הלמ\"ד קרינן להו דמש\"ה אסור דמשתמעי לא חולין אלא קרבן לא כשר אלא אסור לא דכי אלא אסור דאשכחן הכי גבי היתר (כדאמרינן) העיד יוסי בן יועזר על איל קמצא (שהוא) דכן וקרא נמי כל צפור טהורה כלומר מותרת הילכך כי אמר לא כשר ולא דכי (ולא טהור) אלא אסור קאמר וכ\"ת אלא אסור משום איסור קאמר ולא משום נדר וה\"ל מתפיס בדבר האסור ולא מיתסר אפ\"ה כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אזלינן לחומרא דקי\"ל סתם נדרים להחמיר. טהור טמא פיגול x נותר וכו' כל היכא שהוא מזכיר שם שהוא מורה איסור ושייך בקדשים כגון טמא פיגול נותר ובהני לא שייך למ\"ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ\"ד איכא למימר דלהיתרא קא מכוין ובהני נמי אע\"ג דלא אמר כ\"ף הדמיון מתסרי אפילו לר' יהודה וכו' שכיון ששמו מורה איסור בלא כ\"ף נמי מיתסר לכ\"ע אע\"ג דמצינן למימר דכי אמר טמא אתרומה קא מכוין דשייך ביה טומאה וטהרה דתרומה נמי הוה ליה דבר האסור וכי xx מתפיס בה לא איתסר וכו' אפילו הכי כיון דאיכא למימר נמי לקדשים מכרו ה\"ל סתם נדרים להחמיר: ליהוי אלא קרבן מני מתני' אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' משמע דסברת סברוה היא אמת. ולכן נראה ודאי דדעת רבינו ז\"ל כדעת התוס' (דף צ\"ד:) והרא\"ש והטור ז\"ל בסימן ר\"כ שכתבו דברייתא דקאמרה לחולין שאוכל לך לרבי מאיר אסור הוא דאמר לא חולין בחול\"ם ומאי דאמרינן בפירקא קמא סברוה היינו דקאמר לחולין בפת\"ח דצריך לפרש דלחולין כמו לא חולין והא מקרי מכלל לאו אתה שומע הן אבל היכא דאמר לא חולין ודאי דאפילו לרבי מאיר לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן וזהו ששינה רבינו ז\"ל כאן לשון המשנה ולא כתב לחולין בפת\"ח אלא לא חולין דהוא בחול\"ם וקשה א\"כ מאי קאמר בגמ' בריש פרק ב' טעמא דאמר חולין וכו' ופירשו שם הרא\"ש והר\"ן ז\"ל דדייק משום דלגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא והא כיון דהרא\"ש ז\"ל גופיה סבר דלא חולין בחול\"ם מודה רבי מאיר אם כן נימא דדיוקא אתא להיכא דאמר לא חולין בחול\"ם דאסור ומתני' כרבי מאיר ואם כן מאי פריך בגמרא להרא\"ש ז\"ל ורבינו ז\"ל וסיעתם. וי\"ל דכיון דלדיוקא אתא ע\"כ למעט לחולין בפת\"ח אתי דאי לא לישמעינן מתני' רבותא דלחולין בפת\"ח מותר אלא ודאי דאתא למעוטי לחולין בפת\"ח דאסור ודלא כרבי מאיר. כך נ\"ל ליישב דברי רבינו ז\"ל להסכימו עם שאר הפוסקים ז\"ל והגם כי הרב בעל כסף משנה ז\"ל כתב בטור יו\"ד סי' כ\"ד דפירוש הרא\"ש ז\"ל נראה לו דחוק נראה שמפני זה לא רצה לתלותו בהרמב\"ם ז\"ל מכל מקום נראה יישוב כמו שפירש הוא ז\"ל מחמת הקושיות שהקשינו עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו לא חולין לא אוכל לך וכו'.</b> שם אמתני' דלחולין שאוכל לך אסור אמרינן בגמ' (דף י\"א) סברוה מאי לחולין לא חולין להוי אלא קרבן מני מתני' אי ר\"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכו' אלא ר' יהודה היא אימא סיפא ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום מדסיפא ר\"י רישא לאו ר\"י היא כולה ר\"י וה\"ק שר\"י אומר וכו' ובתר הכי גרסינן תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר לחולין שאוכל לך אסור לחולין לא אוכל לך מותר רישא מני ר\"מ היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כלומר דאילו לרבנן כיון דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור דמשמע מה שלא אוכל לך יהא חולין הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר וקשיא לן הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וא\"ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ה\"נ ה\"ק ליה לא חולין יהא לפיכך לא אוכל לך ושני רב אשי הא דאמר לחולין והא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן. ופי' הרא\"ש נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ואע\"ג דאמר לקרבן בפת\"ח מפרשינן כאילו אמר בחט\"ף ה\"נ לימא לא חולין להוי לפיכך לא אוכל לך ואע\"ג דלר\"מ כי אמר לחולין בפת\"ח לא אמרינן מכלל לאו ה\"מ כי מסיים שאוכל לך אבל הכא דסיים למילתיה כי לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא מכלל לאו דמוכח אית ליה שפיר לר\"מ כי האי רב אשי אמר הא דאמר לחולין בחט\"ף הא דאמר לחולין בפת\"ח כלומר אי הוה אמר לחולין בפת\"ח היה ר\"מ אוסר דמשמע לא חולין להוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. ואהא דתניא לחולין שאוכל לך אסור כתב הר\"ן קשיא טובא למה אסור והא משום מכלל לאו אתה שומע הן צריכינן למיתי בה ולר\"מ לית ליה וכ\"ת לא צריכינן בהא למכלל לאו דכיון דאמר לא חולין ע\"כ קרבן הוי ליתא דהא מש\"ה אוקימנא מתני' דלא כר\"מ אלמא אפי' בכי הא צריכין למכלל לאו אתה שומע הן לפיכך יש מי שאומר דל\"ג ליה הכא כלל עכ\"ל. והראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי וכו'. וליישב דברי רבינו נ\"ל שהוא פוסק כר\"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומפני כך פסק כברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר ואעפ\"כ לא נמנע מלפסוק כסתם מתני' דקתני לא חולין שאוכל לך אסור משום דס\"ל ז\"ל דבההיא לר\"מ נמי אסור דכיון דלא הוי מה שיאכל חולין ממילא הוי קרבן דכך לי אומר לא חולין יהא כאומר קרבן יהא שהאומר דבר זה אינו מותר ממילא משמע שהוא אסור וכן האומר דבר זה אינו אסור ממילא משמע שהוא מותר ואין אנו צריכים לבא עליו מטעם מכלל לאו אתה שומע הן ואע\"ג דמש\"ה אוקימנא למתני' דלא חולין שאוכל לך אסור דלא כר\"מ וכמו שהקשה הר\"ן י\"ל דאה\"נ דמעיקרא סברו כן בני הישיבה דמתני' נמי מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא דקתני אסור ומש\"ה הוה קשיא להו מתני' מני ואיצטריכו לאוקומה כר' יהודה אבל לפום קושטא דמילתא לא צריכינן לאוקומה כר\"י דכר\"מ נמי אתיא דכי קתני אסור לא מטעם מכלל לאו אתה שומע הן הוא אלא משום דממילא משמע וכדאשכחן בברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר\"מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור כלומר שאמר לחולין בפת\"ח הלמ\"ד והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכינן למיתי עלה משום מכלל לאו אתה שומע הן ובהכי ניחא שלא נצטרך לדחוק ולומר שהסברוה הזה הוא משונה מכל סברוה שבגמ' דלא קיימי במסקנא והאי במסקנא נמי קאי וכמ\"ש הר\"ן דליתא אלא האי נמי לא קאי במסקנא ואע\"פ שאינו מבואר בגמ' בהדיא סתירת הסברוה כיון דמייתי בתר הכי בסמוך ברייתא דחולין החולין כחולין בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך מותר דאתיא כר\"מ וקתני בה לחולין שאוכל לך אסור ממילא משמע דליתא לסברת הסברוה ויש ידים מוכיחות לפירוש זה מדשני רב אשי הא דאמר לחולין הא דאמר לא חולין דמשמע לא להוי חולין אלא כקרבן כלומר דהא דקתני לר\"מ לחולין לא אוכל לך מותר ה\"מ באומר לחולין בשב\"א הלמ\"ד דא\"א לאסור בו אא\"כ תאמר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דהיינו מכלל לאו אתה שומע הן ור\"מ לית ליה אבל כשאומר לחולין לא אוכל לך בפת\"ח הלמ\"ד משמע נמי שאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. הרי בהדיא דאליבא דר\"מ נמי כשאומר לחולין בפת\"ח הלמ\"ד משמע לא חולין יהא אלא קרבן והיינו ודאי משום דממילא משמע ולא צריכין למיתי בה מטעם מכלל לאו אתה שומע הן וזה ברור ומרווח ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד ועלו דברי רבינו כהוגן: \n",
+                "<b>וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ג) הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר ומקשה בגמ' קתני קרבן שאוכל לך אע\"פ שלא אמרו בכ\"ף הדמיון אסור ודלא כר' יהודה דבעי כ\"ף הדמיון והתניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן והא עולה והא מנחה והא חטאת שאוכל לך שמותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן ל\"ק הא דאמר הי קרבן והא דאמר הקרבן מ\"ט חיי קרבן קאמר כך היא גירסת הר\"ן ופי' הא דאמר הקרבן כלומר דכי אמר הקרבן האי להוי קרבן קאמר. ובפ\"ב (דף ט\"ו:) תנן קרבן לא אוכל לך הא קרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר כך נראה שהיא גירסת רבינו והר\"ן ודלא כספרים דגרסי גבי הא קרבן שאוכל לך. ובגמרא מני מתני' ר\"מ היא וכו' אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והתנן לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר ואמר ר' אבא נעשה כאומר קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא קשיא הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר והשתא מה שכתב רבינו וכן אם אמר הקרבן שאוכל לך אסור בפת\"ח הה\"א גרסינן ליה וכדאוקימנא לה כדאמר הא קרבן. \n",
+                "<b>ומ\"ש קרבן שאוכל לך אסור.</b> דלא כר' יהודה דבעי כ\"ף הדמיון. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל האומר הקרבן לא אוכל לך.</b> בציר\"י הה\"א גרסינן ליה וכדאוקימנא כדאמר הי קרבן. \n",
+                "<b>ומ\"ש או כקרבן לא אוכל לך.</b> הכי משמע מדתנן כקרבן שאוכל לך אסור משמע הא כקרבן לא אוכל לך מותר. ועוד דאפי' למ\"ד מכלל לאו אתה שומע הן ליכא איסור דה\"ק כקרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא כקרבן אלא יהא מותר. וא\"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך קי\"ל דאסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי וליתסר כלא חולין וי\"ל לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה או שנדר שלא יאכל לו קרבן אבל באומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע\"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושי דלקולא משתמעי טפי דלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או לקרבן לא אוכל לך מותר.</b> היינו מאי דרמינן מתניתין בפ\"ב דנדרים דאתיא כר\"מ וקתני לא קרבן לא אוכל לך מותר אמתני' דפ\"ק דקתני לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר ושני ל\"ק הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן דלא הוי קרבן קאמר כלומר דכי אסר ר\"מ באומר לקרבן היינו באומר בשב\"א הלמ\"ד דע\"כ ה\"ק לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך וכי קתני דלקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא קרבן בפת\"ח הלמ\"ד או בחול\"ם הלמ\"ד דהשתא ליכא למימר לפיכך לא אוכל לך והכא נקט לו רבינו בפת\"ח הלמ\"ד ולקמן בסמוך נקט ליה בחול\"ם הלמ\"ד. וא\"ת הא איכא למשמע מינה מה שלא אוכל לך לא יהא קרבן הא מה שאוכל לך יהא קרבן הא ר\"מ לית ליה מכלל הן אתה שומע לאו. \n",
+                "<b>ומ\"ש או קרבן לא אוכל לך.</b> היינו מתני' דפ\"ב דנדרים לפי גירסתו וגירסת הר\"ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש או לא קרבן לא אוכל לך.</b> היינו מאי דאוקימנא מאי דתנן בפ\"ב דנדרים לקרבן לא אוכל לך מותר באומר לא בפת\"ח הלמ\"ד או בחול\"ם הלמ\"ד דאי אמר בפת\"ח הלמ\"ד הוי כאומר שלא יאכל לו קרבן או שהוא נשבע בקרבן שלא יאכל לו ואי אמר בחול\"ם הלמ\"ד הוי כאומר לא יהא קרבן מה שלא אוכל לך דלאו כלום הוא לר\"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן</b> קאי לאומר הי קרבן בציר\"י הה\"א ולאומר לקרבן בפת\"ח הלמ\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שנדר שלא יאכל לו קרבן</b> קאי לאומר קרבן לא אוכל לך וכן קאי לאומר לקרבן לא אוכל לך בפת\"ח הלמ\"ד. ואומר כקרבן לא אוכל לך ולא קרבן לא אוכל לך כבר כתבתי טעמא ולהיותו מבואר לא חשש רבינו לכתבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חולין שאוכל לך וכו'.</b> בפ\"ק דנדרים (דף י\"א) תניא חולין החולין כחולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר. ופי' הר\"ן בשאוכל לך פשיטא דשרי ובשלא אוכל נמי נהי דאיכא למימר הא מה שאוכל לך לא יהא חולין הא אוקימנא לה כר\"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל האומר לא טמא שאוכל וכו'.</b> כך היא הגירסא בספרי רבינו ואיני יודע ליישבה. ונ\"ל דה\"ג לטמא שאוכל לך לנותר שאוכל לך לפגול שאוכל לך ובשב\"א תחת הלמ\"ד היא שנויה דהשתא איכא למימר דמשתמע שפיר דטמא יהיה מה שאוכל לך. אבל יש לדקדק כיון שלא נזכר בגמ' למה ליה לרבינו לשנותה וגם כי סוף הלשון שכתב שמשמעו של דבר שאוכל לך הוא שיהיה פגול או טמא לפיכך לא אוכל לך אינו נמשך אחר זה הפירוש לפיכך צריך לדחוק ולומר שכשאומר לא טמא שאוכל לך משמע דה\"ק דבר שאוכל משלך יהיה טמא או נותר או פגול לפיכל לא אוכל לך. ומ\"מ איכא למידק למה השמיט רבינו לקרבן לא אוכל לך בשב\"א תחת הלמ\"ד דאסור דאתמר בגמ' וצ\"ע. וראיתי גירסא שכתב בה טמא שאוכל לך וכו' ואע\"פ שכתב לעיל שאם אמר כל מה שאוכל עמך טמא או נותר או פגול ה\"ז אסור חזר ושנאה ללמדנו דאומר טמא שאוכל לך משמעו מה שאוכל יהיה טמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היכל שאוכל לך בהיכל שאוכל לך להיכל שאוכל לך אסור.</b> כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו ולא ככתוב בספרים לא היכל דא\"כ אמאי בשאוכל לך אסור הרי הוא אומר שלא יהיה כהיכל מה שיאכל לו. ודין זה בסוף פרק קמא דנדרים (דף י\"ג) תנא אימרא לאימרא כאימרא דירים לדירים כדירים עצים לעצים כעצים אישים לאישים כאישים מזבח למזבח כמזבח היכל להיכל כהיכל ירושלים לירושלים כירושלים כולן שאוכל לך אסור שלא אוכל לך מותר והוה משמע לי דהא דקתני להיכל שאוכל לך אסור בין באומר הלמ\"ד בשב\"א בין בפת\"ח היא דכשאומר בשב\"א משמע להיכל יהא דומה מה שאוכל לך וכשאומר בפת\"ח להיכל משמע נמי להיכל יהא דומה מה שאוכל לך אלא דבאומר לא אוכל לך אתמר עלה בגמ' רישא ר\"מ דלא בעי כ\"ף הדמיון אימא סיפא וכולן לא אוכל לך מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר וא\"ר אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ל\"ק הא דאמר לא אימרא הא דאמר לאימרא. וכתב הר\"ן כך היא הגירסא בקצת נוסחאות ואיכא דגרסי הא דאמר לאימרא כלומר בשב\"א תחת הלמ\"ד הא דאמר לאימרא בפת\"ח תחת הלמ\"ד דס\"ל למאן דגרסי הכי דלמ\"ד פתוחה הרי היא כלא עכ\"ל. ולפ\"ז צ\"ל דרישא נמי בשב\"א הלמ\"ד היא דאילו בפת\"ח בשאוכל נמי מותר דמשמע לא יהא כהיכל מה שאוכל לך. ויש לדקדק למה מכל החלוקות שנזכרו בברייתא לא כתב רבינו אלא חלוקת היכל והשמיט החלוקות הראשונות והאחרונות. וי\"ל שכבר כתב לעיל שהאומר כתמידים כעצים כאישים וכו' כהיכל כירושלים אסור ולא בא כאן ללמד אלא דאומר בלמ\"ד כאומר בכ\"ף דמי ואפי' בלא למ\"ד ובלא כ\"ף כאומר בכ\"ף דמי ונקט היכל וממילא נשמע דה\"ה לאינך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו מודר אני ממך וכו'.</b> בריש נדרים תנן האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור מנודה אני לך ר\"ע היה חוכך בזה להחמיר ובגמ' (דף ה') אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאסור (באכילה אבל אם לא אמר בפירוש אכילה לא אסור למיכל מדידיה) מאי טעמא מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא עמך משא ומתן משמע מרוחקני ממך דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין שמואל מוקי ליה למתני' כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכו' לוקמה כרבנן וכו' אמר רבא מתני' קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך ליתני שאני אוכל שאני טועם ש\"מ בעינן ידים מוכיחות. וכתב הרא\"ש אהא דאמרינן מודר אני ממך (דילמא מודרני ממך) דלא משתעינא בהדך משמע וכו' וכיון דמספקא לן אי לאיסור הנאה קאמר או להנך מילי דפרישנא הילכך אינו אסור לא בזה ולא בזה דאין הלשון מוכיח יותר לזה מלזה והוי לתרוייהו ידים שאינן מוכיחות וקא סבר שמואל דלא הויין ידים ודייק רבא להא דשמואל ממתניתין ואתמר נמי ידים שאין מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים והלכתא כרבא אע\"ג דבשלהי נזיר גרסינן איפכא גירסא דהכא עיקר הילכך לא הויא יד עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך ואם אמר שאני אוכל לך בלא מודרני ממך נראה דלא הויא יד דמודרני הוא במקום קונם שאני אוכל לך אבל כשאומר שאני אוכל לך לחוד לאו כלום הוא. וכן פסק הר\"ן כשמואל וכרבא דאמרי ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכן פסק רבינו. וא\"ת כיון דלא מיתסר עד דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך אמאי מיקרי יד כבר כתב הר\"ן דטעמא משום דלא מסיק דיבוריה למימר כקרבן אי נמי דלא אסור בהדיא עכ\"ל:  ",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן אהא דאמר רבא מתני' קשיתיה ליתני שאני אוכל ושאני טועם פירוש ואי הוה תני הכי בלא לך הוה שמעינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאע\"ג דכבר אמר (מודרני) ממך דהא ס\"ל לשמואל דמתני' חדא קתני אפ\"ה שאני אוכל בלא לך ידים שאין מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה\"ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומש\"ה תנא במתניתין לך לאשמועינן דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נידרא כלל דהויין להו ידים שאין מוכיחות ולא הויין ידים. וגבי מנודה אני לך כתב דאומר מודרני מנכסיך הוי שפיר ידים מוכיחות כמי שאומר מודרני ממך שאני אוכל לך. ואהא דתנן שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור כתב דאית דגרסי הכי בלא יו\"ד ואית דגרסי שאיני ביו\"ד (ומדברי הרמב\"ם בפרק א' נראה שהוא גורס שאיני ביו\"ד שכתב בכולם שלא אוכל לך) עכ\"ל:  ",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן אהא דאמרינן מודר אני ממך לא משתעינא בהדך משמע ואפילו בדיבורא נמי לא מיתסר דלא ידעינן אי להנאה איכוון אי לדיבורא איכוון ולכל חד וחד ה\"ל ידים שאין מוכיחות וכיון דטעמא דשמואל משום דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ליכא למיפרך עליה מברייתא (מודר אני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך ה\"ז אסור שאני אוכל לך שאני טועם לך ה\"ז אסור) דכיון דפלוגתא דתנאי היא אי הויין ידים אי לא איכא למימר דתנא דברייתא ס\"ל דהויין ידים ושמואל דייק ממתניתין דלא הויין ידים (דלעיל כי פרכינן מברייתא היינו משום דהוה סבירא לן דאפי' ידים נמי לא הוי) ואיכא מ\"ד דבמודרני ממך אפי' לשמואל אסיר לאשתעויי בהדיה ובמופרשני למעבד משא ומתן בהדיה ובמרוחקני למיקם בארבע אמות דיליה והיינו אסור דברייתא ושמואל אאכילה קאי לומר דלא מיתסר באכילה עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך עכ\"ל. ודעת רבינו כסברא אחרונה דברייתא אתיא שפיר כוותיה:  ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משמתנא ממך.</b> שם (דף י\"ז:) אהא דתנן מנודה אני לך ר\"ע היה חוכך בזה להחמיר א\"ר פפא בנדינא ממך כ\"ע ל\"פ דאסיר משמתנא מינך לכ\"ע שרי במאי פליגי במנודה אני לך ר\"ע סבר לישנא דנידוייא הוא והרא\"ש גורס לישנא דנדינא הוא והיא הגירסא הנכונה ורבנן סברי לישנא דמשמתנא ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסי דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר לית דחש לה להא דר\"ע קסבר במשמתנא פליגי וכתבו הרא\"ש והר\"ן דלית הלכתא כר\"ע מדאמרינן לית דחש לה ועוד דקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו. אבל רבינו פסק כר\"ע ונראה שטעמו מדאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר\"ע לענין מלקות דאינו לוקה דאם כן ר\"ע נמי מחמיר ומדמפרש אביי מילתיה משמע דס\"ל כוותיה וכתבו הרא\"ש והר\"ן דהא דאמרינן נדינא ממך דוקא בדאמר שאני אוכל כדאמר שמואל גבי מודרני ממך מופרשני ממך וכו' ונדינא מינך דכוותייהו שהוא לשון הרחקה כתבו שכן דעת הרמב\"ן.  ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דכשאמר מודר אני לך או משמתנא מינך ולא אמר שאני אוכל לך לא ישב בארבע אמותיו.</b> לטעמיה אזיל שפסק במרוחקני ממך ולא אמר שאני אוכל לך משמעו שלא ישב בארבע אמותיו ומנודה אני לך או משמתנא לך לא גרעי ממרוחקני ממך וסובר דכיון דמנודה אני לך בהדי מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך איתניא לדידהו דמי וכי היכי דבהנהו אמר שמואל דלא מיתסר באכילה עד שאמר שאני אוכל לך ה\"ה במנודה אני לך לר\"ע לא מיתסר באכילה עד דאמר שאני אוכל לך וכבר נתבאר שרבינו פוסק הלכה כר\"ע וסובר ז\"ל דכי א\"ר פפא בנדינא מינך כ\"ע ל\"פ דאסור היינו באומר נדינא מינך סתם כלומר ואינו אומר שאני אוכל לך וא\"כ ע\"כ אסור דקאמר בהנאה הוא דאי באכילה לחוד מהי משתמע, ומדנקט גבי שלא אוכל מנודה אני לך ושביק למשמתנא לך דהוא בר זוגיה משמע שסובר דכי אמרינן משמתנא מינך לכ\"ע שרי היינו לומר שאם אמר משמתנא מינך שאני אוכל לך מותר בהנאה דלאו לשון יד נדר הוא אלא לשון שמתא. אבל הראב\"ד כתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול א\"א (פירוש) אסור לאכול בד' אמותיו וכן משמתנא מינך שלא אוכל לך עכ\"ל. ונראה מדבריו קצת שגם דעת רבינו כן דשוים הם לכל דבריהם וגבי שלא אוכל לך נקט מנודה אני לך ומיניה נילף לאומר משמתנא לך וסמך על מה שהשוה אותם בתחלה היכא דלא אמר שלא אוכל לך ולפי זה פסק כרב חסדא דאמר במשמתנא פליגי ודלא כרב פפא דאמר כ\"ע ל\"פ דשרי. וממ\"ש הראב\"ד אסור לאכול בד' אמותיו נראה דמנודה אני לך שלא אוכל לך שהיה חוכך בה ר\"ע להחמיר לענין לאכול בד' אמותיו היא ולא לענין לאכול משלו ואין פירוש זה מוכרח במשנה דאדרבה איכא למימר דלענין לאכול משלו איתניא דומיא דמודרני מופרשני מרוחקני ממך שלא אוכל לך דאיתנו בהדה ולזה מטין דברי רבינו כפשטן. מצאתי כתוב יתכן לפרש כי נדינא ממך שלא אוכל לך משמע בין תוך ד\"א בין חוץ לד\"א דבכל ענין אסור ליהנות משלו ומשמתנא מינך שלא אוכל לך לא משמע אלא בתורת מנודה שלא אסר הנאתו עליו אלא תוך ד\"א ובלשון מנודה פליגי אי משמעותו נדינא ואפי' חוץ לד\"א משמע או כמו משמתנא ודוקא תוך ד' וכ\"נ שפירש הראב\"ד. ולענין הלכה פסק כר\"ע דאחמיר ומיהו ללקות אינו לוקה משום דמספקא ליה ואע\"ג דא\"ר חסדא דאין לחוש לדר\"ע ה\"מ לפי סברתו שהיה סבור דבמשמתנא פליגי אבל לפי האמת קי\"ל כרבינא דבמשמתנא לא פליגי נקיטינן לחומרא כר\"ע ואע\"ג דאין הלכה כמותו מחביריו אולי האי חבירו הוי. וכן פסק הרמב\"ם אלא שתמהתי מה שלא הביא דין משמתנא מינך דשרי אליבא דכולהו עכ\"ל שיטה אחת. אבל הרשב\"א כתב יש מפרשים דנדינא בלחוד אסור ואע\"ג דלא אמר דלא אכילנא בהדך ואפילו לשמואל דאמר דמרוחקני ממך אינו אסור עד שאמר שאני אוכל לך הכא מודה התם הוא דמרוחקני לא משמע אלא דלא יתיב בד\"א דיליה אבל נדינא ממך משמע שיהא נטול ממנו לגמרי וכ\"כ בתוס'. ולפי פירוש זה נראה דאפילו במנודה אני לך אם אמר שאני אוכל לך אסור דכשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דכ\"ע לישנא דמשמתנא לך הוא אבל אמר שאני אוכל לך י\"ל דלישנא דנידויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב\"ם שכתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול ואף מדברי הראב\"ד נראה כן עכ\"ל:   "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כה-כו)</small> האומר הרי עלי כנדרי רשעים וכו'.</b> משנה שם (דף ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובגמ' ודילמא ה\"ק כנדרי רשעים לא נדרנא אמר שמואל באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו הריני בנזירות עלי בקרבן הימנו בשבועה הריני נזירות דילמא הריני בתענית קאמר אמר שמואל כשהיה נזיר עובר לפניו (עלי בקרבן) הימנו בשבועה דילמא הימנו דאכילנא קאמר אמר רבא דאמר הימנו שלא אוכל א\"ה מאי למימרא מהו דתימא הא לא מפיק שבועה מפומיה קמ\"ל. ופי' הר\"ן הך מתני' פירושא דידות היא ומפרשים בגמ' דה\"ק אם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ומסתברא נמי דדוקא כשהיתה בהמה מונחת לפניו וכן אם אמר כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל והיה ככר מונח לפניו הרי הוא כשבועה שלא יאכלנו ומיחייב בכל הני כי אמר כנדרי רשעים שהרי הרשעים דרכם לידור בכל אלו ומפני שאין ראוי לעשות כן קרי להו נדרי רשעים (שהרי רשעים דרכן לידור בכל אלו) שהרי רשעים הם לאותו דבר, כנדרי כשרים אע\"ג דאמר הריני עלי הימנו והיה נזיר או בהמה או ככר לפניו לא אמר כלום שהרי אין הכשרים נודרים שאין רשאין לעשות כן וה\"ה אם אמר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום לפי שאין הרשעים נודבים שאם הם נודבים אינם רשעים לאותו דבר והכי איתא בתוספתא. כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן שהרי הכשרים מתנדבים הם בקרבן ובנזירות הילכך כי אמר הריני והיה נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר וכי אמר עלי ובהמה מונחת לפניו ה\"ל כאילו אומר הרי הוא קרבן נדבה אבל בשבועה לא מיחייב אפי' היה ככר מונח לפניו ואמר הימנו שלא אוכל לפי שאין הכשרים נשבעים לעולם ואע\"ג דאמרינן לעיל דלזרוזי נפשייהו נשבעים לדבר מצוה ההיא שבועה לא מיקריא נדבה שהרי הם מחוייבים לקיים את המצוה. ואיכא למידק הרי נדבה אינה אלא באומר הרי זו ונדר בהרי עלי וחילוק זה ליתיה אלא בנדרים דקרבנות אבל בנזירות מאי נדר ומאי נדבה שייכי ביה הרי אינו אלא בענין אחד נראה בעיני דנדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירושה מה שהאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ומש\"ה אמרינן דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו ונדבה היא באומר הרי זו לפי שמתנדב ונדרו יותר רצוי וכיון שזה היא פירושן של נדר ונדבה אף בנזיר אע\"פ שאין הנדר של נזירות אלא בענין אחד מי שהכוונה שלו רצויה יותר קרוי נזירותו נדבה ומי שאינה רצויה כ\"כ קרוי נדר והרשעים כשנודרים בנזיר אין כוונתם רצויה לגמרי (ולפיכך קרוי נדר) אבל הכשרים מתוך שכוונתם שלימה ורצויה ואין בנזירותם שום נדנוד עבירה קרוי נזירותם נדבה והיינו דאמרי' בגמ' גבי נדבה דנזירות משכחת לה כדשמעון הצדיק. כשהיה הנזיר עובר לפניו ואפ\"ה דוקא כי אמר כנדרי הרשעים הריני אבל כי אמר הריני לחודיה לא אמר כלום דלא דמי לאומר אהא דאמרינן בפ\"ק דקידושין דה\"ל נזיר כשנזיר עובר לפניו משום דאהא לישנא מעליא ומהני אבל הריני אי לאו דאמר כנדרי רשעים עלי לא משמע דאמר מידי. כך פירשו רבותי ואינו נראה בעיני דהריני לא גרע מאהא אלא מתני' משום דאתי לאשמועינן דאי אמר כנדרי כשרים הריני אפי' בנזיר עובר לפניו לא מהני נקט רישא כנדרי רשעים אבל אה\"נ דכל שאמר הריני בלחוד והיה נזיר עובר לפניו ה\"ז נזיר. ודילמא הימנו דאכילנא קאמר כלומר וכיון דאיכא למימר דילמא דאכילנא קאמר ה\"ל ידים שאין מוכיחות וס\"ל לשמואל דלא הויין ידים עכ\"ל. \n",
+                "<b>והשתא מ\"ש רבינו אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו וכו' עד חייב בשבועה</b> מבואר בגמ' שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש כנדרי רשעים עלי חייב בקרבן</b> היה ראוי להעמידה כשהבהמה עומדת לפניו דומיא דנזיר וכמו שהעמידה הר\"ן ודברי רבינו סתומים. \n",
+                "<b>ומ\"ש כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה וכן מ\"ש בנדבות כשרים שמנדבותם נזיר וקרבן</b> כלומר שפירש כן וזה הצעה למה שיכתוב אחר כך. \n",
+                "<b>ומ\"ש אמר הרי עלי כנדרי רשעים או כנדבות כשרים וכו' ה\"ז אסור אע\"פ שלא פירש:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כז-כח)</small> הנודר בתורה וכו' עד ה\"ז כמי שנדר במ\"ש בה.</b> בפ\"ב דנדרים (דף י\"ב): \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד דומה ששכח ולבסוף נזכר כו'. ואני אומר זכור היה מתחלה ועד סוף דאיתיה נמי לענין שבועה כדאיתא בתוס' שכתבתי בפי\"ב מהל' שבועות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו נשכים ונשנה וכו'.</b> בפירקא קמא דנדרים (דף ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'.</b> משנה פרק ב' דנדרים (דף י\"ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם אמר לה הריני מודר ממך הנאה או שאמר הנאת תשמישך אסורה עלי ה\"ז אסורה עליו.</b> כמו שיתבאר בפ' (י\"ב מהל' אלו): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו וכו'.</b> במשנה פ\"ג דנדרים (דף כ\"ז) הדירו חבירו שיאכל אצלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וענה אמן.</b> נתבאר רפ\"ב דשבועות. \n",
+                "<b>ומ\"ש או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין הנודר נאסר וכו' עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין כמו שביארנו.</b> בהל' שבועות פ\"ב. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל המתכוין לנדור בנזיר וכו'.</b> הוא נלמד ממה ששנינו בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ו:) לענין הפרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר על דעת אחרים וכו' ודין כל אלו הדברים בנדרים כדינם בשבועות.</b> פשוט הוא שהרי השוה אותם הכתוב דכתיב איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהתנה קודם שידור וכו'.</b> בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ג) תנן ראב\"י אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר. ובגמ' וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתא בהדיה חסורי מחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו מסרב בו ומדירו נדרי זירוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר\"ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר רבא אמר לעולם כדאמרי' מעיקרא הב\"ע כגון שהתנה בר\"ה ולא ידע במה התנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה מששא לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. ופי' הרא\"ש עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה שאם אין בדעתו שיהא קיים למה הוא נודר. תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר וכיון שאינו זכור לתנאו נמצא תנאו קיים ונדרו בטל. וכתב עוד דרבא לא פליג אאביי במה שאמר שאם התנה ולא היה זכור התנאי בשעת הנדר שהנדר בטל אלא כדי שלא להגיה המשנה אוקמה בששכח מקצת התנאי וכ\"כ הר\"ן וכ\"כ הרשב\"א בתשובה וכן דעת רבינו שפסק גם לדאביי וכתבו ההגהות שכ\"פ ר\"ת וכ\"כ סמ\"ג ודלא כריב\"ם וראבי\"ה שפירש דרבא פליג אאביי והלכה כרבא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אע\"פ שקבל התנאי בלבו הרי הנדר בטל וכו',</b> לשון אע\"פ שכתב רבינו כך שיעורו אע\"פ שלא הוציא התנאי בפיו כיון שקבלו בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ולפי זה אם בשעה שזכר התנאי לא קבלו בלבו וקיימו הנדר קיים: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ויש שמורה להחמיר וכו'.</b> וכתב עליו הראב\"ד יפה הורה זה וכו' נראה שטעם הוראה זו משום דלא מסתבר ליה שאחר שחל הנדר יעקר כשזכר התנאי ואין זה הכרע והרא\"ש לא חילק בכך וכן נראה שהוא דעת רבינו. ומ\"ש הראב\"ד ולא בזכירת התנאי שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו וכו', נראה שגם זו היא כוונת רבינו ולא הוצרך לבאר לפי שסמך על מ\"ש תחלה אם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ועל זה כתב שיש מי שמורה והוא שיזכור התנאי אחר שנדר תוך כדי דיבור דהא ודאי האי שיזכור דומיא דזכירה דרישא היא דהיינו שקיבל התנאי בלבו וקיימו: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"ן בשם התוס' על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונודר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום שע\"ד חבירו הוא נשבע ונודר וכמו שמבטל תנאי לגמרי דמי דהא אסיקנא דלא מסתבר אדעתא דנפשיה אלא ע\"ד משביעו כדאמרינן בסמוך בשמעתא דנדרי הבאי עכ\"ל. וכ\"כ בתשובה להרמב\"ן סי' רמ\"ח וסי' ר\"פ וכ\"כ רבינו ירוחם בנתיב ז' ובנתיב י\"ד וכ\"כ בטא\"ח סי' תרי\"ט: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-י)</small> סתם נדרים להחמיר וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> משנה ספ\"ב דנדרים (דף י\"ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש בד\"א במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני ענינות וכו'.</b> שם במשנה ר\"י אומר סתם תרומה ביהודה אסור בגליל מותר שאין אנשי גליל מכירים את תרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרים ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. ובגמ' ר\"י אומר סתם תרומה ביהודה אסור וכו' הא מכירים אסורים אלמא ספיקא לחומרא אימא סיפא סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים הא מכירים מותרים אלמא ספיקא לקולא אמר אביי ר\"א בר צדוק (היא דתניא וכו' ר\"א בר צדוק) אומר סתם חרמים בגליל אסורין. ופירש הר\"ן אמר אביי סיפא ראב\"צ היא דמתני' תרי תנאי היא רישא רבי יהודה דס\"ל ספיקא לחומרא ולדידיה אה\"נ דסתם חרמים ביהודה נמי אסורין וסיפא ראב\"צ דאמר סתם חרמים בגליל אסורים לפי שאין מכירים (את חרמי הכהנים הא מכירין) מותרים דספיקא לקולא ומש\"ה סתם חרמים ביהודה שהיו מכירין אלו ואלו מותרין וסתם תרומה נמי ביהודה לראב\"צ מותרת והאי דנקט ר' יהודה תרומה ונקט ר\"א חרמים לאו דוקא דה\"ה בתרומה גופה אי נמי בחרמים גופייהו הוה מצי לאיפלוגי אלא מר דשמיע ליה מרביה קאמר ומר דשמיע ליה מרביה קאמר. ולענין הלכה קי\"ל דסתם נדרים להחמיר כסתם מתני' עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו. ומ\"מ \n",
+                "<b>מ\"ש מקום שדרכם שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד וכו'</b> משנה שאינה צריכה היא דאפי' במקום שמשמע כל אחד מאלו שני שמות כתב ברישא שאם נדר סתם וכ\"ש כשאין משמעו באותו מקום אלא לאיסור ולא היה לו לשנותה משום דנפיק מינה חורבא דמשמע דמשום דאין קורין באותו מקום חרם אלא לחרמי בדק הבית הוא דבסתם אסור הא אם קורין באותו מקום חרם סתם גם לחרמי הכהנים מותר וקשיא רישא אסיפא. ואפשר לומר דאיצטריך ליה לאשמועינן דבמקום שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד אפי' אמר בלבי היה לחרמי כהנים לא חיישינן ליה ואסור x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר בחרם וכו'.</b> ג\"ז שם משנה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אם היה הנודר ת\"ח ה\"ז מותר וכו'.</b> שם (דף כ') במשנה על כלם אין נשאלין עליהם ואם נשאלו עונשין אותם ומחמירין עליהם דברי ר\"מ וחכ\"א פותחים להם פתח ממקום אחר ומלמדין אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ובגמ' הא גופה קשיא אמרת אין נשאלין והדר תני אם נשאלו עונשין אותה ומחמירין עליהם א\"ר יהודה ה\"ק וכולם אין צריכין שאלה בד\"א בת\"ח אבל בע\"ה שבא לישאל עונשים אותו ומחמירין עליו בשלמא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה כלומר בכדו תהית או לבך עלך אלא עונשין (אותו) ה\"ד כדתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכל זה לר\"מ אבל לחכמים דהלכתא כוותייהו אין עונשים אותו ואין מחמירין עליו אלא פותחין לו פתח ממקום אחר בין בפתח בין בחרטה ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש דכי ענשינן בשל תורה אבל בנדרים אלו אין עונשין, ואין מחלוקתן של ר\"מ וחכמים אלא בע\"ה דאילו בת\"ח לדברי הכל אין צריכין שאלה, ומשמע לרבינו שמה שאמרו חכמים ומלמדים אותם שלא ינהגו קלות ראש את\"ח נמי קאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האומר לאשתו הרי את עלי כאמי וכו'.</b> ברפ\"ב דנדרים (דף י\"ג:) תנן ואלו מותרים חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעכו\"ם וכו' (דף י\"ד) האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו לכך ובגמ' ורמינהי הרי את עלי כבשר אימא כבשר אחותי כערלה ככלאי הכרם לא אמר כלום אמר אביי לא אמר כלום מדאורייתא וצריך שאלה מדרבנן רבא אמר הא בת\"ח הא בע\"ה וקי\"ל כרבא לגבי אביי ועוד דבגמרא מייתי סיועא ליה. וסובר רבינו דהא דקתני בסיפא פותחין לו פתח ממקום אחר וכו' ה\"ה לרישא ודלא כהרא\"ש שכתב xx ודוקא המדיר אשתו ומתפיס הנאתה בדבר האסור צריך שאלה שלא יקל את ראשו לכך ושמא יאסור אשתו עליו אבל מתפיס אכילתו והנאתו בדבר האסור לא בעי שאלה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה עכ\"ל. ואין זה הכרע דאדרבה איכא למימר דנטר עד סיפא למימר דאכולהו דלעיל קאי אבל קשיא לי הא דגרסינן ברפ\"ב דנדרים רבינא אמר הכי קתני אלו מותרים כחולין כבשר חזיר כעכו\"ם ואי לא תנא חולין ה\"א בעי שאלה ומי איכא לאסוקי אדעתא הכי והא קתני סיפא האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר מכלל דרישא לא בעיא שאלה ע\"כ. והשתא איכא למידק על רבינו היאך כתב באומר כבשר חזיר דבעי שאלה ובגמ' אמרו דליכא לאסוקי אדעתא הכי וגם על הרא\"ש יש לתמוה אמאי יליף לה מדקתני סיפא דמתני' הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה דמשמע כאלו מעצמו אמרה וה\"ל לאומרה משמא דגמרא וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההפקר אע\"פ שאינו נדר שאסור לחזור בו: ומה הוא ההפקר וכו' בין בקרקעות: וכיצד דין ההפקר כו' אפי' זה שהפקיר וכו'.</b> פשוט ספ\"ד דנדרים (דף מ\"ג מ\"ד מ\"ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיר לעניים כו'.</b> רפ\"ו דפאה וכבית הלל: \n",
+                "<b>המפקיר עבדיו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיר את הקרקע כו'.</b> בספ\"ד דנדרים: \n",
+                "<b>דין תורה אפי' הפקיר בפני אחד וכו'.</b> בספ\"ד דנדרים (דף מ\"ה) וכריב\"ל לגבי ר' יוחנן וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן וכ\"כ התוס' פרק בני העיר. וכתב הרא\"ש ומה טעם אמרו בג' כדי שיהא זוכה בשני עדים ומתוך זה יירא בעל הבית להפקיר כדי להפקיע ממעשר. וכתב עוד הרא\"ש הוי הפקר מן התורה אפי' באחד וה\"ה נמי אפילו בינו לבין עצמו ואינו נראה כן מדברי רבינו והכי דייק לישנא דריב\"ל דאמר ד\"ת אפי' באחד הוי הפקר ואם כדברי הרא\"ש דעדיפא מינה ה\"ל לאשמועינן דבר תורה אפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר. ועוד ומ\"ט אמרו בג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים ומש\"ה בסיפא הג' הם זולת בעל הדבר אף אדרישא הוי זולת בעל הדבר, ומדברי מהרי\"ק בשורש קמ\"ב נראה דאישתמיטתיה גמ' דס\"פ ד' נדרים: \n",
+                "<b>והאומר ה\"ז הפקר וזה וכו' עד ויהיה הפקר ודאי.</b> בפ\"ק דנדרים (דף ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם וכו'.</b> בסוף פרק רביעי דנדרים (דף מ\"ג) תניא המפקיר את שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ומדכתב רבינו ולא זכה בו אדם נראה שהוא מפרש דהא דיכול לחזור בו עד שלשה ימים היינו דוקא בשלא זכה אדם וכן דעת הרא\"ש ושלא כדברי הר\"ן שכתב דתוך שלשה ימים אפילו זכה בו אחר יכול לחזור בו אבל מה שכתב בסיפא אלא אם קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר אינו נוח לי דמשמע דאחר שלשה ימים כל שלא זכה בה אדם יכול לחזור בו. ונ\"ל דהכי קאמר תוך שלשה ימים אם לא זכה בה אדם יכול לחזור בו והוי כאילו לא הפקירה וחייבת במעשרות אבל אחר שלשה ימים אפילו זכה בה הוא עצמו הוי כזוכה מן ההפקר ופטורה מן המעשרות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר שדה זו וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומפני מה יש לו לחזור וכו'.</b> שם וכאוקימתא דעולא שהיא עיקר כמ\"ש הר\"ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבר המופקר שבא אחד ושמרו והיה מביט בו וכו'.</b> בסוף הבית והעליה (בבא מציעא דף קי\"ח) וכלישנא בתרא דרבא דאמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי וכו'.</b> מתבארים והולכים בפרק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד יחול הנדר על נדר וכו'.</b> משנה פ\"ב דנדרים (דף י\"ז) יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד המתפיס בנדרים חייב שמע חבירו שנדר וכו'.</b> משנה רפ\"ד דנזיר (דף כ':). ומה \n",
+                "<b>שהצריך שיהא תוך כדי דיבור</b> שם בגמ', \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היו מאה וכל אחד מהם אומר ואני בתוך דיבורו של חבירו.</b> שם (דף כ\"א) בעיא דאיפשיטא. וברפ\"ג דשבועות (דף כ') איפליגו אביי ורבא במתפיס בשבועה והלכה כרבא דאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי. וכתב הרי\"ף דע\"כ לא אמר רבא אלא במתפיס בשבועה אבל מתפיס בנדר ודאי נדר לדברי הכל דמתני' היא במס' נזיר ואע\"פ שמפשט הסוגיא משמע דלרבא מתפיס בנדר נמי לאו נדר הוא כבר כתבו הרא\"ש והר\"ן פירוש הסוגיא לדעת הרי\"ף כי היכי דליסליק ליה שפיר דמודה רבא דמתפיס בנדר הוי כנדר. וטעם החילוק בין מתפיס בנדר למתפיס בשבועה כתב הרא\"ש משום מתפיס בנדר נפקא לן מדכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ומהתם מפקינן דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב הרי שמת אביו או רבו היום וכו'.</b> בריש פ\"ג דשבועות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד חלים הנדרים על דברי המצוה וכו'.</b> משנה פ\"ב דנדרים (דף ט\"ז) וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומפני מה נדרים חלים על דברי מצוה ושבועות אין חלות וכו'.</b> (שם ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנודר שיצום בשבת או ביו״ט חייב לצום וכו'.</b> זה מבואר בטעמו ובהדיא תנן בפ' ר' אליעזר (נדרים דף ס״ו) פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים עד שבא ר״ע ולימד שהנדר שהותר x מקצתו הותר כולו הרי בהדיא שחל הנדר אלא כשהשבתות וימים טובים הם בכלל הימים שנדר להתענות בהם ולא נזכר בשעת הנדר שהיו שבתות וימים טובים בכלל ימי נדרו פותחין לו בהם ואם נזכר בשעת הנדר שהיו שבתות וימים טובים בכלל נדרו או שנדר בפירוש לצום בהם חל הנדר. מיהו ה״מ כשאמר הרי עלי שהוא לשון נדר שהוא חל על דבר מצוה כדבר הרשות אבל אם אמר הריני בתענית אין לו דין נדר ואינו חל על דבר מצוה וכדברי הראב״ד שכתב הנודר שיצום בשבת או ביו״ט חייב לצום, א״א דוקא כשאומר עלי אבל אם אמר הריני בתענית היום אסור עכ״ל. וכן כתבו הרא״ש והר״ן בפ״ק דתענית בשם הרמב״ן וכן נראה שהוא דעת רבינו שהרי כתב כאן הנודר לצום בשבת ויו״ט חייב לצום בהם וכן הנודר לצום יום ראשון או יום ב' כל ימיו ופגע בהם יו״ט או עיוה״כ חייב לצום וכו' ובפ״א מתענית כתב אין גוזרין תענית בתחלה בר״ח או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד ואם התחילו להתענות על הצרה אפי' יום א' ופגע בהם יום מאלו מתענים ומשלימין ואח״כ כתב כשם שהצבור מתענים על צרתם כך היחיד מתענה על צרתו כיצד הרי שהיה לו חולה וכו' ולא יתענה בשבתות ולא בר״ח ולא בחנוכה ופורים ולא חילק בין התחיל ללא התחיל ובודאי דבקבל עליו להתענות מיירי דאל״כ לאו תענית הוא ואפ״ה קאמר דלא יתענה בימים טובים בין שהם מדאורייתא בין שהם מדרבנן הרי ברור שהוא מחלק בין קבל עליו תענית בלשון נדר לקבלו בלשון קבלת תענית בעלמא: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאם פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו וכו'.</b> בפ\"ק דתעניות (דף י\"ב) יחיד שקבל עליו (תענית) שני וחמישי של כל השנה כולה ואירעו בהם ימים טובים הכתובים במגילת תענית וכו' אם גזירתנו קודמת לנדרו תבטל גזירתנו את נדרו. ומשמע לרבינו דבנדר בלשון נדר ממש הוא וכדדייק לישנא דקרי ליה נדר ואפ\"ה קתני תבטל גזירתנו את נדרו וע\"כ משום דד\"ס צריכים חיזוק דאילו בימים טובים שהן מן התורה כבר הוכחנו שהנדר חל עליהם. ובספ\"ק דר\"ה ובפ\"ב דתעניות מחלק בין ימים הכתובים במגלת תענית לשבתות וימים טובים לענין איסור תענית ביום שלפניהם משום דד\"ס צריכים חיזוק: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק בדברי רבינו שנראה לכאורה שהוא סובר דבעיוה\"כ ובר\"ח אסור להתענות מן התורה ומשמע דעיוה\"כ היינו מדרשא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, ור\"ח בהדיא אמרינן בפ\"ב דתעניות (דף י\"ז:) ובספ\"ק דר\"ה (דף י\"ט) גבי איסור תענית ביום שלפני ימים הכתובים במגילת תענית ר\"ח דאורייתא הוא דאורייתא לא בעי חיזוק. ויש לתמוה על עיוה\"כ דאטו משום דרשא דועניתם את נפשותיכם שהיא אסמכתא בעלמא לימא שהוא מדאורייתא ור\"ח נמי לא מצינו בתורה בהדיא שיהא אסור בתענית דאע\"ג דאפשר דילפינן לה מדאקשיה רחמנא למועדים דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם אין זה כדאי לומר שהוא מדאורייתא. וי\"ל דאה\"נ שאינן אסורין אלא מדרבנן אלא שכיון שיש להם קצת סמך בתורה לא אתו לזלזולי בהו ולפיכך אינם צריכים חיזוק ומשום דאסמכתא דראש חודש מיפרשא קצת טפי מאסמכתא דעיוה\"כ כתב דבעיוה\"כ חייב לצום ואין צ\"ל בר\"ח דכיון דאסמכתא דידיה מפורשת טפי פשיטא דאינו צריך חיזוק והא דאמרינן ר\"ח דאורייתא הוא היינו לומר שנזכר בתורה סמוך למועדות ואסמכתא קרובה היא להקישו להם לענין איסור תענית אבל אה\"נ דלא מיתסר אלא מדרבנן וכן נראה מדברי התוס' בפ\"ק דתעניות גבי אם גזירתנו קודמת את נדרו וכו' דר\"ח לא מיתסר בתענית אלא מדרבנן: \n",
+                "<b>ולענין</b> נשבע להתענות בחנוכה ופורים לדעת רבינו שאפילו בנדרים שחלים על דבר מצוה כתב שאינם חלים על חנוכה ופורים לפי שהם מדבריהם וצריכים חיזוק כ״ש בשבועות שאינם חלים על דבר מצוה דאמרינן בהו שאינם חלים על חנוכה ופורים מההוא טעמא גופיה אבל בעיוה״כ ור״ח איכא לספוקי בהו דאי ס״ל דהוו דאורייתא כדמשמע בדבריו בפרק זה אין השבועה חלה עליהם ואי ס״ל דלא מיתסרי בתענית מדאורייתא שבועה חלה עליהם שהרי אינם צריכים חיזוק. וכבר כתבתי שהדעת נוטה לומר שרבינו סובר דר״ח ועיוה״כ לא מיתסרי אלא מדרבנן ואפ״ה אינם צריכים חיזוק לפי שיש להם אסמכתא בד״ת וא״כ שבועה חלה עליהם ונראה שמפני כך כשכתב רבינו בפ״א מהל' שבועות שאין שבועה חלה על דבר מצוה כתב כגון שנשבע שיתענה בשבתות ובימים טובים ולא כתב ובר״ח משמע דעל ר״ח חלה שבועה ואע״פ שלא הזכיר חנוכה ופורים ועכ״ז אני אומר שאין שבועה חלה עליהם איכא למימר שסמך על מ״ש פה שאין נדרים חלים עליהם מפני שצריכים חיזוק וכ״ש שאין שבועות חלות עליהם אבל ר״ח דגבי נדרים כתב דאינם צריכים חיזוק אם איתא דאין שבועה חלה עליהם ה״ל לפרושי בהדיא. ואע״ג דאסיקנא בפ' האשה רבה (יבמות דף צ':) דדוקא במידי דשב ואל תעשה מצו רבנן עקרי מידי דאורייתא אבל לא מידי דהוא בקום ועשה וה״נ אמרי דלדעת רבינו אין נדרים ושבועות חלים על חנוכה ופורים וקום עשה הוא שהרי אנו אומרים קום אכול, י״ל דהא אמרינן התם דבמיגדר מילתא מצו עקרי מידי דאורייתא אפילו בקום עשה וחיזוק דברי חכמים בכל מה שדברו בו אע״ג דלא ליהוי ביה מיגדר מילתא גורם לקיים דבריהם במיגדר מילתא שאם היו מזלזלים באחד מדבריהם אתו לזלזולי בכלהו הילכך כל מידי דהוי חיזוק לדבריהם הוי כמו מיגדר מילתא. ועי״ל שכתבו התוס' בפ' ג' מינים אף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה במקום שיש פנים וטעם בדבר ודאי לכ״ע יש כח לעקור והכא מאחר שדברי חכמים צריכין חיזוק שפיר יש פנים וטעם בדבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד אין הנדרים וכו'.</b> ברפ\"ב דנדרים (דף י\"ד:) תנן קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך האומר לאשתו קונם שאני משמשך ה\"ז בלא יחל דברו. וכתב הר\"ן בכלהו גרסי' שאני בלא יו\"ד ובשבועות גרסי' שאיני ביו\"ד דמשום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כלומר מה שאני עכ\"ל. וכן יש להגיה בכל הני שאני בלא יו\"ד ובגמ' איתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אמר רב יהודה אמר רב אל יישן היום שמא יישן למחר וכו' תנן (דף ט\"ו) קונם שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך אסור ה\"ד אילימא כדקתני שאני ישן מי הוי נדרא והתנן חומר בשבועה שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים ושינה דבר שאין בו ממש הוא אלא דאמר קונם עיני בשינה ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבד איסור בל יחל והא א\"ר יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר וכו' אלא פשיטא דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר ואי לא נאים היום כי נאים למחר מאי בל יחל דברו איכא (אלא לאו דניים) אלמא איתיה דניים ותיובתא דרב יהודה כי קתני דאי ניים רבינא אמר לעולם כדקתני ומאי בל יחל מדרבנן ופסק הרא\"ש כרבינא וכן דעת הרשב\"א בתשובה וכן פסק רבינו שכתב הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו' אין מורים לו היתר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל האומר יאסר פי לדיבורו וכו'.</b> משנה בספ\"ק דנדרים (דף י\"ג) האומר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך ובגמ' חומר בשבועות מבנדרים וכו' שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש משא\"כ בנדרים אמר ר\"י באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהם רגלי להילוכן דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן האומר הרי עלי קרבן אם אדבר עם פלוני וכו',</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצאתי כתוב הנודר בדברים שאין בהם ממש וכו'.</b> נ\"ל דעת רבינו דכי תנן בספ\"ב דנדרים וחכ\"א פותחים לו פתח ממקום אחר וכו' אכולהו נדרים קאי. ע\"כ משערי נדרים לה\"ר מרדכי בר יוסף: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נדרי אונסים ונדרי שגגות וכו' כדרך שבארנו בשבועות.</b> פ\"ג אע\"פ שדינים אלו נשנו במשנה לענין נדרים בפרק שלישי דנדרים (דף כ\"ד כ\"ה כ\"ז) ואמרו בגמרא שהוא הדין לשבועה אין לתמוה על רבינו שתלה כאן נדרים בשבועות שמפני שהקדים הלכות שבועות להלכות נדרים ביאר דינים אלו לענין שבועה תחלה וכשהגיע להל' נדרים הוצרך לומר כדרך שביארנו בשבועות: \n",
+                "<b>הרי שהדירוהו האנסים וכו'.</b> משנה פ\"ג דנדרים (דף כ\"ז) וכב\"ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובכל הנדרים האלו צריך שיתכוין בלבו לדבר המותר וכו'.</b> נתבאר בפ\"ג מהל' שבועות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן נדרי זירוזין מותרין וכו'.</b> משנה פ\"ג דנדרים (דף כ':) ואמרי' בירושלמי הדא דתימא בשאין מעמידין אבל מעמידין צריכים היתר חכם. ופירש הר\"ן בשאין מעמידין דבריהם שאומרים שלא נדרו בדוקא אלא לזרז אבל מעמידין דבריהם לומר שבדוקא נדרו צריכים היתר חכם ולזה נתכוון רבינו במה שכתב לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו וכ\"כ הרא\"ש בשם רא\"מ. והטור כתב ודוקא כשאין מעמידין דבריהם אלא שניהם נתרצו בג' דינרים אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוון וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו ואם אחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני. וסוף דבריו הם פירוש מה שאמרו בירושלמי היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד מאחר שבטל אצל זה בטל גם אצל זה. והר\"ן גורס היה מעמיד אצל זה ואצל זה אין מעמיד כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה פירוש דה\"ק היה מוכר חפץ לשנים ואמר קונם שאיני פוחת לכם מן הסלע והיה בדעתו לידור לאחד מהם בדוקא ולחבירו כדי לזרז כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה: \n",
+                "<b>ואיבעיא</b> לן בגמרא (דף כ\"א) אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל כיון שמופלגים טפי משיעורא דמתניתא נדרא הוי או זירוזין הוי ולא איפשיטא וכתבו הרא\"ש והר\"ן דלחומרא נקטינן וכן פסק הטור. ויש לתמוה על רבינו שהשמיטה ואע\"פ שי\"ל דכיון שלא כתב להתיר אלא בזה אומר סלע וזה אומר שקל ממילא משמע שאם הפליגו יותר אינו מותר מ\"מ לא ה\"ל למישתק מלכתבה בפירוש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שאפילו ד' מיני נדרים אלו וכו'.</b> תוספתא פ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר וניחם על נדרו וכו'.</b> זה פשוט שהתורה הקישה נדר לשבועה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ״ש שנשאלין על נדרי הקדש ומתירים אותו.</b> בפ' שום היתומים (ערכין דף כ״ג) אמרינן דר' אליעזר ור' יהושע בשאלה דהקדש פליגי ופירש״י ר״א סבר אין נשאלין על הקדש לחכם ואפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא אפ״ה אין חכם מתיר נדרו וכו' ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש ומסיים בה בגמ' הן הן דברי ב״ש הן הן דברי ב״ה שב״ש אומרים הקדש טעות הקדש וב״ה אומרים הקדש טעות אינו הקדש ופירש״י מחלוקת ר״א ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב״ש וב״ה הקדש טעות הקדש ואין שאלה להקדש. הקדש טעות כגון שור לבן היוצא מביתי הקדש ונמצא שחור. וידוע דהלכה כב״ה וכר' יהושע: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין קדשי מזבח וכן מ\"ש ואין נשאלין על התמורה.</b> נראה שהוא נלמד ממה ששנינו בפ\"ב דתמורה (דף י\"ז) עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין וכיון דבשוגג נמי חיילא תמורה שוב אין בה שאלה דהקדש טעות חייל בה וכיון דתמורה איתא בקדשי מזבח ואמרינן שהיא מוחלקת מהקדשים בכך ממילא משמע דקדשי מזבח נמי בטעות אינם קדושים וכיון שכן ישנם בשאלה. וכן משמע מדתני ברפ\"ה דנזיר (דף ל\"א) אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בש\"א הקדש ובה\"א אינו הקדש משום דהקדש בטעות הוא וסתם מקדיש שור הוא למזבח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכשם שהאב או הבעל מפר נדרי איסר כך מפר נדרי הקדשות וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר וכו' עד וכולן אסורים.</b> משנה רפ\"ד דנזיר (דף כ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש נשאל השני והותר וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן המתפיס דברים הרבה בנדר כגון שנדר על הפת x והתפיס הבשר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנשבע או הנודר וכו'.</b> אמר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורין שאיני נהנה לזה לזה לזה צריכין פתח לכל אחד ואחד. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה: \n",
+                "<b>והדין</b> במשנה בפ' פותחין (נדרים ס״ו) הנדר שהותר מכללו הותר כולו כיצד אמר קונם שאיני לכולכם הותר אחד מהם הותרו כולם שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורין וכו' שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ובגמ' מאן תנא אמר רבא ר״ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד כלומר דמדקתני לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכל אחד ואחד משמע דלעולם לא הוי פרטא אלא כי מדכר קרבן אכל חד וחד הא לאו הכי ל״ש אמר לזה ולזה בוי״ו ל״ש אמר לזה לזה בלא וי״ו כללא וכר״ש פ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו) דתנן היו חמשה תובעים אותו אמרו לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת. ומשמע מדברי רבינו כאן ובפ״ז דשבועות שהוא פוסק דלא כר״ש משום דבפ' שבועות הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה ובגמ' (דף ל״ח) ת״ר כלל אינו חייב אלא אחת פרט חייב על כל אחת ואחת דר״מ ר״י אומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת וכו' אמר ר״י אמר שמואל כללו של ר״מ פרטו של ר״י כללו של ר״י פרטו של ר״מ ור' יוחנן אמר הכל מודים בולא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא בלא לך שר״מ אומר פרט ור״י אומר כלל. וגירסא זו הדבר ברור שאינה מכוונת שהיאך אפשר שולא לך בוי״ו יהיה יותר פרט מלא לך בלא וי״ו והתוס' כתבו דבספרים ישנים גרסינן איפכא ור״י אמר הכל מודים בלא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא על ולא לך שר״מ אומר פרט ור״י אומר כלל וזו היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כרבי יהודה לגבי ר״מ ולפיכך פסק דלזה ולזה בוי״ו כלל הוי והילכך הותר הראשון הותרו כולם אבל לזה לזה בלא וי״ו פרטא הוי לפיכך צריך פתח לכל אחד ואחד: \n",
+                "<b>ומכל</b> מקום קשה דברפ\"ב דקידושין (דף מ\"ו) אמתני' דהתקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי (בתמרה) זו אמרינן דמתניתין ר\"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ופסק רבינו בפ\"ה דאישות כר\"ש והיאך פסק כאן ובפ\"ז דשבועות דלא כר\"ש. ואפשר לומר שטעם רבינו דמדחזינן דבקדושין סתם לן תנא כר\"ש ובשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה אמרינן ראה רבי דבריו של ר' שמעון בקידושין ודברי ר' יהודה בשבועת הפקדון אע\"ג דבנדרים סתם לן כר\"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיאטא שייטי אית לן למסמך טפי אסתמא דשבועת הפקדון דאתיא כרבים מלמיסמך אסתמא דנדרים דאתיא כיחידאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר בנזיר וכו'.</b> תוספתא פ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מאנשי העיר וכו'.</b> יתבאר בפ\"ז: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טו)</small> האומר פירות וכו' מפני שאדם זהיר בדבר האסור וכו'.</b> ברפ\"ב דנדרים (דף י\"ד:) פלוגתא דרב נחמן ור\"י ופסק כרב יהודה וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר לצום עשרה ימים וכו'.</b> בפ\"ק דתעניות אמר ר\"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתה קמיה דשמואל א\"ל וכי נדר קביל עליה דלא סגי דלא משלם לצעורי נפשיה קביל עליה אי מצי מצער נפשיה אי לא מצי לא מצער נפשיה איכא דאמרי וכו' כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר מי לא מצי אי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא. וכתב הרי\"ף לישנא בתרא והרא\"ש כתב פר\"ח היכא דאיכא צערא ואונס לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא מקבל עליה אי מצי מצער נפשיה מכלל דרב במצטער קאמר עכ\"ל. משמע דכלישנא קמא סבירא ליה וזה דעת רבינו שכתב והוצרך לדבר מצוה וכו' משמע אי לאו משום מצוה או כבוד אדם גדול אינו יכול ללוות. \n",
+                "<b>ומה שכתב מפני כבוד אדם גדול.</b> היינו מדגרסינן התם ובפ\"ק דשבת רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אסי עבדו ליה עגלא תליתאה אמרו ליה ליטעום מר מידי אמר להו בתעניתא יתיבנא אמרו ליה ליזיף מר וליפרע לא סבר (לה) מר דאמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע אמר ליה תענית חלום הוא הרי דאי לאו משום דתענית חלום הוה היה לוה אותו מפני כבוד רב אסי דאדם גדול הוה. ומ\"מ איכא למידק למה לא כתב רבינו והיה מצטער כלישנא דגמ' ולישנא דר\"ח וכן איכא למידק למה כתב דבר מצוה שלא נזכר בגמרא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן י\"א דכי אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע ה\"מ בשקבל עליו סכום תעניות ולא פירש ימים ידועים ואח\"כ בירר להתענות יום ידוע בעד יום אחד מאותם הימים דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא לווהו עדיין נשאר נדרו קיים בכה\"ג לוה ופורע אבל אי אמר בתחילת נדרו יום זה אינו לוה ופורע וסמכי לה מהירושלמי שהביא הרי\"ף נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו רב בשם רבנין אמר והוא דאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים, ומשמע להו דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר לוה ופורע משלים והתם נמי בפרק קונם מייתי לעיל מינה הך דלוה אדם תעניתו ופורע וכו' ואחרים אמרו דאפילו ביום זה לוה ופורע דהא אמרינן הכא לא יהא אלא נדר ומנדר דצדקה הוא דאתינן עלה וכו'. ובפ\"ק דערכין מסקינן דאפילו באומר סלע זו לצדקה כל שלא באת לידי גבאי לוה ופורע וכן דעת הראב\"ד והרשב\"א. והך ירושלמי דכתיבנא לא מוכח מידי דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו לפי שעדיין הוא מחוייב להתענות יום אחר אבל ביום זה כל ששכח ואכל אינו מחוייב שיפרענו והרי נדרו בטל מעתה ומש\"ה מתענה ומשלים (עכ\"ל): \n",
+                "<b>והדעת</b> הראשון הוא דעת רבינו כמו שמבואר בדבריו וכן נראה שהוא דעת הרא\"ש בפ\"ק דשבת: \n",
+                "<b>נדר שיצום היום וכו' עד סוף הפרק.</b> ירושלמי פ' קונם יין כתבתיו בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ראובן שאמר וכו'.</b> משנה פ\"ה דנדרים (דף מ\"ז:) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר ונהנה אינו לוקה:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורים עליך וכו'.</b> פ\"ה דנדרים (דף מ\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו ככרי זו אסורה עליך וכו'.</b> יש ללמוד כל זה מדתנן בפ\"ה דנדרים (דף מ\"ו) האומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר קונם לבית זה שאיני נכנס שדה זו שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר אסור: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי וכו'.</b> משנה בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק״ח:) האומר לבנו קונם אי אתה נהנה משלי (אם) מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויחזיר לבניו או לאחיו אם אינו רוצה או שאין לו לוה ובע״ח באים ונפרעים. וכתב הר״ן בפ״ה דנדרים והוי יודע דכי תנן (דף מ״ז) אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון דנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני סיפא דההיא מתני' ויתן לבניו ולאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנם לבניו או לאחיו והיאך בע״ח באים ונפרעים אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר ליהנות מהם כשאר יורשים תנא סיפא נמי לא יירשנו ולאו דוקא וכ״ת היכי קתני נותנו לבניו או לאחיו בשלמא לוה ובע״ח באים ונפרעים שפיר דבע״ח לאו מדעתיה קא מיפרעי דלהוי פורע חובו מאיסורי הנאה דבכה״ג ודאי אסור דנהי דאמרינן לעיל דמבריח ארי (מנכסי חבירו) הוא היינו כשאחר פורע שלא מדעתו אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאו מרשות לרשות ונמצא מועל אלא בע״כ ב״ד מגבים להם ואע״ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן אבל נותן לבניו או לאחיו היכי שרי והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כדאמרינן לעיל גבי תורם משלו על של חבירו. ויש לומר דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו וכה״ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר וכ״כ הרמב״ם (בפרק ה') שצריך להודיעם אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא עשאה הרמב״ם כההיא דתני לעיל מינה הגוזל את אביו ומת וכו' לוה ובע״ח באים ונפרעים ואמרינן עלה בגמ' וצריך שיאמר זה גזל אבא עכ״ל. ולענ״ד נראה שאע״פ שיתנם להם ממש מותר דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דקא מתהני מטובת הנאה דשאני התם שהוא מהנה את חבירו מממונו המותר לו ומפני כך יש בו טובת הנאה אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נתנו להם והם ג״כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הילכך אין לו עליהם טובת הנאה ומש״ה שרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו אסר בנו בהנייתו ואמר אם יהיה בן בני זה ת\"ח וכו'.</b> בפ\"ה דנדרים (דף מ\"ח:) ההוא גברא דה\"ל ברא דהוה שמיט כיפי דכיתני כלומר שהיה גונב אגודות של פשתן אסרינהו לנכסיה עליה אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להון ליקני הדין ואי הוי בר בראי צורבא מרבנן ליקנייה מאי אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא וכל קני על מנת להקנות לא קני ורב נחמן אמר קני דהא סודרא קני על מנת להקנות הוא אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס ועוד סודרא קני על מנת להקנות וקני מן השתא הלין נכסי דהדין לאימתי קני לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למריה. ופסקו הרא\"ש והר\"ן דסודרא קני על מנת [להקנות] הוא דהא דאמר רב אשי מאן לימא לן וכו' דחויא בעלמא הוא דהא איהו גופיה סבר בפירקא קמא דקידושין כרב נחמן בהא ומכל מקום בהאי עובדא דשמיט כיפי נראה דלא קני מאידך טעמא דיהיב רב אשי לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן הדר סודרא למריה. אבל רבינו פוסק גם בזו כרב נחמן וכתב הר\"ן דמשמע דס\"ל ז\"ל דכיון דפירכא קמייתא דרב אשי דרך דחיה היא כדכתיבנא כל מאי דקאמר ליה דחויי קא מכוין לאו לאיפלוגי עליה: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה. א\"א ומה צריך לתנאו וכו'. ואני אומר דברי הראב\"ד דברים פשוטים הם וצריך לדחוק ולומר שמ\"ש רבינו אם יהיה ת\"ח כמו שהתנה לאו למימרא שאם לא יהא ת\"ח יהא אסור בהם אלא היינו לומר שאם יהיה ת\"ח יזכה בהם הוא ולא יוכל אביו לתתם לאחיו או לבנים אחרים או לפרעם בחובו והוי כאילו אמר ובן הבן יזכה בהם אם יהיה ת\"ח כמו שהתנה אלא דאיידי דנקט גבי בן אסור בהם נקט גבי בן הבן מותר בהם ולאו דוקא אלא הוי כאומר ובן הבן זוכה בהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב רבינו זה הבן האסור בירושת אביו וכו'.</b> נתבאר בסמוך. ומ\"ש הטור על רבינו בסימן רכ\"ג שאינו מבין דבריו הוא משום דאישתמיטתיה מתניתין דהגוזל קמא דוק ותשכח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנאסר עליו מין ממיני מאכל וכו'.</b> משנה פ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ב) הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ר' יהודה אוסר וקי״ל כת״ק ומשמע התם בהדיא דאף כשיש ברוטב טעם בשר שרי והכי נמי תנן התם גבי יין הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. וקיפה פי' הרא״ש והר״ן דהיינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה וכתבו הרא״ש והר״ן דטעמא משום דבשר משמע מה שנקרא בשר. אבל אין נראה כן מדברי רבינו שלא התיר אלא מרק וירקות שנתבשלו עם הבשר אע״פ שיש בהם טעם בשר ולא הזכיר דק דק של בשר ונראה מדבריו ז״ל דקיפה היינו תבלין דבמקום מאי דתניא הנודר מן הרוטב מותר בקיפה כתב הנודר מן הרוטב מותר בתבלין וגם בפירוש המשנה כתב דקיפה היינו תבלין: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נאסר בפירות אלו ונתערבו באחרים וכו'.</b> פשוט שם במשנה שהאומר בשר זה או יין זה עלי ונפל לתבשיל אם יש בנ\"ט הרי זה אסור וטעמא דמילתא דכשאמר בשר זה שווייה לההוא בשר ויין חתיכה דאיסורא ואוסר בנ\"ט כשאר איסורין אבל כשלא אמר זה לא אסר עליו אלא דבר הנקרא בשר ויין: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור דהוא הדין אם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם יין ובשר. וטעמו מדתנן בפרק הנזכר הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזיתים מותר בשמן אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהן ובגמרא בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא וכו' ת\"ש אמר ר' יהודה מעשה ואסר עלי ר' טרפון ביצים שנתבשלו עמו אמרו לו (כן הדבר) אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי, וכתבו התוס' והרא\"ש בשר זה עלי אסור בנ\"ט ומדמין יוצא מהן לנ\"ט וזה היינו כמו אלו אלמא דבאלו מיתסר יוצא מהן עכ\"ל. ואסיקנא באלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כי קא מיבעיא לן בשאיני טועם כלומר אם אמר שאיני טועם או שאיני אוכל ולא אמר אלו אי אסור במשקין שיוצאים מהן או לא ולא איפשיטא וכתבו התוס' הילכך בשל תורה הלך לחומרא וכשאיני טועם אסור ביוצא בהן ועוד נשמע שאם אדם אוסר שלא יאכל בשר עד זמן פלוני שאסור ברוטב דהא בהא תליא דאי יוצא מהם אסור הכי נמי נתינת טעם אסור דמדמה להו אהדדי וכ\"כ הרא\"ש ג\"כ וסיים בה והא דאמרינן במתני' הנודר מן הבשר מותר ברוטב היינו באומר קונם בשר עלי שלא כיון אלא במה שנקרא בשר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתערב יין זה שאסרו על עצמו וכו'.</b> בס״פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ט): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> האומר פירות האלו קרבן עלי וכו' וכן האומר לאשתו מעשה ידיך עלי קרבן וכו'.</b> הכל משנה שם (דף נ\"ז). וכתב הר\"ן אסור בחילופיהן ובגידוליהן משום דכיון שפרט הדברים הנאסרים עליו שוינהו עליה כהקדש. ומש\"ה מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כי היכי דחילופי הקדש וגידוליו אסירי וכו' וה\"ה נמי דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שייחד הרי הוא כפורט וכו'. שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דנהי דשאני אוכל שאני טועם מפיש איסורא אפ\"ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן דהא כי אכיל חליפין וגידולין לא טעים הנהו פירות דאסר עליה בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אכולה מתני' קאי וה\"ק מאי דאמרינן ברישא אסור בגידוליהן דמשמע דוקא בגידוליהן מיתסרי אבל בגידולי גידוליהן שרי ה\"מ בדבר שזרעו כלה וכו' וכן נמי סיפא וכו' מותר בחילופיהן ובגידוליהן דוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה בין ברישא בין בסיפא אפילו גידולי גידולין אסורים משום דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולי גידולין הללו מעורב בהן מהאיסור הראשון ונדרים הוו דבר שיש לו מתירים וכו' ואפילו באלף לא בטיל. האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי וכו' אסור בחילופיהן ובגידוליהן אשמעינן רבותא דמיחד פירותיו של פלוני כי הכא דייחד מעשה ידי אשתו כאומר אלו דמי ומיתסר בחילופיהן ובגידוליהן ולא תיקשי לך מעשה ידיה דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקומה באומר יקדשו ידיך למעשיהן א\"נ מעשה ידי אשתי לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא. מיהו כתב ה\"ר יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנה ואפתה ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפיה שלה ודכנגד חטים שלו. \n",
+                "<b>שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן.</b> בהך סיפא נמי אשמעינן רבותא טפי ממתני' קמייתא דאע\"ג דאמר אלו כיון דאסיק דיבוריה בשאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דהא מעשה ידי אשתו כאלו דמי וכדכתיבנא ואפ\"ה קתני עלה שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דשאני אוכל שאני טועם לא מסתייה דלא מפיש איסורא לגבי חילופין וגידולין כי לא אמר אלו דאדרבה שרי בהו כי אמר אלו משום דבחילופין וגידולין ליכא טעמא דאיסורא הלכך כי אסיק דיבוריה שאני אוכל שאני טועם למשרינהו אתא והיינו רבותא דהאי שאני אוכל דהך מתני' טפי משאני אוכל דמתני' קמייתא דשאני אוכל דרישא לא קאי אאלו עכ\"ל. והביא ראיה לדבר: \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו ברישא ה״ז אסור בחילופיהן ובגידוליהן ואין צריך לומר במשקין היוצאים מהם,</b> ומשמע מדבריו שלוקה על משקין היוצאים מהם ובשאני אוכל שאני טועם כתב שהמשקין היוצאים מהם ספק לפיכך אינו לוקה. טעמו מדתנן בפ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ב:) אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם אסור בהם וביוצא מהם כלומר במשקין היוצאים מהם ובגמ' בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאיני טועם דוקא ואסיקנא דבאלו לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא כלומר וכל שאמר פירות אלו עלי אע״פ שלא אמר שאני טועם אסור במשקים היוצאים מהם כי קא מיבעיא לן באומר שאיני טועם ולא אמר אלו וטעמא דפשיטא לן באומר אלו דאסור במשקין היוצאים מהם היינו משום דכיון דאסור בחילופיהם ובגידוליהם שאינם עצם אותם הפירות כ״ש שאסור במשקים היוצאים מהם שהם יוצאים מעצם הפירות, אבל באומר שאיני טועם דמותר בחילופיהן ובגידוליהן איכא לספוקי במשקין היוצאים מהם אי מדמינן להו לחילופין וגידולין כיון שאינם עצם הפרי ממש וגם טעמם משונה מעצם הפרי או דילמא כיון שיוצאים מעצם הפרי חשיבי כפרי עצמו ואסירי, ובעיין לא איפשיטא הילכך נקטינן לחומרא ואסור לשתותם ואם שתה אינו לוקה דאין מלקין מספק: \n",
+                "<b>ועל</b> מה ששנינו (דף נ\"ז) אסור בחילופיהן פירש הרא\"ש אם החליפן לכתחלה אסור המחליף בדמיהן מדרבנן שאסרו דמי כל איסורי הנאה וגידולי קונם אסורים כגידולי הקדש ע\"כ. נראה מדבריו דלא מיתסרי חילופיהן אלא היכא דהחליפן הנודר עצמו אבל אם החליפן אחר מותרים לנודר כדין שאר איסורי הנאה שלא קנסו אלא למחליף עצמו בלבד וכדתניא בפרק קמא דחולין (דף ד') חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפים וכ\"כ סמ\"ג בשם ר\"י. אבל הר\"ן כתב שם (דף מ\"ז) ובפרק השותפין שנדרו אהא דבעי רמי בר חמא קונם פירות האלו על פלוני מהו דפשיטא ליה לרמי דבמתני' אפילו החליפן אחר אסור בחלופיהן דכיון שפרט ואמר אלו שוינהו עליה כהקדש וכו' דלא דמי' לנדר סתם מן התאנים ומן הענבים (דף נ\"ז) שכיון שלא פרט ואסר עליו (כל המין) לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוון אלא מאכילת אותו המין ומש\"ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן אלא בפורט כי הכא דאמר פירות האלו וה\"ה נמי דאי אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שייחד הרי הוא כפורט ואסור בחילופיהן ובגידוליהן עכ\"ל. ונראה מדבריו דמדאורייתא הוא אסור בחילופיהן ובגידוליהן: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד כל היכא דאמרינן אסור בגידוליהן וכו'. ולפי מה שכתבתי בשם הר\"ן ניחא דמדמי ליה להקדש דחמיר טובא ואפשר דלא שרינן ביה זה וזה גורם. אי נמי שאני נדרים שדבר שיש לו מתירין הם ולהכי לא שרי בהו זה וזה גורם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוסר פירותיו על חבירו וכו'.</b> בפ' השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ז) בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרינן (גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו וכו' גבי חבירו) הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו או דילמא משום דחילופין כגידולין דמי ל״ש הוא ול״ש חבירו ובעינן למפשטה מדתנן המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ודחינן דילמא לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד. וכתב הר״ן דמסתבר ליה דספיקא דרבנן הוא ולקולא. ורבינו שלא פסקה לקולא נראה שטעמו משום דס״ל דכשאומר פירות אלו עלי אסור בחילופיהן מדאורייתא כדמשמע מדברי הר״ן והאוסר פירותיו על חבירו הוי כאומר פירות אלו וא״כ הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפיכך כתב שאסור ליהנות ואם נהנה נהנה כלומר ואין לוקין עליו משום דספק הוא: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו הרי גידוליהן וחילופיהן ספק.</b> כתב הראב\"ד א\"א לפי הגמרא הגידולים אינם ספק וכו'. ובאמת כי לכאורה הדין עמו דהא לא איבעיא ליה לרמי בר חמא אלא בחילופיהן משום דהוו דבר שלא בא לעולם אבל גידוליהן לא איבעיא ליה דפשיטא שהם אסורים והכי מוכח לישנא דרמי בר חמא דאמר או דילמא משום דחילופין כגידולין דמו משמע בהדיא דגידולין פשיטא ליה דאסירי. ולדעת רבינו אפשר לומר דגידולין וחילופין שוים הם וכי איבעיא לן בחילופין הוא הדין לגידולין והא דאמר או דילמא משום דחילופין כגידולין דמו היינו לומר דטפי חשיבי גידולין דבר שבא לעולם מחילופין אבל לפום קושטא גם גידולין הוה דבר שלא בא לעולם כמו חילופין וכיון דחילופין אסיקנא בספק ה\"ה לגידולין: \n",
+                "<b>ומ\"ש</b> הראב\"ד הילכך אם קידש בגדולי איסור צריך לחזור ולקדש. אילו היה סבור שהיה אסור מדאורייתא ה\"ל לכתוב אינה מקודשת ומדכתב צריך לחזור ולקדש משמע שהוא סובר שאינם אסורים אלא מדרבנן וכדברי הר\"ן. ומ\"ש מיהו ק\"ל כל היכא דאמרי אסור בגדוליהן וכו', י\"ל הכא בנדרים הוי טעמא משום דקונמות חמירי דמפקעי מידי שעבוד כדאמרינן בפרק אע\"פ ובתרומה אפשר דהוי משום דהוי דבר שיש לו מתירין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר לחבירו הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עלי וכו'.</b> ברפ\"ד דנדרים (דף ל\"ב:) תנן המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ורחיים ותנור אבל משאיל לו חלוק וטבעת וטלית ונזמים וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור ובגמרא והא מן מאכל נדר אמר ר\"ל באומר הנאת מאכלך עלי אימא שלא ילעוס חטים ויתן על מכתו. וכתב הר\"ן (דף ל\"ג) אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי. איכא מ\"ד דבכה\"ג אסור בין בלעיסת חטים ע\"ג מכתו בין בנפה בין בכברה ואינו נוח לי דבכלל הנאה המביאה לידי מאכל לא משמע נתינת חטים לעוסין ע\"ג מכתו אלא הכי הוי פסקא דמילתא דאי נדר ממאכל אינו אסור אלא באכילה בלבד ומותר בכל דבר אחר אמר הנאת מאכלך עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע\"ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי x (אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע\"ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי) אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור לשאול נפה וכברה מיהו ללעוס חטין ליתן ע\"ג מכתו שרי עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואסור לשאול ממנו שק להביא בו פירות וכו'.</b> שם מימרא דרב פפא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מקום שאין משאילין כלים אלא בשכר וכו'.</b> במשנה שכתבתי בסמוך מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור: \n",
+                "<b>הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר וכו' או שבקש לעבור בארצו וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא. ויש לתמוה למה לא כלל עמהם סוס לרכוב עליו כמו שהוא בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין מודר הנאה מחבירו וכו'.</b> שם (ל\"ב:) בראש הפרק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שנאסרה עליו הניית שמעון וכו'.</b> הכל משנה שם (דף ל\"ג): \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל לא יזון את בהמתו בין טמאה וכו'.</b> שם (דף ל\"ח) במשנה וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב היה שמעון כהן וכו'.</b> שם במשנה (דף ל\"ה) מקריב עליו קיני זבים קיני זבות ואיבעיא לן בגמרא כהני אי הוו שלוחי דידן או אי הוו שלוחי דרחמנא. וכתב הר\"ן אף על גב דבפירקא קמא דקידושין דף כ\"ג אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו וכו' אפילו הכי בעי הכא למפשטה ממתני' או מברייתא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומשיא שמעון בתו הבוגרת מדעתה לראובן וכו'.</b> ברייתא שם וכתב הר\"ן דאפשר דכי קאמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן שאם עשאו שליח לדבר עמה על עסקי נשואין אסור דהא קא מהני ליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ותורם שמעון תרומת ראובן וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ה). \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד מדעתו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עוד מותר ללמד את בנו.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש חלה ראובן.</b> משנה וגמרא שם (דף מ\"א:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ומותר לו לרפאתו בידו וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ט) ומרפאו רפואת הנפש. ואמרינן בירושלמי שאפי' יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל זוכה להתרפאות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלתה בהמת ראובן וכו'.</b> מימרא שם: \n",
+                "<b>ורוחץ עמו באמבטי גדולה וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וישן עמו בימות החמה וכו'.</b> גם זה שם וכר\"י משום דמשמע בברייתא בגמ' דר\"מ הוא דפליג עליה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומסב עמו על המטה וכו' עד ולא מאבוס שלפני הפועלים וכו'.</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם אכל שמעון בקערה וכו'.</b> משנה שם אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר ובגמ' א\"ר יוסי ב\"ח מן התמחוי החוזר לבעה\"ב, ופי' רבינו מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה אצל בעה\"ב וכו': \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א זה הפי' לא ידעתי מאין לו וכו'. ואני אומר שמאחר שפי' רבינו נאה על דברי הגמ' מה טענה היא לומר לא ידעתי מאין לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומותר לראובן לשתות כוס של תנחומין וכו'.</b> שם (דף ל\"ח:) א\"ר ירמיה אמר ר' יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום מאי ניהו הכא תרגימו כוס של בית האבל במערבא אמרי כוס של בית המרחץ, ופסק רבינו כדברי שניהם דתרווייהו איתנהו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנאה א\"א ואיך אין בהם הנאה וכו'. ואני אומר אה\"נ דרבינו משל עצמו קאמר וכן פירש הר\"ן שאינו מהנהו אלא ההשקאה ואינה חשובה הנאה ואין צורך למ\"ש הראב\"ד והיא מצוה. ומ\"ש הראב\"ד שיש בו חיי נפש איני יודע מה חיי נפש יש בכוס של בית המרחץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואסור ראובן בגחלתו של שמעון ומותר בשלהבת שלו.</b> תניא בתוספתא פ\"ב המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים מעידו עדות ממון ועדות נפשות. ואיני יודע למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לשמעון מרחץ וכו'. </b> משנה פרק השותפין (נדרים דף מ״ו) המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ או בית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור (אם) אין לו בהם תפיסת יד מותר ובגמ' וכמה תפיסת יד אר״נ למחצה לשליש ולרביע אבל בבציר לא אביי אמר אפילו בבציר אסור ה״ד דשרי דמקבל בטסקא. ומפרש רבינו דלר״נ היינו שהשכיר לו אותו מרחץ או בית הבד חוץ מרביע שבו ששייר לעצמו הוי תפיסת יד ולאביי אפילו לא שייר לעצמו אלא דבר מועט באותו מרחץ שלא השכירו הוי תפיסת יד ואסור ה״ד דשרי דמקבל בטסקא כלומר שאין לשוכר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ ובית הבד שום שיור כלל ופסק כאביי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לראובן לאכול מפירות שדה שמעון ואפי' בשביעית וכו'.</b> משנה פרק אין בין המודר (נדרים דף מ״ב) המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל מן (הנטיעות) הנוטות נדר הימנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל. ופירש הר״ן לא ירד לתוך שדהו של מדיר דהמודר אסור בדריסת הרגל כדתנן לעיל. ואינו אוכל מן הנוטות מן הפירות הנוטות על הדרך סמוך לשדה. ובשביעית וכו' ואם בשביעית נדר. ובגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו נכסי אלו עליך לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות וכו' הגיע שביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא את הנוטות. ואסיקנא כי אמרי ר״י ור״ל בנכסי ורב ושמואל בנכסים אלו ולא פליגי וכתב הר״ן דנכסי אלו דינו כנכסים אלו. ואמאי דתנן ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אמרינן בגמ' מ״ש דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקרא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרה אמר עולא בעומדים על הגבולים ר' שמעון בן אליקים אמר גזירה שמא ישהא בעמידה. ופירש הר״ן ארעא נמי רחמנא אפקרה כלומר ללקיטת פירות וכו'. בעומדים על הגבולים אה״נ דללקוט אילנות שבאמצע השדה מותר לירד בתוכה אבל ללקוט אילנות שעומדים על הגבולים דרחמנא לא אפקרה לארעא אלא ללקוט פירותיה הילכך כיון שאילנות הללו יכול ללקט אותם לא ירד. גזירה שמא ישהא בעמידה ומש״ה אפי' ללקט אילנות שבאמצע השדה לא ירד לתוכה דנהי דמדינא שרי משום גזירה אסור ואע״ג דהכא גזרינן שמא ישהא בעמידה ולעיל גבי חולה לא גזר שמואל אלא שמא ישהא בישיבה אבל בעמידה לא גזר וכו' התם כיון דדרך מבקר לישב ואתה מצריכו לעמוד אית ליה היכרא ולא ישהא בעמידה אבל הכא מאי היכרא אית ליה הא אין דרך ללקוט הפירות אלא בעמידה. ופסק רבינו כר״ש בן אליקים וצריך טעם למה דהא מידי דרבנן הוא והוה ליה למיפסק לקולא ונ״ל שטעמו משום דמתני' סתמא קתני אינו יורד לתוך שדהו אפילו ללקוט העומדים בתוך השדה במשמע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור לראובן להשאיל לשמעון וכו'.</b> משנה שם המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה ממנו ולא ימכור לו ולא יקח ממנו. ובגמרא בשלמא לא ילונו ולא יקח ממנו ולא ישאל ממנו כלומר מודר ממדיר דקא מיתהני מיניה (ומש\"ה אסור) אלא לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה, כך היא גירסת הר\"ן והיא הנכונה. אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שנדרו הנאה זה מזה אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן בכלהו גזירה. ופסק רבינו כאביי משום דבתרא הוא ועוד משום דפשטא דמתני' כוותיה דקתני המודר הנאה מחבירו דאי כר\"י בר חנינא לא הוה ליה למיתני אלא שנים שנדרו הנאה זה מזה ועוד דאי כדר\"י בר חנינא מילתא דפשיטא היא ולא צריכה למיתני. וכתב הר\"ן וא\"ת והא לקמן אפי' במודר הנאה מחבירו בלבד תנן בפ' השותפין הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למיתני שניהם אסורים ומשום גזירה יש לומר דלא גזרינן אלא בהני בלחוד דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למגזר הילכך לא מצי תני שניהם אסורים עכ\"ל. ולעיל כתב הר\"ן ולא ימכור לו מאי קא מיתהני מיניה נראה לי דמשמע ליה (דמתני') בזבינא חריפא ומש\"ה משמע ליה הכי ולא מוקי לה בזבינא דרמי על אפיה וליפרוך איפכא א\"נ בזבינא מציעאה ולא תיקשי ליה מידי במכר משום דסבירא ליה דכי היכי דבהני דקתני מקמי הא דהיינו לא ישאילנו ולא ילוונו לא מיתהני מידי הכי נמי בלא ימכור לו לא מיתהני מידי (והיינו בזבינא חריפא) ומש\"ה פריך הכי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזדמנה לו מלאכה עמו וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"א:) לא יעשה עמו באומן דברי ר\"מ וחכ\"א עושה הוא ברחוק ממנו, בגמ' בקרוב כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק ר\"מ סבר גזרינן רחוק משום קרוב דקא מרפי לארעא קמיה ורבנן סברי לא גזרינן. ויש לתמוה על רבינו למה נקט כגון שהיו קוצרים כאחד דלא שייך למימר ביה דקא מרפי לארעא קמיה והניח עושה עמו באומן: \n",
+                "<b>המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה וכו'.</b> שם (דף ל\"ח:) אמר ר' יעקב המדיר את בנו לת\"ת מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר' יצחק אמר לצלות לו דג קטן. ופירש רבינו במדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ויהיה למ\"ד לת\"ת למ\"ד של בעבור כלומר המדיר את בנו בעבור שלא היה עוסק בת\"ת: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד יש פירוש טוב מזה וכו'. והרא\"ש בפסקיו כתב שני הפירושים ושהרמב\"ן הכריע כפירוש הראב\"ד משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב ואין במשמע שיתן כלום אלא שימלא וידליק ויצלה לו דג שלו ועוד דלישנא דמדיר בנו לת\"ת הכי משמע דמדירו כדי ללמוד ועוד אי כשהאב מדיר את בנו מ\"ש הני ואי אמרי' מחיותיה לא אדריה הל\"ל שיתן לו מזונות שהוא צריך להם בצמצום עכ\"ל. וכן פירש הר\"ן וכתב דהכי מוכח בתוספתא דבכורות וטעמא משום דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דלית בהו ביטול תורה לא אדריה עכ\"ל. ולענין מה שהכריע משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב י\"ל לדעת רבינו שגם האב עושה כן לבנו לפעמים. ומ\"ש ואין במשמע שיתן כלום וכו' גם דברי רבינו כן הם שאינו נותן לו כלום. ומ\"ש ועוד דמדיר את בנו לת\"ת הכי משמע כבר כתבתי שלדעת רבינו הלמ\"ד היא למ\"ד של בעבור ואדרבה משם ראיה לפירוש רבינו דלישנא דמדיר את בנו משמע שמדיר הנאתו על בנו לא שמדיר הנאת בנו עליו דאם כן הל\"ל המודר מבנו ולפענ\"ד זו היא ראיה שאין עליה תשובה. ומ\"ש ועוד אי בשהאב מדיר את בנו מ\"ש הני כבר נתבאר בדברי רבינו שדברים אלו לגבי הבן אינם חשובים, ואם דעתו ז\"ל לומר מה נשתנו אלו מאחרים י\"ל דבדברים אלו נצטרפו שלשה דברים חדא דחיותיה נינהו ועוד שאינן חשובין הנאה לגבי הבן ועוד דלית בהו חסרון כיס. ומה שרצו להכריע מתוספתא דבכורות אינה ראיה דתוספתא הכי איתא מעשה באחד שהרצה את בנו ללמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו ר' יוסי ברבי למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר דאיכא למימר דהתם מילתא אחריתי היא שהדירו מנכסיו אם יעשה שום מלאכה וקתני שאין באלו משום מלאכה ואין זה ענין לנדון דידן: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור על המדיר את בנו לת\"ת וכו'. וכן מותר לקנות מן השוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה והוא ירושלמי בשילהי בכורים וכתבוהו הרא\"ש והר\"ן פ' אין המודר הנאה וטעמא משום דאשה וכן איש שאין דרכו לקנות מן השוק אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה, ורבינו שהשמיטו נראה שהוא סובר דגמ' דידן פליג דאל\"כ לא הוה שתיק מיניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים שנאסרה הנאת כל אחד מהם וכו'.</b> משנה בר״פ אין בין המודר (נדרים דף ל״ג) המודר הנאה מחבירו וכו' מחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלים עליה שכר תפול הנאה להקדש. ובגמ' (שם ע״ב) פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר לא שאנו אלא בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא קא מהדר ליה דקא מהני פרוטה דרב יוסף וחד אמר אפילו נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מהדר ליה ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח (דף ל״ד) איכא דמתני ליה בהאי לישנא ר' אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא כשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח אבל נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר ליה משום דקא מהני ליה וחד אמר אפילו נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה מותר דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קמהדר ליה ואותיבנא למ״ד כשנכסי מחזיר אסורים לא מהדר ואסיקנא בקשיא. וכתב הר״ן ולענין הלכה קי״ל דבין כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה בין כשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר מהדר דהא מ״ד דבנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר איתותב ואע״ג דמ״ד כלישנא קמא דנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר לא איתותב דאדרבה אתיא ליה מתני' טפי שפיר אפ״ה כיון דהאי לישנא בתרא הוא והך סברא דבין בנכסי מחזיר אסורים בין בנכסי בעל אבידה אסורים מהדר איתמרא בתרתי לישני כוותיה נקטינן עכ״ל. וזה דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ומותרין בדברים שהם בשותפות וכו'.</b> משנה בפ' השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ח.): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר.</b> גם זה שם וכחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו שניהם שותפים בחצר וכו'.</b> משנה (דף מ\"ה:) ר\"פ השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר ראב\"י אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ובגמ' (דף מ\"ו:) א\"ר יוסף אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד\"ה אסור א\"ר הונא הלכה כראב\"י וכן אמר ר' אלעזר הלכה כראב\"י. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובין כך ובין כך שניהם אסורים להעמיד רחיים ותנור וכו'.</b> שם במשנה וכתב הר\"ן דאע\"ג דאמרינן בפ' חזקת הבתים דשותפים אהעמדה כדי לא קפדי מכל מקום אי קפדי יכולים לעכב זה על זה ואע\"פ שדרכן לוותר ויתור אסור במודר הנאה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהיו שותפים בחצר ונדר אחד מהם וכו': כתב</b> הראב\"ד נ\"ל שנשתבש בשמועה זו וכו'. טעמו של הראב\"ד דבגמרא אפלוגתא דראב\"י ורבנן בשותפים שנדרו הנאה זה מזה איבעיא להו בנדרו פליגו הדירו זה את זה מאי מי אמרינן בנדרו הוא דפליגי אבל בהדירו זה את זה מודו ליה רבנן לראב\"י דכאנוסים דמו או דילמא אפילו בהדירו זה את זה פליגי רבנן ת\"ש היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו ופליגי רבנן תני נדור מחבירו הנאה הנ\"מ דקתני סיפא וכופין את הנודר למכור את חלקו אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דקתני כופין (אותו) אלא אי אמרת דאדריה אמאי כופין אותו הא מינס אניס. וכתב הר\"ן אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין לפי שהוא גרם לעצמו אלא אי אמרת דלא נדר הוא אמאי כופין הא מינס אניס וא\"ת ולימא ליה לעולם בהדירו חבירו עסקינן וכי קתני כופין את הנודר את המדיר קאמר י\"ל דלא סבירא לן שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו ואיכא למיחש שמא יכשל עכ\"ל. והשתא כיון דאמרינן דהנ\"מ דכי נדר הוא כופין אותו וכי אדריה חבריה אין כופין אותו כיון דמינס אניס משמע דהכי נקטינן. זה הוא טעמו של הראב\"ד וכן דעת הר\"ן. וטעם רבינו משום דבירושלמי אמרו כופין הנודר למכור את חלקו באומר הנייתי עליך אבל באומר הנייתך עלי שסובר הירושלמי דחיישינן טפי למכשול חבירו ממה שיכשל הוא עצמו בפשיעתו והטעם מפני שמי שהוא נודר מסתמא זכור הוא לנדרו והילכך לא חיישינן ביה דליתי לידי מכשול אבל מי שהדירו חבירו כיון שהוא לא הוציא נדר מפיו אפשר דמשתלי ולא מדכר ולפיכך חשו ביה דלא ליתי לידי מכשול. וסובר רבינו דכיון דהאי מילתא מיפרשא בירושלמי יש לנו לומר דמסתמא לא פליגי אגמרא דילן והא דאוקמה גמרא בנודר מחבירו הנאה אבל במודר לא היינו כדי לדחות הא דבעי למיפשט דבהדירו נמי פליג אבל לפום קושית גמרא דידן סבר לה כירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"ו) וכראב\"י: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאסר הניית אומה מן האומות על עצמו הרי זה מותר וכו'.</b> משנה סוף פרק ג' דנדרים (דף ל\"א) שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו שאיני נהנה להם והם לי יהנה לאומות. \n",
+                "<b>ומה שאמר אם שומעין לו</b> היינו אם שומעין לו, לומר מפני שהוא דבר רחוק שימצא מי שירצה להפסיד מעותיו בשביל נדרו של זה למכור לו בפחות או ליקח ממנו ביוקר ומש\"ה אמר אם שומעין לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין גוזרין כאן שלא ימכור וכו'.</b> הם דברי רבינו לתת טעם למה לא גזרו כאן כמו שגזרו במודר הנאה מחבירו שבסוף פרק שקודם זה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם א\"א לו לישא וליתן עם זה וכו'</b> אנודר מאיש אחד קאי ואין הלשון מכוון יפה וצריך בדיקה בנוסחאות אחרות: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מיצעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר וכו' עד וימכרנו להם שוה בשוה והם דברים מבוארים בגמרא ורבינו סתם דבריו כלשון המשנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אסר על עצמו הניית בני העיר וכו'.</b> ירושלמי בפ\"ה דנדרים ותוספתא קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם. ונראה שהטעם משום דכשאמר הנייתי על בני עירי הם נהנים בהתרתו שע\"י כן יהיה מותר להם ליהנות ממנו ומאחר שההתרה היא לתועלתם הרי הם נוגעים בדבר ואינם יכולים להתיר דהוה ליה כנדרי עצמו ותנן כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ולפיכך אינו נשאל לחכם ששם אבל כשאמר קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם. כך פירש הריב\"ש בתשובה ויש לתמוה על טעמו דמה ענין נדרי עצמו לכאן דנדרי עצמו שאני דכתיב בהו לא יחל דברו אבל הכא שאינם עצמם הנודרים למה לא יתירו לו אע\"פ שיש להם הנאה בהיתרו. וכן יש לתמוה על מה שכתב גבי קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעים בדבר וכו' דכיון שהוא נהנה בהיתר זה שע\"י כך מותר לו ליהנות מהם היאך מותר לו לישאל לחכם שבעיר והלא הוא נהנה מאותו חכם בהיתר ההוא. לכך נ\"ל לפרש בהפך דאומר קונם הנייתי על בני עירי היינו שהוא אוסר עצמו מליהנות מבני העיר ולפיכך אינו נשאל לחכם שבאותה העיר לפי שהוא נהנה מאותו חכם שבעיר. ואומר קונם הניית בני עירי עלי היינו שאוסר בני עירו ליהנות ממנו ולפיכך נשאל לחכם ששם מפני שאע\"פ שהיה לו הנאה בהיתר זה (היה) מותר שהוא לא נאסר ליהנות מהם ומילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למתנייה אלא אגב רישא נקטיה ואע\"פ שפשט הלשון מורה כפירוש הריב\"ש כיון שהענין אינו מתיישב לפירושו מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם הענין ולשון הירושלמי משונה וכל שכן בדבר פשוט שהוא סומך על המבין, וכמו שפירשתי נראה מדברי הרשב\"א בתשובה וכן מבואר בדברי רבינו ומיהו בירושלמי עצמו משמע כפירוש הריב\"ש דגרסי אית תניא תני אפילו על קדמייתא נשאל שאינו כמפר נדרי עצמו אלמא דטעמא דמ\"ד אינו נשאל הוא משום דהוי כמפר נדרי עצמו. ויש לדחות ולומר דאע\"ג דטעמא דמ\"ד אינו נשאל לא הוה מהאי טעמא אלא מטעמא אחרינא אתא האי תנא למימר דלא תיסק אדעתין למיסר משום מפר נדרי עצמו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו כמו שביארנו,</b> הוא בפ\"ד. והטעם שאע\"פ שזה עבר ונהנה מחכם שבעיר לא בשביל זה תתבטל ההתרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאסר הניית הבריות עליו וכו'.</b> משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ג:) קונם שאיני נהנה לבריות (אינו יכול להפר) ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה ובגמרא ולא קתני ובמעשר עני והתניא במעשר עני (דף פ\"ד:) ושני רבא אמר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיבא ביה נתינה ונתתה ללוי ולגר וכו' מש\"ה אסיר ליה לאיתהנויי כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות דכתיב והנחת בשעריך שרי ליה לאתהנויי ופירש הר\"ן המתחלק בתוך הבית דכיון שבעה\"ב מחלקו ונותנו טובת הנאה שלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאסר הנייתו על הכהנים ועל הלויים וכו'.</b> גם זה משנה שם קונם כהנים ולויים נהנים לי יטלו על כרחו כהנים אלו ולויים אלו (נהנים לי) יטלו אחרים ובגמרא (דף פ\"ד:) יטלו על כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא כהנים אלו ולויים אלו יטלו אחרים אבל הני לא אלמא טובת הנאה ממון ושני רבא (דף פ\"ה) שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרא עלייהו שוייה עפר בעלמא. ופירש הרא\"ש לעולם טובת הנאה ממון והא דקתני מתני' דיטלו ע\"כ ולא חיישינן לטובת הנאה משום דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה א\"א ליתנו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה וא\"א לעכבו לעצמו הילכך הוי כאילו אינה שלו אבל סיפא כיון שיכול ליתנו לכהנים אחרים יש לו בהם טובת הנאה: \n",
+                "<b>מה</b> שכתב בכאן נראה שפסק הרב כאוקימתיה דרבה דס\"ל דטובת הנאה ממון ותימה שהרב בפרק ה' מאישות פסק דאינה ממון. ומצאתי לרבי מאיר בר שמעון המעילי שכתב בשיטת נדרים וז\"ל הרי\"ף נראה שפסק בפרק אלו עוברין גבי המפריש חלה בטומאה ביום טוב דטובת הנאה אינה ממון. ובקידושין נמי גבי המקדש בתרומות ומעשרות. ויש לחלק בין טובת הנאה דמודר הנאה לטובת הנאה דעלמא מתרי טעמי חדא דהא סבירא ליה דאפילו ויתור אסור במודר הנאה וסתם לן תנא דמתני' בתלת דוכתי בהאי מסכתא הכי. ועוד דהא חזינא דמילתא דאיסורי הנאה אפילו בטובת הנאה אסור דאילו יי\"נ אם נגע עכו\"ם ביינו בכוונה אסור בהנאה ואסור לתתו לעכו\"ם הכי נמי גבי מודר הנאה כיון דאסור לאתהנויי מיניה אסור לתת התרומות אע\"פ שאינם שלו ויש לו ליתנם ע\"כ ואפילו הכי אסור ואולי הרי\"ף סמך על טעם זה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יד)</small> מי שהיתה הנאתו אסורה על חבירו וכו' עד והלה נוטל ואוכל.</b> משנה בס״פ אין בין המודר (נדרים דף מ״ג) ובנוסחא דידן כתוב הולך אצל פועלים ורבינו שכתב והלך אצל פועלים נראה שכך היתה גירסתו במשנה ואע״ג דלגבי אין לו מה יאכל קתני הולך אצל חנוני התם שאני דצורך חיי נפש הוא אבל גבי ביתו לבנות וכו' דיעבד אין לכתחלה לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן לאחד מתנה וכו'.</b> משנה ס״פ השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ח) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לחבירו (הרי) החצר והסעודה נתונים (לך במתנה) x ואינם לפניך אלא כדי שיבא ויאכל עמנו בסעודה אמר אם שלי הרי הם מוקדשין לשמים וכו' אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה xx אינה מקודשת אינה מתנה ומפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעשה נמי בבית חורון שהיה סופו מוכיח על תחלתו אמר רבא כלישנא בתרא אפילו (לא) אמר (אלא) והן לפניך שיבא (אבא) ויאכל אסור מ״ט סעודתו מוכחת עליו. ופירש הר״ן כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אע״פ שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' שאני התם דמכל מקום לשעתה מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורון אפילו לשעתה אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתני' דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת משום דתנא ה״ק כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי איתא בירושלמי וכו' אפילו ויבא אבא ויאכל אסור מאי טעמא סעודתו מוכחת עליו דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הילכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא דתנאי גמור קאמר. מיהו כתב הרשב״א דדוקא כשאמר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכאן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי אבל הרמב״ם כתב דאפילו לאחר שעה אסור ואינה מתנה עכ״ל. ונ״ל שאפשר דעל כרחין לא אסר רבינו אלא באמר לו כן סמוך לנתינת המתנה סתם אבל אם שהה קצת שרי והכי דייק לישניה שכתב וחזר ואמר לו דמשמע חזר מיד דאל״כ הל״ל ואחר שעה אמר לו וכו' או הל״ל ואח״כ אמר לו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל הנותן לזה מתנה על מנת להקנותם לאחר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנאסרה הנאתו על בעל בתו וכו'.</b> משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ח) המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך ובגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, ופירש הרא\"ש הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ואע\"פ שחתנו נהנה מהם שזן את אשתו הא תנן (המודר הנאה מחבירו) זן את אשתו. ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן הא לאו הכי אסור אע\"פ שנותנה לאשתו ולעיל תנן דנותן מתנה לאחר מותר המודר ליהנות ממנו שאני הכא שהבעל זוכה בפירות המתנה שנותנים לאשתו והוי כאילו נתן לבעל וכו'. לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך הרי פירש מה שאמר בתחלה המעות הללו נתונים לך במתנה דלא הוי מתנה לכל דבר אלא למה שפירש הילכך אהני נמי מה שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן אבל אמר לה מה שתרצי עשי כיון דהויא מתנה לכל דבר קנה יתהון בעל ותו לא אהני מה שאמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן. והר\"ן פירש והוא רוצה לתת לבתו מעות הא דתני מעות משום דאי יהיב לה מזונות אינו צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעל זכיה בהם והיינו דתנן וזן את אשתו וכו' ומש\"ה תני והוא רוצה לתת לבתו מעות שיהיו מצויים להוציא אותם בחפציה ובכה\"ג יש לבעל זכות בהם וכו' ונמצא זה נהנה מחמיו שהדירו הנאה לפיכך צריך שיאמר לה וכו' ודוקא דא\"ל הני תרי לישני אבל א\"ל אין לבעליך רשות בהן בלחוד לא מהני דמתני' ר\"מ היא דאמר יד אשה כיד בעלה וכו' וכ\"ת א\"כ כי א\"ל מה שאת נותנת לפיך אמאי מהני היינו טעמא משום דכיון (שאין) אשה זוכה בנכסים כלל עד שתתן אותם לתוך פיה הרי באותה שעה אין הבעל יכול לזכות בהם ולפי זה דוקא כי אמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אי א\"ל אלא מה שאת מתכסית וכיוצא בו לא מהני וקנה יתהון בעל ואיכא מ\"ד דה\"ה כשייחדן לה לאי זה דבר שיהיה דלא קנה יתהון בעל כיון שאף לה לא הקנה לגמרי אלא לאותו דבר בלבד עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א המחבר הזה שנה משנתו כשמואל וכו'. והר\"ן כתב בפ\"ק דקידושין שהרי\"ף פסק כשמואל ובפרק בתרא דנדרים כתב שהנגיד הרב רבי שמואל הלוי בשם רב עמרם פסק כשמואל דאע\"ג דפלוגתייהו הכא לענין איסורא כיון דעיקר פלוגתייהו בדינא תלי אי אמרינן יד אשה כיד בעלה נקיטינן כשמואל ועוד דרב כר\"מ ושמואל כרבנן ועוד דסוגיין בעלמא בפ\"ד דנזיר ובפ' בן סורר ומורה כשמואל וכן פסק הרמב\"ן. ולפי זה כי אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני אבל רבינו תם והראב\"ד פסקו כרב משום דפלוגתייהו הכא גבי נדרים דאיסורא ולפי זה לא מהני אלא כי אמר לה על מנת שאין לבעליך אלא מה שאת נותנת בפיך והרמב\"ם מיצע את הדרך שפסק כשמואל אלא שכתב דלשמואל נמי תרתי בעינן על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי שהוא ז\"ל מפרש דרב ושמואל בהא פליגי דרב סבר דהא דנקט מתני' שאת נותנת לפיך דוקא הוא ולישנא אחרינא לא מהני ביה דאי אמר נמי מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל סבר דלאו דוקא דה\"ה מה שתרצי עשי ומיהו לכ\"ע תרי לישני בעינן והקשו עליו וכי מה מוסיף במאי דאמר לה תו מה שתרצי עשי הא אינו אלא כאומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן בלחוד. ונ\"ל דהיינו טעמא משום דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי דנימא לאלתר זכה בהן בעל אלא הרי הוא כאומר לה לא יהו שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות בהן בכל שעה ושעה וס\"ל לשמואל דכי היכי דמיחד לדבר אחד מיוחד מהני ה\"נ כיון דמיחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה מהני שאין הנייה חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן אי זה דבר לאותו דבר בלחוד עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מי שנדר או נשבע וכו'. כיצד נשבע או נדר שאינו נושא אשה פלונית שאביה רע וכו'.</b> משנה פ' פותחין (דף ס\"ה) ר\"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד <sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">נ\"א ואין חכמים וכבר ציינתיו למעלה.</i>וחכמים מודים לו כיצד אמר קונם שאיני נושא (את פלונית) שאביה רע אמרו לו שמת או שעשה תשובה קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע או שהנחש רע בתוכו וכו' אמרו לו מת הכלב או שנהרג הנחש ובגמ' מת נולד הוא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר ור\"י אמר כבר מת וכבר עשה תשובה ואסיקנא לר\"י בקשיא. ופירש הר\"ן יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד לפי שהוא כתולה נדרו בדבר דכיון שאמר שאביה רע משמע כל זמן שאביה רע ולפיכך כשמת או עשה תשובה וכו' שרי ומש\"ה שרי בלא שאלת חכם והכי איתא בירושלמי עכ\"ל. וכן פסק הרא\"ש וכן נראה מדברי רבינו:   "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> ומ\"ש אבל הנודר או הנשבע שאינו נושא פלונית הכעורה וכו'.</b> משנה שם (דף ס\"ו) בסוף הפרק ומבואר שם שאם היתה כעורה בשעת הנדר ואחר כך ייפוה אליבא דת\"ק דקי\"ל כוותיה הנדר חל ולפיכך כתב רבינו ונמצאת נאה. וא\"ת מ\"ש מאומר קונם שאני נושא פלונית שאביה רע ושמע שמת או שעשה תשובה אע\"פ שאחר הנדר מת או עשה תשובה מותר כתב הריב\"ש כבר תרגמה הרשב\"א דשגיאה היא לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לו לכשתהא נאה אבל באביה רע עשוי הוא לעשות תשובה ועשוי הוא למות הילכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שאביה רע קאמר עכ\"ל. וגם הר\"ן כתב כן. וכתב עוד הר\"ן א\"נ אי אמר שאני נושא אשה פלונית שהיא כעורה כדקתני שאביה רע ה\"נ דמשמע כל זמן שהיא כעורה אבל הכא כיון דלפלונית כעורה קאמר לא משמע כתולה נדרו בדבר עכ\"ל. \n",
+                "<b>ומ״ש קונם שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי וכו' ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק וכו'.</b> משנה בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ה) וכתב הר״ן דטעמא שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובטל מעצמו ומש״ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע״פ שהיה דעתו בשביל כך מ״מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוון את זה מעולם הרי הנדר בטל מאליו: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד והוא בכלל נדרי שגגות שהם מותרים. א\"א אין כאן מקום למה שכתב ואין זה כתולה וכו' עכ\"ל. ואני אומר שאיני רואה כאן מקום להשיג שמ\"ש ואין כאן תולה נדרו בדבר וכו' היינו לומר כל אלו החלוקות מותרות אבל אין טעמם שוה דרישא הוי טעמא משום דהוי כמי שתולה נדרו בדבר וסיפא אינו מטעם זה אלא משום דהוי כנדרי שגגות וכן מפורש בגמ' בפ' פותחין (דף ס\"ה:) אמתני' דר\"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר או נשבע ונולד לו דבר וכו' כיצד אסר את עצמו בהניית פלוני וכו'.</b> משנה ריש פרק פותחין (דף ס\"ו) ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל נדר שהותר מקצתו וכו' כיצד ראה אנשים מרחוק וכו'.</b> משנה בפ' ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ה:) וכב״ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו אם אמר אילו הייתי יודע כן וכו' אבל אם אמר כשהגיע אליהם וכו'.</b> שם (דף כ\"ה) אמר רב דכ\"ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא דכולהו אסורים ואביו מותר לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר. ואע\"ג דרבא פליג עליה דרבה כיון דאיכא למימר דהלכתא כרבה משום דהוה רביה דרבא ואיכא למימר דהלכתא כרבא משום דבתרא הוא נקטינן כרבה לחומרא. ופירש הר\"ן דכ\"ע כולם אסורים ואביו מותר משום דלא מיקרי כה\"ג נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שכיון שבשעת הנדר אמר כולכם אסורים ועכשיו ג\"כ מעמיד דבריו הראשונים לגבי האחרים באותו לשון ממש שאמר בתחלה אע\"פ שמוציא אביו מן הכלל אפילו הכי אין זה נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא נכנס מעולם במשמעות הנדר ולגבי האחרים הרי הוא כולכם שאמר בתחלה. לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר וכו' וב\"ה כר\"ע דכיון דהכא איכא תרתי חדא דאיכא טעות גמור לגבי האב ולגבי האחרים ג\"כ יש טעות בלשון שהוא אומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם אפילו האחרים לא היה אוסר אותם באותו לשון שאסרם לפי שהיה מקפיד שהיה מובן מדבריו אפי' רגע כמימרא שיהא אבא בכלל האיסור ולפיכך הוא אומר שלא היה אומר כולכם אלא פלוני ופלוני וכיון דאיכא תרתי דהיינו טעות גמור לגבי אביו וטעות בלשון לגבי האחרים ס\"ל לב\"ה מיקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הטור דהא דכולם מותרים דוקא כשהחליף את דבריו שאמר תחלה כולכם אסורים ולבסוף אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר או שאמר תחלה (כשראם מרחוק ולא הכירם) יהיו אסורים לזה ולזה ואח\"כ החליף דבריו לומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא אבל אם בשעת האיסור אמר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא או שאומר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים עכ\"ל. והם דברי התוספות והרא\"ש וכן משמע מדברי רבינו: \n",
+                "<b>וכתב</b> הר\"ן איכא מ\"ד דכי אמרינן דבמעמיד (דבריו) כלם אסורים דוקא דומיא דמתניתין שלא היה יודע שאביו ביניהם הילכך כיון שהוא מעמיד אין כאן נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא היה מעולם בכלל הנדר אבל כשכולם בכלל ונשאל על אחד מהם כיון שהותר אחד מהם ע\"י שאלה הותרו כולם ואין כן דעת הרמב\"ם בהלכותיו שהוא סובר דאפילו כה\"ג לא אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במשנה אבל במעמיד לא וכדבריו נראה לי להכריע עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האומר היין קרבן עלי וכו'.</b> משנה בפ' פותחין (דף ס\"ו) קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים אמרו לו והלא המיושן יפה למעיים הותר במיושן ולא במיושן בלבד הותר אלא בכל היין קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי בלבד הותר אלא בכל הבצלים. ובפ\"ג דנדרים (דף כ\"ו:) גבי נדר שהותר מקצתו איתיביה רב אדא בר אהבה לרבא קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב וכו' מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר לא באומר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר. וכתב הר\"ן איתיביה כלומר וקשיא לרבא דאמר במעמיד פליגי וכו' וכ\"ש דקשיא לרבה דאמר דבמעמיד ד\"ה כולם אסורים ואביו מותר וא\"כ מאי דמשני לא באומר אילו הייתי יודע וכו' הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסור וכופרי מותר אליבא דכ\"ע צריך לאוקמה הכי ומינה יליף לנודר מן היין וכמ\"ש רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנודר או נשבע וכו' כיצד היה טעון משא של צמר וכו'.</b> משנה פ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה) אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר הפשתן עולה עלי מותר להתכסות באניצי פשתן ר' יהודה אומר הכל לפי הנדר טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולים עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ובגמ' תניא כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והיצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון. ופירש הר״ן והיצר שהמלבוש היה צר ונצטער בו. וכתב הרא״ש בשם הרמב״ן קא פסיק חד מרבותינו כר״י וכן מסתבר אע״ג דתני ליה כיחידאה לית לן ראיה דפליגי רבנן עליה ועוד הא סתם תנא הכל לפי הנודר דתנן בפרק קונם שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה עכ״ל. וכתב הר״ן ומסתברא לי דברייתא פליגא אמתניתין בסבריה דר' יהודה דתנא דמתניתין ס״ל דר״י מודה לת״ק דכל היכא דליכא הוכחה לבישה משמע ולא טעינה ור״י דברייתא משמע דס״ל דלמישרי טעינה נמי בעי הוכחה אבל כל היכא דליכא הוכחה אסור אף בטעינה וכו' זה מה שנ״ל ודברי הרמב״ם אינם כן בפ״ח מהל' נדרים עכ״ל. כלומר שרבינו כתב דברי ר״י במשנה ודבריו בברייתא כצורתם משמע דס״ל דלא פליגי תנא דמתניתין ותנא דברייתא אלא לדברי שניהם בין למישרי לבישה בין למישרי טעינה בעי ר״י הוכחה ואי ליכא הוכחה אסור בשניהם והכי מסתברא דלא לשוויי פלוגתא בין תנא דמתניתין לתנא דברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו מבקשים ממנו וכו' עד הרי זה מותר להכנס לביתו ולשתות לו צונן.</b> משנה בס\"פ קונם (דף ס\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו.</b> תוספתא פ\"ד אסור לאכול ולשתות ותניא תו בתוספת' היה מסרב בחבירו שיאכל עמו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו קונם לביתך אני נכנס וכו' עד הרי זה אסור.</b> משנה פ' השותפין שנדרו (נדרים דף מ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו השאילני פרתך וכו'.</b> משנה פרק אין בין המודר (נדרים דף מ״ג) אמר לו השאילני פרתך א״ל אינה פנויה אמר קונם שדי שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורים. פי' (רש״י) איננה פנויה דמלאכתו היה עושה ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסירבת להשאילה קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש בפרתך עולמית ואח״כ השאילה לו רואים אם הוא פרזי ודרכו לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה וכל אדם מותרים דודאי כי נדר אדעתא דנפשיה נדר ולא אדעתא דעלמא וכל אדם מותרים לחרוש לו שדהו באותה פרה. ואם אין דרכו לחרוש שיש לו אריסים שחורשים בשבילו הוא וכל אדם אסורין דכיון דאין דרכו לחרוש לא לחרישתו נתכוון אלא שלא יהנה בחרישתה קאמר ומש״ה הוא וכל אדם אסורין לחרוש בשבילו כדי שלא יהנה בחרישתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשבע או נדר שישא אשה וכו' עד ההגונים לה.</b> ברייתא בס\"פ מרובה (ב\"ק פ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המדיר את חבירו וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה סוף פרק קונם (דף ס\"ג:) פלוגתא דר\"מ ורבנן והלכה כרבנן דשרו ופי' הר\"ן (בפ\"ג דנדרים דף כ\"ד) כלום אמרת אלא מפני כבודי שאתכבד על ידך בפני הבריות שיראו שאני חשוב בעיניך שאתה רוצה לתת לי מתנה זהו כבודי אתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן ואני איני רוצה לקבל. ואמרינן בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ד) טעמא דא\"ל זהו כבודי וכו' או הריני כאילו התקבלתי הא לאו הכי נדר הוא ולא הוי נדרי זירוזין מ\"ט ברישא א\"ל לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך ולא מתהנית מנאי בסיפא א\"ל לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מהנית לי. ופירש רבינו ירוחם דהיינו לומר דברישא עסקינן שהמדיר רגיל ליהנות מן המודר ומש\"ה אמרינן דהוי כאילו אמר לאו כלבא אנא ובסיפא עסקינן שהמודר רגיל ליהנות מן המדיר ומש\"ה הוי כאילו אמר לאו מלכא אנא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכו'.</b> ר\"פ (דף מ\"ט) הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק ובגמרא תנא ר' יאשיה אוסר בצלי ואסיקנא דכ\"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דידן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרו ליה מבושל, ושלוק כתב הר\"ן הכא הוי בשיל ולא בשיל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא: \n",
+                "<b>וכן המעושן והמבושל בחמי טבריא וכו'.</b> ירושלמי בפ' הנזכר בעיא ולא איפשיטא. וכתב הטור בירושלמי מיבעיא אם הוא אסור במעושן שנאכל בלא בישול ובמטוגן ובמבושל בחמי טבריה ותו מיבעיא בנודר מהמעושן אם הוא אסור במבושל ולא איפשיטא ולחומרא והרמב\"ם כתב שהולכים אחר לשון בני אדם לפי המקום והזמן עכ\"ל. נראה שמשיג על רבינו למה תלה הדבר בלשון בני אדם שה\"ל לאסור סתם דכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא, ואין זו קושיא דהא קי\"ל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואין לומר דק\"ל דה\"ל לפרש דהיכא דליכא לשון ידוע דאסור שהרי כתב רבינו לקמן בסמוך היו מקצת בני אדם קורים לו כך וכו' ה\"ז ספק וכל ספק נדרים להחמיר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר או נשבע מהמליח.</b> משנה שם (דף נ\"א:) מן הכבוש אינו אסור אלא בכבוש של ירק כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושים מן השלוק אינו אסור אלא מן השלוק של בשר שלוק שאני טועם אסור בכל השלוקים מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג מליח שאיני טועם אסור בכל המלוחים. ונ\"ל שרבינו סובר דמתני' הכי מיפרשה הנודר מן הכבוש זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק וזימנין אסור בכל הכבושים והיינו כפי מה שדרך בני אדם לקרות לכבוש וה\"נ מיפרשה נודר מן המליח ומן השלוק דקתני מתני' והיכא דליכא מנהג ידוע לא איתפרש במתני' ורבינו הביא משפטו שכתב היו מקצת בני המקום קורין לו כך וכו' ואע\"פ שבפירוש המשנה נראה מדברי רבינו שהיה מפרש מתני' דמפלגא בין הכבוש בה\"א לכבוש בלא ה\"א אפשר דכשכתב החיבור חזר בו ופירש כמ\"ש והשמיט רבינו דין נודר מן השלוק לפי שהוא נלמד מדין מליח וכבוש: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד רואה אני בלשון המשנה וכו'. והפירוש האחרון כתבוהו הרא\"ש והר\"ן. וכתב עוד הר\"ן שי\"מ שההפרש הוא בין הכבוש לכבוש ואין באלו הפירושים הכרע וכבר כתבתי דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד נדר מן השמן וכו'.</b> בס״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ג) תניא הנודר מן השמן בא״י מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה פשיטא לא צריכא דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא זיל בתר רובא קמ״ל ספק איסורא לחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דבר שדרך השליח וכו'.</b> רפ\"ז (דף נ\"ד) הנודר מן הירק מותר בדלועים ור\"ע אוסר א\"ל לר\"ע והלא אדם אומר לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין אמר להם כן הדבר או שמא הוא אומר לא מצאתי אלא קטנית אלא שהדלועים (הם) בכלל ירק ובגמ' מאן תנא דפליג עליה דר\"ע רשב\"ג היא דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואסור בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים רשב\"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובעופות ואצ\"ל בשר דגים וחגבים ודייק עלה מ\"ש בשר עוף לת\"ק דאסיר דעביד שליחא דמימליך עליה בשר דגים נמי עביד שליחא דאי לא משכח בשרא מימליך עליה דאמר אי לא משכחנא בשרא אייתי דגים וליתסרו אמר אביי כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים וכו' א\"נ דכייבן ליה עיניה דדגים קשים לעינים (בתחלת אוכלא). וכתב הר\"ן ולענין הלכה קי\"ל כר\"ע דכל מידי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא דהא סתם לן תנא בפ' כל הבשר כר\"ע ואע\"ג דלא ידעינן אי מחלוקת ואח\"כ סתם או סתם ואח\"כ מחלוקת אפ\"ה נקיטינן כוותיה חדא דמחמיר ועוד דהא מפרשינן בגמ' דמאן דפליג עליה דר\"ע יחידאה הוא דהיינו רשב\"ג וקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש בר\"פ כל הבשר וז\"ל הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואינו מותר אלא בחגבים בלבד אבל בבשר דגים אסור משום דמימליך עלייהו שליח והא דקתני הכא מותר בבשר דגים אוקימנא בפ' הנודר מן הירק כשהקיז [צ\"ל או] דהוה כייבן ליה עיניה בתחלה אוכלא דקשים ליה דגים הא לאו הכי אסור בבשר דגים משום דמימלך עלייהו שליח עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו שכתב שמקום שדרכן אם ישלח אדם שליח סתם אומר לו לא מצאתי אלא דגים אסור בדגים ואם מראים הדברים שלא נתכוון אלא לבשר בהמה דהיינו כגון שהקיז דם או דכייבי עיניה הרי זה מותר בבשר דגים ואפילו במקום שהשליח נמלך עליהם. ולענין עופות כתב הר\"ן דלא מיתסר באתרא דלא מימליך עלייהו שליח דומיא דדגים ותמה על רבינו שחילק ביניהם דהא בגמ' משוינן להו. ול\"נ שטעמו של רבינו משום דאע\"ג דאמרי' בגמ' מ\"ש בשר עוף לת\"ק דאסור דעביד שליח דמימליך עליה בשר דגים נמי וכו' לאו למימרא דהמלכה דעופות הויא כהמלכה דדגים דהמלכה דעופות היינו דכי אמר לשלוחיה אייתי לי מינא דבשרא אמר לא אשכחנא בשרא בעית דאייתי דגים ואפילו את\"ל דמימליך עלייהו נמי בריש שליחותיה מ\"מ לא ממליך עלייהו כלישנא דמימליך אעופות דאדגים מימליך ואמר הכי אי לא אשכחנא בשרא אייתי דגים אבל אעופות מימליך ואמר הכי מאי בשרא בעית דבהמה או דעופות והכי דייק לישנא דגמ' דגבי דגים פריש לישנא דהמלכה דידהו וגבי עופות לא פריש. וא\"ת א\"כ היכי פריך מ\"ש עופות וכו' דגים נמי וכו' הא איכא בינייהו טובא. י\"ל דשם המלכה בעלמא ק\"ל ושני ליה דאה\"נ דאסור בבשר דגים ומתני' כשהקיז דם או כייבן ליה עיניה וה\"ה דה\"מ לשנויי ליה דלעולם מותר בבשר דגים דשאני המלכה דידהו מהמלכה דעופות אלא משום דבעא לאוקומי ת\"ק דרשב\"ג כר\"ע וכדקאמר מאן תנא דפליג עליה דר\"ע רשב\"ג דתניא וכו' שני ליה דאה\"נ דאסור בבשר דגים והב\"ע כשהקיז דם או דכייבן ליה עיניה, כך נ\"ל ליישב דברי רבינו. ומהרי\"ק בסי' צ\"ט וקע\"ז האריך ליישב דברי רבינו. ולהיות דבריו ארוכים ביותר לא העתקתים: \n",
+                "<b>ודע</b> דאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר\"ע לענין מלקות שאינו לוקה ופירש הר\"ן דכיון דדילועין לא משתמעי בהדיא (אלא מרבויא דלישניה) אף ע\"ג דמימליך שליח עליה לא מתסרי בודאי אלא מספיקא הילכך לא לקי עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה וכו'.</b> הטור כתב הרמב\"ם התיר ביצה מגולגלת ולא נהירא דבירושלמי אוסר אותה בהדיא עכ\"ל. והירושלמי הזה הוא בפ' הנודר מן המבושל אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול בה פתו ונראה שטעם רבינו מדתנן בפ' הנזכר (דף מ\"ט) אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה ובביצה טרמיטא ופירש הוא ז\"ל בפירוש המשנה ביצה טרמיטה ביצה מבושלת במים חמין ומשמרין אותה שימור גדול שלא יקפה וקורין אותה הרופאים נימרשת עכ\"ל. ולפ\"ז ביצה זו אינה קרושה כלל אלא מחוממת בלבד ועושין אותה לרפואה ואין אוכלים עמה פת ולפיכך מותר בה וביצה מגולגלת דאוסר רב חסדא בירושלמי היינו שהיא קרושה כדרך ביצים צלויות או מבושלות רכות והיינו דקאמר שכן דרך החולה לאכול בה פתו שדרך החולים לאוכלן כשהן רכות מפני שהוא מאכל קל ומ\"מ קרושות קצת הן ולא דמו לביצה טרמיטה שאינה קרושה כלל והכי דייק לישנא דרבינו פה שכתב מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה אלא נתגלגלה בלבד משמע דבשלא קפתה כלל ועיקר מיירי אבל קפתה קצת אסורה וכדא\"ר חסדא בירושלמי. ומיהו יש לתמוה על פירוש רבינו בביצה טרמיטה דהא בגמ' מפרש דהיינו דמעייל לה אלפא זימני במיא חמימי ואלפא זימני במיא קרירי עד דמדזוטרא כי היכי דבלע יתה ואי אית ביה כיבא סריך עלה וכד נפיק אתיא ידע אסיא מאי סמא מתבעי ליה ובמאי מתסי. ונ\"ל שסובר רבינו דההוא גוונא דמפרש בגמרא לאו דוקא אלא בכל גוונא דעבדי לה לרפואה ואין דרך לאכול עמה פת מיקרי ביצה טרמיטה ולפי שבזמן הזה לא נהגו הרופאים לעשות ביצה כדאיתא בגמרא לא כתבה רבינו וכתב במקומה ביצה שנהגו הרופאים לעשותה בזמנו שהיתה רכה ביותר: \n",
+                "<b>הנודר ממעשה קדרה וכו'.</b> בפ' הנודר מן המבושל (נדרים דף מ״ט) הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתא אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה וכתבה הר״ן דף נ״א מפרש בירושלמי איזהו מעשה רתחתא כגון חילקא טרגין וטיסני (סלת) אורז זריד וערסן והיינו דקאמר אינו אסור אלא ממעשה רתחתא ונקרא רתחתא ע״ש שצריך להרתיח ולבשל הרבה ע״כ. ולפי זה משמע דמתניתין הכי מיפרשא הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא דהיינו חילקא וטרגין וכו' בלבד שדברים אלו נקראים מעשה קדרה ולא דברים אחרים אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה דכלהו בכלל היורד לקדרה הם, והטור מפרש דמעשה קדרה ומעשה רתחתא היינו דברים שבישולם נגמר בקדרה אמר היורד לקדרה אסור בכל המתבשלים בקדרה אע״פ שלא נגמר בישולם בקדרה אלא באלפס או בכלי אחר וכדקתני בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס.</b> משנה שם (דף נ\"א) דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים וכו' ומותר בציר ומשמע לרבינו דהוא הדין דמותר במורייס דמ\"ש: \n",
+                "<b>הנודר מן החלב וכו' עד מותר בחלב.</b> ג\"ז משנה שם הנודר מן החלב מותר בקום ר' יוסי אוסר מן הקום מותר בחלב, ובגמרא (דף נ\"ב:) ורמינהי מן העדשים אסור באשישים ור' יוסי מתיר ל\"ק מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא באתריה דר' יוסי לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא. וכתב הר\"ן מן הקום מותר בחלב לפום לישנא (דמתני') משמע דר' יוסי נמי מודה בהא ומיהו בברייתא בגמ' פליג ואהא דאמרינן באתריה דר' יוסי לקומא נמי קרי ליה קומא דחלבא כתב וא\"ת תינח דנודר מן החלב אסור בקום לפי שעדיין שם חלב עליו דקומא דחלבא קרו ליה אלא נודר מן הקום אמאי אסור בחלב הא לא קרו ליה חלבא דקומא, י\"ל דכיון דקרו לקומא קומא דחלבא ה\"ל קום וחלב דבר אחד עכ\"ל. ורבינו סתם וכתב לשון המשנה בלבד ולא חילק בין אתרא לאתרא ויש לתמוה עליו דהא משמע דלת\"ק נמי באתרא דקרו לקומא קומא דחלבא הנודר מן החלב אסור בקום, ואפשר שטעמו משום דבירושלמי משמע דפליגי ר' יוסי ות\"ק דקאמר מ\"ט דר' יוסי שם אביו קרוי עליו משמע דלת\"ק אע\"פ ששם אביו קרוי עליו מותר וסובר רבינו שכיון שכן יש לפרש דגמרא דידן נמי סבר דפליגי משום דכל טצדקי דאפשר למעבד דלא לשוויי פלוגתא בין גמרא דידן לירושלמי עבדינן הילכך ע\"כ לומר דהא דקאמר בגמרא באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא לאו דוקא דהא לרבנן לא איצטריך למימר הכי דהא לדידהו לק\"מ וכמו שפירש הר\"ן אלא איידי דאיצטריך לומר לר' יוסי דבאתריה קרו ליה קומא דחלבא אמר דבאתרייהו דרבנן קרו ליה קומא ולאו דוקא דלרבנן אפילו קרו ליה קומא דחלבא שרי א\"נ ה\"ק רבנן סברי דאע\"ג דקרו ליה קומא דחלבא שרי דכיון דלחלבא גופיה קרו חלבא סתם ולקומא קרו קומא אפילו קרו ליה קומא דחלבא שרי דכיון דקרו ליה בשמא חדתא דלא מיקרי ביה חלבא שרי ור' יוסי סבר כיון דמדכר בההוא שמא חלבא אסור ולהא פירושא דייקא נמי דנקט במילתייהו דרבנן קרו לחלבא חלבא דלא איצטריך אלא לכדאמרן. ומיהו לישנא דבאתרייהו דרבנן וכן לישנא דמר כי אתריה ומר כי אתריה קשה להאי פירושא. לכן נ\"ל דס\"ל ז\"ל דכיון דאשכחן דירושלמי סבר דפליגי רבי יוסי ותנא קמא איכא למימר דגמרא דידן סבר הכי אלא דמשום דחזא דרמו ליה דרבנן אדרבנן ודר' יוסי אדר' יוסי וכדפירש\"י אהדר ליה לפום שיטתיה דרמי דרבנן אדרבנן דאיכא למימר דל\"ק דמר כי אתריה ומר כי אתריה אבל לפום קושטא דמילתא רבנן פליגי אר' יוסי וסברי דאפילו קרו ליה קומא דחלבא נמי שרי ואפ\"ה לא רמי דידהו אדידהו וכדכתב הר\"ן דקום לאו חלב הוא אבל אשישים עדשים נינהו. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שקום הוא המים המובדלים מן החלב.</b> כן פירשו המפרשים אבל הראב\"ד כתב אנו מפרשים חלב הקפוי עכ\"ל. ונראה שטעמו משום דאיתא בירושלמי קום חלבא מקטרא. ויש לדחות ולומר דה\"ק כשהחלב קפוי נבדלים ממנו מים והם נקראים בשם החלב הקפוי. \n",
+                "<b>ומה שכתב נדר מן הגבינה וכו'.</b> שם במשנה ומשמע לרבינו דאע\"ג דבשם אבא שאול קתני לה ליכא מאן דפליג עליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן החטים וכו'. ומה שכתב חטה חטים שאני טועם.</b> משנה בסוף פרק הנודר (נדרים דף נ״ג:): \n",
+                "<b>(ומה שכתב חטה שאני טועם וכו') עד אסור בין באפוי בין לכוס,</b> ברייתא שם ופירש הר\"ן חטה שאני טועם אסור לאפות דפת חטה מיקרי דחד גופא נמי הוא אבל חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקים ביחד: \n",
+                "<b>והנודר מן הדגן או מן התבואה וכו'.</b> משנה שם (דף נ\"ה:) וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן הירק מותר בדלועין.</b> ר\"פ (דף נ\"ד) הנודר מן הירק מותר בדלועין ור\"ע אוסר ובגמרא מקשה לר\"ע והא מן ירק נדר אמר עולא (באומר) ירקי קדרה עלי ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר באומר ירק המתבשל בקדרה ופירש הרא\"ש והא מן ירק נדר וסתם ירק בלשון בני אדם הוא ירק הנאכל (חי) ודילמא ירק הנאכל בקדרה (ירק הנאכל ע\"י) כבישת הקדרה וכו' ובלשון בני אדם יותר נקרא (ירק) מירק המתבשל בקדרה עכ\"ל. וכתב רבינו הנודר מן הירק מותר בדלועין לאשמועינן דאע\"ג דפסק כר\"ע מותר בדילועין, והשמיט מלכתוב דאומר ירק המתבשל בקדרה עלי אסור בדילועין וכר\"ע מפני שסמך על מ\"ש גבי נודר מן הבשר דכל מידי דמימליך עליה שליח מיניה הוא ואסור: \n",
+                "<b>הנודר בכרישין וכו'.</b> משנה ס״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ג:): \n",
+                "<b>הנודר מן הכרוב וכו' עד מותר בשלקות עצמן.</b> ג\"ז משנה שם (פ' קונם יין דף ס\"א:) מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב ומפרש רבינו באספרגוס היינו מים שנתבשל בהם הכרוב: \n",
+                "<b>הנודר מן הרוטב וכו'. </b> בברייתא שם (דף נ\"ב:) (הנודר) מן הרוטב מותר בקיפה מן הקיפה מותר ברוטב. ופירש רבינו דקיפה היינו תבלין והמפרשים פירשו דהיינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה: \n",
+                "<b>הנודר מן הגריסין וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף נ\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מפירות הארץ וכו' עד אסור בכולם.</b> ברייתא פ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מפירות הקיץ וכו'.</b> ברייתא פרק קונם יין (נדרים דף ס״א:) וכתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם הזהר בעיקר הגדול וכו'.</b> בר״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף מ״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן הענבים מותר ביין.</b> משנה שם (דף נ\"ב:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו החדש, ומ\"ש מן הזיתים מותר בשמן וכו' עד מפני שכל אלו שם לווי הם.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן הכסות וכו' עד ואסור ליכנס לעיבורה.</b> משנה בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנודר הנאה מבני העיר כו' נדר מיושבי העיר וכו'.</b> ברייתא בס״פ חלק (סנהדרין דף קי״ב) ובפ״ק דב״ב (דף ח'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני וכו' עד הנקראות על שמו.</b> בפ' בתרא דבכורות (דף נ\"ה) זכרותא דמיא כלומר עיקר המים שבעולם פרת דא\"ר יהודה אמר רב הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם ה\"ד אי דאמר לא שתינא ממי פרת מי פרת הוא דלא שתינא הא מנהרא אחרינא שתינא אלא דלא שתינא ממיא דאתו מפרת דא\"ר יהודה אמר רב כל הנהרות למטה מג' נהרות וג' נהרות למטה מפרת: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני א\"א עיקרא דהאי מילתא וכו'. איני יודע מה ראה הראב\"ד לכתוב כאן מקום הדין יותר מבמקומות אחרים. ואפשר שמפני שלשון רבינו אינו ממש לשון הגמ' רצה ללמדנו שאעפ\"כ משם הוא נלמד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מיורדי הים (וכו'.</b> משנה בפ' ד' נדרים (נדרים דף ל') הנודר מיורדי הים) מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור (אף) ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי יבשה לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא ממי שדרכו לפרש. ופירש הרא״ש מותר ביושבי יבשה באותם שאין רגילין להיות יורדי הים באניות. מיושבי יבשה אסור ביורדי הים אפילו הם עכשיו בים שסופם לעלות ליבשה. ואהא דתנן לא כאלו ההולכים מעכו ליפו וכו' איכא תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן דאסיפא קאי הנודר מיושבי יבשה אסור ביורדי הים ולא כאלו ההולכים מעכו ליפו בלבד אלא אפילו במי שדרכו לפרש הואיל וסופו ליבשה סליק ופסקו הרא״ש והר״ן כי האי לישנא וכך הם דברי רבינו. וכתב הר״ן דלהאי לישנא נודר מיורדי הים אף בהולכים מעכו ליפו בכלל יורדי הים מדלא פירש מידי ארישא. ומיהו כתב בשם הרשב״א דמסתברא דאינו אסור במי שירד פעם אחת מעכו (ליפו) אלא במי שרגיל לירד שם תדיר אי נמי במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו עכ״ל: \n",
+                "<b>נדר מרואי חמה וכו'.</b> (משנה שם דף ל':) ומפרש טעמא בגמרא מדלא קאמר מן הרואים וכתב הרא\"ש ואפילו אמר מן הרואים נתכוונתי לא צייתינן ליה: \n",
+                "<b>נדר משחורי הראש וכו'.</b> ג\"ז משנה שם ובגמרא מ\"ט מדלא קאמר מבעלי שער וכו' (ככתוב בחבורי x). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור בכל.</b> הוא ע\"פ מה שנתבאר בפ' זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר משובתי שבת וכו' נדר מעולי ירושלים וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (דף ל\"א) ובגמ' מאי שובתי שבת וכו' ככתוב בחיבורי: \n",
+                "<b>הנודר מבני נח וכו'.</b> ג\"ז משנה שם ובגמ' וישראל מי נפיק מכלל בני נח כיון דאיקדש אברהם אתקרו על שמיה כלומר ולא על שם בני נח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נדר מזרע אברהם וכו'.</b> ג\"ז שם משנה וגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדר מן הערלים וכו' עד כי כל וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (דף ל\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנודר מישראל וכו' עד סוף הפרק.</b> תוספתא פרק שני: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנודר או הנשבע שאיני טועם היום וכו'.</b> משנה ר\"פ קונם (דף ס'). \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך הנודר שאני טועם היום וכו'.</b> שם בגמ'. \n",
+                "<b>ומ\"ש נדר שאני טועם יום וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ולחומרא לענין איסור ולהקל לענין מלקות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאני טועם שבת וכו'.</b> משנה שם שבת זו אסור בכל השבת והשבת לשעבר חדש זה אסור בכל החדש ור\"ח להבא שנה זו אסור בכל השנה ור\"ה לעתיד לבא שבוע זו אסור בכל השבוע ושביעית לשעבר ואם אמר יום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחת אסור מיום ליום. \n",
+                "<b>ומ\"ש אמר שבת סתם ולא פירש וכו' נדר חדש סתם וכו' שאני אוכל שנה וכו'.</b> כבר נתבאר שהוא בעיא דלא איפשטא לגבי אומר יום ומינה נילף לאינך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אף על פי שהיה החדש חסר.</b> הכי מפרש מתניתין בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד וכו'.</b> בפ\"ק דר\"ה (דף י\"ב) תניא באחד בתשרי ר\"ה לנדרים ובעי בגמרא (למאי הלכתא) לכדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י\"ב חדש מיום ליום ואם אמר שנה זו אפילו לא עמד אלא בכ\"ט באלול (כיון שהגיע יום אחד באלול) עלתה לו שנה ופריך ואימא ניסן (הוי ר\"ה לנדרים) ומשני בנדרים הלך אחר לשון בני אדם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתעברה השנה וכו'.</b> משנה בפ' קונם (דף ס\"ג) קונם יין שאני טועם לשנה (נתעברה השנה) אסור בה ובעיבורה וכתב הרא\"ש עלה דהיינו לומר שאם אמר שנה אחת אסור י\"ג חודש ולא אמרינן לא היתה דעתו על שנה מעוברת אלא בסתם השנים שהם י\"ב חדש אלא בנדרים הלך אחר לשון בנ\"א ובין פשוטה ובין מעוברת קרויה שנה וכך הם דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש יובל זה וכו'.</b> שם (דף ס\"א) איבעיא להו אמר יין שאני טועם יובל מאי שנת החמשים כלפני חמשים או כלאחר חמשים ופי' הרא\"ש דבאומר יובל זה מיירי דאי בשאינו אומר זה בעיא דלא איפשיטא גבי אומר יום ולא אמר זה ת\"ש דתניא פלוגתא דר' יהודה ורבנן וקדשתם את שנת החמשים שנה שנת החמשים אתה מונה ואי אתה מונה שנת החמשים ואחת מכאן אמרו יובל אינו עולה למנין שבוע ר' יהודה אומר יובל עולה למנין שבוע וידוע דהלכה כרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאני שותה יין עד ראש אדר וכו'.</b> משנה שם (דף ס\"ג.) עד ראש אדר עד ראש אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר שני כך היא גירסת רבינו והרא\"ש והטור. וכתב הרא\"ש דטעמא דלשני אדרים חשיב חד ירחא. והראב\"ד כתב א\"א הגרסות מתחלפות במלה זו שמצאתי שתי נוסחאות שאין בהם אלא עד סוף אדר (שני) [ראשון] ובנוסחא ירושלמית מצאתי [ג\"כ] אדר הראשון כו' עכ\"ל. וכך היא גי' הר\"ן עד ר\"ח אדר עד ר\"ח אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון וכתב דטעמא משום דאדר סתמא ראשון משמע. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו לחלק בין ידע שהשנה מעוברת ללא ידע,</b> משום דדייקינן עלה במתני' בגמ' לימא ר' יהודה היא דתניא אדר ראשון כותב אדר א' אדר שני כותב אדר סתם דברי ר\"מ ר\"י אומר אדר א' כותב (אדר) סתם אדר ב' כותב אדר תניין אמר אביי אפי' תימא ר\"מ היא הא דידע דמיעברא שתא הא דלא ידע והתניא עד ר\"ח אדר עד ר\"ח אדר ראשון אם היתה שנה מעוברת עד ראש (חדש) אדר שני מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן ש\"מ הא דפשיטא ליה דמיעברא שתא הא דלא ידע פי' דכי ידע דמיעברא שתא כי אמר אדר סתם הראשון משמע ולא השני שלא נתכוון אלא לאדר הסמוך לשבט וכי ידע דמיעברא כי אמר אדר סתם משמע השני. ומשמע לרבינו דהלכה כר\"מ והטעם מדקאמר גמ' עלה דמתני' לימא ר' יהודה היא משמע דדחיקא מילתא לאוקומה דלא כר\"מ משום דסתם מתני' ר\"מ וכל היכא דאתיא דלא כוותיה הויא דוחקא וכיון דבאוקימתא דאביי אתיא כר\"מ נקיטינן כוותיה כדקי\"ל הלכה כסתם משנה ועוד דברייתא דמייתי לסיועיה מיתניא סתמא כר\"מ כוותיה נקיטינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוסר עצמו בדבר עד הפסח וכו'.</b> משנה שם (דף ס') עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא עד פני הפסח ר\"מ אומר אסור עד שיגיע ר' יוסי אומר אסור עד שיצא ובגמ' (דף ס\"א) למימרא דר\"מ סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה לספיקא כלומר דעד פני יש במשמעו ג' ענינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ואיכא למימר עד בפני הפסח והיינו עד שיצא וקאמר ר\"מ עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ודבר המבורר לקרות פני הפסח היינו כשיגיע ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה ליאסר בכל מה שיוכל להסתפק ורמינהי מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכו' א\"ר חנינא בר אבדימי אמר רב מוחלפת השטה והתניא (זה הכלל) כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני ר\"מ אומר עד שיצא ור' יוסי אומר עד שיגיע וסובר רבינו דכיון דמהפכינן להו וקי\"ל ר\"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי נקטינן באומר עד פני הפסח שאינו אסור אלא עד שיגיע ואע\"ג דבקידושין פרק האומר (דף ס\"ד) רמינן הני תרתי מתני' אהדדי ומסקינן התם לעולם לא תיפוך דבמתני' לאו במעייל נפשיה לספיקא פליגי אלא בלישנא בעלמא פליגי דר\"מ סבר עד פני עד קמי פיסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פיסחא משמע ולפום ההיא סוגיא מתני' כדקיימא קיימא ור' יוסי סבר עד שיצא אפ\"ה כיון דהך סוגיא איתמרא בסוגיא דנדרים משמע דאיכא למיסמך עלה לענין נדרים טפי מההיא סוגיא דהתם דלא בדוכתה אתמר. זהו דעת רבינו ושלא כדעת הרמב\"ן והרא\"ש שפסקו כסוגיא דהתם דלא תיפוך וכר' יוסי דאמר דעד פני אסור עד שיצא: \n",
+                "<b>אמר עד הקציר וכו' זה הכלל כל שזמנו קבוע וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (דף ס\"א): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האוסר עצמו בדבר עד הקיץ וכו' עד אבל לא קציר שעורים.</b> גם זה משנה שם (דף ס\"ב:) ופירש הר\"ן עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים דהא הוא דחשיב להו לאינשי וקרו ליה קציר סתם: \n",
+                "<b>פירש ואמר עד וכו'.</b> ג\"ז משנה שם (דף ס\"א:): \n",
+                "<b>הכל לפי מקום של נודר וכו'.</b> משנה וברייתא שם (דף ס\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האוסר עצמו בדבר עד הגשם וכו'.</b> שם במשנה עד הגשמים עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביעה שניה רשב\"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה ובגמ' א\"ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר. פירוש רשב\"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה אע\"פ שלא ירדו גשמים. מחלוקת עד הגשמים דגשמים משמע לת\"ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוטן שנים אבל עד הגשם לשון זמן ואפליגו תנאי בזמן הרביעה ורבינו נראה שהוא פוסק כר' יוסי דאמר רביעה ראשונה היא בי\"ז במרחשון ושניה בכ\"ג בו ושלישית בר\"ח כסליו ומפרש דר' זירא ה\"ק מחלוקת דאמר עד הגשמים דמשמע עד שירדו גשמים ממש וגם משמע שירדו מרביעה שניה ואילך דגשמים לשון רבים הוא ומיעוטן שנים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר כלומר לשון דעד הגשם משמע עד שיגיע זמן הגשם ואע\"פ שלא ירדו גשמים וזמן הגשם דמהני אפילו לא ירדו היינו שהגיע זמן אחרון שלהם דהיינו זמן רביעה שלישית ומיהו אם ירדו גשמים אפילו ברביעה ראשונה סגי דכך חשיב ירדו מרביעה ראשונה ואילך כמו הגיע זמן רביעה שלישית ולא ירדו: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א יראה לי שיש כאן שיבוש והל\"ל עד הגשם וכו'. ובעל מ\"ע כתב שספר מוטעה בא ליד הראב\"ד ואילו בא לידו הנוסחא הנכונה שהיא הכתובה בספרים שלנו לא היה משיגו. וכתב כן לפי שחשב שלא השיגו הראב\"ד אלא על סוף דבריו ולא על תחלתן. והדבר ברור שאם היה מבין בעל מ\"ע דברי הראב\"ד לא היה כותב כן כי דבר פשוט הוא שעל תחלת דבריו הוא משיג משום דהא דא\"ר זירא אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר משמע ליה להראב\"ד דהיינו לומר דעד הגשם משמע עד זמן הגשם בין ירד בין לא ירד וגם משמע עד זמן הגשם הראשון דהיינו רביעה ראשונה וכמו שפירשו המפרשים ואילו רבינו כתב דבלא ירדו גשמים אסור עד ר\"ח כסליו שהיא רביעה שלישית לרבי יוסי ובהגיע זמן רביעה ראשונה אלא א\"כ ירדו גשמים ולכן כתב דיש כאן שיבוש שמן הראוי הוה ליה להתיר בהגיע זמן רביעה ראשונה בין ירדו גשמים בין לא ירדו. ומה שסיים הראב\"ד ואם אמר עד הגשמים אסורים עד שירדו גשמים וכו' סיומא דלישנא נקט ואזיל ולא להשיג עליו בא. א\"נ אפשר שהוא משיג עליו למה כתב והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהיא בא\"י ומקומות הסמוכים לה וכו' דמשמע דדוקא בנודר בא\"י דוקא קאמר אבל לא בנודר בח\"ל והראב\"ד סובר דבכ\"מ הולכים אחר רביעה דא\"י ומ\"מ שוים רבינו והראב\"ד דהלכה כרבי יוסי בענין זמן הרביעיות וכן בדין דהא הלכתא כוותיה לגבי ר' יהודה ועוד דבפ\"ק דתעניות (דף ו') איפסיקא בגמ' הלכה כר' יוסי בהא. ומ\"מ יש לתמוה למה פסקו כת\"ק ולא כרשב\"ג שכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו. וי\"ל שהטעם מדא\"ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים וכו' וההיא לת\"ק איצטריך וכיון דר' זירא פירש דברי ת\"ק משמע דהלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם פירש ואמר עד שיפסקו הגשמים וכו'.</b> שם במשנה וכר\"י לגבי ר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> מי שהדיר את אשתו במרחשון וכו'.</b> משנה פרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ז) שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח לאחר הפסח בלא יחל דברו שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח. ופירש הרא״ש לאחר הפסח בלא יחל דברו אם הלכה לאחר הפסח עוברת בבל יחל למפרע על מה שנהנית ממנו קודם הפסח. ובפ' ואלו מותרים (נדרים דף ט״ו) אהא דא״ר יהודה קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר מותיב מרישא דמתני' דקתני הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו הלכה אין לא הלכה לא ומשני הלכה לפני הפסח אסורה ולוקה לא הלכה איסורא בעלמא והדר מותיב מדקתני סיפא אחר הפסח בלא יחל דברו ואי דלא איתהני לפני הפסח מי איכא בל יחל אלא פשיטא דאיתהני אלמא מתהני כלומר אלמא מותר ליהנות ומשני אי דאיתהני ה״ז בבל יחל דברו כלומר אם עברה ונהנית לפני הפסח ועברה והלכה לאחר הפסח ה״ז בבל יחל ופסקו הפוסקים הלכה כרב יהודה וא״כ נקיטינן מתני' כדאוקימנא אליביה וכן הם דברי רבינו: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו עבר הפסח אע\"פ שעבר התנאי ה\"ז אסור לו לנהוג חולין בנדרו וכו'.</b> כתב עליו הטור ואיני מבין דבריו שהרי לא נדר אלא עד הפסח הילכך אחר הפסח מותרת ליהנות לו עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב וז\"ל א\"א חיי ראשי צורת ההלכה אינה כן וכו'. כלומר דאוקימנא בגמ' דהא דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו דוקא בשעברה ונהנית קודם הפסח דאז אם תלך אחר הפסח בלא יחל דברו אבל אם לא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח. ולתרץ זה היה נ\"ל דאה\"נ שדעת רבינו שאפי' לא נהנית קודם הפסח אסורה לילך וליהנות אחר הפסח והיינו דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו וכ\"נ מדבריו בפירוש המשנה וטעמא משום דכיון דזמן משך השבועה שלא תלך לבית אביה עד החג בכל ההוא זימנא אסורה לילך וליהנות והא דמוקי לה בגמרא דאי איתהני והיינו לפום מאי דס\"ד דמקשה דכל היכא דלא איתהני מקמי פיסחא לא איתסר ליה אבל קושטא דמילתא דאפי' לא איתהני מקמי פיסחא נמי אסורה אחר הפסח לילך וליהנות. אבל קשה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולא פירש דקושטא דפירושא דמתני' הוא כדמשמע בגמרא דכל דלא איתהני מקמי פיסחא ליכא משום בל יחל ותו דא\"כ מאי האי דמשמע בגמרא דכל דלא איתהני מקמי פיסחא ליכא משום בל יחל ותו דא\"כ מאי האי דמסיים בה רבינו פה ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו: \n",
+                "<b>ולכן</b> נראה דרבינו מודה ודאי דהיכא דלא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח והכא כשנהנית קודם הפסח עסיק וה\"ק עבר הפסח אע\"פ שהלך התנאי ה\"ז אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה, פי' אסור להניחה שתלך ותשאר בהנאתה שנהנית קודם הפסח שנמצא שעובר למפרע אבל ליהנות אחר הפסח מותר אפי' נהנית קודם הפסח והלכה אחר הפסח שנמצא שעבר על לא יחל מ\"מ מותרת ליהנות אחר הפסח דהנאה זו כיון דלא מציא מתיא לידי איסורא כלל דהא לא הדירה אלא עד הפסח מותר וזהו שכתב ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו: \n",
+                "<b>ואהא דאמרי' הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח ולוקה</b> כתב הר\"ן (ולוקה כלומר) לוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה וכו' אבל הרמב\"ם כתב לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו וליתא דודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן לקמן בפרק אין בין המודר גבי יש מעילה בקונמות וכו' ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל לימעול נותן הא לא אסיר עליה אלמא אין האוסר עובר כלל והמודר עבר דאף על גב דכתיב לא יחל לא יוחל הדבר קאמר וראיה מדאמרינן בפרק יוצא דופן לפי שמצינו שהשוה את הקטן לגדול לאיסור בל יחל ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים אין לוקין על הקדישו משום בל יחל אלמא מודר לוקה אע\"ג דלא אמר (מידי הלכך כי אמרי') ולוקה אאשה קאי עכ\"ל. וי\"ל שדעת רבינו לומר שהיא פשיטא שלוקה ולא איצטריך למימר אלא אתא לאשמועינן שאם הוא ההנה אותה בידים גם הוא לוקה ואף על גב דבעלמא המאכיל איסור לחבירו אינו לוקה שאני האי שהוא המדיר והוא המיחל דברו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קטן בן י״ב שנה ויום אחד וכו'.</b> משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כיצד הרי שנדרו וכו' ונדרו נדר אחר אפי' בסוף שנה זו וכו',</b> איני יודע מאין לו זה דבגמ' הכי אמרינן כיון דתני בת י\"ב ויום אחד נדריה קיימים בודקין כל י\"ב למה לי סד\"א הואיל ואמר מר ל' יום בשנה חשובים שנה היכא דבדקנא ל' ולא ידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק קמ\"ל ומשמע דטעמא משום דלא ידעה להפלות הא אם ידעה להפלות לא צריך תו בדיקה. ואפשר שרבינו היה גורס היכא דבדקנא ל' וידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק קמ\"ל וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ודבר זה מדברי תורה וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שנדריהם קיימים אם חיללו נדרם וכו'.</b> פשוט הוא דהא לאו בני עונשין נינהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדישו ובא הגדול ונהנה וכו'.</b> שם (דף מ\"ו ע\"ב) וכר\"י ור\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד״א שבת י״ב ויום אחד נדריה קיימים וכו' אפי' הגדילה והרי היא נערה אביה מפר כל נדריה וכו'.</b> ר״פ נערה המאורסה (נדרים ס״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ועד מתי אביה מפר עד שתבגר וכו'.</b> גם זה שם (דף ע') ומקרא מלא דבר הכתוב בהפרת נדרי אב בנעוריה בית אביה ולא בוגרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומאימתי מפר הבעל וכו'.</b> במשנה פ\"י (דף ע\"ג:) ומבואר הוא מאחר שכתוב בתורה שלארוסה אינו מפר לבדו ואם בית אישה נדרה מפר לבדו ונדר הנשואה הוא משתכנס לחופה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה,</b> נראה דהיינו לומר דכיון שהגיע גט לידה אע\"פ שעדיין אינה מגורשת כגון שנתנו לה ע\"ת או לאחר זמן אינו יכול להפר וכדבסמוך: \n",
+                "<b>היתה מגורשת מספק לא יפר לה נתן לה גט ע״ת או לאחר זמן לא יפר בימים שבינתיים.</b> קצת איכא למשמע הכי מדתניא בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״ג:) ת״ר ימים שבינתיים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו' דברי ר' יהודה וכו' וחכ״א מגורשת ואינה מגורשת משמע דלחכמים אינו מפר נדריה: \n",
+                "<b>וכן מי ששמעה שמת בעלה וכו'.</b> משנה פ' האשה שהלך בעלה (דף פ\"ז): \n",
+                "<b>היתה מחייבי לאוין וכו'.</b> טעמו משום דכיון דקידושין תופסין בה מיקריא אשתו. וכתב רבינו והפר נדריה בלשון דיעבד משום דנישואיה באיסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה מאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד וכו'.</b> משנה פ' נערה מאורסה (דף ס\"ו ס\"ז). \n",
+                "<b>ומ\"ש הפר הבעל לבדו וכו' אינה לוקה.</b> שם (דף ס\"ח) בעיא דאיפשיטא לגבי הפר הארוס לבדו וכתב הר\"ן דה\"ה בהפר אב לבדו וכ\"כ הטור ורבינו העתיק דברי הגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת הארוס חזרה לרשות אביה וכו' מת האב אחר שנתארסה וכו'.</b> משנה שם (דף ע'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה ארוסה שנדרה וכו'.</b> משנה שם נדרה (והיא ארוסה נתגרשה) בו ביום ונתארסה בו ביום אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירים נדריה ובגמרא מנ\"ל דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון אמר שמואל אמר קרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה וכו' ותניא כוותיה. ויש לתמוה למה כתב רבינו ולא שמע ארוסה דהא שמואל אמר דאפי' שמע נמי ותניא כוותיה ולכן כתב הטור על דברי רבינו ולא נהירא. וי\"ל שהטעם שהתנה רבינו שלא שמע אותם הארוס הראשון היינו משום דכתב מתני' כצורתה דמיירי כשנתגרשה והשתא את\"ל דגירושין כהקמה דמו אם איתא דשמע ארוס ראשון לא היו יכולים להפר אביה ובעלה האחרון ולפיכך הוצרך לומר דמיירי בשלא שמע הארוס הראשון כי היכי דלא נפשוט מינה דגירושין כשתיקה דמו והכי איתא בהדיא בגמרא (דף ע\"ב) דבעי למפשט ממתני' דגירושין כשתיקה דמו דאי כהקמה דמו מי מצי מפר ארוס אחרון נדרי דאוקי ארוס ראשון ודחינן הב\"ע בשלא שמע ארוס ראשון ומקשינן א\"ה מאי איריא בו ביום אפי' לאחר מאה יום נמי בשלא שמע ארוס ושמע אב דבו ביום הוא דמצי מפר אבל מכאן ואילך לא מצי מפר. ורבינו לא נקט בשמע אב כדי לאשמועינן רבותא דנתגרשה ונתארסה אפי' אחר כמה ימים יכולים להפר וכיון דנקטה בנתגרשה כצורתה דמתני' הוצרך להתנות שלא שמע ארוס ראשון כי היכי דלא נשמע מינה דפשיטא לן דגירושין כשתיקה דמו ויקשה למה שכתוב בסמוך דספוקי מספקא לן אבל היכא דמת ארוס ראשון פשיטא דאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אפילו שמען ארוס ראשון וכדקאמר שמואל בהדיא ותניא כוותיה ואע\"ג דמשמע מהאי מימרא דשמואל ס\"ל דגירושין כשתיקה דמו וכמו שפירשו הרא\"ש והר\"ן ואנן אמרינן דספוקי מספקא לן וא\"כ הא דשמואל לא נהירא לן דתהוי הלכתא כוותיה איכא למימר דהיינו דוקא בנתגרשה מארוס ראשון אבל היכא דמת פשיטא דהלכתא כוותיה דאפי' שמע ארוס ראשון מצי ארוס אחרון להפר עם האב דהא ליכא מאן דפליג עליה בהא ועוד דתניא כוותיה והטור לא עלה על דעתו שרבינו מחלק בין מיתה לגירושין ולפיכך כתב בשמו דבמת צריך שלא ישמע הארוס ורבינו לא כן ידמה דדוקא בנתגרשה הוא דקאמר הכי ולא במת וכדפרישית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל האשה הנשואה שנדרה ולא הפר לה בעלה וכו'.</b> משנה בפי\"א דנדרים (דף פ\"ט) ומוקי לה בפ' נערה מאורסה (דף ע\"ב) בנשואה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה מאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה וכו'.</b> נראה שהוא נלמד בק\"ו מהדין שנתבאר בסמוך ולא הוצרך לשנותה אלא משום דההיא דבסמוך היא בשנתארסה לאחר בו ביום וזו אפי' נתארסה לאחר אחר כמה ימים, והטעם משום דברישא דמיירי בשמע האב ולא הפר עד שנתארסה לאחר א\"א להעמידה בשנתארסה אחר אותו יום שמאחר שלא הפר ביום שמעו שוב אינו יכול להפר אבל בסיפא שלא שמע האב עד שנתארסה לאחר כי נתארסה לאחר אחר כמה ימים שפיר יכול להפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה מאורסה וכו'.</b> בפ' נערה מאורסה (דף ע\"א) תניא כוותיה דשמואל נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק (הבעל) לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום אפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל א\"ר נתן הן הן דברי ב\"ש אבל ב\"ה אומרים אינו יכול להפר וסובר רבינו דבבא קמייתא ד\"ה ולא פליגי אלא בבבא בתרייתא. וכתב הר\"ן שכן פירשו מקצת הראשונים וכתב דמש\"ה קתני נתארסה בו ביום דאי נתארסה ביום שלאחריו כיון דבשמת בעל נתרוקנה רשות לאב ולא הפר נדרו ביום קיימיה לנדריה, והטור כתב שאינו יכול להפר וטעמא משום דס\"ל כדברי התוס' והרא\"ש שפירשו דפלוגתא דב\"ש וב\"ה אף בקמייתא היא והלכה כב\"ה דאמרי אינו יכול להפר וכתב על דברי רבינו ואינו נראה דכיון שאינו יורש חלק ארוס הראשון מפני קלישתו היאך יכול עוד להפר וגם הר\"ן הוקשה לו כן ותירץ דבשלא חזרה להתארס איכא שינוי רשות דמנתיק ליה האי נדרא מארוס לאב כל היכא דקליש ליה לא מצי מנתיק אבל היכא דאיכא ארוס אחרון חזינן ליה להאי ארוס אחרון ככרעיה (דראשון) וכיון דמארוס לארוס קא אתי אע\"ג דאיקליש ליה נדרא מצו אב ובעל להפר דכה\"ג לאו אינתוקי הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע ארוס ראשון וכו'.</b> לטעמיה שנתבאר בסמוך אזיל דמפליג בין איכא ארוס אחרון להיכא דליתיה ומש\"ה ס\"ל דע\"כ לא אמרי ב\"ה בשמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל שאין האב חוזר ומפר חלקו של בעל אלא בדליכא ארוס אחרון אבל אי איכא ארוס אחרון אביה עם ארוס אחרון מפירים נדריה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע אביה ולא שמע הארוס וכו'.</b> ברייתא בפ' נערה מאורסה (דף ע\"ב) אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל או שמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום וכו' אבל אם שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש גירשה הארוס אחר ששמע ה\"ז ספק וכו'.</b> שם (דף ע\"א:) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא וכתב הר\"ן שכן דעת הרמב\"ן וכן דעת הרא\"ש והטור ודלא כהרשב\"א שסובר דאע\"ג דלא איפשיטא ממתני' דמייתי עלה איפשיטא לה ממימריה דשמואל דלעיל לקולא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע האב והפר לה ומת האב וכו'.</b> ברייתא שם (דף ס\"ח:) שמע אביה והפר לה ולא הספיק בעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. וכתב הר\"ן בשם קמאי דהא דקתני לא הספיק בעל לשמוע לאו דוקא הוא והוא כתב דלרבותא נקטיה, ול\"נ דאורחא דמילתא נקט דמשום דלא הספיק לשמוע לא הפר שאם היה שומע היה מפר אבל אה\"נ שאם שמע ולא הפר נמי אינו יכול להפר דלעולם אין הארוס מפר אלא בשותפות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע ארוס והפר לה וכו'.</b> ברייתא שם שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת (אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר אלא בשותפות שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת) חוזר האב ומפר חלקו של בעל א\"ר נתן הן הן דברי ב\"ש (אבל) ב\"ה אומרים אינו יכול להפר: \n",
+                "<b>ומ\"ש או ששמע האב והפר לה.</b> שם (דף ע\"ח) בברייתא שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום ואפי' מאה פעמים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וכבר נתבאר שרבינו סובר שבבא זו ד\"ה היא וטעמא משום דאיכא ארוס אחרון אבל אי ליכא ארוס אחרון אין האב יכול להפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדרה והפר לה אביה לבדו וכו' לפיכך היה דרך תלמידי חכמים וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב שהבעל מפר נדרי אשתו אף על פי שלא שמע אותם.</b> כן נלמד מדברי משנה זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלך האב עם שלוחי הבעל וכו'.</b> בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ח:) תנן מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. ובפ״ב דנדרים (דף פ״ט) אמרי' דהא דתנן זה הכלל כל שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה מפירין נדריה לאיתויי הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל ואמרי' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ט) דתנא דבי ר' ישמעאל הרי שמסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ונתארמלה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלא לומר לך כיון שיצתה שעה אחת מרשות האב שוב אינו יכול להפר. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו בנמסרה ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין,</b> נראה מדבריו אלה דבנדרים שנדרה קודם שנמסרה לשלוחיו מיירי ומדברי הטור נראה דגם בנדרים שנדרה אחר שנמסרה לשלוחיו אינו יכול להפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שומרת יבם כו'.</b> משנה בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב) וכר״ע וכ״פ הרמב״ן והרא״ש והר״ן. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' עשה בה יבמה מאמר.</b> הכי אוקימנא בגמ' דמתני' בשעשה בה מאמר ואפ\"ה אמר ר\"ע דלא יפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה יבמתו נערה מאורסה לאחיו וכו'.</b> טעמו משום דכיון דיבם כמאן דליתיה דמי קם ליה אב כאילו איתיה בלחודיה דאין לומר כיון דאיכא יבם אע\"פ שאינו מפר לא נתרוקנה רשות לאב דא\"כ לא הוה שתיק תנא מלמיתני שומרת יבם אין מפירים לה לא האב ולא היבם והר\"ן נסתפק בדבר ולא נזכר למה שכתב רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה שהשיאה אביה וכו'.</b> משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ט ע\"ב) ודלא כרבי יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה מאורסה שנדרה ולא שמעו אביה וכו'.</b> כן משמע שם בגמרא בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע':): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הנדרים והשבועות וכו' שאין הבעל מפר אלא נדרי עינוי נפש.</b> מבואר בתורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש דה\"ה שמפר נדרים שבינו לבינה.</b> בר\"פ בתרא דנדרים (דף ע\"ט:) יליף לה מקרא. אבל מ\"ש שהאב מפר כל מין נדרים ושבועות, הרא\"ש והר\"ן כתבו שם שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהן עינוי נפש וכתב הרא\"ש דהכי איתא בהדיא בספרי. וכתב בעל מ\"ע שחכמי לוני\"ל הקשו לרבינו מההיא דספרי, והשיב דקשה לו עליה מדלא אישתמיט שום אחד משני הגמרות ולא התוספתא להזכיר אותה דרשא דספרי ולפיכך סובר דליתא לההיא דרשא אלא אליבא דר\"ש דסתם ספרי כוותיה ולא קיימא לן הכי אלא נקיטינן כפשטיה דקרא שלא חילק באב אלא אמר כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום עכ\"ל. ודבר תימה הוא לדחות ברייתא דספרי משום דלא נזכרה בגמרות ובתוספתא ואף על גב דסתם ספרי ר\"ש כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא משמע דדברי הכל היא ובכמה מקומות פוסק רבינו כברייתא דספרי אף על פי שלא נזכרה בגמרות ולא בתוספתא. ומה שטען מפשטיה דקרא איכא למימר דכיון דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו זה לזה לכל דבריהם מהכא דריש לה בסיפרי, ומ\"ש שלא נזכר בשתי גמרות נכתב שלא בהשגחה שבירושלמי ריש פ\"ב דנדרים אמרו בהדיא כשם שהבעל אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה, וגם גמרא דידן איכא למימר נמי דלא נשמט מלהזכיר זה שהרי בריש פרק בתרא דנדרים דייק גמרא נדרי עינוי נפש הוא דמפר שאין בהם עינוי נפש אינו מפר והתניא בין איש לאשתו בין אב לבתו מלמד שהבעל מפר נדרים שבינו לבינה ואם איתא לא ה\"ל לאיתויי אלא בין איש לאשתו ומדמייתי נמי בין אב לבתו משמע דהיינו לומר דהוקשו זה לזה. והרמב\"ן בפירוש התורה כתב דברי ספרי והירושלמי. והר\"א מזרחי כתב שם שרבינו סמך על מ\"ש בפ\"ב דנדרים כל הנדרים והשבועות האב מפר שנאמר ואם הניא אביה אותה כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שבינו לבינה שנאמאר אלה החקים כו' בין איש לאשתו כו' עכ\"ל. וכראותי דבריו אלו נשתוממתי איך רבינו בתשובתו לא הביא ראיה מזה המאמר ולא עוד אלא שכתב שלא נזכר דבר זה בשתי הגמרות וגם הרמב\"ן והרא\"ש והר\"ן היאך אפשר שנעלם מהם מאמר זה ובדקתי בכל הפרק הנזכר ולא מצאתי מאמר זה והייתי נבהל היאך העיד הר\"א מזרחי על מאמר זה שהוא בפרק הנזכר, ועיינתי בסמ\"ג ומצאתי שכתב בלשון הזה כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו שנאמר ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וכו' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהם עינוי נפש שנאמר כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו והוא הדין שמפר בנדרים שבינו לבינה שנאמר אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו וכו' כדאמרינן בפרק אחרון דנדרים עכ\"ל. ואין ספק שהר\"א מזרחי חשב שמ\"ש סמ\"ג כדאמרינן פרק אחרון דנדרים קאי לכל הדברים גם ארישא ואינו כן דלא קאי אלא למאי דסמיך ליה שהוא מפר נדרים שבינו לבינה אבל כל הדברים הקודמים אינם אלא דברי סמ\"ג עצמו מועתקים מדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומה בין נדרים שיש בהם עינוי נפש לדברים וכו'.</b> מבואר שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד עינוי וכו' ואחד עינוי שהוא לזמן מרובה או לפי שעה.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן בגמ' (דף פ') ור' יוסי סבר ניוול דחד יומא לא שמיה ניוול משמע דלרבנן שמיה ניוול וכיון דחד יומא הוי ניוול משמע לרבינו דה\"ה אפילו שעה אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אפילו נדרה ממאכל רע או ממין שלא טעמה מימיה ה\"ז יפר.</b> תוספתא בפרקין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדרה משתי ככרות וכו'.</b> פלוגתא דשמואל ור\"י בפ' בתרא דנדרים (דף פ\"ב) ופסק כר\"י וכ\"פ הרא\"ש ופירשו הרא\"ש והר\"ן דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת היינו שהאחת פת נקי והאחת פת קיבר ואינה רגילה לאכול פת קיבר עכ\"ל. ואע\"פ שאפי' נדרה ממין רע ולא טעמה אותו מעולם מפר כמו שנתבאר בסמוך, י\"ל דשאני התם שלא נדרה אלא מאותו מין בלבד אבל הכא שנדרה גם מדבר שמצטערת עליו מוכחא דלית לה עינוי באידך כיון שהוא הפר לה ההיא דמצטערת עליה. א\"נ שאני התם דנדרה מהמין כולו אבל הכא דלא נדרה אלא מככרות אלו לבד לא. ופירש עוד הרא\"ש דעל אחת מצטערת ועל אחת אינה מצטערת כגון שאין לה פת אחר לאכול היום והיא מתענה אם לא תאכל אחת מהן. וכתב רבינו ירוחם דלא אמרי' דמותרת בשניהם מטעם שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרו כן אלא בהתרת חכם שהוא עוקר הנדר מתחלתו אבל לא בהפרת הבעל ומתני' היא בפ' ואלו נדרים נדרה מן התאנים ומן הענבים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים וכתבה רבינו בפרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדרה שלא תאכל וכו'.</b> משנה בפרק י\"א דנדרים (דף ע\"ט:) קונם פירות העולם עלי ה\"ז (יכול) להפר פירות מדינה זו עלי יביא לה ממדינה אחרת פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו ה\"ז יפר דברי ר' יוסי, ובגמרא (דף פ\"ב) אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים בעל מיפר לאשתו חוץ מהנאתי על פלוני שאינו מפר אבל הנאת פלוני עלי מפר ואותיבנא עליה דשמואל דאמר הנאת פלוני עלי מפר ממתני' ושני מתני' ר' יוסי היא כלומר ואיהו דאמר כרבנן ופסק רבינו כרבנן וכך הם דבריו בפירוש המשנה וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן וא\"כ אפילו אוסרת פירות פלוני או הנאתו אע\"פ שאינו חנוני ולא היתה פרנסתו ממנו הפר דהא סתמא אמר שמואל הנאת פלוני עלי מפר וכתבו הרא\"ש והר\"ן דטעמא משום דהוו נדרי עינוי נפש דשמא תצטרך ממנו ואין כן דעת רבינו אלא דברים שבינו לבינה הם. ויש לתמוה על רבינו למה לא הזכיר דין אוסר הנאת פלוני עליה דמפר כשמואל דדחי ליה לדר' יוסי מקמיה, ואפשר שסמך על מ\"ש נדרה שלא ליהנות לבריות דמפר כדי שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד דההוא טעמא שייך קצת באוסרת הנאת פלוני עליה. ואפשר שרבינו מפרש כפירוש אחרים שכתב הר\"ן דכי שני בגמרא מתני' ר' יוסי היא מסיים בה ומאי אינו יכול להפר משום עינוי נפש אבל מפר משום נדרים שבינו לבינה ולפיכך פירש דשמואל נמי משום נדרים שבינו לבינה קאמר דמפרש כר' יוסי ומה שהקשה הר\"ן על פירוש זה דא\"כ הל\"ל מתני' ר' יוסי היא וכו'. י\"ל דתרי שינויי קאמר חדא דמתני' ר' יוסי ושמואל דאמר כרבנן א\"נ דשמואל נמי כר' יוסי ומודה ר' יוסי שהוא מפר משום דברים שבינו לבינה. ומ\"מ מ\"ש [לקמן הלכה ח'] וכן אם אסרה הנאתה על אומה וכו' קשה דמאי איריא אומה אפי' לא אסרה אלא הנאת איש אחד נמי וכדשמואל. וי\"ל דלישנא דמתני' נקט כמו שאבאר ולאו למידק מינה כתבה ולפי מה שאכתוב דהתם משום שמשיאה שם רע לא קשה דיוקא דבאיש אחד ליכא שם רע. ועוד דהתם אסרה עצמה על אחרים והכא אסרה הנאת אחר על עצמה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו וכן אם נדרה שלא ליהנות לבריות וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"ג:) קונם שאיני נהנית לבריות אינו יכול להפר ואיפליגו אמוראי דרבא אמר דבעל בכלל בריות ועולא ורב נחמן אמרי דאינו בכלל בריות ופסק רבינו כוותייהו דרבים נינהו ואע\"פ דבמתני' תנן אינו מפר פסק רבינו דיפר משום דמשמע דמתני' ר' יוסי היא אבל רבנן סברי יפר. א\"נ דמתני' דקתני אינו מפר היינו משום נדרי עינוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה יפר וכשמואל דאתי כר' יוסי: \n",
+                "<b>וכן אם אסרה וכו'.</b> בסוף נדרים (דף צ':) תנן האשה שאמרה נטולה אני מן היהודים יפר לחלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. וכתב רבינו בפירוש המשנה פירוש נטולה מן היהודים שהיא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים ויהיו כולם מודרים הנאה ממנה ואמרו יפר חלקו הוא מאמר דחוי לפי שהוא מאמר רבי יוסי וכו' אבל חכ\"א שיפר הנדר כולו עכ\"ל. ויש לדקדק שאוסרת עצמה על כל היהודים מאי איכפת ליה שלא יהנו היהודים ממנה ושמא י\"ל שאין הלשון מדוקדק וה\"ל כאילו כתב שאסרה הנאת האומה עליה. וי\"ל דאוסרת הנאה על כל האומה לא ניחא ליה משום שמשיאתו שם רע וכדאמרינן בפ' המדיר (כתובות ע\"ב) גבי נדרה שלא תשאיל ולא תשאל ומש\"ה יפר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שאמרה לבעלה וכו'.</b> בפרקא בתרא דנדרים (דף פ\"א:) דאמר רב ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה וכו' ה\"ד אילימא דקאמרה הנאת תשמישי עליך למה לי הפרה הא משעבדא ליה אלא באומרת הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא דא\"ר כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך וכו'.</b> בפ\"ב דנדרים (דף ט\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה וכו'.</b> בפ' אע\"פ (כתובות נ\"ח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו ה\"ז עושה ואוכלת המותר ר\"מ אומר הקדש ר\"י הסנדלר אומר חולין ובגמ' (דף נ\"ט) אמר שמואל הלכה כר\"י הסנדלר ומי אמר שמואל הכי והא תנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר וכו' ר\"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור (לו) ואמר שמואל הלכה כר\"י בן נורי וכו' א\"ר הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם וכי אמרה הכי מי מיקדשה הא משעבדא ליה דאמרה לכי מיגרשה ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש וכו' אלא א\"ר אשי קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכו' ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כי היכי דלא תיקדש מהשתא (ופירש\"י) אמר שמואל הלכה וכו' אלמא לכשיגרשנה חל הנדר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שעדיין לא גירשה וכו' דקדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין להם פדיון כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו וכו' וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה וחייל וכו'. אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו עכ\"ל. וכתב הר\"ן ומיהו משמע דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפי' לכי מיגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם (על חבירו) ולפיכך אני תמה על מ\"ש הרמב\"ם בפרק י\"ב מנדרים (אמרו יקדשו ידי לעושיהם וכו') דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר ואמאי והא דבר שלא בא לעולם הוא עכ\"ל. ואפשר היה לומר דהא דכתב רבינו אבל צריך הוא להפר שלא יגרשנה וכו' לא קאי אלא לאמרה יקדשו ידי לעושיהן בלבד. ויותר נכון לומר דאתרווייהו קאי וטעמא משום דכיון דאסיקנא דקונמות מפקיעים מידי שעבוד ומדינא חייל השתא אי לאו דאלמוה רבנן לשעבודא ככל דבר שבא לעולם חשיב, וסובר עוד רבינו דהשתא דאסיקנא כדרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד אומרת יקדשו ידי לעושיהן שפיר מיתסר עליה דבעל אע\"ג דמשעבדא ליה דהא ידים גופייהו קדושות ומפקעת מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל בעודה תחתיו הילכך בין באומרת יקדשו ידי לעושיהן בין באומרת קונם מעשה ידי עליך חל הנדר לכשתתגרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אבי וכו'.</b> משנה פרק בתרא דנדרים (דף פ\"ה) קונם שאני עושה על פי אבא ועל פי אביך על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך וכו'.</b> בר\"פ בתרא דנדרים (דף פ\"א:) קונם שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך אינו יכול להפר כך היא x גירסת רבינו וטעמא משום דנהי שהיא חייבת ליתן תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו כמ\"ש בפרק כ\"א מהל' אישות תבן דוקא הוא דחייבת ליתן לפני בהמתו אבל לא מים משום דסתם השקאת בהמה בנהר או במעיין היא ואין דרך הנשים לצאת חוץ לבית דכל כבודה בת מלך פנימה הילכך לא חל עליה חובת ההשקאה אפילו כשהמים בתוך הבית. ולפי זה בדוקא נקט בברייתא מים לפני בהמתו דאינה חייבת בה אע\"פ שהיא מחוייבת ליתן לפניה תבן ולפני בקרו אף תבן לא מחייבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו וכו'.</b> (שם דף צ') פלוגתא דר' נתן ורבנן ופסק כרבנן דאמרי בהפרה אע\"פ שלא חל הנדר מיפר וכן פסקו הרא\"ש והר\"ן בשם הרמב\"ן. וכתב רבינו ירוחם בשם ה\"ר יונה דהיינו דוקא בתולה בזמן משום דממילא חייל אבל תולה במעשה אינו מפר עד שיחול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האב או הבעל שאינם שומעים וכו'.</b> בפרק נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב:) בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה ושמע אישה דוקא או לאו דוקא והדרינן למפשטה מכמה מתנייתא ודחו להו ובתר הכי גרסינן (דף ע״ג) בעי רמי בר חמא חרש מהו שיפר לאשתו פירוש המדבר ואינו שומע את״ל בעל מפר בלא שמיעה משום דבר מישמע הוא אבל חרש דלאו בר מישמע הוא (לא) היינו דר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' אמר רבא ת״ש ושמע אישה פרט לאשת חרש ש״מ ומשמע לרבינו דכיון דאמר את״ל בעל מפר בלא שמיעה ומסמיך ליה אדר' זירא משמע דהכי קי״ל וכן כתב הר״ן בשם הרמב״ן ודלא כהרא״ש שכתב דבעיא קמא לא איפשיטא ולחומרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוטה אינו מפר וכו'. הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מפר: והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכן האב מפר נדרי ב' בנותיו כאחת.</b> בפרק נערה מאורסה איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת אותה דוקא או לאו דוקא. וכתב הר\"ן דבאב נמי מיבעיא ליה דהא כתיב ביה אותה אמר רבינא ת\"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה ומפרש רבינו דרבינא מרבנן פשיט לבעיין דלא משמע להו אותה דוקא דהא יהבי טעמא מפני שלבה גס בחברתה והכי איתא בתוספתא בשם ר' יוסי בר' יהודה ור\"א בר\"ש שאם היו על אשתו ה' נדרים או שהיו לו ה' נשים ונדרו כולן ואמר מופר לכולכן מופרין והרא\"ש והר\"ן כתבו בשם הרמב\"ן דבכמה דוכתי דכ\"ע אותה דוקא ות\"ק דאמר מפני שלבו גס גם בה לא פליג אדוקיא דאותה אלא טעמיה דקרא קא מפרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת כיצד נדרה בתחלת ליל שני וכו'.</b> משנה בפ' נערה מאורסה (דף נ\"ט) ואע\"ג דמייתי בגמ' ברייתא דאיכא תנאי דס\"ל מעת לעת הא איפסיקא בגמ' דלית הלכתא כוותייהו ואע\"ג דאיכא ספרים דגרסי בגמ' דהלכתא כוותייהו כבר כתב הרא\"ש שר\"ח והרי\"ף לא גרסי הכי וראוי להחמיר כמותם עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טז-יז)</small> נדרה ושהתה כמה ימים וכו': נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה והפר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע הבעל או האב ושתק כדי לצערה וכו'.</b> מסקנא דגמ' ס\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ח:) וכתב הר\"ן דשותק ע\"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפי' בו ביום: \n",
+                "<b>נדרה והפר לה האב או הבעל וכו'.</b> משנה בפ\"ד דנזיר (דף כ\"ג): \n",
+                "<b>ומ\"ש ומכין אותה מכת מרדות.</b> שם דברי ר' יהודה ומשמע לרבינו דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרש דברי ת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדרה ועברה על נדרה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמע נדרה ושתק וכו'.</b> משנה בפרק בתרא דנדרים (דף פ\"ז:) יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר יודע אני שיש מפירים אבל איני יודע שזה נדר ר\"מ אומר לא יפר וחכ\"א יפר ופירש הר\"ן יודע אני שיש נדרים שמה שנדרה אשתו הוי נדר גמור אבל אינו יודע שיש מפירים שבעל מיפר שום נדר (לא של עינוי נפש ולא שבינו לבינה יפר לאחר מיכן) כשנודע לו שהבעל יכול להפר יפר תוך אותו היום שנודע לו דעד ההוא יומא לא קרינן ביה יום שמעו יודע אני שיש מפירין שיש מקצת נדרים שהבעלים מפירים אותם אבל איני יודע שזה הנדר מאותן נדרים שהבעל מפר אותם, וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו וכו' עד סוף הפרק.</b> משנה שם (דף פ\"ו:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפר אדם או מקיים דברי אשתו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד מפר אומר מופר או בטל.</b> בסוף פרק נערה מאורסה (דף ע\"ז:) תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שהוא אומר בחול. \n",
+                "<b>ומ״ש או אין נדר זה כלום. ומ״ש וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו,</b> יש לתמוה דבריש פ״ד דנזיר איבעיא לן בעל מיעקר עקר או דילמא מיגז גייז למאי נ״מ לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מיעקר עקר ההיא נמי אשתראי ואי אמרת מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסירא ומסיק (דף כ״ב) ת״ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחבירתה אסורה ש״מ בעל מיגז גייז וכיון דפשטינן דבעל מיגז גייז היאך כתב רבינו כאן ובסמוך דמיעקר עקר. ואין לומר שרבינו מפרש כפירוש י״מ שכתבו שם התוס' דמר זוטרא בריה דרב מרי בעי למדחי פשיטות זה וסבר דמיעקר עקר שהרי התוס' עצמם מחו לה אמוחא ולא עמד כלל. וע״ק על מ״ש רבינו בסמוך שאין הבעל והאב מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מעיקרו ומפירו דמשמע מדבריו שהחכם אינו עוקר הנדר מעיקרו ואילו בפרק המדיר אמרו בפשיטות ורבינו עצמו כתב בפ״ג מנזירות על מי שנזר שתי נזירות הראשונה כיון שהתירה כאילו אינה מעיקרא שהחכם עוקר הנדר מעיקרו רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. ואפשר לומר דרבינו לטעמיה שכתב בפ״ו משבועות כיצד (מתירין) יבא הנשבע לחכם וכו' ואומר אני נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר עד כה או שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע והחכם וכו' אומר וכבר ניחמת והוא אומר לו הן וחוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך או מחול לך עכ״ל. וקודם לכן כתב כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט בנפש וכו' אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו עכ״ל. וכ״נ מדברי רש״י שכתב בפרק המדיר (כתובות דף ע״ד:) חכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לה בחרטה אדעתא דהכי מי נדרת והיא אומרת לו לא וחכם אומר לה הרי הוא בא לידי כך הילכך לאו נדר הוא ומותר לך נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין עכ״ל. דלפי זה ענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר מאחר שאילו ידע שאירע לו כן לא היה נודר הוי כאילו פירש שלא נדר ע״ד כך וא״כ לא חלה השבועה או הנדר והחכם מורה לו שהוא מותר ואין ללשון הפרה בזה ענין אבל הפרת הבעל אינה כן אלא חלו והבעל בהפרתו עקרם וא״כ אין ללשון מותר לך בזה ענין, ומ״ש בפרק המדיר חכם עוקר נדר מעיקרו אינו כעין עקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל דההוא דהמדיר היינו לומר שאינו כמו רופא שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא והחכם מורה שלא חל הנדר מעיקרו ועקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר או מיגז גייז על הקדמת מ״ש רבינו שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למיבעי הכי אי אמרי' דעקירה ממש עקר ליה שע״י שמבטלו משוי ליה כאילו לא היה או דילמא נהי דעוקרו מעיקרו ע״י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאילו לא היה אלא כאילו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז והשתא אתו שפיר דברי רבינו עם פשיטותא דפשטינן דבעל מיגז גייז כנ״ל לדעת רבינו. אבל דעת הרא״ש בפסקיו ס״פ נערה מאורסה דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח״כ הפר לה בעלה לוקה משא״כ בחכם וכך הם דברי תשובות להרמב״ן סימן י'. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בפניה בין לאחריה. ומ\"ש אבל אם א\"ל אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר ה\"ז לא הפר.</b> ברייתא ס\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ו:) וכתב הרא\"ש הא דקאמר שתדורי לאו דוקא אלא היינו שנדרת: \n",
+                "<b>וכן האומר לאשתו וכו'.</b> בס\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ז:) וכתבתיו בפ\"ו מהל' שבועות. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי.</b> פשוט הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש או יפה נדרת או אין כמותך,</b> ברייתא שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או אילו לא נדרת הייתי מדירך,</b> מדברי הרא\"ש בפסקיו שם נראה שהוא לשון x הברייתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ז)</small> המבטל נדרי אשתו וכו'.</b> בסוף פרק נערה מאורסה לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והנדר בטל מאליו אר\"י וצריך שיבטל בלבו תניא ב\"ש אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו וב\"ה אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו וא\"צ להוציא בשפתיו. ומפרש רבינו דתרי גווני נינהו חדא מיקריא ביטול וחדא מיקריא הפרה ביטול היינו שיאמר לה טלי אכלי וטלי שתי ובזה בטל הנדר והוא שיבטלנו בלבו וכדתניא שאומר לה טלי אכלי וטלי שתי ואמר ר\"י צריך שיבטל בלבו אבל כשאומר לה מופר ליכי הופר הנדר אע\"פ שאינו אומר לה טלי אכלי וטלי שתי והוא שיוציא ההפרה בשפתיו. ומשמע לי שאפי' אינו מפר בלבו שאינו אומר שמפר לה אלא כדי שלא יהא לה תרעומת עליו אבל חפץ הוא שתקיים נדרה אפ\"ה הוא מופר: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד א\"א חיי ראשי המחבר הזה שינה עלינו את סדרינו וכו', ואין דבריו מוכרחים. ומ\"ש כשאמרו שיאמר לה טלי אכלי טלי ושתי ודיה לא נאמרו אלא בשבת. איני יודע מה השגה היא זו שלא נאמרו דברים הללו לומר שאם אמר כן בחול אינו מבוטל דהא פשיטא דאף בחול מבוטל הוא בדברים הללו אלא היינו לומר שיעשה שינוי בשבת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפירים נדרים בשבת וכו' בין שלא לצורך השבת.</b> משנה בסוף מסכת שבת ואע״פ שאין נשאלין בשבת נדרים שאינם לצורך השבת הפרת נדרים שאני שאם יעבור יום שמעו שוב לא יוכל להפר כך מפורש בגמ' ס״פ נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יאמר לה בשבת מופר ליך וכו'.</b> ברייתא כתבתיה בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לאשתו או לבתו כל הנדרים שתדורי וכו' הרי הן קיימין לא אמר כלום.</b> משנה פ' נערה מאורסה (דף ע\"ה): \n",
+                "<b>או הרי הן מופרים.</b> שם וכחכמים: \n",
+                "<b>עשה שליח להפר לה או לקיים לה אינו כלום וכו'.</b> פלוגתא דר' יאשיה ורבי יונתן בפ' נערה המאורסה (נדרים דף ע״ב:) ופסק שם הרא״ש כרבי יאשיה דמחמיר וכ״כ הרי״ף בפרק השואל וטעמא משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו דמשמע הוא עצמו ולא שלוחו ומבעל נשמע לאב דהוא עצמו מפר ולא שלוחו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסרה עצמה בתאנים וענבים וכו'.</b> משנה פרק בתרא (דף פ\"ז) אמרה קונם תאנים וענבים שאני טועמת קיים לתאנים כולו קיים הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים ובגמ' זו דברי ר' ישמעאל ור\"ע אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר אף הקמה מה שקיים קיים ופסק כחכמים ואע\"ג דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' שאני הכא דלישנא דאמרינן זו דברי רבי ישמעאל אבל חכמים אומרים משמע דכחכמים קי\"ל. וצ\"ל שהוא ז\"ל מפרש דהא דתנן אינו מופר היינו לומר שאין כל הנדר מופר אבל מה שהפר מופר דאל\"כ היכי אמרו חכמים מה הפרה מה שהפר מופר דמשמע דכ\"ע מודו בהכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדרה אשתו ושמע והתפיס עצמו בנדרה וכו' נדר הוא והתפיסה עצמה בנדרו וכו'.</b> משנה רפ\"ד דנזיר (דף כ':): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נדר לעצמו והדירה כמותו וכו'.</b> משנה שם הריני נזיר ואת ואמרה אמן מפר את שלה ושלו קיים. ובגמרא (דף כ\"ב:) ורמינהי הריני נזיר ואת ואמרה אמן שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים מפני שתלה נדרו בנדרה אמר רב יהודה תני מפר את שלה ושלו קיים אביי אמר אפילו תימא כדקתני ברייתא כגון דקאמר לה הריני נזיר ואת דקא תלי נדרו בנדרה מתני' כגון דאמר לה הריני נזיר ואת מאי מש\"ה מפר את שלה ושלו קיים. ופירשו המפרשים מפני שתלה נדרו בנדרה דמשמע דקאמר הריני נזיר אם את תהא נזירה וכיון דלא אמרה אמן שניהם מותרים אביי אמר אפילו תימא ברייתא כדקתני ולא קשיא ובמאי עסקינן בברייתא כגון דאמר לה הריני נזיר ואת דמשמע דקאמר לה הריני נזיר אם תהא נזירה והילכך היכא דאמרה אמן שניהם אסורים וכי לא אמרה אמן שניהם מותרים שכן הוא תולה נזרו בנזרה ומתני' דאמר הריני נזיר לגמרי ואת מאי כלומר ואת מי הוית נזירה והילכך אי אמרה אמן דניחא לה בנזירות הרי בעל יכול להפר לפי שלא תלה נדרו בנדרה עכ\"ל. והדבר ידוע דשינויא דאביי עיקר אי משום דבתרא הוא אי משום שאינו מגיה הברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אמרה לו הריני נזירה ואתה וכו'.</b> משנה שם (דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שנדרה ושמע אחר והתפיס עצמו בנדרה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שאין לה בעל ואינה ברשות אב וכו'.</b> משנה בסוף נדרים (דף פ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אלמנה או גרושה שאמרה הריני אסורה ביין כשאנשא וכו'. אמרה תחת בעלה הריני אסורה בבשר כשאתגרש וכו'.</b> שם (דף פ\"ט) פלוגתא דר' ישמעאל ור\"ע בברייתא ופסק כר\"ע ואמרינן בגמ' דמתני' אפילו כר' ישמעאל דאיכא לאיפלוגי בין גוונא דמתני' לגוונא דברייתא ומפני כך הוצרך לכתוב רבינו גם דין הברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקיים בלבו וכו'.</b> בפרק נערה מאורסה (דף ע\"ט) קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר קיים אין יכול להפר הפר אין יכול לקיים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אלא אם כן חזר בו תוך כדי דיבור,</b> כבר נתן טעם לדבר כדי שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו, כלומר אע\"ג דסתם אמרו ולא חילקו מאחר דקי\"ל בכל דוכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר ממקדש ומגרש ועובד כו\"ם כדאיתא פט\"ז ופרק בתרא דנדרים ע\"כ לומר דה\"ה לדברים שבלבו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם וכו'.</b> מימרא דר' יוחנן בר\"פ נערה מאורסה (דף ע\"ט) ובסופו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר ודעת התוס' והר\"ן שאינו יכול לישאל על ההקם אלא ביום שמיעה והטור כתב שנ\"ל שמפר. אפילו אחר כמה ימים והוא שיפר ביום שאלה שהוא לו כיום שמיעה וכן נראה מדקדוק לשון רבינו ומ\"מ לענין מעשה יש לחוש לדברי התוס' והר\"ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נערה מאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו וכו'.</b> שם (דף ס\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לבתו או לאשתו קיים ליך קיים ליך וכו'.</b> בר\"פ נערה מאורסה בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>אמר לה קיים ליך ומופר ליך וכו'.</b> שם (דף ס\"ט) בעיא ופשטוה דחלה ההפרה ופירש רא\"מ דההקמה לאו כלום הוא: \n",
+                "<b>אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת וכו'.</b> בעיא שם ופשטוה מדאמר רבה כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו (כלום) ואם כן ליכא הכא לא הקמה ולא הפרה ומצי בתר הכי לקיים או להפר כך פירשו הרא\"ש והר\"ן. אבל רבינו שכתב דהוי קיים נראה שהוא מפרש דהכי פשטוה כיון דהפרה אינה יכולה לחול אחר הקיום אפילו בבת אחת אינה חלה. ואין לומר דנימא איפכא כיון דקיום אינו חל אחר ההפרה אפי' בבת אחת אינו חל דכיון דאיכא לפרושי לקולא ולחומרא נקיטינן לחומרא. וא\"ת ה\"ל לרבינו לכתוב בהדיא דהוי קיים מספק. וי\"ל דכי אמרי' דלא חיילי לא הקמה ולא הפרה ממילא הוא קיים דשתיקה הוי קיום אבל קשה דלפי זה בהנך בעיי דבסמוך ה\"ל למיפסק אף בבתרייתא דהוי קיום בודאי ואמאי פסק דספיקא הויא: \n",
+                "<b>אמר לה קיים ליך היום וכו'.</b> שם בעי רבא קיים ליכי היום מהו מי אמרי' כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר או דילמא הא לא אמר לה את\"ל הא לא אמר לה מופר ליכי למחר מהו מי אמרי' למחר לא מצי מיפר דהא קיימיה לנדריה היום או דילמא כיון דאמר לה קיים ליכי היום כי קאמר לה מופר ליכי למחר מהיום קאמר ואת\"ל אפ\"ה כיון דקיימו היום למחר כמאן דאיתיה דמי אלא קיים ליכי שעה אחת מהו מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי לאחר שעה דמי או דילמא הא לא אמר לה את\"ל הא לא אמר לה מיהו אמר לה מאי מי אמרי' כיון דקיימו קיימו או דילמא כיון דכוליה יומא בר הקמה ובר הפרה הוא כי אמר מופר ליכי לאחר שעה מהני ולא איפשיטא ופסיק רבינו דבכולהו הוי קיום בר מבתרייתא דהויא ספק ולטעמיה אזיל שדרכו לפסוק כדברי האת\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנדר נדרים כדי לכוין דעותיו.</b> זה למד רבינו מדאמרינן בפ\"ק דנזיר (דף ד') בעובדא דשמעון הצדיק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות,</b> בפ\"ה דאבות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שהם עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור וכו'.</b> עצה טובה קמ\"ל והם דברים ראויים אליו ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה.</b> פרק קונם (דף ס'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו.</b> שם מסיים בה וכל המקיימו כאילו הקריב עליה קרבן. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל בנדרי הקדש מצוה לקיימן וכו',</b> דברי טעם הם דלמה יגרע כח ההקדש להשאל עליו אם לא מדוחק ומקרא מסייעו נדרי לה' אשלם: \n",
+                "<b>סליקו הלכות נדרים בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נדרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c9b54166d8e38221b9efa21992a9bd91979d2bae
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,583 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות גירושין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הכותב לאשתו הרי את בת חורין.</b> בריש קידושין (דף ו') ובפרק בתרא דגיטין (דף פ\"ה:): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב וכו' ואם א\"ל אח\"כ הרי הוא גיטך ה\"ז גט.</b> בפ' הזורק (גיטין דף ע\"ח): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהיה הגט בכתב יד סופר וכו' הרי זה פסול ופוסל לכהונה.</b> תמיהא לי כיון דתנן שאם נשאת הולד כשר מה היה צריך לומר שפוסל לכהונה לפיכך נראה דט\"ס הוא ובספר כתיבת יד אינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העדים שחותמין על הגט צריכים להיותם יודעים וכו' והוא שיכירו לשון הגט.</b> כתב המפרש פירוש באי זה לשון נכתב אם עברית אם יונית וכו' ואין לומר שיבינו לשון הגט וכו' ואם אין יודעים לקרות איך יבינו אם אחרים קוראים לפניהם עכ\"ל. ואיני מבין דבריו שאע\"פ שאינם יודעים לקרות למה לא יבינו הלשון כשקורים לפניהם. ומ\"ש ועוד שקולא הוא שהקילו בגיטי נשים וכו' אם נאמר שצריכים שיבינו לשון הגט ומשמעות הגט חומרא הוא, גם זה איני מבין שבגט אע\"פ שאינם יודעים לקרות כיון שהם יודעים לשון הגט קורים בפניהם וחותמים אבל בשאר שטרות אין חותמים אלא אם כן יודעים לקרות השטר כתבו ולשונו. והטור כתב וז\"ל הרמב\"ם כתב והוא שיכירו לשון הגט ונראה דאפילו אין מכירים לשונו אם הקורא לפניהם מתרגמו לפניהם שפיר דמי עכ\"ל. ואפשר שגם רבינו סבור כן אלא דלא נחת למיתני אלא בשקראו בלשון שהוא כתוב. ויותר נראה לומר דבדוקא נקט רבינו שיכירו לשון הגט דאז לא הוי אלא כעין גילוי מילתא בעלמא אבל אם אינם מכירים לשון הגט הוי כעד מפי עד. וכן נראה שהבין הטור דברי רבינו וגם מדברי הרשב\"א בפרק שני דגיטין משמע שהבין כך דברי רבינו ואפשר דיליף לה רבינו מדגרסינן בפ\"ב דגיטין (דף י\"ט:) האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי והא לא ידעי למקרייה בדידעי ואם איתה לוקמה בדלא ידעי וקראו אחר לפניהם וקמ\"ל שסומכים על מה שקוראים לפניהם אע\"פ שאינם מכירים הלשון אלא ודאי צריך שיכירו הלשון: "
+            ],
+            [
+                "<b>אע״פ שחתימת העדים בגט מדבריהם וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף ל״ו) ופירש רש״י מפרשים שמותיהם ראובן או שמעון מעיקרא לא היו חותמים אלא אני פלוני חתמתי עד ולא היה נוקב שמו. מפני תיקון העולם שמאחר שיתפרשו שמותיהם יחזרו אחר יודעיהם ומכיריהם להעיד על כתב ידם. ",
+                "<b>ומ\"ש וכן התקינו בעדי הגט שאין חותמין אלא זה בפני זה.</b> הטעם ביאר רבינו בפרק ט': ",
+                "<b>וכן תקנו חכמים שיכתוב זמן בגט.</b> בפ\"ב דגיטין (דף י\"ז). ",
+                "<b>ומ\"ש ומקום כתיבתו.</b> בפרק הזורק (גיטין דף פ') תנן אם שינה שם עירו פסול אלמא צריך לכתוב שם עירו. ומה ",
+                "<b>שאמר שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה וכו'.</b> בפ\"ב דגיטין (דף י\"ז) וכר\"י ודבר פשוט שטעם זה לא קאי אלא למה שתיקנו לכתוב זמן ולא על מה שתיקנו לכתוב מקום: "
+            ],
+            [
+                "<b>גט שיש עליו עדים ואין בו זמן.</b> במשנה פרק המגרש (גיטין דף פ״ו). ",
+                "<b>ומ\"ש או שהיה מוקדם,</b> דעת רבינו שמאחר שכתיבת זמן בגיטין אינו אלא מתקנת חכמים כששינה בו אינו אלא פסול ודלא כהרא\"ש שכתב שהוא בטל. ",
+                "<b>ומ״ש או מאוחר פסול,</b> טעמו מפני שתפסיד האשה פירות שמשעת נתינת הגט עד זמן הכתוב בו וגם איכא למיחש לבת אחותו שתוציא גיטה ותאמר קודם נתגרשתי ואין זמנו של גט מוכיח שהרי אנו רואים שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וכן משמע מדאמרינן ביבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קט״ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתיב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית ותריכית פלונית אנתתי ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוה ענן בר חייא אחרינא לבד מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא כד איכתב ההוא גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה (בנהרדעא) וכו' אמר רבא חיישינן דילמא בגמלא פרחא א״נ בקפיצה א״נ מילי מסר ע״כ. ואי ס״ד גט מאוחר כשר ליחוש דילמא איחרוהו וכתבוהו והבעל והעדים ביומא דאיכתיב גיטא בסורא הוו אלא שאיחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו היום שנזדמן לו אח״כ שהיה בנהרדעא ובין לרבא דחייש בין לאביי דלא חייש ה״ל למיחש להא אלא שמע מינה גט מאוחר פסול ולפי זה הא דמשמע בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף ק״ס) x דגט מאוחר כשר ואיתיה נמי בתוספתא היינו גט חוב אבל גט אשה פסול הוא ויש חולקים על רבינו ומכשירים בגט מאוחר. ",
+                "<b>ומה שכתב או שנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו וכו'.</b> בפ\"ב דגיטין (דף י\"ח) אמאי דאמרינן כתובתיה דר' חייא בר רב איכתב ביום ואיחתם בליליא כו' עסוקין באותו ענין הוו דתניא אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק לא שנו אלא כשאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר ופירשו הרשב\"א והרא\"ש דברייתא דראב\"צ אמתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה קאי ותמהו על רבינו. ונראה שטעמו של רבינו מפני שהוא מפרש דברייתא דראב\"צ לא קאי אגט אלא אשטרות וכדפירש רש\"י ושפיר איכא לפלוגי בינייהו דבשטרות דין הוא להכשיר בעסוקים באותו ענין משום דבקלא תלי מילתא כיון דמזומנים לחתום אית ליה קלא כאילו חתמו אבל בגיטין דאיכא למיחש משום בת אחותו חיישינן שמא יחפה על זנות דאותו יום וגם לפירות איכא למיחש דאע\"ג דכל שעסוקין באותו ענין קלא אית ליה מ\"מ לית להו ללקוחות לאימנועי מלקנות עד שידעו שנתן לה הגט דהא יש לבעל פירות עד שעת נתינה ומשום הכי חיישינן שתטרוף מלקוחות שלקחו ביום הכתיבה פירות שלקטו הבעל או שלוחו בליל החתימה קודם שנתן לה הגט: "
+            ],
+            [
+                "<b>חתך ממנו הזמן וכו'.</b> שם (דף י\"ז:) אמר ליה אביי לרב יוסף (הא דתנן) שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתם כלומר דחד מהנך ג' גיטין הוא יש עליו עדים ואין בו זמן וכיון דאם נשאת הולד כשר מה הועילו בתקנתן אהני דלכתחלה לא תנשא, גזייה לזמן דידיה ויהביה ניהלה מאי כלומר דלאחר שכתב בו הזמן חתכו ונתן לה הגט בלא זמן א\"ל לרמאי לא חיישינן, ודעת רש\"י לפרש דכי מפרקינן אהני דלכתחלה לא תנשא היינו לומר דכיון שכן לא כתבי לה סופרי הדיינים ולא חתמי עליה סהדי ומש\"ה פרכינן גזייה לזמן כלומר תינח אי לא כתבי ביה זמן כלל דלא חתמי ביה סהדי אבל היכא דכתבי וחתמי ובתר גזייה לזמן מאי ואהדר ליה דלרמאות כזה לא חשו חכמים אבל לעולם גזייה לזמן דינו כגט שאין בו זמן שהוא פסול. ולכן כתב הטור על דברי רבינו איני יודע היאך מכשיר חתך ממנו הזמן דהיינו אין בו זמן וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. ודעת רבינו כדעת ר\"ח שפירש לרמאי לא חיישינן וכשר וכתבו הרשב\"א והר\"ן שטעם דמפרשי הכין משום דמעיקרא אמרינן אהני דלכתחלה לא תנשא פריך גזייה לזמן דנשאת לכתחלה מאי ומהדרינן דלא חשו חכמים לרמאות גדול כזה דאם איתא דכי פריך גזייה לזמן מאי לא פריך אלא מדהולד כשר מאי קשיא ליה הא אהני דלכתחלה לא תנשא כדשני גבי ג' גיטין פסולין ומ\"מ כתבו הרשב\"א והר\"ן שכדברי רש\"י הוא הנכון: ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שלא כתב שם היום אלא בשבת ראשונה או שנייה מחדש פלוני וכו'.</b> שם (א\"ל אביי) כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מאי אמר ליה כשר ומה הועילו חכמים בתקנתן אהנו לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה ופירש\"י כתוב בו זמנו בשבוע פלוני של יובל ולא כתב אי זו שנה או כתב שנה ולא כתב חדש או כתב חדש ולא כתב שבת או כתב שבת ולא כתב יום. לשבוע דקמיה שאם זינתה תהרג ולשבוע דבתריה לפירות שאם ימכור בהם תוציא גיטה ותגבה. ולפירוש רש\"י משמע דלכתחלה רשאי לכותבו דחשיב יש בו זמן אבל מדברי רבינו משמע דלא מכשר אלא בדיעבד: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן תקנו שיהו מונין בגיטין למלכות אותו הזמן וכו'.</b> סוף פרק הזורק. ומשמע דעכשיו שאין המלכיות מקפידות בכך לשם מלכות אחרת שאין דרך למנות בו היה נראה דכשר אלא שמדברי רבינו שאחר שכתב וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין ליצירה וכו' כתב ואם כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותו מלכות כשר משמע דלשם מלכות אחרת פסול. ונראה שטעמו משום דאע\"פ שאין המלכיות מקפידות עכשיו בכך אולי כשיראו שכותבין לשם מלכות אחרת יקפידו ויאמרו שהם מורדים כיון שמחשיבין למלכות אחרת יותר ממלכותם ולא דמי למ\"ש שנהגו לכתוב למלכות אלכסנדרוס דשאני התם דלא שייך לומר שהם מורדים כיון דכבר עבר מלכותו ואין לו שורש וענף. ועוד דבמקום שנהגו ליכא למיחש וכמו שאמר ז\"ל לשם מלכות שאינה מלכות אותה מדינה וכו' אם דרך אנשי אותו המקום למנות בו כשר. וא\"ת אמאי פסל באם כתב בזמן לשם מלכות אחרת ומשום שלום מלכות הא כיון דאין מלכיות מקפידות עכשיו ה\"ל כמו במקום שדרך אנשי המקום למנות לשם מלכות אחרת דאפי' בזמן דקפדי מלכיות מכשרינן משום דכיון דחזינן דלא קפדא מלכות זה כשר. י\"ל דשאני התם שכיון שדרך בני אותו המקום למנות כן ודאי ידעו בני מלכות ולא קפדי אבל כשאין דרך בני אותו המקום למנות כן וזה בא עכשיו למנות לשם אותה מלכות דילמא כי שמעי בני מלכות זו יקפידו אפילו בזמן הזה להחשיבם כמורדים: "
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לשנים כתבו וחתמו וכו' ונתאחר הדבר וכו'.</b> כתב הטור השולח גט ממקום למקום אע\"פ שמקדים הזמן שהרי כותב הזמן מיום הכתיבה שאינו יודע מתי מגיע לידה כשר כיון דאית ליה קלא שהקול יוצא בשליחות הגט וכל אדם יודע שנכתב קודם שנמסר לה ואם תבוא לגבות הפירות שמכר הבעל משלה צריכה להביא ראיה מתי בא הגט [לידה] ופסק ר\"י דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא ע\"י שליח דבהכי אית ליה קלא וכו' ואין נראה כן מדברי הרמב\"ם שכתב הרי שאמר לשנים לכתוב גט ולחתום וכו' ונתאחר הדבר ימים או שנים וכו'. ודברי הטור בזה שלא בהשגחה דמה ענין דברי רבינו דמיירי בשלא נכתב הגט עדיין לענין דברי ר\"י דמיירי בנכתב הגט ולא נמסר ביום כתיבתו דכל שלא נכתב עדיין הגט לכולי עלמא אין כותבין יום האמירה וכדאשכחן גבי המקום (ב\"ב קע\"ב) דאמר להו רב לספרי כי יתביתו בהיני כתובו בהיני אע\"ג דמימסרן לכו מילי בשילי ובפרק ט\"ו דיבמות (דף קי\"ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתוב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית וכו' ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתוב גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה ואמר רבא אף לדידי הכא חיישינן וכו' אי נמי מילי מסר וכדאמר ליה רב לספרי וכו' ואם איתא דכותבין יום האמירה כי מסר מילי מאי הוי נחזי יום הכתוב בגט אי הוה בסורא. ולישנא דאתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתיב ביה גיטא מפורש דאיום שנכתב בו הגט מסהדי והרי הרא\"ש שפסק כדברי ר\"י וכתב בתשובה כדברי רבינו וגם הרשב\"א כתב כדברי רבינו ודברים פשוטים הם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו וכו'.</b> ז\"ל רבינו בפרק כ\"ד מהלכות מלוה אחד השטרות הנכתבים לאחד שלא בפני חבירו ואחד השטרות שאין כותבין אותם אלא מדעת שניהם ושניהם עומדים (כגון שטר שכותבין למלוה או ללוקח) כולם צריכים שיהיו העדים מכירים השמות שבשטר שזהו פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא וישנו (שמותיהן) בשמות אחרים ויודו זה לזה כל מי שהוחזק (שמו) בעיר ל' יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו והוא שינהו כדי לרמות ולעשות קנוניא שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף עכ\"ל. תדקדק בו ויאורו עיניך בכמה דברים. הראשון דאע\"ג דתנן (ב\"ב קס\"ז) ובלבד שיהא מכירן אכותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו איתניא לאו דוקא דהוא הדין כשאשתו עמו דל\"ש ורבותא אשמעינן דאע\"ג דמקילינן לכתוב גט לאיש בלא אשה וסובר לאשה בלא איש לענין ההיכר לא מקילינן דלעולם בעינן שיהא מכירן. ב' דאע\"ג דפרש\"י שיהא מכירן הסופר והעדים וגם רבינו פה הזכיר סופר לאו דוקא דקפידא ליתא אלא לעדים דסופר זה אינו מעלה ואינו מוריד ומה שהזכיר פה סופר אשגרת לישן הוא ולאו דוקא ויותר נראה שפה השמיענו אגב אורחיה דחתם סופר ועד כשר כמבואר בדבריו פ\"ט ולפי שדייק בלשונו כתב פה וכן אם אמר לסופר כתוב גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבין וחותמין שזה הוא פלוני ואשתו פלונית דברישא דלישניה נקט סופר ואח\"כ עדים ובסיפא דלישניה נקט עדים ואח\"כ סופר לסמוך סופר לחתמו דכשכתבו וחתמו בו אסופר נמי קאי אבל סופר שאינו חותם אין צריך שיהא מכיר דבעדים החותמים סגי כדמשמע בפרק כ\"ד מהלכות מלוה דכל כי האי גוונא לא שאני לן בין איסורא לממונא. עוד שלישי איכא למיגמר מלישניה דרבינו דכי אמרינן כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו היינו אפילו הוחזק על פי עצמו כדמשמע ממה שכתב והוא שינהו. עוד ד' איכא למיגמר מיניה דלא סגי בשיכירו שמו ושמה אלא גם שם אביהם צריכים להכיר ונראה דיליף לה מדאמרינן וליחוש לשני יוסף בן שמעון אלמא כי אמרינן שמו היינו שמו ושם אביו. עוד ה' שמעינן מדבריו שגם שם אביו כותבין על פיו אם הוחזק שלשים יום אע\"ג דלא עביד לאיגלויי כל כך כמו שמו משום דאם לא כן אין לדבר סוף. ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים וכו' אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו וכו',</b> בפרק גט פשוט שם (בבא בתרא דף קע\"ב): "
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ובשעת הסכנה וכו',</b> בפרק התקבל (גיטין דף ס\"ו) תנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש\"י כל השומע קולו ופירש שמו ושם עירו ובגמרא ודלמא צרה היא תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין. ופירש\"י ודילמא צרה היא שמתכוונת היא לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה. בשעת הסכנה כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> הרי שאמרו לו ב\"ד או שנים וכו'.</b> נקט ב\"ד משום סיפא דלא תימא כיון שהם ב\"ד מסתמא לא אמר להם שיכתבו הם והוי כאילו אמר להם אמרו ולא הוי אלא פסול קמ\"ל דלא הוי כאומר אמרו והוי בטל ונקט שנים משום דלא תימא דלא מכשרינן ברישא אלא כשהם ב\"ד קמ\"ל. ",
+                "<b>ומ\"ש שא\"ל כתובו,</b> כלומר וגם א\"ל חתומו וקיצר רבינו במובן: ",
+                "<b>ומ״ש ה״ז גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.</b> בלשון הזה נתחבטו הראשונים כי הרב רבינו דוד הכהן ז״ל כתב שמסופק הרב דשמא הלכה כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״א:) דמשמע שהגט בטל ולכך כתב ומתיישבין בדבר וכו' פי' פסול הוא ודאי דהלכתא כרב ור' יוחנן ור' ירמיה אלא שיש להתיישב בדבר שמא הלכתא כההיא דמי שאחזו והרי זה גט בטל מן התורה וא״כ הויא ספק מגורשת. ואל תתמה למה לא כתב הרב ה״ז ספק מגורשת דלכך קרא הרב ספרו משנה תורה שהוא כותב בקוצר כל מה שנכתב בגמ' וכל היכא דמספקא לן לבעלי הגמרא לא מספקא להו דלדידהו מלתא ברירא באי זו סוגיא הלכה אלא אנן הוא דמספקא לן מטעם זה לא כתב הרב ספק מגורשת אלא כתב שיש להסתפק כאיזו סוגיא הלכה ומזה נבין ונאמר שהיא ספק מגורשת הואיל ומספקא לן כאיזו סוגיא הלכה. והרב רבינו משה אלשקאר ז״ל חלק עליו וכתב דהכי פי' ה״ז גט פסול והרוצה להכשיר מתיישבים בדבר שהוא קרוב להיות בטל דאת״ל שהספק אצלו אם הגט פסול או בטל הל״ל הכי ולא לפשוט שהוא פסול ולמכתב בתר כן כהאי גוונא דאחר שהוא פסול במה מתיישבין אם לא הוי פירושא דמילתא כדאמרן עכ״ל. ונסתייע ממ״ש ה״ה ואם נשאת לא תצא ולי אין משם ראיה דההיא לפרש מ״ש רבינו ה״ז גט פסול על מ״ש רב חסדא כשר ולא תעשה אתא אבל לפי מה שסיים שקרוב להיות בטל אפשר דאפילו אם נשאת תצא. גם נסתייע ממ״ש הר״ן על דברי רבינו נראה דרפויי מרפיא לכאורה משמע דהיינו לומר דמספקא ליה אי הוי כשר או אי הוי בטל. וגם זה אינו מכריח. ולענין ביאור דברי רבינו דבר קשה וזר הוא לומר כפירושו שמאחר שגזר אומר שהוא פסול שיבא להוציא מלב מי שירצה להכשיר גם לדרך ה״ר דוד הכהן קשה שאין דרכו של רבינו לכתוב כל מה שנכתב בגמרא ואינו כותב אלא מה שהוא פסק הדין לדעתו ועוד דמאחר שהוא ספק מה לי שיהיה ספק לבעלי הגמרא מה לי הספק לנו הלכה כדברי מי ועוד מי הגיד לו ז״ל שבעלי הגמרא לא נסתפקו אם הלכה כסוגיא זו או כסוגיא זו. ולכן נ״ל שגזר אומר רבינו שהוא פסול כלומר מד״ס ואם נשאת לא תצא והולד כשר וכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה ואם אי אפשר לכתוב והיה הבעל ותיק וגירש הרי זה משובח אם אין לה בנים זה הוא משפט הגט הפסול מד״ס בלבד וכמו שנתבאר בפרק עשירי אבל זה שהוא קרוב להיות בטל אע״פ שאין ב״ד מוציאין אותה מ״מ מודיעין לבעל שהוא קרוב להיות בטל ויעשו כל אדם עצמן כותיקין ויגרשו מעצמם אע״פ שיש להם בנים והולד אינו כשר לגמרי ומ״מ אינו ספק ממזר והשתא אתי שפיר שלא כתב ה״ז ספק מגורשת דהוה משמע שב״ד מוציאין אותה שהולד ספק ממזר. והטעם שהחמיר רבינו בפיסול זה יותר מבפסולים אחרים הוא משום דקתני הרי הגט בטל עד שישמיע קולו ומספקא ליה אי האי לישנא דקרי הגט בטל הוי דוקא בטל ממש הוא או דילמא מאחר דטעמא דפסלינן באומר אמרו לאו מדינא אלא משום דילמא אתי לאכשורי אפילו בלא אמר אמרו וכיון דלא מיפסיל אלא משום גזירה לישנא דה״ז בטל לאו דוקא והוה ליה כאומר הרי זה פסול ומשום האי ספיקא החמיר בפיסול זה יותר מבפיסולין אחרים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הבעל שהביא בידו גט חתום וכו'.</b> נראה דאתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא כתבו בפיסול כדי לקלקלה דאינו חשוד לקלקלה בידים: ",
+                "<b>אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וכו' ונמצא הגט בטל או פסול וכו'.</b> לא כתב רבינו דין אם נאבד. ונראה שהוא נלמד בקל וחומר דנמצא פסול שאע\"פ שנתנו בידה כותבין ונותנין משום דלא מקריא נתינה כ\"ש היכא דלא נתנו לה כלל דלא עשו שליחותו דכותבין ואע\"ג דרבה הוה ס\"ל (דף ס\"ג:) דנאבד עדיף מנמצא פסול לדידן דקי\"ל כר\"נ הוי איפכא דנאבד אתי בקל וחומר מנמצא פסול: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכו'.</b> בפ' התקבל גבי עובדא דההיא דהוו קרו לה נפאתא בעא מיניה רבא מר\"נ כתבו ותנו לשליח מהו סלוקי סליק להו או דילמא לטירחא דידהו חייש א\"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו תיקו והרי\"ף פי' בעיות אלו לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה ואין כן דעת רש\"י שהוא ז\"ל פי' דקאי אמאי דאמרינן בסמוך אי כתוב גיטא מעליא דכותבין ונותנין משום דלא אמר להם ואנחו בכיסייכו שכך כתב כתבו ותנו לשליח שמיניתי וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו כל שליחותן ונסתלקו או דילמא האי נמי עד שיבא לידה ותתגרש עשאם שלוחים לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה. א\"ל רבינא לרב אשי ויוליך מהו את\"ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו ואבד דעשו שליחותן דהא כל מה שצוו כתבו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאם שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה לכך פי' להם כל כך או דילמא ל\"ש עכ\"ל. ודעת רבינו שלא לפרש בעיות אלו כהרי\"ף אלא דקאי אעובדא דבסמוך דכתבו תפאתה במקום נפאתא דהיינו נמצא הגט בטל או פסול ונראה מדברי רבינו דלא אמרינן אטו מי אמר להם כתובו חספא והבו לה אלא כי אמר ותנו לה דכיון שצוה לתת ליד האשה דעתו היה שתתגרש באותה נתינה אבל כשצוה לתת ביד השליח כיון שאפילו יהיה כשר אינה מתגרשת באותה נתינה כיון שנתנו גט לידו אפילו יהיה בטל עשו שליחותן משמע דלדידיה היכא דכתבו גט מעליא ונתנו לשליח אפילו אמר ויוליך פשיטא ודאי דעשו שליחותן ושוב אין כותבין ונותנין. ולא כתב רבינו אלא בעיא דויוליך משום דאפילו כי אמר ויוליך לא איפשיטא לן דכותבין כ\"ש היכא דלא אמר ויוליך אלא דאכתי קשה שה\"ל לכתוב דין היכא דלא אמר ויוליך לאשמועינן דבהא נמי אם כתבו ונתנו לשליח גט אחר הויא ספק מגורשת דהשתא דכדאמר ויוליך כתב הויא ספק מגורשת אפשר למיטעי ולמידק דכי לא אמר ויוליך (לא) הויא מגורשת משום דעשו שליחותן. ואפשר לדחוק ולומר דבעיא קמייתא לא מפרש לה לענין אם עשו עדים שליחותן כמו בעיא בתרייתא אלא לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה וכמו שפירש הרי\"ף: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכו'.</b> משנה פרק התקבל (גיטין דף ס״ז) בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב״ג אם מעצמו נפל ה״ז גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ובגמרא מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה״ז גט ומעשה בבריא שאמר וכו' ובתוספתא פ״ד הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה [רשב״ג אומר אם מעצמו נפל וכו'] ורבינו מפרש מתני' כשכתבו ונתנו קודם שנפל ואפשר דמתניתין [כללא קתני] דכל שנפל מעצמו הוה ליה כאומר כתבו ותנו ואם כתבו ונתנו קודם שנפל הרי זה גט x ומסיפא אשמעינן דאם לא כתבו עד שנפל כותבין ונותנין אחר נפילה כל זמן שיש בו נשמה ורבינו נקט חדא ומינה נשמע לאידך: ",
+                "<b>ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח וכו'.</b> כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת תוספתא x ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ע\"כ. [ותימה היאך פסק הרמב\"ם] הפך התוספתא ועוד ספק איסורא הוא ולחומרא ושמא טעות ידי סופר יש בחבורו של רבינו וחסר ממנו אם מיד נפל ה\"ז גט כדברי התוספתא. אחר כך מצאתי בהגהות הראב\"ד שהגיה עליו כך ואמר זה הספק להקל בירושלמי מצאתי אותו אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט (והדין) [וההן] על אתר לא ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחתו ה\"ז גט עכ\"ל. והרא\"ש והטור גורסים בדברי רבינו ה\"ז ספק גט ושהראב\"ד השיג עליו וכתב שהוא ודאי גט כדאיתא בירושלמי. ונראה שהגירסא האמיתית בדברי רבינו ה\"ז גט כדגריס הרשב\"א וכך גירסת ספרים שבידינו ובנפל לאלתר מיירי ואהורג עצמו מיד דנקט ברישא סמוך למאן דגריס ה\"ז ספק גט יתפרש על דרך זו דהיינו בשלא נפל מיד אלא לאחר זמן: ",
+                "<b>וכן מי שהיה מושלך בבור וכו'. ואע\"פ שהעלוהו ולא הכירוהו.</b> למד כן מדתנן בסוף יבמות (דף קכ\"ב) מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שזה בשעת הסכנה הוא וכו'.</b> שם: ",
+                "<b>ודע</b> דאמתניתין (גיטין דף ס\"ז) דמי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא אמר ר\"י כשראו לו דמות אדם אינהו נמי אידמויי אידמו דחזו ליה בבואה (אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה) דבבואה וכו' ודילמא צרה היא כלומר שמכוונת לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע\"פ שאין מכירין ומשמע דבעינן דחזי דמות אדם ובבואה דבבואה הא לאו הכי אין כותבין וכן נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש וכ\"כ הטור אבל רבינו שהשמיט זה נראה דסבירא ליה דבתר דמייתי תנא דבי ר' ישמעאל לא צריכי לבבואה כלל דכי היכי דלא חיישינן לצרה משום בשעת הסכנה הכי נמי לא חיישינן לשד וכ\"כ בנמוקי יוסף בשם הריטב\"א ורבו: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט ואם לא הגיע ה\"ז ספק.</b> לפי גירסא זו אם נשתכר הרבה אע\"פ שבריא לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט כלל הוי ספק. והטור גורס בדברי רבינו וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין היה הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט ה\"ז ספק. ולפי גירסא זו דוקא כשנשתכר כ\"כ עד שאנו מסופקים אם הגיע לשכרותו של לוט אז הוי ספק אבל אם ברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט אע\"פ שנשתכר הרבה כותבין על פיו ואפשר דלגירסא זו כל שנשתכר הרבה מספקינן ליה באם הגיע לשכרותו של לוט: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר כשהוא בריא וכו' ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא ה\"ז פסול.</b> יש לתמוה דבגמרא (דף ע':) משמע דבטל הוי דאמרינן דר\"י מדמי ליה לשוטה וכל עניני שוטה לית בהו מששא, ואפשר דכיון דר\"ל אמר כותבין ונותנין משום דמדמי ליה לישן לית לן לפלוגי בינייהו כולי האי דלר\"י אם כתבו אינו כלום ולר\"ל כותבין לכתחלה (מסתיין דנימא דלר\"י אם כתבו ונתנו אינו כלום) ואכתי קשה דבגמ' אמרינן דטעמא דר\"ל באחזו קורדיקוס משום דסמיה בידן כלומר שרפואתו בידינו כדאיתא בגמרא ומשום הכי מדמה ליה לישן ולא לשוטה משמע דהיכא דלאו סמיה בידן כגון שאר אחוזי רוח רעה זולת קורדיקוס מודה ר\"ל דלשוטה מדמינן ליה וכיון שכן אפילו לר\"ל אם כתבו ונתנו קודם שיבריא אינו כלום וא\"כ ה\"ל לרבינו לפרש דבדסמיה בידן הוא אבל היכא דלאו סמיה בידן בטל נמי הוי ועוד דלא הזכיר רבינו קורדיקוס אלא מי שהיה רוח רעה מבעתת אותו ורוב המבועתים מרוח רעה לאו סמייהו בידן וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשתתק וכו'.</b> מדברי רבינו למדנו דאע\"ג דאמרינן בגמרא (דף ע') דבדקינן ליה בפירי הוא ז\"ל סובר דלאו דוקא שהרי לא הזכיר בדיקה בפירות אך יש לתמוה עליו שלא הצריך בדיקה אלא ג' פעמים בלבד ובגמרא ובירושלמי משמע דבעינן שש ואין לומר דלעולם שש פעמים בעי רבינו דג' פעמים בסירוגין הם שש דהא כיון דחזינן דאמאי דאמר ר\"נ בסירוגין אקשינן דילמא שיחיא דסירוגין נקטיה עד דשני דבדקינן ליה בתרי הן וחד לאו וכו' א\"כ משמע דשוהה בין שאלה לשאלה מיקרי נמי סירוגין ה\"ל לרבינו לפרושי דהאי סירוגין לאו בשוהה בין שאלה לשאלה היא אלא ששואל שאלה אחרת מעין הראשונה. לכך נראה לי דלדעת רבינו א\"צ לבודקו אלא ג' פעמים ומאי דאמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן חד הן ותרין לאו וכו' וכן מ\"ש בירושלמי נכתוב לאשתך נכתוב לאמך וכו' לאו למימרא דכולהו שיתא בעינן דא\"כ ה\"ל למיתני במתניתין בודקים אותו שש פעמים אלא ודאי בג' פעמים סגי ובגמרא או או קא אמרי כלומר או חד לאו ותרין הן או חד הן ותרין לאו וכן בירושלמי או או נמי קאמר נכתוב גט לאשתך נכתוב גט לאמך או לבתך או אחותך. ואכתי איכא למידק דלא כתב שיבדקוהו בחד לאו ותרין הן כדאיתא בגמרא או בחד לאו וחד הן וחד לאו וחד הן כדאיתא בירושלמי כי היכי דלא נימא שיחיא דסירוגין נקטיה. ונ\"ל דס\"ל לרבינו דכי אמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן דוגמא בעלמא קא אמרי וה\"ה לחד הן וחד לאו כדאיתא בירושלמי או לכל גוונא דנפקינן בה מידי ספיקא דשיחיא דסירוגין ולפיכך סתם וכלל הכל ",
+                "<b>במ\"ש וצריכים לבודקו יפה יפה</b> דהיינו לומר שמדקדקים בענין בדיקתו דלא נקטיה שיחיא דהן הן או דלאו לאו. וכ\"נ מדבריו בפירוש המשנה שכתב והרכין בראשו ר\"ל שירמוז בראשו רמיזה תורה תשובה נכונה לשאלה ויפליג בה בכל צדדי הנסיון בכל מה שאפשר עכ\"ל. הרי שלא הזכיר שיבדקוהו בחד הן ותרין לאו אלא תלה הדבר בדעת הבודקים אותו כמו שעשה פה וגם ממה שלא פירש שיבדקוהו ו' פעמים נלמוד שדעתו כמ\"ש דבג' זימני סגי כפשטא דמתניתין: ",
+                "<b>ומ״ש רבינו וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי וכו' שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.</b> בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע״ב) כתב הסופר לשמה וכו' הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייקינן קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכתבוה הרי״ף והרא״ש בסוף פרק התקבל ולפי סוגיא דשמעתין הוה משמע להכשיר בפקח שכתב בכתב ידו שיכתוב גט לאשתו דהא לא ממעטינן אלא חרש ולא ממעיט כתב ידו מדתני קולו כי היכי דלא מימעיט הרכנת ראשו בנשתתק דהא לא ממעט ברייתא אלא חרש שכתב ואפי' במדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר יש לדון ולהכשיר ע״י כתב ידם מדאיתא בפרק מי שאחזו אהא דא״ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אמר רב יוסף מאי קמ״ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים וכו' א״ל ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע זה הוא חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחין לכל דבריהם. ופי' רש״י אבל חרש דרב כהנא אינו לא שומע ולא מדבר. ואפשר שזה היה דעת רבינו במ״ש פה דמשמעות פשט דבריו דדוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא דאין סומכין על רמיזותיו ועל כתבו משום דחשבינן ליה כשוטה אבל מי שנשתתק דהיינו שומע ואינו מדבר כפקח הוא לכל דבריו וסומכין על רמיזותיו ועל כתב ידו והיינו כדשני ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם. ולא כתב רבינו דין המדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד דכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם, ויותר נראה לומר שכל שמדבר דינו כפקח גמור שהרי מתוך דבורו ניכר אם הוא בן דעת ומש״ה לא הזכירו רבינו אבל מדברי הר״ן נראה שסובר כדעת הראשון דמדבר ואינו שומע דינו שוה לשומע ואינו מדבר שכתב אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ובבדיקה סגי והכי אתמר בפ' מי שאחזו ומשמע עוד מדבריו דלכתיבת ידו נמי בעי בדיקה כי היכי דבעי להרכנת ראשו ומיהו איכא למידק אמאי דא״ר יוסף מאי קמ״ל תנינא נשתתק וכו' אדרבה ה״ל לאותובי ממתניתין דמצרכא בדיקה ג' פעמים ורב כהנא לא מצריך שום בדיקה ור' זירא דאהדר ליה שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' וזה וזה הרי הם כפקחים לכל דבריהם והיאך הם כפקחים הרי בפקחין לא בעינן בדיקה כלל ונשתתק בעינן בדיקה ג' פעמים. ונ״ל דלמאי דסלקא דעתין דרב יוסף דלא לפלוגי בין אלם לחרש גמור משתמע שפיר דרב כהנא דמתניתין דלהרכנת הראש הוא שהצריכה בדיקה ג' פעמים אבל לכתוב בכתב ידו לא בעי בדיקה דכיון שהיה בו דעת לכתוב כן ודאי פקח הוא ור' זירא אהדר ליה דשאני אלם כלומר מדלא משתמע ממתניתין אלא לאלם אבל חרש גמור אע״פ שעושה מעשה פקח כשוטה חשבינן ליה דשאני אלם מחרש גמור ורב כהנא אתא לאשמועינן דמתניתין דתני אלם לאו דוקא אלא משום דבעי לאשמועינן דין הרכנת הראש ע״י אמירה דלא שייך בחרש גמור דהא אינו שומע לשיאמרו לו נכתוב גט לאשתך אבל אין הכי נמי דכתב ידו דחשיב כהרכין ראשו ע״י שאמרו לו נכתוב גט לאשתך אפי' בחרש גמור מהני אשמעינן דכתב ידו עדיף מרמיזה דכתב ידו מהני כחרש גמור ולא רמיזה ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ואפ״ה שפיר שמעינן ממתני' דאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו וא״צ בדיקה דהא לא פליג ר' זירא ארב יוסף אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם היה מודה רבי זירא דשפיר פריך רב יוסף מאי קמ״ל תנינא ומאי דתנינא בשומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע הרי הם כפקחים לכל דבריהם היינו לומר שאינם כחרשים גמורים דלא מהניא בהו בדיקה מיהו אלם בדיקה בעי ג' פעמים וכדתניא באותה ברייתא בסמוך כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות אבל מדבר ואינו שומע פשיטא דלא בעי בדיקה כלל שהרי מתוך דבורו יהא ניכר אם הוא בן דעת ואפשר דמשום דשייך למיתני במדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו לגמרי תנא הרי הם כפקחים לכל דבריהם אע״ג דאלם אינו כפקח לכל דבריו לגמרי שמעינן מהכא דלמאי דאסיק ר' זירא שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' אלם שהרכין ראשו בעי בדיקה ג' פעמים כדתנן במתניתין ואם כתב בכתב ידו כותבין ונותנין וא״צ בדיקה. ונראה שזו היא שיטת רבינו שכתב גבי הרכין בראשו בודקין אותו ג״פ ואח״כ כתב שאם כתב בכתב ידו הרי אלו כותבין ונותנין ואם איתא דלכתיבת ידו בעי בדיקה ג״פ לערבינהו וליתנינהו, ומ״ש גבי כתב בכתב ידו אם היתה דעתו מיושבת עליו אינו להצריך בדיקה ג״פ אלא לאפוקי שלא תהא דעתו מטורפת וקצת נראה לדייק כן מדבריו שהרי גבי הרכין בראשו דבעי בדיקה ג״פ כתב והרי דעתו נכונה וגבי כתב בכתב ידו כתב אם היתה דעתו מיושבת ומשמע דנכונה ומיושבת תרי מילי נינהו שהרי כתב אח״כ בסמוך גבי חרש גמור אע״פ שדעתו נכונה ומיושבת וכ״נ מדבריו פכ״ט מהל' מכירה שכתב אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וכו' והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו משמע דלכתב בכתב ידו לא מצריך בדיקה. ומיהו לענין מדבר ואינו שומע שכתבתי בסמוך דפשיטא דלא בעי בדיקה כלל אע״פ שבטור חשן המשפט סי' רל״ה כתב שכך נראה לו רבינו בפ' הנזכר לא ס״ל הכי שהשוה דין המדבר ואינו שומע לדין אינו שומע ואינו מדבר. ואם נפשך לומר דבכתב ידו נמי לא מכשיר רבינו אלא בבדיקה ג״פ וכדמשמע מדברי הר״ן איכא למימר דמאי דפריך רב יוסף מאי קמ״ל תנינא משום דפשיטא ליה דרב כהנא לאו לאיפלוגי אמתניתין דבעי בדיקה ג״פ אתא דס״ל לרב יוסף דכתב ידו היינו הרכנת הראש ומש״ה אקשי ליה מאי קמ״ל תנינא ור' זירא אהדר ליה דמתניתין באלם ורב כהנא אשמעינן אף בחרש גמור ומתניתין דתני אלם משום דבעי לאשמועינן דין הרכין בראשו דלא שייכא בחרש גמור. א״נ אשמעינן דכתב ידו עדיפא מרמיזה דע״י כתב ידו בחרש גמור כותבין אבל לא ע״י רמיזתו ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ומ״מ שפיר שמעינן שאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין דומיא דהרכנת הראש וכדסבר רב יוסף בהא ורבי זירא נמי משמע דהכי ס״ל דהא לא אהדר ליה אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש גמור הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם הוה מודה דשפיר פריך מאי קא משמע לן תנינא. ודעת בעל העיטור כדעת רבינו שכתב וז״ל אלם שנשתתק מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דהא בהרכנת הראש סגי וכל שכן בכתב ידו עכ״ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם העכו\"ם מעצמם אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב ה\"ז גט פסול.</b> בסוף גיטין (דף פ\"ח:) אמרינן דגט המעושה בידי עכו\"ם כדין פסול ופוסל שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו ופירש\"י פסול להתירה לינשא ופוסל מן הכהונה משום ריח הגט ומתמהינן מה נפשך אי עכו\"ם בני עשויי נינהו איתכשורי נמי ליתכשר אי לא בני עשויי נינהו מיפסל לא ליפסיל אמר רב משרשיא דבר תורה גט מעושה בעכו\"ם כשר ומה טעם אמרו פסול שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בעכו\"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה א\"ה שלא כדין נמי אפילו ריח גט אין בו ונהוי כשלא כדין דישראל וליפסיל אלא הא דרב משרשיא בדותא היא וטעמא כדין בכדין דישראל מיחלף שלא כדין בכדין דישראל לא מיחלף ופירש\"י בדותא היא דודאי לאו בני עשויי נינהו. כדין דעכו\"ם עכו\"ם שעישוהו להוציא וכדין תורה אף על גב דלאו גיטא הוא גזור ביה רבנן לפסול בכהונה משום דמחליף בכדין דישראל ואתו למימר ישראל נמי שיעשוהו כדין לא פסול וההוא גיטא מעליא הוא עכ\"ל. משמע בהדיא דכדין עכו\"ם מדאורייתא נמי מיפסל ולישנא דר\"נ נמי הכי דייק דקאמר פסול ופוסל דמשמע דלית ביה שום צד אלא שפוסל בכהונה. ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דכדין עכו\"ם פסול הוא ולא בטל, ואפשר דס\"ל דאע\"ג דאמרינן הכא דהא דרב משרשיא בדותא הוא כיון דחזינן דבפרק חזקת (בבא בתרא דף מ\"ח) פריך גמרא ממתניתין דגט המעושה הא אתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו\"ם כשר וכו' ש\"מ קי\"ל כוותיה, אבל קשה דאמאי דאתמר הכא בדותא היא אית לן למיסמך ואפילו אי הוה בעי למיחש לההיא דפרק חזקת הל\"ל הרי זו ספק מגורשת ולא למיכתב ה\"ז פסול דמשמע פיסולא דרבנן ואם נשאת לא תצא וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל גט שלא נכתב לשם האיש וכו'.</b> משנה ריש פ' כל הגט (גיטין דף כ״ד) קרובה ללשון רבינו ופירשו בגמ' דרישא בסופרים העשויים להתלמד וכתבו שם אינש דעלמא. ומ״ש בכולם אינו גט שפירושו בטל לגמרי כמבואר פ״י ודאמר לסופר כתוב ואי זו שארצה אגרש בו כתב הרי זו ספק מגורשת הוא ממאי דאיפליגו בגמרא דרב סבר כולם פוסלים בכהונה חוץ מן הראשון ושמואל אמר אף ראשון נמי פוסל וכו' וזעירי ורב אסי אמרו כולם אין פוסלין חוץ מן האחרון ור״י אמר אף אחרון נמי אינו פוסל ומדחזינן לכולהו דס״ל אחרון פוסל ה״ל ר״י יחיד לגבייהו ושמואל דאמר אף ראשון פוסל יחיד הוא ולגבי אמצעיים אע״ג דרב ושמואל ס״ל דפסלי כיון דרב אסי וזעירי ור' יוחנן ס״ל דלא פסלי הלכה כרבים והילכך לא פסל אלא אחרון בלבד. וא״ת א״כ היה לרבינו לפסוק באחרון דפסול דהיינו מד״ס ואם נשאת לא תצא ושאר דינין המבוארים בפ״י ולמה פסק הרי זו ספק מגורשת דהיינו אם נשאת תצא והולד ספק ממזר ושאר דינין המבוארים בפ' הנזכר. י״ל דכיון דקי״ל דבדרבנן יש ברירה כדאיתא בפרק משילין (ביצה דף ל״ח) משמע דמאי דאמרינן דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דלחומרא אין ברירה אבל לקולא ודאי לא אמרי' דאין ברירה לפיכך אמר לסופר לאי זו מהם שארצה אגרש בו וכתב הסופר על דעת זו וגירש אחת מהן הרי זו x ספק מגורשת ואע״ג דאמרו כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון אפ״ה אחרון לאו פסול לכהונה בלחוד הוא אלא הרי זו ספק מגורשת וכדכתבינן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל גט שכתבו שלא לשמה וכו'.</b> פ' המביא תניין (גיטין דף כ') א״ר חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן כלומר ולרבנן לא הוי גיטא וסובר רבינו דכרב חסדא נקיטינן ואע״ג דרב אחא בר יעקב דחי ליה דילמא הוא דקאמר ולעיל נמי אמרינן דיו על גב דיו פטור והרשב״א כתב ולענין פסק הלכה כתב ר' חננאל כיון דלא אמר בהדיא לא כשר ולא פסול חיישינן ליה. אבל הרמב״ם כתב דאינו גט לומר דאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה ונראין דברי רבינו חננאל דהא לדברי רב אחא גט כשר לכולי עלמא ואע״ג דלקולא לא עבדינן כוותיה לחומרא מיהא לחוש חוששין לו ושמא הזקיקו לרב לומר כן מפני שבמקומה בפרק הבונה (שבת דף ק״ד:) גבי מתניתין כתב על גב כתב פטור אמרינן עלה מתניתין דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' ולא אתמר התם הא פלוגתא דפליג עליה רב אחא דאלמא הא דרב חסדא עיקר ודרב אחא דחיא בעלמא הוא עכ״ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שכתב [גט] לגרש את אשתו וכו'.</b> משנה פרק הזורק (גיטין דף ע״ט:) בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן ובית הלל אוסרין איזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה ופירש בגמ' דטעמייהו דב״ה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ופירש״י שמא ישהא את הגט שנתים ושלש בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך הזמן ואח״כ יגרשנה בו ולימים כשישתכח הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהיו סבורין שנתן משעת כתיבה ויאמרו מן הפנויה נולד כשגירשה והוי פגם ואמרינן התם א״ר אבא אמר שמואל ואם נשאת לא תצא ואיכא דאמרי א״ר אבא אמר שמואל ואם נתגרשה תנשא לכתחלה ופסק כלישנא בתרא וכן פסק הרא״ש וכתב הטור היינו דוקא כשהגט ביד הבעל ונתנו מידו לידה אבל אם שלחו לה ע״י שליח ונתייחד עמה אחר שנתנו לשליח ונתנו לה השליח לא תנשא בו ואם נשאת לא תצא עכ״ל. ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדבר: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לסופר כתוב גט לפלונית וכו'.</b> ביבמות פ' ר״ג (יבמות דף נ״ב) אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אין זה גט מפני שאין בידו לגרשה בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר לא תיקו. וקשה דפרק כל הגט (גיטין דף כ״ו:) אמרינן האומר כתבו לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט ומפרש התם טעמא שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. וע״ק דלשון אינו גט משמע אינו גט כלל ואילו גבי גט ישן הרי כתבנו למעלה דאם נתגרשה תנשא לכתחלה ותירץ ר״ת דההיא דפרק ר״ג כשכתב בו זמן שאחר נשואין שהוא זמן הנתינה דאפילו גט ישן לא הוי שלא נתייחד עמה אחר זמן הכתוב בגט והרי זה גט לגרש בו לכתחלה, וההיא דכל הגט שכתב זמן דקודם נשואין וגרע טפי מגט ישן דבגט ישן ליכא אלא יחוד בעלמא ולכך אם נתגרשה בו תנשא לכתחלה אבל התם דכנסה ואיכא ודאי ביאה אינו גט כלל וכ״פ הרא״ש והטור אבל דעת רבינו כדעת רש״י ז״ל שכתב דההיא דפרק ר״ג הוי גט אם נתגרשה ותנשא בו אבל לא תתגרש בו לכתחלה דומיא דגט ישן דמחד טעמא נינהו והא דאמרינן פרק כל הגט אינו גט היינו לומר דלא תתגרש בו לכתחלה ולישנא דגמרא הכי מוכח דאמר עולא מה טעם גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דמשמע דמשום גזירה הוא ולא מעיקר דינא ולזה כתב רבינו וכנסה וגירשה בו כשר ולא כתב יכול לגרשה בו: "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני תקנת הסופר וכו'.</b> בקצת ספרי רבינו כתוב סופר שכתב טופסי גיטין והניח מקום האיש והאשה וכו' ה״ז פסול וטעות הוא שנפל באותם ספרים, והטור כתב לא יכתוב הסופר טופסי גיטין וכו' והרמב״ם מכשיר לגרש בו לכתחלה אם כתבו וגם גירסא זו טעות היא. ועיקר הנוסחא מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש והאשה וכו' וכן כתב הר״ן שזה דעת רבינו וכן מוכיחים דברי רבינו סוף פ' זה שכתב מותר להניח חש״ו לכתוב טופס הגט לכתחלה וכו' אבל העבד והכותי אין כותבין הטופס לכתחלה ואפילו ישראל עומד על גביו שלא התירו לכתוב טופסי גיטין לכתחלה אלא מפני תקנת הסופר וכן נראה מדברי ה״ה ודין זה משנה פ' כל הגט (גיטין דף כ״ו) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ואמרי' בגמ' שצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ודברים אלו הן הנקראים תורף. ואומר במשנה דה״ה לשטרי מקח והלואה ור״י פוסל בכולן ור״א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה כלומר וגזרינן טופס אתו תורף ופסק רב הלכה כר״א ואפ״ה פסק רבינו כת״ק דס״ל דלא קי״ל בפסקיה דרב דדחינן ליה מקמי דר״י אמר שמואל ורב חנא משמיה דעולא דאוקמוה למתניתין דהכל כשרים לכתוב את הגט ואפילו חש״ו בשייר מקום התורף כדאיתא בפרק המביא תניין (גיטין דף כ״ג) אלמא ס״ל דלא גזרינן טופס אתו תורף: "
+            ],
+            [
+                "<b>סופר שכתב הגט לשמו ולשמה וכו'.</b> בריש גיטין (דף ד') אמרינן כי לא בעי ר\"א עדי חתימה היכא דליכא עדים כלל היכא דאיכא עדים בעי דאמר רבי אבא מודה ר\"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ופירש רש\"י היכא דליכא עדים כלל כלומר כי לא חתימי סהדי עליה כלל שפיר טפי מהשתא דחתימי עליה ושלא לשמה דה\"ל מזוייף מתוכו. ",
+                "<b>ומה שכתב ויש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה וכו',</b> טעם האומר כן משום דמשמע ליה שהוא מזוייף ממש וכיון דהוא מזוייף הוי בטל, ורבינו אומר שלא אמרו מזוייף אלא כמזוייף לא מזוייף והרי הוא פסול מדבריהם ואע\"פ שאם הרחיקו העדים שני שיטין פסול וכתב רבינו בפרק ראשון שאם נתנו לה בעדי מסירה כשר כבר נתבאר שם הטעם דשאני התם שפיסול הגט ניכר ע\"י חתימה אבל הכא שאין הפיסול ניכר דמנא ידעי שחתמו שלא לשמה חיישינן דילמא אתי למסמך ע\"י חתימה ולפיכך פסול מדרבנן: "
+            ],
+            [
+                "<b>המביא גט ואבד ממנו וכו'.</b> כתב הטור הרמב\"ם חילק שבמקום שהשיירות מצויות חשיב לאלתר כל שלא שהה אדם שם אע\"פ שעבר שם ובמקום שהוחזק ושנים ששמותיהם שוים לא חשיב לאלתר אא\"כ לא עבר אדם שם ואינו נראה כן אלא אין חילוק ביניהם כדפרישית וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. והנה במה שפי' ה\"ה דברי רבינו אין מקום להשגת הראב\"ד: ",
+                "<b>ודע</b> שהרשב\"א מפרש דברי רבינו דכי קתני הוחזק באותו מקום איש אחר ששמו כשמו קאי גם להיכא שאין השיירות מצויות ותמה עליו ויש לתמוה על ה\"ה שהזכיר שהרשב\"א כתב שלא ידע טעם לדברי הרמב\"ם ולא כתב איך הרשב\"א הפליג דעת רבינו לדעת אחרת: ",
+                "<b>אבד במקום שהשיירות מצויות וכו'.</b> כתב ה\"ה ומ\"מ הרבה מהאחרונים פירשו דמתניתין תרתי קתני, והר\"ן כתב על דברי רבינו לא מחוור דכיון שיש לו סימן בחפיסה למה צריך שיכיר הגט דהא קי\"ל בפרק אלו מציאות (ב\"מ דף כ\"ז:) דחמור בסימני אוכף מהדרינן ועוד דכולהו אינשי ודאי קים להו בטביעות עינא ועדיף טפי מסימנא (וכו' וכי אמרינן בגמרא ודוקא לצורבא מרבנן לא משום דע\"ה לא קים ליה בטביעת עינא וכו'.) אבל הכא שהוא עצמו מצאו למאי ניחוש לה אלא ודאי תרתי קאמר מצאו בחפיסה ויש לו סימן בה או שמכירו לגט בטביעות עינא כשר ע\"כ, וכן כתבו התוס' והרא\"ש והרשב\"א והמרדכי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב השם שאינם ידועים בו ביותר וכו'.</b> כתב הריב\"ש בסימן מ\"ג שנראה דהיינו כשאין כותב השם העיקרי בפירוש אלא שכותב השם הטפל בפירוש והעיקרי כולל סתם בלשון וכל שום דאית ליה ולזה הוא פסול (שאין ניכר מתוך הגט שיהיה זה) אבל אם שני השמות כתובים בגט בפירוש אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה (וכ\"כ הרמב\"ם והרמב\"ן בההיא דרובא מרים) דאפילו שרה דמתקריא מרים כשר אפילו לכתחלה ולא פסלו אלא בשכולל מרים שהוא השם העיקרי בלשון וכל שום: "
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כשרים לכתוב את הגט וכו'.</b> כתב ה\"ה דלפוסקים כרב הונא איכא לספוקי אי מכשרינן בדיעבד היכא דכתב נכרי טופס ואם כתב תורף י\"ל שהוא פסול ובטל אע\"פ שישראל עומד על גביו ולפוסקים כרב ושמואל דין הנכרים כדין חש\"ו וי\"ל שהוא פסול לכתחלה אפילו טופס עכ\"ד. ואיכא למידק כי כתב נכרי תורף אמאי בטל דודאי משום דנכרי אדעתא דנפשיה עביד ולא לשמה והא איכא לספוקי דילמא כותב לשמה. ונ\"ל שלזה כיון ה\"ה שכתב ואם כתב תורף י\"ל שהוא פסול ובטל ולא כתב בטל הוא סתם משום דספוקי מספקא ליה כדפרישית ואע\"פ שרבינו כתב דבטל הוא לטעמיה אזיל דבעי בני כריתות לכתיבת גט אבל להרמב\"ן והרשב\"א דלכתוב לא בעי בני כריתות ולא מיפסיל בנכרי אלא משום דאדעתא דנפשיה עביד איכא לספוקי כדפרישית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב גט בשבת וכו'.</b> בנוסחת הטור היה כתוב דין זה בסגנון אחר שכתב וז\"ל כתב הרמב\"ם כתב גט בשבת או ביוה\"כ בשוגג ונתנו לו ה\"ז מגורשת כתבו וחתמו בזדון ביו\"ט אינה מגורשת שהרי העדים פסולים מן התורה. כתבו וחתמו בזדון ביו\"ט ונתנו לה בפני עדים כשרים הרי זה גט פסול עכ\"ל. ולפי זה נקט ברישא שבת ויוה\"כ לאשמועינן דאע\"ג דאילו עשה כן במזיד הוה מתחייב בנפשו וגם אם כתבו בפרהסיא הוה מיפסיל ומטעם דמחלל שבתות בפרהסיא דינו כנכרי אפ\"ה כיון שלא כתבו אלא בשוגג כשר וכ\"ש לכתבו בשוגג ביו\"ט דכשר ובבבא שניה כתב כתבו וחתמו בזדון ביו\"ט דאינה מגורשת וכל שכן בשבת וביוה\"כ, ובבבא שלישית נקט דוקא יו\"ט דמש\"ה פסול ואינו בטל ואפילו כתבו בפרהסיא אבל אילו כתבו בזדון בשבת ויוה\"כ בפרהסיא בטל היה מפני שכתבו מחלל שבתות כנ\"ל לפי נוסחא זו. אבל לפי הנוסחא הכתובה בספרי רבינו שבידינו צריך לפרש דבתרי בבי קמאי נקט שבת ויוה\"כ דבשוגג מגורשת מזיד אינה מגורשת ובבבא ג' נקט יו\"ט דוקא כמו שכתבתי לנוסחא האחרת. ומה שכפל בבבא ג' ביו\"ט נ\"ל שהוא מיותר. ומ\"מ יש לדקדק לשתי הנוסחאות דבבבא קמייתא לא נקט אלא כתב ולא נקט חתמו וכיון דבשוגג הוא אפי' חתמו נמי ואפשר דמשום דלא מתרמי להיות הסופר וגם העדים שוגגין מש\"ה לא נקט בה חתמו. אבל קשה דאי בלא עדי חתימה מיירי הל\"ל ונתנו לה בפני עדים כשרים כמ\"ש בבבא שלישי ותו איכא למידק שכתב ונתנו לה דמשמע דוקא דיעבד ולכתחלה אמאי לא והכי הל\"ל ה\"ז גט כשר ובבבא שניה ה\"ז בטל ולא ה\"ל לאדכורי נתנו לה ולא מסרו לה וצ\"ע. ודינים הללו לא כתב ה\"ה מקומם וכתב בעל מגדל עוז דאיתנהו בפ' מי שאחזו ואני חפשתי כל הפרק בבבלי ובירושלמי וגם בתוספתא בדקתי כל המסכת ולא מצאתי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כתבו באבר.</b> פרק ב' (דף י\"ט) עדים שאין יודעין לחתום רב אמר מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו וכו' ושמואל אמר באבר באבר ס\"ד והתניא ר' חייא כתבו באבר וכו' כשר ל\"ק הא באברא הא במיא דאברא ר' אבהו אמר במי מילין וכו' רב פפא אמר ברוק. ורבינו שסתם ולא חילק בכך נראה שמפרש דלא מפלגינן בין אברא למיא דאברא אלא לשמואל דאמר דאיכא גוונא דכתב אבר דלאו כלום הוא אבל אינך רבנן דלא מוקמי תקנתא לעדים שאינם יודעים לחתום באבר פליגי עליה וסברי דכי תני ר' חייא כתבו באבר ל\"ש באברא ל\"ש במיא דאברא כשר. ",
+                "<b>ומ\"ש בשחור</b> פירש\"י דהיינו ",
+                "<b>פחמים ושיחור</b> פירש\"י אדרימנ\"ט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גט שנכתב באחד מהלשונות וכו' והוא שיהו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה.</b> יש לדקדק דבשלמא לשון הכתב דין הוא שיהו מכירים ע\"פ מ\"ש בפ\"א בעדים שאין יודעין לקרות קוראין לפניהם וחותמים והוא שיכירו לשון הגט אבל מ\"ש והכתיבה איני יודע מה צורך שיכירו הכתב הא בקוראים לפניהם סגי כמו שנתבאר בפ\"א ואע\"פ שמדברי הירושלמי שהביא ה\"ה משמע כדברי רבינו גם על הירושלמי יש לתמוה: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחת וכו'.</b> ה\"ה הליץ בעד רבינו להצילו מהשגת הראב\"ד וגם הר\"ן הליץ בעדו והרשב\"א השיג על רבינו למה הכשיר עד אחד בלשון אחד ועד שני בלשון אחר. ונ\"ל דל\"ק דכל חתימה ענין לעצמו וכיון שכל חתימת העד בלשון אחד כשר אבל הגט כולו ענין אחד וצריך שלא יהא כתוב בשתי לשונות וכמ\"ש הר\"ן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעדים חותמין למטה פלוני בן פלוני עד.</b> לרווחא דמילתא כתב כן שא״צ לכתוב עד אלא כשאינו מזכיר שם אביו אלא שמו בלבד או שמזכיר שם אביו ולא שמו ואז אם לא יכתוב עד פסול לפי שנראה שלא חתם לשם עדות אבל כשחתם שמו ושם אביו אף אם לא כתב עד כשר ומשנה שלימה שנינו בפ' המגרש (גיטין פ״ז:) איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר ואף למה שהתקינו שיהו העדים מפרשים שמותיהם בגט כמ״ש רבינו בפ״א א״צ לכתוב עד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גט שמחק בו אות או תיבה וכו'.</b> כתבו בתוס' בר״פ המגרש (גיטין דף פ״ד ע״ב ד״ה אם כתבו) דמדתנן גבי תנאי דאלא מאיש פלוני ואם כתבו לתוכו אע״פ שחזר ומחקו פסול משמע [דוקא חוץ דלא הוי כריתות חזר ומחקו פסול אבל] שאר מחקים כשרים בגט רק שיעשה קיום המחק קודם שריר וקיים ע״כ, ולפי דברי רבינו שהם בתוספתא ובירושלמי כמ״ש ה״ה כי דייקינן ממתני' דשאר מחקין כשרים הוא בחד מתרי גווני או שאינם מגופו של גט או שחוזר וקיימו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהם וכו' ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה מתחת ידה מגורשת.</b> הטעם שצריך שינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה לכתחלה מיהא לדעת רבינו ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת כיון שעדים שחתומים בו חוזרים על כל הגיטין הרי יש בידה גט חתום ואע\"פ שלא נמסר בעדי מסירה כשר לדעת רבינו בפ\"א ובודאי שכל אחת נותנת לחבירתה כשתצטרך ונשאת בו וגובות כתובה על ידו כנ\"ל לפרש דברי רבינו. אבל מדברי הטור נראה שהוא מפרש שמ\"ש רבינו וינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה היינו לומר שצריך שיבאו עדי מסירה לפנינו ויעידו שנמסר לכל אחת ואחת והכי מוכחי סוף דברי רבינו שכתב כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת משמע דברישא אפילו אותה שאין הגט יוצא מתחת ידה מגורשת וטעמא דעדי מסירה מעידים שנמסר ליד כל אחת ואחת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני וכו' אבל אם אינו ניכר אע\"פ שמסרו בעדים ה\"ז ספק מגורשת.</b> כתב הטור על זה ואיני יודע למה כיון שיש כאן עדי מסירה הם זכורים אם היה בו תנאי ואפשר שר\"ל שאנו חוששים שהסופר מעצמו עשה כן מפני שנזדמן לו הענין בכך עכ\"ל ודברים נכונים הם, וזהו נרמז בדברי ה\"ה שכתב שאין עדי מסירה מוציאין אותנו מידי ספק שני גיטין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה עומדת בראש הגג שלה וכו'.</b> כתב הר\"ן שתמה הרמב\"ן על מ\"ש נמחק או נשרף קודם שיגיע לה וכו' הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט שזה א\"א שאם כדבריו היכי תנן מגורשת כיון שנשרף או נמחק אינה מגורשת. וכתב הר\"ן ליישב דברי רבינו שהוא סובר דברישא דמתני' דהיתה עומדת בראש הגג איכא דרך עליה ודרך ירידה דדרך עליה היינו קודם שהגט מתחיל לירד ודרך ירידה היינו משהגט מתחיל לירד ומש\"ה לא תנא ברישא דמתני' נמחק או נשרף ה\"ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת דהיינו נמחק או נשרף דרך עליה אבל בסיפא דהוא למעלה והיא למטה מסתמא לעולם הוא דרך ירידה וכי אוקימנא כגון שהיו מחיצות תחתונות עודפות לאו משום דאית ביה דרך עליה אלא לפי שא\"א לצמצם אוקימנא בעודפות וכי אוקימנא ל\"ש אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא הכי מפרש לה ז\"ל ל\"ש דנמחק או נשרף מגורשת אלא דרך ירידה בסיפא דמתני' אבל דרך עליה אינה מגורשת ומ\"מ לא מצי תני ברישא נמחק או נשרף הרי זו מגורשת משום דלאו מילתא פסיקתא היא שאילו נמחק קודם שירד לנוח אינה מגורשת ומיהו ודאי אם נמחק לאחר שהיה יורד לנוח מגורשת עכ\"ל. ולפי זה מ\"ש ",
+                "<b>רבינו אבל אם נמחק או נשרף וכו' אף על פי שנמחק לאחר שהגיע לאויר מחיצות או אחר שהגיע לפחות מג' טפחים סמוך לגג וכו' אינו גט</b> שכשהגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' טפחים סמוך לגג דרך עליה הוא דאינו גט וזהו שכתב הואיל ואינו הולך לנוח כלומר לפי שהוא בדרך עליה אבל אם הגיע דרך ירידה לאויר מחיצות וכו' ונמחק או נשרף ה\"ז מגורשת. וה\"ה מיישב דברי רבינו ע\"פ דרך הר\"ן דדרך ירידה היינו סיפא דמתני' אבל בדרך עליה מפרש דהיינו רישא דמתני' דקתני הוא למעלה והיא למטה אינה מגורשת בכל גוונא בין נמחק בדרך עליה בין נמחק בדרך ירידה וטעמא דכיון שהבעל היה צריך להעלות הגט שלא כדרך תנועה הטבעית לאו למינח קאי פירוש שלא היה כח הבעל דרך הנחתו שהוא בירידה. וא\"ת א\"כ כיון דברישא כל היכא שנמחק או נשרף אינו גט ואפי' נמחק אחר שהגיע לאויר מחיצות וכו' דרך ירידה נמצא שאינו גט עד שינוח ואם כן היכי תנן ה\"ז מגורשת, כבר יישב ה\"ה דנ\"מ אם קדשה אחר משהגיע לאויר מחיצות הגג קודם שינוח א\"נ אם מת הבעל או בטלו בינתים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד שתי וכו'.</b> רבינו מפרש כפירש\"י דלישנא דנח הוי דוקא הא לא נח ממש אף על פי שהגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת. ומכל מקום מה שכתב הטור בשם רבינו שאינו גט עד שינוח בשוליה הוא שלא בדקדוק כמבואר בלשון רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השאילה הבעל מקום בחצרו וכו'.</b> מפשט דברי רבינו נראה שאם הפסל הוא בתוך ארבע אמותיה מגורשת דכל ארבע אמותיה חד מקום מיקרי וכ\"כ הר\"ן בהזורק שכך נראה שהוא דעת רבינו ושצ\"ע מנין לו וכבר השיגו הרמ\"ך: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> זרקו לה ברה\"ר וכו' עד ה\"ז גט פסול עד שיגיע הגט לידה.</b> הרשב\"א בפ' הזורק תמה על דברי רבינו שפסק כרב יהודה שאם היתה ידה עשויה קטפרס אינה מגורשת ואם נח תוך ד' אמות דידה מגורשת דאלמא ס\"ל דרב יהודה למעשה אמרה ואע\"ג דלא מטי גיטא לידה ודוקא תוך ד' אמותיה וכ\"כ הא דאמר ר\"י הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה וכו' וכ\"כ הא דאמר לה שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה דמשמע שאינה מגורשת לעולם אע\"פ שנח בתוך ד' אמותיה שלה ואפי' בתוך פישוט ידיה עד שיגיע גט לידה ממש. ולכאורה דבריו נראין כסותרים זה את זה. ונראה שהוא ז\"ל מפרש דהא דא\"ל שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו לא בא לפרש קרוב לה דמתני' כדפי' רש\"י ויפה פירש דאם איתא ה\"ל לשמואל למימר שיננא כדי שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה ככולהו אינך דמפרשים למתני' וכן נמי ה\"ל לפרושי אי זהו קרוב לה ומחצה על מחצה ועוד דגבי מימריה דרב יהודה דהיתה ידה עשויה קטפרס לא הוה מקשינן וכי נפיל לתוך ד' אמות דידה קא נפיל דהא רב יהודה קיבלה מרביה דאין לה אלא כדי שתשוח ותטלנו והוה להו למימר והא כי נפיל לתוך פישוט ידיה קא נפיל דהיא היא סברתו של ר\"י שקיבל משמואל רבו ועוד כי א\"ל שמואל כדי שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה דמשמע דחוץ משיעור זה אינה מגורשת הוה לן לאקשויי עליה מדתניא כל שקרוב לה מלו דאתיא כר\"י ודלא כוותיה דשמואל אבל לכלהו אינך ליכא לאקשויי מינה וכמו שכתבתי למעלה ומסתברא דה\"פ לפי שיטתו של רבינו ז\"ל ד\"א שלה כגון שבאה היא ועמדה זכתה בד' אמותיה ואם עמד הבעל חוץ מארבע אמותיה וזרקו לה בתוך ד' אמות שלה זהו קרוב לה וה\"ז מגורשת גמורה לכ\"ע דלא גרע גט משאר דברים ד' אמות קונות לו בכל מקום (וכ\"ש גט שהקילו בו מפני תקנת עגונות עד שאמר ר\"י דקרוב לה שנינו ואפילו ק' אמה כל שיכולה לשומרו זהו קרוב לה והכי מכרעא ברייתא ומינה דכ\"ש דד' אמות שקונות לאדם בכל מקום שקונות בגט לכ\"ע קנין גמור והיינו דאקשינן גבי היתה ידו עשויה קטפרס והא כי נפל לתוך ארבע אמות קא נפיל דבהא ליכא מאן דפליג) וכי זרק לה אפילו חוץ לארבע אמות שלה והיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו מגורשת גמורה נמי הויא כר\"י וכר' יונתן וכדתניא כוותייהו ומשם תקנת עגונות (וכדאמר ר' אסי א\"ר יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר וא\"נ לקידושין משום לתא דגירושין דכתיב ויצאה והיתה) ובהא אפי' שמואל מודה בה (והא דפרכינן גבי היתה ידה עשויה קטפרס והא כי נפיל לתוך ד\"א דידה קא נפיל לרווחא דמלתא קאמר לומר דבתוך שיעור זה ודאי מגורשת בין שהוא יכול לשומרו בין שאינו יכול לשומרו דאילו חוץ לד' אמות אם שניהם יכולים לשומרו אינה מגורשת ודאי אלא מגורשת ואינה מגורשת) ואתא שמואל וחדית בה דאם באה היא תחלה ועמדה אע\"פ שזכתה בד' אמותיה אם בא הבעל כנגדה ונכנס בתוך אותם ד\"א שלה וזרקו לה אם נפל הגט בתוך כדי שתשוח ותטלנו הויא מגורשת אע\"פ שהגט בתוך ד' אמות שלו נמי אבל למעבד בה עובדא לא עבדי הואיל והבעל בתוך ד' אמות שלה עד שיגיע גט לידה אבל אם בא הבעל ועמד זכה בד' אמותיו ואע\"פ שבאה היא בתוך אותם ד\"א וזרקו לה אפי' בתוך כדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת כלל דזהו קרוב לו דכיון דקדם הוא אין לה באותם ד' אמות ולא כלום וכאילו לא יצא הגט מרשות הבעל כלל דמי ואפי' ספק מגורשת לא הויא ובזה עמדו כל דברי הרב הלכה למעשה ויצא כל סוגייתנו בשלום כנ\"ל. ובזה נסתלקה מעליו טענת הראב\"ד שכתב עליו א\"א תמה אני אחר שהסכימו בסוף שאין מתירין אותה לינשא ואם מת צריכה חליצה מכולם עד שיגיע גט לידה למה הוצרך לאלה החקירות ואולי לדעת את שאינה מגורשת כלל ע\"כ. וא\"א לומר כן שהרי הרב ז\"ל הביא כל צורתן ובנח בתוך ד' אמות שלה וכשיכולה לשמרו כתב שהיא מגורשת ובהא דשמואל אמר ה\"ז גט פסול אלא ודאי עם מ\"ש עמדו דבריו ואין בהם נפתל ועקש עכ\"ל. וה\"ה דחה שיטת הרשב\"א בדברי רבינו וקצת דחיותיו הם דחיות וקצתם הם מתיישבות מתוך דברי הרשב\"א. וה\"ה כתב דרך אחר בדעת רבינו. והר\"ן בפרק הנזכר כתב שדברי רבינו תמוהים הרבה שהוא פוסק כשמואל ואעפ\"כ אינו דוחה דברי ר\"י שהרי כתב ששניהם יכולים לשמרו מגורשת ואינה מגורשת ואם הרב סבר דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן מדינא אלא דמחומרא בעלמא אמר כדי שתשוח ותטלנו ומחמיר עוד לומר דאפי' בכה\"ג אינה נשאת אלא לאחר שיגיע הגט לידה מ\"מ ה\"ל לכתוב דכל שהיא יכולה לשמרו שהגט פסול מדבריהם ונ\"מ שאם נשאת לא תצא ובודאי שהוא ז\"ל כך סבור דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן וא\"נ פליג כר' יוחנן נקטינן שהרי לענין קידושין הוא פוסק כמותו בפרק ד' מהלכות אישות וכיון שכן למה לא כתב דכל שהיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול שאינו פסול אלא מדבריהם בלבד. ונ\"ל שהוא סובר דכיון דהא דר' יוחנן לאו מדינא אלא מתקנתא שהרי אין קניה תלויה בשום מקום בשמירה הילכך אע\"ג דשמואל מודה לר' יוחנן כיון דעקר לה לתקנתא דמתני' לחומרא הדר דינא לדוכתיה דביכולה לשמרו אינה מגורשת גמורה דאורייתא ולפיכך כל שהוא מקרוב לו עד קרוב לה דהיינו כדי שתשוח ותטלנו פסק ז\"ל דהויא לה ספק מגורשת ובכלל זה קרוב לה שיכולה לשמרו והוא אינו יכול לשומרו ועולה על הדרך שכתבתי, ועדיין לפי זה היה ראוי לומר כיון דשמואל עקר לה לתקנתא דקרוב לה מגורשת ביכולה לשמרו משום חומרא דגיטין אף בקידושין היה ראוי לומר כן שהרי לא אמרו בקידושין אלא משום לתא דגיטין ולמה פסק בקידושין דבהיא יכולה לשמור והוא אינו יכול דמקודשת ודאי אבל נראה שהוא סבור דכיון דשמואל מודה לר' יוחנן אלא דבגיטין עקר לתקנתא דיכולה לשמרו לענין שתהא מגורשת גמורה דאורייתא בקידושין סמכינן אתקנתא קמייתא וכל שהיא יכולה לשמור מקודשת גמורה משום דלא חזינן דמעקרא תקנתא דקידושין כלל זה נ\"ל לדעת הרב עכ\"ל. והדרך היותר המתיישב אצלי בדעת רבינו הוא דרך הר\"ן: ",
+                "<b>ועל</b> מה שהשוה רבינו רה\"ר לרשות שאינה של שניהם כתב ה\"ה שכך הם מוקשים בדיני ממונות אבל הר\"ן בפרק הנזכר תמה עליו שהרי הוא ז\"ל כתב בפרק י\"ז מהלכות גזילה שאין ארבע אמות קונות ברשות הרבים אלא בסימטא ואם כן כשבאה היא תחלה לתוך ד' אמות למה כתב שהוא פסול דמשמע מדבריהם בלבד והרי כל שאינו בכדי שיעור שתשוח ותטלנו אינו אלא ספק מגורשת מטעם יכול לשומרו ובודאי דשיעור שתשוח פחות מד' אמות הוא כדמשמע בפרק מי שהוציאוהו וכיון שכן ביתר מכדי שתשוח ואפילו תוך ארבע אמות ברשות הרבים מגורשת ואינה מגורשת וצ\"ע עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן הגט בידה עבדה וכו'.</b> הטור היה גורס בדברי רבינו נתן הגט ביד עבדה והוא נעור והיא משמרתו אפילו היה כפות אינו גט נתנו ביד עבדה והוא ישן והיא משמרתו ה\"ז גט פסול היה כפות ה\"ז מגורשת ולפי זה דעת רבינו כדעת המפרשים. אבל בספרים דידן גרסינן נתן הגט ביד עבדה והוא נעור אם היה כפות ה\"ז גט וכן גורסין הרשב\"א והר\"ן וה\"ה בדברי רבינו וגי' זו בדבריו נראה עיקר דבכפות סגי דומיא דנתנו ביד עבדו שכתב בסמוך דסגי בכפות אלא שלגירסא זו יש לדקדק למה חזר לכתוב ואם היה כפות הרי זו מגורשת אנתן ביד העבד והוא ישן דהא אפי' בהיה נעור הכשיר ברישא וצ\"ע. ודע שעוד חילוק אחר יש בין דברי המפרשים לדברי רבינו והוא היכא דישן ואינו כפות דלדבריהם אינו גט ולרבינו אינו פסול אלא מדרבנן וכבר תמה עליו הר\"ן וה\"ה פה יישב סוגיית הגמרא לדעתו ז\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשאבד או וכו'.</b> כדברי ה\"ה נראה מדברי הרשב\"א דכי פריך מדתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים ואמאי להימניה לשליש לא פריך אלא לר\"ח ואם כן כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה כלומר שכבר הגט קרוע האי שינוייא ליתיה אלא לר\"ח אבל לרב הונא אפילו בדנפיק גיטא מתותי ידיה צריך שתי כתי עדים. אבל הרא\"ש כתב דכי פריך ולהימניה לשליש פריך גם לרב הונא דאמר בעל נאמן דמ\"מ מתני' איירי בגט שהוא ביד שליש ואין בעל מכחישו ולפי זה כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה אפילו לרב הונא איתיה, ואפשר שרבינו מפרש כדברי הרא\"ש ודבריו הם ככ\"ע דכי נפיק גיטא מתותי ידיה שלם כל שאין הבעל מכחישו שליח נאמן אפילו לרב הונא: ",
+                "<b>ודע</b> שמ\"ש רבינו שאם יוצא מתחת ידי שליח קבלה אין צריך עדים היינו דוקא עדי קבלה אבל לעולם צריך עדי אמירה וכן כתב רש\"י והתוספות בפ' התקבל וכן משמעות דברי רבינו דבעדי קבלה דוקא הוא דאמר דא\"צ עדים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב רבינו לקמן בסמוך שאין שליח הולכה והובאה צריך עדים.</b> טעמו דכיון דנפיק גיטא מתותי ידיה בדין שיהא נאמן דהא הימניה בעל וכן כתב הר\"ן בקידושין ובפרק האומר. ונתבאר בדברי רבינו פרק ט' דהיינו כשחתומים עדים בגט אבל אם אין עדים חתומים בגט והלך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת בין בשליח קבלה ובין בשליח הובאה ואזדא לטעמיה שכתב בפרק ראשון שאם עדים חתומים על הגט אפילו נתנו לה בינו לבינה כשר בדיעבד ושליח קבלה שהוחזק בעדים שאמרה לו קבל לי גיטי ידו כיד האשה דמי וכל שיוצא מתחת ידו חתום בחותמיו אפילו נודע לנו שנמסר לו שלא בעדים כשר בדיעבד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הפסולים בעבירה וכו'.</b> כתב ה\"ה ומ\"מ לא ידעתי רבינו מאין הוציא זה הפיסול וכו' וראיתי הרבה מהמפרשים חלוקים עליו עכ\"ל. הרשב\"א תמה על רבינו בריש גיטין וגם כן תמה עליו בסוף פ\"ב דגיטין וגם הרא\"ש חולק עליו: ",
+                "<b>במה דברים אמורים כשנתקיים וכו'.</b> כתב הרב המגיד זה שכתב רבינו בכאן וכו' ובהשגות כתוב כאן וכו' ואני אומר שאף דעת רבינו כך הוא וכו' עד וזה נ\"ל מבואר בלשונו. ואני אומר שכוונת הראב\"ד לומר שלא היה לו לרבינו לגזור ולומר אינו גט דמשמע שאם נתקדשה לאחר אין קידושין תופסין בה דהא איכא למיחש שמא היום או למחר יתקיים בחותמיו אלא כך הל\"ל לא תנשא לאחר ואם נשאת תצא כל זמן שלא נתקיים בחותמיו דהשתא אין דברי הרב המגיד מעלים ארוכה להשגה. אלא כך צ\"ל שגם רבינו כשכתב אינו גט לא נתכוון אלא לומר שאינה יכולה לינשא אבל אה\"נ שאם קידשה אחר חוששין לקידושיו ולא הוצרך לפרש מפני שסמך על המבין: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וזו היא מסירת מודעא על הגט.</b> ז\"ל הטור כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם מסר מודעא ואמר אף אם אבטלנה לא תבטל אם ביטל מודעא ומודעא דמודעי עד סוף כל מודעי הכל בטל כשם שמועיל ביטולו על מודעא אחת כך מועיל על כמה מודעות ועל כל תנאים שהתנה וכך עמא דבר דלא כהרמב\"ם שכתב אמר גט זה שאכתוב לאשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זאת ה\"ז בטל וכו' וכתב הראש עוד על דברי רבינו ולדבריו לא הבנתי תקנתו שמא מתחלה מסר מודעא למודעא. ואולי שכך פי' דבריו מתחלה כתב אע\"פ שביטל המודעא שהגט בטל היינו שביטל המודעא בסתם אז מודעא דמודעא קיימת לפיכך אין ביטולו מועיל אבל כשא\"ל אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותם הדברים לבטל זה הגט הרי הן בטלים ואמר הן אז ביטל כל מודעי דמודעי ומועיל הביטול עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך נשים שחזקתן וכו'.</b> מה שכתב רבינו <b>אפילו היתה צרתה נשואה לאחר.</b> בירושלמי דיבמות מבואר כדברי רבינו וראיית הרב המגיד יש לדחות דהתם בשעת עדות הויא צרה מה שאין כן כאן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה לא ינתן לה וכו'</b> (עיין בפנים). כך היא הגירסא בספרים דידן והרא\"ש כתב בריש גיטין ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כתב הרמב\"ם ה\"ז ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער ה\"ז ספק ממזר עכ\"ל. והרא\"ש אפשר שהיה גורס כמ\"ש ואפשר שהיה גורס כגירסא דידן אלא דמשמע ליה שא\"א לומר שכשאבד הגט וערער הבעל שתהיה אינה מגורשת בודאי דשמא אם היה הגט בפנינו היה מתקיים ולפיכך במקום אינה מגורשת כתב ה\"ז ספק ממזר כלומר שהיא קרובה להיות אינה מגורשת אבל מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא לענין אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ולענין שהולד אסור בממזרת כדין ספק ממזר כנ\"ל: ",
+                "<b>כתב</b> ה\"ה ואם לא נתקיים וכו' מ\"ש רבינו שאם אין הבעל מערער שהוא פסול פירוש אבל אינו בטל וכו'. לא היה צריך לכך דבהדיא תניא בריש גיטין (דף ה':) המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר\"מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר וידוע דהלכה כחכמים, ונתבאר שם דאפילו ר\"מ לא פסיל אלא מדרבנן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתנו לה ולא הספיק לומר וכו'.</b> מדברי רבינו שכתב עד שנשתתק נראה בהדיא דאלם שכותב בפני נכתב ובפני נחתם פסול ואע\"פ שבעדות אשה מהני משום עיגונא התם שאני שאינו מצוי כ\"כ שיבאו עדים שמת בעלה ולפיכך סמכו על אלם המעיד בכתב אבל בגט שאפשר להתקיים בחותמיו או שאפשר לשלוח לומר לבעל שישלח גט אחר ע\"י שליח שיאמר בפ\"נ ובפ\"נ לא רצו להקל בו לסמוך על כתב ידו של זה טפי מבשאר עדויות ולא דמי למאי דאמרינן בשלהי פ' שני דגיטין (דף כ\"ג:) דעדיף גט ממיתה מפני שהכתב מוכיח דהתם לענין נאמנות נשים המעידות איתמר ובודאי דטפי איכא להימנינהו בגט מפני שהכתב מוכיח אבל הכא לאו משום נאמנות הוא באלם שכתב בכתב ידו שלא לחלק בין עדות זה לשאר עדויות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כג-כד)</small> האיש שנתן גט לאשתו וכו' בד\"א כשהתנה עליה הבעל תנאי זה וכו'.</b> הראב\"ד השיג על רבינו לומר שאע\"פ שלא קרא עליו ערער צריך שיתקיים בחותמיו וה\"ה כתב ליישב דעת רבינו. וגם הר\"ן בריש גיטין כתב כדברי רבינו לפי שכל שהוא נותנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש וכיון שאין לחוש שמא יבא בעל ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע\"פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערער דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט מיהו אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו. אבל הרשב\"א בסוף פרק כל הגט תמה על רבינו מדתנן בפ\"ב דכתובות האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת עכ\"ל. ואיני רואה מקום לתמיהא זו דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מתחת ידה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי וכו' לפיכך יש לבעל וכו'.</b> כתב ה\"ה בגמ' מחלוקת בפ' מי שאחזו באומר ה\"ז גיטך אם לא באתי וכו' וכוונתם מבוארת שאין לחוש לדברי ר' יוסי בגיטין כלל וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן ואם מת הבעל וכו'. ואני אומר שצריך להתיישב בזה שמאחר שפסק בדיני ממונות כר' יוסי ה\"ל לחוש בגיטין לדבריו לחומרא ולפסוק שחולצת ולא מתיבמת. ואפשר דלגבי מתנה שייך לומר זמנו של שטר מוכיח עליו דאי לא הוה בעי לאקנויי עד לאחר מיתה למה כתב זמן בשטר אבל בגט ליכא למימר הכי דע\"כ היה צריך לכתוב בו הזמן דגט שאין בו זמן פסול הילכך אין זמן הוכחה שנתכוין לגרש מהיום ואפשר דאפילו ר' יוסי מודה בהכי והא דאמרינן דרבי יהודה נשיאה התירה משום דס\"ל כר' יוסי ה\"ק ר\"י נשיאה סבר בגט מאי דסבר ר' יוסי במתנה, וע\"ד זה יתפרש מאי דאמרי מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי כנ\"ל. ועל מ\"ש ה\"ה ועדיין יש לבאר דעת רבינו בפ\"ו מהלכות אישות וכן הדין בגיטין ובממונות ויש לעיין בזה וכו'. י\"ל שקושיא זו שהקשה ה\"ה ליתא דהתם לא מיירי רבינו בשטר כלל דהא לא קאמר רבינו וכן הדין בגיטין ובשטרות אלא בגיטין ובממונות: ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם נשאת לא תצא.</b> הר\"ן תמה על רבינו בדין זה וגם הר\"ש ב\"צ כתב לא נתפרש מנין לו לרב ז\"ל שאין שורש לזה בשום מקום והל\"ל ואם נשאת תצא. ונראה שסובר הרב שאם נשאת קודם קיום התנאי לא מפקינן לה מיניה אלא אמרינן לה שתקיים תנאה ותעמוד בבית בעלה אם תקיים ואם לא קיימתו ודאי תצא מיד ולא קשיא מדידיה אדידיה מקידושין לגיטין דלענין קידושין קידושי שני מבטלין קידושי ראשון לגמרי מקודם שחלו קידושי ראשון באו קידושי שני ומצאו מקום לחול דפנויה היתה לגמרי באותה שעה אבל גירושין נישואי שני אין מבטלין גירושי ראשון ואע\"פ שנשאת קודם שנתקיים התנאי יכולה לקיים תנאה ותעמוד תחת השני. ומה שכתב וכן בגירושין בא לומר שאין הגירושין מתקיימים אלא משעה שנתקיים התנאי ואילך ונפקא מינה לענין ביטול תנאי ותוספת ואבד הגט או נשרף אבל לענין אם נשאת קודם קיום התנאי אע\"ג דלכתחלה לא תנשא לא תצא ותקיים תנאה והשתא מיהא הא איגרשה זה נראה דעת הרב, ומ\"מ אין דבריו מחוורין דהשתא מיהא הא כי אינסבא אשת איש הואי ובזנות בא עליה ואם נשאת תצא דקי\"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והנכון הוא שאם נשאת תצא עכ\"ל: ",
+                "<b>ושם נתבאר שאם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו וכו' ויש לה להנשא לכתחלה אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי.</b> כתב הרב המגיד בפרק מי שאחזו הזכירו ברייתא שאמרה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' כתב הר\"ש ב\"צ בתשובה כשכתב הרמב\"ם ויש לה להנשא לכתחלה סתם הדברים ולא פירש ומ\"מ ה\"ל לכתוב ההיא דע\"מ שתתני לי מאתים זוז דלאחר לא תנשא עד שתתן שהלכה קבועה היא וכתבוה כל המפרשים שאין לדחות ברייתא מפורשת מפני אותה סוגיא שבפ' המגרש שהרי יש לקיים שתיהן כמ\"ש למעלה ועוד שהוא כתב גבי אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש שלא תנשא עד אחר י\"ב חדש אע\"פ שא\"א שלא יתקיים התנאי אלא דגזר מת אטו לא מת דמשמע דכל שהוא ביד אחרים לא תנשא עד שיתקיים התנאי וא\"כ צריך טעם מה ראה להשמיט ההיא דע\"מ שתתני לי מאתים זוז וכו' והרמ\"ך תמה עליו ג\"כ בהגהותיו וחתם בצ\"ע עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מגרש אדם על תנאי וכו'.</b> עיין לקמן בפרק זה בדברי הרב המגיד בבא המתחלת כל המגרש על תנאי שמבטל הגט כגון שהתנה שלא תאכל בשר וכו': "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין.</b> כתב הרב המגיד מה שכתב רבינו כאן ולמעלה בסמוך וכו' עד זהו דעתו ז\"ל. ורבינו נשאל על זה והשיב מה שעשיתי פסלות זה ספק עיקר זה הוא מה שאפרש לכם וכו' (עיין במגיד משנה בד\"ה וכן אם התנה וכו'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על מנת שלא תנשאי לפלוני אינו גט וכו'.</b> הרשב\"א בתשובה תמה על דברי רבינו וגם הר\"ן בר\"פ המגרש כתב שדבריו תמוהין דהא משמע דלדברי האומרים דכי אמר ע\"מ שלא תנשאי מודו רבנן לר\"א אפילו אמר לה ע\"מ שלא תנשאי לו לעולם מגורשת כיון שאין התנאי נמשך אלא כל ימי חייו ה\"ל כע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני. ונראה שדעתו ז\"ל דהתם שאני מפני שהיא רשאה לשתות יין אחר מיתתו ונמצא שלא נאסרה ביין לעולם אבל זו נאסרה בנשואיו לעולם שהרי כל ימי חייו לא תנשא לו עכ\"ל: ",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ע\"מ שלא תנשאי לפלוני עד נ' שנה ה\"ז גט וכו'.</b> כתב הרשב\"ץ שמ\"ש נ' שנה לאו דוקא אלא שתפס לרבותא הזמן היותר רחוק שאפשר שהם ימי שנותינו בהם שבעים שנה והאשה המתגרשת ע\"י עצמה יש לה יותר מי\"ב שנה קרובה לכ' וא\"א להיות אחר זה לפי מנהגו של עולם סכום שלם יותר מנ' שנה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' חזר ואמר לה בתוך השלשים יום הרי הם מחולים לך וכו'.</b> עיין לקמן בפרק זה בדברי ה\"ה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לה הרי זה גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז וכו'.</b> כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם מת בתוך ל' יום כיון ששלמו ולא נתנה לו אינה מגורשת לא קבע זמן לנתינתה ומת קודם שנתנה אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו ולא בטל התנאי שהרי לא קבע זמן לפיכך אע\"פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו מגורשת מספק ולא תנשא לאחר עד שתחלוץ, ואיני מבין דבריו כיון שאינה יכולה לקיים התנאי לעולם א\"כ למה לא יתבטל הגט עכ\"ל, וכתב עוד ואם לא נתנה לו בחייו שוב לא תוכל לקיים התנאי אפילו אם תתן ליורשיו דע\"מ שתתן לי משמע לי ולא ליורשי וכיון דלא תוכל לקיים התנאי בטלו הגירושין וחולצת או מתיבמת, והרמב\"ם כתב וחולצת ולא מתיבמת ולא נהירא עכ\"ל, נראה מדבריו שהוא סובר שדעת רבינו שהיא ספק מגורשת ומש\"ה כתב דלא נהירא. ולפי האמת גם לרבינו אינו גט ולא כתב דלא תנשא לזר עד שתחלוץ אלא מפני שלא קבע לו זמן ובין נתנה ליורשים ובין לא נתנה ליורשים חולצת ולא מתייבמת דנתינה ליורשים אינה מועלת כלום וזה ברור בדברי רבינו וכבר נתן ה\"ה טעם לדבריו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלכה והניחתו בצדי רשות הרבים וכו'.</b> בפרק הכותב כתב הר\"ן לא ירדתי לסוף דעת הרמב\"ם שכתב בהלכות גירושין פרק תשיעי דבלא מעכשיו מגורשת ובמשוך פרה זו כתב בפרק כ' מהלכות מכירה דבלא א\"ל מעכשיו לא קנה עכ\"ל, ובמ\"ש הרב המגיד נתיישב זה, אלא שיש לגמגם במ\"ש הרב המגיד אבל הגט בכתב היא מגורשת והכתב עדיין הוא קיים ביום שלשים דהא גם בגט אינה מגורשת אלא בנתינה שיתן לה הבעל הגט ולאחר שלשים יום כבר כלתה נתינתו כשם שאתה אומר בפרה לאחר שלשים יום כבר כלתה משיכתו, וצ\"ל דבגט אף על גב דלא אמר מעכשיו אילו הניחתו ברשותה עד לאחר שלשים פשיטא לן שהיא מגורשת בקבלה ראשונה שכיון שלא יצא מרשותה לא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע משום דהכא הא איכא נתינה לשם גירושין אלא שאינו רוצה שיחולו הגירושין עד לאחר שלשים יום ואיבעיא לן בצדי רשות הרבים אי כרשות הרבים ממש הן שאפילו ממון גמור שלו יוצא בו מרשותו או דילמא אינו יוצא בהם מרשותה ופשטינן לה מדר\"נ דאמר משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם ואף על גב דההיא בדאמר מעכשיו ובעיין בדלא א\"ל מעכשיו מכל מקום שמעינן מינה דאגם וצדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו שאילו היו כרשות הרבים גבי משוך פרה אפילו אמר מעכשיו לא קני מטעמא דכתב הרב המגיד שכבר כלתה משיכתו ואינו קונה אלא כשלאחר שלשים יום היא ברשותו וכיון דחזינן דאגם חשוב ברשותו מינה נילף לגט שאם לאחר שלשים יום הוא בצדי רשות הרבים חשיב כאילו הוא ברשותה ואין זה כטלי גיטך מעל גבי קרקע מטעמא דאמרן ואף על גב דלא אמר מעכשיו מגורשת, כנ\"ל לדעת רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה עליה שתתגרש כשיעבור מכנגד פניה שלשים יום וכו'.</b> כתב ה\"ה בפרק מי שאחזו ובגמרא תניא וכו' מאן דמתני לה אמתניתין כ\"ש אברייתא וכו'. לקמן בסמוך בבבא המתחלת הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי וכו' ביאר הרב המגיד מאי זה טעם פסק רבינו לקולא וכ\"כ הר\"ן ובזה נסתלקה מעל רבינו תמיהת הרא\"ש שתמה על רבינו למה פסק לקולא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ה״ז גיטך מעכשיו וכו'.</b> בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע״ב:) אהא דאמר רב הונא גיטו כמתנתו פריך מדתנן ה״ז גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט ואם לאו אינו גט ואי אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד אמר מרי בריה דרב יוסף משמיה דרב שניתק מחולי לחולי והא עמד קתני עמד מחולי זה ונפל בחולי אחר והא הלך בשוק קתני הלך על משענתו והא קמ״ל דהלך על משענתו הוא דבעינן אומדנא אידך אומדנא נמי לא בעינן. והרי״ף לא כתב אלא משנתנו כצורתה ושרבה ורבא לא ס״ל ההיא דרב הונא והשמיט מאי דאקשיה לרב הונא ממתני' ושינויא דמר בריה דרב יוסף משמע דס״ל דלדידן דלא קי״ל כר״ה כל שמת מחולי הראשון אפילו הלך בשוק בלא משענת ה״ז גט דמתני' דקתני אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט אעמד והלך בשוק קאי וסתם הלך בלא משענת משמע ואפילו הכי אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט וכן דעת רבינו שלא חילק בין הלך במשענת להלך בלא משענת וטעמו משום דס״ל ז״ל דההוא שינויא דשני מר רביה דרב יוסף ליתיה אלא אליבא דרב הונא x דאמר גיטו כמתנתו אבל לרבה ורבא דקי״ל כוותייהו אתיא מתני' כפשטא דכל שהלך בשוק בין במשענת בין שלא במשענת אומדין אותו אם מחמת חולי ראשון מת ה״ז גט משום דההיא הליכה לאו כלום היא ובודאי לא נתרפא לגמרי כיון שמת מאותו חולי ראשון: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר להם כתבו ותנו גט לאשתי אחר השבוע וכו'.</b> כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם אמר כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבוע אין כותבין אלא עד שנה שלאחר השבוע ובשנה אין כותבין ונותנין [אלא] עד אחר חדש שלאחר השנה ובחדש אין כותבין ונותנין אלא עד שבת שבחדש השני אמר כתבו ותנו לה לאחר השבת נותנין (לה) מיום שבת עד יום ג' אמר כתבו ותנו לה קודם השבת כותבין לה מיום ד' עד סוף יום ו' איחרו הזמן שאמר ואח\"כ כתבו ונתנו כגון שאמר אחר החדש וכתבו ונתנו לה אחר שתי שבתות מחדש ב' ה\"ז פסול ע\"כ, וכתב א\"א הרא\"ש על דבריו גם פי' זה אינו נכון דאם צוה לכתוב וליתן לאחר השבוע כותבין מיד אחר השבוע ע\"כ. ויראה שהוא מפרש דברי הרמב\"ם שר\"ל שלא יכתבו עד שנה אחר השבוע ואינו נראה כן מדבריו אלא אדרבה ר\"ל שיכתבו מיד אחר השבוע ואין להם זמן לכתבו אלא בתוך השנה וכן באינך עכ\"ל. ונ\"ל שנוסחא משובשת נזדמנה להרא\"ש בדברי רבינו שהיה כתוב בה אין כותבין עד לאחר שבת שניה וכן היה כתוב בכולן אין כותבין עד לאחר חדש אין כותבין עד לאחר שבת כי כן כתוב בפסקיו לגבי שנה ולפיכך פירש בו מה שפירש אבל הנוסחא האמיתית היא כמו שכתב הטור ופירושו בה ברור וכן פירש ה\"ה וגם הר\"ן בפ' מי שאחזו אלא שתמה עליו על שכתב שאם איחרו לאחר הזמן שאמר ואח\"כ כתבו שהגט פסול כלומר מד\"ס ואם נשאת לא תצא ואמאי והא מידי ספיקא לא נפיק ואפילו אם נשאת תצא. ונ\"ל שאפשר לומר שטעמו של רבינו שכל שהוא אחר שבוע אפילו מופלג לא נפיק מכלל אחר השבוע וכן באחר שנה אלא שחכמים תקנו להזהיר מלכתוב אלא בזמן דלישתמע שהוא אחר ממש סמוך לו והילכך לית ביה אלא פיסולא דרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו כגון שאמר להן לאחר החדש וכתבו ונתנו לה לאחר ב' שבתות מחדש ב'</b> יש לתמוה שלא ה\"ל למימר אלא לאחר שבת ראשונה מחדש שני וכבר תמה עליו ה\"ה. ונ\"ל לדחוק ולומר דה\"ק וכתבו ונתנו לאחר הזמן שאמר דהיינו בשתי שבתות מחדש כלומר בשבת שניה של חדש שני: "
+            ],
+            [
+                "<b>נתייחד עמה וכו' וק\"ו הדברים וכו'.</b> כתב הר\"ן דבריו תמוהים הרבה שאין זה ק\"ו של כלום דבשמעתין איכא למיחש לקדושין ובנדון שלו ליכא למיחש להכי ועוד היאך כתב בפירוש דאינו גט דהא בשמעתין ספוקי בעלמא מספקי להצריכה גט שני ובודאי דלשמא פייס וביטל השליחות הוא דאיכא למיחש להכי אבל אין מקום לומר שיהא הגט בטל לגמרי וכן דעת הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל וכבר הזכיר זה ה\"ה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לעשרה כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי וכו' ואפילו היה הכותב אחד משני העדים שחתמו בו.</b> בפ' התקבל (גיטין דף ס״ו:) אמרינן דמאן דס״ל דאומר אמרו כשר ס״ל דחתם סופר ועד פסול כלומר שאם הסופר עצמו חותם בגט עם אחר פסול דאי אמרת כשר נפיק מיניה חורבא דזימנין דאמר בעל אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתומו ומשום כיסופא דסופר שלא יתבייש לומר שאין מקבלין אותו בעד מחתמו ליה שאומרת לו שהבעל אמר כן ובעל לא אמר הכי ונמצא בטל הגט ולפיכך מחמת חשש חורבא זו אין להכשיר חתם סופר ועד אבל אמאן דס״ל דאומר אמרו פסול משום דמילי לא מימסרן לשליח [אפילו באומר אמרו] תו ליכא למיחש להך חורבא. ורבינו פסק בפ״ב באומר אמרו הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות בטל. וכתב הר״ן נראה דרפויי מרפיא בידיה ותמהני א״כ למה הכשיר חתם סופר ועד דכיון שהוא מסופק באומר אמרו אף בחתם סופר ועד ה״ל לספק שכבר כתבתי דהא בהא תליא. ואפשר דכיון דבגמרא מוכח דלמאי דס״ל באומר אמרו כשר ולא תעשה זאת בישראל משום גזירה דשמא תשכור עדים כדאיתא בגמ' חתם סופר ועד כשר דליכא למיחש לחורבה כיון דלא תעשה כ״ש לדידן דפסלינן אומר אמרו מספיקא דלית לן למיחש לחורבא אבל אין דעתי מתיישבת בכך דאי אנן מסתפקין בדינא אית לן למיזל הכא והכא לחומרא ולית לן למימר כיון דאנן מספקינן לא נפק לן חורבא דדילמא איכא דאיפשיטא ליה דאומר אמרו כשר ונפיק חורבא לחתם סופר ועד ומחוורא דמילתא למיזל הכא והכא לחומרא למיפסל אומר אמרו ולמיפסל חתם סופר ועד וכן דעת ר״י ז״ל ולדבריו הסכים הרמב״ן ז״ל עכ״ל. וי״ל לדעת רבינו דליכא למיחש להכי דמאחר דבגמרא איפליגו בה לית לן למיחש דילמא איכא דפשיטא ליה דכשר. ומ״מ נראה שלא הכשיר רבינו לחתום לכתחלה ולא בא אלא לומר שאם חתם סופר כשר וינתן לה וכ״כ ההגהות: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם גירש את אשתו בגט פסול וכו' וא\"צ לחדש הנשואין וכו'.</b> כתב מהרי\"ק בשורש קע\"ב וז\"ל החכם אשר עיניו בראשו ידע ויבין מדברי רבינו משה שיש לחלק בין ספק קידושין לספק גירושין מדלא כלל גבי ספק קידושין דכ\"מ שאמר מקודשת מספק או צריכה גט מספק או הרי אלו קידושי ספק שאם נשאת לאחר תצא והולד ממזר כמו שכלל גבי ספק גירושין אלא ודאי פשיטא דבספק קידושין לא שייך למימר שתצא והולד ממזר ושתהיה ספק ערוה כמ\"ש בספק גירושין דהך קיימא בחזקת היתר דהיינו בחזקת פנויה והך בחזקת אשת איש, ועוד שהרי רבינו משה בפ\"ד דהל' אישות כתב המקדש בפסולי עדות של תורה וכו' עד בפסולי עדות של ד\"ס וכו' אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים וכו' עד וכן כל קדושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי עכ\"ל, הרי לך דלא רצה לסמוך על ספק קידושין להתיר לו לכנוס על סמך הקידושין הללו ואילו בספק גירושין כתב בפ\"י מהלכות גירושין וז\"ל וכן מי שגירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה\"ז מותרת לבעלה ואין צריך לחדש הנשואין ולברך שבע ברכות ולכתוב כתובה עכ\"ל. הרי לך שמחלק בין ספק קידושין לספק גירושין דבספק קידושין צריך לחזור ולקדש מפני שעדיין היא בחזקת פנויה שאינה מקודשת ולכך אין רשאי לכנסה בלא קידושין אבל בספק גירושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספק אין להוציאה מחזקתה ומשום כך מותרת לבעלה וא\"צ לחדש הנשואין, ותדע דמזה הטעם דאוקמה בחזקת א\"א הוא דקאמר רבינו משה דא\"צ לחדש הנשואין מדכתב וז\"ל תצא והולד ממזר וכו' עד וכן מי שגירש את אשתו וכו' או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה\"ז מותרת לבעלה ואין צריך לחדש וכו'. ועתה יש לתמוה דמאי וכן דמה ענין לתלות קולא בחומרא ר\"ל דתלה קולא דמותרת לבעלה בחומרא דתצא והולד ממזר ומי יתן טהור מטמא אלא ודאי פשיטא ופשיטא דה\"ק דכי היכי דאמר תצא והולד ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה דהיינו חזקת א\"א לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכת לחדש הנשואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א\"א עכ\"ל. נראה מדבריו דמשמע ליה למהרי\"ק שכשכתב רבינו שאינו צריך לחדש הנשואין היינו לומר שא\"צ לחזור ולקדש, ואין זה במשמע דברי רבינו דא\"כ הל\"ל אינו צריך לקדשה ולא לברך ז' ברכות ומדלא נקט אלא א\"צ לחדש הנשואין משמע ודאי דאינו ממעט אלא נשואין דהיינו ז' ברכות וכתובה אבל צריך הוא לקדשה וכ\"כ ה\"ה בפשיטות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב הסופר וטעה וכו'.</b> כתב ה\"ה ופסק רבינו כר' אליעזר וכפירושא דרב אדא. ולא נתן טעם למה פסק כיחידאה ולמה פסק כרב אדא לגבי שמואל, והרי\"ף נתן טעם למה פסקינן כר' אליעזר משום דמפרשי בגמ' טעמיה ומסתברא כדקא פריש רב אדא דדייק מתניתין כוותיה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל וכו' הרי זו אינה ממאנת.</b> נתבאר בפרק רביעי מהלכות אישות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר וכו' ואם החזיר הראשון ובעלה לוקה.</b> בפ' עשרה יוחסין (קדושין ע\"א) אמרינן שאם קידש ולא בעל או בעל ולא קידש אינו לוקה ולזה נתכוון רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובכלל לאו זה וכו'.</b> כתב הרב המגיד וחכ\"א אחד זה ואחד זה אסורה וכו' ומן הסוגיא הזו משמע לכאורה שאם לא נבעלה אין בה לאו אע\"פ שנסתרה אחרי קינוי ומה שאמרו במסכת סוטה שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה פי' רבינו לוקה מכת מרדות דכל זמן שלא זינתה ודאי אינו לוקה עליה מלקות גמור מספק עכ\"ל. ויש לתמוה על זה שהרי רבינו כתב בספ\"א מהא\"ב המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אחר כך הרי זה לוקה עליה משום זונה אע\"פ שאין עיקר העדות בע\"א כבר הוחזקה בזונה, וכתב ה\"ה אע\"פ ששנינו ביבמות וחכ\"א מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ואמרו שם מאי נסתרה נבעלה וכו' ולמיקם עליה בלאו וכו' ואע\"פ כן סבור רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו לוקה על לאו (זה) מפני שעיקר הלאו הוי למחזיר גרושתו אחר שנתארסה או שנשאת לאחר וכו' ואע\"פ שחכמים דרשו בו שני דברים מניעת חזרת הגרושה ומניעה לבא אל האשה אחרי אשר הוטמאה וכו' ה\"ל לאו שבכללות וכו' ואין לוקין עליו וכו' זהו דעת רבינו ומפני כן לא מנה בכלל מצות הלאוין שלא לבא על אשתו אחר שזינתה ולא חייב עליה מלקות בספר שופטים ולא בשום מקום וכאן כתב בעלה כהן בדוקא וחייב לו מלקות משום זונה ולא משום טומאה עכ\"ל. וסתירת הדברים מכאן לשם מבוארת ששם כתב ה\"ה שדייק מלשון רבינו שאינו לוקה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה וכתב שלא חייב עליה רבינו מלקות בשום מקום ולא זכר שפה כתב בפירוש לוקה עליה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה. ועל רבינו קשה דידיה אדידיה שכאן כתב שלוקה עליה ומדייק דבריו בספ\"א מהא\"ב נראה שאינו לוקה עליה וכן נראה מדהשמיטה בפי\"ט מהלכות סנהדרין ולא מנאה בכלל הלאוין שלוקין עליהם וכן נראה שהוא דעתו משום דהוי [לאו] שבכללות וצריך לדחוק ולומר לוקה שכתב כאן היינו מכת מרדות, ויש מי שתירץ דברי רבינו שמ\"ש כאן רבינו שלוקה עליה היינו דוקא כשגירשה והחזירה ואחר כך בא עליה כגון מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר וזו אם גירשה והחזירה אף על פי שלא נתקדשה לאחר לוקה עליה דכי אמרינן אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ארישא דקרא קאי וכתב לה ספר כריתות וכו' לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אם היתה לאיש אחר וכן אע\"פ שלא היתה לאיש אחר אם הוטמאה תחתיו וגירשה לא יוכל לשוב לקחתה והשתא ניחא דאין זה לאו שבכללות שאין כאן אלא לאו אחד שלא להחזיר גרושתו אם היתה לאיש אחר או אם הוטמאה תחתיו וניחא נמי שלא מנאה בפי\"ט מהלכות סנהדרין שאין כאן אלא לאו אחד ובפ\"א מהלכות א\"ב מיירי כשבא עליה ולא החזירה ומש\"ה אינו לוקה אם אינו כהן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה וכו' ה״ז לא תנשא וכו' להבחין בין זרעו של ראשון וכו'.</b> בפרק החולץ (יבמות דף מ״ב) בגמ' יהיב טעמא משום דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ופי' רש״י שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת.</b> כתב הרב המגיד פסק הלכה בפרק כל הגט וטעות סופר שאינו אלא בפרק ב' דגיטין ומ\"ש שהוא פסק הלכה כך היא גירסת ספרים אבל בנוסחי דידן אין כתיב בגמרא פסק הלכה והכי איתא בגמרא (דף י\"ח) אתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה וכו' ת\"כ דרב ות\"כ דשמואל ואמרינן בתר הכי רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי משעת כתיבה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי משעת נתינה וכתב הרא\"ש רב אלפס לא הביא אלא ת\"כ דשמואל וכתב וכן הלכתא ודבריו תמוהים למה פסק כשמואל הא קי\"ל הלכתא כרב באיסורי. ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאינון אמוראי עבדי כרב [ויש ספרים שכתוב בהם והלכתא משעת כתיבה] ומשמע דהרי\"ף אינו גורס אותו מאחר שלא כתבו בהלכותיו עכ\"ל. ונראה שטעם הרי\"ף משום דכיון דרב אשי דבתראה טובא הוא ומאריה דגמ' הוא עביד משעת כתיבה הכי נקטינן וכן פסקו סמ\"ג והרשב\"א והר\"ן והריב\"ש וספר א\"ח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המארס בתוך צ' יום וכו'.</b> כתב הראב״ד אומר אני מנדין אותו עד שיגרש וכו' ומתני' בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים וכו'. ואיני מבין זה שהרי אמרו בפרק החולץ (יבמות דף ל״ט) אהא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר לומר שמגרשה בגט ומחזירה: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן גזרו חכמים וכו' שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד וכו'.</b> בפ' החולץ אמרינן דטעמא דלא ישא מעוברת חבירו משום דחסא כלומר שממעכו בשעת תשמיש א\"ה דידיה נמי דידיה חייס עילויה ה\"נ חייס עילויה ופירש\"י שאין אדם מתכוון להרוג הנפש אלא סתם מעוברות למניקה קיימא דילמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלה ליה אי הכי דידיה נמי דידיה ממסמסא ליה בביצין וחלב דידה נמי ממסמסא ליה בביצים וחלב לא יהב לה בעל ליתבעינהו ליורשים אמר אביי אשה בושה לבא לב\"ד והורגת את בנה, ומאחר דטעמא דדחסא אידחי ואוקימנא דטעמא משום דילמא איעברא ואיעכר חלבא יש לתמוה על רבינו למה השמיט טעמא דמיעכר חלבא דקם ונקט טעמא דדחסא דאידחי וכתב מהר\"י קולון שטעמו משום דטעמא דמיעכר חלבא אינו כולל דהא כמה נשים דלא שייך בהו ההוא טעמא כגון צמוקי דדים או מת הולד ומש\"ה תלה הטעם בשמא יזיק אשר בו יספיק לכל הנשים עכ\"ל. ועדיין קשה למה לו לתפוס הטעם הדחוי אף אם יהיה כולל כיון דאידחי ליה. לכך נ\"ל דרבינו לא גריס אלא וטעמא דדחסא לעולם איתיה ואע\"ג דאקשי ליה דידה נמי חייס עליה ה\"מ לאהדורי ליה דלא חייס כולי האי על דחבריה כדחייס על דידיה וכיון דלא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה איכא למיחש דדחיס ליה שלא במתכוין אלא דאהדר ליה לפי דרכו דאפילו תימא דחייס על דחבריה כעל דידיה איכא למיחש דילמא איעברא ומיעכר חלבא והאי טעמא היה צריך לאומרו כדי לתת טעם למינקת חבירו ומש\"ה קאמר דשייך נמי במעוברת חבירו אבל לפום קושטא עיקר טעמא דמניקת לא הוי אלא משום דחסא דהא ודאי לא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה וכמו שכתבתי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והכל נאמנים להעיד לה וכו' שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים.</b> כתב רבינו ועדיין הוא קיים ללמדנו שאם מת בעלה של זו שהוא קרובם של אלו והלכה ונשאת לאחר נאמנות אלו להעיד שמת בעלה האחרון ולא חיישינן שמתוך שנאתה יעידו כדי לקלקלה שאינן חשודות להעיד שקר אלא להפריד בינו ובינה בלבד: ",
+                "<b>כתב</b> ה\"ה עוד בגמרא חמות הבאה לאחר מכאן מהו וכו'. וג\"ז לא נזכר בהלכות ובדברי רבינו ולא נתברר לי בזה טעם נכון וכו'. ולי נראה דטעמא דהרי\"ף ורבינו דהאי חששא מדרבנן היא ונקטינן דספיקא לקולא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בא עד אחד והעיד שמת בעלה וכו' ה\"ז לא תצא מהיתרה ותנשא וכו'.</b> דוקא הכא אמרינן דלא תצא מהיתרה אבל בשנים אומרים מת והתירוה לינשא ואח\"כ באו שנים ואמרו לא מת לא אמרינן לא תצא מהיתרה ותנשא עתה לכתחלה ואפילו לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שאין מניחין להם ב\"ד כיון שהדבר ספק אלא שאם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אין מוציאין אותה. והטעם מבואר דשאני הכא דכיון שהתירוה לינשא הוי כאילו שנים אומרים מת וכשבא אח\"כ ע\"א ואמר לא מת אין דבריו של אחד במקום שנים: ",
+                "<b>ואהא</b> דאמרינן לא תצא מהיתרה הראשון כתב הרא\"ש מתקנה דרבנן שריא לינשא אלא דקאמר גמרא בפ\"ב דכתובות דטוב הוא שלא תנשא משום הסר ממך עקשות פה, ורבינו לא חשש לכתוב כן משום דלא איתמר התם הכי אלא למאי דפריש אביי מימרא דר' יוחנן אבל רבא מפרש לה התם בגוונא אחרינא ולפום ההוא פירושא דרבא לא צריכינן למימר הכי: "
+            ],
+            [
+                "<b>באו שנים ואמרו לא מת וכו'.</b> כתב הריב\"ש כיון שנשאת ועבדא איסורא אף על פי שלא נבעלה תצא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני עדים אומרים מת ושנים אומרים וכו'. ואם נשאת לאחד מעדיה וכו' ה\"ז לא תצא.</b> כבר כתבתי בסמוך בזה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> האשה שאמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני וכו' עד היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת מת וקברתיו נאמנת.</b> כתב הרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל בתשובה סימן כ' הוקשה לכם תחלה איך פסק כר' חנינא שאמר טעמא דקטטה בינו לבינה דקתני במתני' שאינה נאמנת הוא משום דמשקרא ולא כרב שימי שאמר משום דאמרה בדדמי והא רב שימי לחומרא ורב חנינא לקולא כדאמרינן בפרק האשה שלום מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמ\"ד משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה ולמ\"ד בדדמי כיון שיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי. וא\"ת אמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני וכו' י\"ל שזה לא היתה עושה שתשקר לומר מת בעלי ואם יבא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה x ועוד איך סתם ואמר אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בהדיא אמרו בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כ\"כ לשקר כיון דרחמא ליה אלמא היכא דארגיל איהו לקטטה למאן דאמר משום דמשקרא הכא לא משקרא והיא נאמנת. וכן ",
+                "<b>מ\"ש בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו</b> אנה מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דע\"א מהימן משום דעבידא לאיגלויי (הוא) ולא משקרא בה הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דע\"א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא (הוא) והכא כיון דאיכא קטטה (בינו לבינה) לא דייקא ומינסבא ולא איפשיטא ואזלינן בה לחומרא דכל תיקו דאורייתא לחומרא ולא מהימן אלמא טעמא דע\"א בקטטה דלא מהימן משום דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא הוא ולא משום דלמא שכרה ליה כדכתב הרמב\"ם וא\"כ היכי שביק טעמא דבגמ' וכתב טעם אחר שלא הוזכר בגמ'. וכן מ\"ש עוד שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו והוקשה לכם על זה וטענתם בבטולו ד' טענות. הא' מדאמר רבא מ\"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי דס\"ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דאמרה בדדמי א\"כ היכא דאמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא רעבון דטעמא דידיה נמי משום דאמרה בדדמי הוא כדאמר רבא דס\"ד בההוא פורתא דנפפיתא שראתה אותו מנופה כנפה הוה חיי וגריע נמי טפי ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אפ\"ה אמרו שאם אמרה מת וקברתיו מהימנינן לה וכן פסק גם הרמב\"ם עצמו במלחמה לא כל שכן. ועוד מאי שנא מת וקברתיו ממת על מטתו דבמת על מטתו נאמנת ואילו במת וקברתיו אינה נאמנת אי חיישינן בה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה. ועוד לאו ק\"ו ומה במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו תהא נאמנת. ועוד דמההיא דרבא דאמר רעבון גריעא ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו משמע דגבי מלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס\"ד דאינה נאמנת א\"כ מאי גריעותיה דרעבון טפי ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא: ",
+                "<b>התשובה</b> על הקושיא הראשונה שהוקשה לכם איך פסק כרבי חנינא שהוא לקולא ולא כרב שימי שהוא לחומרא. ועל הקושיא השניה שהוקשה לכם עוד איך סתם ואמר שאינה נאמנת מפני שהוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בגמרא אמרו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ופי' התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה. י\"ל שהרמב\"ם ז\"ל מפרש ההיא דאיכא בינייהו דארגיל איהו קטטה הפך מה שפירשו התוס' שהוא סובר דלמאן דאמר משום דמשקרא שסובר שכיון ששקרה ואמרה שנתגרשה ממנו לפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה וגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו השתא נמי יש לחוש בה דלמא משקרא ואמרה שמת בעלה כדי להנשא לאחר וכשיבא בעלה אחר זה שתאסר עליו שזהו סבה שתשמט ממנו א\"כ אין הפרש בזה בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי שמאחר שגלתה דעתה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו כשאמרה שנתגרשה ממנו והכחישוה השתא נמי משקרא ואמרה שמת בעלה כדי לאסור עצמה עליו שבזה הפועל תשמט ממנו. ולמ\"ד משום דאמרה בדדמי שסובר שאע\"פ ששקרה ואמרה שמתגרשת ממנו והכחישוה שגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו מ\"מ אין לחוש בה דלמא משקרא לומר שמת בעלה להנשא לאחר משום דהכא נפק מינה חורבה שאם יבא בעלה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אלא חיישינן בה דלמא אמרה בדדמי שמרוב שנאתה בו לא שמה לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת א\"כ הני מילי היכא דארגילה איהי לקטטה שהיא שונאה אותו שנאה טבעית אבל היכא דארגיל איהו לקטטה דאכתי רחמא ליה ואינה שונאתו כל כך ליכא למיחש בה בדדמי דבהא ודאי דייקא לתת לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת. ולפי הפירוש הזה הוי רב חנינא לחומרא ורב שימי לקולא ומש\"ה פסק כרב חנינא ולא כרב שימי גם לא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי משום דלפי הפירוש הזה למ\"ד דלמא משקרא אפי' ארגיל איהו לקטטה נמי משקרא אבל לא משום דלמ\"ד דלמא משקרא אם אמרה מת וקברתיו נמי חיישינן בה דלמא משקרא ולא מהימנא ולמ\"ד משום דאמרה בדדמי [אם אמרה מת וקברתיו נאמנת כיון דלא שייך ביה בדדמי] והוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא כדכתב בעל המגיד משנה ז\"ל וקי\"ל לחומרא דחיישינן דמשקרא ואפילו אמרה מת וקברתיו אינה נאמנת וזה שסתם רבינו וכתב שזו הוחזקה שקרנית דא\"כ נהי דלגבי וקברתיו הוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא מ\"מ לגבי ארגיל איהו לקטטה הוי ר\"ח לקולא ורב שימי לחומרא לפירוש התוס' שא\"א לומר שהוא סובר כפירוש הרמב\"ם ז\"ל דא\"כ לא היה צריך לתת הטעם שפסק רבינו כר\"ח ולא כרב שימי משום דגבי קברתיו ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא שלא נתפרש זה בשום מקום ולהניח תלמוד ערוך שאמרו בהדיא איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה דהוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא ועוד מי הגיד לבעל המ\"מ דלגבי קברתיו הוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא אפי' לפירוש התוס' והא מדקאמר בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ולא קאמר איכא בינייהו מת וקברתיו ש\"מ במת וקברתיו לכ\"ע לא מהימנא דלמ\"ד דלמא משקרא בהא נמי משקרא ולמ\"ד משום דאמרה בדדמי כיון שחושבת ע\"פ האומדנא שבודאי מת ואינה יראה שמא יבא בעלה אחר שתנשא לאחר ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה חיישינן בה דלמא משקרא ואמרה וקברתיו כדי להוציא הספק מלב השומעים שלא יחשבו שע\"פ האומדנא אמרה שמת ולא ע\"פ האמת ממש שהרי היא בחזקת שקרנית שכבר שקרה ואמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני ואתו הנהו סהדי ואכחשוה דאע\"ג דלגבי מת בעלי לא חיישינן בה דלמא משקרא אלא בדדמי היינו טעמא משום דהתם היא יריאה לשקר שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו' [אבל גבי קברתיו שאינה יריאה שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו'] שהרי כבר אמרה מת בדדמי שהיא סוברת שבודאי מת ולא הוסיפה לומר וקברתיו אלא כדי להוציא הספק מלב השומעים למה לא משקרא והלא מוחזקת היא בכך. ",
+                "<b>וליכא</b> למימר הוא הדין נמי דהוה קא משני איכא בינייהו מת וקברתיו [אלא דחד מינייהו נקט דא\"כ הו\"ל למנקט מת וקברתיו] דעדיפא מיניה דהא מתני' סתמא קתני קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת לא שנא ארגילה איהי לקטטה לא שנא ארגיל הוא לקטטה ועלה קאמרי מ\"ט דקטטה ר\"ח אמר משום דמשקרא ורב שימי אמר משום דאמרה בדדמי משמע דכולי עלמא מודו דבין ארגילה איהי לקטטה בין ארגיל איהו לא מהימנא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דדוחק הוא לומר דמתני' מיירי דוקא בארגילה איהי. ועוד בשלמא במה שפסק רבינו כמאן דאמר דילמא משקרא ולא כמאן דאמר דלמא אמרה בדדמי יש לו לבעל המגיד לומר הטעם מפני שר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא גבי קברתיו אף על פי שאין לו בזה ראיה ואינו מחוור כדפרישית אלא במה שסתם רבינו וכתב שאינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה בין ארגילה איהי לא תיקן כלום שהרי הוא סובר הפירוש של איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה כפי' התוס' כדאוכחנא לעיל ואם כן היה לו להרמב\"ם ז\"ל לומר במה דברים אמורים בשהרגילה היא לקטטה אבל הרגיל הוא נאמנת: ",
+                "<b>ועל</b> מה שהוקשה לכם במה שכתב הרמב\"ם ז\"ל בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו היכן מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי והכא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא [והכא כיון דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא ולא מהימן אלמא טעמא דעד אחד בקטטה דלא מהימן אינו אלא משום דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא] ואשה בקטטה לא דייקא ומינסבא ולא משום דילמא שכרה ליה ואם כן הרמב\"ם ז\"ל היכי שביק טעמא דגמרא וכתב טעם שלא הוזכר בגמרא בשום מקום. זאת הקושיא כבר הקשו אותה הרשב\"א והריטב\"א תלמידו והביאה גם בעל המגיד בפירושו. ועוד הוסיפו הרשב\"א והריטב\"א להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו. ",
+                "<b>ונ\"ל</b> שלא השגיחו להעמיק בדברי רבינו ז\"ל ולכן טענו מה שטענו שהרי הרמב\"ם ז\"ל כבר גילה דעתו בסוף הלכות גירושין שטעם העד אחד שהוא נאמן אינו אלא משום דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי וז\"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים את הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו\"ם מסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שביארנו שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים כמו שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אינו אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר וכו' וכן כתב בפרק י\"ב מהלכות גירושין שאם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות וכו' ואף על גב דטעמא דעד אחד נאמן בעיא היא ולא איפשטא דאיבעיא להו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא והא נמי לא משקר או דלמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא מכל מקום כיון דאיכא תרי בעיי אחריני בגמרא בכה\"ג חדא בפרק האשה שלום עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה והא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא ואידך בפרק האשה רבה עד אחד ביבמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה בהא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הוא והכא כיון דזימנין דרחמא ליה לא דייקא ומינסבא ופשיט רב ששת להא דעד אחד ביבמה מההיא דאמרה לה מת יבמיך וכו' דהוי מהימן ואידך פשטינן לה מההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביניה ש\"מ בעד אחד במלחמה [מהימן כדכתב הרי\"ף ז\"ל וכן כתב גם הרמב\"ם ז\"ל בעד אחד במלחמה] שאם אמר ראיתיו שמת במלחמה וקברתיו נאמן ותנשא על פיו ובעד אחד ביבמה כתב נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו שמעינן מינה דפשיטא להו לרבנן דטעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא (דאי ס\"ד דמספקא להו דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אם כן בעד אחד במלחמה ובעד אחד ביבמה אמאי מהימן הא אשה במלחמה לא דייקא ומינסבא משום דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט ואשה ביבמה נמי איכא למיחש לה דילמא רחמא ליה ולא דייקא ומינסבא אלא ע\"כ לומר דס\"ל דטעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי) ולא משקרי בה אינשי וה\"נ אשכחן בכמה דוכתין דבמלתא דעבידא לאיגלויי סמכינן עלה אף במילי דאורייתא דהא בפרק החולץ גבי ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא הוא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפילו בקרוב ואשה והלכתא אפילו בקרוב ואשה דגלויי מילתא בעלמא הוא וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפרק רביעי מהלכות יבום וחליצה ואפילו אמה או עבד או קטן נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו מה שאין כן בשאר עדויות של תורה מפני שזה דבר העשוי להגלות הוא כענין שביארנו בסוף הלכות גירושין. ",
+                "<b>ואל</b> תתמה על שהבעיא של ע\"א בקטטה דמספקא להו בטעמא דע\"א אי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא ולא איפשיטא ואילו בעיא דע\"א במלחמה ובעיא דע\"א ביבמה דמספקי בה בטעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איפשיטא להו דמהימן ומשמע טעמא דע\"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא כדפרישית, דבכמה מקומות בגמ' תמצא זה וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל בספר מלחמות ה' בריש האשה שלום שמצינו בגמרא דברים רבים שלא נפשטו בגמרא ופשיטותן יוצא לנו ממקום אחר וכיוצא בזה כתב הרי\"ף ז\"ל בבעיא דע\"א במלחמה זה לשונו ואע\"ג דלא איפשיטא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן מינה דעד אחד במים שאין להם סוף כו' והוא הדין לעד אחד במלחמה. ",
+                "<b>ומעתה</b> מ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ולא אמר שמא טעמא דע\"א מהימן הוא [משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ומינסבא שמפני זה הספק נשאר הבעיא בתיקו הוא] משום דאע\"ג דלא איפשיטא הבעיא של ע\"א בקטטה מ\"מ כיון דפשיטא ליה להרמב\"ם ז\"ל דטעמא דע\"א דמהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא x ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדמשמע מפשיטותא דע\"א ביבמה וע\"א במלחמה כדפרישית א\"כ מן הדין היה שיהיה גם בע\"א בקטטה נאמן להנשא על פיו כמו העד של המלחמה ושל יבמה מכיון דטעמא דכולהו משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אלא שהרב ז\"ל החמיר בו כמנהגו להחמיר בכ\"מ ואמר אע\"פ שע\"א במלחמה וע\"א ביבמה מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי מ\"מ הכא בע\"א בקטטה אין ראוי להאמינו מפני שכבר הוחזקה האשה הזאת שקרנית שהרי אמרה שנתגרשה ממנו בפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה והוברר הדבר שהיא שונאה אותו ומחזרת עליו להשמט ממנו בכמה מיני שקרים ותחבולות ועכשיו שבא העד הזה והעיד לה שמת בעלה בזה שהוא מסייע לה לקיים רצונה להשמט מתחתיו כמו שהיתה מחזרת על זה מתחלה יש לחוש בה שמא היא שכרה אותו להעיד לה כדי להשמט [מתחת בעלה מאחר שהיא מוחזקת לשקר כדי להשמט מתחתיו] ואע\"ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי ה\"מ היכא דמעיד מעצמו בלא פיתוי ושכירות אבל היכא שיש לחוש לפיתוי ושכירות לא מהימנינן ליה דכה\"ג עביד לשקר. ",
+                "<b>והנה</b> גם בעל הטורים הרגיש בזה ואמר ואפילו ע\"א מסייעה אינה נאמנת ואם נשאת כתב הרמב\"ם לא תצא כיון שהעד מסייעה, ונראה שהוא סובר שמ\"ש הרמב\"ם בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא דמיירי בשאמרה היא מתחלה מת בעלי ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח\"כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שנראה כמסייע לה ויש לחוש שמא היא שכרה אותו אבל אם לא אמרה מתחלה שמת בעלה אלא העד הזה לבדו הוא שאמר שמת בעלה נאמן הוא דומיא דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דטעמא דכולהו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי, אבל בעל המגיד לא הרגיש בזה וחשב שמ\"ש הרמב\"ם בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא הוא מפני הבעיא של ע\"א בקטטה שנשארה בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולכן כתב עליו בא ע\"א וכו' ושם איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו וכו' עד תיקו ובהלכות איבעיא להו ע\"א בקטטה מהו ולא איפשיטא ע\"כ ולזה פסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ומחשבתו זאת הביאתו להקשות עליו מדבריו אדבריו ואמר ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע\"א נאמן משום מלתא דעבידא לאיגלויי הוא כמ\"ש בארוכה בסוף הלכות גירושין וא\"כ אפי' לכתחלה תנשא והוצרך להכניס עצמו בדוחק לומר ואולי שאע\"פ שהוא סובר שהטעם כן הוא לא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא כיון דבגמ' לא איפשיטא וזה שיבוש בלי ספק שאם היה סובר הרמב\"ם ז\"ל דלא איפשיטא טעמא דע\"א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איך כתב הרמב\"ם בסוף הל' גירושין בהדיא שהטעם של ע\"א מהימן הוא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי והא בגמרא לא איפשיטא ועוד מאי דקאמר דלא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא והא מההיא דפרק החולץ שאמרו בהדיא והלכתא אפילו קרוב או אשה מעידים על היבם שהוא אחי המת מאביו ושזו היא יבמתו אשת אחיו המת משום דגילויי מלתא בעלמא הוא פירוש דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי שמעינן דסמכינן אמילתא דעבידא לאיגלויי אפילו (שאע\"פ) שיש בעדות זה איסור כרת. אלא שעכ\"ז לא תיקן בשלימות אלא נשאר במבוכה ואמר ומ\"מ יש תימה מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו כיון שלא נזכר זה בגמרא בשום מקום ולפי מחשבתו זאת לא היה לו לתמוה על הרמב\"ם מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו אלא היה לו להקשות בדרבה מיניה לומר שאין זה הטעם שאמרו בגמרא שהרי שם אמרו טעמא דע\"א נאמן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא או דילמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אלמא ע\"א בקטטה דמספקא להו [אי נאמן הוא אם לא אינו אלא משום דמספקא להו] דילמא טעמא דע\"א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא דאיכא קטטה בינו לבינה ולא דייקא ומינסבא לא מהימן לא משום דלמא שכרה ליה כמ\"ש הרמב\"ם שזו היא קושיא בלי ספק לא מה שתמה הוא מאין הוציא זה כי יש כמה וכמה דברים שכתב הרב ז\"ל בחבורו הגדול הזה שלא נודע טעמם ומאין הוציאם ונבוכו בהם כל המעיינים הבאים אחריו עד היום. ",
+                "<b>ונ\"ל</b> שאשר הביא לבעל המגיד לחשוב המחשבה הזאת הוא מפני שראה להרי\"ף ז\"ל שכתב גבי ע\"א בקטטה איבעיא להו ע\"א בקטטה מהו ולא איפשיטא וחשב שפירוש ולא איפשיטא הוא על טעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שכך חשבו גם הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל ולפיכך תמהו עליו מ\"ש ע\"א בקטטה מע\"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו כי היכי דפשיטא ליה גבי מלחמה דטעמא דע\"א מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והוי מהימן גבי קטטה נמי יהא נאמן מכיון דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וחשבו שגם הרמב\"ם שכתב בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא הוא מפני הספק של ע\"א בקטטה שהוא על טעמא דע\"א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שנשאר בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולפיכך הוקשה להם על מ\"ש שמא שכרה אותו ואמרו והלא בגמרא לא הוזכר חשש זה כלל אלא משום דאיהי לא דייקא ומינסבא גם הוסיפו עוד להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו והא ל\"ק ולא מידי דאיכא למימר ה\"מ דליכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אבל היכא דאיכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי משקרי בה אינשי והכא שהאשה הזאת שהוחזקה שקרנית ומחזרת על בעלה להשמט מתחתיו בדברים שהוכחשה בהם וזה העד שבא להעיד לה שמת בעלה שהוא מסייעה בעדותו לקיים רצונה ומחשבתה יש לחוש בו שמא היא שכרה אותו כדי לאסור עצמה על בעלה בנשואי השני ותשמט מתחתיו אע\"פ שאם יבא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וכ\"ש לפירוש בעל הטורים שפירש דברי הרמב\"ם דמיירי בשאמרה היא מתחלה שמת בעלה ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח\"כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שהדברים מורים שהיא שכרה אותו להעיד לה שמת בעלה כדי לקיים דבריה להשמט מתחת בעלה כיון שהיא מוחזקת בכך. ",
+                "<b>ונ\"ל</b> שגם דברי הרי\"ף ז\"ל אינם כמו שחשבו הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל דאיכא למימר דפירוש ולא איפשיטא אינו על טעם דע\"א נאמן אם הוא משום דעבידא לאיגלויי או משום דאשה דייקא ומינסבא שהיא הבעיא עצמה שגם ספקו בה בגמ' דהא ודאי דאיפשיטא דכיון דגבי ע\"א במלחמה וע\"א ביבמה איפשיטא שהוא נאמן בהם אע\"ג דאשה ביבמה איכא למיחש בה דלמא רחמא ליה ליבם ולא דייקא ומינסבא ואשה במלחמה איכא למיחש בה דילמא סברא בדדמי ולא דייקא ומינסבא משמע דס\"ל דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וה\"נ לא משקר דאי ס\"ד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא א\"כ בע\"א במלחמה ובע\"א ביבמה אמאי מהימן הא אשה לא דייקא ומינסבא בהו אלא על כרחך לומר דפי' ולא איפשיטא הוא לענין העד א' בקטטה אי מהימן הוא אי לא דדוקא גבי ע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דאשכחן בהדיא דמהימן מהימנין ליה אבל גבי ע\"א בקטטה דלא איפשיטא אי מהימן הוא אי לא אע\"ג דבפשיטותא דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דאמרי' דמהימן איכא למשמע דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדפרישית מ\"מ אי הוי נאמן אי לא ליכא למשמע מינה דאיכא למימר אע\"ג דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא מ\"מ בע\"א בקטטה איכא למיחש ביה דילמא שכרה ליה כיון שהוחזקה שקרנית דכה\"ג עביד לשקר אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי כדלעיל. ",
+                "<b>וא\"ת</b> והלא בגמרא אמרו בהדיא דאי טעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי בעד אחד בקטטה נמי לא וא\"כ כיון דאיפשיטא לן דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא תו ליכא לספוקי דילמא שכרה ליה ומשקר אע\"פ שזאת הוחזקה שקרנית. י\"ל דה\"ה נמי אם היה הטעם של ע\"א משום מלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי עדיין היה מסופק הדבר לומר דכיון שהוחזקה שקרנית יש לחוש שמא שכרה אותו לשקר דכה\"ג עביד לשקר אף במילתא דעבידא לאיגלויי אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו את\"ל דלא חיישינן לדלמא שכרה ליה מ\"מ איכא למיחש שמא הטעם של ע\"א אינו אלא משום דייקא ומינסבא והיכא דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא וא\"כ אע\"ג דאיפשיטא לן דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי מ\"מ אכתי איכא לספוקי ביה כיון דהך אתתא הוחזקה שקרנית דלמא שכרה ליה דבכה\"ג עבידא לשקר: ",
+                "<b>ועל</b> מה שהוקשה לכם עוד במ\"ש הרמב\"ם ז\"ל שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפי' אמרה מת במלחמה וקברתיו וטענתם על זה ארבע טענות. אחד ממה שאמרה מ\"ט דמלחמה אמר רבא משום דאמרה בדדמי דס\"ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דחיישינן דילמא אמרה בדדמי אם כן כשאמרה וקברתיו דלא שייך בה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אפילו ברעבון דגריע ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אמרו שאם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי נאמנת וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל עצמו במלחמה דעדיפא מיניה לא כ\"ש. ועוד מ\"ש מת וקברתיו ממת על מטתו דאילו במת וקברתיו לא מהימנא ואילו במת על מטתו מהימנא אי חיישת לה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה ואי לא חיישת לה למשקרא אלא בדדמי ובמת על מטתו דלא שייך ביה בדדמי מהימנא במת וקברתיו נמי דלא שייך ביה בדדמי להימנה. ועוד קל וחומר הוא אם במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו מהימנא ועוד דמההיא דאמר רבא בפרק האשה שלום רעבון גריע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו. משמע דגבי מלחמה נמי אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס\"ד דאינה נאמנת מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובמת וקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא אלא על כרחך לומר דגבי מלחמה נמי גם אם אמרה מת וקברתיו נאמנת. אלו הם הטענות אשר טענו על דברי הרמב\"ם ז\"ל. (הרשב\"א) והריטב\"א תלמידו ז\"ל הטענה הראשונה (והשניה) ובעל הטורים הטענה השלישית ובעל המגיד משנה הטענה הרביעית. ",
+                "<b>ונ\"ל</b> שאין מכלם שום טענה לא על דברי הרב ולא על דברי הרי\"ף ז\"ל שסובר גם הוא כסברת הרמב\"ם ז\"ל מפני שהרי\"ף ז\"ל סובר שאפילו שני עדים שהעידו על אדם אחד שמת במלחמה ולא אמרו קברנוהו אינם נאמנים דאיכא למיחש בהו בדדמי ולפיכך פירש הבעיא של ע\"א במלחמה דאיירי כשאמר מת וקברתיו והדין עמו דאל\"כ מאי קא מיבעיא ליה הא אפילו שני עדים שבאו ואמרו מת בעלה במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דאיכא למיחש בהו בדדמי ע\"א לא כ\"ש וכיון דבעיא דע\"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי שמעינן מינה שהאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת דאי ס\"ד נאמנת א\"כ בע\"א במלחמה אמאי קא מיבעיא ליה השתא אשה גופה נאמנת על עצמה ע\"א לא כ\"ש. ",
+                "<b>ואע\"פ</b> שהרמב\"ם ז\"ל חולק עם הרי\"ף ז\"ל במה שאמר ואפילו תרי סהדי דאסהידו מת במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דדילמא אאומדנא דדעתא קא מסהדי והוא סובר דוקא בעד אחד במלחמה בלא קברתיו הוא דחיישינן בדדמי אבל בשני עדים לא חיישינן בהו בדדמי ולפיכך אפי' אמרו מת במלחמה ולא אמרו וקברנוהו הם נאמנים ומשיאים את האשה על פיהם אפ\"ה איכא למימר שבפי' הבעיא של ע\"א במלחמה סובר כהרי\"ף ז\"ל דבמת וקברתיו קא מיירי ודייק לה מלישנא דגמ' דמדקאמר עד אחד במלחמה מהו טעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והכא נמי לא משקר ש\"מ דע\"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דאל\"כ האי דקאמר והכא נמי לא משקר נהי דלא משקר מ\"מ איכא למיחש ביה בדדמי שסובר שודאי מת דכולהו איקטול והוא פליט שהרי האשה עצמה שנאמנת על עצמה לומר מת בעלי משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרא ועוד דאשה דייקא ומינסבא גבי מלחמה אם באה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת משום דאיכא למיחש בה בדדמי דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט אלא ע\"כ לומר דבעיא דעד אחד במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דלא שייך ביה בדדמי וכיון דבעיא דע\"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי ע\"כ לומר דאשה גופה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת כדלעיל ואע\"ג דמלשון הרמב\"ם שאמר אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא משמע דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל שהבעיא היא במת בלא קברתיו ולא במת וקברתיו דאי במת וקברתיו ולא במת בלא קברתיו הל\"ל גבי מת וקברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא כיון דבעיא דלא איפשיטא היא ואזלינן בה לחומרא וגבי מת בלא קברתיו הל\"ל אינו נאמן ואף אם נשאת תצא מכיון שאין בזה בעיא כלל וה\"ל דומיא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת ואם נשאת תצא. מ\"מ י\"ל דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל שהבעיא סתמא היא לא שנא במת וקברתיו ל\"ש במת בלא קברתיו דלגבי מת וקברתיו נפל הספק בו דטעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא דאי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא בעד אחד במלחמה נמי אם אמר מת וקברתיו לא משקרי ובדדמי נמי לא שייך ביה והוי נאמן ואי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא כע\"א במלחמה אע\"פ שאמר מת וקברתיו אינה נאמנת משום דאשה במלחמה לא דייקא ומינסבא דסברה בדדמי כולהו איקטול ואיהו פליט וגבי מת בלא קברתיו נופל הספק בו שאפילו את\"ל דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא שאני הכא דאיכא למימר נהי דלא משקר מ\"מ איכא למיחש ביה בדדמי אלא שהגמרא לא הזכיר אלא הספק הנופל בטעמא דע\"א מהו שהוא כולל את שניהם בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו ועזב הספק האחר הנופל במת בלא קברתיו בלבד ולא במת וקברתיו ומפני שלגבי מת וקברתיו הספק שנופל בו הוא בטעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא וכבר נתפשט לו להרמב\"ם מפשיטותא דע\"א ביבמה ומההיא דפרק החולץ ומההיא דטבע בדיגלת וכו' ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושביניה שהטעם שלע\"א אינו אלא משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי כמו שגילה דעתו בפירוש בסוף הל' גירושין לפיכך כתב גבי מת וקברתיו נאמן ותנשא על פיו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר ולא שייך ביה נמי בדדמי וגבי מת בלא קברתיו שהספק בו הוא שאפילו את\"ל דטעמא דע\"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרא בה היא אכתי איכא למימר נהי דלא משקר מ\"מ איכא למיחש ביה בדדמי דהכא שייך ביה בדדמי נשארה הבעיא בתיקו ופסק בו לחומרא לא תנשא ואם נשאת תצא שאם לא נפרש הבעיא הזאת דמיירי או כפירוש הרי\"ף שאמר דבמת וקברתיו בלבד קא מיירי או כפי' הרמב\"ם שפי' אותו בשניהם יחד אבל נפרש אותו במת בלא קברתיו בלבד כמו שפירשו קצת מרבוותא איתא לאקשויי דא\"כ ה\"ל לגמרא לומר ואפי' אם תמצא לומר דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אכתי איכא לספוקי ביה אי חיישינן ביה בדדמי דומיא דאשה אי לא חיישינן ביה בדדמי דומיא דשני עדים במלחמה אלא ע\"כ לומר שהבעיא או במת וקברתיו בלבד קא מיירי או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו (ודוקא) ומכיון שהבעיא הזאת של ע\"א במלחמה א\"א לפרשה אלא או במת וקברתיו בלבד או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו על כרחך לומר דאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת שאם היתה נאמנת מאי קא מיבעיא ליה גבי ע\"א במלחמה שאמר מת וקברתיו השתא אשה גופא מהימנא ע\"א מיבעיא. ",
+                "<b>ומה</b> שטענתם בטענה הראשונה דכיון דטעמא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת אינו אלא משום דלמא אמרה בדדמי א\"כ אם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אף רעבון דגרוע ממלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת מכיון דלא שייך בדדמי כ\"ש במלחמה, אינה טענה דאיכא למימר דדוקא גבי רעבון דעביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו אע\"פ שהיא בהולה לברוח מפני הרעב היא נאמנת אבל גבי מלחמה דלא עבד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אינה נאמנת דמחזקינן בה למשקרת. ומעתה מה שטענתם עוד מ\"ש מת וקברתיו ממת על מטתו גם מה שטענתם ק\"ו הוא אינה טענה משום דמת על מטתו גבי רעבון שייך ביה בדדמי שמתוך שהיא בהולה לברוח והניחתו חולה על מטתו סברה ואמרה דבההוא פורתא דנפפיתא דשבקא ליה לא הוי חיי ולפיכך אינה נאמנת וגבי מלחמה דלא שייך בה בדדמי אלא [בשאמרה מת במלחמה שהיא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אבל] כשאמרה מת על מטתו שאינה בהולה לברוח לא הרי היא נאמנת וגבי מת וקברתיו גבי רעבון דעביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו שאינה בהולה כ\"כ לברוח כמו המלחמה היא נאמנת כיון דלא שייך בה בדדמי וגבי מלחמה דלא עביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפחד המלחמה אינה נאמנת דכה\"ג מחזקינן לה למשקרת וא\"כ אין כאן טענה כלל לא מק\"ו ולא ממ\"ש וכן מה שטענתם עוד מההיא דרבא דאמר רעבון גרוע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימן הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון (ס\"ד) [עד] דאמרה מת וקברתיו דמשמע דגבי מלחמה אי אמר מת וקברתיו נאמנת דאל\"כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה מה שיש בזה אין בזה ומה שיש בזה אין בזה דברעבון שמת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת ובמלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת, אינה טענה כלל שהרי כבר ביארנו דמת וקברתיו דלא מהימנא לגבי מלחמה לאו משום דשייך ביה בדדמי הוא אלא משום דכה\"ג להתעסק האשה במלחמה לקברו לא עבידא משא\"כ ברעבון ורבא שאמר רעבון גריע ממלחמה לא כיון בו רק מענין בדדמי לומר שהרעבון גרוע בענין בדדמי יותר ממלחמה דאילו במלחמה לא שייך ביה בדדמי אלא באמרה מת בעלי במלחמה אבל אם אמרה מת על מטתו [לא ואילו ברעבון אפילו אמרה מת על מטתו] שייך ביה בדדמי והיינו גריעותא דרעבון ממלחמה. תדע שהגרעון של רעבון ממלחמה אינו אלא לענין בדדמי שהרי מעיקרא סבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה דלא אמרי בדדמי כיון דשמע לההיא אתתא דאתא לקמיה דרבא דאמרה בדדמי הדר אמר רבא רעבון גריע ממלחמה וכו' ש\"מ דגריעותיה דרעבון במלחמה אינו אלא לענין בדדמי כדפרישית אבל לענין אחר כגון אם אמרה מת וקברתיו במלחמה שאין בזה משום דאמרה בדדמי דהא לא שייך ביה בדדמי אלא משום משקרא ולא משקרא מלחמה גריעא מרעבון דאילו ברעבון דעביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו לא מחזקינן בה למשקרא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ועוד דאשה דייקא ומינסבא ומשום הכי מהימנינן לה אף כשאמרה מת בלא קברתיו היכא דלא שייך בה בדדמי ואילו מלחמה דלא עביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו מחזקינן לה למשקרא אע\"ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא. אבל מה שתירץ בעל המגיד שהרמב\"ם [מפרש] מלתיה דרבא דאמר רעבון גריע ממלחמה וכו' דאילו מלחמה כי אמרה מת במלחמה אינה נאמנת בשום גוונא בין אמרה קברתיו בין לא אמרה הא אם אמרה מת על מטתו נאמנת אע\"פ שלא אמרה קברתיו ואילו ברעבון כי אמרה מת על מטתו ושלא מחמת רעב אינה נאמנת עד שתאמר מת וקברתיו. אינו מחוור דא\"כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה הא לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה דגבי רעבון במת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת וגבי מלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת. אבל מ\"ש עוד וי\"ל לדעתו ז\"ל שהטעם הוא דאע\"ג דאנן לא חיישינן למשקרת כי אמרה מת במלחמה אע\"ג דאמרה קברתיו חיישינן לה למשקרת הוא מסכים עם מה שכתבתי אני עכ\"ל: ",
+                "<b>וה\"ר</b> יוסף בן לב כתב בתשו' (חלק ב' תשובה י\"ו) וז\"ל. וקשה לי בדברי ה\"ה טובא. חדא דהיאך כתב דכוונת הרמב\"ם וההל' לפרש דהבעיא היא בדלא אמר קברתיו אבל באומר קברתיו לא קא מיבעיא להו ומאי מהני דקאמר העד קברתיו דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הכא ודאי לא דייקא דקאמר בדדמי. ועוד דאיך אפשר למימר דס\"ל לרב אלפסי דפשיטא להו דבאמר קברתיו מהימן והא איהו ז\"ל כתב דלא איפשיטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן דע\"א במשאל\"ס נאמן ודוקא היכא דאמר דאסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דלא קא מיבעיא להו בדאמר קברתיו דפשיטא דמהימן א\"כ מאי האי דקאמר דאיפשטא הבעיא מההוא עובדא דדיגלת וכו' ודוקא היכא דקאמר אסקוה לקמאי דהוי כעין קברתיו וכדמשמע מדבריו דכתב דה\"ה לע\"א במלחמה דבעינן קברתיו והרי במת וקברתיו לא איצטריך פשיטות בעיא דלא קא מיבעיא להו אלא היכא דלא קאמר מת וקברתיו אבל במת וקברתיו פשיטא להו. ועוד קשה במאי דכתב ה\"ה וז\"ל א\"נ דבעיין בכל גוונא היא ומיהו כי אמר מת וקברתיו לא חיישינן ליה מהנך עובדי וכו' ולכאורה נראה דלאו אורחא דגמ' היכא דדחי הפשיטות למימר צד אוחרנא אלא חדא מהנהו תרין צדדין דהוה מספקא ליה לבעיין והכא לאו הכי הוא דהרי הבעיין מספקא ליה אי טעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי ומהימן אפי' דלא אמר קברתיו או דילמא דטעמא דע\"א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא ולא מהימן אפי' בדאמר קברתיו ודוחה הפשיטות ולא קאמר שום צד מהנך תרין צדדין אלא צד אוחרנא דדוקא היכא דקאמר אסקינהו לקמן דהוי כמו קברתיו הוא דמהימן. כבר פירשתי לך הבנת דברי ה\"ה ומה שיש לדון ולהקשות בדבריו: ",
+                "<b>ועתה</b> באתי להודיעך שעמדתי על מ\"ש הרא\"ם בפסקיו בפירושא דהך בעיא ומתוך דבריו חשבתי ללמוד ולפרש דברי ה\"ה בסגנון אחר ממאי דכתיבנא והרא\"ם ז\"ל לא כתב אותם הדברים אלא מסברא דנפשיה ולא ייחס אותם אל ה\"ה והם דברי אלהים חיים טובים ונכוחים ואני חשבתי לומר כדי לתרץ הקושיות דשמא הרב המ\"מ כיון לאותם הדברים אבל אין לשון המגיד משנה יכול לסובלו ומש\"ה אמינא לך דאין לנו בדברי ה\"ה אלא מאי דכתיבנא והקושיות שיש להקשות דכתבינן צ\"ע לתרצן. ",
+                "<b>ועוד</b> אודיעך שנתחדש לי חדוש מתוך דברי ה\"ה והוא דמתוך דבריו משמע דאפשר לומר דלסברת הרב אלפסי נמי היכא דלא אמר קברתיו הויא בעיא ולא איפשיטא ואם נשאת לא תצא דהרי השוה להרי\"ף ולהרמב\"ם בכל מילי דהך בעיא ולא כ\"כ הרב ר' יצחק בר ששת. ונ\"ל דצדקו דברי הרב המ\"מ וכמו שאוכיח לך. כבר ראית מ\"ש הר\"י בר ששת ז\"ל דהרי\"ף והרמב\"ם פליגי בתרתי חדא דהרי\"ף ס\"ל דלא קא מיבעיא להו אלא דוקא היכא דאמר קברתיו אבל היכא דלא אמר קברתיו פשיטא להו דלאו כלום הוא ואם נשאת תצא, והרמב\"ם ז\"ל שכתב דבעד אחד במלחמה אם נשאת לא תצא דעת אחרת יש לו דס\"ל דבעיין בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא דמהני ולא איפשיטא בעיין וכיון דלא איפשיטא אמרי' ביה לא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ\"ל. ",
+                "<b>וקשיא</b> לי בגווייהו טובא דמנא להו לרב הנזכר דלא ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דהבעיין הכי מספקא ליה דהוי טעמא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ואפילו בדלא אמר קברתיו נאמן או דלמא דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא ואפילו בדאמר קברתיו לא מהימן דודאי הכי מסתברא דאי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא לא מהני מאי דקאמר העד קברתיו דסוף סוף היא קאמרה בדדמי וכ\"כ הרב הנזכר בעצמו בתשובותיו כשכתב סברת הרב אלפסי ז\"ל וכשכתב נמי סברת האחרונים יעויין בתשובותיו. ואם נפשך לומר דאי הכי הוה סבירא ליה להרמב\"ם ז\"ל אפי' דאמר קברתיו לא תנשא לכתחלה, לאו מילתא היא דודאי מהנהו עובדי דכרמי ודגלת שמעינן דבקברתיו ע\"א מהימן ומהנהו עובדי ודאי דלא שמעינן מינייהו דבעינן קברתיו דאע\"ג דבהנהו עובדי קאמר ואסוקינהו לקמן דהוי בקברתיו מצינו למימר דמעשה שהיה כך היה משום הכי ספיקא הוי אי בעינן קברתיו אי לאו דהכי נמי איצטריך ליה למימר למאי דקאמר דהרמב\"ם ס\"ל דבעיין בדלא אמר קברתיו ולא איפשיטא בעיין, ואמאי לא איפשיטא והא בהנהו עובדי דכרמי ודגלת קאמר ואסוקינהו קמן דהוי כמו קברתיו וכדכתבינן אלא ודאי דאית ליה למימר דדילמא מעשה שהיה כך היה. ",
+                "<b>ומ\"ש</b> נמי דהרב אלפסי ס\"ל דבעיין בדאמר קברתיו ובדלא אמר קברתיו פשיטא דלא מהימן ומנא ליה דלא נימא דמספקא להו אי אמרי' דלא מהימן אפי' בקברתיו או דלמא אפי' בדלא קברתיו מהימן ואדרבה דלישנא דרב אלפסי הכי דייקא דקאמר וז\"ל שמעינן דע\"א במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דהבעיין הוה פשיטא ליה דבלא אמר קברתיו לא מהימן מהיכא תיסק אדעתין למימר דאפי' במת לחוד מהימן דאיצטריך ליה לרב אלפסי למימר דדוקא באסקוה לקמאי הוא דמהימן אלא ודאי דנראים הדברים דהבעיין הוי מספקא ליה אי אמרי' דאפי' בלא קברתיו נאמן או דלמא דאפי' בקברתיו לא מהימן והשתא אתי שפיר מאי דקאמר ודוקא דאסקוה לקמאי וכו'. ",
+                "<b>ואודיע</b> לכ\"ת כי אחר שכתבתי כל זה מצאתי תשובה אחת לרב אלפסי העתיק אותה הרב בעל העיטור כתוב בסוף התשובה דאי אינסיבא לא מפקינן לה וכיון דכן אית לן למימר דס\"ל לרב אלפסי דאע\"ג דהבעיא איפשיטא דבקברתיו מהימן מהנהו עובדי דכרמי ודגלת (אפי' הכי איכא לאיסתפוקי אי נימא כיון דשמעינהו מהנהו עובדי דכרמי ודגלת) דלא הוי טעמא דמשום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ומלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי דילמא אפילו דלא אמר קברתיו מהימן דלא חיישינן דקאמר העד בדדמי ובהנהו עובדי דנקט ואסקוה לקמאי לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה או דלמא דאע\"ג דלא הוי טעמא דע\"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי אפילו הכי לא מהימן בדלא אמר קברתיו משום דחיישינן דקאמר בדדמי ומאי דקאמר הר' אלפסי ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי כעין הנהו עובדי לאו משום דברירא ליה דהנהו עובדי דוקא משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ולפי זה אפילו אם נשאת תצא אלא קאמר דאית לאסתפוקי למימר משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ואי לא לא הוו מנסבן ולכתחלה לא תנשא. ",
+                "<b>וא\"ת</b> דכגון האי הוה ליה לרב אלפסי לפרושי ולאודועי דלכתחלה קא מיירי ובדיעבד אם נשאת לא תצא, אפשר לתרץ ולמימר דלא חש לפרושי משום דמלתא דפשיטא הוא דמעובדא לית לן ראיה מכרעת דאית לן למימר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דס\"ל לרב אלפסי דאע\"ג דהבעיא איפשיטא וליכא לאיסתפוקי כלל דצריך שיאמר העד קברתיו אפ\"ה אם נשאת לא תצא משום דהחששא דבדדמי הויא חששא רחוקה כההיא דמים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא דהתם דוקא הוא דאמרינן הכי דכיון דשהה עליו כדי שתצא נפשו ולא עלה הוי מיעוטא דמיעוטא דנצולים בכה\"ג ומש\"ה אם נשאת לא תצא אבל בנדון דידן לית לן למימר הכי דודאי דחששא דבדדמי אינה חששא רחוקה כההיא דמשאל\"ס וכיון דכן הוא כדי לכוון דברי הרב אלפסי שכתב בהלכות ודברי התשובה מסתברא כדאמרינן ובמאי דפליגי הריב\"ש והרב המ\"מ נראין דברי הרב המ\"מ כדכתבינן ותו לא מידי (ע\"כ שאלה ט\"ז): ",
+                "<b>והנה</b> הרא\"ם ז\"ל (שאלה ט\"ז) כפי גודל חכמתו הפליא לדבר בהנך בעיי וכבודך יוכל לעמוד על כל דבריו ואני אגיד לך מה שנתחדש לי בהם בהיותי מעיין בשאלה אשר שאלת. כפי הנראה מדברי הרב המ\"מ פליגי חנניא ורב שימי בר אשי בתרתי בחדא חנניא לקולא ורב שימי לחומרא היכא דארגיל איהו קטטה רב חנניה לקולא ורב שימי לחומרא והיכא דאמרה מת וקברתיו חנניה לחומרא ורב שימי לקולא והקשה הרא\"ם ז\"ל עליו תרתי, חדא דא\"כ אמאי פסק הרמב\"ם כחנניא דנהי דהוי לחומרא במת וקברתיו בארגיל איהו קטטא הויא לקולא ורב שימי לחומרא ועוד הקשה דמאן לימא לן דבמת וקברתיו הוי רב שימי לקולא הרי מצינן למימר דאע\"ג דטעמא דרב שימי משום דקא אמרה בדדמי אפ\"ה לא מהימנא אפילו במת וקברתיו דכיון דחושבת ע\"פ האומדנא דודאי מת חיישינן דילמא משקרא ואמרה קברתיו כדי שלא יחשבו שע\"פ האומדנא אמרה שמת. ומחמת הקושיות הללו לקח לו הרא\"ם ז\"ל דרך אחרת וכתב דס\"ל להרמב\"ם דהיכא דארגיל איהו קטטה רב שימי לקולא וחנניא לחומרא ודלא כפי' התוס' ובמת וקברתיו לא פליגי אלא דתרוייהו ס\"ל דלא מהימנא והאריך הרבה בזה יעויין בפסקיו. ",
+                "<b>ולפי</b> דעתי הקצרה יראה לי דס\"ל להרמב\"ם דפליגי חנניא ורב שימי בתרתי כדאמרן לעיל ואיהו ז\"ל פסק בתרווייהו לחומרא בארגיל איהו קטטה פסק כרב שימי לחומרא ובקברתיו פסק כחנניא לחומרא ומש\"ה סתם הדברים וכתב בסתמא דאם היתה קטטה בינו לבינה דאינה נאמנת. ולא חילק בין היכא דארגיל איהו להיכא דארגילה איהי קטטה וכתב נמי טעמא דאינה נאמנת מפני שזו הוחזקה שקרנית כדי ללמדנו דאפילו שתאמר מת וקברתיו אינה נאמנת. וכבר עלה במחשבתי לומר דשמא שזה הדרך אשר חדשתי דפסק הרמב\"ם בהנך תרי לישני לחומרא היינו מאי דקאמר הרב המ\"מ והא דלא כתב דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה משום דסמך על מה דאיתמר בגמרא ולא בא אלא ללמדנו דאע\"ג דלא אידכר בגמרא אלא איכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה דאיכא בינייהו נמי היכא דקאמר מת וקברתיו ואי קשיא לך דכיון דאיכא בינייהו תרתי אמאי לא קאמר בגמרא דאיכא בינייהו תרתי הנך דאמרן ולא קאמר אלא דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה תריץ ואימא הכי דפשיטא ליה לגמרא דאיכא בינייהו היכא דאמר מת וקברתיו ומש\"ה לא קאמר לה ולא אתי אלא לאשמועינן דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה (דהוה ס\"ד דאליבא דתרווייהו ל\"ש בין היכא דארגיל איהו קטטה להיכא דארגילה איהי א\"נ דהוה ס\"ד דאיכא בינייהו) היכא דארגילה איהי דיש פנים לכאן ולכאן דהרי כתבו התוס' דאיכא מאן דגריס איכא בינייהו דארגילה איהי. ואם לחשך אדם לומר דהרי כתב הרמב\"ם דבמלחמה אפילו דאמרה וקברתיו אינה נאמנת ואע\"ג דלא הוחזקה שקרנית אמרינן דקאמרה קברתיו כדי שיאמנו דבריה ולא יחשבו דקאמרה בדדמי וכיון דכן הוא היכי קאמרינן דלרב שימי דחייש דקאמרה בדדמי דאי אמרה קברתיו נאמנת ובשלמא לדעת הרא\"ם ז\"ל ניחא אבל לפי דעת הרב המ\"מ ולמאי דכתיבנא קשיא. הא ודאי לאו מילתא היא דבשלמא במלחמה כיון דהוחזקה המלחמה ומסתמא קאמרה בדדמי חיישינן נמי דמשקרא כדי שיאמנו דבריה כיון שהיא סבורה דודאי מת דקאמרה בכל הני דאיקטול איהו פליט כדקאמר בגמרא אבל בהך דקטטה כיון דלא הוחזק לן שום סכנה אלא דאנן חיישינן דילמא אתרמי ליה שום סכנה וכיון דיש קטטה ביניהם קאמרה בדדמי אין לנו לחוש נמי דדילמא משקרא דמאי דקאמרה קברתיו כדי שיאמנו דבריה קאמרה הכי. ותו לא מידי בשאלה אשר שאל כבודך: ",
+                "<b>ועתה</b> באתי להודיעך מה שחדשתי אני באלו הבעיות כפי סברת הרמב\"ם והרב אלפסי. כבר ראית מ\"ש הרא\"ם ז\"ל בפסקיו דהרשב\"א והריטב\"א והרב מ\"מ הבינו דמאי דכתב הרב אלפסי בהלכות דלא איפשיטא בעיין דע\"א בקטטה היינו דלא איפשיט אי הוי טעמא דע\"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי ואי משום דהיא גופה דייקא ומינסבא ואליבא דידהו קשיא דהרי כתב הרב אלפסי דבעיין דע\"א במלחמה איפשיטא מהנהי עובדי דדגלת וכרמי דטעמא דע\"א לא הוי משום דהיא גופה דייקא ומינסבא וכן בע\"א ביבמה כתב דנאמן משמע דלא הוי טעמא דע\"א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא. ותירץ הוא ז\"ל דמאי דקאמר בהלכות דבעיין לא איפשיט לאו משום דמספקא לן אי טעמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' דהא ודאי דטעמא לאו משום דהיא גופה דייקא ומינסבא אלא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' ומאי דקאמר לא איפשיטא בעיין היינו משום דאע\"ג דטעמא דע\"א משום מילתא דעבידא לאיגלויי אפ\"ה חיישינן הכא דהוחזקה שקרנית דלמא שכרה העד להעיד שקר. והבעיין נמי מספקא ליה הכי דאפילו דאמרינן דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי וכו' אפ\"ה אפשר דילמא שכרה העד להעיד שקר אלא דעדיפא מינה קאמר דאפילו את\"ל דלא חיישינן דילמא שכרה העד אפ\"ה איכא לספוקי דדילמא לא מהימן דשמא דטעמא דע\"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא. זו היא כוונת הרא\"ם ז\"ל באותו הפסק. ",
+                "<b>ולכאורה</b> נראה דדוחק הוא לומר דהבעיין הוה מספקא ליה נמי אי חיישינן דדילמא שכרה העד להעיד כיון דלא הוזכר רמז מזה בדבריו אדרבה משמע מדבריו איפכא דאי טעמא דע\"א משום מלתא דעבידא לאיגלויי תו ליכא למיחש למידי, וע\"פ דרכו של הרא\"ם ז\"ל הוה מצינן לתרוצי שפיר ולמימר דאין ה\"נ דהבעיין לא אסיק אדעתיה דדילמא שכרה העד אבל מדחזינן הנהו תרי בעיי דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דאיפשיטו והך בעיא קיימא בתיקו אית לן למימר דמטעמא אחריתי דלא שייכא בהנהו לא איפשיטא וקיימא בתיקו והיינו משום דאית למימר דדילמא שכרה העד. ואל תתמה דלימא תלמודא טעמא דלא אסיק אדעתיה דבעיין דהכי אית לן למימר לעיל דקאמר אלא הכא כגון דקאמרי אסקינהו לקמן וכו' דאע\"ג דלא אסיק אדעתיה דבעיין דבעד קאמר בדדמי ומש\"ה סתמא קאמר דאי טעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי ע\"א מהימן במלחמה ולא חילק בין קברתיו ללא קברתיו משום דסבירא ליה דהעד לא קאמר בדדמי ואפילו הכי דחי גמרא פשיטות הבעיא וקאמר דדילמא דאין העד נאמן אלא דוקא כגון דקאמרי אסקינהו לקמן דהוי כמו קברתיו וכמ\"ש הר\"ן והריב\"ש, וזה הדרך הוא הגון ונכון: ",
+                "<b>ועוד</b> חשבתי דרך אחר ליישב דברי הרי\"ף ולתרץ מה שהקשו עליו הרשב\"א וריטב\"א והוא שכבר ידעת שכתבו התוס' בפ' האשה רבה דודאי הנך תרי טעמי תרווייהו איתנהו דהא בר\"פ האשה אמרינן מתוך שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה ולא מספקא ליה לבעיין אלא הי מנייהו עיקר ועדיף ומש\"ה אע\"ג דהנהו תרי בעיי דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה איפשיטו דנאמן עד אחד דטעמא דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' והך טעמא עיקר אפ\"ה בעיין דקטטה לא איפשיטא כיון דהנך תרי טעמי צריכי אלא דחד מינייהו עיקר ובעד דקטטה ס\"ל לגמ' דליתא כלל טעמא דהיא גופה דייקא ומינסבא דכיון דהוחזקה שקרנית תו ליכא למימר דהיא דייקא ומנסבא ומש\"ה לא איפשיטא הבעיא וקיימא בתיקו. ",
+                "<b>ועוד</b> כי בהיותי מעיין בשאלתך ראיתי תשובה אחת לרבינו נסים ונפלאתי הפלא ופלא שכתב וז\"ל דעד אחד בדבר לא מהימן דחיישינן דקאמר בדדמי כדחיישינן באשה גופה וכדאמרינן דבר אמרי לה הרי היא כמלחמה ואמרי לה אינה כמלחמה וכו' וכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא שכן דרך הגאונים לפסוק בשתי לשונות להחמיר בשל תורה ואפילו היכא דלשון אחרון לקולא וכ\"פ הרמב\"ם בפרק אחרון מהל' גירושין שכתב שאם היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת וכו' וכיון דלגבי אשה עצמה נקטינן דדבר הרי הוא כמלחמה הכי נמי לגבי עד אחד הילכך עד דאמר וקברתיו לא מהימן ע\"כ. ואיברא דאיכא ספרי דפוס דכתיב בהם אינה נאמנת ואיכא ספרי דפוס דכתיב בהם נאמנת אבל מילתא דפשיטא היא דהנוסחא האמיתית היא נאמנת דזיל בתר טעמא דכתב וז\"ל היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שדבר פשוט בפי כל אדם שבשנת הדבר זה חי וזה מת ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים וינצלו הזקנים החולים ולפ\"ז אין חוששין לה שמא סמכה דעתה על רוב המתים עכ\"ל. ואין ספק דמאי דקאמר שדבר פשוט בפי כל אדם וכו' היינו מאי דקאמר בגמרא דאמרו אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל. וכ\"כ המגיד משנה דבר אמרי לה כמלחמה דאמרה בדדמי ואמרי לה אינה כמלחמה דאמרי אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל ופסק רבינו כלישנא בתרא. וכיון שכן הוא ע\"כ אית לן למימר דיש דלוג וחסרון לשון בתשובה הנזכרת מהר\"ן או דילמא דנוסחא אחרת היה לו בדברי הרמב\"ם. ",
+                "<b>והוקשה</b> בעיני נמי שלא הוזכרה סברת הרמב\"ם לא בפסקי הרא\"ש ולא בפסקי הרב בעל הטורים ורבינו ירוחם אלא כתבו סתמא להחמיר כלישנא קמא ותו לא מידי עכ\"ל: ",
+                "<b>על</b> מ\"ש הרב המגיד (לעיל בריש ההלכה) גבי בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה וכו', ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע\"א משום מלתא דעבידא לאיגלויי וכו'. י\"ל שאין כאן תימה כלל דכיון דאיבעיא לן ע\"א בקטטה מהו ולא איפשיט משמע דכל ע\"א בקטטה איכא למיחש דילמא לא חייש למילתא דגלויי וטעמא ע\"כ משום דחיישינן שמא היא שכחה אותו: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא הוחזקה מלחמה בעולם וכו' ואם נשאת לא תצא.</b> טעם רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' כי איבעיא לן בלא הוחזקה מלחמה ספיקא בדרבנן היא ונקטינן בה לקולא לענין אם נשאת לא תצא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד היה העכו\"ם מסל\"ת ואומר אוי לפלוני שמת וכו'.</b> כתב הריב\"ש אם לא בא לב\"ד ואמר מעצמו איש פלוני מת כמספר דברים מסל\"ת נקרא ואינו צריך שיאמר בדבריו כל אותן דברים שהזכיר הרמב\"ם שהוא לא הביאם אלא לרווחא דמלתא והביא ראיה מההוא עכו\"ם דהוה אמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ומההוא דהוה אמר מאן איכא בי חסא שכיב חסא ועוד הביא ראיה מדתנן מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ומקשינן בגמרא ודילמא שד הוא ולא מקשינן ודילמא עכו\"ם הוא ואין זה מסל\"ת אלא ודאי כדאמרן ועוד הביא ראיות אחרות: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם שמע מערכאות עכו״ם וכו'.</b> כתב הטור על דברי רבינו יראה מדבריו שאם אמרו נהרג בדין ושלא על ידם נאמנים ומדברי א״א הרא״ש ז״ל יראה שאפילו אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים. בפרק כל הגט (גיטין דף כ״ח:) תנא שמע מקומנטריסין של עכו״ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו מאי מת ומאי נהרג וכו' הא קי״ל דכל מסל״ת הימוני מהימני ליה ה״מ במלתא דלא שייכי בה אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו. ופירש״י דלא שייכי בה שאינה תפארת להם, דשייכי בה כי הכא שמתפארים שהרגו בדין עבידי לשקר ולומר נהרג אע״פ שלא ראוהו אלא יוצא לדון, ומשמע לרבינו דלא מיקרי שייכי בה אלא כשאומרים שמת או שנהרג על ידם וזהו שכתב שאמרו הרגנו את פלוני, ולפ״ז צ״ל שהוא מפרש מת על ידינו אבל אם אומרים שנהרג ע״י ערכאות אחרים לא שייכי בה מייקרי כיון שלא נהרג על ידם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם השליכוהו בים וכו'.</b> כתב ה\"ה שלא התירוה אלא לאחר י\"ב חדש וכו'. יש לגמגם על זה ממ\"ש בפ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ז:) x דאדם טריפה חי יותר מי\"ב חדש: "
+            ],
+            [
+                "<b>נפל לחפירת נחשים וכו'.</b> בגמרא מפרש טעמא משום איצצא ופירש\"י שדוחקן כשעומד עליהם אבל גוב אריות רחב הוא ואינו עומד עליהם ופעמים שאינם רעבים ואינם אוכלים אותו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ראוהו צלוב וכו'.</b> אין דברי ה\"ה נראים לי שמ\"ש שהוקשה לו מדקתני סתמא מעידין על המגוייד וגם מדלא אמר רבא בחשש סכין מלובנת הלא הגמרא מלא מדברים כאלה שהם סתמיים. ונ\"ל דמיירי בדבר פרטי והכרעת הירושלמי דלא ליפלוג אגמרא דידן הכרעה היא ודאי דכל מאי דמצינן לפרושי בגוונא דלא ליפלוג עדיף טפי ואע\"פ שהפירוש יהיה דחוק קצת. ומה שתמה על רבינו למה לא כתב מזה כלום זהו לפי מה שהוא סבור שלא הזכיר דין מגוייד כלל אבל לפי האמת כבר הזכירו במ\"ש אע\"פ שדקרוהו או ירו בו חצים. וא\"ת דמ\"מ יש לתמוה עליו למה לא ביאר דבריו אי מיירי דוקא ברומח או חץ מלובנים ואי כשאינם מלובנים מאיזה טעם אין מעידין עליו אם דקרוהו במקום דלא חיי, י\"ל דאין מקום לתמיהא זו שרבינו כתב המשנה כצורתה כמ\"ש הרי\"ף וכמו שאנו מפרשים בהרי\"ף דטעמא משום דחיישינן דילמא בסכין מלובנת נתגייד כך נפרש בדברי רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'.</b> כתב הר\"ן בתשובה דלדעת הרי\"ף ורבינו ה\"ה לע\"א אומר מת בדבר דלא מהימן עד שיאמר קברתיו. וכתב כן מפני שנזדמנה לו נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ונוסחא משובשת היא כדמוכיח סוף הלשון וצריך לגרוס נאמנת: ",
+                "<b>עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'.</b> כתב ה\"ה בפרק האשה שלום איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו וכו'. ומתבאר מדבריו ג\"כ שמים שאין להם סוף וכו' (עיין במ\"מ). דברים אלו תמוהים דלא אמרו שצריך לעמוד עליו עד כדי שתצא נפשו אלא במים שיש להם סוף. וראיתי מי שהגיה וכתב שמים שיש להם סוף שאפשר לעמוד על בוריו של דבר. והגהה זו טעות היא דא\"כ מאי האי דקאמר מתבאר מדבריו הרי בפירוש כתבו רבינו לעיל ואם נפל למים מקובצים וכו' ועוד דאי במים שיש להם סוף קאמר היכי מסיים בה וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול. הילכך גירסא דידן עיקר וה\"ק שמים שאין להם סוף לעולם אינו מעיד העד ואומר מת אלא א\"כ שהה כדי שתצא נפשו ומש\"ה אע\"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא. וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול ומת כך צריך לגרוס בדברי הרב המ\"מ ומייתי ראיה מדכתב שטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות ע\"י ששהה כדי שתצא נפשו הילכך אע\"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ובסמוך אכתוב דממקום אחר משמע כן מדברי רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה בים וכו' ואם נשאת לא תצא.</b> נראה מדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור כדי שתצא ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא וכמ\"ש הרשב\"א והריב\"ש. ואע\"ג דבסיפא כתב אמר טבע פלוני בים ולא כתב ולא עלה משמע דארישא שכתב ולא עלה סמיך: "
+            ],
+            [
+                "<b>מצאוהו הרוג וכו' אע\"פ שיש להם סימנים בגופו ובכליו וכו'.</b> רבינו כתב בפ\"ז מהל' נחלות שאם לא הכירו פניו אבל היו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו משמע שבשום סימן לא מהני להשיא אשה א\"כ מ\"ש כאן אע\"פ שיש להם סימנים בגופו אע\"פ שהם סימנים מובהקים קאמר דאין מעידין עליו וא\"כ קשה מאי האי דקאמר ואפילו שומא דהא שומא סימן גרוע הוא כדמשמע בגמרא (יבמות דף ק\"כ) דהא פליגי ביה אי הוי סימן מובהק, וע\"ק שכתב בפי\"ג מהל' גזילה הסימנים המובהקין סומכים עליהם ודנים על פיהם בכ\"מ דין תורה. ואין לדחות דדוקא לענין דיני ממונות קאמר ולא לענין איסורא. חדא דא\"כ מאי בכ\"מ דקאמר. ועוד שפסק בפ\"ג מהל' אלו שמחזירין גט ע\"י סימן דנקב יש בו בצד אות פלונית. וליישב כל זה צריך לומר שג' מיני סימנים הם. סימנים מובהקין ביותר כגון נקב יש בו בצד אות פלוני וסימן כזה סומכים עליו אפילו לענין איסור א\"א. ויש סימנים גרועים ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אפילו לענין דיני ממונות. ויש סימנים מובהקין קצת ובהני הוא דאיבעיא לן אי הוו דאורייתא או דרבנן וחילוקים אלו הם מוכרחים בגמרא וכמ\"ש המפרשים: ",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו בפ\"ז מהל' נחלות שאע\"פ שיש בו סימנים מובהקין אין משיאין את אשתו היינו דוקא בסימנים מובהקין קצת אבל אם היו סימנים מובהקין ביותר משיאין את אשתו ומ\"ש כאן אע\"פ שיש סימנין בגופו היינו במובהקין קצת ומש\"ה שייך לומר ואפילו שומא דבלישנא בתרא אמרינן בגמרא דכ\"ע סימנין דרבנן כלומר סימנין מובהקין קצת ובשומא קא מיפלגי ר' אלעזר סבר סימן מובהק הוא כלומר מובהק ביותר ורבנן סברי לאו סימן מובהק הוא כלומר לאו סימן מובהק הוא ביותר. וה\"ק רבינו אע\"פ שיש בגופו סימנין מובהקין קצת אין מעידין עליו ואפילו שומא דאיכא למ\"ד שהוא סימן מובהק ביותר אין מעידין עליו משום דלא קי\"ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי שאינה סימן מובהק ביותר ואע\"פ שהיא סימן מובהק קצת אין משיאין עליה. ועל דרך זה יש לפרש מ\"ש רבינו לקמן ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני וכו' דבסימנין מובהקין קצת מיירי ולא הוצרך רבינו לפרש דבסימן מובהק ביותר שמשיאין עליו מפני שסמך על מ\"ש בפ\"ג דמחזירין גט ע\"פ סימן מובהק דנקב יש בו בצד אות פלוני. וכן י\"ל שסמך על מ\"ש בפרק זה אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שא\"א שינטל מן החי ויחיה ה\"ז מעידין עליו ומשיאין את אשתו וע\"כ מיירי כשיש להם סימן מובהק באותו אבר שהוא של אותו אדם דאל\"כ הא איכא למיחש דילמא אבר דאדם אחר הוא כדחיישינן בפרק האשה שלום בעובדא דחרוכא וכ\"כ נמוקי יוסף ודקדק מדכתב רבינו אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהוא ממנו וכ\"כ ה\"ה, והר\"ד כהן כתב שסמך על מ\"ש הנהו עובדי בסוף יבמות (דף קכ\"ב) דקולר בני אדם שיצאו ממקום למקום והסיח עכו\"ם לפ\"ת קולר בני אדם שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני מתו וקברתים והשיאו את נשותיהם ומעשה דששים בני אדם שהיו הולכים לכרכום ביתר וכו' וכיון דבהני עובדי אע\"פ שהעכו\"ם לא היה בקי בהם ולא בשמותיהם השיאו את נשותיהם ע\"י שאמר העכו\"ם שהיו הולכים למקום פלוני כ\"ש היכא דיהיב ביה סימן מובהק שמשיאין על ידו: "
+            ],
+            [
+                "<b>טבע בים וכו' ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י\"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו.</b> כתב הר\"ן בתשובה שהיה כתוב בנוסחת רבינו שבידו כ\"ד שעות ושהכ\"ד ט\"ס הוא והנוסחא האמיתית היא אם שהה שעות וכתב שהטעם שכתב רבינו אם שהה שעות משום דאמרי' בגמ' דה\"מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה משמע דדוקא בשראו באותה שעה אבל כששהה עד שעה שניה דהיינו שעות חיישינן ולא שרינן ליה. ומה שתמהתם עליו מ\"ש ונתפח דמשמע דוקא נתפח ובגמ' לא משמע הכי יפה דקדקתם וכבר הקשה עליו הרשב\"א ואפשר שהרב ז\"ל תפס לו הלשון האמור בגמ' אבל אשתהי מתפח תפח ואף לזה כיון הרמב\"ם לומר דכיון ששהה שעות דאיתפח עכ\"ל. וכתב הריב\"ש שאע\"פ שיש לחלק ולומר דהאי דבמיא חזיוה בשעתיה בעינן לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג' ימים לפי שכיון שעמד יותר מג' ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו מלהשתנות ומיד לאחר שעה שיוצא מן המים הוא משתנה אבל מי שלא עמד ג' ימים במים אחר מותו אפשר דלא אמרינן ביה מתפח תפח אלא לעולם מעידים עליו עד שימלאו לו ג' ימים מעת מותו. ואף לשון הרמב\"ם בזה אפשר לפרשו כן אלא שהרמב\"ן והרשב\"א כתבו בפשיטות דאפי' לא שהה במים ג' ימים בעינן דאסקוה וחזיוה בשעתיה דכל שמת במים משתנה אחר שעה אחת שיצא מן המים וא\"כ אין ראוי להקל וכתב עוד היכא דאשתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אי אשתהי או לא אשתהי תצא כדעת הרשב\"א בנסתפק לאחר ג' ימים אלא דבאשתהי בודאי אין כאן עדות כלל והבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזקת ממזרים ובספק אשתהי אפשר שאינו כן אבל מ\"מ אם נשאת תצא כספיקא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נשאת תצא אא\"כ נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי עכ\"ל: ",
+                "<b>כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו וכו'.</b> כתב ה\"ה ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה עכ\"ל. כלומר שהשמיט דין השנוי במשנה מי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב\"פ ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ולא כתבו כלל והיה אפשר לומר שטעמו משום דאמרינן בגמ' ודילמא שד הוא ותירצו שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה וס\"ל לרבינו כמ\"ש הגאון שהביא הטור דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה הילכך לא עבדינן בה עובדא. אבל קשה דא\"כ ה\"ל להשמיט הא דתנן (גיטין דף ס\"ו) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דהא עלה נמי פריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא ומשני שראו לו דמות אדם ובבואה דבבואה. ורבינו כתב בפ\"ב הא דמי שהיה מושלך לבור ולא כתב דחזו ליה בבואה דבבואה הרי בהדיא שסובר דעבדינן בה עובדא. לכן נראה שטעם רבינו הוא משום דבתר דאוקימנא ההיא דמי שעמד על ראש ההר וההיא דמי שהיה מושלך לבור כדחזו ליה בבואה דבבואה אקשינן ודילמא צרה הואי ומשני תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע\"פ שאינם מכירים תו לא צריכינן לאוקומי דחזו ליה בבואה דבבואה ולפיכך גבי מי שהיה מושלך לבור לא כתב רבינו דחזו ליה בבואה דבבואה אלא כתב שהטעם מפני שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע\"פ שאין מכירים מינה נשמע דה\"ה למי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב\"פ מת והלכו ולא מצאו שם שמשיאין את אשתו ולא חיישינן דילמא שד הוא ולא לדילמא צרה היא מאחר דבשעת הסכנה הוא ולפיכך השמיטו רבינו לגמרי לפי שסמך על מ\"ש גבי מי שהיה מושלך לבור: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בא אחד ואמר אמרו לי ב\"ד וכו'.</b> כתב מהרי\"ק בסי' קפ\"ה דהא דכתב רבינו דאין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת דוקא מפני שאמרו לו כשתלך למקום פלוני אמור להם שמוכיחים הדברים שאותו יצחק בן מיכאל שמת הוא העומד באותה העיר שזה הולך שם דאי לא תימא הכי למה תלוי שליחותו בהליכתו לאותו מקום ומפני כן אשתו מותרת ע\"כ. וכן נראה ממ\"ש רבינו לקמן בסמוך ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו וכו' עד שיעיד העד שהוא פלוני ויזכיר שמו ושם עירו משמע דבעינן שיזכיר שם עירו והכי תניא בתוספתא אין מעידין עליו עד שיכירו וכו' ושם עירו. מיהו כתב מהרי\"ק בסי' קע\"ז דהיינו דוקא כשאין מזכיר שם אביו אז צ\"ל יוסף שממקום פלוני וכו' אבל אם אמר יוסף בן שמעון מת אז א\"צ להכיר ולהעיד על המקום דטפי איכא היכרא בשם אביו (מבשם) מקומו. והביא ראיה ממ\"ש רבינו מצאו כתוב בשטר מת פב\"פ או נהרג פב\"פ ונודע שזה כתב ישראל ה\"ז תנשא אשתו וכתב עוד וכן מי שנשתתק ובדקו אותו וכו' וכתב שמת פב\"פ תנשא אשתו. הרי לך שלא הזכיר שם העיר מאחר שהזכיר שם האב וכו'. ומ\"ש הרמב\"ם ז\"ל ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פב\"פ ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו עכ\"ל. אפילו נאמר דדוקא נקט ממקום פלוני ואפילו שהזכיר שם אביו פשיטא די\"ל דדוקא (נקט) התם שצריך לברר העדות יותר שהרי כשמצאוהו מת לא מצאוהו בצורת אותו האיש שהזכיר ואם לא שהזכיר שם מקומו היה לנו לתלות בתרי יוסף בן שמעון כיון שאין אנו מכירין אותו בצורתו ולא היינו תולים בהשתנות דנשיכת נחש אבל עכשיו שהזכיר שם עירו אז יש לנו לתלות יותר בהשתנות הצורה מחמת הנשיכה משנתלה בתרי יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מאחר שלא הוחזקו ואין אנו יודעים אלא זה שהוא בעלה של זו אבל היכא שהעדים הכירוהו בצורתו פשיטא דסגי בשמו ושם אביו וכן מוכיח מתוך תשובת רבינו יואל עכ\"ל. ושתי תשובות הללו כסותרות זו את זו בהבנת דברי רבינו שבאחת מצריך שיזכיר שם עירו אע\"פ שהזכיר שמו ושם אביו ובאחרת אינו מצריך שיזכיר שם עירו. ונראה דספוקי מספקא למהרי\"ק כוונת רבינו אי סגי כשיזכיר שמו ושם אביו או אי בעינן שיזכיר ג\"כ שם עירו: "
+            ],
+            [
+                "<b>יצא עכו\"ם וישראל מעמנו וכו' והוא שיאמר קברתיו.</b> ה\"ה כתב שלא הצריך רבינו שיאמר קברתיו אלא היכא שאין העכו\"ם מזכיר שם היהודי אלא אומר איש יהודי שהיה עמי. ויש לתמוה על דבריו דבאמירתו קברתיו אינו מוציאנו מידי ספק אם הוא איש פלוני שמת או אם הוא אחר וכבר הרגיש הוא ז\"ל בחולשת דבריו וכתב ואפי' ת\"ל שיש להשיב על זה מ\"מ ודאי כך כוונתו של רבינו כמו שכתבתי כנ\"ל עכ\"ל. ומ\"מ כדברי ה\"ה כתבו הר\"ן והריב\"ש בתשובותיהם, שהר\"ן כתב אין ספק שכל שהעכו\"ם מכירו א\"צ שיאמר אלא מת בלבד והיינו עובדא דבי חיואי ובי חסא ואין בזה ספק ואפילו לדברי הרמב\"ם שכ\"כ הוא ז\"ל בכל כיוצא בזה בפ' אחרון מהלכות גירושין דכל שהוא מכירו אינו צ\"ל אלא מת בלבד אבל כשאינו מכירו הוא שסבור הרב דלא סגי עד דאמר קברתיו מפני שהמעשים שבאו בגמ' בכיוצא בזה בכולם יש בהם קברתיו כדאמרינן חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לאנטוכיא וכו' וחבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לכרקום של ביתר וכו' וחבל על יהודי אחד שהיה עמי בדרך ומת וקברתיו ואמרינן פונדקית עכו\"ם היתה וכו' וזה קבר שקברתיו בו כלומר שאינו מכיר אותו איש שאמרה עליו שמת אלא אומר איש יהודי שהיה עמי וכיוצא בזה לא סגי עד דאמר קברתיו ואע\"ג דאיכא למימר בכל הני דמעשה שהיה כך היה ולאו דבעינן קברתיו סובר הרב ז\"ל דאם איתא א\"א דלא לישתמיט תנא ולימא בחד מינייהו מת לחוד אלא ש\"מ דנהי דבמכירו סגי במת בלחוד באינו מכירו בעינן דאמר מת וקברתיו. זה הוא דעתו של הרב ז\"ל בזה וטעמא דמלתא שיותר אדם בקי במי שהוא מכירו מבמי שאינו מכירו הילכך במכירו כל שאמר מת בלחוד סגי אע\"ג דלא אמר קברתיו ולא חיישינן דאמר בדדמי אבל כשאינו מכירו חיישינן דאמר בדדמי לפי שאין הדברים ברורים במי שאינו מכירו עד דאמר קברתיו וכבר חלקו מהאחרונים בזה על הרב ז\"ל. אבל דברי הרב נכונים כפשוטן של שמועות וכ\"כ הריב\"ש בתשובה שלא הצריך רבינו לומר קברתיו אלא כשאין העכו\"ם מזכירו בשם כי כן מזכיר בגמרא בהנהו עובדי דאבא יודן בכלהו קברתיו והנהו הכי הוו שלא היה העכו\"ם מזכיר המתים בשם אבל כשאומר העכו\"ם מסל\"ת איש פלוני מת חלילה לרב ז\"ל שיצריך קברתיו שהרי באותו פרק עצמו כתב כיצד משיאין ע\"פ עכו\"ם מסל\"ת ולא הזכיר כלל קברתיו וכן בכמה מקומות בפ' ההוא ובפרק שלפניו כי הרב ז\"ל אינו סובר שנאמר בכל הנהו תלת עובדי מעשה שהיה כך היה וכו' עכ\"ל. ולי נראה מדברי רבינו שאינו מצריך שיאמר קברתיו אלא בעכו\"ם אבל לא בישראל אא\"כ אמר מת במלחמה או טבע בים. ונמוקי יוסף כתב שהרשב\"א והריטב\"א תמהו על דברי רבינו ולתקן דבריו כתב הריטב\"א דכל היכא שהעכו\"ם מכריז ואמר מאן איכא בי פלוני בזה סגי בלא (שיאמר) קברתיו דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה הכי דשכיב לא הוה קאמר אבל בעכו\"ם מסל\"ת בעלמא חיישינן דילמא אמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתבר הוא עכ\"ל. וה\"ר אליה מזרחי ז\"ל כתב בתשובה דרבינו לא מצריך למימר קברתיו אלא היכא דשייך אומדנא דדעתא והכא גבי עכו\"ם שאמר איש שיצא עמי מכאן מת דמצריך לומר קברתיו היינו טעמא משום דגבי הליכת הדרך שייך בה אומדנא דדעתא דלפעמים בהולכי שיירות כשהולכים בדרך וקרה לאחד מהם שנשאר מן החברה ובקשוהו ולא מצאוהו חושבים באומדן דעתם ודאי מת או נהרג דאזלי בתר רוב נפסדים מהחברה שהם מתים או הרוגים דאי לא תימא הכי א\"כ הא דכתב ע\"א שאמר ראיתיו שמת במלחמה וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא מאי איריא מלחמה וכיוצא בהם אפילו בלא מלחמה וכיוצא בה אם אמר קברתיו אין ואי לא לא ועוד הרי הוא כתב בפרק הקודם מי שהוחזקה א\"א והלכה היא ובעלה למדה\"י וכו' ואפי' עכו\"ם המסל\"ת נאמן ומשיאין על פיו ובפ' הבא אחריו כתב כבר אמרנו שאם הסיח העכו\"ם לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' ה\"ז נאמן ותנשא על פיו משמע דאינו מצריך לומר וקברתיו. והתימה מהטור איך נעלם ממנו זה ואמר ואיני יודע מה צריך שיאמר קברתיו עכ\"ל הרא\"מ ז\"ל. וכתב הריב\"ש דקברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטולו ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף או שהוא לא נתעסק אלא שמעיד שנתעסקו בו אחרים בהא סגי דהשתא ליכא למיחש למידי שכיון שנתעסקו בו הכירוהו וליכא למיחש דאמר בדדמי וכן ליכא למיחש שלא מת אלא דמחו ליה ברומחא או בגירא וכן במים אפשר שהמים בלבלוהו וסבר שמת שהרי התעסקו בו וראו בטוב שמת וכ\"כ הר\"ן בתשובה וכתב עכו\"ם זה שאמר שראה אותו מת על שפת הים ושאל לצופה המגדל כמה יש שהגיע ליבשה וא\"ל כמו ששה ימים כל כה\"ג ודאי לא משמע דאיכא למיחש דאמר בדדמי עכ\"ל: ",
+                "<b>סליקו הלכות גירושין</b> "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..008ddae4beb97646469676dede6a3d5922ea46c4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,580 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Divorce",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Divorce",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הכותב לאשתו הרי את בת חורין.</b> בריש קידושין (דף ו') ובפרק בתרא דגיטין (דף פ\"ה:): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב וכו' ואם א\"ל אח\"כ הרי הוא גיטך ה\"ז גט.</b> בפ' הזורק (גיטין דף ע\"ח): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהיה הגט בכתב יד סופר וכו' הרי זה פסול ופוסל לכהונה.</b> תמיהא לי כיון דתנן שאם נשאת הולד כשר מה היה צריך לומר שפוסל לכהונה לפיכך נראה דט\"ס הוא ובספר כתיבת יד אינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העדים שחותמין על הגט צריכים להיותם יודעים וכו' והוא שיכירו לשון הגט.</b> כתב המפרש פירוש באי זה לשון נכתב אם עברית אם יונית וכו' ואין לומר שיבינו לשון הגט וכו' ואם אין יודעים לקרות איך יבינו אם אחרים קוראים לפניהם עכ\"ל. ואיני מבין דבריו שאע\"פ שאינם יודעים לקרות למה לא יבינו הלשון כשקורים לפניהם. ומ\"ש ועוד שקולא הוא שהקילו בגיטי נשים וכו' אם נאמר שצריכים שיבינו לשון הגט ומשמעות הגט חומרא הוא, גם זה איני מבין שבגט אע\"פ שאינם יודעים לקרות כיון שהם יודעים לשון הגט קורים בפניהם וחותמים אבל בשאר שטרות אין חותמים אלא אם כן יודעים לקרות השטר כתבו ולשונו. והטור כתב וז\"ל הרמב\"ם כתב והוא שיכירו לשון הגט ונראה דאפילו אין מכירים לשונו אם הקורא לפניהם מתרגמו לפניהם שפיר דמי עכ\"ל. ואפשר שגם רבינו סבור כן אלא דלא נחת למיתני אלא בשקראו בלשון שהוא כתוב. ויותר נראה לומר דבדוקא נקט רבינו שיכירו לשון הגט דאז לא הוי אלא כעין גילוי מילתא בעלמא אבל אם אינם מכירים לשון הגט הוי כעד מפי עד. וכן נראה שהבין הטור דברי רבינו וגם מדברי הרשב\"א בפרק שני דגיטין משמע שהבין כך דברי רבינו ואפשר דיליף לה רבינו מדגרסינן בפ\"ב דגיטין (דף י\"ט:) האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי והא לא ידעי למקרייה בדידעי ואם איתה לוקמה בדלא ידעי וקראו אחר לפניהם וקמ\"ל שסומכים על מה שקוראים לפניהם אע\"פ שאינם מכירים הלשון אלא ודאי צריך שיכירו הלשון: "
+            ],
+            [
+                "<b>אע״פ שחתימת העדים בגט מדבריהם וכו'.</b> בפרק השולח (גיטין דף ל״ו) ופירש רש״י מפרשים שמותיהם ראובן או שמעון מעיקרא לא היו חותמים אלא אני פלוני חתמתי עד ולא היה נוקב שמו. מפני תיקון העולם שמאחר שיתפרשו שמותיהם יחזרו אחר יודעיהם ומכיריהם להעיד על כתב ידם. ",
+                "<b>ומ\"ש וכן התקינו בעדי הגט שאין חותמין אלא זה בפני זה.</b> הטעם ביאר רבינו בפרק ט': ",
+                "<b>וכן תקנו חכמים שיכתוב זמן בגט.</b> בפ\"ב דגיטין (דף י\"ז). ",
+                "<b>ומ\"ש ומקום כתיבתו.</b> בפרק הזורק (גיטין דף פ') תנן אם שינה שם עירו פסול אלמא צריך לכתוב שם עירו. ומה ",
+                "<b>שאמר שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה וכו'.</b> בפ\"ב דגיטין (דף י\"ז) וכר\"י ודבר פשוט שטעם זה לא קאי אלא למה שתיקנו לכתוב זמן ולא על מה שתיקנו לכתוב מקום: "
+            ],
+            [
+                "<b>גט שיש עליו עדים ואין בו זמן.</b> במשנה פרק המגרש (גיטין דף פ״ו). ",
+                "<b>ומ\"ש או שהיה מוקדם,</b> דעת רבינו שמאחר שכתיבת זמן בגיטין אינו אלא מתקנת חכמים כששינה בו אינו אלא פסול ודלא כהרא\"ש שכתב שהוא בטל. ",
+                "<b>ומ״ש או מאוחר פסול,</b> טעמו מפני שתפסיד האשה פירות שמשעת נתינת הגט עד זמן הכתוב בו וגם איכא למיחש לבת אחותו שתוציא גיטה ותאמר קודם נתגרשתי ואין זמנו של גט מוכיח שהרי אנו רואים שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וכן משמע מדאמרינן ביבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קט״ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתיב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית ותריכית פלונית אנתתי ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוה ענן בר חייא אחרינא לבד מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא כד איכתב ההוא גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה (בנהרדעא) וכו' אמר רבא חיישינן דילמא בגמלא פרחא א״נ בקפיצה א״נ מילי מסר ע״כ. ואי ס״ד גט מאוחר כשר ליחוש דילמא איחרוהו וכתבוהו והבעל והעדים ביומא דאיכתיב גיטא בסורא הוו אלא שאיחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו היום שנזדמן לו אח״כ שהיה בנהרדעא ובין לרבא דחייש בין לאביי דלא חייש ה״ל למיחש להא אלא שמע מינה גט מאוחר פסול ולפי זה הא דמשמע בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף ק״ס) x דגט מאוחר כשר ואיתיה נמי בתוספתא היינו גט חוב אבל גט אשה פסול הוא ויש חולקים על רבינו ומכשירים בגט מאוחר. ",
+                "<b>ומה שכתב או שנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו וכו'.</b> בפ\"ב דגיטין (דף י\"ח) אמאי דאמרינן כתובתיה דר' חייא בר רב איכתב ביום ואיחתם בליליא כו' עסוקין באותו ענין הוו דתניא אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק לא שנו אלא כשאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר ופירשו הרשב\"א והרא\"ש דברייתא דראב\"צ אמתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה קאי ותמהו על רבינו. ונראה שטעמו של רבינו מפני שהוא מפרש דברייתא דראב\"צ לא קאי אגט אלא אשטרות וכדפירש רש\"י ושפיר איכא לפלוגי בינייהו דבשטרות דין הוא להכשיר בעסוקים באותו ענין משום דבקלא תלי מילתא כיון דמזומנים לחתום אית ליה קלא כאילו חתמו אבל בגיטין דאיכא למיחש משום בת אחותו חיישינן שמא יחפה על זנות דאותו יום וגם לפירות איכא למיחש דאע\"ג דכל שעסוקין באותו ענין קלא אית ליה מ\"מ לית להו ללקוחות לאימנועי מלקנות עד שידעו שנתן לה הגט דהא יש לבעל פירות עד שעת נתינה ומשום הכי חיישינן שתטרוף מלקוחות שלקחו ביום הכתיבה פירות שלקטו הבעל או שלוחו בליל החתימה קודם שנתן לה הגט: "
+            ],
+            [
+                "<b>חתך ממנו הזמן וכו'.</b> שם (דף י\"ז:) אמר ליה אביי לרב יוסף (הא דתנן) שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתם כלומר דחד מהנך ג' גיטין הוא יש עליו עדים ואין בו זמן וכיון דאם נשאת הולד כשר מה הועילו בתקנתן אהני דלכתחלה לא תנשא, גזייה לזמן דידיה ויהביה ניהלה מאי כלומר דלאחר שכתב בו הזמן חתכו ונתן לה הגט בלא זמן א\"ל לרמאי לא חיישינן, ודעת רש\"י לפרש דכי מפרקינן אהני דלכתחלה לא תנשא היינו לומר דכיון שכן לא כתבי לה סופרי הדיינים ולא חתמי עליה סהדי ומש\"ה פרכינן גזייה לזמן כלומר תינח אי לא כתבי ביה זמן כלל דלא חתמי ביה סהדי אבל היכא דכתבי וחתמי ובתר גזייה לזמן מאי ואהדר ליה דלרמאות כזה לא חשו חכמים אבל לעולם גזייה לזמן דינו כגט שאין בו זמן שהוא פסול. ולכן כתב הטור על דברי רבינו איני יודע היאך מכשיר חתך ממנו הזמן דהיינו אין בו זמן וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. ודעת רבינו כדעת ר\"ח שפירש לרמאי לא חיישינן וכשר וכתבו הרשב\"א והר\"ן שטעם דמפרשי הכין משום דמעיקרא אמרינן אהני דלכתחלה לא תנשא פריך גזייה לזמן דנשאת לכתחלה מאי ומהדרינן דלא חשו חכמים לרמאות גדול כזה דאם איתא דכי פריך גזייה לזמן מאי לא פריך אלא מדהולד כשר מאי קשיא ליה הא אהני דלכתחלה לא תנשא כדשני גבי ג' גיטין פסולין ומ\"מ כתבו הרשב\"א והר\"ן שכדברי רש\"י הוא הנכון: ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו או שלא כתב שם היום אלא בשבת ראשונה או שנייה מחדש פלוני וכו'.</b> שם (א\"ל אביי) כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מאי אמר ליה כשר ומה הועילו חכמים בתקנתן אהנו לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה ופירש\"י כתוב בו זמנו בשבוע פלוני של יובל ולא כתב אי זו שנה או כתב שנה ולא כתב חדש או כתב חדש ולא כתב שבת או כתב שבת ולא כתב יום. לשבוע דקמיה שאם זינתה תהרג ולשבוע דבתריה לפירות שאם ימכור בהם תוציא גיטה ותגבה. ולפירוש רש\"י משמע דלכתחלה רשאי לכותבו דחשיב יש בו זמן אבל מדברי רבינו משמע דלא מכשר אלא בדיעבד: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן תקנו שיהו מונין בגיטין למלכות אותו הזמן וכו'.</b> סוף פרק הזורק. ומשמע דעכשיו שאין המלכיות מקפידות בכך לשם מלכות אחרת שאין דרך למנות בו היה נראה דכשר אלא שמדברי רבינו שאחר שכתב וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין ליצירה וכו' כתב ואם כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותו מלכות כשר משמע דלשם מלכות אחרת פסול. ונראה שטעמו משום דאע\"פ שאין המלכיות מקפידות עכשיו בכך אולי כשיראו שכותבין לשם מלכות אחרת יקפידו ויאמרו שהם מורדים כיון שמחשיבין למלכות אחרת יותר ממלכותם ולא דמי למ\"ש שנהגו לכתוב למלכות אלכסנדרוס דשאני התם דלא שייך לומר שהם מורדים כיון דכבר עבר מלכותו ואין לו שורש וענף. ועוד דבמקום שנהגו ליכא למיחש וכמו שאמר ז\"ל לשם מלכות שאינה מלכות אותה מדינה וכו' אם דרך אנשי אותו המקום למנות בו כשר. וא\"ת אמאי פסל באם כתב בזמן לשם מלכות אחרת ומשום שלום מלכות הא כיון דאין מלכיות מקפידות עכשיו ה\"ל כמו במקום שדרך אנשי המקום למנות לשם מלכות אחרת דאפי' בזמן דקפדי מלכיות מכשרינן משום דכיון דחזינן דלא קפדא מלכות זה כשר. י\"ל דשאני התם שכיון שדרך בני אותו המקום למנות כן ודאי ידעו בני מלכות ולא קפדי אבל כשאין דרך בני אותו המקום למנות כן וזה בא עכשיו למנות לשם אותה מלכות דילמא כי שמעי בני מלכות זו יקפידו אפילו בזמן הזה להחשיבם כמורדים: "
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לשנים כתבו וחתמו וכו' ונתאחר הדבר וכו'.</b> כתב הטור השולח גט ממקום למקום אע\"פ שמקדים הזמן שהרי כותב הזמן מיום הכתיבה שאינו יודע מתי מגיע לידה כשר כיון דאית ליה קלא שהקול יוצא בשליחות הגט וכל אדם יודע שנכתב קודם שנמסר לה ואם תבוא לגבות הפירות שמכר הבעל משלה צריכה להביא ראיה מתי בא הגט [לידה] ופסק ר\"י דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנה להכשירו אלא ע\"י שליח דבהכי אית ליה קלא וכו' ואין נראה כן מדברי הרמב\"ם שכתב הרי שאמר לשנים לכתוב גט ולחתום וכו' ונתאחר הדבר ימים או שנים וכו'. ודברי הטור בזה שלא בהשגחה דמה ענין דברי רבינו דמיירי בשלא נכתב הגט עדיין לענין דברי ר\"י דמיירי בנכתב הגט ולא נמסר ביום כתיבתו דכל שלא נכתב עדיין הגט לכולי עלמא אין כותבין יום האמירה וכדאשכחן גבי המקום (ב\"ב קע\"ב) דאמר להו רב לספרי כי יתביתו בהיני כתובו בהיני אע\"ג דמימסרן לכו מילי בשילי ובפרק ט\"ו דיבמות (דף קי\"ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתוב ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא פטרית וכו' ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתוב גיטא ענן בר חייא מחגרא גבן הוה ואמר רבא אף לדידי הכא חיישינן וכו' אי נמי מילי מסר וכדאמר ליה רב לספרי וכו' ואם איתא דכותבין יום האמירה כי מסר מילי מאי הוי נחזי יום הכתוב בגט אי הוה בסורא. ולישנא דאתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתיב ביה גיטא מפורש דאיום שנכתב בו הגט מסהדי והרי הרא\"ש שפסק כדברי ר\"י וכתב בתשובה כדברי רבינו וגם הרשב\"א כתב כדברי רבינו ודברים פשוטים הם: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו וכו'.</b> ז\"ל רבינו בפרק כ\"ד מהלכות מלוה אחד השטרות הנכתבים לאחד שלא בפני חבירו ואחד השטרות שאין כותבין אותם אלא מדעת שניהם ושניהם עומדים (כגון שטר שכותבין למלוה או ללוקח) כולם צריכים שיהיו העדים מכירים השמות שבשטר שזהו פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא וישנו (שמותיהן) בשמות אחרים ויודו זה לזה כל מי שהוחזק (שמו) בעיר ל' יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו והוא שינהו כדי לרמות ולעשות קנוניא שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף עכ\"ל. תדקדק בו ויאורו עיניך בכמה דברים. הראשון דאע\"ג דתנן (ב\"ב קס\"ז) ובלבד שיהא מכירן אכותבין גט לאיש אע\"פ שאין אשתו עמו איתניא לאו דוקא דהוא הדין כשאשתו עמו דל\"ש ורבותא אשמעינן דאע\"ג דמקילינן לכתוב גט לאיש בלא אשה וסובר לאשה בלא איש לענין ההיכר לא מקילינן דלעולם בעינן שיהא מכירן. ב' דאע\"ג דפרש\"י שיהא מכירן הסופר והעדים וגם רבינו פה הזכיר סופר לאו דוקא דקפידא ליתא אלא לעדים דסופר זה אינו מעלה ואינו מוריד ומה שהזכיר פה סופר אשגרת לישן הוא ולאו דוקא ויותר נראה שפה השמיענו אגב אורחיה דחתם סופר ועד כשר כמבואר בדבריו פ\"ט ולפי שדייק בלשונו כתב פה וכן אם אמר לסופר כתוב גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבין וחותמין שזה הוא פלוני ואשתו פלונית דברישא דלישניה נקט סופר ואח\"כ עדים ובסיפא דלישניה נקט עדים ואח\"כ סופר לסמוך סופר לחתמו דכשכתבו וחתמו בו אסופר נמי קאי אבל סופר שאינו חותם אין צריך שיהא מכיר דבעדים החותמים סגי כדמשמע בפרק כ\"ד מהלכות מלוה דכל כי האי גוונא לא שאני לן בין איסורא לממונא. עוד שלישי איכא למיגמר מלישניה דרבינו דכי אמרינן כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו היינו אפילו הוחזק על פי עצמו כדמשמע ממה שכתב והוא שינהו. עוד ד' איכא למיגמר מיניה דלא סגי בשיכירו שמו ושמה אלא גם שם אביהם צריכים להכיר ונראה דיליף לה מדאמרינן וליחוש לשני יוסף בן שמעון אלמא כי אמרינן שמו היינו שמו ושם אביו. עוד ה' שמעינן מדבריו שגם שם אביו כותבין על פיו אם הוחזק שלשים יום אע\"ג דלא עביד לאיגלויי כל כך כמו שמו משום דאם לא כן אין לדבר סוף. ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים וכו' אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו וכו',</b> בפרק גט פשוט שם (בבא בתרא דף קע\"ב): "
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ובשעת הסכנה וכו',</b> בפרק התקבל (גיטין דף ס\"ו) תנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש\"י כל השומע קולו ופירש שמו ושם עירו ובגמרא ודלמא צרה היא תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין. ופירש\"י ודילמא צרה היא שמתכוונת היא לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה. בשעת הסכנה כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> הרי שאמרו לו ב\"ד או שנים וכו'.</b> נקט ב\"ד משום סיפא דלא תימא כיון שהם ב\"ד מסתמא לא אמר להם שיכתבו הם והוי כאילו אמר להם אמרו ולא הוי אלא פסול קמ\"ל דלא הוי כאומר אמרו והוי בטל ונקט שנים משום דלא תימא דלא מכשרינן ברישא אלא כשהם ב\"ד קמ\"ל. ",
+                "<b>ומ\"ש שא\"ל כתובו,</b> כלומר וגם א\"ל חתומו וקיצר רבינו במובן: ",
+                "<b>ומ״ש ה״ז גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.</b> בלשון הזה נתחבטו הראשונים כי הרב רבינו דוד הכהן ז״ל כתב שמסופק הרב דשמא הלכה כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו (גיטין דף ע״א:) דמשמע שהגט בטל ולכך כתב ומתיישבין בדבר וכו' פי' פסול הוא ודאי דהלכתא כרב ור' יוחנן ור' ירמיה אלא שיש להתיישב בדבר שמא הלכתא כההיא דמי שאחזו והרי זה גט בטל מן התורה וא״כ הויא ספק מגורשת. ואל תתמה למה לא כתב הרב ה״ז ספק מגורשת דלכך קרא הרב ספרו משנה תורה שהוא כותב בקוצר כל מה שנכתב בגמ' וכל היכא דמספקא לן לבעלי הגמרא לא מספקא להו דלדידהו מלתא ברירא באי זו סוגיא הלכה אלא אנן הוא דמספקא לן מטעם זה לא כתב הרב ספק מגורשת אלא כתב שיש להסתפק כאיזו סוגיא הלכה ומזה נבין ונאמר שהיא ספק מגורשת הואיל ומספקא לן כאיזו סוגיא הלכה. והרב רבינו משה אלשקאר ז״ל חלק עליו וכתב דהכי פי' ה״ז גט פסול והרוצה להכשיר מתיישבים בדבר שהוא קרוב להיות בטל דאת״ל שהספק אצלו אם הגט פסול או בטל הל״ל הכי ולא לפשוט שהוא פסול ולמכתב בתר כן כהאי גוונא דאחר שהוא פסול במה מתיישבין אם לא הוי פירושא דמילתא כדאמרן עכ״ל. ונסתייע ממ״ש ה״ה ואם נשאת לא תצא ולי אין משם ראיה דההיא לפרש מ״ש רבינו ה״ז גט פסול על מ״ש רב חסדא כשר ולא תעשה אתא אבל לפי מה שסיים שקרוב להיות בטל אפשר דאפילו אם נשאת תצא. גם נסתייע ממ״ש הר״ן על דברי רבינו נראה דרפויי מרפיא לכאורה משמע דהיינו לומר דמספקא ליה אי הוי כשר או אי הוי בטל. וגם זה אינו מכריח. ולענין ביאור דברי רבינו דבר קשה וזר הוא לומר כפירושו שמאחר שגזר אומר שהוא פסול שיבא להוציא מלב מי שירצה להכשיר גם לדרך ה״ר דוד הכהן קשה שאין דרכו של רבינו לכתוב כל מה שנכתב בגמרא ואינו כותב אלא מה שהוא פסק הדין לדעתו ועוד דמאחר שהוא ספק מה לי שיהיה ספק לבעלי הגמרא מה לי הספק לנו הלכה כדברי מי ועוד מי הגיד לו ז״ל שבעלי הגמרא לא נסתפקו אם הלכה כסוגיא זו או כסוגיא זו. ולכן נ״ל שגזר אומר רבינו שהוא פסול כלומר מד״ס ואם נשאת לא תצא והולד כשר וכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה ואם אי אפשר לכתוב והיה הבעל ותיק וגירש הרי זה משובח אם אין לה בנים זה הוא משפט הגט הפסול מד״ס בלבד וכמו שנתבאר בפרק עשירי אבל זה שהוא קרוב להיות בטל אע״פ שאין ב״ד מוציאין אותה מ״מ מודיעין לבעל שהוא קרוב להיות בטל ויעשו כל אדם עצמן כותיקין ויגרשו מעצמם אע״פ שיש להם בנים והולד אינו כשר לגמרי ומ״מ אינו ספק ממזר והשתא אתי שפיר שלא כתב ה״ז ספק מגורשת דהוה משמע שב״ד מוציאין אותה שהולד ספק ממזר. והטעם שהחמיר רבינו בפיסול זה יותר מבפסולים אחרים הוא משום דקתני הרי הגט בטל עד שישמיע קולו ומספקא ליה אי האי לישנא דקרי הגט בטל הוי דוקא בטל ממש הוא או דילמא מאחר דטעמא דפסלינן באומר אמרו לאו מדינא אלא משום דילמא אתי לאכשורי אפילו בלא אמר אמרו וכיון דלא מיפסיל אלא משום גזירה לישנא דה״ז בטל לאו דוקא והוה ליה כאומר הרי זה פסול ומשום האי ספיקא החמיר בפיסול זה יותר מבפיסולין אחרים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הבעל שהביא בידו גט חתום וכו'.</b> נראה דאתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא כתבו בפיסול כדי לקלקלה דאינו חשוד לקלקלה בידים: ",
+                "<b>אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וכו' ונמצא הגט בטל או פסול וכו'.</b> לא כתב רבינו דין אם נאבד. ונראה שהוא נלמד בקל וחומר דנמצא פסול שאע\"פ שנתנו בידה כותבין ונותנין משום דלא מקריא נתינה כ\"ש היכא דלא נתנו לה כלל דלא עשו שליחותו דכותבין ואע\"ג דרבה הוה ס\"ל (דף ס\"ג:) דנאבד עדיף מנמצא פסול לדידן דקי\"ל כר\"נ הוי איפכא דנאבד אתי בקל וחומר מנמצא פסול: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכו'.</b> בפ' התקבל גבי עובדא דההיא דהוו קרו לה נפאתא בעא מיניה רבא מר\"נ כתבו ותנו לשליח מהו סלוקי סליק להו או דילמא לטירחא דידהו חייש א\"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו תיקו והרי\"ף פי' בעיות אלו לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה ואין כן דעת רש\"י שהוא ז\"ל פי' דקאי אמאי דאמרינן בסמוך אי כתוב גיטא מעליא דכותבין ונותנין משום דלא אמר להם ואנחו בכיסייכו שכך כתב כתבו ותנו לשליח שמיניתי וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו כל שליחותן ונסתלקו או דילמא האי נמי עד שיבא לידה ותתגרש עשאם שלוחים לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה. א\"ל רבינא לרב אשי ויוליך מהו את\"ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו ואבד דעשו שליחותן דהא כל מה שצוו כתבו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאם שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה לכך פי' להם כל כך או דילמא ל\"ש עכ\"ל. ודעת רבינו שלא לפרש בעיות אלו כהרי\"ף אלא דקאי אעובדא דבסמוך דכתבו תפאתה במקום נפאתא דהיינו נמצא הגט בטל או פסול ונראה מדברי רבינו דלא אמרינן אטו מי אמר להם כתובו חספא והבו לה אלא כי אמר ותנו לה דכיון שצוה לתת ליד האשה דעתו היה שתתגרש באותה נתינה אבל כשצוה לתת ביד השליח כיון שאפילו יהיה כשר אינה מתגרשת באותה נתינה כיון שנתנו גט לידו אפילו יהיה בטל עשו שליחותן משמע דלדידיה היכא דכתבו גט מעליא ונתנו לשליח אפילו אמר ויוליך פשיטא ודאי דעשו שליחותן ושוב אין כותבין ונותנין. ולא כתב רבינו אלא בעיא דויוליך משום דאפילו כי אמר ויוליך לא איפשיטא לן דכותבין כ\"ש היכא דלא אמר ויוליך אלא דאכתי קשה שה\"ל לכתוב דין היכא דלא אמר ויוליך לאשמועינן דבהא נמי אם כתבו ונתנו לשליח גט אחר הויא ספק מגורשת דהשתא דכדאמר ויוליך כתב הויא ספק מגורשת אפשר למיטעי ולמידק דכי לא אמר ויוליך (לא) הויא מגורשת משום דעשו שליחותן. ואפשר לדחוק ולומר דבעיא קמייתא לא מפרש לה לענין אם עשו עדים שליחותן כמו בעיא בתרייתא אלא לענין אם יכולים העדים להיות שלוחים להולכה וכמו שפירש הרי\"ף: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכו'.</b> משנה פרק התקבל (גיטין דף ס״ז) בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב״ג אם מעצמו נפל ה״ז גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ובגמרא מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה״ז גט ומעשה בבריא שאמר וכו' ובתוספתא פ״ד הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה [רשב״ג אומר אם מעצמו נפל וכו'] ורבינו מפרש מתני' כשכתבו ונתנו קודם שנפל ואפשר דמתניתין [כללא קתני] דכל שנפל מעצמו הוה ליה כאומר כתבו ותנו ואם כתבו ונתנו קודם שנפל הרי זה גט x ומסיפא אשמעינן דאם לא כתבו עד שנפל כותבין ונותנין אחר נפילה כל זמן שיש בו נשמה ורבינו נקט חדא ומינה נשמע לאידך: ",
+                "<b>ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח וכו'.</b> כתב הרב רבינו שלמה בן אדרת תוספתא x ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ע\"כ. [ותימה היאך פסק הרמב\"ם] הפך התוספתא ועוד ספק איסורא הוא ולחומרא ושמא טעות ידי סופר יש בחבורו של רבינו וחסר ממנו אם מיד נפל ה\"ז גט כדברי התוספתא. אחר כך מצאתי בהגהות הראב\"ד שהגיה עליו כך ואמר זה הספק להקל בירושלמי מצאתי אותו אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט (והדין) [וההן] על אתר לא ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחתו ה\"ז גט עכ\"ל. והרא\"ש והטור גורסים בדברי רבינו ה\"ז ספק גט ושהראב\"ד השיג עליו וכתב שהוא ודאי גט כדאיתא בירושלמי. ונראה שהגירסא האמיתית בדברי רבינו ה\"ז גט כדגריס הרשב\"א וכך גירסת ספרים שבידינו ובנפל לאלתר מיירי ואהורג עצמו מיד דנקט ברישא סמוך למאן דגריס ה\"ז ספק גט יתפרש על דרך זו דהיינו בשלא נפל מיד אלא לאחר זמן: ",
+                "<b>וכן מי שהיה מושלך בבור וכו'. ואע\"פ שהעלוהו ולא הכירוהו.</b> למד כן מדתנן בסוף יבמות (דף קכ\"ב) מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שזה בשעת הסכנה הוא וכו'.</b> שם: ",
+                "<b>ודע</b> דאמתניתין (גיטין דף ס\"ז) דמי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא אמר ר\"י כשראו לו דמות אדם אינהו נמי אידמויי אידמו דחזו ליה בבואה (אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה) דבבואה וכו' ודילמא צרה היא כלומר שמכוונת לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע\"פ שאין מכירין ומשמע דבעינן דחזי דמות אדם ובבואה דבבואה הא לאו הכי אין כותבין וכן נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש וכ\"כ הטור אבל רבינו שהשמיט זה נראה דסבירא ליה דבתר דמייתי תנא דבי ר' ישמעאל לא צריכי לבבואה כלל דכי היכי דלא חיישינן לצרה משום בשעת הסכנה הכי נמי לא חיישינן לשד וכ\"כ בנמוקי יוסף בשם הריטב\"א ורבו: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט ואם לא הגיע ה\"ז ספק.</b> לפי גירסא זו אם נשתכר הרבה אע\"פ שבריא לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט כלל הוי ספק. והטור גורס בדברי רבינו וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין היה הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט ה\"ז ספק. ולפי גירסא זו דוקא כשנשתכר כ\"כ עד שאנו מסופקים אם הגיע לשכרותו של לוט אז הוי ספק אבל אם ברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט אע\"פ שנשתכר הרבה כותבין על פיו ואפשר דלגירסא זו כל שנשתכר הרבה מספקינן ליה באם הגיע לשכרותו של לוט: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר כשהוא בריא וכו' ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא ה\"ז פסול.</b> יש לתמוה דבגמרא (דף ע':) משמע דבטל הוי דאמרינן דר\"י מדמי ליה לשוטה וכל עניני שוטה לית בהו מששא, ואפשר דכיון דר\"ל אמר כותבין ונותנין משום דמדמי ליה לישן לית לן לפלוגי בינייהו כולי האי דלר\"י אם כתבו אינו כלום ולר\"ל כותבין לכתחלה (מסתיין דנימא דלר\"י אם כתבו ונתנו אינו כלום) ואכתי קשה דבגמ' אמרינן דטעמא דר\"ל באחזו קורדיקוס משום דסמיה בידן כלומר שרפואתו בידינו כדאיתא בגמרא ומשום הכי מדמה ליה לישן ולא לשוטה משמע דהיכא דלאו סמיה בידן כגון שאר אחוזי רוח רעה זולת קורדיקוס מודה ר\"ל דלשוטה מדמינן ליה וכיון שכן אפילו לר\"ל אם כתבו ונתנו קודם שיבריא אינו כלום וא\"כ ה\"ל לרבינו לפרש דבדסמיה בידן הוא אבל היכא דלאו סמיה בידן בטל נמי הוי ועוד דלא הזכיר רבינו קורדיקוס אלא מי שהיה רוח רעה מבעתת אותו ורוב המבועתים מרוח רעה לאו סמייהו בידן וצ\"ע: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנשתתק וכו'.</b> מדברי רבינו למדנו דאע\"ג דאמרינן בגמרא (דף ע') דבדקינן ליה בפירי הוא ז\"ל סובר דלאו דוקא שהרי לא הזכיר בדיקה בפירות אך יש לתמוה עליו שלא הצריך בדיקה אלא ג' פעמים בלבד ובגמרא ובירושלמי משמע דבעינן שש ואין לומר דלעולם שש פעמים בעי רבינו דג' פעמים בסירוגין הם שש דהא כיון דחזינן דאמאי דאמר ר\"נ בסירוגין אקשינן דילמא שיחיא דסירוגין נקטיה עד דשני דבדקינן ליה בתרי הן וחד לאו וכו' א\"כ משמע דשוהה בין שאלה לשאלה מיקרי נמי סירוגין ה\"ל לרבינו לפרושי דהאי סירוגין לאו בשוהה בין שאלה לשאלה היא אלא ששואל שאלה אחרת מעין הראשונה. לכך נראה לי דלדעת רבינו א\"צ לבודקו אלא ג' פעמים ומאי דאמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן חד הן ותרין לאו וכו' וכן מ\"ש בירושלמי נכתוב לאשתך נכתוב לאמך וכו' לאו למימרא דכולהו שיתא בעינן דא\"כ ה\"ל למיתני במתניתין בודקים אותו שש פעמים אלא ודאי בג' פעמים סגי ובגמרא או או קא אמרי כלומר או חד לאו ותרין הן או חד הן ותרין לאו וכן בירושלמי או או נמי קאמר נכתוב גט לאשתך נכתוב גט לאמך או לבתך או אחותך. ואכתי איכא למידק דלא כתב שיבדקוהו בחד לאו ותרין הן כדאיתא בגמרא או בחד לאו וחד הן וחד לאו וחד הן כדאיתא בירושלמי כי היכי דלא נימא שיחיא דסירוגין נקטיה. ונ\"ל דס\"ל לרבינו דכי אמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן דוגמא בעלמא קא אמרי וה\"ה לחד הן וחד לאו כדאיתא בירושלמי או לכל גוונא דנפקינן בה מידי ספיקא דשיחיא דסירוגין ולפיכך סתם וכלל הכל ",
+                "<b>במ\"ש וצריכים לבודקו יפה יפה</b> דהיינו לומר שמדקדקים בענין בדיקתו דלא נקטיה שיחיא דהן הן או דלאו לאו. וכ\"נ מדבריו בפירוש המשנה שכתב והרכין בראשו ר\"ל שירמוז בראשו רמיזה תורה תשובה נכונה לשאלה ויפליג בה בכל צדדי הנסיון בכל מה שאפשר עכ\"ל. הרי שלא הזכיר שיבדקוהו בחד הן ותרין לאו אלא תלה הדבר בדעת הבודקים אותו כמו שעשה פה וגם ממה שלא פירש שיבדקוהו ו' פעמים נלמוד שדעתו כמ\"ש דבג' זימני סגי כפשטא דמתניתין: ",
+                "<b>ומ״ש רבינו וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי וכו' שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.</b> בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע״ב) כתב הסופר לשמה וכו' הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ודייקינן קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכתבוה הרי״ף והרא״ש בסוף פרק התקבל ולפי סוגיא דשמעתין הוה משמע להכשיר בפקח שכתב בכתב ידו שיכתוב גט לאשתו דהא לא ממעטינן אלא חרש ולא ממעיט כתב ידו מדתני קולו כי היכי דלא מימעיט הרכנת ראשו בנשתתק דהא לא ממעט ברייתא אלא חרש שכתב ואפי' במדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר יש לדון ולהכשיר ע״י כתב ידם מדאיתא בפרק מי שאחזו אהא דא״ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אמר רב יוסף מאי קמ״ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים וכו' א״ל ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע זה הוא חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה כפקחין לכל דבריהם. ופי' רש״י אבל חרש דרב כהנא אינו לא שומע ולא מדבר. ואפשר שזה היה דעת רבינו במ״ש פה דמשמעות פשט דבריו דדוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא דאין סומכין על רמיזותיו ועל כתבו משום דחשבינן ליה כשוטה אבל מי שנשתתק דהיינו שומע ואינו מדבר כפקח הוא לכל דבריו וסומכין על רמיזותיו ועל כתב ידו והיינו כדשני ר' זירא אלם קא אמרת שאני אלם. ולא כתב רבינו דין המדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד דכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם, ויותר נראה לומר שכל שמדבר דינו כפקח גמור שהרי מתוך דבורו ניכר אם הוא בן דעת ומש״ה לא הזכירו רבינו אבל מדברי הר״ן נראה שסובר כדעת הראשון דמדבר ואינו שומע דינו שוה לשומע ואינו מדבר שכתב אבל מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ובבדיקה סגי והכי אתמר בפ' מי שאחזו ומשמע עוד מדבריו דלכתיבת ידו נמי בעי בדיקה כי היכי דבעי להרכנת ראשו ומיהו איכא למידק אמאי דא״ר יוסף מאי קמ״ל תנינא נשתתק וכו' אדרבה ה״ל לאותובי ממתניתין דמצרכא בדיקה ג' פעמים ורב כהנא לא מצריך שום בדיקה ור' זירא דאהדר ליה שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' וזה וזה הרי הם כפקחים לכל דבריהם והיאך הם כפקחים הרי בפקחין לא בעינן בדיקה כלל ונשתתק בעינן בדיקה ג' פעמים. ונ״ל דלמאי דסלקא דעתין דרב יוסף דלא לפלוגי בין אלם לחרש גמור משתמע שפיר דרב כהנא דמתניתין דלהרכנת הראש הוא שהצריכה בדיקה ג' פעמים אבל לכתוב בכתב ידו לא בעי בדיקה דכיון שהיה בו דעת לכתוב כן ודאי פקח הוא ור' זירא אהדר ליה דשאני אלם כלומר מדלא משתמע ממתניתין אלא לאלם אבל חרש גמור אע״פ שעושה מעשה פקח כשוטה חשבינן ליה דשאני אלם מחרש גמור ורב כהנא אתא לאשמועינן דמתניתין דתני אלם לאו דוקא אלא משום דבעי לאשמועינן דין הרכנת הראש ע״י אמירה דלא שייך בחרש גמור דהא אינו שומע לשיאמרו לו נכתוב גט לאשתך אבל אין הכי נמי דכתב ידו דחשיב כהרכין ראשו ע״י שאמרו לו נכתוב גט לאשתך אפי' בחרש גמור מהני אשמעינן דכתב ידו עדיף מרמיזה דכתב ידו מהני כחרש גמור ולא רמיזה ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ואפ״ה שפיר שמעינן ממתני' דאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו וא״צ בדיקה דהא לא פליג ר' זירא ארב יוסף אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם היה מודה רבי זירא דשפיר פריך רב יוסף מאי קמ״ל תנינא ומאי דתנינא בשומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע הרי הם כפקחים לכל דבריהם היינו לומר שאינם כחרשים גמורים דלא מהניא בהו בדיקה מיהו אלם בדיקה בעי ג' פעמים וכדתניא באותה ברייתא בסמוך כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות אבל מדבר ואינו שומע פשיטא דלא בעי בדיקה כלל שהרי מתוך דבורו יהא ניכר אם הוא בן דעת ואפשר דמשום דשייך למיתני במדבר ואינו שומע שהוא כפקח לכל דבריו לגמרי תנא הרי הם כפקחים לכל דבריהם אע״ג דאלם אינו כפקח לכל דבריו לגמרי שמעינן מהכא דלמאי דאסיק ר' זירא שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע וכו' אלם שהרכין ראשו בעי בדיקה ג' פעמים כדתנן במתניתין ואם כתב בכתב ידו כותבין ונותנין וא״צ בדיקה. ונראה שזו היא שיטת רבינו שכתב גבי הרכין בראשו בודקין אותו ג״פ ואח״כ כתב שאם כתב בכתב ידו הרי אלו כותבין ונותנין ואם איתא דלכתיבת ידו בעי בדיקה ג״פ לערבינהו וליתנינהו, ומ״ש גבי כתב בכתב ידו אם היתה דעתו מיושבת עליו אינו להצריך בדיקה ג״פ אלא לאפוקי שלא תהא דעתו מטורפת וקצת נראה לדייק כן מדבריו שהרי גבי הרכין בראשו דבעי בדיקה ג״פ כתב והרי דעתו נכונה וגבי כתב בכתב ידו כתב אם היתה דעתו מיושבת ומשמע דנכונה ומיושבת תרי מילי נינהו שהרי כתב אח״כ בסמוך גבי חרש גמור אע״פ שדעתו נכונה ומיושבת וכ״נ מדבריו פכ״ט מהל' מכירה שכתב אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וכו' והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו משמע דלכתב בכתב ידו לא מצריך בדיקה. ומיהו לענין מדבר ואינו שומע שכתבתי בסמוך דפשיטא דלא בעי בדיקה כלל אע״פ שבטור חשן המשפט סי' רל״ה כתב שכך נראה לו רבינו בפ' הנזכר לא ס״ל הכי שהשוה דין המדבר ואינו שומע לדין אינו שומע ואינו מדבר. ואם נפשך לומר דבכתב ידו נמי לא מכשיר רבינו אלא בבדיקה ג״פ וכדמשמע מדברי הר״ן איכא למימר דמאי דפריך רב יוסף מאי קמ״ל תנינא משום דפשיטא ליה דרב כהנא לאו לאיפלוגי אמתניתין דבעי בדיקה ג״פ אתא דס״ל לרב יוסף דכתב ידו היינו הרכנת הראש ומש״ה אקשי ליה מאי קמ״ל תנינא ור' זירא אהדר ליה דמתניתין באלם ורב כהנא אשמעינן אף בחרש גמור ומתניתין דתני אלם משום דבעי לאשמועינן דין הרכין בראשו דלא שייכא בחרש גמור. א״נ אשמעינן דכתב ידו עדיפא מרמיזה דע״י כתב ידו בחרש גמור כותבין אבל לא ע״י רמיזתו ובתר הכי אסיקנא דברייתא דתני עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא ומ״מ שפיר שמעינן שאלם שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין דומיא דהרכנת הראש וכדסבר רב יוסף בהא ורבי זירא נמי משמע דהכי ס״ל דהא לא אהדר ליה אלא משום דמתניתין באלם ודרב כהנא בחרש גמור הא אילו הוה מימרא דרב כהנא באלם הוה מודה דשפיר פריך מאי קא משמע לן תנינא. ודעת בעל העיטור כדעת רבינו שכתב וז״ל אלם שנשתתק מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דהא בהרכנת הראש סגי וכל שכן בכתב ידו עכ״ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם העכו\"ם מעצמם אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב ה\"ז גט פסול.</b> בסוף גיטין (דף פ\"ח:) אמרינן דגט המעושה בידי עכו\"ם כדין פסול ופוסל שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו ופירש\"י פסול להתירה לינשא ופוסל מן הכהונה משום ריח הגט ומתמהינן מה נפשך אי עכו\"ם בני עשויי נינהו איתכשורי נמי ליתכשר אי לא בני עשויי נינהו מיפסל לא ליפסיל אמר רב משרשיא דבר תורה גט מעושה בעכו\"ם כשר ומה טעם אמרו פסול שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה בעכו\"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה א\"ה שלא כדין נמי אפילו ריח גט אין בו ונהוי כשלא כדין דישראל וליפסיל אלא הא דרב משרשיא בדותא היא וטעמא כדין בכדין דישראל מיחלף שלא כדין בכדין דישראל לא מיחלף ופירש\"י בדותא היא דודאי לאו בני עשויי נינהו. כדין דעכו\"ם עכו\"ם שעישוהו להוציא וכדין תורה אף על גב דלאו גיטא הוא גזור ביה רבנן לפסול בכהונה משום דמחליף בכדין דישראל ואתו למימר ישראל נמי שיעשוהו כדין לא פסול וההוא גיטא מעליא הוא עכ\"ל. משמע בהדיא דכדין עכו\"ם מדאורייתא נמי מיפסל ולישנא דר\"נ נמי הכי דייק דקאמר פסול ופוסל דמשמע דלית ביה שום צד אלא שפוסל בכהונה. ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב דכדין עכו\"ם פסול הוא ולא בטל, ואפשר דס\"ל דאע\"ג דאמרינן הכא דהא דרב משרשיא בדותא הוא כיון דחזינן דבפרק חזקת (בבא בתרא דף מ\"ח) פריך גמרא ממתניתין דגט המעושה הא אתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפילו בעכו\"ם כשר וכו' ש\"מ קי\"ל כוותיה, אבל קשה דאמאי דאתמר הכא בדותא היא אית לן למיסמך ואפילו אי הוה בעי למיחש לההיא דפרק חזקת הל\"ל הרי זו ספק מגורשת ולא למיכתב ה\"ז פסול דמשמע פיסולא דרבנן ואם נשאת לא תצא וצ\"ע: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל גט שלא נכתב לשם האיש וכו'.</b> משנה ריש פ' כל הגט (גיטין דף כ״ד) קרובה ללשון רבינו ופירשו בגמ' דרישא בסופרים העשויים להתלמד וכתבו שם אינש דעלמא. ומ״ש בכולם אינו גט שפירושו בטל לגמרי כמבואר פ״י ודאמר לסופר כתוב ואי זו שארצה אגרש בו כתב הרי זו ספק מגורשת הוא ממאי דאיפליגו בגמרא דרב סבר כולם פוסלים בכהונה חוץ מן הראשון ושמואל אמר אף ראשון נמי פוסל וכו' וזעירי ורב אסי אמרו כולם אין פוסלין חוץ מן האחרון ור״י אמר אף אחרון נמי אינו פוסל ומדחזינן לכולהו דס״ל אחרון פוסל ה״ל ר״י יחיד לגבייהו ושמואל דאמר אף ראשון פוסל יחיד הוא ולגבי אמצעיים אע״ג דרב ושמואל ס״ל דפסלי כיון דרב אסי וזעירי ור' יוחנן ס״ל דלא פסלי הלכה כרבים והילכך לא פסל אלא אחרון בלבד. וא״ת א״כ היה לרבינו לפסוק באחרון דפסול דהיינו מד״ס ואם נשאת לא תצא ושאר דינין המבוארים בפ״י ולמה פסק הרי זו ספק מגורשת דהיינו אם נשאת תצא והולד ספק ממזר ושאר דינין המבוארים בפ' הנזכר. י״ל דכיון דקי״ל דבדרבנן יש ברירה כדאיתא בפרק משילין (ביצה דף ל״ח) משמע דמאי דאמרינן דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דלחומרא אין ברירה אבל לקולא ודאי לא אמרי' דאין ברירה לפיכך אמר לסופר לאי זו מהם שארצה אגרש בו וכתב הסופר על דעת זו וגירש אחת מהן הרי זו x ספק מגורשת ואע״ג דאמרו כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון אפ״ה אחרון לאו פסול לכהונה בלחוד הוא אלא הרי זו ספק מגורשת וכדכתבינן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל גט שכתבו שלא לשמה וכו'.</b> פ' המביא תניין (גיטין דף כ') א״ר חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן כלומר ולרבנן לא הוי גיטא וסובר רבינו דכרב חסדא נקיטינן ואע״ג דרב אחא בר יעקב דחי ליה דילמא הוא דקאמר ולעיל נמי אמרינן דיו על גב דיו פטור והרשב״א כתב ולענין פסק הלכה כתב ר' חננאל כיון דלא אמר בהדיא לא כשר ולא פסול חיישינן ליה. אבל הרמב״ם כתב דאינו גט לומר דאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה ונראין דברי רבינו חננאל דהא לדברי רב אחא גט כשר לכולי עלמא ואע״ג דלקולא לא עבדינן כוותיה לחומרא מיהא לחוש חוששין לו ושמא הזקיקו לרב לומר כן מפני שבמקומה בפרק הבונה (שבת דף ק״ד:) גבי מתניתין כתב על גב כתב פטור אמרינן עלה מתניתין דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' ולא אתמר התם הא פלוגתא דפליג עליה רב אחא דאלמא הא דרב חסדא עיקר ודרב אחא דחיא בעלמא הוא עכ״ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שכתב [גט] לגרש את אשתו וכו'.</b> משנה פרק הזורק (גיטין דף ע״ט:) בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן ובית הלל אוסרין איזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה ופירש בגמ' דטעמייהו דב״ה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ופירש״י שמא ישהא את הגט שנתים ושלש בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך הזמן ואח״כ יגרשנה בו ולימים כשישתכח הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהיו סבורין שנתן משעת כתיבה ויאמרו מן הפנויה נולד כשגירשה והוי פגם ואמרינן התם א״ר אבא אמר שמואל ואם נשאת לא תצא ואיכא דאמרי א״ר אבא אמר שמואל ואם נתגרשה תנשא לכתחלה ופסק כלישנא בתרא וכן פסק הרא״ש וכתב הטור היינו דוקא כשהגט ביד הבעל ונתנו מידו לידה אבל אם שלחו לה ע״י שליח ונתייחד עמה אחר שנתנו לשליח ונתנו לה השליח לא תנשא בו ואם נשאת לא תצא עכ״ל. ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדבר: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לסופר כתוב גט לפלונית וכו'.</b> ביבמות פ' ר״ג (יבמות דף נ״ב) אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אין זה גט מפני שאין בידו לגרשה בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר לא תיקו. וקשה דפרק כל הגט (גיטין דף כ״ו:) אמרינן האומר כתבו לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט ומפרש התם טעמא שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. וע״ק דלשון אינו גט משמע אינו גט כלל ואילו גבי גט ישן הרי כתבנו למעלה דאם נתגרשה תנשא לכתחלה ותירץ ר״ת דההיא דפרק ר״ג כשכתב בו זמן שאחר נשואין שהוא זמן הנתינה דאפילו גט ישן לא הוי שלא נתייחד עמה אחר זמן הכתוב בגט והרי זה גט לגרש בו לכתחלה, וההיא דכל הגט שכתב זמן דקודם נשואין וגרע טפי מגט ישן דבגט ישן ליכא אלא יחוד בעלמא ולכך אם נתגרשה בו תנשא לכתחלה אבל התם דכנסה ואיכא ודאי ביאה אינו גט כלל וכ״פ הרא״ש והטור אבל דעת רבינו כדעת רש״י ז״ל שכתב דההיא דפרק ר״ג הוי גט אם נתגרשה ותנשא בו אבל לא תתגרש בו לכתחלה דומיא דגט ישן דמחד טעמא נינהו והא דאמרינן פרק כל הגט אינו גט היינו לומר דלא תתגרש בו לכתחלה ולישנא דגמרא הכי מוכח דאמר עולא מה טעם גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דמשמע דמשום גזירה הוא ולא מעיקר דינא ולזה כתב רבינו וכנסה וגירשה בו כשר ולא כתב יכול לגרשה בו: "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני תקנת הסופר וכו'.</b> בקצת ספרי רבינו כתוב סופר שכתב טופסי גיטין והניח מקום האיש והאשה וכו' ה״ז פסול וטעות הוא שנפל באותם ספרים, והטור כתב לא יכתוב הסופר טופסי גיטין וכו' והרמב״ם מכשיר לגרש בו לכתחלה אם כתבו וגם גירסא זו טעות היא. ועיקר הנוסחא מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש והאשה וכו' וכן כתב הר״ן שזה דעת רבינו וכן מוכיחים דברי רבינו סוף פ' זה שכתב מותר להניח חש״ו לכתוב טופס הגט לכתחלה וכו' אבל העבד והכותי אין כותבין הטופס לכתחלה ואפילו ישראל עומד על גביו שלא התירו לכתוב טופסי גיטין לכתחלה אלא מפני תקנת הסופר וכן נראה מדברי ה״ה ודין זה משנה פ' כל הגט (גיטין דף כ״ו) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ואמרי' בגמ' שצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ודברים אלו הן הנקראים תורף. ואומר במשנה דה״ה לשטרי מקח והלואה ור״י פוסל בכולן ור״א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה כלומר וגזרינן טופס אתו תורף ופסק רב הלכה כר״א ואפ״ה פסק רבינו כת״ק דס״ל דלא קי״ל בפסקיה דרב דדחינן ליה מקמי דר״י אמר שמואל ורב חנא משמיה דעולא דאוקמוה למתניתין דהכל כשרים לכתוב את הגט ואפילו חש״ו בשייר מקום התורף כדאיתא בפרק המביא תניין (גיטין דף כ״ג) אלמא ס״ל דלא גזרינן טופס אתו תורף: "
+            ],
+            [
+                "<b>סופר שכתב הגט לשמו ולשמה וכו'.</b> בריש גיטין (דף ד') אמרינן כי לא בעי ר\"א עדי חתימה היכא דליכא עדים כלל היכא דאיכא עדים בעי דאמר רבי אבא מודה ר\"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ופירש רש\"י היכא דליכא עדים כלל כלומר כי לא חתימי סהדי עליה כלל שפיר טפי מהשתא דחתימי עליה ושלא לשמה דה\"ל מזוייף מתוכו. ",
+                "<b>ומה שכתב ויש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה וכו',</b> טעם האומר כן משום דמשמע ליה שהוא מזוייף ממש וכיון דהוא מזוייף הוי בטל, ורבינו אומר שלא אמרו מזוייף אלא כמזוייף לא מזוייף והרי הוא פסול מדבריהם ואע\"פ שאם הרחיקו העדים שני שיטין פסול וכתב רבינו בפרק ראשון שאם נתנו לה בעדי מסירה כשר כבר נתבאר שם הטעם דשאני התם שפיסול הגט ניכר ע\"י חתימה אבל הכא שאין הפיסול ניכר דמנא ידעי שחתמו שלא לשמה חיישינן דילמא אתי למסמך ע\"י חתימה ולפיכך פסול מדרבנן: "
+            ],
+            [
+                "<b>המביא גט ואבד ממנו וכו'.</b> כתב הטור הרמב\"ם חילק שבמקום שהשיירות מצויות חשיב לאלתר כל שלא שהה אדם שם אע\"פ שעבר שם ובמקום שהוחזק ושנים ששמותיהם שוים לא חשיב לאלתר אא\"כ לא עבר אדם שם ואינו נראה כן אלא אין חילוק ביניהם כדפרישית וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. והנה במה שפי' ה\"ה דברי רבינו אין מקום להשגת הראב\"ד: ",
+                "<b>ודע</b> שהרשב\"א מפרש דברי רבינו דכי קתני הוחזק באותו מקום איש אחר ששמו כשמו קאי גם להיכא שאין השיירות מצויות ותמה עליו ויש לתמוה על ה\"ה שהזכיר שהרשב\"א כתב שלא ידע טעם לדברי הרמב\"ם ולא כתב איך הרשב\"א הפליג דעת רבינו לדעת אחרת: ",
+                "<b>אבד במקום שהשיירות מצויות וכו'.</b> כתב ה\"ה ומ\"מ הרבה מהאחרונים פירשו דמתניתין תרתי קתני, והר\"ן כתב על דברי רבינו לא מחוור דכיון שיש לו סימן בחפיסה למה צריך שיכיר הגט דהא קי\"ל בפרק אלו מציאות (ב\"מ דף כ\"ז:) דחמור בסימני אוכף מהדרינן ועוד דכולהו אינשי ודאי קים להו בטביעות עינא ועדיף טפי מסימנא (וכו' וכי אמרינן בגמרא ודוקא לצורבא מרבנן לא משום דע\"ה לא קים ליה בטביעת עינא וכו'.) אבל הכא שהוא עצמו מצאו למאי ניחוש לה אלא ודאי תרתי קאמר מצאו בחפיסה ויש לו סימן בה או שמכירו לגט בטביעות עינא כשר ע\"כ, וכן כתבו התוס' והרא\"ש והרשב\"א והמרדכי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב השם שאינם ידועים בו ביותר וכו'.</b> כתב הריב\"ש בסימן מ\"ג שנראה דהיינו כשאין כותב השם העיקרי בפירוש אלא שכותב השם הטפל בפירוש והעיקרי כולל סתם בלשון וכל שום דאית ליה ולזה הוא פסול (שאין ניכר מתוך הגט שיהיה זה) אבל אם שני השמות כתובים בגט בפירוש אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה (וכ\"כ הרמב\"ם והרמב\"ן בההיא דרובא מרים) דאפילו שרה דמתקריא מרים כשר אפילו לכתחלה ולא פסלו אלא בשכולל מרים שהוא השם העיקרי בלשון וכל שום: "
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כשרים לכתוב את הגט וכו'.</b> כתב ה\"ה דלפוסקים כרב הונא איכא לספוקי אי מכשרינן בדיעבד היכא דכתב נכרי טופס ואם כתב תורף י\"ל שהוא פסול ובטל אע\"פ שישראל עומד על גביו ולפוסקים כרב ושמואל דין הנכרים כדין חש\"ו וי\"ל שהוא פסול לכתחלה אפילו טופס עכ\"ד. ואיכא למידק כי כתב נכרי תורף אמאי בטל דודאי משום דנכרי אדעתא דנפשיה עביד ולא לשמה והא איכא לספוקי דילמא כותב לשמה. ונ\"ל שלזה כיון ה\"ה שכתב ואם כתב תורף י\"ל שהוא פסול ובטל ולא כתב בטל הוא סתם משום דספוקי מספקא ליה כדפרישית ואע\"פ שרבינו כתב דבטל הוא לטעמיה אזיל דבעי בני כריתות לכתיבת גט אבל להרמב\"ן והרשב\"א דלכתוב לא בעי בני כריתות ולא מיפסיל בנכרי אלא משום דאדעתא דנפשיה עביד איכא לספוקי כדפרישית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב גט בשבת וכו'.</b> בנוסחת הטור היה כתוב דין זה בסגנון אחר שכתב וז\"ל כתב הרמב\"ם כתב גט בשבת או ביוה\"כ בשוגג ונתנו לו ה\"ז מגורשת כתבו וחתמו בזדון ביו\"ט אינה מגורשת שהרי העדים פסולים מן התורה. כתבו וחתמו בזדון ביו\"ט ונתנו לה בפני עדים כשרים הרי זה גט פסול עכ\"ל. ולפי זה נקט ברישא שבת ויוה\"כ לאשמועינן דאע\"ג דאילו עשה כן במזיד הוה מתחייב בנפשו וגם אם כתבו בפרהסיא הוה מיפסיל ומטעם דמחלל שבתות בפרהסיא דינו כנכרי אפ\"ה כיון שלא כתבו אלא בשוגג כשר וכ\"ש לכתבו בשוגג ביו\"ט דכשר ובבבא שניה כתב כתבו וחתמו בזדון ביו\"ט דאינה מגורשת וכל שכן בשבת וביוה\"כ, ובבבא שלישית נקט דוקא יו\"ט דמש\"ה פסול ואינו בטל ואפילו כתבו בפרהסיא אבל אילו כתבו בזדון בשבת ויוה\"כ בפרהסיא בטל היה מפני שכתבו מחלל שבתות כנ\"ל לפי נוסחא זו. אבל לפי הנוסחא הכתובה בספרי רבינו שבידינו צריך לפרש דבתרי בבי קמאי נקט שבת ויוה\"כ דבשוגג מגורשת מזיד אינה מגורשת ובבבא ג' נקט יו\"ט דוקא כמו שכתבתי לנוסחא האחרת. ומה שכפל בבבא ג' ביו\"ט נ\"ל שהוא מיותר. ומ\"מ יש לדקדק לשתי הנוסחאות דבבבא קמייתא לא נקט אלא כתב ולא נקט חתמו וכיון דבשוגג הוא אפי' חתמו נמי ואפשר דמשום דלא מתרמי להיות הסופר וגם העדים שוגגין מש\"ה לא נקט בה חתמו. אבל קשה דאי בלא עדי חתימה מיירי הל\"ל ונתנו לה בפני עדים כשרים כמ\"ש בבבא שלישי ותו איכא למידק שכתב ונתנו לה דמשמע דוקא דיעבד ולכתחלה אמאי לא והכי הל\"ל ה\"ז גט כשר ובבבא שניה ה\"ז בטל ולא ה\"ל לאדכורי נתנו לה ולא מסרו לה וצ\"ע. ודינים הללו לא כתב ה\"ה מקומם וכתב בעל מגדל עוז דאיתנהו בפ' מי שאחזו ואני חפשתי כל הפרק בבבלי ובירושלמי וגם בתוספתא בדקתי כל המסכת ולא מצאתי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כתבו באבר.</b> פרק ב' (דף י\"ט) עדים שאין יודעין לחתום רב אמר מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו וכו' ושמואל אמר באבר באבר ס\"ד והתניא ר' חייא כתבו באבר וכו' כשר ל\"ק הא באברא הא במיא דאברא ר' אבהו אמר במי מילין וכו' רב פפא אמר ברוק. ורבינו שסתם ולא חילק בכך נראה שמפרש דלא מפלגינן בין אברא למיא דאברא אלא לשמואל דאמר דאיכא גוונא דכתב אבר דלאו כלום הוא אבל אינך רבנן דלא מוקמי תקנתא לעדים שאינם יודעים לחתום באבר פליגי עליה וסברי דכי תני ר' חייא כתבו באבר ל\"ש באברא ל\"ש במיא דאברא כשר. ",
+                "<b>ומ\"ש בשחור</b> פירש\"י דהיינו ",
+                "<b>פחמים ושיחור</b> פירש\"י אדרימנ\"ט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גט שנכתב באחד מהלשונות וכו' והוא שיהו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה.</b> יש לדקדק דבשלמא לשון הכתב דין הוא שיהו מכירים ע\"פ מ\"ש בפ\"א בעדים שאין יודעין לקרות קוראין לפניהם וחותמים והוא שיכירו לשון הגט אבל מ\"ש והכתיבה איני יודע מה צורך שיכירו הכתב הא בקוראים לפניהם סגי כמו שנתבאר בפ\"א ואע\"פ שמדברי הירושלמי שהביא ה\"ה משמע כדברי רבינו גם על הירושלמי יש לתמוה: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחת וכו'.</b> ה\"ה הליץ בעד רבינו להצילו מהשגת הראב\"ד וגם הר\"ן הליץ בעדו והרשב\"א השיג על רבינו למה הכשיר עד אחד בלשון אחד ועד שני בלשון אחר. ונ\"ל דל\"ק דכל חתימה ענין לעצמו וכיון שכל חתימת העד בלשון אחד כשר אבל הגט כולו ענין אחד וצריך שלא יהא כתוב בשתי לשונות וכמ\"ש הר\"ן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והעדים חותמין למטה פלוני בן פלוני עד.</b> לרווחא דמילתא כתב כן שא״צ לכתוב עד אלא כשאינו מזכיר שם אביו אלא שמו בלבד או שמזכיר שם אביו ולא שמו ואז אם לא יכתוב עד פסול לפי שנראה שלא חתם לשם עדות אבל כשחתם שמו ושם אביו אף אם לא כתב עד כשר ומשנה שלימה שנינו בפ' המגרש (גיטין פ״ז:) איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר ואף למה שהתקינו שיהו העדים מפרשים שמותיהם בגט כמ״ש רבינו בפ״א א״צ לכתוב עד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גט שמחק בו אות או תיבה וכו'.</b> כתבו בתוס' בר״פ המגרש (גיטין דף פ״ד ע״ב ד״ה אם כתבו) דמדתנן גבי תנאי דאלא מאיש פלוני ואם כתבו לתוכו אע״פ שחזר ומחקו פסול משמע [דוקא חוץ דלא הוי כריתות חזר ומחקו פסול אבל] שאר מחקים כשרים בגט רק שיעשה קיום המחק קודם שריר וקיים ע״כ, ולפי דברי רבינו שהם בתוספתא ובירושלמי כמ״ש ה״ה כי דייקינן ממתני' דשאר מחקין כשרים הוא בחד מתרי גווני או שאינם מגופו של גט או שחוזר וקיימו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהם וכו' ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה מתחת ידה מגורשת.</b> הטעם שצריך שינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה לכתחלה מיהא לדעת רבינו ואם אין שם עדי מסירה כלל כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת כיון שעדים שחתומים בו חוזרים על כל הגיטין הרי יש בידה גט חתום ואע\"פ שלא נמסר בעדי מסירה כשר לדעת רבינו בפ\"א ובודאי שכל אחת נותנת לחבירתה כשתצטרך ונשאת בו וגובות כתובה על ידו כנ\"ל לפרש דברי רבינו. אבל מדברי הטור נראה שהוא מפרש שמ\"ש רבינו וינתן לכל אחת מהן בעדי מסירה היינו לומר שצריך שיבאו עדי מסירה לפנינו ויעידו שנמסר לכל אחת ואחת והכי מוכחי סוף דברי רבינו שכתב כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה מגורשת משמע דברישא אפילו אותה שאין הגט יוצא מתחת ידה מגורשת וטעמא דעדי מסירה מעידים שנמסר ליד כל אחת ואחת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני וכו' אבל אם אינו ניכר אע\"פ שמסרו בעדים ה\"ז ספק מגורשת.</b> כתב הטור על זה ואיני יודע למה כיון שיש כאן עדי מסירה הם זכורים אם היה בו תנאי ואפשר שר\"ל שאנו חוששים שהסופר מעצמו עשה כן מפני שנזדמן לו הענין בכך עכ\"ל ודברים נכונים הם, וזהו נרמז בדברי ה\"ה שכתב שאין עדי מסירה מוציאין אותנו מידי ספק שני גיטין: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה עומדת בראש הגג שלה וכו'.</b> כתב הר\"ן שתמה הרמב\"ן על מ\"ש נמחק או נשרף קודם שיגיע לה וכו' הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט שזה א\"א שאם כדבריו היכי תנן מגורשת כיון שנשרף או נמחק אינה מגורשת. וכתב הר\"ן ליישב דברי רבינו שהוא סובר דברישא דמתני' דהיתה עומדת בראש הגג איכא דרך עליה ודרך ירידה דדרך עליה היינו קודם שהגט מתחיל לירד ודרך ירידה היינו משהגט מתחיל לירד ומש\"ה לא תנא ברישא דמתני' נמחק או נשרף ה\"ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת דהיינו נמחק או נשרף דרך עליה אבל בסיפא דהוא למעלה והיא למטה מסתמא לעולם הוא דרך ירידה וכי אוקימנא כגון שהיו מחיצות תחתונות עודפות לאו משום דאית ביה דרך עליה אלא לפי שא\"א לצמצם אוקימנא בעודפות וכי אוקימנא ל\"ש אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא הכי מפרש לה ז\"ל ל\"ש דנמחק או נשרף מגורשת אלא דרך ירידה בסיפא דמתני' אבל דרך עליה אינה מגורשת ומ\"מ לא מצי תני ברישא נמחק או נשרף הרי זו מגורשת משום דלאו מילתא פסיקתא היא שאילו נמחק קודם שירד לנוח אינה מגורשת ומיהו ודאי אם נמחק לאחר שהיה יורד לנוח מגורשת עכ\"ל. ולפי זה מ\"ש ",
+                "<b>רבינו אבל אם נמחק או נשרף וכו' אף על פי שנמחק לאחר שהגיע לאויר מחיצות או אחר שהגיע לפחות מג' טפחים סמוך לגג וכו' אינו גט</b> שכשהגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' טפחים סמוך לגג דרך עליה הוא דאינו גט וזהו שכתב הואיל ואינו הולך לנוח כלומר לפי שהוא בדרך עליה אבל אם הגיע דרך ירידה לאויר מחיצות וכו' ונמחק או נשרף ה\"ז מגורשת. וה\"ה מיישב דברי רבינו ע\"פ דרך הר\"ן דדרך ירידה היינו סיפא דמתני' אבל בדרך עליה מפרש דהיינו רישא דמתני' דקתני הוא למעלה והיא למטה אינה מגורשת בכל גוונא בין נמחק בדרך עליה בין נמחק בדרך ירידה וטעמא דכיון שהבעל היה צריך להעלות הגט שלא כדרך תנועה הטבעית לאו למינח קאי פירוש שלא היה כח הבעל דרך הנחתו שהוא בירידה. וא\"ת א\"כ כיון דברישא כל היכא שנמחק או נשרף אינו גט ואפי' נמחק אחר שהגיע לאויר מחיצות וכו' דרך ירידה נמצא שאינו גט עד שינוח ואם כן היכי תנן ה\"ז מגורשת, כבר יישב ה\"ה דנ\"מ אם קדשה אחר משהגיע לאויר מחיצות הגג קודם שינוח א\"נ אם מת הבעל או בטלו בינתים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד שתי וכו'.</b> רבינו מפרש כפירש\"י דלישנא דנח הוי דוקא הא לא נח ממש אף על פי שהגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת. ומכל מקום מה שכתב הטור בשם רבינו שאינו גט עד שינוח בשוליה הוא שלא בדקדוק כמבואר בלשון רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השאילה הבעל מקום בחצרו וכו'.</b> מפשט דברי רבינו נראה שאם הפסל הוא בתוך ארבע אמותיה מגורשת דכל ארבע אמותיה חד מקום מיקרי וכ\"כ הר\"ן בהזורק שכך נראה שהוא דעת רבינו ושצ\"ע מנין לו וכבר השיגו הרמ\"ך: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-טו)</small> זרקו לה ברה\"ר וכו' עד ה\"ז גט פסול עד שיגיע הגט לידה.</b> הרשב\"א בפ' הזורק תמה על דברי רבינו שפסק כרב יהודה שאם היתה ידה עשויה קטפרס אינה מגורשת ואם נח תוך ד' אמות דידה מגורשת דאלמא ס\"ל דרב יהודה למעשה אמרה ואע\"ג דלא מטי גיטא לידה ודוקא תוך ד' אמותיה וכ\"כ הא דאמר ר\"י הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה וכו' וכ\"כ הא דאמר לה שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה דמשמע שאינה מגורשת לעולם אע\"פ שנח בתוך ד' אמותיה שלה ואפי' בתוך פישוט ידיה עד שיגיע גט לידה ממש. ולכאורה דבריו נראין כסותרים זה את זה. ונראה שהוא ז\"ל מפרש דהא דא\"ל שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו לא בא לפרש קרוב לה דמתני' כדפי' רש\"י ויפה פירש דאם איתא ה\"ל לשמואל למימר שיננא כדי שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה ככולהו אינך דמפרשים למתני' וכן נמי ה\"ל לפרושי אי זהו קרוב לה ומחצה על מחצה ועוד דגבי מימריה דרב יהודה דהיתה ידה עשויה קטפרס לא הוה מקשינן וכי נפיל לתוך ד' אמות דידה קא נפיל דהא רב יהודה קיבלה מרביה דאין לה אלא כדי שתשוח ותטלנו והוה להו למימר והא כי נפיל לתוך פישוט ידיה קא נפיל דהיא היא סברתו של ר\"י שקיבל משמואל רבו ועוד כי א\"ל שמואל כדי שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה דמשמע דחוץ משיעור זה אינה מגורשת הוה לן לאקשויי עליה מדתניא כל שקרוב לה מלו דאתיא כר\"י ודלא כוותיה דשמואל אבל לכלהו אינך ליכא לאקשויי מינה וכמו שכתבתי למעלה ומסתברא דה\"פ לפי שיטתו של רבינו ז\"ל ד\"א שלה כגון שבאה היא ועמדה זכתה בד' אמותיה ואם עמד הבעל חוץ מארבע אמותיה וזרקו לה בתוך ד' אמות שלה זהו קרוב לה וה\"ז מגורשת גמורה לכ\"ע דלא גרע גט משאר דברים ד' אמות קונות לו בכל מקום (וכ\"ש גט שהקילו בו מפני תקנת עגונות עד שאמר ר\"י דקרוב לה שנינו ואפילו ק' אמה כל שיכולה לשומרו זהו קרוב לה והכי מכרעא ברייתא ומינה דכ\"ש דד' אמות שקונות לאדם בכל מקום שקונות בגט לכ\"ע קנין גמור והיינו דאקשינן גבי היתה ידו עשויה קטפרס והא כי נפל לתוך ארבע אמות קא נפיל דבהא ליכא מאן דפליג) וכי זרק לה אפילו חוץ לארבע אמות שלה והיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו מגורשת גמורה נמי הויא כר\"י וכר' יונתן וכדתניא כוותייהו ומשם תקנת עגונות (וכדאמר ר' אסי א\"ר יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר וא\"נ לקידושין משום לתא דגירושין דכתיב ויצאה והיתה) ובהא אפי' שמואל מודה בה (והא דפרכינן גבי היתה ידה עשויה קטפרס והא כי נפיל לתוך ד\"א דידה קא נפיל לרווחא דמלתא קאמר לומר דבתוך שיעור זה ודאי מגורשת בין שהוא יכול לשומרו בין שאינו יכול לשומרו דאילו חוץ לד' אמות אם שניהם יכולים לשומרו אינה מגורשת ודאי אלא מגורשת ואינה מגורשת) ואתא שמואל וחדית בה דאם באה היא תחלה ועמדה אע\"פ שזכתה בד' אמותיה אם בא הבעל כנגדה ונכנס בתוך אותם ד\"א שלה וזרקו לה אם נפל הגט בתוך כדי שתשוח ותטלנו הויא מגורשת אע\"פ שהגט בתוך ד' אמות שלו נמי אבל למעבד בה עובדא לא עבדי הואיל והבעל בתוך ד' אמות שלה עד שיגיע גט לידה אבל אם בא הבעל ועמד זכה בד' אמותיו ואע\"פ שבאה היא בתוך אותם ד\"א וזרקו לה אפי' בתוך כדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת כלל דזהו קרוב לו דכיון דקדם הוא אין לה באותם ד' אמות ולא כלום וכאילו לא יצא הגט מרשות הבעל כלל דמי ואפי' ספק מגורשת לא הויא ובזה עמדו כל דברי הרב הלכה למעשה ויצא כל סוגייתנו בשלום כנ\"ל. ובזה נסתלקה מעליו טענת הראב\"ד שכתב עליו א\"א תמה אני אחר שהסכימו בסוף שאין מתירין אותה לינשא ואם מת צריכה חליצה מכולם עד שיגיע גט לידה למה הוצרך לאלה החקירות ואולי לדעת את שאינה מגורשת כלל ע\"כ. וא\"א לומר כן שהרי הרב ז\"ל הביא כל צורתן ובנח בתוך ד' אמות שלה וכשיכולה לשמרו כתב שהיא מגורשת ובהא דשמואל אמר ה\"ז גט פסול אלא ודאי עם מ\"ש עמדו דבריו ואין בהם נפתל ועקש עכ\"ל. וה\"ה דחה שיטת הרשב\"א בדברי רבינו וקצת דחיותיו הם דחיות וקצתם הם מתיישבות מתוך דברי הרשב\"א. וה\"ה כתב דרך אחר בדעת רבינו. והר\"ן בפרק הנזכר כתב שדברי רבינו תמוהים הרבה שהוא פוסק כשמואל ואעפ\"כ אינו דוחה דברי ר\"י שהרי כתב ששניהם יכולים לשמרו מגורשת ואינה מגורשת ואם הרב סבר דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן מדינא אלא דמחומרא בעלמא אמר כדי שתשוח ותטלנו ומחמיר עוד לומר דאפי' בכה\"ג אינה נשאת אלא לאחר שיגיע הגט לידה מ\"מ ה\"ל לכתוב דכל שהיא יכולה לשמרו שהגט פסול מדבריהם ונ\"מ שאם נשאת לא תצא ובודאי שהוא ז\"ל כך סבור דשמואל לא פליג אדרבי יוחנן וא\"נ פליג כר' יוחנן נקטינן שהרי לענין קידושין הוא פוסק כמותו בפרק ד' מהלכות אישות וכיון שכן למה לא כתב דכל שהיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול שאינו פסול אלא מדבריהם בלבד. ונ\"ל שהוא סובר דכיון דהא דר' יוחנן לאו מדינא אלא מתקנתא שהרי אין קניה תלויה בשום מקום בשמירה הילכך אע\"ג דשמואל מודה לר' יוחנן כיון דעקר לה לתקנתא דמתני' לחומרא הדר דינא לדוכתיה דביכולה לשמרו אינה מגורשת גמורה דאורייתא ולפיכך כל שהוא מקרוב לו עד קרוב לה דהיינו כדי שתשוח ותטלנו פסק ז\"ל דהויא לה ספק מגורשת ובכלל זה קרוב לה שיכולה לשמרו והוא אינו יכול לשומרו ועולה על הדרך שכתבתי, ועדיין לפי זה היה ראוי לומר כיון דשמואל עקר לה לתקנתא דקרוב לה מגורשת ביכולה לשמרו משום חומרא דגיטין אף בקידושין היה ראוי לומר כן שהרי לא אמרו בקידושין אלא משום לתא דגיטין ולמה פסק בקידושין דבהיא יכולה לשמור והוא אינו יכול דמקודשת ודאי אבל נראה שהוא סבור דכיון דשמואל מודה לר' יוחנן אלא דבגיטין עקר לתקנתא דיכולה לשמרו לענין שתהא מגורשת גמורה דאורייתא בקידושין סמכינן אתקנתא קמייתא וכל שהיא יכולה לשמור מקודשת גמורה משום דלא חזינן דמעקרא תקנתא דקידושין כלל זה נ\"ל לדעת הרב עכ\"ל. והדרך היותר המתיישב אצלי בדעת רבינו הוא דרך הר\"ן: ",
+                "<b>ועל</b> מה שהשוה רבינו רה\"ר לרשות שאינה של שניהם כתב ה\"ה שכך הם מוקשים בדיני ממונות אבל הר\"ן בפרק הנזכר תמה עליו שהרי הוא ז\"ל כתב בפרק י\"ז מהלכות גזילה שאין ארבע אמות קונות ברשות הרבים אלא בסימטא ואם כן כשבאה היא תחלה לתוך ד' אמות למה כתב שהוא פסול דמשמע מדבריהם בלבד והרי כל שאינו בכדי שיעור שתשוח ותטלנו אינו אלא ספק מגורשת מטעם יכול לשומרו ובודאי דשיעור שתשוח פחות מד' אמות הוא כדמשמע בפרק מי שהוציאוהו וכיון שכן ביתר מכדי שתשוח ואפילו תוך ארבע אמות ברשות הרבים מגורשת ואינה מגורשת וצ\"ע עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן הגט בידה עבדה וכו'.</b> הטור היה גורס בדברי רבינו נתן הגט ביד עבדה והוא נעור והיא משמרתו אפילו היה כפות אינו גט נתנו ביד עבדה והוא ישן והיא משמרתו ה\"ז גט פסול היה כפות ה\"ז מגורשת ולפי זה דעת רבינו כדעת המפרשים. אבל בספרים דידן גרסינן נתן הגט ביד עבדה והוא נעור אם היה כפות ה\"ז גט וכן גורסין הרשב\"א והר\"ן וה\"ה בדברי רבינו וגי' זו בדבריו נראה עיקר דבכפות סגי דומיא דנתנו ביד עבדו שכתב בסמוך דסגי בכפות אלא שלגירסא זו יש לדקדק למה חזר לכתוב ואם היה כפות הרי זו מגורשת אנתן ביד העבד והוא ישן דהא אפי' בהיה נעור הכשיר ברישא וצ\"ע. ודע שעוד חילוק אחר יש בין דברי המפרשים לדברי רבינו והוא היכא דישן ואינו כפות דלדבריהם אינו גט ולרבינו אינו פסול אלא מדרבנן וכבר תמה עליו הר\"ן וה\"ה פה יישב סוגיית הגמרא לדעתו ז\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשאבד או וכו'.</b> כדברי ה\"ה נראה מדברי הרשב\"א דכי פריך מדתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים ואמאי להימניה לשליש לא פריך אלא לר\"ח ואם כן כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה כלומר שכבר הגט קרוע האי שינוייא ליתיה אלא לר\"ח אבל לרב הונא אפילו בדנפיק גיטא מתותי ידיה צריך שתי כתי עדים. אבל הרא\"ש כתב דכי פריך ולהימניה לשליש פריך גם לרב הונא דאמר בעל נאמן דמ\"מ מתני' איירי בגט שהוא ביד שליש ואין בעל מכחישו ולפי זה כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה אפילו לרב הונא איתיה, ואפשר שרבינו מפרש כדברי הרא\"ש ודבריו הם ככ\"ע דכי נפיק גיטא מתותי ידיה שלם כל שאין הבעל מכחישו שליח נאמן אפילו לרב הונא: ",
+                "<b>ודע</b> שמ\"ש רבינו שאם יוצא מתחת ידי שליח קבלה אין צריך עדים היינו דוקא עדי קבלה אבל לעולם צריך עדי אמירה וכן כתב רש\"י והתוספות בפ' התקבל וכן משמעות דברי רבינו דבעדי קבלה דוקא הוא דאמר דא\"צ עדים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב רבינו לקמן בסמוך שאין שליח הולכה והובאה צריך עדים.</b> טעמו דכיון דנפיק גיטא מתותי ידיה בדין שיהא נאמן דהא הימניה בעל וכן כתב הר\"ן בקידושין ובפרק האומר. ונתבאר בדברי רבינו פרק ט' דהיינו כשחתומים עדים בגט אבל אם אין עדים חתומים בגט והלך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת בין בשליח קבלה ובין בשליח הובאה ואזדא לטעמיה שכתב בפרק ראשון שאם עדים חתומים על הגט אפילו נתנו לה בינו לבינה כשר בדיעבד ושליח קבלה שהוחזק בעדים שאמרה לו קבל לי גיטי ידו כיד האשה דמי וכל שיוצא מתחת ידו חתום בחותמיו אפילו נודע לנו שנמסר לו שלא בעדים כשר בדיעבד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הפסולים בעבירה וכו'.</b> כתב ה\"ה ומ\"מ לא ידעתי רבינו מאין הוציא זה הפיסול וכו' וראיתי הרבה מהמפרשים חלוקים עליו עכ\"ל. הרשב\"א תמה על רבינו בריש גיטין וגם כן תמה עליו בסוף פ\"ב דגיטין וגם הרא\"ש חולק עליו: ",
+                "<b>במה דברים אמורים כשנתקיים וכו'.</b> כתב הרב המגיד זה שכתב רבינו בכאן וכו' ובהשגות כתוב כאן וכו' ואני אומר שאף דעת רבינו כך הוא וכו' עד וזה נ\"ל מבואר בלשונו. ואני אומר שכוונת הראב\"ד לומר שלא היה לו לרבינו לגזור ולומר אינו גט דמשמע שאם נתקדשה לאחר אין קידושין תופסין בה דהא איכא למיחש שמא היום או למחר יתקיים בחותמיו אלא כך הל\"ל לא תנשא לאחר ואם נשאת תצא כל זמן שלא נתקיים בחותמיו דהשתא אין דברי הרב המגיד מעלים ארוכה להשגה. אלא כך צ\"ל שגם רבינו כשכתב אינו גט לא נתכוון אלא לומר שאינה יכולה לינשא אבל אה\"נ שאם קידשה אחר חוששין לקידושיו ולא הוצרך לפרש מפני שסמך על המבין: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וזו היא מסירת מודעא על הגט.</b> ז\"ל הטור כתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ואם מסר מודעא ואמר אף אם אבטלנה לא תבטל אם ביטל מודעא ומודעא דמודעי עד סוף כל מודעי הכל בטל כשם שמועיל ביטולו על מודעא אחת כך מועיל על כמה מודעות ועל כל תנאים שהתנה וכך עמא דבר דלא כהרמב\"ם שכתב אמר גט זה שאכתוב לאשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זאת ה\"ז בטל וכו' וכתב הראש עוד על דברי רבינו ולדבריו לא הבנתי תקנתו שמא מתחלה מסר מודעא למודעא. ואולי שכך פי' דבריו מתחלה כתב אע\"פ שביטל המודעא שהגט בטל היינו שביטל המודעא בסתם אז מודעא דמודעא קיימת לפיכך אין ביטולו מועיל אבל כשא\"ל אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותם הדברים לבטל זה הגט הרי הן בטלים ואמר הן אז ביטל כל מודעי דמודעי ומועיל הביטול עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך נשים שחזקתן וכו'.</b> מה שכתב רבינו <b>אפילו היתה צרתה נשואה לאחר.</b> בירושלמי דיבמות מבואר כדברי רבינו וראיית הרב המגיד יש לדחות דהתם בשעת עדות הויא צרה מה שאין כן כאן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה לא ינתן לה וכו'</b> (עיין בפנים). כך היא הגירסא בספרים דידן והרא\"ש כתב בריש גיטין ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כתב הרמב\"ם ה\"ז ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער ה\"ז ספק ממזר עכ\"ל. והרא\"ש אפשר שהיה גורס כמ\"ש ואפשר שהיה גורס כגירסא דידן אלא דמשמע ליה שא\"א לומר שכשאבד הגט וערער הבעל שתהיה אינה מגורשת בודאי דשמא אם היה הגט בפנינו היה מתקיים ולפיכך במקום אינה מגורשת כתב ה\"ז ספק ממזר כלומר שהיא קרובה להיות אינה מגורשת אבל מ\"מ מידי ספיקא לא נפקא לענין אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ולענין שהולד אסור בממזרת כדין ספק ממזר כנ\"ל: ",
+                "<b>כתב</b> ה\"ה ואם לא נתקיים וכו' מ\"ש רבינו שאם אין הבעל מערער שהוא פסול פירוש אבל אינו בטל וכו'. לא היה צריך לכך דבהדיא תניא בריש גיטין (דף ה':) המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר\"מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר וידוע דהלכה כחכמים, ונתבאר שם דאפילו ר\"מ לא פסיל אלא מדרבנן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתנו לה ולא הספיק לומר וכו'.</b> מדברי רבינו שכתב עד שנשתתק נראה בהדיא דאלם שכותב בפני נכתב ובפני נחתם פסול ואע\"פ שבעדות אשה מהני משום עיגונא התם שאני שאינו מצוי כ\"כ שיבאו עדים שמת בעלה ולפיכך סמכו על אלם המעיד בכתב אבל בגט שאפשר להתקיים בחותמיו או שאפשר לשלוח לומר לבעל שישלח גט אחר ע\"י שליח שיאמר בפ\"נ ובפ\"נ לא רצו להקל בו לסמוך על כתב ידו של זה טפי מבשאר עדויות ולא דמי למאי דאמרינן בשלהי פ' שני דגיטין (דף כ\"ג:) דעדיף גט ממיתה מפני שהכתב מוכיח דהתם לענין נאמנות נשים המעידות איתמר ובודאי דטפי איכא להימנינהו בגט מפני שהכתב מוכיח אבל הכא לאו משום נאמנות הוא באלם שכתב בכתב ידו שלא לחלק בין עדות זה לשאר עדויות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כג-כד)</small> האיש שנתן גט לאשתו וכו' בד\"א כשהתנה עליה הבעל תנאי זה וכו'.</b> הראב\"ד השיג על רבינו לומר שאע\"פ שלא קרא עליו ערער צריך שיתקיים בחותמיו וה\"ה כתב ליישב דעת רבינו. וגם הר\"ן בריש גיטין כתב כדברי רבינו לפי שכל שהוא נותנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש וכיון שאין לחוש שמא יבא בעל ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע\"פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערער דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט מיהו אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו. אבל הרשב\"א בסוף פרק כל הגט תמה על רבינו מדתנן בפ\"ב דכתובות האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת עכ\"ל. ואיני רואה מקום לתמיהא זו דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מתחת ידה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי וכו' לפיכך יש לבעל וכו'.</b> כתב ה\"ה בגמ' מחלוקת בפ' מי שאחזו באומר ה\"ז גיטך אם לא באתי וכו' וכוונתם מבוארת שאין לחוש לדברי ר' יוסי בגיטין כלל וכן הוא דעת רבינו שכתב כאן ואם מת הבעל וכו'. ואני אומר שצריך להתיישב בזה שמאחר שפסק בדיני ממונות כר' יוסי ה\"ל לחוש בגיטין לדבריו לחומרא ולפסוק שחולצת ולא מתיבמת. ואפשר דלגבי מתנה שייך לומר זמנו של שטר מוכיח עליו דאי לא הוה בעי לאקנויי עד לאחר מיתה למה כתב זמן בשטר אבל בגט ליכא למימר הכי דע\"כ היה צריך לכתוב בו הזמן דגט שאין בו זמן פסול הילכך אין זמן הוכחה שנתכוין לגרש מהיום ואפשר דאפילו ר' יוסי מודה בהכי והא דאמרינן דרבי יהודה נשיאה התירה משום דס\"ל כר' יוסי ה\"ק ר\"י נשיאה סבר בגט מאי דסבר ר' יוסי במתנה, וע\"ד זה יתפרש מאי דאמרי מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי כנ\"ל. ועל מ\"ש ה\"ה ועדיין יש לבאר דעת רבינו בפ\"ו מהלכות אישות וכן הדין בגיטין ובממונות ויש לעיין בזה וכו'. י\"ל שקושיא זו שהקשה ה\"ה ליתא דהתם לא מיירי רבינו בשטר כלל דהא לא קאמר רבינו וכן הדין בגיטין ובשטרות אלא בגיטין ובממונות: ",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם נשאת לא תצא.</b> הר\"ן תמה על רבינו בדין זה וגם הר\"ש ב\"צ כתב לא נתפרש מנין לו לרב ז\"ל שאין שורש לזה בשום מקום והל\"ל ואם נשאת תצא. ונראה שסובר הרב שאם נשאת קודם קיום התנאי לא מפקינן לה מיניה אלא אמרינן לה שתקיים תנאה ותעמוד בבית בעלה אם תקיים ואם לא קיימתו ודאי תצא מיד ולא קשיא מדידיה אדידיה מקידושין לגיטין דלענין קידושין קידושי שני מבטלין קידושי ראשון לגמרי מקודם שחלו קידושי ראשון באו קידושי שני ומצאו מקום לחול דפנויה היתה לגמרי באותה שעה אבל גירושין נישואי שני אין מבטלין גירושי ראשון ואע\"פ שנשאת קודם שנתקיים התנאי יכולה לקיים תנאה ותעמוד תחת השני. ומה שכתב וכן בגירושין בא לומר שאין הגירושין מתקיימים אלא משעה שנתקיים התנאי ואילך ונפקא מינה לענין ביטול תנאי ותוספת ואבד הגט או נשרף אבל לענין אם נשאת קודם קיום התנאי אע\"ג דלכתחלה לא תנשא לא תצא ותקיים תנאה והשתא מיהא הא איגרשה זה נראה דעת הרב, ומ\"מ אין דבריו מחוורין דהשתא מיהא הא כי אינסבא אשת איש הואי ובזנות בא עליה ואם נשאת תצא דקי\"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והנכון הוא שאם נשאת תצא עכ\"ל: ",
+                "<b>ושם נתבאר שאם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו וכו' ויש לה להנשא לכתחלה אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי.</b> כתב הרב המגיד בפרק מי שאחזו הזכירו ברייתא שאמרה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' כתב הר\"ש ב\"צ בתשובה כשכתב הרמב\"ם ויש לה להנשא לכתחלה סתם הדברים ולא פירש ומ\"מ ה\"ל לכתוב ההיא דע\"מ שתתני לי מאתים זוז דלאחר לא תנשא עד שתתן שהלכה קבועה היא וכתבוה כל המפרשים שאין לדחות ברייתא מפורשת מפני אותה סוגיא שבפ' המגרש שהרי יש לקיים שתיהן כמ\"ש למעלה ועוד שהוא כתב גבי אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש שלא תנשא עד אחר י\"ב חדש אע\"פ שא\"א שלא יתקיים התנאי אלא דגזר מת אטו לא מת דמשמע דכל שהוא ביד אחרים לא תנשא עד שיתקיים התנאי וא\"כ צריך טעם מה ראה להשמיט ההיא דע\"מ שתתני לי מאתים זוז וכו' והרמ\"ך תמה עליו ג\"כ בהגהותיו וחתם בצ\"ע עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מגרש אדם על תנאי וכו'.</b> עיין לקמן בפרק זה בדברי הרב המגיד בבא המתחלת כל המגרש על תנאי שמבטל הגט כגון שהתנה שלא תאכל בשר וכו': "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין.</b> כתב הרב המגיד מה שכתב רבינו כאן ולמעלה בסמוך וכו' עד זהו דעתו ז\"ל. ורבינו נשאל על זה והשיב מה שעשיתי פסלות זה ספק עיקר זה הוא מה שאפרש לכם וכו' (עיין במגיד משנה בד\"ה וכן אם התנה וכו'): "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על מנת שלא תנשאי לפלוני אינו גט וכו'.</b> הרשב\"א בתשובה תמה על דברי רבינו וגם הר\"ן בר\"פ המגרש כתב שדבריו תמוהין דהא משמע דלדברי האומרים דכי אמר ע\"מ שלא תנשאי מודו רבנן לר\"א אפילו אמר לה ע\"מ שלא תנשאי לו לעולם מגורשת כיון שאין התנאי נמשך אלא כל ימי חייו ה\"ל כע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני. ונראה שדעתו ז\"ל דהתם שאני מפני שהיא רשאה לשתות יין אחר מיתתו ונמצא שלא נאסרה ביין לעולם אבל זו נאסרה בנשואיו לעולם שהרי כל ימי חייו לא תנשא לו עכ\"ל: ",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ע\"מ שלא תנשאי לפלוני עד נ' שנה ה\"ז גט וכו'.</b> כתב הרשב\"ץ שמ\"ש נ' שנה לאו דוקא אלא שתפס לרבותא הזמן היותר רחוק שאפשר שהם ימי שנותינו בהם שבעים שנה והאשה המתגרשת ע\"י עצמה יש לה יותר מי\"ב שנה קרובה לכ' וא\"א להיות אחר זה לפי מנהגו של עולם סכום שלם יותר מנ' שנה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וכו' חזר ואמר לה בתוך השלשים יום הרי הם מחולים לך וכו'.</b> עיין לקמן בפרק זה בדברי ה\"ה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לה הרי זה גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז וכו'.</b> כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם מת בתוך ל' יום כיון ששלמו ולא נתנה לו אינה מגורשת לא קבע זמן לנתינתה ומת קודם שנתנה אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו ולא בטל התנאי שהרי לא קבע זמן לפיכך אע\"פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו מגורשת מספק ולא תנשא לאחר עד שתחלוץ, ואיני מבין דבריו כיון שאינה יכולה לקיים התנאי לעולם א\"כ למה לא יתבטל הגט עכ\"ל, וכתב עוד ואם לא נתנה לו בחייו שוב לא תוכל לקיים התנאי אפילו אם תתן ליורשיו דע\"מ שתתן לי משמע לי ולא ליורשי וכיון דלא תוכל לקיים התנאי בטלו הגירושין וחולצת או מתיבמת, והרמב\"ם כתב וחולצת ולא מתיבמת ולא נהירא עכ\"ל, נראה מדבריו שהוא סובר שדעת רבינו שהיא ספק מגורשת ומש\"ה כתב דלא נהירא. ולפי האמת גם לרבינו אינו גט ולא כתב דלא תנשא לזר עד שתחלוץ אלא מפני שלא קבע לו זמן ובין נתנה ליורשים ובין לא נתנה ליורשים חולצת ולא מתייבמת דנתינה ליורשים אינה מועלת כלום וזה ברור בדברי רבינו וכבר נתן ה\"ה טעם לדבריו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלכה והניחתו בצדי רשות הרבים וכו'.</b> בפרק הכותב כתב הר\"ן לא ירדתי לסוף דעת הרמב\"ם שכתב בהלכות גירושין פרק תשיעי דבלא מעכשיו מגורשת ובמשוך פרה זו כתב בפרק כ' מהלכות מכירה דבלא א\"ל מעכשיו לא קנה עכ\"ל, ובמ\"ש הרב המגיד נתיישב זה, אלא שיש לגמגם במ\"ש הרב המגיד אבל הגט בכתב היא מגורשת והכתב עדיין הוא קיים ביום שלשים דהא גם בגט אינה מגורשת אלא בנתינה שיתן לה הבעל הגט ולאחר שלשים יום כבר כלתה נתינתו כשם שאתה אומר בפרה לאחר שלשים יום כבר כלתה משיכתו, וצ\"ל דבגט אף על גב דלא אמר מעכשיו אילו הניחתו ברשותה עד לאחר שלשים פשיטא לן שהיא מגורשת בקבלה ראשונה שכיון שלא יצא מרשותה לא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע משום דהכא הא איכא נתינה לשם גירושין אלא שאינו רוצה שיחולו הגירושין עד לאחר שלשים יום ואיבעיא לן בצדי רשות הרבים אי כרשות הרבים ממש הן שאפילו ממון גמור שלו יוצא בו מרשותו או דילמא אינו יוצא בהם מרשותה ופשטינן לה מדר\"נ דאמר משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם ואף על גב דההיא בדאמר מעכשיו ובעיין בדלא א\"ל מעכשיו מכל מקום שמעינן מינה דאגם וצדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו שאילו היו כרשות הרבים גבי משוך פרה אפילו אמר מעכשיו לא קני מטעמא דכתב הרב המגיד שכבר כלתה משיכתו ואינו קונה אלא כשלאחר שלשים יום היא ברשותו וכיון דחזינן דאגם חשוב ברשותו מינה נילף לגט שאם לאחר שלשים יום הוא בצדי רשות הרבים חשיב כאילו הוא ברשותה ואין זה כטלי גיטך מעל גבי קרקע מטעמא דאמרן ואף על גב דלא אמר מעכשיו מגורשת, כנ\"ל לדעת רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה עליה שתתגרש כשיעבור מכנגד פניה שלשים יום וכו'.</b> כתב ה\"ה בפרק מי שאחזו ובגמרא תניא וכו' מאן דמתני לה אמתניתין כ\"ש אברייתא וכו'. לקמן בסמוך בבבא המתחלת הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי וכו' ביאר הרב המגיד מאי זה טעם פסק רבינו לקולא וכ\"כ הר\"ן ובזה נסתלקה מעל רבינו תמיהת הרא\"ש שתמה על רבינו למה פסק לקולא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ה״ז גיטך מעכשיו וכו'.</b> בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע״ב:) אהא דאמר רב הונא גיטו כמתנתו פריך מדתנן ה״ז גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט ואם לאו אינו גט ואי אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד אמר מרי בריה דרב יוסף משמיה דרב שניתק מחולי לחולי והא עמד קתני עמד מחולי זה ונפל בחולי אחר והא הלך בשוק קתני הלך על משענתו והא קמ״ל דהלך על משענתו הוא דבעינן אומדנא אידך אומדנא נמי לא בעינן. והרי״ף לא כתב אלא משנתנו כצורתה ושרבה ורבא לא ס״ל ההיא דרב הונא והשמיט מאי דאקשיה לרב הונא ממתני' ושינויא דמר בריה דרב יוסף משמע דס״ל דלדידן דלא קי״ל כר״ה כל שמת מחולי הראשון אפילו הלך בשוק בלא משענת ה״ז גט דמתני' דקתני אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט אעמד והלך בשוק קאי וסתם הלך בלא משענת משמע ואפילו הכי אם מחמת חולי הראשון מת ה״ז גט וכן דעת רבינו שלא חילק בין הלך במשענת להלך בלא משענת וטעמו משום דס״ל ז״ל דההוא שינויא דשני מר רביה דרב יוסף ליתיה אלא אליבא דרב הונא x דאמר גיטו כמתנתו אבל לרבה ורבא דקי״ל כוותייהו אתיא מתני' כפשטא דכל שהלך בשוק בין במשענת בין שלא במשענת אומדין אותו אם מחמת חולי ראשון מת ה״ז גט משום דההיא הליכה לאו כלום היא ובודאי לא נתרפא לגמרי כיון שמת מאותו חולי ראשון: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר להם כתבו ותנו גט לאשתי אחר השבוע וכו'.</b> כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם אמר כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבוע אין כותבין אלא עד שנה שלאחר השבוע ובשנה אין כותבין ונותנין [אלא] עד אחר חדש שלאחר השנה ובחדש אין כותבין ונותנין אלא עד שבת שבחדש השני אמר כתבו ותנו לה לאחר השבת נותנין (לה) מיום שבת עד יום ג' אמר כתבו ותנו לה קודם השבת כותבין לה מיום ד' עד סוף יום ו' איחרו הזמן שאמר ואח\"כ כתבו ונתנו כגון שאמר אחר החדש וכתבו ונתנו לה אחר שתי שבתות מחדש ב' ה\"ז פסול ע\"כ, וכתב א\"א הרא\"ש על דבריו גם פי' זה אינו נכון דאם צוה לכתוב וליתן לאחר השבוע כותבין מיד אחר השבוע ע\"כ. ויראה שהוא מפרש דברי הרמב\"ם שר\"ל שלא יכתבו עד שנה אחר השבוע ואינו נראה כן מדבריו אלא אדרבה ר\"ל שיכתבו מיד אחר השבוע ואין להם זמן לכתבו אלא בתוך השנה וכן באינך עכ\"ל. ונ\"ל שנוסחא משובשת נזדמנה להרא\"ש בדברי רבינו שהיה כתוב בה אין כותבין עד לאחר שבת שניה וכן היה כתוב בכולן אין כותבין עד לאחר חדש אין כותבין עד לאחר שבת כי כן כתוב בפסקיו לגבי שנה ולפיכך פירש בו מה שפירש אבל הנוסחא האמיתית היא כמו שכתב הטור ופירושו בה ברור וכן פירש ה\"ה וגם הר\"ן בפ' מי שאחזו אלא שתמה עליו על שכתב שאם איחרו לאחר הזמן שאמר ואח\"כ כתבו שהגט פסול כלומר מד\"ס ואם נשאת לא תצא ואמאי והא מידי ספיקא לא נפיק ואפילו אם נשאת תצא. ונ\"ל שאפשר לומר שטעמו של רבינו שכל שהוא אחר שבוע אפילו מופלג לא נפיק מכלל אחר השבוע וכן באחר שנה אלא שחכמים תקנו להזהיר מלכתוב אלא בזמן דלישתמע שהוא אחר ממש סמוך לו והילכך לית ביה אלא פיסולא דרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו כגון שאמר להן לאחר החדש וכתבו ונתנו לה לאחר ב' שבתות מחדש ב'</b> יש לתמוה שלא ה\"ל למימר אלא לאחר שבת ראשונה מחדש שני וכבר תמה עליו ה\"ה. ונ\"ל לדחוק ולומר דה\"ק וכתבו ונתנו לאחר הזמן שאמר דהיינו בשתי שבתות מחדש כלומר בשבת שניה של חדש שני: "
+            ],
+            [
+                "<b>נתייחד עמה וכו' וק\"ו הדברים וכו'.</b> כתב הר\"ן דבריו תמוהים הרבה שאין זה ק\"ו של כלום דבשמעתין איכא למיחש לקדושין ובנדון שלו ליכא למיחש להכי ועוד היאך כתב בפירוש דאינו גט דהא בשמעתין ספוקי בעלמא מספקי להצריכה גט שני ובודאי דלשמא פייס וביטל השליחות הוא דאיכא למיחש להכי אבל אין מקום לומר שיהא הגט בטל לגמרי וכן דעת הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל וכבר הזכיר זה ה\"ה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לעשרה כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי וכו' ואפילו היה הכותב אחד משני העדים שחתמו בו.</b> בפ' התקבל (גיטין דף ס״ו:) אמרינן דמאן דס״ל דאומר אמרו כשר ס״ל דחתם סופר ועד פסול כלומר שאם הסופר עצמו חותם בגט עם אחר פסול דאי אמרת כשר נפיק מיניה חורבא דזימנין דאמר בעל אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתומו ומשום כיסופא דסופר שלא יתבייש לומר שאין מקבלין אותו בעד מחתמו ליה שאומרת לו שהבעל אמר כן ובעל לא אמר הכי ונמצא בטל הגט ולפיכך מחמת חשש חורבא זו אין להכשיר חתם סופר ועד אבל אמאן דס״ל דאומר אמרו פסול משום דמילי לא מימסרן לשליח [אפילו באומר אמרו] תו ליכא למיחש להך חורבא. ורבינו פסק בפ״ב באומר אמרו הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות בטל. וכתב הר״ן נראה דרפויי מרפיא בידיה ותמהני א״כ למה הכשיר חתם סופר ועד דכיון שהוא מסופק באומר אמרו אף בחתם סופר ועד ה״ל לספק שכבר כתבתי דהא בהא תליא. ואפשר דכיון דבגמרא מוכח דלמאי דס״ל באומר אמרו כשר ולא תעשה זאת בישראל משום גזירה דשמא תשכור עדים כדאיתא בגמ' חתם סופר ועד כשר דליכא למיחש לחורבה כיון דלא תעשה כ״ש לדידן דפסלינן אומר אמרו מספיקא דלית לן למיחש לחורבא אבל אין דעתי מתיישבת בכך דאי אנן מסתפקין בדינא אית לן למיזל הכא והכא לחומרא ולית לן למימר כיון דאנן מספקינן לא נפק לן חורבא דדילמא איכא דאיפשיטא ליה דאומר אמרו כשר ונפיק חורבא לחתם סופר ועד ומחוורא דמילתא למיזל הכא והכא לחומרא למיפסל אומר אמרו ולמיפסל חתם סופר ועד וכן דעת ר״י ז״ל ולדבריו הסכים הרמב״ן ז״ל עכ״ל. וי״ל לדעת רבינו דליכא למיחש להכי דמאחר דבגמרא איפליגו בה לית לן למיחש דילמא איכא דפשיטא ליה דכשר. ומ״מ נראה שלא הכשיר רבינו לחתום לכתחלה ולא בא אלא לומר שאם חתם סופר כשר וינתן לה וכ״כ ההגהות: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם גירש את אשתו בגט פסול וכו' וא\"צ לחדש הנשואין וכו'.</b> כתב מהרי\"ק בשורש קע\"ב וז\"ל החכם אשר עיניו בראשו ידע ויבין מדברי רבינו משה שיש לחלק בין ספק קידושין לספק גירושין מדלא כלל גבי ספק קידושין דכ\"מ שאמר מקודשת מספק או צריכה גט מספק או הרי אלו קידושי ספק שאם נשאת לאחר תצא והולד ממזר כמו שכלל גבי ספק גירושין אלא ודאי פשיטא דבספק קידושין לא שייך למימר שתצא והולד ממזר ושתהיה ספק ערוה כמ\"ש בספק גירושין דהך קיימא בחזקת היתר דהיינו בחזקת פנויה והך בחזקת אשת איש, ועוד שהרי רבינו משה בפ\"ד דהל' אישות כתב המקדש בפסולי עדות של תורה וכו' עד בפסולי עדות של ד\"ס וכו' אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים וכו' עד וכן כל קדושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי עכ\"ל, הרי לך דלא רצה לסמוך על ספק קידושין להתיר לו לכנוס על סמך הקידושין הללו ואילו בספק גירושין כתב בפ\"י מהלכות גירושין וז\"ל וכן מי שגירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה\"ז מותרת לבעלה ואין צריך לחדש הנשואין ולברך שבע ברכות ולכתוב כתובה עכ\"ל. הרי לך שמחלק בין ספק קידושין לספק גירושין דבספק קידושין צריך לחזור ולקדש מפני שעדיין היא בחזקת פנויה שאינה מקודשת ולכך אין רשאי לכנסה בלא קידושין אבל בספק גירושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספק אין להוציאה מחזקתה ומשום כך מותרת לבעלה וא\"צ לחדש הנשואין, ותדע דמזה הטעם דאוקמה בחזקת א\"א הוא דקאמר רבינו משה דא\"צ לחדש הנשואין מדכתב וז\"ל תצא והולד ממזר וכו' עד וכן מי שגירש את אשתו וכו' או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה\"ז מותרת לבעלה ואין צריך לחדש וכו'. ועתה יש לתמוה דמאי וכן דמה ענין לתלות קולא בחומרא ר\"ל דתלה קולא דמותרת לבעלה בחומרא דתצא והולד ממזר ומי יתן טהור מטמא אלא ודאי פשיטא ופשיטא דה\"ק דכי היכי דאמר תצא והולד ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה דהיינו חזקת א\"א לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכת לחדש הנשואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א\"א עכ\"ל. נראה מדבריו דמשמע ליה למהרי\"ק שכשכתב רבינו שאינו צריך לחדש הנשואין היינו לומר שא\"צ לחזור ולקדש, ואין זה במשמע דברי רבינו דא\"כ הל\"ל אינו צריך לקדשה ולא לברך ז' ברכות ומדלא נקט אלא א\"צ לחדש הנשואין משמע ודאי דאינו ממעט אלא נשואין דהיינו ז' ברכות וכתובה אבל צריך הוא לקדשה וכ\"כ ה\"ה בפשיטות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב הסופר וטעה וכו'.</b> כתב ה\"ה ופסק רבינו כר' אליעזר וכפירושא דרב אדא. ולא נתן טעם למה פסק כיחידאה ולמה פסק כרב אדא לגבי שמואל, והרי\"ף נתן טעם למה פסקינן כר' אליעזר משום דמפרשי בגמ' טעמיה ומסתברא כדקא פריש רב אדא דדייק מתניתין כוותיה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל וכו' הרי זו אינה ממאנת.</b> נתבאר בפרק רביעי מהלכות אישות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר וכו' ואם החזיר הראשון ובעלה לוקה.</b> בפ' עשרה יוחסין (קדושין ע\"א) אמרינן שאם קידש ולא בעל או בעל ולא קידש אינו לוקה ולזה נתכוון רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובכלל לאו זה וכו'.</b> כתב הרב המגיד וחכ\"א אחד זה ואחד זה אסורה וכו' ומן הסוגיא הזו משמע לכאורה שאם לא נבעלה אין בה לאו אע\"פ שנסתרה אחרי קינוי ומה שאמרו במסכת סוטה שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה פי' רבינו לוקה מכת מרדות דכל זמן שלא זינתה ודאי אינו לוקה עליה מלקות גמור מספק עכ\"ל. ויש לתמוה על זה שהרי רבינו כתב בספ\"א מהא\"ב המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן ובא עליה אחר כך הרי זה לוקה עליה משום זונה אע\"פ שאין עיקר העדות בע\"א כבר הוחזקה בזונה, וכתב ה\"ה אע\"פ ששנינו ביבמות וחכ\"א מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ואמרו שם מאי נסתרה נבעלה וכו' ולמיקם עליה בלאו וכו' ואע\"פ כן סבור רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו לוקה על לאו (זה) מפני שעיקר הלאו הוי למחזיר גרושתו אחר שנתארסה או שנשאת לאחר וכו' ואע\"פ שחכמים דרשו בו שני דברים מניעת חזרת הגרושה ומניעה לבא אל האשה אחרי אשר הוטמאה וכו' ה\"ל לאו שבכללות וכו' ואין לוקין עליו וכו' זהו דעת רבינו ומפני כן לא מנה בכלל מצות הלאוין שלא לבא על אשתו אחר שזינתה ולא חייב עליה מלקות בספר שופטים ולא בשום מקום וכאן כתב בעלה כהן בדוקא וחייב לו מלקות משום זונה ולא משום טומאה עכ\"ל. וסתירת הדברים מכאן לשם מבוארת ששם כתב ה\"ה שדייק מלשון רבינו שאינו לוקה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה וכתב שלא חייב עליה רבינו מלקות בשום מקום ולא זכר שפה כתב בפירוש לוקה עליה משום לאו דאחרי אשר הוטמאה. ועל רבינו קשה דידיה אדידיה שכאן כתב שלוקה עליה ומדייק דבריו בספ\"א מהא\"ב נראה שאינו לוקה עליה וכן נראה מדהשמיטה בפי\"ט מהלכות סנהדרין ולא מנאה בכלל הלאוין שלוקין עליהם וכן נראה שהוא דעתו משום דהוי [לאו] שבכללות וצריך לדחוק ולומר לוקה שכתב כאן היינו מכת מרדות, ויש מי שתירץ דברי רבינו שמ\"ש כאן רבינו שלוקה עליה היינו דוקא כשגירשה והחזירה ואחר כך בא עליה כגון מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר וזו אם גירשה והחזירה אף על פי שלא נתקדשה לאחר לוקה עליה דכי אמרינן אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ארישא דקרא קאי וכתב לה ספר כריתות וכו' לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אם היתה לאיש אחר וכן אע\"פ שלא היתה לאיש אחר אם הוטמאה תחתיו וגירשה לא יוכל לשוב לקחתה והשתא ניחא דאין זה לאו שבכללות שאין כאן אלא לאו אחד שלא להחזיר גרושתו אם היתה לאיש אחר או אם הוטמאה תחתיו וניחא נמי שלא מנאה בפי\"ט מהלכות סנהדרין שאין כאן אלא לאו אחד ובפ\"א מהלכות א\"ב מיירי כשבא עליה ולא החזירה ומש\"ה אינו לוקה אם אינו כהן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה וכו' ה״ז לא תנשא וכו' להבחין בין זרעו של ראשון וכו'.</b> בפרק החולץ (יבמות דף מ״ב) בגמ' יהיב טעמא משום דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ופי' רש״י שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ומיום כתיבת הגט מונים למגורשת.</b> כתב הרב המגיד פסק הלכה בפרק כל הגט וטעות סופר שאינו אלא בפרק ב' דגיטין ומ\"ש שהוא פסק הלכה כך היא גירסת ספרים אבל בנוסחי דידן אין כתיב בגמרא פסק הלכה והכי איתא בגמרא (דף י\"ח) אתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה וכו' ת\"כ דרב ות\"כ דשמואל ואמרינן בתר הכי רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי משעת כתיבה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי משעת נתינה וכתב הרא\"ש רב אלפס לא הביא אלא ת\"כ דשמואל וכתב וכן הלכתא ודבריו תמוהים למה פסק כשמואל הא קי\"ל הלכתא כרב באיסורי. ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאינון אמוראי עבדי כרב [ויש ספרים שכתוב בהם והלכתא משעת כתיבה] ומשמע דהרי\"ף אינו גורס אותו מאחר שלא כתבו בהלכותיו עכ\"ל. ונראה שטעם הרי\"ף משום דכיון דרב אשי דבתראה טובא הוא ומאריה דגמ' הוא עביד משעת כתיבה הכי נקטינן וכן פסקו סמ\"ג והרשב\"א והר\"ן והריב\"ש וספר א\"ח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המארס בתוך צ' יום וכו'.</b> כתב הראב״ד אומר אני מנדין אותו עד שיגרש וכו' ומתני' בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים וכו'. ואיני מבין זה שהרי אמרו בפרק החולץ (יבמות דף ל״ט) אהא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר לומר שמגרשה בגט ומחזירה: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן גזרו חכמים וכו' שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד וכו'.</b> בפ' החולץ אמרינן דטעמא דלא ישא מעוברת חבירו משום דחסא כלומר שממעכו בשעת תשמיש א\"ה דידיה נמי דידיה חייס עילויה ה\"נ חייס עילויה ופירש\"י שאין אדם מתכוון להרוג הנפש אלא סתם מעוברות למניקה קיימא דילמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלה ליה אי הכי דידיה נמי דידיה ממסמסא ליה בביצין וחלב דידה נמי ממסמסא ליה בביצים וחלב לא יהב לה בעל ליתבעינהו ליורשים אמר אביי אשה בושה לבא לב\"ד והורגת את בנה, ומאחר דטעמא דדחסא אידחי ואוקימנא דטעמא משום דילמא איעברא ואיעכר חלבא יש לתמוה על רבינו למה השמיט טעמא דמיעכר חלבא דקם ונקט טעמא דדחסא דאידחי וכתב מהר\"י קולון שטעמו משום דטעמא דמיעכר חלבא אינו כולל דהא כמה נשים דלא שייך בהו ההוא טעמא כגון צמוקי דדים או מת הולד ומש\"ה תלה הטעם בשמא יזיק אשר בו יספיק לכל הנשים עכ\"ל. ועדיין קשה למה לו לתפוס הטעם הדחוי אף אם יהיה כולל כיון דאידחי ליה. לכך נ\"ל דרבינו לא גריס אלא וטעמא דדחסא לעולם איתיה ואע\"ג דאקשי ליה דידה נמי חייס עליה ה\"מ לאהדורי ליה דלא חייס כולי האי על דחבריה כדחייס על דידיה וכיון דלא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה איכא למיחש דדחיס ליה שלא במתכוין אלא דאהדר ליה לפי דרכו דאפילו תימא דחייס על דחבריה כעל דידיה איכא למיחש דילמא איעברא ומיעכר חלבא והאי טעמא היה צריך לאומרו כדי לתת טעם למינקת חבירו ומש\"ה קאמר דשייך נמי במעוברת חבירו אבל לפום קושטא עיקר טעמא דמניקת לא הוי אלא משום דחסא דהא ודאי לא חייס על דחבריה כדחייס על דידיה וכמו שכתבתי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והכל נאמנים להעיד לה וכו' שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים.</b> כתב רבינו ועדיין הוא קיים ללמדנו שאם מת בעלה של זו שהוא קרובם של אלו והלכה ונשאת לאחר נאמנות אלו להעיד שמת בעלה האחרון ולא חיישינן שמתוך שנאתה יעידו כדי לקלקלה שאינן חשודות להעיד שקר אלא להפריד בינו ובינה בלבד: ",
+                "<b>כתב</b> ה\"ה עוד בגמרא חמות הבאה לאחר מכאן מהו וכו'. וג\"ז לא נזכר בהלכות ובדברי רבינו ולא נתברר לי בזה טעם נכון וכו'. ולי נראה דטעמא דהרי\"ף ורבינו דהאי חששא מדרבנן היא ונקטינן דספיקא לקולא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בא עד אחד והעיד שמת בעלה וכו' ה\"ז לא תצא מהיתרה ותנשא וכו'.</b> דוקא הכא אמרינן דלא תצא מהיתרה אבל בשנים אומרים מת והתירוה לינשא ואח\"כ באו שנים ואמרו לא מת לא אמרינן לא תצא מהיתרה ותנשא עתה לכתחלה ואפילו לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שאין מניחין להם ב\"ד כיון שהדבר ספק אלא שאם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי אין מוציאין אותה. והטעם מבואר דשאני הכא דכיון שהתירוה לינשא הוי כאילו שנים אומרים מת וכשבא אח\"כ ע\"א ואמר לא מת אין דבריו של אחד במקום שנים: ",
+                "<b>ואהא</b> דאמרינן לא תצא מהיתרה הראשון כתב הרא\"ש מתקנה דרבנן שריא לינשא אלא דקאמר גמרא בפ\"ב דכתובות דטוב הוא שלא תנשא משום הסר ממך עקשות פה, ורבינו לא חשש לכתוב כן משום דלא איתמר התם הכי אלא למאי דפריש אביי מימרא דר' יוחנן אבל רבא מפרש לה התם בגוונא אחרינא ולפום ההוא פירושא דרבא לא צריכינן למימר הכי: "
+            ],
+            [
+                "<b>באו שנים ואמרו לא מת וכו'.</b> כתב הריב\"ש כיון שנשאת ועבדא איסורא אף על פי שלא נבעלה תצא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני עדים אומרים מת ושנים אומרים וכו'. ואם נשאת לאחד מעדיה וכו' ה\"ז לא תצא.</b> כבר כתבתי בסמוך בזה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> האשה שאמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני וכו' עד היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת מת וקברתיו נאמנת.</b> כתב הרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל בתשובה סימן כ' הוקשה לכם תחלה איך פסק כר' חנינא שאמר טעמא דקטטה בינו לבינה דקתני במתני' שאינה נאמנת הוא משום דמשקרא ולא כרב שימי שאמר משום דאמרה בדדמי והא רב שימי לחומרא ורב חנינא לקולא כדאמרינן בפרק האשה שלום מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמ\"ד משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה ולמ\"ד בדדמי כיון שיש קטטה בדבר מועט אמרה בדדמי. וא\"ת אמאי לא תשקר והלא היא משקרת שאמרה גירשתני וכו' י\"ל שזה לא היתה עושה שתשקר לומר מת בעלי ואם יבא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה x ועוד איך סתם ואמר אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בהדיא אמרו בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה. ופירשו התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כ\"כ לשקר כיון דרחמא ליה אלמא היכא דארגיל איהו לקטטה למאן דאמר משום דמשקרא הכא לא משקרא והיא נאמנת. וכן ",
+                "<b>מ\"ש בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו</b> אנה מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דע\"א מהימן משום דעבידא לאיגלויי (הוא) ולא משקרא בה הכא נמי לא משקר או דלמא טעמא דע\"א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא (הוא) והכא כיון דאיכא קטטה (בינו לבינה) לא דייקא ומינסבא ולא איפשיטא ואזלינן בה לחומרא דכל תיקו דאורייתא לחומרא ולא מהימן אלמא טעמא דע\"א בקטטה דלא מהימן משום דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא הוא ולא משום דלמא שכרה ליה כדכתב הרמב\"ם וא\"כ היכי שביק טעמא דבגמ' וכתב טעם אחר שלא הוזכר בגמ'. וכן מ\"ש עוד שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו והוקשה לכם על זה וטענתם בבטולו ד' טענות. הא' מדאמר רבא מ\"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי דס\"ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דאמרה בדדמי א\"כ היכא דאמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא רעבון דטעמא דידיה נמי משום דאמרה בדדמי הוא כדאמר רבא דס\"ד בההוא פורתא דנפפיתא שראתה אותו מנופה כנפה הוה חיי וגריע נמי טפי ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אפ\"ה אמרו שאם אמרה מת וקברתיו מהימנינן לה וכן פסק גם הרמב\"ם עצמו במלחמה לא כל שכן. ועוד מאי שנא מת וקברתיו ממת על מטתו דבמת על מטתו נאמנת ואילו במת וקברתיו אינה נאמנת אי חיישינן בה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה. ועוד לאו ק\"ו ומה במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו תהא נאמנת. ועוד דמההיא דרבא דאמר רעבון גריעא ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו משמע דגבי מלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס\"ד דאינה נאמנת א\"כ מאי גריעותיה דרעבון טפי ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא: ",
+                "<b>התשובה</b> על הקושיא הראשונה שהוקשה לכם איך פסק כרבי חנינא שהוא לקולא ולא כרב שימי שהוא לחומרא. ועל הקושיא השניה שהוקשה לכם עוד איך סתם ואמר שאינה נאמנת מפני שהוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי והלא בגמרא אמרו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ופי' התוס' דלמאן דאמר משום דמשקרא היתה יראה כל כך לשקר כיון דרחמא ליה. י\"ל שהרמב\"ם ז\"ל מפרש ההיא דאיכא בינייהו דארגיל איהו קטטה הפך מה שפירשו התוס' שהוא סובר דלמאן דאמר משום דמשקרא שסובר שכיון ששקרה ואמרה שנתגרשה ממנו לפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה וגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו השתא נמי יש לחוש בה דלמא משקרא ואמרה שמת בעלה כדי להנשא לאחר וכשיבא בעלה אחר זה שתאסר עליו שזהו סבה שתשמט ממנו א\"כ אין הפרש בזה בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי שמאחר שגלתה דעתה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו כשאמרה שנתגרשה ממנו והכחישוה השתא נמי משקרא ואמרה שמת בעלה כדי לאסור עצמה עליו שבזה הפועל תשמט ממנו. ולמ\"ד משום דאמרה בדדמי שסובר שאע\"פ ששקרה ואמרה שמתגרשת ממנו והכחישוה שגלתה דעתה בזה שהיא שונאה אותו ורוצה להשמט ממנו מ\"מ אין לחוש בה דלמא משקרא לומר שמת בעלה להנשא לאחר משום דהכא נפק מינה חורבה שאם יבא בעלה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אלא חיישינן בה דלמא אמרה בדדמי שמרוב שנאתה בו לא שמה לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת א\"כ הני מילי היכא דארגילה איהי לקטטה שהיא שונאה אותו שנאה טבעית אבל היכא דארגיל איהו לקטטה דאכתי רחמא ליה ואינה שונאתו כל כך ליכא למיחש בה בדדמי דבהא ודאי דייקא לתת לבה בעת הסכנה לראות שמא לא מת. ולפי הפירוש הזה הוי רב חנינא לחומרא ורב שימי לקולא ומש\"ה פסק כרב חנינא ולא כרב שימי גם לא חלק בין ארגיל איהו לקטטה ובין ארגילה איהי משום דלפי הפירוש הזה למ\"ד דלמא משקרא אפי' ארגיל איהו לקטטה נמי משקרא אבל לא משום דלמ\"ד דלמא משקרא אם אמרה מת וקברתיו נמי חיישינן בה דלמא משקרא ולא מהימנא ולמ\"ד משום דאמרה בדדמי [אם אמרה מת וקברתיו נאמנת כיון דלא שייך ביה בדדמי] והוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא כדכתב בעל המגיד משנה ז\"ל וקי\"ל לחומרא דחיישינן דמשקרא ואפילו אמרה מת וקברתיו אינה נאמנת וזה שסתם רבינו וכתב שזו הוחזקה שקרנית דא\"כ נהי דלגבי וקברתיו הוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא מ\"מ לגבי ארגיל איהו לקטטה הוי ר\"ח לקולא ורב שימי לחומרא לפירוש התוס' שא\"א לומר שהוא סובר כפירוש הרמב\"ם ז\"ל דא\"כ לא היה צריך לתת הטעם שפסק רבינו כר\"ח ולא כרב שימי משום דגבי קברתיו ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא שלא נתפרש זה בשום מקום ולהניח תלמוד ערוך שאמרו בהדיא איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה דהוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא ועוד מי הגיד לבעל המ\"מ דלגבי קברתיו הוי ר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא אפי' לפירוש התוס' והא מדקאמר בגמ' מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה ולא קאמר איכא בינייהו מת וקברתיו ש\"מ במת וקברתיו לכ\"ע לא מהימנא דלמ\"ד דלמא משקרא בהא נמי משקרא ולמ\"ד משום דאמרה בדדמי כיון שחושבת ע\"פ האומדנא שבודאי מת ואינה יראה שמא יבא בעלה אחר שתנשא לאחר ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה חיישינן בה דלמא משקרא ואמרה וקברתיו כדי להוציא הספק מלב השומעים שלא יחשבו שע\"פ האומדנא אמרה שמת ולא ע\"פ האמת ממש שהרי היא בחזקת שקרנית שכבר שקרה ואמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני ואתו הנהו סהדי ואכחשוה דאע\"ג דלגבי מת בעלי לא חיישינן בה דלמא משקרא אלא בדדמי היינו טעמא משום דהתם היא יריאה לשקר שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו' [אבל גבי קברתיו שאינה יריאה שמא יבא בעלה ותצא מזה ומזה וכו'] שהרי כבר אמרה מת בדדמי שהיא סוברת שבודאי מת ולא הוסיפה לומר וקברתיו אלא כדי להוציא הספק מלב השומעים למה לא משקרא והלא מוחזקת היא בכך. ",
+                "<b>וליכא</b> למימר הוא הדין נמי דהוה קא משני איכא בינייהו מת וקברתיו [אלא דחד מינייהו נקט דא\"כ הו\"ל למנקט מת וקברתיו] דעדיפא מיניה דהא מתני' סתמא קתני קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת לא שנא ארגילה איהי לקטטה לא שנא ארגיל הוא לקטטה ועלה קאמרי מ\"ט דקטטה ר\"ח אמר משום דמשקרא ורב שימי אמר משום דאמרה בדדמי משמע דכולי עלמא מודו דבין ארגילה איהי לקטטה בין ארגיל איהו לא מהימנא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דדוחק הוא לומר דמתני' מיירי דוקא בארגילה איהי. ועוד בשלמא במה שפסק רבינו כמאן דאמר דילמא משקרא ולא כמאן דאמר דלמא אמרה בדדמי יש לו לבעל המגיד לומר הטעם מפני שר\"ח לחומרא ורב שימי לקולא גבי קברתיו אף על פי שאין לו בזה ראיה ואינו מחוור כדפרישית אלא במה שסתם רבינו וכתב שאינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ולא חלק בין ארגיל איהו לקטטה בין ארגילה איהי לא תיקן כלום שהרי הוא סובר הפירוש של איכא בינייהו דארגיל איהו לקטטה כפי' התוס' כדאוכחנא לעיל ואם כן היה לו להרמב\"ם ז\"ל לומר במה דברים אמורים בשהרגילה היא לקטטה אבל הרגיל הוא נאמנת: ",
+                "<b>ועל</b> מה שהוקשה לכם במה שכתב הרמב\"ם ז\"ל בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו היכן מצא זה והלא בגמ' אמרו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי והכא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא [והכא כיון דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא ולא מהימן אלמא טעמא דעד אחד בקטטה דלא מהימן אינו אלא משום דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא] ואשה בקטטה לא דייקא ומינסבא ולא משום דילמא שכרה ליה ואם כן הרמב\"ם ז\"ל היכי שביק טעמא דגמרא וכתב טעם שלא הוזכר בגמרא בשום מקום. זאת הקושיא כבר הקשו אותה הרשב\"א והריטב\"א תלמידו והביאה גם בעל המגיד בפירושו. ועוד הוסיפו הרשב\"א והריטב\"א להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו. ",
+                "<b>ונ\"ל</b> שלא השגיחו להעמיק בדברי רבינו ז\"ל ולכן טענו מה שטענו שהרי הרמב\"ם ז\"ל כבר גילה דעתו בסוף הלכות גירושין שטעם העד אחד שהוא נאמן אינו אלא משום דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי וז\"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים את הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו\"ם מסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שביארנו שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים כמו שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אינו אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר וכו' וכן כתב בפרק י\"ב מהלכות גירושין שאם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות וכו' ואף על גב דטעמא דעד אחד נאמן בעיא היא ולא איפשטא דאיבעיא להו עד אחד בקטטה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא והא נמי לא משקר או דלמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא מכל מקום כיון דאיכא תרי בעיי אחריני בגמרא בכה\"ג חדא בפרק האשה שלום עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה והא נמי לא משקר או דילמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא לא דייקא ומינסבא ואידך בפרק האשה רבה עד אחד ביבמה מהו טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה בהא נמי לא משקר או דלמא טעמא דעד אחד משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הוא והכא כיון דזימנין דרחמא ליה לא דייקא ומינסבא ופשיט רב ששת להא דעד אחד ביבמה מההיא דאמרה לה מת יבמיך וכו' דהוי מהימן ואידך פשטינן לה מההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביניה ש\"מ בעד אחד במלחמה [מהימן כדכתב הרי\"ף ז\"ל וכן כתב גם הרמב\"ם ז\"ל בעד אחד במלחמה] שאם אמר ראיתיו שמת במלחמה וקברתיו נאמן ותנשא על פיו ובעד אחד ביבמה כתב נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה ומתייבמת על פיו שמעינן מינה דפשיטא להו לרבנן דטעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא (דאי ס\"ד דמספקא להו דלמא טעמא דעד אחד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אם כן בעד אחד במלחמה ובעד אחד ביבמה אמאי מהימן הא אשה במלחמה לא דייקא ומינסבא משום דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט ואשה ביבמה נמי איכא למיחש לה דילמא רחמא ליה ולא דייקא ומינסבא אלא ע\"כ לומר דס\"ל דטעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאיגלויי) ולא משקרי בה אינשי וה\"נ אשכחן בכמה דוכתין דבמלתא דעבידא לאיגלויי סמכינן עלה אף במילי דאורייתא דהא בפרק החולץ גבי ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא הוא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפילו בקרוב ואשה והלכתא אפילו בקרוב ואשה דגלויי מילתא בעלמא הוא וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפרק רביעי מהלכות יבום וחליצה ואפילו אמה או עבד או קטן נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו מה שאין כן בשאר עדויות של תורה מפני שזה דבר העשוי להגלות הוא כענין שביארנו בסוף הלכות גירושין. ",
+                "<b>ואל</b> תתמה על שהבעיא של ע\"א בקטטה דמספקא להו בטעמא דע\"א אי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא ולא איפשיטא ואילו בעיא דע\"א במלחמה ובעיא דע\"א ביבמה דמספקי בה בטעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איפשיטא להו דמהימן ומשמע טעמא דע\"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא כדפרישית, דבכמה מקומות בגמ' תמצא זה וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל בספר מלחמות ה' בריש האשה שלום שמצינו בגמרא דברים רבים שלא נפשטו בגמרא ופשיטותן יוצא לנו ממקום אחר וכיוצא בזה כתב הרי\"ף ז\"ל בבעיא דע\"א במלחמה זה לשונו ואע\"ג דלא איפשיטא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן מינה דעד אחד במים שאין להם סוף כו' והוא הדין לעד אחד במלחמה. ",
+                "<b>ומעתה</b> מ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ולא אמר שמא טעמא דע\"א מהימן הוא [משום דאשה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ומינסבא שמפני זה הספק נשאר הבעיא בתיקו הוא] משום דאע\"ג דלא איפשיטא הבעיא של ע\"א בקטטה מ\"מ כיון דפשיטא ליה להרמב\"ם ז\"ל דטעמא דע\"א דמהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא x ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדמשמע מפשיטותא דע\"א ביבמה וע\"א במלחמה כדפרישית א\"כ מן הדין היה שיהיה גם בע\"א בקטטה נאמן להנשא על פיו כמו העד של המלחמה ושל יבמה מכיון דטעמא דכולהו משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אלא שהרב ז\"ל החמיר בו כמנהגו להחמיר בכ\"מ ואמר אע\"פ שע\"א במלחמה וע\"א ביבמה מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי מ\"מ הכא בע\"א בקטטה אין ראוי להאמינו מפני שכבר הוחזקה האשה הזאת שקרנית שהרי אמרה שנתגרשה ממנו בפני פלוני ופלוני ובאו העדים ההם והכחישוה והוברר הדבר שהיא שונאה אותו ומחזרת עליו להשמט ממנו בכמה מיני שקרים ותחבולות ועכשיו שבא העד הזה והעיד לה שמת בעלה בזה שהוא מסייע לה לקיים רצונה להשמט מתחתיו כמו שהיתה מחזרת על זה מתחלה יש לחוש בה שמא היא שכרה אותו להעיד לה כדי להשמט [מתחת בעלה מאחר שהיא מוחזקת לשקר כדי להשמט מתחתיו] ואע\"ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי ה\"מ היכא דמעיד מעצמו בלא פיתוי ושכירות אבל היכא שיש לחוש לפיתוי ושכירות לא מהימנינן ליה דכה\"ג עביד לשקר. ",
+                "<b>והנה</b> גם בעל הטורים הרגיש בזה ואמר ואפילו ע\"א מסייעה אינה נאמנת ואם נשאת כתב הרמב\"ם לא תצא כיון שהעד מסייעה, ונראה שהוא סובר שמ\"ש הרמב\"ם בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא דמיירי בשאמרה היא מתחלה מת בעלי ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח\"כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שנראה כמסייע לה ויש לחוש שמא היא שכרה אותו אבל אם לא אמרה מתחלה שמת בעלה אלא העד הזה לבדו הוא שאמר שמת בעלה נאמן הוא דומיא דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דטעמא דכולהו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי, אבל בעל המגיד לא הרגיש בזה וחשב שמ\"ש הרמב\"ם בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא הוא מפני הבעיא של ע\"א בקטטה שנשארה בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולכן כתב עליו בא ע\"א וכו' ושם איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו וכו' עד תיקו ובהלכות איבעיא להו ע\"א בקטטה מהו ולא איפשיטא ע\"כ ולזה פסק רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ומחשבתו זאת הביאתו להקשות עליו מדבריו אדבריו ואמר ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע\"א נאמן משום מלתא דעבידא לאיגלויי הוא כמ\"ש בארוכה בסוף הלכות גירושין וא\"כ אפי' לכתחלה תנשא והוצרך להכניס עצמו בדוחק לומר ואולי שאע\"פ שהוא סובר שהטעם כן הוא לא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא כיון דבגמ' לא איפשיטא וזה שיבוש בלי ספק שאם היה סובר הרמב\"ם ז\"ל דלא איפשיטא טעמא דע\"א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא איך כתב הרמב\"ם בסוף הל' גירושין בהדיא שהטעם של ע\"א מהימן הוא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי והא בגמרא לא איפשיטא ועוד מאי דקאמר דלא סמכינן עלה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא והא מההיא דפרק החולץ שאמרו בהדיא והלכתא אפילו קרוב או אשה מעידים על היבם שהוא אחי המת מאביו ושזו היא יבמתו אשת אחיו המת משום דגילויי מלתא בעלמא הוא פירוש דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי שמעינן דסמכינן אמילתא דעבידא לאיגלויי אפילו (שאע\"פ) שיש בעדות זה איסור כרת. אלא שעכ\"ז לא תיקן בשלימות אלא נשאר במבוכה ואמר ומ\"מ יש תימה מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו כיון שלא נזכר זה בגמרא בשום מקום ולפי מחשבתו זאת לא היה לו לתמוה על הרמב\"ם מאין הוציא זה שכתב שמא שכרה אותו אלא היה לו להקשות בדרבה מיניה לומר שאין זה הטעם שאמרו בגמרא שהרי שם אמרו טעמא דע\"א נאמן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא או דילמא משום דאשה דייקא ומינסבא הוא אלמא ע\"א בקטטה דמספקא להו [אי נאמן הוא אם לא אינו אלא משום דמספקא להו] דילמא טעמא דע\"א מהימן משום דאשה דייקא ומינסבא הוא והכא דאיכא קטטה בינו לבינה ולא דייקא ומינסבא לא מהימן לא משום דלמא שכרה ליה כמ\"ש הרמב\"ם שזו היא קושיא בלי ספק לא מה שתמה הוא מאין הוציא זה כי יש כמה וכמה דברים שכתב הרב ז\"ל בחבורו הגדול הזה שלא נודע טעמם ומאין הוציאם ונבוכו בהם כל המעיינים הבאים אחריו עד היום. ",
+                "<b>ונ\"ל</b> שאשר הביא לבעל המגיד לחשוב המחשבה הזאת הוא מפני שראה להרי\"ף ז\"ל שכתב גבי ע\"א בקטטה איבעיא להו ע\"א בקטטה מהו ולא איפשיטא וחשב שפירוש ולא איפשיטא הוא על טעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שכך חשבו גם הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל ולפיכך תמהו עליו מ\"ש ע\"א בקטטה מע\"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו כי היכי דפשיטא ליה גבי מלחמה דטעמא דע\"א מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והוי מהימן גבי קטטה נמי יהא נאמן מכיון דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וחשבו שגם הרמב\"ם שכתב בא ע\"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא הוא מפני הספק של ע\"א בקטטה שהוא על טעמא דע\"א מהימן אי משום דעבידא לאיגלויי הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא שנשאר בתיקו וכל תיקו דאורייתא לחומרא ולפיכך הוקשה להם על מ\"ש שמא שכרה אותו ואמרו והלא בגמרא לא הוזכר חשש זה כלל אלא משום דאיהי לא דייקא ומינסבא גם הוסיפו עוד להקשות שאם היא הוחזקה שקרנית כל ישראל מי הוחזקו והא ל\"ק ולא מידי דאיכא למימר ה\"מ דליכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אבל היכא דאיכא למיחש ביה לפיתוי ושכירות אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי משקרי בה אינשי והכא שהאשה הזאת שהוחזקה שקרנית ומחזרת על בעלה להשמט מתחתיו בדברים שהוכחשה בהם וזה העד שבא להעיד לה שמת בעלה שהוא מסייעה בעדותו לקיים רצונה ומחשבתה יש לחוש בו שמא היא שכרה אותו כדי לאסור עצמה על בעלה בנשואי השני ותשמט מתחתיו אע\"פ שאם יבא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וכ\"ש לפירוש בעל הטורים שפירש דברי הרמב\"ם דמיירי בשאמרה היא מתחלה שמת בעלה ולא האמינוה מפני שהוחזקה שקרנית ואח\"כ בא העד הזה והעיד לה שמת בעלה שהדברים מורים שהיא שכרה אותו להעיד לה שמת בעלה כדי לקיים דבריה להשמט מתחת בעלה כיון שהיא מוחזקת בכך. ",
+                "<b>ונ\"ל</b> שגם דברי הרי\"ף ז\"ל אינם כמו שחשבו הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל דאיכא למימר דפירוש ולא איפשיטא אינו על טעם דע\"א נאמן אם הוא משום דעבידא לאיגלויי או משום דאשה דייקא ומינסבא שהיא הבעיא עצמה שגם ספקו בה בגמ' דהא ודאי דאיפשיטא דכיון דגבי ע\"א במלחמה וע\"א ביבמה איפשיטא שהוא נאמן בהם אע\"ג דאשה ביבמה איכא למיחש בה דלמא רחמא ליה ליבם ולא דייקא ומינסבא ואשה במלחמה איכא למיחש בה דילמא סברא בדדמי ולא דייקא ומינסבא משמע דס\"ל דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי וה\"נ לא משקר דאי ס\"ד משום דאשה דייקא ומינסבא הוא א\"כ בע\"א במלחמה ובע\"א ביבמה אמאי מהימן הא אשה לא דייקא ומינסבא בהו אלא על כרחך לומר דפי' ולא איפשיטא הוא לענין העד א' בקטטה אי מהימן הוא אי לא דדוקא גבי ע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דאשכחן בהדיא דמהימן מהימנין ליה אבל גבי ע\"א בקטטה דלא איפשיטא אי מהימן הוא אי לא אע\"ג דבפשיטותא דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דאמרי' דמהימן איכא למשמע דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משום דאשה דייקא ומינסבא כדפרישית מ\"מ אי הוי נאמן אי לא ליכא למשמע מינה דאיכא למימר אע\"ג דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא מ\"מ בע\"א בקטטה איכא למיחש ביה דילמא שכרה ליה כיון שהוחזקה שקרנית דכה\"ג עביד לשקר אפילו במלתא דעבידא לאיגלויי כדלעיל. ",
+                "<b>וא\"ת</b> והלא בגמרא אמרו בהדיא דאי טעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי בעד אחד בקטטה נמי לא וא\"כ כיון דאיפשיטא לן דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא תו ליכא לספוקי דילמא שכרה ליה ומשקר אע\"פ שזאת הוחזקה שקרנית. י\"ל דה\"ה נמי אם היה הטעם של ע\"א משום מלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי עדיין היה מסופק הדבר לומר דכיון שהוחזקה שקרנית יש לחוש שמא שכרה אותו לשקר דכה\"ג עביד לשקר אף במילתא דעבידא לאיגלויי אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו את\"ל דלא חיישינן לדלמא שכרה ליה מ\"מ איכא למיחש שמא הטעם של ע\"א אינו אלא משום דייקא ומינסבא והיכא דאיכא קטטה בינו לבינה לא דייקא ומינסבא וא\"כ אע\"ג דאיפשיטא לן דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי מ\"מ אכתי איכא לספוקי ביה כיון דהך אתתא הוחזקה שקרנית דלמא שכרה ליה דבכה\"ג עבידא לשקר: ",
+                "<b>ועל</b> מה שהוקשה לכם עוד במ\"ש הרמב\"ם ז\"ל שאם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אפי' אמרה מת במלחמה וקברתיו וטענתם על זה ארבע טענות. אחד ממה שאמרה מ\"ט דמלחמה אמר רבא משום דאמרה בדדמי דס\"ד בכל הני דאיקטול הוא פליט וכיון דטעמא דלא מהימנא אינו אלא משום דחיישינן דילמא אמרה בדדמי אם כן כשאמרה וקברתיו דלא שייך בה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אפילו ברעבון דגריע ממלחמה כדאמר רבא בפרק האשה שלום אמרו שאם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי נאמנת וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל עצמו במלחמה דעדיפא מיניה לא כ\"ש. ועוד מ\"ש מת וקברתיו ממת על מטתו דאילו במת וקברתיו לא מהימנא ואילו במת על מטתו מהימנא אי חיישת לה למשקרא במת על מטתו נמי ניחוש לה ואי לא חיישת לה למשקרא אלא בדדמי ובמת על מטתו דלא שייך ביה בדדמי מהימנא במת וקברתיו נמי דלא שייך ביה בדדמי להימנה. ועוד קל וחומר הוא אם במקום שמת על מטתו לא מהימנא במת וקברתיו מהימנא במקום שמת על מטתו מהימנא אינו דין שבמת וקברתיו מהימנא ועוד דמההיא דאמר רבא בפרק האשה שלום רעבון גריע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה לא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו. משמע דגבי מלחמה נמי אם אמרה מת וקברתיו נאמנת דאי ס\"ד דאינה נאמנת מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה במלחמה במת על מטתו מהימנא ובמת וקברתיו לא מהימנא וברעבון במת וקברתיו מהימנא ובמת על מטתו לא מהימנא אלא על כרחך לומר דגבי מלחמה נמי גם אם אמרה מת וקברתיו נאמנת. אלו הם הטענות אשר טענו על דברי הרמב\"ם ז\"ל. (הרשב\"א) והריטב\"א תלמידו ז\"ל הטענה הראשונה (והשניה) ובעל הטורים הטענה השלישית ובעל המגיד משנה הטענה הרביעית. ",
+                "<b>ונ\"ל</b> שאין מכלם שום טענה לא על דברי הרב ולא על דברי הרי\"ף ז\"ל שסובר גם הוא כסברת הרמב\"ם ז\"ל מפני שהרי\"ף ז\"ל סובר שאפילו שני עדים שהעידו על אדם אחד שמת במלחמה ולא אמרו קברנוהו אינם נאמנים דאיכא למיחש בהו בדדמי ולפיכך פירש הבעיא של ע\"א במלחמה דאיירי כשאמר מת וקברתיו והדין עמו דאל\"כ מאי קא מיבעיא ליה הא אפילו שני עדים שבאו ואמרו מת בעלה במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דאיכא למיחש בהו בדדמי ע\"א לא כ\"ש וכיון דבעיא דע\"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי שמעינן מינה שהאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת דאי ס\"ד נאמנת א\"כ בע\"א במלחמה אמאי קא מיבעיא ליה השתא אשה גופה נאמנת על עצמה ע\"א לא כ\"ש. ",
+                "<b>ואע\"פ</b> שהרמב\"ם ז\"ל חולק עם הרי\"ף ז\"ל במה שאמר ואפילו תרי סהדי דאסהידו מת במלחמה ולא אמרו קברנוהו לא סמכינן עלייהו דדילמא אאומדנא דדעתא קא מסהדי והוא סובר דוקא בעד אחד במלחמה בלא קברתיו הוא דחיישינן בדדמי אבל בשני עדים לא חיישינן בהו בדדמי ולפיכך אפי' אמרו מת במלחמה ולא אמרו וקברנוהו הם נאמנים ומשיאים את האשה על פיהם אפ\"ה איכא למימר שבפי' הבעיא של ע\"א במלחמה סובר כהרי\"ף ז\"ל דבמת וקברתיו קא מיירי ודייק לה מלישנא דגמ' דמדקאמר עד אחד במלחמה מהו טעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי והכא נמי לא משקר ש\"מ דע\"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דאל\"כ האי דקאמר והכא נמי לא משקר נהי דלא משקר מ\"מ איכא למיחש ביה בדדמי שסובר שודאי מת דכולהו איקטול והוא פליט שהרי האשה עצמה שנאמנת על עצמה לומר מת בעלי משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרא ועוד דאשה דייקא ומינסבא גבי מלחמה אם באה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת משום דאיכא למיחש בה בדדמי דסברה ואמרה כולהו איקטול והוא פליט אלא ע\"כ לומר דבעיא דעד אחד במלחמה במת וקברתיו קא מיירי דלא שייך ביה בדדמי וכיון דבעיא דע\"א במלחמה במת וקברתיו קא מיירי ע\"כ לומר דאשה גופה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת כדלעיל ואע\"ג דמלשון הרמב\"ם שאמר אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא משמע דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל שהבעיא היא במת בלא קברתיו ולא במת וקברתיו דאי במת וקברתיו ולא במת בלא קברתיו הל\"ל גבי מת וקברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא כיון דבעיא דלא איפשיטא היא ואזלינן בה לחומרא וגבי מת בלא קברתיו הל\"ל אינו נאמן ואף אם נשאת תצא מכיון שאין בזה בעיא כלל וה\"ל דומיא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת ואם נשאת תצא. מ\"מ י\"ל דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל שהבעיא סתמא היא לא שנא במת וקברתיו ל\"ש במת בלא קברתיו דלגבי מת וקברתיו נפל הספק בו דטעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי אי משום דאשה דייקא ומינסבא דאי משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא בעד אחד במלחמה נמי אם אמר מת וקברתיו לא משקרי ובדדמי נמי לא שייך ביה והוי נאמן ואי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא כע\"א במלחמה אע\"פ שאמר מת וקברתיו אינה נאמנת משום דאשה במלחמה לא דייקא ומינסבא דסברה בדדמי כולהו איקטול ואיהו פליט וגבי מת בלא קברתיו נופל הספק בו שאפילו את\"ל דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא שאני הכא דאיכא למימר נהי דלא משקר מ\"מ איכא למיחש ביה בדדמי אלא שהגמרא לא הזכיר אלא הספק הנופל בטעמא דע\"א מהו שהוא כולל את שניהם בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו ועזב הספק האחר הנופל במת בלא קברתיו בלבד ולא במת וקברתיו ומפני שלגבי מת וקברתיו הספק שנופל בו הוא בטעמא דע\"א אי משום דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה הוא אי משום דאשה דייקא ומינסבא הוא וכבר נתפשט לו להרמב\"ם מפשיטותא דע\"א ביבמה ומההיא דפרק החולץ ומההיא דטבע בדיגלת וכו' ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושביניה שהטעם שלע\"א אינו אלא משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולא משקרי בה אינשי כמו שגילה דעתו בפירוש בסוף הל' גירושין לפיכך כתב גבי מת וקברתיו נאמן ותנשא על פיו משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר ולא שייך ביה נמי בדדמי וגבי מת בלא קברתיו שהספק בו הוא שאפילו את\"ל דטעמא דע\"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרא בה היא אכתי איכא למימר נהי דלא משקר מ\"מ איכא למיחש ביה בדדמי דהכא שייך ביה בדדמי נשארה הבעיא בתיקו ופסק בו לחומרא לא תנשא ואם נשאת תצא שאם לא נפרש הבעיא הזאת דמיירי או כפירוש הרי\"ף שאמר דבמת וקברתיו בלבד קא מיירי או כפי' הרמב\"ם שפי' אותו בשניהם יחד אבל נפרש אותו במת בלא קברתיו בלבד כמו שפירשו קצת מרבוותא איתא לאקשויי דא\"כ ה\"ל לגמרא לומר ואפי' אם תמצא לומר דטעמא דע\"א משום דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקרי בה אינשי אכתי איכא לספוקי ביה אי חיישינן ביה בדדמי דומיא דאשה אי לא חיישינן ביה בדדמי דומיא דשני עדים במלחמה אלא ע\"כ לומר שהבעיא או במת וקברתיו בלבד קא מיירי או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו (ודוקא) ומכיון שהבעיא הזאת של ע\"א במלחמה א\"א לפרשה אלא או במת וקברתיו בלבד או בין במת וקברתיו בין במת בלא קברתיו על כרחך לומר דאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת שאם היתה נאמנת מאי קא מיבעיא ליה גבי ע\"א במלחמה שאמר מת וקברתיו השתא אשה גופא מהימנא ע\"א מיבעיא. ",
+                "<b>ומה</b> שטענתם בטענה הראשונה דכיון דטעמא דאשה שאמרה מת בעלי במלחמה דאינה נאמנת אינו אלא משום דלמא אמרה בדדמי א\"כ אם אמרה מת וקברתיו דלא שייך ביה בדדמי אמאי לא מהימנא והלא אף רעבון דגרוע ממלחמה אם אמרה מת וקברתיו נאמנת מכיון דלא שייך בדדמי כ\"ש במלחמה, אינה טענה דאיכא למימר דדוקא גבי רעבון דעביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו אע\"פ שהיא בהולה לברוח מפני הרעב היא נאמנת אבל גבי מלחמה דלא עבד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אינה נאמנת דמחזקינן בה למשקרת. ומעתה מה שטענתם עוד מ\"ש מת וקברתיו ממת על מטתו גם מה שטענתם ק\"ו הוא אינה טענה משום דמת על מטתו גבי רעבון שייך ביה בדדמי שמתוך שהיא בהולה לברוח והניחתו חולה על מטתו סברה ואמרה דבההוא פורתא דנפפיתא דשבקא ליה לא הוי חיי ולפיכך אינה נאמנת וגבי מלחמה דלא שייך בה בדדמי אלא [בשאמרה מת במלחמה שהיא בהולה לברוח מפני פחד המלחמה אבל] כשאמרה מת על מטתו שאינה בהולה לברוח לא הרי היא נאמנת וגבי מת וקברתיו גבי רעבון דעביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו שאינה בהולה כ\"כ לברוח כמו המלחמה היא נאמנת כיון דלא שייך בה בדדמי וגבי מלחמה דלא עביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לברוח מפחד המלחמה אינה נאמנת דכה\"ג מחזקינן לה למשקרת וא\"כ אין כאן טענה כלל לא מק\"ו ולא ממ\"ש וכן מה שטענתם עוד מההיא דרבא דאמר רעבון גרוע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימן הא מת על מטתו מהימנא ואילו רעבון (ס\"ד) [עד] דאמרה מת וקברתיו דמשמע דגבי מלחמה אי אמר מת וקברתיו נאמנת דאל\"כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה מה שיש בזה אין בזה ומה שיש בזה אין בזה דברעבון שמת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת ובמלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת, אינה טענה כלל שהרי כבר ביארנו דמת וקברתיו דלא מהימנא לגבי מלחמה לאו משום דשייך ביה בדדמי הוא אלא משום דכה\"ג להתעסק האשה במלחמה לקברו לא עבידא משא\"כ ברעבון ורבא שאמר רעבון גריע ממלחמה לא כיון בו רק מענין בדדמי לומר שהרעבון גרוע בענין בדדמי יותר ממלחמה דאילו במלחמה לא שייך ביה בדדמי אלא באמרה מת בעלי במלחמה אבל אם אמרה מת על מטתו [לא ואילו ברעבון אפילו אמרה מת על מטתו] שייך ביה בדדמי והיינו גריעותא דרעבון ממלחמה. תדע שהגרעון של רעבון ממלחמה אינו אלא לענין בדדמי שהרי מעיקרא סבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה דלא אמרי בדדמי כיון דשמע לההיא אתתא דאתא לקמיה דרבא דאמרה בדדמי הדר אמר רבא רעבון גריע ממלחמה וכו' ש\"מ דגריעותיה דרעבון במלחמה אינו אלא לענין בדדמי כדפרישית אבל לענין אחר כגון אם אמרה מת וקברתיו במלחמה שאין בזה משום דאמרה בדדמי דהא לא שייך ביה בדדמי אלא משום משקרא ולא משקרא מלחמה גריעא מרעבון דאילו ברעבון דעביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו לא מחזקינן בה למשקרא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא ועוד דאשה דייקא ומינסבא ומשום הכי מהימנינן לה אף כשאמרה מת בלא קברתיו היכא דלא שייך בה בדדמי ואילו מלחמה דלא עביד כה\"ג להתעסק האשה על בעלה לקברו מחזקינן לה למשקרא אע\"ג דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא. אבל מה שתירץ בעל המגיד שהרמב\"ם [מפרש] מלתיה דרבא דאמר רעבון גריע ממלחמה וכו' דאילו מלחמה כי אמרה מת במלחמה אינה נאמנת בשום גוונא בין אמרה קברתיו בין לא אמרה הא אם אמרה מת על מטתו נאמנת אע\"פ שלא אמרה קברתיו ואילו ברעבון כי אמרה מת על מטתו ושלא מחמת רעב אינה נאמנת עד שתאמר מת וקברתיו. אינו מחוור דא\"כ מאי גריעותיה דרעבון ממלחמה הא לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה דגבי רעבון במת על מטתו אינה נאמנת ובמת וקברתיו נאמנת וגבי מלחמה במת על מטתו נאמנת ובמת וקברתיו אינה נאמנת. אבל מ\"ש עוד וי\"ל לדעתו ז\"ל שהטעם הוא דאע\"ג דאנן לא חיישינן למשקרת כי אמרה מת במלחמה אע\"ג דאמרה קברתיו חיישינן לה למשקרת הוא מסכים עם מה שכתבתי אני עכ\"ל: ",
+                "<b>וה\"ר</b> יוסף בן לב כתב בתשו' (חלק ב' תשובה י\"ו) וז\"ל. וקשה לי בדברי ה\"ה טובא. חדא דהיאך כתב דכוונת הרמב\"ם וההל' לפרש דהבעיא היא בדלא אמר קברתיו אבל באומר קברתיו לא קא מיבעיא להו ומאי מהני דקאמר העד קברתיו דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא הכא ודאי לא דייקא דקאמר בדדמי. ועוד דאיך אפשר למימר דס\"ל לרב אלפסי דפשיטא להו דבאמר קברתיו מהימן והא איהו ז\"ל כתב דלא איפשיטא בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרק דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת וכו' שמעינן דע\"א במשאל\"ס נאמן ודוקא היכא דאמר דאסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דלא קא מיבעיא להו בדאמר קברתיו דפשיטא דמהימן א\"כ מאי האי דקאמר דאיפשטא הבעיא מההוא עובדא דדיגלת וכו' ודוקא היכא דקאמר אסקוה לקמאי דהוי כעין קברתיו וכדמשמע מדבריו דכתב דה\"ה לע\"א במלחמה דבעינן קברתיו והרי במת וקברתיו לא איצטריך פשיטות בעיא דלא קא מיבעיא להו אלא היכא דלא קאמר מת וקברתיו אבל במת וקברתיו פשיטא להו. ועוד קשה במאי דכתב ה\"ה וז\"ל א\"נ דבעיין בכל גוונא היא ומיהו כי אמר מת וקברתיו לא חיישינן ליה מהנך עובדי וכו' ולכאורה נראה דלאו אורחא דגמ' היכא דדחי הפשיטות למימר צד אוחרנא אלא חדא מהנהו תרין צדדין דהוה מספקא ליה לבעיין והכא לאו הכי הוא דהרי הבעיין מספקא ליה אי טעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי ומהימן אפי' דלא אמר קברתיו או דילמא דטעמא דע\"א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא ולא מהימן אפי' בדאמר קברתיו ודוחה הפשיטות ולא קאמר שום צד מהנך תרין צדדין אלא צד אוחרנא דדוקא היכא דקאמר אסקינהו לקמן דהוי כמו קברתיו הוא דמהימן. כבר פירשתי לך הבנת דברי ה\"ה ומה שיש לדון ולהקשות בדבריו: ",
+                "<b>ועתה</b> באתי להודיעך שעמדתי על מ\"ש הרא\"ם בפסקיו בפירושא דהך בעיא ומתוך דבריו חשבתי ללמוד ולפרש דברי ה\"ה בסגנון אחר ממאי דכתיבנא והרא\"ם ז\"ל לא כתב אותם הדברים אלא מסברא דנפשיה ולא ייחס אותם אל ה\"ה והם דברי אלהים חיים טובים ונכוחים ואני חשבתי לומר כדי לתרץ הקושיות דשמא הרב המ\"מ כיון לאותם הדברים אבל אין לשון המגיד משנה יכול לסובלו ומש\"ה אמינא לך דאין לנו בדברי ה\"ה אלא מאי דכתיבנא והקושיות שיש להקשות דכתבינן צ\"ע לתרצן. ",
+                "<b>ועוד</b> אודיעך שנתחדש לי חדוש מתוך דברי ה\"ה והוא דמתוך דבריו משמע דאפשר לומר דלסברת הרב אלפסי נמי היכא דלא אמר קברתיו הויא בעיא ולא איפשיטא ואם נשאת לא תצא דהרי השוה להרי\"ף ולהרמב\"ם בכל מילי דהך בעיא ולא כ\"כ הרב ר' יצחק בר ששת. ונ\"ל דצדקו דברי הרב המ\"מ וכמו שאוכיח לך. כבר ראית מ\"ש הר\"י בר ששת ז\"ל דהרי\"ף והרמב\"ם פליגי בתרתי חדא דהרי\"ף ס\"ל דלא קא מיבעיא להו אלא דוקא היכא דאמר קברתיו אבל היכא דלא אמר קברתיו פשיטא להו דלאו כלום הוא ואם נשאת תצא, והרמב\"ם ז\"ל שכתב דבעד אחד במלחמה אם נשאת לא תצא דעת אחרת יש לו דס\"ל דבעיין בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא דמהני ולא איפשיטא בעיין וכיון דלא איפשיטא אמרי' ביה לא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ\"ל. ",
+                "<b>וקשיא</b> לי בגווייהו טובא דמנא להו לרב הנזכר דלא ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דהבעיין הכי מספקא ליה דהוי טעמא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ואפילו בדלא אמר קברתיו נאמן או דלמא דהוי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא ואפילו בדאמר קברתיו לא מהימן דודאי הכי מסתברא דאי טעמא משום דהיא גופא דייקא ומינסבא לא מהני מאי דקאמר העד קברתיו דסוף סוף היא קאמרה בדדמי וכ\"כ הרב הנזכר בעצמו בתשובותיו כשכתב סברת הרב אלפסי ז\"ל וכשכתב נמי סברת האחרונים יעויין בתשובותיו. ואם נפשך לומר דאי הכי הוה סבירא ליה להרמב\"ם ז\"ל אפי' דאמר קברתיו לא תנשא לכתחלה, לאו מילתא היא דודאי מהנהו עובדי דכרמי ודגלת שמעינן דבקברתיו ע\"א מהימן ומהנהו עובדי ודאי דלא שמעינן מינייהו דבעינן קברתיו דאע\"ג דבהנהו עובדי קאמר ואסוקינהו לקמן דהוי בקברתיו מצינו למימר דמעשה שהיה כך היה משום הכי ספיקא הוי אי בעינן קברתיו אי לאו דהכי נמי איצטריך ליה למימר למאי דקאמר דהרמב\"ם ס\"ל דבעיין בדלא אמר קברתיו ולא איפשיטא בעיין, ואמאי לא איפשיטא והא בהנהו עובדי דכרמי ודגלת קאמר ואסוקינהו קמן דהוי כמו קברתיו וכדכתבינן אלא ודאי דאית ליה למימר דדילמא מעשה שהיה כך היה. ",
+                "<b>ומ\"ש</b> נמי דהרב אלפסי ס\"ל דבעיין בדאמר קברתיו ובדלא אמר קברתיו פשיטא דלא מהימן ומנא ליה דלא נימא דמספקא להו אי אמרי' דלא מהימן אפי' בקברתיו או דלמא אפי' בדלא קברתיו מהימן ואדרבה דלישנא דרב אלפסי הכי דייקא דקאמר וז\"ל שמעינן דע\"א במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי וכו' ואם איתא דהבעיין הוה פשיטא ליה דבלא אמר קברתיו לא מהימן מהיכא תיסק אדעתין למימר דאפי' במת לחוד מהימן דאיצטריך ליה לרב אלפסי למימר דדוקא באסקוה לקמאי הוא דמהימן אלא ודאי דנראים הדברים דהבעיין הוי מספקא ליה אי אמרי' דאפי' בלא קברתיו נאמן או דלמא דאפי' בקברתיו לא מהימן והשתא אתי שפיר מאי דקאמר ודוקא דאסקוה לקמאי וכו'. ",
+                "<b>ואודיע</b> לכ\"ת כי אחר שכתבתי כל זה מצאתי תשובה אחת לרב אלפסי העתיק אותה הרב בעל העיטור כתוב בסוף התשובה דאי אינסיבא לא מפקינן לה וכיון דכן אית לן למימר דס\"ל לרב אלפסי דאע\"ג דהבעיא איפשיטא דבקברתיו מהימן מהנהו עובדי דכרמי ודגלת (אפי' הכי איכא לאיסתפוקי אי נימא כיון דשמעינהו מהנהו עובדי דכרמי ודגלת) דלא הוי טעמא דמשום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ומלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי דילמא אפילו דלא אמר קברתיו מהימן דלא חיישינן דקאמר העד בדדמי ובהנהו עובדי דנקט ואסקוה לקמאי לאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה או דלמא דאע\"ג דלא הוי טעמא דע\"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא אלא משום דמלתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי אפילו הכי לא מהימן בדלא אמר קברתיו משום דחיישינן דקאמר בדדמי ומאי דקאמר הר' אלפסי ודוקא היכא דקאמר ואסקוה לקמאי כעין הנהו עובדי לאו משום דברירא ליה דהנהו עובדי דוקא משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ולפי זה אפילו אם נשאת תצא אלא קאמר דאית לאסתפוקי למימר משום דקאמרי ואסקוה לקמאי אנסיבן ואי לא לא הוו מנסבן ולכתחלה לא תנשא. ",
+                "<b>וא\"ת</b> דכגון האי הוה ליה לרב אלפסי לפרושי ולאודועי דלכתחלה קא מיירי ובדיעבד אם נשאת לא תצא, אפשר לתרץ ולמימר דלא חש לפרושי משום דמלתא דפשיטא הוא דמעובדא לית לן ראיה מכרעת דאית לן למימר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דדילמא מאי דנקט ואסקוה לאו דוקא נקט אלא מעשה שהיה קאמר ודוחק הוא לומר דס\"ל לרב אלפסי דאע\"ג דהבעיא איפשיטא וליכא לאיסתפוקי כלל דצריך שיאמר העד קברתיו אפ\"ה אם נשאת לא תצא משום דהחששא דבדדמי הויא חששא רחוקה כההיא דמים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא דהתם דוקא הוא דאמרינן הכי דכיון דשהה עליו כדי שתצא נפשו ולא עלה הוי מיעוטא דמיעוטא דנצולים בכה\"ג ומש\"ה אם נשאת לא תצא אבל בנדון דידן לית לן למימר הכי דודאי דחששא דבדדמי אינה חששא רחוקה כההיא דמשאל\"ס וכיון דכן הוא כדי לכוון דברי הרב אלפסי שכתב בהלכות ודברי התשובה מסתברא כדאמרינן ובמאי דפליגי הריב\"ש והרב המ\"מ נראין דברי הרב המ\"מ כדכתבינן ותו לא מידי (ע\"כ שאלה ט\"ז): ",
+                "<b>והנה</b> הרא\"ם ז\"ל (שאלה ט\"ז) כפי גודל חכמתו הפליא לדבר בהנך בעיי וכבודך יוכל לעמוד על כל דבריו ואני אגיד לך מה שנתחדש לי בהם בהיותי מעיין בשאלה אשר שאלת. כפי הנראה מדברי הרב המ\"מ פליגי חנניא ורב שימי בר אשי בתרתי בחדא חנניא לקולא ורב שימי לחומרא היכא דארגיל איהו קטטה רב חנניה לקולא ורב שימי לחומרא והיכא דאמרה מת וקברתיו חנניה לחומרא ורב שימי לקולא והקשה הרא\"ם ז\"ל עליו תרתי, חדא דא\"כ אמאי פסק הרמב\"ם כחנניא דנהי דהוי לחומרא במת וקברתיו בארגיל איהו קטטא הויא לקולא ורב שימי לחומרא ועוד הקשה דמאן לימא לן דבמת וקברתיו הוי רב שימי לקולא הרי מצינן למימר דאע\"ג דטעמא דרב שימי משום דקא אמרה בדדמי אפ\"ה לא מהימנא אפילו במת וקברתיו דכיון דחושבת ע\"פ האומדנא דודאי מת חיישינן דילמא משקרא ואמרה קברתיו כדי שלא יחשבו שע\"פ האומדנא אמרה שמת. ומחמת הקושיות הללו לקח לו הרא\"ם ז\"ל דרך אחרת וכתב דס\"ל להרמב\"ם דהיכא דארגיל איהו קטטה רב שימי לקולא וחנניא לחומרא ודלא כפי' התוס' ובמת וקברתיו לא פליגי אלא דתרוייהו ס\"ל דלא מהימנא והאריך הרבה בזה יעויין בפסקיו. ",
+                "<b>ולפי</b> דעתי הקצרה יראה לי דס\"ל להרמב\"ם דפליגי חנניא ורב שימי בתרתי כדאמרן לעיל ואיהו ז\"ל פסק בתרווייהו לחומרא בארגיל איהו קטטה פסק כרב שימי לחומרא ובקברתיו פסק כחנניא לחומרא ומש\"ה סתם הדברים וכתב בסתמא דאם היתה קטטה בינו לבינה דאינה נאמנת. ולא חילק בין היכא דארגיל איהו להיכא דארגילה איהי קטטה וכתב נמי טעמא דאינה נאמנת מפני שזו הוחזקה שקרנית כדי ללמדנו דאפילו שתאמר מת וקברתיו אינה נאמנת. וכבר עלה במחשבתי לומר דשמא שזה הדרך אשר חדשתי דפסק הרמב\"ם בהנך תרי לישני לחומרא היינו מאי דקאמר הרב המ\"מ והא דלא כתב דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה משום דסמך על מה דאיתמר בגמרא ולא בא אלא ללמדנו דאע\"ג דלא אידכר בגמרא אלא איכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה דאיכא בינייהו נמי היכא דקאמר מת וקברתיו ואי קשיא לך דכיון דאיכא בינייהו תרתי אמאי לא קאמר בגמרא דאיכא בינייהו תרתי הנך דאמרן ולא קאמר אלא דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה תריץ ואימא הכי דפשיטא ליה לגמרא דאיכא בינייהו היכא דאמר מת וקברתיו ומש\"ה לא קאמר לה ולא אתי אלא לאשמועינן דאיכא בינייהו היכא דארגיל איהו קטטה (דהוה ס\"ד דאליבא דתרווייהו ל\"ש בין היכא דארגיל איהו קטטה להיכא דארגילה איהי א\"נ דהוה ס\"ד דאיכא בינייהו) היכא דארגילה איהי דיש פנים לכאן ולכאן דהרי כתבו התוס' דאיכא מאן דגריס איכא בינייהו דארגילה איהי. ואם לחשך אדם לומר דהרי כתב הרמב\"ם דבמלחמה אפילו דאמרה וקברתיו אינה נאמנת ואע\"ג דלא הוחזקה שקרנית אמרינן דקאמרה קברתיו כדי שיאמנו דבריה ולא יחשבו דקאמרה בדדמי וכיון דכן הוא היכי קאמרינן דלרב שימי דחייש דקאמרה בדדמי דאי אמרה קברתיו נאמנת ובשלמא לדעת הרא\"ם ז\"ל ניחא אבל לפי דעת הרב המ\"מ ולמאי דכתיבנא קשיא. הא ודאי לאו מילתא היא דבשלמא במלחמה כיון דהוחזקה המלחמה ומסתמא קאמרה בדדמי חיישינן נמי דמשקרא כדי שיאמנו דבריה כיון שהיא סבורה דודאי מת דקאמרה בכל הני דאיקטול איהו פליט כדקאמר בגמרא אבל בהך דקטטה כיון דלא הוחזק לן שום סכנה אלא דאנן חיישינן דילמא אתרמי ליה שום סכנה וכיון דיש קטטה ביניהם קאמרה בדדמי אין לנו לחוש נמי דדילמא משקרא דמאי דקאמרה קברתיו כדי שיאמנו דבריה קאמרה הכי. ותו לא מידי בשאלה אשר שאל כבודך: ",
+                "<b>ועתה</b> באתי להודיעך מה שחדשתי אני באלו הבעיות כפי סברת הרמב\"ם והרב אלפסי. כבר ראית מ\"ש הרא\"ם ז\"ל בפסקיו דהרשב\"א והריטב\"א והרב מ\"מ הבינו דמאי דכתב הרב אלפסי בהלכות דלא איפשיטא בעיין דע\"א בקטטה היינו דלא איפשיט אי הוי טעמא דע\"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא עבידי אינשי דמשקרי ואי משום דהיא גופה דייקא ומינסבא ואליבא דידהו קשיא דהרי כתב הרב אלפסי דבעיין דע\"א במלחמה איפשיטא מהנהי עובדי דדגלת וכרמי דטעמא דע\"א לא הוי משום דהיא גופה דייקא ומינסבא וכן בע\"א ביבמה כתב דנאמן משמע דלא הוי טעמא דע\"א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא. ותירץ הוא ז\"ל דמאי דקאמר בהלכות דבעיין לא איפשיט לאו משום דמספקא לן אי טעמא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' דהא ודאי דטעמא לאו משום דהיא גופה דייקא ומינסבא אלא משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' ומאי דקאמר לא איפשיטא בעיין היינו משום דאע\"ג דטעמא דע\"א משום מילתא דעבידא לאיגלויי אפ\"ה חיישינן הכא דהוחזקה שקרנית דלמא שכרה העד להעיד שקר. והבעיין נמי מספקא ליה הכי דאפילו דאמרינן דטעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי וכו' אפ\"ה אפשר דילמא שכרה העד להעיד שקר אלא דעדיפא מינה קאמר דאפילו את\"ל דלא חיישינן דילמא שכרה העד אפ\"ה איכא לספוקי דדילמא לא מהימן דשמא דטעמא דע\"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא. זו היא כוונת הרא\"ם ז\"ל באותו הפסק. ",
+                "<b>ולכאורה</b> נראה דדוחק הוא לומר דהבעיין הוה מספקא ליה נמי אי חיישינן דדילמא שכרה העד להעיד כיון דלא הוזכר רמז מזה בדבריו אדרבה משמע מדבריו איפכא דאי טעמא דע\"א משום מלתא דעבידא לאיגלויי תו ליכא למיחש למידי, וע\"פ דרכו של הרא\"ם ז\"ל הוה מצינן לתרוצי שפיר ולמימר דאין ה\"נ דהבעיין לא אסיק אדעתיה דדילמא שכרה העד אבל מדחזינן הנהו תרי בעיי דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה דאיפשיטו והך בעיא קיימא בתיקו אית לן למימר דמטעמא אחריתי דלא שייכא בהנהו לא איפשיטא וקיימא בתיקו והיינו משום דאית למימר דדילמא שכרה העד. ואל תתמה דלימא תלמודא טעמא דלא אסיק אדעתיה דבעיין דהכי אית לן למימר לעיל דקאמר אלא הכא כגון דקאמרי אסקינהו לקמן וכו' דאע\"ג דלא אסיק אדעתיה דבעיין דבעד קאמר בדדמי ומש\"ה סתמא קאמר דאי טעמא דע\"א משום דמלתא דעבידא לאיגלויי ע\"א מהימן במלחמה ולא חילק בין קברתיו ללא קברתיו משום דסבירא ליה דהעד לא קאמר בדדמי ואפילו הכי דחי גמרא פשיטות הבעיא וקאמר דדילמא דאין העד נאמן אלא דוקא כגון דקאמרי אסקינהו לקמן דהוי כמו קברתיו וכמ\"ש הר\"ן והריב\"ש, וזה הדרך הוא הגון ונכון: ",
+                "<b>ועוד</b> חשבתי דרך אחר ליישב דברי הרי\"ף ולתרץ מה שהקשו עליו הרשב\"א וריטב\"א והוא שכבר ידעת שכתבו התוס' בפ' האשה רבה דודאי הנך תרי טעמי תרווייהו איתנהו דהא בר\"פ האשה אמרינן מתוך שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה ולא מספקא ליה לבעיין אלא הי מנייהו עיקר ועדיף ומש\"ה אע\"ג דהנהו תרי בעיי דע\"א במלחמה וע\"א ביבמה איפשיטו דנאמן עד אחד דטעמא דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי וכו' והך טעמא עיקר אפ\"ה בעיין דקטטה לא איפשיטא כיון דהנך תרי טעמי צריכי אלא דחד מינייהו עיקר ובעד דקטטה ס\"ל לגמ' דליתא כלל טעמא דהיא גופה דייקא ומינסבא דכיון דהוחזקה שקרנית תו ליכא למימר דהיא דייקא ומנסבא ומש\"ה לא איפשיטא הבעיא וקיימא בתיקו. ",
+                "<b>ועוד</b> כי בהיותי מעיין בשאלתך ראיתי תשובה אחת לרבינו נסים ונפלאתי הפלא ופלא שכתב וז\"ל דעד אחד בדבר לא מהימן דחיישינן דקאמר בדדמי כדחיישינן באשה גופה וכדאמרינן דבר אמרי לה הרי היא כמלחמה ואמרי לה אינה כמלחמה וכו' וכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא שכן דרך הגאונים לפסוק בשתי לשונות להחמיר בשל תורה ואפילו היכא דלשון אחרון לקולא וכ\"פ הרמב\"ם בפרק אחרון מהל' גירושין שכתב שאם היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת וכו' וכיון דלגבי אשה עצמה נקטינן דדבר הרי הוא כמלחמה הכי נמי לגבי עד אחד הילכך עד דאמר וקברתיו לא מהימן ע\"כ. ואיברא דאיכא ספרי דפוס דכתיב בהם אינה נאמנת ואיכא ספרי דפוס דכתיב בהם נאמנת אבל מילתא דפשיטא היא דהנוסחא האמיתית היא נאמנת דזיל בתר טעמא דכתב וז\"ל היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שדבר פשוט בפי כל אדם שבשנת הדבר זה חי וזה מת ואפשר שימותו בדבר נערים חזקים וינצלו הזקנים החולים ולפ\"ז אין חוששין לה שמא סמכה דעתה על רוב המתים עכ\"ל. ואין ספק דמאי דקאמר שדבר פשוט בפי כל אדם וכו' היינו מאי דקאמר בגמרא דאמרו אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל. וכ\"כ המגיד משנה דבר אמרי לה כמלחמה דאמרה בדדמי ואמרי לה אינה כמלחמה דאמרי אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא אזיל ופסק רבינו כלישנא בתרא. וכיון שכן הוא ע\"כ אית לן למימר דיש דלוג וחסרון לשון בתשובה הנזכרת מהר\"ן או דילמא דנוסחא אחרת היה לו בדברי הרמב\"ם. ",
+                "<b>והוקשה</b> בעיני נמי שלא הוזכרה סברת הרמב\"ם לא בפסקי הרא\"ש ולא בפסקי הרב בעל הטורים ורבינו ירוחם אלא כתבו סתמא להחמיר כלישנא קמא ותו לא מידי עכ\"ל: ",
+                "<b>על</b> מ\"ש הרב המגיד (לעיל בריש ההלכה) גבי בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה וכו', ויש קצת תימה בזה שהרי הוא סבור דטעמא דע\"א משום מלתא דעבידא לאיגלויי וכו'. י\"ל שאין כאן תימה כלל דכיון דאיבעיא לן ע\"א בקטטה מהו ולא איפשיט משמע דכל ע\"א בקטטה איכא למיחש דילמא לא חייש למילתא דגלויי וטעמא ע\"כ משום דחיישינן שמא היא שכחה אותו: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא הוחזקה מלחמה בעולם וכו' ואם נשאת לא תצא.</b> טעם רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' כי איבעיא לן בלא הוחזקה מלחמה ספיקא בדרבנן היא ונקטינן בה לקולא לענין אם נשאת לא תצא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד היה העכו\"ם מסל\"ת ואומר אוי לפלוני שמת וכו'.</b> כתב הריב\"ש אם לא בא לב\"ד ואמר מעצמו איש פלוני מת כמספר דברים מסל\"ת נקרא ואינו צריך שיאמר בדבריו כל אותן דברים שהזכיר הרמב\"ם שהוא לא הביאם אלא לרווחא דמלתא והביא ראיה מההוא עכו\"ם דהוה אמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ומההוא דהוה אמר מאן איכא בי חסא שכיב חסא ועוד הביא ראיה מדתנן מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ומקשינן בגמרא ודילמא שד הוא ולא מקשינן ודילמא עכו\"ם הוא ואין זה מסל\"ת אלא ודאי כדאמרן ועוד הביא ראיות אחרות: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם שמע מערכאות עכו״ם וכו'.</b> כתב הטור על דברי רבינו יראה מדבריו שאם אמרו נהרג בדין ושלא על ידם נאמנים ומדברי א״א הרא״ש ז״ל יראה שאפילו אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים. בפרק כל הגט (גיטין דף כ״ח:) תנא שמע מקומנטריסין של עכו״ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו מאי מת ומאי נהרג וכו' הא קי״ל דכל מסל״ת הימוני מהימני ליה ה״מ במלתא דלא שייכי בה אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו. ופירש״י דלא שייכי בה שאינה תפארת להם, דשייכי בה כי הכא שמתפארים שהרגו בדין עבידי לשקר ולומר נהרג אע״פ שלא ראוהו אלא יוצא לדון, ומשמע לרבינו דלא מיקרי שייכי בה אלא כשאומרים שמת או שנהרג על ידם וזהו שכתב שאמרו הרגנו את פלוני, ולפ״ז צ״ל שהוא מפרש מת על ידינו אבל אם אומרים שנהרג ע״י ערכאות אחרים לא שייכי בה מייקרי כיון שלא נהרג על ידם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם השליכוהו בים וכו'.</b> כתב ה\"ה שלא התירוה אלא לאחר י\"ב חדש וכו'. יש לגמגם על זה ממ\"ש בפ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ז:) x דאדם טריפה חי יותר מי\"ב חדש: "
+            ],
+            [
+                "<b>נפל לחפירת נחשים וכו'.</b> בגמרא מפרש טעמא משום איצצא ופירש\"י שדוחקן כשעומד עליהם אבל גוב אריות רחב הוא ואינו עומד עליהם ופעמים שאינם רעבים ואינם אוכלים אותו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ראוהו צלוב וכו'.</b> אין דברי ה\"ה נראים לי שמ\"ש שהוקשה לו מדקתני סתמא מעידין על המגוייד וגם מדלא אמר רבא בחשש סכין מלובנת הלא הגמרא מלא מדברים כאלה שהם סתמיים. ונ\"ל דמיירי בדבר פרטי והכרעת הירושלמי דלא ליפלוג אגמרא דידן הכרעה היא ודאי דכל מאי דמצינן לפרושי בגוונא דלא ליפלוג עדיף טפי ואע\"פ שהפירוש יהיה דחוק קצת. ומה שתמה על רבינו למה לא כתב מזה כלום זהו לפי מה שהוא סבור שלא הזכיר דין מגוייד כלל אבל לפי האמת כבר הזכירו במ\"ש אע\"פ שדקרוהו או ירו בו חצים. וא\"ת דמ\"מ יש לתמוה עליו למה לא ביאר דבריו אי מיירי דוקא ברומח או חץ מלובנים ואי כשאינם מלובנים מאיזה טעם אין מעידין עליו אם דקרוהו במקום דלא חיי, י\"ל דאין מקום לתמיהא זו שרבינו כתב המשנה כצורתה כמ\"ש הרי\"ף וכמו שאנו מפרשים בהרי\"ף דטעמא משום דחיישינן דילמא בסכין מלובנת נתגייד כך נפרש בדברי רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'.</b> כתב הר\"ן בתשובה דלדעת הרי\"ף ורבינו ה\"ה לע\"א אומר מת בדבר דלא מהימן עד שיאמר קברתיו. וכתב כן מפני שנזדמנה לו נוסחא בדברי רבינו שכתוב בה היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ונוסחא משובשת היא כדמוכיח סוף הלשון וצריך לגרוס נאמנת: ",
+                "<b>עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו'.</b> כתב ה\"ה בפרק האשה שלום איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו וכו'. ומתבאר מדבריו ג\"כ שמים שאין להם סוף וכו' (עיין במ\"מ). דברים אלו תמוהים דלא אמרו שצריך לעמוד עליו עד כדי שתצא נפשו אלא במים שיש להם סוף. וראיתי מי שהגיה וכתב שמים שיש להם סוף שאפשר לעמוד על בוריו של דבר. והגהה זו טעות היא דא\"כ מאי האי דקאמר מתבאר מדבריו הרי בפירוש כתבו רבינו לעיל ואם נפל למים מקובצים וכו' ועוד דאי במים שיש להם סוף קאמר היכי מסיים בה וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול. הילכך גירסא דידן עיקר וה\"ק שמים שאין להם סוף לעולם אינו מעיד העד ואומר מת אלא א\"כ שהה כדי שתצא נפשו ומש\"ה אע\"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא. וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול ומת כך צריך לגרוס בדברי הרב המ\"מ ומייתי ראיה מדכתב שטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות ע\"י ששהה כדי שתצא נפשו הילכך אע\"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא ובסמוך אכתוב דממקום אחר משמע כן מדברי רבינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה בים וכו' ואם נשאת לא תצא.</b> נראה מדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהה עליו שיעור כדי שתצא ולא עלה הא לאו הכי אם נשאת תצא וכמ\"ש הרשב\"א והריב\"ש. ואע\"ג דבסיפא כתב אמר טבע פלוני בים ולא כתב ולא עלה משמע דארישא שכתב ולא עלה סמיך: "
+            ],
+            [
+                "<b>מצאוהו הרוג וכו' אע\"פ שיש להם סימנים בגופו ובכליו וכו'.</b> רבינו כתב בפ\"ז מהל' נחלות שאם לא הכירו פניו אבל היו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם אין משיאין את אשתו משמע שבשום סימן לא מהני להשיא אשה א\"כ מ\"ש כאן אע\"פ שיש להם סימנים בגופו אע\"פ שהם סימנים מובהקים קאמר דאין מעידין עליו וא\"כ קשה מאי האי דקאמר ואפילו שומא דהא שומא סימן גרוע הוא כדמשמע בגמרא (יבמות דף ק\"כ) דהא פליגי ביה אי הוי סימן מובהק, וע\"ק שכתב בפי\"ג מהל' גזילה הסימנים המובהקין סומכים עליהם ודנים על פיהם בכ\"מ דין תורה. ואין לדחות דדוקא לענין דיני ממונות קאמר ולא לענין איסורא. חדא דא\"כ מאי בכ\"מ דקאמר. ועוד שפסק בפ\"ג מהל' אלו שמחזירין גט ע\"י סימן דנקב יש בו בצד אות פלונית. וליישב כל זה צריך לומר שג' מיני סימנים הם. סימנים מובהקין ביותר כגון נקב יש בו בצד אות פלוני וסימן כזה סומכים עליו אפילו לענין איסור א\"א. ויש סימנים גרועים ביותר כגון ארוך וגוץ וסימן כזה אין סומכין עליו אפילו לענין דיני ממונות. ויש סימנים מובהקין קצת ובהני הוא דאיבעיא לן אי הוו דאורייתא או דרבנן וחילוקים אלו הם מוכרחים בגמרא וכמ\"ש המפרשים: ",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו בפ\"ז מהל' נחלות שאע\"פ שיש בו סימנים מובהקין אין משיאין את אשתו היינו דוקא בסימנים מובהקין קצת אבל אם היו סימנים מובהקין ביותר משיאין את אשתו ומ\"ש כאן אע\"פ שיש סימנין בגופו היינו במובהקין קצת ומש\"ה שייך לומר ואפילו שומא דבלישנא בתרא אמרינן בגמרא דכ\"ע סימנין דרבנן כלומר סימנין מובהקין קצת ובשומא קא מיפלגי ר' אלעזר סבר סימן מובהק הוא כלומר מובהק ביותר ורבנן סברי לאו סימן מובהק הוא כלומר לאו סימן מובהק הוא ביותר. וה\"ק רבינו אע\"פ שיש בגופו סימנין מובהקין קצת אין מעידין עליו ואפילו שומא דאיכא למ\"ד שהוא סימן מובהק ביותר אין מעידין עליו משום דלא קי\"ל כוותיה אלא כרבנן דאמרי שאינה סימן מובהק ביותר ואע\"פ שהיא סימן מובהק קצת אין משיאין עליה. ועל דרך זה יש לפרש מ\"ש רבינו לקמן ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני וכו' דבסימנין מובהקין קצת מיירי ולא הוצרך רבינו לפרש דבסימן מובהק ביותר שמשיאין עליו מפני שסמך על מ\"ש בפ\"ג דמחזירין גט ע\"פ סימן מובהק דנקב יש בו בצד אות פלוני. וכן י\"ל שסמך על מ\"ש בפרק זה אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שא\"א שינטל מן החי ויחיה ה\"ז מעידין עליו ומשיאין את אשתו וע\"כ מיירי כשיש להם סימן מובהק באותו אבר שהוא של אותו אדם דאל\"כ הא איכא למיחש דילמא אבר דאדם אחר הוא כדחיישינן בפרק האשה שלום בעובדא דחרוכא וכ\"כ נמוקי יוסף ודקדק מדכתב רבינו אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהוא ממנו וכ\"כ ה\"ה, והר\"ד כהן כתב שסמך על מ\"ש הנהו עובדי בסוף יבמות (דף קכ\"ב) דקולר בני אדם שיצאו ממקום למקום והסיח עכו\"ם לפ\"ת קולר בני אדם שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני מתו וקברתים והשיאו את נשותיהם ומעשה דששים בני אדם שהיו הולכים לכרכום ביתר וכו' וכיון דבהני עובדי אע\"פ שהעכו\"ם לא היה בקי בהם ולא בשמותיהם השיאו את נשותיהם ע\"י שאמר העכו\"ם שהיו הולכים למקום פלוני כ\"ש היכא דיהיב ביה סימן מובהק שמשיאין על ידו: "
+            ],
+            [
+                "<b>טבע בים וכו' ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י\"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו.</b> כתב הר\"ן בתשובה שהיה כתוב בנוסחת רבינו שבידו כ\"ד שעות ושהכ\"ד ט\"ס הוא והנוסחא האמיתית היא אם שהה שעות וכתב שהטעם שכתב רבינו אם שהה שעות משום דאמרי' בגמ' דה\"מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה משמע דדוקא בשראו באותה שעה אבל כששהה עד שעה שניה דהיינו שעות חיישינן ולא שרינן ליה. ומה שתמהתם עליו מ\"ש ונתפח דמשמע דוקא נתפח ובגמ' לא משמע הכי יפה דקדקתם וכבר הקשה עליו הרשב\"א ואפשר שהרב ז\"ל תפס לו הלשון האמור בגמ' אבל אשתהי מתפח תפח ואף לזה כיון הרמב\"ם לומר דכיון ששהה שעות דאיתפח עכ\"ל. וכתב הריב\"ש שאע\"פ שיש לחלק ולומר דהאי דבמיא חזיוה בשעתיה בעינן לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג' ימים לפי שכיון שעמד יותר מג' ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו מלהשתנות ומיד לאחר שעה שיוצא מן המים הוא משתנה אבל מי שלא עמד ג' ימים במים אחר מותו אפשר דלא אמרינן ביה מתפח תפח אלא לעולם מעידים עליו עד שימלאו לו ג' ימים מעת מותו. ואף לשון הרמב\"ם בזה אפשר לפרשו כן אלא שהרמב\"ן והרשב\"א כתבו בפשיטות דאפי' לא שהה במים ג' ימים בעינן דאסקוה וחזיוה בשעתיה דכל שמת במים משתנה אחר שעה אחת שיצא מן המים וא\"כ אין ראוי להקל וכתב עוד היכא דאשתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אי אשתהי או לא אשתהי תצא כדעת הרשב\"א בנסתפק לאחר ג' ימים אלא דבאשתהי בודאי אין כאן עדות כלל והבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזקת ממזרים ובספק אשתהי אפשר שאינו כן אבל מ\"מ אם נשאת תצא כספיקא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאם נשאת תצא אא\"כ נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי עכ\"ל: ",
+                "<b>כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו וכו'.</b> כתב ה\"ה ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה עכ\"ל. כלומר שהשמיט דין השנוי במשנה מי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב\"פ ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ולא כתבו כלל והיה אפשר לומר שטעמו משום דאמרינן בגמ' ודילמא שד הוא ותירצו שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה וס\"ל לרבינו כמ\"ש הגאון שהביא הטור דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה הילכך לא עבדינן בה עובדא. אבל קשה דא\"כ ה\"ל להשמיט הא דתנן (גיטין דף ס\"ו) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דהא עלה נמי פריך בגמרא וליחוש דילמא שד הוא ומשני שראו לו דמות אדם ובבואה דבבואה. ורבינו כתב בפ\"ב הא דמי שהיה מושלך לבור ולא כתב דחזו ליה בבואה דבבואה הרי בהדיא שסובר דעבדינן בה עובדא. לכן נראה שטעם רבינו הוא משום דבתר דאוקימנא ההיא דמי שעמד על ראש ההר וההיא דמי שהיה מושלך לבור כדחזו ליה בבואה דבבואה אקשינן ודילמא צרה הואי ומשני תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע\"פ שאינם מכירים תו לא צריכינן לאוקומי דחזו ליה בבואה דבבואה ולפיכך גבי מי שהיה מושלך לבור לא כתב רבינו דחזו ליה בבואה דבבואה אלא כתב שהטעם מפני שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע\"פ שאין מכירים מינה נשמע דה\"ה למי שעמד על ראש ההר ואמר אני פב\"פ מת והלכו ולא מצאו שם שמשיאין את אשתו ולא חיישינן דילמא שד הוא ולא לדילמא צרה היא מאחר דבשעת הסכנה הוא ולפיכך השמיטו רבינו לגמרי לפי שסמך על מ\"ש גבי מי שהיה מושלך לבור: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בא אחד ואמר אמרו לי ב\"ד וכו'.</b> כתב מהרי\"ק בסי' קפ\"ה דהא דכתב רבינו דאין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת דוקא מפני שאמרו לו כשתלך למקום פלוני אמור להם שמוכיחים הדברים שאותו יצחק בן מיכאל שמת הוא העומד באותה העיר שזה הולך שם דאי לא תימא הכי למה תלוי שליחותו בהליכתו לאותו מקום ומפני כן אשתו מותרת ע\"כ. וכן נראה ממ\"ש רבינו לקמן בסמוך ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו וכו' עד שיעיד העד שהוא פלוני ויזכיר שמו ושם עירו משמע דבעינן שיזכיר שם עירו והכי תניא בתוספתא אין מעידין עליו עד שיכירו וכו' ושם עירו. מיהו כתב מהרי\"ק בסי' קע\"ז דהיינו דוקא כשאין מזכיר שם אביו אז צ\"ל יוסף שממקום פלוני וכו' אבל אם אמר יוסף בן שמעון מת אז א\"צ להכיר ולהעיד על המקום דטפי איכא היכרא בשם אביו (מבשם) מקומו. והביא ראיה ממ\"ש רבינו מצאו כתוב בשטר מת פב\"פ או נהרג פב\"פ ונודע שזה כתב ישראל ה\"ז תנשא אשתו וכתב עוד וכן מי שנשתתק ובדקו אותו וכו' וכתב שמת פב\"פ תנשא אשתו. הרי לך שלא הזכיר שם העיר מאחר שהזכיר שם האב וכו'. ומ\"ש הרמב\"ם ז\"ל ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פב\"פ ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו עכ\"ל. אפילו נאמר דדוקא נקט ממקום פלוני ואפילו שהזכיר שם אביו פשיטא די\"ל דדוקא (נקט) התם שצריך לברר העדות יותר שהרי כשמצאוהו מת לא מצאוהו בצורת אותו האיש שהזכיר ואם לא שהזכיר שם מקומו היה לנו לתלות בתרי יוסף בן שמעון כיון שאין אנו מכירין אותו בצורתו ולא היינו תולים בהשתנות דנשיכת נחש אבל עכשיו שהזכיר שם עירו אז יש לנו לתלות יותר בהשתנות הצורה מחמת הנשיכה משנתלה בתרי יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מאחר שלא הוחזקו ואין אנו יודעים אלא זה שהוא בעלה של זו אבל היכא שהעדים הכירוהו בצורתו פשיטא דסגי בשמו ושם אביו וכן מוכיח מתוך תשובת רבינו יואל עכ\"ל. ושתי תשובות הללו כסותרות זו את זו בהבנת דברי רבינו שבאחת מצריך שיזכיר שם עירו אע\"פ שהזכיר שמו ושם אביו ובאחרת אינו מצריך שיזכיר שם עירו. ונראה דספוקי מספקא למהרי\"ק כוונת רבינו אי סגי כשיזכיר שמו ושם אביו או אי בעינן שיזכיר ג\"כ שם עירו: "
+            ],
+            [
+                "<b>יצא עכו\"ם וישראל מעמנו וכו' והוא שיאמר קברתיו.</b> ה\"ה כתב שלא הצריך רבינו שיאמר קברתיו אלא היכא שאין העכו\"ם מזכיר שם היהודי אלא אומר איש יהודי שהיה עמי. ויש לתמוה על דבריו דבאמירתו קברתיו אינו מוציאנו מידי ספק אם הוא איש פלוני שמת או אם הוא אחר וכבר הרגיש הוא ז\"ל בחולשת דבריו וכתב ואפי' ת\"ל שיש להשיב על זה מ\"מ ודאי כך כוונתו של רבינו כמו שכתבתי כנ\"ל עכ\"ל. ומ\"מ כדברי ה\"ה כתבו הר\"ן והריב\"ש בתשובותיהם, שהר\"ן כתב אין ספק שכל שהעכו\"ם מכירו א\"צ שיאמר אלא מת בלבד והיינו עובדא דבי חיואי ובי חסא ואין בזה ספק ואפילו לדברי הרמב\"ם שכ\"כ הוא ז\"ל בכל כיוצא בזה בפ' אחרון מהלכות גירושין דכל שהוא מכירו אינו צ\"ל אלא מת בלבד אבל כשאינו מכירו הוא שסבור הרב דלא סגי עד דאמר קברתיו מפני שהמעשים שבאו בגמ' בכיוצא בזה בכולם יש בהם קברתיו כדאמרינן חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לאנטוכיא וכו' וחבל על ס' בני אדם שהיו מהלכים לכרקום של ביתר וכו' וחבל על יהודי אחד שהיה עמי בדרך ומת וקברתיו ואמרינן פונדקית עכו\"ם היתה וכו' וזה קבר שקברתיו בו כלומר שאינו מכיר אותו איש שאמרה עליו שמת אלא אומר איש יהודי שהיה עמי וכיוצא בזה לא סגי עד דאמר קברתיו ואע\"ג דאיכא למימר בכל הני דמעשה שהיה כך היה ולאו דבעינן קברתיו סובר הרב ז\"ל דאם איתא א\"א דלא לישתמיט תנא ולימא בחד מינייהו מת לחוד אלא ש\"מ דנהי דבמכירו סגי במת בלחוד באינו מכירו בעינן דאמר מת וקברתיו. זה הוא דעתו של הרב ז\"ל בזה וטעמא דמלתא שיותר אדם בקי במי שהוא מכירו מבמי שאינו מכירו הילכך במכירו כל שאמר מת בלחוד סגי אע\"ג דלא אמר קברתיו ולא חיישינן דאמר בדדמי אבל כשאינו מכירו חיישינן דאמר בדדמי לפי שאין הדברים ברורים במי שאינו מכירו עד דאמר קברתיו וכבר חלקו מהאחרונים בזה על הרב ז\"ל. אבל דברי הרב נכונים כפשוטן של שמועות וכ\"כ הריב\"ש בתשובה שלא הצריך רבינו לומר קברתיו אלא כשאין העכו\"ם מזכירו בשם כי כן מזכיר בגמרא בהנהו עובדי דאבא יודן בכלהו קברתיו והנהו הכי הוו שלא היה העכו\"ם מזכיר המתים בשם אבל כשאומר העכו\"ם מסל\"ת איש פלוני מת חלילה לרב ז\"ל שיצריך קברתיו שהרי באותו פרק עצמו כתב כיצד משיאין ע\"פ עכו\"ם מסל\"ת ולא הזכיר כלל קברתיו וכן בכמה מקומות בפ' ההוא ובפרק שלפניו כי הרב ז\"ל אינו סובר שנאמר בכל הנהו תלת עובדי מעשה שהיה כך היה וכו' עכ\"ל. ולי נראה מדברי רבינו שאינו מצריך שיאמר קברתיו אלא בעכו\"ם אבל לא בישראל אא\"כ אמר מת במלחמה או טבע בים. ונמוקי יוסף כתב שהרשב\"א והריטב\"א תמהו על דברי רבינו ולתקן דבריו כתב הריטב\"א דכל היכא שהעכו\"ם מכריז ואמר מאן איכא בי פלוני בזה סגי בלא (שיאמר) קברתיו דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה הכי דשכיב לא הוה קאמר אבל בעכו\"ם מסל\"ת בעלמא חיישינן דילמא אמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתבר הוא עכ\"ל. וה\"ר אליה מזרחי ז\"ל כתב בתשובה דרבינו לא מצריך למימר קברתיו אלא היכא דשייך אומדנא דדעתא והכא גבי עכו\"ם שאמר איש שיצא עמי מכאן מת דמצריך לומר קברתיו היינו טעמא משום דגבי הליכת הדרך שייך בה אומדנא דדעתא דלפעמים בהולכי שיירות כשהולכים בדרך וקרה לאחד מהם שנשאר מן החברה ובקשוהו ולא מצאוהו חושבים באומדן דעתם ודאי מת או נהרג דאזלי בתר רוב נפסדים מהחברה שהם מתים או הרוגים דאי לא תימא הכי א\"כ הא דכתב ע\"א שאמר ראיתיו שמת במלחמה וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא מאי איריא מלחמה וכיוצא בהם אפילו בלא מלחמה וכיוצא בה אם אמר קברתיו אין ואי לא לא ועוד הרי הוא כתב בפרק הקודם מי שהוחזקה א\"א והלכה היא ובעלה למדה\"י וכו' ואפי' עכו\"ם המסל\"ת נאמן ומשיאין על פיו ובפ' הבא אחריו כתב כבר אמרנו שאם הסיח העכו\"ם לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' ה\"ז נאמן ותנשא על פיו משמע דאינו מצריך לומר וקברתיו. והתימה מהטור איך נעלם ממנו זה ואמר ואיני יודע מה צריך שיאמר קברתיו עכ\"ל הרא\"מ ז\"ל. וכתב הריב\"ש דקברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטולו ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף או שהוא לא נתעסק אלא שמעיד שנתעסקו בו אחרים בהא סגי דהשתא ליכא למיחש למידי שכיון שנתעסקו בו הכירוהו וליכא למיחש דאמר בדדמי וכן ליכא למיחש שלא מת אלא דמחו ליה ברומחא או בגירא וכן במים אפשר שהמים בלבלוהו וסבר שמת שהרי התעסקו בו וראו בטוב שמת וכ\"כ הר\"ן בתשובה וכתב עכו\"ם זה שאמר שראה אותו מת על שפת הים ושאל לצופה המגדל כמה יש שהגיע ליבשה וא\"ל כמו ששה ימים כל כה\"ג ודאי לא משמע דאיכא למיחש דאמר בדדמי עכ\"ל: ",
+                "<b>סליקו הלכות גירושין</b> "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות גירושין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..79bf9a2b51d7496865ead5a48975ffb2a8718e59
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,180 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "versionNotes": "",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היבמה קודם שיבא עליה יבמה וכו' ואם נשאת לאחר ובעל לוקה הוא והיא ומוציאה בגט וכו'.</b> משמע מדברי רבינו דדוקא בשבעל אבל אם לא בעל לא נאסרה עליו ויש לדחוק דלא נקט אלא משום מלקות: "
+            ],
+            [
+                "<b>נתקדשה לאחר לא נאסרה על יבמה וכו'.</b> כתב הריב\"ש ביבמה שחלצה והלכה ונתקדשה לאחר ואחר כך נודע שיבמה מסר מודעא על החליצה שכופים ליבם שיחלוץ וכונסה המקדש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד חולצין מביאין לו מנעל.</b> בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק\"ב) אמר רבא אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל מאי בינייהו איכא בינייהו מנעל לכתחילה ופירש\"י דלישנא קמא אין חולצין במנעל לכתחילה מדקאמר אם יבא אליהו וכו' משמע דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חולצין ורבינו נראה שפוסק כלישנא בתרא ולא הזכיר חליצת סנדל מפני שאינו מצוי בינינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל חש״ו שחלצו וכו' אינה חליצה.</b> כתב הריב״ש בפ' כל הגט (גיטין דף כ״ד:) אמר שמואל כ״מ ששנו חכמים גט פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה ופרש״י פסולה להתירה לשוק אבל x פוסלת היא אותה מן האחין שלא תתייבם [להם] עוד דקמו עלה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה עכ״ל. ואע״ג דבגט לא קי״ל כשמואל דאמוראי טובא פליגי עליה התם וה״ל איהו יחיד לגבייהו בחליצה משמע דהלכה כוותיה ואף אם נאמר דהלכה כר״א דפליג עליה לא פליג אלא בקטן ואנפילייא ובכולהו אידך מודה לשמואל ואע״ג דנקט במילתיה שמאל ולילה פסולים ופוסלים לאו דוקא הני ולדוגמא נקטינהו דהא בהנהו כשמואל ס״ל אבל בקטן ואנפילייא דפליג עליה דשמואל ודאי בדוקא נקטיה דאי הוו אחריני ה״ל למינקט להו בהדייהו וכ״נ דעת רבינו שכתב בכולן חליצה פסולה ופוסלת ובקטן ואנפילייא כתב שאינה חליצה כלל נראה שפסק כר״א ובקטן ואנפילייא דוקא פליג ובנדון זה ודאי אפילו נאמר שהמודעא קיימת מ״מ אין החליצה בטלה לגמרי אלא שהיא חליצה פסולה דומיא דחליצה מעושית דקתני עלה בפרק מצות חליצה שהיא פסולה וא״כ פסלה על האחין. ואם יחלוק חולק ויאמר זהו בחליצה מעושית שאין שם מודעא אבל המוסר מודעא על החליצה ואומר שכל חליצה שיחלוץ תהיה בטלה לגמרי הנה אם המודעא קיימת החליצה בטלה לגמרי דומיא דגט שכתב הרמב״ם בפ״ו מהלכות גירושין מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב בפ״י שכ״מ שכתב גט בטל הוא בטל לגמרי וכו' וא״כ במוסר מודעא על החליצה נאמר שהחליצה בטלה לגמרי ולא פסלה עליו. נשיב לו הנה הרמב״ם עצמו כתב בפ״ב מהל' יבום וחליצה שהמוסר מודעא על החליצה חליצתה פסולה ושהחליצה מעושית ע״י ישראל שלא כדין או ע״י עכו״ם שאנסוהו מעצמם כדין פסולה וע״י עכו״ם שלא כדין אינה חליצה וכתב בסמוך לזה כ״מ שאמרנו אינה חליצה או לא עשה כלום או אינו כלום הרי אלו כאילו לא נחלצה לו ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתייבם וכ״מ שאמרנו חליצה פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ונאסרה על האחים ואינה מתייבמת ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה. הנה שהרב אינו משוה דין החליצה לדין הגט בזה שאע״פ שהמוסר מודעא על הגט ורוצה שיבטל הרי הוא בטל ואינו כלום אין כן בחליצה אלא חליצה פסולה הוא ומועלת לפסלה מן האחין ולאסרו בקרובותיה ולפסלה מן הכהונה. ונ״ל שטעם החילוק שיש בין גט לחליצה לדעתו הוא זה דבגט שיכול לבטלו אחר שנכתב ולומר גט זה בטל כי דעתו ז״ל שכשהגט ביד הבעל יוכל לבטלו ואינו מגרש בו לעולם וס״ל ז״ל דה״ה נמי קודם שנכתב שיכול לבטלו אפילו בלא אונס אבל בחליצה אינו יכול לבטלה קודם חליצה בלא אונס שהרי כשאומר אני רוצה שכל חליצה שאחלוץ תהיה בטלה וידענו שאינו אנוס או שאינו מודה בזה אין בדבריו כלום דהא אתי מעשה החליצה ומבטל דבריו הראשונים ואם נאמר שדעתו לומר שהוא מבטלה מעתה לאחר שתחלוץ הרי לאחר חליצה אינו יכול לבטלה שכבר הותרה לשוק אבל מודעת החליצה היא שיאמר שהוא אנוס ואנו מאמינים אותו בזה משום דגילויי מילתא בעלמא הוא דומיא דגט או מתנה או אף אם לא יאמר שהוא אנוס אלא שהוא מבטלה סתם נאמר שאומר כן מפני שהוא אנוס שאל״כ מה לו לחלוץ ושיצטרך לבטל קודם לא יחלוץ ולא יבטל וכיון שאין מודעת החליצה אלא מחמת אונס אין החליצה בטלה מחמתה אלא שהיא חליצה פסולה ופוסלת כמו בחליצה מעושית. ואפשר לחלק עוד שבגט כשהוא מבטל קודם הכתיבה הוא מבטל שליחות הסופר והעדים או שאינו כותבו לשמה ולתורת גירושין ולכן הוא בטל לעולם וכן כשמבטל אחר כתיבה הוא מבטל גט זה מלתתו לעולם בתורת גירושין ולכן הגט בטל שאם לא נכתב לשמה או שלא נתנו בתורת גירושין אינו גט כלל אבל בחליצה החליצה עצמה אינו יכול לבטל שתהיה כאילו לא נעשתה אלא שהוא אומר שאם יתכוון בה לשם חליצה ולהתירה לשוק א״כ לו יהי כדבריו אינה חליצה בטלה אלא חליצה פסולה ופוסלת כדאמרינן התם גבי חלוץ לה ובכך אתה כונסה שאינו מתכוון להתירה שהיא חליצה ופוסלה מן האחין עכ״ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>יבם שרגלו הימנית חתוכה וכו'.</b> כתוב בא\"ח מכאן דקדק מורנו שדעת הרמב\"ם שאם חלצה בימין חליצתה כשרה שאל\"כ הל\"ל ואם חלץ חליצתה פסולה עכ\"ל. ואין דקדוק זה מוכרח דאיכא למימר דה\"ק בימין לא שייך חליצה כיון שרגלו חתוכה ואם חלץ בשמאל חליצתה פסולה. וכבר ביאר בסוף הפרק מה בין אמרו חליצה פסולה לאמרו אינה חליצה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חלצה בסנדל המוסגר וכו'.</b> כתב ה\"ה והוסיף רבינו של עיר הנדחת עכ\"ל. ונראה שלא היתה נוסחת ה\"ה בגמרא מכוונת דבנוסחי דידן כתוב בברייתא בגמרא של עיר הנדחת בהדי של תקרובת עכו\"ם ושל זקן העשוי לכבודו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לחצוהו ישראלים והכוהו וכו' עד שחלץ וכו' ואם העכו\"ם אנסוהו מעצמן אם היה הדין נותן שיחלוץ חליצתו פסולה.</b> כך היא הנוסחא האמיתית שכן דין הגט כמו שכתב רבינו בפרק ב' מהלכות גירושין ודין החליצה שוה לדין הגט לענין זה כדאיתא בפרק מצות חליצה והטור שכתב בשם רבינו שהיא כשרה ולא נהירא נוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יבמה שגדלה בין האחין וכו' שמא נתכוונה לחליצה וכו'.</b> בגמרא אמרינן בלישנא בתרא דאי חזינא דחלצה לאחד מהם חוששין ואע\"ג שאם לא נתכוונו הוא והיא לשם חליצה חליצתה פסולה היינו למשרייה אבל לאחין מיפסלא וא\"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב שמא נתכוונה לחליצה דמאי איריא נתכוונה אפילו לא נתכוונה נמי מיפסלא ואפשר דלרווחא דמילתא נקט הכי ועי\"ל דכי אמרינן אבל לאחים מיפסלא טעמא משום דחיישינן שמא נתכוונה היא ואע\"פ שלא נתכוון הוא מהניא כוונה דידה למיפסלא אבל אם היה ידוע לנו שלא נתכוונה גם היא לא מיפסלא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> יבמות רבות הבאות מבית אחד וכו' עד או עד שתחלוץ כל אחת מהן.</b> כתב הטור יראה מדבריו שפוסק כשמואל ויש לתמוה עליו שנראה דכרב פסק דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין שהרי כתב שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין וי\"ל דלא משמע לטור הכי משום דא\"כ אמאי כתב שאם נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה לזר הא לרב לא הותרה אפילו היא עד שיחלצו לה כל האחין אלא ודאי כשמואל ס\"ל. ",
+                "<b>ומ\"ש שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין</b> היינו דוקא למיפטר צרה אבל למפטר נפשה אינה צריכה לחזור וכדשמואל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני יבמים שיבמו שתי יבמות וכו' רצה האחד לחלוץ קודם שיודע מה עשה אחיו אין מונעין אותו.</b> יש לתמוה על זה מ\"ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למדה\"י וא\"ל מת בעליך לא תחלוץ דחיישינן שמא תהא צרתה מעוברת ותלד ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כז-כח)</small> וכן הדין בקטנה וחרשת וכו' בא היבם תחלה על החרשת וכו'.</b> כתב הרשב\"א למאן דאמר ממאנת אף לזיקתו בא היבם על החרשת וחזר ובא בין הוא בין אחיו על הקטנה מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותשאר החרשת עמו שהרי עוקר הזיקה במיאונה לגמרי וכמו שלא היתה צרתה כלל וקי\"ל ממאנת אף לזיקתו וקי\"ל כר\"א דאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אבל הרמב\"ם כתב בא היבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה מלמדין הקטנה למאן והחרשת יוצאה בגט וזה תימה שהרי עקרה זיקתה לגמרי אחר שמיאנה בביאה ובזיקה ועוד שהוא ז\"ל כתב גבי גדולה וקטנה בא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים את הגדולה שבעילה זו קונה קנין גמור ע\"כ. ואם איתא דחרשת יוצאה בגט מפני שנפסלה תחילה בביאה דקטנה ואין יציאתה בקטנה מתירה מ\"ש והלא אפילו הגדולה נפסלה בביאת הקטנה תחלה ואם מיאוניה מתירה אף בחרשת כן וצ\"ע עכ\"ל הרשב\"א בשילהי פרק בית שמאי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו מייבמין ולא חולצין וכו' וכשיבם החרש אינו מוציא לעולם וכו'.</b> יש לתמוה על זה מהא דתנן בפרק חרש (דף קי\"ב:) כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה והוא ז\"ל פסקה בפ\"ב מהלכות גירושין (ובפ\"ד מה\"א כתב חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיהן גמורים מן התורה אלא מד\"ס) והשתא כיון שחרש שנשא פקחת אם רצה מגרש ברמיזה כשם שכנסה ברמיזה כשנפלה לפני אחיו החרש וכנסה אמאי לא יגרשנה ברמיזה אם ירצה כשם שכנסה אחיו והוא ברמיזה וכן יש לתמוה על מ\"ש שבעילתו עושה אותה א\"א גמורה והרי הוא ז\"ל כתב גבי חרש שנשא פקחת שאין קידושי חרש מן התורה אלא מד\"ס. ואין לומר דהא דאין קידושי חרש מן התורה ה\"מ במקדש אשה אבל בא על יבמתו אפילו נפלה לו מאחיו חרש ה\"ל קידושי תורה, דכיון שקידושי הראשון אינם מן התורה לא נפלה לפני אחין מן התורה ומה\"ת ה\"ל כנושא אשה בעלמא שלא היתה אשת אחיו. לכן נ\"ל דלא איירי רבינו אלא כשנפלה לו מאחיו פקח אבל אם נפלה לו מאחיו חרש ודאי אם רצה יגרש ברמיזה כמו שכנסה אחיו והוא והכי מפורש בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע\"א) דגרסינן התם א\"ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנים גט לאשתו וכו' מיתיבי חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קריצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא לגיטין תנאי היא דתניא אמר רשב\"ג בד\"א בחרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין וחרש מעיקרו לא כשם שכנסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה אי באשתו ה\"נ הב\"ע ביבמתו יבמתו ממאן אילימא דנפלה ליה מאחיו חרש כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה אלא דנפלה ליה מאחיו פקח ואיבעית אימא לעולם דנפלה מאחיו חרש וגזירה אחיו חרש אטו אחיו פקח א\"ה אשתו נמי יבמתו ביבמתו מיחלפא אשתו [ביבמתו] לא מיחלפא ומי גזרינן חרש אטו פקח והתנן שני אחים חרשים נשואין שתי אחיות פקחות וכו' ואם היו נכריות יכנסו ואם רצו להוציאן יוציאו אלא מחוורתא כדשניין מעיקרא ופירש\"י יכנסו ואם רצו להוציא אחרי כן יוציאו דאתי גט חרש ומפקע זיקת קידושי חרש אלמא היכא דנפלה ליה מאחיו חרש מפיק ולא גזרינן אטו אחיו פקח עכ\"ל, וכיון דאסיקנא דמחוורתא כדשניין מעיקרא דשאני לן בין נפלה לו מאחיו חרש לנפלה לו מאחיו פקח ע\"כ לומר דרבינו נמי מפליג בינייהו וכמו שכתבתי וסמך על מ\"ש שבעילתו עושה אותה א\"א גמורה דע\"כ בנפלה לו מאחיו פקח דוקא היא וכמו שנתבאר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומן הדין היה וכו'.</b> כתב ה\"ה מסקנא דגמרא שם וכו' ויש לדקדק למה לא ביאר רבינו שאפילו בלא מאמר צרתה חולצת ולא מתייבמת וכו' x האי ויש לדקדק שייך למטה בדיבור המתחיל עשה שמעון מאמר. ומ\"ש שלא נזכר זה בהלכות אומר אני דאשתמיטתיה דברי ההלכות בפרק ארבעה אחין אמתניתין דשלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת שכתב עליה וה\"ה אע\"ג דלא עשה בה מאמר ומת נכרית מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמא דהויא [צרת] אחות אשה בזיקה והא דקתני מאמר לאפוקי מדב\"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור ואפילו חליצה נמי לא תיבעי קמ\"ל דצריכה חליצה עכ\"ל והם דברי הגמרא שם ומשם נלמוד לכאורה כדעת ההלכות וכן נ\"ל שרבינו העתיק פה לשון המשנה דקתני עשה בה מאמר וכו' ואין הכי נמי דבלא מאמר נמי חולצת משום דה\"ל צרת ערוה בזיקה ולא חשש לבאר זה כאן לפי שסמך על מ\"ש גבי ג' אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד מהם נשוי נכרית וכו' ולא עוד אלא אפילו גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו אחר שמת הנשוי נכרית ומת המגרש הרי הנכרית חולצת ולא מתייבמת הואיל ונעשית צרת אחות אשתו בזיקה שעה אחת וכו' שהרי ביאר שם דצרת ערוה בזיקה אסורה ומינה נשמע לכל אינך: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה היבמה ערוה על בעלה וכו' ואם היתה לה צרה חולצת ולא מתייבמת.</b> כך כתוב בנוסחי דידן וט\"ס הוא דכיון דאין לו נשואין בה אין זו צרתה ומותר להתייבם לכך צריך להגיה ואם היה לה צרה חולצת או מתייבמת, וכן מצאתי שהוגה בספר אחר: "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו וכו' חוץ ממחזיר גרושתו וכו'.</b> כתב ה\"ה אבל לא בביאתה אם עבר ובא עליה כדין אלמנה מן הנישואין לכ\"ג וכתב הרשב\"א דממעטי לה מההיא דרב גידל דלעיל עכ\"ל. נראה מדברי ה\"ה דמחזיר גרושתו עובר בעשה ול\"ת מדמדמי לה לאלמנה לכ\"ג מן הנישואין ואיני יודע מנין זה שאיני מוצא בה אלא לאו בלבד ועוד יש לתמוה עליו שכתב וצרתה של זו נפטרת בחליצתה של זו אבל לא בביאתה שהרי כתב רבינו בפ\"ז יראה לי שכן הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שנייה או מחייבי לאוין או מחייבי עשה שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה וצ\"ע: ",
+                "<b>וכן יבמה שהיא ספק ערוה וכו' הרי זו חולצת ולא מתייבמת.</b> כתב הטור ראיתי בדברי הרמב\"ם שאם היתה היבמה בספק ערוה שחולצת ולא מתייבמת ויראה שהוא ט\"ס דממ\"נ תתייבם שאם לא היתה עליו ערוה הרי היא זקוקה ליבם ואם היתה עליו ערוה לא תפסי לו בה קידושין והרי היא ליבם כאשה נכרית עכ\"ל. ויש לתמוה על הטור שהרי סיים בה רבינו לפיכך מי שקידש אשה בספק קידושין ואח\"כ מת אחיו שהיה נושא אחותה ונפלה לו ליבום שהיא ספק אחות אשתו ה\"ז חולצת ולא מתייבמת ומוציא את אשתו בגט מספק ושתיהן אסורות עליו יבמתו מפני שהיא ספק ערוה וארוסתו מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו שהיא כשנייה כמו שביארנו דהשתא היכי שייך למימר ואם היתה עליו ערוה לא תפסי לו בה קידושין והרי היא ליבם כאשה נכרית הילכך ע\"כ לומר דלא קאי הטור אלא למ\"ש רבינו או ספק ערוה על בעלה דבהא הוא דשייך למימר הכי. ונ\"ל שמ\"ש בספרי רבינו פה או ספק ערוה על בעלה ט\"ס הוא וצריך למוחקו ואת\"ל איתיה צריך לדחוק ולומר דהאי x או ט\"ס הוא וצריך למחוק האל\"ף ולכתוב וספק ערוה על בעלה דהב\"ע בשהיתה ג\"כ ספק ערוה על בעלה כשם שהיא ספק ערוה על יבמה שנמצאת שהיא ספק ערוה על שניהם דהשתא א\"ש מ\"ש ולא מתייבמת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשה שזינתה תחת בעלה וכו' הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה וכו'.</b> כך הם דברי הרי\"ף ואע\"פ שהראב\"ד סבר דסוטה ודאית בעיא חליצה או היא או צרתה משום דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה כבר סתר דבריו הרא\"ש וכתב דדוקא גבי ספק הוא דאיתמר הכי בפרק קמא דסוטה ושהראב\"ד לא עלה על לבו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק ולסברתו פליגי סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי מה שחילקתי בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק אין אנו צריכים לכל זה ולא פליגי אהדדי עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים מן האחין נשואין לב' אחיות וכו'.</b> בפ' ד' אחין אהא דא\"ר יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה דלא ידעינן הי נפיל ברישא א\"ה היינו דקתני קדמו וכנסו יוציאו בשלמא ראשונה אמרי' ליה מאן שרא לך אלא שניה אמר חבראי שניה יבם אנא ראשונה מייבם היינו דקאמר ליה אחיות איני יודע מי שנאן משמע בהדיא דכל היכא דלא ידעינן הי נפיל ברישא חולצות ולא מתייבמות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> מת אחד מן האחין ונפלה אשתו ליבום וכו' וכן אם קדם אחד מן האחין וכו'.</b> משמע דדוקא בדיעבד וחלץ לאחרונה תחלה אבל לכתחלה לא שבקינן להו לחלוץ לאחרונה תחלה דילמא אתי למעבד איפכא וכן כתבו התוס' אהא דפריך על מאי דאמר אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה דילמא קדים וחליץ לראשונה ברישא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ושאר האחין אסורים בשתיהן וכו' ואם קדמו וכנסו וכו' מוציאין אותן מהן.</b> בפ' ד' אחין תנן ד' אחין ב' מהם נשואים לב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו ר\"א אומר משום ב\"ש יקיימו וב\"ה אומרים יוציאו וכתב רבינו בפירוש המשנה העיקר אצלנו ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה ר\"ל כל זמן שתמצא ב\"ש מקילין וב\"ה מחמירין וזה הפך המפורסם מסברתם לפיכך תדע שהמשנה מוטעית ושהדבר המיוחס [לב\"ש] אמנם הוא [חוץ] מן המקומות המנויים שהם מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ולפיכך פסק ההלכה בכאן יקיימו עכ\"ל. וקשה על פסק זה דהא כיון דהא דב\"ש מקילין וב\"ה מחמירין ר\"א הוא דקאמר ואילו סתם מתניתין קתני סתמא אם קדמו וכנסו יוציאו הכי איבעיא לן למיפסק כסתם מתניתין ולפיכך חזר בו כאן ופסק כסתם מתניתין: ",
+                "<b>סליקו להו הלכות יבום וחליצה</b> "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..17e2bdab2e2f1cac81f8656ff50e6e433d50f486
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,179 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היבמה קודם שיבא עליה יבמה וכו' ואם נשאת לאחר ובעל לוקה הוא והיא ומוציאה בגט וכו'.</b> משמע מדברי רבינו דדוקא בשבעל אבל אם לא בעל לא נאסרה עליו ויש לדחוק דלא נקט אלא משום מלקות: "
+            ],
+            [
+                "<b>נתקדשה לאחר לא נאסרה על יבמה וכו'.</b> כתב הריב\"ש ביבמה שחלצה והלכה ונתקדשה לאחר ואחר כך נודע שיבמה מסר מודעא על החליצה שכופים ליבם שיחלוץ וכונסה המקדש: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד חולצין מביאין לו מנעל.</b> בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק\"ב) אמר רבא אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל מאי בינייהו איכא בינייהו מנעל לכתחילה ופירש\"י דלישנא קמא אין חולצין במנעל לכתחילה מדקאמר אם יבא אליהו וכו' משמע דכל כמה דלא אתי אליהו ואמר לא חולצין ורבינו נראה שפוסק כלישנא בתרא ולא הזכיר חליצת סנדל מפני שאינו מצוי בינינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל חש״ו שחלצו וכו' אינה חליצה.</b> כתב הריב״ש בפ' כל הגט (גיטין דף כ״ד:) אמר שמואל כ״מ ששנו חכמים גט פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה ופרש״י פסולה להתירה לשוק אבל x פוסלת היא אותה מן האחין שלא תתייבם [להם] עוד דקמו עלה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה עכ״ל. ואע״ג דבגט לא קי״ל כשמואל דאמוראי טובא פליגי עליה התם וה״ל איהו יחיד לגבייהו בחליצה משמע דהלכה כוותיה ואף אם נאמר דהלכה כר״א דפליג עליה לא פליג אלא בקטן ואנפילייא ובכולהו אידך מודה לשמואל ואע״ג דנקט במילתיה שמאל ולילה פסולים ופוסלים לאו דוקא הני ולדוגמא נקטינהו דהא בהנהו כשמואל ס״ל אבל בקטן ואנפילייא דפליג עליה דשמואל ודאי בדוקא נקטיה דאי הוו אחריני ה״ל למינקט להו בהדייהו וכ״נ דעת רבינו שכתב בכולן חליצה פסולה ופוסלת ובקטן ואנפילייא כתב שאינה חליצה כלל נראה שפסק כר״א ובקטן ואנפילייא דוקא פליג ובנדון זה ודאי אפילו נאמר שהמודעא קיימת מ״מ אין החליצה בטלה לגמרי אלא שהיא חליצה פסולה דומיא דחליצה מעושית דקתני עלה בפרק מצות חליצה שהיא פסולה וא״כ פסלה על האחין. ואם יחלוק חולק ויאמר זהו בחליצה מעושית שאין שם מודעא אבל המוסר מודעא על החליצה ואומר שכל חליצה שיחלוץ תהיה בטלה לגמרי הנה אם המודעא קיימת החליצה בטלה לגמרי דומיא דגט שכתב הרמב״ם בפ״ו מהלכות גירושין מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב בפ״י שכ״מ שכתב גט בטל הוא בטל לגמרי וכו' וא״כ במוסר מודעא על החליצה נאמר שהחליצה בטלה לגמרי ולא פסלה עליו. נשיב לו הנה הרמב״ם עצמו כתב בפ״ב מהל' יבום וחליצה שהמוסר מודעא על החליצה חליצתה פסולה ושהחליצה מעושית ע״י ישראל שלא כדין או ע״י עכו״ם שאנסוהו מעצמם כדין פסולה וע״י עכו״ם שלא כדין אינה חליצה וכתב בסמוך לזה כ״מ שאמרנו אינה חליצה או לא עשה כלום או אינו כלום הרי אלו כאילו לא נחלצה לו ולא נאסרו עליו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתייבם וכ״מ שאמרנו חליצה פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה ונאסרה על האחים ואינה מתייבמת ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה. הנה שהרב אינו משוה דין החליצה לדין הגט בזה שאע״פ שהמוסר מודעא על הגט ורוצה שיבטל הרי הוא בטל ואינו כלום אין כן בחליצה אלא חליצה פסולה הוא ומועלת לפסלה מן האחין ולאסרו בקרובותיה ולפסלה מן הכהונה. ונ״ל שטעם החילוק שיש בין גט לחליצה לדעתו הוא זה דבגט שיכול לבטלו אחר שנכתב ולומר גט זה בטל כי דעתו ז״ל שכשהגט ביד הבעל יוכל לבטלו ואינו מגרש בו לעולם וס״ל ז״ל דה״ה נמי קודם שנכתב שיכול לבטלו אפילו בלא אונס אבל בחליצה אינו יכול לבטלה קודם חליצה בלא אונס שהרי כשאומר אני רוצה שכל חליצה שאחלוץ תהיה בטלה וידענו שאינו אנוס או שאינו מודה בזה אין בדבריו כלום דהא אתי מעשה החליצה ומבטל דבריו הראשונים ואם נאמר שדעתו לומר שהוא מבטלה מעתה לאחר שתחלוץ הרי לאחר חליצה אינו יכול לבטלה שכבר הותרה לשוק אבל מודעת החליצה היא שיאמר שהוא אנוס ואנו מאמינים אותו בזה משום דגילויי מילתא בעלמא הוא דומיא דגט או מתנה או אף אם לא יאמר שהוא אנוס אלא שהוא מבטלה סתם נאמר שאומר כן מפני שהוא אנוס שאל״כ מה לו לחלוץ ושיצטרך לבטל קודם לא יחלוץ ולא יבטל וכיון שאין מודעת החליצה אלא מחמת אונס אין החליצה בטלה מחמתה אלא שהיא חליצה פסולה ופוסלת כמו בחליצה מעושית. ואפשר לחלק עוד שבגט כשהוא מבטל קודם הכתיבה הוא מבטל שליחות הסופר והעדים או שאינו כותבו לשמה ולתורת גירושין ולכן הוא בטל לעולם וכן כשמבטל אחר כתיבה הוא מבטל גט זה מלתתו לעולם בתורת גירושין ולכן הגט בטל שאם לא נכתב לשמה או שלא נתנו בתורת גירושין אינו גט כלל אבל בחליצה החליצה עצמה אינו יכול לבטל שתהיה כאילו לא נעשתה אלא שהוא אומר שאם יתכוון בה לשם חליצה ולהתירה לשוק א״כ לו יהי כדבריו אינה חליצה בטלה אלא חליצה פסולה ופוסלת כדאמרינן התם גבי חלוץ לה ובכך אתה כונסה שאינו מתכוון להתירה שהיא חליצה ופוסלה מן האחין עכ״ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>יבם שרגלו הימנית חתוכה וכו'.</b> כתוב בא\"ח מכאן דקדק מורנו שדעת הרמב\"ם שאם חלצה בימין חליצתה כשרה שאל\"כ הל\"ל ואם חלץ חליצתה פסולה עכ\"ל. ואין דקדוק זה מוכרח דאיכא למימר דה\"ק בימין לא שייך חליצה כיון שרגלו חתוכה ואם חלץ בשמאל חליצתה פסולה. וכבר ביאר בסוף הפרק מה בין אמרו חליצה פסולה לאמרו אינה חליצה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חלצה בסנדל המוסגר וכו'.</b> כתב ה\"ה והוסיף רבינו של עיר הנדחת עכ\"ל. ונראה שלא היתה נוסחת ה\"ה בגמרא מכוונת דבנוסחי דידן כתוב בברייתא בגמרא של עיר הנדחת בהדי של תקרובת עכו\"ם ושל זקן העשוי לכבודו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לחצוהו ישראלים והכוהו וכו' עד שחלץ וכו' ואם העכו\"ם אנסוהו מעצמן אם היה הדין נותן שיחלוץ חליצתו פסולה.</b> כך היא הנוסחא האמיתית שכן דין הגט כמו שכתב רבינו בפרק ב' מהלכות גירושין ודין החליצה שוה לדין הגט לענין זה כדאיתא בפרק מצות חליצה והטור שכתב בשם רבינו שהיא כשרה ולא נהירא נוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יבמה שגדלה בין האחין וכו' שמא נתכוונה לחליצה וכו'.</b> בגמרא אמרינן בלישנא בתרא דאי חזינא דחלצה לאחד מהם חוששין ואע\"ג שאם לא נתכוונו הוא והיא לשם חליצה חליצתה פסולה היינו למשרייה אבל לאחין מיפסלא וא\"כ יש לתמוה על רבינו למה כתב שמא נתכוונה לחליצה דמאי איריא נתכוונה אפילו לא נתכוונה נמי מיפסלא ואפשר דלרווחא דמילתא נקט הכי ועי\"ל דכי אמרינן אבל לאחים מיפסלא טעמא משום דחיישינן שמא נתכוונה היא ואע\"פ שלא נתכוון הוא מהניא כוונה דידה למיפסלא אבל אם היה ידוע לנו שלא נתכוונה גם היא לא מיפסלא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> יבמות רבות הבאות מבית אחד וכו' עד או עד שתחלוץ כל אחת מהן.</b> כתב הטור יראה מדבריו שפוסק כשמואל ויש לתמוה עליו שנראה דכרב פסק דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין שהרי כתב שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין וי\"ל דלא משמע לטור הכי משום דא\"כ אמאי כתב שאם נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה לזר הא לרב לא הותרה אפילו היא עד שיחלצו לה כל האחין אלא ודאי כשמואל ס\"ל. ",
+                "<b>ומ\"ש שאין חליצה פסולה מסלקת היבום עד שתחזור על כל האחין</b> היינו דוקא למיפטר צרה אבל למפטר נפשה אינה צריכה לחזור וכדשמואל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני יבמים שיבמו שתי יבמות וכו' רצה האחד לחלוץ קודם שיודע מה עשה אחיו אין מונעין אותו.</b> יש לתמוה על זה מ\"ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למדה\"י וא\"ל מת בעליך לא תחלוץ דחיישינן שמא תהא צרתה מעוברת ותלד ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(כז-כח)</small> וכן הדין בקטנה וחרשת וכו' בא היבם תחלה על החרשת וכו'.</b> כתב הרשב\"א למאן דאמר ממאנת אף לזיקתו בא היבם על החרשת וחזר ובא בין הוא בין אחיו על הקטנה מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותשאר החרשת עמו שהרי עוקר הזיקה במיאונה לגמרי וכמו שלא היתה צרתה כלל וקי\"ל ממאנת אף לזיקתו וקי\"ל כר\"א דאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אבל הרמב\"ם כתב בא היבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה מלמדין הקטנה למאן והחרשת יוצאה בגט וזה תימה שהרי עקרה זיקתה לגמרי אחר שמיאנה בביאה ובזיקה ועוד שהוא ז\"ל כתב גבי גדולה וקטנה בא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים את הגדולה שבעילה זו קונה קנין גמור ע\"כ. ואם איתא דחרשת יוצאה בגט מפני שנפסלה תחילה בביאה דקטנה ואין יציאתה בקטנה מתירה מ\"ש והלא אפילו הגדולה נפסלה בביאת הקטנה תחלה ואם מיאוניה מתירה אף בחרשת כן וצ\"ע עכ\"ל הרשב\"א בשילהי פרק בית שמאי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו מייבמין ולא חולצין וכו' וכשיבם החרש אינו מוציא לעולם וכו'.</b> יש לתמוה על זה מהא דתנן בפרק חרש (דף קי\"ב:) כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה והוא ז\"ל פסקה בפ\"ב מהלכות גירושין (ובפ\"ד מה\"א כתב חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושיהן גמורים מן התורה אלא מד\"ס) והשתא כיון שחרש שנשא פקחת אם רצה מגרש ברמיזה כשם שכנסה ברמיזה כשנפלה לפני אחיו החרש וכנסה אמאי לא יגרשנה ברמיזה אם ירצה כשם שכנסה אחיו והוא ברמיזה וכן יש לתמוה על מ\"ש שבעילתו עושה אותה א\"א גמורה והרי הוא ז\"ל כתב גבי חרש שנשא פקחת שאין קידושי חרש מן התורה אלא מד\"ס. ואין לומר דהא דאין קידושי חרש מן התורה ה\"מ במקדש אשה אבל בא על יבמתו אפילו נפלה לו מאחיו חרש ה\"ל קידושי תורה, דכיון שקידושי הראשון אינם מן התורה לא נפלה לפני אחין מן התורה ומה\"ת ה\"ל כנושא אשה בעלמא שלא היתה אשת אחיו. לכן נ\"ל דלא איירי רבינו אלא כשנפלה לו מאחיו פקח אבל אם נפלה לו מאחיו חרש ודאי אם רצה יגרש ברמיזה כמו שכנסה אחיו והוא והכי מפורש בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע\"א) דגרסינן התם א\"ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנים גט לאשתו וכו' מיתיבי חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קריצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא לגיטין תנאי היא דתניא אמר רשב\"ג בד\"א בחרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין וחרש מעיקרו לא כשם שכנסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה אי באשתו ה\"נ הב\"ע ביבמתו יבמתו ממאן אילימא דנפלה ליה מאחיו חרש כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה אלא דנפלה ליה מאחיו פקח ואיבעית אימא לעולם דנפלה מאחיו חרש וגזירה אחיו חרש אטו אחיו פקח א\"ה אשתו נמי יבמתו ביבמתו מיחלפא אשתו [ביבמתו] לא מיחלפא ומי גזרינן חרש אטו פקח והתנן שני אחים חרשים נשואין שתי אחיות פקחות וכו' ואם היו נכריות יכנסו ואם רצו להוציאן יוציאו אלא מחוורתא כדשניין מעיקרא ופירש\"י יכנסו ואם רצו להוציא אחרי כן יוציאו דאתי גט חרש ומפקע זיקת קידושי חרש אלמא היכא דנפלה ליה מאחיו חרש מפיק ולא גזרינן אטו אחיו פקח עכ\"ל, וכיון דאסיקנא דמחוורתא כדשניין מעיקרא דשאני לן בין נפלה לו מאחיו חרש לנפלה לו מאחיו פקח ע\"כ לומר דרבינו נמי מפליג בינייהו וכמו שכתבתי וסמך על מ\"ש שבעילתו עושה אותה א\"א גמורה דע\"כ בנפלה לו מאחיו פקח דוקא היא וכמו שנתבאר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומן הדין היה וכו'.</b> כתב ה\"ה מסקנא דגמרא שם וכו' ויש לדקדק למה לא ביאר רבינו שאפילו בלא מאמר צרתה חולצת ולא מתייבמת וכו' x האי ויש לדקדק שייך למטה בדיבור המתחיל עשה שמעון מאמר. ומ\"ש שלא נזכר זה בהלכות אומר אני דאשתמיטתיה דברי ההלכות בפרק ארבעה אחין אמתניתין דשלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד נשוי נכרית עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת שכתב עליה וה\"ה אע\"ג דלא עשה בה מאמר ומת נכרית מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמא דהויא [צרת] אחות אשה בזיקה והא דקתני מאמר לאפוקי מדב\"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור ואפילו חליצה נמי לא תיבעי קמ\"ל דצריכה חליצה עכ\"ל והם דברי הגמרא שם ומשם נלמוד לכאורה כדעת ההלכות וכן נ\"ל שרבינו העתיק פה לשון המשנה דקתני עשה בה מאמר וכו' ואין הכי נמי דבלא מאמר נמי חולצת משום דה\"ל צרת ערוה בזיקה ולא חשש לבאר זה כאן לפי שסמך על מ\"ש גבי ג' אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד מהם נשוי נכרית וכו' ולא עוד אלא אפילו גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו אחר שמת הנשוי נכרית ומת המגרש הרי הנכרית חולצת ולא מתייבמת הואיל ונעשית צרת אחות אשתו בזיקה שעה אחת וכו' שהרי ביאר שם דצרת ערוה בזיקה אסורה ומינה נשמע לכל אינך: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה היבמה ערוה על בעלה וכו' ואם היתה לה צרה חולצת ולא מתייבמת.</b> כך כתוב בנוסחי דידן וט\"ס הוא דכיון דאין לו נשואין בה אין זו צרתה ומותר להתייבם לכך צריך להגיה ואם היה לה צרה חולצת או מתייבמת, וכן מצאתי שהוגה בספר אחר: "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה היבמה אסורה על בעלה משום לאו וכו' חוץ ממחזיר גרושתו וכו'.</b> כתב ה\"ה אבל לא בביאתה אם עבר ובא עליה כדין אלמנה מן הנישואין לכ\"ג וכתב הרשב\"א דממעטי לה מההיא דרב גידל דלעיל עכ\"ל. נראה מדברי ה\"ה דמחזיר גרושתו עובר בעשה ול\"ת מדמדמי לה לאלמנה לכ\"ג מן הנישואין ואיני יודע מנין זה שאיני מוצא בה אלא לאו בלבד ועוד יש לתמוה עליו שכתב וצרתה של זו נפטרת בחליצתה של זו אבל לא בביאתה שהרי כתב רבינו בפ\"ז יראה לי שכן הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שנייה או מחייבי לאוין או מחייבי עשה שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה וצ\"ע: ",
+                "<b>וכן יבמה שהיא ספק ערוה וכו' הרי זו חולצת ולא מתייבמת.</b> כתב הטור ראיתי בדברי הרמב\"ם שאם היתה היבמה בספק ערוה שחולצת ולא מתייבמת ויראה שהוא ט\"ס דממ\"נ תתייבם שאם לא היתה עליו ערוה הרי היא זקוקה ליבם ואם היתה עליו ערוה לא תפסי לו בה קידושין והרי היא ליבם כאשה נכרית עכ\"ל. ויש לתמוה על הטור שהרי סיים בה רבינו לפיכך מי שקידש אשה בספק קידושין ואח\"כ מת אחיו שהיה נושא אחותה ונפלה לו ליבום שהיא ספק אחות אשתו ה\"ז חולצת ולא מתייבמת ומוציא את אשתו בגט מספק ושתיהן אסורות עליו יבמתו מפני שהיא ספק ערוה וארוסתו מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו שהיא כשנייה כמו שביארנו דהשתא היכי שייך למימר ואם היתה עליו ערוה לא תפסי לו בה קידושין והרי היא ליבם כאשה נכרית הילכך ע\"כ לומר דלא קאי הטור אלא למ\"ש רבינו או ספק ערוה על בעלה דבהא הוא דשייך למימר הכי. ונ\"ל שמ\"ש בספרי רבינו פה או ספק ערוה על בעלה ט\"ס הוא וצריך למוחקו ואת\"ל איתיה צריך לדחוק ולומר דהאי x או ט\"ס הוא וצריך למחוק האל\"ף ולכתוב וספק ערוה על בעלה דהב\"ע בשהיתה ג\"כ ספק ערוה על בעלה כשם שהיא ספק ערוה על יבמה שנמצאת שהיא ספק ערוה על שניהם דהשתא א\"ש מ\"ש ולא מתייבמת: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשה שזינתה תחת בעלה וכו' הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה וכו'.</b> כך הם דברי הרי\"ף ואע\"פ שהראב\"ד סבר דסוטה ודאית בעיא חליצה או היא או צרתה משום דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה כבר סתר דבריו הרא\"ש וכתב דדוקא גבי ספק הוא דאיתמר הכי בפרק קמא דסוטה ושהראב\"ד לא עלה על לבו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק ולסברתו פליגי סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי מה שחילקתי בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק אין אנו צריכים לכל זה ולא פליגי אהדדי עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים מן האחין נשואין לב' אחיות וכו'.</b> בפ' ד' אחין אהא דא\"ר יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה דלא ידעינן הי נפיל ברישא א\"ה היינו דקתני קדמו וכנסו יוציאו בשלמא ראשונה אמרי' ליה מאן שרא לך אלא שניה אמר חבראי שניה יבם אנא ראשונה מייבם היינו דקאמר ליה אחיות איני יודע מי שנאן משמע בהדיא דכל היכא דלא ידעינן הי נפיל ברישא חולצות ולא מתייבמות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> מת אחד מן האחין ונפלה אשתו ליבום וכו' וכן אם קדם אחד מן האחין וכו'.</b> משמע דדוקא בדיעבד וחלץ לאחרונה תחלה אבל לכתחלה לא שבקינן להו לחלוץ לאחרונה תחלה דילמא אתי למעבד איפכא וכן כתבו התוס' אהא דפריך על מאי דאמר אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה דילמא קדים וחליץ לראשונה ברישא: "
+            ],
+            [
+                "<b>ושאר האחין אסורים בשתיהן וכו' ואם קדמו וכנסו וכו' מוציאין אותן מהן.</b> בפ' ד' אחין תנן ד' אחין ב' מהם נשואים לב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו ר\"א אומר משום ב\"ש יקיימו וב\"ה אומרים יוציאו וכתב רבינו בפירוש המשנה העיקר אצלנו ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה ר\"ל כל זמן שתמצא ב\"ש מקילין וב\"ה מחמירין וזה הפך המפורסם מסברתם לפיכך תדע שהמשנה מוטעית ושהדבר המיוחס [לב\"ש] אמנם הוא [חוץ] מן המקומות המנויים שהם מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ולפיכך פסק ההלכה בכאן יקיימו עכ\"ל. וקשה על פסק זה דהא כיון דהא דב\"ש מקילין וב\"ה מחמירין ר\"א הוא דקאמר ואילו סתם מתניתין קתני סתמא אם קדמו וכנסו יוציאו הכי איבעיא לן למיפסק כסתם מתניתין ולפיכך חזר בו כאן ופסק כסתם מתניתין: ",
+                "<b>סליקו להו הלכות יבום וחליצה</b> "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a79b815510bbc2e0da0806937a10caa392b7df3d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,847 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות אישות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ובאחד משלשה דברים וכו' בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים.  </b> זה דבר קשה היאך כתב שהכסף מדברי סופרים שהרי למדו קידושי כסף קיחה קיחה משדה עפרון וכל דבר הנלמד באחת מי\"ג מדות הוי דבר תורה. ומצאתי כתוב שהרמ\"ך בהגהותיו העיד שרבינו עצמו הגיה בספרו ושלשתן דבר תורה וגם אני מצאתי כן בתשובות ה\"ר אברהם בנו מכל מקום לי נראה שאין עדותו נכון ממ\"ש רבינו עצמו בפ\"ג וממה שכתב בספר המצות שלו וכמו שכתב ה\"ה, ומה שכתב רבינו שהכסף הוא מדברי סופרים הוא מן השורש השני שהניח הרב בספר המצות וכו'. ודע שאני מצאתי סעד לדברי רבינו מדתנן בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פח) חומר בדברי סופרים מד\"ת האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב (ובגמרא) אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד\"ת ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע הרי דלארבע טוטפות קרי דברי סופרים אע\"פ שהם דאורייתא שהרי זקן ממרא אם הורה לעשות חמש טוטפות ממיתין אותו והא פשיטא דאין ממיתין אלא אם כן הורה לעשות הפך הדבר שהוא מדאורייתא ואם כן ע\"כ דדברי סופרים קרא לדבר שהוא דאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה וקרינן ליה דברי סופרים כלומר דבר שאילו לא שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. ויש עוד ראיה לדבר מדתנן בפ\"ו דמקואות (דף ק\"ל) עירוב מקואות כשפופרת הנאד ספק כשפופרת הנאד ספק שאינה כשפופרת הנאד פסולה מפני שהיא מן התורה וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, ושנו בתוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהם כשיעור ספיקן טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא ויקשה על זה מה שאמרו בריש עירובין שיעורין הלכה למשה מסיני *הלכך ע\"כ לומר שדברי סופרים מיקרי כל דבר שאינו מפורש בתורה אע\"פ שאותו פירוש מקובל מסיני והוא דבר תורה וממיתין ועונשין עליו מיקרי דברי סופרים מהטעם שכתבתי. ועוד קצת ראיה מדתניא בפרק השולח (גיטין מב) בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור מרבו דברי רבי ישמעאל רבי מאיר אומר אינו צריך ר\"א אומר צריך ר\"ט אומר אינו צריך ר\"ע אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל ותורה זכתה לו ודברי ר\"ע בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס הא קראי קא דרשינן אלא אימא הואיל ומדרש חכמים הוא. ופירש רש\"י בכולן כ\"ד איברים האמורים במסכת נגעים עבד יוצא בהן לחירות דמומין שבגלוי הם ואינם חוזרים כשן ועין ואיתרבו בכלל ופרט בפרק קמא דקידושין עכ\"ל. ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה לרש\"י בריש כתובות (דף ג') על המפרשים הא דקאמר גמרא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומקשה עליה תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר דהיינו לומר קדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו והקשה עליהם דאי אפשר לומר כן חדא דדבר הלמד בגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא ועוד דאי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתו ולדרך רבינו ל\"ק ולא מידי דהא דבר הנלמד בג\"ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך ומאחר שהוא כן שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו':  *[עי' מ\"ש רבינו בעצמו בפירושו פי\"ז דכלים משנה ב' ע\"ש היטיב]:    כתב הר\"א בנו של רבינו שהקשו לו על מה שכתב רבינו מצות עשה של תורה לקדש את האשה ממ\"ש בפרק אלו מגלחין (מ\"ק דף יח) לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור. ותירץ שבמנין המצות בתחלת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנישואין אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה וכו'. </b> הקדים זה כדי לתת טעם למה מנגדין למקדש בשוק או בלא שידוכים: כתב הרב המגיד ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פילגשים קידושין בלא כתובה ואין דבריו מכוונים שהרי רבינו עצמו כתב בפרק ד' מהלכות מלכים אצל המלך פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא בייחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה עבריה בלבד אחר ייעוד עד כאן לשונו. והרמב\"ן בתשובה כתב דפילגש מותרת להדיוט שהרי דוד נשא אותה ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט ומצינו גדולי ישראל נושאים אותה שנאמר ועיפה פילגש כלב ילדה וכו' וגדעון שופט ישראל שדיבר בו השם כתיב בו ופילגשו אשר בשכם ילדה לו ופילגש בגבעה אילו היתה אסורה עליו לא אמר הכתוב ויקם אישה וילך וכתיב ויאמר אבי הנערה אל חתנו וגם הוא היה מתבייש בזמתו ועוד האריך בדבר ואין מכל אלה תשובה על רבינו דאיכא למימר דהנך פלגשים היו אמה העבריה אחר ייעוד. ודע שראיתי להרמב\"ן שכתב בתשובה הנזכרת לעיל וז\"ל וגם דברי הרמב\"ם אינם לאסור פילגש ולהתירה למלך אלא כך אמר וכל הבועל אשה לשם זנות לוקה מפני שבעל קדשה ולשם זנות היינו שפוגע בה ובעלה ולא יחדה לעצמו לשם פילגשות דהיינו קדשה ולא אמר כל הבועל בלא קידושין לוקה וכן בהלכות מלכים כשהזכיר פילגשים במלך לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד לו עד כאן לשונו. ויש לתמוה איך העביר עיניו ממ\"ש אבל הדיוט אסור בפילגש וכו' ושמא היה זה חסר בספר שבידו. ואם היות שהרמב\"ן סובר שפילגש מותרת להדיוט כתב בסוף אותה תשובה לשואל ואתה במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרוצו ויבואו עליהן בנדותן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים. </b> קשיא לי שלשון קבלה נופל על דבר מקובל מפי משה רבינו ע\"ה או נלמד מי\"ג מדות ומאחר שאיסור שניות הוא מגזירת חכמים כדאיתא בפרק שני דיבמות (דף כ\"א) לא יצדק לומר בהן לשון קבלה: ",
+                "<b>בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו. </b> בפרק כיצד (שם כב)  תני רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו שבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה, וקשיא לי מאחר שרבינו מנה בזרעו ד' בת בת בנו בת בן בנו בת בת בתו בת בן בתו למה לא מנה בזרע אשתו גם כן ד' בת בת בן אשתו בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו בת בן בת אשתו ויעלו השניות למנין כ\"ב וא\"ת שהטעם שלא כתב בזרע אשתו כי אם שתים מפני שבכללן הן השתים האחרות אם כן גם בזרעו לא ה\"ל לכתוב כי אם השתים ולא יעלה מספר השניות כי אם י\"ח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה בת עשרים פחות שלשים יום וכו'.  </b> כתב ה\"ה אבל כל שאר מפרשים ראיתי שפירשו שיצאו כבר וכו'. הטור כתב על מה שנמצא בספרי רבינו שהוא ט\"ס וכך יש להגיה אם היא בת י\"ט שנה ושלשים יום אם לא נראו בה כל סימני אילונית עדיין קטנה היא: כתב ה\"ה בקצת ספרי רבינו יש כל סימני אילונית.  ואע\"פ שיש באיש חילוק סובר רבינו דבאילונית בעינן כולהו. ול\"נ דאף לספרים דלא גרסי כל מאחר שלא כתב באילונית נראה בה אחד מסימני אילונית כמ\"ש בסריס נראו בו אחד מסימני סריס משמע דבאילונית כולהו סימנין בעינן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום וכו' וצריכות להיות במקום אחד. </b> איני יודע מה פי' במקום אחד דקאמר שאם לומר שיהיו במקום הערוה דוקא כמ\"ש ה\"ה שפירש מקום אחד דקאמרי רבנן [בית הערוה בדוקא] לא היה צריך לכתבו שכבר כתב צריכות שיהיו במקום הערוה ואם לומר שבמקום הערוה עצמו צריכות להיות שתיהן למעלה או שתיהן למטה או שתיהן על איברי הזרע אבל אחד למעלה ואחד למטה או אחד על איברי הזרע לא, זו מנין לו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשבודקין הבת בין בתוך הזמן וכו'. </b> כתב הרמ\"ך לא נהירא שיהו הנשים נאמנות תוך הזמן דר' יהודה ור\"ש הלכה כר' יהודה דהתורה לא האמינה אשה לעדות אבל אחר זמן כיון דמסייע חזקה דרבא דחזקה הביאה סימנין האשה נאמנת וכ\"פ הרי\"ף וצ\"ע מה שפסק זה הרב עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה או כתב לה הרי את אשתי וכו' הרי את חרופתי וכו' הרי זו מקודשת. </b> בפרק קמא דקידושין (דף ו') איבעיא להו חרופתי מהו ת\"ש האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ופרכינן ויהודה ועוד לקרא ומסקינן אלא ה\"ק האומר חרופה ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. וכתב הר\"ן כתב רש\"י דס\"ל כמ\"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר דלא תפסי בה קידושין כלל ומעיקרא דמייתי לה מקרא סבר לה כר\"ע דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר ואפילו למ\"ד בפרק השולח (גיטין מ\"ג) דלא תפסי בה קידושין כלל כיון דאשכחן לשון חרופה בענין אישות דנחרפת היינו מיועדת ואיתי ואיתיה גבי שפחה חציה בת חורין דאע\"ג דלא תפסי בה קידושין שייכי בה בצד חירות שבה כי אמר הרי את חרופתי ומכוין לשם קידושין מהני. ונראה שלפיכך כתב הרמב\"ם דהאומר חרופתי ה\"ז מקודשת סתם ומשמע בכל מקום משום דקי\"ל כר\"ע דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [וראיתי שהקשו היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורין וכתיבא בה לשון יעוד ואפ\"ה מספקא לן מיועדת לי מהו. והא ל\"ק לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו אבל חרופתי גבי אישות דחציה שפחה וחציה בת חורין אפשר שהוא מיוחד בו] אלא מיהו קשיא לי כיון דבעיא היא בגמרא חרופתי מהו ולא איפשיטא שתהא מקודשת גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוה ס\"ל דמקודשת למ\"ד דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [אבל] כיון דלא סליק הכי ואידחי ליה היכי נסמוך אהא ונימא דמקודשת גמורה היא ולא ניחוש לקידושי שני הא ודאי לא נהירא ומש\"ה משמע דחרופתי הויא ספק מקודשת עכ\"ל. והריטב\"א כתב בחידושיו שטעמו של רבינו משום דהאי תנא דקתני דלא הויא מקודשת אלא ביהודה משום דנחרפת דקרא [לא] הוי לשון קידושין דבשפחה כנענית הכתוב מדבר [כו'] דשייך צד קידושין בה והוי נחרפת לישנא דקידושין עכ\"ל. ועדיין קשה דהא משמע בהשולח דאפילו למ\"ד התם דתפסי בה קידושין ספק קידושין הן דתניא ואם נשתחררה קבלה קידושין מאחר מקודשת מספק. וי\"ל דאפילו למ\"ד התם דלא תפסי בה קידושין הכא ודאי מקודשת דכיון דאשכחן יחוד צד חירות בלשון זה אי מקדש בהאי לישנא מקודשת דהא שייך צד שתופסין בה קידושין ולאו משום דנחרפת מאורסת ממש היא. ותדע כי בעיא צלעתי סגורתי מהו לאו משום דויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר משמע לן דהוי לשון קידושין ממש אלא משום דנאמר בענין אישות והיינו דכתב רש\"י דשייכי בה צד קידושין ולא כתב דשייכי בה קידושין. ועי\"ל שרבינו סובר דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא דמצי לאהדורי ליה דלא מייתי מיהודה אלא לפרושי לישנא דקרא דנחרפת היינו מאורסת וכדאמרינן בעלמא לטטפת ארבע בתים שכן קורין בכתפי טט שתים ובאפריקי פת שתים אלא שרצה להשיב לו לפי דרכו שהיה אומר דקושיית ויהודה ועוד לקרא קושיא היא ואמר ה\"ק האומר חרופתי ביהודה מקודשת אבל לפום קושטא בכל דוכתא מקודשת וכדאמרינן מעיקרא דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא. והיותר נכון שרבינו לא היה גורס כל האי שקלא וטריא אלא גורס כגירסת ר\"ח שכתב איבעיא להו האומר חרופתי מהו ופשטינן מהא דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצתה. </b> משמע דהיינו לומר שנתרצית ונתפייסה דהיינו דאמרה אין וקמ\"ל דאע\"פ שהוא לא אמר כלום כשנתן בידה מקודשת אבל אם לא אמרה אין אלא ששתקה ואח\"כ קיבלה מידו סתם וגם הוא לא אמר כלום ליכא הוכחה דלשם קידושין קבלה. ואין לפרש דרצתה היינו ששתקה ולא מיחתה דא\"כ הל\"ל ולא מיחתה מאי ורצתה דאמרה אין וטעמא דמסתבר הוא כמ\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו'. </b> כתב ה\"ה אבל הרשב\"א כתב ואינו מחוור דשתי חצייך בפרוטה טפי עדיף מכולהו וכו' וזהו דעת הראב\"ד בהשגותיו גם הרא\"ש כתב כדבריהם. והר\"ן יישב קושיא זו לדעת רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה וכו'. </b> בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ\"ג) תנן המארס את בתו וגירשה אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה ומסיים בה שמשהשיאה אין לאביה בה רשות. ובפרק האיש מקדש (קידושין מ\"ד) אמרו דהא דתנן וכולן אם מיאנו צרותיהן מותרות דקדיש איהי נפשה ומיאון מיהא בעיא דמיירי שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב, ופירש\"י כגון שהשיאה אביה לאחר ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה שהרי היא בחיי אביה כיתומה דכיון שהשיאה אין לאביה רשות בה ואח\"כ קידשה היא עצמה בחיי אביה דהני קידושין בעו מיאון כי לא היה לה להמתין את דעת אביה ובמיאון סגי לה: "
+            ],
+            [
+                "<b>נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה וכו' ובין היא ובין אביה יכולים לעכב וכו'. </b> בפרק האיש מקדש קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וכן נמי אמר רב ואמרי דטעמא שמא נתרצה האב בקידושיה ובתר הכי אמרינן אמר רבה בר שימי בפירוש אמר מר כלומר רבינא לא ס\"ל לדרב ושמואל. וכתב הרי\"ף דמדאשכחן לרבינא דהוא בתרא דלא ס\"ל לדרב ושמואל *לית הלכתא כוותייהו. והר\"ן נסתפק בכוונת הרי\"ף אם סברתו לומר שאפילו נתרצה לבסוף לא חיישינן שמא נתרצה מתחלה אבל כל שידענו שנתרצה מתחלה מקודשת הויא או אם סובר שאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת וכתב שמלשון רבינו שכתב נתרצה האב אחר שנתקדשה משמע שסובר דאילו נתרצה מעיקרא הוו קידושין אבל תמה על שסיים דבריו ובין היא ובין אביה יכולים לעכב שזה אין לו ענין אא\"כ נאמר שאם נתרצה אח\"כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח\"כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב והניח הדבר בצ\"ע. ומהרי\"ק בשורש ל' כתב ליישב זה ולא נראו לי דבריו. ול\"נ לפרש כוונת רבינו דכשאמרו בין היא ובין אביה יכולים לעכב לא כרש\"י שפירש שהיא יכולה לעכב קודם שיתרצה האב אלא ה\"פ אפילו ידענו שנתרצה האב בשעת קידושין היא יכולה לעכב ואע\"פ שהאב יכול לקדשה בע\"כ היינו כשהוא מקדשה מדעתו אבל כשהוא לא קידשה אלא היא קידשה עצמה רק שנתרצה דמאחר שנתרצה הרי היא מקודשת אבל אם אחר כך לא נתרצית כיון שהוא לא קידשה מתחלה הרי הוא תלוי בדעתה וזה מוכרח בדברי רבינו בין אם נתקדשה בפניו דכיון דלא מיחה בה באותה שעה מסתמא נתרצה וקרוב לפי' זה כתבו התוספות וא\"כ אפילו למי שפוסק שאם נתרצה אחר כך אינה מקודשת יש ענין לבין היא בין אביה יכולים לעכב להיכא דנתרצה בשעת הקידושין. ופסק רבינו כרב דאמר בין היא ובין אביה יכולים לעכב לגבי רב אסי דאמר אביה ולא היא משום דה\"ל תלמיד במקום הרב:  *[כן נראה ג\"כ בכ\"מ פי\"ב מה' פה\"מ דין ג' דהלכה כבתרא נגד רבים. ועי' בפי\"ב מה' נדרים דין ח' כתב הפך מזה]  \n                     "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הבת ספק בוגרת וכו'. </b> כתב ה\"ה ורבינו לא הזכיר דין זה וכו' גם הרמ\"ה תמה עליו למה לא הזכירו ומ\"כ הר' ישמעאל בר אברהם בפי' לקידושין פי' הסוגיא בפירוש מתחוור לדעת רבינו וסוף דבריו כתב והר\"ם לא כתב שמועה זו כסידורה בגמ' שכבר הודיעך בפרק שני מהלכות אישות שמיום תשלום הו' חדשים תקרא בוגרת וכיון שהודיע שהיא ברשות עצמה לא הוצרך לחזור ולכתוב זאת השמועה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל העושה שליח לקבל קידושין וכו' אבל האיש שעשה שליח לקדש אינו צריך לעשותו בעדים וכו'.  </b> כתב ה\"ה שמ\"ש רבינו ששליח קבלה צריך עדים הוא מוסכם מן המפרשים והרא\"ש פקפק בדבר וכתב צריך לדקדק מ\"ש דמהניא הודאת האיש ושלוחו לנתינת הקידושין ולא מהניא האשה ושלוחה לענין קבלת הקידושין והרמב\"ן כתב דשליח קבלת הקידושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקידושין שבאין לאסור ונשוה שליחות האיש והאשה בקידושין צ\"ע עכ\"ל: ועל מה שכתב רבינו ששליח הולכה אינו צריך עדים, הר\"ן בפרק האומר תמה על דברי רבינו והעלה דמחוורתא דמלתא כיון דבקידושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון ולא מהניא הודאה דידהו כשם שהקידושין צריכין עדים כך שליחות צריך עדים לא שנא שליחות דידיה לא שנא שליחות דידה וכ\"כ הראב\"ד והרמ\"ך בהגהותיהם עד כאן לשונו והרא\"ש כתב (קידושין דף מה) גבי הנהו דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל אהא דאמר ודילמא שליח שוייה וז\"ל מכאן נראה לדקדק שא\"צ עדים במינוי שליחות הקידושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכן כתב הרמב\"ם, והראב\"ד כתב תמיהא היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים אם כן מה מועיל הודאת השליח והמשלח כיון דהודאתם חיובא לאחריני. ויש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהניא הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למיהוי שלוחו לקדשה מהניא הודאתה כמו בשאר שליחות עכ\"ל. וה\"ה כתב כבר הסכים הרשב\"א בפרק האיש מקדש לדברי רבינו וכ\"נ מהירושלמי ובגמרתנו אמרינן ודילמא שליח שוייה ולא אמרינן בעדים עכ\"ל:  ואני אומר שאילו לא היה אלא כדבריו בלבד איכא למידחי דהכי קאמר דלמא שליח שוייה כדין מינוי השליח בעדים אלא כך י\"ל דע\"כ משמע הכא דשליח האיש לא בעי עדים דהיכי אמרינן דניחוש דילמא שליח שוייה אם מינהו בפירוש בפני עדים אין זו חששא אלא אמיתת הדברים ועוד היכי דחי לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח הא חזינן דחציף, גם אין לפרש ליחוש דילמא שליח שווייה בעדים וליתנהו קמן דכיון דעדים לא אתו קמן ה\"ל (כתובות כג) עדים בצד אסתן ותיאסר אלא ודאי דלא בעינן עדים ומש\"ה שייך למימר דדילמא שליח שווייה בינו לבינו ומהדרינן דלא חיישינן להכי דלא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח: כתב הרמ\"ך כמו שליח הגט והוא עצמו כתב בהלכות גירושין פרק ט' שאם עשה שליח צריך עדים ונראים דבריו סותרים זה את זה: "
+            ],
+            [
+                "<b>השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה וכו'. </b> כתב ה\"ה ומכאן למדו קצת המפרשים דה\"ה לקידושי כסף שאינן נאמנים וכו' ובירושלמי הוא מחלוקת וכו' וכן נראה עיקר עכ\"ל. ולא נתן טעם למה כדברי רבינו עיקר שמאחר שהוא מחלוקת בירושלמי היה ראוי לספק בדבר. ונראה לי דיש ליתן טעם משום דבירושלמי בתר פלוגתא דר' אבין אמר רבא אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד ומשמע דבקידושי כסף איירי ובא להכריע דהלכה כרבי יוסי דהא רב עבד עובדא כוותיה. ובגמרא דידן נמי כיון שסתמו ואמרו והלכתא שליח נעשה עד משמע דאף בקידושי כסף קאמר דאם לא כן לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה וכן מתקדשת בשטר מן התורה.   </b> איכא למידק אמאי לא ערבינהו המקדש בביאה או בשטר הרי אלו קידושי תורה. וי\"ל משום דביאה מפורשת בתורה ובעלה אבל שטר אינו מפורש בתורה אלא שהוא נלמד מדאיתקש הויה ליציאה. ואם תאמר אם כן מה נשתנה כסף משטר שלזה קרא דבר תורה ולזה קרא דברי סופרים. ויש לומר שבתשובה לרבינו הביאה הרמב\"ן בספר השגותיו כתב שהיה ראוי לומר גם בקידושי שטר שהם מד\"ס לולא שהגמרא אמרה בפירוש שקידושי שטר דאורייתא:  כתוב בספרים שבידינו אבל הכסף מדברי סופרים וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מד\"ס שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים קידושין אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני ואין נוסחא זו מכוונת, ומצאתי הגהה שמחק תיבת דין וכך כתוב בה וכן הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמר וכו' וגם נוסחא זו אינה נכונה דמאי וכן הרי הכסף מוחלק מביאה ושטר שאלו דבר תורה וזה דברי סופרים. ונוסחא אחרת מצאתי שכתוב בה אבל הכסף מדבריהם שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים וכו':   כתב הראב\"ד אמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף א\"א אין פרצה גדולה מזו וכו'.  ובמה שנתבאר בתחלת הלכות אלו אין מקום להשגה זו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו בפניו לים וכו'. </b> בגמרא (קידושין ח') אמרינן דאצ\"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מוכר פירות או כלים וכו' אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת. </b> יש לתמוה למה הצריך שתאמר הן דאפילו שתקה וקבלה משמע נמי דמקודשת וכ\"נ ממ\"ש הרא\"ש בשם הראב\"ד ושכך נראה לו וכ\"כ ה\"ה* בשם הרמב\"ן. ויש לתמוה עליו למה כתב דברי הרמב\"ן סתם כאילו אין רבינו חולק בדבר ומדברי הרשב\"א שכתב הר\"ן נראה שהוא סובר כדברי רבינו וטעמא משום דבלשון שאלה קאמר לה:  *[במ\"מ שלפנינו אינו]  \n                     "
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש בפסולי עדות של תורה וכו' ואפילו כפרה האשה וכו' כופין אותה ליקח גט. </b> זה הלשון תמוה בעיני דמה שייך כפייה לה ליקח לא ה\"ל לכתוב אלא צריכה גט מספק וממילא משמע שאם תרצה לינשא תקח הגט ואם לא תרצה לקחתו תהא אסורה להנשא. והטור הביא לשון רבינו וכתב כופין אותו ליתן גט והיא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו. ועל מ\"ש וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש יש לתמוה דמ\"ש ממ\"ש בפרק י' מהלכות גירושין וז\"ל וכן מי שגירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה וא\"צ לחדש הנשואין ולברך ז' ברכות ולכתוב כתובה עד שתתגרש גירושין גמורין עכ\"ל. וכתב מהרי\"ק בשורש קע\"ב שהטעם משום דבספק קידושין עדיין היא בחזקת פנויה שאינה מקודשת ולכך אין רשאי לכנסה בלא קדושין אבל בספק גירושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספק אין להוציאה מחזקתה ומש\"ה מותרת לבעלה וא\"צ לחזור ולחדש הנשואין ותדע דמזה הטעם הוא מ\"ש תצא והולד ספק ממזר וכו' וכן מי שגירש את אשתו או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה\"ז מותרת ואין צריך לחדש וכו'. ויש לתמוה דמאי וכן דמה ענין לתלות קולא דמותרת לבעלה וכו' בחומרא דתצא והולד ממזר ומי יתן טהור מטמא אלא ודאי פשיטא דה\"ק דכי היכי דאמרינן תצא והולד ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה שהיא א\"א ה\"נ לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכה לחדש הנישואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א\"א, אבל ה\"ה כתב שם דודאי צריך הוא לקדשה שנית להוציאה מספק פנויה וכ\"נ מדקדוק לשון רבינו וכמו שאכתוב שם: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה וכו'.  </b> ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה קידושיה גמורים מן התורה אלא מד\"ס והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה וכו'. כתב הר\"ד כהן בבית כ\"ד שרבינו ביאר דבריו בפי\"א מהלכות גירושין ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה בד\"א בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת י\"ב שנה ויום אחד אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שביארנו ה\"ז אינה ממאנת (עכ\"ל. דנלע\"ד דכוונת הרמב\"ם היא כמו שגילה כוונתו בפ\"ד דהלכות קידושין וז\"ל אבל גדול שקידש את הקטנה וכו' עד ולמה יוצאה בלא גט מפני שקידושיה אינם קידושין מן התורה אלא מדברי סופרים והן תלויין וכו' והנה שכתב דאחר שגדלה נעשית אשת איש ואינו צריך לחזור ולקדשה) ואם כן נראה מ\"ש לעיל והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה כוונתו הוא אם ישבה עמו כבעל ואשתו דהיינו שבא עליה שאז נעשית א\"א ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים דכשבא עליה אחר שגדלה הואיל ועשתה דבר שמתקדשת בו מן התורה אע\"פ שלא היו לשם עדים הרי גמרה בלבה שהיא רוצה בקידושין הראשונים וחלו קידושי כסף. ונ\"ל דלישנא דאינו צריך לקדשה קידושין אחרים דייקא הכי דאי ס\"ד דכוונת הרמב\"ם היא שבביאה זו מתקדשת מאי אינו צריך לקדשה קידושין אחרים פשיטא דמאחר שקידשה בביאה א\"צ לחזור ולקדשה ואמאי לא אמר הכי במגרש את אשתו ובא עליה בפני עדים דקאמר התם דמקודשת היא קידושי ודאי אלא ודאי כל דחלו קידושים הראשונים א\"צ לקדשה קידושין אחרים וכ\"כ רבינו יעקב בהלכות קידושין המקדש את הקטנה אינם קידושין אבל אחר שהגדילה חלים הקידושין ואינה צריכה קידושין אחרים עכ\"ל. ועוד כתב הרמב\"ם באותו פרק וז\"ל המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים עכ\"ל. נראה דס\"ל כר\"נ דאמר בפרק השולח דבחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון דגמרי קידושי ראשון. ופירש\"י דע\"י השיחרור גמרי קידושי ראשון והבא עליה אח\"כ במיתה. והנה בקידושי קטנה נראה שסובר שקידושי קטנה אחר שגדלה ובא עליה גמרו אותם הקידושין הראשונים כקידושי שפחה שאחר שנשתחררה גמרו קידושי ראשון דאי ס\"ד דקטנה לא חלו הקידושין הראשונים אלא מתקדשת בביאה זו שבא עליה אח\"כ א\"כ מאי האי דקאמר כקידושי קטנה והא לא דמו אלא ודאי כדפירשתי עכ\"ל. (ועוד האריך שם וכתב בסוף דבריו) וא\"כ הרמב\"ם ורבינו יעקב חולקים על התוספות שכתבו בפרק המדיר דטעמיה דרב דקטנה הוא לפי שבועל לשם קידושין ולא משום שחלו קידושי כסף. ונראה שהרמב\"ם ורבינו יעקב דקדקו מפרק ב\"ש דקאמר התם דקידושי קטנה תלויים ואמרינן התם מאי תלויים לאו דכי גדלה גדלי עמה ואע\"ג דלא בעל ומפרש רבינו מילתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין לא בעל לא נראה קצת שהבעילה מעמיד הקידושין הראשונים שהיו תלויים אבל אינם נחשבים לקידושין בפני עצמם עכ\"ל. ומה שכתב דדוקא בשבעל אחר שהגדילה כ\"כ ה\"ה אבל מ\"ש דטעמא משום דכשבעל חלו קידושין הראשונים אין דעת ה\"ה כן שכתב בפי\"א מהלכות גירושין דטעמא משום דאמרינן דבעל לשם קידושין. ולישנא דרבינו שכתב שקידושין תלויים וכן הא דמדמי מקדש חציה שפחה וחציה בת חורין למקדש קטנה משמע כדברי הר\"ד כהן וכן הבין דברי רבינו מהרי\"ק בשרש ל' ולה\"ה קשיא. ואפשר לדחוק ולומר דה\"ק דבעל לשם שיחולו קידושין הראשונים. ומ\"מ דעת הטור והמפרשים דבעל השתא לשם קידושין בלי סמך קידושין הראשונים כלל קאמר וסוגיא דגמרא הכי משמע וכבר כתב מהרי\"ק שדברי רבינו תמוהים ובאמת דברי רבינו בפי\"א מהלכות גירושין נראין שהם כדברי הטור והמפרשים שבבעילה שבא עליה אחר שגדלה הוא קונה בלי סמך קידושין הראשונים שכתב הואיל והבעילה קונה מן התורה ואם איתא הכי הל\"ל מאחר שבעל אחר שגדלה גמרו קידושין הראשונים ונעשו של תורה וצ\"ע: כתב הרמ\"ך אע\"פ שהיא נבונת לחש וכו'.  תימה כיון דקיימא לן כר\"ח בן אנטיגנוס דקטנה שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן הא יודעת צריכה למאן אם כן זו שהיא נבונת לחש ובודאי יודעת לשמור קידושיה אמאי אינה צריכה למאן וכשתלו חכמים הקידושין בזמן הפעוטות לא תלו כי אם בסתמא וכן פירשו רבותי כי היכי דלא תיקשי ההיא דר\"ח שתלה הכל בשמירת הקידושין וצ\"ע. גם מה שכתב דמבת עשר ולמעלה אפילו היתה סכלה ביותר מקודשת למיאון לא ידענא טעמא מאי כיון דסכלה ביותר הויא הרי היא כשוטה ואין קידושיה קידושין כלל וצ\"ע עכ\"ל:   ואני אומר שאין כאן תמיהא כלל דנבונת לחש דקאמר היינו לומר שהיא חריפה כפי שנותיה ומכל מקום כיון שהיא פחותה מבת שש *חזקה על הרוב שאינה יודעת לשמור קידושיה. וסכלה ביותר דקאמר לאו למימרא שעושה מעשה שטות כלל אלא היינו לומר שאינה חריפה כלל ומכל מקום כיון שהיא בת עשר חזקה על הרוב שהיא יודעת לשמור קידושיה:   ",
+                "<b>בודקין את יופי דעתה אם מבחנת וכו'. </b> כתב הרב רבי משה כהן ז\"ל לכתוב בכאן אם יודעת לשמור קידושיה צריכה למאן כר\"ח בן אנטיגנוס ומה לנו בהבחנה דנשואין ולא ידעתי מאין הוציא זה הזמן וצ\"ע עכ\"ל. ויש לתמוה עליו שדברי רבינו הם דברי רבא וכמ\"ש ה\"ה:  *[עיין במ\"מ שתירץ בענין אחר]:  \n                     "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין ראוי לעשות כן. </b> כתב הרמ\"ך לא ידעתי טעמא מאי ומנהגנו לקדש אף לכנוס עכ\"ל. וכבר נתן הרב המגיד טעם לשבח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכו'. </b> כתב הר\"ן על מ\"ש רבינו המקדש אשה שחציה שפחה וכו' כקידושי קטנה שגדלה וכו' *ולמאי צריכינן להכי והא כיון דמספקא לן אי גמרי קידושיה אי לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ומה ענין זה לקטנה שגדלה ואם בא לומר דמדאורייתא גמרו קידושיה א\"כ כשבא אחר וקידשה למה כתב שה\"ז בספק קידושין וכבר השיגו הראב\"ד. וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו ואומר דה\"ק שאם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר מכן שהיא מקודשת גמורה ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן היינו טעמא דמקודשת גמורה היא לפי שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום כדאיתא בכתובות וביבמות אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דתפסי בה קידושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קידושי היכי נימא ידוע שאין קידושיה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן והוא ידע ולפיכך אין דברי הרמב\"ם במקום הזה מחוורין עכ\"ל. ול\"נ דיש ליישב דאנן הכי קא אמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה וחציה בת חורין ספוקי מספקא ליה אי תפסי אי לא וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קידושין. ונראה ליישב דברי רבינו כשלא בעל וה\"ק אע\"פ שקידושין אלו איפליגו בהו אמוראי אם הוא מקודשת היינו דוקא לענין אם בא אחר וקידשה אבל לענין למקדש על ידיהם לד\"ה עלו לו אותם קידושין ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים דקידושין הללו שיש בהן צד של תורה דהא לא שייר בקנינו לא גריעי מקידושי קטנה שהם דרבנן וכשגדלה עלו לו אותם קידושין וא\"צ לקדשה קידושין אחרים וה\"נ דכוותה:  *[עיין בהר\"ן בפ\"ג דקידושין שיש בדבריו גמגום ותוספת בלשון רבינו]:  \n                     "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש (אשה) בפחות מפרוטה וכו'. </b> כתב הרמ\"ך תימה למה לא כתב אם חוששין לסבלונות ובאיזה מקום חוששין וצ\"ע ולקמן פ\"ט כתב דין סבלונות מ\"מ לא פי' כמו שפירשו רבותי וצ\"ע עכ\"ל ואיני רואה טעם בהג\"ה זו:   ",
+                "<b>יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכו'. </b> כתב מהרי\"ק בשורש פ\"ד דדוקא תבשיל או ירק שאינו יכול להגיע למקום היוקר בשום צד ע\"י שום תיקון אבל תאנה אפילו לחה מ\"מ יכול ליבשה בחמה ולהגיעה למקום היוקר ושם תשוה פרוטה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש את האשה בכסף או בשטר וכו' או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה ה\"ז מקודשת. </b> לכאורה נראה מדברי רבינו דלתוך חצרה מקודשת אפילו אינה משתמרת ואינה עומדת בצדה ואע\"ג דלענין מתנה כתב בפ\"ד מהלכות זכיה דבחצר שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצד חצרו אפשר דקידושין עדיפי ממתנה וכך הם דברי הרב המגיד שם. ויותר נראה לומר שקיצר פה וסמך על מה שכתב בהלכות זכיה: "
+            ],
+            [
+                "<b>היו עומדים בר\"ה או ברשות שאינה של שניהם וכו'. </b> כתב הרב המגיד שהטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה כדאיתא בפרק הספינה (בתרא פ\"ה) אבל הר\"ן תמה על רבינו מפני שהוא ז\"ל כתב בפי\"ז מהלכות גזילה שאין ארבע אמות קונות בר\"ה אלא בסימטא: ומ\"ש כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשמור אותם וכו'. מבואר שהוא כרבי יוחנן בפרק הזורק (גיטין ע\"ח) ומשמע דס\"ל דרב ור\"י פליגי לענין דינא והלכה כר\"י דקי\"ל כוותיה לגבי רב ועוד דבגמרא תניא כוותיה דר\"י ובפ\"ה מהלכות גירושין יתבאר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה וכו' ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם וכו'. </b> מדברי ה\"ה נראה דלדעת רבינו בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפילו אין בהם שום צד דאורייתא וכ\"נ מדברי הטור שהבין כן בדברי רבינו ואין נ\"ל כן משום דאי הוה ס\"ל לרבינו הכי ה\"ל לסתום ולכתוב ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם ולמה לו לפרש ולומר כגון חמץ בשעה ששית ומדכתב הכי משמע לי דהיינו לומר דדוקא איסור דרבנן כי האי דהוי חמץ דאורייתא ושעות דרבנן וה\"ה לשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל חמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקידושיו וכן משמע מדברי הר\"ן שזו היא דעת רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. </b> הטור כתב וז\"ל כתב הרמב\"ם אריס שנטל מן הפירות קודם חלוקה וקידש בהם אינם קידושין ואם נטל במדה וקידש הוי קידושין היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. והדין דין אמת דהכי איתא בפרק האיש מקדש ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא א\"ל מאן אחלך וה\"מ במוזא אבל כישא מצי א\"ל אנא שקלי כישא שקול את כישא כישא כי כישא. ופירש\"י מוזא דשמכי מלא יד בצלים אבל כישא אגודה שדרך הירק להיות מתחלק באגודות וכל האגודות הן שוות אני נטלתי אחת טול אתה אחת. וכתב הר\"ן יש מי שאומר שאפילו במוזא אם היא שוה שתי פרוטות מקודשת שהרי אחת מהן שלו ולא נהירא אלא שאפילו היה שוה כמה אינה מקודשת דכיון דא\"ל התקדשי לי במוזא [במוזא] קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת הרמב\"ם בפרק ה' עכ\"ל. ומתוך דבריו אלה נראה שגירסת הר\"ן ברבינו כגירסת הטור. ודעת הרמ\"ך כדעת הר\"ן. ומ\"ש רבינו היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו' נ\"ל שלמד כן מדאמרינן בפרק איזהו נשך הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא וכו' אמר ליה מאן פלג לך כי היכי דאמרינן הכא גבי אריסא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו וכו'. </b> בגמרא מוקי לה כר\"ש ורבינו בפ\"ז מהלכות שבועות ובפ\"ד מהלכות נדרים משמע דפסק דלא כוותיה וא\"כ יש לתמוה היאך פסק כאן כוותיה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכל תנאי שבעולם בין בקידושין בין בגירושין וכו'. </b> כתב ה\"ה למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא\"א לקיימו ע\"י שליח ותירץ שכבר כתב כן בפ\"ד מהלכות חליצה וכאן לא כתב אלא דברים שיש בהם תנאי מה הם הדברים שצריך שיהיו בתנאי כדי שיועיל. ול\"נ שאם היה כן דעת רבינו שמתנאי בני גד ילפי' שיהיה אפשר לקיימו ע\"י שליח היה כותבו כאן וכללו עם שאר הדברים שזכר בזה הפ' אבל דעת רבינו שכשאמרו חליצה מוטעת שאמרו לו חלוץ לה ע\"מ שתתן לך מאתים זוז שהיא חליצה כשרה אע\"פ שלא נתנה לו אין הטעם מפני שאנו לומדים מתנאי בני גד שיהא אפשר לקיימו ע\"י השליח אלא הטעם שכיון שעשה מעשה מחל התנאי וראיה לדבר שבפרק המדיר אמרו המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה ממנו גט איתיביה רב אחא וכו' חליצה מוטעת כשרה [איזו היא חליצה מוטעת וכו' אלא אמר ר\"י כל שאומר חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז] אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה ה\"נ כיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה א\"ל וכו' מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומי ע\"י שליח כי התם הוי תנאה דלא אפשר לקיומי ע\"י שליח כי התם לא הוי תנאה והא ביאה דלא אפשר לקיומי ע\"י שליח והוי תנאה כלומר כדאמרינן לעיל מינה הריני בועליך ע\"מ שירצה אבא וכו' התם משום דאיתקוש הויות להדדי כלומר והיתה לאיש אחר כל הויות במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאפשר לקיומינהו ע\"י שליח מהני נמי בביאה וא\"כ כשאמרו שם שהטעם שחליצה מוטעת כשרה משום דמתנאי בני גד ילפינן לה שצריך שיהא אפשר לקיימו ע\"י שליח הוא לדעת האומר דמקדש ע\"ת ובעל אינה צריכה ממנו גט אבל לדידן דלא קי\"ל כוותיה אלא כדאמר רב כהנא שצריכה ממנו גט וכ\"פ רבינו סוף פ\"ז הטעם שחליצה מוטעת כשרה אינו מפני זה אלא משום דכיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה וכך מטין דברי רבינו פ\"ד מהלכות חליצה אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע\"מ שתתן לך ק\"ק זוז וכו' חליצתה כשרה שהרי נתכוין לחלוץ לה ולא כתב שהטעם מפני שא\"א לקיימה ע\"י שליח. ועוד יש הכרע אחר לסברא זו שהרי למי שנותן טעם משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן צריך לחלק בין ביאה לחליצה דביאה שאני משום דאיתקוש הויות להדדי וכמבואר בלשון הגמרא שכתבתי וזה דוחק גדול ולכך לא כתב רבינו כאן שצריך שיהא אפשר לקיימו ע\"י שליח מפני שסובר שאין צריך וכמו שכתבתי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>כיצד האומר לאשה אם תתני לי מאתים זוז וכו'. אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי. </b> כתב הטור וז\"ל מלשון הרמב\"ם יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקידושין דהוי תנאי שכתב אבל אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח\"כ התנה אע\"פ שהכל היה תוך כדי דיבור הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ\"ל מ\"ש ול\"נ דמילתא דפשיטא היא וכו' כלומר וא\"כ לא היה צריך שיתנו חכמים ויצריכו שיהיה תנאי קודם למעשה כיון דמילתא דפשיטא היא שאם קדם המעשה סתם אין התנאי שהתנה אח\"כ כלום. ואין טענה זו כלום כיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כך וכך אע\"פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ\"מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והוה לן למימר דלא חלו הקידושין אלא על אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי בני גד שצריך שיהיה תנאו קודם למעשה. ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת וכו' הרי התנאי בטל ומדכתב והשלים התנאי משמע כמו שכתבתי דתנאי לאו מילתא באפי נפשה היא אלא תשלום דבריו הראשונים: כתב הר\"ן צ\"ל דהא דתנן ה\"ז גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא ה\"ל מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהרמב\"ם כתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו'. ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא\"כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק. אלא דלא נהיר דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע\"ה) גבי תקנתא דשמואל בגט שכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב\"ד והרמ\"ך בהגהותיהם עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>כיצד האומר לאשה אם תתני לי מאתים זוז וכו'. אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי. </b> כתב הטור וז\"ל מלשון הרמב\"ם יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקידושין דהוי תנאי שכתב אבל אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח\"כ התנה אע\"פ שהכל היה תוך כדי דיבור הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ\"ל מ\"ש ול\"נ דמילתא דפשיטא היא וכו' כלומר וא\"כ לא היה צריך שיתנו חכמים ויצריכו שיהיה תנאי קודם למעשה כיון דמילתא דפשיטא היא שאם קדם המעשה סתם אין התנאי שהתנה אח\"כ כלום. ואין טענה זו כלום כיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כך וכך אע\"פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ\"מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והוה לן למימר דלא חלו הקידושין אלא על אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי בני גד שצריך שיהיה תנאו קודם למעשה. ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת וכו' הרי התנאי בטל ומדכתב והשלים התנאי משמע כמו שכתבתי דתנאי לאו מילתא באפי נפשה היא אלא תשלום דבריו הראשונים: כתב הר\"ן צ\"ל דהא דתנן ה\"ז גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא ה\"ל מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהרמב\"ם כתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו'. ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא\"כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק. אלא דלא נהיר דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע\"ה) גבי תקנתא דשמואל בגט שכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב\"ד והרמ\"ך בהגהותיהם עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מקודשת וכו'. </b> ומ\"ש וכן הדין בגיטין יתבאר בפ\"ו מהלכות גירושין. ומה שכתב ובממונות כתב הר\"ש בר צמח בתשובה דהיינו דוקא במתנה על פה דאילו בשטר אע\"פ שלא אמר מהיום אם נתקיים התנאי הויא משעה ראשונה דזמנו של שטר מוכיח עליו דקי\"ל כוותיה בממונא עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר לאשה כו' לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת. </b> כתב הר\"ן אני תמה בדבריו וכו' שלא היה לו לערב לא רצה או ששתק עם מת דבמת מותרת לינשא ובלא רצה או שתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספתא. וכן במ\"ש לא מיחה או שמת ה\"ז מקודשת דבמת מקודשת גמורה ובלא מיחה צריך לחוש לקידושי אחר שמא יחזור וימחה. והראב\"ד השיגו במ\"ש מת הבן ואח\"כ שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה דמאי איריא ואחר כך שמע דאפילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך כיון שלא קבע זמן למחאתו עכ\"ל. ול\"נ דמשמע לרבינו דמשמע לגמרא דכי אמרינן ע\"מ שירצה אבא היינו שיאמר אין בשעת שמיעה הדבר תלוי כמו שהיא בע\"מ שישתוק דכיון דבע\"מ שישתוק ע\"כ בשעת שמיעה הדבר תלוי כדפירש\"י והתוס' מסתמא כי אמר אין נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי דאל\"כ ה\"ל לגמרא לפרושי. וטעמא דגמרא משום דבהכי אתי שפיר מאי דקתני ואם לאו אינה מקודשת דאל\"כ לעולם היא אסורה לינשא לאחר עד שימות ומאי אינה מקודשת דקתני אלא כל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקידושין מיד וכיון דמתניתין ומשמעותא דגמרא משמע הכי לא משגחינן בתוספתא דמשמע דלא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא. וה\"ה דלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יכול למחות. ובהכי ניחא נמי מה שהשיגו הראב\"ד שאם שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שוב אינו יכול למחות. וא\"ת א\"כ דבלא ימחה נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי תיקשי ליה סיפא מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ומה בכך הרי שתק י\"ל דכשאמר ע\"מ שישתוק דוקא הוא דקשיא ליה והא שתיק. ובעל מנת שלא ימחה ניחא משום דכשמודיעים אותו תנאי קידושי בנו מה נפשך או מיחה או שתק אם מיחה מאי מלמדין אותו הרי אינו צריך ללימודנו ואם שתק תיכף נתקיימו הקידושין ושוב לא יועיל ללמדו שיאמר איני רוצה אבל באומר ע\"מ שלא ימחה אע\"פ שלא מיחה תיכף לשמיעתו אם מיחה בתוך זמן שעסוקים באותו ענין או תוך כדי דיבור מהני והיינו דאיכא בין ע\"מ שישתוק לעל מנת שלא ימחה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר וכו' עד בין בכהנים בין בנשים. </b> בפ\"ח מהלכות ביאת מקדש אצל מומי הכהנים כתב גם כן מי שהיתה בעור פניו שומא כאיסר או יותר. ומי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער אע\"פ שאינה כאיסר אלא כל שהוא עכ\"ל. ויש לתמוה דהא משמע מסוגיא דגמרא פרק המדיר (כתובות ע\"ה) דשומא גדולה או שיש בה שיער הויא טענת מום באשה אע\"פ שאינה בפנים דקאמר האי שומא היכי דמיא אי דאית בה שיער הכא והכא פסלה וכו' א\"ר יוסי בר חנינא בעומדת על פדחתה פדחתה ראה ונתפייס הוא ואם איתא דשומא לא פסלה אלא בפנים לא הל\"ל הכא והכא פסלה אלא הכי ה\"ל למיפרך שומא ראה ונתפייס הוא כי היכי דפריך גבי עומדת על פדחתה. וכתב הר\"ן לא ידעתי למה לא הזכיר הרמב\"ם הא דאוקמינא בעומדת תחת כיפה של ראשה דזימנין מתחזיא זימנין לא מתחזיא. וה\"ה כתב וז\"ל ורבינו שכתב אפילו קרובה לשער ראשה ומשמע וכ\"ש רחוקה הוא מפני שסמך לו על מה שיתבאר פכ\"ה וכו'. ואיני יודע למה הוצרך לידחק ולומר שמה שאמרו והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה דהא לענין קידושין נמי איכא לאוקומה גם לדעתו ז\"ל ואע\"פ שבפכ\"ה לא מיירי אלא לענין כתובה משם נלמוד לענין קידושין שאם הוא במקום שנוהגות הנשים לילך בשוק ופניהם מגולות ראה ונתפייס הוא ואם הוא במקום שדרך הנשים להטמן אפילו אם השומא בפניה אינה מקודשת: "
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש אשה סתם ונמצא עליה א' מן המומין וכו': כתב הר\"ן קידש סתם ולא כנס ולא בעל לא אשכחן בגמרא מידי אלא שהרמב\"ם כתב בפ\"ז הרי זו מקודשת מספק. ונ\"ל שחשש הרב דילמא כי אמרינן קידשה סתם וכנסה סתם דבעיא גיטא ה\"ה לקידש סתם בלבד דכי נקטינן לה בכנסה סתם לרבותא דאין לה כתובה עבדינן אבל אה\"נ דבקידש סתם בלחוד צריכה גט ולפיכך החמיר וכתב הרי זו מקודשת מספק:</b>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום וכו'. </b> במ\"ש ה\"ה יש כדאי להשיב על כל הספיקות שספקו המפרשים על דברי רבינו חוץ מספק אחד שסיפק הר\"ן בדברי רבינו והוא שמאחר שפירש בגמרא דטעמא דר' יוחנן הוא משום דכל חד רווחא שבק לחבריה ל\"ש קידשה מעכשיו ולאחר עשרים יום או מעכשיו ולאחר מ' יום שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי נמי קידושי שני דהא רווחא שבק קמא למאן דמקדש לה תוך ל' יום ורבינו כתב אפילו הן מאה על הסדר הזה דמשמע דוקא כשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון ואם כדברי ה\"ה דנקטינן לכולהו חומרי לא ה\"ל לרבינו לכתוב כן ועוד שה\"ה אומר שסובר רבינו דכיון דהאי לישנא פליגי ביה אמוראי נקטינן חומרי דכלהו והרי רב דמספקא ליה פירש אביי דבריו דמאמצעי אינה צריכה גט ולא היה שום חולק עליו אדרבה הקשו פשיטא וא\"כ איך נפרש אנו בדברי רב פירוש שלא כיון הוא אליו ואי משום דסוגיין מכרען כרב פסק כרב ה\"ל לפסוק דמאמצעי אינה צריכה גט וכדברי אביי. לכך אני אומר שרבינו לא נסתפק בכוונת רב דודאי לא נתכוון אלא למה שפירש בו אביי אבל הוא ז\"ל פוסק כדר' יוחנן אלא שלא נראה לו ז\"ל לפרש דבריו דטעמיה משום דכל חד רווחא שבק לחבריה שהיאך יתכן דלרב אפילו בתוך שלשים מאמצעי אינה צריכה גט ולרבי יוחנן אפילו לאחר ל' צריכה גט ועוד דהא איתותב טעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה ואע\"ג דשני אשינויי לא סמכינן ובודאי דרב חנניא דאותביה הוה מפרש דהיינו טעמא דר\"י משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה והכי נקטינן ועוד דהא סוגיין דעלמא מכרען הכי דבפרק יש נוחלין (ב\"ב דף קל\"ו) גבי הכותב נכסיו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה פרכינן וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ופרקינן התם מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי הכא ה\"ק ליה גופיה קני מהיום ופירא לאחר מיתה ואילו לטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה לא הוי משום ספיקא אלא גזירה משום מהיום אם מתי כדאמרינן הכא בפירוש ובמסכת יבמות לא משכח זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ולטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה משכחת לה מדאורייתא כגון שקידשוה שני אחים בשטר ומתו הילכך אית לן למימר דטעמא דר' יוחנן לא משום רווחא שבק הוא אלא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ובהכי אתי שפיר הנך סוגיי ואתי שפיר כלל שבידינו רב ור\"י הלכה כר\"י וא\"כ הוי פסק הלכתא דכל שקידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון לא הוו קידושין כלל. ואפשר שאף הרי\"ף סובר כן ומ\"ש וקי\"ל כרב לאו משום דס\"ל כרב כתב הכי אלא שאם היה כותב הלכה כר\"י הוה משמע דכפירושא דפריש גמרא קי\"ל ואפילו קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון הויא מקודשת ולפרש שאין הפירוש כדפי' גמרא בדברי ר\"י היה צריך להאריך לכך כתב הלכה כרב ולא כתב טעמא דאביי כדי שיהיה לנו מקום לפרש דהיינו טעמא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה וכל שקידשה מעכשיו ולתוך זמנו של ראשון מקודשת אבל אם קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון אינה מקודשת ומכיון שעלה הפסק כהוגן אין ויכוח בשמות יעלה בשם רב או בשם ר\"י ודוגמת זה מצינו משום דס\"ל כר\"מ מפיך לה לרבנן וכן בכמה דוכתי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן שתי וכו'. </b> כתבו ה\"ה והר\"ן בשם הרשב\"א דאיפשיטא לן מדוכתא אחריתי דאמרינן בפרק אע\"פ וכו'. ל\"נ דאפשר לומר דרבינו סבר דלא איפשיטא בעיא דר' אושעיא ומאי ה\"ז מקודשת דקאמר ה\"ז מקודשת מספק והכי דייק לישניה שכתב וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שניה דמשמע תהיה מקודשת לענין שצריך שיגרש אותה פעם שניה מקידושי פרוטה שניה ולא לענין אחר שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה ממנו גט דאל\"כ כך ה\"ל לכתוב וכשיגרש אותה יחולו קידושין שניים: "
+            ],
+            [
+                "<b>האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ ליך יבמיך וכו'. </b> מדברי ה\"ה נראה שהוא סובר שדעת רבינו כדעת שאר מפרשים שהם סוברים שהיא ספק מקודשת ואפשר שהיה גורס כן בדברי רבינו אבל לספרים דידן דגרסי ה\"ז מקודשת נראה דמקודשת גמורה היא משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קידושין מספק לא הוי דבר שלא בא לעולם וכיון דחשיבא דבר שבא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו הקידושין לאחר שיחלוץ לה יבמה שפיר דמי: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה ה\"ז מקודשת. </b> בפ\"ג דקידושין (דף ס\"ב) תנן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינה מקודשת ובגמרא ת\"כ דר\"י (דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי) אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' יתר על כן אמר ראב\"י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים כלומר אע\"פ שאין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא ואיכא עלה תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן אמר רבה לא אמר ראב\"י אלא בשחת דבי כיבשא אבל בשחת דבי שקיא לא כלומר דתרתי בעינן שתהא התבואה כבר שחת כלומר שיהא ראוי לקצור ולהאכיל לבהמה אבל באגם כלומר שאין התבואה עדיין אלא צמחים רכים לא דכיון דלא חשיב לא חייל שם למפרע ובעינן נמי שיהא האי שחת דבי כיבשא כלומר שדה בית הבעל ששותה ממי גשמים אבל בשחת דבי שקיא דהיינו שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמר דכיון דעבידא דפסדא כי לא משקה לה כדמיבעי לה כמי שלא ב\"ל כלל הוא ורב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כלומר הואיל והגיע לכלל שחת ואמרי עלה כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום וא\"ר חנינא ל\"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן כשהוכר עוברה ודברי הכל כלומר דבין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת דהאי נמי לשחת דבי כיבשא דמי שגמרו בידי שמים הוא הילכך מהני מדראב\"י ובתר הכי גרסינן אמר אביי ראב\"י ור\"מ ורבי כולהו ס\"ל אדם מקנה דשלב\"ל ואע\"ג דמוקי לראב\"י כשיטה דאלמא ס\"ל דלית הילכתא כוותיה סובר רבינו דלא פליג בהדי רבה ורב יוסף בדינא דכולהו מודו דשחת דבי כיבשא דבר שב\"ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף מהדרי לאוקומי מילתיה דראב\"י בשחת דהוי דבר שב\"ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי ואביי ס\"ל דראב\"י אפילו באגם ואפילו בפחות מכאן אמר דקסבר אדם מקנה דבר שלא ב\"ל ומש\"ה אוקמיה כשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה ב\"ל מיקרו. וכתב הר\"ן ואע\"ג דראב\"י בעי דלימא משיביאו ויתלשו והכא לא אמר משתלד איכא למימר דכיון דאמר אם ילדה תהא מקודשת כאומר לכשתלד דמי ואחרים אומרים דר\"ח מוקי לה באומר בהדיא לכשתלד אבל הרמב\"ם כתב דאומר אם ילדה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א כשא\"ל במאה דינרים סתם וכו'. </b> כתב ה\"ה שם פ\"ק הקשו על רבי אלעזר וכו' ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' ופי' סיפא דקתני נמצא מנה חסר דינר וכו' כלומר דהא בגמרא פרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' כיצד כגון דאמר לה במנה זו לאו למימרא דכולה סיפא פירושא דרישא היא אלא כיצד כגון דאמר לה במנה זו בלבד הוא דהוי פירושא דרישא ואח\"כ השמיענו הברייתא דין אחר שאם כשאמר במנה זו נמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת כלל ולא תלי מילתא ברצונם דהא במנה זו קאמר ואין שם מנה אבל ברישא אע\"ג דמיירי נמי באומר מנה זו כיון שהמנה היא שלם אם לא חזר שום אחד מהם בו ה\"ז מקודשת וכך שנוי בתוספתא שכתב הרי\"ף התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור וכך הם דברי רבינו ורש\"י פירש בענין אחר: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לה הרי את מקודשת וכו'. </b> שם ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' עד רבה אמר וכו'. כתוב בספרי הדפוס לא נמצא יותר בהעתק המגיד משנה וחסר עד פ\"ט. ואני מצאתי מי שבא לידו ספר מגיד משנה שלא היה בו חסרון זה והעתיקו בספרו והעתקתיו פה. *ז\"ל לא צריכי שומא וכו' עד והרבה דברים יש בגמרא מורים כן ופשוט הוא ע\"כ מה שמצאתי בשם מ\"מ: ועתה  אני חוזר לכתוב מה שנ\"ל לחדש הנה בפ\"ז בבבת המקדש בבגדים של משי כתב הר\"ן אהא דאסיקנא בגמרא והלכתא שיראי לא צריכי שומא ומקשו הכא אמאי פסק כהאי לישנא הל\"ל והלכתא כרבה כי היכי דאמרינן בהדיא בגמרא והלכתא כרבא א\"ר נחמן ולפיכך נראה מדקדוק הלשון דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא אבל איכא מידי דצריך שומא, ומתוך דברי הרמב\"ם בפ\"ז מה\"א נראה דשיראי משום שהאשה מתאוה להם גמרה ומקניא נפשה כל היכא דשוה כדקאמר אבל במידי אחריני לא ולפי זה לאפוקי דברים שאין האשה מחמדתן נקט שיראי עכ\"ל. וכתב עוד ודברים שצריכים שומא כפי הסברות שכתבנו נראה מלשון רש\"י שאם קידש בהם את האשה קודם שומא אינה מקודשת שהרי כתב לרב יוסף דאמר דצריכי שומא כיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת ומינה לדידן במידי דצריך שומא אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפרק הנזכר בלשון הזה א\"ל הרי את מקודשת לי בבגדים אלו וכו'. ונראה מדקדוק לשון זה דס\"ל דאפילו רב יוסף לא פליג אלא לומר שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא מודה דמקודשת ואע\"ג דבשיראי לא נפקא לן מידי דהא איפסיק הלכתא דלא צריכי שומא נ\"מ מיהת לאותן דברים שכתבנו למעלה דצריכי שומא:  *[והרי הוא לפניך בפי' הרב המגיד]  \n                     "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש ע\"ת וחזר וכו'.  </b> כתב הר\"ן בפרק האיש מקדש שלמד כן מדגרסינן בפרק המדיר (דף ע\"ג) איתמר קידשה ע\"ת וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב משום דקא סבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' ומדקאמר לא תימא כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה משמע שאם חזר ומחל תנאו דמהניא מחילתו ומקודשת. והראב\"ד מצריך בהשגות שיבטל התנאי בעדים והרשב\"א חולק ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים אלא בדבר שבממון כגון ע\"מ שתתן לי מאתים זוז וכיוצא בו שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא עכ\"ל הר\"ן שם. ובפרק המדיר כתב על דברי רבינו וא\"ת והיכי מצי מחיל לתנאיה בשלמא דמתנה ואומר ע\"מ שתתני לי מאתים זוז מצי מחיל דה\"ל כאילו א\"ל הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי דמי אבל הכא כי מחיל מאי הוי ואם היו עליה נדרים נתבטלו הקידושין מיד. י\"ל כיון שלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או עד שיראה במומין וכל שלא הקפיד בהם מקודשת כדאמרינן לקמן גבי מומין ראה ונתפייס הוא מיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע\"פ שחזר אח\"כ ומחל. וא\"ת והא תנן בפרק האיש מקדש (דף מ\"ח) ע\"מ שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני כהן ונמצא לוי וכו' ובכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע\"פ כן אינה מקודשת ואם איתא דיכולה היא למחול בתנאי שאינו של ממון אמאי אינה מקודשת תירצו בזה דאה\"נ שאם מחלה אח\"כ ואמרה רואה אני אותו כאילו הוא עשיר ה\"נ דמקודשת אלא התם בשלא מחלה אלא שהודית דבשעת התנאי בלבה היה להתקדש לו אע\"פ שלא יהא עשיר ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינן דברים כדאמר בההיא סוגיא דהתם אבל כשמחלה אותו תנאי אח\"כ ה\"נ דמקודשת. ואין דעתי נוחה בזה כלל דהא כי אמרה דעתי היתה להתקדש לו הרי בכלל דבריה מחילה של עכשיו שהרי מתחלתה ועד סופה לא הקפידה ואי במקפדת השתא עסקינן ה\"ל למיתני הכי בהדיא ולא למיתני אינה מקודשת סתמא. לפיכך נ\"ל דזו מפני שאמרה דבלבה היה להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול ולומר הרי אתה לי כאילו היית עשיר שהקידושין היו תלוים משעה ראשונה עד שיראה אם תקפיד אם לא אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ\"כ התנית כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו קידושין לאלתר שלא להנאתה התנית אלא תנאי גרידא הוה ובטלו הקידושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר הרי את עלי כאלו אין עליך נדרים עכ\"ל:  ומ\"ש רבינו המקדש ע\"ת וכנס סתם אעפ\"י שלא בעל צריכה גט אע\"ג דאביי אמר לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא ר\"א פליג עליה ואמר המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט ולפי דבריו פלוגתא דרב ושמואל בכנס ולא בעל הוא וקי\"ל כרב באיסורי וע\"כ הוי טעמיה משום דכיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה: ומ\"ש וכן המקדש בפחות וכו'. בפרק המדיר (כתובות ע\"ד) א\"ר עולא בר אבא אמר עולא א\"ר אלעזר המקדש במלוה ובעל ע\"ת ובעל בפחות מש\"פ ובעל ד\"ה צריכה הימנו גט כלומר משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א\"ר יוסף בר אבא א\"ר מנחם א\"ר אמי המקדש בפחות מש\"פ ובעל צריכה גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי. ופירש\"י ר' אמי פליג אר' אלעזר ואמר המקדש בפחות מש\"פ ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או ע\"ת ובעל אינה צריכה ממנו גט מ\"ט בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות מש\"פ יהיו קדושין אבל בהנך טעי כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכן היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקידושי קמאי בעיל במלוה אין הכל בקיאים בהלכות קידושין עכ\"ל. והרי\"ף כתב הא במקדש בפחות מש\"פ ובעל צריכה הימנו גט והשמיט דין המקדש במלוה ובעל משמע דס\"ל דאינה צריכה גט משום דאין הכל בקיאים בהלכות קידושין וכדרבי אמי אבל רבינו פסק כר\"א. וכתב הר\"ן וז\"ל הרמב\"ם השוה מקדש במלוה לפחות מש\"פ שבשניהם הוא סובר שצריכה גט בודאי ולא ידעתי למה פסק כן במלוה שאפילו הוא סומך על מימרא קמייתא דעולא א\"ר אלעזר מנ\"ל דבמלוה אמר דצריכה גט בודאי ואע\"ג דא\"ל בהדי פחות מש\"פ הא כייל נמי בהדה ע\"ת ובעל ולמסקנא דשמעתין אינה צריכה גט אלא מספק ואפילו נאמר דר\"א כאביי ס\"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דקאמר בכולהו מן הודאי קאמר ואכתי היכי נסמוך עליה לקולא כו' ואמר אבל בהנך טעי ומש\"ה מחוורתא דפסקא (דפחות מש\"פ צריכה גט בודאי אבל מלוה הרי היא כע\"ת) וצריכה גט מספק עכ\"ל. ול\"נ דגם דברי רבינו יש לפרש דצריכה גט מספק דאמר מדכתב צריכה גט ואם איתא ה\"ל לכתוב הרי זו מקודשת ועוד דכיון דעל מקדש על תנאי ובעל סתם כתב וכן המקדש בפחות מש\"פ או במלוה ובעל סתם צריכה גט ובמקדש ע\"ת ובעל סתם לא הצריך גט אלא מספק [ודאי הכי משמע] וא\"ת בפחות מש\"פ ובעל סתם למה פסק שתהא מקודשת קידושין ודאי כיון דתרי לישני שוו בה י\"ל שרבינו מפרש דצריכה גט הימנו היינו מספק מדלא קתני ה\"ז מקודשת ואפילו את\"ל דצריכה גט דקאמר ר\"א היינו לומר דמקודשת קידושי ודאי מאחר דאיתא התם בגמרא א\"ר כהנא משמיה דעולא המקדש ע\"ת ובעל צריכה הימנו גט איכא למימר דמשמע לרבינו דהאי מימרא פליגא אתרי מימרי קמאי וסבר דמקדש בפחות מש\"פ או במלוה ובעל סתם אינה צריכה גט דאין לך צריכה גט אלא המקדש ע\"ת ובעל סתם וכיון דפלוגתא דאמוראי היא פסק בה להחמיר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם אמר על מנת שאני תנאה וכו' תוספתא דר' חייא. </b> כתב כן משום דאמרינן בעלמא דכל ברייתא דלא מיתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא לאו דסמכא היא ונקט דבי ר' חייא וה\"ה לדר' אושעיא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה שליח לקדש לו אשה פלונית וכו' וכן אשה שעשתה שליח לקדשה וכו'. </b> כתב ה\"ה מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו וכו' ולא הוצרך רבינו לבאר זה וכו' ל\"נ שרבינו סמך על מ\"ש בפ\"ג דין האיש עם האשה כדין שליח עם שליח או עם האב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה יח, יט]",
+                "<b>העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה השליח אומר לעצמי קידשתיה וכו' עד ואחד כונס. </b> כתב הטור שכתב הרא\"ש על דברי רבינו דברים אלו מצאתי בירושלמי ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון הרי עומד וצווח אע\"פ שמינני שליח בעדים חזרתי משליחותי ולעצמי קידשתיה. וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו ומאי נ\"מ במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע\"כ וצ\"ע עכ\"ל. והר\"ן כתב דטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאומרת איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון. ומיהו כיון שהראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט. ומיהו כי אמרינן חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה שהרי אומר לה קידשתיך. וכתב הרמב\"ם (בפרק ט' מה\"א) דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז\"ל אזיל לטעמיה שכתב בפ\"ג מה\"א שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים. וכתב עליו הראב\"ד בהשגות אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו בעדים אלא שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה וכו'. וגם הוא לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים וכו'. ומכל מקום במה שכתבתי דבקידושי סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכונתי והיא אומרת לראשון נתכונתי תמיהני שאם יש בידה לומר לא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך היה ראוי שיהא הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כשהוא אומר לעצמי נתכונתי הוה ליה דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן וכו'. לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קידשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה יח, יט]",
+                "<b>העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה השליח אומר לעצמי קידשתיה וכו' עד ואחד כונס. </b> כתב הטור שכתב הרא\"ש על דברי רבינו דברים אלו מצאתי בירושלמי ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון הרי עומד וצווח אע\"פ שמינני שליח בעדים חזרתי משליחותי ולעצמי קידשתיה. וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו ומאי נ\"מ במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע\"כ וצ\"ע עכ\"ל. והר\"ן כתב דטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאומרת איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון. ומיהו כיון שהראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט. ומיהו כי אמרינן חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה שהרי אומר לה קידשתיך. וכתב הרמב\"ם (בפרק ט' מה\"א) דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז\"ל אזיל לטעמיה שכתב בפ\"ג מה\"א שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים. וכתב עליו הראב\"ד בהשגות אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו בעדים אלא שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה וכו'. וגם הוא לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים וכו'. ומכל מקום במה שכתבתי דבקידושי סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכונתי והיא אומרת לראשון נתכונתי תמיהני שאם יש בידה לומר לא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך היה ראוי שיהא הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כשהוא אומר לעצמי נתכונתי הוה ליה דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן וכו'. לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קידשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני וכו' וכיצד הוא הקול וכו'.  </b> אמר רבי אבא א\"ר הונא א\"ר לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למ\"ה. וכתב הרא\"ש לא פליג רב אהני דאמרי לעיל נרות דולקות וכו' דשני עניינים הם ותרוייהו חשיבי קול או זה או זה וכן דעת הריטב\"א וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף ורבינו וכ\"כ הר\"ן דבדעולא דאיכא רגלים לדבר לא בעינן שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני וכו' דמשמע בגמרא דקרו ליה דבר ברור אבל כל שאין רגלים לדבר בעינן דבר ברור כה\"ג (ועוד דמילתיה דעולא לאו שייכא אלא בקידושין ומילתיה דר' אבא שייכא בין בקידושין בין בגירושין) והרמב\"ם כתב וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו קול הברה ושמענו מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני נראה מדבריו דבדעולא היינו ששמעו דקאמרי טובא פלונית נתקדשה היום ובדרבי אבא אע\"פ שלא שמעו אלא מאחד ולא אמרו גם כן נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי כיון שהקול גומר לשנים שהלכו להם אבל מה שהוא אומר דסגי בשנים מעידים ששמעו מאחד שאמר כן מפי שנים איני יכול ליישבו ללשון הגמרא אלא אם כן גורס כדי שיאמרו פלוני שמע מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים עכ\"ל:  ודע דתניא בסוף גיטין שלא לפלוני אין חוששין לה בעיר אחרת אין חוששין לה ופירש רש\"י שלא לפלוני יצא עליה קול שמקודשת היום אבל לא הזכירו שמו לומר לפלוני אלא נתקדשה סתם אין חוששין לה. בעיר אחרת יצא כאן קול פלונית מתקדשת היום במקום פלוני ע\"כ. ואיני יודע למה השמיט רבינו זה ולא הצריך שיאמרו נתקדשה לפלוני כאן. ובתשובה אחת להריב\"ש מצאתי שהיה גורס בדברי רבינו שמענו שנתקדשה פלונית מפלוני. ולענין מה שה\"ל לכתוב כאן יש לומר דמכלל דבריו נשמע שנתקדשה במקום שנרות דולקות ומטות מוצעות: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א שלא היה אמתלא וכו'. </b> כתב הטור אם יש להסתפק אם יש בקידושין שוה פרוטה או שמא קטן היה אין חוששין לקול והוא מדברי הגמרא שם. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו ואפשר דבכלל מ\"ש או קידושי ספק הוו הני מילי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הארוסה אסורה לבעלה מד\"ס וכו'. </b> זה נלמד מנוסח ברכת האירוסין ואסר לנו הארוסות כלומר מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה וכמו שאמרו במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה: ",
+                "<b>ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבא עליה וכו'. </b> כתב ה\"ה ואמרו נפקא מינה ליורשה וכו' ולא אמרו אם מותר לבא וכו'. אומר אני דאין זה ראיה מוכרחת דאיכא למידחי ולמימר אימא לאידך גיסא דטעמא דלא אמרו נ\"מ אם מותר לבא עליה משום דפשיטא להו דמותר: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שנכנסה הארוסה לחופה וכו'. אבל אם היתה נדה אע\"פ שנכנסה לחופה וכו'. </b> הר\"ן כתב בפרק אע\"פ על דברי רבינו והדבר תימה כיון דקי\"ל ביבמות דיש חופה לפסולות נדה למה לא יקנה לפיכך נראה כדברי האומרים דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה עכ\"ל וגם הרא\"ש דחה דברי רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו וכו'. </b> דברי רבינו מבוארים דבקנו מידו אע\"פ שיש לו פנאי אם רצה שלא לכתוב עכשיו אלא שביק ליה למחר וליומא אחרא שרי דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד הוי כאילו נכתב וזהו שכתב אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו ה\"ז מותרת משמע בהדיא דסתם קנין אע\"פ שלא נכתב דינו שוה לכותב ממש ובשניהם מותר לגמרי ולא כתב עד שיהא לו פנאי לכתוב אלא בנתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ומטעמא דפרישית. וזה שלא כנראה מדברי הטור שכתב בשם רבינו על העידו עליו עדים וקנו מידו מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב לה. ולא דק דעד שיהא לו פנאי לכתוב לא קאי אלא למתפיס מטלטלין אבל קנו מידו מותר אע\"פ שיש לו פנאי וכמו שכתבתי ודבר פשוט הוא בעיני בדקדוק הבנת לשון רבינו ותמהני על מהרי\"ק שנמשך אחר הבנת הטור בדברי רבינו ולא דקדק בדבר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה וכו'. </b> הרא\"ש כתב על דברי רבינו נראה שהוא מפרש שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים גובה כמלוה ע\"פ ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה דהא איהו גופיה כתב בחיבורו דארוסה אין לה כתובה אם לא שכתב לה ואין דבריו נראין דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה מ\"מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים ואע\"ג דאמרינן בפירקין דלעיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין מיירי דחזר וכתב לה בשעת נישואין דאמרינן אחולי אחליה לשיעבוד קמא ונתרצית לגבות מזמן הכתוב בשטר בין עיקר בין תוספת ועוד משמע דגובה מן האירוסין ממשעבדי נמי כמו מן הנישואין עכ\"ל. והר\"ן כתב הלכה כר\"א ב\"ע דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה ומיהו משמע דאפילו מן המשועבדין גובה אותם אלא שהרמב\"ם כתב בפ\"י מה\"א שאינה גובה מבני חורין עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המארס את בתו קטנה וכו' ואם רצה לכנוס כונס ואין ראוי לעשות כן. </b> נראה דמשמע לרבינו דהא דאמרינן (קידושין מ\"א) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה איסורא לאו דוקא אלא לומר שאין ראוי לעשות כן וכדתניא בין היא ובין אביה יכולים לעכב דמשמע דאי ניחא לה ולאביה שרי וכ\"כ בפרק שלישי אע\"פ שיש רשות לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו קטנה וכו': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן וכו' אבל התוספת יש לה. </b> כתב הרי\"ף דטעמא דמסתבר הוא והרא\"ש כתב איני כחולק על דברי הגאון אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה אע\"פ שמרויח בטורח הסעודה פיטור ממאתים של כתובה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת חופה היאך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבקר נתחרט ומגרשה אלא ודאי טענתו אמת ולהכי מגרשה ואדעתא דהכי לא הוסיף לה עכ\"ל. ול\"נ דל\"ק דהא בגמרא (כתובות דף י') אמרו חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה ממאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן משמע בהדיא דלא האמינוהו חכמים לומר פתח פתוח מצאתי אלא משום דהם תקנו לה כתובה והם אמרו וא\"כ בתוספת שאינו מתקנת חכמים לא האמינוהו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשנושא אדם אשה וכו'. </b> כתב ה\"ה השלשה דברים שכתב רבינו שהם מן התורה וכו' ועוד שכל התנאים שוים. ונראה לי שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מן התורה ואע\"פ שהם שנים לגבי רבי אליעזר בן יעקב מ\"מ משנת ראב\"י קב ונקי עכ\"ל. ואני אומר שלא דקדק בדבר דהא מסיים בברייתא אליבא דראב\"י דמזונות ועונה הוו דאורייתא וכמו שכתבו התוספות בפרק נערה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היה עני ביותר וכו' כופין אותו להוציא וכו'. </b> כתב רבינו ירוחם שתמהו על רבינו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה דאם אין לו אין כופין כמו ב\"ח שאין לו עכ\"ל. ויש לתמוה על תמיהתם דמה ענין זה לזה דב\"ח אין תקנה בדבר מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו במה לזון יוציאה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהלך למדינה אחרת וכו' ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה. </b> הרא\"ש כתב על דברי רבינו דלא מסתבר כלל שהדבר ראוי כשנפרעין מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו. וגם הר\"ן כתב אע\"פ שדעת אבות העולם כך דברי תימה הם שכיון שהיא חייבת במעשה ידיה לבעל וכו' למה לא יחשבו ב\"ד עליו כשיחשבו לה מזונות והראיה שהביאו מדאמרינן אי נמי קטנה וספקה אינה מכרעת כלל וכו' וכך נ\"ל מדברי רש\"י וכו' ובסוף דבריו כתב אע\"פ שהדברים מראים כן אין לנו כח לחלוק על אבות העולם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה וכו' עד שיהא שטר כתובתה יוצא מתחת ידה וכו' ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה וכו' עד ולעולם טוענין ליורש וכו'. </b> בפי\"ח כתב רבינו דאלמנה אין לה מזונות עד שתשבע אבל אשה שהלך בעלה למדה\"י פוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה וכתב הריטב\"א בר\"פ שני דייני והלכה כחנן ודעת הרמב\"ם דדוקא מי שהלך בעלה למדה\"י אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דטפי מתפיס איניש צררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים. ואינו מחוור דהא שמואל דאמר אין פוסקים מזונות לא\"א כששמעו בו שמת מודה דפוסקין ועוד דבפרק השולח (גיטין ל\"ח) בההיא איתתא (דחשודה אשבועה ותבעה כתובתה) דאתאי לקמיה דרב הונא וכו' א\"ל מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב\"ד אין לה מזונות ואם איתא ל\"ל מדשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודה א\"ו האלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה עכ\"ל. והרא\"ש כתב על דברי רבינו וז\"ל דבריו תמוהים דהא שמואל מוקי מילתא דחנן כששמעו בו שמת והיא ניזונת בלא שבועה ובהלך בעלה אפילו בשבועה אינה נזונת ואע\"ג דליתא לדשמואל מ\"מ בסברא זו לא מצינו חולק עליו דסברא מרווחא היא להצריכה שבועה יותר בחייו מבמותו דבמותו מסתמא עומדת לגבות כתובתה ותשבע בסוף אבל בחייו לא ניתנה כתובתה לגבות בחייו ושמא תמות בחייו ולא תבא לידי שבועה לעולם. ומ\"ש מפני שניזונת מנכסי יורשין וטוענין ליורש אמרי נואש הם דכמו שטוענין ליורש ולוקח יותר ראוי לטעון למי שיורדין ליפרע מנכסיו שלא בפניו דאין לו מי שיטעון בשבילו וכגון זה פתח פיך לאלם. ומ\"ש שבחייו ניזונת מן התורה הא ליתא דכל אמוראי סברי דמזונות האשה דרבנן אלא דפליגי אי מזוני עיקר [התקנה ותיקנו מעשה ידיה תחת מזונות או מעשה ידיה עיקר] ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ועוד דקי\"ל דגובה כתובתה בעידי מיתה אע\"פ שאין שטר כתובה בידה דהטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר כלום וכ\"ש דיש לה מזונות דנכסים בחזקתה הם לענין מזונות כדתני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראיה עכ\"ל. ומ\"ש שיותר ראוי לטעון למי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו וכו' י\"ל שמי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו שאני שהיום או מחר יבוא ויטעון ויוציא לאור משפטו מה שאין כן ביורש. ומ\"ש דכל אמוראי סברי דמזונות דרבנן י\"ל דראב\"י שמשנתו קב ונקי סובר שהם דאורייתא וכמ\"ש התוספות בפרק נערה (דף מ\"ז.) ומ\"ש דגובה כתובתה בעידי מיתה אע\"פ שאין שטר כתובה בידה וכו' אינה טענה דאיכא למימר דה\"ה דגובה בעידי גט ועוד דההיא דהטוען אחר מעשה ב\"ד במקום שאין כותבין כתובה היא ורבינו הכא במקום שכותבין כתובה מיירי. ומ\"ש דנכסים בחזקתה הן לענין מזונות וכו' י\"ל דהתם אחר שהוציאה שטר כתובתה בב\"ד אבל כל זמן שלא הוציאה בב\"ד עדיין אין לה מזונות והיאך יהיו הנכסים בחזקתה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המדיר את אשתו מליהנות לו וכו' ובאותם ל' יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה וכו'. </b> כתב הר\"ן על זה וז\"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה דהא בגמרא אמרינן בהדיא דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך אבל סתמא לא אמרינן נעשה כמי שאומר לה ומש\"ה מסקינן לה דוקא באומר לה ובמספקת לדברים גדולים ובמגלגלת בהדיה לדברים קטנים ומדבריו נראה דאפילו כשאין מעשה ידיה מספיקין ולא איתגלגלא בהדיה חייל נדרא וכל שמעשה ידיה מספיקין אפילו לא א\"ל צאי וכו' מצי מדיר לה ואילו בגמרא אמרינן דנהי דבאומר מהני כי לא אמר משועבד לה ולאו כל כמיניה למימר איני נותן מזונות ושהיא עצמה תעכב מעשה ידיה ודכותה גבי אשה אע\"פ שהיא יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא מעצמו יעכב מזונות דהא תנן קונם שאני עושה לפיך א\"צ להפר ואין לך אומרת איני עושה גדול מזה. ונ\"ל שהביאו לומר כן משום דלא אשכחן דאלמוה רבנן לשעבודא דידה והיינו טעמא משום דלא צריך לאלומיה דע\"כ או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ומש\"ה ס\"ל ז\"ל דתנא דקונם שאני עושה לפיך א\"צ להפר היינו משום דס\"ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד ולא צריך כלל לטעמא דאלמוה וכי אמרינן הכי בפרק אע\"פ היינו כר\"י בן נורי דס\"ל דהשתא לא חייל נדרא ולבתר הכי חייל ומש\"ה ע\"כ איצטריכינן לאסוקי דקונמות כקדושת הגוף דמו ואלמוה לשיעבודיה דבעל כדאיתא בסוגיא דאע\"פ דוק ותשכח. אבל לת\"ק דאמר אינו צריך להפר נקטינן מילתא כפשטא דס\"ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד וכי פרכינן והתנן קונם וכו' הכי פרכינן לימא מתניתין דלא כת\"ק דהתם וכל הך סוגיא לפרוקי ת\"ק דהתם אמתניתין איתמרא אבל לדידן דקי\"ל כר\"י בן נורי דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד לא צריכינן לכל הני הויות ול\"ק לן מידי משום דשיעבודא דידיה הוא דאלמוה דאל\"כ יצטרך לגרש בע\"כ והאיש אינו מוציא אלא ברצונו אבל שיעבודא דידה אמאי צריכי לאלומי הא ביפר או יוציא ויתן כתובה סגי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה ובכך עלו דברי הרמב\"ם ז\"ל כהוגן עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>נדרה היא שלא תאכל א' מכל מיני הפירות וכו'. </b> כתב הר\"ן האי יוציא דתנן משמע לי יוציא בע\"כ אפילו רצה לקיימה מטעמא דמיסנא הוא דסני לה אלא שראיתי להרמב\"ם שכתב בפי\"ב מה\"א נדרה היא שלא תאכל וכו' אם רצה שתשב תחתיו וכו' ודקדק כן מדאמרינן (כתובות ע\"א) גבי האשה שנדרה בנזיר ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה וכבר כתבו דלאו דוקא אלא ה\"ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומש\"ה לא הפר יוציא ויתן כתובה עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת וכו' אם אמרה מאסתיהו וכו' ותטול בלאותיה הקיימים וכו'. </b> כתב הר\"ן בתשובות הרמב\"ם פירש זו שאמר בפרק אע\"פ (כתובות דף ס\"ג) כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא דמסקינן עלה בגמרא השתא דלא אתמר הלכתא לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה במורדת כפשטה וכן מוכיחים דברי הרמב\"ם שכתב זה החילוק בין תפסה ללא תפסה בדיני מורדת וסבר הרב ז\"ל דדוקא במורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה דבלא תפסה הפסידה אבל האומרה מאיס עלי אפילו לא תפסה לא הפסידה וטעמו של דבר לפי שהמורדת אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה הוא שבעה דינרים בכל שבת מעיקר התקנה ולפיכך כיון דקנסוה שתפסיד ז' בכל שבת דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה וכאילו הבעל מרויח על נכסיה שבעה בכל שבת ולפיכך דין הוא שנאמר שבלאותיה הקיימים שאם לא תפסה אותן הפסידתן אבל האומרה מאיס עלי אין ענינה כן שאין הבעל מרויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריוח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה אלא הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דה\"ל כההיא דאמרינן בס\"פ אלמנה (שם דף ק\"א:) אם היא זינתה כליה מי זנו ולפיכך כתב הרמב\"ם שתטול בלאותיה ולא חילק בין תפסה ללא תפסה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מרדה תחת בעלה לצערו וכו' שולחין לה מב\"ד וכו'. </b> נראה מדברי רבינו שהוא פוסק כרבותינו וכרמי בר חמא (שם סג:) דאמר פעמיים שולחים לה מב\"ד אחד קודם הכרזה ואחד לאחר הכרזה ומפרש דהא דאמר רבא אמר רב ששת נמלכין בה הוא מלבד הפעמיים ששולחים לה. ולפי זה צריך לפרש דמאי דאמר רבא האי בורכא היינו לומר דמדאמרינן הלכה כרבותינו משמע שכיון שאחר ההכרזה שלחו לומר לה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה וכו' מיד מפסדת כתובתה והא ליתא אלא אינה מפסדת עד שנמלכין בה: ומ\"ש אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה וכו'. כתב הר\"ן לי נראה דה\"ק הלכה נמלכין בה דלא סגי בששולחין לה מבית דין לומר הוי יודעת אלא הבית דין בעצמם נמלכין בה קודם שיפסקו את הדין להפסידה כתובתה. ואפשר שזהו דעת הרמב\"ם שכתב ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה ואומרים לה וכו' ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכים בה ותאבד כתובתה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו וכו'. </b> כתב הריב\"ש נראה לע\"ד דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם אף באומרת מאיס עלי וזה נראה ברור. ומ\"ש הרמב\"ם וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי היא מורדת מתשמיש וכן יבמה שלא רצתה להתיבם כדי לצערו וכו' לא לומר שבאומרת מאיס עלי אין כותבין לא על ארוסה ולא על שומרת יבם אלא שלדעת הרב שבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש לא היה צריך להשמיענו זה בארוסה ושומרת יבם דאם נשואה כבר יוצאה שאינה נשואה אינו דין שלא תנשא ושכופין לגרש או לחלוץ וכיון שכופין לגרש פשיטא שאין לה כתובה שאם תצא בכתובה תהא נותנת עיניה באחר ותאמר לבעלה מאיס עלי אבל באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה הוצרך הרב להשמיענו שאף בארוסה ובשומרת יבם עושים להם כסדר הזה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל נכסים שהכניסה לו וכו' ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו. </b> כתב הריב\"ש כל דתפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה. ומ\"ש הרמב\"ם ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו לא דק ואגב שיטפא נקטיה עד כאן לשונו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שחלתה וכו'. </b> כתב ה\"ה במשנה פרק נערה וכו'. ואני אומר שא\"כ לא היו סותמין וכו'. מ\"כ כמדומה שנדמה להרב המגיד דהאי וכ\"ש בבנות ישראל הקדושות הראב\"ד או הרשב\"א קאמר לה ואינו כי אם מלשון ספרי ותירוץ ה\"ה דחוק מאד. לזה נראה שרבינו סובר דההיא דסיפרי מיתניא אליביה דר' נתן דמפרש לקרא דושלחתה לגרשה בגט אחר קידושין וכדקאמר לעיל מהך דרשה ושלחתה בגט כדברי רבי יהונתן ומש\"ה יליף בתר הכי שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא ולא יגרשנה בגט וכ\"ש בנות ישראל אבל רבנן מפרשים לקרא מקמי קידושין שאם לא יחפוץ בה לקדשה ישלחנה לנפשה ולא שייכא הכא המתנה הואיל ואינה מקודשת לו הילכך ליכא למילף מהכא מידי. ורבינו מפ' קרא כרבנן דלא ליהוי בגט וכמ\"ש בפ\"ח מהלכות מלכים ומ\"מ שמעינן מיהא מסיפרי דאין אדם רשאי לעשות כן וזהו שאמר רבינו ואין ראוי לעשות כן עד כאן לשונו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה וכו' בד\"א בפעם ראשונה וכו'. </b> נראה מדברי רבינו דדוקא כשרצה לגרשה אבל אם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובתה לפדות עצמה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המדיר את אשתו נדר וכו'. </b> הרי\"ף השמיט דין זה וצריך ליתן טעם למה השמיטו. ונ\"ל דטעמא משום דמשמע ליה דבכלל דברי רבא הוא דאמר כל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה. אבל הר\"ן כתב שי\"א שכיון שהרי\"ף לא הביא מזה כלום משמע דלא ס\"ל הכי וטעמא משום דבפרק המדיר פסק בנדרה היא וקיים לה איהו כמ\"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובסוגייא דהכא נמי שקלינן וטרינן מעיקרא דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה וכיון דאית לן לעולם בנדר אפילו נדרה היא הוא נתן אצבע בין שיניה ולענין כתובה חייב הה\"נ הכא דחייב לפדותה כיון שהוא נותן אצבע בין שיניה הילכך קי\"ל כר\"א דמחייב ולאו מטעמיה עכ\"ל. וקשה לי שרבינו בספי\"ב פסק בנדרה היא וקיים לה הוא כמ\"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובדין זה פסק כר' יהושע ולפי טעם זה שכתב הר\"ן דברי רבינו סותרים זה את זה ועוד דהא דאמרינן בסוגיין דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה בדרך דחייה איתמר כי היכי דלא נוקי לאביי ורבא כתנאי ואם כן מהי תיתי לן לקיים ההיא דחייה וליתי ר' יהושע דלא כהלכתא מוטב דנוקי לאביי ורבא כתנאי וליתי רבא כרבי יהושע דהלכתא כוותיה ועוד דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה דהא אותבוה ואסיקו אלא לעולם בדאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה וכו' וכיון דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה לא חיישינן לה הלכך נ\"ל שהטעם שכתבתי עיקר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שחשקה נפשו וכו' והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו וכו'. </b> בפרק קמא דקידושין (דף כ\"ט:) ילמוד תורה ואח\"כ ישא אשה ואם א\"א לו בלא אשה ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הוא אומר הפילה וכו' ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. </b> כתב ה\"ה ז\"ל נראה לי שדעת רבינו בזה וכו'. ק\"ל על זה שסוף סוף קושיית הראב\"ד במקומה עומדת שאין ביניהם מחלוקת לענין הכתובה דהא בין הפילה בין לא הפילה יש לה כתובה וטענתם אינה אלא אם חייב לגרשה אם לאו וא\"כ אין מקום לשבועה ועוד שרבינו כתב שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה משמע דבטענה דידיה אינו חייב ליתן לה כתובה ועוד שהדמיון שהביא ה\"ה מהלכות טוען ליתיה דהתם נתבע נשבע ונפטר והכא תובע נשבע ונוטל. לפיכך נ\"ל שהטע' משום דהכא מתוך טענותיה ניכר שהיא רוצה להתגרש ממנו שאומרת שכבר הגיע זמנה להתגרש וליטול כתובתה והוא אומר שלא הגיע זמנה עדיין ואילו היה כדברי הבעל שעדיין לא הגיע זמנה להתגרש אם תרצה להתגרש אינו חייב ליתן לה כתובה והרי זה דומה למוציא שטר חוב על חבירו וטען הלוה קבעת לי זמן שנשבע המלוה היסת ונוטל אף גם זאת מוציאה שטר כתובתה ואומרת שהגיע זמנה לגבות והבעל טוען שעדיין לא הגיע זמנה לפיכך נשבעת ונוטלת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנכסים שמכנסת וכו'. </b> כתב ה\"ה מ\"ש שאין הנדוניא בכלל כתובה וכו' שדעת רבינו הוא שהנדוניא כחוב בעלמא ונגבית [היא] מן הבעל בבינונית. אבל מ\"ש רבינו בפרק זה וכן התקינו שאם היו לבעל שדות טובות ורעות וכו' כתב ה\"ה שמהירושלמי נראה כדברי רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן התקינו שכשתבוא לגבות לאחר מותו לא תגבה עד שתשבע וכו'. </b> ואם מתה קודם שתשבע כתב לקמן בפרק זה ועיין עוד בפרק י\"ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה נוטלים נדוניתה אע\"פ שהם נצ\"ב: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובה וכו'. </b> רבינו כתב בפירוש המשנה פרק יש בכור דהשתא דגביא ממטלטלי גובות האשה והבנות משבח ששבחו נכסים אחר מיתת הבעל וגם נוטלות בראוי כבמוחזק כמו שיתבאר בהלכות הלואה פרק י\"ז: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשאה סתם וכו'. </b> כתב הריב\"ש וז\"ל מ\"ש הרמב\"ם שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שנאמר בה אע\"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי נראה שלא אמר כן אלא במקום שכותבין בכתובות שיעבוד מטלטלין וזה כתב כתובה ולא כתב שיעבוד מטלטלין ובזה י\"ל כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב נראה שלא נשתעבד אלא א\"כ היה יודע בתקנתם של גאונים שאז י\"ל שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה י\"ל שלא תגבה מטלטלי דיתמי כיון שלא כתב כמנהג המקום וכ\"נ מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה וכו' אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבין האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנה הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל אלא ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל פשטה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מתה האלמנה קודם שתשבע וכו'. </b> זהו דוקא בעיקר כתובה ותוספת ואף בנכסי נדוניתה אם אינם בעין הן או חליפין וכמו שיתבאר בפרק י\"ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אע\"פ שהיא נכסי צאן ברזל ע\"כ וזה כשאין בשטר כתובתה נאמנות הן ממנו הן מיורשיו שאם כתב כן אפילו מתה קודם שתשבע יורשיה גובים כל כתובתה אף עיקר ותוספת דליכא למימר בה אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי לא נתחייבה שבועה כיון שהבעל האמינה עליו ועל יורשיו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ייחד לה קרקע וכו' וכן אם כתב לה מטלטלין וכו'. </b> והוא הדין לנדוניא שהביאה וכ\"כ הריב\"ש דאע\"פ דבר\"פ אע\"פ (דף נ\"ה) מיירי כשייחדו לה הבעל לאחריות כתובתה כל שהן מנדונייתה הרי הם מיוחדים לה שהרי יכולה לומר כלי אני נוטלת ואין הבעל יכול לסלקה בדמים משום שבח בית אביה כר\"י דס\"ל הכי בפרק אלמנה לכה\"ג וקי\"ל כוותיה: ומ\"ש וכן אם נמכרו ונלקח בהם מטלטלין אחרים וכו'. נראה דהוא הדין אם נמכרו נכסי נדוניתה ולקחו בהם מטלטלין אחרים ונודע שאלו השניים מדמי נדונייתה הן נוטלתן בלא שבועה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועד כמה תגבה האלמנה העיקר וכו'. </b> כתב הטור יראה מדברי הרמב\"ם שאין הוכחת השתיקה מחילה אלא לעיקר אבל התוספת לא. ונראה שדקדק כך הטור מדברי רבינו משום דמשמע ליה דמחילה דאחר כ\"ה שנה כשהיא בבית אביה אגביית עיקר שכתב ברישא קאי ולא אתוספת. ולי נראה דאה\"נ דלתוספת נמי הויא שתיקה מחילה ומה שלא הזכיר רבינו אלא העיקר משום דבמקום שאין כותבין מיירי וכבר כתב דתוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה וא\"כ בלא טענת מחילה נמי לית לה תוספת כל שאין לה ראיה ברורה אבל עיקר לעולם יש לה אלא היכא ששהתה כ\"ה שנה ומשום טענת מחילה ומטעם זה נקט עיקר אבל אה\"נ דאי אית לה ראיה ברורה על התוספת אם היא בבית אביה ושתקה כ\"ה שנה מחלה נמי תוספת וכ\"כ ה\"ה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונאמן הקטן להעיד בגדלו וכו'. </b> כתב הריב\"ש על זה צריך עד אחד שיעיד עמו דהא מתניתין בהדיא קתני אם יש עדים. והרמב\"ם כתב אם יש עדים שעשו לה המנהגות וכו' וכתב אח\"כ ונאמן הקטן להעיד בגודלו ומלשונו זה אין להכריח אם ר\"ל על עד אחד מן העדים אבל העד צריך שיעיד שראה בגדלו או אם כל אחד מהם יכול להעיד על מה שראה בקטנו: "
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וכו' והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה וכו'. </b> כתב על זה הטור ולא נהירא שאם הוא נאמן למה יתן עיקר ואם אינו נאמן יתן לה הכל שהרי כתובתה בידה וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. וי\"ל שהטעם שהוא חייב ליתן העיקר מפני מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תטלי מ\"ש ליכי אבל בתוספת אין מדרש וכ\"כ ה\"ה בסוף פרק זה בשם הרמב\"ן וכ\"כ הר\"ן בסוף נדרים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה נאמנת לומר מת בעלי וכו' לפיכך אם באה לב\"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא וכו' ומשביעין אותה. </b> הטור הבין בדברי רבינו דהיינו לומר שמשביעין אותה שמת בעלה וזה דבר תימה שמאחר שמתירין אותה לינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תינשאי לאחר תטלי מ\"ש ליכי וכמו ששנינו בפרק האשה שלום וא\"כ אין מקום לשבועה זו. ומ\"ש רבינו משביעין אותה שמשביעין אותה שבועת אלמנה כשאר אלמנות: ",
+                "<b>באה ואמרה מת בעלי התירוני וכו'. </b> ה\"ה כתב דבתנו לי כתובתי והתירוני לינשא פסק ככל תיקו שבממון ולא שת לבו ליישב למה מתירין אותה לינשא ה\"ל למיפסק בה ככל תיקו דאיסורא. ושמא י\"ל דסבר רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר מת בעלי שתינשא אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' האי בעיא דסלקא בתיקו הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין דין קדימה במטלטלין. </b> כתב הר\"ן בפרק מי שהיה נשוי ומגיד משנה בפרק כ\"ב בבבת כנס את יבמתו והניח אחיו פירות ופרק כ' מהלכות מלוה ובטור אבן העזר סי' ק\"ב דה\"מ בדלא כתב ליה מטלטלי אגב שאם כתב לו כן יש בהם דין קדימה וכן מבואר בגמרא פרק חז\"ה: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ד, ה]",
+                "<b>מי שגירש את אשתו וכו' וכן מי שמת והניח אשה וב\"ח וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחית מפני ב\"ח וכו'. </b> כתב הריב\"ש על זה וז\"ל כבר ביאר הוא ז\"ל למעלה בסמוך הטעם מפני שהב\"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה כלום וא\"כ זה הוא בעיקר כתובה ותוספת אבל בנדוניא הרי היא כב\"ח וכן ביאר בסמוך וגם שאין זה במשועבדים אגב שהרי יש בהם דין קדימה עכ\"ל. וכבר נתבאר בסמוך דאי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי גם במטלטלין יש דין קדימה וכמ\"ש הריב\"ש: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ד, ה]",
+                "<b>מי שגירש את אשתו וכו' וכן מי שמת והניח אשה וב\"ח וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחית מפני ב\"ח וכו'. </b> כתב הריב\"ש על זה וז\"ל כבר ביאר הוא ז\"ל למעלה בסמוך הטעם מפני שהב\"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה כלום וא\"כ זה הוא בעיקר כתובה ותוספת אבל בנדוניא הרי היא כב\"ח וכן ביאר בסמוך וגם שאין זה במשועבדים אגב שהרי יש בהם דין קדימה עכ\"ל. וכבר נתבאר בסמוך דאי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי גם במטלטלין יש דין קדימה וכמ\"ש הריב\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו כתובים וכו'. </b> אבל מ\"ש לעיל אבבת מי שגירש את אשתו וכו' קאי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבעל שמכר נכסיו וכו'. וכן אם מכר הבעל וכו' ונפסד המכר. </b> כתב ה\"ה כוונת רבינו במ\"ש ונפסד המכר צריכה תלמוד. נ\"ל שאפשר לומר שלא כתב רבינו כן אלא מפני שהיה רוצה בין אותה שדה [בין שדה אחרת] והא לא שייך אא\"כ נפסד המכר א\"נ לרבותא נקט הכי דכיון שנפסד המכר על ידה ה\"א דמסתמא היה בעלה מתקוטט עמה עד שהוצרכה להודות לו ומפני כך הקנית לשני ונמצא שבאונס הודית ולא כלום הוא קמ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הגרושה לא תמכור אלא בב\"ד. </b> כתב ה\"ה משנה שם ויש מי שהעמידה בגמ' כר\"ש אבל לרבנן אפילו גרושה מוכרת שלא בב\"ד ופוסק רבינו כמי שהעמידה אפילו כחכמים ואע\"פ שרבינו סובר טענת חן האשה וכו' עד לפיכך לא תמכור אלא בב\"ד. הר\"ן כתב על טעם זה אינו מחוור לי דבשלמא אי לא אמרה רב יהודה גופיה אלא אמורא אחרינא שפיר אבל כיון דחזינן דרב יהודה אפי' בנזקקין לא חייש לחינא משמע דהכא לטעמיה אזיל דלא חייש לחינא כלל וכיון דהתם לא קי\"ל כוותיה מאן פלג לך דלימא דבהא מיהא נקטינן כוותיה וצ\"ע עכ\"ל. ול\"נ לתרץ דשני מחלוקות הם דר' יוחנן דאמר התם משום חינא לא איפליג הכא כלל ואפשר דהכא ס\"ל כרב יהודה הילכך פסקינן כוותיה דנזקקין והכא פלוגתא אחרינא הוא ולא תליא בהדיה כלל וכיון דמתניתין דגרושה לא תמכור לרב יהודה אתיא ככ\"ע פסקינן כוותיה וזה כפי גירסת הרי\"ף דגריס בפלוגתא דהכא עולא ורב יהודה ומ\"ש הר\"ן שמדברי הרי\"ף נראה שלא פסק כר\"י דנזקקין ל\"נ דכיון דלקמן כתב עובדא דאמימר דאמר אדר\"י משום חינא מתנינן לה כוותיה קי\"ל דאל\"כ ה\"ל לפרש: "
+            ],
+            [
+                "<b>אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה וכו'. </b> בפרק אלמנה ניזונת (דף צ\"ח) איבעיא להו מוכרת שלא בב\"ד צריכה שבועה או לא ואיפשיטא דצריכה שבועה. וכתב הר\"ן שדעת רבינו כהרמב\"ן שפירש דהכי מיבעיא לן אי אמרינן תמכור ואח\"כ תשבע כדי שלא תשהה ותפסיד מזונות בינתים דלאחר מכירה ודאי דתשבע שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים שמפני שמכרה שלא בב\"ד לא הפסידו היתומים תקנת שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה במנה וכו'. </b> משנה פרק אלמנה ניזונת ואמרינן בגמרא דאי היכא דאמר לשליח זבין לי כורא ואזל וזבן ליתכא מעביר על דבריו הוי משום דא\"ל לא ניחא לי דלפשו שטרי עילואי מתניתין צריך לאוקומה בשלא היו השדות הללו יחד ואין ראויים לאדם אחד דמעיקרא אדעתא דהכי נעשית שליח ורבינו אע\"פ שפסק בפכ\"א מהלכות שלוחין דמעביר על דבריו הוי כתב כאן משנתנו כצורתה ולא חילק בין שדה לארבע שדות ובין מכרה בשטר אחד למכרה בארבעה שטרות ונ\"ל משום דלא דמיא מתניתא לשליח דאלמנה לאו שליחותא דיתמי קא עבדה דהא נכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונת ובלאו הכי לא דמיא אלמנה לשליח שהרי אם רצתה למכור לחצי כתובתה או לשליש או לרביע הרשות בידה כדתנן בפרק אלמנה ניזונת מוכרת היא אפילו ארבע וחמש פעמים ועוד שהרי ר\"ת פירש דאפושי שטרי דלעיל לאו משום זילותא דנכסי הוא אלא משום שיצטרך לחזר בכל שטר ושטר אחר חתימת עדים וקנין וכתב הרא\"ש שרב אלפס צריך לחלק כמו שפירש ר\"ת ולפ\"ז גם כן אלמנה שמכרה ליכא למיחש לאפושי שטרי שהאלמנה היא המחתמת השטרות ואין ליתומים עסק בהם וכיון דליכא ליתמי חשש דאפושי שטרי אפילו מכרה שדה אחת לארבעה בני אדם בארבעה שטרות מכרה קיים ובגמרא ה\"מ לשנויי חד מהני שינויי אלא שרצה להשיב לו לפי דבריו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכרת כתובתה וכו'. </b> מכירה ומחילה זו שכתב רבינו שהיא קיימת היא בעיקר הכתובה מפני שאין לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יהיה לו איבה שיאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה שהרי כיון שכל הנשים יש להן עיקר כתובה אין לה למכור ולתת לו מפחד איבה שלא יאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה דאדרבה היא יכולה לומר עיניך נתת בגירושין כשמבקש ליתן או למכור לה כתובתה ולכן מכירתה ומחילתה קיימים ולדעת רבינו ה\"ה לתוספת כמ\"ש בס\"פ י\"ח אבל הנדוניא אינה ככתובה לדעת רבינו אלא כחוב בעלמא ומ\"ש רבינו בפרק כ\"ב הם בנצ\"ב ובנכסי מלוג כמו שמבואר שם בדבריו לא בעיקר כתובה ותוספת: ",
+                "<b>אבל המוחלת וכו' ואפילו מזונות אין לה עליו.  </b> כך נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש וגם הר\"ן כתב שכדברי רבינו נראה עיקר:  כתב הרשב\"א מוחלת כתובתה לבעלה מה שעשתה עשוי ומיהו דוקא במוחלת שלא מחמת אונס ידוע אבל אם נאנסה ומחלה ויש עדים על האונס כגון זה שהיה מתקוטט עמה כדי שתמחול לו והוציאה מביתו ונתפייסה ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלום אע\"פ שלא מסרה מודעא המחילה בטלה וכל שיש סיפק בידו לעשות ומפחידה הרי זה אונס: ",
+                "<b>והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן וכו'. </b> מ\"ש או דברי תימה יש ללמוד כן מדאמרינן בס\"פ החובל (ב\"ק דף צ\"ג) אמתניתין דהאומר סמא את עיני וכו' יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה. </b> כתב הר\"ן שטעמו של רבינו דיליף לה במכ\"ש בשומרת יבם והראב\"ד השיג עליו והדין עמו עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותם בלא שבועה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אע\"פ שהוא נצ\"ב. </b> כך הוא הגירסא הנכונה וזה ע\"פ מ\"ש ברפי\"ו שבין נכסי מלוג בין נצ\"ב נקראים נדוניא. ומ\"ש אע\"פ שהוא נצ\"ב היינו לומר שאע\"פ ששמו אותם בזוזי וקבלם עליו באותו סך שאם פחתו פחתו לו וכו' אינם חשובים כנכסיו לענין זה: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה י, יא]",
+                "<b>אלמנה שתפסה מטלטלין וכו'. אבל אם תפסה לאחר מותו לכתובתה אינה גובה מהם. </b> היינו לדינא דגמרא שאין כתובה נגבית ממטלטלי אבל לדידן גובה מהם אפילו לא תפסה: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה י, יא]",
+                "<b>אלמנה שתפסה מטלטלין וכו'. אבל אם תפסה לאחר מותו לכתובתה אינה גובה מהם. </b> היינו לדינא דגמרא שאין כתובה נגבית ממטלטלי אבל לדידן גובה מהם אפילו לא תפסה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם הניח קרקע יכולה היא וכו'. </b> כתב ה\"ה ומ\"ש שאם מכרו שאינה מוציאה מיד הלקוחות משנה היא בפרק הניזקין עכ\"ל. ואני אומר אינה משנה ולא בפרק הניזקין אלא בפרק מציאת האשה (ס\"ט.) גבי הא דתלה ליה רבי לרב ביני חיטי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה טו, טז]",
+                "<b>אלמנה שנפלה לפני יבם וכו'. תבעה יבמה לכנוס וכו' או שהיה היבם במדה\"י הרי זו ניזונת משל יבם. </b> כתב ה\"ה דבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למ\"ה וכו'. ויש לתמוה על רבינו שכתב או שהיה במ\"ה ולא כתב או שהלך למ\"ה וכלשון הירושלמי ואפשר לומר דאתא לאשמועינן דהא דאינו חייב במזונותיה אחר העמדה אא\"כ ברח או חלה היינו כשהיה דר עמה במדינה אבל אם היה דר במדינה אחרת והעמידתו שם בדין היא או שלוחה מיד הוא חייב במזונותיה כיון דאינו דר במדינה עמה דינו כברח או חלה: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה טו, טז]",
+                "<b>אלמנה שנפלה לפני יבם וכו'. תבעה יבמה לכנוס וכו' או שהיה היבם במדה\"י הרי זו ניזונת משל יבם. </b> כתב ה\"ה דבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למ\"ה וכו'. ויש לתמוה על רבינו שכתב או שהיה במ\"ה ולא כתב או שהלך למ\"ה וכלשון הירושלמי ואפשר לומר דאתא לאשמועינן דהא דאינו חייב במזונותיה אחר העמדה אא\"כ ברח או חלה היינו כשהיה דר עמה במדינה אבל אם היה דר במדינה אחרת והעמידתו שם בדין היא או שלוחה מיד הוא חייב במזונותיה כיון דאינו דר במדינה עמה דינו כברח או חלה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות יש מי שהורה וכו' עד וכן ראוי לדון. </b> נתבאר בפרק י\"ב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות וכו'. </b> נתבאר בפרק י\"ד ומ\"ש ואומרים לה הביאי כתובתיך או השבעי וטלי מזונותיך קשה דמשמע מהכא שאם תביא כתובתה נוטלת מזונות ואינה צריכה לישבע והרי כתב לעיל בסמוך אלמנה שבאה לב\"ד לתבוע מזונות וכו' ורבותי הורו שאין לה מזונות בבית דין עד שתשבע מפני שהיא באה להפרע מנכסי יתומים ולפי זה אפילו הביאה כתובתה אין לה מזונות עד שתשבע ויש לומר דשבועה דלעיל היינו שלא תפסה משל בעלה כלום ושבועה דהכא היינו שלא מחלה כתובתה לבעלה ולא מכרה ולא משכנה לו וה\"ק אומרים לה הביאי כתובתיך והשבעי שלא תפסת משל בעליך כלום או השבעי עוד שלא מחלת לו כתובה ולא משכנת לו וכן מפורש בא\"ה סימן צ\"ג וק\"ל דא\"כ היאך כתב בסמוך אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה וכו' דמשמע שאין צד שתוכל ליטול מזונות אם לא תביא שטר כתובתה ולפי מ\"ש אפילו אין שטר כתובה בידה יכולה ליטול אם תשבע לכך נראה לכתוב וי\"ו במקום או וה\"ג אומרים לה הביאי כתוביתיך והשבעי וכן מצאתי בספר מוגה והיינו לומר שאע\"פ שתביא שטר כתובה דליכא למיחש שמחלה ולא שמכרה מכל מקום צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלמנה שתבעה וכו' או תשבע שבועת היסת ותטול. </b> כתב ה\"ה נ\"ל טעם לדבריו שהצריכה שבועת היסת וכו' וכ\"כ הר\"ן וז\"ל הרמב\"ם כתב שתשבע היסת ותטול וכתב הרשב\"א שאפשר מהסכמת הגאונים שכל שאינו טוען בגופו של דבר אע\"פ שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שיעבוד ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה ואין זה נכון דא\"כ הל\"ל שתשבע שבועת המשנה כשאר הנשבעין ונוטלין בנקיטת חפץ ולא סגי לה בשבועת היסת אלא ודאי טעמו ז\"ל דכיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הרי היתומים כבאים להוציא והיא כופרת הכל ולפיכך נשבעת היסת עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מתנאי הכתובה שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן וכו'. </b> בפרק ט\"ז כתב שאין יורשים כתובת אמן אלא מן הקרקע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן כל נכסיו במתנה לאחרים וכו'. </b> כן כתב הרא\"ש בקידושין פרק האומר מהכרח דקדוק סוגיית הגמרא: "
+            ],
+            [
+                "<b>בת הממאנת וכו'. </b> כתב ה\"ה אחר שהממאנת אין לה עיקר כתובה מאין לו לרבינו שיהיה לבתה מזונות שהם מתנאי כתובה וצ\"ע גם הר\"ן תמה עליו כן. ועוד יש לתמוה עליו לפי פירושו דאלמנה וגרושה מן הנישואין נמי ניזונות משל אביה וא\"כ היכי שייך למימר ממאנת איכא בינייהו דהשתא נשואה גמורה שנתאלמנה או נתגרשה ניזונת מנכסי אביה לדברי הכל ממאנת דעקרתינהו לנישואה מעיקרא מיבעיא ומיהו בהא יש לומר דאלמנות וגירושין דע\"כ באים מש\"ה לד\"ה ניזונות מנכסי אביה אבל ממאנת דמדעתה הוא סבר רבי דאינה ניזונת מנכסי אביה ופליגי רבנן עליה: "
+            ],
+            [
+                "<b>המארס בת הניזונת מן האחים וכו'. </b> כתב ה\"ה ופסקו הגאונים שיש לה. הטעם משום דפסקו כלישנא בתרא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשאת הבת אחר שגדלה וכו' ולא תבעה פרנסתה וכו'. </b> כתב הר\"ן יש לתמוה על הרמב\"ם שלא חילק בין מתזנא ללא מתזנא עכ\"ל. ולי נראה שרבינו סמך על מ\"ש גבי בגרה שאם האחים זנים אותה בבגר אף ע\"פ שלא מיחתה לא איבדה פרנסתה כל זמן שזנין אותה וממילא משמע דה\"ה לנשאת קודם שבגרה שאם זנין אותה אחר נישואיה לא איבדה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו כופה אלא לטוות הצמר וכו'. </b> יש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין כיתנא רומיתא לשאר כיתנא כדמפליג בגמרא ואפשר שטעמו משום דכיון דאין כיתנא רומיתא ידוע לנו כל כיתנא מספקינן ליה בכיתנא רומיתא להקל על האשה: "
+            ],
+            [
+                "<b>דחקה עצמה וכו'. </b> כתב ה\"ה בפרק אע\"פ נחלקו ר\"ע ות\"ק בהעדפה וכו' ואפשר שהם סוברים דאתיין אליבא דר\"ע ואין הלכה כמותו. כלומר דאע\"פ שהם פוסקים כרבינו האיי במאי דאמר הלכה כרבנן לא סברי כוותיה במאי דאמר דהני בעיי אליבא דרבנן שייכי. ויש לתמוה על ה\"ה והר\"ן שכתבו שהרי\"ף פסק כת\"ק דלנסחי דהרי\"ף דידן כתב שתי סברות ולא הכריע לפיכך נ\"ל שמ\"ש הרא\"ש ואנן ס\"ל כרבנן מדברי הרי\"ף הוא וכך היתה נוסחת ה\"ה והר\"ן כהרי\"ף: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכניסה לו שתי שפחות וכו'. </b> אע\"ג דבמתני' קתני הכניסה לו שלש שפחות אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר השמיטו רבינו משום דכיון דאיפסיקא הילכתא בגמרא כר\"א דאמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר אזדא ליה הא דתנן בהכניסה לו שלש שפחות אינה עושה בצמר וכן אזדא ליה הא דקתני אינה מצעת לו את המטה מהא דא\"ר הונא אע\"פ שאמרו יושבת בקתדרא מצעת לו את המטה ולא מסתבר ליה לפלוגי בין הצעת המטה דרב הונא להצעת המטה דמתניתין: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות וכו' כופין אותה ועושה אפילו בשוט. </b> כתב הטור על זה יראה שפוסק דמורדת ממלאכה הויא מורדת וא\"כ קשה לדבריו למה לא יפחתו מכתובתה כדין מורדת מתשמיש עכ\"ל. ואני אומר דהא ודאי פשיטא דלא ס\"ל לרבינו דמורדת ממלאכה הויא מורדת שהרי פסק בפרק י\"ב שאם אמרה האשה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה ואם כן מ\"ש בפרק זה שכופין אותה ועושה כשאינה אומרת איני ניזונת אלא היא רוצה לזון ולא לעשות וכן כתב הר\"ן בפרק אע\"פ. ועי\"ל דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה איירי דעד כאן לא אמרינן דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה אלא לפטור עצמה מטוויית צמר בלבד אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני ניזונת וכמ\"ש ה\"ה פרק י\"ב בשם המפרשים ובשם הרשב\"א והר\"ן פרק אע\"פ ואע\"פ שהתוספות והרא\"ש שם דחו סברא זו י\"ל דהרמב\"ם סובר כדברי שאר המפרשים והכי דייק לישנא דרבינו שכתב כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת דמדנקט לישנא דכל איכא למימר דאתא לאשמועינן שכל הנשים חייבות לעשות מלאכה לבעליהן דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה אינה נפטרת אלא מטויית צמר אבל בשאר חייבת היא: "
+            ],
+            [
+                "<b>פסקו לה מזונות הראויים לה וכו' ואין הבעל יכול לעכב וכו'. </b> ה\"ה והר\"ן והטור תמהו על דברי רבינו דהא תניא בהדיא לא תאכל דברים הרעים לחלב וה\"ה תירץ דההיא בשאינה מצטערת עליהם אבל במצטערת עליהן ודאי צערה קודם שחייה קודמים עכ\"ל. ואין לשון זה מכוון דלא שייך לומר חייה קודמים אלא בדברים הצריכים לקיום גופה אבל מאכלות רעים אינם חייה. וע\"ק על דבריו דא\"כ ה\"ל לכתוב לשון הברייתא ולחלק בה להשמיט לשון הברייתא ולכתוב בהנך. ולכן נ\"ל דמשום דברייתא הכי איתא פסקו קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב מפרש רבינו דה\"ק אם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא רוצה לאכול יותר אוכלת ואין אבי הבן יכול לעכב עליה אע\"פ שהמאכל המרובה מזיק לולד וטעמא הוי ודאי משום דצערא דגופה עדיף א\"כ סיפא דברייתא דקתני ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב א\"א לומר דאינה רשאה לאכול דברים הרעים לחלב קאמר דהא קתני רישא דרשאה לאכול הרבה יותר מכדי צרכה ואין לך דבר שמזיק יותר מאכילה גסה הילכך על כרחך לומר דה\"ק אוכלת הרבה אם תרצה ואינו יכול לעכב עליה וכן אינו יכול לעכב עליה שלא תאכל דברים הרעים לחלב:  (עיין בבית יוסף דנתן עוד טעם אחר):  \n                     "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק וכו' בד\"א שלא הניקה אותו עד שהכירה וכו'. </b> כתב ה\"ה שפסק כשמואל. ויש לתמוה למה לא פסק כר\"י וכ\"ש שפסק רב שימי הלכה כמותו. ונראה שטעמו משום דבתר הכי מייתי גמרא הא דתני רמי בר יחזקאל משמיה משמע דלמיקבע הלכה כוותיה אתא ועוד דמסתבר טעמיה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הנושא את הקטנה וכו'. </b> בפרק א' מהלכות נחלות כתב רבינו בעל שנשא קטנה שאינה צריכה מיאון אינו יורשה שאין כאן שום אישות: ",
+                "<b>והחרש שנשא וכו'. </b> כתב ה\"ה ג\"ז לא מצאתי מבואר עכ\"ל והנה הוא מבואר בירושלמי דכתובות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שכתבה כל נכסיה לאחר וכו'. </b> בגמ' פריך ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל אמר אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל. וכתב הר\"ן פירש\"י לשמואל דאמר לא קני בכותבת לו כל נכסיה וכו' אבל מדברי הרמב\"ם בפרק כ\"ב מה\"א נראה דלאו לשמואל פרכינן דבמברחת קנה לוקח אם תמות היא בחייו שמתוך אומדן שלה הרי היא כאילו פירשה שאם הבעל ימות בחייה לא תהא מתנה כלום ואם היא תמות בחיי בעלה שזכה בה מקבל מתנה אלא שלא רצתה לפרש כן כי היכי דלא תיהוי לה איבה וכי פרכינן ואי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל אמהיום ולכשארצה פרכינן דכיון שמתה ולא אמרה אין נמצא שלא קנה לוקח מעולם וא\"ה ליקנינהו בעל ועל דרך זה הדבר ברור במברחת שאם מתה אין הבעל יורשה שהרי מקבל מתנה זוכה בנכסים אבל בכותבת לו מהיום ולכשארצה כיון שלא זכה לוקח מעולם נהי דהוו כנכסים שאינם ידועים שהוא סבור שתאמר אין תינח לענין אכילת פירות אבל לענין ירושתה למה לא יירש אותה [וכדאמרינן בנכסים שאינן ידועים שאין הבעל אוכל פירות ואעפ\"כ נראין הדברים שהבעל יורש אותם כמ\"ש במשנתנו.] והרמב\"ם כתב שאע\"פ שלא קנה מקבל עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה ואם מתה אינו יורשה ואפשר שהביאו לומר כן דכיון דאמרינן הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר ובתר הכי אמרינן רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה משמע דכי היכי דבשטר פסים נעקרה ירושתה ה\"נ בכותבת מהיום ולכשארצה אבל הדבר תימה למה. ואפשר דנהי דבנכסים שאינם ידועים הבעל יורש אותם התם הוא שלא גלתה כלל להקנותם לאחר אבל זו הרי היא כמזכה יורשיה ע\"י מקבל מתנה זו שהרי כל עצמה אינה כותבת כן אלא בשבילן וכיון דירושת הבעל דרבנן לדעת הרמב\"ם כמ\"ש בפרק י\"ב מה\"א בהכי סגי לעקור ירושתה מבעל. זה נ\"ל לדעתו ז\"ל עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מתה כשהיא וכו'. </b> כתב הר\"ן בפרק האשה שנפלו בשם הרמב\"ן שרבינו מפרש דהויה דאביי ורבא לפרוקי דב\"ש איתמר ורבא ה\"ק אי נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ\"ע ידו עדיפא מידה דודאי ס\"ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב\"ש דמספקא להו זיקה אי נישואין עושה נכסים בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב\"ה פשיטא להו דאפי' אירוסין ודאי אינה עושה הילכך ל\"ש נפלו כשהיא שומרת יבם ול\"ש כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ולפיכך כתב דמשפחת בית אביה יורשים נכסי מלוג בסתם דמשמע אפילו נפלו תחתיו דבעל והוא ז\"ל מפרש נכסים בחזקתן נכסי צ\"ב כפירוש רש\"י ומאי בחזקתן יחלוקו עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הניח פירות תלושין וכו' ואין כח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו וכו'. </b> כתב *הריב\"ש שעכשיו שנוהגים לכתוב בכתובות מטלטלי אגב מקרקעי דמטלטלי משתעבדי מן דינא ולא מן התקנה ימכרו כל מטלטלי בעלה וילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירות ואם מכר היבם אפילו המטלטלין או חלק עם אחיו לא עשה כלום ואפילו אם הוא תפוס מטלטלין יוציאו כל הנכסים מידו וילקח בהם קרקע ואפילו אם היה חייב לאחיו חוב צריך להוציאו מידו וילקח בו קרקע:  *[לשון הריב\"ש תמצא בב\"י סי' קסח]  \n                     "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנצ\"ב וכו' לא עשתה כלום. </b> כתב הריב\"ש שאין בכלל זה אם נתקבלה נדונייתה ומחלה השיעבוד דהא ודאי פשיטא דמועיל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד האשה שמכרה וכו' או נתנה לבעלה מנצ\"ב וכו'. </b> כתב ה\"ה יש דברים בהשגות שנראה מהם שאם מחלה כתובתה לבעלה וכו'. ואין כן דעת רבינו והרמב\"ן והרשב\"א ואין מחילתה לבעלה מועלת אלא בעיקר הכתובה והתוספת וכו'. ואני אומר שמדקדוק דברי רבינו נראה דהא דלא מהני מחילתה או מכירתה לבעלה בנצ\"ב דוקא בשטענה נחת רוח עשיתי לבעלי אבל כל זמן שלא טענה כן מחילתה ומכירתה לבעלה קיימים שהרי כתב חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה משמע בהדיא דלא מהניא האי טענה אלא לענין שתחזור בכל עת שתרצה אבל כל זמן שלא חזרה מחילתה ומכירתה קיימים. ובמ\"ש ה\"ה שדעת רבינו שאם מחלה נצ\"ב לבעלה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי יש לדון דרבינו לא איירי אלא במוכרת או נותנת ולא במוחלת ואיכא לאפלוגי בינייהו כעין מאי דמפליג הרא\"ש בתשובה דמוכרת או נותנת לבעלה אינה אלא במסלקת שיעבודה מאותם קרקעות ובהא שייך איבה לומר עיניך נתת בגירושין ומיתה [אבל במוחלת לא מצי בעל לומר עיניך נתת בגירושין ומיתה] דאדרבה כל זמן שכתובתה מרובה לא תהא קלה בעיניו לגרשה ואדרבה היא תאמר לו עיניך נתת בגירושין כדי שאהא קלה בעיניך: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפלו לה עבדים זקנים וכו'. </b> הטור כתב איני יודע למה פסק חד כחכמים וחד כרשב\"ג ע\"כ. וגירסתו הטעתו שהיה גורס בשניהם רשב\"ג והאמת שהיה גורס רבינו גבי זיתים ר' יהודה במקום רשב\"ג וכמ\"ש ה\"ה והר\"ן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן המוכרת כתובתה בטובת הנאה וכו'. </b> בפרק החובל (ב\"ק דף פ\"ט): "
+            ],
+            [
+                "<b>ולד בהמת מלוג שנגנב וכו'. </b> פרק האשה שנפלו (כתובות דף ע\"ט): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה וכו'. </b> כתוב בספר התרומות שהבבא הראשונה היא מדתניא בפרק חזקת (ב\"ב דף נ\"ב:) וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית וכו' עד עליה להביא ראיה ומינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית שהיא נאמנת לומר מבי נשא או מתנה היו וגדולה מזו אמרו אימור מעיסתה קמצה ותניא בתוספתא דבתרא פרק ט' האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית בשל בעלה והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה הרי הן של בעלה ואם אמרה ממון ירשתי מבית אבי אבא יעשה מפורש כפירושו כלומר יעשה מפורש כפירושו של דבר שהיא אומרת ולא בסתום שתהא מבררת שדבריה אמיתיים ומינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית תהיה נאמנת אע\"פ שאין ידוע לנו מהיכן היו לה והוכיח כן גם מהירושלמי שכתב ה\"ה וכתב ג\"כ שהיא טוענת שמא ולפיכך אין משביעין אותה אלא מחרים סתם מתקנת הגאונים. ושתי פסקות אחרונות סמכו ענין לו (דף נ\"א:) אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים וכו' וכולן שאמרו בשעת מיתתן וכו' ואם לאו יעשה פירוש לפירושן ופירש הר\"י ן' מיגש ואי לא חיישינן שמא להבריח אותו מבעלה כדי שלא יירש אותו ממנה הוא שאמרה כך. למדנו מפירושו שאינה יכולה לטעון שום טענה להוציא מה שבידה מירושת הבעל וכשהיא טוענת במתנה נתנם לי הרי הוא יורש אותה אבל אם נאמין אותה במה שטוענת שנתנו לה במתנה ע\"מ שאין לך רשות בהן אלא אעשה בהם מה שארצה לא קנה יתהון בעל לא לפירות ולא לירושה וטעמא דמילתא דלא מהימנא להוציא מה שבידה מירושת הבעל לפי שאינה נאמנת אלא למה שיכולה לעשות בחייה אבל לענין דברים שבאים לאחר מיתה אינה נאמנת משום דבההיא שעתא ליתא בעולם וחוזרים הם לאנשים אחרים. ומ\"ש הרב בפיסקא מציעתא והרי הם בחזקת הבעל שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה לדבריה אף לענין פירות קאמר וכ\"ש לענין ירושה. וכתב עוד מיהו אי הוו מטלטלין ידועים לבעל בכה\"ג לא היה אומר הרב והן כעין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אלא מטלטלין דומיא דמעות קאמר עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו הגאונים שנצ\"ב אע\"פ שפחיתתן על הבעל וכו'.  </b> ומ\"ש מנהג פשוט הוא זה זה היה בדורו ובגלילותיו ולא שפשט בכל העולם כמו שראינו בעינינו וכבר כתב הוא ז\"ל בפרק שאחר זה שיש מנהגות רבות בנדוניא חלוקים זה מזה וכל הכונס סתם כונס כמנהג המדינה וכו' עד והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה הרי ביאר שאם אין המנהג פשוט בכל המדינה אין הולכים אחריו כנגד דין הגמ':  והוי יודע שהמנהג הזה שכתב רבינו בשם הגאונים לא נאמר אלא במקום שנוהגים לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פלוני בכך וכך וכלי פלוני בכך וכך כמו שנוהגים עוד היום בני רומניא והמערב אבל כגון אנו שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות אלא כוללים הכל וכותבין הכניסה לו בבגדים ותכשיטין כך וכך פרחים אין מקום לאותו מנהג כלל וזה דבר ברור:   ",
+                "<b>יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו וכו'. </b> כתב הרא\"ש נראה כפר\"ש דמיירי בשהכניס צרתה לביתה והיא משמשת לכל בני הבית כבתחילה אלא שייחד אותה לצרה להיות תדירה לשימושה ולא נתמעט רווח ביתא שכן דרך [השפחות] לשמש לארחי ופרחי ולכל הנכנסים לבית עכ\"ל. והטור כתב הכניסה לו שתי שפחות יכול לייחד אחת מהן לאשה אחרת שיש לו שתשמשנה לדעת הרמב\"ם אפילו בבית אחר שכתב יש לבעל לכוף וכו' אבל לפירש\"י אינו יכול להוציאה מן הבית ליחדה שתשמש לאשתו אחרת עכ\"ל. דקדק הטור מדכתב רבינו בבית אשה אחרת משמע דאפילו היא בבית אחר רשאי וכבר היה אפשר לדחות דבייחד לה בית בתוך ביתו מיירי אלא דמדכתב בסיפא דאינו יכול להוליכה לעיר אחרת משמע הא באותה העיר אפילו בבית אחר מותר. ואפשר שטעמו מפני שהוא ז\"ל מפרש מה שאמרו והא קא רווח ביתא היינו לומר דכשהשפחה או העבד משמשים אותו בבית אשה אחרת איכא רווח ביתא של בעלת העבדים שאינה צריכה לשמשו אז ומה לה אם ישמשוהו בביתה או בבית האחרת כיון שלא נוסף לה שימוש בשביל כך וזהו שדייק רבינו לכתוב שישמשו אותו בבית אשה אחרת דמשמע דדוקא במשמשים אותו מיירי אבל אם אינם משמשים אלא לאשה האחרת לא ובעיר אחרת אפילו משמשים אותו לא משום דכשהם בעיר אחת [אע\"פ שמשמשים אותו בבית אחר] אחר שיגמרו שימושו בבית האחר אפשר לבא אצלה לשמשה לסייע לשפחות האחרות משא\"כ כשהם בעיר אחרת א\"נ דכשהוא בעיר אחרת ליכא רווח ביתא שאין שימושו מוטל עליה. וה\"ה כתב שדעת רבינו כפירש\"י ולא שת לבו לדקדק בזה ומ\"ש הוא הנכון: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו.  </b> מדקדוק דברי רבינו נ\"ל דלא לענין שיועיל הקנין אחר שנשאת לענין הפירות אע\"פ שלא כתב לה אלא דין ודברים אין לי בנכסייך קאמר וכדמשמע מדברי ה\"ה דא\"כ אין בין ארוסה לנשואה כלום אלא לענין שיהיה מכרה ונתינתה קיים ע\"י שיאמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך דאע\"ג דבכותב לה ועודה ארוסה א\"צ לקנות מידו לשיהיה מכרה ומתנתה קיים ואם קנו מידו* אינו מועיל אפילו למכרה ומתנתה ואם קנו מידו [אחר הנישואין] מועיל למכרה ומתנתה אבל לא לפירות זה נ\"ל ברור בדברי רבינו וכן ביארה הטור:  *(בב\"י סי' צב מועיל אף לפירות אם לא כתב לה אלא עד אחר שנשאה) "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה עמה שלא יאכל וכו' ולוקחים בהם קרקע וכו'. </b> בגמרא אהא דאמרינן (דף פ\"ג) ולטעמיך הא דתנן ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' כיון דאכלינהו לפירי פירי פירות מהיכא אלא בדשיירה ה\"נ בדשייר כתב הרא\"ש מדקאמר בשיירה משמע שהדבר תלוי בה אם תרצה תשייר אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע והרמב\"ם ז\"ל כתב ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ונראה שסמך [לו] על התוספתא דתניא ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כיצד מוכר פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וכן מצאתי בירושלמי [ר' זעירא וכו' ונראה] דירושלמי פליג אגמרא דידן וכו' דלפום גמרא דילן לא אמרינן מוכר פירות ולוקח בהם קרקע אא\"כ שיירה ולקחה בהם קרקע עכ\"ל. והר\"ן כתב כלשון הזה מדאמר בשיירה משמע דכי אמרינן לעולם הוא אוכל פירי פירות דוקא בדשיירה ממילא אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע אלא שהרמב\"ם כתב בפרק כ\"ג מה\"א ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וסמך לו על התוספתא דתניא במכילתין עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג וכו'. </b> כתוב בדפוס * קוסטנטינא במגיד משנה חסר מכאן לתשלום הלכות אלו והתחלת הלכות גירושין עד פרק ג' ולא נמצא בשום העתק עכ\"ל. ובתשובת הריב\"ש ג\"כ כתוב שלא נמצא אצלם מגיד משנה משלשה פרקים של התחלת הלכות גירושין מתחלת זה הפרק עד דיבור המתחיל אבד במקום שהשיירות מצויות שבפרק שלישי ואינו מפרישת הרב המגיד אלא דברי ** תלמיד עכ\"ל:  *(גם בדפוס ויניציא שנת רפ\"ד כתוב כן)  **(ואני אומר שמכאן לתשלום הלכות אלו ודאי פירוש המ\"מ הוא שנמצא אח\"כ בשום העתק ראיה לדבר שבפרק כ\"ה דין י\"א המתחיל האיש שנולדו בו מומין כתוב בפירוש ה\"ה וז\"ל בלא כתובה כנזכר פרק י\"ד וכבר כתבתי שם שאין דינו בכפיית הבעל נכון ע\"כ אולם מהתחלת הלכות גירושין עד אבד במקום שהשיירות מצויות צדקו דברי הריב\"ש כי הם דברי איזה תלמיד ושינוי לשונו מוכיח עליו):  \n                     "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין וכו'. </b> משמע דאתי במכ\"ש דכמה אתה נותן לבנך דא\"ר גידל וכמ\"ש ה\"ה ועוד יש להביא ראיה מדאיתא בר\"פ הנושא איתמר האומר [לחבירו] חייב אני לך מנה [בשטר] ר\"י אמר חייב ור\"ל אמר פטור ואותבינן לר\"ל מדתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כה\"ג לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ופירש\"י בשטרי פסיקתא החתן והכלה פוסקים תנאים שביניהם בפני עדים והעדים חותמים עדות גמורה וא\"ת א\"כ מאי למימרא איצטריך כגון דליכא קנין אלא דברים ואשמועינן כדרב גידל דלא בעי קנין ע\"כ. והרי נושא אשה ופסקה שיזון את בתה האיש והאשה הם שפוסקים ע\"י עצמם וקתני שפסיקתם קיימת וכדרב גידל אלמא דרב גידל אף באיש ואשה שפוסקים ע\"י עצמם היא ואע\"ג דהאי אוקימתא לר\"ל איתמרא לא משמע דניפלוג עליה בהא לענין דינא. וכתב הריב\"ש צריך שיתנו כן בשעת קידושין כלשון רב גידל עמדו וקדשו ואפשר דה\"ה בשעת נישואין אע\"פ שכבר קדשו דבההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרובי דעתא ורב גידל נקט וקידשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אע\"פ שלא נזכר התנאי בשעת נישואין וכן נראה מלשון הרמב\"ם פרק י\"א מהלכות מכירה שלא הזכיר שם אלא שעת נישואין: "
+            ],
+            [
+                "\n                     ומ\"ש רבינו שפסק לבתו בין קטנה בין גדולה. שם (דף ק\"ב:) האלהים אמר רב אפי' בוגרת. ומ\"ש ובנישואין ראשונים ירושלמי כתבו הרי\"ף שם ומשמע דכשפסקו האיש ואשה על עצמם אפילו בנישואין שניים לא בעי קנין וכתב הריב\"ש שכן נראה מדברי רבינו: ודע שאע\"פ שרבינו לישנא דרב גידל נקט ונאמרו בו פירושים יש לומר שסובר כפירוש רשב\"ם דדוקא עמדו וקידשו לאלתר מתוך הדברים אבל שלא בשעת קידושין אינו מתחייב עד שיקנו מידו או שיכתוב שטר וכ\"כ הטור שהוא דעת רבינו ויש ללמוד כן ממ\"ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו וכו' וכתב עוד בסוף הפרק ואם פסקו בשעת הקידושין ולא היה שם קנין וכו' אלמא דלא אמר רב גידל אלא במתנה בשעת הקידושין וה\"ה לשעת הנישואין כמ\"ש הריב\"ש הא לאו הכי לא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנושא אשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים וכו' והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין וכו'. </b> איכא למידק דהא בגמרא לא אוקימנא האי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אלא לר\"ל אבל לר\"י לא צריך לאוקומי בהכי ומאחר דקי\"ל כר' יוחנן למה כתב רבינו אוקימתא דאוקימנא לבר פלוגתיה וי\"ל שרבינו סובר כרבותיו שהורו שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאזון אותך חמש שנים והיינו טעמא דמהני גבי מזונות בת אשתו לפי שנפסקו בשעת הקידושין שאז הם דברים הנקנים באמירה וכמ\"ש הוא ז\"ל בפרק י\"א מהלכות מכירה וכיון שכן אפילו לר\"י אית לן לאוקומי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וה\"מ למימר ר\"ל וליטעמיך דבר שאינו קצוב הוא אלא מאי אית לך למימר בשטרי פסיקתא לדידי נמי אלא דלא חש כדאשכחן בכמה דוכתי. וכ\"כ רבינו בפרק הנזכר וז\"ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע\"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי. ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן את בתה חייב [לזונה] מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה עכ\"ל. והראב\"ד כתב על הוראת רבותיו שלא ידע מאין הורו כן דהא בגמ' משמע איפכא וה\"ה דחה ראייתו ומ\"מ כתב שאינו יודע מקום להוראה זו ושדעת הרמב\"ן והרשב\"א בתשובותיהם כדעת הראב\"ד ואני כתבתי שם טעם להוראה זו. ומ\"מ קשה בדברי רבינו שכאן כתב והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו דמשמע בהדיא דכל שקנו מידו אפילו שלא בשעת קידושין חייב ובפרק י\"א מהלכות מכירה כתב שהמחייב את עצמו לזון את חבירו כך וכך שנים אע\"פ שקנו מידו אינו משתעבד וכו' אם לא שפסק בשעת נישואין. וי\"ל דכשהוא בשעת קידושין באמירה בעלמא סגי וכדרב גידל וכשהוא שלא בשעת קידושין כלומר שכבר עברו הקידושין אבל לא נשאו עדיין מתוך שהות על עסקי הנישואין מהני התנאי דכיון שעדיין לא נשאו שייך קצת לומר מיגו דמחתני אהדדי גמרי ומקנו ומתוך שכבר קידש לא דמי לענין נישואין ולכך צריך קנין או כתיבה וזהו שכתב בהלכות מכירה ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו וכו' כלומר פוסק לזון את בת אשתו אפילו בקנין מפני מה הוא חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה כלומר אע\"פ שאינם נקנים באמירה אבל הם דומים להם מתוך שעדיין לא נשאה. ועי\"ל דשלש חילוקים בדבר לחבירו אפילו בקנין לא מהני אבל לבת אשתו אם קיבל עליו [לזונה] בשעת קידושין או נישואין סגי באמירה בעלמא ושלא בשעת קידושין או נישואין בקנין מהני. ועי\"ל [דכי אמרינן] שדברים הללו נקנים באמירה היינו דוקא בשעמדו וקידשו מתוך הדברים אבל בשלא עמדו וקידשו מתוך הדברים מתוך שעסוקים בענין נישואין ועדיין לא נשאה מהני קנין: "
+            ],
+            [
+                "<b>מתו אלו שפסקו לזון אותה אם קנו מידם וכו'. </b> הכי אוקמוה בגמרא כמו שכתב ה\"ה. ומ\"ש או שחייב עצמו בשטר כלומר אם צוה לכתוב שטר הרי הוא כשאר שטר חוב שגובה מנכסים משועבדים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הנושא אשה ולא הכיר בה וכו' אבל תוספת יש לה. </b> שם מימרא דשמואל וברייתא (כתובות דף ק\"א) נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון ממאנת וחברותיה מנה ומאתים אין להן תוספת יש להן. ומפרש רבינו דחברותיה היינו שנייה ואילונית השנויות במשנה בהדי ממאנת וכ\"כ הרי\"ף. ותמה הראב\"ד עליהם ופירש הוא דדוקא אשנייה קאי ומשום דאיכא שניות טובא קרי להו חברותיה דאילו אילונית שלא הכיר בה כיון שהיה מקח טעות אפילו תוספת אין לה וכתב הר\"ן דלפי זה י\"ל דבשנייה נמי דוקא בהכיר בה ואין זה נכון ועוד דבירושלמי מפורש כדברי הרי\"ף עכ\"ל. ומ\"ש רבינו ואין לה מזונות ואפילו לאחר מותו כלומר דליכא למיחש דילמא תעכב גביה דהא מת הוא אפילו הכי אין לה מזונות ולמד כן מדאמרינן בפרק יש מותרות דאלמנה לכ\"ג אין לה מזונות מחיים ויש לה לאחר מיתה ותניא התם אלמנה יש לה מזונות שנייה אין לה מזונות אלמא דהיכא דאית לה לאלמנה דהיינו לאחר מיתה לית לה לשנייה:   ",
+                "<b>וכשכופין אותו וכו' אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. </b> זהו פירוש למה שאמרו במשנה (כתובות דף ק':) ולא פירות וכך אמרו בירושלמי וטעמא משום קנסא ורש\"י פירש בע\"א: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת וכו'. </b> גם רש\"י נתן טעם זה. ומ\"ש כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו היינו לומר דדוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דאדעתא למיפק לא אקני ליה: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה לא חילקו בשנייה וכו' מפני שהיא מדברי סופרים עשו בה חיזוק. </b> לפי זה חלוצה כיון שהיא מד\"ס אין לה כתובה והא דתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק':) אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה וכו' יש להן כתובה אשגרת לישן הוא שכן דרך בכל מקום לשנות חלוצה בהדי גרושה ולא משום דדינם שוה לענין זה א\"נ דאתיא כההוא לישנא (יבמות דף פ\"ה:) דקאמר זו היא מרגילתו ולא קי\"ל כוותיה משום דכיון דספיקא דלישני הוא מספיקא לא מפקינן ממונא:   ",
+                "<b>אבל אם נשא אחד מחייבי לאוין וכו' או אחד מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה. </b> טעמו בחייבי עשה מדתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק') הממאנת והשנייה והאילונית אין להן כתובה וכו' אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר יש להן כתובה ואמרו בגמרא (דף ק\"א:) כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי כלומר לאחר שחילק באילונית ופירש הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף לאלמנה שהכיר בה נמי ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה [וכן פירש רש\"י] וסובר רבינו שמאחר שלא שנו שם חייבי עשה באותה משנה בין הכיר ללא הכיר כחייבי לאוין ואיסורי דרבנן ש\"מ דחייבי עשה בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואינם דומים לחייבי לאוין מפני שאיסורן קל ולא לד\"ס שצריך חיזוק וכן יש ללמוד מדאמר רב הונא דאלמנה לכ\"ג בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואידחי משום דכי קתני אלמנה לכ\"ג אפלוגתא דאילונית קאי אבל חייבי עשה דליכא למידחי הכי ויש טעם בדבר אית לן למימר דבין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והיאך דין נשים אלו בנדוניא שלהם וכו'. </b> מ\"ש ה\"ה בתירוץ הקושיא שהקשה נתבאר יפה בדברי הר\"ן שכתב וז\"ל ולפי זה צ\"ל דהא דאמרינן דרב נחמן פליגא לאו דפליגא אעיקר מימרא דרב כהנא משמיה דשמואל אלא לומר דפליגא אמימרא דרב שימי בר אשי דאמר שמע מינה מדרב כהנא דס\"ל דרב כהנא לא השוה שנייה לשאר נשים וכו' * (דאמר דאין לה בלאות דנכסי מלוג וטעמא משום דקנסו לדידה בדידיה הא אשה כשירה גובה אותה ממנו ואע\"ג דליתנהו אלמא ס\"ל עיילא ליה גלימא קרנא הוי) אבל אנן ס\"ל דרב כהנא ור\"נ לא פליגי לפי שרב כהנא משוה שנייה לשאר נשים אלא דאי לאו משום קנסא היה ראוי שישלם הבעל כל מה שבלה בתשמישו מנכסי מלוג שלה *לפי שכיון שאין לה כתובה לא היה ראוי שיגיע לבעל שום דבר מהדברים הראויים לבעל ואין לו עסק בנכסי מלוג וראיה לפירוש זה מדפרכינן אממאנת אי דליתנהו אידי ואידי לית לה. ואי ס\"ל דנכסי מלוג קרנא הוי א\"כ שלא ברשות הוציאה ואמאי לא יחזירם אלא ודאי דסמכינן אר\"נ דאמר פירא הוי ואם כן כשהוציאם ברשות הוציאם אלמא ס\"ל לגמרא דרב כהנא ורב נחמן לא פליגי:  *[מכאן ועד קרנא הוי לא נמצא בדברי הר\"ן]:  *[עיין בלשון הר\"ן שהוא סיגנון אחר ולפי שהשינוי רב לא שלחתי יד לתקנו]:  \n                     "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה אילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה וכו'. </b> דין האילונית נלמד ממה שאמרו שם בגמרא (כתובות דף ק\"א) גבי אילונית אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נצ\"ב דלאו ברשותה קיימי לית לה והתם ארישא דמתניתין קיימי ורישא דמתניתין בלא הכיר בה מיירי דהא קתני סיפא ואם מתחלה נשאת לשם אילונית וסובר רבינו שמאחר שבמשנה נשנו חייבי לאוין עם אילונית כמו שאמר בגמרא שכתבתי לעיל דכי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי דינם שוה בכל וכיון דבאילונית אם לא הכיר אמרינן אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה ה\"ה בחייבי לאוין שלא הכיר בהם וכ\"כ הרי\"ף: "
+            ],
+            [
+                "<b>והממאנת אין לה בלאות כלל וכו'. </b> גם זה נלמד ממ\"ש בסמוך שאמרו בגמרא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא ואי דליתנהו אידי ואידי לא שקלא ולפי הטעם שכתבתי למעלה נראה דדוקא בשבלו מחמת תשמיש אבל אם מכרם חייב לשלם: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שזינתה תחת בעלה וכו'. </b> אע\"פ שכבר נתבאר למעלה חזר רבינו לשנותו לסמוך לו ענין עוברת על דת וחברותיה: ",
+                "<b>ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה וכו'. </b> ברייתא פרק אלמנה ניזונת נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת [משה] וחברותיה אין להן תוספת וכ\"ש מנה ומאתים והיוצאות משום ש\"ר נוטלת מה שלפניה ויוצאה. ומשמע לרבינו דכי היכי דאין לה תוספת ה\"ה לנדוניא שאינה בעין דדוקא בבלאותיה קיימים הוא דאמרינן שם (דף ע\"ב) אם היא זינתה בלאותיה לא זנו אבל נצ\"ב שאינם קיימים אף עוברת על דת מפסדת אותם ולזה הסכים הר\"ן: "
+            ],
+            [
+                "<b>והיאך יודע דבר זה וכו' ואחר שאכל או בא עליה שאל אותו פלוני וכו'. </b> כלומר דאילו קודם לכן יכולה שתאמר משטה הייתי בך וכשהייתי רואה שהיית רוצה לאכול או לבעול לא הייתי מניחך: "
+            ],
+            [
+                "<b>או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה. </b> כך היא הגירסא הנכונה: ",
+                "<b>או שהיתה מקללת וכו'. </b> שם (דף ע\"ב:) אמתני' דקתני מקללת יולדיו בפניו א\"ר יהודה אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו וכו' אמר רבא דאמרה ליה ליכלי' אריה לסבא באפי בריה. ומפרש רבינו דרב יהודה ורבא פליגי דלרב יהודה אפילו קללה אבי בעלה בפני בן בעלה ולרבא עד שיקללנו בפני בעלה ופסק כרבא דבתרא הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>עזרא תיקן וכו'. </b> בפרק מרובה (ב\"ק דף פ\"ב) ומ\"ש שאם לא חגרה לא עברה על דת פשוט הוא מאחר שלא הזכירוה בגמרא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד היא יוצאה משום ש\"ר וכו'. </b> קצת דברים אלו מבוארים בפרק ב' דיבמות (דף כ\"ד כ\"ה) וקצתם בירושלמי פרק המדיר. ומ\"ש שאינה צריכה התראה. פשוט הוא שכיון שעברה כבר נאסרה על בעלה ותו לא שייך התראה: "
+            ],
+            [
+                "<b>עוברת על דת וכו' אין כופין הבעל להוציאה. </b> אע\"ג דהאי בעיא לא איפשטא כתבו ה\"ה והר\"ן בשם הרשב\"א דאיפשיטא מההוא דבעל שמחל על קינויו. ול\"נ דאפשר לומר דאיפשיטא מדאמרינן בפרק ב' דיבמות וב\"ד בעדים הוא דמפקי כלומר בעדי טומאה דוקא: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שראה אשתו וכו' לפיכך משביעה בנקיטת חפץ. </b> כתב ה\"ה לא נתברר לי טעמו וכו' ובודאי אם יש שם ע\"א מן הדין הוא שתשבע להכחיש העד אבל אם אין שם עד כשר אע\"פ שהבעל אומר שראה הדבר למה תשבע כיון שאין רגלים לדבר וכבר השיג עליו הרמ\"ך עכ\"ל. ואני תמה עליו דאיפכא ממש הוי דכשהוא עצמו ראה שזינתה היא מוציאה שטר כתובה והוא טוען פרעתיך ודאי ואם תרצה להפרע אומר לה תשבע לי שלא פרעתיך שצריך לישבע בנקיטת חפץ שלא פרעו כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ\"א)  ונתבאר בדברי רבינו פי\"ד מהלכות מלוה אבל כשהוא לא ידע שזינתה אלא ע\"פ עד אחד הוי כאומר שמא פרעתיך שאין בעל השטר צריך לישבע והא דתנן בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ו) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה התם כשהבעל טוען ברי וכך הם דברי רבינו שכתב לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה אם ראה אותה בעצמו כלומר דוקא אם ראה אותה בעצמו הוא שמשביעה אבל אם לא ראה הוא בעצמו אע\"פ שהוא טוען כן ע\"פ ע\"א אינו משביעה וכדמסיים בה אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה כך היא הגירסא הנכונה וכך הוא בטור. ודייק רבינו לכתוב משביעה ולא כתב צריכה לישבע מפני שהטוען על שטר חוב פרעתיו אומרים לו זיל שלם ואם טען ישבע לי שלא פרעתיו אז אומרים לו שישבע כדאיתא בפרק שבועת הדיינין וכתבו רבינו בפרק י\"ד מהלכות מלוה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה וכו'. </b> בס\"פ ד' אחים (יבמות דף ל\"ג:)  שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה בזה וכו' מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן פי' ואח\"כ מחזירים אותם. ומ\"ש או באונס ברייתא בס\"פ נערה שנתפתתה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה בינו לבינה וכו' ה\"ז אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה. </b> יש לתמוה דמאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן דאיכא מי סוטה נמי אינו יכול להשקותה אא\"כ קינא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות סוטה. ואפשר שנגרר אחר לישנא דגמרא דאמר לא לימא איניש לאינשי ביתיה בזמן הזה אל תסתרי עם איש פלוני דילמא קי\"ל כר' יוסי בר' יהודה דאמר קינוי ע\"פ עצמו וליכא השתא מי סוטה למבדקה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>דבר ידוע הוא וכו' ואינם גזירת הכתוב. </b> כלומר שאילו היו גזירת הכתוב לא היינו מחלקים בין מקום למקום כיון שכך גזרה תורה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בא על אשתו וכו' ושהה כמה ימים. </b> תמיהה לי מה צורך לשהות כמה ימים הא בחזקה דאין אדם שותה בכוס אא\"כ בודקו אפי' טען טענת מומין מיד אחר שבעל אין שומעין לו. וי\"ל דלרבותא נקט שהה כמה ימים אע\"ג דאיכא למימר מוכחא מילתא שלא הכיר באותו מום עד עכשיו מדלא הזכירו עד עתה קמ\"ל: א\"ה אבל בדברי ה\"ה נראה דדוקא בא עליה ושהה מדכתב שהוא דוקא כשלא בעל או שלא שהה ונ\"ל פי' או אפילו בעל אלא שלא שהה וכן מוכח מדסיים אבל אם בעל ושהה כו' ש\"מ דתרתי בעינן. וראיתי בפרישה סי' ל\"ט ס\"ק כ\"ח שכתב דבחד סגי או בעל או שהה וסיים וכן משמע לשון המ\"מ ע\"ש. ודבריו תמוהין דלפע\"ד מוכח להדיא מלשון המ\"מ להיפך וכמ\"ש]: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נעשה האיש מוכה שחין וכו'. </b> לאו למימרא שנעשה אחר שנשאה שאפילו היה מוכה שחין מקודם שנשאה מאחר שאפילו היא רוצה אין שומעין לה:        סליקו הלכות אישות בריך רחמנא דסייען:  \n                     "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2efdf3683a9491f255de139c016e9302ecc799e6
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,847 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Marriage",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Marriage",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ובאחד משלשה דברים וכו' בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מדברי סופרים.  </b> זה דבר קשה היאך כתב שהכסף מדברי סופרים שהרי למדו קידושי כסף קיחה קיחה משדה עפרון וכל דבר הנלמד באחת מי\"ג מדות הוי דבר תורה. ומצאתי כתוב שהרמ\"ך בהגהותיו העיד שרבינו עצמו הגיה בספרו ושלשתן דבר תורה וגם אני מצאתי כן בתשובות ה\"ר אברהם בנו מכל מקום לי נראה שאין עדותו נכון ממ\"ש רבינו עצמו בפ\"ג וממה שכתב בספר המצות שלו וכמו שכתב ה\"ה, ומה שכתב רבינו שהכסף הוא מדברי סופרים הוא מן השורש השני שהניח הרב בספר המצות וכו'. ודע שאני מצאתי סעד לדברי רבינו מדתנן בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פח) חומר בדברי סופרים מד\"ת האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב (ובגמרא) אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד\"ת ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע הרי דלארבע טוטפות קרי דברי סופרים אע\"פ שהם דאורייתא שהרי זקן ממרא אם הורה לעשות חמש טוטפות ממיתין אותו והא פשיטא דאין ממיתין אלא אם כן הורה לעשות הפך הדבר שהוא מדאורייתא ואם כן ע\"כ דדברי סופרים קרא לדבר שהוא דאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה וקרינן ליה דברי סופרים כלומר דבר שאילו לא שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. ויש עוד ראיה לדבר מדתנן בפ\"ו דמקואות (דף ק\"ל) עירוב מקואות כשפופרת הנאד ספק כשפופרת הנאד ספק שאינה כשפופרת הנאד פסולה מפני שהיא מן התורה וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, ושנו בתוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהם כשיעור ספיקן טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא ויקשה על זה מה שאמרו בריש עירובין שיעורין הלכה למשה מסיני *הלכך ע\"כ לומר שדברי סופרים מיקרי כל דבר שאינו מפורש בתורה אע\"פ שאותו פירוש מקובל מסיני והוא דבר תורה וממיתין ועונשין עליו מיקרי דברי סופרים מהטעם שכתבתי. ועוד קצת ראיה מדתניא בפרק השולח (גיטין מב) בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור מרבו דברי רבי ישמעאל רבי מאיר אומר אינו צריך ר\"א אומר צריך ר\"ט אומר אינו צריך ר\"ע אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל ותורה זכתה לו ודברי ר\"ע בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס הא קראי קא דרשינן אלא אימא הואיל ומדרש חכמים הוא. ופירש רש\"י בכולן כ\"ד איברים האמורים במסכת נגעים עבד יוצא בהן לחירות דמומין שבגלוי הם ואינם חוזרים כשן ועין ואיתרבו בכלל ופרט בפרק קמא דקידושין עכ\"ל. ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה לרש\"י בריש כתובות (דף ג') על המפרשים הא דקאמר גמרא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומקשה עליה תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר דהיינו לומר קדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו והקשה עליהם דאי אפשר לומר כן חדא דדבר הלמד בגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא ועוד דאי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתו ולדרך רבינו ל\"ק ולא מידי דהא דבר הנלמד בג\"ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך ומאחר שהוא כן שייך לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו':  *[עי' מ\"ש רבינו בעצמו בפירושו פי\"ז דכלים משנה ב' ע\"ש היטיב]:    כתב הר\"א בנו של רבינו שהקשו לו על מה שכתב רבינו מצות עשה של תורה לקדש את האשה ממ\"ש בפרק אלו מגלחין (מ\"ק דף יח) לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא עביד מצוה שאסור אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה נמי אסור. ותירץ שבמנין המצות בתחלת ההלכה אמר שהמצוה לישא אשה בכתובה וקידושין ולא אמר לקדש אשה וזה שאמר וליקוחין אלו מצות עשה לפי שהיא תחלת מצות הנישואין אבל אירוסין בלא נישואין ודאי לא השלים המצוה עדיין: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה וכו'. </b> הקדים זה כדי לתת טעם למה מנגדין למקדש בשוק או בלא שידוכים: כתב הרב המגיד ולדעת רבינו ודאי כך היא הגירסא פילגשים קידושין בלא כתובה ואין דבריו מכוונים שהרי רבינו עצמו כתב בפרק ד' מהלכות מלכים אצל המלך פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא בייחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה עבריה בלבד אחר ייעוד עד כאן לשונו. והרמב\"ן בתשובה כתב דפילגש מותרת להדיוט שהרי דוד נשא אותה ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט ומצינו גדולי ישראל נושאים אותה שנאמר ועיפה פילגש כלב ילדה וכו' וגדעון שופט ישראל שדיבר בו השם כתיב בו ופילגשו אשר בשכם ילדה לו ופילגש בגבעה אילו היתה אסורה עליו לא אמר הכתוב ויקם אישה וילך וכתיב ויאמר אבי הנערה אל חתנו וגם הוא היה מתבייש בזמתו ועוד האריך בדבר ואין מכל אלה תשובה על רבינו דאיכא למימר דהנך פלגשים היו אמה העבריה אחר ייעוד. ודע שראיתי להרמב\"ן שכתב בתשובה הנזכרת לעיל וז\"ל וגם דברי הרמב\"ם אינם לאסור פילגש ולהתירה למלך אלא כך אמר וכל הבועל אשה לשם זנות לוקה מפני שבעל קדשה ולשם זנות היינו שפוגע בה ובעלה ולא יחדה לעצמו לשם פילגשות דהיינו קדשה ולא אמר כל הבועל בלא קידושין לוקה וכן בהלכות מלכים כשהזכיר פילגשים במלך לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד לו עד כאן לשונו. ויש לתמוה איך העביר עיניו ממ\"ש אבל הדיוט אסור בפילגש וכו' ושמא היה זה חסר בספר שבידו. ואם היות שהרמב\"ן סובר שפילגש מותרת להדיוט כתב בסוף אותה תשובה לשואל ואתה במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרוצו ויבואו עליהן בנדותן: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים. </b> קשיא לי שלשון קבלה נופל על דבר מקובל מפי משה רבינו ע\"ה או נלמד מי\"ג מדות ומאחר שאיסור שניות הוא מגזירת חכמים כדאיתא בפרק שני דיבמות (דף כ\"א) לא יצדק לומר בהן לשון קבלה: ",
+                "<b>בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו. </b> בפרק כיצד (שם כב)  תני רבי חייא שלישי שבבנו ושבבתו שבבן אשתו ושבבת אשתו שנייה, וקשיא לי מאחר שרבינו מנה בזרעו ד' בת בת בנו בת בן בנו בת בת בתו בת בן בתו למה לא מנה בזרע אשתו גם כן ד' בת בת בן אשתו בת בן בן אשתו בת בת בת אשתו בת בן בת אשתו ויעלו השניות למנין כ\"ב וא\"ת שהטעם שלא כתב בזרע אשתו כי אם שתים מפני שבכללן הן השתים האחרות אם כן גם בזרעו לא ה\"ל לכתוב כי אם השתים ולא יעלה מספר השניות כי אם י\"ח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה בת עשרים פחות שלשים יום וכו'.  </b> כתב ה\"ה אבל כל שאר מפרשים ראיתי שפירשו שיצאו כבר וכו'. הטור כתב על מה שנמצא בספרי רבינו שהוא ט\"ס וכך יש להגיה אם היא בת י\"ט שנה ושלשים יום אם לא נראו בה כל סימני אילונית עדיין קטנה היא: כתב ה\"ה בקצת ספרי רבינו יש כל סימני אילונית.  ואע\"פ שיש באיש חילוק סובר רבינו דבאילונית בעינן כולהו. ול\"נ דאף לספרים דלא גרסי כל מאחר שלא כתב באילונית נראה בה אחד מסימני אילונית כמ\"ש בסריס נראו בו אחד מסימני סריס משמע דבאילונית כולהו סימנין בעינן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום וכו' וצריכות להיות במקום אחד. </b> איני יודע מה פי' במקום אחד דקאמר שאם לומר שיהיו במקום הערוה דוקא כמ\"ש ה\"ה שפירש מקום אחד דקאמרי רבנן [בית הערוה בדוקא] לא היה צריך לכתבו שכבר כתב צריכות שיהיו במקום הערוה ואם לומר שבמקום הערוה עצמו צריכות להיות שתיהן למעלה או שתיהן למטה או שתיהן על איברי הזרע אבל אחד למעלה ואחד למטה או אחד על איברי הזרע לא, זו מנין לו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשבודקין הבת בין בתוך הזמן וכו'. </b> כתב הרמ\"ך לא נהירא שיהו הנשים נאמנות תוך הזמן דר' יהודה ור\"ש הלכה כר' יהודה דהתורה לא האמינה אשה לעדות אבל אחר זמן כיון דמסייע חזקה דרבא דחזקה הביאה סימנין האשה נאמנת וכ\"פ הרי\"ף וצ\"ע מה שפסק זה הרב עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה או כתב לה הרי את אשתי וכו' הרי את חרופתי וכו' הרי זו מקודשת. </b> בפרק קמא דקידושין (דף ו') איבעיא להו חרופתי מהו ת\"ש האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ופרכינן ויהודה ועוד לקרא ומסקינן אלא ה\"ק האומר חרופה ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. וכתב הר\"ן כתב רש\"י דס\"ל כמ\"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר דלא תפסי בה קידושין כלל ומעיקרא דמייתי לה מקרא סבר לה כר\"ע דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר ואפילו למ\"ד בפרק השולח (גיטין מ\"ג) דלא תפסי בה קידושין כלל כיון דאשכחן לשון חרופה בענין אישות דנחרפת היינו מיועדת ואיתי ואיתיה גבי שפחה חציה בת חורין דאע\"ג דלא תפסי בה קידושין שייכי בה בצד חירות שבה כי אמר הרי את חרופתי ומכוין לשם קידושין מהני. ונראה שלפיכך כתב הרמב\"ם דהאומר חרופתי ה\"ז מקודשת סתם ומשמע בכל מקום משום דקי\"ל כר\"ע דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [וראיתי שהקשו היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורין וכתיבא בה לשון יעוד ואפ\"ה מספקא לן מיועדת לי מהו. והא ל\"ק לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו אבל חרופתי גבי אישות דחציה שפחה וחציה בת חורין אפשר שהוא מיוחד בו] אלא מיהו קשיא לי כיון דבעיא היא בגמרא חרופתי מהו ולא איפשיטא שתהא מקודשת גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוה ס\"ל דמקודשת למ\"ד דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר [אבל] כיון דלא סליק הכי ואידחי ליה היכי נסמוך אהא ונימא דמקודשת גמורה היא ולא ניחוש לקידושי שני הא ודאי לא נהירא ומש\"ה משמע דחרופתי הויא ספק מקודשת עכ\"ל. והריטב\"א כתב בחידושיו שטעמו של רבינו משום דהאי תנא דקתני דלא הויא מקודשת אלא ביהודה משום דנחרפת דקרא [לא] הוי לשון קידושין דבשפחה כנענית הכתוב מדבר [כו'] דשייך צד קידושין בה והוי נחרפת לישנא דקידושין עכ\"ל. ועדיין קשה דהא משמע בהשולח דאפילו למ\"ד התם דתפסי בה קידושין ספק קידושין הן דתניא ואם נשתחררה קבלה קידושין מאחר מקודשת מספק. וי\"ל דאפילו למ\"ד התם דלא תפסי בה קידושין הכא ודאי מקודשת דכיון דאשכחן יחוד צד חירות בלשון זה אי מקדש בהאי לישנא מקודשת דהא שייך צד שתופסין בה קידושין ולאו משום דנחרפת מאורסת ממש היא. ותדע כי בעיא צלעתי סגורתי מהו לאו משום דויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר משמע לן דהוי לשון קידושין ממש אלא משום דנאמר בענין אישות והיינו דכתב רש\"י דשייכי בה צד קידושין ולא כתב דשייכי בה קידושין. ועי\"ל שרבינו סובר דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא דמצי לאהדורי ליה דלא מייתי מיהודה אלא לפרושי לישנא דקרא דנחרפת היינו מאורסת וכדאמרינן בעלמא לטטפת ארבע בתים שכן קורין בכתפי טט שתים ובאפריקי פת שתים אלא שרצה להשיב לו לפי דרכו שהיה אומר דקושיית ויהודה ועוד לקרא קושיא היא ואמר ה\"ק האומר חרופתי ביהודה מקודשת אבל לפום קושטא בכל דוכתא מקודשת וכדאמרינן מעיקרא דקושיית ויהודה ועוד לקרא לאו קושיא היא. והיותר נכון שרבינו לא היה גורס כל האי שקלא וטריא אלא גורס כגירסת ר\"ח שכתב איבעיא להו האומר חרופתי מהו ופשטינן מהא דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצתה. </b> משמע דהיינו לומר שנתרצית ונתפייסה דהיינו דאמרה אין וקמ\"ל דאע\"פ שהוא לא אמר כלום כשנתן בידה מקודשת אבל אם לא אמרה אין אלא ששתקה ואח\"כ קיבלה מידו סתם וגם הוא לא אמר כלום ליכא הוכחה דלשם קידושין קבלה. ואין לפרש דרצתה היינו ששתקה ולא מיחתה דא\"כ הל\"ל ולא מיחתה מאי ורצתה דאמרה אין וטעמא דמסתבר הוא כמ\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וכו'. </b> כתב ה\"ה אבל הרשב\"א כתב ואינו מחוור דשתי חצייך בפרוטה טפי עדיף מכולהו וכו' וזהו דעת הראב\"ד בהשגותיו גם הרא\"ש כתב כדבריהם. והר\"ן יישב קושיא זו לדעת רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה וכו'. </b> בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ\"ג) תנן המארס את בתו וגירשה אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה ומסיים בה שמשהשיאה אין לאביה בה רשות. ובפרק האיש מקדש (קידושין מ\"ד) אמרו דהא דתנן וכולן אם מיאנו צרותיהן מותרות דקדיש איהי נפשה ומיאון מיהא בעיא דמיירי שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב, ופירש\"י כגון שהשיאה אביה לאחר ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה שהרי היא בחיי אביה כיתומה דכיון שהשיאה אין לאביה רשות בה ואח\"כ קידשה היא עצמה בחיי אביה דהני קידושין בעו מיאון כי לא היה לה להמתין את דעת אביה ובמיאון סגי לה: "
+            ],
+            [
+                "<b>נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה וכו' ובין היא ובין אביה יכולים לעכב וכו'. </b> בפרק האיש מקדש קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וכן נמי אמר רב ואמרי דטעמא שמא נתרצה האב בקידושיה ובתר הכי אמרינן אמר רבה בר שימי בפירוש אמר מר כלומר רבינא לא ס\"ל לדרב ושמואל. וכתב הרי\"ף דמדאשכחן לרבינא דהוא בתרא דלא ס\"ל לדרב ושמואל *לית הלכתא כוותייהו. והר\"ן נסתפק בכוונת הרי\"ף אם סברתו לומר שאפילו נתרצה לבסוף לא חיישינן שמא נתרצה מתחלה אבל כל שידענו שנתרצה מתחלה מקודשת הויא או אם סובר שאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת וכתב שמלשון רבינו שכתב נתרצה האב אחר שנתקדשה משמע שסובר דאילו נתרצה מעיקרא הוו קידושין אבל תמה על שסיים דבריו ובין היא ובין אביה יכולים לעכב שזה אין לו ענין אא\"כ נאמר שאם נתרצה אח\"כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח\"כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב והניח הדבר בצ\"ע. ומהרי\"ק בשורש ל' כתב ליישב זה ולא נראו לי דבריו. ול\"נ לפרש כוונת רבינו דכשאמרו בין היא ובין אביה יכולים לעכב לא כרש\"י שפירש שהיא יכולה לעכב קודם שיתרצה האב אלא ה\"פ אפילו ידענו שנתרצה האב בשעת קידושין היא יכולה לעכב ואע\"פ שהאב יכול לקדשה בע\"כ היינו כשהוא מקדשה מדעתו אבל כשהוא לא קידשה אלא היא קידשה עצמה רק שנתרצה דמאחר שנתרצה הרי היא מקודשת אבל אם אחר כך לא נתרצית כיון שהוא לא קידשה מתחלה הרי הוא תלוי בדעתה וזה מוכרח בדברי רבינו בין אם נתקדשה בפניו דכיון דלא מיחה בה באותה שעה מסתמא נתרצה וקרוב לפי' זה כתבו התוספות וא\"כ אפילו למי שפוסק שאם נתרצה אחר כך אינה מקודשת יש ענין לבין היא בין אביה יכולים לעכב להיכא דנתרצה בשעת הקידושין. ופסק רבינו כרב דאמר בין היא ובין אביה יכולים לעכב לגבי רב אסי דאמר אביה ולא היא משום דה\"ל תלמיד במקום הרב:  *[כן נראה ג\"כ בכ\"מ פי\"ב מה' פה\"מ דין ג' דהלכה כבתרא נגד רבים. ועי' בפי\"ב מה' נדרים דין ח' כתב הפך מזה]  \n                     "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה הבת ספק בוגרת וכו'. </b> כתב ה\"ה ורבינו לא הזכיר דין זה וכו' גם הרמ\"ה תמה עליו למה לא הזכירו ומ\"כ הר' ישמעאל בר אברהם בפי' לקידושין פי' הסוגיא בפירוש מתחוור לדעת רבינו וסוף דבריו כתב והר\"ם לא כתב שמועה זו כסידורה בגמ' שכבר הודיעך בפרק שני מהלכות אישות שמיום תשלום הו' חדשים תקרא בוגרת וכיון שהודיע שהיא ברשות עצמה לא הוצרך לחזור ולכתוב זאת השמועה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל העושה שליח לקבל קידושין וכו' אבל האיש שעשה שליח לקדש אינו צריך לעשותו בעדים וכו'.  </b> כתב ה\"ה שמ\"ש רבינו ששליח קבלה צריך עדים הוא מוסכם מן המפרשים והרא\"ש פקפק בדבר וכתב צריך לדקדק מ\"ש דמהניא הודאת האיש ושלוחו לנתינת הקידושין ולא מהניא האשה ושלוחה לענין קבלת הקידושין והרמב\"ן כתב דשליח קבלת הקידושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקידושין שבאין לאסור ונשוה שליחות האיש והאשה בקידושין צ\"ע עכ\"ל: ועל מה שכתב רבינו ששליח הולכה אינו צריך עדים, הר\"ן בפרק האומר תמה על דברי רבינו והעלה דמחוורתא דמלתא כיון דבקידושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון ולא מהניא הודאה דידהו כשם שהקידושין צריכין עדים כך שליחות צריך עדים לא שנא שליחות דידיה לא שנא שליחות דידה וכ\"כ הראב\"ד והרמ\"ך בהגהותיהם עד כאן לשונו והרא\"ש כתב (קידושין דף מה) גבי הנהו דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל אהא דאמר ודילמא שליח שוייה וז\"ל מכאן נראה לדקדק שא\"צ עדים במינוי שליחות הקידושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכן כתב הרמב\"ם, והראב\"ד כתב תמיהא היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים אם כן מה מועיל הודאת השליח והמשלח כיון דהודאתם חיובא לאחריני. ויש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהניא הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למיהוי שלוחו לקדשה מהניא הודאתה כמו בשאר שליחות עכ\"ל. וה\"ה כתב כבר הסכים הרשב\"א בפרק האיש מקדש לדברי רבינו וכ\"נ מהירושלמי ובגמרתנו אמרינן ודילמא שליח שוייה ולא אמרינן בעדים עכ\"ל:  ואני אומר שאילו לא היה אלא כדבריו בלבד איכא למידחי דהכי קאמר דלמא שליח שוייה כדין מינוי השליח בעדים אלא כך י\"ל דע\"כ משמע הכא דשליח האיש לא בעי עדים דהיכי אמרינן דניחוש דילמא שליח שוייה אם מינהו בפירוש בפני עדים אין זו חששא אלא אמיתת הדברים ועוד היכי דחי לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח הא חזינן דחציף, גם אין לפרש ליחוש דילמא שליח שווייה בעדים וליתנהו קמן דכיון דעדים לא אתו קמן ה\"ל (כתובות כג) עדים בצד אסתן ותיאסר אלא ודאי דלא בעינן עדים ומש\"ה שייך למימר דדילמא שליח שווייה בינו לבינו ומהדרינן דלא חיישינן להכי דלא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח: כתב הרמ\"ך כמו שליח הגט והוא עצמו כתב בהלכות גירושין פרק ט' שאם עשה שליח צריך עדים ונראים דבריו סותרים זה את זה: "
+            ],
+            [
+                "<b>השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה וכו'. </b> כתב ה\"ה ומכאן למדו קצת המפרשים דה\"ה לקידושי כסף שאינן נאמנים וכו' ובירושלמי הוא מחלוקת וכו' וכן נראה עיקר עכ\"ל. ולא נתן טעם למה כדברי רבינו עיקר שמאחר שהוא מחלוקת בירושלמי היה ראוי לספק בדבר. ונראה לי דיש ליתן טעם משום דבירושלמי בתר פלוגתא דר' אבין אמר רבא אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד ומשמע דבקידושי כסף איירי ובא להכריע דהלכה כרבי יוסי דהא רב עבד עובדא כוותיה. ובגמרא דידן נמי כיון שסתמו ואמרו והלכתא שליח נעשה עד משמע דאף בקידושי כסף קאמר דאם לא כן לא הוה שתיק גמרא מלפלוגי בינייהו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה וכן מתקדשת בשטר מן התורה.   </b> איכא למידק אמאי לא ערבינהו המקדש בביאה או בשטר הרי אלו קידושי תורה. וי\"ל משום דביאה מפורשת בתורה ובעלה אבל שטר אינו מפורש בתורה אלא שהוא נלמד מדאיתקש הויה ליציאה. ואם תאמר אם כן מה נשתנה כסף משטר שלזה קרא דבר תורה ולזה קרא דברי סופרים. ויש לומר שבתשובה לרבינו הביאה הרמב\"ן בספר השגותיו כתב שהיה ראוי לומר גם בקידושי שטר שהם מד\"ס לולא שהגמרא אמרה בפירוש שקידושי שטר דאורייתא:  כתוב בספרים שבידינו אבל הכסף מדברי סופרים וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מד\"ס שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים קידושין אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני ואין נוסחא זו מכוונת, ומצאתי הגהה שמחק תיבת דין וכך כתוב בה וכן הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים שנאמר וכו' וגם נוסחא זו אינה נכונה דמאי וכן הרי הכסף מוחלק מביאה ושטר שאלו דבר תורה וזה דברי סופרים. ונוסחא אחרת מצאתי שכתוב בה אבל הכסף מדבריהם שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים וכו':   כתב הראב\"ד אמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף א\"א אין פרצה גדולה מזו וכו'.  ובמה שנתבאר בתחלת הלכות אלו אין מקום להשגה זו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו בפניו לים וכו'. </b> בגמרא (קידושין ח') אמרינן דאצ\"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה מוכר פירות או כלים וכו' אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת. </b> יש לתמוה למה הצריך שתאמר הן דאפילו שתקה וקבלה משמע נמי דמקודשת וכ\"נ ממ\"ש הרא\"ש בשם הראב\"ד ושכך נראה לו וכ\"כ ה\"ה* בשם הרמב\"ן. ויש לתמוה עליו למה כתב דברי הרמב\"ן סתם כאילו אין רבינו חולק בדבר ומדברי הרשב\"א שכתב הר\"ן נראה שהוא סובר כדברי רבינו וטעמא משום דבלשון שאלה קאמר לה:  *[במ\"מ שלפנינו אינו]  \n                     "
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש בפסולי עדות של תורה וכו' ואפילו כפרה האשה וכו' כופין אותה ליקח גט. </b> זה הלשון תמוה בעיני דמה שייך כפייה לה ליקח לא ה\"ל לכתוב אלא צריכה גט מספק וממילא משמע שאם תרצה לינשא תקח הגט ואם לא תרצה לקחתו תהא אסורה להנשא. והטור הביא לשון רבינו וכתב כופין אותו ליתן גט והיא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו. ועל מ\"ש וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש יש לתמוה דמ\"ש ממ\"ש בפרק י' מהלכות גירושין וז\"ל וכן מי שגירש את אשתו בגט פסול או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה הרי זו מותרת לבעלה וא\"צ לחדש הנשואין ולברך ז' ברכות ולכתוב כתובה עד שתתגרש גירושין גמורין עכ\"ל. וכתב מהרי\"ק בשורש קע\"ב שהטעם משום דבספק קידושין עדיין היא בחזקת פנויה שאינה מקודשת ולכך אין רשאי לכנסה בלא קדושין אבל בספק גירושין עדיין היא בחזקת שהיא אשתו שמספק אין להוציאה מחזקתה ומש\"ה מותרת לבעלה וא\"צ לחזור ולחדש הנשואין ותדע דמזה הטעם הוא מ\"ש תצא והולד ספק ממזר וכו' וכן מי שגירש את אשתו או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה ה\"ז מותרת ואין צריך לחדש וכו'. ויש לתמוה דמאי וכן דמה ענין לתלות קולא דמותרת לבעלה וכו' בחומרא דתצא והולד ממזר ומי יתן טהור מטמא אלא ודאי פשיטא דה\"ק דכי היכי דאמרינן תצא והולד ממזר משום דמוקמינן לה אחזקתה שהיא א\"א ה\"נ לענין שמותרת לבעלה בלא הצרכה לחדש הנישואין אנו מעמידין אותה על חזקתה הראשונה דהיינו חזקת א\"א, אבל ה\"ה כתב שם דודאי צריך הוא לקדשה שנית להוציאה מספק פנויה וכ\"נ מדקדוק לשון רבינו וכמו שאכתוב שם: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה וכו'.  </b> ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה קידושיה גמורים מן התורה אלא מד\"ס והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה וכו'. כתב הר\"ד כהן בבית כ\"ד שרבינו ביאר דבריו בפי\"א מהלכות גירושין ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה בד\"א בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת י\"ב שנה ויום אחד אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שביארנו ה\"ז אינה ממאנת (עכ\"ל. דנלע\"ד דכוונת הרמב\"ם היא כמו שגילה כוונתו בפ\"ד דהלכות קידושין וז\"ל אבל גדול שקידש את הקטנה וכו' עד ולמה יוצאה בלא גט מפני שקידושיה אינם קידושין מן התורה אלא מדברי סופרים והן תלויין וכו' והנה שכתב דאחר שגדלה נעשית אשת איש ואינו צריך לחזור ולקדשה) ואם כן נראה מ\"ש לעיל והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה כוונתו הוא אם ישבה עמו כבעל ואשתו דהיינו שבא עליה שאז נעשית א\"א ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים דכשבא עליה אחר שגדלה הואיל ועשתה דבר שמתקדשת בו מן התורה אע\"פ שלא היו לשם עדים הרי גמרה בלבה שהיא רוצה בקידושין הראשונים וחלו קידושי כסף. ונ\"ל דלישנא דאינו צריך לקדשה קידושין אחרים דייקא הכי דאי ס\"ד דכוונת הרמב\"ם היא שבביאה זו מתקדשת מאי אינו צריך לקדשה קידושין אחרים פשיטא דמאחר שקידשה בביאה א\"צ לחזור ולקדשה ואמאי לא אמר הכי במגרש את אשתו ובא עליה בפני עדים דקאמר התם דמקודשת היא קידושי ודאי אלא ודאי כל דחלו קידושים הראשונים א\"צ לקדשה קידושין אחרים וכ\"כ רבינו יעקב בהלכות קידושין המקדש את הקטנה אינם קידושין אבל אחר שהגדילה חלים הקידושין ואינה צריכה קידושין אחרים עכ\"ל. ועוד כתב הרמב\"ם באותו פרק וז\"ל המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים עכ\"ל. נראה דס\"ל כר\"נ דאמר בפרק השולח דבחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון דגמרי קידושי ראשון. ופירש\"י דע\"י השיחרור גמרי קידושי ראשון והבא עליה אח\"כ במיתה. והנה בקידושי קטנה נראה שסובר שקידושי קטנה אחר שגדלה ובא עליה גמרו אותם הקידושין הראשונים כקידושי שפחה שאחר שנשתחררה גמרו קידושי ראשון דאי ס\"ד דקטנה לא חלו הקידושין הראשונים אלא מתקדשת בביאה זו שבא עליה אח\"כ א\"כ מאי האי דקאמר כקידושי קטנה והא לא דמו אלא ודאי כדפירשתי עכ\"ל. (ועוד האריך שם וכתב בסוף דבריו) וא\"כ הרמב\"ם ורבינו יעקב חולקים על התוספות שכתבו בפרק המדיר דטעמיה דרב דקטנה הוא לפי שבועל לשם קידושין ולא משום שחלו קידושי כסף. ונראה שהרמב\"ם ורבינו יעקב דקדקו מפרק ב\"ש דקאמר התם דקידושי קטנה תלויים ואמרינן התם מאי תלויים לאו דכי גדלה גדלי עמה ואע\"ג דלא בעל ומפרש רבינו מילתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין לא בעל לא נראה קצת שהבעילה מעמיד הקידושין הראשונים שהיו תלויים אבל אינם נחשבים לקידושין בפני עצמם עכ\"ל. ומה שכתב דדוקא בשבעל אחר שהגדילה כ\"כ ה\"ה אבל מ\"ש דטעמא משום דכשבעל חלו קידושין הראשונים אין דעת ה\"ה כן שכתב בפי\"א מהלכות גירושין דטעמא משום דאמרינן דבעל לשם קידושין. ולישנא דרבינו שכתב שקידושין תלויים וכן הא דמדמי מקדש חציה שפחה וחציה בת חורין למקדש קטנה משמע כדברי הר\"ד כהן וכן הבין דברי רבינו מהרי\"ק בשרש ל' ולה\"ה קשיא. ואפשר לדחוק ולומר דה\"ק דבעל לשם שיחולו קידושין הראשונים. ומ\"מ דעת הטור והמפרשים דבעל השתא לשם קידושין בלי סמך קידושין הראשונים כלל קאמר וסוגיא דגמרא הכי משמע וכבר כתב מהרי\"ק שדברי רבינו תמוהים ובאמת דברי רבינו בפי\"א מהלכות גירושין נראין שהם כדברי הטור והמפרשים שבבעילה שבא עליה אחר שגדלה הוא קונה בלי סמך קידושין הראשונים שכתב הואיל והבעילה קונה מן התורה ואם איתא הכי הל\"ל מאחר שבעל אחר שגדלה גמרו קידושין הראשונים ונעשו של תורה וצ\"ע: כתב הרמ\"ך אע\"פ שהיא נבונת לחש וכו'.  תימה כיון דקיימא לן כר\"ח בן אנטיגנוס דקטנה שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן הא יודעת צריכה למאן אם כן זו שהיא נבונת לחש ובודאי יודעת לשמור קידושיה אמאי אינה צריכה למאן וכשתלו חכמים הקידושין בזמן הפעוטות לא תלו כי אם בסתמא וכן פירשו רבותי כי היכי דלא תיקשי ההיא דר\"ח שתלה הכל בשמירת הקידושין וצ\"ע. גם מה שכתב דמבת עשר ולמעלה אפילו היתה סכלה ביותר מקודשת למיאון לא ידענא טעמא מאי כיון דסכלה ביותר הויא הרי היא כשוטה ואין קידושיה קידושין כלל וצ\"ע עכ\"ל:   ואני אומר שאין כאן תמיהא כלל דנבונת לחש דקאמר היינו לומר שהיא חריפה כפי שנותיה ומכל מקום כיון שהיא פחותה מבת שש *חזקה על הרוב שאינה יודעת לשמור קידושיה. וסכלה ביותר דקאמר לאו למימרא שעושה מעשה שטות כלל אלא היינו לומר שאינה חריפה כלל ומכל מקום כיון שהיא בת עשר חזקה על הרוב שהיא יודעת לשמור קידושיה:   ",
+                "<b>בודקין את יופי דעתה אם מבחנת וכו'. </b> כתב הרב רבי משה כהן ז\"ל לכתוב בכאן אם יודעת לשמור קידושיה צריכה למאן כר\"ח בן אנטיגנוס ומה לנו בהבחנה דנשואין ולא ידעתי מאין הוציא זה הזמן וצ\"ע עכ\"ל. ויש לתמוה עליו שדברי רבינו הם דברי רבא וכמ\"ש ה\"ה:  *[עיין במ\"מ שתירץ בענין אחר]:  \n                     "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין ראוי לעשות כן. </b> כתב הרמ\"ך לא ידעתי טעמא מאי ומנהגנו לקדש אף לכנוס עכ\"ל. וכבר נתן הרב המגיד טעם לשבח: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין וכו'. </b> כתב הר\"ן על מ\"ש רבינו המקדש אשה שחציה שפחה וכו' כקידושי קטנה שגדלה וכו' *ולמאי צריכינן להכי והא כיון דמספקא לן אי גמרי קידושיה אי לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ומה ענין זה לקטנה שגדלה ואם בא לומר דמדאורייתא גמרו קידושיה א\"כ כשבא אחר וקידשה למה כתב שה\"ז בספק קידושין וכבר השיגו הראב\"ד. וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו ואומר דה\"ק שאם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר מכן שהיא מקודשת גמורה ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן היינו טעמא דמקודשת גמורה היא לפי שאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום כדאיתא בכתובות וביבמות אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דתפסי בה קידושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קידושי היכי נימא ידוע שאין קידושיה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן והוא ידע ולפיכך אין דברי הרמב\"ם במקום הזה מחוורין עכ\"ל. ול\"נ דיש ליישב דאנן הכי קא אמרינן אדם יודע שאין קידושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה וחציה בת חורין ספוקי מספקא ליה אי תפסי אי לא וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קידושין. ונראה ליישב דברי רבינו כשלא בעל וה\"ק אע\"פ שקידושין אלו איפליגו בהו אמוראי אם הוא מקודשת היינו דוקא לענין אם בא אחר וקידשה אבל לענין למקדש על ידיהם לד\"ה עלו לו אותם קידושין ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים דקידושין הללו שיש בהן צד של תורה דהא לא שייר בקנינו לא גריעי מקידושי קטנה שהם דרבנן וכשגדלה עלו לו אותם קידושין וא\"צ לקדשה קידושין אחרים וה\"נ דכוותה:  *[עיין בהר\"ן בפ\"ג דקידושין שיש בדבריו גמגום ותוספת בלשון רבינו]:  \n                     "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש (אשה) בפחות מפרוטה וכו'. </b> כתב הרמ\"ך תימה למה לא כתב אם חוששין לסבלונות ובאיזה מקום חוששין וצ\"ע ולקמן פ\"ט כתב דין סבלונות מ\"מ לא פי' כמו שפירשו רבותי וצ\"ע עכ\"ל ואיני רואה טעם בהג\"ה זו:   ",
+                "<b>יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכו'. </b> כתב מהרי\"ק בשורש פ\"ד דדוקא תבשיל או ירק שאינו יכול להגיע למקום היוקר בשום צד ע\"י שום תיקון אבל תאנה אפילו לחה מ\"מ יכול ליבשה בחמה ולהגיעה למקום היוקר ושם תשוה פרוטה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש את האשה בכסף או בשטר וכו' או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה ה\"ז מקודשת. </b> לכאורה נראה מדברי רבינו דלתוך חצרה מקודשת אפילו אינה משתמרת ואינה עומדת בצדה ואע\"ג דלענין מתנה כתב בפ\"ד מהלכות זכיה דבחצר שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצד חצרו אפשר דקידושין עדיפי ממתנה וכך הם דברי הרב המגיד שם. ויותר נראה לומר שקיצר פה וסמך על מה שכתב בהלכות זכיה: "
+            ],
+            [
+                "<b>היו עומדים בר\"ה או ברשות שאינה של שניהם וכו'. </b> כתב הרב המגיד שהטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה כדאיתא בפרק הספינה (בתרא פ\"ה) אבל הר\"ן תמה על רבינו מפני שהוא ז\"ל כתב בפי\"ז מהלכות גזילה שאין ארבע אמות קונות בר\"ה אלא בסימטא: ומ\"ש כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשמור אותם וכו'. מבואר שהוא כרבי יוחנן בפרק הזורק (גיטין ע\"ח) ומשמע דס\"ל דרב ור\"י פליגי לענין דינא והלכה כר\"י דקי\"ל כוותיה לגבי רב ועוד דבגמרא תניא כוותיה דר\"י ובפ\"ה מהלכות גירושין יתבאר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה וכו' ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם וכו'. </b> מדברי ה\"ה נראה דלדעת רבינו בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת אפילו אין בהם שום צד דאורייתא וכ\"נ מדברי הטור שהבין כן בדברי רבינו ואין נ\"ל כן משום דאי הוה ס\"ל לרבינו הכי ה\"ל לסתום ולכתוב ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם ולמה לו לפרש ולומר כגון חמץ בשעה ששית ומדכתב הכי משמע לי דהיינו לומר דדוקא איסור דרבנן כי האי דהוי חמץ דאורייתא ושעות דרבנן וה\"ה לשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל חמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקידושיו וכן משמע מדברי הר\"ן שזו היא דעת רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. </b> הטור כתב וז\"ל כתב הרמב\"ם אריס שנטל מן הפירות קודם חלוקה וקידש בהם אינם קידושין ואם נטל במדה וקידש הוי קידושין היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו'. והדין דין אמת דהכי איתא בפרק האיש מקדש ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא א\"ל מאן אחלך וה\"מ במוזא אבל כישא מצי א\"ל אנא שקלי כישא שקול את כישא כישא כי כישא. ופירש\"י מוזא דשמכי מלא יד בצלים אבל כישא אגודה שדרך הירק להיות מתחלק באגודות וכל האגודות הן שוות אני נטלתי אחת טול אתה אחת. וכתב הר\"ן יש מי שאומר שאפילו במוזא אם היא שוה שתי פרוטות מקודשת שהרי אחת מהן שלו ולא נהירא אלא שאפילו היה שוה כמה אינה מקודשת דכיון דא\"ל התקדשי לי במוזא [במוזא] קדיש בפלגא דמוזא לא קדיש עד שיאמר התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת הרמב\"ם בפרק ה' עכ\"ל. ומתוך דבריו אלה נראה שגירסת הר\"ן ברבינו כגירסת הטור. ודעת הרמ\"ך כדעת הר\"ן. ומ\"ש רבינו היתה סחורה בינו ובין חבירו וכו' נ\"ל שלמד כן מדאמרינן בפרק איזהו נשך הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא וכו' אמר ליה מאן פלג לך כי היכי דאמרינן הכא גבי אריסא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו וכו'. </b> בגמרא מוקי לה כר\"ש ורבינו בפ\"ז מהלכות שבועות ובפ\"ד מהלכות נדרים משמע דפסק דלא כוותיה וא\"כ יש לתמוה היאך פסק כאן כוותיה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכל תנאי שבעולם בין בקידושין בין בגירושין וכו'. </b> כתב ה\"ה למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא\"א לקיימו ע\"י שליח ותירץ שכבר כתב כן בפ\"ד מהלכות חליצה וכאן לא כתב אלא דברים שיש בהם תנאי מה הם הדברים שצריך שיהיו בתנאי כדי שיועיל. ול\"נ שאם היה כן דעת רבינו שמתנאי בני גד ילפי' שיהיה אפשר לקיימו ע\"י שליח היה כותבו כאן וכללו עם שאר הדברים שזכר בזה הפ' אבל דעת רבינו שכשאמרו חליצה מוטעת שאמרו לו חלוץ לה ע\"מ שתתן לך מאתים זוז שהיא חליצה כשרה אע\"פ שלא נתנה לו אין הטעם מפני שאנו לומדים מתנאי בני גד שיהא אפשר לקיימו ע\"י השליח אלא הטעם שכיון שעשה מעשה מחל התנאי וראיה לדבר שבפרק המדיר אמרו המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה ממנו גט איתיביה רב אחא וכו' חליצה מוטעת כשרה [איזו היא חליצה מוטעת וכו' אלא אמר ר\"י כל שאומר חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז] אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה ה\"נ כיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה א\"ל וכו' מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומי ע\"י שליח כי התם הוי תנאה דלא אפשר לקיומי ע\"י שליח כי התם לא הוי תנאה והא ביאה דלא אפשר לקיומי ע\"י שליח והוי תנאה כלומר כדאמרינן לעיל מינה הריני בועליך ע\"מ שירצה אבא וכו' התם משום דאיתקוש הויות להדדי כלומר והיתה לאיש אחר כל הויות במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאפשר לקיומינהו ע\"י שליח מהני נמי בביאה וא\"כ כשאמרו שם שהטעם שחליצה מוטעת כשרה משום דמתנאי בני גד ילפינן לה שצריך שיהא אפשר לקיימו ע\"י שליח הוא לדעת האומר דמקדש ע\"ת ובעל אינה צריכה ממנו גט אבל לדידן דלא קי\"ל כוותיה אלא כדאמר רב כהנא שצריכה ממנו גט וכ\"פ רבינו סוף פ\"ז הטעם שחליצה מוטעת כשרה אינו מפני זה אלא משום דכיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה וכך מטין דברי רבינו פ\"ד מהלכות חליצה אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע\"מ שתתן לך ק\"ק זוז וכו' חליצתה כשרה שהרי נתכוין לחלוץ לה ולא כתב שהטעם מפני שא\"א לקיימה ע\"י שליח. ועוד יש הכרע אחר לסברא זו שהרי למי שנותן טעם משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן צריך לחלק בין ביאה לחליצה דביאה שאני משום דאיתקוש הויות להדדי וכמבואר בלשון הגמרא שכתבתי וזה דוחק גדול ולכך לא כתב רבינו כאן שצריך שיהא אפשר לקיימו ע\"י שליח מפני שסובר שאין צריך וכמו שכתבתי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>כיצד האומר לאשה אם תתני לי מאתים זוז וכו'. אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי. </b> כתב הטור וז\"ל מלשון הרמב\"ם יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקידושין דהוי תנאי שכתב אבל אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח\"כ התנה אע\"פ שהכל היה תוך כדי דיבור הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ\"ל מ\"ש ול\"נ דמילתא דפשיטא היא וכו' כלומר וא\"כ לא היה צריך שיתנו חכמים ויצריכו שיהיה תנאי קודם למעשה כיון דמילתא דפשיטא היא שאם קדם המעשה סתם אין התנאי שהתנה אח\"כ כלום. ואין טענה זו כלום כיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כך וכך אע\"פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ\"מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והוה לן למימר דלא חלו הקידושין אלא על אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי בני גד שצריך שיהיה תנאו קודם למעשה. ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת וכו' הרי התנאי בטל ומדכתב והשלים התנאי משמע כמו שכתבתי דתנאי לאו מילתא באפי נפשה היא אלא תשלום דבריו הראשונים: כתב הר\"ן צ\"ל דהא דתנן ה\"ז גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא ה\"ל מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהרמב\"ם כתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו'. ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא\"כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק. אלא דלא נהיר דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע\"ה) גבי תקנתא דשמואל בגט שכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב\"ד והרמ\"ך בהגהותיהם עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ג, ד]",
+                "<b>כיצד האומר לאשה אם תתני לי מאתים זוז וכו'. אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי. </b> כתב הטור וז\"ל מלשון הרמב\"ם יראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקידושין דהוי תנאי שכתב אבל אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח\"כ התנה אע\"פ שהכל היה תוך כדי דיבור הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ\"ל מ\"ש ול\"נ דמילתא דפשיטא היא וכו' כלומר וא\"כ לא היה צריך שיתנו חכמים ויצריכו שיהיה תנאי קודם למעשה כיון דמילתא דפשיטא היא שאם קדם המעשה סתם אין התנאי שהתנה אח\"כ כלום. ואין טענה זו כלום כיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כך וכך אע\"פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ\"מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והוה לן למימר דלא חלו הקידושין אלא על אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי בני גד שצריך שיהיה תנאו קודם למעשה. ולישנא דרבינו הכי דייק שכתב אם א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיי מקודשת וכו' הרי התנאי בטל ומדכתב והשלים התנאי משמע כמו שכתבתי דתנאי לאו מילתא באפי נפשה היא אלא תשלום דבריו הראשונים: כתב הר\"ן צ\"ל דהא דתנן ה\"ז גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא ה\"ל מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהרמב\"ם כתב אבל אם אמר לה הרי את מקודשת בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו'. ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא\"כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק. אלא דלא נהיר דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע\"ה) גבי תקנתא דשמואל בגט שכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב\"ד והרמ\"ך בהגהותיהם עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מקודשת וכו'. </b> ומ\"ש וכן הדין בגיטין יתבאר בפ\"ו מהלכות גירושין. ומה שכתב ובממונות כתב הר\"ש בר צמח בתשובה דהיינו דוקא במתנה על פה דאילו בשטר אע\"פ שלא אמר מהיום אם נתקיים התנאי הויא משעה ראשונה דזמנו של שטר מוכיח עליו דקי\"ל כוותיה בממונא עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר לאשה כו' לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת. </b> כתב הר\"ן אני תמה בדבריו וכו' שלא היה לו לערב לא רצה או ששתק עם מת דבמת מותרת לינשא ובלא רצה או שתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספתא. וכן במ\"ש לא מיחה או שמת ה\"ז מקודשת דבמת מקודשת גמורה ובלא מיחה צריך לחוש לקידושי אחר שמא יחזור וימחה. והראב\"ד השיגו במ\"ש מת הבן ואח\"כ שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה דמאי איריא ואחר כך שמע דאפילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך כיון שלא קבע זמן למחאתו עכ\"ל. ול\"נ דמשמע לרבינו דמשמע לגמרא דכי אמרינן ע\"מ שירצה אבא היינו שיאמר אין בשעת שמיעה הדבר תלוי כמו שהיא בע\"מ שישתוק דכיון דבע\"מ שישתוק ע\"כ בשעת שמיעה הדבר תלוי כדפירש\"י והתוס' מסתמא כי אמר אין נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי דאל\"כ ה\"ל לגמרא לפרושי. וטעמא דגמרא משום דבהכי אתי שפיר מאי דקתני ואם לאו אינה מקודשת דאל\"כ לעולם היא אסורה לינשא לאחר עד שימות ומאי אינה מקודשת דקתני אלא כל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקידושין מיד וכיון דמתניתין ומשמעותא דגמרא משמע הכי לא משגחינן בתוספתא דמשמע דלא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא. וה\"ה דלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יכול למחות. ובהכי ניחא נמי מה שהשיגו הראב\"ד שאם שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שוב אינו יכול למחות. וא\"ת א\"כ דבלא ימחה נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי תיקשי ליה סיפא מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ומה בכך הרי שתק י\"ל דכשאמר ע\"מ שישתוק דוקא הוא דקשיא ליה והא שתיק. ובעל מנת שלא ימחה ניחא משום דכשמודיעים אותו תנאי קידושי בנו מה נפשך או מיחה או שתק אם מיחה מאי מלמדין אותו הרי אינו צריך ללימודנו ואם שתק תיכף נתקיימו הקידושין ושוב לא יועיל ללמדו שיאמר איני רוצה אבל באומר ע\"מ שלא ימחה אע\"פ שלא מיחה תיכף לשמיעתו אם מיחה בתוך זמן שעסוקים באותו ענין או תוך כדי דיבור מהני והיינו דאיכא בין ע\"מ שישתוק לעל מנת שלא ימחה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר וכו' עד בין בכהנים בין בנשים. </b> בפ\"ח מהלכות ביאת מקדש אצל מומי הכהנים כתב גם כן מי שהיתה בעור פניו שומא כאיסר או יותר. ומי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער אע\"פ שאינה כאיסר אלא כל שהוא עכ\"ל. ויש לתמוה דהא משמע מסוגיא דגמרא פרק המדיר (כתובות ע\"ה) דשומא גדולה או שיש בה שיער הויא טענת מום באשה אע\"פ שאינה בפנים דקאמר האי שומא היכי דמיא אי דאית בה שיער הכא והכא פסלה וכו' א\"ר יוסי בר חנינא בעומדת על פדחתה פדחתה ראה ונתפייס הוא ואם איתא דשומא לא פסלה אלא בפנים לא הל\"ל הכא והכא פסלה אלא הכי ה\"ל למיפרך שומא ראה ונתפייס הוא כי היכי דפריך גבי עומדת על פדחתה. וכתב הר\"ן לא ידעתי למה לא הזכיר הרמב\"ם הא דאוקמינא בעומדת תחת כיפה של ראשה דזימנין מתחזיא זימנין לא מתחזיא. וה\"ה כתב וז\"ל ורבינו שכתב אפילו קרובה לשער ראשה ומשמע וכ\"ש רחוקה הוא מפני שסמך לו על מה שיתבאר פכ\"ה וכו'. ואיני יודע למה הוצרך לידחק ולומר שמה שאמרו והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה דהא לענין קידושין נמי איכא לאוקומה גם לדעתו ז\"ל ואע\"פ שבפכ\"ה לא מיירי אלא לענין כתובה משם נלמוד לענין קידושין שאם הוא במקום שנוהגות הנשים לילך בשוק ופניהם מגולות ראה ונתפייס הוא ואם הוא במקום שדרך הנשים להטמן אפילו אם השומא בפניה אינה מקודשת: "
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש אשה סתם ונמצא עליה א' מן המומין וכו': כתב הר\"ן קידש סתם ולא כנס ולא בעל לא אשכחן בגמרא מידי אלא שהרמב\"ם כתב בפ\"ז הרי זו מקודשת מספק. ונ\"ל שחשש הרב דילמא כי אמרינן קידשה סתם וכנסה סתם דבעיא גיטא ה\"ה לקידש סתם בלבד דכי נקטינן לה בכנסה סתם לרבותא דאין לה כתובה עבדינן אבל אה\"נ דבקידש סתם בלחוד צריכה גט ולפיכך החמיר וכתב הרי זו מקודשת מספק:</b>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום וכו'. </b> במ\"ש ה\"ה יש כדאי להשיב על כל הספיקות שספקו המפרשים על דברי רבינו חוץ מספק אחד שסיפק הר\"ן בדברי רבינו והוא שמאחר שפירש בגמרא דטעמא דר' יוחנן הוא משום דכל חד רווחא שבק לחבריה ל\"ש קידשה מעכשיו ולאחר עשרים יום או מעכשיו ולאחר מ' יום שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי נמי קידושי שני דהא רווחא שבק קמא למאן דמקדש לה תוך ל' יום ורבינו כתב אפילו הן מאה על הסדר הזה דמשמע דוקא כשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון ואם כדברי ה\"ה דנקטינן לכולהו חומרי לא ה\"ל לרבינו לכתוב כן ועוד שה\"ה אומר שסובר רבינו דכיון דהאי לישנא פליגי ביה אמוראי נקטינן חומרי דכלהו והרי רב דמספקא ליה פירש אביי דבריו דמאמצעי אינה צריכה גט ולא היה שום חולק עליו אדרבה הקשו פשיטא וא\"כ איך נפרש אנו בדברי רב פירוש שלא כיון הוא אליו ואי משום דסוגיין מכרען כרב פסק כרב ה\"ל לפסוק דמאמצעי אינה צריכה גט וכדברי אביי. לכך אני אומר שרבינו לא נסתפק בכוונת רב דודאי לא נתכוון אלא למה שפירש בו אביי אבל הוא ז\"ל פוסק כדר' יוחנן אלא שלא נראה לו ז\"ל לפרש דבריו דטעמיה משום דכל חד רווחא שבק לחבריה שהיאך יתכן דלרב אפילו בתוך שלשים מאמצעי אינה צריכה גט ולרבי יוחנן אפילו לאחר ל' צריכה גט ועוד דהא איתותב טעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה ואע\"ג דשני אשינויי לא סמכינן ובודאי דרב חנניא דאותביה הוה מפרש דהיינו טעמא דר\"י משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה והכי נקטינן ועוד דהא סוגיין דעלמא מכרען הכי דבפרק יש נוחלין (ב\"ב דף קל\"ו) גבי הכותב נכסיו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה פרכינן וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ופרקינן התם מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי הכא ה\"ק ליה גופיה קני מהיום ופירא לאחר מיתה ואילו לטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה לא הוי משום ספיקא אלא גזירה משום מהיום אם מתי כדאמרינן הכא בפירוש ובמסכת יבמות לא משכח זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ולטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה משכחת לה מדאורייתא כגון שקידשוה שני אחים בשטר ומתו הילכך אית לן למימר דטעמא דר' יוחנן לא משום רווחא שבק הוא אלא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ובהכי אתי שפיר הנך סוגיי ואתי שפיר כלל שבידינו רב ור\"י הלכה כר\"י וא\"כ הוי פסק הלכתא דכל שקידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון לא הוו קידושין כלל. ואפשר שאף הרי\"ף סובר כן ומ\"ש וקי\"ל כרב לאו משום דס\"ל כרב כתב הכי אלא שאם היה כותב הלכה כר\"י הוה משמע דכפירושא דפריש גמרא קי\"ל ואפילו קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון הויא מקודשת ולפרש שאין הפירוש כדפי' גמרא בדברי ר\"י היה צריך להאריך לכך כתב הלכה כרב ולא כתב טעמא דאביי כדי שיהיה לנו מקום לפרש דהיינו טעמא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה וכל שקידשה מעכשיו ולתוך זמנו של ראשון מקודשת אבל אם קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון אינה מקודשת ומכיון שעלה הפסק כהוגן אין ויכוח בשמות יעלה בשם רב או בשם ר\"י ודוגמת זה מצינו משום דס\"ל כר\"מ מפיך לה לרבנן וכן בכמה דוכתי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן שתי וכו'. </b> כתבו ה\"ה והר\"ן בשם הרשב\"א דאיפשיטא לן מדוכתא אחריתי דאמרינן בפרק אע\"פ וכו'. ל\"נ דאפשר לומר דרבינו סבר דלא איפשיטא בעיא דר' אושעיא ומאי ה\"ז מקודשת דקאמר ה\"ז מקודשת מספק והכי דייק לישניה שכתב וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שניה דמשמע תהיה מקודשת לענין שצריך שיגרש אותה פעם שניה מקידושי פרוטה שניה ולא לענין אחר שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה ממנו גט דאל\"כ כך ה\"ל לכתוב וכשיגרש אותה יחולו קידושין שניים: "
+            ],
+            [
+                "<b>האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ ליך יבמיך וכו'. </b> מדברי ה\"ה נראה שהוא סובר שדעת רבינו כדעת שאר מפרשים שהם סוברים שהיא ספק מקודשת ואפשר שהיה גורס כן בדברי רבינו אבל לספרים דידן דגרסי ה\"ז מקודשת נראה דמקודשת גמורה היא משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קידושין מספק לא הוי דבר שלא בא לעולם וכיון דחשיבא דבר שבא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו הקידושין לאחר שיחלוץ לה יבמה שפיר דמי: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה ה\"ז מקודשת. </b> בפ\"ג דקידושין (דף ס\"ב) תנן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינה מקודשת ובגמרא ת\"כ דר\"י (דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי) אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' יתר על כן אמר ראב\"י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים כלומר אע\"פ שאין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא ואיכא עלה תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן אמר רבה לא אמר ראב\"י אלא בשחת דבי כיבשא אבל בשחת דבי שקיא לא כלומר דתרתי בעינן שתהא התבואה כבר שחת כלומר שיהא ראוי לקצור ולהאכיל לבהמה אבל באגם כלומר שאין התבואה עדיין אלא צמחים רכים לא דכיון דלא חשיב לא חייל שם למפרע ובעינן נמי שיהא האי שחת דבי כיבשא כלומר שדה בית הבעל ששותה ממי גשמים אבל בשחת דבי שקיא דהיינו שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמר דכיון דעבידא דפסדא כי לא משקה לה כדמיבעי לה כמי שלא ב\"ל כלל הוא ורב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כלומר הואיל והגיע לכלל שחת ואמרי עלה כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום וא\"ר חנינא ל\"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן כשהוכר עוברה ודברי הכל כלומר דבין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת דהאי נמי לשחת דבי כיבשא דמי שגמרו בידי שמים הוא הילכך מהני מדראב\"י ובתר הכי גרסינן אמר אביי ראב\"י ור\"מ ורבי כולהו ס\"ל אדם מקנה דשלב\"ל ואע\"ג דמוקי לראב\"י כשיטה דאלמא ס\"ל דלית הילכתא כוותיה סובר רבינו דלא פליג בהדי רבה ורב יוסף בדינא דכולהו מודו דשחת דבי כיבשא דבר שב\"ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף מהדרי לאוקומי מילתיה דראב\"י בשחת דהוי דבר שב\"ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי ואביי ס\"ל דראב\"י אפילו באגם ואפילו בפחות מכאן אמר דקסבר אדם מקנה דבר שלא ב\"ל ומש\"ה אוקמיה כשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה ב\"ל מיקרו. וכתב הר\"ן ואע\"ג דראב\"י בעי דלימא משיביאו ויתלשו והכא לא אמר משתלד איכא למימר דכיון דאמר אם ילדה תהא מקודשת כאומר לכשתלד דמי ואחרים אומרים דר\"ח מוקי לה באומר בהדיא לכשתלד אבל הרמב\"ם כתב דאומר אם ילדה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א כשא\"ל במאה דינרים סתם וכו'. </b> כתב ה\"ה שם פ\"ק הקשו על רבי אלעזר וכו' ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' ופי' סיפא דקתני נמצא מנה חסר דינר וכו' כלומר דהא בגמרא פרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' כיצד כגון דאמר לה במנה זו לאו למימרא דכולה סיפא פירושא דרישא היא אלא כיצד כגון דאמר לה במנה זו בלבד הוא דהוי פירושא דרישא ואח\"כ השמיענו הברייתא דין אחר שאם כשאמר במנה זו נמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת כלל ולא תלי מילתא ברצונם דהא במנה זו קאמר ואין שם מנה אבל ברישא אע\"ג דמיירי נמי באומר מנה זו כיון שהמנה היא שלם אם לא חזר שום אחד מהם בו ה\"ז מקודשת וכך שנוי בתוספתא שכתב הרי\"ף התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור וכך הם דברי רבינו ורש\"י פירש בענין אחר: "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לה הרי את מקודשת וכו'. </b> שם ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' עד רבה אמר וכו'. כתוב בספרי הדפוס לא נמצא יותר בהעתק המגיד משנה וחסר עד פ\"ט. ואני מצאתי מי שבא לידו ספר מגיד משנה שלא היה בו חסרון זה והעתיקו בספרו והעתקתיו פה. *ז\"ל לא צריכי שומא וכו' עד והרבה דברים יש בגמרא מורים כן ופשוט הוא ע\"כ מה שמצאתי בשם מ\"מ: ועתה  אני חוזר לכתוב מה שנ\"ל לחדש הנה בפ\"ז בבבת המקדש בבגדים של משי כתב הר\"ן אהא דאסיקנא בגמרא והלכתא שיראי לא צריכי שומא ומקשו הכא אמאי פסק כהאי לישנא הל\"ל והלכתא כרבה כי היכי דאמרינן בהדיא בגמרא והלכתא כרבא א\"ר נחמן ולפיכך נראה מדקדוק הלשון דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא אבל איכא מידי דצריך שומא, ומתוך דברי הרמב\"ם בפ\"ז מה\"א נראה דשיראי משום שהאשה מתאוה להם גמרה ומקניא נפשה כל היכא דשוה כדקאמר אבל במידי אחריני לא ולפי זה לאפוקי דברים שאין האשה מחמדתן נקט שיראי עכ\"ל. וכתב עוד ודברים שצריכים שומא כפי הסברות שכתבנו נראה מלשון רש\"י שאם קידש בהם את האשה קודם שומא אינה מקודשת שהרי כתב לרב יוסף דאמר דצריכי שומא כיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת ומינה לדידן במידי דצריך שומא אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפרק הנזכר בלשון הזה א\"ל הרי את מקודשת לי בבגדים אלו וכו'. ונראה מדקדוק לשון זה דס\"ל דאפילו רב יוסף לא פליג אלא לומר שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא מודה דמקודשת ואע\"ג דבשיראי לא נפקא לן מידי דהא איפסיק הלכתא דלא צריכי שומא נ\"מ מיהת לאותן דברים שכתבנו למעלה דצריכי שומא:  *[והרי הוא לפניך בפי' הרב המגיד]  \n                     "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש ע\"ת וחזר וכו'.  </b> כתב הר\"ן בפרק האיש מקדש שלמד כן מדגרסינן בפרק המדיר (דף ע\"ג) איתמר קידשה ע\"ת וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב משום דקא סבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' ומדקאמר לא תימא כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה משמע שאם חזר ומחל תנאו דמהניא מחילתו ומקודשת. והראב\"ד מצריך בהשגות שיבטל התנאי בעדים והרשב\"א חולק ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים אלא בדבר שבממון כגון ע\"מ שתתן לי מאתים זוז וכיוצא בו שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא עכ\"ל הר\"ן שם. ובפרק המדיר כתב על דברי רבינו וא\"ת והיכי מצי מחיל לתנאיה בשלמא דמתנה ואומר ע\"מ שתתני לי מאתים זוז מצי מחיל דה\"ל כאילו א\"ל הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי דמי אבל הכא כי מחיל מאי הוי ואם היו עליה נדרים נתבטלו הקידושין מיד. י\"ל כיון שלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או עד שיראה במומין וכל שלא הקפיד בהם מקודשת כדאמרינן לקמן גבי מומין ראה ונתפייס הוא מיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע\"פ שחזר אח\"כ ומחל. וא\"ת והא תנן בפרק האיש מקדש (דף מ\"ח) ע\"מ שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני כהן ונמצא לוי וכו' ובכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע\"פ כן אינה מקודשת ואם איתא דיכולה היא למחול בתנאי שאינו של ממון אמאי אינה מקודשת תירצו בזה דאה\"נ שאם מחלה אח\"כ ואמרה רואה אני אותו כאילו הוא עשיר ה\"נ דמקודשת אלא התם בשלא מחלה אלא שהודית דבשעת התנאי בלבה היה להתקדש לו אע\"פ שלא יהא עשיר ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינן דברים כדאמר בההיא סוגיא דהתם אבל כשמחלה אותו תנאי אח\"כ ה\"נ דמקודשת. ואין דעתי נוחה בזה כלל דהא כי אמרה דעתי היתה להתקדש לו הרי בכלל דבריה מחילה של עכשיו שהרי מתחלתה ועד סופה לא הקפידה ואי במקפדת השתא עסקינן ה\"ל למיתני הכי בהדיא ולא למיתני אינה מקודשת סתמא. לפיכך נ\"ל דזו מפני שאמרה דבלבה היה להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול ולומר הרי אתה לי כאילו היית עשיר שהקידושין היו תלוים משעה ראשונה עד שיראה אם תקפיד אם לא אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ\"כ התנית כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו קידושין לאלתר שלא להנאתה התנית אלא תנאי גרידא הוה ובטלו הקידושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר הרי את עלי כאלו אין עליך נדרים עכ\"ל:  ומ\"ש רבינו המקדש ע\"ת וכנס סתם אעפ\"י שלא בעל צריכה גט אע\"ג דאביי אמר לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא ר\"א פליג עליה ואמר המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט ולפי דבריו פלוגתא דרב ושמואל בכנס ולא בעל הוא וקי\"ל כרב באיסורי וע\"כ הוי טעמיה משום דכיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה: ומ\"ש וכן המקדש בפחות וכו'. בפרק המדיר (כתובות ע\"ד) א\"ר עולא בר אבא אמר עולא א\"ר אלעזר המקדש במלוה ובעל ע\"ת ובעל בפחות מש\"פ ובעל ד\"ה צריכה הימנו גט כלומר משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א\"ר יוסף בר אבא א\"ר מנחם א\"ר אמי המקדש בפחות מש\"פ ובעל צריכה גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי. ופירש\"י ר' אמי פליג אר' אלעזר ואמר המקדש בפחות מש\"פ ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או ע\"ת ובעל אינה צריכה ממנו גט מ\"ט בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות מש\"פ יהיו קדושין אבל בהנך טעי כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכן היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקידושי קמאי בעיל במלוה אין הכל בקיאים בהלכות קידושין עכ\"ל. והרי\"ף כתב הא במקדש בפחות מש\"פ ובעל צריכה הימנו גט והשמיט דין המקדש במלוה ובעל משמע דס\"ל דאינה צריכה גט משום דאין הכל בקיאים בהלכות קידושין וכדרבי אמי אבל רבינו פסק כר\"א. וכתב הר\"ן וז\"ל הרמב\"ם השוה מקדש במלוה לפחות מש\"פ שבשניהם הוא סובר שצריכה גט בודאי ולא ידעתי למה פסק כן במלוה שאפילו הוא סומך על מימרא קמייתא דעולא א\"ר אלעזר מנ\"ל דבמלוה אמר דצריכה גט בודאי ואע\"ג דא\"ל בהדי פחות מש\"פ הא כייל נמי בהדה ע\"ת ובעל ולמסקנא דשמעתין אינה צריכה גט אלא מספק ואפילו נאמר דר\"א כאביי ס\"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דקאמר בכולהו מן הודאי קאמר ואכתי היכי נסמוך עליה לקולא כו' ואמר אבל בהנך טעי ומש\"ה מחוורתא דפסקא (דפחות מש\"פ צריכה גט בודאי אבל מלוה הרי היא כע\"ת) וצריכה גט מספק עכ\"ל. ול\"נ דגם דברי רבינו יש לפרש דצריכה גט מספק דאמר מדכתב צריכה גט ואם איתא ה\"ל לכתוב הרי זו מקודשת ועוד דכיון דעל מקדש על תנאי ובעל סתם כתב וכן המקדש בפחות מש\"פ או במלוה ובעל סתם צריכה גט ובמקדש ע\"ת ובעל סתם לא הצריך גט אלא מספק [ודאי הכי משמע] וא\"ת בפחות מש\"פ ובעל סתם למה פסק שתהא מקודשת קידושין ודאי כיון דתרי לישני שוו בה י\"ל שרבינו מפרש דצריכה גט הימנו היינו מספק מדלא קתני ה\"ז מקודשת ואפילו את\"ל דצריכה גט דקאמר ר\"א היינו לומר דמקודשת קידושי ודאי מאחר דאיתא התם בגמרא א\"ר כהנא משמיה דעולא המקדש ע\"ת ובעל צריכה הימנו גט איכא למימר דמשמע לרבינו דהאי מימרא פליגא אתרי מימרי קמאי וסבר דמקדש בפחות מש\"פ או במלוה ובעל סתם אינה צריכה גט דאין לך צריכה גט אלא המקדש ע\"ת ובעל סתם וכיון דפלוגתא דאמוראי היא פסק בה להחמיר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם אמר על מנת שאני תנאה וכו' תוספתא דר' חייא. </b> כתב כן משום דאמרינן בעלמא דכל ברייתא דלא מיתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא לאו דסמכא היא ונקט דבי ר' חייא וה\"ה לדר' אושעיא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה שליח לקדש לו אשה פלונית וכו' וכן אשה שעשתה שליח לקדשה וכו'. </b> כתב ה\"ה מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו וכו' ולא הוצרך רבינו לבאר זה וכו' ל\"נ שרבינו סמך על מ\"ש בפ\"ג דין האיש עם האשה כדין שליח עם שליח או עם האב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה יח, יט]",
+                "<b>העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה השליח אומר לעצמי קידשתיה וכו' עד ואחד כונס. </b> כתב הטור שכתב הרא\"ש על דברי רבינו דברים אלו מצאתי בירושלמי ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון הרי עומד וצווח אע\"פ שמינני שליח בעדים חזרתי משליחותי ולעצמי קידשתיה. וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו ומאי נ\"מ במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע\"כ וצ\"ע עכ\"ל. והר\"ן כתב דטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאומרת איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון. ומיהו כיון שהראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט. ומיהו כי אמרינן חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה שהרי אומר לה קידשתיך. וכתב הרמב\"ם (בפרק ט' מה\"א) דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז\"ל אזיל לטעמיה שכתב בפ\"ג מה\"א שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים. וכתב עליו הראב\"ד בהשגות אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו בעדים אלא שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה וכו'. וגם הוא לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים וכו'. ומכל מקום במה שכתבתי דבקידושי סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכונתי והיא אומרת לראשון נתכונתי תמיהני שאם יש בידה לומר לא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך היה ראוי שיהא הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כשהוא אומר לעצמי נתכונתי הוה ליה דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן וכו'. לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קידשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה יח, יט]",
+                "<b>העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה השליח אומר לעצמי קידשתיה וכו' עד ואחד כונס. </b> כתב הטור שכתב הרא\"ש על דברי רבינו דברים אלו מצאתי בירושלמי ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון הרי עומד וצווח אע\"פ שמינני שליח בעדים חזרתי משליחותי ולעצמי קידשתיה. וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו ומאי נ\"מ במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח ע\"כ וצ\"ע עכ\"ל. והר\"ן כתב דטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאומרת איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון. ומיהו כיון שהראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט. ומיהו כי אמרינן חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה שהרי אומר לה קידשתיך. וכתב הרמב\"ם (בפרק ט' מה\"א) דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז\"ל אזיל לטעמיה שכתב בפ\"ג מה\"א שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים. וכתב עליו הראב\"ד בהשגות אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו בעדים אלא שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה וכו'. וגם הוא לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים וכו'. ומכל מקום במה שכתבתי דבקידושי סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכונתי והיא אומרת לראשון נתכונתי תמיהני שאם יש בידה לומר לא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך היה ראוי שיהא הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כשהוא אומר לעצמי נתכונתי הוה ליה דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן וכו'. לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קידשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני וכו' וכיצד הוא הקול וכו'.  </b> אמר רבי אבא א\"ר הונא א\"ר לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למ\"ה. וכתב הרא\"ש לא פליג רב אהני דאמרי לעיל נרות דולקות וכו' דשני עניינים הם ותרוייהו חשיבי קול או זה או זה וכן דעת הריטב\"א וכן נראה שהוא דעת הרי\"ף ורבינו וכ\"כ הר\"ן דבדעולא דאיכא רגלים לדבר לא בעינן שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני וכו' דמשמע בגמרא דקרו ליה דבר ברור אבל כל שאין רגלים לדבר בעינן דבר ברור כה\"ג (ועוד דמילתיה דעולא לאו שייכא אלא בקידושין ומילתיה דר' אבא שייכא בין בקידושין בין בגירושין) והרמב\"ם כתב וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו קול הברה ושמענו מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני נראה מדבריו דבדעולא היינו ששמעו דקאמרי טובא פלונית נתקדשה היום ובדרבי אבא אע\"פ שלא שמעו אלא מאחד ולא אמרו גם כן נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי כיון שהקול גומר לשנים שהלכו להם אבל מה שהוא אומר דסגי בשנים מעידים ששמעו מאחד שאמר כן מפי שנים איני יכול ליישבו ללשון הגמרא אלא אם כן גורס כדי שיאמרו פלוני שמע מפלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים עכ\"ל:  ודע דתניא בסוף גיטין שלא לפלוני אין חוששין לה בעיר אחרת אין חוששין לה ופירש רש\"י שלא לפלוני יצא עליה קול שמקודשת היום אבל לא הזכירו שמו לומר לפלוני אלא נתקדשה סתם אין חוששין לה. בעיר אחרת יצא כאן קול פלונית מתקדשת היום במקום פלוני ע\"כ. ואיני יודע למה השמיט רבינו זה ולא הצריך שיאמרו נתקדשה לפלוני כאן. ובתשובה אחת להריב\"ש מצאתי שהיה גורס בדברי רבינו שמענו שנתקדשה פלונית מפלוני. ולענין מה שה\"ל לכתוב כאן יש לומר דמכלל דבריו נשמע שנתקדשה במקום שנרות דולקות ומטות מוצעות: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א שלא היה אמתלא וכו'. </b> כתב הטור אם יש להסתפק אם יש בקידושין שוה פרוטה או שמא קטן היה אין חוששין לקול והוא מדברי הגמרא שם. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו ואפשר דבכלל מ\"ש או קידושי ספק הוו הני מילי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הארוסה אסורה לבעלה מד\"ס וכו'. </b> זה נלמד מנוסח ברכת האירוסין ואסר לנו הארוסות כלומר מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה וכמו שאמרו במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה: ",
+                "<b>ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבא עליה וכו'. </b> כתב ה\"ה ואמרו נפקא מינה ליורשה וכו' ולא אמרו אם מותר לבא וכו'. אומר אני דאין זה ראיה מוכרחת דאיכא למידחי ולמימר אימא לאידך גיסא דטעמא דלא אמרו נ\"מ אם מותר לבא עליה משום דפשיטא להו דמותר: "
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שנכנסה הארוסה לחופה וכו'. אבל אם היתה נדה אע\"פ שנכנסה לחופה וכו'. </b> הר\"ן כתב בפרק אע\"פ על דברי רבינו והדבר תימה כיון דקי\"ל ביבמות דיש חופה לפסולות נדה למה לא יקנה לפיכך נראה כדברי האומרים דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה עכ\"ל וגם הרא\"ש דחה דברי רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו וכו'. </b> דברי רבינו מבוארים דבקנו מידו אע\"פ שיש לו פנאי אם רצה שלא לכתוב עכשיו אלא שביק ליה למחר וליומא אחרא שרי דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד הוי כאילו נכתב וזהו שכתב אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו ה\"ז מותרת משמע בהדיא דסתם קנין אע\"פ שלא נכתב דינו שוה לכותב ממש ובשניהם מותר לגמרי ולא כתב עד שיהא לו פנאי לכתוב אלא בנתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ומטעמא דפרישית. וזה שלא כנראה מדברי הטור שכתב בשם רבינו על העידו עליו עדים וקנו מידו מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב לה. ולא דק דעד שיהא לו פנאי לכתוב לא קאי אלא למתפיס מטלטלין אבל קנו מידו מותר אע\"פ שיש לו פנאי וכמו שכתבתי ודבר פשוט הוא בעיני בדקדוק הבנת לשון רבינו ותמהני על מהרי\"ק שנמשך אחר הבנת הטור בדברי רבינו ולא דקדק בדבר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה וכו'. </b> הרא\"ש כתב על דברי רבינו נראה שהוא מפרש שלא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים גובה כמלוה ע\"פ ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה דהא איהו גופיה כתב בחיבורו דארוסה אין לה כתובה אם לא שכתב לה ואין דבריו נראין דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע\"מ לכונסה מ\"מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים ואע\"ג דאמרינן בפירקין דלעיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין מיירי דחזר וכתב לה בשעת נישואין דאמרינן אחולי אחליה לשיעבוד קמא ונתרצית לגבות מזמן הכתוב בשטר בין עיקר בין תוספת ועוד משמע דגובה מן האירוסין ממשעבדי נמי כמו מן הנישואין עכ\"ל. והר\"ן כתב הלכה כר\"א ב\"ע דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה ומיהו משמע דאפילו מן המשועבדין גובה אותם אלא שהרמב\"ם כתב בפ\"י מה\"א שאינה גובה מבני חורין עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המארס את בתו קטנה וכו' ואם רצה לכנוס כונס ואין ראוי לעשות כן. </b> נראה דמשמע לרבינו דהא דאמרינן (קידושין מ\"א) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה איסורא לאו דוקא אלא לומר שאין ראוי לעשות כן וכדתניא בין היא ובין אביה יכולים לעכב דמשמע דאי ניחא לה ולאביה שרי וכ\"כ בפרק שלישי אע\"פ שיש רשות לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו קטנה וכו': "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן וכו' אבל התוספת יש לה. </b> כתב הרי\"ף דטעמא דמסתבר הוא והרא\"ש כתב איני כחולק על דברי הגאון אבל מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה וכי היכי דאמרינן לענין מנה ומאתים חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואם היה שונאה היה מגרשה ולא היה טורח בסעודה אע\"פ שמרויח בטורח הסעודה פיטור ממאתים של כתובה גם לענין תוספת שאינו מוסיף לה אלא בשעת חופה היאך נאמר שבשעת חופה כתב לה ולמחר בבקר נתחרט ומגרשה אלא ודאי טענתו אמת ולהכי מגרשה ואדעתא דהכי לא הוסיף לה עכ\"ל. ול\"נ דל\"ק דהא בגמרא (כתובות דף י') אמרו חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה ממאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן משמע בהדיא דלא האמינוהו חכמים לומר פתח פתוח מצאתי אלא משום דהם תקנו לה כתובה והם אמרו וא\"כ בתוספת שאינו מתקנת חכמים לא האמינוהו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כשנושא אדם אשה וכו'. </b> כתב ה\"ה השלשה דברים שכתב רבינו שהם מן התורה וכו' ועוד שכל התנאים שוים. ונראה לי שהמזונות הם מדבריהם שלא כדברי האומרים בברייתא שהמזונות הם מן התורה ואע\"פ שהם שנים לגבי רבי אליעזר בן יעקב מ\"מ משנת ראב\"י קב ונקי עכ\"ל. ואני אומר שלא דקדק בדבר דהא מסיים בברייתא אליבא דראב\"י דמזונות ועונה הוו דאורייתא וכמו שכתבו התוספות בפרק נערה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם היה עני ביותר וכו' כופין אותו להוציא וכו'. </b> כתב רבינו ירוחם שתמהו על רבינו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה דאם אין לו אין כופין כמו ב\"ח שאין לו עכ\"ל. ויש לתמוה על תמיהתם דמה ענין זה לזה דב\"ח אין תקנה בדבר מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו במה לזון יוציאה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהלך למדינה אחרת וכו' ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה. </b> הרא\"ש כתב על דברי רבינו דלא מסתבר כלל שהדבר ראוי כשנפרעין מנכסי אדם שלא בפניו שיש להפך בזכותו. וגם הר\"ן כתב אע\"פ שדעת אבות העולם כך דברי תימה הם שכיון שהיא חייבת במעשה ידיה לבעל וכו' למה לא יחשבו ב\"ד עליו כשיחשבו לה מזונות והראיה שהביאו מדאמרינן אי נמי קטנה וספקה אינה מכרעת כלל וכו' וכך נ\"ל מדברי רש\"י וכו' ובסוף דבריו כתב אע\"פ שהדברים מראים כן אין לנו כח לחלוק על אבות העולם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה וכו' עד שיהא שטר כתובתה יוצא מתחת ידה וכו' ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה וכו' עד ולעולם טוענין ליורש וכו'. </b> בפי\"ח כתב רבינו דאלמנה אין לה מזונות עד שתשבע אבל אשה שהלך בעלה למדה\"י פוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה וכתב הריטב\"א בר\"פ שני דייני והלכה כחנן ודעת הרמב\"ם דדוקא מי שהלך בעלה למדה\"י אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דטפי מתפיס איניש צררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים. ואינו מחוור דהא שמואל דאמר אין פוסקים מזונות לא\"א כששמעו בו שמת מודה דפוסקין ועוד דבפרק השולח (גיטין ל\"ח) בההיא איתתא (דחשודה אשבועה ותבעה כתובתה) דאתאי לקמיה דרב הונא וכו' א\"ל מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב\"ד אין לה מזונות ואם איתא ל\"ל מדשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודה א\"ו האלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה עכ\"ל. והרא\"ש כתב על דברי רבינו וז\"ל דבריו תמוהים דהא שמואל מוקי מילתא דחנן כששמעו בו שמת והיא ניזונת בלא שבועה ובהלך בעלה אפילו בשבועה אינה נזונת ואע\"ג דליתא לדשמואל מ\"מ בסברא זו לא מצינו חולק עליו דסברא מרווחא היא להצריכה שבועה יותר בחייו מבמותו דבמותו מסתמא עומדת לגבות כתובתה ותשבע בסוף אבל בחייו לא ניתנה כתובתה לגבות בחייו ושמא תמות בחייו ולא תבא לידי שבועה לעולם. ומ\"ש מפני שניזונת מנכסי יורשין וטוענין ליורש אמרי נואש הם דכמו שטוענין ליורש ולוקח יותר ראוי לטעון למי שיורדין ליפרע מנכסיו שלא בפניו דאין לו מי שיטעון בשבילו וכגון זה פתח פיך לאלם. ומ\"ש שבחייו ניזונת מן התורה הא ליתא דכל אמוראי סברי דמזונות האשה דרבנן אלא דפליגי אי מזוני עיקר [התקנה ותיקנו מעשה ידיה תחת מזונות או מעשה ידיה עיקר] ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ועוד דקי\"ל דגובה כתובתה בעידי מיתה אע\"פ שאין שטר כתובה בידה דהטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר כלום וכ\"ש דיש לה מזונות דנכסים בחזקתה הם לענין מזונות כדתני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראיה עכ\"ל. ומ\"ש שיותר ראוי לטעון למי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו וכו' י\"ל שמי שנפרעים מנכסיו שלא בפניו שאני שהיום או מחר יבוא ויטעון ויוציא לאור משפטו מה שאין כן ביורש. ומ\"ש דכל אמוראי סברי דמזונות דרבנן י\"ל דראב\"י שמשנתו קב ונקי סובר שהם דאורייתא וכמ\"ש התוספות בפרק נערה (דף מ\"ז.) ומ\"ש דגובה כתובתה בעידי מיתה אע\"פ שאין שטר כתובה בידה וכו' אינה טענה דאיכא למימר דה\"ה דגובה בעידי גט ועוד דההיא דהטוען אחר מעשה ב\"ד במקום שאין כותבין כתובה היא ורבינו הכא במקום שכותבין כתובה מיירי. ומ\"ש דנכסים בחזקתה הן לענין מזונות וכו' י\"ל דהתם אחר שהוציאה שטר כתובתה בב\"ד אבל כל זמן שלא הוציאה בב\"ד עדיין אין לה מזונות והיאך יהיו הנכסים בחזקתה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המדיר את אשתו מליהנות לו וכו' ובאותם ל' יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה וכו'. </b> כתב הר\"ן על זה וז\"ל ודבריו תמוהים בעיני הרבה דהא בגמרא אמרינן בהדיא דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך אבל סתמא לא אמרינן נעשה כמי שאומר לה ומש\"ה מסקינן לה דוקא באומר לה ובמספקת לדברים גדולים ובמגלגלת בהדיה לדברים קטנים ומדבריו נראה דאפילו כשאין מעשה ידיה מספיקין ולא איתגלגלא בהדיה חייל נדרא וכל שמעשה ידיה מספיקין אפילו לא א\"ל צאי וכו' מצי מדיר לה ואילו בגמרא אמרינן דנהי דבאומר מהני כי לא אמר משועבד לה ולאו כל כמיניה למימר איני נותן מזונות ושהיא עצמה תעכב מעשה ידיה ודכותה גבי אשה אע\"פ שהיא יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא מעצמו יעכב מזונות דהא תנן קונם שאני עושה לפיך א\"צ להפר ואין לך אומרת איני עושה גדול מזה. ונ\"ל שהביאו לומר כן משום דלא אשכחן דאלמוה רבנן לשעבודא דידה והיינו טעמא משום דלא צריך לאלומיה דע\"כ או יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ומש\"ה ס\"ל ז\"ל דתנא דקונם שאני עושה לפיך א\"צ להפר היינו משום דס\"ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד ולא צריך כלל לטעמא דאלמוה וכי אמרינן הכי בפרק אע\"פ היינו כר\"י בן נורי דס\"ל דהשתא לא חייל נדרא ולבתר הכי חייל ומש\"ה ע\"כ איצטריכינן לאסוקי דקונמות כקדושת הגוף דמו ואלמוה לשיעבודיה דבעל כדאיתא בסוגיא דאע\"פ דוק ותשכח. אבל לת\"ק דאמר אינו צריך להפר נקטינן מילתא כפשטא דס\"ל דקונמות אין מפקיעים מידי שיעבוד וכי פרכינן והתנן קונם וכו' הכי פרכינן לימא מתניתין דלא כת\"ק דהתם וכל הך סוגיא לפרוקי ת\"ק דהתם אמתניתין איתמרא אבל לדידן דקי\"ל כר\"י בן נורי דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד לא צריכינן לכל הני הויות ול\"ק לן מידי משום דשיעבודא דידיה הוא דאלמוה דאל\"כ יצטרך לגרש בע\"כ והאיש אינו מוציא אלא ברצונו אבל שיעבודא דידה אמאי צריכי לאלומי הא ביפר או יוציא ויתן כתובה סגי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה ובכך עלו דברי הרמב\"ם ז\"ל כהוגן עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>נדרה היא שלא תאכל א' מכל מיני הפירות וכו'. </b> כתב הר\"ן האי יוציא דתנן משמע לי יוציא בע\"כ אפילו רצה לקיימה מטעמא דמיסנא הוא דסני לה אלא שראיתי להרמב\"ם שכתב בפי\"ב מה\"א נדרה היא שלא תאכל וכו' אם רצה שתשב תחתיו וכו' ודקדק כן מדאמרינן (כתובות ע\"א) גבי האשה שנדרה בנזיר ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה וכבר כתבו דלאו דוקא אלא ה\"ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומש\"ה לא הפר יוציא ויתן כתובה עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת וכו' אם אמרה מאסתיהו וכו' ותטול בלאותיה הקיימים וכו'. </b> כתב הר\"ן בתשובות הרמב\"ם פירש זו שאמר בפרק אע\"פ (כתובות דף ס\"ג) כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפיסא חד שירא דמסקינן עלה בגמרא השתא דלא אתמר הלכתא לא הכי ולא הכי דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה במורדת כפשטה וכן מוכיחים דברי הרמב\"ם שכתב זה החילוק בין תפסה ללא תפסה בדיני מורדת וסבר הרב ז\"ל דדוקא במורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה דבלא תפסה הפסידה אבל האומרה מאיס עלי אפילו לא תפסה לא הפסידה וטעמו של דבר לפי שהמורדת אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה אלא כל הפסדה הוא שבעה דינרים בכל שבת מעיקר התקנה ולפיכך כיון דקנסוה שתפסיד ז' בכל שבת דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה וכאילו הבעל מרויח על נכסיה שבעה בכל שבת ולפיכך דין הוא שנאמר שבלאותיה הקיימים שאם לא תפסה אותן הפסידתן אבל האומרה מאיס עלי אין ענינה כן שאין הבעל מרויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריוח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה אלא הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד והפסידה כל שיש לה על הבעל אבל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דה\"ל כההיא דאמרינן בס\"פ אלמנה (שם דף ק\"א:) אם היא זינתה כליה מי זנו ולפיכך כתב הרמב\"ם שתטול בלאותיה ולא חילק בין תפסה ללא תפסה עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מרדה תחת בעלה לצערו וכו' שולחין לה מב\"ד וכו'. </b> נראה מדברי רבינו שהוא פוסק כרבותינו וכרמי בר חמא (שם סג:) דאמר פעמיים שולחים לה מב\"ד אחד קודם הכרזה ואחד לאחר הכרזה ומפרש דהא דאמר רבא אמר רב ששת נמלכין בה הוא מלבד הפעמיים ששולחים לה. ולפי זה צריך לפרש דמאי דאמר רבא האי בורכא היינו לומר דמדאמרינן הלכה כרבותינו משמע שכיון שאחר ההכרזה שלחו לומר לה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה וכו' מיד מפסדת כתובתה והא ליתא אלא אינה מפסדת עד שנמלכין בה: ומ\"ש אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה וכו'. כתב הר\"ן לי נראה דה\"ק הלכה נמלכין בה דלא סגי בששולחין לה מבית דין לומר הוי יודעת אלא הבית דין בעצמם נמלכין בה קודם שיפסקו את הדין להפסידה כתובתה. ואפשר שזהו דעת הרמב\"ם שכתב ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה ואומרים לה וכו' ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכים בה ותאבד כתובתה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו וכו'. </b> כתב הריב\"ש נראה לע\"ד דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם אף באומרת מאיס עלי וזה נראה ברור. ומ\"ש הרמב\"ם וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי היא מורדת מתשמיש וכן יבמה שלא רצתה להתיבם כדי לצערו וכו' לא לומר שבאומרת מאיס עלי אין כותבין לא על ארוסה ולא על שומרת יבם אלא שלדעת הרב שבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש לא היה צריך להשמיענו זה בארוסה ושומרת יבם דאם נשואה כבר יוצאה שאינה נשואה אינו דין שלא תנשא ושכופין לגרש או לחלוץ וכיון שכופין לגרש פשיטא שאין לה כתובה שאם תצא בכתובה תהא נותנת עיניה באחר ותאמר לבעלה מאיס עלי אבל באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה הוצרך הרב להשמיענו שאף בארוסה ובשומרת יבם עושים להם כסדר הזה: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל נכסים שהכניסה לו וכו' ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו. </b> כתב הריב\"ש כל דתפסה לא מפקינן מינה לא תפסה לא יהבינן לה. ומ\"ש הרמב\"ם ואם תפס הבעל אין מוציאין מידו לא דק ואגב שיטפא נקטיה עד כאן לשונו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שחלתה וכו'. </b> כתב ה\"ה במשנה פרק נערה וכו'. ואני אומר שא\"כ לא היו סותמין וכו'. מ\"כ כמדומה שנדמה להרב המגיד דהאי וכ\"ש בבנות ישראל הקדושות הראב\"ד או הרשב\"א קאמר לה ואינו כי אם מלשון ספרי ותירוץ ה\"ה דחוק מאד. לזה נראה שרבינו סובר דההיא דסיפרי מיתניא אליביה דר' נתן דמפרש לקרא דושלחתה לגרשה בגט אחר קידושין וכדקאמר לעיל מהך דרשה ושלחתה בגט כדברי רבי יהונתן ומש\"ה יליף בתר הכי שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא ולא יגרשנה בגט וכ\"ש בנות ישראל אבל רבנן מפרשים לקרא מקמי קידושין שאם לא יחפוץ בה לקדשה ישלחנה לנפשה ולא שייכא הכא המתנה הואיל ואינה מקודשת לו הילכך ליכא למילף מהכא מידי. ורבינו מפ' קרא כרבנן דלא ליהוי בגט וכמ\"ש בפ\"ח מהלכות מלכים ומ\"מ שמעינן מיהא מסיפרי דאין אדם רשאי לעשות כן וזהו שאמר רבינו ואין ראוי לעשות כן עד כאן לשונו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה וכו' בד\"א בפעם ראשונה וכו'. </b> נראה מדברי רבינו דדוקא כשרצה לגרשה אבל אם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובתה לפדות עצמה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המדיר את אשתו נדר וכו'. </b> הרי\"ף השמיט דין זה וצריך ליתן טעם למה השמיטו. ונ\"ל דטעמא משום דמשמע ליה דבכלל דברי רבא הוא דאמר כל שאיסור דבר אחר גורם לה אינו חייב לפדותה. אבל הר\"ן כתב שי\"א שכיון שהרי\"ף לא הביא מזה כלום משמע דלא ס\"ל הכי וטעמא משום דבפרק המדיר פסק בנדרה היא וקיים לה איהו כמ\"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובסוגייא דהכא נמי שקלינן וטרינן מעיקרא דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה וכיון דאית לן לעולם בנדר אפילו נדרה היא הוא נתן אצבע בין שיניה ולענין כתובה חייב הה\"נ הכא דחייב לפדותה כיון שהוא נותן אצבע בין שיניה הילכך קי\"ל כר\"א דמחייב ולאו מטעמיה עכ\"ל. וקשה לי שרבינו בספי\"ב פסק בנדרה היא וקיים לה הוא כמ\"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ובדין זה פסק כר' יהושע ולפי טעם זה שכתב הר\"ן דברי רבינו סותרים זה את זה ועוד דהא דאמרינן בסוגיין דאי איהו נתן אצבע בין שיניה פודה בדרך דחייה איתמר כי היכי דלא נוקי לאביי ורבא כתנאי ואם כן מהי תיתי לן לקיים ההיא דחייה וליתי ר' יהושע דלא כהלכתא מוטב דנוקי לאביי ורבא כתנאי וליתי רבא כרבי יהושע דהלכתא כוותיה ועוד דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה דהא אותבוה ואסיקו אלא לעולם בדאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה וכו' וכיון דההיא אוקימתא אפילו בדרך דחייה לא קמה לא חיישינן לה הלכך נ\"ל שהטעם שכתבתי עיקר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שחשקה נפשו וכו' והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו וכו'. </b> בפרק קמא דקידושין (דף כ\"ט:) ילמוד תורה ואח\"כ ישא אשה ואם א\"א לו בלא אשה ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הוא אומר הפילה וכו' ובכל זה משביעה שבועת היסת וכו'. </b> כתב ה\"ה ז\"ל נראה לי שדעת רבינו בזה וכו'. ק\"ל על זה שסוף סוף קושיית הראב\"ד במקומה עומדת שאין ביניהם מחלוקת לענין הכתובה דהא בין הפילה בין לא הפילה יש לה כתובה וטענתם אינה אלא אם חייב לגרשה אם לאו וא\"כ אין מקום לשבועה ועוד שרבינו כתב שבטענה זו יתחייב ליתן לה כתובה משמע דבטענה דידיה אינו חייב ליתן לה כתובה ועוד שהדמיון שהביא ה\"ה מהלכות טוען ליתיה דהתם נתבע נשבע ונפטר והכא תובע נשבע ונוטל. לפיכך נ\"ל שהטע' משום דהכא מתוך טענותיה ניכר שהיא רוצה להתגרש ממנו שאומרת שכבר הגיע זמנה להתגרש וליטול כתובתה והוא אומר שלא הגיע זמנה עדיין ואילו היה כדברי הבעל שעדיין לא הגיע זמנה להתגרש אם תרצה להתגרש אינו חייב ליתן לה כתובה והרי זה דומה למוציא שטר חוב על חבירו וטען הלוה קבעת לי זמן שנשבע המלוה היסת ונוטל אף גם זאת מוציאה שטר כתובתה ואומרת שהגיע זמנה לגבות והבעל טוען שעדיין לא הגיע זמנה לפיכך נשבעת ונוטלת: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנכסים שמכנסת וכו'. </b> כתב ה\"ה מ\"ש שאין הנדוניא בכלל כתובה וכו' שדעת רבינו הוא שהנדוניא כחוב בעלמא ונגבית [היא] מן הבעל בבינונית. אבל מ\"ש רבינו בפרק זה וכן התקינו שאם היו לבעל שדות טובות ורעות וכו' כתב ה\"ה שמהירושלמי נראה כדברי רבינו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן התקינו שכשתבוא לגבות לאחר מותו לא תגבה עד שתשבע וכו'. </b> ואם מתה קודם שתשבע כתב לקמן בפרק זה ועיין עוד בפרק י\"ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה נוטלים נדוניתה אע\"פ שהם נצ\"ב: "
+            ],
+            [
+                "<b>וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובה וכו'. </b> רבינו כתב בפירוש המשנה פרק יש בכור דהשתא דגביא ממטלטלי גובות האשה והבנות משבח ששבחו נכסים אחר מיתת הבעל וגם נוטלות בראוי כבמוחזק כמו שיתבאר בהלכות הלואה פרק י\"ז: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשאה סתם וכו'. </b> כתב הריב\"ש וז\"ל מ\"ש הרמב\"ם שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שנאמר בה אע\"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי נראה שלא אמר כן אלא במקום שכותבין בכתובות שיעבוד מטלטלין וזה כתב כתובה ולא כתב שיעבוד מטלטלין ובזה י\"ל כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב נראה שלא נשתעבד אלא א\"כ היה יודע בתקנתם של גאונים שאז י\"ל שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה י\"ל שלא תגבה מטלטלי דיתמי כיון שלא כתב כמנהג המקום וכ\"נ מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה וכו' אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבין האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנה הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל אלא ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל פשטה עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מתה האלמנה קודם שתשבע וכו'. </b> זהו דוקא בעיקר כתובה ותוספת ואף בנכסי נדוניתה אם אינם בעין הן או חליפין וכמו שיתבאר בפרק י\"ח בבא המתחלת מציאת האלמנה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אע\"פ שהיא נכסי צאן ברזל ע\"כ וזה כשאין בשטר כתובתה נאמנות הן ממנו הן מיורשיו שאם כתב כן אפילו מתה קודם שתשבע יורשיה גובים כל כתובתה אף עיקר ותוספת דליכא למימר בה אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי לא נתחייבה שבועה כיון שהבעל האמינה עליו ועל יורשיו: "
+            ],
+            [
+                "<b>ייחד לה קרקע וכו' וכן אם כתב לה מטלטלין וכו'. </b> והוא הדין לנדוניא שהביאה וכ\"כ הריב\"ש דאע\"פ דבר\"פ אע\"פ (דף נ\"ה) מיירי כשייחדו לה הבעל לאחריות כתובתה כל שהן מנדונייתה הרי הם מיוחדים לה שהרי יכולה לומר כלי אני נוטלת ואין הבעל יכול לסלקה בדמים משום שבח בית אביה כר\"י דס\"ל הכי בפרק אלמנה לכה\"ג וקי\"ל כוותיה: ומ\"ש וכן אם נמכרו ונלקח בהם מטלטלין אחרים וכו'. נראה דהוא הדין אם נמכרו נכסי נדוניתה ולקחו בהם מטלטלין אחרים ונודע שאלו השניים מדמי נדונייתה הן נוטלתן בלא שבועה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועד כמה תגבה האלמנה העיקר וכו'. </b> כתב הטור יראה מדברי הרמב\"ם שאין הוכחת השתיקה מחילה אלא לעיקר אבל התוספת לא. ונראה שדקדק כך הטור מדברי רבינו משום דמשמע ליה דמחילה דאחר כ\"ה שנה כשהיא בבית אביה אגביית עיקר שכתב ברישא קאי ולא אתוספת. ולי נראה דאה\"נ דלתוספת נמי הויא שתיקה מחילה ומה שלא הזכיר רבינו אלא העיקר משום דבמקום שאין כותבין מיירי וכבר כתב דתוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה וא\"כ בלא טענת מחילה נמי לית לה תוספת כל שאין לה ראיה ברורה אבל עיקר לעולם יש לה אלא היכא ששהתה כ\"ה שנה ומשום טענת מחילה ומטעם זה נקט עיקר אבל אה\"נ דאי אית לה ראיה ברורה על התוספת אם היא בבית אביה ושתקה כ\"ה שנה מחלה נמי תוספת וכ\"כ ה\"ה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונאמן הקטן להעיד בגדלו וכו'. </b> כתב הריב\"ש על זה צריך עד אחד שיעיד עמו דהא מתניתין בהדיא קתני אם יש עדים. והרמב\"ם כתב אם יש עדים שעשו לה המנהגות וכו' וכתב אח\"כ ונאמן הקטן להעיד בגודלו ומלשונו זה אין להכריח אם ר\"ל על עד אחד מן העדים אבל העד צריך שיעיד שראה בגדלו או אם כל אחד מהם יכול להעיד על מה שראה בקטנו: "
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת וכו' והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה וכו'. </b> כתב על זה הטור ולא נהירא שאם הוא נאמן למה יתן עיקר ואם אינו נאמן יתן לה הכל שהרי כתובתה בידה וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. וי\"ל שהטעם שהוא חייב ליתן העיקר מפני מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תטלי מ\"ש ליכי אבל בתוספת אין מדרש וכ\"כ ה\"ה בסוף פרק זה בשם הרמב\"ן וכ\"כ הר\"ן בסוף נדרים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה נאמנת לומר מת בעלי וכו' לפיכך אם באה לב\"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא וכו' ומשביעין אותה. </b> הטור הבין בדברי רבינו דהיינו לומר שמשביעין אותה שמת בעלה וזה דבר תימה שמאחר שמתירין אותה לינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תינשאי לאחר תטלי מ\"ש ליכי וכמו ששנינו בפרק האשה שלום וא\"כ אין מקום לשבועה זו. ומ\"ש רבינו משביעין אותה שמשביעין אותה שבועת אלמנה כשאר אלמנות: ",
+                "<b>באה ואמרה מת בעלי התירוני וכו'. </b> ה\"ה כתב דבתנו לי כתובתי והתירוני לינשא פסק ככל תיקו שבממון ולא שת לבו ליישב למה מתירין אותה לינשא ה\"ל למיפסק בה ככל תיקו דאיסורא. ושמא י\"ל דסבר רבינו דכיון דמדינא איתתא מהימנא לומר מת בעלי שתינשא אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' האי בעיא דסלקא בתיקו הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין דין קדימה במטלטלין. </b> כתב הר\"ן בפרק מי שהיה נשוי ומגיד משנה בפרק כ\"ב בבבת כנס את יבמתו והניח אחיו פירות ופרק כ' מהלכות מלוה ובטור אבן העזר סי' ק\"ב דה\"מ בדלא כתב ליה מטלטלי אגב שאם כתב לו כן יש בהם דין קדימה וכן מבואר בגמרא פרק חז\"ה: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ד, ה]",
+                "<b>מי שגירש את אשתו וכו' וכן מי שמת והניח אשה וב\"ח וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחית מפני ב\"ח וכו'. </b> כתב הריב\"ש על זה וז\"ל כבר ביאר הוא ז\"ל למעלה בסמוך הטעם מפני שהב\"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה כלום וא\"כ זה הוא בעיקר כתובה ותוספת אבל בנדוניא הרי היא כב\"ח וכן ביאר בסמוך וגם שאין זה במשועבדים אגב שהרי יש בהם דין קדימה עכ\"ל. וכבר נתבאר בסמוך דאי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי גם במטלטלין יש דין קדימה וכמ\"ש הריב\"ש: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ד, ה]",
+                "<b>מי שגירש את אשתו וכו' וכן מי שמת והניח אשה וב\"ח וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחית מפני ב\"ח וכו'. </b> כתב הריב\"ש על זה וז\"ל כבר ביאר הוא ז\"ל למעלה בסמוך הטעם מפני שהב\"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה כלום וא\"כ זה הוא בעיקר כתובה ותוספת אבל בנדוניא הרי היא כב\"ח וכן ביאר בסמוך וגם שאין זה במשועבדים אגב שהרי יש בהם דין קדימה עכ\"ל. וכבר נתבאר בסמוך דאי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי גם במטלטלין יש דין קדימה וכמ\"ש הריב\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו כתובים וכו'. </b> אבל מ\"ש לעיל אבבת מי שגירש את אשתו וכו' קאי: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבעל שמכר נכסיו וכו'. וכן אם מכר הבעל וכו' ונפסד המכר. </b> כתב ה\"ה כוונת רבינו במ\"ש ונפסד המכר צריכה תלמוד. נ\"ל שאפשר לומר שלא כתב רבינו כן אלא מפני שהיה רוצה בין אותה שדה [בין שדה אחרת] והא לא שייך אא\"כ נפסד המכר א\"נ לרבותא נקט הכי דכיון שנפסד המכר על ידה ה\"א דמסתמא היה בעלה מתקוטט עמה עד שהוצרכה להודות לו ומפני כך הקנית לשני ונמצא שבאונס הודית ולא כלום הוא קמ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הגרושה לא תמכור אלא בב\"ד. </b> כתב ה\"ה משנה שם ויש מי שהעמידה בגמ' כר\"ש אבל לרבנן אפילו גרושה מוכרת שלא בב\"ד ופוסק רבינו כמי שהעמידה אפילו כחכמים ואע\"פ שרבינו סובר טענת חן האשה וכו' עד לפיכך לא תמכור אלא בב\"ד. הר\"ן כתב על טעם זה אינו מחוור לי דבשלמא אי לא אמרה רב יהודה גופיה אלא אמורא אחרינא שפיר אבל כיון דחזינן דרב יהודה אפי' בנזקקין לא חייש לחינא משמע דהכא לטעמיה אזיל דלא חייש לחינא כלל וכיון דהתם לא קי\"ל כוותיה מאן פלג לך דלימא דבהא מיהא נקטינן כוותיה וצ\"ע עכ\"ל. ול\"נ לתרץ דשני מחלוקות הם דר' יוחנן דאמר התם משום חינא לא איפליג הכא כלל ואפשר דהכא ס\"ל כרב יהודה הילכך פסקינן כוותיה דנזקקין והכא פלוגתא אחרינא הוא ולא תליא בהדיה כלל וכיון דמתניתין דגרושה לא תמכור לרב יהודה אתיא ככ\"ע פסקינן כוותיה וזה כפי גירסת הרי\"ף דגריס בפלוגתא דהכא עולא ורב יהודה ומ\"ש הר\"ן שמדברי הרי\"ף נראה שלא פסק כר\"י דנזקקין ל\"נ דכיון דלקמן כתב עובדא דאמימר דאמר אדר\"י משום חינא מתנינן לה כוותיה קי\"ל דאל\"כ ה\"ל לפרש: "
+            ],
+            [
+                "<b>אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה וכו'. </b> בפרק אלמנה ניזונת (דף צ\"ח) איבעיא להו מוכרת שלא בב\"ד צריכה שבועה או לא ואיפשיטא דצריכה שבועה. וכתב הר\"ן שדעת רבינו כהרמב\"ן שפירש דהכי מיבעיא לן אי אמרינן תמכור ואח\"כ תשבע כדי שלא תשהה ותפסיד מזונות בינתים דלאחר מכירה ודאי דתשבע שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים שמפני שמכרה שלא בב\"ד לא הפסידו היתומים תקנת שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה במנה וכו'. </b> משנה פרק אלמנה ניזונת ואמרינן בגמרא דאי היכא דאמר לשליח זבין לי כורא ואזל וזבן ליתכא מעביר על דבריו הוי משום דא\"ל לא ניחא לי דלפשו שטרי עילואי מתניתין צריך לאוקומה בשלא היו השדות הללו יחד ואין ראויים לאדם אחד דמעיקרא אדעתא דהכי נעשית שליח ורבינו אע\"פ שפסק בפכ\"א מהלכות שלוחין דמעביר על דבריו הוי כתב כאן משנתנו כצורתה ולא חילק בין שדה לארבע שדות ובין מכרה בשטר אחד למכרה בארבעה שטרות ונ\"ל משום דלא דמיא מתניתא לשליח דאלמנה לאו שליחותא דיתמי קא עבדה דהא נכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונת ובלאו הכי לא דמיא אלמנה לשליח שהרי אם רצתה למכור לחצי כתובתה או לשליש או לרביע הרשות בידה כדתנן בפרק אלמנה ניזונת מוכרת היא אפילו ארבע וחמש פעמים ועוד שהרי ר\"ת פירש דאפושי שטרי דלעיל לאו משום זילותא דנכסי הוא אלא משום שיצטרך לחזר בכל שטר ושטר אחר חתימת עדים וקנין וכתב הרא\"ש שרב אלפס צריך לחלק כמו שפירש ר\"ת ולפ\"ז גם כן אלמנה שמכרה ליכא למיחש לאפושי שטרי שהאלמנה היא המחתמת השטרות ואין ליתומים עסק בהם וכיון דליכא ליתמי חשש דאפושי שטרי אפילו מכרה שדה אחת לארבעה בני אדם בארבעה שטרות מכרה קיים ובגמרא ה\"מ לשנויי חד מהני שינויי אלא שרצה להשיב לו לפי דבריו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכרת כתובתה וכו'. </b> מכירה ומחילה זו שכתב רבינו שהיא קיימת היא בעיקר הכתובה מפני שאין לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יהיה לו איבה שיאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה שהרי כיון שכל הנשים יש להן עיקר כתובה אין לה למכור ולתת לו מפחד איבה שלא יאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה דאדרבה היא יכולה לומר עיניך נתת בגירושין כשמבקש ליתן או למכור לה כתובתה ולכן מכירתה ומחילתה קיימים ולדעת רבינו ה\"ה לתוספת כמ\"ש בס\"פ י\"ח אבל הנדוניא אינה ככתובה לדעת רבינו אלא כחוב בעלמא ומ\"ש רבינו בפרק כ\"ב הם בנצ\"ב ובנכסי מלוג כמו שמבואר שם בדבריו לא בעיקר כתובה ותוספת: ",
+                "<b>אבל המוחלת וכו' ואפילו מזונות אין לה עליו.  </b> כך נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש וגם הר\"ן כתב שכדברי רבינו נראה עיקר:  כתב הרשב\"א מוחלת כתובתה לבעלה מה שעשתה עשוי ומיהו דוקא במוחלת שלא מחמת אונס ידוע אבל אם נאנסה ומחלה ויש עדים על האונס כגון זה שהיה מתקוטט עמה כדי שתמחול לו והוציאה מביתו ונתפייסה ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלום אע\"פ שלא מסרה מודעא המחילה בטלה וכל שיש סיפק בידו לעשות ומפחידה הרי זה אונס: ",
+                "<b>והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן וכו'. </b> מ\"ש או דברי תימה יש ללמוד כן מדאמרינן בס\"פ החובל (ב\"ק דף צ\"ג) אמתניתין דהאומר סמא את עיני וכו' יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה. </b> כתב הר\"ן שטעמו של רבינו דיליף לה במכ\"ש בשומרת יבם והראב\"ד השיג עליו והדין עמו עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותם בלא שבועה וכו' ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשים נדוניתה אע\"פ שהוא נצ\"ב. </b> כך הוא הגירסא הנכונה וזה ע\"פ מ\"ש ברפי\"ו שבין נכסי מלוג בין נצ\"ב נקראים נדוניא. ומ\"ש אע\"פ שהוא נצ\"ב היינו לומר שאע\"פ ששמו אותם בזוזי וקבלם עליו באותו סך שאם פחתו פחתו לו וכו' אינם חשובים כנכסיו לענין זה: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה י, יא]",
+                "<b>אלמנה שתפסה מטלטלין וכו'. אבל אם תפסה לאחר מותו לכתובתה אינה גובה מהם. </b> היינו לדינא דגמרא שאין כתובה נגבית ממטלטלי אבל לדידן גובה מהם אפילו לא תפסה: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה י, יא]",
+                "<b>אלמנה שתפסה מטלטלין וכו'. אבל אם תפסה לאחר מותו לכתובתה אינה גובה מהם. </b> היינו לדינא דגמרא שאין כתובה נגבית ממטלטלי אבל לדידן גובה מהם אפילו לא תפסה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אם הניח קרקע יכולה היא וכו'. </b> כתב ה\"ה ומ\"ש שאם מכרו שאינה מוציאה מיד הלקוחות משנה היא בפרק הניזקין עכ\"ל. ואני אומר אינה משנה ולא בפרק הניזקין אלא בפרק מציאת האשה (ס\"ט.) גבי הא דתלה ליה רבי לרב ביני חיטי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה טו, טז]",
+                "<b>אלמנה שנפלה לפני יבם וכו'. תבעה יבמה לכנוס וכו' או שהיה היבם במדה\"י הרי זו ניזונת משל יבם. </b> כתב ה\"ה דבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למ\"ה וכו'. ויש לתמוה על רבינו שכתב או שהיה במ\"ה ולא כתב או שהלך למ\"ה וכלשון הירושלמי ואפשר לומר דאתא לאשמועינן דהא דאינו חייב במזונותיה אחר העמדה אא\"כ ברח או חלה היינו כשהיה דר עמה במדינה אבל אם היה דר במדינה אחרת והעמידתו שם בדין היא או שלוחה מיד הוא חייב במזונותיה כיון דאינו דר במדינה עמה דינו כברח או חלה: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה טו, טז]",
+                "<b>אלמנה שנפלה לפני יבם וכו'. תבעה יבמה לכנוס וכו' או שהיה היבם במדה\"י הרי זו ניזונת משל יבם. </b> כתב ה\"ה דבר פשוט הוא ומבואר בדברי רבינו שדין חלה והלך למ\"ה וכו'. ויש לתמוה על רבינו שכתב או שהיה במ\"ה ולא כתב או שהלך למ\"ה וכלשון הירושלמי ואפשר לומר דאתא לאשמועינן דהא דאינו חייב במזונותיה אחר העמדה אא\"כ ברח או חלה היינו כשהיה דר עמה במדינה אבל אם היה דר במדינה אחרת והעמידתו שם בדין היא או שלוחה מיד הוא חייב במזונותיה כיון דאינו דר במדינה עמה דינו כברח או חלה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות יש מי שהורה וכו' עד וכן ראוי לדון. </b> נתבאר בפרק י\"ב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות וכו'. </b> נתבאר בפרק י\"ד ומ\"ש ואומרים לה הביאי כתובתיך או השבעי וטלי מזונותיך קשה דמשמע מהכא שאם תביא כתובתה נוטלת מזונות ואינה צריכה לישבע והרי כתב לעיל בסמוך אלמנה שבאה לב\"ד לתבוע מזונות וכו' ורבותי הורו שאין לה מזונות בבית דין עד שתשבע מפני שהיא באה להפרע מנכסי יתומים ולפי זה אפילו הביאה כתובתה אין לה מזונות עד שתשבע ויש לומר דשבועה דלעיל היינו שלא תפסה משל בעלה כלום ושבועה דהכא היינו שלא מחלה כתובתה לבעלה ולא מכרה ולא משכנה לו וה\"ק אומרים לה הביאי כתובתיך והשבעי שלא תפסת משל בעליך כלום או השבעי עוד שלא מחלת לו כתובה ולא משכנת לו וכן מפורש בא\"ה סימן צ\"ג וק\"ל דא\"כ היאך כתב בסמוך אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה וכו' דמשמע שאין צד שתוכל ליטול מזונות אם לא תביא שטר כתובתה ולפי מ\"ש אפילו אין שטר כתובה בידה יכולה ליטול אם תשבע לכך נראה לכתוב וי\"ו במקום או וה\"ג אומרים לה הביאי כתוביתיך והשבעי וכן מצאתי בספר מוגה והיינו לומר שאע\"פ שתביא שטר כתובה דליכא למיחש שמחלה ולא שמכרה מכל מקום צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלמנה שתבעה וכו' או תשבע שבועת היסת ותטול. </b> כתב ה\"ה נ\"ל טעם לדבריו שהצריכה שבועת היסת וכו' וכ\"כ הר\"ן וז\"ל הרמב\"ם כתב שתשבע היסת ותטול וכתב הרשב\"א שאפשר מהסכמת הגאונים שכל שאינו טוען בגופו של דבר אע\"פ שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שיעבוד ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה ואין זה נכון דא\"כ הל\"ל שתשבע שבועת המשנה כשאר הנשבעין ונוטלין בנקיטת חפץ ולא סגי לה בשבועת היסת אלא ודאי טעמו ז\"ל דכיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הרי היתומים כבאים להוציא והיא כופרת הכל ולפיכך נשבעת היסת עכ\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מתנאי הכתובה שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן וכו'. </b> בפרק ט\"ז כתב שאין יורשים כתובת אמן אלא מן הקרקע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן כל נכסיו במתנה לאחרים וכו'. </b> כן כתב הרא\"ש בקידושין פרק האומר מהכרח דקדוק סוגיית הגמרא: "
+            ],
+            [
+                "<b>בת הממאנת וכו'. </b> כתב ה\"ה אחר שהממאנת אין לה עיקר כתובה מאין לו לרבינו שיהיה לבתה מזונות שהם מתנאי כתובה וצ\"ע גם הר\"ן תמה עליו כן. ועוד יש לתמוה עליו לפי פירושו דאלמנה וגרושה מן הנישואין נמי ניזונות משל אביה וא\"כ היכי שייך למימר ממאנת איכא בינייהו דהשתא נשואה גמורה שנתאלמנה או נתגרשה ניזונת מנכסי אביה לדברי הכל ממאנת דעקרתינהו לנישואה מעיקרא מיבעיא ומיהו בהא יש לומר דאלמנות וגירושין דע\"כ באים מש\"ה לד\"ה ניזונות מנכסי אביה אבל ממאנת דמדעתה הוא סבר רבי דאינה ניזונת מנכסי אביה ופליגי רבנן עליה: "
+            ],
+            [
+                "<b>המארס בת הניזונת מן האחים וכו'. </b> כתב ה\"ה ופסקו הגאונים שיש לה. הטעם משום דפסקו כלישנא בתרא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשאת הבת אחר שגדלה וכו' ולא תבעה פרנסתה וכו'. </b> כתב הר\"ן יש לתמוה על הרמב\"ם שלא חילק בין מתזנא ללא מתזנא עכ\"ל. ולי נראה שרבינו סמך על מ\"ש גבי בגרה שאם האחים זנים אותה בבגר אף ע\"פ שלא מיחתה לא איבדה פרנסתה כל זמן שזנין אותה וממילא משמע דה\"ה לנשאת קודם שבגרה שאם זנין אותה אחר נישואיה לא איבדה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו כופה אלא לטוות הצמר וכו'. </b> יש לתמוה על רבינו למה לא חילק בין כיתנא רומיתא לשאר כיתנא כדמפליג בגמרא ואפשר שטעמו משום דכיון דאין כיתנא רומיתא ידוע לנו כל כיתנא מספקינן ליה בכיתנא רומיתא להקל על האשה: "
+            ],
+            [
+                "<b>דחקה עצמה וכו'. </b> כתב ה\"ה בפרק אע\"פ נחלקו ר\"ע ות\"ק בהעדפה וכו' ואפשר שהם סוברים דאתיין אליבא דר\"ע ואין הלכה כמותו. כלומר דאע\"פ שהם פוסקים כרבינו האיי במאי דאמר הלכה כרבנן לא סברי כוותיה במאי דאמר דהני בעיי אליבא דרבנן שייכי. ויש לתמוה על ה\"ה והר\"ן שכתבו שהרי\"ף פסק כת\"ק דלנסחי דהרי\"ף דידן כתב שתי סברות ולא הכריע לפיכך נ\"ל שמ\"ש הרא\"ש ואנן ס\"ל כרבנן מדברי הרי\"ף הוא וכך היתה נוסחת ה\"ה והר\"ן כהרי\"ף: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכניסה לו שתי שפחות וכו'. </b> אע\"ג דבמתני' קתני הכניסה לו שלש שפחות אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר השמיטו רבינו משום דכיון דאיפסיקא הילכתא בגמרא כר\"א דאמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר אזדא ליה הא דתנן בהכניסה לו שלש שפחות אינה עושה בצמר וכן אזדא ליה הא דקתני אינה מצעת לו את המטה מהא דא\"ר הונא אע\"פ שאמרו יושבת בקתדרא מצעת לו את המטה ולא מסתבר ליה לפלוגי בין הצעת המטה דרב הונא להצעת המטה דמתניתין: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות וכו' כופין אותה ועושה אפילו בשוט. </b> כתב הטור על זה יראה שפוסק דמורדת ממלאכה הויא מורדת וא\"כ קשה לדבריו למה לא יפחתו מכתובתה כדין מורדת מתשמיש עכ\"ל. ואני אומר דהא ודאי פשיטא דלא ס\"ל לרבינו דמורדת ממלאכה הויא מורדת שהרי פסק בפרק י\"ב שאם אמרה האשה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה ואם כן מ\"ש בפרק זה שכופין אותה ועושה כשאינה אומרת איני ניזונת אלא היא רוצה לזון ולא לעשות וכן כתב הר\"ן בפרק אע\"פ. ועי\"ל דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה איירי דעד כאן לא אמרינן דיכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה אלא לפטור עצמה מטוויית צמר בלבד אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני ניזונת וכמ\"ש ה\"ה פרק י\"ב בשם המפרשים ובשם הרשב\"א והר\"ן פרק אע\"פ ואע\"פ שהתוספות והרא\"ש שם דחו סברא זו י\"ל דהרמב\"ם סובר כדברי שאר המפרשים והכי דייק לישנא דרבינו שכתב כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת דמדנקט לישנא דכל איכא למימר דאתא לאשמועינן שכל הנשים חייבות לעשות מלאכה לבעליהן דאפי' באומרת איני ניזונת ואיני עושה אינה נפטרת אלא מטויית צמר אבל בשאר חייבת היא: "
+            ],
+            [
+                "<b>פסקו לה מזונות הראויים לה וכו' ואין הבעל יכול לעכב וכו'. </b> ה\"ה והר\"ן והטור תמהו על דברי רבינו דהא תניא בהדיא לא תאכל דברים הרעים לחלב וה\"ה תירץ דההיא בשאינה מצטערת עליהם אבל במצטערת עליהן ודאי צערה קודם שחייה קודמים עכ\"ל. ואין לשון זה מכוון דלא שייך לומר חייה קודמים אלא בדברים הצריכים לקיום גופה אבל מאכלות רעים אינם חייה. וע\"ק על דבריו דא\"כ ה\"ל לכתוב לשון הברייתא ולחלק בה להשמיט לשון הברייתא ולכתוב בהנך. ולכן נ\"ל דמשום דברייתא הכי איתא פסקו קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב מפרש רבינו דה\"ק אם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא רוצה לאכול יותר אוכלת ואין אבי הבן יכול לעכב עליה אע\"פ שהמאכל המרובה מזיק לולד וטעמא הוי ודאי משום דצערא דגופה עדיף א\"כ סיפא דברייתא דקתני ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב א\"א לומר דאינה רשאה לאכול דברים הרעים לחלב קאמר דהא קתני רישא דרשאה לאכול הרבה יותר מכדי צרכה ואין לך דבר שמזיק יותר מאכילה גסה הילכך על כרחך לומר דה\"ק אוכלת הרבה אם תרצה ואינו יכול לעכב עליה וכן אינו יכול לעכב עליה שלא תאכל דברים הרעים לחלב:  (עיין בבית יוסף דנתן עוד טעם אחר):  \n                     "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק וכו' בד\"א שלא הניקה אותו עד שהכירה וכו'. </b> כתב ה\"ה שפסק כשמואל. ויש לתמוה למה לא פסק כר\"י וכ\"ש שפסק רב שימי הלכה כמותו. ונראה שטעמו משום דבתר הכי מייתי גמרא הא דתני רמי בר יחזקאל משמיה משמע דלמיקבע הלכה כוותיה אתא ועוד דמסתבר טעמיה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הנושא את הקטנה וכו'. </b> בפרק א' מהלכות נחלות כתב רבינו בעל שנשא קטנה שאינה צריכה מיאון אינו יורשה שאין כאן שום אישות: ",
+                "<b>והחרש שנשא וכו'. </b> כתב ה\"ה ג\"ז לא מצאתי מבואר עכ\"ל והנה הוא מבואר בירושלמי דכתובות: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שכתבה כל נכסיה לאחר וכו'. </b> בגמ' פריך ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל אמר אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל. וכתב הר\"ן פירש\"י לשמואל דאמר לא קני בכותבת לו כל נכסיה וכו' אבל מדברי הרמב\"ם בפרק כ\"ב מה\"א נראה דלאו לשמואל פרכינן דבמברחת קנה לוקח אם תמות היא בחייו שמתוך אומדן שלה הרי היא כאילו פירשה שאם הבעל ימות בחייה לא תהא מתנה כלום ואם היא תמות בחיי בעלה שזכה בה מקבל מתנה אלא שלא רצתה לפרש כן כי היכי דלא תיהוי לה איבה וכי פרכינן ואי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל אמהיום ולכשארצה פרכינן דכיון שמתה ולא אמרה אין נמצא שלא קנה לוקח מעולם וא\"ה ליקנינהו בעל ועל דרך זה הדבר ברור במברחת שאם מתה אין הבעל יורשה שהרי מקבל מתנה זוכה בנכסים אבל בכותבת לו מהיום ולכשארצה כיון שלא זכה לוקח מעולם נהי דהוו כנכסים שאינם ידועים שהוא סבור שתאמר אין תינח לענין אכילת פירות אבל לענין ירושתה למה לא יירש אותה [וכדאמרינן בנכסים שאינן ידועים שאין הבעל אוכל פירות ואעפ\"כ נראין הדברים שהבעל יורש אותם כמ\"ש במשנתנו.] והרמב\"ם כתב שאע\"פ שלא קנה מקבל עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה ואם מתה אינו יורשה ואפשר שהביאו לומר כן דכיון דאמרינן הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר ובתר הכי אמרינן רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה משמע דכי היכי דבשטר פסים נעקרה ירושתה ה\"נ בכותבת מהיום ולכשארצה אבל הדבר תימה למה. ואפשר דנהי דבנכסים שאינם ידועים הבעל יורש אותם התם הוא שלא גלתה כלל להקנותם לאחר אבל זו הרי היא כמזכה יורשיה ע\"י מקבל מתנה זו שהרי כל עצמה אינה כותבת כן אלא בשבילן וכיון דירושת הבעל דרבנן לדעת הרמב\"ם כמ\"ש בפרק י\"ב מה\"א בהכי סגי לעקור ירושתה מבעל. זה נ\"ל לדעתו ז\"ל עכ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>מתה כשהיא וכו'. </b> כתב הר\"ן בפרק האשה שנפלו בשם הרמב\"ן שרבינו מפרש דהויה דאביי ורבא לפרוקי דב\"ש איתמר ורבא ה\"ק אי נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ\"ע ידו עדיפא מידה דודאי ס\"ל בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב\"ש דמספקא להו זיקה אי נישואין עושה נכסים בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב\"ה פשיטא להו דאפי' אירוסין ודאי אינה עושה הילכך ל\"ש נפלו כשהיא שומרת יבם ול\"ש כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ולפיכך כתב דמשפחת בית אביה יורשים נכסי מלוג בסתם דמשמע אפילו נפלו תחתיו דבעל והוא ז\"ל מפרש נכסים בחזקתן נכסי צ\"ב כפירוש רש\"י ומאי בחזקתן יחלוקו עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הניח פירות תלושין וכו' ואין כח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו וכו'. </b> כתב *הריב\"ש שעכשיו שנוהגים לכתוב בכתובות מטלטלי אגב מקרקעי דמטלטלי משתעבדי מן דינא ולא מן התקנה ימכרו כל מטלטלי בעלה וילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירות ואם מכר היבם אפילו המטלטלין או חלק עם אחיו לא עשה כלום ואפילו אם הוא תפוס מטלטלין יוציאו כל הנכסים מידו וילקח בהם קרקע ואפילו אם היה חייב לאחיו חוב צריך להוציאו מידו וילקח בו קרקע:  *[לשון הריב\"ש תמצא בב\"י סי' קסח]  \n                     "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנצ\"ב וכו' לא עשתה כלום. </b> כתב הריב\"ש שאין בכלל זה אם נתקבלה נדונייתה ומחלה השיעבוד דהא ודאי פשיטא דמועיל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד האשה שמכרה וכו' או נתנה לבעלה מנצ\"ב וכו'. </b> כתב ה\"ה יש דברים בהשגות שנראה מהם שאם מחלה כתובתה לבעלה וכו'. ואין כן דעת רבינו והרמב\"ן והרשב\"א ואין מחילתה לבעלה מועלת אלא בעיקר הכתובה והתוספת וכו'. ואני אומר שמדקדוק דברי רבינו נראה דהא דלא מהני מחילתה או מכירתה לבעלה בנצ\"ב דוקא בשטענה נחת רוח עשיתי לבעלי אבל כל זמן שלא טענה כן מחילתה ומכירתה לבעלה קיימים שהרי כתב חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה משמע בהדיא דלא מהניא האי טענה אלא לענין שתחזור בכל עת שתרצה אבל כל זמן שלא חזרה מחילתה ומכירתה קיימים. ובמ\"ש ה\"ה שדעת רבינו שאם מחלה נצ\"ב לבעלה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי יש לדון דרבינו לא איירי אלא במוכרת או נותנת ולא במוחלת ואיכא לאפלוגי בינייהו כעין מאי דמפליג הרא\"ש בתשובה דמוכרת או נותנת לבעלה אינה אלא במסלקת שיעבודה מאותם קרקעות ובהא שייך איבה לומר עיניך נתת בגירושין ומיתה [אבל במוחלת לא מצי בעל לומר עיניך נתת בגירושין ומיתה] דאדרבה כל זמן שכתובתה מרובה לא תהא קלה בעיניו לגרשה ואדרבה היא תאמר לו עיניך נתת בגירושין כדי שאהא קלה בעיניך: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפלו לה עבדים זקנים וכו'. </b> הטור כתב איני יודע למה פסק חד כחכמים וחד כרשב\"ג ע\"כ. וגירסתו הטעתו שהיה גורס בשניהם רשב\"ג והאמת שהיה גורס רבינו גבי זיתים ר' יהודה במקום רשב\"ג וכמ\"ש ה\"ה והר\"ן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן המוכרת כתובתה בטובת הנאה וכו'. </b> בפרק החובל (ב\"ק דף פ\"ט): "
+            ],
+            [
+                "<b>ולד בהמת מלוג שנגנב וכו'. </b> פרק האשה שנפלו (כתובות דף ע\"ט): "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה וכו'. </b> כתוב בספר התרומות שהבבא הראשונה היא מדתניא בפרק חזקת (ב\"ב דף נ\"ב:) וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית וכו' עד עליה להביא ראיה ומינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית שהיא נאמנת לומר מבי נשא או מתנה היו וגדולה מזו אמרו אימור מעיסתה קמצה ותניא בתוספתא דבתרא פרק ט' האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית בשל בעלה והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה הרי הן של בעלה ואם אמרה ממון ירשתי מבית אבי אבא יעשה מפורש כפירושו כלומר יעשה מפורש כפירושו של דבר שהיא אומרת ולא בסתום שתהא מבררת שדבריה אמיתיים ומינה שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית תהיה נאמנת אע\"פ שאין ידוע לנו מהיכן היו לה והוכיח כן גם מהירושלמי שכתב ה\"ה וכתב ג\"כ שהיא טוענת שמא ולפיכך אין משביעין אותה אלא מחרים סתם מתקנת הגאונים. ושתי פסקות אחרונות סמכו ענין לו (דף נ\"א:) אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים וכו' וכולן שאמרו בשעת מיתתן וכו' ואם לאו יעשה פירוש לפירושן ופירש הר\"י ן' מיגש ואי לא חיישינן שמא להבריח אותו מבעלה כדי שלא יירש אותו ממנה הוא שאמרה כך. למדנו מפירושו שאינה יכולה לטעון שום טענה להוציא מה שבידה מירושת הבעל וכשהיא טוענת במתנה נתנם לי הרי הוא יורש אותה אבל אם נאמין אותה במה שטוענת שנתנו לה במתנה ע\"מ שאין לך רשות בהן אלא אעשה בהם מה שארצה לא קנה יתהון בעל לא לפירות ולא לירושה וטעמא דמילתא דלא מהימנא להוציא מה שבידה מירושת הבעל לפי שאינה נאמנת אלא למה שיכולה לעשות בחייה אבל לענין דברים שבאים לאחר מיתה אינה נאמנת משום דבההיא שעתא ליתא בעולם וחוזרים הם לאנשים אחרים. ומ\"ש הרב בפיסקא מציעתא והרי הם בחזקת הבעל שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה לדבריה אף לענין פירות קאמר וכ\"ש לענין ירושה. וכתב עוד מיהו אי הוו מטלטלין ידועים לבעל בכה\"ג לא היה אומר הרב והן כעין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אלא מטלטלין דומיא דמעות קאמר עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הורו הגאונים שנצ\"ב אע\"פ שפחיתתן על הבעל וכו'.  </b> ומ\"ש מנהג פשוט הוא זה זה היה בדורו ובגלילותיו ולא שפשט בכל העולם כמו שראינו בעינינו וכבר כתב הוא ז\"ל בפרק שאחר זה שיש מנהגות רבות בנדוניא חלוקים זה מזה וכל הכונס סתם כונס כמנהג המדינה וכו' עד והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה הרי ביאר שאם אין המנהג פשוט בכל המדינה אין הולכים אחריו כנגד דין הגמ':  והוי יודע שהמנהג הזה שכתב רבינו בשם הגאונים לא נאמר אלא במקום שנוהגים לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פלוני בכך וכך וכלי פלוני בכך וכך כמו שנוהגים עוד היום בני רומניא והמערב אבל כגון אנו שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות אלא כוללים הכל וכותבין הכניסה לו בבגדים ותכשיטין כך וכך פרחים אין מקום לאותו מנהג כלל וזה דבר ברור:   ",
+                "<b>יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו וכו'. </b> כתב הרא\"ש נראה כפר\"ש דמיירי בשהכניס צרתה לביתה והיא משמשת לכל בני הבית כבתחילה אלא שייחד אותה לצרה להיות תדירה לשימושה ולא נתמעט רווח ביתא שכן דרך [השפחות] לשמש לארחי ופרחי ולכל הנכנסים לבית עכ\"ל. והטור כתב הכניסה לו שתי שפחות יכול לייחד אחת מהן לאשה אחרת שיש לו שתשמשנה לדעת הרמב\"ם אפילו בבית אחר שכתב יש לבעל לכוף וכו' אבל לפירש\"י אינו יכול להוציאה מן הבית ליחדה שתשמש לאשתו אחרת עכ\"ל. דקדק הטור מדכתב רבינו בבית אשה אחרת משמע דאפילו היא בבית אחר רשאי וכבר היה אפשר לדחות דבייחד לה בית בתוך ביתו מיירי אלא דמדכתב בסיפא דאינו יכול להוליכה לעיר אחרת משמע הא באותה העיר אפילו בבית אחר מותר. ואפשר שטעמו מפני שהוא ז\"ל מפרש מה שאמרו והא קא רווח ביתא היינו לומר דכשהשפחה או העבד משמשים אותו בבית אשה אחרת איכא רווח ביתא של בעלת העבדים שאינה צריכה לשמשו אז ומה לה אם ישמשוהו בביתה או בבית האחרת כיון שלא נוסף לה שימוש בשביל כך וזהו שדייק רבינו לכתוב שישמשו אותו בבית אשה אחרת דמשמע דדוקא במשמשים אותו מיירי אבל אם אינם משמשים אלא לאשה האחרת לא ובעיר אחרת אפילו משמשים אותו לא משום דכשהם בעיר אחת [אע\"פ שמשמשים אותו בבית אחר] אחר שיגמרו שימושו בבית האחר אפשר לבא אצלה לשמשה לסייע לשפחות האחרות משא\"כ כשהם בעיר אחרת א\"נ דכשהוא בעיר אחרת ליכא רווח ביתא שאין שימושו מוטל עליה. וה\"ה כתב שדעת רבינו כפירש\"י ולא שת לבו לדקדק בזה ומ\"ש הוא הנכון: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו.  </b> מדקדוק דברי רבינו נ\"ל דלא לענין שיועיל הקנין אחר שנשאת לענין הפירות אע\"פ שלא כתב לה אלא דין ודברים אין לי בנכסייך קאמר וכדמשמע מדברי ה\"ה דא\"כ אין בין ארוסה לנשואה כלום אלא לענין שיהיה מכרה ונתינתה קיים ע\"י שיאמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך דאע\"ג דבכותב לה ועודה ארוסה א\"צ לקנות מידו לשיהיה מכרה ומתנתה קיים ואם קנו מידו* אינו מועיל אפילו למכרה ומתנתה ואם קנו מידו [אחר הנישואין] מועיל למכרה ומתנתה אבל לא לפירות זה נ\"ל ברור בדברי רבינו וכן ביארה הטור:  *(בב\"י סי' צב מועיל אף לפירות אם לא כתב לה אלא עד אחר שנשאה) "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה עמה שלא יאכל וכו' ולוקחים בהם קרקע וכו'. </b> בגמרא אהא דאמרינן (דף פ\"ג) ולטעמיך הא דתנן ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' כיון דאכלינהו לפירי פירי פירות מהיכא אלא בדשיירה ה\"נ בדשייר כתב הרא\"ש מדקאמר בשיירה משמע שהדבר תלוי בה אם תרצה תשייר אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע והרמב\"ם ז\"ל כתב ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ונראה שסמך [לו] על התוספתא דתניא ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כיצד מוכר פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וכן מצאתי בירושלמי [ר' זעירא וכו' ונראה] דירושלמי פליג אגמרא דידן וכו' דלפום גמרא דילן לא אמרינן מוכר פירות ולוקח בהם קרקע אא\"כ שיירה ולקחה בהם קרקע עכ\"ל. והר\"ן כתב כלשון הזה מדאמר בשיירה משמע דכי אמרינן לעולם הוא אוכל פירי פירות דוקא בדשיירה ממילא אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע אלא שהרמב\"ם כתב בפרק כ\"ג מה\"א ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וסמך לו על התוספתא דתניא במכילתין עכ\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג וכו'. </b> כתוב בדפוס * קוסטנטינא במגיד משנה חסר מכאן לתשלום הלכות אלו והתחלת הלכות גירושין עד פרק ג' ולא נמצא בשום העתק עכ\"ל. ובתשובת הריב\"ש ג\"כ כתוב שלא נמצא אצלם מגיד משנה משלשה פרקים של התחלת הלכות גירושין מתחלת זה הפרק עד דיבור המתחיל אבד במקום שהשיירות מצויות שבפרק שלישי ואינו מפרישת הרב המגיד אלא דברי ** תלמיד עכ\"ל:  *(גם בדפוס ויניציא שנת רפ\"ד כתוב כן)  **(ואני אומר שמכאן לתשלום הלכות אלו ודאי פירוש המ\"מ הוא שנמצא אח\"כ בשום העתק ראיה לדבר שבפרק כ\"ה דין י\"א המתחיל האיש שנולדו בו מומין כתוב בפירוש ה\"ה וז\"ל בלא כתובה כנזכר פרק י\"ד וכבר כתבתי שם שאין דינו בכפיית הבעל נכון ע\"כ אולם מהתחלת הלכות גירושין עד אבד במקום שהשיירות מצויות צדקו דברי הריב\"ש כי הם דברי איזה תלמיד ושינוי לשונו מוכיח עליו):  \n                     "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין וכו'. </b> משמע דאתי במכ\"ש דכמה אתה נותן לבנך דא\"ר גידל וכמ\"ש ה\"ה ועוד יש להביא ראיה מדאיתא בר\"פ הנושא איתמר האומר [לחבירו] חייב אני לך מנה [בשטר] ר\"י אמר חייב ור\"ל אמר פטור ואותבינן לר\"ל מדתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כה\"ג לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ופירש\"י בשטרי פסיקתא החתן והכלה פוסקים תנאים שביניהם בפני עדים והעדים חותמים עדות גמורה וא\"ת א\"כ מאי למימרא איצטריך כגון דליכא קנין אלא דברים ואשמועינן כדרב גידל דלא בעי קנין ע\"כ. והרי נושא אשה ופסקה שיזון את בתה האיש והאשה הם שפוסקים ע\"י עצמם וקתני שפסיקתם קיימת וכדרב גידל אלמא דרב גידל אף באיש ואשה שפוסקים ע\"י עצמם היא ואע\"ג דהאי אוקימתא לר\"ל איתמרא לא משמע דניפלוג עליה בהא לענין דינא. וכתב הריב\"ש צריך שיתנו כן בשעת קידושין כלשון רב גידל עמדו וקדשו ואפשר דה\"ה בשעת נישואין אע\"פ שכבר קדשו דבההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרובי דעתא ורב גידל נקט וקידשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אע\"פ שלא נזכר התנאי בשעת נישואין וכן נראה מלשון הרמב\"ם פרק י\"א מהלכות מכירה שלא הזכיר שם אלא שעת נישואין: "
+            ],
+            [
+                "\n                     ומ\"ש רבינו שפסק לבתו בין קטנה בין גדולה. שם (דף ק\"ב:) האלהים אמר רב אפי' בוגרת. ומ\"ש ובנישואין ראשונים ירושלמי כתבו הרי\"ף שם ומשמע דכשפסקו האיש ואשה על עצמם אפילו בנישואין שניים לא בעי קנין וכתב הריב\"ש שכן נראה מדברי רבינו: ודע שאע\"פ שרבינו לישנא דרב גידל נקט ונאמרו בו פירושים יש לומר שסובר כפירוש רשב\"ם דדוקא עמדו וקידשו לאלתר מתוך הדברים אבל שלא בשעת קידושין אינו מתחייב עד שיקנו מידו או שיכתוב שטר וכ\"כ הטור שהוא דעת רבינו ויש ללמוד כן ממ\"ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו וכו' וכתב עוד בסוף הפרק ואם פסקו בשעת הקידושין ולא היה שם קנין וכו' אלמא דלא אמר רב גידל אלא במתנה בשעת הקידושין וה\"ה לשעת הנישואין כמ\"ש הריב\"ש הא לאו הכי לא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנושא אשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים וכו' והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין וכו'. </b> איכא למידק דהא בגמרא לא אוקימנא האי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אלא לר\"ל אבל לר\"י לא צריך לאוקומי בהכי ומאחר דקי\"ל כר' יוחנן למה כתב רבינו אוקימתא דאוקימנא לבר פלוגתיה וי\"ל שרבינו סובר כרבותיו שהורו שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאזון אותך חמש שנים והיינו טעמא דמהני גבי מזונות בת אשתו לפי שנפסקו בשעת הקידושין שאז הם דברים הנקנים באמירה וכמ\"ש הוא ז\"ל בפרק י\"א מהלכות מכירה וכיון שכן אפילו לר\"י אית לן לאוקומי מתניתין בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וה\"מ למימר ר\"ל וליטעמיך דבר שאינו קצוב הוא אלא מאי אית לך למימר בשטרי פסיקתא לדידי נמי אלא דלא חש כדאשכחן בכמה דוכתי. וכ\"כ רבינו בפרק הנזכר וז\"ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע\"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי. ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהא זן את בתה חייב [לזונה] מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה עכ\"ל. והראב\"ד כתב על הוראת רבותיו שלא ידע מאין הורו כן דהא בגמ' משמע איפכא וה\"ה דחה ראייתו ומ\"מ כתב שאינו יודע מקום להוראה זו ושדעת הרמב\"ן והרשב\"א בתשובותיהם כדעת הראב\"ד ואני כתבתי שם טעם להוראה זו. ומ\"מ קשה בדברי רבינו שכאן כתב והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו דמשמע בהדיא דכל שקנו מידו אפילו שלא בשעת קידושין חייב ובפרק י\"א מהלכות מכירה כתב שהמחייב את עצמו לזון את חבירו כך וכך שנים אע\"פ שקנו מידו אינו משתעבד וכו' אם לא שפסק בשעת נישואין. וי\"ל דכשהוא בשעת קידושין באמירה בעלמא סגי וכדרב גידל וכשהוא שלא בשעת קידושין כלומר שכבר עברו הקידושין אבל לא נשאו עדיין מתוך שהות על עסקי הנישואין מהני התנאי דכיון שעדיין לא נשאו שייך קצת לומר מיגו דמחתני אהדדי גמרי ומקנו ומתוך שכבר קידש לא דמי לענין נישואין ולכך צריך קנין או כתיבה וזהו שכתב בהלכות מכירה ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו וכו' כלומר פוסק לזון את בת אשתו אפילו בקנין מפני מה הוא חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה כלומר אע\"פ שאינם נקנים באמירה אבל הם דומים להם מתוך שעדיין לא נשאה. ועי\"ל דשלש חילוקים בדבר לחבירו אפילו בקנין לא מהני אבל לבת אשתו אם קיבל עליו [לזונה] בשעת קידושין או נישואין סגי באמירה בעלמא ושלא בשעת קידושין או נישואין בקנין מהני. ועי\"ל [דכי אמרינן] שדברים הללו נקנים באמירה היינו דוקא בשעמדו וקידשו מתוך הדברים אבל בשלא עמדו וקידשו מתוך הדברים מתוך שעסוקים בענין נישואין ועדיין לא נשאה מהני קנין: "
+            ],
+            [
+                "<b>מתו אלו שפסקו לזון אותה אם קנו מידם וכו'. </b> הכי אוקמוה בגמרא כמו שכתב ה\"ה. ומ\"ש או שחייב עצמו בשטר כלומר אם צוה לכתוב שטר הרי הוא כשאר שטר חוב שגובה מנכסים משועבדים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הנושא אשה ולא הכיר בה וכו' אבל תוספת יש לה. </b> שם מימרא דשמואל וברייתא (כתובות דף ק\"א) נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון ממאנת וחברותיה מנה ומאתים אין להן תוספת יש להן. ומפרש רבינו דחברותיה היינו שנייה ואילונית השנויות במשנה בהדי ממאנת וכ\"כ הרי\"ף. ותמה הראב\"ד עליהם ופירש הוא דדוקא אשנייה קאי ומשום דאיכא שניות טובא קרי להו חברותיה דאילו אילונית שלא הכיר בה כיון שהיה מקח טעות אפילו תוספת אין לה וכתב הר\"ן דלפי זה י\"ל דבשנייה נמי דוקא בהכיר בה ואין זה נכון ועוד דבירושלמי מפורש כדברי הרי\"ף עכ\"ל. ומ\"ש רבינו ואין לה מזונות ואפילו לאחר מותו כלומר דליכא למיחש דילמא תעכב גביה דהא מת הוא אפילו הכי אין לה מזונות ולמד כן מדאמרינן בפרק יש מותרות דאלמנה לכ\"ג אין לה מזונות מחיים ויש לה לאחר מיתה ותניא התם אלמנה יש לה מזונות שנייה אין לה מזונות אלמא דהיכא דאית לה לאלמנה דהיינו לאחר מיתה לית לה לשנייה:   ",
+                "<b>וכשכופין אותו וכו' אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. </b> זהו פירוש למה שאמרו במשנה (כתובות דף ק':) ולא פירות וכך אמרו בירושלמי וטעמא משום קנסא ורש\"י פירש בע\"א: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת וכו'. </b> גם רש\"י נתן טעם זה. ומ\"ש כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו היינו לומר דדוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דאדעתא למיפק לא אקני ליה: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה לא חילקו בשנייה וכו' מפני שהיא מדברי סופרים עשו בה חיזוק. </b> לפי זה חלוצה כיון שהיא מד\"ס אין לה כתובה והא דתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק':) אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה וכו' יש להן כתובה אשגרת לישן הוא שכן דרך בכל מקום לשנות חלוצה בהדי גרושה ולא משום דדינם שוה לענין זה א\"נ דאתיא כההוא לישנא (יבמות דף פ\"ה:) דקאמר זו היא מרגילתו ולא קי\"ל כוותיה משום דכיון דספיקא דלישני הוא מספיקא לא מפקינן ממונא:   ",
+                "<b>אבל אם נשא אחד מחייבי לאוין וכו' או אחד מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה. </b> טעמו בחייבי עשה מדתנן בפרק אלמנה ניזונת (דף ק') הממאנת והשנייה והאילונית אין להן כתובה וכו' אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר יש להן כתובה ואמרו בגמרא (דף ק\"א:) כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי כלומר לאחר שחילק באילונית ופירש הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף לאלמנה שהכיר בה נמי ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה [וכן פירש רש\"י] וסובר רבינו שמאחר שלא שנו שם חייבי עשה באותה משנה בין הכיר ללא הכיר כחייבי לאוין ואיסורי דרבנן ש\"מ דחייבי עשה בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואינם דומים לחייבי לאוין מפני שאיסורן קל ולא לד\"ס שצריך חיזוק וכן יש ללמוד מדאמר רב הונא דאלמנה לכ\"ג בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה ואידחי משום דכי קתני אלמנה לכ\"ג אפלוגתא דאילונית קאי אבל חייבי עשה דליכא למידחי הכי ויש טעם בדבר אית לן למימר דבין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והיאך דין נשים אלו בנדוניא שלהם וכו'. </b> מ\"ש ה\"ה בתירוץ הקושיא שהקשה נתבאר יפה בדברי הר\"ן שכתב וז\"ל ולפי זה צ\"ל דהא דאמרינן דרב נחמן פליגא לאו דפליגא אעיקר מימרא דרב כהנא משמיה דשמואל אלא לומר דפליגא אמימרא דרב שימי בר אשי דאמר שמע מינה מדרב כהנא דס\"ל דרב כהנא לא השוה שנייה לשאר נשים וכו' * (דאמר דאין לה בלאות דנכסי מלוג וטעמא משום דקנסו לדידה בדידיה הא אשה כשירה גובה אותה ממנו ואע\"ג דליתנהו אלמא ס\"ל עיילא ליה גלימא קרנא הוי) אבל אנן ס\"ל דרב כהנא ור\"נ לא פליגי לפי שרב כהנא משוה שנייה לשאר נשים אלא דאי לאו משום קנסא היה ראוי שישלם הבעל כל מה שבלה בתשמישו מנכסי מלוג שלה *לפי שכיון שאין לה כתובה לא היה ראוי שיגיע לבעל שום דבר מהדברים הראויים לבעל ואין לו עסק בנכסי מלוג וראיה לפירוש זה מדפרכינן אממאנת אי דליתנהו אידי ואידי לית לה. ואי ס\"ל דנכסי מלוג קרנא הוי א\"כ שלא ברשות הוציאה ואמאי לא יחזירם אלא ודאי דסמכינן אר\"נ דאמר פירא הוי ואם כן כשהוציאם ברשות הוציאם אלמא ס\"ל לגמרא דרב כהנא ורב נחמן לא פליגי:  *[מכאן ועד קרנא הוי לא נמצא בדברי הר\"ן]:  *[עיין בלשון הר\"ן שהוא סיגנון אחר ולפי שהשינוי רב לא שלחתי יד לתקנו]:  \n                     "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה אילונית או מחייבי לאוין ולא הכיר בה וכו'. </b> דין האילונית נלמד ממה שאמרו שם בגמרא (כתובות דף ק\"א) גבי אילונית אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נצ\"ב דלאו ברשותה קיימי לית לה והתם ארישא דמתניתין קיימי ורישא דמתניתין בלא הכיר בה מיירי דהא קתני סיפא ואם מתחלה נשאת לשם אילונית וסובר רבינו שמאחר שבמשנה נשנו חייבי לאוין עם אילונית כמו שאמר בגמרא שכתבתי לעיל דכי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי דינם שוה בכל וכיון דבאילונית אם לא הכיר אמרינן אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה ה\"ה בחייבי לאוין שלא הכיר בהם וכ\"כ הרי\"ף: "
+            ],
+            [
+                "<b>והממאנת אין לה בלאות כלל וכו'. </b> גם זה נלמד ממ\"ש בסמוך שאמרו בגמרא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא ואי דליתנהו אידי ואידי לא שקלא ולפי הטעם שכתבתי למעלה נראה דדוקא בשבלו מחמת תשמיש אבל אם מכרם חייב לשלם: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שזינתה תחת בעלה וכו'. </b> אע\"פ שכבר נתבאר למעלה חזר רבינו לשנותו לסמוך לו ענין עוברת על דת וחברותיה: ",
+                "<b>ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה וכו'. </b> ברייתא פרק אלמנה ניזונת נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת [משה] וחברותיה אין להן תוספת וכ\"ש מנה ומאתים והיוצאות משום ש\"ר נוטלת מה שלפניה ויוצאה. ומשמע לרבינו דכי היכי דאין לה תוספת ה\"ה לנדוניא שאינה בעין דדוקא בבלאותיה קיימים הוא דאמרינן שם (דף ע\"ב) אם היא זינתה בלאותיה לא זנו אבל נצ\"ב שאינם קיימים אף עוברת על דת מפסדת אותם ולזה הסכים הר\"ן: "
+            ],
+            [
+                "<b>והיאך יודע דבר זה וכו' ואחר שאכל או בא עליה שאל אותו פלוני וכו'. </b> כלומר דאילו קודם לכן יכולה שתאמר משטה הייתי בך וכשהייתי רואה שהיית רוצה לאכול או לבעול לא הייתי מניחך: "
+            ],
+            [
+                "<b>או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה. </b> כך היא הגירסא הנכונה: ",
+                "<b>או שהיתה מקללת וכו'. </b> שם (דף ע\"ב:) אמתני' דקתני מקללת יולדיו בפניו א\"ר יהודה אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו וכו' אמר רבא דאמרה ליה ליכלי' אריה לסבא באפי בריה. ומפרש רבינו דרב יהודה ורבא פליגי דלרב יהודה אפילו קללה אבי בעלה בפני בן בעלה ולרבא עד שיקללנו בפני בעלה ופסק כרבא דבתרא הוא: "
+            ],
+            [
+                "<b>עזרא תיקן וכו'. </b> בפרק מרובה (ב\"ק דף פ\"ב) ומ\"ש שאם לא חגרה לא עברה על דת פשוט הוא מאחר שלא הזכירוה בגמרא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד היא יוצאה משום ש\"ר וכו'. </b> קצת דברים אלו מבוארים בפרק ב' דיבמות (דף כ\"ד כ\"ה) וקצתם בירושלמי פרק המדיר. ומ\"ש שאינה צריכה התראה. פשוט הוא שכיון שעברה כבר נאסרה על בעלה ותו לא שייך התראה: "
+            ],
+            [
+                "<b>עוברת על דת וכו' אין כופין הבעל להוציאה. </b> אע\"ג דהאי בעיא לא איפשטא כתבו ה\"ה והר\"ן בשם הרשב\"א דאיפשיטא מההוא דבעל שמחל על קינויו. ול\"נ דאפשר לומר דאיפשיטא מדאמרינן בפרק ב' דיבמות וב\"ד בעדים הוא דמפקי כלומר בעדי טומאה דוקא: "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שראה אשתו וכו' לפיכך משביעה בנקיטת חפץ. </b> כתב ה\"ה לא נתברר לי טעמו וכו' ובודאי אם יש שם ע\"א מן הדין הוא שתשבע להכחיש העד אבל אם אין שם עד כשר אע\"פ שהבעל אומר שראה הדבר למה תשבע כיון שאין רגלים לדבר וכבר השיג עליו הרמ\"ך עכ\"ל. ואני תמה עליו דאיפכא ממש הוי דכשהוא עצמו ראה שזינתה היא מוציאה שטר כתובה והוא טוען פרעתיך ודאי ואם תרצה להפרע אומר לה תשבע לי שלא פרעתיך שצריך לישבע בנקיטת חפץ שלא פרעו כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ\"א)  ונתבאר בדברי רבינו פי\"ד מהלכות מלוה אבל כשהוא לא ידע שזינתה אלא ע\"פ עד אחד הוי כאומר שמא פרעתיך שאין בעל השטר צריך לישבע והא דתנן בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ו) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה התם כשהבעל טוען ברי וכך הם דברי רבינו שכתב לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה אם ראה אותה בעצמו כלומר דוקא אם ראה אותה בעצמו הוא שמשביעה אבל אם לא ראה הוא בעצמו אע\"פ שהוא טוען כן ע\"פ ע\"א אינו משביעה וכדמסיים בה אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה כך היא הגירסא הנכונה וכך הוא בטור. ודייק רבינו לכתוב משביעה ולא כתב צריכה לישבע מפני שהטוען על שטר חוב פרעתיו אומרים לו זיל שלם ואם טען ישבע לי שלא פרעתיו אז אומרים לו שישבע כדאיתא בפרק שבועת הדיינין וכתבו רבינו בפרק י\"ד מהלכות מלוה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה וכו'. </b> בס\"פ ד' אחים (יבמות דף ל\"ג:)  שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה בזה וכו' מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן פי' ואח\"כ מחזירים אותם. ומ\"ש או באונס ברייתא בס\"פ נערה שנתפתתה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה בינו לבינה וכו' ה\"ז אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה. </b> יש לתמוה דמאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן דאיכא מי סוטה נמי אינו יכול להשקותה אא\"כ קינא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות סוטה. ואפשר שנגרר אחר לישנא דגמרא דאמר לא לימא איניש לאינשי ביתיה בזמן הזה אל תסתרי עם איש פלוני דילמא קי\"ל כר' יוסי בר' יהודה דאמר קינוי ע\"פ עצמו וליכא השתא מי סוטה למבדקה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>דבר ידוע הוא וכו' ואינם גזירת הכתוב. </b> כלומר שאילו היו גזירת הכתוב לא היינו מחלקים בין מקום למקום כיון שכך גזרה תורה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בא על אשתו וכו' ושהה כמה ימים. </b> תמיהה לי מה צורך לשהות כמה ימים הא בחזקה דאין אדם שותה בכוס אא\"כ בודקו אפי' טען טענת מומין מיד אחר שבעל אין שומעין לו. וי\"ל דלרבותא נקט שהה כמה ימים אע\"ג דאיכא למימר מוכחא מילתא שלא הכיר באותו מום עד עכשיו מדלא הזכירו עד עתה קמ\"ל: א\"ה אבל בדברי ה\"ה נראה דדוקא בא עליה ושהה מדכתב שהוא דוקא כשלא בעל או שלא שהה ונ\"ל פי' או אפילו בעל אלא שלא שהה וכן מוכח מדסיים אבל אם בעל ושהה כו' ש\"מ דתרתי בעינן. וראיתי בפרישה סי' ל\"ט ס\"ק כ\"ח שכתב דבחד סגי או בעל או שהה וסיים וכן משמע לשון המ\"מ ע\"ש. ודבריו תמוהין דלפע\"ד מוכח להדיא מלשון המ\"מ להיפך וכמ\"ש]: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נעשה האיש מוכה שחין וכו'. </b> לאו למימרא שנעשה אחר שנשאה שאפילו היה מוכה שחין מקודם שנשאה מאחר שאפילו היא רוצה אין שומעין לה:        סליקו הלכות אישות בריך רחמנא דסייען:  \n                     "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות אישות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a83e7c3142b5cee94f2494af58bd636332914189
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,186 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נערה בתולה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיתה בתולה וכו'.</b> משנה בפרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) חמשים של אונס ומפתה בשקל הקדש במנה צורי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה וכו'.</b> כתב הראב\"ד חיי ראשי איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים יבאו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם וכו'. י\"ל כמו שכתב בעל מגדל עוז שאם ראו העדים מרחוק ששכב עמה ולא ידעו אם באונס אם ברצון אם היה בעיר חזקה שהיא מפותה אם לא צעקה ולא העידו העדים ששלף וכו' ואם היה בשדה חזקה שהיא אנוסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפותה שלא רצתה להנשא למפתה וכו'.</b> בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) שנינו האונס נותן מיד המפתה לכשיוציא ובגמרא לכשיוציא אשתו היא אמר אביי אימא לכשלא יכנוס ופירש\"י אשתו היא וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא, לכשלא יכנוס שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו, תניא נ\"ה וכו' ואחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולים לעכב בשלמא מפותה כתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת\"ל ימאן מ\"מ אלא אונס בשלמא איהי כתיב ולו תהיה מדעתה אלא אביה מנ\"ל אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר ק\"ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא בין אביה יכולים לעכב אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כ\"ש וכו' תניא אידך אף על פי שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא הוא אין לה עליו כלום כשיוציא מי מצי מפיק לה אימא כשתוציא היא אין לה עליו כלום מת יצא כסף קנסה בכתובתה ר\"י בר יהודה אומר יש לה כתובה מנה במאי קא מיפלגי רבנן סברי טעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ור\"י בר יהודה סבר הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך. ופירש\"י אע\"פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציאנה אין לה עליו כלום ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה. מי מצי מפיק לה לא יוכל לשלחה כתיב כשתצא היא אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט: \n",
+                "<b>ומ\"ש רצתה היא ואביה ולא רצה הוא כופין אותו וכו' אפי' היא חגרת או סומא וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ט) האונס שותה בעציצו וכו' כיצד שותה בעציצו אפילו היא חגרת אפילו היא סומא ואפילו היא מוכת שחין נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה [שהיא] ראויה לו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ״ש רבינו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה.</b> מ״ש חייבי עשה ניחא דשפיר איכא למימר דבכלל אינה ראויה לבא בקהל היא ותניא בפרק אלו נערות (כתובות דף כ״ט:) ולו תהיה לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה ר״ש בן מנסיא אומר אשה הראויה לקיימה מאי בינייהו ממזרת ונתינה איכא בינייהו ומסקינן דאפילו חייבי עשה אין ראוי לקיימה אבל שניה קשה כיון דמדאורייתא שריא אשה שהיא ראויה לו היא ואפשר דכיון דמדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר איכא למימר דשניה אימעיטא מולו תהיה לאשה ובלאו הכי כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשנייה אימעיטא מולו תהיה לאשה ודקדק רבינו לכתוב אחר שישאנה כלומר דאילו נמצא דבר ערוה קודם שישאנה אינה נאסרת עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול שאנס בתולה וכו'.</b> בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שנאמר כו'.</b> פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י\"ד וט\"ו) א\"ר יוחנן כל ל\"ת שקדמו עשה לוקין עליו ופירש\"י אפילו למ\"ד לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו וכו' אשמעינן ר' יוחנן דה\"מ בעשה הבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתוק הלאו ואפי' תקיימנו אחר עבירת הלאו לא נפטרת מהמלקות עכ\"ל. ומסיק בגמ' דהדר ביה משום דקשיא ליה מדתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אמאי ל\"ת שקדמו עשה הוא ולילקי ופי' רש\"י משום דקשיא ליה אונס נערה בתולה דאשכחן ביה לא תעשה שקדמו עשה דכתיב ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה ותניא עלה שיקיים את העשה אם גירשה יחזירנה ופטור אלמא לאו שניתק לעשה חשיב ליה אם ישראל הוא שיכול לקיים העשה ויחזירנה מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא שאסור בגרושה לוקה ואינו מחזיר ואמאי אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם איתא לדרבי יוחנן הא לא תעשה שקדמו עשה הוא עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר.</b> נלמד ממה שאמרו (שם ט\"ו:) אם כהן הוא לוקה ובפרק הנזכר תני תנא קמיה דר' יוחנן מל\"ת שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב א\"ל [ר\"י] מאי קא אמרת קיים פטור לא קיים חייב ביטל חייב לא ביטל פטור תני קיימו ולא קיימו כך היא גירסת הרי\"ף כלומר אע\"פ שלא ביטלו לעשה כיון שלא קיימו לוקה על ל\"ת ופי' נמוקי יוסף כלומר תפוס רישא דוקא דאם לא קיימו חייב דמיד שהתרו בו ב\"ד לתקן הלאו ולא תיקן שוב אין לו תקנה לתקן אותו ולוקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומאימתי יהיה לבת קנס וכו' עד אין לה קנס.</b> בפרק אלו נערות (כתובות דף מ':) וכחכמים וכן פסקו הרי״ף והרא״ש והביאו ראיות לדבריהם ולאפוקי מר״ח והראב״ד שפסקו כר״מ ומפ' טעמייהו דחכמים בגמרא משום דאמר קרא אפילו קטנה במשמע כלומר דכתיב נער בלא ה״א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחת שיש לה אב וכו'.</b> משנה שם יתומה שנתארסה ונתגרשה ר' אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור ואיפסיקא בגמרא הלכתא כוותיה ואע\"ג דבגמרא אמרינן דמתניתין ביתומה בחיי האב מ\"מ מינה ילפינן ליתומה ממש: \n",
+                "<b>ואלו שאין להם קנס הבוגרת.</b> בס\"פ אלו נערות. \n",
+                "<b>ומ\"ש והממאנת והאילונית</b> שם (דף ל\"ה:) ת\"ר וכו' הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ופירש\"י הממאנת בבעלה כגון יתומה שהשיאתה אמה [או אחיה] ומיאנה בבעלה אין לה קנס שאינה בחזקת בתולה ובגמרא הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי הא קטנה בעלמא אית לה מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס אימא סיפא איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי אתאן לר\"מ דאמר קטנה אין לה קנס והא מקטנותה יצתה לבגר רישא רבנן וסיפא ר\"מ וכ\"ת כולה ר\"מ היא ובממאנת סבר לה כר' יהודה ומי סבר לה והתניא עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי ר\"מ ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן וכו' האי תנא סבר לה כר\"מ בחדא ופליג עליה בחדא ופירש\"י איילונית שאין לה סימני נערות לעולם וכו' אין לה קנס לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא שתי שערות לעולם כל כ' שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת וכו' ובממאנת סובר לה כר' יהודה דאמר נערה ממאנת והכי תידוק מינה נערה ממאנת אין לה קנס הא נערה בעלמא יש לה קנס וכו' ופליג עליה בממאנת ואמר עד שירבה השחור וכי תנא הממאנת אין לה קנס הא הראויה למאן יש לה קנס בנערה קאמר עכ\"ל. משמע בהדיא דלרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס אילונית יש לה קנס ולר\"מ דאמר קטנה אין לה קנס אילונית אין לה קנס ורבינו שפסק בקטנה יש לה קנס ופסק דאילונית אין לה קנס יש לתמוה עליו דהוי כמזכה שטרא לבי תרי וכבר השיגו הראב\"ד וכתב וז\"ל גם זה טעות שהאיילונית לדברי חכמים וכו'. וגם ההגהות תמהו עליו וגם הטור תמה עליו וכתב וז\"ל כתב הרמב\"ם הבוגרת האילונית והממאנת אין לה קנס שהרי הוא פסק כרבנן שקטנה יש לה קנס והאיילונית דינה כקטנה עד שתהיה בת כ' שנה ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנותה יוצאה לבגר עכ\"ל. ואפשר לדחות ולומר שסובר רבינו דכיון דגבי קנס נערה כתיב אע\"ג דלחכמים קטנה בכלל כיון דמדכתיב נערה חסר ה\"א מפקינן לה כדאיתא בגמרא איכא למימר דהיינו דוקא קטנה דאתיא לידי נערות אבל אילונית דלא אתיא לידי נערות לא והיינו פשטא דברייתא דהממאנת והאיילונית אין להן קנס ואע\"ג דגמרא שני לה בגווני אחריני היינו למאי דס\"ד דמקשה דאיילונית לחכמים יש לה קנס אבל לפום קושטא לחכמים נמי לית לה קנס ומהר\"י קולון בשורש קל\"ח תירץ שרבינו מפרש דהא דמסיק האי תנא סבר לה כוותיה בחדא היינו דאילונית אין לה קנס ופליג עליה בחדא היינו דקטנה יש לה קנס: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דשוטה וחרשת אין להן קנס.</b> שם איילונית אין לה לא קנס ולא פתוי ורמינהי החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים וכו' אין להן טענת בתולים כלומר וכיון שאינן בחזקת בתולות אין להן קנס ומשני הא ר\"ג הא רבי יהושע כלומר דלר\"ג אין להן טענת בתולים ולרבי יהושע יש להן וכיון דקי\"ל כר\"ג ממילא ידעינן דאין להן קנס: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב אף זו טעות דלהדיא לרבנן יש להן קנס ופיתוי עד כאן לשונו. טעמו מדאמרינן בגמרא שכתבתי בסמוך איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ורמינהו החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים והא מאי רומיא הא ר\"מ והא רבנן כלומר דברייתא דאיילונית אין לה קנס כר\"מ וברייתא דאיילונית יש להן קנס [כרבנן וכיון דבההיא ברייתא דאתיא כרבנן קתני דחרשת ושוטה יש להן קנס] הכי נקטינן זהו נראה טעמו של הראב\"ד וכבר כתבתי בסמוך טעמו של רבינו שמאחר שבגמרא מוקי ההיא ברייתא כרבי יהושע אבל לר\"ג דקי\"ל כוותיה חרשת ושוטה אין להן טענת בתולים ממילא שמעינן דלית להו קנס: \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שיצא עליה שם רע בילדותה וכו'.</b> שם מי שיצא עליה שם רע בילדותה אין לה לא קנס ולא פיתוי וכו' ה\"ד אילימא וכו' דנפק עלה קלא דזנאי והא אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא: \n",
+                "<b>ומ״ש והמגורשת מן הנישואין וכו'.</b> בפ״ק דכתובות (דף י״א) תנן בתולה מן הנישואין אלמנה גרושה וחלוצה וכו' ואין להן טענת בתולים ואם היא גרושה מן האירוסין יש לה טענת בתולים [ע״כ] וכל שיש לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בתולה ויש לה קנס וכל שאין לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בעולה ואין לה קנס ובפרק אלו נערות (כתובות דף ל״ח) תנן נערה שנתארסה ונתגרשה ר״י הגלילי אומר אין לה קנס ר״ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה וידוע דהלכה כר״ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתפתתה אין לה קנס</b> זה פשוט דמאחר שקנסה לעצמה כיון שנתפתית ונתרצית לו הרי מחלה לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיורת והשבויה וכו'.</b> זה נלמד מדתנן בפירקא קמא דכתובות (דף י\"א) הגיורת השבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים [יתירות על כן אין להן טענת בתולים] (xא\"ה משנה מפורשת היא (שם דף כ\"ט ול\"ו) לענין קנס עצמו. וכ\"ה בב\"י סי' קע\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה וכו'.</b> (דף כ\"ט) ר\"פ אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה יש להן קנס אע\"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין. ובגמרא (דף ל\"א:) ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה וקי\"ל דאינו לוקה ומשלם אמר עולא ל\"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת וכו' ר' יוחנן אמר אפי' תימא אחותו נערה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו אלמא קסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם וידוע דהלכה כרבי יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היתה מחייבי עשה או שניות וכו'.</b> שם (דף ל\"ה:) ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להן לא קנס ולא פיתוי וכו' מאי עריות ומאי שניות לעריות אילימא עריות עריות ממש שניות מד\"ס כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס ומני שמעון התימני היא איכא דאמרי עריות חייבי מיתות ב\"ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין ומני ר\"ש בן מנסיא היא ופירש\"י שמעון התימני בריש פירקין דאמר אשה שיש בה הויה ר\"ש בן מנסיא דאמר אשה שראויה לקיימה עכ\"ל. ופסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומשמע דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא משום דלישנא בתרא הוא ועוד דאתיא כרבי יוחנן דאמר אין אדם לוקה ומשלם אבל חייבי עשה דלית בהו מלקות לא x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב היתה מחייבי מיתת בית דין וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ב:) אלו [נערות] שאין להן קנס הבא על בתו על בת בתו על בת בנו על בת אשתו על בת בנה על בת בתה אין להן קנס מפני שמתחייב בנפשו שמיתתן בידי ב\"ד וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש ופירש\"י ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו והרי הוא אומר מכה נפש בהמה ישלמנה וכו'</b> שם עלה ל\"ח תנא דבי חזקיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בא עליה ומתה וכו'.</b> שם (ע\"ב) בעלה הנזכר מימרא דאביי ואף על גב דאמרינן מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא סובר רבינו דלא שבקינן מאי דפשיטא לאביי משום מאי דמספקא ליה לרבא וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו והוא שתמות קודם שתעמוד בדין</b> כן פירש רש\"י והוא נלמד ממאי דתנן ריש פרק נערה שנתפתתה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשים כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה בלבד וכו'.</b> משנה פרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) המפתה נותן בושת ופגם וקנס בגמרא (דף מ') ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי רבא אמר אמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם. \n",
+                "<b>ומ\"ש יתר עליו האונס שהוא נותן את הצער</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהנבעלת ברצונה אין לה צער וכו'</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נמצא המפתה משלם שלשה דברים וכו' והאונס ארבעה וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> קנס שוה בכל וכו'.</b> שם במשנה (דף מ') אי זהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה היתה יפה וכמה היא יפה קנס שוה בכל אדם וכל שיש לו קצבה מן התורה שוה בכל אדם ובפרק יש בערכין (ערכין דף י\"ד:) שנינו אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל נותן חמשים סלעים והבושת והפגם הכל לפי המבייש והמתבייש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו וכו'.</b> בפרק אלו נערות בגמרא (דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפתה נותן בשת ופגם מיד וכו' עד אין לה כלום.</b> משנה שם (דף ל\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באו עליה שנים וכו'.</b> שם (דף מ':) אילו באו עליה שנים וכו' יאמרו בעל שלימה חמשים ובעל פגומה חמשים ומפרשה רבינו על פי דרכו שכתב בפרק ראשון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל בת שיש לה קנס וכו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה לא בושת ולא פגם וכו'.</b> כתב הטור על דברי רבינו איני מבין דבריו דמה תלוי צער ובשת ופגם בקנס דאע״פ שאין להן קנס למה לא יהא להן שאר הדברים. ובאמת גם בעיני יפלא וצריך עיון. ולענין בוגרת מפותה דאין לה בשת ופגם טעמא משום דמחלה וכ״כ מהרי״ק בשורש קס״ח וכן מפורש בגמרא ריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ב) בושתה ופגמה וקנסה לאביה [בגמרא] לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עבד וכן כתבו הרי״ף והרא״ש פרק אלו נערות אהא דתנן בוגרת לא מכר ולא קנס דייקינן מינה הא בשת ופגם אית לה ודוקא אנוסה בוגרת אבל מפותה בוגרת אין לה כלום: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם משלם קנס בכל מקום בהודאת פיו וכו' לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני וכו'.</b> משנה פרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל\"ו:) וכת\"ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אבל משלם בשת ופגם וצער בהודאת פיו.</b> יש לתמוה על זה שהרי כתב בפרק ה' מהלכות חובל שאם הודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב משפט הצער בנערה אינו כמו משפטו בנחבל לפי שבנערה ענין נוסף והוא הפגם והפגם ישלם אותו על פי עצמו ושמו משפט הצער כמו הפגם לאומרם בשבועות אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר' שמעון פוטר שאינו משלם קנס ע\"פ עצמו אמרו לו אע\"פ שאינו משלם קנס ע\"פ עצמו משלם בושת ופגם ע\"פ עצמו ואילו לא יתחייב לשלם צער על פי עצמו היו חכמים אומרים לרבי שמעון אע\"פ שאינו משלם קנס וצער ע\"פ עצמו ואין לומר אילו היה מתחייב לשלם צער על פי עצמו היו אומרים משלם בשת ופגם וצער ע\"פ עצמו לפי שתחלת המשנה אנסת ופיתית והשיבוהו בענין שהוא כולל לאונס ולמפתה והוא בשת ופגם לבד עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכן בת שתבעה איש בדין וכו'.</b> זה נלמד מהמשנה הנזכרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרה לו אנסת וכו'.</b> כתב הראב\"ד אין כאן שבועה וכו'. ובנ\"א מצאתי דמסיים בה ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה מקצת כלל כיון דמפותה היא לדבריו דמדעתה עבד כנ\"ל: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שאע\"פ שהתשלומין אינם שלה מאחר שמה שזוכה בהם האב הוא על ידה שפיר מקריא תובע ומפורש במשנה ר\"פ נערה (כתובות דף מ\"א:) שאפילו כשאביה קיים היא העומדת בדין. ומ\"ש ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כלל וכו' איני יודע איך כתב כן שהרי היא תובעתו בושת ופגם וצער והוא מודה בבשת ופגם וכופר בצער: \n",
+                "<b>ומצאתי</b> כתוב עוד בנ\"א בהשגות וז\"ל שהרי הודה במקצת הטענה א\"א אני אומר שהצער לעצמה כעין שאר חבלות דצער דגופה לא זכי ליה רחמנא הילכך אין כאן מודה מקצת דהנך ג' דברים דאביה נינהו מה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר ועוד אם טען אביה טענת שמא היא עכ\"ל וכ\"כ הטור בשם הראב\"ד: \n",
+                "<b>ואני</b> תמה על מה שכתב שהצער לעצמה שהרי משנה שלימה שנינו ר\"פ נערה שנתפתתה בשתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה ומשמע דצער נמי לאביה דקתני ברישא וכן פרש\"י. ואפילו לפי מה שהוא ז\"ל סובר שהצער לעצמה מה שהקשה שאין כאן מודה מקצת וכו' אינו דכיון דהני ג' דברים דידה הוו אלא דרחמנא זכינהו לאב שפיר מיקריא היא בעלת דבר וכמו שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים של מפתה וכו'.</b> משנה ריש פרק נערה שנתפתתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או עד שנשאת.</b> ברייתא שם (דף ל\"ט) בא עליה ונשאת לעצמה וכתבו הרי\"ף והרא\"ש והוא שלא עמדה בדין קודם נישואין. \n",
+                "<b>ומ\"ש או עד שמת האב הארבעה דברים או הג' שלה.</b> כתוב בהשגות א\"א השלשה במפותה אם מת האב למה שלה וכו'. ושותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא בפרק נערה שנתפתתה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחים לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה: \n",
+                "<b>עמדה בדין ותבעה אותו וכו' עד זכה בהם האב.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבת שנתארסה וכו'.</b> משנה פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ח) נערה שנתארסה ונתגרשה ר״י הגלילי אומר אין לה קנס ר״ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה וידוע דהלכה כר״ע מחבירו ואע״ג דבברייתא קתני דקנסה לאביה פסק כר״ע דמתניתין ועוד דאיפסיקא התם הלכתא כרבי אלעזר דאמר כר״ע דמתני' ומשמע לרבינו דדוקא בקנס הוא דאמר ר״ע דהוי לעצמה אבל בושת ופגם הוי לאביה וכתב הרא״ש ואפשר דטעמיה מהא דאמרינן לקמן על בושת ופגם ואימא לדידה ומסיק דבשת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין והאי טעמא שייך נמי כשנתארסה ונתגרשה וקרא דלא אורסה לא קאי אלא אקנסא דכתיב בקרא אבל בושת ופגם יליף מדכתיב ונתן האיש השוכב וכו' הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם כמו בשאר חבלות אבל בהאי קרא לא כתיבי ומיהו נראה דגם בשתה ופגמה לעצמה מדקאמר רבי אלעזר ביתומה שנתארסה ונתגרשה המפתה פטור ואם איתא דבשתה ופגמה לאביה לא הוה ליה למיתני דמפתה פטור בסתם כיון דחייב בבשת ופגם והיינו טעמא משום דלענין גביית האב יש לבשת ופגם דין קנס משום דאיתקש לקנס דכתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה ודרשינן מהאי קרא מכלל דאיכא בשת ופגם ולענין גביית האב איתקוש דבמקום שהקנס לאב גם הוא לאב ומהאי טעמא תנן לקמן בפרק נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ואבשת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן אלמא בשת ופגם אף על גב דממונא הן אין מורישן לבניו משום דאיתקוש לקנס לענין גביית האב הילכך נתארסה ונתגרשה כיון שנתמעט האב מלא אורסה מדין קנס נתמעט נמי מדין בשת ופגם והכל לעצמה והא דפריך גמרא ואימא לדידה ולא אמרי' איתקוש לקנס פר״י דדוקא בתר דידעינן שהם לאב מקשינן להו לכל דינם לגביית האב אבל משום ההוא היקשא לא מפקינן מינה למיתבינהו לאב והר״ן כתב כדברי רבינו: \n",
+                "<b>נאנסה או נתפתתה ואחר כך נתקדשה לאחר וכו'.</b> פרק אלו נערות בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אני אומר שזה שנאמר בתורה וכו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה. . כתב</b> הראב\"ד אין דעתי מסכמת לזה וכו'. ואני אומר שאין הכרע מדברי ספרי שאין נקראת קדשה אא\"כ יושבת בקובה של זונות דכל שהיא מוכנת לזנות עם כל הבא אליה מיקריא קדשה שהיא לשון מזומנת לכך וזו היא שקראו בספרי מזנה שע\"י שהיא מוכנת לכך גורמת שיתעוררו בני אדם לזנות. ומה שהביא ראיה מאיה הקדשה היא בעינים אם כוונתו ז\"ל לומר דבעינים היינו קובה של זונות לע\"ד איכא למימר דאיפכא איכא למשמע מינה דאם איתא דלא מיקריא קדשה אא\"כ יושבת בקובה אמאי איצטריך למימר היא בעינים. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ואין קונסין אותו</b> כתב הראב\"ד ועוד שגם הוא מפותה ומדעתו עשה עכ\"ל. ומ\"מ יש לדקדק דמשמע מדברי רבינו הכא דאינו לוקה משום קדשה אא\"כ היא מוכנת לכך ובפ\"א מאישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה וצריך לדחוק שסמך שם על מה שכתב כאן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוציא שם רע על בת ישראל וכו' לוקה שנאמר ויסרו אותו.</b> ברייתא פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ה:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואזהרה שלו מלא תלך רכיל בעמך.</b> שם ואיכא מ\"ד התם דאזהרתיה מונשמרת מכל דבר רע כלומר דהשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ורבינו עדיף ליה לאתויי מלא תלך רכיל דהוי לאו מפורש. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהמאה סלעים הם כסף מזוקק.</b> משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) מאה של מוציא שם רע בשקל הקודש במנה צורי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היתה יתומה הרי הן של עצמה.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דבתרא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמוציא שם רע על הקטנה וכו'.</b> בפרק אלו נערות (כתובות דף מ':) אמר ר\"ל המוציא ש\"ר על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב מתקיף לה רב אדא בר אהבה טעמא דכתב רחמנא נערה הא לאו הכי ה\"א אפילו קטנה והא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה וכו' וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא אלא כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע ופירש\"י (דף מ\"ד:) נערה מלא דבר הכתוב כל מקום כתיב נער וכאן כתיב נערה מלא להוציא את הקטנה. ויש לתמוה על רבינו שכתב דברי ר\"ל כהוייתן דפיטורא דקטנה משום דנערה מלא דבר הכתוב ולא היה לו לתת טעם אלא משום דכתיב וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא. וי\"ל שלהיות ראיה זו יותר פשוטה וקצרה נקטה. אך קשה שכתב והוציאו את בתולי הנערה נערה מלא דבר הכתוב וזה שלא בדקדוק שנערה בפסוק זה חסר והמלא הוא ונתנו לאבי הנערה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהמוציא שם רע על הבוגרת פטור</b> פשוט הוא שכל מקום שנאמר נערה ממעט הבוגרת וכדאמרינן גבי אונס ומפתה והכי תניא בפרק נערה שנתפתתה גבי מוציא ש\"ר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין דנין דין זה אלא בפני הבית וב\"ד של כ\"ג וכו'.</b> משנה פירקא קמא דסנהדרין האונס והמפתה והמוציא שם רע בשלשה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים המוציא שם רע בעשרים ושלשה מפני שיש בו דיני נפשות וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> ומצות עשה של תורה וכו' עד אשה הראויה לו.</b> נלמד מדין אונס שנתבאר בפ\"א: \n",
+                "<b>ומ״ש ולמה לא יבא עשה וידחה את ל״ת וכו'.</b> בפרק אלו נערות (כתובות דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד הוצאת שם רע וכו'.</b> בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ו) כיצד הוצאת ש״ר בא לב״ד ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו וכו' בסקילה זינתה מעיקרא וכו' נמצא שש״ר אינו ש״ר הוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל ובין לא בעל ראב״י אומר לא נאמרו דברים הללו אלא בשבעל ופסק כראב״י שמשנתו קב ונקי ועוד דפשוטי הכתובים אתו כוותיה ועוד דבגמרא מסיק אינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים זוממין וזוממי זוממין,</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא עליה שם רע והיא בוגרת וכו'.</b> שם (כתובות דף מ\"ה) נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא עליה שם רע הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע וכו' היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה ותניא תו התם סרחה ולבסוף בגרה תידון בסקילה ובגמרא ואמאי נערה המאורסה אמר רחמנא והא בוגרת היא אמר רבי אלעא אמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל נערה שאין לה קנס אם נאנסה וכו'. . וכן הכותית שנתגיירה וכו' אפילו היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה וכו'.</b> משנה פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ד) היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ה״ז בסקילה ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע ופירש רש״י ולא מאה סלע אם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממין ובגמרא מנא הני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה א״ה מילקא נמי נילקי ומאה סלע נמי לשלם אמר קרא ומתה למיתה נתרבתה ולא לקנס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קידש נערה וגירשה וכו'. וכן אם היתה יבמתו שכנסה וכו'.</b> שם (דף מ\"ו) בעי רב אשי הוציא ש\"ר על נישואין [הראשונים] מהו על נשואי אחיו מהו פשוט מיהא חדא דתני רבי יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם ובעיא קמייתא דלא איפשיטא פסקה רבינו לקולא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש x:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חייב עד שיבעול אותה כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה.</b> מסקנא דגמרא שם בשם רבי יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם אמר לא מצאתיה בתולה וכו'. ומה שכתב ולא הביא עדים אלא באו מאליהן הרי זה פטור וכו'.</b> פרק נערה שנתפתתה לא אמר לעדים באו והעידוני והם מעידים אותו מאליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע וכו' או היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שנאמר בתורה ופרשו השמלה וכו'.</b> שם אבל יש לתמוה שלא אמרו כן בגמרא אלא לרבנן דהוצאת ש\"ר הוי בין בעל בין לא בעל אבל לראב\"י דאמר אינו חייב אלא כשבעל אמרינן התם דדברים ככתבן. ומאחר שרבינו פסק כראב\"י לא ה\"ל לפרש כרבנן. ואפשר לומר דסבר רבינו דאע\"ג דלראב\"י דברים ככתבן יש במשמע לפרשם נמי כדפירשו אליבא דרבנן: \n",
+                "<b>תשלום</b> דיני מוציא ש\"ר כתב רבינו בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה (דין ח':): \n",
+                "<b>סליקו הלכות נערה בתולה</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b37f25c5bd4c82df37bcd399955f67e0be430f3b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,183 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Virgin Maiden",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Virgin_Maiden",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיתה בתולה וכו'.</b> משנה בפרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) חמשים של אונס ומפתה בשקל הקדש במנה צורי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה וכו'.</b> כתב הראב\"ד חיי ראשי איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים יבאו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם וכו'. י\"ל כמו שכתב בעל מגדל עוז שאם ראו העדים מרחוק ששכב עמה ולא ידעו אם באונס אם ברצון אם היה בעיר חזקה שהיא מפותה אם לא צעקה ולא העידו העדים ששלף וכו' ואם היה בשדה חזקה שהיא אנוסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפותה שלא רצתה להנשא למפתה וכו'.</b> בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) שנינו האונס נותן מיד המפתה לכשיוציא ובגמרא לכשיוציא אשתו היא אמר אביי אימא לכשלא יכנוס ופירש\"י אשתו היא וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא, לכשלא יכנוס שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו, תניא נ\"ה וכו' ואחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולים לעכב בשלמא מפותה כתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת\"ל ימאן מ\"מ אלא אונס בשלמא איהי כתיב ולו תהיה מדעתה אלא אביה מנ\"ל אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר ק\"ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא בין אביה יכולים לעכב אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כ\"ש וכו' תניא אידך אף על פי שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא הוא אין לה עליו כלום כשיוציא מי מצי מפיק לה אימא כשתוציא היא אין לה עליו כלום מת יצא כסף קנסה בכתובתה ר\"י בר יהודה אומר יש לה כתובה מנה במאי קא מיפלגי רבנן סברי טעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ור\"י בר יהודה סבר הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך. ופירש\"י אע\"פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציאנה אין לה עליו כלום ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה. מי מצי מפיק לה לא יוכל לשלחה כתיב כשתצא היא אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט: \n",
+                "<b>ומ\"ש רצתה היא ואביה ולא רצה הוא כופין אותו וכו' אפי' היא חגרת או סומא וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ט) האונס שותה בעציצו וכו' כיצד שותה בעציצו אפילו היא חגרת אפילו היא סומא ואפילו היא מוכת שחין נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה [שהיא] ראויה לו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ״ש רבינו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה.</b> מ״ש חייבי עשה ניחא דשפיר איכא למימר דבכלל אינה ראויה לבא בקהל היא ותניא בפרק אלו נערות (כתובות דף כ״ט:) ולו תהיה לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה ר״ש בן מנסיא אומר אשה הראויה לקיימה מאי בינייהו ממזרת ונתינה איכא בינייהו ומסקינן דאפילו חייבי עשה אין ראוי לקיימה אבל שניה קשה כיון דמדאורייתא שריא אשה שהיא ראויה לו היא ואפשר דכיון דמדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר איכא למימר דשניה אימעיטא מולו תהיה לאשה ובלאו הכי כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשנייה אימעיטא מולו תהיה לאשה ודקדק רבינו לכתוב אחר שישאנה כלומר דאילו נמצא דבר ערוה קודם שישאנה אינה נאסרת עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול שאנס בתולה וכו'.</b> בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שנאמר כו'.</b> פ' אלו הן הלוקין (מכות דף י\"ד וט\"ו) א\"ר יוחנן כל ל\"ת שקדמו עשה לוקין עליו ופירש\"י אפילו למ\"ד לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו וכו' אשמעינן ר' יוחנן דה\"מ בעשה הבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו אין זה ניתוק הלאו ואפי' תקיימנו אחר עבירת הלאו לא נפטרת מהמלקות עכ\"ל. ומסיק בגמ' דהדר ביה משום דקשיא ליה מדתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אמאי ל\"ת שקדמו עשה הוא ולילקי ופי' רש\"י משום דקשיא ליה אונס נערה בתולה דאשכחן ביה לא תעשה שקדמו עשה דכתיב ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה ותניא עלה שיקיים את העשה אם גירשה יחזירנה ופטור אלמא לאו שניתק לעשה חשיב ליה אם ישראל הוא שיכול לקיים העשה ויחזירנה מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא שאסור בגרושה לוקה ואינו מחזיר ואמאי אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם איתא לדרבי יוחנן הא לא תעשה שקדמו עשה הוא עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר.</b> נלמד ממה שאמרו (שם ט\"ו:) אם כהן הוא לוקה ובפרק הנזכר תני תנא קמיה דר' יוחנן מל\"ת שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב א\"ל [ר\"י] מאי קא אמרת קיים פטור לא קיים חייב ביטל חייב לא ביטל פטור תני קיימו ולא קיימו כך היא גירסת הרי\"ף כלומר אע\"פ שלא ביטלו לעשה כיון שלא קיימו לוקה על ל\"ת ופי' נמוקי יוסף כלומר תפוס רישא דוקא דאם לא קיימו חייב דמיד שהתרו בו ב\"ד לתקן הלאו ולא תיקן שוב אין לו תקנה לתקן אותו ולוקה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומאימתי יהיה לבת קנס וכו' עד אין לה קנס.</b> בפרק אלו נערות (כתובות דף מ':) וכחכמים וכן פסקו הרי״ף והרא״ש והביאו ראיות לדבריהם ולאפוקי מר״ח והראב״ד שפסקו כר״מ ומפ' טעמייהו דחכמים בגמרא משום דאמר קרא אפילו קטנה במשמע כלומר דכתיב נער בלא ה״א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחת שיש לה אב וכו'.</b> משנה שם יתומה שנתארסה ונתגרשה ר' אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור ואיפסיקא בגמרא הלכתא כוותיה ואע\"ג דבגמרא אמרינן דמתניתין ביתומה בחיי האב מ\"מ מינה ילפינן ליתומה ממש: \n",
+                "<b>ואלו שאין להם קנס הבוגרת.</b> בס\"פ אלו נערות. \n",
+                "<b>ומ\"ש והממאנת והאילונית</b> שם (דף ל\"ה:) ת\"ר וכו' הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ופירש\"י הממאנת בבעלה כגון יתומה שהשיאתה אמה [או אחיה] ומיאנה בבעלה אין לה קנס שאינה בחזקת בתולה ובגמרא הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי הא קטנה בעלמא אית לה מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס אימא סיפא איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי אתאן לר\"מ דאמר קטנה אין לה קנס והא מקטנותה יצתה לבגר רישא רבנן וסיפא ר\"מ וכ\"ת כולה ר\"מ היא ובממאנת סבר לה כר' יהודה ומי סבר לה והתניא עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי ר\"מ ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן וכו' האי תנא סבר לה כר\"מ בחדא ופליג עליה בחדא ופירש\"י איילונית שאין לה סימני נערות לעולם וכו' אין לה קנס לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא שתי שערות לעולם כל כ' שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת וכו' ובממאנת סובר לה כר' יהודה דאמר נערה ממאנת והכי תידוק מינה נערה ממאנת אין לה קנס הא נערה בעלמא יש לה קנס וכו' ופליג עליה בממאנת ואמר עד שירבה השחור וכי תנא הממאנת אין לה קנס הא הראויה למאן יש לה קנס בנערה קאמר עכ\"ל. משמע בהדיא דלרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס אילונית יש לה קנס ולר\"מ דאמר קטנה אין לה קנס אילונית אין לה קנס ורבינו שפסק בקטנה יש לה קנס ופסק דאילונית אין לה קנס יש לתמוה עליו דהוי כמזכה שטרא לבי תרי וכבר השיגו הראב\"ד וכתב וז\"ל גם זה טעות שהאיילונית לדברי חכמים וכו'. וגם ההגהות תמהו עליו וגם הטור תמה עליו וכתב וז\"ל כתב הרמב\"ם הבוגרת האילונית והממאנת אין לה קנס שהרי הוא פסק כרבנן שקטנה יש לה קנס והאיילונית דינה כקטנה עד שתהיה בת כ' שנה ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנותה יוצאה לבגר עכ\"ל. ואפשר לדחות ולומר שסובר רבינו דכיון דגבי קנס נערה כתיב אע\"ג דלחכמים קטנה בכלל כיון דמדכתיב נערה חסר ה\"א מפקינן לה כדאיתא בגמרא איכא למימר דהיינו דוקא קטנה דאתיא לידי נערות אבל אילונית דלא אתיא לידי נערות לא והיינו פשטא דברייתא דהממאנת והאיילונית אין להן קנס ואע\"ג דגמרא שני לה בגווני אחריני היינו למאי דס\"ד דמקשה דאיילונית לחכמים יש לה קנס אבל לפום קושטא לחכמים נמי לית לה קנס ומהר\"י קולון בשורש קל\"ח תירץ שרבינו מפרש דהא דמסיק האי תנא סבר לה כוותיה בחדא היינו דאילונית אין לה קנס ופליג עליה בחדא היינו דקטנה יש לה קנס: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דשוטה וחרשת אין להן קנס.</b> שם איילונית אין לה לא קנס ולא פתוי ורמינהי החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים וכו' אין להן טענת בתולים כלומר וכיון שאינן בחזקת בתולות אין להן קנס ומשני הא ר\"ג הא רבי יהושע כלומר דלר\"ג אין להן טענת בתולים ולרבי יהושע יש להן וכיון דקי\"ל כר\"ג ממילא ידעינן דאין להן קנס: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב אף זו טעות דלהדיא לרבנן יש להן קנס ופיתוי עד כאן לשונו. טעמו מדאמרינן בגמרא שכתבתי בסמוך איילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ורמינהו החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים והא מאי רומיא הא ר\"מ והא רבנן כלומר דברייתא דאיילונית אין לה קנס כר\"מ וברייתא דאיילונית יש להן קנס [כרבנן וכיון דבההיא ברייתא דאתיא כרבנן קתני דחרשת ושוטה יש להן קנס] הכי נקטינן זהו נראה טעמו של הראב\"ד וכבר כתבתי בסמוך טעמו של רבינו שמאחר שבגמרא מוקי ההיא ברייתא כרבי יהושע אבל לר\"ג דקי\"ל כוותיה חרשת ושוטה אין להן טענת בתולים ממילא שמעינן דלית להו קנס: \n",
+                "<b>ומ\"ש מי שיצא עליה שם רע בילדותה וכו'.</b> שם מי שיצא עליה שם רע בילדותה אין לה לא קנס ולא פיתוי וכו' ה\"ד אילימא וכו' דנפק עלה קלא דזנאי והא אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא: \n",
+                "<b>ומ״ש והמגורשת מן הנישואין וכו'.</b> בפ״ק דכתובות (דף י״א) תנן בתולה מן הנישואין אלמנה גרושה וחלוצה וכו' ואין להן טענת בתולים ואם היא גרושה מן האירוסין יש לה טענת בתולים [ע״כ] וכל שיש לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בתולה ויש לה קנס וכל שאין לה טענת בתולים הרי היא בחזקת בעולה ואין לה קנס ובפרק אלו נערות (כתובות דף ל״ח) תנן נערה שנתארסה ונתגרשה ר״י הגלילי אומר אין לה קנס ר״ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה וידוע דהלכה כר״ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתפתתה אין לה קנס</b> זה פשוט דמאחר שקנסה לעצמה כיון שנתפתית ונתרצית לו הרי מחלה לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיורת והשבויה וכו'.</b> זה נלמד מדתנן בפירקא קמא דכתובות (דף י\"א) הגיורת השבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים [יתירות על כן אין להן טענת בתולים] (xא\"ה משנה מפורשת היא (שם דף כ\"ט ול\"ו) לענין קנס עצמו. וכ\"ה בב\"י סי' קע\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה וכו'.</b> (דף כ\"ט) ר\"פ אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה יש להן קנס אע\"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין. ובגמרא (דף ל\"א:) ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה וקי\"ל דאינו לוקה ומשלם אמר עולא ל\"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת וכו' ר' יוחנן אמר אפי' תימא אחותו נערה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו אלמא קסבר ר' יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם וידוע דהלכה כרבי יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היתה מחייבי עשה או שניות וכו'.</b> שם (דף ל\"ה:) ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להן לא קנס ולא פיתוי וכו' מאי עריות ומאי שניות לעריות אילימא עריות עריות ממש שניות מד\"ס כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס ומני שמעון התימני היא איכא דאמרי עריות חייבי מיתות ב\"ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין ומני ר\"ש בן מנסיא היא ופירש\"י שמעון התימני בריש פירקין דאמר אשה שיש בה הויה ר\"ש בן מנסיא דאמר אשה שראויה לקיימה עכ\"ל. ופסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומשמע דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא משום דלישנא בתרא הוא ועוד דאתיא כרבי יוחנן דאמר אין אדם לוקה ומשלם אבל חייבי עשה דלית בהו מלקות לא x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב היתה מחייבי מיתת בית דין וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ב:) אלו [נערות] שאין להן קנס הבא על בתו על בת בתו על בת בנו על בת אשתו על בת בנה על בת בתה אין להן קנס מפני שמתחייב בנפשו שמיתתן בידי ב\"ד וכל המתחייב בנפשו אינו משלם ממון שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש ופירש\"י ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו והרי הוא אומר מכה נפש בהמה ישלמנה וכו'</b> שם עלה ל\"ח תנא דבי חזקיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בא עליה ומתה וכו'.</b> שם (ע\"ב) בעלה הנזכר מימרא דאביי ואף על גב דאמרינן מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא סובר רבינו דלא שבקינן מאי דפשיטא לאביי משום מאי דמספקא ליה לרבא וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו והוא שתמות קודם שתעמוד בדין</b> כן פירש רש\"י והוא נלמד ממאי דתנן ריש פרק נערה שנתפתתה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשים כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה בלבד וכו'.</b> משנה פרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ט) המפתה נותן בושת ופגם וקנס בגמרא (דף מ') ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי רבא אמר אמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם. \n",
+                "<b>ומ\"ש יתר עליו האונס שהוא נותן את הצער</b> שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהנבעלת ברצונה אין לה צער וכו'</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב נמצא המפתה משלם שלשה דברים וכו' והאונס ארבעה וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> קנס שוה בכל וכו'.</b> שם במשנה (דף מ') אי זהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה היתה יפה וכמה היא יפה קנס שוה בכל אדם וכל שיש לו קצבה מן התורה שוה בכל אדם ובפרק יש בערכין (ערכין דף י\"ד:) שנינו אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל נותן חמשים סלעים והבושת והפגם הכל לפי המבייש והמתבייש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו וכו'.</b> בפרק אלו נערות בגמרא (דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפתה נותן בשת ופגם מיד וכו' עד אין לה כלום.</b> משנה שם (דף ל\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באו עליה שנים וכו'.</b> שם (דף מ':) אילו באו עליה שנים וכו' יאמרו בעל שלימה חמשים ובעל פגומה חמשים ומפרשה רבינו על פי דרכו שכתב בפרק ראשון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל בת שיש לה קנס וכו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה לא בושת ולא פגם וכו'.</b> כתב הטור על דברי רבינו איני מבין דבריו דמה תלוי צער ובשת ופגם בקנס דאע״פ שאין להן קנס למה לא יהא להן שאר הדברים. ובאמת גם בעיני יפלא וצריך עיון. ולענין בוגרת מפותה דאין לה בשת ופגם טעמא משום דמחלה וכ״כ מהרי״ק בשורש קס״ח וכן מפורש בגמרא ריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ב) בושתה ופגמה וקנסה לאביה [בגמרא] לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עבד וכן כתבו הרי״ף והרא״ש פרק אלו נערות אהא דתנן בוגרת לא מכר ולא קנס דייקינן מינה הא בשת ופגם אית לה ודוקא אנוסה בוגרת אבל מפותה בוגרת אין לה כלום: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אדם משלם קנס בכל מקום בהודאת פיו וכו' לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני וכו'.</b> משנה פרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל\"ו:) וכת\"ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אבל משלם בשת ופגם וצער בהודאת פיו.</b> יש לתמוה על זה שהרי כתב בפרק ה' מהלכות חובל שאם הודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער. והנגיד רבינו יהושע מבני בניו של רבינו נשאל על זה והשיב משפט הצער בנערה אינו כמו משפטו בנחבל לפי שבנערה ענין נוסף והוא הפגם והפגם ישלם אותו על פי עצמו ושמו משפט הצער כמו הפגם לאומרם בשבועות אנסת ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר' שמעון פוטר שאינו משלם קנס ע\"פ עצמו אמרו לו אע\"פ שאינו משלם קנס ע\"פ עצמו משלם בושת ופגם ע\"פ עצמו ואילו לא יתחייב לשלם צער על פי עצמו היו חכמים אומרים לרבי שמעון אע\"פ שאינו משלם קנס וצער ע\"פ עצמו ואין לומר אילו היה מתחייב לשלם צער על פי עצמו היו אומרים משלם בשת ופגם וצער ע\"פ עצמו לפי שתחלת המשנה אנסת ופיתית והשיבוהו בענין שהוא כולל לאונס ולמפתה והוא בשת ופגם לבד עכ\"ל: \n",
+                "<b>וכן בת שתבעה איש בדין וכו'.</b> זה נלמד מהמשנה הנזכרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרה לו אנסת וכו'.</b> כתב הראב\"ד אין כאן שבועה וכו'. ובנ\"א מצאתי דמסיים בה ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה מקצת כלל כיון דמפותה היא לדבריו דמדעתה עבד כנ\"ל: \n",
+                "<b>ואני</b> אומר שאע\"פ שהתשלומין אינם שלה מאחר שמה שזוכה בהם האב הוא על ידה שפיר מקריא תובע ומפורש במשנה ר\"פ נערה (כתובות דף מ\"א:) שאפילו כשאביה קיים היא העומדת בדין. ומ\"ש ואי מיירי ביתומה אין כאן מודה במקצת כלל וכו' איני יודע איך כתב כן שהרי היא תובעתו בושת ופגם וצער והוא מודה בבשת ופגם וכופר בצער: \n",
+                "<b>ומצאתי</b> כתוב עוד בנ\"א בהשגות וז\"ל שהרי הודה במקצת הטענה א\"א אני אומר שהצער לעצמה כעין שאר חבלות דצער דגופה לא זכי ליה רחמנא הילכך אין כאן מודה מקצת דהנך ג' דברים דאביה נינהו מה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר ועוד אם טען אביה טענת שמא היא עכ\"ל וכ\"כ הטור בשם הראב\"ד: \n",
+                "<b>ואני</b> תמה על מה שכתב שהצער לעצמה שהרי משנה שלימה שנינו ר\"פ נערה שנתפתתה בשתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה ומשמע דצער נמי לאביה דקתני ברישא וכן פרש\"י. ואפילו לפי מה שהוא ז\"ל סובר שהצער לעצמה מה שהקשה שאין כאן מודה מקצת וכו' אינו דכיון דהני ג' דברים דידה הוו אלא דרחמנא זכינהו לאב שפיר מיקריא היא בעלת דבר וכמו שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים של מפתה וכו'.</b> משנה ריש פרק נערה שנתפתתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או עד שנשאת.</b> ברייתא שם (דף ל\"ט) בא עליה ונשאת לעצמה וכתבו הרי\"ף והרא\"ש והוא שלא עמדה בדין קודם נישואין. \n",
+                "<b>ומ\"ש או עד שמת האב הארבעה דברים או הג' שלה.</b> כתוב בהשגות א\"א השלשה במפותה אם מת האב למה שלה וכו'. ושותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא בפרק נערה שנתפתתה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחים לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה: \n",
+                "<b>עמדה בדין ותבעה אותו וכו' עד זכה בהם האב.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבת שנתארסה וכו'.</b> משנה פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ח) נערה שנתארסה ונתגרשה ר״י הגלילי אומר אין לה קנס ר״ע אומר יש לה קנס וקנסה לעצמה וידוע דהלכה כר״ע מחבירו ואע״ג דבברייתא קתני דקנסה לאביה פסק כר״ע דמתניתין ועוד דאיפסיקא התם הלכתא כרבי אלעזר דאמר כר״ע דמתני' ומשמע לרבינו דדוקא בקנס הוא דאמר ר״ע דהוי לעצמה אבל בושת ופגם הוי לאביה וכתב הרא״ש ואפשר דטעמיה מהא דאמרינן לקמן על בושת ופגם ואימא לדידה ומסיק דבשת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין והאי טעמא שייך נמי כשנתארסה ונתגרשה וקרא דלא אורסה לא קאי אלא אקנסא דכתיב בקרא אבל בושת ופגם יליף מדכתיב ונתן האיש השוכב וכו' הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בושת ופגם כמו בשאר חבלות אבל בהאי קרא לא כתיבי ומיהו נראה דגם בשתה ופגמה לעצמה מדקאמר רבי אלעזר ביתומה שנתארסה ונתגרשה המפתה פטור ואם איתא דבשתה ופגמה לאביה לא הוה ליה למיתני דמפתה פטור בסתם כיון דחייב בבשת ופגם והיינו טעמא משום דלענין גביית האב יש לבשת ופגם דין קנס משום דאיתקש לקנס דכתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה ודרשינן מהאי קרא מכלל דאיכא בשת ופגם ולענין גביית האב איתקוש דבמקום שהקנס לאב גם הוא לאב ומהאי טעמא תנן לקמן בפרק נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ואבשת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן אלמא בשת ופגם אף על גב דממונא הן אין מורישן לבניו משום דאיתקוש לקנס לענין גביית האב הילכך נתארסה ונתגרשה כיון שנתמעט האב מלא אורסה מדין קנס נתמעט נמי מדין בשת ופגם והכל לעצמה והא דפריך גמרא ואימא לדידה ולא אמרי' איתקוש לקנס פר״י דדוקא בתר דידעינן שהם לאב מקשינן להו לכל דינם לגביית האב אבל משום ההוא היקשא לא מפקינן מינה למיתבינהו לאב והר״ן כתב כדברי רבינו: \n",
+                "<b>נאנסה או נתפתתה ואחר כך נתקדשה לאחר וכו'.</b> פרק אלו נערות בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אני אומר שזה שנאמר בתורה וכו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה. . כתב</b> הראב\"ד אין דעתי מסכמת לזה וכו'. ואני אומר שאין הכרע מדברי ספרי שאין נקראת קדשה אא\"כ יושבת בקובה של זונות דכל שהיא מוכנת לזנות עם כל הבא אליה מיקריא קדשה שהיא לשון מזומנת לכך וזו היא שקראו בספרי מזנה שע\"י שהיא מוכנת לכך גורמת שיתעוררו בני אדם לזנות. ומה שהביא ראיה מאיה הקדשה היא בעינים אם כוונתו ז\"ל לומר דבעינים היינו קובה של זונות לע\"ד איכא למימר דאיפכא איכא למשמע מינה דאם איתא דלא מיקריא קדשה אא\"כ יושבת בקובה אמאי איצטריך למימר היא בעינים. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ואין קונסין אותו</b> כתב הראב\"ד ועוד שגם הוא מפותה ומדעתו עשה עכ\"ל. ומ\"מ יש לדקדק דמשמע מדברי רבינו הכא דאינו לוקה משום קדשה אא\"כ היא מוכנת לכך ובפ\"א מאישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה וצריך לדחוק שסמך שם על מה שכתב כאן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוציא שם רע על בת ישראל וכו' לוקה שנאמר ויסרו אותו.</b> ברייתא פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ה:). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואזהרה שלו מלא תלך רכיל בעמך.</b> שם ואיכא מ\"ד התם דאזהרתיה מונשמרת מכל דבר רע כלומר דהשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ורבינו עדיף ליה לאתויי מלא תלך רכיל דהוי לאו מפורש. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהמאה סלעים הם כסף מזוקק.</b> משנה פרק יש בכור (בכורות דף מ\"ט:) מאה של מוציא שם רע בשקל הקודש במנה צורי. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היתה יתומה הרי הן של עצמה.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דבתרא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמוציא שם רע על הקטנה וכו'.</b> בפרק אלו נערות (כתובות דף מ':) אמר ר\"ל המוציא ש\"ר על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב מתקיף לה רב אדא בר אהבה טעמא דכתב רחמנא נערה הא לאו הכי ה\"א אפילו קטנה והא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה וכו' וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא אלא כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע ופירש\"י (דף מ\"ד:) נערה מלא דבר הכתוב כל מקום כתיב נער וכאן כתיב נערה מלא להוציא את הקטנה. ויש לתמוה על רבינו שכתב דברי ר\"ל כהוייתן דפיטורא דקטנה משום דנערה מלא דבר הכתוב ולא היה לו לתת טעם אלא משום דכתיב וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא. וי\"ל שלהיות ראיה זו יותר פשוטה וקצרה נקטה. אך קשה שכתב והוציאו את בתולי הנערה נערה מלא דבר הכתוב וזה שלא בדקדוק שנערה בפסוק זה חסר והמלא הוא ונתנו לאבי הנערה. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהמוציא שם רע על הבוגרת פטור</b> פשוט הוא שכל מקום שנאמר נערה ממעט הבוגרת וכדאמרינן גבי אונס ומפתה והכי תניא בפרק נערה שנתפתתה גבי מוציא ש\"ר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין דנין דין זה אלא בפני הבית וב\"ד של כ\"ג וכו'.</b> משנה פירקא קמא דסנהדרין האונס והמפתה והמוציא שם רע בשלשה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים המוציא שם רע בעשרים ושלשה מפני שיש בו דיני נפשות וידוע דהלכה כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> ומצות עשה של תורה וכו' עד אשה הראויה לו.</b> נלמד מדין אונס שנתבאר בפ\"א: \n",
+                "<b>ומ״ש ולמה לא יבא עשה וידחה את ל״ת וכו'.</b> בפרק אלו נערות (כתובות דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד הוצאת שם רע וכו'.</b> בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ו) כיצד הוצאת ש״ר בא לב״ד ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו וכו' בסקילה זינתה מעיקרא וכו' נמצא שש״ר אינו ש״ר הוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל ובין לא בעל ראב״י אומר לא נאמרו דברים הללו אלא בשבעל ופסק כראב״י שמשנתו קב ונקי ועוד דפשוטי הכתובים אתו כוותיה ועוד דבגמרא מסיק אינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה. \n",
+                "<b>ומ\"ש מפי השמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים זוממין וזוממי זוממין,</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא עליה שם רע והיא בוגרת וכו'.</b> שם (כתובות דף מ\"ה) נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא עליה שם רע הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע וכו' היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה ותניא תו התם סרחה ולבסוף בגרה תידון בסקילה ובגמרא ואמאי נערה המאורסה אמר רחמנא והא בוגרת היא אמר רבי אלעא אמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל נערה שאין לה קנס אם נאנסה וכו'. . וכן הכותית שנתגיירה וכו' אפילו היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה וכו'.</b> משנה פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ד) היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ה״ז בסקילה ואין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע ופירש רש״י ולא מאה סלע אם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממין ובגמרא מנא הני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה א״ה מילקא נמי נילקי ומאה סלע נמי לשלם אמר קרא ומתה למיתה נתרבתה ולא לקנס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קידש נערה וגירשה וכו'. וכן אם היתה יבמתו שכנסה וכו'.</b> שם (דף מ\"ו) בעי רב אשי הוציא ש\"ר על נישואין [הראשונים] מהו על נשואי אחיו מהו פשוט מיהא חדא דתני רבי יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם ובעיא קמייתא דלא איפשיטא פסקה רבינו לקולא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל הפטור אם רצה לגרש יגרש x:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חייב עד שיבעול אותה כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה.</b> מסקנא דגמרא שם בשם רבי יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם אמר לא מצאתיה בתולה וכו'. ומה שכתב ולא הביא עדים אלא באו מאליהן הרי זה פטור וכו'.</b> פרק נערה שנתפתתה לא אמר לעדים באו והעידוני והם מעידים אותו מאליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע וכו' או היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שנאמר בתורה ופרשו השמלה וכו'.</b> שם אבל יש לתמוה שלא אמרו כן בגמרא אלא לרבנן דהוצאת ש\"ר הוי בין בעל בין לא בעל אבל לראב\"י דאמר אינו חייב אלא כשבעל אמרינן התם דדברים ככתבן. ומאחר שרבינו פסק כראב\"י לא ה\"ל לפרש כרבנן. ואפשר לומר דסבר רבינו דאע\"ג דלראב\"י דברים ככתבן יש במשמע לפרשם נמי כדפירשו אליבא דרבנן: \n",
+                "<b>תשלום</b> דיני מוציא ש\"ר כתב רבינו בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה (דין ח':): \n",
+                "<b>סליקו הלכות נערה בתולה</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נערה בתולה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..797cbdd9967624f4c01af56510fcbe7a0158e588
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,324 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות סוטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>קינוי האמור בתורה וקנא את אשתו הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני.</b> משנה וגמרא בריש סוטה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו היה אביה וכו'.</b> ירושלמי בריש סוטה ובפרק ארוסה (סוטה דף כ\"ד) תנן על ידי כל העריות מקנין. \n",
+                "<b>ומה שכתב או עכו״ם או עבד או שחוף.</b> פרק ארוסה (סוטה דף כ״ו:) \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסתירה האמורה בתורה וכו'.</b> בריש סוטה המקנא לאשתו ר\"א אומר מקנא לה ע\"פ שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו רבי יהושע אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים וידוע דהלכה כרבי יהושע: \n",
+                "<b>ומה שכתב אם שהתה עמו כדי טומאה.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>ומ\"ש שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה.</b> ברייתא שם (דף ד') פלוגתא ופסק כר\"ע: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן שאין שם מי סוטה וכו'.</b> בריש סוטה (דף ב':) אמרינן דכי קני לה ונסתרה האידנא דליכא מי סוטה למבדקה אסירא עליה איסור עולם: \n",
+                "<b>ומה שכתב ותצא בלא כתובה.</b> בירושלמי ריש סוטה אמרו על עידי סתירה מכאן היא מפסדת כתובתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קינא לה על שנים כאחד וכו'.</b> בירושלמי ריש סוטה מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת רבי יודן אמר במחלוקת מאן דאמר מקנא מאביה ומבנה מקנא לה משני בני אדם כאחת רבי יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם ואע\"ג דאמר רבי יודן שהיא מחלוקת פסק כמאן דאמר דמקנא לה משני בני אדם משום דמקמי הכי מיתניא בסתם דמקנא לה מאביה ומאחיה ועוד דר' יוסי סבר הכי דבעי דקאמר לשון רצון הוא ואבעל קאי והכי קאמר אם רצה מקנא לה ממאה בני אדם כאחת ובפרק שני דכריתות (דף ט':) תנן חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מינייהו המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני וכו'. וכן אם אמר לה אל תסתרי עמו וכו'.</b> משנה וגמרא בריש סוטה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם לא קדם קינוי וכו'.</b> בפירקא קמא דכתובות (דף ט') אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה אל תסתרי עם איש פלוני וכו'.</b> משנה פרק ארוסה (סוטה דף כ\"ד) על ידי כל העריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש ובגמרא חוץ מן הקטן איש אמר רחמנא ולא קטן שאינו איש וכו' למעוטי בהמה דאין זנות בבהמה. ופירש רש\"י איש אמר רחמנא ושכב איש אותה. דאין זנות בבהמה אינה נעשית זונה בבעילת בהמה ואינה נאסרת על בעלה עכ\"ל. ומשמע לרבינו דלא ממעיט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה אבל בן ט' ויום אחד כיון שביאתו ביאה איש מיקרי לגבי שכיבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל שמחל על קינויו וכו'.</b> פרק ארוסה (סוטה דף כ״ה) בעי' דאיפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם מחל לאחר שתסתר וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב גירשה [הרי זה] כמי שמחל וכו'.</b> ירושלמי פרק שני דסוטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קינא לה בפני שנים וראה אותה שנסתרה וכו'.</b> כבר כתבתי בתחלת הפרק דרבי אליעזר סבר מקנא לה ע\"פ שנים ומשקה על פי אחד או ע\"פ עצמו ורבי יהושע פליג עליה והלכה כוותיה: \n",
+                "<b>וכן אם שמע העם מרננים אחריה וכו'.</b> ריש פרק מי שקינא לה (דף ל\"א) ונסתרה אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתובה דברי ר\"א ורבי יהושע אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה וידוע דהלכה כרבי יהושע. ויש לתמוה על רבינו שלעיל כתב דבקינוי וסתירה תצא בלא כתובה וכאן שמלבד הקינוי והסתירה שמע שהעם מרננים אחריה וכו' כתב שיוציא ויתן כתובה. ויש לומר דהכא בשלא היה בסתירה אלא עד אחד. וכן פירש\"י אפילו שמע מן העוף הפורח שנסתרה יוציא ויתן כתובה רבי אליעזר לטעמיה דאמר בפרק קמא סתירה לא בעיא עדות ואפי' עבד ואפי' שפחה נאמנים דהיינו נמי כעוף הפורח דאיתקש לטומאה דכולהו מהימני בה [הלכך נאסרה] ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה כלומר משום סתירה שאין בה שני עדים אינה נאסרת עליו ורבי יהושע לטעמיה דאמר משקה על פי שנים מיהו כשישאו ויתנו [מוזרות בלבנה] בפריצותה מכוער הדבר ותצא דהא אפילו מיא תו לא בדקי לה כדתניא בפרק קמא וטהורה והיא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עמו וכו'.</b> נראה שכתב כן רבינו מדגרסינן בקידושין פרק האומר (דף ס\"ו) ההוא סמיא וכו' דאמר ליה חד אשתו זינתה ואמר ליה מר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ומפרש רבא דהכי קאמר ליה אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה משמע לרבינו דה\"ה לסתירה שאחר קינוי שאם דעתו סומכת על העד יוציא ומ\"מ לא הפסידה כתובתה מאחר שאין שני עדים בסתירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו שבית דין מקנאין להן וכו'.</b> משנה פרק ארוסה (סוטה דף כ״ד): \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהיה במדינה אחרת.</b> ברייתא שם (דף כ\"ז:) \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואינו יכול להשקותה וכו'.</b> שם במשנה (דף י\"ח י\"ט) וכת\"ק וכדאסיק רבא באיש אחד ובועל אחד דכולי עלמא לא פליגי דאין האשה שותה ושונה דכתיב זאת בשני אנשים ושני בועלים דכ\"ע לא פליגי דהאשה שותה ושונה דכתיב תורת כי פליגי באיש אחד ושני בועלים בשני אנשים ובועל אחד תנא קמא סבר תורת לרבויי כולהו זאת למעוטי איש אחד ובועל אחד. והלכה כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שקינא לה בעלה ונסתרה וכו'.</b> משנה ריש פרק ששי דסוטה (דף ל\"א) מי שקינא לאשתו ונסתרה אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתובה דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אומר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה ופירש רש\"י אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה שהיא על פי שני עדים לרבי יהושע [ולרבי אליעזר על פי עוף הפורח] לא היתה שותה דעד אחד נאמן בה אף להפסידה כתובתה שרגלים לדבר ומקראי ילפינן לה לקמן במתניתין. הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה שלא תשתה ולא תטול כתובתה: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעדי הסתירה.</b> איני יודע מה מלמדנו רבינו בזה דמהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעדי הסתירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אפילו אשה ועבד ושפחה.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב ופסול לעדות בעבירה מדברי סופרים.</b> בסוף פרק קמא דראש השנה (דף כ\"ב) תנן אלו הם הפסולים המשחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה ובגמרא הא אשה כשרה לה אף הם כשרים לה אמר רב אשי זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. ופירש\"י הא אשה כשרה לה כגון להעיד על מיתת אדם להשיא את אשתו ועל סוטה שנטמאת בסתירה שלא תשתה: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו קרוב נאמן לעדות סוטה וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך בחמותה ובת חמותה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אף חמש נשים ששונאות זו את זו וכו'.</b> שם במשנה (סוטה דף ל\"א) וכתבה רבינו בפרק י\"ב דגירושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא עד אחד והכחישו וכו'.</b> שם במשנה עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת היתה שותה אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה שנים אומרים נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה ופירש\"י עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אוקי חד לבהדי חד והרי היא בספיקא ושותה. ושנים אומרים לא נטמאת כלומר לא נטמאת בפניך שכשבאת ומצאתה שנסתרו יחד גם אנו היינו עמך ובפנינו לא נטמאת הרי נסתלק העד הזה ובטלו דבריו מפני השנים והרי היא בספיקא אם נטמאת קודם שבאו אלו ומצאום והיתה שותה עכ\"ל. ובגמרא וכיון דמדאורייתא עד אחד מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אמר עולא תני לא היתה שותה וכן אמר ר' יצחק [לא היתה שותה] ור' חייא אמר היתה שותה לר' חייא קשיא דעולא ל\"ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש\"י הרי כאן שנים הרי הוא כשנים. כאן בבת אחת מתניתין כשהעידו שניהם בתוך כדי דיבור דבטלו דבריו מיד דלא נתקיימה עדותן בב\"ד והיכן האמינתו תורה כשנים כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושיה עכ\"ל. ופסק כרבי חייא משום דגדול היה מעולא ועוד דדידיה עדיפא דמוקים גירסא דמתניתין ולא משבש לה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו בא עד אחד כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד וכו'.</b> שם תנן עד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה הא חד וחד לא היתה שותה תיובתא דרבי חייא אמר לך רבי חייא ולטעמיך אימא סיפא שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה הא חד וחד היתה שותה אלא כולה בפסולי עדות ורבי נחמיה היא דתניא רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד. ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים נמי כעד אחד דמיין הב\"ע כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לדרבי נחמיה הכי ר' נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי ופירש\"י כל מקום שהאמינה תורה וכו' הוציאתו לעדות זה מכלל כל עדיות שבתורה לפיכך פסולים וכשרים שוים בה והלך אחר רוב דעות המעידים בדבר. ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא ואמר נטמאת ונתקבלה עדותו ואח\"כ באו מאה נשים כעד אחד דמיין והוה ליה קמא שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ואינה שותה. והב\"ע דקתני עד אחד אומר נטמאת שנים אומרים לא נטמאת היתה שותה ואוקימנא בפסולי עדות ובין בבת אחת בין בזה אחר זה וכרבי נחמיה ועל כרחיה דבזה אחר זה איצטריך [עיקר] לאשמועינן דאי בבת אחת מאי הלך אחר רוב דעות איכא בחד וחד נמי היתה שותה אלא בהכי עסקינן דההוא דאתא מעיקרא ואמר נטמאת אשה הואי הילכך אפילו בזה אחר זה אתו תרתי ומבטלי לה. ותרצה לרבי נחמיה הכי וכו' דהא דאמרן לעיל ועשו שתי נשים באיש אחד וכו' לאו סיפיה דמילתיה דר' נחמיה היא אלא פירושא דמילתיה הוא דאנן מפרשינן לה הכי. כי פלגא ופלגא דמי כלומר כי חד וחד ואי בבת אחת אתו אוקי תרי לבהדי חד ואוקמה אספיקה ואי בזה אחר זה וההוא דהאמינה תורה קדים ואתא ברישא ה\"ל כשנים והנך כחד ואין דבריהם במקומו והיכא דשתים אומרות נטמאת ועד אחד כשר אומר לא נטמאת היתה שותה דכי חד וחד נינהו ומתני' דקתני לא היתה שותה כגון דההוא חד הוה פסול: \n",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו בא עד אחד כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד היינו לומר שבאו בבת אחת העד הכשר האומר נטמאת והנשים רבות או פסולים רבים אומרים לא נטמאת דכיון דכפלגא ופלגא דמו ה\"ל כבאו שני עדים כאחד זה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת דאמרי' הרי זו שותה ומשמע מדברי רבינו דטעמא משום שבאו כולם כאחד אבל אם בא העד כשר תחלה ואמר נטמאת ואחר כך באו נשים רבות או פסולים רבים ואמרו לא נטמאת לא היתה שותה וכדאמרינן בגמרא דכל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כע\"א דמיין. ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דאע\"ג דאסיקנא אלא כולה בפסולי עדות היינו כי היכי דלא תיקשי לן דיוקא דמתני' אבל קושטא דמלתא הוי דינא כפשטא דמתניתין בעד כשר ועד כשר וכדמפליגנא בין בבת אחת בין בזה אחר זה ומפני כך כתב דין עד כשר ועד כשר וחילק בין באו בבת אחת לזה אחר זה ואחר כך כתב דין עד אחד כשר ופסולי עדות רבים בבאו בבת אחת. ומינה נשמע דבבא עד כשר תחלה ואמר נטמאת לא משגחינן בפסולים רבים שבאו אח\"כ ואמרו לא נטמאת וכמו שכתבתי דכיון דקיימא לן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ופסולים רבים לא חשיבי אלא כע\"א הרי דברי הפסולים הרבים בטלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב היו כולן פסולים הלך אחר הרוב וכו'.</b> מבואר בלישנא בתרא עשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד. \n",
+                "<b>ומה שכתב היו מחצה על מחצה הרי זו שותה.</b> פשוט הוא דהוי ספיקא ומספיקא שתיא. ועיין במה שכתב רבינו בספ\"ט מהלכות רוצח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל סוטה שאמרנו שאינה שותה וכו'.</b> דין זה פשוט בטעמו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אשה שקינא לה ונסתרה וכו' וכן אם אמרה איני טמאה ואיני שותה וכו'.</b> מבואר במשנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ותצא בלא כתובה</b> יתבאר ריש פרק ג': \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה או שבעלה בעלה אחר שנסתרה וכו'.</b> משנה פרק ארוסה (סוטה דף כ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות וכו' ואלו הן ארוסה ושומרת יבם.</b> משנה ריש פרק ארוסה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וקטנה אשת הגדול וגדולה אשת הקטן ואשת אנדרוגינוס.</b> נראה שהטעם משום דכתיב והביא האיש את אשתו איש לאפוקי קטן אשת לאפוקי קטנה ותו דרשי' איש ודאי לאפוקי אנדרוגינוס: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואשת הסומא ואשת החגר או האלם וכו' או שהוא כרות יד וכן החגרת והאלמת והסומא וכרותת יד.</b> בסוף פרק ארוסה (סוטה דף כ״ז): \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שאינו שומע.</b> שם במשנה ואלו בית דין מקנים להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה וכו' לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ובברייתא בגמרא מייתי לה מקראי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב הרי הוא אומר אשה תחת אישה עד שתהיה שלימה כמוהו והוא שלם כמותה.</b> סוף פרק ארוסה וצריך טעם למה השמיט רבינו שוטה ושוטת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה וכו'. . כתב</b> הראב\"ד והלא אמרו פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה [שאין לה דעת אלא אם זינתה אסורה לבעלה כהן] ואין לחלק בין קטנה לקטנה לענין פיתוי וכו'. והרב המגיד בפ' ג' מאיסורי ביאה כתב ליישב זה ואח\"כ כתב שמצא בירושלמי פרק קמא דסוטה ובפ\"ב קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה וסיים וכתב ומעתה צריכים אנו ראיה גמורה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתיה עכ\"ל. ול\"נ שהראיה שהביא ה\"ה לדברי רבינו מההיא דפ\"ק דכתובות (דף ח' ט') ראיה טובה היא וההיא דירושלמי לא מכרעא דאיכא למימר דס\"ל לירושלמי כההיא דפ' ארבעה אחין וליתא מקמי ההיא דפרק קמא דכתובות וא\"כ על מ\"ש רבינו ממה שכתב בנדה (דף כ\"ב) והיא לא נתפשה אסורה וכו' ואיזו שקידושיה וכו' מוכח בהדיא דדוקא קידושי טעות כגון קידושי קטנה דאין מעשיה כלום שהיא בת מיאון וכדפירש\"י שם והכריחו התוס' דבקידושי קטנות נמי מיירי הא בקידושי קטנות שאינם קידושי טעות כגון שקידשה אביה אסורה וזהו שחילק רבינו בין בת מיאון ללאו בת מיאון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קינא לארוסתו או לזקוקתו ונסתרה אחר שנשאה וכו'.</b> ברייתא פרק ארוסה (סוטה דף כ״ה:): \n",
+                "<b>נשואה שקינא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה וכו'.</b> בפרק ארוסה (סוטה דף כ״ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיורת והמשוחררת וכו'.</b> שם אשת ממזר לממזר ואשת נתין לנתין ואשת גר ועבד משוחרר ואיילונית או שותה או לא נוטלת כתובתה. ומשמע דאשת ממזר לממזר פירושו אשה שהיא ממזרת והיא נשואה לממזר שאין איסור בנישואין אבל ישראלית לממזר או ממזרת לישראל שיש איסור בנשואיה אינה שותה שהרי אין המים בודקין אותה מפני שאין האיש מנוקה מעון ולפיכך נראה שהגירסא הנכונה בדברי רבינו וממזרת אשת ממזר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואשת סריס חמה וכו'</b> שם (דף כ\"ד) במשנה אשת סריס שותה [ומותרת לבעלה] ופירש רש\"י בגמרא דבסריס חמה [קאמר] דמותר לקיימה ולא בסריס אדם שאסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכא וכתבו התוספות ולא ידעינן מנא ליה דסריס אדם כגון ששתה כוס עיקרין דאסור לקיימה עכ\"ל. ואני אומר דלא איירי רש\"י בהכי דלא מיקרי סריס אדם אלא בששלטה יד אדם ממש באיברי ההולדה וכקרא דמייתי פצוע דכא וכרות שפכה ורבינו שכתב או סריס אדם המותרות לבעליהן צ\"ל דמיירי בששתה כוס של עיקרין שמותרות לו וקרי ליה סריס אדם לפי שע\"י אדם בא לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעוברת ומניקה שקינא לה בעלה וכו'.</b> ברייתא פ' ארוסה עלה כ\"ו מעוברת ומניקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובתה. ופרש\"י מעוברת עצמו שהיתה אשתו מעוברת וקינא לה או שותה ולא אמרינן לא לקטליה לולד: \n",
+                "<b>אשה העומדת לשתות ומת בעלה וכו'.</b> משנה פ' ארוסה (סוטה דף כ״ד) מתו בעליהן קודם שישתו ב״ש אומרים נוטלות כתובה ולא שותות וב״ה אומרים [או] שותות או לא נוטלות כתובתן ובפרק החולץ (יבמות ל״ח:) פריך או שותות והביא האיש את אשתו אמר רחמנא וליכא אלא מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובתן וידוע דהלכה כב״ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל איש שבא וכו' בזמן שהאיש מנוקה מעון וכו'.</b> ר\"פ כשם (דף כ\"ח): \n",
+                "<b>ומ״ש ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו וכו'.</b> כתב הראב״ד הא דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה עכ״ל. טעמו מדאמרינן בר״פ ארוסה (סוטה דף כ״ד:) טעמא דכתיבי הני קראי הא לאו הכי ה״א ארוסה שתיא והא כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל אמר רמי בר חמא משכחת לה וכו' כגון שבא עליה ארוס בבית אביה משמע מהכא דאע״ג דבא עליה ארוס בבית אביה הואי שתיא אי לאו דמיעט קרא דלא שתיא ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה תיפוק ליה משום דאין האיש מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו וכו' ואפילו שניה.</b> נ\"ל שמאחר דמשמע דבא על ארוסתו בבית חמיו הוי אין האיש מנוקה מעון אף על פי שאינו אלא מדברי סופרים הוא הדין לשניה: \n",
+                "<b>עבר ונשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו וכו'.</b> משנה פרק ארוסה מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי רבי וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ופירש רש\"י יכול הוא להפרישה עד כ\"ד חדש ולהחזירה הילכך ראויה לאישות קרינן בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאין לו אשה הראויה לילד וכו'.</b> משנה שם אילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד לא נוטלות כתובה ולא שותות רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אשה אחרת לפרות ולרבות הימנה ובגמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת בעקרה וזקנה אבל אילונית ד\"ה לא שותה ולא נוטלת כתובתה ואותיבנא עליה מדתניא הרובא שנשא עקרה וזקנה ואין לו אשה ובנים מעיקרא לא שותה ולא נוטלת כתובתה רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אחרת לפרות ולרבות הימנה אבל וכו' הרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים וכו' ואילונית או שותה או לא נוטלת כתובה קתני מיהת אילונית תיובתא דרב נחמן אמר לך רב נחמן תנאי היא ואנא דאמרי כי האי תנא דתניא רשב\"א אומר אילונית לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע מי שדרכה להזריע יצתה זו שאין דרכה להזריע ורבנן האי ונקתה ונזרעה זרע מאי עבדי ליה מיבעיא להו לכדתניא ונקתה ונזרעה שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' עקיבא [אמר לו רבי ישמעאל וכו' א\"כ מה ת\"ל ונקתה ונזרעה זרע] שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח נקבות יולדת זכרים. ופסק רבינו כחכמים דרבים נינהו ועוד דר\"ע ורבי ישמעאל סוברים כוותייהו. ופירש\"י הרובא ילד בחור כמו רביא עכ\"ל. והיינו לומר שהוא ילד שעדיין אין לו אשה ובנים הא אם היו לו אשה אחרת ובנים שותה והכי אמרינן בירושלמי מודים חכמים לרבי אליעזר שאם היו לו אשה ובנים שהיא שותה ונוטלת כתובה ומשמע דבחד מינייהו סגי באשה או בבנים. \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ז\"ל שלא הקפידה תורה שתהא האשה ראויה לילד עכ\"ל. ופשוט הוא שזהו פירוש דברי רבי עקיבא ורבי ישמעאל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לו אשה וכו' לא היו לו בנים וכו'.</b> ירושלמי פרק ארוסה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> כל אשה שהיה לה קינוי וסתירה וכו'.</b> משנה רפ\"ה דסוטה (דף כ\"ז:) כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה כמה בנים ממנו וכו' אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה וכו'</b> בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ד:) תנן הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע\"פ שכנס יוציא ובגמרא אמר רב ובעדים וכו' מיתיבי בד\"א בשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא רב מוקי לה למתניתין ביש לה בנים ויש לה עדים וכו' אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני הוציאוה ליתני הוציאה אלא כל הוציאוה בב\"ד וב\"ד בעדים הוא דמפקי ואי בעית אימא הני מתניתין רבי היא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא רוק למעלה מן הכילה א\"ר הואיל ומכוער הדבר תצא וכו' אלא מקום מנעלים הפוכים תחת המטה [אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא] והלכתא כוותיה דרב [והלכתא כוותיה דרבי] קשיא הלכתא אהלכתא ל\"ק הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב וקלא דלא פסק עד כמה אמר אביי וכו' יומא ופלגא ולא אמרן אלא דלא פסיק ביני וביני אבל פסק ביני וביני הא פסק ולא אמרן אלא דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא ולא אמרן אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דאפקו ליה לקלא. וכתב הרי\"ף אמר רב ובעדים כלומר אם הוציא אותה בעלה בעידי טומאה [מחמת זה הנטען וכנסה זה הנטען] מוציאין אותה מתחת ידו אבל אם הוציא אותה בעלה בלא עדי טומאה אלא בעדי דבר מכוער בלבד וכנסה זה הנטען אין מוציאין אותה מידו [ודייק רב מדקתני הוציאוה ולא קתני הוציאה מכלל דב\"ד הוציאוה וב\"ד אין מוציאין אלא בעדים] ואותבינן עליה דרב מהא דתניא במה דברים אמורים בשאין לה בנים מן הנטען הוא שמוציאין אותה מידו אבל אם יש לה בנים מן הנטען לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא דאלמא מפקינן לה מן הנטען בלא עדי טומאה ואוקמה רב כרבי דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכו' קשיא הלכתא אהלכתא דהא רב לא מפיק לה מן הנטען אלא בעדי טומאה ורבי מפיק לה בעדי דבר מכוער ל\"ק בקלא דפסיק עבדינן כרב ולא מפקינן לה אלא בעדי טומאה ובקלא דלא פסיק עבדינן כרבי ומפקינן לה בעדי דבר מכוער וכו' ושמעינן מהא דתניא במה דברים אמורים בשאין לה בנים דהיכא דאית לה בנים מן הנטען אע\"ג דאיכא עדים בדבר המכוער לא מפקינן לה מיניה אבל אי איכא עדי טומאה שזינתה עמו כשהיא תחת בעלה מפקינן לה מיניה ואפילו יש לה [כמה] בנים וה\"מ מבועל שהוא הנטען אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה אלא בעידי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדגרסינן בקידושין פרק האומר לחבירו איבעיא להו זינתה אשתו בע\"א מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משני עדים עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו מי שהוציאה בעלה בעידי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה וכו'.</b> מתבאר בסמוך [תשלום דינים אלו כתב רבינו בפכ\"ד מהל' אישות]: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ו)</small> כיצד סדר השקאת סוטה הבעל בא לבית דין שבעירו וכו'.</b> משנה פרק קמא (דף ז') כיצד עושה לה מוליכה לבית דין שבאותו מקום ומוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך רבי יהודה אומר בעלה נאמן וידוע דהלכה כתנא קמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשלחים אותו לירושלים וכו'.</b> שם במשנה היו מעלים אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות ואומרים לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים ואומרים לפניה דברים שאינן כדאי לשמען היא וכל משפחת בית אביה ובגמרא מייתי לה מקרא שאין משקין את הסוטה אלא בבית דין של ע\"א: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ומאיימין עליה שלא בפני בעלה. ומ\"ש ומגידין לה מעשה דיהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש על פשטו</b> כלומר דכתיב ביה וישכב ראובן את בלהה פילגש אביו אבל לפי האמת ח\"ו מלומר כן על אותו צדיק וכדאיתא בפרק במה בהמה (שבת דף נ\"ה:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ומעשה אמנון ואחותו. ומ\"ש אם אמרה הן נטמאתי וכו'.</b> משנה בפ\"ק דסוטה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה בשער המזרח שעל פתח שער נקנור ששם משקין את הסוטות ומשמע לרבינו דכל שאמרה איני שותה אע\"פ שלא אמרה בפירוש טמאה אני מפסדת כתובתה דכיון שפחדה מלשתות מוכחא מילתא ודאי שהיא טמאה שאילו היתה טהורה לא היתה נמנעת מלשתות והכי אמרינן בירושלמי פרק היה נוטל סבר ר\"ע האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך וכיוצא בזה אמרינן בגמרא דידן בפרק הנזכר עלה י\"ט אמר רבי עקיבא כלום אנו צריכים אלא לבודקה והלא בדוקה ועומדת. \n",
+                "<b>ומ\"ש מעלין אותה ממקום למקום ומקיפין בה כדי ליגעה וכו'.</b> שם בגמרא (דף ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה מתכסה בלבנים עד ודעתה מתיישבת בהן</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואח״כ משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה וכו'.</b> בר״פ אלו נאמרין בכל לשון (סוטה דף ל״ב) פרק ד' דסוטה ובגמרא מנ״ל דכתיב ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר ת״ר משמיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת על מה היא שותה ובמה היא שותה על מה נטמאה ובמה היא נטמאה על מה היא שותה על עסקי קינוי וסתירה ובמה היא שותה במקידה של חרש על מה נטמאה על עסקי שחוק וילדות ובמה היא נטמאה בשוגג או במזיד באונס או ברצון וכל כך למה שלא להוציא לעז על המים המרים ופירש״י אל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון. על מה היא שותה ובמה היא שותה כדמפרש ואזיל שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה. x במקידה של חרס בכלי מאוס. ועל מה נטמאה מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים שע״י כך באות לידי וצבתה בטנה. ובמה היא נטמאה משמיעין אותה הלכות המים המאררים על אי זו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה היא מזידה ברצון יבדקוה ואם שוגגת כגון [אמרו לה] מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה. וכל כך למה לנו להודיעה בהלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים אלא הך למה שלא להוציא לעז שאם נטמאה באונס או שוגגת ולא נבדקה שלא תהא סבורה אילו נטמאתי מזידה כן לא היו בודקין אותי. ואיני יודע למה השמיט רבינו קצת מדברי ברייתא זו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומודיעה שהבטן ילקה תחלה וכו'</b> בפ\"ק דסוטה ור\"פ כשם (דף כ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר כך מביא מגלה של עור טהור וכו'.</b> ירושלמי פ\"ב דסוטה תני רבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין על עור בהמה טמאה אמר רבי שמעון מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב תני רבי אלעזר ברבי שמעון אומר [רואה] אני את דברי רבי אלעזר בן שמוע מדברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכותב עליה בלשון הקודש וכו'. ומה שכתב בדיו שאין בו קנקנתום.</b> משנה פ\"ב דסוטה (דף י\"ז:) ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר [שהוא] רושם אלא בדיו שנאמר ומחה כתב [שהוא] יכול למחות ובגמרא (דף כ') לכל מטילין קנקנתום [לתוך הדיו] חוץ מפרשת סוטה: \n",
+                "<b>ומה שכתב לשמה של אשה כמו הגט.</b> הכי משמע שם בגמרא (דף כ') ובפרק היה נוטל (דף י\"ח) תנן אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ובתוספתא פ\"ב דגיטין תניא מגילת סוטה שכתבה שלא לשמה פסולה שנאמר ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת שיהו כל מעשיה לשמה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכותב כל הדברים שהשביע אותה וכו' ואינו כותב אמן אמן.</b> שם (דף י\"ז) פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא דאמר כותב מאם לא שכב איש אותך וכו' ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וכותב יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וכו' עד ולנפיל ירך ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר כך מביא כלי חרס שלא נעשה בו מלאכה מעולם וכו'.</b> שם במשנה (דף ט\"ו) היה מביא פיילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור ובגמרא תנא פיילי של חרס חדשה דברי ר' ישמעאל מ\"ט דרבי ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה אף כאן חרס חדשה וכו' אמר רבא לא שאנו אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פניו פסול מ\"ט דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה ומשמע לרבינו דהא דאמר רבא ל\"ש אלא שלא נתאכמו פניו לרבי ישמעאל קאמר שאע\"פ שהוא חדש אם נתאכמו פניו פסול ולא כדפירש\"י דלרבנן קאי ופסק רבינו כר' ישמעאל משום דרבא דבתרא הוא מפליג אליביה:  ",
+                "<b>ומ\"ש ואם החזירו לכבשן וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא ואפשר שטעמו משום דכיון דלרבנן לא בעינן חדשה טפי אית לן למימר דבהחזירו לכבשן כשר כי היכי דלא נשוי כ\"כ פלוגתא בינייהו:  ",
+                "<b>ודע</b> דאמרינן בגמרא מהא דר' ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה וכו' והתם מנא לן דכתיב ושחט וכו' אל כלי חרש על מים חיים מה מים חיים שלא נעשתה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים לר' ישמעאל ה\"נ דאמר רבי יוחנן מי כיור ר' ישמעאל אומר מי מעיין הן וחכמים אומרים משאר מימות הן. ויש לתמוה על רבינו שפסק כאן כר' ישמעאל דבעי חרס חדש ובפרק חמישי מהלכות ביאת המקדש פסק כחכמים דמי מקוה כשרים לקידוש וצ\"ע:  ",
+                "<b>ומה שכתב ובחצי לוג שהיה במקדש היה מודדו.</b> משנה פרק שתי מדות מנחות (דף פ\"ה).  ",
+                "<b>ומ\"ש ונכנס בו להיכל ומקום היה שם אמה על אמה וכו' עד על פני המים.</b> משנה פ\"ב דסוטה (דף ט\"ו:):   "
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ונותן לתוכן דבר מר כגון לענה וכיוצא בה.</b> בפרק היה נוטל (סוטה דף כ') אמר אבוה דשמואל צריך שיתן מר לתוך המים מ״ט דאמר קרא מי המרים שמרים כבר ופירש״י שמרים כבר קודם מחיקה אלמא מחמת ד״א הם מרים ואין מרירה על שם קללת בדיקתם נקרא דהא מקמי מחיקה לאו בני מיבדק נינהו: \n",
+                "<b>ומ״ש ומוחק לתוכן המגילה לשמה. ומ״ש שימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגלה רושם הניכר כלל.</b> בריש פרק היה נוטל (סוטה דף י״ט:) ואחר ישקה מיבעי ליה לשרישומו ניכר ופירש״י שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק עד שלא יהא רישומו ניכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ כהן אחד בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה וכו'.</b> משנה פ\"ק דסוטה (דף י\"ז) אם אמרה טהורה אני מעלין אותה בשער המזרח וכו' וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה וכו' ואח\"כ מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה ובגמרא בעי מיניה ר' אבא מרב הונא חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה משום שלא ישמטו בגדיה מעליה הוא ובצלצול קטן סגי או דילמא משום דאמר מר היא חגרה לו בצלצול לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה מעכב א\"ל תניתוה ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו לה למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה. ומשמע מהכא דאפילו בצלצול קטן נמי יכול לחגרה אם לא מצא חבל מצרי ומדברי רבינו משמע דלעולם אינו חוגרה אלא בחבל וצ\"ע. ומפשט דברי המשנה נראה שתיכף שמעלין אותה לשער המזרח כהן אוחז בבגדיה וכו' ואיני יודע מנין לו לרבינו שאינו עושה כן עד אחר שמחק המגילה ואפשר שטעמו משום דגרסינן בירושלמי פ\"ק דסוטה מבזין על הספק וכו' קריא אמר מקרין ואחר כך מבזין ומתניתא אמרה מבזין ואח\"כ מקרין א\"ר אילא מכיון דכתיב והעמיד והעמידה וכי יושבת היתה אלא מחמת עמידה הראשונה היה פורע את ראשה. ואיכא למידק על הירושלמי הזה מהיכא משמע ליה מקרא דמקרין ואח\"כ מבזין הא ברישא כתיב ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ואח\"כ והשביע אותה הכהן וי\"ל דמדכתיב בתר ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות משמע שאחר השקאה היה נותן המנחה על כפיה וכהן לוקחה מידה דאין לומר שאחר שנתן המנחה על כפיה היה משקה וכותב המגלה ומוחקה ואח\"כ נוטל הכהן המנחה מידיה דלמה תהיה המנחה בכל המעשים האלו על ידיה אלא ודאי כדאמרן וכיון שנתן על כפיה היה אחר מחיקת המגילה ה\"ה לפרוע את ראש האשה דכתיב גביה ורבי אילא ר\"ל דמוהעמיד והעמידה משמע דברישא פרע ראשה ומשמע לרבינו שאין זה מוכרח וכיון דחזינן דהוה קשה ליה לירושלמי היאך מבזין על הספק מוטב לומר דלא היה פורע כדאמר ר' אילא ומתניתא דקתני ברישא סותר את ראשה אפשר לומר דלא נחתה לומר סדר המעשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר כך מביא עשרון קמח וכו'.</b> אפשר שהטעם משום דתנן בסוף נגעים (פרק ד' משנה י\"ב) שהאיש מביא על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת ומהאי טעמא תנן בפרק ג' דסוטה (דף כ\"ג) כל הנשואות לכהנים מנחותיהם נשרפות [ובירושלמי] בפ\"ב דסוטה מצאתי והביא את קרבנה עליה בעלה [מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה וכו']. \n",
+                "<b>ומ\"ש והחבל והכפיפה באים משירי הלשכה.</b> ירושלמי פ\"ק דסוטה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונותנו לידיה כדי ליגעה.</b> משנה רפ\"ב דסוטה (דף י\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואחר כך לוקח המנחה מן הכפיפה ונותנה לכלי שרת.</b> בריש פרק היה נוטל (סוטה דף י״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתן לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה.</b> משנה בפרק חמישי דמנחות (דף נ\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובכל זמן שפורע ראש האשה וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר שתשתה לוקח כלי שרת שבו המנחה וכו'.</b> רפ\"ג דסוטה (דף י\"ט) היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידיה וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים היה משקה ואח\"כ מקריב מנחתה ר\"ש אומר מקריב את מנחתה ואח\"כ היה משקה ובגמרא מקריב מנחתה הא אקרבה ה\"ק סדר מנחות כיצד הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים ובהשקאה גופה פליגי ר\"ש ורבנן דרבנן סברי משקה ואח\"כ מקריב את מנחתה ור\"ש סבר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה וידוע דהלכה כתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומניפה במזרח וכו'.</b> בפרשת סוטה כתיב והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח ובפרק ב' דסוטה (דף י\"ד:) סדר מנחות כיצד וכו' כהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ויליף לה התם מקרא דכתיב וזאת תורת המנחה הקריב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. \n",
+                "<b>ומה שכתב מוליך ומביא מעלה ומוריד.</b> בספרי פרשת סוטה והניף את המנחה מוליך ומביא מעלה ומוריד מנין שנאמר אשר הונף ואשר הורם מקיש הרמה לתנופה מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה כן ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד מכאן אמרו מצות תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות וכו'.</b> משנה וגמרא פרק היה נוטל (סוטה דף כ'): \n",
+                "<b>ומה שכתב ובטנה צבה בתחלה וכו'.</b> בפרק קמא דסוטה (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באותה שעה שתמות וכו'.</b> ר\"פ כשם (דף כ\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל זה אם לא בא בעלה ביאה אסורה וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך משרבו המנאפים וכו'.</b> משנה פרק בתרא דסוטה (דף מ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סוטה שיש לה זכות ת״ת וכו'.</b> משנה וגמרא פרק היה נוטל (סוטה דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוטה ששתתה וכו'.</b> משנה פ' ארוסה (סוטה דף כ״ד) אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שהתחילו החלאים לבוא עליה וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוטה ששתתה והיתה וכו'.</b> פרק ארוסה (סוטה דף כ״ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באו עדי טומאה אחר ששתתה וכו'.</b> מימרא דרב ששת פרק קמא דסוטה (דף ו) ותניא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשה שזינתה באונס או בשגגה וכו'.</b> בירוש' פרק ארוסה ופרק כשם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שבא עליה זה שקינא לה עמו דרך אברים וכו'.</b> פרק ארוסה (כ\"ו) ופי' רש\"י דרך איברים פריצותא בעלמא הוא שוכב עמה בקירוב בשר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בט\"ו באדר נפנין ב\"ד לצרכי הרבים וכו'.</b> בריש שקלים תנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים בט\"ו בו קורין את המגילה בכרכים וכו' ועושים כל צרכי הרבים ובפ\"ק דמועד קטן ירושלמי תניא אלו הם צרכי הרבים דנין דיני ממונות וכו' ומשקין את הסוטה ומשמע ליה לרבינו דהיינו לומר דבודקין על הראויה לשתות וכו' דאילו להשקותה לא היו מאחרים אותה עד ט\"ו באדר אלא בכל יום היו משקין אותה וזהו שכתב ובכל זמן משקין את הסוטות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואין משקין את הסוטה אלא ביום וכל היום כשר להשקות סוטה.</b> משנה פ\"ב דמגילה (דף כ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין משקין ב' סוטות כאחת וכו'.</b> פ\"ק דסוטה עלה ח': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוטה שאמרה איני שותה וכו'.</b> בפרק היה נוטל עלה י\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרה איני שותה קודם שתמחק המגלה וכו' עד בעל כרחה.</b> משנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ'.). ודע דבתוספתא פרק ב' דסוטה ובירושלמי פ״ג תניא גבי מגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומאיימין עליה שתשתה וכו'.</b> פ\"ק דסוטה עלה ז': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרה טמאה אני אף על פי שנמחקה וכו'.</b> משנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> מגילת סוטה שכתבה וכו'.</b> בפ\"ב דסוטה (דף י\"ז) אלא דהתם מייתי לה מקרא אחרינא: \n",
+                "<b>כתבה למפרע פסולה וכו' כתבה אגרת וכו' עד ולא שנים וג'.</b> פ\"ב דסוטה ופירש\"י אגרת בלא שרטוט בספר אמר רחמנא והל\"מ שהספרים צריכים שרטוט: \n",
+                "<b>ואינו כותב לא על הנייר וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם כתב על נייר או על דפתרא פסולה.</b> הכי משמע דבספר לעיכובא הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה.</b> משום דוכתב הכהן עיכובא הוא. אבל מה שפסל כהן קטן וכו': \n",
+                "<b>אינו כותב בקומוס וכו'.</b> משנה פרק ב' דסוטה (דף י\"ז). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם כתב בדבר המתקיים פסולה</b> נלמד ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב נשאר במגילה רושם כתב ניכר פסולה עד שימחוק יפה יפה.</b> ריש פרק היה נוטל (סוטה דף י\"ט) ואחר ישקה מיבעי ליה לשרישומו ניכר. ופירש רש\"י לשרישומו ניכר שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק שלא יהא רישומו ניכר: \n",
+                "<b>כתב אות אחת וכו'.</b> פ\"ב דסוטה (דף י\"ח) וטעמא משום דכתיב יעשה לה הכהן את כל התורה הזאת עד שתהא כולה כאחת. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כתבה שלא לשמה פסולה.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או מחקה שלא לשמה.</b> שם את\"ל בעי נמי מחיקה לשמה וכו': \n",
+                "<b>כתב שתי מגילות וכו'.</b> שם בעי רבא כתב שתי מגלות לשתי סוטות ומחקן לתוך כוס אחד מהו כתיבה [לשמה] בעינן והא איכא או דילמא בעינן נמי מחיקה לשמה ואת\"ל בעינן נמי מחיקה לשמה מחקן לשני כוסות וחזר ועירבן מהו מחיקה לשמה בעינן והא איכא או הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא ואת\"ל הא לאו דידה קא שתיא חזר וחלקן מהו יש ברירה או אין ברירה תיקו. ופסק כמנהגו שסובר דכי אמרינן את\"ל נקטינן כאילו ההוא בעיא אפשיטא הכי ובבעיא בתרייתא פסק דבדיעבד אינה צריכה לחזור ולשתות דמספיקא לא מחייבינן לה: \n",
+                "<b>ואם נשפכו וכו'.</b> שם בעי רב אשי נשפכו מהן ונשתיירו מהן מהו תיקו ופסק גם בזה לקולא בדיעבד מהטעם שכתבתי ומשמע לרבינו דמדלא איבעיא לן אלא בנשתייר מהן משמע דפשיטא לן דהיכא דלא נשתייר מהן שכותב מגילה אחרת ומביא מים אחרים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> מי סוטה שלנו נפסלין וכו'.</b> ירושלמי פ\"ב דסוטה ר' פדת בשם ר' יוחנן מי סוטה נפסלין בלינה ר' אחא בשם רב אבינא כל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו ופסק כר\"י דהוא מאריה דגמרא טפי: \n",
+                "<b>גרסינן</b> בפ\"ב דסוטה (יז:) [מגלת סוטה שכתבה] קודם שתקבל עליה שבועה פסולה [שנא'] והשביע ואח\"כ וכתב. ואיני יודע למה השמיטו רבינו x ואע\"פ שבירושלמי פ\"ב דסוטה נחלקו אם משביע ואח\"כ כותב או אם כותב ואח\"כ משביע לא היה לו להניח מלכתוב מאי דפשיטא לגמרא דידן: \n",
+                "<b>הקדים עפר למים פסולה.</b> ברייתא פרק ב' דסוטה (דף ט\"ז:) וכת\"ק: \n",
+                "<b>לא היה שם וכו' עד בקרקע המשכן.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חפר והוציא עפר כשר.</b> כן משמע בירושלמי פ\"ב דסוטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקריב את מנחתה ואח״כ השקה כשרה.</b> משנה פרק היה נוטל (סוטה דף י״ט): \n",
+                "<b>נטמאת מנחתה וכו' עד ה״ז תשרף.</b> משנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ״ב:): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אמרה טמאה אני וכו' עד או שלא רצה בעלה להשקותה.</b> ג\"ז שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שבאו עדי טומאה.</b> פשוט הוא דלא גרע מאומרת טמאה אני. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שמת הוא או שמתה היא.</b> בירושלמי פ' היה נוטל תני נטמאת מנחתה עד שלא קרב הקומץ מתה היא ומת בעלה השירים אסורין שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה באו לה עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחתה אסורה מהו בין כך ובין כך בין שקמץ ובין שלא קמץ בין שהקטיר בין שלא הקטיר רבי אילא אמר בין שקמץ בין שלא קמץ כשלא הקטיר אבל אם הקטיר השירים מותרים ופסק רבינו כת\"ק ובתוספתא פ\"ב דסוטה שנויה בלשון הזה קרבה מנחתה ולא הספיק לקרב הקומץ עד שמת הבעל או שמתה היא שירים אסורים שעל הספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה קרב הקומץ ואח\"כ מתה היא או שמת הבעל שירים מותרים שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בעלה וכו'.</b> בפרק היה נוטל (סוטה דף כ״ג) אליבא דרבנן ואיתיה בירושלמי ריש פ״ב דסוטה: \n",
+                "<b>נמצאו עדיה זוממין וכו'.</b> פ\"ק דסוטה עלה ו' ע\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקנא לאשתו וכו'.</b> משנה פ\"ב דכריתות (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לבעל לגלגל וכו' עד אינו מתנה עמה.</b> משנה ספ\"ב דסוטה (דף י\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם כנס יבמתו וכו'.</b> מסקנא דגמרא שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מגלגל עליה שלא זינתה תחת אחיו וכו' וכן אם גירשה והחזירה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש לגלגל עליה בלהבא וכו'.</b> שם במשנה על מה היא אומרת אמן אמן וכו' אמן על איש זה אמן מאיש אחר וכו' ר\"ע אומר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ובגמ' תניא לא כשאמר ר\"מ אמן שלא אטמא שאם תטמא מים בודקין אותה מעכשיו אלא לכשתטמא מים מערערים אותה ובודקין אותה בעי רב אשי מהו שיתנה אדם על נשואים האחרונים ופרש\"י על נישואים אחרונים לר\"מ דאמר מתנה על העתיד מהו שיתנה עמה בגלגול שבועה [שלא תטמא] אם יגרשנה ויחזירנה ופשטוה ממתניתין דמתנה עמה. ומשמע לרבינו דכיון דרב אשי בעי אליבא דר\"מ הלכתא כוותיה. וז\"ל הראב\"ד כל זה לדעת ר\"מ ואפשר שהלכה כמותו דסוגיין כוותיה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות חכמים על וכו'.</b> בפירקא קמא דסוטה (דף ג') אין מקנא לאשתו אלא אם כן נכנס בו רוח טהרה כרבי עקיבא דאמר וקינא את אשתו חובה איני יודע למה כתב רבינו שהיא מצות חכמים והא קרא כתיב ואפשר לומר דסבירא ליה דקרא אסמכתא בעלמא הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא יקנא לה לא מתוך שחוק וכו'.</b> ירושלמי בריש סוטה ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מתון אלא מתוך דבר של אימה ומשמע לי דרבינו גריס ולא מתוך דבר של אימה והא דקתני ולא מתוך מתון x צריך לי גמרא מה הוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עבר וקינא לה וכו' הרי זה קינוי.</b> יש לתמוה דהתם בירושלמי איבעיא לן עבר וקינא לה באחד מכל הדברים הללו מה את אמרת למצוה לעיכוב אין תימר למצוה קינויו קינוי אין תימר לעיכוב אין קינויו קינוי אתיא כהדא כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב הקינוי ומשמע דהכי קאמר דהא דכתיב בפרשת סוטה זאת תורת הקנאות מעכב ויש לומר דמשמע לרבינו דכי כתיב זאת תורת הקנאות אמאי דכתיב בסיפא דקרא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת קאי ולא אקינוי ועי\"ל דשלא יקנא לה מתוך שחוק וכו' אינו מפורש בכתוב דנימא דקאי עליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחלה וכו'.</b> בריש סוטה (דף ב':) א\"ר חנינא מסורא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה אל תסתרי בהדי פלוני דילמא קי\"ל כר\"י בר' יהודה [משום ר' אליעזר] דאמר קינוי ע\"פ עצמו [ומיסתתרא] וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקאסר לה עילויה איסורא דלעולם ואע\"ג דלפום דינא לא קי\"ל אלא כרבי יהושע דפליג על רבי אליעזר ואמר מקנא לה ע\"פ שנים ומשקה ע\"פ שנים למד משם רבינו מדברי רבי חנינא לדידן שלא יקפוץ לקנאות לה בפני עדים תחלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו וכו'.</b> בסנהדרין פ\"ח (דף ע\"ו) ויבמות פרק ששי (דף ס\"ב): \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות סוטה </b>\n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f625ccf599f77e16fbb10b61d6af8a7830d9630c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nashim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,321 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>קינוי האמור בתורה וקנא את אשתו הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני.</b> משנה וגמרא בריש סוטה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו היה אביה וכו'.</b> ירושלמי בריש סוטה ובפרק ארוסה (סוטה דף כ\"ד) תנן על ידי כל העריות מקנין. \n",
+                "<b>ומה שכתב או עכו״ם או עבד או שחוף.</b> פרק ארוסה (סוטה דף כ״ו:) \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסתירה האמורה בתורה וכו'.</b> בריש סוטה המקנא לאשתו ר\"א אומר מקנא לה ע\"פ שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו רבי יהושע אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים וידוע דהלכה כרבי יהושע: \n",
+                "<b>ומה שכתב אם שהתה עמו כדי טומאה.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>ומ\"ש שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה.</b> ברייתא שם (דף ד') פלוגתא ופסק כר\"ע: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובזמן שאין שם מי סוטה וכו'.</b> בריש סוטה (דף ב':) אמרינן דכי קני לה ונסתרה האידנא דליכא מי סוטה למבדקה אסירא עליה איסור עולם: \n",
+                "<b>ומה שכתב ותצא בלא כתובה.</b> בירושלמי ריש סוטה אמרו על עידי סתירה מכאן היא מפסדת כתובתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קינא לה על שנים כאחד וכו'.</b> בירושלמי ריש סוטה מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת רבי יודן אמר במחלוקת מאן דאמר מקנא מאביה ומבנה מקנא לה משני בני אדם כאחת רבי יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם ואע\"ג דאמר רבי יודן שהיא מחלוקת פסק כמאן דאמר דמקנא לה משני בני אדם משום דמקמי הכי מיתניא בסתם דמקנא לה מאביה ומאחיה ועוד דר' יוסי סבר הכי דבעי דקאמר לשון רצון הוא ואבעל קאי והכי קאמר אם רצה מקנא לה ממאה בני אדם כאחת ובפרק שני דכריתות (דף ט':) תנן חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מינייהו המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני וכו'. וכן אם אמר לה אל תסתרי עמו וכו'.</b> משנה וגמרא בריש סוטה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם לא קדם קינוי וכו'.</b> בפירקא קמא דכתובות (דף ט') אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לה אל תסתרי עם איש פלוני וכו'.</b> משנה פרק ארוסה (סוטה דף כ\"ד) על ידי כל העריות מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש ובגמרא חוץ מן הקטן איש אמר רחמנא ולא קטן שאינו איש וכו' למעוטי בהמה דאין זנות בבהמה. ופירש רש\"י איש אמר רחמנא ושכב איש אותה. דאין זנות בבהמה אינה נעשית זונה בבעילת בהמה ואינה נאסרת על בעלה עכ\"ל. ומשמע לרבינו דלא ממעיט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה אבל בן ט' ויום אחד כיון שביאתו ביאה איש מיקרי לגבי שכיבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל שמחל על קינויו וכו'.</b> פרק ארוסה (סוטה דף כ״ה) בעי' דאיפשיטא. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם מחל לאחר שתסתר וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב גירשה [הרי זה] כמי שמחל וכו'.</b> ירושלמי פרק שני דסוטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קינא לה בפני שנים וראה אותה שנסתרה וכו'.</b> כבר כתבתי בתחלת הפרק דרבי אליעזר סבר מקנא לה ע\"פ שנים ומשקה על פי אחד או ע\"פ עצמו ורבי יהושע פליג עליה והלכה כוותיה: \n",
+                "<b>וכן אם שמע העם מרננים אחריה וכו'.</b> ריש פרק מי שקינא לה (דף ל\"א) ונסתרה אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתובה דברי ר\"א ורבי יהושע אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה וידוע דהלכה כרבי יהושע. ויש לתמוה על רבינו שלעיל כתב דבקינוי וסתירה תצא בלא כתובה וכאן שמלבד הקינוי והסתירה שמע שהעם מרננים אחריה וכו' כתב שיוציא ויתן כתובה. ויש לומר דהכא בשלא היה בסתירה אלא עד אחד. וכן פירש\"י אפילו שמע מן העוף הפורח שנסתרה יוציא ויתן כתובה רבי אליעזר לטעמיה דאמר בפרק קמא סתירה לא בעיא עדות ואפי' עבד ואפי' שפחה נאמנים דהיינו נמי כעוף הפורח דאיתקש לטומאה דכולהו מהימני בה [הלכך נאסרה] ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה כלומר משום סתירה שאין בה שני עדים אינה נאסרת עליו ורבי יהושע לטעמיה דאמר משקה על פי שנים מיהו כשישאו ויתנו [מוזרות בלבנה] בפריצותה מכוער הדבר ותצא דהא אפילו מיא תו לא בדקי לה כדתניא בפרק קמא וטהורה והיא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עמו וכו'.</b> נראה שכתב כן רבינו מדגרסינן בקידושין פרק האומר (דף ס\"ו) ההוא סמיא וכו' דאמר ליה חד אשתו זינתה ואמר ליה מר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ומפרש רבא דהכי קאמר ליה אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה משמע לרבינו דה\"ה לסתירה שאחר קינוי שאם דעתו סומכת על העד יוציא ומ\"מ לא הפסידה כתובתה מאחר שאין שני עדים בסתירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו שבית דין מקנאין להן וכו'.</b> משנה פרק ארוסה (סוטה דף כ״ד): \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהיה במדינה אחרת.</b> ברייתא שם (דף כ\"ז:) \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואינו יכול להשקותה וכו'.</b> שם במשנה (דף י\"ח י\"ט) וכת\"ק וכדאסיק רבא באיש אחד ובועל אחד דכולי עלמא לא פליגי דאין האשה שותה ושונה דכתיב זאת בשני אנשים ושני בועלים דכ\"ע לא פליגי דהאשה שותה ושונה דכתיב תורת כי פליגי באיש אחד ושני בועלים בשני אנשים ובועל אחד תנא קמא סבר תורת לרבויי כולהו זאת למעוטי איש אחד ובועל אחד. והלכה כתנא קמא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה שקינא לה בעלה ונסתרה וכו'.</b> משנה ריש פרק ששי דסוטה (דף ל\"א) מי שקינא לאשתו ונסתרה אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתובה דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אומר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה ופירש רש\"י אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה שהיא על פי שני עדים לרבי יהושע [ולרבי אליעזר על פי עוף הפורח] לא היתה שותה דעד אחד נאמן בה אף להפסידה כתובתה שרגלים לדבר ומקראי ילפינן לה לקמן במתניתין. הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה שלא תשתה ולא תטול כתובתה: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעדי הסתירה.</b> איני יודע מה מלמדנו רבינו בזה דמהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעדי הסתירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אפילו אשה ועבד ושפחה.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב ופסול לעדות בעבירה מדברי סופרים.</b> בסוף פרק קמא דראש השנה (דף כ\"ב) תנן אלו הם הפסולים המשחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה ובגמרא הא אשה כשרה לה אף הם כשרים לה אמר רב אשי זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. ופירש\"י הא אשה כשרה לה כגון להעיד על מיתת אדם להשיא את אשתו ועל סוטה שנטמאת בסתירה שלא תשתה: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואפילו קרוב נאמן לעדות סוטה וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך בחמותה ובת חמותה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אף חמש נשים ששונאות זו את זו וכו'.</b> שם במשנה (סוטה דף ל\"א) וכתבה רבינו בפרק י\"ב דגירושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא עד אחד והכחישו וכו'.</b> שם במשנה עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת היתה שותה אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה שנים אומרים נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה ופירש\"י עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אוקי חד לבהדי חד והרי היא בספיקא ושותה. ושנים אומרים לא נטמאת כלומר לא נטמאת בפניך שכשבאת ומצאתה שנסתרו יחד גם אנו היינו עמך ובפנינו לא נטמאת הרי נסתלק העד הזה ובטלו דבריו מפני השנים והרי היא בספיקא אם נטמאת קודם שבאו אלו ומצאום והיתה שותה עכ\"ל. ובגמרא וכיון דמדאורייתא עד אחד מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אמר עולא תני לא היתה שותה וכן אמר ר' יצחק [לא היתה שותה] ור' חייא אמר היתה שותה לר' חייא קשיא דעולא ל\"ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש\"י הרי כאן שנים הרי הוא כשנים. כאן בבת אחת מתניתין כשהעידו שניהם בתוך כדי דיבור דבטלו דבריו מיד דלא נתקיימה עדותן בב\"ד והיכן האמינתו תורה כשנים כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושיה עכ\"ל. ופסק כרבי חייא משום דגדול היה מעולא ועוד דדידיה עדיפא דמוקים גירסא דמתניתין ולא משבש לה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו בא עד אחד כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד וכו'.</b> שם תנן עד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה הא חד וחד לא היתה שותה תיובתא דרבי חייא אמר לך רבי חייא ולטעמיך אימא סיפא שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה הא חד וחד היתה שותה אלא כולה בפסולי עדות ורבי נחמיה היא דתניא רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד. ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים נמי כעד אחד דמיין הב\"ע כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לדרבי נחמיה הכי ר' נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי ופירש\"י כל מקום שהאמינה תורה וכו' הוציאתו לעדות זה מכלל כל עדיות שבתורה לפיכך פסולים וכשרים שוים בה והלך אחר רוב דעות המעידים בדבר. ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא ואמר נטמאת ונתקבלה עדותו ואח\"כ באו מאה נשים כעד אחד דמיין והוה ליה קמא שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ואינה שותה. והב\"ע דקתני עד אחד אומר נטמאת שנים אומרים לא נטמאת היתה שותה ואוקימנא בפסולי עדות ובין בבת אחת בין בזה אחר זה וכרבי נחמיה ועל כרחיה דבזה אחר זה איצטריך [עיקר] לאשמועינן דאי בבת אחת מאי הלך אחר רוב דעות איכא בחד וחד נמי היתה שותה אלא בהכי עסקינן דההוא דאתא מעיקרא ואמר נטמאת אשה הואי הילכך אפילו בזה אחר זה אתו תרתי ומבטלי לה. ותרצה לרבי נחמיה הכי וכו' דהא דאמרן לעיל ועשו שתי נשים באיש אחד וכו' לאו סיפיה דמילתיה דר' נחמיה היא אלא פירושא דמילתיה הוא דאנן מפרשינן לה הכי. כי פלגא ופלגא דמי כלומר כי חד וחד ואי בבת אחת אתו אוקי תרי לבהדי חד ואוקמה אספיקה ואי בזה אחר זה וההוא דהאמינה תורה קדים ואתא ברישא ה\"ל כשנים והנך כחד ואין דבריהם במקומו והיכא דשתים אומרות נטמאת ועד אחד כשר אומר לא נטמאת היתה שותה דכי חד וחד נינהו ומתני' דקתני לא היתה שותה כגון דההוא חד הוה פסול: \n",
+                "<b>והשתא</b> מ\"ש רבינו בא עד אחד כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד היינו לומר שבאו בבת אחת העד הכשר האומר נטמאת והנשים רבות או פסולים רבים אומרים לא נטמאת דכיון דכפלגא ופלגא דמו ה\"ל כבאו שני עדים כאחד זה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת דאמרי' הרי זו שותה ומשמע מדברי רבינו דטעמא משום שבאו כולם כאחד אבל אם בא העד כשר תחלה ואמר נטמאת ואחר כך באו נשים רבות או פסולים רבים ואמרו לא נטמאת לא היתה שותה וכדאמרינן בגמרא דכל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כע\"א דמיין. ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דאע\"ג דאסיקנא אלא כולה בפסולי עדות היינו כי היכי דלא תיקשי לן דיוקא דמתני' אבל קושטא דמלתא הוי דינא כפשטא דמתניתין בעד כשר ועד כשר וכדמפליגנא בין בבת אחת בין בזה אחר זה ומפני כך כתב דין עד כשר ועד כשר וחילק בין באו בבת אחת לזה אחר זה ואחר כך כתב דין עד אחד כשר ופסולי עדות רבים בבאו בבת אחת. ומינה נשמע דבבא עד כשר תחלה ואמר נטמאת לא משגחינן בפסולים רבים שבאו אח\"כ ואמרו לא נטמאת וכמו שכתבתי דכיון דקיימא לן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ופסולים רבים לא חשיבי אלא כע\"א הרי דברי הפסולים הרבים בטלים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב היו כולן פסולים הלך אחר הרוב וכו'.</b> מבואר בלישנא בתרא עשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד. \n",
+                "<b>ומה שכתב היו מחצה על מחצה הרי זו שותה.</b> פשוט הוא דהוי ספיקא ומספיקא שתיא. ועיין במה שכתב רבינו בספ\"ט מהלכות רוצח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל סוטה שאמרנו שאינה שותה וכו'.</b> דין זה פשוט בטעמו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אשה שקינא לה ונסתרה וכו' וכן אם אמרה איני טמאה ואיני שותה וכו'.</b> מבואר במשנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ'). \n",
+                "<b>ומה שכתב ותצא בלא כתובה</b> יתבאר ריש פרק ג': \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה או שבעלה בעלה אחר שנסתרה וכו'.</b> משנה פרק ארוסה (סוטה דף כ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות וכו' ואלו הן ארוסה ושומרת יבם.</b> משנה ריש פרק ארוסה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וקטנה אשת הגדול וגדולה אשת הקטן ואשת אנדרוגינוס.</b> נראה שהטעם משום דכתיב והביא האיש את אשתו איש לאפוקי קטן אשת לאפוקי קטנה ותו דרשי' איש ודאי לאפוקי אנדרוגינוס: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואשת הסומא ואשת החגר או האלם וכו' או שהוא כרות יד וכן החגרת והאלמת והסומא וכרותת יד.</b> בסוף פרק ארוסה (סוטה דף כ״ז): \n",
+                "<b>ומה שכתב מי שאינו שומע.</b> שם במשנה ואלו בית דין מקנים להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה וכו' לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ובברייתא בגמרא מייתי לה מקראי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב הרי הוא אומר אשה תחת אישה עד שתהיה שלימה כמוהו והוא שלם כמותה.</b> סוף פרק ארוסה וצריך טעם למה השמיט רבינו שוטה ושוטת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה וכו'. . כתב</b> הראב\"ד והלא אמרו פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה [שאין לה דעת אלא אם זינתה אסורה לבעלה כהן] ואין לחלק בין קטנה לקטנה לענין פיתוי וכו'. והרב המגיד בפ' ג' מאיסורי ביאה כתב ליישב זה ואח\"כ כתב שמצא בירושלמי פרק קמא דסוטה ובפ\"ב קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה וסיים וכתב ומעתה צריכים אנו ראיה גמורה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתיה עכ\"ל. ול\"נ שהראיה שהביא ה\"ה לדברי רבינו מההיא דפ\"ק דכתובות (דף ח' ט') ראיה טובה היא וההיא דירושלמי לא מכרעא דאיכא למימר דס\"ל לירושלמי כההיא דפ' ארבעה אחין וליתא מקמי ההיא דפרק קמא דכתובות וא\"כ על מ\"ש רבינו ממה שכתב בנדה (דף כ\"ב) והיא לא נתפשה אסורה וכו' ואיזו שקידושיה וכו' מוכח בהדיא דדוקא קידושי טעות כגון קידושי קטנה דאין מעשיה כלום שהיא בת מיאון וכדפירש\"י שם והכריחו התוס' דבקידושי קטנות נמי מיירי הא בקידושי קטנות שאינם קידושי טעות כגון שקידשה אביה אסורה וזהו שחילק רבינו בין בת מיאון ללאו בת מיאון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קינא לארוסתו או לזקוקתו ונסתרה אחר שנשאה וכו'.</b> ברייתא פרק ארוסה (סוטה דף כ״ה:): \n",
+                "<b>נשואה שקינא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה וכו'.</b> בפרק ארוסה (סוטה דף כ״ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיורת והמשוחררת וכו'.</b> שם אשת ממזר לממזר ואשת נתין לנתין ואשת גר ועבד משוחרר ואיילונית או שותה או לא נוטלת כתובתה. ומשמע דאשת ממזר לממזר פירושו אשה שהיא ממזרת והיא נשואה לממזר שאין איסור בנישואין אבל ישראלית לממזר או ממזרת לישראל שיש איסור בנשואיה אינה שותה שהרי אין המים בודקין אותה מפני שאין האיש מנוקה מעון ולפיכך נראה שהגירסא הנכונה בדברי רבינו וממזרת אשת ממזר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואשת סריס חמה וכו'</b> שם (דף כ\"ד) במשנה אשת סריס שותה [ומותרת לבעלה] ופירש רש\"י בגמרא דבסריס חמה [קאמר] דמותר לקיימה ולא בסריס אדם שאסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכא וכתבו התוספות ולא ידעינן מנא ליה דסריס אדם כגון ששתה כוס עיקרין דאסור לקיימה עכ\"ל. ואני אומר דלא איירי רש\"י בהכי דלא מיקרי סריס אדם אלא בששלטה יד אדם ממש באיברי ההולדה וכקרא דמייתי פצוע דכא וכרות שפכה ורבינו שכתב או סריס אדם המותרות לבעליהן צ\"ל דמיירי בששתה כוס של עיקרין שמותרות לו וקרי ליה סריס אדם לפי שע\"י אדם בא לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעוברת ומניקה שקינא לה בעלה וכו'.</b> ברייתא פ' ארוסה עלה כ\"ו מעוברת ומניקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובתה. ופרש\"י מעוברת עצמו שהיתה אשתו מעוברת וקינא לה או שותה ולא אמרינן לא לקטליה לולד: \n",
+                "<b>אשה העומדת לשתות ומת בעלה וכו'.</b> משנה פ' ארוסה (סוטה דף כ״ד) מתו בעליהן קודם שישתו ב״ש אומרים נוטלות כתובה ולא שותות וב״ה אומרים [או] שותות או לא נוטלות כתובתן ובפרק החולץ (יבמות ל״ח:) פריך או שותות והביא האיש את אשתו אמר רחמנא וליכא אלא מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובתן וידוע דהלכה כב״ה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל איש שבא וכו' בזמן שהאיש מנוקה מעון וכו'.</b> ר\"פ כשם (דף כ\"ח): \n",
+                "<b>ומ״ש ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו וכו'.</b> כתב הראב״ד הא דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה עכ״ל. טעמו מדאמרינן בר״פ ארוסה (סוטה דף כ״ד:) טעמא דכתיבי הני קראי הא לאו הכי ה״א ארוסה שתיא והא כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל אמר רמי בר חמא משכחת לה וכו' כגון שבא עליה ארוס בבית אביה משמע מהכא דאע״ג דבא עליה ארוס בבית אביה הואי שתיא אי לאו דמיעט קרא דלא שתיא ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה תיפוק ליה משום דאין האיש מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו וכו' ואפילו שניה.</b> נ\"ל שמאחר דמשמע דבא על ארוסתו בבית חמיו הוי אין האיש מנוקה מעון אף על פי שאינו אלא מדברי סופרים הוא הדין לשניה: \n",
+                "<b>עבר ונשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו וכו'.</b> משנה פרק ארוסה מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי רבי וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ופירש רש\"י יכול הוא להפרישה עד כ\"ד חדש ולהחזירה הילכך ראויה לאישות קרינן בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאין לו אשה הראויה לילד וכו'.</b> משנה שם אילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד לא נוטלות כתובה ולא שותות רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אשה אחרת לפרות ולרבות הימנה ובגמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת בעקרה וזקנה אבל אילונית ד\"ה לא שותה ולא נוטלת כתובתה ואותיבנא עליה מדתניא הרובא שנשא עקרה וזקנה ואין לו אשה ובנים מעיקרא לא שותה ולא נוטלת כתובתה רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אחרת לפרות ולרבות הימנה אבל וכו' הרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים וכו' ואילונית או שותה או לא נוטלת כתובה קתני מיהת אילונית תיובתא דרב נחמן אמר לך רב נחמן תנאי היא ואנא דאמרי כי האי תנא דתניא רשב\"א אומר אילונית לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע מי שדרכה להזריע יצתה זו שאין דרכה להזריע ורבנן האי ונקתה ונזרעה זרע מאי עבדי ליה מיבעיא להו לכדתניא ונקתה ונזרעה שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' עקיבא [אמר לו רבי ישמעאל וכו' א\"כ מה ת\"ל ונקתה ונזרעה זרע] שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח נקבות יולדת זכרים. ופסק רבינו כחכמים דרבים נינהו ועוד דר\"ע ורבי ישמעאל סוברים כוותייהו. ופירש\"י הרובא ילד בחור כמו רביא עכ\"ל. והיינו לומר שהוא ילד שעדיין אין לו אשה ובנים הא אם היו לו אשה אחרת ובנים שותה והכי אמרינן בירושלמי מודים חכמים לרבי אליעזר שאם היו לו אשה ובנים שהיא שותה ונוטלת כתובה ומשמע דבחד מינייהו סגי באשה או בבנים. \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד ז\"ל שלא הקפידה תורה שתהא האשה ראויה לילד עכ\"ל. ופשוט הוא שזהו פירוש דברי רבי עקיבא ורבי ישמעאל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לו אשה וכו' לא היו לו בנים וכו'.</b> ירושלמי פרק ארוסה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> כל אשה שהיה לה קינוי וסתירה וכו'.</b> משנה רפ\"ה דסוטה (דף כ\"ז:) כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה כמה בנים ממנו וכו' אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה וכו'</b> בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ד:) תנן הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע\"פ שכנס יוציא ובגמרא אמר רב ובעדים וכו' מיתיבי בד\"א בשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא רב מוקי לה למתניתין ביש לה בנים ויש לה עדים וכו' אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני הוציאוה ליתני הוציאה אלא כל הוציאוה בב\"ד וב\"ד בעדים הוא דמפקי ואי בעית אימא הני מתניתין רבי היא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא רוק למעלה מן הכילה א\"ר הואיל ומכוער הדבר תצא וכו' אלא מקום מנעלים הפוכים תחת המטה [אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא] והלכתא כוותיה דרב [והלכתא כוותיה דרבי] קשיא הלכתא אהלכתא ל\"ק הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב וקלא דלא פסק עד כמה אמר אביי וכו' יומא ופלגא ולא אמרן אלא דלא פסיק ביני וביני אבל פסק ביני וביני הא פסק ולא אמרן אלא דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא ולא אמרן אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דאפקו ליה לקלא. וכתב הרי\"ף אמר רב ובעדים כלומר אם הוציא אותה בעלה בעידי טומאה [מחמת זה הנטען וכנסה זה הנטען] מוציאין אותה מתחת ידו אבל אם הוציא אותה בעלה בלא עדי טומאה אלא בעדי דבר מכוער בלבד וכנסה זה הנטען אין מוציאין אותה מידו [ודייק רב מדקתני הוציאוה ולא קתני הוציאה מכלל דב\"ד הוציאוה וב\"ד אין מוציאין אלא בעדים] ואותבינן עליה דרב מהא דתניא במה דברים אמורים בשאין לה בנים מן הנטען הוא שמוציאין אותה מידו אבל אם יש לה בנים מן הנטען לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא דאלמא מפקינן לה מן הנטען בלא עדי טומאה ואוקמה רב כרבי דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכו' קשיא הלכתא אהלכתא דהא רב לא מפיק לה מן הנטען אלא בעדי טומאה ורבי מפיק לה בעדי דבר מכוער ל\"ק בקלא דפסיק עבדינן כרב ולא מפקינן לה אלא בעדי טומאה ובקלא דלא פסיק עבדינן כרבי ומפקינן לה בעדי דבר מכוער וכו' ושמעינן מהא דתניא במה דברים אמורים בשאין לה בנים דהיכא דאית לה בנים מן הנטען אע\"ג דאיכא עדים בדבר המכוער לא מפקינן לה מיניה אבל אי איכא עדי טומאה שזינתה עמו כשהיא תחת בעלה מפקינן לה מיניה ואפילו יש לה [כמה] בנים וה\"מ מבועל שהוא הנטען אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה אלא בעידי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדגרסינן בקידושין פרק האומר לחבירו איבעיא להו זינתה אשתו בע\"א מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משני עדים עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו מי שהוציאה בעלה בעידי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה וכו'.</b> מתבאר בסמוך [תשלום דינים אלו כתב רבינו בפכ\"ד מהל' אישות]: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ו)</small> כיצד סדר השקאת סוטה הבעל בא לבית דין שבעירו וכו'.</b> משנה פרק קמא (דף ז') כיצד עושה לה מוליכה לבית דין שבאותו מקום ומוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך רבי יהודה אומר בעלה נאמן וידוע דהלכה כתנא קמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומשלחים אותו לירושלים וכו'.</b> שם במשנה היו מעלים אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות ואומרים לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים ואומרים לפניה דברים שאינן כדאי לשמען היא וכל משפחת בית אביה ובגמרא מייתי לה מקרא שאין משקין את הסוטה אלא בבית דין של ע\"א: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ומאיימין עליה שלא בפני בעלה. ומ\"ש ומגידין לה מעשה דיהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש על פשטו</b> כלומר דכתיב ביה וישכב ראובן את בלהה פילגש אביו אבל לפי האמת ח\"ו מלומר כן על אותו צדיק וכדאיתא בפרק במה בהמה (שבת דף נ\"ה:): \n",
+                "<b>ומ\"ש ומעשה אמנון ואחותו. ומ\"ש אם אמרה הן נטמאתי וכו'.</b> משנה בפ\"ק דסוטה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה בשער המזרח שעל פתח שער נקנור ששם משקין את הסוטות ומשמע לרבינו דכל שאמרה איני שותה אע\"פ שלא אמרה בפירוש טמאה אני מפסדת כתובתה דכיון שפחדה מלשתות מוכחא מילתא ודאי שהיא טמאה שאילו היתה טהורה לא היתה נמנעת מלשתות והכי אמרינן בירושלמי פרק היה נוטל סבר ר\"ע האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך וכיוצא בזה אמרינן בגמרא דידן בפרק הנזכר עלה י\"ט אמר רבי עקיבא כלום אנו צריכים אלא לבודקה והלא בדוקה ועומדת. \n",
+                "<b>ומ\"ש מעלין אותה ממקום למקום ומקיפין בה כדי ליגעה וכו'.</b> שם בגמרא (דף ח'). \n",
+                "<b>ומ\"ש היתה מתכסה בלבנים עד ודעתה מתיישבת בהן</b> משנה וגמרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואח״כ משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה וכו'.</b> בר״פ אלו נאמרין בכל לשון (סוטה דף ל״ב) פרק ד' דסוטה ובגמרא מנ״ל דכתיב ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר ת״ר משמיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת על מה היא שותה ובמה היא שותה על מה נטמאה ובמה היא נטמאה על מה היא שותה על עסקי קינוי וסתירה ובמה היא שותה במקידה של חרש על מה נטמאה על עסקי שחוק וילדות ובמה היא נטמאה בשוגג או במזיד באונס או ברצון וכל כך למה שלא להוציא לעז על המים המרים ופירש״י אל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון. על מה היא שותה ובמה היא שותה כדמפרש ואזיל שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה. x במקידה של חרס בכלי מאוס. ועל מה נטמאה מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים שע״י כך באות לידי וצבתה בטנה. ובמה היא נטמאה משמיעין אותה הלכות המים המאררים על אי זו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה היא מזידה ברצון יבדקוה ואם שוגגת כגון [אמרו לה] מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה. וכל כך למה לנו להודיעה בהלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים אלא הך למה שלא להוציא לעז שאם נטמאה באונס או שוגגת ולא נבדקה שלא תהא סבורה אילו נטמאתי מזידה כן לא היו בודקין אותי. ואיני יודע למה השמיט רבינו קצת מדברי ברייתא זו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומודיעה שהבטן ילקה תחלה וכו'</b> בפ\"ק דסוטה ור\"פ כשם (דף כ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר כך מביא מגלה של עור טהור וכו'.</b> ירושלמי פ\"ב דסוטה תני רבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין על עור בהמה טמאה אמר רבי שמעון מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב תני רבי אלעזר ברבי שמעון אומר [רואה] אני את דברי רבי אלעזר בן שמוע מדברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכותב עליה בלשון הקודש וכו'. ומה שכתב בדיו שאין בו קנקנתום.</b> משנה פ\"ב דסוטה (דף י\"ז:) ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר [שהוא] רושם אלא בדיו שנאמר ומחה כתב [שהוא] יכול למחות ובגמרא (דף כ') לכל מטילין קנקנתום [לתוך הדיו] חוץ מפרשת סוטה: \n",
+                "<b>ומה שכתב לשמה של אשה כמו הגט.</b> הכי משמע שם בגמרא (דף כ') ובפרק היה נוטל (דף י\"ח) תנן אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ובתוספתא פ\"ב דגיטין תניא מגילת סוטה שכתבה שלא לשמה פסולה שנאמר ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת שיהו כל מעשיה לשמה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכותב כל הדברים שהשביע אותה וכו' ואינו כותב אמן אמן.</b> שם (דף י\"ז) פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא דאמר כותב מאם לא שכב איש אותך וכו' ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וכותב יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וכו' עד ולנפיל ירך ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר כך מביא כלי חרס שלא נעשה בו מלאכה מעולם וכו'.</b> שם במשנה (דף ט\"ו) היה מביא פיילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור ובגמרא תנא פיילי של חרס חדשה דברי ר' ישמעאל מ\"ט דרבי ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה אף כאן חרס חדשה וכו' אמר רבא לא שאנו אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פניו פסול מ\"ט דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה ומשמע לרבינו דהא דאמר רבא ל\"ש אלא שלא נתאכמו פניו לרבי ישמעאל קאמר שאע\"פ שהוא חדש אם נתאכמו פניו פסול ולא כדפירש\"י דלרבנן קאי ופסק רבינו כר' ישמעאל משום דרבא דבתרא הוא מפליג אליביה:  ",
+                "<b>ומ\"ש ואם החזירו לכבשן וכו'.</b> שם בעיא דלא איפשיטא ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא ואפשר שטעמו משום דכיון דלרבנן לא בעינן חדשה טפי אית לן למימר דבהחזירו לכבשן כשר כי היכי דלא נשוי כ\"כ פלוגתא בינייהו:  ",
+                "<b>ודע</b> דאמרינן בגמרא מהא דר' ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה וכו' והתם מנא לן דכתיב ושחט וכו' אל כלי חרש על מים חיים מה מים חיים שלא נעשתה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים לר' ישמעאל ה\"נ דאמר רבי יוחנן מי כיור ר' ישמעאל אומר מי מעיין הן וחכמים אומרים משאר מימות הן. ויש לתמוה על רבינו שפסק כאן כר' ישמעאל דבעי חרס חדש ובפרק חמישי מהלכות ביאת המקדש פסק כחכמים דמי מקוה כשרים לקידוש וצ\"ע:  ",
+                "<b>ומה שכתב ובחצי לוג שהיה במקדש היה מודדו.</b> משנה פרק שתי מדות מנחות (דף פ\"ה).  ",
+                "<b>ומ\"ש ונכנס בו להיכל ומקום היה שם אמה על אמה וכו' עד על פני המים.</b> משנה פ\"ב דסוטה (דף ט\"ו:):   "
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ונותן לתוכן דבר מר כגון לענה וכיוצא בה.</b> בפרק היה נוטל (סוטה דף כ') אמר אבוה דשמואל צריך שיתן מר לתוך המים מ״ט דאמר קרא מי המרים שמרים כבר ופירש״י שמרים כבר קודם מחיקה אלמא מחמת ד״א הם מרים ואין מרירה על שם קללת בדיקתם נקרא דהא מקמי מחיקה לאו בני מיבדק נינהו: \n",
+                "<b>ומ״ש ומוחק לתוכן המגילה לשמה. ומ״ש שימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגלה רושם הניכר כלל.</b> בריש פרק היה נוטל (סוטה דף י״ט:) ואחר ישקה מיבעי ליה לשרישומו ניכר ופירש״י שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק עד שלא יהא רישומו ניכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ כהן אחד בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה וכו'.</b> משנה פ\"ק דסוטה (דף י\"ז) אם אמרה טהורה אני מעלין אותה בשער המזרח וכו' וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה וכו' ואח\"כ מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה ובגמרא בעי מיניה ר' אבא מרב הונא חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה משום שלא ישמטו בגדיה מעליה הוא ובצלצול קטן סגי או דילמא משום דאמר מר היא חגרה לו בצלצול לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה מעכב א\"ל תניתוה ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו לה למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה. ומשמע מהכא דאפילו בצלצול קטן נמי יכול לחגרה אם לא מצא חבל מצרי ומדברי רבינו משמע דלעולם אינו חוגרה אלא בחבל וצ\"ע. ומפשט דברי המשנה נראה שתיכף שמעלין אותה לשער המזרח כהן אוחז בבגדיה וכו' ואיני יודע מנין לו לרבינו שאינו עושה כן עד אחר שמחק המגילה ואפשר שטעמו משום דגרסינן בירושלמי פ\"ק דסוטה מבזין על הספק וכו' קריא אמר מקרין ואחר כך מבזין ומתניתא אמרה מבזין ואח\"כ מקרין א\"ר אילא מכיון דכתיב והעמיד והעמידה וכי יושבת היתה אלא מחמת עמידה הראשונה היה פורע את ראשה. ואיכא למידק על הירושלמי הזה מהיכא משמע ליה מקרא דמקרין ואח\"כ מבזין הא ברישא כתיב ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ואח\"כ והשביע אותה הכהן וי\"ל דמדכתיב בתר ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות משמע שאחר השקאה היה נותן המנחה על כפיה וכהן לוקחה מידה דאין לומר שאחר שנתן המנחה על כפיה היה משקה וכותב המגלה ומוחקה ואח\"כ נוטל הכהן המנחה מידיה דלמה תהיה המנחה בכל המעשים האלו על ידיה אלא ודאי כדאמרן וכיון שנתן על כפיה היה אחר מחיקת המגילה ה\"ה לפרוע את ראש האשה דכתיב גביה ורבי אילא ר\"ל דמוהעמיד והעמידה משמע דברישא פרע ראשה ומשמע לרבינו שאין זה מוכרח וכיון דחזינן דהוה קשה ליה לירושלמי היאך מבזין על הספק מוטב לומר דלא היה פורע כדאמר ר' אילא ומתניתא דקתני ברישא סותר את ראשה אפשר לומר דלא נחתה לומר סדר המעשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר כך מביא עשרון קמח וכו'.</b> אפשר שהטעם משום דתנן בסוף נגעים (פרק ד' משנה י\"ב) שהאיש מביא על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת ומהאי טעמא תנן בפרק ג' דסוטה (דף כ\"ג) כל הנשואות לכהנים מנחותיהם נשרפות [ובירושלמי] בפ\"ב דסוטה מצאתי והביא את קרבנה עליה בעלה [מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה וכו']. \n",
+                "<b>ומ\"ש והחבל והכפיפה באים משירי הלשכה.</b> ירושלמי פ\"ק דסוטה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ונותנו לידיה כדי ליגעה.</b> משנה רפ\"ב דסוטה (דף י\"ד:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואחר כך לוקח המנחה מן הכפיפה ונותנה לכלי שרת.</b> בריש פרק היה נוטל (סוטה דף י״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם נתן לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה.</b> משנה בפרק חמישי דמנחות (דף נ\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובכל זמן שפורע ראש האשה וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר שתשתה לוקח כלי שרת שבו המנחה וכו'.</b> רפ\"ג דסוטה (דף י\"ט) היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידיה וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים היה משקה ואח\"כ מקריב מנחתה ר\"ש אומר מקריב את מנחתה ואח\"כ היה משקה ובגמרא מקריב מנחתה הא אקרבה ה\"ק סדר מנחות כיצד הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים ובהשקאה גופה פליגי ר\"ש ורבנן דרבנן סברי משקה ואח\"כ מקריב את מנחתה ור\"ש סבר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה וידוע דהלכה כתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומניפה במזרח וכו'.</b> בפרשת סוטה כתיב והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח ובפרק ב' דסוטה (דף י\"ד:) סדר מנחות כיצד וכו' כהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ויליף לה התם מקרא דכתיב וזאת תורת המנחה הקריב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. \n",
+                "<b>ומה שכתב מוליך ומביא מעלה ומוריד.</b> בספרי פרשת סוטה והניף את המנחה מוליך ומביא מעלה ומוריד מנין שנאמר אשר הונף ואשר הורם מקיש הרמה לתנופה מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה כן ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד מכאן אמרו מצות תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות וכו'.</b> משנה וגמרא פרק היה נוטל (סוטה דף כ'): \n",
+                "<b>ומה שכתב ובטנה צבה בתחלה וכו'.</b> בפרק קמא דסוטה (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באותה שעה שתמות וכו'.</b> ר\"פ כשם (דף כ\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל זה אם לא בא בעלה ביאה אסורה וכו'.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך משרבו המנאפים וכו'.</b> משנה פרק בתרא דסוטה (דף מ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סוטה שיש לה זכות ת״ת וכו'.</b> משנה וגמרא פרק היה נוטל (סוטה דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוטה ששתתה וכו'.</b> משנה פ' ארוסה (סוטה דף כ״ד) אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואע\"פ שהתחילו החלאים לבוא עליה וכו'.</b> שם בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוטה ששתתה והיתה וכו'.</b> פרק ארוסה (סוטה דף כ״ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באו עדי טומאה אחר ששתתה וכו'.</b> מימרא דרב ששת פרק קמא דסוטה (דף ו) ותניא כוותיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשה שזינתה באונס או בשגגה וכו'.</b> בירוש' פרק ארוסה ופרק כשם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שבא עליה זה שקינא לה עמו דרך אברים וכו'.</b> פרק ארוסה (כ\"ו) ופי' רש\"י דרך איברים פריצותא בעלמא הוא שוכב עמה בקירוב בשר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בט\"ו באדר נפנין ב\"ד לצרכי הרבים וכו'.</b> בריש שקלים תנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים בט\"ו בו קורין את המגילה בכרכים וכו' ועושים כל צרכי הרבים ובפ\"ק דמועד קטן ירושלמי תניא אלו הם צרכי הרבים דנין דיני ממונות וכו' ומשקין את הסוטה ומשמע ליה לרבינו דהיינו לומר דבודקין על הראויה לשתות וכו' דאילו להשקותה לא היו מאחרים אותה עד ט\"ו באדר אלא בכל יום היו משקין אותה וזהו שכתב ובכל זמן משקין את הסוטות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואין משקין את הסוטה אלא ביום וכל היום כשר להשקות סוטה.</b> משנה פ\"ב דמגילה (דף כ':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין משקין ב' סוטות כאחת וכו'.</b> פ\"ק דסוטה עלה ח': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוטה שאמרה איני שותה וכו'.</b> בפרק היה נוטל עלה י\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרה איני שותה קודם שתמחק המגלה וכו' עד בעל כרחה.</b> משנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ'.). ודע דבתוספתא פרק ב' דסוטה ובירושלמי פ״ג תניא גבי מגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ומאיימין עליה שתשתה וכו'.</b> פ\"ק דסוטה עלה ז': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרה טמאה אני אף על פי שנמחקה וכו'.</b> משנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> מגילת סוטה שכתבה וכו'.</b> בפ\"ב דסוטה (דף י\"ז) אלא דהתם מייתי לה מקרא אחרינא: \n",
+                "<b>כתבה למפרע פסולה וכו' כתבה אגרת וכו' עד ולא שנים וג'.</b> פ\"ב דסוטה ופירש\"י אגרת בלא שרטוט בספר אמר רחמנא והל\"מ שהספרים צריכים שרטוט: \n",
+                "<b>ואינו כותב לא על הנייר וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם כתב על נייר או על דפתרא פסולה.</b> הכי משמע דבספר לעיכובא הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה.</b> משום דוכתב הכהן עיכובא הוא. אבל מה שפסל כהן קטן וכו': \n",
+                "<b>אינו כותב בקומוס וכו'.</b> משנה פרק ב' דסוטה (דף י\"ז). \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם כתב בדבר המתקיים פסולה</b> נלמד ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב נשאר במגילה רושם כתב ניכר פסולה עד שימחוק יפה יפה.</b> ריש פרק היה נוטל (סוטה דף י\"ט) ואחר ישקה מיבעי ליה לשרישומו ניכר. ופירש רש\"י לשרישומו ניכר שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק שלא יהא רישומו ניכר: \n",
+                "<b>כתב אות אחת וכו'.</b> פ\"ב דסוטה (דף י\"ח) וטעמא משום דכתיב יעשה לה הכהן את כל התורה הזאת עד שתהא כולה כאחת. \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כתבה שלא לשמה פסולה.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש או מחקה שלא לשמה.</b> שם את\"ל בעי נמי מחיקה לשמה וכו': \n",
+                "<b>כתב שתי מגילות וכו'.</b> שם בעי רבא כתב שתי מגלות לשתי סוטות ומחקן לתוך כוס אחד מהו כתיבה [לשמה] בעינן והא איכא או דילמא בעינן נמי מחיקה לשמה ואת\"ל בעינן נמי מחיקה לשמה מחקן לשני כוסות וחזר ועירבן מהו מחיקה לשמה בעינן והא איכא או הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא ואת\"ל הא לאו דידה קא שתיא חזר וחלקן מהו יש ברירה או אין ברירה תיקו. ופסק כמנהגו שסובר דכי אמרינן את\"ל נקטינן כאילו ההוא בעיא אפשיטא הכי ובבעיא בתרייתא פסק דבדיעבד אינה צריכה לחזור ולשתות דמספיקא לא מחייבינן לה: \n",
+                "<b>ואם נשפכו וכו'.</b> שם בעי רב אשי נשפכו מהן ונשתיירו מהן מהו תיקו ופסק גם בזה לקולא בדיעבד מהטעם שכתבתי ומשמע לרבינו דמדלא איבעיא לן אלא בנשתייר מהן משמע דפשיטא לן דהיכא דלא נשתייר מהן שכותב מגילה אחרת ומביא מים אחרים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יג)</small> מי סוטה שלנו נפסלין וכו'.</b> ירושלמי פ\"ב דסוטה ר' פדת בשם ר' יוחנן מי סוטה נפסלין בלינה ר' אחא בשם רב אבינא כל שאין ממנו למזבח אין הלינה פוסלת בו ופסק כר\"י דהוא מאריה דגמרא טפי: \n",
+                "<b>גרסינן</b> בפ\"ב דסוטה (יז:) [מגלת סוטה שכתבה] קודם שתקבל עליה שבועה פסולה [שנא'] והשביע ואח\"כ וכתב. ואיני יודע למה השמיטו רבינו x ואע\"פ שבירושלמי פ\"ב דסוטה נחלקו אם משביע ואח\"כ כותב או אם כותב ואח\"כ משביע לא היה לו להניח מלכתוב מאי דפשיטא לגמרא דידן: \n",
+                "<b>הקדים עפר למים פסולה.</b> ברייתא פרק ב' דסוטה (דף ט\"ז:) וכת\"ק: \n",
+                "<b>לא היה שם וכו' עד בקרקע המשכן.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם חפר והוציא עפר כשר.</b> כן משמע בירושלמי פ\"ב דסוטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקריב את מנחתה ואח״כ השקה כשרה.</b> משנה פרק היה נוטל (סוטה דף י״ט): \n",
+                "<b>נטמאת מנחתה וכו' עד ה״ז תשרף.</b> משנה פרק היה נוטל (סוטה דף כ״ב:): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם אמרה טמאה אני וכו' עד או שלא רצה בעלה להשקותה.</b> ג\"ז שם במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שבאו עדי טומאה.</b> פשוט הוא דלא גרע מאומרת טמאה אני. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שמת הוא או שמתה היא.</b> בירושלמי פ' היה נוטל תני נטמאת מנחתה עד שלא קרב הקומץ מתה היא ומת בעלה השירים אסורין שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה באו לה עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך מנחתה אסורה מהו בין כך ובין כך בין שקמץ ובין שלא קמץ בין שהקטיר בין שלא הקטיר רבי אילא אמר בין שקמץ בין שלא קמץ כשלא הקטיר אבל אם הקטיר השירים מותרים ופסק רבינו כת\"ק ובתוספתא פ\"ב דסוטה שנויה בלשון הזה קרבה מנחתה ולא הספיק לקרב הקומץ עד שמת הבעל או שמתה היא שירים אסורים שעל הספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה קרב הקומץ ואח\"כ מתה היא או שמת הבעל שירים מותרים שעל ספק באת מתחלתה כפרה ספיקה והלכה לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה בעלה וכו'.</b> בפרק היה נוטל (סוטה דף כ״ג) אליבא דרבנן ואיתיה בירושלמי ריש פ״ב דסוטה: \n",
+                "<b>נמצאו עדיה זוממין וכו'.</b> פ\"ק דסוטה עלה ו' ע\"ב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקנא לאשתו וכו'.</b> משנה פ\"ב דכריתות (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לבעל לגלגל וכו' עד אינו מתנה עמה.</b> משנה ספ\"ב דסוטה (דף י\"ח): \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך אם כנס יבמתו וכו'.</b> מסקנא דגמרא שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מגלגל עליה שלא זינתה תחת אחיו וכו' וכן אם גירשה והחזירה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ויש לגלגל עליה בלהבא וכו'.</b> שם במשנה על מה היא אומרת אמן אמן וכו' אמן על איש זה אמן מאיש אחר וכו' ר\"ע אומר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא ובגמ' תניא לא כשאמר ר\"מ אמן שלא אטמא שאם תטמא מים בודקין אותה מעכשיו אלא לכשתטמא מים מערערים אותה ובודקין אותה בעי רב אשי מהו שיתנה אדם על נשואים האחרונים ופרש\"י על נישואים אחרונים לר\"מ דאמר מתנה על העתיד מהו שיתנה עמה בגלגול שבועה [שלא תטמא] אם יגרשנה ויחזירנה ופשטוה ממתניתין דמתנה עמה. ומשמע לרבינו דכיון דרב אשי בעי אליבא דר\"מ הלכתא כוותיה. וז\"ל הראב\"ד כל זה לדעת ר\"מ ואפשר שהלכה כמותו דסוגיין כוותיה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות חכמים על וכו'.</b> בפירקא קמא דסוטה (דף ג') אין מקנא לאשתו אלא אם כן נכנס בו רוח טהרה כרבי עקיבא דאמר וקינא את אשתו חובה איני יודע למה כתב רבינו שהיא מצות חכמים והא קרא כתיב ואפשר לומר דסבירא ליה דקרא אסמכתא בעלמא הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא יקנא לה לא מתוך שחוק וכו'.</b> ירושלמי בריש סוטה ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מתון אלא מתוך דבר של אימה ומשמע לי דרבינו גריס ולא מתוך דבר של אימה והא דקתני ולא מתוך מתון x צריך לי גמרא מה הוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם עבר וקינא לה וכו' הרי זה קינוי.</b> יש לתמוה דהתם בירושלמי איבעיא לן עבר וקינא לה באחד מכל הדברים הללו מה את אמרת למצוה לעיכוב אין תימר למצוה קינויו קינוי אין תימר לעיכוב אין קינויו קינוי אתיא כהדא כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב הקינוי ומשמע דהכי קאמר דהא דכתיב בפרשת סוטה זאת תורת הקנאות מעכב ויש לומר דמשמע לרבינו דכי כתיב זאת תורת הקנאות אמאי דכתיב בסיפא דקרא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת קאי ולא אקינוי ועי\"ל דשלא יקנא לה מתוך שחוק וכו' אינו מפורש בכתוב דנימא דקאי עליה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחלה וכו'.</b> בריש סוטה (דף ב':) א\"ר חנינא מסורא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה אל תסתרי בהדי פלוני דילמא קי\"ל כר\"י בר' יהודה [משום ר' אליעזר] דאמר קינוי ע\"פ עצמו [ומיסתתרא] וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקאסר לה עילויה איסורא דלעולם ואע\"ג דלפום דינא לא קי\"ל אלא כרבי יהושע דפליג על רבי אליעזר ואמר מקנא לה ע\"פ שנים ומשקה ע\"פ שנים למד משם רבינו מדברי רבי חנינא לדידן שלא יקפוץ לקנאות לה בפני עדים תחלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו וכו'.</b> בסנהדרין פ\"ח (דף ע\"ו) ויבמות פרק ששי (דף ס\"ב): \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות סוטה </b>\n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות סוטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..78a73d4e81a476af24240cb44c17275d473f667d
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,224 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נזקי ממון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבהמה מועדת מתחלתה וכו'. </b> רבינו וה\"ה היו גורסין לשון ראשון דספרים דידן לשון אחרון. ומ\"ש ה\"ה ותימה שאינה בהלכות אפשר שהיה גורס כספרים דידן דבלשון אחרון לא מפליג בין קטנים לגדולים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל תולדה כאב שלה וכו' אע\"פ כן אינו משלם אלא ח\"נ. </b> היינו כר\"פ בריש ב\"ק ואע\"ג דלרבא מבעי ליה עבדינן כר\"פ דפשיטא ליה ועוד דר\"פ בתרא הוא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קפצו ממטה למעלה משלמין ח\"נ וכו' אבל נסרך הכלב ודלג הגדי וכו' משלם נזק שלם. </b> כתב הטור ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע\"י שינוי טפי מכי אורחא עכ\"ל. ואני אומר שדבריו שלא בדקדוק דהא משני רב פפא (דף כ\"ב) דאפיך מיפך כלב בזקירה וגדי בסריכא משמע בהדיא דאורחיה דכלב בסריכא ואורחיה דגדי בזקירה וכך הם דברי הרי\"ף והרא\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>כלב שנטל את החררה וכו'. </b> נראה מדברי ה\"ה שהוא מפרש שמ\"ש ואם היה מגרר את החררה וכו' מיירי בשהניח החררה תחלה ואח\"כ גורר. ואין נ\"ל כן אלא שמשעה ראשונה לא הניח אלא היה מגרר והולך מיירי והיינו אדייה אדויי דאמור בגמרא. ובדברי רבינו מבואר כדברי התוס' שכתבו ור\"י בדאנח אנוחי לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש ח\"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור עכ\"ל. ועל מ\"ש בד\"א כששמר בעל הגחלת את אשו. כתב הטור ולא נהירא אלא אם הניחה על הגדיש על מקום החררה משלם כל אחד החצי וכו'. וטעמו של רבינו דכיון שאמרו וליחייב נמי בעל הגחלת היינו לומר דנהי דבעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה בעל הגחלת ליחייב בשריפת כל שאר הגדיש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המשסה כלבו של חבירו וכו'. </b> אע\"ג דפרק כיצד הרגל דחי ואמר פטור אף משסה ההוא לאוקמי דפי פרה כחצר המזיק אתמר ולא קי\"ל הכי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבהמה מועדת לאכול וכו'. </b> כתב ה\"ה ומ\"ש בסוף ומשלם דמי עמיר וכו' ואפשר שנסתפק לו וכו'. ואני אומר שדברי ה\"ה תמוהים שלפי דבריו רבינו סתם דבריו ולא פירש. ול\"נ שרבינו מפרש דרבה ורבא לא פליגי דעמיר היינו אגודת שבלים ונמצא דעמיר היינו שעורים בשבלים אלא שכל דבר נערך כפי זמנו שבזמן הקציר דרך להאכילה שבלי שעורים ושלא בזמן הקציר דרך להאכילה שעורים שלא בשבלים ורבה ורבא לא פליגי אלא מר איירי בזמן הקציר ומר איירי שלא בזמן הקציר ואע\"ג דאמר ת\"כ דרבה ת\"כ דרבא לאו משום דפליגי אלא לומר שדבריהם שנויים בברייתא וצ\"ל דהא דקאמר בזול קאי גם לרבה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה מהלכת ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה וכו'. </b> כתב ה\"ה מחלוקת אילפא ור' יוחנן כו' וכן דעת ההלכות עכ\"ל. ואני שמעתי ולא אבין דר\"י מאן דכר שמיה ואפילו את\"ל שנתחלף לו ר' אושעיא בר\"י מ\"מ לא הוי כר' אושעיא דר' אושעיא לא איירי באוכלת מעל גבי חבירתה ואפילו את\"ל דכיון דאמר בהמה ברה\"ר הוי בכלל אוכלת מעל גבי חבירתה הא רב אושעיא מפליג בין הלכה לעומדה ואיהו לא מפליג ועוד שכתב וכן דעת ההלכות והרי הרי\"ף הביא דברי אילפא ודברי ר' אושעיא ומשמע דס\"ל דלא פליגי. ונ\"ל דודאי סבר רבינו דאילפא ורבי אושעיא לא פליגי וכי אוקי רבא מימרא דרבי אושעיא בקופצת היינו לומר דעמדה דקאמר היינו קופצת והלכה דקאמר ל\"ד אלא לשאינה קופצת קרי הלכה בין הולכת ובין עמדה פטורה וה\"ק בהמה ברה\"ר אם אינה קופצת פטורה ואם היתה קופצת חייבת וכ\"כ נמוק\"י וז\"ל פי' קופצת היינו שזקפה רגליה ועמדה על הבהמה ואכלה זקופה והיינו דעמדה ואכלה אבל אם עמדה מעט כדי לפשוט צוארה פטורה וטעמא דמילתא משום דבהמתו לאו ברשות הניזק גמור הוא אבל ברשות הניזק גמור חייב וכדתנן מתוך החנות משלם מה שהזיקה עכ\"ל. וקופצת היינו שקופצת ואוכלת שם אפילו יכולה לאכלם בלא קפיצה חשוב חצר הניזק ושלא כדברי הרא\"ש והיינו דקאמר אילפא בהמה ברה\"ר פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה אם קפצה על גבי חברתה ואכלה שם חייבת משום דגבי חבירתה כחצר הניזק דמי אבל אם לא קפצה עליה אלא שפשטה צוארה ואכלה מע\"ג חבירתה בין הלכה בין עמדה פטורה דאע\"ג דגבי חבירתה כחצר הניזק דמי כיון שהיא עומדת ברה\"ר פטורה דדמיא לעומדת מתוך הרחבה ומחזרת ונוטלת מצדי הרחבה דפטורה לשמואל דקי\"ל כוותיה וכבר נתבאר דשן דפטור ברה\"ר משלם מה שנהנית. ומ\"ש שכן דרך הבהמות לאכול זו מעל גבי זו הוא ליתן טעם למה משלם מה שנהנית כדין שן ולא אמרינן דמשונה הוא ותם משלם ח\"נ ומועד נ\"ש. וכך נ\"ל דברי הרי\"ף שכתב והוא דקפצה אבל עמדה לא דהיינו אורחא דה\"ק וה\"מ דחייבת כלומר לשלם כל מה שהזיקה בדקפצה אבל לא קפצה אפילו עמדה לא מיחייבא לשלם מה שהזיקה מ\"מ אינה משונה לשלם תם ח\"נ ומועד נ\"ש אלא אורחא הוא וה\"ל שן בר\"ה דאינו משלם אלא מה שנהנית ומימרא דר' אושעיא נמי מתפרשה לדעתו כמו שפירשתי לדעת רבינו לדעת שניהם הא דאמרינן מ\"ש הלכה דאורחא הוא וכו' ה\"פ מ\"ש הלכה דפטורה מלשלם מה שהזיקה ואינה נדונית כמשונה לשלם תם ח\"נ ומועד נ\"ש עמדה נמי אורחא הוא ואין לה להתחייב כלל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוחלקה ונפלה וכו'. </b> איני רואה שום גילוי דעת בדברי רבינו לומר מה שפירש בו ה\"ה שדברי רבינו סתומים הם וסובלים אי זהו פירוש משני הפירושים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוסר בהמתו לשומר חנם וכו' (עיין בפנים) שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא חייבים. כך היא הנוסחא שבידינו וחכמי לוניל שאלו מרבינו על מה זה הבעלים חייבים כיון ששמרוה השומרים שמירה מעולה. והשיב להם שט\"ס הוא וכך היא הנוסחא האמיתית ויצאה והזיקה השומרים פטורים שמרוה שמירה פחותה אם ש\"ח הוא פטור והבעלים חייבים ואם ש\"ש הוא או שוכר או שואל (השומרים) חייבים ע\"כ:</b>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלו בחזקת וכו' שכ\"מ שהוא הולך הרי שם בעליו עליו וכו'. </b> כלומר דאע\"ג דקי\"ל שאם הועד ומכרו חזר לתמותו דרשות משנה כמו שיתבאר בפ\"י שאלה לאו שינוי רשות הוא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בהמה שהיתה רועה וכו'. </b> ומ\"ש אע\"פ שלא הזיקה. איני יודע מנין לו. ומ\"ש ג' פעמים. נראה שהיה גורס כן בגמ': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו וכו'. </b> בס\"פ מרובה (דף פ\"א:) ומקשה התם והא איכא דר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לר\"ה וכו' שע\"מ כן הנחיל יהושע את הארץ והא איכא דר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא דתניא ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר תנאי ב\"ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ שוכו של חבירו להציל נחיל שלו וכו' שע\"מ כן הנחיל יהושע את הארץ דיחידאי לא אמרינן. ורבינו השמיט פה הא דר' יהודה ודר' ישמעאל משום דיחידאי נינהו ובפרק ו' מהלכות גזילה פסק בהדיא דלא כר' ישמעאל ולפי זה ה\"ל לפסוק גם דלא כרבי יהודה מטעם דיחידאה הוא וכ\"כ הרי\"ף. ויש לתמוה על רבינו שפסקה לדרבי יהודה בפרק י\"ג מהלכות אלו וצ\"ל שסובר רבינו דמדחזינן בפרק המניח (דף ל') דמהדרי אמוראי לאוקומי מתני' כוותיה אלמא הלכתא כוותיה וא\"כ ע\"כ לומר דמאי דאמרינן בס\"פ מרובה דיחידאה לא קא אמרינן אע\"ג דלגבי ר' ישמעאל אתמר לדחויי מהלכה לגבי רבי יהודה לא אתמר לדחויי מהלכה אלא לדחויי דלאו מתנאים שהתנה יהושע היא ולפיכך השמיטה רבינו מפ' זה להשמיענו דלאו מתנאים שהתנה יהושע היא ופסקה בפרק י\"ג מהלכות אלו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שור של חרש שוטה וקטן וכו'. </b> כתב ה' המגיד ומ\"ש רבינו משלם נזק שלם מן המעולה שבנכסי אפטרופסין מחלוקת בגמ' וכו' ופסק כר' חנינא. וטעמו משום דאמר בגמ' (דף ל\"ט) דר\"י בר חנינא דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה שחבלה באדם וכו'. </b> כתב ה\"ה נתבאר ס\"פ כיצד הרגל שהשור פטור מד' דברים. ואני אומר שמשנה שלימה היא בפ' החובל (דף פ\"ז):  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו וכו'. שאין הבעלים חייבים בכופר עד שיסקל השור. </b> דוקא כשהוא בר סקילה דאי אינו בר סקילה כגון שהמית שלא בכוונה השור אינו נסקל והבעלים משלמים כופר אם אינו מועד כמו שיתבאר בפרק זה:   ",
+                "<b>או שהרג ג' בהמות וכו'. </b> כתב ה\"ה זה באמת קשה מן הראשונות וכו'. ואני אומר איני יודע מה קושיא יש בזו יותר מבראשונות דהא ודאי גם בזו אפשר לפרש בניחותא ולומר דל\"ג אלא כמו בראשונות. ומה שהקשה מדברי רבינו פ\"ו וממאי דאמר רב פפא שור שהוא מועד למין אחד אינו מועד למין אחר לאו כלום הוא דהתם במועד להזיק והכא במועד להרוג וזה שדקדק רבינו לכתוב הרי זה מועד להריגה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הבהמה נסקלת וכו' ואם היה מועד הבעלים חייבים בכופר או בקנס. </b> כלומר חייבים בכופר אם המית בן חורין או בקנס אם עבד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכל המעוכב גט שחרור וכו'. </b> כתב ה\"ה ואני תמה למה לא כתב רבינו שאם תפס אין מוציאין מידו וכו'. מ\"מ אפשר לומר דהיינו טעמא משום דלא חסריה ממון משא\"כ בדין הנזכר בפ\"ד מהלכות חובל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שור תם שהמית והזיק וכו'. </b> כתב ה\"ה ודעת רבינו ששור המועד אחר שדנוהו דיני נפשות וכו' ואין חוששין לעינוי דינו של שור וכו'. ול\"נ דמצינן שפיר למימר דסבר רבינו דחיישינן לעינוי דינו של שור ומאי דקאמר דמשתלם מרדיא לא שמשהין אותו לרדיא אחר שנגמר דינו אלא אם ביום שנגמר דינו בלילה שאחריו השביח ברדייתו ולמחר סקלוהו או שאירע אונס לב\"ד שלא יכול לסקלו עד אחר כמה ימים לאחר שנגמר דינו והשביח ברדייתו באותם הימים והכי דייק לישניה שכתב משתלם מן השבח שהשביח ברדייתו וכו' דאל\"כ הכי הל\"ל משהין אותו עד שישביח ברדייתו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התליע מתוכו ונפלו בו וכו'. </b> כתב ה\"ה וכבר חילקו בין זו לתחלתה בפשיעה וכו'. עיין בדברי התוס' והרא\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חפר הראשון בור עמוק ובא האחרון והרחיבו וכו' וכן אם נפל השור מאותו הצד שהרחיב האחרון וכו'.  </b> דברי רבינו מבוארים דמיירי בשלא הרחיבו בהיקף וה\"ק אם נפל השור מאותו הצד שהרחיבו אפילו מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון את הבור לא היה נופל שם ואם נפל השור בצד האחר שלא הרחיב אם מת מחמת הבל הבור פטור שהרי זה מיעט הבלו ואם מחמת חבט האחרון חייב:  וכתב הטור על דברי רבינו ותימה הוא היאך פוסק כתרי לישני דודאי פליגי אהדדי וגם ה\"ה תמה עליו היאך עירב הלשונות והניח הדבר בצ\"ע. ול\"נ שרבינו סובר שא\"א לומר דפליגי לישני אהדדי דא\"כ קשיא אלישנא קמא אמאי פטור כי מיית מחמת הבלא אפי' נפל מהצד שהרחיב הא אם לא היה מרחיבו לא היה נופל וכן קשה ללישנא בתרא כי נפל מאידך גיסא אמאי פטור אי מיית מחמת חבטא הרי כיון שעשה מעשה בבור אין ראוי ליפטר וכבר הרגישו התוס' בקושית לישנא קמא וכדי לתרץ זה מפרש רבינו דהני לישני כל חד סמיך אחבריה ולא פליגי ודברים נכונים הם: "
+            ],
+            [
+                "<b>בור שחייבה עליו תורה וכו'.</b> כתב ה\"ה פסק כשמואל וכו'. ומ\"ש ",
+                "<b>לפיכך אם היה הבור עמוק וכו'. </b> מימרא שם וכו'. עיין בהרא\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה ה, ו]",
+                "<b>המניח את הכד וכו'. הניח הכד במקום שיש רשות וכו' ואם הוזק בה המהלך בעל הכלי פטור מפני שהיה לו להסתכל. </b> כלומר דאע\"ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים במקום דשכיח להיות מלא כדים יש להם להתבונן. ומ\"ש   ",
+                "<b>ואם היתה אפלה וכו'. </b> טעמו משום דאע\"ג דלא קי\"ל כשמואל דסבר דדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כשאינו אפלה מ\"מ מיניה נשמע לדידן דהיכא דהניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו שם שאם הוא אפילה אין דרך בני אדם להתבונן בו וחזר דינו כדין מקום שאין לו רשות להניחו שם: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ה, ו]",
+                "<b>המניח את הכד וכו'. הניח הכד במקום שיש רשות וכו' ואם הוזק בה המהלך בעל הכלי פטור מפני שהיה לו להסתכל. </b> כלומר דאע\"ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים במקום דשכיח להיות מלא כדים יש להם להתבונן. ומ\"ש   ",
+                "<b>ואם היתה אפלה וכו'. </b> טעמו משום דאע\"ג דלא קי\"ל כשמואל דסבר דדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כשאינו אפלה מ\"מ מיניה נשמע לדידן דהיכא דהניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו שם שאם הוא אפילה אין דרך בני אדם להתבונן בו וחזר דינו כדין מקום שאין לו רשות להניחו שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יוציא אדם תבנו וקשו וכו'. </b> כתב ה\"ה פסק כרב וכו' הכי איתא בגמ' פרק המניח אהא דתנן כל הקודם בהם זכה אמר רב בין בגופן בין בשבחן וזעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן במאי קמיפלגי רב סבר קנסו גופן אטו שבחן וזעירי סבר לא קנסו גופן אטו שבחן לימא כתנאי וכו' אמר לך רב דכולי עלמא קנסו גופן משום שבחן והכא בהלכה ואין מורין כן קמיפלגי ופירש\"י דת\"ק סבר דקנסו גופן ואין מורין כן. ולפי זה יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דאין מורין כן וי\"ל שסובר רבינו דהא דקאמר בהלכה ואין מורין כן פליגי דיחויא בעלמא הוא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם עברה נהר או שלולית וכו'. </b> בברייתא בגמרא (דף ס\"א) עברה נהר או שלולית שהם רחבים שמונה אמות פטור ואהא דתנן עברה נהר פטור קאמר בגמרא רב אמר נהר ממש ושמואל אמר אריתא דדלאי ומ\"ד נהר ממש אע\"ג דליכא מיא ומ\"ד אריתא דדלאי אי אית ביה מיא אין אבל לית ביה מיא לא וידוע דהלכה כשמואל בדיני ולפיכך כתב רבינו שיש בהם מים ומדלא הזכיר אריתא דדלאי משמע דסבירא ליה דרב ושמואל בנהר הרחב שמונה פליגי דלרב אפילו לית ביה מיא מפסיק ולשמואל לא מפסיק אלא בדאית ביה מיא ולא קרי ליה אריתא דדלאי אלא למימר דאית ביה מיא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ליבה וליבתו הרוח חייב וכו'. </b> כתב ה\"ה בהשגות א\"א ואיך לא הפליג וכו' והייתי סבור לתרץ וכו' אלא שק\"ל שרבינו עצמו פסק בפי\"א מהל' שכנים וכו'. ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן ומלינן עיינין דדלא לן חספא ולא אשכח מרגניתא תותה שמ\"ש לדעת רבינו קושטא הוא ומה שהוקשה לו מפי\"א מהל' שכנים מתוך לשון רבינו עצמו הוא מתישב שכתב בפרק הנזכר בלשון הזה מי שעשה גרן בתוך שלו צריך להרחיק וכו' אע\"פ שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליך הרוח המצויה המוץ והעפר והזיקה בהם פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו עכ\"ל. הרי מבואר בדבריו שטעם הפטור הוא מפני שאין נזק זה בא מכח מזיק עצמו אבל בנדון דידן שהנזק בא מחמת מזיק עצמו שהוא מלבה נקטינן כאינך אמוראי דאמרי חייב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גמל שהוא טעון פשתן וכו'.  </b> דין גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק כתב רבינו בהל' חובל ומזיק פ\"ו: ",
+                "<b>סליקו הלכות נזקי ממון בס\"ד </b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b13404f630e394a9f1b9a23590a903a5c285e89e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,224 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Damages to Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Damages_to_Property",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבהמה מועדת מתחלתה וכו'. </b> רבינו וה\"ה היו גורסין לשון ראשון דספרים דידן לשון אחרון. ומ\"ש ה\"ה ותימה שאינה בהלכות אפשר שהיה גורס כספרים דידן דבלשון אחרון לא מפליג בין קטנים לגדולים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל תולדה כאב שלה וכו' אע\"פ כן אינו משלם אלא ח\"נ. </b> היינו כר\"פ בריש ב\"ק ואע\"ג דלרבא מבעי ליה עבדינן כר\"פ דפשיטא ליה ועוד דר\"פ בתרא הוא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קפצו ממטה למעלה משלמין ח\"נ וכו' אבל נסרך הכלב ודלג הגדי וכו' משלם נזק שלם. </b> כתב הטור ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע\"י שינוי טפי מכי אורחא עכ\"ל. ואני אומר שדבריו שלא בדקדוק דהא משני רב פפא (דף כ\"ב) דאפיך מיפך כלב בזקירה וגדי בסריכא משמע בהדיא דאורחיה דכלב בסריכא ואורחיה דגדי בזקירה וכך הם דברי הרי\"ף והרא\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>כלב שנטל את החררה וכו'. </b> נראה מדברי ה\"ה שהוא מפרש שמ\"ש ואם היה מגרר את החררה וכו' מיירי בשהניח החררה תחלה ואח\"כ גורר. ואין נ\"ל כן אלא שמשעה ראשונה לא הניח אלא היה מגרר והולך מיירי והיינו אדייה אדויי דאמור בגמרא. ובדברי רבינו מבואר כדברי התוס' שכתבו ור\"י בדאנח אנוחי לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש ח\"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור עכ\"ל. ועל מ\"ש בד\"א כששמר בעל הגחלת את אשו. כתב הטור ולא נהירא אלא אם הניחה על הגדיש על מקום החררה משלם כל אחד החצי וכו'. וטעמו של רבינו דכיון שאמרו וליחייב נמי בעל הגחלת היינו לומר דנהי דבעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה בעל הגחלת ליחייב בשריפת כל שאר הגדיש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המשסה כלבו של חבירו וכו'. </b> אע\"ג דפרק כיצד הרגל דחי ואמר פטור אף משסה ההוא לאוקמי דפי פרה כחצר המזיק אתמר ולא קי\"ל הכי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבהמה מועדת לאכול וכו'. </b> כתב ה\"ה ומ\"ש בסוף ומשלם דמי עמיר וכו' ואפשר שנסתפק לו וכו'. ואני אומר שדברי ה\"ה תמוהים שלפי דבריו רבינו סתם דבריו ולא פירש. ול\"נ שרבינו מפרש דרבה ורבא לא פליגי דעמיר היינו אגודת שבלים ונמצא דעמיר היינו שעורים בשבלים אלא שכל דבר נערך כפי זמנו שבזמן הקציר דרך להאכילה שבלי שעורים ושלא בזמן הקציר דרך להאכילה שעורים שלא בשבלים ורבה ורבא לא פליגי אלא מר איירי בזמן הקציר ומר איירי שלא בזמן הקציר ואע\"ג דאמר ת\"כ דרבה ת\"כ דרבא לאו משום דפליגי אלא לומר שדבריהם שנויים בברייתא וצ\"ל דהא דקאמר בזול קאי גם לרבה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה מהלכת ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה וכו'. </b> כתב ה\"ה מחלוקת אילפא ור' יוחנן כו' וכן דעת ההלכות עכ\"ל. ואני שמעתי ולא אבין דר\"י מאן דכר שמיה ואפילו את\"ל שנתחלף לו ר' אושעיא בר\"י מ\"מ לא הוי כר' אושעיא דר' אושעיא לא איירי באוכלת מעל גבי חבירתה ואפילו את\"ל דכיון דאמר בהמה ברה\"ר הוי בכלל אוכלת מעל גבי חבירתה הא רב אושעיא מפליג בין הלכה לעומדה ואיהו לא מפליג ועוד שכתב וכן דעת ההלכות והרי הרי\"ף הביא דברי אילפא ודברי ר' אושעיא ומשמע דס\"ל דלא פליגי. ונ\"ל דודאי סבר רבינו דאילפא ורבי אושעיא לא פליגי וכי אוקי רבא מימרא דרבי אושעיא בקופצת היינו לומר דעמדה דקאמר היינו קופצת והלכה דקאמר ל\"ד אלא לשאינה קופצת קרי הלכה בין הולכת ובין עמדה פטורה וה\"ק בהמה ברה\"ר אם אינה קופצת פטורה ואם היתה קופצת חייבת וכ\"כ נמוק\"י וז\"ל פי' קופצת היינו שזקפה רגליה ועמדה על הבהמה ואכלה זקופה והיינו דעמדה ואכלה אבל אם עמדה מעט כדי לפשוט צוארה פטורה וטעמא דמילתא משום דבהמתו לאו ברשות הניזק גמור הוא אבל ברשות הניזק גמור חייב וכדתנן מתוך החנות משלם מה שהזיקה עכ\"ל. וקופצת היינו שקופצת ואוכלת שם אפילו יכולה לאכלם בלא קפיצה חשוב חצר הניזק ושלא כדברי הרא\"ש והיינו דקאמר אילפא בהמה ברה\"ר פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה אם קפצה על גבי חברתה ואכלה שם חייבת משום דגבי חבירתה כחצר הניזק דמי אבל אם לא קפצה עליה אלא שפשטה צוארה ואכלה מע\"ג חבירתה בין הלכה בין עמדה פטורה דאע\"ג דגבי חבירתה כחצר הניזק דמי כיון שהיא עומדת ברה\"ר פטורה דדמיא לעומדת מתוך הרחבה ומחזרת ונוטלת מצדי הרחבה דפטורה לשמואל דקי\"ל כוותיה וכבר נתבאר דשן דפטור ברה\"ר משלם מה שנהנית. ומ\"ש שכן דרך הבהמות לאכול זו מעל גבי זו הוא ליתן טעם למה משלם מה שנהנית כדין שן ולא אמרינן דמשונה הוא ותם משלם ח\"נ ומועד נ\"ש. וכך נ\"ל דברי הרי\"ף שכתב והוא דקפצה אבל עמדה לא דהיינו אורחא דה\"ק וה\"מ דחייבת כלומר לשלם כל מה שהזיקה בדקפצה אבל לא קפצה אפילו עמדה לא מיחייבא לשלם מה שהזיקה מ\"מ אינה משונה לשלם תם ח\"נ ומועד נ\"ש אלא אורחא הוא וה\"ל שן בר\"ה דאינו משלם אלא מה שנהנית ומימרא דר' אושעיא נמי מתפרשה לדעתו כמו שפירשתי לדעת רבינו לדעת שניהם הא דאמרינן מ\"ש הלכה דאורחא הוא וכו' ה\"פ מ\"ש הלכה דפטורה מלשלם מה שהזיקה ואינה נדונית כמשונה לשלם תם ח\"נ ומועד נ\"ש עמדה נמי אורחא הוא ואין לה להתחייב כלל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוחלקה ונפלה וכו'. </b> איני רואה שום גילוי דעת בדברי רבינו לומר מה שפירש בו ה\"ה שדברי רבינו סתומים הם וסובלים אי זהו פירוש משני הפירושים: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוסר בהמתו לשומר חנם וכו' (עיין בפנים) שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא חייבים. כך היא הנוסחא שבידינו וחכמי לוניל שאלו מרבינו על מה זה הבעלים חייבים כיון ששמרוה השומרים שמירה מעולה. והשיב להם שט\"ס הוא וכך היא הנוסחא האמיתית ויצאה והזיקה השומרים פטורים שמרוה שמירה פחותה אם ש\"ח הוא פטור והבעלים חייבים ואם ש\"ש הוא או שוכר או שואל (השומרים) חייבים ע\"כ:</b>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאלו בחזקת וכו' שכ\"מ שהוא הולך הרי שם בעליו עליו וכו'. </b> כלומר דאע\"ג דקי\"ל שאם הועד ומכרו חזר לתמותו דרשות משנה כמו שיתבאר בפ\"י שאלה לאו שינוי רשות הוא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בהמה שהיתה רועה וכו'. </b> ומ\"ש אע\"פ שלא הזיקה. איני יודע מנין לו. ומ\"ש ג' פעמים. נראה שהיה גורס כן בגמ': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו וכו'. </b> בס\"פ מרובה (דף פ\"א:) ומקשה התם והא איכא דר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לר\"ה וכו' שע\"מ כן הנחיל יהושע את הארץ והא איכא דר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא דתניא ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקא אומר תנאי ב\"ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ שוכו של חבירו להציל נחיל שלו וכו' שע\"מ כן הנחיל יהושע את הארץ דיחידאי לא אמרינן. ורבינו השמיט פה הא דר' יהודה ודר' ישמעאל משום דיחידאי נינהו ובפרק ו' מהלכות גזילה פסק בהדיא דלא כר' ישמעאל ולפי זה ה\"ל לפסוק גם דלא כרבי יהודה מטעם דיחידאה הוא וכ\"כ הרי\"ף. ויש לתמוה על רבינו שפסקה לדרבי יהודה בפרק י\"ג מהלכות אלו וצ\"ל שסובר רבינו דמדחזינן בפרק המניח (דף ל') דמהדרי אמוראי לאוקומי מתני' כוותיה אלמא הלכתא כוותיה וא\"כ ע\"כ לומר דמאי דאמרינן בס\"פ מרובה דיחידאה לא קא אמרינן אע\"ג דלגבי ר' ישמעאל אתמר לדחויי מהלכה לגבי רבי יהודה לא אתמר לדחויי מהלכה אלא לדחויי דלאו מתנאים שהתנה יהושע היא ולפיכך השמיטה רבינו מפ' זה להשמיענו דלאו מתנאים שהתנה יהושע היא ופסקה בפרק י\"ג מהלכות אלו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שור של חרש שוטה וקטן וכו'. </b> כתב ה' המגיד ומ\"ש רבינו משלם נזק שלם מן המעולה שבנכסי אפטרופסין מחלוקת בגמ' וכו' ופסק כר' חנינא. וטעמו משום דאמר בגמ' (דף ל\"ט) דר\"י בר חנינא דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה שחבלה באדם וכו'. </b> כתב ה\"ה נתבאר ס\"פ כיצד הרגל שהשור פטור מד' דברים. ואני אומר שמשנה שלימה היא בפ' החובל (דף פ\"ז):  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו וכו'. שאין הבעלים חייבים בכופר עד שיסקל השור. </b> דוקא כשהוא בר סקילה דאי אינו בר סקילה כגון שהמית שלא בכוונה השור אינו נסקל והבעלים משלמים כופר אם אינו מועד כמו שיתבאר בפרק זה:   ",
+                "<b>או שהרג ג' בהמות וכו'. </b> כתב ה\"ה זה באמת קשה מן הראשונות וכו'. ואני אומר איני יודע מה קושיא יש בזו יותר מבראשונות דהא ודאי גם בזו אפשר לפרש בניחותא ולומר דל\"ג אלא כמו בראשונות. ומה שהקשה מדברי רבינו פ\"ו וממאי דאמר רב פפא שור שהוא מועד למין אחד אינו מועד למין אחר לאו כלום הוא דהתם במועד להזיק והכא במועד להרוג וזה שדקדק רבינו לכתוב הרי זה מועד להריגה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין הבהמה נסקלת וכו' ואם היה מועד הבעלים חייבים בכופר או בקנס. </b> כלומר חייבים בכופר אם המית בן חורין או בקנס אם עבד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכל המעוכב גט שחרור וכו'. </b> כתב ה\"ה ואני תמה למה לא כתב רבינו שאם תפס אין מוציאין מידו וכו'. מ\"מ אפשר לומר דהיינו טעמא משום דלא חסריה ממון משא\"כ בדין הנזכר בפ\"ד מהלכות חובל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שור תם שהמית והזיק וכו'. </b> כתב ה\"ה ודעת רבינו ששור המועד אחר שדנוהו דיני נפשות וכו' ואין חוששין לעינוי דינו של שור וכו'. ול\"נ דמצינן שפיר למימר דסבר רבינו דחיישינן לעינוי דינו של שור ומאי דקאמר דמשתלם מרדיא לא שמשהין אותו לרדיא אחר שנגמר דינו אלא אם ביום שנגמר דינו בלילה שאחריו השביח ברדייתו ולמחר סקלוהו או שאירע אונס לב\"ד שלא יכול לסקלו עד אחר כמה ימים לאחר שנגמר דינו והשביח ברדייתו באותם הימים והכי דייק לישניה שכתב משתלם מן השבח שהשביח ברדייתו וכו' דאל\"כ הכי הל\"ל משהין אותו עד שישביח ברדייתו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התליע מתוכו ונפלו בו וכו'. </b> כתב ה\"ה וכבר חילקו בין זו לתחלתה בפשיעה וכו'. עיין בדברי התוס' והרא\"ש: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חפר הראשון בור עמוק ובא האחרון והרחיבו וכו' וכן אם נפל השור מאותו הצד שהרחיב האחרון וכו'.  </b> דברי רבינו מבוארים דמיירי בשלא הרחיבו בהיקף וה\"ק אם נפל השור מאותו הצד שהרחיבו אפילו מת מחמת הבל הבור חייב שאם לא הרחיב זה האחרון את הבור לא היה נופל שם ואם נפל השור בצד האחר שלא הרחיב אם מת מחמת הבל הבור פטור שהרי זה מיעט הבלו ואם מחמת חבט האחרון חייב:  וכתב הטור על דברי רבינו ותימה הוא היאך פוסק כתרי לישני דודאי פליגי אהדדי וגם ה\"ה תמה עליו היאך עירב הלשונות והניח הדבר בצ\"ע. ול\"נ שרבינו סובר שא\"א לומר דפליגי לישני אהדדי דא\"כ קשיא אלישנא קמא אמאי פטור כי מיית מחמת הבלא אפי' נפל מהצד שהרחיב הא אם לא היה מרחיבו לא היה נופל וכן קשה ללישנא בתרא כי נפל מאידך גיסא אמאי פטור אי מיית מחמת חבטא הרי כיון שעשה מעשה בבור אין ראוי ליפטר וכבר הרגישו התוס' בקושית לישנא קמא וכדי לתרץ זה מפרש רבינו דהני לישני כל חד סמיך אחבריה ולא פליגי ודברים נכונים הם: "
+            ],
+            [
+                "<b>בור שחייבה עליו תורה וכו'.</b> כתב ה\"ה פסק כשמואל וכו'. ומ\"ש ",
+                "<b>לפיכך אם היה הבור עמוק וכו'. </b> מימרא שם וכו'. עיין בהרא\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה ה, ו]",
+                "<b>המניח את הכד וכו'. הניח הכד במקום שיש רשות וכו' ואם הוזק בה המהלך בעל הכלי פטור מפני שהיה לו להסתכל. </b> כלומר דאע\"ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים במקום דשכיח להיות מלא כדים יש להם להתבונן. ומ\"ש   ",
+                "<b>ואם היתה אפלה וכו'. </b> טעמו משום דאע\"ג דלא קי\"ל כשמואל דסבר דדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כשאינו אפלה מ\"מ מיניה נשמע לדידן דהיכא דהניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו שם שאם הוא אפילה אין דרך בני אדם להתבונן בו וחזר דינו כדין מקום שאין לו רשות להניחו שם: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה ה, ו]",
+                "<b>המניח את הכד וכו'. הניח הכד במקום שיש רשות וכו' ואם הוזק בה המהלך בעל הכלי פטור מפני שהיה לו להסתכל. </b> כלומר דאע\"ג דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים במקום דשכיח להיות מלא כדים יש להם להתבונן. ומ\"ש   ",
+                "<b>ואם היתה אפלה וכו'. </b> טעמו משום דאע\"ג דלא קי\"ל כשמואל דסבר דדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כשאינו אפלה מ\"מ מיניה נשמע לדידן דהיכא דהניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו שם שאם הוא אפילה אין דרך בני אדם להתבונן בו וחזר דינו כדין מקום שאין לו רשות להניחו שם: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יוציא אדם תבנו וקשו וכו'. </b> כתב ה\"ה פסק כרב וכו' הכי איתא בגמ' פרק המניח אהא דתנן כל הקודם בהם זכה אמר רב בין בגופן בין בשבחן וזעירי אמר בשבחן אבל לא בגופן במאי קמיפלגי רב סבר קנסו גופן אטו שבחן וזעירי סבר לא קנסו גופן אטו שבחן לימא כתנאי וכו' אמר לך רב דכולי עלמא קנסו גופן משום שבחן והכא בהלכה ואין מורין כן קמיפלגי ופירש\"י דת\"ק סבר דקנסו גופן ואין מורין כן. ולפי זה יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דאין מורין כן וי\"ל שסובר רבינו דהא דקאמר בהלכה ואין מורין כן פליגי דיחויא בעלמא הוא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן אם עברה נהר או שלולית וכו'. </b> בברייתא בגמרא (דף ס\"א) עברה נהר או שלולית שהם רחבים שמונה אמות פטור ואהא דתנן עברה נהר פטור קאמר בגמרא רב אמר נהר ממש ושמואל אמר אריתא דדלאי ומ\"ד נהר ממש אע\"ג דליכא מיא ומ\"ד אריתא דדלאי אי אית ביה מיא אין אבל לית ביה מיא לא וידוע דהלכה כשמואל בדיני ולפיכך כתב רבינו שיש בהם מים ומדלא הזכיר אריתא דדלאי משמע דסבירא ליה דרב ושמואל בנהר הרחב שמונה פליגי דלרב אפילו לית ביה מיא מפסיק ולשמואל לא מפסיק אלא בדאית ביה מיא ולא קרי ליה אריתא דדלאי אלא למימר דאית ביה מיא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ליבה וליבתו הרוח חייב וכו'. </b> כתב ה\"ה בהשגות א\"א ואיך לא הפליג וכו' והייתי סבור לתרץ וכו' אלא שק\"ל שרבינו עצמו פסק בפי\"א מהל' שכנים וכו'. ואני אומר מאן יהיב לן מעפרא דמרן ומלינן עיינין דדלא לן חספא ולא אשכח מרגניתא תותה שמ\"ש לדעת רבינו קושטא הוא ומה שהוקשה לו מפי\"א מהל' שכנים מתוך לשון רבינו עצמו הוא מתישב שכתב בפרק הנזכר בלשון הזה מי שעשה גרן בתוך שלו צריך להרחיק וכו' אע\"פ שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליך הרוח המצויה המוץ והעפר והזיקה בהם פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו עכ\"ל. הרי מבואר בדבריו שטעם הפטור הוא מפני שאין נזק זה בא מכח מזיק עצמו אבל בנדון דידן שהנזק בא מחמת מזיק עצמו שהוא מלבה נקטינן כאינך אמוראי דאמרי חייב: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גמל שהוא טעון פשתן וכו'.  </b> דין גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק כתב רבינו בהל' חובל ומזיק פ\"ו: ",
+                "<b>סליקו הלכות נזקי ממון בס\"ד </b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות נזקי ממון",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c4fb9503efcd0d35963a6ea63cb8ed7c270be1f4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,667 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל הורג נפש וכו'. ומ\"ש מיתתו בסייף.</b> בפרק אלו הנשרפין (דף ע\"ו:) במתני' מני רוצח בהדי נהרגין. \n",
+                "<b>ומ״ש שנאמר נקום ינקם מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף.</b> בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהרג חבירו בברזל בין ששרפו באש מיתתו בסייף.</b> הכי משמע במתני' פרק אלו הן הנשרפין ובסיפרי פרשת מסעי על פסוק ואם באבן יד הכהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה ביד גואל הדם וכו' שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח.</b> בפ' נגמר הדין (דף מ\"ה:) ובספרי פן ירדוף גואל הדם מצוה ביד גואל הדם לרדוף.  ",
+                "<b>ומ\"ש וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם. . לא רצה גואל הדם וכו' ב\"ד ממיתין את הרוצח בסייף.</b> פ' נגמר הדין מצוה בגואל הדם ומנין שאם אין לו גואל שב\"ד מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מכל מקום:   "
+            ],
+            [
+                "<b>האב שהרג את בנו וכו'.</b> בסוף פ' אלו הן הגולין (מכות דף י״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת הדם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומוזהרים ב\"ד שלא ליקח כופר מן הרוצח וכו' ואפי' רצה גואל הדם לפטרו.</b> (בכתובות פ\"ג) (דף ל\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואין אותו עד שיבוא לבית דין וכו'.</b> בפרק אלו הן הגולין (מכות דף י״ב) ועוד תניא בסיפרי לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא הדין לכל חייבי מיתות בית דין.</b> שם יכול יהרוג אותו משהרג ומשנאף תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש אבל הרודף אחר חבירו להרגו וכו'.</b> שם ובפ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ב:) במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו היה הרודף קטן.</b> פרק בן סורר ומורה אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף א\"צ התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> ומ״ש ואם יכולין להצילו באבר מאיברי הרודף וכו'.</b> בסוף פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ט) ובריש פ' המניח (בבא קמא דף כ״ח) ובס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שלא הרג.</b> אין לשון אע\"פ נוח לי דאדרבא מפני שלא הרג עדיין הוא שהורגין כדי שלא יהרגנו דאילו כבר הרגו אינם רשאין להורגו וצ\"ל דה\"ק כיון שלא הרג לא היה ראוי להורגו ואע\"פ כן הורגין אותו כדי להציל את הנרדף. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר וקצותה את כפה וכו' ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות וכו'.</b> בסיפרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש לפיכך הורו חכמים שהאשה שהיא מקשה וכו'.</b> בספ״ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד מחתכים את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים שחייה קודמין לחייו יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ובפ' בן סורר (סנהדרין דף ע״ב) אהא דאמר רב קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו איתיביה יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש שאני התם דמשמיא קא רדפי לה וזהו שכתב רבינו וזהו טבעו של עולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הרודף אחר חבירו להרגו וכו'.</b> משנה בס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ב:) אלו הם שמצילים אותם בנפשם הרודף אחר חבירו להרגו או אחר הזכור או אחר נערה המאורסה אבל הרודף אחר הבהמה והמחלל את השבת והעובד ע״ז אין מצילים אותם בנפשם ויליף בגמרא מקרא דלכל עריות בין חייבי מיתות בין חייבי כריתות מצילין אותם בנפשם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רדף אחר ערוה ותפסה ושכב עמה והערה וכו'.</b> שם (דף ע\"ג) אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכור ואחר נערה מאורסה וכו' מצילין אותם בנפשו וכו' נעבדה בה עבירה אין מצילין אותן בנפשו זה הולך על השורש שקדם שמחוייבי מיתות שעברו ועשו אין ממיתין אותם עד שיגמר דינם בב\"ד וזה כיון שהערה כבר עשה העבירה: \n",
+                "<b>רדף אחר ערוה וכו'.</b> בס\"פ בן סורר ומורה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ופסק כרבנן ודבר פשוט הוא שמ\"ש באיבריו ה\"ק ומונעים אותו בחתיכת איבריו מלבעול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היכול להציל באבר מאיבריו וכו'.</b> שם (דף ע\"ד) ר' יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל כלומר ולא הצילו אלא בנפשו נהרג עליו ומשמע לרבינו דאי אפשר לומר שב\"ד ממיתין אותו שמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היכול להציל ולא הציל וכו'.</b> בס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ג) מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו ת״ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת״ל והשבותו לו אי מהתם ה״א ה״מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ״ל. וכתב הרא״ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם חייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול וכתב הגהות מיימון עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ״ל. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי הוא ספק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה רודף אחר חבירו להרגו וכו'. .</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל ההורג חבירו בידו וכו' כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה או שחנקו וכו'.</b> בסיפרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו.</b> בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ג) האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור ואע״ג דמסיים בה שמאי הזקן אומר שולחו חייב פסק כת״ק ועוד דבחד לישנא אמרינן דמאי חייב בדיני שמים ודינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו. \n",
+                "<b>ומ״ש או שכפתו והניחו לפני הארי וכו'.</b> פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ז) אמר רבא כפתו לפני ארי פטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן ההורג את עצמו ומנין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהם שאינם מחוייבים מיתת ב״ד אם רצה מלך ישראל ישתדל להורגם בדין המלכות וכו'. . וכן אם ראו ב״ד להרגם וכו'.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו) ב״ד מכין ועונשים שלא מן התורה וכו' ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים [והביאוהו לב״ד] וסקלוהו כך היא הגירסא האמיתית וכן כתבה רבינו בפכ״ד מהל' סנהדרין ולא כגירסא דספרים דידן ופירש״י שהשעה צריכה לכך שהיו פרוצים בעבירות שהיו רואים לחצן של ישראל שהיוונים גוזרים עליהם גזרות והוי מצות בזויות בעיניהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לכך וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו וכו' והוא שכלו לו חדשיו.</b> בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ד) שנינו תינוק בן יום אחד ההורגו חייב ובגמרא דכתיב איש כי יכה כל נפש מ״מ ומסיים בה במתני' והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם ובגמ' למאי הלכתא אמר רב פפא לענין אבילות כמאן דלא כרשב״ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי הכא במאי עסקינן דקים ליה שכלו לו חדשיו ועיין במ״ש ה״ה בפי״א מהל' יבום. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין זכר בין נקיבה:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות וכו'.</b> בפרק בן סורר ומורה (דף ע\"ח) ת\"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי לה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס בידי שמים ופסק רבינו כת\"ק ואע\"ג דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב ששת ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא (את) המכה את חבירו וכו' ויש בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב וסתמא כר\"י בן בתירא לאו משום דתהוי הלכתא כוותיה אלא לאשמועינן דיחידאה הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג וכו'.</b> נראה שלמד כן מדתנן בספ\"ק דמכות (דף ז') ר\"ט ור\"ע אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ומפרש בגמ' דהוו שיילי לעדים ראיתם טריפה הרג או שלם ומשמע דלית הלכתא כוותייהו דמסיים בה ר\"ג אומר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג וכו' עד אינה עדות.</b> מימרא דרבה בפרק הנשרפים [סנהדרין דף ע\"ח]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד ההורג את ישראל וכו'.</b> במכילתא וכי יכה איש את עבדו אף עבדו ושפחתו בכלל שנאמר x (והמית איש או אשה) והרי הכתוב מוצאו מכללו להקל עליו שיהא נידון ביום או יומים לכך נאמרה פרשה זו ויליף התם מקרא דבעבד כנעני הכתוב מדבר ואיתיה בספרי כמו שאכתוב בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הרג בשגגה גולה.</b> ברייתא בפרק ב' דמכות (דף ח':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שהרג גר תושב וכו'.</b> במכילתא וכי יזיד איש על רעהו רעהו להוציא את אחרים ומשמע לרבינו דגר תושב בכלל אחרים כמו שהוא לענין גלות כמו שיתבאר. איסי בן עקיבא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה שהוחמרו הוקלו באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינם מסור לשמים. וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו אינו נהרג עליו בב\"ד</b> כלומר אבל בדיני שמים חייב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג את עבדו וכו'.</b> בסיפרי פרשת מסעי על פסוק אם בשנאה יהדפנו משמע דמכה עבד אחרים דינו שוה למכה ישראל. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהעבד קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה',</b> בא רבינו ליתן טעם למה חייבים על העבד ולא על גר תושב מפני שהעבד קבל עליו מצות ישראל ונוסף על נחלת ה' שהם ישראל מה שאין כן בגר תושב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין עבדו לעבד אחרים וכו' שנאמר לא יוקם כי כספו הוא ומהו יום או יומים.</b> במכילתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום עד סוף הפרק.</b> בפרק החובל (בבא קמא דף צ') פלוגתא דתנאי ופסק כר' אליעזר משום דמפרשי אמוראי טעמיה ובמכילתא הא דר״א בשם רבי יצחק בלי שום פלוגתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המכה את חבירו בזדון וכו' אומדים דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו וכו'.</b> בספרי [פ' מסעי]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כשם שאומדים החפץ שהכה בו וכו' כך אומדים כח ההכאה. .</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי ברזל לא נתנה בו תורה שיעור וכו'.</b> בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו) אמר שמואל מפני מה לא נאמר יד בברזל שהברזל ממית בכל שהוא וכו' וה״מ דברזיה מיברז ופירוש רש״י לא נאמרה יד בברזל כמו שנאמרה באבן יד בכלי עץ יד משמע שיש בה מלא אחיזה דבעינן שיעורא אבל ברזל כתיב ואם בכלי ברזל הכהו. דברזיה מיברז פנוש״ט בלעז אבל הכהו לאורכו דרך הכאה שיעורא בעינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכה את חבירו בלא כלי והמיתו וכו'.</b> הכי משמע בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ח:) במתניתא דנתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו וכו' נתכוון להכות את הגדול ולא היה כדי להמית את הגדול: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הדוחף את חבירו מראש הגג וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המכה את חבירו וכו'.</b> בספרי פרשת מסעי על פסוק ואם באבן אשר ימות בה הכהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדוחף את חבירו וכו' וכן אם כבש עליו וכו'.</b> משנה וגמרא פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ו:). \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו וכו'. ומה שכתב או שכפתו והניחו בחמה או בצנה עד שמת.</b> מימרא דרבא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ז). \n",
+                "<b>ומה שכתב או שבנה עליו מקום וכו'.</b> נראה שפירש רבינו שזה בכלל מה שאמרו שם או באיבה לרבות המצמצם או שהוא נלמד מדין הכניסו לבית שיש דאיתיה התם וכתבו רבינו בסמוך אף על גב דהתם בעינן שהדליק עליו את הנר התם שאני שהיה פתח לביתא דשיישא אבל אם בנה לפני הפתח של ביתא דשיישא אע\"ג דלא אדליק ביה שרגא חייב. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת או שכפתו והניחו במקום שסוף החמה או הצנה לבא שם וכו'.</b> מימרא דרבא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב או שכפה עליו גיגית או שפרע עליו את המעזיבה.</b> שם אתמר כפה עליו גיגית [וכו' ופירש רש\"י] ומת בהבלא או שפרע עליו את המעזיבה והוא ישן ונכנסה שם הצנה פטור שההורג בא לאחר זמן [ע\"כ]. ופסק להקל בדיני נפשות ומ\"מ יש לתמוה מה בין כפה זה למה שכתב לעיל בסמוך שאם בנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח שהוא חייב ושמא י\"ל שהבונה עליו מקום מכל צדדיו קודם שיסתום הכותל האחרון כבר נתמעט הרוח וכשסתם הכותל הרביעי אז כלה הרוח ונתרבה ההבל שהמיתו ולפיכך חייב משא\"כ בשכפה עליו גיגית וצ\"ע. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהשיך עליו את הנחש.</b> שם במשנה שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין ובגמ' (דף ע\"ח) לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה והמכיש פטור ופירש רש\"י מעצמו מקיא בנשיפתו וכשהשיכו זה עדיין לא היה בו כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא אע\"פ שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן הדוחף את חבירו בבור וכו'.</b> מימרא דרבא שם (דף ע\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורק צרור בכותל וכו' וכן אלו שמשחקין בכדור וכו'.</b> מימרא וברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זרק אבן למעלה והלכה וכו'.</b> מימרא דרב פפא שם: \n",
+                "<b>הכופת את חבירו והניחו במקום וכו'.</b> גם זה מימרא דרב פפא שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המתכוין להרוג את זה והרג את זה וכו'.</b> בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ט) נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ור״ש פוטר מאי טעמא דר״ש אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו ופירש״י פרט לזורק אבן לגו לתוך חבורת בני אדם עכו״ם וישראלים אבל נתכוון לישראל זה והרג את חבירו לא אתא קרא למעוטי ואמרינן תו בגמ' בשלמא לרבנן וכו' (ניחא) אלא לר״ש האי ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה ממון וכדרבי ובתר הכי אמר רבא האי תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד וכו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון מאי שאין מתכוין אילימא שאין מתכוין כלל היינו שוגג אלא פשיטא שאין מתכוין לזה אלא לזה וכו' שמע מינה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא ומשמע קצת דרבא דבתרא הוא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה ועוד דגמרא נקיט לה בפ' אלו נערות (כתובות דף ל״ה) לעיקר מהטעם שכתבו התוס' ולפיכך פסק כמותו ומעתה נתיישב מה שהשיג הראב״ד על רבינו למה פסק כר״ש אבל קשה מ״ש הזורק אבן לתוך עדה מישראל וכו' והא שם אליבא דמאן דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור אמרינן קאי ראובן ושמעון ואמר לחד מינייהו או כסבור ראובן ונמצא שמעון פטור עד שיאמר לפלוני אני מתכוין וא״כ למה כתב רבינו הזורק לתוך עדה מישראל פטור הא בהני גווני דעדיפי מינה פטור לכך נ״ל שפסק כרבנן וטעמא דזורק אבן לגו פטור משום דלא שייך ביה התראה ולאפוקי ממ״ש רש״י בספ״ק דכתובות (דף ט״ו) והיינו דנקט רבינו לתוך עדה מישראל לומר דאפילו כולם ישראלים פטור מטעמא דאמרן ואע״ג דלישנא דנקט רבינו המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור הוי לישנא דר״ש אין בכך כלום דלר״ש הוי מטעם אחר ולדידן הוי מטעמא אחרינא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתכוין להכות את חבירו על מתניו וכו' פטור ממיתת ב\"ד.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו גולה וכו'.</b> בר״פ אלו הן הגולין (מכות דף ז':) בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעכו״ם והרג ישראל לנפל והרג בן קיימא. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם נתכוון להכותו על מתניו וכו' הרי זה נהרג.</b> משנה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכה את חבירו באבן וכו'.</b> ברייתא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ח:) אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים לחיים אין אומדין אותו למיתה ופירש״י אין אומדין אותו למיתה לומר טעינו באומד ראשון לחייבו שהרי יצא מב״ד זכאי ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד.</b> שם אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא וכו' מלמד שחובשין אותו ופי' רש\"י דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא והכי איתא במכילתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש זה שנאמר בתורה על משענתו אינו שיהלך והוא נשען וכו'.</b> כן תרגם אונקלוס על משענתו על בורייה והכי איתא במכילתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ח) המכה את חבירו וכו' ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב ר' נחמיה אמר פטור שרגלים לדבר ופסק רבינו כת\"ק אלא שמה שסיים וכתב שרגלים לדבר קשה לי דבמתני' משמע שהם סיום דברי רבי נחמיה וכן פירש\"י וצ\"ל שרבינו מפרש שסיום דברי ת\"ק הם וה\"ק שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו שהרי מתחלה אמדוהו למיתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכוהו עשרה בני אדם וכו'.</b> שם פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא הדין לשנים שדחפוהו וכו'.</b> פשוט הוא מדאמרינן בגמרא דטעמא דת\"ק משום דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם כל נפש עד דאיכא כל נפש. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהם וכו'.</b> גם זה שם (דף פ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זרקו בו עשרה אבן זה אחר זה וכו'.</b> כך היא הגירסא בספרי רבינו המדוייקים והדין שם (דף ע\"ח) ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב: \n",
+                "<b>רוצח שנגמר דינו וכו'.</b> שם (דף ע\"ט:) במשנה רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים ר' יהודה אומר כונסין אותם לכיפה ובגמ' מאן אחרים אילימא אחרים כשרים פשיטא ותו בהא לימא רבי יהודה כונסין אותם לכיפה א\"ר אבהו אמר שמואל הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם עסקינן רבנן סברי אין גומרים דינו של אדם שלא בפניו הילכך כלם פטורים ור\"י מיפטרינהו לגמרי נמי לא כיון דרוצחים נינהו הילכך כונסין אותם לכיפה ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואוסרין את כולן.</b> זה ע\"פ מ\"ש בפרק זה שאוסרין את המכה בבית הסוהר מיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההורג נפשות ולא היו שם עדים וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"א:) ההורג נפשות שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ ובגמ' מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת ושמואל אמר שלא בהתראה ורב חסדא אמר [אבימי כגון] דאתכחוש בבדיקות ולא בחקירות ומשמע לרבינו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומפרש בגמ' דנותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו והדר מאכילין אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת. ומפרש רבינו עדות מיוחדת שלא ראו אותו עדים כאחד אלא זה אחר זה ורש\"י פירש עדות מיוחדת שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה אבל ע\"פ עד אחד דבה בעלמא הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האפיקורוסין והם עובדי ע\"ז וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ו) תני ר' אבהו קמיה דר\"י העכו\"ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורוסים והמסורות והמומרים מורידין ולא מעלין א\"ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס קסבר אוכל נבילות להכעיס אפיקורוס הוא כלומר והא תנא ליה רישא אתמר מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אלא איזהו אפיקורוס זה העובד ע\"ז ומדברי רבינו נראה שהיה גורס אפיקורוס במקום המסורות אמר מר מורידין אבל לא מעלין השתא אחותי מחתינן אסוקי מבעיא אמר רב יוסף בר חמא וכו' לא נצרכה שאם היתה מעלה בבור מגררה דנקיט ליה עילא ואמר לא תיחות חיותא עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא נצרכה שאם היתה אבן ע\"פ הבור מכסה אמר לעבורי חיותא עליה רבינא אמר שאם היה סולם בבור מסלקו אמר בעינא לאחותי ברי מאיגרא ופי' רש\"י שאם היה מעלה בבור עשויה בקרקע ויכול לעלות מגררה והאי לא מעלין דקאמר אין מניחין לעלות קאמר עכ\"ל. ורבינו תפס ההיא דרבינא שהיא היותר מצויה ומינה נשמע לשארא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ודקדק רבינו לכתוב העכו\"ם שאין בינינו וביניהם מלחמה</b> כלומר דהא דתניא בסוף קדושין ובמ\"ס טוב שבעכו\"ם הרוג היינו בשעת מלחמה וכמ\"ש התוספות בשם הירושלמי ובפלוגתא דרב אחא ורבינא פסק כמאן דאמר מומר להכעיס אפיקורוס הוא משום דסברא הוא שכיון שעושה להכעיס אפיקורסות נזרקה בו ועוד דר' אבהו ור\"י סברי הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו בישראל בעל עבירה העומד ברשעו וכו' אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו וכו' מצוה להצילו.</b> איכא למידק דרישא נמי עושה להנאת עצמו הוא דהא רועי בהמה דקה מחמת חמדת ממון הם עושים וי\"ל שאע\"פ שאלו ואלו עושין לתיאבון רישא עומד ברשעו תמיד וסיפא אינו עומד ברשעו תמיד והתנה בסיפא לתיאבון לאפוקי שאם אוכל נבילות להכעיס אע\"פ שאינו עומד ברשעו תמיד הרי הוא בכלל האפיקורוסים כמו שקדם ומצוה להרגו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל ההורג בשגגה גולה וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הרוצח בשגגה גולה וכו' אפילו שחט בו כל שני הסימנין וכו'.</b> בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע':) תניא שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה וכו' משום דחיישינן שמא הרוח בלבלתו א\"נ הוא קירב מיתתו מאי בינייהו איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשיישא ופירכס א\"נ דשחטיה בברא ולא פרכס ולמד משם כל מיני רציחה במכל שכן. וכתב הראב\"ד נמצא לדבריו מה שאמרו וכו' טעמו שהוא סובר שאם אינו גולה ע\"י כך ג\"כ אינו נהרג על ידי כך ומשום הכי מקשה לרבינו ממה שאמרו חובשין אותו ולא ידעתי אמאי לא אקשי ליה ממאי דמוקי ההיא דמלמד שחובשין אותו לענין גלות ולי נראה שדעת רבינו שלא אמרו ההיא דשחט בו שנים או רוב שנים אלא לענין גלות בלבד דאם לא כן לינקוט ברייתא אינו נהרג על ידו וכן כתבו שם התוספות דוקא בגלות חיישינן להני טעמי אבל במזיד לעולם חייב ושמא יש שום דרשא גבי גלות כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין ירידה ועליה וכתבו עוד והא דמשמע באלו נערות כי מוקי ונקה המכה בשוגג דחייב גלות אפילו לא מת לאלתר מיירי בביתא דשיישא וכגון דלא פרכס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב וכו'.</b> משנה בפ' אלו הן הגולין (מכות דף ח':) הכל גולין ע״י ישראל וישראל גולין על ידיהם חוץ x מע״י גר תושב וגר תושב אינו גולה אלא ע״י גר תושב ובגמ' הכל גולין ע״י ישראל לאתויי מאי לאתויי עבד ומשמע דקאי נמי למאי דקתני וישראל גולין על ידיהם ואמרינן תו בגמ' (דף ט') חוץ מע״י גר תושב אלמא גר תושב עכו״ם הוא אימא סיפא גר תושב גולה ע״י גר תושב ל״ק כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג ישראל ופירש רש״י חוץ מגר תושב ומשמע דמתרוייהו ממעט ליה דלא הוא גולה ע״י הריגתו אלא נהרג ולא ישראל גולה עליו. ל״ק וכו' גר תושב שהרג גר תושב גולה כדקתני בהדיא ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות עכ״ל. וכתב הראב״ד א״א אין נ״ל כן מן ההלכה וכו'. ולי קשה דמתני' xx הוא הכל גולין ע״י ישראל וישראל גולין על ידיהם חוץ מע״י גר תושב הרי בהדיא שישראל אינו גולה ע״י גר תושב וכן העבד דינו כישראל כמו שנתבאר בפ' ב' וא״כ אינו גולה ע״י גר תושב וכן קשה על מ״ש שגר תושב שהרג את העבד גולה מאחר שעבד הוא כישראל הרי הוא בכלל מה ששנינו וישראל גולין על ידיהם חוץ מע״י גר תושב. ונ״ל שט״ס יש בכאן וכך צריך להגיה ולכתוב ישראל שהרג בשגגה את העבד גולה וצריך למחוק משם גר תושב ומ״מ מ״ש שהעבד גולה ע״י גר תושב ושגר תושב גולה ע״י העבד אפשר לקיימו מפני שהעבד אינו כישראל גמור אבל צ״ע מנין לרבינו לחלק בכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר תושב שהרג את ישראל בשגגה וכו'.</b> בסיפרי ולגר ולתושב אי כשם שגולה ע״י ישראל כך ישראל גולה על ידו אמרת אם כשהרגו ישראל פטור ק״ו שלא יגלה אלא אם הרגו ישראל הרג ואם הוא הרג את ישראל נהרג ונ״ל דהכי פירושה מדכתיב לגר ולתושב הייתי שומע שגולה ע״י ישראל וישראל גולה על ידו אבל אי אפשר לומר כן משום דאם כשהרגו ישראל במזיד פטור דוכי יזיד איש על רעהו כתיב ולא עכו״ם ק״ו שלא יגלה על ידו כשהרגו בשגגה הילכך על כרחך לומר דאין ישראל גולה ע״י גר תושב ופטור הוא ולא הוא גולה על ישראל אלא נהרג וכי כתיב לגר ולתושב לענין גר תושב שהרג גר תושב בלבד הוא דכתיב ובפרק אלו הן הגולין (מכות דף ט') רמו קראי אהדדי כתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים וכתיב והיו לכם הערים למקלט לכם ולא לגרים וכו' ל״ק כאן בגר תושב שהרג ישראל כאן בגר תושב שהרג גר תושב ורמינהו לפיכך גר ועכו״ם שהרגו נהרגין קתני גר דומיא דעכו״ם מה עכו״ם ל״ש דקטל בר מיניה ל״ש דקטל דלאו בר מיניה נהרג אף גר ל״ש דקטל בר מיניה לא שנא דקטל לאו בר מיניה נהרג וכו' אמר רבא פרט לאומר מותר א״ל אביי אומר מותר אנוס הוא א״ל שאני אומר קרוב למזיד הוא ופירש״י לפיכך אשבע מצות שנצטוו בני נח קאי וקי״ל אזהרתן זו מיתתן לפיכך גר תושב או עכו״ם שהרגו נהרגין ואפילו בשוגג שאין בני נח צריכים התראה כדאמרינן בסנהדרין ופירש״י באומר מותר [נהרג] דלאו בר גלות הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו ה\"ז וכו'.</b> נתבאר בסמוך לרבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי ואע\"ג דרב חסדא סבר כאביי. \n",
+                "<b>ומ\"ש עכו\"ם שהרג את העכו\"ם בשגגה אין וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבן שהרג את אביו וכו'.</b> משנה פ' אלו הן הגולין (מכות דף ח':) האב גולה ע״י בן והבן גולה ע״י האב ובגמרא והא אמרת יצא האב המכה את בנו דגמיר והא אמרת אף ע״ג דגמיר מצוה קא עביד (דכתיב יסר בנך ויניחך וגו') בשוליא דנגרי שוליא דנגרי חיותיה הוא דגמיר אומנותא אחריתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם יסר את בנו כדי ללמדו תורה וכו'.</b> משנה שם (ע\"א) ואשר יבא את רעהו ביער מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב המכה את תלמידו ושליח ב\"ד ומפרש רבינו דשליח בית דין היינו שהכה את בעל דין הנמנע מלבא לב\"ד. והראב\"ד ז\"ל כתב א\"א זו לא שמענו מעולם וכו'. ואין לו שמענו השגה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט וכו'.</b> משנה שם (דף ט' ע\"ב) ופירש רש\"י בתחלה כלומר תחלת משפט כל הרוצחים ואפילו מזידים ויליף טעמא בסיפרי מוארב לו וגו' ונס אל אחת וגו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כשמשיבין אותו מוסרין לו שני תלמידי חכמים וכו'.</b> משנה וברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ וכו'.</b> שם (דף י':) אמר רב הונא רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו פטור קסבר ולו אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיב ופירש\"י בגואל הדם הכתוב מדבר וה\"ק פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב\"ד כי לו אין משפט מות וסוף המקרא האומר כי לא שונא הוא וגו' מוסב על ראשו פן ירדוף גואל הדם אני אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא הוא לו ולא הרגו מדעת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחום בזדון הרי וכו'.</b> משנה שם (דף י\"א:) רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם ר\"י הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם רשות ביד כל אדם ר\"ע אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבים עליו בגמ' (דף י\"ב) מ\"ט דר\"י הגלילי מי כתיב אם רצח ור\"ע וכי כתיב ירצח וכו' ת\"ר אם יצוא יצא הרוצח אין לי אלא במזיד בשוגג מנין ת\"ל אם יצוא יצא מ\"מ והתניא במזיד נהרג בשוגג גולה לא קשיא הא כמאן דאמר אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם הא כמאן דאמר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אמר אביי מסתברא כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה אף סופו במזיד נהרג בשוגג גולה ופירש\"י סופו צאתו חוץ לתחום תחלתו הרציחה. ופסק רבינו כר\"ע וכאביי דאמר מסתברא כמאן דאמר שאם יצא במזיד נהרג ואם יצא בשוגג אינו נהרג ואע\"ג דאיתא התם אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו כמאן לא כר\"י הגלילי ולא כר\"ע הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר\"א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת\"ל לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת\"ל עד עמדו לפני העדה למשפט והיה נראה לפסוק הלכתא כר\"א מאחר דרב דרבן של כל בני גולה הוא קאי כוותיה וכדאשכחן בפ' חבית ובשאר דוכתין דפסקינן כרב דפליג אסתם מתני' מ\"מ לא חש רבינו להא מכמה טעמים חדא משום דר\"א שמותי הוא ועוד דמדחזי' דרבי אייתי במתני' דר\"י הגלילי ור\"ע ולא אייתי דר\"א משמע דלא סבר לה כוותיה כלל ועוד דאביי דבתרא הוא אתי דלא כר\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הרגו בתוך תחום עיר מקלטו וכו'.</b> זה פשוט דאל\"כ מאי אהני ליה עיר מקלט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזבח קולט וכו'.</b> שם אמר רב יהודה אמר רב שתי טעיות טעה יואב באותה שעה דכתיב וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפס במזבח של שילה אביי אמר בהא נמי מיטעא טעה טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר הוי. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם ה\"ז נהרג עליו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שקלטו המזבח אין מניחים אותו שם. בד״א במחוייב גלות אבל מי שפחד מן המלך וכו' וברח למזבח ונסמך לו ואפי' היה זר ה״ז ניצל וכו'.</b> יש לתמוה שזו טענה טובה ליואב לומר שלא טעה והיאך אמרו שטעה ועוד שא״כ לא היו יכולין לקחתו משם להמיתו שהרי לא הרג בהתראה לאבנר ועמשא וצ״ע. והתוס' כתבו בס״פ נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח:) על הא דקאמר מאי [טעמא] קטלתיה לעמשא וא״ת היאך נתחייב יואב במאי דקטליה לעמשא והא בעי התראה ואפי' למ״ד חבר אינו צריך התראה הכא לא היה חבר בדבר זה שהיה חושבו מורד במלכות וה״ל שוגג וי״ל דלא נתחייב אלא משום הוא גופיה דהוה מורד במלכות עכ״ל. ופשטא דקרא ודשמעתא לא משמע אלא שנהרג מפני שהרג ואפי' לפי דבריהם עדיין הקושיא במקומה עומדת שכיון שלא היה חייב מיתה אלא מדינא דמלכותא המזבח היה קולטו כמה שכתב רבינו ומיהו בהא אפשר לדחוק ולומר דמורד במלכות שאני שאין המזבח קולטו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלשה הם ההורגים בלא כוונה וכו'.</b> הקדמה זו הקדים רבינו והיא נלמדת מהדינים שיבואו בפרק זה בסותר כתלו לאשפה שהקרוב לפשיעה והקרוב לאונס אינם גולים ובפרק המניח (בבא קמא דף ל״ב:) גבי הנכנס לחנותו של נגר [שלא ברשות] ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור אמרינן מאי פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות משום דה״ל שוגג קרוב למזיד ודן רבינו שהקרוב לאונס אם הרגו גואל הדם נהרג עליו והקרוב למזיד אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן כל הרצחנים שהרגו בע\"א.</b> כתב הראב\"ד תימה הוא וכו'. וי\"ל דלא בע\"א קאמר רבינו אלא היינו בעדות מיוחדת כלומר שהעיד עד אחד היום וחבירו למחר או שראהו אחד אחר האחד וכמ\"ש רבינו בפ\"ד גבי ההורג נפשות שלא בעדים שכונסין אותו לכיפה ואוקמוה בגמרא בעדות מיוחדת א\"נ שהרג בפני עדים בלא התראה או שהוכחשו בבדיקות ולא בחקירות ונראה דלרמוז להא דהוכחשו בבדיקות כתב רבינו וכיוצא בהן ונראה שרבינו כתב מסברא שלא יהיו אלו חמורים מההורג שלא בכוונה שזה נהרג ע\"י גואל הדם ואלו לא יהרגו ע\"י גואל הדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד הזורק אבן לרה״ר וכו'.</b> משנה פ' אלו הן הגולין (מכות דף ח') הזורק אבן לרה״ר והרג ה״ז גולה ראב״י אומר אם מכשיצאת האבן מידו הוציא הלה את ראשו ה״ז פטור וידוע דהלכה כראב״י דמשנתו קב ונקי ובגמ' לרה״ר מזיד הוא א״ר שמואל בר יצחק בסותר את כותלו איבעיא ליה לעיוני בסותר את כותלו בלילה בלילה נמי איבעיא ליה לעיוני בסותר את כתלו לאשפה האי אשפה היכי דמי אי שכיחי בה רבים פושע הוא אי לא שכיחי בה רבים אנוס הוא אמר רב פפא לא צריכא אלא באשפה העשויה ליפנות בה בלילה ואינה עשויה ליפנות בה ביום ואיכא דמיקרי ויתיב פושע לא הוי דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם אחר שנפלה האבן בא זה וישב ונפלה עליו.</b> פירושו אם כשנעקרה האבן מהכותל קודם שתפול למטה בא זה וישב ונפלה עליו וטעמא דראב\"י מפרש בגמ' משום דכתיב ומצא פרט לממציא את עצמו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השונא שהרג בשגגה וכו'.</b> משנה שם (דף ט':) וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ״ש ואיזהו שונא וכו'.</b> פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:). \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אם נכנס לקרן זוית וכו'.</b> פ' אלו הן הגולין (מכות דף ז':) ת״ר אם בפתע פרט לקרן זוית בלא איבה פרט לשונא הדפו שדחפו בגופו או השליך עליו להביא ירידה שהוא צורך עלייה בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לצד אחר ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ד'. ופירש״י פרט לקרן זוית שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמינן בתכיף. פרט לקרן זוית שאם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו. שדחפו בגופו בלא מתכוין וכו'. בלא צדיה לשון צידוד שלא נתכוין לצדד לצד ב' ואשר לא צדה שלא נתכוון לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם. פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע וכן לזרוק ארבע וזרק שמונה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שעלה על דעתו שמותר להרוג.</b> שם ת\"ר בשגגה פרט לאומר מותר שהאומר מותר קרוב למזיד הוא בבלי דעת וכו' פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעכו\"ם והרג את ישראל. ויש לתמוה על מ\"ש רבינו שאם דחפו בגופו אינו גולה דהא משמע בברייתא שכתבתי דגולה ואפשר לומר שרבינו מפרש דפרט דקתני ברישא קאי נמי אסיפא והוי כאילו אמר הדפו פרט לדחפו בגופו כלומר דהדפו משמע שהדפו במתכוין פרט לדחפו בגופו שלא במתכוין. כתב המגיה [מהר\"ם פאדווא] צ\"ע על מאי דאיתא בברייתא פרט לקרן זוית דבר\"פ המניח גבי נזיקין משמע דקרן זוית פטור משום דאנוס הוא ורש\"י פירש שם (דף כ\"ז:) דנכנס ממבוי למבוי והחזיר פניו ולא ראהו וכענין זה פירש הא דפ' הגולין ורבינו פירש משום דקרוב למזיד הוא ואולי דדעת רבינו משום דדבר הלמד מעניינו הוא בלא איבה הסמוך לו שהוא פרט לשונא דטעמו משום דקרוב למזיד לכן דחק עצמו לפרש גם קרן זוית זה ולא רצה לפרשו כההיא דפרק המניח עכ\"ל x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכנס לחצר בעה\"ב שלא וכו'.</b> משנה שם (דף ח'). \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך הנכנס לחנות הנגר וכו'.</b> פ' המניח (בבא קמא דף ל״ב:) ת״ר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב מאי חייב אמר ר״י בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות לפי שאין דומה ליער וכו' אמר רבא ק״ו ומה יער וכו' אלא אמר רבא מאי פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות והיינו טעמא דר״י בר חנינא משום דהוי שוגג קרוב למזיד וכו' רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור אמר ר״י בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות מאן דמתני לה אסיפא כ״ש ארישא ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא כיון דברשות חייב גלות ופסק רבינו כמאן דמתני לה ארישא משום דרב פפא משמיה דרבא דבתרא הוא קאמר ליה ועוד דטעמיה דר״י בר חנינא לפי שאינו דומה ליער א״ש כי מתנינן ליה ארישא ומאן דמתני לה אסיפא צריך לשבושי ולומר דלא אמר טעמא דלפי שאין דומה ליער אלא טעמא משום דה״ל שוגג קרוב למזיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה דולה את החבית וכו'.</b> כל דינים אלו משנה פרק שני דמכות (דף ז') ובגמרא מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפול דרך נפילה ורבינו ברוחב שכלו נתן טעם לדבר. ודע דבמתניתין תנן היה מושך במעגלה ונפלה עליו והרגתו (פטור) ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ומכל מקום נלמד הוא משאר דינים שכתב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קצב שהיה מקצב וכו'.</b> שם קצב שהיה מקצב תני חדא לפניו חייב לאחריו פטור ותנא אידך לאחריו חייב לפניו פטור [ותניא אידך בין לפניו בין לאחריו חייב] ותניא אידך בין לפניו בין לאחריו פטור ל\"ק כאן x בירידה שלפניו כאן בירידה שלאחריו כאן בעליה שלפניו כאן בעליה שלאחריו כאן בירידה שלפניו ושלאחריו כאן בעליה שלפניו ושלאחריו ופירש\"י כל דרך עליה פטור וכל דרך ירידה חייב הילכך הא דתניא לפניו חייב לאחריו פטור בירידה שלפניו ועליה שלאחריו השפיל זרועו להרים בכח והרים מכח לפניו בהשפלתו חייב הרג בעליתו לאחריו פטור והא דתניא לאחריו חייב לפניו פטור בעליה לפניו וירידה של אחריו כגון המרים ידו בכח עד שהשפילו דרך אחוריו ממעל לכתפיו וחזר והגביהן להכות לפניו הרג בהשפלתו דרך אחוריו חייב הרג בהגבהתו פטור והא דתניא בין לפניו בין לאחריו חייב בירידה שלפניו או שלאחריו והא דתניא בין לפניו בין לאחריו פטור בעליה שלפניו ושלאחריו: \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' בירידה שהיא צורך עליה.</b> שם ברייתא או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ופירש\"י דמרבה לה לחייב גלות עליה וכן משמע לישנא דברייתא דבהא קאמר להביא ובאינך דמיתניא התם קאמר פרט לזה ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דלפיטורא מייתי לה ומ\"מ צריך ליישב לדעת רבינו הא שכתבתי בסמוך תני חדא לפניו חייב לאחריו פטור ותניא אידך וכו' עד כאן בעליה שלפניו ושלאחריו היאך יתפרש לדעתו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> שם בעא מיניה רבי אבהו מר\"י היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והרגה מהו כה\"ג עליה היא או ירידה היא א\"ל כבר נגעת בירידה שהיא צורך עליה פירש\"י עליה היא או ירידה בתר דידיה אזלינן והוא היה עסוק בעליה או בתר שליבה אזלינן והעולה עליה היה דוחקה ומשפילה כלפי מטה. ובמ\"ש הרי נגעת וכו' כתב רש\"י הרי נגעת כאן בירידה שהיא צורך עליה והא רבינן לה לעיל לחיובא ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן לה לעיל לפיטורא: \n",
+                "<b>וכן המתכוין לזרוק בצד זה והלכה לה לצד אחר וכו'.</b> ברייתא כתבתיה בפרק זה. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהיתה לו אבן מונחת בחיקו וכו'.</b> סוף פרק כיצד הרגל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הסומא וכו'.</b> פלוגתא דר' יהודה ור\"מ במשנה פרק אלו הן הגולין ופסק כר\"י ומפרש בגמרא טעמיה משום דכתיב בלא ראות פרט לסומא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היתה אבן בחיקו והכיר בה וכו'.</b> ס\"פ כיצד הרגל (דף כ\"ו:): \n",
+                "<b>נשמט הברזל מן העץ המתבקע וכו'.</b> משנה פ\"ב דמכות (דף ז':) נשמט הברזל מקתו [והרג] רבי אומר אינו גולה וחכ\"א גולה מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכ\"א אינו גולה ופירש\"י מן העץ המתבקע יצא קיסם ונתז למרחוק והרג. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הזורק אבן לתמר וכו'.</b> שם (דף ה') אמר רב פפא דהוי מחלוקת רבי ורבנן דהא דמי למן העץ המתבקע ורבינו נראה שאינו מפרש כן אלא מן העץ המתבקע אנשמט ברזל דרישא קאי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תלמיד שגלה לעיר מקלט וכו' וכן הרב שגלה וכו'.</b> בפ' אלו הן הגולין (מכות דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שגלה לעיר מקלט וכו' אבל אשה שגלתה לערי מקלט וכו'.</b> בסוף פ\"ק דגיטין (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח שנגמר דינו להגלותו וכו'.</b> בפרק אלו הן הגולין (מכות דף י״א:) אמר אביי נקיטינן נגמר דינו ומת מוליכין עצמותיו לשם דכתיב לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ואיזוהי ישיבה שהיא בארץ הוי אומר זו קבורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובעת שימות הכהן הגדול וכו'</b> נראה לי דאכל רוצח קאי והוא שם תנא מת קודם שמת הכהן הגדול מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו דכתיב ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו אי זו היא ישיבה שהיא בארץ אחוזתו הוי אומר זו קבורה. ומצאתי מוגה בספרי רבינו ורוצח שמת בעיר מקלטו קוברים אותו שם ובעת שימות הכהן הגדול מוליכין עצמות הרוצח משם לקברי אבותיו ע\"כ. והוא מבואר כמו שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאר הלוים השוכנים בערי מקלט וכו'.</b> מימרא שם (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח שהרג בשגגה וכן לוי שהרג במדינתו וכו'.</b> משנה שם ע\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הרג חוץ מערי הלוים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר מקלט שרובה רצחנים וכו' וכן עיר שאין בה זקנים וכו'.</b> שם (דף י':). וכתב הראב\"ד עיר מקלט שיש בה רוצחים א\"א שיש בה רוב רצחנים עכ\"ל. ספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח שגלה לעיר מקלט וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף י\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד כהן גדול המשוח בשמן המשחה וכו'.</b> גם זה משנה שם ע\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל משוח מלחמה אינו מחזיר.</b> גם זה משנה שם ודלא כר' יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח שנגמר דינו לגלות וכו' עד ואין יוצאין מעיר מקלט לעולם.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגמר דינו לגלות ואחר כך מת הכה\"ג וגו' עד שנגמר דינו בפניו.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגמר דינו ונמצא הכהן הגדול בן גרושה או בן חלוצה וכו'.</b> שם נגמר דינו ונעשה כהן בן גרושה או בן חלוצה פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה לימא בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע קא מפלגי וכו' אליבא דרבי אליעזר כולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דרבי יהושע מאן דאמר מתה כרבי יהושע ומ\"ד בטלה עד כאן לא אמר ר' יהושע התם דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה וכו' אבל הכא אפי' ר' יהושע מודה. ופירש רש\"י מתה כהונה הרי הוא כמת ואין הרוצח גולה. בטלה כהונה איגלאי מלתא למפרע שלא היה כהן גדול והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כ\"ג ואינו חוזר לעולם וכו'. ופועל ידיו תרצה עבודותיו כשירות אבל לענין שאר דבריו אינו כהן. ופסק רבינו כמ\"ד בטלה כהונה משום דבפ\"ג דקדושין (דף ס\"ו:) אמרינן דטעמא דרבי יהושע משום דכתיב ברך ה' חילו ואתי כמ\"ד בטלה כהונה ועוד דהכי משתמע בירושלמי פרק ה' דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח ששב לעירו וכו' ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו.</b> זה נראה שהוא פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אע״פ שנתכפר אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם וכו'.</b> משנה בס״פ אלו הן הגולין (מכות דף י״ג) וכרבי יהודה לגבי ר״מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שהחובל באביו ובאמו וכו' אינו חייב גלות וכו'.</b> בסיפרי פרשת מסעי מכה נפש בשגגה אי מכה נפש שומע אני אף מכה אביו ואמו במשמע ת\"ל רוצח הוא מכה נפש לא אמרתי אלא רוצח מכה נפש יצא המכה אביו ואמו שאינו גולה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להפריש ערי מקלט וכו' ואין ערי מקלט נוהגת אלא בארץ ישראל.</b> מפורש בכתוב פרשת מסעי את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ומה ששנינו בסיפרי אין לי אלא שקולטות בארץ כנען בחו\"ל מנין ת\"ל תהיינה צ\"ל דה\"ק אין לי אלא שקולטות אלא לבני הארץ לבני חו\"ל מנין א\"נ חוץ לארץ קרי לעבר הירדן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אחת מערי מקלט קולטות עד שיובדלו כולן וכו'.</b> משנה פ' אלו הן הגולין (מכות דף ט':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה הבדילן וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בימי מלך המשיח מוסיפין ג' אחרות וכו'.</b> בירושלמי פרק הגולין (דף ל\"ב.) ובספרי פרשת שופטים על פסוק ואם ירחיב ה' את גבולך וכו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיכן מוסיפין אותן בערי הקיני והקנזי והקדמוני:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחייבים ב\"ד לכוין הדרכים לערי מקלט וכו'.</b> זה פירוש מה שאמרו בספרי תכין לך הדרך תכוין לך סרטאות שיהיו מפולשות לתוכו: \n",
+                "<b>ורוחב דרך ערי מקלט אין פחות מל\"ב אמה.</b> בפרק המוכר פירות (דף קע\"ב) דרך הרבים ט\"ז אמה דרך ערי מקלט ל\"ב וכו'. מאי קרא תכין לך הדרך דרך הדרך: \n",
+                "<b>ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים וכו'.</b> פ' אלו הן הגולין (מכות דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בט\"ו באדר בכל שנה בית דין מוציאין שלוחין וכו' עד כאילו שפכו דמים.</b> בפרק קמא דמועד קטן (דף ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מושחין בין כל עיר ועיר וכו'.</b> בפרק אלו הן הגולין (מכות דף ט':). וכתב הראב״ד וכן משוין. ואיני יודע מה מלמדנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין אותן לא עיירות גדולות וכו' עד מצויה שם.</b> גם זה שם (דף י') ופירש\"י אין עושין אותן טירין קטנים לפי שאין מזונות מצויים שם ולא כרכים גדולים שהכל נקבצים שם תמיד ותהא רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב לו במקום שווקים שימצאו מזונות לקנות במקום אוכלוסים שיהיו כפרים וישוב סמוכים להם שלא יבואו גואל הדם מרובים על העיר בחיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ערי הלוים קולטות עד אינן קולטות אלא לדעת.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ורוצח הדר בעיר מקלט וכו'.</b> משנה בסוף פ' אלו הן הגולין (מכות דף י״ג) מעלין היו שכר דברי ר' יהודה ר״מ אומר לא היו מעלין להן שכר ובגמרא אלא אמר רבא מחלוקת במ״ב דמר סבר ועליהם תתנו כי הנך לקליטה ומר סבר ועליהם תתנו כי הנך מה הנך לכל צרכיהם אף הני נמי לכל צרכיהם אבל בשש דברי הכל לא היו מעלין להם שכר ופירש״י לכם לרוצחים נאמר והיו לכם הערים למקלט וידוע דהלכה כר' יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עיר הקולטת תחומה קולט כמוה.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>אילן שהוא עומד בתוך תחום ערי מקלט וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ב) אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום הכל הולך אחר הנוף ואסיק רב אשי מאי אחר הנוף אף אחר הנוף ופירש\"י דהיינו לומר דהיכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים שדי עיקרו בתר נופו לחומרא ולא תימא כדקאי קאי אבל היכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ שדי נופו בתר עיקרו ולא מצי קטיל בנופו ומשום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקר איצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו אבל קשה לן דהא לא אצטריך רב אשי לשנויי הכי אלא לרבי יהודה אבל לרבנן שפיר מיפרשא מתני' כפשטה שהכל הולך אחר הנוף כדמפרש טעמייהו בגמ' ערי מקלט בדירה תלה רחמנא בנופו מתדר ליה בעיקרו לא מיתדר ליה ופירש רש\"י בדירה תלה רחמנא דכתיב כי בעיר מקלטו ישב ונופו ראוי לדירה יותר מעיקרו ולמה הניח רבנן ופסק כר' יהודה ושמא נקט להקל בדיני נפשות ואין זה כדאי וצ\"ע: \n",
+                "<b>ואע\"פ שהתחום קולט אין הרוצח דר בו וכו'. .</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרוג שנמצא נופל לארץ וכו'.</b> ויוצאים חמשה זקנים מב\"ד שבירושלים. משנה בפרק ט' דסוטה (דף מ\"ד:) שלשה מב\"ד הגדול שבירושלים היו יוצאים רבי יהודה אומר חמשה שנאמר ויצאו זקניך ושופטיך זקניך שנים שופטיך שנים אין ב\"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. ויש לתמוה למה פסק כר' יהודה אע\"ג דבגמ' אמרינן דת\"ק ר\"ש מ\"מ כיון דסתם לן תנא כוותיה הכי הוה ליה למיפסק ואפשר דכיון דבפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ד) שנויה במחלוקת הוה ליה סתם ואח\"כ מחלוקת דבתרי סדרי יש סדר למשנה ואין הלכה כסתם והדרינן לכללין דר\"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומודדין אל הערים.</b> בספרי ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו נמצא בצד עיר זו שהדבר ידוע בודאי שהיא הקרובה וכו'.</b> שם שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין שמצוה לעסוק במדידה ופירש\"י בעליל לעיר במגולה ופשוט שאין עיר קרובה כזו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב קוברין את הנהרג במקומו.</b> פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה:) וסוף פרק מרובה (ב״ק דף פ״א:). \n",
+                "<b>ומה שכתב וחוזרין זקני ירושלים למקומן.</b> במשנה פרק ט' דסוטה נפטרו זקני ירושלים והלכו להן וזקני אותה העיר מביאים עגלת בקר ופירש רש\"י נפטרו זקני ירושלים שאין עליהם אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו. \n",
+                "<b>ומה שכתב משל אנשי אותה העיר. ומה שכתב ומורידין אותה אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה.</b> שם במשנה איתן כמשמעו קשה ובגמרא (דף מ\"ז) תנו רבנן מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך וכו' אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן שנאמר גוי איתן הוא גוי מעולם הוא ונראה דמשמע לרבינו דקשה היינו שהוא שוטף בחזקה ופסק כתנא קמא דאתי כסתם מתניתין. ודע ששם במשנה שנינו אף על פי שאינו איתן כשר ופירש\"י דלא כתיב ביה עיכובא ולא נאמר אלא למצוה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עורפין אותה שם בקופיץ מאחריה.</b> שם במשנה פי' למה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל. \n",
+                "<b>ומ\"ש של אותה עיר עם כל זקניה אפילו מאה וכו'.</b> שם במשנה וזקני אותה העיר רוחצים במים במקום עריפתה ובגמרא (דף מ\"ו:) ת\"ר כל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת\"ל הערופה ומה ת\"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה ושנינו בספרי וכל זקני העיר ההיא אפילו הם מאה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואומרים שם בתוך הנחל.</b> בספרי יכול יעלו מן הנחל ויאמרו ת\"ל בנחל שתהא ענייתן ואמירתן בנחל. \n",
+                "<b>ומה שכתב בלשון הקדש.</b> פרק אלו נאמרין (סוטה דף ל״ב) ופ' עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד:) ופירש״י מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל בלשון הקדש הוזקקו מן התורה לאמרה ובגמרא יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש כלומר שלא בא לידינו הנהרג הזה וכו'.</b> שם במשנה ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על דעתנו עלתה שזקני ב\"ד שופכי דמים הם אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא [מזון לא ראינוהו והנחנוהו] בלא לויה. \n",
+                "<b>ומ\"ש הכהנים אומרים.</b> שם במשנה וכן מפורש בדברי המתרגם פסוק כפר לעמך ישראל. \n",
+                "<b>ומ\"ש בלשון הקדש.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאומרים כפר לעמך ישראל</b> לא זה בלבד צריכים לומר אלא כל המקרא אומרים עד בקרב עמך ישראל כמו שמפורש שם במשנה ורבינו רישא דקרא נקט. \n",
+                "<b>ומ\"ש והקב\"ה מכפר על הדם שנאמר ונכפר להם הדם.</b> שם במשנה ואינם צריכים לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר לכם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמודדין מן החלל וכו'.</b> פרק כיצד מעברין (דף ל\"ה:) אמרינן אין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שהן של תורה ופירש רש\"י בעגלה ערופה כשבא למדוד הערים שסביבות החלל לידע אי זו היא הקרובה מכולן [וטעמא] מפני שמדידתן של תורה הילכך לא משערינן בהו מידי אלא מודדין הרים וגאיות כקרקע חלקה: \n",
+                "<b>ואין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין של כ״ג.</b> משנה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד:) אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין ובגמרא (דף מ״ה:) משום דבעינן זקני העיר וליכא: \n",
+                "<b>ואין מודדין לירושלים וכו'.</b> משנה וגמ' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא קרוב לירושלים וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"ד:) נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו\"ם או לעיר שאין בה ב\"ד לא היו עורפין אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב\"ד ובגמרא (דף מ\"ה:) פשיטא כיון דתנא לעיר שאין בה ב\"ד אנא ידענא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב\"ד הא קמ\"ל כדתניא מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין שמניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב\"ד ת\"ל ולקחו זקני העיר ההיא מ\"מ ופירש רש\"י דהאי העיר יתירה הוא דמצי למכתב והיתה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקניה עגלת בקר. ועל נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו\"ם אמרינן בגמרא דכתיב כי ימצא פרט למצוי ומפרש רבינו שהוא מצוי שיהרגוהו עכו\"ם וכן מפורש בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין העיר הקרובה מביאה וכו'.</b> בסוף פ\"ב דבתרא (דף כ\"ג:) רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ואע\"ג דרובא דאורייתא וקורבה דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף מתיב ר' זירא והיה העיר הקרובה אל החלל ואע\"ג דאיכא אחריתי דנפישי מינה בדליכא וליזיל בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים ופירש\"י בין ההרים שאין דרך רוצחים לבא ממקומות אחרים לכאן עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב חילוק זה דיושבת בין ההרים ונ\"ל לדחוק ולומר שסובר רבינו דקושיא דליזיל בתר רובא דעלמא לאו קושיא הוא דפשיטא דקרובה בעינן דהא בקרובה תלה רחמנא ואי הוה אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדין לעיר הגדולה שבעולם ומאי דא\"ל ביושבת בין ההרים לפי דרכו השיבו אבל לקושטא דמילתא ליתיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא הנהרג מכוון בין שתי עיירות וכו'.</b> בספ\"ב דבכורות (דף י\"ח) תנא נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר\"א וחכ\"א יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו מאי קסברי רבנן אי קסברי אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות ליתי תרתי ואי קרובה ולא קרובות אפילו חדא לא לייתי אלא לאו שמע מינה קסברי רבנן אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם ש\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מהיכן מודדין מחוטמו וכו'.</b> משנה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד:) מנין היו מודדין ר״א אומר מטיבורו ר״ע אומר מחוטמו ראב״י אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו ופסק כר״ע ויש לתמוה דהא קי״ל משנת ראב״י קב ונקי וצ״ל שסובר שלא נאמר כלל זה לדחות מאי דקי״ל הלכה כר״ע מחבירו: \n",
+                "<b>נמצא גופו במקום אחד וכו'.</b> משנה שם נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף דברי ר' אליעזר ר\"ע אומר הגוף אצל הראש ובגמרא במאי קא מפלגי אי לימא לענין מדידה [קמיפלגי] הא מדקתני סיפא מנין היו מודדין מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן אמר ר' יצחק במת מצוה קנה מקומו וכו' והיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש [אצל הגוף] דברי ר\"א ר\"ע אומר הגוף אצל הראש וידוע דהלכה כר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו מתים רבים וכו'. . נמצאו זה ע״ג זה מודדין מן העליון כמות שהן וכו'.</b> בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה) אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריה א״ל ההוא מרבנן [לאביי] שני חללים זה ע״ג זה מהיכן הוא מודד מין במינו הוי טמון ומין במינו לא הוי צף ומעליון מודד או דילמא מין במינו הוי צף ומין במינו לא הוי טמון ומתחתון מודד או דילמא מין במינו הוי טמון ומין במינו הוי צף ולא מתחתון [מודד] ולא מעליון מודד א״ל תניתוה עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו ע״ג חבירו ושכחו התחתון שכחה והעליון אינו שכחה ר״ש בן יהודה אומר משום (ר״ש) שניהם אינם שכחה התחתון מפני שהוא טמון והעליון מפני שהוא צף סברוה דהני תנאי כר' יהודה סבירא להו דאמר בשדה פרט לטמון וכו' לא אי כר' יהודה ס״ל דכ״ע מין במינו הוי טמון והכא בפלוגתא דר״י ורבנן קמפלגי דרבנן כרבנן ור״ש בן יהודה כר' יהודה. ופירש״י תניתוה לחדא מינייהו דפלוגתא היא בטמון אבל צף לא פשט ליה מינה דהא אוקימנא טעמא דעליון משום דאחזוק ביה וצף ולא ידעינן מאי הוי עלה עכ״ל. ומשמע דבעיא דטמון איפשיטא לסברת סברוה דלת״ק מין במינו לא הוי טמון ודחי ליה דאיפשט דלכ״ע מין במינו הוי טמון ורבינו נראה שפושט דמין במינו הוי טמון ויש לתמוה דהא מצי למימר כיון דלא איפשיטא מנין לו לפשוט כן ולכל זה נתכוון הראב״ד שכתב זה הפסק אינו מתברר מן הגמרא. ואפשר לומר שטעם רבינו משום דמלישנא דסברוה משמע דלא קאי האי סברא ומלישנא דאי כר״י ס״ל דכ״ע מין במינו הוי טמון ומדלא קאמר ליה בלשון דילמא משמע דקושטא דמילתא הכי הוא ובבעיא דצף נראה לדחוק ולומר דפשיטא לרבינו דלא מקרי צף משום דמתני' קתני צף על פני המים ומשמע דלא מיקרי צף אלא על פני המים דוקא ואע״ג דההוא מרבנן מיבעיא ליה בצף לא חש אביי למפשטה משום דמילתא דפשיטא היא ממתני' כדאמרן ואע״ג דבירושלמי פשט דאין מודדין מן התחתון משום שהוא טמון ולא מן העליון מפני שהוא צף פסק רבינו כדמשמע ליה מגמרא דידן וצ״ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> נאמר כי ימצא חלל לא חנוק ולא מפרפר וכו'.</b> פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה ע״ב) ופירש״י חלל לא מיקרי אלא בכלי ברזל כעין חרב. \n",
+                "<b>ומ\"ש באדמה לא טמון בגל וכו' עד על פני המים.</b> משנה שם (דף מ\"ד:): \n",
+                "<b>לא נודע מי הכהו הא אם נודע לא היו עורפין אפילו ראה ההורג עד אחד.</b> ברייתא שם (דף מ\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה לא היו עורפין: ומ\"ש לפיכך משרבו הרצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה.</b> משנה וברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד אחד אומר ראיתי את ההורג וכו' בד\"א בשבאו שניהם כאחד וכו'.</b> משנה שם עד אחד אומר ראיתי (את ההורג) ועד אומר לא ראית אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית היו עורפין עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפין שנים אומרים ראינו ועד אחד אומר להן לא ראיתם לא היו עורפין ובגמ' עד אחד אומר ראיתי את ההורג וכו' טעמא דמכחיש ליה הא לא מכחיש ליה עד אחד מהימן וכו' השתא דאמרת עד אחד מהימן אידך חד היכי מצי מכחיש ליה והאמר עולא כ\"מ שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אמר לך עולא תני לא היו עורפין וכן אמר רבי יצחק ור' חייא אמר תני [לא] היו עורפין וכו' ולר' חייא קשיא דעולא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש\"י (דף ל\"א:) הרי כאן שנים הרי הוא כשנים כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה [מתני'] כשהעידו שניהם בתוך כדי דיבור דבטלו דבריו מיד דלא נתקיימה עדותן בבית דין והיכן האמינתו תורה כשנים כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושי עכ\"ל. ופסק רבינו כר' חייא והטעם כתבתי בפ\"א מהל' סוטה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> ומ\"ש באו שנים אחר שהעיד האחד וכו'.</b> נתבאר במשנה שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש אשה אומרת ראיתי את ההורג וכו' עד בין שבאו זו אחר זו.</b> נתבאר במשנה שכתבתי בסמוך וע\"כ לא מפלגינן בין באו בבת אחת לבאו זה אחר זה אלא דוקא כשהעד הראשון הוא כשר ולאפוקי מהראב\"ד שכתב אשה אומרת ראיתי וכו' עד זו אחר זו נראה מהגמ' שזה שיבוש דבזה אחר זה וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שנים אומרים ראינו וכו'. אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית וכו' בד\"א בשהיו שלשתן כשרים או פסולים וכו'.</b> שם (דף מ\"ז:) תנן עד אחד אומר ראיתי את ההורג ושנים אומרים לא ראית וכו' היו עורפין הא חד וחד לא היו עורפין תיובתא דר' חייא ולטעמיך אימא סיפא שנים אומרים ראינו ועד אחד אומר לא ראיתם לא היו עורפין הא חד וחד היו עורפין אלא מתני' כולה בפסולי עדות וכדר' נחמיה דאמר כ\"מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות וכו' ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי ופירש\"י בזה כתבתי בפ\"א מהלכות סוטה וממ\"ש שם יתבארו דברי רבינו כאן. וכתב הראב\"ד שנים אומרים ראינו וכו' עד עורפין גם זה שיבוש עכ\"ל. ותמיהא לי דהא דברי רבינו משנה שלימה הם והיאך כתב שהוא שיבוש ואפשר שטעמו משום דבגמ' מקשה מהאי בבא דמשמע מינה הא חד וחד היו עורפין ותיובתא דרבי חייא ואיצטריך לשנויי אלא כולה מתני' בפסולי עדות וכרבי נחמיה וא\"כ לא היה לו לרבינו לכתוב בבא זו כי היכי דלא נידוק מינה הא חד וחד היו עורפין ותקשה לרבי חייא וי\"ל דרבינו לא לדיוקא כתביה שאי אפשר למידק מינה הכי שהרי כתב בהדיא דעד אחד ועד אחד לא היו עורפין ואם תאמר משנה שאינה צריכה היא ויש לומר שרצה להעתיק המשנה כצורתה כיון שהיא גופה אמת בלא דיוק ואי אפשר לטעות לדייק בה ומפני שכתב ה\"ז נאמן כשנים לענין זה רצה לכתוב דין השנים: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד שתי נשים או שנים פסולים אומרים וכו' עד עורפין גם זה שיבוש שלא אמרו אלא בדאתא עד אחד כשר מעיקרא וכו'. ואיני יורד לסוף דעתו של הראב\"ד שהרי דברי רבינו מפורשים בגמרא דללישנא בתרא שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי והיינו דאתא ע\"א לבסוף ולא אמרו הלך אחר רוב דעות אלא בשכולם נשים או פסולים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ג' נשים או ג' פסולים וכו'</b> כתב הראב\"ד אפילו בזה אחר זה. ופשוט הוא בדברי רבינו שסתם ולא חילק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין דין עגלה ערופה [נוהג] אלא בארץ וכן בעבר הירדן.</b> בספרי סוף פרשת שופטים אשר ה' אלהיך נותן לך לרבות עבר הירדן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עגלה ערופה בת שתי שנים וכו'.</b> בריש מס' פרה וכחכמים: \n",
+                "<b>ואין המומין פוסלין.</b> משנה פ' עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ אם היתה טרפה פסולה וכו'.</b> ירושלמי שם אלא שמשמע שם שלפ\"ז מחוסרת אבר פסולה ויש לתמוה למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העבודות פוסלות את העגלה וכו' עד אין פוסלין אלא עד שעת מלאכה.</b> בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מלאכה שהיא לצרכה וכו'.</b> נלמד מדיני פרה השנויים בפ\"ב ממס' פרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עורפין את העגלה אלא ביום וכו' וכל היום כשר לעריפתה.</b> משנה בפרק ב' דמגילה (דף כ' ע\"ב): \n",
+                "<b>ואין עורפין שתי עגלות כאחת וכו'.</b> בפירקא קמא דסוטה (דף ח') ויהיב טעמא מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עגלה ערופה אסורה בהנאה וכו'.</b> משנה בפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ד): \n",
+                "<b>ונקברת במקום עריפתה.</b> בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו): \n",
+                "<b>ומשתרד לנחל תיאסר וכו'.</b> בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ד:) אתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים רבא אמר לאחר עריפה וכו' ולרב המנונא מאימתי אמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבריא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתה וכו' אמר רבא מנא אמינא לה דתנן עגלה ערופה וכו' (אם נמצא ההורג) עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא אתסרא לה מחיים תני עד שלא נראית לעריפה אימא סיפא משנערפה תקבר במקומה תני משנראית לעריפה א\"כ אימא סיפא שעל הספק באה מתחלה כיפרה ספיקה והלכה לה ואם מחיים עדיין לא כיפרה ספיקה תנאי היא ופסק רבינו כרב המנונא משום דרבי ינאי וחברייא הכי ס\"ל אבל קשה דלפ\"ז הוה ליה לפסוק שאם נמצא ההורג אחר ירידתה לנחל אסורה בהנאה והוא פסק לקמן בסמוך שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר. והרשב\"א כתב שנשאל על זה והשיב היטבת לראות כי גם בעיני יפלא שהוא זיכה שטרא לבי תרי דפליגי בכריתות וטרחתי להעמיד דבריו ולא יכולתי אבל מה אעשה והראב\"ד לא חלק עליו בזה כלום עכ\"ל. וליישב דעת רבינו אפשר לומר שהוא סובר דהא דמקשה משנערפה העגלה תצא ותרעה בעדר לאו קושיא היא דאיכא למימר שאני עגלה דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה ואיגלאי מילתא דהקדש טעות הוה ואע\"פ שהתוס' תירצו זה ואמרו דסברא היא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג רבינו לא ניחא ליה בההוא תירוצא וסובר דגמ' לפום מאי דס\"ד דגמר ומקדיש בכל גוונא אסיק מאי דאסיק דמתני' פליגא וסברה דאינה נאסרת מחיים ולא אמרינן דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג אבל לפום קושטא איכא למימר דמתני' נמי סברה דירידתה לנחל אוסרתה ואף על פי כן אם נמצא ההורג אפילו אחר שהורידוה לנחל תצא ותרעה בעדר משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה שהרי דבר מצוי הוא שימצא ההורג וכל שכן לפי מה שפירשו קצת מפרשים שמתועלת המדידה והעניינים הנעשים במצוה שע\"י כך הוא קרוב שיתגלה מי הוא ההורג דהא ודאי מעיקרא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי הילכך נקטינן דירידתה לנחל אוסרתה ונקטינן במתני' דנמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו העדים זוממין וכו'.</b> בפרק בתרא דכריתות שם (דף כ\"ד) א\"ר יהודה אמר רב מודים חכמים לר' מאיר באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לעגלה ערופה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא ההורג וכו' עד הרי זה יהרג.</b> משנה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ז) ופירש״י כיפרה ספיקה היא עשתה את שלה ואם לא נמצא ההורג נתכפר מספק ולכשימצא נעשה ודאי ויהרג ומיהו באיסור הנאה קיימא דכפרה כתיב בה כקדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנחל שנערפה בו אסור בזריעה ועבודה לעולם וכו' עד אינה אלא בגופה של קרקע.</b> משנה וברייתא שם (דף מ\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי עיר קרובה שנתאחרו וכו'.</b> בפ' בתרא דכריתות (דף כ\"ו) אהא דאמר ר\"א שאין יוה\"כ מכפר אלא על חטא שאין מכיר בו אלא המקום פריך אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עליה יוה\"כ לא יביא שהרי אין מכיר אלא הקב\"ה ושני ר\"פ אמר קרא כפר לעמך ישראל וכו' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים פירש רש\"י על יוצאי מצרים דכתיב אשר פדית והרי כמה יה\"כ עבר עליהם ועדיין הם צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם כדכתיב קרא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מ\"ע לעשות אדם מעקה לגגו וכו'. ומ\"ש והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות וכו'.</b> יש לתמוה על זה דהא תניא בסיפרי אין לי אלא בית מנין הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ת\"ל לא תשים דמים בביתך יכול אף בונה בית שער אכסדרא ומרפסת ת\"ל בית בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה וכן כתבה ספר מצות גדול הרי דבית הבקר ובית האוצרות חייב והיאך פטר רבינו. ואפשר שטעמו משום דבפ\"ק דיומא (דף י\"א) לענין מזוזה אמרינן דהני תנאי היא ותנא בסיפרי סבר כמאן דמחייב ורבינו בהל' מזוזה פוסק כמאן דפטר: \n",
+                "<b>וכל בית שאין בו ד\"א על ד\"א פטור מן המעקה.</b> ברייתא בפ\"ק דסוכה (דף ג':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית של שני שותפין וכו'.</b> שם בפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ו) אהא דתניא בהמת השותפין חייבת בראשית הגז ור' אלעאי פוטר אמר רבא מודה ר' אלעאי בתרומה וכו' מעקה אע״ג דכתב רחמנא לגגך דידן אין דשותפות לא כתב רחמנא כי יפול הנופל ממנו אלא גגך למאי אתא למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות ופירש״י כי יפול הנופל כל שראוי ליפול הימנו ואפילו של שותפות. בתי כנסיות שאין חלק לאחד מהם בו שאף לבני עבר הים הוא ועוד שאינו בית דירה. ודע דאמרינן בגמ' בתר הכי א״ר ביבי בר אביי ליתנהו להני כללי דתניא בהמת השותפין חייבת בבכורה ור' אלעאי פוטר א״ר חנינא מסורא ליתנהו להני כללי דתניא בהמת השותפין חייבת במתנות ורבי אלעאי פוטר ופי' רש״י ליתנהו להני כללי דאמר רבא דמודה רבי אלעאי בכל הני דהא תניא דפליג ר' אלעאי בבכורה ולא מרבי לה מבקרכם וצאנכם עכ״ל. משמע שהוא מפרש דאכולהו מילי דלעיל קאי ומעקה מכללן וכ״כ סמ״ג שר' אלעאי פוטר בית דשותפין ממעקה וכתב ויכול להיות שאין הלכה כר' אלעאי אע״פ שהלכה כמותו בראשית הגז לענין פיטור חו״ל וכתב שזה טעמו של רבינו ואני אומר עוד שאפשר שרבינו מפרש דלא קאי ליתנהו להני כללי אלא לקצת דברים שאמר רבא ואין מעקה מכללן אלא אף ר' אלעאי מודה בו כדאמר רבא: \n",
+                "<b>היתה רה\"ר גבוה מגגו וכו'.</b> בפ\"ה דב\"ק (דף נ\"א) ממנו ולא לתוכו שאם היתה רה\"ר גבוה מגגו י' טפחים ונפל ממנו לתוכו פטור שנאמר ממנו ולא לתוכו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים וכו'.</b> בסיפרי כמה הוא מקום מעגלו שלשה טפחים בית דורסו עשרה ופירש ספר מצות גדול מעגלו גובהו בבור ג' טפחים ובבית גובהו עשרה. והראב\"ד כתב על דברי רבינו גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים א\"א דוקא ממקום דורסו והוא המקום הנמוך שבו אבל שאר צדדים ג' טפחים עכ\"ל. נראה שהיה מפרש כן הברייתא הנזכרת ונראה לי שהטעם הוא שמאחר שמצד אחד הוא גבוה י' טפחים ע\"י כך הוא נזהר משאר צדדין שאין גבהם אלא ג' טפחים: \n",
+                "<b>וצריך להיות המחיצה חזקה וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>כל המניח גגו בלא מעקה וכו'.</b> בספרי ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וכו'.</b> בסיפרי אין לי אלא גג מנין לרבות בורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין ת\"ל לא תשים דמים בביתך: \n",
+                "<b>חייב לעשות חוליא גבוה עשרה טפחים.</b> מכאן נראה שלא היה מפרש רבינו מקום מעגלו כמו שפירש ספר מצות גדול: \n",
+                "<b>וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות וכו'.</b> בפ\"ק דב\"ק (דף ט\"ו:) תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן לא יניח אדם פיו על הסילון וכו' ולא ישתה בלילה מן הנהרות וכו'.</b> בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב:): \n",
+                "<b>ולא ישתה מים מגולים וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הם המשקים האסורים משום גילוי המים והיין והחלב.</b> פרק ח' דתרומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' מזוג.</b> פ\"ב דע\"ז (דף ל'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' התחיל טעמו להשתנות לחומץ.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והדבש והציר.</b> בפרק אלו טריפות (חולין דף מ\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש השום שנתרסק.</b> בפ\"ק דביצה (דף ז':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואבטיח שנחתך ונתגלה אסור.</b> בפרק ב' דע\"ז (דף ל':). \n",
+                "<b>ומ\"ש יין מבושל ויין תוסס וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויין או מים וכו' כל זמן שההבל עולה מהן.</b> ירושלמי בפרק ח' דתרומות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן משקין שהיה המשקה יורד מלמעלה לתוכן טיפה טיפה וכו'.</b> בפ\"ב דעבודה זרה (דף ל':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מי כבשים ומי שלקות ומי תורמוסין וכו'.</b> [שם בירושלמי מי כבשים ומי שלקות ומי תורמוסין הרי אלו מותרין] מים שהדיח בהם כבשים ושלקין ותורמוסים הרי אלו אסורים ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשלא נשתנה טעמן שאם נשתנה טעמן היינו מי תורמוסין דשרו וכ\"נ מתוספתא אלא שכתובה בחילוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מים ששרה בהם פרישין וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין שנתחבר בו דברים חדים כפלפלים או דברים מרים וכו'.</b> שם ובגמרא דידן בפרק ב' דעבודה זרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשקין האסורים משום גילוי וכו'.</b> בפרק ב' דע\"ז: \n",
+                "<b>וכמה ישהו ויאסרו וכו'.</b> משנה פרק ח' דתרומות ומייתי לה פירקא קמא דחולין (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור המים שיאסרו אם נתגלו וכו'.</b> משנה פרק שמיני דתרומות וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעיין המושך כל שהוא אין בו משום וכו'.</b> ירושלמי פ\"ח דתרומות: \n",
+                "<b>לגין מגולה שהניחו וכו'.</b> ירושלמי שם לגין שהניחו בשידה תיבה ומגדל שכחו וחזר ומצאו אסור בדק ואח\"כ הניחו מותר. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בתיק שלו או בבור וכו'.</b> בתוספתא פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה בהם נקב אסור כמה יהא בנקב וכו'.</b> (שם) ובירושלמי פרק ח' דתרומות ומסיים בה עד שלא תכנס ראש אצבע קטנה של תינוק בן יומו ואיני יודע למה השמיטו רבינו וצ\"ל דמדסתם של קטן משמע היותר קטן שבכולם היינו בן x יומו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שנתגלתה וכו'.</b> שם ובגמרא דידן פ\"ב דע\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולא ישקה מהם לבהמתו וכו'.</b> בפרק ב' דע\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל משקה אותן לחתול</b> מפרש בגמרא דה\"מ לחתול שלו אבל לא לחתול של חבירו משום דאע\"ג דלא ממית ליה ארס הנחש מכחיש ליה ואע\"ג דהדר ברייא זימנין דבעי לזבוניה ומפסיד ליה מיניה ורבינו השמיט זה משום דהשתא אין דרך למכור חתול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שנילושה וכו'.</b> בירושלמי פרק שמיני דתרומות מתיר רבי נחמיה ומשמע דתנא קמא אוסר. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו של תרומה תשרף.</b> תוספתא פרק ו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בהמה חיה או עוף שנשכן הנחש.</b> משנה סוף פרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ח:). \n",
+                "<b>ומה שכתב או שאכלו סם המות הממית האדם הרי אלו אסורים.</b> שם בגמרא וכתב רבינו דהיינו דוקא קודם שישתנה בגופו כלומר שאם שהה עד שנשתנה בגופו שוב אינו מזיק. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך בהמה חיה ועוף שנמצאו חתוכי רגלים וכו' עד הרי אלו מותרים.</b> עובדא שם (דף נ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן נקורי תאנים וכו'.</b> משנה פרק ח' דתרומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו ראה צפור וכו'.</b> פ\"ק דחולין (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש תאנה או ענב וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל':) ופ\"ח דתרומות בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לאדם ליתן מעות וכו'.</b> בירושלמי פרק ח' דתרומות א\"ר אמי צריכין למיחש למה דברייתא חששין אסור למיתן פריטין גו פומא תבשילא תותי ערסא x פיסתא תחות שיחיא מיצנע סכינא גו פוגלא סכינא גו אתרוגא א\"ר יוסי בר בון כל זיעא דנפקא מבר נש סם המות הוא חוץ מזיעת הפנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכתב הראב\"ד וכן לא יתן אדם פס וכו'. א\"א בירושלמי אסור למיתן פיסתא וכו'. ועל מ\"ש רבינו וכן לא יתן התבשיל תחת המטה</b> כתב א\"א גם זה בירושלמי ומפרשין מפני רוח רעה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש וכן לא ינעוץ הסכין וכו'.</b> כתב גם זה מפרשים משום בזוי שעושה מהם תיק לסכין עכ\"ל. ואין הכרח לפירוש זה יותר מזה וירא שמים יצא את כולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אסור לעבור תחת קיר נטוי.</b> בפ\"ק דראש השנה (דף ט\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש או ליכנס לחורבה.</b> בפ\"ק דברכות (דף ג'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> וכן אסור ליהודי להתייחד עם העכו\"ם וכו' עד אל אדוני שעירה.</b> בפרק ב' דעבודה זרה (דף כ\"ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור ליקח רפואה מן העכו\"ם וכו'.</b> שם אמר ר\"י וכו' ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהם ודאי מת מתרפאין מהם הא איכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן וכו' מיתיבי לא ישא ויתן אדם עם האפיקורוסים ואין מתרפאין מהם אפילו לחיי שעה וכו' שאני אפיקורסות דמשכא ואתי לממשך בתרייהו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומותר ליקח רפואה מן העכו\"ם לבהמה וכו'.</b> משנה שם מתרפאין מהם [ובגמרא] ואיכא דאמרי וכו' אמר רבי יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהם מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל דאמר רב אדא בר מתנא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת ופסק רבינו כלישנא קמא להחמיר בסכנת נפשות וכ\"ש דמסתבר טעמיה. ולזה נתכוון עוד במה \n",
+                "<b>שכתב ואם היתה של סכנה אסור ליקח ממנו</b> כלומר אפילו שהמכה מבחוץ אם היתה של סכנה כגון גב היד וגב הרגל אסור ליקח ממנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומותר לשאול לרופא עכו\"ם וכו'.</b> גם זה שם ומפרש טעמא דסבר דמשאיל לי משאיל לאיניש אחרינא ואתי ההוא גברא לאורועי נפשיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור להסתפר מהם.</b> משנה שם וכחכמים ואמרינן בגמרא (דף כ\"ט) שאם ישראל רואה במראה מותר להסתפר מהם אפי' ברה\"י משום דע\"י המראה מתחזי כאדם חשוב ומתיירא להורגו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יד)</small> אסור למכור כל כלי המלחמה וכו' עד לישראל שהוא לסטים.</b> בפירקא קמא דעבודה זרה (דף ט\"ו:): \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל המכשיל עור וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור להשיא עצה טובה לעכו\"ם או וכו'.</b> בפרק קמא דבתרא (דף ד') וכשינויא בתרא דקאמר ואי בעית אימא שאני בית המקדש דאי לאו מלכותא לא מתבני: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שפגע וכו'. ומה שכתב בין שהיה עליה יותר ממשאה.</b> בסוף פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב) במשנה רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ומשמע דרבנן פליגי עליה ופסק כוותייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקום עמו וכו'.</b> שם בגמ': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> היה כהן וכו'.</b> שם משנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק עד פורק וטוען עמו.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרק וטען וחזרה ונפלה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך צריך להדדות עמו עד פרסה.</b> שם (דף ל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה לפרוק עמו בחנם וכו'.</b> משנה וגמרא שם (דף ל\"ב ל\"ג) וכתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן בשעה שמדדה עמו וכו'.</b> מימרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא בהמת חבירו רבוצה וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך אם היה זקן או חולה חייב וטעמא משום דהני כמאן דליתנהו דמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו וכו' עד חייב לטעון ולפרוק לבדו.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת העכו\"ם וכו'.</b> שם (דף ל\"ב:) בהמת עכו\"ם ומשוי ישראל וחדלת ואי אמרת צער ב\"ח דאורייתא אמאי וחדלת עזוב תעזוב מ\"מ לעולם צער ב\"ח דאורייתא והתם בטעינה א\"ה אימא סיפא בהמת ישראל ומשוי עכו\"ם עזוב תעזוב ואי בטעינה אמאי עזוב תעזוב משום צערא דישראל א\"ה אפילו רישא נמי רישא בחמר עכו\"ם סיפא בחמר ישראל מאי פסקא סתמא איניש בתר חמריה אזיל ואע\"ג דבתר הכי אמרינן והא וחדלת ועזוב תעזוב בפריקה הוא דכתיבי אלא הא מני ר\"י הגלילי היא דאמר צער ב\"ח לאו דאורייתא מ\"מ שמעינן ממאי דשקלינן וטרינן בה לדידן דקי\"ל צער ב\"ח דאורייתא והטעם משום דאמרינן שם בגמרא על רבנן ור\"ש מדברי שניהם נלמוד צער ב\"ח דאורייתא ואע\"ג דמתיב עליה הא שני כל מאי דאותביה ואע\"ג דר\"י הגלילי פליג ואמר צער ב\"ח לאו דאורייתא יחידאה הוא וכן פסקו הרי\"ף והגאונים צער ב\"ח דאורייתא והשתא מ\"ש רבינו גבי בהמת העכו\"ם אם היה העכו\"ם מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה היינו דוקא לטעון אבל לפרוק חייב משום צער בעלי חיים דאורייתא וכדאוקימנא וכך מתפרשים דברי רבינו משום דמסיפא שכתב ואם לאו חייב לפרוק ולטעון דמשמע אבל ברישא אינו חייב בתרוייהו אלא בחדא דהיינו לטעון וסמך עוד על מ\"ש בסוף הפרק הפוגע בשנים וכו' מצוה לפרוק בתחלה משום צער ב\"ח ואין לומר דרבינו סבר דצער ב\"ח דרבנן וכר\"י הגלילי מכמה טעמי חדא דלא הוה ליה למיפסק כיחידאה ועוד דהא תנן דלר\"י הגלילי אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ורבינו סתם ולא חילק בכך ועוד דתניא דלר\"י הגלילי רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק ורבינו לא חילק בכך הילכך ע\"כ לומר שהוא פוסק כרבנן דצער ב\"ח דאורייתא: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור בסימן רע\"ב על דברי רבינו ואין דבריו מובנים לי ברישא שהעכו\"ם מחמר למה אין חייב לסייעו משום איבה וכי גרע מבהמה והמשא של עכו\"ם וכן בסיפא בהמה של ישראל והמשא של עכו\"ם למה לי משום ישראל תיפוק לי משום מצות פריקה כיון שהיא בהמת ישראל עכ\"ל. וכתב על זה החכם המרשים דבריו מובנים דברישא כיון שמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והיינו טעמא דמקשה בגמ' בהמת עכו\"ם ומשוי ישראל אמאי וחדלת ול\"ק ליה דילמא טעמא משום איבה אבל אם הישראל [שם] חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה דודאי תורה לא משתעי אלא בשהכל של ישראל אלא משום צערא דישראל חייב נמי משום צערא דבהמה והיינו טעמא דסיפא דכיון דאין הכל של ישראל אין כאן מצות פריקה וטעינה כלל ומשום צערא דישראל שייך אפילו בטעינה חייב דאילו בפריקה צערא דבהמה נמי איכא אי נמי נקט בסיפא טעמא דצערא דישראל משום טעינה לחוד דסליק מיניה עכ\"ל. ואין דבריו מחוורים שכתב אבל אם הישראל שם חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה וכו' אלא משום צערא דישראל וכו' ומנ\"ל דחייב משום צערא דישראל אם לא שהתורה הזהירה על פריקה וטעינה: \n",
+                "<b>ועל</b> הטור יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צער בע\"ח וזה בעצמו קשה גם על החכם המרשים שכתב דברישא כיון שהמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והא בלא טעמא דאיבה קשה למה כתב ואינו זקוק לה דמשום צער בעלי חיים ליחייב מיהא לפרוק ול\"נ דמעיקרא לק\"מ דרבינו חיוב ופיטור מטעם טעינה ופריקה בלחוד אתא לאשמועינן דאילו חיובו משום איבה בסוף דבריו אשמעינן שכתב אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל בהמת העכו\"ם ומשאו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> חמרים שרגליו של אחד מהם רעועות וכו'.</b> תוספתא (פ\"ב דב\"ק) כתבוה הרי\"ף והרא\"ש ר\"פ אחד דיני ממונות. וכתב הראב\"ד חמרים שרגליו של אחד מהם רעועות וכו' פירוש אין חבריו רשאים לדרוס עליו וכו'. ותמיהא לי שיהיה להם רשות לדרוס על החמור שנפל שאפשר שימיתוהו בדריסתם ול\"נ דה\"פ שאינם רשאים לילך להם ולהניחו כל זמן שלא נפל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכן שתי ספינות וכו'.</b> ברייתא שם (סנהדרין דף ל\"ב) ופירש רש\"י קרובה לעירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפוגע בשנים וכו' עד כדי לכוף את יצרו הרע.</b> בסוף פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב ל״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השונא שנאמר בתורה לא מאומות העולם הוא וכו'.</b> שם (דף ל\"ב:) ת\"ש שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא אומות העולם ואי אמרת צער ב\"ח דאורייתא מה לי שונא ישראל מה לי שונא אומות העולם מי סברת אשונא דקרא קאי אשונא דמתניתין קאי ופירוש רש\"י שונא שאמרו קס\"ד שונא שאמרו לשונא דקרא קאי דמשתעי בפריקה כי תראה חמור שונאך רובץ אשונא דמתני' קאי אהך מתניתא דלעיל דשונא לטעון הוא עכ\"ל. והשתא יש לתמוה מאחר שרבינו פוסק דצער ב\"ח דאורייתא על כרחך שונא שנאמר בתורה בין שונא ישראל בין שונא א\"ה הוא וא\"כ היאך כתב השונא שנאמר בתורה לא מא\"ה הוא אלא מישראל ואפשר לדחוק ולפרש לשון רבינו דה\"ק לא שונא אומות העולם בלבד הוא אלא אף בשונא מישראל מיירי והקדים זה כדי לומר והיאך יהיה לישראל שונא מישראל ועוד י\"ל דבפרק ע\"פ (דף קי\"ג:) על הא דקאמר שהרואה דבר ערוה בחבירו לא יעיד בו יחידי אמר רב מותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו מאי שונא אילימא שונא עכו\"ם והתניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא א\"ה אלא פשיטא שונא ישראל ומי שרי למסנייה והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך וכו' אלא לאו כהאי גוונא וכו' הרי בהדיא דרב סבר דשונא דקרא בשונא ישראל ולא בשונא אומות העולם וא\"ת א\"כ הדרא קושיא לדוכתא אי אמרת צער ב\"ח דאורייתא מה לי שונא ישראל ומה לי שונא א\"ה י\"ל דהוה מצי לשנויי ישראל בחנם עכו\"ם בשכר כמ\"ש התוס'. ועל מ\"ש רבינו מצוה לטעון ולפרוק עמו איכא למידק דהא קרא דכי תראה חמור שונאך בפריקה מיירי כדכתיב רובץ תחת משאו ואילו קרא דטעינה דהיינו קרא דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך דרמי טוענייהו באורחא משמע כדאמרינן בגמ' הא לא כתיב ביה שונא וי\"ל דכיון דחזינן דלגבי פריקה השוה הכתוב שונא לאוהב אית לן למימר דה\"ה לטעינה שהוא כאוהב: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות רוצח ושמירת נפש בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..aa9656af97c97f7836afbc14e3e8f0737a7bed4a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,664 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל הורג נפש וכו'. ומ\"ש מיתתו בסייף.</b> בפרק אלו הנשרפין (דף ע\"ו:) במתני' מני רוצח בהדי נהרגין. \n",
+                "<b>ומ״ש שנאמר נקום ינקם מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף.</b> בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב ע״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש בין שהרג חבירו בברזל בין ששרפו באש מיתתו בסייף.</b> הכי משמע במתני' פרק אלו הן הנשרפין ובסיפרי פרשת מסעי על פסוק ואם באבן יד הכהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה ביד גואל הדם וכו' שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח.</b> בפ' נגמר הדין (דף מ\"ה:) ובספרי פן ירדוף גואל הדם מצוה ביד גואל הדם לרדוף.  ",
+                "<b>ומ\"ש וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם. . לא רצה גואל הדם וכו' ב\"ד ממיתין את הרוצח בסייף.</b> פ' נגמר הדין מצוה בגואל הדם ומנין שאם אין לו גואל שב\"ד מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מכל מקום:   "
+            ],
+            [
+                "<b>האב שהרג את בנו וכו'.</b> בסוף פ' אלו הן הגולין (מכות דף י״ב). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת הדם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומוזהרים ב\"ד שלא ליקח כופר מן הרוצח וכו' ואפי' רצה גואל הדם לפטרו.</b> (בכתובות פ\"ג) (דף ל\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואין אותו עד שיבוא לבית דין וכו'.</b> בפרק אלו הן הגולין (מכות דף י״ב) ועוד תניא בסיפרי לפי שהוא אומר ורצח גואל הדם שומע אני יהרגנו בינו לבין עצמו תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא הדין לכל חייבי מיתות בית דין.</b> שם יכול יהרוג אותו משהרג ומשנאף תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש אבל הרודף אחר חבירו להרגו וכו'.</b> שם ובפ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ב:) במשנה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו היה הרודף קטן.</b> פרק בן סורר ומורה אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף א\"צ התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> ומ״ש ואם יכולין להצילו באבר מאיברי הרודף וכו'.</b> בסוף פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ט) ובריש פ' המניח (בבא קמא דף כ״ח) ובס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ד). \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שלא הרג.</b> אין לשון אע\"פ נוח לי דאדרבא מפני שלא הרג עדיין הוא שהורגין כדי שלא יהרגנו דאילו כבר הרגו אינם רשאין להורגו וצ\"ל דה\"ק כיון שלא הרג לא היה ראוי להורגו ואע\"פ כן הורגין אותו כדי להציל את הנרדף. \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר וקצותה את כפה וכו' ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות וכו'.</b> בסיפרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש לפיכך הורו חכמים שהאשה שהיא מקשה וכו'.</b> בספ״ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד מחתכים את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים שחייה קודמין לחייו יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ובפ' בן סורר (סנהדרין דף ע״ב) אהא דאמר רב קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו איתיביה יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש שאני התם דמשמיא קא רדפי לה וזהו שכתב רבינו וזהו טבעו של עולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הרודף אחר חבירו להרגו וכו'.</b> משנה בס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ב:) אלו הם שמצילים אותם בנפשם הרודף אחר חבירו להרגו או אחר הזכור או אחר נערה המאורסה אבל הרודף אחר הבהמה והמחלל את השבת והעובד ע״ז אין מצילים אותם בנפשם ויליף בגמרא מקרא דלכל עריות בין חייבי מיתות בין חייבי כריתות מצילין אותם בנפשם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רדף אחר ערוה ותפסה ושכב עמה והערה וכו'.</b> שם (דף ע\"ג) אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכור ואחר נערה מאורסה וכו' מצילין אותם בנפשו וכו' נעבדה בה עבירה אין מצילין אותן בנפשו זה הולך על השורש שקדם שמחוייבי מיתות שעברו ועשו אין ממיתין אותם עד שיגמר דינם בב\"ד וזה כיון שהערה כבר עשה העבירה: \n",
+                "<b>רדף אחר ערוה וכו'.</b> בס\"פ בן סורר ומורה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ופסק כרבנן ודבר פשוט הוא שמ\"ש באיבריו ה\"ק ומונעים אותו בחתיכת איבריו מלבעול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היכול להציל באבר מאיבריו וכו'.</b> שם (דף ע\"ד) ר' יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל כלומר ולא הצילו אלא בנפשו נהרג עליו ומשמע לרבינו דאי אפשר לומר שב\"ד ממיתין אותו שמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היכול להציל ולא הציל וכו'.</b> בס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ג) מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו ת״ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת״ל והשבותו לו אי מהתם ה״א ה״מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ״ל. וכתב הרא״ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם חייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול וכתב הגהות מיימון עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ״ל. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי הוא ספק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה רודף אחר חבירו להרגו וכו'. .</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל ההורג חבירו בידו וכו' כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה או שחנקו וכו'.</b> בסיפרי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו.</b> בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ג) האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור ואע״ג דמסיים בה שמאי הזקן אומר שולחו חייב פסק כת״ק ועוד דבחד לישנא אמרינן דמאי חייב בדיני שמים ודינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו. \n",
+                "<b>ומ״ש או שכפתו והניחו לפני הארי וכו'.</b> פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ז) אמר רבא כפתו לפני ארי פטור. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן ההורג את עצמו ומנין שכן הוא הדין שנאמר שופך דם האדם וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהם שאינם מחוייבים מיתת ב״ד אם רצה מלך ישראל ישתדל להורגם בדין המלכות וכו'. . וכן אם ראו ב״ד להרגם וכו'.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו) ב״ד מכין ועונשים שלא מן התורה וכו' ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים [והביאוהו לב״ד] וסקלוהו כך היא הגירסא האמיתית וכן כתבה רבינו בפכ״ד מהל' סנהדרין ולא כגירסא דספרים דידן ופירש״י שהשעה צריכה לכך שהיו פרוצים בעבירות שהיו רואים לחצן של ישראל שהיוונים גוזרים עליהם גזרות והוי מצות בזויות בעיניהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לכך וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו וכו' והוא שכלו לו חדשיו.</b> בפרק יוצא דופן (נדה דף מ״ד) שנינו תינוק בן יום אחד ההורגו חייב ובגמרא דכתיב איש כי יכה כל נפש מ״מ ומסיים בה במתני' והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם ובגמ' למאי הלכתא אמר רב פפא לענין אבילות כמאן דלא כרשב״ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי הכא במאי עסקינן דקים ליה שכלו לו חדשיו ועיין במ״ש ה״ה בפי״א מהל' יבום. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין זכר בין נקיבה:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות וכו'.</b> בפרק בן סורר ומורה (דף ע\"ח) ת\"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור בגוסס בידי שמים שהוא חייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם מר מדמי לה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס בידי שמים ופסק רבינו כת\"ק ואע\"ג דאמרינן התם תני תנא קמיה דרב ששת ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא (את) המכה את חבירו וכו' ויש בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב וסתמא כר\"י בן בתירא לאו משום דתהוי הלכתא כוותיה אלא לאשמועינן דיחידאה הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג וכו'.</b> נראה שלמד כן מדתנן בספ\"ק דמכות (דף ז') ר\"ט ור\"ע אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ומפרש בגמ' דהוו שיילי לעדים ראיתם טריפה הרג או שלם ומשמע דלית הלכתא כוותייהו דמסיים בה ר\"ג אומר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג וכו' עד אינה עדות.</b> מימרא דרבה בפרק הנשרפים [סנהדרין דף ע\"ח]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד ההורג את ישראל וכו'.</b> במכילתא וכי יכה איש את עבדו אף עבדו ושפחתו בכלל שנאמר x (והמית איש או אשה) והרי הכתוב מוצאו מכללו להקל עליו שיהא נידון ביום או יומים לכך נאמרה פרשה זו ויליף התם מקרא דבעבד כנעני הכתוב מדבר ואיתיה בספרי כמו שאכתוב בסמוך. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הרג בשגגה גולה.</b> ברייתא בפרק ב' דמכות (דף ח':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שהרג גר תושב וכו'.</b> במכילתא וכי יזיד איש על רעהו רעהו להוציא את אחרים ומשמע לרבינו דגר תושב בכלל אחרים כמו שהוא לענין גלות כמו שיתבאר. איסי בן עקיבא אומר קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה שהוחמרו הוקלו באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינם מסור לשמים. וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו אינו נהרג עליו בב\"ד</b> כלומר אבל בדיני שמים חייב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג את עבדו וכו'.</b> בסיפרי פרשת מסעי על פסוק אם בשנאה יהדפנו משמע דמכה עבד אחרים דינו שוה למכה ישראל. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהעבד קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה',</b> בא רבינו ליתן טעם למה חייבים על העבד ולא על גר תושב מפני שהעבד קבל עליו מצות ישראל ונוסף על נחלת ה' שהם ישראל מה שאין כן בגר תושב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין עבדו לעבד אחרים וכו' שנאמר לא יוקם כי כספו הוא ומהו יום או יומים.</b> במכילתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(טו-טז)</small> המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו שלשים יום עד סוף הפרק.</b> בפרק החובל (בבא קמא דף צ') פלוגתא דתנאי ופסק כר' אליעזר משום דמפרשי אמוראי טעמיה ובמכילתא הא דר״א בשם רבי יצחק בלי שום פלוגתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המכה את חבירו בזדון וכו' אומדים דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו וכו'.</b> בספרי [פ' מסעי]: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כשם שאומדים החפץ שהכה בו וכו' כך אומדים כח ההכאה. .</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כלי ברזל לא נתנה בו תורה שיעור וכו'.</b> בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו) אמר שמואל מפני מה לא נאמר יד בברזל שהברזל ממית בכל שהוא וכו' וה״מ דברזיה מיברז ופירוש רש״י לא נאמרה יד בברזל כמו שנאמרה באבן יד בכלי עץ יד משמע שיש בה מלא אחיזה דבעינן שיעורא אבל ברזל כתיב ואם בכלי ברזל הכהו. דברזיה מיברז פנוש״ט בלעז אבל הכהו לאורכו דרך הכאה שיעורא בעינן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכה את חבירו בלא כלי והמיתו וכו'.</b> הכי משמע בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ח:) במתניתא דנתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו וכו' נתכוון להכות את הגדול ולא היה כדי להמית את הגדול: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הדוחף את חבירו מראש הגג וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המכה את חבירו וכו'.</b> בספרי פרשת מסעי על פסוק ואם באבן אשר ימות בה הכהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדוחף את חבירו וכו' וכן אם כבש עליו וכו'.</b> משנה וגמרא פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ו:). \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו וכו'. ומה שכתב או שכפתו והניחו בחמה או בצנה עד שמת.</b> מימרא דרבא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ז). \n",
+                "<b>ומה שכתב או שבנה עליו מקום וכו'.</b> נראה שפירש רבינו שזה בכלל מה שאמרו שם או באיבה לרבות המצמצם או שהוא נלמד מדין הכניסו לבית שיש דאיתיה התם וכתבו רבינו בסמוך אף על גב דהתם בעינן שהדליק עליו את הנר התם שאני שהיה פתח לביתא דשיישא אבל אם בנה לפני הפתח של ביתא דשיישא אע\"ג דלא אדליק ביה שרגא חייב. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל הכופת את חבירו והניחו ברעב עד שמת או שכפתו והניחו במקום שסוף החמה או הצנה לבא שם וכו'.</b> מימרא דרבא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב או שכפה עליו גיגית או שפרע עליו את המעזיבה.</b> שם אתמר כפה עליו גיגית [וכו' ופירש רש\"י] ומת בהבלא או שפרע עליו את המעזיבה והוא ישן ונכנסה שם הצנה פטור שההורג בא לאחר זמן [ע\"כ]. ופסק להקל בדיני נפשות ומ\"מ יש לתמוה מה בין כפה זה למה שכתב לעיל בסמוך שאם בנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוח שהוא חייב ושמא י\"ל שהבונה עליו מקום מכל צדדיו קודם שיסתום הכותל האחרון כבר נתמעט הרוח וכשסתם הכותל הרביעי אז כלה הרוח ונתרבה ההבל שהמיתו ולפיכך חייב משא\"כ בשכפה עליו גיגית וצ\"ע. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהשיך עליו את הנחש.</b> שם במשנה שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין ובגמ' (דף ע\"ח) לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה והמכיש פטור ופירש רש\"י מעצמו מקיא בנשיפתו וכשהשיכו זה עדיין לא היה בו כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא אע\"פ שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכן הדוחף את חבירו בבור וכו'.</b> מימרא דרבא שם (דף ע\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורק צרור בכותל וכו' וכן אלו שמשחקין בכדור וכו'.</b> מימרא וברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זרק אבן למעלה והלכה וכו'.</b> מימרא דרב פפא שם: \n",
+                "<b>הכופת את חבירו והניחו במקום וכו'.</b> גם זה מימרא דרב פפא שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המתכוין להרוג את זה והרג את זה וכו'.</b> בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ט) נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ור״ש פוטר מאי טעמא דר״ש אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו ופירש״י פרט לזורק אבן לגו לתוך חבורת בני אדם עכו״ם וישראלים אבל נתכוון לישראל זה והרג את חבירו לא אתא קרא למעוטי ואמרינן תו בגמ' בשלמא לרבנן וכו' (ניחא) אלא לר״ש האי ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה ממון וכדרבי ובתר הכי אמר רבא האי תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד וכו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון מאי שאין מתכוין אילימא שאין מתכוין כלל היינו שוגג אלא פשיטא שאין מתכוין לזה אלא לזה וכו' שמע מינה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא ומשמע קצת דרבא דבתרא הוא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה ועוד דגמרא נקיט לה בפ' אלו נערות (כתובות דף ל״ה) לעיקר מהטעם שכתבו התוס' ולפיכך פסק כמותו ומעתה נתיישב מה שהשיג הראב״ד על רבינו למה פסק כר״ש אבל קשה מ״ש הזורק אבן לתוך עדה מישראל וכו' והא שם אליבא דמאן דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור אמרינן קאי ראובן ושמעון ואמר לחד מינייהו או כסבור ראובן ונמצא שמעון פטור עד שיאמר לפלוני אני מתכוין וא״כ למה כתב רבינו הזורק לתוך עדה מישראל פטור הא בהני גווני דעדיפי מינה פטור לכך נ״ל שפסק כרבנן וטעמא דזורק אבן לגו פטור משום דלא שייך ביה התראה ולאפוקי ממ״ש רש״י בספ״ק דכתובות (דף ט״ו) והיינו דנקט רבינו לתוך עדה מישראל לומר דאפילו כולם ישראלים פטור מטעמא דאמרן ואע״ג דלישנא דנקט רבינו המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור הוי לישנא דר״ש אין בכך כלום דלר״ש הוי מטעם אחר ולדידן הוי מטעמא אחרינא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתכוין להכות את חבירו על מתניו וכו' פטור ממיתת ב\"ד.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו גולה וכו'.</b> בר״פ אלו הן הגולין (מכות דף ז':) בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעכו״ם והרג ישראל לנפל והרג בן קיימא. \n",
+                "<b>ומ״ש אבל אם נתכוון להכותו על מתניו וכו' הרי זה נהרג.</b> משנה בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכה את חבירו באבן וכו'.</b> ברייתא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ח:) אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים לחיים אין אומדין אותו למיתה ופירש״י אין אומדין אותו למיתה לומר טעינו באומד ראשון לחייבו שהרי יצא מב״ד זכאי ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד.</b> שם אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא וכו' מלמד שחובשין אותו ופי' רש\"י דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא והכי איתא במכילתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש זה שנאמר בתורה על משענתו אינו שיהלך והוא נשען וכו'.</b> כן תרגם אונקלוס על משענתו על בורייה והכי איתא במכילתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר וכו'.</b> משנה שם (דף ע\"ח) המכה את חבירו וכו' ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב ר' נחמיה אמר פטור שרגלים לדבר ופסק רבינו כת\"ק אלא שמה שסיים וכתב שרגלים לדבר קשה לי דבמתני' משמע שהם סיום דברי רבי נחמיה וכן פירש\"י וצ\"ל שרבינו מפרש שסיום דברי ת\"ק הם וה\"ק שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו שהרי מתחלה אמדוהו למיתה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכוהו עשרה בני אדם וכו'.</b> שם פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא הדין לשנים שדחפוהו וכו'.</b> פשוט הוא מדאמרינן בגמרא דטעמא דת\"ק משום דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם כל נפש עד דאיכא כל נפש. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהם וכו'.</b> גם זה שם (דף פ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זרקו בו עשרה אבן זה אחר זה וכו'.</b> כך היא הגירסא בספרי רבינו המדוייקים והדין שם (דף ע\"ח) ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב: \n",
+                "<b>רוצח שנגמר דינו וכו'.</b> שם (דף ע\"ט:) במשנה רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים ר' יהודה אומר כונסין אותם לכיפה ובגמ' מאן אחרים אילימא אחרים כשרים פשיטא ותו בהא לימא רבי יהודה כונסין אותם לכיפה א\"ר אבהו אמר שמואל הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם עסקינן רבנן סברי אין גומרים דינו של אדם שלא בפניו הילכך כלם פטורים ור\"י מיפטרינהו לגמרי נמי לא כיון דרוצחים נינהו הילכך כונסין אותם לכיפה ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואוסרין את כולן.</b> זה ע\"פ מ\"ש בפרק זה שאוסרין את המכה בבית הסוהר מיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההורג נפשות ולא היו שם עדים וכו'.</b> משנה שם (דף פ\"א:) ההורג נפשות שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ ובגמ' מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת ושמואל אמר שלא בהתראה ורב חסדא אמר [אבימי כגון] דאתכחוש בבדיקות ולא בחקירות ומשמע לרבינו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומפרש בגמ' דנותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו והדר מאכילין אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת. ומפרש רבינו עדות מיוחדת שלא ראו אותו עדים כאחד אלא זה אחר זה ורש\"י פירש עדות מיוחדת שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה אבל ע\"פ עד אחד דבה בעלמא הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האפיקורוסין והם עובדי ע\"ז וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף כ\"ו) תני ר' אבהו קמיה דר\"י העכו\"ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורוסים והמסורות והמומרים מורידין ולא מעלין א\"ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר ואת אמרת מורידין סמי מכאן מומר ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון כאן במומר אוכל נבילות להכעיס קסבר אוכל נבילות להכעיס אפיקורוס הוא כלומר והא תנא ליה רישא אתמר מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר לתיאבון מומר להכעיס אפיקורוס הוי וחד אמר אפילו להכעיס נמי מומר אלא איזהו אפיקורוס זה העובד ע\"ז ומדברי רבינו נראה שהיה גורס אפיקורוס במקום המסורות אמר מר מורידין אבל לא מעלין השתא אחותי מחתינן אסוקי מבעיא אמר רב יוסף בר חמא וכו' לא נצרכה שאם היתה מעלה בבור מגררה דנקיט ליה עילא ואמר לא תיחות חיותא עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא נצרכה שאם היתה אבן ע\"פ הבור מכסה אמר לעבורי חיותא עליה רבינא אמר שאם היה סולם בבור מסלקו אמר בעינא לאחותי ברי מאיגרא ופי' רש\"י שאם היה מעלה בבור עשויה בקרקע ויכול לעלות מגררה והאי לא מעלין דקאמר אין מניחין לעלות קאמר עכ\"ל. ורבינו תפס ההיא דרבינא שהיא היותר מצויה ומינה נשמע לשארא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ודקדק רבינו לכתוב העכו\"ם שאין בינינו וביניהם מלחמה</b> כלומר דהא דתניא בסוף קדושין ובמ\"ס טוב שבעכו\"ם הרוג היינו בשעת מלחמה וכמ\"ש התוספות בשם הירושלמי ובפלוגתא דרב אחא ורבינא פסק כמאן דאמר מומר להכעיס אפיקורוס הוא משום דסברא הוא שכיון שעושה להכעיס אפיקורסות נזרקה בו ועוד דר' אבהו ור\"י סברי הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו בישראל בעל עבירה העומד ברשעו וכו' אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו וכו' מצוה להצילו.</b> איכא למידק דרישא נמי עושה להנאת עצמו הוא דהא רועי בהמה דקה מחמת חמדת ממון הם עושים וי\"ל שאע\"פ שאלו ואלו עושין לתיאבון רישא עומד ברשעו תמיד וסיפא אינו עומד ברשעו תמיד והתנה בסיפא לתיאבון לאפוקי שאם אוכל נבילות להכעיס אע\"פ שאינו עומד ברשעו תמיד הרי הוא בכלל האפיקורוסים כמו שקדם ומצוה להרגו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל ההורג בשגגה גולה וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הרוצח בשגגה גולה וכו' אפילו שחט בו כל שני הסימנין וכו'.</b> בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע':) תניא שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה וכו' משום דחיישינן שמא הרוח בלבלתו א\"נ הוא קירב מיתתו מאי בינייהו איכא בינייהו דשחטיה בביתא דשיישא ופירכס א\"נ דשחטיה בברא ולא פרכס ולמד משם כל מיני רציחה במכל שכן. וכתב הראב\"ד נמצא לדבריו מה שאמרו וכו' טעמו שהוא סובר שאם אינו גולה ע\"י כך ג\"כ אינו נהרג על ידי כך ומשום הכי מקשה לרבינו ממה שאמרו חובשין אותו ולא ידעתי אמאי לא אקשי ליה ממאי דמוקי ההיא דמלמד שחובשין אותו לענין גלות ולי נראה שדעת רבינו שלא אמרו ההיא דשחט בו שנים או רוב שנים אלא לענין גלות בלבד דאם לא כן לינקוט ברייתא אינו נהרג על ידו וכן כתבו שם התוספות דוקא בגלות חיישינן להני טעמי אבל במזיד לעולם חייב ושמא יש שום דרשא גבי גלות כמו שיש חילוק בין גלות למיתה לענין ירידה ועליה וכתבו עוד והא דמשמע באלו נערות כי מוקי ונקה המכה בשוגג דחייב גלות אפילו לא מת לאלתר מיירי בביתא דשיישא וכגון דלא פרכס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב וכו'.</b> משנה בפ' אלו הן הגולין (מכות דף ח':) הכל גולין ע״י ישראל וישראל גולין על ידיהם חוץ x מע״י גר תושב וגר תושב אינו גולה אלא ע״י גר תושב ובגמ' הכל גולין ע״י ישראל לאתויי מאי לאתויי עבד ומשמע דקאי נמי למאי דקתני וישראל גולין על ידיהם ואמרינן תו בגמ' (דף ט') חוץ מע״י גר תושב אלמא גר תושב עכו״ם הוא אימא סיפא גר תושב גולה ע״י גר תושב ל״ק כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג ישראל ופירש רש״י חוץ מגר תושב ומשמע דמתרוייהו ממעט ליה דלא הוא גולה ע״י הריגתו אלא נהרג ולא ישראל גולה עליו. ל״ק וכו' גר תושב שהרג גר תושב גולה כדקתני בהדיא ורישא כשהרג את ישראל אינו גולה דלא סגי ליה בגלות עכ״ל. וכתב הראב״ד א״א אין נ״ל כן מן ההלכה וכו'. ולי קשה דמתני' xx הוא הכל גולין ע״י ישראל וישראל גולין על ידיהם חוץ מע״י גר תושב הרי בהדיא שישראל אינו גולה ע״י גר תושב וכן העבד דינו כישראל כמו שנתבאר בפ' ב' וא״כ אינו גולה ע״י גר תושב וכן קשה על מ״ש שגר תושב שהרג את העבד גולה מאחר שעבד הוא כישראל הרי הוא בכלל מה ששנינו וישראל גולין על ידיהם חוץ מע״י גר תושב. ונ״ל שט״ס יש בכאן וכך צריך להגיה ולכתוב ישראל שהרג בשגגה את העבד גולה וצריך למחוק משם גר תושב ומ״מ מ״ש שהעבד גולה ע״י גר תושב ושגר תושב גולה ע״י העבד אפשר לקיימו מפני שהעבד אינו כישראל גמור אבל צ״ע מנין לרבינו לחלק בכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גר תושב שהרג את ישראל בשגגה וכו'.</b> בסיפרי ולגר ולתושב אי כשם שגולה ע״י ישראל כך ישראל גולה על ידו אמרת אם כשהרגו ישראל פטור ק״ו שלא יגלה אלא אם הרגו ישראל הרג ואם הוא הרג את ישראל נהרג ונ״ל דהכי פירושה מדכתיב לגר ולתושב הייתי שומע שגולה ע״י ישראל וישראל גולה על ידו אבל אי אפשר לומר כן משום דאם כשהרגו ישראל במזיד פטור דוכי יזיד איש על רעהו כתיב ולא עכו״ם ק״ו שלא יגלה על ידו כשהרגו בשגגה הילכך על כרחך לומר דאין ישראל גולה ע״י גר תושב ופטור הוא ולא הוא גולה על ישראל אלא נהרג וכי כתיב לגר ולתושב לענין גר תושב שהרג גר תושב בלבד הוא דכתיב ובפרק אלו הן הגולין (מכות דף ט') רמו קראי אהדדי כתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים וכתיב והיו לכם הערים למקלט לכם ולא לגרים וכו' ל״ק כאן בגר תושב שהרג ישראל כאן בגר תושב שהרג גר תושב ורמינהו לפיכך גר ועכו״ם שהרגו נהרגין קתני גר דומיא דעכו״ם מה עכו״ם ל״ש דקטל בר מיניה ל״ש דקטל דלאו בר מיניה נהרג אף גר ל״ש דקטל בר מיניה לא שנא דקטל לאו בר מיניה נהרג וכו' אמר רבא פרט לאומר מותר א״ל אביי אומר מותר אנוס הוא א״ל שאני אומר קרוב למזיד הוא ופירש״י לפיכך אשבע מצות שנצטוו בני נח קאי וקי״ל אזהרתן זו מיתתן לפיכך גר תושב או עכו״ם שהרגו נהרגין ואפילו בשוגג שאין בני נח צריכים התראה כדאמרינן בסנהדרין ופירש״י באומר מותר [נהרג] דלאו בר גלות הוא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו ה\"ז וכו'.</b> נתבאר בסמוך לרבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי ואע\"ג דרב חסדא סבר כאביי. \n",
+                "<b>ומ\"ש עכו\"ם שהרג את העכו\"ם בשגגה אין וכו'.</b> נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבן שהרג את אביו וכו'.</b> משנה פ' אלו הן הגולין (מכות דף ח':) האב גולה ע״י בן והבן גולה ע״י האב ובגמרא והא אמרת יצא האב המכה את בנו דגמיר והא אמרת אף ע״ג דגמיר מצוה קא עביד (דכתיב יסר בנך ויניחך וגו') בשוליא דנגרי שוליא דנגרי חיותיה הוא דגמיר אומנותא אחריתי. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם יסר את בנו כדי ללמדו תורה וכו'.</b> משנה שם (ע\"א) ואשר יבא את רעהו ביער מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב המכה את תלמידו ושליח ב\"ד ומפרש רבינו דשליח בית דין היינו שהכה את בעל דין הנמנע מלבא לב\"ד. והראב\"ד ז\"ל כתב א\"א זו לא שמענו מעולם וכו'. ואין לו שמענו השגה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט וכו'.</b> משנה שם (דף ט' ע\"ב) ופירש רש\"י בתחלה כלומר תחלת משפט כל הרוצחים ואפילו מזידים ויליף טעמא בסיפרי מוארב לו וגו' ונס אל אחת וגו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כשמשיבין אותו מוסרין לו שני תלמידי חכמים וכו'.</b> משנה וברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ וכו'.</b> שם (דף י':) אמר רב הונא רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו פטור קסבר ולו אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיב ופירש\"י בגואל הדם הכתוב מדבר וה\"ק פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב\"ד כי לו אין משפט מות וסוף המקרא האומר כי לא שונא הוא וגו' מוסב על ראשו פן ירדוף גואל הדם אני אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא הוא לו ולא הרגו מדעת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחום בזדון הרי וכו'.</b> משנה שם (דף י\"א:) רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם ר\"י הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם רשות ביד כל אדם ר\"ע אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבים עליו בגמ' (דף י\"ב) מ\"ט דר\"י הגלילי מי כתיב אם רצח ור\"ע וכי כתיב ירצח וכו' ת\"ר אם יצוא יצא הרוצח אין לי אלא במזיד בשוגג מנין ת\"ל אם יצוא יצא מ\"מ והתניא במזיד נהרג בשוגג גולה לא קשיא הא כמאן דאמר אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם הא כמאן דאמר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אמר אביי מסתברא כמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה אף סופו במזיד נהרג בשוגג גולה ופירש\"י סופו צאתו חוץ לתחום תחלתו הרציחה. ופסק רבינו כר\"ע וכאביי דאמר מסתברא כמאן דאמר שאם יצא במזיד נהרג ואם יצא בשוגג אינו נהרג ואע\"ג דאיתא התם אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו כמאן לא כר\"י הגלילי ולא כר\"ע הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר\"א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת\"ל לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת\"ל עד עמדו לפני העדה למשפט והיה נראה לפסוק הלכתא כר\"א מאחר דרב דרבן של כל בני גולה הוא קאי כוותיה וכדאשכחן בפ' חבית ובשאר דוכתין דפסקינן כרב דפליג אסתם מתני' מ\"מ לא חש רבינו להא מכמה טעמים חדא משום דר\"א שמותי הוא ועוד דמדחזי' דרבי אייתי במתני' דר\"י הגלילי ור\"ע ולא אייתי דר\"א משמע דלא סבר לה כוותיה כלל ועוד דאביי דבתרא הוא אתי דלא כר\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש הרגו בתוך תחום עיר מקלטו וכו'.</b> זה פשוט דאל\"כ מאי אהני ליה עיר מקלט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המזבח קולט וכו'.</b> שם אמר רב יהודה אמר רב שתי טעיות טעה יואב באותה שעה דכתיב וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפס במזבח של שילה אביי אמר בהא נמי מיטעא טעה טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר הוי. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם ה\"ז נהרג עליו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מי שקלטו המזבח אין מניחים אותו שם. בד״א במחוייב גלות אבל מי שפחד מן המלך וכו' וברח למזבח ונסמך לו ואפי' היה זר ה״ז ניצל וכו'.</b> יש לתמוה שזו טענה טובה ליואב לומר שלא טעה והיאך אמרו שטעה ועוד שא״כ לא היו יכולין לקחתו משם להמיתו שהרי לא הרג בהתראה לאבנר ועמשא וצ״ע. והתוס' כתבו בס״פ נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח:) על הא דקאמר מאי [טעמא] קטלתיה לעמשא וא״ת היאך נתחייב יואב במאי דקטליה לעמשא והא בעי התראה ואפי' למ״ד חבר אינו צריך התראה הכא לא היה חבר בדבר זה שהיה חושבו מורד במלכות וה״ל שוגג וי״ל דלא נתחייב אלא משום הוא גופיה דהוה מורד במלכות עכ״ל. ופשטא דקרא ודשמעתא לא משמע אלא שנהרג מפני שהרג ואפי' לפי דבריהם עדיין הקושיא במקומה עומדת שכיון שלא היה חייב מיתה אלא מדינא דמלכותא המזבח היה קולטו כמה שכתב רבינו ומיהו בהא אפשר לדחוק ולומר דמורד במלכות שאני שאין המזבח קולטו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלשה הם ההורגים בלא כוונה וכו'.</b> הקדמה זו הקדים רבינו והיא נלמדת מהדינים שיבואו בפרק זה בסותר כתלו לאשפה שהקרוב לפשיעה והקרוב לאונס אינם גולים ובפרק המניח (בבא קמא דף ל״ב:) גבי הנכנס לחנותו של נגר [שלא ברשות] ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור אמרינן מאי פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות משום דה״ל שוגג קרוב למזיד ודן רבינו שהקרוב לאונס אם הרגו גואל הדם נהרג עליו והקרוב למזיד אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן כל הרצחנים שהרגו בע\"א.</b> כתב הראב\"ד תימה הוא וכו'. וי\"ל דלא בע\"א קאמר רבינו אלא היינו בעדות מיוחדת כלומר שהעיד עד אחד היום וחבירו למחר או שראהו אחד אחר האחד וכמ\"ש רבינו בפ\"ד גבי ההורג נפשות שלא בעדים שכונסין אותו לכיפה ואוקמוה בגמרא בעדות מיוחדת א\"נ שהרג בפני עדים בלא התראה או שהוכחשו בבדיקות ולא בחקירות ונראה דלרמוז להא דהוכחשו בבדיקות כתב רבינו וכיוצא בהן ונראה שרבינו כתב מסברא שלא יהיו אלו חמורים מההורג שלא בכוונה שזה נהרג ע\"י גואל הדם ואלו לא יהרגו ע\"י גואל הדם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד הזורק אבן לרה״ר וכו'.</b> משנה פ' אלו הן הגולין (מכות דף ח') הזורק אבן לרה״ר והרג ה״ז גולה ראב״י אומר אם מכשיצאת האבן מידו הוציא הלה את ראשו ה״ז פטור וידוע דהלכה כראב״י דמשנתו קב ונקי ובגמ' לרה״ר מזיד הוא א״ר שמואל בר יצחק בסותר את כותלו איבעיא ליה לעיוני בסותר את כותלו בלילה בלילה נמי איבעיא ליה לעיוני בסותר את כתלו לאשפה האי אשפה היכי דמי אי שכיחי בה רבים פושע הוא אי לא שכיחי בה רבים אנוס הוא אמר רב פפא לא צריכא אלא באשפה העשויה ליפנות בה בלילה ואינה עשויה ליפנות בה ביום ואיכא דמיקרי ויתיב פושע לא הוי דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם אחר שנפלה האבן בא זה וישב ונפלה עליו.</b> פירושו אם כשנעקרה האבן מהכותל קודם שתפול למטה בא זה וישב ונפלה עליו וטעמא דראב\"י מפרש בגמ' משום דכתיב ומצא פרט לממציא את עצמו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השונא שהרג בשגגה וכו'.</b> משנה שם (דף ט':) וכת\"ק. \n",
+                "<b>ומ״ש ואיזהו שונא וכו'.</b> פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:). \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אם נכנס לקרן זוית וכו'.</b> פ' אלו הן הגולין (מכות דף ז':) ת״ר אם בפתע פרט לקרן זוית בלא איבה פרט לשונא הדפו שדחפו בגופו או השליך עליו להביא ירידה שהוא צורך עלייה בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לצד אחר ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ד'. ופירש״י פרט לקרן זוית שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמינן בתכיף. פרט לקרן זוית שאם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו. שדחפו בגופו בלא מתכוין וכו'. בלא צדיה לשון צידוד שלא נתכוין לצדד לצד ב' ואשר לא צדה שלא נתכוון לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם. פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע וכן לזרוק ארבע וזרק שמונה. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שעלה על דעתו שמותר להרוג.</b> שם ת\"ר בשגגה פרט לאומר מותר שהאומר מותר קרוב למזיד הוא בבלי דעת וכו' פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעכו\"ם והרג את ישראל. ויש לתמוה על מ\"ש רבינו שאם דחפו בגופו אינו גולה דהא משמע בברייתא שכתבתי דגולה ואפשר לומר שרבינו מפרש דפרט דקתני ברישא קאי נמי אסיפא והוי כאילו אמר הדפו פרט לדחפו בגופו כלומר דהדפו משמע שהדפו במתכוין פרט לדחפו בגופו שלא במתכוין. כתב המגיה [מהר\"ם פאדווא] צ\"ע על מאי דאיתא בברייתא פרט לקרן זוית דבר\"פ המניח גבי נזיקין משמע דקרן זוית פטור משום דאנוס הוא ורש\"י פירש שם (דף כ\"ז:) דנכנס ממבוי למבוי והחזיר פניו ולא ראהו וכענין זה פירש הא דפ' הגולין ורבינו פירש משום דקרוב למזיד הוא ואולי דדעת רבינו משום דדבר הלמד מעניינו הוא בלא איבה הסמוך לו שהוא פרט לשונא דטעמו משום דקרוב למזיד לכן דחק עצמו לפרש גם קרן זוית זה ולא רצה לפרשו כההיא דפרק המניח עכ\"ל x: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכנס לחצר בעה\"ב שלא וכו'.</b> משנה שם (דף ח'). \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך הנכנס לחנות הנגר וכו'.</b> פ' המניח (בבא קמא דף ל״ב:) ת״ר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב מאי חייב אמר ר״י בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות לפי שאין דומה ליער וכו' אמר רבא ק״ו ומה יער וכו' אלא אמר רבא מאי פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות והיינו טעמא דר״י בר חנינא משום דהוי שוגג קרוב למזיד וכו' רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור אמר ר״י בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות מאן דמתני לה אסיפא כ״ש ארישא ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא כיון דברשות חייב גלות ופסק רבינו כמאן דמתני לה ארישא משום דרב פפא משמיה דרבא דבתרא הוא קאמר ליה ועוד דטעמיה דר״י בר חנינא לפי שאינו דומה ליער א״ש כי מתנינן ליה ארישא ומאן דמתני לה אסיפא צריך לשבושי ולומר דלא אמר טעמא דלפי שאין דומה ליער אלא טעמא משום דה״ל שוגג קרוב למזיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה דולה את החבית וכו'.</b> כל דינים אלו משנה פרק שני דמכות (דף ז') ובגמרא מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפול דרך נפילה ורבינו ברוחב שכלו נתן טעם לדבר. ודע דבמתניתין תנן היה מושך במעגלה ונפלה עליו והרגתו (פטור) ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ומכל מקום נלמד הוא משאר דינים שכתב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קצב שהיה מקצב וכו'.</b> שם קצב שהיה מקצב תני חדא לפניו חייב לאחריו פטור ותנא אידך לאחריו חייב לפניו פטור [ותניא אידך בין לפניו בין לאחריו חייב] ותניא אידך בין לפניו בין לאחריו פטור ל\"ק כאן x בירידה שלפניו כאן בירידה שלאחריו כאן בעליה שלפניו כאן בעליה שלאחריו כאן בירידה שלפניו ושלאחריו כאן בעליה שלפניו ושלאחריו ופירש\"י כל דרך עליה פטור וכל דרך ירידה חייב הילכך הא דתניא לפניו חייב לאחריו פטור בירידה שלפניו ועליה שלאחריו השפיל זרועו להרים בכח והרים מכח לפניו בהשפלתו חייב הרג בעליתו לאחריו פטור והא דתניא לאחריו חייב לפניו פטור בעליה לפניו וירידה של אחריו כגון המרים ידו בכח עד שהשפילו דרך אחוריו ממעל לכתפיו וחזר והגביהן להכות לפניו הרג בהשפלתו דרך אחוריו חייב הרג בהגבהתו פטור והא דתניא בין לפניו בין לאחריו חייב בירידה שלפניו או שלאחריו והא דתניא בין לפניו בין לאחריו פטור בעליה שלפניו ושלאחריו: \n",
+                "<b>ומ\"ש זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' בירידה שהיא צורך עליה.</b> שם ברייתא או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ופירש\"י דמרבה לה לחייב גלות עליה וכן משמע לישנא דברייתא דבהא קאמר להביא ובאינך דמיתניא התם קאמר פרט לזה ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דלפיטורא מייתי לה ומ\"מ צריך ליישב לדעת רבינו הא שכתבתי בסמוך תני חדא לפניו חייב לאחריו פטור ותניא אידך וכו' עד כאן בעליה שלפניו ושלאחריו היאך יתפרש לדעתו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> שם בעא מיניה רבי אבהו מר\"י היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והרגה מהו כה\"ג עליה היא או ירידה היא א\"ל כבר נגעת בירידה שהיא צורך עליה פירש\"י עליה היא או ירידה בתר דידיה אזלינן והוא היה עסוק בעליה או בתר שליבה אזלינן והעולה עליה היה דוחקה ומשפילה כלפי מטה. ובמ\"ש הרי נגעת וכו' כתב רש\"י הרי נגעת כאן בירידה שהיא צורך עליה והא רבינן לה לעיל לחיובא ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן לה לעיל לפיטורא: \n",
+                "<b>וכן המתכוין לזרוק בצד זה והלכה לה לצד אחר וכו'.</b> ברייתא כתבתיה בפרק זה. \n",
+                "<b>ומה שכתב או שהיתה לו אבן מונחת בחיקו וכו'.</b> סוף פרק כיצד הרגל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הסומא וכו'.</b> פלוגתא דר' יהודה ור\"מ במשנה פרק אלו הן הגולין ופסק כר\"י ומפרש בגמרא טעמיה משום דכתיב בלא ראות פרט לסומא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש היתה אבן בחיקו והכיר בה וכו'.</b> ס\"פ כיצד הרגל (דף כ\"ו:): \n",
+                "<b>נשמט הברזל מן העץ המתבקע וכו'.</b> משנה פ\"ב דמכות (דף ז':) נשמט הברזל מקתו [והרג] רבי אומר אינו גולה וחכ\"א גולה מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכ\"א אינו גולה ופירש\"י מן העץ המתבקע יצא קיסם ונתז למרחוק והרג. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הזורק אבן לתמר וכו'.</b> שם (דף ה') אמר רב פפא דהוי מחלוקת רבי ורבנן דהא דמי למן העץ המתבקע ורבינו נראה שאינו מפרש כן אלא מן העץ המתבקע אנשמט ברזל דרישא קאי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תלמיד שגלה לעיר מקלט וכו' וכן הרב שגלה וכו'.</b> בפ' אלו הן הגולין (מכות דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבד שגלה לעיר מקלט וכו' אבל אשה שגלתה לערי מקלט וכו'.</b> בסוף פ\"ק דגיטין (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח שנגמר דינו להגלותו וכו'.</b> בפרק אלו הן הגולין (מכות דף י״א:) אמר אביי נקיטינן נגמר דינו ומת מוליכין עצמותיו לשם דכתיב לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ואיזוהי ישיבה שהיא בארץ הוי אומר זו קבורה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובעת שימות הכהן הגדול וכו'</b> נראה לי דאכל רוצח קאי והוא שם תנא מת קודם שמת הכהן הגדול מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו דכתיב ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו אי זו היא ישיבה שהיא בארץ אחוזתו הוי אומר זו קבורה. ומצאתי מוגה בספרי רבינו ורוצח שמת בעיר מקלטו קוברים אותו שם ובעת שימות הכהן הגדול מוליכין עצמות הרוצח משם לקברי אבותיו ע\"כ. והוא מבואר כמו שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאר הלוים השוכנים בערי מקלט וכו'.</b> מימרא שם (דף י\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח שהרג בשגגה וכן לוי שהרג במדינתו וכו'.</b> משנה שם ע\"ב. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם הרג חוץ מערי הלוים וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר מקלט שרובה רצחנים וכו' וכן עיר שאין בה זקנים וכו'.</b> שם (דף י':). וכתב הראב\"ד עיר מקלט שיש בה רוצחים א\"א שיש בה רוב רצחנים עכ\"ל. ספר מוטעה נזדמן להראב\"ד בדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח שגלה לעיר מקלט וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם וכו'.</b> גם זה משנה שם (דף י\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד כהן גדול המשוח בשמן המשחה וכו'.</b> גם זה משנה שם ע\"א. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל משוח מלחמה אינו מחזיר.</b> גם זה משנה שם ודלא כר' יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח שנגמר דינו לגלות וכו' עד ואין יוצאין מעיר מקלט לעולם.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגמר דינו לגלות ואחר כך מת הכה\"ג וגו' עד שנגמר דינו בפניו.</b> גם זה משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגמר דינו ונמצא הכהן הגדול בן גרושה או בן חלוצה וכו'.</b> שם נגמר דינו ונעשה כהן בן גרושה או בן חלוצה פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה לימא בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע קא מפלגי וכו' אליבא דרבי אליעזר כולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דרבי יהושע מאן דאמר מתה כרבי יהושע ומ\"ד בטלה עד כאן לא אמר ר' יהושע התם דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה וכו' אבל הכא אפי' ר' יהושע מודה. ופירש רש\"י מתה כהונה הרי הוא כמת ואין הרוצח גולה. בטלה כהונה איגלאי מלתא למפרע שלא היה כהן גדול והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כ\"ג ואינו חוזר לעולם וכו'. ופועל ידיו תרצה עבודותיו כשירות אבל לענין שאר דבריו אינו כהן. ופסק רבינו כמ\"ד בטלה כהונה משום דבפ\"ג דקדושין (דף ס\"ו:) אמרינן דטעמא דרבי יהושע משום דכתיב ברך ה' חילו ואתי כמ\"ד בטלה כהונה ועוד דהכי משתמע בירושלמי פרק ה' דתרומות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח ששב לעירו וכו' ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו.</b> זה נראה שהוא פשוט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אע״פ שנתכפר אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם וכו'.</b> משנה בס״פ אלו הן הגולין (מכות דף י״ג) וכרבי יהודה לגבי ר״מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שהחובל באביו ובאמו וכו' אינו חייב גלות וכו'.</b> בסיפרי פרשת מסעי מכה נפש בשגגה אי מכה נפש שומע אני אף מכה אביו ואמו במשמע ת\"ל רוצח הוא מכה נפש לא אמרתי אלא רוצח מכה נפש יצא המכה אביו ואמו שאינו גולה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להפריש ערי מקלט וכו' ואין ערי מקלט נוהגת אלא בארץ ישראל.</b> מפורש בכתוב פרשת מסעי את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ומה ששנינו בסיפרי אין לי אלא שקולטות בארץ כנען בחו\"ל מנין ת\"ל תהיינה צ\"ל דה\"ק אין לי אלא שקולטות אלא לבני הארץ לבני חו\"ל מנין א\"נ חוץ לארץ קרי לעבר הירדן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין אחת מערי מקלט קולטות עד שיובדלו כולן וכו'.</b> משנה פ' אלו הן הגולין (מכות דף ט':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ולמה הבדילן וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בימי מלך המשיח מוסיפין ג' אחרות וכו'.</b> בירושלמי פרק הגולין (דף ל\"ב.) ובספרי פרשת שופטים על פסוק ואם ירחיב ה' את גבולך וכו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והיכן מוסיפין אותן בערי הקיני והקנזי והקדמוני:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחייבים ב\"ד לכוין הדרכים לערי מקלט וכו'.</b> זה פירוש מה שאמרו בספרי תכין לך הדרך תכוין לך סרטאות שיהיו מפולשות לתוכו: \n",
+                "<b>ורוחב דרך ערי מקלט אין פחות מל\"ב אמה.</b> בפרק המוכר פירות (דף קע\"ב) דרך הרבים ט\"ז אמה דרך ערי מקלט ל\"ב וכו'. מאי קרא תכין לך הדרך דרך הדרך: \n",
+                "<b>ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים וכו'.</b> פ' אלו הן הגולין (מכות דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בט\"ו באדר בכל שנה בית דין מוציאין שלוחין וכו' עד כאילו שפכו דמים.</b> בפרק קמא דמועד קטן (דף ה'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מושחין בין כל עיר ועיר וכו'.</b> בפרק אלו הן הגולין (מכות דף ט':). וכתב הראב״ד וכן משוין. ואיני יודע מה מלמדנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין אותן לא עיירות גדולות וכו' עד מצויה שם.</b> גם זה שם (דף י') ופירש\"י אין עושין אותן טירין קטנים לפי שאין מזונות מצויים שם ולא כרכים גדולים שהכל נקבצים שם תמיד ותהא רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב לו במקום שווקים שימצאו מזונות לקנות במקום אוכלוסים שיהיו כפרים וישוב סמוכים להם שלא יבואו גואל הדם מרובים על העיר בחיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ערי הלוים קולטות עד אינן קולטות אלא לדעת.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ורוצח הדר בעיר מקלט וכו'.</b> משנה בסוף פ' אלו הן הגולין (מכות דף י״ג) מעלין היו שכר דברי ר' יהודה ר״מ אומר לא היו מעלין להן שכר ובגמרא אלא אמר רבא מחלוקת במ״ב דמר סבר ועליהם תתנו כי הנך לקליטה ומר סבר ועליהם תתנו כי הנך מה הנך לכל צרכיהם אף הני נמי לכל צרכיהם אבל בשש דברי הכל לא היו מעלין להם שכר ופירש״י לכם לרוצחים נאמר והיו לכם הערים למקלט וידוע דהלכה כר' יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עיר הקולטת תחומה קולט כמוה.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>אילן שהוא עומד בתוך תחום ערי מקלט וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ב) אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום הכל הולך אחר הנוף ואסיק רב אשי מאי אחר הנוף אף אחר הנוף ופירש\"י דהיינו לומר דהיכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים שדי עיקרו בתר נופו לחומרא ולא תימא כדקאי קאי אבל היכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ שדי נופו בתר עיקרו ולא מצי קטיל בנופו ומשום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקר איצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא עכ\"ל. וכך הם דברי רבינו אבל קשה לן דהא לא אצטריך רב אשי לשנויי הכי אלא לרבי יהודה אבל לרבנן שפיר מיפרשא מתני' כפשטה שהכל הולך אחר הנוף כדמפרש טעמייהו בגמ' ערי מקלט בדירה תלה רחמנא בנופו מתדר ליה בעיקרו לא מיתדר ליה ופירש רש\"י בדירה תלה רחמנא דכתיב כי בעיר מקלטו ישב ונופו ראוי לדירה יותר מעיקרו ולמה הניח רבנן ופסק כר' יהודה ושמא נקט להקל בדיני נפשות ואין זה כדאי וצ\"ע: \n",
+                "<b>ואע\"פ שהתחום קולט אין הרוצח דר בו וכו'. .</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרוג שנמצא נופל לארץ וכו'.</b> ויוצאים חמשה זקנים מב\"ד שבירושלים. משנה בפרק ט' דסוטה (דף מ\"ד:) שלשה מב\"ד הגדול שבירושלים היו יוצאים רבי יהודה אומר חמשה שנאמר ויצאו זקניך ושופטיך זקניך שנים שופטיך שנים אין ב\"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. ויש לתמוה למה פסק כר' יהודה אע\"ג דבגמ' אמרינן דת\"ק ר\"ש מ\"מ כיון דסתם לן תנא כוותיה הכי הוה ליה למיפסק ואפשר דכיון דבפ\"ק דסנהדרין (דף י\"ד) שנויה במחלוקת הוה ליה סתם ואח\"כ מחלוקת דבתרי סדרי יש סדר למשנה ואין הלכה כסתם והדרינן לכללין דר\"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומודדין אל הערים.</b> בספרי ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו נמצא בצד עיר זו שהדבר ידוע בודאי שהיא הקרובה וכו'.</b> שם שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין שמצוה לעסוק במדידה ופירש\"י בעליל לעיר במגולה ופשוט שאין עיר קרובה כזו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב קוברין את הנהרג במקומו.</b> פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה:) וסוף פרק מרובה (ב״ק דף פ״א:). \n",
+                "<b>ומה שכתב וחוזרין זקני ירושלים למקומן.</b> במשנה פרק ט' דסוטה נפטרו זקני ירושלים והלכו להן וזקני אותה העיר מביאים עגלת בקר ופירש רש\"י נפטרו זקני ירושלים שאין עליהם אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו. \n",
+                "<b>ומה שכתב משל אנשי אותה העיר. ומה שכתב ומורידין אותה אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה.</b> שם במשנה איתן כמשמעו קשה ובגמרא (דף מ\"ז) תנו רבנן מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך וכו' אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן שנאמר גוי איתן הוא גוי מעולם הוא ונראה דמשמע לרבינו דקשה היינו שהוא שוטף בחזקה ופסק כתנא קמא דאתי כסתם מתניתין. ודע ששם במשנה שנינו אף על פי שאינו איתן כשר ופירש\"י דלא כתיב ביה עיכובא ולא נאמר אלא למצוה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש עורפין אותה שם בקופיץ מאחריה.</b> שם במשנה פי' למה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל. \n",
+                "<b>ומ\"ש של אותה עיר עם כל זקניה אפילו מאה וכו'.</b> שם במשנה וזקני אותה העיר רוחצים במים במקום עריפתה ובגמרא (דף מ\"ו:) ת\"ר כל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת\"ל הערופה ומה ת\"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה ושנינו בספרי וכל זקני העיר ההיא אפילו הם מאה: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואומרים שם בתוך הנחל.</b> בספרי יכול יעלו מן הנחל ויאמרו ת\"ל בנחל שתהא ענייתן ואמירתן בנחל. \n",
+                "<b>ומה שכתב בלשון הקדש.</b> פרק אלו נאמרין (סוטה דף ל״ב) ופ' עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד:) ופירש״י מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל בלשון הקדש הוזקקו מן התורה לאמרה ובגמרא יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש כלומר שלא בא לידינו הנהרג הזה וכו'.</b> שם במשנה ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על דעתנו עלתה שזקני ב\"ד שופכי דמים הם אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא [מזון לא ראינוהו והנחנוהו] בלא לויה. \n",
+                "<b>ומ\"ש הכהנים אומרים.</b> שם במשנה וכן מפורש בדברי המתרגם פסוק כפר לעמך ישראל. \n",
+                "<b>ומ\"ש בלשון הקדש.</b> נתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאומרים כפר לעמך ישראל</b> לא זה בלבד צריכים לומר אלא כל המקרא אומרים עד בקרב עמך ישראל כמו שמפורש שם במשנה ורבינו רישא דקרא נקט. \n",
+                "<b>ומ\"ש והקב\"ה מכפר על הדם שנאמר ונכפר להם הדם.</b> שם במשנה ואינם צריכים לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר לכם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמודדין מן החלל וכו'.</b> פרק כיצד מעברין (דף ל\"ה:) אמרינן אין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שהן של תורה ופירש רש\"י בעגלה ערופה כשבא למדוד הערים שסביבות החלל לידע אי זו היא הקרובה מכולן [וטעמא] מפני שמדידתן של תורה הילכך לא משערינן בהו מידי אלא מודדין הרים וגאיות כקרקע חלקה: \n",
+                "<b>ואין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין של כ״ג.</b> משנה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד:) אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין ובגמרא (דף מ״ה:) משום דבעינן זקני העיר וליכא: \n",
+                "<b>ואין מודדין לירושלים וכו'.</b> משנה וגמ' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא קרוב לירושלים וכו'.</b> משנה שם (דף מ\"ד:) נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו\"ם או לעיר שאין בה ב\"ד לא היו עורפין אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב\"ד ובגמרא (דף מ\"ה:) פשיטא כיון דתנא לעיר שאין בה ב\"ד אנא ידענא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב\"ד הא קמ\"ל כדתניא מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין שמניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב\"ד ת\"ל ולקחו זקני העיר ההיא מ\"מ ופירש רש\"י דהאי העיר יתירה הוא דמצי למכתב והיתה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקניה עגלת בקר. ועל נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו\"ם אמרינן בגמרא דכתיב כי ימצא פרט למצוי ומפרש רבינו שהוא מצוי שיהרגוהו עכו\"ם וכן מפורש בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין העיר הקרובה מביאה וכו'.</b> בסוף פ\"ב דבתרא (דף כ\"ג:) רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ואע\"ג דרובא דאורייתא וקורבה דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף מתיב ר' זירא והיה העיר הקרובה אל החלל ואע\"ג דאיכא אחריתי דנפישי מינה בדליכא וליזיל בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים ופירש\"י בין ההרים שאין דרך רוצחים לבא ממקומות אחרים לכאן עכ\"ל. ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב חילוק זה דיושבת בין ההרים ונ\"ל לדחוק ולומר שסובר רבינו דקושיא דליזיל בתר רובא דעלמא לאו קושיא הוא דפשיטא דקרובה בעינן דהא בקרובה תלה רחמנא ואי הוה אזלינן בתר רובא דעלמא לעולם היו מודדין לעיר הגדולה שבעולם ומאי דא\"ל ביושבת בין ההרים לפי דרכו השיבו אבל לקושטא דמילתא ליתיה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצא הנהרג מכוון בין שתי עיירות וכו'.</b> בספ\"ב דבכורות (דף י\"ח) תנא נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר\"א וחכ\"א יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו מאי קסברי רבנן אי קסברי אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות ליתי תרתי ואי קרובה ולא קרובות אפילו חדא לא לייתי אלא לאו שמע מינה קסברי רבנן אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם ש\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מהיכן מודדין מחוטמו וכו'.</b> משנה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד:) מנין היו מודדין ר״א אומר מטיבורו ר״ע אומר מחוטמו ראב״י אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו ופסק כר״ע ויש לתמוה דהא קי״ל משנת ראב״י קב ונקי וצ״ל שסובר שלא נאמר כלל זה לדחות מאי דקי״ל הלכה כר״ע מחבירו: \n",
+                "<b>נמצא גופו במקום אחד וכו'.</b> משנה שם נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף דברי ר' אליעזר ר\"ע אומר הגוף אצל הראש ובגמרא במאי קא מפלגי אי לימא לענין מדידה [קמיפלגי] הא מדקתני סיפא מנין היו מודדין מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן אמר ר' יצחק במת מצוה קנה מקומו וכו' והיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש [אצל הגוף] דברי ר\"א ר\"ע אומר הגוף אצל הראש וידוע דהלכה כר\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו מתים רבים וכו'. . נמצאו זה ע״ג זה מודדין מן העליון כמות שהן וכו'.</b> בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה) אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריה א״ל ההוא מרבנן [לאביי] שני חללים זה ע״ג זה מהיכן הוא מודד מין במינו הוי טמון ומין במינו לא הוי צף ומעליון מודד או דילמא מין במינו הוי צף ומין במינו לא הוי טמון ומתחתון מודד או דילמא מין במינו הוי טמון ומין במינו הוי צף ולא מתחתון [מודד] ולא מעליון מודד א״ל תניתוה עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו ע״ג חבירו ושכחו התחתון שכחה והעליון אינו שכחה ר״ש בן יהודה אומר משום (ר״ש) שניהם אינם שכחה התחתון מפני שהוא טמון והעליון מפני שהוא צף סברוה דהני תנאי כר' יהודה סבירא להו דאמר בשדה פרט לטמון וכו' לא אי כר' יהודה ס״ל דכ״ע מין במינו הוי טמון והכא בפלוגתא דר״י ורבנן קמפלגי דרבנן כרבנן ור״ש בן יהודה כר' יהודה. ופירש״י תניתוה לחדא מינייהו דפלוגתא היא בטמון אבל צף לא פשט ליה מינה דהא אוקימנא טעמא דעליון משום דאחזוק ביה וצף ולא ידעינן מאי הוי עלה עכ״ל. ומשמע דבעיא דטמון איפשיטא לסברת סברוה דלת״ק מין במינו לא הוי טמון ודחי ליה דאיפשט דלכ״ע מין במינו הוי טמון ורבינו נראה שפושט דמין במינו הוי טמון ויש לתמוה דהא מצי למימר כיון דלא איפשיטא מנין לו לפשוט כן ולכל זה נתכוון הראב״ד שכתב זה הפסק אינו מתברר מן הגמרא. ואפשר לומר שטעם רבינו משום דמלישנא דסברוה משמע דלא קאי האי סברא ומלישנא דאי כר״י ס״ל דכ״ע מין במינו הוי טמון ומדלא קאמר ליה בלשון דילמא משמע דקושטא דמילתא הכי הוא ובבעיא דצף נראה לדחוק ולומר דפשיטא לרבינו דלא מקרי צף משום דמתני' קתני צף על פני המים ומשמע דלא מיקרי צף אלא על פני המים דוקא ואע״ג דההוא מרבנן מיבעיא ליה בצף לא חש אביי למפשטה משום דמילתא דפשיטא היא ממתני' כדאמרן ואע״ג דבירושלמי פשט דאין מודדין מן התחתון משום שהוא טמון ולא מן העליון מפני שהוא צף פסק רבינו כדמשמע ליה מגמרא דידן וצ״ע: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יא-יב)</small> נאמר כי ימצא חלל לא חנוק ולא מפרפר וכו'.</b> פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה ע״ב) ופירש״י חלל לא מיקרי אלא בכלי ברזל כעין חרב. \n",
+                "<b>ומ\"ש באדמה לא טמון בגל וכו' עד על פני המים.</b> משנה שם (דף מ\"ד:): \n",
+                "<b>לא נודע מי הכהו הא אם נודע לא היו עורפין אפילו ראה ההורג עד אחד.</b> ברייתא שם (דף מ\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה לא היו עורפין: ומ\"ש לפיכך משרבו הרצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה.</b> משנה וברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד אחד אומר ראיתי את ההורג וכו' בד\"א בשבאו שניהם כאחד וכו'.</b> משנה שם עד אחד אומר ראיתי (את ההורג) ועד אומר לא ראית אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית היו עורפין עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפין שנים אומרים ראינו ועד אחד אומר להן לא ראיתם לא היו עורפין ובגמ' עד אחד אומר ראיתי את ההורג וכו' טעמא דמכחיש ליה הא לא מכחיש ליה עד אחד מהימן וכו' השתא דאמרת עד אחד מהימן אידך חד היכי מצי מכחיש ליה והאמר עולא כ\"מ שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אמר לך עולא תני לא היו עורפין וכן אמר רבי יצחק ור' חייא אמר תני [לא] היו עורפין וכו' ולר' חייא קשיא דעולא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ופירש\"י (דף ל\"א:) הרי כאן שנים הרי הוא כשנים כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה [מתני'] כשהעידו שניהם בתוך כדי דיבור דבטלו דבריו מיד דלא נתקיימה עדותן בבית דין והיכן האמינתו תורה כשנים כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושי עכ\"ל. ופסק רבינו כר' חייא והטעם כתבתי בפ\"א מהל' סוטה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יד-טז)</small> ומ\"ש באו שנים אחר שהעיד האחד וכו'.</b> נתבאר במשנה שכתבתי בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש אשה אומרת ראיתי את ההורג וכו' עד בין שבאו זו אחר זו.</b> נתבאר במשנה שכתבתי בסמוך וע\"כ לא מפלגינן בין באו בבת אחת לבאו זה אחר זה אלא דוקא כשהעד הראשון הוא כשר ולאפוקי מהראב\"ד שכתב אשה אומרת ראיתי וכו' עד זו אחר זו נראה מהגמ' שזה שיבוש דבזה אחר זה וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שנים אומרים ראינו וכו'. אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית וכו' בד\"א בשהיו שלשתן כשרים או פסולים וכו'.</b> שם (דף מ\"ז:) תנן עד אחד אומר ראיתי את ההורג ושנים אומרים לא ראית וכו' היו עורפין הא חד וחד לא היו עורפין תיובתא דר' חייא ולטעמיך אימא סיפא שנים אומרים ראינו ועד אחד אומר לא ראיתם לא היו עורפין הא חד וחד היו עורפין אלא מתני' כולה בפסולי עדות וכדר' נחמיה דאמר כ\"מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות וכו' ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי ופירש\"י בזה כתבתי בפ\"א מהלכות סוטה וממ\"ש שם יתבארו דברי רבינו כאן. וכתב הראב\"ד שנים אומרים ראינו וכו' עד עורפין גם זה שיבוש עכ\"ל. ותמיהא לי דהא דברי רבינו משנה שלימה הם והיאך כתב שהוא שיבוש ואפשר שטעמו משום דבגמ' מקשה מהאי בבא דמשמע מינה הא חד וחד היו עורפין ותיובתא דרבי חייא ואיצטריך לשנויי אלא כולה מתני' בפסולי עדות וכרבי נחמיה וא\"כ לא היה לו לרבינו לכתוב בבא זו כי היכי דלא נידוק מינה הא חד וחד היו עורפין ותקשה לרבי חייא וי\"ל דרבינו לא לדיוקא כתביה שאי אפשר למידק מינה הכי שהרי כתב בהדיא דעד אחד ועד אחד לא היו עורפין ואם תאמר משנה שאינה צריכה היא ויש לומר שרצה להעתיק המשנה כצורתה כיון שהיא גופה אמת בלא דיוק ואי אפשר לטעות לדייק בה ומפני שכתב ה\"ז נאמן כשנים לענין זה רצה לכתוב דין השנים: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד הראב\"ד שתי נשים או שנים פסולים אומרים וכו' עד עורפין גם זה שיבוש שלא אמרו אלא בדאתא עד אחד כשר מעיקרא וכו'. ואיני יורד לסוף דעתו של הראב\"ד שהרי דברי רבינו מפורשים בגמרא דללישנא בתרא שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי והיינו דאתא ע\"א לבסוף ולא אמרו הלך אחר רוב דעות אלא בשכולם נשים או פסולים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ג' נשים או ג' פסולים וכו'</b> כתב הראב\"ד אפילו בזה אחר זה. ופשוט הוא בדברי רבינו שסתם ולא חילק: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין דין עגלה ערופה [נוהג] אלא בארץ וכן בעבר הירדן.</b> בספרי סוף פרשת שופטים אשר ה' אלהיך נותן לך לרבות עבר הירדן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עגלה ערופה בת שתי שנים וכו'.</b> בריש מס' פרה וכחכמים: \n",
+                "<b>ואין המומין פוסלין.</b> משנה פ' עגלה ערופה (סוטה דף מ״ה). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואעפ\"כ אם היתה טרפה פסולה וכו'.</b> ירושלמי שם אלא שמשמע שם שלפ\"ז מחוסרת אבר פסולה ויש לתמוה למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העבודות פוסלות את העגלה וכו' עד אין פוסלין אלא עד שעת מלאכה.</b> בפרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מלאכה שהיא לצרכה וכו'.</b> נלמד מדיני פרה השנויים בפ\"ב ממס' פרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עורפין את העגלה אלא ביום וכו' וכל היום כשר לעריפתה.</b> משנה בפרק ב' דמגילה (דף כ' ע\"ב): \n",
+                "<b>ואין עורפין שתי עגלות כאחת וכו'.</b> בפירקא קמא דסוטה (דף ח') ויהיב טעמא מפני שאין עושין מצות חבילות חבילות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עגלה ערופה אסורה בהנאה וכו'.</b> משנה בפ' בתרא דע\"ז (דף ע\"ד): \n",
+                "<b>ונקברת במקום עריפתה.</b> בס\"פ ב\"ש (זבחים מ\"ו): \n",
+                "<b>ומשתרד לנחל תיאסר וכו'.</b> בפרק בתרא דכריתות (דף כ\"ד:) אתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים רבא אמר לאחר עריפה וכו' ולרב המנונא מאימתי אמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבריא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתה וכו' אמר רבא מנא אמינא לה דתנן עגלה ערופה וכו' (אם נמצא ההורג) עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא אתסרא לה מחיים תני עד שלא נראית לעריפה אימא סיפא משנערפה תקבר במקומה תני משנראית לעריפה א\"כ אימא סיפא שעל הספק באה מתחלה כיפרה ספיקה והלכה לה ואם מחיים עדיין לא כיפרה ספיקה תנאי היא ופסק רבינו כרב המנונא משום דרבי ינאי וחברייא הכי ס\"ל אבל קשה דלפ\"ז הוה ליה לפסוק שאם נמצא ההורג אחר ירידתה לנחל אסורה בהנאה והוא פסק לקמן בסמוך שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר. והרשב\"א כתב שנשאל על זה והשיב היטבת לראות כי גם בעיני יפלא שהוא זיכה שטרא לבי תרי דפליגי בכריתות וטרחתי להעמיד דבריו ולא יכולתי אבל מה אעשה והראב\"ד לא חלק עליו בזה כלום עכ\"ל. וליישב דעת רבינו אפשר לומר שהוא סובר דהא דמקשה משנערפה העגלה תצא ותרעה בעדר לאו קושיא היא דאיכא למימר שאני עגלה דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה ואיגלאי מילתא דהקדש טעות הוה ואע\"פ שהתוס' תירצו זה ואמרו דסברא היא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג רבינו לא ניחא ליה בההוא תירוצא וסובר דגמ' לפום מאי דס\"ד דגמר ומקדיש בכל גוונא אסיק מאי דאסיק דמתני' פליגא וסברה דאינה נאסרת מחיים ולא אמרינן דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג אבל לפום קושטא איכא למימר דמתני' נמי סברה דירידתה לנחל אוסרתה ואף על פי כן אם נמצא ההורג אפילו אחר שהורידוה לנחל תצא ותרעה בעדר משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה שהרי דבר מצוי הוא שימצא ההורג וכל שכן לפי מה שפירשו קצת מפרשים שמתועלת המדידה והעניינים הנעשים במצוה שע\"י כך הוא קרוב שיתגלה מי הוא ההורג דהא ודאי מעיקרא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי הילכך נקטינן דירידתה לנחל אוסרתה ונקטינן במתני' דנמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאו העדים זוממין וכו'.</b> בפרק בתרא דכריתות שם (דף כ\"ד) א\"ר יהודה אמר רב מודים חכמים לר' מאיר באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לעגלה ערופה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא ההורג וכו' עד הרי זה יהרג.</b> משנה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ז) ופירש״י כיפרה ספיקה היא עשתה את שלה ואם לא נמצא ההורג נתכפר מספק ולכשימצא נעשה ודאי ויהרג ומיהו באיסור הנאה קיימא דכפרה כתיב בה כקדשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנחל שנערפה בו אסור בזריעה ועבודה לעולם וכו' עד אינה אלא בגופה של קרקע.</b> משנה וברייתא שם (דף מ\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי עיר קרובה שנתאחרו וכו'.</b> בפ' בתרא דכריתות (דף כ\"ו) אהא דאמר ר\"א שאין יוה\"כ מכפר אלא על חטא שאין מכיר בו אלא המקום פריך אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עליה יוה\"כ לא יביא שהרי אין מכיר אלא הקב\"ה ושני ר\"פ אמר קרא כפר לעמך ישראל וכו' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים פירש רש\"י על יוצאי מצרים דכתיב אשר פדית והרי כמה יה\"כ עבר עליהם ועדיין הם צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם כדכתיב קרא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מ\"ע לעשות אדם מעקה לגגו וכו'. ומ\"ש והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות וכו'.</b> יש לתמוה על זה דהא תניא בסיפרי אין לי אלא בית מנין הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ת\"ל לא תשים דמים בביתך יכול אף בונה בית שער אכסדרא ומרפסת ת\"ל בית בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה וכן כתבה ספר מצות גדול הרי דבית הבקר ובית האוצרות חייב והיאך פטר רבינו. ואפשר שטעמו משום דבפ\"ק דיומא (דף י\"א) לענין מזוזה אמרינן דהני תנאי היא ותנא בסיפרי סבר כמאן דמחייב ורבינו בהל' מזוזה פוסק כמאן דפטר: \n",
+                "<b>וכל בית שאין בו ד\"א על ד\"א פטור מן המעקה.</b> ברייתא בפ\"ק דסוכה (דף ג':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית של שני שותפין וכו'.</b> שם בפ' ראשית הגז (חולין דף קל״ו) אהא דתניא בהמת השותפין חייבת בראשית הגז ור' אלעאי פוטר אמר רבא מודה ר' אלעאי בתרומה וכו' מעקה אע״ג דכתב רחמנא לגגך דידן אין דשותפות לא כתב רחמנא כי יפול הנופל ממנו אלא גגך למאי אתא למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות ופירש״י כי יפול הנופל כל שראוי ליפול הימנו ואפילו של שותפות. בתי כנסיות שאין חלק לאחד מהם בו שאף לבני עבר הים הוא ועוד שאינו בית דירה. ודע דאמרינן בגמ' בתר הכי א״ר ביבי בר אביי ליתנהו להני כללי דתניא בהמת השותפין חייבת בבכורה ור' אלעאי פוטר א״ר חנינא מסורא ליתנהו להני כללי דתניא בהמת השותפין חייבת במתנות ורבי אלעאי פוטר ופי' רש״י ליתנהו להני כללי דאמר רבא דמודה רבי אלעאי בכל הני דהא תניא דפליג ר' אלעאי בבכורה ולא מרבי לה מבקרכם וצאנכם עכ״ל. משמע שהוא מפרש דאכולהו מילי דלעיל קאי ומעקה מכללן וכ״כ סמ״ג שר' אלעאי פוטר בית דשותפין ממעקה וכתב ויכול להיות שאין הלכה כר' אלעאי אע״פ שהלכה כמותו בראשית הגז לענין פיטור חו״ל וכתב שזה טעמו של רבינו ואני אומר עוד שאפשר שרבינו מפרש דלא קאי ליתנהו להני כללי אלא לקצת דברים שאמר רבא ואין מעקה מכללן אלא אף ר' אלעאי מודה בו כדאמר רבא: \n",
+                "<b>היתה רה\"ר גבוה מגגו וכו'.</b> בפ\"ה דב\"ק (דף נ\"א) ממנו ולא לתוכו שאם היתה רה\"ר גבוה מגגו י' טפחים ונפל ממנו לתוכו פטור שנאמר ממנו ולא לתוכו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים וכו'.</b> בסיפרי כמה הוא מקום מעגלו שלשה טפחים בית דורסו עשרה ופירש ספר מצות גדול מעגלו גובהו בבור ג' טפחים ובבית גובהו עשרה. והראב\"ד כתב על דברי רבינו גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים א\"א דוקא ממקום דורסו והוא המקום הנמוך שבו אבל שאר צדדים ג' טפחים עכ\"ל. נראה שהיה מפרש כן הברייתא הנזכרת ונראה לי שהטעם הוא שמאחר שמצד אחד הוא גבוה י' טפחים ע\"י כך הוא נזהר משאר צדדין שאין גבהם אלא ג' טפחים: \n",
+                "<b>וצריך להיות המחיצה חזקה וכו'.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>כל המניח גגו בלא מעקה וכו'.</b> בספרי ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וכו'.</b> בסיפרי אין לי אלא גג מנין לרבות בורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין ת\"ל לא תשים דמים בביתך: \n",
+                "<b>חייב לעשות חוליא גבוה עשרה טפחים.</b> מכאן נראה שלא היה מפרש רבינו מקום מעגלו כמו שפירש ספר מצות גדול: \n",
+                "<b>וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות וכו'.</b> בפ\"ק דב\"ק (דף ט\"ו:) תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן לא יניח אדם פיו על הסילון וכו' ולא ישתה בלילה מן הנהרות וכו'.</b> בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ב:): \n",
+                "<b>ולא ישתה מים מגולים וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הם המשקים האסורים משום גילוי המים והיין והחלב.</b> פרק ח' דתרומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' מזוג.</b> פ\"ב דע\"ז (דף ל'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' התחיל טעמו להשתנות לחומץ.</b> ג\"ז שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והדבש והציר.</b> בפרק אלו טריפות (חולין דף מ\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש השום שנתרסק.</b> בפ\"ק דביצה (דף ז':). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואבטיח שנחתך ונתגלה אסור.</b> בפרק ב' דע\"ז (דף ל':). \n",
+                "<b>ומ\"ש יין מבושל ויין תוסס וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויין או מים וכו' כל זמן שההבל עולה מהן.</b> ירושלמי בפרק ח' דתרומות. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן משקין שהיה המשקה יורד מלמעלה לתוכן טיפה טיפה וכו'.</b> בפ\"ב דעבודה זרה (דף ל':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש מי כבשים ומי שלקות ומי תורמוסין וכו'.</b> [שם בירושלמי מי כבשים ומי שלקות ומי תורמוסין הרי אלו מותרין] מים שהדיח בהם כבשים ושלקין ותורמוסים הרי אלו אסורים ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשלא נשתנה טעמן שאם נשתנה טעמן היינו מי תורמוסין דשרו וכ\"נ מתוספתא אלא שכתובה בחילוף. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מים ששרה בהם פרישין וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יין שנתחבר בו דברים חדים כפלפלים או דברים מרים וכו'.</b> שם ובגמרא דידן בפרק ב' דעבודה זרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשקין האסורים משום גילוי וכו'.</b> בפרק ב' דע\"ז: \n",
+                "<b>וכמה ישהו ויאסרו וכו'.</b> משנה פרק ח' דתרומות ומייתי לה פירקא קמא דחולין (דף י'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור המים שיאסרו אם נתגלו וכו'.</b> משנה פרק שמיני דתרומות וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעיין המושך כל שהוא אין בו משום וכו'.</b> ירושלמי פ\"ח דתרומות: \n",
+                "<b>לגין מגולה שהניחו וכו'.</b> ירושלמי שם לגין שהניחו בשידה תיבה ומגדל שכחו וחזר ומצאו אסור בדק ואח\"כ הניחו מותר. \n",
+                "<b>ומ\"ש או בתיק שלו או בבור וכו'.</b> בתוספתא פ\"ו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם היה בהם נקב אסור כמה יהא בנקב וכו'.</b> (שם) ובירושלמי פרק ח' דתרומות ומסיים בה עד שלא תכנס ראש אצבע קטנה של תינוק בן יומו ואיני יודע למה השמיטו רבינו וצ\"ל דמדסתם של קטן משמע היותר קטן שבכולם היינו בן x יומו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שנתגלתה וכו'.</b> שם ובגמרא דידן פ\"ב דע\"ז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולא ישקה מהם לבהמתו וכו'.</b> בפרק ב' דע\"ז. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל משקה אותן לחתול</b> מפרש בגמרא דה\"מ לחתול שלו אבל לא לחתול של חבירו משום דאע\"ג דלא ממית ליה ארס הנחש מכחיש ליה ואע\"ג דהדר ברייא זימנין דבעי לזבוניה ומפסיד ליה מיניה ורבינו השמיט זה משום דהשתא אין דרך למכור חתול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיסה שנילושה וכו'.</b> בירושלמי פרק שמיני דתרומות מתיר רבי נחמיה ומשמע דתנא קמא אוסר. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו של תרומה תשרף.</b> תוספתא פרק ו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בהמה חיה או עוף שנשכן הנחש.</b> משנה סוף פרק אלו טריפות (חולין דף נ\"ח:). \n",
+                "<b>ומה שכתב או שאכלו סם המות הממית האדם הרי אלו אסורים.</b> שם בגמרא וכתב רבינו דהיינו דוקא קודם שישתנה בגופו כלומר שאם שהה עד שנשתנה בגופו שוב אינו מזיק. \n",
+                "<b>ומה שכתב לפיכך בהמה חיה ועוף שנמצאו חתוכי רגלים וכו' עד הרי אלו מותרים.</b> עובדא שם (דף נ\"ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן נקורי תאנים וכו'.</b> משנה פרק ח' דתרומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו ראה צפור וכו'.</b> פ\"ק דחולין (דף ט'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש תאנה או ענב וכו'.</b> בפ\"ב דע\"ז (דף ל':) ופ\"ח דתרומות בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לאדם ליתן מעות וכו'.</b> בירושלמי פרק ח' דתרומות א\"ר אמי צריכין למיחש למה דברייתא חששין אסור למיתן פריטין גו פומא תבשילא תותי ערסא x פיסתא תחות שיחיא מיצנע סכינא גו פוגלא סכינא גו אתרוגא א\"ר יוסי בר בון כל זיעא דנפקא מבר נש סם המות הוא חוץ מזיעת הפנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכתב הראב\"ד וכן לא יתן אדם פס וכו'. א\"א בירושלמי אסור למיתן פיסתא וכו'. ועל מ\"ש רבינו וכן לא יתן התבשיל תחת המטה</b> כתב א\"א גם זה בירושלמי ומפרשין מפני רוח רעה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש וכן לא ינעוץ הסכין וכו'.</b> כתב גם זה מפרשים משום בזוי שעושה מהם תיק לסכין עכ\"ל. ואין הכרח לפירוש זה יותר מזה וירא שמים יצא את כולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אסור לעבור תחת קיר נטוי.</b> בפ\"ק דראש השנה (דף ט\"ז:). \n",
+                "<b>ומ\"ש או ליכנס לחורבה.</b> בפ\"ק דברכות (דף ג'): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ח)</small> וכן אסור ליהודי להתייחד עם העכו\"ם וכו' עד אל אדוני שעירה.</b> בפרק ב' דעבודה זרה (דף כ\"ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור ליקח רפואה מן העכו\"ם וכו'.</b> שם אמר ר\"י וכו' ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהם ודאי מת מתרפאין מהם הא איכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן וכו' מיתיבי לא ישא ויתן אדם עם האפיקורוסים ואין מתרפאין מהם אפילו לחיי שעה וכו' שאני אפיקורסות דמשכא ואתי לממשך בתרייהו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומותר ליקח רפואה מן העכו\"ם לבהמה וכו'.</b> משנה שם מתרפאין מהם [ובגמרא] ואיכא דאמרי וכו' אמר רבי יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהם מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל דאמר רב אדא בר מתנא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת ופסק רבינו כלישנא קמא להחמיר בסכנת נפשות וכ\"ש דמסתבר טעמיה. ולזה נתכוון עוד במה \n",
+                "<b>שכתב ואם היתה של סכנה אסור ליקח ממנו</b> כלומר אפילו שהמכה מבחוץ אם היתה של סכנה כגון גב היד וגב הרגל אסור ליקח ממנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ומותר לשאול לרופא עכו\"ם וכו'.</b> גם זה שם ומפרש טעמא דסבר דמשאיל לי משאיל לאיניש אחרינא ואתי ההוא גברא לאורועי נפשיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור להסתפר מהם.</b> משנה שם וכחכמים ואמרינן בגמרא (דף כ\"ט) שאם ישראל רואה במראה מותר להסתפר מהם אפי' ברה\"י משום דע\"י המראה מתחזי כאדם חשוב ומתיירא להורגו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יב-יד)</small> אסור למכור כל כלי המלחמה וכו' עד לישראל שהוא לסטים.</b> בפירקא קמא דעבודה זרה (דף ט\"ו:): \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן כל המכשיל עור וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור להשיא עצה טובה לעכו\"ם או וכו'.</b> בפרק קמא דבתרא (דף ד') וכשינויא בתרא דקאמר ואי בעית אימא שאני בית המקדש דאי לאו מלכותא לא מתבני: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שפגע וכו'. ומה שכתב בין שהיה עליה יותר ממשאה.</b> בסוף פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב) במשנה רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ומשמע דרבנן פליגי עליה ופסק כוותייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקום עמו וכו'.</b> שם בגמ': \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ג-ד)</small> היה כהן וכו'.</b> שם משנה. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק עד פורק וטוען עמו.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרק וטען וחזרה ונפלה וכו'.</b> משנה שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפיכך צריך להדדות עמו עד פרסה.</b> שם (דף ל\"ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה לפרוק עמו בחנם וכו'.</b> משנה וגמרא שם (דף ל\"ב ל\"ג) וכתנא קמא. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן בשעה שמדדה עמו וכו'.</b> מימרא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא בהמת חבירו רבוצה וכו'.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך אם היה זקן או חולה חייב וטעמא משום דהני כמאן דליתנהו דמי. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו וכו' עד חייב לטעון ולפרוק לבדו.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמת העכו\"ם וכו'.</b> שם (דף ל\"ב:) בהמת עכו\"ם ומשוי ישראל וחדלת ואי אמרת צער ב\"ח דאורייתא אמאי וחדלת עזוב תעזוב מ\"מ לעולם צער ב\"ח דאורייתא והתם בטעינה א\"ה אימא סיפא בהמת ישראל ומשוי עכו\"ם עזוב תעזוב ואי בטעינה אמאי עזוב תעזוב משום צערא דישראל א\"ה אפילו רישא נמי רישא בחמר עכו\"ם סיפא בחמר ישראל מאי פסקא סתמא איניש בתר חמריה אזיל ואע\"ג דבתר הכי אמרינן והא וחדלת ועזוב תעזוב בפריקה הוא דכתיבי אלא הא מני ר\"י הגלילי היא דאמר צער ב\"ח לאו דאורייתא מ\"מ שמעינן ממאי דשקלינן וטרינן בה לדידן דקי\"ל צער ב\"ח דאורייתא והטעם משום דאמרינן שם בגמרא על רבנן ור\"ש מדברי שניהם נלמוד צער ב\"ח דאורייתא ואע\"ג דמתיב עליה הא שני כל מאי דאותביה ואע\"ג דר\"י הגלילי פליג ואמר צער ב\"ח לאו דאורייתא יחידאה הוא וכן פסקו הרי\"ף והגאונים צער ב\"ח דאורייתא והשתא מ\"ש רבינו גבי בהמת העכו\"ם אם היה העכו\"ם מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה היינו דוקא לטעון אבל לפרוק חייב משום צער בעלי חיים דאורייתא וכדאוקימנא וכך מתפרשים דברי רבינו משום דמסיפא שכתב ואם לאו חייב לפרוק ולטעון דמשמע אבל ברישא אינו חייב בתרוייהו אלא בחדא דהיינו לטעון וסמך עוד על מ\"ש בסוף הפרק הפוגע בשנים וכו' מצוה לפרוק בתחלה משום צער ב\"ח ואין לומר דרבינו סבר דצער ב\"ח דרבנן וכר\"י הגלילי מכמה טעמי חדא דלא הוה ליה למיפסק כיחידאה ועוד דהא תנן דלר\"י הגלילי אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו ורבינו סתם ולא חילק בכך ועוד דתניא דלר\"י הגלילי רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק ורבינו לא חילק בכך הילכך ע\"כ לומר שהוא פוסק כרבנן דצער ב\"ח דאורייתא: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור בסימן רע\"ב על דברי רבינו ואין דבריו מובנים לי ברישא שהעכו\"ם מחמר למה אין חייב לסייעו משום איבה וכי גרע מבהמה והמשא של עכו\"ם וכן בסיפא בהמה של ישראל והמשא של עכו\"ם למה לי משום ישראל תיפוק לי משום מצות פריקה כיון שהיא בהמת ישראל עכ\"ל. וכתב על זה החכם המרשים דבריו מובנים דברישא כיון שמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והיינו טעמא דמקשה בגמ' בהמת עכו\"ם ומשוי ישראל אמאי וחדלת ול\"ק ליה דילמא טעמא משום איבה אבל אם הישראל [שם] חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה דודאי תורה לא משתעי אלא בשהכל של ישראל אלא משום צערא דישראל חייב נמי משום צערא דבהמה והיינו טעמא דסיפא דכיון דאין הכל של ישראל אין כאן מצות פריקה וטעינה כלל ומשום צערא דישראל שייך אפילו בטעינה חייב דאילו בפריקה צערא דבהמה נמי איכא אי נמי נקט בסיפא טעמא דצערא דישראל משום טעינה לחוד דסליק מיניה עכ\"ל. ואין דבריו מחוורים שכתב אבל אם הישראל שם חייב אפי' לטעון ולא משום דין פריקה וטעינה וכו' אלא משום צערא דישראל וכו' ומנ\"ל דחייב משום צערא דישראל אם לא שהתורה הזהירה על פריקה וטעינה: \n",
+                "<b>ועל</b> הטור יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צער בע\"ח וזה בעצמו קשה גם על החכם המרשים שכתב דברישא כיון שהמשוי של ישראל לא חיישינן לאיבה והא בלא טעמא דאיבה קשה למה כתב ואינו זקוק לה דמשום צער בעלי חיים ליחייב מיהא לפרוק ול\"נ דמעיקרא לק\"מ דרבינו חיוב ופיטור מטעם טעינה ופריקה בלחוד אתא לאשמועינן דאילו חיובו משום איבה בסוף דבריו אשמעינן שכתב אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אבל בהמת העכו\"ם ומשאו וכו'.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> חמרים שרגליו של אחד מהם רעועות וכו'.</b> תוספתא (פ\"ב דב\"ק) כתבוה הרי\"ף והרא\"ש ר\"פ אחד דיני ממונות. וכתב הראב\"ד חמרים שרגליו של אחד מהם רעועות וכו' פירוש אין חבריו רשאים לדרוס עליו וכו'. ותמיהא לי שיהיה להם רשות לדרוס על החמור שנפל שאפשר שימיתוהו בדריסתם ול\"נ דה\"פ שאינם רשאים לילך להם ולהניחו כל זמן שלא נפל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכן שתי ספינות וכו'.</b> ברייתא שם (סנהדרין דף ל\"ב) ופירש רש\"י קרובה לעירה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפוגע בשנים וכו' עד כדי לכוף את יצרו הרע.</b> בסוף פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב ל״ג): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השונא שנאמר בתורה לא מאומות העולם הוא וכו'.</b> שם (דף ל\"ב:) ת\"ש שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא אומות העולם ואי אמרת צער ב\"ח דאורייתא מה לי שונא ישראל מה לי שונא אומות העולם מי סברת אשונא דקרא קאי אשונא דמתניתין קאי ופירוש רש\"י שונא שאמרו קס\"ד שונא שאמרו לשונא דקרא קאי דמשתעי בפריקה כי תראה חמור שונאך רובץ אשונא דמתני' קאי אהך מתניתא דלעיל דשונא לטעון הוא עכ\"ל. והשתא יש לתמוה מאחר שרבינו פוסק דצער ב\"ח דאורייתא על כרחך שונא שנאמר בתורה בין שונא ישראל בין שונא א\"ה הוא וא\"כ היאך כתב השונא שנאמר בתורה לא מא\"ה הוא אלא מישראל ואפשר לדחוק ולפרש לשון רבינו דה\"ק לא שונא אומות העולם בלבד הוא אלא אף בשונא מישראל מיירי והקדים זה כדי לומר והיאך יהיה לישראל שונא מישראל ועוד י\"ל דבפרק ע\"פ (דף קי\"ג:) על הא דקאמר שהרואה דבר ערוה בחבירו לא יעיד בו יחידי אמר רב מותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו מאי שונא אילימא שונא עכו\"ם והתניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא א\"ה אלא פשיטא שונא ישראל ומי שרי למסנייה והא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך וכו' אלא לאו כהאי גוונא וכו' הרי בהדיא דרב סבר דשונא דקרא בשונא ישראל ולא בשונא אומות העולם וא\"ת א\"כ הדרא קושיא לדוכתא אי אמרת צער ב\"ח דאורייתא מה לי שונא ישראל ומה לי שונא א\"ה י\"ל דהוה מצי לשנויי ישראל בחנם עכו\"ם בשכר כמ\"ש התוס'. ועל מ\"ש רבינו מצוה לטעון ולפרוק עמו איכא למידק דהא קרא דכי תראה חמור שונאך בפריקה מיירי כדכתיב רובץ תחת משאו ואילו קרא דטעינה דהיינו קרא דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך דרמי טוענייהו באורחא משמע כדאמרינן בגמ' הא לא כתיב ביה שונא וי\"ל דכיון דחזינן דלגבי פריקה השוה הכתוב שונא לאוהב אית לן למימר דה\"ה לטעינה שהוא כאוהב: \n",
+                "<b>סליקו להו הלכות רוצח ושמירת נפש בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a7f257bd4581e53d9c0a6bc38c272e8ec0f9fd6e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,124 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עלו בו צמחים וכו'. </b> כתב הטור על זה ולא נהירא וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. וה\"ה כתב שמה שכתוב בספרי רבינו חייב לרפאותו ט\"ס הוא שאין מי שיסבור כן עכ\"ל. ולקיים גירסת הספרים אפשר לדחוק ולומר שרבינו גורס בדברי ת\"ק שבברייתא עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ויש טעם לדבר משום דבגמ' ממעט שלא מחמת המכה מדכתיב רק וגבי שבתו הוא דכתיב רק וצ\"ל שרבינו אינו גורס בברייתא יכול יהא חייב לרפאותו אלא יכול יהא חייב ואשבת קאי ואין להקשות אי שלא מחמת המכה אמאי חייב לרפאותו דבגמ' מפרש מאי שלא מחמת המכה כגון שעבר על דברי רופא ואכל דבש או מיני מתיקה שהם קשים למכה וא\"ת והרי כתב רבינו בסמוך עבר על דברי רופא והכביד עליו חוליו אינו חייב לרפאותו וי\"ל דהתם שאני שעבר על דברי רופא אבל כשאכל מיני מתיקה שהם מאכל אדם ואין הכל יודעים שהם קשים למכה והרופא לא הזהירו לא הוי פושע ולפיכך חייב לרפאותו ולפ\"ז הא דקאמר מאי שלא מחמת מכה כדתניא הרי שעבר על דברי הרופא ואכל דבש או מיני מתיקה דהא דקאמר כדתניא לא מדמי להו אלא לאכל דבש או מיני מתיקה לא לעבר על דברי הרופא. כל זה אפשר לדחוק כדי לקיים גירסת הספרים ועוד שלמה שמגיה ה\"ה מאחר שכתב דבעלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו מה היה צריך לכתוב עבר על דברי הרופא והכביד עליו חליו אינו חייב לרפאותו ועוד שטבע הלשון מורה שאינו ט\"ס שאם כדברי ה\"ה כך הל\"ל אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו דמי שבתו: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>הנוגף את האשה וכו' ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה. </b> כתב הראב\"ד אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות וכו'. וכתב ה\"ה באמת לא מצאתי לרבינו טענה ברורה לסמוך עליה וכו'. ולי נראה שטעם רבינו משום דס\"ל דהלכה כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא אמר ליתיה לבעל לא ואע\"פ שרש\"י פירש איתיה לבעל או ליורשין וכו' פשטא דלישנא לא משמע אלא ליתיה לבעל בלחוד וכיון דהלכה כרבה שאם חבל בה לאחר מיתת הבעל זכתה האשה בהם הוא הדין לשאר אשה דעלמא ואפי' אינה אשת גר ומשמע דטעמיה דרבה משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה הכי אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע\"כ אית לן לאוקומי כשחבל בה אחר מיתת בעלה וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע\"פ שלא גבה וכשמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא זכה בו הילכך על כרחך של אשה הם דקרינהו רחמנא ילדיה ולישנא דברייתא הכי דייק דקתני אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה מאי אין האשה נותנת ליורשיה לא משכחת לה אלא כשחבל בה בחייה אף אין הבעל נותן ליורשיו ליתיה אלא כשחבל בה בחיי הבעל: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>הנוגף את האשה וכו' ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה. </b> כתב הראב\"ד אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות וכו'. וכתב ה\"ה באמת לא מצאתי לרבינו טענה ברורה לסמוך עליה וכו'. ולי נראה שטעם רבינו משום דס\"ל דהלכה כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא אמר ליתיה לבעל לא ואע\"פ שרש\"י פירש איתיה לבעל או ליורשין וכו' פשטא דלישנא לא משמע אלא ליתיה לבעל בלחוד וכיון דהלכה כרבה שאם חבל בה לאחר מיתת הבעל זכתה האשה בהם הוא הדין לשאר אשה דעלמא ואפי' אינה אשת גר ומשמע דטעמיה דרבה משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה הכי אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע\"כ אית לן לאוקומי כשחבל בה אחר מיתת בעלה וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע\"פ שלא גבה וכשמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא זכה בו הילכך על כרחך של אשה הם דקרינהו רחמנא ילדיה ולישנא דברייתא הכי דייק דקתני אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה מאי אין האשה נותנת ליורשיה לא משכחת לה אלא כשחבל בה בחייה אף אין הבעל נותן ליורשיו ליתיה אלא כשחבל בה בחיי הבעל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה טו, טז]",
+                "<b>החובל באשת איש וכו' והריפוי לבעלה. </b> הרא\"ש הקשה על דברי רבינו בזה ובמ\"ש ה\"ה נתיישב. ומ\"ש   ",
+                "<b>הבעל שחבל באשתו וכו' ואין לבעל בהם פירות. </b> הרב רבינו ניסים תמה על זה והאריך בזה והטור כתב בטור אבן העזר בשם הגאונים שקנסו אותו שאינו אוכל פירות: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה טו, טז]",
+                "<b>החובל באשת איש וכו' והריפוי לבעלה. </b> הרא\"ש הקשה על דברי רבינו בזה ובמ\"ש ה\"ה נתיישב. ומ\"ש   ",
+                "<b>הבעל שחבל באשתו וכו' ואין לבעל בהם פירות. </b> הרב רבינו ניסים תמה על זה והאריך בזה והטור כתב בטור אבן העזר בשם הגאונים שקנסו אותו שאינו אוכל פירות: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המזיק ממון חבירו חייב וכו'. </b> כתב ה\"ה והרב לא חילק ויש לתמוה על ה\"ה שהרי מדין היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו שכתב רבינו בסמוך משמע בהדיא שהוא פטור באונסים גמורים וכ\"כ שם ה\"ה עצמו לדעת רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות וכו'. </b> כתב הטור ואני תמה איך מיחייב הראשון דבהדיא אמרינן בגמ' בעידנא דשדא פסוקי מיפסק גיריה אלא ודאי הזורק פטור לעולם אם סילקו אחר ואם סילקו הוא לדעת רב אלפס חייב ולדעת ר\"י ז\"ל פטור וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. וז\"ל הראב\"ד לא ראיתי שיבוש כזה והזורק לעולם פטור וכו' כדכתיבנא עכ\"ל. ואני אומר שיש לתמוה מה מקשה לו מההיא דבעידנא דשדא פסוקי מיפסק גיריה שרבינו סובר שהיא דלא כהלכתא וכמ\"ש הרי\"ף ופשט דבריו דלעולם הזורק חייב בין שקדם הוא וסילקן בין שסילקן אחר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנתפש על חבירו וכו' חוץ מן הנתפש מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה. </b> נראה שרמז למה שאמרו בהגוזל בתרא בר מתא אבר מתא מיעבט וה\"מ באבילא וכרגא דההיא שתא אבל שתא דחליף כיון דאיפייס מלכא חליף: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספינה שחשבה להשבר וכו'.  </b> כתב ה\"ה כתב הר\"א אין כאן מלח וכו' וזהו תימה איך ידחה הרב דברי רבינו בלא טעם וראיה וכו' ועתה אפרש וכו'. כתב על זה נימוקי יוסף בפרק הגוזל בתרא אמר המחבר מפני שאין דעת המחבר כמו שהגיד המגיד תפסו הרב שמתוך דבריו ניכר שאינו מדבר באחד ידוע שטוען אותה יותר מדאי ואז חשבה להשבר דמה בין זה למעשה דחמרא ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר שאמר והקל ממשאה שלא חילק בין משא של טוען ראשונה שאינו מכביד לטוען באחרונה שמכביד יותר מדאי אלא שהגורם הוא המשא שהיה כבר בה ואין אנו יודעים מי הגורם מן הסוחרים ובין שטענוה יחד או שהחזיקו בה קודם שתלך במים שלא היה ניכר עדיין ההיזק וכשהלכה עם המים חשבה להשבר דלא מצינו למימר לשום אחד שהוא הגורם וזה כטעם נחשול שבים שכיון שאין זה גורם יותר מזה מדוע נציל לאחד בממון חבירו אלא כל אחד בממונו בחלקים שוים ולא דמי למעשה דחמרא שהיה ידוע שהוא בא וטבע כרודף ממש ולפיכך לא טעם בה הרב שום טעם עכ\"ל. ואני אומר שמה שכתב שהוא מבואר שאינו כן דעת המחבר וכו' אינו קשה כלל שמאחר שבפרק י\"ב מהלכות גזילה כתב דין ספינה שעמד עליה נחשול וכאן כתב ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ממילא משמע שצריך לפרש מ\"ש כאן כמו שכתב ה\"ה דמיירי בכעין עובדא דחמרא ועוד שכתוב סמוך לדין רודף כמו שהוא בגמרא: ",
+                "<b>סליקו להו הלכות חובל ומזיק בס\"ד </b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..62a9eaa2f5da54773dc52352b3b60f24011076d4
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,124 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_One_Who_Injures_a_Person_or_Property",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עלו בו צמחים וכו'. </b> כתב הטור על זה ולא נהירא וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. וה\"ה כתב שמה שכתוב בספרי רבינו חייב לרפאותו ט\"ס הוא שאין מי שיסבור כן עכ\"ל. ולקיים גירסת הספרים אפשר לדחוק ולומר שרבינו גורס בדברי ת\"ק שבברייתא עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ויש טעם לדבר משום דבגמ' ממעט שלא מחמת המכה מדכתיב רק וגבי שבתו הוא דכתיב רק וצ\"ל שרבינו אינו גורס בברייתא יכול יהא חייב לרפאותו אלא יכול יהא חייב ואשבת קאי ואין להקשות אי שלא מחמת המכה אמאי חייב לרפאותו דבגמ' מפרש מאי שלא מחמת המכה כגון שעבר על דברי רופא ואכל דבש או מיני מתיקה שהם קשים למכה וא\"ת והרי כתב רבינו בסמוך עבר על דברי רופא והכביד עליו חוליו אינו חייב לרפאותו וי\"ל דהתם שאני שעבר על דברי רופא אבל כשאכל מיני מתיקה שהם מאכל אדם ואין הכל יודעים שהם קשים למכה והרופא לא הזהירו לא הוי פושע ולפיכך חייב לרפאותו ולפ\"ז הא דקאמר מאי שלא מחמת מכה כדתניא הרי שעבר על דברי הרופא ואכל דבש או מיני מתיקה דהא דקאמר כדתניא לא מדמי להו אלא לאכל דבש או מיני מתיקה לא לעבר על דברי הרופא. כל זה אפשר לדחוק כדי לקיים גירסת הספרים ועוד שלמה שמגיה ה\"ה מאחר שכתב דבעלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו מה היה צריך לכתוב עבר על דברי הרופא והכביד עליו חליו אינו חייב לרפאותו ועוד שטבע הלשון מורה שאינו ט\"ס שאם כדברי ה\"ה כך הל\"ל אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו דמי שבתו: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>הנוגף את האשה וכו' ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה. </b> כתב הראב\"ד אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות וכו'. וכתב ה\"ה באמת לא מצאתי לרבינו טענה ברורה לסמוך עליה וכו'. ולי נראה שטעם רבינו משום דס\"ל דהלכה כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא אמר ליתיה לבעל לא ואע\"פ שרש\"י פירש איתיה לבעל או ליורשין וכו' פשטא דלישנא לא משמע אלא ליתיה לבעל בלחוד וכיון דהלכה כרבה שאם חבל בה לאחר מיתת הבעל זכתה האשה בהם הוא הדין לשאר אשה דעלמא ואפי' אינה אשת גר ומשמע דטעמיה דרבה משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה הכי אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע\"כ אית לן לאוקומי כשחבל בה אחר מיתת בעלה וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע\"פ שלא גבה וכשמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא זכה בו הילכך על כרחך של אשה הם דקרינהו רחמנא ילדיה ולישנא דברייתא הכי דייק דקתני אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה מאי אין האשה נותנת ליורשיה לא משכחת לה אלא כשחבל בה בחייה אף אין הבעל נותן ליורשיו ליתיה אלא כשחבל בה בחיי הבעל: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה א, ב]",
+                "<b>הנוגף את האשה וכו' ואם נגפה אחר מיתת הבעל נותנים אף דמי ולדות לאשה. </b> כתב הראב\"ד אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכות וכו'. וכתב ה\"ה באמת לא מצאתי לרבינו טענה ברורה לסמוך עליה וכו'. ולי נראה שטעם רבינו משום דס\"ל דהלכה כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא אמר ליתיה לבעל לא ואע\"פ שרש\"י פירש איתיה לבעל או ליורשין וכו' פשטא דלישנא לא משמע אלא ליתיה לבעל בלחוד וכיון דהלכה כרבה שאם חבל בה לאחר מיתת הבעל זכתה האשה בהם הוא הדין לשאר אשה דעלמא ואפי' אינה אשת גר ומשמע דטעמיה דרבה משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה הכי אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע\"כ אית לן לאוקומי כשחבל בה אחר מיתת בעלה וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע\"פ שלא גבה וכשמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא זכה בו הילכך על כרחך של אשה הם דקרינהו רחמנא ילדיה ולישנא דברייתא הכי דייק דקתני אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה מאי אין האשה נותנת ליורשיה לא משכחת לה אלא כשחבל בה בחייה אף אין הבעל נותן ליורשיו ליתיה אלא כשחבל בה בחיי הבעל: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[שייך להלכה טו, טז]",
+                "<b>החובל באשת איש וכו' והריפוי לבעלה. </b> הרא\"ש הקשה על דברי רבינו בזה ובמ\"ש ה\"ה נתיישב. ומ\"ש   ",
+                "<b>הבעל שחבל באשתו וכו' ואין לבעל בהם פירות. </b> הרב רבינו ניסים תמה על זה והאריך בזה והטור כתב בטור אבן העזר בשם הגאונים שקנסו אותו שאינו אוכל פירות: "
+            ],
+            [
+                "[שייך להלכה טו, טז]",
+                "<b>החובל באשת איש וכו' והריפוי לבעלה. </b> הרא\"ש הקשה על דברי רבינו בזה ובמ\"ש ה\"ה נתיישב. ומ\"ש   ",
+                "<b>הבעל שחבל באשתו וכו' ואין לבעל בהם פירות. </b> הרב רבינו ניסים תמה על זה והאריך בזה והטור כתב בטור אבן העזר בשם הגאונים שקנסו אותו שאינו אוכל פירות: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המזיק ממון חבירו חייב וכו'. </b> כתב ה\"ה והרב לא חילק ויש לתמוה על ה\"ה שהרי מדין היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו שכתב רבינו בסמוך משמע בהדיא שהוא פטור באונסים גמורים וכ\"כ שם ה\"ה עצמו לדעת רבינו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות וכו'. </b> כתב הטור ואני תמה איך מיחייב הראשון דבהדיא אמרינן בגמ' בעידנא דשדא פסוקי מיפסק גיריה אלא ודאי הזורק פטור לעולם אם סילקו אחר ואם סילקו הוא לדעת רב אלפס חייב ולדעת ר\"י ז\"ל פטור וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל. וז\"ל הראב\"ד לא ראיתי שיבוש כזה והזורק לעולם פטור וכו' כדכתיבנא עכ\"ל. ואני אומר שיש לתמוה מה מקשה לו מההיא דבעידנא דשדא פסוקי מיפסק גיריה שרבינו סובר שהיא דלא כהלכתא וכמ\"ש הרי\"ף ופשט דבריו דלעולם הזורק חייב בין שקדם הוא וסילקן בין שסילקן אחר: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנתפש על חבירו וכו' חוץ מן הנתפש מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה. </b> נראה שרמז למה שאמרו בהגוזל בתרא בר מתא אבר מתא מיעבט וה\"מ באבילא וכרגא דההיא שתא אבל שתא דחליף כיון דאיפייס מלכא חליף: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספינה שחשבה להשבר וכו'.  </b> כתב ה\"ה כתב הר\"א אין כאן מלח וכו' וזהו תימה איך ידחה הרב דברי רבינו בלא טעם וראיה וכו' ועתה אפרש וכו'. כתב על זה נימוקי יוסף בפרק הגוזל בתרא אמר המחבר מפני שאין דעת המחבר כמו שהגיד המגיד תפסו הרב שמתוך דבריו ניכר שאינו מדבר באחד ידוע שטוען אותה יותר מדאי ואז חשבה להשבר דמה בין זה למעשה דחמרא ועוד שהוא מבואר שאין כן דעת המחבר שאמר והקל ממשאה שלא חילק בין משא של טוען ראשונה שאינו מכביד לטוען באחרונה שמכביד יותר מדאי אלא שהגורם הוא המשא שהיה כבר בה ואין אנו יודעים מי הגורם מן הסוחרים ובין שטענוה יחד או שהחזיקו בה קודם שתלך במים שלא היה ניכר עדיין ההיזק וכשהלכה עם המים חשבה להשבר דלא מצינו למימר לשום אחד שהוא הגורם וזה כטעם נחשול שבים שכיון שאין זה גורם יותר מזה מדוע נציל לאחד בממון חבירו אלא כל אחד בממונו בחלקים שוים ולא דמי למעשה דחמרא שהיה ידוע שהוא בא וטבע כרודף ממש ולפיכך לא טעם בה הרב שום טעם עכ\"ל. ואני אומר שמה שכתב שהוא מבואר שאינו כן דעת המחבר וכו' אינו קשה כלל שמאחר שבפרק י\"ב מהלכות גזילה כתב דין ספינה שעמד עליה נחשול וכאן כתב ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ממילא משמע שצריך לפרש מ\"ש כאן כמו שכתב ה\"ה דמיירי בכעין עובדא דחמרא ועוד שכתוב סמוך לדין רודף כמו שהוא בגמרא: ",
+                "<b>סליקו להו הלכות חובל ומזיק בס\"ד </b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..00813fb780bcb03defaec6f536146f12887cd7da
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,374 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו עכו״ם כו'.</b> יש לתמוה על זה שכתב שאסור לעשקו דהא קרא לא תעשוק את רעך כתיב דמשמע לאפוקי עובד כוכבים ועוד קשה דאמרינן בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ג:) דהפקעת הלואתו מותר ועושק היינו הפקעת הלואתו כמ״ש רבינו בסמוך אי זהו עושק וכו' כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות ויש לומר שרבינו סובר כדפי' רש״י הפקעת הלואתו שאין גזל ממש שרי כי ליכא חלול השם כגון היכא דטען ליה ליורש נתתיו לאביך ומת דלא ידע העכו״ם בהדיא דקא משקר וגם התוס' כתבו שם אף על גב דטעות העכו״ם מותר אסור להטעות העכו״ם כשהוא יודע שגוזל ועושה עצמו כלא יודע. ודייק רבינו לכתוב אסור לגזלו או לעשקו ולא כתב שעובר עליו בלא תעשה לומר שאין איסור זה מן התורה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גזל שתים שוות פרוטה והחזיר אחת גזילה יש כאן מצות השבת גזלה אין כאן.</b> בפ' הגוזל עצים בעיא ופשט גזלה אין כאן השבה אין כאן ומקשה התם אי גזלה אין כאן השבה יש כאן אמרי ה\"ק אע\"פ שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן וכתב הרא\"ש פירוש הרמ\"ה אע\"פ שגזלה אין כאן ואין ב\"ד כופין אותו להחזיר כיון דאין בו שוה פרוטה ודאי אם לא החזיר אחת מדעתו אלא בציווי ב\"ד כופין אותו להחזיר את השניה כההיא דתניא הוזקקו ב\"ד לשוה פרוטה גומרים אף בפחות משוה פרוטה [אלא השתא דהחזיר אחת מדעתו גזילה אין כאן דאין ב\"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה] מצות השבה אין כאן ומעצמו חייב להחזיר לקיים מצות השבה ואין ב\"ד נזקקין לכופו. עוד פירש אע\"פ שהגזילה אין כאן ואין ב\"ד נזקקין לכופו בתורת ממון מצות השבה אין כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות השבה עכ\"ל. והטור כתב פירוש שני דהרמ\"ה וכתב עליו וכ\"כ הרמב\"ם גזילה יש כאן השבה אין כאן עכ\"ל. וק\"ל על דברי רבינו דכיון דבין למאי דאמרינן מעיקרא בין למאי דאסיקנא אמרינן דגזילה אין כאן היאך פוסק בהפך דגזילה יש כאן. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי רבינו גזילה אין כאן מצות השבת גזילה אין כאן וגם על נוסחא זו ק\"ל כיון שהקשו בגמ' על זה והעלו אע\"פ שגזלה אין כאן למה לא כתב כדברי המסקנא. ונראה ליישב נוסחא זו שרבינו מפרש דס\"ד דמקשה גזילה אין כאן ביד הגזלן כיון שלא נשאר בידו שוה פרוטה השבה אין כאן שלא קיים השבה עד שישיב הכל ומש\"ה מקשה אי גזילה אין כאן כלומר דלא מיקרי גזילה מה שבידו מפני שאין בה שוה פרוטה השבה יש כאן כלומר במה שהשיב סגי דשפיר מיקרי השבה אע\"פ שנשארה בידו אגודה כיון שאין בו שוה פרוטה ומתרץ דה\"ק אע\"פ שגזלה אין כאן כלומר אע\"פ שבמה שהשיב לא יש שיעור פרוטה והרי הוא כאילו לא החזיר דבר מצות השבה אין כאן כלומר במה שנשאר בידו שאינו שוה פרוטה אין בו מצות השבה והילכך אינו חייב להשיב. וכיון שכתב מצות השבה כמו שהוא בתירוץ לא חשש לכתוב תיבת אע\"פ. ואפשר שבגרסתו בגמ' לא היה כתוב תיבת אע\"פ. וה\"ה כתב על דברי רבינו בעיא דאיפשיטא שם בזה הלשון גזילה אין כאן מצות השבה אין כאן פירוש שלא קיים מצות השבה ואע\"פ שאין כאן גזילה חשובה במה שהוא מעכב לעצמו ואם בא לקיים מצות והשיב את הגזילה יחזיר הכל כיון שבתחלה היתה הגזילה שוה פרוטה וכן פירשו ז\"ל עכ\"ל. ותמהני עליו דהא איכא לאקשויי על זה אי גזילה אין כאן השבה יש כאן כמו שהקשו בגמרא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוזל והשביח ומכר או וכו'.</b> כתב הטור על זה והוא הולך לשיטתו שאינו מחשיב לידה וגיזה שינוי מעשה עכ\"ל. ואני אומר שאע\"פ שכך היא סברת רבינו אינו ענין לכאן שהרי לא הזכיר כאן רבינו גיזה ולידה אלא שבח סתם ואע\"פ שסתמו כפירושו שאם הוא שבח שיש בו שינוי מעשה קנויה היא לו הגזלה אפילו בלא יאוש מ\"מ יותר נכון לומר דלשיטתיה דקודם יאוש אין לגזלן כלום אזיל וכמ\"ש ה\"ה מאחר שמפורש שתלה הדבר בלפני יאוש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גזל לשון של מתכת וכו' או שגזל טווי ועשאו בגד וכו' ה״ז שינוי בידו.</b> תימה דבריש פרק הגוזל (בבא קמא דף צ״ו) משמע דהאי חוזר לברייתו הוא דאמרינן התם חופיא ועבדיה שרשורא לא קנה מ״ט דהדר סתר ליה והוי חופיא וא״כ טווי ועשהו בגד נמי מצי סתר ליה והוי טווי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גזל בהמה והזקינה וכו' אבל אם גזל בהמות וכחשו וכו' או עבדים והזקינו וכו' אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר הגזילה בעצמה.</b> הטור כתב וז\"ל ובגוזל עבדים וכחשו כחשא דלא הדר כתב רב אלפס דמשלם כשעת הגזילה דעבדי כמטלטלי דמו וכ\"כ הרמב\"ם עכ\"ל. ונוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוזל אחד מחמשה וכו' הרי כל אחד מהם נשבע שגזלו.</b> כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש בפרק המפקיד והטעם משום דכלל הוא לכל נוטל מעות מחבירו שהוא צריך לישבע אי נמי דכיון דמדינא פטור אלא דמשום דעבד איסורא אתה קונסו אין ראוי לקונסו לשלם בלא שבועה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה באחד שחטף לשון של כסף וכו'.</b> כתב ה\"ה נראה מדברי הרב שהגוזל את חבירו צריך להחזיר לו בעדים, ורבינו ירוחם בנל\"א ח\"ד והריב\"ש בסי' שצ\"ב כתבו כדבריו שרבינו סובר כן. ואיני יודע מהיכן למדו לומר שהוא סובר כן ומכ\"מ כתב הריב\"ש שרבו כמו רבו החולקים עליו וכתב שהרמ\"ה השיב להרמב\"ן שאינו צריך להחזיר לו בעדים וקלסו הרמב\"ן וכתב עליו הרמב\"ן שפתים ישק ובפ\"ד דטוען נסתפק ה\"ה בדעת רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אסור ליהנות בדבר הגזול וכו'.</b> כתב עליו הטור אינו נראה כן מהא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשורי ועברינן עליהו ואי לאו דינא היכי עברינן עלייהו ופריך אביי ודילמא משום דאייאוש מרייהו אלמא לאחר יאוש שרי עכ\"ל. וכבר נתיישב זה בדברי ה\"ה שכתב דשאני התם דאיכא יאוש ושינוי רשות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור ליהנות מן הגזלן וכו'.</b> כתב הרב המגיד פסק כשמואל וכו' זה תימה קצת שהרי כתב בפ\"ו מהל' גניבה גבי גנב וכו'. וכבר כתבתי אני שם שאין זה ענין לזה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נטלו המוכסים כסותו והחזירו לו אחרת וכו' ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו וכו'.</b> טעמו מדתנן פ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ד) נטלו מוכסים את חמורו ונתנו לו (חמור) אחר נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו (כסות) אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם ובגמרא תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לידיה ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים מ״ט יאוש כדי קני מיהו אי אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. ופירש״י אם בא להחזיר שחסיד הוא יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ופסק רבינו (כלישנא בתרא דאתי) כסתם מתניתין דקתני הרי אלו שלו מדינא ואע״ג דבעלמא קי״ל יאוש כדי לא קני ואע״ג דכי אתא לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות מ״מ באיסורא אתא לידיה הכא שאני שהוא במכירה שהרי לא נתנה לו בחנם אלא תמורת חמורו ונמצא שאינו נהנה מהגזילה ואינו יודע בודאי שזו גזולה כלומר דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה ואע״פ שחזקתה גזולה בסתמא וגם אח״כ ידע שהיא גזולה וכדקתני מחזיר לבעלים הראשונים מ״מ כיון שבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה וגם אינו נהנה ממנה שהרי תמורת חמורו נתנוה לו לא אמרי' באיסורא אתא לידיה וכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות הרי אלו שלו מדינא ואם בא להחמיר על עצמו שלא נסמוך על דברים הללו וכיון דאיגלאי מילתא שגזולה היתה חשיב ליה דבאיסורא אתא לידיה ומש״ה הרוצה להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל מכס שפסקו המלך וכו' ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה וכו' בין שהיה המלך עכו\"ם בין שהיה המלך ישראל.</b> נראה לכאורה שטעמו משום דאל\"כ כי אקשי בפ' הגוזל בתרא להבריח מהמכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ה\"ל לשנויי כאן במלך ישראל כאן במלך עכו\"ם. אבל יש לגמגם בזה משום דאיתא התם בגמ' איכא דמתני' (לה) אהא נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסים וכו' שהיא של בית המלך אע\"פ שאינה של תרומה וכו' והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו' רב אשי אמר במוכס עכו\"ם דתניא ישראל ועכו\"ם שבאו לדין וכו' ור\"ע טעמא דאיכא קידוש השם הא ליכא קדוש השם באים (בעקיפין) וגזל עכו\"ם מי שרי והתניא וכו' מנין לגזל עכו\"ם שהוא אסור וכו' ל\"ק כאן בגזלו כאן בהפקעת הלואתו פי' רש\"י הפקעת הלואתו שאין גוזל ממש שרי כי ליכא חילול השם כגון היכא דטען ליה ליורש נתתים לאביך ומת דלא ידע עכו\"ם דמשקר ולהבריח מכס הוי כהפקעת הלואתו. והשתא כיון דהברחה מן המכס לא הוי אלא כהפקעת הלואתו אמאי אסור להבריח מן המכס במלך עכו\"ם. ושמא י\"ל דהכא שאני שהעמיד המלך ישראל לגבות לו חלקו דהוי כאילו המלך עצמו גובהו דהשתא מלבד שאם יודע יש חילול השם בדבר אפשר שיהיה סכנת נפשות בדבר אבל עכו\"ם שחכר המכס מן המלך שאז אם יודע לא יהיה בדבר סכנת נפשות מאחר שאין המלך מפסיד בזה הוא שאמרו שמותר להבריח ממנו המכס דהוי כהפקעת הלואתו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מלך שגזר וכו' אבל אינו עובד בו כעבד.</b> וטעמו משום דקיימא לן דהא דאסור להעביד העבד עברי בדברים שהם מיוחדים לעשיית העבדים כגון להוליך כליו אחריו לבית המרחץ או לחלוץ לו מנעליו משום שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד ה\"מ עבד עברי שנפשו שפלה מפני שנמכר אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד וכמבואר בפרק חמישי מהלכות עבדים וקמ\"ל דהני כיון דבדינא דמלכותא משתעבדי בהו משום כרגא דיהבי עלייהו ה\"ל כמכורים ודינם כדין עבד עברי שאסור לעבוד בו עבודת עבד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהם כו'.</b> כתב הרב המגיד ברייתא פרק אלו מציאות וכו'. ומיהו עיקר הדין דאין יכולים להציל אע\"פ שלא נתייאשו הרי הן של מוצאן וכו' נ\"ל שגם רבינו סובר כן ממ\"ש בפרק י\"א: \n",
+                "<b>ואם אינו יודע אם נתייאשו וכו'.</b> כן יש ללמוד מפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמשחק בקוביא עם העכו\"ם אין בו איסור גזל וכו'.</b> כתב הטור על דברי רבינו יראה שפוסל משחק בקוביא משום גזל אפילו שיש לו מלאכה אחרת וע\"כ מחלק בין משחק בקוביא עם העכו\"ם או עם ישראל עכ\"ל. וטעמו משום דפ' זה בורר (דף פ\"ד:) אמתניתין דפסל משחק בקוביא לעדות בעי בגמרא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כה\"ג לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנתא אחריתי והתנן אר\"י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר אלמא טעמא דמתני' משום יישובו של עולם הוא וכ\"ת פליגי רבנן עליה דר\"י והאמר ריב\"ל כ\"מ שאמר ר\"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ר\"י וכו' גברא אגברא קא רמית מ\"ס פליגי ומ\"ס לא פליגי הא קמן דלרב ששת דמשחק בקוביא לא מיפסיל משום גזל אלא משום שאינו עוסק ביישובו של עולם, ר\"י לפרש דברי חכמים אתא ולא מקרי אינו עוסק ביישובו של עולם אלא כשאין לו אומנות אחרת וכיון דלא מתסר משום גזל לא שאני לן בין משחק עם העכו\"ם למשחק עם ישראל ומאחר שרבינו כתב דמשחק עם העכו\"ם אינו אסור משום גזל אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם משמע בהדיא שסובר דעם ישראל מיתסר משום גזל כרמי בר חמא וכבר נתבאר בגמרא דלרמי בר חמא פליגי רבנן עליה דר\"י וסברי דאפילו יש לו אומנות שלא הוא פסול, וכתב ה\"ה על דברי רבינו זה קצת תימה אצלי דהא משמע פ' זה בורר דההיא אוקמתא דאמר אסמכתא היא ולא קניא אידחיא וקי\"ל כרב ששת וכו' ובפי\"ב מהל' עדות כתבתי ליישב דעת רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הגוזל את אביו ונשבע לו וכו'.</b> כתב הטור על דברי רבינו ואין זה מדרך המשנה אלא כמו שפירשתי שיתננה לאחי הגזלן או לאחי אביו אם אין לו אחים כלומר דלרש\"י שפירש יתן לבניו ולאחיו דקתני מתני' לבניו של אביו או לאחיו של אב אם אין לו בנים שפיר נקט לבניו ברישא אבל לפירוש רבינו הוה ליה למינקט תחלה לאחיו ואח\"כ לבניו. ואני אומר שאפילו היה כדבריו אין זה כדאי לומר על פירוש רבינו אין זה מדרך המשנה כל שכן שהתוספות פירשו כפירוש רבינו ונתנו טעם לשבח למה נקט לבניו ברישא: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הטור וגם מ\"ש שיעשה חשבון עם אחיו משמע נוטל חלק בגזילה זה אינו אלא אינו נוטל בה מאומה. פשטא דמילתא כך הוא לכאורה אבל רבינו מפרש בענין אחר וכן כתב ה\"ה וזה לשונו נראה שהרב מפרש משלם קרן וחומש ומ\"מ מעכב בידו שאר נכסים יותר מחלקו המגיעו בהם כפי מה שיהיה מגיעו בהם מקרן וחומש שנתן בהם וזהו שכתב עושה עמהם חשבון וזה אם אינו רוצה לתת חלקו עכ\"ל. ונראה שטעמו של רבינו שכיון שנתן כל הגזילה לבניו או לאחיו הרי קיים מצות השבת גזילה ומעתה למה לא יתבע חלקו בנכסי אביו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לקחה הגזלן מן הבעלים וכו'.</b> כתב הטור (סי' שע\"ד) מלשון הרמב\"ם יראה הוא הדין נמי אם קנאה מהנגזל קודם שמכרה או נתנה לאחר ואחר שקנאה מכרה ונתנה לאחר דאמרינן נמי שלא כיון לקיימה ביד הראשון ואין נראה דמיד כשקנאה נתקיימה ביד הלוקח ואינו יכול למוכרה עוד לאחר עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו דהב\"ע כגון שלקחה מיד זבנה או אורתה דהא תיכף שלקחה גלי דעתיה דלאו לאוקומה קמי לוקח ראשון לקחה וכן פירש הרב רבינו ניסים בשם הראב\"ד. ועוד י\"ל דלא אמרינן דלקחה כי היכי דליקום בהימנותיה אלא כל היכא דלא זבנה או אורתה בתר הכי דהא דאמרן דניחא ליה דליקום בהימנותיה אומדן דעתא בעלמא הוא ונ\"מ להיכא דמית גזלן בתר הכי אבל כל היכא דזבנה או אורתה הא גלי דעתיה דליתיה לאומדן דעתא דידן וכיון שהוא מוחזק בקנין השדה מבעליו זה שרוצה להוציאו מחזקתו עליו הראיה ולפי זה אפילו לא זבנה או אורתה אלא שהוא עצמו בא לערער להוציאה מיד הלוקח וטוען שלעצמו קנאה ולא כי היכי דליקום בהימנותיה מהימן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתנוה הבעלים לגזלן מתנה קנאה הלוקח וכו'.</b> כתב ה\"ה זה מחלוקת רב אחא ורבינא וכו' ורבינו פסק כמ\"ד כמכר ואולי משום דמסתבר טעמא דמ\"ד כמכר לדעתו ז\"ל עכ\"ל. ויותר נראה בעיני לומר דטעמו לפי שהלוקח מוחזק בקרקע ובטענה כל דהו מוקמינן ליה בידיה וכמ\"ש הטור בשם הרמ\"ה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך וכו'.</b> פשט דברי רבינו נראה דאכל מאי דכתב לעיל קאי בין עשויה ליטע בין אינה עשויה ליטע אלא שהרב המגיד כתב נראה שאין דעת הרב בזה אלא בשדה שאינה עשויה ליטע שאז הדין עם בעל השדה וכו' וכ\"נ מן ההלכות עכ\"ל. ואני איני רואה בדברי בעל ההלכות הוכחה בזה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובעל בנכסי אשתו והשותף בשדה וכו' כיורד ברשות הן.</b> בסוף הפרק כתב ה\"ה דהיינו דוקא באשתו קטנה וכ\"כ הרשב\"א שצריך להגיה כאן בעל בנכסי אשתו קטנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס.</b> בפרק ב' דע\"ז (דף כ\"ו:) מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר [לתיאבון] מומר להכעיס מין הוא וחד אמר אפי' להכעיס נמי מומר ופסק כמ\"ד אפיקורוס משום דאמרינן התם דר\"י ור' אבהו סברי הכי ויש לתמוה למה בפ\"ג מהל' תשובה לא מנאו בכלל אפיקורוס. \n",
+                "<b>ומ\"ש והאפיקורוסים</b> בפ' הנזכר כתב מי הם הנקראים אפיקורוסים ומשמע ודאי שדינם אחד. \n",
+                "<b>ומ\"ש עכו\"ם ומחללי שבת בפרהסיא.</b> מבואר בפ\"ק דחולין (דף ג':) שדינם כעכו\"ם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבידת העכו\"ם מותרת וכו' ואם החזירה לקדש את השם וכו'.</b> בירושלמי פרק אלו מציאות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה ומ\"ש וחייב להחזירה.</b> נראה דהיינו לומר דאע\"ג דלא אתאי לידיה חייב להשיבה כיון שיש חילול השם בדבר אם לא ישיבנה כגון שמצאה במקום רוב ישראל שיחשוב העכו\"ם שישראל גנבוה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו וכו' ואע\"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו וכו'.</b> כתב הטור על זה ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר עכ\"ל. ודעת רבינו שבשביל שזה אינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצא שק או קופה וכו' ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו וכו'.</b> בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל':) אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר: \n",
+                "<b>היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה וכו' מצאן בשדה חייב להחזירן וכו'.</b> כתב הרא\"ש ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא [ומיחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר] ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב [ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחוייב בו לא זלזל בספק איסור] וחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יותר מממונו יעשה כמו שעשה ר' ישמעאל בר' יוסי אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו ולדעת רבינו י\"ל דלא מיקרי מזלזל בכבוד התורה בשביל כך אדרבא הוא כבוד שמים שאין דרכו בכך בשלו והוא מיטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכן אם מצא בהמה והכישה חייב להטפל בה ולהחזירה.</b> מימרא דרב וכו'. ומפרש טעמא בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ח) משום דאנקטה נגרי ברייתא ופיר״ש כלומר דרגילה לברוח ולילך מרחוק (ומש״ה) נתחייב בה. ולפ״ז דוקא בהמה דשייך בה ה״ט הוי דינא הכי אבל בכלים דלא שייך בהו ה״ט אע״פ שהתחיל יכול להניחם. ונמוקי יוסף כתב וז״ל הכישה נתחייב בה להחזירה הואיל והתחיל נתחייב בהשבה גמורה כך פירש״י ז״ל ולפ״ז ה״ה לכלים וכך הם דברי הרמב״ם בהלכות גזילה והרנב״ר תמה דלא משמע כן פרק הספינה דהתם קאמר טעמא משום דאנקטינהו נגרי ברייתא עכ״ל. ומלשון רבינו שכתב וכן אם מצא בהמה והכישה משמע דדוקא בבהמה הוא דהוי דינא הכי ולא בכלים אע״ג דבמצא כלים בשדה קאמר דחייב להחזירם אפילו בעיר התם שאני דכיון דדרכו להחזיר בשדה נתחייב בהם אבל בשמצאם במקום שאין דרכו להחזיר יכול להניחם אבל מדיהיב טעמא שהרי התחיל במצוה משמע דה״ה לכלים דה״ט שייך בהו ומשמע שעל זה תמה הרנב״ר ואמר דבפרק הספינה לא משמע כן וכו' ובפרק הכונס אמר הכי רבא בהדיא. ונראה לי דבבהמה דוקא קאמר רבינו והתחיל במצוה דקאמר ה״פ התחיל במצות השבה ואם לא יגמרנה הרי נמשך היזק לבעל אבידה דאנקטינהו נגרי ברייתא. ויש הוכחה לזה מדכתב אחר כך לעולם הוא חייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה וכו' אבל ב״ח לעולם חייב להטפל עד שיכניסה לרשות הבעלים המשתמרת כו'. \n",
+                "<b>ההולך בדרך הטוב והישר וכו' ואע\"פ שאינה לפי כבודו.</b> ודין זה דאינה לפי כבודו אין זה מקומו ואיחרו כדי לכתוב קודם לו ההיא דב\"ח לעולם חייב להטפל בה וכו' דהוי טעמא משום נגרי ברייתא דנילף מינה דהכישה מה\"ט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החזיר את האבידה בשחרית וכו'.</b> בפ' הכונס (בבא קמא דף נ״ו:) גבי פלוגתא דרב יוסף ורבה בשומר אבידה אי כש״ח דמי או כש״ש איתיביה רב יוסף לרבה החזירה למקום שיראנה אינו חייב להטפל בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה מאי נגנבה או אבדה לאו נגנבה מביתו או אבדה מביתו לא ממקום שהחזירה והא קתני אינו חייב ליטפל בה א״ל הב״ע כגון שהחזירה בצהרים ותרתי קתני וה״ק החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה החזירה בצהרים למקום שיראנה דלא שכיח דעייל ונפיק דלא חזי לה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו מאי לעולם לאו אפילו לביתו ש״מ כש״ש דמי א״ל מודינא לך בב״ח דכיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא ואע״ג דהא דקאמר החזיר שחרית למקום שיראנה רבה הוא דאוקי ברייתא הכי ולא קי״ל כוותיה בשומר אבידה אלא כרב יוסף דאמר כשומר שכר דמי וכמבואר פי״ג לא פליגי אלא בגנובה או אבודה מביתו אם חייב או פטור אבל אם החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה דהשבה מעליא היא זו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ההולך בדרך הטוב והישר וכו'.</b> בפ' אלו מציאות (דף ל\"ז:) ר' ישמעאל בר' יוסי [הוה קאזיל באורחא] פגע ביה ההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי [אותבנהו וקא מיתפח] א\"ל דלי לי א\"ל כמה שוין א\"ל פלגא דזוזא יהב ליה פלגא דזוזא ואפקרה וכו' והא ר' ישמעאל בר' יוסי זקן ואינה לפי כבודו הוה לפנים משורת הדין הוא דעבד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שאבדה לו אבידה וכו' אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת וכו'.</b> מה שקשה על זה ממ\"ש בפ\"ה מהל' ת\"ת יישבתי שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוצא אבידה וכו' אפילו היתה שוה פרוטה בעת המציאה והוזלה חייב להכריז עליה.</b> דברי הרב המגיד תמוהין שכתב שדעת הרב הפך מאי דאסיקנא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסימנים המובהקים וכו'.</b> כתב ה\"ה דפסק רבינו כמ\"ד סימנים דאורייתא וכו'. וקשה שבפי\"ג מהלכות גירושין גבי מצאוהו הרוג או מת וכו' אע\"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו כתב ה\"ה לא נתכוון בכאן אלא לסימנים שמחזירין עליהם אבדה ואעפ\"כ אין מעידין עליהם בכאן וכתב ג\"כ שהסימנים המובהקים שהם מן התורה אף כאן מעידים עליהם וא\"כ הרי שכתב שסימנים דאבעיא לן בגמרא אם הם דאורייתא לדעת רבינו לא שרינן אשת איש אפומייהו משום דלאו דאורייתא נינהו וכאן כתב שפוסק כמ\"ד דסימנים דאורייתא וא\"כ ה\"ל למשרי אשת איש אפומייהו וה\"ל לפרש שמ\"ש שם רבינו אע\"פ שיש סימנים בגופו ובכליו היינו כגון ארוך וגוץ וכגון חיוורי וסומקי וכפי מ\"ש בשמו בפי\"ג מהל' גירושין הוה ליה לפרש כאן כשכתב הסימנין המובהקין סומכים עליהם וכו' היינו במובהקין ביותר. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמדה והמשקל וכו' סימנים מובהקים הם</b> היינו סימנים חשובים קצת והם דאבעיא לן עלייהו בגמרא אי הוי דאורייתא ולא איפשיטא ומ\"מ לענין ממון מחזירין אבידה עליהם. ודיוק לשון רבינו כן מדלא כתב הסימנין המובהקין סומכין עליהם וכו' דין תורה ואלו הם סימנין מובהקים מדה או משקל, או ה\"ל לכתוב והמדה והמשקל סימנים מובהקים הם מן התורה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה נתן מדת האמריות שבה וכו'.</b> קשה שמדת האמריות היינו מדת ארכה וכבר כתב דין זה בסמוך ושמא י\"ל דנותן מדת האמריות שבה היינו לומר שנותן מדת אורך ורוחב האמריות שבה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אווזים ותרנגולים גדולים מיטפל בהם שלשים יום וכו'.</b> טעמו של רבינו משום דכשהם קטנים ביותר טרחם ומזונם מרובה יותר מהגדולים שהם הולכים ומנקרים באשפות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוצא כלי חרש וכיוצא בהם וכו'.</b> כתב \n",
+                "<b>ה\"ה ומ\"ש חייב להכריז שאם יבא תלמיד חכם וכו'</b> פירש הר\"א דהכרזה זו x אינה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אלא מקום שת\"ח מצויים שם וכו'. ואני אומר שמפשט דברי רבינו נראה שאפילו מצא במקום שאין ת\"ח מצויין שם אם בא ת\"ח ואמר יש לי טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו והטעם משום דכיון שהאובד הוא ת\"ח כשמרגיש שאבד אע\"פ שאין לו סימן אינו מתייאש לפי שהוא יודע שיחזירו לו בטביעות עין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן וכו' ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו.</b> כתב הטור על זה ולא נהירא (אלא יהא מונח עד שיבא אליהו) וגם ה״ה כתב על דברי רבינו זו באמת קשה ודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו וכו'. ואפשר לומר לדעת רבינו דהא דאמרינן בריש פרק אלו מציאות (בבא מציעא כ״א:) בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הויא בדבר שאין בו סימן ואיפסיקא הלכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר שאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שנטלם אין לו להחזירה כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבא אליהו אלא היכא דאתמר הכי בהדיא: \n",
+                "<b>כתב</b> ה\"ה (לפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתנו וכו') הנ\"ל מדברי רבינו שהוא גורס כן בסוף אותה סוגיא וכו'. ואני אומר הנך רואה כמה דחוקים דבריו לחדש גירסא מדעתו ועוד שהגירסא מבואר שהיא דחוקה מאד. ולכן נ\"ל שרבינו סובר דכיון דר' אבא בר זבדא אמר סתם (דף כ\"ה:) כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן קאמר והא דקאמר גבי מצא אחר הגפה או הגדר גוזלות מקושרים מ\"ט דאמרינן הני איניש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו לאו למימרא דלא איירי מתני' אלא בשאין בו סימן דבין ביש בו סימן בין באין בו סימן מיירי והיכא דאית בהו סימן אסור ליגע בהם מפני שגורם להטריח הבעלים והיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה שגורם שיאבדו הבעלים ממונם וכי פריך ליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן לאו למימרא דאי הוה קשר או מקום סימן היה מותר ליטלם אלא משום דאיהו אמר עלה דמתני' דהיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה כדי שלא יפסידו הבעלים מקשי ליה דהא מתני' בשיש בה סימן דקשר או מקום מיירי ואהדר ליה דמתניתין באין בה סימן נמי מיירי דלישנא דמקושרים משתמע בין קשר שיש בו סימן בין קשר שאין בו סימן דהיינו שמקושרים בכנפיהם ומיירי בין במקום סימן בין בשאינו סימן וכגון שמדדים. כך נ\"ל ליישב דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצא פירות מפוזרים וכו'.</b> כתב הטור [סימן רס\"ב] על זה ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי אלו שלו במכנשתא דביזרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים וכו' הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהם ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא עכ\"ל. טעמו דכי אותבינן עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני' דמצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו שני במכנשתא דביזרי ואם כדברי רבינו טפי הוי עדיף לאוקמה בדאשכחינהו דרך נפילה. וי\"ל לדעת רבינו דהא דאקשינן אי דרך נפילה אפילו טובא נמי וכו' גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרינן בעיגולי דבילה והא דמותבינן לאביי ממתנית' ומתרצינן לה במכנשתא דביזרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן מתני' בכל אנפי מיתוקמא כאביי וכ\"כ הרמב\"ן לדעת הרי\"ף וכ\"כ נמוקי יוסף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצא כריכות ברה\"י וכו'.</b> כתב ה\"ה מ\"ש במקצת ספרי הרב וכו'. ול\"נ שאפשר לומר שמ\"ש כאן אינו סימן מובהק היינו משום דאיכא למיחש שמא עברו בני אדם באותו רה\"י וגלגלוהו ממקומו אבל היכא דידוע שלא נתגלגל כגון שהוא מונח בצד הגדר הוי מקום סימן מובהק וכמ\"ש פרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא עיגול ובתוכו חרס וכו'.</b> כתב הטור על זה איני יודע למה פסק כר' יהודה וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק כחכמים וכו' עכ\"ל. וכתב החכם המרשים דאפשר שטעם רבינו משום דאמר בגמרא דכ\"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא אע\"ג דדנינן מיניה אי נמי משום דקי\"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז אע\"פ שלא נעשה בכוונה וה\"ל כסימן הבא מאליו עכ\"ל. ואין דבריו נכונים כלל שמ\"ש דמשום דאמרינן דכ\"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא וכו' סברא הפוכה היא דכיון דבגמ' אמרינן גבי סימן העשוי לידרס לימא כתנאי וכו' סברוה דכ\"ע סימן הבא מאליו הוי סימן ובסימן העשוי לידרס קמפלגי ואמר רב זביד משמיה דרבא אי ס\"ד דקסבר ת\"ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וכו' אלא הכא בסימן הבא מאליו קמפלגי הרי שנדחית סברת הסברוה בטענה והיאך אפשר לפסוק הלכתא כוותיה גם מ\"ש דמשום דקי\"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז וכו' אינו נראה דלא מיקרי סימן הבא מאליו אלא דבר שבודאי נעשה שלא בכוונה כגון ככר ובתוכו מעות עיגול ובתוכו חרס משא\"כ בחתוכא דבשרא המשונה דרובא דרובא הוא נעשה בכוונה [ומ\"ש שהרי\"ף פסק כר' יהודה לא נמצא בספרים שלנו שהרי\"ף פסק כן] אבל טעם מחלוקת רבינו והרא\"ש [תלוי בגירסת המשנה] שרבינו גורס אלו מציאות שלו וכו' מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו דברי ר\"מ ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו' וכיון דפלוגתא דר\"מ ור' יהודה היא הלכה כר' יהודה והרא\"ש לא גריס דברי ר\"מ אלא סתם מתני' היא והלכתא כוותה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוצא מחטין וצנורות וכו'.</b> נ\"ל שמיירי שמצא אלו על גב אלו דאל\"כ דרך נפילה הם. ונראה שרבינו ז\"ל מפרש הא דתניא אימתי מותרים בזמן שמצאן אחד אחד אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז לא ברבים איירי אלא מחט אחת או שתי מחטין קאמר ויש לתמוה על פירוש זה דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצא שנים חייב להכריז מ\"ש ממצא שני מטבעות דאפילו עשויין כמגדל אינו חייב להכריז: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוצא מעות בחנות וכו'.</b> כתב הטור על זה ואינו נראה כן מתוך הגמרא אלא הוא של החנוני וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא\"כ בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה. טעמו מדאמרינן בגמרא ניתני מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות וכו' אלמא בלישנא דמצא בחנות לא על גבי תיבה משמע ומשום דקשיא מ\"ש על גבי תיבה מעל גבי שולחן לכך כתב וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא\"כ בחנות וכו' ול\"נ שטעמו של רבינו דכיון דמאי דאמרינן מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ניתני על השולחן שייך נמי בחנות במאי איריא דתני בין תיבה לחנוני של חנוני ניתני ע\"ג תיבה לחנוני מדלא תני הכי משמע דעל גבי תיבה הרי הוא של מוצאו והא דקאמר א\"נ בשלחנות כדקתני רישא מצא בחנות הכי פירושו וא\"נ לא היה הכרח זה ה\"ל להכריח מדלא קתני מצא בשולחנות כדקתני מצא בחנות והיינו מפרשים דעל גבי שלחן לא הוי בכלל שלחנות והשתא דקתני לפני שלחני הוי שלחן בכלל ומ\"מ אע\"ג דקתני מצא בחנות הוי ע\"ג תיבה בכלל מדקתני סיפא בין תיבה לחנוני של חנוני ולא קתני על גבי תיבה נמצא דעל גבי תיבה ועל גבי שלחן דינם שוה אלא דלעיל גבי שלחן מכריעים מרישא ומסיפא דהרי אלו שלו ולע\"ג תיבה לא מכריעין ליה אלא מסיפא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצא מטמון וכו' ואם היה תוך הכותל מלא מהם חולקין.</b> כתב הרב המגיה x רחוק הוא שרבינו רוצה לומר על הבבא שלמעלה דמוכח בגמרא דאזלינן בתר קתא ושנציה אפילו היכא דמוכח בזה האחר הואיל וברייתא דתניא אם היה כותל ממולא מהם חולקים קאי על המשנה דמיירי באדרא ונסכיה. לכך נראה דט\"ס הוא וצ\"ל אחר הבבא של מטה דמחלק בלשונות של זהב בין חציו לחוץ לחציו לפנים. ועל זה קאי אם נמצא תוך הכותל מלאה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם היה משכיר לאחרים וכו'.</b> כתב ה\"ה ומ\"ש ג' עכו\"ם כתב עליו הר\"א בגמ' מסקינן אפי' לג' ישראל והאמת דר\"נ הכי ס\"ל התם והלכתא כוותיה בדיני ואולי מפני שרבא חולק בההוא דר\"נ וכו'. ואני אומר שלא היה צריך ה\"ה להכריע דבר זה מדעתו ולכתבו בלשון אולי שהרי בפירוש כתב הרי\"ף ואוקמה רב מנשיא כר' יעקב בג' עכו\"ם ור\"נ אמר אפי' בג' ישראל ואזדא ר\"נ לטעמיה וכו' ורבא פליג עליה אפי' ג' חייב להכריז וכו' והלכתא כרבא דבתרא הוא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מציאה שאמרנו בה וכו' אבל אם ראה את המציאה אפילו נפל עליה וכו'.</b> כתב הרב המגיד משנה מפורשת פרק שנים אוחזין וכו' סתם נראה שהוא סומך על האוקימתא הראשונה וכו'. אין דברי הרב המגיד נראין בכאן דא\"כ לא ה\"ל לרבינו לכתוב אפי' נפל עליה ומדכתב לשון אפילו הדבר ברור דלא תפס כאוקימתא קמייתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שראו גמל או חמור של מציאה וכו'.</b> כתב ה\"ה והכוונה שבגמל גופיה אם היו שני מנהיגים קנו שניהם וכו'. דעתו לומר שרבינו מפרש דכי אמרינן לערבינהו וליתנינהו שנים שהיו מושכים ומנהיגים בין בגמל בין בחמור היינו לומר דאי תנא הכי הוה משתמע דבין היו שניהם מושכים בגמל ובחמור ובין שניהם מנהיגים בגמל בין היה אחד מושך ואחד מנהיג בין בגמל בין בחמור קנו שניהם וכי מתרץ איכא חד צד דלא קני היינו לומר דנהי אם היו שניהם מושכים בגמל או בחמור וכן אם שניהם הנהיגו בגמל או בחמור קנו שניהם מיהו היכא דאחד משך ואחד הנהיג חד קני וחד לא קני איכא דאמרי מושך בחמור כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג החמור מנהיג קני מושך לא קני אבל בגמל אפי' אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם איכא דאמרי הנהגה בגמל כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג הגמל מושך קני מנהיג לא קני אבל בחמור אפי' אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם ופסק כלישנא בתרא. ויש לתמוה למה לא כתב רבינו בפ\"ב דמכירה שהבהמה נקנית בהנהגה ודוחק לומר שרבינו מחלק לומר דהנהגה קני דוקא במציאה והפקר דמנא ליה הא. ושמא י\"ל שסמך על מ\"ש פה ויותר נראה לומר שמ\"ש בפ\"ב מהל' מכירה או הכישה במקל ורצה לפניו היינו הנהגה: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"ן דלהרי\"ף רכוב לחודיה קני ורכוב ומנהיג יחלוקו כסתמא דמתני' וכ\"נ מדברי הרמב\"ם פי\"ז מהל' גזילה עכ\"ל. וגם ה\"ה כתב פה שרבינו סובר כהרי\"ף דרכוב קני אפי' אינו מנהיג ברגליו. ונראה שהבינו כן בדברי רבינו מדנקט רוכב סתם משמע אפי' אינו מנהיג ובפ\"ב מהל' מכירה כתב בהדיא כיצד קונים את הבהמה במשיכה אצ\"ל אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו ויש מקום לבעל דין לחלוק דוהלכה בו שכתב בפ\"ב מהל' מכירה היינו ע\"י שהנהיגה ברגליו ומ\"ש פה היה אחד רוכב היינו במנהיג ברגליו וסמך על מ\"ש בפ\"ב מהל' מכירה. ונראה שאפי' לדעת הר\"ן וה\"ה בדברי רבינו רוכב לא קנה אא\"כ הלכה כמ\"ש בפ\"ב מהל' מכירה והלכה ומיהו בעקירת יד ורגל סגי שכך כתב אין צ\"ל אם משכה והלכה בו שקנה אלא אפילו שקרא לה ובאה או שהכישה במקל ורצה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה וקרא לה ובאה לא חשיב כמו רכב עליה דהא בלשון אפילו קאמר לה וכיון דבקרא לה ובאה כיון שעקרה יד ורגל קנה כ\"ש ברכב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חצירו של אדם קונה לו וכו'.</b> כתב ה\"ה ופירוש דבעינן תרתי בחצר שאינה משתמרת וכו' ול\"נ דאלימא קניית הד' אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה וכן עיקר עכ\"ל. ול\"נ טעם אחר דארבע אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאינצויי תקינו רבנן דליקני לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר דא\"כ אכתי הוו אתו לאינצויי: \n",
+                "<b>כתב</b> נימוקי יוסף על מתניתין דאמר זכתה לי שדי כתב הרנב\"ר דדוקא דאמר הכי כיון דצבי וגוזלות הללו מהלכים הם כל שהוא מתעורר לקנותם משתמרים לו דאי רץ אחריהם [מגיעם] כדאיתא בגמרא ואם לא אפי' עומד בצד שדהו אינה משתמרת לו ואינו דומה ליד דידו משתמרת וזו אינה משתמרת וכך הם דברי הרמב\"ם בפרק י\"ז מהלכות גזילה. מה שכתב שכך הם דברי הרמב\"ם אינו מחוור שהרי לטעמו של הר\"ן דוקא בהני שהם מהלכים הוא דבעי דלימא זכתה לי שדי אבל במציאה שאינה מהלכת כלל אפילו לא אמר הכי קני ואילו לדברי רבינו אפילו במציאה שאינה מהלכת צריך שיאמר זכתה לי שדי שהרי סתם וכתב ואם נפלה שם מציאה הרי היא של בעל החצר ועל זה כתב שאם לא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב ה\"ה קטנה יש לה חצר וכו'.</b> דין קטן וקטנה מפורשים הם וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש וארבע אמות של אדם כחצירו לענין מציאה.</b> אפשר שרמז בזה למה שכתבו הראשונים שאין ד\"א קונות כל זמן שיש בה דעת אחרת מקנה וכו'. תמהני על ה\"ה שהרי רבינו בפ\"ד מהלכות זכיה כתב שארבע אמות קונות לענין מתנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מציאת בנו ובתו וכו' ומציאת בתו הנערה אע\"פ שאינה סומכת על שולחנו.</b> בפרק נערה שנתפתתה אהא דתנן האב זכאי בבתו במציאתה יהיב טעמא בגמ' (דף מ\"ז) משום איבה ופירש\"י משום איבה דכיון דאינו חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו, וכתבו התוספות ולר\"י נראה איבה דמציאתה היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין והא דאמרינן גבי מציאת בנו ובתו הקטנים לא קטן קטן ממש אלא גדול וסומך על שלחן אביו קטן הוא היינו דוקא בקטן אבל בקטנה אפי' אינה סמוכה על שלחן אביה הויא מציאה לאב משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין עכ\"ל. ודברי רבינו כדברי ר\"י: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' היתה מכורה אמה.</b> בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב:) גבי הא דתנן מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם האי שפחה היכי דמיא אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי שתי שערות אי איתיה לאבוה דאבוה הוא לעולם דאיתיה לאב ומאי הרי הן שלהן לאפוקי דרבה ופירש\"י לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה וקרי ליה שלהן משום דאב מינה קזכי: \n",
+                "<b>סליקו הלכות גזלה ואבדה בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..383271c4e26ac400b8cbd09d532b871cf36102c5
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,371 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Robbery_and_Lost_Property",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו עכו״ם כו'.</b> יש לתמוה על זה שכתב שאסור לעשקו דהא קרא לא תעשוק את רעך כתיב דמשמע לאפוקי עובד כוכבים ועוד קשה דאמרינן בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ג:) דהפקעת הלואתו מותר ועושק היינו הפקעת הלואתו כמ״ש רבינו בסמוך אי זהו עושק וכו' כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות ויש לומר שרבינו סובר כדפי' רש״י הפקעת הלואתו שאין גזל ממש שרי כי ליכא חלול השם כגון היכא דטען ליה ליורש נתתיו לאביך ומת דלא ידע העכו״ם בהדיא דקא משקר וגם התוס' כתבו שם אף על גב דטעות העכו״ם מותר אסור להטעות העכו״ם כשהוא יודע שגוזל ועושה עצמו כלא יודע. ודייק רבינו לכתוב אסור לגזלו או לעשקו ולא כתב שעובר עליו בלא תעשה לומר שאין איסור זה מן התורה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גזל שתים שוות פרוטה והחזיר אחת גזילה יש כאן מצות השבת גזלה אין כאן.</b> בפ' הגוזל עצים בעיא ופשט גזלה אין כאן השבה אין כאן ומקשה התם אי גזלה אין כאן השבה יש כאן אמרי ה\"ק אע\"פ שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן וכתב הרא\"ש פירוש הרמ\"ה אע\"פ שגזלה אין כאן ואין ב\"ד כופין אותו להחזיר כיון דאין בו שוה פרוטה ודאי אם לא החזיר אחת מדעתו אלא בציווי ב\"ד כופין אותו להחזיר את השניה כההיא דתניא הוזקקו ב\"ד לשוה פרוטה גומרים אף בפחות משוה פרוטה [אלא השתא דהחזיר אחת מדעתו גזילה אין כאן דאין ב\"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה] מצות השבה אין כאן ומעצמו חייב להחזיר לקיים מצות השבה ואין ב\"ד נזקקין לכופו. עוד פירש אע\"פ שהגזילה אין כאן ואין ב\"ד נזקקין לכופו בתורת ממון מצות השבה אין כאן ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות השבה עכ\"ל. והטור כתב פירוש שני דהרמ\"ה וכתב עליו וכ\"כ הרמב\"ם גזילה יש כאן השבה אין כאן עכ\"ל. וק\"ל על דברי רבינו דכיון דבין למאי דאמרינן מעיקרא בין למאי דאסיקנא אמרינן דגזילה אין כאן היאך פוסק בהפך דגזילה יש כאן. ומצאתי נוסחא אחרת בדברי רבינו גזילה אין כאן מצות השבת גזילה אין כאן וגם על נוסחא זו ק\"ל כיון שהקשו בגמ' על זה והעלו אע\"פ שגזלה אין כאן למה לא כתב כדברי המסקנא. ונראה ליישב נוסחא זו שרבינו מפרש דס\"ד דמקשה גזילה אין כאן ביד הגזלן כיון שלא נשאר בידו שוה פרוטה השבה אין כאן שלא קיים השבה עד שישיב הכל ומש\"ה מקשה אי גזילה אין כאן כלומר דלא מיקרי גזילה מה שבידו מפני שאין בה שוה פרוטה השבה יש כאן כלומר במה שהשיב סגי דשפיר מיקרי השבה אע\"פ שנשארה בידו אגודה כיון שאין בו שוה פרוטה ומתרץ דה\"ק אע\"פ שגזלה אין כאן כלומר אע\"פ שבמה שהשיב לא יש שיעור פרוטה והרי הוא כאילו לא החזיר דבר מצות השבה אין כאן כלומר במה שנשאר בידו שאינו שוה פרוטה אין בו מצות השבה והילכך אינו חייב להשיב. וכיון שכתב מצות השבה כמו שהוא בתירוץ לא חשש לכתוב תיבת אע\"פ. ואפשר שבגרסתו בגמ' לא היה כתוב תיבת אע\"פ. וה\"ה כתב על דברי רבינו בעיא דאיפשיטא שם בזה הלשון גזילה אין כאן מצות השבה אין כאן פירוש שלא קיים מצות השבה ואע\"פ שאין כאן גזילה חשובה במה שהוא מעכב לעצמו ואם בא לקיים מצות והשיב את הגזילה יחזיר הכל כיון שבתחלה היתה הגזילה שוה פרוטה וכן פירשו ז\"ל עכ\"ל. ותמהני עליו דהא איכא לאקשויי על זה אי גזילה אין כאן השבה יש כאן כמו שהקשו בגמרא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוזל והשביח ומכר או וכו'.</b> כתב הטור על זה והוא הולך לשיטתו שאינו מחשיב לידה וגיזה שינוי מעשה עכ\"ל. ואני אומר שאע\"פ שכך היא סברת רבינו אינו ענין לכאן שהרי לא הזכיר כאן רבינו גיזה ולידה אלא שבח סתם ואע\"פ שסתמו כפירושו שאם הוא שבח שיש בו שינוי מעשה קנויה היא לו הגזלה אפילו בלא יאוש מ\"מ יותר נכון לומר דלשיטתיה דקודם יאוש אין לגזלן כלום אזיל וכמ\"ש ה\"ה מאחר שמפורש שתלה הדבר בלפני יאוש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גזל לשון של מתכת וכו' או שגזל טווי ועשאו בגד וכו' ה״ז שינוי בידו.</b> תימה דבריש פרק הגוזל (בבא קמא דף צ״ו) משמע דהאי חוזר לברייתו הוא דאמרינן התם חופיא ועבדיה שרשורא לא קנה מ״ט דהדר סתר ליה והוי חופיא וא״כ טווי ועשהו בגד נמי מצי סתר ליה והוי טווי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גזל בהמה והזקינה וכו' אבל אם גזל בהמות וכחשו וכו' או עבדים והזקינו וכו' אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר הגזילה בעצמה.</b> הטור כתב וז\"ל ובגוזל עבדים וכחשו כחשא דלא הדר כתב רב אלפס דמשלם כשעת הגזילה דעבדי כמטלטלי דמו וכ\"כ הרמב\"ם עכ\"ל. ונוסחא משובשת נזדמנה לו בדברי רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוזל אחד מחמשה וכו' הרי כל אחד מהם נשבע שגזלו.</b> כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש בפרק המפקיד והטעם משום דכלל הוא לכל נוטל מעות מחבירו שהוא צריך לישבע אי נמי דכיון דמדינא פטור אלא דמשום דעבד איסורא אתה קונסו אין ראוי לקונסו לשלם בלא שבועה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מעשה באחד שחטף לשון של כסף וכו'.</b> כתב ה\"ה נראה מדברי הרב שהגוזל את חבירו צריך להחזיר לו בעדים, ורבינו ירוחם בנל\"א ח\"ד והריב\"ש בסי' שצ\"ב כתבו כדבריו שרבינו סובר כן. ואיני יודע מהיכן למדו לומר שהוא סובר כן ומכ\"מ כתב הריב\"ש שרבו כמו רבו החולקים עליו וכתב שהרמ\"ה השיב להרמב\"ן שאינו צריך להחזיר לו בעדים וקלסו הרמב\"ן וכתב עליו הרמב\"ן שפתים ישק ובפ\"ד דטוען נסתפק ה\"ה בדעת רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אסור ליהנות בדבר הגזול וכו'.</b> כתב עליו הטור אינו נראה כן מהא דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דיקלי וגשרי גשורי ועברינן עליהו ואי לאו דינא היכי עברינן עלייהו ופריך אביי ודילמא משום דאייאוש מרייהו אלמא לאחר יאוש שרי עכ\"ל. וכבר נתיישב זה בדברי ה\"ה שכתב דשאני התם דאיכא יאוש ושינוי רשות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור ליהנות מן הגזלן וכו'.</b> כתב הרב המגיד פסק כשמואל וכו' זה תימה קצת שהרי כתב בפ\"ו מהל' גניבה גבי גנב וכו'. וכבר כתבתי אני שם שאין זה ענין לזה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נטלו המוכסים כסותו והחזירו לו אחרת וכו' ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו וכו'.</b> טעמו מדתנן פ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא דף קי״ד) נטלו מוכסים את חמורו ונתנו לו (חמור) אחר נטלו לסטים את כסותו ונתנו לו (כסות) אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם ובגמרא תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לידיה ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים מ״ט יאוש כדי קני מיהו אי אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. ופירש״י אם בא להחזיר שחסיד הוא יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכס ופסק רבינו (כלישנא בתרא דאתי) כסתם מתניתין דקתני הרי אלו שלו מדינא ואע״ג דבעלמא קי״ל יאוש כדי לא קני ואע״ג דכי אתא לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות מ״מ באיסורא אתא לידיה הכא שאני שהוא במכירה שהרי לא נתנה לו בחנם אלא תמורת חמורו ונמצא שאינו נהנה מהגזילה ואינו יודע בודאי שזו גזולה כלומר דבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה ואע״פ שחזקתה גזולה בסתמא וגם אח״כ ידע שהיא גזולה וכדקתני מחזיר לבעלים הראשונים מ״מ כיון שבשעה שנתנוה לו לא ידע שהיא גזולה וגם אינו נהנה ממנה שהרי תמורת חמורו נתנוה לו לא אמרי' באיסורא אתא לידיה וכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות הרי אלו שלו מדינא ואם בא להחמיר על עצמו שלא נסמוך על דברים הללו וכיון דאיגלאי מילתא שגזולה היתה חשיב ליה דבאיסורא אתא לידיה ומש״ה הרוצה להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים ולא למוכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש אבל מכס שפסקו המלך וכו' ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה וכו' בין שהיה המלך עכו\"ם בין שהיה המלך ישראל.</b> נראה לכאורה שטעמו משום דאל\"כ כי אקשי בפ' הגוזל בתרא להבריח מהמכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ה\"ל לשנויי כאן במלך ישראל כאן במלך עכו\"ם. אבל יש לגמגם בזה משום דאיתא התם בגמ' איכא דמתני' (לה) אהא נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסים וכו' שהיא של בית המלך אע\"פ שאינה של תרומה וכו' והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא וכו' רב אשי אמר במוכס עכו\"ם דתניא ישראל ועכו\"ם שבאו לדין וכו' ור\"ע טעמא דאיכא קידוש השם הא ליכא קדוש השם באים (בעקיפין) וגזל עכו\"ם מי שרי והתניא וכו' מנין לגזל עכו\"ם שהוא אסור וכו' ל\"ק כאן בגזלו כאן בהפקעת הלואתו פי' רש\"י הפקעת הלואתו שאין גוזל ממש שרי כי ליכא חילול השם כגון היכא דטען ליה ליורש נתתים לאביך ומת דלא ידע עכו\"ם דמשקר ולהבריח מכס הוי כהפקעת הלואתו. והשתא כיון דהברחה מן המכס לא הוי אלא כהפקעת הלואתו אמאי אסור להבריח מן המכס במלך עכו\"ם. ושמא י\"ל דהכא שאני שהעמיד המלך ישראל לגבות לו חלקו דהוי כאילו המלך עצמו גובהו דהשתא מלבד שאם יודע יש חילול השם בדבר אפשר שיהיה סכנת נפשות בדבר אבל עכו\"ם שחכר המכס מן המלך שאז אם יודע לא יהיה בדבר סכנת נפשות מאחר שאין המלך מפסיד בזה הוא שאמרו שמותר להבריח ממנו המכס דהוי כהפקעת הלואתו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן מלך שגזר וכו' אבל אינו עובד בו כעבד.</b> וטעמו משום דקיימא לן דהא דאסור להעביד העבד עברי בדברים שהם מיוחדים לעשיית העבדים כגון להוליך כליו אחריו לבית המרחץ או לחלוץ לו מנעליו משום שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד ה\"מ עבד עברי שנפשו שפלה מפני שנמכר אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד וכמבואר בפרק חמישי מהלכות עבדים וקמ\"ל דהני כיון דבדינא דמלכותא משתעבדי בהו משום כרגא דיהבי עלייהו ה\"ל כמכורים ודינם כדין עבד עברי שאסור לעבוד בו עבודת עבד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהם כו'.</b> כתב הרב המגיד ברייתא פרק אלו מציאות וכו'. ומיהו עיקר הדין דאין יכולים להציל אע\"פ שלא נתייאשו הרי הן של מוצאן וכו' נ\"ל שגם רבינו סובר כן ממ\"ש בפרק י\"א: \n",
+                "<b>ואם אינו יודע אם נתייאשו וכו'.</b> כן יש ללמוד מפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמשחק בקוביא עם העכו\"ם אין בו איסור גזל וכו'.</b> כתב הטור על דברי רבינו יראה שפוסל משחק בקוביא משום גזל אפילו שיש לו מלאכה אחרת וע\"כ מחלק בין משחק בקוביא עם העכו\"ם או עם ישראל עכ\"ל. וטעמו משום דפ' זה בורר (דף פ\"ד:) אמתניתין דפסל משחק בקוביא לעדות בעי בגמרא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כה\"ג לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנתא אחריתי והתנן אר\"י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר אלמא טעמא דמתני' משום יישובו של עולם הוא וכ\"ת פליגי רבנן עליה דר\"י והאמר ריב\"ל כ\"מ שאמר ר\"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ר\"י וכו' גברא אגברא קא רמית מ\"ס פליגי ומ\"ס לא פליגי הא קמן דלרב ששת דמשחק בקוביא לא מיפסיל משום גזל אלא משום שאינו עוסק ביישובו של עולם, ר\"י לפרש דברי חכמים אתא ולא מקרי אינו עוסק ביישובו של עולם אלא כשאין לו אומנות אחרת וכיון דלא מתסר משום גזל לא שאני לן בין משחק עם העכו\"ם למשחק עם ישראל ומאחר שרבינו כתב דמשחק עם העכו\"ם אינו אסור משום גזל אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם משמע בהדיא שסובר דעם ישראל מיתסר משום גזל כרמי בר חמא וכבר נתבאר בגמרא דלרמי בר חמא פליגי רבנן עליה דר\"י וסברי דאפילו יש לו אומנות שלא הוא פסול, וכתב ה\"ה על דברי רבינו זה קצת תימה אצלי דהא משמע פ' זה בורר דההיא אוקמתא דאמר אסמכתא היא ולא קניא אידחיא וקי\"ל כרב ששת וכו' ובפי\"ב מהל' עדות כתבתי ליישב דעת רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הגוזל את אביו ונשבע לו וכו'.</b> כתב הטור על דברי רבינו ואין זה מדרך המשנה אלא כמו שפירשתי שיתננה לאחי הגזלן או לאחי אביו אם אין לו אחים כלומר דלרש\"י שפירש יתן לבניו ולאחיו דקתני מתני' לבניו של אביו או לאחיו של אב אם אין לו בנים שפיר נקט לבניו ברישא אבל לפירוש רבינו הוה ליה למינקט תחלה לאחיו ואח\"כ לבניו. ואני אומר שאפילו היה כדבריו אין זה כדאי לומר על פירוש רבינו אין זה מדרך המשנה כל שכן שהתוספות פירשו כפירוש רבינו ונתנו טעם לשבח למה נקט לבניו ברישא: \n",
+                "<b>כתב</b> עוד הטור וגם מ\"ש שיעשה חשבון עם אחיו משמע נוטל חלק בגזילה זה אינו אלא אינו נוטל בה מאומה. פשטא דמילתא כך הוא לכאורה אבל רבינו מפרש בענין אחר וכן כתב ה\"ה וזה לשונו נראה שהרב מפרש משלם קרן וחומש ומ\"מ מעכב בידו שאר נכסים יותר מחלקו המגיעו בהם כפי מה שיהיה מגיעו בהם מקרן וחומש שנתן בהם וזהו שכתב עושה עמהם חשבון וזה אם אינו רוצה לתת חלקו עכ\"ל. ונראה שטעמו של רבינו שכיון שנתן כל הגזילה לבניו או לאחיו הרי קיים מצות השבת גזילה ומעתה למה לא יתבע חלקו בנכסי אביו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לקחה הגזלן מן הבעלים וכו'.</b> כתב הטור (סי' שע\"ד) מלשון הרמב\"ם יראה הוא הדין נמי אם קנאה מהנגזל קודם שמכרה או נתנה לאחר ואחר שקנאה מכרה ונתנה לאחר דאמרינן נמי שלא כיון לקיימה ביד הראשון ואין נראה דמיד כשקנאה נתקיימה ביד הלוקח ואינו יכול למוכרה עוד לאחר עכ\"ל. וי\"ל לדעת רבינו דהב\"ע כגון שלקחה מיד זבנה או אורתה דהא תיכף שלקחה גלי דעתיה דלאו לאוקומה קמי לוקח ראשון לקחה וכן פירש הרב רבינו ניסים בשם הראב\"ד. ועוד י\"ל דלא אמרינן דלקחה כי היכי דליקום בהימנותיה אלא כל היכא דלא זבנה או אורתה בתר הכי דהא דאמרן דניחא ליה דליקום בהימנותיה אומדן דעתא בעלמא הוא ונ\"מ להיכא דמית גזלן בתר הכי אבל כל היכא דזבנה או אורתה הא גלי דעתיה דליתיה לאומדן דעתא דידן וכיון שהוא מוחזק בקנין השדה מבעליו זה שרוצה להוציאו מחזקתו עליו הראיה ולפי זה אפילו לא זבנה או אורתה אלא שהוא עצמו בא לערער להוציאה מיד הלוקח וטוען שלעצמו קנאה ולא כי היכי דליקום בהימנותיה מהימן: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתנוה הבעלים לגזלן מתנה קנאה הלוקח וכו'.</b> כתב ה\"ה זה מחלוקת רב אחא ורבינא וכו' ורבינו פסק כמ\"ד כמכר ואולי משום דמסתבר טעמא דמ\"ד כמכר לדעתו ז\"ל עכ\"ל. ויותר נראה בעיני לומר דטעמו לפי שהלוקח מוחזק בקרקע ובטענה כל דהו מוקמינן ליה בידיה וכמ\"ש הטור בשם הרמ\"ה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו בעל השדה עקור אילנך ולך וכו'.</b> פשט דברי רבינו נראה דאכל מאי דכתב לעיל קאי בין עשויה ליטע בין אינה עשויה ליטע אלא שהרב המגיד כתב נראה שאין דעת הרב בזה אלא בשדה שאינה עשויה ליטע שאז הדין עם בעל השדה וכו' וכ\"נ מן ההלכות עכ\"ל. ואני איני רואה בדברי בעל ההלכות הוכחה בזה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובעל בנכסי אשתו והשותף בשדה וכו' כיורד ברשות הן.</b> בסוף הפרק כתב ה\"ה דהיינו דוקא באשתו קטנה וכ\"כ הרשב\"א שצריך להגיה כאן בעל בנכסי אשתו קטנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס.</b> בפרק ב' דע\"ז (דף כ\"ו:) מומר פליגי רב אחא ורבינא חד אמר [לתיאבון] מומר להכעיס מין הוא וחד אמר אפי' להכעיס נמי מומר ופסק כמ\"ד אפיקורוס משום דאמרינן התם דר\"י ור' אבהו סברי הכי ויש לתמוה למה בפ\"ג מהל' תשובה לא מנאו בכלל אפיקורוס. \n",
+                "<b>ומ\"ש והאפיקורוסים</b> בפ' הנזכר כתב מי הם הנקראים אפיקורוסים ומשמע ודאי שדינם אחד. \n",
+                "<b>ומ\"ש עכו\"ם ומחללי שבת בפרהסיא.</b> מבואר בפ\"ק דחולין (דף ג':) שדינם כעכו\"ם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבידת העכו\"ם מותרת וכו' ואם החזירה לקדש את השם וכו'.</b> בירושלמי פרק אלו מציאות. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה ומ\"ש וחייב להחזירה.</b> נראה דהיינו לומר דאע\"ג דלא אתאי לידיה חייב להשיבה כיון שיש חילול השם בדבר אם לא ישיבנה כגון שמצאה במקום רוב ישראל שיחשוב העכו\"ם שישראל גנבוה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו וכו' ואע\"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו וכו'.</b> כתב הטור על זה ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר עכ\"ל. ודעת רבינו שבשביל שזה אינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצא שק או קופה וכו' ואומד את דעתו אילו היה שלו אם היה מחזירן לעצמו וכו'.</b> בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל':) אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר: \n",
+                "<b>היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה וכו' מצאן בשדה חייב להחזירן וכו'.</b> כתב הרא\"ש ראיתי גדולים שפסקו כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא [ומיחייב להחזיר בשדה וכיון דאיחייב איחייב אף בעיר] ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל בכבוד התורה במקום שאינו חייב [ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחוייב בו לא זלזל בספק איסור] וחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יותר מממונו יעשה כמו שעשה ר' ישמעאל בר' יוסי אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו ולדעת רבינו י\"ל דלא מיקרי מזלזל בכבוד התורה בשביל כך אדרבא הוא כבוד שמים שאין דרכו בכך בשלו והוא מיטפל בשל חבירו לפנים משורת הדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש וכן אם מצא בהמה והכישה חייב להטפל בה ולהחזירה.</b> מימרא דרב וכו'. ומפרש טעמא בפרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ח) משום דאנקטה נגרי ברייתא ופיר״ש כלומר דרגילה לברוח ולילך מרחוק (ומש״ה) נתחייב בה. ולפ״ז דוקא בהמה דשייך בה ה״ט הוי דינא הכי אבל בכלים דלא שייך בהו ה״ט אע״פ שהתחיל יכול להניחם. ונמוקי יוסף כתב וז״ל הכישה נתחייב בה להחזירה הואיל והתחיל נתחייב בהשבה גמורה כך פירש״י ז״ל ולפ״ז ה״ה לכלים וכך הם דברי הרמב״ם בהלכות גזילה והרנב״ר תמה דלא משמע כן פרק הספינה דהתם קאמר טעמא משום דאנקטינהו נגרי ברייתא עכ״ל. ומלשון רבינו שכתב וכן אם מצא בהמה והכישה משמע דדוקא בבהמה הוא דהוי דינא הכי ולא בכלים אע״ג דבמצא כלים בשדה קאמר דחייב להחזירם אפילו בעיר התם שאני דכיון דדרכו להחזיר בשדה נתחייב בהם אבל בשמצאם במקום שאין דרכו להחזיר יכול להניחם אבל מדיהיב טעמא שהרי התחיל במצוה משמע דה״ה לכלים דה״ט שייך בהו ומשמע שעל זה תמה הרנב״ר ואמר דבפרק הספינה לא משמע כן וכו' ובפרק הכונס אמר הכי רבא בהדיא. ונראה לי דבבהמה דוקא קאמר רבינו והתחיל במצוה דקאמר ה״פ התחיל במצות השבה ואם לא יגמרנה הרי נמשך היזק לבעל אבידה דאנקטינהו נגרי ברייתא. ויש הוכחה לזה מדכתב אחר כך לעולם הוא חייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה וכו' אבל ב״ח לעולם חייב להטפל עד שיכניסה לרשות הבעלים המשתמרת כו'. \n",
+                "<b>ההולך בדרך הטוב והישר וכו' ואע\"פ שאינה לפי כבודו.</b> ודין זה דאינה לפי כבודו אין זה מקומו ואיחרו כדי לכתוב קודם לו ההיא דב\"ח לעולם חייב להטפל בה וכו' דהוי טעמא משום נגרי ברייתא דנילף מינה דהכישה מה\"ט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החזיר את האבידה בשחרית וכו'.</b> בפ' הכונס (בבא קמא דף נ״ו:) גבי פלוגתא דרב יוסף ורבה בשומר אבידה אי כש״ח דמי או כש״ש איתיביה רב יוסף לרבה החזירה למקום שיראנה אינו חייב להטפל בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה מאי נגנבה או אבדה לאו נגנבה מביתו או אבדה מביתו לא ממקום שהחזירה והא קתני אינו חייב ליטפל בה א״ל הב״ע כגון שהחזירה בצהרים ותרתי קתני וה״ק החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה החזירה בצהרים למקום שיראנה דלא שכיח דעייל ונפיק דלא חזי לה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה איתיביה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו מאי לעולם לאו אפילו לביתו ש״מ כש״ש דמי א״ל מודינא לך בב״ח דכיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא ואע״ג דהא דקאמר החזיר שחרית למקום שיראנה רבה הוא דאוקי ברייתא הכי ולא קי״ל כוותיה בשומר אבידה אלא כרב יוסף דאמר כשומר שכר דמי וכמבואר פי״ג לא פליגי אלא בגנובה או אבודה מביתו אם חייב או פטור אבל אם החזירה שחרית למקום שיראנה ושכיח דעייל ונפיק וחזי לה אינו חייב ליטפל בה דהשבה מעליא היא זו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ההולך בדרך הטוב והישר וכו'.</b> בפ' אלו מציאות (דף ל\"ז:) ר' ישמעאל בר' יוסי [הוה קאזיל באורחא] פגע ביה ההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי [אותבנהו וקא מיתפח] א\"ל דלי לי א\"ל כמה שוין א\"ל פלגא דזוזא יהב ליה פלגא דזוזא ואפקרה וכו' והא ר' ישמעאל בר' יוסי זקן ואינה לפי כבודו הוה לפנים משורת הדין הוא דעבד: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שאבדה לו אבידה וכו' אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת וכו'.</b> מה שקשה על זה ממ\"ש בפ\"ה מהל' ת\"ת יישבתי שם: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוצא אבידה וכו' אפילו היתה שוה פרוטה בעת המציאה והוזלה חייב להכריז עליה.</b> דברי הרב המגיד תמוהין שכתב שדעת הרב הפך מאי דאסיקנא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסימנים המובהקים וכו'.</b> כתב ה\"ה דפסק רבינו כמ\"ד סימנים דאורייתא וכו'. וקשה שבפי\"ג מהלכות גירושין גבי מצאוהו הרוג או מת וכו' אע\"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו כתב ה\"ה לא נתכוון בכאן אלא לסימנים שמחזירין עליהם אבדה ואעפ\"כ אין מעידין עליהם בכאן וכתב ג\"כ שהסימנים המובהקים שהם מן התורה אף כאן מעידים עליהם וא\"כ הרי שכתב שסימנים דאבעיא לן בגמרא אם הם דאורייתא לדעת רבינו לא שרינן אשת איש אפומייהו משום דלאו דאורייתא נינהו וכאן כתב שפוסק כמ\"ד דסימנים דאורייתא וא\"כ ה\"ל למשרי אשת איש אפומייהו וה\"ל לפרש שמ\"ש שם רבינו אע\"פ שיש סימנים בגופו ובכליו היינו כגון ארוך וגוץ וכגון חיוורי וסומקי וכפי מ\"ש בשמו בפי\"ג מהל' גירושין הוה ליה לפרש כאן כשכתב הסימנין המובהקין סומכים עליהם וכו' היינו במובהקין ביותר. \n",
+                "<b>ומ\"ש והמדה והמשקל וכו' סימנים מובהקים הם</b> היינו סימנים חשובים קצת והם דאבעיא לן עלייהו בגמרא אי הוי דאורייתא ולא איפשיטא ומ\"מ לענין ממון מחזירין אבידה עליהם. ודיוק לשון רבינו כן מדלא כתב הסימנין המובהקין סומכין עליהם וכו' דין תורה ואלו הם סימנין מובהקים מדה או משקל, או ה\"ל לכתוב והמדה והמשקל סימנים מובהקים הם מן התורה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה נתן מדת האמריות שבה וכו'.</b> קשה שמדת האמריות היינו מדת ארכה וכבר כתב דין זה בסמוך ושמא י\"ל דנותן מדת האמריות שבה היינו לומר שנותן מדת אורך ורוחב האמריות שבה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אווזים ותרנגולים גדולים מיטפל בהם שלשים יום וכו'.</b> טעמו של רבינו משום דכשהם קטנים ביותר טרחם ומזונם מרובה יותר מהגדולים שהם הולכים ומנקרים באשפות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוצא כלי חרש וכיוצא בהם וכו'.</b> כתב \n",
+                "<b>ה\"ה ומ\"ש חייב להכריז שאם יבא תלמיד חכם וכו'</b> פירש הר\"א דהכרזה זו x אינה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אלא מקום שת\"ח מצויים שם וכו'. ואני אומר שמפשט דברי רבינו נראה שאפילו מצא במקום שאין ת\"ח מצויין שם אם בא ת\"ח ואמר יש לי טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו והטעם משום דכיון שהאובד הוא ת\"ח כשמרגיש שאבד אע\"פ שאין לו סימן אינו מתייאש לפי שהוא יודע שיחזירו לו בטביעות עין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן וכו' ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו.</b> כתב הטור על זה ולא נהירא (אלא יהא מונח עד שיבא אליהו) וגם ה״ה כתב על דברי רבינו זו באמת קשה ודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו וכו'. ואפשר לומר לדעת רבינו דהא דאמרינן בריש פרק אלו מציאות (בבא מציעא כ״א:) בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הויא בדבר שאין בו סימן ואיפסיקא הלכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר שאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שנטלם אין לו להחזירה כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבא אליהו אלא היכא דאתמר הכי בהדיא: \n",
+                "<b>כתב</b> ה\"ה (לפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתנו וכו') הנ\"ל מדברי רבינו שהוא גורס כן בסוף אותה סוגיא וכו'. ואני אומר הנך רואה כמה דחוקים דבריו לחדש גירסא מדעתו ועוד שהגירסא מבואר שהיא דחוקה מאד. ולכן נ\"ל שרבינו סובר דכיון דר' אבא בר זבדא אמר סתם (דף כ\"ה:) כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן קאמר והא דקאמר גבי מצא אחר הגפה או הגדר גוזלות מקושרים מ\"ט דאמרינן הני איניש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו לאו למימרא דלא איירי מתני' אלא בשאין בו סימן דבין ביש בו סימן בין באין בו סימן מיירי והיכא דאית בהו סימן אסור ליגע בהם מפני שגורם להטריח הבעלים והיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה שגורם שיאבדו הבעלים ממונם וכי פריך ליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן לאו למימרא דאי הוה קשר או מקום סימן היה מותר ליטלם אלא משום דאיהו אמר עלה דמתני' דהיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה כדי שלא יפסידו הבעלים מקשי ליה דהא מתני' בשיש בה סימן דקשר או מקום מיירי ואהדר ליה דמתניתין באין בה סימן נמי מיירי דלישנא דמקושרים משתמע בין קשר שיש בו סימן בין קשר שאין בו סימן דהיינו שמקושרים בכנפיהם ומיירי בין במקום סימן בין בשאינו סימן וכגון שמדדים. כך נ\"ל ליישב דעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצא פירות מפוזרים וכו'.</b> כתב הטור [סימן רס\"ב] על זה ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי אלו שלו במכנשתא דביזרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים וכו' הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהם ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא עכ\"ל. טעמו דכי אותבינן עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני' דמצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו שני במכנשתא דביזרי ואם כדברי רבינו טפי הוי עדיף לאוקמה בדאשכחינהו דרך נפילה. וי\"ל לדעת רבינו דהא דאקשינן אי דרך נפילה אפילו טובא נמי וכו' גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרינן בעיגולי דבילה והא דמותבינן לאביי ממתנית' ומתרצינן לה במכנשתא דביזרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן מתני' בכל אנפי מיתוקמא כאביי וכ\"כ הרמב\"ן לדעת הרי\"ף וכ\"כ נמוקי יוסף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מצא כריכות ברה\"י וכו'.</b> כתב ה\"ה מ\"ש במקצת ספרי הרב וכו'. ול\"נ שאפשר לומר שמ\"ש כאן אינו סימן מובהק היינו משום דאיכא למיחש שמא עברו בני אדם באותו רה\"י וגלגלוהו ממקומו אבל היכא דידוע שלא נתגלגל כגון שהוא מונח בצד הגדר הוי מקום סימן מובהק וכמ\"ש פרק י\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא עיגול ובתוכו חרס וכו'.</b> כתב הטור על זה איני יודע למה פסק כר' יהודה וא\"א הרא\"ש ז\"ל פסק כחכמים וכו' עכ\"ל. וכתב החכם המרשים דאפשר שטעם רבינו משום דאמר בגמרא דכ\"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא אע\"ג דדנינן מיניה אי נמי משום דקי\"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז אע\"פ שלא נעשה בכוונה וה\"ל כסימן הבא מאליו עכ\"ל. ואין דבריו נכונים כלל שמ\"ש דמשום דאמרינן דכ\"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא וכו' סברא הפוכה היא דכיון דבגמ' אמרינן גבי סימן העשוי לידרס לימא כתנאי וכו' סברוה דכ\"ע סימן הבא מאליו הוי סימן ובסימן העשוי לידרס קמפלגי ואמר רב זביד משמיה דרבא אי ס\"ד דקסבר ת\"ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וכו' אלא הכא בסימן הבא מאליו קמפלגי הרי שנדחית סברת הסברוה בטענה והיאך אפשר לפסוק הלכתא כוותיה גם מ\"ש דמשום דקי\"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז וכו' אינו נראה דלא מיקרי סימן הבא מאליו אלא דבר שבודאי נעשה שלא בכוונה כגון ככר ובתוכו מעות עיגול ובתוכו חרס משא\"כ בחתוכא דבשרא המשונה דרובא דרובא הוא נעשה בכוונה [ומ\"ש שהרי\"ף פסק כר' יהודה לא נמצא בספרים שלנו שהרי\"ף פסק כן] אבל טעם מחלוקת רבינו והרא\"ש [תלוי בגירסת המשנה] שרבינו גורס אלו מציאות שלו וכו' מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו דברי ר\"מ ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו' וכיון דפלוגתא דר\"מ ור' יהודה היא הלכה כר' יהודה והרא\"ש לא גריס דברי ר\"מ אלא סתם מתני' היא והלכתא כוותה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוצא מחטין וצנורות וכו'.</b> נ\"ל שמיירי שמצא אלו על גב אלו דאל\"כ דרך נפילה הם. ונראה שרבינו ז\"ל מפרש הא דתניא אימתי מותרים בזמן שמצאן אחד אחד אבל אם מצאן שנים שנים חייב להכריז לא ברבים איירי אלא מחט אחת או שתי מחטין קאמר ויש לתמוה על פירוש זה דהא בהדיא מפרש בגמרא מאי בדי שוכי וגם על דינו יש לתמוה אמאי במצא שנים חייב להכריז מ\"ש ממצא שני מטבעות דאפילו עשויין כמגדל אינו חייב להכריז: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוצא מעות בחנות וכו'.</b> כתב הטור על זה ואינו נראה כן מתוך הגמרא אלא הוא של החנוני וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא\"כ בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה. טעמו מדאמרינן בגמרא ניתני מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות וכו' אלמא בלישנא דמצא בחנות לא על גבי תיבה משמע ומשום דקשיא מ\"ש על גבי תיבה מעל גבי שולחן לכך כתב וטעמא שדרך הבאים להחליף ליתן מעותיהם על השולחן משא\"כ בחנות וכו' ול\"נ שטעמו של רבינו דכיון דמאי דאמרינן מאי איריא דתני בין הכסא לשולחני של שולחני ניתני על השולחן שייך נמי בחנות במאי איריא דתני בין תיבה לחנוני של חנוני ניתני ע\"ג תיבה לחנוני מדלא תני הכי משמע דעל גבי תיבה הרי הוא של מוצאו והא דקאמר א\"נ בשלחנות כדקתני רישא מצא בחנות הכי פירושו וא\"נ לא היה הכרח זה ה\"ל להכריח מדלא קתני מצא בשולחנות כדקתני מצא בחנות והיינו מפרשים דעל גבי שלחן לא הוי בכלל שלחנות והשתא דקתני לפני שלחני הוי שלחן בכלל ומ\"מ אע\"ג דקתני מצא בחנות הוי ע\"ג תיבה בכלל מדקתני סיפא בין תיבה לחנוני של חנוני ולא קתני על גבי תיבה נמצא דעל גבי תיבה ועל גבי שלחן דינם שוה אלא דלעיל גבי שלחן מכריעים מרישא ומסיפא דהרי אלו שלו ולע\"ג תיבה לא מכריעין ליה אלא מסיפא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצא מטמון וכו' ואם היה תוך הכותל מלא מהם חולקין.</b> כתב הרב המגיה x רחוק הוא שרבינו רוצה לומר על הבבא שלמעלה דמוכח בגמרא דאזלינן בתר קתא ושנציה אפילו היכא דמוכח בזה האחר הואיל וברייתא דתניא אם היה כותל ממולא מהם חולקים קאי על המשנה דמיירי באדרא ונסכיה. לכך נראה דט\"ס הוא וצ\"ל אחר הבבא של מטה דמחלק בלשונות של זהב בין חציו לחוץ לחציו לפנים. ועל זה קאי אם נמצא תוך הכותל מלאה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך אם היה משכיר לאחרים וכו'.</b> כתב ה\"ה ומ\"ש ג' עכו\"ם כתב עליו הר\"א בגמ' מסקינן אפי' לג' ישראל והאמת דר\"נ הכי ס\"ל התם והלכתא כוותיה בדיני ואולי מפני שרבא חולק בההוא דר\"נ וכו'. ואני אומר שלא היה צריך ה\"ה להכריע דבר זה מדעתו ולכתבו בלשון אולי שהרי בפירוש כתב הרי\"ף ואוקמה רב מנשיא כר' יעקב בג' עכו\"ם ור\"נ אמר אפי' בג' ישראל ואזדא ר\"נ לטעמיה וכו' ורבא פליג עליה אפי' ג' חייב להכריז וכו' והלכתא כרבא דבתרא הוא עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מציאה שאמרנו בה וכו' אבל אם ראה את המציאה אפילו נפל עליה וכו'.</b> כתב הרב המגיד משנה מפורשת פרק שנים אוחזין וכו' סתם נראה שהוא סומך על האוקימתא הראשונה וכו'. אין דברי הרב המגיד נראין בכאן דא\"כ לא ה\"ל לרבינו לכתוב אפי' נפל עליה ומדכתב לשון אפילו הדבר ברור דלא תפס כאוקימתא קמייתא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שראו גמל או חמור של מציאה וכו'.</b> כתב ה\"ה והכוונה שבגמל גופיה אם היו שני מנהיגים קנו שניהם וכו'. דעתו לומר שרבינו מפרש דכי אמרינן לערבינהו וליתנינהו שנים שהיו מושכים ומנהיגים בין בגמל בין בחמור היינו לומר דאי תנא הכי הוה משתמע דבין היו שניהם מושכים בגמל ובחמור ובין שניהם מנהיגים בגמל בין היה אחד מושך ואחד מנהיג בין בגמל בין בחמור קנו שניהם וכי מתרץ איכא חד צד דלא קני היינו לומר דנהי אם היו שניהם מושכים בגמל או בחמור וכן אם שניהם הנהיגו בגמל או בחמור קנו שניהם מיהו היכא דאחד משך ואחד הנהיג חד קני וחד לא קני איכא דאמרי מושך בחמור כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג החמור מנהיג קני מושך לא קני אבל בגמל אפי' אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם איכא דאמרי הנהגה בגמל כלומר שאם אחד משך ואחד הנהיג הגמל מושך קני מנהיג לא קני אבל בחמור אפי' אחד מושך ואחד מנהיג קנו שניהם ופסק כלישנא בתרא. ויש לתמוה למה לא כתב רבינו בפ\"ב דמכירה שהבהמה נקנית בהנהגה ודוחק לומר שרבינו מחלק לומר דהנהגה קני דוקא במציאה והפקר דמנא ליה הא. ושמא י\"ל שסמך על מ\"ש פה ויותר נראה לומר שמ\"ש בפ\"ב מהל' מכירה או הכישה במקל ורצה לפניו היינו הנהגה: \n",
+                "<b>כתב</b> הר\"ן דלהרי\"ף רכוב לחודיה קני ורכוב ומנהיג יחלוקו כסתמא דמתני' וכ\"נ מדברי הרמב\"ם פי\"ז מהל' גזילה עכ\"ל. וגם ה\"ה כתב פה שרבינו סובר כהרי\"ף דרכוב קני אפי' אינו מנהיג ברגליו. ונראה שהבינו כן בדברי רבינו מדנקט רוכב סתם משמע אפי' אינו מנהיג ובפ\"ב מהל' מכירה כתב בהדיא כיצד קונים את הבהמה במשיכה אצ\"ל אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו ויש מקום לבעל דין לחלוק דוהלכה בו שכתב בפ\"ב מהל' מכירה היינו ע\"י שהנהיגה ברגליו ומ\"ש פה היה אחד רוכב היינו במנהיג ברגליו וסמך על מ\"ש בפ\"ב מהל' מכירה. ונראה שאפי' לדעת הר\"ן וה\"ה בדברי רבינו רוכב לא קנה אא\"כ הלכה כמ\"ש בפ\"ב מהל' מכירה והלכה ומיהו בעקירת יד ורגל סגי שכך כתב אין צ\"ל אם משכה והלכה בו שקנה אלא אפילו שקרא לה ובאה או שהכישה במקל ורצה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה וקרא לה ובאה לא חשיב כמו רכב עליה דהא בלשון אפילו קאמר לה וכיון דבקרא לה ובאה כיון שעקרה יד ורגל קנה כ\"ש ברכב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חצירו של אדם קונה לו וכו'.</b> כתב ה\"ה ופירוש דבעינן תרתי בחצר שאינה משתמרת וכו' ול\"נ דאלימא קניית הד' אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה וכן עיקר עכ\"ל. ול\"נ טעם אחר דארבע אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאינצויי תקינו רבנן דליקני לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר דא\"כ אכתי הוו אתו לאינצויי: \n",
+                "<b>כתב</b> נימוקי יוסף על מתניתין דאמר זכתה לי שדי כתב הרנב\"ר דדוקא דאמר הכי כיון דצבי וגוזלות הללו מהלכים הם כל שהוא מתעורר לקנותם משתמרים לו דאי רץ אחריהם [מגיעם] כדאיתא בגמרא ואם לא אפי' עומד בצד שדהו אינה משתמרת לו ואינו דומה ליד דידו משתמרת וזו אינה משתמרת וכך הם דברי הרמב\"ם בפרק י\"ז מהלכות גזילה. מה שכתב שכך הם דברי הרמב\"ם אינו מחוור שהרי לטעמו של הר\"ן דוקא בהני שהם מהלכים הוא דבעי דלימא זכתה לי שדי אבל במציאה שאינה מהלכת כלל אפילו לא אמר הכי קני ואילו לדברי רבינו אפילו במציאה שאינה מהלכת צריך שיאמר זכתה לי שדי שהרי סתם וכתב ואם נפלה שם מציאה הרי היא של בעל החצר ועל זה כתב שאם לא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב ה\"ה קטנה יש לה חצר וכו'.</b> דין קטן וקטנה מפורשים הם וכו'. \n",
+                "<b>ומ\"ש וארבע אמות של אדם כחצירו לענין מציאה.</b> אפשר שרמז בזה למה שכתבו הראשונים שאין ד\"א קונות כל זמן שיש בה דעת אחרת מקנה וכו'. תמהני על ה\"ה שהרי רבינו בפ\"ד מהלכות זכיה כתב שארבע אמות קונות לענין מתנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מציאת בנו ובתו וכו' ומציאת בתו הנערה אע\"פ שאינה סומכת על שולחנו.</b> בפרק נערה שנתפתתה אהא דתנן האב זכאי בבתו במציאתה יהיב טעמא בגמ' (דף מ\"ז) משום איבה ופירש\"י משום איבה דכיון דאינו חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו, וכתבו התוספות ולר\"י נראה איבה דמציאתה היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין והא דאמרינן גבי מציאת בנו ובתו הקטנים לא קטן קטן ממש אלא גדול וסומך על שלחן אביו קטן הוא היינו דוקא בקטן אבל בקטנה אפי' אינה סמוכה על שלחן אביה הויא מציאה לאב משום איבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין עכ\"ל. ודברי רבינו כדברי ר\"י: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפי' היתה מכורה אמה.</b> בפ\"ק דמציעא (דף י\"ב:) גבי הא דתנן מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם האי שפחה היכי דמיא אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי שתי שערות אי איתיה לאבוה דאבוה הוא לעולם דאיתיה לאב ומאי הרי הן שלהן לאפוקי דרבה ופירש\"י לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה וקרי ליה שלהן משום דאב מינה קזכי: \n",
+                "<b>סליקו הלכות גזלה ואבדה בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0a57408062af96077857c3c8a5c05daf56218aaa
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,118 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org/",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות גניבה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטן שגנב וכו'. </b> פירוש מחזירים לו לבעל הגניבה דבר הגנוב ממנו: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מסר שורו לשנים וטענו טענת גנב וכו'. </b> כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם הפקיר שורו לשנים וטענו נגנב ונשבעו שניהם והודה האחד ועל השני באו עדים בין שניהם משלמין את הקרן ובכפל מבעיא לן ולא איפשיטא לפיכך אין מחייבין אותו ואם תפס לא מפקינן מיניה, ואין נראה כן בגמרא אלא כפל פשיטא דמשלם אותו שבאו עליו עדים ובחומש מבעיא עכ\"ל. והנה דין זה בפ' הגוזל עצים (דף ק\"ח) חומש וכפילא בתרי גברי מאי היכי דמי כגון שמסר שורו לשני בני אדם וטענו בו טענת גנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי מי אמרינן בחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא האי נשלם כפילא והאי נשלם חומשא כלומר דקי\"ל דאין חומש בהודה מפי עצמו ואין כפל אלא בבאו עליו עדים או דילמא עילויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא נשלם עליה חומשא וכפילא [וה\"נ חד ממונא הוא] תיקו. ומפרש רבינו דקרן פשיטא לן דמשלמים בין תרווייהו וחומש נמי פשיטא לן דמשלם אותו שהודה ולא מבעיא לן אלא אם זה שבאו עליו עדים משלם חומש ועלה בתיקו ולפיכך פסק רבינו שאם תפס אין מוציאין מידו ומ\"ש הטור ואינו נראה כן בגמרא הוא מדאיתא התם לעיל מההיא [בעי] רמי בר חמא ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש או דילמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש ופירש\"י בעי רמי בר חמא דקי\"ל בפרק מרובה ממון שאין משתלם בראש דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש עכ\"ל. ומשמע דבעיא דרבינא נמי בכה\"ג היא דכפל פשיטא ליה דמשלם אותו שבאו עליו עדים ולא מבעיא לן אלא אם משלם חומש אותו שהודה משום דממון דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש או דילמא ה\"מ בחד גברא אבל בתרי גברי חד משלם כפל וחד משלם חומש ש\"ד. ורבינו אפשר שסובר דאע\"ג דבעיא דרמי בר חמא בהאי גוונא היא בעיא דרבינא הויא בגוונא אחרינא אלא דאכתי קשיא לי דכיון דבעיא דרמי איפשיטא דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א\"כ בבעיא דרבינא היאך אפשר לומר דפשיטא לן דמשלם חומש ולא מספקא לן אלא אם משלם כפל דהא כפל מוציא מידי חומש שמענו בבעיא דרמי בר חמא אבל חומש מידי כפל לא שמענו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שומר שגנב מרשותו וכו'. </b> כתב ה\"ה וז\"ל כתב הראב\"ד זה אינו כלום וכו' עד סוף דבר איני יודע טענה לרבינו עכ\"ל. ול\"נ שדעת רבינו דטוען טענת גנב היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כולו והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתיאשו הבעלים מן הגניבה וכו'. </b> כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם ז\"ל נתייאשו הבעלים מהגניבה קנאו הלוקח בשינוי רשות ויאוש ואינו מחזיר הגניבה עצמו לבעלים אלא נותן להם דמיו מפני תקנת השוק אם לא היה המוכר גנב מפורסם ואם לקח מגנב מפורסם אז אינו נותן ללוקח כלום וצריך להחזיר לו הכלי בלא דמים עכ\"ל. ואני אומר שספר מוטעה נזדמן לו לטור בדברי רבינו דהיאך כתב נותן להם דמיו אם לא היה המוכר גנב מפורסם דמאחר דאינו מפורסם אין ללוקח ליתן כלום דכשלא נתייאשו הבעלים אמרו דמחזיר הגניבה ונוטל דמים מבעה\"ב מפני תקנת השוק והיכא דנתייאשו הבעלים דאינו צריך להחזיר הגניבה עצמה אי אמרת שיתן דמים בטלת תקנת השוק ועוד שנמצא חומר בנתייאשו מבלא נתייאשו דבלא נתייאשו אין לוקח מפסיד כלום ובנתייאשו הוא מפסיד דמי הגניבה שמשלם לבעה\"ב וכן מ\"ש ואם לקח מגנב מפורסם אינו נותן ללוקח כלום אין לו הבנה כלל דמדקתני אינו נותן ללוקח כלום משמע דבגנב שאינו מפורסם נותנים הבעלים שום דבר ללוקח והא ליתא דכיון דבנתייאשו מיירי אין הלוקח צריך להחזיר הגניבה לבעלים וא\"כ מה יתנו לו ועוד מה זה שכתב וצריך להחזיר לו הכלי בלא דמים דכיון שיש כאן שינוי רשות ויאוש קנה ואמאי צריך להחזיר לו הכלי אפילו קנה מגנב מפורסם. ונראה שהנוסחא שנזדמנה לטור היא שנזדמנה להראב\"ד ולכן כתב עליה כל זה אין לו שורש וענף והוא שיבוש המעתיק עכ\"ל. וכבר כתב ה\"ה שהנוסחא הבדוקה היא נותן דמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה הגנב מפורסם וכך היא גירסת ספרינו והשתא אתי שפיר דכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות ודאי קנה מיהו אם קנה מגנב מפורסם אע\"פ שקנה לענין שאינו צריך להחזיר הכלי דמים מיהא צריך להחזיר ואם קנה מגנב שאינו מפורסם מן הדין היה צריך להחזיר לו דמים אלא שמפני תקנת השוק אפילו דמים אינו צריך להחזיר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משכן הגניבה בין שמשכנה ביתר על דמיה וכו'. </b> כתב ה\"ה על דברי הראב\"ד ובאמת שבגמרא לא הוזכר וכו' עד ויש לחלק. ול\"נ דיותר נכון לומר דטעמא דרבינו דכיון דאין דרך להלוות על המשכון שוה בשוה ואפ\"ה אסיקנא דעשו בו תקנת השוק א\"כ הוא הדין להלוות עליו יותר משיווין וטעמא דמילתא משום דאית לן למימר דמשכון לזכרון דברים נקטיה ולא דמי לדין שכתב בסמוך היה נושה בגנב מאה זוז דהכא שאני שלא הוציא מעות מידו עד שהביא לו המשכון גלי דעתיה שכל סמך שלו אינו אלא המשכון: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה נושה בגנב מאה זוז וכו'. </b> כתב הרב המגיד ודוקא בשלא פירש וכו' ובכי הא מי שהחפץ בידו נאמן בשבועה עכ\"ל. איני יודע מה מקום לשבועה כאן שמאחר שאין הלה טוענו ברי אין כאן אלא חרם סתם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו וכו'.  </b> דברי רבינו מבוארים שהוא מפרש דכי אמר רבא אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו לא צריך לאהדורי עליה כולי האי היינו לומר שא\"צ שום תנאי מהתנאים האמורים דאפילו לא באו בני אדם בתוך ביתו כלל מאחר שאינו עשוי למכור כליו ועדים מכירים שאלו הם כליו ביצא לו שם גניבה סגי דרגלים לדבר שלא מכרם אלא נגנבו ממנו וכדמסיק רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר דביצא לו שם גניבה בלחוד סגי אפילו לא באו בני אדם בתוך ביתו וכו' ולא כדפירש\"י דמאי דקאמר לא צריך לאהדורי לא קאי אלא לתנאי דספר פלוני ופלוני הם דמשמע מדבריו שאין חילוק בין בעל הבית העשוי למכור כליו לשאינו עשוי למכור אלא לתנאי זה אבל כל שאר התנאים צריכים הם בשאינו עשוי למכור כשם שהם צריכים בעשוי למכור. ולפי פירוש רבינו אתיא מתני' כפשטא דסתם ותני יצא לו שם גניבה בעיר בלי שום תנאי משום דמיירי בשאינו עשוי למכור כליו. וכ\"כ בפירוש המשנה וז\"ל זה הדין כשיהיה האיש ההוא אינו ידוע למכור אותם דברים שטוען שנגנבו לו ויצא לו שם גניבה בעיר וא\"צ שנבאר שצריך ב' עדים שיעידו שאלו הכלים היו שלו ושאלו הספרים שלו היו לפי שזה מבואר אבל אם דרכו שימכור כליו וספריו לא ידונו לו זה הדין אלא אם לנו עמו בני אדם ומצאו בבקר קירו חתור ואותם אנשים שלנו בביתו יצאו על אותו המחתרת וכליו וספריו של בעל הבית בידיהם באותה שעה ידונו לו זה הדין עכ\"ל. וא\"ת וכי אקשינן מתני' והלא יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי ליחוש דילמא זבנינהו וכו' היכי אהדר ליה כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' דהא הנהו תנאים לא צריכי אלא בעשוי למכור כליו והכי ה\"ל לאהדורי הב\"ע בבעה\"ב שאינו עשוי למכור כליו. וי\"ל דבעי לגלויי ליה דאפילו בעשוי למכור כליו משכחת לה דישבע כמה הוציא ויטול וכיון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' ובתר הכי גלי ליה דה\"מ בעשוי למכור אבל בשאינו עשוי למכור לא חיישינן דילמא זבנינהו. ועי\"ל דמתני' בכל גוונא מיירי בין בבעה\"ב העשוי למכור בין בשאינו עשוי אלא דבעשוי למכור הוי יצא לו שם גניבה בכל הנך תנאים שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' ובשאינו עשוי למכור הוי יצא לו שם גניבה יציאת שם גניבה בעלמא וא\"צ לתנאים אחרים ומשום הכי כי אקשי ליה ליחוש דילמא זבנינהו לא בעא לאהדורי ליה הב\"ע בשאינו עשוי למכור כליו משום דמתני' בכל גוונא מיתניא בין בעשוי למכור בין בשאינו עשוי למכור ולהכי אהדר ליה כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכי היכי דלא ליטעי למימר דלעולם צריך הנך תנאים דבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' אתא רבא ואמר דע\"כ לא צריך לאוקומי מתני' בכל הנך אלא משום בעל הבית העשוי למכור דאילו בשאינו עשוי למכור אתיא מתניתין כפשטא בלא שום תנאי ולהיותו מפרש כן כתב בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר ומכיר כליו וספריו ביד אחרים אם באו עדים שזה כליו של זה ישבע זה וכו' ויחזיר לו כליו, לומר דבאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעלמא סגי וא\"צ לבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו וכו' ואם באו עדים שהן כליו של זה אע\"פ שלא נזכר בגמרא הוא מבואר מעצמו שאם אין עדים שזה היו כליו של זה קודם שיצא לו שם גניבה כי יצא לו שם גניבה מאי הוי דילמא מעולם לא היו כלים אלו שלו. והטור כתב וז\"ל המכיר כליו וספריו ביד אחר והוא אינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ובלילה עמד וצווח כלי נגנבו ועדים ראו אותם בני אדם שחתרו להם בקיר וכו' כתב הרמב\"ם כשאינו עשוי למכור כליו אם יבואו עדים שהן כליו של זה ישבע הלוקח בנקיטת חפץ בכמה לקחו ויטול מהבעל ויחזיר לו כליו ע\"כ. ור\"ל כיון שעדים מכירים שהם כליו א\"צ שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וחבילות על כתפיהם והכי מסתברא עכ\"ל. ויש לתמוה על דבריו שכתב על דברי רבינו ור\"ל כיון שהעדים מכירים שהם כליו א\"צ שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וכו' שנראה מדבריו שאין זה סותר למ\"ש תחלה והסתירה מבוארת שתחלת דבריו הם ע\"פ פירש\"י דכי אמרינן אבל בשאינו עשוי למכור לא צריך לאהדורי עליה כולי האי לא קאי אלא לומר דלא צריך דנימא פלוני ופלוני וכו' אבל כל שאר תנאים צריך ואילו לרבינו א\"צ שום תנאי כמו שנתבאר. ויש לתמוה * על ה\"ה שקיצר וכתב על דברי רבינו זה מבואר שם בגמרא והיה ראוי לו לכתוב פירוש הסוגיא לדעתו כיון שהוא מוחלק מפירש\"י כמו שנתבאר. וכתב עוד הטור כתב עוד (הרמב\"ם)  שאם הם כלים העשויים להשאיל ולהשכיר אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן וישבע המחזיק בהם כמה הוציא ויטול ויחזיר לזה כליו עכ\"ל. ומ\"ש בשם רבינו אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר טעות הוא שהרי מבואר בלשון רבינו דאיצא לו שם גניבה בעיר שכתב ברישא קאי וכן פירשו דבריו הראב\"ד וה\"ה ז\"ל: * (עיין בב\"י סי' שנז כי שם מיישב תמיהתו על הרב המגיד):   ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל דבר שחזקתו שהוא גנוב וכו' וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב וכו'. </b> כתב ה\"ה ויש תימה קצת בלשון הרב וכו'. ויש לתמוה על דברי ה\"ה דהא ודאי אין זו ענין לההיא דרב דהתם ליהנות מן הגזלן אסור עד שיהא רוב ממון שלו והכא לקנות מאדם שאינו מוחזק בגזלן אלא שאותו דבר שקונה ממנו יש לחוש שהוא גנוב וזה מבואר וכבר נזכר זה בסוף דברי רבינו פ\"ה מהל' גזילה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר לקחת מן האריס וכו'. </b> בפרק אלו מציאות (ב\"מ דף כ\"ב) אמימר ומר זוטרא ורב אשי איקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורמוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלו מר זוטרא לא אכל וכתב הרא\"ש (דף קל\"ד ע\"ב) אמימר ורב אשי אכלו אע\"ג דלא ידע מרי בר איסק במאי דיהיב להו [ויאוש שלא מדעת הוי] מ\"מ היו סומכים על זה דאריסא מחלקו יהיב להו ויתן לבעלים אחרים כנגדן מר זוטרא לא אכל כיון דמן השותפות קודם החלוקה יהיב להו בלא דעת בעלים לא מצי למיכל עכ\"ל. וכיון דאמימר ורב אשי עבוד עובדא הלכתא כוותייהו דרבים נינהו ועוד דרב אשי מריה דגמרא הוא וכוותיה נקטינן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סלע שנפגמה וכו' אלא או ישחוק וכו'. </b> לפי דברי ה\"ה הול\"ל או יפגמנה באמצע. ורש\"י פירש שהרמאי יקוץ אותה סביב עד שיוציא הנקב ויוציאנה בשקל ולפי זה מ\"ש רבינו ויעשנה משקל צריך לומר שהשי\"ן [משקל] נקודה בסגו\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלשים יום וכו'.  </b> כתב ה\"ה פסק דלא כרשב\"ג. ויש לתמוה למה דהא קי\"ל כל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל הלכה כמותו: [ועי' בב\"י ח\"מ סי' רל\"א וב\"ח ודרישה ישוב על זה וע\"ע בתויו\"ט]: ",
+                "<b>סליקו הלכות גניבה בס\"ד </b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bc4dc4fe208d1a848d9083a8a7cf7263f17635b0
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Nezikim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,118 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Theft",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Theft",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קטן שגנב וכו'. </b> פירוש מחזירים לו לבעל הגניבה דבר הגנוב ממנו: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מסר שורו לשנים וטענו טענת גנב וכו'. </b> כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם הפקיר שורו לשנים וטענו נגנב ונשבעו שניהם והודה האחד ועל השני באו עדים בין שניהם משלמין את הקרן ובכפל מבעיא לן ולא איפשיטא לפיכך אין מחייבין אותו ואם תפס לא מפקינן מיניה, ואין נראה כן בגמרא אלא כפל פשיטא דמשלם אותו שבאו עליו עדים ובחומש מבעיא עכ\"ל. והנה דין זה בפ' הגוזל עצים (דף ק\"ח) חומש וכפילא בתרי גברי מאי היכי דמי כגון שמסר שורו לשני בני אדם וטענו בו טענת גנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי מי אמרינן בחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא האי נשלם כפילא והאי נשלם חומשא כלומר דקי\"ל דאין חומש בהודה מפי עצמו ואין כפל אלא בבאו עליו עדים או דילמא עילויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא נשלם עליה חומשא וכפילא [וה\"נ חד ממונא הוא] תיקו. ומפרש רבינו דקרן פשיטא לן דמשלמים בין תרווייהו וחומש נמי פשיטא לן דמשלם אותו שהודה ולא מבעיא לן אלא אם זה שבאו עליו עדים משלם חומש ועלה בתיקו ולפיכך פסק רבינו שאם תפס אין מוציאין מידו ומ\"ש הטור ואינו נראה כן בגמרא הוא מדאיתא התם לעיל מההיא [בעי] רמי בר חמא ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש או דילמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש ופירש\"י בעי רמי בר חמא דקי\"ל בפרק מרובה ממון שאין משתלם בראש דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש עכ\"ל. ומשמע דבעיא דרבינא נמי בכה\"ג היא דכפל פשיטא ליה דמשלם אותו שבאו עליו עדים ולא מבעיא לן אלא אם משלם חומש אותו שהודה משום דממון דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש או דילמא ה\"מ בחד גברא אבל בתרי גברי חד משלם כפל וחד משלם חומש ש\"ד. ורבינו אפשר שסובר דאע\"ג דבעיא דרמי בר חמא בהאי גוונא היא בעיא דרבינא הויא בגוונא אחרינא אלא דאכתי קשיא לי דכיון דבעיא דרמי איפשיטא דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א\"כ בבעיא דרבינא היאך אפשר לומר דפשיטא לן דמשלם חומש ולא מספקא לן אלא אם משלם כפל דהא כפל מוציא מידי חומש שמענו בבעיא דרמי בר חמא אבל חומש מידי כפל לא שמענו וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שומר שגנב מרשותו וכו'. </b> כתב ה\"ה וז\"ל כתב הראב\"ד זה אינו כלום וכו' עד סוף דבר איני יודע טענה לרבינו עכ\"ל. ול\"נ שדעת רבינו דטוען טענת גנב היינו כשמניח הפקדון במקומו וטוען שנגנב כולו והכא שאני שמכלל מה שהופקד אצלו לקח קצת בדרך גניבה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתיאשו הבעלים מן הגניבה וכו'. </b> כתב הטור וז\"ל כתב הרמב\"ם ז\"ל נתייאשו הבעלים מהגניבה קנאו הלוקח בשינוי רשות ויאוש ואינו מחזיר הגניבה עצמו לבעלים אלא נותן להם דמיו מפני תקנת השוק אם לא היה המוכר גנב מפורסם ואם לקח מגנב מפורסם אז אינו נותן ללוקח כלום וצריך להחזיר לו הכלי בלא דמים עכ\"ל. ואני אומר שספר מוטעה נזדמן לו לטור בדברי רבינו דהיאך כתב נותן להם דמיו אם לא היה המוכר גנב מפורסם דמאחר דאינו מפורסם אין ללוקח ליתן כלום דכשלא נתייאשו הבעלים אמרו דמחזיר הגניבה ונוטל דמים מבעה\"ב מפני תקנת השוק והיכא דנתייאשו הבעלים דאינו צריך להחזיר הגניבה עצמה אי אמרת שיתן דמים בטלת תקנת השוק ועוד שנמצא חומר בנתייאשו מבלא נתייאשו דבלא נתייאשו אין לוקח מפסיד כלום ובנתייאשו הוא מפסיד דמי הגניבה שמשלם לבעה\"ב וכן מ\"ש ואם לקח מגנב מפורסם אינו נותן ללוקח כלום אין לו הבנה כלל דמדקתני אינו נותן ללוקח כלום משמע דבגנב שאינו מפורסם נותנים הבעלים שום דבר ללוקח והא ליתא דכיון דבנתייאשו מיירי אין הלוקח צריך להחזיר הגניבה לבעלים וא\"כ מה יתנו לו ועוד מה זה שכתב וצריך להחזיר לו הכלי בלא דמים דכיון שיש כאן שינוי רשות ויאוש קנה ואמאי צריך להחזיר לו הכלי אפילו קנה מגנב מפורסם. ונראה שהנוסחא שנזדמנה לטור היא שנזדמנה להראב\"ד ולכן כתב עליה כל זה אין לו שורש וענף והוא שיבוש המעתיק עכ\"ל. וכבר כתב ה\"ה שהנוסחא הבדוקה היא נותן דמים אם לקח מגנב מפורסם או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה הגנב מפורסם וכך היא גירסת ספרינו והשתא אתי שפיר דכיון דאיכא יאוש ושינוי רשות ודאי קנה מיהו אם קנה מגנב מפורסם אע\"פ שקנה לענין שאינו צריך להחזיר הכלי דמים מיהא צריך להחזיר ואם קנה מגנב שאינו מפורסם מן הדין היה צריך להחזיר לו דמים אלא שמפני תקנת השוק אפילו דמים אינו צריך להחזיר: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משכן הגניבה בין שמשכנה ביתר על דמיה וכו'. </b> כתב ה\"ה על דברי הראב\"ד ובאמת שבגמרא לא הוזכר וכו' עד ויש לחלק. ול\"נ דיותר נכון לומר דטעמא דרבינו דכיון דאין דרך להלוות על המשכון שוה בשוה ואפ\"ה אסיקנא דעשו בו תקנת השוק א\"כ הוא הדין להלוות עליו יותר משיווין וטעמא דמילתא משום דאית לן למימר דמשכון לזכרון דברים נקטיה ולא דמי לדין שכתב בסמוך היה נושה בגנב מאה זוז דהכא שאני שלא הוציא מעות מידו עד שהביא לו המשכון גלי דעתיה שכל סמך שלו אינו אלא המשכון: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה נושה בגנב מאה זוז וכו'. </b> כתב הרב המגיד ודוקא בשלא פירש וכו' ובכי הא מי שהחפץ בידו נאמן בשבועה עכ\"ל. איני יודע מה מקום לשבועה כאן שמאחר שאין הלה טוענו ברי אין כאן אלא חרם סתם: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו וכו'.  </b> דברי רבינו מבוארים שהוא מפרש דכי אמר רבא אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו לא צריך לאהדורי עליה כולי האי היינו לומר שא\"צ שום תנאי מהתנאים האמורים דאפילו לא באו בני אדם בתוך ביתו כלל מאחר שאינו עשוי למכור כליו ועדים מכירים שאלו הם כליו ביצא לו שם גניבה סגי דרגלים לדבר שלא מכרם אלא נגנבו ממנו וכדמסיק רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר דביצא לו שם גניבה בלחוד סגי אפילו לא באו בני אדם בתוך ביתו וכו' ולא כדפירש\"י דמאי דקאמר לא צריך לאהדורי לא קאי אלא לתנאי דספר פלוני ופלוני הם דמשמע מדבריו שאין חילוק בין בעל הבית העשוי למכור כליו לשאינו עשוי למכור אלא לתנאי זה אבל כל שאר התנאים צריכים הם בשאינו עשוי למכור כשם שהם צריכים בעשוי למכור. ולפי פירוש רבינו אתיא מתני' כפשטא דסתם ותני יצא לו שם גניבה בעיר בלי שום תנאי משום דמיירי בשאינו עשוי למכור כליו. וכ\"כ בפירוש המשנה וז\"ל זה הדין כשיהיה האיש ההוא אינו ידוע למכור אותם דברים שטוען שנגנבו לו ויצא לו שם גניבה בעיר וא\"צ שנבאר שצריך ב' עדים שיעידו שאלו הכלים היו שלו ושאלו הספרים שלו היו לפי שזה מבואר אבל אם דרכו שימכור כליו וספריו לא ידונו לו זה הדין אלא אם לנו עמו בני אדם ומצאו בבקר קירו חתור ואותם אנשים שלנו בביתו יצאו על אותו המחתרת וכליו וספריו של בעל הבית בידיהם באותה שעה ידונו לו זה הדין עכ\"ל. וא\"ת וכי אקשינן מתני' והלא יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי ליחוש דילמא זבנינהו וכו' היכי אהדר ליה כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' דהא הנהו תנאים לא צריכי אלא בעשוי למכור כליו והכי ה\"ל לאהדורי הב\"ע בבעה\"ב שאינו עשוי למכור כליו. וי\"ל דבעי לגלויי ליה דאפילו בעשוי למכור כליו משכחת לה דישבע כמה הוציא ויטול וכיון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' ובתר הכי גלי ליה דה\"מ בעשוי למכור אבל בשאינו עשוי למכור לא חיישינן דילמא זבנינהו. ועי\"ל דמתני' בכל גוונא מיירי בין בבעה\"ב העשוי למכור בין בשאינו עשוי אלא דבעשוי למכור הוי יצא לו שם גניבה בכל הנך תנאים שבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' ובשאינו עשוי למכור הוי יצא לו שם גניבה יציאת שם גניבה בעלמא וא\"צ לתנאים אחרים ומשום הכי כי אקשי ליה ליחוש דילמא זבנינהו לא בעא לאהדורי ליה הב\"ע בשאינו עשוי למכור כליו משום דמתני' בכל גוונא מיתניא בין בעשוי למכור בין בשאינו עשוי למכור ולהכי אהדר ליה כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו וכי היכי דלא ליטעי למימר דלעולם צריך הנך תנאים דבאו בני אדם בתוך ביתו וכו' אתא רבא ואמר דע\"כ לא צריך לאוקומי מתני' בכל הנך אלא משום בעל הבית העשוי למכור דאילו בשאינו עשוי למכור אתיא מתניתין כפשטא בלא שום תנאי ולהיותו מפרש כן כתב בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר ומכיר כליו וספריו ביד אחרים אם באו עדים שזה כליו של זה ישבע זה וכו' ויחזיר לו כליו, לומר דבאינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעלמא סגי וא\"צ לבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו וכו' ואם באו עדים שהן כליו של זה אע\"פ שלא נזכר בגמרא הוא מבואר מעצמו שאם אין עדים שזה היו כליו של זה קודם שיצא לו שם גניבה כי יצא לו שם גניבה מאי הוי דילמא מעולם לא היו כלים אלו שלו. והטור כתב וז\"ל המכיר כליו וספריו ביד אחר והוא אינו עשוי למכור כליו ויצא לו שם גניבה בעיר כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ובלילה עמד וצווח כלי נגנבו ועדים ראו אותם בני אדם שחתרו להם בקיר וכו' כתב הרמב\"ם כשאינו עשוי למכור כליו אם יבואו עדים שהן כליו של זה ישבע הלוקח בנקיטת חפץ בכמה לקחו ויטול מהבעל ויחזיר לו כליו ע\"כ. ור\"ל כיון שעדים מכירים שהם כליו א\"צ שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וחבילות על כתפיהם והכי מסתברא עכ\"ל. ויש לתמוה על דבריו שכתב על דברי רבינו ור\"ל כיון שהעדים מכירים שהם כליו א\"צ שיעידו שראו אותם האנשים שחתרו ויצאו וכו' שנראה מדבריו שאין זה סותר למ\"ש תחלה והסתירה מבוארת שתחלת דבריו הם ע\"פ פירש\"י דכי אמרינן אבל בשאינו עשוי למכור לא צריך לאהדורי עליה כולי האי לא קאי אלא לומר דלא צריך דנימא פלוני ופלוני וכו' אבל כל שאר תנאים צריך ואילו לרבינו א\"צ שום תנאי כמו שנתבאר. ויש לתמוה * על ה\"ה שקיצר וכתב על דברי רבינו זה מבואר שם בגמרא והיה ראוי לו לכתוב פירוש הסוגיא לדעתו כיון שהוא מוחלק מפירש\"י כמו שנתבאר. וכתב עוד הטור כתב עוד (הרמב\"ם)  שאם הם כלים העשויים להשאיל ולהשכיר אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן וישבע המחזיק בהם כמה הוציא ויטול ויחזיר לזה כליו עכ\"ל. ומ\"ש בשם רבינו אפילו לא יצא לו שם גניבה בעיר טעות הוא שהרי מבואר בלשון רבינו דאיצא לו שם גניבה בעיר שכתב ברישא קאי וכן פירשו דבריו הראב\"ד וה\"ה ז\"ל: * (עיין בב\"י סי' שנז כי שם מיישב תמיהתו על הרב המגיד):   ",
+                "<b> \n                     </b>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל דבר שחזקתו שהוא גנוב וכו' וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב וכו'. </b> כתב ה\"ה ויש תימה קצת בלשון הרב וכו'. ויש לתמוה על דברי ה\"ה דהא ודאי אין זו ענין לההיא דרב דהתם ליהנות מן הגזלן אסור עד שיהא רוב ממון שלו והכא לקנות מאדם שאינו מוחזק בגזלן אלא שאותו דבר שקונה ממנו יש לחוש שהוא גנוב וזה מבואר וכבר נזכר זה בסוף דברי רבינו פ\"ה מהל' גזילה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותר לקחת מן האריס וכו'. </b> בפרק אלו מציאות (ב\"מ דף כ\"ב) אמימר ומר זוטרא ורב אשי איקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורמוני ושדא קמייהו אמימר ורב אשי אכלו מר זוטרא לא אכל וכתב הרא\"ש (דף קל\"ד ע\"ב) אמימר ורב אשי אכלו אע\"ג דלא ידע מרי בר איסק במאי דיהיב להו [ויאוש שלא מדעת הוי] מ\"מ היו סומכים על זה דאריסא מחלקו יהיב להו ויתן לבעלים אחרים כנגדן מר זוטרא לא אכל כיון דמן השותפות קודם החלוקה יהיב להו בלא דעת בעלים לא מצי למיכל עכ\"ל. וכיון דאמימר ורב אשי עבוד עובדא הלכתא כוותייהו דרבים נינהו ועוד דרב אשי מריה דגמרא הוא וכוותיה נקטינן: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סלע שנפגמה וכו' אלא או ישחוק וכו'. </b> לפי דברי ה\"ה הול\"ל או יפגמנה באמצע. ורש\"י פירש שהרמאי יקוץ אותה סביב עד שיוציא הנקב ויוציאנה בשקל ולפי זה מ\"ש רבינו ויעשנה משקל צריך לומר שהשי\"ן [משקל] נקודה בסגו\"ל: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלשים יום וכו'.  </b> כתב ה\"ה פסק דלא כרשב\"ג. ויש לתמוה למה דהא קי\"ל כל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל הלכה כמותו: [ועי' בב\"י ח\"מ סי' רל\"א וב\"ח ודרישה ישוב על זה וע\"ע בתויו\"ט]: ",
+                "<b>סליקו הלכות גניבה בס\"ד </b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org/"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות גניבה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..806e61f6b07f1addacfe9e8ae17772872693ba84
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "Six types of forbidden relationships, etc. There it is taught (Shemot 58b): \"Therefore, a man shall leave his father and his mother\" - Rabbi Eliezer says, his father's sister and his mother's sister. In other words, and all the more so, his sister from his father's side or his mother's side. Rabbi Akiva says, his father's wife, his father's mother, his mother's mother, in the literal sense. It clings and does not include the case of a male with his wife or with another man's wife. And they will be considered one flesh, etc. Domesticated animals and wild animals that do not become one flesh, and scales and fur. In the Gemara, they explained: His father's wife - this is his father's wife, and his mother's sister - this is his mother's sister. But if we say that his mother's sister is prohibited, it implies that his father's wife is also prohibited, meaning, his own wife or another man's wife. We say that it refers to a case after his father's death, etc. His mother's mother - this is his mother's mother in the literal sense, and it does not include a case after his father's death, meaning his father's wife. And despite all this, our Rabbi rules according to Rabbi Eliezer, because he derives it from the verse, and although Rabbi Akiva disagrees, we do not seek to reconcile their opinions, as there is room for dispute. However, I still have a point of inquiry, and it is this beraita that was brought there, where Rabbi Meir taught: There, with regard to any forbidden relationship among the Jewish court, a non-Jewish son is put to death for it, but he is warned about it. And Rabbi Meir holds this way, and it was taught, etc. Rashi explains, and so does Tosafos, that he asks from what was taught in that beraita that a non-Jewish son is warned about his father's wife and his mother-in-law, and we answer that it is not difficult. This is according to Rabbi Meir, according to Rabbi Eliezer's opinion, and the other is according to Rabbi Akiva's opinion. It was taught, etc. As I wrote above, and Rashi explains that with regard to any forbidden relationship among the Jewish court, a non-Jewish son is put to death for it, and he is warned about it. It supports Rabbi Akiva's opinion, for everything that can be derived from this verse includes capital offenses, and he will derive from them to all capital offenses. And now, according to our Rabbi, we rule according to Rabbi Akiva's opinion, that with regard to any forbidden relationship among the Jewish court, a non-Jewish son is put to death for it, and he is warned about them, since we do not find who disputes Rabbi Meir's opinion, saying that Rabbi Akiva does not hold this way. And this requires further investigation."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/English/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bb86c0625c41db21b6d5d86faffabee5ff1c600a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Kings and Wars",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Kings_and_Wars",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "Six types of forbidden relationships, etc. There it is taught (Shemot 58b): \"Therefore, a man shall leave his father and his mother\" - Rabbi Eliezer says, his father's sister and his mother's sister. In other words, and all the more so, his sister from his father's side or his mother's side. Rabbi Akiva says, his father's wife, his father's mother, his mother's mother, in the literal sense. It clings and does not include the case of a male with his wife or with another man's wife. And they will be considered one flesh, etc. Domesticated animals and wild animals that do not become one flesh, and scales and fur. In the Gemara, they explained: His father's wife - this is his father's wife, and his mother's sister - this is his mother's sister. But if we say that his mother's sister is prohibited, it implies that his father's wife is also prohibited, meaning, his own wife or another man's wife. We say that it refers to a case after his father's death, etc. His mother's mother - this is his mother's mother in the literal sense, and it does not include a case after his father's death, meaning his father's wife. And despite all this, our Rabbi rules according to Rabbi Eliezer, because he derives it from the verse, and although Rabbi Akiva disagrees, we do not seek to reconcile their opinions, as there is room for dispute. However, I still have a point of inquiry, and it is this beraita that was brought there, where Rabbi Meir taught: There, with regard to any forbidden relationship among the Jewish court, a non-Jewish son is put to death for it, but he is warned about it. And Rabbi Meir holds this way, and it was taught, etc. Rashi explains, and so does Tosafos, that he asks from what was taught in that beraita that a non-Jewish son is warned about his father's wife and his mother-in-law, and we answer that it is not difficult. This is according to Rabbi Meir, according to Rabbi Eliezer's opinion, and the other is according to Rabbi Akiva's opinion. It was taught, etc. As I wrote above, and Rashi explains that with regard to any forbidden relationship among the Jewish court, a non-Jewish son is put to death for it, and he is warned about it. It supports Rabbi Akiva's opinion, for everything that can be derived from this verse includes capital offenses, and he will derive from them to all capital offenses. And now, according to our Rabbi, we rule according to Rabbi Akiva's opinion, that with regard to any forbidden relationship among the Jewish court, a non-Jewish son is put to death for it, and he is warned about them, since we do not find who disputes Rabbi Meir's opinion, saying that Rabbi Akiva does not hold this way. And this requires further investigation."
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5dfb470b27b56b5cad4b80d3147c1312c70aaed8
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,759 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות אבל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להתאבל על הקרובים.</b> דעת הגאונים כדעת רבינו וכן דעת הרי\"ף והרמב\"ן אע\"פ שר\"ת ור\"י חולקין ומ\"מ הראיה שהביא רבינו ממה שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' יש לתמוה עליה שבמקרא לא צוה שיתאבלו אלא שאמר אהרן שלא ייטב בעיני ה' שיאכל חטאת באותו יום ובספר המצות שלו כתב המצוה ל\"ז היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים וזה בעצמו הוא מצות איבול כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר ששה מתי מצוה ולחזק חיוב זה ביאר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יחלש דין אבילות וכבר התבאר שאבילות יום ראשון דאורייתא ובביאור אמרו במועד קטן אינו נוהג אבילות ברגל אי אבילות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד הנה כבר התבאר שחיוב אבילות הוא מ\"ע אמנם ביום ראשון לבד והשאר דרבנן ואפילו הכהן חייב לנהוג ביום ראשון ויטמא לקרוביו והבן זה עכ\"ל. וגם על ראיה זו יש לתמוה שטומאה ענין אחד ואבילות ענין אחר ואם צוה שיטמא לקרוביו אין במשמע זה שיתאבל עליהם: \n",
+                "<b>ואין אבילות מן התורה וכו'.</b> כ\"כ הרי\"ף והרמב\"ן וכן הרשב\"א דלא אמרו הגאונים אלא ביום מיתה והוא עצמו יום הקבורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה אע\"פ שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומרע\"ה תיקן להם לישראל וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי יתחייב אדם באבל וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז) ת״ר מאימתי כופין המטות משיצא מפתח ביתו דברי ר״א ר' יהושע אומר משיסתם הגולל וידוע דהלכה כר' יהושע וסתימת הגולל היינו לאחר שיתנו המת בקבר וימלאו הקבר עפר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מהדברים שאבל אסור בהם ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר.</b> כתב הטור שכ\"כ הרי\"ץ בן גיאת ושהרמב\"ן חלוק עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוגי מלכות וכו'.</b> באבל רבתי פ' שני וכתב הרמב\"ן ז\"ל והר' יונה והרא\"ש והמרדכי בשם ר\"י דה\"מ כגון הרוגי ביתר שהיתה גזירת מלכות עליהם מחמת שנאה ולא מחמת ממון וכיון שכן אינה עשויה להבטל ומפני כך חל עליהם אבילות מיד שנתיאשו מלבקש אבל מי שלא הניחו השלטון לקבור עד שיפדוהו בממון הרבה לא חל עליהן אבילות דכיון דבממון הדבר תלוי אפשר שאח\"כ יתפייס בדמים מועטים ומפני כך לא חל עליהם אבילות ואפשר שלזה נתכוון רבינו במ\"ש הרוגי מלכות שאין מניחין אותם להקבר דמשמע שכן משפטי המלכות שאין מניחין אותם להקבר ואינו הדבר התלוי בממון אלא בחסדי המלך שיתן רשות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שטבע בנהר וכו'.</b> ג\"ז באבל רבתי (שם) כתוב בעיטור בשם תשובת הרי\"ף מי שטבע במים שאין להם סוף אין היתר לאשתו וכיון דבחזקת קיים מסתברא דלא נהיג אבילותא והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתייאשו לבקש איכא למימר שנפל ומת או שנפל למים שיש להם סוף עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שדרכן לשלוח המת וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב) אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנפלים אין מתאבלין עליהן.</b> מתבאר ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ״ש וכל שלא שהה ל' יום באדם ה״ז נפל.</b> בפ' ר״א דמילה (שבת דף קל״ה) אמר רשב״ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל וכו' הא לא שהה ספיקא הוי ואיפסיקא התם בגמ' הלכתא כוותיה הילכך לגבי אבילות דרבנן הוא הוי ספיקא לקולא. \n",
+                "<b>ומ״ש אפילו מת ביום ל' וכו'.</b> הכי אסיק רב אשי בפ' יש בכור (בכורות דף מ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואם נודע בודאי שנולד לתשעה חדשים גמורים אפילו מת ביום שנולד מתאבלים עליו.</b> הכי אמרינן בפ' ר״א דמילה ובפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ד:) וכתבו הגהות בשם רש״י דלא קים לן בדבר זה כלל אלא שלא שמשה עם בעלה כל ימי עיבורה: \n",
+                "<b>ומ\"ש בן ט' שנולד מת ובן ח' שמת וכו'.</b> באבל רבתי פ\"ק מחותך מרוסס נפלים ובן ח' חי בן ט' מת אין מתעסקין עמו בכל דבר. ומשמע לרבינו דבכלל אין מתעסקין עמהם בכל דבר הוי שאין מתאבלים עליהן: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ובן ח' שמת אפילו לאחר ל' יום.</b> כתב הראב\"ד זה אינו מחוור וכו'. וה\"ה בפ\"א מהל' יבום כתב טעם לדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הרוגי מלכות אף על פי שנהרגו בדין המלך וכו' הרי אלו מתאבלין עליהם. ומ״ש ממונם למלך.</b> בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח:): \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל כל הרוגי ב\"ד וכו' עד שיתעכל הבשר.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ממונם ליורשיהם.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפורשים מדרכי צבור וכו'.</b> באבל רבתי פרק שני. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האפיקורסין והמוסרים.</b> כל אלו בכלל פורשים מדרכי צבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המאבד עצמו לדעת וכו'.</b> באבל רבתי בפרק ב' המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר וכו' אין קורעין עליו ואין חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד החיים וכללו של דבר כל שהוא כבוד חיים מתעסקין בו כל שאינו כבוד של חיים אין הרבים מתעסקין עמו לכל דבר וסובר רבינו דאבילות אינו מדברים של כבוד החיים והרמב\"ן חולק בדבר: \n",
+                "<b>ואיזהו המאבד עצמו לדעת וכו' עד סוף הפרק.</b> שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו שאדם חייב להתאבל עליהם דין תורה.</b> בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ' ע״ב) ת״ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם ואלו הן אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו הוסיפו עליהם אחיו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו. וא״ת מאחר שרבינו סובר דמדין קרובים שהכהן מיטמא להם למדנו שמתאבלים עליהם כמ״ש בתחלת הלכות אלו ואשתו כתובה באורייתא לענין טומאת כהן דכתיב כ״א לשארו הקרוב אליו ואמרינן בפ' האשה רבה (יבמות דף צ') ובפרק כיצד (דף כ״ב) שארו זו אשתו ובר״פ טבול יום אמרו שמתה אשתו של יוסף הכהן וטמאוהו על כרחו וכ״כ רבינו לקמן בפרק זה אשתו של כהן מתטמא לה והיינו ודאי מדאורייתא וכן משמע עוד מדבריו רפ״ג וא״כ למה כתב שאינו מתאבל עליה מן התורה ואפשר לומר דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש אע״פ שדינו דין תורה מיקרי מד״ס ואשתו אינה מפורש בתורה דשארו אינו מוכרח שיהא פירוש אשתו שהרי אונקלוס תרגם לשארו לקריביה דקריב ליה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האשה על בעלה.</b> כך כתבו הרמב\"ן והרא\"ש וטעמא דכיון דאבלות כטומאה כשם שהאשה מטמאה לבעלה כך היא מתאבלת עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם היתה אחותו וכו'.</b> כתב הרמב\"ן על זה בתורת הבית זה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנו או אחיו הבא מן השפחה ומן הנכרית.</b> כ\"כ הרמב\"ן והרא\"ש וטעמא מפני שכך הדין לענין טומאה כתב אינו מתאבל עליהם כלל כלומר אפילו מדבריהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מי שנתגייר וכו'.</b> הוא נלמד מדין בנו מן השפחה ומן העכו\"ם ועוד דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: \n",
+                "<b>וכן אשתו ארוסה אינו מתאבל עליה וכו'.</b> בפ' ד' אחין (יבמות דף כ״ט:) אשתו ארוסה אינו אונן עליה ואינה אוננת עליו ומשמע לרבינו דה״ה לאבילות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם וכו' עד אין מתאבלין זה על זה.</b> בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ':) ובפ״ק דכתובות (דף ד':). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן יראה לי שאם מתה אשת קרובו וכו'.</b> כך כתבו הגהות בשם רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמב\"ן והרא\"ש והגהות דהאידנא נהגו להקל באבילות של המתאבלים עליהם וסומכים על זה שאינו אלא בשביל כבוד האבל ואם רצה האבל למחול על כבודו אינו צריך להתאבל עמו והאידנא כל האבלים נוהגין למחול על כבודם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה חמורה מצות אבילות וכו'.</b> לטעמיה שכתב בספר המצות שלו שכתבתי בתחלת הלכות אלו אזיל: \n",
+                "<b>לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה להיטמא וכו'.</b> בריש פרק טבול יום (זבחים דף ק'): \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים בזכרים וכו': כתב</b> הראב\"ד קשיא הא דתניא וכו'. והרמב\"ן כתב על דברי רבינו ולפי זה הא דתניא לא מטמאה לו לאו דוקא בארוסה אלא שיטפיה נקט אבל לא נתברר לי מהיכן יצאה לרב זאת הסברא ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי הואיל וליתנהו בלא יטמא ליתנהו במצות יטמא א\"נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכוליה עניינא כתיב ובסוף דבריו כתב והדברים צריכין לימוד והרא\"ש כתב שלא נתיישבו לו דברי הרמב\"ם כי הרבה צריך ראיה לפטור נשים מהמצוה זאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו וכו'.</b> בר\"פ טבול יום: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מטמא לה אלא מד\"ס.</b> אזדא לטעמיה שכתבתי בתחלת פרק זה אצל מ\"ש ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה: \n",
+                "<b>ומ״ש עשאוה כמת מצוה שאין לה יורש אלא הוא וכו'.</b> בר״פ האשה רבה (יבמות דף פ״ט:) מאימתי יורש אדם את אשתו קטנה וכו' ויורשה ומטמאה לה וכו'. והא הכא דמדאורייתא אביה מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל משום דה״ל מת מצוה ומי הויא מת מצוה והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ה״נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה ומשמע שלא הוצרכו לכן אלא באשתו קטנה אבל בגדולה מדינא מטמא לה דכתיב כ״א לשארו וי״ל דכיון דקריא ולא ענו לה שייך נמי בגדולה נקט טעמא דשויא בכולהו: \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו מטמא אלא לנשואה בלבד וכו'.</b> בפרק ארבעה אחין (יבמות דף כ״ט:) אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן כל אותן שאמרו וכו'.</b> ברייתא בת\"כ כתבוה הרי\"ף והרא\"ש בעמיו בזמן שהם עושין מעשה עמיו ולא שפירשו מדרכי צבור: \n",
+                "<b>ומ\"ש והנפלים.</b> בתורת כהנים ולבנו ולבתו יכול אפילו נפלים תלמוד לומר לאביו ולאמו מה אביו ואמו של קיימא אף בנו ובתו של קיימא יצאו נפלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש והמאבד עצמו לדעת.</b> נראה שהטעם שמאחר שנדחית הטומאה כדי שיתאבל כיון שסובר רבינו שאין מתאבלים עליו ממילא משמע שאין מטמא לו וזה טעם שייך גם בהרוגי ב\"ד: \n",
+                "<b>ועד מתי מצווה להתטמא לקרוביו וכו'.</b> באבל רבתי פרק עד אימתי מטמא להם ר\"מ אומר כל אותו היום ר\"ש אומר עד שלשה ימים ר' יהודה אומר משום ר' טרפון עד שיסתם הגולל מעשה שמת ר\"ש בן יהוצדק בלוד ובא רבי יוחנן אחיו מהגליל וכו' ובאו ושאלו את ר' טרפון וחכמים אמרו להם יטמא ומשמע דהלכה כרבי יהודה משום רבי טרפון דהלכה כרבי יהודה לגבי ר\"מ ולגבי ר\"ש וכל שכן הכא דמשום ר' טרפון קאמר לה ועוד דחכמים סברי כר' טרפון וכן פסקו הרמב\"ן והרא\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשתו הפסולה אינו מטמא לה.</b> בפרק האשה רבה (יבמות דף צ':) ובפ״ב דיבמות (דף כ״ב:) יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך מי ששמעה שמועה שמת בעלה וכו'.</b> משנה בפרק האשה רבה (יבמות דף פ״ז:): \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מטמא לאמו אע\"פ שהיא חללה.</b> בת\"כ דריש לה מקרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מטמא לבנו ולבתו וכו' אע\"פ שהם פסולים אפילו היו ממזרים וכו'.</b> בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחותו הנשואה אינו מטמא לה וכו'.</b> איכא למידק מאחר דאפילו לארוסה אינו מטמא כמ\"ש רבינו לקמן בסמוך אמאי איצטריך למיכתב דאינו מטמא לנשואה. וי\"ל דמשום דארוסה אם נתגרשה מטמא לה קאמר דבנשואה לעולם אינו מטמא לה אפילו נתגרשה: \n",
+                "<b>ומ״ש הבתולה פרט לאנוסה ומפותה וכו'.</b> בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס') תנו רבנן אחותו ארוסה ר״מ ורבי יהודה אומרים מטמא לה ר' יוסי ור״ש אומרים אינו מטמא לה אנוסה ומפותה ד״ה אינו מטמא לה ומוכת עץ אינו מטמא לה דברי ר״ש וכו' מ״ט דר״מ ור' יהודה דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא אף מוכת עץ ת״ל אשר לא היתה לאיש מי שהוויתה על ידי איש יצתה זו שאין הוויתה ע״י איש הקרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת ור״ש ורבי יוסי וכו' דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ אשר לא היתה פרט לארוסה שהיתה הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה אליו לרבות את הבוגרת ופסקו הפוסקים כרבי יוסי ור״ש לגבי ר״מ ור' יהודה ובמוכת עץ פסקו דלית הלכתא כר״ש לגבי ר' יוסי ור' יהודה ור״מ. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שהיא ארוסה לכהן:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחיו ואחותו מאמו וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הספיקות אינו מטמא להם שנאמר לה יטמא וכו'.</b> ברייתא בת\"כ וכתבוה הרי\"ף והרמב\"ן והרא\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו וכו': כתב</b> הראב״ד א״א הרב אינו פוסק כן עכ״ל. ועתה אבאר הנה כתב הרי״ף בהלכות טומאה לה יטמא ואינו מטמא על איבריה שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו וכתב עליו הרמב״ן ולא מחוורא שמעתתיה דגרסינן בפ' ג' מינין (נזיר דף מ״ג:) א״ר חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא לו מ״ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר פירוש ואע״פ שמצא ראשו כיון שאינו כברייתו אינו מטמא [לו ואקשינן עלה דרב מהא מתניתא לה יטמא לה הוא מיטמא ואינו מיטמא לאיבריה] שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא על עצם כשעורה מן המת של אביו קשיא לרב ומסקנא דרב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר ג' שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וקי״ל מעשה רב [ועוד דרבים נינהו] ועוד כיון דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא אמר רב קי״ל הלכה כבתראי עכ״ל. והרא״ש כתב שמ״ש הרי״ף אבל מטמא הוא על עצם כשעורה של אביו ע״כ לומר דהיינו דוקא ע״י חזרה שאם כבר נטמא לקבור את אביו ונחסר עצם כשעורה חוזר עליו ומטמא לו לקברו ואתי כר״י דפליג התם אר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים דאל״כ אתי דלא כמאן והקשה עליו למה פסק כיחידאה נגד ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ועוד כי עשו מעשה ומעשה רב ועוד כי שיטת הגמרא בכל מקום דהלכה כאמוראי גם כי יפסוק דלא כסתם מתניתין כ״ש הכא דרב חסדא ס״ל כרבים ועוד דבדאורייתא אזלינן לחומרא ולא יטמא לו עכ״ל. ודעת רבינו כהרמב״ן והרא״ש והלכה כרב חסדא אמר רב: \n",
+                "<b>ודע</b> דסוגיא דפ' ג' מינים הכי איתא אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ\"ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וכו' מיתיבי לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה לאו למימרא דאי מחסר פורתא לא ההיא ר\"י היא דתניא ר' יהודה אומר לה הוא מטמא ואינו מיטמא לאיבריה שאינו מטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא הוא לאבר מן המת של אביו והתניא וכו' כראב\"י לה מטמא ואינו מטמא לאיבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב בנינה ולרוב מניינה כתיב ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת וכו' ההיא נמי ר\"י היא ורב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק וכו' ובא ושאל את רבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. ופירש\"י נקטע ראשו של אביו אע\"פ שהראש בצד הגוף הואיל וכבר נקטע אינו מטמא וכו' בזמן שהוא שלם שלא נתפרדו איבריו זה מזה ולא בזמן שהוא חסר כגון זה שנקטע ראשו. מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה דאילו מחסר פורתא כלומר דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא [כשעורה] ואפילו הכי היה מותר ליטמא בה וקשיא לרב חסדא דהא סתמא לדברי הכל היא. לא ההיא רבי יהודה היא דתניא הכי גרסינן רבי יהודה אומר לה יטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו וכו' כלומר לאיברים הוא דאינו מטמא בין בחייו בין במותו לפי שאין אדם מטמא תחלה על עצם כשעורה מאביו לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו אבל מטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה ואם נחסר הוא הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה ואנא אמינא כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וכו' וספרים שכתוב בהם לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו שבשתא היא וכו' והתני רב כהנא כראב\"י כלומר בברייתא דראב\"י וכו' הוסיף לך טומאה אחרת דבשדרה ורוב בניינה כגון שתי שוקים וירך אחת וברוב מנינה כגון קכ\"ה איברים הימנה שיכול ליטמא וכו'. ובא ושאל את ר' יהושע וכו' מהו ליטמא ולהביאו בקברי אבותיו וכו' ולא בזמן שהוא חסר ולאחר שלש שנים א\"א לו שאינו חסר עכ\"ל. כתבתי כל זה לשתי תועליות. האחת כדי שיתבארו דברי רבינו ויובנו יפה. השנית להתבונן מתוך סוגיא זו שיש מקום להשיב בעד הרי\"ף ממה שהשיגו עליו לומר דפסק כיחידאה דהיינו רבי יהודה דאיכא למימר דלאו יחידאה הוא דהא ראב\"י סבר כוותיה ואע\"ג דהכא הוו תרי ורבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים הוה ליה חמשה הני תרי עדיפי משום דהוו מרי גמרא טפי מאינך ועוד דמשנת ראב\"י קב ונקי ומה שכתבנו דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא איכא למימר דרב כהנא פליג עליה דמאחר דהוה תני כדראב\"י משמע דהכי ס\"ל ואע\"ג דרב חסדא משמיה דרב קאמר לה אפשר שהרי\"ף לא היה גורס אמר רב ואפילו אי גריס ליה אפשר דאליבא דההוא תנא דגינזק קאמר וליה לא סבירא ליה ואשכחן דכוותה בריש שבועות גבי פלוגתא דר\"י ור\"ל ומ\"מ לענין מעשה מאחר שרבינו והרמב\"ן והרא\"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכ\"ש שהם מחמירין בשל תורה. ונשאר לדקדק בדברי רבינו שכתב וכן שאר קרובים דהא כ\"ש הוא ואיך כתבו בלשון וכן ודוחק לומר דסד\"א שהיה שום מיעוט באביו דוקא וגזירת הכתוב הוא קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטומאה לקרובים דחויה היא וכו' לפיכך אסור לכהן זה להתטמא למת ואפילו בעת שמתטמא לקרוביו וכו'.</b> בפ' ג' מינים (נזיר דף מ״ב:) כהן שהיה לו מת מונח על כתפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת״ל להחלו מי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד והוינן בה מדתנן היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי והא מיטמא וקאי ואמר ר״ה נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאי ומפרקינן לה דכי אמרי' הושיטו לו מתו ומת אחר ונגע פטור בחיבורי אדם במת אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב וטעמא משום דמוסיף טומאה על עצמו שאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו ונעשה אב הטומאה וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה וכתבו הרמב״ן והרא״ש ולא תימא הא דקתני יכול יהא חייב ת״ל להחלו חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא דתניא באבל רבתי היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום רבי טרפון מחייב ורבי עקיבא פוטר נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד והלכה כרבי טרפון דקי״ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם ותנן אמרו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת אע״ג דמיטמא וקאי ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כוותיה ואף ר' עקיבא מודה דאסור דקתני רישא פירש הרי זה לא יטמא ולא פליג אלא בחיובא דפטר בו ביום ועוד דבמסכת נזיר שנו מחלוקתם להפך יצא ונכנס ר' טרפון פוטר ור' עקיבא מחייב א״ל ר' טרפון וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו אמר ר' עקיבא בשעה שהיה הוא שם טמא טומאת שבעה פירש טמא טומאת ערב חזר ונכנס טמא טומאת שבעה פירוש הנוגע בו א״ל ר' טרפון כל הפורש ממך כפורש מחייו והרי לפי זה הלשון כ״ש שהדבר פשוט שהלכה כדברי המחייב הילכך אין הכהנים נכנסים לבית הקברות לקבור מתי מצוה שלהם שאפילו היה תפוס בהן בכניסה ובחיבורין מותר בהן להטמא לאחרים כשהוא פורש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור לפיכך משפחות כהונה עושים שכונת קבורה שלהם בסוף בית הקברות וכל שמת לו מת קובר בסוף השכונה כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים ואע״פ שר״ת כתב דהלכה כר' עקיבא בההיא דאבל רבתי דנטמא בו ביום פטור ומותר הכהן להכניס מתו לבית הקברות ולקברו ואפילו ר״ע אוסר טומאה בו ביום מדבריהם גדול כבוד מתו שדוחה ל״ת דדבריהם והביא ראיה מפרק דם הנדה, הרמב״ן והרא״ש דחו ראייתו והעלו כדברי רבינו וכך נראה שהוא דעת התוספות בפרק דם הנדה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כהן שנטמא למת וכו' הרי זה לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא. . ואחד המת ואחד שאר טומאות הפורשות מן המת וכו'.</b> בת\"כ אין לי אלא המת מנין לרבות את הדם ת\"ל לנפש ואומר כי הדם הוא הנפש מנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת ת\"ל ואמרת אליהם לרבות הטומאות הפורשות מן המת. ורבינו נראה שסובר דכיון דילפינן לדם ה\"ה לשאר טומאות הפורשות מן המת דמאי שנא ולא הוה צריך קרא למילף שאר טומאות הפורשות אלא אסמכתא בעלמא הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכנס ויצא וחזר ונכנס וכו' וכן אם נגע במת והתרו בו וכו'.</b> משנה פ' ג' מינין (נזיר דף מ״ב) ופ' בתרא דמכות (דף כ״א) היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת: \n",
+                "<b>ומה שכתב היה נוגע ולא פירש וכו'.</b> שם בגמרא וכתבתיה בספ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן גדול אינו מטמא לקרובים וכו'.</b> בפ' ג' מינין (נזיר דף מ״ב:) אתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר וכו' אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה איתיביה אביי נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מת ונגע בו יכול יהא חייב ת״ל להחלו במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד א״ל ותיקשי לך מתני' דתנן אמרו אל תטמא אל תטמא והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאי אלא קשיא אהדדי ל״ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' בעודו מחובר למת אם נגע במת אחר פטור משום דכתיב להחלו יצא זה שמחולל ועומד אבל אם פירש ממת זה ונגע במת אחר חייב ואמרינן בתר הכי אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי וכו' אמר רבא הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין והא א״א דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה ואסיקנא אלא אמר רב פפא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין וה״פ מ״ש טומאה וטומאה דהיינו אם בעודו נוגע במת זה נגע במת אחר פטור על השני משום דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי דהיינו בעוד שהיה מת על כתפו באהל המת פטור על הביאה משום דהא מיטמא וקאי דאי בנוגע במת ופירש ונכנס לאהל הא אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים שהרי אין כאן מחולל ועומד וכך פירשו התוספות: \n",
+                "<b>והשתא</b> ה\"ק \n",
+                "<b>רבינו נגע או נשא לוקה אחת</b> וה\"ה אם נכנס לאהל אינו לוקה אלא אחת משום דכיון דהכניס ראשי אצבעות רגליו הוי כנוגע במת וביאה לא הוי עד דעייל גופיה נמצא שאחר שנגע במת בעודו נוגע בו בא אל האהל הוי מחולל ועומד ופטור על השני אבל אם נכנס לאהל וישב שם עד שמת וכו' ה\"ז לוקה שתים ודוקא בכה\"ג דטומאה וביאה באין כאחד הוא דלוקה שתים ואם נטמא מקודם ופירש ואחר כך נכנס לאהל חייב אף משום לא יבא דהא אפילו בטומאה וטומאה אם פירש בינתיים חייב אף על השני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והראב\"ד כתב על מ\"ש רבינו נטמא מקודם וכו'</b> א\"א הא לא מיחוור וכו'. נראה שהוא ז\"ל סבור דהא דאוקימנא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין אליבא דרב יוסף הוא דאוקימנא הכי אבל לרבה שלא בחיבורין נמי פטר ורבינא סבור דאליבא דכ\"ע אוקימנא הכי ואני בעניי לא ירדתי לעומק דברי הראב\"ד דהא מגו דקשיין מתני' וברייתא אנו צריכין לחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין ואין רבה ולא שום אמורא יכול להכחיש זה x: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק למה באוקימתא דרב פפא ומר בר רב אשי הקדים רבינו האוקימתא המאוחרת וי\"ל משום דהיא מילתא דשכיח טפי. וא\"ת אמאי לוקה הרי כשנכנס לאהל לא נטמא ואחר כך כשמת המת או כשפרע עליו את גג השידה לא עשה מעשה ולמה ילקה והתוספות תירצו דהב\"ע כשסייע הוא לפרוע גג השידה וצ\"ל שהתרו בו כשסייע לפרוע המעזיבה ולפי זה נצטרך לומר דאוקימתא דעייל כשהוא גוסס בשתיכף שנכנס לשם מת הגוסס והתרו בו כשנכנס אל תכנס שהרי זה גוסס ומיד ימות ואפשר דמש\"ה כתב רבינו עד שמת המת ולא כתב עד שמת הגוסס לרמוז על תכיפות מיתתו שכבר היה קרוב להקרא מת כשנכנס זה שם ועי\"ל דכשנכנס באהל התרו בו הזהר מליכנס שמא ימות זה בעודך שם ובנכנס והוא בשידה תיבה ומגדל התרו בו אל תכנס שמא יבא אחר ויפרע עליך את המעזיבה ואע\"ג דהתראת ספק היא רבינו פסק בפי\"ו מהל' סנהדרין דשמה התראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שפגע במת מצוה וכו' אפילו כהן גדול חייב להטמא לו לקברו.</b> ריש פרק כהן גדול ונזיר (דף מ\"ז) ובגמרא יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואי זהו מת מצוה אחד מישראל שהיה מושלך בדרך וכו' בד״א בשהיה הכהן לבדו וכו'.</b> בפרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט ע״ב): \n",
+                "<b>ומה שכתב ודבר זה הלכה מפי הקבלה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו כהן ונזיר וכו'.</b> משנה ברפ\"ז דנזיר (דף מ\"ז) פלוגתא ופסק כחכמים: \n",
+                "<b>ומה שכתב היה כ\"ג וכהן הדיוט וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וסגן עם משוח מלחמה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשיא שמת הכל מיטמאין לו אפילו כהנים וכו'.</b> בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף ע':) בירושלמי פרק כהן גדול מהו שיטמא [כהן] לכבוד הנשיא כד דמך רבי יודן נשיאה וכו' אכריז רבי ינאי ואמר אין כהונה היום וטעמא מפרש התם עשו אותו כמת מצוה לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא לכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובים ויטמאו לו והיינו דאמרינן בגמרא דידן פרק הנושא (כתובות ק״ג:) אותו היום שמת רבי בטלה כהונה ואמרינן נמי בפסחים פרק אלו דברים כגון שמת נשיא (ואיטמו ליה רוב ציבור). \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אפילו כהנים</b> נראה דהיינו לומר לא מיבעיא נזירים אלא אפילו כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנות אהרן לא הוזהרו על טומאת מת וכו' וכן החללים מותרין להטמא וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאו.</b> בפ' חרש (קי\"ד) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם בא להטמא מעצמו וכו'.</b> שם ובפרק כל כתבי (שבת דף קכ״א) קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין עליו להפרישו: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אביו צריך לחנכו בקדושה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת תופס ארבע אמות שלו לטומאה.</b> בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג מ״ד) אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב מת תופס ארבע אמות לטומאה וסובר רבינו שאין זה אלא מדרבנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בח\"ל לדבר מצוה וכו'.</b> בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ג): \n",
+                "<b>ומ״ש וכן מיטמא בטומאה של דבריהם וכו'.</b> בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מדלגין על ארונות של מתים וכו'.</b> ג\"ז שם ומפרש טעמא כדרבא דאמר ד\"ת אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ ורוב ארונות יש בהם חלל טפח וגזרו על שיש בהם משום שאין בהם ומשום כבוד מלכים לא גזרו וכתבו התוספות והרמב\"ן והרא\"ש רוב ארונות יש בהם פותח טפח צ\"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבא כי יש פותח טפח טמא אפילו בצד הריקן שבו כדתנן פ\"ז דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור פירוש בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הנוגע בם מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום: \n",
+                "<b>וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו\"ם וכו'.</b> ברייתא פרק קמא דע\"ז (דף י\"ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מנהג כל ישראל במתים ובקבורה כך הוא וכו': ומ\"ש ולא יהיו דמיהם וכו' ומכסין פני המת וכו'.</b> בסוף מ\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואסור לקבור בתכריכין של משי וכו'.</b> כן משמע באבל רבתי ובמ\"ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו לנשיא שבישראל.</b> הכי משמע בסוף מ\"ק (דף כ\"ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש וסובלין את המת על הכתף.</b> אורחא דעלמא נקט אבל אם ירצו לנשאו בידיהם נושאין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ונושאי המטה וכו'.</b> ירושלמי. ונ\"ל דהיינו דוקא בזמנם שהיו להם אנשים מיוחדים לשאת את המטה אבל האידנא שאין לנו כתפים מיוחדים אלא הכל מסייעים לישא לית לן בה ומיהו מדיהיב טעמא משום דנמצא מתעכב מן המצוה משמע דאף לדידן נמי אבל מתוך שלא נהגו להקפיד בכך נראה כלשון ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וחופרין בעפר מערות.</b> בירושלמי פ\"ק דמ\"ק בראשונה היו קוברין אותם במהמורות: \n",
+                "<b>ומ״ש ועושין כוך בצד המערה.</b> בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק':). \n",
+                "<b>ומ״ש ופניו למעלה.</b> בפ' הספינה (בבא בתרא דף ע״ג ע״ד) אמרינן דמתי מדבר הוו גנו אפרקיד ובירושלמי סוף נזיר (פ״ט הלכה ג') איזהו מושכב כדרכו רגליו מפושטות וידיו על לבו: \n",
+                "<b>ומ״ש ויש להם לקבור בארון של עץ.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה) משמע שהיו קוברין בארונות ובירושלמי פירקא בתרא דכלאים (פ״ט ה״א) שצוה רבי תהא ארוני נקובה לארץ: \n",
+                "<b>והמלוים אותו אומרים לו לך בשלום וכו'.</b> בסוף מ\"ק (דף כ\"ט) וברכות ס\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומציינין את בית הקברות.</b> בריש שקלים ובפרק קמא דמועד קטן (דף ה'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובונין נפש על הקבר.</b> בסוף פ' שני דשקלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והצדיקים אין בונין להם נפש וכו'.</b> [שם]. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יפנה אדם לבקר הקברות.</b> זה סיום מ\"ש שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר נפש שע\"ג קברותיהם ועל ידי כן יהיו נזכרים שאינם צריכים שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים כך פירש הריב\"ש לשון זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר אין קושרין לחייו וכו' עד שימות.</b> באבל רבתי פרק קמא: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש וכו'.</b> בסוף פרק שואל (שבת דף קנ״א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית חבירו וכו' עד וחייב בכל מצות האמורות בתורה.</b> פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג:) ור״פ מי שמתו. \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מתשמיש המטה.</b> שם פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש: \n",
+                "<b>נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט.</b> בפירקא קמא דכתובות (דף ח':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין משהין את המת וכו' עד אלא לכבוד אביו.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב.). \n",
+                "<b>ומ״ש וכל המלין את מתו וכו'.</b> משנה בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו): \n",
+                "<b>דיני אנינות</b> כתב רבינו בהלכות מעשר שני פרק שלישי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין.</b> בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א) פלוגתא דר״א ור' יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולאכול משלו.</b> בסוף מ\"ק (דף כ\"ו:) וכתב הרא\"ש פירוש יום ראשון סעודה ראשונה וכ\"כ הגהות בשם סמ\"ג והתוס' כתבו דכל יום ראשון אסור לאכול משלו אפילו אוכל ב' פעמים ביום אחד: \n",
+                "<b>ומ״ש וחייב לישב על מטה כפויה.</b> בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א) אמרינן דאבל חייב בכפיית המטה ותניא היה ישן ע״ג כסא ע״ג קרקע לא יצא י״ח א״ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה ומשמע לרבינו דברייתא בשכפה מטתו ובא לישן ע״ג קרקע היא וא״ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיון שאינו שוכב עליה ומ״מ איני יודע מנין לו לחלק בין יום ראשון לשאר ימים. והראב״ד כתב על מ״ש רבינו וחייב לישב על מטה כפויה לא ראיתי שורש לזה. וכבר כתבתי טעם רבינו: \n",
+                "<b>ומנין שהוא אסור וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו דברים שהאבל אסור בהם ביום ראשון מן התורה.</b> לטעמיה אזיל שכתב בפ\"א שאבילות יום ראשון מן התורה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אסור לספר ולכבס וכו' הכל י\"א דבר.</b> מתבאר והולך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שהאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן וכו'.</b> בר״פ אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו): \n",
+                "<b>ומ״ש כשם שאסור לגלח שער ראשו וכו'.</b> באבל רבתי (פרק שביעי) לתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו [ואחד שפמו] ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. ויש מתירין ליטול כל שער שעל השפה ומהצדדין כל שמעכב האכילה ולמדו כן מדברי הגמרא בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ח) ורבינו סובר שלא התירו כן אלא בחול המועד אבל באבילות אסור וכדתניא באבל רבתי וכן דעת הראב״ד: \n",
+                "<b>ומ\"ש אחד המגלח ואחד המתגלח.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>היה מגלח ושמע שמת אביו וכו' עד ואחד המתגלח.</b> באבל רבתי וירושלמי בפ\"ק דשבת (דף ג'.) וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בסוף מ\"ק וכתב המרדכי ושמא היינו טעמא דגדול כבוד הבריות וכו' ומה שהספר גומר היינו בדליכא ספר אחר במתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אסור לגלח שפה.</b> נתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומה שכתב וליטול צפרניו בכלי.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז:) איפסיק הלכתא כר״י דמתיר ליטול צפרנים בשינוי ואמרינן בגמרא (דף י״ח) דבין ביד בין ברגל אסור ואמר רב ובנגוסטרי אסור וכתב סמ״ג בנגוסטרי במספרים והוא הדין בתער: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו וכו'.</b> בר״פ ואלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו): \n",
+                "<b>ומה שכתב וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כו'.</b> בפ' ואלו מגלחין פלוגתא דתנאי ומשמע בגמרא דהלכתא כר\"א בן שמעון דאמר הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לסוך מקצת גופו וכו' וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין וכו' עד אבל לא כל גופו.</b> הכי אסיקנא בפירקא קמא דתעניות (דף י\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין לאבל שהוא אסור בתשמיש המטה וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו:). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן לא ישא האבל אשה ולא תנשא אשה וכו'.</b> שם (דף כ\"ג) תנו רבנן כל שלשים יום לנישואין: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומותר להתייחד עם אשתו וכו'.</b> בפירקא קמא דכתובות (דף ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין שהאבל אסור בנעילת הסנדל וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין שם וכתבו הרמב\"ן והרא\"ש ודוקא בשל עור כמו ביוה\"כ ואם הוא של עץ ומחופה עור אסור: \n",
+                "<b>היה בא בדרך נועל וכו'.</b> באבל רבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה וכו'.</b> ודקדק רבינו לכתוב בזה רמז ולא כתב מנין משום דזו אינה ראיה אלא רמז בעלמא: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה וכו'.</b> הכי משמע מההיא דשני אחין או שני שותפין שהיו בחנות אחת שכתב רבינו לקמן בפרק זה: \n",
+                "<b>ומה שכתב ולילך ממדינה למדינה בסחורה.</b> בפרק ו' יתבאר שכל שלשים יום הוא אסור בכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שלשה ימים ראשונים אסור בעשיית מלאכה וכו' עד בתוך ביתה.</b> פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו:) ומסיים בה בירושלמי אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך ומפרש התם בירושלמי דטעמא דשלשה ימים חמירי משאר ימים משום דתלתא יומי נפשא טייסא על גופא סברא דאיהי חזרה גביה דכיון דאיהו חזיא דאשתני זיויהון דאפוי היא שבקא ואזלה לה ורבינו ירוחם כתב בשם הראב״ד הטעם שאפילו העני אסור במלאכה בשלשה ימים הראשונים משום דאחז״ל שלשה לבכי ואם יעסוק במלאכה נמצא מתעצל בבכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני אחין או שני שותפין שהיו בחנות אחת וכו'.</b> ירושלמי כתבו הרי\"ף בפרק מי שהפך וגרסינן בגמרא דידן (דף י\"א:) בההוא פירקא מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלא דתורא בהדי הדדי איתרע ביה מילתא במר בריה דרב אחא ופסקיה לגמליה אמר רב אשי גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי נהי דלפסידא דידיה לא חייש (לפסידא) דאחרינא לא חייש והא תניא אם היו מושכרים או מוחכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו והוא סבר אדם חשוב שאני וכתב הרא\"ש הרי\"ף לא הביא הך עובדא והביא הירושלמי שני אחין או שני שותפין. ולכאורה נראה דפליג אגמרא דידן דלגרסת הירושלמי יפה עשה דפסק לגמליה דמלאכת שניהם בטילה. והראב\"ד הקשה מהירושלמי אגמרא דידן ותירץ דודאי נועלין חנותן ואין השותף מתעסק בעסק השותפות בפרהסיא אבל בביתו מתעסק בעסק השותפות ואע\"פ שחולקין בשכר כמו חמור גמל וספינה שמוחכרין ביד אחר הילכך לא הוה ליה למפסקיה לגמליה ומסיק אדם חשוב שאני ואית ליה קלא ואמרי בהמתו של פלוני עושה מלאכה בימי אבלו והוה ליה פרהסיא עכ\"ל. והרמב\"ן בת\"ה תמה על הרי\"ף שהשמיט המעשה הזה וכתב הירושלמי שאם עלה על דעתו שהגמרות חלוקות בזה היאך הניח גמרא ערוכה וסמך על הירושלמי ושמא סובר הרב שהשותפין ודאי מבטלין מלאכה המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהם כדרך הירושלמי אבל מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מריון היתה והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרין אצל אחרים לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמריון שלא לבטלו אלא שהוא סבר אדם חשוב שאני וכיון שכתב רבינו ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה וכתב הירושלמי שהוא כהלכה ולשון שאמר נהי דלפסידא דידיה לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידים בביטולו עכ\"ל. ותירוצו של הראב\"ד עולה יפה לדברי רבינו והרי\"ף שכתבו הירושלמי דשני אחין או שותפין שהיו בחנות אחת דהוי פרהסיא הא היכי דלא הוי פרהסיא מותר לשותף להתעסק בעסק השותפות וכתב דאם היתה בהמתו מוחכרת או מושכרת אצל אחרים מותר הרי אלו יעשה דלא הוי פרהסיא שאין העולם יודעים שזו בהמתו של אבל ולא הוצרכו לכתוב שאם הוא אדם חשוב אסור משום דהוי פרהסיא דקלא אית ליה שזו בהמתו דממ\"ש בשני אחין או שותפין בחנות משמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד וכו'.</b> בפרק מי שהפך (מועד קטן דף י״א:) דייק הכי רב שישא בריה דרב אידי ממתני' ואע״ג דרב אשי פליג עליה פסקו הפוסקים כרב שישא דתניא כוותיה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אחרים עושין לו וכו'.</b> שם ובאבל רבתי והא דאמרינן מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים כתב הטור פירש הרמב\"ן דהך השקאה מיירי בהשקאה מועטת שעושים לשדה הלבן קודם זריעה לזרעה מיד בזמנה ודבר האבד הוא שאם אין מרביצים אותה בעונתה באים ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו אבל אם היא זרועה אסור להשקותה אלא א\"כ היא בית השלחין והיינו דקתני מרביצין דלשון ריבוץ דבר מועט כגון ריבוץ הבית ורש\"י פירש השקאה מועטת לירקות ור\"י פירש דאיירי אפילו שדה זרועה ולא מפני פסידא דזרעים דלא שריא להשקות אלא בית השלחין אלא משום פסידא דמים שהמים חלוקים לבני הבקעה לכל אחד יומו ואם יגיע עונת מים בימי אבלו ולא ישקו לו עתה הוי פסידא דלא הדר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האריסין והחכירין שלו וכו' עד הרי אלו יעשו.</b> ברייתא ר\"פ מי שהפך שם. וכתב הרא\"ש שפירש הראב\"ד החמרים והגמלים והספנים ובעל החמור והגמל והספינה הוא אבל הרי אלו לא יעשו בתחילה כיון שלא שכרו ממנו קודם שנעשה אבל ואף על פי ששכרו כבר לשבוע או לחדש כפי הרגילות וכלה הזמן קודם האבילות לא יעשו בתחלה אבל אם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים מעיקרא ואירע אבל לבעליהן בתוך זמן השכירות הרי אלו יעשו וכך הם דברי רבינו שלא התיר אלא במוחכרין או מושכרין מקודם לזמן קצוב כלומר ואירע האבל בתוך הזמן וכתב עוד הרא\"ש והא דאמרינן אריסין וחכירין וקבלנין הרי אלו עושין דמשמע לכתחלה ובחמור ובגמל ובספינה אסור פירש הראב\"ד הטעם משום דארעא לאריסות קיימא ומנהג האריסות ידוע הוא במקום וכיון שזה היה אריס מקודם לכן מסתמא לא מסלק ליה וה\"ל כמי שהיתה מושכרת אצלו מעיקרא משא\"כ בחמור וגמל וספינה שדרך בני אדם להחליפו מזה לזה וכל המרבה בשכרו קודם והזמנים כמו כן מתחלפין עליהם פעמים נשכרים בזול ופעמים ביוקר ומש\"ה אסור לכתחלה עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור בשם הרמב\"ן אם היה החמור והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע שרי כמו שהיו מוחכרים ויש אוסרים שלא התירו אריסות אלא בקרקע דלאריסותא קיימא אבל כלים ובהמה לא משום דלעולם נקראים על שם הבעלים עכ\"ל. וסיים בה הרמב\"ן בת\"ה שיש לדברי האוסרים פנים ממה שאמרו בפ\"ק דע\"ז אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכיר יום אפילו בעיר אחרת וכו'.</b> שם בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבל שהיתה מלאכת אחרים בידו וכו'.</b> שם בברייתא: \n",
+                "<b>היתה מלאכתו ביד אחרים וכו'.</b> שם בברייתא וכתב רבינו ירוחם ודוקא שנתן להם המלאכה קודם ימי אבלו ולישנא דהיתה מלאכתו הכי משמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לו דין עם אדם וכו'.</b> גם הרמב\"ן והרא\"ש והטור כתבו שכך הורו הגאונים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לקרות בתורה וכו' עד והתורגמן משמיע לרבים.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שאין האבל יושב על המטה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחייב לכפות המטה כל שבעה.</b> כלומר אע\"פ שאינו חייב לישב על מטה כפויה אלא יום ראשון כמ\"ש בסוף פרק רביעי מ\"מ חייב להיות המטה כפויה כל שבעה: \n",
+                "<b>ולא מטתו בלבד הוא כופה וכו'.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו עשר מטות בעשרה בתים וכו': המטה המיוחדת לכלים וכו' עד ודיו.</b> פרק אלו מגלחין שם. ופירוש דרגש מטה שאינה סרוגה בחבלים אלא של עור שקושרין אותו ברצועות בארוכות המטה מתיר הרצועות שהעור קשור בהם והוא נופל לארץ: \n",
+                "<b>הפך כל מטותיו והוא ישן על מטות אחרים וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין שם ת\"ר היה ישן על גבי כסא על גבי אודייני ע\"ג קרקע לא יצא י\"ח אמר ר' יוחנן שלא קיים מצות כפיית המטה ומשמע לרבינו דברייתא בשכפה מטתו ואפ\"ה לא יצא עד שיישן ע\"ג מטה כפויה והכי דייק מאי דקתני היה ישן ע\"ג המטה דהיינו לומר שכפה מטתו והוא ישן על מטה של אחרים ובספ\"ד כתב רבינו שאינו חייב לישב ע\"ג מטה כפויה אלא ביום ראשון בלבד אבל הרא\"ש כתב אם כפה מטותיו וישן על גבי קרקע יצא י\"ח שאין החובה לישן על המטה כפויה אלא כפיית המטה היא החובה כדאמרינן לעיל (דף ט\"ו:) תני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן עליה ואם הפך מטתו וישן ע\"ג קרקע כ\"ש דמילתא יתירתא הוא דעבד והא דקתני ברישא היה ישן על גב המטה פירוש שלא הציע על המטה כר וכסת ולא מפץ ומחצלת אלא ישן על גב החבלים ומתכוין לצער עצמו דומיא דאחריני והוא סבור שזה עומד במקום הכפיה קמ\"ל דלא יצא ידי מצות כפייה וכן דעת הראב\"ד וכן דעת הרמב\"ן בת\"ה והביא ראיה מהירושלמי: \n",
+                "<b>גרסינן</b> בירושלמי פרק אלו מגלחין הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא. וכתב הטור פירוש פונדק רבים נכנסים בו ואם יראוהו כופה יאמרו שהוא מכשף וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המטה לפי שדרין בין העמים וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם וכ\"כ סמ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין לאבל שאסור בפריעת הראש וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) ואע״ג דמקרא לא משמע עיטוף הראש אלא עיטוי שפם בלבד משמע לרבינו דהיינו לומר שסודר שמכסה בו ראשו יעטה מקצתו על שפם ואיתא התם אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ואמר רב נחמן על גבי דיקנא וכתב הטור בשם רב האיי האי דיקנא הוא שער שעל הלסתות ועטיפה זו למעלה מן החוטם וישמעאלים עדיין שמחזירים קצת המצנפת על פניהם על ראש החוטם שלהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שהאבל אסור בשאלת שלום וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש כל שלשה ימים הראשונים וכו' עד לאחר י\"ב חדש.</b> שם ומפרש התם טעמא דמשבעה ועד שלשים הוא שואל בשלום אחרים מפני שהם שרויים בשלום: \n",
+                "<b>ומ\"ש אם בשאלת שלום נאסר האבל ק\"ו שהוא אסור להרבות דברים וכו'.</b> הם דברי רבינו ראויים אליו: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יאחוז תינוק בידו וכו'.</b> בסוף מ\"ק (דף כ\"ו:) אמר רב פפא תניא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. ומדנקט אבל משמע דדוקא תוך שבעה קאמר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יכנס למקום שמחה וכו'.</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו דברים וכו' אסור בתספורת וכו'.</b> דברים אלו מתבארים והולכין לקמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתספורת כיצד וכו' כך אסור כל שלשים יום.</b> כן דעת הרי\"ף והרמב\"ן: \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א באיש וכו'.</b> באבל רבתי תניא וכתב הרי\"ף בפ' אלו מגלחין גרסי' בפרק החולץ בענין ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלשים יום א\"ר חסדא ק\"ו ומה במקום שאסרו לספר ולכבס מותר לארס שלשים של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר לארס וש\"מ שהאשה מותרת בנטילת שער כדקתני באבל רבתי עכ\"ל. ואע\"פ שרש\"י אינו גורס לספר וכן התוספות והרא\"ש וכתבו דההיא דאבל רבתי אינה אלא בהעברת שער פניה של מטה דוקא היא נקטינן כרבינו שהרי\"ף מסכים עמו: \n",
+                "<b>ומ״ש ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שיגדל פרע או עד שיגערו בו חביריו.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) תניא על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו וגרסינן בירושלמי עד שיגדל פרע ויגערו בו חביריו וי״ס דגרסי או יגערו בו חביריו והיא גירסת רבינו ונראה שמפרש רבינו דשילוח פרע היינו גדול שער ימים הרבה מאד דאז מותר אפילו לא יגערו בו חביריו ואם גערו בו חביריו קודם שגידל שער כ״כ שרי והוא שגערו בו לאחר שלשים יום אבל אם גערו בו תוך שלשים יום לאו כלום הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אסור ללבוש כלים לבנים וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג) תניא כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד ישנים שיוצאים מתחת המכבש רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים וכתבו הרי״ף והרמב״ן והרא״ש והלכתא כרבי אלעזר ברבי שמעון דהא רבא נפק בחימוצתא רומיתא סומקתא חדתא כרבי אלעזר ברבי שמעון וכתב הרמב״ן בת״ה בשם רבינו האיי גיהוץ היינו עבורי חומרתא ובלשון ישמעאל צקאל וחומרתא מצקאלה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אחד האיש ואחד האשה.</b> נראה שכתב כן לאפוקי מבעל הלכות שכתב שהאשה מותרת ללבוש כלים חדשים מגוהצים לאחר שבעה ואינה בגזירת שלשים של גיהוץ והרמב\"ן בת\"ה הקשה עליו שהרי כל עיקר לא למדנו בגמרא לגיהוץ אלא מן האשה התקועית ואולי נאמר דה\"ק התם באשה שנהגה אבילות ימים רבים כאיש אלא שאין הטעם נכון להתיר לה וכי אם לא תתקשט בלבנים חדשים תתגנה על בעלה תכבס ותתקשט בבגדי צבעונים חדשים ובמכילתא אחריתי דאבל תניא כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת ולא הזכיר גיהוץ כלל. \n",
+                "<b>ומש״כ היו צבועים ומגוהצים מותרים וכן אם לא היו חדשים וכו'. ומ״ש וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ.</b> אמרינן גבי ט״ב כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ואע״פ שהרמב״ן והרא״ש כתבו דההוא דט״ב דוקא לגהצן ולהניח אבל אסור ללבוש המגוהצין סמ״ג כתב על דברי רבינו הכי אמרינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ח) כלי פשתן משום שמתקלקלין מותר לכבסן במועד והוא הדין באבל עכ״ל ומכל מקום אין זו ראיה גמורה דכיבוס לחוד וגיהוץ לחוד: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולאחר שלשים יום מותר בגיהוץ אפי' על אביו ועל אמו.</b> אע\"ג דבירושלמי קאמר דבאביו ואמו אסור בגיהוץ עד י\"ב חדש ובאבל רבתי תניא עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו סובר רבינו דגמרא דידן פליגא דלא שויא חילוק בין גיהוץ דאביו ואמו לשאר קרובים: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור אנו דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם הכל מותר לאחר שבעה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנשואין כיצד וכו'.</b> בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג) ת״ר כל שלשים יום לנשואין. וכתב הרא״ש הא דקתני נשואין לאו משום דליארס שרי דהא תנן בפרק החולץ (יבמות דף מ״א) רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול שלשים יום אלא משום רבותא דנשואין נקטיה לאשמועינן דנשואין שרי לאחר שלשים יום וכ״כ הרמב״ן בת״ה דאפילו אירוסין בלא סעודה אסור כל שלשים יום כדתנן ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה וכו' עכ״ל. וטעמו של רבינו משום דאיכא למימר דהא דקתני חוץ מן האלמנה מפני האיבול ר' יוסי אמרה ולא קי״ל כוותיה אי נמי דאף ר' יוסי לא אסר ליארס אלא בסעודה אבל בלא סעודה מישרא שרי וה״ק כל הנשים יתארסו בכל גוונא אפילו בסעודה חוץ מן האלמנה דאיכא בה צד דאיסורא ליארס מפני האיבול כגון בסעודה טעמא דמפרש הכי מדשרי בירושלמי ליארס אפילו בט״ב שמא יקדמנו אחר אית לן למימר דכי תניא כל שלשים יום לנישואין דוקא לנישואין אמרו ולא לאירוסין והרמב״ן והרא״ש לא ילפי מהתם משום דאבילות ישנה שאני ורבינו סובר דבחששא דשמא יקדמנו אחר ברחמים לית לן לפלוגי בין ישנה לחדשה: \n",
+                "<b>ומי שמתה אשתו וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו) מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים רבי יהודה אומר ראשון ושני אסור שלישי מותר ופסקו הרי״ץ גיאת והרמב״ן והרא״ש כר״י דהלכה כדברי המיקל באבל ורבינו פסק כת״ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מי שלא קיים מצות פריה ורביה או שקיים ויש לו בנים קטנים.</b> שם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום ביטול פריה ורביה הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך ואעפ\"כ לא בא עליה וכו' עד לאחר שלשים יום ומפרש רבינו כפשטה דלישנא דמותר x לכנוס מיד אפילו תוך שבעה ודלא כהרמב\"ן שכתב דלעולם אסור ל' יום וקורא אותו לאלתר משום דזמן נישואין שלשה רגלים וגם דלא כר\"ת שכתב בתוך שבעה אסור: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שאין לו מי שישמשנו.</b> ירושלמי בפרק החולץ: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור בשם רבינו תם דמי שאין לו בנים מותר לכנוס ולבעול אחר שבעה וכ\"כ הרא\"ש גם בשם הראב\"ד וכתב שכן נראה מדברי הרי\"ף: \n",
+                "<b>וכן האשה שהיתה אבילה לא תבעל עד שלשים יום.</b> כתב הרמב\"ן על זה משמע דנשאת היא מיד ולא דק דאנן אפילו באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה שלשים יום עכ\"ל. ואני אומר דהא ל\"ק דאיכא למימר דכיון דסבר רבינו דמותר ליארס אפי' ביום המיתה כמו שנתבאר ממילא לא קי\"ל כרבי יוסי דחייש לאיבול. וא\"נ קי\"ל כר' יוסי למי שיש לו בנים קטנים מותרת לינשא כההיא דיוסף הכהן אבל אי קשיא הא קשיא דמשמע ודאי דלא מיירי כשהיא אבלה משאר קרובים דכיון דהאיש אינו אסור בתשמיש המטה אלא תוך שבעה למה תיאסר האשה אחר שבעה אלא באשה שהיתה אבילה על בעלה מיירי וקאמר דכשם שהאיש שמתה אשתו ולא קיים מצות פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים או אין לו מי שישמשנו אע\"פ שמותר לכנוס מיד אסור לו לבא עליה עד שלשים יום כן האשה שמת בעלה ונשאת מיד לא תבעל עד שלשים יום וכיון דקי\"ל דכל הנשים אסורות אפילו ליארס עד צ' יום משום הבחנה אפילו אם אינן ראויות לילד או שהיה בעלה במדינת הים או שהיה חבוש בבית האסורים וכמבואר בפרק י\"א מהלכות גירושין היכי משכחת אלמנה נשאת תוך שלשים יום ואפילו אם עברה ונשאת אסורה היא לבעל עד שיעברו צ' יום והיאך התיר להבעל אחר שלשים ואפשר לומר דה\"ק מתורת איבול על בעלה אסורה להבעל כל שלשים יום ואילו לא היה אלא משום איבול בלבד היתה מותרת להבעל אחר ל' יום אבל משום הבחנה אסורה להבעל עד שיעברו תשעים יום וסמך על מה שכתב בהל' גירושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמחת מרעות שהיה חייב וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום על אביו ואמו לאחר י״ב חדש אמר ר״ה ולשמחת מרעות מותר מיד ואסיקנא ה״מ בפורענותא אבל בארישייתא אסור עד לאחר שלשים יום: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>על כל המתים כולן מותר לילך בסחורה וכו'.</b> ירושלמי בסוף מועד קטן. וכתב הטור פירוש בהולכים לסחורה למרחוק איירי ואיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה אבל שאר כל משא ומתן מותר לאחר שבעה ימים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על כל המתים רצה ממעט בעסקו וכו'.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב) ופירש״י ממעט בעסקו כגון סחורה וכתבו התוספות דבדבר האבד קאמר ולפי זה תוך שבעה מיירי דאז אסור במלאכה אם אינה דבר האבד ואף היא אינה נעשית אלא ע״י אחרים ותמיהא לי מילתא היאך אפשר דעל אביו ואמו חייבוהו חכמים לאבד נכסיו שלא תיעשה מלאכת דבר האבד אפילו על ידי אחרים ותו דלישנא דימעט משמע שיעשה העסק אלא שימעט בו. לכך נ״ל דהיינו דומיא דמאי דתנן בפ״ק דתעניות (דף י״ב:) גבי תעניות שגוזרים על הגשמים עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן והשתא אתי שפיר דאחר שבעה מיירי שהוא מותר בעשיית מלאכה וקאמר דעל אביו ואמו ממעט במשא ומתן כל שלשים יום וכן נראה שהוא דעת רבינו שלא כתב זה אצל דברים הנוהגים תוך שבעה שנתבארו בפ״ה וכתבו בפרק זה שנתבארו בו דברים הנוהגים תוך שלשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההולך ממקום למקום וכו'.</b> שם (דף כ\"ו כ\"ז) ת\"ר ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לא יגלגל עמהם ופירש\"י יגלגל עמהם ואינו עושה סחורה בפני עצמו אלא עם חבורה והרמב\"ן כ' בשם ר\"ח גבי יגלגל עמהם יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי\"נ וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש ומשמע לי דקאי אמאי דתניא בסמוך על אביו ואמו ממעט בעסקו וקאמר שאם היה הולך ממקום למקום ואינו יכול למעט בעסקו שאין לו מי שיקנה לו וצריך הוא בעצמו לקנות ואם לא יקנה באותה העיר לא ימצא לקנות יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי\"נ אע\"פ שקונה הרבה וקונה ע\"י עצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה בעלה צלוב בעיר וכו' עד שאינם צלובים בו.</b> באבל רבתי פרק ב' ופירש נמוקי יוסף בסוף מ\"ק שהטעם לפי שהוא גורם לבזות המת שאומרים אותו האיש הצלוב הוא אביו של פלוני וכו'. \n",
+                "<b>גדולה כאנטוכיא</b> שאין אלו מכירים את אלו. \n",
+                "<b>עד שיכלה הבשר</b> דכיון שאין הצורה קיימת לא יזכרוהו לרעה עוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יום שביעי מקצתו ככולו.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ט:) איפסיקא הלכתא כאבא שאול דאמר הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שתכפוהו אבליו וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז:) ת״ר כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד מותרים לגלח בימי אבלם והתניא אסורים אמר רב חסדא כי תניא ההיא בשתכפוהו אבליו אי בשתכפוהו אבליו מאי איריא כל אלו שאמרו אפילו כ״ע נמי דתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים הא אתמר עלה אמר רב חסדא בתער ולא במספרים במים ולא בנתר ולא באהל ורבינו גריס ולא בחול כלומר מי שתכפוהו אבליו דעלמא מיקל בתער ומי שבא ממדינת הים וחבריו שלא הספיקו לגלח במועד עד שתכפוהו מגלחין כדרכן ואע״פ כן לא נמנע רבינו מלכתוב וכו' שהם שוים שהקילו בהם משאר אבלים אע״פ שבזה הקילו יותר מבזה: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכן מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים</b> היינו לומר שתכפוהו אבליו אחר שבא ממדינת הים וכו' וכן מוכיח סוף לשונו. וכתב הרמב\"ן דילפינן דין כיבוס מדין גילוח וכ\"כ הטור וכן בדין דמאי שנא ופירש הרמב\"ן מיקל בתער היינו שמיקל משער ראשו ומספר ממנו קצת והדבר ידוע שהחותך מן השיער קצתו אין דרכו בתער וא\"א לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים. וכתבו הרמב\"ן והמרדכי בשם התוספתא ובלבד שיעשנו בצינעא בתוך ביתו וכ\"כ הטור: \n",
+                "<b>ומ\"ש ורוחץ כל גופו בצונן וכו'.</b> בפ\"ק דתעניות (דף י\"ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שבאה לו שמועה וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ') תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים וכתב הרא״ש ונוהג בה הבראה וכל דיני אבילות כיום קבורה: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ואפילו יום שלשים.</b> כך העלה הרי\"ף וכן הכריע הרמב\"ן בת\"ה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם הגיעה לו השמועה אחר שלשים יום וכו'.</b> שם פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כר\"ע דאמר שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ואמרינן בגמרא דרבי חייא אתא ליה שמועה רחוקה אמר ליה לשמעיה חלוץ מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ ש\"מ תלת ש\"מ אסור בנעילת הסנדל וש\"מ אינה נוהגת אלא יום אחד וש\"מ מקצת היום ככולו וכתב הרמב\"ן שדיו מכל גזירות אבילות בחליצת הסנדל בלבד ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף ראשו שצריך שיעשה מעשה שניכר שעשה משום אבילות ומיהו בחדא סגי ואמרינן בגמרא דשמועה רחוקה אפילו על אביו ואמו אינו נוהג אלא יום אחד וכתב הרמב\"ן ה\"מ לענין גזירת שבעה אבל לענין גזירת שלשים נוהג על אביו ואמו בתספורת עד שיגערו בו חבריו ולשאילת שלום וליכנס לבית המשתה עד י\"ב חדש ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דבשמועה רחוקה אינו קורע</b> משמע דאפילו על אביו ואמו קאמר דסתם ולא חילק וגם מדכתב בפ\"ח שמי שלא היה לו חלוק בשעה שמתו אביו ואמו ואח\"כ נזדמן לו אינו קורע אלא עד שלשים יום והרמב\"ן והרא\"ש חולקים ואומרים דבשמועה רחוקה על אביו ואמו קורע לעולם וכן נראה מדברי הרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל או ביום שבת וכו'.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין שם. וכתב הרמב\"ן דבשבת ורגל אסור בדברים שבצנעה והשומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפי' דברים שבצנעה ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת ודיו והביאו דבריו הרא\"ש והטור: \n",
+                "<b>השומע שמועה קרובה בשבת.</b> כתב הטור בשם ספר מצות שבת עולה לו ליום אחד ולמחר קורע וה\"ל יום ששי שביעי לאבילות וכ\"כ בה\"ג וה\"ר יחיאל כתב שאין שבת עולה לו בתחלת המנין אלא יתחיל למנות מיום ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמת לו קרוב וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א:) ת״ר אבל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם בא ממקום רחוק מונה לעצמו מכאן ואילך אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו ר״ש אומר אפי' בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עמהם וכו' א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן והוא שיש גדול הבית ופסק ר' יוחנן הלכה כר״ש ואתמר בגמרא (דף כ״ב) אהא דר״ש והוא שבא ומצא מנחמים אצלו בעי רב ענן ננערו לעמוד ולא עמדו מהו ותיקו וכיון דתיקו במידי דרבנן הוא נקטינן לקולא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש ומקום קרוב דאמרן פירשו הגאונים דהיינו עשרה פרסי סוגיא דחד יומי כיון דאי שמע הוה מטי הכא בחד יומא כמאן דאיתיה בהדייהו דמי: \n",
+                "<b>ואיתא</b> תו בגמרא איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו וכו' [וא\"ר יוחנן וכו'] מונה עמהם והתניא מונה לעצמו ל\"ק הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא והרי\"ף השמיט זאת הבעיא ופשיטותה לפי שהסוגיא נפשטה הא דאתא בגו תלתא וכו' כת\"ק אתיא (וכתב הרמב\"ן) והשיבו עליו שזו סוגיתו של ר' יוחנן ור' יוחנן הוא שפסק הלכה כר\"ש ואנו כך דעתנו כדברי רבינו דר\"ש לא קפיד ביומי ושלישי כשביעי דמי ליה [ל\"ש גדול ול\"ש קטן] אלא רבי יוחנן תרוצי הוא דמתרץ ליה לברייתא דקתני מונה לעצמו ומוקים לה לאחר שלשה כרבנן אלא איהו כר\"ש ס\"ל [ביומי] דלית ליה שלשה כלל אלא כל זמן שבא ומצא מנחמין אצלו הרי הוא כיום השלישי בלא ספק יתד היא שלא תמוט עכ\"ל. וזה הוא דעת רבינו ולפי דבריהם נראה דגדול הבית שהלך לבית הקברות אינו מונה אלא משיסתם הגולל ואפילו חזר אצל בני הבית ביום השלישי והם מונין משיחזירו פניהם והבא ממקום קרוב מונה עם גדול הבית דאחריו הוא נגרר לא אחר שאר בני הבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בשלשה ימים הראשונים וכו' עד הרי הוא ככל אדם.</b> בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול חייב בכל דברי אבילות וכו'.</b> דכתיב בכהן גדול את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ותנן בפרקא בתרא דהוריות (דף י\"ב:) כה\"ג פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה ומפרש טעמא ר' ישמעאל בברייתא דלא יפרום היינו לומר לא יפרום כדרך שבני אדם פורמין ואמרינן בגמרא אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ושמואל אמר למטה למטה מקמי שפה למעלה למעלה מקמי שפה וזה וזה בצואר ופירש\"י למטה ממש דהיינו בשפת חלוקו ורבינו כתב סתם אסור לו לקרוע בגדיו למעלה דמשמע דכל למעלה אסור וכרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמר בגמרא דשמואל סבר כר' יהודה דאמר כל קרע שאינו מבדיל קומי שפה אינו קרע ואנן קי\"ל דלית הלכתא כר' יהודה בהא: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ולצאת אחר המטה.</b> בפרק ב' דסנהדרין (דף י\"ח) תנן גבי כהן גדול מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הם נגלין והוא נכסה הן נכסין והוא נגלה ויוצא עמהם עד פתח שער העיר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא ומשמע לי שרבינו מפרש דשלש מחלוקות הן ופסק כתנא קמא אלא דהוה ליה לרבינו לסיומי ביה הן נגלין והוא נכסה וכו' כדסיים ת\"ק. ונ\"ל דרבינו מפרש דהן נגלין והוא נכסה וכו' אינם דברי ת\"ק אלא מדברי ר' מאיר הם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל העם באים לנחמו לביתו. ומ\"ש וכשמברין אותו וכו' עד ואומר להם תנוחמו.</b> משנה בפרק ב' דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המלך חייב בכל דברי אבילות וכו' ולא יצא דוד וכו'.</b> משנה שם (דף כ'): \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינו מנחם אבלים:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין אדם נכנס למלך לנחמו וכו': וכשמברין אותו וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל חייב לקרוע וכו'.</b> פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד) אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה וכתב הרמב״ן דקריעה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ומיתה זו שאמרו הוא כענין העובר על דברי חכמים חייב מיתה עכ״ל וכן נראה מדברי רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין קריעה אלא מעומד וכו'.</b> שם אמר רמי בר חמא (מנין) לקריעה שהיא מעומד שנאמר ויקם איוב ויקרע דילמא מילתא יתירתא הוא דעבד דאי לא תימא הכי ויגז את ראשו ה\"נ אלא מהכא דכתיב ויקם דוד ויקרע את בגדיו ואמרינן תו בגמרא (דף כ\"א:) אמימר קרע אידכר דקרע מיושב קם קרע מעומד. וכתב הרא\"ש וז\"ל כתב הראב\"ד נהי דלכתחלה בעינן מעומד מנא לן דבדיעבד לא יצא מיושב ותירץ מדתנא ביה באיוב ודוד א\"נ איכא למימר דאמימר אחמיר אנפשיה ע\"כ. וכן נראה שסובר הרי\"ף שאם קרע מיושב יצא מדהשמיט עובדא דאמימר והר\"י גיאת כתב שאם קרע מיושב לא יצא ויחזור ויקרע מעומד וכן נראה מדברי רבינו שכתב אין קריעה אלא מעומד דמשמע דכל שאינה מעומד אינה קריעה וכן פירשו ההגהות: \n",
+                "<b>ומהיכן קורע וכו'.</b> בסוף מ\"ק (דף כ':) תניא הקורע למטה ומן הצדדין לא יצא ומפרש רבינו מן הצדדין מצדדי בית הצואר מכאן ומכאן וכ\"ש מאחריו וכתב הטור שכן כתב הרמב\"ן אין מקום קריעה אלא שלפני בית הצואר אבל לא מן הצדדין של בית הצואר מכאן ומכאן ואם קרע שם לא יצא: \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא כ\"ג שהוא פורם מלמטה.</b> נתבאר בפרק שקודם זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה שיעור הקרע טפח.</b> ברייתא שם (דף כ\"ב:) ומייתי לה בגמרא מדכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחות מטפח: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין צריך להבדיל שפת הבגד.</b> ברייתא שם על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל על אביו ואמו מבדיל ואע\"ג דר' יהודה פליג התם פסקו הפוסקים כת\"ק ופירש הטור על כל המתים רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה על אביו ואמו צריך לקרוע כל השפה וכן פירש נמוקי יוסף וכך הם דברי רבינו: \n",
+                "<b>ומותר לקרוע בכלי.</b> שם כי אתא רבין אמר ר' יוחנן על כל המתים רצה קורע ביד רצה קורע בכלי על אביו ואמו ביד: \n",
+                "<b>ויש לו לקרוע בפנים וכו'.</b> שם בברייתא על כל המתים רצה קורע מבפנים רצה קורע מבחוץ על אביו ואמו קורע מבחוץ וכתב הטור פירש\"י בפנים בחדר מבחוץ בפני העם והרי\"ץ גיאת פירש בפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע וכן פירש הרמב\"ן עכ\"ל. ורבינו נראה שתופס בשני הפירושים דתרווייהו בכלל פנים וחוץ הם: \n",
+                "<b>ואינו חייב לקרוע אלא הבגד העליון בלבד:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבעת ימי אבילות הקרע לפנים וכו' עד חייב לקרוע כל שבעה.</b> הכל שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובגד זיעה סמוך לבשרו אינו מעכב.</b> שם אפרקסותו אינה מעכבת ופירש הערוך שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפיו וכשהוא לובשו קושרו ולפי שאין עושין אותו ללבוש אלא לקבל הזיעה אינו מעכב הקריעה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן על אביו ואמו חולץ כתפו וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחר שיקבר אביו ואמו אינו חייב לחלוץ.</b> לישנא דברייתא הכי מוכח דקתני בספ\"ק דב\"ק (דף ט\"ז:) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיהו מלך יהודה שיצאו לפניו ל\"ו אלף חלוצי כתף משמע דחליצת כתף אינה אלא לצאת כך לפני המטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורעין לקטן מפני עגמת נפש.</b> ברייתא פ' אלו מגלחין: \n",
+                "<b>חולה שמת לו מת אין מקרעין לו וכו' עד מפניו.</b> באבל רבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקורע אדם על חמיו ועל חמותו וכו'.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו ע״ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן האשה קורעת על חמיה ועל חמותה,</b> ק\"ו הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאין לו חלוק לקרוע וכו' עד אפילו לאחר שבעה קורע. </b> גם זה שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב כל שלשים יום.</b> בה\"ג חולק ואומר שקורע לעולם וכתב הרמב\"ן שכן עיקר והביא ראיה לדבריו: \n",
+                "<b>וכל היוצא בבגד קרוע לפני המתים וכו'.</b> ברייתא בסוף מועד קטן שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו השאילני חלוקך וכו'.</b> גם זה שם וכתב נמוקי יוסף אף על פי ששאר קרעים של אב אינם מתאחים זה מתאחה שאם נתן לו רשות לקרוע שלא יתבייש שם לא הקנהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה לו חולה בתוך ביתו וכו'.</b> בפירקא בתרא דנדרים (דף פ\"ז) ברייתא וגמרא: \n",
+                "<b>וכן מי שאמרו לו מת אביו וקרע וכו'.</b> שם אהא דתנן נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו יחזור ויפר דייק עלה בגמרא (דף פ\"ו:) למימרא דיניא אותה דוקא הוא והא גבי קרעים דכתיב על על דכתיב על שאול ועל יונתן בנו ותניא אמרו לו מת אביו וקרע ואח\"כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ל\"ק הא בסתם הא במפרש פירוש בסתם שאמרו לו מת וסבור שהוא אביו ונמצא שהוא בנו והתניא אמרו לו מת אביו וקרע ואח\"כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לו מת וסובר שהוא אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה רב אשי אמר כאן תוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור וכתב הר\"ן דרב אשי לא אתא לאיפלוגי אהאי ברייתא דבסתם דהא ברייתא מוכחא הכי בהדיא אלא דכי היכי דלא נדחוק נפשין דברייתא דקתני אמרו לו מת אביו לאו דוקא פריק שנויא אחרינא עכ\"ל. ולפי זה אם אמרו לו סתם מת לו מת וסבור שהוא אביו וקרע ואחר כדי דיבור נודע לו שהוא בנו יצא וכן נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש בסוף פרק אלו מגלחין שכתבו אמרו לו מת אביך וקרע ואחר כך נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה ותניא אמרו לו מת בנו וקרע ואחר כך נמצא אביו לא יצא אמרו לו מת לך מת וכסבור אביו הוא וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה ופריק רב אשי כאן תוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור עכ\"ל. וכיון דברייתא דקתני לא יצא ידי קריעה איירי לאחר כדי דיבור א\"כ סיפא דקתני אמרו לו מת לו מת וכו' לאחר כדי דיבור נמי היא ואפילו הכי קתני דיצא אבל רבינו שכתב דאף באמרו לו מת וכו' לא יצא ידי קריעה אלא אם כן נודע לו תוך כדי דיבור וכן נראה מדברי הרמב\"ן בת\"ה שלא הזכיר ההיא דאמרו לו מת לו מת משמע דסבר שאין חילוק בין סתם למפרש ונ\"ל דס\"ל ז\"ל דרב אשי לאיפלוגי אתא למימר דל\"ש לן בין סתם למפרש אלא בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור תלוי הדבר הילכך אע\"ג דרישא דברייתא דקתני א\"ל מת אביו וכו' לא יצא מוקי לה רב אשי בלאחר כדי דיבור סיפא דקתני אמרו לו מת לו מת וכו' ע\"כ אית לן לאוקמה בתוך כדי דיבור ואפשר שהיו גורסים גם בסיפא לא יצא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמתו לו מתים הרבה וכו'.</b> ברייתא בסוף מ\"ק (דף כ\"ו:) מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קרע אחד לכלם ר' יהודה בן בתירא אומר על כלם קרע אחד על אביו ועל אמו קרע אחר [לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו וכו'] לפי שאינם בתוספת אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמת לו מת וקרע עליו וכו'.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמ\"ד כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש: \n",
+                "<b>ומה שכתב מת לו שלישי וכו' עד הופכו למטה.</b> ברייתא שם ואע\"ג די\"א עד לבו פסק כת\"ק דאמר עד טבורו וכן פסקו הרי\"ף והרמב\"ן והרא\"ש ותניא ר' יוסי אומר תחלת קריעה טפח תוספת כל שהוא איפסיקא הלכתא בגמרא כוותיה וכתב הטור דהא דתוך שבעה קורע קרע אחר היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח או מרחיק שלש אצבעות וקורע טפח: \n",
+                "<b>אמרו לו מת אביו וקרע וכו'.</b> שם ת\"ר א\"ל מת אביו וקרע מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה מת בנו וקרע מת אביו והוסיף עליון מתאחה תחתון אינו מתאחה מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קרע אחד לכולן ר' יהודה בן בתירא אומר על כולן קרע אחד על אביו ואמו קרע אחר לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ואמו מ\"ט אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינם בתוספת אמר שמואל הלכה כר\"י בן בתירא ומפרש רבינו דר\"י בן בתירא פליג ארישא דרישא ולא אסיפא דרישא ולישנא דברייתא דקתני לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו הכי דייקא וכתב הרמב\"ן על דברי רבינו שיפה כיון וגם רבינו ירוחם כתב שכן עיקר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הקרעים וכו' עד מפני הצניעות.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ\"ב ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו וכו' עד ועל המקדש.</b> ברייתא שם אלו קרעים שאינם מתאחים הקורע על אביו ואמו ועל רבו שלמדו תורה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו הקרעים קורע עד שמגלה את לבו.</b> טעמו דכשם שהם שוין לענין איחוי כך הם שוים בשיעור הקריעה דכשם ששיעור הקריעה דאביו ואמו עד שיגלה את לבו כך באלו השנויים עמהם שיעור קריעה עד שיגלה את לבו. והרמב״ן בת״ה הקשה עליו מדגרסינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) אמר ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן על כל המתים כולם קורע מבפנים על אביו ואמו קורע מבחוץ אמר רב חסדא וכן לנשיא מיתיבי לא הושוו לאביו ואמו אלא לאיחוי בלבד מאי לאו אפילו לנשיא לא לבר מנשיא ופירש״י לא הושוו רבו ואב בית דין ונשיא וכל הנך דתני במתניתין לאביו ואמו אלא לאיחוי ש״מ נשיא בשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו חכמה אינו אלא כשאר כל המתים ואפילו בקריעה מבחוץ ועוד שגילוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ואמו רמז שבטלה ממנו מצות כיבוד כדאיתא בירושלמי והרי אמרו בקריעה טפח מאי קראה דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח והא דוד קורע על נשיא ואב בית דין ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח עכ״ל. וליישב דעת רבינו נ״ל לומר שהוא ז״ל סובר דעד שיגלה את לבו בכלל אינו מתאחה הוא דהא דאינם מתאחים נפקא לן בגמרא מדכתיב באלישע ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע ששנים אלא מלמד שקרועין ועומדים שנים לעולם ומהתם איכא למשמע דעד שיגלה את לבו קרע דבהכי מינכר שהם קרועים לשנים דאי לא קרע אלא טפח לא הוה מינכר שהם קרועים לשנים והא דקאמר בירושלמי דגילוי הלב באביו ואמו מפני שניטלה ממנו מצות כיבוד ההוא טעמא שייך נמי בנשיא ורבו ואב בית דין והא דקאמר בגמרא קריעה טפח מדכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם אסמכתא בעלמא ללמד על אחרים ולא על עצמו ותדע דהא אע״ג דלא כתיב בקרא דדוד לשנים קרעים אמרינן דקורע על נשיא ואב ב״ד ואינו מתאחה משום דגמרינן מאלישע א״כ ה״ה דלענין גילוי הלב ילפינן מיניה כדפרישית. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא ליה למה לא כתב דעל הנשיא קורע מבחוץ דהא ליכא מאן דפליג על רב חסדא דאמר וכן לנשיא ועוד יש לדקדק שכתב דחכם שמת הכל קורעים עליו עד שמגלים את לבם ומשמע אפילו לא למד ממנו כלום וזו מנין לו ואפשר שטעמו מדתניא בפרק ר' אליעזר דאורג חכם שמת הכל חולצין עליו וא״א לחליצת כתף אא״כ יקרע עד שיגלה לבו: \n",
+                "<b>ואף על פי שאינם מתאחין מותר לשוללן וכו' עד מתוך איחוי האלכסנדרי בלבד.</b> הכל בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו:) וכתב הטור איחוי אלכסנדרי פירש הראב״ד דהיינו תפירה שהיא שוה למעלה ובולטת מלמטה והרמב״ן פירש דסתם תפירה שוה למעלה ובולטת מלמטה ואיחוי אלכסנדרי שוה מלמעלה ומלמטה וכעין אריגה עכ״ל: \n",
+                "<b>אפילו הפך הכלי וכו'.</b> שם ת\"ר רשאי להפכו למטה ולאחותו רשב\"א אוסר לאחותו ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כרשב\"א וכתב הרמב\"ן שכן פסק בה\"ג והכי איתא בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכשם שהמוכר אסור לאחותו כך הלוקח לפיכך המוכר צריך להודיע וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור מכרו לו סתם ולא הודיעו אסור לו לאחותו עד שידע שאינן מקרעים שאינן מתאחים ואסור למכרו לעכו\"ם עכ\"ל. והוא ברייתא באבל רבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ה-י)</small> ומנין שקורע על רבו וכו' עד וקרועי בגדים.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מי שעמד על המת וכו'.</b> בר״פ רבי אליעזר דאורג (דף ק״ה) ופרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה) וכתב הטור שה״ר יונה כתב דוקא בשאינו רשע והר״מ מרוטנבורג כתב שעל הכל חייבים לקרוע חוץ מעל מומר עובד ע״ז או עובר אחת מכל מצות התורה להכעיס שאותו חשיב כמומר. וכתב עוד והטעם שקורעים קאמר רשב״א מפני שדומה לס״ת שנשרף ופירש״י שעדיין היה יכול ללמוד ודומה לס״ת וכתב הרמב״ן ולפי זה אין לקרוע על אשה ופירש הוא אלא דמיון בעלמא שהוא הפסד גדול וחרדה רבה ועל כן כתב שקורעים גם על אשה עכ״ל ובפירוש רש״י שבידינו כתוב לס״ת שנשרף הרואה חייב אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות ובפרק אלו מגלחין כתב לס״ת דתורה קרויה נר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ונשמה נקראה נר דכתיב נר ה' נשמת אדם עכ״ל וא״כ גם לדעת רש״י צריך לקרוע על אשה: \n",
+                "<b>ומה שכתב חכם שמת הכל קרוביו והכל קורעים עליו.</b> שם חכם שמת הכל קרוביו הכל קרוביו ס\"ד אלא אימא הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו ואיני יודע למה לא כתב רבינו הכל כקרוביו: \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שמגלים את לבם.</b> כבר נתבאר טעמו בפרק זה: \n",
+                "<b>ומ״ש שחליצה על החכם היא מימין.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) ופירש״י חכם ממונה על העיר שמבקשים ממנו הוראה. ולשון אבל שכתב רבינו קאי למה שכתב באדם כשר קורעין טפח אבל על חכם שמת קורעין עד שמגלים את לבם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל שבעה.</b> בפרק אלו מגלחין שם ת\"ר חכם שמת בית מדרשו בטל ופירש הרמב\"ן בת\"ה בטל כל ז' לפי שמספידים אותו ואין עוסקין בבית מדרשו כלל שלא יתעצלו מהספדו אבל שאר בתי מדרשות עוסקין בתורה אפילו בשעת הספד שאין מבטלין ת\"ת להספד. וכתב הטור ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים בבית מדרשו אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם והם דברי הרא\"ש ונמוקי יוסף שכתבו בשם הראב\"ד: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכבר נהגו ת\"ח וכו'.</b> משמע דמיירי בשוים דוקא אבל גדול על הקטן לא אא\"כ למד ממנו שום דבר וכ\"כ הרמב\"ן בת\"ה והר\"ן בפ\"ק דקידושין: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק למה תלה הדבר במנהג והלא מן הדין חייבים לקרוע וכדתניא חכם שמת הכל קורעין עליו ומשמע דאפילו לא למדו ממנו וכמו שדקדק הרא\"ש בפרק אלו מגלחין ואפשר לומר דההיא באותם שאינם שוים לחכם שמת אבל בשוים לו לא מחייבי מדינא אלא שנהגו כך אי נמי על חכם שמת חייבים לקרוע מן הדין אפילו שוים לו אבל על ת\"ח אין חייבים לקרוע השוים לו מן הדין אלא שנהגו כך. אי נמי דהכל חייבים לקרוע על חכם כדאיתא בברייתא ומיהו האי קריעה לא אתפרש בברייתא שיעורא ומשמע ליה ז\"ל דשיעורא עד שיגלה את לבו ומיהו נהגו תלמידי חכמים לקרוע טפח בלבד שמאחר שהם עדיין תלמידי חכמים די להם שיקרעו טפח כשאר קריעה דעלמא וכתבו הגהות על דברי רבינו שכתב וכבר נהגו וכו' פירש ראבי\"ה קרע שאינו מתאחה אבל הר\"מ כתב שאינו אלא חומרא בעלמא והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג ואין מורין כן. וכן כתב המרדכי במועד קטן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקורעים על החכם שמת וכו'.</b> ברייתא פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה). ועל מ״ש \n",
+                "<b>רבינו שנ\"ל שמאחה למחר</b> כתב הרב רבינו משה בן נחמן שאינו יודע למה יאסר בו ביום. ולי נראה שטעמו של רבינו מדקתני כיון שהחזירו פניהם מאחרי המטה שוללין משמע דלא התירו אלא לשלול ולא לאחות דאל\"כ ליתני מאחין דהוי רבותא טפי ואע\"ג דאיכא למימר דמשום דקודם קבורה הוא לא התירו אלא לשלול ולא לאחות מ\"מ אם איתא לא הוה שתיק גמרא מלאשמועינן דמותר לאחות בו ביום: \n",
+                "<b>ומ״ש על רבו אינו מתאבל אלא יום אחד.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה:) כי נח נפשיה דר' יוחנן יתיב עליה רבי אמי שבעה ושלשים א״ר אבא בריה דר' חייא בר אבא ר' אמי דעבד לגרמיה הוא דעבד דהכי א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן אפילו רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד וכתב הרמב״ן שמתאבל עליו בחליצת מנעל ושאר דיני אבילות והרא״ש כתב שנוהג עליו כל דיני אבילות מקצת יום אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חכם שבאה שמועתו וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין תניא x חכם כבודו בהספדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אב ב\"ד שמת הכל קורעין עליו וחולצין משמאל.</b> ברייתא שם (דף כ\"ב:): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל בתי מדרשות שבעירו בטלים וכו' עד ישבו בדרום.</b> ברייתא שם ופירש הרמב\"ן בת\"ה כל בתי מדרשות בטלי ומבטלין ת\"ת כל שבעה כדי שיהיו כולם פנויים ומתעסקים בהספדו והרגילין להתפלל בבהכ\"נ משנים מקומם בקר וערב כשהם נכנסים שם להתפלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשיא שמת הכל קורעים עליו.</b> (שם) נשיא שכיב א\"ל רב חסדא לרב חנן בר רבא כפי אסיתא וקום עלה ואחוי קריעה לעלמא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וחולצין שתי ידים מכאן ומכאן.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל בתי מדרשות בטלין.</b> ופירש הרמב\"ן בת\"ה כל בתי מדרשות אף אותם שחוץ לעיר כל אותם שיכולים לבא ביום שבת שאין מתפללין בעשרה אלא בביתו חוץ מקריאת התורה בשבת שבעה והוא הדין בשני וחמישי שלשה וזה אינו בחכם ואב ב\"ד שאין מבטלין בה אלא מקצתן מתפללין בביהכ\"נ ומקצתן בבית האבל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יטיילו בשוק אלא יושבים משפחות משפחות דוים כל היום.</b> הם דברי ר\"י בן קרחה שם בברייתא (דף כ\"ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השבת עולה למנין אבילות וכו'.</b> משנה בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ט) שבת עולה ואינה מפסקת וכתב הטור הטעם שאינו מפסיק מפני שא״א לז' ימים בלא שבת ואם היה מפסיק א״כ לא יהיו לעולם שבעה ימים והוא מדברי הרמב״ן בת״ה והכי איתא בירושלמי: \n",
+                "<b>ואין אבילות בשבת אלא בדברים שבצנעה כגון עטיפת הראש וכו'.</b> שם (דף כ\"ד) אמר שמואל פח\"ז חובה נת\"ר רשות פריעת הראש חזרת קרע לאחוריו זקיפת המטה חובה נעילת הסנדל תשמיש המטה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות רב אמר אף פריעת הראש רשות ושמואל מ\"ש נעילת הסנדל דרשות דלאו כ\"ע עבידי דסיימו מסנייהו פריעת הראש נמי לאו כ\"ע עבידי דמגלו רישייהו שמואל לטעמיה דאמר שמואל וכו' כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה כלומר וכ\"ע לא נהגו בעטיפה זו אלא אבלים. וכתב הטור נת\"ר רשות וחייב לנהוג בהם אבילות הילכך חייב לנהוג בהם כמו בחול כיון שאינו נראה כאבילות וכ\"כ הרי\"ף והרמב\"ן והרא\"ש וטעמא מדאמרינן התם אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס ליה סודרא ארישיה ואזיל ואתי בביתיה א\"ל לא סבר ליה מר אין אבילות בשבת א\"ל הכי א\"ר יוחנן דברים שבצנעה נוהג: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שעטיפת הראש הוי מדברים שבצנעה.</b> נראה דהיינו לומר דבצנעה דוקא נוהג וכעובדא דרב יוסף דמשמע דלא הוה פריס סודרא ארישיה אלא בגו ביתיה דוקא ולא בפני רבים אלא דא\"כ קשה דהל\"ל גם בנעילת הסנדל שינהוג בצינעה מ\"ש מעטיפת הראש ושמא יש לומר דכיון דלא אשכחן בגמרא מאן דחלץ מנעליו בצינעא לית לן למימר שיחלוץ מנעליו אפילו בצינעא ויותר נראה לומר דאף בפני רבים קאמר שיעטוף ראשו וקרי ליה דברים שבצינעה משום דיש לו מנעלים ברגליו וכמו שאמרו לובש מנעליו מנעליו מוכיחין עליו וכדרבי יוחנן ועי\"ל שטעמו משום דפסק כרב דאמר אף פריעת הראש רשות וא\"כ חייב לנהוג בה כמו בחול כיון שאינו נראה כאבילות ואע\"ג דמשמע בגמרא דטעמא דרב משום דלית ליה דשמואל דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ורבינו פסק בפ\"ה כשמואל דמצריך עטיפת ישמעאלים וטעמא דאמר פריעת הראש רשות משום דקא סבר דאיכא אינשי דמכסו פומייהו בלא אבילות אבל קשה דמאי כתב דלובש מנעליו הא אמרינן דנעילת הסנדל רשות וא\"כ חייב הוא לחלוץ ואפשר דמשום דבהאי זמנא אין רגילות לילך יחף פסק כן וגם הרא\"ש כתב כן דהאידנא שאין רגילות לילך יחף הוי נעילת הסנדל חובה: \n",
+                "<b>ומ\"ש דנותן שלום לכל אדם.</b> טעמו משום דהוי מדברים שבפרהסיא ולא הוזכר בגמרא משום דמילתא דפשיטא הוא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם יש לו בגד מחליף ולא ילבש בגד קרוע בשבת אפילו על אביו ועל אמו ואם אין לו להחליף מחזיר את הקרע לאחוריו.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי זוקפין את המטות בע״ש וכו' עד חוזר וכופה אותן במוצאי שבת.</b> בסוף פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרגלים וכן ר״ה ויום הכפורים אין דבר מדברי אבילות נוהג בהם. . כתב</b> הרמב״ן שיש כת מן החכמים כדברי רבינו וטעמם משום דהא דקאמר בריש כתובות (דף ד') מסייע לרבי יוחנן דאמר אע״פ שאין אבילות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג היא השמועה האמורה בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד) אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה בשבת אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצינעא נוהג והם מפרשים דדוקא בשבת לפי שהיא עולה הנהיגו בה בצנעא אבל ברגלים שמפסיקין ואינם עולים לדברי הכל אינו נוהג לא בצנעא ולא בפרהסיא עכ״ל. ונראה מדבריו שהיו גורסים בההיא דרבי יוחנן דריש כתובות דשבת במקום דמועד והרמב״ן חולק על סברא זו והאריך לטעון עליה והעלה דדברים שבצינעא נוהגים במועד וכן פסקו התוס' והרא״ש בריש כתובות וכתבו שכן פסק בה״ג והיה נראה לומר דלאו בהכי מיירי רבינו אלא היינו לומר שאם קברו קודם הרגל אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזירת שבעה כדמפרש ואזיל והוא משנה שם הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה ובגמרא (דף כ') ת״ר קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם לרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת ואסיקנא בגמרא דהלכה כחכמים אלא שמתוך שלא הזכיר רבינו דברגל נוהגים דברים שבצנעא אדרבא כתב לקמן דקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבילות כלל י״ל שמ״ש אין דבר מדברי אבילות נוהגים בהם מילתא באפי נפשה היא לומר דאפילו דברים שבצנעא אין נוהגים בהם וכמו שפירשם הרמב״ן. והא דאסיקנא דאפילו שעה קודם לרגל מבטל גזירת שבעה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שר\"ה ויוה\"כ דינם כרגל.</b> שם פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כר\"ג דאמר ראש השנה ויוה\"כ כרגלים וכחכמים דאמרי עצרת כרגלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצא מונה לאחר ר\"ה ויוה\"כ כ\"ג יום ולאחר הפסח ט\"ז יום וכו'.</b> שם (דף כ\"ד) דרש רב ענני בר ששון וכו' יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י\"ד וכו' דאמר רבי אלעזר אמר ר' אושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר בחג המצות ובחג השבועות וכו' אדבריה רב פפא לרב אויא סבא ודרש יום אחד ור\"ה הרי כאן י\"ד אמר רבינא הילכך יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ\"א יום. וא\"ת למה ר\"ה עצמו חשוב שבעה שהרי אין לו תשלומין כמו העצרת תירץ הרמב\"ן כיון דהוי כרגל לגזירת שבעה חשוב כרגל שלם לגזירת שלשים מפני שהוקשו כל המועדים זה לזה שנאמר אלה מועדי ה'. וכתב הרא\"ש וז\"ל הקשה הראב\"ד רב פפא כר\"ג ס\"ל דאמר ר\"ה ויוה\"כ כרגלים וכיון דיוה\"כ רגל הוא ומפסיק למה לי חושבנא דיליה בין דלחשביה לר\"ה שבעה בין דלא לחשביה אלא חד יומא כי מטי ר\"ה בטלי גזירות שבעה וכי מטי יוה\"כ בטלי גזירות שלשים ותירץ דבכה\"ג לא בטלי גזירות שלשים כיון דלא הוי אבילות שבעה כאורחייהו דתרתי הפסקות בהדי הדדי בחדא אבילות לא עבדינן אלא שבעה כי אורחייהו או שלשים כי אורחייהו וכיון דר\"ה חשבינן במקום שבעה ויוה\"כ אפילו במקום שבעה לא חשבינן ליה וכי מטי סוכות הוא דבטלה ממנו אבילות ומעיקרא לא דתרי עילויי בחדא אבילות לא עבדינן ולהכי קאמר הרי כאן י\"ד ולא קאמר בטלה ממנו גזירת שבעה במתניתין לאשמועינן דבעי אשלומי ומיזל עד הרגל וליכא הפסקה כלל מהנך עד דמטי לעיקר הרגל משום דחשיבי כרגלים גמורים ומיהו אם קובר מתו שבעה ימים קודם ר\"ה בטלי ממנו גזירת שלשים כרגל גמור וכ\"כ בה\"ג היכא דמית ליה מת קודם ר\"ה יום אחד עולה למנין שבעה ור\"ה שבעה הרי י\"ד ושבעה ימים שבין ר\"ה ליוה\"כ הרי כ\"א יום ויוה\"כ שהוא כרגל שבעה ונקיט ליה תרי יומי בתר יוה\"כ למשלם תלתין יומין עכ\"ל. ונתבארו דברי רבינו זולת \n",
+                "<b>מ\"ש נמצא מונה לאחר ר\"ה ויוה\"כ כ\"ג יום</b> שיש לתמוה עליו שהרי אמרו בגמ' בפירוש יום אחד לפני ר\"ה ור\"ה הרי כאן י\"ד ונמצא שאינו צריך למנות אחר ר\"ה אלא י\"ו יום והיאך כתב שהוא צריך למנות כ\"ג וכבר השיגו הראב\"ד וכתב א\"א יש כאן שבוש וכו' נראה שטעמו מדאמרינן בגמרא רבינא איקלע לסורא דפרת א\"ל רב חביבא אמר מר יום אחד לפני ראש השנה ור\"ה הרי כאן י\"ד א\"ל אנא מסתברא כר\"ג הוא דאמינא ומפרש רבינו דרבינא לא אודי במנין ר\"ה שיהא עולה שבעה מפני שאינו רגל והיינו דאמר מסתברא כר\"ג אמרי להפסיק כרגלים אבל לא למנות יומי שבעה ועוד סובר שאין יום הכפורים מבטל גזרת שלשים מהקובר את מתו קודם ר\"ה שכל שלא הפסיקו רגל ראשון שפגע בו תחלה אין רגל מפסיקו כפי הסברא הנזכרת למעלה כ\"כ הרמב\"ן ליישב דברי רבינו מ\"מ כתב שאין דבריו נראין שאין הפרש בין ר\"ה לשמיני של חג שנמנה שבעה ואע\"פ שזה מכלל הרגל וזה אינו רגל אנו אין לנו בגמרא שיהא מנין זה תלוי ברגל ולא רגל אלא או שנתלה הדבר במי שיש לו תשלומין שבעה או שנאמר שכל המפסיקין עולין כמימריה דרב פפא דאמר אפילו ר\"ה וכיון דאוסיף רבינא אפילו שמיני של חג שמע מינה דכל המפסיקין נמנין שבעה ליומי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הקובר את מתו שבעת ימים קודם רגל וכו'.</b> שם איפליגו תנאי בחל יום שביעי בערב הרגל ואיפסיקא הלכתא בגמרא כאבא שאול דאמר מצות שבעה מבטלת גזירת שלשים כלומר שאם חל יום שביעי שלו בערב הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים דמקצת היום ככולו וים שבעה עולה לכאן ולכאן: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם על אביו ואמו הוא מתאבל וכו' עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו.</b> כן כתב הרא\"ש וכן דעת סמ\"ג שכתב אהא דתניא דעל אביו ואמו אינו נכנס לבית המשתה עד שנים עשר חדש מכאן למדנו דדבר שאינו תלוי בשבעה ושלשים אין רגל מפסיק וכן פוסק בירושלמי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חל ששי שלו בערב הרגל וכו'.</b> שם (דף י\"ט:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב וכתבו הרי\"ף והרא\"ש וה\"ה אפילו יום ששי מ\"ט דאכתי לא שלים אבילות דידיה אלא לרגל הוא מפסיק ליה אבילות הילכך אין מותר לרחוץ עד ערב הרגל וקי\"ל כוותיה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולאחר יו\"ט משלים מיום המיתה ואסור בהם בכל חמשה דברים.</b> הם גזירות הנוהגים בשלשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חל שביעי שלו להיות בערב הרגל והרי הוא שבת וכו'.</b> שם (דף י\"ז:) אמתני' דאלו מגלחין במועד תנא האבל וכו' מותר בגילוח האי אבל ה\"ד אילימא שחל שמיני שלו בערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בערב הרגל אלא שחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בע\"ש וכו' לא צריכא שחל שביעי שלו להיות שבת ערב הרגל ותנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום שבעה עולה לכאן ולכאן וכיון דשבת הוי אנוס הוא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מגלח אחר עצרת וכו'.</b> אחל שביעי שלו בערב הרגל והרי הוא שבת קאי ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקובר את מתו בתוך הרגל וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה: \n",
+                "<b>ומ״ש ומונה שלשים מיום הקבורה וכו'.</b> מבואר בברייתא פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקומות שעושין שני ימים טובים וכו'.</b> כן פסק הרי\"ף שם וכן פסקו הרמב\"ן והרא\"ש בשם בה\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקובר את מתו ביו\"ט שני וכו'.</b> כ\"כ הרא\"ש בפרק אלו מגלחין בשם בה\"ג וכ\"כ הרי\"ף שם והוא ע\"פ מה שנתבאר ברפ\"א שדעת הגאונים והרי\"ף והרמב\"ן דאבילות יום ראשון דאורייתא וכתב הרמב\"ן שאין דבריהם אלא בשבעה מתי מצוה המפורשין בתורה אבל באותם שהוסיפו עליהם מד\"ס אין מתאבלים עליהם ביו\"ט ופשוט הוא: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם קבר ביו\"ט השני של ר\"ה וכו'.</b> הרמב\"ן כתב שהוא חלוק בזה דסוף סוף מדרבנן הוא וכיון שהוא דרבנן אתי אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי ליה ורבינו סובר דכיון דכיומא אריכתא נינהו הוי כאילו גם יום שני חשיב דאורייתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אע״פ שאין אבילות במועד וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד:) תנן לגבי חול המועד אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל ביו\"ט אפילו ביו\"ט שני אין קורעין וכו'.</b> כן כתב הרמב\"ן בת\"ה דאפילו קרוביו של מת אין קורעין והר\"ן כתב בפ\"ק דיו\"ט איכא מ\"ד כיון דיו\"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן קורעין בו שאף זה כבודו של מת הוא ואינו נראה שאין אלו עסקיו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קורעין במועד וכו' עד שהכל אבלים עליו.</b> משנה וגמרא פרק אלו מגלחין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמברין את האבלים וכו' עד שלא להרגיל את ההספד.</b> משנה שם (דף כ\"ז): \n",
+                "<b>וכן אין מלקט עצמות אביו ואמו במועד וכו'.</b> במשנה פ\"ק דמ\"ק (דף ח') פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי ופסק כר' יוסי: \n",
+                "<b>וכן אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים.</b> משנה בסוף מ\"ק (דף כ\"ח:) שאינן מקוננות בהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל נוהגים בהם כל דברי אבילות.</b> כ\"כ המרדכי בשם רבינו גרשום והטעם משום שלא אמרו שמפסיקין אלא רגלים והני לא איקרו רגלים. והטור כתב בשם שאלתות שפורים מבטל אבילות אבל לא חנוכה ור\"ח ולא ידענא מאן פליג ליה וכתב הטור בשם מהר\"מ שגם פורים אינו מבטל אבילות אלא שכתב שאין נוהגין בו לא בי\"ד ולא בט\"ו אלא דברים שבצנעא וגם עליו אני תמה מנין לו לחלק בין פורים לחנוכה ור\"ח: \n",
+                "<b>ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהן.</b> אף על גב דגרסינן במגלת תענית יומי פוריא דלא למספד בהון ואיפסיקא הלכתא בפ\"ב דתעניות כרבי יוסי דאמר כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד לפניו ולאחריו אסור ואף על גב דאמרינן בסוף פרקא קמא דראש השנה (דף י\"ט:) דאף על גב דבטלה מגלת תענית חנוכה ופורים לא בטלו היינו לענין חנוכה ופורים עצמם אבל לפניהם ולאחריהם מותר דלא עדיפי לפניהם ולאחריהם בחנוכה ופורים משאר ימי מגילה עצמה וכ\"כ הטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנשים במועד מענות וכו' עד ואשה רעותה קינה.</b> משנה בסוף מ\"ק (דף כ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש במה ד\"א בשאר העם וכו' עד וסופדין אותו.</b> מימרא שם: [לא מצאתי אלא במגילה ג': ובמ\"ק כ\"ז:]: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לא ביו\"ט שני.</b> טעמא דמסתבר הוא כיון שהוא במקום יו\"ט דאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא תעורר אשה על מת שלה וכו'.</b> משנה פ\"ק דמ\"ק (דף ח') לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום ואתמר עלה בגמרא דרב אמר דלא מיתסר אלא אם מספידין בשכר כדי שלא יתן לספדן מעות שהם מוכנין לו לשמחת הרגל אבל בחנם שרי ושמואל אמר דאפילו בחנם אסור לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום ואי הספידו פחות משלשים לפני הרגל אתי למיספד ברגל דעדיין לא שכחו ויש פוסקים כרב ורבינו פסק כשמואל וכן דעת הראב\"ד והרא\"ש משום דירושלמי סבר כוותיה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו במה דברים אמורים במת ישן וכו'.</b> ירושלמי שם והטעם משום דכשמת תוך שלשים יום המרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני ההספד ונראה דהוא הדין אם באה לו בתוך שלשים לרגל שמועה אפילו רחוקה. ונ\"ל דלא מיתסר במת ישן אלא לפי מנהגם שהיו נוהגין להספיד כדי לעורר בכי ויללה אבל מה שאנו נוהגים שבתשלום השנה מספידין המת ומזכירין נשמתו לשמואל נמי שרי שאין זה עירור שלא ישכח מן הלב עד שלשים יום אדרבה דעתם להפסיק ע\"י כך אבילותם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעת ימי חתנות הרי הם כרגל.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומונה השלשים מאחר ימי השמחה.</b> כ\"כ הטור בשם הרמב\"ן מנין שלשים אינו מונה אלא משבעת ימי האבילות ואילך ואינו דומה לקובר מתו ברגל שהרגל עולה לו למנין שלשים אע\"פ שאינו מונה שבעה אלא לאחר הרגל דהתם נוהג מצות שלשים ברגל אבל הכא כל שבעת ימי החופה מותרין בגיהוץ ותספורת הילכך לא סלקי כלל וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ע\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב הכין כל צרכי הסעודה וכו' עד סוף הפרק.</b> בריש כתובות (דף ג' ד') ופירש רש\"י מכניסין את המת לחדר שלא יקברוהו דאם כן חלה אבילות על האבל בסתימת הגולל ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבל ופורש ויקברו המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ואמאי דקאמר נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות כתב הר\"ן דלדברי הגאונים דיום מיתה וקבורה חייב באבילות מדאורייתא טעמא דנוהג ימי המשתה ברישא הוי משום דבית דין מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה לפי זה אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבילות והיינו שב ואל תעשה עכ\"ל. ואהא דאמרינן ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה פירש רש\"י אביו של חתן הוא הטורח בצרכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה תכשיטין ואם לא יכנוס עכשיו שוב אין מכין להם. וכתב הר\"ן ואמה של כלה וכגון דאיכא תמרוקי נשים וקשוטין שאין מתקיימין דאי לא באותם תכשיטין שהכינה לה תנשא לאחר שבעת ימי האבילות ולא צריכה למיטרח עלה. ומדברי רבינו נראה שגם אמה של כלה מטעם הכנת צרכי סעודה הוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אבל אם מת אביה של כלה נוהגים שבעת ימי האבל תחלה ואחר כך תכנס לחופה.</b> משמע מדבריו שמיד אחר שבעת ימי האבל תכנס לחופה וכן כתב הרמב\"ן שאין מאחרים החופה שלשים יום כיון דטריחא ליה וקאי עליה מילתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ההספד כבוד המת הוא וכו'.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו:) איבעיא להו הספדא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי למאי נ״מ דאמר לא תספדוהו לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשים ופשטינן דיקרא דשכבא הוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו.</b> גם זה שם בעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב\"ן הילכך קוברין אותו דספק איסורא הוא אפילו בעו יורשים נמי דלא ליקברוה מוציאים מהם בע\"כ ואפילו במת בעלמא דלית ליה קוברים ואמר אל תקברוני אין שומעין לו דבזיונא דכולהו חיי קא אמרינן ולא משום בני משפחה בלחוד וכ\"כ רבינו בפי\"א מהלכות זכייה שאסור להניחו בלא קבורה: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהקבורה מ\"ע כו'.</b> ג\"ז בפרק נגמר הדין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המתעצל בהספדו של חכם וכו' עד אצל הקב\"ה.</b> בפרק ר' אליעזר דאורג (דף ק\"ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם וכו' עד דרך גגות.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת.</b> בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק') וקאמר שהם כנגד שבעת הבלים שבקהלת: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה.</b> משנה פרק הקורא עומד (מגילה דף כ״ג:) ומפרש טעמא בגמרא דכיון דבעי למימר עמדו יקרים עמודו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא: \n",
+                "<b>ומ״ש ואין עושין אלא בקרובים וכו' עד ובמקום שנהגו.</b> בס״פ המוכר פירות (בבא בתרא דף ק'): \n",
+                "<b>כיצד עושין במקום שנהגו וכו' עד שבע פעמים.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדרך שעושים מעמד ומושב לאנשים כך עושים לנשים.</b> שם משמע הכי: \n",
+                "<b>ומספידים הנשים וכו'.</b> בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ח:) רפרם ספדה לכלתיה ובספ״ב דר״ה ספדה רבן גמליאל לאמו של בן זזא הספד גדול: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין מניחין מטת האשה וכו'.</b> משנה וגמרא בסוף מ\"ק (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלקט עצמות וכו'.</b> ירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפנה ארונו של מת וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלקט עצמות אביו ואמו וכו' עד אפילו צרורים בסדינו.</b> בפ\"ק דמ\"ק ופירש\"י אפילו צרורין לו בסדינו שאינו מלקטן ואינו רואה אותן ה\"ז מתאבל עליהן כל זמן שלא נקברו והתוספות כתבו דיותר נראה לפרש דה\"ק דאפילו צרורים לו בסדינו אינו מתאבל לערב וכתב רבינו ירוחם אותו יום נוהג באבל בעטיפת ראש וכפיית המטה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת וסיכה וכל מה שאסור באבל. וכתב הטור ולאו דוקא עצמות אביו אלא על כל הקרובים נמי מתאבל עליהם שיום ליקוט עצמות הם בכל הדברים הנוהגים באבל בקריעה ובכל דיני אבילות כל שקורעין עליו בשעת ליקוט עצמות והם דברי הרמב\"ן והרא\"ש. וכתב עוד הטור כתב מהר\"מ כל זמן שלא נקברו חל עליו כל דין אנינות ליאסר בשתיית יין ואכילת בשר ואחר שנקבר חל עליו כל דין אבילות עד הערב וא\"א הרא\"ש כתב שאין עליו דין אנינות כלל אלא מיד חל עליו דין אבילות אפילו קודם שקברום. וכתב עוד הטור היה עומד ומלקט וחשכה מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותם סמוך לחשכה כלומר כדי שלא יהא נמצא שלא נתאבל על ליקוט עצמות אביו והיא ברייתא באבל רבתי וכתבוה הרמב\"ן והרא\"ש ולא ידעתי למה השמיטה רבינו ואפשר דס\"ל דלאו דסמכא היא מפני כשהתחיל ללקט חל עליו אבילות מיד וכיון שנתאבל עליו שעה אחת אע\"פ שמיד חשכה מה בכך הרי נתאבל: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ואין אומרים עליהם קינות.</b> אע\"פ שכבר כתב כן לעיל חזר לכתבו ללמדנו דאפילו על עצמות אביו ואמו אין אומרין קינות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מספידין את הקטנים ובן כמה שנים וכו' עד בני שש.</b> בפרק אלו מגלחין ופירש\"י שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוק שמת וכו' עד אין רבים חייבים להתעסק בו.</b> הכל פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל היוצא במטה רבים מצהיבים עליו וכו'.</b> הם דברי רבן שמעון בן גמליאל שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש כל הניכר לרבים וכו'.</b> הם דברי רבי אלעזר בן עזריה ומפרש רבינו דמצהיבין לחוד ומתעסקין עמו לחוד ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העבדים והשפחות וכו'.</b> ס״פ היה קורא (ברכות דף ט״ז:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מנחמין את האבלים וכו': ומה שכתב ואין שורה פחותה מעשרה.</b> סנהדרין פרק כהן גדול (דף י\"ט):   "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האבל מיסב בראש.</b> בסוף מ״ק (דף כ״ח) ובפרק מציאת האשה (כתובות דף ס״ט:): \n",
+                "<b>ואין המנחמין רשאים לישב אלא על גבי קרקע וכו': ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחלה וכו'.</b> בסוף מועד קטן (דף כ\"ח): \n",
+                "<b>וכיון שנענע בראשו וכו'.</b> בסוף מועד קטן (דף כ\"ז:). וכתב הטור דכיון שהוא אסור בשאילת שלום בזמן שפוטר המנחמים שוחה בראשו כתלמיד השוחה לפני רבו ליתן שלום והם דברי הרמב\"ן בשם הר\"י בן גיאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת שאין לו אבלים וכו'.</b> בסוף פרק שואל (שבת דף קנ״ב) ופירש״י במקומו במקום שמת שם ועכשיו נוהגים לישב במקום האבלים ומשכיבים עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל חייבים לעמוד בפני נשיא חוץ מאבל וחולה.</b> בסוף מועד קטן (דף כ\"ז:): \n",
+                "<b>ולכל העומד מפניו אומר לו שב וכו'.</b> שם בסמוך לכל אומרים שבו חוץ מאבל וחולה וסובר רבינו דקאי לנשיא דסמיך ליה שאע\"פ שאינם חייבים לעמוד אם רצו לעמוד עומדים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכבדין ומרבצין וכו' עד שלא לבייש את העניים.</b> ג\"ז שם (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין שותין בבית האבל וכו'.</b> בפירקא קמא דכתובות (דף ח' ע\"ב) תניא עשרה כוסות התקינו בבית האבל שלשה לפני סעודה וכו' ושלשה תוך הסעודה וכו' וארבעה לאחר הסעודה וכו' הוסיפו עליהם עוד ארבעה וכו' התחילו שותים ומשתכרים החזירו הדבר ליושנו ופירש רש\"י לעשרה והרמב\"ן פירש שלא ישתו אלא תוך הסעודה דיין שבתוך הסעודה אינו משכר ודברי רבינו כפירוש רש\"י אבל לא נהגו כן ואף רבינו לא כתבה דרך חיוב אלא דרך שלילה. ובפרק רביעי כתב נקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות יין כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אומרים שמועה וכו'.</b> ברייתא בסוף מ\"ק: \n",
+                "<b>וכן אין אומרים בפני המת וכו'.</b> בפרק מי שמתו אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת ואיכא התם תרי לישני ופסקו הפוסקין כלישנא דאמר לא נצרכה אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה וכתב הרמב\"ן ומה הן דבריו של מת הלכות הספד והוצאת המת וקבורה. והא דאמרינן בספ\"ק דבבא קמא מאי וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו כתבו התוספות לא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש וכ\"כ נמוקי יוסף בשם הרא\"ש וכתב עוד בשם הרמ\"ה דכיון דלכבוד שיכבא הוא דעביד שרי ורבינו הגדול מהר\"י אבוהב ז\"ל בביאורו לטור אורח חיים הביא דברי נמוקי יוסף וכתב על דברי הרמ\"ה שעל זה סמכו לומר פסוקים בבית הקברות ודרשא למתים עכ\"ל וכך הוא מנהג פשוט היום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בוכין וכו' ואין מספידין וכו'.</b> בסוף מ\"ק (דף כ\"ז:): \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשאר העם וכו'.</b> כן נראה ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>ומ״ש ואין בוכין עליהם יותר מל' יום וכן אין מספידין עליהם יתר מי״ב וכו'.</b> בפרק הנושא (כתובות דף ק״ג:): \n",
+                "<b>ומ״ש וכן חכם שבאה שמועתו וכו'.</b> בפרק הערל (יבמות דף ע״ט) גבי שאול שלא נספד כהלכה אמר דוד שאול נפקו ליה תריסר ירחי שתא ולאו דרכיה למספדיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אל יתקשה אדם על מתו וכו'.</b> בסוף מועד קטן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שאינו מתאבל וכו'.</b> דברי רבינו ראויים אליו: \n",
+                "<b>ואחד מבני חבורה שמת וכו'.</b> בפרק רבי אליעזר דאורג (שבת דף ק\"ו): \n",
+                "<b>כל שלשה ימים וכו'.</b> בסוף מועד קטן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מ\"ע של דבריהם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וגדולה הכנסת אורחים וכו'.</b> בפרק מפנין (שבת דף קכ״ז): \n",
+                "<b>כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.</b> בריש פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כופין ללויה וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובית דין היו מתקנין שלוחין וכו': אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות וכו' עד שלש פרסאות.</b> בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביקור חולים מצוה על הכל וכו' עד כמה פעמים ביום.</b> בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל המבקר את החולה וכו' עד כאילו שופך דמים.</b> שם (דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מבקרין את החולה וכו' עד מיד.</b> במסכת שמחות ובירושלמי פ\"ג דפאה ואמרינן התם שקרובים והחברים נכנסים מיד ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>אין מבקרין לא בשלש שעות ראשונות ביום וכו'.</b> בפרק אין בין המודר (נדרים דף מ') ויהיב טעמא בגמרא כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי תלת שעי קמייתא רווחא דעתיה בתרייתא תקיף חולשיה ולא ידעתי למה השמיט טעם הגמרא ואפשר שלא היה בגירסתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכנס לבקר את החולה לא ישב וכו'.</b> בפרק קמא דשבת (דף י\"ב:) וכתבו התוספות נראה דדוקא כשהחולה שוכב בנמוך שלא ישב בגבוה מראשותיו של חולה ופירש\"י מתעטף מאימת שכינה כאדם היושב באימה ואינו פונה לצדדין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו לפניו מת וכלה וכו'.</b> באבל רבתי לבית האבל ולבית המשתה בית האבל קודם והרמב\"ן כתב על דברי רבינו ולא נהירא וההיא דאבל רבתי לאו בשעת הכנסת כלה לחופה אלא כל שבעה דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה: \n",
+                "<b>מת וכלה וכו' עד חייבים להתעסק עמו.</b> בפ\"ב דכתובות (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מת אחד בעיר וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ת\"ח שמת וכו' עד להוצאתו.</b> פרק ב' דכתובות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קוברים מתי עכו״ם וכו'.</b> בס״פ הניזקין (גיטין דף ס״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתי הקברות אסורים בהנאה. . ומ״ש ולא נוהגין בהם קלות ראש.</b> בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ט) תנו רבנן בתי הקברות אין נוהגין בהם קלות ראש אין מרעין בהם בהמה ואין מוליכין בהם אמת המים ואין מלקטין בהם עשבים ואם לקטן שורפן במקומן ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה: \n",
+                "<b>לא ילך אדם וכו'.</b> ברייתא פרק מי שמת (דף י\"ח) ובנוסחי דידן גבי ספר תורה לא יהלך אדם בביה\"ק וס\"ת בזרועו ויקרא בו והכי מסתבר דבלא קריאה בו מאי לועג לרש איכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוליך עצמות וכו'.</b> ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף י״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מפנין את המת וכו' עד אפילו ממכובד לבזוי.</b> ירושלמי בסוף פ\"ב דמ\"ק ויהיב טעמא התם למה בתוך שלו מותר מפני שערב לו לאדם שיהיה נוח אצל אבותיו וכתב הרמב\"ן דהוא הדין דלהעלותו לארץ ישראל שרי וכתב עוד שאם מתחלה היה דעתם לפנותו מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קוברין מת על גבי מת.</b> באבל רבתי. וכתב הטור ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא שני מתים כאחד וכו'.</b> גם זה שם ואע\"ג דר' יהודה הוא דקאמר האיש נקבר עם בתו הקטנה והאשה עם בנה הקטן ועם בן בנה הקטן זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו כתב הטור שנהגו עכשיו כר' יהודה והוא מדברי הרמב\"ן. ובנוסחא דידן יש ט\"ס בדבר שכתב היוצא במקום הישן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עפר הקבר וכו'.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבונה קבר למת וכו'.</b> שם וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו הטיל בו נפל נאסר בהנאה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפש שנעשה לשם חי וכו' עד אף על פי שפנהו.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבונה קבר לאביו וכו'.</b> גם זה שם והטור כתב לא יקבר בו הוא עולמית מפני כבוד אביו אבל אחר מותר לקבור בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת אסור בהנאה כולו.</b> בכמה דוכתי אמרו דמת אסור דגמר שם שם מעגלה ערופה: \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ משערו</b> איני יודע מנין לו דהא בסוף פרק קמא אמרינן דאסור ודוחק לומר דבפאה נכרית דתלי בסיכתא דמשמע בגמרא דשרי דא\"כ הי\"ל לפרש: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן ארון וכל תכריכיו וכו'.</b> יתבאר במה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>ומ״ש אבל כלים המוכנים לתכריך וכו'.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח) וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים שזורקין על המת וכו' עד אין מצילין אותן.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ח ע\"ב) וכרבן שמעון בן גמליאל דמפרש דברי תנא קמא הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מלמדין את האדם וכו' עד בלא תשחית.</b> באבל רבתי (פרק שמיני): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב וכו': ומה שכתב מקום שאינו עושה אותה טריפה.</b> הוא כי היכי דלא לעבור בבל תשחית [והברייתא משובשת שם וצריך תיקון]: \n",
+                "<b>ומושיבין ישיבה על קברו וכו'.</b> בסוף פרק קמא דבבא קמא (דף ט\"ז:) אמרינן שעשו כן לחזקיה מלך יהודה ומשמע לי שלא עשו כן לשום מלך כי אם לו מפני שהעמיד תורה הרבה בישראל כדאמרינן בפרק [חלק] (דף צ\"ד ע\"ב) ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו דמשמע דסבירא ליה דלכל מלך עושין כן וקשה דא\"כ מאי רבותיה דחזקיה דמשבח קרא שהושיבו ישיבה על קברו: \n",
+                "<b>ונשיא שמת אין מבטלין ישיבתו וכו'.</b> בסוף פרק הנושא (כתובות דף ק\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלך או נשיא שמת וכו'.</b> בפ\"ק דע\"ז (דף י\"א): \n",
+                "<b>סליקו הלכות אבל בס\"ד </b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dff0e75846a21c59600a735c875312afe9b274a0
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,756 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Mourning",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Mourning",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה להתאבל על הקרובים.</b> דעת הגאונים כדעת רבינו וכן דעת הרי\"ף והרמב\"ן אע\"פ שר\"ת ור\"י חולקין ומ\"מ הראיה שהביא רבינו ממה שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' יש לתמוה עליה שבמקרא לא צוה שיתאבלו אלא שאמר אהרן שלא ייטב בעיני ה' שיאכל חטאת באותו יום ובספר המצות שלו כתב המצוה ל\"ז היא שנצטוו הכהנים שיטמאו לקרובים וזה בעצמו הוא מצות איבול כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר ששה מתי מצוה ולחזק חיוב זה ביאר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא יחלש דין אבילות וכבר התבאר שאבילות יום ראשון דאורייתא ובביאור אמרו במועד קטן אינו נוהג אבילות ברגל אי אבילות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד הנה כבר התבאר שחיוב אבילות הוא מ\"ע אמנם ביום ראשון לבד והשאר דרבנן ואפילו הכהן חייב לנהוג ביום ראשון ויטמא לקרוביו והבן זה עכ\"ל. וגם על ראיה זו יש לתמוה שטומאה ענין אחד ואבילות ענין אחר ואם צוה שיטמא לקרוביו אין במשמע זה שיתאבל עליהם: \n",
+                "<b>ואין אבילות מן התורה וכו'.</b> כ\"כ הרי\"ף והרמב\"ן וכן הרשב\"א דלא אמרו הגאונים אלא ביום מיתה והוא עצמו יום הקבורה. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה אע\"פ שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומרע\"ה תיקן להם לישראל וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי יתחייב אדם באבל וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז) ת״ר מאימתי כופין המטות משיצא מפתח ביתו דברי ר״א ר' יהושע אומר משיסתם הגולל וידוע דהלכה כר' יהושע וסתימת הגולל היינו לאחר שיתנו המת בקבר וימלאו הקבר עפר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מהדברים שאבל אסור בהם ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר.</b> כתב הטור שכ\"כ הרי\"ץ בן גיאת ושהרמב\"ן חלוק עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוגי מלכות וכו'.</b> באבל רבתי פ' שני וכתב הרמב\"ן ז\"ל והר' יונה והרא\"ש והמרדכי בשם ר\"י דה\"מ כגון הרוגי ביתר שהיתה גזירת מלכות עליהם מחמת שנאה ולא מחמת ממון וכיון שכן אינה עשויה להבטל ומפני כך חל עליהם אבילות מיד שנתיאשו מלבקש אבל מי שלא הניחו השלטון לקבור עד שיפדוהו בממון הרבה לא חל עליהן אבילות דכיון דבממון הדבר תלוי אפשר שאח\"כ יתפייס בדמים מועטים ומפני כך לא חל עליהם אבילות ואפשר שלזה נתכוון רבינו במ\"ש הרוגי מלכות שאין מניחין אותם להקבר דמשמע שכן משפטי המלכות שאין מניחין אותם להקבר ואינו הדבר התלוי בממון אלא בחסדי המלך שיתן רשות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שטבע בנהר וכו'.</b> ג\"ז באבל רבתי (שם) כתוב בעיטור בשם תשובת הרי\"ף מי שטבע במים שאין להם סוף אין היתר לאשתו וכיון דבחזקת קיים מסתברא דלא נהיג אבילותא והא דתניא באבל רבתי טבע בנהר או שנפל בים מאימתי מונין לו משנתייאשו לבקש איכא למימר שנפל ומת או שנפל למים שיש להם סוף עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שדרכן לשלוח המת וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב) אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנפלים אין מתאבלין עליהן.</b> מתבאר ממה שיבא בסמוך. \n",
+                "<b>ומ״ש וכל שלא שהה ל' יום באדם ה״ז נפל.</b> בפ' ר״א דמילה (שבת דף קל״ה) אמר רשב״ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל וכו' הא לא שהה ספיקא הוי ואיפסיקא התם בגמ' הלכתא כוותיה הילכך לגבי אבילות דרבנן הוא הוי ספיקא לקולא. \n",
+                "<b>ומ״ש אפילו מת ביום ל' וכו'.</b> הכי אסיק רב אשי בפ' יש בכור (בכורות דף מ״ט): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ״ש ואם נודע בודאי שנולד לתשעה חדשים גמורים אפילו מת ביום שנולד מתאבלים עליו.</b> הכי אמרינן בפ' ר״א דמילה ובפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ד:) וכתבו הגהות בשם רש״י דלא קים לן בדבר זה כלל אלא שלא שמשה עם בעלה כל ימי עיבורה: \n",
+                "<b>ומ\"ש בן ט' שנולד מת ובן ח' שמת וכו'.</b> באבל רבתי פ\"ק מחותך מרוסס נפלים ובן ח' חי בן ט' מת אין מתעסקין עמו בכל דבר. ומשמע לרבינו דבכלל אין מתעסקין עמהם בכל דבר הוי שאין מתאבלים עליהן: \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו ובן ח' שמת אפילו לאחר ל' יום.</b> כתב הראב\"ד זה אינו מחוור וכו'. וה\"ה בפ\"א מהל' יבום כתב טעם לדברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הרוגי מלכות אף על פי שנהרגו בדין המלך וכו' הרי אלו מתאבלין עליהם. ומ״ש ממונם למלך.</b> בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח:): \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל כל הרוגי ב\"ד וכו' עד שיתעכל הבשר.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ממונם ליורשיהם.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הפורשים מדרכי צבור וכו'.</b> באבל רבתי פרק שני. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האפיקורסין והמוסרים.</b> כל אלו בכלל פורשים מדרכי צבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המאבד עצמו לדעת וכו'.</b> באבל רבתי בפרק ב' המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר וכו' אין קורעין עליו ואין חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד החיים וכללו של דבר כל שהוא כבוד חיים מתעסקין בו כל שאינו כבוד של חיים אין הרבים מתעסקין עמו לכל דבר וסובר רבינו דאבילות אינו מדברים של כבוד החיים והרמב\"ן חולק בדבר: \n",
+                "<b>ואיזהו המאבד עצמו לדעת וכו' עד סוף הפרק.</b> שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו שאדם חייב להתאבל עליהם דין תורה.</b> בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ' ע״ב) ת״ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם ואלו הן אשתו אביו ואמו אחיו ואחותו בנו ובתו הוסיפו עליהם אחיו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו. וא״ת מאחר שרבינו סובר דמדין קרובים שהכהן מיטמא להם למדנו שמתאבלים עליהם כמ״ש בתחלת הלכות אלו ואשתו כתובה באורייתא לענין טומאת כהן דכתיב כ״א לשארו הקרוב אליו ואמרינן בפ' האשה רבה (יבמות דף צ') ובפרק כיצד (דף כ״ב) שארו זו אשתו ובר״פ טבול יום אמרו שמתה אשתו של יוסף הכהן וטמאוהו על כרחו וכ״כ רבינו לקמן בפרק זה אשתו של כהן מתטמא לה והיינו ודאי מדאורייתא וכן משמע עוד מדבריו רפ״ג וא״כ למה כתב שאינו מתאבל עליה מן התורה ואפשר לומר דרבינו אזיל לטעמיה שסובר שכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש אע״פ שדינו דין תורה מיקרי מד״ס ואשתו אינה מפורש בתורה דשארו אינו מוכרח שיהא פירוש אשתו שהרי אונקלוס תרגם לשארו לקריביה דקריב ליה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן האשה על בעלה.</b> כך כתבו הרמב\"ן והרא\"ש וטעמא דכיון דאבלות כטומאה כשם שהאשה מטמאה לבעלה כך היא מתאבלת עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואם היתה אחותו וכו'.</b> כתב הרמב\"ן על זה בתורת הבית זה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנו או אחיו הבא מן השפחה ומן הנכרית.</b> כ\"כ הרמב\"ן והרא\"ש וטעמא מפני שכך הדין לענין טומאה כתב אינו מתאבל עליהם כלל כלומר אפילו מדבריהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מי שנתגייר וכו'.</b> הוא נלמד מדין בנו מן השפחה ומן העכו\"ם ועוד דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: \n",
+                "<b>וכן אשתו ארוסה אינו מתאבל עליה וכו'.</b> בפ' ד' אחין (יבמות דף כ״ט:) אשתו ארוסה אינו אונן עליה ואינה אוננת עליו ומשמע לרבינו דה״ה לאבילות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ד-ה)</small> כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם וכו' עד אין מתאבלין זה על זה.</b> בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ':) ובפ״ק דכתובות (דף ד':). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן יראה לי שאם מתה אשת קרובו וכו'.</b> כך כתבו הגהות בשם רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמב\"ן והרא\"ש והגהות דהאידנא נהגו להקל באבילות של המתאבלים עליהם וסומכים על זה שאינו אלא בשביל כבוד האבל ואם רצה האבל למחול על כבודו אינו צריך להתאבל עמו והאידנא כל האבלים נוהגין למחול על כבודם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה חמורה מצות אבילות וכו'.</b> לטעמיה שכתב בספר המצות שלו שכתבתי בתחלת הלכות אלו אזיל: \n",
+                "<b>לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה להיטמא וכו'.</b> בריש פרק טבול יום (זבחים דף ק'): \n",
+                "<b>ומה שכתב במה דברים אמורים בזכרים וכו': כתב</b> הראב\"ד קשיא הא דתניא וכו'. והרמב\"ן כתב על דברי רבינו ולפי זה הא דתניא לא מטמאה לו לאו דוקא בארוסה אלא שיטפיה נקט אבל לא נתברר לי מהיכן יצאה לרב זאת הסברא ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי הואיל וליתנהו בלא יטמא ליתנהו במצות יטמא א\"נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכוליה עניינא כתיב ובסוף דבריו כתב והדברים צריכין לימוד והרא\"ש כתב שלא נתיישבו לו דברי הרמב\"ם כי הרבה צריך ראיה לפטור נשים מהמצוה זאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו וכו'.</b> בר\"פ טבול יום: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואינו מטמא לה אלא מד\"ס.</b> אזדא לטעמיה שכתבתי בתחלת פרק זה אצל מ\"ש ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה: \n",
+                "<b>ומ״ש עשאוה כמת מצוה שאין לה יורש אלא הוא וכו'.</b> בר״פ האשה רבה (יבמות דף פ״ט:) מאימתי יורש אדם את אשתו קטנה וכו' ויורשה ומטמאה לה וכו'. והא הכא דמדאורייתא אביה מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל משום דה״ל מת מצוה ומי הויא מת מצוה והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ה״נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה ומשמע שלא הוצרכו לכן אלא באשתו קטנה אבל בגדולה מדינא מטמא לה דכתיב כ״א לשארו וי״ל דכיון דקריא ולא ענו לה שייך נמי בגדולה נקט טעמא דשויא בכולהו: \n",
+                "<b>ומ״ש ואינו מטמא אלא לנשואה בלבד וכו'.</b> בפרק ארבעה אחין (יבמות דף כ״ט:) אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן כל אותן שאמרו וכו'.</b> ברייתא בת\"כ כתבוה הרי\"ף והרא\"ש בעמיו בזמן שהם עושין מעשה עמיו ולא שפירשו מדרכי צבור: \n",
+                "<b>ומ\"ש והנפלים.</b> בתורת כהנים ולבנו ולבתו יכול אפילו נפלים תלמוד לומר לאביו ולאמו מה אביו ואמו של קיימא אף בנו ובתו של קיימא יצאו נפלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש והמאבד עצמו לדעת.</b> נראה שהטעם שמאחר שנדחית הטומאה כדי שיתאבל כיון שסובר רבינו שאין מתאבלים עליו ממילא משמע שאין מטמא לו וזה טעם שייך גם בהרוגי ב\"ד: \n",
+                "<b>ועד מתי מצווה להתטמא לקרוביו וכו'.</b> באבל רבתי פרק עד אימתי מטמא להם ר\"מ אומר כל אותו היום ר\"ש אומר עד שלשה ימים ר' יהודה אומר משום ר' טרפון עד שיסתם הגולל מעשה שמת ר\"ש בן יהוצדק בלוד ובא רבי יוחנן אחיו מהגליל וכו' ובאו ושאלו את ר' טרפון וחכמים אמרו להם יטמא ומשמע דהלכה כרבי יהודה משום רבי טרפון דהלכה כרבי יהודה לגבי ר\"מ ולגבי ר\"ש וכל שכן הכא דמשום ר' טרפון קאמר לה ועוד דחכמים סברי כר' טרפון וכן פסקו הרמב\"ן והרא\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשתו הפסולה אינו מטמא לה.</b> בפרק האשה רבה (יבמות דף צ':) ובפ״ב דיבמות (דף כ״ב:) יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>ומ״ש לפיכך מי ששמעה שמועה שמת בעלה וכו'.</b> משנה בפרק האשה רבה (יבמות דף פ״ז:): \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מטמא לאמו אע\"פ שהיא חללה.</b> בת\"כ דריש לה מקרא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מטמא לבנו ולבתו וכו' אע\"פ שהם פסולים אפילו היו ממזרים וכו'.</b> בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ב:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחותו הנשואה אינו מטמא לה וכו'.</b> איכא למידק מאחר דאפילו לארוסה אינו מטמא כמ\"ש רבינו לקמן בסמוך אמאי איצטריך למיכתב דאינו מטמא לנשואה. וי\"ל דמשום דארוסה אם נתגרשה מטמא לה קאמר דבנשואה לעולם אינו מטמא לה אפילו נתגרשה: \n",
+                "<b>ומ״ש הבתולה פרט לאנוסה ומפותה וכו'.</b> בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס') תנו רבנן אחותו ארוסה ר״מ ורבי יהודה אומרים מטמא לה ר' יוסי ור״ש אומרים אינו מטמא לה אנוסה ומפותה ד״ה אינו מטמא לה ומוכת עץ אינו מטמא לה דברי ר״ש וכו' מ״ט דר״מ ור' יהודה דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא אף מוכת עץ ת״ל אשר לא היתה לאיש מי שהוויתה על ידי איש יצתה זו שאין הוויתה ע״י איש הקרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת ור״ש ורבי יוסי וכו' דדרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ אשר לא היתה פרט לארוסה שהיתה הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה אליו לרבות את הבוגרת ופסקו הפוסקים כרבי יוסי ור״ש לגבי ר״מ ור' יהודה ובמוכת עץ פסקו דלית הלכתא כר״ש לגבי ר' יוסי ור' יהודה ור״מ. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שהיא ארוסה לכהן:</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחיו ואחותו מאמו וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הספיקות אינו מטמא להם שנאמר לה יטמא וכו'.</b> ברייתא בת\"כ וכתבוה הרי\"ף והרמב\"ן והרא\"ש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו וכו': כתב</b> הראב״ד א״א הרב אינו פוסק כן עכ״ל. ועתה אבאר הנה כתב הרי״ף בהלכות טומאה לה יטמא ואינו מטמא על איבריה שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו וכתב עליו הרמב״ן ולא מחוורא שמעתתיה דגרסינן בפ' ג' מינין (נזיר דף מ״ג:) א״ר חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא לו מ״ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר פירוש ואע״פ שמצא ראשו כיון שאינו כברייתו אינו מטמא [לו ואקשינן עלה דרב מהא מתניתא לה יטמא לה הוא מיטמא ואינו מיטמא לאיבריה] שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא על עצם כשעורה מן המת של אביו קשיא לרב ומסקנא דרב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר ג' שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וקי״ל מעשה רב [ועוד דרבים נינהו] ועוד כיון דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא אמר רב קי״ל הלכה כבתראי עכ״ל. והרא״ש כתב שמ״ש הרי״ף אבל מטמא הוא על עצם כשעורה של אביו ע״כ לומר דהיינו דוקא ע״י חזרה שאם כבר נטמא לקבור את אביו ונחסר עצם כשעורה חוזר עליו ומטמא לו לקברו ואתי כר״י דפליג התם אר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים דאל״כ אתי דלא כמאן והקשה עליו למה פסק כיחידאה נגד ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ועוד כי עשו מעשה ומעשה רב ועוד כי שיטת הגמרא בכל מקום דהלכה כאמוראי גם כי יפסוק דלא כסתם מתניתין כ״ש הכא דרב חסדא ס״ל כרבים ועוד דבדאורייתא אזלינן לחומרא ולא יטמא לו עכ״ל. ודעת רבינו כהרמב״ן והרא״ש והלכה כרב חסדא אמר רב: \n",
+                "<b>ודע</b> דסוגיא דפ' ג' מינים הכי איתא אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ\"ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וכו' מיתיבי לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה לאו למימרא דאי מחסר פורתא לא ההיא ר\"י היא דתניא ר' יהודה אומר לה הוא מטמא ואינו מיטמא לאיבריה שאינו מטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא הוא לאבר מן המת של אביו והתניא וכו' כראב\"י לה מטמא ואינו מטמא לאיבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת ולרוב בנינה ולרוב מניינה כתיב ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת וכו' ההיא נמי ר\"י היא ורב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק וכו' ובא ושאל את רבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. ופירש\"י נקטע ראשו של אביו אע\"פ שהראש בצד הגוף הואיל וכבר נקטע אינו מטמא וכו' בזמן שהוא שלם שלא נתפרדו איבריו זה מזה ולא בזמן שהוא חסר כגון זה שנקטע ראשו. מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה דאילו מחסר פורתא כלומר דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא [כשעורה] ואפילו הכי היה מותר ליטמא בה וקשיא לרב חסדא דהא סתמא לדברי הכל היא. לא ההיא רבי יהודה היא דתניא הכי גרסינן רבי יהודה אומר לה יטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו וכו' כלומר לאיברים הוא דאינו מטמא בין בחייו בין במותו לפי שאין אדם מטמא תחלה על עצם כשעורה מאביו לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו אבל מטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה ואם נחסר הוא הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה ואנא אמינא כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה וכו' וספרים שכתוב בהם לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו שבשתא היא וכו' והתני רב כהנא כראב\"י כלומר בברייתא דראב\"י וכו' הוסיף לך טומאה אחרת דבשדרה ורוב בניינה כגון שתי שוקים וירך אחת וברוב מנינה כגון קכ\"ה איברים הימנה שיכול ליטמא וכו'. ובא ושאל את ר' יהושע וכו' מהו ליטמא ולהביאו בקברי אבותיו וכו' ולא בזמן שהוא חסר ולאחר שלש שנים א\"א לו שאינו חסר עכ\"ל. כתבתי כל זה לשתי תועליות. האחת כדי שיתבארו דברי רבינו ויובנו יפה. השנית להתבונן מתוך סוגיא זו שיש מקום להשיב בעד הרי\"ף ממה שהשיגו עליו לומר דפסק כיחידאה דהיינו רבי יהודה דאיכא למימר דלאו יחידאה הוא דהא ראב\"י סבר כוותיה ואע\"ג דהכא הוו תרי ורבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים הוה ליה חמשה הני תרי עדיפי משום דהוו מרי גמרא טפי מאינך ועוד דמשנת ראב\"י קב ונקי ומה שכתבנו דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא איכא למימר דרב כהנא פליג עליה דמאחר דהוה תני כדראב\"י משמע דהכי ס\"ל ואע\"ג דרב חסדא משמיה דרב קאמר לה אפשר שהרי\"ף לא היה גורס אמר רב ואפילו אי גריס ליה אפשר דאליבא דההוא תנא דגינזק קאמר וליה לא סבירא ליה ואשכחן דכוותה בריש שבועות גבי פלוגתא דר\"י ור\"ל ומ\"מ לענין מעשה מאחר שרבינו והרמב\"ן והרא\"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכ\"ש שהם מחמירין בשל תורה. ונשאר לדקדק בדברי רבינו שכתב וכן שאר קרובים דהא כ\"ש הוא ואיך כתבו בלשון וכן ודוחק לומר דסד\"א שהיה שום מיעוט באביו דוקא וגזירת הכתוב הוא קמ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטומאה לקרובים דחויה היא וכו' לפיכך אסור לכהן זה להתטמא למת ואפילו בעת שמתטמא לקרוביו וכו'.</b> בפ' ג' מינים (נזיר דף מ״ב:) כהן שהיה לו מת מונח על כתפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת״ל להחלו מי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד והוינן בה מדתנן היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי והא מיטמא וקאי ואמר ר״ה נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאי ומפרקינן לה דכי אמרי' הושיטו לו מתו ומת אחר ונגע פטור בחיבורי אדם במת אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב וטעמא משום דמוסיף טומאה על עצמו שאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו ונעשה אב הטומאה וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה וכתבו הרמב״ן והרא״ש ולא תימא הא דקתני יכול יהא חייב ת״ל להחלו חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא דתניא באבל רבתי היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום רבי טרפון מחייב ורבי עקיבא פוטר נטמא לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד והלכה כרבי טרפון דקי״ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם ותנן אמרו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת אע״ג דמיטמא וקאי ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כוותיה ואף ר' עקיבא מודה דאסור דקתני רישא פירש הרי זה לא יטמא ולא פליג אלא בחיובא דפטר בו ביום ועוד דבמסכת נזיר שנו מחלוקתם להפך יצא ונכנס ר' טרפון פוטר ור' עקיבא מחייב א״ל ר' טרפון וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו אמר ר' עקיבא בשעה שהיה הוא שם טמא טומאת שבעה פירש טמא טומאת ערב חזר ונכנס טמא טומאת שבעה פירוש הנוגע בו א״ל ר' טרפון כל הפורש ממך כפורש מחייו והרי לפי זה הלשון כ״ש שהדבר פשוט שהלכה כדברי המחייב הילכך אין הכהנים נכנסים לבית הקברות לקבור מתי מצוה שלהם שאפילו היה תפוס בהן בכניסה ובחיבורין מותר בהן להטמא לאחרים כשהוא פורש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור לפיכך משפחות כהונה עושים שכונת קבורה שלהם בסוף בית הקברות וכל שמת לו מת קובר בסוף השכונה כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים ואע״פ שר״ת כתב דהלכה כר' עקיבא בההיא דאבל רבתי דנטמא בו ביום פטור ומותר הכהן להכניס מתו לבית הקברות ולקברו ואפילו ר״ע אוסר טומאה בו ביום מדבריהם גדול כבוד מתו שדוחה ל״ת דדבריהם והביא ראיה מפרק דם הנדה, הרמב״ן והרא״ש דחו ראייתו והעלו כדברי רבינו וכך נראה שהוא דעת התוספות בפרק דם הנדה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כהן שנטמא למת וכו' הרי זה לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו.</b> פשוט הוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא. . ואחד המת ואחד שאר טומאות הפורשות מן המת וכו'.</b> בת\"כ אין לי אלא המת מנין לרבות את הדם ת\"ל לנפש ואומר כי הדם הוא הנפש מנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת ת\"ל ואמרת אליהם לרבות הטומאות הפורשות מן המת. ורבינו נראה שסובר דכיון דילפינן לדם ה\"ה לשאר טומאות הפורשות מן המת דמאי שנא ולא הוה צריך קרא למילף שאר טומאות הפורשות אלא אסמכתא בעלמא הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכנס ויצא וחזר ונכנס וכו' וכן אם נגע במת והתרו בו וכו'.</b> משנה פ' ג' מינין (נזיר דף מ״ב) ופ' בתרא דמכות (דף כ״א) היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת: \n",
+                "<b>ומה שכתב היה נוגע ולא פירש וכו'.</b> שם בגמרא וכתבתיה בספ\"ב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן גדול אינו מטמא לקרובים וכו'.</b> בפ' ג' מינין (נזיר דף מ״ב:) אתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר וכו' אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה איתיביה אביי נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מת ונגע בו יכול יהא חייב ת״ל להחלו במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד א״ל ותיקשי לך מתני' דתנן אמרו אל תטמא אל תטמא והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאי אלא קשיא אהדדי ל״ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' בעודו מחובר למת אם נגע במת אחר פטור משום דכתיב להחלו יצא זה שמחולל ועומד אבל אם פירש ממת זה ונגע במת אחר חייב ואמרינן בתר הכי אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי וכו' אמר רבא הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין והא א״א דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה ואסיקנא אלא אמר רב פפא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין וה״פ מ״ש טומאה וטומאה דהיינו אם בעודו נוגע במת זה נגע במת אחר פטור על השני משום דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי דהיינו בעוד שהיה מת על כתפו באהל המת פטור על הביאה משום דהא מיטמא וקאי דאי בנוגע במת ופירש ונכנס לאהל הא אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים שהרי אין כאן מחולל ועומד וכך פירשו התוספות: \n",
+                "<b>והשתא</b> ה\"ק \n",
+                "<b>רבינו נגע או נשא לוקה אחת</b> וה\"ה אם נכנס לאהל אינו לוקה אלא אחת משום דכיון דהכניס ראשי אצבעות רגליו הוי כנוגע במת וביאה לא הוי עד דעייל גופיה נמצא שאחר שנגע במת בעודו נוגע בו בא אל האהל הוי מחולל ועומד ופטור על השני אבל אם נכנס לאהל וישב שם עד שמת וכו' ה\"ז לוקה שתים ודוקא בכה\"ג דטומאה וביאה באין כאחד הוא דלוקה שתים ואם נטמא מקודם ופירש ואחר כך נכנס לאהל חייב אף משום לא יבא דהא אפילו בטומאה וטומאה אם פירש בינתיים חייב אף על השני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והראב\"ד כתב על מ\"ש רבינו נטמא מקודם וכו'</b> א\"א הא לא מיחוור וכו'. נראה שהוא ז\"ל סבור דהא דאוקימנא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין אליבא דרב יוסף הוא דאוקימנא הכי אבל לרבה שלא בחיבורין נמי פטר ורבינא סבור דאליבא דכ\"ע אוקימנא הכי ואני בעניי לא ירדתי לעומק דברי הראב\"ד דהא מגו דקשיין מתני' וברייתא אנו צריכין לחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין ואין רבה ולא שום אמורא יכול להכחיש זה x: \n",
+                "<b>ויש</b> לדקדק למה באוקימתא דרב פפא ומר בר רב אשי הקדים רבינו האוקימתא המאוחרת וי\"ל משום דהיא מילתא דשכיח טפי. וא\"ת אמאי לוקה הרי כשנכנס לאהל לא נטמא ואחר כך כשמת המת או כשפרע עליו את גג השידה לא עשה מעשה ולמה ילקה והתוספות תירצו דהב\"ע כשסייע הוא לפרוע גג השידה וצ\"ל שהתרו בו כשסייע לפרוע המעזיבה ולפי זה נצטרך לומר דאוקימתא דעייל כשהוא גוסס בשתיכף שנכנס לשם מת הגוסס והתרו בו כשנכנס אל תכנס שהרי זה גוסס ומיד ימות ואפשר דמש\"ה כתב רבינו עד שמת המת ולא כתב עד שמת הגוסס לרמוז על תכיפות מיתתו שכבר היה קרוב להקרא מת כשנכנס זה שם ועי\"ל דכשנכנס באהל התרו בו הזהר מליכנס שמא ימות זה בעודך שם ובנכנס והוא בשידה תיבה ומגדל התרו בו אל תכנס שמא יבא אחר ויפרע עליך את המעזיבה ואע\"ג דהתראת ספק היא רבינו פסק בפי\"ו מהל' סנהדרין דשמה התראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שפגע במת מצוה וכו' אפילו כהן גדול חייב להטמא לו לקברו.</b> ריש פרק כהן גדול ונזיר (דף מ\"ז) ובגמרא יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואי זהו מת מצוה אחד מישראל שהיה מושלך בדרך וכו' בד״א בשהיה הכהן לבדו וכו'.</b> בפרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט ע״ב): \n",
+                "<b>ומה שכתב ודבר זה הלכה מפי הקבלה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו כהן ונזיר וכו'.</b> משנה ברפ\"ז דנזיר (דף מ\"ז) פלוגתא ופסק כחכמים: \n",
+                "<b>ומה שכתב היה כ\"ג וכהן הדיוט וכו'.</b> שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וסגן עם משוח מלחמה וכו'.</b> שם בעיא דאיפשיטא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשיא שמת הכל מיטמאין לו אפילו כהנים וכו'.</b> בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף ע':) בירושלמי פרק כהן גדול מהו שיטמא [כהן] לכבוד הנשיא כד דמך רבי יודן נשיאה וכו' אכריז רבי ינאי ואמר אין כהונה היום וטעמא מפרש התם עשו אותו כמת מצוה לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא לכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובים ויטמאו לו והיינו דאמרינן בגמרא דידן פרק הנושא (כתובות ק״ג:) אותו היום שמת רבי בטלה כהונה ואמרינן נמי בפסחים פרק אלו דברים כגון שמת נשיא (ואיטמו ליה רוב ציבור). \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אפילו כהנים</b> נראה דהיינו לומר לא מיבעיא נזירים אלא אפילו כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנות אהרן לא הוזהרו על טומאת מת וכו' וכן החללים מותרין להטמא וכו'.</b> בתורת כהנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאו.</b> בפ' חרש (קי\"ד) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. \n",
+                "<b>ומ״ש ואם בא להטמא מעצמו וכו'.</b> שם ובפרק כל כתבי (שבת דף קכ״א) קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין עליו להפרישו: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אביו צריך לחנכו בקדושה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת תופס ארבע אמות שלו לטומאה.</b> בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג מ״ד) אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב מת תופס ארבע אמות לטומאה וסובר רבינו שאין זה אלא מדרבנן. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בח\"ל לדבר מצוה וכו'.</b> בפ\"ק דע\"ז (דף י\"ג): \n",
+                "<b>ומ״ש וכן מיטמא בטומאה של דבריהם וכו'.</b> בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מדלגין על ארונות של מתים וכו'.</b> ג\"ז שם ומפרש טעמא כדרבא דאמר ד\"ת אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ ורוב ארונות יש בהם חלל טפח וגזרו על שיש בהם משום שאין בהם ומשום כבוד מלכים לא גזרו וכתבו התוספות והרמב\"ן והרא\"ש רוב ארונות יש בהם פותח טפח צ\"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבא כי יש פותח טפח טמא אפילו בצד הריקן שבו כדתנן פ\"ז דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור פירוש בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הנוגע בם מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום: \n",
+                "<b>וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו\"ם וכו'.</b> ברייתא פרק קמא דע\"ז (דף י\"ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מנהג כל ישראל במתים ובקבורה כך הוא וכו': ומ\"ש ולא יהיו דמיהם וכו' ומכסין פני המת וכו'.</b> בסוף מ\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ואסור לקבור בתכריכין של משי וכו'.</b> כן משמע באבל רבתי ובמ\"ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו לנשיא שבישראל.</b> הכי משמע בסוף מ\"ק (דף כ\"ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש וסובלין את המת על הכתף.</b> אורחא דעלמא נקט אבל אם ירצו לנשאו בידיהם נושאין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ונושאי המטה וכו'.</b> ירושלמי. ונ\"ל דהיינו דוקא בזמנם שהיו להם אנשים מיוחדים לשאת את המטה אבל האידנא שאין לנו כתפים מיוחדים אלא הכל מסייעים לישא לית לן בה ומיהו מדיהיב טעמא משום דנמצא מתעכב מן המצוה משמע דאף לדידן נמי אבל מתוך שלא נהגו להקפיד בכך נראה כלשון ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וחופרין בעפר מערות.</b> בירושלמי פ\"ק דמ\"ק בראשונה היו קוברין אותם במהמורות: \n",
+                "<b>ומ״ש ועושין כוך בצד המערה.</b> בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק':). \n",
+                "<b>ומ״ש ופניו למעלה.</b> בפ' הספינה (בבא בתרא דף ע״ג ע״ד) אמרינן דמתי מדבר הוו גנו אפרקיד ובירושלמי סוף נזיר (פ״ט הלכה ג') איזהו מושכב כדרכו רגליו מפושטות וידיו על לבו: \n",
+                "<b>ומ״ש ויש להם לקבור בארון של עץ.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה) משמע שהיו קוברין בארונות ובירושלמי פירקא בתרא דכלאים (פ״ט ה״א) שצוה רבי תהא ארוני נקובה לארץ: \n",
+                "<b>והמלוים אותו אומרים לו לך בשלום וכו'.</b> בסוף מ\"ק (דף כ\"ט) וברכות ס\"ד. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומציינין את בית הקברות.</b> בריש שקלים ובפרק קמא דמועד קטן (דף ה'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ובונין נפש על הקבר.</b> בסוף פ' שני דשקלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והצדיקים אין בונין להם נפש וכו'.</b> [שם]. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יפנה אדם לבקר הקברות.</b> זה סיום מ\"ש שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר נפש שע\"ג קברותיהם ועל ידי כן יהיו נזכרים שאינם צריכים שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים כך פירש הריב\"ש לשון זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר אין קושרין לחייו וכו' עד שימות.</b> באבל רבתי פרק קמא: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש וכו'.</b> בסוף פרק שואל (שבת דף קנ״א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית חבירו וכו' עד וחייב בכל מצות האמורות בתורה.</b> פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג:) ור״פ מי שמתו. \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ מתשמיש המטה.</b> שם פלוגתא דתנאי ופסק כתנא קמא וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש: \n",
+                "<b>נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט.</b> בפירקא קמא דכתובות (דף ח':): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין משהין את המת וכו' עד אלא לכבוד אביו.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב.). \n",
+                "<b>ומ״ש וכל המלין את מתו וכו'.</b> משנה בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו): \n",
+                "<b>דיני אנינות</b> כתב רבינו בהלכות מעשר שני פרק שלישי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין.</b> בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א) פלוגתא דר״א ור' יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולאכול משלו.</b> בסוף מ\"ק (דף כ\"ו:) וכתב הרא\"ש פירוש יום ראשון סעודה ראשונה וכ\"כ הגהות בשם סמ\"ג והתוס' כתבו דכל יום ראשון אסור לאכול משלו אפילו אוכל ב' פעמים ביום אחד: \n",
+                "<b>ומ״ש וחייב לישב על מטה כפויה.</b> בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א) אמרינן דאבל חייב בכפיית המטה ותניא היה ישן ע״ג כסא ע״ג קרקע לא יצא י״ח א״ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה ומשמע לרבינו דברייתא בשכפה מטתו ובא לישן ע״ג קרקע היא וא״ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיון שאינו שוכב עליה ומ״מ איני יודע מנין לו לחלק בין יום ראשון לשאר ימים. והראב״ד כתב על מ״ש רבינו וחייב לישב על מטה כפויה לא ראיתי שורש לזה. וכבר כתבתי טעם רבינו: \n",
+                "<b>ומנין שהוא אסור וכו' עד סוף הפרק.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו דברים שהאבל אסור בהם ביום ראשון מן התורה.</b> לטעמיה אזיל שכתב בפ\"א שאבילות יום ראשון מן התורה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אסור לספר ולכבס וכו' הכל י\"א דבר.</b> מתבאר והולך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שהאבל אסור בתספורת שהרי הזהיר בני אהרן וכו'.</b> בר״פ אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו): \n",
+                "<b>ומ״ש כשם שאסור לגלח שער ראשו וכו'.</b> באבל רבתי (פרק שביעי) לתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו [ואחד שפמו] ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. ויש מתירין ליטול כל שער שעל השפה ומהצדדין כל שמעכב האכילה ולמדו כן מדברי הגמרא בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ח) ורבינו סובר שלא התירו כן אלא בחול המועד אבל באבילות אסור וכדתניא באבל רבתי וכן דעת הראב״ד: \n",
+                "<b>ומ\"ש אחד המגלח ואחד המתגלח.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>היה מגלח ושמע שמת אביו וכו' עד ואחד המתגלח.</b> באבל רבתי וירושלמי בפ\"ק דשבת (דף ג'.) וכתבוהו הרי\"ף והרא\"ש בסוף מ\"ק וכתב המרדכי ושמא היינו טעמא דגדול כבוד הבריות וכו' ומה שהספר גומר היינו בדליכא ספר אחר במתא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אסור לגלח שפה.</b> נתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>ומה שכתב וליטול צפרניו בכלי.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז:) איפסיק הלכתא כר״י דמתיר ליטול צפרנים בשינוי ואמרינן בגמרא (דף י״ח) דבין ביד בין ברגל אסור ואמר רב ובנגוסטרי אסור וכתב סמ״ג בנגוסטרי במספרים והוא הדין בתער: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו וכו'.</b> בר״פ ואלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו): \n",
+                "<b>ומה שכתב וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כו'.</b> בפ' ואלו מגלחין פלוגתא דתנאי ומשמע בגמרא דהלכתא כר\"א בן שמעון דאמר הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לסוך מקצת גופו וכו' וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין וכו' עד אבל לא כל גופו.</b> הכי אסיקנא בפירקא קמא דתעניות (דף י\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין לאבל שהוא אסור בתשמיש המטה וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו:). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן לא ישא האבל אשה ולא תנשא אשה וכו'.</b> שם (דף כ\"ג) תנו רבנן כל שלשים יום לנישואין: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומותר להתייחד עם אשתו וכו'.</b> בפירקא קמא דכתובות (דף ד'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין שהאבל אסור בנעילת הסנדל וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין שם וכתבו הרמב\"ן והרא\"ש ודוקא בשל עור כמו ביוה\"כ ואם הוא של עץ ומחופה עור אסור: \n",
+                "<b>היה בא בדרך נועל וכו'.</b> באבל רבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה וכו'.</b> ודקדק רבינו לכתוב בזה רמז ולא כתב מנין משום דזו אינה ראיה אלא רמז בעלמא: \n",
+                "<b>ומה שכתב וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה וכו'.</b> הכי משמע מההיא דשני אחין או שני שותפין שהיו בחנות אחת שכתב רבינו לקמן בפרק זה: \n",
+                "<b>ומה שכתב ולילך ממדינה למדינה בסחורה.</b> בפרק ו' יתבאר שכל שלשים יום הוא אסור בכך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שלשה ימים ראשונים אסור בעשיית מלאכה וכו' עד בתוך ביתה.</b> פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו:) ומסיים בה בירושלמי אבל אמרו חכמים תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך ומפרש התם בירושלמי דטעמא דשלשה ימים חמירי משאר ימים משום דתלתא יומי נפשא טייסא על גופא סברא דאיהי חזרה גביה דכיון דאיהו חזיא דאשתני זיויהון דאפוי היא שבקא ואזלה לה ורבינו ירוחם כתב בשם הראב״ד הטעם שאפילו העני אסור במלאכה בשלשה ימים הראשונים משום דאחז״ל שלשה לבכי ואם יעסוק במלאכה נמצא מתעצל בבכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני אחין או שני שותפין שהיו בחנות אחת וכו'.</b> ירושלמי כתבו הרי\"ף בפרק מי שהפך וגרסינן בגמרא דידן (דף י\"א:) בההוא פירקא מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלא דתורא בהדי הדדי איתרע ביה מילתא במר בריה דרב אחא ופסקיה לגמליה אמר רב אשי גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי נהי דלפסידא דידיה לא חייש (לפסידא) דאחרינא לא חייש והא תניא אם היו מושכרים או מוחכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו והוא סבר אדם חשוב שאני וכתב הרא\"ש הרי\"ף לא הביא הך עובדא והביא הירושלמי שני אחין או שני שותפין. ולכאורה נראה דפליג אגמרא דידן דלגרסת הירושלמי יפה עשה דפסק לגמליה דמלאכת שניהם בטילה. והראב\"ד הקשה מהירושלמי אגמרא דידן ותירץ דודאי נועלין חנותן ואין השותף מתעסק בעסק השותפות בפרהסיא אבל בביתו מתעסק בעסק השותפות ואע\"פ שחולקין בשכר כמו חמור גמל וספינה שמוחכרין ביד אחר הילכך לא הוה ליה למפסקיה לגמליה ומסיק אדם חשוב שאני ואית ליה קלא ואמרי בהמתו של פלוני עושה מלאכה בימי אבלו והוה ליה פרהסיא עכ\"ל. והרמב\"ן בת\"ה תמה על הרי\"ף שהשמיט המעשה הזה וכתב הירושלמי שאם עלה על דעתו שהגמרות חלוקות בזה היאך הניח גמרא ערוכה וסמך על הירושלמי ושמא סובר הרב שהשותפין ודאי מבטלין מלאכה המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהם כדרך הירושלמי אבל מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מריון היתה והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרין אצל אחרים לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמריון שלא לבטלו אלא שהוא סבר אדם חשוב שאני וכיון שכתב רבינו ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה וכתב הירושלמי שהוא כהלכה ולשון שאמר נהי דלפסידא דידיה לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידים בביטולו עכ\"ל. ותירוצו של הראב\"ד עולה יפה לדברי רבינו והרי\"ף שכתבו הירושלמי דשני אחין או שותפין שהיו בחנות אחת דהוי פרהסיא הא היכי דלא הוי פרהסיא מותר לשותף להתעסק בעסק השותפות וכתב דאם היתה בהמתו מוחכרת או מושכרת אצל אחרים מותר הרי אלו יעשה דלא הוי פרהסיא שאין העולם יודעים שזו בהמתו של אבל ולא הוצרכו לכתוב שאם הוא אדם חשוב אסור משום דהוי פרהסיא דקלא אית ליה שזו בהמתו דממ\"ש בשני אחין או שותפין בחנות משמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד וכו'.</b> בפרק מי שהפך (מועד קטן דף י״א:) דייק הכי רב שישא בריה דרב אידי ממתני' ואע״ג דרב אשי פליג עליה פסקו הפוסקים כרב שישא דתניא כוותיה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אחרים עושין לו וכו'.</b> שם ובאבל רבתי והא דאמרינן מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים כתב הטור פירש הרמב\"ן דהך השקאה מיירי בהשקאה מועטת שעושים לשדה הלבן קודם זריעה לזרעה מיד בזמנה ודבר האבד הוא שאם אין מרביצים אותה בעונתה באים ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו אבל אם היא זרועה אסור להשקותה אלא א\"כ היא בית השלחין והיינו דקתני מרביצין דלשון ריבוץ דבר מועט כגון ריבוץ הבית ורש\"י פירש השקאה מועטת לירקות ור\"י פירש דאיירי אפילו שדה זרועה ולא מפני פסידא דזרעים דלא שריא להשקות אלא בית השלחין אלא משום פסידא דמים שהמים חלוקים לבני הבקעה לכל אחד יומו ואם יגיע עונת מים בימי אבלו ולא ישקו לו עתה הוי פסידא דלא הדר עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האריסין והחכירין שלו וכו' עד הרי אלו יעשו.</b> ברייתא ר\"פ מי שהפך שם. וכתב הרא\"ש שפירש הראב\"ד החמרים והגמלים והספנים ובעל החמור והגמל והספינה הוא אבל הרי אלו לא יעשו בתחילה כיון שלא שכרו ממנו קודם שנעשה אבל ואף על פי ששכרו כבר לשבוע או לחדש כפי הרגילות וכלה הזמן קודם האבילות לא יעשו בתחלה אבל אם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים מעיקרא ואירע אבל לבעליהן בתוך זמן השכירות הרי אלו יעשו וכך הם דברי רבינו שלא התיר אלא במוחכרין או מושכרין מקודם לזמן קצוב כלומר ואירע האבל בתוך הזמן וכתב עוד הרא\"ש והא דאמרינן אריסין וחכירין וקבלנין הרי אלו עושין דמשמע לכתחלה ובחמור ובגמל ובספינה אסור פירש הראב\"ד הטעם משום דארעא לאריסות קיימא ומנהג האריסות ידוע הוא במקום וכיון שזה היה אריס מקודם לכן מסתמא לא מסלק ליה וה\"ל כמי שהיתה מושכרת אצלו מעיקרא משא\"כ בחמור וגמל וספינה שדרך בני אדם להחליפו מזה לזה וכל המרבה בשכרו קודם והזמנים כמו כן מתחלפין עליהם פעמים נשכרים בזול ופעמים ביוקר ומש\"ה אסור לכתחלה עכ\"ל: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור בשם הרמב\"ן אם היה החמור והספינה ביד אחרים למחצה לשליש ולרביע שרי כמו שהיו מוחכרים ויש אוסרים שלא התירו אריסות אלא בקרקע דלאריסותא קיימא אבל כלים ובהמה לא משום דלעולם נקראים על שם הבעלים עכ\"ל. וסיים בה הרמב\"ן בת\"ה שיש לדברי האוסרים פנים ממה שאמרו בפ\"ק דע\"ז אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכיר יום אפילו בעיר אחרת וכו'.</b> שם בברייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבל שהיתה מלאכת אחרים בידו וכו'.</b> שם בברייתא: \n",
+                "<b>היתה מלאכתו ביד אחרים וכו'.</b> שם בברייתא וכתב רבינו ירוחם ודוקא שנתן להם המלאכה קודם ימי אבלו ולישנא דהיתה מלאכתו הכי משמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לו דין עם אדם וכו'.</b> גם הרמב\"ן והרא\"ש והטור כתבו שכך הורו הגאונים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אסור לקרות בתורה וכו' עד והתורגמן משמיע לרבים.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שאין האבל יושב על המטה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחייב לכפות המטה כל שבעה.</b> כלומר אע\"פ שאינו חייב לישב על מטה כפויה אלא יום ראשון כמ\"ש בסוף פרק רביעי מ\"מ חייב להיות המטה כפויה כל שבעה: \n",
+                "<b>ולא מטתו בלבד הוא כופה וכו'.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז): \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו עשר מטות בעשרה בתים וכו': המטה המיוחדת לכלים וכו' עד ודיו.</b> פרק אלו מגלחין שם. ופירוש דרגש מטה שאינה סרוגה בחבלים אלא של עור שקושרין אותו ברצועות בארוכות המטה מתיר הרצועות שהעור קשור בהם והוא נופל לארץ: \n",
+                "<b>הפך כל מטותיו והוא ישן על מטות אחרים וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין שם ת\"ר היה ישן על גבי כסא על גבי אודייני ע\"ג קרקע לא יצא י\"ח אמר ר' יוחנן שלא קיים מצות כפיית המטה ומשמע לרבינו דברייתא בשכפה מטתו ואפ\"ה לא יצא עד שיישן ע\"ג מטה כפויה והכי דייק מאי דקתני היה ישן ע\"ג המטה דהיינו לומר שכפה מטתו והוא ישן על מטה של אחרים ובספ\"ד כתב רבינו שאינו חייב לישב ע\"ג מטה כפויה אלא ביום ראשון בלבד אבל הרא\"ש כתב אם כפה מטותיו וישן על גבי קרקע יצא י\"ח שאין החובה לישן על המטה כפויה אלא כפיית המטה היא החובה כדאמרינן לעיל (דף ט\"ו:) תני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן עליה ואם הפך מטתו וישן ע\"ג קרקע כ\"ש דמילתא יתירתא הוא דעבד והא דקתני ברישא היה ישן על גב המטה פירוש שלא הציע על המטה כר וכסת ולא מפץ ומחצלת אלא ישן על גב החבלים ומתכוין לצער עצמו דומיא דאחריני והוא סבור שזה עומד במקום הכפיה קמ\"ל דלא יצא ידי מצות כפייה וכן דעת הראב\"ד וכן דעת הרמב\"ן בת\"ה והביא ראיה מהירושלמי: \n",
+                "<b>גרסינן</b> בירושלמי פרק אלו מגלחין הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא. וכתב הטור פירוש פונדק רבים נכנסים בו ואם יראוהו כופה יאמרו שהוא מכשף וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המטה לפי שדרין בין העמים וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם וכ\"כ סמ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין לאבל שאסור בפריעת הראש וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ו) ואע״ג דמקרא לא משמע עיטוף הראש אלא עיטוי שפם בלבד משמע לרבינו דהיינו לומר שסודר שמכסה בו ראשו יעטה מקצתו על שפם ואיתא התם אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ואמר רב נחמן על גבי דיקנא וכתב הטור בשם רב האיי האי דיקנא הוא שער שעל הלסתות ועטיפה זו למעלה מן החוטם וישמעאלים עדיין שמחזירים קצת המצנפת על פניהם על ראש החוטם שלהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שהאבל אסור בשאלת שלום וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש כל שלשה ימים הראשונים וכו' עד לאחר י\"ב חדש.</b> שם ומפרש התם טעמא דמשבעה ועד שלשים הוא שואל בשלום אחרים מפני שהם שרויים בשלום: \n",
+                "<b>ומ\"ש אם בשאלת שלום נאסר האבל ק\"ו שהוא אסור להרבות דברים וכו'.</b> הם דברי רבינו ראויים אליו: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יאחוז תינוק בידו וכו'.</b> בסוף מ\"ק (דף כ\"ו:) אמר רב פפא תניא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. ומדנקט אבל משמע דדוקא תוך שבעה קאמר. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יכנס למקום שמחה וכו'.</b> נלמד ממה שנתבאר בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו דברים וכו' אסור בתספורת וכו'.</b> דברים אלו מתבארים והולכין לקמן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתספורת כיצד וכו' כך אסור כל שלשים יום.</b> כן דעת הרי\"ף והרמב\"ן: \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א באיש וכו'.</b> באבל רבתי תניא וכתב הרי\"ף בפ' אלו מגלחין גרסי' בפרק החולץ בענין ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלשים יום א\"ר חסדא ק\"ו ומה במקום שאסרו לספר ולכבס מותר לארס שלשים של איבול שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר לארס וש\"מ שהאשה מותרת בנטילת שער כדקתני באבל רבתי עכ\"ל. ואע\"פ שרש\"י אינו גורס לספר וכן התוספות והרא\"ש וכתבו דההיא דאבל רבתי אינה אלא בהעברת שער פניה של מטה דוקא היא נקטינן כרבינו שהרי\"ף מסכים עמו: \n",
+                "<b>ומ״ש ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שיגדל פרע או עד שיגערו בו חביריו.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) תניא על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו וגרסינן בירושלמי עד שיגדל פרע ויגערו בו חביריו וי״ס דגרסי או יגערו בו חביריו והיא גירסת רבינו ונראה שמפרש רבינו דשילוח פרע היינו גדול שער ימים הרבה מאד דאז מותר אפילו לא יגערו בו חביריו ואם גערו בו חביריו קודם שגידל שער כ״כ שרי והוא שגערו בו לאחר שלשים יום אבל אם גערו בו תוך שלשים יום לאו כלום הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אסור ללבוש כלים לבנים וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג) תניא כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד ישנים שיוצאים מתחת המכבש רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים וכתבו הרי״ף והרמב״ן והרא״ש והלכתא כרבי אלעזר ברבי שמעון דהא רבא נפק בחימוצתא רומיתא סומקתא חדתא כרבי אלעזר ברבי שמעון וכתב הרמב״ן בת״ה בשם רבינו האיי גיהוץ היינו עבורי חומרתא ובלשון ישמעאל צקאל וחומרתא מצקאלה: \n",
+                "<b>ומ\"ש אחד האיש ואחד האשה.</b> נראה שכתב כן לאפוקי מבעל הלכות שכתב שהאשה מותרת ללבוש כלים חדשים מגוהצים לאחר שבעה ואינה בגזירת שלשים של גיהוץ והרמב\"ן בת\"ה הקשה עליו שהרי כל עיקר לא למדנו בגמרא לגיהוץ אלא מן האשה התקועית ואולי נאמר דה\"ק התם באשה שנהגה אבילות ימים רבים כאיש אלא שאין הטעם נכון להתיר לה וכי אם לא תתקשט בלבנים חדשים תתגנה על בעלה תכבס ותתקשט בבגדי צבעונים חדשים ובמכילתא אחריתי דאבל תניא כל מה שיש באיש יש באשה חוץ מתספורת ולא הזכיר גיהוץ כלל. \n",
+                "<b>ומש״כ היו צבועים ומגוהצים מותרים וכן אם לא היו חדשים וכו'. ומ״ש וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ.</b> אמרינן גבי ט״ב כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ואע״פ שהרמב״ן והרא״ש כתבו דההוא דט״ב דוקא לגהצן ולהניח אבל אסור ללבוש המגוהצין סמ״ג כתב על דברי רבינו הכי אמרינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ח) כלי פשתן משום שמתקלקלין מותר לכבסן במועד והוא הדין באבל עכ״ל ומכל מקום אין זו ראיה גמורה דכיבוס לחוד וגיהוץ לחוד: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולאחר שלשים יום מותר בגיהוץ אפי' על אביו ועל אמו.</b> אע\"ג דבירושלמי קאמר דבאביו ואמו אסור בגיהוץ עד י\"ב חדש ובאבל רבתי תניא עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו סובר רבינו דגמרא דידן פליגא דלא שויא חילוק בין גיהוץ דאביו ואמו לשאר קרובים: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור אנו דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם הכל מותר לאחר שבעה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנשואין כיצד וכו'.</b> בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ג) ת״ר כל שלשים יום לנשואין. וכתב הרא״ש הא דקתני נשואין לאו משום דליארס שרי דהא תנן בפרק החולץ (יבמות דף מ״א) רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול שלשים יום אלא משום רבותא דנשואין נקטיה לאשמועינן דנשואין שרי לאחר שלשים יום וכ״כ הרמב״ן בת״ה דאפילו אירוסין בלא סעודה אסור כל שלשים יום כדתנן ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה וכו' עכ״ל. וטעמו של רבינו משום דאיכא למימר דהא דקתני חוץ מן האלמנה מפני האיבול ר' יוסי אמרה ולא קי״ל כוותיה אי נמי דאף ר' יוסי לא אסר ליארס אלא בסעודה אבל בלא סעודה מישרא שרי וה״ק כל הנשים יתארסו בכל גוונא אפילו בסעודה חוץ מן האלמנה דאיכא בה צד דאיסורא ליארס מפני האיבול כגון בסעודה טעמא דמפרש הכי מדשרי בירושלמי ליארס אפילו בט״ב שמא יקדמנו אחר אית לן למימר דכי תניא כל שלשים יום לנישואין דוקא לנישואין אמרו ולא לאירוסין והרמב״ן והרא״ש לא ילפי מהתם משום דאבילות ישנה שאני ורבינו סובר דבחששא דשמא יקדמנו אחר ברחמים לית לן לפלוגי בין ישנה לחדשה: \n",
+                "<b>ומי שמתה אשתו וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו) מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים רבי יהודה אומר ראשון ושני אסור שלישי מותר ופסקו הרי״ץ גיאת והרמב״ן והרא״ש כר״י דהלכה כדברי המיקל באבל ורבינו פסק כת״ק: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל מי שלא קיים מצות פריה ורביה או שקיים ויש לו בנים קטנים.</b> שם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום ביטול פריה ורביה הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך ואעפ\"כ לא בא עליה וכו' עד לאחר שלשים יום ומפרש רבינו כפשטה דלישנא דמותר x לכנוס מיד אפילו תוך שבעה ודלא כהרמב\"ן שכתב דלעולם אסור ל' יום וקורא אותו לאלתר משום דזמן נישואין שלשה רגלים וגם דלא כר\"ת שכתב בתוך שבעה אסור: \n",
+                "<b>ומ\"ש או שאין לו מי שישמשנו.</b> ירושלמי בפרק החולץ: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור בשם רבינו תם דמי שאין לו בנים מותר לכנוס ולבעול אחר שבעה וכ\"כ הרא\"ש גם בשם הראב\"ד וכתב שכן נראה מדברי הרי\"ף: \n",
+                "<b>וכן האשה שהיתה אבילה לא תבעל עד שלשים יום.</b> כתב הרמב\"ן על זה משמע דנשאת היא מיד ולא דק דאנן אפילו באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה שלשים יום עכ\"ל. ואני אומר דהא ל\"ק דאיכא למימר דכיון דסבר רבינו דמותר ליארס אפי' ביום המיתה כמו שנתבאר ממילא לא קי\"ל כרבי יוסי דחייש לאיבול. וא\"נ קי\"ל כר' יוסי למי שיש לו בנים קטנים מותרת לינשא כההיא דיוסף הכהן אבל אי קשיא הא קשיא דמשמע ודאי דלא מיירי כשהיא אבלה משאר קרובים דכיון דהאיש אינו אסור בתשמיש המטה אלא תוך שבעה למה תיאסר האשה אחר שבעה אלא באשה שהיתה אבילה על בעלה מיירי וקאמר דכשם שהאיש שמתה אשתו ולא קיים מצות פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים או אין לו מי שישמשנו אע\"פ שמותר לכנוס מיד אסור לו לבא עליה עד שלשים יום כן האשה שמת בעלה ונשאת מיד לא תבעל עד שלשים יום וכיון דקי\"ל דכל הנשים אסורות אפילו ליארס עד צ' יום משום הבחנה אפילו אם אינן ראויות לילד או שהיה בעלה במדינת הים או שהיה חבוש בבית האסורים וכמבואר בפרק י\"א מהלכות גירושין היכי משכחת אלמנה נשאת תוך שלשים יום ואפילו אם עברה ונשאת אסורה היא לבעל עד שיעברו צ' יום והיאך התיר להבעל אחר שלשים ואפשר לומר דה\"ק מתורת איבול על בעלה אסורה להבעל כל שלשים יום ואילו לא היה אלא משום איבול בלבד היתה מותרת להבעל אחר ל' יום אבל משום הבחנה אסורה להבעל עד שיעברו תשעים יום וסמך על מה שכתב בהל' גירושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמחת מרעות שהיה חייב וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום על אביו ואמו לאחר י״ב חדש אמר ר״ה ולשמחת מרעות מותר מיד ואסיקנא ה״מ בפורענותא אבל בארישייתא אסור עד לאחר שלשים יום: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>על כל המתים כולן מותר לילך בסחורה וכו'.</b> ירושלמי בסוף מועד קטן. וכתב הטור פירוש בהולכים לסחורה למרחוק איירי ואיכא פרסום גדול ודומה לשמחה שהולך בשיירא גדולה אבל שאר כל משא ומתן מותר לאחר שבעה ימים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על כל המתים רצה ממעט בעסקו וכו'.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב) ופירש״י ממעט בעסקו כגון סחורה וכתבו התוספות דבדבר האבד קאמר ולפי זה תוך שבעה מיירי דאז אסור במלאכה אם אינה דבר האבד ואף היא אינה נעשית אלא ע״י אחרים ותמיהא לי מילתא היאך אפשר דעל אביו ואמו חייבוהו חכמים לאבד נכסיו שלא תיעשה מלאכת דבר האבד אפילו על ידי אחרים ותו דלישנא דימעט משמע שיעשה העסק אלא שימעט בו. לכך נ״ל דהיינו דומיא דמאי דתנן בפ״ק דתעניות (דף י״ב:) גבי תעניות שגוזרים על הגשמים עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן והשתא אתי שפיר דאחר שבעה מיירי שהוא מותר בעשיית מלאכה וקאמר דעל אביו ואמו ממעט במשא ומתן כל שלשים יום וכן נראה שהוא דעת רבינו שלא כתב זה אצל דברים הנוהגים תוך שבעה שנתבארו בפ״ה וכתבו בפרק זה שנתבארו בו דברים הנוהגים תוך שלשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההולך ממקום למקום וכו'.</b> שם (דף כ\"ו כ\"ז) ת\"ר ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לא יגלגל עמהם ופירש\"י יגלגל עמהם ואינו עושה סחורה בפני עצמו אלא עם חבורה והרמב\"ן כ' בשם ר\"ח גבי יגלגל עמהם יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי\"נ וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש ומשמע לי דקאי אמאי דתניא בסמוך על אביו ואמו ממעט בעסקו וקאמר שאם היה הולך ממקום למקום ואינו יכול למעט בעסקו שאין לו מי שיקנה לו וצריך הוא בעצמו לקנות ואם לא יקנה באותה העיר לא ימצא לקנות יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי\"נ אע\"פ שקונה הרבה וקונה ע\"י עצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה בעלה צלוב בעיר וכו' עד שאינם צלובים בו.</b> באבל רבתי פרק ב' ופירש נמוקי יוסף בסוף מ\"ק שהטעם לפי שהוא גורם לבזות המת שאומרים אותו האיש הצלוב הוא אביו של פלוני וכו'. \n",
+                "<b>גדולה כאנטוכיא</b> שאין אלו מכירים את אלו. \n",
+                "<b>עד שיכלה הבשר</b> דכיון שאין הצורה קיימת לא יזכרוהו לרעה עוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יום שביעי מקצתו ככולו.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ט:) איפסיקא הלכתא כאבא שאול דאמר הכי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שתכפוהו אבליו וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז:) ת״ר כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד מותרים לגלח בימי אבלם והתניא אסורים אמר רב חסדא כי תניא ההיא בשתכפוהו אבליו אי בשתכפוהו אבליו מאי איריא כל אלו שאמרו אפילו כ״ע נמי דתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים הא אתמר עלה אמר רב חסדא בתער ולא במספרים במים ולא בנתר ולא באהל ורבינו גריס ולא בחול כלומר מי שתכפוהו אבליו דעלמא מיקל בתער ומי שבא ממדינת הים וחבריו שלא הספיקו לגלח במועד עד שתכפוהו מגלחין כדרכן ואע״פ כן לא נמנע רבינו מלכתוב וכו' שהם שוים שהקילו בהם משאר אבלים אע״פ שבזה הקילו יותר מבזה: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו וכן מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים</b> היינו לומר שתכפוהו אבליו אחר שבא ממדינת הים וכו' וכן מוכיח סוף לשונו. וכתב הרמב\"ן דילפינן דין כיבוס מדין גילוח וכ\"כ הטור וכן בדין דמאי שנא ופירש הרמב\"ן מיקל בתער היינו שמיקל משער ראשו ומספר ממנו קצת והדבר ידוע שהחותך מן השיער קצתו אין דרכו בתער וא\"א לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים. וכתבו הרמב\"ן והמרדכי בשם התוספתא ובלבד שיעשנו בצינעא בתוך ביתו וכ\"כ הטור: \n",
+                "<b>ומ\"ש ורוחץ כל גופו בצונן וכו'.</b> בפ\"ק דתעניות (דף י\"ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שבאה לו שמועה וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ') תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים וכתב הרא״ש ונוהג בה הבראה וכל דיני אבילות כיום קבורה: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ואפילו יום שלשים.</b> כך העלה הרי\"ף וכן הכריע הרמב\"ן בת\"ה: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם הגיעה לו השמועה אחר שלשים יום וכו'.</b> שם פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כר\"ע דאמר שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ואמרינן בגמרא דרבי חייא אתא ליה שמועה רחוקה אמר ליה לשמעיה חלוץ מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ ש\"מ תלת ש\"מ אסור בנעילת הסנדל וש\"מ אינה נוהגת אלא יום אחד וש\"מ מקצת היום ככולו וכתב הרמב\"ן שדיו מכל גזירות אבילות בחליצת הסנדל בלבד ואם אין לו מנעלים ברגליו צריך שיכפה מטתו או יעטוף ראשו שצריך שיעשה מעשה שניכר שעשה משום אבילות ומיהו בחדא סגי ואמרינן בגמרא דשמועה רחוקה אפילו על אביו ואמו אינו נוהג אלא יום אחד וכתב הרמב\"ן ה\"מ לענין גזירת שבעה אבל לענין גזירת שלשים נוהג על אביו ואמו בתספורת עד שיגערו בו חבריו ולשאילת שלום וליכנס לבית המשתה עד י\"ב חדש ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דבשמועה רחוקה אינו קורע</b> משמע דאפילו על אביו ואמו קאמר דסתם ולא חילק וגם מדכתב בפ\"ח שמי שלא היה לו חלוק בשעה שמתו אביו ואמו ואח\"כ נזדמן לו אינו קורע אלא עד שלשים יום והרמב\"ן והרא\"ש חולקים ואומרים דבשמועה רחוקה על אביו ואמו קורע לעולם וכן נראה מדברי הרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל או ביום שבת וכו'.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין שם. וכתב הרמב\"ן דבשבת ורגל אסור בדברים שבצנעה והשומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אפי' דברים שבצנעה ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת ודיו והביאו דבריו הרא\"ש והטור: \n",
+                "<b>השומע שמועה קרובה בשבת.</b> כתב הטור בשם ספר מצות שבת עולה לו ליום אחד ולמחר קורע וה\"ל יום ששי שביעי לאבילות וכ\"כ בה\"ג וה\"ר יחיאל כתב שאין שבת עולה לו בתחלת המנין אלא יתחיל למנות מיום ראשון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמת לו קרוב וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א:) ת״ר אבל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם בא ממקום רחוק מונה לעצמו מכאן ואילך אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו ר״ש אומר אפי' בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עמהם וכו' א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן והוא שיש גדול הבית ופסק ר' יוחנן הלכה כר״ש ואתמר בגמרא (דף כ״ב) אהא דר״ש והוא שבא ומצא מנחמים אצלו בעי רב ענן ננערו לעמוד ולא עמדו מהו ותיקו וכיון דתיקו במידי דרבנן הוא נקטינן לקולא: \n",
+                "<b>וכתב</b> הרא\"ש ומקום קרוב דאמרן פירשו הגאונים דהיינו עשרה פרסי סוגיא דחד יומי כיון דאי שמע הוה מטי הכא בחד יומא כמאן דאיתיה בהדייהו דמי: \n",
+                "<b>ואיתא</b> תו בגמרא איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו וכו' [וא\"ר יוחנן וכו'] מונה עמהם והתניא מונה לעצמו ל\"ק הא דאתא בגו תלתא הא דלא אתא בגו תלתא והרי\"ף השמיט זאת הבעיא ופשיטותה לפי שהסוגיא נפשטה הא דאתא בגו תלתא וכו' כת\"ק אתיא (וכתב הרמב\"ן) והשיבו עליו שזו סוגיתו של ר' יוחנן ור' יוחנן הוא שפסק הלכה כר\"ש ואנו כך דעתנו כדברי רבינו דר\"ש לא קפיד ביומי ושלישי כשביעי דמי ליה [ל\"ש גדול ול\"ש קטן] אלא רבי יוחנן תרוצי הוא דמתרץ ליה לברייתא דקתני מונה לעצמו ומוקים לה לאחר שלשה כרבנן אלא איהו כר\"ש ס\"ל [ביומי] דלית ליה שלשה כלל אלא כל זמן שבא ומצא מנחמין אצלו הרי הוא כיום השלישי בלא ספק יתד היא שלא תמוט עכ\"ל. וזה הוא דעת רבינו ולפי דבריהם נראה דגדול הבית שהלך לבית הקברות אינו מונה אלא משיסתם הגולל ואפילו חזר אצל בני הבית ביום השלישי והם מונין משיחזירו פניהם והבא ממקום קרוב מונה עם גדול הבית דאחריו הוא נגרר לא אחר שאר בני הבית: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בשלשה ימים הראשונים וכו' עד הרי הוא ככל אדם.</b> בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול חייב בכל דברי אבילות וכו'.</b> דכתיב בכהן גדול את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ותנן בפרקא בתרא דהוריות (דף י\"ב:) כה\"ג פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה ומפרש טעמא ר' ישמעאל בברייתא דלא יפרום היינו לומר לא יפרום כדרך שבני אדם פורמין ואמרינן בגמרא אמר רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ושמואל אמר למטה למטה מקמי שפה למעלה למעלה מקמי שפה וזה וזה בצואר ופירש\"י למטה ממש דהיינו בשפת חלוקו ורבינו כתב סתם אסור לו לקרוע בגדיו למעלה דמשמע דכל למעלה אסור וכרב משום דהלכתא כוותיה באיסורי ועוד דאמר בגמרא דשמואל סבר כר' יהודה דאמר כל קרע שאינו מבדיל קומי שפה אינו קרע ואנן קי\"ל דלית הלכתא כר' יהודה בהא: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ולצאת אחר המטה.</b> בפרק ב' דסנהדרין (דף י\"ח) תנן גבי כהן גדול מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אלא הם נגלין והוא נכסה הן נכסין והוא נגלה ויוצא עמהם עד פתח שער העיר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא ומשמע לי שרבינו מפרש דשלש מחלוקות הן ופסק כתנא קמא אלא דהוה ליה לרבינו לסיומי ביה הן נגלין והוא נכסה וכו' כדסיים ת\"ק. ונ\"ל דרבינו מפרש דהן נגלין והוא נכסה וכו' אינם דברי ת\"ק אלא מדברי ר' מאיר הם. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל העם באים לנחמו לביתו. ומ\"ש וכשמברין אותו וכו' עד ואומר להם תנוחמו.</b> משנה בפרק ב' דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המלך חייב בכל דברי אבילות וכו' ולא יצא דוד וכו'.</b> משנה שם (דף כ'): \n",
+                "<b>ומה שכתב ואינו מנחם אבלים:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין אדם נכנס למלך לנחמו וכו': וכשמברין אותו וכו'.</b> שם במשנה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל חייב לקרוע וכו'.</b> פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד) אמר שמואל אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ולא פרם חייב מיתה וכתב הרמב״ן דקריעה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ומיתה זו שאמרו הוא כענין העובר על דברי חכמים חייב מיתה עכ״ל וכן נראה מדברי רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין קריעה אלא מעומד וכו'.</b> שם אמר רמי בר חמא (מנין) לקריעה שהיא מעומד שנאמר ויקם איוב ויקרע דילמא מילתא יתירתא הוא דעבד דאי לא תימא הכי ויגז את ראשו ה\"נ אלא מהכא דכתיב ויקם דוד ויקרע את בגדיו ואמרינן תו בגמרא (דף כ\"א:) אמימר קרע אידכר דקרע מיושב קם קרע מעומד. וכתב הרא\"ש וז\"ל כתב הראב\"ד נהי דלכתחלה בעינן מעומד מנא לן דבדיעבד לא יצא מיושב ותירץ מדתנא ביה באיוב ודוד א\"נ איכא למימר דאמימר אחמיר אנפשיה ע\"כ. וכן נראה שסובר הרי\"ף שאם קרע מיושב יצא מדהשמיט עובדא דאמימר והר\"י גיאת כתב שאם קרע מיושב לא יצא ויחזור ויקרע מעומד וכן נראה מדברי רבינו שכתב אין קריעה אלא מעומד דמשמע דכל שאינה מעומד אינה קריעה וכן פירשו ההגהות: \n",
+                "<b>ומהיכן קורע וכו'.</b> בסוף מ\"ק (דף כ':) תניא הקורע למטה ומן הצדדין לא יצא ומפרש רבינו מן הצדדין מצדדי בית הצואר מכאן ומכאן וכ\"ש מאחריו וכתב הטור שכן כתב הרמב\"ן אין מקום קריעה אלא שלפני בית הצואר אבל לא מן הצדדין של בית הצואר מכאן ומכאן ואם קרע שם לא יצא: \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא כ\"ג שהוא פורם מלמטה.</b> נתבאר בפרק שקודם זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה שיעור הקרע טפח.</b> ברייתא שם (דף כ\"ב:) ומייתי לה בגמרא מדכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחות מטפח: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואין צריך להבדיל שפת הבגד.</b> ברייתא שם על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל על אביו ואמו מבדיל ואע\"ג דר' יהודה פליג התם פסקו הפוסקים כת\"ק ופירש הטור על כל המתים רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה על אביו ואמו צריך לקרוע כל השפה וכן פירש נמוקי יוסף וכך הם דברי רבינו: \n",
+                "<b>ומותר לקרוע בכלי.</b> שם כי אתא רבין אמר ר' יוחנן על כל המתים רצה קורע ביד רצה קורע בכלי על אביו ואמו ביד: \n",
+                "<b>ויש לו לקרוע בפנים וכו'.</b> שם בברייתא על כל המתים רצה קורע מבפנים רצה קורע מבחוץ על אביו ואמו קורע מבחוץ וכתב הטור פירש\"י בפנים בחדר מבחוץ בפני העם והרי\"ץ גיאת פירש בפנים מכניס ידו תחת חלוקו וקורע וכן פירש הרמב\"ן עכ\"ל. ורבינו נראה שתופס בשני הפירושים דתרווייהו בכלל פנים וחוץ הם: \n",
+                "<b>ואינו חייב לקרוע אלא הבגד העליון בלבד:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבעת ימי אבילות הקרע לפנים וכו' עד חייב לקרוע כל שבעה.</b> הכל שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובגד זיעה סמוך לבשרו אינו מעכב.</b> שם אפרקסותו אינה מעכבת ופירש הערוך שהוא לבוש התחתון ופתוח בכתפיו וכשהוא לובשו קושרו ולפי שאין עושין אותו ללבוש אלא לקבל הזיעה אינו מעכב הקריעה: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן על אביו ואמו חולץ כתפו וכו'.</b> גם זה שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואחר שיקבר אביו ואמו אינו חייב לחלוץ.</b> לישנא דברייתא הכי מוכח דקתני בספ\"ק דב\"ק (דף ט\"ז:) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיהו מלך יהודה שיצאו לפניו ל\"ו אלף חלוצי כתף משמע דחליצת כתף אינה אלא לצאת כך לפני המטה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורעין לקטן מפני עגמת נפש.</b> ברייתא פ' אלו מגלחין: \n",
+                "<b>חולה שמת לו מת אין מקרעין לו וכו' עד מפניו.</b> באבל רבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקורע אדם על חמיו ועל חמותו וכו'.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו ע״ב). \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן האשה קורעת על חמיה ועל חמותה,</b> ק\"ו הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאין לו חלוק לקרוע וכו' עד אפילו לאחר שבעה קורע. </b> גם זה שם: \n",
+                "<b>ומה שכתב כל שלשים יום.</b> בה\"ג חולק ואומר שקורע לעולם וכתב הרמב\"ן שכן עיקר והביא ראיה לדבריו: \n",
+                "<b>וכל היוצא בבגד קרוע לפני המתים וכו'.</b> ברייתא בסוף מועד קטן שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לחבירו השאילני חלוקך וכו'.</b> גם זה שם וכתב נמוקי יוסף אף על פי ששאר קרעים של אב אינם מתאחים זה מתאחה שאם נתן לו רשות לקרוע שלא יתבייש שם לא הקנהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה לו חולה בתוך ביתו וכו'.</b> בפירקא בתרא דנדרים (דף פ\"ז) ברייתא וגמרא: \n",
+                "<b>וכן מי שאמרו לו מת אביו וקרע וכו'.</b> שם אהא דתנן נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו יחזור ויפר דייק עלה בגמרא (דף פ\"ו:) למימרא דיניא אותה דוקא הוא והא גבי קרעים דכתיב על על דכתיב על שאול ועל יונתן בנו ותניא אמרו לו מת אביו וקרע ואח\"כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ל\"ק הא בסתם הא במפרש פירוש בסתם שאמרו לו מת וסבור שהוא אביו ונמצא שהוא בנו והתניא אמרו לו מת אביו וקרע ואח\"כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה אמרו לו מת לו מת וסובר שהוא אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה רב אשי אמר כאן תוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור וכתב הר\"ן דרב אשי לא אתא לאיפלוגי אהאי ברייתא דבסתם דהא ברייתא מוכחא הכי בהדיא אלא דכי היכי דלא נדחוק נפשין דברייתא דקתני אמרו לו מת אביו לאו דוקא פריק שנויא אחרינא עכ\"ל. ולפי זה אם אמרו לו סתם מת לו מת וסבור שהוא אביו וקרע ואחר כדי דיבור נודע לו שהוא בנו יצא וכן נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש בסוף פרק אלו מגלחין שכתבו אמרו לו מת אביך וקרע ואחר כך נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה ותניא אמרו לו מת בנו וקרע ואחר כך נמצא אביו לא יצא אמרו לו מת לך מת וכסבור אביו הוא וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה ופריק רב אשי כאן תוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור עכ\"ל. וכיון דברייתא דקתני לא יצא ידי קריעה איירי לאחר כדי דיבור א\"כ סיפא דקתני אמרו לו מת לו מת וכו' לאחר כדי דיבור נמי היא ואפילו הכי קתני דיצא אבל רבינו שכתב דאף באמרו לו מת וכו' לא יצא ידי קריעה אלא אם כן נודע לו תוך כדי דיבור וכן נראה מדברי הרמב\"ן בת\"ה שלא הזכיר ההיא דאמרו לו מת לו מת משמע דסבר שאין חילוק בין סתם למפרש ונ\"ל דס\"ל ז\"ל דרב אשי לאיפלוגי אתא למימר דל\"ש לן בין סתם למפרש אלא בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור תלוי הדבר הילכך אע\"ג דרישא דברייתא דקתני א\"ל מת אביו וכו' לא יצא מוקי לה רב אשי בלאחר כדי דיבור סיפא דקתני אמרו לו מת לו מת וכו' ע\"כ אית לן לאוקמה בתוך כדי דיבור ואפשר שהיו גורסים גם בסיפא לא יצא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמתו לו מתים הרבה וכו'.</b> ברייתא בסוף מ\"ק (דף כ\"ו:) מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קרע אחד לכלם ר' יהודה בן בתירא אומר על כלם קרע אחד על אביו ועל אמו קרע אחר [לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו וכו'] לפי שאינם בתוספת אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שמת לו מת וקרע עליו וכו'.</b> שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמ\"ד כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף וכן פסקו הרי\"ף והרא\"ש: \n",
+                "<b>ומה שכתב מת לו שלישי וכו' עד הופכו למטה.</b> ברייתא שם ואע\"ג די\"א עד לבו פסק כת\"ק דאמר עד טבורו וכן פסקו הרי\"ף והרמב\"ן והרא\"ש ותניא ר' יוסי אומר תחלת קריעה טפח תוספת כל שהוא איפסיקא הלכתא בגמרא כוותיה וכתב הטור דהא דתוך שבעה קורע קרע אחר היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח או מרחיק שלש אצבעות וקורע טפח: \n",
+                "<b>אמרו לו מת אביו וקרע וכו'.</b> שם ת\"ר א\"ל מת אביו וקרע מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה מת בנו וקרע מת אביו והוסיף עליון מתאחה תחתון אינו מתאחה מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קרע אחד לכולן ר' יהודה בן בתירא אומר על כולן קרע אחד על אביו ואמו קרע אחר לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ואמו מ\"ט אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינם בתוספת אמר שמואל הלכה כר\"י בן בתירא ומפרש רבינו דר\"י בן בתירא פליג ארישא דרישא ולא אסיפא דרישא ולישנא דברייתא דקתני לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו הכי דייקא וכתב הרמב\"ן על דברי רבינו שיפה כיון וגם רבינו ירוחם כתב שכן עיקר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הקרעים וכו' עד מפני הצניעות.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ\"ב ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו וכו' עד ועל המקדש.</b> ברייתא שם אלו קרעים שאינם מתאחים הקורע על אביו ואמו ועל רבו שלמדו תורה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו הקרעים קורע עד שמגלה את לבו.</b> טעמו דכשם שהם שוין לענין איחוי כך הם שוים בשיעור הקריעה דכשם ששיעור הקריעה דאביו ואמו עד שיגלה את לבו כך באלו השנויים עמהם שיעור קריעה עד שיגלה את לבו. והרמב״ן בת״ה הקשה עליו מדגרסינן בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) אמר ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן על כל המתים כולם קורע מבפנים על אביו ואמו קורע מבחוץ אמר רב חסדא וכן לנשיא מיתיבי לא הושוו לאביו ואמו אלא לאיחוי בלבד מאי לאו אפילו לנשיא לא לבר מנשיא ופירש״י לא הושוו רבו ואב בית דין ונשיא וכל הנך דתני במתניתין לאביו ואמו אלא לאיחוי ש״מ נשיא בשאר כל חומרי אביו ואמו הרי הוא כשאר כל המתים וכן רבו שלמדו חכמה אינו אלא כשאר כל המתים ואפילו בקריעה מבחוץ ועוד שגילוי הלב דבר מיוחד הוא באביו ואמו רמז שבטלה ממנו מצות כיבוד כדאיתא בירושלמי והרי אמרו בקריעה טפח מאי קראה דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח והא דוד קורע על נשיא ואב בית דין ושמועות הרעות וסגי ליה בטפח עכ״ל. וליישב דעת רבינו נ״ל לומר שהוא ז״ל סובר דעד שיגלה את לבו בכלל אינו מתאחה הוא דהא דאינם מתאחים נפקא לן בגמרא מדכתיב באלישע ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע ששנים אלא מלמד שקרועין ועומדים שנים לעולם ומהתם איכא למשמע דעד שיגלה את לבו קרע דבהכי מינכר שהם קרועים לשנים דאי לא קרע אלא טפח לא הוה מינכר שהם קרועים לשנים והא דקאמר בירושלמי דגילוי הלב באביו ואמו מפני שניטלה ממנו מצות כיבוד ההוא טעמא שייך נמי בנשיא ורבו ואב בית דין והא דקאמר בגמרא קריעה טפח מדכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם אסמכתא בעלמא ללמד על אחרים ולא על עצמו ותדע דהא אע״ג דלא כתיב בקרא דדוד לשנים קרעים אמרינן דקורע על נשיא ואב ב״ד ואינו מתאחה משום דגמרינן מאלישע א״כ ה״ה דלענין גילוי הלב ילפינן מיניה כדפרישית. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא ליה למה לא כתב דעל הנשיא קורע מבחוץ דהא ליכא מאן דפליג על רב חסדא דאמר וכן לנשיא ועוד יש לדקדק שכתב דחכם שמת הכל קורעים עליו עד שמגלים את לבם ומשמע אפילו לא למד ממנו כלום וזו מנין לו ואפשר שטעמו מדתניא בפרק ר' אליעזר דאורג חכם שמת הכל חולצין עליו וא״א לחליצת כתף אא״כ יקרע עד שיגלה לבו: \n",
+                "<b>ואף על פי שאינם מתאחין מותר לשוללן וכו' עד מתוך איחוי האלכסנדרי בלבד.</b> הכל בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו:) וכתב הטור איחוי אלכסנדרי פירש הראב״ד דהיינו תפירה שהיא שוה למעלה ובולטת מלמטה והרמב״ן פירש דסתם תפירה שוה למעלה ובולטת מלמטה ואיחוי אלכסנדרי שוה מלמעלה ומלמטה וכעין אריגה עכ״ל: \n",
+                "<b>אפילו הפך הכלי וכו'.</b> שם ת\"ר רשאי להפכו למטה ולאחותו רשב\"א אוסר לאחותו ופסקו הרי\"ף והרא\"ש כרשב\"א וכתב הרמב\"ן שכן פסק בה\"ג והכי איתא בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב וכשם שהמוכר אסור לאחותו כך הלוקח לפיכך המוכר צריך להודיע וכו'.</b> שם: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור מכרו לו סתם ולא הודיעו אסור לו לאחותו עד שידע שאינן מקרעים שאינן מתאחים ואסור למכרו לעכו\"ם עכ\"ל. והוא ברייתא באבל רבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b><small>(ה-י)</small> ומנין שקורע על רבו וכו' עד וקרועי בגדים.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מי שעמד על המת וכו'.</b> בר״פ רבי אליעזר דאורג (דף ק״ה) ופרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה) וכתב הטור שה״ר יונה כתב דוקא בשאינו רשע והר״מ מרוטנבורג כתב שעל הכל חייבים לקרוע חוץ מעל מומר עובד ע״ז או עובר אחת מכל מצות התורה להכעיס שאותו חשיב כמומר. וכתב עוד והטעם שקורעים קאמר רשב״א מפני שדומה לס״ת שנשרף ופירש״י שעדיין היה יכול ללמוד ודומה לס״ת וכתב הרמב״ן ולפי זה אין לקרוע על אשה ופירש הוא אלא דמיון בעלמא שהוא הפסד גדול וחרדה רבה ועל כן כתב שקורעים גם על אשה עכ״ל ובפירוש רש״י שבידינו כתוב לס״ת שנשרף הרואה חייב אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות ובפרק אלו מגלחין כתב לס״ת דתורה קרויה נר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ונשמה נקראה נר דכתיב נר ה' נשמת אדם עכ״ל וא״כ גם לדעת רש״י צריך לקרוע על אשה: \n",
+                "<b>ומה שכתב חכם שמת הכל קרוביו והכל קורעים עליו.</b> שם חכם שמת הכל קרוביו הכל קרוביו ס\"ד אלא אימא הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו ואיני יודע למה לא כתב רבינו הכל כקרוביו: \n",
+                "<b>ומ\"ש עד שמגלים את לבם.</b> כבר נתבאר טעמו בפרק זה: \n",
+                "<b>ומ״ש שחליצה על החכם היא מימין.</b> ברייתא פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ב:) ופירש״י חכם ממונה על העיר שמבקשים ממנו הוראה. ולשון אבל שכתב רבינו קאי למה שכתב באדם כשר קורעין טפח אבל על חכם שמת קורעין עד שמגלים את לבם: \n",
+                "<b>ומ\"ש ובית מדרשו של אותו חכם בטל כל שבעה.</b> בפרק אלו מגלחין שם ת\"ר חכם שמת בית מדרשו בטל ופירש הרמב\"ן בת\"ה בטל כל ז' לפי שמספידים אותו ואין עוסקין בבית מדרשו כלל שלא יתעצלו מהספדו אבל שאר בתי מדרשות עוסקין בתורה אפילו בשעת הספד שאין מבטלין ת\"ת להספד. וכתב הטור ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים בבית מדרשו אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם והם דברי הרא\"ש ונמוקי יוסף שכתבו בשם הראב\"ד: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכבר נהגו ת\"ח וכו'.</b> משמע דמיירי בשוים דוקא אבל גדול על הקטן לא אא\"כ למד ממנו שום דבר וכ\"כ הרמב\"ן בת\"ה והר\"ן בפ\"ק דקידושין: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק למה תלה הדבר במנהג והלא מן הדין חייבים לקרוע וכדתניא חכם שמת הכל קורעין עליו ומשמע דאפילו לא למדו ממנו וכמו שדקדק הרא\"ש בפרק אלו מגלחין ואפשר לומר דההיא באותם שאינם שוים לחכם שמת אבל בשוים לו לא מחייבי מדינא אלא שנהגו כך אי נמי על חכם שמת חייבים לקרוע מן הדין אפילו שוים לו אבל על ת\"ח אין חייבים לקרוע השוים לו מן הדין אלא שנהגו כך. אי נמי דהכל חייבים לקרוע על חכם כדאיתא בברייתא ומיהו האי קריעה לא אתפרש בברייתא שיעורא ומשמע ליה ז\"ל דשיעורא עד שיגלה את לבו ומיהו נהגו תלמידי חכמים לקרוע טפח בלבד שמאחר שהם עדיין תלמידי חכמים די להם שיקרעו טפח כשאר קריעה דעלמא וכתבו הגהות על דברי רבינו שכתב וכבר נהגו וכו' פירש ראבי\"ה קרע שאינו מתאחה אבל הר\"מ כתב שאינו אלא חומרא בעלמא והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג ואין מורין כן. וכן כתב המרדכי במועד קטן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הקורעים על החכם שמת וכו'.</b> ברייתא פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה). ועל מ״ש \n",
+                "<b>רבינו שנ\"ל שמאחה למחר</b> כתב הרב רבינו משה בן נחמן שאינו יודע למה יאסר בו ביום. ולי נראה שטעמו של רבינו מדקתני כיון שהחזירו פניהם מאחרי המטה שוללין משמע דלא התירו אלא לשלול ולא לאחות דאל\"כ ליתני מאחין דהוי רבותא טפי ואע\"ג דאיכא למימר דמשום דקודם קבורה הוא לא התירו אלא לשלול ולא לאחות מ\"מ אם איתא לא הוה שתיק גמרא מלאשמועינן דמותר לאחות בו ביום: \n",
+                "<b>ומ״ש על רבו אינו מתאבל אלא יום אחד.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה:) כי נח נפשיה דר' יוחנן יתיב עליה רבי אמי שבעה ושלשים א״ר אבא בריה דר' חייא בר אבא ר' אמי דעבד לגרמיה הוא דעבד דהכי א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן אפילו רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד וכתב הרמב״ן שמתאבל עליו בחליצת מנעל ושאר דיני אבילות והרא״ש כתב שנוהג עליו כל דיני אבילות מקצת יום אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חכם שבאה שמועתו וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין תניא x חכם כבודו בהספדו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אב ב\"ד שמת הכל קורעין עליו וחולצין משמאל.</b> ברייתא שם (דף כ\"ב:): \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל בתי מדרשות שבעירו בטלים וכו' עד ישבו בדרום.</b> ברייתא שם ופירש הרמב\"ן בת\"ה כל בתי מדרשות בטלי ומבטלין ת\"ת כל שבעה כדי שיהיו כולם פנויים ומתעסקים בהספדו והרגילין להתפלל בבהכ\"נ משנים מקומם בקר וערב כשהם נכנסים שם להתפלל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשיא שמת הכל קורעים עליו.</b> (שם) נשיא שכיב א\"ל רב חסדא לרב חנן בר רבא כפי אסיתא וקום עלה ואחוי קריעה לעלמא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וחולצין שתי ידים מכאן ומכאן.</b> שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל בתי מדרשות בטלין.</b> ופירש הרמב\"ן בת\"ה כל בתי מדרשות אף אותם שחוץ לעיר כל אותם שיכולים לבא ביום שבת שאין מתפללין בעשרה אלא בביתו חוץ מקריאת התורה בשבת שבעה והוא הדין בשני וחמישי שלשה וזה אינו בחכם ואב ב\"ד שאין מבטלין בה אלא מקצתן מתפללין בביהכ\"נ ומקצתן בבית האבל: \n",
+                "<b>ומ\"ש ולא יטיילו בשוק אלא יושבים משפחות משפחות דוים כל היום.</b> הם דברי ר\"י בן קרחה שם בברייתא (דף כ\"ג): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השבת עולה למנין אבילות וכו'.</b> משנה בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ט) שבת עולה ואינה מפסקת וכתב הטור הטעם שאינו מפסיק מפני שא״א לז' ימים בלא שבת ואם היה מפסיק א״כ לא יהיו לעולם שבעה ימים והוא מדברי הרמב״ן בת״ה והכי איתא בירושלמי: \n",
+                "<b>ואין אבילות בשבת אלא בדברים שבצנעה כגון עטיפת הראש וכו'.</b> שם (דף כ\"ד) אמר שמואל פח\"ז חובה נת\"ר רשות פריעת הראש חזרת קרע לאחוריו זקיפת המטה חובה נעילת הסנדל תשמיש המטה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות רב אמר אף פריעת הראש רשות ושמואל מ\"ש נעילת הסנדל דרשות דלאו כ\"ע עבידי דסיימו מסנייהו פריעת הראש נמי לאו כ\"ע עבידי דמגלו רישייהו שמואל לטעמיה דאמר שמואל וכו' כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה כלומר וכ\"ע לא נהגו בעטיפה זו אלא אבלים. וכתב הטור נת\"ר רשות וחייב לנהוג בהם אבילות הילכך חייב לנהוג בהם כמו בחול כיון שאינו נראה כאבילות וכ\"כ הרי\"ף והרמב\"ן והרא\"ש וטעמא מדאמרינן התם אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס ליה סודרא ארישיה ואזיל ואתי בביתיה א\"ל לא סבר ליה מר אין אבילות בשבת א\"ל הכי א\"ר יוחנן דברים שבצנעה נוהג: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שעטיפת הראש הוי מדברים שבצנעה.</b> נראה דהיינו לומר דבצנעה דוקא נוהג וכעובדא דרב יוסף דמשמע דלא הוה פריס סודרא ארישיה אלא בגו ביתיה דוקא ולא בפני רבים אלא דא\"כ קשה דהל\"ל גם בנעילת הסנדל שינהוג בצינעה מ\"ש מעטיפת הראש ושמא יש לומר דכיון דלא אשכחן בגמרא מאן דחלץ מנעליו בצינעא לית לן למימר שיחלוץ מנעליו אפילו בצינעא ויותר נראה לומר דאף בפני רבים קאמר שיעטוף ראשו וקרי ליה דברים שבצינעה משום דיש לו מנעלים ברגליו וכמו שאמרו לובש מנעליו מנעליו מוכיחין עליו וכדרבי יוחנן ועי\"ל שטעמו משום דפסק כרב דאמר אף פריעת הראש רשות וא\"כ חייב לנהוג בה כמו בחול כיון שאינו נראה כאבילות ואע\"ג דמשמע בגמרא דטעמא דרב משום דלית ליה דשמואל דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ורבינו פסק בפ\"ה כשמואל דמצריך עטיפת ישמעאלים וטעמא דאמר פריעת הראש רשות משום דקא סבר דאיכא אינשי דמכסו פומייהו בלא אבילות אבל קשה דמאי כתב דלובש מנעליו הא אמרינן דנעילת הסנדל רשות וא\"כ חייב הוא לחלוץ ואפשר דמשום דבהאי זמנא אין רגילות לילך יחף פסק כן וגם הרא\"ש כתב כן דהאידנא שאין רגילות לילך יחף הוי נעילת הסנדל חובה: \n",
+                "<b>ומ\"ש דנותן שלום לכל אדם.</b> טעמו משום דהוי מדברים שבפרהסיא ולא הוזכר בגמרא משום דמילתא דפשיטא הוא: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם יש לו בגד מחליף ולא ילבש בגד קרוע בשבת אפילו על אביו ועל אמו ואם אין לו להחליף מחזיר את הקרע לאחוריו.</b> ברייתא שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי זוקפין את המטות בע״ש וכו' עד חוזר וכופה אותן במוצאי שבת.</b> בסוף פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ו): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרגלים וכן ר״ה ויום הכפורים אין דבר מדברי אבילות נוהג בהם. . כתב</b> הרמב״ן שיש כת מן החכמים כדברי רבינו וטעמם משום דהא דקאמר בריש כתובות (דף ד') מסייע לרבי יוחנן דאמר אע״פ שאין אבילות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג היא השמועה האמורה בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד) אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה בשבת אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצינעא נוהג והם מפרשים דדוקא בשבת לפי שהיא עולה הנהיגו בה בצנעא אבל ברגלים שמפסיקין ואינם עולים לדברי הכל אינו נוהג לא בצנעא ולא בפרהסיא עכ״ל. ונראה מדבריו שהיו גורסים בההיא דרבי יוחנן דריש כתובות דשבת במקום דמועד והרמב״ן חולק על סברא זו והאריך לטעון עליה והעלה דדברים שבצינעא נוהגים במועד וכן פסקו התוס' והרא״ש בריש כתובות וכתבו שכן פסק בה״ג והיה נראה לומר דלאו בהכי מיירי רבינו אלא היינו לומר שאם קברו קודם הרגל אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזירת שבעה כדמפרש ואזיל והוא משנה שם הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה ובגמרא (דף כ') ת״ר קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם לרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת ואסיקנא בגמרא דהלכה כחכמים אלא שמתוך שלא הזכיר רבינו דברגל נוהגים דברים שבצנעא אדרבא כתב לקמן דקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבילות כלל י״ל שמ״ש אין דבר מדברי אבילות נוהגים בהם מילתא באפי נפשה היא לומר דאפילו דברים שבצנעא אין נוהגים בהם וכמו שפירשם הרמב״ן. והא דאסיקנא דאפילו שעה קודם לרגל מבטל גזירת שבעה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שר\"ה ויוה\"כ דינם כרגל.</b> שם פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כר\"ג דאמר ראש השנה ויוה\"כ כרגלים וכחכמים דאמרי עצרת כרגלים: \n",
+                "<b>ומ\"ש נמצא מונה לאחר ר\"ה ויוה\"כ כ\"ג יום ולאחר הפסח ט\"ז יום וכו'.</b> שם (דף כ\"ד) דרש רב ענני בר ששון וכו' יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י\"ד וכו' דאמר רבי אלעזר אמר ר' אושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר בחג המצות ובחג השבועות וכו' אדבריה רב פפא לרב אויא סבא ודרש יום אחד ור\"ה הרי כאן י\"ד אמר רבינא הילכך יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ\"א יום. וא\"ת למה ר\"ה עצמו חשוב שבעה שהרי אין לו תשלומין כמו העצרת תירץ הרמב\"ן כיון דהוי כרגל לגזירת שבעה חשוב כרגל שלם לגזירת שלשים מפני שהוקשו כל המועדים זה לזה שנאמר אלה מועדי ה'. וכתב הרא\"ש וז\"ל הקשה הראב\"ד רב פפא כר\"ג ס\"ל דאמר ר\"ה ויוה\"כ כרגלים וכיון דיוה\"כ רגל הוא ומפסיק למה לי חושבנא דיליה בין דלחשביה לר\"ה שבעה בין דלא לחשביה אלא חד יומא כי מטי ר\"ה בטלי גזירות שבעה וכי מטי יוה\"כ בטלי גזירות שלשים ותירץ דבכה\"ג לא בטלי גזירות שלשים כיון דלא הוי אבילות שבעה כאורחייהו דתרתי הפסקות בהדי הדדי בחדא אבילות לא עבדינן אלא שבעה כי אורחייהו או שלשים כי אורחייהו וכיון דר\"ה חשבינן במקום שבעה ויוה\"כ אפילו במקום שבעה לא חשבינן ליה וכי מטי סוכות הוא דבטלה ממנו אבילות ומעיקרא לא דתרי עילויי בחדא אבילות לא עבדינן ולהכי קאמר הרי כאן י\"ד ולא קאמר בטלה ממנו גזירת שבעה במתניתין לאשמועינן דבעי אשלומי ומיזל עד הרגל וליכא הפסקה כלל מהנך עד דמטי לעיקר הרגל משום דחשיבי כרגלים גמורים ומיהו אם קובר מתו שבעה ימים קודם ר\"ה בטלי ממנו גזירת שלשים כרגל גמור וכ\"כ בה\"ג היכא דמית ליה מת קודם ר\"ה יום אחד עולה למנין שבעה ור\"ה שבעה הרי י\"ד ושבעה ימים שבין ר\"ה ליוה\"כ הרי כ\"א יום ויוה\"כ שהוא כרגל שבעה ונקיט ליה תרי יומי בתר יוה\"כ למשלם תלתין יומין עכ\"ל. ונתבארו דברי רבינו זולת \n",
+                "<b>מ\"ש נמצא מונה לאחר ר\"ה ויוה\"כ כ\"ג יום</b> שיש לתמוה עליו שהרי אמרו בגמ' בפירוש יום אחד לפני ר\"ה ור\"ה הרי כאן י\"ד ונמצא שאינו צריך למנות אחר ר\"ה אלא י\"ו יום והיאך כתב שהוא צריך למנות כ\"ג וכבר השיגו הראב\"ד וכתב א\"א יש כאן שבוש וכו' נראה שטעמו מדאמרינן בגמרא רבינא איקלע לסורא דפרת א\"ל רב חביבא אמר מר יום אחד לפני ראש השנה ור\"ה הרי כאן י\"ד א\"ל אנא מסתברא כר\"ג הוא דאמינא ומפרש רבינו דרבינא לא אודי במנין ר\"ה שיהא עולה שבעה מפני שאינו רגל והיינו דאמר מסתברא כר\"ג אמרי להפסיק כרגלים אבל לא למנות יומי שבעה ועוד סובר שאין יום הכפורים מבטל גזרת שלשים מהקובר את מתו קודם ר\"ה שכל שלא הפסיקו רגל ראשון שפגע בו תחלה אין רגל מפסיקו כפי הסברא הנזכרת למעלה כ\"כ הרמב\"ן ליישב דברי רבינו מ\"מ כתב שאין דבריו נראין שאין הפרש בין ר\"ה לשמיני של חג שנמנה שבעה ואע\"פ שזה מכלל הרגל וזה אינו רגל אנו אין לנו בגמרא שיהא מנין זה תלוי ברגל ולא רגל אלא או שנתלה הדבר במי שיש לו תשלומין שבעה או שנאמר שכל המפסיקין עולין כמימריה דרב פפא דאמר אפילו ר\"ה וכיון דאוסיף רבינא אפילו שמיני של חג שמע מינה דכל המפסיקין נמנין שבעה ליומי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הקובר את מתו שבעת ימים קודם רגל וכו'.</b> שם איפליגו תנאי בחל יום שביעי בערב הרגל ואיפסיקא הלכתא בגמרא כאבא שאול דאמר מצות שבעה מבטלת גזירת שלשים כלומר שאם חל יום שביעי שלו בערב הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים דמקצת היום ככולו וים שבעה עולה לכאן ולכאן: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם על אביו ואמו הוא מתאבל וכו' עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו.</b> כן כתב הרא\"ש וכן דעת סמ\"ג שכתב אהא דתניא דעל אביו ואמו אינו נכנס לבית המשתה עד שנים עשר חדש מכאן למדנו דדבר שאינו תלוי בשבעה ושלשים אין רגל מפסיק וכן פוסק בירושלמי עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חל ששי שלו בערב הרגל וכו'.</b> שם (דף י\"ט:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב וכתבו הרי\"ף והרא\"ש וה\"ה אפילו יום ששי מ\"ט דאכתי לא שלים אבילות דידיה אלא לרגל הוא מפסיק ליה אבילות הילכך אין מותר לרחוץ עד ערב הרגל וקי\"ל כוותיה עכ\"ל: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולאחר יו\"ט משלים מיום המיתה ואסור בהם בכל חמשה דברים.</b> הם גזירות הנוהגים בשלשים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חל שביעי שלו להיות בערב הרגל והרי הוא שבת וכו'.</b> שם (דף י\"ז:) אמתני' דאלו מגלחין במועד תנא האבל וכו' מותר בגילוח האי אבל ה\"ד אילימא שחל שמיני שלו בערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בערב הרגל אלא שחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בע\"ש וכו' לא צריכא שחל שביעי שלו להיות שבת ערב הרגל ותנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום שבעה עולה לכאן ולכאן וכיון דשבת הוי אנוס הוא: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן מגלח אחר עצרת וכו'.</b> אחל שביעי שלו בערב הרגל והרי הוא שבת קאי ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקובר את מתו בתוך הרגל וכו'.</b> כבר נתבאר בפרק זה: \n",
+                "<b>ומ״ש ומונה שלשים מיום הקבורה וכו'.</b> מבואר בברייתא פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקומות שעושין שני ימים טובים וכו'.</b> כן פסק הרי\"ף שם וכן פסקו הרמב\"ן והרא\"ש בשם בה\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקובר את מתו ביו\"ט שני וכו'.</b> כ\"כ הרא\"ש בפרק אלו מגלחין בשם בה\"ג וכ\"כ הרי\"ף שם והוא ע\"פ מה שנתבאר ברפ\"א שדעת הגאונים והרי\"ף והרמב\"ן דאבילות יום ראשון דאורייתא וכתב הרמב\"ן שאין דבריהם אלא בשבעה מתי מצוה המפורשין בתורה אבל באותם שהוסיפו עליהם מד\"ס אין מתאבלים עליהם ביו\"ט ופשוט הוא: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אם קבר ביו\"ט השני של ר\"ה וכו'.</b> הרמב\"ן כתב שהוא חלוק בזה דסוף סוף מדרבנן הוא וכיון שהוא דרבנן אתי אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא ודחי ליה ורבינו סובר דכיון דכיומא אריכתא נינהו הוי כאילו גם יום שני חשיב דאורייתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אע״פ שאין אבילות במועד וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד:) תנן לגבי חול המועד אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל ביו\"ט אפילו ביו\"ט שני אין קורעין וכו'.</b> כן כתב הרמב\"ן בת\"ה דאפילו קרוביו של מת אין קורעין והר\"ן כתב בפ\"ק דיו\"ט איכא מ\"ד כיון דיו\"ט שני לגבי מת כחול שויוה רבנן קורעין בו שאף זה כבודו של מת הוא ואינו נראה שאין אלו עסקיו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קורעין במועד וכו' עד שהכל אבלים עליו.</b> משנה וגמרא פרק אלו מגלחין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשמברין את האבלים וכו' עד שלא להרגיל את ההספד.</b> משנה שם (דף כ\"ז): \n",
+                "<b>וכן אין מלקט עצמות אביו ואמו במועד וכו'.</b> במשנה פ\"ק דמ\"ק (דף ח') פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי ופסק כר' יוסי: \n",
+                "<b>וכן אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים.</b> משנה בסוף מ\"ק (דף כ\"ח:) שאינן מקוננות בהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל נוהגים בהם כל דברי אבילות.</b> כ\"כ המרדכי בשם רבינו גרשום והטעם משום שלא אמרו שמפסיקין אלא רגלים והני לא איקרו רגלים. והטור כתב בשם שאלתות שפורים מבטל אבילות אבל לא חנוכה ור\"ח ולא ידענא מאן פליג ליה וכתב הטור בשם מהר\"מ שגם פורים אינו מבטל אבילות אלא שכתב שאין נוהגין בו לא בי\"ד ולא בט\"ו אלא דברים שבצנעא וגם עליו אני תמה מנין לו לחלק בין פורים לחנוכה ור\"ח: \n",
+                "<b>ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהן.</b> אף על גב דגרסינן במגלת תענית יומי פוריא דלא למספד בהון ואיפסיקא הלכתא בפ\"ב דתעניות כרבי יוסי דאמר כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד לפניו ולאחריו אסור ואף על גב דאמרינן בסוף פרקא קמא דראש השנה (דף י\"ט:) דאף על גב דבטלה מגלת תענית חנוכה ופורים לא בטלו היינו לענין חנוכה ופורים עצמם אבל לפניהם ולאחריהם מותר דלא עדיפי לפניהם ולאחריהם בחנוכה ופורים משאר ימי מגילה עצמה וכ\"כ הטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנשים במועד מענות וכו' עד ואשה רעותה קינה.</b> משנה בסוף מ\"ק (דף כ\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש במה ד\"א בשאר העם וכו' עד וסופדין אותו.</b> מימרא שם: [לא מצאתי אלא במגילה ג': ובמ\"ק כ\"ז:]: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל לא ביו\"ט שני.</b> טעמא דמסתבר הוא כיון שהוא במקום יו\"ט דאורייתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא תעורר אשה על מת שלה וכו'.</b> משנה פ\"ק דמ\"ק (דף ח') לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום ואתמר עלה בגמרא דרב אמר דלא מיתסר אלא אם מספידין בשכר כדי שלא יתן לספדן מעות שהם מוכנין לו לשמחת הרגל אבל בחנם שרי ושמואל אמר דאפילו בחנם אסור לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום ואי הספידו פחות משלשים לפני הרגל אתי למיספד ברגל דעדיין לא שכחו ויש פוסקים כרב ורבינו פסק כשמואל וכן דעת הראב\"ד והרא\"ש משום דירושלמי סבר כוותיה: \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו במה דברים אמורים במת ישן וכו'.</b> ירושלמי שם והטעם משום דכשמת תוך שלשים יום המרירות כבר הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספת מפני ההספד ונראה דהוא הדין אם באה לו בתוך שלשים לרגל שמועה אפילו רחוקה. ונ\"ל דלא מיתסר במת ישן אלא לפי מנהגם שהיו נוהגין להספיד כדי לעורר בכי ויללה אבל מה שאנו נוהגים שבתשלום השנה מספידין המת ומזכירין נשמתו לשמואל נמי שרי שאין זה עירור שלא ישכח מן הלב עד שלשים יום אדרבה דעתם להפסיק ע\"י כך אבילותם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעת ימי חתנות הרי הם כרגל.</b> נלמד ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש ומונה השלשים מאחר ימי השמחה.</b> כ\"כ הטור בשם הרמב\"ן מנין שלשים אינו מונה אלא משבעת ימי האבילות ואילך ואינו דומה לקובר מתו ברגל שהרגל עולה לו למנין שלשים אע\"פ שאינו מונה שבעה אלא לאחר הרגל דהתם נוהג מצות שלשים ברגל אבל הכא כל שבעת ימי החופה מותרין בגיהוץ ותספורת הילכך לא סלקי כלל וכ\"כ א\"א הרא\"ש ז\"ל ע\"כ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב הכין כל צרכי הסעודה וכו' עד סוף הפרק.</b> בריש כתובות (דף ג' ד') ופירש רש\"י מכניסין את המת לחדר שלא יקברוהו דאם כן חלה אבילות על האבל בסתימת הגולל ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבל ופורש ויקברו המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ואמאי דקאמר נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות כתב הר\"ן דלדברי הגאונים דיום מיתה וקבורה חייב באבילות מדאורייתא טעמא דנוהג ימי המשתה ברישא הוי משום דבית דין מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה לפי זה אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבילות והיינו שב ואל תעשה עכ\"ל. ואהא דאמרינן ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה פירש רש\"י אביו של חתן הוא הטורח בצרכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה תכשיטין ואם לא יכנוס עכשיו שוב אין מכין להם. וכתב הר\"ן ואמה של כלה וכגון דאיכא תמרוקי נשים וקשוטין שאין מתקיימין דאי לא באותם תכשיטין שהכינה לה תנשא לאחר שבעת ימי האבילות ולא צריכה למיטרח עלה. ומדברי רבינו נראה שגם אמה של כלה מטעם הכנת צרכי סעודה הוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אבל אם מת אביה של כלה נוהגים שבעת ימי האבל תחלה ואחר כך תכנס לחופה.</b> משמע מדבריו שמיד אחר שבעת ימי האבל תכנס לחופה וכן כתב הרמב\"ן שאין מאחרים החופה שלשים יום כיון דטריחא ליה וקאי עליה מילתא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ההספד כבוד המת הוא וכו'.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו:) איבעיא להו הספדא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי למאי נ״מ דאמר לא תספדוהו לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשים ופשטינן דיקרא דשכבא הוא: \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו.</b> גם זה שם בעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב\"ן הילכך קוברין אותו דספק איסורא הוא אפילו בעו יורשים נמי דלא ליקברוה מוציאים מהם בע\"כ ואפילו במת בעלמא דלית ליה קוברים ואמר אל תקברוני אין שומעין לו דבזיונא דכולהו חיי קא אמרינן ולא משום בני משפחה בלחוד וכ\"כ רבינו בפי\"א מהלכות זכייה שאסור להניחו בלא קבורה: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שהקבורה מ\"ע כו'.</b> ג\"ז בפרק נגמר הדין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המתעצל בהספדו של חכם וכו' עד אצל הקב\"ה.</b> בפרק ר' אליעזר דאורג (דף ק\"ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם וכו' עד דרך גגות.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ה): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת.</b> בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק') וקאמר שהם כנגד שבעת הבלים שבקהלת: \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה.</b> משנה פרק הקורא עומד (מגילה דף כ״ג:) ומפרש טעמא בגמרא דכיון דבעי למימר עמדו יקרים עמודו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא: \n",
+                "<b>ומ״ש ואין עושין אלא בקרובים וכו' עד ובמקום שנהגו.</b> בס״פ המוכר פירות (בבא בתרא דף ק'): \n",
+                "<b>כיצד עושין במקום שנהגו וכו' עד שבע פעמים.</b> ג\"ז שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדרך שעושים מעמד ומושב לאנשים כך עושים לנשים.</b> שם משמע הכי: \n",
+                "<b>ומספידים הנשים וכו'.</b> בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ח:) רפרם ספדה לכלתיה ובספ״ב דר״ה ספדה רבן גמליאל לאמו של בן זזא הספד גדול: \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל אין מניחין מטת האשה וכו'.</b> משנה וגמרא בסוף מ\"ק (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלקט עצמות וכו'.</b> ירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפנה ארונו של מת וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלקט עצמות אביו ואמו וכו' עד אפילו צרורים בסדינו.</b> בפ\"ק דמ\"ק ופירש\"י אפילו צרורין לו בסדינו שאינו מלקטן ואינו רואה אותן ה\"ז מתאבל עליהן כל זמן שלא נקברו והתוספות כתבו דיותר נראה לפרש דה\"ק דאפילו צרורים לו בסדינו אינו מתאבל לערב וכתב רבינו ירוחם אותו יום נוהג באבל בעטיפת ראש וכפיית המטה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת וסיכה וכל מה שאסור באבל. וכתב הטור ולאו דוקא עצמות אביו אלא על כל הקרובים נמי מתאבל עליהם שיום ליקוט עצמות הם בכל הדברים הנוהגים באבל בקריעה ובכל דיני אבילות כל שקורעין עליו בשעת ליקוט עצמות והם דברי הרמב\"ן והרא\"ש. וכתב עוד הטור כתב מהר\"מ כל זמן שלא נקברו חל עליו כל דין אנינות ליאסר בשתיית יין ואכילת בשר ואחר שנקבר חל עליו כל דין אבילות עד הערב וא\"א הרא\"ש כתב שאין עליו דין אנינות כלל אלא מיד חל עליו דין אבילות אפילו קודם שקברום. וכתב עוד הטור היה עומד ומלקט וחשכה מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותם סמוך לחשכה כלומר כדי שלא יהא נמצא שלא נתאבל על ליקוט עצמות אביו והיא ברייתא באבל רבתי וכתבוה הרמב\"ן והרא\"ש ולא ידעתי למה השמיטה רבינו ואפשר דס\"ל דלאו דסמכא היא מפני כשהתחיל ללקט חל עליו אבילות מיד וכיון שנתאבל עליו שעה אחת אע\"פ שמיד חשכה מה בכך הרי נתאבל: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו ואין אומרים עליהם קינות.</b> אע\"פ שכבר כתב כן לעיל חזר לכתבו ללמדנו דאפילו על עצמות אביו ואמו אין אומרין קינות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מספידין את הקטנים ובן כמה שנים וכו' עד בני שש.</b> בפרק אלו מגלחין ופירש\"י שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוק שמת וכו' עד אין רבים חייבים להתעסק בו.</b> הכל פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש כל היוצא במטה רבים מצהיבים עליו וכו'.</b> הם דברי רבן שמעון בן גמליאל שם: \n",
+                "<b>ומ\"ש כל הניכר לרבים וכו'.</b> הם דברי רבי אלעזר בן עזריה ומפרש רבינו דמצהיבין לחוד ומתעסקין עמו לחוד ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העבדים והשפחות וכו'.</b> ס״פ היה קורא (ברכות דף ט״ז:): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מנחמין את האבלים וכו': ומה שכתב ואין שורה פחותה מעשרה.</b> סנהדרין פרק כהן גדול (דף י\"ט):   "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האבל מיסב בראש.</b> בסוף מ״ק (דף כ״ח) ובפרק מציאת האשה (כתובות דף ס״ט:): \n",
+                "<b>ואין המנחמין רשאים לישב אלא על גבי קרקע וכו': ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחלה וכו'.</b> בסוף מועד קטן (דף כ\"ח): \n",
+                "<b>וכיון שנענע בראשו וכו'.</b> בסוף מועד קטן (דף כ\"ז:). וכתב הטור דכיון שהוא אסור בשאילת שלום בזמן שפוטר המנחמים שוחה בראשו כתלמיד השוחה לפני רבו ליתן שלום והם דברי הרמב\"ן בשם הר\"י בן גיאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מת שאין לו אבלים וכו'.</b> בסוף פרק שואל (שבת דף קנ״ב) ופירש״י במקומו במקום שמת שם ועכשיו נוהגים לישב במקום האבלים ומשכיבים עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל חייבים לעמוד בפני נשיא חוץ מאבל וחולה.</b> בסוף מועד קטן (דף כ\"ז:): \n",
+                "<b>ולכל העומד מפניו אומר לו שב וכו'.</b> שם בסמוך לכל אומרים שבו חוץ מאבל וחולה וסובר רבינו דקאי לנשיא דסמיך ליה שאע\"פ שאינם חייבים לעמוד אם רצו לעמוד עומדים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכבדין ומרבצין וכו' עד שלא לבייש את העניים.</b> ג\"ז שם (דף כ\"ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין שותין בבית האבל וכו'.</b> בפירקא קמא דכתובות (דף ח' ע\"ב) תניא עשרה כוסות התקינו בבית האבל שלשה לפני סעודה וכו' ושלשה תוך הסעודה וכו' וארבעה לאחר הסעודה וכו' הוסיפו עליהם עוד ארבעה וכו' התחילו שותים ומשתכרים החזירו הדבר ליושנו ופירש רש\"י לעשרה והרמב\"ן פירש שלא ישתו אלא תוך הסעודה דיין שבתוך הסעודה אינו משכר ודברי רבינו כפירוש רש\"י אבל לא נהגו כן ואף רבינו לא כתבה דרך חיוב אלא דרך שלילה. ובפרק רביעי כתב נקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות יין כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אומרים שמועה וכו'.</b> ברייתא בסוף מ\"ק: \n",
+                "<b>וכן אין אומרים בפני המת וכו'.</b> בפרק מי שמתו אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת ואיכא התם תרי לישני ופסקו הפוסקין כלישנא דאמר לא נצרכה אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה וכתב הרמב\"ן ומה הן דבריו של מת הלכות הספד והוצאת המת וקבורה. והא דאמרינן בספ\"ק דבבא קמא מאי וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו כתבו התוספות לא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש וכ\"כ נמוקי יוסף בשם הרא\"ש וכתב עוד בשם הרמ\"ה דכיון דלכבוד שיכבא הוא דעביד שרי ורבינו הגדול מהר\"י אבוהב ז\"ל בביאורו לטור אורח חיים הביא דברי נמוקי יוסף וכתב על דברי הרמ\"ה שעל זה סמכו לומר פסוקים בבית הקברות ודרשא למתים עכ\"ל וכך הוא מנהג פשוט היום: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בוכין וכו' ואין מספידין וכו'.</b> בסוף מ\"ק (דף כ\"ז:): \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א בשאר העם וכו'.</b> כן נראה ממה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>ומ״ש ואין בוכין עליהם יותר מל' יום וכן אין מספידין עליהם יתר מי״ב וכו'.</b> בפרק הנושא (כתובות דף ק״ג:): \n",
+                "<b>ומ״ש וכן חכם שבאה שמועתו וכו'.</b> בפרק הערל (יבמות דף ע״ט) גבי שאול שלא נספד כהלכה אמר דוד שאול נפקו ליה תריסר ירחי שתא ולאו דרכיה למספדיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אל יתקשה אדם על מתו וכו'.</b> בסוף מועד קטן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שאינו מתאבל וכו'.</b> דברי רבינו ראויים אליו: \n",
+                "<b>ואחד מבני חבורה שמת וכו'.</b> בפרק רבי אליעזר דאורג (שבת דף ק\"ו): \n",
+                "<b>כל שלשה ימים וכו'.</b> בסוף מועד קטן: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מ\"ע של דבריהם:</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וגדולה הכנסת אורחים וכו'.</b> בפרק מפנין (שבת דף קכ״ז): \n",
+                "<b>כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.</b> בריש פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ\"ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב כופין ללויה וכו'.</b> גם זה שם. \n",
+                "<b>ומה שכתב ובית דין היו מתקנין שלוחין וכו': אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות וכו' עד שלש פרסאות.</b> בר״פ עגלה ערופה (סוטה דף מ״ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביקור חולים מצוה על הכל וכו' עד כמה פעמים ביום.</b> בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל״ט). \n",
+                "<b>ומ\"ש וכל המבקר את החולה וכו' עד כאילו שופך דמים.</b> שם (דף מ'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מבקרין את החולה וכו' עד מיד.</b> במסכת שמחות ובירושלמי פ\"ג דפאה ואמרינן התם שקרובים והחברים נכנסים מיד ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: \n",
+                "<b>אין מבקרין לא בשלש שעות ראשונות ביום וכו'.</b> בפרק אין בין המודר (נדרים דף מ') ויהיב טעמא בגמרא כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי תלת שעי קמייתא רווחא דעתיה בתרייתא תקיף חולשיה ולא ידעתי למה השמיט טעם הגמרא ואפשר שלא היה בגירסתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנכנס לבקר את החולה לא ישב וכו'.</b> בפרק קמא דשבת (דף י\"ב:) וכתבו התוספות נראה דדוקא כשהחולה שוכב בנמוך שלא ישב בגבוה מראשותיו של חולה ופירש\"י מתעטף מאימת שכינה כאדם היושב באימה ואינו פונה לצדדין: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו לפניו מת וכלה וכו'.</b> באבל רבתי לבית האבל ולבית המשתה בית האבל קודם והרמב\"ן כתב על דברי רבינו ולא נהירא וההיא דאבל רבתי לאו בשעת הכנסת כלה לחופה אלא כל שבעה דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה: \n",
+                "<b>מת וכלה וכו' עד חייבים להתעסק עמו.</b> בפ\"ב דכתובות (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מת אחד בעיר וכו'.</b> בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ת\"ח שמת וכו' עד להוצאתו.</b> פרק ב' דכתובות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קוברים מתי עכו״ם וכו'.</b> בס״פ הניזקין (גיטין דף ס״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתי הקברות אסורים בהנאה. . ומ״ש ולא נוהגין בהם קלות ראש.</b> בפרק בני העיר (מגילה דף כ״ט) תנו רבנן בתי הקברות אין נוהגין בהם קלות ראש אין מרעין בהם בהמה ואין מוליכין בהם אמת המים ואין מלקטין בהם עשבים ואם לקטן שורפן במקומן ולא ידעתי למה השמיט רבינו כל זה: \n",
+                "<b>לא ילך אדם וכו'.</b> ברייתא פרק מי שמת (דף י\"ח) ובנוסחי דידן גבי ספר תורה לא יהלך אדם בביה\"ק וס\"ת בזרועו ויקרא בו והכי מסתבר דבלא קריאה בו מאי לועג לרש איכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוליך עצמות וכו'.</b> ברייתא פרק מי שמתו (ברכות דף י״ח:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מפנין את המת וכו' עד אפילו ממכובד לבזוי.</b> ירושלמי בסוף פ\"ב דמ\"ק ויהיב טעמא התם למה בתוך שלו מותר מפני שערב לו לאדם שיהיה נוח אצל אבותיו וכתב הרמב\"ן דהוא הדין דלהעלותו לארץ ישראל שרי וכתב עוד שאם מתחלה היה דעתם לפנותו מותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קוברין מת על גבי מת.</b> באבל רבתי. וכתב הטור ודוקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים: \n",
+                "<b>ומה שכתב ולא שני מתים כאחד וכו'.</b> גם זה שם ואע\"ג דר' יהודה הוא דקאמר האיש נקבר עם בתו הקטנה והאשה עם בנה הקטן ועם בן בנה הקטן זה הכלל כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו כתב הטור שנהגו עכשיו כר' יהודה והוא מדברי הרמב\"ן. ובנוסחא דידן יש ט\"ס בדבר שכתב היוצא במקום הישן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עפר הקבר וכו'.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ז:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבונה קבר למת וכו'.</b> שם וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא: \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו הטיל בו נפל נאסר בהנאה.</b> שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפש שנעשה לשם חי וכו' עד אף על פי שפנהו.</b> גם זה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבונה קבר לאביו וכו'.</b> גם זה שם והטור כתב לא יקבר בו הוא עולמית מפני כבוד אביו אבל אחר מותר לקבור בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת אסור בהנאה כולו.</b> בכמה דוכתי אמרו דמת אסור דגמר שם שם מעגלה ערופה: \n",
+                "<b>ומה שכתב חוץ משערו</b> איני יודע מנין לו דהא בסוף פרק קמא אמרינן דאסור ודוחק לומר דבפאה נכרית דתלי בסיכתא דמשמע בגמרא דשרי דא\"כ הי\"ל לפרש: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן ארון וכל תכריכיו וכו'.</b> יתבאר במה שיבא בסמוך: \n",
+                "<b>ומ״ש אבל כלים המוכנים לתכריך וכו'.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ח) וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים שזורקין על המת וכו' עד אין מצילין אותן.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ח ע\"ב) וכרבן שמעון בן גמליאל דמפרש דברי תנא קמא הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מלמדין את האדם וכו' עד בלא תשחית.</b> באבל רבתי (פרק שמיני): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב וכו': ומה שכתב מקום שאינו עושה אותה טריפה.</b> הוא כי היכי דלא לעבור בבל תשחית [והברייתא משובשת שם וצריך תיקון]: \n",
+                "<b>ומושיבין ישיבה על קברו וכו'.</b> בסוף פרק קמא דבבא קמא (דף ט\"ז:) אמרינן שעשו כן לחזקיה מלך יהודה ומשמע לי שלא עשו כן לשום מלך כי אם לו מפני שהעמיד תורה הרבה בישראל כדאמרינן בפרק [חלק] (דף צ\"ד ע\"ב) ויש לתמוה על רבינו שסתם דבריו דמשמע דסבירא ליה דלכל מלך עושין כן וקשה דא\"כ מאי רבותיה דחזקיה דמשבח קרא שהושיבו ישיבה על קברו: \n",
+                "<b>ונשיא שמת אין מבטלין ישיבתו וכו'.</b> בסוף פרק הנושא (כתובות דף ק\"ג:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלך או נשיא שמת וכו'.</b> בפ\"ק דע\"ז (דף י\"א): \n",
+                "<b>סליקו הלכות אבל בס\"ד </b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות אבל",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1803c49fb259b4762828bd9f7e6f51eb65c8eace
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,311 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשהיה ב״ד הגדול קיים וכו' עד זה אוסר וזה מתיר.</b> ברייתא בסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח:) תניא אמר ר' יוסי מתחלה לא היו מרבים מחלוקות בישראל וכו' עד ונעשית תורה כשתי תורות. ומה שלא כתב רבינו שבאים לב״ד שסמוך לעירו כמו שכתוב בברייתא הנזכרת לפי שכיון שאנו מחזרים לאי זה בית דין שיודיעם האמת ממילא משמע שילכו לב״ד שסמוך לעירו קודם שיעלו לירושלים או שלא היה בגירסתו של רבינו וזה נראה יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני חכמים וכו'.</b> בפ\"ק דע\"ז (דף ז') תניא היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל אמר רב יוסף הלכה כר' יהושע בן קרחה ומדת\"ק מפליג בין גדול בחכמה ובמנין לאינו גדול משמע דריב\"ק אפילו אחד גדול מחבירו בחכמה ובמנין בשל תורה הלך אחר המחמיר וכו' ולכך סתם רבינו ולא חילק. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שלא בזמן הסנהדרין</b> כלומר דאילו בזמן הסנהדרין לא היינו צריכים לכך שעכ\"פ היה מתברר הדין כמ\"ש לעיל בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בית דין הגדול שדרשו וכו'.</b> למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי והא דתנן בפ\"ק דעדיות (משנה ה') שאם יראה ב\"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין מוקי לה רבינו בשאותו יחיד ואותם רבים נחלקו בגזירה או תקנה כלומר שאם ב\"ד פסק כדעת היחיד אין ב\"ד אחר יכול לחלוק ולפסוק כדעת הרבים אלא אם היה גדול וכו' וכמו שיתבאר בסמוך אבל אם נחלקו בשזה דורש באחת מן המדות וזה באחרת אה\"נ שיכול לבטל דבריו אפילו שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין. ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא וצ\"ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים. ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה: \n",
+                "<b>שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו'.</b> בר\"ה סוף פרק שני (דף כ\"ה:) אמרו שיפתח בדורו כשמואל בדורו ומייתי התם קרא דובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שיהיה בימיך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב״ד שגזרו גזירה או תקנו וכו'.</b> נראה שרבינו מפרש הא דתנן פ״ק דעדיות שאין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו כשנחלקו בגזירה או תקנה וב״ד של ראשונים ראו לגזור או לתקן כך וב״ד שאחריהם ראו לתקן בענין אחר אינם יכולים לבטל דברי הראשונים עד שיהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין אבל דברים שראו ב״ד לגזור ולאסור לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין ב״ד הגדול אחר יכול לעקרן אפילו היה גדול מהראשונים. וא״ת הא אמרינן בגיטין פרק השולח (גיטין דף ל״ו:) גבי התקין הלל פרוזבול אמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליניה ואמרינן נמי התם דאי לדרי עלמא תקין הלל פרוזבול אין בידינו כח לבטל דאין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו וכו' משמע הא גדול בחכמה ובמנין יכול לבטלן. י״ל דפרוזבול לאו גדר הוא פן יפרצו על דברי תורה דאדרבה דין תורה הוא שישמט והלל הפקיע הממון ותיקן דלא לישמיט ואע״ג דאמרינן התם שהתקין פרוזבול לפי שראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאו איסורא לגמרי הוו עבדי כשנמנעין מלהלוות דהא שב ואל תעשה הוא ודרך כלל עיקר תקנת הפרוזבול לא היה סייג לתורה אלא מפני תקנת העניים שלא תנעול דלת בפניהם ומפני תקנת העשירים שלא יפסידו וכן פירש״י שם על הא דבעי מאי פרוזבול אמר רב חסדא פרוס בולי ובוטי כלומר עשירים ועניים ובהא ניחא לי למה פירש בו רב חסדא שהוא פרוז בוטי דאנן פרוזבול קרינן דהיינו תקנת העשירים שלא יעברו על ד״ת ומנ״ל לפרושי דהוא נמי תקנת העניים אלא משום דמשמע דלאו סייג לתורה עבד אלא תיקון לעשירים שלא יפסידו ותיקון לעניים שלא תנעול דלת בפניהם וכמו שכתבתי ובריש מגילה נמי דאמרינן ואי ס״ד אנשי כנסת הגדולה י״ד וט״ו הוא דתקון אתו רבנן ועקרו תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה הא אין ב״ד יכול לבטל דברי חבירו אא״כ היה גדול וכו' התם ודאי לאו סייג לתורה הוא ומש״ה אי איכא גדולים מהם בחכמה ובמנין יכולין לעקור תקנתם. אך קשה מדפריך בע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ז) אהא דאמרינן דר' יהודה נשיאה התיר את השמן של עכו״ם דהיכי מצי למישבק תקנתא דהלל ושמאי והתנן אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו וכו' והא ודאי גזרת שמן משום סייג הוא כדאמרינן פ״ק דשבת (דף י״ז:) גזרו על שמנן משום יינן וא״כ היכי פריך מדתנן אין ב״ד יכול לבטל אא״כ היה גדול וכו' דמשמע הא אם היה גדול יכול לבטל והרי רבינו כתב בסמוך דבדבר שהוא סייג אפי' גדול אין יכול לבטל. לכך י״ל דהכי פריך היאך ביטל תקנת הראשונים הא אפילו היתה מאותם שיכול ב״ד אחר לבטלם כגון שלא היתה לסייג ולגדר לא היה יכול לבטלה דהא אין ב״ד יכול וכו' ומ״ש הראב״ד ולא אפילו אליהו וב״ד וכו' יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>היה גדול בחכמה וכו' עד לבטל דבריו.</b> ג״ז שם באותה משנה. וכתב הראב״ד עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה וכו' מפני שנתבטל הטעם של ראשונים ולא היה גדול כראשונים עכ״ל. פירוש דבריו דאמרינן בפ״ק דביצה (דף ה') שתיקנו חכמים שמהלך יום אחד לכל צד לא יפדו פירות נטע רבעי אלא יעלו ויאכלום בירושלים ומפרש התם טעמא כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ואמרינן נמי התם דר' יוחנן בן זכאי נמנה עליהם והתיר שלא יעלו הפירות לירושלים אלא יפדו ויאכלום במקומם משום דבתר חרבן מה לנו לעטר את שוקי ירושלים לצורך העכו״ם ומ״מ קושית הראב״ד איני מכיר דמי אמר לו שריב״ז לא היה גדול כראשונים וא״ת מדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ד) וכן בסוכה (דף כ״ח) פ' תלמידים היו לו להלל גדול שבכלן יונתן בן עוזיאל קטן שבכלן ריב״ז דילמא קטן שבכלם לא בחכמת התורה קאמר אלא בשאר חכמות הוא שהיו גדולים ממנו תדע דהא קאמר התם שלא הניח ממשלות כובסים משלות שועלים שיחת שדים ושיחת מלאכי השרת ומעשה מרכבה ובאותן חכמות אפשר שהיו גדולים ממנו אבל לא בחכמת התורה וראיה לדבר שנתמנה נשיא וראש ישיבה במקום הלל ואם היה קטן שבתלמידים היאך היו ממנים אותו ולא היו ממנים לאחד מהגדולים אלא ודאי בחכמת התורה גדול כמותם ואפשר גדול מהם היה ועוד דאפילו נימא שגם בחכמת התורה היה קטן מכולם כבר אפשר שהיה גדול ממתקני התקנה ההיא ואל יקשה בעיניך היאך אחרונים גדולים מהראשונים דהא אשכחן רבה דהוה גדול מרב יהודה כדאמרינן (תענית כ״ד וע״ע ברכות כ') רב יהודה כי הוה מטי להאשה שהיא כובשת ירק הוה אמר הוייות דרב ושמואל חזינא הכא ואילו אנן מתנינן תליסר מתיבתא ומאי דאמרינן בפ״ק דביצה (דף ד':) והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שבידכם זמנין דגזרי המלכות גזירה ואתי לאיקלקולי משמע דאי לא משום חששא דגזירה לא עבדינן תרי יומי והא ודאי אין ב״ד שבימי האמוראים גדול כשל המתקנים שני ימים אלמא שאע״פ שאינו גדול ממנו כיון דאיבטיל טעמא יכול לבטלו יש לומר דהתם ה״ק כיון דבקיאינן בקיבועא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי היה להם לחכמים שבאותו זמן שהיו מהקובעים שני ימים לתקן דלא נעביד תרי יומי אי נמי דהוה קים להו שהמתקנים אמרו בפירוש אם יבא זמן שיעמדו על החשבון ולא על פי הראיה לא נעביד תרי יומי ולדעת הראב״ד ה״ל לגמ' לאקשויי עליה מדתנן אין ב״ד יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכו' ולתרוצי דהיינו במידי דלא נתבטל הטעם אבל היכא שנתבטל הטעם יכול לבטל אפילו אינו גדול כמוהו: \n",
+                "<b>אפילו בטל הטעם וכו'.</b> בפרק קמא דביצה (דף ה') אמרינן דדבר שנאסר במנין אע\"פ שנתבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו ומשמע לרבינו דהיינו מנין גדול ממנו וה\"ה דבעינן שיהיה חכם ממנו וחדא מינייהו נקט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בדברים שלא אסרה אותם וכו'.</b> נ״ל שלמד כן רבינו מדאמרינן בע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ו) בכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ מי״ח דבר שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ומשמע לרבינו דה״פ בכל תקנות בית דין יכול בית דין אחר לבטל דבריו חוץ מי״ח דבר וכיוצא בהם שהם דברים שנעשו סייג לתורה דמאי רבותא די״ח דבר משאר תקנות דהנהו דפרק קמא דביצה דביצה שנולדה ביום ראש השנה אסורה ביום שני אין שם סייג לאסור ביום שני של ראש השנה יותר משני ימים של שאר ימים טובים וההיא דעיטור שוקי ירושלים בפירות ודאי דאין שם משום סייג וכן בההיא דפרוזבול דאמר שמואל אי איישר חילי (מהלל) אבטליניה אין בו סייג לתורה כמו שהוכחתי למעלה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אם פשט איסורן בכל ישראל.</b> כך אמרו שם בפרק אין מעמידין אהא דבכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ מי\"ח דבר אמר רב משרשיא מה טעם הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל וכתב רבינו בכל ישראל על סמך מאי דקי\"ל רובו ככולו וכיון ששיטה זו אפשרית אין כח ביד הראב\"ד לדחותה מפני שיטתו דלא שני ליה בין תקנות שהם לסייג לתקנות שאינם לסייג וכולי טעמא תלי בפשט איסורן או לא פשט ולפיכך כתב למעלה א\"א לא אפילו אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע\"ז עכ\"ל. וכבר יישבתי ההיא דע\"ז לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לבית דין לעקור וכו'.</b> זה פשוט בעצמו ולא הוצרך לכתבו אלא דלא נימא חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אפילו בכי הא קמ\"ל דלא. \n",
+                "<b>ומ״ש דאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו.</b> הכי תניא בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו) אראב״י שמעתי שב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד״ת כלומר לקבוע הלכה כן אלא לעשות סייג לתורה כלומר לפי שעה וכבר נתבאר זה בדברי רבינו פ' (ארבעה ועשרים) מהלכות סנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין שנראה להם לגזור וכו'.</b> פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל\"ז) וסמכו רבותינו על דברי רשב\"ג ורבי אליעזר ברבי צדוק שהיו אומרין אין אנו גוזרין גזירה על הצבור אלא א\"כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו וכו'.</b> נ\"ל שלמדה מדאמרינן באין מעמידין (דף ל\"ה) אהא דשאל ר' ישמעאל את ר' יהושע מפני מה אסרו גבינת העכו\"ם אמר עולא כי גזרי גזירה במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא דילמא איכא איניש דלא ס\"ל ואתו לזלזולי בה ואם איתא שבית דין יכולים לכוף שתתפשט מאי איכפת לן דמאן דמזלזל בה יכפוהו בית דין אלא משמע שאם יפקפקו בה ולא פשטה אינן רשאין לכוף את העם ללכת בה ועוד דקל וחומר הוא מהדין שכתב רבינו בסמוך גזרו ודימו שפשטה וכו' שאם אפילו אחר כמה שנים בית דין קטן מהם יכול לבטלה כל שכן שהן עצמם אינם יכולים לכוף את העם ללכת בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גזרו ודימו שפשטה וכו'.</b> בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ז) כי פרכינן רבי יהודה נשיאה היכי שרי מישחא דהא לא היה גדול כתלמידי שמאי והלל שאסרוהו ועוד שהוא מי״ח דבר ואפילו אליהו ובית דינו אינו יכול לבטלן מהדרינן דשמן לא פשט איסורו ברוב ישראל דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב״ג ורבי אלעזר ברבי צדוק שהיו אומרים אין גוזרים גזירה על הצבור אלא א״כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה וה״פ לדעת רבינו כיון שמצאו שלא פשט איסורו אמרו להתירו שהרי מצינו שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכיון דכן אפילו גזרו לא הויא גזירה הרי כאן מפורש דרבי יהודה נשיאה לא היה גדול כראשונים וגם היה דבר שהוא סייג לתורה כדאמרינן בפ״ק דשבת גזרו על שמנן משום יינן ואפ״ה התירו לפי שלא פשט איסורו בכל ישראל. וא״ת והיכי סמך רבי יהודה נשיאה על מה שבדק דילמא בימי הראשונים נתפשט ואח״כ פקפקו בה ומתוך כך היה נ״ל לומר שאפילו נתפשטה בתחלה כיון שעכשיו אין רוב ישראל נוהגין בה מתירין אותה אלא שראיתי שכתב רש״י לא פשט עדיין לא החזיקו רובן באותה גזירה לנהוג בה איסור משמע מלשונו שבדק רבי יהודה נשיאה אם מיום שנגזרה גזירה עד היום פשט איסורו באיזה זמן ומצא שבשום זמן לא פשט איסורו בכל ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל בית דין שהתיר וכו'.</b> שם (דף ל\"ז) אמרו דר' יהודה נשיאה התיר שני דברים ואמרו לו שיתיר גם את הפת ולא רצה דאם כן קרו לן בי דינא שריא דתנן בסוף עדיות (פ\"ח מ\"ד) שהעיד יוסי בן יועזר על שלשה דברים להתיר וקרו ליה יוסי שריא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הואיל ויש רשות לגזור וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א את כל אלה ישא רוח וכו'. ואני אומר שמ\"ש הראב\"ד שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו וכו' וכי רבינו אינו אומר כן שהוא משיג עליו שהרי בשר עוף בחלב שהביא רבינו לדמיון ודאי שלעולם אסור וגם בתחלת דבריו כתב כן בפירוש הואיל ויש רשות לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות ואם סמך השגתו במה שאמר וסמכוהו למקרא וכו' והלא רבינו אינו אומר שאסור אלא כשאומרים שהוא של תורה ממש אבל כשאומרים קרא אסמכתא בעלמא הרי הם אומרים שאינו של תורה ושאין הפסוק ההוא מורה עליו אלא שהוא אסמכתא בעלמא. ומ\"ש ואם גרע לפי צורך שעה וכו' כבר כתב רבינו בפרק זה וכן אם ראו לבטל מצות עשה או לעבור על מל\"ת כדי להחזיר רבים לדת וכו' עושין לפי מה שצריכה השעה. ומ\"ש ולא תמצא איסור מוסיף וכו' נראה שזה עיקר השגתו ולא ידעתי טעם לסברתו וכי האומר שבשר עוף בחלב אסור מן התורה שהתורה אסרה מין אחד של בשר וה\"ה לכל מידי דמיקרי בשר לא יקרא מוסיף הא ודאי מוסיף נקרא: \n",
+                "<b>על</b> מ\"ש רבינו \n",
+                "<b>פה מפי השמועה למדו שזה שאסר הכתוב וכו' בין בשר בהמה בין בשר חיה.</b> קשה ממ\"ש בפרק תשיעי מהלכות מאכלות אסורות דבשר חיה אינה אלא מד\"ס וי\"ל דהתם קושטא דמילתא קאמר שפסק כר\"ע אבל מ\"מ כיון דחזינן בגמרא (חולין קט\"ז) דלוי איקלע לבי (יוסף רישבא) ואמר אתריה דר\"י בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כר\"י הגלילי מעתה כשיעמוד ב\"ד ויאמר בשר חיה מותר מן התורה אלא שאנו נאסור אותו מפני סייג כבר אפשר שיהיה גורע אם יהיה במקום שנוהגין כרבי יוסי הגלילי וכדי ליקח משל בדבר דשייך ביה גורע ושייך ביה מוסיף נקטה בענין זה ולא חשש שנבוא לטעות מכאן לענין הדין מאחר שבמקומו (פסק) כר' עקיבא דחיה אינה מן התורה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שאינו מודה בתורה שבעל פה וכו'.</b> זה דעת רבינו וכ\"כ בפירוש המשנה בסנהדרין פרק הנחנקין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא מעלין אותו והרי הוא כשאר וכו'.</b> ברייתא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו) האפיקורסים והמסורות והנהפכים לע״ז מורידין ולא מעלין אותן כלומר מן הבור מסורות המוסרים ממון חבריהם לאנס ומשמע בגמרא דהיינו להכעיס דשביק היתרא ואכיל איסורא אבל לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו וכ״כ רבינו פרק רביעי מהלכות רוצח ושמירת נפש. ועל מ״ש ולא מעלין הקשו בגמרא השתא (אחותי אחתינן) אסוקי מבעיא ותירצו שאם היה סולם בבור מסלקו ואמר בעינא לאחותי ברי מאיגרא ועוד תירצו תירוצים בתחבולות כיוצא בזו נאמרו שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה וכו'.</b> זה דעת רבינו וכ\"כ בפירוש המשנה בפ\"ק דחולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי וכו'.</b> מפורש בסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ז) כמו שיתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש שיש בידו קבלה ודן</b> פירוש שיש בידו קבלה ואומר כך קבלתי או שהוא דן באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן: \n",
+                "<b>ומ״ש מתודה ויש לו חלק לעוה״ב.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) שנינו שכל מי שיוצא ליהרג אומרין לו התודה לפי שכל המתודה יש לו חלק לעוה״ב וכתב רבינו בזקן ממרא שמתודה ויש לו חלק לעוה״ב לאפוקי ממי שאינו מודה בתורה שבע״פ שאותו אין לו חלק לעוה״ב: \n",
+                "<b>אף על פי שהוא דן והם דנין הוא קבל והם קבלו הרי וכו'.</b> שם (דף פ\"ח) אמר רב כהנא וכו' אינו נהרג עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה וכו' ור' אלעזר אמר אפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו נהרג כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ואסיקנא לדרב כהנא בתיובתא וקם ליה הלכה כרבי אלעזר וזהו שכתב רבינו אע\"פ שהוא דן והן דנים דהיינו הוא אומר כך נראה בעיני והם אומרים כך נראה בעינינו הוא קבל והם קבלו ר\"ל דהיינו הוא אומר מפי השמועה והם אומרין מפי השמועה והיינו דלא כרב כהנא וממילא משמע דה\"ה לאם הוא קבל והם דנין שנידון בזקן ממרא ובפ' ד' כתב רבינו כן בפירוש וכאן כתב כללי הדין ולא חשש לפרטיו: \n",
+                "<b>ואם רצו ב\"ד למחול על כבודן וכו'.</b> שם אמר ר' יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו זקן ממרא שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חברי שבדרום על שנים הודו לי על זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ז)</small> אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא וכו'.</b> ברייתא שם (דף פ\"ו:) כי יפלא במופלא שבבית דין הכתוב מדבר וכתב רבינו בפירוש המשנה דה\"פ מי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה אבל תלמיד שלא הגיע להוראה הכל אצלו פלא: \n",
+                "<b>ויחלוק על ב\"ד בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין.</b> שם (דף פ\"ז) תנו רבנן זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי ר\"מ רבי יהודה אומר על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ר' שמעון אומר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים ופסק רבינו כר\"מ משום דאיתא התם ברייתא ז\"ל כי יפלא במופלא שבב\"ד הכתוב מדבר ממך זה יועץ כלומר שנחלק בעיבור השנה הקרוי סוד ועצה וכן הוא אומר ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל דבר זו הלכה כלומר הל\"מ וכו' בין דם לדם בין דם נדה או דם לידה או דם זיבה בין דין לדין בין דיני נפשות או דיני ממונות או דיני מכות בין נגע לנגע בין נגעי אדם או נגעי בתים או נגעי בגדים דברי אלו הערכין והחרמים וההקדשות ריבות זו השקאת סוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע בשעריך זו לקט שכחה ופאה ואמרינן התם אמר ליה רב הונא בר חיננא לרבא תרגמה לי להא מתניתא אליבא דר\"מ אמר ליה רבא לרב פפא פוק תרגימה ליה ותרגמה לו דמכל הני שהוזכרו בברייתא נפיק מינייהו דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת וכמו שנתבאר בדברי רבינו בפרק שאחר זה הברייתא ותרגומה וכיון דחזינן הני אמוראי בתראי דמהדרי לאוקומי ברייתא אליבא דר\"מ אלמא כוותיה קי\"ל דאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולקמן בגמ' (דף פ\"ח:) אמרינן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה ופירש\"י ויש בו להוסיף על מה שפירשו חכמים ואם הוסיף גורע ופוסל הראשון בתוספתו ואין לנו אלא תפילין שעיקרן בתורה ופירושן מדברי סופרים שהם ארבעה בתים ויש להוסיף חמשה או יותר ואם הוסיף גורע דקא עבר בבל תוסיף ולא עבד מצוה עכ\"ל. ומעתה כיון שרבינו פוסק כר\"מ דאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת לא היה לו לכתוב או בתפילין דכיון דתפילין לא נפיק מינייהו דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אינו נעשה זקן ממרא כשנחלק בהם וכבר השיגו הראב\"ד ז\"ל בפרק שאחר זה שכתב חוץ ממצות תפילין בלבד וכו' א\"א זה שבוש דלדעת ר\"מ הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובתפילין פטור ולדעת ר' יהודה הוא שחייב בתפילין עכ\"ל. ונראה לי דסבירא ליה לרבינו דר' אלעזר א\"ר אושעיא לפרושי מילתיה דר' יהודה אתא והכי קאמר אע\"פ שר' יהודה לא הזכיר אלא דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים עוד צריך לדעתו תנאי אחר שיש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע וכפי התנאים האלו נמצא שאין שם דבר שיתחייב עליו זקן ממרא אלא על תפילין לפי שאין דבר שיתקבצו בו התנאים האלה אלא תפילין אליבא דר' יהודה כלומר האי מימרא דר' אושעיא פירוש מילתא דר' יהודה היא וכיון שבא לפרש דברי ר' יהודה אלמא כוותיה קיימא לן ועוד דהא כלל בידינו ר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה ולדחוייה לדר\"מ א\"א דהא אמוראי בתראי מהדרי לאוקומי ברייתא אליביה כמו שכתבתי הילכך כתרוייהו קי\"ל דבדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או בתפילין הוא נעשה זקן ממרא ושאר דברי הראב\"ד באותה השגה אפרשם ואיישבם בפרק הבא בסייעתא דשמיא. והרמ\"ה הקשה על דברי רבינו מאי קסבר אי סבר כר\"מ אתפילין נמי לא לחייב ואי סבר כסתם משנה דמחייבא אתפילין ההיא ודאי דלא כר\"מ ותירצו לו דר\"י מוסיף הוא על דברי ר\"מ לחייב אפילו על דבר שאין זדונו כרת ושגגתו חטאת אי איכא תורה ויורוך: \n",
+                "<b>ויורה לעשות כהוראתו.</b> משנה שם (דף פ\"ו:) אינו חייב עד שיורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון. \n",
+                "<b>ומה שכתב או יעשה הוא על פי הוראתו.</b> ברייתא שם ואפרשנה בסוף פרק זה בעזרת שדי: \n",
+                "<b>ויחלוק עליהן והן יושבים בלשכת הגזית.</b> ברייתא שם (דף פ\"ז) ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם והיינו לאפוקי אם מצאם חוץ למקומם והמרה עליהם ובהדיא תניא בפ\"ק (דף י\"ד:) מצאן זקן ממרא לב\"ד אבית פאגי והוא מקום לפנים מחומת ירושלים והמרה עליהם יכול תהא המראתו המראה ת\"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם ופירש\"י והתוספות דבית פאגי לאו דוקא אלא כ\"מ חוץ ללשכת הגזית אינו מקומן: \n",
+                "<b>אבל אם היה תלמיד וכו'.</b> משנה בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר כי יפלא וכו' עד מלמד שהמקום גורם לו מיתה.</b> כבר נתבאר מתוך מה שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>וכל אלו וכיוצא בהן שהן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד דנין זקן ממרא וכו' עד ה\"ז פטור.</b> משנה בהנחנקין שם. אך \n",
+                "<b>במ\"ש אם שמע וקבל מהן מוטב.</b> כתוב במשנה אם שמעו אמרו להם ומפשט הדברים נראה דה\"ק אם אותו ב\"ד ששמעו אותו דין אמרו להם הדין ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה כך אם שמעו זקן ממרא וקבלו לעשות כדברי אותו ב\"ד אמרו להם סברתם: \n",
+                "<b>הורה לעשות או שעשה וכו'.</b> משנה שם כתבתיה למעלה אינו חייב עד שיורה לעשות ובברייתא (דף פ\"ח:) ת\"ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו ופריך בגמ' בשלמא יורה לאחרים ויעשו כהוראתו מעיקרא כלומר קודם שיבא לבית דין שבלשכת הגזית לישאל לאו בר קטלא הוא והשתא בר קטלא אלא שיעשה כהוראתו מעיקרא נמי בר קטלא הוה התינח היכא דאורי בחלב ודם דמעיקרא לאו בר קטלא והשתא בר קטלא אלא היכא דאורי בחייבי מיתת ב\"ד מעיקרא נמי בר קטלא הוא מעיקרא בעי התראה השתא לא בעי התראה מסית דלא בעי התראה כלומר אם היה מסית ומורה טעם היתר לומר אין בלשון זה הסתה מאי איכא למימר הא מעיקרא נמי מיקטיל בלא התראה מעיקרא אי אמר טעמא לזכותא לאצוליה מקבלינן מיניה השתא אי אמר טעמא לא מקבלינן מיניה שהרי שמע מפי ב\"ד שלא לעשות והמרה: \n",
+                "<b>גומרין דינו למיתה בב\"ד שבעירו.</b> בפ\"ק דסנהדרין (דף ט\"ז) תנן דאין דנין נביא שקר אלא בב\"ד של ע\"א ואמרינן בגמ' מה\"מ אר\"י בר חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בע\"א והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיב וקטלא בכ\"ג הוא הרי מפורש דקטלא דזקן ממרא הוי בכ\"ג וא\"א דאקטלא ממש דהא בהדיא תנן דאינו אלא בב\"ד הגדול כמו שאכתוב בסמוך אלא על גמר דינו קאמר שהוא בכ\"ג וכן משמע מתוך פירש\"י וזהו שכתב רבינו גומרין דינו למיתה בב\"ד שבעירו: \n",
+                "<b>ואין ממיתין אותו בב״ד שבעירו וכו'.</b> משנה בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) אין ממיתין אותו לא בב״ד שבעירו ולא בב״ד שביבנה אלא מעלין אותו לב״ד הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנאמר וכל העם ישמעו וייראו דברי ר״ע רבי יהודה אומר אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחים בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב״ד ומפרש רבינו דולא בבית דין שביבנה היינו אם ב״ד הגדול יצא חוץ לירושלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועד הרגל משמרין אותו.</b> פסק כר\"ע לגבי רבי יהודה דהלכה כר\"ע מחבירו: \n",
+                "<b>וארבעה צריכין הכרזה זקן ממרא ועדים וכו'.</b> ברייתא שם. והוי יודע שאין הכרזת אלו הארבעה שוה שזקן ממרא משמרין אותו עד הרגל כמ\"ש רבינו בסמוך והשלשה האחרים ממיתין אותם מיד והכרזתם היא ששולחים בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב\"ד וכן כתב רבינו בסוף הלכות אלו על בן סורר ומורה ובפרק י\"ח מהל' עדות גבי עדים זוממים והיינו טעמא דכיון דלא אשכחן לר\"ע דפליג אלא בזקן ממרא אלמא באינך כרבי יהודה סבירא ליה וכבר כתבתי זה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זה שחלק על בית דין הגדול בדבר וכו' אפילו היה הוא מפי הקבלה וכו'.</b> כבר כתבתי פרק שלפני זה דפלוגתא דרב כהנא ור\"א היא בפרק הנחנקין ואיתותב רב כהנא וקיימא לן כר\"א דאמר אפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו נהרג: \n",
+                "<b>וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזירות וכו'.</b> דבר זה פשוט בעצמו שכיון שהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו כדאיתא בפירקא קמא דפסחים ונתבאר בדברי רבינו בהלכות אישות הרי מחלוקת זה בדבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד דבר שחייבין על זדונו כרת וכו' עד בין הוא מחמיר והם מקילין חייב ואם לא תבא המחלוקת לידי כך פטור.</b> הכל ברייתא בהנחנקין כתבתיה בפרק שלפני זה וגם שם כתבתי שתרגמוה אליבא דרבי מאיר וכמ\"ש רבינו. אך קשה \n",
+                "<b>במ\"ש וכן אם נחלקו בהשקאת סוטה וכו' הרי זו אסורה ליבמה וכו'</b> שאין איסור הסוטה על יבמה להתחייב עליה כרת וצ\"ע מנ\"ל הא ורש\"י פירש בע\"א דוק ותשכח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ ממצות תפילין בלבד וכו': כתב</b> הראב\"ד זה שבוש דלדעת ר\"מ הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו'. וכבר השבתי לתחלת דבריו בפרק שקודם זה ולהשיב ליתר דבריו אכתוב לשון הגמרא ואוכיח דעת רבינו. בסנהדרין (דף פ\"ח:) גרסינן אמר ר\"א א\"ר הושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה והא איכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בלולב מאי סבירא לן אי ס\"ל דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר ואין זה גורע ואי סבירא לן דצריך אגד (מעיקרא) גרוע ועומד הוא כלומר דמתחלתו לא עשה כהוגן שאגד שם תוספת מצוה ואנן בעינן גורע דהשתא שהיה כשר מתחלתו ופוסלו בתוספתו והאיכא ציצית דעיקרו מדברי תורה ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בציצית מאי סבירא לן אי ס\"ל דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר דכיון דלא נקשר אינו חיבור עם השאר והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו ואי סבירא לן דקשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אי הכי תפילין נמי אי עביד ד' בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי עביד ה' בתי גרוע ועומד הוא הא אמר רבי זירא בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול. והראב\"ד ז\"ל הוקשה לו שאם הדברים כפשוטן דלא מחייב רבי יהודה אלא בתפילין לבד כשהזכירו בברייתא שכתבתי בפרק שקודם זה מחלוקת ר\"מ ורבי יהודה ור\"ש הו\"ל להזכיר דברי רבי יהודה ברישא דכל תנא בתרא לטפויי אתא ורבי יהודה אינו מחייב אלא בתפילין לבד ור\"מ מחייב בכל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ור\"ש מחייב על כל הדברים אף על דקדוק אחד מדקדוקי סופרים ומכח קושיא זו רוצה לפרש דר' יהודה לאו אתפילין בלחוד מחייב אלא אף אלולב וציצית ואפשר לדעת הראב\"ד ז\"ל שהוא הדין לכל מצות שעיקרן מדברי תורה ופירושן מדברי סופרים אלא שתפס לולב וציצית משום דבהנהו משמע דקאמר גמרא דלא מחייב והראב\"ד ז\"ל נראה שמפרש דר\"א אמר רבי אושעיא אילו תניח בדעתך שיצטרף תנאי אחר והוא שצריך שיהיה בו להוסיף ואם הוסיף גורע לא תמצא שיהיה מתחייב אלא בתפילין שאין מי שסובר כן אלא ר' יהודה ולא בעל המאמר ואהא הוא דשקיל וטרי גמרא אם כשנניח התנאי הזה אם יכנסו לולב וציצית בכלל או לא אבל ע\"פ האמת אע\"פ שאין בו להוסיף אם הוא דבר שעיקרו מד\"ת ופירושו מדברי סופרים חייב אליבא דרבי יהודה ושיעור לשון הראב\"ד כך הוא והוא הדין שחייב אם הוסיף בלולב וציצית אם התוספת פוסל את העיקר דהיינו למ\"ד לולב צריך אגד אי למ\"ד קשר העליון דאורייתא שאם הוסיף ולא פסל כלומר למאן דאמר לולב אין צריך אגד וקשר העליון לאו דאורייתא אע\"פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שלא נתקיים העשה אינו חייב ומ\"ש בלולב וציצית נמי משכחת לה וכו' מקשה נגד הגמרא אמאי לא משכח בלולב יש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ועד השתא לאו גרוע ועומד היה הא משכחת לה למאן דאמר לולב צריך אגד ולמאן דאמר קשר העליון דאורייתא כגון שאגד ארבעה מינין והוסיף החמישי וקשר שמונה חוטין והוסיף התשיעי ותירץ דזה אינו כלום וכו' ודבריו אינם מובנים לי דהא תעשה ולא מן העשוי ליתיה אלא בציצית ולא בלולב ובציצית (ו) מתוך דבריו נלמד דהיינו טעמא משום דלהוסיף חוט תשיעי צריך להתירו ולחזור ולקשור ואם כן פנים חדשות באו לכאן דמעת שנקשרו פעם שנית עם החוט התשיעי גרוע ועומד הוא אבל טעם הלולב אמאי לא שייך בזה יש בו להוסיף וכו' לא יכולתי ללמוד מתוך דבריו אבל התוס' תירצו דכיון דקודם נפסל הו\"ל גרוע ועומד אבל תפילין אם הניחן בראשו בכשרות והניח גבייהו בית חמישי ה\"ז מוסיף גורע שפוסלן ומבטל מצוה שעל ראשו ולא דמי ללולב דאם נטלו ובעודו בידו הוסיף מין חמישי אין זה מבטל מצותו דמדאגבהיה נפיק ביה עכ\"ל. ומ\"ש וי\"א דוקא בתפילין וכו' ואומר אני דמודה ר' יהודה וכו' אמר כן כי היכי דלא תיקשי לשיטה זו הקושיא שהקשיתי לעיל דר' יהודה לא אתא אלא לגרועי וארישא הוה ליה לברייתא להזכיר דברי רבי יהודה וכמה שכתבתי לבאר שהוא מוסיף על דברי רבי מאיר שהוא סובר שחייב על תפילין מוסף על חייבי כריתות דקאמר ר' מאיר וק\"ל למה הראב\"ד פתח דבריו זה שבוש דלדעת רבי מאיר וכו' דילמא רבינו סובר כי\"א וכסברת הראב\"ד [גופיה] שכתב ואומר אני דמודה רבי יהודה וכו' ופסק כר' יהודה דדוקא בחייבי כריתות ותפילין הוא דחייב ואפשר לומר שלפי שיטת י\"א תפילין דמחייב בהו מקרא ילפינן להו ורבינו כתב שהוא הלכה מפי הקבלה וא\"כ ודאי לא סבירא ליה כאותה שיטה. כך נ\"ל פירוש דברי הראב\"ד ורבינו תופס השמועה כפשטה ומפרש דהא דאמר ר\"א היא פירוש דברי ר' יהודה וא\"כ לרבי יהודה אין חיוב אלא בתפילין וכמו שהוכחתי בפ' הקודם לזה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה הרי זה פטור מהמיתה</b> הוא ממה שנתבאר בדברי ר. בינו פ' שלישי מהל' ביאת המקדש ששני לטומאה שנכנס למקדש אין חייבין עליו כרת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקלל אביו ואמו נסקל וכו'.</b> משנה בסנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ג ס״ו) ובגמ' ומקלל אביו ואמו וכו' מות יומת בסקילה אתה אומר בסקילה או אינו אלא אחת מכל מיתות האמורות [בתורה] נאמר כאן אביו ואמו קלל דמיו בו ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה דבהדיא כתיב באבן ירגמו אותם אף כאן בסקילה: \n",
+                "<b>ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן.</b> משנה בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה:): \n",
+                "<b>וצריך עדים וכו'.</b> ונראה לי שהוצרך לכתוב כן במקלל ובמכה אביו משום דסלקא דעתך אמינא דהכאת אביו ואמו וקללתן על הרוב היא בתוך הבית ואין נמצאים שם עדים כשרים וא\"כ לא ניבעי עדים והתראה קמשמע לן: \n",
+                "<b>ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום וכו'.</b> בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ו) ת״ר איש (אשר יקלל את אביו וכו') מה תלמוד לומר איש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהו גדולים וכו'.</b> פשוט בעצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חייב סקילה וכו'.</b> משנה שם ובסוף שבועת העדות (שבועות דף ל״ו) המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם (קללם) ובמשנה (דף ל״ה) המקלל אביו ואמו בכולן כלומר בכנויין חייב דברי ר״מ וחכמים פוטרים ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקה כדרך שלוקה וכו'.</b> הוא סומך על מה שפסק בפכ\"ו מהל' סנהדרין שהמקלל את חבירו אפילו בכנוי לוקה וכבר כתבתי שם מנא לן הא ומ\"מ צ\"ע בדברי רבינו שפסק כאן כחכמים ובגמ' (דף ל\"ו) אמרו דטעמייהו משום דכתיב בנקבו שם יומת מה תלמוד לומר שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם ופירש\"י (אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם) תנהו ענין למקלל אביו ואמו ובפ' ד' מיתות לעיל מהא מתניתין אמברך את השם אמרינן תנא עד שיברך שם בשם מנה\"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם בנקבו שם יומת והא ודאי חכמים לית להו הא דשמואל דאי איתא דאית להו הא תו לא מצו ילפי האי קרא דמקלל אביו ואמו צריך שיקלל בשם דהא לגופיה איצטריך וכ\"כ רש\"י דחכמים לא ס\"ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם דאפילו לא ברך שם בשם מחייבי רבנן ומאחר שפסק כאן כחכמים היאך פסק בפ\"ב מהל' ע\"ז כדשמואל דבעינן שיברך שם בשם ובפ\"ב דהל' ע\"ז יישבתיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המקלל וכו'.</b> נראה שלמד כן ממאי דאיתא במכות פרק אלו הן הגולין (מכות דף י״ב) תני חדא אב שהרג בנו נעשה לו גואל הדם ותניא אידך אין בנו נעשה לו גואל הדם ל״ק הא בבנו הא בבן בנו פירש״י הא דתניא אין בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של רוצח קאמר והא דתני בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של הרוג קאמר שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אזהרה של מקלל אביו וכו' עד הרי אביו בכלל ישראל.</b> בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ו) אסיקנא דאתיא מדכתב רחמנא אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור וכתב נמי לא תקלל חרש דליכתוב קרא או אלהים וחרש או נשיא וחרש אלהים למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו וא״כ היאך כתב רבינו דמלא תקלל חרש לחוד אתיא. ונ״ל דרבינו סומך אמאי דאמרינן תו התם הניחא למ״ד אלהים חול אלא למ״ד אלהים קדש כלומר וכאן הזהיר על ברכת השם מאי איכא למימר הא אין כאן קרא יתירא ופריך דליכא למימר דגמר חול מקדש דדילמא קרא אקדש אזהר אחול לא אזהר ומשני א״כ ליכתוב קרא לא תקל מאי לא תקלל ש״מ תרתי ורבינו סובר כמ״ד אלהים קדש דהא ר״ע הוא דאמר הכי התם ור' ישמעאל פליג עליה והלכה כר״ע מחבירו ומשמע ליה שכשאמרו א״כ ליכתוב קרא לא תקל חוזר ממ״ש למעלה ומייתי ליה מלא תקלל חרש וכ״ת מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו כלומר לפי שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו א״כ ליכתוב רחמנא לא תקל מאי לא תקלל ש״מ תרתי חדא אזהרה לחרש וחדא אזהרה לאב וכנ״ל לדעת רבינו או שנאמר דס״ל לרבינו דכיון דאמרינן בשבועת העדות (דף ל״ו) דמקלל חבירו מנ״ל דחייב ומהדרינן דכתיב לא תקלל חרש ולא מפליג התם בין חרש לשאר כל אדם והטעם שנאמר חרש כבר נתבאר בדברי רבינו פכ״ו מהל' סנהדרין והא סוגיא דפ' ד' מיתות פליגא עלה דההיא דמפליג בין חרש לשאר כל אדם וכההיא דשבועת העדות קי״ל כיון דאיכא טעמא למה נאמר חרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכה אביו וכו'.</b> משנה ריש הנחנקין בסנהדרין (דף פ\"ד:) אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו: \n",
+                "<b>ואחד האיש וכו' וכן טומטום וכו'.</b> נ\"ל שלמדה מדאמרינן הכי במקלל כמו שכתבתי למעלה ורבינו סובר דמקשינן הכאה לקללה כמו שאבאר בפרק זה בס\"ד: \n",
+                "<b>אינו חייב חנק וכו'.</b> משנה בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהכה את אביו על אזנו וכו'.</b> בב״ק פרק החובל (בבא קמא דף פ״ו:) אמר רבא החורש את אביו נהרג לפי שאי אפשר בלא חבורה טיפתא דדמא נפלה באודניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך וכו'.</b> בריש הנחנקין (סנהדרין דף פ״ד:) בעיא דאיפשיטא ואכתבנה בסמוך: \n",
+                "<b>אף על פי שהוא פטור לכתחלה לא יעשה וכו'.</b> שם רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא כלומר אם נתחב לו קוץ בבשרו לא היה מניח בנו להוציאו מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למפתח ליה כוותא כלומר כויה להוציא ליחה ממנה דילמא חביל והוה ליה שגגת חנק. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא וכו'.</b> נראה לי שלמד כן מדאיבעיא לן בן מהו שיקיז לאביו ופשטיה מואהבת לרעך כמוך כלומר ולא הוזהרו ישראל לעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו ורב דימי פשט ממכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור ומדיליף לה ממכה בהמה ודאי פטור ומותר קאמר אלא דרב פפא ורבינא כיון שהיו מוצאים מי שירפאם לא הוו שבקי לבנייהו משום דדילמא הוו חבלי בהו טפי ממה שהוא כדרך הרפואה וכ\"כ נמוק\"י בשם הרמב\"ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אזהרה של מכה וכו'.</b> משמע לי שלמדה ממאי דאתמר באזהרת מכה אביו וכמו שכתבתי בסמוך. ובסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה) בעו מרב ששת בן מהו שיעשה שליח ב״ד לאביו להכותו ולקללו כלומר אם נתחייב אביו מלקות או נידוי ופשט דשרי ואותבוה מדתניא ומה מי שמצווה להכותו מצוה שלא להכותו מי שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה הא בבנו הא באחר לא אידי ואידי לא שנא בנו לא שנא אחר ולא קשיא כאן במקום מצוה כאן שלא במקום מצוה והכי קתני ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו שלא במקום מצוה שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו ופירש״י ומה מי שמצוה להכותו ברייתא תניא הכי במכילתא מאי לאו אידי ואידי מצוה ואינו מצוה תרווייהו במקום מצוה והא בבנו והא באחר וה״ק ויליף אזהרה למכה אביו ומה אחר שמצוה להכותו במקום מצוה דכתיב יכנו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים דכתיב לא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצוה להכותו אפילו במקום מצוה אלמא אינו נעשה שליח לכך אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים שלא במקום מצוה לא כל שכן ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתוקי חייב על אמו וכו': אבל בנו מן השפחה וכו'.</b> משנה ביבמות פרק כיצד (דף כ\"ב) מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן הייבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שאינו חייב על אמו</b> הוא לפי שאם עדיין לא נשתחררה אין דינה כישראלית ואם נשתחררה והוא לא נשתחרר היא הויא לה כקטן שנולד והוא לא חשיב בנה ובין נשתחררה או לא נשתחררה אם הוא נשתחרר הוה ליה כקטן שנולד ופטור עליה כמו הגר שכתב רבינו בסמוך אי נמי דיליף לה ממ\"ש רבינו בסמוך מי שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו: \n",
+                "<b>וכן גר שהורתו שלא בקדושה וכו'.</b> זה פשוט דכיון שהיתה הורתו שלא בקדושה וכו' דינו כגר גמור שאינו יורש אביו כדאשכחן ברב מרי כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שאינו חייב וכו'.</b> כלומר מי שאביו ידוע ואפילו הכי אינו חייב עליו אינו חייב על אמו לאפוקי שתוקי דטעמא דלא מחייב אאבוה הוא משום דלא ידעינן מנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגר אסור לקלל וכו'.</b> קצת ראיה מצאתי לזה מדאמרינן ביבמות פרק כיצד (דף כ\"ב) ואיתיה בדברי רבינו פרק י\"ד מהל' איסורי ביאה שלא אסרו ערוה לגר אלא כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה: \n",
+                "<b>אבל העבד וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו וכו'.</b> ברייתא סנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה) היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר והכהו וקללו פטור והקשו שם מ״ש בנו ומ״ש אחר ותירצו אחר היינו טעמא דפטור דאמר קרא ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כלומר וזה שעבר עבירה שחייב עליה מיתה לאו עושה מעשה עמך התינח קללה הכאה מנ״ל דמקשינן הכאה לקללה א״ה בנו נמי וכו' הב״ע כשעשה תשובה א״ה אחר נמי אמר רב מרי בעמך במקויים שבעמך כלומר בראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו א״ה בנו נמי מידי דהוה לאחר מיתה ופירש״י דילפינן לקמן מקלל לאחר מיתה חייב וא״ת והא תנן המכה לאחר מיתה פטור והכא מחייב ליה אהכאה דקתני הכהו וקללו היינו טעמא דפטור מכה לאחר מיתה משום דבעינן חבורה ולאחר מיתה ליכא חבורה וכו' ויוצא ליהרג איכא חבורה דחי הוא אלא דסופו למות עכ״ל. מדאוקימנא להא דיוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב ואחר פטור כשעשה תשובה שמעינן בהדיא דכל שלא עשה תשובה אפילו בנו פטור ואם עשה תשובה דוקא בנו חייב אבל אחר אפילו עשה תשובה פטור וגם בפרק כיצד (דף כ״ב:) על אותה משנה שכתבתי בפרק זה מי שיש לו בן מ״מ וכו' וחייב על מכתו ועל קללתו אמרו בגמרא מ״מ לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאיתויי ממזר ואמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך הב״ע כשעשה תשובה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאע\"פ שלא עשו תשובה אסור להכותן ולקללן.</b> נלמד מהדין שכתב בסמוך עבר אביו ואמו על עבירה שלוקין עליה וכו' לא יכה אותם: \n",
+                "<b>ואם ביישו חייב בקנס המבייש.</b> כלומר מי שהוא המבייש בין שהוא בנו או אחר שאם יש לו בנים אחרים חייב זה לתת להם הקנס וכן איתא בהנחנקין דקודם דאוקימנא ברייתא (דף פ\"ה) שכתבתי בסמוך היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו וכו' כשעשה תשובה אמר התם רב ששת דהיינו טעמא דאחר פטור משום דגברא קטילא הוא ופריך עליה והאמר רב ששת ביישו ישן ומת כלומר תוך שינתו חייב ופירש\"י טעמא דהא מתביישים בניו והאי נמי ל\"ש ומדפריך מהא דרב ששת אהא ממילא משמע דאם ביישו להאי חייב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> עבר אביו ואמו וכו' עד ולא תכסה עליו.</b> שם בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח בית דין לאביו להכותו ולקללו ופירש\"י אם נתחייב אביו נידוי או מלקות ואמרינן בתר הכי מאי הוי עלה אמר רבה בר רב הונא וכן תנא דבי ר' ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנתחייב שבועה לבנו וכו'.</b> כתב סמ\"ג שכך הורו הגאונים ופירש הוא ששבועת האלה היינו כמו שרגילים להחרים בנדוי ושמתא וכיוצא בזה: \n",
+                "<b>וכבר בארנו וכו'.</b> בפרק ראשון מהלכות רוצח: \n",
+                "<b>ולא על ההכאה בלבד וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבוד אב ואם מצות וכו' עד הנה השוה אותם בעונש.</b> ברייתא בפ\"ק דקידושין (דף ל':) קרובה ללשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדים אב לאם לכבוד וכו'.</b> שם תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הקב\"ה כבוד אב לכבוד אם וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הכתוב מורא האם למורא האב ומשמע מהכא ששניהם שוים בין לכבוד בין למורא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו מורא וכו'.</b> שם (דף ל\"א:) ת\"ר אי זהו מורא ואי זהו כבוד מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו ופירש\"י לא עומד במקומו במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו בעצה ולא מכריעו אם היה אביו וחכם אחר חלוקים בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני. ורבינו ירוחם כתב בשם הרמ\"ה דלא ישב אפילו במקום המיוחד לו לישב בביתו וגם על מה שפירש\"י ולא מכריעו הקשה הרמ\"ה אם כן היינו סותר דבריו אלא אפילו נראין לו דברי אביו אינו יכול לומר נראין לי דברי אבי שנראה כמכריע את דבריו אלא אם יש לו תשובה להשיב על דברי החולקים משיב עכ\"ל. ואפשר שרש\"י כשכתב לא יאמר נראין דברי פלוני על אי זה מהם שיאמר נתכוון שאפילו כשיאמר שנראין דברי אביו נראה כמכריע את דבריו: \n",
+                "<b>ולא יקרא בשמו וכו'.</b> ברייתא שם משנה שם אביו כלומר שיאמר כך אמר אבא מארי ולא יזכיר את שם אביו ומדקאמר משנה שם אביו סתם משמע ליה לרבינו דל\"ש בחייו ל\"ש לאחר מותו צריך לשנות: \n",
+                "<b>היה שם אביו וכו'.</b> צ\"ע מהיכן מוצאו וכל הלשון עד אין בכך כלום נסתפקתי בו והעירותי עליו בפ\"ה מהלכות ת\"ת: \n",
+                "<b>איזהו כבוד מאכיל וכו'.</b> ברייתא שם כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה ומכניס ומוציא איבעיא להו משל מי כלומר מאכיל ומשקה משלו או משל אביו רב יהודה אמר משל בן רב נתן בר אושעיא אמר משל אב אורו ליה רבנן לרב ירמיה וכו' כמ\"ד משל אב ופסק רבינו כאותה הוראה חדא דרבים נינהו ועוד דהלכה למעשה היא וכן פסקו הרי\"ף והתוספות: \n",
+                "<b>ואם אין ממון לאב וכו'.</b> כך פסק הרי\"ף שם וז\"ל והיכא דרויח הבן והאב לית ליה כייפינן לבן ושקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאבוה כי הא דרבה כפה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה וכן שדרו ממתיבתא. וכתב סמ\"ג דאיתא בירושלמי דפאה דבכבוד אב ואם אין כתוב כבד מהונך שאפילו אין לך כלום אתה צריך לטחון ברחיים בשבילם וכתב הוא ז\"ל דהיינו כשאין לאביו והתוספות כתבו דאיתא בירושלמי אמר ר' יוסי הלואי דהוויין כל שמעתתי ברירן לי כי האי שכופין את הבן לזון את אביו ועוד הביא ראיה ממקום אחר מהירושלמי דמשמע בהדיא דכופין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומכניס ומוציא.</b> כבר נתבאר בלשון הברייתא שכתבתי בבבא שקודם זו: \n",
+                "<b>ועומד מפניו וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין שם רב יוסף כד שמע קל כרעא דאימיה אמר איקום מקמי שכינה דאתיא וגם מדאיבעיא לן בבנו והוא רבו כדבסמוך משמע דבאינו רבו פשיטא דחייב לעמוד מפניו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והאב שהיה תלמיד וכו'.</b> שם (דף ל\"ג ע\"ב) איבעיא להו בבנו והוא רבו מהו לעמוד מפני אביו ובעי למפשטה מדא\"ל שמואל לרב יהודה קום מקמי אבוך ורב יהודה רבו של אביו היה ודחו התם דשאני יחזקאל אביו של רב יהודה דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל נמי קאים מקמיה ובתר הכי איבעיא לן בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו והא נמי לא איפשיטא ורבינו פסק בחדא לקולא ובחדא לחומרא וצריך טעם. ומצאתי שכתב הרב רבינו נסים וכתב רבינו חננאל שאע\"פ שהוא רבו חייב לעמוד מפני אביו אבל אביו אינו חייב לעמוד לפניו ואף הרב רבינו משה בר מיימון ז\"ל כתב כן בפ\"ו מהלכות ממרים וצריך עיון למה ונראה לי דאע\"ג דלא מיפשיט בגמרא דילן ילפי לה מדגרסינן בירושלמי (פ\"ק דקדושין) אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדיקין שלה והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהם עד שהגיעה למטתה פעם אחת חלה ר' טרפון ונכנסו חכמים לבקרו ואמרה להם התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי אמרון לה מאי עביד לה יותר מדאי ותנית להון עובדא אמרון אפילו הוא עושה כן אלף אלפים עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה ע\"כ בירושלמי. ובודאי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו כשהבן רבו לא היתה רשאה אמו של רבי טרפון לקבל הימנו כך הילכך אע\"ג דבגמרא דילן מספקא לן שבקינן ספקינן ונקטינן פשטייהו ולא משמע משום דבעלת מעשים הוות מדאמרינן סתמא עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה עכ\"ל. ותמהני דהא בגמרא דידן נמי מייתי דומיא דההוא עובדא דירושלמי דר' טרפון כל אימת דהות בעיא אימא למיסלק לפוריא גחין וסלקא עליה ואפילו הכי איבעיא להו אלמא דגמרא דידן סבר דההוא עובדא לא מכרעא ואפשר שטעמו לומר דכיון דבירושלמי לא איבעיא להו משמע דמיפשט פשיטא להו מההוא עובדא ואע\"ג דגמרא דידן לא משמע ליה למיפשט מההוא עובדא לא שבק פשיטותא דידיה משום ספיקא דגמרא דידן: \n",
+                "<b>וחייב לכבדו בשאר דרכיו וכו' עד זכרונו לחיי העולם הבא.</b> ברייתא בפ\"ק דקידושין (דף ל\"א:) כלשון רבינו ופירש\"י הנשמע בדבר אביו למקום אם מכיר באנשי המקום שמכבדים אביו לחלוק לו כבוד לקבל דברים שיאמר בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפילו יודע שכבדוהו כאביו יתלה הכבוד באביו שלחוני בשביל אבא שהוא צריך לי אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הריני כפרת משכבו.</b> עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו מכאן ואילך כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא שנים עשר חדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד האיש וכו'.</b> ברייתא שם (דף ל':) איש אמו ואביו תיראו אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים אם כן מה ת\"ל איש איש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה אמר רב אידי בר אבין אמר רב נתגרשה שניהן שוין ופירש\"י ספק יכולת שאין מוחה בידו רשות אחרים בעלה. נתגרשה מבעלה הרי היא כאחיה במצות כיבוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד היכן הוא כיבוד אב ואם וכו'.</b> שם (דף ל\"ב) אהא דאיבעיא לן מאכיל את אביו משל מי אמרינן ת\"ש שאלו את רבי אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו ואי אמרת משל אביו מאי נפקא לן מינה כלומר ואי אמרת כבוד האב על הבן בחסרון כיס אינו אלא משל אב אם כן האי ארנקי דקאמר רבי אליעזר משל אב הוא ומאי נפקא מינה להכלימו ואוקמוה בראוי ליורשו ומאחר שרבינו פסק לעיל שאינו מאכיל אלא משל אב אם כן האי ארנקי היינו כשהוא של אב דוקא וכמו שנתבאר ואם כן היאך כתב ואפילו נטלו כיס של זהובים שלו. ויש לומר דסבירא ליה דכי אמרינן דוקא משל אב הני מילי לכבדו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם ועי\"ל דהא דאמרינן דמשל אב דוקא היינו מדינא דאינו חייב לחסר כיסו בשבילו אבל מ\"מ אם יחסר כיסו בשבילו בכלל מצות כיבוד הוא ולישנא דעד היכן כיבוד אב ואם הכי דייק. ואם תאמר א\"כ מאי מותיב מינה למאן דאמר משל אב יש לומר דאין הכי נמי דמאן דמותיב לא אסיק אדעתיה לפלוגי בהכי ומאן דתריץ הוה מצי לשנויי הכי אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה דלא הוה מפליג בינייהו: \n",
+                "<b>ועד היכן מוראן וכו'.</b> שם (דף ל\"א) בעו מיניה מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם בואו וראו מה עשה עכו\"ם אחד באשקלון וכו' כי אתא רב דימי אמר פעם אחת היה לבוש סריקון של זהב והיה יושב בין גדולי עירו ובאת אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שבכך וכו'.</b> דברי רבינו ראויים אליו ונלמד מהדין שכתב בסמוך שהמכה בנו גדול מנדין אותו. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהאב שמחל וכו'.</b> מימרא דרב חסדא פרק קמא דקידושין (דף ל\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמכה בנו גדול וכו'.</b> פרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנטרפה דעתו של אביו וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין (דף ל\"א:) אמרי' רב אסי הוה ליה ההיא אימא זקנה אמרה ליה בעינא תכשיטין עבד לה בעינא גברא נעיין לך בעינא גברא דשפיר כוותך שבקה ואזל לארעא דישראל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויצוה אחרים להנהיגם כראוי.</b> עצה טובה קמשמע לן ואין ספק שכן עשה רב אסי. וכתב הראב\"ד ז\"ל אין זו הוראה נכונה וכו'. ואילו היה רבינו מוציא דין זה מדעתו היה השגתו השגה אבל אחר שהוא מוציא אותו מעובדא דרב אסי שכתבתי אין מקום להשגתו והר\"ן כתב על השגה זו ולא ידעתי למה דהא דרב אסי הכי מוכח אולי הוא ז\"ל סובר דדוקא למיסק לא\"י ואינו מחוור עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממזר חייב בכבוד אביו וכו'.</b> טעמו מדתנן בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ב) מי שיש לו בן מ\"מ פוטר את אשת אביו מהיבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ ממי שיש לו בן מהשפחה ומהנכרית ובגמרא מ\"מ לאיתויי מאי וכו' לאיתויי ממזר וכו' אמאי (חייב על מכתו ועל קללתו) קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואוקימנא בשעשה תשובה וכתב הרי\"ף על זה ה\"מ לענין חיובא אבל לענין איסורא אפילו לא עשה תשובה אסור לבן להכותו ולקללו דגרסינן בפרק הנחנקין לכל אין הבן נעשה שליח לא להכות אביו ולא לקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו וכ\"כ הרא\"ש ולאפוקי מהתוס' שכתבו דההיא דהנחנקין בשעשה תשובה היא: \n",
+                "<b>ודע</b> שעל מ\"ש רבינו שהממזר חייב בכבוד אביו כתב הטור רסי' ר\"מ וז\"ל נ\"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן גבי הניח להם פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פירוש ואין חייבין בכבודו ומשני בשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אינם חייבים בכבודו עכ\"ל. גם הגהות מיימון כתבו כן בשם ספר המצות אלא שהטור הוסיף תיבת גזולה ואינו כן דבנטלה ברבית מיירי כמבואר בריש פרק איזהו נשך ואין משם ראיה לסתור דברי רבינו דמדינא אינם חייבים להחזיר דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אלא דמשום כבוד אביהם חייבים להחזיר ודוקא בדעבד תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת דהוה לה ההיא פרה כאילו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזירה והוא דבר המסויים הילכך אע\"פ שעדיין לא הוציאה מרשותו חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם אבל כי לא עבד תשובה בניו ירשוה והתורה לא חייבתם להחזיר דלדידיה אזהר לבריה לא אזהר הילכך הוי לגמרי ממונא דידהו ואינם חייבין לכבד את האב בממונם דהא איפסיקא הלכתא כמאן דאמר משל אב אבל בשאר כבוד דלית ביה חסרון כיס אין הכי נמי דמחייבי אע\"פ שהוא רשע כדמשמע מההיא דפרק הנחנקין: \n",
+                "<b>ראהו עובר על דברי תורה וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב) ובסנהדרין פרק הנשרפין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאמר לו אביו וכו'.</b> ברייתא בריש יבמות (דף ו') ובסוף אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב) יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבידה ישמע לו תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' כלכם חייבים בכבודי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אפילו של דבריהם.</b> נראה שהטעם משום דכיון דקי\"ל דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרי הוא ככל דברי תורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו אביו השקני מים וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב) אלעזר בן מתיא אומר אבא אומר השקני מים ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבא ועושה אני את המצוה שאני ואבא חייבין במצות איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה שתעשה ע\"י אחרים תעשה ע\"י אחרים וילך הוא בכבוד אביו אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה ופירש\"י אבא אומר השקני מים ויש מצוה אחרת לפניו לעשות כגון לקבור את המת או לויה. על כרחך לומר דהיינו דוקא במצוה עוברת שאילו אין זמנה עובר אפילו א\"א לעשות ע\"י אחרים עוסק בכבוד אביו ואח\"כ במצוה וכ\"כ רבינו ירוחם בשם הרא\"ש. וכתב הר\"ן והלכה כאיסי בן יהודה מיהו ה\"מ כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל במצוה אע\"פ שאפשר לעשותה ע\"י אחרים אם נזדמנה לו מצוה שא\"א לעשותה ע\"י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי\"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה וגם לזה כיון רש\"י כשכתב ויש מצוה אחרת לפניו: \n",
+                "<b>וגדול ת\"ת וכו'.</b> מימרא דרבא במגילה (דף ט\"ז ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו אביו השקני מים וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דקידושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייב אדם לכבד וכו' עד סוף הפרק.</b> בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק״ג) ת״ר בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך נכנסו בניו אצלו אמר להם הזהרו בכבוד אמכם והקשו בגמרא דאורייתא היא דכתיב כבד את אביך ואת אמך אשת אב הואי אשת אב נמי דאורייתא היא דתניא כבד את אביך ואת אמך את אביך זו אשת אביך ואת אמך זה בעל אמך וי״ו יתירה כלומר דואת אמך לרבות אחיך הגדול ה״מ כלומר דחייב בכבוד אשת אביו בחיים אבל לאחר מיתתו לא כלומר ולהכי מזהר להו עילוה ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דאינו חייב בכבוד אשת אב אלא בחיי אב ה״נ לא מיחייב בכבוד בעל אמו אלא בחיי אמו וכן משמע ליה דאשת אביו ובעל אמו כיון דמאת מרבינן להו ככתובים מפורשים דמו אבל אח גדול דלא מייתינן לה אלא מדרשה דוי״ו לא חשיב ככתוב מפורש בתורה אלא מד״ס: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בן סורר ומורה וכו' והיכן הזהיר וכו'.</b> בסנהדרין פרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) א״ר יוחנן אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת״ל לא תאכלו על הדם ופירש״י לא תאכלו אכילה שתהרגו עליה. ואף על פי שהוא לאו שבכללות כתב רבינו בספר המצות במצוה קצ״ה שאחר שהעונש מפורש אין לחוש על האזהרה אם היא מן הדין או מלאו שבכללות: \n",
+                "<b>ודע</b> שבמנין המצות כתב כלשון הזה קצ\"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא שנאמר בננו זה זולל וסובא. ויש לתמוה שאין בפסוק זה אזהרה ואינו אלא סיפור דברים שאומרים אביו ואמו ובספר המצות כתב בלשון הזה קצ\"ה הזהירנו מהיות זולל וסובא בימי הנערות ובתנאים מתוארים בדין סורר ומורה והוא אמרו לא תאכלו על הדם וביאור זה שבן סורר ומורה מכלל חייבי מיתות ב\"ד ולשון התורה בו בסקילה וכבר התבאר שכל מי שחייב כרת או מיתת ב\"ד הוא מצות ל\"ת זולת הפסח והמילה א\"כ אחר שנדון בן זולל וסובא על התנאים הנזכרים בסקילה ידענו זה המעשה שהוא מוזהר ממנו בהכרח ונתבאר העונש אם כן צריך שנחקור על האזהרה לפי שלא ענש הכתוב אא\"כ הזהיר ולשון גמרת סנהדרין אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת\"ל לא תאכלו על הדם עכ\"ל. וברמזים הלכות ממרים כתב שלא יהיה הבן סורר ומורה על קול אביו ואמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חייב סקילה עד שיגנוב משל אביו וכו'.</b> בסנהדרין פרק בן סורר (סנהדרין דף ע״א) תנן גנב משל אביו ואכל ברשות אביו משל אחרים ואכל ברשות אחרים משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים ובגמרא משל אביו ואכל ברשות אביו בעית כלומר מתפחד מאביו שלא יבין הילכך לא מימשיך משל אחרים ואכל ברשות אחרים אע״ג דלא בעית לא שכיח ליה וכ״ש משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים דשכיח ליה לגנוב משל אביו ולא בעית מאביו שאינו רואהו וכה״ג מימשיך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויקנה בשר ויין.</b> משנה שם (דף ע'). \n",
+                "<b>ומ\"ש בזול</b> שם מימרא דרב הונא וטעמא דאם אינם בזול לא מימשיך: \n",
+                "<b>בחבורה שכולן רקנין ופחותים.</b> שם (דף ע' ע\"ב) א\"ר אבהו אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולן סריקין פירוש ריקים תרגומה סריקין: \n",
+                "<b>ויאכל הבשר חי ואינו חי וכו'.</b> שם אמר רב חנין בר מולדא אמר רב הונא אינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי ופירשו התם יין חי מזיג ולא מזיג בשר חי בשיל ולא בשיל ופירש\"י יין חי דקאמר רב הונא מזיג ולא מזיג לאפוקי היכא דנתן בו מים הרבה ואע\"פ שרוב בני אדם שותים כן (דבתר יין מזיג לא מימשיך) בשיל ולא בשיל דזו היא מדת גנב למהר אבל בשיל שפיר לא מימשיך למעבד כה\"ג לפי שמתוך שהוא גנב ועושה בסתר אין לו שהות: \n",
+                "<b>והוא שיאכל משקל חמשים דינרים וכו'.</b> משנה שם מאימתי הוא חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי, ואמרו בגמרא שתרטימר בשר הוא משקל חצי מנה ופירש\"י יין האיטלקי טוב ומעולה הוא ומימשיך בתריה אבל בחמרא אחרינא אינו חייב בחצי לוג. אבל מדברי רבינו שלא כתב יין האיטלקי משמע דאיטלקי לאו דוקא אלא תנא יין משובח שבארצו נקט וה\"ה לשאר יינות, ומשמע ליה לרבינו דעד שיאכל תרטימר בשר היינו במלוגמא אחת וישתה חצי לוג יין היינו בבת אחת: \n",
+                "<b>גנב משל אביו וכו' עד הרי זה פטור.</b> משנה שם כתבתיה לעיל היא וגמרא שעליה: \n",
+                "<b>וכן אם גנב משל אביו וכו'.</b> נ\"ל שטעות סופר יש כאן וכן צריך להגיה והיתה אכילת עבירה אפילו מדבריהם פטור והדין משנה שם (דף ע') אכל בחבורת מצוה אכל בעיבור החדש אכל מעשר שני בירושלים אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו' אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה ובגמרא אכל בחבורת מצוה וכו' הא קמ\"ל דאע\"ג דכולה סריקין כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך וכו' אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים דבר עבירה תענית צבור וטעמא מאי כלומר אמאי מיפטר אדבר עבירה אמר קרא איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום ופירש\"י דאיננו שומע בקולנו מיעוטא הוא ולאפוקי האי דאף בקולו של מקום אינו שומע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל כל מאכל וכו'.</b> משנה שם (דף ע') אכל כל מאכל ולא אכל בשר שתה כל משקה ולא שתה יין אינו נעשה בן סורר ומורה ואיתא נמי התם אמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה ופירש רש\"י אכל בשר עוף טהור דלא חשיב ולא מימשיך בתריה והא אנן תנן אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים אינו נעשה בן סורר ומורה הא טהורים נעשה בן סורר ומורה כי תנן נמי מתניתין להשלים ופירש רש\"י כי תנן במתניתין דאיצטריך לאשמועינן דפטור אשקצים להשלים שאפילו אכל תרטימר בשר חסר כזית מבהמה טהורה והשלימו לתרטימר מבשר עופות טמאים פטור דאינו שומע בקולו של מקום דכוותה בטהורים מחייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל בשר חי ושתה וכו'.</b> שם מימרא דרבה ורב יוסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ענש הכתוב וכו'.</b> שם בראש הפרק (דף ס\"ח:) מאימתי נעשה סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון וכו' שנאמר כי יהיה לאיש בן בן ולא איש כלומר וזה משהקיף זקן התחתון איש הוא קטן פטור שלא בא לכלל מצות כלומר ולפיכך אין לחייבו קודם שיביא שתי שערות וידוע דלא קרינן ביה הביא שתי שערות אלא בתר י\"ג שנה אבל מקמי הכי שומא נינהו כדאיתא בפ' יוצא דופן ונתבאר בדברי רבינו פ\"ב מהל' אישות ובגמ' תני ר' חייא עד שיקיף עטרה כי אתא רב דימי אמר הקפת גיד ולא הקפת ביצים ופירש\"י תני רבי חייא במתניתיה הכי משיביא שתי שערות עד שיקיף עטרה וכי אתא רב דימי פירשה דהא דתנא עד שיקיף עטרה לאשמועינן דהקפת זקן התחתון דמתני' הקפת גיד קאמר סמוך לביצים ולא הכיס של ביצים דהוי לבתר הכי טובא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל ימיו של בן סורר ומורה וכו'.</b> שם (דף ס\"ט) א\"ר כרוספדאי וכו' כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא ג' חדשים בלבד ואיתא נמי התם תנא דבי ר' ישמעאל בן ולא אב ואמרינן התם דה\"ק בן ולא הראוי לקרותו אב ופירש\"י והיינו לאחר ג' חדשים אחר שהביא שתי שערות שראוי להיות העובר ניכר אם היה בא על האשה משהביא שתי שערות והיא מתעברת: \n",
+                "<b>הא למדת וכו'.</b> כלומר ממ\"ש שאם הקיף שיער פטור משמע אפילו קודם שישלים ג' חדשים והדין איתיה בגמרא שם א\"ר כרוספדאי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים בלבד והא אנן תנן משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון הקיף זקן אע\"ג דלא מלו ג' חדשים מלו ג' חדשים ואף על גב דלא הקיף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד דנין וכו'.</b> משנה שם (דף ע') מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו חזר וקלקל נדון בעשרים ושלשה ואינו נסקל עד שיהיו שם שלשה הראשונים שנאמר בננו זה זהו שלקה בפניכם ובגמרא מתרין בפני ג' למה לי בתרי סגי אמר אביי ה\"ק מתרין בו בפני ב' ומלקין אותו בפני ג' מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע ופירש\"י כדר' אבהו בכתובות גבי מוציא שם רע מנ\"ל דלקי דכתיב ולקחו זקני עירו את האיש ויסרו אותו. למדנו ויסרו דמוציא שם רע מויסרו אותו דבן סורר ומורה וההוא ויסרו דבן סורר ומורה למדנו מבן שכתוב בו וההוא בן למדנו מבן והיה אם בן הכות הרשע. וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו שנאמר ויסרו אותו</b> והא דלא ילפינן מלקות בבן סורר ומורה מקרא דאייתינן לעיל לא תאכלו על הדם משום דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו כדאיתא בפרק ארבע מיתות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היו שנים הראשונים הן האחרונים.</b> אפשר שלמד כן מדתנן במרובה (דף ע') גנב ע\"פ שנים וטבח על פיהם או ע\"פ שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה ומ\"מ צ\"ע במה שלא הצריך לבדוק אם הקיף זקן אלא בעת שרוצים לגמור דינו למיתה למה לא הצריך לבדקו קודם שילקוהו שאם הוא גדול כיון דאינו נעשה בן סורר ומורה לאו בר מלקות הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מחלו לו וכו'.</b> בסנהדרין פ' הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח) א״ר יאשיה ג' דברים שח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קינויו קינויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חבירי שבדרום על שנים הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ומפרש רבינו דה״מ דאביו ואמו יכולים למחול קודם שנגמר דינו דאילו משנגמר דינו גברא קטילא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברח עד שלא נגמר דינו וכו'.</b> משנה פרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אביו רוצה וכו' עד ולא חרשים.</b> הכל משנה שם כלשון רבינו ופירש\"י בננו זה משמע שרואים אותו. חרשים אינם יודעים אם קבל דבריהם אם לאו שאם אמר להם איני מקבל אינו שומע לו ואע\"פ שרואים שאין מקיים מצותן מיהו איננו שומע בקולנו כתיב ואיכא להפוכי בזכותיה ולמדרש דבשעת הקול קאמרי דלא שמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גזירת הכתוב הוא וכו'.</b> שם (דף ס\"ט ע') תניא אמר ר' שמעון בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויים אצלה בעבירה כלומר וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה כשלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן אלא גזירת הכתוב הוא בן ולא בת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומטום שנקרע ונמצא זכר וכו'.</b> מימרא פ' יש נוחלין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן סורר ומורה צריך הכרזה.</b> ברייתא בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט): \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד מכריזין עליו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן סורר ומורה הרי הוא ככל הרוגי בית דין שממונם ליורשיהן וכו': סליקו הלכות ממרים בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..482dda6152f4f597f953395ec66c73db87f82a99
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,308 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Rebels",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Rebels",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כשהיה ב״ד הגדול קיים וכו' עד זה אוסר וזה מתיר.</b> ברייתא בסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח:) תניא אמר ר' יוסי מתחלה לא היו מרבים מחלוקות בישראל וכו' עד ונעשית תורה כשתי תורות. ומה שלא כתב רבינו שבאים לב״ד שסמוך לעירו כמו שכתוב בברייתא הנזכרת לפי שכיון שאנו מחזרים לאי זה בית דין שיודיעם האמת ממילא משמע שילכו לב״ד שסמוך לעירו קודם שיעלו לירושלים או שלא היה בגירסתו של רבינו וזה נראה יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני חכמים וכו'.</b> בפ\"ק דע\"ז (דף ז') תניא היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל אמר רב יוסף הלכה כר' יהושע בן קרחה ומדת\"ק מפליג בין גדול בחכמה ובמנין לאינו גדול משמע דריב\"ק אפילו אחד גדול מחבירו בחכמה ובמנין בשל תורה הלך אחר המחמיר וכו' ולכך סתם רבינו ולא חילק. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שלא בזמן הסנהדרין</b> כלומר דאילו בזמן הסנהדרין לא היינו צריכים לכך שעכ\"פ היה מתברר הדין כמ\"ש לעיל בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בית דין הגדול שדרשו וכו'.</b> למד כן רבינו ממאי דאשכחן תנאי בתראי דפליגי אקמאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי והא דתנן בפ\"ק דעדיות (משנה ה') שאם יראה ב\"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין מוקי לה רבינו בשאותו יחיד ואותם רבים נחלקו בגזירה או תקנה כלומר שאם ב\"ד פסק כדעת היחיד אין ב\"ד אחר יכול לחלוק ולפסוק כדעת הרבים אלא אם היה גדול וכו' וכמו שיתבאר בסמוך אבל אם נחלקו בשזה דורש באחת מן המדות וזה באחרת אה\"נ שיכול לבטל דבריו אפילו שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין. ואם תאמר אם כן אמאי לא פליגי אמוראי אתנאי דהא בכל דוכתא מקשינן לאמורא ממתניתין או מברייתא וצ\"ל אנא דאמרי כי האי תנא ואם לא יאמר כן קשיא ליה וכפי דברי רבינו הרשות נתונה להם לחלוק על דברי התנאים. ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה: \n",
+                "<b>שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו'.</b> בר\"ה סוף פרק שני (דף כ\"ה:) אמרו שיפתח בדורו כשמואל בדורו ומייתי התם קרא דובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו הא אין לך לילך אלא אצל שופט שיהיה בימיך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב״ד שגזרו גזירה או תקנו וכו'.</b> נראה שרבינו מפרש הא דתנן פ״ק דעדיות שאין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו כשנחלקו בגזירה או תקנה וב״ד של ראשונים ראו לגזור או לתקן כך וב״ד שאחריהם ראו לתקן בענין אחר אינם יכולים לבטל דברי הראשונים עד שיהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין אבל דברים שראו ב״ד לגזור ולאסור לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין ב״ד הגדול אחר יכול לעקרן אפילו היה גדול מהראשונים. וא״ת הא אמרינן בגיטין פרק השולח (גיטין דף ל״ו:) גבי התקין הלל פרוזבול אמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליניה ואמרינן נמי התם דאי לדרי עלמא תקין הלל פרוזבול אין בידינו כח לבטל דאין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו וכו' משמע הא גדול בחכמה ובמנין יכול לבטלן. י״ל דפרוזבול לאו גדר הוא פן יפרצו על דברי תורה דאדרבה דין תורה הוא שישמט והלל הפקיע הממון ותיקן דלא לישמיט ואע״ג דאמרינן התם שהתקין פרוזבול לפי שראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאו איסורא לגמרי הוו עבדי כשנמנעין מלהלוות דהא שב ואל תעשה הוא ודרך כלל עיקר תקנת הפרוזבול לא היה סייג לתורה אלא מפני תקנת העניים שלא תנעול דלת בפניהם ומפני תקנת העשירים שלא יפסידו וכן פירש״י שם על הא דבעי מאי פרוזבול אמר רב חסדא פרוס בולי ובוטי כלומר עשירים ועניים ובהא ניחא לי למה פירש בו רב חסדא שהוא פרוז בוטי דאנן פרוזבול קרינן דהיינו תקנת העשירים שלא יעברו על ד״ת ומנ״ל לפרושי דהוא נמי תקנת העניים אלא משום דמשמע דלאו סייג לתורה עבד אלא תיקון לעשירים שלא יפסידו ותיקון לעניים שלא תנעול דלת בפניהם וכמו שכתבתי ובריש מגילה נמי דאמרינן ואי ס״ד אנשי כנסת הגדולה י״ד וט״ו הוא דתקון אתו רבנן ועקרו תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה הא אין ב״ד יכול לבטל דברי חבירו אא״כ היה גדול וכו' התם ודאי לאו סייג לתורה הוא ומש״ה אי איכא גדולים מהם בחכמה ובמנין יכולין לעקור תקנתם. אך קשה מדפריך בע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ז) אהא דאמרינן דר' יהודה נשיאה התיר את השמן של עכו״ם דהיכי מצי למישבק תקנתא דהלל ושמאי והתנן אין ב״ד יכול לבטל דברי ב״ד חבירו וכו' והא ודאי גזרת שמן משום סייג הוא כדאמרינן פ״ק דשבת (דף י״ז:) גזרו על שמנן משום יינן וא״כ היכי פריך מדתנן אין ב״ד יכול לבטל אא״כ היה גדול וכו' דמשמע הא אם היה גדול יכול לבטל והרי רבינו כתב בסמוך דבדבר שהוא סייג אפי' גדול אין יכול לבטל. לכך י״ל דהכי פריך היאך ביטל תקנת הראשונים הא אפילו היתה מאותם שיכול ב״ד אחר לבטלם כגון שלא היתה לסייג ולגדר לא היה יכול לבטלה דהא אין ב״ד יכול וכו' ומ״ש הראב״ד ולא אפילו אליהו וב״ד וכו' יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>היה גדול בחכמה וכו' עד לבטל דבריו.</b> ג״ז שם באותה משנה. וכתב הראב״ד עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה וכו' מפני שנתבטל הטעם של ראשונים ולא היה גדול כראשונים עכ״ל. פירוש דבריו דאמרינן בפ״ק דביצה (דף ה') שתיקנו חכמים שמהלך יום אחד לכל צד לא יפדו פירות נטע רבעי אלא יעלו ויאכלום בירושלים ומפרש התם טעמא כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ואמרינן נמי התם דר' יוחנן בן זכאי נמנה עליהם והתיר שלא יעלו הפירות לירושלים אלא יפדו ויאכלום במקומם משום דבתר חרבן מה לנו לעטר את שוקי ירושלים לצורך העכו״ם ומ״מ קושית הראב״ד איני מכיר דמי אמר לו שריב״ז לא היה גדול כראשונים וא״ת מדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ד) וכן בסוכה (דף כ״ח) פ' תלמידים היו לו להלל גדול שבכלן יונתן בן עוזיאל קטן שבכלן ריב״ז דילמא קטן שבכלם לא בחכמת התורה קאמר אלא בשאר חכמות הוא שהיו גדולים ממנו תדע דהא קאמר התם שלא הניח ממשלות כובסים משלות שועלים שיחת שדים ושיחת מלאכי השרת ומעשה מרכבה ובאותן חכמות אפשר שהיו גדולים ממנו אבל לא בחכמת התורה וראיה לדבר שנתמנה נשיא וראש ישיבה במקום הלל ואם היה קטן שבתלמידים היאך היו ממנים אותו ולא היו ממנים לאחד מהגדולים אלא ודאי בחכמת התורה גדול כמותם ואפשר גדול מהם היה ועוד דאפילו נימא שגם בחכמת התורה היה קטן מכולם כבר אפשר שהיה גדול ממתקני התקנה ההיא ואל יקשה בעיניך היאך אחרונים גדולים מהראשונים דהא אשכחן רבה דהוה גדול מרב יהודה כדאמרינן (תענית כ״ד וע״ע ברכות כ') רב יהודה כי הוה מטי להאשה שהיא כובשת ירק הוה אמר הוייות דרב ושמואל חזינא הכא ואילו אנן מתנינן תליסר מתיבתא ומאי דאמרינן בפ״ק דביצה (דף ד':) והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם שבידכם זמנין דגזרי המלכות גזירה ואתי לאיקלקולי משמע דאי לא משום חששא דגזירה לא עבדינן תרי יומי והא ודאי אין ב״ד שבימי האמוראים גדול כשל המתקנים שני ימים אלמא שאע״פ שאינו גדול ממנו כיון דאיבטיל טעמא יכול לבטלו יש לומר דהתם ה״ק כיון דבקיאינן בקיבועא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי היה להם לחכמים שבאותו זמן שהיו מהקובעים שני ימים לתקן דלא נעביד תרי יומי אי נמי דהוה קים להו שהמתקנים אמרו בפירוש אם יבא זמן שיעמדו על החשבון ולא על פי הראיה לא נעביד תרי יומי ולדעת הראב״ד ה״ל לגמ' לאקשויי עליה מדתנן אין ב״ד יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכו' ולתרוצי דהיינו במידי דלא נתבטל הטעם אבל היכא שנתבטל הטעם יכול לבטל אפילו אינו גדול כמוהו: \n",
+                "<b>אפילו בטל הטעם וכו'.</b> בפרק קמא דביצה (דף ה') אמרינן דדבר שנאסר במנין אע\"פ שנתבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו ומשמע לרבינו דהיינו מנין גדול ממנו וה\"ה דבעינן שיהיה חכם ממנו וחדא מינייהו נקט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בדברים שלא אסרה אותם וכו'.</b> נ״ל שלמד כן רבינו מדאמרינן בע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ו) בכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ מי״ח דבר שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ומשמע לרבינו דה״פ בכל תקנות בית דין יכול בית דין אחר לבטל דבריו חוץ מי״ח דבר וכיוצא בהם שהם דברים שנעשו סייג לתורה דמאי רבותא די״ח דבר משאר תקנות דהנהו דפרק קמא דביצה דביצה שנולדה ביום ראש השנה אסורה ביום שני אין שם סייג לאסור ביום שני של ראש השנה יותר משני ימים של שאר ימים טובים וההיא דעיטור שוקי ירושלים בפירות ודאי דאין שם משום סייג וכן בההיא דפרוזבול דאמר שמואל אי איישר חילי (מהלל) אבטליניה אין בו סייג לתורה כמו שהוכחתי למעלה. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו אם פשט איסורן בכל ישראל.</b> כך אמרו שם בפרק אין מעמידין אהא דבכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ מי\"ח דבר אמר רב משרשיא מה טעם הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל וכתב רבינו בכל ישראל על סמך מאי דקי\"ל רובו ככולו וכיון ששיטה זו אפשרית אין כח ביד הראב\"ד לדחותה מפני שיטתו דלא שני ליה בין תקנות שהם לסייג לתקנות שאינם לסייג וכולי טעמא תלי בפשט איסורן או לא פשט ולפיכך כתב למעלה א\"א לא אפילו אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע\"ז עכ\"ל. וכבר יישבתי ההיא דע\"ז לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש לבית דין לעקור וכו'.</b> זה פשוט בעצמו ולא הוצרך לכתבו אלא דלא נימא חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אפילו בכי הא קמ\"ל דלא. \n",
+                "<b>ומ״ש דאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו.</b> הכי תניא בסנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו) אראב״י שמעתי שב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד״ת כלומר לקבוע הלכה כן אלא לעשות סייג לתורה כלומר לפי שעה וכבר נתבאר זה בדברי רבינו פ' (ארבעה ועשרים) מהלכות סנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין שנראה להם לגזור וכו'.</b> פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל\"ז) וסמכו רבותינו על דברי רשב\"ג ורבי אליעזר ברבי צדוק שהיו אומרין אין אנו גוזרין גזירה על הצבור אלא א\"כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו וכו'.</b> נ\"ל שלמדה מדאמרינן באין מעמידין (דף ל\"ה) אהא דשאל ר' ישמעאל את ר' יהושע מפני מה אסרו גבינת העכו\"ם אמר עולא כי גזרי גזירה במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא דילמא איכא איניש דלא ס\"ל ואתו לזלזולי בה ואם איתא שבית דין יכולים לכוף שתתפשט מאי איכפת לן דמאן דמזלזל בה יכפוהו בית דין אלא משמע שאם יפקפקו בה ולא פשטה אינן רשאין לכוף את העם ללכת בה ועוד דקל וחומר הוא מהדין שכתב רבינו בסמוך גזרו ודימו שפשטה וכו' שאם אפילו אחר כמה שנים בית דין קטן מהם יכול לבטלה כל שכן שהן עצמם אינם יכולים לכוף את העם ללכת בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גזרו ודימו שפשטה וכו'.</b> בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל״ז) כי פרכינן רבי יהודה נשיאה היכי שרי מישחא דהא לא היה גדול כתלמידי שמאי והלל שאסרוהו ועוד שהוא מי״ח דבר ואפילו אליהו ובית דינו אינו יכול לבטלן מהדרינן דשמן לא פשט איסורו ברוב ישראל דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב״ג ורבי אלעזר ברבי צדוק שהיו אומרים אין גוזרים גזירה על הצבור אלא א״כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה וה״פ לדעת רבינו כיון שמצאו שלא פשט איסורו אמרו להתירו שהרי מצינו שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכיון דכן אפילו גזרו לא הויא גזירה הרי כאן מפורש דרבי יהודה נשיאה לא היה גדול כראשונים וגם היה דבר שהוא סייג לתורה כדאמרינן בפ״ק דשבת גזרו על שמנן משום יינן ואפ״ה התירו לפי שלא פשט איסורו בכל ישראל. וא״ת והיכי סמך רבי יהודה נשיאה על מה שבדק דילמא בימי הראשונים נתפשט ואח״כ פקפקו בה ומתוך כך היה נ״ל לומר שאפילו נתפשטה בתחלה כיון שעכשיו אין רוב ישראל נוהגין בה מתירין אותה אלא שראיתי שכתב רש״י לא פשט עדיין לא החזיקו רובן באותה גזירה לנהוג בה איסור משמע מלשונו שבדק רבי יהודה נשיאה אם מיום שנגזרה גזירה עד היום פשט איסורו באיזה זמן ומצא שבשום זמן לא פשט איסורו בכל ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל בית דין שהתיר וכו'.</b> שם (דף ל\"ז) אמרו דר' יהודה נשיאה התיר שני דברים ואמרו לו שיתיר גם את הפת ולא רצה דאם כן קרו לן בי דינא שריא דתנן בסוף עדיות (פ\"ח מ\"ד) שהעיד יוסי בן יועזר על שלשה דברים להתיר וקרו ליה יוסי שריא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הואיל ויש רשות לגזור וכו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א את כל אלה ישא רוח וכו'. ואני אומר שמ\"ש הראב\"ד שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו וכו' וכי רבינו אינו אומר כן שהוא משיג עליו שהרי בשר עוף בחלב שהביא רבינו לדמיון ודאי שלעולם אסור וגם בתחלת דבריו כתב כן בפירוש הואיל ויש רשות לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות ואם סמך השגתו במה שאמר וסמכוהו למקרא וכו' והלא רבינו אינו אומר שאסור אלא כשאומרים שהוא של תורה ממש אבל כשאומרים קרא אסמכתא בעלמא הרי הם אומרים שאינו של תורה ושאין הפסוק ההוא מורה עליו אלא שהוא אסמכתא בעלמא. ומ\"ש ואם גרע לפי צורך שעה וכו' כבר כתב רבינו בפרק זה וכן אם ראו לבטל מצות עשה או לעבור על מל\"ת כדי להחזיר רבים לדת וכו' עושין לפי מה שצריכה השעה. ומ\"ש ולא תמצא איסור מוסיף וכו' נראה שזה עיקר השגתו ולא ידעתי טעם לסברתו וכי האומר שבשר עוף בחלב אסור מן התורה שהתורה אסרה מין אחד של בשר וה\"ה לכל מידי דמיקרי בשר לא יקרא מוסיף הא ודאי מוסיף נקרא: \n",
+                "<b>על</b> מ\"ש רבינו \n",
+                "<b>פה מפי השמועה למדו שזה שאסר הכתוב וכו' בין בשר בהמה בין בשר חיה.</b> קשה ממ\"ש בפרק תשיעי מהלכות מאכלות אסורות דבשר חיה אינה אלא מד\"ס וי\"ל דהתם קושטא דמילתא קאמר שפסק כר\"ע אבל מ\"מ כיון דחזינן בגמרא (חולין קט\"ז) דלוי איקלע לבי (יוסף רישבא) ואמר אתריה דר\"י בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כר\"י הגלילי מעתה כשיעמוד ב\"ד ויאמר בשר חיה מותר מן התורה אלא שאנו נאסור אותו מפני סייג כבר אפשר שיהיה גורע אם יהיה במקום שנוהגין כרבי יוסי הגלילי וכדי ליקח משל בדבר דשייך ביה גורע ושייך ביה מוסיף נקטה בענין זה ולא חשש שנבוא לטעות מכאן לענין הדין מאחר שבמקומו (פסק) כר' עקיבא דחיה אינה מן התורה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שאינו מודה בתורה שבעל פה וכו'.</b> זה דעת רבינו וכ\"כ בפירוש המשנה בסנהדרין פרק הנחנקין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא מעלין אותו והרי הוא כשאר וכו'.</b> ברייתא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו) האפיקורסים והמסורות והנהפכים לע״ז מורידין ולא מעלין אותן כלומר מן הבור מסורות המוסרים ממון חבריהם לאנס ומשמע בגמרא דהיינו להכעיס דשביק היתרא ואכיל איסורא אבל לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו וכ״כ רבינו פרק רביעי מהלכות רוצח ושמירת נפש. ועל מ״ש ולא מעלין הקשו בגמרא השתא (אחותי אחתינן) אסוקי מבעיא ותירצו שאם היה סולם בבור מסלקו ואמר בעינא לאחותי ברי מאיגרא ועוד תירצו תירוצים בתחבולות כיוצא בזו נאמרו שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה וכו'.</b> זה דעת רבינו וכ\"כ בפירוש המשנה בפ\"ק דחולין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי וכו'.</b> מפורש בסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ז) כמו שיתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש שיש בידו קבלה ודן</b> פירוש שיש בידו קבלה ואומר כך קבלתי או שהוא דן באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן: \n",
+                "<b>ומ״ש מתודה ויש לו חלק לעוה״ב.</b> בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) שנינו שכל מי שיוצא ליהרג אומרין לו התודה לפי שכל המתודה יש לו חלק לעוה״ב וכתב רבינו בזקן ממרא שמתודה ויש לו חלק לעוה״ב לאפוקי ממי שאינו מודה בתורה שבע״פ שאותו אין לו חלק לעוה״ב: \n",
+                "<b>אף על פי שהוא דן והם דנין הוא קבל והם קבלו הרי וכו'.</b> שם (דף פ\"ח) אמר רב כהנא וכו' אינו נהרג עד שיאמר כך הוא בעיני והן אומרים מפי השמועה וכו' ור' אלעזר אמר אפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו נהרג כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ואסיקנא לדרב כהנא בתיובתא וקם ליה הלכה כרבי אלעזר וזהו שכתב רבינו אע\"פ שהוא דן והן דנים דהיינו הוא אומר כך נראה בעיני והם אומרים כך נראה בעינינו הוא קבל והם קבלו ר\"ל דהיינו הוא אומר מפי השמועה והם אומרין מפי השמועה והיינו דלא כרב כהנא וממילא משמע דה\"ה לאם הוא קבל והם דנין שנידון בזקן ממרא ובפ' ד' כתב רבינו כן בפירוש וכאן כתב כללי הדין ולא חשש לפרטיו: \n",
+                "<b>ואם רצו ב\"ד למחול על כבודן וכו'.</b> שם אמר ר' יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו זקן ממרא שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חברי שבדרום על שנים הודו לי על זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ז)</small> אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא וכו'.</b> ברייתא שם (דף פ\"ו:) כי יפלא במופלא שבבית דין הכתוב מדבר וכתב רבינו בפירוש המשנה דה\"פ מי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה אבל תלמיד שלא הגיע להוראה הכל אצלו פלא: \n",
+                "<b>ויחלוק על ב\"ד בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין.</b> שם (דף פ\"ז) תנו רבנן זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי ר\"מ רבי יהודה אומר על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ר' שמעון אומר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים ופסק רבינו כר\"מ משום דאיתא התם ברייתא ז\"ל כי יפלא במופלא שבב\"ד הכתוב מדבר ממך זה יועץ כלומר שנחלק בעיבור השנה הקרוי סוד ועצה וכן הוא אומר ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל דבר זו הלכה כלומר הל\"מ וכו' בין דם לדם בין דם נדה או דם לידה או דם זיבה בין דין לדין בין דיני נפשות או דיני ממונות או דיני מכות בין נגע לנגע בין נגעי אדם או נגעי בתים או נגעי בגדים דברי אלו הערכין והחרמים וההקדשות ריבות זו השקאת סוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע בשעריך זו לקט שכחה ופאה ואמרינן התם אמר ליה רב הונא בר חיננא לרבא תרגמה לי להא מתניתא אליבא דר\"מ אמר ליה רבא לרב פפא פוק תרגימה ליה ותרגמה לו דמכל הני שהוזכרו בברייתא נפיק מינייהו דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת וכמו שנתבאר בדברי רבינו בפרק שאחר זה הברייתא ותרגומה וכיון דחזינן הני אמוראי בתראי דמהדרי לאוקומי ברייתא אליבא דר\"מ אלמא כוותיה קי\"ל דאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולקמן בגמ' (דף פ\"ח:) אמרינן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה ופירש\"י ויש בו להוסיף על מה שפירשו חכמים ואם הוסיף גורע ופוסל הראשון בתוספתו ואין לנו אלא תפילין שעיקרן בתורה ופירושן מדברי סופרים שהם ארבעה בתים ויש להוסיף חמשה או יותר ואם הוסיף גורע דקא עבר בבל תוסיף ולא עבד מצוה עכ\"ל. ומעתה כיון שרבינו פוסק כר\"מ דאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת לא היה לו לכתוב או בתפילין דכיון דתפילין לא נפיק מינייהו דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אינו נעשה זקן ממרא כשנחלק בהם וכבר השיגו הראב\"ד ז\"ל בפרק שאחר זה שכתב חוץ ממצות תפילין בלבד וכו' א\"א זה שבוש דלדעת ר\"מ הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובתפילין פטור ולדעת ר' יהודה הוא שחייב בתפילין עכ\"ל. ונראה לי דסבירא ליה לרבינו דר' אלעזר א\"ר אושעיא לפרושי מילתיה דר' יהודה אתא והכי קאמר אע\"פ שר' יהודה לא הזכיר אלא דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים עוד צריך לדעתו תנאי אחר שיש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע וכפי התנאים האלו נמצא שאין שם דבר שיתחייב עליו זקן ממרא אלא על תפילין לפי שאין דבר שיתקבצו בו התנאים האלה אלא תפילין אליבא דר' יהודה כלומר האי מימרא דר' אושעיא פירוש מילתא דר' יהודה היא וכיון שבא לפרש דברי ר' יהודה אלמא כוותיה קיימא לן ועוד דהא כלל בידינו ר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה ולדחוייה לדר\"מ א\"א דהא אמוראי בתראי מהדרי לאוקומי ברייתא אליביה כמו שכתבתי הילכך כתרוייהו קי\"ל דבדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או בתפילין הוא נעשה זקן ממרא ושאר דברי הראב\"ד באותה השגה אפרשם ואיישבם בפרק הבא בסייעתא דשמיא. והרמ\"ה הקשה על דברי רבינו מאי קסבר אי סבר כר\"מ אתפילין נמי לא לחייב ואי סבר כסתם משנה דמחייבא אתפילין ההיא ודאי דלא כר\"מ ותירצו לו דר\"י מוסיף הוא על דברי ר\"מ לחייב אפילו על דבר שאין זדונו כרת ושגגתו חטאת אי איכא תורה ויורוך: \n",
+                "<b>ויורה לעשות כהוראתו.</b> משנה שם (דף פ\"ו:) אינו חייב עד שיורה לעשות שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון. \n",
+                "<b>ומה שכתב או יעשה הוא על פי הוראתו.</b> ברייתא שם ואפרשנה בסוף פרק זה בעזרת שדי: \n",
+                "<b>ויחלוק עליהן והן יושבים בלשכת הגזית.</b> ברייתא שם (דף פ\"ז) ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם והיינו לאפוקי אם מצאם חוץ למקומם והמרה עליהם ובהדיא תניא בפ\"ק (דף י\"ד:) מצאן זקן ממרא לב\"ד אבית פאגי והוא מקום לפנים מחומת ירושלים והמרה עליהם יכול תהא המראתו המראה ת\"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם ופירש\"י והתוספות דבית פאגי לאו דוקא אלא כ\"מ חוץ ללשכת הגזית אינו מקומן: \n",
+                "<b>אבל אם היה תלמיד וכו'.</b> משנה בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ו:). \n",
+                "<b>ומ\"ש שנאמר כי יפלא וכו' עד מלמד שהמקום גורם לו מיתה.</b> כבר נתבאר מתוך מה שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>וכל אלו וכיוצא בהן שהן וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד דנין זקן ממרא וכו' עד ה\"ז פטור.</b> משנה בהנחנקין שם. אך \n",
+                "<b>במ\"ש אם שמע וקבל מהן מוטב.</b> כתוב במשנה אם שמעו אמרו להם ומפשט הדברים נראה דה\"ק אם אותו ב\"ד ששמעו אותו דין אמרו להם הדין ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה כך אם שמעו זקן ממרא וקבלו לעשות כדברי אותו ב\"ד אמרו להם סברתם: \n",
+                "<b>הורה לעשות או שעשה וכו'.</b> משנה שם כתבתיה למעלה אינו חייב עד שיורה לעשות ובברייתא (דף פ\"ח:) ת\"ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו ופריך בגמ' בשלמא יורה לאחרים ויעשו כהוראתו מעיקרא כלומר קודם שיבא לבית דין שבלשכת הגזית לישאל לאו בר קטלא הוא והשתא בר קטלא אלא שיעשה כהוראתו מעיקרא נמי בר קטלא הוה התינח היכא דאורי בחלב ודם דמעיקרא לאו בר קטלא והשתא בר קטלא אלא היכא דאורי בחייבי מיתת ב\"ד מעיקרא נמי בר קטלא הוא מעיקרא בעי התראה השתא לא בעי התראה מסית דלא בעי התראה כלומר אם היה מסית ומורה טעם היתר לומר אין בלשון זה הסתה מאי איכא למימר הא מעיקרא נמי מיקטיל בלא התראה מעיקרא אי אמר טעמא לזכותא לאצוליה מקבלינן מיניה השתא אי אמר טעמא לא מקבלינן מיניה שהרי שמע מפי ב\"ד שלא לעשות והמרה: \n",
+                "<b>גומרין דינו למיתה בב\"ד שבעירו.</b> בפ\"ק דסנהדרין (דף ט\"ז) תנן דאין דנין נביא שקר אלא בב\"ד של ע\"א ואמרינן בגמ' מה\"מ אר\"י בר חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בע\"א והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיב וקטלא בכ\"ג הוא הרי מפורש דקטלא דזקן ממרא הוי בכ\"ג וא\"א דאקטלא ממש דהא בהדיא תנן דאינו אלא בב\"ד הגדול כמו שאכתוב בסמוך אלא על גמר דינו קאמר שהוא בכ\"ג וכן משמע מתוך פירש\"י וזהו שכתב רבינו גומרין דינו למיתה בב\"ד שבעירו: \n",
+                "<b>ואין ממיתין אותו בב״ד שבעירו וכו'.</b> משנה בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) אין ממיתין אותו לא בב״ד שבעירו ולא בב״ד שביבנה אלא מעלין אותו לב״ד הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנאמר וכל העם ישמעו וייראו דברי ר״ע רבי יהודה אומר אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחים בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב״ד ומפרש רבינו דולא בבית דין שביבנה היינו אם ב״ד הגדול יצא חוץ לירושלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ועד הרגל משמרין אותו.</b> פסק כר\"ע לגבי רבי יהודה דהלכה כר\"ע מחבירו: \n",
+                "<b>וארבעה צריכין הכרזה זקן ממרא ועדים וכו'.</b> ברייתא שם. והוי יודע שאין הכרזת אלו הארבעה שוה שזקן ממרא משמרין אותו עד הרגל כמ\"ש רבינו בסמוך והשלשה האחרים ממיתין אותם מיד והכרזתם היא ששולחים בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב\"ד וכן כתב רבינו בסוף הלכות אלו על בן סורר ומורה ובפרק י\"ח מהל' עדות גבי עדים זוממים והיינו טעמא דכיון דלא אשכחן לר\"ע דפליג אלא בזקן ממרא אלמא באינך כרבי יהודה סבירא ליה וכבר כתבתי זה שם: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זה שחלק על בית דין הגדול בדבר וכו' אפילו היה הוא מפי הקבלה וכו'.</b> כבר כתבתי פרק שלפני זה דפלוגתא דרב כהנא ור\"א היא בפרק הנחנקין ואיתותב רב כהנא וקיימא לן כר\"א דאמר אפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים כך הוא בעינינו נהרג: \n",
+                "<b>וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזירות וכו'.</b> דבר זה פשוט בעצמו שכיון שהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו כדאיתא בפירקא קמא דפסחים ונתבאר בדברי רבינו בהלכות אישות הרי מחלוקת זה בדבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד דבר שחייבין על זדונו כרת וכו' עד בין הוא מחמיר והם מקילין חייב ואם לא תבא המחלוקת לידי כך פטור.</b> הכל ברייתא בהנחנקין כתבתיה בפרק שלפני זה וגם שם כתבתי שתרגמוה אליבא דרבי מאיר וכמ\"ש רבינו. אך קשה \n",
+                "<b>במ\"ש וכן אם נחלקו בהשקאת סוטה וכו' הרי זו אסורה ליבמה וכו'</b> שאין איסור הסוטה על יבמה להתחייב עליה כרת וצ\"ע מנ\"ל הא ורש\"י פירש בע\"א דוק ותשכח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ ממצות תפילין בלבד וכו': כתב</b> הראב\"ד זה שבוש דלדעת ר\"מ הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו'. וכבר השבתי לתחלת דבריו בפרק שקודם זה ולהשיב ליתר דבריו אכתוב לשון הגמרא ואוכיח דעת רבינו. בסנהדרין (דף פ\"ח:) גרסינן אמר ר\"א א\"ר הושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה והא איכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בלולב מאי סבירא לן אי ס\"ל דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר ואין זה גורע ואי סבירא לן דצריך אגד (מעיקרא) גרוע ועומד הוא כלומר דמתחלתו לא עשה כהוגן שאגד שם תוספת מצוה ואנן בעינן גורע דהשתא שהיה כשר מתחלתו ופוסלו בתוספתו והאיכא ציצית דעיקרו מדברי תורה ופירושו מד\"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בציצית מאי סבירא לן אי ס\"ל דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר דכיון דלא נקשר אינו חיבור עם השאר והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו ואי סבירא לן דקשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אי הכי תפילין נמי אי עביד ד' בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי עביד ה' בתי גרוע ועומד הוא הא אמר רבי זירא בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול. והראב\"ד ז\"ל הוקשה לו שאם הדברים כפשוטן דלא מחייב רבי יהודה אלא בתפילין לבד כשהזכירו בברייתא שכתבתי בפרק שקודם זה מחלוקת ר\"מ ורבי יהודה ור\"ש הו\"ל להזכיר דברי רבי יהודה ברישא דכל תנא בתרא לטפויי אתא ורבי יהודה אינו מחייב אלא בתפילין לבד ור\"מ מחייב בכל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ור\"ש מחייב על כל הדברים אף על דקדוק אחד מדקדוקי סופרים ומכח קושיא זו רוצה לפרש דר' יהודה לאו אתפילין בלחוד מחייב אלא אף אלולב וציצית ואפשר לדעת הראב\"ד ז\"ל שהוא הדין לכל מצות שעיקרן מדברי תורה ופירושן מדברי סופרים אלא שתפס לולב וציצית משום דבהנהו משמע דקאמר גמרא דלא מחייב והראב\"ד ז\"ל נראה שמפרש דר\"א אמר רבי אושעיא אילו תניח בדעתך שיצטרף תנאי אחר והוא שצריך שיהיה בו להוסיף ואם הוסיף גורע לא תמצא שיהיה מתחייב אלא בתפילין שאין מי שסובר כן אלא ר' יהודה ולא בעל המאמר ואהא הוא דשקיל וטרי גמרא אם כשנניח התנאי הזה אם יכנסו לולב וציצית בכלל או לא אבל ע\"פ האמת אע\"פ שאין בו להוסיף אם הוא דבר שעיקרו מד\"ת ופירושו מדברי סופרים חייב אליבא דרבי יהודה ושיעור לשון הראב\"ד כך הוא והוא הדין שחייב אם הוסיף בלולב וציצית אם התוספת פוסל את העיקר דהיינו למ\"ד לולב צריך אגד אי למ\"ד קשר העליון דאורייתא שאם הוסיף ולא פסל כלומר למאן דאמר לולב אין צריך אגד וקשר העליון לאו דאורייתא אע\"פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שלא נתקיים העשה אינו חייב ומ\"ש בלולב וציצית נמי משכחת לה וכו' מקשה נגד הגמרא אמאי לא משכח בלולב יש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ועד השתא לאו גרוע ועומד היה הא משכחת לה למאן דאמר לולב צריך אגד ולמאן דאמר קשר העליון דאורייתא כגון שאגד ארבעה מינין והוסיף החמישי וקשר שמונה חוטין והוסיף התשיעי ותירץ דזה אינו כלום וכו' ודבריו אינם מובנים לי דהא תעשה ולא מן העשוי ליתיה אלא בציצית ולא בלולב ובציצית (ו) מתוך דבריו נלמד דהיינו טעמא משום דלהוסיף חוט תשיעי צריך להתירו ולחזור ולקשור ואם כן פנים חדשות באו לכאן דמעת שנקשרו פעם שנית עם החוט התשיעי גרוע ועומד הוא אבל טעם הלולב אמאי לא שייך בזה יש בו להוסיף וכו' לא יכולתי ללמוד מתוך דבריו אבל התוס' תירצו דכיון דקודם נפסל הו\"ל גרוע ועומד אבל תפילין אם הניחן בראשו בכשרות והניח גבייהו בית חמישי ה\"ז מוסיף גורע שפוסלן ומבטל מצוה שעל ראשו ולא דמי ללולב דאם נטלו ובעודו בידו הוסיף מין חמישי אין זה מבטל מצותו דמדאגבהיה נפיק ביה עכ\"ל. ומ\"ש וי\"א דוקא בתפילין וכו' ואומר אני דמודה ר' יהודה וכו' אמר כן כי היכי דלא תיקשי לשיטה זו הקושיא שהקשיתי לעיל דר' יהודה לא אתא אלא לגרועי וארישא הוה ליה לברייתא להזכיר דברי רבי יהודה וכמה שכתבתי לבאר שהוא מוסיף על דברי רבי מאיר שהוא סובר שחייב על תפילין מוסף על חייבי כריתות דקאמר ר' מאיר וק\"ל למה הראב\"ד פתח דבריו זה שבוש דלדעת רבי מאיר וכו' דילמא רבינו סובר כי\"א וכסברת הראב\"ד [גופיה] שכתב ואומר אני דמודה רבי יהודה וכו' ופסק כר' יהודה דדוקא בחייבי כריתות ותפילין הוא דחייב ואפשר לומר שלפי שיטת י\"א תפילין דמחייב בהו מקרא ילפינן להו ורבינו כתב שהוא הלכה מפי הקבלה וא\"כ ודאי לא סבירא ליה כאותה שיטה. כך נ\"ל פירוש דברי הראב\"ד ורבינו תופס השמועה כפשטה ומפרש דהא דאמר ר\"א היא פירוש דברי ר' יהודה וא\"כ לרבי יהודה אין חיוב אלא בתפילין וכמו שהוכחתי בפ' הקודם לזה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו זה אומר טהור וזה אומר שני לטומאה הרי זה פטור מהמיתה</b> הוא ממה שנתבאר בדברי ר. בינו פ' שלישי מהל' ביאת המקדש ששני לטומאה שנכנס למקדש אין חייבין עליו כרת: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקלל אביו ואמו נסקל וכו'.</b> משנה בסנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ג ס״ו) ובגמ' ומקלל אביו ואמו וכו' מות יומת בסקילה אתה אומר בסקילה או אינו אלא אחת מכל מיתות האמורות [בתורה] נאמר כאן אביו ואמו קלל דמיו בו ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה דבהדיא כתיב באבן ירגמו אותם אף כאן בסקילה: \n",
+                "<b>ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן.</b> משנה בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה:): \n",
+                "<b>וצריך עדים וכו'.</b> ונראה לי שהוצרך לכתוב כן במקלל ובמכה אביו משום דסלקא דעתך אמינא דהכאת אביו ואמו וקללתן על הרוב היא בתוך הבית ואין נמצאים שם עדים כשרים וא\"כ לא ניבעי עדים והתראה קמשמע לן: \n",
+                "<b>ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום וכו'.</b> בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ו) ת״ר איש (אשר יקלל את אביו וכו') מה תלמוד לומר איש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהו גדולים וכו'.</b> פשוט בעצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חייב סקילה וכו'.</b> משנה שם ובסוף שבועת העדות (שבועות דף ל״ו) המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם (קללם) ובמשנה (דף ל״ה) המקלל אביו ואמו בכולן כלומר בכנויין חייב דברי ר״מ וחכמים פוטרים ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומ\"ש ולוקה כדרך שלוקה וכו'.</b> הוא סומך על מה שפסק בפכ\"ו מהל' סנהדרין שהמקלל את חבירו אפילו בכנוי לוקה וכבר כתבתי שם מנא לן הא ומ\"מ צ\"ע בדברי רבינו שפסק כאן כחכמים ובגמ' (דף ל\"ו) אמרו דטעמייהו משום דכתיב בנקבו שם יומת מה תלמוד לומר שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם ופירש\"י (אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם) תנהו ענין למקלל אביו ואמו ובפ' ד' מיתות לעיל מהא מתניתין אמברך את השם אמרינן תנא עד שיברך שם בשם מנה\"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם בנקבו שם יומת והא ודאי חכמים לית להו הא דשמואל דאי איתא דאית להו הא תו לא מצו ילפי האי קרא דמקלל אביו ואמו צריך שיקלל בשם דהא לגופיה איצטריך וכ\"כ רש\"י דחכמים לא ס\"ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם דאפילו לא ברך שם בשם מחייבי רבנן ומאחר שפסק כאן כחכמים היאך פסק בפ\"ב מהל' ע\"ז כדשמואל דבעינן שיברך שם בשם ובפ\"ב דהל' ע\"ז יישבתיו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן המקלל וכו'.</b> נראה שלמד כן ממאי דאיתא במכות פרק אלו הן הגולין (מכות דף י״ב) תני חדא אב שהרג בנו נעשה לו גואל הדם ותניא אידך אין בנו נעשה לו גואל הדם ל״ק הא בבנו הא בבן בנו פירש״י הא דתניא אין בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של רוצח קאמר והא דתני בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של הרוג קאמר שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אזהרה של מקלל אביו וכו' עד הרי אביו בכלל ישראל.</b> בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ו) אסיקנא דאתיא מדכתב רחמנא אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור וכתב נמי לא תקלל חרש דליכתוב קרא או אלהים וחרש או נשיא וחרש אלהים למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו וא״כ היאך כתב רבינו דמלא תקלל חרש לחוד אתיא. ונ״ל דרבינו סומך אמאי דאמרינן תו התם הניחא למ״ד אלהים חול אלא למ״ד אלהים קדש כלומר וכאן הזהיר על ברכת השם מאי איכא למימר הא אין כאן קרא יתירא ופריך דליכא למימר דגמר חול מקדש דדילמא קרא אקדש אזהר אחול לא אזהר ומשני א״כ ליכתוב קרא לא תקל מאי לא תקלל ש״מ תרתי ורבינו סובר כמ״ד אלהים קדש דהא ר״ע הוא דאמר הכי התם ור' ישמעאל פליג עליה והלכה כר״ע מחבירו ומשמע ליה שכשאמרו א״כ ליכתוב קרא לא תקל חוזר ממ״ש למעלה ומייתי ליה מלא תקלל חרש וכ״ת מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו כלומר לפי שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו א״כ ליכתוב רחמנא לא תקל מאי לא תקלל ש״מ תרתי חדא אזהרה לחרש וחדא אזהרה לאב וכנ״ל לדעת רבינו או שנאמר דס״ל לרבינו דכיון דאמרינן בשבועת העדות (דף ל״ו) דמקלל חבירו מנ״ל דחייב ומהדרינן דכתיב לא תקלל חרש ולא מפליג התם בין חרש לשאר כל אדם והטעם שנאמר חרש כבר נתבאר בדברי רבינו פכ״ו מהל' סנהדרין והא סוגיא דפ' ד' מיתות פליגא עלה דההיא דמפליג בין חרש לשאר כל אדם וכההיא דשבועת העדות קי״ל כיון דאיכא טעמא למה נאמר חרש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכה אביו וכו'.</b> משנה ריש הנחנקין בסנהדרין (דף פ\"ד:) אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו: \n",
+                "<b>ואחד האיש וכו' וכן טומטום וכו'.</b> נ\"ל שלמדה מדאמרינן הכי במקלל כמו שכתבתי למעלה ורבינו סובר דמקשינן הכאה לקללה כמו שאבאר בפרק זה בס\"ד: \n",
+                "<b>אינו חייב חנק וכו'.</b> משנה בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהכה את אביו על אזנו וכו'.</b> בב״ק פרק החובל (בבא קמא דף פ״ו:) אמר רבא החורש את אביו נהרג לפי שאי אפשר בלא חבורה טיפתא דדמא נפלה באודניה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך וכו'.</b> בריש הנחנקין (סנהדרין דף פ״ד:) בעיא דאיפשיטא ואכתבנה בסמוך: \n",
+                "<b>אף על פי שהוא פטור לכתחלה לא יעשה וכו'.</b> שם רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא כלומר אם נתחב לו קוץ בבשרו לא היה מניח בנו להוציאו מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למפתח ליה כוותא כלומר כויה להוציא ליחה ממנה דילמא חביל והוה ליה שגגת חנק. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא וכו'.</b> נראה לי שלמד כן מדאיבעיא לן בן מהו שיקיז לאביו ופשטיה מואהבת לרעך כמוך כלומר ולא הוזהרו ישראל לעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו ורב דימי פשט ממכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור ומדיליף לה ממכה בהמה ודאי פטור ומותר קאמר אלא דרב פפא ורבינא כיון שהיו מוצאים מי שירפאם לא הוו שבקי לבנייהו משום דדילמא הוו חבלי בהו טפי ממה שהוא כדרך הרפואה וכ\"כ נמוק\"י בשם הרמב\"ן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אזהרה של מכה וכו'.</b> משמע לי שלמדה ממאי דאתמר באזהרת מכה אביו וכמו שכתבתי בסמוך. ובסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה) בעו מרב ששת בן מהו שיעשה שליח ב״ד לאביו להכותו ולקללו כלומר אם נתחייב אביו מלקות או נידוי ופשט דשרי ואותבוה מדתניא ומה מי שמצווה להכותו מצוה שלא להכותו מי שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה הא בבנו הא באחר לא אידי ואידי לא שנא בנו לא שנא אחר ולא קשיא כאן במקום מצוה כאן שלא במקום מצוה והכי קתני ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו שלא במקום מצוה שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו ופירש״י ומה מי שמצוה להכותו ברייתא תניא הכי במכילתא מאי לאו אידי ואידי מצוה ואינו מצוה תרווייהו במקום מצוה והא בבנו והא באחר וה״ק ויליף אזהרה למכה אביו ומה אחר שמצוה להכותו במקום מצוה דכתיב יכנו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים דכתיב לא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצוה להכותו אפילו במקום מצוה אלמא אינו נעשה שליח לכך אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים שלא במקום מצוה לא כל שכן ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתוקי חייב על אמו וכו': אבל בנו מן השפחה וכו'.</b> משנה ביבמות פרק כיצד (דף כ\"ב) מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן הייבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית: \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו שאינו חייב על אמו</b> הוא לפי שאם עדיין לא נשתחררה אין דינה כישראלית ואם נשתחררה והוא לא נשתחרר היא הויא לה כקטן שנולד והוא לא חשיב בנה ובין נשתחררה או לא נשתחררה אם הוא נשתחרר הוה ליה כקטן שנולד ופטור עליה כמו הגר שכתב רבינו בסמוך אי נמי דיליף לה ממ\"ש רבינו בסמוך מי שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו: \n",
+                "<b>וכן גר שהורתו שלא בקדושה וכו'.</b> זה פשוט דכיון שהיתה הורתו שלא בקדושה וכו' דינו כגר גמור שאינו יורש אביו כדאשכחן ברב מרי כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שאינו חייב וכו'.</b> כלומר מי שאביו ידוע ואפילו הכי אינו חייב עליו אינו חייב על אמו לאפוקי שתוקי דטעמא דלא מחייב אאבוה הוא משום דלא ידעינן מנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגר אסור לקלל וכו'.</b> קצת ראיה מצאתי לזה מדאמרינן ביבמות פרק כיצד (דף כ\"ב) ואיתיה בדברי רבינו פרק י\"ד מהל' איסורי ביאה שלא אסרו ערוה לגר אלא כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה: \n",
+                "<b>אבל העבד וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו וכו'.</b> ברייתא סנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה) היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר והכהו וקללו פטור והקשו שם מ״ש בנו ומ״ש אחר ותירצו אחר היינו טעמא דפטור דאמר קרא ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כלומר וזה שעבר עבירה שחייב עליה מיתה לאו עושה מעשה עמך התינח קללה הכאה מנ״ל דמקשינן הכאה לקללה א״ה בנו נמי וכו' הב״ע כשעשה תשובה א״ה אחר נמי אמר רב מרי בעמך במקויים שבעמך כלומר בראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו א״ה בנו נמי מידי דהוה לאחר מיתה ופירש״י דילפינן לקמן מקלל לאחר מיתה חייב וא״ת והא תנן המכה לאחר מיתה פטור והכא מחייב ליה אהכאה דקתני הכהו וקללו היינו טעמא דפטור מכה לאחר מיתה משום דבעינן חבורה ולאחר מיתה ליכא חבורה וכו' ויוצא ליהרג איכא חבורה דחי הוא אלא דסופו למות עכ״ל. מדאוקימנא להא דיוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב ואחר פטור כשעשה תשובה שמעינן בהדיא דכל שלא עשה תשובה אפילו בנו פטור ואם עשה תשובה דוקא בנו חייב אבל אחר אפילו עשה תשובה פטור וגם בפרק כיצד (דף כ״ב:) על אותה משנה שכתבתי בפרק זה מי שיש לו בן מ״מ וכו' וחייב על מכתו ועל קללתו אמרו בגמרא מ״מ לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאיתויי ממזר ואמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך הב״ע כשעשה תשובה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאע\"פ שלא עשו תשובה אסור להכותן ולקללן.</b> נלמד מהדין שכתב בסמוך עבר אביו ואמו על עבירה שלוקין עליה וכו' לא יכה אותם: \n",
+                "<b>ואם ביישו חייב בקנס המבייש.</b> כלומר מי שהוא המבייש בין שהוא בנו או אחר שאם יש לו בנים אחרים חייב זה לתת להם הקנס וכן איתא בהנחנקין דקודם דאוקימנא ברייתא (דף פ\"ה) שכתבתי בסמוך היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו וכו' כשעשה תשובה אמר התם רב ששת דהיינו טעמא דאחר פטור משום דגברא קטילא הוא ופריך עליה והאמר רב ששת ביישו ישן ומת כלומר תוך שינתו חייב ופירש\"י טעמא דהא מתביישים בניו והאי נמי ל\"ש ומדפריך מהא דרב ששת אהא ממילא משמע דאם ביישו להאי חייב: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(יג-יד)</small> עבר אביו ואמו וכו' עד ולא תכסה עליו.</b> שם בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח בית דין לאביו להכותו ולקללו ופירש\"י אם נתחייב אביו נידוי או מלקות ואמרינן בתר הכי מאי הוי עלה אמר רבה בר רב הונא וכן תנא דבי ר' ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנתחייב שבועה לבנו וכו'.</b> כתב סמ\"ג שכך הורו הגאונים ופירש הוא ששבועת האלה היינו כמו שרגילים להחרים בנדוי ושמתא וכיוצא בזה: \n",
+                "<b>וכבר בארנו וכו'.</b> בפרק ראשון מהלכות רוצח: \n",
+                "<b>ולא על ההכאה בלבד וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבוד אב ואם מצות וכו' עד הנה השוה אותם בעונש.</b> ברייתא בפ\"ק דקידושין (דף ל':) קרובה ללשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדים אב לאם לכבוד וכו'.</b> שם תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הקב\"ה כבוד אב לכבוד אם וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הכתוב מורא האם למורא האב ומשמע מהכא ששניהם שוים בין לכבוד בין למורא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו מורא וכו'.</b> שם (דף ל\"א:) ת\"ר אי זהו מורא ואי זהו כבוד מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו ופירש\"י לא עומד במקומו במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו בעצה ולא מכריעו אם היה אביו וחכם אחר חלוקים בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני. ורבינו ירוחם כתב בשם הרמ\"ה דלא ישב אפילו במקום המיוחד לו לישב בביתו וגם על מה שפירש\"י ולא מכריעו הקשה הרמ\"ה אם כן היינו סותר דבריו אלא אפילו נראין לו דברי אביו אינו יכול לומר נראין לי דברי אבי שנראה כמכריע את דבריו אלא אם יש לו תשובה להשיב על דברי החולקים משיב עכ\"ל. ואפשר שרש\"י כשכתב לא יאמר נראין דברי פלוני על אי זה מהם שיאמר נתכוון שאפילו כשיאמר שנראין דברי אביו נראה כמכריע את דבריו: \n",
+                "<b>ולא יקרא בשמו וכו'.</b> ברייתא שם משנה שם אביו כלומר שיאמר כך אמר אבא מארי ולא יזכיר את שם אביו ומדקאמר משנה שם אביו סתם משמע ליה לרבינו דל\"ש בחייו ל\"ש לאחר מותו צריך לשנות: \n",
+                "<b>היה שם אביו וכו'.</b> צ\"ע מהיכן מוצאו וכל הלשון עד אין בכך כלום נסתפקתי בו והעירותי עליו בפ\"ה מהלכות ת\"ת: \n",
+                "<b>איזהו כבוד מאכיל וכו'.</b> ברייתא שם כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה ומכניס ומוציא איבעיא להו משל מי כלומר מאכיל ומשקה משלו או משל אביו רב יהודה אמר משל בן רב נתן בר אושעיא אמר משל אב אורו ליה רבנן לרב ירמיה וכו' כמ\"ד משל אב ופסק רבינו כאותה הוראה חדא דרבים נינהו ועוד דהלכה למעשה היא וכן פסקו הרי\"ף והתוספות: \n",
+                "<b>ואם אין ממון לאב וכו'.</b> כך פסק הרי\"ף שם וז\"ל והיכא דרויח הבן והאב לית ליה כייפינן לבן ושקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאבוה כי הא דרבה כפה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה וכן שדרו ממתיבתא. וכתב סמ\"ג דאיתא בירושלמי דפאה דבכבוד אב ואם אין כתוב כבד מהונך שאפילו אין לך כלום אתה צריך לטחון ברחיים בשבילם וכתב הוא ז\"ל דהיינו כשאין לאביו והתוספות כתבו דאיתא בירושלמי אמר ר' יוסי הלואי דהוויין כל שמעתתי ברירן לי כי האי שכופין את הבן לזון את אביו ועוד הביא ראיה ממקום אחר מהירושלמי דמשמע בהדיא דכופין. \n",
+                "<b>ומ\"ש ומכניס ומוציא.</b> כבר נתבאר בלשון הברייתא שכתבתי בבבא שקודם זו: \n",
+                "<b>ועומד מפניו וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין שם רב יוסף כד שמע קל כרעא דאימיה אמר איקום מקמי שכינה דאתיא וגם מדאיבעיא לן בבנו והוא רבו כדבסמוך משמע דבאינו רבו פשיטא דחייב לעמוד מפניו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והאב שהיה תלמיד וכו'.</b> שם (דף ל\"ג ע\"ב) איבעיא להו בבנו והוא רבו מהו לעמוד מפני אביו ובעי למפשטה מדא\"ל שמואל לרב יהודה קום מקמי אבוך ורב יהודה רבו של אביו היה ודחו התם דשאני יחזקאל אביו של רב יהודה דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל נמי קאים מקמיה ובתר הכי איבעיא לן בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו והא נמי לא איפשיטא ורבינו פסק בחדא לקולא ובחדא לחומרא וצריך טעם. ומצאתי שכתב הרב רבינו נסים וכתב רבינו חננאל שאע\"פ שהוא רבו חייב לעמוד מפני אביו אבל אביו אינו חייב לעמוד לפניו ואף הרב רבינו משה בר מיימון ז\"ל כתב כן בפ\"ו מהלכות ממרים וצריך עיון למה ונראה לי דאע\"ג דלא מיפשיט בגמרא דילן ילפי לה מדגרסינן בירושלמי (פ\"ק דקדושין) אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדיקין שלה והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהם עד שהגיעה למטתה פעם אחת חלה ר' טרפון ונכנסו חכמים לבקרו ואמרה להם התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי אמרון לה מאי עביד לה יותר מדאי ותנית להון עובדא אמרון אפילו הוא עושה כן אלף אלפים עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה ע\"כ בירושלמי. ובודאי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו כשהבן רבו לא היתה רשאה אמו של רבי טרפון לקבל הימנו כך הילכך אע\"ג דבגמרא דילן מספקא לן שבקינן ספקינן ונקטינן פשטייהו ולא משמע משום דבעלת מעשים הוות מדאמרינן סתמא עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה עכ\"ל. ותמהני דהא בגמרא דידן נמי מייתי דומיא דההוא עובדא דירושלמי דר' טרפון כל אימת דהות בעיא אימא למיסלק לפוריא גחין וסלקא עליה ואפילו הכי איבעיא להו אלמא דגמרא דידן סבר דההוא עובדא לא מכרעא ואפשר שטעמו לומר דכיון דבירושלמי לא איבעיא להו משמע דמיפשט פשיטא להו מההוא עובדא ואע\"ג דגמרא דידן לא משמע ליה למיפשט מההוא עובדא לא שבק פשיטותא דידיה משום ספיקא דגמרא דידן: \n",
+                "<b>וחייב לכבדו בשאר דרכיו וכו' עד זכרונו לחיי העולם הבא.</b> ברייתא בפ\"ק דקידושין (דף ל\"א:) כלשון רבינו ופירש\"י הנשמע בדבר אביו למקום אם מכיר באנשי המקום שמכבדים אביו לחלוק לו כבוד לקבל דברים שיאמר בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפילו יודע שכבדוהו כאביו יתלה הכבוד באביו שלחוני בשביל אבא שהוא צריך לי אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הריני כפרת משכבו.</b> עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו מכאן ואילך כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא שנים עשר חדש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד האיש וכו'.</b> ברייתא שם (דף ל':) איש אמו ואביו תיראו אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים אם כן מה ת\"ל איש איש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה אמר רב אידי בר אבין אמר רב נתגרשה שניהן שוין ופירש\"י ספק יכולת שאין מוחה בידו רשות אחרים בעלה. נתגרשה מבעלה הרי היא כאחיה במצות כיבוד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד היכן הוא כיבוד אב ואם וכו'.</b> שם (דף ל\"ב) אהא דאיבעיא לן מאכיל את אביו משל מי אמרינן ת\"ש שאלו את רבי אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו ואי אמרת משל אביו מאי נפקא לן מינה כלומר ואי אמרת כבוד האב על הבן בחסרון כיס אינו אלא משל אב אם כן האי ארנקי דקאמר רבי אליעזר משל אב הוא ומאי נפקא מינה להכלימו ואוקמוה בראוי ליורשו ומאחר שרבינו פסק לעיל שאינו מאכיל אלא משל אב אם כן האי ארנקי היינו כשהוא של אב דוקא וכמו שנתבאר ואם כן היאך כתב ואפילו נטלו כיס של זהובים שלו. ויש לומר דסבירא ליה דכי אמרינן דוקא משל אב הני מילי לכבדו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם ועי\"ל דהא דאמרינן דמשל אב דוקא היינו מדינא דאינו חייב לחסר כיסו בשבילו אבל מ\"מ אם יחסר כיסו בשבילו בכלל מצות כיבוד הוא ולישנא דעד היכן כיבוד אב ואם הכי דייק. ואם תאמר א\"כ מאי מותיב מינה למאן דאמר משל אב יש לומר דאין הכי נמי דמאן דמותיב לא אסיק אדעתיה לפלוגי בהכי ומאן דתריץ הוה מצי לשנויי הכי אלא דאהדר ליה לפום שיטתיה דלא הוה מפליג בינייהו: \n",
+                "<b>ועד היכן מוראן וכו'.</b> שם (דף ל\"א) בעו מיניה מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם בואו וראו מה עשה עכו\"ם אחד באשקלון וכו' כי אתא רב דימי אמר פעם אחת היה לבוש סריקון של זהב והיה יושב בין גדולי עירו ובאת אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שבכך וכו'.</b> דברי רבינו ראויים אליו ונלמד מהדין שכתב בסמוך שהמכה בנו גדול מנדין אותו. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהאב שמחל וכו'.</b> מימרא דרב חסדא פרק קמא דקידושין (דף ל\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמכה בנו גדול וכו'.</b> פרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף י״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנטרפה דעתו של אביו וכו'.</b> בפ\"ק דקידושין (דף ל\"א:) אמרי' רב אסי הוה ליה ההיא אימא זקנה אמרה ליה בעינא תכשיטין עבד לה בעינא גברא נעיין לך בעינא גברא דשפיר כוותך שבקה ואזל לארעא דישראל. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויצוה אחרים להנהיגם כראוי.</b> עצה טובה קמשמע לן ואין ספק שכן עשה רב אסי. וכתב הראב\"ד ז\"ל אין זו הוראה נכונה וכו'. ואילו היה רבינו מוציא דין זה מדעתו היה השגתו השגה אבל אחר שהוא מוציא אותו מעובדא דרב אסי שכתבתי אין מקום להשגתו והר\"ן כתב על השגה זו ולא ידעתי למה דהא דרב אסי הכי מוכח אולי הוא ז\"ל סובר דדוקא למיסק לא\"י ואינו מחוור עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממזר חייב בכבוד אביו וכו'.</b> טעמו מדתנן בפ\"ב דיבמות (דף כ\"ב) מי שיש לו בן מ\"מ פוטר את אשת אביו מהיבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ ממי שיש לו בן מהשפחה ומהנכרית ובגמרא מ\"מ לאיתויי מאי וכו' לאיתויי ממזר וכו' אמאי (חייב על מכתו ועל קללתו) קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואוקימנא בשעשה תשובה וכתב הרי\"ף על זה ה\"מ לענין חיובא אבל לענין איסורא אפילו לא עשה תשובה אסור לבן להכותו ולקללו דגרסינן בפרק הנחנקין לכל אין הבן נעשה שליח לא להכות אביו ולא לקללו חוץ ממסית ומדיח שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו וכ\"כ הרא\"ש ולאפוקי מהתוס' שכתבו דההיא דהנחנקין בשעשה תשובה היא: \n",
+                "<b>ודע</b> שעל מ\"ש רבינו שהממזר חייב בכבוד אביו כתב הטור רסי' ר\"מ וז\"ל נ\"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן גבי הניח להם פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פירוש ואין חייבין בכבודו ומשני בשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אינם חייבים בכבודו עכ\"ל. גם הגהות מיימון כתבו כן בשם ספר המצות אלא שהטור הוסיף תיבת גזולה ואינו כן דבנטלה ברבית מיירי כמבואר בריש פרק איזהו נשך ואין משם ראיה לסתור דברי רבינו דמדינא אינם חייבים להחזיר דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אלא דמשום כבוד אביהם חייבים להחזיר ודוקא בדעבד תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת דהוה לה ההיא פרה כאילו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזירה והוא דבר המסויים הילכך אע\"פ שעדיין לא הוציאה מרשותו חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם אבל כי לא עבד תשובה בניו ירשוה והתורה לא חייבתם להחזיר דלדידיה אזהר לבריה לא אזהר הילכך הוי לגמרי ממונא דידהו ואינם חייבין לכבד את האב בממונם דהא איפסיקא הלכתא כמאן דאמר משל אב אבל בשאר כבוד דלית ביה חסרון כיס אין הכי נמי דמחייבי אע\"פ שהוא רשע כדמשמע מההיא דפרק הנחנקין: \n",
+                "<b>ראהו עובר על דברי תורה וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב) ובסנהדרין פרק הנשרפין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאמר לו אביו וכו'.</b> ברייתא בריש יבמות (דף ו') ובסוף אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״ב) יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבידה ישמע לו תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' כלכם חייבים בכבודי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אפילו של דבריהם.</b> נראה שהטעם משום דכיון דקי\"ל דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרי הוא ככל דברי תורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו אביו השקני מים וכו'.</b> ברייתא פ\"ק דקידושין (דף ל\"ב) אלעזר בן מתיא אומר אבא אומר השקני מים ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבא ועושה אני את המצוה שאני ואבא חייבין במצות איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה שתעשה ע\"י אחרים תעשה ע\"י אחרים וילך הוא בכבוד אביו אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה ופירש\"י אבא אומר השקני מים ויש מצוה אחרת לפניו לעשות כגון לקבור את המת או לויה. על כרחך לומר דהיינו דוקא במצוה עוברת שאילו אין זמנה עובר אפילו א\"א לעשות ע\"י אחרים עוסק בכבוד אביו ואח\"כ במצוה וכ\"כ רבינו ירוחם בשם הרא\"ש. וכתב הר\"ן והלכה כאיסי בן יהודה מיהו ה\"מ כששתיהן לפניו אבל כשהתחיל במצוה אע\"פ שאפשר לעשותה ע\"י אחרים אם נזדמנה לו מצוה שא\"א לעשותה ע\"י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי\"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה וגם לזה כיון רש\"י כשכתב ויש מצוה אחרת לפניו: \n",
+                "<b>וגדול ת\"ת וכו'.</b> מימרא דרבא במגילה (דף ט\"ז ע\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו אביו השקני מים וכו'.</b> ברייתא בפ\"ק דקידושין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חייב אדם לכבד וכו' עד סוף הפרק.</b> בכתובות פרק הנושא (כתובות דף ק״ג) ת״ר בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך נכנסו בניו אצלו אמר להם הזהרו בכבוד אמכם והקשו בגמרא דאורייתא היא דכתיב כבד את אביך ואת אמך אשת אב הואי אשת אב נמי דאורייתא היא דתניא כבד את אביך ואת אמך את אביך זו אשת אביך ואת אמך זה בעל אמך וי״ו יתירה כלומר דואת אמך לרבות אחיך הגדול ה״מ כלומר דחייב בכבוד אשת אביו בחיים אבל לאחר מיתתו לא כלומר ולהכי מזהר להו עילוה ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דאינו חייב בכבוד אשת אב אלא בחיי אב ה״נ לא מיחייב בכבוד בעל אמו אלא בחיי אמו וכן משמע ליה דאשת אביו ובעל אמו כיון דמאת מרבינן להו ככתובים מפורשים דמו אבל אח גדול דלא מייתינן לה אלא מדרשה דוי״ו לא חשיב ככתוב מפורש בתורה אלא מד״ס: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בן סורר ומורה וכו' והיכן הזהיר וכו'.</b> בסנהדרין פרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) א״ר יוחנן אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת״ל לא תאכלו על הדם ופירש״י לא תאכלו אכילה שתהרגו עליה. ואף על פי שהוא לאו שבכללות כתב רבינו בספר המצות במצוה קצ״ה שאחר שהעונש מפורש אין לחוש על האזהרה אם היא מן הדין או מלאו שבכללות: \n",
+                "<b>ודע</b> שבמנין המצות כתב כלשון הזה קצ\"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא שנאמר בננו זה זולל וסובא. ויש לתמוה שאין בפסוק זה אזהרה ואינו אלא סיפור דברים שאומרים אביו ואמו ובספר המצות כתב בלשון הזה קצ\"ה הזהירנו מהיות זולל וסובא בימי הנערות ובתנאים מתוארים בדין סורר ומורה והוא אמרו לא תאכלו על הדם וביאור זה שבן סורר ומורה מכלל חייבי מיתות ב\"ד ולשון התורה בו בסקילה וכבר התבאר שכל מי שחייב כרת או מיתת ב\"ד הוא מצות ל\"ת זולת הפסח והמילה א\"כ אחר שנדון בן זולל וסובא על התנאים הנזכרים בסקילה ידענו זה המעשה שהוא מוזהר ממנו בהכרח ונתבאר העונש אם כן צריך שנחקור על האזהרה לפי שלא ענש הכתוב אא\"כ הזהיר ולשון גמרת סנהדרין אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת\"ל לא תאכלו על הדם עכ\"ל. וברמזים הלכות ממרים כתב שלא יהיה הבן סורר ומורה על קול אביו ואמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חייב סקילה עד שיגנוב משל אביו וכו'.</b> בסנהדרין פרק בן סורר (סנהדרין דף ע״א) תנן גנב משל אביו ואכל ברשות אביו משל אחרים ואכל ברשות אחרים משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים ובגמרא משל אביו ואכל ברשות אביו בעית כלומר מתפחד מאביו שלא יבין הילכך לא מימשיך משל אחרים ואכל ברשות אחרים אע״ג דלא בעית לא שכיח ליה וכ״ש משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים דשכיח ליה לגנוב משל אביו ולא בעית מאביו שאינו רואהו וכה״ג מימשיך. \n",
+                "<b>ומ\"ש ויקנה בשר ויין.</b> משנה שם (דף ע'). \n",
+                "<b>ומ\"ש בזול</b> שם מימרא דרב הונא וטעמא דאם אינם בזול לא מימשיך: \n",
+                "<b>בחבורה שכולן רקנין ופחותים.</b> שם (דף ע' ע\"ב) א\"ר אבהו אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולן סריקין פירוש ריקים תרגומה סריקין: \n",
+                "<b>ויאכל הבשר חי ואינו חי וכו'.</b> שם אמר רב חנין בר מולדא אמר רב הונא אינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי ופירשו התם יין חי מזיג ולא מזיג בשר חי בשיל ולא בשיל ופירש\"י יין חי דקאמר רב הונא מזיג ולא מזיג לאפוקי היכא דנתן בו מים הרבה ואע\"פ שרוב בני אדם שותים כן (דבתר יין מזיג לא מימשיך) בשיל ולא בשיל דזו היא מדת גנב למהר אבל בשיל שפיר לא מימשיך למעבד כה\"ג לפי שמתוך שהוא גנב ועושה בסתר אין לו שהות: \n",
+                "<b>והוא שיאכל משקל חמשים דינרים וכו'.</b> משנה שם מאימתי הוא חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי, ואמרו בגמרא שתרטימר בשר הוא משקל חצי מנה ופירש\"י יין האיטלקי טוב ומעולה הוא ומימשיך בתריה אבל בחמרא אחרינא אינו חייב בחצי לוג. אבל מדברי רבינו שלא כתב יין האיטלקי משמע דאיטלקי לאו דוקא אלא תנא יין משובח שבארצו נקט וה\"ה לשאר יינות, ומשמע ליה לרבינו דעד שיאכל תרטימר בשר היינו במלוגמא אחת וישתה חצי לוג יין היינו בבת אחת: \n",
+                "<b>גנב משל אביו וכו' עד הרי זה פטור.</b> משנה שם כתבתיה לעיל היא וגמרא שעליה: \n",
+                "<b>וכן אם גנב משל אביו וכו'.</b> נ\"ל שטעות סופר יש כאן וכן צריך להגיה והיתה אכילת עבירה אפילו מדבריהם פטור והדין משנה שם (דף ע') אכל בחבורת מצוה אכל בעיבור החדש אכל מעשר שני בירושלים אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו' אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה ובגמרא אכל בחבורת מצוה וכו' הא קמ\"ל דאע\"ג דכולה סריקין כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך וכו' אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים דבר עבירה תענית צבור וטעמא מאי כלומר אמאי מיפטר אדבר עבירה אמר קרא איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום ופירש\"י דאיננו שומע בקולנו מיעוטא הוא ולאפוקי האי דאף בקולו של מקום אינו שומע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל כל מאכל וכו'.</b> משנה שם (דף ע') אכל כל מאכל ולא אכל בשר שתה כל משקה ולא שתה יין אינו נעשה בן סורר ומורה ואיתא נמי התם אמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה ופירש רש\"י אכל בשר עוף טהור דלא חשיב ולא מימשיך בתריה והא אנן תנן אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים אינו נעשה בן סורר ומורה הא טהורים נעשה בן סורר ומורה כי תנן נמי מתניתין להשלים ופירש רש\"י כי תנן במתניתין דאיצטריך לאשמועינן דפטור אשקצים להשלים שאפילו אכל תרטימר בשר חסר כזית מבהמה טהורה והשלימו לתרטימר מבשר עופות טמאים פטור דאינו שומע בקולו של מקום דכוותה בטהורים מחייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל בשר חי ושתה וכו'.</b> שם מימרא דרבה ורב יוסף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ענש הכתוב וכו'.</b> שם בראש הפרק (דף ס\"ח:) מאימתי נעשה סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון וכו' שנאמר כי יהיה לאיש בן בן ולא איש כלומר וזה משהקיף זקן התחתון איש הוא קטן פטור שלא בא לכלל מצות כלומר ולפיכך אין לחייבו קודם שיביא שתי שערות וידוע דלא קרינן ביה הביא שתי שערות אלא בתר י\"ג שנה אבל מקמי הכי שומא נינהו כדאיתא בפ' יוצא דופן ונתבאר בדברי רבינו פ\"ב מהל' אישות ובגמ' תני ר' חייא עד שיקיף עטרה כי אתא רב דימי אמר הקפת גיד ולא הקפת ביצים ופירש\"י תני רבי חייא במתניתיה הכי משיביא שתי שערות עד שיקיף עטרה וכי אתא רב דימי פירשה דהא דתנא עד שיקיף עטרה לאשמועינן דהקפת זקן התחתון דמתני' הקפת גיד קאמר סמוך לביצים ולא הכיס של ביצים דהוי לבתר הכי טובא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל ימיו של בן סורר ומורה וכו'.</b> שם (דף ס\"ט) א\"ר כרוספדאי וכו' כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא ג' חדשים בלבד ואיתא נמי התם תנא דבי ר' ישמעאל בן ולא אב ואמרינן התם דה\"ק בן ולא הראוי לקרותו אב ופירש\"י והיינו לאחר ג' חדשים אחר שהביא שתי שערות שראוי להיות העובר ניכר אם היה בא על האשה משהביא שתי שערות והיא מתעברת: \n",
+                "<b>הא למדת וכו'.</b> כלומר ממ\"ש שאם הקיף שיער פטור משמע אפילו קודם שישלים ג' חדשים והדין איתיה בגמרא שם א\"ר כרוספדאי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים בלבד והא אנן תנן משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון הקיף זקן אע\"ג דלא מלו ג' חדשים מלו ג' חדשים ואף על גב דלא הקיף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד דנין וכו'.</b> משנה שם (דף ע') מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו חזר וקלקל נדון בעשרים ושלשה ואינו נסקל עד שיהיו שם שלשה הראשונים שנאמר בננו זה זהו שלקה בפניכם ובגמרא מתרין בפני ג' למה לי בתרי סגי אמר אביי ה\"ק מתרין בו בפני ב' ומלקין אותו בפני ג' מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע ופירש\"י כדר' אבהו בכתובות גבי מוציא שם רע מנ\"ל דלקי דכתיב ולקחו זקני עירו את האיש ויסרו אותו. למדנו ויסרו דמוציא שם רע מויסרו אותו דבן סורר ומורה וההוא ויסרו דבן סורר ומורה למדנו מבן שכתוב בו וההוא בן למדנו מבן והיה אם בן הכות הרשע. וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו שנאמר ויסרו אותו</b> והא דלא ילפינן מלקות בבן סורר ומורה מקרא דאייתינן לעיל לא תאכלו על הדם משום דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו כדאיתא בפרק ארבע מיתות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היו שנים הראשונים הן האחרונים.</b> אפשר שלמד כן מדתנן במרובה (דף ע') גנב ע\"פ שנים וטבח על פיהם או ע\"פ שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה ומ\"מ צ\"ע במה שלא הצריך לבדוק אם הקיף זקן אלא בעת שרוצים לגמור דינו למיתה למה לא הצריך לבדקו קודם שילקוהו שאם הוא גדול כיון דאינו נעשה בן סורר ומורה לאו בר מלקות הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מחלו לו וכו'.</b> בסנהדרין פ' הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח) א״ר יאשיה ג' דברים שח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קינויו קינויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חבירי שבדרום על שנים הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ומפרש רבינו דה״מ דאביו ואמו יכולים למחול קודם שנגמר דינו דאילו משנגמר דינו גברא קטילא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברח עד שלא נגמר דינו וכו'.</b> משנה פרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אביו רוצה וכו' עד ולא חרשים.</b> הכל משנה שם כלשון רבינו ופירש\"י בננו זה משמע שרואים אותו. חרשים אינם יודעים אם קבל דבריהם אם לאו שאם אמר להם איני מקבל אינו שומע לו ואע\"פ שרואים שאין מקיים מצותן מיהו איננו שומע בקולנו כתיב ואיכא להפוכי בזכותיה ולמדרש דבשעת הקול קאמרי דלא שמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גזירת הכתוב הוא וכו'.</b> שם (דף ס\"ט ע') תניא אמר ר' שמעון בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויים אצלה בעבירה כלומר וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה כשלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן אלא גזירת הכתוב הוא בן ולא בת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומטום שנקרע ונמצא זכר וכו'.</b> מימרא פ' יש נוחלין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן סורר ומורה צריך הכרזה.</b> ברייתא בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט): \n",
+                "<b>ומה שכתב כיצד מכריזין עליו וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן סורר ומורה הרי הוא ככל הרוגי בית דין שממונם ליורשיהן וכו': סליקו הלכות ממרים בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a522e29909587942c71c43dd7b94c24c2baa5a1e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,707 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>העד מצווה להעיד וכו'.</b> בבא קמא ריש הכונס (בבא קמא דף נ״ה:) תניא היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך בגמרא (דף נ״ו) במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד. ואיכא למידק דמנא ליה לגמרא דתרי מיחייב דאורייתא מאם לא יגיד וכו' אימא הני מילי כשעבר על השבועה כדכתיב ושמעה קול אלה ותירצו התוספות דהכי קאמר קרא כשעובר בדבר אם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון כדתנן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות שהיו אומרים לעדים שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת כלומר מה לנו להכניס ראשנו בדאגה זאת אפילו על האמת לפי שהיו מאיימין עליהם כמה איומים והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וכו'. וכתב \n",
+                "<b>רבינו להעיד בבית דין</b> לומר דדוקא בבית דין הוא שחייב להעיד שאם אמר אינו יודע שוב אינו יכול להעיד אבל חוץ לבית דין אין לחוש כיון שיכול להגיד ולהעיד וכן דעת התוספות והרא\"ש אי נמי מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאילו היה מגיד היה מחייב ממון לאפוקי חוץ לבית דין דאפילו היה מגיד לא היה מחייב ממון. ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב העד מצווה להעיד בבית דין דמשמע עד יחידי ומסיק שנאמר אם לא יגיד וכו' ובפרק הכונס לא מייתי קרא אלא לשני עדים דקרא לא משמע אלא לשנים וכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד שנאמר לא יקום עד אחד באיש אבל לעד אחד ליכא קרא. ויש לומר דרבינו גם כן לא מיירי אלא כשיש שני עדים בדבר וקאמר דמצוה על כל אחד מהם להעיד מאם לא יגיד דאילו היכא דליכא אלא עד אחד כבר כתב רבינו סוף פרק י\"ז דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכדברי הגמרא בפרק הכונס. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין בעדות שיחייב בו את חבירו בין בעדות שיזכהו בו</b> מדלא מפליג קרא וסתם וכתב ואם לא יגיד ועוד דדומיא דמחייב קרבן שבועה אם נשבע נושא עון כשלא נשבע וקרבן שבועה ודאי מיחייב בין בעדות שיחייב בו את חבירו בין בעדות שיזכהו בו. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיתבענו.</b> בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל\"א:) דכל שלא שמעו מפיו שאמר להם בואו והעידוני אינם חייבים קרבן שבועה ובפקדון חייבים ומשמע דהוא הדין נמי בנשיאות עון בלא שבועה בעינן שישמעו מפיו דאי לא תימא הכי ליפלוג בעדות גופה בין היכא דאיכא שבועה להיכא דליכא ועוד דהא אמרינן דכל היכא דמחייב קרבן שבועה אם לא נשבע נשיאות עון מיהא איכא מכלל דכי לא מחייב קרבן שבועה אפילו נשבע כי לא נשבע ליכא נשיאות עון. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות.</b> נראה מדבריו דבדיני נפשות אפילו לא תבעוהו חייב ואפשר דטעמא משום דחייבים העדים לינקם ממנו וסמך לדבר מצאתי שכתב הרא\"ש ז\"ל פירקא קמא דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד לקיים מה שנאמר ובערת הרע בקרבך. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר והוא עד וכו'.</b> לא קאי למאי דסליק מיניה אלא למאי דפתח ביה העד מצווה להעיד בבית דין שנאמר והוא עד וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה העד חכם גדול וכו'.</b> פ' שבועת העדות (שבועות דף ל':) אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל וכו' ה״מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכו' כ״מ שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ופירש״י אבל באיסורא כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה לפני ה' נראה מדבריו דדוקא כשרוצים להתיר את האסור אבל אם רוצים לאסור את המותר לא ליזיל ומדנקט גמרא כ״מ שיש חילול השם וכו' משמע הכי דאילו באיסור המותר ליכא חילול השם יתברך טפי מהוצאת ממון שלא כדין אבל מדברי רבינו שאחר \n",
+                "<b>שכתב אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור</b> חזר \n",
+                "<b>וכתב וכן בעדות נפשות או מכות</b> נראה דסבירא ליה דדיני נפשות אע\"ג דאי ליכא עדים פוטרין אותו וליכא איסורא דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות מ\"מ חילול השם איכא דיש עדים בדבר ולא יתברר דין מדיני נפשות ודיני מכות במילי טובא בתר דיני נפשות גרירין אי נמי דכשם שאילו היו רוצים להרגו וזה יודע לו זכות היה חייב להעיד להצילו כדי שלא ישפך דם נקי הוא הדין נמי אם רוצים לפוטרו לפי שאין עדים וזה יודע לו חובה שהוא כאילו הרגו לאחר כיון שיודע עדות לנקום נקמתו ואינו נוקם וכמ\"ש הרא\"ש פ\"ק דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד לקיים ובערת הרע מקרבך ודיני מכות כבר כתבתי דבמילי טובא בתר דיני נפשות גרירן אי נמי דכיון דחד ממחוייבי מלקות הוא המכה את חבירו ושייך ביה זה הטעם השני של דיני נפשות שכשם שהוא חייב להציל לזה אם הדין עמו כך הוא חייב לנקום נקמתו של זה וכיון דבחד ממחייבי מלקות שייך למימר הכי לא פלוג רבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול וכו'.</b> בסנהדרין פ\"ב (דף י\"ח) תנן כ\"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו וכו' המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו וגרסינן בגמרא עלה דמתני' כ\"ג מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' כגון זקן ואינו לפי כבודו (והכא נמי זילותא הוא לכהן גדול לאסהודי) אמר רב יוסף מעיד למלך והתנן לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אלא אמר ר' זירא מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום יקרא דכ\"ג אתי ויתיב מקבלין ניהליה לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינינן ליה אנן בדיניה ע\"כ. נראה דלמסקנא דאמרינן אלא מעיד בפני המלך לאו בעדות שנוגע למלך עסקינן דהא לעיל דאמרי' דמעיד למלך מקשינן עליה מדתנן המלך לא דן ולא דנין אותו ואם כן היכי מהדר לאוקומי בנוגע למלך הא תיקשי ליה אלא ודאי באינו נוגע למלך עסקינן ואם כן היאך כתב רבינו אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הא בגמ' לא קיימינן הכי וצ\"ע x. ומדברי רבינו שכתב דין כ\"ג סמוך לדין צורבא מרבנן דמפלגינן ביה בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מן האיסור וסתם דבריו בכ\"ג משמע דבכ\"ג לא שני לן בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מאיסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה וכו' ומסיעין אותם מענין לענין.</b> בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב:) פותחין בזכות וכו' מי לא תניא רשב״א אומר מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתם ויחזרו בהם ומפרש רבינו ממקום למקום מענין לענין. \n",
+                "<b>ומה שכתב שמ״ע לדרוש את העדים וכו' ולהרבות בשאלתם וכו'</b> איתא בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מ') ובפרק זה יתבאר: \n",
+                "<b>וצריכין הדיינין וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק ה' שם היו בודקין אותם בשבע חקירות באי זה שבוע ובאי זו שנה וכו' העובד ע\"ז את מה עבד ובמה עבד. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו אמר היום הרגו וכו' או אמש הרגו.</b> פלוגתא דרבי יוסי ותנא קמא שם בברייתא ופסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החקירות והדרישות וכו'.</b> משנה שם מה בין חקירות לבדיקות חקירות אחד אומר איני יודע עדותן בטלה בדיקות אחד אומר איני יודע אפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת ואמרינן בגמ' (דף מ\"א:) דהיינו טעמא דבחקירות אמר אחד אינו יודע עדותן בטלה דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות אבל בדיקות אפילו אמרו כולן אין אנו יודעים עדות שאתה יכול להזימה היא שהזמה אינה תלויה בכך אלא הכחשה דמאי שייך עמנו הייתם גבי בדיקות ועוד שם במשנה כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מה בין חקירות וכו'.</b> כבר נתבאר בסוף פ\"א: \n",
+                "<b>ובזמן שהם מכחישין זא״ז אפילו בבדיקות עדותן בטלה.</b> משנה שם אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה ואע״ג דאמר רב חסדא אחד אומר כליו לבנים ואחד אומר כליו שחורים הרי זה נכון הא איתותב ואע״ג דשני לא שבקינן פשטא דמתניתין וניקום ונסמוך אשינויי ועוד דהא אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף ל':) דרבא פליג עליה דרב חסדא וודאי דהלכתא כוותיה לגבי רב חסדא דהא בתרא הוא. וכתב הראב״ד וכן העד השני וכו' עד הרי עדותן בטלה א״א טעה בזה כי הבדיקות אם אמר איני יודע אין עדותן בטלה עכ״ל. ואני אומר שלא טעה בכך אלא שהוא ז״ל סובר שהכוונה בכלי שבידו הוא מכלל החקירות וכמבואר בדבריו בפרק שקודם זה. אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב בפ״א ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל שאם העידו עליו שעבד ע״ז וכו' ומנ״ל הא דהא בין חקירות בין בדיקות מדאורייתא נינהו וטעמא דחקירות פסלי כשאומר איני יודע נתבאר בפרק היו בודקין משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ובשלמא בשבע חקירות השוות בכל העדים נזומין על ידן אבל במ״ש רבינו שהם מכלל החקירות אם אמר איני יודע למה עדותו בטלה הא אין העדים נזומין על ידן וצ״ע. ותמהני על סמ״ג שכתב יתר על השבע היו חוקרין אותן וכו' הדברים האלה נקראים בדיקות ולא הזכיר סברת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו העדים מרובים וכו'.</b> משנה שם (דף מ') מה בין חקירות לבדיקות חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה בדיקות אמר עד אחד איני יודע אפילו שנים אומרים אין אנו יודעים עדותן קיימת ואמר בגמ' (דף מ\"א:) מאי אפילו שנים אומרים פשיטא כי אמר אחד איני יודע עדותן קיימת כי אמרי בי תרי נמי עדותן קיימת ואסיק רבא דהכי קאמר אפי' בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת פירוש אם יש שלשה עדים. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם הכחיש וכו',</b> מדקתני סיפא דמתני' אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטילה ומשמע דקאי אכל מאי דאתמר ברישא דהיינו כשהם שלשה עדים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד אחד אומר ברביעי בשבת וכו'.</b> משנה שם אחד אמר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של חדש וזה לא ידע בעיבורו של חדש אחד אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן בטילה והא דעדותן קיימת דוקא בשכיוונו ביום מימי השבוע שאל\"כ הא מתכחיש ביומי השבוע ופשוט הוא: \n",
+                "<b>בד\"א עד חצות וכו'.</b> מימרא דרב אסי אמר ר' יוחנן שם (דף מ\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר האחד בשלשה והשני וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>אמר עד אחד בשתי שעות ביום וכו' עד עדותן בטלה.</b> גם זה משנה שם ואע״ג דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא הלכה כתנא קמא דאמר הכי. ומיהו איכא למידק דאמרינן בפרק אור לארבעה עשר (פסחים דף י״ב) דלת״ק אדם טועה בשתי שעות חסר משהו והיאך כתב רבינו שדרך האדם לטעות שעה אחת שהוא דלא כמסקנא דגמ' ועוד דקשיא דידיה אדידיה דמתחלת דבריו משמע שאין אדם עשוי לטעות יותר משעה אחת וממ״ש בסוף שאם הוא אמר בשלשה והשני אמר בה' עדותן בטלה משמע הא אם השני אמר בד' וחצי עדותן קיימת וי״ל שמה שכתב שדרך האדם לטעות שעה אחת רוצה לומר בין השעה השניה לשלישית או בין שעה ג' לד' פירוש שדרך אדם לטעות כשעומדין בשעה שלישית קורין אותה שניה וטועין מתחלת השניה עד סוף השלישית וכן בין ג' לד' שטועה משניה לג' ואפי' שהראשון יאמר שעה שניה והשני אמר שעה שלישית נאמן שהראשון כוונתו היתה על תחלת שעה שניה והשני לסוף שלישית אפילו הכי עדותן קיימת דעביד איניש למיטעי בין שעה אחת לחבירתה ואפילו בכל הכמות של השתי שעות ומפני שאין הטעות אלא בשעה אחת שהשניה קורא ג' או הג' שניה מפני זה קורא אותה רבינו טעות שעה אחת ואף אם הזמן טעות ב' שעות חסר משהו כמו שהעלו בגמ' ולפיכך דקדק רבינו בלשונו ולא כתב שדרך העם לטעות שעה אחת אלא כתב שדרך העם לטעות בשעה אחת שר״ל הוא טועה בשם השעה וזה הטעות יפול מתחלת שעה אחת עד סוף שעה אחרת. והרב הדיין ה״ר משה ן' אלאשקאר ז״ל כתב רבא אית ליה בפרק אור לי״ד דלדברי ר״מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו ולדברי ר' יהודה אדם טועה ג' שעות חסר משהו וידוע שהרמב״ם פסק כר״מ משום דסתם מתניתין כוותיה וא״כ צריך ליישב לשון הרמב״ם דהא דקאמר שדרך העם לטעות בשעה רוצה לומר שיעמוד בשעה אחת ויטעה בשעה שלפניה או שלאחריה דקרי לשניה שלישית או איפכא והיינו טעות שעה אחת אלא דכי דייקינן אפשר שיהיה הטעות שתי שעות כדאיתא התם והרב ז״ל סתים לה סתומי דכפשטה טעות שעה אחת היא וקושטא דמילתא דלא דייקינן בהו בסהדי בכמה בשעה בתחלתה או בסופה כדמסיק בפרק היו בודקין וזה דרך הרב לסתום הדברים ולקרבם אל המושכל עכ״ל: \n",
+                "<b>אמר עד אחד קודם הנץ החמה וכו'.</b> מימרא דרב שימי בר אשי שם (דף מ\"ב): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד דיני ממונות וכו'.</b> סנהדרין (דף ל\"ב) ריש פרק אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישות וחקירות ורמינן עלה מדתניא דדיני ממונות לא בעו דרישה וחקירה ואמר רב חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כלומר ומתני' דאורייתא קמי תקנתא וברייתא דרבנן בתר תקנתא ורבא אמר מתני' דהכא בדיני קנסות ואידך בהודאות והלואות כלומר תרווייהו בתר תקנתא דרבנן ומתני' בדיני קנסות דליכא למיחש לנעילת דלת ורב פפא אמר אידי ואידי בהודאות והלואות כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה פירוש לא בשיודעים בו שהוא מרומה דא\"כ חייב לסלק עצמו ממנו וכמו שכתב רבינו פרק כ\"ד מהלכות סנהדרין וזה \n",
+                "<b>שכתב וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו</b> כלומר חששא בעלמא לא שיודע כן בודאי וסובר רבינו דהני תלתא אמוראי מר אמר חדא ומר אמר חדא ובענין דינא לא פליגי וכמו שפירשתי דכולהו סברי דהודאות והלוואות לא בעו דרישה וחקירה ודיני קנסות בעו דרישה וחקירה ובדין מרומה כ\"ע מודו דברייתא הוא פרק שבועת העדות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף ל':) אמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשירה בדיני ממונות משמע הא בחקירות עדותן בטלה ומפרשי נהרדעי הכחשה דבדיקות אפילו אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפי ואוקימנא כר״ש בן אלעזר דאמר לא נחלקו ב״ש וב״ה על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שב״ש אומרים נחלקה עדות וב״ה אומרים יש בכלל מאתים מנה וידוע דהלכה כב״ה ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״א:) עבד רב יהודה עובדא כב״ה ואליבא דרשב״א ואמרינן נמי בפ' זה בורר (סנהדרין דף ל״א) אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן הוה עובדא ואתא לקמיה דרבי אמי וחייביה רבי אמי לשלומי ליה חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא כמאן כרשב״א אימור דאמר רשב״א היכא דיש בכלל מאתים מנה כה״ג מי אמר לא צריכא לדמי כלומר דזה אומר בפני הודה לו דמי חבית יין וזה אומר דמי חבית שמן דתרווייהו מסהדי אדמי חבית יין אחד אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה א״ר חנינא מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן. וי״ל דהב״ע כגון שאדם יכול לראות שתי הדיוטות הא לאו הכי אין מצטרפין דהוה ליה מכחישין זה את זה בחקירות ואפי' בדיני ממונות פסילי וכמו שנתבאר בסמוך וכ״כ הפוסקים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דין תורה שאין מקבלין עדות וכו'.</b> בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ח) תנן מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים וכו' והם עושין לו קיומו ובב״ק פרק הגוזל קמא (דף פ״ח) גבי שורף שטרותיו של חבירו פרכינן אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה (כתיב) בשטרא ליכתבו ליה שטרא מעליא וקשה היכי מצו כתבי הא ביבמות פ' ד' אחין (יבמות דף ל״א:) אמרינן דהיינו טעמא דלא כתבינן זמן כשמקדש בשטר משום דאית לן לאנוחי גבי סהדי וזמנין דלא דכירי וחזו בכתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והתוספות האריכו בישוב קושיא זאת בפ״ב דכתובות ופ״ג דבתרא ופרק ארבעה אחין ועיין בהרי״ף פ' ד' אחין ומדברי רבינו למדנו תירוץ יפה דאה״נ דדין תורה מפיהם ולא מפי כתבם בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות ורבנן הקילו בדיני ממונות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וההיא דפ' ד' אחין דהוי דיני נפשות לא מצו מסהדי דאוקמוה אדין תורה וההיא דהגוזל דמצו מסהדי בדיני ממונות היינו מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ולכן בקנסות ומכות וגלות דלא שייך נעילת דלת אין דנין על פי כתב ידן והר״ש בר צמח כתב שאין דברי רבינו מכוונים דודאי עדים החתומים בשטר כשרין ומקרא מלא דבר הכתוב (ירמיהו ל״ב:מ״ד) שדות בכסף יקנו וחתום עכ״ל. ואני אומר דאי מהא לא קשיא דהאי קרא דברי קבלה הוא ולא דבר תורה אך קשה לי דאמרינן בכמה דוכתי מהם סוף פרק ב' דכתובות (דף כ״א) כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן אלמא דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד ולא בעי קיום וצ״ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עד שנחקרה עדותו וכו'.</b> בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א:) משנה השביע עליהם חמש פעמים לפני ב״ד וכפרו אינם חייבים אלא אחת אמר רבי שמעון מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות ובכל דוכתא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ובתוספתא דסנהדרין יכולים לחזור בהם עד שיחקר עדותם בב״ד נחקרה אין יכולים לחזור בהם ובתוספתא ריש פרק שני דכתובות ובירושלמי פ״ב דכתובות עדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן בב״ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן בב״ד אמרו מבודין היינו אינן נאמנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו נתן טעם לדבריו.</b> מפורש בפרק נגמר הדין דאי הדרי בהו סהדי אע\"ג דקא יהבי טעמא למלתייהו קרינן בהו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו כל עד שנחקרה עדותו וכו' אינו יכול לחזור בו כללו של דבר וכו'.</b> נראה דדוקא כשהעיד בב״ד אינו יכול לחזור אבל אם שאלוהו על עדותו ואמר איני יודע יכול לחזור ולהעיד ולישנא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הכי דייק דהיכא דהגיד בתחלה כלומר שאמר עדותו אינו חוזר ומגיד אבל כל שאמר שאינו יודע לא מיקרי מגיד ואם נתן אמתלא למה אמר בתחלה איני יודע נאמן ועוד דכשהעיד כבר אם עתה חוזר בו אע״פ שיטעון מפני פחדו עשיתי או משום טענה אחרת אינו נאמן דהא משוי נפשיה רשיעא דאסהיד שקרא והיינו טעמא דכשהשביעם בפני ב״ד אינם יכולים לחזור ולהעיד דמשוו נפשייהו רשיעי אבל כי אמר איני יודע לא משוי נפשיה רשיעא דיכול לומר מפני הפחד אמרתי איני יודע דהיינו שב ואל תעשה וראיה מדאמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל״ט:) ובפרק שני דכתובות (דף כ״ז:) מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה א״ל פלוג לי בנכסי דאבא א״ל לא ידענא לך אתו לקמיה דרב חסדא וכו' א״ל לההוא דאתא אייתי סהדי דאחוה את א״ל אית לי סהדי ומסתפו מיניה דגברא אלמא הוא א״ל לדידיה זיל אייתינהו את דלאו אחוך הוא א״ל דינא הכי המע״ה א״ל הכי דאיננא לך ולכל אלמי חבירך השתא נמי אתו ומשקרי תרתי לא עבדי ומשמע מפירש״י דהכי קאמר חדא דשתקי מלהעיד האמת וחדא דמסהדי שיקרא לא עבדי הרי שאמרו שם דאשמא לא יעידו מפני פחדו של זה חיישינן אבל לשמא יעידו שקר לא חיישינן וטעמא כדפרישית ועוד דאם לא כן למה ליה למתני' למינקט השביע עליהם חמש פעמים בפני ב״ד וכפרו אינם חייבים אלא אחת דמשמע דאפילו בפעם ראשונה השביעם ופטור דקתני חוץ משבועה ראשונה לינקוט תבעם בפני ב״ד וכפרו וחזר ותבעם חמש פעמים והשביעם פטור אפילו משבועה ראשונה דהא אינו יכול לחזור ולהודות אלא ודאי כדאמרן ולזה נוטה דעת הר״ן בפרק שבועת העדות. ואין להקשות ממה שדקדקתי בראש הלכות אלו מלשון רבינו דהעד מצווה להעיד בב״ד דוקא משום דכיון שאמר איני יודע שוב אינו יכול להעיד דהתם בשאינו נותן אמתלא אלא אומר אז לא רציתי להעיד ועכשיו אני רוצה והכא כשנותן אמתלא לדבריו וכמו שכתבתי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי</b> הוא ממאי דאמרינן בפ\"ב דכתובות דעדים האומרים תנאי היו דברינו למעקר סהדותייהו קמא אתו כלומר וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אלא דהתם מהימני משום דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והוה ליה כאילו עדיין לא השלימו עדותן וכיון שאין דברים אחרונים סותרים לראשונים לגמרי נאמנים אבל הכא שכבר נחקרה עדותן וגמרו דבריהם ועתה באים לחזור ולומר תנאי היה הוו להו חוזרים ומגידים ולא מהימני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדים החתומים על השטר וכו'.</b> פרק שני דכתובות (דף י\"ח:) משנה העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ואמרינן בגמ' דאם כתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אין נאמנים משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואמר רמי בר חמא לא שנו היכא דאין כתב ידן יוצא נאמנים אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים מאי טעמא לפי שאין [אדם] משים עצמו רשע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם אמרו אמנה היו דברינו וכו'.</b> שם (דף י\"ט) א\"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן פירש\"י לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללוות ילוה והאמינו שלא יתבענו אא\"כ מלוהו ואוקמה רב אשי בדקאמרי עדים ודאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והיינו טעמא דלא מהימני כדרב הונא דאמר אסור לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו משום שנא' ואל תשכן באהליך עולה ואמר רב ששת בריה דרב אידי שמע מינה עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מאי טעמא כיון דעולה הוא אעולה לא חתימי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו העדים שטר מכר זה וכו'.</b> שם אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין מאי טעמא האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב ופסק רבינו כמר בר רב אשי דבתרא הוא וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ופירוש ניתן ליכתב לדעת רבינו דשטרא מיהא מהני דכי מבטלי זביני מחמת מודעא צריך המוכר להחזיר הדמים שקבל כמ\"ש בשטר וא\"כ אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין דלא עקרי סהדותייהו לגמרי דאכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא אי נמי דהאי ניתן ליכתב קאי אמודעא שבידם לכתבה ולכתוב זמנה קודם שטר המכר דאותו יום עצמו ואם כן אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין שאין אנו חוזרים ומגידים שעדיין לא הגידו כיון שבידם לפסול הגדת המכר משעה ראשונה ולא דמי לאנוסים היינו מחמת נפשות אבל לרש\"י שפירש דניתן ליכתב להציל אנוס מיד אונסו צריך לומר דדוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא דאע\"ג דניתן ליכתב מהאי טעמא כי אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות כל שכן דניתן ליכתב ואפי' הכי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אינם נאמנים משום דעקרי לסהדותייהו והוו להו חוזרים ומגידים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> אמרו על תנאי היה וכו'.</b> שם בעא מיניה רבא מרב נחמן עדים שאמרו תנאי היו דברינו פירש\"י על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים לו תנאו וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר מהו אמר ליה כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא. עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי א\"ר פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע א\"ה אפי' תרווייהו נמי אלא אמרינן הנך למעקר סהדותייהו אתו האי נמי למעקר סהדותיה אתי פירש\"י למעקר סהדותייהו אתו לומר לא חתמנו אלא על מנת שיתקיים התנאי וכיון דתנאי מילתא אחריתי היא מהימני דעדות בפני עצמו הוא חד נמי כיון דאית לן למימר דמילתא אחריתי היא ושטרא ממילא מיעקר אשתכח דאין בשטר חתום אלא עד אחד. ודע שרבינו האי ז\"ל וכת אחת של ראשונים פירשו דאפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר עסקינן וכת אחת מן האחרונים כתבו כדברי רבינו והכריע הרמב\"ן כדבריהם וטענת שתי הכתות הלא הם כתובים על פירוש הר\"ן פ\"ב דכתובות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גם בדיני ממונות אין מקבלים עדות אלא בפני בעל דין וכו'.</b> לפי שלמעלה חילק בין דיני ממונות לדיני נפשות אמר שבדין זה אין חילוק שגם בדיני ממונות אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ודין זה הנה הוא בבבא קמא פרק בתרא (דף קי\"ב:) אמר רב אסי אמר רבי שבתי מקבלים עדים שלא בפני בעל דין תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלים עדים שלא בפני בעל דין פירוש משום דאמר קרא והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו קבלה מיניה רבי יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא וכו'. אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו (הלה) עומד וצווח ואי אמר קבעו לי זמנא עד דמייתינא סהדי ומרענא לשטרא קבעינן ליה וכתוב בגי' דאם עברו וקבלו עדים שלא בפני בעל דין לא עשו כלום דהוו להו טועים בדבר משנה דחוזר וכן נראה מדקדוק דברי רבינו שכתב גם בדיני ממונות משמע שבדיני ממונות נמי אם קבלו עדות שלא בפני בעל דין לא עשו כלום כמו בדיני נפשות וכתבו התוספות (בד\"ה ושלחו לו) דמשמע דבעינן שלחו לו ולא בא בהדי עדיו חולים או מבקשים לילך למדינת הים מדלא קאמר או שלחו לו כדקאמר או שהיו עדיו חולים אבל בעל נמוקי יוסף כתב מדלא קאמר או ששלחו לו דקדקו המפרשים ז\"ל דקאי אדסליק מיניה שאם היו עדיו מבקשים לילך צריך להודיע לו שיבא קודם שיקבלו כיון שיש שהות ואם לא בא מקבלין עדותן שלא בפניו ואין סברא לומר דקאי נמי אהוא חולה או עדיו חולים דכיון שהדבר נחוץ ודאי מקבלים ואין צריך לשלוח לו דאם לא עכשיו אימתי דסתם חולים לסכנה חיישינן להו עכ\"ל. ולפי דבריו אפשר לומר נמי דהוא הדין אם היה במקום רחוק והיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים דאין אומרין נמתין עד שישלחו לו דהא בין כך ובין כך ילכו העדים וכתב הר\"ן ז\"ל פרק אלמנה נזונת גבי מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה דנתבע המביא עדים לפטור עצמו מקבלים אותן שלא בפני בעל דין ורבינו כתב הדברים כמו שכתובים בגמרא ואין בדבריו הכרע והא דמקיימין השטר שלא בפני בעל דין פירשה רש\"י ז\"ל דמיירי בגוונא דההיא דלעיל דהיינו כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים וכו' הא לאו הכי אין מקיימין אבל דעת התוספות והרא\"ש ז\"ל כדעת רבינו לומר דאפילו בדליכא חדא מהני גווני מקיימין והיינו טעמא דכיון דקיום שטרות דרבנן משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין לא החמירו חכמים בו כמו בקבלת עדות שהוא של תורה דבעינן בפני בעל דין ואם יש לו עדים שיעידו שהוא מזוייף או שיעידו שהעדים פסולים היו קודם שחתמו בשטר יפסול ואין מבטלין השטר וקיומו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שיש לו ראיה בעדים וכו'.</b> מההיא דמרי בר איסק (בכתובות דף כ\"ז:) שהבאתי לעיל בפ' זה אגב גררא דאמר ליה רב חסדא לאיתויי סהדי וא\"ל איהו דינא הכי המע\"ה ואמר ליה הכי דאיננא לך ולכל אלמי דחברך וכתבו התוספות דהכא ב\"ע שאמרו לו אותם עדים לא נאמר לך דבר על עדות זו שרגלים לדבר דמסתפו מיניה ומש\"ה אמר ליה אייתינהו את ויעידוך שאינו בן אביך או שאין יודעים לך עדות וקאמר אי מסתפו מיניה השתא נמי מסהדי שיקרא או שאינו אחיו או שאין יודעים לו עדות ומשני תרתי לא עבדי חדא שישתקו מלהעיד וחדא שישקרו ויאמרו אין אנו יודעים שהוא אחיו ולפי זה אם אמרו אין אנו יודעים היה מרי בר איסק פטור והכריחם לפרש כן משום דאל\"כ לא שבקת חיי דכל אדם שיהיה חייב לחבירו עשיר יאמר עליו שהוא אלמא ואם לא יביא עדים יפסיד אבל מדברי רש\"י נראה שאע\"פ שהיו אומרים אין אנו יודעים היה מרי בר איסק חייב דאיכא למימר דמסתפו מיניה עד שיעידו כדבריו שכן פירש בהמפקיד (דף ל\"ט:) זיל אנת אייתי סהדי דלאו אחוך הוא אותם עדים שיש לו לזה שבאו משם ומכירים בו מי הוא הביאם אתה ויעידו שאינו בן אביך או בקש עדים אחרים א\"ל מרי לרב חסדא אי מינאי דחלי מה הועלת סוף סוף אתו סהדי ולא מסהדי אלא כמותי ולא כמותך. תרתי לא עבדי מיראתך יעשו אחת שישתקו אבל שתים לא יעשו לא דיין שישתקו ולא יעידו האמת אלא גם שיעידו שקר עכ\"ל. הרי מפורש בדבריו שלא היה מרי בר איסק נפטר עד שהיו מעידים העדים כדבריו לפ\"ז אפשר לומר שאפילו אין רגלים לדבר שלא אמרו העדים לא נאמר לך דבר מעדות זו אלא שטוען התובע שבעל דינו אלם ויראים העדים ממנו נחייב לאלם שיביאם הוא ומה שהקשו התוס' דא\"כ לא שבקת חיי וכו' אפשר לומר שאין זה דבר המסור לטענת בעל דין לבד אלא גם לראות עיני ב\"ד אם הוא אלם כדי שייראו העדים ממנו אם לאו ואפשר שדעת רבינו כן \n",
+                "<b>שכתב ואם ידעו ב\"ד שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מפחדים וכו'</b> כלומר דתרתי בעינן שידעו ב\"ד שהוא אלם ושיטעון התובע שהעדים מפחדים ממנו ואם תאמר סוף סוף לא שבקת חיי לאלמי שמאחר שמוחזק באלם יטעון בעל דינו שהעדים יראים ממנו ונמצא האלם מפסיד כל אשר לו יש לומר דכיון דאלמי נינהו יפסידו כל אשר להם וכה\"ג דיינינן להו עד שישובו בתשובה ויהיו כשאר כל אדם ואז דיינינן להו כשאר אינשי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין וכו' עד לפיכך אם נמצאת כת אחת מהן זוממין וכו' שהרי הוא נהרג בעדות הכת השניה.</b> בפ\"ק דמכות (דף ו':) היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים רואים אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו עדות אחת כלומר וכל עוד שלא הוזמו כולן אין נהרגין ואם לאו הרי אלו שתי עדיות לפיכך אם נמצא אחת מהם זוממין הוא והן נהרגין והשניה פטורה פירוש ההורג נהרג בעדות כת שניה שלא הוזמה והכת שהוזמה נהרגת ע\"פ המזימין ואם הוזמה כת שניה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דהא קי\"ל הרגו אין נהרגין ואמרינן בגמ' משמיה דרב דעדות מיוחדת פירוש אחד רואהו מחלון זה ואחד מחלון זה ואינם רואים זה את זה פסולה ותניא נמי הכי לא יומת על פי עד אחד להביא שנים שרואים אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואים זה את זה שאין מצטרפין ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה בחלון אחד אין מצטרפין אמר ליה רב פפא לאביי השתא ומה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דהאי קא חזי כולי מעשה והאי קא חזי כולי מעשה אמרת לא מצטרפי בזה אחר זה דהאי חזא פלגא דמעשה והאי חזא פלגא דמעשה מיבעיא אמר ליה לא נצרכה אלא לבועל את הערוה שכמה שרואה כל אחד די ואפי' הכי לא מצטרפי ולכך כתב \n",
+                "<b>רבינו שראהו זה שעשה מלאכה בשבת</b> כלומר שאף ע\"פ שיש די בראיית כל אחד לא מצטרפי ואמרינן תו בגמ' אמר רבא אם היו רואים את המתרה או המתרה רואה אותן מצטרפין כך היא גירסת ספרינו אבל מדברי רבינו נראה שהיה גורס היו רואים את המתרה והמתרה רואה אותן מצטרפין וכך הוא גירסת סמ\"ג. \n",
+                "<b>ומ״ש צריכין להעיד כאחד ובב״ד אחד</b> אפשר שהוציאו מדאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף ל') ר' נתן אומר (בדיני ממונות) שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר (שומעין את דבריו) משמע דבדיני נפשות כולי עלמא מודו דצריכים להעיד כאחד. ומכל מקום נראה לי דגירסת רבינו כך וצריכים להעיד כאחד בבית דין אחד בלא וא״ו ולא כספרינו שכתוב ובבית דין בוא״ו דכיון דמעידים כאחד משום דמקישין הגדה לראיה פשיטא דהוי בבית דין אחד דדוחק לומר דאתו לאפוקי שלא יהיו שני בתי דינין בבית אחד והם שומעים דבריהם כאחד. אחר כך נתיישבתי בדבר ונראה לי לקיים הנוסחא דאתא לאפוקי ממה שכתב לקמן וכן אם העידו שני העדים בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין אחר יבא אחד מכל ב״ד ויצטרפו וס״ל לרבינו דהיינו בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא יבא אחד מכל ב״ד ויצטרפו אלא צריך מלבד שצריך שיעידו שני העדים כאחד עוד צריך שאותם שלשה ועשרים שהיו ביחד כששמעו דברי שני העדים שידונו אותם לא שיצטרפו קצת מב״ד זה וקצת מב״ד זה וידונו אותם וסוגיא דשמעתא מוכחא דבדיני ממונות עסקינן דאמרינן (בבא בתרא דף קס״ה:) אליבא דר' נתן לא תיבעי לך וכו' והא ר״נ ות״ק לא איירו אלא בד״מ כמו שיתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בדיני ממונות אף על פי שלא ראו אלו את אלו וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף ל') תניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד רבי יהושע בן קרחא אומר אפי' בזה אחר זה ואמרינן התם דהלכה כרבי יהושע בן קרחא. וכתב סמ״ג אמנם בפרק השולח משמע דרב אשי סובר כרבנן שמקשה מדבריהם על מחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל עד כאן לשונו. ואני אומר שרב אשי לא אמר כן אלא בני הישיבה אמרו על דברי רב אשי הכי נמי מסתברא ונדחו דדילמא כריב״ק ס״ל וא״כ לא משמע מהכא דרב אשי סבר כרבנן ואפי' אי הוה משמע דסבר כרבנן לא הוה שבקינן פסק מפורש דאתמר הכא דהוא דוכתיה משום דיוקא דדוכתא אחרינא ואין לפקפק בזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם אמר האחד בפני הלוהו וכו'.</b> שם בפלוגתא דאמוראי ואמרינן בסיפא דמילתא נהרדעי אמרי בין הודאה אחר הודאה בין הודאה אחר הלואה בין הלואה אחר הלואה בין הלואה אחר הודאה מצטרפין כמאן כר' יהושע בן קרחא ורב דאמר הודאה אחר הלואה הלואה אחר הודאה לא מצטרפי הא איפריך ונראה מלשון רבינו שכתב והשני שהעיד אחר זמן דמשמע העדות היה אחר זמן עדות חבירו אבל הראיה שהלוהו קודם לו היתה שאם עד הודאה אומר שקדם זמן שהודה לו לזמן שאומר העד שהלוהו אין מצטרפין דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי וק\"ל מהא דלעיל ואף על גב דבאחד אומר דמי חבית של יין ואחד אומר דמי חבית של שמן שמצטרפין התם איכא למימר דאמנה חד הוא דמסהדי אלא שהעדים עשויין לטעות בין דמי חבית של יין לדמי חבית של שמן אבל הכא אין אדם עשוי להודות קודם שילוה וכיון שעד אחד אומר שלוה ביום פלוני ועד זה אומר שהודה מקודם הא ודאי שיקרא קאמר. ודע דבהלואה אחר הלואה כתבו האחרונים והביאו הרא\"ש בפסקיו דהא דמצטרפין היינו כשזה תובע שני מנים אחד מניסן ואחד מתשרי ויש לו עד אחד על כל אחד מהמנים שאין ביניהם הכחשה אבל אם אינו תובע אלא מנה אחד והם מעידים על שני מנים על כרחך אחד מהם שקר לפי דברי התובע והוא נאמן על עצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן בעת שמעידין בב\"ד וכו'.</b> ג\"ז שם ואין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד רבי נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו ואמרי' התם דמודה רבי יהושע בן קרחא לרבי נתן וא\"כ כיון דקי\"ל כר\"י בן קרחה ממילא הויא לה הלכה כרבי נתן ועוד דהתם באותו פרק גמ' גמרו את הדבר מכניסין אותן וכו' דחיקנא לאוקומי מתניתין כר' נתן אלמא כוותיה קי\"ל ועוד דהא רשב\"ג דמתני' דכתובות פ\"ב (דף כ\"ז:) סובר כר' נתן כדאיתא התם וכן פסק הרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם היה עד אחד בכתב ועד אחד ע״פ וכו'.</b> בתרא פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ה:) שלחו ליה חברייא לר' ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד על פה אליבא דר' יהושע בן קרחה מהו שיצטרפו ושלח להו יצטרפו ומפרש רבינו שהנפקותא היא לשווייה עדות בשטר דאילו למלוה על פה כיון דמכשרינן הלואה אחר הודאה פשיטא דכשרים דמה לי שניהם ע״פ מה לי אחד בכתב ואחד על פה ופירוש ברור הוא ומדקדוק לשון רבינו שכתב שניהם מצטרפין לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי משמע דלא אמרינן שנעשית מלוה בשטר אלא לענין שלא יוכל לומר פרעתי אבל לא לטרוף לקוחות דאע״ג דסתם קנין לכתיבה עומד הני מילי כשנטל קנין בפני שנים אבל הכא שלא נטל קנין אלא בפני אחד לא. והטור כתב בסימן נ״א בשם רבינו שנעשה מלוה בשטר גמור ומה שכתבתי נראה יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד האחד בב\"ד זה וכו'.</b> שאלו שם לר' ירמיה אליבא דרבי נתן ושלח להו דמצטרפין: \n",
+                "<b>וכן אם העידו שני העדים בב\"ד זה וכו'.</b> גם זה שם שלחו ליה חברייא לר' ירמיה שנים שהעידו בב\"ד זה וחזרו והעידו בב\"ד זה מהו שיבא אחד מכל ב\"ד ויצטרפו ושלח להו דמצטרפין ופי' רשב\"ם x שנים שהעידו בב\"ד על חתימת יד שני עדים והלכו להם שנים מאותם ג' ב\"ד למדה\"י דהשתא לא מצו הוו חד ב\"ד וחזרו והעידו בב\"ד אחר והלכו להם שנים וחזרו העדים בב\"ד אחר והלכו שנים ונשתייר אחד מכל ב\"ד וב\"ד מהו שיבא אותו אחד שנשתייר מכל בית דין ובית דין דהויין שלשה ב\"ד ויצטרפו שלשה לקיים השטר בעדותן עד כאן לשונו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל העד עם הדיין שהעידו שני העדים בפניו אין מצטרפין.</b> בכתובות פ\"ב ומפרשים התם טעמא משום דמאי דמסהיד סהדא לא אסהיד דיינא ומאי דמסהיד דיינא לא מסהיד סהדא פירוש שהעד מעיד על ההודאה או על הלואה והדיין מעיד שהעידו בפניו שהודאה או הלואה זו אמת או שקיימו השטר בפניו. וה\"ר שלמה בר\"ש בר צמח ז\"ל כתב בתשובה על זה שכתב רבינו אבל עד ודיין שהעידו שני עדים בפניו אין מצטרפין שהמפרשים פירשו ההיא דפ\"ב דכתובות (דף כ\"א) בשטר שיש בו קיום ולא הכירו כ\"א עד אחד וחתימת דיין אחד שאין לצרף עדותן משום דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי וע\"פ דרך זה למדו מכאן דקיום שטרות צריך קיום אבל הרי\"ף בפ' גט פשוט פירש בדרך אחר כגון שיש עד בהלואה זו ודיין אחד מעיד שבמושב ב\"ד של ג' שהיה הוא אחד מהם באו שני עדים והעידו שזה חייב לזה מנה שאין לצרף עדותן דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא משמע מפירושו ז\"ל דדוקא בעדות ע\"פ היא זו ולא בקיום השטר אבל אם היה השטר מקויים שוב אינו צריך קיום והרמב\"ם כתבה ע\"פ דרכו של הרי\"ף א\"כ הרי גילה דעתו כאן הרמב\"ם שאין קיום ב\"ד צריך קיום לפי שהוא בשיטת הרי\"ף רבו אמרה ומ\"מ כתב דלענין מעשה כיון שר\"ח והרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל סוברים דמעשה ב\"ד צריך קיום הכי נקטינן לענין ממון להקל על הנתבע וכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא נקטינן הכי להקל על הנתבע כמו שכתבו המפרשים בפ\"ק דע\"ז וכ\"כ הרמב\"ן והר\"ן בפ' אלו טרפות עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע״פ שמצטרפין העדות בדיני ממונות וכו'.</b> בבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע':) ובבא בתרא פ' חזקת (בבא בתרא דף נ״ו:) אמרי דרבנן דרשי יקום דבר ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים שערה אחת בגבה ואחת בכריסה ומפרש רבינו גבה וכריסה צד ימין וצד שמאל ואמרינן נמי התם דאחד אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה הוי חצי דבר וחצי עדות וה״ה לאחד מעיד שאכלה שנה אחת ואחד מעיד שאכלה שנה שנייה ואחד מעיד שאכלה שנה ג' אבל היו שנים מעידים על שנה אחת ושנים על שנה שניה ושנים על שנה ג' משנה שלימה היא בפ' חזקת הבתים דמצטרפין וא״ת מ״ש משנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה ותירץ הרי״ף משום דגבי שלש שנים מגו דמהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא עדים יותר מהני להיכא דמצא עדים יותר והוא חזקה והתוס' תירצו דגבי ג' שנים ראו כל מה שהיו יכולים לראות באותה שנה. ומכל מקום מה שכתב \n",
+                "<b>רבינו אבל אם העידה האחת שראתה שתי שערות בצד ימין והעידה שניה וכו'</b> קשיא למאי נפקא מינה דמצטרפין הא כל כת מהן מעידים על דבר שלם ומה הם צריכים לכת השניה דאין לומר דלא סגי בשתי שערות בגבה או בכריסה עד שיהיו שתי שערות בשני המקומות. ולכן אני אומר שהנסחא האמיתית בדברי רבינו היא כמו שמצאתי בספר ישן וז\"ל אבל אם העיד האחד שראה שתי שערות בצד ימין והעד השני שראה שתי שערות בצד שמאל מצטרפין וכן כל כיוצא בזה עכ\"ל כך היא נוסחת דפוס וויניציא. ועכ\"ז צריך עיון מנא לן דמצטרפין הא הויא לה עדות מיוחדת ונהי דלדיני ממונות כשר לדיני נפשות פסול כדאיתא פרק קמא דמכות ונתבאר בראש פרק זה ודין זה דשתי שערות בדיני נפשות שייך דהיינו לענין עונשין ולענין גיטין וקדושין א\"כ אמאי מצטרפין. ונ\"ל דנ\"מ לענין אי חשבינן ליה כגדול לענין מקח וממכר או לענין אם עדותו עדות אבל לענין דיני נפשות בעינן ששני העדים יראו השתי שערות עצמם שבצד אחד שראה חבירו והכי מוכח לשון רבינו דבדיני ממונות עסיק שתחלת דבריו אע\"פ שמצטרפין העדים בדיני ממונות ולמד רבינו כן מכיון דקי\"ל דעדותן מצטרפין אע\"ג דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כמו שנתבאר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין חותכין דין מן הדינין וכו'.</b> פשוט בהרבה מקומות בגמרא מהם שבועות פרק שבועות הדיינין לא יקום עד אחד באיש (אין לי אלא בדיני נפשות בדיני ממונות מנין ת\"ל לכל חטאת):   "
+            ],
+            [
+                "<b>בשני מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה וכו'.</b> משנה פ' מי שקנא לה (דף ל\"א) אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה: \n",
+                "<b>ובעגלה ערופה וכו'.</b> פרק בתרא דסוטה (דף מ\"ז) עד אומר ראיתי את ההורג ועד אומר לא ראית היו עורפין ואמרינן בגמ' דאי לא הוה מכחיש ליה הוה מהימן ומייתי לה מקרא: \n",
+                "<b>וכן מדבריהם בעדות אשה וכו'.</b> יבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ז:) משנה עד אחד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא ופירש בגמ' דה״ק עד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון אלמא דע״פ עד אחד מתירין אותה ובהדיא תנן בסוף שהוחזקו להיות משיאין ע״פ עד אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים.</b> בסוף יבמות (דף קכ\"ב) תנן שהוחזקו להיות משיאים ע\"פ ע\"א ע\"פ עבד או ע\"פ שפחה ובפרק בתרא דסוטה (דף מ\"ז) תנן אשה אומרת ראיתי את ההורג ואשה אומרת לא ראית היו עורפין והא אוקמוה דאילו לא הוות מכחשא לה לא היו עורפין: \n",
+                "<b>חוץ מעד אחד של שבועה וכו'.</b> איני יודע מהיכן הוציא רבינו דין זה אם לא מדאמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה משמע דבראוי לעדות עון וחטאת בצירוף אחר עסקינן: \n",
+                "<b>ע\"פ שנים עדים וכו' עד או כשחטף חפץ מידו.</b> משנה פ\"ק דמכות (דף ה:) קרובה ללשון רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות.</b> באותה משנה סובר רבי כך ור' יוסי פליג עליה ופסק שמואל כר' יוסי ור\"נ כרבי וידוע דהלכתא כוותיה בדיני ואע\"ג דשמואל רביה הוה מ\"מ הלכה כר\"נ דהא רבינא דהוא בתרא מוקי בפ\"ק דסנהדרין (דף ט':) ר\"מ כרבי יוסי ורבנן כרבי אלמא הלכה כרבי ס\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד בודקין את הדבר וכו'.</b> שם (דף ו') היכי אמרינן להו פירוש לקרוב ופסול למבדקינהו אם מתחלה לעדות נתכוונו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתו נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אי אמרי למחזי אתו מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש ודעת רבינו לפרשה כפשטה דהיינו דאמרינן להו מתחלה כשראיתם העדות נתכוונתם להעיד או לראות הדבר וכפירש\"י ורשב\"ם. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים</b> ופה יש חסרון לשון בספר הדפוס וכ\"כ בספר מוגה אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן כולה בטלה בד\"א כשהיה בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות, וכן דעת הרא\"ש בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שטר שהיו עדיו מרובים וכו'.</b> דעת רבינו בזה כדעת הרי״ף בשם גאון פ״ק דמכות (דף ו') ופרק ב' דגיטין (דף י״ח:) אמרינן חתום בתחילה פי' בשנים הראשונים קרוב או פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא ואמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ופסק רבינו בפ' תשיעי מהל' גירושין כלישנא בתרא דפסול ונתן ז״ל שם טעם למה בשטרות פסול ובגיטין היה כשר אילולי שגזרו משום שאר שטרות משום דבגיטין עיקר הדבר בהם עדי מסירה שאפילו חתום בעדים צריך ליתנו לה בפני עדים וכיון דאיכא עדי מסירה לא נחוש לעדי חתימה אבל השטרות אע״פ שכשרים בעדי מסירה מכל מקום אין כ״כ עיקר בהם עדי מסירה כמו בגיטין והא דתניא בבתרא ריש פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ב:) היו ארבעה או חמשה חתומים על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר מפרשה רבינו כשאין שם עדים שישבו כלם לחתום וההיא דגיטין בשיש עדים שישבו כלם לחתום וסובר רבינו דשנים ראשונים לרבותא נקטיה אע״פ שנראה יותר שהם עיקר העדות וכל שכן אם נמצאו אמצעים או אחרונים קרובים או פסולים דתתקיים העדות בשאר. ואם תאמר כיון דלא פסלינן בגיטין משום שאר שטרות אלא כשהפסול חתום בתחלה משמע דבאמצע או בסוף כשר בין בגיטין בין בשאר שטרות ואם כן כך היה לו לרבינו לכתוב שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד משנים הראשונים קרוב או פסול יש לומר דלעולם בשטרות בין בתחלה בין באמצע בין בסוף פסולים אם ישבו כולם לחתום אבל בגיטין כיון דמשום גזירה דשטרות הוא דוקא כשחתומים בתחלה פסלינן להו משום דאתו לאחלופי שנראה שהם היו עיקר החתימה אבל כשהם באמצע או בסוף מימר אמרי שנים הראשונים חתמו לשם עדים והשאר למלויי בעלמא ולא אתו לאיחלופי ואע״ג דקי״ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד דמי ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין לומר אנוסים היינו הכא אם היו קיימים היו נאמנים לומר אם כולם ישבו לחתום אם לאו משום דאתרע שטרא שחתומים בו קרובים או פסולים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל עד שהעיד בדיני נפשות וכו'.</b> פרק היו בודקין תנן אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות וכו' משתקין אותו ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ג:) דרשי ליה מועד אחד לא יענה בנפש למות ומשמע לרבינו ששיעור הכתוב כך הוא ועד המעיד למות לא יענה בנפש ואפשר דבשום מקום דרשו ליה הכי ואף על גב דשיעור הכתוב כך הוא סוף סוף אייתר למות דמועד לא יענה בנפש שמעינן דבדיני נפשות איירי דוקא ולמות אייתר לכדתניא התם מנין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו זכות שומעין לו ואם אמר יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו: \n",
+                "<b>שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות.</b> בבא קמא פרק החובל (בבא קמא דף צ' ע״ב) אמרינן ההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דרבי יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא הא רבי יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ושיילינן התם מאי הא אנא הא רבי יוסי הגלילי אילימא הא אנא דחזיתיך הא רבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי וכו' למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתם נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים דברי רבי טרפון רבי עקיבא אומר כלם עדים הם ואין עד נעשה דיין עד כאן לא קאמר רבי טרפון אלא דמקצתם נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים אבל עד נעשה דיין פירוש לדון על פי ראייתו לא קאמר כי תניא ההיא כגון שראהו בלילה פירש״י ולמחרת כשבאים לדין אין דנין אלא על פי שמועה לפיכך צריך למקצתו להעיד ואם אין שם אלא שלשה צריך להושיב אחרים ולהעיד בפניהם אבל ראו ביום עושין על פי הראיה לרבי טרפון מיד ורבי יהודה נשיאה כרבי טרפון סבירא ליה ואיבעית אימא הכי קאמר ליה הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי הא סהדי דמסהדי בך זיל הב ליה ומכיון שהביאו ראיה מפלוגתא דרבי טרפון ורבי עקיבא לההוא גברא דהוה חייב מנה צורי שמע מינה דלא שאני לן בין דיני נפשות לדיני ממונות דבכולהו אין עד נעשה דיין פירוש עד שהעיד כבר אבל אם לא העיד מעידין בפניו ודן אפילו בדיני נפשות וכרבי טרפון ופוסק רבינו כרבי טרפון אי משום דכי אמרינן הלכה כרבי עקיבא מחבירו אבל לא מרבו ורבי טרפון רבו היה וכמאן דאמר הכי בהכותב ועוד דלחד תירוצא רבי יהודה נשיאה כרבי טרפון סבירא ליה וכיון דקיימא לן כרבי טרפון לא תיקשי לן מההיא דבפרק שני דמכות שכתבו המפרשים דההיא רבי עקיבא אמרה אבל אנן דקיימא לן כרבי טרפון אפילו בדיני נפשות עד שראה ולא העיד דן וכמו שכתבתי והראיה שרבינו סובר דדוקא אם העיד אינו דן אבל אם לא העיד דן שכתב בתחלת הבבא כל דיין שהעיד בדיני נפשות וכו' אבל לא ימנה וכו' משמע דוקא העיד אבל לא העיד לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בדבר שצריך עדים מן התורה וכו'.</b> פרק שני דכתובות (דף כ\"א:) עד נעשה דיין בדרבנן ובפ\"ק דגיטין (דף ה':) בפני כמה נותנו רבי יוחנן אמר בפני שנים דסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם וכו'.</b> בסוף פרק שני דכתובות (דף כ\"ח) כיון דקיום שטרות מדרבנן הימנוה רבנן בדרבנן: \n",
+                "<b>אף על פי כן אין מקיימין שטרות אלא בשלשה.</b> מימרא דרב נחמן פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל״ט מ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו שלשתן הדיוטות</b> פשוט דהא כתב רבינו בפ\"ה מהלכות סנהדרין דלהודאות והלואות סגי בשלשה הדיוטות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אין מקיימין שטרות בלילה.</b> נתבאר בפ\"ג מהלכות סנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באחד מחמשה דרכים וכו'.</b> כל דרכי הקיום הם בכתובות בפרק שני (דף כ' כ\"א) ואמרינן התם ש\"מ דיינין המכירים חתימת ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם ואע\"ג דדחי התם רב אשי ואמר דילמא לעולם אימא לך צריכין לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לגמרא משום דחיה דרב אשי וכן פסק הרי\"ף: \n",
+                "<b>הדרך השני וכו'.</b> זו בכלל הראשונה היא שאם כשמכירין חתימתן יכולים לקיים כ\"ש כשחתמו בפניהם: \n",
+                "<b>הדרך השלישי.</b> משנה שם (דף כ':) זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהם אחר דברי רבי וחכמים אומרים אין צריכין שיצטרף עמהם אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי וידוע שאין הלכה כרבי מחבריו: \n",
+                "<b>הדרך הרביעי וכו'.</b> בההוא פירקא בכמה דוכתי במשנה ובגמ' (דף כ\"ה) מהם אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם צריכים שנים מן השוק להעיד עליו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאם מתו או שהיו במדינה אחרת.</b> אורחא דמילתא נקט שאם היו שם הם עצמם היו מעידים אבל אה\"נ שאם רצו לקיים השטר ע\"פ עדים אחרים אע\"פ שהם במדינה יכולים והראיה ממ\"ש רבינו פ\"ג עדים החתומים על השטר וכו' בד\"א כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהם כגון שהיו שם עדים שזה כתב ידן ונתבאר בגמ' וכמ\"ש שם אלמא שאע\"פ שהם במדינה שהרי אומרים אנוסים היינו וכו' יכולים לקיים השטר ע\"פ עדים אחרים וכ\"ש היכא דלא אמרי מידי: \n",
+                "<b>החמישי שיהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ח:) כתבתיה בפ\"ג העדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו וכו' אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין פירוש במה שאמרו אנוסים היינו ואם אפי' כשאומרים אנוסים היינו בכתב ידם יוצא סגי כל שכן באינם אומרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מקיימין את השטר משטרות אחרים.</b> כלומר היינו דוקא כשמקיימין אותו ע״י דמיון החתימה לחתימה אבל היכא דמקיימין החתימה בטביעות עין ליכא למיחש שמא זייף דאם איתא דזייף ניכר היה וכן כתבו התוספות (דף כ' בד״ה דילמא) וכתבו בסמ״ג וק״ל שהרי רבא טעה בחתימתו בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ז) ואני אומר שאין זו קושיא דאנן הכי אמרינן דלא שכיח למטעי כשמקיים החתימה בטביעות עין וכשמקיימין ע״י דמיון חתימה לחתימה שכיח למיטעי ולישנא דגמרא הכי מוכח דלא עסקינן אלא במקיים מתוך שטר אחר דאמרינן בפרק שני דכתובות (דף כ') א״ר אסי אין מקיימין את השטר משטר שקראו עליו ערער אא״כ הוחזק בב״ד אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא (משטר) שתי שדות או משתי כתובות והוא שאכלום שלש שנים ובשופי כלומר בלא ערעור (אמר רב שימי בר אשי) וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא חיישינן דילמא זיופי זייף זאת היא גירסת הרי״ף והיא גירסת רבינו כפי מ״ש הר״ן וה״פ דר' אסי אמר דשטר שקרא עליו ערער אע״פ ששתק הערער אין מקיימין ממנו אלא א״כ הוחזק בב״ד אבל כל שלא קרא עליו ערער אע״פ שלא הוחזק מקיימין ממנו ואתו נהרדעי לפרושי דכי אמרינן דמקיימין משטר שלא קרא עליו ערער אע״פ שלא הוחזק דוקא בשני שטרות של שתי שדות או שתי כתובות וכו' אבל משטר אחד שלא הוחזק אין מקיימין ונמצינו למדין דבין קרא עליו ערער או לא קרא אם הוא מוחזק בב״ד מקיימין ממנו ובשטר אחד סגי ואם לא הוחזק צריך שני שטרות משתי שדות שאכלום בעליהם שלש שנים בלא ערעור. ולהראב״ד גירסא אחרת וכלל סברתו דלעולם בעינן שני שטרות או שהוחזקו שניהם בב״ד או שאכלום בעליהן שלש שנים בלא ערעור אע״פ שהוחזק בב״ד אי לא x קרא עליו ערער אין מקיימין ממנו דאין מקיימין אלא משטר אחד שהוחזק אחר שקרא עליו ערער או משני שטרות אפילו שלא הוחזקו אם אכלום בעליהם שלש שנים בלא ערעור ומה שאמרו נהרדעי שתי שדות או שתי כתובות היינו לאפוקי שטרי הודאות והלואות דאפשר דמזוייפות נינהו ולוה לא ידע בהו כלל אבל משתי שדות כיון שהלוקח אוכל פירותיהם והאחר לא ערער ליכא למיחש למידי וכן שתי כתובות כיון שנשים הללו יושבות תחת בעליהן ולא ידעינן שיש להן כתובות אחרות אלמא לאו שטרי זייפי נינהו. ודע דלרבינו שהטעם שאין מקיימין משטר שיוצא מתחת ידו דחיישינן שמא הוא זייף הכל אם השטר מקויים מקיימין ממנו ואפילו משטר אחד אבל לרש״י שפירש דחיישינן שמא נסתכל בכתב ידן של עדים וכיון וזייף השלישי אפילו אם הם מקויימין כיון שיוצאים מתחת ידו אין מקיימין מהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ד שכתבו במושב שלשה היינו וכו'.</b> נ\"ל שהוציאו מדפרכינן בגמ' (דף כ\"א) לרב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כחכמים מההוא שטרא שנתקיים בבי דינא דמר שמואל והוה כתיב ביה מדאתא רב ענן ואסהיד אחתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב חנן ומדאתא רב חנן ואסהיד על חתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב ענן אשרנוהי וקיימנוהי כדחזי ואסיקנא דההוא שטרא דיתמי הוה וחש שמואל לב\"ד טועים וסבר שמואל דילמא איכא דס\"ל כרבי וכו' סבר אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי ונראה שמפרש רבינו שמן הדין לא היה צריך לכתוב הדרך שבה נתקיים אלא שחשש שמואל שמא הב\"ד שיבא לפניו שטר זה יאמר דילמא ב\"ד שקיימוהו טועים היו ולא אחזיקנו במקויים אחר שלא נתברר בו הדרך שבה נתקיים לכן כתב בו הדרך שבה נתקיים וסבר אם אכתוב כרבנן דילמא איכא דס\"ל הלכה כרבי וסובר רבינו דמדאמרי' וחש שמואל לב\"ד טועים חששא בעלמא היתה ולא מן הדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולעולם אין ב״ד בודקין וכו'.</b> פ' מצות חליצה (יבמות דף ק״ו) ובתרא סוף יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ח:) בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'.</b> מימרא דר' זירא בפ\"ב דכתובות (דף כ\"ב) ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי ואמר רב נחמן בר יצחק ואי כתיב ביה [שטרא דנן נפק לקדמנא] בי דינא תו לא צריך ודילמא ב\"ד חצוף הוא כשמואל דאמר דשנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב\"ד חצוף ואסיקנא דכתיב ביה ואמר לנא רבנא אשי (לאזדקוקי ליה ולקיומיה) וכו' דואמר לנא רבנא אשי תלתא נינהו ואע\"פ שלא נראה פירוש זה בעיני רש\"י מ\"מ כך נראה מדברי רבינו וכתב הר\"ן בשם הרא\"ה דחד ליתוהי לאו דוקא ולא גרע במותב תלתא מבי דינא ועיקר חידושא דרבי זירא דכיון דלא חתימי ביה אלא תרי צריכי למכתב תלתא דאילו הוו חתימי ביה תלתא לא הוה צריך אבל חד ליתוהי לא מעלה ולא מוריד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'.</b> שם (דף כ\"א:) אמר רבי אבא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהם פירוש לומר שהוא פסול עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ואסיקנא דבערער דגזלנותא עסקינן וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה אבל ערער דפגם משפחה גילוי מילתא בעלמא הוא כלומר ומעולם לא נפסל זה והרי שלשה היו אבל כשמעידים שעשה תשובה הרי פסול היה עד שעה זו שהעידו שעשה תשובה כך פירשו ר\"ח והרי\"ף שמועה זו גם רבינו נלוה עמם ומשמע מדבריהם שגזלן שעשה תשובה לא מתכשר אלא מעת שהעידו עליו בב\"ד שעשה תשובה ולשון רבינו שלא כתב אלא ערער משפחה להכשיר נוטה לדברי הרי\"ף שסובר דשנים אומרים לא גזל לא מחתמינן ליה ולא מפקינן ממונא אפומיה וכן כתב בפירוש בפי\"ב מאלו ההלכות ושלא כדברי ר\"ח שכתב דמוקמינן גברא אחזקתיה. ודע שרש\"י מפרש עד שלא חתמו מעידין חביריו על זה שהוא כשר משחתמו אין מעידין עליו דנוגעים בעדות נינהו שגנאי להם שישבו עם פסול בדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לכתוב הקיום בשטר וכו'.</b> בכתובות פ' הכותב (כתובות דף פ״ה) אמר רב פפי וכו' האי אשרתא דדייני פירוש קיום השטר דמיכתבא מקמי דנחוו סהדי אחתימות ידייהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא ואסיקנא התם דליתא אלא כתבינן לה דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן ואע״ג דפ״ב דכתובות (דף כ״א:) מותבינן מדרב פפי דרך הגמ' להקשות אפי' מדבר דלא הוי הלכתא הכי: \n",
+                "<b>ואין הדיינים צריכים לקרות השטר וכו'.</b> כתובות פ' שני דייני גזילות (דף ק\"ט) תני ר' חייא אין העדים חותמים על השטר אא\"כ קראוהו אבל הדיינים חותמים אע\"פ שלא קראוהו וכתב הר\"ן דדוקא מה שיש בגוף השטר הוא דאין צריכין לקרות אבל מ\"מ צריכים הם לראות מי הם המלוה והלוה כדי שלא יהיו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידים בפניהם אבל הרשב\"א מכשיר בעדי קיום קרובים לדייני קיום ולא נתחוורו דבריו להר\"ן בכתובות סוף פרק האשה שנתארמלה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מעיד אדם על כתב קרובו וכו' ואלו מדברים שנאמנים הגדולים להעיד בגדלם מה שראו בקטנם.</b> פ\"ב דכתובות משנה (דף כ\"ח) ואלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי ואמרינן בגמ' והוא שיש גדול עמו כלומר מעיד עמו דכיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שטר שעדיו ראובן ושמעון וכו'.</b> כתובות פ\"ב (דף י\"ט:) ת\"ר שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו וכו' הרי אלו נאמנים הא אילו לא אמרו אנוסים היו בשנים שאמרו כתב ידם הוא סגי. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם העיד זה על כתב ידי ראובן וכו'.</b> נלמד מדאמרינן התם (דף כ\"א) אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו אלמא דלא סגי בחד. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם יש שלישי מעיד על כתב ראובן וכו'</b> פשוט הוא דכיון דשנים יכולים להעיד על חתימות ידי שנים הרי יש כאן שנים מעידים על שתי החתימות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר הראשון זה כתב ידי וכו'.</b> שם אליבא דרבנן וקי\"ל כוותייהו עדים המעידים על חתימת עצמן על מנה שבשטר הם מעידים כלומר שהם כאילו אומרים אנו ראינו המלוה וחתמנו וא\"כ כשזה אומר זה כתב ידי יוצא על פיו חצי הממון שאותו המעיד עמו אינו מעלה ואינו מוריד שהרי הוא לבדו נאמן על חתימתו וכשנצטרף עם האחר להעיד על חתימת חבירו חוזר ויוצא רביע הממון על פיו נמצאו שלשת רבעי הממון יוצאין על פי עד אחד ואנן על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחציו על פיו של זה. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אם העיד אחיו או בנו וכו'</b> מעשה בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ״ז) ופסק כן רב אשי מהטעם שכתב רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שחתומים על השטר ומת אחד מהן וכו'.</b> מימרא דרב יהודה אמר רב שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא נמצא אלא עד אחד.</b> שם ואי ליכא אלא חד אמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומקיימי ליה ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ופירש רבינו לכתוב חתימת ידיה אחספא בפני עדים והדין עמו דאל\"כ היאך יכירו שזאת חתימת ידו לשיקיימו השטר ממנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'.</b> שם (דף כ\"א:) מימרא דרב הונא כלשון רבינו ואע\"ג דלקבלת עדות בעינן שלשה ואלו השנים בעת שמעידין אין שם אלא דיין אחד אפילו הכי בדרבנן אפי' בשעה שמעידין נעשים דיינים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהיו חתומים על השטר וכו'.</b> ברייתא שם (דף י\"ט:) כלשון רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא שמעידים השנים שבשטר וכו'.</b> מסקנא דגמ' שם אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שחתם על השטר וכו'.</b> למד רבינו דין זה ממה שאמרו בכתובות פ\"ב (דף כ') תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ורבי יוחנן אמר אע\"פ שאינו זוכרה מעצמו ואמרו בירושלמי רב הונא כרבי דאמר עדים המעידים חתימתם צריכין לצרף עמהם אחר ור' יוחנן כרבנן דאמרי אין צריכין פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרים המלוה ולא השטר אפי' לרבי אין צריך לצרף עמהם אחר ועל מנה שבשטר הן מעידים וכשאין זוכרים המלוה אפי' על ידי השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף דאין מעידין אלא על כתב ידם וכי פליגי היינו כשזוכרים המלוה על ידי השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הם מעידים ולרבי לא חשיב זכירה הרי דאליבא דכ\"ע כל שלא נזכר על ידי השטר אינו יכול להעיד וגם הרא\"ש כתב בפ' הנזכר שמתוך הירושלמי הזה משמע שאם העדים שכחו לגמרי המלוה דאף מתוך ראיית השטר אין זוכרים אותו מודו רבנן דצריכין לצרף עמהם אחר ואין ספק שמ\"ש רבינו הרי הן כחרשים וכו' דהיינו דוקא כל זמן שאין עדים אחרים שאם יש שם עד אחד שמעיד על שתי החתימות ודאי דמהני כדמשמע בירושלמי ובזה נסתלקה קושיית הראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הזוכר את העדות וכו'.</b> שם אמאי דאמר רבי יוחנן והוא שזוכרה מעצמו אמר רבא ש\"מ מדרבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו מדכר חד לחבריה אבעיא להו עצמו מאי ואסיקנא עצמו לא ואי צורבא מרבנן הוא אפי' עצמו ופירש\"י עצמו מאי אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר מאי ואי צורבא מרבנן הוא העד אפי' עצמו של בעל דין דצורבא מרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי אבל רבינו מפרש אי צורבא מרבנן הוא התובע וקשה דבשלמא לרש\"י כיון דהעד צורבא מרבנן אי לאו דרמא אנפשיה ואידכר לא הוה מסהיד אבל אם העד אינו תלמיד חכם אף אם התובע תלמיד חכם מאן לימא לן שהעד רמא אנפשיה ואידכר דילמא סמך על דברי התובע והנתבע יחשוב כך והטור כתב לשון זה בשם רבינו ובמקום התובע כתב בעל דין והשתא אפשר ליישבו דאנתבע קאמר שאם היה תלמיד חכם הוא יודע שאין העד מעיד אא\"כ זכר ולא יחשוד לעד שאינו זוכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקל הוא שהקילו וכו'.</b> נראה שיצא זה לרבינו מדאמרי' ביבמות פ' ד' אחין (יבמות דף ל״א:) מפני מה לא תקנו זמן בקידושין אמרינן היכי לינחיה גבי עדים אי דכירי ליתו ולסהדו ואי לא זמנין דחזו כתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומשמע ליה דאפי' בזוכרה ע״י הכתב עסקינן התם ומשני דהאי בדיני נפשות הוא דלא מהני ובדיני ממונות הקילו כמו שהקילו לדון דיני ממונות על פי השטר וכמבואר בדברי רבינו פ״ג מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הואיל והדבר כן וכו'.</b> לעיל קאי שכתב שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון הואיל וכן שטר שיצא לב\"ד וכו'. וכתב מהר\"י קולון בסוף שורש ע\"ד שכ\"כ בה\"ג משמיה דרב יהודאי סהדא דחתים על השטר ואמר אין חתימתי היא אי לא קים ליה ממאי דכתב מהימן ומקשו רבנן קמיה אלא מעתה האי שטרא דקא אתי מעלמא ואוקמו ליה בחתימת ידי סהדי דחתימי עליה היכי מוקמי ליה דילמא אי הוו סהדי הוו אמרי לא קים לן במאי דכתיב ביה והדר להו לכתחלה לא אמרינן אי אמרי אינהו דלא קים להו מהימני עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו א\"א יש מי שאין מורין כן וכו'. ואני אומר דאדרבה כי אמרי אמנה היו דברינו שבאים לסתור השטר אינם נאמנים אבל כשאומרים אין אנו זוכרים עדות זו כיון שאינם באים לסתור השטר איכא למימר אפומא דמאן בעית למיגבא האי מנה אפומא דהני סהדי הא לא דכירי וא\"כ אפומא דמאן מגבית להו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הכותב וכו'.</b> רש\"י והרי\"ף פירשו ההיא (דף כ') דכותב אדם עדותו על השטר אם עשאוהו עד בדבר וירא לשוכחו כותבו על פנקסו ומצניעו ומעיד על פיו אפי' לאחר כמה שנים וסובר רבינו דבין היתה אותה כתיבה בשטר או על פנקסו כיון שנזכר אחר שראה הכתב מעיד עליה ואם לא נזכר אע\"פ שהעדות כתובה בשטר אינו מעיד עליה ולדידיה לישנא דברייתא דייקא דקתני כותב אדם עדותו על השטר דהיינו שטר ממש ובשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר ואין עדים מצויים לקיימו והוא הדין אם נמצא כתוב בפנקסו ונזכר שמעיד אפילו אחר כמה שנים וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אחד הכותב עדותו על השטר א\"א זה אינו ואחר זה כתב א\"א אפשר לקיימו וכו'. ואזדא לטעמיה שכתב קודם זה העדים החתומים על השטר אע\"פ שאינם זוכרים עדותם דנים על פי השטר וא\"כ אם היתה עדותו כתובה בשטר מה לנו ולזכירתו הא בלא זכירתו גובין בשטר לכך כתב א\"א זה אינו וחזר לבקש מציאות שיהא אפשר לקיימו וכתב על מ\"ש זה אפשר לקיימו וכו' יש לתמוה איך על ידי שיראה השטר יזכור שנצטווה לתתו למלוה ומפני כך כתב ואין הדעת נוחה בכל זה וכל זה על פי סברתו. אבל לדעת רבינו שאם אין עדי השטר זוכרים עדותם אין גובין על פי השטר אם אין שם עדי קיום כמו שנתבאר בסמוך שפיר שייך למימר אחד כותב עדותו על השטר שהרי צריכין אנו לזכירת העדים אף על פי שיש למלוה שטר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עשרה מיני פסלות הם וכו'.</b> פסול נשים ועבדים וקטנים בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ח) ובסוף פירקא קמא דראש השנה (דף כ\"ב) תנן גבי פסולים לעדות דמני התם כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אין כשרים לה ובפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') יליף מקרא דנשים פסולות לעדות בגיטין פרק ב' (דף כ\"ג) משנה הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועכו\"ם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והרשעים.</b> בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ\"ד:) תנן אלו הן הפסולים המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש והבזויין.</b> בסוף פירקא קמא דקידושין (דף מ':) אמרו האוכל בשוק וכו' ויש אומרים פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין והלכה כיש אומרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והקרובים.</b> בפרק זה בורר (סנהדרין דף נ\"ג). \n",
+                "<b>ומ״ש והנוגעים בעדותן.</b> פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״ב מ״ג) פרכינן דאמר השותפין מעידים זה על זה אמאי נוגעים בעדותן הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנשים פסולות לעדות וכו'.</b> בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') אמרינן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר כלומר ללמד שאין עדות בנשים ובסיפרי ועמדו שני האנשים נאמר כאן שני ונאמר בעדות על פי שנים עדים מה כאן אנשים אף להלן אנשים מכאן שאין האשה כשרה להעיד. ואיני יודע למה הניח רבינו מלכתוב ראיה זו. והראיה שהביא אינה נוחה לי שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין מוציאין ממון מספק וכו'.</b> מוסכם בכל הגמ' דמספיקא לא מפקינן ממונא וכ\"ש דאין עונשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העבדים פסולים וכו'.</b> בפ' החובל (בבא קמא דף פ״ח) מייתי לה מגזלן וקטן או אשה בהצד השוה ואיכא מאן דמייתי לה מדרשה דלא יומתו ודרשה זו שכתב רבינו ליתא התם וצ״ע היכא איתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שחציו עבד.</b> זה דבר פשוט דכיון דחציו אינו כשר פסול הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שנשתחרר וכו'.</b> גיטין פרק השולח (גיטין דף ל״ט) אמר עולא אמר ר' יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור כלומר יצא לחירות משום דזכה בעצמו וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל וא״כ כיון דאינו בן ברית גמור אין ראוי להעיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקטנים פסולים וכו'.</b> בבתרא פרק מי שמת (דף קכ\"ה:) אמרינן דפחות מבן שלש עשרה אין עדותו עדות משום דבעינן ועמדו שני האנשים וליכא: \n",
+                "<b>ואם הגיע לעשרים שנה וכו'.</b> למד כן ממה שאמרו בפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ז) נתבאר בדברי רבינו פ״ב מהלכות אישות וסובר שהוא הדין לענין עדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שהגיע לכלל שנותיו וכו'.</b> דעת רבינו שיש לאיש סימנין מלמעלה וכתב בפ\"ב מהל' אישות והשיג עליו הראב\"ד וה\"ה הניח הדבר בצ\"ע: \n",
+                "<b>ובן שלש עשרה וכו'.</b> כתב רבינו ירוחם שכן כתוב בירושלמי ומפרש רבינו דהיינו כשהביא שתי שערות דאי לאו הכי דינו כקטן לכל מילי ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ה:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות אמר מר זוטרא לא אמרן אלא במטלטלי אבל למקרקעי אין עדותן עדות וכתבו המפרשים דקאי אמאי דאמרינן התם לעיל מהאי מימרא דפחות מבן עשרים אע״פ שהוא בן י״ג שאינו בקי בטיב מקח וממכר אינו מוכר בנכסי אביו וקאמר דלענין עדות עדותו עדות למטלטלים והם הם דברי רבינו ולמדנו מכאן שבן י״ג שהביא שתי שערות ובקי בטיב משא ומתן עדותו עדות אף לקרקע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוטה פסול לעדות וכו'.</b> שהשוטה פסול זה פשוט ומבואר בכמה מקומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי שאינו בן מצות.</b> צ\"ע היכא איתא שהטעם שהוא פסול לפי שאינו בן מצות דבפ\"ק דחגיגה תנן הכל חייבים בראיה חוץ מחש\"ו ושם (דף ג':) אמרו אי זהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו איתמר אמר רב הונא עד שיהו כולן בבת אחת ור' יוחנן אמר אפילו באחת מהן וקי\"ל כר' יוחנן וכן פסק הרא\"ש בריש חולין וז\"ש \n",
+                "<b>רבינו בדבר מן הדברים</b> לומר דאפילו בדבר אחד ונתברר שם דדוקא בדעביד להו דרך שטות ואין הכוונה שבפעם אחת שיעשה אחד מאלו דרך שטות מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך וז\"ש \n",
+                "<b>רבינו ונמצאת דעתו משובשת תמיד וכו'</b> ותניא תו התם (דף ד') אי זהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו ומשמע מדברי רבינו דס\"ל דהני מילי דקתני בברייתא לאו דוקא אלא ה\"ה לכל דבר שדרך השוטה לעשות אותם והנך לדוגמא נקטינהו ומפני כך לא הזכיר רבינו אותם דברים השנויים שם בברייתא אלא סתם וכתב כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים וכו' לכלול גם שאר דברים שלא נזכרו בברייתא ומה שהכריחו לפרש כן כתבתי בטור אבן העזר סי' קכ\"א: \n",
+                "<b>הנכפה בעת כפייתו פסול וכו'.</b> ברייתא פ' ראוהו ב״ד (ראש השנה דף כ״ח) עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה כשוטה לכל דבריו וה״נ משמע בפ״ב דכתובות (דף כ') גבי ההוא עובדא דבר שטיא זבין נכסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפתאים וכו'.</b> כן כתב בעל העיטור באות קו\"ף שכן כתב הרי\"ף בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרש מדבר ואינו שומע וכו'.</b> בגיטין ר״פ מי שאחזו (גיטין דף ע״א) תניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמרינן התם שאע״פ שיכול להגיד מתוך הכתב פסול דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ואפשר דמשמע ליה לרבינו דה״ה למדבר ואינו שומע דכתיב ושמעה קול אלה פרט למי שאינו יכול לשמוע: \n",
+                "<b>וכן אם נשתתק וכו'.</b> שם כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין וכו' לעדיות ואסיקנא דדוקא בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל בשאר עדויות לא ופירש\"י בעדות אשה להשיאה דאקילו בה בעד אחד קרוב ושפחה. \n",
+                "<b>וממ\"ש רבינו או שיהא ראוי להעיד בפיו וכו'</b> נראה דס\"ל דפקח ששלח כתב ידו לב\"ד כיון שראוי להגיד ולשמוע כשר הוא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ולסברת התוספות ביבמות פ' ד' אחין ולא כפירש\"י בפירוש החומש שכתב על פי שנים עדים פרט לשלא ישלחו כתב ידם לב\"ד ועכ\"פ דברי רבינו צ\"ע אבל הטור כתב לשון רבינו וכך כתב צריך להעיד בבית דין בפיו ויהיה ראוי לשמוע הדיינים וכו' ואם כן לא סבירא ליה אלא כרש\"י דאינו יכול לשלוח עדותו לבית דין וקצת משמע כן ממה שכתב פ' ג' מהלכות אלו דין תורה שאין מקבלין וכו' הרי שלא התיר אלא לחתום בשטר וכן נראה מתשובת רב שרירא שכתב הטור בסי' ס\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסומים אע\"פ שמכירים הקול וכו'.</b> הכי אמרינן בפ\"ב דגיטין (דף כ\"ג) דאע\"ג דידעי בטביעות עינא דקלא הם פסולים אך הראיה שהביא מאו ראה צ\"ע היכא x איתא: \n",
+                "<b>הסומא באחת מעיניו וכו'.</b> זה פשוט דכיון דכשר לדון דיני ממונות וכמו שכתב רבינו פ״ב דהל' סנהדרין כ״ש דכשר להעיד דאפי' מאן דאמר אינו כשר לדון מודה דכשר להעיד וכדתנן בנדה פ' בא סימן (נדה דף מ״ט:) יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן בגמרא דהיינו לאיתויי סומא באחת מעיניו לר״מ דכשר להעיד ואין כשר לדון וכתב רש״י אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול דכתיב או ראה משמע דסומא באחת מעיניו כיון דלא אימעיט כשר אפי' לד״נ: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרשעים פסולים וכו'.</b> בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) אמרינן גבי עד זומם רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד כלומר מה שאמרה תורה אל תשת ידך עם רשע עניינו אל תשת רשע להיות עד: \n",
+                "<b>ואפילו עד כשר שיודע בחבירו וכו'.</b> בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל' ע״ב) מנין לעד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו ת״ל מדבר שקר תרחק כלומר אפילו שהעדות אמת משום שגורם לפסוק הדין על פי שנים ואין כאן אלא עד אחד ואצ״ל היכא דעד שעמו עד שקר ולא ראה דבר זה מעולם שאסור לו להעיד עמו וצריך עיון אמאי לא מייתי רבינו הא דיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו מהיכא דמייתי ליה בגמרא דהיינו ממדבר שקר תרחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו רשע וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבר עבירה שחייבין עליה מלקות וכו'.</b> בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ובספ״ק דר״ה (דף כ״ב) מוכח בהדיא דאיכא פסולי עדות דאורייתא ופסולי עדות דרבנן: \n",
+                "<b>כיצד אכל בשר בהמה בחלב וכו'.</b> בסנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) מומר אוכל נבילות לתיאבון ד״ה פסול כלומר דמשום ממון קא עביד דהא שכיח בזול טפי מדהיתרא ה״ל כרשע דחמס ופסול לעדות להכעיס אביי אמר פסול דהוה ליה רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן כלומר דכתיב להיות עד חמס רשע בדבר ממון בעינן ואסיקנא התם דהלכתא כאביי ולכן כתב כאן רבינו אלו העבירות דלאו דחמס נינהו ולא חילק בין אם עושה כן לתיאבון או להכעיס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד יש שם רשעים שהם פסולים וכו'.</b> פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ה:). ויש לדקדק בדברי רבינו מאי האי קרא דנקט לא יקום עד חמס דלא אמרינן במרובה (דף ע״ב) בגמרא דעד דחמס בעינן אלא אליבא דרבא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ולית הלכתא כוותיה. וי״ל דנקט האי קרא משום דהני בני תשלומין נינהו ואינם בני מלקות וקאמר שאע״פ שהחזירו ממון האיסור עדיין הם בפיסולם עד שיעשו תשובה. ויש לדקדק עוד דמשמע מדברי רבינו דחמסן מדאורייתא פסול ואע״פ שרבינו ירוחם כתב שיש מי שסובר כן דבר תמוה הוא דבהדיא אמרי' בפ' זה בורר שם דמדרבנן הוא דפסול דאהא דהוסיפו עליהם החמסנים אמרינן מעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דחטפי כלומר בע״כ של בעלים גזרו בהו רבנן ולכן נ״ל דחמסנים הכתוב בספרי רבינו ט״ס הוא וצריך להגיה גזלנים במקום חמסנים ולגירסת ספרינו צ״ל דחמסנים דקאמר הכא רבינו לישנא דקרא נקט והרצון בו גזלנין תדע דקתני סיפא מעת שגנב וגזל ואם איתא דדוקא נקט או חמס מבעי ליה ועוד דלקמן בסמוך כתב דחמסנים פסולים מדבריהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן עד זומם וכו'.</b> פיסול עד זומם יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שהוזם בעדות ממון ושלם</b> פירושו שאילו הוזם בעדות שאינו של ממון שהרי הוא חייב מלקות כיון שלקה חזר לכשרותו כמבואר פרק י\"ב וכל שלא לקה ודאי שאינו נכשר אפילו נתן כמה ממון אבל כשהוזם בעדות ממון שהוא משלם ואינו לוקה סד\"א כיון ששלם הממון הוכשר קמ\"ל דלא דומיא דגנב וחמסן וכמו שיתבאר פי\"ב מהלכות אלו מאימתי חזרת מלוי ברבית וכו' והתם כשהחזירו ממון האיסור ואפ\"ה לא מתכשרי כיון דעדים דחמס נינהו עד שיעשו תשובה: \n",
+                "<b>ומאימתי הוא נפסל וכו'.</b> בב״ק פ' מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) ובסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) פלוגתא דאביי ורבא ואיפסיקא הלכתא כאביי שזו אחת משמועות יע״ל קג״ם וטעמא דלמפרע הוא נפסל מפרש התם דמההוא שעתא דאסהיד ה״ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד: \n",
+                "<b>וכן המלוה ברבית וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ד:) דמני מלוה ברבית בכלל הפסולים ואמר רבא (דף כ״ה) לוה ברבית פסול לעדות ומתני' ה״ק מלוה הבאה ברבית ופסולין דקתני אתרווייהו. וכתב רבינו ירוחם שרבינו לא מנה עדים בפסולי עדות שכתב בפ״ד מהלכות מלוה ולוה שהערב והעדים והסופרים עוברים על לא תשימון עליו נשך ונראה מדבריו שהם פסולים עכ״ל. ואני אומר שזה משנה שלמה בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״ה:) ואינו מיוחד לרבינו אבל אין משם ראיה שהם פסולים שאע״פ שעוברין בלא תשימון כיון דאינם בני מלקות וגם כן לא נטלו ממון דלהוו עדים דחמסן לא מיפסלי וכן כתב רבינו בראש פרק זה שמי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות או מיתת ב״ד הוא שנקרא רשע הא לאו הכי לא אלא אם הוא עד דחמס כמו שכתב ועוד יש שם רשעים וכו' וזה נראה ברור. והרב המגיד כתב בפ״ד מהל' מלוה גבי שטר שיש בו רבית שיש מי שפירש שאע״פ שהרבית מפורש בשטר אין העדים נפסלים בכך לפי שלאו זה אינו ידוע לכל וסוברים שלא תשימון אינו אלא למלוים עכ״ל: \n",
+                "<b>וכן כל העובר על גזל של דבריהם וכו' כיצד החמסנים וכו'.</b> שם (דף כ\"ה:) תנא הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנין ומקשה גזלן דאורייתא הוא ומוקי לה בגזלן דרבנן ומדפרכינן הכי בגזלן ולא בחמסן משמע דמדרבנן הוא דפסילי ואע\"ג דבפרק קמא דמציעא (דף ה':) אמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמשמע דלאינשי משמע אבל קושטא לא הוי כבר כתבו התוספות די\"ל דה\"פ דמשמע להו וקושטא הכי הוי נמי: \n",
+                "<b>וכן הרועים וכו'.</b> שם עוד הוסיפו עליהן הרועים והגבאים והמוכסים וכו' אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה ובפ\"ק דמציעא (דף ה') בעובדא דההוא רעיא אמרינן דה\"מ ברועה בהמות שלו אבל רועה בהמות דעלמא כשר דאין אדם חוטא לרעותן בשדות אחרים ולא לו: \n",
+                "<b>ולפיכך סתם רועה פסול וכו'.</b> פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה:) אמר רב יהודה סתם רועה פסול: \n",
+                "<b>ומגדלי בהמה דקה בא\"י פסולין וכו'.</b> שם אהא דאמר רבא אחד רועה בהמה דקה וכו' מקשינן והאמר רבא רועי בהמה דקה בא\"י פסולין בחו\"ל כשרים רועי בהמה גסה אפילו בא\"י כשרים ומהדרינן ההוא במגדלי אתמר ופירש\"י במגדלי אתמר שמגדלין אותה בבתיהם ואפילו הכי בארץ ישראל פסולין מגדלי בהמה דקה דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות אבל גסה לא משתמטא ואפשר לנטורה אבל רועה שמרען בחוץ באפר של ישוב אפי' בהמה גסה פסול שנכנס בשדה של אחרים עכ\"ל. וטעמא דמחמרינן טפי בא\"י היינו משום יישוב א\"י וכן כתבו התוס': \n",
+                "<b>וכן המוכסין וכו'.</b> שם א״ר יהודה סתם גבאי כשר פירוש גובה מנת המלך ושכרו קצוב וידוע וסתמו כשר עד דחזינן שלוקח יותר מוכס היינו שקונה מנת המלך בכך וכך לשנה והוא גובה לעצמו חשוד ליקח יותר ממה שצוה המלך ליטול והכי אמרינן נמי בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ט) דאמרי' אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין ושיש בה לסטים שאין כולם לסטים מפני שמחפין עליו ואילו משפחה שיש בה גבאי לא קאמר. ואני אומר שבזמן הזה סתם גבאי נמי פסול שגם הוא ידוע שלוקח יותר: \n",
+                "<b>ואם נודע וכו'.</b> זה פשוט דהא גזלן הוא. וצריך עיון אם הוא פסול מדאורייתא מכיון שנודע שגזל ואע\"פ שכתב רבינו בסוף דבריו שכל אלו פסלום משום גזל לא קאי אהא דאם נודע שלקחו וכו' ואגב גררא נסביה, או אי לא מיפסיל אלא מדרבנן משום דמורי היתרא שהוא עסוק במלאכת המלך וראוי לו ליטול שכר מעבדיו, והדעת נוטה דמדאורייתא מיפסיל: \n",
+                "<b>וכן מפריחי יונים וכו'.</b> משנה פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ד:) דמני גבי פסולין מפריחי יונים וטעמייהו משום גזל אבל במדבר שרי וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו ביישוב.</b> ודע ששם (דף כ\"ה) אמרו מאי מפריחי יונים הכא תרגימו אי תקדמיה יונך ליון (אתן לך כך וכך) ר' חמא בר אושעיא אמר ארא (כלומר מלומד להביא יונים ממקומם לבית בעלים על כרחן) מאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון מאי טעמא לא אמר ארא אמר לך ארא מפני דרכי שלום בעלמא ומ\"ד ארא מאי טעמא לא אמר אי תקדמיה יונך ליון אמר לך היינו משחק בקוביא. ומעתה כיון שכתב רבינו מפריחי יונים ביישוב משמע דסבירא ליה דארא פסול ויש לתמוה שהרי בסוף פרק זה כתב וכן לא יונים בלבד אמרו וכו' אלמא דס\"ל כמ\"ד אי תקדמיה יונך ליון וא\"כ היאך פסל ארא דהא מדקאמר משום דרכי שלום בעלמא הוא משמע דלא מיפסיל. וי\"ל דס\"ל דהיינו ארא וכמו שכתב כאן וכיון דארא פסול כל שכן אי תקדמיה יונך ליון ומשום דפיסולא אי תקדמיה יונך ליון הוי משום משחק בקוביא כמו שאמרו בגמרא סמכו למשחק בקוביא וכתבו בסוף פרק זה ואע\"פ שהלשון דחוק קצת שכתב ולא יונים בלבד אמרו דמשמע שהזכיר כבר למעלה יונים בההוא גוונא דאי תקדמיה יונך ליון יש לומר שתפס לשון הברייתא ולא קאי למה שהזכיר כך נ\"ל: \n",
+                "<b>וכן סוחרי שביעית וכו'.</b> שם באותה משנה וסוחרי שביעית אמר רבי יהודה מתחלה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית א\"ר יהודה אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא הוא אבל אם יש להן אומנות שלא הוא כשר וכו' ומפרש בגמ' דבתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולים משרבו האנסין וכו' חזרו לומר אוספין כשרים סוחרים פסולים וידוע דכל היכא דא\"ר יהודה אימתי אינו אלא מפרש דברי חכמים והלכה כמותו וכך פוסק שם הגמ' בפירוש. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והם בני אדם שיושבים בטלים</b> לפי שאם אינן יושבין בטלים כשנושאין ונותנין בפירות לא נאמר שהן אוספין פירות שביעית אבל נאמר שהן פירות שלפני שביעית אבל כשהם יושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידם ונושאים ונותנים בפירות אז נחזיקם שהם אוספים פירות שביעית ועושין בהם סחורה אורחא דמילתא נקט אבל אה\"נ דאוספים או סוחרים פסולים אם אין שם אונס: \n",
+                "<b>וכן משחק בקוביא וכו'.</b> גם זה באותה משנה דמני בהדי הנהו דפסולי משחק בקוביא ואמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות. וא״ת והרי פסול הוא משום גזל שכן כתב רבינו בהל' גזילה פ״ו שאסור לשחק בקוביא משום גזל וכיון שכן אפילו יש לו אומנות אחרת פסול וי״ל דהב״ע במשחק עם העכו״ם שאין בו משום גזל וכמ״ש רבינו שם ואפ״ה אם אין לו אומנות אחרת פסול משום שאינו עוסק ביישובו של עולם. וא״ת הרי רבינו כתב הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם העכו״ם אין כאן גזל י״ל דלעולם במשחק עם העכו״ם וסובר רבינו שאינו עוסק ביישובו של עולם פי' שכיון שאין לו אומנות אחרת הרי הוא בחזקת שמשחק עם ישראל והוא גזל ואע״פ שלא ראינוהו סתמו כודאי אי נמי דהכא אפילו במשחק עם ישראל עסקינן אלא שאינו משחק במעות ואם היה לו אומנות להתפרנס לא היינו חושדים אותו שדרך העשירים שבגמר מלאכתן שוחקים להעביר השעה אבל כיון שאין לו אומנות סתמו שמשחק במעות ואע״פ שלא ראינו מעולם שמשחק במעות סתמו כודאי תדע שאילו היה פסולו משום ודאי גזל מאי איריא אין לו אומנות אפילו בפעם אחת לבד נפסל משום גזלן וכך אמרו בפרק זה בורר בפירוש דלמ״ד דאיסורא דמשחק בקוביא משום גזל אפי' יש לו אומנות אחרת הוא פסול גם רבינו כתב כאן הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם ישראל במעות מאי בחזקת הרי אני רואה אותו משחק במעות וגוזל ואוכל אלא ודאי דהכא לאו במשחק עם ישראל במעות עסקינן. ולפי שהרב המגיד נתקשה בדברי רבינו פרק ששי מהל' גזילה והניחה בצ״ע אני אהיה מובין לפניך ואכתוב לך כאן לשון הגמרא ואפרשה לפי דעת רבינו. בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ד:) אמרו משחק בקוביא מאי קאי עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עוסקין בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי תנן אמר ר״י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל אם יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר אלמא סתמא דמתני' משום יישובו של עולם קשיא לרמי בר חמא וכ״ת פליגי רבנן עליה דר' יהודה והאמר ריב״ל כל מקום שא״ר יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ר' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק גברא אגברא קא רמית פי' ריב״ל ור' יוחנן ארמי בר חמא מר סבר פליגי ומר סבר לא פליגי ולא פליגי והתניא בין שיש לו אומנות שלא הוא בין שאין לו אומנות אלא הוא הרי זה פסול ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון היא ע״כ לשון הגמ' וסובר רבינו דהלכה כרמי בר חמא מדאמרינן בשבת פרק שואל (שבת דף קמ״ט) מנה גדולה כנגד קטנה אף בחול אסור משום x קוביא אלמא סתמא דגמרא סבירא ליה כרמי דהוי אסמכתא ושם נדחקו התוס' לומר דאתי כר' יהודה משום דר' טרפון וקשה דא״כ למה כשפסקו בסנהדרין הלכה כר״י דמתניתין לא היה שם פוצה פה לחלוק ועוד שבספ״ק דר״ה (דף כ״ב) אמתניתין דאלו הם הפסולין המשחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה אמר רב מנשיא זאת אומרת גזלן [של] דבריהם כשר לעדות אשה אלמא דמשחק בקוביא משום גזל מיפסיל וכרמי בר חמא משום דהוי גזלן ועוד דמדאמרי' פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו:) אמר ר' אבהו א״ר אלעזר הלכה כרבי יהודה ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי אלמא כרמי ס״ל ועוד דבפ' זה בורר שאלו על המשנה מאי מפריחי יונים איכא מ״ד אם יקדמו יונך ליון אתן לך כך וכך והקשו עליו היינו משחק בקוביא ותירץ תנא תולה בדעת עצמו דהוי אסמכתא והדר תנא תולה בדעת יונו וצריכא דאי תנא [תולה] בדעת עצמו התם הוא דלא גמר ומקני דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי אבל תולה בדעת יונו אימא לא ואי תנא תולה בדעת יונו דאמרו [בנקשא תליא מילתא] אנא ידענא לנקושי טפי פי' להשמיע קול להפריחם אבל תולה בדעת עצמו אימא לא צריכא ומוקי התם לבר פלוגתיה כרבי יוסי דפליג ארבנן ואילו מאן דאמר אי תקדמך יונך ליון אתי ככ״ע משמע מכל הני דכרמי בר חמא קי״ל ומאחר שלא מצינו מי שנחלק בפירוש על מאמר ריב״ל ור״י יש לנו ליישב מתני' אליבא דרמי בר חמא ולומר דמתניתין מיירי בין במשחק עם ישראל במעות בין עם העכו״ם או עם ישראל בחנם ור' יהודה לא בא אלא לפרש דברי חכמים ולומר דמשחק עם העכו״ם או עם ישראל בחנם לא מיפסל אלא אם אין לו אומנות אחרת לפי שאינו עוסק בישובו של עולם והשתא אתי שפיר דלא פליג רמי אריב״ל ורבי יוחנן ואתיא נמי ברייתא דבין יש לו אומנות בין אין לו ככ״ע דמיירי במשחק עם ישראל במעות ורמי בר חמא נתן טעם למשחק בקוביא דרך כלל משום גזל שגם משחק עם העכו״ם טעם פסולו הוא לפי שאינו עוסק בישובו של עולם והוא חשוד שמשחק עם ישראל במעות שהוא גזל וכמו שכתבתי לדעת רבינו אי נמי שהתחיל לתת טעם למשחק עם ישראל במעות משום גזל ודעתו היה לתת טעם למשחק עם העכו״ם לפי שאינו עוסק ביישוב העולם אלא דלא שבקיה רב ששת למגמר למילתיה עד שנחלק עליו ואמר דאפילו משחק עם ישראל במעות לא הוי אסמכתא וכשהשיב איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי לא השיב אלא במשחק עם ישראל במעות אבל עם העכו״ם לפי שאינם עוסקים ביישוב העולם הוי לתרווייהו אלא שהמקשה לא הבין דבריו וס״ד דמתניתין לא מיירי אלא במשחק עם ישראל במעות ולכך הקשה לו דמתניתין משמע דטעמא לפי שאינם עוסקים ביישוב העולם והשיבו לפי דרכו מה תעלה על דעתך להקשות ממאמר ריב״ל לרמי וכי גברא אגברא קא רמית אבל קושטא דמילתא דרמי מודה לריב״ל ור' יוחנן וכמו שכתבתי וא״ת א״כ דכ״ע מודו דר' יהודה לא בא אלא לפרש למה ליה לגמרא התם למיפסק הלכתא כוותיה י״ל משום דס״ד דרמי סבר דפליגי ולא אתברר התם דלא פליגי לפום הכי איצטריך למיפסק הלכתא כוותיה אבל לפום קושטא לא הוה צריך וכיון שכן הדין עם רבינו לפסוק כרמי בר חמא וכפי מה שפירשתי ודבריו נכונים וברורים. ודע שבנוסחא אחרת כתוב ה״ז בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל וכתב הטור שכיון שכתב רבינו ה״ז בחזקת שאוכל מן הקוביא אלמא דאם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו פסול עכ״ל. ואיני מבין דבריו שרבינו אומר שאף על פי שיש לו ממון אחר מכל מקום חזקתו שאוכל מן הקוביא ג״כ: \n",
+                "<b>ולא בקוביא בלבד וכו'.</b> ברייתא שם כלשון רבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שלא תהיה לו אומנות וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אריס שלקח וכו'.</b> שם בסנהדרין (דף כ\"ו) אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב ה\"מ באריס בדבר מועט ובדבר שנגמרה מלאכתו ופירש\"י ניסן זמן קציר תשרי זמן בציר ואסיף באריסא דטרח בה ומורי היתרא ליטול דבר מועט יותר על חלקו מפני טורחו דבר שנגמר מלאכתו דמשוי נפשיה כפועל ומורי בה היתרא וסבר לא קפיד ע\"כ. אבל גירסת רבינו נראה שהיתה ובדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן מצאתי בהלכות הרי\"ף ז\"ל ואפשר דהיינו טעמא שכל שלא נגמרה מלאכתו מורה ואמר כיון שאני עוסק במלאכה מותר אני ליקח דבר מועט אבל כל שנגמרה מלאכתו אינו מורה אלא דרך גניבה הוא נוטל ודוקא באריס שיש לו חלק בגוף הפירות אבל אם אין לו חלק בגוף הפירות פסול בכל שהוא והכי משמע בגמ': הולך ובונה במה לעצמו וכו' א\"ר פפא כמאן מקבלין האידנא סהדותא מע\"ה כרבי יוסי וסובר רבינו דבחגיגה מיירי בע\"ה שיש לו דרך ארץ ומצות אבל אינו לא במקרא ולא במשנה ובפסחים מיירי בסתם ע\"ה דסתמו הוא דליתיה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הבזויין וכו' ואוכלים בשוק בפני כל העם.</b> ספ\"ק דקידושין (דף מ':) ת\"ר האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב וי\"א פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין הלכה כי\"א וכתבו בתוס' דדוקא אוכל פת פסול אבל לא אוכל פירות א\"נ ל\"ש פת ל\"ש פירות אלא אם חוטף ואוכל הוא דמיפסיל וכגון שאין בו שוה פרוטה או שאינו מקפיד עליו דאי לא תיפוק לי משום גזל והכריחם בזה הא דאמרינן בירושלמי ר\"ש ברבי הוה אכיל בשוק חזייה ר\"מ (אמר לו) אין שבח לתלמיד לאכול בשוק משמע דלאחר אין קפידא והיינו באוכל פירות או באינו חוטף ואפ\"ה אין שבח לת\"ח ורבינו סתם דבריו ואין בהם הכרע א\"נ שרבינו סובר דהא דאמרינן פסול לעדות היינו באוכל בפני כל העם אבל אם אוכל בשוק שאין בו רוב עם אלא קצת עוברים ושבים לא מיפסיל מש\"ה והיינו ההיא דירושלמי מ\"מ אינו שבח לת\"ח: \n",
+                "<b>וכגון אלו שהולכים וכו'. . ומכלל אלו האוכלים וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו:) אמר ר״נ אוכלי x צדקה של העכו״ם בפרהסיא פסולים לעדות והוא דאפשר ליה לאיתזוני בצנעה ומבזי נפשיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין וכו'.</b> שם א\"ר אלעזר כולן פי' כל הפסולין לעדות צריכין הכרזה בב\"ד ואסיקנא דה\"מ פסולים דרבנן אבל פסולים דאורייתא לא בעו הכרזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד אחד נאמן וכו'.</b> איתא בדוכתי טובא: \n",
+                "<b>שהרי רשע בעבירה ששחט וכו'.</b> פ\"ק דחולין ונתבאר בדברי רבינו פ\"ד מהלכות שחיטה: \n",
+                "<b>אבל החשוד וכו'.</b> פ\"ה דבכורות (דף ל\"ה) פלוגתא ופשטו בפרק בתרא דיומא (דף ע\"ח) אין הלכה כר\"מ דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו אלא כרשב\"ג דאמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו והכי אמרינן בריש מציעא ובכמה דוכתי חזקה אין אדם חוטא ולא לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכתב הראב\"ד לפיכך וכו' א\"א זה אינו כן וכו'.</b> ואני אומר דמה שהביא הראב\"ד והעתיק מפ\"ד דדמאי אינו ענין לנדון שלנו דהתם על של עצמו הוא ואינו נאמן עליו אלא בשבת בלבד משום דאימת שבת על ע\"ה ולא נתכוון להשיג אלא מסיפא דההיא דמסיים בה לא מצאו אמר לו אחר שאינו נאמן על המעשרות מעושרין הם אוכל על פיו חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר והרי בבא זו הוא מעיד על של חבירו ואפ\"ה משחשכה מוצאי שבת אינו נאמן וי\"ל דשאני ההיא דאיכא למיחש שמא אמר לו כך כדי שלא ימנע מלאכול בשבת. ומ\"ש ואי קשיא לך פיסקא אחריתי הנכנס לעיר וכו' הא אמרינן בירושלמי אכסנאי שאני י\"ל שהוצרכו לומר כן בירושלמי משום דאומר על עצמו שאינו נאמן ואין דרך בני אדם לומר כן על עצמן והוה לן למיחש לגומלין ומש\"ה לא הוה לן להימוניה ואפי' לגירסא דידן במתני' ואמר לו אני (איני) [אינו] נאמן איש פלוני נאמן אכתי הוה לן למיחש לגומלין אלא משום דבאכסנאי הקילו. ומ\"ש ועוד משנה שלימה החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו אינה ראיה דההוא סתמא היא בפ\"ד דבכורות ובפ\"ה שנויה במחלוקת דר\"מ אמר הכי ורשב\"ג פליג עליה ואמר נאמן הוא על של חבירו וסתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם ובפ' בתרא דיומא איפסיקא הלכתא כרשב\"ג. ומ\"ש ומומי בכור שאני וכו' י\"ל דכיון דגמ' לא מפליג הכי גם רבינו לא מפליג וכבר כתבתי בזה בפ' י\"ב מהל' מעשרות: \n",
+                "<b>וכן כל כיוצא בזה משאר איסורים [על] הרשעים ואין אימת בעל הממון עליהן.</b> אין נסחא זו מכוונת ומצאתי נסחא אחרת וכ\"כ בה ונאמן הנחשד למכור בשר בכור לומר בשר זה שמוכר פלוני חולין וכן כל כיוצא בזה משאר האיסורין לפי שאימת האיסורין על הרשעים ואין אימת הממון עליהם עכ\"ל וכך היא נסחת ויניציא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלכי ישראל לא וכו'.</b> סנהדרין פ' כה״ג (סנהדרין דף י״ח) דתנן המלך לא דן ולא דנין אותו א״ר יוסף (דף י״ט) ל״ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין ומעידין אותם. וזהו שכיון רבינו באומרו מלכי ישראל וטעם הדבר ועניינו כתבתי בארוכה פ״ג מהל' מלכים ומלחמותיהם: \n",
+                "<b>אבל כ\"ג וכו'.</b> משנה שם וכבר נתבאר בהל' סנהדרין פ\"ב ובפ\"ה מהלכות אלו ושם הארכתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהעכו״ם לא מורידין וכו'.</b> פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו) תני ר' אבהו קמיה דרבי יוחנן העכו״ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורוסים והמסורות והנהפכים לע״ז מורידין ולא מעלין ואוקמוה התם דוקא במומר לע״ז להכעיס: \n",
+                "<b>ויש לחסידיהם וכו'.</b> פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בפ' חלק תפס רבינו סברת ר\"י דהלכתא כוותיה לגבי ר' אליעזר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הנפסל וכו'.</b> כל זה נלמד מדאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו) הנהו קבוראי דקברו נפשא ביו״ט ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות אכשרינהו רב הונא בריה דר' יהושע א״ל רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה עבדינן והא קא משמתינן להו כלומר וחוזרין ושונין בעבירה סברי כפרה עבדי לן רבנן כלומר מותר לחלל יו״ט בשביל המצות ונשב בנדוי משום כפרה. נראה מכאן שאע״פ שלא התרו בהם פסולין דהא הנהו קבוראי לא אתרו בהו דאי אתרו בהו לא שייך למימר דסברי מצוה עבדינן ואפ״ה פסלינהו רב פפא וע״כ לא אכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע אלא משום דסברי מצוה עבדינן הא לאו הכי אע״ג דלא אתרו בהו פסילי ומשמע נמי דכל היכא דאיכא למיתלי דילמא לא ידעו שהיה אסור לא מיפסלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אדם נפסל בעבירה ע\"פ עצמו וכו'.</b> בפירקא קמא דסנהדרין (דף ט':) מימרא דרבא: \n",
+                "<b>לפיכך ראובן שהעיד עליו וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) מעשה בר ביניתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד סהדא אמר קמאי דידי אוזיף ברביתא וחד סהדא אמר לדידי אוזפן ברביתא פסליה רבא וכו' משום דפלגינן דיבורא וכמו שנפרש בסמוך: \n",
+                "<b>וכן מי שהעיד וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין (דף ט':) אמר רב יוסף רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי התורה פסלה קרוב לעדות ואדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דיבורא ונהרג הרובע על פיו והוא אינו פסול לעדות ופסק כרבא. וא\"ת הרי כתב רבינו פ\"ג מהלכות אלו ומייתי לה פ\"ב דכתובות (דף י\"ח:) שהעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת שוחד שלקחנו על עדות זו אינם נאמנים לפסול השטר משום דאין אדם משים עצמו רשע ואמאי לא פלגינן דיבורא נהימנינהו במאי דאמרי פסולים היינו ולא מחמת ממון והתוס' תירצו תירוצים הרבה על קושיא זו בפ\"ק דסנהדרין ובסוף פ\"ב דיבמות ובפרק ב' דכתובות ולדעתי המחוור שבהם דהתם עיקר העדות אנוסים היינו שבאו לומר שלא ראו המלוה אם כן מיד עושים עצמם רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פירוש לדבריהם הלכך לא שייך פלגינן דיבורא אבל הכא עיקר העדות להרוג את פלוני הילכך פלגינן דיבורא ולגבי להשים עצמו רשע אינו נאמן. וכתב המרדכי פ' זה בורר דקרובי הנרצח כשרים להעיד על הרוצח ואפילו הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד כדמשמע מפלוני רבעני לאונסי וסברא דנאמנים להעיד כיון דכבר מת אחיו ונ\"מ ליורשיו וכן נמצא בספר החכמה דקרובי הנרצח יכולים להעיד עכ\"ל: \n",
+                "<b>פלוני בא על אשתי וכו'.</b> פ\"ק דנסהדרין (דף י\"ט) מימרא דרבא כלשון הזה: \n",
+                "<b>פלוני רבע את שורי וכו'.</b> שם (דף י') בעיא ופשטה דאין אדם קרוב אצל ממונו ומפרש רבינו כרש\"י שפירש דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דיבורא והשור יסקל וי\"מ דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו גם על השור נתכוון להעיד ומתוך שאינו נאמן על השור שהוא ממונו אינו נאמן על הרובע דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וזהו שכתב הראב\"ד א\"א מן המפרשים הטובים וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהעידו על אחד שהוא פסול וכו'.</b> פ\"ב דכתובות (דף כ\"א:) מימרא כתבתיה פרק ו' א\"ר אבא אמר רב הונא אמר רב ג' שישבו לקיים השטר וקרא ערער על אחד מהם פירוש לומר שהוא פסול עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ערער דמאי אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו וכו' לעולם אימא לך ערער דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה ומפרש רבינו כרש\"י דכי אמרינן ערער דמאי אעד שלא חתמו וכו' קאי ואמאי מעידין עליו וחותם דהא אמר ליה אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואע\"ג דאיכא למימר נמי אוקי גברא אחזקתיה חזקה דממונא אלימא טפי והרי\"ף האריך שם והביא ראיה בדין זה כדעת רבינו ודלא כר\"ח שפירש דאמאי דאמרינן משחתמו אין מעידין עליו קאי וה\"ק ואמאי תרי ותרי נינהו ואוקי גברא אחזקתיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה.</b> כלומר אם לא היתה שם התראה או שחסר דבר מהדברים שצריך לחייבו מלקות בין שלקה בב\"ד כלומר שנתחייב כפי הדין מלקות ולקה חוזר לכשרותו ולמדו כן ממאי דתנן בסוף מכות (דף כ\"ג) ונקלה אחיך לעיניך משנקלה הרי הוא אחיך ומצאתי בנוסחת רבינו בספרים ישנים מאד שגורסים כך כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חזר לכשרותו וכן היא גירסת ספר מצות גדול ומ\"מ נראה לי שגירסתנו יותר אמיתית שביאר רבינו משפט הנפסל מחמת עבירה שחייבין עליה מלקות בין אם הדין נותן להלקותו או שלא להלקותו ולפי הגירסא האחרת לא ביאר דין הנפסל בעבירה שחייבין מלקות ואין הדין נותן להלקותו ובפרק שני מהל' טוען ונטען כתב דאם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה וביאור דבריו שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות ולפי זה גם אותה גירסא נפרש דוקא נתחייב מלקות אלא עבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים היה חייב מלקות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שאר פסולי עדות שהם פסולים משום ממון שחמסו או שגזלו אע\"פ ששלמו צריכין תשובה והרי הן פסולים עד שיודע שחזרו בהם מדרכם הרעה</b> לומר דלא תימא כשם שהמחוייב מלקות כיון שלקה הוכשר כך המחוייב ממון גזל או חמס כיון ששלם הוכשר אלא הרי הוא בפסלותו עד שיודע ששב מדרכו הרעה בלי ערמה וכמו שנתבאר פרק י' מהלכות אלו: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור בסי' ל\"ד וז\"ל כתב הרמב\"ם אע\"פ שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו ושילם העד זומם הממון שהוזם עליו פסולים ואיני יודע למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון ואפשר שר\"ל אע\"פ ששלמו כיון דבכפיית ב\"ד שילמו פסולים עד שישובו מעצמם עכ\"ל. ולי נראה שזה דבר פשוט הוא ולא היה צריך רבינו להזכירו אלא אפי' החזיר ברצונו נמי ונפקא ליה מדאמרינן מאימתי חזרת מלוי ברבית וכו' ומשמע דכשהחזיר ממון האיסור ברצונו עסקינן ואפי' הכי לא מתכשרי עד שיעשו תשובה וכן בדין שאע\"פ שהחזירו הממון מכל מקום עבירה דעבוד עבוד וצריכים תשובה ממנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ז)</small> ומה שכתב רבינו בחזרת מלוי ברבית ומשחקי בקוביא ומפריחי יונים וסוחרי שביעית.</b> ברייתא פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה:) כלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב בסוחרי שביעית ולא חזרת דברים וכו'.</b> שם בסוף הברייתא אמר רבי נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו וכו' ומשמע דלפרש דברי תנא קמא אתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי חזרת המועל וכו'.</b> ירושלמי כתבו סמ\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש או יתחייב בב\"ד וכו'.</b> נ\"ל שלמדה רבינו מההיא דטבח שכתב בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הטבח וכו'.</b> שם (דף כ\"ה) ההוא טבח דאישתכח דנפיק טרפה מתותי ידיה פסליה ר\"נ ועבריה אזל ורבי מזייה וטופריה ואסיקנא התם שאינו כשר עד שילבש שחורים וכו' ויחזיר אבדה וכו' אי נמי יוציא טרפה בדבר חשוב וסובר רבינו דהא עובדא בשוחד ובודק לעצמו ומוכר לאחרים מיירי ומשום הכי לא הכשירוהו עד שילבש שחורים וכו' דכיון דהוי מילתא דממון מצריכין ביה הני מילי לאכשורי לשיתברר לנו שחזר בו מחמדת ממון אבל השוחט לאחרים ויצאה טרפה מתחת ידו כיון דלאו מידי דממון הוא כיון שעשה תשובה מתכשר אבל תשובה מיהא בעי וכן נראה מדברי רבינו שכתב שהרי הוא בכלל אוכלי טרפה שהם פסולים לעדות נראה שטעם הפסול ביוצא טרפה מתחת ידו לפי שכיון שהוא מאכיל הטריפות חזקה שגם הוא אוכל והוה ליה עובר על לאו דובשר בשדה טרפה שא\"ת שאינו נפסל אלא מפני שהוא מאכיל טרפות ועבר על ולפני עור וכו' הא לא מיפסיל בהכי דאינו נפסל אלא כשעבר עבירה שחייבין עליה מלקות וכמ\"ש רבינו בפרק עשירי ואלפני עור לא לקי אלא ודאי מש\"ה מיפסיל דחשיד הוא שגם הוא אוכל וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו שהרי הוא בכלל אוכלי טרפות שהם פסולים לעדות</b> כלומר שכל מאכילי או אוכלי טרפה בין של עצמם בין של אחרים פסולים הם ומטעמא דכתיבנא לא נשתנה דינם אלא שהמאכילים משל אחרים בתשובה כשרים ומאכילים משל עצמם אינם כשרים עד שילבש שחורים וכו' ויחזיר אבידה או יוציא טריפה וכו'. זה נ\"ל שהוא מבואר בדברי רבינו אבל הוצרכתי להאריך לפי שמצאתי כתוב בח\"מ סי' ל\"ד ז\"ל לשון הרמב\"ם טבח שבודק לעצמו ומכר לאחרים ויצאה טריפה מתחת ידו יראה מלשונו שהבודק לאחר אינו נפסל אם יצאה טריפה מתחת ידו ע\"כ ויש לתמוה עליו שמאחר שהיה מפרש כן בדברי רבינו למה לא כתב כן בשם אביו הרא\"ש שגם הוא ס\"ל דההוא דטבח שיצתה טרפה מתותי ידיה ביש לו בה הנאת ממון הוא שכך כתב בפסקיו ובשאר כל ממון אם בא לידו באיסור ורוצה לעשות תשובה צריך להוציא הממון מתחת ידו כדחזינן לעיל גבי חשוד על הטריפה דאין מקבלין תשובתו עד שיתברר על ידי ממון אחר ששב בתשובה שלימה כ\"ש שבאותו ממון של איסור צריך להוציא מתחת ידו עכ\"ל אלמא דבההיא דחשוד על הטרפה בשיש לו בה הנאת ממון עסקינן. ולי נראה שאין הדברים אמורים אלא לענין חזרה דביוצא טרפה מתחת ידו והיה מוכר לאחרים אינו חוזר לכשרותו עד שילבש וכו' אבל היוצא מתחת ידו טרפה ואינו שלו נהי דמיפסיל אבל בתשובה מתכשר וכמ\"ש. ומיהו אפשר לקיים דברי הטור בסברת רבינו דטבח שיצתה טרפה מתחת ידו אם אין לו בה הנאת ממון לא מיפסל משום דאין לו בה הנאה לא חשדינן ליה במזיד אלא בשוגג ומאי דאמרינן או יוציא טריפה בדבר חשוב היינו לעצמו דאילו לאחרים מאי איכפת ליה אי הוי דבר חשוב או לא ועוד שהרי העבירוהו והוא הלך שם לשוב בתשובה ואיך יעבור גזירתם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שיקרעו שטרותיהן מעצמן</b> כלומר שאם ב\"ד כפו אותם על כך לא עלתה להם תשובה כיון שבאונס עשו וביאר רבינו במלוי ברבית שצריך שיהיו מעצמן לכולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן עד זומם וכו'.</b> נ\"ל שגם זה למד ממעשה דטבחא שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקרובים פסולים וכו' עד כולן פסולים מדבריהם.</b> פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) אמתניתין דואלו הן הקרובין שיילינן מה״מ דת״ר לא יומתו אבות על בנים וכו' בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות וכו' אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכל שכן אבות להדדי בנים לבנים מנלן א״כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן מאי בנים דאפי' בנים להדדי וכו' אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם ע״כ בגמרא, ופירש״י לא יומתו שני אבות בעדות בניהם ועל כרחיך הני שני אבות באחין קא משתעי שהן קרובים מן הכל דבאב ובנו לא מצי למימר דאם כן לא הוה קרי להו אבות דחד אב וחד בן נינהו וכו' אשכחן אבות לבנים ראובן לבן שמעון דהיינו אחי אביו ובנים לאבות בן שמעון לראובן דהיינו בן אחיו וכל שכן אבות להדדי דהא בנים מכח דידהו קא אתו עכ״ל. וסובר רבינו שכל מה שאנו דורשים בפירוש הכתוב הוא מדאורייתא ומה שנדרש באם אינו ענין כיון שפשט הכתוב אינו מורה עליו מיקרי דברי סופרים ואם תאמר והלא גם שם מסיים בברייתא אשכחן לחובה לזכות מנלן א״ק יומתו יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנא לן א״ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכם וא״כ נאמר דדוקא עדות לחובה ובדיני נפשות הוא דפסיל מדאורייתא אבל לזכות ובדיני ממונות לא מיפסלי אלא מדרבנן כיון שלא למדום אלא באם אינו ענין. וי״ל דבשלמא קרובי האם פשט הכתוב אינו מורה על פסולם כלל דלא פסל אלא קרובי האב דוקא אבל גבי זכות אע״ג דנקט לחובה לית לן למימר דדוקא נקט פיסולא לחובה ולא לזכות דמ״ט איכא לפלוגי בינייהו אלא ודאי נקט חובה וה״ה לזכות ואדרבה אית לן למימר השתא לחובה דיש ידים מוכיחות דקושטא קאמרי דהא קרובים רחמי להדדי ואי לאו קושטא לא הוו מסהדי אפילו הכי לא מהימני לזכות דיש לומר דמשקרי כדי להיטיב לקרובים לא כל שכן דלא מהימני ולגבי דיני ממונות כיון דודאי לא מהימני לזכות ה״ה לחובה ולא מפלגינן בינייהו כי היכי דלא מפלגינן בדיני נפשות בין זכות לחובה אי נמי דאית לן למימר השתא ומה כשהקרוב בא לחייב מיתה לקרובו שהשכל גוזר דקושטא קאמר שאפילו כשהוא אמת דרכו להעלימה כדי להצילו השתא דמסהיד למקטליה בצדק כל אמרי פיו אפי' הכי אשמעינן קרא דלא מהימן לשאר עדיות לא כל שכן דלא מהימן וקרוב לזה כתב הרב בספר מצות אשר לו מצוה רפ״ח וא״כ בלאו דרשא דאם אינו ענין הוה אמרינן דפסילי לנפשות וממונות בין לזכות בין לחובה ולא איצטריך להו למידרש לזכות אלא משום דאייתר להו יומתו וכדאמרי' בעלמא מילתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא ואיידי דדריש לזכות דריש נמי לדיני ממונות ממשפט אחד יהיה לכם ולאו להאי דרשא בלחוד אייתר דמיניה ילפינן לכמה דברים שדיני ממונות ודיני נפשות שוים וכדתנן (דף ל״ב) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם כללא דמילתא (דמלתא) שלזכות ולדיני ממונות מפשט הכתוב נלמוד כן ולכך אמר דפסילי מדאורייתא אבל קרובי אם אדרבה פשטיה דקרא משמע אבות ולא אם ולהכי אמר דהוי מדבריהם. זה נראה לי להעמיד דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגרים אינם בדין הקרובים וכו'.</b> יבמות פ' נושאין על האנוסה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותרין לישא זה אשתו של זה אם מת או גירשה ואמר רבא נמי התם (דף צ\"ח) דאמור רבנן אין אבות לעכו\"ם לא תימא משום דשטופי זמה דלא ידיע אבל ידיע חיישינן דהא שני אחין תאומים דטפה אחת היא ונחלקה לשתים וקתני סיפא לא חולצים ולא מייבמין וכתב רבינו שנתגיירו כלומר שהיתה הורתם ולידתם שלא בקדושה דאילו הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה הרי הם אחים מן האם ופסילי מדרבנן ואפשר דאע\"ג דלידתם בקדושה אם הורתם שלא בקדושה לאו אחים נינהו ולישנא דנתגייר שייך אפילו נתגיירה אמו כשהיא מעוברת שאינו כן כמ\"ש בביאור ח\"מ וביבמות פרק כיצד (דף כ\"ב) אמר רב נחמן (גרים) הואיל ואתו ליד נימא בהו מילתא אחים מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות אחים מן האב מעידין לכתחלה אמימר אמר אפילו אחים מן האם נמי מעידין לכתחלה ומאי שנא מעריות (דאמרינן התם דאסורות) ערוה לכל מסורה עדות לב\"ד מסורה ופירש\"י ערוה לכל מסורה הכל נושאין נשים ואי שרית לקיימה אתי נמי למישרי ערוה בישראל דכ\"ע לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי עדות לב\"ד מסור ואי נמי מכשרת עדות אחים גרים לא אתו לאכשורי אחים ישראל דב\"ד ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחין זע\"ז וכו'.</b> בתרא פ' י\"נ (דף קכ\"ח) שלח ליה ר' אחא לרב יוסף בר חמא הלכתא שלישי בשני כשר רבא אמר אף בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי ע\"כ בגמ' ומפרש רבינו דמר בר רב אשי סבר דשלישי בראשון הוא ומש\"ה אכשר ביה ולית הלכתא כוותיה דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחיו שהם ראשון בראשון והוה ליה אבא דאבא שני בראשון וכ\"פ הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ודלא כרשב\"ם שפי' ולית הלכתא כמר בר רב אשי דבני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאבותיהם דבן ירך אביו הוא ופסק רבינו כרבא וכ\"פ הרי\"ף ורשב\"ם ודלא כרבינו תם וה\"ג שפסקו שאין הלכה כרבא אלא כרב דאמר פ' זה בורר שלישי בראשון פסול: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אשה שאתה פסול לה וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ח:) רב איקלע למיזבן גוילי ובעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו בסורא אמרי דבעל כאשתו בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה והני תרי לישני לא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא וכ״כ נמוקי יוסף והכי משמע בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שתי נשים וכו'.</b> פ' זה בורר שם ת\"ר חורגו לבדו ר' יוסי אומר גיסו פי' פסולין לעדות ואסיקנא התם דהכי קאמר חורגו לבד אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו וכ\"ש חורגו וכו' א\"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואיכא למידק דהיכי קתני גיסו לבדו אי פירוש גיסו היינו אחי אשתו הא בנו הוי פסיל להאי דהא בעל אחות אביו הוא ואי פירוש גיסו שהם בעלי שתי אחיות הא הוי לבנו דגיסו בעל אחות אמו ותירץ הרי\"ף דגיסו לבדו לא אתא למעוטי אלא בן גיסו באשה אחרת והביא ראיה מהירושלמי אבל רש\"י והתוס' פירשו דגיסו לבדו אתא למעוטי חתנו אבל לא מיעט בנו ולזה הסכים הרא\"ש בפסקיו ופי' רש\"י והתוס' לא כיון אליו רבינו שהרי כתב שאין אדם מעיד לחתן אחות אשתו ולכן תמהני על ההגהות שעל מ\"ש שכל שתי נשים שהן זו עם זו שני בשני בעליהן מעידין זה לזה כתבו וכן פר\"י דתרי בעל כאשתו לא אמרינן בקורבה שנתרחקה קצת ואפילו לקח זה האשה וזה בת אחותה וכל שכן באלו והרי רבינו כתב בסמוך שחתן אחות אשתו פסול לו אלא ודאי דעת רבינו כהרי\"ף שכן כתב וכן לא יעיד לבן אחות אשתו ולא לבעל בת אחות אשתו וכו' לבעל בת אחות אשתו הוי ראשון בשני ואמרינן תרי זימני בעל כאשתו וא\"כ צריך לדקדק מנין לו לרבינו דכשהנשים שני בשני בעליהן כשרים זה לזה. ונראה שלמד כן מהירושלמי שפירש דהב\"ע דגיסו לבדו פסול ולא בנו ולא חתנו בשיש לו בנים וחתנים מאשה אחרת אבל מאותה אשה אף חתנו פסול והרי הוא וחתן אחות אשתו נשותיהן ראשון בשני נינהו ואפילו הכי פסול ממילא שמעינן דלא מיפסיל אלא דוקא בההוא גוונא אבל (כששתי הנשים שני בשני) מיהא כשר כיון שלא מצינו מי שאמר תרי זימני בעל כאשתו בשני בשני וכיון דמעיקרא הוה מיבעיא לן אי אמרינן בעל כאשתו אפילו חדא זימנא מסתיין לפסול היכא דאיתמר בהדיא אבל היכא דלא אתמר (הא ודאי) כשר ולפי שרבינו למד דין זה ממה שאמרו חורגו וגיסו לבדם לכך גבי ראשון בראשון כתב המשל כגון שלקח זה אשה וזה בתה שהוא בעל חורגתו והו\"ל חורגו וכן בעלי אחיות דהיינו גיסו אבל בשני בשני לא כתב משל משום דמדיוקא קא אתי ואין המשל כתוב בגמ' ומתוך מה שלמדנו דדוקא כשהשתי נשים זו עם זו שני בשני הוא דבעליהן כשרים אבל לא כשהן שני בראשון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל איש שאין אתה מעיד לו וכו'.</b> למד כן מהדין שכתב בסמוך אחי האח מן האם מעידין זה לזה ואע\"פ שאחיו של זה הוא אחיו של זה לפי שאין ביניהם קורבה כלל וזה כיוצא בו וכתב רבינו כאן דין זה להיותו נוגע לענין אישות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבי כלה ואבי חתן וכו'.</b> סנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ח:) מימרא דרב חסדא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחי האח מן האם וכו'.</b> גם זה שם מימרא דרב חסדא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיש עם אשתו ראשון בראשון.</b> כלומר דאי הוה שני בשני לא היה פסול להעיד לקרובותיה וכמו שכתב רבינו בסמוך: \n",
+                "<b>לפיכך אינו מעיד לא לבנה וכו'.</b> שם במשנה וברייתא חורגו פסול וכבר נתבאר בפ' זה דבעל כאשתו ואשה כבעלה ולכך פסול לאשת בנה ולבעל בתה: \n",
+                "<b>ולא לאביה וכו'.</b> שם (דף כ\"ח) א\"ר נחמן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחי חמותי ובן אחות חמותי לא יעיד לי וא\"כ ודאי דפסול הוא לחמותו ולחמיו וחמיו הוא ג\"כ מפורש במשנה והא אמרינן דבעל כאשתו ואשה כבעלה וא\"כ הרי בעל חמותו ואשת חמיו פסולין ונ\"ל שלא היתה כוונת רבינו כאן אלא ללמדנו דאשה כבעלה בכל הני דאילו להשמיענו קרובי האשה הפסולים הו\"ל לכתוב גם אחי חמותו ובן ובת אחי חמותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשתו ארוסה וכו'.</b> שם אמר רבה בר בר חנה מעיד אדם לאשתו ארוסה ודחו ואמרו מאי דעתיך כדאמר ר' חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן וכו' מתה אינו יורשה וכו' התם בשארו תלה רחמנא אכתי לאו שארו היא הכא משום איקרובי דעתא הוא והא איקרבא דעתיה לגבה וסובר רבינו דדוקא לגבה איקרבא דעתיה אבל לגבי קרוביה אכתי לא איקרבא ושיעור לשון רבינו כך אבל אם העיד לקרובי ארוסתו וכו' אין פוסלין אותה עד שישאנה ואח\"כ אם יעיד עליה יפסלו עדותו ומשמע מדברי רבינו שלכתחלה אין מקבלין עדות הארוס לקרובי ארוסתו ואם העיד אין פוסלין עדותו והם דברי הרי\"ף בתשובה כמ\"ש העיטור באות קו\"ף קבלת עדות וכתבו המרדכי בהגהות סנהדרין וכן מצאתי כתוב בשם גאון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שפסלה תורה וכו' אלא גזירת הכתוב הוא.</b> בב״ב ס״פ מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ט): \n",
+                "<b>לפיכך האוהב והשונא וכו'.</b> פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) אליבא דרבנן וכן פסק הרי״ף ז״ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מי שאין אתה מעיד לו וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) משנה היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר רבי יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב ובגמרא (דף כ״ח:) אמר רבא אמר רב נחמן אין הלכה כר' יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה יודע לחבירו עדות וכו'.</b> בתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ח) ברייתא כלשון רבינו כתבה הרי״ף פרק זה בורר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שיכול לכוין מדת הקרקע.</b> שם אמר שמואל דסומא אם מכוין מדת הקרקע ומסיים מצריה כשר ואידחיא ליה מדתניא האי ברייתא סתמא דסומא פסול ולא מכשר אלא בפתוח ונסתמא וחזר ונתפתח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן הדברים וכו' עד אינו נאמן.</b> משנה וברייתא בכתובות סוף פרק ב' (דף כ\"ח): \n",
+                "<b>נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי וכו'.</b> כבר נתבאר בדברי רבינו פרק שביעי: \n",
+                "<b>זכור אני בפלונית וכו'.</b> שם מאי טעמא כיון דרוב נשים בתולות נשאות גלויי מילתא בעלמא הוא: \n",
+                "<b>ושהמקום הזה בית הפרס.</b> פירושו כתב הר\"ן דאי איכא בקעה שמוחזק לנו שיש בית הפרס והבקעה כולה בספק טומאה כי מסהיד שהמקום הזה בית הפרס ושכל מה שהוא חוץ ממנו טהור מהימן. אבל הראב\"ד כתב בית הפרס לשון טומאה קלה הוא כלומר כבר הוקלה טומאתו שנדש ונופח והוא טהור לעושה פסח ומה טעם נאמן בו משום דטומאת בית הפרס אפילו קודם דישה ונפוח אינה אלא מדרבנן שמא גלגלה עצם כשעורה לשם ע\"כ. ומכל מקום הדבר נראה שאין עדות זו אלא להקל דומיא דכל הנך דמתניתין אבל לא שיהא נאמן להחמיר שאם נאמינהו להחמיר בדרבנן כל שכן בדאורייתא עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ועד כאן היינו באים בשבת שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם.</b> כלומר מדאורייתא אינו אסור אלא חוץ לשנים עשר מיל כמו שנתבאר בדברי רבינו פרק כ\"ז מהלכות שבת: \n",
+                "<b>ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו.</b> פירוש כך העיד התינוק על ידי היה אבי שולח לו חלה ומתנות אבל אם אמר שהיה שולחם על ידי אחר אינו נאמן דדילמא לא דק: \n",
+                "<b>ואכלנו בקצצה של פלוני וכו'.</b> שם (דף כ\"ח:) תנו רבנן כיצד קצצה אחד מן האחים שנשא אשה שאינה הוגנת לו כלומר שיש לה פסול משפחה באים בני משפחה ומביאין חבית מליאה ושוברין אותה באמצע רחבה ואומרים אחינו בית ישראל שמעו אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתיראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו בואו וקחו לכם דוגמא פירוש אות וסימן זכרון לדורות שלא יתערב זרעו בזרענו. ודע שהראב\"ד מפרש דמשפחה זו פסולה היינו לענין דאי הוו תרי פסלינן לה אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לה ולא מכרזינן עלה ומשפחה זו כשרה אי תרי נינהו מכשרינן לה אפומייהו ואף על גב דהות קיימא בחזקת פסלות וכן שאכלנו בקצצה של בת פלוני דאי תרי נינהו פסלינן לזרעא אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לה אבל הר\"ן כתב דכי אמר שנאמן התינוק לומר אמר לי אבא משפחה זו פסולה ומשפחה זו כשרה מיירי במשפחות כהנים שיצא עליה חשש פסול כהונה ואותה משפחה נחלקה לבתי אבות וקאמר שנאמן התינוק להכשיר משפחת בית אב אחד שיעיד ויאמר אותו חשש על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני ולא נקטה באומר משפחה זו כשרה בלבד לפי שאם היינו מוחזקין באיסור משפחה אחת אין התינוק נאמן להכשירה אפילו לתרומה מדרבנן אבל כשאנו מוחזקים בכלל שיש פסול באותה משפחה סתם ואין אנו יודעים בבירור אם על כולה אם על מקצתה נאמן התינוק לבד לברר בשם אביו ולומר אותו פסול על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני וסומכים על עדות זו להאכיל אותו שהוא מכשיר תרומה דרבנן אבל ודאי אין התינוק נאמן לפסול שזה לא שמענו בשום מקום והיאך יהא נאמן במה שאומר בשם אביו והלא לא היה אביו נאמן דהא קיימא לן אין ערער פחות משנים אלא ודאי כדאמרן ומשפחה זו פסולה דקתני בשביל הכשר האחרת נקטה כדתנן שהמקום הזה בית הפרס וכמו שפירשתי וכתב שדברי רבינו מטין לדבריו שנראה מדבריו שרצונו לומר שאין תלוי אם נאמינהו בעדות זו או לא נאמינהו אלא להאכילו בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה שאילו היה סובר שהיה נאמן לדחות את הכהן המוחזק בכשרות מתרומה של דבריהם כל שכן שנאמן לדחותו משל תורה ואף על פי כן סתם הדברים יותר מדאי וכתב עוד דאף על גב דאמרינן בגמרא אמתניתין והוא שיהא גדול מעיד עמו לא קאי אכולהו אלא אזה כתב ידו של אבא ויצתה בהינומא ושהיה חולק עמנו על הגורן למסקנא דהתם דמוקמינן לה כר' יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין והילכך לתרומה נמי בעינן שנים כיוחסין אבל אשארא דתנן במתניתין לא בעינן ולאותן שנאמרו בברייתא כיון שלא נאמרה אותה מימרא עליהם פשיטא דלא בעינן גדול מעיד עמו אלא בעדותו לחודה סגי והרב המגיד כתב בפרק ט\"ז מהלכות אישות שדעת רבינו דלא קאי והוא שיהא גדול מעיד עמו אלא אזה כתב ידי בלבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה עכו\"ם או עבד וכו'.</b> ג\"ז שם ומפרש טעמא בגמרא דאע\"ג דהוה דעתיה לאיגיורי כיון דעכו\"ם הוה לא הוה דייק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה יודע לחבירו בעדות וכו'.</b> בבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ט) הובאה בהלכות פרק זה בורר כלשון רבינו ואמר בגמרא גבי גזלן כגון שהוחזק כתב ידו בבית דין וכתבו התוס' דעיקר הפירוש שראו בית דין כתב ידו זה קודם שנעשה גזלן דליכא למימר שאחר כך חתם וכ״כ הרי״ף ומשמע דלאו דוקא ב״ד דהוא הדין ראוהו עדים קודם שנעשה גזלן מהני דהא ליכא למיחש שמא אחר כך חתם וכ״נ מדברי הטור חושן משפט סי' מ״ו ואמרי' התם דלגבי חתנו אע״פ שלא הוחזק כתב ידו בב״ד אחרים מעידים עליו משום דלא פסלינן משום דלא מהימן ומכאן למד רבינו הטעם שכתב לחלוק בין פסולו מחמת עבירה למחמת קורבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שטר שיש בו שני עדים בלבד.</b> כלומר דאילו היו יותר משנים מן הסתם יש לנו להחזיק שטר זה בכשר כמו שנתבאר ספ״ה ודין זה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ח) ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי וסבר רב יוסף לאכשורה ואותביה אביי ומסיק שאפילו הביא עדים כשרים שמסר לו שטר מתנה זו בפניהם לא מתכשרא דמודה רבי אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול (משום דבמאי קני ליה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא) וכתבו התוס' בס״פ מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ט בד״ה ואע״פ) שאם היו שנים מעידים ואח״כ נעשו קרובים שאחר מעיד על כתב ידם שמכירים אותו ולא חיישינן שמא היום נתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב כל נכסיו לשני בני אדם וכו'.</b> ירושלמי הובאה בהלכות פ\"ק דמכות פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י וכן דעת רבינו ודלא כרבינו האיי ורבינו אפרים והרמ\"ה שפסקו כר\"ל דבתרי גופי לד\"ה פלגינן דבורא. והוי יודע דלשון הכתוב בירושלמי כך הוא כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד לה בגט הוא ועררו בטל או במתנה הוא ועררו קיים יבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה רבי אילא בשם ר' אחי איתפלגון ר' יוחנן ור\"ל חד אמר מאחר שהם פסולים לזה פסולין לזה וחד אמר כשרים לזה ופסולים לזה. ומאחר שרבינו כאן והרי\"ף ז\"ל פ\"ק דמכות פסקו דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה קשה היאך הרי\"ף פ\"ק דגיטין ורבינו פרק שביעי דהלכות עבדים פסקו בכותב כל נכסיו לעבדו דפלגינן דבורא וקנה עצמו אע\"פ שלא קנה הנכסים עד שיתקיים השטר בחותמיו והרי בירושלמי תלאום זו בזו. והר\"ן כתב ביישוב זה ואפשר דהתם הכי קאמר דלריש לקיש דקאמר התם פלגינן דיבורא כל שכן הכא דפלגינן גבי כותב כל נכסיו לעבדו ומיהו לרבי יוחנן אפשר דבכותב נכסיו לעבדו פלגינן דיבורא משום דעבד ונכסים תרי גופי נינהו אבל כותב כל נכסיו לשני בני אדם הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע\"כ וזה דוחק גדול שהרי כשאומרים בירושלמי אתיא כהדא הוא כמו כשאומרים בגמרא דילן כתנאי שר\"ל דבר זה פלוגתא דהני תנאי הוא ויותר נראה לומר דאין הכי נמי דלדעת ר' אילא איפליגו רבי יוחנן ור\"ל בכותב כל נכסיו לעבדו נמי אלא דאנן כיון דחזינן דבפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ודאי פסקינן כר\"י אי משום דכוותיה קי\"ל לגבי ר\"ל אי משום דמתניתין מסייעא ליה כדאמרינן התם וכיון דבגמרא דילן איפליגו אביי ורבא בכותב כל נכסיו לעבדו וס\"ל לרבא דפלגינן דיבורא וכלל גדול בידינו דהלכתא כוותיה לגבי אביי ואחר שלא פסק שם הגמרא כאביי אלמא לא סבירא ליה דרבי אילא דלא דמיא האי פלוגתא להך דלגבי כותב כל נכסיו לעבדו נהי דלגבי נכסים בעינן קיום אבל לגבי עבד עצמו לא בעינן משום דהוי ככותב בשטר אחד הריני משחרר פלוני עבדי והריני נותן נכסי במתנה לאיש פלוני דלגבי עבד ודאי לא בעינן קיום והכי נמי כיון דמתחלה עבד ועכשיו בן חורין ובעל נכסים בבחינת עצמו הוי כאומר הריני משחרר פלוני עבדי ובבחינת הנכסים הוי כאומר נכסי נתונים לאיש פלוני דהא פנים חדשות באו כאן והוה ליה תרי עובדי בתרי גופי דפלגינן דבורא אבל כשכתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחד כלומר שכתב כל נכסי נתונים לפלוני ולפלוני שהוא מעשה אחד בשני גופים לא פלגינן דיבורא ופשיטא דכגמרא דידן קי\"ל ולא כרבי אילא ולפי שיטה זו פשוט הוא שאילו כתב שדה פלונית נתונה לפלוני ושדה פלונית לפלוני שלאותו שהם כשרים לו מהניא מתנה שהרי שני מעשים כשני גופים הם וכיון שרבינו כתב דין זה כך אני מכריע לומר שזה דעת רבינו ומכאן למדו וכתב בעיטור דמסתברא דירושלמי בנכסים שאין מוחלקין אבל מוחלקין כשרים לשאינו קרוב. אבל בעבד המביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך פלגינן דיבורא. אחר כך מצאתי שכתב הרא\"ש ספ\"ק דמכות ורבינו יואל הלוי כתב הלכה כר\"י וכתב דרבינו לית ליה ההוא דירושלמי דמדמי להו אהדדי ומודה ר\"י בכותב כל נכסיו לשני בני אדם דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה וטעמא משום דאתי לאיחלופי בשטרות דעלמא שלא יאמרו קרוב כשר להעיד אבל בגט שחרור לא חיישינן לאיחלופי הואיל וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכהאי גוונא אמרינן בריש גיטין ובפרק ב' דגיטין עכ\"ל. ולמדתי משם שמה שכתבתי דגמרא דידן לא ס\"ל דאתי כהדא דההיא דירושלמי שיטה נכונה היא דהכי סבירא ליה לרבינו יואל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל עדות שתבא הנאה לאדם וכו'.</b> בתרא פרק חזקת (בבא בתרא דף מ״ג) ואמרינן התם דלא סגי כשיסלק עצמו מן הקרקע כשיאמר דין ודברים אין לי על שדה זו או אין לי עסק בה או ידי מסולקות הימנה דלא אמר כלום עד שיקנו מידו והקשו בתוספות דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כמו שנתבאר פרק י״ד והכא הוי תחלתו בפסלות והוי כמו קרוב ונתרחק ותירצו דלא שייך תחלתו בפסלות הכא כיון שאין פיסולו תלוי בגוף אלא בממון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בני העיר שנגנב ס\"ת שלהם.</b> ברייתא שם ואמרו בגמרא דכיון דלשמיעה קאי והוי נוגע בעדות עד דאזיל לעיר אחרת לדור אין דנין ואין מעידין אנשי אותה העיר עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר תנו מנה וכו' במה דברים אמורים וכו'.</b> ג\"ז ברייתא וגמ' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרקע שבין וכו'.</b> שם (דףמ\"ב ע\"ב) אמר שמואל וכו' השותפין מעידין זה לזה ופריך בגמרא (דף מ\"ג) אמאי נוגעים בעדותן הן כלומר דכל זמן שלא חלקו לגמרי אם יטול מערער מן השדה יפסידו שניהם ותירצו בשקנו מידו שסילק עצמו מכל השדה והקשו עוד וכי קנו מידו מאי הוי פי' דסוף סוף נוגע בעדות הוא שאם יבא ב\"ח דידיה יטרוף אותה שדה שסילק עצמו ממנה אם תשאר ביד השותף אבל אם יטלנה המערער ודאי לא יטרוף ממנו והאי הנאה היא לדידיה דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם ותירצו כשקבל עליו אחריות כלומר שאם יבא ב\"ח דידיה ויטרפנה ממנו ישלמנה לו דהשתא מאי איכפת ליה להעמידה בפני ב\"ח הא לגבי לוקח נמי כיון דמקבל עליה אחריות מיקרי רשע וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו אלא אם כן סילק עצמו ממנה וכו' ושאם בא ב\"ח וכו'</b> כלומר וגם קבל על עצמו שאם בא ב\"ח שלו וטרפה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העורר על השדה וכו'.</b> שם (מ\"ו:) שלח ליה ר\"נ בר רב חסדא לר\"נ ברבי יעקב אריס מעיד או אינו מעיד הוה יתיב רב יוסף קמיה אמר ליה הכי אמר שמואל מעיד והתניא אינו מעיד ל\"ק הא דאיכא פירא בארעא הא דליכא פירא בארעא כלומר דכי איכא פירא לא יעיד דנוגע בעדות הוא לפי שהיה אותו נותן למחצה לשליש ולרביע ואם יזכה המערער הרי שלא ברשותו ירד וידו על התחתונה אבל לית ליה פירא בארעא וגם לא טרח בה שנה זו לעשות בה צורכי זריעה תו ליכא למיחש למידי שהרבה שדות ימצא להיות בהם אריס: \n",
+                "<b>אבל השוכר אם לקח השכירות בידו וכו'.</b> שם בראש הפרק (דף כ\"ט) לענין חזקת שלש שנים דבעינן רצופות ובתים בלילה לא ידעי כלומר ואין מעידין עליהם ואפ\"ה הויא חזקה ואמר התם רבה כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא אמר ליה רב יימר לרב אשי הני נוגעים בעדותן הן דאי לא אמרי הכי אמרינן להו זילו הבו ליה אגר ביתא להאי אמר ליה דייני דשפילי פי' שפלים שאינם בקיאים בדין הכי דייני מי לא עסקינן כגון דנקיטי אגר ביתא ואמרי למאן ניתביה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמעון שלוה והיה ראובן ערב וכו'.</b> פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״ו:) ת״ר ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי ופרשב״ם ערב מעיד ללוה אם יצאו עסיקין על שדותיו של לוה והוא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי שוה כנגד חוב שנתערב דאי לא הוי נוגע בעדות דב״ח יגבה ממנו. ודע ששם (דף מ״ז) אמרו קבלן אמרי לה מעיד ואמרי לה אינו מעיד ומכיון שלא חילק רבינו בין ערב לקבלן אלמא דכלשון ראשון סבירא ליה דלא מפליג בין קבלן לערב וכן כתב רבינו ירוחם לדעת רבינו: \n",
+                "<b>וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני וכו'.</b> שם באותה ברייתא לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי פ' כגון לוי ויהודה שקנו שתי שדות מראובן בזה אחר זה וקיימא לן דאין ב\"ח גובה אלא מן האחרון ואם אין לו גובה משלפניו לוי ללוקח ראשון מעיד ליהודה להעמיד בידו שדה שלקח מראובן ומפרש רבינו והוא דאית ליה לראובן ארעא אחריתי שיכול להעמידה בפני ב\"ח דאי לא נוגע בעדות הוא ורשב\"ם מפרש דהוא הדין אם יש ללוקח שני קרקע אחרת שלקח מראובן דאז לא יגבה ב\"ח אלא מאותו קרקע של לוקח שני ורבינו לא חשש לכתוב כן דבכלל דבריו הוא דכיון דשדה זו של לוקח שני היתה של ראובן שלקחה לוקח שני אחר לוקח ראשון הוה ליה קרקע של ראובן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד דוקא בשעשאה אפותיקי עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> ראובן שגזל שדה משמעון וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> בתרא פרק חזקת (בבא בתרא דף מ״ג:) ת״ר מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב ששת רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ליה ללוי דלאו דיהודה היא דניחא ליה דהדרא כלומר ניחא ליה דקיימא ביד לוי כי היכי דהדרא ליה שיש לו עדים שהיא שלו ואקשינן ובההוא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה ומהדרינן דאמר השני נוח לי והראשון קשה הימנו ומקשינן תו ולוקמה בגזלן כלומר למה ליה למיתני מכר ליתני גזל לו בית גזל לו שדה אין מעיד לו עליה וכו' ומהדרינן משום דקא בעי למיתני סיפא מכר לו פרה מכר לו טלית דוקא מכר דהוה ליה יאוש ושינוי רשות וכגון דמית גזלן אבל לא מכר דהדרא ליה לא תנא רישא נמי מכר ואקשינן תו ולוקמיה ביורש כלומר בגזל והוריש ואתא יהודה להוציאה מיד היורש דלא ליזיל שמעון וליסהיד לבן גזלן משום דאי תיקום ארעא ביד היורש יוציאנה שמעון מידו אבל אם היא ביד יהודה אמרי' היכא דקיימא תיקום שמעינן מהכא דבין שהשדה הגזולה בידו בין מכרה בין מת והורישה אין מעיד בעלה עליה ובפרה וטלית כל שלא מת ראובן או לא מכרה אין מעיד לו ג״כ עליה אבל אם מכרה ומת כיון דמטלטלין נינהו מעיד לו עליה ואף על פי שהקשו שם על זה ודחו אוקימתא זו היינו לענין שלא נפרש הברייתא כאוקימתא זו אבל מ״מ הדין דין אמת וכן כתב שם רשב״ם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו'.</b> שם (דף מ\"ג) אמר שמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות פי' שהתנה שלא יהיה לו אחריות דאילו לא כתב אחריות בשטר הא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני ב\"ח ואוקמה (דף מ\"ה) בדלית ליה ארעא אחריתי לדידיה דאמר לא ניחא לי למהוי לוה רשע ולא ישלם ולגבי לוקח לא הוי רשע ולא ישלם דא\"ל להכי זבני לך שלא באחריות ורבינו כתב הדברים סתם שפשוט הוא שאם יש שדה אחרת לראובן שלא יטרוף בעל חוב לשדה זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון וכו' עד וכן כל כיוצא בדברים אלו.</b> פרק חזקת (בבא בתרא דף מ״ג:) סיפא דברייתא שכתבתי בסמוך מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו אמרו טעמא בגמרא (דף מ״ד:) משום דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב ואפילו עשאם אפותיקי כלומר וכיון דאין בעל חוב גובה מהם אין לו הנאה בעדותו ואקשינן וליחוש דילמא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי וכתב ליה דאקנה ומהדרינן דקאמרי עדים ידעינן בהאי דלא הוה ליה ארעא מעולם ואקשינן תו מדאמר רב פפא המוכר שדה שלא באחריות וכו' אם נמצאת שאינה שלו חוזר עליו וא״כ היאך יעיד לו עליה דהא אית ליה הנאה שלא יחזור עליו ומהדרינן הב״ע במכיר בה שהיא בת חמורו ורב זביד אמר אפילו נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו דא״ל להכי זבני לך שלא באחריות מתוך זה נתבררו דברי רבינו. אבל קשה שכאן פסק כרב פפא דאמר נמצאת שדה שאינה שלו אפילו שלא באחריות חוזר עליו שכתב בד״א בשהיה שמעון מודה שזו הפרה והטלית וכו' ופשטא דשמעתא משמע דאליבא דרב פפא הוא דאוקימנא במכיר בה שהיא בת חמורו דאילו לרב זביד כיון שאינו חוזר עליו אפילו אינו מכיר שהיא בת חמורו מעיד לו עליה. וכן כתב נמוקי יוסף דאליבא דרב זביד בכל ענין מצי מעיד וכן רשב״ם וכן בח״מ סי' ל״ז ורבינו ירוחם בנ״ב ח״ה ובפרק י״ט מהל' מכירה כתב רבינו המוכר קרקע וכו' אפי' נודע בודאי שזו הארץ גזולה ויצאה מיד הלוקח אין המוכר חייב כלום והיינו כרב זביד גם בפ' זה כתב ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו' הרי הוא רוצה שתעמוד ביד שמעון וכו' ואי קי״ל כרב פפא תיפוק לי דאם יוציאו בטענה שאינה שלו יחזור עליו ויש לומר דרבינו משמע ליה דאפילו לרב זביד בעינן לאוקומי ברייתא כשמכיר בה שהיא בת חמורו אי מוקים לה בשמכר סתם דע״כ לא פליג ארב פפא אלא כשהתנה בפירוש שאין לו עליו אחריות והיינו דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות וע״כ היינו כשהתנה כן בפירוש שאל״כ הא קי״ל אחריות טעות סופר הוא וא״כ במכר לו פרה וטלית או שאר מטלטלין סתם אפילו לרב זביד בעינן שיכיר שהיא בת חמורו לשיוכל להעיד לו עליה משום דאם אינו מכיר ונמצאת שאינה שלו חוזר עליו כיון דקנה סתם וכן נראה שהיתה דעת הרי״ף שכתב ורב זביד אמר אפי' נמצאת שדה שאינה שלו וכו' ורב זביד פליג ארב פפא והלכתא כוותיה עכ״ל. ואיכא למידק דהא פשיטא דרב זביד פליג ארב פפא ומאי אתא לאשמועינן וצ״ל דאתא לאשמועינן דלא פליג רב זביד אאוקימתא דאוקימנא במכיר בה שהיא בת חמורו אלא ארב פפא לחודיה פליג וכמו שכתבתי. ועוד יש ראיה שיש לפרש דרב זביד לא פליג אאוקימתא דמכיר בה שהיא בת חמורו מדאמרי' התם (דף מ״ה) בסמוך מכריז רבא ואי תימא רב פפא דסלקין וכו' ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו וכו' אמימר אמר אפי' ליכא כל הני לא מ״ט מידע ידיע דסתם עכו״ם אנס הוא ומשמע שאם הוא ישראל בעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו ואי לאו בעי לפצויי ליה וכיון דגם אמימר הכי ס״ל ולחד לישנא גם רבא ס״ל הכי ומדמכריז ולא הוה מאן דפליג עליה אלא אמימר וגם הוא משמע דמודה בישראל דבעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו משמע דליכא מאן דפליג בהא ואפילו רב זביד מודה בהכי וכדפרישית ולפי שיטה זו ברייתא ה״פ מכר לו בית אין מעיד לו עליה דאפילו פירות ומכר לו בהדיא שלא באחריות הוי נוגע בדבר מפני שבעל חובו גובה ממנה אבל מכר לו פרה וטלית אפשר לו להעיד עליה דכל שלא פירש שהוא מקבל עליו אחריות אין ב״ח גובה מהם מיהו אם מכרם סתם צריך שיכיר בה שהיא בת חמורו לכ״ע אבל במוכר בהדיא שלא באחריות לרב זביד אינו צריך שיכיר ולרב פפא צריך שיכיר והלכה כרב זביד ולפיכך כתב רבינו ראובן שמכר פרה וכו' ולא הזכיר שם שלא באחריות כשם שהזכיר גבי מכר שדה וטעמא משום דבעא לאשמועינן דבמוכר סתם בעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו אבל במפרש שמוכר לו שלא באחריות לא איצטריך ליה לאשמועינן דסמך על מ״ש בפי״ט מהלכות מכירה דאפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו והכא אשמעינן דאפילו דאינו מעמידה בפני ב״ח אינו מעיד לו עליה אא״כ מכיר בה ומיהו במכיר בה סגי אע״ג דקי״ל אחריות טעות סופר הוא מ״מ כיון שהוא מכיר בה נמצא שהמוציאה מידו אונס הוא שאנסו ואינו חוזר עליו כמבואר פי״ט מהל' מכירה וא״כ כל שמפרש בהדיא שמוכר שלא באחריות פשיטא דאפילו אינו מכיר שהיא בת חמורו שמעיד לו עליה ובהכי אתי שפיר מאי דאיכא למידק דבגמרא קדים ומשני דקאמרי עדים ובתר הכי משני דמכיר בה וכו' ורבינו הפכם בלשונו והיינו טעמא משום דאי הוה נקיט סדר הגמ' לומר בסוף כל הדברים דדוקא במכיר בה שהיא בת חמורו וכו' הוה משמע דלעולם לא מצי מעיד אלא במכיר בה דוקא ולפיכך כתב בד״א במכיר וכו' סמוך למה שכתב מכר פרה או טלית ולא הזכיר שפירש שלא באחריות דאהא דוקא הוא דבעינן שיכיר ואחר כך כתב תנאי אחר שהוא כולל בין למה שכתב דהיינו שלא פירש שלא באחריות בין היכא דפריש דשלא באחריות הוא מוכר וזהו שהאריך בלשונו ואמר בד״א שיעיד ראובן לאבד זכות יהודה וכו' כדי לכלול דבשום ענין אין ראובן מעיד לו וכו' אלא אם כן העידו שלא היתה לו קרקע וכו' דל״ש פירש דשלא באחריות הוא מוכר ול״ש לא פירש צריך תנאי זה לשיוכל להעיד. ומה שאמרו בגמרא ורב זביד אמר אפי' נמצאת וכו' אצל אוקימתא דמכיר בה שהיא בת חמורו היינו לומר דלרב פפא א״א להעמיד הברייתא אלא דוקא במכיר אבל לרב זביד יש להעמיד בין במכיר בין שאינו מכיר אם פירש דשלא באחריות הוא מוכר אבל אין הכי נמי שאם מכר סתם אין להעמידה אלא דוקא במכיר ומש״ה פריך גמרא מדרב פפא דלדידיה אפי' פירש שלא באחריות אם נמצאת שאינה שלו חוזר עליו ואילו לרב זביד לא קשיא דאיכא לאוקמה כשמכר לו שלא באחריות: \n",
+                "<b>וכתב</b> נמוקי יוסף בשם הראב\"ד דכל הני דפסילי משום נוגע בדבר לא פסילי אלא כי מסהדי לזכותם אבל לחובתם פשיטא דמהימני דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי: \n",
+                "<b>וכן שאר מיני פסולים וכו'.</b> אם בפסולים מחמת עבירה פשיטא דרשע הוא ואם בפסולים מחמת קורבה ירושלמי הובא בהלכות פרק זה בורר דמייתי מרבויא דקרא שלא יהו הדיינים קרובים לעדים ולא לבעלי דינים ולא זה לזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולפיכך אין סומכים וכו'.</b> ה\"ה לבית דין של שלשה ולא נקט אין סומכין בסנהדרין אלא לאשמועינן דאלו שמוסיפין עד שבעה לעבר השנה אם היה בהם קרובים אין בכך כלום דמתחילין בשלשה ומוסיפין עד שבעה ואז גומרין ואם גמרו בשלשה מעוברת וכיון שכן אותו תוספת אפילו שיהיו קרובים כיון שהג' ראשונים כשרים אין בכך כלום אבל ג' הראשונים צריך שיהיו כשרים או לפחות ג' מהם דכיון דאם גמרו בג' מעוברת בתלתא מינייהו דכשרים סגי וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו שאם היה בהם קרובים</b> ולא כתב שאם היו כולם קרובים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכשר לדון וכו'.</b> משנה בנדה פ' בא סימן (נדה דף מ״ט:) ואמר רבי יוחנן שם בגמרא ובסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד) דאתא לאתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן דלא קי״ל כההוא סתמא אלא כסתמא דסנהדרין דדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה וכולהו אינשי לא חזו בליליא כדחזי סומא באחת מעיניו ביום וכיון דגומרין בלילה הוא הדין דסומא באחת מעיניו דן לכתחלה א״כ לא קי״ל כההוא סתמא וקשה א״כ למה פסקו רבינו ויש לדחוק ולומר דטעמא דאידחי ההוא סתמא משום דאמר דסומא באחת מעיניו שאינו כשר לדון דיני ממונות וכבר פסק רבינו בפ״ב מהלכות סנהדרין דסומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות ולא תפס לשון המשנה פה אלא משום האוהב והשונא והגר וכל הני דמני הכא רבינו שהם כשרים להעיד ואינם כשרים לדון: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק א״כ אמאי דחי בגמרא האי סתמא לימא דאתא לאיתויי כל הני דמני הכא רבינו. ומצאתי בתוס' פרק בא סימן (נדה דף נ' ד״ה ור״מ) שהקשו קושיא זו לענין אוהב ושונא ותירצו דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרים ואין תירוץ זה נוח לי דאכתי נימא דאתא לאיתויי גר ומשוחרר שהם כשרים להעיד ואינם כשרים לדון ד״מ ועוד קשה דהוה ליה למימר דהא דקתני יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון בדיני נפשות איירי ושפיר אתי לאיתויי סומא באחת מעיניו שהוא פסול לדיני נפשות וכן לאיתויי זקן וסריס וממזר שהם כשרים להעיד ופסולים לדיני נפשות והא הוה עדיף מלמידחי סתם מתניתין מהלכה. וי״ל דאה״נ דלדידן שפיר מיתוקמא מתניתין כדאמרן ולא שקיל וטרי גמרא אלא אליבא דר' יוחנן דאמר דמתניתין דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון לאיתויי סומא באחת מעיניו שאינו כשר לדון אפילו דיני ממונות ואליבא דידיה הוא דקשו סתמי אהדדי ואידחי ההוא סתמא אבל לדידן לא קשו סתמי אהדדי ושפיר מתוקמי כדאמרן. וא״ת ר' יוחנן מאי דוחקיה לומר דקשו סתמי אהדדי ולא אוקים להו כדאמרן י״ל שכך היה מקובל מרבותיו שפירוש דמתניתין דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון מיירי לדיני ממונות ובסומא מאחת מעיניו דמש״ה הוכרח לומר דליתא לההוא סתמא: \n",
+                "<b>האוהב והשונא.</b> משנה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) אלו הן הקרובים וכו' האוהב והשונא וכו' א״ל לא נחשדו ישראל על כך ומפרש בגמרא (דף כ״ט) דדוקא לעדות לא נפסלו אבל לדון נפסלו מיתורא דקרא והוא לא אויב לו והיינו טעמא דכיון דסני ליה לא מצי לאהפוכי בזכותיה ותמהני למה לא כתב רבינו במה ששנינו שם איזהו האוהב זה שושבינו והשונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה ואמרינן התם משמיה דרבא דמיום ראשון ואילך בטלה שושבינות וכשר להעיד: \n",
+                "<b>הגר.</b> פירוש שאין אמו מישראל שאינו כשר לדון אפילו דיני ממונות כמו שנתבאר פ\"ב מהל' סנהדרין והמשוחרר דינו כדין הגר: \n",
+                "<b>וכן הזקן והסריס וכו'.</b> פי' אלו שהזכיר עד עתה אין כשרים לדון אפילו דיני ממונות אבל הזקן והסריס וכו' לדיני נפשות דוקא הוא דאין כשרים אבל לדיני ממונות כשרים הם. ודין זה דזקן וסריס ברייתא בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:). וק״ל למה לא כתב ג״כ מי שאין לו בנים שפסלו באותה ברייתא וי״ל שסמך על מה שכתבו פ״ב מהלכות סנהדרין וכן עשה בזקן ששם כתב זקן מופלג וכאן כתב זקן לבד אלא סמך על מ״ש שם ועוד שטעם הסריס ומי שאין לו בנים אחד דטעם מי שאין לו בנים לפי שאינו יודע צער גידול בנים ואינו רחמן והוא עצמו טעם הסריס: \n",
+                "<b>והממזר וסומא באחת מעיניו וכו'.</b> משנה פ' בא סימן (נדה דף מ״ט ע״ב) יש שראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות ואמרינן בגמרא דחדא מהני מתניתין לאיתויי ממזר דכשר לדון דיני ממונות ואין כשר לדון דיני נפשות: \n",
+                "<b>וסומא באחת מעיניו.</b> נדה פרק בא סימן וסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ההוא סמיא פי' באחת מעיניו דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן דהוה דאין דינא פי' דיני ממונות ולא א״ל מידי משום דתנן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) בדיני ממונות גומרין בלילה וכולהו אינשי לא חזו בליליא כדחזי סומא ביום וכיון דגומרין בלילה סומא באחת מעיניו דן לכתחלה ביום ומאחר דכשר לדון דיני ממונות פשיטא דכשר להעיד דכל הכשר לדון כשר להעיד וכיון דתנן במתניתין דיני נפשות גומרין ביום ממילא דסומא באחת מעיניו פסול לדון דיני נפשות וכבר כתבתי זה פרק שני מהלכות סנהדרין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהעידו לו אנשים רבים וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ז) כיצד מאיימין על עדי נפשות שמא תאמרו משמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן ואמרי' בגמרא דה״ה דפסילי בדיני ממונות ובזה בורר גבי עדי ממון תנן אם אמר העד הוא אמר לי שהוא חייב לו או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולפיכך מאיימין וכו' עד וגומרין הדין.</b> משנה פרק זה בורר כתבתיה בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש מודיעין אותם כח עדות שקר וכו'.</b> שם בגמרא ונראה מדברי רבינו שסובר דלא אידחי מימרא דרב יהודה ורבא אלא לענין שלא יאיימו אותם בהני כללי כי יחשבו שינצלו אבל בהני פרטי שיגיע להם באותו עון מאיימין עליהם והיינו דאמר רב אשי בהדיא (דף כ\"ט) סהדי שקרי אאוגרייהו זילי שהוא רע נוגע להם בפרט וה\"ה לשאר רעות פרטיות שמאיימין עליהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטמין עדים וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) ברייתא כלשון הזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המודה בפני עדים וכו'.</b> שם במשנה עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז ופירש רש\"י שיהיו שניהם בפנינו ולהודות נתכוון להיות לו עדים בדבר ואמרי' בגמרא מסייע ליה לרב יהודה אמר רב דאמר צריך שיאמר אתם עדי והיו עלי עדים הרי הוא כמו אתם עדי: \n",
+                "<b>בין שאמר הלוה וכו'.</b> שם מימרא דרבינא ואי תימא רב פפא. \n",
+                "<b>ומה שכתב דרך מאמין לדבריו</b> כלומר דאם טען משטה הייתי בך שראיתיך אומר דברים שאינם ואמרתי הלא משחק הוא נאמן. וכבר נתבארו דינין אלו בדברי רבינו בהלכות טוען ונטען: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר עדי וכו' וכן היודע וכו'.</b> ברייתא בבא קמא ריש פרק הכונס (בבא קמא דף נ״ה:) השוכר עדי שקר והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואמרו בגמרא דהיינו בעד אחד דאילו בשנים מדאורייתא מחייב ובראש הלכות אלו הארכתי בזה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהעיד וכו' ומצוה לעשות לו כמו שרצה לעשות וכו'.</b> משנה בסנהדרין סוף אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר לה דינו של נידון: \n",
+                "<b>ואם העידו במלקות וכו' ואם העידו לחייבו ממון וכו'.</b> משנה פירקא קמא דמכות (דף ה') משלשין בממון ואין משלשין במכות וכו' אלא כל אחד ואחד לוקה ארבעים: \n",
+                "<b>ואין לוקין במקום תשלומין.</b> שם במשנה (דף ד') פלוגתא דר״מ ורבנן ופסק כרבנן דאמרי כל המשלם אינו לוקה ובכתובות פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ב:) מקשי ונימא כל הלוקה אינו משלם כלומר ונדייניה במלקות ומשני בפירוש רבתה תורה עדים זוממים לתשלומין מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי דבר הניתן מיד ליד ורבי אלעזר יהיב טעמא משום דלאו בני התראה נינהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בעדים שהוזמו וכו' עד הרי אלו זוממין ונהרגין וכו'.</b> משנה פ\"ק דמכות (דף ה') אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן כלומר שיזימו אותם בעסקי גופם של עדים ולא בעסקי ההרוג וההורג כדמפרש ואזיל כיצד אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו להם היאך אתם מעידים (שזה הרג את זה) שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו במקום פלוני אין אלו זוממין אבל אמרו להם היאך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגים על פיהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים וכו'.</b> דאמרינן במרובה (דף ע״ב:) ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) עד זומם חידוש הוא מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואע״ג דרבא הוא דאמר הכי ולית הלכתא כוותיה הא דלית הלכתא כוותיה היינו במאי דקאמר דאינו נפסל למפרע אבל במאי דקאמר דחידוש הוא ודאי מוסכם הוא: \n",
+                "<b>אפילו היו העדים הראשונים מאה</b> כו'. משנה פ\"ק דמכות (דף ה':) ע\"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים אף שנים יזומו את השלשה ומנין אפילו מאה ת\"ל עדים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדים זוממין אינן צריכין התראה.</b> כתובות פ' אלו נערות (כתובות דף ל״ג) ר' אלעזר אמר עדים זוממין ממונא משלמי ומילקא לא לקו משום דלאו בני התראה נינהו ואביי נמי אע״ג דמעיקרא פליג עליה לבסוף הדר ביה ובפ״ק דמכות וכתובות (דף ל״ב) אמר מה לעדים זוממין שכן אינם צריכים התראה: \n",
+                "<b>ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו וכו'.</b> ב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ג:) אמר רבא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה ופירש״י שהוכחשו שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג ולבסוף הוזמו שבאת כת שלישית ואמרה עמנו הייתם נהרגין ואע״ג דאביי פליג עליה הא קי״ל דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע״ל קג״ם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מזימין את העדים אלא בפניהם וכו'.</b> כתובות פ\"ב (דף כ') אמר רבי אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא וטעמא דאין מזימין את העדים אלא בפניהם x פירש\"י שהרי באין לענשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדי נפשות שהוכחשו וכו'.</b> בב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ד:) אמרו אפלוגתא דאביי ורבא שכתבתי למעלה ובפלוגתא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין תסתיים דר״א הוא דאמר אין נהרגין דאמר רבי אלעזר עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי סלקא דעתך ר״א הוא דאמר נהרגין אמאי לוקין ה״ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואין לוקין עליו אלא לאו ש״מ רבי אלעזר הוא דאמר אין נהרגין ואקשינן לוקין תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אמר אביי בבא הרוג ברגליו אלמא דלמ״ד נהרגין ה״ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואפילו בא הרוג ברגליו אין לוקין וכיון שפסקנו כרבא דאמר נהרגין ממילא קי״ל דעדים שהוכחשו בנפש אין לוקין ופי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד היינו שהוא לאו שניתן לאזהרה שלא יעשה כך שלא ימיתוהו ב״ד ואין לוקין עליו דמיתת ב״ד היא עונשו של לאו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל ב\"ד מכין אותן וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדים זוממין צריכים הכרזה.</b> סנהדרין סוף הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) ת״ר ד' צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממים משום דבכולהו כתיב ישמעו וייראו ולמד רבינו שהכרזה צריכה שתהיה בכל המקומות ממה ששנו שם במשנה דזקן ממרא אליבא דר״י כותבין ושולחין בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב״ד ואפילו ר״ע דפליג עליה התם לא אשכחן דפליג עליה אלא בזקן ממרא משום דסבר דמשמרים אותו עד הרגל אבל באינך דצריכי הכרזה כיון דלא אשכחן ליה דפליג מסתמא כר״י ס״ל ודבר פשוט הוא שצריכין לכתוב על איזו עבירה נהרג שאל״כ היאך יראו ויוסרו הנשארים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חיוב העדים זוממין לשלם וכו'.</b> פ\"ק דמכות (דף ב':) בברייתא המדברת בעדים זוממין משום ר\"ע אמרו אף אין משלמין על פי עצמן ואמרו בגמרא מ\"ט דר\"ע קסבר קנסא הוא וקנס אין משלם על פי עצמו אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין וכן אמר רב נחמן וכיון דהני אמוראי יהבי טעמא למלתיה וגמרא אמר התם כמאן דלא כרבי עקיבא אמימרא דרב יהודה דבסמוך לה ומשני לה אליבא דר\"ע אלמא הלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>אבל אם אמרו העדנו על זה וכו'.</b> שם (דף ג') אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו ומוקי לה גמרא באומר העדנו והוזמנו בב\"ד של פלוני וחייבנו ממון סד\"א כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה איהו נמי לא מחייב קמ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים שהעידו וכו' עד ומזימין אותם.</b> מימרא דרבא ספ\"ק דמכות (דף ה') כלשון רבינו ונ\"ל שצריך להגיה שמא גמל קל ביותר נזדמן להם שכך אמרו בגמרא גמלא פרחא ובנסחא אחרת מספרי רבינו כתוב שמא כר קל ביותר נזדמן להם עכ\"ל וזו נוסחא אמיתית שכר בלשון מקרא הוא גמל קל דכתיב שלחו כר (ישעיה ט\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שאמרו באחד בשבת וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> מימרא דרבא פ\"ק דמכות ולפי גירסת הגמרא שבידינו כך ראוי להיות לשון רבינו אבל באו שני עדים בשלישי בשבת וכו' אלא מערב שבת נגמר דינו או בשני בשבת אין עדים אלו שהוזמו נהרגים שהרי מ\"מ וכו' וכך מצאתי בנסחא מדוייקת פירוש דאזלינן בתר שעת העדות וכיון דבאותה שעה נגמר דינו להריגה אין נהרגין ובסוף דבריו כך ראוי להגיה אפילו אמרו באחד בשבת גנב וטבח ומכר ובשני בשבת נגמר דינו אין העדים אלו שהוזמו משלמין וכו'. ונ\"ל דה\"ה אם גנב וטבח ומכר ונגמר דינו בשני אלא דאורחא דמילתא נקט שאין כל המעשים האלו נעשים ביום אחד ובנסחא אחרת כתוב אפילו אמרו בשני בשבת ופירש\"י דכי אמרינן דכשלא נגמר דינו והוזמו משלמין דוקא בקנס משום דהוה מצי למיפטר נפשיה בהודאה ואשתכח דאינהו הוו מפסדי ליה אבל בעדות ממון פטורים שהרי לא היו מפסידין אותו כלום אחר שהוא מחוייב ועומד ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עדי השטר נעשים זוממין וכו'.</b> זה דעת הרי\"ף בב\"ק פ' מרובה והביא ראיה מהא דת\"ר (סנהדרין ל\"ה) שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על השטר הזה והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא איחרו וכתבוהו. ולי נראה עוד ראיה מדתניא בגט פשוט (דף קע\"א) וכתבו רבינו פכ\"ג מהלכות מלוה ולוה שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר הרי שלהכשיר השטר אומרים שהוא מאוחר וממילא מתכשרי עדים: \n",
+                "<b>אמרו בזמנו כתבנוהו וכו'.</b> כתבתי בסמוך שדעתו כדעת הרי\"ף והוא ז\"ל כתב כן שם. \n",
+                "<b>ומ״ש הרי נפסלו למפרע.</b> הוא פלוגתא דאביי ורבא בב״ק פ' מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) ובסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) ואביי סבר למפרע הוא נפסל וזו אחת משמועות יע״ל קג״ם דהלכתא בהו כאביי וכבר כתבתי זה בפ״י מהלכות אלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפשר שביום זה שהעידו בב\"ד וכו' והם שקרו ואמרו בזמנו כתבנו</b> כלומר ולא מפסדינן להני שטרי דאינשי דאיכתבו מקמי הכי מספיקא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עד שיהיו שניהם ראויים לעדות.</b> משנה פ\"ק דמכות (דף ה:) מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה כן מנין אפילו מאה ת\"ל עדים וכיון דעדותן בטלה פשיטא דאין נהרגין: \n",
+                "<b>ויזומו שניהם.</b> ג\"ז שם ר\"ש אומר מה שנים אינם נהרגים עד שיהיו שניהם זוממין אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין ומנין אפילו מאה ת\"ל עדים: \n",
+                "<b>ומה שכתב אחר שנגמר הדין.</b> שם אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין: \n",
+                "<b>אבל אם הוזם אחד מהם וכו'.</b> שיעור הלשון כך הוא או שהוזמו שניהם קודם גמר דין ואפילו אם אחר גמר דין הוזמו שניהם אבל נמצא אחד מהן קרוב או פסול אינן נענשין. \n",
+                "<b>ומה שכתב אע\"פ שהוזמו ונפסלו וכו'</b> כלומר דאילו הוכחשו לא היו נפסלין דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה כדאיתא בפרק חזקת ובפרק כל הנשבעין דאיפליגו רב הונא ורב חסדא בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו והלכה כרב הונא לגבי רב חסדא דרביה הוא ורב הונא הוא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה ועוד טענות אחרות כתבו שם הרי\"ף והתוס': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נהרג זה שהעידו עליו וכו'.</b> פ\"ק דמכות (דף ה':) תניא ברבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין אמר לו אביו בני לאו ק\"ו הוא א\"ל למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין פירוש מק\"ו. ופירוש דברי רבינו כך הם אינם נהרגים מק\"ו דנימא השתא משום כאשר זמם מחייבין ליה משום כאשר עשה לא כ\"ש אלא דוקא כאשר זמם הוא דחייב לא כאשר עשה ודבר זה שאין עונשין מן הדין מפי הקבלה הוא: \n",
+                "<b>אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא הממון וכו'.</b> צריך לבקש טעם מאין לו לרבינו לחלק בין מיתה לממון ומלקות דלכאורה משמע דל\"ש ממון או מלקות או מיתה בכולהו בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואף כי אפשר לחלק בין ממון למיתה דממון אפשר בחזרה וכיון שכך כך לי עשה כמו זמם וכן כתבו התוספות בריש ב\"ק (דף ה':) ד\"ה ועדים זוממים אהא דמני רבי חייא עדים זוממין בכ\"ד אבות נזיקין וז\"ל פי' ריב\"א דאפילו שילם ע\"פ עדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור\"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק\"ו דגבי ממון עונשין מן הדין והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין דהיינו משום דהתם אין עונשין מן הדין עכ\"ל. ועוד כתב שם מ\"מ אין סברא לחלק בין מלקות למיתה וכ\"כ רבינו ירוחם בנ\"ב ח\"ז בשם רש\"י וכנראה שלזה כיון הראב\"ד שכתב שיבוש הוא זה ואע\"פ שתפס בנהרג זה שהעידו עליו תחלת הבבא נקט ומיהו רבינו ירוחם כתב שכדברי רבינו נראה עיקר. ואפשר לתת טעם לדברי רבינו דלא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא היכא דהרגו על פיהם משום דגדול עונשם מנשוא אין ראוי לתת להם מיתת ב\"ד שתכפר עליהם אלא ראוי להניחם שיהיו נדונין אחר מיתה בעונשים נוראים דוגמא לדבר נותן כל זרעו למולך שהוא פטור מה שאין לומר כן בהלקו ע\"פ עדותם. ועוד י\"ל טעם אחר שמאחר שאלהים נצב בעדת אל אילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב\"ה שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהניח הקב\"ה לב\"ד שיסכימו להרוג את זה ונהרג חייב מיתה היה הילכך אין לעדים משפט מות מה שאין לומר כן במלקות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו העדים שלשה וכו'.</b> משנה פ\"ק דמכות (דף ה':) ר\"ש אומר מה שנים אינם נהרגים עד שיהו שניהם זוממין אף שלשה אין נהרגין עד שיהו שלשתן זוממין מנין אפילו מאה ת\"ל עדים ומדשקלי וטרו אליביה ש\"מ דהלכתא כוותיה ובגמ' (דף ו') אמר רבא והוא שהעיד כל אחד בתוך כדי דבור של חבירו כלומר התם קאמר מתניתין מאה כשנים אבל אם העידו השנים ואחר זמן העידו האחרים הרי הם כשתי כתות לענין הזמה בלבד וכן דעת התוספות ולאפוקי מדברי ר\"י שכתב שהם כשתי כתות לכל דבר וטעם רבינו והתוספות דבשלמא לענין הזמה בהגדה תליא מילתא וכיון שלא הגידו תוך כדי דיבור הרי הן כשתי כתות להזמה אבל בנמצא אחד מהם קרוב או פסול כיון שמעת שראו העדות נפסלו מה לי אם העידו תוך כדי דיבור או לא וכיון שהוזמו קצתם ה\"ל נמצא אחד מהם פסול ועדותם בטלה והתם נמי אמרינן דתוך כדי דבור היינו כדי שאלת תלמיד לרב ושיעור לשון רבינו כך הוא הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין אע\"פ שהשנים שהיה בין דבריהם ודברי הראשונים הפסק אין נענשין ואע\"פ שבטלה העדות וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל אם היה הפסק וכו' עד נפסלה כולה א\"א איני יודע מהו וכו'. טעמו שכיון שהיה הפסק בין כת ראשונה לכת שניה הרי אלו שתי עדויות ואע\"פ שהוזמה כת ראשונה תתקיים העדות בכת שניה ויהרג הרוצח ורבינו סובר שמאחר ששתי הכתות באו להעיד כאחד אע\"פ שהיה הפסק בין כת לכת הרי הן ככת אחת לענין שאם בטלה עדות הכת האחת בטלה ג\"כ עדות הכת השניה ובהכי ניחא נמי מ\"ש ועוד מה זה שאמר וכו' ומה עונש ראוי להם כי לדעתו שהוכשרה כת שניה להעיד שייך למיפרך מה עונש ראוי להם אבל לרבינו שאינה כשירה להעיד ה\"ל כולהו ככת אחת ואפ\"ה אלו נענשין ואלו אין נענשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד האחד ונחקרה וכו'.</b> בסנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס') על מה ששנינו גבי מגדף שהיו אומרים לאחד מהעדים אמור מה ששמעת בפירוש והשני אומר אף אני כמוהו אמר ר״ל ש״מ אף אני כמוהו בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעבוד רבנן פי' שהצריכו כל העדים לפרש עדותן והכא כיון דלא אפשר אוקמוה אדאורייתא פירוש דלא אפשר לפרש ברכת השם דאי סלקא דעתך פסול הכא משום דלא אפשר קטלינן ליה לגברא ומאחר שעדותו עדות ממילא שהוא נעשה עד זומם. ונ״ל שעיקר הגירסא כך הוא שכל עד שאמר כך אחר עדות חבירו ה״ז כמי שנחקר והעיד וכו' ובספר מוגה מצאתי שכל שאמר אחר עדות חבירו הרי זה כמי שנחקר וכו': \n",
+                "<b>ואין לעדים זוממין שגגה וכו'.</b> למד זה ממימרא דר״א פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ג) שכתבתי פי״ח דעדים זוממין לאו בני התראה נינהו ואמר רבא (תדע) אימת נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתלין ונראה שמפרש רבינו שכחנו האיסור ולכן לא נתרה בהם משמע שאפילו היו שוגגים חייבים הם ומ״מ קשה שהרי אחר זה הקשה אביי ניתרי בהו בתוך כדי דיבור ואמרינן הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי אי ס״ד עדים זוממין צריכים התראה כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו מי איכא מידי דאינהו בעו קטיל בלא התראה ואינהו בעו התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא. ואם כן הטענה היא משום דהדר אמר אביי ולא משום מאי דאמר רבא אשתלין ועוד שאין טעם שאין להם שגגה תלוי כשאין להם מעשה וכן אין טעם שאין צריכים התראה תלוי כשאין להם מעשה וצ״ע: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א זה הטעם לא ידעתי מהו וכו'. ביאור דבריו דבריש כריתות איפליגו תנאי דאיכא מאן דאמר דמגדף היינו עובד עבודה זרה וחכמים אומרים דהיינו מברך את השם ולפי דברי רבינו מגדף לדעת חכמים כיון שאין בו מעשה לא יהא צריך התראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שהשנים מזימין את המאה וכו'.</b> משנה פ\"ק דמכות (דף ה') באו אחרים והזימום באו אחרים והזימום כולם יהרגו ופירש רבינו כפירש\"י והרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כת שהעידה על ראובן וכו'.</b> ק\"ו מבבא דלעיל כי שנים יכולים להזים חמשים כתות כ\"ש ששנים יזומו לשנים ושנים לשנים ועוד יש לפרש שרבינו סובר ששתי החלוקות בכלל פירוש דברי המשנה דבאו אחרים והזימום באו אחרים והזימום. כתוב בספרי רבינו כת שהעידה על ראובן וכו' ובאו שנים עדים והזימום אלו הארבע תיבות הם יתרים וצריך למוחקם וכן נמצא בספר מדוייק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדים שהעידו על איש טריפה וכו'.</b> סנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף ע\"ח) אמר רבא ההורג את הטריפה פטור וטרפה שהרג לפני ב\"ד חייב שלא בפני ב\"ד פטור בפני ב\"ד מאי טעמא חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך כלומר והרי ראוהו רוצח שלא בפני ב\"ד פטור דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות ופירש\"י שלא בפני ב\"ד ואתה בא לחייבו ע\"פ עדים פטור דאין עדותן עדות דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה לקיים בה דין הזמה שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למיקטל: \n",
+                "<b>וכן העדים שהיו טריפה וכו'.</b> שם רב אשי אמר אפילו עדי טרפה שהוזמו אינן נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין כלומר וכיון שכן הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ואינה עדות וקשה לי היאך דנין ע\"פ עדי טריפה הא הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי אנו אומרין שאין זוממיה נהרגין ואפשר לומר דבשעת עדותן לא הכירו בהם שהיו טריפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו וכו'.</b> משנה ריש פ\"ק דמכות: \n",
+                "<b>ומ\"ש העידו על שורו וכו'.</b> ברייתא שם (ע\"ב) ת\"ר ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה ואין גולין לערי מקלט ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין בעבד עברי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך קבלו חכמים וכו'.</b> שם אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין פירוש עדי בן גרושה או עדי גלות שפטרן הכתוב מדין הזמה מנין שהם לוקין דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע משום דוהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להני רשעים והיה אם בן הכות הרשע פירוש בתמיה אי הצדיקו והרשיעו בדיינין קאמר וצדיק ורשע בבעלי דינין למה לי והצדיקו וכו' ליכתוב כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב\"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות דאתא קרא למיתלי בוהצדיקו והרשיעו אלא על כרחך בעדים משתעי עדים שקרנים שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הנדון שהוא צדיק והרשיעו את העדים הרשעים והיה אם בן הכות הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה כגון בעדי בן גרושה או גלות והפילו השופט והכהו ומקשה גמרא ותיפוק לי מלא תענה ברעך עד שקר כלומר כל עונשי לאוין מלקות אלא במקום שפירש לך בו עונש וכאן שאינו יכול לעונשן בעונש הכתוב בהם ילקו ומהדר משום דה\"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו: \n",
+                "<b>אבל אם העידו עליו שאכל בשר בחלב וכו'.</b> כלומר העידו שהוא חלל או שהוא חייב לגלות דוקא הם מפי הקבלה ורמזם הכתוב בוהצדיקו וכו' אבל לבשר בחלב או לבש שעטנז לא איצטריך האי אסמכתא דמפשטיה דקרא דכתב כאשר זמם ילפינן לה דהא נתכוונו לחייבו מלקות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהעידו על ראובן וכו'.</b> בסנהדרין ס״פ הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) מני במתניתין בהדי נחנקין זוממי בת כהן ובועלה שכל המוזמין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה כלומר המוזמין נדונין במיתה הראויים למות בה המנאפים חוץ מזוממי בת כהן שאינן מומתין בשריפה כמוה אלא בחנק כמוהו ותניא (דף צ') רי״א מה ת״ל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לפי שכל המוזמין שבתורה זוממין ובועליהן כיוצא בהן בת כהן היא בשריפה ואין בועלה בשריפה זוממין איני יודע אם לו הוקשו אם לה הוקשו כשהוא אומר לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עדים שהעידו שפלוני גירש אשתו וכו'.</b> משנה פ\"ק דמכות (דף ג') כלשון זה: \n",
+                "<b>ומשערין באשה שאם האשה היתה חולה וכו' וכן אין טובת הנאה של כתובה המרובה וכו'.</b> שם כיצד שמין א\"ר חסדא בבעל רב נתן בר אושעיא אמר באשה א\"ר פפא באשה ובכתובתה ומפרש רבינו דהכי קא מיבעיא ליה כששמין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו בבעל שמין לראות אם הוא זקן או חולה ודאי כתובתה שוה יותר ואם בחור או בריא אינה שוה כ\"כ ולא נשגיח באשה אם היא בחורה או זקנה וחולה או דילמא לא נשער אלא באשה לראות אם היא זקנה או חולה או אם היא בחורה או בריאה ולא נשגיח לענין הבעל וכן פי' הרא\"ש ז\"ל ופסק כרב נתן ורב פפא דאמר באשה שמין משום דה\"ל רב חסדא חד לגבי תרי ועוד דרב פפא בתרא הוא והלכתא כוותיה והוסיף רב פפא לומר בכתובתה הן שמין שאם היא של אלף יתנו בטובת הנאתה מאה ואם היא של מאה לא יתנו עשרה. כנ\"ל לפרש לדעת רבינו ורש\"י פירש בדרך אחרת וכתב שלבו מגמגם בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העידו על זה שחייב לפלוני אלף זוז וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העידו על שורו של זה שנגח וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו' העידו שסימא את עינו וכו'.</b> ברייתא בב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ג:) מעידני באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו שהרי הרב אומר כן ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד ואמר רבא ה״ד אילימא כדקתני דליכא כת אחרינא משלמין דמי עין לעבד בתר דמפקי ליה לחירות דמי עיניה קבעי לשלומי ועוד דמי כוליה עבד לרב בעי לשלומי ועוד שהרי הרב אומר כן הרב מי ניחא ליה אלא לאו כגון דאתו בי תרי ואמרי הפיל את שינו סימא את עינו דבעי מיתב ליה הרב דמי עינו ואתו בי תרי מציעאי ואמרי עינו והדר שינו דלא בעי למיתב ליה אלא דמי שינו נמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד ואע״ג דאביי לא מוקי לה אלא בשתי כתי עדים מ״מ הא קאמר דכת שניה אפכינהו ואזמינהו לכת ראשונה ולכ״ע ברייתא מיירי כשעדים אחרונים מכחישים את הראשונים וקתני אותם שנמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד וכך פירושו שכיון שהפיל את שינו הרי יצא לחירות בשינו וכי הדר סימא עינו חייב ליתן לו דמי עינו ואלו שהעידו שתחלה סימא עינו והדר הפיל שינו נמצא שאין האדון חייב לתת לו אלא דמי שינו שהוא דבר מועט והפסידוהו הרבה שהיה חייב ליתן לו בשביל עינו וכי אמרינן משלם דמי עין לעבד היינו לומר ההפרש שיש בין דמי שן לדמי עין כנ״ל. ואע״פ שפסק רבינו פ״ד מהל' חובל ומזיק שהאדון אינו משלם אא״כ תפס העבד משלמין לו העדים שהרי הפסידוהו שאפילו יתפוס לא יועילהו ודבר קרוב הוא לתפוס וכיון שכן משלמי ליה ובזה אין מקום להשגת הראב״ד שכתב העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו' א״א והוא כתב בהלכות חובל וכו'. ומדאמרינן דמי כולי עבד לרב בעי לשלומי פירוש דמי כוליה עבד נמי כלומר עם דמי העין דהא תרוייהו בעי לאפסודי משמע דאילו העידו על האדון שהפיל שינו ואח״כ סימא עינו והוזמו שמשלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו. ומ״מ צ״ע בדברי רבינו שכיון שהוא פסק פי״ח כרבא דאמר הכחשה תחלת הזמה היא וא״כ למה כתב והוזמו ואח״כ נמצא הדבר בהפך דמשמע דוקא הוזמו ואח״כ הוכחשו אבל הוכחשו ואח״כ הוזמו לא. וי״ל דאה״נ דאפילו הוכחשו ואח״כ הוזמו אלא כי היכי דלא לשתמע דוהוזמו קאי אסהדי בתראי נקט והוזמו סמוך לסהדי קמאי דאילו בתראי מפיהם אנו חיים ואח״כ דנקט לאו דוקא. ובנוסחא מדוייקת מצאתי שאין כתוב ואח״כ אלא כך כתוב והוזמו ונמצא הדבר הפך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדי קינוי וסתירה וכו'. . בא עד אחד והעיד שזנתה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העידו שנים שגנב וכו' עד אין הטביחה או המכירה מחייבתו לשלם כלום.</b> משנה בב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) ובגמרא (דף ע״ג) אוקמוה לרישא כשהעידו על הגניבה ואטביחה בבת אחת והוזמו דאילו העידו על אחת מהן קודם לאחרת כשהוזמו על א' מהן פסולים הן מעת שהעידו על אותה עדות ראשונה דהא אמרי' דעד זומם למפרע הוא נפסל וא״כ כשהעידו עדות שניה פסולים היו ואין חייבין לשלם אלא כשהעידו בבת אחת. ורבינו כתב לשון המשנה לבד וסמך על מ״ש בפ״י מהלכות אלו דעד זומם למפרע הוא נפסל ובנמצא אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות ופירש״י ואפילו חזרו והוזמו אחרונים אח״כ אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבי וכו' וכל שכן אם הוזמו שנים הראשונים תחלה שעדות שניה בטלה אלא שבזמן שלא הוזם אלא אחד בטלו שתיהן אבל כשהוזמו שניהם לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמים כפל ומוכרח הוא ורבינו לא חשש לפרש לסבה שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העידו שנים שאכלה שנה ראשונה וכו' עד משלם חצי דמיה.</b> משנה פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ״ו) וכבר כתבתי סוף פ״ד החילוק שיש בין העידו שנים שאכלה שנה ראשונה ושנים שאכלה שנה שניה ושנים שאכלה שנה שלישית לשנים אומרים ראינו שער בצד שמאלו ושנים אומרים ראינו שער אחד בצד ימינו בו ביום שאין מצטרפין ואם תאמר כשהעידו שנים שאכל שנה ראשונה וכו' אמאי מחייבינן לכלהו יאמרו אנן לסיועי למערער ולחיובי פירי למחזיק אתינן שהרי לא העדנו על ג' שנים יחד וכמו שאמרו בגמ' בבבא שאחר זו וכמו שאכתוב בסמוך בס״ד ותירצו התוספות (שם ע״ב בד״ה משלשים) דכיון דמחזיק מביאן לב״ד ודאי לטובתו באו להחזיקו בקרקע ולא לחייבו פירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש כיתי עדים שנתקיים בעדותן וכו'.</b> ברייתא פרק כיצד הרגל (דף כ\"ד) העידוהו שנים בראשונה כלומר שנגח נגיחה ראשונה שנים בשניה ושנים בשלישית הרי כאן שלש עדויות והן עדות אחת להזמה נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן שתי עדויות והוא פטור והם פטורים נמצאת כת שנייה זוממת הרי כאן עדות אחת והוא פטור והן פטורין נמצאת כת שלישית זוממת כולם חייבים ועל זה נאמר ועשיתם לו כאשר זמם כלומר בין כולם חייבים לשלם החצי נזק של העדאת נגיחה שלישית והקשו שאם באו אלו השלש כתות בשלשה ימים יפטרו עצמם הראשונים ויאמרו אנו לא באנו לחייבו אלא חצי נזק דאטו היינו יודעים שיבאו לסוף שלשה ימים ליעדו ואם באו ביום אחד יאמרו האחרונים אנו לא ידענו בעדות הראשונים ואע\"פ שהיו שם בב\"ד שכל היושבים בבית דין אינם באים להעיד וא\"כ לא באנו לחייבו אלא ח\"נ ותירצו דקא מרמזי רמוזי כלומר שהיו רומזים אלו לאלו שיעידו רב אשי אמר כשבאו רצופים רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור אלא היכי מייעדי ליה דאמרי תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך לנטורי לכולהו בקרך פירוש רב אשי אתא למימר אפילו דלא מרמזי רמוזי כגון שבאו רצופין אם באו ביום אחד כולם באו ביחד להעיד ואם בשלשה ימים כיון שבכל עדות באו השלש כתות ביחד רגלים לדבר דידעי הני בהני ואתא רבינא למימר אפילו שלא באו רצופין במכירין בעל השור ואין מכירין את השור דכיון דתם אינו משתלם אלא מגופו ואם אינם מכירים השור ודאי לא לחייבו חצי נזק באו אלא לעשותו מועד שהיו יודעים בעדות הראשונים. \n",
+                "<b>ובמ\"ש רבינו נמצאו שלשתן זוממין כולם חייבים לשלם הנזק שאע\"פ שהוא תם משלם חצי נזק</b> קשה למה ישלמו יותר מחצי נזק כיון שעדיין אינו חייב לשלם יותר מחצי נזק. ופירש מורי הרב ה\"ר יעקב בירב שדעת רבינו כדעת רבינו תם שכתבו שם התוספות דאע\"ג דעדיין לא חייב נזק שלם מ\"מ כיון שמייעדים אותו וממילא מתחייב נזק שלם כשהוזמו צריכים לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח, ושיעור לשון רבינו כך הוא נמצאו שלשתן זוממין כלם חייבין לשלם הנזק שאע\"פ שכשיעידוהו שלש פעמים עדיין הוא תם עכ\"ז משלמין חצי שלישי של צד העדאה ולפי זה אינו מתיישב \n",
+                "<b>מ\"ש משלם חצי נזק</b> לשון יחיד ואם איתא משלמין מיבעי ליה. לכך נ\"ל לפרש באופן אחר על פי דרך זו שהוא כאומר תדע שע\"כ אע\"פ שאינו חייב לשלם נזק שלם כשהוזמו חייבין לשלם שאל\"כ לענין הזמה מה בין שתי עדויות הראשונות לעדות אחרונות שעושה אותו מועד והלא אע\"פ שהיה תם היה משלם ח\"נ ועל כרחין נפקא לן מעדות שלישית שמשלמין לו נ\"ש. ועי\"ל דה\"ק בין כולם חייבין לשלם לו הנזק שעשו לו דהיינו חצי נזק של צד העדאה שכלם סייעו בו דאילו חצי נזק של צד תמות לא סייעו בו שתי כתות הראשונות שאפילו בעדות כת שלישית לבד היה חייב לשלמו שהרי אע\"פ שהוא תם חייב לשלם חצי נזק. ואח\"כ מצאתי בספר ישן כולם חייבין לשלם חצי נזק וכך היא נסחת דפוס וויניציא וגם נסחא דידן כך יש לפרש דחייבים לשלם הנזק דקתני היינו חצי נזק ולישניה דייקא הכי דקתני חייבים לשלם הנזק ולא קתני משלם נזק שלם וזה פשוט. וכתב נמוקי יוסף פרק חזקת שנראה מדברי רבינו שחילק בשור המועד בין רומזים לשאינם רומזים וכן שאר חילוקים ולא חילק בחזקה דחזקה שאני דכיון דמחזיק מייתי להו מסתברא דלא מייתי איניש חוביה לנפשיה ובודאי ידעו דאיכא סהדי אחריני שמשלימין עדות החזקה הילכך משלשין ביניהם דהך אומדנא דמוכח לא גרעא מרמיזא עכ\"ל וכ\"כ ההגהות בשם התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שנים שהעידו בבן סורר ומורה וכו' עד והוזמו כלן נהרגין.</b> בסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ו:) אמר אביי הכל מודין בבן סורר ומורה [והכל מודים בבן סורר ומורה] ומחלוקת בבן סורר ומורה הכל מודים בבן סורר ומורה בעדים הראשונים שאין נהרגין מתוך שיכולים לומר להלקותו באנו פירוש דבן סורר ומורה מתרין בו אביו ואמו בפני הדיינים וכשבאים עדים הראשונים שאכל ושתה מגניבה מלקין אותו חזר וגנב ואכל ושתה נידון בכ״ג למיתה. והכל מודים בבן סורר ומורה בעדים אחרונים שנהרגין מתוך שעדים הראשונים יכולים לומר להלקותו באנו כלומר דלית לן למימר אי לאו סהדותא דקמאי לא מיקטיל בסהדותא דהני אלא אמרינן הואיל ויש עונש ע״פ ראשונים שזה לקה על ידיהם תו לא שייכא ההוא סהדותא קמייתא בברייתא והני בתראי כוליה דבר קא עבדי. ומחלוקת בבן סורר ומורה שנים אומרים בפנינו גנב ושנים אומרים בפנינו אכל כלומר בעדות שניה דהנך שתי כתות צריכות זו לזו ואין הראשונים יכולים לומר להלקותו באנו הוי מחלוקת דחזקיה ור' יוחנן דאיפליגו בעדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמה דחזקיה אמר דאין נהרגין ור' יוחנן אמר נהרגין כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר והלכתא כוותייהו וכמ״ש ספ״ד: \n",
+                "<b>העידו שנים שגנבו וכו'.</b> שם אתמר עדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמו חזקיה אמר אין נהרגין ורבי יוחנן אמר נהרגין וכו' ואמר רב פפא בעדי מכירה דכ\"ע לא פליגי דנהרגין כי פליגי בעדי גניבה וטעמא דר' יוחנן משום דסבר דעדי גניבה לא להלקותו באו דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו וא\"כ אינן באין אלא להרגו ואע\"פ ששתיהן צריכות זו לזו והוה ליה כל חדא חצי דבר מיקטל כרבנן. וצריך עיון למה כתב רבינו בבא שקודם זו העידו שנים שזה גנב נפש מישראל ומכרו והוזמו הרי אלו נחנקין דכל שכן הוא מבבא זו ונראה שהיא הצעה לדין זה: \n",
+                "<b>העידו שנים שמכרו לזה הישראל וכו'.</b> ג\"ז שם אמר רב אסי עדי מכירה בנפש שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי ואמרו שם דאתיא נמי כרבנן ובדלא אתו עדי גניבה. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שמכרו לזה הישראל דמשמע שאם מכרו לעכו\"ם אינו חייב ומנין לנו לומר כן, ונ\"ל ששיעור הלשון העידו שמכר לזה הישראל: \n",
+                "<b>באו עדי גניבה וכו'.</b> שם כשהעמידוהו בדלא אתו עדי גניבה הקשו אי הכי מאי למימרא לא צריכא דאתו לבסוף ואכתי מאי למימרא לא צריכא דקא מרמזי רמוזי מהו דתימא רמיזא מילתא היא קמ\"ל רמיזא לאו כלום היא. וא\"ת מ\"ש דלעיל גבי שור מועד אמרינן דרמיזא מילתא היא ותירצו בתוס' דדיני נפשות שאני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוציא שם רע על אשתו וכו' חזר הבעל והביא עדים וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין (דף ט':) אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב עדי האב נהרגין [ומשלמין] ממון לזה ונפשות לזה ופירש\"י ואין משלמין ממון אע\"פ שהיו מפסידים אותה כתובתה אין משלמין טובת הנאת כתובתה וכו' דכיון דבשבילה הן נהרגין אין משלמין לה ממון דמתחייב בנפשו פטור מהתשלומין וכו' ואי משום מאה סלע דהוה בעו לאפסודיה לאב והוה ליה מיתה לזה [לאשה] ותשלומין לזה [לאב] לאו עלייהו רמי לשלומי אלא על הבעל שהרי על ידן הבעל בא לשלם לאב דכל זמן שלא הביא הבעל עדים שזינתה תחתיו אינו מתחייב לשלם מאה סלע ע\"י עצמו וכו'. ומשלמין ממון מאה כסף לבעל שבאו לחייב כשהזימו את עדיו. ממון לזה לבעל ונפשות לזה. [ונהרגין בשביל העדים] דקא סבר רב יוסף כי פטר רחמנא מתחייב בנפשו מהתשלומין היכא דמיתה וממון [משום חד] קא אתו עליה עכ\"ל. וסובר רבינו דעיקר חידושא דרב יוסף הוא סיפא דמילתא ממון לזה ונפשות לזה אע\"פ שהוא מתחייב בנפשו משלם דאילו רישא מילתא דפשיטא הוא דכיון דמתחייב בנפשו הוא ומפני כך השמיט רבינו מרישא ואין משלמין וגם הנהרגין לא כתבו כמי שבא ללמדנו חידוש אלא בדרך פשיטות שכתב הרי עדי הבעל נהרגין. ואם תאמר דהא בפ\"ח דהלכות חובל ומזיק פסק רבינו כרבא דאמר בהגוזל בתרא ובפרק בן סורר ומורה רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור והא כשהכלים הם של כל אדם הוה ממון לכל אדם ונפשות לנרדף ואפילו הכי פטור. ויש לומר דכיון דרודף ניתן להצילו בנפשו הוה ליה מחוייב מיתה לכל אדם והוי מיתה ותשלומין לאחד. אי נמי דדוקא גבי עדים זוממין ממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד אבל ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה כך תירצו התוספות בפרק אלו נערות: \n",
+                "<b>וכן שנים שהעידו על זה שבא על נערה המאורסה וכו'.</b> ג\"ז שם (דף י') אמר רבא פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה ונפשות לזה ומפרש רבינו דכשהעידו פלוני בא על נערה המאורסה הרי אלו באים לחייב מיתה לזה ולכך נהרגין ואין לומר הם היו באים להפסיד לאבי הנערה הקנס שהיה חייב הבעל ליתן אם לא היו באים אלו שהרי לא הזכירו שם הנערה ולמאן מפסדי אבל כשהזכירו שמה שאמרו בא על בתו של פלוני הרי באו להפסיד לאביה הקנס שהיה הבעל ראוי ליתן לו אילו לא העידו אלו והוה ליה ממון לזה ונפשות לזה וזהו שכתב ומשלמין הקנס לאבי הנערה כנ\"ל. ולא כמו שכתוב בספרים ומשלמין הקנס לנטען וכך מצאתי בנסחא מדוייקת ואפילו לפי הנסחאות דגרסי לנטען יש ליישב קצת שפירושו לאביה שטוענין עליו שבתו זנתה: \n",
+                "<b>פלוני רבע השור וכו'.</b> גם זה שם מימרא דרבא והיא מתפרשת על דרך המימרא הקודמת פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שתי כתי עדים וכו' עד בפני עצמה.</b> בשבועות פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ז:) ובבתרא פרק חז״ה (דף ל״א:) אתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה פירוש דהואיל ואין ידוע אי זו מהם פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי ופסק כרב הונא וכן פסקו הרי״ף והתוס' והביאו הרבה ראיות לזה וכתב הרי״ף עוד דעד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת אפילו לרב הונא עדותן בטלה דהא בודאי אחד מהם פסול וזהו הדין הראשון שכתב רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שהוציא על שמעון וכו'.</b> שם בשבועות מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה כלומר בין לרב הונא בין לרב חסדא שהרי זה בא עליו מכח שתי כתות אחת כשרה ואחת פסולה הילכך גדול יפסיד דמספיקא לא מפקינן ממונא אבל ממ\"נ גובה הקטן דיש בכלל מאתים מנה וישבע על השאר כן כתב הרי\"ף שם: \n",
+                "<b>יראה לי ששבועה זו וכו'.</b> הר\"ן כתב דשבועת היסת היא זו דליכא למימר דשבועת התורה היא מפני שזה תובעו מאתים וזה אי אפשר לו לכפור במנה דהא כיון שיש עליו שטר שהוא שעבוד קרקעות הוה ליה כטוענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות וכפר בכלים ופטור. גם הראב\"ד כתב יש מקשים על זה והלא שטר שעבוד קרקעות הוא וכו'. והנה הוא ז\"ל חילק השגת הר\"ן לשתים. ונ\"ל ליישב דעת רבינו דכי אמרינן שאם תבעו מנה חמשים בשטר וחמשים בלא שטר והודה בחמשים שבשטר דלא מיקרי מודה מקצת הטענה היינו כשהוא אומר לו בשטר זה אני תובעך שהרי ידוע לו שבשטר זה ובעדים אלו הוא תובעו וזהו שכתב רבינו בפ\"ד דטוען ונטען בדין זה ק' דינרים יש לי בידך נ' שבשטר זה וכן צריך שהחמשים אחרים יתבענו ע\"פ שכן כתב גם שם וחמשים בלא שטר אבל הכא שתובע לו ש' בשטר ואנו אומרים שבכלל מאתים מנה כשהוא תובעו אינו מייחד לו מה תובע ממנו בשטר ומה תובע ממנו בלא שטר ולא מקרי שטר שעבוד קרקעות אלא כשהשטר כשר אבל כשאין השטר כשר כי הכא דלא ידעינן הי מינייהו כשר לא קרינן ביה שטר שעבוד קרקעות. ומ\"ש הראב\"ד ועוד אני אומר וכו' לא קשיא שכיון שזה תובע שני השטרות כאחד כטענה אחת חשיבי ואע\"פ שהם שתי כיתי עדים. אבל אי קשיא הא קשיא שאילו היה מודה זה בקנס לא היה צריך לישבע לו על השאר לפי שלא היה אפשר לו לכפור בהם ורבינו כתב בפרק הנזכר שאין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אבל לא אמרו שתהא העדאת עדים גדולה מהודאת פיו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא ראובן שטר על לוי וכו'.</b> שם שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות היינו מתניתין פירוש דקתני דינא דחנוני על פנקסו דכל אחד נשבע ונוטל ואפילו כתוב בשטר נאמנות שבועה בעו אבל רש\"י פירש דבשום גוונא אין חילוק בין שטר זה לשאר שטרות אפילו כי ליכא נאמנות לא בעי לאשתבועי ליה אא\"כ אמר לו אשתבע לי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא ראובן שטר על שמעון וכו'.</b> שם בעיא אליבא דרב הונא ולא איפשיטא ופסק כספיקי ממון דהוו קולא לתובע וכן פסק שם הרי\"ף: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים כשבאו שתי הכתות וכו'.</b> כן כתב הרי\"ף שם ומילתא דסברא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהביא עדים ונחקרה עדותן וכו'.</b> פ\"ק דמכות (דף ה':) עובדא דאתא לקמיה דרבי יוחנן ופסק כן משום דאיכא למימר אם הוא מוחזק לחזר אחר עדי שקר כל ישראל מי הוחזקו כלומר לשמוע לו דסתם ישראל בחזקת כשרים: \n",
+                "<b>אבל שטר שקרא עליו ערער וכו'.</b> בכתובות פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ו:) אמר רב פפא ש״מ האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ה״ד וכו' אי דאתו בי תרי ואמרי לדידן אמר לן זייפו לי האי שטרא דכיון דקא מהדר אזיופא אימור זיופי זייף וכתב הר״ן שכך היא גרסת הרי״ף והיא היא גרסת רבינו ולפי זה לא מרעינן אלא שטר שעל אותו פלוני מאותו סך שאומרים העדים שאמר להם לזייף אבל שטרות שיש לו על אותו פלוני שאינן מאותו סך וכן כל שאר שטרות לא ריעי: \n",
+                "<b>ויראה לי שאם באו עדי השטר וכו'.</b> כלומר וכשכתב ידם יוצא ממקום אחר דאי לאו הכי כיון שאין זוכרים ההלואה אין עדותן עדות כמ\"ש בפרק שמיני מהלכות אלו אי נמי אפילו זוכרים ההלואה איצטריך לאשמועינן דסד\"א כיון שאין מעידין שחתמו אלא שזוכרים ההלואה וכשכתב זה נראה להם שהוא כתב ידם ליחוש דילמא זייף וכוון לכתוב כתב דומה לחתימות אותם עדים ולא ליהוי אלא מלוה על פה קמ\"ל דכיון דעדים זוכרים שראו ההלואה ושזה כתב ידם הרי רגלים לדבר שהשטר כשר ואע\"פ שאין זוכרים אם חתמו: \n",
+                "<b>סליקו הלכות עדות בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dc9e013060ca7790c8e958e2a6933215e0d6cca1
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,704 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, Testimony",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_Testimony",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>העד מצווה להעיד וכו'.</b> בבא קמא ריש הכונס (בבא קמא דף נ״ה:) תניא היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך בגמרא (דף נ״ו) במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד. ואיכא למידק דמנא ליה לגמרא דתרי מיחייב דאורייתא מאם לא יגיד וכו' אימא הני מילי כשעבר על השבועה כדכתיב ושמעה קול אלה ותירצו התוספות דהכי קאמר קרא כשעובר בדבר אם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון כדתנן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות שהיו אומרים לעדים שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת כלומר מה לנו להכניס ראשנו בדאגה זאת אפילו על האמת לפי שהיו מאיימין עליהם כמה איומים והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וכו'. וכתב \n",
+                "<b>רבינו להעיד בבית דין</b> לומר דדוקא בבית דין הוא שחייב להעיד שאם אמר אינו יודע שוב אינו יכול להעיד אבל חוץ לבית דין אין לחוש כיון שיכול להגיד ולהעיד וכן דעת התוספות והרא\"ש אי נמי מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאילו היה מגיד היה מחייב ממון לאפוקי חוץ לבית דין דאפילו היה מגיד לא היה מחייב ממון. ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב העד מצווה להעיד בבית דין דמשמע עד יחידי ומסיק שנאמר אם לא יגיד וכו' ובפרק הכונס לא מייתי קרא אלא לשני עדים דקרא לא משמע אלא לשנים וכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד שנאמר לא יקום עד אחד באיש אבל לעד אחד ליכא קרא. ויש לומר דרבינו גם כן לא מיירי אלא כשיש שני עדים בדבר וקאמר דמצוה על כל אחד מהם להעיד מאם לא יגיד דאילו היכא דליכא אלא עד אחד כבר כתב רבינו סוף פרק י\"ז דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכדברי הגמרא בפרק הכונס. \n",
+                "<b>ומה שכתב בין בעדות שיחייב בו את חבירו בין בעדות שיזכהו בו</b> מדלא מפליג קרא וסתם וכתב ואם לא יגיד ועוד דדומיא דמחייב קרבן שבועה אם נשבע נושא עון כשלא נשבע וקרבן שבועה ודאי מיחייב בין בעדות שיחייב בו את חבירו בין בעדות שיזכהו בו. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שיתבענו.</b> בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל\"א:) דכל שלא שמעו מפיו שאמר להם בואו והעידוני אינם חייבים קרבן שבועה ובפקדון חייבים ומשמע דהוא הדין נמי בנשיאות עון בלא שבועה בעינן שישמעו מפיו דאי לא תימא הכי ליפלוג בעדות גופה בין היכא דאיכא שבועה להיכא דליכא ועוד דהא אמרינן דכל היכא דמחייב קרבן שבועה אם לא נשבע נשיאות עון מיהא איכא מכלל דכי לא מחייב קרבן שבועה אפילו נשבע כי לא נשבע ליכא נשיאות עון. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות.</b> נראה מדבריו דבדיני נפשות אפילו לא תבעוהו חייב ואפשר דטעמא משום דחייבים העדים לינקם ממנו וסמך לדבר מצאתי שכתב הרא\"ש ז\"ל פירקא קמא דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד לקיים מה שנאמר ובערת הרע בקרבך. \n",
+                "<b>ומה שכתב שנאמר והוא עד וכו'.</b> לא קאי למאי דסליק מיניה אלא למאי דפתח ביה העד מצווה להעיד בבית דין שנאמר והוא עד וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה העד חכם גדול וכו'.</b> פ' שבועת העדות (שבועות דף ל':) אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל וכו' ה״מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה וכו' כ״מ שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ופירש״י אבל באיסורא כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה לפני ה' נראה מדבריו דדוקא כשרוצים להתיר את האסור אבל אם רוצים לאסור את המותר לא ליזיל ומדנקט גמרא כ״מ שיש חילול השם וכו' משמע הכי דאילו באיסור המותר ליכא חילול השם יתברך טפי מהוצאת ממון שלא כדין אבל מדברי רבינו שאחר \n",
+                "<b>שכתב אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור</b> חזר \n",
+                "<b>וכתב וכן בעדות נפשות או מכות</b> נראה דסבירא ליה דדיני נפשות אע\"ג דאי ליכא עדים פוטרין אותו וליכא איסורא דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות מ\"מ חילול השם איכא דיש עדים בדבר ולא יתברר דין מדיני נפשות ודיני מכות במילי טובא בתר דיני נפשות גרירין אי נמי דכשם שאילו היו רוצים להרגו וזה יודע לו זכות היה חייב להעיד להצילו כדי שלא ישפך דם נקי הוא הדין נמי אם רוצים לפוטרו לפי שאין עדים וזה יודע לו חובה שהוא כאילו הרגו לאחר כיון שיודע עדות לנקום נקמתו ואינו נוקם וכמ\"ש הרא\"ש פ\"ק דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד לקיים ובערת הרע מקרבך ודיני מכות כבר כתבתי דבמילי טובא בתר דיני נפשות גרירן אי נמי דכיון דחד ממחוייבי מלקות הוא המכה את חבירו ושייך ביה זה הטעם השני של דיני נפשות שכשם שהוא חייב להציל לזה אם הדין עמו כך הוא חייב לנקום נקמתו של זה וכיון דבחד ממחייבי מלקות שייך למימר הכי לא פלוג רבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול וכו'.</b> בסנהדרין פ\"ב (דף י\"ח) תנן כ\"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו וכו' המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו וגרסינן בגמרא עלה דמתני' כ\"ג מעיד והתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' כגון זקן ואינו לפי כבודו (והכא נמי זילותא הוא לכהן גדול לאסהודי) אמר רב יוסף מעיד למלך והתנן לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אלא אמר ר' זירא מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום יקרא דכ\"ג אתי ויתיב מקבלין ניהליה לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינינן ליה אנן בדיניה ע\"כ. נראה דלמסקנא דאמרינן אלא מעיד בפני המלך לאו בעדות שנוגע למלך עסקינן דהא לעיל דאמרי' דמעיד למלך מקשינן עליה מדתנן המלך לא דן ולא דנין אותו ואם כן היכי מהדר לאוקומי בנוגע למלך הא תיקשי ליה אלא ודאי באינו נוגע למלך עסקינן ואם כן היאך כתב רבינו אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הא בגמ' לא קיימינן הכי וצ\"ע x. ומדברי רבינו שכתב דין כ\"ג סמוך לדין צורבא מרבנן דמפלגינן ביה בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מן האיסור וסתם דבריו בכ\"ג משמע דבכ\"ג לא שני לן בין עדות ממון לעדות שמפריש בה מאיסור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות עשה וכו' ומסיעין אותם מענין לענין.</b> בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב:) פותחין בזכות וכו' מי לא תניא רשב״א אומר מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתם ויחזרו בהם ומפרש רבינו ממקום למקום מענין לענין. \n",
+                "<b>ומה שכתב שמ״ע לדרוש את העדים וכו' ולהרבות בשאלתם וכו'</b> איתא בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מ') ובפרק זה יתבאר: \n",
+                "<b>וצריכין הדיינין וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק ה' שם היו בודקין אותם בשבע חקירות באי זה שבוע ובאי זו שנה וכו' העובד ע\"ז את מה עבד ובמה עבד. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו אמר היום הרגו וכו' או אמש הרגו.</b> פלוגתא דרבי יוסי ותנא קמא שם בברייתא ופסק כת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>החקירות והדרישות וכו'.</b> משנה שם מה בין חקירות לבדיקות חקירות אחד אומר איני יודע עדותן בטלה בדיקות אחד אומר איני יודע אפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת ואמרינן בגמ' (דף מ\"א:) דהיינו טעמא דבחקירות אמר אחד אינו יודע עדותן בטלה דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות אבל בדיקות אפילו אמרו כולן אין אנו יודעים עדות שאתה יכול להזימה היא שהזמה אינה תלויה בכך אלא הכחשה דמאי שייך עמנו הייתם גבי בדיקות ועוד שם במשנה כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מה בין חקירות וכו'.</b> כבר נתבאר בסוף פ\"א: \n",
+                "<b>ובזמן שהם מכחישין זא״ז אפילו בבדיקות עדותן בטלה.</b> משנה שם אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה ואע״ג דאמר רב חסדא אחד אומר כליו לבנים ואחד אומר כליו שחורים הרי זה נכון הא איתותב ואע״ג דשני לא שבקינן פשטא דמתניתין וניקום ונסמוך אשינויי ועוד דהא אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף ל':) דרבא פליג עליה דרב חסדא וודאי דהלכתא כוותיה לגבי רב חסדא דהא בתרא הוא. וכתב הראב״ד וכן העד השני וכו' עד הרי עדותן בטלה א״א טעה בזה כי הבדיקות אם אמר איני יודע אין עדותן בטלה עכ״ל. ואני אומר שלא טעה בכך אלא שהוא ז״ל סובר שהכוונה בכלי שבידו הוא מכלל החקירות וכמבואר בדבריו בפרק שקודם זה. אבל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב בפ״א ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל שאם העידו עליו שעבד ע״ז וכו' ומנ״ל הא דהא בין חקירות בין בדיקות מדאורייתא נינהו וטעמא דחקירות פסלי כשאומר איני יודע נתבאר בפרק היו בודקין משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ובשלמא בשבע חקירות השוות בכל העדים נזומין על ידן אבל במ״ש רבינו שהם מכלל החקירות אם אמר איני יודע למה עדותו בטלה הא אין העדים נזומין על ידן וצ״ע. ותמהני על סמ״ג שכתב יתר על השבע היו חוקרין אותן וכו' הדברים האלה נקראים בדיקות ולא הזכיר סברת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו העדים מרובים וכו'.</b> משנה שם (דף מ') מה בין חקירות לבדיקות חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה בדיקות אמר עד אחד איני יודע אפילו שנים אומרים אין אנו יודעים עדותן קיימת ואמר בגמ' (דף מ\"א:) מאי אפילו שנים אומרים פשיטא כי אמר אחד איני יודע עדותן קיימת כי אמרי בי תרי נמי עדותן קיימת ואסיק רבא דהכי קאמר אפי' בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת פירוש אם יש שלשה עדים. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם הכחיש וכו',</b> מדקתני סיפא דמתני' אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטילה ומשמע דקאי אכל מאי דאתמר ברישא דהיינו כשהם שלשה עדים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד אחד אומר ברביעי בשבת וכו'.</b> משנה שם אחד אמר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של חדש וזה לא ידע בעיבורו של חדש אחד אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן בטילה והא דעדותן קיימת דוקא בשכיוונו ביום מימי השבוע שאל\"כ הא מתכחיש ביומי השבוע ופשוט הוא: \n",
+                "<b>בד\"א עד חצות וכו'.</b> מימרא דרב אסי אמר ר' יוחנן שם (דף מ\"א:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר האחד בשלשה והשני וכו'.</b> משנה שם: \n",
+                "<b>אמר עד אחד בשתי שעות ביום וכו' עד עדותן בטלה.</b> גם זה משנה שם ואע״ג דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא הלכה כתנא קמא דאמר הכי. ומיהו איכא למידק דאמרינן בפרק אור לארבעה עשר (פסחים דף י״ב) דלת״ק אדם טועה בשתי שעות חסר משהו והיאך כתב רבינו שדרך האדם לטעות שעה אחת שהוא דלא כמסקנא דגמ' ועוד דקשיא דידיה אדידיה דמתחלת דבריו משמע שאין אדם עשוי לטעות יותר משעה אחת וממ״ש בסוף שאם הוא אמר בשלשה והשני אמר בה' עדותן בטלה משמע הא אם השני אמר בד' וחצי עדותן קיימת וי״ל שמה שכתב שדרך האדם לטעות שעה אחת רוצה לומר בין השעה השניה לשלישית או בין שעה ג' לד' פירוש שדרך אדם לטעות כשעומדין בשעה שלישית קורין אותה שניה וטועין מתחלת השניה עד סוף השלישית וכן בין ג' לד' שטועה משניה לג' ואפי' שהראשון יאמר שעה שניה והשני אמר שעה שלישית נאמן שהראשון כוונתו היתה על תחלת שעה שניה והשני לסוף שלישית אפילו הכי עדותן קיימת דעביד איניש למיטעי בין שעה אחת לחבירתה ואפילו בכל הכמות של השתי שעות ומפני שאין הטעות אלא בשעה אחת שהשניה קורא ג' או הג' שניה מפני זה קורא אותה רבינו טעות שעה אחת ואף אם הזמן טעות ב' שעות חסר משהו כמו שהעלו בגמ' ולפיכך דקדק רבינו בלשונו ולא כתב שדרך העם לטעות שעה אחת אלא כתב שדרך העם לטעות בשעה אחת שר״ל הוא טועה בשם השעה וזה הטעות יפול מתחלת שעה אחת עד סוף שעה אחרת. והרב הדיין ה״ר משה ן' אלאשקאר ז״ל כתב רבא אית ליה בפרק אור לי״ד דלדברי ר״מ אדם טועה שתי שעות חסר משהו ולדברי ר' יהודה אדם טועה ג' שעות חסר משהו וידוע שהרמב״ם פסק כר״מ משום דסתם מתניתין כוותיה וא״כ צריך ליישב לשון הרמב״ם דהא דקאמר שדרך העם לטעות בשעה רוצה לומר שיעמוד בשעה אחת ויטעה בשעה שלפניה או שלאחריה דקרי לשניה שלישית או איפכא והיינו טעות שעה אחת אלא דכי דייקינן אפשר שיהיה הטעות שתי שעות כדאיתא התם והרב ז״ל סתים לה סתומי דכפשטה טעות שעה אחת היא וקושטא דמילתא דלא דייקינן בהו בסהדי בכמה בשעה בתחלתה או בסופה כדמסיק בפרק היו בודקין וזה דרך הרב לסתום הדברים ולקרבם אל המושכל עכ״ל: \n",
+                "<b>אמר עד אחד קודם הנץ החמה וכו'.</b> מימרא דרב שימי בר אשי שם (דף מ\"ב): \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד דיני ממונות וכו'.</b> סנהדרין (דף ל\"ב) ריש פרק אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישות וחקירות ורמינן עלה מדתניא דדיני ממונות לא בעו דרישה וחקירה ואמר רב חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כלומר ומתני' דאורייתא קמי תקנתא וברייתא דרבנן בתר תקנתא ורבא אמר מתני' דהכא בדיני קנסות ואידך בהודאות והלואות כלומר תרווייהו בתר תקנתא דרבנן ומתני' בדיני קנסות דליכא למיחש לנעילת דלת ורב פפא אמר אידי ואידי בהודאות והלואות כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה פירוש לא בשיודעים בו שהוא מרומה דא\"כ חייב לסלק עצמו ממנו וכמו שכתב רבינו פרק כ\"ד מהלכות סנהדרין וזה \n",
+                "<b>שכתב וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו</b> כלומר חששא בעלמא לא שיודע כן בודאי וסובר רבינו דהני תלתא אמוראי מר אמר חדא ומר אמר חדא ובענין דינא לא פליגי וכמו שפירשתי דכולהו סברי דהודאות והלוואות לא בעו דרישה וחקירה ודיני קנסות בעו דרישה וחקירה ובדין מרומה כ\"ע מודו דברייתא הוא פרק שבועת העדות: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף ל':) אמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשירה בדיני ממונות משמע הא בחקירות עדותן בטלה ומפרשי נהרדעי הכחשה דבדיקות אפילו אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפי ואוקימנא כר״ש בן אלעזר דאמר לא נחלקו ב״ש וב״ה על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שב״ש אומרים נחלקה עדות וב״ה אומרים יש בכלל מאתים מנה וידוע דהלכה כב״ה ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״א:) עבד רב יהודה עובדא כב״ה ואליבא דרשב״א ואמרינן נמי בפ' זה בורר (סנהדרין דף ל״א) אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן הוה עובדא ואתא לקמיה דרבי אמי וחייביה רבי אמי לשלומי ליה חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא כמאן כרשב״א אימור דאמר רשב״א היכא דיש בכלל מאתים מנה כה״ג מי אמר לא צריכא לדמי כלומר דזה אומר בפני הודה לו דמי חבית יין וזה אומר דמי חבית שמן דתרווייהו מסהדי אדמי חבית יין אחד אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה א״ר חנינא מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן. וי״ל דהב״ע כגון שאדם יכול לראות שתי הדיוטות הא לאו הכי אין מצטרפין דהוה ליה מכחישין זה את זה בחקירות ואפי' בדיני ממונות פסילי וכמו שנתבאר בסמוך וכ״כ הפוסקים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דין תורה שאין מקבלין עדות וכו'.</b> בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ח) תנן מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים וכו' והם עושין לו קיומו ובב״ק פרק הגוזל קמא (דף פ״ח) גבי שורף שטרותיו של חבירו פרכינן אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה (כתיב) בשטרא ליכתבו ליה שטרא מעליא וקשה היכי מצו כתבי הא ביבמות פ' ד' אחין (יבמות דף ל״א:) אמרינן דהיינו טעמא דלא כתבינן זמן כשמקדש בשטר משום דאית לן לאנוחי גבי סהדי וזמנין דלא דכירי וחזו בכתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והתוספות האריכו בישוב קושיא זאת בפ״ב דכתובות ופ״ג דבתרא ופרק ארבעה אחין ועיין בהרי״ף פ' ד' אחין ומדברי רבינו למדנו תירוץ יפה דאה״נ דדין תורה מפיהם ולא מפי כתבם בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות ורבנן הקילו בדיני ממונות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין וההיא דפ' ד' אחין דהוי דיני נפשות לא מצו מסהדי דאוקמוה אדין תורה וההיא דהגוזל דמצו מסהדי בדיני ממונות היינו מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ולכן בקנסות ומכות וגלות דלא שייך נעילת דלת אין דנין על פי כתב ידן והר״ש בר צמח כתב שאין דברי רבינו מכוונים דודאי עדים החתומים בשטר כשרין ומקרא מלא דבר הכתוב (ירמיהו ל״ב:מ״ד) שדות בכסף יקנו וחתום עכ״ל. ואני אומר דאי מהא לא קשיא דהאי קרא דברי קבלה הוא ולא דבר תורה אך קשה לי דאמרינן בכמה דוכתי מהם סוף פרק ב' דכתובות (דף כ״א) כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן אלמא דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד ולא בעי קיום וצ״ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל עד שנחקרה עדותו וכו'.</b> בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א:) משנה השביע עליהם חמש פעמים לפני ב״ד וכפרו אינם חייבים אלא אחת אמר רבי שמעון מה טעם הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות ובכל דוכתא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ובתוספתא דסנהדרין יכולים לחזור בהם עד שיחקר עדותם בב״ד נחקרה אין יכולים לחזור בהם ובתוספתא ריש פרק שני דכתובות ובירושלמי פ״ב דכתובות עדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן בב״ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן בב״ד אמרו מבודין היינו אינן נאמנים. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו נתן טעם לדבריו.</b> מפורש בפרק נגמר הדין דאי הדרי בהו סהדי אע\"ג דקא יהבי טעמא למלתייהו קרינן בהו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו כל עד שנחקרה עדותו וכו' אינו יכול לחזור בו כללו של דבר וכו'.</b> נראה דדוקא כשהעיד בב״ד אינו יכול לחזור אבל אם שאלוהו על עדותו ואמר איני יודע יכול לחזור ולהעיד ולישנא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הכי דייק דהיכא דהגיד בתחלה כלומר שאמר עדותו אינו חוזר ומגיד אבל כל שאמר שאינו יודע לא מיקרי מגיד ואם נתן אמתלא למה אמר בתחלה איני יודע נאמן ועוד דכשהעיד כבר אם עתה חוזר בו אע״פ שיטעון מפני פחדו עשיתי או משום טענה אחרת אינו נאמן דהא משוי נפשיה רשיעא דאסהיד שקרא והיינו טעמא דכשהשביעם בפני ב״ד אינם יכולים לחזור ולהעיד דמשוו נפשייהו רשיעי אבל כי אמר איני יודע לא משוי נפשיה רשיעא דיכול לומר מפני הפחד אמרתי איני יודע דהיינו שב ואל תעשה וראיה מדאמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל״ט:) ובפרק שני דכתובות (דף כ״ז:) מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה א״ל פלוג לי בנכסי דאבא א״ל לא ידענא לך אתו לקמיה דרב חסדא וכו' א״ל לההוא דאתא אייתי סהדי דאחוה את א״ל אית לי סהדי ומסתפו מיניה דגברא אלמא הוא א״ל לדידיה זיל אייתינהו את דלאו אחוך הוא א״ל דינא הכי המע״ה א״ל הכי דאיננא לך ולכל אלמי חבירך השתא נמי אתו ומשקרי תרתי לא עבדי ומשמע מפירש״י דהכי קאמר חדא דשתקי מלהעיד האמת וחדא דמסהדי שיקרא לא עבדי הרי שאמרו שם דאשמא לא יעידו מפני פחדו של זה חיישינן אבל לשמא יעידו שקר לא חיישינן וטעמא כדפרישית ועוד דאם לא כן למה ליה למתני' למינקט השביע עליהם חמש פעמים בפני ב״ד וכפרו אינם חייבים אלא אחת דמשמע דאפילו בפעם ראשונה השביעם ופטור דקתני חוץ משבועה ראשונה לינקוט תבעם בפני ב״ד וכפרו וחזר ותבעם חמש פעמים והשביעם פטור אפילו משבועה ראשונה דהא אינו יכול לחזור ולהודות אלא ודאי כדאמרן ולזה נוטה דעת הר״ן בפרק שבועת העדות. ואין להקשות ממה שדקדקתי בראש הלכות אלו מלשון רבינו דהעד מצווה להעיד בב״ד דוקא משום דכיון שאמר איני יודע שוב אינו יכול להעיד דהתם בשאינו נותן אמתלא אלא אומר אז לא רציתי להעיד ועכשיו אני רוצה והכא כשנותן אמתלא לדבריו וכמו שכתבתי. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי</b> הוא ממאי דאמרינן בפ\"ב דכתובות דעדים האומרים תנאי היו דברינו למעקר סהדותייהו קמא אתו כלומר וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אלא דהתם מהימני משום דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והוה ליה כאילו עדיין לא השלימו עדותן וכיון שאין דברים אחרונים סותרים לראשונים לגמרי נאמנים אבל הכא שכבר נחקרה עדותן וגמרו דבריהם ועתה באים לחזור ולומר תנאי היה הוו להו חוזרים ומגידים ולא מהימני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדים החתומים על השטר וכו'.</b> פרק שני דכתובות (דף י\"ח:) משנה העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ואמרינן בגמ' דאם כתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אין נאמנים משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואמר רמי בר חמא לא שנו היכא דאין כתב ידן יוצא נאמנים אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים מאי טעמא לפי שאין [אדם] משים עצמו רשע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם אמרו אמנה היו דברינו וכו'.</b> שם (דף י\"ט) א\"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן פירש\"י לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללוות ילוה והאמינו שלא יתבענו אא\"כ מלוהו ואוקמה רב אשי בדקאמרי עדים ודאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והיינו טעמא דלא מהימני כדרב הונא דאמר אסור לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו משום שנא' ואל תשכן באהליך עולה ואמר רב ששת בריה דרב אידי שמע מינה עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מאי טעמא כיון דעולה הוא אעולה לא חתימי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו העדים שטר מכר זה וכו'.</b> שם אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין מאי טעמא האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב ופסק רבינו כמר בר רב אשי דבתרא הוא וכן פסק הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ופירוש ניתן ליכתב לדעת רבינו דשטרא מיהא מהני דכי מבטלי זביני מחמת מודעא צריך המוכר להחזיר הדמים שקבל כמ\"ש בשטר וא\"כ אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין דלא עקרי סהדותייהו לגמרי דאכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא אי נמי דהאי ניתן ליכתב קאי אמודעא שבידם לכתבה ולכתוב זמנה קודם שטר המכר דאותו יום עצמו ואם כן אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין שאין אנו חוזרים ומגידים שעדיין לא הגידו כיון שבידם לפסול הגדת המכר משעה ראשונה ולא דמי לאנוסים היינו מחמת נפשות אבל לרש\"י שפירש דניתן ליכתב להציל אנוס מיד אונסו צריך לומר דדוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא דאע\"ג דניתן ליכתב מהאי טעמא כי אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות כל שכן דניתן ליכתב ואפי' הכי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אינם נאמנים משום דעקרי לסהדותייהו והוו להו חוזרים ומגידים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ט-י)</small> אמרו על תנאי היה וכו'.</b> שם בעא מיניה רבא מרב נחמן עדים שאמרו תנאי היו דברינו פירש\"י על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים לו תנאו וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר מהו אמר ליה כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא. עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי א\"ר פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע א\"ה אפי' תרווייהו נמי אלא אמרינן הנך למעקר סהדותייהו אתו האי נמי למעקר סהדותיה אתי פירש\"י למעקר סהדותייהו אתו לומר לא חתמנו אלא על מנת שיתקיים התנאי וכיון דתנאי מילתא אחריתי היא מהימני דעדות בפני עצמו הוא חד נמי כיון דאית לן למימר דמילתא אחריתי היא ושטרא ממילא מיעקר אשתכח דאין בשטר חתום אלא עד אחד. ודע שרבינו האי ז\"ל וכת אחת של ראשונים פירשו דאפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר עסקינן וכת אחת מן האחרונים כתבו כדברי רבינו והכריע הרמב\"ן כדבריהם וטענת שתי הכתות הלא הם כתובים על פירוש הר\"ן פ\"ב דכתובות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גם בדיני ממונות אין מקבלים עדות אלא בפני בעל דין וכו'.</b> לפי שלמעלה חילק בין דיני ממונות לדיני נפשות אמר שבדין זה אין חילוק שגם בדיני ממונות אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ודין זה הנה הוא בבבא קמא פרק בתרא (דף קי\"ב:) אמר רב אסי אמר רבי שבתי מקבלים עדים שלא בפני בעל דין תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלים עדים שלא בפני בעל דין פירוש משום דאמר קרא והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו קבלה מיניה רבי יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא וכו'. אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו (הלה) עומד וצווח ואי אמר קבעו לי זמנא עד דמייתינא סהדי ומרענא לשטרא קבעינן ליה וכתוב בגי' דאם עברו וקבלו עדים שלא בפני בעל דין לא עשו כלום דהוו להו טועים בדבר משנה דחוזר וכן נראה מדקדוק דברי רבינו שכתב גם בדיני ממונות משמע שבדיני ממונות נמי אם קבלו עדות שלא בפני בעל דין לא עשו כלום כמו בדיני נפשות וכתבו התוספות (בד\"ה ושלחו לו) דמשמע דבעינן שלחו לו ולא בא בהדי עדיו חולים או מבקשים לילך למדינת הים מדלא קאמר או שלחו לו כדקאמר או שהיו עדיו חולים אבל בעל נמוקי יוסף כתב מדלא קאמר או ששלחו לו דקדקו המפרשים ז\"ל דקאי אדסליק מיניה שאם היו עדיו מבקשים לילך צריך להודיע לו שיבא קודם שיקבלו כיון שיש שהות ואם לא בא מקבלין עדותן שלא בפניו ואין סברא לומר דקאי נמי אהוא חולה או עדיו חולים דכיון שהדבר נחוץ ודאי מקבלים ואין צריך לשלוח לו דאם לא עכשיו אימתי דסתם חולים לסכנה חיישינן להו עכ\"ל. ולפי דבריו אפשר לומר נמי דהוא הדין אם היה במקום רחוק והיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים דאין אומרין נמתין עד שישלחו לו דהא בין כך ובין כך ילכו העדים וכתב הר\"ן ז\"ל פרק אלמנה נזונת גבי מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה דנתבע המביא עדים לפטור עצמו מקבלים אותן שלא בפני בעל דין ורבינו כתב הדברים כמו שכתובים בגמרא ואין בדבריו הכרע והא דמקיימין השטר שלא בפני בעל דין פירשה רש\"י ז\"ל דמיירי בגוונא דההיא דלעיל דהיינו כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים וכו' הא לאו הכי אין מקיימין אבל דעת התוספות והרא\"ש ז\"ל כדעת רבינו לומר דאפילו בדליכא חדא מהני גווני מקיימין והיינו טעמא דכיון דקיום שטרות דרבנן משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין לא החמירו חכמים בו כמו בקבלת עדות שהוא של תורה דבעינן בפני בעל דין ואם יש לו עדים שיעידו שהוא מזוייף או שיעידו שהעדים פסולים היו קודם שחתמו בשטר יפסול ואין מבטלין השטר וקיומו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שיש לו ראיה בעדים וכו'.</b> מההיא דמרי בר איסק (בכתובות דף כ\"ז:) שהבאתי לעיל בפ' זה אגב גררא דאמר ליה רב חסדא לאיתויי סהדי וא\"ל איהו דינא הכי המע\"ה ואמר ליה הכי דאיננא לך ולכל אלמי דחברך וכתבו התוספות דהכא ב\"ע שאמרו לו אותם עדים לא נאמר לך דבר על עדות זו שרגלים לדבר דמסתפו מיניה ומש\"ה אמר ליה אייתינהו את ויעידוך שאינו בן אביך או שאין יודעים לך עדות וקאמר אי מסתפו מיניה השתא נמי מסהדי שיקרא או שאינו אחיו או שאין יודעים לו עדות ומשני תרתי לא עבדי חדא שישתקו מלהעיד וחדא שישקרו ויאמרו אין אנו יודעים שהוא אחיו ולפי זה אם אמרו אין אנו יודעים היה מרי בר איסק פטור והכריחם לפרש כן משום דאל\"כ לא שבקת חיי דכל אדם שיהיה חייב לחבירו עשיר יאמר עליו שהוא אלמא ואם לא יביא עדים יפסיד אבל מדברי רש\"י נראה שאע\"פ שהיו אומרים אין אנו יודעים היה מרי בר איסק חייב דאיכא למימר דמסתפו מיניה עד שיעידו כדבריו שכן פירש בהמפקיד (דף ל\"ט:) זיל אנת אייתי סהדי דלאו אחוך הוא אותם עדים שיש לו לזה שבאו משם ומכירים בו מי הוא הביאם אתה ויעידו שאינו בן אביך או בקש עדים אחרים א\"ל מרי לרב חסדא אי מינאי דחלי מה הועלת סוף סוף אתו סהדי ולא מסהדי אלא כמותי ולא כמותך. תרתי לא עבדי מיראתך יעשו אחת שישתקו אבל שתים לא יעשו לא דיין שישתקו ולא יעידו האמת אלא גם שיעידו שקר עכ\"ל. הרי מפורש בדבריו שלא היה מרי בר איסק נפטר עד שהיו מעידים העדים כדבריו לפ\"ז אפשר לומר שאפילו אין רגלים לדבר שלא אמרו העדים לא נאמר לך דבר מעדות זו אלא שטוען התובע שבעל דינו אלם ויראים העדים ממנו נחייב לאלם שיביאם הוא ומה שהקשו התוס' דא\"כ לא שבקת חיי וכו' אפשר לומר שאין זה דבר המסור לטענת בעל דין לבד אלא גם לראות עיני ב\"ד אם הוא אלם כדי שייראו העדים ממנו אם לאו ואפשר שדעת רבינו כן \n",
+                "<b>שכתב ואם ידעו ב\"ד שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מפחדים וכו'</b> כלומר דתרתי בעינן שידעו ב\"ד שהוא אלם ושיטעון התובע שהעדים מפחדים ממנו ואם תאמר סוף סוף לא שבקת חיי לאלמי שמאחר שמוחזק באלם יטעון בעל דינו שהעדים יראים ממנו ונמצא האלם מפסיד כל אשר לו יש לומר דכיון דאלמי נינהו יפסידו כל אשר להם וכה\"ג דיינינן להו עד שישובו בתשובה ויהיו כשאר כל אדם ואז דיינינן להו כשאר אינשי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין וכו' עד לפיכך אם נמצאת כת אחת מהן זוממין וכו' שהרי הוא נהרג בעדות הכת השניה.</b> בפ\"ק דמכות (דף ו':) היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים רואים אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו עדות אחת כלומר וכל עוד שלא הוזמו כולן אין נהרגין ואם לאו הרי אלו שתי עדיות לפיכך אם נמצא אחת מהם זוממין הוא והן נהרגין והשניה פטורה פירוש ההורג נהרג בעדות כת שניה שלא הוזמה והכת שהוזמה נהרגת ע\"פ המזימין ואם הוזמה כת שניה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דהא קי\"ל הרגו אין נהרגין ואמרינן בגמ' משמיה דרב דעדות מיוחדת פירוש אחד רואהו מחלון זה ואחד מחלון זה ואינם רואים זה את זה פסולה ותניא נמי הכי לא יומת על פי עד אחד להביא שנים שרואים אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואים זה את זה שאין מצטרפין ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה בחלון אחד אין מצטרפין אמר ליה רב פפא לאביי השתא ומה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דהאי קא חזי כולי מעשה והאי קא חזי כולי מעשה אמרת לא מצטרפי בזה אחר זה דהאי חזא פלגא דמעשה והאי חזא פלגא דמעשה מיבעיא אמר ליה לא נצרכה אלא לבועל את הערוה שכמה שרואה כל אחד די ואפי' הכי לא מצטרפי ולכך כתב \n",
+                "<b>רבינו שראהו זה שעשה מלאכה בשבת</b> כלומר שאף ע\"פ שיש די בראיית כל אחד לא מצטרפי ואמרינן תו בגמ' אמר רבא אם היו רואים את המתרה או המתרה רואה אותן מצטרפין כך היא גירסת ספרינו אבל מדברי רבינו נראה שהיה גורס היו רואים את המתרה והמתרה רואה אותן מצטרפין וכך הוא גירסת סמ\"ג. \n",
+                "<b>ומ״ש צריכין להעיד כאחד ובב״ד אחד</b> אפשר שהוציאו מדאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף ל') ר' נתן אומר (בדיני ממונות) שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר (שומעין את דבריו) משמע דבדיני נפשות כולי עלמא מודו דצריכים להעיד כאחד. ומכל מקום נראה לי דגירסת רבינו כך וצריכים להעיד כאחד בבית דין אחד בלא וא״ו ולא כספרינו שכתוב ובבית דין בוא״ו דכיון דמעידים כאחד משום דמקישין הגדה לראיה פשיטא דהוי בבית דין אחד דדוחק לומר דאתו לאפוקי שלא יהיו שני בתי דינין בבית אחד והם שומעים דבריהם כאחד. אחר כך נתיישבתי בדבר ונראה לי לקיים הנוסחא דאתא לאפוקי ממה שכתב לקמן וכן אם העידו שני העדים בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין אחר יבא אחד מכל ב״ד ויצטרפו וס״ל לרבינו דהיינו בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא יבא אחד מכל ב״ד ויצטרפו אלא צריך מלבד שצריך שיעידו שני העדים כאחד עוד צריך שאותם שלשה ועשרים שהיו ביחד כששמעו דברי שני העדים שידונו אותם לא שיצטרפו קצת מב״ד זה וקצת מב״ד זה וידונו אותם וסוגיא דשמעתא מוכחא דבדיני ממונות עסקינן דאמרינן (בבא בתרא דף קס״ה:) אליבא דר' נתן לא תיבעי לך וכו' והא ר״נ ות״ק לא איירו אלא בד״מ כמו שיתבאר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בדיני ממונות אף על פי שלא ראו אלו את אלו וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף ל') תניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד רבי יהושע בן קרחא אומר אפי' בזה אחר זה ואמרינן התם דהלכה כרבי יהושע בן קרחא. וכתב סמ״ג אמנם בפרק השולח משמע דרב אשי סובר כרבנן שמקשה מדבריהם על מחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל עד כאן לשונו. ואני אומר שרב אשי לא אמר כן אלא בני הישיבה אמרו על דברי רב אשי הכי נמי מסתברא ונדחו דדילמא כריב״ק ס״ל וא״כ לא משמע מהכא דרב אשי סבר כרבנן ואפי' אי הוה משמע דסבר כרבנן לא הוה שבקינן פסק מפורש דאתמר הכא דהוא דוכתיה משום דיוקא דדוכתא אחרינא ואין לפקפק בזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם אמר האחד בפני הלוהו וכו'.</b> שם בפלוגתא דאמוראי ואמרינן בסיפא דמילתא נהרדעי אמרי בין הודאה אחר הודאה בין הודאה אחר הלואה בין הלואה אחר הלואה בין הלואה אחר הודאה מצטרפין כמאן כר' יהושע בן קרחא ורב דאמר הודאה אחר הלואה הלואה אחר הודאה לא מצטרפי הא איפריך ונראה מלשון רבינו שכתב והשני שהעיד אחר זמן דמשמע העדות היה אחר זמן עדות חבירו אבל הראיה שהלוהו קודם לו היתה שאם עד הודאה אומר שקדם זמן שהודה לו לזמן שאומר העד שהלוהו אין מצטרפין דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי וק\"ל מהא דלעיל ואף על גב דבאחד אומר דמי חבית של יין ואחד אומר דמי חבית של שמן שמצטרפין התם איכא למימר דאמנה חד הוא דמסהדי אלא שהעדים עשויין לטעות בין דמי חבית של יין לדמי חבית של שמן אבל הכא אין אדם עשוי להודות קודם שילוה וכיון שעד אחד אומר שלוה ביום פלוני ועד זה אומר שהודה מקודם הא ודאי שיקרא קאמר. ודע דבהלואה אחר הלואה כתבו האחרונים והביאו הרא\"ש בפסקיו דהא דמצטרפין היינו כשזה תובע שני מנים אחד מניסן ואחד מתשרי ויש לו עד אחד על כל אחד מהמנים שאין ביניהם הכחשה אבל אם אינו תובע אלא מנה אחד והם מעידים על שני מנים על כרחך אחד מהם שקר לפי דברי התובע והוא נאמן על עצמו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן בעת שמעידין בב\"ד וכו'.</b> ג\"ז שם ואין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד רבי נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו ואמרי' התם דמודה רבי יהושע בן קרחא לרבי נתן וא\"כ כיון דקי\"ל כר\"י בן קרחה ממילא הויא לה הלכה כרבי נתן ועוד דהתם באותו פרק גמ' גמרו את הדבר מכניסין אותן וכו' דחיקנא לאוקומי מתניתין כר' נתן אלמא כוותיה קי\"ל ועוד דהא רשב\"ג דמתני' דכתובות פ\"ב (דף כ\"ז:) סובר כר' נתן כדאיתא התם וכן פסק הרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אם היה עד אחד בכתב ועד אחד ע״פ וכו'.</b> בתרא פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ה:) שלחו ליה חברייא לר' ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד על פה אליבא דר' יהושע בן קרחה מהו שיצטרפו ושלח להו יצטרפו ומפרש רבינו שהנפקותא היא לשווייה עדות בשטר דאילו למלוה על פה כיון דמכשרינן הלואה אחר הודאה פשיטא דכשרים דמה לי שניהם ע״פ מה לי אחד בכתב ואחד על פה ופירוש ברור הוא ומדקדוק לשון רבינו שכתב שניהם מצטרפין לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי משמע דלא אמרינן שנעשית מלוה בשטר אלא לענין שלא יוכל לומר פרעתי אבל לא לטרוף לקוחות דאע״ג דסתם קנין לכתיבה עומד הני מילי כשנטל קנין בפני שנים אבל הכא שלא נטל קנין אלא בפני אחד לא. והטור כתב בסימן נ״א בשם רבינו שנעשה מלוה בשטר גמור ומה שכתבתי נראה יותר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד האחד בב\"ד זה וכו'.</b> שאלו שם לר' ירמיה אליבא דרבי נתן ושלח להו דמצטרפין: \n",
+                "<b>וכן אם העידו שני העדים בב\"ד זה וכו'.</b> גם זה שם שלחו ליה חברייא לר' ירמיה שנים שהעידו בב\"ד זה וחזרו והעידו בב\"ד זה מהו שיבא אחד מכל ב\"ד ויצטרפו ושלח להו דמצטרפין ופי' רשב\"ם x שנים שהעידו בב\"ד על חתימת יד שני עדים והלכו להם שנים מאותם ג' ב\"ד למדה\"י דהשתא לא מצו הוו חד ב\"ד וחזרו והעידו בב\"ד אחר והלכו להם שנים וחזרו העדים בב\"ד אחר והלכו שנים ונשתייר אחד מכל ב\"ד וב\"ד מהו שיבא אותו אחד שנשתייר מכל בית דין ובית דין דהויין שלשה ב\"ד ויצטרפו שלשה לקיים השטר בעדותן עד כאן לשונו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל העד עם הדיין שהעידו שני העדים בפניו אין מצטרפין.</b> בכתובות פ\"ב ומפרשים התם טעמא משום דמאי דמסהיד סהדא לא אסהיד דיינא ומאי דמסהיד דיינא לא מסהיד סהדא פירוש שהעד מעיד על ההודאה או על הלואה והדיין מעיד שהעידו בפניו שהודאה או הלואה זו אמת או שקיימו השטר בפניו. וה\"ר שלמה בר\"ש בר צמח ז\"ל כתב בתשובה על זה שכתב רבינו אבל עד ודיין שהעידו שני עדים בפניו אין מצטרפין שהמפרשים פירשו ההיא דפ\"ב דכתובות (דף כ\"א) בשטר שיש בו קיום ולא הכירו כ\"א עד אחד וחתימת דיין אחד שאין לצרף עדותן משום דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי וע\"פ דרך זה למדו מכאן דקיום שטרות צריך קיום אבל הרי\"ף בפ' גט פשוט פירש בדרך אחר כגון שיש עד בהלואה זו ודיין אחד מעיד שבמושב ב\"ד של ג' שהיה הוא אחד מהם באו שני עדים והעידו שזה חייב לזה מנה שאין לצרף עדותן דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא משמע מפירושו ז\"ל דדוקא בעדות ע\"פ היא זו ולא בקיום השטר אבל אם היה השטר מקויים שוב אינו צריך קיום והרמב\"ם כתבה ע\"פ דרכו של הרי\"ף א\"כ הרי גילה דעתו כאן הרמב\"ם שאין קיום ב\"ד צריך קיום לפי שהוא בשיטת הרי\"ף רבו אמרה ומ\"מ כתב דלענין מעשה כיון שר\"ח והרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל סוברים דמעשה ב\"ד צריך קיום הכי נקטינן לענין ממון להקל על הנתבע וכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא נקטינן הכי להקל על הנתבע כמו שכתבו המפרשים בפ\"ק דע\"ז וכ\"כ הרמב\"ן והר\"ן בפ' אלו טרפות עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע״פ שמצטרפין העדות בדיני ממונות וכו'.</b> בבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע':) ובבא בתרא פ' חזקת (בבא בתרא דף נ״ו:) אמרי דרבנן דרשי יקום דבר ולא חצי דבר למעוטי שנים אומרים שערה אחת בגבה ואחת בכריסה ומפרש רבינו גבה וכריסה צד ימין וצד שמאל ואמרינן נמי התם דאחד אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה הוי חצי דבר וחצי עדות וה״ה לאחד מעיד שאכלה שנה אחת ואחד מעיד שאכלה שנה שנייה ואחד מעיד שאכלה שנה ג' אבל היו שנים מעידים על שנה אחת ושנים על שנה שניה ושנים על שנה ג' משנה שלימה היא בפ' חזקת הבתים דמצטרפין וא״ת מ״ש משנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה ותירץ הרי״ף משום דגבי שלש שנים מגו דמהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא עדים יותר מהני להיכא דמצא עדים יותר והוא חזקה והתוס' תירצו דגבי ג' שנים ראו כל מה שהיו יכולים לראות באותה שנה. ומכל מקום מה שכתב \n",
+                "<b>רבינו אבל אם העידה האחת שראתה שתי שערות בצד ימין והעידה שניה וכו'</b> קשיא למאי נפקא מינה דמצטרפין הא כל כת מהן מעידים על דבר שלם ומה הם צריכים לכת השניה דאין לומר דלא סגי בשתי שערות בגבה או בכריסה עד שיהיו שתי שערות בשני המקומות. ולכן אני אומר שהנסחא האמיתית בדברי רבינו היא כמו שמצאתי בספר ישן וז\"ל אבל אם העיד האחד שראה שתי שערות בצד ימין והעד השני שראה שתי שערות בצד שמאל מצטרפין וכן כל כיוצא בזה עכ\"ל כך היא נוסחת דפוס וויניציא. ועכ\"ז צריך עיון מנא לן דמצטרפין הא הויא לה עדות מיוחדת ונהי דלדיני ממונות כשר לדיני נפשות פסול כדאיתא פרק קמא דמכות ונתבאר בראש פרק זה ודין זה דשתי שערות בדיני נפשות שייך דהיינו לענין עונשין ולענין גיטין וקדושין א\"כ אמאי מצטרפין. ונ\"ל דנ\"מ לענין אי חשבינן ליה כגדול לענין מקח וממכר או לענין אם עדותו עדות אבל לענין דיני נפשות בעינן ששני העדים יראו השתי שערות עצמם שבצד אחד שראה חבירו והכי מוכח לשון רבינו דבדיני ממונות עסיק שתחלת דבריו אע\"פ שמצטרפין העדים בדיני ממונות ולמד רבינו כן מכיון דקי\"ל דעדותן מצטרפין אע\"ג דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כמו שנתבאר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין חותכין דין מן הדינין וכו'.</b> פשוט בהרבה מקומות בגמרא מהם שבועות פרק שבועות הדיינין לא יקום עד אחד באיש (אין לי אלא בדיני נפשות בדיני ממונות מנין ת\"ל לכל חטאת):   "
+            ],
+            [
+                "<b>בשני מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה וכו'.</b> משנה פ' מי שקנא לה (דף ל\"א) אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה: \n",
+                "<b>ובעגלה ערופה וכו'.</b> פרק בתרא דסוטה (דף מ\"ז) עד אומר ראיתי את ההורג ועד אומר לא ראית היו עורפין ואמרינן בגמ' דאי לא הוה מכחיש ליה הוה מהימן ומייתי לה מקרא: \n",
+                "<b>וכן מדבריהם בעדות אשה וכו'.</b> יבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קי״ז:) משנה עד אחד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא ופירש בגמ' דה״ק עד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון אלמא דע״פ עד אחד מתירין אותה ובהדיא תנן בסוף שהוחזקו להיות משיאין ע״פ עד אחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים.</b> בסוף יבמות (דף קכ\"ב) תנן שהוחזקו להיות משיאים ע\"פ ע\"א ע\"פ עבד או ע\"פ שפחה ובפרק בתרא דסוטה (דף מ\"ז) תנן אשה אומרת ראיתי את ההורג ואשה אומרת לא ראית היו עורפין והא אוקמוה דאילו לא הוות מכחשא לה לא היו עורפין: \n",
+                "<b>חוץ מעד אחד של שבועה וכו'.</b> איני יודע מהיכן הוציא רבינו דין זה אם לא מדאמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה משמע דבראוי לעדות עון וחטאת בצירוף אחר עסקינן: \n",
+                "<b>ע\"פ שנים עדים וכו' עד או כשחטף חפץ מידו.</b> משנה פ\"ק דמכות (דף ה:) קרובה ללשון רבינו: \n",
+                "<b>ומ\"ש בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות.</b> באותה משנה סובר רבי כך ור' יוסי פליג עליה ופסק שמואל כר' יוסי ור\"נ כרבי וידוע דהלכתא כוותיה בדיני ואע\"ג דשמואל רביה הוה מ\"מ הלכה כר\"נ דהא רבינא דהוא בתרא מוקי בפ\"ק דסנהדרין (דף ט':) ר\"מ כרבי יוסי ורבנן כרבי אלמא הלכה כרבי ס\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכיצד בודקין את הדבר וכו'.</b> שם (דף ו') היכי אמרינן להו פירוש לקרוב ופסול למבדקינהו אם מתחלה לעדות נתכוונו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתו נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אי אמרי למחזי אתו מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש ודעת רבינו לפרשה כפשטה דהיינו דאמרינן להו מתחלה כשראיתם העדות נתכוונתם להעיד או לראות הדבר וכפירש\"י ורשב\"ם. \n",
+                "<b>ומ\"ש במה דברים אמורים</b> ופה יש חסרון לשון בספר הדפוס וכ\"כ בספר מוגה אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן כולה בטלה בד\"א כשהיה בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות, וכן דעת הרא\"ש בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שטר שהיו עדיו מרובים וכו'.</b> דעת רבינו בזה כדעת הרי״ף בשם גאון פ״ק דמכות (דף ו') ופרק ב' דגיטין (דף י״ח:) אמרינן חתום בתחילה פי' בשנים הראשונים קרוב או פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא ואמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ופסק רבינו בפ' תשיעי מהל' גירושין כלישנא בתרא דפסול ונתן ז״ל שם טעם למה בשטרות פסול ובגיטין היה כשר אילולי שגזרו משום שאר שטרות משום דבגיטין עיקר הדבר בהם עדי מסירה שאפילו חתום בעדים צריך ליתנו לה בפני עדים וכיון דאיכא עדי מסירה לא נחוש לעדי חתימה אבל השטרות אע״פ שכשרים בעדי מסירה מכל מקום אין כ״כ עיקר בהם עדי מסירה כמו בגיטין והא דתניא בבתרא ריש פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ב:) היו ארבעה או חמשה חתומים על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר מפרשה רבינו כשאין שם עדים שישבו כלם לחתום וההיא דגיטין בשיש עדים שישבו כלם לחתום וסובר רבינו דשנים ראשונים לרבותא נקטיה אע״פ שנראה יותר שהם עיקר העדות וכל שכן אם נמצאו אמצעים או אחרונים קרובים או פסולים דתתקיים העדות בשאר. ואם תאמר כיון דלא פסלינן בגיטין משום שאר שטרות אלא כשהפסול חתום בתחלה משמע דבאמצע או בסוף כשר בין בגיטין בין בשאר שטרות ואם כן כך היה לו לרבינו לכתוב שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד משנים הראשונים קרוב או פסול יש לומר דלעולם בשטרות בין בתחלה בין באמצע בין בסוף פסולים אם ישבו כולם לחתום אבל בגיטין כיון דמשום גזירה דשטרות הוא דוקא כשחתומים בתחלה פסלינן להו משום דאתו לאחלופי שנראה שהם היו עיקר החתימה אבל כשהם באמצע או בסוף מימר אמרי שנים הראשונים חתמו לשם עדים והשאר למלויי בעלמא ולא אתו לאיחלופי ואע״ג דקי״ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד דמי ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין לומר אנוסים היינו הכא אם היו קיימים היו נאמנים לומר אם כולם ישבו לחתום אם לאו משום דאתרע שטרא שחתומים בו קרובים או פסולים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל עד שהעיד בדיני נפשות וכו'.</b> פרק היו בודקין תנן אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות וכו' משתקין אותו ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ג:) דרשי ליה מועד אחד לא יענה בנפש למות ומשמע לרבינו ששיעור הכתוב כך הוא ועד המעיד למות לא יענה בנפש ואפשר דבשום מקום דרשו ליה הכי ואף על גב דשיעור הכתוב כך הוא סוף סוף אייתר למות דמועד לא יענה בנפש שמעינן דבדיני נפשות איירי דוקא ולמות אייתר לכדתניא התם מנין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו זכות שומעין לו ואם אמר יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו: \n",
+                "<b>שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות.</b> בבא קמא פרק החובל (בבא קמא דף צ' ע״ב) אמרינן ההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דרבי יהודה נשיאה אמר ליה הא אנא הא רבי יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ושיילינן התם מאי הא אנא הא רבי יוסי הגלילי אילימא הא אנא דחזיתיך הא רבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי וכו' למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתם נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים דברי רבי טרפון רבי עקיבא אומר כלם עדים הם ואין עד נעשה דיין עד כאן לא קאמר רבי טרפון אלא דמקצתם נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים אבל עד נעשה דיין פירוש לדון על פי ראייתו לא קאמר כי תניא ההיא כגון שראהו בלילה פירש״י ולמחרת כשבאים לדין אין דנין אלא על פי שמועה לפיכך צריך למקצתו להעיד ואם אין שם אלא שלשה צריך להושיב אחרים ולהעיד בפניהם אבל ראו ביום עושין על פי הראיה לרבי טרפון מיד ורבי יהודה נשיאה כרבי טרפון סבירא ליה ואיבעית אימא הכי קאמר ליה הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי דאמר מנה צורי הא סהדי דמסהדי בך זיל הב ליה ומכיון שהביאו ראיה מפלוגתא דרבי טרפון ורבי עקיבא לההוא גברא דהוה חייב מנה צורי שמע מינה דלא שאני לן בין דיני נפשות לדיני ממונות דבכולהו אין עד נעשה דיין פירוש עד שהעיד כבר אבל אם לא העיד מעידין בפניו ודן אפילו בדיני נפשות וכרבי טרפון ופוסק רבינו כרבי טרפון אי משום דכי אמרינן הלכה כרבי עקיבא מחבירו אבל לא מרבו ורבי טרפון רבו היה וכמאן דאמר הכי בהכותב ועוד דלחד תירוצא רבי יהודה נשיאה כרבי טרפון סבירא ליה וכיון דקיימא לן כרבי טרפון לא תיקשי לן מההיא דבפרק שני דמכות שכתבו המפרשים דההיא רבי עקיבא אמרה אבל אנן דקיימא לן כרבי טרפון אפילו בדיני נפשות עד שראה ולא העיד דן וכמו שכתבתי והראיה שרבינו סובר דדוקא אם העיד אינו דן אבל אם לא העיד דן שכתב בתחלת הבבא כל דיין שהעיד בדיני נפשות וכו' אבל לא ימנה וכו' משמע דוקא העיד אבל לא העיד לא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בדבר שצריך עדים מן התורה וכו'.</b> פרק שני דכתובות (דף כ\"א:) עד נעשה דיין בדרבנן ובפ\"ק דגיטין (דף ה':) בפני כמה נותנו רבי יוחנן אמר בפני שנים דסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם וכו'.</b> בסוף פרק שני דכתובות (דף כ\"ח) כיון דקיום שטרות מדרבנן הימנוה רבנן בדרבנן: \n",
+                "<b>אף על פי כן אין מקיימין שטרות אלא בשלשה.</b> מימרא דרב נחמן פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל״ט מ'). \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפילו שלשתן הדיוטות</b> פשוט דהא כתב רבינו בפ\"ה מהלכות סנהדרין דלהודאות והלואות סגי בשלשה הדיוטות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אין מקיימין שטרות בלילה.</b> נתבאר בפ\"ג מהלכות סנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באחד מחמשה דרכים וכו'.</b> כל דרכי הקיום הם בכתובות בפרק שני (דף כ' כ\"א) ואמרינן התם ש\"מ דיינין המכירים חתימת ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם ואע\"ג דדחי התם רב אשי ואמר דילמא לעולם אימא לך צריכין לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לגמרא משום דחיה דרב אשי וכן פסק הרי\"ף: \n",
+                "<b>הדרך השני וכו'.</b> זו בכלל הראשונה היא שאם כשמכירין חתימתן יכולים לקיים כ\"ש כשחתמו בפניהם: \n",
+                "<b>הדרך השלישי.</b> משנה שם (דף כ':) זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהם אחר דברי רבי וחכמים אומרים אין צריכין שיצטרף עמהם אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי וידוע שאין הלכה כרבי מחבריו: \n",
+                "<b>הדרך הרביעי וכו'.</b> בההוא פירקא בכמה דוכתי במשנה ובגמ' (דף כ\"ה) מהם אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם צריכים שנים מן השוק להעיד עליו. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שאם מתו או שהיו במדינה אחרת.</b> אורחא דמילתא נקט שאם היו שם הם עצמם היו מעידים אבל אה\"נ שאם רצו לקיים השטר ע\"פ עדים אחרים אע\"פ שהם במדינה יכולים והראיה ממ\"ש רבינו פ\"ג עדים החתומים על השטר וכו' בד\"א כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהם כגון שהיו שם עדים שזה כתב ידן ונתבאר בגמ' וכמ\"ש שם אלמא שאע\"פ שהם במדינה שהרי אומרים אנוסים היינו וכו' יכולים לקיים השטר ע\"פ עדים אחרים וכ\"ש היכא דלא אמרי מידי: \n",
+                "<b>החמישי שיהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ח:) כתבתיה בפ\"ג העדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו וכו' אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין פירוש במה שאמרו אנוסים היינו ואם אפי' כשאומרים אנוסים היינו בכתב ידם יוצא סגי כל שכן באינם אומרים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מקיימין את השטר משטרות אחרים.</b> כלומר היינו דוקא כשמקיימין אותו ע״י דמיון החתימה לחתימה אבל היכא דמקיימין החתימה בטביעות עין ליכא למיחש שמא זייף דאם איתא דזייף ניכר היה וכן כתבו התוספות (דף כ' בד״ה דילמא) וכתבו בסמ״ג וק״ל שהרי רבא טעה בחתימתו בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ז) ואני אומר שאין זו קושיא דאנן הכי אמרינן דלא שכיח למטעי כשמקיים החתימה בטביעות עין וכשמקיימין ע״י דמיון חתימה לחתימה שכיח למיטעי ולישנא דגמרא הכי מוכח דלא עסקינן אלא במקיים מתוך שטר אחר דאמרינן בפרק שני דכתובות (דף כ') א״ר אסי אין מקיימין את השטר משטר שקראו עליו ערער אא״כ הוחזק בב״ד אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא (משטר) שתי שדות או משתי כתובות והוא שאכלום שלש שנים ובשופי כלומר בלא ערעור (אמר רב שימי בר אשי) וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא חיישינן דילמא זיופי זייף זאת היא גירסת הרי״ף והיא גירסת רבינו כפי מ״ש הר״ן וה״פ דר' אסי אמר דשטר שקרא עליו ערער אע״פ ששתק הערער אין מקיימין ממנו אלא א״כ הוחזק בב״ד אבל כל שלא קרא עליו ערער אע״פ שלא הוחזק מקיימין ממנו ואתו נהרדעי לפרושי דכי אמרינן דמקיימין משטר שלא קרא עליו ערער אע״פ שלא הוחזק דוקא בשני שטרות של שתי שדות או שתי כתובות וכו' אבל משטר אחד שלא הוחזק אין מקיימין ונמצינו למדין דבין קרא עליו ערער או לא קרא אם הוא מוחזק בב״ד מקיימין ממנו ובשטר אחד סגי ואם לא הוחזק צריך שני שטרות משתי שדות שאכלום בעליהם שלש שנים בלא ערעור. ולהראב״ד גירסא אחרת וכלל סברתו דלעולם בעינן שני שטרות או שהוחזקו שניהם בב״ד או שאכלום בעליהן שלש שנים בלא ערעור אע״פ שהוחזק בב״ד אי לא x קרא עליו ערער אין מקיימין ממנו דאין מקיימין אלא משטר אחד שהוחזק אחר שקרא עליו ערער או משני שטרות אפילו שלא הוחזקו אם אכלום בעליהם שלש שנים בלא ערעור ומה שאמרו נהרדעי שתי שדות או שתי כתובות היינו לאפוקי שטרי הודאות והלואות דאפשר דמזוייפות נינהו ולוה לא ידע בהו כלל אבל משתי שדות כיון שהלוקח אוכל פירותיהם והאחר לא ערער ליכא למיחש למידי וכן שתי כתובות כיון שנשים הללו יושבות תחת בעליהן ולא ידעינן שיש להן כתובות אחרות אלמא לאו שטרי זייפי נינהו. ודע דלרבינו שהטעם שאין מקיימין משטר שיוצא מתחת ידו דחיישינן שמא הוא זייף הכל אם השטר מקויים מקיימין ממנו ואפילו משטר אחד אבל לרש״י שפירש דחיישינן שמא נסתכל בכתב ידן של עדים וכיון וזייף השלישי אפילו אם הם מקויימין כיון שיוצאים מתחת ידו אין מקיימין מהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ד שכתבו במושב שלשה היינו וכו'.</b> נ\"ל שהוציאו מדפרכינן בגמ' (דף כ\"א) לרב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כחכמים מההוא שטרא שנתקיים בבי דינא דמר שמואל והוה כתיב ביה מדאתא רב ענן ואסהיד אחתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב חנן ומדאתא רב חנן ואסהיד על חתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב ענן אשרנוהי וקיימנוהי כדחזי ואסיקנא דההוא שטרא דיתמי הוה וחש שמואל לב\"ד טועים וסבר שמואל דילמא איכא דס\"ל כרבי וכו' סבר אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי ונראה שמפרש רבינו שמן הדין לא היה צריך לכתוב הדרך שבה נתקיים אלא שחשש שמואל שמא הב\"ד שיבא לפניו שטר זה יאמר דילמא ב\"ד שקיימוהו טועים היו ולא אחזיקנו במקויים אחר שלא נתברר בו הדרך שבה נתקיים לכן כתב בו הדרך שבה נתקיים וסבר אם אכתוב כרבנן דילמא איכא דס\"ל הלכה כרבי וסובר רבינו דמדאמרי' וחש שמואל לב\"ד טועים חששא בעלמא היתה ולא מן הדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולעולם אין ב״ד בודקין וכו'.</b> פ' מצות חליצה (יבמות דף ק״ו) ובתרא סוף יש נוחלין (בבא בתרא דף קל״ח:) בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'.</b> מימרא דר' זירא בפ\"ב דכתובות (דף כ\"ב) ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי ואמר רב נחמן בר יצחק ואי כתיב ביה [שטרא דנן נפק לקדמנא] בי דינא תו לא צריך ודילמא ב\"ד חצוף הוא כשמואל דאמר דשנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב\"ד חצוף ואסיקנא דכתיב ביה ואמר לנא רבנא אשי (לאזדקוקי ליה ולקיומיה) וכו' דואמר לנא רבנא אשי תלתא נינהו ואע\"פ שלא נראה פירוש זה בעיני רש\"י מ\"מ כך נראה מדברי רבינו וכתב הר\"ן בשם הרא\"ה דחד ליתוהי לאו דוקא ולא גרע במותב תלתא מבי דינא ועיקר חידושא דרבי זירא דכיון דלא חתימי ביה אלא תרי צריכי למכתב תלתא דאילו הוו חתימי ביה תלתא לא הוה צריך אבל חד ליתוהי לא מעלה ולא מוריד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'.</b> שם (דף כ\"א:) אמר רבי אבא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהם פירוש לומר שהוא פסול עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ואסיקנא דבערער דגזלנותא עסקינן וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה אבל ערער דפגם משפחה גילוי מילתא בעלמא הוא כלומר ומעולם לא נפסל זה והרי שלשה היו אבל כשמעידים שעשה תשובה הרי פסול היה עד שעה זו שהעידו שעשה תשובה כך פירשו ר\"ח והרי\"ף שמועה זו גם רבינו נלוה עמם ומשמע מדבריהם שגזלן שעשה תשובה לא מתכשר אלא מעת שהעידו עליו בב\"ד שעשה תשובה ולשון רבינו שלא כתב אלא ערער משפחה להכשיר נוטה לדברי הרי\"ף שסובר דשנים אומרים לא גזל לא מחתמינן ליה ולא מפקינן ממונא אפומיה וכן כתב בפירוש בפי\"ב מאלו ההלכות ושלא כדברי ר\"ח שכתב דמוקמינן גברא אחזקתיה. ודע שרש\"י מפרש עד שלא חתמו מעידין חביריו על זה שהוא כשר משחתמו אין מעידין עליו דנוגעים בעדות נינהו שגנאי להם שישבו עם פסול בדין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר לכתוב הקיום בשטר וכו'.</b> בכתובות פ' הכותב (כתובות דף פ״ה) אמר רב פפי וכו' האי אשרתא דדייני פירוש קיום השטר דמיכתבא מקמי דנחוו סהדי אחתימות ידייהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא ואסיקנא התם דליתא אלא כתבינן לה דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן ואע״ג דפ״ב דכתובות (דף כ״א:) מותבינן מדרב פפי דרך הגמ' להקשות אפי' מדבר דלא הוי הלכתא הכי: \n",
+                "<b>ואין הדיינים צריכים לקרות השטר וכו'.</b> כתובות פ' שני דייני גזילות (דף ק\"ט) תני ר' חייא אין העדים חותמים על השטר אא\"כ קראוהו אבל הדיינים חותמים אע\"פ שלא קראוהו וכתב הר\"ן דדוקא מה שיש בגוף השטר הוא דאין צריכין לקרות אבל מ\"מ צריכים הם לראות מי הם המלוה והלוה כדי שלא יהיו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידים בפניהם אבל הרשב\"א מכשיר בעדי קיום קרובים לדייני קיום ולא נתחוורו דבריו להר\"ן בכתובות סוף פרק האשה שנתארמלה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> מעיד אדם על כתב קרובו וכו' ואלו מדברים שנאמנים הגדולים להעיד בגדלם מה שראו בקטנם.</b> פ\"ב דכתובות משנה (דף כ\"ח) ואלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי ואמרינן בגמ' והוא שיש גדול עמו כלומר מעיד עמו דכיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שטר שעדיו ראובן ושמעון וכו'.</b> כתובות פ\"ב (דף י\"ט:) ת\"ר שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו וכו' הרי אלו נאמנים הא אילו לא אמרו אנוסים היו בשנים שאמרו כתב ידם הוא סגי. \n",
+                "<b>ומה שכתב אבל אם העיד זה על כתב ידי ראובן וכו'.</b> נלמד מדאמרינן התם (דף כ\"א) אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו אלמא דלא סגי בחד. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם יש שלישי מעיד על כתב ראובן וכו'</b> פשוט הוא דכיון דשנים יכולים להעיד על חתימות ידי שנים הרי יש כאן שנים מעידים על שתי החתימות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר הראשון זה כתב ידי וכו'.</b> שם אליבא דרבנן וקי\"ל כוותייהו עדים המעידים על חתימת עצמן על מנה שבשטר הם מעידים כלומר שהם כאילו אומרים אנו ראינו המלוה וחתמנו וא\"כ כשזה אומר זה כתב ידי יוצא על פיו חצי הממון שאותו המעיד עמו אינו מעלה ואינו מוריד שהרי הוא לבדו נאמן על חתימתו וכשנצטרף עם האחר להעיד על חתימת חבירו חוזר ויוצא רביע הממון על פיו נמצאו שלשת רבעי הממון יוצאין על פי עד אחד ואנן על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחציו על פיו של זה. \n",
+                "<b>ומ״ש וכן אם העיד אחיו או בנו וכו'</b> מעשה בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ״ז) ופסק כן רב אשי מהטעם שכתב רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שחתומים על השטר ומת אחד מהן וכו'.</b> מימרא דרב יהודה אמר רב שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש ואם לא נמצא אלא עד אחד.</b> שם ואי ליכא אלא חד אמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומקיימי ליה ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ופירש רבינו לכתוב חתימת ידיה אחספא בפני עדים והדין עמו דאל\"כ היאך יכירו שזאת חתימת ידו לשיקיימו השטר ממנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה שישבו לקיים את השטר וכו'.</b> שם (דף כ\"א:) מימרא דרב הונא כלשון רבינו ואע\"ג דלקבלת עדות בעינן שלשה ואלו השנים בעת שמעידין אין שם אלא דיין אחד אפילו הכי בדרבנן אפי' בשעה שמעידין נעשים דיינים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהיו חתומים על השטר וכו'.</b> ברייתא שם (דף י\"ט:) כלשון רבינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אלא שמעידים השנים שבשטר וכו'.</b> מסקנא דגמ' שם אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שחתם על השטר וכו'.</b> למד רבינו דין זה ממה שאמרו בכתובות פ\"ב (דף כ') תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ורבי יוחנן אמר אע\"פ שאינו זוכרה מעצמו ואמרו בירושלמי רב הונא כרבי דאמר עדים המעידים חתימתם צריכין לצרף עמהם אחר ור' יוחנן כרבנן דאמרי אין צריכין פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרים המלוה ולא השטר אפי' לרבי אין צריך לצרף עמהם אחר ועל מנה שבשטר הן מעידים וכשאין זוכרים המלוה אפי' על ידי השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף דאין מעידין אלא על כתב ידם וכי פליגי היינו כשזוכרים המלוה על ידי השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הם מעידים ולרבי לא חשיב זכירה הרי דאליבא דכ\"ע כל שלא נזכר על ידי השטר אינו יכול להעיד וגם הרא\"ש כתב בפ' הנזכר שמתוך הירושלמי הזה משמע שאם העדים שכחו לגמרי המלוה דאף מתוך ראיית השטר אין זוכרים אותו מודו רבנן דצריכין לצרף עמהם אחר ואין ספק שמ\"ש רבינו הרי הן כחרשים וכו' דהיינו דוקא כל זמן שאין עדים אחרים שאם יש שם עד אחד שמעיד על שתי החתימות ודאי דמהני כדמשמע בירושלמי ובזה נסתלקה קושיית הראב\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הזוכר את העדות וכו'.</b> שם אמאי דאמר רבי יוחנן והוא שזוכרה מעצמו אמר רבא ש\"מ מדרבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו מדכר חד לחבריה אבעיא להו עצמו מאי ואסיקנא עצמו לא ואי צורבא מרבנן הוא אפי' עצמו ופירש\"י עצמו מאי אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר מאי ואי צורבא מרבנן הוא העד אפי' עצמו של בעל דין דצורבא מרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי אבל רבינו מפרש אי צורבא מרבנן הוא התובע וקשה דבשלמא לרש\"י כיון דהעד צורבא מרבנן אי לאו דרמא אנפשיה ואידכר לא הוה מסהיד אבל אם העד אינו תלמיד חכם אף אם התובע תלמיד חכם מאן לימא לן שהעד רמא אנפשיה ואידכר דילמא סמך על דברי התובע והנתבע יחשוב כך והטור כתב לשון זה בשם רבינו ובמקום התובע כתב בעל דין והשתא אפשר ליישבו דאנתבע קאמר שאם היה תלמיד חכם הוא יודע שאין העד מעיד אא\"כ זכר ולא יחשוד לעד שאינו זוכר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקל הוא שהקילו וכו'.</b> נראה שיצא זה לרבינו מדאמרי' ביבמות פ' ד' אחין (יבמות דף ל״א:) מפני מה לא תקנו זמן בקידושין אמרינן היכי לינחיה גבי עדים אי דכירי ליתו ולסהדו ואי לא זמנין דחזו כתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומשמע ליה דאפי' בזוכרה ע״י הכתב עסקינן התם ומשני דהאי בדיני נפשות הוא דלא מהני ובדיני ממונות הקילו כמו שהקילו לדון דיני ממונות על פי השטר וכמבואר בדברי רבינו פ״ג מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הואיל והדבר כן וכו'.</b> לעיל קאי שכתב שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון הואיל וכן שטר שיצא לב\"ד וכו'. וכתב מהר\"י קולון בסוף שורש ע\"ד שכ\"כ בה\"ג משמיה דרב יהודאי סהדא דחתים על השטר ואמר אין חתימתי היא אי לא קים ליה ממאי דכתב מהימן ומקשו רבנן קמיה אלא מעתה האי שטרא דקא אתי מעלמא ואוקמו ליה בחתימת ידי סהדי דחתימי עליה היכי מוקמי ליה דילמא אי הוו סהדי הוו אמרי לא קים לן במאי דכתיב ביה והדר להו לכתחלה לא אמרינן אי אמרי אינהו דלא קים להו מהימני עכ\"ל: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב על דברי רבינו א\"א יש מי שאין מורין כן וכו'. ואני אומר דאדרבה כי אמרי אמנה היו דברינו שבאים לסתור השטר אינם נאמנים אבל כשאומרים אין אנו זוכרים עדות זו כיון שאינם באים לסתור השטר איכא למימר אפומא דמאן בעית למיגבא האי מנה אפומא דהני סהדי הא לא דכירי וא\"כ אפומא דמאן מגבית להו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הכותב וכו'.</b> רש\"י והרי\"ף פירשו ההיא (דף כ') דכותב אדם עדותו על השטר אם עשאוהו עד בדבר וירא לשוכחו כותבו על פנקסו ומצניעו ומעיד על פיו אפי' לאחר כמה שנים וסובר רבינו דבין היתה אותה כתיבה בשטר או על פנקסו כיון שנזכר אחר שראה הכתב מעיד עליה ואם לא נזכר אע\"פ שהעדות כתובה בשטר אינו מעיד עליה ולדידיה לישנא דברייתא דייקא דקתני כותב אדם עדותו על השטר דהיינו שטר ממש ובשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר ואין עדים מצויים לקיימו והוא הדין אם נמצא כתוב בפנקסו ונזכר שמעיד אפילו אחר כמה שנים וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אחד הכותב עדותו על השטר א\"א זה אינו ואחר זה כתב א\"א אפשר לקיימו וכו'. ואזדא לטעמיה שכתב קודם זה העדים החתומים על השטר אע\"פ שאינם זוכרים עדותם דנים על פי השטר וא\"כ אם היתה עדותו כתובה בשטר מה לנו ולזכירתו הא בלא זכירתו גובין בשטר לכך כתב א\"א זה אינו וחזר לבקש מציאות שיהא אפשר לקיימו וכתב על מ\"ש זה אפשר לקיימו וכו' יש לתמוה איך על ידי שיראה השטר יזכור שנצטווה לתתו למלוה ומפני כך כתב ואין הדעת נוחה בכל זה וכל זה על פי סברתו. אבל לדעת רבינו שאם אין עדי השטר זוכרים עדותם אין גובין על פי השטר אם אין שם עדי קיום כמו שנתבאר בסמוך שפיר שייך למימר אחד כותב עדותו על השטר שהרי צריכין אנו לזכירת העדים אף על פי שיש למלוה שטר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עשרה מיני פסלות הם וכו'.</b> פסול נשים ועבדים וקטנים בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ח) ובסוף פירקא קמא דראש השנה (דף כ\"ב) תנן גבי פסולים לעדות דמני התם כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אין כשרים לה ובפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') יליף מקרא דנשים פסולות לעדות בגיטין פרק ב' (דף כ\"ג) משנה הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועכו\"ם. \n",
+                "<b>ומ\"ש והרשעים.</b> בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ\"ד:) תנן אלו הן הפסולים המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. \n",
+                "<b>ומ\"ש והבזויין.</b> בסוף פירקא קמא דקידושין (דף מ':) אמרו האוכל בשוק וכו' ויש אומרים פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין והלכה כיש אומרים. \n",
+                "<b>ומ\"ש והקרובים.</b> בפרק זה בורר (סנהדרין דף נ\"ג). \n",
+                "<b>ומ״ש והנוגעים בעדותן.</b> פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״ב מ״ג) פרכינן דאמר השותפין מעידים זה על זה אמאי נוגעים בעדותן הם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנשים פסולות לעדות וכו'.</b> בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') אמרינן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר כלומר ללמד שאין עדות בנשים ובסיפרי ועמדו שני האנשים נאמר כאן שני ונאמר בעדות על פי שנים עדים מה כאן אנשים אף להלן אנשים מכאן שאין האשה כשרה להעיד. ואיני יודע למה הניח רבינו מלכתוב ראיה זו. והראיה שהביא אינה נוחה לי שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין מוציאין ממון מספק וכו'.</b> מוסכם בכל הגמ' דמספיקא לא מפקינן ממונא וכ\"ש דאין עונשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העבדים פסולים וכו'.</b> בפ' החובל (בבא קמא דף פ״ח) מייתי לה מגזלן וקטן או אשה בהצד השוה ואיכא מאן דמייתי לה מדרשה דלא יומתו ודרשה זו שכתב רבינו ליתא התם וצ״ע היכא איתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שחציו עבד.</b> זה דבר פשוט דכיון דחציו אינו כשר פסול הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שנשתחרר וכו'.</b> גיטין פרק השולח (גיטין דף ל״ט) אמר עולא אמר ר' יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור כלומר יצא לחירות משום דזכה בעצמו וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל וא״כ כיון דאינו בן ברית גמור אין ראוי להעיד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקטנים פסולים וכו'.</b> בבתרא פרק מי שמת (דף קכ\"ה:) אמרינן דפחות מבן שלש עשרה אין עדותו עדות משום דבעינן ועמדו שני האנשים וליכא: \n",
+                "<b>ואם הגיע לעשרים שנה וכו'.</b> למד כן ממה שאמרו בפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ז) נתבאר בדברי רבינו פ״ב מהלכות אישות וסובר שהוא הדין לענין עדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שהגיע לכלל שנותיו וכו'.</b> דעת רבינו שיש לאיש סימנין מלמעלה וכתב בפ\"ב מהל' אישות והשיג עליו הראב\"ד וה\"ה הניח הדבר בצ\"ע: \n",
+                "<b>ובן שלש עשרה וכו'.</b> כתב רבינו ירוחם שכן כתוב בירושלמי ומפרש רבינו דהיינו כשהביא שתי שערות דאי לאו הכי דינו כקטן לכל מילי ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ה:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות אמר מר זוטרא לא אמרן אלא במטלטלי אבל למקרקעי אין עדותן עדות וכתבו המפרשים דקאי אמאי דאמרינן התם לעיל מהאי מימרא דפחות מבן עשרים אע״פ שהוא בן י״ג שאינו בקי בטיב מקח וממכר אינו מוכר בנכסי אביו וקאמר דלענין עדות עדותו עדות למטלטלים והם הם דברי רבינו ולמדנו מכאן שבן י״ג שהביא שתי שערות ובקי בטיב משא ומתן עדותו עדות אף לקרקע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוטה פסול לעדות וכו'.</b> שהשוטה פסול זה פשוט ומבואר בכמה מקומות. \n",
+                "<b>ומ\"ש לפי שאינו בן מצות.</b> צ\"ע היכא איתא שהטעם שהוא פסול לפי שאינו בן מצות דבפ\"ק דחגיגה תנן הכל חייבים בראיה חוץ מחש\"ו ושם (דף ג':) אמרו אי זהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו איתמר אמר רב הונא עד שיהו כולן בבת אחת ור' יוחנן אמר אפילו באחת מהן וקי\"ל כר' יוחנן וכן פסק הרא\"ש בריש חולין וז\"ש \n",
+                "<b>רבינו בדבר מן הדברים</b> לומר דאפילו בדבר אחד ונתברר שם דדוקא בדעביד להו דרך שטות ואין הכוונה שבפעם אחת שיעשה אחד מאלו דרך שטות מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך וז\"ש \n",
+                "<b>רבינו ונמצאת דעתו משובשת תמיד וכו'</b> ותניא תו התם (דף ד') אי זהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו ומשמע מדברי רבינו דס\"ל דהני מילי דקתני בברייתא לאו דוקא אלא ה\"ה לכל דבר שדרך השוטה לעשות אותם והנך לדוגמא נקטינהו ומפני כך לא הזכיר רבינו אותם דברים השנויים שם בברייתא אלא סתם וכתב כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים וכו' לכלול גם שאר דברים שלא נזכרו בברייתא ומה שהכריחו לפרש כן כתבתי בטור אבן העזר סי' קכ\"א: \n",
+                "<b>הנכפה בעת כפייתו פסול וכו'.</b> ברייתא פ' ראוהו ב״ד (ראש השנה דף כ״ח) עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה כשוטה לכל דבריו וה״נ משמע בפ״ב דכתובות (דף כ') גבי ההוא עובדא דבר שטיא זבין נכסי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפתאים וכו'.</b> כן כתב בעל העיטור באות קו\"ף שכן כתב הרי\"ף בתשובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרש מדבר ואינו שומע וכו'.</b> בגיטין ר״פ מי שאחזו (גיטין דף ע״א) תניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמרינן התם שאע״פ שיכול להגיד מתוך הכתב פסול דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ואפשר דמשמע ליה לרבינו דה״ה למדבר ואינו שומע דכתיב ושמעה קול אלה פרט למי שאינו יכול לשמוע: \n",
+                "<b>וכן אם נשתתק וכו'.</b> שם כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין וכו' לעדיות ואסיקנא דדוקא בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל בשאר עדויות לא ופירש\"י בעדות אשה להשיאה דאקילו בה בעד אחד קרוב ושפחה. \n",
+                "<b>וממ\"ש רבינו או שיהא ראוי להעיד בפיו וכו'</b> נראה דס\"ל דפקח ששלח כתב ידו לב\"ד כיון שראוי להגיד ולשמוע כשר הוא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ולסברת התוספות ביבמות פ' ד' אחין ולא כפירש\"י בפירוש החומש שכתב על פי שנים עדים פרט לשלא ישלחו כתב ידם לב\"ד ועכ\"פ דברי רבינו צ\"ע אבל הטור כתב לשון רבינו וכך כתב צריך להעיד בבית דין בפיו ויהיה ראוי לשמוע הדיינים וכו' ואם כן לא סבירא ליה אלא כרש\"י דאינו יכול לשלוח עדותו לבית דין וקצת משמע כן ממה שכתב פ' ג' מהלכות אלו דין תורה שאין מקבלין וכו' הרי שלא התיר אלא לחתום בשטר וכן נראה מתשובת רב שרירא שכתב הטור בסי' ס\"ט: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסומים אע\"פ שמכירים הקול וכו'.</b> הכי אמרינן בפ\"ב דגיטין (דף כ\"ג) דאע\"ג דידעי בטביעות עינא דקלא הם פסולים אך הראיה שהביא מאו ראה צ\"ע היכא x איתא: \n",
+                "<b>הסומא באחת מעיניו וכו'.</b> זה פשוט דכיון דכשר לדון דיני ממונות וכמו שכתב רבינו פ״ב דהל' סנהדרין כ״ש דכשר להעיד דאפי' מאן דאמר אינו כשר לדון מודה דכשר להעיד וכדתנן בנדה פ' בא סימן (נדה דף מ״ט:) יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן בגמרא דהיינו לאיתויי סומא באחת מעיניו לר״מ דכשר להעיד ואין כשר לדון וכתב רש״י אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול דכתיב או ראה משמע דסומא באחת מעיניו כיון דלא אימעיט כשר אפי' לד״נ: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרשעים פסולים וכו'.</b> בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ובפרק מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) אמרינן גבי עד זומם רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד כלומר מה שאמרה תורה אל תשת ידך עם רשע עניינו אל תשת רשע להיות עד: \n",
+                "<b>ואפילו עד כשר שיודע בחבירו וכו'.</b> בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל' ע״ב) מנין לעד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו ת״ל מדבר שקר תרחק כלומר אפילו שהעדות אמת משום שגורם לפסוק הדין על פי שנים ואין כאן אלא עד אחד ואצ״ל היכא דעד שעמו עד שקר ולא ראה דבר זה מעולם שאסור לו להעיד עמו וצריך עיון אמאי לא מייתי רבינו הא דיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו מהיכא דמייתי ליה בגמרא דהיינו ממדבר שקר תרחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו רשע וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבר עבירה שחייבין עליה מלקות וכו'.</b> בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ובספ״ק דר״ה (דף כ״ב) מוכח בהדיא דאיכא פסולי עדות דאורייתא ופסולי עדות דרבנן: \n",
+                "<b>כיצד אכל בשר בהמה בחלב וכו'.</b> בסנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) מומר אוכל נבילות לתיאבון ד״ה פסול כלומר דמשום ממון קא עביד דהא שכיח בזול טפי מדהיתרא ה״ל כרשע דחמס ופסול לעדות להכעיס אביי אמר פסול דהוה ליה רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן כלומר דכתיב להיות עד חמס רשע בדבר ממון בעינן ואסיקנא התם דהלכתא כאביי ולכן כתב כאן רבינו אלו העבירות דלאו דחמס נינהו ולא חילק בין אם עושה כן לתיאבון או להכעיס: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד יש שם רשעים שהם פסולים וכו'.</b> פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ה:). ויש לדקדק בדברי רבינו מאי האי קרא דנקט לא יקום עד חמס דלא אמרינן במרובה (דף ע״ב) בגמרא דעד דחמס בעינן אלא אליבא דרבא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ולית הלכתא כוותיה. וי״ל דנקט האי קרא משום דהני בני תשלומין נינהו ואינם בני מלקות וקאמר שאע״פ שהחזירו ממון האיסור עדיין הם בפיסולם עד שיעשו תשובה. ויש לדקדק עוד דמשמע מדברי רבינו דחמסן מדאורייתא פסול ואע״פ שרבינו ירוחם כתב שיש מי שסובר כן דבר תמוה הוא דבהדיא אמרי' בפ' זה בורר שם דמדרבנן הוא דפסול דאהא דהוסיפו עליהם החמסנים אמרינן מעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דחטפי כלומר בע״כ של בעלים גזרו בהו רבנן ולכן נ״ל דחמסנים הכתוב בספרי רבינו ט״ס הוא וצריך להגיה גזלנים במקום חמסנים ולגירסת ספרינו צ״ל דחמסנים דקאמר הכא רבינו לישנא דקרא נקט והרצון בו גזלנין תדע דקתני סיפא מעת שגנב וגזל ואם איתא דדוקא נקט או חמס מבעי ליה ועוד דלקמן בסמוך כתב דחמסנים פסולים מדבריהם: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן עד זומם וכו'.</b> פיסול עד זומם יתבאר בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שהוזם בעדות ממון ושלם</b> פירושו שאילו הוזם בעדות שאינו של ממון שהרי הוא חייב מלקות כיון שלקה חזר לכשרותו כמבואר פרק י\"ב וכל שלא לקה ודאי שאינו נכשר אפילו נתן כמה ממון אבל כשהוזם בעדות ממון שהוא משלם ואינו לוקה סד\"א כיון ששלם הממון הוכשר קמ\"ל דלא דומיא דגנב וחמסן וכמו שיתבאר פי\"ב מהלכות אלו מאימתי חזרת מלוי ברבית וכו' והתם כשהחזירו ממון האיסור ואפ\"ה לא מתכשרי כיון דעדים דחמס נינהו עד שיעשו תשובה: \n",
+                "<b>ומאימתי הוא נפסל וכו'.</b> בב״ק פ' מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) ובסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) פלוגתא דאביי ורבא ואיפסיקא הלכתא כאביי שזו אחת משמועות יע״ל קג״ם וטעמא דלמפרע הוא נפסל מפרש התם דמההוא שעתא דאסהיד ה״ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד: \n",
+                "<b>וכן המלוה ברבית וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ד:) דמני מלוה ברבית בכלל הפסולים ואמר רבא (דף כ״ה) לוה ברבית פסול לעדות ומתני' ה״ק מלוה הבאה ברבית ופסולין דקתני אתרווייהו. וכתב רבינו ירוחם שרבינו לא מנה עדים בפסולי עדות שכתב בפ״ד מהלכות מלוה ולוה שהערב והעדים והסופרים עוברים על לא תשימון עליו נשך ונראה מדבריו שהם פסולים עכ״ל. ואני אומר שזה משנה שלמה בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״ה:) ואינו מיוחד לרבינו אבל אין משם ראיה שהם פסולים שאע״פ שעוברין בלא תשימון כיון דאינם בני מלקות וגם כן לא נטלו ממון דלהוו עדים דחמסן לא מיפסלי וכן כתב רבינו בראש פרק זה שמי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות או מיתת ב״ד הוא שנקרא רשע הא לאו הכי לא אלא אם הוא עד דחמס כמו שכתב ועוד יש שם רשעים וכו' וזה נראה ברור. והרב המגיד כתב בפ״ד מהל' מלוה גבי שטר שיש בו רבית שיש מי שפירש שאע״פ שהרבית מפורש בשטר אין העדים נפסלים בכך לפי שלאו זה אינו ידוע לכל וסוברים שלא תשימון אינו אלא למלוים עכ״ל: \n",
+                "<b>וכן כל העובר על גזל של דבריהם וכו' כיצד החמסנים וכו'.</b> שם (דף כ\"ה:) תנא הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנין ומקשה גזלן דאורייתא הוא ומוקי לה בגזלן דרבנן ומדפרכינן הכי בגזלן ולא בחמסן משמע דמדרבנן הוא דפסילי ואע\"ג דבפרק קמא דמציעא (דף ה':) אמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמשמע דלאינשי משמע אבל קושטא לא הוי כבר כתבו התוספות די\"ל דה\"פ דמשמע להו וקושטא הכי הוי נמי: \n",
+                "<b>וכן הרועים וכו'.</b> שם עוד הוסיפו עליהן הרועים והגבאים והמוכסים וכו' אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה ובפ\"ק דמציעא (דף ה') בעובדא דההוא רעיא אמרינן דה\"מ ברועה בהמות שלו אבל רועה בהמות דעלמא כשר דאין אדם חוטא לרעותן בשדות אחרים ולא לו: \n",
+                "<b>ולפיכך סתם רועה פסול וכו'.</b> פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה:) אמר רב יהודה סתם רועה פסול: \n",
+                "<b>ומגדלי בהמה דקה בא\"י פסולין וכו'.</b> שם אהא דאמר רבא אחד רועה בהמה דקה וכו' מקשינן והאמר רבא רועי בהמה דקה בא\"י פסולין בחו\"ל כשרים רועי בהמה גסה אפילו בא\"י כשרים ומהדרינן ההוא במגדלי אתמר ופירש\"י במגדלי אתמר שמגדלין אותה בבתיהם ואפילו הכי בארץ ישראל פסולין מגדלי בהמה דקה דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות אבל גסה לא משתמטא ואפשר לנטורה אבל רועה שמרען בחוץ באפר של ישוב אפי' בהמה גסה פסול שנכנס בשדה של אחרים עכ\"ל. וטעמא דמחמרינן טפי בא\"י היינו משום יישוב א\"י וכן כתבו התוס': \n",
+                "<b>וכן המוכסין וכו'.</b> שם א״ר יהודה סתם גבאי כשר פירוש גובה מנת המלך ושכרו קצוב וידוע וסתמו כשר עד דחזינן שלוקח יותר מוכס היינו שקונה מנת המלך בכך וכך לשנה והוא גובה לעצמו חשוד ליקח יותר ממה שצוה המלך ליטול והכי אמרינן נמי בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ט) דאמרי' אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין ושיש בה לסטים שאין כולם לסטים מפני שמחפין עליו ואילו משפחה שיש בה גבאי לא קאמר. ואני אומר שבזמן הזה סתם גבאי נמי פסול שגם הוא ידוע שלוקח יותר: \n",
+                "<b>ואם נודע וכו'.</b> זה פשוט דהא גזלן הוא. וצריך עיון אם הוא פסול מדאורייתא מכיון שנודע שגזל ואע\"פ שכתב רבינו בסוף דבריו שכל אלו פסלום משום גזל לא קאי אהא דאם נודע שלקחו וכו' ואגב גררא נסביה, או אי לא מיפסיל אלא מדרבנן משום דמורי היתרא שהוא עסוק במלאכת המלך וראוי לו ליטול שכר מעבדיו, והדעת נוטה דמדאורייתא מיפסיל: \n",
+                "<b>וכן מפריחי יונים וכו'.</b> משנה פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ד:) דמני גבי פסולין מפריחי יונים וטעמייהו משום גזל אבל במדבר שרי וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו ביישוב.</b> ודע ששם (דף כ\"ה) אמרו מאי מפריחי יונים הכא תרגימו אי תקדמיה יונך ליון (אתן לך כך וכך) ר' חמא בר אושעיא אמר ארא (כלומר מלומד להביא יונים ממקומם לבית בעלים על כרחן) מאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון מאי טעמא לא אמר ארא אמר לך ארא מפני דרכי שלום בעלמא ומ\"ד ארא מאי טעמא לא אמר אי תקדמיה יונך ליון אמר לך היינו משחק בקוביא. ומעתה כיון שכתב רבינו מפריחי יונים ביישוב משמע דסבירא ליה דארא פסול ויש לתמוה שהרי בסוף פרק זה כתב וכן לא יונים בלבד אמרו וכו' אלמא דס\"ל כמ\"ד אי תקדמיה יונך ליון וא\"כ היאך פסל ארא דהא מדקאמר משום דרכי שלום בעלמא הוא משמע דלא מיפסיל. וי\"ל דס\"ל דהיינו ארא וכמו שכתב כאן וכיון דארא פסול כל שכן אי תקדמיה יונך ליון ומשום דפיסולא אי תקדמיה יונך ליון הוי משום משחק בקוביא כמו שאמרו בגמרא סמכו למשחק בקוביא וכתבו בסוף פרק זה ואע\"פ שהלשון דחוק קצת שכתב ולא יונים בלבד אמרו דמשמע שהזכיר כבר למעלה יונים בההוא גוונא דאי תקדמיה יונך ליון יש לומר שתפס לשון הברייתא ולא קאי למה שהזכיר כך נ\"ל: \n",
+                "<b>וכן סוחרי שביעית וכו'.</b> שם באותה משנה וסוחרי שביעית אמר רבי יהודה מתחלה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית א\"ר יהודה אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא הוא אבל אם יש להן אומנות שלא הוא כשר וכו' ומפרש בגמ' דבתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולים משרבו האנסין וכו' חזרו לומר אוספין כשרים סוחרים פסולים וידוע דכל היכא דא\"ר יהודה אימתי אינו אלא מפרש דברי חכמים והלכה כמותו וכך פוסק שם הגמ' בפירוש. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו והם בני אדם שיושבים בטלים</b> לפי שאם אינן יושבין בטלים כשנושאין ונותנין בפירות לא נאמר שהן אוספין פירות שביעית אבל נאמר שהן פירות שלפני שביעית אבל כשהם יושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידם ונושאים ונותנים בפירות אז נחזיקם שהם אוספים פירות שביעית ועושין בהם סחורה אורחא דמילתא נקט אבל אה\"נ דאוספים או סוחרים פסולים אם אין שם אונס: \n",
+                "<b>וכן משחק בקוביא וכו'.</b> גם זה באותה משנה דמני בהדי הנהו דפסולי משחק בקוביא ואמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות. וא״ת והרי פסול הוא משום גזל שכן כתב רבינו בהל' גזילה פ״ו שאסור לשחק בקוביא משום גזל וכיון שכן אפילו יש לו אומנות אחרת פסול וי״ל דהב״ע במשחק עם העכו״ם שאין בו משום גזל וכמ״ש רבינו שם ואפ״ה אם אין לו אומנות אחרת פסול משום שאינו עוסק ביישובו של עולם. וא״ת הרי רבינו כתב הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם העכו״ם אין כאן גזל י״ל דלעולם במשחק עם העכו״ם וסובר רבינו שאינו עוסק ביישובו של עולם פי' שכיון שאין לו אומנות אחרת הרי הוא בחזקת שמשחק עם ישראל והוא גזל ואע״פ שלא ראינוהו סתמו כודאי אי נמי דהכא אפילו במשחק עם ישראל עסקינן אלא שאינו משחק במעות ואם היה לו אומנות להתפרנס לא היינו חושדים אותו שדרך העשירים שבגמר מלאכתן שוחקים להעביר השעה אבל כיון שאין לו אומנות סתמו שמשחק במעות ואע״פ שלא ראינו מעולם שמשחק במעות סתמו כודאי תדע שאילו היה פסולו משום ודאי גזל מאי איריא אין לו אומנות אפילו בפעם אחת לבד נפסל משום גזלן וכך אמרו בפרק זה בורר בפירוש דלמ״ד דאיסורא דמשחק בקוביא משום גזל אפי' יש לו אומנות אחרת הוא פסול גם רבינו כתב כאן הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם ישראל במעות מאי בחזקת הרי אני רואה אותו משחק במעות וגוזל ואוכל אלא ודאי דהכא לאו במשחק עם ישראל במעות עסקינן. ולפי שהרב המגיד נתקשה בדברי רבינו פרק ששי מהל' גזילה והניחה בצ״ע אני אהיה מובין לפניך ואכתוב לך כאן לשון הגמרא ואפרשה לפי דעת רבינו. בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ד:) אמרו משחק בקוביא מאי קאי עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עוסקין בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי תנן אמר ר״י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל אם יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר אלמא סתמא דמתני' משום יישובו של עולם קשיא לרמי בר חמא וכ״ת פליגי רבנן עליה דר' יהודה והאמר ריב״ל כל מקום שא״ר יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים ר' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק גברא אגברא קא רמית פי' ריב״ל ור' יוחנן ארמי בר חמא מר סבר פליגי ומר סבר לא פליגי ולא פליגי והתניא בין שיש לו אומנות שלא הוא בין שאין לו אומנות אלא הוא הרי זה פסול ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון היא ע״כ לשון הגמ' וסובר רבינו דהלכה כרמי בר חמא מדאמרינן בשבת פרק שואל (שבת דף קמ״ט) מנה גדולה כנגד קטנה אף בחול אסור משום x קוביא אלמא סתמא דגמרא סבירא ליה כרמי דהוי אסמכתא ושם נדחקו התוס' לומר דאתי כר' יהודה משום דר' טרפון וקשה דא״כ למה כשפסקו בסנהדרין הלכה כר״י דמתניתין לא היה שם פוצה פה לחלוק ועוד שבספ״ק דר״ה (דף כ״ב) אמתניתין דאלו הם הפסולין המשחק בקוביא וכו' זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה אמר רב מנשיא זאת אומרת גזלן [של] דבריהם כשר לעדות אשה אלמא דמשחק בקוביא משום גזל מיפסיל וכרמי בר חמא משום דהוי גזלן ועוד דמדאמרי' פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו:) אמר ר' אבהו א״ר אלעזר הלכה כרבי יהודה ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי אלמא כרמי ס״ל ועוד דבפ' זה בורר שאלו על המשנה מאי מפריחי יונים איכא מ״ד אם יקדמו יונך ליון אתן לך כך וכך והקשו עליו היינו משחק בקוביא ותירץ תנא תולה בדעת עצמו דהוי אסמכתא והדר תנא תולה בדעת יונו וצריכא דאי תנא [תולה] בדעת עצמו התם הוא דלא גמר ומקני דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי אבל תולה בדעת יונו אימא לא ואי תנא תולה בדעת יונו דאמרו [בנקשא תליא מילתא] אנא ידענא לנקושי טפי פי' להשמיע קול להפריחם אבל תולה בדעת עצמו אימא לא צריכא ומוקי התם לבר פלוגתיה כרבי יוסי דפליג ארבנן ואילו מאן דאמר אי תקדמך יונך ליון אתי ככ״ע משמע מכל הני דכרמי בר חמא קי״ל ומאחר שלא מצינו מי שנחלק בפירוש על מאמר ריב״ל ור״י יש לנו ליישב מתני' אליבא דרמי בר חמא ולומר דמתניתין מיירי בין במשחק עם ישראל במעות בין עם העכו״ם או עם ישראל בחנם ור' יהודה לא בא אלא לפרש דברי חכמים ולומר דמשחק עם העכו״ם או עם ישראל בחנם לא מיפסל אלא אם אין לו אומנות אחרת לפי שאינו עוסק בישובו של עולם והשתא אתי שפיר דלא פליג רמי אריב״ל ורבי יוחנן ואתיא נמי ברייתא דבין יש לו אומנות בין אין לו ככ״ע דמיירי במשחק עם ישראל במעות ורמי בר חמא נתן טעם למשחק בקוביא דרך כלל משום גזל שגם משחק עם העכו״ם טעם פסולו הוא לפי שאינו עוסק בישובו של עולם והוא חשוד שמשחק עם ישראל במעות שהוא גזל וכמו שכתבתי לדעת רבינו אי נמי שהתחיל לתת טעם למשחק עם ישראל במעות משום גזל ודעתו היה לתת טעם למשחק עם העכו״ם לפי שאינו עוסק ביישוב העולם אלא דלא שבקיה רב ששת למגמר למילתיה עד שנחלק עליו ואמר דאפילו משחק עם ישראל במעות לא הוי אסמכתא וכשהשיב איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי לא השיב אלא במשחק עם ישראל במעות אבל עם העכו״ם לפי שאינם עוסקים ביישוב העולם הוי לתרווייהו אלא שהמקשה לא הבין דבריו וס״ד דמתניתין לא מיירי אלא במשחק עם ישראל במעות ולכך הקשה לו דמתניתין משמע דטעמא לפי שאינם עוסקים ביישוב העולם והשיבו לפי דרכו מה תעלה על דעתך להקשות ממאמר ריב״ל לרמי וכי גברא אגברא קא רמית אבל קושטא דמילתא דרמי מודה לריב״ל ור' יוחנן וכמו שכתבתי וא״ת א״כ דכ״ע מודו דר' יהודה לא בא אלא לפרש למה ליה לגמרא התם למיפסק הלכתא כוותיה י״ל משום דס״ד דרמי סבר דפליגי ולא אתברר התם דלא פליגי לפום הכי איצטריך למיפסק הלכתא כוותיה אבל לפום קושטא לא הוה צריך וכיון שכן הדין עם רבינו לפסוק כרמי בר חמא וכפי מה שפירשתי ודבריו נכונים וברורים. ודע שבנוסחא אחרת כתוב ה״ז בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל וכתב הטור שכיון שכתב רבינו ה״ז בחזקת שאוכל מן הקוביא אלמא דאם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו פסול עכ״ל. ואיני מבין דבריו שרבינו אומר שאף על פי שיש לו ממון אחר מכל מקום חזקתו שאוכל מן הקוביא ג״כ: \n",
+                "<b>ולא בקוביא בלבד וכו'.</b> ברייתא שם כלשון רבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב והוא שלא תהיה לו אומנות וכו'.</b> כבר נתבאר בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אריס שלקח וכו'.</b> שם בסנהדרין (דף כ\"ו) אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב ה\"מ באריס בדבר מועט ובדבר שנגמרה מלאכתו ופירש\"י ניסן זמן קציר תשרי זמן בציר ואסיף באריסא דטרח בה ומורי היתרא ליטול דבר מועט יותר על חלקו מפני טורחו דבר שנגמר מלאכתו דמשוי נפשיה כפועל ומורי בה היתרא וסבר לא קפיד ע\"כ. אבל גירסת רבינו נראה שהיתה ובדבר שלא נגמרה מלאכתו וכן מצאתי בהלכות הרי\"ף ז\"ל ואפשר דהיינו טעמא שכל שלא נגמרה מלאכתו מורה ואמר כיון שאני עוסק במלאכה מותר אני ליקח דבר מועט אבל כל שנגמרה מלאכתו אינו מורה אלא דרך גניבה הוא נוטל ודוקא באריס שיש לו חלק בגוף הפירות אבל אם אין לו חלק בגוף הפירות פסול בכל שהוא והכי משמע בגמ': הולך ובונה במה לעצמו וכו' א\"ר פפא כמאן מקבלין האידנא סהדותא מע\"ה כרבי יוסי וסובר רבינו דבחגיגה מיירי בע\"ה שיש לו דרך ארץ ומצות אבל אינו לא במקרא ולא במשנה ובפסחים מיירי בסתם ע\"ה דסתמו הוא דליתיה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הבזויין וכו' ואוכלים בשוק בפני כל העם.</b> ספ\"ק דקידושין (דף מ':) ת\"ר האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב וי\"א פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין הלכה כי\"א וכתבו בתוס' דדוקא אוכל פת פסול אבל לא אוכל פירות א\"נ ל\"ש פת ל\"ש פירות אלא אם חוטף ואוכל הוא דמיפסיל וכגון שאין בו שוה פרוטה או שאינו מקפיד עליו דאי לא תיפוק לי משום גזל והכריחם בזה הא דאמרינן בירושלמי ר\"ש ברבי הוה אכיל בשוק חזייה ר\"מ (אמר לו) אין שבח לתלמיד לאכול בשוק משמע דלאחר אין קפידא והיינו באוכל פירות או באינו חוטף ואפ\"ה אין שבח לת\"ח ורבינו סתם דבריו ואין בהם הכרע א\"נ שרבינו סובר דהא דאמרינן פסול לעדות היינו באוכל בפני כל העם אבל אם אוכל בשוק שאין בו רוב עם אלא קצת עוברים ושבים לא מיפסיל מש\"ה והיינו ההיא דירושלמי מ\"מ אינו שבח לת\"ח: \n",
+                "<b>וכגון אלו שהולכים וכו'. . ומכלל אלו האוכלים וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו:) אמר ר״נ אוכלי x צדקה של העכו״ם בפרהסיא פסולים לעדות והוא דאפשר ליה לאיתזוני בצנעה ומבזי נפשיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין וכו'.</b> שם א\"ר אלעזר כולן פי' כל הפסולין לעדות צריכין הכרזה בב\"ד ואסיקנא דה\"מ פסולים דרבנן אבל פסולים דאורייתא לא בעו הכרזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד אחד נאמן וכו'.</b> איתא בדוכתי טובא: \n",
+                "<b>שהרי רשע בעבירה ששחט וכו'.</b> פ\"ק דחולין ונתבאר בדברי רבינו פ\"ד מהלכות שחיטה: \n",
+                "<b>אבל החשוד וכו'.</b> פ\"ה דבכורות (דף ל\"ה) פלוגתא ופשטו בפרק בתרא דיומא (דף ע\"ח) אין הלכה כר\"מ דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו אלא כרשב\"ג דאמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו והכי אמרינן בריש מציעא ובכמה דוכתי חזקה אין אדם חוטא ולא לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכתב הראב\"ד לפיכך וכו' א\"א זה אינו כן וכו'.</b> ואני אומר דמה שהביא הראב\"ד והעתיק מפ\"ד דדמאי אינו ענין לנדון שלנו דהתם על של עצמו הוא ואינו נאמן עליו אלא בשבת בלבד משום דאימת שבת על ע\"ה ולא נתכוון להשיג אלא מסיפא דההיא דמסיים בה לא מצאו אמר לו אחר שאינו נאמן על המעשרות מעושרין הם אוכל על פיו חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר והרי בבא זו הוא מעיד על של חבירו ואפ\"ה משחשכה מוצאי שבת אינו נאמן וי\"ל דשאני ההיא דאיכא למיחש שמא אמר לו כך כדי שלא ימנע מלאכול בשבת. ומ\"ש ואי קשיא לך פיסקא אחריתי הנכנס לעיר וכו' הא אמרינן בירושלמי אכסנאי שאני י\"ל שהוצרכו לומר כן בירושלמי משום דאומר על עצמו שאינו נאמן ואין דרך בני אדם לומר כן על עצמן והוה לן למיחש לגומלין ומש\"ה לא הוה לן להימוניה ואפי' לגירסא דידן במתני' ואמר לו אני (איני) [אינו] נאמן איש פלוני נאמן אכתי הוה לן למיחש לגומלין אלא משום דבאכסנאי הקילו. ומ\"ש ועוד משנה שלימה החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו אינה ראיה דההוא סתמא היא בפ\"ד דבכורות ובפ\"ה שנויה במחלוקת דר\"מ אמר הכי ורשב\"ג פליג עליה ואמר נאמן הוא על של חבירו וסתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם ובפ' בתרא דיומא איפסיקא הלכתא כרשב\"ג. ומ\"ש ומומי בכור שאני וכו' י\"ל דכיון דגמ' לא מפליג הכי גם רבינו לא מפליג וכבר כתבתי בזה בפ' י\"ב מהל' מעשרות: \n",
+                "<b>וכן כל כיוצא בזה משאר איסורים [על] הרשעים ואין אימת בעל הממון עליהן.</b> אין נסחא זו מכוונת ומצאתי נסחא אחרת וכ\"כ בה ונאמן הנחשד למכור בשר בכור לומר בשר זה שמוכר פלוני חולין וכן כל כיוצא בזה משאר האיסורין לפי שאימת האיסורין על הרשעים ואין אימת הממון עליהם עכ\"ל וכך היא נסחת ויניציא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלכי ישראל לא וכו'.</b> סנהדרין פ' כה״ג (סנהדרין דף י״ח) דתנן המלך לא דן ולא דנין אותו א״ר יוסף (דף י״ט) ל״ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין ומעידין אותם. וזהו שכיון רבינו באומרו מלכי ישראל וטעם הדבר ועניינו כתבתי בארוכה פ״ג מהל' מלכים ומלחמותיהם: \n",
+                "<b>אבל כ\"ג וכו'.</b> משנה שם וכבר נתבאר בהל' סנהדרין פ\"ב ובפ\"ה מהלכות אלו ושם הארכתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהעכו״ם לא מורידין וכו'.</b> פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ו) תני ר' אבהו קמיה דרבי יוחנן העכו״ם ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל האפיקורוסים והמסורות והנהפכים לע״ז מורידין ולא מעלין ואוקמוה התם דוקא במומר לע״ז להכעיס: \n",
+                "<b>ויש לחסידיהם וכו'.</b> פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בפ' חלק תפס רבינו סברת ר\"י דהלכתא כוותיה לגבי ר' אליעזר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הנפסל וכו'.</b> כל זה נלמד מדאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו) הנהו קבוראי דקברו נפשא ביו״ט ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות אכשרינהו רב הונא בריה דר' יהושע א״ל רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה עבדינן והא קא משמתינן להו כלומר וחוזרין ושונין בעבירה סברי כפרה עבדי לן רבנן כלומר מותר לחלל יו״ט בשביל המצות ונשב בנדוי משום כפרה. נראה מכאן שאע״פ שלא התרו בהם פסולין דהא הנהו קבוראי לא אתרו בהו דאי אתרו בהו לא שייך למימר דסברי מצוה עבדינן ואפ״ה פסלינהו רב פפא וע״כ לא אכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע אלא משום דסברי מצוה עבדינן הא לאו הכי אע״ג דלא אתרו בהו פסילי ומשמע נמי דכל היכא דאיכא למיתלי דילמא לא ידעו שהיה אסור לא מיפסלי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אדם נפסל בעבירה ע\"פ עצמו וכו'.</b> בפירקא קמא דסנהדרין (דף ט':) מימרא דרבא: \n",
+                "<b>לפיכך ראובן שהעיד עליו וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) מעשה בר ביניתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד סהדא אמר קמאי דידי אוזיף ברביתא וחד סהדא אמר לדידי אוזפן ברביתא פסליה רבא וכו' משום דפלגינן דיבורא וכמו שנפרש בסמוך: \n",
+                "<b>וכן מי שהעיד וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין (דף ט':) אמר רב יוסף רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע שהרי התורה פסלה קרוב לעדות ואדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דיבורא ונהרג הרובע על פיו והוא אינו פסול לעדות ופסק כרבא. וא\"ת הרי כתב רבינו פ\"ג מהלכות אלו ומייתי לה פ\"ב דכתובות (דף י\"ח:) שהעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת שוחד שלקחנו על עדות זו אינם נאמנים לפסול השטר משום דאין אדם משים עצמו רשע ואמאי לא פלגינן דיבורא נהימנינהו במאי דאמרי פסולים היינו ולא מחמת ממון והתוס' תירצו תירוצים הרבה על קושיא זו בפ\"ק דסנהדרין ובסוף פ\"ב דיבמות ובפרק ב' דכתובות ולדעתי המחוור שבהם דהתם עיקר העדות אנוסים היינו שבאו לומר שלא ראו המלוה אם כן מיד עושים עצמם רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פירוש לדבריהם הלכך לא שייך פלגינן דיבורא אבל הכא עיקר העדות להרוג את פלוני הילכך פלגינן דיבורא ולגבי להשים עצמו רשע אינו נאמן. וכתב המרדכי פ' זה בורר דקרובי הנרצח כשרים להעיד על הרוצח ואפילו הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד כדמשמע מפלוני רבעני לאונסי וסברא דנאמנים להעיד כיון דכבר מת אחיו ונ\"מ ליורשיו וכן נמצא בספר החכמה דקרובי הנרצח יכולים להעיד עכ\"ל: \n",
+                "<b>פלוני בא על אשתי וכו'.</b> פ\"ק דנסהדרין (דף י\"ט) מימרא דרבא כלשון הזה: \n",
+                "<b>פלוני רבע את שורי וכו'.</b> שם (דף י') בעיא ופשטה דאין אדם קרוב אצל ממונו ומפרש רבינו כרש\"י שפירש דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו לא פלגינן דיבורא והשור יסקל וי\"מ דכיון דאין אדם קרוב אצל ממונו גם על השור נתכוון להעיד ומתוך שאינו נאמן על השור שהוא ממונו אינו נאמן על הרובע דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וזהו שכתב הראב\"ד א\"א מן המפרשים הטובים וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהעידו על אחד שהוא פסול וכו'.</b> פ\"ב דכתובות (דף כ\"א:) מימרא כתבתיה פרק ו' א\"ר אבא אמר רב הונא אמר רב ג' שישבו לקיים השטר וקרא ערער על אחד מהם פירוש לומר שהוא פסול עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם ערער דמאי אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו וכו' לעולם אימא לך ערער דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה ומפרש רבינו כרש\"י דכי אמרינן ערער דמאי אעד שלא חתמו וכו' קאי ואמאי מעידין עליו וחותם דהא אמר ליה אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואע\"ג דאיכא למימר נמי אוקי גברא אחזקתיה חזקה דממונא אלימא טפי והרי\"ף האריך שם והביא ראיה בדין זה כדעת רבינו ודלא כר\"ח שפירש דאמאי דאמרינן משחתמו אין מעידין עליו קאי וה\"ק ואמאי תרי ותרי נינהו ואוקי גברא אחזקתיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה.</b> כלומר אם לא היתה שם התראה או שחסר דבר מהדברים שצריך לחייבו מלקות בין שלקה בב\"ד כלומר שנתחייב כפי הדין מלקות ולקה חוזר לכשרותו ולמדו כן ממאי דתנן בסוף מכות (דף כ\"ג) ונקלה אחיך לעיניך משנקלה הרי הוא אחיך ומצאתי בנוסחת רבינו בספרים ישנים מאד שגורסים כך כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חזר לכשרותו וכן היא גירסת ספר מצות גדול ומ\"מ נראה לי שגירסתנו יותר אמיתית שביאר רבינו משפט הנפסל מחמת עבירה שחייבין עליה מלקות בין אם הדין נותן להלקותו או שלא להלקותו ולפי הגירסא האחרת לא ביאר דין הנפסל בעבירה שחייבין מלקות ואין הדין נותן להלקותו ובפרק שני מהל' טוען ונטען כתב דאם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה וביאור דבריו שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות ולפי זה גם אותה גירסא נפרש דוקא נתחייב מלקות אלא עבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים היה חייב מלקות. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל שאר פסולי עדות שהם פסולים משום ממון שחמסו או שגזלו אע\"פ ששלמו צריכין תשובה והרי הן פסולים עד שיודע שחזרו בהם מדרכם הרעה</b> לומר דלא תימא כשם שהמחוייב מלקות כיון שלקה הוכשר כך המחוייב ממון גזל או חמס כיון ששלם הוכשר אלא הרי הוא בפסלותו עד שיודע ששב מדרכו הרעה בלי ערמה וכמו שנתבאר פרק י' מהלכות אלו: \n",
+                "<b>כתב</b> הטור בסי' ל\"ד וז\"ל כתב הרמב\"ם אע\"פ שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו ושילם העד זומם הממון שהוזם עליו פסולים ואיני יודע למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון ואפשר שר\"ל אע\"פ ששלמו כיון דבכפיית ב\"ד שילמו פסולים עד שישובו מעצמם עכ\"ל. ולי נראה שזה דבר פשוט הוא ולא היה צריך רבינו להזכירו אלא אפי' החזיר ברצונו נמי ונפקא ליה מדאמרינן מאימתי חזרת מלוי ברבית וכו' ומשמע דכשהחזיר ממון האיסור ברצונו עסקינן ואפי' הכי לא מתכשרי עד שיעשו תשובה וכן בדין שאע\"פ שהחזירו הממון מכל מקום עבירה דעבוד עבוד וצריכים תשובה ממנה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ז)</small> ומה שכתב רבינו בחזרת מלוי ברבית ומשחקי בקוביא ומפריחי יונים וסוחרי שביעית.</b> ברייתא פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה:) כלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב בסוחרי שביעית ולא חזרת דברים וכו'.</b> שם בסוף הברייתא אמר רבי נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו וכו' ומשמע דלפרש דברי תנא קמא אתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי חזרת המועל וכו'.</b> ירושלמי כתבו סמ\"ג. \n",
+                "<b>ומ\"ש או יתחייב בב\"ד וכו'.</b> נ\"ל שלמדה רבינו מההיא דטבח שכתב בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן הטבח וכו'.</b> שם (דף כ\"ה) ההוא טבח דאישתכח דנפיק טרפה מתותי ידיה פסליה ר\"נ ועבריה אזל ורבי מזייה וטופריה ואסיקנא התם שאינו כשר עד שילבש שחורים וכו' ויחזיר אבדה וכו' אי נמי יוציא טרפה בדבר חשוב וסובר רבינו דהא עובדא בשוחד ובודק לעצמו ומוכר לאחרים מיירי ומשום הכי לא הכשירוהו עד שילבש שחורים וכו' דכיון דהוי מילתא דממון מצריכין ביה הני מילי לאכשורי לשיתברר לנו שחזר בו מחמדת ממון אבל השוחט לאחרים ויצאה טרפה מתחת ידו כיון דלאו מידי דממון הוא כיון שעשה תשובה מתכשר אבל תשובה מיהא בעי וכן נראה מדברי רבינו שכתב שהרי הוא בכלל אוכלי טרפה שהם פסולים לעדות נראה שטעם הפסול ביוצא טרפה מתחת ידו לפי שכיון שהוא מאכיל הטריפות חזקה שגם הוא אוכל והוה ליה עובר על לאו דובשר בשדה טרפה שא\"ת שאינו נפסל אלא מפני שהוא מאכיל טרפות ועבר על ולפני עור וכו' הא לא מיפסיל בהכי דאינו נפסל אלא כשעבר עבירה שחייבין עליה מלקות וכמ\"ש רבינו בפרק עשירי ואלפני עור לא לקי אלא ודאי מש\"ה מיפסיל דחשיד הוא שגם הוא אוכל וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו שהרי הוא בכלל אוכלי טרפות שהם פסולים לעדות</b> כלומר שכל מאכילי או אוכלי טרפה בין של עצמם בין של אחרים פסולים הם ומטעמא דכתיבנא לא נשתנה דינם אלא שהמאכילים משל אחרים בתשובה כשרים ומאכילים משל עצמם אינם כשרים עד שילבש שחורים וכו' ויחזיר אבידה או יוציא טריפה וכו'. זה נ\"ל שהוא מבואר בדברי רבינו אבל הוצרכתי להאריך לפי שמצאתי כתוב בח\"מ סי' ל\"ד ז\"ל לשון הרמב\"ם טבח שבודק לעצמו ומכר לאחרים ויצאה טריפה מתחת ידו יראה מלשונו שהבודק לאחר אינו נפסל אם יצאה טריפה מתחת ידו ע\"כ ויש לתמוה עליו שמאחר שהיה מפרש כן בדברי רבינו למה לא כתב כן בשם אביו הרא\"ש שגם הוא ס\"ל דההוא דטבח שיצתה טרפה מתותי ידיה ביש לו בה הנאת ממון הוא שכך כתב בפסקיו ובשאר כל ממון אם בא לידו באיסור ורוצה לעשות תשובה צריך להוציא הממון מתחת ידו כדחזינן לעיל גבי חשוד על הטריפה דאין מקבלין תשובתו עד שיתברר על ידי ממון אחר ששב בתשובה שלימה כ\"ש שבאותו ממון של איסור צריך להוציא מתחת ידו עכ\"ל אלמא דבההיא דחשוד על הטרפה בשיש לו בה הנאת ממון עסקינן. ולי נראה שאין הדברים אמורים אלא לענין חזרה דביוצא טרפה מתחת ידו והיה מוכר לאחרים אינו חוזר לכשרותו עד שילבש וכו' אבל היוצא מתחת ידו טרפה ואינו שלו נהי דמיפסיל אבל בתשובה מתכשר וכמ\"ש. ומיהו אפשר לקיים דברי הטור בסברת רבינו דטבח שיצתה טרפה מתחת ידו אם אין לו בה הנאת ממון לא מיפסל משום דאין לו בה הנאה לא חשדינן ליה במזיד אלא בשוגג ומאי דאמרינן או יוציא טריפה בדבר חשוב היינו לעצמו דאילו לאחרים מאי איכפת ליה אי הוי דבר חשוב או לא ועוד שהרי העבירוהו והוא הלך שם לשוב בתשובה ואיך יעבור גזירתם. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו שיקרעו שטרותיהן מעצמן</b> כלומר שאם ב\"ד כפו אותם על כך לא עלתה להם תשובה כיון שבאונס עשו וביאר רבינו במלוי ברבית שצריך שיהיו מעצמן לכולם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן עד זומם וכו'.</b> נ\"ל שגם זה למד ממעשה דטבחא שכתבתי בסמוך: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקרובים פסולים וכו' עד כולן פסולים מדבריהם.</b> פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) אמתניתין דואלו הן הקרובין שיילינן מה״מ דת״ר לא יומתו אבות על בנים וכו' בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות וכו' אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכל שכן אבות להדדי בנים לבנים מנלן א״כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן מאי בנים דאפי' בנים להדדי וכו' אשכחן קרובי האב קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם ע״כ בגמרא, ופירש״י לא יומתו שני אבות בעדות בניהם ועל כרחיך הני שני אבות באחין קא משתעי שהן קרובים מן הכל דבאב ובנו לא מצי למימר דאם כן לא הוה קרי להו אבות דחד אב וחד בן נינהו וכו' אשכחן אבות לבנים ראובן לבן שמעון דהיינו אחי אביו ובנים לאבות בן שמעון לראובן דהיינו בן אחיו וכל שכן אבות להדדי דהא בנים מכח דידהו קא אתו עכ״ל. וסובר רבינו שכל מה שאנו דורשים בפירוש הכתוב הוא מדאורייתא ומה שנדרש באם אינו ענין כיון שפשט הכתוב אינו מורה עליו מיקרי דברי סופרים ואם תאמר והלא גם שם מסיים בברייתא אשכחן לחובה לזכות מנלן א״ק יומתו יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנא לן א״ק משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכם וא״כ נאמר דדוקא עדות לחובה ובדיני נפשות הוא דפסיל מדאורייתא אבל לזכות ובדיני ממונות לא מיפסלי אלא מדרבנן כיון שלא למדום אלא באם אינו ענין. וי״ל דבשלמא קרובי האם פשט הכתוב אינו מורה על פסולם כלל דלא פסל אלא קרובי האב דוקא אבל גבי זכות אע״ג דנקט לחובה לית לן למימר דדוקא נקט פיסולא לחובה ולא לזכות דמ״ט איכא לפלוגי בינייהו אלא ודאי נקט חובה וה״ה לזכות ואדרבה אית לן למימר השתא לחובה דיש ידים מוכיחות דקושטא קאמרי דהא קרובים רחמי להדדי ואי לאו קושטא לא הוו מסהדי אפילו הכי לא מהימני לזכות דיש לומר דמשקרי כדי להיטיב לקרובים לא כל שכן דלא מהימני ולגבי דיני ממונות כיון דודאי לא מהימני לזכות ה״ה לחובה ולא מפלגינן בינייהו כי היכי דלא מפלגינן בדיני נפשות בין זכות לחובה אי נמי דאית לן למימר השתא ומה כשהקרוב בא לחייב מיתה לקרובו שהשכל גוזר דקושטא קאמר שאפילו כשהוא אמת דרכו להעלימה כדי להצילו השתא דמסהיד למקטליה בצדק כל אמרי פיו אפי' הכי אשמעינן קרא דלא מהימן לשאר עדיות לא כל שכן דלא מהימן וקרוב לזה כתב הרב בספר מצות אשר לו מצוה רפ״ח וא״כ בלאו דרשא דאם אינו ענין הוה אמרינן דפסילי לנפשות וממונות בין לזכות בין לחובה ולא איצטריך להו למידרש לזכות אלא משום דאייתר להו יומתו וכדאמרי' בעלמא מילתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא ואיידי דדריש לזכות דריש נמי לדיני ממונות ממשפט אחד יהיה לכם ולאו להאי דרשא בלחוד אייתר דמיניה ילפינן לכמה דברים שדיני ממונות ודיני נפשות שוים וכדתנן (דף ל״ב) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם כללא דמילתא (דמלתא) שלזכות ולדיני ממונות מפשט הכתוב נלמוד כן ולכך אמר דפסילי מדאורייתא אבל קרובי אם אדרבה פשטיה דקרא משמע אבות ולא אם ולהכי אמר דהוי מדבריהם. זה נראה לי להעמיד דברי רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגרים אינם בדין הקרובים וכו'.</b> יבמות פ' נושאין על האנוסה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותרין לישא זה אשתו של זה אם מת או גירשה ואמר רבא נמי התם (דף צ\"ח) דאמור רבנן אין אבות לעכו\"ם לא תימא משום דשטופי זמה דלא ידיע אבל ידיע חיישינן דהא שני אחין תאומים דטפה אחת היא ונחלקה לשתים וקתני סיפא לא חולצים ולא מייבמין וכתב רבינו שנתגיירו כלומר שהיתה הורתם ולידתם שלא בקדושה דאילו הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה הרי הם אחים מן האם ופסילי מדרבנן ואפשר דאע\"ג דלידתם בקדושה אם הורתם שלא בקדושה לאו אחים נינהו ולישנא דנתגייר שייך אפילו נתגיירה אמו כשהיא מעוברת שאינו כן כמ\"ש בביאור ח\"מ וביבמות פרק כיצד (דף כ\"ב) אמר רב נחמן (גרים) הואיל ואתו ליד נימא בהו מילתא אחים מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות אחים מן האב מעידין לכתחלה אמימר אמר אפילו אחים מן האם נמי מעידין לכתחלה ומאי שנא מעריות (דאמרינן התם דאסורות) ערוה לכל מסורה עדות לב\"ד מסורה ופירש\"י ערוה לכל מסורה הכל נושאין נשים ואי שרית לקיימה אתי נמי למישרי ערוה בישראל דכ\"ע לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי עדות לב\"ד מסור ואי נמי מכשרת עדות אחים גרים לא אתו לאכשורי אחים ישראל דב\"ד ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחין זע\"ז וכו'.</b> בתרא פ' י\"נ (דף קכ\"ח) שלח ליה ר' אחא לרב יוסף בר חמא הלכתא שלישי בשני כשר רבא אמר אף בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי ע\"כ בגמ' ומפרש רבינו דמר בר רב אשי סבר דשלישי בראשון הוא ומש\"ה אכשר ביה ולית הלכתא כוותיה דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחיו שהם ראשון בראשון והוה ליה אבא דאבא שני בראשון וכ\"פ הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ודלא כרשב\"ם שפי' ולית הלכתא כמר בר רב אשי דבני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאבותיהם דבן ירך אביו הוא ופסק רבינו כרבא וכ\"פ הרי\"ף ורשב\"ם ודלא כרבינו תם וה\"ג שפסקו שאין הלכה כרבא אלא כרב דאמר פ' זה בורר שלישי בראשון פסול: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל אשה שאתה פסול לה וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ח:) רב איקלע למיזבן גוילי ובעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו בסורא אמרי דבעל כאשתו בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה והני תרי לישני לא פליגי אהדדי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא וכ״כ נמוקי יוסף והכי משמע בירושלמי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שתי נשים וכו'.</b> פ' זה בורר שם ת\"ר חורגו לבדו ר' יוסי אומר גיסו פי' פסולין לעדות ואסיקנא התם דהכי קאמר חורגו לבד אבל גיסו הוא ובנו וחתנו ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו וכ\"ש חורגו וכו' א\"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואיכא למידק דהיכי קתני גיסו לבדו אי פירוש גיסו היינו אחי אשתו הא בנו הוי פסיל להאי דהא בעל אחות אביו הוא ואי פירוש גיסו שהם בעלי שתי אחיות הא הוי לבנו דגיסו בעל אחות אמו ותירץ הרי\"ף דגיסו לבדו לא אתא למעוטי אלא בן גיסו באשה אחרת והביא ראיה מהירושלמי אבל רש\"י והתוס' פירשו דגיסו לבדו אתא למעוטי חתנו אבל לא מיעט בנו ולזה הסכים הרא\"ש בפסקיו ופי' רש\"י והתוס' לא כיון אליו רבינו שהרי כתב שאין אדם מעיד לחתן אחות אשתו ולכן תמהני על ההגהות שעל מ\"ש שכל שתי נשים שהן זו עם זו שני בשני בעליהן מעידין זה לזה כתבו וכן פר\"י דתרי בעל כאשתו לא אמרינן בקורבה שנתרחקה קצת ואפילו לקח זה האשה וזה בת אחותה וכל שכן באלו והרי רבינו כתב בסמוך שחתן אחות אשתו פסול לו אלא ודאי דעת רבינו כהרי\"ף שכן כתב וכן לא יעיד לבן אחות אשתו ולא לבעל בת אחות אשתו וכו' לבעל בת אחות אשתו הוי ראשון בשני ואמרינן תרי זימני בעל כאשתו וא\"כ צריך לדקדק מנין לו לרבינו דכשהנשים שני בשני בעליהן כשרים זה לזה. ונראה שלמד כן מהירושלמי שפירש דהב\"ע דגיסו לבדו פסול ולא בנו ולא חתנו בשיש לו בנים וחתנים מאשה אחרת אבל מאותה אשה אף חתנו פסול והרי הוא וחתן אחות אשתו נשותיהן ראשון בשני נינהו ואפילו הכי פסול ממילא שמעינן דלא מיפסיל אלא דוקא בההוא גוונא אבל (כששתי הנשים שני בשני) מיהא כשר כיון שלא מצינו מי שאמר תרי זימני בעל כאשתו בשני בשני וכיון דמעיקרא הוה מיבעיא לן אי אמרינן בעל כאשתו אפילו חדא זימנא מסתיין לפסול היכא דאיתמר בהדיא אבל היכא דלא אתמר (הא ודאי) כשר ולפי שרבינו למד דין זה ממה שאמרו חורגו וגיסו לבדם לכך גבי ראשון בראשון כתב המשל כגון שלקח זה אשה וזה בתה שהוא בעל חורגתו והו\"ל חורגו וכן בעלי אחיות דהיינו גיסו אבל בשני בשני לא כתב משל משום דמדיוקא קא אתי ואין המשל כתוב בגמ' ומתוך מה שלמדנו דדוקא כשהשתי נשים זו עם זו שני בשני הוא דבעליהן כשרים אבל לא כשהן שני בראשון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל איש שאין אתה מעיד לו וכו'.</b> למד כן מהדין שכתב בסמוך אחי האח מן האם מעידין זה לזה ואע\"פ שאחיו של זה הוא אחיו של זה לפי שאין ביניהם קורבה כלל וזה כיוצא בו וכתב רבינו כאן דין זה להיותו נוגע לענין אישות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבי כלה ואבי חתן וכו'.</b> סנהדרין פ' זה בורר (סנהדרין דף כ״ח:) מימרא דרב חסדא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחי האח מן האם וכו'.</b> גם זה שם מימרא דרב חסדא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיש עם אשתו ראשון בראשון.</b> כלומר דאי הוה שני בשני לא היה פסול להעיד לקרובותיה וכמו שכתב רבינו בסמוך: \n",
+                "<b>לפיכך אינו מעיד לא לבנה וכו'.</b> שם במשנה וברייתא חורגו פסול וכבר נתבאר בפ' זה דבעל כאשתו ואשה כבעלה ולכך פסול לאשת בנה ולבעל בתה: \n",
+                "<b>ולא לאביה וכו'.</b> שם (דף כ\"ח) א\"ר נחמן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחי חמותי ובן אחות חמותי לא יעיד לי וא\"כ ודאי דפסול הוא לחמותו ולחמיו וחמיו הוא ג\"כ מפורש במשנה והא אמרינן דבעל כאשתו ואשה כבעלה וא\"כ הרי בעל חמותו ואשת חמיו פסולין ונ\"ל שלא היתה כוונת רבינו כאן אלא ללמדנו דאשה כבעלה בכל הני דאילו להשמיענו קרובי האשה הפסולים הו\"ל לכתוב גם אחי חמותו ובן ובת אחי חמותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אשתו ארוסה וכו'.</b> שם אמר רבה בר בר חנה מעיד אדם לאשתו ארוסה ודחו ואמרו מאי דעתיך כדאמר ר' חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן וכו' מתה אינו יורשה וכו' התם בשארו תלה רחמנא אכתי לאו שארו היא הכא משום איקרובי דעתא הוא והא איקרבא דעתיה לגבה וסובר רבינו דדוקא לגבה איקרבא דעתיה אבל לגבי קרוביה אכתי לא איקרבא ושיעור לשון רבינו כך אבל אם העיד לקרובי ארוסתו וכו' אין פוסלין אותה עד שישאנה ואח\"כ אם יעיד עליה יפסלו עדותו ומשמע מדברי רבינו שלכתחלה אין מקבלין עדות הארוס לקרובי ארוסתו ואם העיד אין פוסלין עדותו והם דברי הרי\"ף בתשובה כמ\"ש העיטור באות קו\"ף קבלת עדות וכתבו המרדכי בהגהות סנהדרין וכן מצאתי כתוב בשם גאון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שפסלה תורה וכו' אלא גזירת הכתוב הוא.</b> בב״ב ס״פ מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ט): \n",
+                "<b>לפיכך האוהב והשונא וכו'.</b> פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) אליבא דרבנן וכן פסק הרי״ף ז״ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל מי שאין אתה מעיד לו וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) משנה היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר רבי יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב ובגמרא (דף כ״ח:) אמר רבא אמר רב נחמן אין הלכה כר' יהודה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה יודע לחבירו עדות וכו'.</b> בתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ח) ברייתא כלשון רבינו כתבה הרי״ף פרק זה בורר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אע\"פ שיכול לכוין מדת הקרקע.</b> שם אמר שמואל דסומא אם מכוין מדת הקרקע ומסיים מצריה כשר ואידחיא ליה מדתניא האי ברייתא סתמא דסומא פסול ולא מכשר אלא בפתוח ונסתמא וחזר ונתפתח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן הדברים וכו' עד אינו נאמן.</b> משנה וברייתא בכתובות סוף פרק ב' (דף כ\"ח): \n",
+                "<b>נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי וכו'.</b> כבר נתבאר בדברי רבינו פרק שביעי: \n",
+                "<b>זכור אני בפלונית וכו'.</b> שם מאי טעמא כיון דרוב נשים בתולות נשאות גלויי מילתא בעלמא הוא: \n",
+                "<b>ושהמקום הזה בית הפרס.</b> פירושו כתב הר\"ן דאי איכא בקעה שמוחזק לנו שיש בית הפרס והבקעה כולה בספק טומאה כי מסהיד שהמקום הזה בית הפרס ושכל מה שהוא חוץ ממנו טהור מהימן. אבל הראב\"ד כתב בית הפרס לשון טומאה קלה הוא כלומר כבר הוקלה טומאתו שנדש ונופח והוא טהור לעושה פסח ומה טעם נאמן בו משום דטומאת בית הפרס אפילו קודם דישה ונפוח אינה אלא מדרבנן שמא גלגלה עצם כשעורה לשם ע\"כ. ומכל מקום הדבר נראה שאין עדות זו אלא להקל דומיא דכל הנך דמתניתין אבל לא שיהא נאמן להחמיר שאם נאמינהו להחמיר בדרבנן כל שכן בדאורייתא עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ועד כאן היינו באים בשבת שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם.</b> כלומר מדאורייתא אינו אסור אלא חוץ לשנים עשר מיל כמו שנתבאר בדברי רבינו פרק כ\"ז מהלכות שבת: \n",
+                "<b>ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו.</b> פירוש כך העיד התינוק על ידי היה אבי שולח לו חלה ומתנות אבל אם אמר שהיה שולחם על ידי אחר אינו נאמן דדילמא לא דק: \n",
+                "<b>ואכלנו בקצצה של פלוני וכו'.</b> שם (דף כ\"ח:) תנו רבנן כיצד קצצה אחד מן האחים שנשא אשה שאינה הוגנת לו כלומר שיש לה פסול משפחה באים בני משפחה ומביאין חבית מליאה ושוברין אותה באמצע רחבה ואומרים אחינו בית ישראל שמעו אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתיראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו בואו וקחו לכם דוגמא פירוש אות וסימן זכרון לדורות שלא יתערב זרעו בזרענו. ודע שהראב\"ד מפרש דמשפחה זו פסולה היינו לענין דאי הוו תרי פסלינן לה אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לה ולא מכרזינן עלה ומשפחה זו כשרה אי תרי נינהו מכשרינן לה אפומייהו ואף על גב דהות קיימא בחזקת פסלות וכן שאכלנו בקצצה של בת פלוני דאי תרי נינהו פסלינן לזרעא אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לה אבל הר\"ן כתב דכי אמר שנאמן התינוק לומר אמר לי אבא משפחה זו פסולה ומשפחה זו כשרה מיירי במשפחות כהנים שיצא עליה חשש פסול כהונה ואותה משפחה נחלקה לבתי אבות וקאמר שנאמן התינוק להכשיר משפחת בית אב אחד שיעיד ויאמר אותו חשש על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני ולא נקטה באומר משפחה זו כשרה בלבד לפי שאם היינו מוחזקין באיסור משפחה אחת אין התינוק נאמן להכשירה אפילו לתרומה מדרבנן אבל כשאנו מוחזקים בכלל שיש פסול באותה משפחה סתם ואין אנו יודעים בבירור אם על כולה אם על מקצתה נאמן התינוק לבד לברר בשם אביו ולומר אותו פסול על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני וסומכים על עדות זו להאכיל אותו שהוא מכשיר תרומה דרבנן אבל ודאי אין התינוק נאמן לפסול שזה לא שמענו בשום מקום והיאך יהא נאמן במה שאומר בשם אביו והלא לא היה אביו נאמן דהא קיימא לן אין ערער פחות משנים אלא ודאי כדאמרן ומשפחה זו פסולה דקתני בשביל הכשר האחרת נקטה כדתנן שהמקום הזה בית הפרס וכמו שפירשתי וכתב שדברי רבינו מטין לדבריו שנראה מדבריו שרצונו לומר שאין תלוי אם נאמינהו בעדות זו או לא נאמינהו אלא להאכילו בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה שאילו היה סובר שהיה נאמן לדחות את הכהן המוחזק בכשרות מתרומה של דבריהם כל שכן שנאמן לדחותו משל תורה ואף על פי כן סתם הדברים יותר מדאי וכתב עוד דאף על גב דאמרינן בגמרא אמתניתין והוא שיהא גדול מעיד עמו לא קאי אכולהו אלא אזה כתב ידו של אבא ויצתה בהינומא ושהיה חולק עמנו על הגורן למסקנא דהתם דמוקמינן לה כר' יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין והילכך לתרומה נמי בעינן שנים כיוחסין אבל אשארא דתנן במתניתין לא בעינן ולאותן שנאמרו בברייתא כיון שלא נאמרה אותה מימרא עליהם פשיטא דלא בעינן גדול מעיד עמו אלא בעדותו לחודה סגי והרב המגיד כתב בפרק ט\"ז מהלכות אישות שדעת רבינו דלא קאי והוא שיהא גדול מעיד עמו אלא אזה כתב ידי בלבד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה עכו\"ם או עבד וכו'.</b> ג\"ז שם ומפרש טעמא בגמרא דאע\"ג דהוה דעתיה לאיגיורי כיון דעכו\"ם הוה לא הוה דייק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה יודע לחבירו בעדות וכו'.</b> בבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ט) הובאה בהלכות פרק זה בורר כלשון רבינו ואמר בגמרא גבי גזלן כגון שהוחזק כתב ידו בבית דין וכתבו התוס' דעיקר הפירוש שראו בית דין כתב ידו זה קודם שנעשה גזלן דליכא למימר שאחר כך חתם וכ״כ הרי״ף ומשמע דלאו דוקא ב״ד דהוא הדין ראוהו עדים קודם שנעשה גזלן מהני דהא ליכא למיחש שמא אחר כך חתם וכ״נ מדברי הטור חושן משפט סי' מ״ו ואמרי' התם דלגבי חתנו אע״פ שלא הוחזק כתב ידו בב״ד אחרים מעידים עליו משום דלא פסלינן משום דלא מהימן ומכאן למד רבינו הטעם שכתב לחלוק בין פסולו מחמת עבירה למחמת קורבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שטר שיש בו שני עדים בלבד.</b> כלומר דאילו היו יותר משנים מן הסתם יש לנו להחזיק שטר זה בכשר כמו שנתבאר ספ״ה ודין זה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ח) ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי וסבר רב יוסף לאכשורה ואותביה אביי ומסיק שאפילו הביא עדים כשרים שמסר לו שטר מתנה זו בפניהם לא מתכשרא דמודה רבי אליעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול (משום דבמאי קני ליה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא) וכתבו התוס' בס״פ מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ט בד״ה ואע״פ) שאם היו שנים מעידים ואח״כ נעשו קרובים שאחר מעיד על כתב ידם שמכירים אותו ולא חיישינן שמא היום נתן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב כל נכסיו לשני בני אדם וכו'.</b> ירושלמי הובאה בהלכות פ\"ק דמכות פלוגתא דר\"י ור\"ל ופסק כר\"י וכן דעת רבינו ודלא כרבינו האיי ורבינו אפרים והרמ\"ה שפסקו כר\"ל דבתרי גופי לד\"ה פלגינן דבורא. והוי יודע דלשון הכתוב בירושלמי כך הוא כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד לה בגט הוא ועררו בטל או במתנה הוא ועררו קיים יבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה רבי אילא בשם ר' אחי איתפלגון ר' יוחנן ור\"ל חד אמר מאחר שהם פסולים לזה פסולין לזה וחד אמר כשרים לזה ופסולים לזה. ומאחר שרבינו כאן והרי\"ף ז\"ל פ\"ק דמכות פסקו דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה קשה היאך הרי\"ף פ\"ק דגיטין ורבינו פרק שביעי דהלכות עבדים פסקו בכותב כל נכסיו לעבדו דפלגינן דבורא וקנה עצמו אע\"פ שלא קנה הנכסים עד שיתקיים השטר בחותמיו והרי בירושלמי תלאום זו בזו. והר\"ן כתב ביישוב זה ואפשר דהתם הכי קאמר דלריש לקיש דקאמר התם פלגינן דיבורא כל שכן הכא דפלגינן גבי כותב כל נכסיו לעבדו ומיהו לרבי יוחנן אפשר דבכותב נכסיו לעבדו פלגינן דיבורא משום דעבד ונכסים תרי גופי נינהו אבל כותב כל נכסיו לשני בני אדם הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע\"כ וזה דוחק גדול שהרי כשאומרים בירושלמי אתיא כהדא הוא כמו כשאומרים בגמרא דילן כתנאי שר\"ל דבר זה פלוגתא דהני תנאי הוא ויותר נראה לומר דאין הכי נמי דלדעת ר' אילא איפליגו רבי יוחנן ור\"ל בכותב כל נכסיו לעבדו נמי אלא דאנן כיון דחזינן דבפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ודאי פסקינן כר\"י אי משום דכוותיה קי\"ל לגבי ר\"ל אי משום דמתניתין מסייעא ליה כדאמרינן התם וכיון דבגמרא דילן איפליגו אביי ורבא בכותב כל נכסיו לעבדו וס\"ל לרבא דפלגינן דיבורא וכלל גדול בידינו דהלכתא כוותיה לגבי אביי ואחר שלא פסק שם הגמרא כאביי אלמא לא סבירא ליה דרבי אילא דלא דמיא האי פלוגתא להך דלגבי כותב כל נכסיו לעבדו נהי דלגבי נכסים בעינן קיום אבל לגבי עבד עצמו לא בעינן משום דהוי ככותב בשטר אחד הריני משחרר פלוני עבדי והריני נותן נכסי במתנה לאיש פלוני דלגבי עבד ודאי לא בעינן קיום והכי נמי כיון דמתחלה עבד ועכשיו בן חורין ובעל נכסים בבחינת עצמו הוי כאומר הריני משחרר פלוני עבדי ובבחינת הנכסים הוי כאומר נכסי נתונים לאיש פלוני דהא פנים חדשות באו כאן והוה ליה תרי עובדי בתרי גופי דפלגינן דבורא אבל כשכתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחד כלומר שכתב כל נכסי נתונים לפלוני ולפלוני שהוא מעשה אחד בשני גופים לא פלגינן דיבורא ופשיטא דכגמרא דידן קי\"ל ולא כרבי אילא ולפי שיטה זו פשוט הוא שאילו כתב שדה פלונית נתונה לפלוני ושדה פלונית לפלוני שלאותו שהם כשרים לו מהניא מתנה שהרי שני מעשים כשני גופים הם וכיון שרבינו כתב דין זה כך אני מכריע לומר שזה דעת רבינו ומכאן למדו וכתב בעיטור דמסתברא דירושלמי בנכסים שאין מוחלקין אבל מוחלקין כשרים לשאינו קרוב. אבל בעבד המביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך פלגינן דיבורא. אחר כך מצאתי שכתב הרא\"ש ספ\"ק דמכות ורבינו יואל הלוי כתב הלכה כר\"י וכתב דרבינו לית ליה ההוא דירושלמי דמדמי להו אהדדי ומודה ר\"י בכותב כל נכסיו לשני בני אדם דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה וטעמא משום דאתי לאיחלופי בשטרות דעלמא שלא יאמרו קרוב כשר להעיד אבל בגט שחרור לא חיישינן לאיחלופי הואיל וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכהאי גוונא אמרינן בריש גיטין ובפרק ב' דגיטין עכ\"ל. ולמדתי משם שמה שכתבתי דגמרא דידן לא ס\"ל דאתי כהדא דההיא דירושלמי שיטה נכונה היא דהכי סבירא ליה לרבינו יואל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל עדות שתבא הנאה לאדם וכו'.</b> בתרא פרק חזקת (בבא בתרא דף מ״ג) ואמרינן התם דלא סגי כשיסלק עצמו מן הקרקע כשיאמר דין ודברים אין לי על שדה זו או אין לי עסק בה או ידי מסולקות הימנה דלא אמר כלום עד שיקנו מידו והקשו בתוספות דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כמו שנתבאר פרק י״ד והכא הוי תחלתו בפסלות והוי כמו קרוב ונתרחק ותירצו דלא שייך תחלתו בפסלות הכא כיון שאין פיסולו תלוי בגוף אלא בממון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בני העיר שנגנב ס\"ת שלהם.</b> ברייתא שם ואמרו בגמרא דכיון דלשמיעה קאי והוי נוגע בעדות עד דאזיל לעיר אחרת לדור אין דנין ואין מעידין אנשי אותה העיר עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר תנו מנה וכו' במה דברים אמורים וכו'.</b> ג\"ז ברייתא וגמ' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קרקע שבין וכו'.</b> שם (דףמ\"ב ע\"ב) אמר שמואל וכו' השותפין מעידין זה לזה ופריך בגמרא (דף מ\"ג) אמאי נוגעים בעדותן הן כלומר דכל זמן שלא חלקו לגמרי אם יטול מערער מן השדה יפסידו שניהם ותירצו בשקנו מידו שסילק עצמו מכל השדה והקשו עוד וכי קנו מידו מאי הוי פי' דסוף סוף נוגע בעדות הוא שאם יבא ב\"ח דידיה יטרוף אותה שדה שסילק עצמו ממנה אם תשאר ביד השותף אבל אם יטלנה המערער ודאי לא יטרוף ממנו והאי הנאה היא לדידיה דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם ותירצו כשקבל עליו אחריות כלומר שאם יבא ב\"ח דידיה ויטרפנה ממנו ישלמנה לו דהשתא מאי איכפת ליה להעמידה בפני ב\"ח הא לגבי לוקח נמי כיון דמקבל עליה אחריות מיקרי רשע וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו אלא אם כן סילק עצמו ממנה וכו' ושאם בא ב\"ח וכו'</b> כלומר וגם קבל על עצמו שאם בא ב\"ח שלו וטרפה וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העורר על השדה וכו'.</b> שם (מ\"ו:) שלח ליה ר\"נ בר רב חסדא לר\"נ ברבי יעקב אריס מעיד או אינו מעיד הוה יתיב רב יוסף קמיה אמר ליה הכי אמר שמואל מעיד והתניא אינו מעיד ל\"ק הא דאיכא פירא בארעא הא דליכא פירא בארעא כלומר דכי איכא פירא לא יעיד דנוגע בעדות הוא לפי שהיה אותו נותן למחצה לשליש ולרביע ואם יזכה המערער הרי שלא ברשותו ירד וידו על התחתונה אבל לית ליה פירא בארעא וגם לא טרח בה שנה זו לעשות בה צורכי זריעה תו ליכא למיחש למידי שהרבה שדות ימצא להיות בהם אריס: \n",
+                "<b>אבל השוכר אם לקח השכירות בידו וכו'.</b> שם בראש הפרק (דף כ\"ט) לענין חזקת שלש שנים דבעינן רצופות ובתים בלילה לא ידעי כלומר ואין מעידין עליהם ואפ\"ה הויא חזקה ואמר התם רבה כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא אמר ליה רב יימר לרב אשי הני נוגעים בעדותן הן דאי לא אמרי הכי אמרינן להו זילו הבו ליה אגר ביתא להאי אמר ליה דייני דשפילי פי' שפלים שאינם בקיאים בדין הכי דייני מי לא עסקינן כגון דנקיטי אגר ביתא ואמרי למאן ניתביה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמעון שלוה והיה ראובן ערב וכו'.</b> פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״ו:) ת״ר ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי ופרשב״ם ערב מעיד ללוה אם יצאו עסיקין על שדותיו של לוה והוא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי שוה כנגד חוב שנתערב דאי לא הוי נוגע בעדות דב״ח יגבה ממנו. ודע ששם (דף מ״ז) אמרו קבלן אמרי לה מעיד ואמרי לה אינו מעיד ומכיון שלא חילק רבינו בין ערב לקבלן אלמא דכלשון ראשון סבירא ליה דלא מפליג בין קבלן לערב וכן כתב רבינו ירוחם לדעת רבינו: \n",
+                "<b>וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני וכו'.</b> שם באותה ברייתא לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי פ' כגון לוי ויהודה שקנו שתי שדות מראובן בזה אחר זה וקיימא לן דאין ב\"ח גובה אלא מן האחרון ואם אין לו גובה משלפניו לוי ללוקח ראשון מעיד ליהודה להעמיד בידו שדה שלקח מראובן ומפרש רבינו והוא דאית ליה לראובן ארעא אחריתי שיכול להעמידה בפני ב\"ח דאי לא נוגע בעדות הוא ורשב\"ם מפרש דהוא הדין אם יש ללוקח שני קרקע אחרת שלקח מראובן דאז לא יגבה ב\"ח אלא מאותו קרקע של לוקח שני ורבינו לא חשש לכתוב כן דבכלל דבריו הוא דכיון דשדה זו של לוקח שני היתה של ראובן שלקחה לוקח שני אחר לוקח ראשון הוה ליה קרקע של ראובן: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד דוקא בשעשאה אפותיקי עכ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><small>(א-ב)</small> ראובן שגזל שדה משמעון וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> בתרא פרק חזקת (בבא בתרא דף מ״ג:) ת״ר מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רב ששת רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער דלא ליזיל שמעון לאסהודי ליה ללוי דלאו דיהודה היא דניחא ליה דהדרא כלומר ניחא ליה דקיימא ביד לוי כי היכי דהדרא ליה שיש לו עדים שהיא שלו ואקשינן ובההוא זכותא דמפיק לה מלוי ליפקה מיהודה ומהדרינן דאמר השני נוח לי והראשון קשה הימנו ומקשינן תו ולוקמה בגזלן כלומר למה ליה למיתני מכר ליתני גזל לו בית גזל לו שדה אין מעיד לו עליה וכו' ומהדרינן משום דקא בעי למיתני סיפא מכר לו פרה מכר לו טלית דוקא מכר דהוה ליה יאוש ושינוי רשות וכגון דמית גזלן אבל לא מכר דהדרא ליה לא תנא רישא נמי מכר ואקשינן תו ולוקמיה ביורש כלומר בגזל והוריש ואתא יהודה להוציאה מיד היורש דלא ליזיל שמעון וליסהיד לבן גזלן משום דאי תיקום ארעא ביד היורש יוציאנה שמעון מידו אבל אם היא ביד יהודה אמרי' היכא דקיימא תיקום שמעינן מהכא דבין שהשדה הגזולה בידו בין מכרה בין מת והורישה אין מעיד בעלה עליה ובפרה וטלית כל שלא מת ראובן או לא מכרה אין מעיד לו ג״כ עליה אבל אם מכרה ומת כיון דמטלטלין נינהו מעיד לו עליה ואף על פי שהקשו שם על זה ודחו אוקימתא זו היינו לענין שלא נפרש הברייתא כאוקימתא זו אבל מ״מ הדין דין אמת וכן כתב שם רשב״ם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו'.</b> שם (דף מ\"ג) אמר שמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות פי' שהתנה שלא יהיה לו אחריות דאילו לא כתב אחריות בשטר הא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני ב\"ח ואוקמה (דף מ\"ה) בדלית ליה ארעא אחריתי לדידיה דאמר לא ניחא לי למהוי לוה רשע ולא ישלם ולגבי לוקח לא הוי רשע ולא ישלם דא\"ל להכי זבני לך שלא באחריות ורבינו כתב הדברים סתם שפשוט הוא שאם יש שדה אחרת לראובן שלא יטרוף בעל חוב לשדה זו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון וכו' עד וכן כל כיוצא בדברים אלו.</b> פרק חזקת (בבא בתרא דף מ״ג:) סיפא דברייתא שכתבתי בסמוך מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו אמרו טעמא בגמרא (דף מ״ד:) משום דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב ואפילו עשאם אפותיקי כלומר וכיון דאין בעל חוב גובה מהם אין לו הנאה בעדותו ואקשינן וליחוש דילמא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי וכתב ליה דאקנה ומהדרינן דקאמרי עדים ידעינן בהאי דלא הוה ליה ארעא מעולם ואקשינן תו מדאמר רב פפא המוכר שדה שלא באחריות וכו' אם נמצאת שאינה שלו חוזר עליו וא״כ היאך יעיד לו עליה דהא אית ליה הנאה שלא יחזור עליו ומהדרינן הב״ע במכיר בה שהיא בת חמורו ורב זביד אמר אפילו נמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו דא״ל להכי זבני לך שלא באחריות מתוך זה נתבררו דברי רבינו. אבל קשה שכאן פסק כרב פפא דאמר נמצאת שדה שאינה שלו אפילו שלא באחריות חוזר עליו שכתב בד״א בשהיה שמעון מודה שזו הפרה והטלית וכו' ופשטא דשמעתא משמע דאליבא דרב פפא הוא דאוקימנא במכיר בה שהיא בת חמורו דאילו לרב זביד כיון שאינו חוזר עליו אפילו אינו מכיר שהיא בת חמורו מעיד לו עליה. וכן כתב נמוקי יוסף דאליבא דרב זביד בכל ענין מצי מעיד וכן רשב״ם וכן בח״מ סי' ל״ז ורבינו ירוחם בנ״ב ח״ה ובפרק י״ט מהל' מכירה כתב רבינו המוכר קרקע וכו' אפי' נודע בודאי שזו הארץ גזולה ויצאה מיד הלוקח אין המוכר חייב כלום והיינו כרב זביד גם בפ' זה כתב ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו' הרי הוא רוצה שתעמוד ביד שמעון וכו' ואי קי״ל כרב פפא תיפוק לי דאם יוציאו בטענה שאינה שלו יחזור עליו ויש לומר דרבינו משמע ליה דאפילו לרב זביד בעינן לאוקומי ברייתא כשמכיר בה שהיא בת חמורו אי מוקים לה בשמכר סתם דע״כ לא פליג ארב פפא אלא כשהתנה בפירוש שאין לו עליו אחריות והיינו דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות וע״כ היינו כשהתנה כן בפירוש שאל״כ הא קי״ל אחריות טעות סופר הוא וא״כ במכר לו פרה וטלית או שאר מטלטלין סתם אפילו לרב זביד בעינן שיכיר שהיא בת חמורו לשיוכל להעיד לו עליה משום דאם אינו מכיר ונמצאת שאינה שלו חוזר עליו כיון דקנה סתם וכן נראה שהיתה דעת הרי״ף שכתב ורב זביד אמר אפי' נמצאת שדה שאינה שלו וכו' ורב זביד פליג ארב פפא והלכתא כוותיה עכ״ל. ואיכא למידק דהא פשיטא דרב זביד פליג ארב פפא ומאי אתא לאשמועינן וצ״ל דאתא לאשמועינן דלא פליג רב זביד אאוקימתא דאוקימנא במכיר בה שהיא בת חמורו אלא ארב פפא לחודיה פליג וכמו שכתבתי. ועוד יש ראיה שיש לפרש דרב זביד לא פליג אאוקימתא דמכיר בה שהיא בת חמורו מדאמרי' התם (דף מ״ה) בסמוך מכריז רבא ואי תימא רב פפא דסלקין וכו' ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו וכו' אמימר אמר אפי' ליכא כל הני לא מ״ט מידע ידיע דסתם עכו״ם אנס הוא ומשמע שאם הוא ישראל בעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו ואי לאו בעי לפצויי ליה וכיון דגם אמימר הכי ס״ל ולחד לישנא גם רבא ס״ל הכי ומדמכריז ולא הוה מאן דפליג עליה אלא אמימר וגם הוא משמע דמודה בישראל דבעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו משמע דליכא מאן דפליג בהא ואפילו רב זביד מודה בהכי וכדפרישית ולפי שיטה זו ברייתא ה״פ מכר לו בית אין מעיד לו עליה דאפילו פירות ומכר לו בהדיא שלא באחריות הוי נוגע בדבר מפני שבעל חובו גובה ממנה אבל מכר לו פרה וטלית אפשר לו להעיד עליה דכל שלא פירש שהוא מקבל עליו אחריות אין ב״ח גובה מהם מיהו אם מכרם סתם צריך שיכיר בה שהיא בת חמורו לכ״ע אבל במוכר בהדיא שלא באחריות לרב זביד אינו צריך שיכיר ולרב פפא צריך שיכיר והלכה כרב זביד ולפיכך כתב רבינו ראובן שמכר פרה וכו' ולא הזכיר שם שלא באחריות כשם שהזכיר גבי מכר שדה וטעמא משום דבעא לאשמועינן דבמוכר סתם בעינן שיכיר בה שהיא בת חמורו אבל במפרש שמוכר לו שלא באחריות לא איצטריך ליה לאשמועינן דסמך על מ״ש בפי״ט מהלכות מכירה דאפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו והכא אשמעינן דאפילו דאינו מעמידה בפני ב״ח אינו מעיד לו עליה אא״כ מכיר בה ומיהו במכיר בה סגי אע״ג דקי״ל אחריות טעות סופר הוא מ״מ כיון שהוא מכיר בה נמצא שהמוציאה מידו אונס הוא שאנסו ואינו חוזר עליו כמבואר פי״ט מהל' מכירה וא״כ כל שמפרש בהדיא שמוכר שלא באחריות פשיטא דאפילו אינו מכיר שהיא בת חמורו שמעיד לו עליה ובהכי אתי שפיר מאי דאיכא למידק דבגמרא קדים ומשני דקאמרי עדים ובתר הכי משני דמכיר בה וכו' ורבינו הפכם בלשונו והיינו טעמא משום דאי הוה נקיט סדר הגמ' לומר בסוף כל הדברים דדוקא במכיר בה שהיא בת חמורו וכו' הוה משמע דלעולם לא מצי מעיד אלא במכיר בה דוקא ולפיכך כתב בד״א במכיר וכו' סמוך למה שכתב מכר פרה או טלית ולא הזכיר שפירש שלא באחריות דאהא דוקא הוא דבעינן שיכיר ואחר כך כתב תנאי אחר שהוא כולל בין למה שכתב דהיינו שלא פירש שלא באחריות בין היכא דפריש דשלא באחריות הוא מוכר וזהו שהאריך בלשונו ואמר בד״א שיעיד ראובן לאבד זכות יהודה וכו' כדי לכלול דבשום ענין אין ראובן מעיד לו וכו' אלא אם כן העידו שלא היתה לו קרקע וכו' דל״ש פירש דשלא באחריות הוא מוכר ול״ש לא פירש צריך תנאי זה לשיוכל להעיד. ומה שאמרו בגמרא ורב זביד אמר אפי' נמצאת וכו' אצל אוקימתא דמכיר בה שהיא בת חמורו היינו לומר דלרב פפא א״א להעמיד הברייתא אלא דוקא במכיר אבל לרב זביד יש להעמיד בין במכיר בין שאינו מכיר אם פירש דשלא באחריות הוא מוכר אבל אין הכי נמי שאם מכר סתם אין להעמידה אלא דוקא במכיר ומש״ה פריך גמרא מדרב פפא דלדידיה אפי' פירש שלא באחריות אם נמצאת שאינה שלו חוזר עליו ואילו לרב זביד לא קשיא דאיכא לאוקמה כשמכר לו שלא באחריות: \n",
+                "<b>וכתב</b> נמוקי יוסף בשם הראב\"ד דכל הני דפסילי משום נוגע בדבר לא פסילי אלא כי מסהדי לזכותם אבל לחובתם פשיטא דמהימני דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי: \n",
+                "<b>וכן שאר מיני פסולים וכו'.</b> אם בפסולים מחמת עבירה פשיטא דרשע הוא ואם בפסולים מחמת קורבה ירושלמי הובא בהלכות פרק זה בורר דמייתי מרבויא דקרא שלא יהו הדיינים קרובים לעדים ולא לבעלי דינים ולא זה לזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולפיכך אין סומכים וכו'.</b> ה\"ה לבית דין של שלשה ולא נקט אין סומכין בסנהדרין אלא לאשמועינן דאלו שמוסיפין עד שבעה לעבר השנה אם היה בהם קרובים אין בכך כלום דמתחילין בשלשה ומוסיפין עד שבעה ואז גומרין ואם גמרו בשלשה מעוברת וכיון שכן אותו תוספת אפילו שיהיו קרובים כיון שהג' ראשונים כשרים אין בכך כלום אבל ג' הראשונים צריך שיהיו כשרים או לפחות ג' מהם דכיון דאם גמרו בג' מעוברת בתלתא מינייהו דכשרים סגי וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו שאם היה בהם קרובים</b> ולא כתב שאם היו כולם קרובים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכשר לדון וכו'.</b> משנה בנדה פ' בא סימן (נדה דף מ״ט:) ואמר רבי יוחנן שם בגמרא ובסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד) דאתא לאתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן דלא קי״ל כההוא סתמא אלא כסתמא דסנהדרין דדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה וכולהו אינשי לא חזו בליליא כדחזי סומא באחת מעיניו ביום וכיון דגומרין בלילה הוא הדין דסומא באחת מעיניו דן לכתחלה א״כ לא קי״ל כההוא סתמא וקשה א״כ למה פסקו רבינו ויש לדחוק ולומר דטעמא דאידחי ההוא סתמא משום דאמר דסומא באחת מעיניו שאינו כשר לדון דיני ממונות וכבר פסק רבינו בפ״ב מהלכות סנהדרין דסומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות ולא תפס לשון המשנה פה אלא משום האוהב והשונא והגר וכל הני דמני הכא רבינו שהם כשרים להעיד ואינם כשרים לדון: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק א״כ אמאי דחי בגמרא האי סתמא לימא דאתא לאיתויי כל הני דמני הכא רבינו. ומצאתי בתוס' פרק בא סימן (נדה דף נ' ד״ה ור״מ) שהקשו קושיא זו לענין אוהב ושונא ותירצו דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרים ואין תירוץ זה נוח לי דאכתי נימא דאתא לאיתויי גר ומשוחרר שהם כשרים להעיד ואינם כשרים לדון ד״מ ועוד קשה דהוה ליה למימר דהא דקתני יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון בדיני נפשות איירי ושפיר אתי לאיתויי סומא באחת מעיניו שהוא פסול לדיני נפשות וכן לאיתויי זקן וסריס וממזר שהם כשרים להעיד ופסולים לדיני נפשות והא הוה עדיף מלמידחי סתם מתניתין מהלכה. וי״ל דאה״נ דלדידן שפיר מיתוקמא מתניתין כדאמרן ולא שקיל וטרי גמרא אלא אליבא דר' יוחנן דאמר דמתניתין דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון לאיתויי סומא באחת מעיניו שאינו כשר לדון אפילו דיני ממונות ואליבא דידיה הוא דקשו סתמי אהדדי ואידחי ההוא סתמא אבל לדידן לא קשו סתמי אהדדי ושפיר מתוקמי כדאמרן. וא״ת ר' יוחנן מאי דוחקיה לומר דקשו סתמי אהדדי ולא אוקים להו כדאמרן י״ל שכך היה מקובל מרבותיו שפירוש דמתניתין דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון מיירי לדיני ממונות ובסומא מאחת מעיניו דמש״ה הוכרח לומר דליתא לההוא סתמא: \n",
+                "<b>האוהב והשונא.</b> משנה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) אלו הן הקרובים וכו' האוהב והשונא וכו' א״ל לא נחשדו ישראל על כך ומפרש בגמרא (דף כ״ט) דדוקא לעדות לא נפסלו אבל לדון נפסלו מיתורא דקרא והוא לא אויב לו והיינו טעמא דכיון דסני ליה לא מצי לאהפוכי בזכותיה ותמהני למה לא כתב רבינו במה ששנינו שם איזהו האוהב זה שושבינו והשונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה ואמרינן התם משמיה דרבא דמיום ראשון ואילך בטלה שושבינות וכשר להעיד: \n",
+                "<b>הגר.</b> פירוש שאין אמו מישראל שאינו כשר לדון אפילו דיני ממונות כמו שנתבאר פ\"ב מהל' סנהדרין והמשוחרר דינו כדין הגר: \n",
+                "<b>וכן הזקן והסריס וכו'.</b> פי' אלו שהזכיר עד עתה אין כשרים לדון אפילו דיני ממונות אבל הזקן והסריס וכו' לדיני נפשות דוקא הוא דאין כשרים אבל לדיני ממונות כשרים הם. ודין זה דזקן וסריס ברייתא בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:). וק״ל למה לא כתב ג״כ מי שאין לו בנים שפסלו באותה ברייתא וי״ל שסמך על מה שכתבו פ״ב מהלכות סנהדרין וכן עשה בזקן ששם כתב זקן מופלג וכאן כתב זקן לבד אלא סמך על מ״ש שם ועוד שטעם הסריס ומי שאין לו בנים אחד דטעם מי שאין לו בנים לפי שאינו יודע צער גידול בנים ואינו רחמן והוא עצמו טעם הסריס: \n",
+                "<b>והממזר וסומא באחת מעיניו וכו'.</b> משנה פ' בא סימן (נדה דף מ״ט ע״ב) יש שראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות ואמרינן בגמרא דחדא מהני מתניתין לאיתויי ממזר דכשר לדון דיני ממונות ואין כשר לדון דיני נפשות: \n",
+                "<b>וסומא באחת מעיניו.</b> נדה פרק בא סימן וסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ההוא סמיא פי' באחת מעיניו דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן דהוה דאין דינא פי' דיני ממונות ולא א״ל מידי משום דתנן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) בדיני ממונות גומרין בלילה וכולהו אינשי לא חזו בליליא כדחזי סומא ביום וכיון דגומרין בלילה סומא באחת מעיניו דן לכתחלה ביום ומאחר דכשר לדון דיני ממונות פשיטא דכשר להעיד דכל הכשר לדון כשר להעיד וכיון דתנן במתניתין דיני נפשות גומרין ביום ממילא דסומא באחת מעיניו פסול לדון דיני נפשות וכבר כתבתי זה פרק שני מהלכות סנהדרין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהעידו לו אנשים רבים וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ז) כיצד מאיימין על עדי נפשות שמא תאמרו משמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן ואמרי' בגמרא דה״ה דפסילי בדיני ממונות ובזה בורר גבי עדי ממון תנן אם אמר העד הוא אמר לי שהוא חייב לו או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולפיכך מאיימין וכו' עד וגומרין הדין.</b> משנה פרק זה בורר כתבתיה בסמוך. \n",
+                "<b>ומ\"ש מודיעין אותם כח עדות שקר וכו'.</b> שם בגמרא ונראה מדברי רבינו שסובר דלא אידחי מימרא דרב יהודה ורבא אלא לענין שלא יאיימו אותם בהני כללי כי יחשבו שינצלו אבל בהני פרטי שיגיע להם באותו עון מאיימין עליהם והיינו דאמר רב אשי בהדיא (דף כ\"ט) סהדי שקרי אאוגרייהו זילי שהוא רע נוגע להם בפרט וה\"ה לשאר רעות פרטיות שמאיימין עליהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטמין עדים וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) ברייתא כלשון הזה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד המודה בפני עדים וכו'.</b> שם במשנה עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז ופירש רש\"י שיהיו שניהם בפנינו ולהודות נתכוון להיות לו עדים בדבר ואמרי' בגמרא מסייע ליה לרב יהודה אמר רב דאמר צריך שיאמר אתם עדי והיו עלי עדים הרי הוא כמו אתם עדי: \n",
+                "<b>בין שאמר הלוה וכו'.</b> שם מימרא דרבינא ואי תימא רב פפא. \n",
+                "<b>ומה שכתב דרך מאמין לדבריו</b> כלומר דאם טען משטה הייתי בך שראיתיך אומר דברים שאינם ואמרתי הלא משחק הוא נאמן. וכבר נתבארו דינין אלו בדברי רבינו בהלכות טוען ונטען: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השוכר עדי וכו' וכן היודע וכו'.</b> ברייתא בבא קמא ריש פרק הכונס (בבא קמא דף נ״ה:) השוכר עדי שקר והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואמרו בגמרא דהיינו בעד אחד דאילו בשנים מדאורייתא מחייב ובראש הלכות אלו הארכתי בזה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהעיד וכו' ומצוה לעשות לו כמו שרצה לעשות וכו'.</b> משנה בסנהדרין סוף אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר לה דינו של נידון: \n",
+                "<b>ואם העידו במלקות וכו' ואם העידו לחייבו ממון וכו'.</b> משנה פירקא קמא דמכות (דף ה') משלשין בממון ואין משלשין במכות וכו' אלא כל אחד ואחד לוקה ארבעים: \n",
+                "<b>ואין לוקין במקום תשלומין.</b> שם במשנה (דף ד') פלוגתא דר״מ ורבנן ופסק כרבנן דאמרי כל המשלם אינו לוקה ובכתובות פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ב:) מקשי ונימא כל הלוקה אינו משלם כלומר ונדייניה במלקות ומשני בפירוש רבתה תורה עדים זוממים לתשלומין מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי דבר הניתן מיד ליד ורבי אלעזר יהיב טעמא משום דלאו בני התראה נינהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א בעדים שהוזמו וכו' עד הרי אלו זוממין ונהרגין וכו'.</b> משנה פ\"ק דמכות (דף ה') אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן כלומר שיזימו אותם בעסקי גופם של עדים ולא בעסקי ההרוג וההורג כדמפרש ואזיל כיצד אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו להם היאך אתם מעידים (שזה הרג את זה) שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו במקום פלוני אין אלו זוממין אבל אמרו להם היאך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגים על פיהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים וכו'.</b> דאמרינן במרובה (דף ע״ב:) ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) עד זומם חידוש הוא מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואע״ג דרבא הוא דאמר הכי ולית הלכתא כוותיה הא דלית הלכתא כוותיה היינו במאי דקאמר דאינו נפסל למפרע אבל במאי דקאמר דחידוש הוא ודאי מוסכם הוא: \n",
+                "<b>אפילו היו העדים הראשונים מאה</b> כו'. משנה פ\"ק דמכות (דף ה':) ע\"פ שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים אף שנים יזומו את השלשה ומנין אפילו מאה ת\"ל עדים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדים זוממין אינן צריכין התראה.</b> כתובות פ' אלו נערות (כתובות דף ל״ג) ר' אלעזר אמר עדים זוממין ממונא משלמי ומילקא לא לקו משום דלאו בני התראה נינהו ואביי נמי אע״ג דמעיקרא פליג עליה לבסוף הדר ביה ובפ״ק דמכות וכתובות (דף ל״ב) אמר מה לעדים זוממין שכן אינם צריכים התראה: \n",
+                "<b>ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו וכו'.</b> ב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ג:) אמר רבא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחלת הזמה היא אלא שלא נגמרה ופירש״י שהוכחשו שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג ולבסוף הוזמו שבאת כת שלישית ואמרה עמנו הייתם נהרגין ואע״ג דאביי פליג עליה הא קי״ל דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע״ל קג״ם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מזימין את העדים אלא בפניהם וכו'.</b> כתובות פ\"ב (דף כ') אמר רבי אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא וטעמא דאין מזימין את העדים אלא בפניהם x פירש\"י שהרי באין לענשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדי נפשות שהוכחשו וכו'.</b> בב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ד:) אמרו אפלוגתא דאביי ורבא שכתבתי למעלה ובפלוגתא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין תסתיים דר״א הוא דאמר אין נהרגין דאמר רבי אלעזר עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי סלקא דעתך ר״א הוא דאמר נהרגין אמאי לוקין ה״ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואין לוקין עליו אלא לאו ש״מ רבי אלעזר הוא דאמר אין נהרגין ואקשינן לוקין תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אמר אביי בבא הרוג ברגליו אלמא דלמ״ד נהרגין ה״ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואפילו בא הרוג ברגליו אין לוקין וכיון שפסקנו כרבא דאמר נהרגין ממילא קי״ל דעדים שהוכחשו בנפש אין לוקין ופי' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד היינו שהוא לאו שניתן לאזהרה שלא יעשה כך שלא ימיתוהו ב״ד ואין לוקין עליו דמיתת ב״ד היא עונשו של לאו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אבל ב\"ד מכין אותן וכו'.</b> פשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדים זוממין צריכים הכרזה.</b> סנהדרין סוף הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) ת״ר ד' צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממים משום דבכולהו כתיב ישמעו וייראו ולמד רבינו שהכרזה צריכה שתהיה בכל המקומות ממה ששנו שם במשנה דזקן ממרא אליבא דר״י כותבין ושולחין בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בב״ד ואפילו ר״ע דפליג עליה התם לא אשכחן דפליג עליה אלא בזקן ממרא משום דסבר דמשמרים אותו עד הרגל אבל באינך דצריכי הכרזה כיון דלא אשכחן ליה דפליג מסתמא כר״י ס״ל ודבר פשוט הוא שצריכין לכתוב על איזו עבירה נהרג שאל״כ היאך יראו ויוסרו הנשארים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חיוב העדים זוממין לשלם וכו'.</b> פ\"ק דמכות (דף ב':) בברייתא המדברת בעדים זוממין משום ר\"ע אמרו אף אין משלמין על פי עצמן ואמרו בגמרא מ\"ט דר\"ע קסבר קנסא הוא וקנס אין משלם על פי עצמו אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין וכן אמר רב נחמן וכיון דהני אמוראי יהבי טעמא למלתיה וגמרא אמר התם כמאן דלא כרבי עקיבא אמימרא דרב יהודה דבסמוך לה ומשני לה אליבא דר\"ע אלמא הלכתא כוותיה: \n",
+                "<b>אבל אם אמרו העדנו על זה וכו'.</b> שם (דף ג') אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו ומוקי לה גמרא באומר העדנו והוזמנו בב\"ד של פלוני וחייבנו ממון סד\"א כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה איהו נמי לא מחייב קמ\"ל: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים שהעידו וכו' עד ומזימין אותם.</b> מימרא דרבא ספ\"ק דמכות (דף ה') כלשון רבינו ונ\"ל שצריך להגיה שמא גמל קל ביותר נזדמן להם שכך אמרו בגמרא גמלא פרחא ובנסחא אחרת מספרי רבינו כתוב שמא כר קל ביותר נזדמן להם עכ\"ל וזו נוסחא אמיתית שכר בלשון מקרא הוא גמל קל דכתיב שלחו כר (ישעיה ט\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שאמרו באחד בשבת וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> מימרא דרבא פ\"ק דמכות ולפי גירסת הגמרא שבידינו כך ראוי להיות לשון רבינו אבל באו שני עדים בשלישי בשבת וכו' אלא מערב שבת נגמר דינו או בשני בשבת אין עדים אלו שהוזמו נהרגים שהרי מ\"מ וכו' וכך מצאתי בנסחא מדוייקת פירוש דאזלינן בתר שעת העדות וכיון דבאותה שעה נגמר דינו להריגה אין נהרגין ובסוף דבריו כך ראוי להגיה אפילו אמרו באחד בשבת גנב וטבח ומכר ובשני בשבת נגמר דינו אין העדים אלו שהוזמו משלמין וכו'. ונ\"ל דה\"ה אם גנב וטבח ומכר ונגמר דינו בשני אלא דאורחא דמילתא נקט שאין כל המעשים האלו נעשים ביום אחד ובנסחא אחרת כתוב אפילו אמרו בשני בשבת ופירש\"י דכי אמרינן דכשלא נגמר דינו והוזמו משלמין דוקא בקנס משום דהוה מצי למיפטר נפשיה בהודאה ואשתכח דאינהו הוו מפסדי ליה אבל בעדות ממון פטורים שהרי לא היו מפסידין אותו כלום אחר שהוא מחוייב ועומד ופשוט הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עדי השטר נעשים זוממין וכו'.</b> זה דעת הרי\"ף בב\"ק פ' מרובה והביא ראיה מהא דת\"ר (סנהדרין ל\"ה) שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על השטר הזה והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא איחרו וכתבוהו. ולי נראה עוד ראיה מדתניא בגט פשוט (דף קע\"א) וכתבו רבינו פכ\"ג מהלכות מלוה ולוה שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר הרי שלהכשיר השטר אומרים שהוא מאוחר וממילא מתכשרי עדים: \n",
+                "<b>אמרו בזמנו כתבנוהו וכו'.</b> כתבתי בסמוך שדעתו כדעת הרי\"ף והוא ז\"ל כתב כן שם. \n",
+                "<b>ומ״ש הרי נפסלו למפרע.</b> הוא פלוגתא דאביי ורבא בב״ק פ' מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) ובסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז) ואביי סבר למפרע הוא נפסל וזו אחת משמועות יע״ל קג״ם דהלכתא בהו כאביי וכבר כתבתי זה בפ״י מהלכות אלו. \n",
+                "<b>ומ\"ש ואפשר שביום זה שהעידו בב\"ד וכו' והם שקרו ואמרו בזמנו כתבנו</b> כלומר ולא מפסדינן להני שטרי דאינשי דאיכתבו מקמי הכי מספיקא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עד שיהיו שניהם ראויים לעדות.</b> משנה פ\"ק דמכות (דף ה:) מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף השלשה כן מנין אפילו מאה ת\"ל עדים וכיון דעדותן בטלה פשיטא דאין נהרגין: \n",
+                "<b>ויזומו שניהם.</b> ג\"ז שם ר\"ש אומר מה שנים אינם נהרגים עד שיהיו שניהם זוממין אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין ומנין אפילו מאה ת\"ל עדים: \n",
+                "<b>ומה שכתב אחר שנגמר הדין.</b> שם אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין: \n",
+                "<b>אבל אם הוזם אחד מהם וכו'.</b> שיעור הלשון כך הוא או שהוזמו שניהם קודם גמר דין ואפילו אם אחר גמר דין הוזמו שניהם אבל נמצא אחד מהן קרוב או פסול אינן נענשין. \n",
+                "<b>ומה שכתב אע\"פ שהוזמו ונפסלו וכו'</b> כלומר דאילו הוכחשו לא היו נפסלין דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה כדאיתא בפרק חזקת ובפרק כל הנשבעין דאיפליגו רב הונא ורב חסדא בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו והלכה כרב הונא לגבי רב חסדא דרביה הוא ורב הונא הוא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה ועוד טענות אחרות כתבו שם הרי\"ף והתוס': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נהרג זה שהעידו עליו וכו'.</b> פ\"ק דמכות (דף ה':) תניא ברבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין אמר לו אביו בני לאו ק\"ו הוא א\"ל למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין פירוש מק\"ו. ופירוש דברי רבינו כך הם אינם נהרגים מק\"ו דנימא השתא משום כאשר זמם מחייבין ליה משום כאשר עשה לא כ\"ש אלא דוקא כאשר זמם הוא דחייב לא כאשר עשה ודבר זה שאין עונשין מן הדין מפי הקבלה הוא: \n",
+                "<b>אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא הממון וכו'.</b> צריך לבקש טעם מאין לו לרבינו לחלק בין מיתה לממון ומלקות דלכאורה משמע דל\"ש ממון או מלקות או מיתה בכולהו בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואף כי אפשר לחלק בין ממון למיתה דממון אפשר בחזרה וכיון שכך כך לי עשה כמו זמם וכן כתבו התוספות בריש ב\"ק (דף ה':) ד\"ה ועדים זוממים אהא דמני רבי חייא עדים זוממין בכ\"ד אבות נזיקין וז\"ל פי' ריב\"א דאפילו שילם ע\"פ עדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור\"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק\"ו דגבי ממון עונשין מן הדין והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין דהיינו משום דהתם אין עונשין מן הדין עכ\"ל. ועוד כתב שם מ\"מ אין סברא לחלק בין מלקות למיתה וכ\"כ רבינו ירוחם בנ\"ב ח\"ז בשם רש\"י וכנראה שלזה כיון הראב\"ד שכתב שיבוש הוא זה ואע\"פ שתפס בנהרג זה שהעידו עליו תחלת הבבא נקט ומיהו רבינו ירוחם כתב שכדברי רבינו נראה עיקר. ואפשר לתת טעם לדברי רבינו דלא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא היכא דהרגו על פיהם משום דגדול עונשם מנשוא אין ראוי לתת להם מיתת ב\"ד שתכפר עליהם אלא ראוי להניחם שיהיו נדונין אחר מיתה בעונשים נוראים דוגמא לדבר נותן כל זרעו למולך שהוא פטור מה שאין לומר כן בהלקו ע\"פ עדותם. ועוד י\"ל טעם אחר שמאחר שאלהים נצב בעדת אל אילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב\"ה שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהניח הקב\"ה לב\"ד שיסכימו להרוג את זה ונהרג חייב מיתה היה הילכך אין לעדים משפט מות מה שאין לומר כן במלקות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו העדים שלשה וכו'.</b> משנה פ\"ק דמכות (דף ה':) ר\"ש אומר מה שנים אינם נהרגים עד שיהו שניהם זוממין אף שלשה אין נהרגין עד שיהו שלשתן זוממין מנין אפילו מאה ת\"ל עדים ומדשקלי וטרו אליביה ש\"מ דהלכתא כוותיה ובגמ' (דף ו') אמר רבא והוא שהעיד כל אחד בתוך כדי דבור של חבירו כלומר התם קאמר מתניתין מאה כשנים אבל אם העידו השנים ואחר זמן העידו האחרים הרי הם כשתי כתות לענין הזמה בלבד וכן דעת התוספות ולאפוקי מדברי ר\"י שכתב שהם כשתי כתות לכל דבר וטעם רבינו והתוספות דבשלמא לענין הזמה בהגדה תליא מילתא וכיון שלא הגידו תוך כדי דיבור הרי הן כשתי כתות להזמה אבל בנמצא אחד מהם קרוב או פסול כיון שמעת שראו העדות נפסלו מה לי אם העידו תוך כדי דיבור או לא וכיון שהוזמו קצתם ה\"ל נמצא אחד מהם פסול ועדותם בטלה והתם נמי אמרינן דתוך כדי דבור היינו כדי שאלת תלמיד לרב ושיעור לשון רבינו כך הוא הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין אע\"פ שהשנים שהיה בין דבריהם ודברי הראשונים הפסק אין נענשין ואע\"פ שבטלה העדות וכו': \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד אבל אם היה הפסק וכו' עד נפסלה כולה א\"א איני יודע מהו וכו'. טעמו שכיון שהיה הפסק בין כת ראשונה לכת שניה הרי אלו שתי עדויות ואע\"פ שהוזמה כת ראשונה תתקיים העדות בכת שניה ויהרג הרוצח ורבינו סובר שמאחר ששתי הכתות באו להעיד כאחד אע\"פ שהיה הפסק בין כת לכת הרי הן ככת אחת לענין שאם בטלה עדות הכת האחת בטלה ג\"כ עדות הכת השניה ובהכי ניחא נמי מ\"ש ועוד מה זה שאמר וכו' ומה עונש ראוי להם כי לדעתו שהוכשרה כת שניה להעיד שייך למיפרך מה עונש ראוי להם אבל לרבינו שאינה כשירה להעיד ה\"ל כולהו ככת אחת ואפ\"ה אלו נענשין ואלו אין נענשין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד האחד ונחקרה וכו'.</b> בסנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס') על מה ששנינו גבי מגדף שהיו אומרים לאחד מהעדים אמור מה ששמעת בפירוש והשני אומר אף אני כמוהו אמר ר״ל ש״מ אף אני כמוהו בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעבוד רבנן פי' שהצריכו כל העדים לפרש עדותן והכא כיון דלא אפשר אוקמוה אדאורייתא פירוש דלא אפשר לפרש ברכת השם דאי סלקא דעתך פסול הכא משום דלא אפשר קטלינן ליה לגברא ומאחר שעדותו עדות ממילא שהוא נעשה עד זומם. ונ״ל שעיקר הגירסא כך הוא שכל עד שאמר כך אחר עדות חבירו ה״ז כמי שנחקר והעיד וכו' ובספר מוגה מצאתי שכל שאמר אחר עדות חבירו הרי זה כמי שנחקר וכו': \n",
+                "<b>ואין לעדים זוממין שגגה וכו'.</b> למד זה ממימרא דר״א פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ג) שכתבתי פי״ח דעדים זוממין לאו בני התראה נינהו ואמר רבא (תדע) אימת נתרי בהו מעיקרא אמרי אשתלין ונראה שמפרש רבינו שכחנו האיסור ולכן לא נתרה בהם משמע שאפילו היו שוגגים חייבים הם ומ״מ קשה שהרי אחר זה הקשה אביי ניתרי בהו בתוך כדי דיבור ואמרינן הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי אי ס״ד עדים זוממין צריכים התראה כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו מי איכא מידי דאינהו בעו קטיל בלא התראה ואינהו בעו התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא. ואם כן הטענה היא משום דהדר אמר אביי ולא משום מאי דאמר רבא אשתלין ועוד שאין טעם שאין להם שגגה תלוי כשאין להם מעשה וכן אין טעם שאין צריכים התראה תלוי כשאין להם מעשה וצ״ע: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א זה הטעם לא ידעתי מהו וכו'. ביאור דבריו דבריש כריתות איפליגו תנאי דאיכא מאן דאמר דמגדף היינו עובד עבודה זרה וחכמים אומרים דהיינו מברך את השם ולפי דברי רבינו מגדף לדעת חכמים כיון שאין בו מעשה לא יהא צריך התראה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שהשנים מזימין את המאה וכו'.</b> משנה פ\"ק דמכות (דף ה') באו אחרים והזימום באו אחרים והזימום כולם יהרגו ופירש רבינו כפירש\"י והרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כת שהעידה על ראובן וכו'.</b> ק\"ו מבבא דלעיל כי שנים יכולים להזים חמשים כתות כ\"ש ששנים יזומו לשנים ושנים לשנים ועוד יש לפרש שרבינו סובר ששתי החלוקות בכלל פירוש דברי המשנה דבאו אחרים והזימום באו אחרים והזימום. כתוב בספרי רבינו כת שהעידה על ראובן וכו' ובאו שנים עדים והזימום אלו הארבע תיבות הם יתרים וצריך למוחקם וכן נמצא בספר מדוייק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדים שהעידו על איש טריפה וכו'.</b> סנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף ע\"ח) אמר רבא ההורג את הטריפה פטור וטרפה שהרג לפני ב\"ד חייב שלא בפני ב\"ד פטור בפני ב\"ד מאי טעמא חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך כלומר והרי ראוהו רוצח שלא בפני ב\"ד פטור דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות ופירש\"י שלא בפני ב\"ד ואתה בא לחייבו ע\"פ עדים פטור דאין עדותן עדות דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה לקיים בה דין הזמה שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למיקטל: \n",
+                "<b>וכן העדים שהיו טריפה וכו'.</b> שם רב אשי אמר אפילו עדי טרפה שהוזמו אינן נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין כלומר וכיון שכן הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ואינה עדות וקשה לי היאך דנין ע\"פ עדי טריפה הא הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי אנו אומרין שאין זוממיה נהרגין ואפשר לומר דבשעת עדותן לא הכירו בהם שהיו טריפה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו וכו'.</b> משנה ריש פ\"ק דמכות: \n",
+                "<b>ומ\"ש העידו על שורו וכו'.</b> ברייתא שם (ע\"ב) ת\"ר ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה ואין גולין לערי מקלט ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין בעבד עברי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך קבלו חכמים וכו'.</b> שם אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין פירוש עדי בן גרושה או עדי גלות שפטרן הכתוב מדין הזמה מנין שהם לוקין דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע משום דוהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע אלא עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להני רשעים והיה אם בן הכות הרשע פירוש בתמיה אי הצדיקו והרשיעו בדיינין קאמר וצדיק ורשע בבעלי דינין למה לי והצדיקו וכו' ליכתוב כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב\"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות דאתא קרא למיתלי בוהצדיקו והרשיעו אלא על כרחך בעדים משתעי עדים שקרנים שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הנדון שהוא צדיק והרשיעו את העדים הרשעים והיה אם בן הכות הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה כגון בעדי בן גרושה או גלות והפילו השופט והכהו ומקשה גמרא ותיפוק לי מלא תענה ברעך עד שקר כלומר כל עונשי לאוין מלקות אלא במקום שפירש לך בו עונש וכאן שאינו יכול לעונשן בעונש הכתוב בהם ילקו ומהדר משום דה\"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו: \n",
+                "<b>אבל אם העידו עליו שאכל בשר בחלב וכו'.</b> כלומר העידו שהוא חלל או שהוא חייב לגלות דוקא הם מפי הקבלה ורמזם הכתוב בוהצדיקו וכו' אבל לבשר בחלב או לבש שעטנז לא איצטריך האי אסמכתא דמפשטיה דקרא דכתב כאשר זמם ילפינן לה דהא נתכוונו לחייבו מלקות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שהעידו על ראובן וכו'.</b> בסנהדרין ס״פ הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) מני במתניתין בהדי נחנקין זוממי בת כהן ובועלה שכל המוזמין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה כלומר המוזמין נדונין במיתה הראויים למות בה המנאפים חוץ מזוממי בת כהן שאינן מומתין בשריפה כמוה אלא בחנק כמוהו ותניא (דף צ') רי״א מה ת״ל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לפי שכל המוזמין שבתורה זוממין ובועליהן כיוצא בהן בת כהן היא בשריפה ואין בועלה בשריפה זוממין איני יודע אם לו הוקשו אם לה הוקשו כשהוא אומר לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עדים שהעידו שפלוני גירש אשתו וכו'.</b> משנה פ\"ק דמכות (דף ג') כלשון זה: \n",
+                "<b>ומשערין באשה שאם האשה היתה חולה וכו' וכן אין טובת הנאה של כתובה המרובה וכו'.</b> שם כיצד שמין א\"ר חסדא בבעל רב נתן בר אושעיא אמר באשה א\"ר פפא באשה ובכתובתה ומפרש רבינו דהכי קא מיבעיא ליה כששמין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו בבעל שמין לראות אם הוא זקן או חולה ודאי כתובתה שוה יותר ואם בחור או בריא אינה שוה כ\"כ ולא נשגיח באשה אם היא בחורה או זקנה וחולה או דילמא לא נשער אלא באשה לראות אם היא זקנה או חולה או אם היא בחורה או בריאה ולא נשגיח לענין הבעל וכן פי' הרא\"ש ז\"ל ופסק כרב נתן ורב פפא דאמר באשה שמין משום דה\"ל רב חסדא חד לגבי תרי ועוד דרב פפא בתרא הוא והלכתא כוותיה והוסיף רב פפא לומר בכתובתה הן שמין שאם היא של אלף יתנו בטובת הנאתה מאה ואם היא של מאה לא יתנו עשרה. כנ\"ל לפרש לדעת רבינו ורש\"י פירש בדרך אחרת וכתב שלבו מגמגם בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העידו על זה שחייב לפלוני אלף זוז וכו'.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העידו על שורו של זה שנגח וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו' העידו שסימא את עינו וכו'.</b> ברייתא בב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ג:) מעידני באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו שהרי הרב אומר כן ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד ואמר רבא ה״ד אילימא כדקתני דליכא כת אחרינא משלמין דמי עין לעבד בתר דמפקי ליה לחירות דמי עיניה קבעי לשלומי ועוד דמי כוליה עבד לרב בעי לשלומי ועוד שהרי הרב אומר כן הרב מי ניחא ליה אלא לאו כגון דאתו בי תרי ואמרי הפיל את שינו סימא את עינו דבעי מיתב ליה הרב דמי עינו ואתו בי תרי מציעאי ואמרי עינו והדר שינו דלא בעי למיתב ליה אלא דמי שינו נמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד ואע״ג דאביי לא מוקי לה אלא בשתי כתי עדים מ״מ הא קאמר דכת שניה אפכינהו ואזמינהו לכת ראשונה ולכ״ע ברייתא מיירי כשעדים אחרונים מכחישים את הראשונים וקתני אותם שנמצאו זוממין משלמין דמי עין לעבד וכך פירושו שכיון שהפיל את שינו הרי יצא לחירות בשינו וכי הדר סימא עינו חייב ליתן לו דמי עינו ואלו שהעידו שתחלה סימא עינו והדר הפיל שינו נמצא שאין האדון חייב לתת לו אלא דמי שינו שהוא דבר מועט והפסידוהו הרבה שהיה חייב ליתן לו בשביל עינו וכי אמרינן משלם דמי עין לעבד היינו לומר ההפרש שיש בין דמי שן לדמי עין כנ״ל. ואע״פ שפסק רבינו פ״ד מהל' חובל ומזיק שהאדון אינו משלם אא״כ תפס העבד משלמין לו העדים שהרי הפסידוהו שאפילו יתפוס לא יועילהו ודבר קרוב הוא לתפוס וכיון שכן משלמי ליה ובזה אין מקום להשגת הראב״ד שכתב העידו על פלוני שהפיל שן עבדו וכו' א״א והוא כתב בהלכות חובל וכו'. ומדאמרינן דמי כולי עבד לרב בעי לשלומי פירוש דמי כוליה עבד נמי כלומר עם דמי העין דהא תרוייהו בעי לאפסודי משמע דאילו העידו על האדון שהפיל שינו ואח״כ סימא עינו והוזמו שמשלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו. ומ״מ צ״ע בדברי רבינו שכיון שהוא פסק פי״ח כרבא דאמר הכחשה תחלת הזמה היא וא״כ למה כתב והוזמו ואח״כ נמצא הדבר בהפך דמשמע דוקא הוזמו ואח״כ הוכחשו אבל הוכחשו ואח״כ הוזמו לא. וי״ל דאה״נ דאפילו הוכחשו ואח״כ הוזמו אלא כי היכי דלא לשתמע דוהוזמו קאי אסהדי בתראי נקט והוזמו סמוך לסהדי קמאי דאילו בתראי מפיהם אנו חיים ואח״כ דנקט לאו דוקא. ובנוסחא מדוייקת מצאתי שאין כתוב ואח״כ אלא כך כתוב והוזמו ונמצא הדבר הפך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עדי קינוי וסתירה וכו'. . בא עד אחד והעיד שזנתה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העידו שנים שגנב וכו' עד אין הטביחה או המכירה מחייבתו לשלם כלום.</b> משנה בב״ק פרק מרובה (בבא קמא דף ע״ב:) ובגמרא (דף ע״ג) אוקמוה לרישא כשהעידו על הגניבה ואטביחה בבת אחת והוזמו דאילו העידו על אחת מהן קודם לאחרת כשהוזמו על א' מהן פסולים הן מעת שהעידו על אותה עדות ראשונה דהא אמרי' דעד זומם למפרע הוא נפסל וא״כ כשהעידו עדות שניה פסולים היו ואין חייבין לשלם אלא כשהעידו בבת אחת. ורבינו כתב לשון המשנה לבד וסמך על מ״ש בפ״י מהלכות אלו דעד זומם למפרע הוא נפסל ובנמצא אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות ופירש״י ואפילו חזרו והוזמו אחרונים אח״כ אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבי וכו' וכל שכן אם הוזמו שנים הראשונים תחלה שעדות שניה בטלה אלא שבזמן שלא הוזם אלא אחד בטלו שתיהן אבל כשהוזמו שניהם לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמים כפל ומוכרח הוא ורבינו לא חשש לפרש לסבה שכתבתי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העידו שנים שאכלה שנה ראשונה וכו' עד משלם חצי דמיה.</b> משנה פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ״ו) וכבר כתבתי סוף פ״ד החילוק שיש בין העידו שנים שאכלה שנה ראשונה ושנים שאכלה שנה שניה ושנים שאכלה שנה שלישית לשנים אומרים ראינו שער בצד שמאלו ושנים אומרים ראינו שער אחד בצד ימינו בו ביום שאין מצטרפין ואם תאמר כשהעידו שנים שאכל שנה ראשונה וכו' אמאי מחייבינן לכלהו יאמרו אנן לסיועי למערער ולחיובי פירי למחזיק אתינן שהרי לא העדנו על ג' שנים יחד וכמו שאמרו בגמ' בבבא שאחר זו וכמו שאכתוב בסמוך בס״ד ותירצו התוספות (שם ע״ב בד״ה משלשים) דכיון דמחזיק מביאן לב״ד ודאי לטובתו באו להחזיקו בקרקע ולא לחייבו פירות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש כיתי עדים שנתקיים בעדותן וכו'.</b> ברייתא פרק כיצד הרגל (דף כ\"ד) העידוהו שנים בראשונה כלומר שנגח נגיחה ראשונה שנים בשניה ושנים בשלישית הרי כאן שלש עדויות והן עדות אחת להזמה נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן שתי עדויות והוא פטור והם פטורים נמצאת כת שנייה זוממת הרי כאן עדות אחת והוא פטור והן פטורין נמצאת כת שלישית זוממת כולם חייבים ועל זה נאמר ועשיתם לו כאשר זמם כלומר בין כולם חייבים לשלם החצי נזק של העדאת נגיחה שלישית והקשו שאם באו אלו השלש כתות בשלשה ימים יפטרו עצמם הראשונים ויאמרו אנו לא באנו לחייבו אלא חצי נזק דאטו היינו יודעים שיבאו לסוף שלשה ימים ליעדו ואם באו ביום אחד יאמרו האחרונים אנו לא ידענו בעדות הראשונים ואע\"פ שהיו שם בב\"ד שכל היושבים בבית דין אינם באים להעיד וא\"כ לא באנו לחייבו אלא ח\"נ ותירצו דקא מרמזי רמוזי כלומר שהיו רומזים אלו לאלו שיעידו רב אשי אמר כשבאו רצופים רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור אלא היכי מייעדי ליה דאמרי תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך לנטורי לכולהו בקרך פירוש רב אשי אתא למימר אפילו דלא מרמזי רמוזי כגון שבאו רצופין אם באו ביום אחד כולם באו ביחד להעיד ואם בשלשה ימים כיון שבכל עדות באו השלש כתות ביחד רגלים לדבר דידעי הני בהני ואתא רבינא למימר אפילו שלא באו רצופין במכירין בעל השור ואין מכירין את השור דכיון דתם אינו משתלם אלא מגופו ואם אינם מכירים השור ודאי לא לחייבו חצי נזק באו אלא לעשותו מועד שהיו יודעים בעדות הראשונים. \n",
+                "<b>ובמ\"ש רבינו נמצאו שלשתן זוממין כולם חייבים לשלם הנזק שאע\"פ שהוא תם משלם חצי נזק</b> קשה למה ישלמו יותר מחצי נזק כיון שעדיין אינו חייב לשלם יותר מחצי נזק. ופירש מורי הרב ה\"ר יעקב בירב שדעת רבינו כדעת רבינו תם שכתבו שם התוספות דאע\"ג דעדיין לא חייב נזק שלם מ\"מ כיון שמייעדים אותו וממילא מתחייב נזק שלם כשהוזמו צריכים לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח, ושיעור לשון רבינו כך הוא נמצאו שלשתן זוממין כלם חייבין לשלם הנזק שאע\"פ שכשיעידוהו שלש פעמים עדיין הוא תם עכ\"ז משלמין חצי שלישי של צד העדאה ולפי זה אינו מתיישב \n",
+                "<b>מ\"ש משלם חצי נזק</b> לשון יחיד ואם איתא משלמין מיבעי ליה. לכך נ\"ל לפרש באופן אחר על פי דרך זו שהוא כאומר תדע שע\"כ אע\"פ שאינו חייב לשלם נזק שלם כשהוזמו חייבין לשלם שאל\"כ לענין הזמה מה בין שתי עדויות הראשונות לעדות אחרונות שעושה אותו מועד והלא אע\"פ שהיה תם היה משלם ח\"נ ועל כרחין נפקא לן מעדות שלישית שמשלמין לו נ\"ש. ועי\"ל דה\"ק בין כולם חייבין לשלם לו הנזק שעשו לו דהיינו חצי נזק של צד העדאה שכלם סייעו בו דאילו חצי נזק של צד תמות לא סייעו בו שתי כתות הראשונות שאפילו בעדות כת שלישית לבד היה חייב לשלמו שהרי אע\"פ שהוא תם חייב לשלם חצי נזק. ואח\"כ מצאתי בספר ישן כולם חייבין לשלם חצי נזק וכך היא נסחת דפוס וויניציא וגם נסחא דידן כך יש לפרש דחייבים לשלם הנזק דקתני היינו חצי נזק ולישניה דייקא הכי דקתני חייבים לשלם הנזק ולא קתני משלם נזק שלם וזה פשוט. וכתב נמוקי יוסף פרק חזקת שנראה מדברי רבינו שחילק בשור המועד בין רומזים לשאינם רומזים וכן שאר חילוקים ולא חילק בחזקה דחזקה שאני דכיון דמחזיק מייתי להו מסתברא דלא מייתי איניש חוביה לנפשיה ובודאי ידעו דאיכא סהדי אחריני שמשלימין עדות החזקה הילכך משלשין ביניהם דהך אומדנא דמוכח לא גרעא מרמיזא עכ\"ל וכ\"כ ההגהות בשם התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שנים שהעידו בבן סורר ומורה וכו' עד והוזמו כלן נהרגין.</b> בסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ״ו:) אמר אביי הכל מודין בבן סורר ומורה [והכל מודים בבן סורר ומורה] ומחלוקת בבן סורר ומורה הכל מודים בבן סורר ומורה בעדים הראשונים שאין נהרגין מתוך שיכולים לומר להלקותו באנו פירוש דבן סורר ומורה מתרין בו אביו ואמו בפני הדיינים וכשבאים עדים הראשונים שאכל ושתה מגניבה מלקין אותו חזר וגנב ואכל ושתה נידון בכ״ג למיתה. והכל מודים בבן סורר ומורה בעדים אחרונים שנהרגין מתוך שעדים הראשונים יכולים לומר להלקותו באנו כלומר דלית לן למימר אי לאו סהדותא דקמאי לא מיקטיל בסהדותא דהני אלא אמרינן הואיל ויש עונש ע״פ ראשונים שזה לקה על ידיהם תו לא שייכא ההוא סהדותא קמייתא בברייתא והני בתראי כוליה דבר קא עבדי. ומחלוקת בבן סורר ומורה שנים אומרים בפנינו גנב ושנים אומרים בפנינו אכל כלומר בעדות שניה דהנך שתי כתות צריכות זו לזו ואין הראשונים יכולים לומר להלקותו באנו הוי מחלוקת דחזקיה ור' יוחנן דאיפליגו בעדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמה דחזקיה אמר דאין נהרגין ור' יוחנן אמר נהרגין כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר והלכתא כוותייהו וכמ״ש ספ״ד: \n",
+                "<b>העידו שנים שגנבו וכו'.</b> שם אתמר עדי גניבה ועדי מכירה בנפש שהוזמו חזקיה אמר אין נהרגין ורבי יוחנן אמר נהרגין וכו' ואמר רב פפא בעדי מכירה דכ\"ע לא פליגי דנהרגין כי פליגי בעדי גניבה וטעמא דר' יוחנן משום דסבר דעדי גניבה לא להלקותו באו דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו וא\"כ אינן באין אלא להרגו ואע\"פ ששתיהן צריכות זו לזו והוה ליה כל חדא חצי דבר מיקטל כרבנן. וצריך עיון למה כתב רבינו בבא שקודם זו העידו שנים שזה גנב נפש מישראל ומכרו והוזמו הרי אלו נחנקין דכל שכן הוא מבבא זו ונראה שהיא הצעה לדין זה: \n",
+                "<b>העידו שנים שמכרו לזה הישראל וכו'.</b> ג\"ז שם אמר רב אסי עדי מכירה בנפש שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי ואמרו שם דאתיא נמי כרבנן ובדלא אתו עדי גניבה. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שמכרו לזה הישראל דמשמע שאם מכרו לעכו\"ם אינו חייב ומנין לנו לומר כן, ונ\"ל ששיעור הלשון העידו שמכר לזה הישראל: \n",
+                "<b>באו עדי גניבה וכו'.</b> שם כשהעמידוהו בדלא אתו עדי גניבה הקשו אי הכי מאי למימרא לא צריכא דאתו לבסוף ואכתי מאי למימרא לא צריכא דקא מרמזי רמוזי מהו דתימא רמיזא מילתא היא קמ\"ל רמיזא לאו כלום היא. וא\"ת מ\"ש דלעיל גבי שור מועד אמרינן דרמיזא מילתא היא ותירצו בתוס' דדיני נפשות שאני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוציא שם רע על אשתו וכו' חזר הבעל והביא עדים וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין (דף ט':) אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב עדי האב נהרגין [ומשלמין] ממון לזה ונפשות לזה ופירש\"י ואין משלמין ממון אע\"פ שהיו מפסידים אותה כתובתה אין משלמין טובת הנאת כתובתה וכו' דכיון דבשבילה הן נהרגין אין משלמין לה ממון דמתחייב בנפשו פטור מהתשלומין וכו' ואי משום מאה סלע דהוה בעו לאפסודיה לאב והוה ליה מיתה לזה [לאשה] ותשלומין לזה [לאב] לאו עלייהו רמי לשלומי אלא על הבעל שהרי על ידן הבעל בא לשלם לאב דכל זמן שלא הביא הבעל עדים שזינתה תחתיו אינו מתחייב לשלם מאה סלע ע\"י עצמו וכו'. ומשלמין ממון מאה כסף לבעל שבאו לחייב כשהזימו את עדיו. ממון לזה לבעל ונפשות לזה. [ונהרגין בשביל העדים] דקא סבר רב יוסף כי פטר רחמנא מתחייב בנפשו מהתשלומין היכא דמיתה וממון [משום חד] קא אתו עליה עכ\"ל. וסובר רבינו דעיקר חידושא דרב יוסף הוא סיפא דמילתא ממון לזה ונפשות לזה אע\"פ שהוא מתחייב בנפשו משלם דאילו רישא מילתא דפשיטא הוא דכיון דמתחייב בנפשו הוא ומפני כך השמיט רבינו מרישא ואין משלמין וגם הנהרגין לא כתבו כמי שבא ללמדנו חידוש אלא בדרך פשיטות שכתב הרי עדי הבעל נהרגין. ואם תאמר דהא בפ\"ח דהלכות חובל ומזיק פסק רבינו כרבא דאמר בהגוזל בתרא ובפרק בן סורר ומורה רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור והא כשהכלים הם של כל אדם הוה ממון לכל אדם ונפשות לנרדף ואפילו הכי פטור. ויש לומר דכיון דרודף ניתן להצילו בנפשו הוה ליה מחוייב מיתה לכל אדם והוי מיתה ותשלומין לאחד. אי נמי דדוקא גבי עדים זוממין ממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד אבל ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון דמתקיים בו קצת הזמה כך תירצו התוספות בפרק אלו נערות: \n",
+                "<b>וכן שנים שהעידו על זה שבא על נערה המאורסה וכו'.</b> ג\"ז שם (דף י') אמר רבא פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה ונפשות לזה ומפרש רבינו דכשהעידו פלוני בא על נערה המאורסה הרי אלו באים לחייב מיתה לזה ולכך נהרגין ואין לומר הם היו באים להפסיד לאבי הנערה הקנס שהיה חייב הבעל ליתן אם לא היו באים אלו שהרי לא הזכירו שם הנערה ולמאן מפסדי אבל כשהזכירו שמה שאמרו בא על בתו של פלוני הרי באו להפסיד לאביה הקנס שהיה הבעל ראוי ליתן לו אילו לא העידו אלו והוה ליה ממון לזה ונפשות לזה וזהו שכתב ומשלמין הקנס לאבי הנערה כנ\"ל. ולא כמו שכתוב בספרים ומשלמין הקנס לנטען וכך מצאתי בנסחא מדוייקת ואפילו לפי הנסחאות דגרסי לנטען יש ליישב קצת שפירושו לאביה שטוענין עליו שבתו זנתה: \n",
+                "<b>פלוני רבע השור וכו'.</b> גם זה שם מימרא דרבא והיא מתפרשת על דרך המימרא הקודמת פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו וכו': \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שתי כתי עדים וכו' עד בפני עצמה.</b> בשבועות פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ז:) ובבתרא פרק חז״ה (דף ל״א:) אתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה פירוש דהואיל ואין ידוע אי זו מהם פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי ופסק כרב הונא וכן פסקו הרי״ף והתוס' והביאו הרבה ראיות לזה וכתב הרי״ף עוד דעד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת אפילו לרב הונא עדותן בטלה דהא בודאי אחד מהם פסול וזהו הדין הראשון שכתב רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראובן שהוציא על שמעון וכו'.</b> שם בשבועות מלוה ולוה ושני שטרות יד בעל השטר על התחתונה כלומר בין לרב הונא בין לרב חסדא שהרי זה בא עליו מכח שתי כתות אחת כשרה ואחת פסולה הילכך גדול יפסיד דמספיקא לא מפקינן ממונא אבל ממ\"נ גובה הקטן דיש בכלל מאתים מנה וישבע על השאר כן כתב הרי\"ף שם: \n",
+                "<b>יראה לי ששבועה זו וכו'.</b> הר\"ן כתב דשבועת היסת היא זו דליכא למימר דשבועת התורה היא מפני שזה תובעו מאתים וזה אי אפשר לו לכפור במנה דהא כיון שיש עליו שטר שהוא שעבוד קרקעות הוה ליה כטוענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות וכפר בכלים ופטור. גם הראב\"ד כתב יש מקשים על זה והלא שטר שעבוד קרקעות הוא וכו'. והנה הוא ז\"ל חילק השגת הר\"ן לשתים. ונ\"ל ליישב דעת רבינו דכי אמרינן שאם תבעו מנה חמשים בשטר וחמשים בלא שטר והודה בחמשים שבשטר דלא מיקרי מודה מקצת הטענה היינו כשהוא אומר לו בשטר זה אני תובעך שהרי ידוע לו שבשטר זה ובעדים אלו הוא תובעו וזהו שכתב רבינו בפ\"ד דטוען ונטען בדין זה ק' דינרים יש לי בידך נ' שבשטר זה וכן צריך שהחמשים אחרים יתבענו ע\"פ שכן כתב גם שם וחמשים בלא שטר אבל הכא שתובע לו ש' בשטר ואנו אומרים שבכלל מאתים מנה כשהוא תובעו אינו מייחד לו מה תובע ממנו בשטר ומה תובע ממנו בלא שטר ולא מקרי שטר שעבוד קרקעות אלא כשהשטר כשר אבל כשאין השטר כשר כי הכא דלא ידעינן הי מינייהו כשר לא קרינן ביה שטר שעבוד קרקעות. ומ\"ש הראב\"ד ועוד אני אומר וכו' לא קשיא שכיון שזה תובע שני השטרות כאחד כטענה אחת חשיבי ואע\"פ שהם שתי כיתי עדים. אבל אי קשיא הא קשיא שאילו היה מודה זה בקנס לא היה צריך לישבע לו על השאר לפי שלא היה אפשר לו לכפור בהם ורבינו כתב בפרק הנזכר שאין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אבל לא אמרו שתהא העדאת עדים גדולה מהודאת פיו וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא ראובן שטר על לוי וכו'.</b> שם שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות היינו מתניתין פירוש דקתני דינא דחנוני על פנקסו דכל אחד נשבע ונוטל ואפילו כתוב בשטר נאמנות שבועה בעו אבל רש\"י פירש דבשום גוונא אין חילוק בין שטר זה לשאר שטרות אפילו כי ליכא נאמנות לא בעי לאשתבועי ליה אא\"כ אמר לו אשתבע לי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציא ראובן שטר על שמעון וכו'.</b> שם בעיא אליבא דרב הונא ולא איפשיטא ופסק כספיקי ממון דהוו קולא לתובע וכן פסק שם הרי\"ף: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים כשבאו שתי הכתות וכו'.</b> כן כתב הרי\"ף שם ומילתא דסברא הוא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהביא עדים ונחקרה עדותן וכו'.</b> פ\"ק דמכות (דף ה':) עובדא דאתא לקמיה דרבי יוחנן ופסק כן משום דאיכא למימר אם הוא מוחזק לחזר אחר עדי שקר כל ישראל מי הוחזקו כלומר לשמוע לו דסתם ישראל בחזקת כשרים: \n",
+                "<b>אבל שטר שקרא עליו ערער וכו'.</b> בכתובות פרק אלו נערות (כתובות דף ל״ו:) אמר רב פפא ש״מ האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ה״ד וכו' אי דאתו בי תרי ואמרי לדידן אמר לן זייפו לי האי שטרא דכיון דקא מהדר אזיופא אימור זיופי זייף וכתב הר״ן שכך היא גרסת הרי״ף והיא היא גרסת רבינו ולפי זה לא מרעינן אלא שטר שעל אותו פלוני מאותו סך שאומרים העדים שאמר להם לזייף אבל שטרות שיש לו על אותו פלוני שאינן מאותו סך וכן כל שאר שטרות לא ריעי: \n",
+                "<b>ויראה לי שאם באו עדי השטר וכו'.</b> כלומר וכשכתב ידם יוצא ממקום אחר דאי לאו הכי כיון שאין זוכרים ההלואה אין עדותן עדות כמ\"ש בפרק שמיני מהלכות אלו אי נמי אפילו זוכרים ההלואה איצטריך לאשמועינן דסד\"א כיון שאין מעידין שחתמו אלא שזוכרים ההלואה וכשכתב זה נראה להם שהוא כתב ידם ליחוש דילמא זייף וכוון לכתוב כתב דומה לחתימות אותם עדים ולא ליהוי אלא מלוה על פה קמ\"ל דכיון דעדים זוכרים שראו ההלואה ושזה כתב ידם הרי רגלים לדבר שהשטר כשר ואע\"פ שאין זוכרים אם חתמו: \n",
+                "<b>סליקו הלכות עדות בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Torat Emet 363.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Torat Emet 363.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..087d993fcd8bfb4b8b45bbd290ac406f462f76d0
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Torat Emet 363.json	
@@ -0,0 +1,976 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "versionSource": "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads",
+    "versionTitle": "Torat Emet 363",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "תורת אמת 363",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים וכו'.</b> ברייתא פ' קמא דסנהדרין (דף ט\"ז:) דיליף מקרא שופטים ושוטרים שמעמידין שופטים ושוטרים לכל עיר ועיר ודע דהתם [יליף] מקרא שמעמידין שופטים ושוטרים לכל שבט ושבט וצריך טעם למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אנו חייבין להעמיד וכו' אבל בח\"ל וכו'.</b> ברייתא ספ\"ק דמכות (דף ז') מה ת\"ל בשעריך בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובחו\"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר ואם נוסחא זאת היתה לרבינו כך צריך לגרוס בדבריו אבל בח\"ל אין אנו חייבין להעמיד בית דין אלא בכל פלך ופלך [ולא בכל עיר ועיר] או נוסחא אחרת נזדמנה לו בגמ' ופירוש פלך אפרכיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קובעין בתחלה וכו'. ומניינם ע\"א וכו'.</b> משנה פרק קמא דסנהדרין: \n",
+                "<b>הגדול שבחכמה וכו'. ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין ושאר השבעים וכו'. כל הגדול מהם בחכמה יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו.</b> בתוספת' דסנהדרין הנשיא יושב באמצע וזקנים יושבים מימינו ומשמאלו א\"ר אליעזר ברבי צדוק כשהיה רבן גמליאל יושב בבית דין ביבנה אבא יושב מימינו וזקנים משמאלו מפני מה אחד יושב מימינו של זקן מפני כבודו של זקן ע\"כ. ויש לתמוה על דברי רבינו שנראה שאינם כדברי ת\"ק שאמר זקנים יושבים מימינו ומשמאלו דמשמע שקצתם מימינו וקצתם משמאלו x ואילו רבינו כתב שלא היה מימינו אלא אב ב\"ד. ונ\"ל שסובר רבינו דר\"א בר' צדוק לא לאיפלוגי אתא אלא לפרושי דמאי דאמר ת\"ק זקנים יושבים מימינו ומשמאלו לאו למימר שהיו כ\"כ זקנים מימינו כמו משמאלו שלא היה יושב מימינו כ\"א אחד בלבד ומה טעם יושב אותו אחד לימינו כדי לכבד אותו זקן וסובר רבינו דמסתמא אותו זקן שיושב לימינו הוא האב בית דין שהוא הגדול שבשבעים: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק בדברי רבינו שכתב יושבים לפניו כפי שניהם וכפי מעלתם ואח\"כ כתב כל הגדול ממנו בחכמה פתח בשנים וסיים בחכמה ונ\"ל שמ\"ש וכפי מעלתם היינו כפי מעלתם בחכמה וכשכתב כל הגדול מחבירו בחכמה היינו כשהם שוים בשנים: \n",
+                "<b>והם יושבים בכמו חצי גרן וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:): \n",
+                "<b>ועוד מעמידין וכו'.</b> משנה בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ו:) ושלשה בתי דינין היו שם אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל ובברייתא בגמ' בית דין של ע״א יושבים בלשכת הגזית ושני בתי דינים של כ״ג אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה: \n",
+                "<b>ומעמידין וכו'. שיש בה ק\"כ וכו'.</b> משנה ספ\"ק דסנהדרין (דף ב':) כמה יהיה בעיר ותהיה ראויה לסנהדרין ק\"כ ואע\"ג דפליג התם רבי נחמיה ואמר דבעינן ר\"ל פסק רבינו כת\"ק: \n",
+                "<b>ויושבת בשער העיר וכו'. וכמה יהיה מניינם כ\"ג.</b> משנה סוף פ\"ק דסנהדרין (דף ב') סנהדרי קטנה היתה של כ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר שאין בה ק\"כ וכו'.</b> נלמד מדתנן בסוף פ\"ק כמה יהא בעיר ותהיה ראויה לסנהדרין ק\"כ והא פשיטא שאין מניחין אותה בלא ב\"ד ופחות שבבתי דינין הוא של שלשה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> כל עיר שאין בה וכו'.</b> ספ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז:) אמר רב יהודה כל עיר שאין בה שנים xx אחד לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרין ובביתר היו שלשה וביבנה ד' וכו'. מיתיבי שלישית חכמה רביעית אין למעלה הימנה כלומר דקתני שלישית במדרגה ראשונה משמע דאין מושיבין סנהדרין עד שיהיו שם שלשה ומשני הוא דאמר כי האי תנא דתניא שניה חכמה שלישית אין למעלה הימנה כלומר כשיש בה שנים אחד יודע לדבר ואחד לשמוע ראויה להושיב בה סנהדרין וכשיש בה שלשה אין למעלה הימנה ומפרש רבינו אחד לדבר יודע ללמד ולהורות בכל התורה ואחד לשמוע יודע לשאול ולהשיב כלומר בכל התורה כולה והשאר נראה שצריך שיהיו יודעים לשאול ולהשיב בקצת דינין אע\"פ שאינם יודעים לשאול ולהשיב בכל התורה דאל\"כ היאך יתמנו בסנהדרין אנשים שאינם יודעין לשאול ולהשיב ורש\"י פירש בע\"א אבל מכל מקום קשה שכתב רבינו היו בה ד' הרי זו סנהדרי חכמה ושם אליבא דברייתא הראשון בשלשה היא חכמה ואליבא דהוא דאמר כי האי תנא בשנים הוי חכמה וארבעה אין למעלה הימנה אליבא דכ\"ע ובירושלמי דשקלים פ' ואלו הן הממונים סנהדרין שהיו בה שנים יודעים לדבר וכולן ראויים לשמוע הרי זו ראויה לסנהדרין שלשה הרי זו כבינונית ד' הרי זו חכמה וצריך לומר שרבינו היתה לו גירסא אחרת: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א כך צריך להגיה שנים ראויים לדבר וכו'. ונראה שהיתה לו גירסא אחרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל סנהדרי קטנה וכו' עד ואחד כותב דברי המזכין.</b> הכל משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולמה אין סנהדרין אלא בעיר וכו'.</b> ספ\"ק דסנהדרין (דף יז:) מפרש להו גמרא הכי ופירש\"י שני סופרים לכתוב דברי המחייבין ודברי המזכים וכל שעה יושבים לפני הדיינים ושני חזנים שמשי ב\"ד להלקות החייב ולהזמין בעלי דינין לדין ושני בעלי דינין שאל\"כ את מי הם דנין. ושני זוממין שיתייראו העדים להעיד שקר שלא יוזמו ושני זוממי זוממין שמא יתחייב בעל דין ע\"פ עדים וישכיר שנים להזימן לפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתייראו אלו מהם אם נבא להזים העדים יבאו אלו השנים ויזומו אותנו רופא למול תינוקות אומן מקיז דם לבלר לכתוב ספרים. ודע שאין לגרוס בדברי רבינו ואומן בוי\"ו דא\"כ הוה ליה קכ\"א אלא כך צריך לגרוס ורופא אומן בלא וי\"ו וכן מצאתי בספר ישן והיינו לומר שהוא רופא יודע לרפאות החלאים וגם הוא אומן במלאכת היד אבל סמ\"ג כתב רופא והוא המוהל ואומן והוא המקיז דם וא\"כ הם קכ\"א אלא שנראה שתקן לזה שלא מנה השלישי שמצטרף עם גבאי צדקה שכך כתב כשיגיעו לחלק נוטלין אחד מן העם משמע אחד מן המנויים לעיל ודוחק לפרש כן ולכן הגירסא שכתבתי נראה לי עיקר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין מעמידין בסנהדרין וכו'.</b> כתב הרמ\"ך תימה מה צורך לדיינים שידעו רפואות וחשבונות וחכמת המזלות עכ\"ל. ואני אומר דמתקופות ומזלות לא קשיא דודאי צריכין לידע כדי שידעו לעבר שנים וחדשים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים וכו'.</b> משנה פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) אין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאים לכהונה וכיון דסנהדרין דנין דיני נפשות ממילא דאין מעמידין בהם אלא כהנים לויים וישראלים המשיאים לכהונה. ויש לתמוה על רבינו שכתב שנאמר והתיצבו שם עמך שהרי בגמרא (דף ל״ז:) הביא ראיה מפסוק זה ודחו דילמא התם משום שכינה כלומר לפי שאותם שבימי משה שרתה שכינה עליהם כדכתיב ואצלתי מן הרוח אשר עליך ולפיכך היה צריך שיהיו מיוחסין אבל בסנהדרין דעלמא לא בעינן אלא אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ונשאו אתך אתך בדומים לך להוי כלומר דהאי קרא בסנהדראות שנתמנו בעצת יתרו כתיב והקל מעליך ונשאו אתך ובהנהו ליכא משום שכינה. ואפשר לומר דס״ל לרבינו דהאי קושיא ודילמא משום שכינה לא הויא אלא אליבא דרבי יהודה ולא אליבא דרבנן דאמרינן בספ״ק דסנהדרין דסנהדרי גדולה של ע״א ואמרינן התם ורבי יהודה עמך משום שכינה משמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצוה להיות בסנהדרי גדולה וכו'.</b> בספרי פרשת שופטים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מעמידין בסנהדרין לא זקן מופלג וכו'.</b> פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) גמרא דיני נפשות מתחילין מן הצד ברייתא וטעם האכזריות בזקן פירש״י ששכח כבר צער גידול בנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מושיבין מלך וכו'.</b> סנהדרין פרק כ״ג (סנהדרין דף י״ח:) ברייתא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על ריב על רב כתיב ואי אמר מלך חובה תו לא מצו אינך למחזי ליה זכותא לא מלך ולא כ״ג בעיבור השנה ומדנקט בסיפא כ״ג בהדי מלך משמע דברישא דוקא מלך ועוד דהא תנן בהדיא כהן גדול דן ודנין אותו ואמרינן בגמרא דמילתא דפשיטא היא אלא דאיידי דבעי למיתני המלך לא דן ולא דנין אותו תנא כ״ג דן ודנין אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלכי בית דוד וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ח) המלך לא דן ולא דנין אותו ומפרש בגמ' (דף י\"ט) דהני מילי במלכי ישראל משום עובדא דינאי ושמעון בן שטח אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שבית דין מנוקים וכו'.</b> פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) אהא דתנן ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאים לכהונה אמרו בגמ' מ״ט דתני רב יוסף כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום אמר אמימר מאי קראה כולך יפה רעיתי ומום אין בך ודילמא מום ממש אלא אמר רב אחא אמר קרא והתיצבו שם עמך עמך בדומין לך וכיון שהלכו להביא ראיה מפסוק אחר אלמא דקושטא הכי הוא דעל מום ממש קאמר שיהיו מנוקים מכל מום ועוד דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק״א) למעוטי סומין מדתני רב יוסף נפקא דתני רב יוסף כשם שב״ד מנוקים בצדק כך מנוקים מכל מום: \n",
+                "<b>צריך להשתדל וכו'.</b> ספ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) ופרק ששי דמנחות (דף ע\"ה) אמר רבי יוחנן אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן וכתב רבינו יודעין ברוב הלשונות משום דדבר זר הוא להמציא מי שידע בכל ע' לשון ומשמע לרבינו דהאי אין מושיבין היינו דהיכא דמשתכחי אבל אי לא משתכחי לא מעכבי כל הני ויש סעד לדבר מדאמרו גבי משה ואילו נבוני לא אשכח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין של שלשה וכו'. . </b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים וכו'.</b> ברייתא בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח:) גמרא זקן ממרא ע״פ ב״ד ותוספתא בסוף שקלים ובפ״ב דתוספתא דחגיגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין של שלשה שהיה אחד מהם גר וכו'.</b> בפ' מצות חליצה (יבמות דף ק״א ע״ב) גרסינן אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה שנאמר שום תשים עליך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך וכו'. אבל גר דן את חבירו גר ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ומפרש רבינו כהרי״ף ורוב המפרשים שכתבו דהיינו לדיני ממונות דוקא ובפ' החולץ ובפ' י' יוחסין אמרינן נמי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה והא דבעינן אמו מישראל אפילו אמו מישראל קאמר וכ״ש אם אביו מישראל ואע״פ שאין אמו מישראל כך כתבו התוס' בפרק מצות חליצה (בד״ה לענין חליצה) ודין גר דן את חבירו כתבו רבינו ספי״א מהלכות אלו והטעם שלא כתבו כאן וכתבו שם הוא משום דהא בדיני תנאי דיינים שבב״ד של כ״ג וב״ד של ג' ממונים לדון את ישראל מיירי הילכך דין גר דן את חבירו גר אינו ענין לכאן אלא בפי״א דבחילוקים שבין דיני ממונות לדיני נפשות קא עסיק: \n",
+                "<b>היה אחד ממזר וכו'.</b> פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) הכל כשרים לדון דיני ממונות לאתויי מאי וכו' לאתויי ממזר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו שלשתן ממזרים</b> נ\"ל דה\"ה לשלשתן גרים שאמם מישראל כיון דמקרב אחיך קרינן בהו אלא דאיצטריך לאשמועינן פסולה דגר שאין אמו מישראל דאפילו חד מינייהו גר פסילי אבל אה\"נ כיון דמכשרינן בגר שאמו מישראל שאפילו שלשתן גרים שאמם מישראל נמי מכשרינן וכיון שהשמיענו רבינו דאפילו שלשתן ממזרים כשרים ממילא שמעינן לשלשתן גרים שאמן מישראל וכל שכן הוא דהא ממזר גריע מגר שאמו מישראל דהא ממזר פסול לבא בקהל וגר כשר לבא בקהל ואע\"ג דגר שאין אמו מישראל כשר לבא בקהל ואפילו הכי פסול שאני התם דלא קרינן ביה מקרב אחיך: \n",
+                "<b>וכן אם היה כל אחד מהם וכו'.</b> שם (דף ל\"ד:) ההוא סמיא פירוש באחד מעיניו דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ר' יוחנן ולא מידי משום דתנן התם בההוא פירקא דיני ממונות דנים ביום וגומרים בלילה פירוש דכיון דכולהו אינשי לא מצו למחזי בלילה כדחזי סומא באחד מעיניו ביום וכיון דקתני גומרים בלילה דין הוא לסומא באחד מעיניו שידון ביום לכתחלה וכ\"כ הרי\"ף ואמרינן התם נמי דהא לא חש ר\"י לסתמא דנדה דפליג אהא סתמא דהכא משום דהאי סתמא דקתני לה גבי הלכתא דדינא עדיף טפי אי נמי דההוא סתמא דהתם רבי מאיר ודהכא רבנן ולהכי פסק ר' יוחנן כסתמא דהכא דאתיא כרבנן וכתבו ההגהות על מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו אבל סומא בשתי עיניו וכו'.</b> והיינו כר\"מ ואין נ\"ל שרבינו מפרש ההוא סמיא דהוה דאין דינא דהיינו באחד מעיניו דוקא כמו שמפרש הרי\"ף וכמו שכתבתי וא\"כ כרבנן פסק: \n",
+                "<b>מה שאין כן בסנהדרין.</b> אפשר לפרש שלשון רבינו דקאי אכל מאי דמדכר לעיל בן גר שאמו מישראל בין ממזר בין סומא באחד מעיניו וא\"כ גר שאמו מישראל פסול לסנהדרין דלא גרע מחליצה דבעינן שיהיה אביו ואמו מישראל וכ\"כ בעל נמוקי יוסף בפרק מצות חליצה בשם הרי\"ף ורב אחא משבחא אלא שק\"ל שהיה לו לרבינו לבאר דבריו יותר וכיון דגר שנשא ישראלית הוא מהמשיאין לכהונה ולכתחלה מורין כן כדאיתא בפ' עשרה יוחסין איכא למימר הרי הוא בכלל ונשאו אתך ואל תשיבני מגר שנשא גיורת דבתו כשרה לכהונה דהא אמרינן התם דלכתחלה אין מורין כן ועוד דאע\"ג דנימא דהוי בכלל ונשאו אתך מצד שכשר לכהונה כיון דלא קרינן ביה מקרב אחיך לאו בכלל ונשאו אתך הוא. ומ\"מ לדעת רבינו הדין דין אמת דלדיני נפשות בעינן שיהא ישראל מכל צדדיו שכיון שלא כתב הכשר באמו מישראל אלא בב\"ד של שלשה אלמא דלסנהדרין מיפסל וכן נראה מדבריו סוף פ\"ה מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין ב\"ד פחות מג'.</b> בריש סנהדרין (דף ג') רב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך וק\"ל למה לא פסק כרבא דפליג התם ארב אחא ואמר דמדאורייתא בעינן ג' דהא רבא בתרא הוא ומריה דגמ' ובתשובת הרשב\"א שמצאתי ואכתבנה לקמן בסמוך נתן טעם למה פסק רבינו כן: \n",
+                "<b>ומדברי סופרים וכו'.</b> משנה ריש סנהדרין דיני ממונות בג': \n",
+                "<b>ושנים שדנו אין דיניהן דין.</b> שם (ה':) תניא רשב\"ג אומר יפה כח פשרה מכח הדין ששנים שדנו בעלי דינין יכולין לחזור בהם ואע\"ג דשמואל סבר דפליגי רבנן עליה ואמר דשנים שדנו דיניהם דין הא אמרינן התם רבי אבהו אמר שנים שדנו אין דיניהם דין לד\"ה ופסק רבינו כמותו משום דכל היכא שאנו יכולים למעט המחלוקת יש לנו למעט ועוד דאמרינן פ' שני דכתובות ובפ' זה בורר ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא ליה אלמא דאין הלכה כמותו ועוד דגרסינן בירושלמי רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו שנים שדנו אין דיניהן דין והא ודאי כרבי יוחנן קיימא לן לגבי שמואל וכל שכן כד הוי ר\"ל בהדי ר\"י והני מילי דאין דיניהן דין באינן מומחין ולא קבלום עליהם בעלי דינין דאם הם מומחין לרבים או נטלו רשות אפילו אחד דינו דין כמו שכתב רבינו בסמוך ואם קבלום עליהם ומכל מקום קיימא לן בדברי רבינו שכתב לעיל בסמוך שמותר לאחד לדון מן התורה והיינו כרב אחא בריה דרב איקא ובהדיא אמרינן התם בגמרא דלרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין והיאך פסק רבינו כאן דלא כשמואל. ואפשר לומר שכך מפרש רבינו לרבא דאמר דמדאורייתא בעינן תלתא הא ודאי לית ליה דשמואל דהא מדאורייתא תלתא בעינן לרב אחא אית ליה דשמואל כלומר אפשר לקיים דברי שמואל כיון דמדאורייתא לא בעינן תלתא בדיעבד שנים דיניהם דין וכיון דחזינן דשמואל ור' אבהו לא פליגי אי מדאורייתא חד כשר או לא אלמא דאפילו ר' אבהו מודה דמדאורייתא חד כשר ומדרבנן הוא דבעינן תלתא אלא דאלמוה רבנן לתקנתייהו למימר דאפילו דיעבד לא סגי בלא תלתא ואע\"ג דאמרינן (דף ל\"ד:) אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה תלמוד לומר והובא אל הכהן וכו' דמשמע דמדאורייתא דיני ממונות בשלשה צ\"ל לפי זה דדרך אסמכתא קאמר הכי: \n",
+                "<b>אחר</b> כך מצאתי שנשאל הרשב\"א והשיב וז\"ל: \n",
+                "<b>כתבת</b> התימה מהרמב\"ם שפסק כרב אחא דמדאורייתא חד נמי כשר ועם זה פסק דשנים שדנו אין דיניהן דין: \n",
+                "<b>אני</b> אומר כי הרב פסק כרב אחא מדקתני בברייתא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי וסבור הרב ז\"ל דברייתא הכי קתני דיני ממונות בשלשה משום יושבי קרנות כרב אחא ומדאורייתא אפילו יחיד שאינו מומחה לרבים דן אפילו יחידי לכתחלה ואפילו מדרבנן דאוקמוה אדיניה ולית ליה להאי תנא עירוב פרשיות וכמו שפירש\"י ומ\"מ מדרבנן כל שאינו מומחה לרבים בעינן שלשה ואלמוה לתקנתא דאי ליכא ג' אפי' בדיעבד אין דיניהן דין ואם תאמר א\"כ אמאי לא אקשו מהאי ברייתא לר' אבהו יש לומר דאמר לך ר' אבהו אנא דאמרי כר' שמעון בן גמליאל דאמר הדין בשלשה ושמא הזקיקו לרב לומר כך מדגרסינן בפ' ראוהו ב\"ד והם שלשה וכו' ואמאי לימא הכא נמי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ואסיקנא הך סיפא איצטריכא ליה שאין היחיד נאמן ע\"י עצמו סד\"א הואיל ותנא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי הכי נמי בקדשים ביחיד קא משמע לן ואימא הכי נמי אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו וא\"ל עד דהוי אהרן אחיך אלמא דברייתא דאם היה מומחה לרבים דבר תורה קאמר ולפיכך פסק הרב כך ומכל הנך ראיות שכתבתי למעלה ראה הרב דלית הלכתא כשמואל ולפיכך פסק דאפי' מדרבנן פסלי חד דלאו מומחה ואפי' שנים וניחא לי נמי קצת לדבריו הא דאכשרו תרי בפרוזבול וכן בביטול הגט וקרו להו ב\"ד ואם איתא כיון דאית לן עירוב פרשיות אפילו בהא היאך קרו להו ב\"ד בשום ענין ואע\"ג דאמרינן בריש פירקין דרבא לית ליה דשמואל ורב אחא אית ליה דשמואל אפשר לומר דאפילו רב אחא לית ליה דשמואל דאמר דאם דנו דיניהם דין אלא מעיקרא דדינא קאמר כנ\"ל לדעת הרב אלא שק\"ל הא דאותביניה לר' אבהו דאמר שנים שדנו ד\"ה אין דיניהם דין מדן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי דאלמא לרב אחא לא קשיא דלדידיה מה שעשה עשוי עדיין יש לי לומר דאנן לא שמעינן לרב אחא דאית ליה דשמואל ומן התקנה הילכך לא אפשר לן לאקשויי ליה מינה אלא לכשת\"ל דלית אקשי ליה מינה ומתרצינן ליה לר' אבהו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד שהיה מומחה לרבים.</b> שם (דף ד') ת\"ר דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי ואמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי ואסיקנא דהכי קאמר כגון אנא דגמירנא וסבירנא ואע\"ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא דינו דין. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו או שנטל רשות מבית דין.</b> דפירוש אע\"פ שאינו מומחה לרבים דגמיר וסביר אבל מומחה הוא דאי שאינו מומחה הרי כתב רבינו ספ\"ד שאין רשותו מועלת כלום והיאך יהיה מותר לו לדון יחידי ואין לומר דאפי' באינו מומחה עסקינן והיינו טעמא דמצי דאין משום דקבלו בעלי דינין עלייהו דא\"כ לאו מתורת נוטל רשות הוא דמצי דאין אלא מכח קבלת הבעלי דינין וא\"ה אפי' רועה בקר נמי אלא ודאי כדאמרן: \n",
+                "<b>אבל אינו חשוב ב\"ד.</b> כלומר להיות הודאה בפניו כמודה בפני ב\"ד וכמו שנתבאר זה בדבריו בספ\"ה: \n",
+                "<b>ואע\"פ שהוא מותר וכו'.</b> משנה במס' אבות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לאדם לעשות דין וכו'.</b> בבא קמא פרק המניח (בבא קמא דף כ״ז:) פלוגתא דרב יהודה ורב נחמן וסבר רב נחמן דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא פירוש אם לא יבא לב״ד וידוע דהלכתא כרב נחמן בדיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שב\"ד של ג' וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין (דף ז':) רב הונא כי הוה אתי דינא קמיה מכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב אמר כי היכי דנמטייה שיבא מכשורא פירוש שיגיענו נסורת קטנה מן הקורה כלומר שאם נטעה ישתלש העונש בין כולהו ויקלו מעלי: \n",
+                "<b>וצריכין שיהיו היושבים כולם שם בב״ד ת״ח וראויים.</b> ברייתא פרק שבועת העדות (שבועות דף ל':) ומניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו פירוש לישא וליתן עמו שלא יטעהו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם חכם וכו'.</b> ברייתא בסנהדרין פ' זה בורר (כ\"ג) כך היו נקיי הדעת עושים אין יושבין בדין עד שיודעים עם מי יושבים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עד אימתי סנהדרי קטנה וב\"ד של שלשה וכו'.</b> פ\"ק דשבת (דף י') עד אימתי יושבים בדין א\"ר ששת עד זמן סעודה ושם בסמוך אמרו ששעה ששית היא זמן סעודת תלמידי חכמים ואם כן הוה ליה לרבינו לכתוב עד תחלת שש כדי שיסעדו בשעה ששית אם לא נאמר דמשמע ליה עד זמן סעודה עד סוף זמן סעודה והיינו עד סוף שש ולא תקשי לך היאך יסעדו אחר שש שהוא כזורק אבן לחמת דהא אמרינן דאי טעים מידי בצפרא לית לן בה: \n",
+                "<b>אבל ב״ד הגדול היו יושבין וכו'.</b> ברייתא בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח:): \n",
+                "<b>ובשבתות וימים טובים וכו'.</b> באותה ברייתא ובשבתות וימים טובים בחיל ובתוספתא דחגיגה פרק ב' כתוב נכנסים לבית המדרש שבהר הבית והטעם פירש\"י שלא יהיו נראים כיושבים בדין שבלשכת הגזית היו דנין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין ב\"ד של ע\"א צריכין וכו'. עד ואם לאו לא יצא עד שיבא אחר.</b> סנהדרין פרק אחד ד\"מ (דף ל\"ז) והטעם שלא יפחתו מכ\"ג דריש ליה התם מאל יחסר המזג פירוש אל יחסרו מחלק הג' שהוא כדי הראוי למזוג וכ\"ג שליש של שבעים דסתם מזיגה על חד תרי ושאני מזיגה דרבא דהוי על חד תלת וי\"מ אל יחסר מז\"ג בגימטריא חמשים אבל אם חסרו מ\"ט שנשארו כ\"ב אין לחוש x ומכאן למד רבינו שלא היו יושבים כולם תמיד ולא היו מתקבצים אלא בעת הצורך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מתחילין את הדינין וכו'.</b> בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) דיני נפשות דנין ביום וגומרים ביום דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ואמרינן עלה בגמרא (דף ל״ד:) מה״מ אמר רבי חייא בר פפא דאמר קרא ושפטו את העם בכל עת וכו'. דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו וכו' הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין פירוש משום דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין ובתר הכי אמרינן מתניתין דלא כר״מ דתניא היה ר״מ אומר מה תלמוד לומר [על פיהם יהיה] כל ריב וכל נגע וכו' מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום ויש לתמוה למה תפס רבינו קרא דמייתו בגמרא אליבא דר״מ ושביק קרא דמייתי ליה אליבא דרבנן. ויש לומר דאמרינן התם בגמרא לקמן ור״מ ביום הנחילו מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן וכו' ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה והא דרבה בר חנינא הלכה היא וכמו שכתב רבינו בפרק זה והשתא כיון דביום הנחילו איצטריך למידרש ביום אתה מפיל גורלות ממילא בטלה לה ההיא ראיה דרבא וא״כ אע״ג דלא קי״ל כר״מ מדרשא דדריש למעט בלילה בין לתחלת דין בין לגמר דין דרשינן ליה למעוטי לתחלת דין וקרא דושפטו את העם בכל עת דרשינן אגמר דין ואם תאמר כיון דדרשינן דאין גומרין דין בלילה מכל ריב וכל נגע לא מצית למדרש ושפטו לגמר דין דהא אמרינן ורבי מאיר ושפטו מאי דריש ביה ואמר רבא לאתויי יום המעונן דאע״ג דאין רואים בו נגעים דנין בו מושפטו ואם כן לילה לגמר דין מנא לן. ויש לומר דלא איצטריך לרבנן קרא דושפטו ליום המעונן שאינם מקישים ריבים לנגעים אלא לומר מה זה ביום אף זה ביום לא לשום היקשא אחרת אבל ר״מ דמקיש להו לגמרי אצטריך ושפטו לאפוקי יום המעונן תדע דר״מ מקיש להו לגמרי ורבנן לא גמרי מנגעים אלא דריבים ביום ותו לא דהא סומא באחד מעיניו פסול לר״מ דומיא דנגעים ולרבנן כשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין מקבלים עדות וכו'.</b> כתב בעל נמוקי יוסף בשם הרמב״ן בפרק יש נוחלין ופ' אחד דיני ממונות דאפילו נתקבל פסול דאמרינן בר״ה (דף כ״ה ע״ב) למה לי למיתני נחקרו העדים וכו' סד״א תהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשיה בלילה מידי דהוה אדיני ממונות וכו' דגומרין בלילה קמ״ל אלמא קבלת עדות כתחלת דין הוא שאינה אלא ביום אפילו בדיעבד דתנן ביבמות פ' מצות חליצה (יבמות דף ק״ד) חלצה בלילה חליצתה כשרה ורבי אליעזר פוסל ומפרשינן בגמרא דמר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמיא אלמא תחלת דין בלילה אפילו דיעבד פסול והוא הדין לקבלת עדות דתרווייהו כי הדדי נינהו וכמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ואין מקיימין שטרות וכו'.</b> זה דבר פשוט שהרי צריך קבלת עדות ואפילו על פי הדברים שכתב רבינו פ\"ה מהלכות עדות שיכולים לקיים השטר על פיהם ואין שם קבלת עדות כיון שהטעם הוא משום דבדרבנן עד נעשה דיין מכל מקום הוה ליה כקבלת עדות ולא הוי אלא ביום: \n",
+                "<b>ובדיני ממונות וכו'.</b> לא קאי אלא אראש דבריו אין מתחילין את הדינין וכך שיעור הלשון ובדיני ממונות דוקא אם התחילו דנין ביום מותר לגמור בלילה אבל בדיני נפשות אסור לגמרו בלילה דאילו קבלת עדות הוא הוי כתחלת דין לא שייך ביה אם התחילו גומרין דכוליה התחלה הוא ודין זה דבדיני ממונות גומרין בלילה ולא בדיני נפשות כבר נתפרש בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנחלות כדינין וכו'.</b> סנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ובתרא פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קי״ג:) והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ולא בלילה ואסיקנא דדין נחלות קאמר פירוש דבפרשת נחלות כתיב לחקת משפט דמשמע הפלת נחלות דין קצוב הוא בשעת המיתה הכל כמו שאמר המת ואין הדבר צריך דיינין אלא כל אחד מיורשיו יחזיקוהו שומעי הצואה בשלו וכיון דאמר קרא ביום הנחילו משמע דהני מילי דצואת המת הוי דין פסיק ואין צריך עוד לדיינים ביום אבל בלילה לא הוי דין פסיק וצריך דיינים ואלו ששמעו צואת המת יעידו בפניהם ויש מחלוקת בין המפרשים דאיכא מ״ד דכיון דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו לא הוי אלא מדרבנן כי מרבי הכא לא מרבינן אלא בקנין ואיכא מ״ד דבלא קנין מיירי ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקה והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בחשן המשפט: \n",
+                "<b>כתב</b> \n",
+                "<b>הרמ\"ך הנחלות כדינים וכו'.</b> תימה למה הביא לשון שסותר אותו בגמרא והל\"ל לפיכך אין דיני נחלות בלילה ועוד תימה לן היכי תלי תניא בדלא תניא שאמר הנחלות כדינים ואדרבא לפסק הלכה כל הדינים מנחלות גמרינן כדרמי הכא כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שנכנסו לבקר את החולה וכו'.</b> פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי״ג:) מימרא דרב יהודה אמר רב כלשון רבינו ואמר רב חסדא עלה לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין משום דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ופירש״י רצו כותבין בלשון עדות והיורשין יבואו לבית דין ובית דין יעשו כפי הצואה. רצו עושין דין השומעין רשאין ושליטין להיות מחזיקין כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו. שנים אין עושין דין דמתחלתו לא נראו להיות לדיינים אבל בלילה שאינו ראוי לדין כותבין ואין עושין דין אפילו למחר שמתחלתם לא נראו לישב לשם לדין עכ״ל. ובפרק יש נוחלין כתב רשב״ם דדוקא נקט שנכנסו לבקר הילכך רצו עושין דין אבל נכנסו להעיד הרי הם עדים ואין עד נעשה דיין והביא ראיה לדבריו מדאמרינן פ״ק דמכות גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דאמרינן להו למחזי אתיתו או לאסהודי ואי לאסהודי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ופירש הוא ז״ל דאמרינן להו מתחלה כשראיתם העדות נתכוונתם להעיד או לראות הדבר אלמא כונה להעיד פסולה וגם הביא ראיה מתשובת זקנו רש״י ובעלי התוספות חלקו עליו וההיא דפ״ק דמכות פירשוה בענין אחר מ״מ רבינו ז״ל מסכים לדבריו שהרי ההיא דמכות רבינו בפרק חמישי מהלכות עדות מפרשה כדברי רשב״ם שכן כתב שם על פי שנים עדים או שלשה עדים לעשות ג' כשנים וכו' וכיצד בודקין את הדבר כשיבאו לבית דין עדים מרובים כת אחת אומרים להם כשראיתם זה שהרג או חבל להעיד באתם או לראות כל מי שאומר לא להעיד עליו אלא לראות מה הדבר ובכלל העם באתי מפרישים אותו וכל מי שאומר לא הייתי עומד אלא להעיד ולכוין העדות מפרישין אותו אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן בטלה בד״א בשהיה בהם קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד הואיל וראה הדבר וכוון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. ומה שהקשו א״כ אין לך גט כשר כשנותנין בפני קרובים או קדושין אם נתכוונו להעיד לא קשיא דכיון שנהגו ליחד עדים אף אם יתכוונו הקרובים להעיד אין בכך כלום דאין כוונה פוסלת אלא כשאין עדים מיוחדים ואם תאמר והא בעינן הגדה בשאר ממון חוץ מקידוש החדש משום דכתיב כזה ראה וקדש וקיום שטרות דרבנן ואם כן היכי אמרינן רצו עושים דין תירץ הריטב״א דמה שצוה בפניהם חשוב הגדת עדים דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אבל בעל נמוקי יוסף כתב בסנהדרין רצו עושין דין פירש״י שהם פוסקים הדין על פי צוואתו ואין צריך בית דין אחר נראה מפירושו שהוא עשאן בית דין של עצמו ואין היורשין יכולים לדון בפני אחר שצואה בעצמה הוא פסק דין שנפסק בפני אלו שהם ב״ד ושמעינן מהא דב״ד יכולים לדון ע״פ ראייתם בלא קבלת עדות אחרת כיון שהם יודעים הדבר ושלא כדברי המפרשים דבדיני ממונות בעינן שיעידו בפניהם דהגדה בעינן ושאני הכא דאיכא הגדת בעל דבר והודאת בעל דין כמאה עדים דמי עכ״ל. ולי נראה דאי איכא למידק מלשון רש״י איפכא איכא למידק מיניה דאי לנוסחת ספרינו דגרסינן ברש״י רצו עושין דין השומעין רשאין ושליטין להחזיק כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו מדקאמר הכל כמו ששמעו משמע טעמא דשמעו דאיכא הגדה אבל אי ליכא הגדה לא ואפילו אם תמצא לומר שלא היה גורס כדברי רש״י כי אם כמו שכתב בשמו איכא למימר דמדקאמר על פי צואתו משמע דוקא משום דאיכא צואה דהיינו הגדה ועל פיה פוסקין הדין אבל אי ליכא הגדה לא ואין לומר דושמעינן מהא לא קאי לרש״י אלא למימרא דרב יהודה דהיכי שמעינן מינה הכי דהא הריטב״א פירש על הא דר' יהודה דמה שצוה בפניהם חשוב הגדה ובעל נמוקי יוסף גופיה בפרק יש נוחלין מייתי הא דכתב הריטב״א על הא דרב יהודה וכתב עוד רשב״ם דה״מ דרצו עושין דין דמשמע דאפילו החולה אין יכול לחזור בו כגון מתנת שכיב מרע במקצת וקנו מיניה דתו לא מצי הדר ביה אבל בלא קנין כיון דיכול לחזור בו אין עושין דין שאין לדיינים לעשות דין בדבר שאפשר להבטל עדיין ואם רצו אין דיניהן דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ב\"ד של ישראל וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין (דף ז'): \n",
+                "<b>לפיכך צריכים וכו' ובעטיפה.</b> דאמרינן בפ\"ק דשבת מאימתי התחלת הדין משיעטפו הדיינים ושאר הדברים הטעם מפני מורא שכינה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל סנהדרין וכו' שנאמר לא תכירו פנים במשפט.</b> כתוב בסמ\"ג מל\"ת סי' קפ\"ד תניא במכילתין לא תכירו פנים אזהרה זו לממונה להושיב דיינים שלא יאמר איש פלוני נאה וכו' מעלה הכתוב על שמינהו כאילו הכיר פנים: \n",
+                "<b>ועוד אמרו כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון וכו' עד בלבד.</b> פ\"ק דסנהדרין שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהוא כאילו הקים מצבה.</b> צ\"ע היכא מייתי ליה והרב מהר\"י קולון האריך הרבה בשורש קי\"ז לבקש מנוח לכף רגלו אמאי דריש לה רבינו מלא תקים לך מצבה ובפרק קמא דסנהדרין מייתי לה מלא תטע לך אשרה ורואה אני דבריו טובים ונכוחים אילו היה דרכו של רבינו לדרוש הפסוקים מדעתו ולהניח הדרשה המפורשת בגמ' ומכיון שאין דרכו כן נ\"ל דבשום דוכתא דריש לה מלא תקים לך מצבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דיין שנתן ממון אסור לעמוד מפניו וכו'.</b> ירושלמי בסוף בכורים ר' מנא מקל לאלין דמתמניין בכסף רבי אימי קרא עליהון אלהי כסף וכו' אמר רבי יאשיה וטלית שעליו כמרדעת של חמור אמר ר' אשיין זה שהוא מתמנה בכסף אין עומדין מפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כמרדעת של חמור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך היה דרך וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין ר' זירא הוה מיטמר מלסמוכי ואיתיה נמי בירושלמי סוף בכורים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד בית דין הגדול וכו'.</b> נתבאר מתוך מאי דאיתא בפרק קמא דסנהדרין (דף ה'): \n",
+                "<b>ואחד הנסמך וכו' אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם.</b> למד כן מדאשכחן דלאחר החורבן דלא הוו סנהדרין היו סומכין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד היא הסמיכה וכו'.</b> פ' קמא דסנהדרין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין סומכין וכו' אלא בשלשה.</b> שם במשנה סמיכת זקנים בשלשה דברי ר' שמעון רבי יהודה אומר בחמשה ופירש\"י סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור ובגמ' (דף י\"ג:) תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה מאי סמיכה וסמיכת זקנים אמר רבי יוחנן מיסמך סבי לקרות להם רבי ומשמע דאע\"ג דאפליגו במתני' רבי יהודה ור' שמעון בסמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור אי הויא בשלשה או אי הויא בחמשה בסמיכת סבי לקרות להם רבי לכ\"ע הויא בשלשה כדקתני בברייתא שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה האחד וכו'.</b> נראה מדבריו דבאחד סמוך סגי אף על פי שהשנים האחרים אינם סמוכים נ\"ל שטעמו דמדאמרינן התם בגמ' (דף י\"ג:) אמר ליה אביי לרב יוסף מיסמך סבי פירוש לקרות רבי בשלשה מנ\"ל אילימא מדכתיב ויסמוך את ידיו עליו א\"ה תיסגי בחד וכ\"ת משה במקום ע\"א קאי א\"ה ליבעי ע\"א קשיא וסובר רבינו דכיון דאסיקנא בקשיא ופשיטא דלא בעינן ע\"א ואם כן בחד סגי ולדחויה דברייתא דבעינן ג' אי אפשר א\"כ יש לנו לומר דכי קתני בברייתא ג' לאו בכולהו סמוכין עסקינן דאם כן קשיא דאביי אלא חד סמוך סגי ומיהו בעינן עמיה שנים דהוו שלשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קרוי אלהים וכו'.</b> בב״ק פרק החובל (בבא קמא דף פ״ד) אלהים בעינן וליכא ופירש״י אלהים בעינן והיינו מומחים וסמוכים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה וכו' עד אלא אם כן היה הנשיא עמו.</b> בירושלמי פירקא קמא דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין סומכין זקנים בח\"ל וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ד) אמר ר' יהושע בן לוי אין סמיכה בח\"ל ופירשו לה התם לומר דאין סומכין בח\"ל ואסיקנא נמי התם דאפילו סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ אין סומכין: \n",
+                "<b>היו שניהם בארץ וכו'.</b> נראה שלמדה ממה שכתבנו בסמוך דכיון שאמרו בגמרא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ לא סמכי משמע הא סומכין ונסמכין בארץ מצו סמכי אפילו אינם יחד דאי אפילו סומכין ונסמכין בארץ בעינן שיהיו במקום אחד מאי איריא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ הא אפילו שניהם בארץ כיון דאינם במקום אחד לא מצו סמכי אלא ודאי כדאמרן: \n",
+                "<b>וכל ארץ ישראל שהחזיקו וכו'.</b> נראה שהוציא כן ממאי דאמרינן בריש סנהדרין וכתבו רבינו בסוף פ' זה שרשות בני ארץ ישראל מועלת לעיירות העומדות על הגבולים ואם לעיירות האלו מהני כל שכן דמהני למה שהחזיקו עולי מצרים אע\"פ שלא החזיקו עולי בבל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לסומכין וכו'.</b> ירושל' ר\"פ חלק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש להם למנות וכו'.</b> בריש סנהדרין (דף ה') אמרינן שרבי נתן רשות לרב לדון אבל לא להתיר בכורות ומכל מקום צריך עיון מנין לרבינו שצריך שיהיה ראוי לכל הדברים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן יש לסומכין וכו'.</b> שם ע\"ב אמר ליה רבי יוחנן לרב שמן הרי אתה ברשותנו עד שתבא אצלנו ופירש\"י ברשותנו רשות נתונה לך לדון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> חכם מופלא וכו' הרי שלא היה בא\"י אלא סמוך אחד וכו'.</b> בפירוש המשנה פרק קמא דסנהדרין כתב כן אלא ששם כתב הדבר סתם וכאן כתב והדבר צריך הכרע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין שנסמכו וכו'.</b> משנה סוף פ' קמא דמכות (דף ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ראשי גליות שבבבל וכו' עד אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות.</b> הכל בריש סנהדרין (דף ה') פשיטא מהכא להכא ומהתם להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים כלומר שיש להם שררה מועטת וכל אחד מהם יש לו רשות להפקיר דהפקר ב\"ד הפקר ושל א\"י יש לו לתת רשות בכל א\"י ושבבבל בחוצה לארץ מהתם להכא מאי ואיפשיטא דמהתם להכא לא מהני ולפי שמעלת ראשי גליות שבבבל גדולה מנשיאי א\"י כתב רבינו ראשי גליות שבבבל במקום מלך הם עומדים והלכך אין רשות בני א\"י מועלת לכוף בחוצה לארץ וכדאיפשיטא בגמ' ומשמע שלא הוצרכו בגמ' לשאול אי מהני מבבל לא\"י שאע\"פ שראשי גליות בבל רודים את העם במקל אינו דין שיועיל רשותם לא\"י ודינם שכל אחד יעמוד בשלו ואדרבה הוה ס\"ד דרשות א\"י מועילה לחוצה לארץ אבל ספר מצות גדול כתב הרשות שיתן ריש גלותא שבבבל לבני בבל אף לבני א\"י מועיל שהרי בבבל השבט ובא\"י המחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה וכו' ואמרינן בירושלמי שריש גלותא שבבבל גדול מהנשיא שבא\"י לפי שהוא מהזכרים והנשיא מהנקבות עכ\"ל וקשה לזה דה\"ל לגמ' למימר פשיטא דמהכא להתם מהני מהתם להכא מאי ומ\"מ הכי משמע מדברי רבינו שכתב ראשי גליות שבבבל במקום מלך הם עומדים ויש להם לרדות את ישראל בכ\"מ ולדון עליהם בין רצו בין לא רצו. ומצאתי בספר מספרי רבינו שהיה מוגה בו בלשון הזה וכל דיין הראוי לדון שנתן לו ראש גלות רשות לדון יש לו לדון בכל העולם אע\"פ שלא רצו בעלי דינים בין בארץ בין בחוצה לארץ אע\"פ שאינו דן דיני קנסות ע\"כ וכן משמע קצת בגמ' דכי נקיט רשותא אע\"ג דלא קבל זה עלייהו דן אותה בעל כרחם דכי בעי מהתם להכא מאי פשיט ליה מרבה בר בר חנה דדן דינא וטעה ואמר ליה ר' חייא אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והא רשותא הוה נקיט אלא שמע מינה מהתם להכא לא, משמע דאי הוה נקיט רשותא אפילו לא קבלוה עלייהו לא הוה משלם אלמא דכופם לדון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו ובעיירות העומדות על הגבולים.</b> הוא ממה שהקשו על מה שאמרו מהתם להכא לא מהני אלא רבה בר בר חנה שנטל רשות כשהיה יורד לבבל למה לי ומשני לעיירות העומדות על הגבולים ופירש\"י הנמשכות אחר ארץ ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו ראוי לדון וכו'.</b> בפירקא קמא דסנהדרין (דף ז':) דבי נשיאה אוקמוה דיינא דלא הוה גמיר וביזהו רבי יהודה בר נחמני. ועל מה שכתב \n",
+                "<b>רבינו שהוא כמקדיש בעל מום למזבח</b> האריך מהר\"י קולון בשורש קי\"ו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין מעמידין וכו'.</b> פרק קמא דסנהדרין תנן אין דנין את השבט ופירש בגמ' (דף י\"ד:) דבשבט שהודח כולו עסקינן ולא את נביא שקר ולא את כהן גדול אלא על פי ב\"ד של ע\"א ואין מוציאין למלחמת הרשות וכו' ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות וכו' ואין עושין סנהדראות לשבטים ואין עושין עיר הנדחת אלא על פי ב\"ד של ע\"א ופירש בגמ' דדיני נפשות דכ\"ג הוא דבעינן ע\"א אבל דיני ממונות דנין בג' כשאר כל אדם וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו אבל דיני ממונות דכ״ג בשלשה</b> ובסוטה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד) תנן ושלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאים ובפ״ק דסוטה (דף ז') תנן שהיו מעלים את הסוטה לבית דין הגדול שבירושלים ובפ״ק דסנהדרין (דף ט״ז) אמרינן דמיתת זקן ממרא של כ״ג והמראתו בעינן על פי בית דין של ע״א ונראה שלזה נתכוון רבינו \n",
+                "<b>שכתב אין עושין זקן ממרא</b> ולא כתב אין ממיתין זקן ממרא וקשיא לן מדתנן בפרק י' דסהנדרין (דף פ\"ט) גבי זקן ממרא אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים ונשאר לנו לדעת מנין שאין מעמידין מלך אלא בבית דין הגדול: \n",
+                "<b>כתב</b> \n",
+                "<b>הרמ\"ך ואין מוסיפין על העיר וכו'.</b> תימה הוא זה שמביא האי קרא דכל הדבר הגדול למדידת החלל ולמלחמת הרשות ולתוספת העיר והעזרות ובגמ' מביא פסוק אחר דמדידת החלל הוי מזקניך ושופטיך ותוספת העיר והעזרות הוי מוכן תעשו דדרשינן וכן תעשו לדורות והוא מביא האי קרא דכל הדבר הגדול והו\"ל להביא לעיל גבי כ\"ג דאין דנין דיני נפשות שלו כדמייתי בגמ' וצריך עיון עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין דנין דיני נפשות וכו'.</b> משנה פ\"ק דסנהדרין דיני נפשות בכ\"ג הרובע והנרבע בכ\"ג שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר ואת הבהמה תהרגו שור הנסקל בכ\"ג שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתו בכ\"ג ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה רבי עקיבא אומר מיתתן בכ\"ג. ובגמ' (דף ט\"ו:) הזאב והארי וכו' אמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא אלמא קסבר יש להם תרבות ויש להם בעלים רבי יוחנן אמר אע\"פ שלא המיתו אלמא קסבר אין להם תרבות ואין להם בעלים ותניא כוותיה דריש לקיש ולפיכך פסק רבינו כוותיה ואמרינן תו בגמ' רבי עקיבא היינו תנא קמא איכא בינייהו נחש ופירש\"י איכא בינייהו נחש דתנא קמא חשיב ליה בהדי הנך ובעי כ\"ג ורבי עקיבא באינך סבירא ליה כוותיה בר מנחש: \n",
+                "<b>ועל</b> מה שכתב \n",
+                "<b>רבינו אבל נחש שהמית אחד הורג אותו. </b> כתב הראב\"ד א\"א זהו כרבי עקיבא ולא ידעתי למה ע\"כ. ויש לומר שטעם רבינו דבארי ודוב וכו' סבירא ליה לר' עקיבא כתנא קמא והוה ליה רבי אליעזר יחיד לגבייהו ובנחש ס\"ל לר' עקיבא כרבי אליעזר והוה ליה תנא קמא יחיד לגבייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא שם רע וכו'.</b> משנה שם המוציא שם רע בשלשה דברי רבי מאיר וחכ\"א בכ\"ג מפני שיש בה דיני נפשות וידוע דקי\"ל כחכמים ובגמ' (דף ח') וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי אמר עולא בחוששין ללעז קא מיפלגי רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז ורבנן סברי חוששין ללעז וכו'. מיתיבי וחכמים אומרים תבעו ממון בשלשה תבעו נפשות בכ\"ג בשלמא לרבא תבעו ממון תחלה בשלשה תבעו נפשות תחלה אפילו ממון בכ\"ג אלא לעולא קשיא אמר רבא וכו' הב\"ע כשהביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל בא לגבות ממון מבעל בשלשה ובמקום נפשות בכ\"ג ופירש\"י וחכמים אומרים וכו' מפני שיש בה דיני נפשות קס\"ד דה\"ק משום מוציא שם רע דשייך ביה דיני נפשות וכגון שמביא עדים ובגמ' פרכינן וכי יש בה דיני נפשות מאי הוי השתא מיהא לאו דיני נפשות דליכא עדים. רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז אין חוששין שמא יבאו לבית דין ויצא הקול וישמעו עדים ויבאו ויעידו שזנתה תחתיו ועכשו אין הבעל יודע בהם ותבעי כ\"ג דשמא יבא לידי נפשות ורבנן סברי חוששין וכו'. ובמקום דאיכא דיני נפשות כלומר וכל היכא דאיכא למיחש לנפשות כגון בתחלת הדין אפילו אין לו עדים יש לחוש שמא ישמעו ויבאו עדים כ\"ג בעי עכ\"ל. ואע\"פ שאמוראים אחרים פירשו בעניינים אחרים פסק רבינו כעולא משום דאביי אמר בתר הכי דכ\"ע חוששין ללעז ומשמע דכל הני אמוראי הכי ס\"ל וכמבואר בדברי התוספות ועוד דהא רבה דהוא בר פלוגתיה יישב ברייתא אליביה: \n",
+                "<b>ומניין שאין דנין וכו'.</b> משנה פ' קמא דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכות בשלשה.</b> משנה שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עריפת העגלה בחמשה.</b> משנה שם עריפת העגלה בשלשה דברי רבי שמעון רבי יהודה אומר בחמשה וידוע דהלכה כרבי יהודה. ודע שמה שכתב כאן רבינו עריפת העגלה העתיק לשון המשנה כמנהגו ואין הכוונה אלא על המדידות כמו ששנינו בפרק עגלה ערופה וכתבוה התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיבור החדש בשלשה.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש עיבור השנה בשבעה.</b> שם במשנה עיבור השנה בשלשה רשב\"ג אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרים בשבעה ואם גמרו בשלשה מעוברת. ופסק כרשב\"ג אי משום דבכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו אי משום דבגמ' מפרשי אמוראי טעמיה אלמא הלכתא כוותיה ואע\"פ שלא כתב כאן רבינו אלא בשבעה סמך על מ\"ש בפרק ד' מהלכות קידוש החדש כל דברי רשב\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיני קנסות וכו' עד ואפי' אחד מומחה דן אותם.</b> בריש סנהדרין תנן דיני ממונות בג' גזילות וחבלות בג' ופירש בגמ' דה\"ק דיני ממונות פירוש בהודאות והלואות בג' הדיוטות גזילות וחבלות בג' מומחין ותנן נמי התם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' והאונס והמפתה בג' פירוש מומחין ואסיקנא בגמ' (דף ה') אהא דת\"ר דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי דאפילו לא נקיט רשותא מריש גלותא כיון דגמיר וסביר דן דיני ממונות אפילו יחידי ואע\"ג דתנן במס' אבות אל תהי דן יחידי התם עצה טובה קמ\"ל כמו שנכתב בדברי רבינו סוף פרק שני. \n",
+                "<b>ומ״ש שם לפיכך דנין וכו' שליחות ב״ד של א״י עושין וכו'.</b> בר״פ החובל (בבא קמא דף פ״ד:) ובסוף גיטין (דף פ״ח:): \n",
+                "<b>כתב</b> \n",
+                "<b>הרמ\"ך לפיכך דנין בהודאות וכו'.</b> תימה כיון שהוא פסק כרב אחא בריה דרב איקא דמן התורה חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך מנין שיהיה סמוך ועוד דאי בסמוך מיירי אפילו בדרבנן כשר ולא גזרינן משום יושבי קרנות ביחיד מומחה אפי' לא יהיה סמוך דן אפי' לכתחלה ותימה היא לפסק שלו אמאי אצטריך למימר בהודאות והלואות שליחותייהו קא עבדינן בלי שליחותייהו יכולים חכמי בבל שאין סמוכים לדון דינייהו בהודאות והלואות כיון דגמירי וסבירי וצריך עיון עכ\"ל. ועיין בתשובת הרשב\"א שכתבתי בפרק שני על שנים שדנו אין דיניהם דין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ב\"ד של חוצה לארץ וכו'.</b> ר\"פ החובל שם אמרינן דכי עבדינן שליחותייהו דדייני א\"י במילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס אבל מידי דלא שכיח אי נמי לית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו אע\"ג דבסוף גיטין שם אההוא עובדא דאשכחיה אביי לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי אמרינן דכי עבדינן שליחותייהו במידי דשכיח ולא מדכר התם חסרון כיס יש לומר דדיני גיטין משום עיגונא עדיפא מהיכא דאיכא חסרון כיס דהכי נמי תירץ הר\"ן דהיינו טעמא דמקבלים גרים בזמן הזה אע\"ג דלא שכיח דלהכניס אדם תחת כנפי השכינה עדיף מממונא דשכיח ורב יוסף לפי מה שהקשה לו אביי השיבו כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח אבל מילתא דלא שכיח לא אבל אה\"נ דבעינן נמי אית בה חסרון כיס וכתבו התוס' דאע\"ג דהשתא ליכא ב\"ד מומחין בא\"י מ\"מ שליחותייהו דקמאי עבדינן: \n",
+                "<b>וכן כל הקנסות וכו'.</b> דגרסינן בבא קמא פ' המניח (בבא קמא דף כ״ז ע״ב) שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו לרכובה פירוש הכאה בארכובה ג' ולבעיטה ה' וכו' שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל ומייתי לה נמי בר״פ החובל (בבא קמא פ״ד:) ואמרי' תו בר״פ החובל בקנסא לא עבדינן שליחותייהו: \n",
+                "<b>וכל המשלם חצי נזק וכו'.</b> זה פשוט דכיון דאסיקנא בסוף פרק קמא דב״ק (דף ט״ו:) ובסוף אלו נערות (כתובות דף מ״א) דפלגא נזקא קנסא בר מח״נ צרורות דהוי ממונא וקי״ל דאין דיני קנסות בחו״ל ממילא קי״ל דכל ח״נ אין גובין בחו״ל בר מח״נ צרורות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנישום כעבד וכו'.</b> ר\"פ החובל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דשבת וריפוי גובין.</b> יש לתמוה דהא אמרינן שם בר\"פ החובל דאדם באדם אע\"ג דאית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ואפשר לומר דאה\"נ דדינא הכי הוי ולא כתב שגובין אותם אלא מפני תיקון העולם אבל לא משמע כן מדבריו שכתב לעיל בסמוך אבל בהמה שחבלה בחברתה או דברים המצויים אבל אין בהם חסרון כיס כגון תשלומי כפל אין דנין אותן דייני חוצה לארץ ומדלא כתב גבי דברים שאין מצויים ויש בהם חסרון כיס אדם שחבל באדם משמע דס\"ל דמדינא אדם באדם כי אית ביה חסרון כיס דנין אותו דייני חוצה לארץ לכן נראה לי שרבינו מפרש דהא דאמרינן דאדם באדם אע\"ג דאית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו לא אמרו אלא לענין נזק דאית ביה חסרון כיס ואפילו הכי לא דיינינן ליה בבבל וכל שכן לצער ובשת דלית בהו חסרון [כיס] אבל ריפוי ושבת כיון דאית בהו חסרון כיס דיינינן להו בבבל לטעמא משום דאמר רבא כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל וכדתנן בר\"פ החובל משמע הא שאר דברים שאינם נישומין כעבד נגבין בבבל דאל\"כ הוה ליה למסתם סתומי ולמימר אדם שחבל באדם אין גובין אותו בבבל ומכל מקום צער ובשת אינם נגבין בבבל משום דלית בהו חסרון כיס ומפני כך כשכתב דברים שאינם מצויים אע\"פ שיש בהם חסרון כיס אין דנין דייני חוצה לארץ לא רצה לכתוב כגון אדם שחבל באדם דא\"כ הוה משמע דאף שבת וריפוי אינם נגבים בבבל וכתב כגון בהמה שחבלה בחברתה ואחר כך כתב משפט אדם שחבל באדם וחילק בין נזק וצער ובשת לשבת וריפוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שהזיקה את האדם וכו' עד כך מעידים את הבהמה בפניהם בחוצה לארץ.</b> הכל שם ריש פרק החובל (בבא קמא דף פ״ד) ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרבא וכו' רבא לטעמיה דאמר נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל מאי שנא נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא אלהים בעינן וליכא נזקי שור בשור ושור באדם אלהים בעינן וליכא אלא מאי שנא שור בשור ושור באדם דשליחותייהו קא עבדינן וכו' אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותייהו קא עבדינן ואסיקנא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס אבל מילתא דשכיחא ולית בה חסרון כיס אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו הילכך אדם באדם אע״ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו בושת אע״ג דשכיח כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ושור בשור גובין בבבל והאמר רב שור שהזיק אין גובין אותו בבבל דאזיק מאן אילימא דאזיק אדם מאי איריא שור דאזיק אדם אפילו אדם דאזיק אדם נמי אין גובין אותו בבבל אלא פשיטא דאזיק שור וקתני אין גובין אותו בבבל אמרי התם בתם הכא במועד והאמר רבא אין מועד בבבל אמרי דאייעד התם ואייתיוה להכא והא מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא את אמרת דלא עבדינן שליחותייהו דאתו רבנן דהתם וייעדוה הכא סוף סוף מילתא דלא שכיחא היא ובמילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו אלא כי קאמר רבא בשן ורגל דמועדין מתחלתן נינהו ובפרק קמא דב״ק (דף ט״ו:) ובסוף פרק אלו נערות (כתובות דף מ״א) אמרינן דכלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי זוטרי אורחיה הוא ומגבינן בבבל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שגנב וכו'.</b> דאמרי' בהחובל (דף פ\"ד) דבתשלומי כפל וד' וה' נעביד שליחותייהו ומשמע לרבינו דלא קשיא ליה אלא בכפל חוץ מהקרן אבל בקרן פשיטא ליה דעבדינן שליחותייהו ובזה אין מקום למה שהקשו בתוספות דהיאך היו דנין דיני גזילות וגניבות דאפשר לומר דלא היו דנין רק על הקרן וקשה דתנן בראש סנהדרין גזילות וחבלות בשלשה ופירש בגמ' שהם מומחים וע\"כ גזילות היינו שדנין על הקרן דהא תני בתר הכי תשלומי כפל בשלשה ועוד דבגזילות לא שייך תשלומי כפל וא\"כ כי אמרינן גזילות בשלשה מומחין בדין הקרן אמרו והיאך כתב רבינו הקרן דנין אותו דייני ח\"ל. וכתב נמוקי יוסף בשם הרא\"ה דגזילות נראה מכל הגמ' דמילתא דשכיחא נינהו וגובין אותן בבבל כדאמרינן בההוא דגנב פדנא דתורי וכו' והקשה מהא דסנהדרין ותירץ דגזילה ממש כעין דויגזול את החנית לא שכיחא אבל שאר גזילות כגון שולח יד בפקדון וכיוצא שכיחי ומגבינן להו בבבל וכן אפשר לתרץ ההיא דסנהדרין לדעת רבינו ור\"י תירץ בסוף פרק המגרש דגזילות שעל ידי חבלות קאמר דאין דנין בבבל שחבל בחבירו וגזלו ובכי האי גוונא איכא לאוקמי ההיא מתני' דסנהדרין לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא כל המשלם על פי עצמו וכו'.</b> שאדם משלם בשת ופגם על פי עצמו מבואר במשנה ס״פ אלו נערות (כתובות דף מ״א) ופ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) ומייתי לה ר״פ נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ב.) ודין הכופר במשנה סוף פרק אלו נערות. והוצרך רבינו לכתוב זה משום דכיון דלישנא דגמ' פ״ק דסנהדרין גבי מומחין תלי ליה בדיני קנסות וקיימא לן דאין אדם משלם קנס על פי עצמו סד״א דבהכי תליא מילתא וכל מידי דאדם משלם על פי עצמו לא ניבעי מומחין קמשמע לן דלא שהרי בשת ופגם וכופר אדם משלם על פי עצמו ואין גובין אותו בדייני חוצה לארץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיני גרמות וכו'.</b> שכן מצינו שהיו דנים בבבל דינא דגרמי דאמרינן בבבא קמא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ח:) אכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה כי כשורא לצלמא פירוש שגבה ממנו גוביינא מעלייא כל מה שכתוב בשטר פרעון גמור מן העידית כקורה זו הנבחרת משאר הקורות לתקן בה צורה ודיוקנאות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן דין המוסר וכו'.</b> מדאשכחן בפ' בתרא דבב\"ק כמה אמוראי דהוו דייני דיני מסורות בבבל. \n",
+                "<b>ומה שכתב אף על פי שלא עשה מעשה</b> היינו לומר שאף על פי שלא נשא ונתן ביד ממון חבירו לעכו\"ם אלא שהלשין בפיו וכההוא דאחוי כריא דתבנא דחבריה וסלקא דעתך אמינא כיון שמחייבין אותו אע\"פ שלא עשה מעשה ביד דמי לקנס ולא יגבוהו בחוצה לארץ קמשמע לן דמגבין אותו בחוצה לארץ כהנהו עובדי דפירקא בתרא דבבא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנהג הישיבות בחוצה לארץ וכו'.</b> כתב הרי\"ף בפרק החובל שזה מנהג השתי ישיבות: \n",
+                "<b>וכן אם תפס וכו'.</b> בפ\"ק דבבא קמא (דף ט\"ו) ובכתובות סוף פרק אלו נערות (דף מ\"ב:) ואי תפס לא מפקינן מיניה ופירוש רבינו נכון הוא וכן פירש\"י ואע\"פ שהקשה רבינו תם דאם כן יתפוס כל אשר לו דאין דנין דיני קנסות ואם נוציא המותר ונשאיר כדי נזק הרי אנו דנין דיני קנסות י\"ל דכשהניזק צועק בפנינו ואנו מגבין אותו אז מקרי שפיר שאנו דנין דיני קנסות אבל כשהניזק תופס יותר ממה שהוא דינו והמזיק צועק בפנינו ואנו כופין לניזק שיחזיר המותר על נזקו לא מקרי דנין דיני קנסות רק מצילין עשוק מיד עושקו וכן יש לדקדק מדברי רש\"י שם דוק ותשכח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יחיד שהוא מומחה לרבים אע\"פ שהוא דן וכו' אבל הג' אע\"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות כו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל דיין שדן דיני ממונות וכו'.</b> פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) תנן דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה ופירש״י מחזירין סותרין את הדין לאחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה. ובגמרא (דף ל״ג) רמינן עלה דמתני' ממתני' אחריתי דתנן מה שעשה עשוי וישלם מביתו ופריק רב יוסף כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ורב נחמן אמר כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין ורב ששת אמר כאן כלומר דמחזירין בטעה בדבר משנה כאן שטעה בשקול הדעת ואסיקנא בגמרא דטועה בדבר משנה מיקרי אפילו טועה בדברי האמוראים האחרונים ואמרינן היכי דמי שיקול הדעת כלומר שאם אין הדין מפורש בשום מקום מנא ידעינן שטעה אמר רב פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד ופירש רש״י רוב הדיינין נראין להם דברי האחד ואזל איהו ועבד כאידך והטור פירש כגון דסתם גמרא פריך ממילתיה ונראה שזה הוא דעת הרי״ף ממ״ש בפ' שבועת הדיינין גבי פלוגתא דראב״י ורבנן ואפשר דכולהו פירושי איתנהו וכל חד מינייהו טועה בשיקול הדעת הוי וכל אחד נקט פירוש אחד וה״ה לאינך ורב חסדא אמר כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד ורבינו פוסק כרב חסדא דמסקנא דשמעתא היא וכן פסקו בהלכות ומאי דקאמר רב ששת נמי הלכתא היא דסוגיין בעלמא נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר בכתובות (ק':) ב״ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו וכו' וכן בשבועות ובדוכתי אחריני ולכך פסק דטועה בדבר משנה חוזר. וכתב הטור בשם הראב״ד ז״ל שאם טעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו הוי טועה בדבר משנה וכתב הרא״ש ולא מיבעי בפיסקי הגאונים אלא אפילו חכמי כל דור ודור שאחר הגאונים לא קטלי קני באגמא הוו ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכך יש לדקדק שסובר רבינו שטועה בדברי הפוסקים הוי טועה בדבר משנה מדכתב כגון דינין המפורשים במשנה ובגמרא ומדכתב תיבת כגון משמע דאתא לרבות טועה בדברי הפוסקים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם אי אפשר להחזיר פטור</b> מדאמרינן בגמ' דרבי טרפון האכיל בהמה שניטל האם שלה לכלבים וטועה בדבר משנה הוה דהא סתם מתני' באלו טריפות ניטל האם שלה כשרה ואמרינן עלה כיון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת כלומר כיון שלא האכלתה לכלבים בידיך ומדברי הטור נראה שפירש דברי רבינו אפילו שנשא ונתן ביד וכך כתב הרשב\"א בתשובה ולי נראה דעד כאן לא פטרינן לטועה בדבר משנה אלא ממה שנעשה על פיו לא ממה שעשה בידים וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו אע\"פ שגרם להזיק</b> והיינו בשלא נשא ונתן ביד אבל כשנשא ונתן ביד מזיק ממש הוא וחייב לשלם ואע\"פ שמומחה שנטל רשות מר\"ג אפילו נשא ונתן פטור התם שאני דהפקר ב\"ד הפקר וכן פירש\"י גבי הא דאמרינן לינקט רשותא מריש גלותא וכמו שנדקדק מלשונו בסמוך וכן גבי הא דאמרינן (סנהדרין ה') מהכא להכא וכו' מהני דהכא שבט והתם מחוקק פירש\"י שבט לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב\"ד הפקר ע\"כ אלמא דמדין הפקר נגעו בה וכמו שפירשתי וכשנתנו לו רשות ע\"ד כן נתנוהו לו שלמי שיחייב בשקול דעתו אפילו נשא ונתן פטור וכן אם קבלוה עלייהו אע\"ג דלא נקיט רשותא משום דמסתמא אדעתא דהכי קבלו עלייהו לדונם כפי שקול דעתו ויפטר בכל ענין כיון דמומחה הוא. זה נראה בדעת רבינו. ואחר שכתבתי זה מצאתי שכתבו התוס' גבי ההיא דהאכיל ר' טרפון לכלבים וא\"ל ר\"ע לאו כלום עבדת בלא נשא ונתן ביד איירי דאי האכילה ר\"ט לכלבים טובא עבד, הרי מפורש בדבריהם מה שדקדקתי בלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם הדיין מומחה ונטל רשות וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין (דף ה') אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי בעי למיפטר לישקול רשותא מבי ריש גלותא וכן אמר שמואל ופירש\"י דכיון דברשות נחת לא משלם כלומר כיון דברשות ב\"ד נחת וב\"ד יש כח בידם להפקיר ממון לא משלם: \n",
+                "<b>או שלא היה נוטל אבל קבלוהו עליהם וכו'.</b> שם גבי רבה בר בר חנה דן דינא וטעה ואתא קמיה דר' חייא וכן מר זוטרא בריה דרב נחמן ואתא לקמיה דרב יוסף ואמרו להו אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והני תרי מומחין הוו ועוד דתנן דן את הדין וזיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואוקימנא לה דנשא ונתן ביד כמו שכתבתי למעלה ואוקימנא בפ\"ק דסנהדרין בקבלו בעלי דינין וקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור ועוד ראיה מר' טרפון שאמר לו ר\"ע אי נמי בשיקול הדעת טעית מומחה לרבים אתה וכל המומחה לרבים פטור מלשלם וההיא דר\"ט דמי לקבלוהו בעלי דינין וכמו שביארתי הרי שמומחה שקבלוהו בעלי דינין אפילו נשא ונתן ביד פטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש היה הטועה מומחה ולא נטל רשות ולא קבלוהו.</b> נלמד מהני עובדי דרבה ומר זוטרא דאמרו להו ואי לא קבלוך עלייהו זיל שלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהם וכו'</b> ממתני' דדן הדין וכו' ואוקמה רב חסדא בנשא ונתן וקתני סיפא אם היה מומחה אלמא ברישא באינו מומחה עסקינן דהיינו בפ\"ק דסנהדרין בקבלוהו בעלי דינין וכמו שכתבנו למעלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו</b> הנה דעת רבינו נפלאת בעיני שבכל הדינים האלו הוא נמשך אחר דעת ההלכות זולתי בדין הזה שההלכות הביאו דעת גאון אחד שסובר כן וחלקו עליו וסתרו דבריו ואי אפשר לומר שרבינו סובר כדעת הגאון ההוא שטענת הגאון היא דכי אסיקנא בשנשא ונתן דלא כר\"מ דדאין דינא דגרמי אבל אנן דקיי\"ל כוותיה מי שאינו מומחה שטעה בשקול הדעת אם א\"א להחזיר ישלם מביתו וההלכות דחו דבריו דאפילו לר\"מ פטור שאע\"פ שגרם להזיק לא נתכוון להזיק ועד כאן לא חייב ר\"מ אלא בגורם המתכוין אבל לא בגורם שאינו מתכוין כי האי ורבינו בראש הפרק כתב שאע\"פ שגרם להזיק לא נתכוון. וי\"ל שאע\"פ שרבינו סובר בשאר הדינין הנזכרים בפרק הזה כדעת ההלכות בדין זה סובר כדעת הגאון דלא תלי האי דינא בהנהו דיני וסבירא ליה לרבינו דבדין זה הלכה כדעת הגאון ולא מטעמיה וזה לפי שבעל דין אין לו להפסיד אם לא ע\"פ הפקר ב\"ד במומחה דנקיט רשותא או ע\"פ קבלת עצמו והיינו מומחה דלא נקיט רשותא וקבלוהו עלייהו בעלי דינין וכמ\"ש אבל בדלא נקיט רשותא דליכא הפקר בית דין ולא קבלוהו אע\"פ שהוא מומחה וכן מי שאינו מומחה אע\"פ שקבלוהו לא מהני דאדעתא דדין תורה קבלוהו וכיון דאינו מומחה לא הוה אפשר ליה למידן דין תורה אם נשאו ונתנו הוה ליה מזיקין ממש וכיון שהחזיקו דבריהם כל כך דינם דין ומשלמין וכשלא נשאו ונתנו יחזיר ואם א\"א ישלם מביתו כי היכי דלא ליפסיד מארי דינא ואע\"ג דגבי טועה בדבר משנה כתב שאם א\"א להחזיר פטור שאני התם דגלי לן גמרא גבי ר\"ט דטעה בדבר משנה ואמרינן כיון דאילו איתה לפרה דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת דוקא גבי טועה בדבר משנה דגלי לן גמרא גלי אבל בשקול הדעת דלא גלי אית לן למינקט דינא כי היכי שלא להפסיד בעל דין ועוד דבשלמא אם נאמר דמי שאינו מומחה אע\"פ שלא נשא ונתן ביד אם א\"א ישלם מביתו היינו דטעי רבי טרפון דסבירא ליה דאפילו נקיט רשותא כל היכא דלא אפשר ישלם ואמר ליה רבי עקיבא דמאן דטעה בדבר משנה אפילו לא נקיט רשותא אי נמי טועה בשיקול הדעת ונקיט רשותא פטור ואי לא נקיט חייב אלא אי אמרת דאפילו מאן דלא נקיט רשותא פטור א\"כ רבי טרפון דמומחה וסמוך הוה במאי טעי הא אפילו אינו מומחה פטור ויש לנו למעט הטעות כל מה שנוכל וכיון דכן ע\"כ הוא כדאמרן ועוד מדברי ר\"ע נלמוד דקאמר ליה מומחה אתה וכל המומחה לרבים פטור ואם איתא דאפילו אינו מומחה דקבלו פטור לימא ליה כיון דקבלוך פטור אתה דמסתמא דין זה שאלו מלפניו דלא דינא דממון הוה דנימא שכפאם לדון לפניו וכיון דלא א\"ל הכי שמע מינה דאפילו קבלוה עלייהו כיון שאינו מומחה חייב והוא הדין למומחה ולא קבילו עלייהו דתרוייהו בחד טעמא שייכא וחד דינא אית להו וליכא למימר דחדא ועוד קאמר כדקאמר גמרא דא\"כ הוו להו תרי ועוד וחדא ועוד אמרינן ליה בדוחק קל וחומר תרי ועוד. והוי יודע שהרי\"ף כתב דשקול הדעת דליכא לברורי בה טעותא אם שלמו הכל על פיו ובא דיין אחד ופטר לא יחזיר דכיון דליכא לברורי דטעה זכה אידך במאי דתפס ואם שלם החצי ונשאר החצי כל אחד מהם זכה במה שבידו ואם לא נתן דבר פטור והיינו ההיא עובדא דמייתי פרק דיני ממונות זוטא (דף כ\"ט:) גבי ההוא גברא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי דאתו לקמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי וחייבינהו ליתמי ושלימו פלגא והדר אתו לקמיה דרבי חייא ופטרינהו אמרו א\"כ נהדר לן פלגא אמר להו כבר הורה זקן ופירש הוא ז\"ל דלא דמי הא טעותא דרבי ישמעאל ברבי יוסי דטעה בשקול הדעת לשקול הדעת דאמרינן לעיל דאילו התם הא אמרינן בהדיא היכי דמי שקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דאיפליגו בהדי הדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו שקול הדעת וטעמא דמילתא כיון דסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזיל איהו ועבד כאידך איגלאי מילתא דודאי טעה אלא כיון דלא אתמר ביה הלכתא בהדיא לאו דבר משנה הוא ואילו שקול הדעת דהכא לית ראיה לרבי חייא לברורי ביה טעותא דר' ישמעאל בר' יוסי הלכך ליכא כח לאהדורי לעובדא דידיה ומשום הכי קאמר כבר הורה זקן וכך הם דברי הרא\"ש בפרק זה בורר על האי עובדא ואפשר לי לומר דרש\"י שפירש בסוגיין דעלמא היינו שרוב הדיינים נראה להם כדברי האחד והרב אלפסי ז\"ל לא פליגי דאע\"ג דלא פשט המנהג אם אחר שנפסק הדין נשאל לחכמים ורובם פסקו כאידך מיקרי נמי שיקול הדעת כפירש\"י ורבי חייא ורבי ישמעאל ברבי יוסי לא היו עמהם חכמים אחרים באותה העיר הילכך הוה ליה ההוא דינא שקול ואי שלמו קם דינא דזכה אידך במאי דבידיה והוו להו יתומים המוציא מחבירו ועליהם הראיה דטעה אידך ואי לא שלמו אידך הוה ליה מוציא מחבירו ולא לשלמו וה\"ה לשלמו פלגא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל מי שאינו מומחה וכו'.</b> זה דבר פשוט בעצמו וכבר קדם הדבור לרבינו בסוף פרק ד' שראש גולה שנתן רשות למי שאינו יודע שהוא כמקדיש בעלי מומין למזבח שאין הקדושה חלה עליו וא\"כ אע\"פ שנטל רשות כיון דלאו מומחה הוא ולא קבלוה עלייהו אין דינו דין כלל וכ\"כ הרב אלפסי ז\"ל אבל דברי רבינו צ\"ע שאחר \n",
+                "<b>שכתב ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעלי דין</b> \n",
+                "<b>כתב ואם אין לו להחזיר וכו' ישלם</b> והרי כבר אמר תחלה שכיון שנשא ונתן ביד ישלם מביתו א\"כ מה שייך תו למימר ואם אין לו להחזיר ישלם הרי כבר שלם בין יש לבעל דין להחזיר בין אין לו ואין לומר שכלפי שאמר אם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין אמר לא תימא על כל פנים חוזר ולוקח ואם אין לו להחזיר לא יפסיד הדיין אלא יחזיר הבעל דין שנתן לו לכן אמר שאפילו שאין לו להחזיר יפסיד הדיין ופירוש ישלם יפסיד מה שישלם דא\"א לומר כן שהרי רבינו כתב ישלם כדין כל גורם להזיק ואי דנשא ונתן ביד מזיק בידים הוא לכך צריך לגרוס בדברי רבינו לדעתי ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה ואם לא נשא ונתן ביד חוזר בעל דין ונוטל מחבירו מה שנתן לו ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא ואם לא ימצא בשום ספר רק כנוסחת ספרינו צריכים אנו לפרש שואם אין לו להחזיר וכו' לא קאי אלא אנשא ונתן ביד וטעם דין זה שאחר שאין דינו דין כלל הדר דינא ואם נשא ונתן ביד הוה ליה מזיק משלם הוא מביתו וחוזר ועושה דין עם הבעל דין האחר שאומר לו בעל דין איני רוצה להתדיין עם שום אדם אבל אתה שנשאת ונתת ביד לך ועשה דין עמו ואם לא נשא ונתן ביד כל היכא דאית ליה לבע\"ד אינו מחוייב לעשות עמו דין דא\"ל אמת שחייבתיך אבל היה לך לעכב הממון וכיון שלא נשא ונתן ביד פטור מלעשות דין אבל אם אין לו להחזיר וכו' חייב לשלם שזה אחר שאינו מומחה ולא קבלוהו עליהם גורם להזיק בכוונה הוא וקי\"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי וממ\"ש \n",
+                "<b>רבינו הרי זה בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל הדיינים</b> יתברר לך שמי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליהם בין טעה בדבר משנה בין טעה בשקול הדעת כולהו חד דינא אית להו ואינו בכלל מ\"ש רבינו בראש הפרק כל דיין שטעה וכו' שזה אינו בכלל הדיינים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיין שטעה וחייב שבועה וכו'.</b> בעל העיטור כתב שהרי\"ף כתב בתשובה שמי שחייבוהו ב\"ד שבועה חמורה ועשו ביניהם פשרה ואחר כך ראו שלא היה עליו אלא חרם סתם יכול הוא לחזור שיש לו לומר אילו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה פשרה והוה ליה הקנין בטעות ומי שנתחייב שבועה ונתן ממון לפוטרו משבועה ואח\"כ מצא ראיה שנתחייב בממון הפשרה בטלה דכיון שנתחייב בממון אין כאן שבועה אבל עשו פשרה ולא הזכירו שבועה הפשרה קיימת [עכ\"ל] וא\"כ הוא הדין נמי לדיין שטעה וחייב שבועה וכו' ונראה לי דהיינו דוקא בשטעה בדבר משנה אי נמי בשיקול הדעת ואיכא לברורי טעותא אבל אי ליכא לברורי טעותא המע\"ה וכמו שכתבתי בפרק זה בשם הרי\"ף ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> שנתעצמו בדין וכו' עד עבד לוה לאיש מלוה.</b> סנהדרין סוף פרק זה בורר (סנהדרין דף ל״א:) וכתבו התוס' דמאי דקאמר ואם אמר כתבו ותנו לי וכו' היינו דוקא היכא דנתעצמו בדין וכפאום אבל בעלמא אין כותבין ונותנין לו וכן משמע בפרק אי זהו נשך מעובדא דתרי כותאי דעבדי עסקא דא״ל חזינא דכל בתר דידי קאזיל מר וקאמר כי האי ודאי צריך לאודועי משמע דבעלמא לא. וכתב נמוקי יוסף גבי האי עובדא דתרי כותאי בשם הרשב״א ז״ל והר״ן והראב״ד ורבינו תם ור״י דדוקא היכא דאיכא חשדא כי התם צריך להודיע הטעם אבל ליכא חשדא וכפאוהו דצריך לכתוב וליתן לו אין צריך לכתוב הטעם אלא פלוני טען כך ופלוני כך ונראה לנו שהדין עם פלוני ובית דין של בית הועד הם ידעו טעמו של דבר ואם לא כפאוהו וליכא חשדא אין כותבין לו וכתב עוד נמוקי יוסף דמאי \n",
+                "<b>דקאמר ואם הוצרך וכו' מבית דין הגדול שבירושלים וכו'</b> לא שיפסקו ב\"ד הגדול עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי דינין עומדין לפי הדיינים אלא שב\"ד הגדול מודיעין דעתם לב\"ד זה והם דנין אותם: \n",
+                "<b>כתב</b> \n",
+                "<b>הרמ\"ך אבל אם אמר המלוה וכו'</b> תימה למה הביא האי קרא דעבד לוה לאיש מלוה כיון דמסיק לבסוף דניזק או נגזל או תובע אחר יכול לכוף הנתבע לעלות עמו ורבותי ורבינו תם מפרשים דניזק ומזיק לא מצו מעכבי דטעמא דמלוה משום דעבד לוה לאיש מלוה אבל בשאר תביעות ליכא עבד עכ\"ל. ול\"נ דיש לומר דבשאר תביעות נמי שייך לומר שהתובע מתרעם מחבירו שהזיקו הוי הנתבע עבד לו עד שיסלק היזקו או יברר שאינו מזיקו: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך על דברי רבינו יש לתמוה עליו שפירש נלך לבית הועד נלך לבית דין הגדול ומההיא דפ' הגוזל זוטא (דף קי\"ב:) אית למוכח דחילוק איכא בין ב\"ד הגדול לבית הועד וכ\"כ רבינו תם והר\"י בר אשר ונראים דבריהם עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהיו שם עדים וכו'.</b> היינו כדי שלא יהא כ\"א תובע את חבירו ואומר לבי דינא רבא אזילנא ויבא להתפשר עמו כדי שלא להתבטל ממלאכתו ולילך לעיר אחרת לידון עם בעל דינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הדין בזמן הזה שאין וכו'.</b> למד כן מדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב:) הלך אחר ב״ד יפה אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבי מתיא בן חרש לרומי משמע שבלוד או ברומי הוה ב״ד הגדול שאין למעלה הימנו. וממ״ש \n",
+                "<b>רבינו ומקומות שיש בהם תלמידים שאין כמותם</b> נראה שדעתו כדעת קצת מפרשים שאומרים שאם דייני עירם הדיוטות אפי' לוה מצי מעכב ולומר איני דן אלא בב\"ד של מומחין ומהרי\"ק בשורש צ' כתב שמאחר שכתב מרדכי בסוף פרק זה בורר בשם א\"ז דלית לן השתא בית הועד קיבוץ תלמידי חכמים שיתבייש מהם אע\"פ שבזמן רבינו היו מקומות ראויים שיכוף המלוה את הלוה ללכת שם לדין אין ראוי לומר שיחלוק רבינו על א\"ז שהרי ידוע הוא שבכל יום הדורות מתמעטים ולכן אפשר לומר דבימי א\"ז אפילו רבינו היה מודה דלא היה שום ב\"ד ראוי להקרא בית הועד, ודבריו תמוהים בעיני שהרי רבינו לא תלה הדבר בבית הועד אלא במקומות שיש חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם ודבר זה מצוי בכל דור ודור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד מבעלי דינין שאמר וכו'.</b> משנה סנהדרין ריש פ' דיני ממונות בתרא (דף כ\"ג) דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להם עוד אחד דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להם עוד אחד ולפי גירסת ספרים שלנו בדברי רבינו שכתוב בהם והם בוררים להם דיין שלישי פסק רבינו כר' מאיר אע\"ג דרבנן פליגי עליה משום דר' אלעזר ורב פפא שקלי וטרו לפרושי מילתיה ואם היינו מוצאים נוסחא שאין כתוב בה וא\"ו דוהם היינו אומרים דפסק כחכמים וכך מצאתי בספר ישן מאד הרי אלו שני הדיינים שבירר זה אחד וזה אחד בוררים להם דיין שלישי עכ\"ל ואין כתוב והם ואם כן פסק כחכמים וכן גורס ספר מצות גדול והיא הנוסחא האמיתית דאמרינן בגמ' דלרבנן בדעת דיינים סגי ואמרינן תו בגמ' דמתני' הכי קאמר כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד יצא הדין לאמתו כלומר דמתני' לא קתני בחיוב שיצטרכו לברירת דיינים אלא אם האחד בורר דיין אחד והאחד בורר דיין אחד כשבוררין שלישי יצא הדין לאמיתו וזהו שכתב רבינו אחד מבעלי דינין שאמר וכו' כלומר אם קרה מקרה ואמר התם רב פפא דאפי' הוי מומחה יכול לעכב ופסק רבינו כרב פפא אע\"ג דאיכא מאן דפליג עליה משום דמוקי מתניתין אפילו במומחין ועוד דבתרא הוא. ודע שמה שכתב \n",
+                "<b>רבינו אפילו היה אחד שבררו בעל הדין חכם וכו' אלא גם הוא בורר מי שירצה</b> דמשמע שאפי' לוה יכול לומר איני דן אצל זה היינו דוקא כששני הדיינים בעיר אחת אבל אם הדיין שבורר בעל דין שני הוא בעיר אחרת לא וכמו שנתבאר בסוף פרק ששי והכי אמרינן בגמ' כגון בי דיני דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה מי קא מטרחנא לך ופירש\"י דתרווייהו במקום אחד והתוספות כתבו שהיו סמוכים זה לזה חוץ לשלש פרסאות ואם כן כל שאינו רחוק אלא שלש פרסאות לוה יכול לעכב וכתב בח\"מ סימן י\"ג על דברי רבינו ואני כתבתיה למעלה שהמומחה דן את האדם בע\"כ ואפשר לומר דעת הרמב\"ם ז\"ל אינו אלא דוקא כשבירר כבר אחד דאז אינו יכול לכוף חבירו דאם לא כן לא היה הדין שוה דכמו שבורר האחד כך יש לו לחבירו לברור אחד אם ירצה אבל כל זמן שלא נברר המומחה יכול לכוף שניהם לדון לפניו עכ\"ל. ופירש\"י שמתוך כך יצא הדין לאמיתו דצייתי בעלי דינין דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום. וכתב הרא\"ש לפי שיש חסרי הדעת טועים בדברי רש\"י ולומדים ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות מי שבררו ועומד במקומו להפך דברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם דיין בעל תחבולות ונתלו בדברי רש\"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו וחלילה וחס שלא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי ביררתי שסובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך כך צייתי לדינייהו אבל הדיין עצמו חלילה שיהפוך למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור אבל אם היה יכול להטעות את חבירו שיקבל סברתו אע\"פ שהוא מפוקפק בה הוא בכלל מטה משפט אבל דעת הרב מתוך שזה בררו מבין דבר לאשורו אם יש לו זכות נושא ונותן עם חבירו וכן עושה הדיין השני למי שבררו ונמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני הדיינים שניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמיתו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שקבל עליו קרוב או וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ד) אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לו בחיי ראשך ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו ובגמרא איפליגו ר' יוחנן ור״ל באי מחלוקת לפני גמר דין או לאחר גמר דין ורב יהודה ור' יוחנן איפליגו אי באתן לך מחלוקת או במחול לך ואמר רבא מחלוקת באתן לך אבל במחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו וסבר נמי דפלוגתייהו לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין ד״ה יכול לחזור בו ואמרינן נמי התם (דף כ״ד:) שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו (אי) לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים וכו' שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מאי שלח להו אין לאחר קנין כלום ונראה דכי אמרינן רב אשי אמר הכי שלח ליה לאו למיפלג אדינא קמא אתי אלא למימר דלא שלח ליה למשאל בהאי גוונא אבל אין ה״נ דדינא הכי הוי וכיון דרבא דבתרא הוא סבירא ליה דמחלוקת באתן לך אבל במחול לך אינו יכול לחזור בו ומחלוקת לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין יכול לחזור בו כוותיה נקיטינן ופירוש מחלוקת באתן לך דנתבע אמר לתובע אם יחייבוני פסולים אלו אתן לך בהא דוקא פליג ר״מ דהואיל והממון בידו אין כח לתובע להוציאו אלא בדיינים כשרים אבל במחול לך כגון תובע אמר לנתבע אם יזכוך פסולים הללו יהא מחול לך אין יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי וכתב נמוקי יוסף בשם הרא״ה והאחרונים דמחול לך אין פירושו שיאמר כן בפירוש דא״כ היכי ס״ד דבמחול לך מחלוקת דכיון דקי״ל לאחר גמר דין מחלוקת הרי זכו אותו והויא מחילה גמורה אלא הכי פירושה דאמר ליה תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו בכל מה שיאמרו אבא ואביך הן לפטור הן לחיוב שאין בלשון הזה לשון מחילה ופירוש גמר דין גבי נאמן עלי אבא או אביך הכל מודים דלפני גמר דין היינו קודם שיפסקו הדין ויאמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ולאחר גמר דין הוי לאחר הפסק. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול</b> היינו לומר דכיון שנגמר הדין הוה ליה כאילו הוציא הממון כבר ואינו יכול לחזור בו ושלא כדברי הטור והרמ\"ך שכתבו שנראה מדברי רבינו וכן כתב נמוקי יוסף בראש מרובה דכל שלא הוציא יכול לחזור בו ואי אפשר לומר כן דאי אפילו בדור לי בחיי ראשך כתב רבינו נגמר ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם ואפי' שלא אמר ב\"ד איש פלוני זכאי כמו שנכתוב בסמוך כל שכן הכא שנגמר הדין באיש פלוני זכאי שאינו יכול לחזור בו אלא ודאי כמו שפירשתי נראה עיקר אבל בדהיה חייב לחבירו שבועה נחלקו המפרשים שיש אומרים שכיון שפסק הדין על עצמו ואמר דור לי בחיי ראשך היינו גמר דין ומיהו נמי ה\"מ כשקבל עליו הלה אבל לא קבל עליו יכול לחזור בו דכיון שלא קבל לא חשיב גמר דין וא\"כ מעת שפסק הדין על עצמו עד שיקבל עליו הלה הוי לפני גמר דין וכיון שקבל הלה על עצמו הוי לאחר גמר דין וכתב נמוקי יוסף בשם האחרונים שזה דעת הרי\"ף ובפ' המפקיד כתב נמוקי יוסף ששיטה זו היא המחוורת בעיני רוב המפרשים וזה דעת רבינו כמבואר בדבריו ויש חולקים בדבר ומחלוקתם תלוי בחילוף גירסא פרק יש נוחלין ובדקדוק סוגית הגמ' בריש פרק המפקיד ובפרק שבועת הדיינים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אפילו קבל עליו וכו' בשני עדים כשרים או בשלשה ב\"ד מומחין</b> היינו כרש\"י שפירש דמאי דאמרינן בגמרא כגון דקבליה עליה בחד היינו אליבא דר\"מ לומר דאע\"ג דלא קבליה לההוא פסול אלא בחד דיינא דאיכא תרי אחריני בהדיה אמר ר\"מ יכול לחזור בו וא\"כ ר\"ע ורבנן בין שקבלו עליו בדיין אחד או בשלשה פליגי ולא כדברי התוס' שפירשו דאליבא דרבנן היא ולומר דדוקא כי קבליה עליה בחד דיינא הוא דאינו יכול לחזור בו אבל אם קבליה עליה בשלשה אפילו רבנן מודו דיכול לחזור בו ואי קנו מיניה הא פסקינן דאין לאחר קנין כלום ואפילו קבל עליו לבעל דינו כבי תרי וקנו מידו אינו יכול לחזור בו כדגרסינן פרק שבועת הדיינים וכן כתב הרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"א) כל זמן שהוא מביא ראיה סותר את הדין פירוש כגון שלא אמרו לו הבא עדים וראיה אלא כיון שראו שלא הביאם פסקו הדין והביא עדים או ראיה סותר הדין אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד שלשים יום הביא בתוך ל' יום סותר לאחר שלשים יום אינו סותר אמר רשב\"ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים אמרו הבא ראיה אמר אין לי ראיה ולאחר זמן x מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינו כלום אמר רשב\"ג מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה xx אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה ראה שהוא מתחייב ואמר קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום עד כאן במשנה ואמרינן בעלמא כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה וראיה אחרונה היינו הבבא השנית של משנה זו דפליג בה רשב\"ג ואמרינן בגמרא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתום טענותיו כיצד א\"ל הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אין לי ראיה אבל באו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא של אביו פירוש שק של עור ששטרות אביו מונחין בו מופקד ביד אחר הרי זה מביא וסותר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בגדול שנתחייב וכו'.</b> שם ההוא ינוקא דתבעוהו לקמיה דר\"נ אמר אית לך סהדי א\"ל לא אית לך ראיה א\"ל לא חייביה ר\"נ הוה קא בכי ואזיל שמעי הנך אינשי אמרו ליה אנן ידעינן במילי דאבוך אמר ר\"נ בהא אפי' רבנן מודו דינוקא במילי דאבוה לא ידע ומפרש רבינו שהיה קטן בעת מיתת אביו ועכשיו הגדיל וכן כתב הרמ\"ה ונ\"ל הטעם דאילו השתא נמי קטן הוה הא קי\"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי ועוד דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם אבל התוספות פירשו דהשתא נמי קטן היה והא דאין נזקקין קא הדר ביה ר\"נ ואמר דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו ומהאי טעמא נמי מקבלין עדות על הקטן א\"נ קיום שטר הוה וקטן הוה בעי למפסליה בטענת פרוע או מזוייף בלא עדים וראיה וקיימוהו דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכן דעת הרא\"ש דקטן הוה השתא דאילו הגדיל בשעת העמדה בדין אמרינן או ידע קודם בואו לדין או חקר אחר שתבעוהו לדין כיון דבר דעת הוא דינו כאחר דעלמא ואין בדבריו אלה כדאי לסתור דברי רבינו דכיון דבשעת מיתת אביו לא הוה ידע במילי דאבוה משום דקטן הוה אע\"פ שבשעת העמדה בדין היה גדול אינו יודע מי ומי היודעים זכותו כדי שיחקור מהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שקנו מידו וכו'.</b> כתב ספר מצות גדול שכך הורו הגאונים והביא הוא ז\"ל ראיה מירושלמי דגרסינן התם המתנה אם לא אעשה לך כך וכך ביום פלוני יהא כך ואירע לו אונס רבי יוחנן אומר אונסא כמאן דלא עבד וריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד והלכתא כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ב\"ד שנחלקו וכו' עד וכל אלה הדברים דברי קבלה הם.</b> משנה פ\"ק דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב״ד של שלשה וכו' עד יוסיפו הדיינים שנים.</b> משנה פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט): \n",
+                "<b>אמרו שלשה מהם זכאי וכו' עד ומעמידין את הממון בחזקת בעליו.</b> הם דברים פשוטים ובסוף פרק שאחר זה יתבאר שיכולים להוסיף דיינים עד ע\"א ולא יותר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א רואה אני בגמרא וכו'. טעמו של הראב\"ד מדאמרינן בסוף פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) ההוא דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וסבור לראב\"ד דבין בדיני ממונות בין בדיני נפשות קאמר ורבינו סובר דלא קאמר אלא בדיני נפשות דוקא והטעם אכתוב בפרק שאחר זה: \n",
+                "<b>והרמ\"ך</b> \n",
+                "<b>כתב נמצאו חמשה נושאים ונותנים וכו'.</b> תימה היאך ישאו ויתנו חמשה והא האחד אומר איני יודע וכיון שאינו יודע לא ישא ולא יתן מ\"מ אם ידע אחר מכאן יכול לישא וליתן דכי אמרינן אי אמר טעמא לא שמעינן ליה בדיני נפשות לחובה הוא דאמרינן אבל לזכות אף בדיני נפשות שמעינן ליה דלא גרע מאחד מהתלמידים ודיני ממונות לזכות הוא דחובתו של זה זכותו של זה וצ\"ע עכ\"ל: \n",
+                "<b>ודע</b> שהרשב\"א בתשובה כתב שהוא סבור כדברי הראב\"ד ושכן דעת כמה גדולים: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד ז\"ל וכן נ\"ל מהירושלמי דב\"ד של שלשה שאמר אחד איני יודע והוסיפו שנים ואח\"כ אמר אחד מהארבעה איני יודע שהדין נגמר ע\"פ השלשה כאילו היתה תחלת ישיבתן בשלשה אלו דגרסינן התם בפרק היו בודקין (הלכה ו') תני למה אמרו מוסיפין דיינים שאם היו שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים ליגמר הדין בשלשה אמר ר' אילא מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרים אותו בשלשה אמר ר' יוסי ותשמע מינה שלשה שדנו ומת אחד מהם חותמים בשנים וכותבין אע\"פ שחתמנו בשנים בשלשה דננו ונראה לי פירושו שאם היו שנים מהראשונים מזכין ואחד מהאחרונים יושב עמהם בדין כלומר נושא ונותן עמהם ודן ואינו רוצה לומר מזכה אלא דן עמהן בין לזכות בין לחובה אע\"פ שאמר הרביעי איני יודע נגמר הדין בשלשה שהרביעי שאמר איני יודע אינו מכללם אלא כמאן דליתיה דמי ולפיכך נגמר הדין בשלשה אלה ולפיכך היה סבור רבי אילא דכיון שהיתה ישיבתן בארבעה לא יגמר בפחות מארבעה והרביעי שאמר איני יודע מעכב בארבעה כאחד מהשלשה שאמר איני יודע והא דקאמר ברישא שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים לאו למימרא שיהא אותו שמן הראשונים מזכה ג\"כ ושיהו שלשתן מזכין והרביעי חולק ומחייב שא\"כ היאך יחלוק רבי אילא ויאמר שיהיו צריכים כולן להשוות לדעת אחת ולא ילך אחר השלשה שאם תאמר לפי שאלו ב\"ד שקול וכל ב\"ד שקול הרי הוא כאילו ירדו לדעות שא\"כ אף אנו נאמר כן בדיני נפשות כל שמוסיפין שנים צריכים להיות כולם נוטים לדעת אחת וזה אינו דהא כשהיה ב\"ד הטיה לטובה באחד והטיה לרעה בשנים ואע\"פ שכל שהוסיפו הרי הם ב\"ד שקול ואין לומר שיחלק רבי אילא בין דיני נפשות לדיני ממונות אלא נראה שעל כרחנו יש לנו לפרש כמו שפירש' וכל ששנים מזכין מן הראשונים ואחד מהאחרונים יושב ודן עמהם אע\"פ שחולק ומחייב יגמר הדין ע\"פ ב\"ד זה כאילו היתה תחלת ישיבתן בשלשה וקי\"ל כרישא דירושלמי ושתים זו שמענו חדא דאין האומר איני יודע נחשב מכלל הבית דין מדקאמר רבי אילא שנראה דינו ליגמר בארבעה ועוד דאם אמר אחד מן הארבעה איני יודע יגמר הענין ע\"פ שלשה שהם מנין הראוי ונ\"ל כי בירושלמי נסרך הרמב\"ם במה שכתב ז\"ל או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואחד אמר איני יודע וכו' הולכין אחר הרוב ע\"כ הצריך שלשה לומר זכאי כפשוטו של ירושלמי זה וגרם לו זה מה שהוא סבור שאף האומר איני יודע כמאן דאיתיה דמי וא\"כ עד שיהיו שלשה מזכין או מחייבין אין כאן רוב עכ\"ל והרבה סעד לדברי רבינו שפשט הירושלמי אתי כוותיה: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך אם ארבעה אומרים זכאי או חייב וכו'. אע\"פ שלא פירשו כן רבותי יפה פירש זה הרב דכיון דאיכא שלשה שיודעים בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא אמרינן הכי כדמוכח בשמעתין ולפי סוגית הגמ' לא נראה דברי הרב דהא חזינא בפ\"ק (ה':) דמקשה לשמואל משנים אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע דאמרינן יוסיפו הדיינים ומקשה ואמאי ולהוי כשנים שדנו ומתרץ שאני התם דאדעתא דתלתא יתיבי ה\"נ אע\"ג דשלשה יכולים לעשות דין לבדם כיון דאדעתא דחמשה יתבי לא יכלי תלתא למגמר דינא עכ\"ל. ויש לומר דשאני התם שמתחלה היו שלשה שייך למימר הכי כשאחד אומר איני יודע אבל הכא ליכא למימר אדעתא דארבעה או ה' נחתי מאחר שמתחלה לא היו אלא ג': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שאמר איני יודע אינו צריך וכו'. .</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות וכו'.</b> סוף פירקא קמא דסנהדרין (דף י\"ז.) מימרא דרב כהנא ויהיב טעמא דכיון דאם לא מצאו לו זכות ביום אחד מעבירין אותו עד למחר שמא ימצאו טעמי זכות ויפטרוהו והני תו לא חזו ליה זכותא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סנהדרי קטנה שנחלקו וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ'). \n",
+                "<b>ומה שכתב וזה שאמר איני יודע הרי הוא כמי שאינו וכו'.</b> מדאמרינן ספ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) אמר ר' אבהו במוסיפין עושין בית דין שקול לכתחלה פשיטא מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי אמר מילתא שמעינן ליה קמ\"ל האי דקאמר איני יודע דכמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וסובר רבינו דדוקא לחובה הוא דלא שמעינן ליה אבל לזכות שמעינן ליה דהא אפילו חייב בהדיא חוזר ומלמד זכות וממאי דפרכינן פשיטא מפיק רבינו דלא מיירי הכא אלא בדיני נפשות דתנן בהו בהדיא מוסיפין שנים שנים דאילו בדיני ממונות לא תנן אלא יוסיפו הדיינים ולא תנן בהדיא אי חד או תרי והיכי פריך פשיטא אלא ודאי בדיני נפשות עסקינן וכיון דבדיני ממונות לא אתמר האי מימרא אי ההוא דאמר איני יודע הדר ואמר טעמא שמעינן ליה ועוד דטעמא מאי אמרינן דכמאן דליתיה דמי דמשום חומר דיני נפשות אין לו לחזור וללמד חובה אבל בדיני ממונות דלא שייך האי טעמא הוי כמאן דאיתיה ועוד דבדיני ממונות מה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה ואי אמר טעמא שמעינן ליה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו x יוסיפו הדיינים שנים נמצאו חמשה נושאין ונותנין בדבר</b> כתב הראב\"ד א\"א אני רואה בגמ' שאותו שאמר איני יודע אינו מן המניין ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה נמצא לאחר שהוסיפו אינו אלא ארבעה, ובמה שכתבתי נתיישבה השגה זאת דלא מיירי ההיא דאי אמר טעמא לא שמעינן ליה אלא בדיני נפשות דוקא אבל לא בדיני ממונות ורבינו בפרק ח' מיירי לענין דיני ממונות שהרי בב\"ד של שלשה מיירי. ומ\"ש ועוד הראשון הרי הוא אומר איני יודע ואינו לא מזכה ולא מחייב השגה זו איני מכיר וכי אי אפשר שמתחלה היה מסופק בדבר ולכן אמר איני יודע ובמשא ובמתן הותר לו הספק ההוא ונטה לצד אחד. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו ואם לא ראה גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו.</b> סוף פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ״ב) לא ראו מאי א״ר אחא פוטרין אותו וכו' אמר ר' יוחנן פוטרין אותו ועוד שם תנו רבנן אומרים בדיני ממונות נזדקן הדין ואין אומרין בדיני נפשות נזדקן הדין מאי נזדקן הדין אילימא קש דינא כלומר זקן דין זה ועמוק וצריך להמתין בו איפכא מיבעי ליה כלומר שבדיני נפשות צריך לעיין יותר אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא איפוך ותפס כוותיה ולא מצאתי טעם מספיק למה תפס כן דהא התם בסמוך פליג רב אשי ואמר לעולם לא תיפוך ומאי נזדקן הדין חכם דינא כלומר יפה עמדנו על בוריו והוה ליה לתפוס כוותיה דבתרא הוא ומאריה דגמ' טפי מרב הונא בר מנוח ועוד דלא מפיך לברייתא אם לא שנאמר דטפי משמע בלשון נזדקן קש דינא מחכם דינא וצ״ע: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד היו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע א\"א זה א\"א. והטעם להראב\"ד בזה שאותו שאומר איני יודע אינו מן המנין וכיון שמתחלה היו כ\"ג ונסתלק אחד כשאמר איני יודע ומוסיפין עליהם שנים שנים לעולם הם זוגות וא\"א להיות שבדיינים הנמנים חוץ מאותו שנסתלק שיהיו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע לפי שמנין כזה אינו זוגות ובמה שכתבתי בסמוך שדעת רבינו שאותו שאמר איני יודע יכול לחזור ולזכות נתיישב זה שכיון שבידו לזכות הרי הוא מהמנין. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו היו אלו כנגד אלו וכו'.</b> הוא כגון שהיו בשלשה [ועשרים] ואמר אחד איני יודע והוסיפו שנים והיו י\"ב מזכין וי\"ב מחייבין ואותו האחד אומר איני יודע או שחזר אותו שאמר איני יודע וזיכה ואחד מאותם שהוסיפו אמר איני יודע מוסיפין והולכין וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב״ד הגדול וכו'.</b> ס״פ היו בודקין (סנהדרין דף מ״ב) תניא ר״י אומר כשם שאין מוסיפין על ב״ד של ע״א כך אין מוסיפין על ב״ד של כ״ג ואע״ג דלית הלכתא בב״ד של כ״ג בב״ד של ע״א משמע דכ״ע מודו מדקאמר כשם שאין מוסיפין ועוד דלא אשכחן במוסיפין דמתני' תוספת אלא עד ע״א נראה דאין מוסיפין משם ומעלה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד מהדיינים בדיני נפשות וכו'. ומ״ש רבינו ובכלל לאו זה שלא יחזור המלמד זכות.</b> משנה פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) אמנם ראיית הפסוק לא נזכרה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשעת משא ומתן וכו'.</b> מימרא דרב שם (דף ל\"ד) ופירש רש\"י דבשעת משא ומתן בעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות דשמא לא טעה אבל בשעת גמר דין שחיפש כבר הכל ועכשיו נראה שטעה חוזר ומלמד חובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלמיד שהיה מזכה ומת רואין וכו'.</b> סנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות ונשתתק מהו ופירש״י מי אמרינן אי לא נשתתק הוה מיחוש בדבריו וצריך לסתור הדין ולהביא דיינים אחרים מנפח רב ששת בידיה נשתתק אחד אפילו אחד בסוף העולם נמי פירש״י מנפח כלומר רוח הוא זה שכיון שנשתתק מה הועיל אי להכי אתית למיחש בכל היוצאים ליהרג נמי אימא שמא יש אחד בסוף העולם. התם לא קאמר הכא קאמר מאי ת״ש דאמר ר' יוסי בר חנינא אחד מן התלמידים שזיכה כלומר הוציא דבריו וטעמו לאור ומת רואין אותו כאילו הוא חי ועומד במקומו זיכה אין לא זיכה לא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שאמרו טעם אחד וכו'.</b> סנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו אמר ליה אין מונין להם אלא אחד פירש״י משום דחד מהנך קראי לאו להכי אתא דקי״ל לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד הילכך חד מינייהו מטעא טעי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אפילו משני מקראות</b> כלומר לא מיבעיא אם הם ממקרא אחד דלא חשיבי אלא כחד אלא אפי' אם אמרו שניהם טעם אחד משני מקראות לא חשיבי אלא כחד מהטעם שכתבתי ובזה אין מקום למה שהשיג הרמ\"ך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומפי השמועה למדו שאין מתחילין בדיני וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ה) דיני נפשות מתחילין מן הצד פירוש מן הקטנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה וכו'.</b> משנה שם דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה ואמרינן עלה בגמרא היכי אמרינן להו ואתמר התם סברות טובא ואביי ורבא דאמרי תרווייהו הכי אמרינן ליה אי לא קטלת לא תדחל ותני כוותייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר אחד מהתלמידים וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ') אמר אחד מהתלמידים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו אמר יש לי ללמד עליו זכות מעלים אותו ומושיבין אותו עמהם ולא היה יורד משם כל היום ובגמ' (דף מ״ב) והתניא אם יש ממש בדבריו [לא היה יורד משם לעולם ואם אין ממש בדבריו] אינו יורד כל היום וכו' אמר אביי תרגימה אאין ממש בדבריו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' אמר הנידון עצמו וכו'.</b> שם במשנה אפי' הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ובלבד שיהא ממש בדבריו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב״ד שטעו וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב): \n",
+                "<b>במה דברים אמורים כשטעו וכו'.</b> שם בגמ' (דף ל\"ג:) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן והוא שטעה בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל טעה בדבר שהצדוקים מודים בו זיל קרי בי רב הוא: \n",
+                "<b>כיצד אמרו הבא על הערוה וכו'.</b> שם אההיא דר' יוחנן דבסמוך היכי דמי אין חוזרין אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כגון שטעה שלא כדרכה שאין הצדוקים מודים בו ובפ\"ק דהוריות (דף ד') גרסינן אמר שמואל אין ב\"ד חייבים עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מה בין דיני ממונות וכו' עד וביום שלאחריו לחובה.</b> הכל משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) ובקצת ספרי רבינו דיני ממונות מטין ע״פ עד אחד וכו' והיא גירסא משובשת וצריך למחוק תיבת עד וכך מצאתי בנוסחא ישנה וכך הוא כפי המתבאר בגמ' והענין הוא כמו שביאר רבינו ז״ל בראש פ״ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך אין דנין וכו' עד ומתחילין בדינו.</b> משנה וגמ' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיני ממונות אע\"פ שדנין אותם בכל יום וכו' מדבריהם שאין דנין בע\"ש.</b> כך היא הגירסא הנכונה וכן מצאתי בספר ישן שלא היה כתוב למדו כמו בספרינו והדין ירושלמי כתבו הרא\"ש בפ' אחד דיני ממונות וז\"ל הירושלמי אסור לדון דיני ממונות בע\"ש והא מתני' דפליגא אין דנין דיני נפשות בע\"ש דיני נפשות הוא דלא דיינינן בע\"ש הא דיני ממונות דיינינן אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה וכן הוא בספר מצות גדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכי גרסינן אחד דיני נפשות ואחד דיני מלקיות ואחד דיני גלות הדינים האלו שוים בהם וכו'. ומה שכתב שדיני מלקיות כדיני נפשות</b> מדאמר רבה בפ\"ק דסנהדרין מלקות במקום מיתה עומד וכמו שיתבאר פרק ששה עשר מהלכות אלו ודיני גלות גם הם דיני נפשות: \n",
+                "<b>ואין אחד מהם בשור הנסקל.</b> פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) אמר ר' אבהו וכולן כלומר הדרכים האלו אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מכ״ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסית אין דיניו כשאר דיני נפשות מכמנין לו את וכו' ואינו צריך התראה.</b> משנה בסנהדרין פרק ארבע מיתות כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמנין להם חוץ מזה אמר לשנים הן עדיו ומביאים אותו לב\"ד וסוקלין אותו אמר לאחד וכו' מכמנין לו עדים לאחורי הגדר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם יצא מב״ד זכאי וכו'.</b> פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ג:) תנו רבנן מנין ליוצא מב״ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו תלמוד לומר נקי אל תהרוג ומנין ליוצא מב״ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו ת״ל צדיק אל תהרוג אמר רב שימי בר אשי וחילופיהן למסית: \n",
+                "<b>ואין טוענין למסית.</b> ברייתא בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) בדיני נפשות אע״ג דלא טען טוענין לו ואין טוענין למסית ופירש״י אין טוענין ב״ד בשבילו טענות זכות אא״כ טענם הוא: \n",
+                "<b>ומושיבין בדינו זקן וכו'.</b> ברייתא פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים וכו' וחילופיהן במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיני ממונות והטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות וכו'.</b> ברייתא שם (דף ל\"ו) הטהרות והטומאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות קידוש החדש ועיבור השנה וכו' אין מונין להם אלא אחד ופירש\"י הטהרות והטומאות שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין אם כן חולקין וצריך לעמוד [למנין] אם רבו המטמאים או המטהרים מונין [את האב ובנו או את הרב ותלמידו] שנים אבל דיני [ממונות] ונפשות ומכות שמנין שלהם אף בתחלת הדין ומן התורה שזה צריך שלשה וזה כ\"ג וכן קידוש החדש שצריך שלשה דמשפט כתיב ביה וכו' וכן עיבור השנה שצריך ג' וה' וז' וכו' ע\"כ. אבל גירסת רבינו אינה כן אלא כך היא דיני ממונות הטהרות והטומאות אב ובנו הרב ותלמידו מונים להם שנים דיני נפשות ומכות וכו' אין מונין להם אלא אחד: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות וכו' א\"א אין הגמרא כן עכ\"ל. ומאחר שגירסא אחרת היתה לרבינו אין כאן השגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו זה שאנו מונין האב עם הבן וכו'.</b> כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך גומרין את הדין בקרובים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חיי ראשי איני רואה לא טעם ולא ריח בדברים אלו וכו'. וי\"ל שדעת רבינו לומר דכי פסלינן קרובים לדון היינו דוקא כשעומדים שם בשעת גמר דין דהיינו כשאומרין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אבל קודם לכן נושאים ונותנין עמהם ונמנין עמהם לראות אם רבו המזכין או המחייבין ואפשר שהטעם בדיני ממונות כיון שיחיד מומחה דן אותם א\"כ ה\"ל דומיא דטהרות וטומאות וכפירש\"י ולכך עולין למנין וכמו שכתבתי ואפ\"ה בשעת גמר דין לא ישבו שם שאין גומרין שום דין בקרובים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תלמיד שהיה חכם וכו'.</b> שם (דף ל\"ו) אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות ואותיבנא עליה מברייתא דהטהרות והטומאות אב ובנו רב ותלמידו מונין להם שנים דיני נפשות וכו' אין מונין להם אלא אחד ופריק כי קאמר רב כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסבריה לא הוו צריכי ופירש\"י הטעם דכיון דלסבריה לא צריך גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דשמע מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו ואין אלו טעמים הבנת לבו דנימא אם היתה חכמתו מפי רב אחר היה אומר טעם אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כשרים וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ב) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאים לכהונה ואמרינן עלה בגמרא (דף ל\"ו:) הכל לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאתויי ממזר ואקשינן עלה דהא תנינא בפרק בא סימן (נדה דף מ\"ט:) יש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות והוינן בה לאיתויי מאי ואמר רב יהודה לאיתויי ממזר ואסיקנא חדא לאיתויי גר וחדא לאתויי ממזר ומפרש רבינו דהאי גר דמרבינן הכא היינו דוקא כשאמו מישראל וכמו שכתבתי בפרק שני: \n",
+                "<b>וגר דן את חבירו וכו'.</b> ביבמות פרק מצות חליצה (יבמות דף ק״ב) אמר רבא גר דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל והיינו לענין דיני ממונות דוקא ודלא כרש״י שפירש דלדיני נפשות נמי אלא כדעת רבינו הסכימו כל הפוסקים שראיתי דבריהם: \n",
+                "<b>והסומא באחת מעיניו כשר לדון וכו'.</b> כבר נתבאר לעיל סוף פרק שני דמייתי לה מדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ההוא סמיא פירוש באחת מעיניו דהוה בשכונתיה דר״י דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ולא מידי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אומרים להם מכירים אתם אותו וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ') מכירים אתם אותו התריתם בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד תלמיד חכם וכו'.</b> בפרק קמא דסנהדרין (דף ח':) גבי פלוגתא דר\"מ ורבנן במוציא שם רע רב פפא אמר הכא באשה חבירה עסקינן וקא מיפלגי בפלוגתא דר\"י בר יהודה ורבנן דתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר חבר אינו צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ופסק רבינו כרבנן ופירש\"י אלא להבחין שלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר ויש לתמוה על רבינו שפוסק כרבנן דחבר נמי צריך התראה היאך נתן טעם שלא ניתנה אלא להבחין בין שוגג למזיד דהוי טעם לר\"י בר' יהודה דאמר חבר אינו צריך מפני שכבר הוא יודע שהוא אסור וי\"ל דלרבנן נמי הויא התראה להבחין בין שוגג למזיד אלא דהוי בגוונא אחריתי דחבר וע\"ה שוין בו כגון להודיע שחתיכה זו חלב או שהיום שבת. ואחר שכתבתי זה מצאתי לרב המגיד שכתב כיוצא בזה בתחלת הלכות איסורי ביאה ואע\"ג דבההיא אוקימתא אתו חכמים דמתני' כר\"י בר' יהודה לא חיישינן לה למיפסק כוותיה משום דאיכא התם אוקימתי אחריני דלא תלי פלוגתא דר\"מ וחכמים בפלוגתא דר\"י ורבנן: \n",
+                "<b>וכיצד מתרין בו וכו'.</b> ברייתא שם פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ:) שהיו שואלים את העדים קיבל עליו התראה התיר עצמו למיתה המית תוך כדי דיבור: \n",
+                "<b>וכן אם שתק וכו'.</b> מדבעינן שיתיר עצמו למיתה ועוד דתניא פרק אלו הן הנשרפין (דף פ\"א:) התרו בו ושתק התרו בו והרכין בראשו פירוש או התרו בו והרכין בראשו פעם ראשונה ושניה מתרין בו שלישית כונסין אותו לכיפה אלמא דאין מלקין אותו אע\"פ שהרכין בראשו והוא הדין למיתה דמלקות במקום מיתה עומד. \n",
+                "<b>ומה שכתב וחייב אתה עליה מיתת בית דין</b> כלומר שאין צריך שיודיעוהו באי זו מיתה הוא נהרג וזה לפי שפסק כרבנן דפליגי ארבי יהודה דאמר עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג ורבנן סברי שכיון שהודיעוהו שהוא חייב מיתת ב\"ד סגי בהכי כדאיתא פרק קמא דסנהדרין ופרק אלו הן הנשרפין. \n",
+                "<b>ומ\"ש וצריך שיעבור וכו'.</b> כבר כתבתי בסמוך הברייתא האומרת ששואלים אותו תוך כדי דיבור אלמא דבלאו הכי לא קטלינן ליה: \n",
+                "<b>ובין שהתרה בו וכו'.</b> ספ\"ק דמכות (דף ו':) אמר רבא מתרה שאמרו אפי' מפי עצמו ואפילו מפי השד ופירש\"י מפי עצמו ההרוג עצמו התרה בו ואפשר לפרש בו עוד פירוש אחר שההורג היה מתרה בעצמו ואומר ראוי לי לימנע מלעשות זאת שא\"כ יהרגוני ב\"ד ואחר כך גבר יצרו עליו ועשאה ולמד רבינו ק\"ו לעבד ואשה ודין השד כיון אליו רבינו באומרו אפי' שמע קול המתרהו ולא ראהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו העדים היתה לו התראה וכו' עד ויראה לי.</b> הכל משנה סוף פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משנגמר דינו אין משהין אותו וכו'.</b> בסוף הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) גבי זקן ממרא אמרו במשנה היו משמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו שנאמר וכל העם ישמעו וייראו דברי ר' עקיבא ר' יהודה אומר אין מענין דינו של זה להמתין מלהמיתו עד הרגל אלא ממיתין אותו מיד משמע דאף ר' עקיבא לא אמר אלא בזקן ממרא משום דכתיב ביה וכל העם ישמעו וייראו אבל בשאר חייבי מיתות מודה דאין מענין דינם. ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ה) הקשו על מאי דתנן שאין דנין דיני נפשות בע״ש וליגמריה לדיניה בשבת וליקטליה בחד בשבא ותירצו נמצא אתה מענה דינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היתה עוברה וכו'.</b> משנה בפ\"ק דערכין (דף ז') האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד. ופירש\"י אין ממתינין לה עד שתלד אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא היא ישבה על המשבר קודם שנגמר הדין ממתינין לה עד שתלד דכיון דעקר ונע ממקומו גופא אחרינא הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומכין אותה כנגד בית ההריון וכו'.</b> שם ויהיב טעמא כדי שלא תבא לידי ניוול: \n",
+                "<b>וכל אשה שתהרג מותר ליהנות בשערה.</b> שם במשנה ובגמ' מפרש טעמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא ליהרג והיה זבחו וכו'.</b> גם זה שם x: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שנגמר דינו וכו' עד אפילו יודע בעצמו ששקר העידו עליו וכך הוא מתודה.</b> משנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ב:) ואע״פ שלא הזכירה במשנה (דף מ״ג) בכרוז אלא המיתה והעבירה והעדים הזכיר רבינו גם המקום והזמן שכך אמרו בגמ' אמר אביי וצ״ל ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני דילמא איכא דידע ואתא ומזים להו והמשנה קצרה משום דפשיטא דע״י כן ילמדו עליו זכות באמרם עמנו היה ביום פלוני. \n",
+                "<b>ומ\"ש מוסרין לו ב' תלמידי חכמים</b> פירוש פעם שלישית דוקא כך פירש בגמרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועדיו הם ההורגין אותו וכו'. ומה שכתב ורוצח שלא הרגוהו עדיו כו'.</b> נלמד ממאי דתניא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו תלמוד לומר מות יומת המכה מ״מ ואסיקנא התם דלא גמרינן מרוצח משום דהוו רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ובפי״ד הארכתי בדין זה על דברי רבינו עיין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר שמתודה משקין אותו וכו'.</b> שם (דף מ\"ג) מימרא דרב חסדא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה היין וכו'.</b> שם ברייתא נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות ואסיקו בגמ' דאם לא התנדבו באים משל צבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ב״ד יוצאין וכו'. . וכל ב״ד שהרגו וכו'.</b> פ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) ר״ע אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום תלמוד לומר לא תאכלו על הדם: \n",
+                "<b>ואין מברין וכו'.</b> שם רבי דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי ב\"ד תלמוד לומר לא תאכלו על הדם: \n",
+                "<b>ודברים אלו אסורים וכו'.</b> שם על כולם אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות כלומר שאנו לומדים ממנו דברים רבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחולו של מועד וכו'.</b> מועד קטן (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוגי בית דין וכו'.</b> משנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנגמר דינו וברח וכו' עד ה\"ז יהרג.</b> משנה ספ\"ק דמכות (דף ז') מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו ב\"ד אין סותרין את דינו כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב\"ד של פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג ומה ששינה רבינו וכתב ובא לב\"ד אחר יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים ברוצח וכו'.</b> בסנהדרין פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור והקשו עליו מהא דתנן כל מקום x שיעמדו שנים ויאמרו וכו' תרגמה שמואל בהן הן עדיו כלומר שאותם שמעידין שנגמר דינו הם עדיו הראשונים שהעידו עליו בבית דין ונתחייב על פיהם ובתר הכי אוקימנא להא דשמואל בשאר חייבי מיתות לבד מרוצח וממילא כי אוקימנא למתניתין בהן הן עדיו דוקא בשאר חייבי מיתות דומיא דשמואל אבל ברוצח אפילו אינן עדיו הראשונים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויהרגוהו בידם דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וכו'. ומה שכתב והוא שיעידו עליו בבית דין של כ\"ג.</b> פשוט דאין הורגין אלא בבית דין של כ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנגמר דינו בב\"ד של חוצה לארץ וכו'.</b> בסוף פ\"ק דמכות (דף ז') הקשו במשנה שכתבתי בסמוך רישא אסיפא דמרישא משמע דלפני ב\"ד אחר סותרין דינו ומסיפא משמע דאפילו לפני ב\"ד אחר אין סותרים דקתני כל מקום ואמר אביי ל\"ק כאן בארץ ישראל כאן בחוצה לארץ דתניא רבי יהודה ברבי דוסתאי אומר משום ר' שמעון בן שטח ברח מארץ ישראל לחוצה לארץ אין סותרין דינו מח\"ל לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של ארץ ישראל ובבבא זו כתב רבינו דין נגמר דינו בחוצה לארץ וברח לארץ ישראל ובבא שקודם זו המתחלת מי שנגמר דינו וברח לב\"ד אחר כתב דין נגמר דינו בארץ ישראל וברח לחוצה לארץ ולכך כתב שם וברח לב\"ד אחר דכל שלא ברח מחוצה לארץ לארץ ל\"ש לן בין אותו ב\"ד לב\"ד אחר דבכל מקום אין סותרין את דינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבע מיתות וכו'.</b> בסנהדרין (דף מ\"ט:) ריש פרק ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שרפה הרג וחנק: \n",
+                "<b>שכל מיתה האמורה בתורה סתם היא חנק.</b> ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב:): \n",
+                "<b>וההורג את חבירו מיתתו בסייף.</b> משנה פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו:) בברייתא פרק ארבע מיתות יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אנשי עיר הנדחת מיתתן בסייף.</b> משנה פרק הנשרפין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מיתה מהם מצות עשה היא וכו'. . ואין רשות למלך להרוג וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מחוייב מיתת בית דין וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סקילה חמורה וכו'.</b> כך העלו בגמרא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף מ״ט:) דכסדר שנשנו כך סדר חומרתן ואע״ג דר״ש פליג התם במתני' הלכה כת״ק: \n",
+                "<b>וכל מי שנתחייב בשתי מיתות וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף פ\"א) מי שנתחייב בשתי מיתות ב\"ד נידון בחמורה ואמר בגמרא דאפילו נגמר דינו בקלה וחזר ועבר עבירה חמורה נדון בחמורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד האיש ואחד האשה וכו'.</b> פ\"ק דקידושין (דף ל\"ה) ופ\"ק דב\"ק (דף ט\"ו) איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל חייבי מיתות שנתערבו וכו'.</b> משנה פרק אלו הן הנשרפין (דף ע\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנגמר דינו וכו'.</b> משנה שם רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים רבי יהודה אומר כונסין אותו לכיפה ובעו בגמרא מאן אחרים ואמר שמואל דפלוגתייהו ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב באחרים שנגמר דינם ופטרי רבנן משום דאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וכיון דאין מכירין אותו ה\"ל שלא בפניו וידוע דהלכה כרבנן ור\"ל ס\"ל דבהא כולי עלמא לא פליגי דפטירי ורבה נמי משמע דהכי ס\"ל דבהא כולי עלמא לא פליגי דפטירי ואם כשנתערב מי שלא נגמר דינו עם מי שנגמר פטור כל שכן כשנתערב מי שנגמר דינו עם שאר העם דפטירי אבל מכל מקום יש לדקדק בלשון רבינו למה לא כתב מי שנגמר דינו שנתערב עם שאר העם או עם מי [שלא] נגמר דינו ולא נודע מי הוא כולן פטורין והיה מקצר יותר. ודע שמה \n",
+                "<b>שכתב לפי שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו</b> לא קאי אלא אסוף מילתיה שכולן רוצחים אלא שזה נגמר דינו וזה לא נגמר דינו אבל ברישא דמי שנגמר דינו שנתערב עם שאר העם אין צריך לטעם זה דתיפוק ליה דאינך לאו מחוייבי מיתה נינהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שעמד על נפשו וכו'.</b> סנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מ״ט דבעינן יד העדים בראשונה וליכא אלא מעתה עדים גדמים דמעיקרא הכי נמי דפסילי שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר וכו' ומי בעינן קרא כדכתיב והתניא מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מניין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת״ל מות יומת המכה מ״מ שאני התם דאמר קרא מות יומת ופירש״י יד העדים יד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה אבל גדמים מעיקרא לא משתמע מיניה דזו היא יד שלהם וכו' אין לי אי לא כתב אלא יומת אלא מיתה הכתובה בו סייף עכ״ל. ולפום ריהטא משמע דרוצח משום דכתיב ביה מות יומת אשתני משאר חייבי מיתות בתרתי חדא דשאר חייבי מיתות בעינן דלא ימיתנו אלא במיתה הכתובה בו ורוצח אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול תרתי דבשאר חייבי מיתות בעינן יד העדים בראשונה ואילו ברוצח לא בעינן דמדמקשה מההיא דרוצח אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול משמע דהא בהא תליא דאי בעינן יד העדים בראשונה אי אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול ואי אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול לא בעינן יד העדים בראשונה ויש לתמוה על רבינו שכתב שגם בשאר מחוייבי מיתה ממיתין אותם בכל מיתה שיכולין ואין חילוק בין רוצח לשאר אלא אי בעינן יד העדים בראשונה אי לא דלדידיה מאי מקשה לשמואל מרוצח שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול דהא בשאר מחוייבי מיתה הכי דינא אלא שיד עדים בראשונה בעינן וה״ה גבי רוצח ואפשר לומר דכי מקשה לשמואל לישנא דברייתא דייק דקאמר שאם אי אתה יכול להמיתו דמשמע דקאי לבית דין או לכל אחד מישראל דכל הקודם בו זכה דאי קאי לעדים שאם אינם יכולים להמיתו מיבעי ליה אלא משמע דלא בעינן יד עדים בראשונה וקשיא לשמואל אבל אה״נ דשאר חייבי מיתות נמי הוי דינא דממיתין אותו בכל מיתה אלא דבעינן יד עדים בראשונה ואין לי אלא מיתה הכתובה בו פירוש יד העדים בראשונה ושני ליה דשאני רוצח דכתיב ביה מות יומת לרבות אפי' דליכא יד עדים בראשונה. ויש לדקדק שתפס רבינו דין דנקטעה יד העדים גבי מי שעמד על נפשו דמשמע דאם לא עמד על נפשו חייב ולפום סוגיין משמע דשמואל סתם מיירי בין עמד על נפשו בין לא עמד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הרוגי ב״ד וכו' עד בקברות אבותיהם.</b> משנה פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו): \n",
+                "<b>ויש לקרוביהם וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריכים בית דין להתיישב וכו'.</b> משנה סוף פירקא קמא דמכות (דף ז') סנהדרין ההורגת אחת בשבוע נקראת חובלנית ואף על גב דפליגי תנאי התם פסק כתנא קמא: \n",
+                "<b>אף על פי כן אם אירע להם וכו'.</b> מדאמרינן במשנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) אין דנין שנים ביום אחד הא בשני ימים דנין: \n",
+                "<b>היו שניהם בעבירה אחת ומיתה אחת וכו' עד אין הורגין שניהם ביום אחד.</b> גם זה שם (דף מ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין דנין דיני נפשות וכו'.</b> סנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב:) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה ב\"ד הגדול שם בלשכה שבמקדש.</b> כך אמרו וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתחלה וכו'.</b> בסוף מס' מדות (פרק ה'): \n",
+                "<b>שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד.</b> בפרק חלק (סנהדרין דף ק״א) על ענין ירבעם אמרו גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה ופירש״י גמירי הלכה למשה מסיני ולא מקרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריה ומשם לא עמד ב\"ד הגדול עד עתה וקבלה שבטבריה עתידים לחזור תחלה.</b> בפ\"ד דר\"ה (דף ל'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעים שנה וכו'.</b> כן מפורש בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שדנין וכו'.</b> משנה סוף פ\"ק דמכות (דף ז') סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכבר כתב זה רבינו ולא שנאה כאן אלא להשמיענו שאותם ארבעים שנה שבטלו דיני נפשות בא\"י ג\"כ בטלו בחוצה לארץ אע\"פ שהיה כהן מקריב: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מצות הנסקלים וכו' עד ויד כל העם באחרונה.</b> משנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה). \n",
+                "<b>ומה שכתב ומכסין ערותו מלפניו</b> הכי איתא במשנה האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה וסבירא ליה לרבינו דלא פליגי אלא באשה אבל באיש כולי עלמא מודו דמכסין אותו מלפניו ואף על פי שהוא מכוסה מלפניו קראוהו ערום ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהרי נאמר סקול יסקל וכו'.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם לא מת מדחיפה זו מגביהים העדים אבן שהיתה מונחת שם משא שני בני אדם והעד השני מרפה ידו וכו'.</b> ברייתא שם ותמהני למה לא כתב רבינו כמו ששנינו במשנה דוחפו על מתניו כלומר דוחפו על מתניו מאחוריו והוא נהפך ונופל על לבו וחוזר והופכו על מתניו וכתב רש\"י הטעם שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר ואפשר גם כן שהטעם כדי שיהיה לבו לצד מעלה שבכדי שהעד השני יטול את האבן ויתנה על לבו ולפיכך לא חשש רבינו לכתבו מכיון שכתב בסמוך מגביהין העדים אבן וכו' ומשליך האבן על לבו שפשיטא שאז לבו לצד מעלה גם קיצר שלא פירש שדוחפין אותו מעומד כדי שיפול ממקום יותר גבוה כי כך אמרו בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עובד ע״ז וכו'.</b> ברייתא בכתובות פרק נערה (כתובות דף מ״ה:) ופירוש שער שעבד בו היינו שער העיר שעבד בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות הנשרפין כו' עד שתצא נפשו.</b> משנה פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות עשה לתלות את המגדף ועובד ע\"ז וכו'.</b> משנה שם (דף ה':) כל הנסקלים נתלים דברי ר\"א וחכ\"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע\"ז וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>והאיש נתלה וכו'.</b> ג\"ז שם ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מצות הנתלין וכו' עד אינו עובר עליו.</b> משנה שם (דף מ\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ותולהו סמוך לשקיעת החמה</b> יצא לו ממה שאמרו שם (ע\"ב) בברייתא משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. ויש לדקדק שרבינו לא כתב שממיתין אותו סמוך לשקיעת החמה כמו שאמרו בברייתא אלא כתב ותולהו סמוך לשקיעת החמה שנראה שאין הקפידא אלא שיתלוהו סמוך לשקיעת החמה וכבר אפשר שימיתוהו מבעוד יום. ויש לומר שמאחר שכתב אחר שסוקלין אז משקעין את הקורה וכו' משמע שתיכף לסקילה תליה וכיון שכתב שתולהו סמוך לשקיעת החמה ממילא משמע שסקילתו הויא קרוב לשקיעת החמה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין תולין וכו'.</b> שם תנו רבנן עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר תלמוד לומר קבור מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה ורבי יוסי אומר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה מי שמחוסר חפירה תלישה וקבורה כלומר דאף נעוץ נתמעט מן המשמע הזה ורבנן תלישה לאו כלום היא כלומר אין כאן חסרון מעשה ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ ואתי כרבנן: \n",
+                "<b>שהעץ שנתלה עליו וכו'.</b> ברייתא שם (דף מ\"ה ע\"ב) דכל הני נקברים עמו והתניא אין נקברים עמו אמר רב פפא מאי עמו בתפיסתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנסקלין וכו' עד סוף הפרק.</b> במשנה פ' ארבע מיתות הוזכרו הנשרפין ונהרגין ופרק הנחנקין הוזכרו הנחנקין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל לאחר מיתת אשתו וכו'.</b> בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו:) פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא ופסק כרבי עקיבא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואף על פי שמלקות בשלשה.</b> פלוגתא דר' ישמעאל ות\"ק פ\"ק דסנהדרין (דף י') דרבי ישמעאל סבר דהוי בכ\"ג ותנא קמא סבר דהוי בג' ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש במקום מיתה היא עומדת</b> ק\"ל לאי זה ענין הוי עומד במקום מיתה מאחר שרבינו פוסק דהוי בשלשה דאליבא דר' ישמעאל דסבר דהוי בכ\"ג הוא דאמר רבא במקום מיתה עומד ולפיכך צריך כ\"ג. ונראה דלענין זה הוא עומד במקום מיתה שצריך מומחין ושצריך עדים והתראה ודרישה וחקירה כד\"נ וכמ\"ש רבינו בסמוך ולמדנו כן ממ\"ש רבא מלקות במקום מיתה עומד ונהי דלמאי דאיפליגו רבנן עליה דר' ישמעאל ואמרו דסגי בשלשה אינו עומד במקום מיתה מ\"מ לענין דבעינן מומחין דלא אשכחן דאיפליגו עליה הוי במקום מיתה ועוד ראיה דבעינן מומחין מדאיפליגו רבי ישמעאל ורבנן באי בעינן כ\"ג או אי סגי בשלשה ואם איתא דלרבנן לא בעי מומחין אדמיפלגי באי בעינן כ\"ג ליפלגו באי בעינן מומחין א\"ו מומחין סמוכים בעינן דלהא מילתא במקום מיתה עומד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבר על לאו שניתק לעשה וכו'.</b> פרק בתרא דמכות (דף ט\"ו:) תני תנא קמיה דר' יוחנן כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב וכו' ור\"ל אומר קיימו ולא קיימו במאי קא מיפלגי וכו' מר סבר התראת ספק שמה התראה ומר סבר לא שמה התראה וביאור הדברים שמשעבר על לא תעשה שיש בה קום עשה כגון שנטל האם על הבנים לרבי יוחנן אינו חייב עד שיבטל העשה כגון שיהרגנה וכל שלא הרגה פטור לפי שיכול הוא עדיין לקיים העשה והרי כאן שגמר הלאו תלוי בביטול העשה וכשמתרין בו אל תקח האם ספק הוא שמא לא יבטל העשה להרגה אלמא התראת ספק שמה התראה ור\"ל סובר שבשעה שעבר הלאו נגמר חיובו למלקות אבל העשה ניתן לעקור המלקות ולכשיבוא לב\"ד אז יקיים העשה ויפטר או ילקה ואם היה גמר הלאו תלוי בביטול העשה לא היה לוקה עליו משום דהויא התראת ספק ולא שמה התראה וידוע דהלכתא כר' יוחנן לגבי ר\"ל ואע\"פ שתפס רבינו לשון קיום בלשונו ואליבא דר\"י דפסק כוותיה הו\"ל לתפוס לשון ביטול אין חשש מכיון שכתב ועבר ולא קיים דמשמע ממש שביטלו דהיינו עבר ולא קיימו היינו בטלו דאי לא ביטלו אי אתה יכול לקרות בו עבר ולא קיימו שהרי עדיין בידו לקיימו. אך ק\"ל דבגמ' משמע דלמ\"ד ביטלו ולא ביטלו אינו חייב עד שהוא בעצמו יבטל העשה כגון שלקח האם על הבנים והמיתה אבל אם מתה מעצמה פטור ואונס לא משכח התם גוונא דילקה כשיבטל העשה אליבא דר\"י ורבינו כתב פ\"ה דהל' נערה בתולה שאונס שגירש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה ואם מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר לוקה ומעתה משמע דלא סבירא ליה לרבינו כר\"י אלא כר\"ל והיינו לשון קיום וכמו שכתבתי והשתא קשה דכר\"י הו\"ל למיפסק אי משום דהלכתא כוותיה לגבי ר\"ל אי משום דהא פסק כוותיה בהתראת ספק וממילא הלכתא כוותיה בהא נמי כיון דקא מפלגי בהתראת ספק ומשם נמשך מחלוקתם בלאו שניתק לעשה אי בעינן ביטלו או לא קיימו וי\"ל דהיינו לפי גירסת רש\"י אבל לפי גירסת הרי\"ף שגורס תני קיימו ולא קיימו כר' יוחנן אתי שפיר מ\"ש רבינו וכפירוש אחרים שכתב הר\"ן בסוף חולין ולענין התראת ספק אמרינן בפרק הלוקין דפלוגתא דר\"י ור\"ל היא ור\"י סבר שמה התראה וידוע דהלכתא כוותיה לגבי ר\"ל וכן פסק רבינו פה ובפ\"ה מהלכות שבועות כתב שאין לוקין על התראת ספק אא\"כ היה לאו שלו מפורש בתורה ואיני יודע מנין לו חלוק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב״ד וכו'.</b> בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א) דרבי יוחנן אומר דשוחט אותו ואת בנו לעבודה זרה חייב וכגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום עבודה זרה ואזדא לטעמיה דאמר רבי יוחנן חייבי מיתות שוגגין כלומר שלא התרו בו משום מיתה ויש בה עוד חיוב דבר אחר כגון מלקות והתרו בו משום מלקות חייב וריש לקיש פליג עליה ופסק כר' יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו צריך שני עדים למלקות וכו' אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן עד אחד נאמן באיסורין ומפרש רבינו נאמן לאסור הדבר. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שלא הכחיש וכו'.</b> מדאמרי' בהנזקין שאם א\"ל נטמאו טהרותיך שאינן בידו אינו נאמן ומשמע לרבינו דהיינו בשהכחישו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתק בעת שהעיד וכו'.</b> בקדושין פרק האומר (דף ס\"ה:) אמר אביי אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ומשמע דמיירי בשאחר כך טען להכחיש העד דאי לאו הכי פשיטא דמהימן. ומכל מקום ממ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואחר שעבר והתרו בו טוען להכחיש העד</b> משמע שאם טען להכחישו קודם שעבר הויא הכחשה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> כיצד מלקין אותו וכו' עד הרי החזן גולה.</b> כלל הדברים משנה במכות פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ\"ב): \n",
+                "<b>ומה שכתב וצריך להיות יותר בדעה וחסר בכח</b> ברייתא שם (דף כ\"ג) פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ופסק כרבנן: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומגביה הרצועות בשתי ידיו.</b> שם תנא כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושתי רצועות של חמור</b> כך פירשו בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב שאין מכין שנים כאחד.</b> בספרי ויליף לה מדכתיב יכנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב הגדול שבדיינים קורא וכו'. עד והשלישי אומר לחזן הכה.</b> ברייתא שם ונתבאר שם שמצוה לצמצם שיסיים הפסוקים כשיגמור המלקות ואם לאו חוזר לתחלת המקרא וכן הוא במשמע לשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם לא מת הרי החזן עבר על מצות לא תעשה וכו'.</b> ברייתא בסיפרי והובאה פרק אלו הן הלוקין. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם הוסיף עובר בלאו.</b> שם אין לי כלומר דאסור להוסיף אלא מכה רבה מכה מועטת מנין תלמוד לומר לא יוסיף מכל מקום: \n",
+                "<b>והוא הדין לכל מכה את חבירו וכו'.</b> זה פשוט בעצמו. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו הכה עבד.</b> למדו מדתנן בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ז) החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם וכיון שהוא חייב על העבד ממון בהכאת שוה פרוטה ממילא שכשאין בה שוה פרוטה עובר ותניא בפרק ב' דמכות (דף ח' ע\"ב) עבד ועכו\"ם גולה ולוקה על ידי ישראל וישראל גולה ולוקה על ידי עכו\"ם ומשמע דלרבותא נקט עכו\"ם שישראל לוקה על ידו וכל שכן שהוא לוקה על ידי עבד שהוא מקיים מצוה ואוקימנא בגמרא דהא דלוקה ישראל על ידו בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה ובפרק אלו נערות איתמר דדוקא משום דלית בה שוה פרוטה לוקה אבל אי אית בה שוה פרוטה ממונא משלם מלקא לא לקי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מלקין את המחוייב וכו' שאין מוסיפין וכו'.</b> משנה פרק בתרא דמכות (דף כ\"ב) כמה מלקין אותו מ' חסר אחת וכו' רבי יהודה אומר מ' שלימות ופסק כחכמים ומדברי רבינו נראה שמה שאינו לוקה ארבעים שלימות הוא תקנת חכמים שכך כתב לפיכך אמרו חכמים ולמד כן ממה שאמר רבה שם כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס\"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בספר תורה כתיב ארבעים ואתו חכמים ובצרי חדא הרי שהחכמים הם שעשו כן ואע\"פ ששם דרשו מדכתיב במספר ארבעים ולא כתיב ארבעים במספר נראה שסובר רבינו שהוא אסמכתא בעלמא ויותר נראה לי דלטעמיה אזיל שכל דבר שאינו מפורש בהדיא בתורה קרי דברי סופרים וחכמים קבלו ממרע\"ה דרשא זו ומטעם זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשאומדין את החוטא וכו'.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>אמדוהו שיכול לקבל עשרים וכו'.</b> ברייתא פרק קמא דסנהדרין (דף ז'): \n",
+                "<b>אמדוהו לקבל מ' וכו' עד יותר על האומד.</b> משנה שם מכות (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמדוהו היום וכו' עד כיוצא בזה.</b> שם במתני' אמדוהו לקבל מ' לקה מקצת ואמרו אין יכול לקבל מ' פטור אמדוהו לקבל י\"ח ומשלקה אמרו שיכול הוא לקבל מ' פטור ואמרינן בגמ' לקה אין לא לקה לא ורמינהי אמדוהו לקבל מ' וחזרו ואמרו אין יכול לקבל מ' פטור אמדוהו לקבל י\"ח וחזרו ואמדוהו ואמרו שיכול לקבל מ' פטור אמר רב ששת לא קשיא הא דאמדוהו ליומיה הא דאמדוהו אמחר וליומא אחרא ונ\"ל שלדעת רבינו כך פירושו דרמי מתרווייהו מרישא ומסיפא דהכא דקתני בין כשאמדוהו לשמונה עשרה וחזרו ואמדוהו לארבעים בין כשאמדוהו לארבעים ואמרו אינו יכול לקבל ארבעים אי לקה כבר פטור ואי לא לקה חייב דבאמדוהו לקבל שמונה עשרה וחזרו ואמדוהו לקבל ארבעים לוקה ארבעים ובאמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמרו אינו יכול לקבל ימתין עד שיבריא או לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה והתם תני בתרווייהו דאע\"ג דלא לקה פטור ואמר רב ששת ל\"ק הא דאמדוהו ליומיה כלומר ברייתא בדאמדוהו ללקות בו ביום ונשתהה עד למחר אע\"ג דלא לקה אזלינן בתר אומדנא קמא לקולא דכיון דליומיה אמדוהו הו\"ל כאילו לקה כבר ואפילו הכי כי אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו לומר אינו יכול פטור והו\"ל כאילו התחילו להלקותו מאתמול ואמרו אינו יכול לקבל הא דאמדוהו למחר וליומא אחרא כלומר מתני' לא כשאמדוהו שילקה היום אלא אמדוהו שילקה למחר אם הלקוהו ואח\"כ אמדוהו הרי נפטר במלקותו שלקה בין רב למעט ואם אמדוהו קודם שילקה אזלינן בתר אומד שני בין לקולא בין לחומרא כיון שאומד ראשון לא היה אלא ללקות אחר זמן ופירוש זה נראה בעיני יותר מהשני פירושים שפירש\"י ורבינו תפס שבראשון אמדוהו לי\"ב ואחר לי\"ח והוא הדין איפכא וזהו שכתב וכן כל כיוצא בזה. אי נמי דלרבינו לא מקשה אלא מסיפא דקתני אמדוהו לקבל י\"ח משלקה אמרו יכול לקבל מ' פטור טעמא דלקה הא אמרו קודם שלקה חייב ורמינהי אמדוהו לקבל י\"ח וחזרו ואמרו יכול לקבל מ' פטור ואמר רב ששת ל\"ק הא כלומר ברייתא דאמדוהו ללקות בו ביום ונשתהה עד מחר ומש\"ה אזלינן בתר אומדן קמא כיון דללקות בו ביום אמדוהו הא כלומר מתניתין כשאמדוהו ללקות למחר אי אמדוהו קודם שלקה אזלינן בתר אומדן שני כיון שמתחלה לא ללקות בו ביום אמדוהו אבל אי לקה אע\"פ שחזרו ואמדוהו כיון שלקה נפטר וכן כל כיוצא בו דנקט רבינו לומר דלאו דוקא אמדוהו לי\"ב וחזרו ואמדוהו לי\"ח דהוא הדין לשאר חשבונות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנתחייב מלקיות הרבה וכו' עד שנקלה פטור.</b> משנה שם [ע\"ב]. ואמנם \n",
+                "<b>מ\"ש כיצד נתחייב וכו' מ\"ה.</b> צ\"ע כי כפי טעם רש\"י צריך לגרוס מ\"ב ואם גירסת רבינו נכונה צריך x טעם לדבר גם \n",
+                "<b>מ\"ש אבל אם אמדוהו וכו'</b> צ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם נתקלקל וכו'.</b> ברייתא שם (דף כ\"ג) והיא משובשת בנסחתנו ומ\"מ למדנו ממנה שאם נתקלקל קודם ההכאה דלוקה שכך כתוב בה אפילו קלקל בתחלה כלומר קודם ההכאה מלקין אותו. אבל \n",
+                "<b>מ\"ש אפילו נתקלקל משיצא מב\"ד ללקות ואפילו מבערב</b> צ\"ע בנסחת הגמ' שתהיה אמיתית: \n",
+                "<b>אמדוהו לשתי מלקיות עד ולוקה האומד השני.</b> ברייתא שם קלה בין בראשונה בין בשניה פוטרין אותו נפסקה רצועה בשניה פוטרין אותו בראשונה אין פוטרין אותו ומפרש רבינו ראשונה ושניה מלקות ראשונה ומלקות שניה וכי קתני פוטרין אותו לגמרי משמע בין בראשונה בין בשניה ואין פוטרין היינו ממלקות שניה אבל ממלקות ראשונה נפטר ורש\"י פירש בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כפתוהו וכו'.</b> מימרא דשמואל שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שחטא וכו' עד נפטרו מידי כריתתן.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול שחטא וכו'.</b> ירושלמי ריש פרק בתרא דהוריות אמר רבי אלעזר כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו אמר רבי מנא כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה' כביכול מה אני בגדולתי אף אהרן בגדולתו אמר רבי אבין קדוש יהיה לך כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו ר' חנינא ור' אחא בשם ריש לקיש כהן משיח שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה אין תימר בבית דין של עשרים ושלשה נמצאת עלייתו ירידה היא לו ר\"ל אמר נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה מה מחזרין ליה אמר רבי חגי מוטב דינון מחזרין ליה דו קטלין ליה ונראה דמשמע ליה ז\"ל דה\"ק מוטב שאותן המחזירים אותו יהרגוהו שלא יאריך ימים כיון שהיה מעולה וחטא במזיד בענין שנתחייב מלקות אי נמי מה שאמר שהוא כאילו הורגים אותו הוא מפני שבני אדם יזלזלו אותו הילכך לא יחזירוהו והכי משמע מדאיצטריך למילף מקראי דכ\"ג מחזירין ממילא משמע דנשיא כיון דלית ביה קראי אין מחזירין אותו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו הן הלוקין וכו'.</b> פרק בתרא דמכות (דף י\"ג) איפליגו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בברייתא דרבי ישמעאל סבירא ליה דחייבי מיתות נמי לוקין ורבי עקיבא ס\"ל דאין לוקין ודייקי התם דמדלא תנן במתניתין דאלו הן הלוקין חייבי מיתות דכר\"ע אתיא ופסק רבינו כרבי עקיבא משום דהלכתא כוותיה לגבי רבי ישמעאל ועוד דקם ליה מחלוקת בברייתא וסתם במתני' כסתם דמתניתין קיימא לן. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן העובר על לא תעשה שחייבין עליה מיתה בידי שמים</b> נלמד מדברי רבי עקיבא שאמר חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה בית דין של מעלה מוחלים להם חייבי מיתות בית דין אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין מוחלים להם וחייבי מיתה בידי שמים בההוא טעמא דכרת שייכי דאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלים להם ואם כן בדין הוא דלקו: \n",
+                "<b>אבל אם לאו שאין בו מעשה וכו'.</b> פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ג) אמר רבי אלעזר הנודר והמקיים בשם ע״ז לוקה ופריך דהוה ליה לאו שאין בו מעשה ומשני ההוא כר״י דאמר לוקין עליו ומדפריך גמרא בפשיטות הוה ליה לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו אלמא הכי קיימא לן ועוד מדמשני ההוא כר״י ולא משני סבר לה כר״י אלמא דאליבא דר״י אמר הכי וליה לא סבירא ליה ועוד דאמר בפרק בתרא דמכות (דף י״ז) ופרק שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ״א) דרבי יוחנן ס״ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והא קיימא לן דהלכתא כוותיה לגבי ריש לקיש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל לאו שאין בו מעשה וכו'.</b> פרק בתרא דמכות שם ופרק ג' דשבועות שם מימרא דר' יוחנן כל ל\"ת שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם והקשו בתוספות בפרק שלישי דשבועות דאמאי לא חשיב נמי עדים זוממים ותירצו כיון דכתיב בהו מלקות בהדיא לא חשש למיתנינהו דהמוציא שם רע הא כתיב ביה ויסרו אותו ועדים זוממים למדום מוהצדיקו את הצדיק שהן לוקין: \n",
+                "<b>וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד.</b> מכות פ' אלו הן הלוקין (מכות י״ג:) פלוגתא דר' ישמעאל ור״ע ופסק כר״ע ובכל דוכתא נמי אמרינן הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואין לוקין עליו אלמא דהכי הלכתא ופריש התם רבא דאי אתרו ביה לקטלא כ״ע ל״פ דאין לוקה ומת כי פליגי דאתרו ביה למלקות ופירוש לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד לאו שניתן לאזהרת דבר שחייבין עליו מיתת ב״ד והטעם שאין לוקין עליו לפי שלא ניתן לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאם לא כן לא היה יכול לחייבו מיתה: \n",
+                "<b>כל לאו שניתן לתשלומין וכו'.</b> בפרק בתרא דמכות (דף י\"ז) קאמר גמרא דלאו דלא תגזול כיון דחייב בתשלומין אין אדם לוקה ומשלם וק\"ל דהא בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ב:) אמר רבי יוחנן דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם וצריך עיון x: \n",
+                "<b>וכל לאו שניתק לעשה וכו'.</b> משנה בסוף חולין (דף קמ\"א) ובפרק בתרא דמכות (דף ט\"ז) הנוטל אם על הבנים משלח ואינו לוקה ואפילו רבי יהודה דאמר לוקה ואינו משלח אמר בגמרא דמודה דלאו שניתק לעשה אין לוקין עליו אלא היינו טעמא דאמר לוקה ואינו משלח משום דשלח מעיקרא משמע. \n",
+                "<b>ומה שכתב אלא אם לא קיים עשה שבהן</b> כבר ביארתי בס\"ד בפרק ט\"ז: \n",
+                "<b>ועל לאו שבכללות וכו'.</b> סנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) דרשו מלא תאכלו על הדם שלא יאכל מהבהמה קודם שתצא נפשה ושלא יאכל בשר קדש בעוד הדם במזרק ושאין מברין על הרוגי בית דין ושסנהדרין שהרגו את הנפש אין טועמין כלום ואמרינן עלה דעל כולם אין לוקין משום דהוי לאו שבכללות: \n",
+                "<b>ושאר כל לאוין שבתורה.</b> כלומר שהם לאוין מפורשין לא שיבואו מכלל עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה נמצא עכשיו ששה מיני לאוין שאין לוקין עליהם. אחד לאו שאין בו מעשה. שני לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד. שלישי לאו שניתן לתשלומין. רביעי לאו שניתק לעשה. חמישי לאו שבכללות. ששי לאו הבא מכלל עשה. על כל אלו אין לוקין וכל שאין בו אחד מאלו לוקין עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו לאו שבכללות וכו' כגון לא תאכלו על הדם.</b> כבר נתבאר זה בסמוך: \n",
+                "<b>וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני וכו'.</b> בס״פ כל שעה (פסחים דף מ״א) אמר אביי אכל נא לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה כלומר מה שאמר הכתוב לא תחסום שור שאינו מזהיר אלא על דבר אחד וסמיך ליה פרשת מלקות לעיל מיניה ופירוש הלכה זו לדעת רבינו דאביי סבר לוקין על לאו שבכללות וכשאכלו נא עבר ב' לאוין אחד אל תאכלו ממנו נא והשני אל תאכלו כי אם צלי אש וכבר אכלו בלתי צלי וכשאכלו נא ומבושל לוקה שלש אחת על שאכלו נא ואחת על שאכלו מבושל והג' על שאכלו בלתי צלי וכיון דקי״ל בסנהדרין (דף ס״ג) אין לוקין על לאו שבכללות נדחו דברי אביי וקי״ל כרבא והוא פוסק כלישנא קמא דחד מיהא לקי כדי למעט במחלוקת אביי ורבא כל מאי דאפשר ולכן הוא סובר שבין שאכלו נא ומבושל או נא או מבושל אינו לוקה (אלא) אחת והשגת הראב״ד שכתב א״א אביי ורבא עכ״ל נראה שהיא איך פסק כאביי במקום רבא וכן כתב הרמ״ך ג״כ ובמה שכתבנו נתיישב שגירסת רבינו אינה כגירסתנו אלא דרבא הוא דאמר לאו שבכללות אין לוקין עליו ועיין במ״ש בפ״ח מק״פ. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובחדש הוא אומר וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> כתב הרב בספר המצות שלו בשורש ט' דהכי איתא בכריתות והוי יודע שהרמב\"ן חלוק על רבינו במין השני של לאו שבכללות אם תרצה לעמוד על עיקרן של דברים עיין בהשגותיו: \n",
+                "<b>נאמר לא ימצא בך וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלקה בבית דין וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף פ\"א ע\"ב) מי שלקה ושנה בבית דין כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ואמרו בגמ' דדוקא במלקות שיש בו כרת ושכל שלש פעמים היו עבירה אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שעבר על איסור כרת או מיתת ב\"ד וכו'.</b> ג\"ז משנה שם ההורג נפשות שלא בעדים כונסים אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ ובגמ' מ\"ש הכא דקתני נותנים לו לחם צר ומים לחץ ומאי שנא התם דקתני מאכילים אותו שעורים אמר רב ששת אידי ואידי נותנים לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו והדר מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ותניא התם התרו בו ושתק התרו בו והרכין בראשו פירוש או הרכין בראשו פעם ראשונה ושניה מתרין בו שלישית כונסין אותו לכיפה ואע\"ג דפליג אבא שאול ואמר שלישית מתרין בו רביעית כונסין אותו לכיפה פסק כת\"ק ועוד דאתי כסתם מתניתין דבשלישית כונסין: \n",
+                "<b>וגרסינן</b> בגמרא עלה דמתניתין ההורג נפשות שלא בעדים כונסין אותו לכיפה מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת ושמואל אמר שלא בהתראה ורב חסדא אמר אבימי כגון דאתכחוש בבדיקות ולא אתכחוש בחקירות כדתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ופירש\"י מנא ידעינן הואיל וליכא עדות. בעדות מיוחדת דשנים מעידים עליו ועדותן אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב\"ד כגון שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דאמרינן במסכת מכות דלא מיקטל עלייהו אבל ע\"פ ע\"א מוציא דבה בעלמא הוא. בעוקצי תאנים בדיקות יתירי ונהי דבן זכאי פטר ליה בההיא הכחשה מקטלא מיהו עדות אמת היא ועייל לכיפה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגונב כלי שרת וכו' עד ופוצעים את מוחו בגזירין.</b> משנה שם ואמרו בגמרא והמקלל בקוסם תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו רבנן ואי תימא רבה בר מרי אמרי יכהו קוסם לו ולקונו ולמקנו ופירש\"י יכה קוסם את קוסמו שמקלל כלפי מעלה בקוסם יכה הקוסם את קוסמו היינו כלפי מעלה שנותן קסמים הללו בלבו וקסבר המקלל דהא מחשב ליה האי קוסם בעיניו שהוא ראוי ויש בו כח לקלל בו. יכהו קוסם מקלל את חבירו ואומר יכהו הקוסם הזה לו ולקונו ולמקנו דהיינו כלפי מעלה שהוא קונה את העולם ומקנה לבריותיו את טובו עכ\"ל: \n",
+                "<b>גזירת הכתוב היא וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל לא תעשה שיש בו כרת וכו'.</b> כולן נמנו במשנה ואלו הן הלוקין (דף י\"ג) וקצתם מייתי לה התם מקרא עונש ואזהרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מחוייבי מיתה ביד״ש וכו'.</b> הכי נמנו בברייתא בסוף הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג) ומייתי לה מקראי דהוו במיתה. ועל מה שמנה רבינו בכלל מחוייבי מיתה ביד״ש שלוקין עליו מחוסר כפורים ששימש יש לתמוה שבפרק ד' מהלכות ביאת המקדש כתב שאע״פ שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור וכתב הר״י קורקוס ז״ל דע״כ ט״ס הוא וצריך לכתוב במקומו יתר בגדים ששימש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל.</b> כתב הראב\"ד לא ידעתי נשואין מה צורך וכו'. וכבר נשאל רבינו ע\"ז מחכמי לוניל והשיב בארוכה לקיים דבריו כתבו ה\"ה פט\"ו מהל' איסורי ביאה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין בית דין עונשין באומד הדעת וכו'.</b> ברייתא פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף צ\"ו) אמתניתין דהיו מאיימין על עדי נפשות שמא תאמרו מאומד תנו רבנן כיצד מאומד אומרים להם שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אם כן ראיתם לא ראיתם כלום: \n",
+                "<b>וכן אם העידו עליו שנים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שעשה דבר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איש שאנסוהו וכו'.</b> בהרבה מקומות אין קישוי אלא לדעת מהם ביבמות ריש הבא על יבמתו (יבמות דף נ״ג:) אמר רבא אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת והוצרך רבינו לטענת אין קישוי אלא לדעת כגון שאנסוהו לתקוע עצמו בערוה וכיון שכן הרי הוא עושה מעשה וק״ל שאע״פ שהוא עושה מעשה כיון שהוא אנוס דין הוא שיפטר וכמ״ש רבינו בסמוך שאע״פ שהיה מצווה שיהרג ואל יעבור הואיל ואנוס הוא אינו נהרג והיינו אפילו עשה מעשה בידים ומי עדיף טענת אין קישוי אלא לדעת מעושה מעשה בידים ואפשר לומר דבשלמא מעשה שבידים הוא דבר שיכול לעשות באונס ושלא ברצונו אבל קישוי כל שאינו מרוצה בדבר א״א לו להתקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב והיינו דאמר רבא אין אונס לערוה דמשמע דאין עליו שם אונס וכיון שאין עליו שם אונס בדין שיהא חייב וכמ״ש למדנו מעתה שאם נתקשה לאשתו ואנסוהו שיבא הוא עצמו על הערוה פטור ואם אנסוהו להתקשות ותקעוהו בערוה חייב וצ״ע. ועדיין קשה היאך כתב רבינו שחייב מיתת ב״ד אפילו את״ל שהיה לדעת מאחר שכתב שאנסוהו פשיטא ודאי שלא התרו בו כיון שלא היתה התראה היאך יתחייב מיתת ב״ד וכן השיגו הרמ״ך. וי״ל דחייב דקאמר היינו לומר שאין לו דין אנוס אלא הרי הוא כמי שעשה ברצון בלא התראה שיש עליו דין חיוב מיתת ב״ד אע״פ שאין ב״ד ממיתין אותו מפני שלא התרו בו דיקא נמי דקתני חייב מיתת ב״ד ולא קתני ב״ד ממיתין אותו כעין דקתני בבא דלעיל אין ב״ד ממיתין אותו: \n",
+                "<b>אבל האשה וכו'.</b> בכתובות פ' נערה מימרא דרבא (דף נ\"א:) ותניא כוותיה ומה שנאמר שם הוא לענין שהיא מותרת לבעלה ולמד משם רבינו לענין מיתת ב\"ד. \n",
+                "<b>ומה שכתב מפני שיצרה נתגבר עליה</b> ויקשה בעיניך א\"כ כל עוברי עבירה פטורים דהא ודאי יצרם נתגבר עליהם יש לומר שלא מטעם יצרה נתגבר עליה לחוד הוא דפטורה אלא אנו אומרים כיון שתחלתה באונס עכשיו יצרה נתגבר עליה פטורה בהאי תגבורת כיון דמכח אונס קא אתי. ודע שאפילו אנסוה להביא הערוה עליה היא פטורה וכמו שיתבאר בדברי רבינו וכתב רבינו דין זה לאשמועינן הא דאפילו היא אומרת הניחו לו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לב\"ד לחוס על וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגס לבו בהוראה וכו'.</b> במס' אבות פ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דיין שבא לפניו דין וכו'.</b> יבמות פרק ב״ש (יבמות דף ק״ט:) רעה אחר רעה תבא וכו' לתוקע עצמו לדבר הלכה ומפרש דהיינו דיינא דאתי דינא לקמיה וגמר הלכה ומדמי מילתא למילתא ואית ליה רבה ולא אזיל משאיל ופירש״י והיינו תוקע שסומך ונשען על מה שהוא יודע. וסובר רבינו דהאי רב אין פירושו רבו ממש דא״כ היאך הוא דן במקום רבו אלא הכוונה גדול ממנו בחכמה: \n",
+                "<b>כי רבים חללים הפילה וכו'.</b> סוף פ\"ק דע\"ז (דף י\"ט:) ופירש\"י הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חלליו ועצומים המתעצמים ומחרישים ומתאפקים מלהורות הורגין את דורם ועצומים לשון ועוצם עיניו: \n",
+                "<b>וכל המונע עצמו מן הדין וכו'.</b> במסכת אבות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלמיד אל יורה וכו'.</b> ברייתא פרק קמא דסנהדרין (דף ה':) והיינו דוקא ברבו מובהק וכמו שכתב רבינו בפרק חמישי דהלכות תלמוד תורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תאמר וכו'.</b> בפ\"ק דסנהדרין (דף ז':) אמרו ושפטתם צדק אפילו בין בית לעליה וכו' אפילו בין תנור לכירה. ועוד שם (דף ח') אמר ריש לקיש יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי הלכתא אילימא לעיוני ביה ומפסקיה פשיטא הרי בהדיא שדין אלף מנה ודין פרוטה שוין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הדיינים יושבים וכו'.</b> במציעא פ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ח:) א״ר קטינא אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרין אפילו לפחות משוה פרוטה תחלת הדין בעינן פרוטה גמר דין לא בעינן פרוטה ופירש״י אם הוזקקו ב״ד בין תובע לנתבע גומרין אפי' בפחות אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו בדין משם נזקקין לו אבל מלשון רבינו שכתב גומרין דינו נראה דדוקא אם התובע הא' חזר ותבע גומרין דכיון שהם יושבים הוה ליה כאילו תבע פחות משוה פרוטה זה עם שוה פרוטה שתבע בראשונה אבל אם הנתבע הוא שתבע פחות משוה פרוטה הוה ליה כאיניש דעלמא ואין נזקקין לו. ומיהו אפשר שגם (כשהתובע) [כשהנתבע] תובעו פחות מפרוטה בכלל גומרין דינו הוא שהרי אם יזכה בדין צריכים הם לנכות לו ממה שחייבוהו לפרוע תחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המטה משפט וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מ״ע לשפוט השופט בצדק וכו' ולא יסביר פנים לאחד וכו'.</b> ברייתא פרק שבועת העדות (שבועות דף ל'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני בעלי דינים שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים וכו'.</b> גם זה שם ברייתא (דף ל\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יהיה אחד יושב ואחד עומד וכו' עד ועמדו שני האנשים.</b> בפרק הנזכר (דף ל') תניא ועמדו שני האנשים מצוה לבעלי דינין שיעמדו אמר ר' יהודה שמעתי שאם רצו ב\"ד להושיב את שניהם מושיבים אינו אסור אלא שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך תנו רבנן בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד וכו' ואמר עולא מחלוקת פירוש דר' יהודה וחכמים בבעלי דינין אבל בעדים ד\"ה בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים אמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד\"ה דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה שנאמר וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם וגו' דהא עדים כגמר דין דמו וכתיב בהו ועמדו שני האנשים דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן אמר היכי אעביד אי איקום מקמה מסתתמן טענתיה דבעל דינה לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר אמר ליה לשמעיה אפרח עלי בר אווזא ושדי עלאי כלומר ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי והא אמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד\"ה דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דיתיב כמאן דשארי מסאניה ע\"כ בגמרא ודעת רבינו לפסוק כר\"י וכתב הר\"ן ז\"ל דטעמא משום דאע\"ג דרבים פליגי עליה הא אידך ברייתא דבצדק תשפוט שלא יהא אחד עומד וכו' קתני לדר\"י בסתמא ועובדא דדביתהו דר\"ה כר\"י אתיא דאמר אפרח בר אווזא כלומר ואקום מפניה ואושיבנה ואשב כל זמן שמיישבין טענותיהם ומדפרכינן משעת גמר דין משמע דלא קשיא לן אלא בשעת גמר דין היכי עביד ומפרקינן דההיא שעתא זוטרתי היא ומצי יתיב כמאן דשארי מסאניה דאילו לרבנן כיון דס\"ל דבעלי דינין בעמידה ממילא דיינינן בישיבה דהכי רהטא כולה סוגיין דכל היכא דבעלי דינין בעמידה דיינים בישיבה וא\"כ רב נחמן היכי לעביד הא אינו רשאי לא להושיבה ולא לעמוד הוא ובכולי דינא אי אפשר דליתיב כמאן דשארי מסאניה אלא ודאי כר' יהודה אזלא וכוותיה נקיטינן ובקצת נוסחאות כתוב בגמרא בפירוש דבשעת גמר דין הוא שכך כתוב בהן דיתיב כמאן דשארי מסאניה ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ועוד דעולא דאמר מחלוקת בבעלי דינין ור\"ה דאמר מחלוקת בשעת משא ומתן כר' יהודה שייכי וי\"א דעדים בעמידה דאמרינן דוקא בעמידה כלומר ואפי' העידו בדיעבד בישיבה אין עדותן עדות ויש חולקין עליהם וזה דעת רבינו שכתב בסוף דבריו שאחר הגמרא נהגו להושיב העדים ובשלמא אי בדיעבד כשרים מפני המחלוקת הושיבם כיון דעדותם עדות אבל אי אפי' בדיעבד פסולים וכי לסלק המחלוקת הכשירו עדות הפסולים וקבעוהו מנהג א\"ו כדאמרן וכן כתוב בירושלמי וכיון שעדים בישיבה דיעבד כשרים ה\"ה לבעלי דינין יושבים בשעת גמר דין דכשרים דהא קבלת עדות כשעת גמר דין דמיא וכן דיינים שקבלו עדות או גמרו דינם כשהם עומדים דיניהם דין דכיון דמכשרינן עדים ובעלי דינין בישיבה ממילא משמע דדיינים בעמידה כשרים דכיון דאמרינן דבשעת גמר דין ד\"ה דיינין בישיבה ובעלי דין בעמידה הוכחנו דבעלי דין בעמידה היינו לכתחלה אבל בדיעבד בישיבה כשרים ממילא דיינים בישיבה דאמרינן היינו לכתחלה אבל בדיעבד בעמידה כשרים בשעת גמר דין וקבלת עדות כגמר דין דמיא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלמיד חכם ועם הארץ שבאו לדין וכו'.</b> מימרא שם: \n",
+                "<b>ולא יקדים התלמיד וכו'.</b> שם אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן וע\"ה דאית להו דינא בהדי הדדי לא נקדים צורבא מרבנן וליתיב משום דמיחזי כמאן דסדר ליה לדיניה ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידניה אבל קביע ליה עידניה לית לן בה מימר אמר בעידניה טריד ופירש\"י לא ליקדים ליתיב לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו ואפילו יושב ושותק דמיחזי כמאן דמסדר לטענתיה וגורם שיחשדוהו כמטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא קבע ליה עידניה שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד עכ\"ל. ודע שנסחת רבינו האמיתית היא ואם היה קבוע לו זמן לקרות ובא בזמנו מותר וממ\"ש \n",
+                "<b>רבינו לא יקדים התלמיד וישב לפני רבו</b> משמע שהוא ז\"ל מפרש דלפני רבו הוא דלא יקדים משום דכיון דיש לו קירוב דעת עמו אתי עם הארץ לומר שהוא מסדר טענותיו לפניו אבל לפני דיין אחר שאינו רבו לא אתי למימר הכי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה וכו'.</b> מה \n",
+                "<b>שכתב שדין ת״ח קודם לדין ע״ה</b> הוא בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') שלח רב יוסף לרב נחמן עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות ואמרו דשלח ליה הכי למישרא ליה בתיגרא ופירש״י לפסוק דינו קודם של ע״ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שדין היתום קודם לדין האלמנה ודין האלמנה לדין ת\"ח</b> וא\"כ מכ\"ש שדין היתום קודם לדין ת\"ח ק\"ל מדאמרינן בשני דייני גזילות (דף ק\"ה:) דרב ענן שדריה לקמיה דר\"נ ושלח ליה נדייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא אמר מדשלח לי הכי ש\"מ קריביה הוא הוה קאים דינא דיתמי קמיה וכו' סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה וצ\"ע. \n",
+                "<b>ומה שכתב ודין האשה קודם לדין האיש</b> הוא מימרא דרבא בפרק נושאין על האנוסה (דף ק\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין וכו'.</b> בפ״ק דסנהדרין (דף ז':) שמוע בין אחיכם ושפטתם אמר ר' חנינא אזהרה לב״ד שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו ואזהרה לבעל הדין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו קרי ביה נמי שמע בין אחיכם ובפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א) תניא מנין לדיין שלא ישמע וכו' ת״ל מדבר שקר תרחק ומנין לבעל דין שלא יטעים דבריו וכו' ת״ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני מלא תשא ולא תשיא. פירש״י לא תשא אזהרה למקבל קרי ביה לא תשיא אזהרה לבעל דין. שמע שוא שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדבר שקר. וקשה שנראה מפשט לשון רבינו שאיסור הדיין נפיק מלא תשא אבל לא איסור הבעל דין דאי לא ליערבינהו וליתנינהו. ונראה לי שרבינו רצה להביא שתי הדרשות דרשת מדבר שקר תרחק ודרשת לא תשא והקדים לא תשא להיותה יותר מפורשת לדרשה בדיין ולא בבעל דין משום דנפיק מלא תשיא וההיא אסמכתא היא ולהכי לא ערבינהו אלא כתב וכן בעל דין מוזהר וכו' וכן בעל דין נפיק מהאי קרא וכתב וגם על זה כלומר בין על אזהרת הדיין בין על אזהרת הבעל דין נאמר מדבר שקר \n",
+                "<b>תרחק ומה שכתב או שלא בפני חבירו</b> כלומר שאפילו בא חבירו ואחר כך יצא אסור להשמיע דבריו שלא בפניו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן וכו'.</b> ומשנה ספ\"ק דמכות (דף ו':) שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן ואמרינן בגמ' הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא תורגמן בינייהו והיכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין שומעין מפי התורגמן רבא מידע הוי ידע מאי דהוו אמרי אהדורי הוא דלא הוה ידע ואע\"פ שיש מי שפירש שהנהו לעוזאי היו עדים דעת רבינו לפרש שהיו בעלי דינין כפשט לישנא דאתו לקמיה דרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריך הדיין לשמוע וכו' ולשנות טענותיהם וכו'.</b> בסנהדרין פרק זה בורר ירושלמי כלשון רבינו: \n",
+                "<b>ומצדק את הדין בלבו וכו'.</b> בפרק קמא דסנהדרין (דף ז':) ושפטתם צדק אמר ר\"ל צדק את הדין ואח\"כ חתכהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין לדיין שלא יעשה מליץ וכו'.</b> פרק שבועת העדות (שבועות דף ל':) מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו ת״ל מדבר שקר תרחק וסניגרון פירוש מליץ מלשון סניגור ומפרש רבינו שהכוונה שלא יעשה הדיין מליץ לדבריו של בעל דין כלומר שלא יהיה לו סניגור לו בטענותיו לומר יפה הוא אומר ורש״י פירש בענין אחר: \n",
+                "<b>ולא ילמד אחד מבעלי דינין וכו'.</b> ירושלמי פרק זה בורר רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין אתון חד סהיד אלא יימרון אינון את לא תימא. ועוד דאמרינן בסוף כל הנשבעין (דף מ\"א) אמר רב הונא לכל אין מגלגלין חוץ משכיר רב חסדא אמר לכל אין מקילין וכו' מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו ומפרש רבינו דהשואל מאי בינייהו לא הבין כוונת רב חסדא ונראה לו דהיינו דברי רב הונא והשיב לו דאיכא בינייהו לפתוח לו דלרב הונא מגלגלין והוסיף רב חסדא ואמר דאף ע\"ג דלכל אין פותחין לומר השבע וטול בשכיר פותחין ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכן כתב רבינו ס\"פ י\"א מהלכות שכירות ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול הרי מבואר בדבריו כמו שפירשתי ולאחר שהוא מפרש כן למדנו מכאן דלשאר דינין אין פותחין וכמ\"ש כאן רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראה הדיין זכות לאחד מהם.</b> ג\"ז שם רב הונא כד הוה חזי זכו לבר נש בדינא ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שום פתח פיך לאלם ובגמ' דידן בכמה דוכתי אמרינן כגון האי פתח פיך לאלם הוא ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשהבעל דין מבקש לומר אלא שאינו יודע לחבר הדברים וכו' הא לאו הכי לא משום דנראה כעורכי הדיינין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים שבאו לפניך לדין וכו'.</b> פירקא קמא דסנהדרין (דף ז') תניא רבי שמעון בן לקיש אומר שנים שבאו לפניך אחד רך ואחד חזק וכו' אבל משתשמע דבריהם וכו' שנאמר לא תגורו מפני איש ואמר רב חנן אל תכניס דבריך מפני איש ומפרש התם דדריש ליה מלשון אסיפה כמו ולא תאגור: \n",
+                "<b>ואם היה ממונה לרבים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן תלמיד וכו'.</b> ג\"ז שם ודריש לה מלא תגורו ובפרק שבועת העדות דריש להא מדבר שקר ורבינו תפס שתיהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין לדיין שלא יושיב תלמיד בור לפניו וכו' ומנין לתלמיד וכו'.</b> פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״א:) ברייתא כלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה לומר לבעלי דינין וכו' במה דברים אמורים וכו'.</b> פירקא קמא דסנהדרין (דף ו' ע\"ב) רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע ודריש לה ממשפט שלום ומקרא דדוד ואמרינן מאי מצוה מצוה למימר להו הכי דינא בעיתו או פשרה בעיתו ואמרינן התם ודוקא מקמי גמר דין אבל לאחר גמר דין אי אתה רשאי לבצוע ואמרינן היכי דמי גמר דין אמר רב יהודה אמר רב (מכי אמר) איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שרצו בעלי הדין בפשרה וכו'.</b> שם מסקנא דגמרא והלכתא בפשרה צריכה קנין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יפה כח הפשרה וכו'.</b> ריש סנהדרין (דף ה':) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר הדין בשלשה פשרה בשנים יפה כח הפשרה וכו'. וכתבו המפרשים דלאו דוקא שנים דהוא הדין אחד דכיון דקיימא לן דבעי קנין ביחיד נמי מהניא. ואיכא למידק מה יפוי כח יש בפשרה מבדין דכיון דפשרה מיירי בשקנו מידן הלא דין ג\"כ אם קנו מידם שידון להם אחד אפילו קרוב או פסול אינם יכולים לחזור בהם כמבואר בפרק שביעי. ויש לומר דכיון דסתם דין לא בעי קנין וכל פשרה בעיא קנין שפיר מצי למימר יפה כח פשרה העשויה כמשפטה דהיינו בקנין מכח הדין העשוי כמשפטו דהיינו בלא קנין. ומיהו איכא למידק דהא דתניא תו התם (דף ז') ביצוע בשלשה דברי ר\"מ וחכמים אומרים פשרה ביחיד אמרינן לימא תלתא תנאי בפשרה דמ\"ס בשלשה ומ\"ס בשנים ומ\"ס ביחיד אמר רב אחא בר איקא וכו' מאן דאמר תרי אפילו חד נמי והא דקאמר תרי כי היכי דליהוו עליה סהדי וכיון דגמ' מסיק דלרשב\"ג נמי פשרה ביחיד ס\"ל למה פסק רבינו דבפשרה שנים. ויש לומר דסבר רבינו דלא איתמר הכי אלא למדחי דלא נימא דתלתא תנאי בפשרה אבל פשטא דמילתא דרשב\"ג דפשרה בשנים דוקא היא ולא ביחיד וכן נראה מדברי הרי\"ף שכתב דברי רשב\"ג סתם. אלא דאכתי איכא למידק אמאי פסק כרשב\"ג דאמר בשנים כחכמים דאמרי ביחיד הוה ליה למיפסק וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לאחד מהדיינים וכו'.</b> בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) משנה ומנין שכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר אני הוא המזכה וכו': \n",
+                "<b>ומעשה בתלמיד אחד.</b> שם (דף ל\"א) מעשה ההוא תלמידא דאפיק מילתא מבי רב אמי בתר כ\"ב שנין ואפקיה רב אמי ואכריז עליה דין גלי רזיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאל אחד מבעלי דינין וכו'.</b> שם (דף ל') מיכתב היכי כתבינן ר' יוחנן אמר זכאי רשב\"ל אמר פלוני ופלוני מזכין (פלוני) ופלוני מחייב ר' אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני ופירש\"י היכי כתבינן פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי רבים זכאי סתמא משום שאם היו אומרים פלוני מחייב היה רכילות ורשב\"ל חייש למיחזי כשיקרא אי אמר סתמא זכאי דהוה משמע דכולהו זיכו הדין כאחד ורבי אלעזר אומר כדי להעמיד דברי שניהם כותבים מדבריהם נזדכה דמשמע דיש מחלוקת ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה והשתא ליכא משום מיחזי כשיקרא ולא משום הולך רכיל וכתב הרא\"ש והלכתא כר\"א דאית ליה דתרווייהו ומסתבר טעמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך היה מנהגם של אנשי ירושלים וכו'.</b> שם תניא ר' נחמיה אומר כך היה מנהגם של נקיי הדעת שבירושלים וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיין שהוא יודע בחבירו וכו'.</b> ברייתא פרק שבועת העדות (שבועות דף ל':) מניין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן וכו' שלא יצטרף עמו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק: \n",
+                "<b>וכך היו נקיי הדעת וכו'.</b> ברייתא ריש פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ג) כלשון רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא תקח שוחד אין צריך לומר לעות את הדין וכו'.</b> פרק שני דייני גזילות (דף ק\"ה) ושוחד לא תקח מה תלמוד לומר אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הרי נאמר לא תטה משפט אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דיין וכו'.</b> שבת פרק במה בהמה יוצאה (שבת דף נ״ו) מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע שלא עשו כמעשי אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לסופריהם ולחזניהם כלומר לשלוחים המזמינין לדין: \n",
+                "<b>ולא שוחד ממון בלבד וכו'.</b> פרק שני דייני גזילות (דף ק\"ה) ודייק לה מדלא כתיב בצע לא תקח וקאמר היכי דמי שוחד דברים כי הא דשמואל הוה קא עבר במעברא וכו' ומייתי התם כל הני עובדי דמייתי הכא רבינו וסבירא ליה לרבינו דכל הני עובדי דהוו מימנעי מדינא לאו מדת חסידות בלחוד הואי אלא כך היא שורת הדין דכל כי הני פסילי לדינא ושלא כדעת התוספות שכתבו דחסידות בעלמא הוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דיין וכו'.</b> שם מימרא דרבה בר רב שילא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דיין שנוטל וכו'.</b> משנה בבכורות פ\"ד (דף כ\"ד) וכתב הר\"ן בסוף האיש מקדש דמדתנן דיניו בטלים ולא תנן דינו בטל משמע דלאו אותו הדין שידוע שנטל בו שכר הוא בלבד שבטל אלא כל דיניו שדן פסולים אלא א\"כ ידוע שלא נטל בהם שכר: \n",
+                "<b>אבל אם וכו'.</b> פ' שני דייני גזירות (כתובות דף ק״ה) עובדא דקרנא הוה שקיל איסתרא מזכאי ואיסתרא מחייב ודאין להו דינא והיכי עביד הכי והא כתיב ושוחד לא תקח וכ״ת ה״מ היכא דלא שקיל מתרווייהו דילמא אתי לאצלויי דינא קרנא כיון דשקיל מתרווייהו לא אתי לאצלויי דינא וכו' והא תניא ושחד לא תקח וכו' אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ומשני ה״מ דשקיל בתורת שוחד קרנא בתורת אגרא הוה שקיל ובתורת אגרא מי שרי והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים ה״מ אגר דינא קרנא אגר בטלה הוה שקיל והדר פריך ואגר בטלה מי שרי ומסיק קרנא בטלה דמוכח הוה שקיל דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא משמע דאפי' שכר בטלה דמוכח כל שנוטל מזה יותר מזה א״נ שקיל בשוה אי הוו בתורת שוחד או בתורת שכר בטלה דלא מוכח אסור ולא שרי אלא דשקיל מתרווייהו בשוה שכר בטלה דמוכח ונתבררו דברי רבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב זה בפני זה</b> נראה דדייק ליה מדאמרינן התם רב הונא הוה אמר להו הבו לי גברא דדלי בחריקאי פירוש במקומי משמע שעם שניהם היה מדבר ועוד שאם נוטל זה שלא בפני זה יחשוב חבירו שנתן לו יותר או הנותן עצמו יחשוב שלא נטל רק ממנו ויחשדהו שנוטל שוחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לדיין וכו'.</b> שם (דף ק\"ה:) אמר רב פפא לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה וסובר רבינו דהכא לא עסקינן באוהבו דהיינו שושבינו ובשונאו שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה אלא אפילו באוהב כדרך האוהבים ושונא כדרך השונאים ואפילו הכי קאמר דלא לידון ליה. ואם תאמר בפרק זה בורר גבי הא דתנן דלרבי יהודה האוהב והשונא פסולים לעדות אי זהו האוהב זה שושבינו והשונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה ואמרינן התם דפליגי רבנן עליה לענין עדות שהם כשרים אבל לדין פסולים משמע דלא פסלי רבנן לדין אלא בשושבינו ושלא דבר עמו שלשה ימים באיבה דוקא אבל לא שאר אוהבים ושונאים ואם כן מנ\"ל למפסלינהו. ואפשר לומר לדעת רבינו דכיון דאמרינן בפרק זה בורר שאינו יכול לדון לאוהבו ולשונאו ואשכחן רב פפא דאמר סתם לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה בסתם ולא חילק אית לן למימר דכי פסלי רבנן לדין לאו בגוונא דרבי יהודה בלחוד הוא דפסלי אלא בכל גוונא דרחים או סני ליה מיפסיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שני תלמידי חכמים וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) תניא איסי בן יהודה אומר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן (אזהרה) לשני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שאסורין לישב בדין זה עם זה וטעם רבינו נכון הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> לעולם יראה דיין עצמו וכו' עד מה שעיניו רואות.</b> הכל פרק קמא דסנהדרין (דף ז') כלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם יהיו וכו'.</b> פ\"ק דאבות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש לדיין לדון וכו'.</b> כתובות פ' הכותב (כתובות דף פ״ה) ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא אפכה רבא לשבועה אשכנגדה ומייתי התם על שטרא דאתא לקמיה דרבא ואמר רב פפא ידענא ביה דשטרא פריע הוא ולא הימניה ואמר ליה רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא ואמר ליה בת רב חסדא קים לי בגווה מר לא קים לי בגויה אמר רב פפא השתא דאמור רבנן קים לי בגויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס״ד אלא מרענא שטרא אפומיה ואמרינן נמי התם ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירן בסדיניה בי רבי מיישא וכו' שכיב רבי מיישא ולא פקיד פירוש לא צוה לאנשי ביתו שחטפתו מיתה אתו לקמיה דרבי אמי אמר ליה חדא ידענא ברבי מיישא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא ולא אמרן אלא באיניש דלא רגיל דעייל ונפיק אבל רגיל דעייל ונפיק להתם לא אימור איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא ורב נחמן ור' אבא דנו נמי כי האי דינא דרבי אמי וסובר רבינו שועוד זה לאו דוקא אלא תרתי בעינן דלא אמיד וסימן דאי אמיד מה מועיל הסימן דילמא זבנה מיניה אי נמי הכי קאמר חדא דלא אמיד וליכא למיחש דילמא דרבי מיישא נינהו ועוד לדילמא דאיניש אחרינא הוי נמי ליכא למיחש דהא קא יהיב סימנא וא״כ תרווייהו בעינן ואע״ג דטענינן ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון ואילו הוה רבי מיישא קיים והוא טעין שלי הוא הוה מהימן אע״ג דלא אמיד דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו מ״מ לא טענינן ליתמי דמילתא דלא שכיח היא כי היכי דלא טענינן להו נאנסו כדאמרינן בסוף פ' המוכר את הבית. וכתב הרי״ף בפ' הכותב בשם גאון דהאידנא לא אפשר ליה לדיין למימר קים לי בגויה דלא בריר לן קים לי בגויה היכי הוא הילכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה ואע״פ כן בעדות אדם נאמן מחמיצין את הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמיתו עכ״ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן אם יצא שטר חוב לפניו עד לא תפרע אלא בשבועה א\"א דבר זה הוציא וכו'. ומ\"ש דוק ותשכח פרק אע\"פ ובשבועות פרק הדיינים דכל ריע שטרא וכו' חתרתי בפרק אע\"פ ולא מצאתי אמנם מה שהביא מפרק שבועת הדיינים גם שם אין רבינו חננאל מודה לו כי הוא מפרש כל ריע שטרא שבגמ' דהיינו שצריך שישבע בעל השטר קודם שיגבה וכתבו התוס' בפרק הכותב שהלשון משמע מדלא מסיק לא מקרע קרעינן ולא מגבא גבינן ביה כדאמרינן באלו נערות. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא שמאחר שהוא מפרש ריע שטרא דהכא כר\"ח למה ריע שטרא דשבועת הדיינים מפרש שהשטר בטל לגמרי וישבע הלוה היסת ויפטר כמבואר בדבריו פרק י\"ד מהלכות מלוה. וי\"ל שנמשך בשני המקומות אחר הרי\"ף וטעמם משום דסבירא להו דריע דאלו נערות דאיכא תרי סהדי דמהדר בתר זיופא לא ידעינן אי האי שטרא מזוייף הוא לא מיקרע קרעינן ליה דליכא סהדי דהאי שטרא מזוייף הוא ולא מיגבא גבינן ביה דהא איכא תרי סהדי דמהדר אזיופא וריע דשבועת הדיינים כיון דמודה דקבל המעות הא מודה דשטרא פריעא הוא ואיבטיל לגמרי והכא לית לן למימר דבעד אחד לא ליגבי בהאי שטרא אלא היינו דאפילו אית ביה נאמנות לא ליגבי בלא שבועה. ודע שעיקר החידוש לדעת רבינו הוא שהאשה וקרוב שדעתו סומכת עליהם מחייב ליה שבועה כאילו היה עד אחד כשר דאילו כשעד כשר מעיד כן אפי' אין דעתו סומכת עליו לא יפרע אלא בשבועה ומאי רבותיה דדעתו סומכת עליו ולפי זה הא דלא הימניה רבא לרב פפא צריך לומר שרב פפא היה קרוב לתובע או לנתבע וכל שכן שרבינו אומר שכפי מה שדעתו סומכת בדברי העד יעשה אם שלא יפרע אלא בשבועה אם שיצוה לפרוע לאותו שלא נפגם או אפי' שלא יצא עליו שטר אחר לא יגבה בזה וזהו \n",
+                "<b>שכתב או ישליך השטר בפניו ולא יתן לו</b> דהיינו לא מקרע קרעינן ליה ולא מיגבא גבינן ביה הכל כפי מה שדעת הדיין סומכת על זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> הסכימו רוב בתי דיני ישראל וכו'.</b> כך כתב הרי\"ף בשם גאון. ומיהו איכא למידק דמשמע דלא אמר גאון הכי אלא בענין לאורועי שטרא או לאפוכי שטרא אבל לענין להוציא מן היתומים באומדן דעת המת או הטוען מש\"מ דבהא לא איירי גאון וכן משמע ממ\"ש הרי\"ף ז\"ל על הנהו עובדי למימרא דהלכה רווחת היא ולית בה פלוגתא ולא כתב על זה שום דבר משמע דעוד היום הוי דינא הכי ורבינו שכתב דהאידנא אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה משמע דס\"ל שכיון שטעמו של גאון משום דהאידנא לא בריר לן קים לי בגויה היכי הוא דהיינו לומר שרבו בתי דינים שאינם הגונים מההוא טעמא אית לן למימר דאין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומד המת או הטוען ואע\"פ שבפ\"ו מהל' שאלה פסק שמי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקים ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהא המפקיד רגיל ליכנס אצל זה שמת וכיוצא בזה כתב בפרק י\"א מהלכות נחלות שם כתב דין הגמ' וסמך על מ\"ש כאן מה שהסכימו רוב דייני ישראל: \n",
+                "<b>כיצד יעשה ידרוש בו וכו'.</b> ריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב:) אסיקנא דדין מרומה בעינן דרישה וחקירה: \n",
+                "<b>אלא יסלק עצמו וכו'.</b> מההיא ברייתא דפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א) דמדבר שקר תרחק: \n",
+                "<b>ומנין לדיין שהוא יודעבדין שהוא מרומה וכו'.</b> ברייתא פ' שבועת העדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לב״ד להלקות מי שאינו מחויב וכו'.</b> ברייתא דר' אליעזר פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו) ופרק האשה רבה (יבמות דף צ':) אמר ראב״י שמעתי שב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי התורה אלא לעשות סייג לתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן יש לב\"ד בכל מקום וכו' להלקות אדם ששמועתו רעה וכו'.</b> בסוף קידושין (דף פ\"א) אמר רב מלקין על לא טובה השמועה שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע ופירש\"י מי שיצא עליו קול שהוא עובר עבירות מלקין אותו דלא טובה השמועה לאו הוא דכתיב בבני עלי אל בני לאו יש כאן על כי לא טובה השמועה ע\"כ. ומלקין אותו אלאו דקאמר אסמכתא בעלמא הוא והתם נמי מייתי דמר זוטרא הוה מותיב לה אפסירא אכתפיה ומקרי ליה אל בני ופירש\"י להודיע שעל לאו זה הוא לוקה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהא קול שאינו פוסק וכו'.</b> נלמד ממה שאמרו בפ' ב' דיבמות גבי טוען ונתבאר בהלכות אישות פרק כ\"א ובהלכות סוטה פ\"ב: \n",
+                "<b>וכן מבזין וכו'.</b> סוף פרק שלישי מגילה (דף כ\"ה) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה בג' ש' בן עכו\"ם בן שפחה וכתב הר\"ן דה\"מ באיניש דעלמא אבל צורבא מרבנן לא אלא כסהו כלילה וכבר כתב רבינו דיני תלמידי חכמים בהלכות תלמוד תורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן יש לדיין תמיד,</b> פי' אפילו בזמן הזה, \n",
+                "<b>להפקיר וכו'.</b> במקומות רבים בגמרא הפקר ב״ד הפקר מהם פרק השולח (גיטין דף ל״ו:) אמתני' דהתקין הלל פרוזבול, ופ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז) ומייתי מקרא דמייתי לה רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> וכן יש לדיין וכו'.</b> פ' אלו מגלחין שם מנ\"ל דמשמתינן דכתיב אורו מרוז דהכי סברא דגברא רבה פלוני דכתיב אמר מלאך ה' פירוש דהכי סברא וכו' שצריך השליח בית דין כשמשמת לומר בשליחות ב\"ד שיאמר לו דעת פלוני הרב לנדותך על זה שאם לא יאמר לו משמו של הרב הגדול אין להאשימו כשלא חש לדבריו לפי שסובר שאומר השליח מדעתו אבל כשמזכיר לו הבית דין ולא חש ראוי הנדוי לחול עליו וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו ויאמר שנדוהו או החרימו על דעתו פירוש על דעתו</b> של גדול הב\"ד וכדפרישית. ועוד שם ומנא ליה דפרטינן חטאיה בצבורא וכו' ומנא ליה דנצינן ומחינן ולייטינן ותלשינן שער ומשבעינן וכפתינן ואסרינן ועבדינן לו הרדפה ומביא ראיה מהפסוקים הללו שמביא רבינו והרדפה יש בו פירושים ודעת רבינו שהוא לדחוף ולסחוב על הארץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו הדברים וכו'.</b> דברי רבינו ראויים אליו והרי אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה ל\"ת דהיינו לאו דלא תסור וא\"כ לא הותר בזויים רק לכבוד המקום: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכל פרנס וכו'.</b> פ\"ק דראש השנה (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יפסיע וכו'.</b> פרק קמא דסנהדרין (דף ז':) ומפיק לה מלא תעלה במעלות וסמיך אלה המשפטים כלומר אף לשופטים אני מזהיר ופירוש לא יפסיע שכשהיה המתורגמן דורש היו הצבור יושבים לארץ המפסיע ביניהם לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן: \n",
+                "<b>והרי הוא אומר ואצוה את שופטיכם וכו'.</b> פ' קמא דסנהדרין (דף ז:) צא ולמד וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדרך שנצטוה וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שנתמנה אדם פרנס וכו'.</b> בקידושין פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע') גבי עובדא דר' יהודה בר יחזקאל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לנהוג קלות ראש בשליח וכו' והרי השליח נאמן כשנים וכו'.</b> פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ב:) אמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי וה״מ לשמתא אבל לפתיחא לא מ״ט ממונא הוא דמחסר ליה דבעי מיתב ליה זוזי לספרא פירש״י פתיחא שטר שמתא וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא. ויש לתמוה דכיון דאומר פלוני הקלני משמתין אותו על פיו מאי רבותיה דרב דמנגיד מאן דמצער שליחא דבי דינא הא שמתא דחמירא מנגודא מחייב. ושמא י״ל שמלבד השמתא הוה מנגיד ליה ואפשר לדייק כן מלשון רבינו שאחר שכתב שאם אמר פלוני הקלני או הקלה הדיין וכו' משמתין אותו על פיו כתב וכל המצער שליח ב״ד מכין אותו מכת מרדות משמע דה״ק אם אמר פלוני הקלני וכו' דינו שמשמתין אותו ואם רצו ב״ד להחמיר עליו ולזכות אותו מלבד השמתא הרשות בידו ועי״ל שפלוני הקלני לא נקט ליה בהדי הנך לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין שליח ב״ד חייב וכו'.</b> פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז) ומנא ליה דאי מתפקר בשליח ב״ד ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר ופירש״י ואי לאו דשליחא אמר למשה משה לא הוה ידע: \n",
+                "<b>וכל המצער וכו'.</b> פ\"ק דקידושין (דף י\"ב:) רב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא וכו' ואמאן דמצער שלוחא דרבנן ופי' רש\"י שליח דרבנן שמזמינו לדין מפי הדיינים וקם עליו והכהו וכתב הר\"ן ז\"ל ולשון מצער לא משמע כולי האי אלא אפי' מבזה אותו בפני אחרים ומביישו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שליח שאמר פלוני שלחני וכו'.</b> מימרא דרבא פירקא קמא דסנהדרין (דף י\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי ששלחו לו ב״ד וכו'.</b> פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ג) אמר רבא האי מאן דכתבו עליה פתיחא על דלא אתי לדינא עד דאתא לדינא לא מקרעינן ליה פירש״י ואע״ג דאמר אתינא אתינא, על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ונותן שכר הסופר</b> נלמד מדין השליח הנזכר למעלה דאמרי' אבל לפתיחא לא מאי טעמא ממונא הוא דמחסר ליה דבעי למיתב זוזא לספרא: \n",
+                "<b>קבעו לו ב\"ד זמן וכו'.</b> שם אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני וכו' ולמחר כתבינן פירש\"י קובעין זמן ליום שני בשבת ואם לא יבא מזמנין אותו ליום ה' ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני ועד למחר לא כתבינן פתיחא שכל היום ממתינין שמא יבא ואמרינן התם דרב אסי חזא דרב כהנא אזמין ההיא אתתא בפניא ובצפרא כתיב עלה פתיחא ואמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא קובעין שני וחמישי ושני ואמר ליה הני מילי גברא דאניס וליתיה במתא אבל הכא כיון דאיתה במתא ולא אתיא מורדת היא. ולא ידעתי מה תמהו הגהות על רבינו שלא כתב דין האשה שהרי אי איתה במתא אפי' אגברא נמי כתבינן ואי ליתה במתא אפילו אאתתא לא כתבינן אלא דאורחא דמילתא דאתתא איתה במתא אבל בכלל דברי רבינו דבריהם ואפשר דמשום הכי סיים ואמר אבל הכא דאיתה במתא וכו' ולא אמר x אבל איתתא כיון דאיתה במתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קובעין זמן לא בימי ניסן וכו' עד מפני שהכל טרודין בע\"ש.</b> גם זה שם מימרא דרב יהודה כלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהוא במדינה וכו'.</b> שם (דף קי\"ב קי\"ג) אמר רבינא יהבינן זמנא פירוש מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין אפומא דאתתא ואפומא דשבבי ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא וכו' דאמרי כלומר אתתא ושבבי אשכחיה כלומר שליחא דב\"ד ואמר ליה ולא עבדי שליחותייהו ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא אמרי אשכחוה בי דינא ואמרי ליה ולא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא אימא אשתלויי אשתלי פירוש שכחו ולא אמרו לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שבא לבית דין וכו'.</b> בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז) מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים ומחרימין לאחר ששים וכו' אמר רב חסדא מתרין ביה ב' וה' וה״מ לממונא אבל לאפקירותא מנדין לאלתר ואפשר שרבינו לא היה גורס אלא מנדין לאלתר ומחרימין לאחר שלשים יום ואם נפשך לומר שהיה גורס כגירסת ספרינו יש לומר שהוא מפרש דלרב חסדא כיון דמתרין ביה ברישא ואחר כך מנדין אותו כי משהי תלתין יומין מחרימין אותו תלתין יומין בהתראת שני וחמישי ושני במקום משהי עצמו בנידוי שלשים יום פעם ראשונה קאי ומחרימין אותו. ומדאמרינן הני מילי בממונא אבל לאפקירותא לאלתר כתב רבינו מי שבא לב״ד וקבל הדין כלומר זה דוקא הוא דמתרינן ביה אבל אי אמר לא צייתנא לדינא היינו אפקירותא ומנדין אותו לאלתר ויש הוכחה לזה בפרק הגוזל בתרא והנה רבינו כתב פ' ו' מהל' ת״ת לגבי אפקירותא דמנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים ומחרימין אחר ששים ונראה לי דהיינו טעמא דאין מחרימין אלא אחר נידוי שקדם לו התראה ולפיכך באפקירותא דמנדין לאלתר הוה ליה נידויי הראשונים כהתראה ולפיכך אין מחרימין עד אחר ששים אבל נידוי על ממון דבעינן שיקדים לו התראה מחרימין לאחר שלשים פרק קמא דקידושין רב מנגיד אמאן דחלא עליה שמתא דרבנן שלשים יום: \n",
+                "<b>אסור לקלל דיין וכו'.</b> עיין בביאורי לחו\"מ סי' כ\"ז: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המקלל דיין וכו'.</b> בסוף פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ו) אלהים לא תקלל היינו הדיין ואמרי' בגמרא דאפי' לר' אליעזר בן יעקב דאמר האי אלהים קדש הוא והוי אזהרה למברך את השם יליף נמי דיין מהכא לא תקלל ולא כתיב ולא תקל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם קלל הנשיא אחד ראש הסנהדרין או המלך.</b> למדה מדתנן בהוריות ואי זהו הנשיא זה המלך שנאמר ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו נשיא שאין על גבו אלא ה' אלהיו אמרי' דדוקא התם דכתב ה' אלהיו אמרי' דוקא מלך אבל היכא דלא כתיב לאו דוקא אלא הוא הדין לראש הסנהדרין. אחר שכתבתי זה מצאתי במכילתא אלהים לא תקלל אין לי אלא דיין נשיא מנין ת\"ל נשיא בעמך לא תאור: \n",
+                "<b>ולא דיין ונשיא בלבד וכו'.</b> בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) תנן המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה ובגמ' (דף ל״ו) חבירו דכתיב לא תקלל חרש ומשום דלא תיקשי לן מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו כלומר שאפי' שהוא שפל הזהירה תורה על קללתו אבל לא הזהירה לאיניש דעלמא לכך כתב רבינו ולמה נאמר חרש וכו' והוא ממה ששנינו בפסיקתא ולא תקלל חרש מרבה אני אפילו בר ישראל שאינו שומעך ק״ו לפניו: \n",
+                "<b>ויראה לי שהמקלל הקטן הנכלם לוקה.</b> למדה רבינו מדאמרינן בהחובל (דף פ\"ו) דקטן דמכלמינן ליה ומיכלם יש לו בשת וסובר רבינו דהוא הדין לענין קללה, ובטור ח\"מ סי' כ\"ז גורס המקלל את הישן חייב מפני שהוא כחרש וגירסא נכונה היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקלל את המת פטור.</b> מדאיצטריך בפ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה ע״ב) למילף דחייב על קללת אביו ואמו לאחר מיתה אלמא דבשאר כל אדם פטור ובת״כ לא תקלל חרש אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים יצא המקלל את המת שהוא פטור: \n",
+                "<b>הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב וכו' וכן נשיא שקלל אביו חייב וכו'.</b> במכילתא על פסוק אלהים לא תקלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין קטן</b> כלומר קטן הנכלם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקלל עצמו לוקה וכו'.</b> סוף שבועת העדות (שבועות דף ל״ו): \n",
+                "<b>ואחד המקלל עצמו או וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ה:) המקלל עצמו וחבירו בכולן פירוש בכל השמות והכנויים עובר בל\"ת ומשמע דכל שאינו בשם או כינויי אינו עובר בל\"ת והוא הדין לנשיא ודיין שאינו לוקה עד שיקללם בשם. והנה הראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד וכו'. ואני אומר שפשט הירוש' כדברי רבינו דהכי איתא התם (שבועות ספ\"ד) המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלאו מהו ללקות חברייא אמרי אינו לוקה אמר לון רבי יוסי למה שהוא ל\"ת שאין בו מעשה והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה עד כאן. ומשמע שר' יוסי בא לחלוק על דברי חברייא ואמר למה אתם אומרים שאינו לוקה מפני של\"ת שאין בו מעשה הוא אין זו טענה שהרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה ואפ\"ה לוקין עליו וה\"ה למקלל עצמו וחבירו וכדיהיב טעמא בריש תמורה והראב\"ד נראה שמפרש שלא אמרו חברייא אינו לוקה אלא בשאר שמות חוץ משם המיוחד ור' יוסי מתמה אמאן דבעי מהו ללקות דמהיכא תיסק אדעתין ללקות ואפי' על שם המיוחד כיון דלאו שאין בו מעשה הוא והשיבו לו שבדין הוא לוקה על שם המיוחד אע\"פ שאין בו מעשה כדאשכחן בממיר ונשבע לשקר וכטעמא דיהיב בריש תמורה: \n",
+                "<b>וארור בו שבועה וכו'.</b> גם זה שם ומייתי לה התם מקראי ופירש\"י צריך אדם לפרוש ממנו אם א\"ל חכם ארור בלשון נדוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו לוקה עד שיתרו בו וכו'.</b> נראה לי דסד\"א דכיון דמקלל חבירו חידוש הוא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו התראה נמי לא ניבעי קמשמע לן אי נמי ה\"א דכיון דאורחא דקללה בריהטא ובכעס הוא לא ניבעי התראה קמשמע לן: \n",
+                "<b>או שהיתה הקללה וכו'.</b> משנה שם פסק כת\"ק דר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שאינו לוקה וכו'.</b> כבר ביאר רבינו דין התלמיד חכם בהלכות תלמוד תורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שיש לו וכו'.</b> בפרק ב' דכתובות אמרינן דנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול לכ\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש אינו יכול למחול על קללתו.</b> נראה לי הטעם שכיון שהתורה חייבתו מלקות חטא למקום ואינו יכול למוחלו: \n",
+                "<b>אבל מי שנתחייב נדוי וכו'.</b> נראה מכאן דמי שנתחייב נדוי אע\"פ שיעשה כל תשובות שבעולם אין לו כפרה עד שינדוהו כל שלא מחל לו חבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הדן בדיני עכו\"ם ובערכאות שלהם וכו' לפניהם ולא לפני עכו\"ם וכו'.</b> גיטין פ' תשיעי (דף פ\"ט): \n",
+                "<b>היתה יד עכו״ם וכו'.</b> למדוה הפוסקים מדאמרינן בסוף החובל (בבא קמא דף צ״ב:) קרית חברך ולא ענך רמי גודא שדי ביה פירש״י כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים, הכי נמי כיון דלא ציית דינא יביאהו בערכאותיהם אבל אי ציית דינא אין לו להביאו בערכאותיהם כדבסמוך: \n",
+                "<b>סליקו הלכות סנהדרין בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7b33cc59dafde191dd59ed25036c008f0c7f01a6
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kessef Mishneh/Sefer Shoftim/Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,973 @@
+{
+    "title": "Kessef Mishneh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Kessef_Mishneh_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים וכו'.</b> ברייתא פ' קמא דסנהדרין (דף ט\"ז:) דיליף מקרא שופטים ושוטרים שמעמידין שופטים ושוטרים לכל עיר ועיר ודע דהתם [יליף] מקרא שמעמידין שופטים ושוטרים לכל שבט ושבט וצריך טעם למה השמיטו רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אנו חייבין להעמיד וכו' אבל בח\"ל וכו'.</b> ברייתא ספ\"ק דמכות (דף ז') מה ת\"ל בשעריך בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובחו\"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר ואם נוסחא זאת היתה לרבינו כך צריך לגרוס בדבריו אבל בח\"ל אין אנו חייבין להעמיד בית דין אלא בכל פלך ופלך [ולא בכל עיר ועיר] או נוסחא אחרת נזדמנה לו בגמ' ופירוש פלך אפרכיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קובעין בתחלה וכו'. ומניינם ע\"א וכו'.</b> משנה פרק קמא דסנהדרין: \n",
+                "<b>הגדול שבחכמה וכו'. ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין ושאר השבעים וכו'. כל הגדול מהם בחכמה יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו.</b> בתוספת' דסנהדרין הנשיא יושב באמצע וזקנים יושבים מימינו ומשמאלו א\"ר אליעזר ברבי צדוק כשהיה רבן גמליאל יושב בבית דין ביבנה אבא יושב מימינו וזקנים משמאלו מפני מה אחד יושב מימינו של זקן מפני כבודו של זקן ע\"כ. ויש לתמוה על דברי רבינו שנראה שאינם כדברי ת\"ק שאמר זקנים יושבים מימינו ומשמאלו דמשמע שקצתם מימינו וקצתם משמאלו x ואילו רבינו כתב שלא היה מימינו אלא אב ב\"ד. ונ\"ל שסובר רבינו דר\"א בר' צדוק לא לאיפלוגי אתא אלא לפרושי דמאי דאמר ת\"ק זקנים יושבים מימינו ומשמאלו לאו למימר שהיו כ\"כ זקנים מימינו כמו משמאלו שלא היה יושב מימינו כ\"א אחד בלבד ומה טעם יושב אותו אחד לימינו כדי לכבד אותו זקן וסובר רבינו דמסתמא אותו זקן שיושב לימינו הוא האב בית דין שהוא הגדול שבשבעים: \n",
+                "<b>ואיכא</b> למידק בדברי רבינו שכתב יושבים לפניו כפי שניהם וכפי מעלתם ואח\"כ כתב כל הגדול ממנו בחכמה פתח בשנים וסיים בחכמה ונ\"ל שמ\"ש וכפי מעלתם היינו כפי מעלתם בחכמה וכשכתב כל הגדול מחבירו בחכמה היינו כשהם שוים בשנים: \n",
+                "<b>והם יושבים בכמו חצי גרן וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:): \n",
+                "<b>ועוד מעמידין וכו'.</b> משנה בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ו:) ושלשה בתי דינין היו שם אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל ובברייתא בגמ' בית דין של ע״א יושבים בלשכת הגזית ושני בתי דינים של כ״ג אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה: \n",
+                "<b>ומעמידין וכו'. שיש בה ק\"כ וכו'.</b> משנה ספ\"ק דסנהדרין (דף ב':) כמה יהיה בעיר ותהיה ראויה לסנהדרין ק\"כ ואע\"ג דפליג התם רבי נחמיה ואמר דבעינן ר\"ל פסק רבינו כת\"ק: \n",
+                "<b>ויושבת בשער העיר וכו'. וכמה יהיה מניינם כ\"ג.</b> משנה סוף פ\"ק דסנהדרין (דף ב') סנהדרי קטנה היתה של כ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר שאין בה ק\"כ וכו'.</b> נלמד מדתנן בסוף פ\"ק כמה יהא בעיר ותהיה ראויה לסנהדרין ק\"כ והא פשיטא שאין מניחין אותה בלא ב\"ד ופחות שבבתי דינין הוא של שלשה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ה-ו)</small> כל עיר שאין בה וכו'.</b> ספ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז:) אמר רב יהודה כל עיר שאין בה שנים xx אחד לדבר ואחד לשמוע אין מושיבין בה סנהדרין ובביתר היו שלשה וביבנה ד' וכו'. מיתיבי שלישית חכמה רביעית אין למעלה הימנה כלומר דקתני שלישית במדרגה ראשונה משמע דאין מושיבין סנהדרין עד שיהיו שם שלשה ומשני הוא דאמר כי האי תנא דתניא שניה חכמה שלישית אין למעלה הימנה כלומר כשיש בה שנים אחד יודע לדבר ואחד לשמוע ראויה להושיב בה סנהדרין וכשיש בה שלשה אין למעלה הימנה ומפרש רבינו אחד לדבר יודע ללמד ולהורות בכל התורה ואחד לשמוע יודע לשאול ולהשיב כלומר בכל התורה כולה והשאר נראה שצריך שיהיו יודעים לשאול ולהשיב בקצת דינין אע\"פ שאינם יודעים לשאול ולהשיב בכל התורה דאל\"כ היאך יתמנו בסנהדרין אנשים שאינם יודעין לשאול ולהשיב ורש\"י פירש בע\"א אבל מכל מקום קשה שכתב רבינו היו בה ד' הרי זו סנהדרי חכמה ושם אליבא דברייתא הראשון בשלשה היא חכמה ואליבא דהוא דאמר כי האי תנא בשנים הוי חכמה וארבעה אין למעלה הימנה אליבא דכ\"ע ובירושלמי דשקלים פ' ואלו הן הממונים סנהדרין שהיו בה שנים יודעים לדבר וכולן ראויים לשמוע הרי זו ראויה לסנהדרין שלשה הרי זו כבינונית ד' הרי זו חכמה וצריך לומר שרבינו היתה לו גירסא אחרת: \n",
+                "<b>והראב\"ד</b> כתב א\"א כך צריך להגיה שנים ראויים לדבר וכו'. ונראה שהיתה לו גירסא אחרת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל סנהדרי קטנה וכו' עד ואחד כותב דברי המזכין.</b> הכל משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש ולמה אין סנהדרין אלא בעיר וכו'.</b> ספ\"ק דסנהדרין (דף יז:) מפרש להו גמרא הכי ופירש\"י שני סופרים לכתוב דברי המחייבין ודברי המזכים וכל שעה יושבים לפני הדיינים ושני חזנים שמשי ב\"ד להלקות החייב ולהזמין בעלי דינין לדין ושני בעלי דינין שאל\"כ את מי הם דנין. ושני זוממין שיתייראו העדים להעיד שקר שלא יוזמו ושני זוממי זוממין שמא יתחייב בעל דין ע\"פ עדים וישכיר שנים להזימן לפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתייראו אלו מהם אם נבא להזים העדים יבאו אלו השנים ויזומו אותנו רופא למול תינוקות אומן מקיז דם לבלר לכתוב ספרים. ודע שאין לגרוס בדברי רבינו ואומן בוי\"ו דא\"כ הוה ליה קכ\"א אלא כך צריך לגרוס ורופא אומן בלא וי\"ו וכן מצאתי בספר ישן והיינו לומר שהוא רופא יודע לרפאות החלאים וגם הוא אומן במלאכת היד אבל סמ\"ג כתב רופא והוא המוהל ואומן והוא המקיז דם וא\"כ הם קכ\"א אלא שנראה שתקן לזה שלא מנה השלישי שמצטרף עם גבאי צדקה שכך כתב כשיגיעו לחלק נוטלין אחד מן העם משמע אחד מן המנויים לעיל ודוחק לפרש כן ולכן הגירסא שכתבתי נראה לי עיקר: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין מעמידין בסנהדרין וכו'.</b> כתב הרמ\"ך תימה מה צורך לדיינים שידעו רפואות וחשבונות וחכמת המזלות עכ\"ל. ואני אומר דמתקופות ומזלות לא קשיא דודאי צריכין לידע כדי שידעו לעבר שנים וחדשים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים וכו'.</b> משנה פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) אין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאים לכהונה וכיון דסנהדרין דנין דיני נפשות ממילא דאין מעמידין בהם אלא כהנים לויים וישראלים המשיאים לכהונה. ויש לתמוה על רבינו שכתב שנאמר והתיצבו שם עמך שהרי בגמרא (דף ל״ז:) הביא ראיה מפסוק זה ודחו דילמא התם משום שכינה כלומר לפי שאותם שבימי משה שרתה שכינה עליהם כדכתיב ואצלתי מן הרוח אשר עליך ולפיכך היה צריך שיהיו מיוחסין אבל בסנהדרין דעלמא לא בעינן אלא אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ונשאו אתך אתך בדומים לך להוי כלומר דהאי קרא בסנהדראות שנתמנו בעצת יתרו כתיב והקל מעליך ונשאו אתך ובהנהו ליכא משום שכינה. ואפשר לומר דס״ל לרבינו דהאי קושיא ודילמא משום שכינה לא הויא אלא אליבא דרבי יהודה ולא אליבא דרבנן דאמרינן בספ״ק דסנהדרין דסנהדרי גדולה של ע״א ואמרינן התם ורבי יהודה עמך משום שכינה משמע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצוה להיות בסנהדרי גדולה וכו'.</b> בספרי פרשת שופטים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מעמידין בסנהדרין לא זקן מופלג וכו'.</b> פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) גמרא דיני נפשות מתחילין מן הצד ברייתא וטעם האכזריות בזקן פירש״י ששכח כבר צער גידול בנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מושיבין מלך וכו'.</b> סנהדרין פרק כ״ג (סנהדרין דף י״ח:) ברייתא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על ריב על רב כתיב ואי אמר מלך חובה תו לא מצו אינך למחזי ליה זכותא לא מלך ולא כ״ג בעיבור השנה ומדנקט בסיפא כ״ג בהדי מלך משמע דברישא דוקא מלך ועוד דהא תנן בהדיא כהן גדול דן ודנין אותו ואמרינן בגמרא דמילתא דפשיטא היא אלא דאיידי דבעי למיתני המלך לא דן ולא דנין אותו תנא כ״ג דן ודנין אותו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלכי בית דוד וכו'.</b> משנה שם (דף י\"ח) המלך לא דן ולא דנין אותו ומפרש בגמ' (דף י\"ט) דהני מילי במלכי ישראל משום עובדא דינאי ושמעון בן שטח אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שבית דין מנוקים וכו'.</b> פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) אהא דתנן ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאים לכהונה אמרו בגמ' מ״ט דתני רב יוסף כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום אמר אמימר מאי קראה כולך יפה רעיתי ומום אין בך ודילמא מום ממש אלא אמר רב אחא אמר קרא והתיצבו שם עמך עמך בדומין לך וכיון שהלכו להביא ראיה מפסוק אחר אלמא דקושטא הכי הוא דעל מום ממש קאמר שיהיו מנוקים מכל מום ועוד דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק״א) למעוטי סומין מדתני רב יוסף נפקא דתני רב יוסף כשם שב״ד מנוקים בצדק כך מנוקים מכל מום: \n",
+                "<b>צריך להשתדל וכו'.</b> ספ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) ופרק ששי דמנחות (דף ע\"ה) אמר רבי יוחנן אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן וכתב רבינו יודעין ברוב הלשונות משום דדבר זר הוא להמציא מי שידע בכל ע' לשון ומשמע לרבינו דהאי אין מושיבין היינו דהיכא דמשתכחי אבל אי לא משתכחי לא מעכבי כל הני ויש סעד לדבר מדאמרו גבי משה ואילו נבוני לא אשכח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין של שלשה וכו'. . </b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו חכמים וכו'.</b> ברייתא בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח:) גמרא זקן ממרא ע״פ ב״ד ותוספתא בסוף שקלים ובפ״ב דתוספתא דחגיגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין של שלשה שהיה אחד מהם גר וכו'.</b> בפ' מצות חליצה (יבמות דף ק״א ע״ב) גרסינן אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה שנאמר שום תשים עליך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך וכו'. אבל גר דן את חבירו גר ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ומפרש רבינו כהרי״ף ורוב המפרשים שכתבו דהיינו לדיני ממונות דוקא ובפ' החולץ ובפ' י' יוחסין אמרינן נמי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה והא דבעינן אמו מישראל אפילו אמו מישראל קאמר וכ״ש אם אביו מישראל ואע״פ שאין אמו מישראל כך כתבו התוס' בפרק מצות חליצה (בד״ה לענין חליצה) ודין גר דן את חבירו כתבו רבינו ספי״א מהלכות אלו והטעם שלא כתבו כאן וכתבו שם הוא משום דהא בדיני תנאי דיינים שבב״ד של כ״ג וב״ד של ג' ממונים לדון את ישראל מיירי הילכך דין גר דן את חבירו גר אינו ענין לכאן אלא בפי״א דבחילוקים שבין דיני ממונות לדיני נפשות קא עסיק: \n",
+                "<b>היה אחד ממזר וכו'.</b> פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) הכל כשרים לדון דיני ממונות לאתויי מאי וכו' לאתויי ממזר. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו שלשתן ממזרים</b> נ\"ל דה\"ה לשלשתן גרים שאמם מישראל כיון דמקרב אחיך קרינן בהו אלא דאיצטריך לאשמועינן פסולה דגר שאין אמו מישראל דאפילו חד מינייהו גר פסילי אבל אה\"נ כיון דמכשרינן בגר שאמו מישראל שאפילו שלשתן גרים שאמם מישראל נמי מכשרינן וכיון שהשמיענו רבינו דאפילו שלשתן ממזרים כשרים ממילא שמעינן לשלשתן גרים שאמן מישראל וכל שכן הוא דהא ממזר גריע מגר שאמו מישראל דהא ממזר פסול לבא בקהל וגר כשר לבא בקהל ואע\"ג דגר שאין אמו מישראל כשר לבא בקהל ואפילו הכי פסול שאני התם דלא קרינן ביה מקרב אחיך: \n",
+                "<b>וכן אם היה כל אחד מהם וכו'.</b> שם (דף ל\"ד:) ההוא סמיא פירוש באחד מעיניו דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ר' יוחנן ולא מידי משום דתנן התם בההוא פירקא דיני ממונות דנים ביום וגומרים בלילה פירוש דכיון דכולהו אינשי לא מצו למחזי בלילה כדחזי סומא באחד מעיניו ביום וכיון דקתני גומרים בלילה דין הוא לסומא באחד מעיניו שידון ביום לכתחלה וכ\"כ הרי\"ף ואמרינן התם נמי דהא לא חש ר\"י לסתמא דנדה דפליג אהא סתמא דהכא משום דהאי סתמא דקתני לה גבי הלכתא דדינא עדיף טפי אי נמי דההוא סתמא דהתם רבי מאיר ודהכא רבנן ולהכי פסק ר' יוחנן כסתמא דהכא דאתיא כרבנן וכתבו ההגהות על מ\"ש \n",
+                "<b>רבינו אבל סומא בשתי עיניו וכו'.</b> והיינו כר\"מ ואין נ\"ל שרבינו מפרש ההוא סמיא דהוה דאין דינא דהיינו באחד מעיניו דוקא כמו שמפרש הרי\"ף וכמו שכתבתי וא\"כ כרבנן פסק: \n",
+                "<b>מה שאין כן בסנהדרין.</b> אפשר לפרש שלשון רבינו דקאי אכל מאי דמדכר לעיל בן גר שאמו מישראל בין ממזר בין סומא באחד מעיניו וא\"כ גר שאמו מישראל פסול לסנהדרין דלא גרע מחליצה דבעינן שיהיה אביו ואמו מישראל וכ\"כ בעל נמוקי יוסף בפרק מצות חליצה בשם הרי\"ף ורב אחא משבחא אלא שק\"ל שהיה לו לרבינו לבאר דבריו יותר וכיון דגר שנשא ישראלית הוא מהמשיאין לכהונה ולכתחלה מורין כן כדאיתא בפ' עשרה יוחסין איכא למימר הרי הוא בכלל ונשאו אתך ואל תשיבני מגר שנשא גיורת דבתו כשרה לכהונה דהא אמרינן התם דלכתחלה אין מורין כן ועוד דאע\"ג דנימא דהוי בכלל ונשאו אתך מצד שכשר לכהונה כיון דלא קרינן ביה מקרב אחיך לאו בכלל ונשאו אתך הוא. ומ\"מ לדעת רבינו הדין דין אמת דלדיני נפשות בעינן שיהא ישראל מכל צדדיו שכיון שלא כתב הכשר באמו מישראל אלא בב\"ד של שלשה אלמא דלסנהדרין מיפסל וכן נראה מדבריו סוף פ\"ה מהלכות אלו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין ב\"ד פחות מג'.</b> בריש סנהדרין (דף ג') רב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך וק\"ל למה לא פסק כרבא דפליג התם ארב אחא ואמר דמדאורייתא בעינן ג' דהא רבא בתרא הוא ומריה דגמ' ובתשובת הרשב\"א שמצאתי ואכתבנה לקמן בסמוך נתן טעם למה פסק רבינו כן: \n",
+                "<b>ומדברי סופרים וכו'.</b> משנה ריש סנהדרין דיני ממונות בג': \n",
+                "<b>ושנים שדנו אין דיניהן דין.</b> שם (ה':) תניא רשב\"ג אומר יפה כח פשרה מכח הדין ששנים שדנו בעלי דינין יכולין לחזור בהם ואע\"ג דשמואל סבר דפליגי רבנן עליה ואמר דשנים שדנו דיניהם דין הא אמרינן התם רבי אבהו אמר שנים שדנו אין דיניהם דין לד\"ה ופסק רבינו כמותו משום דכל היכא שאנו יכולים למעט המחלוקת יש לנו למעט ועוד דאמרינן פ' שני דכתובות ובפ' זה בורר ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא ליה אלמא דאין הלכה כמותו ועוד דגרסינן בירושלמי רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו שנים שדנו אין דיניהן דין והא ודאי כרבי יוחנן קיימא לן לגבי שמואל וכל שכן כד הוי ר\"ל בהדי ר\"י והני מילי דאין דיניהן דין באינן מומחין ולא קבלום עליהם בעלי דינין דאם הם מומחין לרבים או נטלו רשות אפילו אחד דינו דין כמו שכתב רבינו בסמוך ואם קבלום עליהם ומכל מקום קיימא לן בדברי רבינו שכתב לעיל בסמוך שמותר לאחד לדון מן התורה והיינו כרב אחא בריה דרב איקא ובהדיא אמרינן התם בגמרא דלרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין והיאך פסק רבינו כאן דלא כשמואל. ואפשר לומר שכך מפרש רבינו לרבא דאמר דמדאורייתא בעינן תלתא הא ודאי לית ליה דשמואל דהא מדאורייתא תלתא בעינן לרב אחא אית ליה דשמואל כלומר אפשר לקיים דברי שמואל כיון דמדאורייתא לא בעינן תלתא בדיעבד שנים דיניהם דין וכיון דחזינן דשמואל ור' אבהו לא פליגי אי מדאורייתא חד כשר או לא אלמא דאפילו ר' אבהו מודה דמדאורייתא חד כשר ומדרבנן הוא דבעינן תלתא אלא דאלמוה רבנן לתקנתייהו למימר דאפילו דיעבד לא סגי בלא תלתא ואע\"ג דאמרינן (דף ל\"ד:) אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה תלמוד לומר והובא אל הכהן וכו' דמשמע דמדאורייתא דיני ממונות בשלשה צ\"ל לפי זה דדרך אסמכתא קאמר הכי: \n",
+                "<b>אחר</b> כך מצאתי שנשאל הרשב\"א והשיב וז\"ל: \n",
+                "<b>כתבת</b> התימה מהרמב\"ם שפסק כרב אחא דמדאורייתא חד נמי כשר ועם זה פסק דשנים שדנו אין דיניהן דין: \n",
+                "<b>אני</b> אומר כי הרב פסק כרב אחא מדקתני בברייתא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי וסבור הרב ז\"ל דברייתא הכי קתני דיני ממונות בשלשה משום יושבי קרנות כרב אחא ומדאורייתא אפילו יחיד שאינו מומחה לרבים דן אפילו יחידי לכתחלה ואפילו מדרבנן דאוקמוה אדיניה ולית ליה להאי תנא עירוב פרשיות וכמו שפירש\"י ומ\"מ מדרבנן כל שאינו מומחה לרבים בעינן שלשה ואלמוה לתקנתא דאי ליכא ג' אפי' בדיעבד אין דיניהן דין ואם תאמר א\"כ אמאי לא אקשו מהאי ברייתא לר' אבהו יש לומר דאמר לך ר' אבהו אנא דאמרי כר' שמעון בן גמליאל דאמר הדין בשלשה ושמא הזקיקו לרב לומר כך מדגרסינן בפ' ראוהו ב\"ד והם שלשה וכו' ואמאי לימא הכא נמי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ואסיקנא הך סיפא איצטריכא ליה שאין היחיד נאמן ע\"י עצמו סד\"א הואיל ותנא דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי הכי נמי בקדשים ביחיד קא משמע לן ואימא הכי נמי אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו וא\"ל עד דהוי אהרן אחיך אלמא דברייתא דאם היה מומחה לרבים דבר תורה קאמר ולפיכך פסק הרב כך ומכל הנך ראיות שכתבתי למעלה ראה הרב דלית הלכתא כשמואל ולפיכך פסק דאפי' מדרבנן פסלי חד דלאו מומחה ואפי' שנים וניחא לי נמי קצת לדבריו הא דאכשרו תרי בפרוזבול וכן בביטול הגט וקרו להו ב\"ד ואם איתא כיון דאית לן עירוב פרשיות אפילו בהא היאך קרו להו ב\"ד בשום ענין ואע\"ג דאמרינן בריש פירקין דרבא לית ליה דשמואל ורב אחא אית ליה דשמואל אפשר לומר דאפילו רב אחא לית ליה דשמואל דאמר דאם דנו דיניהם דין אלא מעיקרא דדינא קאמר כנ\"ל לדעת הרב אלא שק\"ל הא דאותביניה לר' אבהו דאמר שנים שדנו ד\"ה אין דיניהם דין מדן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי דאלמא לרב אחא לא קשיא דלדידיה מה שעשה עשוי עדיין יש לי לומר דאנן לא שמעינן לרב אחא דאית ליה דשמואל ומן התקנה הילכך לא אפשר לן לאקשויי ליה מינה אלא לכשת\"ל דלית אקשי ליה מינה ומתרצינן ליה לר' אבהו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד שהיה מומחה לרבים.</b> שם (דף ד') ת\"ר דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי ואמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי ואסיקנא דהכי קאמר כגון אנא דגמירנא וסבירנא ואע\"ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא דינו דין. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו או שנטל רשות מבית דין.</b> דפירוש אע\"פ שאינו מומחה לרבים דגמיר וסביר אבל מומחה הוא דאי שאינו מומחה הרי כתב רבינו ספ\"ד שאין רשותו מועלת כלום והיאך יהיה מותר לו לדון יחידי ואין לומר דאפי' באינו מומחה עסקינן והיינו טעמא דמצי דאין משום דקבלו בעלי דינין עלייהו דא\"כ לאו מתורת נוטל רשות הוא דמצי דאין אלא מכח קבלת הבעלי דינין וא\"ה אפי' רועה בקר נמי אלא ודאי כדאמרן: \n",
+                "<b>אבל אינו חשוב ב\"ד.</b> כלומר להיות הודאה בפניו כמודה בפני ב\"ד וכמו שנתבאר זה בדבריו בספ\"ה: \n",
+                "<b>ואע\"פ שהוא מותר וכו'.</b> משנה במס' אבות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לאדם לעשות דין וכו'.</b> בבא קמא פרק המניח (בבא קמא דף כ״ז:) פלוגתא דרב יהודה ורב נחמן וסבר רב נחמן דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא פירוש אם לא יבא לב״ד וידוע דהלכתא כרב נחמן בדיני: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שב\"ד של ג' וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין (דף ז':) רב הונא כי הוה אתי דינא קמיה מכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב אמר כי היכי דנמטייה שיבא מכשורא פירוש שיגיענו נסורת קטנה מן הקורה כלומר שאם נטעה ישתלש העונש בין כולהו ויקלו מעלי: \n",
+                "<b>וצריכין שיהיו היושבים כולם שם בב״ד ת״ח וראויים.</b> ברייתא פרק שבועת העדות (שבועות דף ל':) ומניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו פירוש לישא וליתן עמו שלא יטעהו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסור לאדם חכם וכו'.</b> ברייתא בסנהדרין פ' זה בורר (כ\"ג) כך היו נקיי הדעת עושים אין יושבין בדין עד שיודעים עם מי יושבים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עד אימתי סנהדרי קטנה וב\"ד של שלשה וכו'.</b> פ\"ק דשבת (דף י') עד אימתי יושבים בדין א\"ר ששת עד זמן סעודה ושם בסמוך אמרו ששעה ששית היא זמן סעודת תלמידי חכמים ואם כן הוה ליה לרבינו לכתוב עד תחלת שש כדי שיסעדו בשעה ששית אם לא נאמר דמשמע ליה עד זמן סעודה עד סוף זמן סעודה והיינו עד סוף שש ולא תקשי לך היאך יסעדו אחר שש שהוא כזורק אבן לחמת דהא אמרינן דאי טעים מידי בצפרא לית לן בה: \n",
+                "<b>אבל ב״ד הגדול היו יושבין וכו'.</b> ברייתא בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ח:): \n",
+                "<b>ובשבתות וימים טובים וכו'.</b> באותה ברייתא ובשבתות וימים טובים בחיל ובתוספתא דחגיגה פרק ב' כתוב נכנסים לבית המדרש שבהר הבית והטעם פירש\"י שלא יהיו נראים כיושבים בדין שבלשכת הגזית היו דנין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין ב\"ד של ע\"א צריכין וכו'. עד ואם לאו לא יצא עד שיבא אחר.</b> סנהדרין פרק אחד ד\"מ (דף ל\"ז) והטעם שלא יפחתו מכ\"ג דריש ליה התם מאל יחסר המזג פירוש אל יחסרו מחלק הג' שהוא כדי הראוי למזוג וכ\"ג שליש של שבעים דסתם מזיגה על חד תרי ושאני מזיגה דרבא דהוי על חד תלת וי\"מ אל יחסר מז\"ג בגימטריא חמשים אבל אם חסרו מ\"ט שנשארו כ\"ב אין לחוש x ומכאן למד רבינו שלא היו יושבים כולם תמיד ולא היו מתקבצים אלא בעת הצורך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מתחילין את הדינין וכו'.</b> בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) דיני נפשות דנין ביום וגומרים ביום דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ואמרינן עלה בגמרא (דף ל״ד:) מה״מ אמר רבי חייא בר פפא דאמר קרא ושפטו את העם בכל עת וכו'. דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו וכו' הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין פירוש משום דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין ובתר הכי אמרינן מתניתין דלא כר״מ דתניא היה ר״מ אומר מה תלמוד לומר [על פיהם יהיה] כל ריב וכל נגע וכו' מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום ויש לתמוה למה תפס רבינו קרא דמייתו בגמרא אליבא דר״מ ושביק קרא דמייתי ליה אליבא דרבנן. ויש לומר דאמרינן התם בגמרא לקמן ור״מ ביום הנחילו מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן וכו' ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה והא דרבה בר חנינא הלכה היא וכמו שכתב רבינו בפרק זה והשתא כיון דביום הנחילו איצטריך למידרש ביום אתה מפיל גורלות ממילא בטלה לה ההיא ראיה דרבא וא״כ אע״ג דלא קי״ל כר״מ מדרשא דדריש למעט בלילה בין לתחלת דין בין לגמר דין דרשינן ליה למעוטי לתחלת דין וקרא דושפטו את העם בכל עת דרשינן אגמר דין ואם תאמר כיון דדרשינן דאין גומרין דין בלילה מכל ריב וכל נגע לא מצית למדרש ושפטו לגמר דין דהא אמרינן ורבי מאיר ושפטו מאי דריש ביה ואמר רבא לאתויי יום המעונן דאע״ג דאין רואים בו נגעים דנין בו מושפטו ואם כן לילה לגמר דין מנא לן. ויש לומר דלא איצטריך לרבנן קרא דושפטו ליום המעונן שאינם מקישים ריבים לנגעים אלא לומר מה זה ביום אף זה ביום לא לשום היקשא אחרת אבל ר״מ דמקיש להו לגמרי אצטריך ושפטו לאפוקי יום המעונן תדע דר״מ מקיש להו לגמרי ורבנן לא גמרי מנגעים אלא דריבים ביום ותו לא דהא סומא באחד מעיניו פסול לר״מ דומיא דנגעים ולרבנן כשר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין מקבלים עדות וכו'.</b> כתב בעל נמוקי יוסף בשם הרמב״ן בפרק יש נוחלין ופ' אחד דיני ממונות דאפילו נתקבל פסול דאמרינן בר״ה (דף כ״ה ע״ב) למה לי למיתני נחקרו העדים וכו' סד״א תהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין ולקדשיה בלילה מידי דהוה אדיני ממונות וכו' דגומרין בלילה קמ״ל אלמא קבלת עדות כתחלת דין הוא שאינה אלא ביום אפילו בדיעבד דתנן ביבמות פ' מצות חליצה (יבמות דף ק״ד) חלצה בלילה חליצתה כשרה ורבי אליעזר פוסל ומפרשינן בגמרא דמר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמיא אלמא תחלת דין בלילה אפילו דיעבד פסול והוא הדין לקבלת עדות דתרווייהו כי הדדי נינהו וכמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ואין מקיימין שטרות וכו'.</b> זה דבר פשוט שהרי צריך קבלת עדות ואפילו על פי הדברים שכתב רבינו פ\"ה מהלכות עדות שיכולים לקיים השטר על פיהם ואין שם קבלת עדות כיון שהטעם הוא משום דבדרבנן עד נעשה דיין מכל מקום הוה ליה כקבלת עדות ולא הוי אלא ביום: \n",
+                "<b>ובדיני ממונות וכו'.</b> לא קאי אלא אראש דבריו אין מתחילין את הדינין וכך שיעור הלשון ובדיני ממונות דוקא אם התחילו דנין ביום מותר לגמור בלילה אבל בדיני נפשות אסור לגמרו בלילה דאילו קבלת עדות הוא הוי כתחלת דין לא שייך ביה אם התחילו גומרין דכוליה התחלה הוא ודין זה דבדיני ממונות גומרין בלילה ולא בדיני נפשות כבר נתפרש בסמוך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנחלות כדינין וכו'.</b> סנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ובתרא פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קי״ג:) והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ולא בלילה ואסיקנא דדין נחלות קאמר פירוש דבפרשת נחלות כתיב לחקת משפט דמשמע הפלת נחלות דין קצוב הוא בשעת המיתה הכל כמו שאמר המת ואין הדבר צריך דיינין אלא כל אחד מיורשיו יחזיקוהו שומעי הצואה בשלו וכיון דאמר קרא ביום הנחילו משמע דהני מילי דצואת המת הוי דין פסיק ואין צריך עוד לדיינים ביום אבל בלילה לא הוי דין פסיק וצריך דיינים ואלו ששמעו צואת המת יעידו בפניהם ויש מחלוקת בין המפרשים דאיכא מ״ד דכיון דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו לא הוי אלא מדרבנן כי מרבי הכא לא מרבינן אלא בקנין ואיכא מ״ד דבלא קנין מיירי ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקה והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בחשן המשפט: \n",
+                "<b>כתב</b> \n",
+                "<b>הרמ\"ך הנחלות כדינים וכו'.</b> תימה למה הביא לשון שסותר אותו בגמרא והל\"ל לפיכך אין דיני נחלות בלילה ועוד תימה לן היכי תלי תניא בדלא תניא שאמר הנחלות כדינים ואדרבא לפסק הלכה כל הדינים מנחלות גמרינן כדרמי הכא כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שנכנסו לבקר את החולה וכו'.</b> פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי״ג:) מימרא דרב יהודה אמר רב כלשון רבינו ואמר רב חסדא עלה לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין משום דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ופירש״י רצו כותבין בלשון עדות והיורשין יבואו לבית דין ובית דין יעשו כפי הצואה. רצו עושין דין השומעין רשאין ושליטין להיות מחזיקין כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו. שנים אין עושין דין דמתחלתו לא נראו להיות לדיינים אבל בלילה שאינו ראוי לדין כותבין ואין עושין דין אפילו למחר שמתחלתם לא נראו לישב לשם לדין עכ״ל. ובפרק יש נוחלין כתב רשב״ם דדוקא נקט שנכנסו לבקר הילכך רצו עושין דין אבל נכנסו להעיד הרי הם עדים ואין עד נעשה דיין והביא ראיה לדבריו מדאמרינן פ״ק דמכות גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דאמרינן להו למחזי אתיתו או לאסהודי ואי לאסהודי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ופירש הוא ז״ל דאמרינן להו מתחלה כשראיתם העדות נתכוונתם להעיד או לראות הדבר אלמא כונה להעיד פסולה וגם הביא ראיה מתשובת זקנו רש״י ובעלי התוספות חלקו עליו וההיא דפ״ק דמכות פירשוה בענין אחר מ״מ רבינו ז״ל מסכים לדבריו שהרי ההיא דמכות רבינו בפרק חמישי מהלכות עדות מפרשה כדברי רשב״ם שכן כתב שם על פי שנים עדים או שלשה עדים לעשות ג' כשנים וכו' וכיצד בודקין את הדבר כשיבאו לבית דין עדים מרובים כת אחת אומרים להם כשראיתם זה שהרג או חבל להעיד באתם או לראות כל מי שאומר לא להעיד עליו אלא לראות מה הדבר ובכלל העם באתי מפרישים אותו וכל מי שאומר לא הייתי עומד אלא להעיד ולכוין העדות מפרישין אותו אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדותן בטלה בד״א בשהיה בהם קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוון להעיד או שלא נתכוון להעיד הואיל וראה הדבר וכוון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. ומה שהקשו א״כ אין לך גט כשר כשנותנין בפני קרובים או קדושין אם נתכוונו להעיד לא קשיא דכיון שנהגו ליחד עדים אף אם יתכוונו הקרובים להעיד אין בכך כלום דאין כוונה פוסלת אלא כשאין עדים מיוחדים ואם תאמר והא בעינן הגדה בשאר ממון חוץ מקידוש החדש משום דכתיב כזה ראה וקדש וקיום שטרות דרבנן ואם כן היכי אמרינן רצו עושים דין תירץ הריטב״א דמה שצוה בפניהם חשוב הגדת עדים דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אבל בעל נמוקי יוסף כתב בסנהדרין רצו עושין דין פירש״י שהם פוסקים הדין על פי צוואתו ואין צריך בית דין אחר נראה מפירושו שהוא עשאן בית דין של עצמו ואין היורשין יכולים לדון בפני אחר שצואה בעצמה הוא פסק דין שנפסק בפני אלו שהם ב״ד ושמעינן מהא דב״ד יכולים לדון ע״פ ראייתם בלא קבלת עדות אחרת כיון שהם יודעים הדבר ושלא כדברי המפרשים דבדיני ממונות בעינן שיעידו בפניהם דהגדה בעינן ושאני הכא דאיכא הגדת בעל דבר והודאת בעל דין כמאה עדים דמי עכ״ל. ולי נראה דאי איכא למידק מלשון רש״י איפכא איכא למידק מיניה דאי לנוסחת ספרינו דגרסינן ברש״י רצו עושין דין השומעין רשאין ושליטין להחזיק כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו מדקאמר הכל כמו ששמעו משמע טעמא דשמעו דאיכא הגדה אבל אי ליכא הגדה לא ואפילו אם תמצא לומר שלא היה גורס כדברי רש״י כי אם כמו שכתב בשמו איכא למימר דמדקאמר על פי צואתו משמע דוקא משום דאיכא צואה דהיינו הגדה ועל פיה פוסקין הדין אבל אי ליכא הגדה לא ואין לומר דושמעינן מהא לא קאי לרש״י אלא למימרא דרב יהודה דהיכי שמעינן מינה הכי דהא הריטב״א פירש על הא דר' יהודה דמה שצוה בפניהם חשוב הגדה ובעל נמוקי יוסף גופיה בפרק יש נוחלין מייתי הא דכתב הריטב״א על הא דרב יהודה וכתב עוד רשב״ם דה״מ דרצו עושין דין דמשמע דאפילו החולה אין יכול לחזור בו כגון מתנת שכיב מרע במקצת וקנו מיניה דתו לא מצי הדר ביה אבל בלא קנין כיון דיכול לחזור בו אין עושין דין שאין לדיינים לעשות דין בדבר שאפשר להבטל עדיין ואם רצו אין דיניהן דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ב\"ד של ישראל וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין (דף ז'): \n",
+                "<b>לפיכך צריכים וכו' ובעטיפה.</b> דאמרינן בפ\"ק דשבת מאימתי התחלת הדין משיעטפו הדיינים ושאר הדברים הטעם מפני מורא שכינה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל סנהדרין וכו' שנאמר לא תכירו פנים במשפט.</b> כתוב בסמ\"ג מל\"ת סי' קפ\"ד תניא במכילתין לא תכירו פנים אזהרה זו לממונה להושיב דיינים שלא יאמר איש פלוני נאה וכו' מעלה הכתוב על שמינהו כאילו הכיר פנים: \n",
+                "<b>ועוד אמרו כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון וכו' עד בלבד.</b> פ\"ק דסנהדרין שם. \n",
+                "<b>ומ\"ש שהוא כאילו הקים מצבה.</b> צ\"ע היכא מייתי ליה והרב מהר\"י קולון האריך הרבה בשורש קי\"ז לבקש מנוח לכף רגלו אמאי דריש לה רבינו מלא תקים לך מצבה ובפרק קמא דסנהדרין מייתי לה מלא תטע לך אשרה ורואה אני דבריו טובים ונכוחים אילו היה דרכו של רבינו לדרוש הפסוקים מדעתו ולהניח הדרשה המפורשת בגמ' ומכיון שאין דרכו כן נ\"ל דבשום דוכתא דריש לה מלא תקים לך מצבה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דיין שנתן ממון אסור לעמוד מפניו וכו'.</b> ירושלמי בסוף בכורים ר' מנא מקל לאלין דמתמניין בכסף רבי אימי קרא עליהון אלהי כסף וכו' אמר רבי יאשיה וטלית שעליו כמרדעת של חמור אמר ר' אשיין זה שהוא מתמנה בכסף אין עומדין מפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כמרדעת של חמור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך היה דרך וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין ר' זירא הוה מיטמר מלסמוכי ואיתיה נמי בירושלמי סוף בכורים: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד בית דין הגדול וכו'.</b> נתבאר מתוך מאי דאיתא בפרק קמא דסנהדרין (דף ה'): \n",
+                "<b>ואחד הנסמך וכו' אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם.</b> למד כן מדאשכחן דלאחר החורבן דלא הוו סנהדרין היו סומכין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכיצד היא הסמיכה וכו'.</b> פ' קמא דסנהדרין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין סומכין וכו' אלא בשלשה.</b> שם במשנה סמיכת זקנים בשלשה דברי ר' שמעון רבי יהודה אומר בחמשה ופירש\"י סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור ובגמ' (דף י\"ג:) תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה מאי סמיכה וסמיכת זקנים אמר רבי יוחנן מיסמך סבי לקרות להם רבי ומשמע דאע\"ג דאפליגו במתני' רבי יהודה ור' שמעון בסמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור אי הויא בשלשה או אי הויא בחמשה בסמיכת סבי לקרות להם רבי לכ\"ע הויא בשלשה כדקתני בברייתא שכתבתי בסמוך: \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה האחד וכו'.</b> נראה מדבריו דבאחד סמוך סגי אף על פי שהשנים האחרים אינם סמוכים נ\"ל שטעמו דמדאמרינן התם בגמ' (דף י\"ג:) אמר ליה אביי לרב יוסף מיסמך סבי פירוש לקרות רבי בשלשה מנ\"ל אילימא מדכתיב ויסמוך את ידיו עליו א\"ה תיסגי בחד וכ\"ת משה במקום ע\"א קאי א\"ה ליבעי ע\"א קשיא וסובר רבינו דכיון דאסיקנא בקשיא ופשיטא דלא בעינן ע\"א ואם כן בחד סגי ולדחויה דברייתא דבעינן ג' אי אפשר א\"כ יש לנו לומר דכי קתני בברייתא ג' לאו בכולהו סמוכין עסקינן דאם כן קשיא דאביי אלא חד סמוך סגי ומיהו בעינן עמיה שנים דהוו שלשה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קרוי אלהים וכו'.</b> בב״ק פרק החובל (בבא קמא דף פ״ד) אלהים בעינן וליכא ופירש״י אלהים בעינן והיינו מומחים וסמוכים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה וכו' עד אלא אם כן היה הנשיא עמו.</b> בירושלמי פירקא קמא דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין סומכין זקנים בח\"ל וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ד) אמר ר' יהושע בן לוי אין סמיכה בח\"ל ופירשו לה התם לומר דאין סומכין בח\"ל ואסיקנא נמי התם דאפילו סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ אין סומכין: \n",
+                "<b>היו שניהם בארץ וכו'.</b> נראה שלמדה ממה שכתבנו בסמוך דכיון שאמרו בגמרא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ לא סמכי משמע הא סומכין ונסמכין בארץ מצו סמכי אפילו אינם יחד דאי אפילו סומכין ונסמכין בארץ בעינן שיהיו במקום אחד מאי איריא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ הא אפילו שניהם בארץ כיון דאינם במקום אחד לא מצו סמכי אלא ודאי כדאמרן: \n",
+                "<b>וכל ארץ ישראל שהחזיקו וכו'.</b> נראה שהוציא כן ממאי דאמרינן בריש סנהדרין וכתבו רבינו בסוף פ' זה שרשות בני ארץ ישראל מועלת לעיירות העומדות על הגבולים ואם לעיירות האלו מהני כל שכן דמהני למה שהחזיקו עולי מצרים אע\"פ שלא החזיקו עולי בבל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לסומכין וכו'.</b> ירושל' ר\"פ חלק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש להם למנות וכו'.</b> בריש סנהדרין (דף ה') אמרינן שרבי נתן רשות לרב לדון אבל לא להתיר בכורות ומכל מקום צריך עיון מנין לרבינו שצריך שיהיה ראוי לכל הדברים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן יש לסומכין וכו'.</b> שם ע\"ב אמר ליה רבי יוחנן לרב שמן הרי אתה ברשותנו עד שתבא אצלנו ופירש\"י ברשותנו רשות נתונה לך לדון: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(י-יא)</small> חכם מופלא וכו' הרי שלא היה בא\"י אלא סמוך אחד וכו'.</b> בפירוש המשנה פרק קמא דסנהדרין כתב כן אלא ששם כתב הדבר סתם וכאן כתב והדבר צריך הכרע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית דין שנסמכו וכו'.</b> משנה סוף פ' קמא דמכות (דף ז'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב ראשי גליות שבבבל וכו' עד אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות.</b> הכל בריש סנהדרין (דף ה') פשיטא מהכא להכא ומהתם להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים כלומר שיש להם שררה מועטת וכל אחד מהם יש לו רשות להפקיר דהפקר ב\"ד הפקר ושל א\"י יש לו לתת רשות בכל א\"י ושבבבל בחוצה לארץ מהתם להכא מאי ואיפשיטא דמהתם להכא לא מהני ולפי שמעלת ראשי גליות שבבבל גדולה מנשיאי א\"י כתב רבינו ראשי גליות שבבבל במקום מלך הם עומדים והלכך אין רשות בני א\"י מועלת לכוף בחוצה לארץ וכדאיפשיטא בגמ' ומשמע שלא הוצרכו בגמ' לשאול אי מהני מבבל לא\"י שאע\"פ שראשי גליות בבל רודים את העם במקל אינו דין שיועיל רשותם לא\"י ודינם שכל אחד יעמוד בשלו ואדרבה הוה ס\"ד דרשות א\"י מועילה לחוצה לארץ אבל ספר מצות גדול כתב הרשות שיתן ריש גלותא שבבבל לבני בבל אף לבני א\"י מועיל שהרי בבבל השבט ובא\"י המחוקק כדתניא לא יסור שבט מיהודה וכו' ואמרינן בירושלמי שריש גלותא שבבבל גדול מהנשיא שבא\"י לפי שהוא מהזכרים והנשיא מהנקבות עכ\"ל וקשה לזה דה\"ל לגמ' למימר פשיטא דמהכא להתם מהני מהתם להכא מאי ומ\"מ הכי משמע מדברי רבינו שכתב ראשי גליות שבבבל במקום מלך הם עומדים ויש להם לרדות את ישראל בכ\"מ ולדון עליהם בין רצו בין לא רצו. ומצאתי בספר מספרי רבינו שהיה מוגה בו בלשון הזה וכל דיין הראוי לדון שנתן לו ראש גלות רשות לדון יש לו לדון בכל העולם אע\"פ שלא רצו בעלי דינים בין בארץ בין בחוצה לארץ אע\"פ שאינו דן דיני קנסות ע\"כ וכן משמע קצת בגמ' דכי נקיט רשותא אע\"ג דלא קבל זה עלייהו דן אותה בעל כרחם דכי בעי מהתם להכא מאי פשיט ליה מרבה בר בר חנה דדן דינא וטעה ואמר ליה ר' חייא אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והא רשותא הוה נקיט אלא שמע מינה מהתם להכא לא, משמע דאי הוה נקיט רשותא אפילו לא קבלוה עלייהו לא הוה משלם אלמא דכופם לדון: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו ובעיירות העומדות על הגבולים.</b> הוא ממה שהקשו על מה שאמרו מהתם להכא לא מהני אלא רבה בר בר חנה שנטל רשות כשהיה יורד לבבל למה לי ומשני לעיירות העומדות על הגבולים ופירש\"י הנמשכות אחר ארץ ישראל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאינו ראוי לדון וכו'.</b> בפירקא קמא דסנהדרין (דף ז':) דבי נשיאה אוקמוה דיינא דלא הוה גמיר וביזהו רבי יהודה בר נחמני. ועל מה שכתב \n",
+                "<b>רבינו שהוא כמקדיש בעל מום למזבח</b> האריך מהר\"י קולון בשורש קי\"ו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין מעמידין וכו'.</b> פרק קמא דסנהדרין תנן אין דנין את השבט ופירש בגמ' (דף י\"ד:) דבשבט שהודח כולו עסקינן ולא את נביא שקר ולא את כהן גדול אלא על פי ב\"ד של ע\"א ואין מוציאין למלחמת הרשות וכו' ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות וכו' ואין עושין סנהדראות לשבטים ואין עושין עיר הנדחת אלא על פי ב\"ד של ע\"א ופירש בגמ' דדיני נפשות דכ\"ג הוא דבעינן ע\"א אבל דיני ממונות דנין בג' כשאר כל אדם וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו אבל דיני ממונות דכ״ג בשלשה</b> ובסוטה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד) תנן ושלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאים ובפ״ק דסוטה (דף ז') תנן שהיו מעלים את הסוטה לבית דין הגדול שבירושלים ובפ״ק דסנהדרין (דף ט״ז) אמרינן דמיתת זקן ממרא של כ״ג והמראתו בעינן על פי בית דין של ע״א ונראה שלזה נתכוון רבינו \n",
+                "<b>שכתב אין עושין זקן ממרא</b> ולא כתב אין ממיתין זקן ממרא וקשיא לן מדתנן בפרק י' דסהנדרין (דף פ\"ט) גבי זקן ממרא אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים ונשאר לנו לדעת מנין שאין מעמידין מלך אלא בבית דין הגדול: \n",
+                "<b>כתב</b> \n",
+                "<b>הרמ\"ך ואין מוסיפין על העיר וכו'.</b> תימה הוא זה שמביא האי קרא דכל הדבר הגדול למדידת החלל ולמלחמת הרשות ולתוספת העיר והעזרות ובגמ' מביא פסוק אחר דמדידת החלל הוי מזקניך ושופטיך ותוספת העיר והעזרות הוי מוכן תעשו דדרשינן וכן תעשו לדורות והוא מביא האי קרא דכל הדבר הגדול והו\"ל להביא לעיל גבי כ\"ג דאין דנין דיני נפשות שלו כדמייתי בגמ' וצריך עיון עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין דנין דיני נפשות וכו'.</b> משנה פ\"ק דסנהדרין דיני נפשות בכ\"ג הרובע והנרבע בכ\"ג שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר ואת הבהמה תהרגו שור הנסקל בכ\"ג שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתו בכ\"ג ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה רבי עקיבא אומר מיתתן בכ\"ג. ובגמ' (דף ט\"ו:) הזאב והארי וכו' אמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא אלמא קסבר יש להם תרבות ויש להם בעלים רבי יוחנן אמר אע\"פ שלא המיתו אלמא קסבר אין להם תרבות ואין להם בעלים ותניא כוותיה דריש לקיש ולפיכך פסק רבינו כוותיה ואמרינן תו בגמ' רבי עקיבא היינו תנא קמא איכא בינייהו נחש ופירש\"י איכא בינייהו נחש דתנא קמא חשיב ליה בהדי הנך ובעי כ\"ג ורבי עקיבא באינך סבירא ליה כוותיה בר מנחש: \n",
+                "<b>ועל</b> מה שכתב \n",
+                "<b>רבינו אבל נחש שהמית אחד הורג אותו. </b> כתב הראב\"ד א\"א זהו כרבי עקיבא ולא ידעתי למה ע\"כ. ויש לומר שטעם רבינו דבארי ודוב וכו' סבירא ליה לר' עקיבא כתנא קמא והוה ליה רבי אליעזר יחיד לגבייהו ובנחש ס\"ל לר' עקיבא כרבי אליעזר והוה ליה תנא קמא יחיד לגבייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא שם רע וכו'.</b> משנה שם המוציא שם רע בשלשה דברי רבי מאיר וחכ\"א בכ\"ג מפני שיש בה דיני נפשות וידוע דקי\"ל כחכמים ובגמ' (דף ח') וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי אמר עולא בחוששין ללעז קא מיפלגי רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז ורבנן סברי חוששין ללעז וכו'. מיתיבי וחכמים אומרים תבעו ממון בשלשה תבעו נפשות בכ\"ג בשלמא לרבא תבעו ממון תחלה בשלשה תבעו נפשות תחלה אפילו ממון בכ\"ג אלא לעולא קשיא אמר רבא וכו' הב\"ע כשהביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל בא לגבות ממון מבעל בשלשה ובמקום נפשות בכ\"ג ופירש\"י וחכמים אומרים וכו' מפני שיש בה דיני נפשות קס\"ד דה\"ק משום מוציא שם רע דשייך ביה דיני נפשות וכגון שמביא עדים ובגמ' פרכינן וכי יש בה דיני נפשות מאי הוי השתא מיהא לאו דיני נפשות דליכא עדים. רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז אין חוששין שמא יבאו לבית דין ויצא הקול וישמעו עדים ויבאו ויעידו שזנתה תחתיו ועכשו אין הבעל יודע בהם ותבעי כ\"ג דשמא יבא לידי נפשות ורבנן סברי חוששין וכו'. ובמקום דאיכא דיני נפשות כלומר וכל היכא דאיכא למיחש לנפשות כגון בתחלת הדין אפילו אין לו עדים יש לחוש שמא ישמעו ויבאו עדים כ\"ג בעי עכ\"ל. ואע\"פ שאמוראים אחרים פירשו בעניינים אחרים פסק רבינו כעולא משום דאביי אמר בתר הכי דכ\"ע חוששין ללעז ומשמע דכל הני אמוראי הכי ס\"ל וכמבואר בדברי התוספות ועוד דהא רבה דהוא בר פלוגתיה יישב ברייתא אליביה: \n",
+                "<b>ומניין שאין דנין וכו'.</b> משנה פ' קמא דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכות בשלשה.</b> משנה שם וכת\"ק: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עריפת העגלה בחמשה.</b> משנה שם עריפת העגלה בשלשה דברי רבי שמעון רבי יהודה אומר בחמשה וידוע דהלכה כרבי יהודה. ודע שמה שכתב כאן רבינו עריפת העגלה העתיק לשון המשנה כמנהגו ואין הכוונה אלא על המדידות כמו ששנינו בפרק עגלה ערופה וכתבוה התוספות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיבור החדש בשלשה.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש עיבור השנה בשבעה.</b> שם במשנה עיבור השנה בשלשה רשב\"ג אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרים בשבעה ואם גמרו בשלשה מעוברת. ופסק כרשב\"ג אי משום דבכל מקום ששנה במשנתנו הלכה כמותו אי משום דבגמ' מפרשי אמוראי טעמיה אלמא הלכתא כוותיה ואע\"פ שלא כתב כאן רבינו אלא בשבעה סמך על מ\"ש בפרק ד' מהלכות קידוש החדש כל דברי רשב\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיני קנסות וכו' עד ואפי' אחד מומחה דן אותם.</b> בריש סנהדרין תנן דיני ממונות בג' גזילות וחבלות בג' ופירש בגמ' דה\"ק דיני ממונות פירוש בהודאות והלואות בג' הדיוטות גזילות וחבלות בג' מומחין ותנן נמי התם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' והאונס והמפתה בג' פירוש מומחין ואסיקנא בגמ' (דף ה') אהא דת\"ר דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי דאפילו לא נקיט רשותא מריש גלותא כיון דגמיר וסביר דן דיני ממונות אפילו יחידי ואע\"ג דתנן במס' אבות אל תהי דן יחידי התם עצה טובה קמ\"ל כמו שנכתב בדברי רבינו סוף פרק שני. \n",
+                "<b>ומ״ש שם לפיכך דנין וכו' שליחות ב״ד של א״י עושין וכו'.</b> בר״פ החובל (בבא קמא דף פ״ד:) ובסוף גיטין (דף פ״ח:): \n",
+                "<b>כתב</b> \n",
+                "<b>הרמ\"ך לפיכך דנין בהודאות וכו'.</b> תימה כיון שהוא פסק כרב אחא בריה דרב איקא דמן התורה חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך מנין שיהיה סמוך ועוד דאי בסמוך מיירי אפילו בדרבנן כשר ולא גזרינן משום יושבי קרנות ביחיד מומחה אפי' לא יהיה סמוך דן אפי' לכתחלה ותימה היא לפסק שלו אמאי אצטריך למימר בהודאות והלואות שליחותייהו קא עבדינן בלי שליחותייהו יכולים חכמי בבל שאין סמוכים לדון דינייהו בהודאות והלואות כיון דגמירי וסבירי וצריך עיון עכ\"ל. ועיין בתשובת הרשב\"א שכתבתי בפרק שני על שנים שדנו אין דיניהם דין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ב\"ד של חוצה לארץ וכו'.</b> ר\"פ החובל שם אמרינן דכי עבדינן שליחותייהו דדייני א\"י במילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס אבל מידי דלא שכיח אי נמי לית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו אע\"ג דבסוף גיטין שם אההוא עובדא דאשכחיה אביי לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי אמרינן דכי עבדינן שליחותייהו במידי דשכיח ולא מדכר התם חסרון כיס יש לומר דדיני גיטין משום עיגונא עדיפא מהיכא דאיכא חסרון כיס דהכי נמי תירץ הר\"ן דהיינו טעמא דמקבלים גרים בזמן הזה אע\"ג דלא שכיח דלהכניס אדם תחת כנפי השכינה עדיף מממונא דשכיח ורב יוסף לפי מה שהקשה לו אביי השיבו כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח אבל מילתא דלא שכיח לא אבל אה\"נ דבעינן נמי אית בה חסרון כיס וכתבו התוס' דאע\"ג דהשתא ליכא ב\"ד מומחין בא\"י מ\"מ שליחותייהו דקמאי עבדינן: \n",
+                "<b>וכן כל הקנסות וכו'.</b> דגרסינן בבא קמא פ' המניח (בבא קמא דף כ״ז ע״ב) שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו לרכובה פירוש הכאה בארכובה ג' ולבעיטה ה' וכו' שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל ומייתי לה נמי בר״פ החובל (בבא קמא פ״ד:) ואמרי' תו בר״פ החובל בקנסא לא עבדינן שליחותייהו: \n",
+                "<b>וכל המשלם חצי נזק וכו'.</b> זה פשוט דכיון דאסיקנא בסוף פרק קמא דב״ק (דף ט״ו:) ובסוף אלו נערות (כתובות דף מ״א) דפלגא נזקא קנסא בר מח״נ צרורות דהוי ממונא וקי״ל דאין דיני קנסות בחו״ל ממילא קי״ל דכל ח״נ אין גובין בחו״ל בר מח״נ צרורות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנישום כעבד וכו'.</b> ר\"פ החובל. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו דשבת וריפוי גובין.</b> יש לתמוה דהא אמרינן שם בר\"פ החובל דאדם באדם אע\"ג דאית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ואפשר לומר דאה\"נ דדינא הכי הוי ולא כתב שגובין אותם אלא מפני תיקון העולם אבל לא משמע כן מדבריו שכתב לעיל בסמוך אבל בהמה שחבלה בחברתה או דברים המצויים אבל אין בהם חסרון כיס כגון תשלומי כפל אין דנין אותן דייני חוצה לארץ ומדלא כתב גבי דברים שאין מצויים ויש בהם חסרון כיס אדם שחבל באדם משמע דס\"ל דמדינא אדם באדם כי אית ביה חסרון כיס דנין אותו דייני חוצה לארץ לכן נראה לי שרבינו מפרש דהא דאמרינן דאדם באדם אע\"ג דאית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו לא אמרו אלא לענין נזק דאית ביה חסרון כיס ואפילו הכי לא דיינינן ליה בבבל וכל שכן לצער ובשת דלית בהו חסרון [כיס] אבל ריפוי ושבת כיון דאית בהו חסרון כיס דיינינן להו בבבל לטעמא משום דאמר רבא כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל וכדתנן בר\"פ החובל משמע הא שאר דברים שאינם נישומין כעבד נגבין בבבל דאל\"כ הוה ליה למסתם סתומי ולמימר אדם שחבל באדם אין גובין אותו בבבל ומכל מקום צער ובשת אינם נגבין בבבל משום דלית בהו חסרון כיס ומפני כך כשכתב דברים שאינם מצויים אע\"פ שיש בהם חסרון כיס אין דנין דייני חוצה לארץ לא רצה לכתוב כגון אדם שחבל באדם דא\"כ הוה משמע דאף שבת וריפוי אינם נגבים בבבל וכתב כגון בהמה שחבלה בחברתה ואחר כך כתב משפט אדם שחבל באדם וחילק בין נזק וצער ובשת לשבת וריפוי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שהזיקה את האדם וכו' עד כך מעידים את הבהמה בפניהם בחוצה לארץ.</b> הכל שם ריש פרק החובל (בבא קמא דף פ״ד) ההוא תורא דאלס ידא דינוקא אתא לקמיה דרבא וכו' רבא לטעמיה דאמר נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל מאי שנא נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא אלהים בעינן וליכא נזקי שור בשור ושור באדם אלהים בעינן וליכא אלא מאי שנא שור בשור ושור באדם דשליחותייהו קא עבדינן וכו' אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותייהו קא עבדינן ואסיקנא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס אבל מילתא דשכיחא ולית בה חסרון כיס אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו הילכך אדם באדם אע״ג דאית ביה חסרון כיס כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו בושת אע״ג דשכיח כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ושור בשור גובין בבבל והאמר רב שור שהזיק אין גובין אותו בבבל דאזיק מאן אילימא דאזיק אדם מאי איריא שור דאזיק אדם אפילו אדם דאזיק אדם נמי אין גובין אותו בבבל אלא פשיטא דאזיק שור וקתני אין גובין אותו בבבל אמרי התם בתם הכא במועד והאמר רבא אין מועד בבבל אמרי דאייעד התם ואייתיוה להכא והא מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא את אמרת דלא עבדינן שליחותייהו דאתו רבנן דהתם וייעדוה הכא סוף סוף מילתא דלא שכיחא היא ובמילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו אלא כי קאמר רבא בשן ורגל דמועדין מתחלתן נינהו ובפרק קמא דב״ק (דף ט״ו:) ובסוף פרק אלו נערות (כתובות דף מ״א) אמרינן דכלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי זוטרי אורחיה הוא ומגבינן בבבל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שגנב וכו'.</b> דאמרי' בהחובל (דף פ\"ד) דבתשלומי כפל וד' וה' נעביד שליחותייהו ומשמע לרבינו דלא קשיא ליה אלא בכפל חוץ מהקרן אבל בקרן פשיטא ליה דעבדינן שליחותייהו ובזה אין מקום למה שהקשו בתוספות דהיאך היו דנין דיני גזילות וגניבות דאפשר לומר דלא היו דנין רק על הקרן וקשה דתנן בראש סנהדרין גזילות וחבלות בשלשה ופירש בגמ' שהם מומחים וע\"כ גזילות היינו שדנין על הקרן דהא תני בתר הכי תשלומי כפל בשלשה ועוד דבגזילות לא שייך תשלומי כפל וא\"כ כי אמרינן גזילות בשלשה מומחין בדין הקרן אמרו והיאך כתב רבינו הקרן דנין אותו דייני ח\"ל. וכתב נמוקי יוסף בשם הרא\"ה דגזילות נראה מכל הגמ' דמילתא דשכיחא נינהו וגובין אותן בבבל כדאמרינן בההוא דגנב פדנא דתורי וכו' והקשה מהא דסנהדרין ותירץ דגזילה ממש כעין דויגזול את החנית לא שכיחא אבל שאר גזילות כגון שולח יד בפקדון וכיוצא שכיחי ומגבינן להו בבבל וכן אפשר לתרץ ההיא דסנהדרין לדעת רבינו ור\"י תירץ בסוף פרק המגרש דגזילות שעל ידי חבלות קאמר דאין דנין בבבל שחבל בחבירו וגזלו ובכי האי גוונא איכא לאוקמי ההיא מתני' דסנהדרין לדעת רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא כל המשלם על פי עצמו וכו'.</b> שאדם משלם בשת ופגם על פי עצמו מבואר במשנה ס״פ אלו נערות (כתובות דף מ״א) ופ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) ומייתי לה ר״פ נערה שנתפתתה (כתובות דף מ״ב.) ודין הכופר במשנה סוף פרק אלו נערות. והוצרך רבינו לכתוב זה משום דכיון דלישנא דגמ' פ״ק דסנהדרין גבי מומחין תלי ליה בדיני קנסות וקיימא לן דאין אדם משלם קנס על פי עצמו סד״א דבהכי תליא מילתא וכל מידי דאדם משלם על פי עצמו לא ניבעי מומחין קמשמע לן דלא שהרי בשת ופגם וכופר אדם משלם על פי עצמו ואין גובין אותו בדייני חוצה לארץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיני גרמות וכו'.</b> שכן מצינו שהיו דנים בבבל דינא דגרמי דאמרינן בבבא קמא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ״ח:) אכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה כי כשורא לצלמא פירוש שגבה ממנו גוביינא מעלייא כל מה שכתוב בשטר פרעון גמור מן העידית כקורה זו הנבחרת משאר הקורות לתקן בה צורה ודיוקנאות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן דין המוסר וכו'.</b> מדאשכחן בפ' בתרא דבב\"ק כמה אמוראי דהוו דייני דיני מסורות בבבל. \n",
+                "<b>ומה שכתב אף על פי שלא עשה מעשה</b> היינו לומר שאף על פי שלא נשא ונתן ביד ממון חבירו לעכו\"ם אלא שהלשין בפיו וכההוא דאחוי כריא דתבנא דחבריה וסלקא דעתך אמינא כיון שמחייבין אותו אע\"פ שלא עשה מעשה ביד דמי לקנס ולא יגבוהו בחוצה לארץ קמשמע לן דמגבין אותו בחוצה לארץ כהנהו עובדי דפירקא בתרא דבבא קמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנהג הישיבות בחוצה לארץ וכו'.</b> כתב הרי\"ף בפרק החובל שזה מנהג השתי ישיבות: \n",
+                "<b>וכן אם תפס וכו'.</b> בפ\"ק דבבא קמא (דף ט\"ו) ובכתובות סוף פרק אלו נערות (דף מ\"ב:) ואי תפס לא מפקינן מיניה ופירוש רבינו נכון הוא וכן פירש\"י ואע\"פ שהקשה רבינו תם דאם כן יתפוס כל אשר לו דאין דנין דיני קנסות ואם נוציא המותר ונשאיר כדי נזק הרי אנו דנין דיני קנסות י\"ל דכשהניזק צועק בפנינו ואנו מגבין אותו אז מקרי שפיר שאנו דנין דיני קנסות אבל כשהניזק תופס יותר ממה שהוא דינו והמזיק צועק בפנינו ואנו כופין לניזק שיחזיר המותר על נזקו לא מקרי דנין דיני קנסות רק מצילין עשוק מיד עושקו וכן יש לדקדק מדברי רש\"י שם דוק ותשכח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יחיד שהוא מומחה לרבים אע\"פ שהוא דן וכו' אבל הג' אע\"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות כו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל דיין שדן דיני ממונות וכו'.</b> פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) תנן דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה ופירש״י מחזירין סותרין את הדין לאחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה. ובגמרא (דף ל״ג) רמינן עלה דמתני' ממתני' אחריתי דתנן מה שעשה עשוי וישלם מביתו ופריק רב יוסף כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ורב נחמן אמר כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין ורב ששת אמר כאן כלומר דמחזירין בטעה בדבר משנה כאן שטעה בשקול הדעת ואסיקנא בגמרא דטועה בדבר משנה מיקרי אפילו טועה בדברי האמוראים האחרונים ואמרינן היכי דמי שיקול הדעת כלומר שאם אין הדין מפורש בשום מקום מנא ידעינן שטעה אמר רב פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד ופירש רש״י רוב הדיינין נראין להם דברי האחד ואזל איהו ועבד כאידך והטור פירש כגון דסתם גמרא פריך ממילתיה ונראה שזה הוא דעת הרי״ף ממ״ש בפ' שבועת הדיינין גבי פלוגתא דראב״י ורבנן ואפשר דכולהו פירושי איתנהו וכל חד מינייהו טועה בשיקול הדעת הוי וכל אחד נקט פירוש אחד וה״ה לאינך ורב חסדא אמר כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד ורבינו פוסק כרב חסדא דמסקנא דשמעתא היא וכן פסקו בהלכות ומאי דקאמר רב ששת נמי הלכתא היא דסוגיין בעלמא נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר בכתובות (ק':) ב״ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעו וכו' וכן בשבועות ובדוכתי אחריני ולכך פסק דטועה בדבר משנה חוזר. וכתב הטור בשם הראב״ד ז״ל שאם טעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו הוי טועה בדבר משנה וכתב הרא״ש ולא מיבעי בפיסקי הגאונים אלא אפילו חכמי כל דור ודור שאחר הגאונים לא קטלי קני באגמא הוו ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכך יש לדקדק שסובר רבינו שטועה בדברי הפוסקים הוי טועה בדבר משנה מדכתב כגון דינין המפורשים במשנה ובגמרא ומדכתב תיבת כגון משמע דאתא לרבות טועה בדברי הפוסקים. \n",
+                "<b>ומ\"ש שאם אי אפשר להחזיר פטור</b> מדאמרינן בגמ' דרבי טרפון האכיל בהמה שניטל האם שלה לכלבים וטועה בדבר משנה הוה דהא סתם מתני' באלו טריפות ניטל האם שלה כשרה ואמרינן עלה כיון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת כלומר כיון שלא האכלתה לכלבים בידיך ומדברי הטור נראה שפירש דברי רבינו אפילו שנשא ונתן ביד וכך כתב הרשב\"א בתשובה ולי נראה דעד כאן לא פטרינן לטועה בדבר משנה אלא ממה שנעשה על פיו לא ממה שעשה בידים וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו אע\"פ שגרם להזיק</b> והיינו בשלא נשא ונתן ביד אבל כשנשא ונתן ביד מזיק ממש הוא וחייב לשלם ואע\"פ שמומחה שנטל רשות מר\"ג אפילו נשא ונתן פטור התם שאני דהפקר ב\"ד הפקר וכן פירש\"י גבי הא דאמרינן לינקט רשותא מריש גלותא וכמו שנדקדק מלשונו בסמוך וכן גבי הא דאמרינן (סנהדרין ה') מהכא להכא וכו' מהני דהכא שבט והתם מחוקק פירש\"י שבט לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב\"ד הפקר ע\"כ אלמא דמדין הפקר נגעו בה וכמו שפירשתי וכשנתנו לו רשות ע\"ד כן נתנוהו לו שלמי שיחייב בשקול דעתו אפילו נשא ונתן פטור וכן אם קבלוה עלייהו אע\"ג דלא נקיט רשותא משום דמסתמא אדעתא דהכי קבלו עלייהו לדונם כפי שקול דעתו ויפטר בכל ענין כיון דמומחה הוא. זה נראה בדעת רבינו. ואחר שכתבתי זה מצאתי שכתבו התוס' גבי ההיא דהאכיל ר' טרפון לכלבים וא\"ל ר\"ע לאו כלום עבדת בלא נשא ונתן ביד איירי דאי האכילה ר\"ט לכלבים טובא עבד, הרי מפורש בדבריהם מה שדקדקתי בלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם הדיין מומחה ונטל רשות וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין (דף ה') אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי בעי למיפטר לישקול רשותא מבי ריש גלותא וכן אמר שמואל ופירש\"י דכיון דברשות נחת לא משלם כלומר כיון דברשות ב\"ד נחת וב\"ד יש כח בידם להפקיר ממון לא משלם: \n",
+                "<b>או שלא היה נוטל אבל קבלוהו עליהם וכו'.</b> שם גבי רבה בר בר חנה דן דינא וטעה ואתא קמיה דר' חייא וכן מר זוטרא בריה דרב נחמן ואתא לקמיה דרב יוסף ואמרו להו אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והני תרי מומחין הוו ועוד דתנן דן את הדין וזיכה את החייב וחייב את הזכאי מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואוקימנא לה דנשא ונתן ביד כמו שכתבתי למעלה ואוקימנא בפ\"ק דסנהדרין בקבלו בעלי דינין וקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור ועוד ראיה מר' טרפון שאמר לו ר\"ע אי נמי בשיקול הדעת טעית מומחה לרבים אתה וכל המומחה לרבים פטור מלשלם וההיא דר\"ט דמי לקבלוהו בעלי דינין וכמו שביארתי הרי שמומחה שקבלוהו בעלי דינין אפילו נשא ונתן ביד פטור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש היה הטועה מומחה ולא נטל רשות ולא קבלוהו.</b> נלמד מהני עובדי דרבה ומר זוטרא דאמרו להו ואי לא קבלוך עלייהו זיל שלים. \n",
+                "<b>ומ\"ש או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהם וכו'</b> ממתני' דדן הדין וכו' ואוקמה רב חסדא בנשא ונתן וקתני סיפא אם היה מומחה אלמא ברישא באינו מומחה עסקינן דהיינו בפ\"ק דסנהדרין בקבלוהו בעלי דינין וכמו שכתבנו למעלה. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו</b> הנה דעת רבינו נפלאת בעיני שבכל הדינים האלו הוא נמשך אחר דעת ההלכות זולתי בדין הזה שההלכות הביאו דעת גאון אחד שסובר כן וחלקו עליו וסתרו דבריו ואי אפשר לומר שרבינו סובר כדעת הגאון ההוא שטענת הגאון היא דכי אסיקנא בשנשא ונתן דלא כר\"מ דדאין דינא דגרמי אבל אנן דקיי\"ל כוותיה מי שאינו מומחה שטעה בשקול הדעת אם א\"א להחזיר ישלם מביתו וההלכות דחו דבריו דאפילו לר\"מ פטור שאע\"פ שגרם להזיק לא נתכוון להזיק ועד כאן לא חייב ר\"מ אלא בגורם המתכוין אבל לא בגורם שאינו מתכוין כי האי ורבינו בראש הפרק כתב שאע\"פ שגרם להזיק לא נתכוון. וי\"ל שאע\"פ שרבינו סובר בשאר הדינין הנזכרים בפרק הזה כדעת ההלכות בדין זה סובר כדעת הגאון דלא תלי האי דינא בהנהו דיני וסבירא ליה לרבינו דבדין זה הלכה כדעת הגאון ולא מטעמיה וזה לפי שבעל דין אין לו להפסיד אם לא ע\"פ הפקר ב\"ד במומחה דנקיט רשותא או ע\"פ קבלת עצמו והיינו מומחה דלא נקיט רשותא וקבלוהו עלייהו בעלי דינין וכמ\"ש אבל בדלא נקיט רשותא דליכא הפקר בית דין ולא קבלוהו אע\"פ שהוא מומחה וכן מי שאינו מומחה אע\"פ שקבלוהו לא מהני דאדעתא דדין תורה קבלוהו וכיון דאינו מומחה לא הוה אפשר ליה למידן דין תורה אם נשאו ונתנו הוה ליה מזיקין ממש וכיון שהחזיקו דבריהם כל כך דינם דין ומשלמין וכשלא נשאו ונתנו יחזיר ואם א\"א ישלם מביתו כי היכי דלא ליפסיד מארי דינא ואע\"ג דגבי טועה בדבר משנה כתב שאם א\"א להחזיר פטור שאני התם דגלי לן גמרא גבי ר\"ט דטעה בדבר משנה ואמרינן כיון דאילו איתה לפרה דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת דוקא גבי טועה בדבר משנה דגלי לן גמרא גלי אבל בשקול הדעת דלא גלי אית לן למינקט דינא כי היכי שלא להפסיד בעל דין ועוד דבשלמא אם נאמר דמי שאינו מומחה אע\"פ שלא נשא ונתן ביד אם א\"א ישלם מביתו היינו דטעי רבי טרפון דסבירא ליה דאפילו נקיט רשותא כל היכא דלא אפשר ישלם ואמר ליה רבי עקיבא דמאן דטעה בדבר משנה אפילו לא נקיט רשותא אי נמי טועה בשיקול הדעת ונקיט רשותא פטור ואי לא נקיט חייב אלא אי אמרת דאפילו מאן דלא נקיט רשותא פטור א\"כ רבי טרפון דמומחה וסמוך הוה במאי טעי הא אפילו אינו מומחה פטור ויש לנו למעט הטעות כל מה שנוכל וכיון דכן ע\"כ הוא כדאמרן ועוד מדברי ר\"ע נלמוד דקאמר ליה מומחה אתה וכל המומחה לרבים פטור ואם איתא דאפילו אינו מומחה דקבלו פטור לימא ליה כיון דקבלוך פטור אתה דמסתמא דין זה שאלו מלפניו דלא דינא דממון הוה דנימא שכפאם לדון לפניו וכיון דלא א\"ל הכי שמע מינה דאפילו קבלוה עלייהו כיון שאינו מומחה חייב והוא הדין למומחה ולא קבילו עלייהו דתרוייהו בחד טעמא שייכא וחד דינא אית להו וליכא למימר דחדא ועוד קאמר כדקאמר גמרא דא\"כ הוו להו תרי ועוד וחדא ועוד אמרינן ליה בדוחק קל וחומר תרי ועוד. והוי יודע שהרי\"ף כתב דשקול הדעת דליכא לברורי בה טעותא אם שלמו הכל על פיו ובא דיין אחד ופטר לא יחזיר דכיון דליכא לברורי דטעה זכה אידך במאי דתפס ואם שלם החצי ונשאר החצי כל אחד מהם זכה במה שבידו ואם לא נתן דבר פטור והיינו ההיא עובדא דמייתי פרק דיני ממונות זוטא (דף כ\"ט:) גבי ההוא גברא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי דאתו לקמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי וחייבינהו ליתמי ושלימו פלגא והדר אתו לקמיה דרבי חייא ופטרינהו אמרו א\"כ נהדר לן פלגא אמר להו כבר הורה זקן ופירש הוא ז\"ל דלא דמי הא טעותא דרבי ישמעאל ברבי יוסי דטעה בשקול הדעת לשקול הדעת דאמרינן לעיל דאילו התם הא אמרינן בהדיא היכי דמי שקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דאיפליגו בהדי הדדי ולא אתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו שקול הדעת וטעמא דמילתא כיון דסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזיל איהו ועבד כאידך איגלאי מילתא דודאי טעה אלא כיון דלא אתמר ביה הלכתא בהדיא לאו דבר משנה הוא ואילו שקול הדעת דהכא לית ראיה לרבי חייא לברורי ביה טעותא דר' ישמעאל בר' יוסי הלכך ליכא כח לאהדורי לעובדא דידיה ומשום הכי קאמר כבר הורה זקן וכך הם דברי הרא\"ש בפרק זה בורר על האי עובדא ואפשר לי לומר דרש\"י שפירש בסוגיין דעלמא היינו שרוב הדיינים נראה להם כדברי האחד והרב אלפסי ז\"ל לא פליגי דאע\"ג דלא פשט המנהג אם אחר שנפסק הדין נשאל לחכמים ורובם פסקו כאידך מיקרי נמי שיקול הדעת כפירש\"י ורבי חייא ורבי ישמעאל ברבי יוסי לא היו עמהם חכמים אחרים באותה העיר הילכך הוה ליה ההוא דינא שקול ואי שלמו קם דינא דזכה אידך במאי דבידיה והוו להו יתומים המוציא מחבירו ועליהם הראיה דטעה אידך ואי לא שלמו אידך הוה ליה מוציא מחבירו ולא לשלמו וה\"ה לשלמו פלגא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל מי שאינו מומחה וכו'.</b> זה דבר פשוט בעצמו וכבר קדם הדבור לרבינו בסוף פרק ד' שראש גולה שנתן רשות למי שאינו יודע שהוא כמקדיש בעלי מומין למזבח שאין הקדושה חלה עליו וא\"כ אע\"פ שנטל רשות כיון דלאו מומחה הוא ולא קבלוה עלייהו אין דינו דין כלל וכ\"כ הרב אלפסי ז\"ל אבל דברי רבינו צ\"ע שאחר \n",
+                "<b>שכתב ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעלי דין</b> \n",
+                "<b>כתב ואם אין לו להחזיר וכו' ישלם</b> והרי כבר אמר תחלה שכיון שנשא ונתן ביד ישלם מביתו א\"כ מה שייך תו למימר ואם אין לו להחזיר ישלם הרי כבר שלם בין יש לבעל דין להחזיר בין אין לו ואין לומר שכלפי שאמר אם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין אמר לא תימא על כל פנים חוזר ולוקח ואם אין לו להחזיר לא יפסיד הדיין אלא יחזיר הבעל דין שנתן לו לכן אמר שאפילו שאין לו להחזיר יפסיד הדיין ופירוש ישלם יפסיד מה שישלם דא\"א לומר כן שהרי רבינו כתב ישלם כדין כל גורם להזיק ואי דנשא ונתן ביד מזיק בידים הוא לכך צריך לגרוס בדברי רבינו לדעתי ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה ואם לא נשא ונתן ביד חוזר בעל דין ונוטל מחבירו מה שנתן לו ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא ואם לא ימצא בשום ספר רק כנוסחת ספרינו צריכים אנו לפרש שואם אין לו להחזיר וכו' לא קאי אלא אנשא ונתן ביד וטעם דין זה שאחר שאין דינו דין כלל הדר דינא ואם נשא ונתן ביד הוה ליה מזיק משלם הוא מביתו וחוזר ועושה דין עם הבעל דין האחר שאומר לו בעל דין איני רוצה להתדיין עם שום אדם אבל אתה שנשאת ונתת ביד לך ועשה דין עמו ואם לא נשא ונתן ביד כל היכא דאית ליה לבע\"ד אינו מחוייב לעשות עמו דין דא\"ל אמת שחייבתיך אבל היה לך לעכב הממון וכיון שלא נשא ונתן ביד פטור מלעשות דין אבל אם אין לו להחזיר וכו' חייב לשלם שזה אחר שאינו מומחה ולא קבלוהו עליהם גורם להזיק בכוונה הוא וקי\"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי וממ\"ש \n",
+                "<b>רבינו הרי זה בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל הדיינים</b> יתברר לך שמי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליהם בין טעה בדבר משנה בין טעה בשקול הדעת כולהו חד דינא אית להו ואינו בכלל מ\"ש רבינו בראש הפרק כל דיין שטעה וכו' שזה אינו בכלל הדיינים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיין שטעה וחייב שבועה וכו'.</b> בעל העיטור כתב שהרי\"ף כתב בתשובה שמי שחייבוהו ב\"ד שבועה חמורה ועשו ביניהם פשרה ואחר כך ראו שלא היה עליו אלא חרם סתם יכול הוא לחזור שיש לו לומר אילו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה פשרה והוה ליה הקנין בטעות ומי שנתחייב שבועה ונתן ממון לפוטרו משבועה ואח\"כ מצא ראיה שנתחייב בממון הפשרה בטלה דכיון שנתחייב בממון אין כאן שבועה אבל עשו פשרה ולא הזכירו שבועה הפשרה קיימת [עכ\"ל] וא\"כ הוא הדין נמי לדיין שטעה וחייב שבועה וכו' ונראה לי דהיינו דוקא בשטעה בדבר משנה אי נמי בשיקול הדעת ואיכא לברורי טעותא אבל אי ליכא לברורי טעותא המע\"ה וכמו שכתבתי בפרק זה בשם הרי\"ף ז\"ל: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ו-ז)</small> שנתעצמו בדין וכו' עד עבד לוה לאיש מלוה.</b> סנהדרין סוף פרק זה בורר (סנהדרין דף ל״א:) וכתבו התוס' דמאי דקאמר ואם אמר כתבו ותנו לי וכו' היינו דוקא היכא דנתעצמו בדין וכפאום אבל בעלמא אין כותבין ונותנין לו וכן משמע בפרק אי זהו נשך מעובדא דתרי כותאי דעבדי עסקא דא״ל חזינא דכל בתר דידי קאזיל מר וקאמר כי האי ודאי צריך לאודועי משמע דבעלמא לא. וכתב נמוקי יוסף גבי האי עובדא דתרי כותאי בשם הרשב״א ז״ל והר״ן והראב״ד ורבינו תם ור״י דדוקא היכא דאיכא חשדא כי התם צריך להודיע הטעם אבל ליכא חשדא וכפאוהו דצריך לכתוב וליתן לו אין צריך לכתוב הטעם אלא פלוני טען כך ופלוני כך ונראה לנו שהדין עם פלוני ובית דין של בית הועד הם ידעו טעמו של דבר ואם לא כפאוהו וליכא חשדא אין כותבין לו וכתב עוד נמוקי יוסף דמאי \n",
+                "<b>דקאמר ואם הוצרך וכו' מבית דין הגדול שבירושלים וכו'</b> לא שיפסקו ב\"ד הגדול עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי דינין עומדין לפי הדיינים אלא שב\"ד הגדול מודיעין דעתם לב\"ד זה והם דנין אותם: \n",
+                "<b>כתב</b> \n",
+                "<b>הרמ\"ך אבל אם אמר המלוה וכו'</b> תימה למה הביא האי קרא דעבד לוה לאיש מלוה כיון דמסיק לבסוף דניזק או נגזל או תובע אחר יכול לכוף הנתבע לעלות עמו ורבותי ורבינו תם מפרשים דניזק ומזיק לא מצו מעכבי דטעמא דמלוה משום דעבד לוה לאיש מלוה אבל בשאר תביעות ליכא עבד עכ\"ל. ול\"נ דיש לומר דבשאר תביעות נמי שייך לומר שהתובע מתרעם מחבירו שהזיקו הוי הנתבע עבד לו עד שיסלק היזקו או יברר שאינו מזיקו: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך על דברי רבינו יש לתמוה עליו שפירש נלך לבית הועד נלך לבית דין הגדול ומההיא דפ' הגוזל זוטא (דף קי\"ב:) אית למוכח דחילוק איכא בין ב\"ד הגדול לבית הועד וכ\"כ רבינו תם והר\"י בר אשר ונראים דבריהם עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א כשהיו שם עדים וכו'.</b> היינו כדי שלא יהא כ\"א תובע את חבירו ואומר לבי דינא רבא אזילנא ויבא להתפשר עמו כדי שלא להתבטל ממלאכתו ולילך לעיר אחרת לידון עם בעל דינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הדין בזמן הזה שאין וכו'.</b> למד כן מדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב:) הלך אחר ב״ד יפה אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבי מתיא בן חרש לרומי משמע שבלוד או ברומי הוה ב״ד הגדול שאין למעלה הימנו. וממ״ש \n",
+                "<b>רבינו ומקומות שיש בהם תלמידים שאין כמותם</b> נראה שדעתו כדעת קצת מפרשים שאומרים שאם דייני עירם הדיוטות אפי' לוה מצי מעכב ולומר איני דן אלא בב\"ד של מומחין ומהרי\"ק בשורש צ' כתב שמאחר שכתב מרדכי בסוף פרק זה בורר בשם א\"ז דלית לן השתא בית הועד קיבוץ תלמידי חכמים שיתבייש מהם אע\"פ שבזמן רבינו היו מקומות ראויים שיכוף המלוה את הלוה ללכת שם לדין אין ראוי לומר שיחלוק רבינו על א\"ז שהרי ידוע הוא שבכל יום הדורות מתמעטים ולכן אפשר לומר דבימי א\"ז אפילו רבינו היה מודה דלא היה שום ב\"ד ראוי להקרא בית הועד, ודבריו תמוהים בעיני שהרי רבינו לא תלה הדבר בבית הועד אלא במקומות שיש חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם ודבר זה מצוי בכל דור ודור: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד מבעלי דינין שאמר וכו'.</b> משנה סנהדרין ריש פ' דיני ממונות בתרא (דף כ\"ג) דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להם עוד אחד דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להם עוד אחד ולפי גירסת ספרים שלנו בדברי רבינו שכתוב בהם והם בוררים להם דיין שלישי פסק רבינו כר' מאיר אע\"ג דרבנן פליגי עליה משום דר' אלעזר ורב פפא שקלי וטרו לפרושי מילתיה ואם היינו מוצאים נוסחא שאין כתוב בה וא\"ו דוהם היינו אומרים דפסק כחכמים וכך מצאתי בספר ישן מאד הרי אלו שני הדיינים שבירר זה אחד וזה אחד בוררים להם דיין שלישי עכ\"ל ואין כתוב והם ואם כן פסק כחכמים וכן גורס ספר מצות גדול והיא הנוסחא האמיתית דאמרינן בגמ' דלרבנן בדעת דיינים סגי ואמרינן תו בגמ' דמתני' הכי קאמר כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד יצא הדין לאמתו כלומר דמתני' לא קתני בחיוב שיצטרכו לברירת דיינים אלא אם האחד בורר דיין אחד והאחד בורר דיין אחד כשבוררין שלישי יצא הדין לאמיתו וזהו שכתב רבינו אחד מבעלי דינין שאמר וכו' כלומר אם קרה מקרה ואמר התם רב פפא דאפי' הוי מומחה יכול לעכב ופסק רבינו כרב פפא אע\"ג דאיכא מאן דפליג עליה משום דמוקי מתניתין אפילו במומחין ועוד דבתרא הוא. ודע שמה שכתב \n",
+                "<b>רבינו אפילו היה אחד שבררו בעל הדין חכם וכו' אלא גם הוא בורר מי שירצה</b> דמשמע שאפי' לוה יכול לומר איני דן אצל זה היינו דוקא כששני הדיינים בעיר אחת אבל אם הדיין שבורר בעל דין שני הוא בעיר אחרת לא וכמו שנתבאר בסוף פרק ששי והכי אמרינן בגמ' כגון בי דיני דרב הונא ורב חסדא דאמר ליה מי קא מטרחנא לך ופירש\"י דתרווייהו במקום אחד והתוספות כתבו שהיו סמוכים זה לזה חוץ לשלש פרסאות ואם כן כל שאינו רחוק אלא שלש פרסאות לוה יכול לעכב וכתב בח\"מ סימן י\"ג על דברי רבינו ואני כתבתיה למעלה שהמומחה דן את האדם בע\"כ ואפשר לומר דעת הרמב\"ם ז\"ל אינו אלא דוקא כשבירר כבר אחד דאז אינו יכול לכוף חבירו דאם לא כן לא היה הדין שוה דכמו שבורר האחד כך יש לו לחבירו לברור אחד אם ירצה אבל כל זמן שלא נברר המומחה יכול לכוף שניהם לדון לפניו עכ\"ל. ופירש\"י שמתוך כך יצא הדין לאמיתו דצייתי בעלי דינין דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום. וכתב הרא\"ש לפי שיש חסרי הדעת טועים בדברי רש\"י ולומדים ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות מי שבררו ועומד במקומו להפך דברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם דיין בעל תחבולות ונתלו בדברי רש\"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו וחלילה וחס שלא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי ביררתי שסובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך כך צייתי לדינייהו אבל הדיין עצמו חלילה שיהפוך למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור אבל אם היה יכול להטעות את חבירו שיקבל סברתו אע\"פ שהוא מפוקפק בה הוא בכלל מטה משפט אבל דעת הרב מתוך שזה בררו מבין דבר לאשורו אם יש לו זכות נושא ונותן עם חבירו וכן עושה הדיין השני למי שבררו ונמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני הדיינים שניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמיתו עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שקבל עליו קרוב או וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ד) אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לו בחיי ראשך ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו ובגמרא איפליגו ר' יוחנן ור״ל באי מחלוקת לפני גמר דין או לאחר גמר דין ורב יהודה ור' יוחנן איפליגו אי באתן לך מחלוקת או במחול לך ואמר רבא מחלוקת באתן לך אבל במחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור בו וסבר נמי דפלוגתייהו לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין ד״ה יכול לחזור בו ואמרינן נמי התם (דף כ״ד:) שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו (אי) לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים וכו' שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מאי שלח להו אין לאחר קנין כלום ונראה דכי אמרינן רב אשי אמר הכי שלח ליה לאו למיפלג אדינא קמא אתי אלא למימר דלא שלח ליה למשאל בהאי גוונא אבל אין ה״נ דדינא הכי הוי וכיון דרבא דבתרא הוא סבירא ליה דמחלוקת באתן לך אבל במחול לך אינו יכול לחזור בו ומחלוקת לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין יכול לחזור בו כוותיה נקיטינן ופירוש מחלוקת באתן לך דנתבע אמר לתובע אם יחייבוני פסולים אלו אתן לך בהא דוקא פליג ר״מ דהואיל והממון בידו אין כח לתובע להוציאו אלא בדיינים כשרים אבל במחול לך כגון תובע אמר לנתבע אם יזכוך פסולים הללו יהא מחול לך אין יכול לחזור בו דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי וכתב נמוקי יוסף בשם הרא״ה והאחרונים דמחול לך אין פירושו שיאמר כן בפירוש דא״כ היכי ס״ד דבמחול לך מחלוקת דכיון דקי״ל לאחר גמר דין מחלוקת הרי זכו אותו והויא מחילה גמורה אלא הכי פירושה דאמר ליה תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו בכל מה שיאמרו אבא ואביך הן לפטור הן לחיוב שאין בלשון הזה לשון מחילה ופירוש גמר דין גבי נאמן עלי אבא או אביך הכל מודים דלפני גמר דין היינו קודם שיפסקו הדין ויאמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ולאחר גמר דין הוי לאחר הפסק. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול</b> היינו לומר דכיון שנגמר הדין הוה ליה כאילו הוציא הממון כבר ואינו יכול לחזור בו ושלא כדברי הטור והרמ\"ך שכתבו שנראה מדברי רבינו וכן כתב נמוקי יוסף בראש מרובה דכל שלא הוציא יכול לחזור בו ואי אפשר לומר כן דאי אפילו בדור לי בחיי ראשך כתב רבינו נגמר ונשבע כמו שאמר לו אינו יכול לחזור וחייב לשלם ואפי' שלא אמר ב\"ד איש פלוני זכאי כמו שנכתוב בסמוך כל שכן הכא שנגמר הדין באיש פלוני זכאי שאינו יכול לחזור בו אלא ודאי כמו שפירשתי נראה עיקר אבל בדהיה חייב לחבירו שבועה נחלקו המפרשים שיש אומרים שכיון שפסק הדין על עצמו ואמר דור לי בחיי ראשך היינו גמר דין ומיהו נמי ה\"מ כשקבל עליו הלה אבל לא קבל עליו יכול לחזור בו דכיון שלא קבל לא חשיב גמר דין וא\"כ מעת שפסק הדין על עצמו עד שיקבל עליו הלה הוי לפני גמר דין וכיון שקבל הלה על עצמו הוי לאחר גמר דין וכתב נמוקי יוסף בשם האחרונים שזה דעת הרי\"ף ובפ' המפקיד כתב נמוקי יוסף ששיטה זו היא המחוורת בעיני רוב המפרשים וזה דעת רבינו כמבואר בדבריו ויש חולקים בדבר ומחלוקתם תלוי בחילוף גירסא פרק יש נוחלין ובדקדוק סוגית הגמ' בריש פרק המפקיד ובפרק שבועת הדיינים. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אפילו קבל עליו וכו' בשני עדים כשרים או בשלשה ב\"ד מומחין</b> היינו כרש\"י שפירש דמאי דאמרינן בגמרא כגון דקבליה עליה בחד היינו אליבא דר\"מ לומר דאע\"ג דלא קבליה לההוא פסול אלא בחד דיינא דאיכא תרי אחריני בהדיה אמר ר\"מ יכול לחזור בו וא\"כ ר\"ע ורבנן בין שקבלו עליו בדיין אחד או בשלשה פליגי ולא כדברי התוס' שפירשו דאליבא דרבנן היא ולומר דדוקא כי קבליה עליה בחד דיינא הוא דאינו יכול לחזור בו אבל אם קבליה עליה בשלשה אפילו רבנן מודו דיכול לחזור בו ואי קנו מיניה הא פסקינן דאין לאחר קנין כלום ואפילו קבל עליו לבעל דינו כבי תרי וקנו מידו אינו יכול לחזור בו כדגרסינן פרק שבועת הדיינים וכן כתב הרי\"ף: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"א) כל זמן שהוא מביא ראיה סותר את הדין פירוש כגון שלא אמרו לו הבא עדים וראיה אלא כיון שראו שלא הביאם פסקו הדין והביא עדים או ראיה סותר הדין אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד שלשים יום הביא בתוך ל' יום סותר לאחר שלשים יום אינו סותר אמר רשב\"ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים אמרו הבא ראיה אמר אין לי ראיה ולאחר זמן x מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינו כלום אמר רשב\"ג מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה xx אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה ראה שהוא מתחייב ואמר קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום עד כאן במשנה ואמרינן בעלמא כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה וראיה אחרונה היינו הבבא השנית של משנה זו דפליג בה רשב\"ג ואמרינן בגמרא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתום טענותיו כיצד א\"ל הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אין לי ראיה אבל באו עדים ממדינת הים או שהיתה דסקיא של אביו פירוש שק של עור ששטרות אביו מונחין בו מופקד ביד אחר הרי זה מביא וסותר: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א בגדול שנתחייב וכו'.</b> שם ההוא ינוקא דתבעוהו לקמיה דר\"נ אמר אית לך סהדי א\"ל לא אית לך ראיה א\"ל לא חייביה ר\"נ הוה קא בכי ואזיל שמעי הנך אינשי אמרו ליה אנן ידעינן במילי דאבוך אמר ר\"נ בהא אפי' רבנן מודו דינוקא במילי דאבוה לא ידע ומפרש רבינו שהיה קטן בעת מיתת אביו ועכשיו הגדיל וכן כתב הרמ\"ה ונ\"ל הטעם דאילו השתא נמי קטן הוה הא קי\"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפניו דמי ועוד דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם אבל התוספות פירשו דהשתא נמי קטן היה והא דאין נזקקין קא הדר ביה ר\"נ ואמר דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו ומהאי טעמא נמי מקבלין עדות על הקטן א\"נ קיום שטר הוה וקטן הוה בעי למפסליה בטענת פרוע או מזוייף בלא עדים וראיה וקיימוהו דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכן דעת הרא\"ש דקטן הוה השתא דאילו הגדיל בשעת העמדה בדין אמרינן או ידע קודם בואו לדין או חקר אחר שתבעוהו לדין כיון דבר דעת הוא דינו כאחר דעלמא ואין בדבריו אלה כדאי לסתור דברי רבינו דכיון דבשעת מיתת אביו לא הוה ידע במילי דאבוה משום דקטן הוה אע\"פ שבשעת העמדה בדין היה גדול אינו יודע מי ומי היודעים זכותו כדי שיחקור מהם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שקנו מידו וכו'.</b> כתב ספר מצות גדול שכך הורו הגאונים והביא הוא ז\"ל ראיה מירושלמי דגרסינן התם המתנה אם לא אעשה לך כך וכך ביום פלוני יהא כך ואירע לו אונס רבי יוחנן אומר אונסא כמאן דלא עבד וריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד והלכתא כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ב\"ד שנחלקו וכו' עד וכל אלה הדברים דברי קבלה הם.</b> משנה פ\"ק דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב״ד של שלשה וכו' עד יוסיפו הדיינים שנים.</b> משנה פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט): \n",
+                "<b>אמרו שלשה מהם זכאי וכו' עד ומעמידין את הממון בחזקת בעליו.</b> הם דברים פשוטים ובסוף פרק שאחר זה יתבאר שיכולים להוסיף דיינים עד ע\"א ולא יותר: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד א\"א רואה אני בגמרא וכו'. טעמו של הראב\"ד מדאמרינן בסוף פ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) ההוא דאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וסבור לראב\"ד דבין בדיני ממונות בין בדיני נפשות קאמר ורבינו סובר דלא קאמר אלא בדיני נפשות דוקא והטעם אכתוב בפרק שאחר זה: \n",
+                "<b>והרמ\"ך</b> \n",
+                "<b>כתב נמצאו חמשה נושאים ונותנים וכו'.</b> תימה היאך ישאו ויתנו חמשה והא האחד אומר איני יודע וכיון שאינו יודע לא ישא ולא יתן מ\"מ אם ידע אחר מכאן יכול לישא וליתן דכי אמרינן אי אמר טעמא לא שמעינן ליה בדיני נפשות לחובה הוא דאמרינן אבל לזכות אף בדיני נפשות שמעינן ליה דלא גרע מאחד מהתלמידים ודיני ממונות לזכות הוא דחובתו של זה זכותו של זה וצ\"ע עכ\"ל: \n",
+                "<b>ודע</b> שהרשב\"א בתשובה כתב שהוא סבור כדברי הראב\"ד ושכן דעת כמה גדולים: \n",
+                "<b>וכתב</b> עוד ז\"ל וכן נ\"ל מהירושלמי דב\"ד של שלשה שאמר אחד איני יודע והוסיפו שנים ואח\"כ אמר אחד מהארבעה איני יודע שהדין נגמר ע\"פ השלשה כאילו היתה תחלת ישיבתן בשלשה אלו דגרסינן התם בפרק היו בודקין (הלכה ו') תני למה אמרו מוסיפין דיינים שאם היו שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים ליגמר הדין בשלשה אמר ר' אילא מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרים אותו בשלשה אמר ר' יוסי ותשמע מינה שלשה שדנו ומת אחד מהם חותמים בשנים וכותבין אע\"פ שחתמנו בשנים בשלשה דננו ונראה לי פירושו שאם היו שנים מהראשונים מזכין ואחד מהאחרונים יושב עמהם בדין כלומר נושא ונותן עמהם ודן ואינו רוצה לומר מזכה אלא דן עמהן בין לזכות בין לחובה אע\"פ שאמר הרביעי איני יודע נגמר הדין בשלשה שהרביעי שאמר איני יודע אינו מכללם אלא כמאן דליתיה דמי ולפיכך נגמר הדין בשלשה אלה ולפיכך היה סבור רבי אילא דכיון שהיתה ישיבתן בארבעה לא יגמר בפחות מארבעה והרביעי שאמר איני יודע מעכב בארבעה כאחד מהשלשה שאמר איני יודע והא דקאמר ברישא שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים לאו למימרא שיהא אותו שמן הראשונים מזכה ג\"כ ושיהו שלשתן מזכין והרביעי חולק ומחייב שא\"כ היאך יחלוק רבי אילא ויאמר שיהיו צריכים כולן להשוות לדעת אחת ולא ילך אחר השלשה שאם תאמר לפי שאלו ב\"ד שקול וכל ב\"ד שקול הרי הוא כאילו ירדו לדעות שא\"כ אף אנו נאמר כן בדיני נפשות כל שמוסיפין שנים צריכים להיות כולם נוטים לדעת אחת וזה אינו דהא כשהיה ב\"ד הטיה לטובה באחד והטיה לרעה בשנים ואע\"פ שכל שהוסיפו הרי הם ב\"ד שקול ואין לומר שיחלק רבי אילא בין דיני נפשות לדיני ממונות אלא נראה שעל כרחנו יש לנו לפרש כמו שפירש' וכל ששנים מזכין מן הראשונים ואחד מהאחרונים יושב ודן עמהם אע\"פ שחולק ומחייב יגמר הדין ע\"פ ב\"ד זה כאילו היתה תחלת ישיבתן בשלשה וקי\"ל כרישא דירושלמי ושתים זו שמענו חדא דאין האומר איני יודע נחשב מכלל הבית דין מדקאמר רבי אילא שנראה דינו ליגמר בארבעה ועוד דאם אמר אחד מן הארבעה איני יודע יגמר הענין ע\"פ שלשה שהם מנין הראוי ונ\"ל כי בירושלמי נסרך הרמב\"ם במה שכתב ז\"ל או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואחד אמר איני יודע וכו' הולכין אחר הרוב ע\"כ הצריך שלשה לומר זכאי כפשוטו של ירושלמי זה וגרם לו זה מה שהוא סבור שאף האומר איני יודע כמאן דאיתיה דמי וא\"כ עד שיהיו שלשה מזכין או מחייבין אין כאן רוב עכ\"ל והרבה סעד לדברי רבינו שפשט הירושלמי אתי כוותיה: \n",
+                "<b>כתב</b> הרמ\"ך אם ארבעה אומרים זכאי או חייב וכו'. אע\"פ שלא פירשו כן רבותי יפה פירש זה הרב דכיון דאיכא שלשה שיודעים בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא אמרינן הכי כדמוכח בשמעתין ולפי סוגית הגמ' לא נראה דברי הרב דהא חזינא בפ\"ק (ה':) דמקשה לשמואל משנים אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע דאמרינן יוסיפו הדיינים ומקשה ואמאי ולהוי כשנים שדנו ומתרץ שאני התם דאדעתא דתלתא יתיבי ה\"נ אע\"ג דשלשה יכולים לעשות דין לבדם כיון דאדעתא דחמשה יתבי לא יכלי תלתא למגמר דינא עכ\"ל. ויש לומר דשאני התם שמתחלה היו שלשה שייך למימר הכי כשאחד אומר איני יודע אבל הכא ליכא למימר אדעתא דארבעה או ה' נחתי מאחר שמתחלה לא היו אלא ג': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שאמר איני יודע אינו צריך וכו'. .</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות וכו'.</b> סוף פירקא קמא דסנהדרין (דף י\"ז.) מימרא דרב כהנא ויהיב טעמא דכיון דאם לא מצאו לו זכות ביום אחד מעבירין אותו עד למחר שמא ימצאו טעמי זכות ויפטרוהו והני תו לא חזו ליה זכותא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סנהדרי קטנה שנחלקו וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ'). \n",
+                "<b>ומה שכתב וזה שאמר איני יודע הרי הוא כמי שאינו וכו'.</b> מדאמרינן ספ\"ק דסנהדרין (דף י\"ז) אמר ר' אבהו במוסיפין עושין בית דין שקול לכתחלה פשיטא מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי אמר מילתא שמעינן ליה קמ\"ל האי דקאמר איני יודע דכמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וסובר רבינו דדוקא לחובה הוא דלא שמעינן ליה אבל לזכות שמעינן ליה דהא אפילו חייב בהדיא חוזר ומלמד זכות וממאי דפרכינן פשיטא מפיק רבינו דלא מיירי הכא אלא בדיני נפשות דתנן בהו בהדיא מוסיפין שנים שנים דאילו בדיני ממונות לא תנן אלא יוסיפו הדיינים ולא תנן בהדיא אי חד או תרי והיכי פריך פשיטא אלא ודאי בדיני נפשות עסקינן וכיון דבדיני ממונות לא אתמר האי מימרא אי ההוא דאמר איני יודע הדר ואמר טעמא שמעינן ליה ועוד דטעמא מאי אמרינן דכמאן דליתיה דמי דמשום חומר דיני נפשות אין לו לחזור וללמד חובה אבל בדיני ממונות דלא שייך האי טעמא הוי כמאן דאיתיה ועוד דבדיני ממונות מה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה ואי אמר טעמא שמעינן ליה. \n",
+                "<b>ועל מ\"ש רבינו x יוסיפו הדיינים שנים נמצאו חמשה נושאין ונותנין בדבר</b> כתב הראב\"ד א\"א אני רואה בגמ' שאותו שאמר איני יודע אינו מן המניין ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה נמצא לאחר שהוסיפו אינו אלא ארבעה, ובמה שכתבתי נתיישבה השגה זאת דלא מיירי ההיא דאי אמר טעמא לא שמעינן ליה אלא בדיני נפשות דוקא אבל לא בדיני ממונות ורבינו בפרק ח' מיירי לענין דיני ממונות שהרי בב\"ד של שלשה מיירי. ומ\"ש ועוד הראשון הרי הוא אומר איני יודע ואינו לא מזכה ולא מחייב השגה זו איני מכיר וכי אי אפשר שמתחלה היה מסופק בדבר ולכן אמר איני יודע ובמשא ובמתן הותר לו הספק ההוא ונטה לצד אחד. \n",
+                "<b>ומ״ש רבינו ואם לא ראה גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו.</b> סוף פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ״ב) לא ראו מאי א״ר אחא פוטרין אותו וכו' אמר ר' יוחנן פוטרין אותו ועוד שם תנו רבנן אומרים בדיני ממונות נזדקן הדין ואין אומרין בדיני נפשות נזדקן הדין מאי נזדקן הדין אילימא קש דינא כלומר זקן דין זה ועמוק וצריך להמתין בו איפכא מיבעי ליה כלומר שבדיני נפשות צריך לעיין יותר אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא איפוך ותפס כוותיה ולא מצאתי טעם מספיק למה תפס כן דהא התם בסמוך פליג רב אשי ואמר לעולם לא תיפוך ומאי נזדקן הדין חכם דינא כלומר יפה עמדנו על בוריו והוה ליה לתפוס כוותיה דבתרא הוא ומאריה דגמ' טפי מרב הונא בר מנוח ועוד דלא מפיך לברייתא אם לא שנאמר דטפי משמע בלשון נזדקן קש דינא מחכם דינא וצ״ע: \n",
+                "<b>כתב</b> הראב\"ד היו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע א\"א זה א\"א. והטעם להראב\"ד בזה שאותו שאומר איני יודע אינו מן המנין וכיון שמתחלה היו כ\"ג ונסתלק אחד כשאמר איני יודע ומוסיפין עליהם שנים שנים לעולם הם זוגות וא\"א להיות שבדיינים הנמנים חוץ מאותו שנסתלק שיהיו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע לפי שמנין כזה אינו זוגות ובמה שכתבתי בסמוך שדעת רבינו שאותו שאמר איני יודע יכול לחזור ולזכות נתיישב זה שכיון שבידו לזכות הרי הוא מהמנין. \n",
+                "<b>ומה שכתב רבינו היו אלו כנגד אלו וכו'.</b> הוא כגון שהיו בשלשה [ועשרים] ואמר אחד איני יודע והוסיפו שנים והיו י\"ב מזכין וי\"ב מחייבין ואותו האחד אומר איני יודע או שחזר אותו שאמר איני יודע וזיכה ואחד מאותם שהוסיפו אמר איני יודע מוסיפין והולכין וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב״ד הגדול וכו'.</b> ס״פ היו בודקין (סנהדרין דף מ״ב) תניא ר״י אומר כשם שאין מוסיפין על ב״ד של ע״א כך אין מוסיפין על ב״ד של כ״ג ואע״ג דלית הלכתא בב״ד של כ״ג בב״ד של ע״א משמע דכ״ע מודו מדקאמר כשם שאין מוסיפין ועוד דלא אשכחן במוסיפין דמתני' תוספת אלא עד ע״א נראה דאין מוסיפין משם ומעלה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד מהדיינים בדיני נפשות וכו'. ומ״ש רבינו ובכלל לאו זה שלא יחזור המלמד זכות.</b> משנה פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) אמנם ראיית הפסוק לא נזכרה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במה דברים אמורים בשעת משא ומתן וכו'.</b> מימרא דרב שם (דף ל\"ד) ופירש רש\"י דבשעת משא ומתן בעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות דשמא לא טעה אבל בשעת גמר דין שחיפש כבר הכל ועכשיו נראה שטעה חוזר ומלמד חובה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלמיד שהיה מזכה ומת רואין וכו'.</b> סנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ג) בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות ונשתתק מהו ופירש״י מי אמרינן אי לא נשתתק הוה מיחוש בדבריו וצריך לסתור הדין ולהביא דיינים אחרים מנפח רב ששת בידיה נשתתק אחד אפילו אחד בסוף העולם נמי פירש״י מנפח כלומר רוח הוא זה שכיון שנשתתק מה הועיל אי להכי אתית למיחש בכל היוצאים ליהרג נמי אימא שמא יש אחד בסוף העולם. התם לא קאמר הכא קאמר מאי ת״ש דאמר ר' יוסי בר חנינא אחד מן התלמידים שזיכה כלומר הוציא דבריו וטעמו לאור ומת רואין אותו כאילו הוא חי ועומד במקומו זיכה אין לא זיכה לא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שאמרו טעם אחד וכו'.</b> סנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו אמר ליה אין מונין להם אלא אחד פירש״י משום דחד מהנך קראי לאו להכי אתא דקי״ל לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד הילכך חד מינייהו מטעא טעי. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו אפילו משני מקראות</b> כלומר לא מיבעיא אם הם ממקרא אחד דלא חשיבי אלא כחד אלא אפי' אם אמרו שניהם טעם אחד משני מקראות לא חשיבי אלא כחד מהטעם שכתבתי ובזה אין מקום למה שהשיג הרמ\"ך: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומפי השמועה למדו שאין מתחילין בדיני וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ה) דיני נפשות מתחילין מן הצד פירוש מן הקטנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה וכו'.</b> משנה שם דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה ואמרינן עלה בגמרא היכי אמרינן להו ואתמר התם סברות טובא ואביי ורבא דאמרי תרווייהו הכי אמרינן ליה אי לא קטלת לא תדחל ותני כוותייהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר אחד מהתלמידים וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ') אמר אחד מהתלמידים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו אמר יש לי ללמד עליו זכות מעלים אותו ומושיבין אותו עמהם ולא היה יורד משם כל היום ובגמ' (דף מ״ב) והתניא אם יש ממש בדבריו [לא היה יורד משם לעולם ואם אין ממש בדבריו] אינו יורד כל היום וכו' אמר אביי תרגימה אאין ממש בדבריו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפי' אמר הנידון עצמו וכו'.</b> שם במשנה אפי' הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ובלבד שיהא ממש בדבריו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב״ד שטעו וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב): \n",
+                "<b>במה דברים אמורים כשטעו וכו'.</b> שם בגמ' (דף ל\"ג:) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן והוא שטעה בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל טעה בדבר שהצדוקים מודים בו זיל קרי בי רב הוא: \n",
+                "<b>כיצד אמרו הבא על הערוה וכו'.</b> שם אההיא דר' יוחנן דבסמוך היכי דמי אין חוזרין אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כגון שטעה שלא כדרכה שאין הצדוקים מודים בו ובפ\"ק דהוריות (דף ד') גרסינן אמר שמואל אין ב\"ד חייבים עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מה בין דיני ממונות וכו' עד וביום שלאחריו לחובה.</b> הכל משנה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב) ובקצת ספרי רבינו דיני ממונות מטין ע״פ עד אחד וכו' והיא גירסא משובשת וצריך למחוק תיבת עד וכך מצאתי בנוסחא ישנה וכך הוא כפי המתבאר בגמ' והענין הוא כמו שביאר רבינו ז״ל בראש פ״ח: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך אין דנין וכו' עד ומתחילין בדינו.</b> משנה וגמ' שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיני ממונות אע\"פ שדנין אותם בכל יום וכו' מדבריהם שאין דנין בע\"ש.</b> כך היא הגירסא הנכונה וכן מצאתי בספר ישן שלא היה כתוב למדו כמו בספרינו והדין ירושלמי כתבו הרא\"ש בפ' אחד דיני ממונות וז\"ל הירושלמי אסור לדון דיני ממונות בע\"ש והא מתני' דפליגא אין דנין דיני נפשות בע\"ש דיני נפשות הוא דלא דיינינן בע\"ש הא דיני ממונות דיינינן אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה וכן הוא בספר מצות גדול: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכי גרסינן אחד דיני נפשות ואחד דיני מלקיות ואחד דיני גלות הדינים האלו שוים בהם וכו'. ומה שכתב שדיני מלקיות כדיני נפשות</b> מדאמר רבה בפ\"ק דסנהדרין מלקות במקום מיתה עומד וכמו שיתבאר פרק ששה עשר מהלכות אלו ודיני גלות גם הם דיני נפשות: \n",
+                "<b>ואין אחד מהם בשור הנסקל.</b> פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) אמר ר' אבהו וכולן כלומר הדרכים האלו אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מכ״ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסית אין דיניו כשאר דיני נפשות מכמנין לו את וכו' ואינו צריך התראה.</b> משנה בסנהדרין פרק ארבע מיתות כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמנין להם חוץ מזה אמר לשנים הן עדיו ומביאים אותו לב\"ד וסוקלין אותו אמר לאחד וכו' מכמנין לו עדים לאחורי הגדר. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם יצא מב״ד זכאי וכו'.</b> פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ג:) תנו רבנן מנין ליוצא מב״ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו תלמוד לומר נקי אל תהרוג ומנין ליוצא מב״ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו ת״ל צדיק אל תהרוג אמר רב שימי בר אשי וחילופיהן למסית: \n",
+                "<b>ואין טוענין למסית.</b> ברייתא בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) בדיני נפשות אע״ג דלא טען טוענין לו ואין טוענין למסית ופירש״י אין טוענין ב״ד בשבילו טענות זכות אא״כ טענם הוא: \n",
+                "<b>ומושיבין בדינו זקן וכו'.</b> ברייתא פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ו:) אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים וכו' וחילופיהן במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיני ממונות והטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות וכו'.</b> ברייתא שם (דף ל\"ו) הטהרות והטומאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות קידוש החדש ועיבור השנה וכו' אין מונין להם אלא אחד ופירש\"י הטהרות והטומאות שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין אם כן חולקין וצריך לעמוד [למנין] אם רבו המטמאים או המטהרים מונין [את האב ובנו או את הרב ותלמידו] שנים אבל דיני [ממונות] ונפשות ומכות שמנין שלהם אף בתחלת הדין ומן התורה שזה צריך שלשה וזה כ\"ג וכן קידוש החדש שצריך שלשה דמשפט כתיב ביה וכו' וכן עיבור השנה שצריך ג' וה' וז' וכו' ע\"כ. אבל גירסת רבינו אינה כן אלא כך היא דיני ממונות הטהרות והטומאות אב ובנו הרב ותלמידו מונים להם שנים דיני נפשות ומכות וכו' אין מונין להם אלא אחד: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד דיני ממונות וכן הטומאות והטהרות וכו' א\"א אין הגמרא כן עכ\"ל. ומאחר שגירסא אחרת היתה לרבינו אין כאן השגה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ש רבינו זה שאנו מונין האב עם הבן וכו'.</b> כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך גומרין את הדין בקרובים: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד חיי ראשי איני רואה לא טעם ולא ריח בדברים אלו וכו'. וי\"ל שדעת רבינו לומר דכי פסלינן קרובים לדון היינו דוקא כשעומדים שם בשעת גמר דין דהיינו כשאומרין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אבל קודם לכן נושאים ונותנין עמהם ונמנין עמהם לראות אם רבו המזכין או המחייבין ואפשר שהטעם בדיני ממונות כיון שיחיד מומחה דן אותם א\"כ ה\"ל דומיא דטהרות וטומאות וכפירש\"י ולכך עולין למנין וכמו שכתבתי ואפ\"ה בשעת גמר דין לא ישבו שם שאין גומרין שום דין בקרובים: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תלמיד שהיה חכם וכו'.</b> שם (דף ל\"ו) אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות ואותיבנא עליה מברייתא דהטהרות והטומאות אב ובנו רב ותלמידו מונין להם שנים דיני נפשות וכו' אין מונין להם אלא אחד ופריק כי קאמר רב כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסבריה לא הוו צריכי ופירש\"י הטעם דכיון דלסבריה לא צריך גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דשמע מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו ואין אלו טעמים הבנת לבו דנימא אם היתה חכמתו מפי רב אחר היה אומר טעם אחר: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כשרים וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ב) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאים לכהונה ואמרינן עלה בגמרא (דף ל\"ו:) הכל לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאתויי ממזר ואקשינן עלה דהא תנינא בפרק בא סימן (נדה דף מ\"ט:) יש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות והוינן בה לאיתויי מאי ואמר רב יהודה לאיתויי ממזר ואסיקנא חדא לאיתויי גר וחדא לאתויי ממזר ומפרש רבינו דהאי גר דמרבינן הכא היינו דוקא כשאמו מישראל וכמו שכתבתי בפרק שני: \n",
+                "<b>וגר דן את חבירו וכו'.</b> ביבמות פרק מצות חליצה (יבמות דף ק״ב) אמר רבא גר דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל והיינו לענין דיני ממונות דוקא ודלא כרש״י שפירש דלדיני נפשות נמי אלא כדעת רבינו הסכימו כל הפוסקים שראיתי דבריהם: \n",
+                "<b>והסומא באחת מעיניו כשר לדון וכו'.</b> כבר נתבאר לעיל סוף פרק שני דמייתי לה מדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ד:) ההוא סמיא פירוש באחת מעיניו דהוה בשכונתיה דר״י דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ולא מידי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אומרים להם מכירים אתם אותו וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ') מכירים אתם אותו התריתם בו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד תלמיד חכם וכו'.</b> בפרק קמא דסנהדרין (דף ח':) גבי פלוגתא דר\"מ ורבנן במוציא שם רע רב פפא אמר הכא באשה חבירה עסקינן וקא מיפלגי בפלוגתא דר\"י בר יהודה ורבנן דתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר חבר אינו צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ופסק רבינו כרבנן ופירש\"י אלא להבחין שלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר ויש לתמוה על רבינו שפוסק כרבנן דחבר נמי צריך התראה היאך נתן טעם שלא ניתנה אלא להבחין בין שוגג למזיד דהוי טעם לר\"י בר' יהודה דאמר חבר אינו צריך מפני שכבר הוא יודע שהוא אסור וי\"ל דלרבנן נמי הויא התראה להבחין בין שוגג למזיד אלא דהוי בגוונא אחריתי דחבר וע\"ה שוין בו כגון להודיע שחתיכה זו חלב או שהיום שבת. ואחר שכתבתי זה מצאתי לרב המגיד שכתב כיוצא בזה בתחלת הלכות איסורי ביאה ואע\"ג דבההיא אוקימתא אתו חכמים דמתני' כר\"י בר' יהודה לא חיישינן לה למיפסק כוותיה משום דאיכא התם אוקימתי אחריני דלא תלי פלוגתא דר\"מ וחכמים בפלוגתא דר\"י ורבנן: \n",
+                "<b>וכיצד מתרין בו וכו'.</b> ברייתא שם פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ:) שהיו שואלים את העדים קיבל עליו התראה התיר עצמו למיתה המית תוך כדי דיבור: \n",
+                "<b>וכן אם שתק וכו'.</b> מדבעינן שיתיר עצמו למיתה ועוד דתניא פרק אלו הן הנשרפין (דף פ\"א:) התרו בו ושתק התרו בו והרכין בראשו פירוש או התרו בו והרכין בראשו פעם ראשונה ושניה מתרין בו שלישית כונסין אותו לכיפה אלמא דאין מלקין אותו אע\"פ שהרכין בראשו והוא הדין למיתה דמלקות במקום מיתה עומד. \n",
+                "<b>ומה שכתב וחייב אתה עליה מיתת בית דין</b> כלומר שאין צריך שיודיעוהו באי זו מיתה הוא נהרג וזה לפי שפסק כרבנן דפליגי ארבי יהודה דאמר עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג ורבנן סברי שכיון שהודיעוהו שהוא חייב מיתת ב\"ד סגי בהכי כדאיתא פרק קמא דסנהדרין ופרק אלו הן הנשרפין. \n",
+                "<b>ומ\"ש וצריך שיעבור וכו'.</b> כבר כתבתי בסמוך הברייתא האומרת ששואלים אותו תוך כדי דיבור אלמא דבלאו הכי לא קטלינן ליה: \n",
+                "<b>ובין שהתרה בו וכו'.</b> ספ\"ק דמכות (דף ו':) אמר רבא מתרה שאמרו אפי' מפי עצמו ואפילו מפי השד ופירש\"י מפי עצמו ההרוג עצמו התרה בו ואפשר לפרש בו עוד פירוש אחר שההורג היה מתרה בעצמו ואומר ראוי לי לימנע מלעשות זאת שא\"כ יהרגוני ב\"ד ואחר כך גבר יצרו עליו ועשאה ולמד רבינו ק\"ו לעבד ואשה ודין השד כיון אליו רבינו באומרו אפי' שמע קול המתרהו ולא ראהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו העדים היתה לו התראה וכו' עד ויראה לי.</b> הכל משנה סוף פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משנגמר דינו אין משהין אותו וכו'.</b> בסוף הנחנקין (סנהדרין דף פ״ט) גבי זקן ממרא אמרו במשנה היו משמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו שנאמר וכל העם ישמעו וייראו דברי ר' עקיבא ר' יהודה אומר אין מענין דינו של זה להמתין מלהמיתו עד הרגל אלא ממיתין אותו מיד משמע דאף ר' עקיבא לא אמר אלא בזקן ממרא משום דכתיב ביה וכל העם ישמעו וייראו אבל בשאר חייבי מיתות מודה דאין מענין דינם. ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ה) הקשו על מאי דתנן שאין דנין דיני נפשות בע״ש וליגמריה לדיניה בשבת וליקטליה בחד בשבא ותירצו נמצא אתה מענה דינו. \n",
+                "<b>ומ\"ש אפילו היתה עוברה וכו'.</b> משנה בפ\"ק דערכין (דף ז') האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד. ופירש\"י אין ממתינין לה עד שתלד אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא היא ישבה על המשבר קודם שנגמר הדין ממתינין לה עד שתלד דכיון דעקר ונע ממקומו גופא אחרינא הוא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומכין אותה כנגד בית ההריון וכו'.</b> שם ויהיב טעמא כדי שלא תבא לידי ניוול: \n",
+                "<b>וכל אשה שתהרג מותר ליהנות בשערה.</b> שם במשנה ובגמ' מפרש טעמא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא ליהרג והיה זבחו וכו'.</b> גם זה שם x: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שנגמר דינו וכו' עד אפילו יודע בעצמו ששקר העידו עליו וכך הוא מתודה.</b> משנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ב:) ואע״פ שלא הזכירה במשנה (דף מ״ג) בכרוז אלא המיתה והעבירה והעדים הזכיר רבינו גם המקום והזמן שכך אמרו בגמ' אמר אביי וצ״ל ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני דילמא איכא דידע ואתא ומזים להו והמשנה קצרה משום דפשיטא דע״י כן ילמדו עליו זכות באמרם עמנו היה ביום פלוני. \n",
+                "<b>ומ\"ש מוסרין לו ב' תלמידי חכמים</b> פירוש פעם שלישית דוקא כך פירש בגמרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ועדיו הם ההורגין אותו וכו'. ומה שכתב ורוצח שלא הרגוהו עדיו כו'.</b> נלמד ממאי דתניא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו תלמוד לומר מות יומת המכה מ״מ ואסיקנא התם דלא גמרינן מרוצח משום דהוו רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ובפי״ד הארכתי בדין זה על דברי רבינו עיין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר שמתודה משקין אותו וכו'.</b> שם (דף מ\"ג) מימרא דרב חסדא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה היין וכו'.</b> שם ברייתא נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות ואסיקו בגמ' דאם לא התנדבו באים משל צבור: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ב״ד יוצאין וכו'. . וכל ב״ד שהרגו וכו'.</b> פ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) ר״ע אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום תלמוד לומר לא תאכלו על הדם: \n",
+                "<b>ואין מברין וכו'.</b> שם רבי דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי ב\"ד תלמוד לומר לא תאכלו על הדם: \n",
+                "<b>ודברים אלו אסורים וכו'.</b> שם על כולם אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות כלומר שאנו לומדים ממנו דברים רבים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחולו של מועד וכו'.</b> מועד קטן (דף י\"ד): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוגי בית דין וכו'.</b> משנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנגמר דינו וברח וכו' עד ה\"ז יהרג.</b> משנה ספ\"ק דמכות (דף ז') מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו ב\"ד אין סותרין את דינו כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב\"ד של פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג ומה ששינה רבינו וכתב ובא לב\"ד אחר יתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>במה דברים אמורים ברוצח וכו'.</b> בסנהדרין פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור והקשו עליו מהא דתנן כל מקום x שיעמדו שנים ויאמרו וכו' תרגמה שמואל בהן הן עדיו כלומר שאותם שמעידין שנגמר דינו הם עדיו הראשונים שהעידו עליו בבית דין ונתחייב על פיהם ובתר הכי אוקימנא להא דשמואל בשאר חייבי מיתות לבד מרוצח וממילא כי אוקימנא למתניתין בהן הן עדיו דוקא בשאר חייבי מיתות דומיא דשמואל אבל ברוצח אפילו אינן עדיו הראשונים. \n",
+                "<b>ומה שכתב ויהרגוהו בידם דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וכו'. ומה שכתב והוא שיעידו עליו בבית דין של כ\"ג.</b> פשוט דאין הורגין אלא בבית דין של כ\"ג: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנגמר דינו בב\"ד של חוצה לארץ וכו'.</b> בסוף פ\"ק דמכות (דף ז') הקשו במשנה שכתבתי בסמוך רישא אסיפא דמרישא משמע דלפני ב\"ד אחר סותרין דינו ומסיפא משמע דאפילו לפני ב\"ד אחר אין סותרים דקתני כל מקום ואמר אביי ל\"ק כאן בארץ ישראל כאן בחוצה לארץ דתניא רבי יהודה ברבי דוסתאי אומר משום ר' שמעון בן שטח ברח מארץ ישראל לחוצה לארץ אין סותרין דינו מח\"ל לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של ארץ ישראל ובבבא זו כתב רבינו דין נגמר דינו בחוצה לארץ וברח לארץ ישראל ובבא שקודם זו המתחלת מי שנגמר דינו וברח לב\"ד אחר כתב דין נגמר דינו בארץ ישראל וברח לחוצה לארץ ולכך כתב שם וברח לב\"ד אחר דכל שלא ברח מחוצה לארץ לארץ ל\"ש לן בין אותו ב\"ד לב\"ד אחר דבכל מקום אין סותרין את דינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבע מיתות וכו'.</b> בסנהדרין (דף מ\"ט:) ריש פרק ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שרפה הרג וחנק: \n",
+                "<b>שכל מיתה האמורה בתורה סתם היא חנק.</b> ברייתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב:): \n",
+                "<b>וההורג את חבירו מיתתו בסייף.</b> משנה פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו:) בברייתא פרק ארבע מיתות יליף לה מקרא. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אנשי עיר הנדחת מיתתן בסייף.</b> משנה פרק הנשרפין שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מיתה מהם מצות עשה היא וכו'. . ואין רשות למלך להרוג וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מחוייב מיתת בית דין וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>סקילה חמורה וכו'.</b> כך העלו בגמרא פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף מ״ט:) דכסדר שנשנו כך סדר חומרתן ואע״ג דר״ש פליג התם במתני' הלכה כת״ק: \n",
+                "<b>וכל מי שנתחייב בשתי מיתות וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף פ\"א) מי שנתחייב בשתי מיתות ב\"ד נידון בחמורה ואמר בגמרא דאפילו נגמר דינו בקלה וחזר ועבר עבירה חמורה נדון בחמורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד האיש ואחד האשה וכו'.</b> פ\"ק דקידושין (דף ל\"ה) ופ\"ק דב\"ק (דף ט\"ו) איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל חייבי מיתות שנתערבו וכו'.</b> משנה פרק אלו הן הנשרפין (דף ע\"ט:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנגמר דינו וכו'.</b> משנה שם רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים רבי יהודה אומר כונסין אותו לכיפה ובעו בגמרא מאן אחרים ואמר שמואל דפלוגתייהו ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב באחרים שנגמר דינם ופטרי רבנן משום דאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וכיון דאין מכירין אותו ה\"ל שלא בפניו וידוע דהלכה כרבנן ור\"ל ס\"ל דבהא כולי עלמא לא פליגי דפטירי ורבה נמי משמע דהכי ס\"ל דבהא כולי עלמא לא פליגי דפטירי ואם כשנתערב מי שלא נגמר דינו עם מי שנגמר פטור כל שכן כשנתערב מי שנגמר דינו עם שאר העם דפטירי אבל מכל מקום יש לדקדק בלשון רבינו למה לא כתב מי שנגמר דינו שנתערב עם שאר העם או עם מי [שלא] נגמר דינו ולא נודע מי הוא כולן פטורין והיה מקצר יותר. ודע שמה \n",
+                "<b>שכתב לפי שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו</b> לא קאי אלא אסוף מילתיה שכולן רוצחים אלא שזה נגמר דינו וזה לא נגמר דינו אבל ברישא דמי שנגמר דינו שנתערב עם שאר העם אין צריך לטעם זה דתיפוק ליה דאינך לאו מחוייבי מיתה נינהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שעמד על נפשו וכו'.</b> סנהדרין פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מ״ט דבעינן יד העדים בראשונה וליכא אלא מעתה עדים גדמים דמעיקרא הכי נמי דפסילי שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר וכו' ומי בעינן קרא כדכתיב והתניא מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מניין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת״ל מות יומת המכה מ״מ שאני התם דאמר קרא מות יומת ופירש״י יד העדים יד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה אבל גדמים מעיקרא לא משתמע מיניה דזו היא יד שלהם וכו' אין לי אי לא כתב אלא יומת אלא מיתה הכתובה בו סייף עכ״ל. ולפום ריהטא משמע דרוצח משום דכתיב ביה מות יומת אשתני משאר חייבי מיתות בתרתי חדא דשאר חייבי מיתות בעינן דלא ימיתנו אלא במיתה הכתובה בו ורוצח אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול תרתי דבשאר חייבי מיתות בעינן יד העדים בראשונה ואילו ברוצח לא בעינן דמדמקשה מההיא דרוצח אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול משמע דהא בהא תליא דאי בעינן יד העדים בראשונה אי אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול ואי אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול לא בעינן יד העדים בראשונה ויש לתמוה על רבינו שכתב שגם בשאר מחוייבי מיתה ממיתין אותם בכל מיתה שיכולין ואין חילוק בין רוצח לשאר אלא אי בעינן יד העדים בראשונה אי לא דלדידיה מאי מקשה לשמואל מרוצח שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול דהא בשאר מחוייבי מיתה הכי דינא אלא שיד עדים בראשונה בעינן וה״ה גבי רוצח ואפשר לומר דכי מקשה לשמואל לישנא דברייתא דייק דקאמר שאם אי אתה יכול להמיתו דמשמע דקאי לבית דין או לכל אחד מישראל דכל הקודם בו זכה דאי קאי לעדים שאם אינם יכולים להמיתו מיבעי ליה אלא משמע דלא בעינן יד עדים בראשונה וקשיא לשמואל אבל אה״נ דשאר חייבי מיתות נמי הוי דינא דממיתין אותו בכל מיתה אלא דבעינן יד עדים בראשונה ואין לי אלא מיתה הכתובה בו פירוש יד העדים בראשונה ושני ליה דשאני רוצח דכתיב ביה מות יומת לרבות אפי' דליכא יד עדים בראשונה. ויש לדקדק שתפס רבינו דין דנקטעה יד העדים גבי מי שעמד על נפשו דמשמע דאם לא עמד על נפשו חייב ולפום סוגיין משמע דשמואל סתם מיירי בין עמד על נפשו בין לא עמד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הרוגי ב״ד וכו' עד בקברות אבותיהם.</b> משנה פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו): \n",
+                "<b>ויש לקרוביהם וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריכים בית דין להתיישב וכו'.</b> משנה סוף פירקא קמא דמכות (דף ז') סנהדרין ההורגת אחת בשבוע נקראת חובלנית ואף על גב דפליגי תנאי התם פסק כתנא קמא: \n",
+                "<b>אף על פי כן אם אירע להם וכו'.</b> מדאמרינן במשנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה:) אין דנין שנים ביום אחד הא בשני ימים דנין: \n",
+                "<b>היו שניהם בעבירה אחת ומיתה אחת וכו' עד אין הורגין שניהם ביום אחד.</b> גם זה שם (דף מ\"ו:): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין דנין דיני נפשות וכו'.</b> סנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ״ב:) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהיה ב\"ד הגדול שם בלשכה שבמקדש.</b> כך אמרו וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתחלה וכו'.</b> בסוף מס' מדות (פרק ה'): \n",
+                "<b>שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד.</b> בפרק חלק (סנהדרין דף ק״א) על ענין ירבעם אמרו גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה ופירש״י גמירי הלכה למשה מסיני ולא מקרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ומשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריה ומשם לא עמד ב\"ד הגדול עד עתה וקבלה שבטבריה עתידים לחזור תחלה.</b> בפ\"ד דר\"ה (דף ל'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעים שנה וכו'.</b> כן מפורש בסנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ״א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שדנין וכו'.</b> משנה סוף פ\"ק דמכות (דף ז') סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ וכבר כתב זה רבינו ולא שנאה כאן אלא להשמיענו שאותם ארבעים שנה שבטלו דיני נפשות בא\"י ג\"כ בטלו בחוצה לארץ אע\"פ שהיה כהן מקריב: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מצות הנסקלים וכו' עד ויד כל העם באחרונה.</b> משנה פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ה). \n",
+                "<b>ומה שכתב ומכסין ערותו מלפניו</b> הכי איתא במשנה האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה וסבירא ליה לרבינו דלא פליגי אלא באשה אבל באיש כולי עלמא מודו דמכסין אותו מלפניו ואף על פי שהוא מכוסה מלפניו קראוהו ערום ופסק כחכמים. \n",
+                "<b>ומה שכתב שהרי נאמר סקול יסקל וכו'.</b> שם בגמרא. \n",
+                "<b>ומה שכתב ואם לא מת מדחיפה זו מגביהים העדים אבן שהיתה מונחת שם משא שני בני אדם והעד השני מרפה ידו וכו'.</b> ברייתא שם ותמהני למה לא כתב רבינו כמו ששנינו במשנה דוחפו על מתניו כלומר דוחפו על מתניו מאחוריו והוא נהפך ונופל על לבו וחוזר והופכו על מתניו וכתב רש\"י הטעם שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר ואפשר גם כן שהטעם כדי שיהיה לבו לצד מעלה שבכדי שהעד השני יטול את האבן ויתנה על לבו ולפיכך לא חשש רבינו לכתבו מכיון שכתב בסמוך מגביהין העדים אבן וכו' ומשליך האבן על לבו שפשיטא שאז לבו לצד מעלה גם קיצר שלא פירש שדוחפין אותו מעומד כדי שיפול ממקום יותר גבוה כי כך אמרו בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עובד ע״ז וכו'.</b> ברייתא בכתובות פרק נערה (כתובות דף מ״ה:) ופירוש שער שעבד בו היינו שער העיר שעבד בה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות הנשרפין כו' עד שתצא נפשו.</b> משנה פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ״ב): \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות עשה לתלות את המגדף ועובד ע\"ז וכו'.</b> משנה שם (דף ה':) כל הנסקלים נתלים דברי ר\"א וחכ\"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע\"ז וידוע דהלכה כחכמים: \n",
+                "<b>והאיש נתלה וכו'.</b> ג\"ז שם ופסק כחכמים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מצות הנתלין וכו' עד אינו עובר עליו.</b> משנה שם (דף מ\"ו). \n",
+                "<b>ומ\"ש ותולהו סמוך לשקיעת החמה</b> יצא לו ממה שאמרו שם (ע\"ב) בברייתא משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. ויש לדקדק שרבינו לא כתב שממיתין אותו סמוך לשקיעת החמה כמו שאמרו בברייתא אלא כתב ותולהו סמוך לשקיעת החמה שנראה שאין הקפידא אלא שיתלוהו סמוך לשקיעת החמה וכבר אפשר שימיתוהו מבעוד יום. ויש לומר שמאחר שכתב אחר שסוקלין אז משקעין את הקורה וכו' משמע שתיכף לסקילה תליה וכיון שכתב שתולהו סמוך לשקיעת החמה ממילא משמע שסקילתו הויא קרוב לשקיעת החמה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין תולין וכו'.</b> שם תנו רבנן עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר תלמוד לומר קבור מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה ורבי יוסי אומר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה מי שמחוסר חפירה תלישה וקבורה כלומר דאף נעוץ נתמעט מן המשמע הזה ורבנן תלישה לאו כלום היא כלומר אין כאן חסרון מעשה ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ ואתי כרבנן: \n",
+                "<b>שהעץ שנתלה עליו וכו'.</b> ברייתא שם (דף מ\"ה ע\"ב) דכל הני נקברים עמו והתניא אין נקברים עמו אמר רב פפא מאי עמו בתפיסתו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנסקלין וכו' עד סוף הפרק.</b> במשנה פ' ארבע מיתות הוזכרו הנשרפין ונהרגין ופרק הנחנקין הוזכרו הנחנקין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב אבל לאחר מיתת אשתו וכו'.</b> בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע״ו:) פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא ופסק כרבי עקיבא: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואף על פי שמלקות בשלשה.</b> פלוגתא דר' ישמעאל ות\"ק פ\"ק דסנהדרין (דף י') דרבי ישמעאל סבר דהוי בכ\"ג ותנא קמא סבר דהוי בג' ופסק כת\"ק. \n",
+                "<b>ומ\"ש במקום מיתה היא עומדת</b> ק\"ל לאי זה ענין הוי עומד במקום מיתה מאחר שרבינו פוסק דהוי בשלשה דאליבא דר' ישמעאל דסבר דהוי בכ\"ג הוא דאמר רבא במקום מיתה עומד ולפיכך צריך כ\"ג. ונראה דלענין זה הוא עומד במקום מיתה שצריך מומחין ושצריך עדים והתראה ודרישה וחקירה כד\"נ וכמ\"ש רבינו בסמוך ולמדנו כן ממ\"ש רבא מלקות במקום מיתה עומד ונהי דלמאי דאיפליגו רבנן עליה דר' ישמעאל ואמרו דסגי בשלשה אינו עומד במקום מיתה מ\"מ לענין דבעינן מומחין דלא אשכחן דאיפליגו עליה הוי במקום מיתה ועוד ראיה דבעינן מומחין מדאיפליגו רבי ישמעאל ורבנן באי בעינן כ\"ג או אי סגי בשלשה ואם איתא דלרבנן לא בעי מומחין אדמיפלגי באי בעינן כ\"ג ליפלגו באי בעינן מומחין א\"ו מומחין סמוכים בעינן דלהא מילתא במקום מיתה עומד: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבר על לאו שניתק לעשה וכו'.</b> פרק בתרא דמכות (דף ט\"ו:) תני תנא קמיה דר' יוחנן כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב וכו' ור\"ל אומר קיימו ולא קיימו במאי קא מיפלגי וכו' מר סבר התראת ספק שמה התראה ומר סבר לא שמה התראה וביאור הדברים שמשעבר על לא תעשה שיש בה קום עשה כגון שנטל האם על הבנים לרבי יוחנן אינו חייב עד שיבטל העשה כגון שיהרגנה וכל שלא הרגה פטור לפי שיכול הוא עדיין לקיים העשה והרי כאן שגמר הלאו תלוי בביטול העשה וכשמתרין בו אל תקח האם ספק הוא שמא לא יבטל העשה להרגה אלמא התראת ספק שמה התראה ור\"ל סובר שבשעה שעבר הלאו נגמר חיובו למלקות אבל העשה ניתן לעקור המלקות ולכשיבוא לב\"ד אז יקיים העשה ויפטר או ילקה ואם היה גמר הלאו תלוי בביטול העשה לא היה לוקה עליו משום דהויא התראת ספק ולא שמה התראה וידוע דהלכתא כר' יוחנן לגבי ר\"ל ואע\"פ שתפס רבינו לשון קיום בלשונו ואליבא דר\"י דפסק כוותיה הו\"ל לתפוס לשון ביטול אין חשש מכיון שכתב ועבר ולא קיים דמשמע ממש שביטלו דהיינו עבר ולא קיימו היינו בטלו דאי לא ביטלו אי אתה יכול לקרות בו עבר ולא קיימו שהרי עדיין בידו לקיימו. אך ק\"ל דבגמ' משמע דלמ\"ד ביטלו ולא ביטלו אינו חייב עד שהוא בעצמו יבטל העשה כגון שלקח האם על הבנים והמיתה אבל אם מתה מעצמה פטור ואונס לא משכח התם גוונא דילקה כשיבטל העשה אליבא דר\"י ורבינו כתב פ\"ה דהל' נערה בתולה שאונס שגירש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה ואם מתה גרושתו קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר לוקה ומעתה משמע דלא סבירא ליה לרבינו כר\"י אלא כר\"ל והיינו לשון קיום וכמו שכתבתי והשתא קשה דכר\"י הו\"ל למיפסק אי משום דהלכתא כוותיה לגבי ר\"ל אי משום דהא פסק כוותיה בהתראת ספק וממילא הלכתא כוותיה בהא נמי כיון דקא מפלגי בהתראת ספק ומשם נמשך מחלוקתם בלאו שניתק לעשה אי בעינן ביטלו או לא קיימו וי\"ל דהיינו לפי גירסת רש\"י אבל לפי גירסת הרי\"ף שגורס תני קיימו ולא קיימו כר' יוחנן אתי שפיר מ\"ש רבינו וכפירוש אחרים שכתב הר\"ן בסוף חולין ולענין התראת ספק אמרינן בפרק הלוקין דפלוגתא דר\"י ור\"ל היא ור\"י סבר שמה התראה וידוע דהלכתא כוותיה לגבי ר\"ל וכן פסק רבינו פה ובפ\"ה מהלכות שבועות כתב שאין לוקין על התראת ספק אא\"כ היה לאו שלו מפורש בתורה ואיני יודע מנין לו חלוק זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב״ד וכו'.</b> בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ״א) דרבי יוחנן אומר דשוחט אותו ואת בנו לעבודה זרה חייב וכגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום עבודה זרה ואזדא לטעמיה דאמר רבי יוחנן חייבי מיתות שוגגין כלומר שלא התרו בו משום מיתה ויש בה עוד חיוב דבר אחר כגון מלקות והתרו בו משום מלקות חייב וריש לקיש פליג עליה ופסק כר' יוחנן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו צריך שני עדים למלקות וכו' אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק.</b> נראה שלמד כן מדאמרינן עד אחד נאמן באיסורין ומפרש רבינו נאמן לאסור הדבר. \n",
+                "<b>ומ\"ש בד\"א שלא הכחיש וכו'.</b> מדאמרי' בהנזקין שאם א\"ל נטמאו טהרותיך שאינן בידו אינו נאמן ומשמע לרבינו דהיינו בשהכחישו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתק בעת שהעיד וכו'.</b> בקדושין פרק האומר (דף ס\"ה:) אמר אביי אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ומשמע דמיירי בשאחר כך טען להכחיש העד דאי לאו הכי פשיטא דמהימן. ומכל מקום ממ\"ש \n",
+                "<b>רבינו ואחר שעבר והתרו בו טוען להכחיש העד</b> משמע שאם טען להכחישו קודם שעבר הויא הכחשה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> כיצד מלקין אותו וכו' עד הרי החזן גולה.</b> כלל הדברים משנה במכות פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ\"ב): \n",
+                "<b>ומה שכתב וצריך להיות יותר בדעה וחסר בכח</b> ברייתא שם (דף כ\"ג) פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ופסק כרבנן: \n",
+                "<b>ומה שכתב ומגביה הרצועות בשתי ידיו.</b> שם תנא כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו. \n",
+                "<b>ומה שכתב ושתי רצועות של חמור</b> כך פירשו בגמרא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב שאין מכין שנים כאחד.</b> בספרי ויליף לה מדכתיב יכנו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומה שכתב הגדול שבדיינים קורא וכו'. עד והשלישי אומר לחזן הכה.</b> ברייתא שם ונתבאר שם שמצוה לצמצם שיסיים הפסוקים כשיגמור המלקות ואם לאו חוזר לתחלת המקרא וכן הוא במשמע לשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם לא מת הרי החזן עבר על מצות לא תעשה וכו'.</b> ברייתא בסיפרי והובאה פרק אלו הן הלוקין. \n",
+                "<b>ומה שכתב אם הוסיף עובר בלאו.</b> שם אין לי כלומר דאסור להוסיף אלא מכה רבה מכה מועטת מנין תלמוד לומר לא יוסיף מכל מקום: \n",
+                "<b>והוא הדין לכל מכה את חבירו וכו'.</b> זה פשוט בעצמו. \n",
+                "<b>ומה שכתב אפילו הכה עבד.</b> למדו מדתנן בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ז) החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם וכיון שהוא חייב על העבד ממון בהכאת שוה פרוטה ממילא שכשאין בה שוה פרוטה עובר ותניא בפרק ב' דמכות (דף ח' ע\"ב) עבד ועכו\"ם גולה ולוקה על ידי ישראל וישראל גולה ולוקה על ידי עכו\"ם ומשמע דלרבותא נקט עכו\"ם שישראל לוקה על ידו וכל שכן שהוא לוקה על ידי עבד שהוא מקיים מצוה ואוקימנא בגמרא דהא דלוקה ישראל על ידו בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה ובפרק אלו נערות איתמר דדוקא משום דלית בה שוה פרוטה לוקה אבל אי אית בה שוה פרוטה ממונא משלם מלקא לא לקי: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מלקין את המחוייב וכו' שאין מוסיפין וכו'.</b> משנה פרק בתרא דמכות (דף כ\"ב) כמה מלקין אותו מ' חסר אחת וכו' רבי יהודה אומר מ' שלימות ופסק כחכמים ומדברי רבינו נראה שמה שאינו לוקה ארבעים שלימות הוא תקנת חכמים שכך כתב לפיכך אמרו חכמים ולמד כן ממה שאמר רבה שם כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס\"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בספר תורה כתיב ארבעים ואתו חכמים ובצרי חדא הרי שהחכמים הם שעשו כן ואע\"פ ששם דרשו מדכתיב במספר ארבעים ולא כתיב ארבעים במספר נראה שסובר רבינו שהוא אסמכתא בעלמא ויותר נראה לי דלטעמיה אזיל שכל דבר שאינו מפורש בהדיא בתורה קרי דברי סופרים וחכמים קבלו ממרע\"ה דרשא זו ומטעם זה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשאומדין את החוטא וכו'.</b> שם במשנה: \n",
+                "<b>אמדוהו שיכול לקבל עשרים וכו'.</b> ברייתא פרק קמא דסנהדרין (דף ז'): \n",
+                "<b>אמדוהו לקבל מ' וכו' עד יותר על האומד.</b> משנה שם מכות (דף כ\"ב): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמדוהו היום וכו' עד כיוצא בזה.</b> שם במתני' אמדוהו לקבל מ' לקה מקצת ואמרו אין יכול לקבל מ' פטור אמדוהו לקבל י\"ח ומשלקה אמרו שיכול הוא לקבל מ' פטור ואמרינן בגמ' לקה אין לא לקה לא ורמינהי אמדוהו לקבל מ' וחזרו ואמרו אין יכול לקבל מ' פטור אמדוהו לקבל י\"ח וחזרו ואמדוהו ואמרו שיכול לקבל מ' פטור אמר רב ששת לא קשיא הא דאמדוהו ליומיה הא דאמדוהו אמחר וליומא אחרא ונ\"ל שלדעת רבינו כך פירושו דרמי מתרווייהו מרישא ומסיפא דהכא דקתני בין כשאמדוהו לשמונה עשרה וחזרו ואמדוהו לארבעים בין כשאמדוהו לארבעים ואמרו אינו יכול לקבל ארבעים אי לקה כבר פטור ואי לא לקה חייב דבאמדוהו לקבל שמונה עשרה וחזרו ואמדוהו לקבל ארבעים לוקה ארבעים ובאמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמרו אינו יכול לקבל ימתין עד שיבריא או לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה והתם תני בתרווייהו דאע\"ג דלא לקה פטור ואמר רב ששת ל\"ק הא דאמדוהו ליומיה כלומר ברייתא בדאמדוהו ללקות בו ביום ונשתהה עד למחר אע\"ג דלא לקה אזלינן בתר אומדנא קמא לקולא דכיון דליומיה אמדוהו הו\"ל כאילו לקה כבר ואפילו הכי כי אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו לומר אינו יכול פטור והו\"ל כאילו התחילו להלקותו מאתמול ואמרו אינו יכול לקבל הא דאמדוהו למחר וליומא אחרא כלומר מתני' לא כשאמדוהו שילקה היום אלא אמדוהו שילקה למחר אם הלקוהו ואח\"כ אמדוהו הרי נפטר במלקותו שלקה בין רב למעט ואם אמדוהו קודם שילקה אזלינן בתר אומד שני בין לקולא בין לחומרא כיון שאומד ראשון לא היה אלא ללקות אחר זמן ופירוש זה נראה בעיני יותר מהשני פירושים שפירש\"י ורבינו תפס שבראשון אמדוהו לי\"ב ואחר לי\"ח והוא הדין איפכא וזהו שכתב וכן כל כיוצא בזה. אי נמי דלרבינו לא מקשה אלא מסיפא דקתני אמדוהו לקבל י\"ח משלקה אמרו יכול לקבל מ' פטור טעמא דלקה הא אמרו קודם שלקה חייב ורמינהי אמדוהו לקבל י\"ח וחזרו ואמרו יכול לקבל מ' פטור ואמר רב ששת ל\"ק הא כלומר ברייתא דאמדוהו ללקות בו ביום ונשתהה עד מחר ומש\"ה אזלינן בתר אומדן קמא כיון דללקות בו ביום אמדוהו הא כלומר מתניתין כשאמדוהו ללקות למחר אי אמדוהו קודם שלקה אזלינן בתר אומדן שני כיון שמתחלה לא ללקות בו ביום אמדוהו אבל אי לקה אע\"פ שחזרו ואמדוהו כיון שלקה נפטר וכן כל כיוצא בו דנקט רבינו לומר דלאו דוקא אמדוהו לי\"ב וחזרו ואמדוהו לי\"ח דהוא הדין לשאר חשבונות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנתחייב מלקיות הרבה וכו' עד שנקלה פטור.</b> משנה שם [ע\"ב]. ואמנם \n",
+                "<b>מ\"ש כיצד נתחייב וכו' מ\"ה.</b> צ\"ע כי כפי טעם רש\"י צריך לגרוס מ\"ב ואם גירסת רבינו נכונה צריך x טעם לדבר גם \n",
+                "<b>מ\"ש אבל אם אמדוהו וכו'</b> צ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם נתקלקל וכו'.</b> ברייתא שם (דף כ\"ג) והיא משובשת בנסחתנו ומ\"מ למדנו ממנה שאם נתקלקל קודם ההכאה דלוקה שכך כתוב בה אפילו קלקל בתחלה כלומר קודם ההכאה מלקין אותו. אבל \n",
+                "<b>מ\"ש אפילו נתקלקל משיצא מב\"ד ללקות ואפילו מבערב</b> צ\"ע בנסחת הגמ' שתהיה אמיתית: \n",
+                "<b>אמדוהו לשתי מלקיות עד ולוקה האומד השני.</b> ברייתא שם קלה בין בראשונה בין בשניה פוטרין אותו נפסקה רצועה בשניה פוטרין אותו בראשונה אין פוטרין אותו ומפרש רבינו ראשונה ושניה מלקות ראשונה ומלקות שניה וכי קתני פוטרין אותו לגמרי משמע בין בראשונה בין בשניה ואין פוטרין היינו ממלקות שניה אבל ממלקות ראשונה נפטר ורש\"י פירש בע\"א: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כפתוהו וכו'.</b> מימרא דשמואל שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שחטא וכו' עד נפטרו מידי כריתתן.</b> משנה שם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול שחטא וכו'.</b> ירושלמי ריש פרק בתרא דהוריות אמר רבי אלעזר כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו אמר רבי מנא כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה' כביכול מה אני בגדולתי אף אהרן בגדולתו אמר רבי אבין קדוש יהיה לך כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו ר' חנינא ור' אחא בשם ריש לקיש כהן משיח שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה אין תימר בבית דין של עשרים ושלשה נמצאת עלייתו ירידה היא לו ר\"ל אמר נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה מה מחזרין ליה אמר רבי חגי מוטב דינון מחזרין ליה דו קטלין ליה ונראה דמשמע ליה ז\"ל דה\"ק מוטב שאותן המחזירים אותו יהרגוהו שלא יאריך ימים כיון שהיה מעולה וחטא במזיד בענין שנתחייב מלקות אי נמי מה שאמר שהוא כאילו הורגים אותו הוא מפני שבני אדם יזלזלו אותו הילכך לא יחזירוהו והכי משמע מדאיצטריך למילף מקראי דכ\"ג מחזירין ממילא משמע דנשיא כיון דלית ביה קראי אין מחזירין אותו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו הן הלוקין וכו'.</b> פרק בתרא דמכות (דף י\"ג) איפליגו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בברייתא דרבי ישמעאל סבירא ליה דחייבי מיתות נמי לוקין ורבי עקיבא ס\"ל דאין לוקין ודייקי התם דמדלא תנן במתניתין דאלו הן הלוקין חייבי מיתות דכר\"ע אתיא ופסק רבינו כרבי עקיבא משום דהלכתא כוותיה לגבי רבי ישמעאל ועוד דקם ליה מחלוקת בברייתא וסתם במתני' כסתם דמתניתין קיימא לן. \n",
+                "<b>ומה שכתב וכן העובר על לא תעשה שחייבין עליה מיתה בידי שמים</b> נלמד מדברי רבי עקיבא שאמר חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה בית דין של מעלה מוחלים להם חייבי מיתות בית דין אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין מוחלים להם וחייבי מיתה בידי שמים בההוא טעמא דכרת שייכי דאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלים להם ואם כן בדין הוא דלקו: \n",
+                "<b>אבל אם לאו שאין בו מעשה וכו'.</b> פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ג) אמר רבי אלעזר הנודר והמקיים בשם ע״ז לוקה ופריך דהוה ליה לאו שאין בו מעשה ומשני ההוא כר״י דאמר לוקין עליו ומדפריך גמרא בפשיטות הוה ליה לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו אלמא הכי קיימא לן ועוד מדמשני ההוא כר״י ולא משני סבר לה כר״י אלמא דאליבא דר״י אמר הכי וליה לא סבירא ליה ועוד דאמר בפרק בתרא דמכות (דף י״ז) ופרק שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ״א) דרבי יוחנן ס״ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והא קיימא לן דהלכתא כוותיה לגבי ריש לקיש: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל לאו שאין בו מעשה וכו'.</b> פרק בתרא דמכות שם ופרק ג' דשבועות שם מימרא דר' יוחנן כל ל\"ת שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם והקשו בתוספות בפרק שלישי דשבועות דאמאי לא חשיב נמי עדים זוממים ותירצו כיון דכתיב בהו מלקות בהדיא לא חשש למיתנינהו דהמוציא שם רע הא כתיב ביה ויסרו אותו ועדים זוממים למדום מוהצדיקו את הצדיק שהן לוקין: \n",
+                "<b>וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד.</b> מכות פ' אלו הן הלוקין (מכות י״ג:) פלוגתא דר' ישמעאל ור״ע ופסק כר״ע ובכל דוכתא נמי אמרינן הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד ואין לוקין עליו אלמא דהכי הלכתא ופריש התם רבא דאי אתרו ביה לקטלא כ״ע ל״פ דאין לוקה ומת כי פליגי דאתרו ביה למלקות ופירוש לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד לאו שניתן לאזהרת דבר שחייבין עליו מיתת ב״ד והטעם שאין לוקין עליו לפי שלא ניתן לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאם לא כן לא היה יכול לחייבו מיתה: \n",
+                "<b>כל לאו שניתן לתשלומין וכו'.</b> בפרק בתרא דמכות (דף י\"ז) קאמר גמרא דלאו דלא תגזול כיון דחייב בתשלומין אין אדם לוקה ומשלם וק\"ל דהא בפרק אלו נערות (כתובות דף ל\"ב:) אמר רבי יוחנן דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם וצריך עיון x: \n",
+                "<b>וכל לאו שניתק לעשה וכו'.</b> משנה בסוף חולין (דף קמ\"א) ובפרק בתרא דמכות (דף ט\"ז) הנוטל אם על הבנים משלח ואינו לוקה ואפילו רבי יהודה דאמר לוקה ואינו משלח אמר בגמרא דמודה דלאו שניתק לעשה אין לוקין עליו אלא היינו טעמא דאמר לוקה ואינו משלח משום דשלח מעיקרא משמע. \n",
+                "<b>ומה שכתב אלא אם לא קיים עשה שבהן</b> כבר ביארתי בס\"ד בפרק ט\"ז: \n",
+                "<b>ועל לאו שבכללות וכו'.</b> סנהדרין פ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג) דרשו מלא תאכלו על הדם שלא יאכל מהבהמה קודם שתצא נפשה ושלא יאכל בשר קדש בעוד הדם במזרק ושאין מברין על הרוגי בית דין ושסנהדרין שהרגו את הנפש אין טועמין כלום ואמרינן עלה דעל כולם אין לוקין משום דהוי לאו שבכללות: \n",
+                "<b>ושאר כל לאוין שבתורה.</b> כלומר שהם לאוין מפורשין לא שיבואו מכלל עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה נמצא עכשיו ששה מיני לאוין שאין לוקין עליהם. אחד לאו שאין בו מעשה. שני לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד. שלישי לאו שניתן לתשלומין. רביעי לאו שניתק לעשה. חמישי לאו שבכללות. ששי לאו הבא מכלל עשה. על כל אלו אין לוקין וכל שאין בו אחד מאלו לוקין עליו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אי זהו לאו שבכללות וכו' כגון לא תאכלו על הדם.</b> כבר נתבאר זה בסמוך: \n",
+                "<b>וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני וכו'.</b> בס״פ כל שעה (פסחים דף מ״א) אמר אביי אכל נא לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה כלומר מה שאמר הכתוב לא תחסום שור שאינו מזהיר אלא על דבר אחד וסמיך ליה פרשת מלקות לעיל מיניה ופירוש הלכה זו לדעת רבינו דאביי סבר לוקין על לאו שבכללות וכשאכלו נא עבר ב' לאוין אחד אל תאכלו ממנו נא והשני אל תאכלו כי אם צלי אש וכבר אכלו בלתי צלי וכשאכלו נא ומבושל לוקה שלש אחת על שאכלו נא ואחת על שאכלו מבושל והג' על שאכלו בלתי צלי וכיון דקי״ל בסנהדרין (דף ס״ג) אין לוקין על לאו שבכללות נדחו דברי אביי וקי״ל כרבא והוא פוסק כלישנא קמא דחד מיהא לקי כדי למעט במחלוקת אביי ורבא כל מאי דאפשר ולכן הוא סובר שבין שאכלו נא ומבושל או נא או מבושל אינו לוקה (אלא) אחת והשגת הראב״ד שכתב א״א אביי ורבא עכ״ל נראה שהיא איך פסק כאביי במקום רבא וכן כתב הרמ״ך ג״כ ובמה שכתבנו נתיישב שגירסת רבינו אינה כגירסתנו אלא דרבא הוא דאמר לאו שבכללות אין לוקין עליו ועיין במ״ש בפ״ח מק״פ. \n",
+                "<b>ומ\"ש ובחדש הוא אומר וכו' עד וכן כל כיוצא בזה.</b> כתב הרב בספר המצות שלו בשורש ט' דהכי איתא בכריתות והוי יודע שהרמב\"ן חלוק על רבינו במין השני של לאו שבכללות אם תרצה לעמוד על עיקרן של דברים עיין בהשגותיו: \n",
+                "<b>נאמר לא ימצא בך וכו'. .</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלקה בבית דין וכו'.</b> משנה בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף פ\"א ע\"ב) מי שלקה ושנה בבית דין כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ואמרו בגמ' דדוקא במלקות שיש בו כרת ושכל שלש פעמים היו עבירה אחת: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שעבר על איסור כרת או מיתת ב\"ד וכו'.</b> ג\"ז משנה שם ההורג נפשות שלא בעדים כונסים אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ ובגמ' מ\"ש הכא דקתני נותנים לו לחם צר ומים לחץ ומאי שנא התם דקתני מאכילים אותו שעורים אמר רב ששת אידי ואידי נותנים לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו והדר מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת ותניא התם התרו בו ושתק התרו בו והרכין בראשו פירוש או הרכין בראשו פעם ראשונה ושניה מתרין בו שלישית כונסין אותו לכיפה ואע\"ג דפליג אבא שאול ואמר שלישית מתרין בו רביעית כונסין אותו לכיפה פסק כת\"ק ועוד דאתי כסתם מתניתין דבשלישית כונסין: \n",
+                "<b>וגרסינן</b> בגמרא עלה דמתניתין ההורג נפשות שלא בעדים כונסין אותו לכיפה מנא ידעינן אמר רב בעדות מיוחדת ושמואל אמר שלא בהתראה ורב חסדא אמר אבימי כגון דאתכחוש בבדיקות ולא אתכחוש בחקירות כדתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ופירש\"י מנא ידעינן הואיל וליכא עדות. בעדות מיוחדת דשנים מעידים עליו ועדותן אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב\"ד כגון שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דאמרינן במסכת מכות דלא מיקטל עלייהו אבל ע\"פ ע\"א מוציא דבה בעלמא הוא. בעוקצי תאנים בדיקות יתירי ונהי דבן זכאי פטר ליה בההיא הכחשה מקטלא מיהו עדות אמת היא ועייל לכיפה עכ\"ל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגונב כלי שרת וכו' עד ופוצעים את מוחו בגזירין.</b> משנה שם ואמרו בגמרא והמקלל בקוסם תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו רבנן ואי תימא רבה בר מרי אמרי יכהו קוסם לו ולקונו ולמקנו ופירש\"י יכה קוסם את קוסמו שמקלל כלפי מעלה בקוסם יכה הקוסם את קוסמו היינו כלפי מעלה שנותן קסמים הללו בלבו וקסבר המקלל דהא מחשב ליה האי קוסם בעיניו שהוא ראוי ויש בו כח לקלל בו. יכהו קוסם מקלל את חבירו ואומר יכהו הקוסם הזה לו ולקונו ולמקנו דהיינו כלפי מעלה שהוא קונה את העולם ומקנה לבריותיו את טובו עכ\"ל: \n",
+                "<b>גזירת הכתוב היא וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל לא תעשה שיש בו כרת וכו'.</b> כולן נמנו במשנה ואלו הן הלוקין (דף י\"ג) וקצתם מייתי לה התם מקרא עונש ואזהרה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מחוייבי מיתה ביד״ש וכו'.</b> הכי נמנו בברייתא בסוף הנשרפין (סנהדרין דף פ״ג) ומייתי לה מקראי דהוו במיתה. ועל מה שמנה רבינו בכלל מחוייבי מיתה ביד״ש שלוקין עליו מחוסר כפורים ששימש יש לתמוה שבפרק ד' מהלכות ביאת המקדש כתב שאע״פ שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור וכתב הר״י קורקוס ז״ל דע״כ ט״ס הוא וצריך לכתוב במקומו יתר בגדים ששימש: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל.</b> כתב הראב\"ד לא ידעתי נשואין מה צורך וכו'. וכבר נשאל רבינו ע\"ז מחכמי לוניל והשיב בארוכה לקיים דבריו כתבו ה\"ה פט\"ו מהל' איסורי ביאה: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין בית דין עונשין באומד הדעת וכו'.</b> ברייתא פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף צ\"ו) אמתניתין דהיו מאיימין על עדי נפשות שמא תאמרו מאומד תנו רבנן כיצד מאומד אומרים להם שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר אם כן ראיתם לא ראיתם כלום: \n",
+                "<b>וכן אם העידו עליו שנים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל מי שעשה דבר וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>איש שאנסוהו וכו'.</b> בהרבה מקומות אין קישוי אלא לדעת מהם ביבמות ריש הבא על יבמתו (יבמות דף נ״ג:) אמר רבא אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת והוצרך רבינו לטענת אין קישוי אלא לדעת כגון שאנסוהו לתקוע עצמו בערוה וכיון שכן הרי הוא עושה מעשה וק״ל שאע״פ שהוא עושה מעשה כיון שהוא אנוס דין הוא שיפטר וכמ״ש רבינו בסמוך שאע״פ שהיה מצווה שיהרג ואל יעבור הואיל ואנוס הוא אינו נהרג והיינו אפילו עשה מעשה בידים ומי עדיף טענת אין קישוי אלא לדעת מעושה מעשה בידים ואפשר לומר דבשלמא מעשה שבידים הוא דבר שיכול לעשות באונס ושלא ברצונו אבל קישוי כל שאינו מרוצה בדבר א״א לו להתקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב והיינו דאמר רבא אין אונס לערוה דמשמע דאין עליו שם אונס וכיון שאין עליו שם אונס בדין שיהא חייב וכמ״ש למדנו מעתה שאם נתקשה לאשתו ואנסוהו שיבא הוא עצמו על הערוה פטור ואם אנסוהו להתקשות ותקעוהו בערוה חייב וצ״ע. ועדיין קשה היאך כתב רבינו שחייב מיתת ב״ד אפילו את״ל שהיה לדעת מאחר שכתב שאנסוהו פשיטא ודאי שלא התרו בו כיון שלא היתה התראה היאך יתחייב מיתת ב״ד וכן השיגו הרמ״ך. וי״ל דחייב דקאמר היינו לומר שאין לו דין אנוס אלא הרי הוא כמי שעשה ברצון בלא התראה שיש עליו דין חיוב מיתת ב״ד אע״פ שאין ב״ד ממיתין אותו מפני שלא התרו בו דיקא נמי דקתני חייב מיתת ב״ד ולא קתני ב״ד ממיתין אותו כעין דקתני בבא דלעיל אין ב״ד ממיתין אותו: \n",
+                "<b>אבל האשה וכו'.</b> בכתובות פ' נערה מימרא דרבא (דף נ\"א:) ותניא כוותיה ומה שנאמר שם הוא לענין שהיא מותרת לבעלה ולמד משם רבינו לענין מיתת ב\"ד. \n",
+                "<b>ומה שכתב מפני שיצרה נתגבר עליה</b> ויקשה בעיניך א\"כ כל עוברי עבירה פטורים דהא ודאי יצרם נתגבר עליהם יש לומר שלא מטעם יצרה נתגבר עליה לחוד הוא דפטורה אלא אנו אומרים כיון שתחלתה באונס עכשיו יצרה נתגבר עליה פטורה בהאי תגבורת כיון דמכח אונס קא אתי. ודע שאפילו אנסוה להביא הערוה עליה היא פטורה וכמו שיתבאר בדברי רבינו וכתב רבינו דין זה לאשמועינן הא דאפילו היא אומרת הניחו לו וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לב\"ד לחוס על וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגס לבו בהוראה וכו'.</b> במס' אבות פ\"ד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דיין שבא לפניו דין וכו'.</b> יבמות פרק ב״ש (יבמות דף ק״ט:) רעה אחר רעה תבא וכו' לתוקע עצמו לדבר הלכה ומפרש דהיינו דיינא דאתי דינא לקמיה וגמר הלכה ומדמי מילתא למילתא ואית ליה רבה ולא אזיל משאיל ופירש״י והיינו תוקע שסומך ונשען על מה שהוא יודע. וסובר רבינו דהאי רב אין פירושו רבו ממש דא״כ היאך הוא דן במקום רבו אלא הכוונה גדול ממנו בחכמה: \n",
+                "<b>כי רבים חללים הפילה וכו'.</b> סוף פ\"ק דע\"ז (דף י\"ט:) ופירש\"י הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חלליו ועצומים המתעצמים ומחרישים ומתאפקים מלהורות הורגין את דורם ועצומים לשון ועוצם עיניו: \n",
+                "<b>וכל המונע עצמו מן הדין וכו'.</b> במסכת אבות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלמיד אל יורה וכו'.</b> ברייתא פרק קמא דסנהדרין (דף ה':) והיינו דוקא ברבו מובהק וכמו שכתב רבינו בפרק חמישי דהלכות תלמוד תורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תאמר וכו'.</b> בפ\"ק דסנהדרין (דף ז':) אמרו ושפטתם צדק אפילו בין בית לעליה וכו' אפילו בין תנור לכירה. ועוד שם (דף ח') אמר ריש לקיש יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי הלכתא אילימא לעיוני ביה ומפסקיה פשיטא הרי בהדיא שדין אלף מנה ודין פרוטה שוין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין הדיינים יושבים וכו'.</b> במציעא פ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ח:) א״ר קטינא אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרין אפילו לפחות משוה פרוטה תחלת הדין בעינן פרוטה גמר דין לא בעינן פרוטה ופירש״י אם הוזקקו ב״ד בין תובע לנתבע גומרין אפי' בפחות אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו בדין משם נזקקין לו אבל מלשון רבינו שכתב גומרין דינו נראה דדוקא אם התובע הא' חזר ותבע גומרין דכיון שהם יושבים הוה ליה כאילו תבע פחות משוה פרוטה זה עם שוה פרוטה שתבע בראשונה אבל אם הנתבע הוא שתבע פחות משוה פרוטה הוה ליה כאיניש דעלמא ואין נזקקין לו. ומיהו אפשר שגם (כשהתובע) [כשהנתבע] תובעו פחות מפרוטה בכלל גומרין דינו הוא שהרי אם יזכה בדין צריכים הם לנכות לו ממה שחייבוהו לפרוע תחלה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל המטה משפט וכו':</b> \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מ״ע לשפוט השופט בצדק וכו' ולא יסביר פנים לאחד וכו'.</b> ברייתא פרק שבועת העדות (שבועות דף ל'): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני בעלי דינים שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים וכו'.</b> גם זה שם ברייתא (דף ל\"א): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יהיה אחד יושב ואחד עומד וכו' עד ועמדו שני האנשים.</b> בפרק הנזכר (דף ל') תניא ועמדו שני האנשים מצוה לבעלי דינין שיעמדו אמר ר' יהודה שמעתי שאם רצו ב\"ד להושיב את שניהם מושיבים אינו אסור אלא שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך תנו רבנן בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד וכו' ואמר עולא מחלוקת פירוש דר' יהודה וחכמים בבעלי דינין אבל בעדים ד\"ה בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים אמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד\"ה דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה שנאמר וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם וגו' דהא עדים כגמר דין דמו וכתיב בהו ועמדו שני האנשים דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן אמר היכי אעביד אי איקום מקמה מסתתמן טענתיה דבעל דינה לא איקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר אמר ליה לשמעיה אפרח עלי בר אווזא ושדי עלאי כלומר ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי והא אמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד\"ה דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דיתיב כמאן דשארי מסאניה ע\"כ בגמרא ודעת רבינו לפסוק כר\"י וכתב הר\"ן ז\"ל דטעמא משום דאע\"ג דרבים פליגי עליה הא אידך ברייתא דבצדק תשפוט שלא יהא אחד עומד וכו' קתני לדר\"י בסתמא ועובדא דדביתהו דר\"ה כר\"י אתיא דאמר אפרח בר אווזא כלומר ואקום מפניה ואושיבנה ואשב כל זמן שמיישבין טענותיהם ומדפרכינן משעת גמר דין משמע דלא קשיא לן אלא בשעת גמר דין היכי עביד ומפרקינן דההיא שעתא זוטרתי היא ומצי יתיב כמאן דשארי מסאניה דאילו לרבנן כיון דס\"ל דבעלי דינין בעמידה ממילא דיינינן בישיבה דהכי רהטא כולה סוגיין דכל היכא דבעלי דינין בעמידה דיינים בישיבה וא\"כ רב נחמן היכי לעביד הא אינו רשאי לא להושיבה ולא לעמוד הוא ובכולי דינא אי אפשר דליתיב כמאן דשארי מסאניה אלא ודאי כר' יהודה אזלא וכוותיה נקיטינן ובקצת נוסחאות כתוב בגמרא בפירוש דבשעת גמר דין הוא שכך כתוב בהן דיתיב כמאן דשארי מסאניה ואמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ועוד דעולא דאמר מחלוקת בבעלי דינין ור\"ה דאמר מחלוקת בשעת משא ומתן כר' יהודה שייכי וי\"א דעדים בעמידה דאמרינן דוקא בעמידה כלומר ואפי' העידו בדיעבד בישיבה אין עדותן עדות ויש חולקין עליהם וזה דעת רבינו שכתב בסוף דבריו שאחר הגמרא נהגו להושיב העדים ובשלמא אי בדיעבד כשרים מפני המחלוקת הושיבם כיון דעדותם עדות אבל אי אפי' בדיעבד פסולים וכי לסלק המחלוקת הכשירו עדות הפסולים וקבעוהו מנהג א\"ו כדאמרן וכן כתוב בירושלמי וכיון שעדים בישיבה דיעבד כשרים ה\"ה לבעלי דינין יושבים בשעת גמר דין דכשרים דהא קבלת עדות כשעת גמר דין דמיא וכן דיינים שקבלו עדות או גמרו דינם כשהם עומדים דיניהם דין דכיון דמכשרינן עדים ובעלי דינין בישיבה ממילא משמע דדיינים בעמידה כשרים דכיון דאמרינן דבשעת גמר דין ד\"ה דיינין בישיבה ובעלי דין בעמידה הוכחנו דבעלי דין בעמידה היינו לכתחלה אבל בדיעבד בישיבה כשרים ממילא דיינים בישיבה דאמרינן היינו לכתחלה אבל בדיעבד בעמידה כשרים בשעת גמר דין וקבלת עדות כגמר דין דמיא. \n",
+                "<b>ומ\"ש רבינו ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלמיד חכם ועם הארץ שבאו לדין וכו'.</b> מימרא שם: \n",
+                "<b>ולא יקדים התלמיד וכו'.</b> שם אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן וע\"ה דאית להו דינא בהדי הדדי לא נקדים צורבא מרבנן וליתיב משום דמיחזי כמאן דסדר ליה לדיניה ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידניה אבל קביע ליה עידניה לית לן בה מימר אמר בעידניה טריד ופירש\"י לא ליקדים ליתיב לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו ואפילו יושב ושותק דמיחזי כמאן דמסדר לטענתיה וגורם שיחשדוהו כמטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא קבע ליה עידניה שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד עכ\"ל. ודע שנסחת רבינו האמיתית היא ואם היה קבוע לו זמן לקרות ובא בזמנו מותר וממ\"ש \n",
+                "<b>רבינו לא יקדים התלמיד וישב לפני רבו</b> משמע שהוא ז\"ל מפרש דלפני רבו הוא דלא יקדים משום דכיון דיש לו קירוב דעת עמו אתי עם הארץ לומר שהוא מסדר טענותיו לפניו אבל לפני דיין אחר שאינו רבו לא אתי למימר הכי: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה וכו'.</b> מה \n",
+                "<b>שכתב שדין ת״ח קודם לדין ע״ה</b> הוא בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') שלח רב יוסף לרב נחמן עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות ואמרו דשלח ליה הכי למישרא ליה בתיגרא ופירש״י לפסוק דינו קודם של ע״ה. \n",
+                "<b>ומ\"ש שדין היתום קודם לדין האלמנה ודין האלמנה לדין ת\"ח</b> וא\"כ מכ\"ש שדין היתום קודם לדין ת\"ח ק\"ל מדאמרינן בשני דייני גזילות (דף ק\"ה:) דרב ענן שדריה לקמיה דר\"נ ושלח ליה נדייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא אמר מדשלח לי הכי ש\"מ קריביה הוא הוה קאים דינא דיתמי קמיה וכו' סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה וצ\"ע. \n",
+                "<b>ומה שכתב ודין האשה קודם לדין האיש</b> הוא מימרא דרבא בפרק נושאין על האנוסה (דף ק\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין וכו'.</b> בפ״ק דסנהדרין (דף ז':) שמוע בין אחיכם ושפטתם אמר ר' חנינא אזהרה לב״ד שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו ואזהרה לבעל הדין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו קרי ביה נמי שמע בין אחיכם ובפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א) תניא מנין לדיין שלא ישמע וכו' ת״ל מדבר שקר תרחק ומנין לבעל דין שלא יטעים דבריו וכו' ת״ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני מלא תשא ולא תשיא. פירש״י לא תשא אזהרה למקבל קרי ביה לא תשיא אזהרה לבעל דין. שמע שוא שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדבר שקר. וקשה שנראה מפשט לשון רבינו שאיסור הדיין נפיק מלא תשא אבל לא איסור הבעל דין דאי לא ליערבינהו וליתנינהו. ונראה לי שרבינו רצה להביא שתי הדרשות דרשת מדבר שקר תרחק ודרשת לא תשא והקדים לא תשא להיותה יותר מפורשת לדרשה בדיין ולא בבעל דין משום דנפיק מלא תשיא וההיא אסמכתא היא ולהכי לא ערבינהו אלא כתב וכן בעל דין מוזהר וכו' וכן בעל דין נפיק מהאי קרא וכתב וגם על זה כלומר בין על אזהרת הדיין בין על אזהרת הבעל דין נאמר מדבר שקר \n",
+                "<b>תרחק ומה שכתב או שלא בפני חבירו</b> כלומר שאפילו בא חבירו ואחר כך יצא אסור להשמיע דבריו שלא בפניו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן וכו'.</b> ומשנה ספ\"ק דמכות (דף ו':) שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן ואמרינן בגמ' הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא תורגמן בינייהו והיכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין שומעין מפי התורגמן רבא מידע הוי ידע מאי דהוו אמרי אהדורי הוא דלא הוה ידע ואע\"פ שיש מי שפירש שהנהו לעוזאי היו עדים דעת רבינו לפרש שהיו בעלי דינין כפשט לישנא דאתו לקמיה דרבא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריך הדיין לשמוע וכו' ולשנות טענותיהם וכו'.</b> בסנהדרין פרק זה בורר ירושלמי כלשון רבינו: \n",
+                "<b>ומצדק את הדין בלבו וכו'.</b> בפרק קמא דסנהדרין (דף ז':) ושפטתם צדק אמר ר\"ל צדק את הדין ואח\"כ חתכהו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין לדיין שלא יעשה מליץ וכו'.</b> פרק שבועת העדות (שבועות דף ל':) מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו ת״ל מדבר שקר תרחק וסניגרון פירוש מליץ מלשון סניגור ומפרש רבינו שהכוונה שלא יעשה הדיין מליץ לדבריו של בעל דין כלומר שלא יהיה לו סניגור לו בטענותיו לומר יפה הוא אומר ורש״י פירש בענין אחר: \n",
+                "<b>ולא ילמד אחד מבעלי דינין וכו'.</b> ירושלמי פרק זה בורר רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין אתון חד סהיד אלא יימרון אינון את לא תימא. ועוד דאמרינן בסוף כל הנשבעין (דף מ\"א) אמר רב הונא לכל אין מגלגלין חוץ משכיר רב חסדא אמר לכל אין מקילין וכו' מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו ומפרש רבינו דהשואל מאי בינייהו לא הבין כוונת רב חסדא ונראה לו דהיינו דברי רב הונא והשיב לו דאיכא בינייהו לפתוח לו דלרב הונא מגלגלין והוסיף רב חסדא ואמר דאף ע\"ג דלכל אין פותחין לומר השבע וטול בשכיר פותחין ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכן כתב רבינו ס\"פ י\"א מהלכות שכירות ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחלה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול הרי מבואר בדבריו כמו שפירשתי ולאחר שהוא מפרש כן למדנו מכאן דלשאר דינין אין פותחין וכמ\"ש כאן רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראה הדיין זכות לאחד מהם.</b> ג\"ז שם רב הונא כד הוה חזי זכו לבר נש בדינא ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שום פתח פיך לאלם ובגמ' דידן בכמה דוכתי אמרינן כגון האי פתח פיך לאלם הוא ומפרש רבינו דהיינו דוקא כשהבעל דין מבקש לומר אלא שאינו יודע לחבר הדברים וכו' הא לאו הכי לא משום דנראה כעורכי הדיינין: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שנים שבאו לפניך לדין וכו'.</b> פירקא קמא דסנהדרין (דף ז') תניא רבי שמעון בן לקיש אומר שנים שבאו לפניך אחד רך ואחד חזק וכו' אבל משתשמע דבריהם וכו' שנאמר לא תגורו מפני איש ואמר רב חנן אל תכניס דבריך מפני איש ומפרש התם דדריש ליה מלשון אסיפה כמו ולא תאגור: \n",
+                "<b>ואם היה ממונה לרבים וכו':</b> \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן תלמיד וכו'.</b> ג\"ז שם ודריש לה מלא תגורו ובפרק שבועת העדות דריש להא מדבר שקר ורבינו תפס שתיהן: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין לדיין שלא יושיב תלמיד בור לפניו וכו' ומנין לתלמיד וכו'.</b> פ' שבועת העדות (שבועות דף ל״א:) ברייתא כלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה לומר לבעלי דינין וכו' במה דברים אמורים וכו'.</b> פירקא קמא דסנהדרין (דף ו' ע\"ב) רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע ודריש לה ממשפט שלום ומקרא דדוד ואמרינן מאי מצוה מצוה למימר להו הכי דינא בעיתו או פשרה בעיתו ואמרינן התם ודוקא מקמי גמר דין אבל לאחר גמר דין אי אתה רשאי לבצוע ואמרינן היכי דמי גמר דין אמר רב יהודה אמר רב (מכי אמר) איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שרצו בעלי הדין בפשרה וכו'.</b> שם מסקנא דגמרא והלכתא בפשרה צריכה קנין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יפה כח הפשרה וכו'.</b> ריש סנהדרין (דף ה':) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר הדין בשלשה פשרה בשנים יפה כח הפשרה וכו'. וכתבו המפרשים דלאו דוקא שנים דהוא הדין אחד דכיון דקיימא לן דבעי קנין ביחיד נמי מהניא. ואיכא למידק מה יפוי כח יש בפשרה מבדין דכיון דפשרה מיירי בשקנו מידן הלא דין ג\"כ אם קנו מידם שידון להם אחד אפילו קרוב או פסול אינם יכולים לחזור בהם כמבואר בפרק שביעי. ויש לומר דכיון דסתם דין לא בעי קנין וכל פשרה בעיא קנין שפיר מצי למימר יפה כח פשרה העשויה כמשפטה דהיינו בקנין מכח הדין העשוי כמשפטו דהיינו בלא קנין. ומיהו איכא למידק דהא דתניא תו התם (דף ז') ביצוע בשלשה דברי ר\"מ וחכמים אומרים פשרה ביחיד אמרינן לימא תלתא תנאי בפשרה דמ\"ס בשלשה ומ\"ס בשנים ומ\"ס ביחיד אמר רב אחא בר איקא וכו' מאן דאמר תרי אפילו חד נמי והא דקאמר תרי כי היכי דליהוו עליה סהדי וכיון דגמ' מסיק דלרשב\"ג נמי פשרה ביחיד ס\"ל למה פסק רבינו דבפשרה שנים. ויש לומר דסבר רבינו דלא איתמר הכי אלא למדחי דלא נימא דתלתא תנאי בפשרה אבל פשטא דמילתא דרשב\"ג דפשרה בשנים דוקא היא ולא ביחיד וכן נראה מדברי הרי\"ף שכתב דברי רשב\"ג סתם. אלא דאכתי איכא למידק אמאי פסק כרשב\"ג דאמר בשנים כחכמים דאמרי ביחיד הוה ליה למיפסק וצ\"ע: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לאחד מהדיינים וכו'.</b> בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) משנה ומנין שכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר אני הוא המזכה וכו': \n",
+                "<b>ומעשה בתלמיד אחד.</b> שם (דף ל\"א) מעשה ההוא תלמידא דאפיק מילתא מבי רב אמי בתר כ\"ב שנין ואפקיה רב אמי ואכריז עליה דין גלי רזיא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאל אחד מבעלי דינין וכו'.</b> שם (דף ל') מיכתב היכי כתבינן ר' יוחנן אמר זכאי רשב\"ל אמר פלוני ופלוני מזכין (פלוני) ופלוני מחייב ר' אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני ופירש\"י היכי כתבינן פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי רבים זכאי סתמא משום שאם היו אומרים פלוני מחייב היה רכילות ורשב\"ל חייש למיחזי כשיקרא אי אמר סתמא זכאי דהוה משמע דכולהו זיכו הדין כאחד ורבי אלעזר אומר כדי להעמיד דברי שניהם כותבים מדבריהם נזדכה דמשמע דיש מחלוקת ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה והשתא ליכא משום מיחזי כשיקרא ולא משום הולך רכיל וכתב הרא\"ש והלכתא כר\"א דאית ליה דתרווייהו ומסתבר טעמיה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כך היה מנהגם של אנשי ירושלים וכו'.</b> שם תניא ר' נחמיה אומר כך היה מנהגם של נקיי הדעת שבירושלים וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיין שהוא יודע בחבירו וכו'.</b> ברייתא פרק שבועת העדות (שבועות דף ל':) מניין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן וכו' שלא יצטרף עמו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק: \n",
+                "<b>וכך היו נקיי הדעת וכו'.</b> ברייתא ריש פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ג) כלשון רבינו: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא תקח שוחד אין צריך לומר לעות את הדין וכו'.</b> פרק שני דייני גזילות (דף ק\"ה) ושוחד לא תקח מה תלמוד לומר אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הרי נאמר לא תטה משפט אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל דיין וכו'.</b> שבת פרק במה בהמה יוצאה (שבת דף נ״ו) מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע שלא עשו כמעשי אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לסופריהם ולחזניהם כלומר לשלוחים המזמינין לדין: \n",
+                "<b>ולא שוחד ממון בלבד וכו'.</b> פרק שני דייני גזילות (דף ק\"ה) ודייק לה מדלא כתיב בצע לא תקח וקאמר היכי דמי שוחד דברים כי הא דשמואל הוה קא עבר במעברא וכו' ומייתי התם כל הני עובדי דמייתי הכא רבינו וסבירא ליה לרבינו דכל הני עובדי דהוו מימנעי מדינא לאו מדת חסידות בלחוד הואי אלא כך היא שורת הדין דכל כי הני פסילי לדינא ושלא כדעת התוספות שכתבו דחסידות בעלמא הוה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דיין וכו'.</b> שם מימרא דרבה בר רב שילא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דיין שנוטל וכו'.</b> משנה בבכורות פ\"ד (דף כ\"ד) וכתב הר\"ן בסוף האיש מקדש דמדתנן דיניו בטלים ולא תנן דינו בטל משמע דלאו אותו הדין שידוע שנטל בו שכר הוא בלבד שבטל אלא כל דיניו שדן פסולים אלא א\"כ ידוע שלא נטל בהם שכר: \n",
+                "<b>אבל אם וכו'.</b> פ' שני דייני גזירות (כתובות דף ק״ה) עובדא דקרנא הוה שקיל איסתרא מזכאי ואיסתרא מחייב ודאין להו דינא והיכי עביד הכי והא כתיב ושוחד לא תקח וכ״ת ה״מ היכא דלא שקיל מתרווייהו דילמא אתי לאצלויי דינא קרנא כיון דשקיל מתרווייהו לא אתי לאצלויי דינא וכו' והא תניא ושחד לא תקח וכו' אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ומשני ה״מ דשקיל בתורת שוחד קרנא בתורת אגרא הוה שקיל ובתורת אגרא מי שרי והתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטלים ה״מ אגר דינא קרנא אגר בטלה הוה שקיל והדר פריך ואגר בטלה מי שרי ומסיק קרנא בטלה דמוכח הוה שקיל דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא משמע דאפי' שכר בטלה דמוכח כל שנוטל מזה יותר מזה א״נ שקיל בשוה אי הוו בתורת שוחד או בתורת שכר בטלה דלא מוכח אסור ולא שרי אלא דשקיל מתרווייהו בשוה שכר בטלה דמוכח ונתבררו דברי רבינו. \n",
+                "<b>ומה שכתב זה בפני זה</b> נראה דדייק ליה מדאמרינן התם רב הונא הוה אמר להו הבו לי גברא דדלי בחריקאי פירוש במקומי משמע שעם שניהם היה מדבר ועוד שאם נוטל זה שלא בפני זה יחשוב חבירו שנתן לו יותר או הנותן עצמו יחשוב שלא נטל רק ממנו ויחשדהו שנוטל שוחד: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לדיין וכו'.</b> שם (דף ק\"ה:) אמר רב פפא לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה וסובר רבינו דהכא לא עסקינן באוהבו דהיינו שושבינו ובשונאו שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה אלא אפילו באוהב כדרך האוהבים ושונא כדרך השונאים ואפילו הכי קאמר דלא לידון ליה. ואם תאמר בפרק זה בורר גבי הא דתנן דלרבי יהודה האוהב והשונא פסולים לעדות אי זהו האוהב זה שושבינו והשונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה ואמרינן התם דפליגי רבנן עליה לענין עדות שהם כשרים אבל לדין פסולים משמע דלא פסלי רבנן לדין אלא בשושבינו ושלא דבר עמו שלשה ימים באיבה דוקא אבל לא שאר אוהבים ושונאים ואם כן מנ\"ל למפסלינהו. ואפשר לומר לדעת רבינו דכיון דאמרינן בפרק זה בורר שאינו יכול לדון לאוהבו ולשונאו ואשכחן רב פפא דאמר סתם לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה בסתם ולא חילק אית לן למימר דכי פסלי רבנן לדין לאו בגוונא דרבי יהודה בלחוד הוא דפסלי אלא בכל גוונא דרחים או סני ליה מיפסיל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שני תלמידי חכמים וכו'.</b> סנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ט) תניא איסי בן יהודה אומר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן (אזהרה) לשני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שאסורין לישב בדין זה עם זה וטעם רבינו נכון הוא: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ח-ט)</small> לעולם יראה דיין עצמו וכו' עד מה שעיניו רואות.</b> הכל פרק קמא דסנהדרין (דף ז') כלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לעולם יהיו וכו'.</b> פ\"ק דאבות: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש לדיין לדון וכו'.</b> כתובות פ' הכותב (כתובות דף פ״ה) ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא אפכה רבא לשבועה אשכנגדה ומייתי התם על שטרא דאתא לקמיה דרבא ואמר רב פפא ידענא ביה דשטרא פריע הוא ולא הימניה ואמר ליה רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא ואמר ליה בת רב חסדא קים לי בגווה מר לא קים לי בגויה אמר רב פפא השתא דאמור רבנן קים לי בגויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס״ד אלא מרענא שטרא אפומיה ואמרינן נמי התם ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירן בסדיניה בי רבי מיישא וכו' שכיב רבי מיישא ולא פקיד פירוש לא צוה לאנשי ביתו שחטפתו מיתה אתו לקמיה דרבי אמי אמר ליה חדא ידענא ברבי מיישא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא ולא אמרן אלא באיניש דלא רגיל דעייל ונפיק אבל רגיל דעייל ונפיק להתם לא אימור איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא ורב נחמן ור' אבא דנו נמי כי האי דינא דרבי אמי וסובר רבינו שועוד זה לאו דוקא אלא תרתי בעינן דלא אמיד וסימן דאי אמיד מה מועיל הסימן דילמא זבנה מיניה אי נמי הכי קאמר חדא דלא אמיד וליכא למיחש דילמא דרבי מיישא נינהו ועוד לדילמא דאיניש אחרינא הוי נמי ליכא למיחש דהא קא יהיב סימנא וא״כ תרווייהו בעינן ואע״ג דטענינן ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון ואילו הוה רבי מיישא קיים והוא טעין שלי הוא הוה מהימן אע״ג דלא אמיד דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו מ״מ לא טענינן ליתמי דמילתא דלא שכיח היא כי היכי דלא טענינן להו נאנסו כדאמרינן בסוף פ' המוכר את הבית. וכתב הרי״ף בפ' הכותב בשם גאון דהאידנא לא אפשר ליה לדיין למימר קים לי בגויה דלא בריר לן קים לי בגויה היכי הוא הילכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה ואע״פ כן בעדות אדם נאמן מחמיצין את הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמיתו עכ״ל: \n",
+                "<b>וכתב</b> הראב\"ד וכן אם יצא שטר חוב לפניו עד לא תפרע אלא בשבועה א\"א דבר זה הוציא וכו'. ומ\"ש דוק ותשכח פרק אע\"פ ובשבועות פרק הדיינים דכל ריע שטרא וכו' חתרתי בפרק אע\"פ ולא מצאתי אמנם מה שהביא מפרק שבועת הדיינים גם שם אין רבינו חננאל מודה לו כי הוא מפרש כל ריע שטרא שבגמ' דהיינו שצריך שישבע בעל השטר קודם שיגבה וכתבו התוס' בפרק הכותב שהלשון משמע מדלא מסיק לא מקרע קרעינן ולא מגבא גבינן ביה כדאמרינן באלו נערות. אבל אי קשיא על רבינו הא קשיא שמאחר שהוא מפרש ריע שטרא דהכא כר\"ח למה ריע שטרא דשבועת הדיינים מפרש שהשטר בטל לגמרי וישבע הלוה היסת ויפטר כמבואר בדבריו פרק י\"ד מהלכות מלוה. וי\"ל שנמשך בשני המקומות אחר הרי\"ף וטעמם משום דסבירא להו דריע דאלו נערות דאיכא תרי סהדי דמהדר בתר זיופא לא ידעינן אי האי שטרא מזוייף הוא לא מיקרע קרעינן ליה דליכא סהדי דהאי שטרא מזוייף הוא ולא מיגבא גבינן ביה דהא איכא תרי סהדי דמהדר אזיופא וריע דשבועת הדיינים כיון דמודה דקבל המעות הא מודה דשטרא פריעא הוא ואיבטיל לגמרי והכא לית לן למימר דבעד אחד לא ליגבי בהאי שטרא אלא היינו דאפילו אית ביה נאמנות לא ליגבי בלא שבועה. ודע שעיקר החידוש לדעת רבינו הוא שהאשה וקרוב שדעתו סומכת עליהם מחייב ליה שבועה כאילו היה עד אחד כשר דאילו כשעד כשר מעיד כן אפי' אין דעתו סומכת עליו לא יפרע אלא בשבועה ומאי רבותיה דדעתו סומכת עליו ולפי זה הא דלא הימניה רבא לרב פפא צריך לומר שרב פפא היה קרוב לתובע או לנתבע וכל שכן שרבינו אומר שכפי מה שדעתו סומכת בדברי העד יעשה אם שלא יפרע אלא בשבועה אם שיצוה לפרוע לאותו שלא נפגם או אפי' שלא יצא עליו שטר אחר לא יגבה בזה וזהו \n",
+                "<b>שכתב או ישליך השטר בפניו ולא יתן לו</b> דהיינו לא מקרע קרעינן ליה ולא מיגבא גבינן ביה הכל כפי מה שדעת הדיין סומכת על זה: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ב-ג)</small> הסכימו רוב בתי דיני ישראל וכו'.</b> כך כתב הרי\"ף בשם גאון. ומיהו איכא למידק דמשמע דלא אמר גאון הכי אלא בענין לאורועי שטרא או לאפוכי שטרא אבל לענין להוציא מן היתומים באומדן דעת המת או הטוען מש\"מ דבהא לא איירי גאון וכן משמע ממ\"ש הרי\"ף ז\"ל על הנהו עובדי למימרא דהלכה רווחת היא ולית בה פלוגתא ולא כתב על זה שום דבר משמע דעוד היום הוי דינא הכי ורבינו שכתב דהאידנא אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה משמע דס\"ל שכיון שטעמו של גאון משום דהאידנא לא בריר לן קים לי בגויה היכי הוא דהיינו לומר שרבו בתי דינים שאינם הגונים מההוא טעמא אית לן למימר דאין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומד המת או הטוען ואע\"פ שבפ\"ו מהל' שאלה פסק שמי שבא ואמר כך וכך הפקדתי אצל אביכם ונתן סימנים מובהקים ונמצא הפקדון כמו שאמר והיה יודע הדיין שלא היה המת אמוד שזה הפקדון שלו יש לו לדיין לתת הפקדון לזה שנתן סימניו והוא שלא יהא המפקיד רגיל ליכנס אצל זה שמת וכיוצא בזה כתב בפרק י\"א מהלכות נחלות שם כתב דין הגמ' וסמך על מ\"ש כאן מה שהסכימו רוב דייני ישראל: \n",
+                "<b>כיצד יעשה ידרוש בו וכו'.</b> ריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל״ב:) אסיקנא דדין מרומה בעינן דרישה וחקירה: \n",
+                "<b>אלא יסלק עצמו וכו'.</b> מההיא ברייתא דפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א) דמדבר שקר תרחק: \n",
+                "<b>ומנין לדיין שהוא יודעבדין שהוא מרומה וכו'.</b> ברייתא פ' שבועת העדות: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לב״ד להלקות מי שאינו מחויב וכו'.</b> ברייתא דר' אליעזר פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ״ו) ופרק האשה רבה (יבמות דף צ':) אמר ראב״י שמעתי שב״ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי התורה אלא לעשות סייג לתורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן יש לב\"ד בכל מקום וכו' להלקות אדם ששמועתו רעה וכו'.</b> בסוף קידושין (דף פ\"א) אמר רב מלקין על לא טובה השמועה שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע ופירש\"י מי שיצא עליו קול שהוא עובר עבירות מלקין אותו דלא טובה השמועה לאו הוא דכתיב בבני עלי אל בני לאו יש כאן על כי לא טובה השמועה ע\"כ. ומלקין אותו אלאו דקאמר אסמכתא בעלמא הוא והתם נמי מייתי דמר זוטרא הוה מותיב לה אפסירא אכתפיה ומקרי ליה אל בני ופירש\"י להודיע שעל לאו זה הוא לוקה. \n",
+                "<b>ומ\"ש והוא שיהא קול שאינו פוסק וכו'.</b> נלמד ממה שאמרו בפ' ב' דיבמות גבי טוען ונתבאר בהלכות אישות פרק כ\"א ובהלכות סוטה פ\"ב: \n",
+                "<b>וכן מבזין וכו'.</b> סוף פרק שלישי מגילה (דף כ\"ה) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה בג' ש' בן עכו\"ם בן שפחה וכתב הר\"ן דה\"מ באיניש דעלמא אבל צורבא מרבנן לא אלא כסהו כלילה וכבר כתב רבינו דיני תלמידי חכמים בהלכות תלמוד תורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן יש לדיין תמיד,</b> פי' אפילו בזמן הזה, \n",
+                "<b>להפקיר וכו'.</b> במקומות רבים בגמרא הפקר ב״ד הפקר מהם פרק השולח (גיטין דף ל״ו:) אמתני' דהתקין הלל פרוזבול, ופ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז) ומייתי מקרא דמייתי לה רבינו: \n\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b><small>(ז-ט)</small> וכן יש לדיין וכו'.</b> פ' אלו מגלחין שם מנ\"ל דמשמתינן דכתיב אורו מרוז דהכי סברא דגברא רבה פלוני דכתיב אמר מלאך ה' פירוש דהכי סברא וכו' שצריך השליח בית דין כשמשמת לומר בשליחות ב\"ד שיאמר לו דעת פלוני הרב לנדותך על זה שאם לא יאמר לו משמו של הרב הגדול אין להאשימו כשלא חש לדבריו לפי שסובר שאומר השליח מדעתו אבל כשמזכיר לו הבית דין ולא חש ראוי הנדוי לחול עליו וזהו שכתב \n",
+                "<b>רבינו ויאמר שנדוהו או החרימו על דעתו פירוש על דעתו</b> של גדול הב\"ד וכדפרישית. ועוד שם ומנא ליה דפרטינן חטאיה בצבורא וכו' ומנא ליה דנצינן ומחינן ולייטינן ותלשינן שער ומשבעינן וכפתינן ואסרינן ועבדינן לו הרדפה ומביא ראיה מהפסוקים הללו שמביא רבינו והרדפה יש בו פירושים ודעת רבינו שהוא לדחוף ולסחוב על הארץ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל אלו הדברים וכו'.</b> דברי רבינו ראויים אליו והרי אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה ל\"ת דהיינו לאו דלא תסור וא\"כ לא הותר בזויים רק לכבוד המקום: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכל פרנס וכו'.</b> פ\"ק דראש השנה (דף י\"ז): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יפסיע וכו'.</b> פרק קמא דסנהדרין (דף ז':) ומפיק לה מלא תעלה במעלות וסמיך אלה המשפטים כלומר אף לשופטים אני מזהיר ופירוש לא יפסיע שכשהיה המתורגמן דורש היו הצבור יושבים לארץ המפסיע ביניהם לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן: \n",
+                "<b>והרי הוא אומר ואצוה את שופטיכם וכו'.</b> פ' קמא דסנהדרין (דף ז:) צא ולמד וכו': \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדרך שנצטוה וכו'.</b> פ\"ק דסנהדרין: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שנתמנה אדם פרנס וכו'.</b> בקידושין פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע') גבי עובדא דר' יהודה בר יחזקאל: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסור לנהוג קלות ראש בשליח וכו' והרי השליח נאמן כשנים וכו'.</b> פרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ב:) אמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי וה״מ לשמתא אבל לפתיחא לא מ״ט ממונא הוא דמחסר ליה דבעי מיתב ליה זוזי לספרא פירש״י פתיחא שטר שמתא וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא. ויש לתמוה דכיון דאומר פלוני הקלני משמתין אותו על פיו מאי רבותיה דרב דמנגיד מאן דמצער שליחא דבי דינא הא שמתא דחמירא מנגודא מחייב. ושמא י״ל שמלבד השמתא הוה מנגיד ליה ואפשר לדייק כן מלשון רבינו שאחר שכתב שאם אמר פלוני הקלני או הקלה הדיין וכו' משמתין אותו על פיו כתב וכל המצער שליח ב״ד מכין אותו מכת מרדות משמע דה״ק אם אמר פלוני הקלני וכו' דינו שמשמתין אותו ואם רצו ב״ד להחמיר עליו ולזכות אותו מלבד השמתא הרשות בידו ועי״ל שפלוני הקלני לא נקט ליה בהדי הנך לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין שליח ב״ד חייב וכו'.</b> פרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז) ומנא ליה דאי מתפקר בשליח ב״ד ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר ופירש״י ואי לאו דשליחא אמר למשה משה לא הוה ידע: \n",
+                "<b>וכל המצער וכו'.</b> פ\"ק דקידושין (דף י\"ב:) רב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא וכו' ואמאן דמצער שלוחא דרבנן ופי' רש\"י שליח דרבנן שמזמינו לדין מפי הדיינים וקם עליו והכהו וכתב הר\"ן ז\"ל ולשון מצער לא משמע כולי האי אלא אפי' מבזה אותו בפני אחרים ומביישו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שליח שאמר פלוני שלחני וכו'.</b> מימרא דרבא פירקא קמא דסנהדרין (דף י\"ח): \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי ששלחו לו ב״ד וכו'.</b> פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ג) אמר רבא האי מאן דכתבו עליה פתיחא על דלא אתי לדינא עד דאתא לדינא לא מקרעינן ליה פירש״י ואע״ג דאמר אתינא אתינא, על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה. \n",
+                "<b>ומה שכתב ונותן שכר הסופר</b> נלמד מדין השליח הנזכר למעלה דאמרי' אבל לפתיחא לא מאי טעמא ממונא הוא דמחסר ליה דבעי למיתב זוזא לספרא: \n",
+                "<b>קבעו לו ב\"ד זמן וכו'.</b> שם אמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני וכו' ולמחר כתבינן פירש\"י קובעין זמן ליום שני בשבת ואם לא יבא מזמנין אותו ליום ה' ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני ועד למחר לא כתבינן פתיחא שכל היום ממתינין שמא יבא ואמרינן התם דרב אסי חזא דרב כהנא אזמין ההיא אתתא בפניא ובצפרא כתיב עלה פתיחא ואמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב חסדא קובעין שני וחמישי ושני ואמר ליה הני מילי גברא דאניס וליתיה במתא אבל הכא כיון דאיתה במתא ולא אתיא מורדת היא. ולא ידעתי מה תמהו הגהות על רבינו שלא כתב דין האשה שהרי אי איתה במתא אפי' אגברא נמי כתבינן ואי ליתה במתא אפילו אאתתא לא כתבינן אלא דאורחא דמילתא דאתתא איתה במתא אבל בכלל דברי רבינו דבריהם ואפשר דמשום הכי סיים ואמר אבל הכא דאיתה במתא וכו' ולא אמר x אבל איתתא כיון דאיתה במתא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין קובעין זמן לא בימי ניסן וכו' עד מפני שהכל טרודין בע\"ש.</b> גם זה שם מימרא דרב יהודה כלשון רבינו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהוא במדינה וכו'.</b> שם (דף קי\"ב קי\"ג) אמר רבינא יהבינן זמנא פירוש מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין אפומא דאתתא ואפומא דשבבי ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא וכו' דאמרי כלומר אתתא ושבבי אשכחיה כלומר שליחא דב\"ד ואמר ליה ולא עבדי שליחותייהו ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא אמרי אשכחוה בי דינא ואמרי ליה ולא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא אימא אשתלויי אשתלי פירוש שכחו ולא אמרו לו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שבא לבית דין וכו'.</b> בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט״ז) מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים ומחרימין לאחר ששים וכו' אמר רב חסדא מתרין ביה ב' וה' וה״מ לממונא אבל לאפקירותא מנדין לאלתר ואפשר שרבינו לא היה גורס אלא מנדין לאלתר ומחרימין לאחר שלשים יום ואם נפשך לומר שהיה גורס כגירסת ספרינו יש לומר שהוא מפרש דלרב חסדא כיון דמתרין ביה ברישא ואחר כך מנדין אותו כי משהי תלתין יומין מחרימין אותו תלתין יומין בהתראת שני וחמישי ושני במקום משהי עצמו בנידוי שלשים יום פעם ראשונה קאי ומחרימין אותו. ומדאמרינן הני מילי בממונא אבל לאפקירותא לאלתר כתב רבינו מי שבא לב״ד וקבל הדין כלומר זה דוקא הוא דמתרינן ביה אבל אי אמר לא צייתנא לדינא היינו אפקירותא ומנדין אותו לאלתר ויש הוכחה לזה בפרק הגוזל בתרא והנה רבינו כתב פ' ו' מהל' ת״ת לגבי אפקירותא דמנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים ומחרימין אחר ששים ונראה לי דהיינו טעמא דאין מחרימין אלא אחר נידוי שקדם לו התראה ולפיכך באפקירותא דמנדין לאלתר הוה ליה נידויי הראשונים כהתראה ולפיכך אין מחרימין עד אחר ששים אבל נידוי על ממון דבעינן שיקדים לו התראה מחרימין לאחר שלשים פרק קמא דקידושין רב מנגיד אמאן דחלא עליה שמתא דרבנן שלשים יום: \n",
+                "<b>אסור לקלל דיין וכו'.</b> עיין בביאורי לחו\"מ סי' כ\"ז: \n\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המקלל דיין וכו'.</b> בסוף פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ו) אלהים לא תקלל היינו הדיין ואמרי' בגמרא דאפי' לר' אליעזר בן יעקב דאמר האי אלהים קדש הוא והוי אזהרה למברך את השם יליף נמי דיין מהכא לא תקלל ולא כתיב ולא תקל. \n",
+                "<b>ומ\"ש וכן אם קלל הנשיא אחד ראש הסנהדרין או המלך.</b> למדה מדתנן בהוריות ואי זהו הנשיא זה המלך שנאמר ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו נשיא שאין על גבו אלא ה' אלהיו אמרי' דדוקא התם דכתב ה' אלהיו אמרי' דוקא מלך אבל היכא דלא כתיב לאו דוקא אלא הוא הדין לראש הסנהדרין. אחר שכתבתי זה מצאתי במכילתא אלהים לא תקלל אין לי אלא דיין נשיא מנין ת\"ל נשיא בעמך לא תאור: \n",
+                "<b>ולא דיין ונשיא בלבד וכו'.</b> בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל״ה) תנן המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה ובגמ' (דף ל״ו) חבירו דכתיב לא תקלל חרש ומשום דלא תיקשי לן מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו כלומר שאפי' שהוא שפל הזהירה תורה על קללתו אבל לא הזהירה לאיניש דעלמא לכך כתב רבינו ולמה נאמר חרש וכו' והוא ממה ששנינו בפסיקתא ולא תקלל חרש מרבה אני אפילו בר ישראל שאינו שומעך ק״ו לפניו: \n",
+                "<b>ויראה לי שהמקלל הקטן הנכלם לוקה.</b> למדה רבינו מדאמרינן בהחובל (דף פ\"ו) דקטן דמכלמינן ליה ומיכלם יש לו בשת וסובר רבינו דהוא הדין לענין קללה, ובטור ח\"מ סי' כ\"ז גורס המקלל את הישן חייב מפני שהוא כחרש וגירסא נכונה היא: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקלל את המת פטור.</b> מדאיצטריך בפ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פ״ה ע״ב) למילף דחייב על קללת אביו ואמו לאחר מיתה אלמא דבשאר כל אדם פטור ובת״כ לא תקלל חרש אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים יצא המקלל את המת שהוא פטור: \n",
+                "<b>הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב וכו' וכן נשיא שקלל אביו חייב וכו'.</b> במכילתא על פסוק אלהים לא תקלל. \n",
+                "<b>ומ\"ש בין קטן</b> כלומר קטן הנכלם: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקלל עצמו לוקה וכו'.</b> סוף שבועת העדות (שבועות דף ל״ו): \n",
+                "<b>ואחד המקלל עצמו או וכו'.</b> משנה שם (דף ל\"ה:) המקלל עצמו וחבירו בכולן פירוש בכל השמות והכנויים עובר בל\"ת ומשמע דכל שאינו בשם או כינויי אינו עובר בל\"ת והוא הדין לנשיא ודיין שאינו לוקה עד שיקללם בשם. והנה הראב\"ד כתב על דברי רבינו א\"א אינו לוקה אלא בשם המיוחד וכו'. ואני אומר שפשט הירוש' כדברי רבינו דהכי איתא התם (שבועות ספ\"ד) המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלאו מהו ללקות חברייא אמרי אינו לוקה אמר לון רבי יוסי למה שהוא ל\"ת שאין בו מעשה והרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה עד כאן. ומשמע שר' יוסי בא לחלוק על דברי חברייא ואמר למה אתם אומרים שאינו לוקה מפני של\"ת שאין בו מעשה הוא אין זו טענה שהרי הממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה ואפ\"ה לוקין עליו וה\"ה למקלל עצמו וחבירו וכדיהיב טעמא בריש תמורה והראב\"ד נראה שמפרש שלא אמרו חברייא אינו לוקה אלא בשאר שמות חוץ משם המיוחד ור' יוסי מתמה אמאן דבעי מהו ללקות דמהיכא תיסק אדעתין ללקות ואפי' על שם המיוחד כיון דלאו שאין בו מעשה הוא והשיבו לו שבדין הוא לוקה על שם המיוחד אע\"פ שאין בו מעשה כדאשכחן בממיר ונשבע לשקר וכטעמא דיהיב בריש תמורה: \n",
+                "<b>וארור בו שבועה וכו'.</b> גם זה שם ומייתי לה התם מקראי ופירש\"י צריך אדם לפרוש ממנו אם א\"ל חכם ארור בלשון נדוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו לוקה עד שיתרו בו וכו'.</b> נראה לי דסד\"א דכיון דמקלל חבירו חידוש הוא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו התראה נמי לא ניבעי קמשמע לן אי נמי ה\"א דכיון דאורחא דקללה בריהטא ובכעס הוא לא ניבעי התראה קמשמע לן: \n",
+                "<b>או שהיתה הקללה וכו'.</b> משנה שם פסק כת\"ק דר\"מ: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף על פי שאינו לוקה וכו'.</b> כבר ביאר רבינו דין התלמיד חכם בהלכות תלמוד תורה: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שיש לו וכו'.</b> בפרק ב' דכתובות אמרינן דנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול לכ\"ע. \n",
+                "<b>ומ\"ש אינו יכול למחול על קללתו.</b> נראה לי הטעם שכיון שהתורה חייבתו מלקות חטא למקום ואינו יכול למוחלו: \n",
+                "<b>אבל מי שנתחייב נדוי וכו'.</b> נראה מכאן דמי שנתחייב נדוי אע\"פ שיעשה כל תשובות שבעולם אין לו כפרה עד שינדוהו כל שלא מחל לו חבירו: \n\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הדן בדיני עכו\"ם ובערכאות שלהם וכו' לפניהם ולא לפני עכו\"ם וכו'.</b> גיטין פ' תשיעי (דף פ\"ט): \n",
+                "<b>היתה יד עכו״ם וכו'.</b> למדוה הפוסקים מדאמרינן בסוף החובל (בבא קמא דף צ״ב:) קרית חברך ולא ענך רמי גודא שדי ביה פירש״י כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים, הכי נמי כיון דלא ציית דינא יביאהו בערכאותיהם אבל אי ציית דינא אין לו להביאו בערכאותיהם כדבסמוך: \n",
+                "<b>סליקו הלכות סנהדרין בס\"ד</b> \n\n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Torat Emet 363",
+            "http://www.toratemetfreeware.com/index.html?downloads"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "כסף משנה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Kessef Mishneh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file